“מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית” – נתפרסם ברוסית בירחון הציוני “יאֶוורייסקאיא ז’יזן” בפטרבורג, בדצמבר שנת 1905, חוברת י"ב, בשם: “היסודות (“המומאֶנטים” – במקור) המעמדיים של השאלה הלאומית”, בחתימת ב. ברוכוב. ב־1906 – הופיע המאמר בצורת קונטרס בהוצאת־הספרים הציונית “קדימה” באודיסה. אותה שנה הופיע ביידיש, בווילנה בהוצאת “האַמער” (“פטיש” – הוצאת־ספרים של פועלי־ציון), בתרגומו ובעיבודו של הלל מיימוֹן; במהדורה זו הוכנסו – לצורך הפּוֹפּוּלאריזציה – שינויים במיבנה החוברת, בניסוחים ובחלוקה לפרקים; כן הוסב שמה ל"מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית", רוב המהדורות שבאו אח"כ הן העתקה מהמהדורה הווילנאית הפּוֹפּוּלארית. בשנת 1917 הוציאו פועלי־ציון ברוסיה בהוצאת “פּאֶראֶוואל” – מהדורה שניה לפי המקור הרוסי, בתיקונים קלים. מאז הופיעו מהדורות שונות ביידיש, בעברית, ברוסית, בגרמנית, באנגלית, בצרפתית, בפולנית, בבולגארית, ברומנית, בספרדית. המהדורה הראשונה בעברית – לפי המהדורה הרוסית השניה – הופיעה בתרגומו של מ. נאדל, בהוצאת־ספרים ע"ש ב. ברוכוב, ירושלים, תרפ"ח. תרגום שני לעברית – לפי המהדורה הווילנאית־הפופולארית ביידיש – ע"י דוב שטוק, כתבי ב. ברוכוב בהוצאת־הספרים ע"ש מארכס־אֶנגאֶלס, תל־אביב, 1934.

במהדורה שלנו תורגמו הדברים מחדש לפי המקור הרוסי הראשון, פרי עטו של ברוכוב כנתינתו.  ↩︎

ההקדמה של מארכס לספרו “לביקורת הכלכלה המדינית” – ספר זה של מארכס – “Zur Kritik der politischen Oekonomie” – יצא לאור בשנת 1859 – שמונה שנים לפני הופעת הכרך הראשון של “הקאפיטאל”, וגלומים בו עיקרי המחשבות שפותחו אח"כ ב"קאפּיטאל"; “חיבור זה מכיל את ההרצאה השיטתית הראשונה של תורת הערך המארכסאית, ובכללה התורה בדבר הכסף” (אֶנגאֶלס). ההקדמה לחיבור זה (לא לערבב עם “מבוא לביקורת הכלכלה המדינית”, – והוא מחברת מיוחדת מאת מארכס, המסומנת בתאריך אוגוסט 1857, שנתגלתה בארכיונו רק בשנת 1902 ופורסמה לראשונה בשנת 1903) זכתה לפירסום רב בגלל הניסוח התמציתי הקלאסי שניתן בה לתפיסת־ההיסטוריה המאטאֶריאליסטית. לאחר שמארכס סוקר כאן את דרך חיפושיו ולבטיו המחשבתיים, הוא מסכם: “חקירותי הביאוני לכלל מסקנה, כי היחסים המשפטיים וכן צורות־המדינה אינם מתבארים לא מתוך עצמם ולא מתוך ההשתלמות הכללית של מה שקרוי רוח־האדם, אלא שרשיהם נעוצים יותר מכל בתנאי־הקיום החמריים, אשר האֶגאֶל – כדרכם של האנגלים והצרפתים במאה הי”ח – כלל אותם בשם ‘החברה האזרחית’, אך את ניתוחה של החברה יש לחפש בכלכלה המדינית… המסקנה הכלללית שהסקתי – והיא ששימשה ומשמשת לי מני־אז כקו־מדריך בכל עבודתי – אפשר לנסחה בקצרה, לאמור:

בדרך הייצור החברתי שבחייהם באים האנשים ביחסים מסויימים, הכרחיים ובלתי־תלויים ברצונם, והם יחסי־ייצור שבהתאם לדרגת־התפתחות מסויימת אשר לכוחות־הייצור החמריים שלהם. כלל יחסי־הייצור האלה מהווה את המיבנה הכלכלי של החברה, את הבסיס הריאלי, שעליו מתנשא בנין־עילי משפטי ומדיני, ואשר לו מקבילות צורות־תודעה חברתיות מסויימות. אופן־הייצור של החיים החמריים קובע את תהליך־החיים הסוציאלי, הפוליטי והרוחני בכלל. לא התודעה של האנשים קובעת את הווייתם, אלא, להיפך, הווייתם החברתית קובעת את תודעתם. משמגיעים כוחות־הייצור החמריים של החברה לדרגה מסויימת בהתפתחותם, הרי הם באים לידי סתירה עם יחסי־הייצור המצויים, או – בעצם, אין זה אלא ביטוי משפטי לכך – עם יחסי־הקניין, שבתוכם התפתחו עד עתה. יחסים אלה פוסקים להיות צורות־התפתחות של כוחות־הייצור ונהפכים לכבלים לאותם הכוחות. מעתה נפתחת תקופה של מהפכה סוציאלית. עם השתנותו של הבסיס הכלכלי, נהפך על פיו, במהירות יתרה או פחותה, כל הבנין־העילי העצום. כשאנו באים להתבונן אל הפיכות כאלה, עלינו להבחין תמיד בין ההפיכה החמרית בתנאי־הייצור הכלכליים, הנקבעת בדייקנות אשר למדעי־הטבע, ובין הצורות המשפטיות, הפוליטיות, הדתיות, האמנותיות או הפילוסופיות, בקיצור: הצורות האידיאולוגיות, שעל־ידן בני־אדם תופסים בתודעתם את הקונפליקט הזה ונאבקים עמו. כשם שאין להוציא משפט על פרט־אדם לפי מה שהוא עצמו מדמה בלבו, כך ממש אי־אפשר לדון על תקופת־הפיכה כזו לפי התודעה שלה. אדרבא, תודעה זו יש להסביר מתוך הסתירות של החיים החמריים, מתוך ההתנגשות הקיימת בין כוחות־ייצור חברתיים לבין יחסי־ייצור חברתיים. שום תצורה חברתית אינה כלה ועוברת מן העולם עד שלא התפתחו כל כוחות־הייצור, שבשבילם היא מַספקת למדי, ויחסי־ייצור מתוקנים־יותר – לעולם אינם מופיעים בטרם הבשילו תנאי־הקיום החמריים שלהם בתוך תוכה של החברה הישנה עצמה. לפיכך שׂמה האנושות לפניה רק תפקידים שהיא יכולה להגשימם, כי ההתבוננות המדוייקת מגלה תמיד, שהתפקיד עצמו עולה רק במקום שמצויים כבר התנאים החמריים להגשמתו או שהם, לפחות, נעוצים בתהליך התהוותו. בקווים כוללים אפשר לציין את אופן־הייצור האסייתי, את העתיק, הפיאודאלי ואת הבורגני המודאֶרני, כתקופות מתקדמות של התצורה החברתית, הכלכלית. יחסי־הייצור הבורגניים הם הצורה האנטאגוניסטית האחרונה של תהליך־הייצור החברתי, הם אנטאגוניסטיים לא במובן של ניגוד אינדיוודואלי, כי אם במובן של התנגשות הנובעת מתנאי־החיים החברתיים של היחידים; אך כוחות־הייצור המתפתחים בחיקה של החברה הבורגנית, יוצרים תוך כדי כך גם את התנאים החמריים לחיסול האנטאגוניזם הזה. עם תצורת־חברה זו מסתיימת, משום כך, הטרום־היסטוריה של החברה האנושית". (ראה – מארכס־אֶנגאֶלס. כתבים נבחרים. הוצאת ספרית־פועלים, כרך א' ע' 176–118).  ↩︎

“In der geselschaftlichen Produktion ihres Lebens gehen die Menschen bestimmte, notwendige, von ihrem Willen unabhängige Verhältnisse ein, Produktionsverhältnisse, die einer bestimmten Entwicklungsstufe ihrer materiellen Produktivkräfte entsprechen”.

(הטאֶכסט הגרמני ניתן ע"י ברוכוב בגוף החיבור. המע').  ↩︎

כוחות־ייצור, יחסי־ייצור, אופן־ייצור, תנאי־ייצור – (ראה לעיל – דברי מארכס בהקדמה “לביקורת הכלכלה המדינית”).

כוחות־הייצור – מכשירי הייצור אשר בעזרתם מייצרים את הערכים החמריים, בני־האדם המפעילים את מכשירי הייצור והמבצעים את ייצור הערכים החמריים, הודות לנסיונם הייצרני והרגלי־עבודתם – כל היסודות האלה מהווים את כוחות־הייצור של החברה. “בני־האדם אינם חפשיים בבחירת כוחות־הייצור שלהם, המשמשים יסוד לכל ההיסטוריה שלהם… כוחות־הייצור הם תוצאה של האֶנאֶרגיה הממשית של בני־האדם, אולם אֶנאֶרגיה זו עצמה נקבעת על־ידי התנאים שבהם מצויים האנשים, ע”י כוחות־הייצור שנרכשו כבר לפני כן, על־ידי הצורה החברתית שהתקיימה עוד לפניהם, ואשר לא בני־אדם אלה יצרוה, כי אם הדורות הקודמים. הודות לעובדה פשוטה זאת, שכל דור ודור מוצא כוחות־ייצור שנרכשו ע"י הדורות הקודמים, וכוחות־ייצור אלה משמשים לו חומר־גלם לייצור החדש, – מתהווה הקשר בתולדות־האדם" (מארכס. מכתב אל אַנאֶנקוֹב).

יחסי־ייצור – כך קורא מארכס ליחסים המתהווים בין האנשים בתהליך הייצור החברתי. האנשים מייצרים לא ביחידות ובנפרד, כי אם יחד – באים ביחסים מסויימים לשם פעולה משותפת ולשם חליפין־הדדיים של מוצרי פעולתם. יחסי־הייצור “יכולים להיות יחסי שותפות ועזרה־הדדית בין בני־אדם חפשיים מניצול, והם יכולים להיות יחסי שלטון וכניעה, והם יכולים, לבסוף, להיות יחסי מעבר מצורה אחת של יחסי־ייצור לצורה שניה” (סטאלין). מכאן, – טיפוסים שונים של יחסי־ייצור. “בהתאם לכוחות־הייצור שלהם יוצרים בני־האדם גם את יחסיהם החברתיים… בני־האדם היוצרים יחסים חברתיים בהתאם לייצורם החמרי הם גם יוצרים אידיאות ומושגים, כלומר, את הביטויים האידיאליים המופשטים של אותם היחסים החברתיים” (מארכס. מכתב אל אַנאֶנקוֹב).

אופן־הייצור – משמע, הצירוף של כוחות־הייצור ויחסי־הייצור, המהווה את המסד למשטר חברתי מסויים ו"קובע את תהליך־החיים הסוציאלי, הפוליטי והרוחני בכלל". “היחסים החברתיים קשורים קשר אמיץ בכוחות־הייצור. משרוכשים בני־האדם כוחות־ייצור חדשים משנים הם את אופן־הייצור שלהם, ועם שינוי אופן־הייצור, אופן הבטחת קיום חייהם – הם משנים גם את כל יחסיהם החברתיים” (מארכס. “דלות הפילוסופיה”). לכל אופן־ייצור – צורות־קנין משלו ומיבנהו הסוציאלי־המעמדי (אמנם בכל אופן־ייצור קיימים נוסף ליחסי־הייצור העיקריים גם ארחות־כלכלה קודמים או נבטי המשטר החברתי העתיד). אי־ההתאמה בין כוחות־הייצור לבין יחסי־הייצור הופכת לניגוד, המוצא פתרונו בתמורה יסודית של אופן־הייצור; “מעתה נפתחת תקופה של מהפכה סוציאלית” (מארכס).

תנאי־ייצור (או תנאי חיי־הייצור) – במובן שברוכוב משתמש במושג זה – משמעם תנאי־ייצור של חטיבה חברתית מסויימת “הבדילה באופן יחסי”, של “אורגאניזם סוציאלי־כלכלי” מסויים. הכוונה לייחוד התנאים הגיאוגראפיים, הטבעיים, האנטרופולוגיים וההיסטוריים (“המתהווים בעצמם בתהליך הייצור, אולם מקבלים מידה מסויימת של השפעה עצמאית”) של קיבוצים חברתיים שונים (שבטים, עמים, אומות). ראה להלן – המובאות, בענין זה, ממארכס ואֶנגאֶלס.  ↩︎

תנאי־ייצור טבעיים והיסטוריים – כוונתו של ברוכוב במושג “תנאים טבעים, שמחוץ־לחברה” היא לתנאים הגיאוגראפיים־האקלימיים ולתנאים האַנטרופולוגיים; התנאים ההיסטוריים, משמע, אלה “שנתהוו הן בתוך הקיבוץ עצמו, הן מחוצה לו, ביחסיו הסוציאליים עם שכניו, כלומר תנאים שנוצרו בעצם תהליך הייצור”.

את ההבחנה בין תנאי־ייצור טבעיים להיסטוריים אנו מוצאים גם אצל מארכס. בדברו על תנאי־טבע שבהם כרוך פריון העבודה, שהוא היסוד הדינאמי בתהליך הייצור ובהתפתחות החברה, הוא כותב: “אם נסיח את דעתנו מן הדמות המפותחת, פחות או יותר, של הייצור החברתי, שוב כרוכה פּרודוקטיביות העבודה בתנאי־טבע. כל אלה אפשר לחזור ולהעמיד על טבעו של האדם עצמו, כגון גזע וכו'. ועל הטבע הסובב אותו. תנאי־הטבע החיצונים מסתעפים מבחינה כלכלית לשני סוגים גדולים: עושר הטבע באמצעי־מחיה, כלומר, פוריות האדמה, שפע של דגים בנהרות ובימים; ועושר הטבע באמצעי־עבודה, כגון: מַפּלי־מים חיונים, נהרות הניתנים לתנועת ספינות, עצים, מתכות, פחם וכו'. בהתחלותיה של תרבות מכריע משקלו של סוג ראשון לעושר הטבע, בדרגות־התפתחות עליונות מכריע משקלו של סוג שני”. (ההדגשות במקור. “קאפּיטאל” כרך א', ע' 421. הוצאת ספרית־פועלים). כן משתמש מארכס במושג תנאי־הייצור במשמעות הרחבה של כלל התנאים, בהם מתחולל הייצור החברתי. “כוח הייצור מותנה בנסיבות שונות, בדרגה הממוצעת של התמחות הפועלים, דרגת התפתחותו של המדע, ואפשרות שימוש הטכנולוגי, באירגון החברתי של תהליך הייצור, בהיקפם וכושר פעולתם של אמצעי הייצור ועל ידי תנאי־טבע”. תנאים אלה שונים בחברות השונות “הבדילות באורח יחסי”, ומייחדים אותן. הגדרה ממצה של התפיסה הברוכובית בנוגע לתנאי־הייצור אנו מוצאים בהחלטות הוועידה האזורית של פועלי־ציון בפולטאבה (ראה, תעודות) שנוסחו ע"י ברוכוב: “בשחר האנושות נודעה השפעה גדולה יותר לתנאים הבלתי־חברתיים (הפיסיים־אקלימיים, הגיאוגראפיים, הגזעיים) שבין תנאי חיי־הייצור; במשך הזמן הולכת וגדלה השפעתם של התנאים הפנימיים והחיצוניים (ההיסטוריים), שאליהם שייך גם מצב יחסי־הייצור בשעה הנתונה, וכן מצבה של חטיבה חברתית מסויימת בקרב החטיבות החברתיות שמסביב”. תנאי־ייצור היסטוריים שנתהוו – משמע, תוצאת כל ההתפתחות ההיסטורית של חברה מסויימת (קיבוץ לאומי), כפי שהתפתחות זו מתגלמת במכלול היסודות של הווייתה הסוציאלית של החברה בשלב מסויים – רמת ההתפתחות של כוחות־הייצור שלה, יחסי־הייצור בתוך הקיבוץ עצמו ומחוצה לו, היחסים בין הקיבוץ הזה לקיבוצים אחרים, המיבנה הכלכלי והסוציאלי שלו, ייחודו הלשוני והתרבותי, הצורות המיוחדות של הבניינים־העליים המדיניים, הרוחניים וכו'.

מכאן נובע גם “חוק ההתפתחות הכלכלית והפוליטית הבלתי־שווה”, שפותח על־ידי לנין, ושימש לו נקודת־מוצא להבנת ייחוד התנאים והתכונות בארצות ובעמים שונים, בהתפתחות הקאפּיטאליזם ובהגשמת הסוציאליזם.  ↩︎

1. ביחסים הכלכליים, שהם לדעתנו הבסיס המכריע בתולדות החברה, אנו רואים את הדרכים שבהם מייצרים הבריות של חברה מסויימת את אמצעי־קיומם ומחליפים את המוצרים ביניהם (במידה שקיימת חלוקת־עבודה). הרי שכלולה בזה כל הטכניקה של הייצור ושל התובלה. לפי תפיסתנו קובעת טכניקה זו גם את שיטת החליפין ואת חלוקת המוצרים, ויחד עם זו, לאחר התפוררותו של משטר השבט, גם את החלוקה למעמדות, וממילא את יחס האדנות־והשעבוד, ויחד אתם את המדינה, הפּוליטיקה, המשפט וכו'. מלבד זאת כלול במושג היחסים הכלכליים היסוד הגיאוגראפי, שעליו הם מתרחשים, ושרידים של שלבי־התפתחות קדומים יותר, מורשת עבר, שמוסיפה להתקיים, פעמים בדרך־המסורת או בכוח האינאֶרציה, וכן כמובן, הסביבה החיצונית המקיפה את צורת־החברה הזאת. אם הטכניקה תלויה, אמנם, כפי שאתה אומר, במידה רבה, במצבו של המדע, הרי עוד יותר מכן תלוי המדע במצבה של הטכניקה וצרכיה. צורך טכני שיש לה, לחברה, מקדם את המדע יותר מאשר עשר אוניברסיטאות. כל ההידרוסטאטיקה (טוריצ’אֶלי וכו') נוצרה בתוקף הצורך לווסת את פלגי־ההרים באיטליה במאה הט"ז והי"ז. על החשמל נודע לנו דבר הגיוני רק למן השעה שנגלתה דרך־שימושו הטכנית. אכן לדאבוננו היה הדבר להרגל בגרמניה לכתוב את תולדות המדעים כאילו נפלו מן השמים.  ↩︎

הכרך השלישי של “הקאפּיטאל” – מוקדש ל"תהליך הייצור הקאפּיטאליסטי בשלמותו". הובא לדפוס ע"י פ. אֶנגאֶלס כבר לאחר מותו של מארכס, יצא לאור בשנת 1894 – בשני ספרים (חצאי־כרכים). הקטע המובא ע"י ברוכוב הוא מהמדור הששי של הכרך, העוסק בבעיית הראֶנטה הקרקעית (“הפיכת הריווח הנוסף לראֶנטה קרקעית”). לפי עדותו של אֶנגאֶלס עשה מארכס בשנות ה־70 עבודות־מחקר חדשות לגמרי לצורך כתיבת המדור על הראֶנטה הקרקעית. הוא חתר להכיר את ייחוד התנאים בארצות שונות. לשם כך למד במיוחד את השפה הרוסית, ובמשך שנים מספר עיין בחומר מחקרי וסטאטיסטי רוסי וכו', במקורותיו. הקטע המובא הוא מפרק מ"ז על “מוצא (גאֶנאֶזיס) הראֶנטה הקרקעית הקאפּיטאליסטית”. והרי הקטע בשלמותו:

“הצורה הכלכלית המיוחדת, שבה נסחט עודף־הערך הבלתי־משתלם מן הייצרנים הבלתי־אמצעיים, היא הקובעת את יחס־השלטון והכפיה, כפי שהוא צומח ועולה באורח בלתי־אמצעי מתוך הייצור גופו וכפי שהוא חוזר ופועל מצדו על הייצור. ברם, על כך מיוסד כל המיבנה של החברה הכלכלית, הצומחת מתוך יחסי־הייצור עצמם, ומתוך כך גם המיבנה הפוליטי המיוחד שלה. את היסוד הפנימי ביותר, את היסוד הכמוס של כל המשטר החברתי, ומכאן גם של הצורה הפוליטית שביחס־הריבונות־והתלות, בקיצור של צורת־המדינה המיוחדת הנתונה, – אנו מוצאים ביחס הבלתי־אמצעי הקיים בין בעלי תנאי־הייצור לבין הייצרנים הבלתי־אמצעיים – יחס שצורתו הנתונה מתאימה כל פעם, באורח טבעי, לשלב־התפתחות מסויים של אופן־העבודה וממילא של כוח־הייצור החברתי. אין זה מונע שאותו בסיס עצמו, – לפי התנאים העיקריים – עלול להתגלות בחליפות צורה ובדירוגים לאין־קץ בגלל מסיבות אֶמפיריות שונות, לאין ספוֹר, בגלל תנאי־טבע, יחסי־גזעים, השפעות היסטוריות הפועלות מבחוץ וכד'”. מסיבות אלה כלולות אצל ברוכוב במושג תנאי־הייצור.  ↩︎

“Dieselbe ökonomische Basis – dieselbe den Hauptbedingungen nach – kann durch zahllos verschiedene empirische Umstände, Naturbedingungen, Racenverhältnisse, von aussen wirkende geschichtiliche Einflüsse u.s.w. unedliche Variationen und Abstufungen in der Erscheinung zeigen”.

(כ. ג', ח. ב', 324).  ↩︎

במהדורה הפּופּולארית ביידיש של “מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית” (וילנה, 1907) באה כאן הפיסקה: “מתנאי־הייצור האמורים לעיל פועלים ביותר בשחר ההיסטוריה, התנאים הטבעיים, הבלתי־חברתיים. אולם בהמשך ההתפתחות, ככל שהאדם משתלט בכלל על הטבע, כן הוא משתלט גם על התנאים. ברבות הימים מגיעים התנאים ההיסטוריים, החברתיים, ליתר השפעה, ליתר עצמה משל התנאים הטבעיים, הבלתי־חברתיים”. המע'.  ↩︎

תיאוריה מאטאֶריאליסטית בשאלה הלאומית – חיבורו של ב. ברוכוב נכתב בשנת 1905. לפני כן לא פוּתחה כמעט התיאוריה הסוציאליסטית בשאלה הלאומית. התורות הלאומיות המתהלכות היו רובן ככולן אידיאליסטיות ומאֶטאפיסיות; האומה תוארה כמשהו נצחי ובלתי־משתנה, הקיים ללא תלוּת בתנאים היסטוריים; הלאומיות היתה זהה עם גזע, דת, “רוח” וכו'. המחשבה הסוציאליסטית לא נפנתה בתחילה לחקר הבעיה הלאומית, ובמשך תקופה ארוכה נתנו בה אותותיהם הלכי־רוח קוסמופּוליטיים. הדעה הנפוצה, כאילו מארכס ואֶנגאֶלס שללו את זיקתו של הפּרוליטאריון ללאומיות וכפרו בחשיבותה של הבעיה הלאומית להלכה ולמעשה, היא חסרת שחר; היא מתבססת על אמרות שנתלשו והוצאו מידי פּשוטן (כגון: “אין לפועלים מולדת”). ב"מאניפאֶסט הקומוניסטי" נאמר: “את הקומוניסטים האשימו עוד בכך, שהם מבקשים לבטל את המולדת, את הלאומיות. הפועלים אין להם מולדת. אין ליטול מהם את שאין להם. כיוון שהכרח הוא לפּרוליטאריון לכבוש לו קודם־כל את השלטון המדיני, להתעלות למעמד לאומי ולכונן את עצמו בתורת אומה, הרי הוא ממילא לאומי, ואם גם בשום פנים לא במובנה של הבורגנות… ככל שיתבטל ניצול האחד על־ידי זולתו, כן יתבטל גם ניצול אומה על־ידי רעותה. בחדול ניגוד־המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי־האיבה בין אומה לאומה”. מארכס ואֶנגאֶלס חזרו ושנו: “עם המדכא עמים אחרים אינו יכול להיות חפשי”, “שיתוף פעולה בינלאומי בין אומות ייתכן רק כאשר כל אחת מן האומות הללו תהיה בביתה היא עצמאית בהחלט” וכו'. ידועה תמיכתם בתנועת השיחרור הפּולנית והאירית, באיחודן הלאומי של איטליה וגרמניה וכו'. (התנגדותם לתנועות הלאומיות של הסלאבים־הדרומיים ושל הצ’אֶכים באוסטרו־הונגאריה היתה תוצאת קשריהן של תנועות אלה, בשעתן, למדיניות הצארית ולתככיה באירופּה). אמנם, לאחר מארכס ואֶנגאֶלס רווחו בקרב “תלמידיהם” הלכי־רוח קוסמופּוליטיים, והבעיה הלאומית לא העסיקה את בעלי־ההלכה והמדינאים של מפלגות הפועלים הגדולות שבעמים “נורמאליים”. לסוף המאה הי"ט התחולל מיפנה בנידון זה. “זכות ההגדרה־העצמית הלאומית” נכללה בתכניתו של האינטאֶרנאציונאל (1896), ומפלגות הפועלים – ביחוד במדינות מרובות־הלאומים – התחילו לטפח תכניות לאומיות; בעקבות זה התחילה גם להופיע ספרות סוציאליסטית על הבעיה הלאומית. אך עדיין לא פותחה תיאוריה מארכסיסטית בבעיה זו. א. פּאֶרנסטוֹפאֶר – מחלוצי התכנית הלאומית ב־ס.־ד. האוסטרית – ראה אמנם, כי האומות הן עובדה קיימת, “תופעות ריאליות, שנתהוו בדרך היסטורית”, אבל קבע, יחד עם זה, כי “אי־אפשר להסביר את קיומן, כדוגמת קיום משטרנו החברתי, כתוצאה של גורמים כלכליים”. ק. ראֶנאֶר (שפּרינגאֶר־סינוֹפּטיקוּס) – מבססה של תכנית האבטונומיה הלאומית – בחן בספרו (“מדינה ואומה”. 1899) את הבעיה בעיקר מבחינה פוליטית־משפטית. קארל קאוטסקי סבור היה, כי בתקופתנו, עם התפתחות המשק העולמי וקשרי המסחר הבינלאומיים, הולכת ופוחתת חשיבותן של התנועות הלאומיות. גם באגף השמאלי של הסוציאל־דימוקראטיה (רוזה לוכסמבּוּרג ואח') קמו “אידיאולוגים מעמדיים מופלגים שהעלימו עין מן האינטאֶראֶסים הלאומיים החשובים גם בשביל מעמדם הם” (ב. ב.) והיו סבורים כי “בתקופת האימפּאֶריאליזם הפרוע לא תיתכנה עוד כל מלחמות לאומיות; האמתלאות הלאומיות משמשות רק אמצעי לאונאה כדי למשוך את לב המוני העם העובדים ולשעבדם לאויבם בנפשם, לאימפּאֶריאליזם” (מ"הנחות" קבוצת “אינטאֶרנאציונאל”, 1916. נכתב ע"י רוזה לוכסמבורג). תפיסות קוסמופוליטיות נשתרשו ביחוד בחוגי האינטאֶליגאֶנציה היהודית, שניתקה את קשריה עם המוני העם והפועלים היהודיים ונצטרפה למפלגות מהפכניות כלליות. השפעת התפיסות הללו היתה ניכרת גם בקרב האינטאֶליגאֶנציה הבּוּנדאית בתקופת התפתחותו הראשונה של ה"בּוּנד". אמנם, הוגי־המחשבה של הסוציאליזם היהודי, בני דורו של ברוכוב, שטיפלו בשאלה הלאומית, – כמו אנשי “ווֹזרוז’דאֶניאֶ” – תרמו תרומה מחשבתית חשובה לבחינה סוציאליסטית של הבעיה, אלא שבהשקפת־עולמם ובדרך־מחשבתם היו מושפעים מהסוציאליזם הרוסי הלא־מארכסיסטי. החיבורים העיוניים המארכסיסטיים בשאלה הלאומית הופיעו בזמן מאוחר יותר – הספר של אוטו בּאוּאֶר “השאלה הלאומית והסוציאל־דימוקראטיה” הופיע בשנת 1907; חיבורו של י. סטאלין “המארכסיזם והשאלה הלאומית” – בשנת 1913; מאמריו של לנין בשאלה הלאומית – בשנים שלפני מלחמת־העולם הראשונה, ובעיקר, בזמנה ולאחריה, וכו'. חיבורו של ברוכוב “מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית” היה איפוא מהנסיונות העיוניים הראשונים לבחינה מארכסיסטית של הבעיה. מושג תנאי־הייצור שימש לו “נקודת־מוצא” (ההדגשה שלנו. המע') מוצקה לבניית תיאוריה מאטאֶריאליסטית־צרופה של השאלה הלאומית".  ↩︎

“אורגאניזם” סוציאלי־כלכלי – המלה “אוֹרגאניזם” באה כאן אצל ברוכוב במרכאות, בשביל להדגיש את השימוש־המוּתנה במושג זה וכי דבר אין לה עם “התיאוריה האורגאנית” של החברה. ראה הסתייגותו של ברוכוב – הערה 55 במאמר הקודם בכרך זה (“לשאלת ציון וטאֶריטוריה”).  ↩︎

הרחבת התחום של תנאי־הייצור – בעקבות הדברים “השליטה בתנאי הייצור היא נחלת החברה” מסביר ברוכוב להלן: “השליטה, כשהיא לעצמה, אינה בשום פנים בידי כל הקבוצות שבאוכלוסיה, ושלטון המדינה הוא במגע מהודק עם מעמד אחד” (ראה פרק ג' במאמר זה); “חיש־קל מופר שיווי־המשקל של המעמדות השליטים, לפי שבהכרח טבועה בהם המגמה לתפיסת השוק העולמי או להרחבת שוק־הצריכה הפנימי” (ראה פרק ה' במאמר זה). ב"הפּלאטפורמה שלנו" מדגיש ברוכוב: “הקונפליקט הלאומי נוצר לגבי מעמד זה או אחר של החברה, לא משום שכוחות־הייצור של כל העם מתנגשים עם תנאי־הייצור, כי אם משום שחלה סתירה בין התפתחות כוחות־הייצור של מעמד זה עצמו ובין תנאי־הייצור של קיבוצו הלאומי”. (ראה המאמר הבא “הפלאטפורמה שלנו”).  ↩︎

מצב מיוחד בנדון זה לקניין, המתייחס לגוף־האדם. אם כי אי־אפשר להפקיע את הגוף ואת חלקיו מבעליו במובנה העצמי של מלה זו (הפקעה), אף על־פי כן, מן הדין הוא שייקרא קניין “חמרי”. מובן מאליו, שאנו מגדירים כאן רק את ההבדל בין קניין “חמרי” ל"רוחני", ולא בין “החמרי” ל"רוחני" בכלל.  ↩︎

כל ברירה טבעית, בדרך־כלל, מתבטאה בכך, שבמאבק בין הוויות שונות, בין יצורים שונים מנצח מי שהוא מסוגל יותר לתנאי הסביבה. יצורים והוויות המסוגלים לסביבה מתקיימים, ואשר אינם מסוגלים – כּלים. גם בין ההוויות הפסיכיות השונות של אינדיוויד אחד מתחולל מאבק, וגם ביניהם פועלת הברירה הטבעית. אותן ההוויות הפסיכיות המסוגלות לתנאי הסביבה מתחזקות בהדרגה ונעשות שכיחות, מעמיקות הן לשקוע בנפשו של היחיד, ודוחקות משם את ההוויות נעדרות ההסתגלות. על כן אנו מוצאים, שאצל יחידים שונים, החיים בתנאים דומים, מתקיימות ביותר גם ההוויות הדומות וגם קווי־האופי הדומים, כיוון שכל היחידים האלה נאלצים להסתגל לתנאים דומים. נמצא, שמכוח הברירה הפּסיכית, מתהווה אופי קיבוצי, כלומר, שאצל יחידים בני קיבוץ מסויים מתפתחים קווים דומים.  ↩︎

תנאי־ייצור הארמוניים – הכוונה לתנאי־ייצור של שותפות יציבה של בני־אדם, שנתהוותה באורח היסטורי, בחיי הכלכלה והחברה של קיבוץ לאומי. למושג “הארמוניה” אין כאן אלא משמעות של קשר ותואם, של קירבה שצמחה על קרקע היסטורי משותף ולא של אחווה, הסכמה או זהות אינטאֶראֶסים. “הארמוניה בתנאי־הייצור” אין משמעותה, כמובן, הארמוניה ביחסי־הייצור. כך כותב ברוכוב: “התקופה הפיאודאלית אשר לא ידעה שלימות הארמונית ממשית בתנאי־הייצור, לא ידעה גם אומות, אלא עמים בלבד, לא ידעה לאומיות ושאלה לאומית” (ראה פרק ב' במאמר זה). למותר להוסיף, כי אחד הרעיונות המרכזיים של עבודתו של ברוכוב הוא – “היסודות המעמדיים של השאלה הלאומית” (זה שמו המקורי של החיבור), כלומר, הסברת הניגודים והמאבקים הסוציאליים והמעמדיים הצומחים ומתפתחים על בסיס “תנאי־הייצור ההארמוניים” של האומה; ומכאן – אליבא דברוכוב – גם טיפוסים מעמדיים־סוציאליים שונים של הלאומיות עצמה.  ↩︎

“דלות הפילוסופיה” (“Misère de la philosophie”) – מחיבוריו הראשונים של מארכס, שגובשו בהם יסודות הסוציאליזם המדעי. נכתב צרפתית, בשנים 1946/47 – בתשובה לספרו של פּרוּדוֹן “מערכת הסתירות הכלכליות או הפילוסופיה של הדלות” (1849). פ. י. פּרוּדוֹן (1809–1865) – סוציאליסט זעיר־בורגני צרפתי, מאבות האנארכיזם – נודעה לו בשעתו השפּעה רבה בחוגים מהפכניים. מארכס, בזמן ישיבתו בפּאריס בשנת 1844, קיים אתו יחסי ידידות. “זמן לא רב לפני הופעת ספרו הגדול השני – ‘פילוסופיה של הדלוּת’ – הודיעני פּרוּדוֹן עצמו על כך, במכתב מפורט ביותר, בו כתב בין היתר: ‘אחכּה לביקורתך החמורה’. אכן, ביקורת זאת לא איחרה להלום בראשו (בספר “דלות הפילוסופיה”, פאריס. 1847) בצורה כזאת, ששמה קץ גמור לידידותנו”. (מארכס במכתב אל שווייצאֶר). פּרוּדוֹן ביקש את “שביל הזהב” בין התיאוריה הסוציאליסטית לבין תורת הכלכלה הבורגנית, טיפח אידיאליזציה של הקנין־הפּרטי הזעיר, ראה פתרון לבעיות הסוציאליות באירגון של אשראי חפשי ובהתאגדות יצרנים על עקרון ההדדיות וכו'. מארכס כתב עליו ב"דלות הפילוסופיה": “הוא רוצה לרחף מעל לבורגנות ולפּרוליטארים, אבל אין הוא אלא בורגני־זעיר, המתנודד תמיד בין הרכוש לבין העבודה, בין הכלכלה־המדינית לבין הקומוניזם”, “הסוציאליזם שלו אינו אלא ציור של אוּטוֹפּיית הקרתנים”. אגב ביקורת חריפה של תורותיו של פּרוּדוֹן הועלו כאן על־ידי מארכס בעיות־היסוד של תורת החברה, הכלכלה והסוציאליזם; במיוחד הואר תפקידו ההיסטורי של הפּרוליטאריון ומלחמתו המעמדית.  ↩︎

“C’est dans un ordre de choses ou il n’y aura plus de classes et d’antagonisme de classes”.  ↩︎

“Tant que le prolétariat n’est pas encore assez développé pour se constituer en clàsse, que par conséquant la lutte même du prolétariat avec la bourgeoisie n’a pas encore un caractère politique”.  ↩︎

“Les differentes phases historiques que la bourgeoisie a parcourues, depuis la commune jusq’a sa constitution en classe”.  ↩︎

מעמד בשביל עצמו ומעמד לגבי אחרים – מושגים אלה, שמארכס נוקטם, – אינם בבחינת הגדרות שונות של המעמד; הם באים רק לציין דרגות שונות בהתפתחות תודעתו־העצמית (במקרה זה של הפּרוליטאריון), דרגות בשלוּתו כגורם פוליטי עצמאי. “תחילה הפכו הנסיבות הכלכליות את המון האוכלוסיה לפועלים. שלטונו של הקאפּיטאל יצר לגבי ההמון הזה מצב משותף, אינטאֶראֶסים משותפים. המון זה הוא כבר מעמד לגבי הקאפּיטאל, אבל עדיין איננו מעמד בשביל עצמו. תוך המאבק, שציינו כמה משלביו, מתלכד ההמון הזה, מכונן עצמו בתור מעמד בשביל עצמו. האינטאֶראֶסים שהוא מגן עליהם נהפּכים לאינטאֶראֶסים־מעמדיים. ברם, המלחמה של מעמד נגד מעמד היא מלחמה פּוליטית” (“דלות הפילוסופיה”). “הפּרוליטאריון עובר שלבי־התפתחות שונים. מלחמתו בבורגנות נפתחת עם ראשית קיומו. תחילה לוחמים הפועלים היחידים, אחר־כך נלחמים פועלי בית־חרושת אחד, אחר־כך פועלי ענף־עבודה אחד במקום מסויים, בבורגני היחיד המנצלם במישרים… בשלב זה הפועלים הם המון מפוזר על פני כל הארץ ומפורד מחמת התחרות. ליכוד המוני של הפועלים עדיין אינו תוצאה של התאחדותם העצמית, אלא פרי התאחדותה של הבורגנות” (מארכס־אֶנגאֶלס. המאניפאֶסט הקומוניסטי). רק בהמשך ההתפתחות עולה הכרתם־העצמית המעמדית של הפועלים והכרת שליחותם – “אירגון הפּרוליטאריון למעמד (“מעמד בשביל עצמו”. המע'.), ועל־ידי כך למפלגה פוליטית” (שם).  ↩︎

ודאי, טאֶרמינולוגיה זו אינה בגדר חובה לשום איש (עם – אומה – זוהי הבדלה טאֶרמינולוגית “מותנית”, כלומר, לצורך של הסברה או הדגשה מסויימת. ברוכוב חושב לנחוץ להעיר הערה מיוחדת: “מובן, כי טאֶרמינולוגיה זו אינה מחייבת אף איש”. אנו משתמשים בעברית (ובשפות אחרות) במושגים עם, אומה, לאום לציון אותה התופעה, בלי לייחס דווקא לאחד מהם משמעות השונה מזו של השני. אין לתחום גבול מדויק בין “עם” ל"אומה", וכל שכן שאין לקבוע זכויות שונות ל"עמים" ו"אומות", להלכה ולמעשה. ברוכוב מייחד מושגים אלה לציון דרגות שונות של התפתחות העמים ושל תודעתם העצמית (בדומה ל"מעמד" – ראה הערה 17). הוא מבדיל בין “עם” ל"אומה" לפי מידת ההתלכדות הפנימית, הכלכלית והחברתית־התרבותית. תהליך התגבשותם של עמים ואומות מתהווה בארצות שונות – בזמנים שונים ובתנאים היסטוריים שונים; יש תנאים מסייעים ויש תנאים מעכבים ומפריעים לתהליך זה. כך, למשל, מבחינה היסטורית, נבלם תהליך זה ע"י המחיצות, הפיצול וסדרי־החיים הפיאודאליים; ותקופת עלייתו של הקאפּיטאליזם היתה – לעומת זה – תקופת התגבשותן של האומות המודאֶרניות באירופּה. ועדיין תהליך זה לא נסתיים. תוך מאבקם והשתחררותם של עמים קולוניאליים מתגבשות אומות. עמים רבים שלא הספיקו או שלא היה ביכולתם להתגבש לאומות בתנאי רוסיה שמלפני־המהפכה – התגבשו עתה לראשונה לאומות; עמים שהווייתם הלאומית נתקפחה ע"י הפיאודאליזם והקאפּיטאליזם – קמים לתחיה כאומות סוציאליסטיות. וכן גם לגבי הווייתו הבלתי־נורמאלית של העם היהודי המפוזר – תהליך קיבוץ־גלויות ישראל ודאי שאינו “קפיצה” מ"לא־עם" לעם, ואף לא מעבר מעם לאומה, אלא שלב נוסף ומכריע בהתגבשותו הלאומית של העם היהודי ובנורמאליזציה של הווייתו כאומה – הפיכתו לאומה טאֶריטוריאלית); אבל אם ניתן אל לבנו, כי בימי הביניים לא היתה קיימת שאלה לאומית, אם כי היו קיימים עמים שונים; כי מושג האומה כרוך בשאלה הלאומית; כי זו האחרונה יש לה מקום רק במציאותו של מאבק לאומי, כלומר, במציאותה של לאומיות ושל הכרה־עצמית לאומית, – נבוא ממילא לכלל ההגדרות האמורות.  ↩︎

הגדרת האומה – ברוכוב היה מן הראשונים שניסו לתת הגדרה מאטאֶריאליסטית־היסטורית לאומה וללאומיות. עד לצמיחתה של ספרות סוציאליסטית בשאלה הלאומית היו נפוצות, בדרך כלל, לגבי האומה, הגדרות אַנטרופּולוגיות־גזעיות ומאֶטאפיסיות־אידיאליסטיות (הרואות את סימנה המובהק של האומה ב"נשמת האומה", “הרוח הלאומי” וכו') או סוּבּיאֶקטיביסטיות־פּסיכולוגיות, המעמידות את האומה על רגש הזיקה הלאומית ועל ההכרה הלאומית (כך, למשל, מגדיר א. פוּליאֶ: “אומה היא קודם־כל קיבוץ אנשים המכיר עצמו לאומה”; או הגדרתו של ש. דובנוב: “ההכרה־העצמית של האומה היא הקריטאֶריון של האומה. אני מכיר את עצמי לאומה – משמע, אני קיים”). גם בספרות הסוציאליסטית ניכרת ההשפּעה של הגדרות אידיאליסטיות־תרבותניות של האומה. ק. ראֶנאֶר העמיד את האומה, בעיקר, על השותפות הרוחנית־התרבותית (“ברית אנשים המדברים שפה אחת וחושבים באופן דומה”). ק. קאוטסקי ראה בלשון את סימן־ההיכר העיקרי של האומה. אוֹטוֹ באוּאֶר, בספרו הידוע “הסוציאל־דימוקראטיה והשאלה הלאומית” (1907), הגדיר את האומה כ"עדת תרבות ועדת אופי שנתהוותה מתוך שותפות גורל"; שותפות גורל, לפי בּאוּאֶר, משמעה היסטוריה משותפת. אכן, באוּאֶר מטעים, כי “למעשה נתון מרכז־הכובד של תורת־הלאום לא בהגדרה עצמה, אלא בתיאור תהליך־הליכוד, שבו קם ונוצר הלאום של ימינו”; הוא זוקף לזכותו את העובדה, כי התיאוריה שפותחה על־ידו הסבירה, זו הפעם הראשונה, את התהליך הזה כתוצאת ההתפתחות הכלכלית, מתוך התמורות במיבנה החברתי וחלוקת החברה למעמדות; אלא שאת נקודת־הכובד של הבעיה הלאומית הוא רואה בתרבות הלאומית. להגדרות אלה של ראֶנאֶר ובּאוּאֶר תואם גם הפתרון שהוצע על־ידם לבעיה הלאומית – האבטונומיה הלאומית־האישית (לאו־דוקא טאֶריטוריאלית, ובעיקרה – תרבותית). על תפיסה זו של הבעיה הלאומית כתב ברוכוב: “האבטונומיסטים מתעלמים לחלוטין, לגמרי לא ברוח מאטאֶריאליסטית־היסטורית, מן הבסיס החמרי של השאלה הלאומית ורואים את כל מהותה בתרבות”. י. סטאלין (1913) הגדיר את האומה כדלקמן: “אומה היא שותפות יציבה של בני־אדם, שנתהוותה באורח היסטורי, וקמה על בסיס השפה, הטאֶריטוריה, החיים הכלכליים והאופי הפּסיכי המתגלה בשותפות התרבות”. ההגדרה המגובשת של ברוכוב (בחיבורו “במאבק לזכויות”, 1916), שבאה בעקבות הגדרותיו ב"מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית" (1905) אומרת: “אומה היא קיבוץ בני־אדם שצמח באורח היסטורי, ולהם עבר משותף; חייהם הכלכליים התפתחו בתנאי־ייצור משותפים, ומשום כך קיבלו גם חייהם הרוחניים דמות של תרבות משותפת”.

גם ברוכוב וגם סטאלין שללו את ההגדרות החד־צדדיות של האומה. ב"ראשי פּרקים לספר בשאלה הלאומית" מציין ברוכוב בתאֶזיס מיוחד: “ביקורת ההגדרות החד־צדדיות המקובלות של האומה”; בתנאי־הייצור הוא כולל את הטאֶריטוריה, הכלכלה, הלשון, המנהגים, המידות וכו'. סטאלין כותב: “אין קיים שום סימן־היכר אופייני יחידי לאומה. קיים רק סכום של סימנים, ובהשוואת האומות זו לזו מתבלט אצל כל אחת יותר סימן־היכר אחד (האופי הלאומי), או שני (השפה), או שלישי (הטאֶריטוריה והחיים הכלכליים). האומה היא מיזוג כל סימני־ההיכר יחד”. אצל ברוכוב ב"ראשי פרקים" נרמזת ההבחנה בין “סימני־היכר ויסוד”. מציאותם של כל סימני־ההיכר היא לא תמיד תנאי בל־יעבור להגדרת האומה וזכות קיומה; יש והן מתקפחות ע"י מסיבות היסטוריות מיוחדות (כמו אצל העם היהודי); ואמנם השיחרור הלאומי המלא (הנורמאליזאציה של החיים הלאומיים) באה במקרה זה לתקן ולהשלים את אשר קוּפח.  ↩︎

הטאֶריטוריה – בפתח “הפּלאטפורמה שלנו” (ראה מאמר בכרך זה) נאמר בענין זה: “התנאי הכללי ביותר של הייצור, והוא גם המיכל והבסיס לכל התנאים הפנימיים, אף הצינור להשפעות־חוץ – הוא הטאֶריטוריה, שעליה יושב הקיבוץ החברתי המסויים. הטאֶריטוריה היא היסוד החיובי לחיים לאומיים עצמאיים. עמים אֶכסטאֶריטוריאליים חסרים את היסוד החיובי הזה”.  ↩︎

בשם דומינאנטה קורא אוואֶנאריוּס להרגל פסיכי שנקבע אצל האדם, שהוא שולט על כל שאר ההרגלים והמצבים, מתבלט במהירות יתירה מכולם, והוא “הקו האופייני” של האדם הזה.  ↩︎

התהוות האומות עם התפתחות הקאפּיטאליזם – בנדון זה כותב י. סטאלין: “כיצד יכלו אומות להתהוות ולהתקיים לפני הקאפּיטאליזם, בתקופת הפיאודאליזם, כאשר הארצות היו מפוצלות לנסיכויות עצמאיות נפרדות, אשר לא זו בלבד שלא היו קשורות זו בזו בעבותות לאומיות, אלא שללו אף את נחיצותן של עבותות כאלו?… לא היו עדיין שווקים לאומיים, לא היו מרכזים לאומיים כלכליים, ואף לא תרבותיים, לא היו איפוא, אותם הגורמים, המחסלים את פיצולו המשקי של העם ומלכדים לשלמות לאומית אחת את חלקיו של עם שהיו מפורדים עד כה. בודאי, האֶלאֶמאֶנטים של האומה – השפה, הטאֶריטוריה, שותפות התרבות וכו' – לא נפלו מן השמים, אלא התהוו לאט־לאט כבר בתקופה הטרום־קאפּיטאליסטית, אבל יסודות אלה עדייו היו באיבם, ובמקרה הטוב ביותר היו בפּוטאֶנציה מבחינת האפשרות של התהוות אומה בעתיד בתנאים נוחים מסויימים. הפּוטאֶנציה נהפכה למציאות רק בתקופת הקאפּיטאליזם העולה, עם השוק העולמי שלו, עם מרכזיו הכלכליים והתרבותיים” (י. סטאלין. “השאלה הלאומית והלניניזם”. 1929. כתבים עיוניים בהוצאת ספריית־פועלים, עמ' 167).

ניצני המגמות הלאומיות מתגלים באירופּה עם התפתחות הקאפּיטאל המסחרי במאה הי"ד־ט"ו – עיצוב הלשונות הלאומיות־הספרותיות, השאיפות לאיחוד מדיני של עמים וארצות וכו'. אך אלה משמשים בעירבוביה עם הפיצול האזורי והשושלתי־הפיאודאלי. התגבשות האומות המודאֶרניות בקאפּיטאליזם העולה במערב־אירופּה חפפה, בדרך כלל, – מבחינת הזמן – את תהליך התהוותן של המדינות המרוכזות, והאומות התפתחו שם יחד עם המדינות הלאומיות. ואילו במזרחה של אירופּה קמו המדינות הריכוזיות עוד לפני מיגור הפיאודאליזם והתגבשות האומות; משום כך נוצרו כאן, בעיקר, מדינות מרובות־לאומים (רוסיה, אוסטרו־הונגאריה). תהליך התגבשותן של האומות לא נסתיים עם עליית הקפּיטאליזם; הוא נמשך אגב המלחמות הקולוניאליות והלאומיות בתקופת האימפּאֶריאליזם, והוא מתגלה – בצורה חדשה – בהתגבשות האומות הסוציאליסטיות ובצמיחת הצורות הלאומיות של החיים והתרבות בארצות הסוציאליזם.  ↩︎

ספּוֹראדי – בלתי־קבוע, מקרי, המופיע מפעם לפעם. המע'.  ↩︎

ancien régime – המשטר הישן (משטר שהיה קיים בצרפת לפני המהפכה הבורגנית של סוף המאה הי"ח). המע'.  ↩︎

קוסמופּוליטיזם – (מיוונית – אזרחות־עולם) – אידיאולוגיה השוללת את העצמאות הלאומית, המטפחת יחס אדיש למולדת, לעם ולתרבות הלאומית, השואפת ל"אזרחות עולם" ו"מדינת עולם" תוך התעלמות מהייחוד הלאומי.

הקאפיטאליזם הפורץ גבולות יוצר בסיס להשקפות קוסמופוליטיות. ברם, הלך־הרוח הקוסמופוליטי (ביתר דיוק – הלך־רוח אוניבאֶרסאלי, כהגדרתו של ברוכוב), אשר טיפחה אותו הבורגנות הלוחמת בתקופתה המהפכנית, בסוף המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט, – בא יחד עם לאומיות פרוגראֶסיבית והתבטא בנטייה לאזרחות־עולם בניגוד להסתגרות הלאומית־המסורתית, בטיפוח קשרים עולמיים ואפילו באהדה לתנועות־שיחרור לאומיות. הקוסמופוליטיזם הבורגני בתקופת הקאפיטאליזם המונופוליסטי הוא בן־לוויה לנאציונאליזם תוקפני ולקיפוח העצמאות הלאומית של הזולת, והוא משמש חיפוי אידיאולוגי להתפשטות האימפאֶריאליסטית. הקוסמופוליטיזם בקרב האינטאֶליגאֶנציה – בעיקר, בעמים הקטנים – הוא ביטוי להתבטלות לאומית בפני החזקים, סתגלנות ותלישות. הקוסמופוליטיזם דבר אין לו עם אינטאֶרנאציונליזם המיוסד על אחוות־עמים עצמאיים.  ↩︎

כידוע היה נאפוליאון במלחמותיו נשען לפעמים על העמים המדוכאים, בהתקיפו את מדכאיהם. – לפי אי־אלה מיסמכים נמצא, שהוא תיכן במחשבתו אף להחזיר את ארץ־ישראל ליהודים.  ↩︎

היעקובינים – הדימוקראטים־המהפכנים של תקופת המהפכה הצרפתית הגדולה. השם ניתן להם לפי המועדון שלהם שבמנזר יעקוב־הקדוש. לאחר המהפכה נקראו: “חברת היעקובינים, ידידי החופש והשוויון”. ריכזו סביבם את האופּוזיציה הדימוקראטית־המהפּכנית בעיר ובכפר. בתקופת־הטאֶרור היו הם המכוונים את פעולת הקונוואֶנט (יוצגו בו ע"י “מפלגת־ההר”). הרכבם, המגוון ביותר מבחינה סוציאלית, השתקף בפעולתם. ביסודו של דבר היו הם נושאי האידיאולגיה של הבורגנות־הזעירה המהפכנית. האגף המסקני ביותר של היעקובינים בהנהגתו של רובּאֶספּיאֶר שאף “לעשות את העניות למכובדת” (בלי לבטל את הקניין הבורגני). “ההיסטוריונים של הפּרוליטאריון רואים את היעקוביניות כאחת העליות הגבוהות ביותר של המעמד המדוכא, במלחמתו לשיחרור” (לנין).  ↩︎

הפיאודאלים כנציגי שלטון המנותק מן הצרכים הממשיים של הארץ, לא יכלו גם להרגיש כל קירבה אליה; מלבד זה לא היה איכפת להם כלל, היכן נמצאות אותן חלקות־האדמה הנושאות להם את הראֶנטה. כל הפיאודאלים־מן־הכהונה שבכל הארצות היו מדברים זה עם זה בלשון רומית, כל החילונים – בלשון צרפתית. כל אלה גרמו, שרגש הלאומיות היה זר להם לגמרי.  ↩︎

לוּמפּאֶנפּרוליטאריאט (“פרוליטאריון פוחח”) – שכבה עקורה ממעמד, מורכבת מאנשים שהופלטו (או לא נקלטו) מהעבודה ומהייצור (אביונים, קבצנים, פושעים וכו'). המע'.  ↩︎

עיין “אובראזוֹבאניאֶ” חוב' 8, שנת 1905, עמ' 61. “שני טיפוסים סוציאליים”. (“אוֹֹבּראזוֹבאניאֶ” (“השכלה”) – ירחון רוסי שהופיע בשנים 1892–1909. מגמתו הכללית היתה דימוקראטית, ולא היה מוגדר מבחינה מפלגתית. בין משתתפיו הקבועים היו גם רבים מן המארכסיסטים הרוסים. המאמרים שנתפרסמו בו בשאלות היהודים באו בעיקר מחוגי האינטאֶליגאֶנציה הסוציאליסטית המתבוללת או מחוגי ה"בּוּנד", אף כי לא היה סגור בפני תגובות אחרות. המאמר שברוכוב מתדיין עמו הוא “שני טיפוסים סוציאליים” מאת לוּבּארסקי, שנתפרסם ב"אוֹבּראזוֹבאניאֶ" בשנת 1905.)  ↩︎

אכן, לאומיות זו, בלי שתהא לה השפעה ריאקציונית על חיי הציבור, היא לעתים קרובות ריאקציונית כשהיא לעצמה, ועלולה לתת אותותיה הקשים בקידמתם של קבוצות בודדות קטנות ושל אישים בודדים.  ↩︎

מובן, שרגשות כאלה נעשים מורכבים מחמת זכרונות היסטוריים, אמונות־שוא מסורתיות שונות על ה"אויבים" ו"הידידים" הלאומיים “שלנו”.  ↩︎

ברוכוב משתמש במושג נאציונאליזציה (ודאֶנאציונאליזציה) לא במשמעות המקובלת (כלומר: הלאמה – העברת ענפי־ייצור ושטחי־חיים לרשות העם כולו), כי אם במשמעות של “ליאום” – העמקה והתגבשות של התכונות וההוויה הלאומית של עם. המע'.  ↩︎

לאומיות ולאומנות – הבחנה זו באה לסייג לחלוטין את הלאומיות הריאלית (ראה הסברתו של ברוכוב להלן, בפסקה המתחילה במילים: "הלאומיות הריאלית – הוא הוא הטיפוס…") מהלאומיות המסולפת והריאקציונית, התוקפנית כלפי עמים אחרים, המטפחת את ההתנשאות וההתבדלות הלאומית, הרואה בלאומיות “ערך בפני עצמו” מנותק מתוכן אנושי וסוציאלי, המעמידה עצמה במקום המלחמה המעמדית או בניגוד לה, המתכחשת לסוציאליזם ולסולידאריות בינלאומית. המושג “נאציונאליזם” הנפוץ לגנאי בספרות הסוציאליסטית מתכוון, בדרך כלל, למה שמוגדר כלאומנות; “הלאומיות הריאלית” חופפת את תנועת השיחרור־הלאומי ושאיפותיה; “היא אינה מעממת את ההכרה המעמדית, הרי היא מצויה רק בקרב היסודות המתקדמים שבאומות הנדכאות” (ראה הסברתו של ברוכוב להלן, בפסקה המתחילה במילים: "הלאומיות הריאלית – הוא הוא הטיפוס…") חוסר ההבחנה בין המושגים, מינוחם הבלתי־מדוייק והשימוש במונחים דומים לתוכן שונה בתכלית – גורמים תקלות רבות.  ↩︎

סוּבּסטאנציה – יסוד בראשית של תופעה, עיקר, מהות. המע'.  ↩︎

ראֶנטה קרקעית – התמורה שמקבל בעל־הקרקע בעד השימוש באדמתו וניצולה החקלאי או התעשייתי. ככל ראֶנטה הרי זו הכנסה, שאינה כרוכה בפעולתו הייצרנית של מקבל הראֶנטה, כי אם רק בבעלותו על הנכס (על הקרקע). גודל הראֶנטה נקבע לא על־ידי פעולת מקבלה, כי אם ע"י פעולתם המשקית של מעבדי הקרקע וחוכריה, בתנאים כלכליים מסויימים – “על־ידי התפתחות העבודה החברתית, שאינה־תלויה בהשתתפותו של בעל־הראֶנטה, והיא מתחוללת בלעדיו”. “עם התפתחות התנאים, שבהם הופכים מוצרי החקלאות לערכים (לסחורות)… מתפתח גם כוחו של הקניין הקרקעי ליטול לעצמו חלק גדל והולך של ערכים אלה, הנוצרים שלא בסיועו; חלק גדול יותר ויותר של עודף־הערך נהפך לראֶנטה קרקעית” (מארכס). וזהו שמניע את האחוזאים – גם בתנאי ההתפתחות הקאפּיטאליסטית – “להוקיר יותר מכל את הנכס הקרקעי הבלתי־נד” (ב. ב).  ↩︎

היפּאֶרטרופיה – הפרזה. גידול מופרז מעל למידה הנורמאלית. המע'.  ↩︎

הקורא המכיר את המאמר “חשיבה אוטוריטארית” מאת בוגדאנוב, אחד מהוגי־הדעות הבולטים של זמננו, יודע כי המסורתיות והמאֶטאפיסיקה החולנית, אם ניתן לומר כך, משגשגות ביותר אצל אותם המעמדות, שחייהם מתנהלים בתוך סכימה היאֶרארכית של אַדנות וכניעה. כך הם בעלי־האחוזות, שמהם נבנה השלד המרכזי של הביורוקראטיה והצבא.  ↩︎

הלאומיות והמסורת – ראה להלן את המאמר “על המסורת והאישיות”.  ↩︎

הבנקאי ואיש־הממון השׂם ידו על כל מהלך המשק של זמננו – הרי כאן ראיית הקאפּיטאל־הפינאנסי כ"שלב החדש ביותר בהתפתחות הקאפּיטאליזם". ברוכוב מתקרב כאן ביותר להגדרות שניתנו אח"כ על־ידי הילפאֶרדינג ולנין (ראה הערה 39 במאמר “לשאלת ציון וטאֶריטוריה” שבכרך זה). “קאפּיטאל פינאנסי פירושו: קאפּיטאל הנמצא ברשות הבאנקים ונתון בשימושם של אנשי־תעשיה” (ר. הילפאֶרדינג. “הקאפּיטאל הפינאנסי”. 1912). בהגדרת סימני־היסוד של האימפּאֶריאליזם מונה לנין בין היתר: “התמזגות הקאפּיטאל הבנקאי עם התעשייתי, והיווצרה של אוליגארכיה פינאנסית על בסיס ‘הקאפּיטאל הפינאנסי’ הזה” (לנין, “האימפּאֶריאליזם כשלב עליון בהתפתחות הקאפּיטאליזם”. 1916). להלן עומד ברוכוב על התכונה האימפּאֶריאליסטית (“במובן האנגלי והאמריקני של המלה הזאת”) של מדיניות הבורגנות הגדולה בימינו: “היא חלומת על עָצמה כל־עולמית של הקאפּיטאל הלאומי, היא מתכוונת לדחוק מן השוק העולמי את הקאפּיטאלים ‘הזרים’ – כדי לקבל ריווח גבוה ביותר” (ראה המשך הפיסקה במאמר).  ↩︎

במהדורה הווילנאית ביידיש נאמר כאן עוד: “מן ההכרח שהשלטון המדיני יהא נתון בידיה. היסוד הממשי של השלטון המדיני הוא, כמובן, הטאֶריטוריה. אין הטאֶריטוריה וגבוליה נחשבים לגבי הקאפיטאל הגדול אלא כנקודת־משען לכיבוש השוק העולמי”. המע'.  ↩︎

שוֹביניזם, “ג’ינגוֹאיזם” – שוביניזם, בדרך כלל, הוא מושג כולל ללאומנות ריאקציונית המטפחת יהירות והתנשאות לאומית, מפיחה ניגודים לאומיים ושנאת עמים, מסיתה עם בעם, נוקטת מדיניות של רדיפות, נגישות והפליות לגבי עמים אחרים. מקורו של מושג זה הוא צרפתי chauvinisme – לפי שמו של חיל צרפתי Chauvin, שהיה חסיד נלהב למדיניות־הכיבושים של נאפוליאון. ג’ינגוֹאיזם (אנגלית: jingoism) – – השוביניזם התוקפני של האימפּאֶריאליסטים הקיצוניים באנגליה; מושג זה צמח באנגליה בשנות ה־70 של המאה הי"ט, בזמן מלחמת רוסיה־תורכיה, כאשר אנגליה היתה מוכנה לצאת למלחמה ברוסים במקרה של איום מצדם לכבוש את קושטא. “ג’ינגו” (jingo) – היה כינוי ל"פּאטריוטי־הוּרא" ולשוביניסטים. (מקורו של הביטוי – בפזמון שוביניסטי נפוץ, שליווי־חוזר לו: “באַ ג’ינגוֹ”).  ↩︎

“'קולטור־טראֶגאֶר” (גרמנית: נושא־תרבות) – משמע, מפיץ־תרבות; נושא יעוד תרבותי. המע'.  ↩︎

מדיניות ההטמעה בשלאֶזיה הפרוסית ובפוזנא – ראה הערה 10 במאמר “לשאלות התיאוריה הציונית” בכרך זה.  ↩︎

הלאומיות של הבורגנות הבינונית והזעירה, “שכל מיני משפטים־קדומים לאומניים ואמונות־שוא לאומניות בנו בתוכם קן חזק מאוד” – נתנה את אותותיה, בתקופה מאוחרת יותר, בממדים ובהיקף שקשה היה לשערם קודם. הקאפּיטאליזם בתקופת משברו הכללי לא יצר תנאים לקליטת “כל ההמון הבעל־ביתי הצפוף הזה, ההולך ונעקר מהר ממעמדו” – בשורות הפּרוליטאריון או בתוך הבורגנות הגדולה. מעמדות־הביניים המתרוששים וחסרי־המוצא היו שכבה רחבה ביותר באירופּה הקאפּיטאליסטית שבין שתי מלחמות־העולם – הן בארצות הקאפּיטאליזם המפותח (כמו בגרמניה) והן בארצות האגראריות־למחצה (כמו פולין, רומניה וכו'). תכונות השכבה הזאת שצויינו ע"י ברוכוב – “היאחזותם בכל כוח באותו קניין לא־גדול בערך שעוד נתקיים בידיהם”; הפחד, “עד כדי אימה מפני כל זעזועים חברתיים”; ו"חמת אנשים שמתרגש עליהם גורל־ההתרוששות, ללא רחם, והם אינם יודעים להיאבק על עתידם, אינם יודעים להסתכל בו פנים אל פנים" – כל אלה עשו, בשעת משבר, את הבורגנות הבינונית והזעירה בסיס לכל ריאקציה ופאשיזם; הלאומנות שלהם היתה קרקע נוח לדימגוגיה הנאצית ולריאקציה האנטישמית. “מה שהאנטישמיות נעשית הנימה היסודית, המדינית והחברתית במעמדות ירודים, בלויים ושקועים בבערות אלה, דבר זה מתפרש מתוך מצבם ואופיים. עיקר תורתה של שנאת־ישראל החדשה הוא ניגוד הגזעים… ככול שמתרופפים גדרי המעמדות, ככול שהחיים נעשים קשים וחסרי־בּטחה יותר, ככול שתגדל סכנת ההסתערות על המעמד הבינוני וגם אימת המהפכה מצד הפּרוליטאריון – כן יעלו ויגברו גלי האנטישמיות”. (נ. סירקין. שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית. 1898). דבר זה נתן אותותיו בכל הפּרובלימאטיקה היהודית באירופּה המרכזית והמזרחית בין שתי מלחמות־העולם – בהתחרות החריפה, בדחיקת־רגלי היהודים מעמדותיהם, באנטישמיות הגוברת, בבידול המחריף, בהפלייה ובקיפוח וכן בשואה ובהשמדה.  ↩︎

“עממית” – כאן, גם במובן הרוסי של “נארודניצ’אֶסטווֹ” (ראה רשימת ההערות). המע'.  ↩︎

טיפוס מענין של תיאוריות לאומניות כאלה הן התיאוריות הגזעניות. חסידיהן יוצרים לעתים סילופים איומים בצורת פּאנגרמאניזם, פּאנרומאניזם, פּאנסלאוויזם. מתקשים אנו להגדיר, מהי האידיאולוגיה המעמדית שבאה כאן לידי ביטוי. האידיאליזציה של טהרת הגזע – היא סימן לאידיאולוגיה של האחוזאים; רוחב ההיקף הלאומני שבכל הפּאַנ־איזמים הללו יש בו מתכונת הקאפיטאל־הגדול; הטעות שבעירבוב גזע ולשון יחד, מעלה על הדעת משהו מן הבורגנות־הבינונית; לבסוף, תופעה אינטאֶליגאֶנטית טהורה – אידיאליזציה של גאון הגזע. מכל מקום אידיאולוגיה זו בדבר “טהרת הגזע” היא עצמה אינה יכולה להתברך בטהרת הגזע שלה.  ↩︎

התחרות הפועלים בשל מקום העבודה – בדפים האחרונים של “דלות הפילוסופיה” כותב מארכס בעניין זה: “התעשיה הגדולה מרכזת במקום אחד המון רב של בני־אדם בלתי מוּכרים אחד לשני. ההתחרות מפלגת אותם לפי האינטאֶראֶסים שלהם; ברם, השמירה על רמת השכר, זה האינטאֶראֶס המשותף כלפי המעביד, מאַחדת אותם במחשבה משותפת של התנגדות – והופכתם להתאגדות. וכך יש לה להתאגדות תמיד תכנית כפולה: לסלק את ההתחרות בין הפועלים לבין עצמם, כדי שיוכלו להעמיד התנגדות משותפת כלפי הקאפּּיטאליסטים”.  ↩︎

ועידת־יאֶנאֶ – ועידת המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הגרמנית ביאֶנה בספּטמבר שנת 1905. הוועידה עמדה בסימן ההתרחשויות המהפכניות ברוסיה. במרכז דיוני הועידה עמדה שאלת השביתה־הכללית; ברוב מכריע הוחלט בועידה זו, כי “בתנאים מסויימים יש לאחוז בשביתת־ההמונים כבנשק מגן”. הוועידה הביעה דעתה בחריפות נגד המגמות הריפורמיסטיות של “הטרייד־יוּניוֹניזם הצרוף”, שהתבצרו בהנהלת האגודות המקצועיות הגרמניות, והחליטה על הגברת האירגון המפלגתי וריכוזיוּתו. על אף זה היה פוֹלמאַר (ראה רשימת השמות) – הריפורמיסט המובהק, נושא המגמות של “הסוציאליזם הממלכתי” – המרצה בשאלות האירגוניות באותה ועידה. הוא הוסיף להיות דבּר מוסמך של ה־ס.־ד. הגרמנית, מנהיג־שליט במפלגה בבאוואריה ועורך עתונה במינכאֶן.  ↩︎

הדוגמה של הממשלות האוסטראליות משכנעת וצרופה יותר, פשוטה יותר לפי הרכבה, מאשר המדיניות של ממשלות אנגליה וארצות־הברית. באוסטראליה ובניו־זילאנד יש לפועלים השפעה עצומה על המדיניות, באנגליה ובארצות־הברית אין להם כמעט כל השפעה. עם זה ברור, שגם בשתי הארצות האחרונות מעוניינים הפועלים מאוד בהגבלת הכניסה למהגרים. אך לולא מצאו הפועלים תמיכה בקרב יתר המעמדות של אנגליה וארצות־הברית, בקרב מעמדות בעלי יתר־השפעה, לא היו מצליחים להביא בכוחותיהם־הם לידי הגבלת הכניסה של מהגרים. בהגבלת־הכניסה של מהגרים מעוניינים: א) הבורגנות הזעירה המסחרית והתעשייתית, כיוון שחלק הגון מן המהגרים, משאינם מוצאים פרנסה בבתי־המלאכה, נאלצים לשלוח ידם במסחר ובאומנות ולהיכנס בהתחרות עם החנוונים והאומנים של הארץ; ב) בעלי־מפעלים גדולים ובינונים הסובלים מן ההתחרות של בתי־מלאכה נצלניים (בתי־הזיעה): רוב הפועלים בבתי מלאכה אלה מגוייסים מקרב המהגרים; לולא ההגירה לא היתה קיימת גם התחרות סמויה זו, שאינה כפופה לשום תקנות; ג) פועלים בלתי־מקצועיים מחוסרי־עבודה ולא מובטחים, שהם הסובלים בעיקר וביותר מזרם המהגרים מחוסרי־העבודה. מחאת ועידת הטרייד־יוניונים נגד “חוק־הזרים” אינה מוכיחה ולא־כלום, לפי שחברי הטרייד־יוניונים הם דווקא פועלים בעלי־מקצוע ומובטחים; הם החלק הקטן ביותר מכלל האוכלוסיה הפועלית של אנגליה, ואין לערבב את האינטאֶראֶסים שלהם, של קומץ בעלי־פּריווילאֶגיה, עם האינטאֶראֶסים של המון־הפועלים כולו.

הפועלים והגבלת ההגירה (ראה הערה 81) – דווקא בעלי־הפּריווילאֶגיות בין הפועלים (“האריסטוקרטיה הפועלית”) העמידו עצמם בכל ארצות ההגירה בראש המלחמה להגבלת ההגירה. בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הכ' פותחת “פאֶדאֶראציית העבודה האמריקנית” במלחמה לצימצום ההגירה, לפי שהיא עלולה להוריד את שכר־עבודתו ואת רמת־חייו של הפועל הוותיק. בקונגרס האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי בשטוטגארט יצא ציר הסוציאליסטים מאמריקה, מוֹריס הילקוויט (יהודי), נגד ההגירה האסייתית לארצות־הברית. בעקבות הדיונים בשאלת ההגירה באותו קונגרס כתב לנין: “בוועדה נעשה נסיון להגן על השקפות צאֶכיסטיות־צרוֹת, על איסור הגירת פועלים מארצות נחשלות (הקוּלים מסין וכו'). זוהי אותה רוח האריסטוקראטיזם בין הפּרוליטארים של כמה ארצות־’ציוויליזאציה', המפיקים הנאות מסויימות ממצב הפּריווילאֶגיה שלהם והנוטים משום כך לשכוח את תביעות הסולידאריוּת המעמדית הבינלאומית. בקונגרס עצמו לא נמצאו מגינים לצרוּת־מוחין צ’אֶכיסטית ובעל־ביתית זאת” (לנין. כתבים כ' 13, מהדורה רוסית רביעית). בשנת 1910 קיבל האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי החלטה “המונעת בפני מפירי־שביתה ופועלים המובאים מבחוץ מלהחליש את הסתדרות הפועלים”. בשנים שלאחר מכן, וביחוד לאחר מלחמת־העולם הראשונה, תמכו, למעשה, מרבית האירגונים המקצועיים של הפועלים בארה"ב, באנגליה, באוסטראליה וכו' בהגבלת ההגירה. אף האגודות המקצועיות שהיה בהם רוב לפועלים יהודים (בארה"ב) היה קולם רפה בעניין זה, שחתך את גורל אחיהם המהגרים. רק פועלי ארץ־ישראל נלחמו תמיד לעליה חפשית וראו בה אינטאֶראֶס לאומי ומעמדי עליון.  ↩︎

האבטונומיסטים (במהדורה מאוחרת: התיאוראֶתיקנים של הבּוּנד. ברור, שהכוונה היא לאנשי הבונד. המע'.) מתעלמים לחלוטין, לגמרי לא ברוח מאטאֶריאליסטית, מן הבסיס החמרי של השאלה הלאומית הפרוליטארית, ורואים את כל מהותה בתרבות, כאמצעי להתפּתחות ההכרה־העצמית המעמדית. ואולם חוסר־טעם הוא לדאוג למאבק בין כר־עבודה, בלי לחשוב על כר־העבודה. מכל מקום, לא בתרבות צריך המאטאֶריאליסט ההיסטורי לראות את התוכן הריאלי של השאלה החברתית. כאן החטא הקדמון של האבטונומיזם (הכוונה כאן לאבטונומיזם הבּונדאי – לבונד. המע'.), העדות הברורה לקוצר־ידו. אי־אפשר שיהיו צרכים תרבותיים עצמאיים לפועל אשר לו כר־עבודה לא־עצמאי, לא מיוחד לו. אם הפועל היהודי יכול למצוא לו מחסה בגולה כבן־בית גמור, הרי מגוחך הוא לשער שהוא יוסיף לקיים את צרכיו התרבותיים הנוכחים עוד משך זמן ארוך. ואם כך, הרי מגוחך עוד יותר לבנות תכנית שלמה על יסוד צרכים כאלה, זמניים גרידא העתידים לחלוף מהר.  ↩︎

נחשלותו של הפּרוליטאריון האנגלי והאמריקני – ברוכוב מנסה לראות את “אחת הסיבות העיקריות הגורמות שתנועת הפועלים שם עדיין לא חרגה ממסגרות הטרייד־יונּיוֹניזם”, בכך, שהפועל בארצות אלה “נאלץ להגן על כר־העבודה הלאומי שלו” בפני ההגירה המתמדת של פועלי־חוץ. אולם דבר זה אין בו כדי להסביר, מפני מה מפגרת הכרתו הסוציאליסטית והמהפכנית של הפועל האנגלי והאמריקני, – תופעה שהאריכה ימים גם לאחר צימצום ההגירה לארצות אלה. המחשבה המארכסיסטית חיפשה את הסיבות העמוקות יותר לתופעה זו בכלל תנאי החיים של הפועלים (וביחוד של הצמרת שלהם) בארצות אלה, פרי הרווחים המיוחדים שזכתה בהם הבורגנות של הארצות הללו בגלל מעמדה האימפּאֶריאלי והעולמי המיוחד – ב"תנאי־הייצור המיוחדים" של המשק האמריקני והאנגלי בשלב מסויים של התפתחותו.  ↩︎

ראה לעיל בחלק א' של מאמר זה, הפיסקה המתחילה במילים: “אין בעולם כל דבר בדֵל לחלוטין…”. המע'.  ↩︎

קאוטסקי והשאלה הלאומית – מאמריו של קארל קאוטסקי “הלאום של זמננו”, “המשבר באוסטריה” ו"השאלה הלאומית ברוסיה" – ריווח של כמה שנים מבדיל בין מאמר למאמר, – מעידים על אֶבוֹלוציה מסויימת בהשקפות מחברם על הבעיה הלאומית בקאפּיטאליזם המתפתח. במאמר הראשון הוא קובע את השפעת המשק הקאפּיטאליסטי במגמת ההתבוללות של העמים החלשים בתוך העמים הגדולים והחזקים יותר. במאמר השני הוא מסתלק מהנחה זו. במאמר השלישי הוא קובע, שהסוציאל־דימוקראטיה בארצות אשר לא כל האומות שבהן הן שוות־זכויות “צריכה להיות לאומית במידה שהיא דימוקראטית”. התפתחות זאת של השקפותיו של קאוטסקי בשאלה הלאומית בכללה לא חלה בראייתו את השאלה היהודית: “שינוי המצב המדיני והסוציאלי באירופּה־המזרחית יסול לפני היהודים את הדרך להתבוללות… מה שאנו קוראים בשם עם יהודי יכול לנצח רק כדי להיבטל”.  ↩︎

עתידן של האומות – את הבעיה “מה יהיה בעוד מאות בשנים אם תוספנה האומות להתקיים או תתמזגנה יחד”, – רואה ברוכוב כבעיה עיונית־גרידא, שאין לה ערך בקביעת התכנית הסוציאליסטית בשאלה הלאומית; יהיה אשר יהיה עתידן של האומות – אין דרך אחרת זולת שיחרור מלא של כל העמים; תהיה אשר תהיה תוצאת ההתפתחות של החברה הסוציאליסטית בעתיד – ההתפתחות הלאומית החפשית של כל עם היא תנאי להגשמתו של הסוציאליזם. נחמן סירקין, – אבי הציונות־הסוציאליסטית, – אף חזה בפירוש את מיזוגן של האומות בעתיד, ובקונטרסו “השאלה היהודית ומדינת היהודים הסוציאליסטית” הוא כותב: “הלאומי הוא רק קטגוריה היסטורית… הסוציאליזם אשר יעביר מן העולם את המלחמות, את המכָסים ואת ניגודי העניינים הכלכליים בין עמי התרבות ויערער את אפשרות ההשתלטות, יגביר את המגע והמשא התרבותי ויקים את אחדות העניינים והרוח בין עמי התרבות. הוא יפלס מתוך כך נתיב גם לשיתוף ההיסטוריה שלהם. ההיסטוריה המשותפת וסולידאריות האינטאֶראֶסים של עמי התרבות תמזגנה אותם גם לאומה אחת”.

ב"ראשי־פרקים של ספר בשאלה הלאומית" (ראה המאמר האחרון בכרך זה) מציין ברוכוב: “ביטול הבּעלות הפּרטית על אמצעי־הייצור עדיין אינו מבטל את ההתפצלות הלאומית של האנושות. אולם ברבות הימים, עם המשך ההרכז של הייצור, תיעלם גם הבעלות הקולאֶקטיבית הנפרדת על תנאי־הייצור, ובפּאֶרספּאֶקטיבה רחוקה ביותר נראה את התמזגותם של כל העמים לחטיבה קוסמופּוליטית אחת”.

פראנץ אוֹפּנֶהיימאֶר, למשל, הגדיר את הבעיה כך: “אין ספק שההתפתחות מובילה לאיחוד העמים והאומות, אולם, מה שחשוב ביותר, – להתפתחות זו ולאיחוד זה נחוצה בתור הנחה־מוקדמת התגבשות־עצמית יסודית של כל עם ועם עד קצה הגבול האפשרי”.

גירסתו של לנין באותה סוגיה סולפה לא אחת ע"י ציטוט מקוטע, והרי היא בשלמותה: “מטרת הסוציאליזם היא לא רק חיסול פיצולה של האנושות למדינות זעירות וביטול כל התבדלות של האומות, לא רק התקרבות האומות זו אל זו, אלא אף מיזוגן… כשם שהאנושות לא תוכל להגיע לביטול המעמדות אלא דרך תקופת־מעבר של דיקטאטורה של המעמד המדוכא, כך לא תוכל האנושות להגיע למיזוגן הבלתי־נמנע של האומות אלא דרך תקופת־מעבר של שיחרור גמור של כל האומות המדוכאות, כלומר, של חופש היפרדותן” (לנין. המהפכה הסוציאליסטית וזכות ההגדרה־העצמית של האומות. 1916). בשנת 1920 כתב: “כל זמן שקיימים הבדלים לאומיים ומדיניים בין העמים והארצות – וההבדלים האלה יתקיימו עוד ימים רבים מאוד, אף לאחר התגשמות הדיקטאטורה של הפּרוליטאריון בקנה־מידה עולמי – מחייבת אחידותה של הטאקטיקה הבינלאומית של תנועת הפועלים הקומוניסטית בכל הארצות לא את סילוק הגוונים השונים, לא את ביטול ההבדלים הלאומיים (זהו דמיון־שווא בשעה זו), אלא שימוש מכוּון בעקרונות היסודיים של הקומוניזם (שלטון סובאֶטי ודיקטאטורה של הפּרוליטאריון) שישַנה בדרך נכונה את צורתם של העקרונות האלה בפרטיהם, שיסגלם ויתאימם בדרך נכונה אל ההבדלים הלאומיים והמדינתיים־הלאומיים” (לנין. מחלת הילדות של השמאליות בקומוניזם. כתבים נבחרים. כרך ב', ע' 598–599. הוצאת הקיבוץ המאוחד).

סטאלין סיכם באותה סוגיה: “יש ומדברים (קאוּטסקי למשל) על התהוות לשון אחידה כלל־אנושית עם גוויעתן של כל שאר הלשונות בתקופת הסוציאליזם. איני מאמין ביותר בתיאוריה זו על לשון אחת וכוללת. מכל־מקום, הנסיון אינו מעיד על צדקת התיאוריה הזאת, אלא להיפך. עד כה נתרחשו הדברים באופן, שהמהפכה הסוציאליסטית לא מיעטה אלא הירבתה את מספר הלשונות, כי בנערה את השכבות הנמוכות ביותר של האנושות ובהעלותה אותן על הבמה הפּוליטית, הרי היא מעוררת לחיים חדשים שורה שלמה של לאומים חדשים, בלתי־ידועים עד כה או ידועים אך מעט. מי היה משער, שרוסיה הצארית הישנה כללה לא פחות מ־50 אומות וקבוצות לאומיות? ואולם מהפכת אוקטובר שניתקה את הכבלים הישנים, העלתה על הבמה שורה שלמה של עמים ועממים נשכחים, עוררה אותם לחיים חדשים ולהפתחות חדשה” (י. סטאלין. על התפקידים הפּוליטיים של האוניברסיטה לעמי המזרח. 1925). ובהמשך הדברים האלה נאמר בשנת 1929: “מציטאטה זאת מסתבר, שיצאתי נגד אנשים מסוגו של קאוטסקי, אשר היה ונשאר תמיד דיליטאנט בשאלה הלאומית, שאינו תופס את המיכאניקה של התפתחות האומות, ואין לו מושג על כוחה העצום של יציבות האומות, שסבור, כי מיזוג האומות אפשרי זמן רב לפני נצחון הסוציאליזם, עוד בזמן הסדרים הבורגניים־הדימוקראטיים, ובשבחו בהכנעה את ‘עבודתם’ האסימילאטורית של הגרמנים בצ’אֶכיה, הוא טוען מתוך קלות־דעת, שהצ’אֶכים כבר גוּרמנו כמעט, שהצ’אֶכים כאומה אין להם עתיד… תקופת נצחון הסוציאליזם בארץ אחת אינה נותנת את התנאים הדרושים למיזוג האומות והלשונות הלאומיות, ונהפוך הוא, תקופה זו יוצרת נסיבות נוחות לתחייתן ולשגשוגן של האומות” (י. סטאלין. השאלה הלאומית והלניניזם. 1929. כתבים עיוניים בהוצאת ספריית פועלים, עמ' 174).  ↩︎

קינאֶטי – הנמצא בתנועה; פּוטאֶנציאלי – נמצא בפוטאֶנציה, כלומר – בכוח, גנוז, חבוי. בפיסיקה, אֶנאֶרגיה קינטית – אֶנאֶרגיה של גוף בתנועתו; אֶנאֶרגיה פוטנציאלית – אֶנאֶרגיה שבכוח, גלומה בגוף השרוי במנוחה. המע'.  ↩︎

הלאומיות בעמים מדכאים ומדוכאים – הבחנה זאת היא המשך לקוו־המפקיד, שברוכוב מעביר בין הלאומיות הריאלית ובין הלאומנות הריאקציונית. בעוד שהלאומיות המטופחת בקרב העמים המדכאים משמשת חיפוי לפּריווילאֶגיות לאומיות ולהתנשאות לאומית, הרי הלאומיות בעמים המדוכאים – במידה שהיא מכוּונת נגד הדיכוי הלאומי ונאבקת לנורמאליזציה של תנאי הייצור והחיים של העם – היא בעלת אופי משחרר ופּרוגראֶסיבי. מארכס היה חוזר ומדגיש: “עם המדכא עמים אחרים אינו יכול להיות חפשי”. לנין הגדיר זאת כך: “בכל לאומיות בורגנית של אומה מדוכאה יש תוכן כלל־דימוקראטי נגד הדיכוי, ובתוכן זה אנו תומכים ללא־תנאי, מתוך הבחנה ברורה של השאיפה לייחודיות לאומית ומתוך מלחמה בשאיפותיו של הבורגני הפּולני ללחוץ על היהודי וכו' וכו'” (לנין. על זכות האומות להגדרה־עצמית. 1914. כתבים כ' 20, מהדורה רוסית רביעית). “מה שהמאבק לחופש לאומי נגד מדינה אימפּאֶריאליסטית אחת אפשר שיהא מנוצל, בתנאים מסויימים, על־ידי מעצמה ‘גדולה’ אחרת לטובת ענייניה האימפּאֶריאליסטיים שלה – אין בו כדי לאלץ את הסוציאל־דימוקראטיה להסתלק מהכרת זכות ההגדרה־העצמית של האומות” (לנין. המהפכה הסוציאליסטית וזכות האומות להגדרה־עצמית. תאֶזיסים. 1916. כתבים כ' 22). בענין ההבחנה בין אומות מדכאות, מדוכאות ושוות־זכויות לגבי בעיית “הגנת המולדת” – ראה מכתביו של לנין אל אינאֶסה ארמאנד (כתבים נבחרים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, כרך ג', ע' 679–693).  ↩︎

ההגדרה־העצמית הלאומית – בקונגרס הרביעי של האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי בלונדון בשנת 1896 נתקבלה החלטה: “הקונגרס מצהיר, כי הוא מחייב את הזכות המלאה להגדרה־עצמית של כל האומות, והוא מביע את אהדתו לפועלים של כל ארץ הסובלת תחת עול האַבּסוֹלוּטיזם הצבאי, הלאומי או כל אבסולוּטיזם אחר”. עוד לפני כן נכתב בבטאון האינטאֶרנאציונאל הראשון “Vorbote”: “תנאי מוקדם לתנועת פועלים בינלאומית הוא ההתפתחות הלאומית החפשית והמלאה” (שם. 1868, ח' 8); כל עם צריך, קודם כל, “לפתור את שאלתו הוא, המצורפת מחירות מדינית בפנים ועצמאות מדינית כלפי חוץ” (שם. 1855, ח' 2); “ריבונותו של עם פירושה, שהעם שייך לעצמו” (שם); “אנו נעזור רק לאותן שאיפות לאומיות, אשר שׂמו להן למטרה חופש גמור, עצמאות ושיווי־זכויות של כל העמים, כדי שאפשר יהיה לכלול כל עם כחבר אורגאני שווה־זכויות של האנושות בפאֶדאֶראציה הכללית החפשית” (שם, 1871, ח' 8). מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית ברוסיה כללה בתכניתה, שנתקבלה בוועידתה השניה בשנת 1903, את הסעיף: “זכות ההגדרה־העצמית לכל האומות הכלולות במדינה”. ההגדרה הכללית הזאת התפרשה באופן שונה, ותוכנה הריאלי לא היה ברור. “עסקני האינטאֶרנאציונאל השני, בדברם על זכות ההגדרה העצמית, לא היו מעלים על שפתותיהם את הזכות להיפרדות ממלכתית – הזכות להגדרה־עצמית היתה מתפרשת, במקרה הטוב ביותר, כזכות לאבטונומיה בכלל. ‘המומחים’ לשאלה הלאומית, שפּרינגאֶר ובּאוּאֶר, הגיעו עד לידי כך, שהפכו את הזכות להגדרה־עצמית לזכות האומות המדוכאות של אירופּה לאבטונומיה תרבותית, זכות למוסדות תרבותיים משלהן, אגב השארת כל השלטון הפוליטי (וגם הכלכלי) בידי האומה השלטת. במלים אחרות, זכות האומות מקופחות־הזכויות להגדרה עצמית נהפכה לזכות־יתר של האומות השליטות להחזקת השלטון המדיני בידיהן, בעוד ששאלת ההיפרדות הממלכתית סולקה בכלל. המנהיג הרעיוני של האינטאֶרנאציונאל השני, קאוּטסקי, הצטרף בעיקרו של דבר לפירוש זה של ההגדרה־העצמית, האימפּאֶריאליסטי במהותו, אשר ניתן על־ידי שפּרינגאֶר־בּאוּאֶר. אין להתפלא, שהאימפּאֶריאליסטים שעמדו על תכונה זו של סיסמת ההגדרה־העצמית, תכונה נוחה להם, הכריזו עליה כעל סיסמתם הם. ידוע, שהמלחמה האימפּאֶריאליסטית, אשר מטרתה היתה שיעבוד העמים, התנהלה בדגל של ההגדרה־העצמית” (י. סטאלין. להצגת השאלה הלאומית. 1921). כך הוכרז ב־1915, כי “מעצמות הברית נלחמות לשם הרעיון הנעלה, שכל עם באירופּה כגדול כקטן יוכל לחיות לפי רוחו, להקים צורות־שלטון ולפתח את חייו הלאומיים בתנאי חירות גמורה”. לעומת זאת קבע לנין, ב־1914, ברורות: “ההגדרה־העצמית של האומות בפּרוגראמה של מארכסיסטים אינה יכולה להיות בעלת משמעות אחרת, מבחינה היסטורית־כלכלית, זולת ההגדרה־העצמית הפּוליטית, העצמאות המדינתית, יצירת מדינה לאומית”. (לנין. על זכות האומות להגדרה־עצמית. כתבים כרך 20, מהדורה רביעית רוסית). לפי גירסתם של ברוכוב והציונות־הפועלית חלה תפיסה מארכסיסטית זו של ההגדרה־העצמית הלאומית גם על הבעיה הלאומית של העם היהודי ופתרונה.  ↩︎

במהדורה הווילנאית ביידיש באה כאן הפיסקה: “הלאומיות הריאלית של המעמד המתקדם ביותר, של הפרוליטאריון המהפכני המאורגן, מתבטאה בדרישות, המנוסחות ומוגדרות ברור, שהוא כוללן בתכנית־מינימום שלו, ואשר מטרתן המפורשת היא, על־ידי העמדת האומה בתנאי־ייצור נורמאליים, להביא לידי כר־עבודה ובסיס־מלחמה נורמאליים בשביל הפרוליטאריון”. המע'.  ↩︎

הלאומיות הריאלית – (ראה הערה 38 במאמר זה). כאן מסתכמת הקונצאֶפּציה של ברוכוב על “מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית”: “השיחרור הריאלי של האומה, נורמאליזציה של תנאי־הייצור ויחסי־הייצור שלה, יצירת תנאים חמריים, ריאליים, ההכרחיים לשם חופש אמיתי של ההגדרה־העצמית הלאומית” – יש בהם, בו בזמן, גם משום יצירת תנאים נורמאליים למיבנה מעמדי בריא, למלחמת המעמדות ולמהפכה הסוציאליסטית. מאבקם של עמים מדוכאים מחייב שיתוף פעולה מסויים (“סולידאריות לא־נורמאלית וכפויה”) של המעמדות השונים, המעוניינים בשיחרור ובעצמאות לאומית. עם השלמת משימה זו עולה מלחמת־המעמדות לשלב חדש.  ↩︎

במקור באים כאן – כהמשכו של החיבור – הדברים שלהלן “על המסורת והאישיות”. המע'.  ↩︎