שמעון זנדבנק, מתרגם וחוקר ספרות, נולד בתל־אביב בט׳ באב תרצ״ג, 1 באוגוסט 1933. אביו, יעקב זנדבנק (1898–1939), פובליציסט בולט בזמנו, עמד בראש המרכז לתרבות של ההסתדרות. אף־על־פי שצמח בסביבה החברתית והרוחנית של ״ארץ ישראל העובדת״ גילה בתוכו מילדות משיכה עמוקה לתרבות אירופה וללשונותיה, ובגיל ארבע־עשרה, בהיותו תלמיד בבית הספר תיכון חדש בתל־אביב, ניסה כוחו לראשונה בתרגומי שירה ודרמה. ב־1953, בעת שרותו הצבאי, הופיע הספר הראשון שתרגם (בפסבדונים ש. בר־חנה) : האמנות, התהוותה והתפתחותה מאת גרשם ק. פרייער. ב־1954 החל לפרסם בעיתונות תרגומי שירה ורשימות על ספרות. למד ספרות אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר תקופת השתלמות בקיימברידג׳ סיים ב־1965 עבודת דוקטור על השירה האנגלית המטפיסית של המאה השבע־עשרה. באותה שנה התמנה כמרצה בחוגים לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, והתקדם עד דרגת פרופסור מן המניין (1982). ב־1996 נבחר כחבר באקדמיה ללשון העברית. בשנת 1999 פרש לגמלאות.

עבודתו של שמעון זנדבנק נחלקת בעיקרה בין תרגום שירה ופרוזה מאנגלית ומגרמנית לבין חקר הספרות וביקורתה. כמתרגם פרסם שורת אנתולוגיות מוערות המציירות תמונות רחבות של תקופות וזרמים בשירה: אנתולוגיה אנגלית: לקט משירת אנגליה מן המאה העשירית ועד היום (1973), הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית (1985), אהבות מקבילות: מבחר שירה אנגלית ״מטפיזית״ (1986), שיר אהבה: לקט שירי אהבה מספרות העולם (עם רחלה זנדבנק, 2009). הוא תרגם יצירות יסוד מן השירה האנגלית: סיפורי קנטרברי מאת ג׳פרי צ׳וסר (1980), הסונטות מאת ויליאם שקספיר (1992), ומן השירה הגרמנית: אלגיות דואינו (1999) והסונטות לאורפאוס (2007) מאת ריינר מריה רילקה, היפריון מאת פרידריך הלדרלין (2003). כן תרגם קבצי מבחר מאת משוררים שונים: סורג־שפה: שירים וקטעי פרוזה מאת פאול צלאן (1994), מבחר שירים מאת ויליאם באטלר ייטס (2000), מבחר שירים מאת פרידריך הלדרלין (2005), הלב, לב הרים לו מאת ג׳ררד מנלי הופקינס (2008). בתחום הפרוזה בולטים תרגומיו מיצירות קפקא: הטירה (1967), תיאור של מאבק (1971), מחברות האוקטבו (1998). הוא אף תרגם שורת מחזות לתיאטרון, ביניהם ווֹיצק של ביכנר (1978), טרואילוס וקרסידה (1980) והמלך ריצ׳רד השני (1988) של שקספיר ושלושה ממחזות ברכט: הנפש הטובה מסצ׳ואן (1977), אמא קוראז׳ וילדיה (1982) ואופרה בגרוש (1986). אחת מסגולותיו הבולטות כמתרגם היא היכולת למצוא מקבילות עבריות מוצלחות למנעד רחב של נוסחים לשוניים עתיקים וחדשים ולמשוררים שונים מאוד זה מזה, מן האנגלית הימי ביניימית של צ׳וסר ועד הגרמנית המחוספסת של האקספרסיוניסטים, ומסערות הנפש החשופות בשירה הרומנטית האנגלית עד הרזון הסגפני החידתי בשיריו של צלאן. זנדבנק ליווה את תרגומיו בשורת מסות המשקפות את התלבטויותיו של מתרגם־אמן על טיבה, אילוציה ועצם היתכנותה של מלאכתו. ביסודן מונחת ההכרה שעל אף חתירת המתרגם לדיוק בהעברת התכנים והצורות של המקור, הרי ״הנאמנות לשיר המקורי חשובה פחות מן הנאמנות לנפשך, למה שהשיר המקורי עושה לנפשך״, וכי תרגום שיר הוא בסופו של דבר ״שיר על שיר״.

ספרו המחקרי הראשון של זנדבנק, דרך ההיסוס (1975), הוא עיון חדשני ביצירת קפקא החושף בה מנגנונים של פירוק המבע, שלילה עצמית וביטול עצמי עוד לפני ששיטה זו נעשתה לדרך המלך בחקר הספרות בעידן הדקונסטרוקציה. לימים הוסיף עליו את הספר After Kafka: The Influence of Kafka׳s Fiction (1989). חטיבה מיוחדת בעבודתו היא העיון המשווה בין השירה העברית לשירה האירופית, ולה הוקדשו ספריו שתי בריכות ביער (1976) והקול הוא האחר (2001). באמצעות הצבת צמדים של משוררים (ביאליק ורילקה, פוגל וטראקל, אליוט וזך, עמיחי ואלזה לסקר שילר, אברהם בן־יצחק והופמנסטאל, יעקב שטיינברג ובודלר ועוד) לא רק שנבחנות באופן מורכב ומעודן זיקות של השפעה והקבלה בין יוצרים יחידים אלא גם נכתבת מעין היסטוריה לא־רצופה של השירה העברית כמרחב בעל חוקיות אוטונומית, אך גם כזירה פתוחה וקשובה לקליטת גירוייו של המודרניזם. לתחום זה בכתיבתו ניתן לשייך גם את ספרו מגמות יסוד בשירה המודרנית (1990). זהו מבוא תמציתי המפלס דרך בסבך הזרמים הפואטיים של המודרניזם באמצעות חלוקה יעילה לשלוש מגמות יסוד: שירה המתמקדת באובייקט הנצפה (אימפרסיוניזם, אימאג׳יזם), שירה המרוכזת בחייו הפנימיים של היוצר (אקספרסיוניזם, סוריאליזם) ושירה המדגישה את תכונותיו האוטונומיות של המבע עצמו (סימבוליזם). ספרו מַזֶשִׁיר (2002) הוא מדריך שיטתי לקורא המבקש להבין כיצד עשוי השיר כאמנות של צורה, לשון וצליל. ואילו ספרו השיר הנכון (1982) מקבץ מבחר ממסות הביקורת שלו על חשובי המשוררים העברים במאה העשרים, ובתוכם נתן אלתרמן, שמעון הלקין, אבות ישורון, לאה גולדברג, אמיר גלבע, יהודה עמיחי, ט. כרמי, עוזר רבין אנדד אלדן, דן פגיס ונתן זך.

זנדבנק ניסה כוחו גם בספרות היפה ופרסם שתי נובלות, מישהו אחר (1979) ותרגיל במחיקה (1985). כעבור זמן העיד עליהן כי עלו ישר מן הלא־מודע שלו והכילו תכונות יסוד, חוויות מודחקות תשוקות כמוסות ודחפים בסיסיים באישיותו. הראשון הוא סיפור על עורך בהוצאת ספרים הרוקם תוכנית־נפל לרצוח את כפילו הניצב מולו כאיום וכאתגר. השני הוא סיפור על חוקר אמנות ישראלי הרוקם תוכנית לגנוב דיוקן אקספרסיוניסטי של אשה ממוזיאון במזרח־ברלין בעזרת כרטיסנית־רכבת ברלינאית שהוא מתאהב בה. מה שהובלע ביצירות אלה באופן עקיף ומוצפן נחשף בספרו האישי ביותר, הממואר אבות ואחים (2004). בנימה וידויית מאופקת ובסגנון מעודן ושובה לב מספר זנדבנק על ילדותו בצל החלל שנפער בעולמו עם ההתייתמות המוקדמת מאביו והריחוק מאחיו הבכור, איש פלמ״ח רב עלילות. חייו מאז ואילך מתפרשים בעיניו כשורת ניסיונות לאמץ לו אבות ואחים תחליפים מקרב יוצרי הספרות וגיבוריה. בתוך כך הוא משחזר את דרכו אל הספרות ובתוכה, מציב ציון לאישים שנקרו לו בדרכו וחושף שמץ מאמונותיו ומרגישויותיו כמתרגם, כחוקר וכסופר.

כמו כן כינס בשלושה כרכים (עם אברהם יבין) את מאמריו של חותנו, המבקר שלמה גרודזנסקי, בענייני ספרות וחברה: על כל פנים; תשומת לב; אוטוביוגרפיה של קורא (1975–1974).

בין הפרסים הספרותיים שזכה בהם: פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (1984) ופרס ישראל לתרגום שירה ופרוזה (1996).

לכתבות נוספות על שמעון זנדבנק בספריה הלאומית

נכתב על־ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: גרנות, ויקיפדיה]

זינגר, משה. ׳׳על תרגום שירה ודעות קדומות׳׳. חדרים 9. 1990. 84–82;
לחמן, לילך. ׳׳מתוך המגע החטוף עם האב שאיננו נולד השיר׳׳. הארץ ספרים. 22.6.2005. 15;
קרפל, דליה. ׳׳הארת המתרגם׳׳. הארץ מוסף. 1.10.2004.