אנו איננו רשאים לחכות.

עם־ישראל ידע סבל רב כל־כך, שיסורים קשים מאלה אינם בגדר האפשר ולא ישוערו כלל; מבחינה אוביאֶקטיבית ניתן לחשוב שמצבנו כיום ראוי שיתקנאו בו ממש, לעומת כל המַתלאה שהתנסו בה אבות־אבותינו, ויש יסוד גמור להניח, שבקרב הימים ילך ויֵקל לאט־לאט נטל־יסורינו. והוא שמעורר את האופטימיסטים שבנו, הנושאים עין בתקווה לעתיד, לקום נגד העבודה הציונית, הבאה לשנות בצורה מכרעת את מצבנו ולחסל את כל פרשת הגלות שלנו על כל הישגיה. האופטימיסטים, המוקירים את ההישגים האלה, משדלים אותנו לא לחשוש לאטיות הקידמה, כי אם לתלות בה תקוות מזהירות.

אין ספק, מבחינה אוביאֶקטיבית, כבר מובטח מצבנו מכמה צדדים: יש יסוד לחשוב, כי האינקוויזיציה לא תתחדש עוד, גירושי־יהודים בהמוניהם לא יישָנו עוד². אולם, האם כך הם פני הדברים מבחינה סובּיאֶקטיבית? אנשי מדע־הפסיכולוגיה קבעו, על יסוד נסיונות מרובים מאוד, את העיקר, הקרוי בשם חוק וואֶבּאֶר־פאֶכנאֶר – אשר לפיו הולכת וגוברת התחושה ביחס פרופורציונאלי ללוֹגאריתם³ של הגירוי⁴; אם נעתיק את החוק הזה משפת המאתימאטיקה ללשון־החיים, נמצא, כי הרגישוּת מצטברת באטיות מרובה לאין ערוך מכפי שמצטברות התמורות בסביבה המקפת, ומשום כך אין האדם מבחין ברבות הימים בשינויים כאלה אלא לעתים רחוקות יותר ובהפסקות ממושכות יותר; שעל כן ככל שייטב מצבו, כן תרבה תביעתו להישג חדש, וכן הוא נאלץ לחכות יותר לשיפורים ממשיים כל־כך בסביבה, אשר יהיה בהם כדי להניח גם את דעתו. מכאן נובעת אותה עובדה הידועה לכול, שהאנשים המדוכאים ביותר רגישים פחות לדיכוי, אינם מתאוננים אלא לעתים רחוקות, ממשיכים בחייהם, איך־שהוא, והדרך הטובה ביותר לעורר בלב העבד תביעות ומורת־רוח, היא – להקל במקצת את קשי־גורלו. אומרים אתם, מצבנו הוטב – ניחא; אולם הטבה זו הלא עשתה אותנו רגישים יותר; קנה־הקש מעיק עלינו כיום יותר מן המלחציים האכזריים ביותר לשעבר; מה שהיה קודם בשבילנו בגדר עובדה רגילה, שהסכַּנו לה – הבוז והמשטמה מצד הסביבה, קיפוחי־הזכויות, פּרעוֹת, - כל זה עושה אותנו כיום אומללים לאין־שיעור. אכן, האופטימיסטים אינם תופסים זאת; כשמש ללא־כתמים נראה הפרוגראֶס בעיניהם, בעוד שבמציאות הולכת וקודרת שמש זו מבעד לזכוכית העמוּמה של חוק וואֶבּאֶר־פאֶכנאֶר. טעמנו טעם תרבות – אבדה לנו האמונה הישנה בעולם הבא, בביאת המשיח, האמונה כי בחירי־אלוהים הננו, שבכוחה יכולנו להביט מגבוה על עמים אחרים, להתעלם מיחסם המעליב, באשר ראינו אותם כבריות נחותות ממנו בהרבה, שעל כן אין כל תעלוליהם הפראים ביותר עשויים להשבית את שלוות־הנפש שלנו. הן לא יבוא אדם לידי התמרמרות, ולא יפול לבו עליו בגלל נשיכת־כלב. ואילו כיום אין זה עוד כלב, כי אם אדם כערכנו, והעלבונות שהוא גורם לנו משפילים את כבודנו. הדת שלנו והגיטו ריקעו שריון אדיר מסביב לנו, שהגן עלינו מפני אויב; והנה עתה נתפורר השריון הזה, וגם אנו, כשאר עמי־תרבות, נעשינו רגישים כלפי עוול, בעוד שמצבנו מבחינה חיצונית גרוע בהרבה ממצבם. אופטימיסטים מייעצים לנו לחכות, לעבוד שכם אחד עם היסודות המתקדמים של עמים אחרים, לסייע להם במאבק על החזון האנושי־הכללי והם מבטיחים לעמים האלה ולנו נצחון על הריאקציה המעיקה על כולנו. אולם אנו, היהודים, איננו רשאים לחכות; אנו, הציונים, איננו יכולים לחכות. יש בנו שחוששים, כי אם היהודים יישארו בגלות ויהיו נתונים לפעולה ההרסנית של הפרוגראֶס בזמננו, עתידים הם להתפורר ברבות הימים, לאבד את ייחודם הלאומי ואחדותם; אחרים מציינים, כי עדיין אין הרדיפות עומדות כלל להיפסק, וכי לאחר הפוגה קצרה – כיובל שנים, לכל היותר – יסתערו עלינו הכוחות הצוררים אותנו, בזעם־משנה. ועוד אחרים סבורים, לבסוף, כי פרט לכל מיני חרדות וחששות, הרי עתה השעה הנוחה ביותר ליהודים, במאבקם לעצמיותם ולייחודם הלאומי, לעזוב את דרך ההתנגדות הפאסיבית גרידא, שאחזו בה אלף ושמונה מאות שנה, ולעבור לדרך היצירה הארצית הממשית. אם כך ואם כך, כולנו חושבים כי מצב היהודים הוא רעוע וסיכויינו בגולה עגומים לא רק מבחינה סוביאֶקטיבית, אלא גם מבחינה היסטורית־אוֹבּיאֶַקטיבית; מכל מקום אמונתנו העמוקה היא, כי אין ישועה לעם־ישראל בגולה. אין אנו משליכים יהבנו על הפרוגראֶס; יודעים אנו כי חסידיו החרוצים יתר על המידה ניפחו ערך זכויותיו עד לאין שיעור. הרי זה מקדם במרץ את הטכניקה, את המדע, אולי גם את האמנות היפה, וּודאי שהוא מרבה עצבנות, היסטאֶריה, זנוּת; אך עדיין אין מקום לדבר – על קידמה מוסרית של העמים, על קץ האנוכיות הממלכתית והלאומית העושה־שמוֹת בכול. משול הפרוגראֶס למקל, ששני קצוות לו: עולה המלאך באדם, עולה גם השטן שבו. ואין אתה יודע על מה לתמוה יותר – אם על הסאֶנטימאֶנטליות בגילויי־התפעלותם של האופטימיסטים שלנו, או על טמטומם, שפיהם אינו פוסק משירי־המנון לפרוגראֶס בעצם הזמן הזה, שאנגליה “התרבותית” חומסת מאת הבוּרים את נחלתם האחרונה, לקול רעם תותחים ולקול תשואות מלוכדות מצד כל שדרות העם האנגלי⁵; בזמן שהכושים בארצות־הברית נתונים למשיסה פרועה; בזמן שגרמניה מאיימת על כל העולם כולו במיליטאריזם השחצני שלה; בזמן שהעמים החזקים נכונים להתקוטט על נתח של תורכיה או של סין, והאומות החלשות נאנקות תחת עולן של האומות החזקות, ועם זה אינן מחמיצות כל הזדמנות לחטוף משהו אחת אצל חברתה, או להפגין את כוחן כלפי אומות חלשות גם מהן. העיקר הוא, שאיש לא הוכיח עדיין הוכחה של ממש את ההצהרות על הישועה שנושא עמו הפרוגראֶס ועל ערכו הריאלי, – אנשים תמימים הם המדברים, ואנשים תמימים מאמינים לדברים… ועדיין לא הוּכח כלל, שהתהליך ההיסטורי, התפתחות העמים והחברות, יש בהם משום פרוגראֶס. והרי אין זה מן היושר כלל לבוא אל העם היהודי, וללא כל ביסוס מוצק במידה כלשהי להציע לו, כי יחכה וישליך יהבו על הפרוגראֶס – מין דבר, שאיש לא הצליח עדיין להביא בנו את האמונה בעצם קיומו⁶.

אבל נניח כי הצדק עמכם; הכול יהיה כדבריכם: “האנושות”, בהא הידיעה – ובכללה גם בני ארץ־האש, בני פיג’י ודאהומה, המארוקאנים, הצ’אֶמבֶּארלאֶנים, הקרוּשאֶוואנים, היאפאנים, הדרוּמוֹנים, ההאֶקאטיסטים, הקוּרדים וכל כיוצא באלה⁷ – האנוֹשוּת תירגע ותתמכר לפרוגראֶס שיעשה דרכו בנחת ובשלום. אך הן לא תכחישו, כי אושר כזה אינו ניתן ללא מאבק וקרבנות; הן יודעים אתם, כי מאבק זה, שהתחיל מכבר, עלה לאנושות ועוד יעלה בדם ובדמעות לרוב. מה איפוא המחיר שנשלם אנחנו, היהודים, בעדו? נקח לשם דוגמה את יהודי מארוקו, היושבים שם במספר לא רב בערך. שלוש מאות אלף יהודים אלה – צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגליה במאות הט"ו והט"ז, נצר מגזע נאצל, שנתן ליהדות כמה דורות של חכמים מפוארים, משוררים, פילוסופים ורבנים. בכן, קיבוץ זה, רם־היחש, ראוי לתשומת־לב מיוחדת מצדנו, ואם יש לקנות את הישגי הפרוגראֶס שלכם במחיר נהרי־נחלי דמם של היהודים האלה, במחיר השפלתם ועינוייהם, האם לא רב מדי יהיה מחיר אלילכם זה, האכזר ללא־טעם? מי ומי הם הזקוקים לפרוגראֶס של מארוקו? האם לא אותם המארוקנים עצמם אשר שתו בצמאון רב כל־כך את דם היהודים בפרעות של שנת 1903⁸, אשר התעללו בפראות כזו בנשי־ישראל ובילדי ישראל? מתוך הידיעות המקוטעות שהובאו בעתונים אנו למדים, שהמארוקנים הוכיחו ברור, כי כל זעזוע בתוכם לא יעבור בלי להמיט שואה קשה ביותר על היהודים. הפרוגראֶס לא יוכל לפסוח על מארוקו: הנה שמות כבר מעצמות אירופה את כפן הטורפת על ארץ בּארבארית זו. כלום אפשר הדבר, שהישגי התרבות לא יעוררו את התקוממות המוני־העם במארוקו, שכל דבר נכרי ואירופי שנוא עליהם? והאם לא תישא מהפכה זו כליה לאוכלוסי היהודים שם? האם לא תשתפך חמת העם על היהודים מחוסרי־המגן, מאחר שלא תוכל לפגוע בחמסנים האירופיים המוגנים־יפה? והאם יהא ביד השלטונות במארוקו למנוע את שפיכות־הדמים האכזרית, המיותרת, גם אילו רצו לבוא לעזר היהודים? אך הם גם לא ירצו בכך, שמחים יהיו להסיר את זעם העם מעליהם ולהטותו לצד ההתנגדות הקטנה ביותר. הן בימי מלחמת־האזרחים על המלוכה שימשו היהודים כליא־רעם מצויין, כאשר סופת־ההתמרמרות של ההמונים עמדה להתחולל על ראש שואפי־הכתר. והוא הדבר שהיהודים צפויים לו גם בפרס, גם בשאר ארצות המזרח… בנפשם ישלמו היהודים מחיר הצעדים הראשונים של הפרוגראֶס הלוחם. לפי שעה – עומדים היהודים במזרח המוסלמי על הר־געש, ומעמיקי־ראות שבהם, אשר נצטרפו לתנועה הציונית, מבינים יפה את כל אימת המצב, וזוהי אחת הסיבות שבגללן אין הציונים יכולים לחכות, אינם רשאים לחכות. ייהנו להם כל העמים כולם מפירות הפרוגראֶס, ואולם אין אנו רוצים לשמש לו לפרוגראֶס, שעיר לעזאזל. אם נצא מן הגלות, הרי כל התהפוכות שתמצאנה את האנושות עתידות, בכל זאת, לגבות ממנה את מס הדמים והדמעות; אלא שהדם היהודי הוא מחוץ לחשבון – אין הוא משמש אלא שעשוע להמוני העם המשתוללים. אלפי מוסלמים ועשרות אלפי יהודים: די לו לפרוגראֶס באלפי מוסלמים בלבד.

אולם כל אלה, תאמרו, אינם אלא פחדי־שוא; חששות כאלה אין בהם כדי לעורר ולכוון תנועת־עם עמוקה, – ראשית, לפי שבהשפעתן של סערות־יצרים חולפות עלולות לבוא רק הסתערויות סטיכיות, ולא פעולה־מדעת; שנית, מאחר ששום תנועה עמוקה אין לה סיכויים להצלחה מהירה במידה כלשהי, בעוד שהבהלה דורשת מנוס מן הסכנה מיד. הריני תמים־דעים עמכם בהחלט; יתר־על־כן: היהודים נפטרו גם מסכנות קשות מאלו, ואם כי יצאו בשן ועין, עוד היו מוכנים ומסוגלים להתפתחות חדשה, גבוהה יותר. מעשי־חמס, אפשר לאמור, אין בהם כדי להפתיענו. ואין אנו מתכוננים כלל, לא אני ולא שום ציוני הוגה, לכרוך את הגשמת מטרתנו, את נחיצותה בשיקול־דעת זה דווקא בדבר אפשרותן של סערות של שנאת־ישראל. אולם סבורני כי לפי שעה העליתי, מה מעטה הברכה הנשקפת לנו, ליהודים, מן הפרוגראֶס המהולל הזה. ועתה נראה־נא, כיצד משפיעים על גורלנו אי־אלה חוקים איתנים הפועלים בחיי־החברה.

המניע היסודי בחיים האלה, היחיד והמכריע כמעט, הוא האנוכיות⁹. אם אמנם יש מקום לומר, שהפרט הבודד איננו כלל אנוכיי צר־עין כל־כך, כפי שהוא מתואר בכמה מתורות־המוסר, הרי, מכל מקום, לא יוכל איש להכחיש את אנוכיותה של החברה. שאיפת־ההנאה של כל קיבוץ נראית בעיני חבריו בדמות של טוהר־כוונה, וכך היא מקבלת אישור מוסרי עליון; הפרט מוסר נפשו לטובת הקיבוץ, ובזאת, על־ידי מסירות נפש זו שלו, הוא מזין את זחיחות־הדעת הקהה של הקיבוץ הזה עצמו. מצד שני, אין נעשה בחיי החברה שום דבר, שאינו הולם את הכוונות האנוכיות של אותן השכבות בחברה שבידן בשעה זו הכוח להתיר ולאסור. מלבד זה, הרי האנושות, אשר נתפלגה, בתוקף החוקים השרירים של ההתפתחות ההיסטורית, לשבטים, לעמים ולאומים, יצרה על־ידי כך את הבסיס לחלוקת המידות של יחסי־אדם לשתי קבוצות נבדלות זו מזו בתכלית: ביחס ל“שלנו” הזכויות והחובות שקולות אלה כנגד אלה, את “שלך” אסור לך לחמוס, להונות, להכשיל; ביחס ל“נכרים” אין כל חובות, הותר הכול, עד להפרת־משפט גסה ביותר, לחמס ולבגידה נוכלת ביותר. איני בא לטעון, כי הפליית־עוול כזו תתקיים לעולמים; אבל לא יימצא איש אשר יקום להוכיח לנו, כי היא תחדל בתחומי הפאֶרספּאֶקטיבה ההיסטורית הנראית לעינינו. מכל מקום, לפי שעה הרי זו עובדה, שאמנם הולכת ונחלשת בהדרגה; אך עדיין יש לתת את הדעת עליה. אוהב האדם לראות אנשים אחרים כצלמו ודמותו. שאיפה לא־אנוכית כזו להפיץ רעיונות שלך, רגשות ואידיאלים שלך, מצויה אצל כל אדם המתייחס במידה כלשהי של רליגיוזיות, ביראת־כבוד אל חוויותיו ורואה בהם ערך לא בשבילו בלבד. האדם מפזר בנדיבות את נכסי־"הרוח" שלו, בנדון זה הוא לפעמים נדיב עד כדי גבורה. אלא שהאידיאלים שלהם עדיין חלשים ונתונים לרדיפות, אלה מוכנים ליסורים ולמסירות־נפש, ובלבד שינחילו נצחון לאידיאלים שלהם. אלה, שדעותיהם כבר שולטות בהכרתם של המונים, אמנם אינם מסוגלים לעליית־נפש באותה המידה, אך אף הם שוקדים לרכוש חסידים להם, ואף הם נדיבי־לב למדי בנדון זה. אכן, עצתי היא לא להתפעל ביותר מנדיבות זו: כי סוף־סוף הלא נכסי־"הרוח" אינם ניתנים־להפקעה, ופזרון־נדיבוּת כזה לא זו בלבד שאינו מדלדל את הנכסים האלה, אלא, אדרבא, לעתים לא־רחוקות הם מתרבים דווקא בתהליך ההטפה ומשתכללים. על־ידי שאני משתף אותך באמונותי, אני אולי נותן לך הרבה, ועם זה איני מפקיע מרשותי מאומה. מה שאין כן בנכסים “חמריים” ו"ארציים" הניתנים־להפקעה, הן נכסים מוחשיים והן בלתי־מוחשיים. כאן אין האדם עוד נדיב כלל וכלל, כל שכן קיבוצים חברתיים שלמים. הווה אומר, שכל קיבוץ יהא מוכן לסגל אליו, להטמיע בתוכו אנשים, שאינם נוטלים על־ידי כך כל דבר ממנו, אולם לצרף אליו זרים לשותפות בחלוקת נכסיו החמריים – לטוב־לב שכזה עדיין לא היה מסוגל שום קיבוץ חברתי עד היום הזה.

עכשיו נחקור־נא לדעת, איך עלינו לראות אותה שאיפה שאנו נתקלים בה לעתים קרובות בהיסטוריה, שאיפת עמים להטמיע בתוכם עמים אחרים, וסכסוכי האומות הנובעים מכאן. כדי לחיות, זקוקה כל בריה חיה למזון כדי למלא את אשר היא מפסידה עם כל תנועת־חיים. לשם כך מסגל לו – מטמיע בתוכו – האורגאניזם אֶנאֶרגיה מעולם־החוץ. כשם שכל בריה חיה, בשאיפתה להרחיב את תחום חייה היא, מטמיעה בתוכה מבחוץ כל אשר ידה משגת, בלי להבדיל בין היסודות הבלתי־אורגאניים שבסביבה ובין בריות חיות אחרות, כן גם החברה, שכל תיפקודיה מכוונים להרחבת דפוסי חייה, בולעת אֶנאֶרגיה הן מתוך הסביבה שאינה סוציאלית והן מקיבוצי־עם אחרים, ככל שהיא יכולה להתגבר עליהם ולהפכם לעצם מעצמיה ולבשר מבשרה. אולם אנשים זרים סתם, כשלעצמם, אין להם חשיבות לגבי החברה, היא זקוקה לפעלם ולקניינם. היה היו חברות, מפותחות למדי – כל שכן שבטי־קדומים – שהיו ממיתים את הילדים הילודים להם, אם מחמת רפיון־גופם או מומיהם לא היו עשויים להביא כל תועלת לחברה בהתבגרם. כך נהגו, למשל, בני ספארטה. אף בימינו שואפת כל אומה להטמיע בתוכה, באורח בלתי־אמצעי, קניינן של אומות אחרות – אדמתן ותרבותן שצמחה עליה; עוד זה לא מכבר שאף כל עם להטמיע אף את פעלם של הקיבוצים החלשים ביותר, בהפכו אותם לעבדים ובהכריחו אותם לשמש אותו – ללא כל תקוה להשתתפות בחלוקת נכסי־החברה הצבורים על־ידי המשעבדים. אף בזמננו כיום אין אנו צריכים כלל לציין, למשל, את הניצול חסר־הבושה שאנגליה מנצלת את ההודים; דיה, בנדון שלנו, העובדה, שהאמריקנים בני־התרבות ממאנים להכניס לארצם מהגרים חולים ובלתי־מוכשרים לעבודה.

כאן עלינו לתת את הדעת על ההבדל הקיים בין שני מקרים, שונים כל־כך זה מזה, שרק אי־ההבחנה הרגילה ביניהם גורמת לבלבול־המוחות השורר בנדון זה. לא הרי שתי אומות היושבות בטאֶריטוריות סמוכות זו לזו, כהרי אומה אחת היושבת בקרב אומה אחרת על אדמתה של זו. במקרה הראשון, כאשר לפנינו שני קיבוצים אל"ף ובי"ת, ישאף החזק שבהם, נאמר, קיבוץ אל"ף להטמיע במישרין את עצם נחלתם של חברי קיבוץ בי"ת, ואם אפשר גם את פעלם. בימים מלפנים נעשה הדבר בפשטות גמורה: אנשי קיבוץ בי"ת הומתו אחד־אחד או שועבדו, וקניינם ניטל מהם בלי נימוסים יתרים. אולם כעת, מפני היחסים הבינלאומיים שנעשו מורכבים יותר, אין הנוהג הזה בר־שימוש, שעל כן, כדי להטמיע טאֶריטוריה זרה וערכי־תרבות שצמחו עליה, אוחזים בדרך־עקיפין ומטמיעים את אוכלוסי הארץ ההיא. אותן המטרות ממש, ששואפים כיום להשיגן על ידי גרמאניזאציה או מאדיאריזאציה וכד' של חבלי־ספר, הושגו לפנים באמצעים פשוטים הרבה יותר, אמצעים ללא העָרמה, ממשיים יותר לאין ערוך. והרי זה מוכיח ברור, כי שום אומה אין לה עניין להטמיע אנשים אחרים סתם, לשם ההטמעה גופא. הטמעת זרים, כשלעצמה, היא עניין לא נוח עד מאוד, ומשום כך גם בלתי־רצוי; אנשים חדשים, הווה אומר – בעלי־תביעות חדשים על הנכסים הצבורים בידי החברה, ידים חדשות הפשוטות ברעבתנות אל הקערה המשותפת. כדי שקיבוץ ישאף להטמיע בתוכו קיבוץ זר, הרי הוא צריך לראות לפניו מראש, כתוצאת ההטמעה הזאת, דבר מה יקר־ערך ומושך את הלב, שיהא שקול כנגד ההפסד שבמשיכת שותפים חדשים בחלוקת הנכסים; פָעלם של הזרים שוב אין בו כיום משום ערך לוקח־לב כזה, כי הכרת החירות וזכויות־האדם, שהולכת ועולה כיום, מוכיחה בעליל, שאופיים של היחסים החברתיים עושה יותר ויותר את השימוש הכפוי בעמל זרים לדבר שאין צורך בו ואפילו למזיק; החברה זקוקה כיום רק לידים־עובדות חפשיות, והללו מצויות בכל מקום במידה מספקת, ותיפקודי זרים כבר הולכים ונעשים מיותרים. כללו של דבר, אם אמנם עלולה להתרחש כיום הטמעה מכוּונת של קיבוץ זר, הרי נעשה הדבר רק בגלל נחלתו. לשתף זרים בנכסים שלך, שאינם ניתנים להפקעה, לנטוע בהם את שפתך, את האידיאלים שלך ואת השקפת־עולמך, את מנהגיך ונימוסיך, בלי להוציא בזה כל דבר מרשותך אתה לרשותם הם, ולקבל תמורת זה את האפשרות לשלוט בנחלתם החומרית, הניתנת להפקעה, – חליפין כדאיים הם מאוד, והעמים שבזמננו עדיין אינם מושכים ידם מחליפין אלה. יש להעיר, כי אף על־פי שהקיבוצים החברתיים פועלים מתוך שאיפות שבטובת־הנאה ברורה למדי, אין הם מוכיחים, בכל זאת, את היכולת לחַשב עניינים מראש. התקווה המלווה כרגיל פעולות הטמעה כאלה, היא, שברבות הימים, כאשר הקיבוץ השליט יצליח לסגל אליו את בעלי הנחלה הרצויה, עד כדי כך, שהללו לא יוסיפו להתנגד למדיניות־הכיבוש, אפשר יהיה לו להשתמש בכוח וליטול את כל הנחלה לידיו, ולחדול מעתה לטפל במעשה־ההטמעה העולה ביוקר; אלא שהעניין, ששימש קודם אמצעי בלבד, מתחיל למשוך כמטרה בפני עצמה, לפי שההתנגדות מחזקת מאוד ומלבּה את עצם השאיפה, וכך מתחילים להסיח את הדעת מן התועלת התכליתית. ההטמעה נהפכת לחזיון־שוא בעל ערך עצמי, לחובה עליונה של הקיבוץ השליט, והיא מביאה לידי מאמץ רב כל־כך ובזבוז־כוחות, שלא ישתלם לעולם על־ידי שום נחלות זרות. על כן אנו מוצאים, שהיסודות בעלי־ההכרה ביותר שבעמי־התרבות, שהכרת האמצעי טרם האפילה אצלם על הכרת המטרה, כבר מבינים את כל חוסר־התועלת שבמדיניות ההטמעה¹⁰, ויש לשער, כי עם התפשטות ההכרה הזאת, שיסייעו לה הכשלונות המתמידים שתנחל מדיניות זו, עתידה היא לעבור מן העולם, והאומות תיוואשנה מן התקווה להשתלט על נכסי זרים.

אם אפילו התבוללות של עמים היושבים על אדמתם הם, אשר צברו נכסים תרבותיים מסויימים, נמצאת לא־כדאית בתנאים של ימינו, ועתידה להיעשות בקרוב אף בלתי־רצויה, הרי התבוללות של העם היושב בטאֶריטוריה זרה, שאין לו כל נכסים חמריים ותרבותיים שיצר בעצמו, כל שכן שאינה יכולה להיות רצויה לאיש. אנו יודעים, למשל, שהחברה בארצות־הברית דוחה מעליה בכל מיני אופנים את הכושים, הנכונים למסור כל אשר להם בעד האפשרות להתבולל והם חולמים על אמצעי להמיר את צבע־עורם השחור; אנו יודעים שכך היה יחסם של בני־ספּאַרטה להאֶלוטים¹¹ ושל ההודים לפּאריה¹². ואם בקאנאדה, למשל, יושבים בכל זאת הצרפתים והאנגלים יחד בשלום, הרי זה רק משום ששני העמים שם שווים במספרם, והיכו שורש במידה שווה באדמת הארץ. אותנו, את היהודים, סיפחו עמים אחרים ברצון אל נכסי־התרבות שלהם, כל עוד לא מנעונו הנכסים האלה מלהישאר במצבנו הנחוּת; התנגדותנו ולהט הכמורה לעשות־נפשות עוררו רדיפות קשות עלינו; עקשנותנו המריצה גם את עקשנות אויבינו, ששאפו להטמיע אותנו; עניין השמַד נהפך לעתים קרובות לחובה קדושה בעיני הכמוּרה, ואילץ אותה להסיח דעתה לפי שעה מטובת עצמה. על כן, כדי לעודד את היהודים להתנצר, ניתנו הנחות גדולות למומרים; נמצא, כי בשביל לספח את היהודים אל צאן מרעיתם ניאותו הנוצרים החסודים גם להעניק ליהודים המומרים מנכסי־החומר שלהם. אולם לא היתה זו אלא מראית־עין בלבד: וכי מי מאתנו יאמין בלב שלם, כי ההנחות שהובטחו בזמן מן הזמנים למומרים בודדים, היו חלים בפועל ממש על כל היהודים, אילו קיבלו עליהם את הנצרות בהמוניהם? לא מיניה ולא מקצתיה – יכולים היו היהודים להסתפק בחיי־עדן נצחיים בעולם הבא; ואילו בחיי העולם הזה היו מוסיפים להיות אותם הז’ידים¹³, ורק בתוספת כינוי “משומד”. וכי אין פרשת ההמרה של האנוסים, ורדיפתם על ידי האינקוויזיציה הספרדית, מאשרת את דברינו? כל זמן שיהודים בודדים הלכו למקווה־הטבילה, העניקו פרסים להם ואף זיכום באימון מלא; על הרוב נעשו אדונים כאלה לעמודי־תווך של הכנסיה הקאטולית, ובעלילותיהם על היהדות הזיקו ביותר ליהודים. אולם לאחר שכמה עשרות אלפים יהודים בספרד התנצרו – מיד נשתנה יחס הכמורה לאנוסים תכלית־שינוי, נתכונן פיקוח חמור עליהם, מתוך חשד כי דבקים הם באמונתם הקודמת; חשדנות כזו אך ליבתה וליהטה את זיק הנאמנות לאמונת־האבות האבודה, שהיה מהבהב בלב היהודים, ולעתים לא רחוקות היו חוזרים האנוסים לקיים בסתר או בגלוי את מנהגיה. ואולם דבר זה לא עורר כלל את מורת־רוחה של הכמורה הקנאית: כלל לא תמיד נוהגים לרדוף את אשר אינו רצוי כשהוא לעצמו; אדרבא, האינקוויזיטורים שמחים היו לסטייתם של האנוסים – כי הלא רדיפות האינקוויזיציה הביאו לשלטונות הון רב, מאחר שרכוש הנחשדים הוחרם. וחמת הרודפים, על מי ניתכה ביותר? על העשירים ביותר ונשואי־הפנים, – שאפשר היה ליהנות מנכסיהם. כלומר, אותם האנשים ששקדו כל־כך להטמיענו, התעשתו עכשיו ומיהרו ליטול ממנו את הנכסים הארציים, שחלקו לנו קודם בלא־חשבון כתוספת לגאולה במלכות־השמים, שלא עלתה להם בפרוטה. שמא תאמרו כי הסבָרתי את העובדה מוגזמת, שהכמורה דיכאה בעת ההיא את כל הכופרים והיתה מחרימה את רכוש כולם; אבל מאין נובעת החשדנות הכוללת הזאת כלפי כל האנוסים, אם לא ממקור אותו אי־האמון מלכתחילה, שהגו עוד קודם כלפי כל היהודים, באשר הם זרים? מאין זה מרץ־הבילוש, אם לא מתוך השאיפה להחזיר את הנכסים האבודים, שניתנו קודם חינם, מתוך התלהבות דתית? אם תעלו על לבכם, כי רוב קהל “הכופרים” היו יהודים ומאוּרים¹⁴, שהתנצרו, כלומר, זרים כולם, אולי לא תשללו את הארת־השאלה, כפי שניתנה כאן.

בנו נהגו תמיד כנהוג בזרים; לא בני ארץ זרה היינו, אלא זרים בפירוש, מועטים עד כדי כך, שחולשתנו וחוסר־ישענו כשלעצמם עוררו עלינו כל מיני רדיפות ומעשי־חמס, ועם זה מרובים היינו עד כדי להתבלט לעיני כל ולנקר עיני עם־הארץ, נתקלים תמיד במבטי־זעמם ונפגעים מידם התאבה להכות. מטבעו של האדם הגס שהוא שונא את כל הזר. לפי שאינו מחונן בדקות הרגש, לעולם אינו מפריד בין פחד ואי־אמון לבין שנאה, לעג ובוז. כל הרגשות הללו מסתבכים אצלו לפקעת שאין להתירה. מה שהוא זר הוא בלתי־רגיל, ועל כן הוא חשוד; ובעיני הפרא הרי זה אומר – שנוא; מה שהוא זר – משונה הנהו, ועל כן הוא מגוחך, – ובעיני הפרא הרי זה אומר: ראוי לבוז ולהתעללות נפרזת. מה שהוא זר – הוא עטוף סוד, ועל כן מסוכן הנהו, ובעיני הפרא – חדור איבה ונושא כליון; יש למהר איפוא ולהשיב אחור את הסכנה הצפונה בזה. ואין תימה; שאם כי הזר החלש, הבודד, מעורר אך סקרנות מהולה בחשדנות, ולפעמים גם חמלה ואהדה, כפי שאנו למדים מתוך חזיון הכנסת־האורחים הקדומה, הרי משעה שהזרים מתגלים ככוח מסוכן כלשהו – ולשם כך די שלא ייטשטשו בהמון הכללי – הם נעשים מיד מטרה לחשדנות ולשנאה לוהטת. דמיונו של הקיבוץ השליט מפריז בערך כוחם ומספרם עד לשיעורים מופלגים; כך, למשל, מאמין האיכר הרוסי בלב תמים, כי “מספר הז’ידים רב לאין שיעור ממספר אחינו אנו”, כי כל אוצרות העולם שמורים אצל היהודים, והוא נפתה להאמין לשיחות התפלות ביותר על ערמתם ונכליהם ועצמתם של היהודים. אכן, הפחד מפני נכלי ה"ז’יד" המופשט אינו מונע מלהכיר יפה בחולשתו ובחוסר־ישעו של כל יהודי שבמציאות; והרי זה נותן את האפשרות להתעלל כאוות־הנפש בזָר רפה־האונים, מתוך בטחון גמור כי אין עוֹנֵש. אל רגש אלאֶמאֶנטארי קדום זה של אימת־הזר מצטרפת ההתמרמרות על הזרים השולחים ידם ליטול חלק בחלוקת נכסי המקום. וכך נסבל היהודי רק במקום שזקוקים לתיפקודיו. ומשום כך לא ניתן מעולם ליהודים להתבולל באותו אורח טבעי שבהתמזגות שני עמים, חזקים במידה שווה בטאֶריטוריה אחת, שאינם עשויים לדכא זה את זה, ואינם מוצאים בחולשתו של האחד עילה לאלימות מצד העם האחר. ואילו קיבלו עליהם היהודים כולם את הנצרות, היה זה מחמיר עוד יותר את מצבם: היה זה מעורר רוגז קשה על הזרים, המבקשים להסתנן לבין אנשי־שלומנו.

אנו רואים איפוא, שלא הרי היחסים שבין שתי אומות היושבות בטאֶריטוריות סמוכות כהרי היחס של עם־הארץ אל קיבוץ זר, ניכר, אך חלש, היושב בתוכו. שם – שואפת אומה אחת להטמיע את האחרת, אם אין בידה להשתלט על נחלתה של זו באופן אחר, וזו מתנגדת להתנקשויות ההטמעה של הראשונה. ולהיפך, האיבה כלפי הזרים, העולה בלב כל אוכלוסיה מקומית כלפי גוש זר החודר אל קרבה, דוחה תמיד את ההמון הזר הזה ואינה נותנת לו להתבולל, גם אם הוא מגלה להיטות יתרה לכך. כל זמן שהוא מצרף עצמו רק לשימוש בנכסים שאינם ניתנים־להפקעה, אין מפריעים לו בכך, ויש שגם מעודדים אותו, ויש שאפילו כופים אותו לכך מתוך נימוקים דתיים; אולם מרגע שהתהליך הזה מעלה חשש של השוואת מצב הקיבוץ הזר עם מצב הקיבוץ השליט, מיד מתחילות נגישות כנגד המגמה המסוכנת הזאת. ודאי, גם כאן מתגלה במידה מסויימת קוצר־הראות של האנוכיות החברתית. החברה, הצופה בעין פקוחה, שלא יפול אף נתח אחד משלה אל פי הזר, שאינה מודה בשום מעשי־זכות שלו ודוחה אותו מעל פניה, מסיחה דעתה לגמרי מן העובדה, שהזר הזה, אם יוכנס פנימה, עשוי להיות לכוח מועיל. האיבה אל הזרים, וכל מיני גילוייה האלימים אינם מביאים, כמובן, אלא נזק בלבד, כיוון שהם משחיתים את העם, מרגילים אותו להפקרות ולשרירות־רוח. מלבד זה הלא מצליחים הזרים לקשור באיזה אופן שהוא את חייהם באינטאֶראֶסים של עם־הארץ, כי לפי שהם תלושים מן הקרקע לא היו יכולים להתקיים אפילו שעה אחת בלי אי־אלה קשרים מסוג זה. והרי זה גורם, שכל הפורענויות המכוּונות נגד הזרים משפיעות, אם גם במידה חלשה יותר, לרעת עם־הארץ. על כן אנו מוצאים, שהיסודות בעלי־ההכרה ביותר שבחברה, המוחים תמיד נגד הטמעה באונס של קיבוצים־שכנים ומטיפים לעקרון אי־ההתערבות, רואים דווקא מחובתם, לסייע להתבוללותם של קיבוצים זרים שמבפנים, וטוענים נגד דחיית הזרים העויינת מצד רובה של החברה. ואולם יחסם כלפי הזרים שמבפנים הוא לעולם תועלתי, גם אם מאוד יסתירו דבר זה מעצמם ומאחרים, והעקרון העליון המכוון אותם בנדון זה הוא – תועלת העם השליט, ומכאן התוצאה – התעלמות מן הצרכים המיוחדים של הזרים האלה. השדרות המתקדמות שבחברה מבינות כי תיפקודי הזרים יש בהם כדי להועיל מאוד, והם מעריכים את התיפקודים האלה, אולם אין הם נותנים דעתם כלל על עצמיותם של הזרים, ומתעלמים ממנה בזדון. כדי להשתמש בכשרונותינו הם מבקשים להטמיע אותנו ולהמס אותנו בקרב המונם הכללי. היה זמן שלא היה צורך כלל באמצעים כאלה: מושלים מתקדמים בעת ההיא, שראו תועלת בתיפקודי היהודים, נתנו ליהודים בפשטות פריווילאֶגיות למילוי־התיפקודים האלה, בלי למשוך כלל את היהודים להתבוללות. כך, למשל, הפריווילאֶגיה של קאזימיר הגדול¹⁵, שפתחה לפני היהודים פתח רחב לעיסוקי מסחר וכספים, והבטיחה להם את חופש־הדת, וכן בטחון הנפש והרכוש, בידלה יחד עם זה את היהודים מכל השפעות־חוץ וריחקה אותם מן החיים הממלכתיים־הכלליים של פולין, והתנהגות זו הלמה בהחלט את מצבם הכלכלי של היהודים ושל העמים אשר מסביב בעת ההיא. בימים ההם מילאו היהודים תפקידים של תיווך מסחרי ושל אוּמנות זעירה, ואולם המלאכה היהודית, שהתפתחה מחוץ לצאֶכים ולגילדות של הזמן ההוא, לא היה צורך בה לעמים אשר מסביב, וצרכניה היו היהודים עצמם, ואילו סחר היהודים היה בעת ההיא כוח חשוב למדי בהתפתחות הכלכלית של אירופה. מלכים ונסיכים מרחיקי־ראות הקלו לעתים קרובות על היהודים את תפקידם זה, ואילו המוני־העם קצרי־הראות, הכמורה הזידונה, וכן האצולה הנוקשה, אף כי נהנו משירותם של הסוחרים והמַלווים היהודים, לא יכלו, בכל זאת, להתעלות על שנאתם לזרים ולבני האומה האחרת, ורדפו את היהודים ככל שיכלו. מצב היהודים עורר דאגה וחרדה והיה מסוכן יותר מבימינו, אולם בסיס כלכלי היה תחת רגליהם: מועילים היו, הם היו מניעים את הגורמים, אשר בחיקם חוֹלֵל הקאפיטאליזם המודאֶרני והלכה ועוּצבה הבורגנות. היהודים בימים ההם לא היו כלל כדמות אותו ההמון העני, המקופח שאנו רואים בהם כיום; אם יש אשר היו לבז, עוד היתה להם האפשרות המלאה להתגבר על הזעזועים שמצאום, כי איש לא תפס את מקומם במילוי תפקידם הכלכלי המיוחד. אם גורשו היהודים מאחת הארצות, שעדיין לא הגיעה, בזכות פעלם של היהודים עצמם, להתפתחות מספקת, כדי לא להיזקק עוד להם, כלומר, אם טרם קמה בארץ ההיא בורגנות מסחרית מוכשרה ונמרצה, היה גירוש היהודים מביא אך לירידת מצבה של הארץ, כפי שהיה הדבר בספרד¹⁶. ואולם עוד פתוחה היתה הדלת לפני המגורשים, לבוא אל עמים שכבר נזקקו לסוחרים־מתווכים, אך טרם בגרו עד כדי פיתוח מעמד כזה מקרבם הם. בתולדות היהדות של ימי־הביניים אנו מוצאים שורה של גירושים ממערב־אירופה למזרחה: מסלול הקאפיטאליזם חופף את מסלול הגלות. מקום שהיהודים הביאו תועלת קודם, נעשו מיותרים שם ברבות הימים; אולם השלטונות לא היו מחכים עד שהיהודים יהיו מיותרים לגמרי, והיו מגרשים את אבותינו עוד לפני כן, משעה שהבורגנות הצעירה שבמקום, המתחרה ביהודים, החלה לעמוד על רגליה הכן. הגירושים כשלעצמם לא הכניסו כל חדש בתהליך ההכרח ההיסטורי של הגלות, כי גם לולא גורשו היהודים, היו נדחקים בכל זאת ממסלולם הכלכלי, אם במוקדם ואם במאוחר, כי הם, מחוסרי הקרקע, לא לפי כוחם היה המאבק עם המתחרים מעם־הארץ; בין כך ובין כך עתידים היו בקרב הימים להגר מן הארצות, אשר גורשו עתה משם. רק גירוש־ספרד סטה מסדר זה של ההכרח ההיסטורי והקדים בהרבה ובחפזון את אשר עתיד היה להתרחש מאליו; ואולם בסטיה זו פעלו סיבות מיוחדות, שלא כאן המקום להרחיב את הדיבור עליהן. כיום לא עוד ישוערו גירושי־יהודים ללא־בושה, והממשלה והחברה האנטישמיות בארצות שהיהודים כבר נעשים מיותרים שם, אינן ממתינות עד שהיהודים ייעשו מיותרים לגמרי, אלא ממהרות למרר את חייהם, כדי לדחוק את רגליהם מן הארץ בדרך של הגירה נמרצת. מדיניות כזאת גרמה ברומניה לבריחה יהודית עצומה¹⁷.

מצבנו הכלכלי היה תלוי כל־הימים תלות קטלנית ביותר במצב העמים שמסביבנו. וגם מובן הדבר: ההוויה המשקית של החברה מיוסדת תמיד על קשריה לטבע, כי רק מתוך מאבק עם הטבע יכול האדם לקבל את החמרים והאמצעים הדרושים לקיומו. יסודה של כל חברה הוא המעמד העוסק בייצור החקלאי – דבר זה ניתן לקבוע ללא כל קשר עם תורת הפיסיוקראטים.¹⁸. קיבוץ נטול בסיס כזה חייב לבוא במגע אמיץ עם חברות אחרות המושרשות בקרקע, שיוכל לקבל מהן את מוצרי החקלאות. כל חייהם וגורלם של היהודים, המנותקים זה כבר מטאֶריטוריה והחסרים מעמד של עובדי־אדמה, תלויים בגולה רק בזה בלבד, אם תימצא להם חברה, אשר תיזקק לשירותם ותתן להם תמורת זה את מוצריה, את פרי עבודת־האדמה, גידול־המיקנה ועבודת־המחצבים. ואולם העמים שאינם נזקקים לנו, וכן אלה שחדלו להיזקק לנו, יתאמצו, כפי שאנו רואים כיום, לדחוק את רגלינו מתוכם על־ידי חוקי־הגבּלה, או, אם אי־אפשר יהיה בכך משום גינוני־הומאניות, יערערו את מצבם של היהודים על־ידי חרם נמרץ, ובמקרה הטוב ביותר ירדו לחיי היהודים על ידי התחרות, - כי במקום שהיהודים מרובים שם, יוכלו אך מעטים מהם להיות קאפיטאליסטים גדולים, כלומר, בעלי עצמה כלכלית ההולמת את זמננו; שאר העם, הבורגנות הבינונית והזעירה, לא יוכלו לעמוד בפני ההתחרות מצד הבורגנות של עם־הארץ, האדירה בשרשיותה, בקשרי־הדם שלה עם שאר־האוכלוסיה. כיום כבר אין נזקקים לנו כמעט בשום מקום, נעשינו מיותרים, וצפויים אנו להתנוונות כלכלית חמוּרה, ומתוך כך גם להתנוונות תרבותית וגופנית. כבר כיום אנו רואים אותות של תהליך־התנוונות זה, בגילויים מחרידים. הופיעה בתוכנו הזנוּת, הקבצנות הגיעה לשיעור שלא היה עוד כמוהו, כל זעזוע כלכלי קל ביותר דוחק רגלי אלפים בתוכנו מעמדת־הדורות הזעיר־בורגנית ודוחף אותנו ללא־מנוס אל מחנה הפרוליטאריון־הפוחח, אל־דלות־היחפנים. נוסף לזה מצטופפים היהודים ברובם בארצות שהקאפיטאליזם לא התפתח שם באורח אורגאני ובהדרגה, אלא סחף לפתע־פתאום את כל המשק לתוך המערבולת הסוערת שלו: רוסיה, גאליציה ורומניה נסחפו לתוך תהליך הייצור הקאפיטאליסטי בסערה סטיכית, שהפתיעה ממש את הכול, וביחוד את היהודים, באשר הם חלשים ביותר מבחינה כלכלית ומחוסרי־קרקע. והנה דוגמה, המוכיחה בעליל, עד כמה מעורער מצבנו כיום. שאלו־נא פי יהודי־סוחר, אם לא עמד על כך שמספר לקוחותיו הנוצרים הולך ופוחת בהדרגה? ודאי שיענה לכם, כי אמנם כן הוא. לפנים היו לו עסקים גדולים עם נוצרים, ואילו כיום כמעט רק עם יהודים בלבד. האם לא שם לב, כי היהודים בזמן האחרון נזקקים יותר ויותר לאשראי, וכי לאשראי זה הם זוכים רק איש אצל רעהו, ולא אצל נוצרים? והנה תיווכחו לדעת, שכל בניין המסחר היהודי בנוי על חול של אשראי־גומלין מקיף. הנוצרים כבר יש להם כיום סוחרים משלהם, ואליהם ילכו ביתר רצון מאשר אל היהודי. לפנים היו היהודים קונים את מוצרי החקלאות – תבואה, בהמות וכו' – אצל עם־הארץ, אולם היו משלמים לו בכסף שנלקח ממנו גופא בצורת רווח של רבית ומסחר; ואילו עכשיו במה ישלמו לו, אחרי שהוא אינו קונה עוד אצלם מאומה כמעט, אינו מזמין אצלם מאומה? רק מתוך המלאי שלהם, מן הצָבוּר בעבר. ברור, שמלאי זה ילך ויִדל, ומילוי הגרעון על־ידי הכנסה מן האוכלוסיה אשר מסביב ילך ויצטמצם, והתרוששות ללא־מנוס נשקפת לכל היהודים אשר לא הגיעו עד כה לקאפיטאלים גדולים.

אנו זרים הננו, ואין לנו בשום מקום כוח סוציאלי, אשר יעשה אותנו לשליטי־המצב; נתוקים אנו ממגע עם הטבע, ואין לנו חקלאות משלנו: כל זה עושה אותנו תלושים להחריד; ההיסטוריה שלנו אינה נוצרת ולא נוצרה מעולם בכוחותינו אנו, מאז ומעולם היה גורלנו תלוי ביחסי־חוץ. וכלום יש ביד הפרוגראֶס בגולה לגאול אותנו ממצב זה, חסר־בטחון, של תלויים באוויר? כל זמן ששנאת ישראל, האיבה אלינו, באשר זרים אנחנו, תוסיף להתקיים, יעשה אותנו הפרוגראֶס אך רגישים יותר, נוחים יותר להיפגע, ומבחינה סוביאֶקטיבית ילך ויחמיר קשי מצבנו, עד לבלתי־נשוא. אולם שנאת־ישראל לא תחדל אלא בדרך של איזו הפיכה חברתית מכרעת, או בדרך של אטרופיה¹⁹ הדרגית. רבים האופטימיסטים הסבורים כי מקור שנאת־ישראל הוא בכוחות הכלכליים שבזמן הזה, ומשתחול ריפורמה יסודית של המשטר החברתי הקיים, תיעלם גם שנאת־ישראל, כיציר המשטר הזה. אילו הפלגנו הצדה ופנינו אל עקרונות־היסוד של התיאוריה הציונית השלמה, – שלא כאן המקום להרצות אותה, בהיותי מוגבל במסגרת המאמר הזה, – אפשר היה להוכיח, ראשית, כי שנאת־ישראל – היא לא תופעה מסוג כלכלי, אלא מסוג הפסיכולוגיה־הסוציאלית, שמקורה בכוחות מסויימים הפועלים בהכרח בכל חברה; שנית, שאין מנצלים את היהודים, וכי לא בניצולם המדומה הם מעוררים את האיבה עליהם, וכי אף בהתחרות אין משום הסבר לאנטישמיות, המתגלה לעתים לא רחוקות בצורות אכזריות ביותר בקרב אותן שכבות חברתיות, אשר לפי מצבן אינן עשויות להתחרות עם היהודים, כגון איכרים, פועלים ופקידי־הרשות; כן גם ההתחרות הלאומית אינה משמשת כאן הסבר כלשהו, כיוון שהיהודים אין להם קרקע להתחרות כזו; שלישית, כי השינויים המכריעים במשטר החברתי נוגעים במישרין רק במוסדות המשפטיים, ולא ברגשות האדם, ששנאת־ישראל היא אחד מהם, והרגשות, אשר עם ההפיכה יינטלו מהם אותן הצורות המשפטיות שבהן היו באים קודם לידי גילוי, ייצרו להם צורות חדשות לסיפוקם; רביעית, כי אותה הפיכה סוציאלית, אשר לה יקוו האופטימיסטים, לא תמהר כל־כך לבוא, גם אם בוא תבוא. ולבסוף, כי שנאת־ישראל, כהרגשה שאינה תלויה בדבר, כחזיון סתמי, כלומר, חזיון שנשתחרר זה כבר מכל מיני אמתלאות והנמקות, המוּכּר כשנאה סתם ככה, אל הז’יד, על שום שהוא ז’יד, תוכל להיעלם רק תוך כדי תהליך של התפתחות סוציאלית שקטה, ממושכת, ותגווע מחוסר יניקה, באשר האמתלאות לה תימצאנה לעתים רחוקות יותר ויותר ככל שהחברה תלך ותתקדם. היוצא מדברינו הוא, שנצטרך לחכות ימים רבים מאוד לישועה, ימים רבים כל־כך, שבמשך הזמן הזה אפשר להקים כמה מדינות יהודיות… “ועד שתבוא הנחמה תצא הנשמה”. אף אמנם, עוד מעט ונהיה מיותרים לגמרי ויאזל המלאי אשר בו אנו מתקיימים לפי שעה. מצד שני, אין זה סוד, שבאותן הארצות שעדיין נותנים לנו להגר לשם, בארצות־הברית ובאנגליה, כבר נעשינו בולטים למאוד, ופה ושם אנו מעוררים כלפינו שנאת־ישראל לוהטת ביותר, ואביונינו כבר מילאו כל־כך את הגיטו על גדותיו, עד שהוא נאלץ להפקיר לשרירות־הגורל את כל הבאים־מקרוב, וכבר שמים סייגים לכניסתנו לארצות האלה, ועתידות הן להינעל בפנינו כליל בזמן הקרוב. השאיפה להגירה גמלה אצלנו בלחץ הכבד של האווירה הדחוסה בתחום־המושב, ואילו נתיבות חדשות לכוון אליהן את זרמי ההגירה אינן נפתחות עוד; ומי הוא שירצה לקלוט אנשים בני־נכר מרוששים, חסרי־מקלט, אשר, נוסף לכך, אינם מסוגלים לעבודה יצרנית?

אף אמנם אומרים הציונים להשתמש למטרותיהם במרץ זה של הגירה, אולם עד שהציונות תתחיל להתגשם בצורות של ממש, אין מקום ליהודים לפנות אליו. אמנם יש מנחמים אותנו, כי בקרוב תיבטל אולי גזירת תחום־המושב²⁰, אך דא עקא – לאן איפוא נלך משם? בוואֶליקורוסיה אין מקום לסוחרים נוספים גם משלהם, ומחוסרי־העבודה משלהם – רבים מספור; ולא עוד, אלא שאיבת האוכלוסיה אל היהודים קשה שם גם מאשר בתחום המושב: דבר זה ידוע לכל איש, שהתבונן אל יחסם של ה"קאצאפים"²¹ כלפי היהודים, כשהראשונים נקלעים לתחום המושב; כן ידוע שהם, בדרך כלל, המון הפורעים העיקרי. אותו ה"קאצאפ", השונא את היהודים גם בתחומם הם, מה טעם ינהג בהם בעין יפה יותר בביתו שלו? אבל נניח כי בתחילה יתייחסו הוואֶליקורוסים אל היהודים בשוויון־נפש, יחס אנושי. אך כלום יהא הבדל ניכר כל־כך בין אחוז האוכלוסים היהודים אז לבין האחוז של עכשיו?

וכי רב ההבדל – מבחינת בליטותם ההמונית של היהודים – אם יהא מספרם חמשה מיליונים בתוך חמשים המיליון של כל אוכלוסי תחום־המושב, או שיהיו חמשה מיליונים בכל מאה מיליון אוכלוסי רוסיה כולה? הלא היהודים יוסיפו לחיות בערים בלבד, ומתוך כך יהיו בולטים לעין כל, הן לעיני האיכרים, והן לעיני תושבי־הערים – כשם שהם בולטים כיום ממש, בתחום־המושב. וכלום לא היתה שנאת־ישראל בוואֶליקורוסיה עד שכלאוּם בתחום־המושב? וכלום לא היה פוגרום אכזרי בניז’ני־נובגורוד²²? והאם לא יימצאו מסיתים, מפיצי שנאת־ישראל, שמלאכתם בכך, אשר ייצרו אווירה ספוגה איבה לישראל, חרם, דחיקת־רגליים שיטתית מכל תחומי העבודה? ובמה יתרונה של ואֶליקורוסיה לטובת היהודים, לעומת גאליציה, למשל, או לעומת ארצות־הברית? כללו של דבר, ביטול תחום־המושב אפשר יקל במשהו לשעה את מצבם של אי־אלה חוגים בקרב היהודים, ואולם במהותו של דבר אך יעביר את השאלה היהודית לשטח גדול יותר, בלי להחליש אותה בשרשה; ובשרשה – אותה תלישות, אותה התבלטות־בהמון של זרים, המנקרים עיני בני עם־הארץ, אותה המגמה ללא־מנוס להיעשות מיותרים ולשקוע לתהום של חיים תלושים, חיי דלות יחפנית.

השעה העוברת על היהדות בזמננו, המצופפת בהמוניה העיקריים ברוסיה ובגאליציה – היא שעת משבר עמוק; ואם לא תבוא לה גאולה עכשיו, צפויה היא לכליון, מאחר ששום הקלות משפטיות אין בהן עוד למנוע את גזר־דינו של ההכרח ההיסטורי הממשמש ובא. כשם שבימי הביניים לא חלו שום הגבלות משפטיות, שום מעשי־אלימות, אלא במקום שהללו מצאו להם צידוק מתוך עצם מהלך ההכרח הפנימי של הגלות, אשר אילץ את הקאפיטאליזם המנצח לרוץ בעקבות היהודים²³, כן גם עכשיו יהא בזה אך משום קוצר־ראות לחשוב, כי “התקנות הזמניות”²⁴, תחום־המושב וכו' לא היו אלא מעשה מצד אישי־מדינה, שהוגים איבה כלפי היהודים ותו לא; לאו, גם כאן, כמו בימי־הביניים פעלו שיקולים שבטובת המדינה להקדים ולהחריף את אשר עמד להתחולל מאליו בתוקף ההכרח ההיסטורי, ועתיד היה לבוא, אם במוקדם ואם במאוחר, אם גם ביתר הדרגיות ובלי עזרתן של הגבלות משפטיות. אם נאחז בנקודת־השקפה זו ונבין את החוקיות הפנימית המניעה את הגלות, – חוקיות, שאמנם ציינתי אותה רק בקווים כלליים, – הרי נעמוד גם על כך, שהגלות קרובה לקצה; ומתוך אותו ההכרח שאין מפלט ממנו, נבין, כי החוקיות שבגורלנו מחייבת אותנו לעבודה, אשר תחיש את התהליך הזה של גסיסת־הגלות; עלינו לסייע לחיסולה ולא להאריך את רגעיה האחרונים, על־ידי שננסה עוד ועוד להקל את מצב היהודים בארצות פיזוריהם, ונלך אחרי מיקסם־השוא של האֶמאנסיפאציה, של הקלות משפטיות ושל… הפרוגראֶס.