ערב אחד, השמש, ולא רק היא, כבר שקעה ואיננה, הלך, יצא מביתו והלך, היִיד, ייד ובן בנם של יידן, ואִתו הלך שמו שאינו־ניתן־לביטוי, הלך ובא, בא מדַדֶה, קולו נשמע, בא במקלו, בא על־פני האבן, הערסט דו, אתה שומע אותי, אני הוא, אני, אני וזה שאתה שומע, שנדמה לך שאתה שומע, אני והאחֵר – ובכן הלך, קולו נשמע, הלך ערב אחד, כשכמה וכמה דברים כבר שקעו ואינם, הלך תחת העננים, הלך בצל, בצִלו־הוא ובַצל הזר – כי הייד, הלא אתה יודע, מה כבר יש לו שבאמת שלו, שלא שאוּל עמו, שאול בלי שיוחזר – הלך אפוא ובא, בא בדרך, בדרך היפה, שאין דומה לה, הלך כלֶנץ בהרים, הוא, שנתנו לו לגור למטה, ששם מקומו, בתחתיות, הוא, הייד, בא ובא.
בא, כן, בא בדרך, בדרך היפה.
ומי, נדמה לך, בא מולו? בן־דודו בא מולו, בן־דודו הקשיש ממנו ברבע חיי־יהודים, בא גדול, בא אף הוא, בצֵל, בצל השאוּל – כי מי, זאג מיר, מי מאלה שאלוהים הניחם להיות יהודים, יבוא עם משהו משלו? – בא, בא גדול, בא אל מול האחֵר, בא גְרוֹס מול קליין, וקליין, היהודי, ציווה על מקלו לשתוק מול מקלו של היהודי גרוס.
וכך שתקה גם האבן, והיה שקט בהרים, במקום שהלכו, הזה והלה.
ובכן, שקט היה, שקט שם למעלה בהרים. לא שעה ארוכה נמשך השקט, כי כשייד בא ופוגש שני, תיכף ומיד גמרנו עם השתיקה, אפילו בהרים. כי הייד והטבע, הרי זה שני דברים אחרים, ככה זה עדיין, אפילו היום, אפילו פה.
ובכן, עומדים להם הבני־דודים, משמאל פורח השושן, פורח פרא, פורח כמו שאינו פורח בשום מקום, ומימין עומדת הפעמונית, ודיאנטוס סופרבוס, הציפורן המפואר, עומד לא הרחק משם. אבל הם, הבני־דודים, להם, אלוהים יסלח להם, אין עיניים. או ליתר דיוק: עיניים יש להם, גם להם יש עיניים, אבל צעיף תלוי לפניהן, לא לפניהן אלא אחריהן, צעיף זז; אך נכנסת תמונה, וכבר נסתבכה באריג, וכבר צץ שם חוט שנטווה שם, נטווה לו סביב התמונה, חוט־צעיף; נטווה סביב התמונה ומוליד אִתה ילד, חציו תמונה חציו צעיף.
שושן מסכן, פעמונית מסכנה! הנה עומדים להם שם הבני־דודים, עומדים בדרך בהרים, שותק המקל, שותקת האבן, והשתיקה אינה שתיקה, אף מלה לא נסתתמה שם, אף משפט, הפוגה בלבד, פִרצה בין המלים, חלל ריק, עיניך רואות איך ההברות עומדות כולן סביב; אלה השניים לשון ופֶה הם, כמו קודם, ובעיניים תלוי להם הצעיף, ואתם, מסכנים שכמותכם, אתם אינכם עומדים ואינכם פורחים, אתם אינכם קיימים, ויולי אינו יולי.
פטפטנים שכמותם! גם עכשיו, שלשונם נחבטת אל שִניהם ושפתותיהם אינן מתעגלות, גם עכשיו יש להם מה להגיד זה לזה! טוב, שידברו…
“ביסט געקומען פון וייט, עד הלום באת…”
“באתי. כמוך באתי”.
“וייס איך”.
“וייסט דו. אתה יודע ורואה: האדמה התקפלה שם למעלה, התקפלה פעם ופעמיים ושלוש פעמים, ונפערה במרכזה, ובמרכז עומדים מים, והמים ירוקים, והירוק לבָן, והלבן בא מעוד למעלה מזה, מן הקרחונים הוא בא, אפשר היה לומר – אבל לא צריך לומר – שזוהי כאן השפה, הירוק עם הלבן שבתוכו, שפה שאינה לא בשבילך ולא בשבילי – שכן, אני שואל אותך, למי היא נועדה, האדמה, לא לך נועדה, אני אומר, אף לא לי – שפה, אכן, בלי אני ובלי אתה, רק הוא ולא יותר, רק זה, אתה מבין, רק הם, ולא יותר מזה”.
“מבין, מבין. מרחוק באתי. כמוך באתי”.
“וייס איך”.
“וייסט דו. ואתה רוצה לשאול אותי: ובכל זאת באת, בכל זאת באת עד הלום – על מה ולמה?”
“על מה ולמה… אולי מוכרח הייתי לדבר, אלי או אליך, מוכרח לדבר בפֶה ובלשון ולא רק במקל. כי אל מי הוא מדבר, המקל? אל האבן הוא מדבר, והאבן – אל מי היא מדברת?”
"ואל מי היית רוצה שתדבר, בן־דוד? אין היא מדברת, אלא דוברת, ומי שדובר, בן־דוד,
אינו מדבר אל איש, הוא דובר, כי איש אינו שומע אותו, לא איש ולא־איש, ואז הוא אומר,
הוא ולא פיו ולא לשונו, אומר ורק הוא אומר: הערסט דו?"
“אתה שומע, הוא אומר, אני יודע, בן־דוד, אני יודע… אתה שומע, הוא אומר, הנני. פה אני, פה, באתי. במקלי באתי, אני ולא אחֵר. אני ולא הוא, אני ושעתי, שאיני ראוי לה, אני, שזה פגע בי, אני, שזה לא פגע בי, אני, בעל הזיכרון, אני, תשוש־הזיכרון, אני, אני, אני…”
" הוא אומר, הוא אומר… אתה שומע, הוא אומר… ואתה שומע, ודאי, אתה שומע, הוא אינו אומר כלום, אינו עונה, כי אתה שומע, זה ההוא עם הקרחונים, זה שהתקפל, שלוש פעמים, ולא בשביל הבני־אדם… הירוק־ולבן ההוא, זה שעם השושן, זה שעם הפעמונית… אבל אני, בן־דוד, אני העומד פה, בדרך הזאת, שאינני שייך לה, היום, עכשיו, שכבר שקעה ואיננה, היא ואורהּ, אני פה עם הצל, זה שלי וזה הזר, אני – אני שיכול להגיד לך:
– על האבן הייתי מוטל אז, אתה יודע, על מרצפות האבן; ועל ידי מוטלים היו הם, האחרים, שהיו כמוני, האחרים, שהיו אחרים ממני וממש כמוני, הבני־דודים; והם מוטלים היו שם ישֵנים, ישנים ולא ישנים, חולמים ולא חולמים, והם לא אהבו אותי ואני לא אהבתי אותם, כי הייתי אחד, ומי אוהב אחד, והם רבים, רבים יותר מאלה שהיו מוטלים סביבי, ומי יכול לאהוב את כולם, ולא אסתיר ממך, לא אהבתי אותם, אותם שלא יכלו לאהוב אותי, אהבתי את הנר שבער שם, בפינה שם משמאל, אהבתי אותו על כי בער ונשרף, לא על כי הוא שבער ונשרף, כי הוא, הוא היה הנר שלו, הנר שהוא, אבי אִמותינו, הדליק, כי באותו ערב התחיל יום, יום מסוים, יום שהיה השביעי, השביעי ולא האחרון, לא אותו, בן־דוד, אהבתי, את שרֵפתו אהבתי, ומאז, אתה יודע, שוב לא אהבתי כלום;
לא כלום; או שמא את מה שנשרף שם כאותו נר באותו יום, בשביעי ולא באחרון; לא באחרון, לא, כי הנה אני כאן, בדרך הזאת, שאומרים עליה שיפה היא, הנני, ליד השושן וליד הפעמונית, ומאה צעדים מכאן, שם למעלה, מקום שיכולתי ללכת אליו, שם הארז מטפס אל האורן, עינַי הרואות, רואות ולא רואות, ומקלי היה דובר אל האבן, ומקלי הנה שותק עכשיו, והאבן, אתה אומר, דוברת, ובעיני תלוי צעיף זז, תלויים צעיפים זזים, אך הסרת את האחד וכבר השני תלוי שם, והכוכב – זה שעומד עכשיו על ההרים – אם ירצה להיכנס לשם יצטרך לערוך לו חתונה, ולחדול להיות הוא עצמו, ולהיות תחת זאת חצי צעיף וחצי כוכב, ואני יודע, בן־דוד, איך וייס, פגשתי בך כאן, ודיברנו הרבה, והקפלים ההם שם, דו וייסט, לא בשביל הבני־אדם הם קיימים ולא בשבילנו, שהלכנו ונפגשנו פה, אנחנו כאן תחת הכוכב, אנחנו, היִידן, שהלכנו כלֶנץ בהרים, אתה גְרוס ואני קליין, אתה הפטפטן ואנוכי הפטפטן, אנחנו במקלותינו, אנחנו ושמותינו שאינם־ניתנים־לביטוי, אנחנו וצללינו, צללינו־אנו וצללים זרים, אתה פה ואני פה –
– אני פה, אני; אני שיכול להגיד לך כל זאת, שיכול הייתי להגיד לך; שאינני אומר לך ולא
אמרתי; אני עם השושן משמאל, אני עם הפעמונית, אני עם השרוף, עם הנר, אני עם היום, אני עם הימים, אני פה ואני שם, אני שאולי מתלווית לי – עכשיו! – אהבתָם של הלא־אהובים, אני בדרך אלי, פה למעלה".
הערת המתרגם
שברי הפסוקים ביידיש, הפזורים פה ושם בתרגום, אינם קיימים במקור, הכתוב כולו גרמנית. שיבצתי אותם כדי להעביר משהו מן התחביר היידי, שצלאן מיישמו פה ושם על הגרמנית שבפי דמוייותיו, ושאינו ניתן ליישום עברי.
