מוקדש לל–בּה–מ–ר²

 

א. האָרוֹת כלליות לחזון־ציון המשולש    🔗

זה שנתיים כמעט שנמשכים ויכוחים לאין־קץ בין הטאֶריטוריאליסטים לבין ציוני־ציון, או הפלשתינאים³. במשך הזמן הזה חלה דיפאֶראֶנציאציה ניכרת בשני המחנות: הן הטאֶריטוריאליסטים והן הציונים אינם מבטאים כיום אידיאולוגיות מסויימות בהחלט, בקרב כל אחת מן המפלגות האלה ישנם חילוקי־דעות פנימיים. ואולם ציונות־ציון היא הרבה יותר מעוֹר אחד מאשר הטאֶריטוריאליזם. בין השנַים קנה לו שביתה אוּגאנדיזם חסר־עקרונות, שרק אצל מעטים מחסידיו הוא קשור בעקרון של טאֶריטוריה, ואילו אצל הרוב הוא נהפך לענין של “מלון־לילה”⁴. הוויכוחים הנצחיים, וכן גם אי־אלה מאורעות, ששימשו מקור שופע לדברי־רכיל מרגיזים, והנעימה הקנטרנית בפיהם של כמה פובליציסטים ותעמלנים, אלה גרמו לאי־הבנה הדדית ולהתנצחות מרה. התוצאה היא – שנאת־ציון לוהטת בלב רבים מן האנשים, אשר השם “ציון”, שירי ציון והשבועה “אם אשכחך ירושלים” לא סרו מעל שפתיהם עד שעלתה ההצעה האומללה בדבר אוגאנדה.

בטרם נתחיל בבירור השאלה לפרטיה, רוצים היינו לסמן בקווים מעטים מרופרפים את עמדות המפלגות היריבות. מתוך הביסוס “השלילי” של הציונות, היינו, מתוך חוסר־המוצא שבגלות, שהוכח באורח מדעי, על סמך הדיאגנוזה העגומה של ההווה והפרוגנוזה, העגומה גם היא, של סיכויי היהדות בתפוצות לעתיד, באים הטאֶריטוריאליסטים ודורשים ריפוי מהיר ביותר של המחלה, והם רואים את התרופה היחידה באבטונומיה טאֶריטוריאלית המבוטחת על־ידי צ’ארטאֶר⁵. מתוך כך הם מוחים נגד כל מה שנחשב בעיניהם לסאֶנטימאֶנטים ולדביקוּת ריאקציונית במסורת נוקשה. מאשימים הם את ציוני־ציון בחוסר־כשרון למחשבה ריאלית, ולא עוד אלא שהם מתרברבים בפיכחותם ובריאליזם שלהם. על ציונוּת־ציון הם דנים כעל אידיאולוגיה של אנשים שאננים, שיש להם פנאי להשתקע בהזיות על ציון ולטפח דברי־מסוֹרה היסטוריים־רוחניים של ימי־קדם. לפי דעתם היה מקום לדבר בכובד־ראש על ארץ־ישראל, רק אילו היה יסוד לקוות, כי זו תימסר לרשותנו בקרוב בתנאים של אבטונומיה גמורה, בערובתן של המעצמות ובהסכמתה של תורכיה. אך מאחר שנתברר כיום, כי ארץ־ישראל אינה ניתנת לנו על פי יסודות אלה, סבורים הם, כי לנוכח ים־הצער הגדול של העם אין שאיפתם הנמרצת של ציוני־ציון לארץ־ישראל אלא סאֶנטימאֶנטאליות גרידא. ולעומת זאת מאשימים אותם הפלשתינאים בגינוני־סאֶנטימאֶנטאליות פילאנטרופיים ובמגמות אנטי־לאומיות, לפי שהם (ציוני־ציון) חושבים את ארץ־ישראל לחלק בלתי־נפרד מן האידיאל היהודי הלאומי; לשם הוכחה מעלים הפלשתינאים, כרגיל, את עברו של עם ישראל, גילויים שונים של געגועי־העם לארץ־ישראל בספרות, בחוויותיו של העם ובתנועות המשיחיות, וכן הם מסתמכים על תולדות התנועה הציונית גופא. אמנם כן הוא, כל תולדות התנועה הציונית עד לקונגרס הששי⁶ מדברות בזכותם של הפלשתינאים; ודאי, שרובם של הטאֶריטוריאליסטים כיום לא הטילו עד הזמן האחרון אף צל של ספק בערכו של חזון־ציון. הארץ־ישראליות היא העקרון הטבעי, ציון היא החזון הטבעי של תנועתנו, בעוד שהטאֶריטוריאליזם, המרומז תחילה עוד אצל פינסקר ואפילו אצל הד"ר הרצל עצמו⁷, לא יכול להיקלט באורח טבעי בהכרת המפלגה ולהוליד תנועה רחבה כלשהי, עד שבאו לעזרתו מסיבות מאלצות חיצוניות, בדמות הפרעות שתקפו עלינו וההגירה. וכנגד הטאֶריטוריאליזם כעקרון אחד ויחיד מתקוממת, מלבד תולדות התנועה הציונית, גם הרגשתם־העצמית של רבים מחסידי הציונות, אם לא של רובם. יהרהר־נא אף הטאֶריטוריאליסט הקנאי ביותר, – ואפילו הוא לקוי בשנאת־ציון, – ינסה־נא להשתחרר לרגע מהלך־הרוח שהוא שרוי בו בהשפעת הוויכוחים, שהיו לזרא לכל אדם בר־דעת, ולהתעמק בכובד־ראש באימה־התהומית שבמחשבה הזאת – כי תאבד ארץ־ישראל לעם היהודי לעד, כי תאבד לו כל תקווה לשוב אליה. תוגה, כצינת־הקרח, אופפת אותך למחשבה הזאת! רק קלות־הדעת, וביתר־דיוק – קלות־הרגש, יש בה כדי לשמש הסבר לשנאת־ציון⁸. ואולם שרשים עמוקים לטאֶריטוריאליזם בהכרת ההכרח הדחוף לפתור את שאלת המצוקה היהודית, הכלכלית והמוסרית, ורק אדם המשולל כל רגש השתתפות בצערם של המוני־העם המתענים, הרעבים והנרדפים מסוגל להוקיר את ארץ־ישראל בלי יהודים יותר מאשר את היהודים בלי ארץ־ישראל. אבל כשם שהוויכוחים הללו הביאו אחדים לידי שנאת־ציון, כן טיפחו ברוחם של אחרים את הדביקות בציון כשגעון לדבר אחד. “דווקא הקברים שבארץ־ישראל, אבָניה דווקא” – כך היא סיסמת הצד הקיצוני השני, הגובל באחד־העמיות הריאקציונית⁹, האויבת־בנפש לכל עבודה מעשית ויצירה¹⁰. אין ספק כי הפלשתינומאניה היא צרת־אופק יותר ומסוכנת יותר משנאת־ציון. אימת ההסתלקות המוחלטת מן המכורה הקדומה, אשר כל החוויות הלאומיות של האיש היהודי ספוגות אהבה אליה, האימה הזאת מחווירה בכל זאת לעומת היאוש לאין־גבול והאימה המקיפה את המוני העם היהודי, הנמקים ברעב, במצוקה, בפחד. גם פה וגם שם – סאֶנטימאֶנטים; מסכים אני, אבל מאימתי ניתנה הזכות לוויכוחים לשפוט ולהכריע ברגשות אנושיים־טבעיים? ומפני מה מותר היה קודם, עד לפרשת אוגאנדה, להרגיש בכל המסור לרגש, ואילו עכשיו נדחק הרגש הריאלי והרצון הריאלי על־ידי הדוקטרינאֶריות¹¹ הצרה, שעלתה לגדולה? עניין לי לראות איך יתקיימו האנשים בלי סאֶנטימאֶנטים; אכן, לפי שעה אתה מוצא אצל הציונים שלנו, שאת מקום הרגשות, הרצון והמעשה תופס אצלם בהצלחה רבה הלהג הגואל, המכוּנה ברוב כבוד בשם תעמולה ופולמוס שבעל־פה…

שניים הם שתובעים לעצמם כיום את תפקיד־הכבוד של האידיאל הסופי אשר לתנועה הציונית: התובע האחד הוא – ציון, אשר לה היתה חזקה נאמנה על התפקיד הזה מאז, והתובע האחר, הבא להסיג את גבולה, הוא – הלחם והחירות. ואולם תהא זו טעות קשה מצדנו אם נחשוב כי ציון מתנכרת מעיקרא ללחם ולחירות; אדרבא, עד שעלתה שאלת אוגאנדה, היתה ציון בעיני כל הציונים של אז – אידיאל־מאכסימום שאָצר בתוכו את כל המשובב והמרנין לעם ישראל. הלאומיות של החזון התמזגה בתוכו עם העממיות שבהשתתפות ערה בסבל הממשי של ההמונים. תפקיד סינתאֶטי כזה הוא ממלא עד היום אצל ציוני־ציון, – כמובן, פרט לשוגי־ציון בודדים, הנכונים לא רק בסערת הוויכוחים להעדיף את יסורי־היהודים בגולה על אשרו של העם מחוץ לארץ־ישראל. אילו היתה ארץ־ישראל נמנעת מאתנו, והעם היהודי יכול להיוושע ולקום לתחיה בטאֶריטוריה אחרת, – הרי ברור, כשמש בצהרים, כי מגוחך היה הדבר וריאקציוני לעמוד בתוקף על עקרון ארץ־ישראל. ואולם “אילו” זה הרי הוא כבר אחד ה"מינימומים" האפשריים, אחת האפשרויות הקשות, הבלתי־נעימות של תנועה ריאלית; בעוד שהאידיאל המלא היחיד, האוצר בתוכו כל אשר יש בו מן היקר והנכסף ביותר ליהודים כאומה, וליהודים כאנשים, היה והווה – ציוֹן.

ציון כאחדות משולשת: ציון – גאולת עם ישראל, ציון – תחיית תרבות־ישראל וציון – שיבה למולדת הקדומה. ציון – משמעה גם יהודי חפשי ושבע, גם יהודי גא, נאה בחסנו, גם קיום עצמאי, גם התפתחות נרחבה של סגולות התרבות המקוריות, גם מדינה יהודית, וגם ארץ־ישראל. כל התוכן העצום הזה היה מרחף בצורה היולית, לא־מפורדת לפני עיני רוחם של כל חסידי התנועה, שעה ששרו הימנונות לציון, שעה שהטיפו בעם לציון. התעמולה שלנו העלתה במידה שווה את כל הגורמים שבמושג כולל זה, לא היתה כל חד־צדדיות, אם כי תעמולה זו כבר צפנה בתוכה חילוקי־דעות, שהתחילו להיגלות ביתר־שאת אחרי הקונגרס הששי, והבליטו אלו צדדים לרעת הצדדים האחרים. נניח לפי שעה את שאלת הנכונות של חזון־ציון כולל זה ושאלת ערכו המעשי בשביל התנועה, ונתעכב לשם ניתוח תכנו ויחס־הגומלין שבין יסודותיו השונים. בהמשך הדברים נברר את תכונת הקשר הפסיכולוגי שביניהם; לפי שעה עלינו להטעים, כי אין ביניהם כל תלות עקרונית, הגיונית: ניתן לנו לשער את גאולת העם, תחיית התרבות והתפתחותה גם מחוץ לארץ־ישראל, ניתן לשער את תחיית העם גם בתנאים כאלה, אשר כל תרבותו הקודמת תיעלם כליל, ואיזו תרבות אחרת שהיא תבוא במקומה. שאלה אחרת היא – אם רצוי הדבר אולם ניתן להעלותו על הדעת. מחבר המאמר הזה לא שוכנע בהוכחותיהם של רבים מחבריו, הטוענים כי תרבות ישראל אי־אפשר לה שתתפתח באיזה מקום אחר, מחוץ לארץ־ישראל. יש לשער, למשל, כי באוגאנדה עלולה היתה התרבות העברית להיטשטש בפני האנגלית, או אולי היתה מגיעה לצורות־התפתחות לא־נורמאליות, מעוּותות; אולם כן גם אפשר מאוד, שהיתה זוכה למרחב־השתלמות גדול יותר מאשר בגלות, – כי הן זכתה להתפתחות אף בגולה, וכלום אפשר לומר שהתרבות העברית לא התקדמה אף כדי צעד אחד במשך אלף השנים וחצי־האלף, מאז חתימת התלמוד? אילו אמרנו כך, והיתה זו הערכה נמוכה מדי של פירות חיי הגלות. איש לא יערוב לנו, שאף בארץ־ישראל לא יהא לחץ של איזו תרבות זרה – הלא היה זמן שגם בארץ־ישראל ריחפה עלינו סכנת ההתיוונות. איני רוצה לשקוע ביותר בוויכוח זה, שבעצם אינו אלא עניין הנתון לניחושים, וסבורני כי אי־אפשר לפתרו בשנים־שלושה נימוקים כלליים. משום כך לא מצאתי גם כל דבר ראוי לתשומת־לב בשפיכוּת־הדיוֹ שבמלחמות הפובליציסטים שלנו. אך אם כי אני מניח ברצון, כי באיזו תיאוריה מוצקה ומדוקדקת אפשר לקבוע את התלות הריאלית בין יסודות החזון המשולש שלנו, הריני מדגיש, בכל זאת, כי בעצם העקרון של התנועה הציונית אין קשר הגיוני בין אהבת־העם, אהבת־התרבות ואהבת־המולדת. התפיסה ההפוכה של השאלה הזאת היא הרת־פורענות ממש בשביל הציונות ובשביל שלימות האידיאל. אם זקוקים אתם לארץ־ישראל רק לשם שגשוג התרבות העברית, הרי בזה בלבד יש כבר משום סכנה לארץ־ישראל. כי מה יהא, אם יוכיחו לכם, שהתרבות עשויה לשגשג גם מחוץ לארץ־הקודש – כלום לא תהיו חייבים אז להסתלק מלהעלות את ארץ־ישראל למעלת עקרון ואידיאל? והוא הדין לגבי אותם האנשים, הטורחים לכרוך את עקרון ארץ־ישראל בעקרון העם, בהוכיחם בדוחק, כי העם לא ילך לשום מקום אחר, מחוץ לארץ־ישראל. כוחו של החזון שלנו הוא בכך, שיסודותיו אינם קשורים זה בזה באורח תיאוראֶטי, או הגיוני; אף אחד מהם אינו משמש אצלנו אמצעי למשנהו, אלא שכל אחד מהם הוא מטרה בפני עצמה, כל אחד לחוד – העם, התרבות, המולדת – הוא נושא מיוחד לאהבתנו. אין ארץ־ישראל דרושה לנו לשם התרבות ולא התרבות לשם אשרו של העם; לא כן הוא, אלא שרוצים אנו גם בהצלתו של העם, בחירותו, גם בתחיית התרבות, וגם בשיבה למולדת הקדומה. ההבדל הוא בכך, שאנו חייבים היינו לוותר על ארץ־ישראל רק אם גאולת העם, תחייתו ותחיית תרבותו אינם אפשריים בארץ־ישראל, ואילו אתם צריכים הייתם לוותר עליה במקרה שהללו אפשריים גם מחוץ לארץ־ישראל. ואם אתם מוותרים עליה, הרי זה באורח עקרוני, בתוקף העקיבות ההגיונית, ואילו היינו אנו נאלצים לכך, הרי זה רק בעל־כרחנו, בלחץ המציאות הכושלת, הגורלית. ואילו היינו נאלצים להסתלק מאחד היסודות של החזון, והיה זה אומר, כי מטרתנו השלמה לא הושגה, בעוד שאתם אפשר לכם, למשל, למחוק את ארץ־ישראל – באשר היא משמשת כאמצעי בלבד – בלי כל נזק לאידיאל.

אין כל ספק בדבר, כי החשוב ביותר, המכריע בכל שלושת הגורמים של החזון הוא – עניין הצלת העם ושיחרורו, וזה, בראש וראשונה, משום שבלי השתתפות העם אין כל תנועה עשויה להצליח, ואם לא יאבה העם ללכת אחרינו, לא נוכל אלא להתחיל במפעלנו, אך לא נזכה להביאו לידי גמר. אל הנחה פרימיטיבית, מעשית זו נוסף גם שיקול־הדעת המוסרי, האוסר עלינו להעלות למעלת חזון של תנועת־שיחרור לאומית דבר שהוא בניגוד לטובת המוני־העם. שום הסתמכויות על דברי ימי־ישראל אין להן כל ערך ממשי בשביל האידיאל, אם העם לא יהגה אהדה בפועל לשאיפותינו. בראותנו את מרכז־הכובד של חזון־ציון־המשולש בטובתו של העם, הרי אנו מתחייבים על־ידי כך: ראשית, אם יימצא כי אין להשיג את ארץ־ישראל, או אם קיום התרבות העברית, הלשון העברית לא יעלה בקנה אחד עם שיחרור העם מכבלי מצוקת־היהודים – ניאלץ, אם גם בלב דווי, לוותר על שני חלקי החזון החשובים־פחות; שנית, אם יימצא שאין אפשרות לכלול יחד התגשמות מלאה של כל מאוויינו, אין לנו לסגל את דרישות טובת העם לדרישת התרבות והמולדת, אלא להיפך, ואסור לנו להתעלם מאותם הצדדים של ארץ־ישראל ושל התרבות, שיש בהם משום נזק לעם, כדי שלא נקריב את החשוב ביותר משום דביקותנו בדברים שערכם החיוני חשוב פחות. כללו של דבר, ראייתנו המדוייקת את מרכז־הכובד מטילה עלינו, כנראה, אחריות עצומה, ועלינו לראות את הנולד ולהתכונן לכל מיני צירופים אפשריים. מבחינה זו זכאי הטאֶריטוריאליזם לתשומת־לב רבה, אך לא כהשקפת־עולם מפלגתית, ולא כאידיאל, אף לא כעקרון, אלא כאות־התראה וכאזהרה הכרחית בפני כל דביקות בארץ־ישראל ובתרבות־ישראל לרעת העם.

ואולם אנו, ציוני־ציון, המסורים לציון במלוא אחדותה המשולשת הכוללת, אין אנו יכולים ואין אנו רשאים להודות בטאֶריטוריאליזם כחזון התנועה וכעקרון שלה. ראשית כל, אין ציון בשבילנו בבחינת שלושה אידיאלים, אלא היא אידיאל אחד משולש, כי אף שאין קשר תיאוראֶטי, הגיוני בין יסודותיו, הרי הם בכל זאת קשורים אצלנו קשר מהודק מבחינה פסיכולוגית. אהבתנו את העם, את התרבות ואת המולדת אינה ניתנת להפרדה; האחת בלי האחרת נראית פגומה בעינינו, בלתי־רצויה. אפילו אפשר לאדם לשער לו אשרו של העם מחוץ לארץ־ישראל, הרי זה בלבד עדיין אינו נותן יסוד לחשוב כי טוב הדבר, כי זהו הדבר היחיד הרצוי. מבראשונה היה חזון ציון בשבילנו שלם ואחד. וביסודו של דבר, אם נפסח על הניתוח התיאוראֶטי, הרי הוא מוסיף להיות כך תמיד. קשרי־נפשנו השונים האלה שזורים זה בזה, ללא הפרד, ומתמזגים לחוויה שלמה אחת. רק אנוסים על פי הוויכוחים ועל פי טענותיהם החד־צדדיות של מתנגדינו, ניתחנו את התוכן החי של החוויה הזאת והפרדנו אותה ליסודותיה – רק לשם בירור הגיוני לעצמנו.

אך אם בניסוח חזון שאיפתנו הסופית חפשים אנחנו, ואין אנו צריכים להתחשב אלא בדרישות הכרתנו־העצמית המוסרית והאזרחית, הרי בתנועה שבמציאות, בהצלחתה או באי־הצלחתה ישנם דברים רבים התלויים לא רק באידיאל שלנו, אף לא רק במאמצינו בלבד, כי אם ביחסי־הגומלין של הכוחות החיצוניים, שלעתים קרובות יש בידם לכוון את התנועה לגמרי לא לאותו כיוון שהיינו רוצים בו. הווה אומר, שאם כי ראש החזון של תנועתנו, חזונה העליון, הוא חזון ציון, וארץ־ישראל בכלל זה, עלינו להיות, בכל זאת, מוכנים מראש לכך, שבלחץ התנאים האובּיאֶקטיביים עלולה התנועה לפנות גם לא לארץ־ישראל, אלא לאיזו טאֶריטוריה אחרת, ואפילו לא לאיזו טאֶריטוריה, אלא לאבטונומיה תרבותית־לאומית גרידא בגולה גופא. כללו של דבר, תבוא שעה, שנצטרך לתת דעתנו ולראות, לאן מוליך קו ההתנגדות הקטנה ביותר לגבי המוני העם היהודי. הרי שהטאֶריטוריאליזם, שוב, צודק הנהו, במידה שהוא תופס עמדת־ביניים כאחת האפשרויות של תנועתנו, בצדן של אפשרויות רבות אחרות, טובות ורעות ממנה, גדולות וקטנות ממנה. מצד שני אין האידיאל עצמו צריך להצטמצם בהיקפו ובתכנו, רק על יסוד ההנחה בלבד, שהתנועה למעשה עלולה לעקוף אותו או שלא תגיע אליו. אין למצוא כל סיבה נבונה, שתניע אותנו להיות צנועים במשאלות־לבנו הטובות ביותר, לקצץ בדרישות הצודקות של ה"אני" האישי והלאומי שלנו. אם זה רצוננו לראות את מפעלנו כביר, מקיף חוגים נרחבים של צבא־נאמנים, עלינו להעלות מאכסימום אידיאלי מסויים של דרישות לאומיות, ואילו המינימום יבוא מאליו, עלינו רק להיות מוכנים מראש לכל אפשרות שהיא, ומהן המרה ביותר – הכשלון הגמור ומפח־הנפש. לפי שאין אנו נוטים להיות עניים־ברוח מרצוננו אנו, הרי אנו דוחים את הטאֶריטוריאליזם באורח עקרוני, כשם שאין אנו יכולים, בכלל, להניח בנקודת־המוצא שלנו את המחשבה בדבר כשלון, אם כשלון גמור, ואם אך חלקי – היינו הך; הטאֶריטוריאליזם, כעקרון, מחוץ לזמן ולמקום, טאֶריטוריאליזם סתם, נחשב בעינינו כפרישוּת, כדלוּת־ברוח מרצון. ואילו הטאֶריטוריאליזם המפורש, באיזו אות רבתי בראשו, מחוץ לארץ־ישראל, אינו אלא אחת האפשרויות הקשות, שניתן להעלות על הדעת במציאות של התנועה, אינו אלא אחד הכשלונות החלקיים. כשלון, ואפילו טוב, ואפילו הטוב שבכל הכשלונות – אף על־פי כן כשלון הוא.

טאֶריטוריאליזם, המופשט מאותן המסיבות ההיסטוריות המסויימות שהוא גדל בהן, טאֶריטוריאליזם ללא קשר עם תולדות התנועה הציונית, עדיין, אפשר לומר, לא היה מעלה ולא מוריד. ואולם רושם משונה ביותר הוא עושה עלינו כיום, – כאשר מי־שהיו נאמני חזון־ציון פרשו ממנו ללא־שוב. העקרון שלנו מעלה מסקנה מוחלטת אחת – לגבי כל אלה הקשורים בציון: כל עוד לא הוכח שארץ־ישראל היא בגדר הנמנע בשביל עם־ישראל, כלומר, כל עוד לא בא הכשלון הראשון מן הכשלונות הגורליים המשוערים, – מוסיף החזון שלנו להתקיים במלוא רוחב אחדותו־המשולשת הסינתאֶטית. כל עוד לא מצא העם קווי התנגדות קטנה יותר באיזו טאֶריטוריה אחרת, והוא לא פנה לשם בכוח סטיכי עז; כל עוד, מצד שני, שרירות וקיימות תקוותינו לארץ־ישראל – הרי אנו מוסיפים להיות ציוני־ציון לא רק מבחינת העקרון והאידיאל, אלא גם בפרוגרמה המעשית שלנו. אמנם, אילו היה בידי יריבינו להצביע לפני העם על איזו טאֶריטוריה אחרת, ריאלית בזמן ובשטח, שיש בה, מיד או בעתיד לא רחוק ביותר, כדי לתת תשובה לשאלות הדחופות והדוויות ביותר של המצוקה היהודית, כי אז, ודאי, שתנועת השיחרור הלאומי היתה פוסחת על ארץ־ישראל, כי עם כל אהבת העם לארץ־ישראל, הלוך ילך למקום שנושאים אותו הכוחות הסטיכיים של הרעב והלחץ. גם ב"טאֶריטוריה" יוסיף העם עוד ימים רבים לאהוב את ארץ־ישראל ולטפח זכרונות על ציון, אבל אין לשער כי תקום תנועה ממשית מתוך זכרונות אלה. על כן נראה האֶקלאֶקטיזם¹² עלוב ומגוחך ביותר באידיאולוגיה של אוגאנדה כ"מקלט־לילה". אילו נתגשמה ההצעה של אוגאנדה, או של אפגאניסטאן, או של מאדאגאסקאר, או של הירח – לאמור, אילו היתה איזו הצעת טאֶריטוריה מפורשת למציאות – כי אז מקיץ הקץ על ארץ־ישראל. שוב תוקפת אותי האימה למחשבה הזאת…

דברים אלה ישמשו ודאי מטרה ללעגם של אי־אלה פיליטוניסטים חורצי־לשון. אך הלא עד שהופיעה הצעת אוגאנדה דיברו הם עצמם, ברובם הגדול, אותם הדברים עצמם, אם משום שבהכנסם למפלגה מצאו בה איצטלאות ציוניות מן המוכן, והתעטפו בהן, ואם משום שהללו שימשו להן אך תפאורה לתעמולה; ואולי גם אהבו בלב שלם את ציון, ועכשיו ניטלה מהם האמונה בערכה הריאלי. מכל מקום, העובדה במקומה עומדת: היה זמן שהיו משמיעים בהתלהבות מליצות מפוארות על ציון, היו נשבעים בשמה, מתעטפים בתגא שלה. הסתלקותם המהירה מן המליצות הקודמות, כנראה, מעוררת בהם עצמם מבוכה כלשהי; משום כך הם מעלים כעקרון כללי את ההנחה, ש"אין העבר מחייב את העתיד". הרי זה קרקע חלקלק למאוד, הרי זו עמדת אותו חלק באנוֹשוּת, שניצ’שאֶ קורא לו אספסוף. אולם ניצ’שאֶ לא הכיר את זו ה"לומפּאֶנבוּרז’ואַזיה"¹³ היהודית המתנוונת, פורקת־העול, אשר אין זכרונה מגיע אפילו עד לדור שלישי לפניה, והיא איננה חורגת מתחום היום הזה והלאה, – זה ההמון האומלל, שבנפשו הקרועה אין הארמוניה בין הרגע שחלף לבין זה שיבוא, שיום אתמול אינו מחייב אותה במאומה להיום, שהמליצות של היום אין בהן כל ערובה להתנהגותה ביום־מחר. יחס מעין זה מצד רובם של הטאֶריטוריאליסטים כלפי ציון מעורר בנו שלא מדעת חשד בערך דיבוריהם כיום על אהבתם הלוהטת לעם היהודי. ואילו בשבילנו היה היתה ציון ומוסיפה להיות לא מעטה־פאר שאנו יכולים לנערו מעלינו בתנועת־כתף בלבד; לאו, בשבילנו ציון – משאת־נפש יקרה וקדושה. גם ללבנו יקר העם יותר מארץ־ישראל, – או, כלשונו של זאנגוויל – גם בשבילנו “טובה הציונות בלי ציון יותר מאשר ציון בלי הציונות”. ואילו נמצאו נכונים אותם הדיבורים העגומים על ארץ־ישראל, שהיא חסומה בפנינו לחלוטין ואין אפשרות לפעולה בה, הריני חוזר ואומר, היינו כובשים צערנו בלבנו ומסתלקים מציון, עוקרים מלבנו את האהבה אליה. היינו משלימים עם זאת, כשם שבני אדם משלימים עם כשלון קשה. בתוך השמחה העצומה על הצלת העם־הנענה הנמק ביסוריו, היה נמזג מר־הצער על ארץ־ישראל. על־כן ידווה כל־כך לבנו למראה הדימגוגים הללו מקרוב באו, כשהם מטילים בלב קל את רוּקם במקום שהעלו קטורת אתמול. גם בקרב הטאֶריטוריאליסטים, ישנם אנשים רבים, שלא על נקלה השלימו עם מצבם החדש; בפולמוס הקנטרני שלהם, שלעתים יש לו אופי של מחול־כרכור על קבר אלילם הקודם, אנו מבחינים צלילים טראגיים, של ניתוק מדאיב מעל היקר. הללו נפתו בלב שלם להאמין, כי אין להשיג את ארץ־ישראל בתנאים שהם הכרח לגאולת העם. הטאֶריטוריאליזם שלהם במהותו אינו תפיסה חד־צדדית של השאלה היהודית, אלא דעה בלבד, העלולה להיות גם מוטעית. עם הלָלו אפשר להידבר. אילו היה נכון הדבר, שאין הצלה בארץ־ישראל, היינו מסכימים להם; אך אם יימצא כי אין זה נכון, עתידים הם לשוב אל הדגל הקודם. ואולם רבים הטאֶריטוריאליסטים, שהתנועה הציונית מקבלת אצלם צורה של בדיחה תפלה, מעין ווֹדאֶוויל¹⁴ תוך חילופי־לבוש וגלגולי־פלא. ומשום כך אמנם גם העבר בעיניהם – אינו אלא זיג מהודר שלובשים אותו לכבוד טקס חגיגי. אילו שאלנו אותם עד הקונגרס הששי: מה יהיה אם לא נוכל להשיג את ארץ־ישראל, אם יהא צורך להסתפק באיזו טאֶריטוריה אחרת, היו רבים מהם חוזרים, בלי היסוס, על השבועה “אם אשכחך, ירושלים”, והיו משיבים כי רע ומר יהיה הדבר. ברור איפוא, שבעיני רבים מחסידי הטאֶריטוריאליזם כיום צריכה היתה אוגאנדה להיחשב מלכתחילה ככשלון קשה, ואף אמנם דבר זה מבצבץ לעתים קרובות בדיבוריהם כיום, גם אם מאוד הם מסתירים זאת.

הטאֶריטוריאליזם שלהם מקרוב בא, ועל כן יש היסוד הגמור להסיק, שהטאֶריטוריאליזם הוא כשלון שהועלה למעלת אידיאל. העלאה מעין זו נחשבת בעינינו כמורך־לב אזרחי; על כל פנים אין כאן כל אומץ־לב חיובי. רוצים היינו להדגים את הערכתנו במשל שאינו מתיימר להיות מדעי, במשל מן החיים, אם ניתן לומר כך: מעשה במי שמפליג לארץ־הקוטב, במטרה להגיע לקוטב הצפוני, לתשעים מעלות הרוחב הצפוני, אשר התקין לו אניה וחָנך אותו בנאומי־ברכה מפוארים נושאי בשורות מרהיבות ושבועות על מעשה־הגבורה שלו, ואחרי־כן, משקלטה אזנו משום מה כי מעבר ל‏־87° קשה או אי־אפשר להגיע, התחיל לדבר, גם הפעם רמות, בגנותו של הקוטב הצפוני ולהצהיר באזני כל, כי בעצם היתה זו מטרתו הסופית תמיד – רק מעלת הרוחב ה־87; ואילו הדיבורים על הקוטב הצפוני, לא השמיע אותם אלא משום ששמע רבות עליו מפי סיירים שקדמו לו – ואין העבר מחייב את העתיד… הנה לזאת אנו קוראים העלאת כשלון למעלת אידיאל¹⁵.

כללו של דבר, הטאֶריטוריאליסטים שכחו את ציון, לשם אידיאל אחר, חלקי, הסתלקו מתחיית התרבות ומשיבה למולדת הקדומה, ואין לפניהם אלא הצלת העם ותחייתו. אולם סבורים הם, כי השגת החירות מחוץ לארץ־ישראל, לא זו בלבד שאיננה כשלון, אלא שהיא הצלחה גמורה דווקא. בטרם נברר ביתר הרחבה את עמדתנו אנו, נשמע־נא מה בפי מתנגדינו.

 

ב. AUDIATUR ET ALTERA PARS¹⁶    🔗

הטאֶריטוריאליסטים מבססים את השקפתם באופנים שונים; אך יש לציין בתוכם שתי תפיסות, הנבדלות זו מזו באופן בולט. מהם שעומדים על בסיס לאומי־כללי, מהם – על בסיס מעמדי. על אלה האחרונים – כוונתי לפועלי ציון – נדבר להלן. לפי שעה נטה אזננו לשמוע את דברי הטאֶריטוריאליסטים מן הסוג הראשון.

הללו טוענים, בראש וראשונה, כי החיבה לארץ־ישראל היא בשבילם שלב־התפתחות שכבר עברו אותו, ואילו נקודת־השקפתם עכשיו היא גבוהה יותר, זו של טובת המוני העם היהודי. על יסוד האינטאֶראֶסים האלה הם מבססים את ה"ציונות" שלהם והם מטעימים, שביסוס כזה של הציונות, ביסוס “ריאלי”, מוליך במישרין אל הטאֶריטוריאליזם; ולא עוד, אלא שהביסוס הריאלי של הציוניזם עולה בקנה אחד עם הביסוס של הטאֶריטוריאליזם, עד כי שני ה"איזמים" חופפים זה את זה בהחלט. כל אידיאל חברתי צריך להיות מיוסד על בסיס התנאים החמריים, היוצרים את המסיבות הריאליות המסויימות של התנועה. ואמנם, את היסוד הריאלי היחיד של התנועה הציונית הם רואים באַנומליה¹⁷ הכלכלית של חיי־היהודים ובסבל החמרי והרוחני הנובע ממנה. הווה אומר, שהאידיאל שואב את כל תכנו מתוך אי־נורמאליות זו, מתוך הסבל. גאולה משיעבוד, יצירת נקודת קליטה להגירת המוני־ישראל, שנצבר בתוכם עודף של מרץ־הגירה, יצירת תנאים אשר יאפשרו לעם היהודי להשתחרר לעד מכל האנומאליוֹת של הגלות – הנה האידיאל השולל היחיד הראוי לתשומת לבו של טאֶריטוריאליסט החושב בדעה צלולה. הצלה וגאולה זו של העם – היא אידיאל שכל תכנו שאוּב מן התנאים החמריים של ההווה, שאין בו שמץ־דבר הכרוך במסורות־העבר הבלות, הרי זה אידיאל “חפשי, רחב” – מרוּוח – שאינו מחייב אותנו לבחור מלכתחילה כיוון מסויים, מתוּחָם בצמצום והוא נותן בידנו את חופש הבחירה של הדרך ושל הטאֶריטוריה לאחר חקירה ודיון מיוּשב. בחזון ציון כבולים אנו בכוח העבר, בכוח חיבתנו אל מסורתו, ולא עוד אלא שאין אנו עקיבים בחיבה זו: מאחר שציוני־ציון, המתַכנים את העתיד הרצוי להם על פי תבנית העבר, מפנים את מבטם, בכוח הראֶטרוספאֶקציה¹⁸ ההיסטורית, הישֵר לעֵבר ארץ־ישראל וציון, למה איפוא לא ימשיכו בראֶטרוספּאֶקציה זו עד הסוף, ולא ידרשו, יחד עם השיבה למולדת הישנה, גם את תקומת התיאוקראטיה¹⁹ הקדומה של יהודה, הקמת בית־המקדש, עבודת הקרבנות וכל הפולחן כולו? כיוון שאינם עושים זאת, הרי הם מסכימים איפוא שאין העבר מחייב את העתיד, וכי אידיאל יקר־ערך באמת יכול וצריך לשאוב את תכנו מן היש וממה שצריך להיות, ובשום פנים לא ממה שהיה. כל מה שמרתק אותנו בחיבה אל העבר, אשר משום כך אינו נותן די מרחב ליצירת הבאות, אינו אלא סאֶנטימאֶנט וריאקציה; יש לסלקו, יש להינתק ממנו. תנועה חברתית אינה נבנית על יסוד של אי־אלה סאֶנטימאֶנטים אישיים, אלא על יסוד האינטאֶראֶסים והצרכים של המוני־העם הרחבים. והנה, דווקא בתחום האינטאֶראֶסים האלה אין מקום לציון ולארץ־ישראל: כל טאֶריטוריה שהיא בהתאם לצרכים הבלתי־אמצעיים של העם היהודי, ראויה לתפוס במעשה שלנו אותו מקום שתפסה עד עתה ארץ־ישראל בכוח המסורת והראֶטרוספּאֶקציה ההיסטורית. עם־ישראל זקוק לא לתחיית התרבות, כי אם להצלה; לא לארץ־ישראל, כי אם למקלט בטוח. אם יהא זה בארץ־ישראל – הרי טוב, ואם לא בארץ־ישראל – אולי גם טוב יותר. אין הטאֶריטוריאליסטים מכחישים, כי בקרב המוני העם נשתמרה חיבה כלשהי לארץ־ישראל, ואולם סבורים הם כי אין היא גורם יוצר, מקַדם, בגורל־ישראל: אותה שעה דווקא, שהציונים הטיפו בתוקף רב כל־כך, בכל מיני אופנים, לאהבת ארץ־ישראל ולרעיון־השיבה לארץ האבות, הוכיח העם היהודי בעליל, בבריחתו הסטיכית לאמריקה, שלא המסורת ושרידי העבר מכוונים את מעשיו, כי אם כוחות ריאליים ואינטאֶראֶסים של ההווה. עצם דביקותם של היהודים בארץ־ישראל, לשעבר, אפשר להטיל בה ספק רב למדי. בכל דרכם ההיסטורית הארוכה היו היהודים רק מתפללים על ארץ־ישראל, אבל בעצם, פרט לתופעות בודדות, כגון התנועות המשיחיות וכו', לא שאפו היהודים מעולם לארץ־ישראל. כשהיו מגרשים את אבותינו מאחת הארצות, לא עשו מעולם נסיונות של ממש לעקור בהמוניהם לארץ־ישראל, אלא ביקשו תמיד באורח אינסטינקטיבי טאֶריטוריות, שיוכלו למצוא מחייתם שם, והיו מהגרים תמיד לטאֶריטוריות כאלו. ודאי, בהתאם לתמורה בתנאים הריאליים שהיהודים חיים בהם היו משתנות גם הדרישות כלפי הטאֶריטוריה: בימי־הבינים היו נודדים שלא־מדעת לפי קו ההתנגדות הקלה ביותר, אז היו מבקשים ארצות בעלות אוכלוסיה צפופה באורח יחסי, הזקוקה לסוחרים־מתווכים; ואילו עכשיו זקוקים היהודים עצמם לריכוז וליצירת רוב מגובּש – שעל כן דרושה כעת טאֶריטוריה שהאוכלוסיה המקומית בה היא דלילה, ושתינתן שם ליהודים ערובה לאבטונומיה מדינית. נמצאנו למדים, כי בעוד שציוני־ציון טוענים כי הגעגועים לארץ־ישראל עוברים כחוט־השני על פני כל תולדות היהודים בגולה, רואים אי־אלה טאֶריטוריאליסטים אפשרות להעלות לעומת זה את טענתם הם, כי דווקא הטאֶריטוריאליזם, ואפילו היה סטיכי ושלא־מדעת, הוא הגורם המתמיד הפעיל בפסיכולוגיה היהודית בתולדות הגולה, ואילו ארץ־ישראל אינה אלא שריד־מסתורין, משולל כל ערך ריאלי. וגם בתולדות התנועה הציונית מילאה ארץ־ישראל וממלאה עד היום אך תפקיד חולף ומזיק. בו ברגע ממש, שהפוגרומים הראשונים ו"התקנות הזמניות" עוררו בלב היהודים את הרגשת אי־הנורמאליות הגמורה שבמצבם, קמו האנשים שהתנסו ביותר בקשי־הגלות, וכיוונו מיד עיניהם, שאיפותיהם וצעדיהם לטאֶריטוריה הראשונה שנזדמנה להם ונהרו בזרם איתן אל ארצות־הברית. ואילו אותם שלא התנסו כל־כך בסבל הזה, כל מי שהיה אמנם לא מרוצה אך עוד יכול היה לחכות ולהשלים איך־שהוא עם המצב, אנשים אמידים יותר, או קשורים יותר בדפוסי־החיים הרוחניים, מדוכאים פחות בלחץ התנאים החמריים, נשארו במקומות־מגוריהם הקודמים, אך עם זה התחילו לטפח ביתר שאת את חזון־ציון שלהם, חזון ערטילאי עד אז, ללא גוף ודמות־הגוף, התחילו לפאר אותו בציצי דמיונם בפיוט ובהטפה, וקפאו מתוך התבוננות שביראת־הכבוד אל חזונם זה. ארץ־ישראל, שאינה אלא שריד גרידא לאידיאולוגיה ישנה־נושנה, אשר אין כל דבר לו וליסוד החמרי של חיי־היהודים, נועדה בתוקף המציאות עצמה למלא תפקיד לא של אידיאל הבא לשנות את המציאות הקשה שבעין, אידיאל מתקדם הקורא למאבק על עתיד טוב יותר, אלא תפקיד של אידיאל הבא כהשלמת החיים, שאמנם אפשר לשאת בהם, אך אין בהם משום סיפוק מלא, אידיאל הבא לקשט את החיים כדרך שמקשטים חדר בכלים נאים. האידיאל של חובבי־ציון²⁰ היה אידיאל לעצמם, להנעים במקצת את חייהם, הוא לא הניע אותם לשינויים ממשיים בהווי־החיים. כאשר בלחץ השיעבוד המחריף קמה תנועה רחבה של ציונות מדינית²¹, עלתה תחילה במחשבת המנהיג ברוח טאֶריטוריאליסטית צרופה, אולם מיד נכנסה לאפיק המוכן כבר, למסילה הכבושה ע"י חובבי־ציון. הללו, שנספחו לתנועת הציונות המדינית בהמונים רבים, טבעו בה את חותמם הארץ־ישראלי, אולם עם המשך־הגידול של התנועה נחשפה כל הטעות שבמצב הזה. השדרות הרחבות של העם נמשכו לציונות דווקא בכוח העקרון הטאֶריטוריאליסטי שהיה אצור בה, וכן על־ידי הבטחת האבטונומיה עם ערובות, וכלל לא על ידי העיקר של ציון, ששימש רק לתפארת התעמולה וההטפה. כבר אז צפנה בתוכה התנועה אותו ניגוד בין שתי השקפות־עולם שונות מבחינה עקרונית, שנתגלע בעָ.ץצמה רבה כל־כך לאחר הקונגרס הששי.

אפשר לתפוס את תפקיד תנועת־השיחרור בשתי פנים. יש שרואים אותו בסיפוק הנטיה האישית או המפלגתית לציון, בתחייתה של הארץ המתה, שהיתה לפנים במקרה עריסתו של עם־ישראל. הללו הם אנשים המבקשים בציון לא סיפוק חמרי וכללי, אלא רוחני בלבד, אנשים שאינם רואים את כל הצער והיסורים של העם היהודי, שדאגתם בעיקר לא ליהודים כי אם ליהדות, והם אוהבים לא את העם היהודי, כי אם את דברי ימי־ישראל, – אלה הם חובבי־ציון ויורשיהם כיום – ציוני־ציון. חזון־ציון הוא אליל, עיקר דתי של קומץ אדוקים באמונה הישנה, שאינו מחייב כלל לא את המון־העם היהודי, וממילא גם לא את הציונות כתנועת שיחרור לאומי, כיוון שאין כל קשר אורגאני, ואין אף מעבר הגיוני בין האינטאֶראֶסים של ההמונים ובין ארץ־ישראל.

האהבה הרופפת לארץ־ישראל שבלב היהודי לא תוכל לשמש גורם־יוצר בהמשך התפתחותו של העם היהודי, והארץ־ישראליות נדונה באורח פאטאַלי לעקרות סוציאלית. לעולם לא יהא העם מוכן לשום קרבנות של ממש רק בגלל המשיכה בלבד לארץ־ישראל; רק הרעב והשיעבוד עשויים להניעו לכך, וכדי להיפטר מהם ילך העם למעשי־גבורה ואל טאֶריטוריה חדשה, שאווירה אינו ספוג כל מסורת שהיא. מפני הרעש שהקימו חובבי־ציון מסביב לדיבורים על ארץ־ישראל נעשית מסורת זו פוֹפולארית באי־אלה חוגים של יהודים; אולם לא קשה יהיה גם לאיזו ארץ אחרת לזכות בפופולאריות. הנה כיום מקובלת אוגאנדה בחוגים רחבים מאוד, ולפני עשר שנים היתה ארגאֶנטינה²² מתחרה בהצלחה רבה בארץ־ישראל מבחינת הפוֹפוּלאריות. ולא עוד, אלא שהפוֹפולאריות של אוגאנדה בטוחה יותר, עמוקה יותר, לפי שהיא מיוסדת לא על מסורת עקרה, נטולת חיים, אלא על המצוקה החיה, על התקווה החמה לגאולה קרובה. למען אלילם מתעלמים ציוני־ציון מטובתם של המוני־העם, ואמנם מפני טאקטיקה זו שלהם, צרת־האופק, עובר העם בשתיקה גמורה על הציונות, והריהו פוסח עליה באדישות. על ידי העלאת חיבתם האישית לארץ־ישראל למעלת חוק לתנועת השיחרור הלאומי, כובלים ציוני־ציון את התנועה בשלשלאות כבדות של מסורת שעבר זמנה; על־ידי שהם שמים את ארץ־ישראל למטרה בפני עצמה, הרי הם בוחרים לא באותן הדרכים העשויות להביא אושר לעם, ואשר אין ארץ־ישראל מתאימה להן, אלא בוחרים בדרכים הנדרשות בשביל ארץ־ישראל. וזו איפוא דרכם של חובבי־ציון בשמירת העקרון המסורתי שלהם: הם, שנקטו בראשונה בשיטת ההתיישבות הזעירה, נאחזו אחר־כך בצ’ארטאֶר שהכריזו עליו הציונים המדיניים, ועכשיו, שנואשו מנכונותו של הסולטאן להעניק להם את הצ’ארטאֶר, הם חוזרים לשיטה הקודמת – של התיישבות זעירה. כך מגלים ציוני־ציון את קרבתם הרוחנית לחובבי־ציון הראשונים. כאנשים שמעמדם החמרי בטוח יותר, אנשים שהם בורגנים בינונים או זעירים לפי כל מהלך חייהם והרגליהם, אין הם מסוגלים לשום מפעל רחב, ונכונים תמיד להסתפק בזוטות – בזכיונות פעוטים הנרכשים ללא שיטה, בייסוד מוסדות־חינוך בודדים בארץ־ישראל וכיו"ב. יצירת מושבה חדשה בשביל שתיים־שלוש עשרות משפחות נראית להם כמפעל הראוי לאימוץ כל כוחותיו של העם. מעולם לא יכלו להשיג את כל עצמת הקידמה שבהכנסת דרישת הצ’ארטאֶר לתוך הפרוגראמה הציונית, כלומר, דרישת ערובות משפטיות מקיפות, מלאות ומפורשות; הציונות המדינית היתה, בעצם, זרה תמיד ולא נתפסת בשכלם דל־ההשגה. אין הם אלא יסוד זר בשורות של תנועת השיחרור הלאומי. עיניהם מרותקות אל העבר, אשר בצלמו וכדמותו הם מתארים להם גם את העתיד; אין הם מניחים מקום גם למחשבה על דרכים חדשות לא־נודעו, מחוץ לאותן הנושנות, המדוּשדשות. משום כך לעולם אינם מבינים כיצד אפשר היה לכוון פעולת התיישבות על פי היסודות החדשים, החפשיים והרחבים, שהכריזה עליהם הציונות המדינית, ואשר בהם רואים הטאֶריטוריאליסטים את מהותה העיקרית, את הגרעין הפרוגראֶסיבי האמיתי של התכנית הבאזילאית²³. ואילו ארץ־ישראל, כחובבי־ציון עצמם, לא היתה אלא בבחינת ספחת מקרית על גוף הציונות המדינית והתכנית הבאזילאית. על ידי שמירת העיקר של ארץ־ישראל מפירים ציוני־ציון את תכנית באזאֶל, את הנעלה והמתקדם שבה.

לעומת התפיסה הזאת של השאלה היהודית, תפיסה פעוטה ומצומקת, המרכזת את כל האינטאֶראֶסים של התנועה, את כל המשימה שלה בסיפוק השאיפות הנפרדות של קבוצה כיתתית, עומדת תפיסה אחרת, חפשית ומתקדמת, הרואה את המשימה של תנועת השיחרור הלאומי – בגאולת העם היהודי ובתחייתו²⁴. חסידי הזרם הזה, הטאֶריטוריאליסטים שבימינו, הקרובים יותר אל עצם גוש החיים היהודיים, אל מרתפי הגיטו, אל המון העם הנמק ביסוריו, יודעים ערך לחופש, מבינים את האסון והצימצום הכרוכים במסורת הבלה. מעולם לא הדגישו את השם “ציון” בימים שקראו לעצמם ציונים; תמיד לא נוח היה להם באווירה המחניקה של מסורות, סאֶנטימאֶנטים, ומישחק בורגני בפוליטיקה. גם הם שרו שירי ציון, הטיפו בשם ציון, אך לא היתה זו אלא איצטלה שהתעטפו בה מתוך מישגה בלבד, מתוך חטאת־נעורים. עד הקונגרס הששי לא היה דבר שיניע אותם להרהר אחרי הסאֶנטימאֶנטים, להתייחס אל ציון ברוח ביקורתית, אבל בעמקי־נפשם היו הם טאֶריטוריאליסטים תמיד, ולא היו זקוקים אלא לדחיפה מבחוץ כדי לנסח במלוא הדיוק את תפיסתם בשאלה היהודית. דחיפה כזו נתנה להם אוגאנדה. הרי הם עומדים על משמר האינטאֶראֶסים האמיתיים של העם. סבורים הם כי משימת התנועה הציונית דורשת מאמץ עמוק ובלתי־פוסק של כוחות־העם, ולשם כך דרושה מסגרת חפשית, שהתנועה תוכל להתפתח בה בעוז, ללא חשש. מסגרת כזאת נקראת באורח מסורתי בשם “צ’ארטאֶר”. כדי שהתנועה לא תתבזבז לקטנות יש הכרח בערובות משפטיות רחבות. ואילו כל התיישבות זעירה מערפלת את הכרתו־העצמית של העם ואינה הולמת את תעודתה²⁵. ולא רק ההתיישבות הזעירה, בתורת דרך יחידה, אלא גם כל האידיאולוגיה הארץ־ישראלית מערפלת את הכרתו־העצמית של העם. גם אם הציונים מצהירים על אהבתם לעם, באמרם כי גם אצלם, במעשה שלהם, מכריעים האינטאֶראֶסים של העם, כי גם בעיניהם יקר העם בלי ארץ־ישראל יותר מאשר ארץ־ישראל בלעדי העם, –אף על־פי כן חייבים הטאֶריטוריאליסטים לא לתת אמון בדבריהם וברגשותיהם. עצם הדגשת האהבה לציון עלולה לטשטש את האינטאֶראֶסים של העם בהכרתם של ציוני־ציון. כיוון שעד היום לא ימלָאם לבם להודות בעקרון הטאֶריטוריאליזם, ועדיין הם מחזיקים בדעתם, שארץ־ישראל היא בגדר הכרח לתנועת השיחרור, ודאי שיטרחו להשלים, ואפילו בדוחק, בין שתי הזיקות – אל העם ואל ארץ־ישראל, גם אם אין אלה ניתנות להשלמה. מתוך אונאה עצמית יעצמו משום כך את עיניהם מראות את הצדדים הקשים של ארץ־ישראל הממשית, ואפילו צדדים מסוכּנים, המונעים אולי אפשרות של תחיית העם והתפתחותו החפשית בארץ זו, הווה אומר, שמתוך עמידה עקשנית זו על ארץ־ישראל אורבת הסכנה לציוני־ציון, שעם כל כוונותיהם העממיות הטובות עלולים הם להמיט אסון על העם. אחת מן השתיים – אהבה לארץ־ישראל, או אהבה לעם. אי־אפשר לעבוד לשני אלים, כל עוד לא נודע אם אין איבה שוררת ביניהם. הטאֶריטוריאליסטים רואים סכנה בהשקפת־עולם המיוסדת על שתי הזיקות, אין הם רואים אפשרות של סינטאֶזה עקרונית ביניהן. אם אתה אוהב את ארץ־ישראל כדרך שאוהבים אותה ציוני־ציון, אי אפשר לך לנהוג בה בלי יחס קדום, לחקור את הארץ בלי משוא פנים. חקירות כאלה אפשר להטיל רק על אנשים בעלי הלך־רוח טאֶריטוריאליסטי. אם אחרי חקר מדוקדק כזה, נקי מכל מגמה מכוּונת, יימצא, שארץ־ישראל מסוגלת להביא גאולה מהירה ביותר לעם, על הצד הטוב ביותר, כי אז ורק אז אפשר יהיה לגלם את העקרון המופשט של הטאֶריטוריה בארץ־ישראל. ואילו ההתגלמות העקרונית, שגורסים ציוני־ציון, היא הרת־פורענויות ומסכנת את טובתו האמיתית של העם.

אוגנדה חשפה את ההבדל העקרוני בין שתי השקפות־העולם, – ועכשיו הן ערוכות זו מול זו, חמוּשות ומוכנות להילחם בקונגרס הבא²⁶, לחיים ולמוות. מובן כי הנצחון מובטח לכוחות־החיים החמריים, ואלה הם – לצד הטאֶריטוריאליזם.

 

ג. המעבר לחקירה    🔗

הרצאת הטאֶריטוריאליזם, כפי שניתנה בזה, תיראה אולי בעיני אי־אלה קוראים כמפורטת מדי מצדו של מחבר, שהוא עצמו מציוֹני־ציון. אולם מחובתנו לשים לפנינו את משפטי מתנגדינו בצורה נמרצת ועקיבה ככל האפשר. התעמולה המאומצת והפולמוס, הפיליטונים הקנטרניים של בדחנים אוהבי־דברים, משוא־הפנים המפלגתי והטינה, אי־הרצון להבין את דברי המתנגד – כל אלה הכניסו מבוכה במוחות. תפקידנו הוא – לחקור ולעמוד על האמת ולברר לעצמנו את כל השאלות כבדות־האחריות הכרוכות בה. אכן, ה"אמת" מקבלת כאן משמעות לא לגמרי רגילה. כי הנה, לפי מלוא הכרתנו אין הוויכוח בין הציונות לבין הטאֶריטוריאליזם ויכוח בין שתי דעות או השקפות, בין “אמת לטעות”. בעל כרחך לא תאהב את ארץ־ישראל: בשום הוכחות אי־אפשר לשכנע איזה איש כי יש לאהוב או לא לאהוב את ארץ־ישראל. בחילוקי־הדעות באים כאן לידי גילוי טיפוסי־פסיכיקה שונים, ולא שניים בלבד, אלא אחדים, שונים זה מזה ביותר; ואולם ביחס לשאלת ציון הם מתלקטים לפי שתי מפלגות. הרי שהאמת תיגלה רק כתוצאת ניתוח פסיכולוגי של הטיפוסים הללו בעלי התכונות השונות. מצד שני חשוב ביותר לבדוק את מידת האמת שבקיטרוגים הניתכים עלינו, ציוני־ציון, כיוונים – בשאלה (להלכה) ובשאלה de facto de jure (למעשה). השאלה להלכה: האם רשאים אנו לקיים את האידיאל שלנו, חזון־ציון המשולש, ולהטיף לו, או בשפע רב כל־כך מצד הטאֶריטוריאליסטים. על כן צריכה חקירתנו להתנהל בשני שמא עלינו לצמצמו ולהעמידו על גאולת־העם ותחייתו גרידא, ולבטל את כל שאר היסודות? השאלה למעשה: איזוהי הפסיכיקה הגלוּמה בציונות ואיזו בטאֶריטוריאליזם, איזו מהן היא מתקדמת יותר, איזו מהן אוצרת בתוכה יתר סיכויים לניצחון במאבק הבא, יתר סגולות בשביל להיעשות גורם־יוצר בגורל העם היהודי? כל זה נוגע לבירור העקרון והאידיאל. אחרי־כן, לאחר שנסיים בשאלות אלה, נעבור לחקר האפשרות המעשית להשגת ארץ־ישראל או להשגת “טאֶריטוריה”…

תשובתנו בשאלה להלכה מרומזת על־ידי הציונות בהטעמת המלה “ציון”. אולם אנו נמנעים בהחלט להביא הוכחות בדבר ההכרח והחובה לאהוב את ארץ־ישראל; אין אנו מתכוונים להפציר במישהו לאמור: “אנא בטובך, עשה עמי חסד, בשם אהבת־ציון שלי, היה־נא ציוני”. לאו, אין אנו מבקשים אלא להגן על זכותנו האזרחית והלאומית לאהבה זו. נדמה לנו, כי חברינו תופסים על הרוב בהנמקתם הציונית, האנטי־טאֶריטוריאליסטית עמדה כזו, המונעת באורח עקרוני כל אפשרות להידבר עם המתנגד, הַיינו, שואפים הם להוכיח את החובה הלאומית לאהוב את ארץ־ישראל.

הטאקטיקה שלנו תהיה איפוא תחילה לא של התקפה מובהקת, כי אם של הגנה במידת־מה. להתקפה נצא בשעה, שהחקירה הקונקראֶטית של השאלה תביא אותנו לידי מסקנה, שהטאֶריטוריה היחידה, האפשרית למעשה לעם אירופי תרבותי ממוצא שמי – היא ארץ־ישראל.

מובן מאליו, כי שום הנמקה לא תוכל להיחשב כמוחלטת והיא עלולה לביקורת. בהכירנו, שאף הוכחותינו, כהוכחות חברינו, לא תמַצינה את השאלה עד היסוד, אנו רואים בכל זאת הכרח לדון בה מנקודת־ראות קרובה יותר לעמדת יריבינו, אשר משום כך תהא אולי משכנעת יותר לגביהם.

המחבר הוא, בראש וראשונה מאטאֶריאליסט היסטורי, באותו מובן, שבּוגדאנוב למשל, הנהו מאטאֶריאליסט היסטורי²⁷. ה"אני־מאמין" שבהשקפת־עולם כזו ניתן בבהירות במאמר הראשי בגליונות 3–4 של “ראֶנאֶסאנס”. לא ניכנס כאן בהרצאת נקודת־הראות הזאת, אנו מציינים אותה רק כדי להצביע על המצע הפילוסופי המשותף לנו ולטאֶריטוריאליסטים, ובכלל לכל נציגי הזרמים המתקדמים של מחשבת זמננו. בהתאם לדרישות המאֶתוד המדעי, מבקשים אנו בתופעות נפוצות כל־כך, כציונות וכטאֶריטוריאליזם, את הקרקע הפסיכי והתת־קרקע החמרי. מלבד זאת אנו מביאים, ביחס לשאלה היהודית במיוחד, את ההנחות המוקדמות הבאות.

§ 1. היהודים בגולה נֶחשבים לזרים תמיד. לא הרי זר כהרי זרים. לא הרי זרים כהרי בני ארץ־זרה. זרים – הווה אומר, המון־אנשים ניכר בעל תכונות מפורשות ביותר, סוציאליות, פסיכיות ובעיקר – פיסיות (הפרצוף, המבטא, התנועות, ההילוך, החזוּת). פחד־הזרים האֶלאֶמאֶנטארי, האופייני לכל האנשים בשלבים הנמוכים של ההתפתחות התרבותית, נעשה ברבות הימים, בשלבים גבוהים יותר, מורכב יותר מחמת ההתחרות הבין־קיבוצית. כל זמן שקיים ויוסיף להתקיים משטר חברתי המיוסד על ההתחרות, על צורות אנארכיות של התחבּרות, תשאף כל חטיבה חברתית לדחוק מתוכה את הזרים, להרחיק אותם מהשתתפות בחלוקת הנכסים החמריים הניתנים־להפקעה²⁸.

§ 2. הסיבה לשאלת־היהודים מצטרפת משני גורמים: ראשית, היהודים אין להם נחלה חמרית סוציאלית משלהם, אשר בגללה תהא התבוללות היהודים רצויה לעמים אחרים, אין להם לא טאֶריטוריה שיחמדוה אחרים ולא שוק צרכני; שנית, ההתחרות השלטת כיום, המכוּונת ביתר שאת נגד היהודים כהמון־זרים ניכר, דוחפת את החברות המקיפות אותנו למנוע אותנו מנטילת־חלק בפירות חייהם המשקיים. מהשפעות אלו מצטרף הגורם המבַדֵל בהיסטוריה היהודית²⁹. הביטוי הפסיכולוגי לכך היא שנאת־ישראל לצורותיה השונות. שנאת־ישראל מלמעלה, בדרך של הגבלות משפטיות, שוקדת, בעת ובעונה אחת עם ניצול תיפקודיהם של היהודים, לבדל אותם לחלוטין מהתמזגות עם חיי המקום. ואם שנאת־ישראל שמלמעלה פעולתה נחלשת, הרי שנאת־ישראל מן הצדדים ומלמטה³⁰ גודרת בפני היהודים את הדרך לחיים מעורבים ולנישואי־תערובת, וכל זה, יחד עם דחיקת־רגליהם בכלל, מבדֵל את היהודים לחלוטין.

§ 3. ההסבר הדתי לשנאת־ישראל מתערער על ידי עובדה זו, שדת־ישראל לא היו לה מעולם גֵרים מקרב אותם העמים, דווקא, שהיהודים ישבו בקרבם בהמוניהם, ונרדפו שם; ולהיפך, במקומות שהיהודים לא נתבלטו שם כגוש ניכר, מצאה לה דת־משה חסידים לעתים לא־רחוקות (הכוזרים, כיתות המתייהדים וכיו"ב³¹). גם ההתחרות האישית הפשוטה והניצול האישי אין בהם כדי הסבר לכך, ששנאת־ישראל מקיפה את כל היהודים, ונגועים בה לעתים קרובות מעמדות בחברה, שאינם באים לידי התחרות בלתי־אמצעית עם היהודים. שנאת־ישראל היא אחת מאותן ההרגשות, אשר הנימה האַפאֶקציונאלית³² בהן מטבּיעה חותמה לא על איזה צד של האוביאֶקט, (“עילה” לאהבה או לשנאה), אלא על האוֹבּיאֶקט בשלימותו. רגשות כאלה ייקראו רגשות שאינם־תלויים־בדבר. שנאת־ישראל נתפסת בהכרה כאיבה כלפי היהודי סתם, ככה, ללא כל אשמה ואמתלה, איבה כלפי הז’יד, באשר ז’יד הנהו. אופי זה של שנאת־ישראל, ללא שאיפת־הנאה, ללא תואנה, מוכיח ברור, שמקורה בתנאי־החיים המשקיים, החמריים, הכלליים של החברה, כפי שהדבר מנוסח ב־§§ 1, 2. הרגש ללא תואנה אינו חסר־סיבה ואין הוא זהה עם רגש בלתי־מוּדע. לא שהתואנה אינה מודעת; היא איננה, ואילו הסיבה קיימת, כשם שישנה סיבה לכל דבר שבעולם.

§ 4. כלפי הרגשה שאינה־תלויה־בדבר לא ייתכן כמעט יחס ביקורתי, חסר־פניה. כל נסיון להאיר אותה באור המחשבה וההכרה רק מגביר ברוב המקרים הרגשה זו עצמה. ההתקדמות האינטאֶלאֶקטואלית של אותן שכבות־החברה החדורות שנאת־ישראל אינה מחלישה את השנאה, כי אם, להיפך, מגבירה אותה. מצד שני אנו מוצאים, כי בתוקף החוק של וואֶבּאֶר־פאֶכנאֶר ו"הפאראדוכּס ההאֶדוֹני"³³, עושה הפרוגראֶס עצמו את היהודים רגישים יותר ויותר, בלתי­־מרוצים יותר. כל אלה גורמים, ששאלת היהודים הולכת ומבשילה לגבי היהודים עצמם, וההתפתחות של זמננו תלך ותעמיק בהדרגה בלב היהודים את הכרת ההכרח ביציאת־הגלות. הרי, שגם יהודים, שאינם נדחקים ביותר מעמדותיהם הכלכליות ירגישו מיום ליום בצורה ברורה יותר את תהליך הבידול. ואילו שנאת־ישראל, עם התפשטותן של התורות והלכי־הרוח האימוראליים, השוללים את המוסר (הניצ’שאֶאַניות, השטירנאֶריאניות, הדאֶקאדאֶנטיות, המודאֶרניזם וכו')³⁴, תלך ותלבש צורות פרועות וחריפות יותר.

§ 5. ככל ש"הפרוגראֶס" יעניק ברכתו לאוכלוסיה המקפת אותנו בשפע רב יותר, כן יֵרע מצב היהודים. ביטול המחיצות השדרתיות, זכות הבחירה הכללית, בית־הדין של שופטים מושבעים וכו' – כל הדברים האלה אשר יחלישו את ההבדלים בין השכבות העליונות והתחתונות שבחברה, יביאו להתמזגות של שנאת־ישראל מלמעלה עם שנאת־ישראל מן הצדדים ומלמטה, יבליטו את היהודים לעיני כל, כהמון של זרים, ניכר־לעין ויעשו את היהודים תלויים עוד יותר בשנאת־ישראל ובחרם חברתי. סיכוי כזה לבידול ולדחיקת־רגליים גוברת והולכת, הנשקף, למשל, גם לכושים בארצות־הברית של אמריקה הצפונית – נשקף בתקופה הקאפיטאליסטית לכל אותם הקיבוצים, אשר בהיותם בולטים בהמוניהם, ולפי שאין להם טאֶריטוריה משלהם ונחלה חמרית משלהם, נוהגים בהם כמו בזרים. ביטול המוסדות המשפטיים החדורים שנאת־אדם, אין עמו כל ערובה להיעלמותם של רגשות, אשר עם התקדמותה של הציוויליזאציה ימצאו להם ביטוי נוח יותר ויותר במשפט־הנוהג ובדעת הקהל.

§ 6. ואילו מצבו הכלכלי של רוב העם היהודי ילך ויֶרע. לאחר שעם־ישראל אבדה לו עצמאותו המדינית ואחדותו הטאֶריטוריאלית, מסיבות היסטוריות שונות, – ניתק הקשר בינו ובין האדמה, והוא חדל לעסוק בחקלאות. את המוצרים החיוניים ההכרחיים לקיום, מוּצרי החקלאות, המיקנה והמחצבים, נאלצו היהודים לקנות תמיד אצל עמים אחרים, ושילמו תמורתם בשירותי כספים ותיווך. את סכום ההוצאה שמוציא העם היהודי בכל עת לרכישת מוּצרי החקלאות אנו קוראים בשם: ההוצאה הלאומית היהודית. לסכום אמצעי־הקניה, ערכי־החליפין, שמקבלים היהודים מאת סביבתם בצורת רווחים ממלאכה, ממסחר ומהלוואות ברבית, אנו קוראים: ההכנסה הלאומית היהודית. מפני בידולם של היהודים מחיי המקום ומעבודת־האדמה, רשאים אנו לדבר בקשר לשני המושגים האמורים – על המאזן הלאומי היהודי.

§ 7. בתקופת שלטון המשק הפיאודאלי באירופה אירגנו היהודים קשרי־מסחר בין מחוזות נבדלים מסוגרים והיו מועילים לסביבתם מבחינה כלכלית. עם התפתחות המשק הבורגני בארצות השונות, התחילה לקום בורגנות מקומית, ומשהחלה לעמוד על רגליה שלה, נכנסה בהתחרות עם היהודים. הלקוחות שבמקום, התפוסים לשנאת־ישראל, התחילו להחרים לאט־לאט את היהודים, בדרך תחיקתית או באורח בלתי־מאורגן, התיפקודים של היהודים הלכו ונעשו מיותרים, ההכנסה הלאומית של היהודים הלכה ודללה בהדרגה. ואילו ההוצאה היא גודל, שאי־אפשר לו לרדת למטה ממינימום מסויים, שלאחריו באה ההתנוונות. המאזן הפאסיבי הגורם לדחיקת רגלי היהודים, דחף אותם לאט־לאט מתוך הארץ. אולם השלטונות לא היו מחכים עד שכל היהודים ייעשו מיותרים לגמרי ויעזבו את הארץ, אלא שהיו מקדימים לגרשם מבעוד מועד. כך רדף הקאפיטאליזם האירופי המנצח בעקבות היהודים, ממערב למזרח. המתח הגבוה ברדיפות היהודים חל לא במאה הי"ב, לעת השיא של הקנאות הדתית, אלא במאה הי"ד, בזמן שהבורגנות המסחרית התבצרה בכל מערב־אירופה, ודבר זה, יחד עם תהליך ההתפתחות של הצאֶכים והגילדות שהושלם, והתקדמות הבנקאות, גרמו, שהמסחר היהודי, המלאכה היהודית ועסקי־הרבית נעשו מיותרים בעת ההיא כמעט בכל מקום במערב־אירופה. הגלות קמה לפנינו כתהליך בלתי־נמנע שהכרחיותו ההיסטורית חופפת באופן אימאנאֶנטי³⁵, את ההתפתחות הכלכלית של אירופה.

§ 8. מסלול הגלות חופף את מסלול הקאפיטאליזם במסע־הנצחון שלו. רק גירוש ספרד נטה מן הנתיב הזה, ההכרחי מבחינה היסטורית. מפני המלחמות הבלתי־פוסקות בין הנוצרים למוסלמים, לא יכול המשק הבורגני להתפתח ללא־מעצור בחצי־האי הפיראֶנייאי, והיהודים היו מועילים מאוד ואפילו נחוצים בקאשטיליה ובאראגוניה, אף בזמן שהם נעשו מיותרים באירופה התיכונה. במאה הט"ו, עם שקיעתן ההדרגית של הממלכות המאווריטאניות, התחילו המוֹראֶסקים³⁶ להתחרות, יותר ויותר, עם היהודים בשווקים, ובסוף המאה, לאחר תמוטתה הגמורה של הציוויליזאציה המוסלמית בספרד, נמצאו היהודים מיותרים לגמרי – המאוּרים באו במקומם.

§ 9. ההכרח האימאנאֶנטי של התפתחות המשק באירופה יוצר צורות של גלות נורמאלית (דחיקת רגלי־היהודים מבחינה כלכלית ומדינית). גלות זו אינה ניתנת לחיסול בתוך הגלות גופא. שנאת־ישראל, כתופעה פסיכולוגית־סוציאלית, מוצאת לה יניקה בשפע בקרקע הגלות הכלכלית. שנאת־ישראל באה לידי ביטוי בצורות של גלות בלתי־נורמאלית (פוגרומים, מעשי־איבה אנטישמיים, הסתה וכד'). המאבק עם גלות זו אפשרי גם בתוך הגלות עצמה. את הגלות הנורמאלית יכולים היו היהודים לשַתק רק בשימם קץ לגלות עצמה, רק ביציאה מן הגולה. את הגלות הבלתי־נורמאלית אפשר לשתּק במקצת גם על־ידי פעולה במקום, שאמנם היא מחריפה את הגלות הנורמאלית. עד הזמן האחרון היו היהודים מרגישים רק בצורות ההפכפּכות של הגלות הבלתי־נורמאלית, האפשרית רק במקום שהשכבות העליונות של החברה מובדלות משכבותיה הנמוכות, ובמקום ששנאת ישראל מלמעלה מקילה על גילויי השנאה מן הצדדים ומלמטה, בעוד שהגילויים האלה שוככים כשיש אהדה לישראל בצמרת. משום כך השליכו היהודים יהבם תמיד על הצמרת, וכהסבר להיסטוריה הקדחתנית שלהם, אשר תנודותיה צפנו בתוכן את התהליך הנמרץ של הגלות הנורמאלית, היו רואים את “הגזירות” ואת “הישועות” מלמעלה³⁷.

§ 10. קרוב לסוף המאה הי"ח נשאר רק חלק מועט של היהודים במערב־אירופה, והמוניהם העיקריים הצטופפו בפולין. לרוסיה לא ניתן ליהודים לבוא. מפני ההתפתחות הרפויה של המשק ברוסיה די היה לה בסוחרים ובבעלי־מלאכה משלה וכן מן הטאטארים והגרמנים. היהודים היו מיותרים כאן. במערב אירופה, עם ראשית התפתחות הקאפיטאליזם המכונתי, היה צורך בחופש גמור של ההתחרות. לפני הקונוואֶנט הועלו בעת ובעונה אחת שתי שאלות: בדבר האֶמאנסיפאציה של היהודים ושל הנשים. מאחר שבעת ההיא היה צורך בחופש־המסחר, ואילו חופש ההתחרות בשוק־העבודה טרם הבשיל, זכתה הבורגנות היהודית המועטת באֶמאנסיפאציה משפטית, ואילו שיחרור האשה נדחה. הבדלה זו מוכיחה, כי היסוד הבלתי־אמצעי לאֶמאנסיפאציה של היהודים במערב היה לא בקידמה המדינית או המוסרית, לא בהצהרת זכויות־האדם, כי אם בכוחות הכלכליים שהיו אצורים בעצם מהלך־התפתחותו של המשק המכונתי³⁸.

§ 11. המכונה, כגורם של התחרות, היתה בראשונה מניע אדיר של ההתפתחות הקאפיטאליסטית, כל עוד היא נתונה לבעלות הפאטאֶנט של בעל־רכוש יחיד, אולם ערכה המקדם ניטל ממנה בו ברגע שהיא נעשית נחלת הכלל. מעתה היא מורידה מהר את שיעור הריווח של מעמד הקאפיטאליסטים כולו³⁹. האנארכיה של הייצור, המעיקה כל־כך עליו, נותנת אותותיה הקשים ביותר בשאר המעמדות של החברה, הנאלצים כולם להיזקק לפיקוח מאורגן על הייצור. מכאן צמיחת ההתאגדויות: בורסה, טרוסטים, קארטאֶלים, סינדיקאטים, חברות־מניות, אגודות של צרכנים ויצרנים, איגודים מקצועיים, תנועת־הפועלים וכו'. חופש ההתחרות, כגורם מזיק יותר ויותר, מובא ברבות הימים, בהדרגה, לידי שיתוק בכוח ההתאגדויות. המשק הקאפיטאליסטי פושט את צורתו האינדיווידואלית ולובש צורה מאוגדת⁴⁰. עם הגבלת חופש־ההתחרות שוקעת ומאבדת את כוחה גם תולדתו – האֶמאנסיפאציה היהודית. ההתאגדויות מעלות שוב את ההבדלה בין “שלנו” לבין הזרים, ובסייען לחרם המאורגן נגד היהודים הן דוחקות את רגליהם מתוך מסלולם הכלכלי – במערב אירופה ובגאליציה.

§ 12. האֶמאנסיפאציה המשפטית של היהודים שובקת חיים. סימן־ההיכר של התהליך הזה – גידולה של שנאת־ישראל, שבעלי־האחוזות והבורגנות הבינונית והזעירה⁴¹ שמוּה בראש תכנית שלמה, מדינית וכלכלית, – זו האנטישמיות. האנטישמיות היא שנאת־ישראל שהגיעה לשלב של תודעה־עצמית, שנאה שאינה תלויה בדבר, חסרת־עילה, משוחררת מכל תערובת של טובת־הנאה והנמקה, שנאה שהועלתה לדמות־בלהות.

§ 13. בגלל צפיפותם העצומה של אוכלוסי היהודים במזרח אירופה, נאלצו לעמוד שם בהתחרות כפולה – בינם לבין עצמם ובינם לבין הבורגנות מעם־הארץ, הפולנית־הליטאית. והמון עצום של יהודים, שנדחק מכל שאר תיפקודים, שקע משום כך בשלב הבורגנות הזעירה. הקאפיטאליזם העולמי סחף באורח סטיכי את אירופה המזרחית לתוך המערבולת שלו, והיא קפצה בבת אחת משלב ההתפתחות המסחרי־הבורגני, פסחה על שלב המאנופאקטורה ועל השלב המכונתי־האינדיווידואלי, ועברה לשלב המכונתי־המאוגד (§ 11). קפיצה מהירה זו דחקה המון רב מקרב הבורגנות הבינונית של עם־הארץ אל תוך הבורגנות הזעירה, ושכבות נרחבות מן הבורגנות הזעירה (עירונים וכפריים) נקלעו אל תוך הפרוליטאריון מחוסר־העבודה. לרגל זה החריפה ההתחרות הבורגנית והפרוליטארית, באשר ההיצע הן במסחר והן בעבודה עולה במידה ניכרת על הביקוש, והיהודים נדחקו לחלוטין, כמיותרים. כביטוי משפטי למצב כלכלי זה באו תחום־המושב וההגבלות המשפטיות. הזעזועים שחלו במזרח אירופה לא ישוֹכּוּ עוד זמן רב, ועד אז יוסיפו היהודים להיות מיותרים. אך במידה שיוסדרו ענייני המשק, ייכנסו חיי הארץ לא לאותו מסלול מכונתי־אינדיווידואלי, שהוא לבדו יש בו כדי להעניק ליהודים אֶמאנסיפאציה לא על הכתב (§ 10), אלא למסלול המאוגד, המונע, כאמור, את שיתופם המהודק של היהודים בחיים הכלכליים של האוכלוסים. במזרח אירופה נעשים היהודים מיותרים אף בקצב נמרץ יותר מאשר במערבה, ושום ריפורמות לא יצילו את היהודים מבידול.⁴²

§ 14. הולכת ופוחתת מסירת הזמנות ליהודים, הולכות ופוחתות הקניות אצלם. עם דילדול ההכנסה הלאומית היהודית גדל הגירעון הלאומי היהודי. אל גידול זה של הגירעון מסתגלת הבורגנות הזעירה היהודית בדרכים אלה: א) על־ידי פרוליטאריזציה. יש פרוליטאריזציה בייצור, ויש פרוליטאריזציה בחוסר־עבודה⁴³. קשה מאד ליהודים להגיע לידי פרוליטאריזציה שבייצור, חרושתית־תעשייתית, מפני שנאת־ישראל מצד המעבידים והפועלים, מפני הלך־הרוח המלחמתי של היהודים המדוכאים, מפני מיעוט מפעלים גדולים של יהודים, במקצת מפני השבת ושיירי מסורת של הוויה עירונית נתוקה מעבודת־כפיים, אך בעיקר משום שהיהודים, בני־עיר תשושים, מנוצחים בשוק־העבודה על־ידי בני־הכפר הבריאים. דרך הפרוליטאריזציה הנורמאלית סגורה לגמרי בפני ההמון העיקרי של היהודים, והרי הם עוברים אם ל"לוּפט־פּרוליטאריאט"⁴⁴, לפרוליטאריון של מלאכה ותעשיית־בית (שוליות ועוזרי־מסחר), או שהם מוסיפים להיות פורחים־באוויר בתור “לומפּאֶנבורז’ואזיה”, מהם שנקלעים לפרוליטאריון המשכילי והיחפני, ומעטים צפים ועולים לשטח הבורגנות הבינונית (בעלי־בתים). ב) על־ידי זיוף נכסים ושימוש בלתי־יצרני בהם. התופעה הראשונה מתבטאה בהמון מעשי־תרמית, תעלולי־מסחר זעירים, ב"מכירות כלליות" ו"חיסולי־עסקים" “גמורים”, שלעולם אינם פוסקים; התופעה השניה – בפשיטות־רגל תכופות, בקבצנות וברשת־של־צדקה מפותחת בקנה־מידה רחב. המסחר היהודי בנוי על יסוד של אשראי הדדי מקיף ומנופח. ג) על־ידי התנוונות וקיצוץ הצרכים. כך, למשל, מוצאים אנו בליטא, שהמטבע המהלך בקרב היהודים והאיכרים הוא הגרוֹש⁴⁵, והם מסתפקים בריווח של גרוֹשים, בעוד שהמטבע המהלך בקרב הבורגנות הזעירה והבינונית הפולנית והליטאית הוא – הקופיקה. ד) על־ידי ההגירה. זו האחרונה, הגורמת בארצות הקליטה חיכוכים עזים, מעלה את שכר־הדירה ואת מחירי המזונות, מורידה את שכר־העבודה וכו' – מעוררת בקרב אוכלוסי המקום שנאה ליהודים. על כן נוקטים כאן אמצעי־הגבלה כלפי היהודים כמו גם כלפי שאר מהגרים, ומרץ־ההגירה הולך ונצבר לאין שיעור בתחום המושב, והאפשרות למצוא מוצא לו הולכת ופוחתת. על כל מהגר בפועל שבתחום־המושב אתה מוצא אחדים ההוזים על אמריקה, כעל חלום שאינו ניתן להגשמה. ובארצות־הקליטה מתרכזים היהודים, שלא ברצונם, בערים הגדולות⁴⁶, ועובדה זו, יחד עם התכונות החיצוניות המובהקות של היהודים (§ 1) מציינת בצורה מנקרת את העין את התבלטותם כגוש מיוחד. והרי זה מלבּה את שנאת־ישראל, וכל הלך־הרוח נגד הזרים מצד החברה המקומית תלוי כענן כבד מעל ראשי היהודים, באשר הם מתבלטים ביותר מכל המהגרים, והאנטי־נכריוּת נהפכת לאנטישמיות.

§ 15. כל זה גורם, שבזמן האחרון הולכים ומזדקרים ביתר־שאת הקפיצים המשקיים־כלכליים של הגלות, וזו הולכת ומקבלת, בצורה מפורשת יותר ויותר, אופי של גלות נורמאלית. הולכים ומתגבשים הטיפוסים השונים של שנאת ישראל. על־ידי זיוף נכסים, על־ידי התנוונות והגירה נעשים היהודים לא עוד מיותרים סתם, אלא הולכים ונהפכים ליסוד אנטי־סוציאלי, מזיק. “פרוליטאריון האוויר” היהודי, וה"לומפּאֶנבורז’ואזיה" היהודית, שאינם מבחינים בגלות הנורמאלית, רואים את מקור כל צרותיהם במזרח־אירופה בשנאת־ישראל שבצמרת החברה ובגילויי הגלות הבלתי־נורמאלית. על כן מפותח מאוד בקרבם הלך־הרוח המלחמתי. למראה הפגמים בסדרי החיים הרוסיים, נוטים הם לקוות כי עם השיפור הכללי ישופר גם מצבם של היהודים. והלך־רוחם הראדיקאלי הלוחם מבקש לו מוצא במאבק שכם אחד עם היסודות המתקדמים שבחברה הרוסית. בגאליציה רואים המוני־היהודים את מגינם העיקרי בחוקת־הארץ ובשמירת החוק. ואולם ברבות הימים, ככל שהיהודים ברוסיה ובגאליציה ילכו וישקעו במצב של “לומפּאֶנבוּרז’ואזיה”, המערער את הפסיכיקה ומרעיל אותה באינדיווידואליזם קיצוני ביותר, ישתחררו היהודים ברוסיה מן המיקסם הקולאֶקטיביסטי המארכסיסטי, והיהודים בגאליציה יתנערו מן הלויאליות הבורגנית; מורת־הרוח מן החיים ומכל המשטר החברתי תדחף את היהודים בהמוניהם אל מחנה מפלגות קיצוניות ביותר, הרסניות ביותר (חסידי שטירנאֶר, קרופוטקין, מאקאי וכו')⁴⁷. השלילה המלחמתית של כל צורות ההוויה האזרחית תעשה את היהודים ליסוד מזיק עוד יותר ושנוא על כל יסודות החברה, הריאקציוניים והמתקדמים גם יחד. דבר זה יגביר את התגבשותה של שנאת־ישראל.

§ 16. אכן, היהודים הנתונים לבידול הולך וגדל, נעשים לאומיים יותר ויותר, הולכת ומתגברת בקרבם ההרגשה של חטיבה אינטאֶגראלית מוצקה. המהגרים מקיימים מגע הדוק עם ארץ־מולדתם, משגרים לכאן חלק מרווחיהם, ומתוך כך הם קובעים תלות כלכלית – עד למידה מסויימת, כמובן – בין היהודים שבעולם החדש לבין יהודי העולם הישן. בנדודיהם דרך אירופה התיכונה הם גוררים גם את אוכלוסיה היהודים לתוך החיים היהודיים הכלליים, ביחוד אם הם משתקעים בארצות המעבר. כל זה מגבש את השאלה היהודית, והיא הולכת ומבשילה כיום הן לגבי היהודים עצמם, והן לגבי העמים המקיפים אותם. עוברת עלינו תקופה עכשיו, עת אשר מהלך ההכרח הפנימי של הגלות יניע גם את היהודים וגם לא־יהודים לטפל ביתר מרץ בשאלת־היהודים, כדי למצוא לה פתרון מוחלט.

§ 17. פתרון כזה יכול היה להימצא בגולה עצמה רק אילו נעלמו כאן כל הגורמים היסודיים לאי־הנורמאליות של מצב היהודים. שנאת־ישראל, המשמשת ביטוי לגורמים האלה בהכרת החברה, יכולה היתה להיעלם מקרב השדרות הרחבות של החברה רק בדרך החיסול הטכני, או בדרך האַטרוֹפיה. כל עוד קיימים גורמי שנאת־ישראל, האמורים ב־§ 2, אין השאלה היהודית ניתנת לפתרון. כדי לפתור אותה יש צורך בחיסול ההתחרות, או ביציאת־הגלות לארץ שהיהודים יוכלו לכונן שם חיים עצמאיים לגמרי, כחטיבה לאומית אבטונומית. אך מאין אפשרות לפרוליטאריזציה ולתחיה אינטאֶנסיבית לא יאריכו היהודים ימים עד לשעת אותה ההפיכה הסוציאלית, שנועדה, לפי השקפת המארכסיסטים, לבטל כל התחרות, ויחד אתה גם את שנאת־ישראל. כדי להגיע לשלב זה של התפתחות חברתית צריכה כל הבורגנות הזעירה, אגב תהליכי הרכז הקאפיטאליזם והפקעת נכסי הרכושנים הזעירים, לעבור למחנה הפרוליטאריון המייצר⁴⁸, – דבר הנמנע דווקא מאת היהודים. והנה לשם כך דווקא, כדי לזכות ולהגיע להפיכה זאת, על היהודים לבצע את דבר יציאת־הגלות.

§ 18. ההכרח ההיסטורי הוא הערובה להתגשמות יציאת־הגלות. ככל ששנאת־ישראל תלך ותתגבש, ובאופן מקביל לכך ילכו ויתלכדו העם היהודי והשאלה היהודית, ככל שהשאלה הזאת תלך ותבשיל לגבי העמים הנוגעים בדבר, יתחילו העמים האלה, על־ידי ממשלותיהם, לפעול לשם פתרון סופי לשאלה. אין ביד המעצמות לבער את שנאת־ישראל או לשתק את החרם על היהודים, הבלתי־מאורגן והמאורגן, כשם שלא בידם לבטל את ההתחרות בכלל. לעומת זאת יש ביד המעצמות לתת להסתדרות הלאומית של היהודים את חופש ההגדרה העצמית בטאֶריטוריה אבטונומית. ואולם, אם לא יוכיחו היהודים כל מאמצים במגמה זו, אם לא ישתדלו בדרך דיפלומאטית לפני המעצמות, יש להן, למעצמות, די כוחות למנוע מאת היהודים המתנוונים את האפשרות להזיק, בלי לפתור את השאלה היהודית בדרך הטובה לכלל היהודים. כללו של דבר, השאלה היהודית תיפתר על־ידי יציאת־הגלות רק אם בקרב היהודים תקום תנועת שיחרור לאומי רבת־השפעה.

§ 19. תנועה כזאת כבר קמה והמשך גידולה מובטח בכוח ההכרח ההיסטורי. במהלך התפתחותן של כל המגמות המתוארות לעיל, הולכת הגלות ומקבלת אופי של גלות נורמאלית (§ 9), הולך ומתרחב חוג היהודים הנתונים לבידול גובר מבחוץ, וככל שהפסיכיקה שלהם היא בריאה יותר, כן הם מצטרפים ביתר מהירות וביתר דביקות לתנועת השיחרור הלאומי.

§ 20. עיון פילוסופי בתולדות הגולה היהודית מביא אותנו לידי מסקנה זו: פרט לתקופה המזרחית – הארץ־ישראלית והבבלית – תקופת הנשיאים וראשי־הגולה (המאות ה־2–8 לספה"נ), כאשר עם ישראל נהנה מאבטונומיה מלאה או מלאה כמעט, היה נתון כל הזמן להשפעתם של שני סוגי־כוחות. סוג־הכוחות האחד, אשר קשר את היהודים באוכלוסיה שמסביב ברשת של חוטים כלכליים ותרבותיים, ושרשיו בריבוי־האנפין של תנאי הסביבה המפצלים – פעל עליהם במגמה של דאֶנאציוֹנאליזציה, של פירוק, כשהוא שואף לבולל את היהודים בחיים אשר מסביבם. סוג־הכוחות השני, שמקורו בשנאת־ישראל בכל צורותיה, נצטרף לגורם כללי מבדל בהיסטוריה היהודית. על גילוי הכוחות מן הסוג הראשון הגיבו היהודים תמיד בתקווה ובשאיפה להכות שורש בגולה – נוצר זרם מתבולל בעם היהודי, לעתים שלא־מדעת. על גילוי הכוחות מן הסוג השני היו מגיבים תמיד בשאיפה להתכנס פנימה, לתוך העם, להתעמק בתכנו הנפשי, בתרבותו ובעברו – הלך ונוצר זרם לאומי בעם היהודי, אף הוא לעתים קרובות זרם שלא־מדעת.

§ 21. ההכרח ההיסטורי הפנימי שבגלות, המביא כיום לידי בידול מוחלט של היהודים מן החיים המקיפים אותם, המעלה לשורה הראשונה את הצורות הנורמאליות של הגלות, מטפח מצד אחד את הזרם הלאומי הקם לתחיה בקרב העם היהודי, ומצד שני הוא מַקנה לזרם הזה אופי ארצי, טבעי. בתקופה שהגלות נתבלטה בעיקר בצורה לא־נורמאלית, קדחתנית, היו התקוות הלאומיות של היהודים מקבלות ממילא צביון דתי, מסתורי⁴⁹ ואילו עכשיו, עם התגבשותה של שנאת־ישראל ושל השאלה היהודית, עם התלכדותו של העם ועם הנורמאליזציה של הגלות נדונו מגמות־ההתבוללות, העקיבוֹת (הליבאֶראלים והפרוגראֶסיסטים שבאגף השמאל הקיצוני) והבלתי־עקיבוֹת (הלאומיים הרוחניים והאבטונומיסטים)⁵⁰, בגזרת הגורל, לכלייה, ותנועת השיחרור הלאומי היהודי תלך ותגדל בהיקף ובאירגון.

§ 22. הגורם המניע של התנועה הלאומית היהודית הוא הסבל הריאלי של המוני־העם הרחבים, שמקורו בבידול הבלתי־נמנע. ואילו המטרה האידיאלית של התנועה יונקת מן התוכן הנפשי של העם היהודי (§ 20). תוכן זה מצטרף מתוך כללוּת הערכים הלאומיים היהודיים. כללוּת זו, המשוחררת, על־ידי הנורמאליזציה של הגלות, מן היסוד הדתי והמסתורי – נותנת לנו את ציון הארצית באחדותה־המשולשת – העם, התרבות והמולדת. כל הערכים הלאומיים החיוניים הם בגדר חובה לחזון תנועת־השיחרור הלאומי.

§ 23. תנועת השיחרור הלאומי היהודית היא ציונות־ציון. הערובה ההיסטורית־ההכרחית להתגשמותה נראית ברור מן הסעיפים 18, 21,19.

*

ראינו צורך להרצות, ואפילו בהרחבה, את ההנחות המוקדמות של התיאוריה הציונית, כדי להעלות את שאלת הטאֶריטוריה וארץ־ישראל בקשר עם השקפת־העולם הציונית הכללית.

עד ל־§ 21 ועד בכלל יכול גם הטאֶריטוריאליסט להסכים באורח עקרוני להנחותינו; אפשר שהוא לא יאות לחתום על נוסחאותינו, אך הוא לא ימצא כאן כל דבר הנוגד את ה"אני מאמין" הטאֶריטוריאליסטי שלו. 21 הסעיפים הראשונים מכילים את הביסוס “השלילי” של הציונות, כפי שאנו קוראים לכך. הטאֶריטוריאליסטים, החושבים דרך־ביסוס זו כדרך היחידה הנכונה והאפשרית, מודים בהכרחיותה של יציאת־הגלות ושל הקמת החברה האבטונומית היהודית, כמסקנה אחרונה. משום כך טוענים גם הם כי ביסוס הציונות חופף בהחלט את ביסוס הטאֶריטוריאליזם⁵¹. ניתוח מפורט של השאלה ימצא הקורא להלן; לפי שעה לא העירונו אלא זאת, שהן ביסוס הציונות והן ביסוס הטאֶריטוריאליזם מצורף מכמה וכמה טורי רעיונות, ואילו ניתן לנו להשתמש במשל מן ההנדסה, היינו אומרים – כי אלו הם שני מעגלים אכסצאֶנטריים החותכים זה את זה, שהדיסקוס המשותף להם הוא הביסוס השלילי של הציונות. ואמנם, לא הציונות כולה חופפת את הטאֶריטוריאליזם – ואין היא חופפת את הטאֶריטוריאליזם כולו. מלבד הביסוס השלילי אפשרי וחוקי הוא גם הביסוס החיובי המוליך במישרין אל ציונות־ציון, וזה יהיה תפקידנו – להרצותו. בשבילנו אנו אין ביסוס הציונות זהה עם ביסוס הטאֶריטוריאליזם, אף לא עם ביסוס הארץ־ישראליות, אלא זהו ביסוס הציונות באחדותה־המשולשת.

מלבד זה יש לציין כי הטאֶריטוריאליזם עצמו קם מתוך שני רבדים שונים במהותם. בדומה לתיאולוגיה⁵² יש בו חלק דוֹגמתי וחלק מוקיע⁵³. הטאֶריטוריאליזם הדוֹגמתי נובע כולו מתוך הביסוס השלילי של הציונות, ומסתכם בהודאה פשוטה בהכרחיותה של יציאת הגלות ושל טאֶריטוריה אבטונומית. ואילו הטאֶריטוריאליזם המוקיע שם לפניו את התפקיד להילחם, בכל מיני דרכים – של אמת ולא־אמת – נגד העקרון הציוני. על הרוב מזדמנים שני סוגי הטאֶריטוריאליזם שלובים יחד, אבל לעתים רחוקות אנו פוגשים את האחד גם בלעדי האחר. הראשון הוא בבחינת השקפת־עולם שלימה, השני – יציר הפולמוס. וחשוב מאוד להבדיל בין השניים. הטאֶריטוריאליסט הדוֹגמתי הצרוף עלול להתייחס לשאלת ארץ־ישראל יחס שונה. יש אנשים שהם אדישים לגמרי כלפי ארץ־ישראל, ואולם הרוב מסכים, כי בשאר תנאים שווים יש להעדיף את ארץ־ישראל על כל טאֶריטוריה אחרת. ואילו הטאֶריטוריאליסט המוקיע, העקיב באשר הוא סבור שיש גינון ריאקציוני של סאֶנטימאֶנטאליות בעצם דרישת ציון, צריך להסיק – בלי להירתע מפני האיוולת שבדבר – שאפילו שאר התנאים שווים – יתירה מזו, אפילו כל היתרונות המשוערים הם לארץ־ישראל, יש להעדיף בכל זאת כל טאֶריטוריה אחרת על פני ארץ־ישראל. וכך אנו רואים שהטאֶריטוריאליזם המוקיע מוליך במישרין אל שנאת־ציון. הטאֶריטוריאליסט הדוֹגמתי, כשהוא משווה זה לזה את סיכויי כל הטאֶריטוריות האפשריות, זכאי לראות את הנטיה הלאומית אל ארץ־ישראל כיתרון חשוב מאוד. אך הטאֶריטוריאליזם הצרוף כשהוא לעצמו אינו נותן כל אַמות־מידה לבחירה, במקרה שלעומת ארץ־ישראל היתה עומדת טאֶריטוריה אחרת, העולה עליה מכמה בחינות. כיוון שאין קנה־מידה למשקל הסגולי הלאומי של המשיכה לארץ־ישראל, מצד אחד, וליתרונות הטאֶריטוריה" – מצד שני. מתוך שיקולים צדדיים לגמרי, נאלצים להיאחז ביתרונות, כגון אפשרות מהירה ביותר או בטוחה ביותר להשיג טאֶריטוריה זו על יסודות של אבטונומיה מובטחת־בערוּבּה. כאן אין כל דבר יציב במפורש. כדי לצאת מן המיצר יהא הטאֶריטוריאליסט הדוֹגמתי נאלץ לבטל באורח עקרוני כל בחירה, ולהיאחז בטאֶריטוריה הראשונה המזדמנת, הנמסרת לנו על יסוד זכויות מובטחות של אבטונומיה, ושאפשר להקים בה מקלט לרוב היהודים הנרדפים, המפוזרים. אולם אין בכוחו של הטאֶריטוריאליזם לעמוד במצב זה ברום העקרון התיאוראֶטי המופשט, כיוון שציוני־ציון עומדים על דעתם, שיתרונה הלאומי של ארץ־ישראל, כנושא לחיבה מיוחדת, אינו מרשה לוותר על ארץ־ישראל כל עוד יש תקווה לקבל אותה על פי היסודות הנדרשים. והנה, הטאֶריטוריאליסטים, לאחר שהסתלקו מטהרת הדוֹגמה, לאחר שהסתלקו מן הבחירה, נאלצים לעשות צעד נוסף ולעבור לשלילת ארץ־ישראל. כללו של דבר, הטאֶריטוריאליזם, המצביע לפני תומכיו על החלל הריק, באין לפניו כל ארץ מפורשת, שעליה יוכל להילחם, עשוי להתקיים בטהרתו רק אצל תיאוראֶטיקנים קרי־רוח, יושבי קאבינאֶט; משעה שהטאֶריטוריאליזם יוצא אל שדה־החיים הרחב, אל זירת הוויכוחים המפלגתיים והספרות הפולמוסית, הרי הוא רואה לפניו רק אוביאֶקט, אשר נגדו יכול הוא להילחם, והרי הוא מגיע עד לידי אבסוּרד, עד לידי שנאת־ציון. הטאֶריטוריאליזם הדוֹגמתי עדיין אין סכנתו מרובה, וכשלעצמו אינו ניתן לערעור, כיוון שמבחינה חד־צדדית הוא צודק; אולם בחד־צדדיות זו שלו צפון כליונו, כיוון שהוא נהפך אחרי־כן שלא ברצונו לטאֶריטוריאליזם מוקיע, ומתוך כך הוא מוקיע את חוסר־השחר שלו גופא.

הערות מרופרפות אלו אינן פוטרות אותנו מן החובה לרדת לעומקה של השאלה; ואולם ההבחנה בין שני הטיפוסים של הטאֶריטוריאליזם עוד תהא לתועלת לנו במחקר הבא.

משום הסטיות המרובות מן הנושא הישיר, שתהיינה להלן, הרינו מקדימים ומעירים לקורא, כי עיקר המשימה שלפנינו היא בהסברת הציונות; ואילו ההשקפה על הטאֶריטוריאליזם אינה אלא מסקנה בעלת ערך שני־במעלה.

 

ד. השאלה DE JURE⁵⁴. זכותנו החיובית לחזון ציון    🔗

מסקנה חשובה אחת העלו הטאֶריטוריאליסטים מן הפילוסופיה של המאטאֶריאליזם ההיסטורי: את תכנו של אידיאל חברתי יש לשאוב מתוך התנאים החמריים של חיי החברה המסויימת, ולא מתוך שרידי אידיאולוגיה שבעבר. אם נתרגם את הדברים לשפת החיים, נאמר: אין האידיאל צריך להיות שגיון־רוח ועניין של סאֶנטימאֶנט. אם המסיבות החמריות של תנועתנו יוצרות את הבסיס לאידיאל הציוני, כי אז אין זה שגיון־רוח סאֶנטימאֶנטאלי, כי אם פרי הכרח החיים של עמנו בתנאי־קיומו בהווה. כי אז יש לנו זכות חיובית לחזוננו. נצטרך להביא כמה הסבּרים עקרוניים חדשים.

יש להבדיל בין שאלות של ריפוי סוציאלי לשאלות של התפתחות סוציאלית. עוד אויגוסט קוֹנט דיבר על פאתולוגיה סוציאלית, אך לא ידע לתת מאֶתוד יסודי כלשהו ללימודה. מבחינה מסויימת דומה גידולה של חברה לגידולו של אורגאניזם⁵⁵. הרי הוא מלוּוה אנומאליות רבות בחלקי־ההרכב שלו; במצב של גידול נמרץ, בתקופות המשבר שלו, סובלים חוגים רחבים בחברה מהפרעות, שהן תולדה של המאבק בין המתהווה ובא לבין ההולך וגווע. סבלות כאלה הן עניין לבעיית ההתפתחות. לשם פתרון של שאלה כזו לא ייתכן לאחוז באמצעים כלשהם – יש רק לסייע להמשך התפתחותם של הכוחות, אשר יצרו את מצב־הדברים שבהווה. דוגמה מובהקת לשאלות־התפתחות כאלה היא השאלה הסוציאלית של זמננו. הרי זו, בפירוש, לא שאלת “הפועלים”, כשם המשונה שטָפלה לה הבורגנות קצרת־הראות, אלא שאלת כל הייצור החברתי. כל מה שמסייע להתפתחות נמרצת ביותר של הקאפיטאליזם ושל הניגודים המעמדיים הצפונים בו, מקרב את פתרונה המוחלט של השאלה. לא כן פני הדברים במקום שאיזו אנומאליה היא לא פרי צמיחתו של הקיבוץ החברתי, כי אם תוצאת השפעות חיצוניות מנוונוֹת. הפתרון לשאלות כאלו הוא בריפוי, כלומר, בכללוּת האמצעים המכוּונים לסילוק ראדיקאלי של הסיבות והכוחות הגורמים את הסבל. שום רופא לא ינסה לרפא שחפת באמצעים אשר רק יסייעו לריבוי החידקים ולחיזוקם; ושום סוציולוג נבון לא יעוץ לשם פתרון השאלה היהודית לאחוז באמצעים אשר אך יגבירו את שנאת היהודים והחרמתם. לשם ריפוי יש צורך תמיד לעורר לחיים אי־אלה כוחות חדשים שלא היו קודם, ואשר לא ייגלו מאליהם, ולשתק על־ידי התפתחותם את גורמי המחלה עצמה. דוגמה מובהקת למחלה כזו היא השאלה היהודית. בכלל, כל השאלות הלאומיות מתייחסות עד למידה מסויימת אל הסוג השני. אם כי ההבדלה שאנו נוקטים כאן בין השאלות – או התנועות – האֶבוֹלוציוניות לפאתולוגיות היא יחסית למאוד ורופפת, אף על־פי כן אפשר להוכיח על־ידי כמה וכמה הסברים, כי אין לזלזל בה. ההבדל העיקרי הוא, שהתנועות הטאֶראפּאֶבטיות⁵⁶ מקבלות בדרך הטבע אופי של מפעל, בעוד שהתנועות האֶבוֹלוציוניות, גם אם הן עולות בדעת תומכיהן הראשונים, בתורת מפעלים, הרי זה אך מתוך תפיסה משובשת. ככל שמצבו של איזה קיבוץ הוא לא־נורמאלי יותר, חולני יותר, כן מתבטאה התכונה הטאֶראפּאֶבטית, תכונת מפעל, בצורה מובהקת יותר בּתנועה המתאימה, וכן היא נבדלת ביתר שאת מטיפוס התנועות האֶבוֹלוציוניות. אם כי באי־אלה תצורות־ביניים אין להעביר קו־מבדיל חותך בין שני הטיפוסים, אף על־פי כן, בגבולות מסויימים מודגש ההבדל בחריפות, ולו גם על ידי כך, שתנועה טאֶראפּאֶבטית צריכה על פי מהותה לתת דעתה על מכשולים, ועליה להתכונן על־פי תכנית מסויימת, מעובדת מראש, בעוד אשר בתנועות אֶבוֹלוציוניות אין ערך מהותי לא לתכניות ולא למכשולים. מעבר תנועה אֶבולוציונית משלב אוּטופי לשלב ריאלי מסתמן בפירוש בכך, שהיא מאבדת את תכונת־המפעל שאינה הולמת אותה; ואילו בתנועה טאֶראפּאֶבטית לא תהא משמעותו של מעבר כזה מאוּטוֹפיזם לפוֹזיטיביזם אלא זאת, שבמקום התכנית הראשונה, הדמיונית, באה תכנית אחרת, ממשית יותר ומעובדת יותר לפרטיה. לשם הסבר נביא אותן הדוגמאות, הקרובות כל־כך לענייננו – התנועה הסוציאלית⁵⁷ והציונות. מי יקום לדרוש מתנועה סוציאלית, – אם לא מתוך אי־הבנה גסה – שכושר התגשמותה יוּכח על ידי הסברת תכנית המיבצעים? הן על כך נדונו לגנאי ה"אוּטוֹפיסטים" שבראשית המאה שעברה, ששיוו לתנועה הסוציאלית צביון של מפעל ותיכנו תכניות שאינן בנות­־הגשמה לשינוי סדרי החברה⁵⁸. ואילו הפרוגראמה הריאלית של הקולאֶקטיביזם, ואפילו זו המסומנת במאניפאֶסט של שני מורי־ההלכה המדעיים הראשונים שלו⁵⁹, אינה אומרת דבר, כיצד להגיע למטרה המסויימת; בפרוגראמה זו צוינו רק המטרות המכַוונות של המאבק, אולם מגוחך יהיה לבקש תכנית בה⁶⁰ מבדחת אותנו תמיד תמימותם של הבורגנים, אשר בהיותם סבורים כי הם עומדים בפני מזימות של הרס או של יצירה מצד קבוצת מהפכנים, הרי הם מצביעים ברגש־נצחון על כל מיני קשיים העומדים על דרך ההגשמה. בו בזמן אנו מבינים יפה את דרישת הקהל כלפי הציונים: לגול תכנית עבודה, שכל פרצות לא תהיינה בה, והדעת תינתן מראש על כל המכשולים האפשריים. בתנועה הסוציאלית אנו מוצאים כי נישול המנשלים והעברת אמצעי־הייצור לרשות החברה כולה הם המטרות הסופיות המאירות את המעשה בנוגה־חוזר שלהן; ככל שהעסקנים הם בעלי־הכרה יותר, כן ישקדו יותר, תוך כדי השגת המטרות הקרובות ביותר, להגשים גם דרישות של העתיד הרחוק. אולם לא לשם הדרישות הללו נערך המאבק הבלתי־אמצעי, אלא לסיפוק הצרכים הקרובים ביותר; ואילו החזון יתגשם כתוצאה של מאבק מתוך הכרה. כך, למשל, אין לראות שביתה כמשהו הכלול בתכנית הקבועה מראש. ואילו בציונות, כתנועת ריפוי, צריך הכל להיות ערוך בתרשים של דרך ברורה ורצופה, וכל צעד יש לו טעם משלו רק כאמצעי למטרה, הממלאה כאן תפקיד של מניע מתמיד למעשה. נניח כי רכשת אדם לציונות: והנה, גם כשהוא מודה בנחיצות המטרה, זכאי הנהו לדרוש ממך תכנית־עבודה שלמה, כי היחס שאתה מעורר בו אל עניינך, שלא ברצונך, הוא יחס אל מפעל. בעוד שאדם שנרכש מתוך תעמולה לתנועה סוציאלית, ניטעָה בו, או הוארה בו הכרה־עצמית מעמדית מסויימת, והיא תכוון אותו מאליה בברית עם חבריו אל המטרה המסומנת. אותה פרוגראמה עצמה, שדי בה בהחלט לתנועה אבולוציונית, מעוררת רושם של טישטוש ועירפול, כאשר המדובר הוא בתנועה טאֶראפּאֶבטית. מה העבודה המוטלת על הקולאֶקטיביסט? לעסוק בתעמולה ובהסברה, לפַתח את ההכרה־העצמית המעמדית, להילחם נגד כל מה שבא לערפל אותה, לארגן כל הניתן לאירגון, לחתור להשתתפות ממשית של מעמדו בחיים המדיניים של הארץ, לכוון בתבונה את בחירת הצירים ולדרוש הגשמת חוקים הכרחיים, להתנגד לתחיקה מזיקה. כל השאר יבוא מאליו, כי המסיבות הן שתכתבנה לו כל פעם את התוכן המיוחד של המטרות, בעוד שהאידיאל הסופי רק יכוון את המאבק. תנו לציוני את הפרוגראמה הבזילאית, ואפילו את הפרוגראמה של מ. מ. אוסישקין⁶¹ – הפרוגראמה שלנו – ועדיין אתם משארים אותו בערפל. בשום תעמולה ואירגון לא תעוררו את המוני העם היהודי להגר אל ארץ, שעדיין שום דבר אינו מוכן שם לקליטתם. והכשרת הארץ והעם – זהו אמנם המפעל שלנו, ולא עוד, אלא שהכשרת הארץ מחייבת עיבוד תכנית עוד יותר מאשר הכשרת העם; לשון אחרת: התהליך הראשון תכונתו ריפויית יותר, בעוד שהשני, עם כל המוזר שבדבר, תכונתו אֶבולוציונית יותר. ועובדה זו, שלמרות כל הנחיצות החיונית בתכנית מפורטת, עדיין אין תכנית כזאת אצלנו ומן הנמנע שתהיה – כי לשם כך עלינו לחיות ולעבוד בארץ־ישראל – עובדה זו נוסכת מידה לא מועטה של טראגיות למצבנו.

אך אל־נא יעלה הקורא על דעתו, שכל עניין ההבדל שאנו מפתחים כאן אינו אלא בכך, שתנועות אֶבוֹלוֹציוניות אין בהן משום סיכון כלל, והן מובטחות על־ידי ההכרח ההיסטורי, שעל־כן הן יכולות להתקיים בלי תכנית, ואילו תנועות טאֶראפּאֶבטיות משוּללות ערובה כזו, שעל כן הן מקבלות תכונה של מפעל שכרוך בו סיכון במידה פחותה או יתרה. לאו, גם הציונות יש בה משום raison d’être⁶² רק במידה שמתגלה בה הכרח היסטורי שהולך ומבשיל. אולם שורש ההכרח הזה הוא כאן אחר מאשר בתנועה סוציאלית. שורש ההכרח ההיסטורי של זו האחרונה, כאשר היא תנועה אֶבוֹלוציונית, נעוץ באותם הכוחות עצמם שחוללו את הבעיה ואת התנועה; זהו הכרח אימאנאֶנטי. ואילו ההכרח ההיסטורי של הציונות – טרנסצאֶנדאֶנטי⁶³; הערובה לציונות נעוצה לא בעם היהודי עצמו, ולא באותם הכוחות של שנאת־ישראל, חרם והתחרות, שיצרו את אי־הנורמאליוּת, אלא בכך, שהשאלה היהודית המבשילה גם לגבי שאר העמים וגם לגבי היהודים, תעורר באלה ובאלה כוחות חדשים מבחינת האיכות, הנוטים להגשמת מפעלנו. אכן, הבדל כזה בין התכונה הפנימית של ההכרח ההיסטורי לבין התכונה החיצונית שלו אין בו כל דבר מוחלט: כל תהליך טאֶראפּאֶבטי נעשה ברבות־הימים תהליך של התפתחות. התנועה הטאֶראפּאֶבטית מאבדת במשך הזמן את תכונתה הראשונה, תכונת מפעל, עם התפתחותם העצמאית של אותם כוחות־הריפוי החדשים, שנתעוררו לחיים בעזרת המפעל, ואילו ההכרח ההיסטורי שלה, שהיה בתחילה טראנסצאֶנדאֶנטי מובהק, נעשה בהדרגה לכוח המניע הפנימי של התנועה⁶⁴.

אי־הבנת הדבר, שהציונות, באשר היא תנועה טאֶראפּאֶבטית, היא מפעל לפי מהותה – מביאה מכמה צדדים לשתי טעויות גסות במידה שווה. יודעים אנו מה רבות המליצות הקלושות בפי האנשים במקום שנעדר המעשה החי; לנו, לציונים ידוע הדבר יפה: יותר מדי מגלגלים אצלנו דיבורים נאים ורמים על הציונות כ"תנועת עם". כנגד אונאה־עצמית מעין זו יש לפעמים תועלת אף בהכרזות מפוכחות יתר על המידה, כגון, שהציונות אינה אלא – “תנועת חוגים” או שהיא רק “תעמולה לאומנית”; קיצוניות זו מקררת דעתם של בעלי־ההזיות. אדם בר־דעת יש אשר לגועל לו המראה, כיצד אנשים יוצאים בקצף על השפתים, – ואחרים בדיקלום הדוּר, – לחרף נפשם על מליצות, שאיש לא טרח לבחון את ערכן הממשי. תערב לאנשים המחשבה שהתנועה הציונית היא תנועת־עם – כי הרי זה נותן אפשרות לדבר על כך רמות ונשגבות! ואם תערב – הרי שאמנם כן הוא, לפחות – צריך להיות כן! אני חוזר ואומר, אות הוא ליחס של קלות־דעת לשאלה, כשבאים וטוענים, כי הציונות, כתנועת־עם, חייבת כבר בזמן הראשון להיצמד לאינטאֶראֶסים של העם ולעמוד על משמרם. עת להבין, סוף־סוף, כי כל האינטאֶראֶסים הממשיים של העם היהודי הם כאן, בארצות־הגולה, ארצות התרבות והתעשיה, בעוד שמטרת הציונות היא – שם. יש רק אינטאֶראֶס אחד של העם היהודי, שחורג במישרין מתחומי הגלות – זו הערגה לארץ־ישראל, ואף זו נבלעת ללא זכר במערבולת של מצוקות יום־יום במקומות מושבם של היהודים ובהגירה. ואילו השאיפה ליציאה אל מחוץ לתחומי הגלות – ואפילו לריכוז, שמרבים כל־כך לדבר עליו – אינה מתפשטת בהכרת־העם. בזמן הראשון, ובמשך זמן רב אין הציונות אלא מפעל של אותם היהודים האידיאליסטים, שחייבים להפעילו, אם יש ברצונם למשוך אליהם את העם, אשר יבוא אל הציונות רק אחרי שנגיע לאי־אלה הישגים ניכרים ובעלי־ערך שם, בארץ־ישראל או ב"טאֶריטוריה". סוד אדישותו של העם כלפינו איננו כלל בשויון־נפשו, כביכול, לאינטאֶראֶסים שלו במקום־מגוריו, כדעת הטאֶריטוריאליסטים והטוענים ל־Gegenwartsarbeit (עבודת ההווה)⁶⁵. כלום ‘העם’ – כלומר 90% מן העם היהודי, חנוונים־זעירים, סרסורים, מלמדים, בעלי־מלאכה וקבצנים⁶⁶ – כלום העם הזה אינו אדיש לעבודה במקומות, לעבודתם הפוריה מאוד של האבטונומיסטים? על פי עצם מהותה של התנועה הציונית, כתנועה טאֶראפּאֶבטית, אין היא יכולה להתחיל אלא בגיוס חלוצים מאורגנים בעלי־הכרה, שמספרם ילך ויגדל רק במידת ההצלחות הממשיות, שבזמן הראשון ובמשך ימים רבים אינן מובטחות לנו כלל. בקרב הימים תיהפך הציונות ממפעל של קבוצת אידיאליסטים למפעל־עם, ואין ספק כי יחולו אז שינויים יסודיים בכל תכניותינו של עכשיו; אכן יהא זה איבוד־זמן לבטלה אם נעמוד לנחש עכשיו את מגמת השינויים האלה. אותה שעה יעבור גם ההכרח ההיסטורי של הציונות יותר ויותר מבחוץ אל תוך העם פנימה. אך עוד זמן רב תוסיף התנועה לשאת אופי של מפעל, אם כי ברבות הימים היא תיהפך לתנועה אֶבולוציונית, אם רק נועד לעמנו להתיישב על אדמתו ולהיות יוצר שם את גורלו יצירה עצמית. אולם בשעה שתנועתנו תחדל להיות מפעל ותיהפך להתפתחות היהדות הקמה־לתחיה – אותה שעה תִשְׁלַם התפתחות הציונות במובנה של עכשיו. לא מן הראוי ללכת אחרי טעמנו המפונק ולתת לתנועתנו מראש פאטאֶנט לתואר של תנועה “עממית”, שיהא הולם אותה רק בעתיד הרחוק. כדי שנודה בכל האמור בזה, די שנבין, כי כל תנועה של שיחרור־לאומי נושאת בראשונה אופי של מפעל; אופי זה בולט ביותר בציונות, כיוון שבשאלה היהודית תלוי כמעט הכול בצירופי־יחסים חיצוניים סטיכיים סבוכים, וכמעט שום דבר אינו תלוי ברצוננו הטוב⁶⁷.

לעומת האונאה־העצמית שאנו מנתחים אותה בזה, עולה עוד טעות אחרת מתוך אותה נקודת־המוצא – ויש להודות כי טעות זו היא טבעית הרבה יותר. בנדון זה מסיקים הטאֶריטוריאליסטים מסקנה עקיבה יותר מאשר חברים לא־מעמיקים משלנו. אם נקודת־המוצא של הציונות, כתנועת־עם, צריכה להיות באינטאֶראֶסים העממיים, הרי צודקים בעלי־הפלוגתא שלנו, בטענם שאין לכלול את ארץ־ישראל בתוכן האידיאל הלאומי. אף אמנם, אם גם אלפי שנים יעסקו חברינו בתעמולה “לשם תנועת־העם”, אם גם יבזבזו את כל כוחותיהם – וביתר דיוק, את כל מליצותיהם, את כל העטים והדיו שלהם – למלחמה שתיערך במקומות־מושבם, אף על־פי כן לא יצמיחו אילן גדול מתוך השרשים המדולדלים של האהבה לארץ־ישראל, שעדיין מרקיבים בלב העם. כיוון שאיני כותב בזה מאמר־תעמולה, אלא יש בדעתי לדון בשאלה ברצינות, איני חושש להודות בפני הקורא, שחביב עלי טאֶריטוריאליסט יותר מחברים כאלה, שאינם יכולים להסיר משקפים ורודים מעיניהם. ודאי שהיה נעים לנו מאוד אילו הוקיר באמת העם היהודי את “עצמיותו הארץ־ישראלית” יותר מאשר את האינטאֶראֶסים היום־יומיים החיוניים שלו; אולם לצערנו אין שולטים בו חוקיה של מאֶטאפיסיקה תכולת־עיניים המתעטפת באיצטלה מאטאֶריאליסטית⁶⁸. הטאֶריטוריאליסטים מבינים, כי על יסוד אינטאֶראֶס קלוש וחיוור כמשיכה לארץ־ישראל, אין להקים אירגון עממי איתן; ואם הוא יוקם על יסוד אינטאֶראֶסים מקומיים חיוניים, ודאי וּודאי שארץ־ישראל תידחה לקרן זוית.

קרקע חלקלק הן – המליצות הנאות הללו. ההגיון הצלול, הבא מן החיים וממרתפי־החיים, ולא מגבהי המאֶטאפיסיקה המדעית כביכול, משך אותנו במדרון הנטוי מן הארץ־ישראליות המליצית אל הטאֶריטוריאליזם; אולם אנו מידרדרים למטה מזה – אל המתבוללים, שאף הם מסכימים, שהציונות היא תנועת־עם הנבנית על פי שיגרה אֶבוֹלוציונית רגילה, אולם הם מסיקים מכאן מסקנה אחרונה, המסקנה הנכונה היחידה, שהציונות אינה ניתנת להגשמה כל־עיקר, שאין היא אלא אוטופיה בלבד. אחת מתכונות ממללי הרמות הפאתאֶטיים היא – לא להטות אוזן לקולות ההגיון, ביחוד כשהם באים מן המחנה שכנגד. אם גם מאוד מאוסה דרך הפולמוס־הזחוח של ביקאֶרמאן, אף על־פי כן השמיע דבר־של־טעם, שלא זכה לכל תשומת־לב מצד רוב חברינו. נפסח על אי־הדיוק בתפיסתו את חוק ההתנגדות הקלה ביותר; מכל מקום, עלינו להודות בצדקת הנחתו, שהעם, כמו שהוא, הַיינו – 90% מן העם היהודי – לא יביא ואינו יכול להביא כל קרבנות של ממש למען האבטואֶמאנסיפאציה, והוא יוכל ללכת רק למקום, שהכול כבר מוכן שם לקליטתו. דבר זה הוא למעלה מכל ויכוח. גם אם מאוד יֵרע ליהודים כאן, עלול המצב הקשה לבלתי־נשוא לעורר אך התפרצות סטיכית בלבד, אשר תתבטא, אולי, בהגירה לאיזו ארץ בלתי־תרבותית כלל; אולם הזרם יסוג מהר לאחור, מיד לאחר הכשלונות הראשונים. קרוב לשער, ש"העם" – 90% אלו – יגווע ברעב ובקור, ירד לדרגה של יחפנות, ולא ייחלץ למעשה־יצירה מכוּון, קשה. ברור איפוא, כשמש בצהריים, שאם הכול תלוי בעם, אם הציונות היא תנועת עם בהחלט – הרי אינה אלא הזיה בלבד.

היכן איפוא מקור כל התסבוכת הזאת? ראשית, מקורה הוא בהנחה, שהעם היהודי הוא איזה גוף שכולו מעור אחד, חדור אותם האינטאֶראֶסים הכלליים – “הלאומיים”. הפלשתינאים סבורים, שהעם יהא מוכן לקרבנות למען האידיאלים הלאומיים שלו – sic volunt, sic jubent, sit pro ratione voluntas⁶⁹. הטאֶריטוריאליסטים אין להם דעה משלהם בנדון זה, והם סומכים בענווה על שיקול־דעתן של “המעצמות”. ואילו המתבוללים חושבים, שהעם לא יהא מוכן לקרבנות לשם האידיאלים הלאומיים שלו, ואף לא לשם שיחרורו מן הגלות. ואם כי צדקו המתבוללים מן הפלשתינאים, הרי שוגים גם אלה ואלה, וגם הצד השלישי, – כיוון שחלק מן העם, מעטים, יהיו מוכנים גם לקרבן, והרוב יצא לדרך, רק כדי למצוא פרנסה לו. אמנם, צדקו המתבוללים באמרם, שהעם יפנה רק לצד ההתנגדות הקלה ביותר, אולם לא כל שכבות העם נתקלות באותה מידת ההתנגדות מצד מסויים דווקא. אותם האנשים, שגם הדרך הדורשת קרבנות עצומים היא בשבילם בקו ההתנגדות הקלה ביותר, – משהם עולים על הדרך הזאת, חייבים הם ליצור שם את קו ההתנגדות הקלה ביותר בשביל שאר ההמון הרב. אך אם כך הדבר, הרי מופיעה הציונות ברור בצורת תנועה טאֶראפּאֶבטית, ויש לה בזמן הראשון אופי של מפעל.

כיוון שעמדנו על אופייה הטאֶראפּאֶבטי של הציונות, יכולים אנו להוסיף ולפַתח את הדרישה המנוסחת בראש הפרק הזה, הַיינוּ, שיש לשאוב את תוכן האידיאל מתוך תנאי־החיים החמריים של הקיבוץ המסויים. בציונות, באשר היא תנועה טאֶראפּאֶבטית, ממלא היסוד האישי תפקיד עצום; כמות החברים אינה חשובה בשבילנו, אולם רצויה איכות גבוהה ככל האפשר של הכרתם ומסירותם. הם גם יהווּ את היסוד החלוצי של התנועה. כאן אנו יכולים להעלות את ההנחות הבאות.

§ 24. התנועה הציונית היא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאותו הטיפוס הטאֶראפּאֶבטי של תנועות, שהאידיאל שלהן הוא משהו חדש לחלוטין מנותק מתנאי החיים־שבהווה. ההמון העצום של העם היהודי קשור קשר הדוק ביותר בתנאי־הווה אלה דווקא, קשור במסיבות הגלות, ומשום כך אין הוא יכול להצטרף לתנועה באורח ממשי. משום כך יש לה לציונות אופי של מפעל חלוצי של קבוצת אידיאליסטים. ברבות הימים תיהפך למפעל־עם, ולבסוף – לאֶבולוציה עממית. אך דבר זה מחייב את מחנה־החלוץ להפעיל את המפעל לפי תכנית, מעובדת בשלמות ככל האפשר, ומביאה בחשבון מעצורים רבים ככל האפשר. בתנועות טאֶראפּאֶבטיות, שלא כמו בתנועות אֶבוֹלוציוניות, אין צריך להיות כל הבדל, ככל האפשר, בין הפרוגראמה לטאקטיקה: הפרוגראמה תהא מניחה את הדעת בשלימות רק כשתהא חופפת ללא שיוּר את סכום הצעדים הטאקטיים. לצערנו, עדיין אין תנועתנו מאפשרת תכנית מושלמת כזאת, שתקיף את כל הטאקטיקה, והעתיד יכניס תיקונים של ממש בפרוגאמות של עכשיו.

§ 25. כדי שהמפעל יהיו לו סיכויים להצלחה ממשית, עליו להיות הולם לא את תנאי־החיים החמריים שבהווה, שעדיין אינם מסויימים ונתונים לתנודות, אלא להתאים למגמות שיבשילו בחיי היהודים בגולה. מכיוון שהעם היהודי נתון לבידול גובר מבחוץ, יוכלו לשמש כיסוד החלוצי של תנועת השיחרור הלאומי רק אותן השכבות ביהדות, המרגישות ראשונות בבידול זה, בצורה ברורה יותר מכל השאר, שכבות המכירות ומבססות, בצורה זו או אחרת, את אי־הנמנעות המוחלטת של בידול זה.

§ 26. נוסף על הכרה שלילית זו של הכרח היציאה מן הגלות, הכרה, שמקורה בתנאים הכלליים של אי־הנורמאליות שבכל חיי היהודים, צריכים היסודות החלוציים האלה לשאת בקרבם גם הכרה ברורה של צורת הריפוי. צריכים הם לשאת בלבם אהבה וכמיהה לסדר־חיים חדש; אכן, שורש האהבה הזאת צריך להיות נעוץ לא עוד בתנאי־הקיום החמריים של העם כולו, אלא בתנאי־הקיום החמריים של היסודות החלוציים האלה עצמם.

§ 27. תוכן האידיאל הציוני חייב לספק את שלוש התביעות הבאות:

א) הוא צריך להיות בהתאם לתנאי־הקיום הממשיים של המוני העם היהודי הסובלים, ב) עליו להיות בהתאם לתנאי־החיים הממשיים של היסודות החלוציים בעם, כלומר המבודלים ביותר והמרגישים בבידול זה, ג) הוא צריך להיות בהתאם למגמות המבשילות בהתפתחות הגלות.

המשך המחקר יוכיח כי הטאֶריטוריאליזם מספק רק את התביעה הראשונה. אולם כאן עלינו לשוב לשעה קלה אל השאלה, אם ביסוס הציונות חופף את ביסוס הטאֶריטוריאליזם.

הטאֶריטוריאליסטים מתברכים בזה, שהם משקיפים מנקודת־הראות של האינטאֶראֶסים האמיתיים של העם, יען כי אם המדובר הוא באינטאֶראֶסים־סתם של העם, הרי לא כולם ראויים להקים תנועה שלימה בגללם. היכן איפוא אבן־הבוחן לאמיתות האינטאֶראֶסים? עוד הנארודניקים הרוסים ניסו מכבר, בפולמוס שלהם עם המארכסיסטים, להישען על ההבחנה בין אינטאֶראֶסים לבין דעות של העם, בין אינטאֶראֶסים אמיתיים לבין מדומים ומוּטעים; אכן, לא הצליחו להבדיל הבדלה קפדנית בין אלה לאלה⁷⁰. ואם כי יש אמנם מידה נכונה כלשהי באבחנה זו, אף על־פי כן אין המחבר בוש להודות, כי בכל יגיעותיו לא הצליח עד היום לנסח את אַמת־המידה המדוייקת; נוטה הוא לחשוב יגיעות כאלה כעבודת־סיזיפוס⁷¹. ואילו ההבחנה בין האינטאֶראֶסים החמריים ובין האידיאולוגיה, שעליה מסתמכים הטאֶריטוריאליסטים לעתים קרובות, נראית בעיניו מעורפלת לגמרי. יש שמנסים להכתיר במושג של אינטאֶראֶסים “אמיתיים” אותם האינטאֶראֶסים שהולמים את המגמה ההולכת ומבשילה בהמשך ההתפתחות, ובשם “מוּטעים” יכנו את האינטאֶראֶסים המנוגדים לה; בהגניבם את מושג הפרוגראֶס במקום מושג האֶבולוציה, הם מתחילים אחרי־כן לזהות את האינטאֶראֶסים האמיתיים עם הפרוגראֶסיביים, ואת המוטעים – עם השמרניים והריאקציוניים. ואולם קנה־מידה זה אינו מניח את הדעת כלל. ואף אמנם, האינטאֶראֶסים “האמיתיים”, המצוּוים מטעם “יצר הקיום העצמי” של איזה קיבוץ חברתי שוקע, אינם הולמים כלל את מגמת ההתפתחות; ואם קיבוץ כזה ייכנע דומם לגורלו הבלתי־נמנע, וילך לאבדון בלא מאבק, מי יאמר כי התנהגותו הולמת את צרכיו האמיתיים? השאלה היא מורכבת ביותר. לא כן, אם נניח לכל התסבוכת הזאת ולטאֶרמינולוגיה הרעועה שלה, וננסה להבחין בין אידיאלים חיוביים לשליליים. כאן ניתנת לנו, אם גם באופן יחסי ולא מוחלט, נקודת־אחיזה נאמנה, ויכולים אנו להשתמש בבטחון, המספיק לבעיה שלנו, במושגים הנובעים ממנה.

אנו קובעים כהנחה מוקדמת, שכל קיבוץ חברתי יש לו צרכים אנושיים־כלליים, השווים לכל החי, וכל אדם יש לו זכות אֶלאֶמנטארית, אם ניתן לומר כך, זכות חיונית לסיפוקם. אלה הם הצרכים, שבלעדיהם אין אפשרות להמשך־החיים, או למהלכם הבלתי־נפגם; הכוונה – למזון, מחסה, לבוש, בריאות, התפתחות שכלית, חופש הפעולה והתנועה. תהיה דעתנו על עקרונות המוסר המקובל ככל אשר תהיה, מכל מקום, מי שרואה לו לחובה לסייע לקידמה החברתית, ואינו נוטה לראות את האינדיווידואליזם האריסטוקראטי כעיקר־חיים עליון, יודה, כי התפקיד הדחוף ביותר של תנועה חברתית הוא, בפירוש, בסיפוק הצרכים האלה להמונים הרחבים. בכל המקרים האמורים אנו מוצאים שאיפות, שתכנן אפשר להגדירו כשלילי, לפי שהן מתגלות באורח בלתי־אמצעי בעוּבדת־הסבל. וגם ביסוסו של אידיאל, הנובע מתוך הצרכים האלה, ייקרא שלילי. שימוש־לשון כזה נפוץ במידה רחבה בקרב הסופרים הציונים, ואם כי אין לו בסיס איתן למדי, אפשר להשתמש בו. כמה מחברינו – הפראקציונרים⁷² ואנשי־"קדימה"⁷³ – עומדים על ההכרח לבסס את הציונות ביסוס חיובי־גרידא, ונוהגים זלזול בביסוס השלילי, לפי שאינו מספק למדי את אהבתם־העצמית הלאומית. אבל מה הם דורשים, בעצם? רוצים הם, כי נציין כתוכן האידיאל שלנו – אותן השאיפות של עם־ישראל, שבלי שים לב לסבלותיו היו הן כל הימים, בכל תולדותיו, עיקר תקוותיו ותוחלתו. התיאוראֶטיקנים הללו מספרים בשפה נמלצת למאד, למשל, שעם־ישראל נלחם כל הימים על עצמיותו ותרבותו, חלם כל הימים על שיבתו למולדתו הקדומה, שמר בקדושה על ייחודו הארץ־ישראלי, או על איזה ייחוד אחר מעין זה. ברור, כי מדובר כאן – לגמרי לא על אותם הצרכים הבלתי־אמצעיים ועל היסורים, המשמשים נקודת־מוצא לביסוס שלילי, הנראים כווּלגאריים מדי בשביל ההמראה האידיאליסטית המפותלת של חברינו. אם ביסוסו של איזה אידיאל חברתי נובע מתוך יסורי־העם הממשיים, הכרוכים – במישרין או בעקיפין – באי־סיפוקם של הצרכים האנושיים־הכלליים החיוניים ביותר, אם הוא נובע מעובדה של רעב, דיכוי, אי־בטחון בקיום, השפלה, פחד עבדותי – כי אז יהא הביסוס הזה שלילי. ולהיפך, הביסוס יהיה חיובי, אם כהנחה־מוקדמת לו, כעורק־חיים שלו ישמשו – אילו תביעות נעלות, מקוריות, מורשתיות של נשמת־העם, אם יהא חותר לא לגאולה מיסורים אלא להגשמת מטרה רמה – אהה, לעתים אך רמת־מלל בלבד. וכך, בהתעלמנו מן היחסיות הבלתי־נמנעת ומרציפות המעברים בין הצרכים החיוניים הבלתי־אמצעיים, פרי הכרח־החיים, ובין הצרכים המפארים את החיים, בתפארתם העליונה, נוכל לקבוע את ההבדל בין שני טיפוסי־הביסוס בדיוק המספיק למטרתנו. הבדל זה מסתכם בארבע נקודות:

א) הביסוס השלילי נובע מתוך הסבל, החיובי – מתוך הצורך. דבר זה יובן לכל אדם, ששכלו הבריא לא הורעל על ידי המאֶטאפיסיקה השופאֶנהוֹאֶרית⁷⁴, על ידי התורה בדבר זהותם של הצורך והסבל. יימצאו אנשים בין יריבינו, אשר יחליפו את הפראזיאולוגיה המארכסיסטית הרגילה שלהם בפראזיאולוגיה בודיסטית⁷⁵ וישללו את ההבדלה שלנו. נזכיר להם, איפוא, כי הצורך, אף זה שלא בא על סיפוקו, לא תמיד נותן אותותיו בסבל; אולי גם יבחינו בעצמם, כי, נאמר, למשל, הצורך בוויכוחים חזק גם אצל אותם האנשים, שהמיתו בקרבם, על־ידי הוויכוחים הללו עצמם, כל הרגשה של כאב חי, כל חוש ליסורים שבמציאות.

ב) הביסוס השלילי מיוסד על ניתוח כוחות חיצוניים מדכאים, החיובי – מתעמק בחקר כוחות פנימיים, או גם בחקר אימפולסים⁷⁶ “ראשוניים, נצחיים”. רואה אני מראש, כי יימצאו “מבקרים־לתיאבון”, אשר לשם בידור יערכו טיול בפרדס המאֶטאפיסיקה, יעוררו ויכוח על חופש הרצון ויקומו לכפור בעצם מציאותם של אימפולסים פנימיים. בכן, נסביר להם, לשם מניעת פולמוסי־סרק מפולפלים, כי המדובר הוא לא במוצאם של האימפולסים עצמם, כי אם בתיאור אופיים לעניין זה. אם אתה רץ לבית־המרקחת להביא תרופה משם, ומשנתקלת בדרך בכנופיית חיילים שיכורים אתה פונה לאחור – הרי אימת המכות היא פרי לחץ חיצוני, והשאיפה לבית־המרקחת היא דחיפה פנימית.

ג) הביסוס השלילי מכוּוָן לצרכים “הפחותים”, החיובי – לצרכים “הנעלים”. בלהט הזעם הדימוקראטי ידחה המבקר שלנו את ההבחנה הזאת. אין אנו מעכבים בעדו.

ד) הביסוס השלילי מצוּוה מטעם הצרכים האנושיים־הכלליים, החיובי – מטעם הצרכים הלאומיים. מתוך האבחנות האלו בעצם המיבנה של שני הטיפוסים נובעת גם אבחנת־תולדה: הטיפוס הראשון הוא בגדר חובה לכל מי שרואה את עצמו מיועד לשירות חברתי, השני מחייב רק את הנוטים לאידיאלים החיוביים המסויימים, וכל השאר, שאינם אוהדים לאלה, יישארו, בצדק גמור, אטומי־אזנים תמיד לקריאות הרמות ביותר של חסידי הטיפוס החיובי.

הקורא הציוני, המפוטם במידה רבה במושגים ממוצא רוחני־לאומני, גלוי או נסתר, ינחש במורת־רוח על פי הנמקתי, כי לפניו חסיד הביסוס הציוני מן הטיפוס השלילי השנוא; השערתו נכונה במקצת. הריהו עלול אולי – ביחוד אם הוא מחברי ה"פראקציה" או מאנשי “קדימה” – להטיל איסור חמוּר על ביסוס כזה, גם אם יהא משכנע ביותר ובלתי־ניתן לערעור; וזה משום שביסוס כזה יש בו הרבה מן “הפילאנטרופיה” ומעט מן “הלאומיות”. בכן, הנני מודה ומתוודה, – חטאתי: אמנם פילאנטרופ הנני, אוהב אני את היהודי־האדם, שותף אני ליסוריו, כי מבשרי חזיתים, כיוון שאני־גופי יהודי־אדם הנני, ולמען הצלתו ושיחרורו של אחי – האדם־היהודי – מן הסיוטים הכבדים של צרת־היהודים, למען בני־עמי הקרובים ו…הרחוקים, אשר אתנו בהווה ו…הבאים אחרינו, ולו גם אך למען הרחוקים ואשר בדור־יבוא, אהיה מוכן, אם יהא צורך בכך, לוותר בכאב־שבנפש על ערכים לאומיים, להסיח את הדעת מתחיית התרבות והמולדת… מודה אני ומתוודה, כי אין אני מסוגל לתפוס בשכלי מה ברכה היתה צומחת לאיזה יהודי רעב ונרדף, על ידי שאחד שפינוזה היה כותב את יצירותיו בלשון עברית־טהורה, על ידי שמאירבּאֶר היה מחבר אופּאֶרות בנושאים יהודיים־אמיתיים, ואחד־העם היה מקים בירושלים בית־נכאת נהדר ביותר לעתיקות־ישראל… הריני מודה ומתוודה, – אם כי מסתכן אני להרתיע מעלי בבת אחת רבים מן החברים, – כי ניתוח צלול וללא משוא־פנים של דברי ימי ישראל ושל ההווה היהודי הביאני לידי מסקנה אפיקורסית, שעם־ישראל שאף לשמירת עצמיותו הלאומית ו"הארץ־ישראלית", נאבק על מהותו המקורית והיה הוזה על המולדת האבודה, רק אז, כאשר פגע בו הבידול מבחוץ. ודאי, לא כאן המקום לחטט בחזיונות המציאות שבהיסטוריה העברית, – אולם עלי לקבוע בצער, כי אף ההיסטוריונים המלומדים ביותר שלנו הם פילוסופים גרועים; הרצאתם עטופה תמיד שכבת־עובש עבה של כל מיני “מהויות” לאומיות־תרבותיות ו"ישויות" של “הרוח” העברי⁷⁷. אולם מלל ריק כזה מעלה פריחת־סרק מפוארת ביותר בנאומי התעמלנים הנלהבים שלנו, המסתפקים במליצות נאות וברעיונות מבריקים, תחת לחקור את העניינים בכובד־ראש. לא ייגעו ולא ייעפו לגבב סימן־קריאה אחד על משנהו ובלבד שיקימו אילן־יחש עתיק ביותר לשאיפותיהם בהווה. אין די להם בכך שהכרח־ההווה, שאין מנוס ממנו ואין רחמים מלפניו, דוחף אותם אל חזון ציון; לאו, זקוקים הם עוד לדרוש אל המתים, לחקור ולהיוודע מפיהם, אם היו הם אוהדי אידיאל שכזה. אם לשם כך יהא צורך לסלף את המציאות ההיסטורית, להכניס אותה במיטת־סדום של “תיאוריה” נקוטה מראש – אין רע, ובלבד שיוקם הביסוס ההיסטורי! וגם זאת: לא כל עבר הוא חוק לעתיד. רגשות דורות־עבר אינם מחייבים אותנו, אם הרגשות הללו חדלו לחיות בקרבנו; ואם הם חיים בנו, הרי ערך להם מפאת עצמם, ולא משום שיש להם וותק של דורות. מגוחך הוא לשלול כל עבר, באשר הוא עבר, כדרך שעושים זאת הטאֶריטוריאליסטים; והאידיאלים שלנו נלקחים לעתים לא רחוקות מאוצר העבר הזה. אולם העבר בלבד אף הוא אינו מספיק – ורבים, רבים מחברינו אינם מבינים זאת, לצערנו. ואם גם מאוד תאמצו כוחותיכם, לא תכריעו על־ידי הביסוס ההיסטורי־ביותר אף אחד מן הנימוקים הטאֶריטוריאליסטיים, אף לא תפנו את תשומת לבם אליכם לרגע אחד. אתם חוזרים וטוענים את האחת: עם ישראל שאף מאז ומתמיד לארץ־ישראל – אבל מה בכך, אם גם שאף? בכן, שאף – משמע שהיו אז תנאים לכך. ועכשיו תנאים אחרים – ויריביכם יצביעו בארשת־נצחון על עצמם ועל כל אותו ההמון ההולך אחריהם; או גם יתרה מזו – יצביעו על מיליוני היהודים, הנקלעים מקצה־עולם אל קצהו, הנודדים מגולה אל גולה, ואינם נוקפים אצבע בשביל להשיג את ארץ־ישראל. מה גדולות תפעלו איפוא ב"ביסוס ההיסטורי" שלכם? אתם, כמובן, תכניסו שורה שלימה של הסתייגויות, תפרשו על פני ההנמקה דוק־עשן של מאֶטאפיסיקה מאטאריאליסטית או אידיאליסטית – כזו כן זו אינה אלא היפוכו של מדע – תתחילו להשתעשע בלהטי טאֶרמינולוגיה ולערפל את פשר המלה “שאיפה”. לא יועילוכם גם אמצעים כאלה. תיאלצו גם אתם לגלגל דברים על התנאים, אכן התנאים האלה יש להם הרגל בלתי נעים מאוד לשים ללעג ולקלס את כל המוחלט והנצחי. לא תוכלו גם אתם להשתמט מן התנאים, להתחמק מתביעות המַחשב הריאלי. שעה שביסוס הציונות יעמוד בפני משפט המציאות החמורה, שאינה יודעת משוא־פנים – חוששני שמא תוציא פסק־דין קשה על ה"ביסוס ההיסטורי" שלכם! אכן, כל ביסוס חיובי־צרוף, הריהו בעל־כרחו ביסוס היסטורי – כי סוף־סוף, אדם המבקש להתגדר כתיאוראֶטיקן לא ניחא לו לחרוץ בפשטות, בלי כירכורי פלפול, ולאמור: “אהבתי את ארץ־ישראל, ציוני־ציון אנחנו, אהבנו את ארץ־ישראל – וחסל”. ופשיטת־הרגל התיאוראֶטית מסתתרת במורך־לב בחסוּת האַבּסוֹלוּט המוסווה. והלא כל עיקרו של דבר הוא דווקא באהבתנו את ארץ־ישראל, שהיא כמיהה לא אבסולוטית, לא נצחית, תולדת תנאי־ההווה החמריים. אני מעיז להכריז על כך בגלוי, ואין ברצוני להצביע על דורות־עבר, להסתמך על האוטוריטה שלהם. ודאי, אין די בכך, הרי זה פחות מדי בשביל הציונות. לְמַה איפוא זקוקה היא?

כאן אנו מחליפים את החזית. מטאקטיקה של התגוננות בפני הפלשתינאים אנו עוברים להתקפה על הטאֶריטוריאליסטים. העקרון העליון שלהם – שני גפּים לו: האינטאֶראֶסים של העם וסבלו של העם. על הצד האחד כבר דיברנו למדי. אך עוד פתוח לפנינו לרווחה הגף השני של שערי הציונות; עליו חרות: “סבל”. הם ממאנים לעורר את העם לקרבנות למען ציון; אולם בו בזמן אינם בושים לקרוא אנשים בריאים לקרבנות ולאבדון למען יסוריהם של אנשים חולים, ורק למען זה בלבד. אמנם, בלי סבל אין לאידיאליזם קרקע סוציאלי רחב בזמננו. אולם גם מתוך סבל מופשט בלבד לא יקום אידיאל. בכל תנועה פועלים הסבל והאידיאל במידה שווה. ולעולם אין האידיאל מסתפק רק בסילוק־יסורים, סילוק של שלילה בלבד. אין בעולם סבל סתם, סבל כשהוא לעצמו an und für sich⁷⁸ – מאֶטאפיסיקה זו גרועה ומסוכנת יותר מן המליצה־בת־השמַים הריקה; היא מזיקה יותר במידה שהיא קוסמת יותר בפיכחותה המדוּמה. הסבל, ככל דבר בעולם, נתון במסיבות קונקראֶטיות – הוא הנהו הפשטה גמורה ממציאות מסויימת, רק מצד אחד של המציאות הזאת. חולה אנוּש הוא האיש, המסוגל רק לסבול; דל ועלוב הוא האיש, שאינו מבקש לו דבר, פרט לגאולה מן הצער. גאולה מן הצער – אבל איך, באיזו דמות, באילו צורות? הנה התשובה שאנו מבקשים לשמוע. יש לנו מן המוכן אוצר עשיר של פיקציות⁷⁹; הנבובה ביותר שבהן נקראת בשם “חירות”. מאכס שטירנאֶר שם זה כבר ללעג חירות חסרת־תוכן זו; והלהטוטרים של “נובוֹיאֶ ווראֶמיא”⁸⁰ אף מוכנים לנטות את “החירות” שלכם בכל הנטיות: “חירות – והלא גם אנו בעצמנו לוחמי־חירות אנחנו, שרים הימנונות לחופש, ולפי שאנו אוהבים את החופש בכל לבנו, משתמשים אנו ביד רחבה בחופש הניתן לנו, לרדוף את כל המשוועים לחופש”. החירות היחידה בעלת־הערך היא – סיפוק שאיפותיך אתה, השליטה במה שמושך את לבך. בעבדכם לחופש – כלום אין אתם עבדים לאותו החופש גופא? האם אין העבדות לפעמים נעימה פי שבעים ושבעה מן החופש הבלתי־נדוע? העבדות כלפי האהובה, כלפי האידיאל, העם, האנושות? אתה עובד את אלה “מרצונך הטוב”. אבל הכנסו־נא לטאֶרמינולוגיה הזאת לפני ולפנים – כלום אינכם חוששים להגיע לסבך העבות של “חופש הרצון” שהעלה אבק! החופש הוא מושג תואם בתכלית ל"סבל" – שניהם הם הפשָטות במידה שווה. האדם אינו סובל בלבד, הוא גם אוהב; ואהבתו צומחת ועולה מתוך אותן המסיבות הקונקראֶטיות שמתוכן הפשטתם את הסבל, כדי לעטפו בקליפת־החופש הריקה. כלום הטאֶריטוריאליזם שלכם אינו אלא יציר הסבל גרידא, ותו לא? כדי להשתחרר מן השיעבוד די לעבור את סף בית־הכנסיה הנוצרי, די לנסוע לאמריקה, או לעשות משהו בדומה לזה. אולם לא את עצמך בלבד רוצה אתה לגאול, ואף לא את עצמך כלל. אתה דואג – לעם. אתה אוהב אותו, אך כלום האהבה הזאת מקורה אך ורק בסבלך? גם בו היא, וגם עוד במשהו אחר. תאמר ב"חמלה"? והרי זו שוב נעימה בודיסטית עגומה, שוב צפה ועולה לפנינו דמות אותו בעל מרה־שחורה מפראנקפורט⁸¹, המצהיר “Alle Liebe ist Mitleid”⁸². אכן רעה חולה היא, הרי זו – שלילת החיים, ובסופו של דבר – מיזאנטרופיה⁸³ פילאנטרופית. הרי זו – הפילאנטרופיה הגרועה ביותר. יש טיפוס נעלה מזה: אהבה לסובל, שאינה מעלה בכל זאת את סבלותיו לעיקר־חיים עליון. בטאֶריטוריאליזם עצמו חבויים בחשאי גורמים שאינם זהים עם שום סבל; הרי זו – המדינה היהודית, הרי זה – “הרוב האבטונומי”. אהבת־העם הרי היא כבר מידה גבוהה יותר מאהבת־הסובלים; הרי זה כבר בבחינת מעשה־הברחה לגבי העקרונות שלכם. ואילו אנו מכניסים את הגורם החיובי לא בגניבה, אלא בעוז ובבהירות – אלא שהעקיבות דוחפת אותנו לצעוד הלאה. כיוון שזקוקים אנו לאישור הסבל רק כדי שהאידיאליזם לא יהא מרחף במרומי־שמים, כיוון שהסבל משמש לנו ערובה לערך האידיאל שלנו, הרי אנו כוללים באידיאל הזה כל אשר לבנו נמשך אליו בכוח מסיבות־הסבל הקונקראֶטיות, המציאותיות. לשון מדוייקת יותר: הזכות לאידיאליזם ניתנת על־ידי היסורים, ואילו תכנו של האידיאליזם נשאב מתוך כל ההוויה הקונקראֶטית, אשר הסבל משמש בה רק ביטוי מופשט של צד אחד. הסבל משמש לנו נקודת־מוצא, שאנו מפליגים ממנה ובאים לציון, ואיש לא יוכל לאסור עלינו דבר זה. כל תנועה צוברת את כוחותיה לא רק במאבקה נגד משהו, אלא גם במאבק בעד משהו חדש, נעלה יותר, טוב יותר. אין די לתנועה בחמלה שלילית בלבד; נחוצה השתתפות מקפת, שלמה, המתבטאה בשותפות־בצער וגם בשותפות־בשמחה.

כיוון שהטאֶריטוריאליסטים עצמם סוטים באידיאל שלהם מנקודת־מוצאם הם, הרי זה מעיד כי אין די בביסוס שלילי לתנועתנו. שום תנועה, אף אֶבולוציונית, אינה מסתפקת בביסוס כזה. קחו, למשל, את התנועה הסוציאלית. המבט המרותק לצרכים הבלתי־אמצעיים, הקודר והמעומם בלחץ היסורים הקרובים ביותר – לא יכול להתרומם עד לאידיאל; לא היה בכוחו לחולל אלא תנועה מקצועית כחושה ותשושה של טרייד־יוּניונים. מסורת הביסוס השלילי־הצרוף, שהופרך מכבר, נתנה אותותיה בתגובה העלובה של הריביזיוניסטים⁸⁴. האידיאל של הייצור הקולאֶקטיבי לא היה יכול להתקיים אף רגע אחד, לו נתנה האידיאלונומיה⁸⁵ את דעתה על הזיותיהם של יריבינו. אולם עוד ביתר שאת מתגלה אותו מצב בציונות, שהיא תנועה טאֶראפּאֶבטית מובהקת. חסיד התנועה האֶבוֹלוציונית חי ונאבק בתוך אותה הסביבה הקונקראֶטית, באותו מקום גופא, ששם צמח ועלה האידיאל שלו, ושם מעיק עליו סבלו; ולשם עידוד אין הוא זקוק לאהבת האידיאל, כאשר זקוק לה הציוני, שעליו להינתק מסביבתו שהוא רגיל בה, אף כי קשה היא, להינתק לא כדי להיבנות מיד, אלא כדי ללכת לקראת קרבנות וסכנות. זקוק הוא, נוסף על צער כלל־העם, גם ליתרון שבכיסופים ונחמה. יתרון כזה, יחד עם התשובה למצוקה ולסבל, ניתן בחזון ציון. אין אתם רוצים כי נעורר את העם לקרבנות בשם ציון; אבל, מי נתן לכם את הזכות להטיל עלינו חובת־הסתלקות מציון בשם סבלו של העם? החמלה החולנית אל החולה גוזרת עליכם אכזריות חסרת־טעם כלפי הבריא.

ובכן, מה איפוא הדבר שדרוש לציונות? רוב התיאוראֶטיקנים של ציונות־ציון נוקטים ביסוס חיובי; ראינו את רפיפותו. לעתים קרובות הרי הוא מביא לידי פלשתינומאניה. ואילו הטאֶריטוריאליסטים, שביסוסם שלילי, חושבים את עצם השם ציונות לשגיאת־כתיב, ובמקרה הטוב ביותר, הרי כאן, לדעתם, היגוי לא נכון, המטעים את שתי ההברות הראשונות. מתקבלת אצלם קונצאֶפציה פשטנית ונוחה למאוד: ברורה עד כדי להעליב – היה אומר ניצשאֶ. כאן מקום למימרה: Man sagt, die Wahrheit einfach ist – ist es keine zweifache Lüge?⁸⁶ (אחת המימרות של ניצשאֶ “בדמדומי־האלים” שלו). מידת הפשטנות של עקרונם כמידת ריקנותו. הציונות, כתנועה בעלת אופי טאֶראפאֶבטי מובהק, אי־אפשר, אין צורך לבססה ביסוס חדצדדי כל־כך כמעשה אלה וגם אלה. התיאוריה חייבת לתת דעתה הן על טובת העם, והן על שאיפותיהם של היסודות החלוציים שבתנועה הלאומית, וכן גם על אלה שיתנו לתנועה את האמצעים ואת האפשרות להגשמה. שעל כן מן ההכרח שהתיאוריה תהיה מורכבת ביותר; ולא מן הראוי לתת צורה פשטנית לשאלה, בדומה לטאֶריטוריאליסטים, במקום לתת לה פתרון. אך הלא רק בגלל הפשטנות הזאת נעשה הטאֶריטוריאליזם אפשרי בכלל. אין זאת כי חסידיו הבחינו, כי מי שבא להוכיח כי אין צורך לעם היהודי בטאֶריטוריה, וכי תחיית היהודים והבראתם אפשרית בגולה גופא – הרי זה שולל את הציונות, ומתוך התבוננות זו, הנכונה בתכלית, הסיקו מסקנה כוזבת, כי ביסוס הטאֶריטוריאליזם זהה עם ביסוס הציונות. די להפריך את הטאֶריטוריאליזם בשביל להפריך את הציונות; ואולם לשם תיאוריה של הציונות אין די בבניית תיאוריה של טאֶריטוריאליזם דוֹגמתי. טול מדאֶקארט את העקרון “cogito ergo sum⁸⁷”, את “הספק המוחלט” שלו – ולא יישאר דבר מכל תורתו; ערער את התפיסה המאטאֶריאליסטית של ההיסטוריה או את התיאוריה של ערך־העבודה – וערערת בזה את המארכסיזם. אולם, מצד שני, כלום בעקרון “cogito ergo sum”, או במאטאֶריאליזם ההיסטורי מתמַצות הקונצאֶפציות העשירות של דאֶקארט או של מארכס? חותם־לא־יימחה של דלות־הרוח, שהסתגלה לדרישותיהם ולתפיסתם של מתנגדי־הציונים, טבוע על משנת יריבינו. הם, מתנגדי־הציונים, טענו כל הימים, שאין היהודים צריכים כלל להסתלק מן הגלות. אותם מחברינו־לשעבר, שהתהלכו תמיד בחוגם של מתנגדי־ציון, סיגלו להם את הרגליהם ומחשבותיהם, וצימצמו את שדה־ראייתם רק בשאלת ההכרח של פתרון טאֶריטוריאלי לצרת־היהודים ובצד “החמרי” שלה. מכאן גם ענין החפיפוּת המפורסמת. תעודתה של תנועת השיחרור הלאומי היא, לדעתם, בפתרון שאלת־"הלחם" היהודית; אכן, לאמיתו של דבר, אין השם “שאלת־הלחם” הולם כל עיקר את התוכן האמיתי של שאיפות יריבינו, שהוא נרחב הרבה יותר. למעשה, הרי כאן – אותו צד של השאלה, שעליו מיוסד הביסוס השלילי, כפי שהוא מכוּנה. אך אין זה אלא צד אחד בלבד. ואילו ביסוס מלא של הציונות חייב להיבנות באורח סינתאֶטי.

כדי להבין את מהות הביסוס הסינתאֶטי הזה ומבנהו, נתנשא־נא יחד עם הקורא, לשעה קלה, מעל למציאות היהודית, ונראה את עצמנו במחשבתנו כמתבוננים בה מן הצד. תוצאות התבוננותנו יהיו שונות עד מאוד מן הנאמר כרגיל בפי מצדדי הביסוס ההיסטורי החיובי של הציונות. הַיינו: אנו ניווכח כי תולדות־היהודים אין בהן כלל משום אותה מחאה, כביכול, נגד המאטאֶריאליזם ההיסטורי, כפי שרואים אותן רוב חברינו. ולהיפך, יימצא, כי גם בתולדות־ישראל, כמו בתולדות האנושות כולה, צריך ואפשר להסביר את הכל הסבר מאטאֶריאליסטי⁸⁸. דבר זה מכחישים פובליציסטים רבים, המכירים את המאטאֶריאליזם ההיסטורי על פי השמועה בלבד, מכלי שני, מתוך שיחתם הווּלגארית של מארכסיסטים⁸⁹. כלומר, אלה ואלה, הן החסידים הווּלגאריים והן היריבים השטחיים – תופסים את “האינטאֶראֶסים הכלכליים, החמריים” ואת “כוחות־הייצור” אך כמין… טובת־הנאה, לא פחות ולא יותר. יש אשר אחד ה"אידיאליסטים" מערבב ברוב תמימות את שאלות המאֶתוד המדעי עם שאלות השוק, את הכוחות המשקיים של החברה עם הכיס, את האֶנאֶרגאֶטיקה עם הקיבה, והריהו חושב את המאטאֶריאליזם ההיסטורי כמוכחש על ידי דוגמות הגבורה היהודית של קידוש־השם בתולדות הגלות. אין הוא משיג איך אפשר למצוא בגבורה זו, הברורה והמפורשת כל־כך, איזה חשבון חמרי שבטובת־הנאה; ובו בזמן הוא גם קצר־ראות מלהבין כי על “התועלתיות” של המעשה לא לו לשפוט, כי אם לעושה. וכן המאטאֶריאליסט הווּלגארי עלול להחזיק בדעתו הוא, ללא היסוס, ולהסביר את הגבורה של היהודי מקדש־השם, בפשטות, על ידי האמונה החזקה ב"טובת־ההנאה" שבגן־עדן – פרס הנאמנות שבעולם הבא, וכן על־ידי הפחד הבלתי־אמצעי מפני העונש שלאחר־המוות בגיהנום… ברור, כי שתי העמדות גם יחד – של אויבי הדוֹקטרינה הווּלגארית ושל חסידיה – תפלות הן במידה שווה. יש להבין, סוף־סוף, כי ההסבר על־ידי הקיבה והכיס, ואף על־ידי חרדת אדם לעורו, עדיין איננו הסבר מאטאֶריאליסטי, במובן הטוב של המלה הזאת. את הנחת־היסוד המוקדמת לדוקטרינה המדעית אפשר לנסח כך: אינטאֶראֶסים וכוחות חמריים, כלכליים, הפועלים בתוך קיבוץ חברתי רחב, משהם משתקפים בהכרת חבריו, ניטל מהם אופיים “החמרני” התועלתי והם נראים כמשהו שאינו תלוי, כביכול, בכל טובת הנאה שהיא. למשל: אם כי היה “כדאי” יותר ליהודים להסתלק מאמונתם ומעצמיותם בזמנים שדרשו מהם הסתלקות זו בכל תוקף; אם כי היה “כדאי” להם יותר לא לאנוס את העצמיות הלאומית שלהם ולא להסתלק ממנה, דווקא בזמנים ששכניהם נתנו להם חופש גמור להישאר ביהדותם, – בכל זאת, אותו היחס ההפוך שאנו מוצאים בתולדות־ישראל, היינו – גבורה בשעת רדיפות, ו"עבדות בתוך חירות" – יש לו שורש עמוק בתנאים החמריים של חיי היהודים. מפני התנאים האלה, דוקא, לא יכלו היהודים להסתלק מדתם בימי רדיפות ואינם יכולים לקיים את עצמיותם בתקופת האֶמאנסיפאציה. נברר איפוא, מה הם התנאים האלה, הכוחות החמריים האלה, שקיימו את היהדות בגולה. אגב, מחבר המאמר הזה, רחוק מאוד מן המאטאֶריאליזם הגזעי הביולוגי שה' ו. ז’אבוטינסקי הוא מחסידיו⁹⁰.

במשך כל תולדות הגולה מילאו אבותינו תפקידים של תיווך מסחרי שהעשירו מאוד את נסיונם, הרחיבו את האופק הרוחני ואת תחום צרכי חייהם. הישיבה בערים, המסעות התכופים למרחקים, קשרי־המגע המתמידים בין יהודי ארצות שונות – כל אלה הביאו לאבותינו את ידיעת העולם הרחב, העשירו את אוצר המרץ הנפשי, פיתחו את השכל, פירנסו בשפע את התביעות הנעלות. ואולם התושבים מעם־הארץ, העמים המקיפים אותנו, שחייהם כשלעצמם היו בימי הביניים במידה רבה למטה מרמת הצרכים שלנו, מנעו מאתנו גם את ההנאה מן הקנינים המצומצמים האלה, לא נתנו מהלך ומעוף לטבענו הרחב ואילצו אותנו, על־ידי הגבלות־החוק, לצמצם את צרכינו בגבולות מסויימים. מפני התפתחותנו הגבוהה ותביעות־רוחנו הרחבות, מפני רגישותנו המפותחת וכושר־השכלתנו, קשה היה לנו להשלים עם הגבלות כאלה, אבל באין אפשרות להיאבק או להסתלק, נאלצים היינו להסתגל. כדי להקל עלינו את ההסתפקות במועט, היינו מטילים עלינו “סייגי־דינים” ופיתחנו מערכת מורכבת של פולחן־דתי, ובה, וכן בשַקלא־וטַריא של הפלפול התלמודי נתַנו מוצא לעודף־המרץ שלנו. צורות־החיים המגבילות הללו, שהוטלו עלינו באורח שרירותי כביכול על ידי הרבנים־החכמים, ואילו למעשה נתגבבו לאט ובהדרגה בלחץ ההכרח החמרי, לא היו יכולות להתקיים, לולא הסתגלנו אליהן מבפנים, באורח פסיכי. לא לחינם הוקירו אבותינו כל פרט שבמצוות ובמנהגים, השקיעו בו את כל נפשם, את כל להט מרצם העשיר. אולם דרך זו של הוצאת־מרץ לא היתה טבעית, בכל זאת, והרגשת אי־סיפוק ודאי נתנה תמיד אותותיה. בכוח הפולחן והפלפול אפשר היה לשאת בחיים האלה, אבל הם לא הניחו את הדעת; דרוש היה גמול אידיאלי ליסורי־ההווה, מאחר שלא היה להם גמול במציאות. ההכרה הדתית יצרה אֶקוויוואלאֶנט⁹¹ כזה במושגים המעורפלים על השכר לעתיד־לבוא, בגן עדן; אולם הסוחר והשולחני, בעלי השכל היהודי הריאליסטי, שהיו להם כל הימים עסקי ממון וסחורה, לא היו יכולים לחיות כך, לקיים את נשמתם באמונת שמים, לזלזל כך בחיים הארציים, כפי שהדבר עלול להיראות בעיני סוקר שטחי של תולדות היהדות; לא, הם האמינו בנצחון ארצי, והיו זקוקים מאוד לאמונה זו. היסודות הלאומיים לא רק נשתלבו בהכרתם שילוב מהודק עם היסודות הדתיים, אלא גם עלו עליהם בעצמתם. ציון האפילה על סיני. בצד המסורת הדתית טופחו שרידי זכרונות על המולדת האבודה, ואף ניתן להם היתרון על פני המסורת. אם גם לא לגמרי ברוח האמת ההיסטורית, אבל במידה מסויימת בהתאם לזו, ראו היהודים את פיזורם בעמים ככפוי עליהם בעל כרחם⁹² ונתנו לו שם בעל משמעות – “גלות”. צרת ההווה, המרץ הבלום שבנפש העשירה – החיו את הזכרונות על המכוֹרה, כעל מולדת שנגזלה בזרוע. הכרה זו של ניתוק־מאונס מן המולדת הגבירה את הקשר אליה. לולא היה צורך להסתגל אל תנאי־החיים שנצטמצמו, לא היה גם צורך במערכת־המנהגים, ולא היתה אז אותה שיטה מורכבת של הסתגלות פסיכית פנימית לפולחן זה ולא טיפוח מוגבר של מסורות דתיות ולאומיות. לולא גדרו בעדנו העמים האחרים את ההנאה מנכסי החיים אשר מסביבנו, לולא כבלו הם את צרכינו הרחבים ואת כוחותינו, שחתרו בלחץ אדיר החוצה, לא היינו מתכנסים בד' אמות שלנו, לא היינו מחטטים בחוויות התרבותיות־הלאומיות שלנו. וכך אנו רואים, שעל קרקע התנאים החמריים של חיינו בימי הביניים צמח ועלה בהכרח אידיאל מורכב של היהדות, המצורף מדביקות במצוות, מסירות לאדוני, אלוהי אברהם, יצחק ויעקוב, אהבה לפירות התרבות העברית ולארץ־ישראל, הארץ אשר בה שיגשגה היהדות לפנים ושיגשג דבר אדוני, ומשם נעקר העם הנבחר בעל כרחו בעוונותיו, ושם עתיד הוא לשוב לתחיה באחד הימים, בעזרת המשיח. במשך כל תקופת הגולה לא ביקשו היהודים שום דבר – לא טאֶריטוריה, ולא את ארץ־ישראל; ומלבד זה, הרי טאֶריטוריות, שעדיין יכלו היהודים להיבנות בהן כמתווכים־במסחר, היו פתוחות לפניהם תמיד. על־כן מגוחך הוא לגמרי לאמור, כדרך אי־אלה טאֶריטוריאליסטים שלנו, שהיהודים זקוקים היו לטאֶריטוריה. בעוד שעל ארץ־ישראל התגעגעו היהודים תמיד, אלא שלא היתה להם כל אפשרות, לא אוביאֶקטיבית ולא סובּיאֶקטיבית, לחתור להשגתה באורח ארצי, בדרך שלא למעלה מן הטבע. אכן, מזמן לזמן, היו מתחוללים זרמים ארציים יותר, הקשורים ברעיון המשיחי. כל יסודות האידיאל של יהדות ימי־הביניים, המתואר לעיל, היו טבועים, בהתאם לתנאי הזמן ההוא, בחותם של מסתורין. כפי שציינו לעיל נתגלתה הגלות בעת ההיא בדמותה הבלתי־נורמאלית; זה היה מזג קדחתני מתחלף של סופה והתבהרות, של אופל ואור לסירוגין; בחיי כל פרט יהודי, שהתפרנס איך־שהוא בדוחק, וכן בחיי האומה כולה לא היה שום דבר של קבע, שהוא בלבד עשוי היה להביא לידי מחשבה בדבר הגלות כתופעה ארצית טבעית ועל גאולה טבעית. אם כי בהלך־הרוח הכללי תפס הארצי מקום רב יותר מן השמימי, הנה, היה גם הארצי גופא חדור כולו תעלומה ופלאים. שום דבר לא ניתן לחזות מראש, ואי־אפשר היה להתכונן לשום דבר מראש; רק דבר אחד היה ברור, שהחיים כולם מלאים נסים, וכי הנסים האלה – הם פרי התערבותו הבלתי־אמצעית של רצון־האלוהים; הגזירה – היא עונש על עוונות, הישועה – שכר קיום המצוות. אל כל נושאי־דביקותם – גם לדת, גם לפולחן, גם לעם ולתרבות ולארץ־ישראל – התייחסו היהודים ברגש של יראת־כבוד מסתורית, כאל דבר־שבקדושה. אכן, מדי פעם בפעם, משהונח ליהודים במידה כלשהי, משניתנה להם אפשרות רבה יותר לספק את צרכיהם בגולה, ככל שרחבה מידת החירות שלהם, היו פוסקים מלקיים את המצוות, סרים מעט־מעט מעל הדת, מנתקים את קשריהם לעם, לתרבותו ולמולדת הישנה. כך מצאה אותנו מחצית־היובל האחרונה של המאה שעברה. כבר התחלנו לשכוח את המסורת התרבותית־הלאומית, אולם בעטיין של תמורות מסויימות בחיי־הכלכלה של העמים המקיפים אותנו, שוב ניתנו היהודים לבידול מחיי־המקום, ולא עוד, אלא שהדבר נעשה בצורה עקיבה, נמרצת וחריפה, שלא היתה עוד כמוה. אותן השכבות ביהדות שהיו הראשונות אשר חזו מבשרן ובמידה רבה ביותר את התוצאות של סדר־החיים הזה, התחילו שוב להתכנס לתוך עצמן, אל תכנן הנפשי, לטפח את יסודותיו, ומצאו בזה פיצוי על ההכרח לכבול את הצרכים החורגים החוצה. במידה שהגלות הולכת ומתגבשת, מתחילים היהודים לחוש עצמם שנית וביתר עוז כחטיבה לאומית אחת. הלאומיות היהודית מתחדשת, אולם היא נבדלת עד מאוד בתכונתה מן הלאומיות של ימי־הביניים. ראשית כל ממלאה הנורמאליזציה של הגלות את הלאומיות הזאת תוכן טבעי, ומסייעת לכך גם הרוח הכללית של ההשכלה המדעית השולטת בימינו. האידיאל משתחרר מכל תערובת של דת. בהתאם לתנאי המשק הקאפיטאליסטי בזמננו אי־אפשר להעלות אידיאל אלא בהארתו הריאלית המציאותית. על־כן אין אנו יכולים עוד לכלול באידיאל שלנו את קיום הדת היהודית ואת תחיית הפולחן. ולא חוסר־העקיבות שלנו גורם לכך, כפי שמבקשים יריבינו לטעון כנגדנו, אלא הכוח הממשי של הכרח־זמננו, הוא שדוחף אותנו לקראת אידיאל כזה ולא אחר. אולם אותו הכרח גופא מאלצנו לטפח את האהבה למולדת האבודה. אין זו כלל ראֶטרוספאֶקציה מקרית, עצם השם ראֶטרוֹספאֶקציה אינו הולם כלל אותו תהליך נפשי שמעורר בנו את האהבה הזאת. ראֶטרוספאֶקציה היסטורית מצויה רק במקום שהאנשים נושאים עיניהם אל צורות־חיים מתות, נשכחות, שאינן קשורות בהווה בשום רציפות ובשום קשר, במקום שהאנשים מחקים את אבות־אבותיהם. שעה שדבָּרי המהפכה הצרפתית קיבלו אי־אלה שמות ומוסדות מן הריפובליקה הרומית העתיקה, או כאשר ברוסיה בימינו חושבים על “זאֶמסקי סוֹבּוֹר”⁹³ – הרי זו, בפירוש, ראֶטרוֹספאֶקציה היסטורית, מבט הפונה לאחור, אל העבר עתיק־הימים. אולם כדי שנאהב אנחנו את ארץ־ישראל לא היינו צריכים כלל להסב עינינו לאחור, אלא רק להעמיק מבט אל תוכֵנו, להתעמק לא בזכרונותינו, אלא בתכננו הנפשי בהווה. אין זה אומר, כי משהעלינו את זכר ארץ־ישראל על לבנו, דבקנו בה לאהבה. לא, לפי שאנו זוכרים אותה כל הימים, אנו אוהבים אותה כיום ביתר שאת, בה במידה שההווה הוא עגום יותר. לא תמיד, כמובן, לא תמיד, בשום פנים, שאוּב האידיאל מתוך העבר; אולם בדרך כלל קשור האידיאל הלאומי קשר הדוק בגורל ההיסטורי, כיוון שאין לאום בלי עבר. האידיאל המעמדי, המאיר את התנועה הסוציאלית האֶבולוציונית, אין לו כל מגע עם העבר, לפי שהמעמד אין לו היסטוריה, במובן זה שאנו מוצאים אצל אומה. לא מתוך לימוד ההיסטוריה מיטפחת ההכרה־העצמית המעמדית⁹⁴; אולם אין לך אומה, שהכרתה העצמית אינה ניזונה מלימוד העבר שלה. הרגשת עצמנו כאומה אחת היא חריפה יותר, בה במידה שמבדלים אותנו ביתר שאת, ובמידה ניכרת יותר, מן החיים המקיפים אותנו, וככל שאנו מרגישים יותר כי נתוקים אנו מן החיים האלה, כי גדורים הם בפנינו. במידה שמתפתח תהליך הבידול אנו נאלצים להתכנס אל תוכֵנו – זוהי ההשפעה הפסיכית של כל בידול. אילו סבלנו סתם, אפשר שלא היינו מתכנסים אל תוכֵנו; אולם סבלֵנו הוא מיוחד, הרי זה בפירוש אותו הסבל המכנס את האדם, את הקיבוץ ואת העם בחוג חוויותיו שלו. אכן, שום מצב נפשי אינו יכול לינוק מן העתיד, שעדיין לא חיינו אותו, אלא מן ההווה והעבר בלבד. אחרי שאתה דן על מצבך, יכול אתה, כמובן, לנסח גם אידיאל חדש, אולם זה יהיה רק תוצאה רחוקה של יצירה תיאוראֶטית, ובשום פנים אין זה פרי התנאים הבלתי־אמצעיים של החיים החמריים. אותם היהודים, המרגישים ברור את בידולם מן החיים המקיפים אותם, מאבדים כל תקווה ורצון להכות שרשים כאן, ניטל מהם הענין בחיים אשר מסביב, מתיחסים הם באדישות כלפי החיים האלה. על כן יטפחו ביתר שאת את ערכיהם הלאומיים. בכלל אלה: טובת העם, פיתוח התרבות, המולדת. אנוסים על פי הבידול מבחוץ, אין אנו יכולים לאהוב שום דבר הקשור בגלות; הגלות כולה שנואה עלינו, בשלימותה, כמשהו זר, הכפוי עלינו בעל־כרחנו. הארץ, שאנו גרים בה, אשר בה מרוכזים כל האינטאֶראֶסים שלנו בהווה, מאבדת עניינה בשבילנו, בה במידה שעם־הארץ דוחק אותנו ביתר מרץ מכל תחומי החיים הכלכליים, האזרחיים והתרבותיים. שלא מדעת היא נעשית לנו זרה, ושלא מדעת עולה ותופסת את מקומה – ארצנו אנו; אי־אפשר לנו שלא לאהוב את מולדתנו אנו, כיוון שאין נותנים לנו למצוא הרגשת־מולדת בגולה. גם התרבות המקפת אותנו פוסקת לעורר בנו אהבה, כיוון שמרחיקים אותנו ממנה, ועל כן אנו דבקים ביתר עוז בתרבותנו אנו. והוא הדבר שמתחולל גם ביחסנו לעם: משאנו נתקלים ביחס עויין מצד עמים אחרים, אי־אפשר לנו שלא לאהוב את עמנו, את אופיו, את הליכותיו ואת לשונו. הנה משום כך, דרך אגב, קשה לפתור מנקודת־ראות ציונית את שאלת הלשון היהודית הלאומית⁹⁵. אהבת התרבות העברית מקשרת אותנו גם ללשון העברית; אולם מצד שני מושכת אותנו האהבה לעם אל לשון יידיש. ואילו היה כל העם היהודי מדבר בה, היתה, אולי, השאלה נפתרת לטובת יידיש. אולם בדעתנו, כי היידיש אינה מאפשרת לנו להתקרב אל כל תפוצות־ישראל, בעוד שהלשון העברית מאחדת את שומעיה בכל פינות כדור־הארץ, אי־אפשר לנו שלא לתת לה את היתרון. כך מתגבש אצלנו חזון ציון, כשלילת הגלות, שלילה גמורה ומקפת. הגלות אינה סתם תפוצה, פיזור; לאו, זהו – גירוש, ניתוק־מאונס מכל הקרוב לנפשך, מכל אשר לך. ציון, כשלילת־הגלות המקפת היא־היא התשובה לבידול הגמור שאנו נתונים לו. והבידול הזה הנהו העובדה החמרית היסודית, המציינת את מצבנו כיום. מכל האמור כאן, ברור, שכל שלושת השרשים העיקריים של האידיאל שלנו נעוצים בתנאים החמריים של חיינו, – והרי זה נותן הצדקה חיובית לאידיאל שלנו.

לפני שנגיע למסקנות שלהלן, יכולים אנו כבר לקבוע, כי מאחר שהבידול מעורר בנו בהכרח את חזון־ציון המשולש, ומאחר שהחזון הזה משמעו שלילה מקפת של הגלות, הרי, ראשית, נמצא, שהטאֶריטוריאליזם המסכים באורח עקרוני לארץ שאין אנו הוגים כל אהבה אליה, שאין אנו יכולים לראותה כשלָנו, נותן בזה במקצת אישור לגלות, ואנו יכולים לראות כל טאֶריטוריה, מחוץ לארץ־ישראל, כמין גלות; הציונות היא שלילה מקפת של הגלות, והטאֶריטוריאליזם הנהו שלילת הגולה; אכן, הגולה אינה אלא צד אחד של הגלות. שנית, חזון ציון, כתשובת־מישרין לבידול, צריך למשוך אליו ממילא ובאורח טבעי את כל היהודים המרגישים בבידול זה, והטאֶריטוריאליזם עשוי לתפוס את מקומה של ציון רק אצל אלה שאינם מרגישים בבידול בכל תקפו, ועל כן עדיין לא אבדו מהם התקווה והרצון להכות שורש כאן; הווה אומר, כי הטאֶריטוריאליזם הוא זר לרוח הלאומיות היהודית, כצורה מיוחדת בלתי־עקיבה של התבוללות (ראה § 20). שלישית, תעודתה של תנועת השיחרור הלאומי אינה יכולה להצטמצם אך ורק בטובת־העם, הרי היא מקיפה את כללוּת כל הערכים הלאומיים; תעודה זו היא – גאולה שלמה ומקפת מן הגלות, כלומר, חזון־ציון המשולש באחדותו.

עד עכשיו היינו מתבוננים במציאות היהודית מן הצד, אם ניתן לומר כך. נמצא, שיש להוסיף אל סבל העם היהודי את האידיאל של היסודות החלוציים בתנועת השיחרור הלאומי, הם היסודות, המרגישים קודם־כל וביתר־שאת את התגברות הבידול מבחוץ, שמגיעים ראשונים, וביתר מהירות מאחרים, לידי הכרת ההכרח. שביציאת־הגולה, והם שיביאו ראשונים את קרבנותיהם על מזבח אותו המפעל שעליהם להגשימו, להפעילו, כדי להביא נצחון לחזון־ציון שלהם. כשנעזוב עכשיו את עמדת־התצפית שלנו, ונצלול, ראשנו ורובנו, לתוך המציאות, נימצא יחד עם הקוראים במחנה היסודות החלוציים האלה. וכיוון ששׂמנו עכשיו לפנינו את התפקיד לבסס את הציונות, הרי שהביסוס שלנו מן ההכרח שיהיה סינתאֶטי. הביסוס הסינתאֶטי עדיף מן הביסוס החיובי ומן השלילי, והוא מייחד לכל אחד מאלה את המקום היאה לו בקונצאֶפציה הכללית המצורפת.

בטרם נבוא להרצות את עקרוני הביסוס הסינתאֶטי של הציונות, רואים אנו הכרח לעמוד מקרוב על תכונת הקשר בין חלקי־ההרכב של חזון ציון. לעיל כבר קבענו את העדר הקשר ההגיוני ביניהם. כל אחד מיסודות האידיאל, בתור desideratum⁹⁶ הגיוני־מיוחד, ערכו בשביל יתר היסודות הוא לא כאמצעי אלא כראֶגולאטיב⁹⁷. כשאנו רואים את תחיית התרבות כיסוד מיוחד, אין אנו דורשים לשוב אל הצורות הנושנות של ההוויה התרבותית היהודית; לאו, התרבות היהודית המשיכה קיומה, אם גם בצורה מקוצצת, מצומקת, ואפילו הוסיפה להתפתח במשך כל תקופת־הגלות ועד לימינו אנו; אין בדעתנו אלא להביע דרישה ראֶגולאטיבית, שהעם יועמד בתנאים, אשר יאפשרו חופש התפתחות גם ליסודות בעלי כושר־חיים של תרבותו הלאומית כיום הזה.

הדעת נותנת, שחזון גאולתו והצלתו של העם עשוי להתגשם בכל מיני צירופי־מסיבות; ייתכן, שהעם, לכשישתחרר מכבלי הגלות, יינתן גם בתנאים כאלה, אשר תרבותו העצמית תסוף, ובמקומה תבוא אחרת, זרה לגמרי לטיפוס המקורי.

מתקבל מאוד על הדעת, שדבר זה עלול היה, למשל, להתרחש באוּגאנדה; וכן מאוד אפשר, שבתנאים מסויימים יקרה כדבר הזה גם בארץ־ישראל. כדי למנוע כיוון בלתי־רצוי כזה, אנו מנסחים את הראֶגוּלאטיב הזה. והוא הדין בנוגע לשיבה למולדת הישנה: בהניחנו, באורח עקרוני, שהעם יכול היה להיוושע והתרבות יכולה היתה לקום לתחייה גם מחוץ לארץ־ישראל, אנו מעלים, כראֶגוּלאטיב מחייב, את הדרישה, שהדבר ייעשה בפירוש בארץ־ישראל.

הכנסנו את כל הדרישות הראֶגולאטיביות האלה, ואי־אפשר לנו שלא להכניסן, לפי שבתוקף התנאים החמריים של חיי היהודים יש קשר פסיכולוגי הדוק בין האהבה לעם, לתרבות ולמולדת, ואולם הקשר הזה, – ישים נא הקורא אל לבו, – אינו סטאטי, בלתי־אמצעי, כי אם דינאמי. תיתכן אהבה חמה לעם, ועם זה קירבה קלושה ביותר לארץ־ישראל ולתרבות, כפי שמצאנו אצל אי־אלה מן הטאֶריטוריאליסטים; ופעמים להיפך, כמו אצל תומכי אחד־העם. ואולם בדרך כלל נאמר, כי האהבה אל כל מה שהוא יהודי, אם אל העם, אם אל קניני־התרבות, ואם למולדת, אפשרית רק אצל אלה המופרשים והמובדלים בצורה זו אחרת מחיי־המקום של יתר הלאומים בגולה. והנה, הניתוח שלנו לעיל הוכיח, כי במידה שהבידול הזה מקבל צורה חמוּרה יותר, מדכאה יותר, כן נאלץ היהודי להתכנס בתוך עמו, להעמיק יותר בתכנו הפסיכי ובעברו; וככל שהגלות נעשית שנואה יותר, ככל שהנסיונות השונים ליטול את עוקצה כאן, במקום, נעשים מחוסרי־תקווה יותר, כן אנו נעשים אדישים יותר לחיים אשר מסביבנו, וכן אנו פונים במחשבותינו וברגשותינו, ביתר שימת־לב ולעתים תכופות יותר, אל גורל העם, אל גורל תרבותו ומולדתו. ברבות־הימים נקבע בדרך זו קשר אמיץ יותר ויותר, ללא הפרד, בין החוויות האלה. האֶבוֹלוציה הפסיכית של היסודות החלוציים ביהדות, שמרגישים באופן מוחשי יותר מאחרים את הבידול מבחוץ ההולך ומתגבר, מביאה אותם באורח בלתי־נמנע לקליטת חזון־ציון המשולש־האחד. הטאֶריטוריאליסטים שהבחינו בהעדר קשר הגיוני בין יסודותיו, הסיקו מכאן העדר כל קשר שהוא; אין הם מבינים את אופיו הפסיכולוגי והדינאמי, ועל־כן הם חושבים את האהבה לארץ־ישראל ולציון רק כשריד־עבר מקרי, שהולך וגווע. ואולם ציון אינה שריד־עבר ריק מתוכן, ומעולם לא היתה כך; לאו, לעולם הרי היא יציר המסיבות החיות הריאליות של הוויתנו המשקית האזרחית. אין זה תרכיז קרוש של אידיאולוגיה מדורות־עברו, המנותק מן המסיבות הריאליות שחוללוהו בימים־מקדם, כפי שהוא נראה בעיני יריבינו; הוא צמח ועלה מתוך אותו יסוד־החיים הכלכלי, שהם עצמם רואים אותו כיסוד־מוסד הכרחי לכל תנועה חברתית. לאו, היסודות הבריאים ביותר בעמנו, בעלי כושר חיים וקרבן, המסוגלים גם להתארגן לשם מפעל השיחרור הלאומי, כי להם הרגשה־עצמית בריאה, ואין הם מדוכאים ומדוכדכים ככל יתר המון־העם, הם היסודות ההולכים־בראש, כי בהם משתקפות ראשונה מגמות ההתפתחות העתידה של הגלות, כפי שהן מסתמנות בזמננו – הם־הם חיל־החלוץ הנאמן של התנועה, וציון היא האידיאולוגיה הבלתי־אמצעית שלהם. על כן פנתה התנועה הציונית מלכתחילה לציון; והיבדלותו של הטאֶריטוריאליזם מקץ 25 (או 7) שנים⁹⁸, באה בגלל מסיבות צדדיות, שנסביר אותן להלן.

 

ה. הצדדים החיוביים בביסוס הסינתאֶטי    🔗

בתנועה הציונית, באשר היא תנועה טאֶראפּאֶבטית, חשוב מאוד לדעת את תוכן השאיפות של היסודות החלוציים שבה. כפי שראינו תואם זה באורח דינאמי את חזון ציון – כפי שניסחנו אותו בראשית המאמר הזה. אכן, הטאֶריטוריאליסטים יש להם חולשה מובנת למדי לחשוב את עצמם על החוגים החלוציים, ואף המתקדמים ביותר של התנועה. נבחון איפוא מקרוב דעה זו שלהם. כבר אמרנו כי בכל תנועה צריכים להיות שותפים במידה שווה הסבל והאידיאל. ואילו הטאֶריטוריאליסטים אינם נותנים כל אידיאל שהוא, – או, אם גם נדמה להם כי יש עמם אידיאל, הרי כל כוחו היוצר נמק בשרשו, על ידי שהוא שואב את תכנו אך ורק מעובדת הסבל עצמו, שהוא גם מופשט מסביבתו הקונקראֶטית. והלא כבר הראינו, כי הפשטה כזו אינה נותנת דבר, מלבד ריקנות גמורה – סבל ריק, ובהתאם לכך – אידיאל ריק של חופש. אידיאל חסר־תוכן שכזה אין בו כדי להוליך למעשי גבורה וקרבנות, אין הוא יכול להפעים את הלבבות, בסבל מופשט כזה אין להניע כל מחנות חלוציים בשום תנועה. כבר הראינו את דוגמת התנועה הסוציאלית. כאן רוצים אנו להוסיף ולפתח אותו רעיון. כדי שאיזה מעשה­־יצירה ממושך יצליח, כדי שיהא לו מקום בכלל, דרושים, מלבד תנאים אוביאֶקטיביים נוחים, גם תנאים סובּיאֶקטיביים אלה: מציאותה של מטרה אהובה ומושכת, המוגדרת באורח קונקראֶטי, מטרה שעליה יש להיאבק, ומציאותו של אויב קוֹנקראֶטי, אשר נגדו מכוּון המאבק. מתוך שני תנאים אלה בכללוּתם ניזונים אותו תוקף מוסרי ואותה עקשנות, הנחוצים כל־כך למפעל־גבורה. הטאֶריטוריאליזם חסר את שני הגורמים האלה; בעוד שהוא טוען ל"חירותו" של העם היהודי, אין לו אוֹבּיאֶקט קונקראֶטי אהוב; אויבו – הגלות – אף הוא מופשט ובלתי־נתפס. על כן הוא משתפך כולו בחמת־פולמוס עם אויבו הקונקראֶטי – עם ציוני־ציון. משום כך נדון הטאֶריטוריאליזם בגזירת הגורל לעקרות; חסידיו, שלמראית־עין ובדיבור הם פעילים, מסוגלים כל־כך למסירות־נפש ומפוכחים כל־כך, הרי לאמיתו של דבר, מחוץ לוויכוחים אתנו, אינם מסוגלים כלל לשום עבודה טאֶריטוריאליסטית תכליתית. מעולם לא נתקלנו בטאֶריטוריאליסט שלומד גיאוגראפיה ואֶתנוגרפיה של כדור־הארץ – כשהוא “מבקש טאֶריטוריה”; לצורך המשלחת לאוגאנדה אספו סכום כסף עלוב ביותר, ולא נתנו לה כל הוראות, לא קבעו כל פיקוח; על קניית־שקלים בעוד מועד הם נותנים דעתם לעתים רחוקות, – והלא מעניינם הישיר הוא לדאוג לרוב מכריע בקונגרס. אידיאה, שהוכרז עליה בקול רם כל־כך, בעוד שאותות עלובים כל־כך מלווים אותה בהיכנסה לחיים, נושאת בתוכה את כל הסימנים של פשיטת־רגל בלתי־נמנעת.

מאחר שבסבל בלבד, כשהוא לעצמו, אין די בשום פנים ליצירה מכוּונת; מאחר שאותה התעוררות־הלבבות, שהוא מסוגל לחולל, אין בה אלא כדי התלקחות קצרה, לשעה, לעת פורענות קשה ביותר – הרי ברור לנו, מהו החטא הקדמון של הטאֶריטוריאליזם: לפי שהוא מיוסד על הסבל בלבד, הרי הוא משולל כל כוח חיוני, פעיל. ואילו ציונות־ציון ביסוסה הוא סינתאֶטי, ובו מופיעים בראש וראשונה, מלבד הכוחות החיצוניים, הנוגעים בשאלה היהודית, – גם הסבל וגם האידיאל. הסבל, אי־־הנורמאליות של כל העם היהודי, או של המוניו העיקריים, והאידיאל של היסודות החלוציים שבו.

הקורא הנוטה ליחס ביקורתי יראה, אולי, בצד השלילי של ביסוסנו – יחס פילאנטרופי כלפי העם, ובצד החיובי – אינדיווידואליזם אריסטוקראטי. זאת יטענו בכלל כנגד תורת הציונות שלנו, באשר היא תנועה טאֶראפּאֶבטית, שתכונתה בזמן הראשון ובמשך תקופה ארוכה היא לא של תנועת־עם, כי אם של מפעל מפלגתי של אידיאליסטים־חלוצים. התיאוריה שלנו תהיה זרה מאוד לחיכּם הדימוקראטי של רבים לא רק מבין המתנגדים, אלא גם מבין החברים. אבל אנו למדנו להבדיל בין הדימוקראטיזם של אנשי־מליצה טרזנים ובין הדימוקראטיזם האמיתי, אשר משום כך אינו טרדני. אם התיאוריה שלנו אינה מוצאת חן בעיני מישהו, משום שמועטת בה הדימוקראטיות שלמראית־עין, הרי זה אך מעיד לרעתו. האמינו, מאוד היינו שמחים לראות את תנועתנו כתנועת־עם והדבר מוצא חן בעינינו, אולי לא פחות מאשר בעיניכם. אבל – מה נוכל לעשות! אכן, אין אנו רואים כל חטא בתורת־הציונות שלנו, כתנועה טאֶראפּאֶבטית, ולו גם מטעם זה בלבד, שבמציאות יש מעבר ישר והדרגי בין סבלו של העם לבין האידיאל של האוואנגארד שלו, בניגוד גמור לטענותיהם של הטאֶריטוריאליסטים. אם ננקוט בידנו את המושג הרופף “אינטאֶראֶסים של העם”, שיריבינו משתמשים בו, ודאי שלא נפיק את ציון מתוכו, כי, כפי שראינו, אי־אפשר בכלל להפיק כל דבר מתוך מושג מעורפל זה; גם מסבל העם, באותה צורה מופשטת שאוצלים לו הטאֶריטוריאליסטים, ודאי שאין מעבר לציון. אולם אם ננקוט סבל זה במסגרתו הקונקראֶטית – ואחרת גם אי־אפשר לדון בו – כי אז יימצא, שהסבל הזה, זו אי־הנורמאליות היסודית של העם היהודי, הוא בידול גובר מן החיים אשר מסביב. אילו היה העם היהודי “סובל” סתם, – כי אז היה, כמובן, האידיאל היחידי: הצלה וגאולה, והעם לא היה “צריך” לשום דבר מלבד זה; אולם בתנאים הקונקראֶטיים ההווים של הבידול יש “צורך” לעם היהודי, – כלומר, בראש וראשונה ליסודות החלוציים של תנועת השיחרור הלאומי, – בחזון־ציון, ובכלל זה במולדת הקדומה. מציאותו של המעבר שנקבע על ידנו מודגשת בבהירות רבה למדי, אפילו על־ידי אותה אהבה רפויה לתרבות העם ולארץ־ישראל, שמהבהבת כיום בלב היהודי. בכלל יש להעיר, שציונים־ממש כלומר, יהודים הנושאים בלבם, לפי שעה, כמיהה רפה לארץ־ישראל, אלא שהיא עשויה להתלקח בכל־עת לשלהבת עזה – מספרם רב הרבה יותר מכפי שאפשר לחשוב על פי מספר השוקלים הרשומים. אמנם, מתנגדינו אינם בושים להצהיר, כי אין זו אלא “פופולאריות” מסויימת של ארץ־ישראל בקרב העם. קלות־דעת גסה, קהה כזו יש בה כדי לעורר התמרמרות ממש. אפשר וצריך לאהוב את העם; אבל אין זה פוטר מן החובה לנהוג בו יחס של כבוד, אלאֶמאֶנטארי לפחות. פנו אל היהודי הפשוט, שלא הושחת על ידי הוויכוחים, שלא פוּטם במליצה המפלגתית, אמרו לו, שארץ־ישראל היא רק “פּוֹפּוּלארית בעם”, כשם שכל ארץ אחרת לא־נודעת עלולה להיות מקובלת – והלא עד לעומק־נפשו תעליבוהו. כן, ארגאֶנטינה היתה מקובלת; על־כן אמנם, נשכחה עתה מלב. כן, גם אוגנדה היא פופולארית כעת; על־כן…

שום אינדיווידואליזם אריסטוקראטי איננו ולא יוכל להיות בביסוס הסינתאֶטי שלנו; היסודות החלוציים – הם אלה, שחשו לפני השאר בבידול והשיגו את ההכרח ביציאת־הגלות, אך אין פירושו של דבר, שהם – יחידים, נבחרים. בפּאֶרספּאֶקטיבה הדינאמית של גידול תנועתנו תתפתח האהבה הרפויה של העם לארץ־ישראל בחוגים נרחבים יותר ויותר, עד כי תיהפך לאותה נהִייה כבירה, שאנו מבחינים כיום בקרב החלוץ. אכן, האהבה הזאת היא עדיין חלשה מאוד בחוגים הרחבים, שעל־כן אנו יכולים להניח מבחינה עקרונית, כי התעמולה הטאֶריטוריאליסטית יש בה משום סכנה כלשהי לציונות. יש לדעת, כי הדביקות בערכים הלאומיים היא, בדרך כלל, מסוג אותם הרגשות שאינם תלויים בטובת־הנאה הנקנים בדרך של חיקוי בימי הילדות, והם מהבהבים באור קלוש ובלתי־ניכר בעמקי־הנפש, בלי שישפיעו, כנראה, השפעה של ממש בחיים הפרטיים והחברתיים. התעמולה עלולה להשפיע מאוד על רגשות כאלה, הן לטובתם, והן כנגדם. כאשר זיקות (או אי־אהדות) כאלה יש לפניהן אובּיאֶקט קונקראֶטי בעין, לאמור, כאשר מלבד הזיקה יש גם התקשרות (או, כאשר מלבד אי־האהדה יש גם ניגוד גלוי), אזי מתלַבה הרגש מאוד גם בלי עזרת התעמולה, בלחץ מסיבות חיוניות. אולם בהיעדרן של אלה האחרונות – וכך הוא אמנם, המצב אצל היהודים, המנותקים מחיים לאומיים טבעיים, – הרי אי־אפשר בלי תעמולה, אם אתה מבקש אהדה לרעיונך. על כן אנו מניחים אפשרות של סכנה בתעמולה הטאֶריטוריאליסטית. ואולם אין להפריז בערך הסכנה. גם התעמולה פנים שונות לה: התעמולה בדיבור, לעולם לא תוכל להתחרות, מבחינת ההצלחה והתכליתיות, בתעמולה שבמעשה. אילו היו הטאֶריטוריאליסטים מסוגלים למעשה ממשי, חי, אילו פתחו בעבודה מתוכננת באיזו טאֶריטוריה מסויימת, וצעדיהם הראשונים היו זוכים להצלחה, היה העם הולך אחריהם, כמובן, כלומר, רבים מבני־הנוער היו מביאים לשם את קרבנם, והמון־העם היה תומך במפעל־הגבורה שלהם תמיכה מוסרית וחמרית. אך לאשרנו הרי הטאֶריטוריאליזם, כמו שהוא, כקוֹנצאֶפּציה, צמוק ודל ביותר, משייהפך בזמן מן הזמנים באורח טבעי, – שלא בצירוף־מסיבות מיוחד – לגורם־יוצר מקדם באמת בגורל העם היהודי.

במקום שאין אנשים, שם כל נחשל לגברא־רבא יחשב⁹⁹; באין דרך הרי גם הטאֶריטוריאליזם – מטרה. יש רק אפשרות אחת, שיהא הטאֶריטוריאליזם לגורם־יוצר בגורל היהודי, וזה, אילו הוכח בעליל – ולא שנדמה היה, כעכשיו, – שארץ־ישראל אינה ניתנת בשום פנים להיות מקום הצלה וגאולה לעם־ישראל. בלשון אחרת, הטאֶריטוריה יש לה טעם רק כמוצא, במקרה של כשלון בציון, כפי שקבענו כבר לעיל.

על כל פנים, לא על אהבת העם לארץ־ישראל אנו סומכים; יודעים אנו כי אפילו הקולוניסטים בארץ־ישראל, שנואשו מן האפשרות של חיי־פרנסה לעם בארץ־הקודש, נצטרפו לאוגאנדאים, – אלה הציונים בעלי תחנת־הביניים – ומהם, כמו, למשל, בן־יהודה, הצטרפו אף לטאֶריטוריאליסטים¹⁰⁰. על עובדה זו מצביעים מתנגדינו לעתים תכופות ובתרועת נצחון, ובזאת הם מגלים תמימות ללא־כפרה. אכן, אף זו הוכחה! מה, איפוא, לדעתכם, אין להם כל קירבת־נפש לארץ־ישראל? אמור מכאן, שפּאטריוט אירי, היוצא לאמריקה, אינו אוהב את מולדתו? והלא הקולוניסטים שלנו רוצים בטאֶריטוריה או במלון־לילה לא לצרכיהם הם כלל; אלא שמניעה אותם החמלה הפילאנטרופית כלפי יהודי־הגלות, שלפי דעתם אין הללו יכולים להשיג עכשיו את ארץ־ישראל בשום פנים. מאותה עובדה מסיקים יריבינו מסקנה עוד יותר שטחית, כאילו אין ארץ־ישראל מתאימה ליהודים כלל. ואף אמנם, איך אפשר לשער אחרת – הלא הקולוניסטים עצמם חושבים כך! שערו בנפשכם, הלא הקולוניסטים הללו – הם אנשים היודעים כל דבר לאשורו, אנשים מלומדים ובני־סמך – וכיוון שהם סבורים, מן הסתם שכּך הוא! הנה כי כן, אילו ביקשתם לדעת לפני הפרעות בקישינוב¹⁰¹, אם ישוערו תופעות כאלה במאה העשרים – הרי הדרך הטובה ביותר היתה לשאול על כך אצל איזה אינטאֶליגאֶנט טוב־לב מן היהודים־הליבּאֶראלים של קישינוב; הלה ודאי היה נותן לכם ידיעות מדוייקות, והייתם יכולים לעסוק ברוח שקטה בעסקיכם עוד שבוע לפני חג הפסח¹⁰².

בכלל, מגוחך הוא להעלות את שאלת הגורמים־היוצרים כדרך שמעלים אותה הטאֶריטוריאליסטים. לא אהבת העם לארץ־ישראל, לא האידיאל של החלוצים, אף לא הסבל והשיעבוד כשלעצמם, כפי שהם מובאים בדיוניהם של מתנגדינו, אינם הכוחות הקובעים והמכריעים בתנועה. אמור מכאן, שפתרון מוחלט לשאלת התפקיד היוצר של האידיאל שלנו אינו אפשרי על יסוד העקרונות בלבד, הנבחנים כאן על ידינו, והוא תלוי במאֶתוד של התכנית המעשית, שעל־כן אנו דוחים את הפתרון עד לפרקים המעשיים. אכן, אין אנו נוטים כלל לתלות תקוות יתרות באידיאליזם ובמסירות־הנפש הכרוכה בו, ויודעים אנו כי בתכנית של העבודה המעשית יש לייחד מקום רב ככל האפשר לתועלת, לנוחות ולחופש, ופחות ככל האפשר – לנכונות להביא קרבנות על מזבח האידיאל. ועם כל אלה חייבים אנו לזכור, בכל זאת, שהקרבנות יידרשו, ובשום דרכי־התיישבות, מחוכמים ביותר וחדישים ביותר, לא יסלקו הטאֶריטוריאליסטים את ההכרח הכבד בקרבנות ובתלאות.

יריבינו תמהים ומתמרמרים, איך אפשר לעורר את “העם” לקרבנות בשם “איזו” ארץ־ישראל, שאינה קשורה קשר כלשהו עם הצרכים הממשיים של העם. אולם הקורא שעקב בתשומת־לב אחר הרצאתנו ותפס את האופי הטאֶראפּאֶבטי של התנועה הציונית, מבין, כי אין אנו דורשים כל קרבנות מאת העם, מלבד אהדה ועזרה. ודאי, מפעלנו נועד, אמנם, לתת באחד הימים תשובה מספקת לצרכיו הקרובים ביותר של העם היהודי, להעלות ארוכה למחלת־הדורות שלו, שאם לאו, לא יוכתר ענייננו בנצחון הסופי ולא ישא ברכה כלל. ואולם אנו מעוררים לקרבנות לא את העם היהודי, כי אם את החלוצים ההולכים בראש תנועת השיחרור הלאומי; ולא בשם ארץ־ישראל בלבד אנו קוראים להם, לא בשם איזה צד אחד של חזון־ציון המשולש־האחד, אלא בשם כולו בשלימותו; אנו פונים אל הכרתם הלאומית, אל שנאתם את הגלות.

כל האמור כאן עלול לעורר אי־אלה שאלות בלב הקורא. ראשית יפקפק, אולי, אם אפילו אהבת האידיאליסטים לציון, – מאחר שאינה אלא תגובה פסיכולוגית ללחץ הבידול מבחוץ, – אם אפילו היא עשויה ליהפך מניע כביר ממריץ, הדוחף לקרבן ולמעשה־גבורה. מובן מאליו, שאין מדחום כזה, אשר ימוד את מעלת־החום של האהבה הזאת ואת שיעור כוחה, אבל אין ספק, שאהבה זו, שצמיחתה על קרקע התנאים החמריים שבהווה, ניזונה במידה רבה מן התעמולה ומן הפולמוס עם היריבים, והיא מתחזקת עוד יותר בכוח האירגון המפלגתי. אפילו המארכסיסט האדוק ביותר יודע, מה ערך עצום יש להבהרת ההכרה־העצמית; ולהבהרה כזו, אמנם, מסייעים מאוד הוויכוחים. משום כך אנו מוצאים לעתים קרובות שהוויכוחים והפולמוס פועלים במידה לא פחותה מאשר איזו מסיבה חמרית חיונית ביותר. בתהליכי החיים המפלגתיים בזמן האחרון זכתה אהבתנו לארץ־ישראל ליציבות מוסרית לא־מועטת, בזכות התנגדותנו הטבעית בלבד, שנאלצנו להתנגד לטאֶריטוריאליסטים; וכאשר נלך לעבוד בארץ־ישראל, כאשר ננתק את קשרי־הנכר אל הגלות ונקשור קשרים חדשים עם ארץ־ישראל, נתקשר אז אליה גם ביתר־­שאת, כיוון שכל מעשה מקשר. בגולה אין אנו עושים בעצמנו שום דבר, על פי תכניתנו וכוונתנו אנו – כאן רק עושים בנו משהו קשה, מעיק וכבד כסיוט, ואנו תועים כמו בערפל, ברשת זו של יחסים מסובכים, שלא אנו מסַבכים אותם, ולא בכוחנו כאן להתירם. ואילו שם, במקום שאנו נמשכים אליו בכוח האידיאלים שלנו, נאהב שבעתיים את כל פירות יגיעותינו ומאמצינו, שם יתלקח הזיק המהבהב של אהבתנו ויהיה לשלהבת. אך שוב, דבר זה יכול להיות רק אצל אלה המרגישים כבר עתה את המשיכה לארץ־האבות; רק השאיפה הזאת תתן לנו את הכוח להיאבק ולסבול למען המטרה המאירה.

שנית – ישאל הקורא – מאחר ששללנו באורח עקרוני את הביסוס ההיסטורי של הציונות, כמיותר ואפילו כטפל; מאחר שהביסוס החיובי קיבל אצלנו צורה בלתי־שכיחה כלל, ונמצא שהאהבה לארץ־ישראל אינה בגדר עקרון ראשוני, נצחי, מדור־דור, של העצמיוּת הלאומית היהודית, כי אם תגובה פשוטה על לחץ הבידול מבחוץ, – כלום אין מתערערת על ידי־כך בשרשה כל אהבתנו לארץ־ישראל, כלום אין מתערער בזה כל חזון־ציון? בנדון זה נזכיר לקורא את מימרתו של בּאֶקון איש ואֶרוּלאם: “רק מי שנגע בשפתיו בגביע הפילוסופיה, נעשה אתיאיסט; מי שהריק את הגביע עד תומו רק מתחזק באמונתו”. אין לדעת, אם אותו פילוסוף ערמומי־פיקח לא העמיד פנים; מכל מקום, יש משהו נכון במימרה זו. כי אמנם, רק אדם שמחשבתו שטחית והרגשתו שטחית, משנודע לו כי חוויותיו משוללות אותה הילת קדושה צרופה, שהוא עיטר להן באורח בלתי־ביקורתי, מוכן לתתן לביזוי גמור, לא לביקורת אלא לקלס. ודאי, לא מעטים הציונים, השואבים את כל אהבתם לציון מתוך בטחון תמים, שהאהבה הזאת יש בה משהו בראשיתי, מאֶטאפיסי, נצחי. וכפי שאמרתי, תעמולתם של חסידי הביסוס ההיסטורי מחזקת את אמונתם והרגשתם של אנשים כאלה. אולם קלושה, בכל זאת, אהבה זו הזקוקה כל־כך לאונאה עצמית תיאוראֶטית – אין לבטוח באנשים כאלה. אדם, שהרגשתו עמוקה, אפשר לו לשתות את כוס־הדעת עד תומה, בלי שרגשותיו יינזקו; ידיעת הסיבות והיסודות, שחוללו את אהבתו, ההבנה המפוכחת בערכה הריאלי, רק נותנת בידו מכשיר אדיר ליצירה. שם המכשיר הזה – בהירות־המחשבה. מעולם לא היתה בהירות המחשבה מכשול לרגש, לעמקותו ולעצמתו, כי, בראש וראשונה, הביקורתיות אינה נקרנות. ואולם מוחות בהירים ביותר נכשלים בטעות זו לעתים לא רחוקות, ויסלח לי הקורא אם אראה עצמי נאלץ לסטיה מן הנושא, משום חשיבותה של השאלה. כך, למשל, מצאנו אצל האֶפדינג, בפתח ה"אֶתיקה" שלו, שהוא מביע חשש, שמא יגרום ניתוח הרגשות המוסריים לנטילת רעננותם התמה וחיותם. וכן גיאו, בספרו “Histoire et Critique des Systèmes de Morale Anglaises”¹⁰³ מבקר, על יסוד דומה לזה, את תורת האוּטיליטאריסטים¹⁰⁴ והאֶבולוציוניסטים על השתלשלות הרגשות המוסריים וההערכות. סבור אני, כי ההכרה באמוראליות או באי־מוראליות של מוצא הרגשות האלה ממיתה באיש ההוגה את יחס־הכבוד לרגשות האלה. זוהי נקודת־השקפה מוטעית ביסודה. דורנו הדימוקראטי לימד אותנו לבקש את מעלות הנושא בו גופא, לכבד אותו על סגולותיו הוא ולא על סגולות אבות־אבותיו. הטעות שבנקודת השקפתו של גיאו, שבה מחזיק, לפי השערתנו, גם הקורא המקשן, עולה מתוך דוגמאות רבות. כל האוטיליטאריסטים והמאטאֶריאליסטים, באֶנתאם, מיל, ספּאֶנסאֶר, פויאֶרבאך, מארכס, פיסאראֶב וההולכים בעקבותם, היו אנשים הגונים מאוד, מאוד, אם לא למעלה מזה, אף כי הבינו ברור, שעיקרי המוסר אינם נצחיים ואינם טבועים מקדמת־דנא בטבע האנושי, ולא אדבר כלל על מופת מזהיר של אוטיליטאריסט, כגון שפינוזה¹⁰⁵. שום אדם, שהכיר מתוך ניתוח תיאוראֶטי ומתוך יחס ביקורתי כלפי מליצת משוררים, – את המקור הפיסיולוגי של האהבה המינית, לא בגד בכל זאת משום כך באהובתו. מי שאינו אוהב את ציון, לא תעירו בו את האהבה הזאת על ידי שום אילנות־יחס נאים ביותר; ואילו האדם שאוהב בלב שלם את ציון, לא יזיק לו אם ידע את מוצאה הריאלי של אהבתנו, ואין צורך כלל להסתתר מאחרי מסך־הערפל המטאפיסי או המדעי־כביכול של מליצות אנשי “הפראקציה” ואנשי־"קדימה".

אנו מסכמים את תוצאות שני הפרקים האחרונים. לא קונצאֶפציה שלימה עומדת בדמות הטאֶריטוריאליזם לעומת ציונות־ציון שלנו, כפי שסבורים יריבינו, אלא שארית צמוקה של קונצאֶפּציה. השקפת־העולם היחידה, שיש עמה תשובה מניחה את הדעת לשאלה היהודית על כל צדדיה, היא הקונצאֶפּציה הסינתאֶטית השלימה של הציונות. התורה החד־צדדית של הטאֶריטוריאליסטים, המושכת את לב ההמון בפשטותה, אינה נותנת למעשה שום דבר לתנועת השיחרור הלאומי. תורה זו, המעלה בצדק למקום הראשון את מצוקות־העם, תופסת, בכל זאת, את המצוקות האלה בהארה מופשטת מדי, בהפשיטה אותן מסביבתן החמרית הקונקראֶטית. הרי היא טורחת ליצור אידיאל מאַין, וכך היא מתנפצת אל ריקנותה היא גופא. בו בזמן היא מתעלמת שלא בצדק כלל מן האידיאלים החיים של היסודות החלוציים בתנועת השיחרור הלאומי, ואם היא מבקרת את האידיאלים האלה, אין בכוחה לתת במקומם משהו חי ויוצר. הטאֶריטוריאליזם אינו אידיאל, כי אם עקרון חד־צדדי, השאוּב גם הוא מתוך אותו האידיאל, שעמו מבקש הטאֶריטוריאליזם להתחרות. נקודת־הראות של “האינטאֶראֶסים של העם” היא, בלי ספק, נקודת־ראות נכבדה; אולם טועים הטאֶריטוריאליסטים בחשבם, כי על־ידי כך הם מתעלים מעל לנקודת־הראות הציונית. החֵלק אינו יכול להיות למעלה מן השלם; והלא נקודת־הראות של האינטאֶראֶסים־של־העם היא רק אחד הצדדים בקונצאֶפּציה הציונית הכללית. החלק יכול להיות רק נעלה על שאר החלקים; אולם גם בחזון־ציון המשולש הכללי מכריע היסוד הראשון – שיחרור העם ותחייתו – את כל היסודות האחרים. כללו של דבר, אי־אפשר ולא ייתכן להתרומם מעל לנקודת־ההשקפה הציונית ולהישאר בו בזמן על קרקע תנועת השיחרור הלאומי. הטאֶריטוריאליסטים, שהחזיקו קודם בחזון־ציון המשולש, וסרו ממנו אחרי הקונגרס הששי למען הטאֶריטוריאליזם, לא התרוממו מעל עמדתם הראשונה, אלא ירדו למטה ממנה. הווה אומר, שעצם המעבר שלהם מציונות לטאֶריטוריאליזם אינו אות להתקדמות הכרתם־העצמית הלאומית והאזרחית, אלא, להיפך, אות לירידה והתנוונות.

מיותרת ועקרה היא הטענה, כאילו “אין העם זקוק לשום דבר מלבד לחם־וחירות”; אילו גם היה הדבר כך, הרי אין לזה כל ערך לגבי תנועת השיחרור הלאומי, כי משום האופי הטאֶראפּאֶבטי של הציונות, אין “העם” יכול לקחת בזמן הראשון חלק ניכר בתנועה, וצרכיו – בין שמתנגדינו תפסו אותם תפיסה נכונה ובין שלא תפסו, – אין להם ערך מכריע בבחירת ראשית־הדרך וקביעת האידיאל הסופי. שני אלה נקבעים על פי השאיפות והאינטאֶראֶסים של היסודות החלוציים בתנועה, והאידיאל הטבעי והישיר שלהם הוא ציון המשולשת־האחת. ציון לא היתה מעולם ואיננה כיום פרי קאפריסה או שגיון־רוח של קבוצה כיתתית; חזון ציון צמח ועלה מתוך התנאים החמריים, מתוך הבידול המתגבר, שהולכים ומבשילים לגבי כל העם היהודי. חזון ציון הנהו תשובה מלאה ומקפת לתהליכי הבידול המתחוללים, לתהליכי הגיבוש של שנאת־ישראל ושל הלאומיות היהודית, לגידול הגירעון הלאומי ולנורמאליזציה של הגלות.

 

ו. סוף בירור השאלה DE JURE    🔗

כל אידיאל, הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל, ניתן להגדרה זו: אידיאל הוא מצב או דמות המצטיירים ברוחו של אדם, שהרצון המוּדע שואף לשנות בהתאם להם את המציאות האוביאֶקטיבית אשר לפניו. שלושה יסודות ישנם כאן בעין: האידיאל, הרצון המוּדע והמציאות האוביאֶקטיבית. בהתאם לכך אפשר לחלק לשלושה סוגים עיקריים גם את התביעות, שההכרה המוסרית תובעת מאת כל אידיאל: א. תביעות שנוגעות לתוכן האידיאל עצמו ולהיקפו; ב. תביעות שמתייחסות להשפעת האידיאל על הרצון־היוצר גופו; ג. תביעות שנוגעות לתכונת ההשפעה האפשרית של האידיאל על המציאות האוביאֶקטיבית. בנדון ראשון צריך האידיאל, בראש וראשונה, לגעת בתחום מקיף ביותר הן של חיי הרצון המעוניין גופו והן של היחסים הקיימים במציאות האוביאֶקטיבית הנועדה לשינוי. כך תנוסח התביעה בדבר ההיקף הסוביאֶקטיבי והאוביקטיבי של האידיאל. בנדון השני, צריך האידיאל לדעת לכוון את הרצון המעוניין, לעורר אותו לפעולות, שלא יישאר אדיש או פּאסיבי למתרחש לעיניו במציאות האובּיאֶקטיבית. כך תנוסח התביעה בדבר הערך המלחמתי של האידיאל. ולבסוף, צריך האידיאל להיבנות באופן, שתהא לו השפעה ממשית בכיוון הרצוי על עצם המציאות האוֹבּיאֶקטיבית. כך מנוסחת התביעה בדבר הפּרוֹגראֶסיביות של האידיאל. בהקיפנו בסינתאֶזה כוללת אחת גם את השפעת האידיאל על הרצון, גם את השפעתו האפשרית והרצויה על המציאות, אנו מקבלים בתביעה השלישית, במשמעותה הרחבה יותר, – נוסחה מגובשת לכל התביעות הנדרשות מאת האידיאל על ידי ההכרה האזרחית־המוסרית הבהירה והמפותחת. ועתה המשימה לפנינו, יחד עם הקורא, להקביל את הציונות לעומת הטאֶריטוריאליזם לפי התאמתם לתביעות האמורות בזה.

תביעת ההיקף מתייחסת למטרה עצמה, ולא לאמצעים שנועדו להגשמתה. האמצעים כשלעצמם נבחנים, בכלל, על פי קני־מידה מעשיים ומוסריים אחרים לגמרי: האמצעים צריכים בכלל להיות תכליתיים וחסכוניים יותר, עליהם להשיג תוצאות מרובות ככל האפשר בהשקעת־מרץ מועטת ככל האפשר, ובו בזמן לא להיות מנוגדים למידות הכלליות של ההכרה המוסרית, כלומר לא לפעול ברוח העקרון הישועי המסוכן: “המטרה מקדשת את האמצעים”. מכל מקום, שאלת האמצעים תלויה ועומדת ונתונה לדיון מעשי. מתוך ראיית האידיאל הסופי אפשר לראות לפי שעה אמצעים מרוחקים יותר כמטרות קרובות, אולם מתוך כך עדיין אין הם נעשים לאידיאל, ואין הם יכולים לקבל את סמכויותיו המוסריות. על כל פנים, אם גם המטרה האידיאלית היא ילידת המציאות, אין היא צריכה לסגל עצמה אליה בכל עת, ואילו האמצעים, המתואמים למציאות, צריכים לשמור בו בזמן על תוכן המטרה והיקפה, שלא ייפגעו. כללו של דבר, עלינו לבחור, לבדוק לעתים קרובות ולהחליף את האמצעים, מתוך שמירה על המטרה, ולא להיפך – לקיים את האמצעי שנבחר פעם אחת ולעולמים ולהחליף את המטרה הסופית. הטאֶריטוריאליסטים מונים בנו את החטא, שבעוד שאנו רואים לפנינו תמיד את חזון־ציון, אנו מחליפים את דרכי ההגשמה ואמצעיה, ואילו הם שומרים על דרישת הצ’ארטאֶר, כאמצעי היחיד הנאות והתכליתי ואינם סרים ממנה כמלוא נימא. את התביעה החוקית בדבר היקף המטרה מערבבים הם בתביעה השרירותית בדבר ההיקף המחויב של האמצעים ועצמתם, ואפילו אין האמצעים מתאימים למטרה שנקבעה תחילה, אפילו יש צורך לסלק לשם זה את עצם האידיאל. התביעה להיקף רחב של האידיאל הציוני, פירושה מן הבחינה הסוביאֶקטיבית הוא, שיוּבע בה מאכסימום אידיאלי של ערכים לאומיים; ואילו מבחינה אובּיאֶקטיבית מחייבת תביעה זו, שמסביב לדגל האידיאל אפשר יהיה לכנס יחד את כל החוגים המעוניינים, באיזו צורה שהיא, ביסודות כל שהם של ציון, כלומר – בשלילת הגלות. והנה, חזון־ציון המשולש־האחד שלנו מספק בהחלט את התנאים האלה. מבחינה סוביאֶקטיבית הרי ברור הדבר מאליו; לא קשה לראות, שהטאֶריטוריאליסטים לא זו בלבד שאין עמם המאכסימום הרצוי של ערכים לאומיים, אלא שהם שקדו לצמצם גם אותו מאכסימום, שהם עצמם ניסחוהו קודם, בברית אחת אתנו בחזון ציון. ואילו מבחינה אוביאֶקטיבית נראה היקף האידיאל שלנו בעליל, ולו גם לפי זה, שבמחנה אחד אתנו יכולים לפעול גם אותם הכוחות החלוציים של עמנו, הרואים את כל תוכן התנועה בהצלת העם, וגם אותם הרואים את כל מרכז הכובד בתחיית התרבות העברית; כל המגמות החדצדדיות הללו וכיוצא בהן תופסות מקום בקצווי־המחנה, ואילו אנו, ציוני־ציון, שתופסים עמדה מרכזית, מרכזים בסיסמתנו, כמו בעדשה, את הקרניים המפוזרות של ההכרה־העצמית הלאומית היהודית. בארץ־ישראל יכולים גם הטאֶריטוריאליסטים לעבוד יחד אתנו, ביחוד במקרה שאין כל טאֶריטוריה אחרת; ואפילו היתה טאֶריטוריה אחרת, יש לומר שמתנגדינו היו הולכים לארץ־ישראל לפעול בה, אילו ניתנו שם ערובות משפטיות. ולהיפך, מסביב לדגל הטאֶריטוריאליסטי לא יוכלו להתלקט אלא הטאֶריטוריאליסטים עצמם. איש מן הציונים, בין הרוחניים, בין המדיניים, לא יסכים ל"טאֶריטוריה" כל עוד לא אפסה התקווה האחרונה להשיג את ארץ־ישראל בתנאים הדרושים לתחיית היהדות, לפי תביעת תומכי אחד־העם, ולפי תביעתנו אנו – גם לתחיית היהודים.

למרות כל אלה צווחים מתנגדינו, כולם כאיש אחד, שהאידיאל שלנו כובל את התפתחותו החפשית של העם, על־ידי שהוא מתווה לפניו מראש כיוון מסוים. אכן “התפתחות חפשית” נאה היא – מה נאמר ומה נדבר! הפקירו את “העם” ל"התפתחות חפשית" בלי כל התערבות מצד אוואנגארדים משחררים – האם רבה הטובה שתצמח מזה לעם? ואולם הכוחות החלוציים הולכים ציונה – דבר זה הבהרנו למדי.

הרי שתביעת ההיקף הוא ענין פשוט ביותר; וכן נפתרת בקלות גם השאלה בדבר התאמת האידיאל שלנו לתביעת הערך המלחמתי. כדי שאידיאל יהיה לו ערך זה באמת, עליו לשמש מבּע לאקטיביות של הרצון המוּדע, היוצר. ואילו האקטיביות מחייבת בהחלט עצמאוּת, הגדרה־עצמית של הרצון הזה. והנה, גם אם יתכסו הטאֶריטוריאליסטים בכל מיני מליצות גבוהות, אף על־פי כן לא יוכלו לטשטש את העוּבדה, שכל הקונצאֶפּציה שלהם ספוגה כולה רוח של האֶטאֶרוֹנומיה¹⁰⁶, הנוטל בהחלט את הערך המלחמתי מן האידיאל שלהם, בהניחו מראש היגררות פּאסיבית אחרי צירופים מקריים חיצוניים. גם בחירת הטאֶריטוריה, גם בחירת הדרך ליישובה – כל זה מסור לרצון המעצמות ולחסדן, ואילו לעצמם משאירים הטאֶריטוריאליסטים רק את הרשות להסכים או לא להסכים, לקבל או לא לקבל, והם מסתלקים מלכתחילה לכוון את הבחירה.

ההאֶטאֶרוֹנוֹמיה של העקרון, המוסר את יצירת כל התנאים־המוקדמים ההכרחיים לרצון המעצמות, פוגמת גם בכל המסקנות של הטאֶריטוריאַליסטים, כפי שניווכח להלן. לעיל כבר אמרנו, שהטאֶריטוריאליזם, המתבסס על יסוד של סבל מופשט בלבד, אינו נותן כל תוכן לאידיאל, שעל־כן אי־אפשר לתפוס את הטאֶריטוריאליזם כאידיאל מעשי, אלא כעקרון תיאוראֶטי בלבד. ואולם כל עקרון, המבקש להיראות כבעל ערך מעשי, צריך להכיל בתוכו תוכן מסויים, צריך לבוא לידי קונקראֶטיזציה. הקונקראֶטיזציה יש שהיא פּסיכולוגית, ויש שהיא גם אוֹביאֶקטיבית. אם השתיים תואמות יחד, הרי לפנינו תופעה של הצלחה; אם אינן תואמות, אם במציאות אין העקרון שלך מתממש לא בצורה, לא במקום, לא בזמן ולא במסגרת שהיו רצויים לך – הרי לפנינו תופעה של כשלון. ככל שרחב יותר המקום המיועד במחשבה־תחילה לקונקראֶטיזציה הפסיכולוגית הבלתי־אמצעית, כן יהיה האידיאל אבטונומי יותר, כן יעמק כוחו המלחמתי; מצד זה מתגלית שוב אי־ההתאמה הגמורה של הטאֶריטוריאליזם לתביעתנו השניה – תביעת הערך המלחמתי. מלבד זה, הרי הקונקראֶטיזציה הפּסיכולוגית היא ממשית ואקטיבית יותר, בה במידה שהיא מציאותית יותר ופחות מלאכותית. יש לך רצון מופשט, – נאמר, – לבחור לך שדה־פעולה לפי נטיית־לבך; בחירתך ונכונותך תהיינה פעילוֹת הרבה יותר, תשפענה השפעה עמוקה יותר על חייך, אם לא תצטרך לבקש זמן רב את משלח־היד, אם באופייך, בהרגליך אצורים כל היסודות להעדפת שדה־פעולה מסויים, שאתה נוטה אליו מראש, מאשר אם תמתין, למשל, לעצת קרובים או ידידים. אצלנו, אצל היסודות החלוציים של תנועת השיחרור הלאומי, אתה מוצא, כי הצורך המופשט בגאולה מן השיעבוד, בחיים בריאים, נתממש, מחמת לחץ הבידול מבחוץ, מאליו, באורח פּסיכולוגי בלתי־אמצעי, ללא כל חיפושים – באידיאל של ציון. ודאי, עובדה זו עדיין אין עמה כל ערובה להגשמת האידיאל שלנו. אולם משום כך דווקא רוצים אנו, שהקונקראֶטיזציה האוביאֶקטיבית תהיה חופפת את הקונקראֶטיזציה הפּסיכולוגית הטבעית שלנו. כל מימוש אחר – היינו, תחיית העם לא בארץ־ישראל – אנו רואים מבחינה עקרונית ככשלון. ואילו מתנגדינו קצרה רוחם לחכות, ובטרם מצא אותם הכשלון הזה באמת, נחפזו לעקור מקרבם את האידיאל הקודם. לשם זה בלבד, שהקונקראֶטיזציה הפּסיכולוגית לא תסתור את האפשרויות הממשיות האוביאֶקטיביות, או, כלשונם הם, כדי “לא לכבול ולא לקבוע מראש את ההתפתחות החפשית של העם” – רוקנו הם מבעוד מועד את האידיאל מכל תוכן חי. מתרברבים הם ומכריזים, כי על ידי כך פינו את הדרך לפני תנועת השיחרור הלאומי; אולם טועים הם טעות עמוקה: אין זה אידיאל חדש, אלא צמצום חזון־ציון הקודם; לא מרחב הביאו לתנועה, אלא טישטוש.

אכן, לעיל היתה לנו ההזדמנות לפרש לפני הקורא, מה טעם מתייחסים מתנגדינו באי־אמון לעממיותנו, מה טעם חושבים הם כי האידיאולוגיה והתעמולה שלנו יש בהן משום סכנה לעם; סבורים הם כי ציונוּת־ציון מערפלת את ההכרה־העצמית הלאומית, בטוחים הם כי הסינתאֶזה העקרונית בין האהבה לעם ובין האהבה לארץ־ישראל אינה אפשרית, שהיא מסוכנת ובלתי־רצויה. אולם הקורא כבר נוכח לדעת, כי אחרי שתחמנו תחומים בתוך הקונצאֶפּציה השלמה־מלכתחילה, אחרי שפירקנו את חזון־ציון המשולש־האחד ליסודותיו, אחרי שעמדנו על אי־תלותם ההגיונית והעקרונית זה בזה, על אף הקשר הפּסיכולוגי ההדוק שבעין, – היתה לנו האפשרות לציין בדיוק, היכן הוא מרכז־הכובד של האידיאל, ועל ידי־כך הבטחנו את עצמנו מסכנת אותן הסטיות האורבות לאדם כשהוא עובד לאידיאל שלא הובן בבהירות. התיחום המדוייק בין יסודות האידיאל מאפשר לנו לכוון את פעולותינו באופן שלא נסכן את אשרו של העם. בראותנו את העם, התרבות והמולדת כנושאים מובדלים ועצמאיים של אהבתנו, אנו גורסים בכל זאת סינתאֶזה ביניהם, אך לא מבחינת העקרון – כיוון שאין אנו רוצים, בכל זאת, לסכן את טובת העם – אלא מבחינת האידיאל; מבחינה עקרונית אנו מניחים (לפי שעה) כי הצלת העם אולי לא תושג בארץ־ישראל. אולם תעמולתנו היתה עלולה להיות מסוכנת לעם, רק לו היתה חד־צדדית, ואילו למעשה, הרי הדבר הוא להיפך: על־ידי שאנו מעוררים בקרב העם את האהבה למולדת האבודה, פונה התעמולה שלנו בו־בזמן גם אל יצר הקיום־העצמי הפיסיולוגי והלאומי־התרבותי הבלתי־אמצעי; הווה אומר, שעל ידי העלאת ההכרח שבעבודת הצלה ושיחרור, היא מגינה מפני סטיות מזיקות של התרכזות בצד אחד של האידיאל, לרעת הצדדים האחרים החשובים יותר – הרי היא מגינה מפני הסאֶנטימאֶנטאליות. לא למרות התעמולה שלנו, כי אם בגללה עלה עניין אוגאנדה והטאֶריטוריאליזם. ודאי, לא רק בזכותה בלבד; ואולם, לולא כל תעמולתנו הקודמת לא היה כל זה צף ועולה כל עיקר. והלא עד אוגאנדה היו התעמלנים והפובליציסטים שלנו מעלים במידה שווה – והעיקר, באורח פּרופּורציונאלי – את כל יסודי האידיאל, הדגישו את ענין הצלת העם ותחייתו כמרכז הכובד. עדה לכך כל ספרותנו עד לפני זמן לא רב. הסכנה היא לא בפלשתינאיוּת כי אם בפלשתינומאניה; אולם זו באה כמשקל־שכנגד טבעי לשנאת־ציון. הסכנה צפונה לא באידיאל שלנו, כפי שהדבר נראה בדמיונם המתעתע של מתנגדינו, אלא צפונה היא בוויכוחיהם הם. על קרקע זה אמנם צומחים על הרוב, בלהט הפולמוס, גידולי־קיצוניות משונים. לכשייפסק הפולמוס הטאֶריטוריאליסטי יצטנן חום־הוויכוחים, ובמהרה תיעלם שוב סכנת הסלף. אילו נתגלה, שהמציאות היא לטובת הטאֶריטוריאליזם, – כי אז ודאי, שכל הציונים, משהיו נוכחים, בלחץ התנאים הריאליים, כי ארץ־ישראל לא תסכון לתחיית העם, היו מסתלקים ממנה בדאבון־לב. אך עדיין לא בגדה בנו המציאות, והפיקציות אינן מפחידות אותנו. בכלל מגוחכים בעינינו ומעליבים הטכסיסים הרגילים של הטאֶריטוריאליזם – אלה אבני־הפינה שלו, אם ניתן לומר כך. ראו לפניהם כשלון – והעלוהו למעלת אידיאל; נידמדמה להם סכנה, אפשרות של טעות, של חולשה נפשית – ויצרו מפּחדי־שוא – עקרון, אהה – אף הוא, בדומה להם, עקרון־שוא… וכי מן הנכון הוא, כי משום זה בלבד, שאהבת האידיאל עלולה לסמא עיניו של מישהו; משום זה בלבד שישנם אי־אלה אנשים, עקשנים ביותר, אשר אהבתם ללשון העברית או לארץ־ישראל עלולה לטשטש אצלם את הכרת טובת־העם – וכי מן הנכון, משום זה בלבד, להטיל איסור על האידיאל הזה? תנו דעתכם, הלא איסוריכם הפחדניים כובלים בצורה קשה ומדאיבה יותר משיוכלו לעשות זאת כל מיני סאֶנטימאֶנטים וסכנות! כי אם כך, הרי צריך להסתלק מכל התערבות של הרצון היוצר, המוּדע, במהלך הסטיכי של המאורעות! הן כל אידיאל עלול להביא לידי תקלות, כל עסקן של כל תנועה עלול לחולשות! לתת את הדעת על חולשות אפשריות אלו, להכיר באחריות – חובתנו היא, בלי ספק, ותוספת־אחריות אין רע בה. ניטול עלינו את האחריות לאשרו של העם – נתייחס אליה ברצינות, נזכור אותה תמיד היטב; מקווים אנו כי ההכרח ההיסטורי יעמוד לנו להצדיק אחריות זו שנטלנו עלינו. אולם הדרישה להביא בחשבון חולשות נפשיות בביסוס האידיאל עצמו – מבדחת אותנו ומעליבה! חולשה נפשית אינה נימוק לתיאוריה, להשקפת־עולם. זהירות מופרזת, הגובלת בפחדנות, מבצבצת מתוך הנמקות כאלו. לאמור, “האידיאל, אמנם, נאה; אבל מה יהא, לא עלינו, אם בשעה לא טובה לא יעמוד בך כוחך, ותכזיב! לאו, מוטב להתרחק מן הסכנה – מחשש… שמא, ישמרנו השם, יקרה מה…” כך הוא התרגום המילולי של הנמקת מתנגדינו ללשון בעל־ביתית תמימה… אלה הן אבני־היסוד של הטאֶריטוריאליזם… ועד היכן הגיעה הזהירות היתרה ללא בינה? בושה היא לספר – לטיול־בילוי של שלושה תיירים, רצוני לומר – ל"משלחת" אוגאנדה! ¹⁰⁷ אבל דבר זה ייסלח ליריבינו; הן אצלם זכתה אוגאנדה לפופולאריוּת, ורבים אפילו מאוהבים בה; והמאוהבים, כידוע, טחו עיניהם מראות… אל־נא יגלגלו איפוא את “האחריות” מעל ראש חולה אל ראש בריא. המשלחת הכשילה למדי את “פיכחותם” המהוללה, את “הכרתם העמוקה באחריות לפני העם”. אין זאת כי גם הם – רבים מהם – נתונים לחולשות אנושיות, ואצל הגר שמקרוב בא אתה מוצא תמיד יותר חולשות מאשר אצל חסידיהן הרגילים של התנועות למיניהן. בלי שחקרו כראוי את ארץ־ישראל הרי הם יוצאים מכליהם להשמיץ אותה בעיני העם; בלי שחקרו את אוגאנדה, בלי שיגעו להכיר את הספרות הנרחבת המצויה על אוגאנדה, בלי שהעניקו למשלחת כל יפוי־כוח שהוא, בלי לתת לה כל הוראות, בלי קביעת פיקוח מוסמך עליה, הם שוקדים בכל זאת להרבות לה פירסום ככל האפשר; לא כולם, אולם רבים מהם עושים זאת. שלא מדעת עולה מוסר־השכל עגום מכל זה: אפילו הדבר הנעים ביותר שבעולם – אף הוא גדוש סכנות… על־כן יסלחו איפוא לנו, אם אנו נימנע מלמלא את בקשתם – להטיל עליהם את חקר ארץ־ישראל, ואנחנו נסתדר איך־שהוא בלעדיהם. שמחים היינו לסמוך על יושרם המוחלט ללא־דופי, שגילו אותו בבהירות רבה כל־כך, – אלא, דא עקא, גם אנו חוששים, שמא תצא איזו תקלה, חלילה…

אנו חוזרים ואומרים: הסאֶנטימאֶנט כשלעצמו, אין לסלקו, בדרך כלל, מן הפסיכיקה, ואידיאל הבנוי על “טהרת ההגיון”, על טהרת “הדעה הצלולה”, משולל כל ערך מלחמתי. רק הרגשות – הסאֶנטימאֶנטים" – אוצלים ערך כזה לאידיאל. כדי להוכיח, בכל זאת, העדר ערך מלחמתי באידיאל שלנו, יאחזו מתנגדינו באמצעי אחרון: הם יעוררו קטרוג עלינו, שחזון־ציון המשולש־האחד לקוי מבחינת מבנהו. האידיאל, כך יהיו טוענים, צריך להיות אחיד ובלתי־נפרד, באופן שתכנו יהיה מקוּשר באורח הארמוני בקשרים אורגאניים, מהודקים ביותר; בעוד שבחזון ציון מצורפים יסודות לא־מתואמים: או שאין הם מתקשרים זה בזה – כפי שעלול הדבר לקרות ביחס לעם ולארץ־ישראל – או שהאחד מהם נמצא מיותר במציאותו של האחר – היינו, שאין להבדיל את תחיית התרבות כיסוד מיוחד, מאחר שמתכוונים לתחיית העם, הנושא ויוצר את התרבות הזאת. אני מקבל טענה זו, אבל אני מקבל אותה כברכה. כי האומנם צריכים אנו תחילה להטיל מוּם באידיאל שלנו כדי שתתנו בו עיניכם לטובה? וכלום נשתמר בעקרון הצרוף שלכם, לוּ אף קו חי אחד של השלימות הססגונית, המושכת את הלב ומשובבת את הנפש? רק במעבדות של הפולמוס אפשר להתקין יצירות־למופת כאלה, מטופחות ומעוּותות בצחצוחן ובתשישותן, כגון הטאֶריטוריאליזם. יש להבין, סוף־סוף, שאין האידיאלים מיוצרים בבתי־חרושת, אינם מוּפקים ואינם נבנים, אלא ניתָנים מן המוכן, צומחים ועולים מתוך התנאים החמריים של חיינו הסוציאליים והכלכליים, ללא תלוּת בטעמנו אנו. מאחר שעוּצב אצלנו אידיאל כזה באורח סטיכי, ומאחר שהוא הולם את כל הדרישות הנדרשות על ידי ההכרה המוסרית מאידיאלים בכלל, לא איכפת לנו אם כל היסודות שלו תואמים זה את זה בהארמוניה שלמה. ובלבד שזיקות שונות אלה שלנו – אל העם, אל התרבות ואל הארץ – תהיינה שלובות זו בזו היטב, אין אנו רואים הכרח לקרוע אברים חיים מן הגוף החי, ולהתקין אותה לראווה למביני־טעם, לגאסטרונומים של האידיאל. אין זה בגדר חובה כלל שיהא קשר הגיוני אמיץ בין חלקי האידיאל, כיוון שהאידיאל מעלה לא רק את המטרה האחת והיחידה, אלא את מלוא הערכים המאוּוים. האידיאל הקלאסי של הליבאֶראליזם – אחווה, שויון, חירות – אף הוא משולש, מילא תפקיד בולט בתולדות הקידמה של כלל־האנושוּת, ועד היום הזה אינו נטול ערך מסויים, אם כי המציאות מראה, שבמידת־מה אין יסודותיו מתיישבים יחד. מבחינת המיבנה נדרש מאת האידיאל מה שנדרש ממנו מבחינה הגיונית – היינו, שלא תהא סתירה פנימית בין יסודותיו השונים; ואילו העדר הקשר עדיין אין בו משום סתירה. ומי הוא אשר יטול עליו כיום במצפון טהור להוכיח, שהאהבה לארץ־ישראל לא תיתכן יחד עם האהבה לעם, וכי העם לא יוכל לקום לתחיה בארץ־אבותיו?

 

ז. שאלת הפרוגראֶסיביוּת של חזון ציון    🔗

שאלת התאמתו או אי־התאמתו של האידיאל שלנו לתביעה השלישית – תביעת הפרוֹגראֶסיביות – מורכבת הרבה יותר. כיוון שבמושג הפרוגראֶסיביוּת מכניסים כרגיל תערובת ניכרת של תאֶליאוֹלוֹגיה¹⁰⁸, ומן הנמנע הוא שלא תוכנס, וזו, אף היא, יכולה להיות נתפסת הן במובן סוביאֶקטיבי והן במובן אוֹבּיאֶקטיבי. את המשפט – “תנועה זו וזו היא מתקדמת”, אפשר להבין בשתי פנים. אם פירושו של דבר יהיה, ש"תנועה זו תביא תוצאות ברוכות, תוגשם בהצלחה" – תהא זו פרוגראֶסיביות אוֹביאֶקטיבית; ואילו במובן הסובּיאֶקטיבי משמעותו של המשפט הנ"ל היא, לאמור: “עסקני תנועה זו וזו שמים להם למטרה דבר־מה נושא־ברכה (אם כי, אפשר שתוצאות פעולתם לא תהיה בהן ברכה)”. הפרוגראֶסיביות במובן אוֹבּיאֶקטיבי פירושה – טובה ממשית בעתיד, ואילו במובן סוביאֶקטיבי פירושה רק כוונה טובה. ואותן שתי המשמעויות יש להבחין גם במלה “ריאקציוניות”. משום השיקולים המובאים לעיל נצטרך לברר את תביעת הפרוגראֶסיביות משני הצדדים האמוּרים.

מתנגדינו להוטים ביותר לטפול עלינו אשמת הריאקציוניות הסוּבּיאֶקטיבית של הציונות. ההנמקה היא כך: חזון ציון הוא פאֶטיש, זוהי מסורת, המחזירה אותנו לעבר שחלף זה כבר; בעוד שתוכנו של כל אידיאל צריך להיות שאוב לא ממה שהיה, אלא ממה שיש וממה שצריך להיות. נעיין איפוא ב"הנמקה" זו. אנו ריאקציונרים משום שאנו נוטלים את הטאֶריטוריה מן העבר? אך כלום כל חזרה אל העבר היא ריאקציה? חזירתה של צרפת בשנת 1870 לצורות החיים הריפובליקניות – כלום היתה ריאקציה? חזירתה של יוון לעצמאות המדינית האבודה מכבר – כלום היא ריאקציה? שיבתה של הפילוסופיה הגרמנית בשנות הששים אל קאנט¹⁰⁹ – היא ריאקציה? ריאקציונית היא השיבה אל העבר רק באשר הוא עבר, כי בשאיפה כזו נהפך אמנם העבר לפאֶטיש, למשהו בעל ערך מוחלט, שחובה היא לחזור אליו. אולם ריאקציוני, באותה מידה, הוא גם הפחד לחזור אל העבר, רק משום שעבר הנהו, כי גם הפחד הזה גורם לפאֶטישיזאציה של העבר, עושה אותו למין טאַבּוּ¹¹⁰ האסור במגע, הנושא חורבן, שעל כן יש להתרחק ממנו, ויהי מה. הווה אומר, שהלך־מחשבתם של הטאֶריטוריאליסטים הוא לא פחות פאֶטישיסטי אף משל הפלשתינומאנים, משל חסידי הביסוס “ההיסטורי” של הציונות. רוצים אנו לשוב למולדת העתיקה לא משום שעתיקה היא, רוצים אנו בתחיית הלשון והתרבות העברית לא משום שהן עתיקות, משום שהן בנות דורות רבים מאוד. לאו, רק אי־אלה אנשים מתוכנו, או גם רבים מתוכנו, מבססים בצורה זו את האידיאל שלהם, את השקפת־עולמם; ואולם דבר ברור הוא, שכולנו אוהבים את ארץ־ישראל ואת התרבות ואת העם, שציון יקרה לנו; יקרה היא לא משום שהיא – מסורת, אלא משום שהיא – שלנו. הריני חוזר ואומר: מבַדלים אותנו מחיי עם־הארץ בגלות, והדבר גורם, שהגלות נעשית זרה לנו, אנו מתחילים להגות איבה לה, אנו נעשים אדישים – לעמיה, לתרבויותיה, ללשונותיה, למולדותיה. על כן אנו מתקשרים אל מה שאנו מרגישים כקרוב לנו, כיוון שכל אשר מסביבנו – הוא זר. ומאחר שהאהבה לציון, כפי שהעלה הניתוח שלנו, היא תגובה פסיכולוגית לבידול הבא מבחוץ, ההולך וגובר, הרי שהאהבה הזאת שוב אינה סאֶנטימאֶנט ולא מסורת, אלא תוצאה ריאלית של תנאי־ההווה הריאליים. מתנגדינו, הטוענים כי ציון היא עניין שבמסורת, מתייצבים בזה באותו שטח רעיוני, אשר בו סובבת השקפת־עולמם של תומכי הביסוס החיובי־ההיסטורי של הציונות. אלה ואלה רואים באהבת־ציון משהו רצוף, מורָשה מתמדת בכל תולדות הגלות; אלה ואלה סבורים, כי אהבת־ציון, העוברת מדור לדור, נתקיימה, כנחלת ימי־קדם, עד ימינו; ההבדל הוא רק בזה, שמתנגדינו חושבים כי מורשת זו הולכת וגוועת, בעוד שתומכי הביסוס החיובי רואים בשריד זה משהו נצחי מאז ומעולם, ומשום כך גם עומד בעינו, ואילו אנו, חסידי הביסוס הסינתאֶטי של הציונות, רואים את האהבה לארץ־ישראל לא כמסורת בלבד, ואפילו כמעט לא כמסורת כלל; הקורא התמֵיה, כיצד מתיישבת אצלנו הדביקות בציון עם ההסבר המאטאֶריאליסטי של מוצאה בהווה, מתבקש לעיין בהגיונותינו הקודמים.

אנו אוהבים את ציון לא על שום שהיא קשורה בימי־קדם; בכלל אנו אוהבים אותה לא על שום איזה דבר שהוא, זהו רגש בנו, שאינו תלוי בדבר. אולם “סיבה” לאהבתנו יֶשנה, כמובן, כשם שיש בכלל “סיבה” לכל דבר בעולם. הבהרת “הסיבה” תלויה בהשקפת־עולמו הכללית של התיאוראֶטיקן המסויים. אנו המאטאֶריאליסטים ההיסטוריים דיינו בהחלט בהסבר שניתן על־ידנו, אשר העבר תופס בו מקום רק כתנאי מוקדם. אולם לא ייתכן להתקיים בלי העבר כל עיקר; וביחוד כשהמדובר הוא בניסוח האידיאל הלאומי, טאֶריטוריאליסט עקיב ביותר יהיה האיש, אשר יחד עם הדרישה להסתלקות גמורה מכל קשר עם העבר, יודה בו בזמן, כי אין לנו תנועת־שיחרור לאומית, אלא סתם תנועת שיחרור יהודית, כי היהודים אינם אומה בעלת עבר היסטורי ממושך, אלא סתם ציבור של אנשים, המאוחדים אך ורק על־ידי אי־הנורמאליות הכללית של מצבם.

התפיסה הסינתאֶטית מעלה אותנו מעל למצע הכללי המוטעה, המשמש הן לטאֶריטוריאליסטים, והן להיסטוריסטים, – מעל לדעה המוטעית, כאילו ציון היא מסורת של העבר. אין אפשרות של יחס מפוכח כלפי מסורות; המסורת היא לעתים – דבר שבקדושה, נושא להערצה שביראת־הכבוד ולשמירה קנאית, או שהיא הנה משהו שאינו ראוי לתשומת־לב רצינית, ולהיפך, ראויה היא לכל התקלסות וחילול. בשבילנו, ציוני־ציון המפוּכחים, אין ארץ־ישראל בבחינת פולחן אלילי, וכן אינה נושא לשנינות זולה, אלא, בפשטות, ארץ, שאנו קשורים אליה בנשמתנו. אנו אוהבים את העם, אוהבים את התרבות, אוהבים את המולדת. אם “נבונה” היא אהבתנו – שאלה צדדית היא, שאין לה גם מקום במקרה זה.

ועתה עלינו להביא עוד הסבר סופי אחד בשאלת הפרוגראֶסיביות הסוביאֶקטיבית או הריאקציוניות הסוביאֶקטיבית של חזון ציון. ישנם שלושה טיפוסים יסודיים של מיבנה פסיכי, שסומנו בבהירות רבה על־ידי ההוגה המחונן א. בוגדאנוב¹¹¹.

אנשים שהתפתחותם הפסיכית חלה בתוך צורות משקיות שוקעות של משק הבנוי על טיפוס אוטוריטארי של התחבּרוּת, מסגלים להם גם הרגלים, מחשבות ורגשות אוטוריטאריים. משק מטיפוס אוטוריטארי – הוא משק שהעבודה המאַרגנת והעבודה המתארגנת נפרדות שם זו מזו הפרדה גמורה, שאחדים מנהלים שם את העבודה, ואחרים, רבים, מבצעים. על קרקע זה צומחת הערצה שביראת־כבוד מצד הנמוך לעליון, צומח יחס ראֶליגיוזי לאוטוריטה של האבות, הבדלה חותכת בין “הפחוּת”, “הגופני” ובין “העליון”, “הרוחני”. כך נוצרת פסיכיקה, הגדושה “ישויות ראשוניות, נצחיות”, מסורות היסטוריות־תרבותיות, יעודים נעלים, “איזמים” לאומיים (יודאיזם, האֶלאֶניזם, גרמאניזם וכו'). חיים משקיים הספוגים התחרות ומאבק, כלומר, בנויים על פי טיפוס אנארכי של התחבּרוּת, יוצרים גם פסיכיקה אנארכית, שעקרונה הוא חוסר־עקרוניות מוחלט, פסיכיקה שכל אשר בה הוא מעוּרער, שכל הזיקות הקבועות במידה כלשהי אוּכּלו בה. הפסיכיקה האוטוריטארית מעריצה את העבר על שום שהוא עבר, וככל שהעבר הזה הוא עתיק יותר, ככל ששכבת המסורות ששקעו בו מעוּבּה יותר, כן אדוקה יותר ההערצה הנכנעת; הפסיכיקה האנארכית מטילה דופי בעבר על שום שהוא עבר, אינה מודה לא רק בשום דבר נצחי, קדוּם; לאו, אין היא מודה גם בשום דבר מתמיד, רצוף, יציב במידה כלשהי. שלוות־עד וקפאון של יסודי בראשית עליונים – כך היא המחשבה האוטוריטארית. דהרת־טירוף והעדר כל אשיות – כך היא המחשבה האנארכית. בוגדאנוב מציין עוד טיפוס שלישי של התחברוּת ופסיכיקה, אלא שאין הוא מתאר אותו ביתר פירוט. לטיפוס זה הוא קורא סינתאֶטי. תכונתה של ההתחבּרוּת הסינתאֶטית ביותר – מה שקוראים בשם Zukunftsstaat¹¹² – נקבעה בצורה מסויימת למדי על ידי התיאוראֶטיקנים של המארכסיזם; אולם הטיפוס התואם לכך בפסיכיקה בכלל ובמחשבה בפרט עדיין לא נתחוור אלא במידה מועטת. היינו נוטלים לנו את הרשות להגדיר את תכונתו על דרך השלילה, כמשהו שאינו מניח מקום בתפיסתו לכל דבר מקוּדש, וכן גם לכל מה שהוא רופף לחלוטין ולכל אֶקלאֶקטיזם; ואילו באורח חיובי, נדמה לנו, יאה להגדיר את הטיפוס הסינתאֶטי כריאליזם חמוּר. במקום יראת־הכבוד בפני הסמכות, אנו מוצאים בטיפוס הסינתאֶטי את הפיכחוּת, שיש להבדיל בינה ובין הפכּחנות האנארכית. המחשבה הסינתאֶטית מכניסה את הביקורתיות במקום ששולטת הדוֹגמתיוּת האוטוריטארית, או הבַּקרנות האנארכית. כדי להביע הבדלה זו בדוגמאות בולטות, נסתייג ונאמר, שהטיפוסים האלה מופיעים לעתים קרובות בצורה מעורבת ביותר, ולעתים נדירות אנו פוגשים טיפוס טהור. את הביטוי הצרוף ביותר למחשבה הציונית האוטוריטארית אנו מוצאים אצל תלמידי אחד־העם, וכן אצל הפראקציונאֶרים ואנשי־"קדימה". את הטיפוס האנארכי הצרוף־כמעט אנו מוצאים אצל הס־סאים ואצל אנשי “ווֹרוֹז’דאֶניאֶ”. הטיפוס האֶקלאֶקטי מתבלט ביחוד אצל האבטונומיסטים ובעלי “מלון־הלילה”. הטיפוס הסינתאֶטי המתקדם בא לידי ביטוי מובהק ביותר באידיאולוגיה של פועלי־ציון נוסח מינסק, הן אצל הציונים והן אצל הטאֶריטוריאליסטים שבהם, אולם, ביחוד אצל בעלי המחשבה וההלכה המינסקאים של הזרם הרציני־הסימפאטי הזה¹¹³.

לפי מה שהקורא יכול להיווכח מכל ההרצאה שלפני כן, בנינו את חזון ציון באורח סינתאֶטי קפדני. ודאי, רבים רואים בשם ציון רק את תחיית התרבות, שהם מקשרים אותה בארץ־ישראל בתוקף של מסורת היסטורית גלויה או מוסווית; ואולם ציון בשבילנו היא מושג כולל, והצד החשוב ביותר שבו – התחיה וההצלה של העם היהודי, של היהודים־האנשים. אנו, ציוני־ציון הסינתאֶטיים, המקפלים בתוך האידיאל שלנו את התוכן החי, העשיר, המפורש לעיל, נוטלים מתוך כך אחריות חמוּרה עלינו. לפיכך, חובתנו היא להילחם בכל הגילויים החד־צדדיים יוצאי־הדופן. אנו מכירים, כמובן, שהפלשתינומאנים קרובים לנו למעשה יותר מאשר שונאי־ציון, ומאשר הטאֶריטוריאליסטים בכלל, אשר כידוע, קשה להם מאוד להיעצר במרחק הראוי משנאת־ציון, – אך עם זה קרובים אנו מבחינה עקרונית לטאֶריטוריאליסטים יותר מאשר לפלשתינומאנים ולהיסטוריסטים. בזכרנו היטב, ראשית, כי אשרו של העם בארץ־ישראל יקר לנו יותר מאשרו של העם מחוץ לארץ־ישראל, ושנית, כי, בכל זאת, העם בלי ארץ־ישראל ייקר בעינינו יותר מאשר ארץ־ישראל בלעדי העם, – אנו רואים חובה לעצמנו להילחם בפלשתינומאניה ובהיסטוריזם המופרז, מלחמה נמרצת יותר מאשר בטאֶריטוריאליזם, כיוון שהוא פחות מסוכן וצר מאשר שתי הקונצאֶפציות הראשונות. הטענה הרגילה על מסורתיותוֹ של האידיאל שלנו מקבלת טעם של ממש רק במקרה שמערבּבים אותנו בטיפוסים האלה של הפלשתינאיות הריאקציונית באמת. יתר על כן: לולא היו בקרבנו חברים כאלה, אפשר שנֶגע הטאֶריטוריאליזם לא היה פושה כל־כך במחננו. יש וכותב הטורים האלה מתעורר בו הרצון לשנוא את ארץ־ישראל, משהוא מזדמן עם אחד מאותם המגינים הנחמדים על הארץ־ישראליות, שדוחה מעליו, בהעמדת־פנים ג’נטלמאֶנית או נלהבת, כל מחשבה על העם ומצוקתו, ובמקום זה הוא נכון לתת נפשו בעד אי־אלה מהוּיות לאומיות. כל קונצאֶפציה, במידה שהיא צופנת בתוכה סכנות פנימיות חמוּרות יותר, הרי היא ריאקציונית יותר. הקונצאֶפציה המסוכנת ביותר לפי מהותה – היא הקונצאֶפציה ההיסטורית. בהיותה רתוקה אל העבר, היא מתעלמת לגמרי מן ההווה ומתנאיו הריאליים, ולעולם היא עלולה לעמוד בניגוד לדרישות ולצרכים הריאליים. הקונצאֶפציה הטאֶריטוריאליסטית, אף שהיא מסוכנת פחות, כי באורח עקרוני אין היא שוללת כל טאֶריטוריה, כל דרך, אף לא את ארץ־ישראל, הרי היא מידרדרת כמעט באורח בלתי־נמנע לקיצוניות אחרת: מוכנה היא לקבל את ההווה כשלעצמו, בלא כל קשר לעבר ולעתיד. הרי, שהיא נוטה לקבל אופי אנארכי־בולט, ועל הרוב אמנם כן הוא, והיא נהפכת לשנאת־ציון, שאף היא מסוכנת למדי. שנאת־ציון מסוכנת לא רק לארץ־ישראל – צרה זו אינה גדולה ביותר, – אולם סכנה בה לעם וליסודות החלוציים של תנועת השיחרור הלאומי. הסכנה הפחותה ביותר היא בהשקפת־העולם של הציונות הסינתאֶטית. אין ספק כי גם היא צופנת בתוכה סכנות מסויימות ומטילה על נאמניה אחריות כבדה למדי – אך הלא גם בחיים בכלל אין לך דבר נטול סכנה לחלוטין, אין כל דבר שהוא פטור מאחריות, שיהא מבוטח מפני כל ריאקציוניות אפשרית שהיא. ברור, שנטיות חד־צדדיות מסוכנות יותר מן הריאליזם רב־הפנים. לא ישוער, שאדם יהא דבוק רק בהתקשרות אחת בלבד, כי מה שנדמה לו, אפילו, כתשוקה אחת ויחידה לא יתפרד להמון מאוויים שונים, העלולים אף להתנגש זה בזה. לפיכך, מאחר שכל התנגשות בין ההתקשרויות צופנת המון סכנות בתוכה, הרי הדרך הפחות־נבונה להימנע מסכנה ומהתנגשות היא – הסתלקות מוחלטת מכל הנטיות לשם האחת. והנה, הטאֶריטוריאליסטים, הם שאוחזים בתכסיס בלתי־תכליתי זה דווקא: שלא לסכן את טובת העם הסתלקו הם מן הזיקה לציון. פירושו של דבר: לגזור את הפקעת, במקום לדעת להתיר אותה.

טיפוס־הפסיכיקה הנעלה ביותר, הסינתאֶטי, מצטיין, בין השאר, בכשרון להשלים בין תשוקות ומאוויים שונים, לכונן הארמוניה במקום שהטיפוסים הנמוכים נוטים לחדצדדיות או שוקעים בסתירות לאין־מוצא. כדי להשלים – נחוץ, בראש וראשונה, לא להתעלם משום דבר, ואחרי־כן – לקבוע סולם־הערכות מדוייק. רק הפסיכיקה מן הטיפוס הסינתאֶטי מסוגלה לכך. אנו אוהבים את העם, אך אוהבים גם את התרבות ואת המולדת. ככל שנקפיד יותר בחישוב הערך השונה של הזיקות השונות האלה, כן יֵקל עלינו לקבוע את הדירוג המדוייק של ערכן וחשיבותן. או אז נבין, שהצלתו ותחייתו של העם הן הערך הגבוה ביותר מכל הערכים האלה, אשר בשעת הכרח ריאלי יש לוותר למענו על כל שאר הזיקות. כיוון שאין אנו מקריבים את הנעלה והחשוב יותר על מזבח הערך הנמוך ממנו, אין להאשים אותנו בסאֶנטימאֶנטאליות ובכבילת המהלך החפשי של התנועה; מאחר שאנו משלימים בין הנטיות, על־ידי שאנו דוחים את הסינתאֶזה העקרונית, ההגיונית או התיאוראֶטית שלהן, בהדגישנו, בו בזמן, את הסינתאֶזה באידיאל, את הסינתאֶזה הרצויה – אנו מתרוממים על־ידי כך לגובה, שהוא מעל להאשמות בריאקציוניות סובּיאֶקטיבית. ושוב, עוד נשארת לפני היריבים, כמפלט אחרון, אפשרות הקיטרוג על ליקוי־המיבנה באידיאל שלנו; לקיטרוג זה נתַנו לעיל תשובה מספקת.

אחרי שחילצנו את עצמנו מן האשמה בריאקציוניות סובּיאֶקטיבית, זכאים אנו להפנות אותה הטענה מצד אחר, חדש, כלפי הטאֶריטוריאליסטים. בתקופת־מעבר זו, תקופת־משבר, מתגלים שני מיני כוחות בעם היהודי, שמשתלבים לעתים לא־רחוקות בצירופים משונים ביותר. עדיין פועלים הכוחות, ששלטו לפני זמן מה שלטון־יחיד כמעט, – המושכים את היהודים להכות שרשים בגלות, המעוררים את התקווה להתחיל בחיים נורמאליים בגולה עצמה, הפועלים במגמת הדאֶנאציונאליזציה, המסגלים אותנו לחיי עם־הארץ והמפוררים תוך תהליכי־התבוללות את האחדות הלאומית של העם היהודי; מצד אחר עושות את שלהן ההשפעות המבַדלוֹת, הגדלות בפרוגראֶסיה עולה, – והן מחדירות בנו את הלאומיות, מלכדות את היהודים המפוזרים לחטיבה אחת. במצב של כפילות כזו ואי־תוֹאַם בעצם תנאי החיים, עשויים החיים לעצב דמות מסויימת ועקיבה רק במקרה של השתלשלות־מסיבות נוחה ביותר, שזוכים לה רק אותם היהודים התופסים עמדות קיצוניות בסולם הבידול. אנשים שהתערו כאן ביותר, שאינם חשים כלל בבידול, וכן היפוכיהם, כלומר, אנשים נתונים ביותר לבידול, – אם רק אורח־חייהם אינו פועל על הפסיכיקה שלהם פעולה הרסנית ומפרקת, – תפיסת־החיים שלהם היא עקיבה בהחלט, – אצל אלה מתבוללת־מובהקת, ואצל אלה – ציונית־מובהקת. הראשונים אינם נותנים דעתם כלל על הלאומיות היהודית ועל העם היהודי, והאחרים – אף הם באותה מידה אינם נותנים דעתם לשיפור המצב במקום. ואילו שכבות־הביניים שרויות תמיד במצב של שיווי־משקל מופרע. הללו משתייכות, משני הצדדים, אל אותן הקבוצות החברתיות, שאינן תופסות כל עמדה מוצקה בהתנגשויות של הקבוצות החברתיות הנאבקות זו עם זו. מבחינה כלכלית עומד הרוב העצום של העם היהודי בשורות הבורגנות־הזעירה, הצפופות והמפורָרות כאחת. תכונתו של מעמד זה היא, שאין הוא מנצל איש בגלוי ואינו מנוצל על ידי איש; מן הסכום הכללי של עודף־הערך, המתחלק בחברה מסויימת, נופלים אך פירורים עלובים בחלקה של הבורגנות הזעירה. מפני מצבה המשקי הרופף ביותר של הבורגנות הזעירה, היא נאלצת לזייף נכסים במרץ, בכל מיני צורות: נכָלים פעוטים, ספסרות, תחליפים וכיו"ב – על אלה מיוסדת רווחתם הדלה. בד בבד עם זה מתרגלת הבורגנות הזעירה שלא מדעת גם לזיוף ערכים רעיוניים. קשה לה ביותר לעמוד על טיב הגורמים והתנאים הממשיים של מצבה, המסובכים עד מאוד, הנתונים לתנודה רבה; ולא עוד, אלא שהיא, המועפת בכל עת מן האוכּף במערכה בין הקאפיטאל הגדול ובין העבודה, היא המשוּללת כל השפעה של ממש על מהלך ההתפתחות הסוציאלית, חשוב לה עד מאוד ליצור קרקע תחת רגליה, ואפילו מדומה, להיכנס בברית עם אחד הכוחות החברתיים המנוגדים זה לזה. וכך משנה הבורגנות הזעירה את טעמה, מסתגלת לרוח לא־לה, לובשת מסווה שאינו הולם אותה. אין זה משגה רגיל סתם, או אונאה עצמית, שכל בן־תמותה חלש עלול להם; לאו, זהו זיוף אינטאֶנסיבי, העושה שַמוֹת בכּול, אם גם זיוף שלא־מדעת, ואולם קנאי דוֹגמתי־צר. חלק מן הבורגנות הזעירה מזהה עצמו עם הקאפיטאל, חלק אחר – עם הפרוליטאריון. נוסף על זיוף כלכלי זה של ערכים רעיוניים, שפרש שיכבת־ירוקה עבה על פני הביצה העומדת של חיי הזעיר־בורגנות היהודית, ואשר מגיע אצל היהודים לשיעורים עצומים, – מאחר שהם נאחזים ביתר קדחתנות באפשרות להתערות, כיוון שהם נדחקים ביתר שאת וביתר תוקף, – נוסף על הזיוף הכלכלי הזה, כפי שאמרנו, בא גם הזיוף הלאומי. היהודים משוללים עמדה מסויימת לא רק במאבק של האינטאֶראֶסים המעמדיים, אלא גם במאבק של האינטאֶראֶסים הלאומיים, כי אין נחלה לאומית ליהודים. האוֹבּיאֶקט של המאבק הלאומי הוא תמיד דבר שהוא בגדר נחלה לאומית הניתנת להפקעה; נחלה לאומית הניתנת להפקעה היא, קודם כל ואחרי הכל, הטאֶריטוריה, ואחרי־כן השוק הצרכני ושוק־העבודה. ליהודים אין טאֶריטוריה לאומית, אין שוק־צרכני לאומי – כיוון שאין מעמד־צרכני לאומי par exellence¹¹⁴, אין מעמד של איכרים, ושוק העבודה אצל היהודים הוא מצומצם מאוד. על כן תופסים היהודים בגולה גם מבחינה לאומית אותה עמדת־ביניים שהם תופסים מבחינה כלכלית. היהודים, כמיעוט לא גדול, אם גם ניכר, שהוא גם תלוש מן האדמה, מן העיסוק בחקלאות – אין בכוחם לנהל מדיניות לאומית בעלת השפעה כלשהי בגולה. שתי פנים כאן לזיוף הערכים הלאומיים. יש שמבקשים לבוא בברית עם לאומים אחרים חזקים, מעורים בקרקע, והם מסגלים עצמם לפי המתכונת הזרה; אחרים, בעלי הלך־רוח יהודי יותר, מזייפים את הערכים הלאומיים היהודיים ומשַחקים – על הרוב רק בתחום המליצות הרמות – מישחק של מדיניות לאומית יהודית. זיוף הערכים הרעיוניים הוא, בדרך כלל, מונופולין מוחלט של אותן הקבוצות בעם, המשוללות תפקיד עצמאי בתהליך החברתי, ובו בזמן הן להוטות אחרי תפקיד כזה; זיוף הערכים הרעיונים מתבטא בזה, שקבוצה מסויימת מתעלמת בעקשנות מאי־הנורמאליות והתלישות שבמצבה, והיא מייחסת לעצמה תכונות, השייכות לקבוצות מעורות ונורמאליות, העומדות במאבק עצמאי בריא על האינטאֶראֶסים הממשיים שלהן. כאשר יהודי בונה מפעלים מנופחים על סמך אשראי ללא־בסיס, חושב עצמו לסוחר מובהק בפועל ממש, או גם למניע בתעשיית הארץ, ומטה את לבו לחשוב שהאינטאֶראֶסים שלו זֵהים עם האינטאֶראֶסים של מעמד־הסוחרים הרוסי מעם־הארץ, והוא מטפח לאומיות רוסית ואפילו שוביניזם רוסי; כאשר יהודי חושב עצמו בלב תמים לפולני בן דת־משה; כאשר בעל־מלאכה זעיר, אדם נטול מעמד, מכריז בקול רם: “אנו הפרוליטאריון!” ומפליג בדברים נלהבים על “הכרתו־העצמית המעמדית הפרוליטארית”; כאשר אחד הציונים מדבר על רצון־העם היהודי ועל איזו מדיניות לאומית בגולה גופא, ועם זה אינו חורג מגדרן של מליצות חסודות, ואינו מביא כל ראיות לאפשרות המדיניוּת הזאת ולדרכיה – הרי בכל המקרים האלה לפנינו זיוף ערכים רעיוניים. אני חוזר ואומר, אין זו טעות סתם, אדרבא, זיוף כזה אתה מוצא על הרוב אצל אנשים בעלי־הכרה ביותר; מלבד זה ניכר כאן הענין הרב בשמירת האונאה־העצמית, נכונות קנאית להגן עליה, עצימת־עינים פחדנית בפני האמת העלובה, וכל זה בא יחד עם סערות־התלהבות ערטילאיות לגמרי, יחד עם המרָאה, – עתים עם ריחוף – בחלל של מליצות חסודות, ללא כל נסיון לממש אותן בחיים. אכן, כל היגיעות לערער אשליות כאלה של הקבוצות התלושות נדונו לכשלון גמור: אנשים שנסתבכו בחרמי האונאה־העצמית לא ישמעו לדבריך, הם יתאמצו להבין אותך הבנה שטחית, כדי שלא להבין – כי אין הם יכולים לחיות בלי אונאה־עצמית, כי האמת אינה נעימה להם או אינה יפה בעיניהם. אין ספק, גם בקרב העם היהודי יש הרבה מתכונותיהם של עמים נורמאליים; אין ספק, גם ליהודים אפשר לייחס הרבה מן הדברים העולים מתוך ניתוח חייהם וארחותיהם של קיבוצים מושרשים, מעורים־בקרקע; אולם בזכרנו את האנומאליות המיוחדות שבחיי היהודים, האנומאליות המיוחדות־במינן, שאין להן דוגמה כמעט, אין אנו רשאים לדון גזירה־שווה סתם, ללא ניתוח קפדני מוקדם. שיטת האנאלוגיות הסוציאליות יש בה בדרך כלל משום הסתכנות רבה והיא מביאה לעתים קרובות לידי טעויות. ואולם אנאלוגיות כאלו בשאלה היהודית, שמעלים אותן בטורדנות מיוחדת, ויהודים נאחזים בהן ללא כל ביקורת, אם כי הם מסוגלים ליחס ביקורתי, – אנאלוגיות כאלו משמשות תמיד סימן לזיוף ערכים רעיוניים. רק הציונים הם בעלי מחשבה ביקורתית בקרב היהודים, – ואילו השאר, עם כל היותם בעלי־הכרה בדרך כלל, מתייחסים באורח דוֹגמתי צר דווקא אל השאלה היהודית, השאלה הקרובה להם ביותר. אכן, גם לא כל הציונים מסוגלים לתפיסה מפוכחת, לא כולם נקיים מזיוף. לא תמיד הם מעבירים בזהירות הדרושה אל השאלה היהודית ואל הציונות קטיגוריות השאובות מתוך ניתוח החיים של עמים נורמאליים. אחד הזיופים האלה הוא – התפיסה העקשנית וחסרת היסוד הרואה את הציונות כ"תנועה־עממית". לא אנו הראשונים הטלנו ספק רב בדבר; כבר לא אחת נשמעו במחנה הציוני קולות הקוראים לצלילות הדעת, המעירים את תשומת־לב החברים לסלף העמוק הצפוּן בתפיסה זו. ואולם החברים המסונוורים, הנלהבים למליצות נאות, אינם נותנים לבם לחשוב, אלא מוסיפים כקודם לדבר רמוֹת. בשאלה היהודית, אולי יותר מבכל שאלה אחרת, בא לידי ביטוי חריף האופי הפאתולוגי, ובתנועה הציונית – האופי הטאֶראפּאֶבטי. על יסוד של התעלמות מעובדה זו, לעתים מתוך חשש, ולעתים מתוך זלזול, נוצרות אצלנו שתי אידיאולוגיות – לא רק חדצדדיות, אלא, יתרה מזו, אידיאולוגיות מסולפות, אלו הן – הביסוס “החיובי” והביסוס “השלילי” של הציונות. הביסוס הראשון רואה את האומה היהודית כנורמאלית בהחלט; הוא נוהג זלזול בכל השקפת־עולם המיוסדת על צרת־היהודים ועל האנומאליות היהודיות, ונאחז ביֵשויות הלאומיות של היהדות, בקדשי האומה העברית מדורי־דורות; למעשה הוא מטפח את הפיקציה בדבר “רצון־העם היהודי” – וחסידיו אינם רוצים להבין, כי רצון־העם נוצר על בסיס של אינטאֶראֶסים ריאליים שהם, בסופו של דבר, אינטאֶראֶסים כלכליים, וכי בתוך התנאים הבלתי־נורמאליים המיוחדים המנַוונים שהיהודים חיים בהם, אי־אפשר לגבש רצון־עם. ואילו הביסוס השלילי שנוקטים הטאֶריטוריאליסטים, אף הוא נגוע בסילוף: כיוון שהעלו מתוך ניתוח התנועות האֶבוֹלוציוניות הנורמאליות את המושג “אינטאֶראֶסים של העם”, באים הטאֶריטוריאליסטים, וללא כל ביקורת שהיא, אך מתוך הרצון בלבד לתאר להם את הציונות ככל תנועה אחרת, ואת העם היהודי – ככל עם אחר, דורשים הם, שגם ביסוס תנועת השיחרור הלאומי יהא מיוסד אך ורק על האינטאֶראֶסים של העם. מן האמור בזה אנו מסיקים: הטאֶריטוריאליזם הנהו אידיאולוגיה מסולפת, ובאשר היא כך, הריהי ריאקציונית במהותה. מאותה סיבה ריאקציונית גם האידיאולוגיה של “ההיסטוריסטים” שלנו. אין ספק, שזיוף הערכים הרעיוניים, המטשטש את מצב־הדברים האמיתי, מערפל את ההכרה־העצמית הלאומית של היסודות החלוציים בתנועת השיחרור. זיוף זה, המטפח את המחשבה בדבר הנורמאליות של המצב, מעלה על הדעת כי הכול הוא כשורה, דווקא במקום שהעניינים רחוקים ביותר מלהיות כשורה – והרי זו סכנה אחת. שנית, כיוון שהזיוף הוא בניגוד לתביעות הריאליות של מצב־היהדות המיוחד במינו, הרי הוא צופן בתוכו סכנה קשה עוד יותר – את מפח הנפש. שלישית, חסידי הסלף הזה אי־אפשר להם לעבור מן המליצה אל המעשה, אל החיים, כיוון שבתקופתנו החמוּרה אי־אפשר להתקיים על הזיוף. מצד זה נותנת הריאקציוניות אותותיה בבהירות יתרה. הטאֶריטוריאליסטים דורשים דרשות נאות על “האינטאֶראֶסים של העם”, ואילו למעשה מסתכם הכול ב"חיפושי־טאֶריטוריה" – כלומר, יש כאן במה להתעמלות בפולמוס. ההיסטוריסטים שלנו דורשים דרשות נאות לבטלה על אירגון רצון העם היהודי – אולם דבר אין בפיהם לא על צורת האירגון, לא על דרכיו, ועצם אפשרותו. חוזרת ונשנית אותה הפרשה של האבטונומיה התרבותית־הלאומית והפאֶדאֶראציה, מעשה טיפוס אחר של זייפנים – אלה האבטונומיסטים שלנו¹¹⁵.

אנו עוברים לתביעה בדבר הפרוגראֶסיביות האוֹבּיאֶקטיבית. כל השאלה היא בכך, אם אפשר לנו להניח, כי ציונות־ציון עשויה להתגשם בתחומי הפאֶרספּאֶקטיבה ההיסטורית הניתנת לראייתנו. אין אנו דנים עכשיו כיצד, באילו צורות עלינו להגשים את הציונות; אנו מעיינים בעצם האפשרות או ההכרח. לשון אחרת: איזו משתי הדוקטרינות המנוגדות – ציונות או טאֶריטוריאליזם – הולמת יותר את מגמות ההתפתחות ההיסטורית, המבשילות בימינו? כששואלים את הטאֶריטוריאליסטים: ומה יהיה, אם בכל זאת לא יתנו לנו כל טאֶריטוריה? – הרי הם מסתמכים על ההכרח ההיסטורי, שהוא הערובה להצלחה הסופית של תנועתנו. לעיל כבר תיארנו את יסודות ההכרח ההיסטורי הזה, שגם אנו תומכים בו יתדותינו. הערובה להצלחת מפעלנו היא בכך, ראשית, שתנועת השיחרור הלאומי שלנו עתידה להתפשט בקרב העם היהודי לרוחב ולעומק, להעמיד חיל־חלוץ מלוכד יותר ויותר ומסוגל למסירות־נפש, ושנית, שהשאלה היהודית עולה מדי פעם בפעם ביתר תוקף על הפרק לפני כל העמים אשר מסביבנו, ובראש וראשונה לפני ממשלותיהם – מאחר שהבידול המתגבר מבחוץ עושה אותנו לגורם מזיק אנטי־סוציאלי בארצות הגולה. כאן באים יריבינו ומצהירים, כי בעצם מעוניינות המעצמות רק לתת לנו איזו טאֶריטוריה שהיא, ולאו דווקא את ארץ־ישראל. נעיין איפוא בדבר.

אנו מסכימים בהחלט לנקודת־מוצא זו, אולם רואים לחובה להוסיף את ההסברים הבאים. ראשית, אם כי הערובה לתנועתנו היא בהכרח היסטורי לא אימאנאֶנטי, כי אם טראנסצאֶנדאֶנטי, אף על פי כן אי־אפשר שהצלחתה או אי־הצלחתה תהיה מקרית, אין זו צריכה להיות תלויה בהצטרפות צדדית של אילו כוחות ואינטאֶראֶסים חיצוניים; הערובה שלנו צפונה באותם הכוחות החיצוניים הבאים במגע קרוב ביותר עם השאלה היהודית. הכרת הטראנסצאֶנדאֶנטיות של הערובות שלנו אינה צריכה איפוא להכניס אי־התאמה עקרונית ושניוּת בביסוס התיאוראֶטי של התנועה. דווקא הטאֶריטוריאליסטים מכניסים, בעקיפין, שניות כזאת. לעג מר הוא של הגורל הדיאלאֶקטי, שביסוס הטאֶריטוריאליזם חופף את הצד השלילי של ביסוס הציונות, רק במידה שהראשון נשאר במסגרת הצרה של הדיון העקרוני; ובו ברגע שיש צורך לצאת מתוך החלל חסר־האוויר של טאֶריטוריה סתמית אל איזו טאֶריטוריה מפורשת, מיד נבעים פרצים ב"תיאוריה השלמה", והיא מתבקעת דווקא לפי המניעים היסודיים, היוצרים את השאלה היהודית ומשמשים ערובה לפתרונה. אם אמנם צריכה השקפת־העולם שלנו להיות עקיבה ושלמה, כי אז עלינו להודות, שהטאֶריטוריה תינתן לנו בתוקף אותו הנימוק, אשר בגללו יפתרו גם את השאלה היהודית עצמה, – היינו, יתנו לנו ארץ משום שאנו גורמים נזק לכול, ולא משום שאנו עשויים להיות למועיל למישהו. אין, בפירוש, כל קשר בין אותה הפּרוגנוזה האומרת כי המעצמות תקצינה איזו טאֶריטוריה פנויה בשביל היהודים ובין אותה העובדה, שאנגליה תוותר לנו על חלק מאוגאנדה, או ארגאֶנטינה על חלק מפאטאגוניה. הקאפיטאלים האנגליים, הנדחקים יותר ויותר מן השוק העולמי, ואפילו מן השוק הבריטי הפנימי, – ככל שהדבר הוא משונה לכאורה, – על ידי קאפיטאלים גרמניים וצפון־אמריקניים, מבקשים זה כבר מוצא במדיניות הקולוניאלית. די להתבונן אל הגלגולים האחרונים של התחיקה ההודית בשביל להיווכח, שהאנגלים נכונים לפתח את הקאפּיטאליזם במושבות אפילו לרעת המטרופּולין, ובלבד שימצאו שימוש לקאפּיטאלים העודפים שנצברו אצלם. ובזאת מתבארת, במקצת, הצעת אוגאנדה. כל עוד אוגאנדה שוממה הרי היא רק מעמסה יתרה על התקציב של בריטאניה הגדולה; ככל קולוניה יש צורך לאכלס אותה, לפתח משק קאפּיטאליסטי בתוכה, ליצור בתוכה שוק אשר יצרוך את התוצרת האנגלית, להקים בה תעשיה, שאפשר יהיה להשקיע בה את עודף הקאפיטאלים הצבורים, המכניסים באנגליה ריווח נמוך מדי. כללו של דבר, פתרון השאלה היהודית עולה כאן לא מתוך עצם מצבה של השאלה היהודית, ולא מתוך מישחק הכוחות החיצוניים היוצרים אותה והחייבים בפתרונה, אלא מתוך הצטרפות מקרית של שני עודפי הצבּרים: עודף של כוחות עבודה אצל היהודים, ועודף של קאפּיטאלים באנגליה. לאו, לא מעצמה אחת צריכה להיות מעוניינת בפתרון השאלה היהודית, אלא כל המעצמות כולן יחד; ובטאֶריטוריה זו צריכים להיפגש אינטאֶראֶסים של כל המעצמות, ולא אי־אלה צירופים מקריים של מניעים צדדיים¹¹⁶, ודאי, שיריבינו יוכלו לטעון, כי אם המעצמה המוסרת את הטאֶריטוריה לנו תהיה מעוניינת באורח חיובי לא רק להיפטר מן ההגירה שלנו או מהתנוונותנו, אלא תהא מעוניינת גם בתועלת שאנו עשויים להביא לה, – הרי זה יגביר את עניינה, ירבה את סיכויינו להצלחה, וכל המעצמות האחרות תסייענה להתיישבותנו ותקלנה עליה. בטענה זו יש מעט מדי “ישוב־הדעת”. כל זמן שהיהודים לא נעשו מיותרים לגמרי בארצות הגולה, כל עוד איננו מבודלים לגמרי מן החיים המקיפים אותנו, עדיין מקשרים אותנו אלפי חוטים אל האינטאֶראֶסים של האוכלוסים מעם־הארץ, שאינם יהודים, בארצות הגולה. כשאנו מהגרים באורח סטיכי מן הארצות האלה, במידת ההכרח הנוצר והאפשרות, עוקרים מבינינו אלה שנעשו מיותרים כאן, שכבר ניתקו כמעט את כל הקשרים עם הקרקע של תחום־המושב, של רומניה, של גאליציה… דבר זה אינו גורם כל תסבוכת בחיי־המקום של ארצות היציאה – להיפך, הרי זה משחרר אותן מן העומס שלנו. אולם אין להימלט מזעזועים ומניתוק מכאיב של החוטים המקשרים, במקום שהמדובר הוא בהגירה מאורגנת, מכוּונת, הגירה על פי בחירה – שאם לאו, למה לנו טאֶריטוריה? כאן יהא צורך לבקש דווקא אנשים בריאים, אמידים ככל האפשר, לעקור חוגים רבים של יהודים שעדיין הם מועילים במקומם. הקורא יודע, מה עצומים הזעזועים, המלווים את ההגירה המוגברת מתחום המושב, בעטיו של הגיוס¹¹⁷; הוא יודע, כי הבריחה ההמונית של אנשים צעירים בריאים, שיכלו להיות מועילים בצבא, עוררה זעם עז נגד היהודים, והיא משמשת לעתים לא רחוקות תואנה לפוגרומים. עם כל התפקיד שממלאה בזה התעמולה הצוררת של פורעים מקצועיים ממדרגה גבוהה ונמוכה, הרי אנו למדים מכאן, שרק הגירה סטיכית של יהודים נטולי כל שורש, הנדחקים מתחום המושב בתוקף הלחץ הכלכלי, רק הגירה כזאת עלולה להתרחש ללא גרימת־כאב. ואין ספק, שההגירה אשר תידרש ליישוב הטאֶריטוריה תעורר חיכוכים וסיבוכים רבים בגולה גופא. מצד שני, הרי ההגירה והקליטה בכל צורה שיאורגנו, הן תהליך ממושך, הדורש עבודה אינטאֶנסיבית של אירגון וחינוך לאומי, בעיקר לא ב"טאֶריטוריה", כי אם בגולה גופא, והוא יגביר את החיים הלאומיים של היהדות, יעשיר אותם, יפתח פעולה־עצמית לאומית במקומות, יחזק את הקשר האורגאני בין יהודי ארצות שונות השרויים במצבים שונים, יעשה את היהודים לכוח לאומי ניכר יותר, ואולי גם בר־השפעה בגולה גופא, אשר ידע להגן ביתר מרץ על ענייניו. דבר זה יגרום, כמובן, להחרפת השאלה היהודית הלאומית ויעורר סיבוכים בכל המדינות, שהיהודים חיים שם בהמונים צפופים במידה כלשהי. כאן ודאי שהמעצמות תהיינה מעוניינות עוד יותר בפתרון סופי של השאלה היהודית; הן לא תוכלנה לעמוד מן הצד, להתבונן באדישות אל תהליך הקמת המדינה היהודית, שתהא לה השפעה עצומה כל־כך על נתיניהן היהודים, תיצור חיכוכים רבים כל־כך בין לא־יהודים ובין האזרחים היהודים המתארגנים. המעצמות תדרושנה התערבות. לא תהיה ברירה: כיוון שהשאלה היהודית מבשילה לגבי העמים כולם, הווה אומר, שהעמים כולם ישתתפו באיזו צורה שהיא בפתרונה, יפַקחו עליו באיזו צורה שהיא. ככל שהשאלה היהודית תבשיל ביתר שאת לגבי כל הממשלות, כן יכבד הדבר מאחת מהן לטפל לבדה בשאלה. ואם אחת מהן – אנגליה, למשל, – תתן טאֶריטוריה ליהודים, ושאר המעצמות תדרושנה ברבות הימים את התערבותן, – כי אז לא תוכל אנגליה, דרך משל, להרשות התערבות כזו בענייניה עם היהודים, וודאי שהיהודים לא יצאו בריווח מן ההתנגשויות הנשקפות כאן. תוצאת הדבר תהיה, שאנגליה זו, שפתחה תחילה במאור פנים לפני היהודים את השער לנחלתה הקולוניאלית, תפסיק אחרי־כן את זרימת היהודים לטאֶריטוריה. כל זמן שהממשלה האנגלית לבדה מוצאת עניין כלשהו לטפל בשאלה היהודית, עדיין אין בכך משום הכרח היסטורי. ערובותיה של אנגליה בלבד – אינן הערובות ההכרחיות מבחינה היסטורית, אינן סופיות, אינן בטוחות. ערובות בינלאומיות – הנה מהות הציונות המדינית, הנה זוהי דרישת ההכרח ההיסטורי כפי שתפסנו אותו, הנה הדבר שהעלה מנהיגנו המנוח בכוח האינטואיציה הגאונית שלו, שעה שניסח את תכנית־באזאֶל. במקום הערובות הבינלאומיות החרותות באותיות־אש על דגל הציונות המדינית, נושאים הטאֶריטוריאליסטים עיניהם אל ערובות מקריות של מעצמה אחת, ודבר זה לא יוליד אלא תככים בינלאומיים.

שנית, ההכרח ההיסטורי, המבטיח הצלחה לתנועתנו, לא זו בלבד שהוא טראנסצאֶנדאֶנטי, אלא שהוא גם מותנה: כל המעצמות תסייענה לפתרון טאֶריטוריאלי של השאלה היהודית – אבל רק במקרה שאנחנו, היסודות החלוציים של תנועת השיחרור הלאומי, נפעל במגמה זו; אין די, בשום פנים, בדיפּלומאטיה בלבד; דרוש, שהעמים יראו מצדנו נכונות לעמל קשה ולקרבנות לשם מטרתנו; ונכונות כזו לעולם אי־אפשר להוכיחה בדיבורים ושידולים גרידא, אלא במפעל מעשי. העבודה ב"טאֶריטוריה", – עבודה שם בטרם נוכל לרכוש לנו אהדה נאמנה מצדו של העם היהודי ומצד דעת־הקהל האירופּית והאמריקנית, – הכרחית לנו משתי בחינות. לא נוכל לזכות בהצלחה רחבה במידת־מה בקרב המוני העם היהודי, אי־אפשר יהיה להקים מתוכם אירגון בר־השפעה כלשהי, אם לא נעבוד שם, אם לא נַראה לעם כל התחלות ראויות לשימת־לב. כל עוד אין התעמולה המילולית שלנו מקבלת חיזוק על־ידי מעשה; כללו של דבר, כל עוד לא הפעלנו את המפעל הציוני; כל עוד עיני העם, המופנות על־ידי תעמולתנו לשם, אינן מוצאות שם כל דבר מלבד שממה, יהיו גם ענייני־הכספים שלנו, גם ההסתדרות שלנו שרויים באותו מצב עלוב שהם שרויים בו כעת. מצד שני, לא תהא לנו כל השפעה בינלאומית, אם מאחרי גבם של הדיפּלומאטים והפּובליציסטים שלנו לא יעמדו המוני־עם אוהדים, ואם לא תהיינה לנו כל זכויות־עבר, מלבד דיבורים, דיבורים ודיבורים. יש לקבוע היטב בזכרון את הכלל היקר של התיאוריה הציונית – כדי שהציונות תיהפך לאֶבולוציה של עם, עליה להתנסות בשלבים ארוכים של מפעל מפלגתי ומפעל עממי. כותב הטורים האלה כבר קצה נפשו בהבטחות הנרחבות, הנדיבות והנבובות מצד הזייפנים שלנו, והוא רואה לו לחובה להדגיש אלף פעמים את האמת המרה, להבהיר אלף פעמים את האופי הטאֶראפאֶבטי של הציונות, למחות אלף פעמים נגד האונאה־העצמית היפה, ובעיקר – הבטֵלה, המשתעשעת במליצות שבכוונה טובה. אמנם כן הוא, ההכרח ההיסטורי שלנו הוא מותנה; התנאי הוא – פעולתנו־העצמית; ההכרח ההיסטורי של הציונות מחייב לשם הגשמתו עבודה לא רק כאן, ובעיקר לא כאן, אלא שם. עלינו להתחיל שם בעבודה, אף ללא כל ערובות משפטיות מקיפות; הדיפלומאטיה שלנו, בהשתדלויותיה, תסתמך על העבודה הזאת ותשיג ברבות הימים גם את הערובות ההכרחיות, והתעמולה שלנו תמשוך בכוח העבודה הזאת את אהדת העם לציונות. האופי המותנה של ההכרח ההיסטורי שלנו צופן בתוכו גם את התביעה וגם את הערובה לעצמאות שלנו: עלינו לבחור בעצמנו את הטאֶריטוריה, בלי לחכות עד ש"יתנוה" לנו. אכן, היריבים שלנו עלולים למצוא, כי הנמקתנו אין לה אלא ערך עיוני גרידא. מסכימים הם – תימסר־נא לנו טאֶריטוריה, ויהיו הטעמים והשיקולים הצדדיים, המניעים לכך, ככל אשר יהיו, ובלבד שנקבל אותה, ואז תעמוד לנו חכמתנו לקיים אותה בידינו, על אף כל מיני תסבוכות בינלאומיות אפשריות. ואולם הסברתנו בדבר אי־ההתאמה העקרונית בין הטאֶריטוריאליזם המופשט לבין מימושו הקונקראֶטי יש לה ערך חשוב למדי לגבי המעשה.

ראשית כל, קונצאֶפציה שיש בה קרע עמוק כל־כך בין נקודת־המוצא שלה ובין המסקנה, אשר אין למתוח בה כל גשר בין ההלכה לבין המעשה – אין לה הזכות ליחס לעצמה ערך של כוח ריאלי; הטאֶריטוריאליזם לפי מהותו מתגלה לפנינו כמשולל כל פּרוגראֶסיביות אוביאֶקטיבית. שנית: הניתוח שהבאנו לעיל פוקח עינינו לראות, שבמסווה של לויאליות חמורה, חותרים הטאֶריטואיאליסטים למעשה תחת יסודות התכנית של באזאֶל משני צדדים, – כי בעוד שהם יוצאים בגלוי נגד ארץ־ישראל, הרי הם מסלקים בו־בזמן בסתר את עקרון הערובות הבינלאומיות. מכאן, שהטאֶריטוריאליזם אינו ניתן בשום פנים להשלמה עם הציונות המדינית. לבסוף, מתוך ידיעת המניעים המביאים את המעצמה לתת לנו את הטאֶריטוריה, אנו מבררים לנו גם את התנאים, שעל פיהם היא ניתנת לנו. אם האינטאֶראֶס של המעצמה הוא חיובי, הרי הוא תמיד, באיזו צורה שהיא, – אינטאֶראֶס קאפיטאליסטי. ברור, שלא ירשונו לכונן את חיינו בטאֶריטוריה לפי רוחנו אנו, הכול צריך יהיה להיות מכוּון לא לטובת העם היהודי, אלא לתועלת אילי־הממון של המטרופּולין. אך לשוא יהיו התיאוריות הנאות של ההתיישבות, אשר יטפחו יריבינו; כל ההמצאות האלה, תוצרת־בית, יתפוררו לאבק בהתנגשות עם ברזל־האינטאֶראֶסים של המעצמה הקאפּיטאליסטית, – וזה, בפירוש, משום שהיא תופעל על־ידי מניעים שבתועלת חיובית. אך אם יתנו לנו ארץ ואבטונומיה, כדי להיפטר מאתנו, הרי יעזבו אותנו לנפשנו, ויפקחו על ההתיישבות רק במידה הדרושה בשביל לשתק או לרכך אותם הזעזועים, שיהיו מלווים בארצות הגולה את ההגירה המאורגנת שלנו. המעצמות אף תעודדנה את כל שיטות ההתיישבות המכוּונות לפתרון מהיר ומכריע של השאלה היהודית. ואילו במקום שרוצים להפיק תועלת מאתנו לא ירשו לנו אף צעד חפשי אחד, אם הוא יהיה בניגוד לתכניות המעצמה. על כרחנו נצטרך לנהל בזמן הראשון את עניין ההתיישבות לפי שיטות מוכתבות ולא רצויות ומועילות לנו; וצורות ההתיישבות, וגדולה מזו, מידותיה – תהיינה תלויות ברצון מעצמת־המטרופולין – ודבר זה עלול להכרית את מפעלנו בשרשו. התעודה היא: להעמיד עם חלש בתנאי אבטונומיה גמורה. החלש אינו יכול להיות אבטונומי בחסות שלטונו של החזק; האבטונומיה של החלש תשוער רק במקם שישנם כמה כוחות גדולים, עוינים זה את זה, אשר ישַתקו זה את זה אהדדי. אם אנו רוצים להיות אבטונומיים מבחינה עקרונית, עלינו לבחור לנו טאֶריטוריה בעצמנו; אם אנו מתכוונים להיות אבטונומיים למעשה, כי אז צריכים להיפגש בטאֶריטוריה זו אינטאֶראֶסים מנוגדים־במישרין, אך חיוביים, של מעצמות אחדות גדולות, שיביאו זה את זה לידי נויטראליזציה הדדית, אז, בהיותן סולידאריות באינטאֶראֶסים החיוביים שלהן בטאֶריטוריה זו, ולבוא לידי הסכמה למסור אותנו לרשותנו. בתנאי של ערובות בינלאומיות אנו מקבלים אבטונומיה, בכל מקרה אחר – האֶטאֶרוֹנומיה. ודאי, אין די בערובות בינלאומיות בשביל אבטונומיה, אולם הן – תנאי הכרחי בהחלט לאבטונומיה של העם היהודי. מתוך האמור אנו נוכחים לדעת, כמה העמיקה ההאֶטאֶרונומיוּת לכרסם בקונצאֶפּציה הטאֶריטוריאליסטית: מלבד ההאֶטאֶרוֹנומיה שבעצם העקרון, שעליה דיברנו לעיל, נתגלתה לפנינו, כתולדתה, גם האֶטאֶרונומיה למעשה.

שלישית, הטאֶריטוריאליסטים, המתרברבים כל־כך ב"פיכחותם", – משהם באים לבנות את התורה בדבר ההכרח ההיסטורי של הציונות, כלומר, בדבר זה, שהמעצמות תמסורנה טאֶריטוריה לרשותנו – שוכחים הם לגמרי להעלות שתי שאלות חשובות ביותר וטבעיות: כיצד יתנו לנו את הטאֶריטוריה ומי מן המעצמות תתן אותה לנו? ולא תהא זו אלא קלות־דעת יתרה, להיפטר בהתחמקות חסרת תוכן, לאמור: “יתן מישהו ואיך שהוא”. מבחינת השאלה הראשונה מצטייר העניין בדמיונם של יריבינו בקווים מטושטשים, בערך כך: באיזה אופן שהוא תידברנה המעצמות, לא בלי ידיעתם והשתדלותם של הציונים, תכנסנה קונגרס או ועידה של נציגיהן, וביום לא־עבות אחד תפתורנה את השאלה היהודית במסרן ליהודים איזו טאֶריטוריה לרשותם הגמורה וללא כל פיקוח. אילו עלול היה הדבר באמת להתרחש באורח פשטני־תמים זה, לא היה זה מביא טובה לציונות ולעם היהודי. ואף אמנם, אם המעצמות תפתורנה את השאלה בדרך זו, בחפזון, כדי לשלח מהר את העם היהודי, ודאי שיתנו לנו איזו טאֶריטוריה עלובה, אי בזה במקום נידח ביותר, באיזו מאורה, מעבר להרי חושך, ובלבד שלא יוסיפו ראות פנינו. אימה היתה נופלת עלינו… אולם לאשרנו לא חשבו, פשוט, הטאֶריטוריאליסטים כראוי בשאלה זו; אילו רק נתנו לבם לחשוב במקצת, היו מבינים, כמה תפלות הן כל ההשערות בדבר פתרונות חטופים לאיזו שאלה שהיא. המשק הקאפּיטאליסטי שבימינו הוא רופס כל־כך ונתון למשברים,¹¹⁸ עד כי המעצמות סיגלו להן שלא ברצונן יחס הססני־אטי מאוד לגבי כל השאלות, יחס קוּנקטאטוֹרי¹¹⁹. כן מבינים רוב הטאֶריטוריאליסטים, כי לא בבת אחת נעביר מיליוני יהודים ל"טאֶריטוריה", כי מחלה מוזנחת במשך אלפיים שנה אינה ניתנת לריפוי בשתי עשרות שנים, שתהליך כיבוש הטאֶריטוריה הוא קשה מאוד וממושך; אולם הנה דבר, שאין איש מהם מבין אותו: שהן את הטאֶריטוריה גופא, והן את ה"צ’ארטאֶר", את זכות האבטונומיה, לא יתנו לנו אלא בהדרגה. אין אנו אומרים “לשיעורים” אלא “בהדרגה”; אנו מדגישים את ההדרגיות לא רק במובן הכמותי של ההיקף, ולאו דווקא במובן זה, אלא בעיקר באיכות ההשפעה עצמה שתינתן לנו. בדעתנו כמה אטיות הן המעצמות בפתרון כל השאלות הבינלאומיות: שאלת המזרח, שאלת בית־הדין לבוררות, שאלת מארוקו וכו'¹²⁰, אין אנו יכולים לשער, כי תנהגנה משום־מה מנהג יוצא מן הכלל לגבי השאלה היהודית, ותפעלנה מיד, בלי שהיות ועיכובים, בכיוון הנכון. תמימה־ילדותית היא ההנחה, שהמעצמות תתאזרנה ותבחרנה, בפשטות, טאֶריטוריה ותמסורנה אותה ליהודים – לאמור, אָחזו בה לבריאות, פרו ורבו ומלאו את הארץ. לאו, אם כי בסופו של דבר תיאלצנה לתת לנו יותר מכפי שיכולים עתה בעלי־הדמיון הנועזים ביותר לשער, הרי תדחינה כל צעד וצעד עד קצה גבול האפשרות, ולעולם לא ימלָאֵן לבן למעשה, שלא יכפו עליהן או לא יניעו אותן לכך המסיבות המבשילות. בדרך כלל יהא בזה תפקיד המעצמות פּאסיבי ביותר, הוא יסתכם כולו במתן אישור למפעלינו ולסילוק אי־אלה קשיים ממדרגה שניה. הן תסייענה לנו בעיקר לא בהשפעה חמרית ומדינית בלתי־אמצעית, כי אם בכוח הסמכות והפּראֶסטיז’ה הבינלאומית. ואם לא נעבוד בעצמנו, לא נוכל לקוות לעזרתן. פעם נוספת מתגלה לפנינו העקרון היקר של המעשה הציוני: אם אנו רוצים לאצול ערך מתקדם־אמיתי לאידיאל שלנו, עלינו לבחור את הטאֶריטוריה בעצמנו ולהתחיל בעבודה בה זמן רב לפני קבלת ה"צ’ארטאֶר", ואילו המעצמות יתנו לנו את הצ’ארטאֶר קמעא־קמעא, באַשרן את צעדינו, ובפתחן לפנינו מדי פעם בפעם אפשרויות חדשות לצעדים נוספים.

ועכשיו, השאלה השניה: “מי יתן את הטאֶריטוריה” לנו – טאֶריטוריה של מי “יתנו” לנו? הטעם, כפי שראינו לעיל, – להיפטר מאותם החיכוכים, שמעוררת השאלה היהודית בחיים אשר מסביבנו; הטעם הוא – הנזק, שישיבתנו בגולה גורמת לעמים אחרים. המעצמה המעוניינת יותר מאחרות להיפטר מאתנו, היא תצטרך לוותר לנו על “טאֶריטוריה” משלה. הארצות המעוניינות ביותר הן רוסיה, גאליציה ורומניה, אולם הללו, או שאין להן כל טאֶריטוריות פנויות, או שהעם והחברה יתנגדו בכל מיני דרכים למסירת איזה חבל גדול בסיביריה או בנחלות שבאסיה התיכונה. רק ממשלה או פּארלאמנט הנקיים מאנטישמיות מסוגלים לוותר לנו על טאֶריטוריה משלהם. אם “תתן” איזו מעצמה מן המעוניינות פחות, – כגון, אנגליה, הרוצה אמנם להיפטר ממהגרים יהודים, אלא שהיתה יכולה לאסור, בפשטות, את כניסתם, בלי להקריב טאֶריטוריה שלמה משום דרכי־נימוס בלבד, – לשם מה איפוא אז הקונגרס הבינלאומי, לשם מה כל הבניין הזה? הלא מעשה כזה של חסד מעצמתי אינו זקוק לכינוס ועידות מיוחדות. איך איפוא תוגשם ההשתתפות הבינלאומית בפתרון השאלה היהודית? יוצא, שכל מעצמה תצטרך לתת כברת ארץ קטנה – כשיעור עניינה בדבר; והרי זה אמנם בהתאם גמור לטעמם של הטאֶריטוריאליסטים – חוט לחוט, ולערום כסוּת. אך דא עקא, אין נקודה כזאת בעולם, אשר בה תתאחדנה, רצועה לרצועה, נחלות כל המעצמות המעוניינות! אמנם כן, השאלה תעלה לדיון בוועידת המעצמות, וּועידה זו קרובה היא: היא תתכנס מיד אחרי מלחמת רוסיה־יאפאן¹²¹. שם תעלינה על הפרק שאלות המזרח הרחוק והקרוב, שאלת מאנדז’וריה ומוקדון, טיבּאֶט וארמאֶניה, שם תועלה בלי ספק בעיית ההגירה. כל זה, יחד עם מאורעות ימינו, יסב את תשומת־הלב כלפי ערב והשאלה היהודית, וכן כלפי ארץ־ישראל… אבל גם אם נניח, שעדיין מוקדם לדבר על כך, שהשאלה היהודית עדיין לא נזדקרה לפני כל העמים אשר מסביבנו כבעיה דחופה, עלינו להבין בכל זאת, שהמעצמות תמסורנה לנו לא איזו טאֶריטוריה משלהן, אלא ארץ שאינה שייכת להן, שנחשבת על אחוזותיה של מעצמה חלשה, שאפשר לאלץ אותה, בלחץ הדרגי מתמיד, לציות; הטאֶריטוריה היעודה לנו בתוקף ההכרח ההיסטורי שוכנת בתחומי מארוקו, או סין, או תורכיה. מה איפוא יתנו לנו? התהא זו ארץ, שאין בה לנו כל דבר משלנו, שאין אנו רוצים בה ואין אנו חותרים אליה, שאין אתנו כל זכויות היסטוריות עליה, איזה חלק של מארוקו או של סין, – או תהא זו ארץ־ישראל, שהן בהכרתנו והן בהכרתם של הדיפּלומאטים קשורה היא קשר הדוק בגורלם של היהודים, ארץ־ישראל, שאף אחד מן החזקים לא ישית כפו עליה, כי כל אחר מן החזקים ימנע זאת? המעצמות יתנו לנו את ארץ־ישראל, ורק אותה בלבד, וביחוד מאחר שאנחנו נטען לה בתוקף, ונעבוד בה במרץ, בלי להיבהל מפני כשלונות שיהיו בהתחלה. לא בבת אחת “יחזירו” לנו את ארץ־ישראל, אלא בהדרגה יקלו את עבודתנו בתוכה, ירחיבו את ערובותינו המשפטיות. כשם שהשאלה היהודית מבשילה לגבי המעצמות האדירות בהדרגה ובתוקף ההכרח ההיסטורי, כך מבשילה גם שאלת המזרח הקרוב ומתקרבת אל פתרונה. תורכיה אינה יכולה להתעורר לחיים חדשים, נעלים יותר – היא שסועה על־ידי מאבק הלאומים שבתוכה, ששוב אינם יכולים להשלים זה עם זה, להתמזג לחטיבה אחת ולצעוד בדרך הקידמה; לא נותר להם אלא לפנות איש־איש לעברו. אם במוקדם ואם במאוחר עתידה תורכיה להתפורר¹²², ובמוקדם או במאוחר, אם רק נעבוד בארץ־ישראל, יפול חלק זה של תורכיה בידינו – בהדרגה, לא ביום אחד או ביומים, לא בחמש שנים ולא בעוד עשרות שנים, אלא בבוא השעה הנכונה, שעה הרת־גורל. אכן, ארץ־ישראל היתה שייכת לפנים ליהודים, ולנו היא יעודה – לנו, בגזירת ההכרח ההיסטורי.

מאחר שטאֶריטוריה הנתונה לנו מאת אחת המעצמות היא, במקרה הטוב ביותר, רק נסיון־לשעה, הנועד מראש לכשלון מביש, וממלא רק תפקיד של מעין “מלון־לילה”, של ציונות עם תחנת־ביניים, כיוון שהסיבוכים הבינלאומיים העתידים לצמוח מזה יניעו את המעצמה לא להדר ביותר בנימוסים אתנו, והיא תקבע עד מהרה סייגים להתיישבותנו; מאחר שהטאֶריטוריה שלנו תהיה נתונה בהכרח לחסות בינלאומית, ורק בהדרגה תימסר לנחלה לנו; ולבסוף, מאחר שעשויים למסור לנו רק ארץ, אשר נתחיל בה בעבודה תכניתית עוד לפני שתהיינה ערובות משפטיות לכך, – עולות מכאן שתי מסקנות חשובות ביותר: הניתוח הכללי של המצב מוכיח לנו כבר, ראשית, כי אין כל מקום לדיבורים על איזו ארץ אחרת מלבד ארץ־ישראל, ושנית, כי הוכחנו בהחלט את צדקתנו, בשאיפתנו להגן על הקונקראֶטיזציה הפסיכולוגית שקבענו מלכתחילה, על ציונות־ציון שלנו, מפני כל מיני התנקשויות טאֶריטוריאליסטיות. מלבד זה אנו למדים מתוך כל המחקר כולו, כי הכרח הוא להתחיל במהירות האפשרית בעבודה מעשית בארץ־ישראל.

 

ח. הסברים בשאלה להלכה    🔗

כדי לסיים את ניתוח השאלה להלכה, עלינו להביא עוד הסברים אחדים. יכולים הטאֶריטוריאליסטים לדרוש, שהקונקראֶטיזציה של האידיאל תיעשה מתוך הכרה גמורה ותהיה שקולה באורח ביקורתי; רק במקרה זה יכולים הם לראותה כאבטונומית לחלוטין. ואולם, – כך יהיו מדיינים – הלא הקונקראֶטיזציה הפסיכולוגית הבלתי־אמצעית של שאיפותינו בציון דווקא, היתה לא־ביקורתית, ומשום כך עדיין היא מחייבת ניתוח ביקורתי; לקבל אותה סתם, רק משום שנעשתה כבר, להחזיק בעקשנות בבחירה הקודמת, ואפילו היא גרועה ביותר, רק משום שכבר נעשתה, – דבר זה נחשב בעיניהם לדוֹגמתיות אשר לא תכופר. ואין אנו יכולים שלא להסכים לשיקולים אלה; בדרך כלל יש לומר, כי בעוד שאנו שוללים את הטאֶריטוריאליזם־המוקיע בכל צורותיו, הרינו מעריכים בו בזמן בטאֶריטוריאליזם הדוֹגמתי את תביעתו לזהירות, לבדיקת־עקרונות חמורה ומתמדת. אולם אין זה מונע אותנו מלהכיר את כל חוסר־התוכן שבעקרון עצמו: לעולם אי־אפשר להכתיב לביקורת את תוצאותיה מראש; ביקורתית־כוזבת היא הבחינה המטיפה בשם הביקורתיות המופשטת להסתלקות מוחלטת מן האמונות והאידיאלים הראשונים, ואינה מרשה לנו בשום פנים להודות שוב בדבר, שעורר פעם ספקות. מקווים אנו, כי התיאוריה שהורצתה בזה קיבלה עליה בחומרה רבה למדי את מרות התביעות של אי־משוא־פנים. ואם כך, אם הביסוס שלנו התרומם מעל לחד־צדדיות הצרה, הן של הטאֶריטוריאליזם חסר־התוכן, והן של ההיסטוריזם הפיליסטאֶרי; אם הסינתאֶזה המקפת הביאה אותנו, בכל זאת, שנית, לחזון ציון, – אין אנו רואים יסוד להסתלק ממנו שנית, כל עוד לא יובאו נימוקים לכך. הקונקראֶטיזציה הציונית שלנו היתה בלתי־מחושבת – מסכים אני; אבל איזו קונקראֶטיזציה אחרת אפשר להציע לנו? נסו־נא למלא את הריקנות המופשטת של הטאֶריטוריאליזם באיזה תוכן מסויים: אוגאנדיזם, אפגאניסטאניזם, פלשתיניזם ארגאֶנטיניזם, קאנאדיזם… למה זה מפתיעה אתכם התפלוּת המרושעת שבשורה הזאת? ומפני מה פלשתיניזם זה, שנטמע בתוך הטור הכללי, כאילו צורב את עיניכם באותיות־אש? מפני מה הוא מבקש להימלט מתוך השכנות הוולגארית שהוא נתון בה? משום שחזון ציון אינו סתם פרי שגיון־רוח בטל, אלא תולדה עמוקה של תנאי חיינו הכלכליים והמדיניים־הסוציאליים… ודאי, עדיין אין בזה כדי לחייב את מישהו לאהוב את ציון; אין בכלל אף אידיאל אחד אשר יתיימר להיות בעל ערך המחייב את הכול. הכוח המחייב, כוח־הציווי שבכל אידיאל – בהבדל ממה שקוראים בשם חובה – הוא מותנה: אם הודית באידיאל מסויים, הרי זה עשוי לחייב אותך לדברים הרבה, ובראש וראשונה – לעקיבות. למה מחייב אותנו חזון ציון – דבר זה נברר בהמשך ההרצאה. אולם, שואלים אנו, מה תהא נקודת־האחיזה של יריבינו בהמחישם את עקרונם הם? הם יהיו לומדים, נאמר, את הגיאוגראפיה של כדור־הארץ כולו, ישגרו משלחות חקירה על פני כל העולם כולו? לעיל כבר ניתחנו “חיפוש טאֶריטוריות” זה. ומה, בעצם, תוכל לתת אֶכספאֶדיציה¹²³, אף הטובה ביותר? נסו־נא לשלוח “משלחת־חקירה” לזירת הקרבות במאנדז’וריה כעת – האם תוכל המשלחת לאמור ברור, מי ינצח בקרב העומד להתחולל? שום דבר של ממש לא תוכל המשלחת לאמור לכם על ההווה המדיני ועל סיכוייה של הארץ, על גלגולי ההתפתחות הכלכלית הצפויים לה. לכל היותר תוכל משלחת להביע דעתה, אם תסכון או לא תסכון הארץ להתיישבות חקלאית, תעשייתית, או לאיזו התיישבות אחרת, – ורק מבחינה טופוגראפית, אקלימית, ואולי גם אֶתנית. ואולם שום חקירות אכספאֶדיציוניות אינן נותנות דבר, מלבד הערכת כושר הארץ גרידא; אין ביכלתן לקבוע מראש לא את דרכי ההתיישבות ולא את פרטיה; אין הן נותנות מאומה, בלתי אם סיכויים בלבד, – שום ערובות אין המשלחת יכולה לציין. והלא מלבד ערובות מדיניות דרושות ערובות שבטבע הארץ. אפשר לעמוד עליהן רק מתוך תהליכי חקר ממושכים בארץ; לשם כך אין די לבקר בה, יש לחיות בה. לא משלחות דרושות לנו, אלא תחנות־נסיון ותחנות מאֶטאֶאוֹרולוגיות, חברות מדעיות, לאמור – עבודה בקנה־מידה רחב, שתעלה ביוקר רב מדי, לא לפי כיסנו, אם אנו רוצים לפעול מתוך ודאות. לשון אחרת: אם רוצים אנו לחקור איזו טאֶריטוריה חקירה מוסמכת, עלינו ליישב אותה תחילה. מבחינה זו, כל היתרונות לארץ־ישראל; לארץ־ישראל אין לנו צורך לשלוח כל משלחות, בארץ־ישראל עלינו לעבוד בפועל־ממש. שום חקירות לא תשמשנה לנו במקום הידיעות יקרות־הערך שכבר נתקבלו מאת המשלחת שכבר נשלחה על ידנו לארץ־ישראל. אמנם כן, כבר שלחנו פעם אכספּאֶדיציה לארץ־ישראל, ובראשה עמד לא מר ווילבושאֶביטש אלא עמדו משה ויהושע בן־נון; ושיגר אותה לא מר גרינבאֶרג, כי אם הגורל ההיסטורי; והשתתפו בה לא שני נוצרים ויהודי אחד, אלא עם ישראל ברבבותיו; ומשלחת זו הקדישה לחקירותיה לא שלושה ירחים, ולא שלוש שנים ולא שלוש עשרות שנים, אלא שלושים יובלות; וכתוצאה קיבלנו לא דין־וחשבון קלוש, אלא מדינה יהודית משגשגת, ובה אוכלוסים במיליונים, גנים פורחים, שדות־תנובה, כרמים ורמה אזרחית מפותחת מאוד. מאז שוממה הארץ, אבל שום הפיכות גיאולוגיות לא חלו בה. גם בלא כל משלחות יודעים אנו כי באמצעי התרבות המשוכללים של זמננו יש בידנו להביא את הארץ לידי שגשוג גבוה ביותר, ואם נגיע לצפיפות־אוכלוסים כמו בבאֶלגיה, נוכל ליישב בארץ־ישראל ובסוריה את כל העם היהודי הזקוק להצלה¹²⁴. כשנתחיל לעבוד בארץ־ישראל באופן תכניתי, נייסד שם לשכת־מודיעין, שדות־נסיון ותחנות נסיון, לא לשם חקר ארץ לא־נודעת, אלא לשם חסכון כוחות מרובה ביותר והשקעתם התכליתית. נזדמן למחבר המאמר הזה לשמוע שיח־טאֶריטוריאליסטים, שכל־כך הפליגו בדבריהם, שיעצו אפילו לשלוח אכספאֶדיציה לארץ־ישראל, לחקור, אם לא מדבר היא, ארץ חולות ואבנים, שלא תכשר לעיבוד כלל, אם אין ארץ־ישראל – ביצה אחת כולה, אם אינה שורצת נחשים־צפעונים וחיות־טרף, אם אינה מכוסה כולה יערות־בראשית שאין לעבור בהם…

אבל נניח, כי המשלחת שנשלחה לאיזו טאֶריטוריה חזרה, ועמה דין־וחשבון מלא ומפורט. מה איפוא יבקשו בו הטאֶריטוריאליסטים? מה הן הבחינות, אשר לפיהן ידונו בו? מה הם קני־המידה, אשר לפיהם עליהם לבכר ארץ אחת על פני אחרת? לפי שעה מעניינות אותנו שאלות עקרוניות; על כן נשאל גם אחרת: על יסוד מה, בכוחם של אילה שיקולים המיוסדים על הדין־וחשבון, הם יעדיפו איזו טאֶריטוריה שהיא על ארץ־ישראל? רוב הטאֶריטוריאליסטים הלא יודו, כי לשם כך דרושים שיקולים כבדי־ערך.

והנה עולה לפנינו הדרישה – “הצלת העם בהקדם האפשרי”, או תחיית העם “בבטחון ככל האפשר”. דרישת “ההקדם האפשרי”, או כלשונם של אחרים, מעמיקים יותר, “בבטחון ככל האפשר”, דרישה זו שרשים עמוקים לה, ראשית, בהכרת הצרה היהודית העצומה ובהכרת ההכרח הדחוף לשנות את המצב, ושנית, ברצונו הטבעי של כל אידיאליסט לראות בחייו את הצלחת מפעלו, ושלישית, ברצון, החוקי גם הוא, להיות בטוח כי המאמצים לא יאבדו לשוא, והמטרה תוגשם. ואולם, אם כי כל הטעמים האלה הם חשובים וראויים לתשומת־לב עמוקה, ואפילו למחשבה מעמיקה, בכל זאת אין אנו יכולים להודות בהכרח להיחפז. ונסתייג בזה כדי למנוע אי־הבנה: אנו מבדילים הבדלה מפורשת בין הציפיה למטרה ובין הציפיה לפעולה. לעבוד – לעבוד שם – עלינו להתחיל בהקדם האפשרי, וביחוד, שהערובה ההיסטורית להצלחתנו היא מותנית: אם נהיה עובדים. זולת זאת, ודאי, שאנו, ציוני ציון, מסכימים, שהצלת העם ותחייתו רצויות בהקדם האפשרי ובבטחון ככל האפשר. על כן אנו דנים ואומרים: טוב במוקדם בארץ־ישראל מאשר במאוחר בארץ־ישראל; אולם טוב בשבילנו בארץ־ישראל במאוחר, מאשר במוקדם בטאֶריטוריה אחרת. אכן, את העבודה אסור לנו להשהות, היא דרושה מיד, ובצורות תכליתיות ביותר, ולא עוד אלא שמוטב גם מפעל לא גדול ביותר, ורק לא אפס־פעולה. כל האותות מעידים על כך, שהן העם היהודי, והן הציונים, הכול מצפים זה כבר בכליון־עינים לעבודה המעשית, אם ב"טאֶריטוריה" ואם בארץ־ישראל, ואם כאן במקום – אולם בתנאי שתהא זו עבודה של שיחרור לאומי. ואך אין כל תבונה בחפזון להשיג את המטרה. אם אך התועלת ושלימות התוצאות תסבולנה כלשהו מן החפזון, הרי אין כל הצדקה לכך. החוק הכללי של חסכון הכוחות, אומר לא רק שאיפה להוציא כוחות וזמן פחות ככל האפשר לשם השגת המטרה, אלא גם שאיפה להשיג תוצאות נרחבות ביותר. כדי שדרישת הטאֶריטוריאליסטים לעזרה מהירה לא תהא תלויה על בלימה, מן הראוי היה לקבוע, ראשית, כי, מלבד ארץ האבות, ישנה טאֶריטוריה כזאת, שאפשר להגשים שם את מטרת ההצלה והגאולה של העם בעתיד הקרוב ביותר; שנית, שעמנו מוכן להקדיש באורח עצמאי את כוחותיו וקרבנותיו ליצירת צורות־חיים חדשות חפשיות בכל מקום שהוא, ובלבד שתהא בו האמונה בנצחון. הדבר הראשון הוא – אוטופיה מפוקפקת ומסוכנת, הדבר השני – טעות הרת־פורענות, אם גם נעימה. גם נסיון־העבר של ההתיישבות, נסיונם של עמים מוכשרים יותר עשירים ואדירים יותר ממנו, וגם אבדן־העצות שלנו, חוסר־ההכשרה, העדר כוחות של אירגון והשכלה, אשר ידעו לנהל התיישבות בארץ דלת־תרבות, וגם צימצום האמצעים שבידינו – כל אלה מעידים עדות ברורה על חוסר הממש שבדיבורים על יישוב מזורז של הטאֶריטוריה, במהירות הבזק. אחת מן השתים: או שאנו באים בשם השקפת־עולם ציונית רצינית, ואז חייבים אנו להבין, כי ההכרח ההיסטורי, המשמש ערובה למפעלנו, איננו איזה אַשף אגדי, אשר בכוח כשפיו יוכל להפוך בן־לילה ארץ עזובה לגן פורח, ולהעביר לשם אנשים למיליונים, ולסגלם כמו בחלום־אושר לכל הקשיים שבנטל־האזרחות, שאין האנשים האלה רגילים בהם – או שאנו רשאים להשתעשע בתקוות כילדים ולהשלות את העם בהזיות נאות, שאינן ניתנות להתגשם, לחלום על תחיה מהירה, ללא יסורים, – ואז אין צורך לשחק באידיאליזם חברתי, ומוטב שנכריז כי תמימי־דעים אנו עם האוגאנדיסטים בעלי “מלון־הלילה” טובי־הלב וחסרי־העקרונות. ההנחה השניה שהעלינו לעיל, מלאה אשליות כרימון. הגיעה השעה לחדול מן המליצה הנדושה בדבר העם, בדבר האינטאֶראֶסים שלו ונכונותו ליצירת צורות־חיים נעלות יותר. הציונות היא תנועה רפואית. הציונות בתקופתה הראשונה היא רק מפעל מפלגתי. ואילו הטאֶריטוריאליסטים חולמים להפוך מפעל מפלגתי ועממי לקבלנות מבוהלת. אולם “העם” לא יאות גם לקבלנות רבת־הבטחות כזו, ולא יתן את כספו, כל עוד לא יחלו החלוצים הראשונים במלאכה, הם־הם – הקבלנים הראשונים. רק עוד מפלט אחרון נשאר לטאֶריטוריאליסטים במערכתם כנגדנו – הפניה אל רגש האחריות שלנו: על ידי שאנו קוראים לחלוצים־אידיאליסטים ומגייסים אותם לארץ־ישראל, אנו עלולים לגרום כשלון חרוץ לכל המפעל, ואילו על־ידי יחס־הביטול שלנו לטאֶריטוריות העלולות להזדמן, אנו מחמיצים את שעת־הכושר היחידה להצלת־העם. שוב אנו רואים בעליל אותו גוון של מעשה־קבלנות, של תכנית־דמיונית שהם משווים לכל העניין: “לא להחמיץ שום הזדמנות, לרדוף אחר שעת־כושר”. לאן נעלמה איפוא אותה “השקפת עולם שלמה”, אותה “קונצאֶפציה” שלהם? היכן איפוא ההכרח ההיסטורי? הפרוגנוזה שנקבעה על ידנו מבטיחה לנו, כפי שראינו לעיל, הכרח היסטורי משתי בחינות. ההכרח ההיסטורי הכללי אומר, כי אם נעבוד בכלל, נשיג טאֶריטוריה בשביל העם היהודי, נקים לו, בלי ספק, מקלט בטוח בערובות משפטיות. ההכרח ההיסטורי האחר, המסויים יותר, אומר כי מקלט בטוח זה בערובה משפטית נשיג בפירוש בארץ־ישראל ודווקא שם, וכי נשיג אותו מאת המעצמות רק בהדרגה. ודאי, יריבינו רשאים לא לתת דעתם על הבחינה השניה הקונקראֶטית־ההיסטורית הזאת, אולם הפרוגנוזה הראשונה הלא מחייבת גם אותם.

והנה, אפילו הודאה כללית זו אינה נותנת מקום לכל נוסחה מבוהלת, מעין “בהקדם האפשרי” או “בבטחון ככל האפשר”. שתי הנוסחאות האלו, ולא רק הן, אלא גם כל מיני נוסחאות אחרות בלשון “ככל האפשר”. שעלולות לעלות על דעת איזה טאֶריטוריאליסט עמקן – קשורות זו בזו קשר פסיכולוגי הדוק: כולן נובעות מאותו אי־האמון בהכרח ההיסטורי, כולן תופסות רק צד אחד מכל סכום הטובות וההצלחות הרצויות, ולצד זה בלבד הם מקריבים את כל האחרות, החשובות לא פחות ממנו. רק שאיפה אחת נובעת בחוקיות גמורה מתוך ההכרח ההיסטורי המוּדע והמוּכּר; זוהי השאיפה ל"שלימות האפשרית", והרי זה כולל את הכול: גם “ביתר מהירות”, גם “ביתר ביטחה”, גם “ביתר נוחיות” וכו'. אולם הדרישה ל"יתר שלימות" פירושה גם שאיפה לסיפוק רחב ככל האפשר של כל מאויינו וצרכינו; היא כוללת גם את אושר עמך שלך, גם את פיתוח תרבות־עמך, גם את השליטה בארץ־המולדת; היא כוללת בתוכה את חזון־ציון המשולש־האחד והשלם… ואילו הדגשה מיוחדת של איזה “ככל האפשר” חד־צדדי, הריהי שוב רק העלאת כשלון משוער למעלת אידיאל. כל העלאה כזו מופרכת בתכלית על־ידי עצם העובדה של ההכרח ההיסטורי. מאחר שההכרח ההיסטורי משמש לנו ערובה להשגת המינימום החיוני־ההכרחי החשוב ביותר לשיחרור העם, הרי אנו רשאים, ללא־ספק, לראות את התפקיד בהיקף רחב ככל האפשר, כי בכל זאת, אין אנו מסכנים את החשוב ביותר. אנו חוזרים על האמור בתחילת מחקרנו: אנו מחזיקים בתוקף במאכסימום האידיאלי שלנו ונאמץ את כל כוחותינו להגשמתו, ואילו המינימום המציאותי בוא יבוא מאליו.

הבחנות אלה עלולות לעורר עלינו את הקטרוג על פאטאליזם. אבל אם כך, הרי נצטרך להימנע מכל נסיון להעמיק ראות בחביוני־העתיד; אכן, לא מן הראוי לערבב מקצת ראיית־הנולד עם ידיעת־הכול מוחלטת. אילו ידענו את העתיד כולו לכל צורותיו ולפרטי־פרטיו – כי אז אולי היה יסוד לחשוש לחיבוק־ידים פאטאלי, באפס מעשה, מתוך ציפיה לעתיד המחושב והידוע מראש, וגם אז, בידיעה שלמה כזאת, היתה פועלת, בצד הפרוגנוזה האוביאֶקטיבית, גם ראיה מראש של מעשי הרצון בעל־ההכרה עצמו. אך אין זה אלא סימן למחשב שטחי ביותר – אם מוצאים פאטאליזם במקום שלפנינו רק דאֶטאֶרמיניזם¹²⁵, שנקבע באופן חלקי. מגוחכת היא, למשל, דרכו של שטאמלאֶר¹²⁶, שהוא תמיה על הפרוגנוזה ההיסטורית שקבע מארכס, והוא קורא למארכסיסטים, דרך היתול, – “מפלגת ליקוי־לבנה”. זוהי בדיחה תפלה. אילו היינו מעוניינים בליקוי־הלבנה, ואילו אפשרית היתה השפעת רצוננו על ליקוי הלבנה, לא היינו רואים כל דבר משונה באירגון “מפלגת ליקוי־לבנה”, וחישוב מדוייק מראש של הליקוי היה בו משום עזר רב למפלגה כזו. יתר על כן – ידיעה מדעית היא אויבתו הגמורה של הפאטאליזם. רק הנווד הפרא מסוגל להתייחס באדישות אל תופעות ומאורעות – על יסוד זה ש"את הנגזר אין להשיב". אנו כולנו יודעים ברור, שכל אחד מאתנו צפוי ביום מימים למוות, וכלום הכרה זו עשויה לעורר צל של פאטאליזם בלב האדם ההוגה? העלם יודע בדיוק את הזמן, שהוא ייחשב לבוגר ולאזרח בעל זכויות מלאות – וכלום זה מסיר מעליו את החובה להתכונן באופן נכבד ביותר ושלם ביותר לקראת שעת־מיפנה זו? במקום אחד – דומני, בהקדמה לספרו של אטלאנטיקוס¹²⁷ – מעיר קאוטסקי, התיאוראֶטיקן של המארכסיזם בימינו, כי רק הפרוגנוזה של מגמת ההתפתחות הסוציאלית הבאה ניתנת להשגתנו, אך לא של אופיה וצורתה המדוייקת. זהו הסבר יקר־ערך, אולם אין הוא מדוייק – מן הנכון יותר לומר, כי יש בו משום כפל־מלים, כי עצם המלה “מגמת” ההתפתחות מביעה את אשר ניתן לנו לראות מראש, וכל אשר אין אנו יכולים לראות מראש, ואנו יכולים רק לשער ביחס אליו השערות המתקבלות על הדעת, פחות או יותר – נקרא בשם “צורת” ההתפתחות. אי־אפשר לקבוע את ההבדל האוביאֶקטיבי בין “מגמה” ל"צורה", כי איננו קיים כלל. הקורא שנהירה לו הטאֶרמינולוגיה הפילוסופית יבין, אם נאמר, כי ההבדל הוא רק מוֹדאלי, מאֶתודולגי־סוביאֶקטיבי¹²⁸: שטח העתיד המוּדע נקרא בשם “כיוון”, “מגמה” וכל התחום הרחב הבלתי־מוּדע נקרא בשם “צורה”. משהכרנו את “המגמה”, הרינו “חפשים” בכל השאר, בכל הנוגע ל"צורה", ועל כל פנים, אם רק הכרת “המגמה” נתונה ובטוחה; אין אנו מסכנים את המגמה, בשאפנו להגשים “צורה” מושכת יותר ומקפת ככל האפשר. כל עוד לא הכרנו אלא זה, שבתוקף ההכרח ההיסטורי ייגאל העם היהודי ויקום לתחיה, והשאלה היהודית תמצא בהכרח פתרון טאֶריטוריאלי, נכללת ארץ־ישראל והתרבות בתחום ה"צורות" האפשריות, שתיתכן בהן הגשמת “המגמה”, הידועה לנו מראש, – כלומר, גאולת העם. הווה אומר, שרשאים אנו לבחור את הצורה הזאת דווקא, כמושכת ומלבבת יותר. אולם הפרוגנוזה שלנו, הפרוגנוזה הציונית, מפליגה מזה והלאה: בשבילנו כלולה גם ארץ־ישראל בתחום “המגמה” הידועה לנו מראש, – כל שכן שאין אנו רשאים להסתלק מארץ־ישראל ולצלול בחלל הריק, לשם חיפושי מולדת לא־נודעת.

“הכל שפיר! אבל מה יהא על אלה שאינם מאמינים בהכרח ההיסטורי של הציונות?” לאנשים הססנים כאלה עצה נמרצת בפינו – להפעיל קצת את מוחם. יסתלקו־נא קודם כל מן הדילאֶמה, האומרת, כי ההכרח ההיסטורי שלנו יש לו פנים לכאן ולכאן: “התנוונות או תחיה”¹²⁹. יבינו־נא כי אין סכנת התנוונות גמורה מאיימת עוד עלינו, כי לפנינו פתוחה לרווחה רק דרך אחת – לתחיה; כי נעבור את כור־היסורים של זמננו ונצא צרופים, מחודשים לקראת חיים נאים יותר ועצמאיים; כי אלה הם ימי הגלות האחרונים, ופרפורי־העווית האיומים שלה אינם אלא פרפורי־גסיסה של מפלצת; הגלות הטורפנית, הנופחת־נפשה, משסעת בחמת־זעמה, בכפותיה הקופאות, את קרבנותיה האחרונים. בכלל הקרבנות האלה גם רבים מחברינו, אובדי־עצות, אחוזי טראגיות עמוקה של יאוש ואי־אמונה. זוהי בדידותו הנפשית של היהודי – הבורגני הזעיר, הנדחק בתוקף מעֶמדה שהחזיק בה מדורי־דורות; לכל אשר יפנה יראה אך איבה קרה ואדישות. כל עדתו הזעיר־בורגנית – היהודית והלא־יהודית – מפרפרת במצוקה ללא־מוצא, אכולה אינדיווידואליזם פרוע; כל אחד שקוע־מסוגר בפינת־החיים שהוקצתה לו, נאחז בכל קנה־קש רופף ומתעה, כל זיז־חיים שהוא סומך ידו עליו נשבר בין אצבעותיו לרגעים, כל שעה נבקע הקרקע תחת רגליו בקיעים חדשים, פעורים, תהומיים… הוא מבודל, הוא מופקר לשרירות־הגורל; לוחצים אותו, חונקים, שונאים אותו. הסיוט הכבד של המציאות העגומה מעלה מחשבות קודרות על העתיד; צללי־בלהות מצטיירים בסיכויי העתיד הקרוב והרחוק, בלהה איומה מחברתה. בהמולה המתמדת של חיי יום־יום ללא תכלית חש ה"לוּפט־מאֶנש"¹³⁰ שלנו את דומיית־המוות של הגורל – הכל עזבוהו, איש לא יחוש לעזרתו, איש לא יחרד לגורלו, איש לא יתן דעתו עליו, כלוא הנהו בחומת־הסוהר של ה"לוּפט־בורז’ואזיה", מבודל הנהו… העמים והמעמדות החזקים, הבריאים, עד כדי לעורר עלבון ועגמת־נפש, יעברו בשוויון־נפש על פניו, ואילו הוא – יתנוון, ייספה, נמק ברעב ויגון… עלוב ונדכּה, לא יבין כי בעולם הקאפיטאליסטי של ימינו אין שום דבר מובדל לחלוטין; הוא חש, כי מבדלים אותו בהדרגה, אך אין הוא רואה – אין הוא רואה שמבדלים אותו מן התפקיד היוצר, אלא שאיש אינו יכול לגדור עצמו מפני הנזק שהוא גורם; אין הוא רואה, כי בעוד שהוא מנתק את הקשרים החיוביים עם העולם אשר מסביב, הרי הוא קושר ומהדק ביתר שאת על צוואר שונאיו את עניבת הקשר השלילי, קשר הנזק. ושוב רואה הוא בדמיונו שורה איומה של נגישות מיד הבריאים, החזקים, כדי לבלום את הנזק שהוא גורם; גופו יתכסה נגעים מעלי־צחנה – ירחיקוהו מן החברה, יקיפוהו חומת־אבנים אטומה; הוא יטיל עצמו לתוך המחנה הנסער של הבורגנות־התלושה המתקוממת, הרומסת כל חוק במרדנותה, השואפת להשביח את זעם נקמתה בשברי העולם הישן, הוא ילך אל האנארכיסטים – החזקים ימצאו גם כאן דרך לבלום אותו, לכלותו… אין הוא רואה – אינו רואה כי העולם האדיש לא יטרח כל־כך לתת דעתו עליו; אין הוא מבין, שהחברה המרוגזת בארצות־הגולה תיאחז בהתלהבות באפשרות להיפטר ממנו סוף־סוף לעולמים, להוציא אותו ואת אחיו מקרבה. משולל הנהו פּאֶרספּאֶקטיבה היסטורית, סוציאלית – זר לו מושג ההדרגיות, האֶבולוציה; אין הוא יודע אלא קאטאסטרופות – הפיכות־פתאום, ללא הכנה; יודע הוא שואת־פתאום – חורבן, פשיטת־רגל, התרוששות, יודע הוא הצלחת־פתאום – מציאה, מעשה־חסד, ירושה בלתי־צפויה. כבר הוסבר לו, כי יקצו לו טאֶריטוריה – אך אין בכוחו להשתחרר מהרגלי המחשבה הבורגנית־התלושה, השולטים בו: בלחץ הרקיע הנמוך של אופק־החולין הרי הוא תופס גם בנדון זה רק הפיכת־פתאום – “הם” יתכנסו פתאום יחד, “הם” יעניקו לו פתאום “טאֶריטוריה”, “הם” יתנו לו פתאום “צ’ארטאֶר”. תשוש, נואש מכבר מכוחותיו שלו, הרי הוא נמנע מלתאר לו את תפקידו הוא בתהליך הזה; הוא אף אינו מדמה בנפשו, כי יהיה זה – תהליך, בדמיונו יראה כי יהיה זה מאורע, אֶפּיזודה. בין שהוא טאֶריטוריאליסט, והוא עקר מלבו את אהבתו הראשונה לציון, בין שהוא ציוני, ועוד החיבה הזאת למולדת הישנה מהבהבת בלבו – היינו הך – אין שלום בנפשו, הוא נקלע מצד אל צד, זרה לו האקטיביות, ההכרעה האבטונומית, הההדרגיות ביצירה ההיסטורית. הוא מתרוצץ, כמיה הוא להצלה מהירה ככל האפשר, בטוחה ככל האפשר, ללא טירדה ככל האפשר… אין לנו כל עצה בשבילו; אין בכוחנו לעזור לו. לא בידנו להביא מרגוע לנפשו הנבוכה, לעודד אותו בדיבור שבישוב־הדעת, לחזק את אמונתו המעורערת.

ואילו אנו מאמינים, – לא כילדים תמימים; מאמינים אנו כאידיאליסטים שבגרו; ובאמונתנו – עוז לנו והעזה; ואמונתנו יסודה בפרוגנוזה המדעית. אין אנו משלים את נפשנו; אין אנו פורקים מעלינו את האחריות הכבדה. ואולם אין אנו רוצים לקפוא באורח פאסיבי מתוך הכרת האחריות; לולא האמונה בעצמנו, בגורלנו, לולא התקווה המאירה, המפעמת את רוחנו, היינו קופאים באפס־מעשה, לפי שקוֹל הכרת־האחריות מרפּה, מביא היסוסים לתוך השאיפות והמעשים. עלינו להיות זהירים – לפיכך אנו יודעים יפה את חובותינו. עלינו להיות נמרצים – על כן אנו עורכים פרוגנוזה מפוכחת לעתיד. קשה לחיות ללא כל תקווה; קשה מזה – לחטט מתוך־מורך לב בהרגשת האחריות שלך, לשתק בה כל צעד של יצירה. פחות פיליסטאֶריוּת וקלות־דעת, יתר התעמקות – על סיסמה זו מודים אנו לטאֶריטוריאליסטים. פחות מורך, יתר אמונה ותקווה – על סיסמה זו יוֹדוּנו הטאֶריטוריאליסטים.

אין ספק, מצב עמנו איום, ואנו מבינים יפה ללב האנשים, הרוצים בהצלה מהירה ביותר; אולם אין אנו יכולים להיות שותפים להרגשתם. מאת אדם בעל אידיאל חברתית תידרש, קודם כל, חומרה. אין מקום לרכות־הלב כאשר מעשה־יצירה היסטורי לפנינו. איש אינו יכול להיות ערב לנאמנותו המוחלטת לציון; אילו נזדמנה לנו למחר האפשרות, באיזו אוגאנדה שהיא, לשים סוף־סוף קץ לעולמים לצרת־היהודים המנַוולת, הקטלנית, – היה הריווח בזמן וקרבת הרפואה השלימה שקוּלים בעיני רבים כנגד הוויתור על ארץ־ישראל. אך הלא אין הדבר בגדר האפשר. בדם שבלב אתה כותב על אידיאל, בעוד מסביב לך זה הצער ללא קץ וגבול, זה חרוק־השיניים של מיליוני בני־אדם, הנחנקים בצחנת פצעיהם, המעלעים זיעתם, מעלעים דמם… אבל עליך להכביד לבך, ליצור, לבנות את העתיד – מאחר שאין בכוחנו לגמול חסדים.

על כן ידווה כל־כך הלב, ואין רצון לנגוע באידיאולוגיה זו של “מלון־הלילה”, זו הפּאַרודיה העלובה לחזוננו. תערובת של כל יסודות העבדות שבנפש היהודי, משקע של סער־הדורות וסגריר־הגלות, זיווג בלתי־טבעי של אידיאליזם לא־נועז עם בעל־ביתיות נדכאה… אולם זו חובת התיאוראֶטיקן המפלגתי: עליו להלעיג ולהסביר גם במקום שנוח לו יותר לעצום עיניו ולאטום אזניו.

לפנינו “אוגאנדיזם” – אוגאנדה, כקורת־גג שניתנה משמים, וכאן ילון העם היהודי עד בוא מועד, עד “שיתנו” לו את ארץ־ישראל. לפנינו ציונות “צרופה בתכלית” – ורק עוד עמה תחנת־מעבר… באוגאנדה. ציון תישאר שלימה, והבורגנות התלושה תהיה שבעה… הבורגני־התלוש שלנו, מצד אחד, והבורגני־הפילאנטרופי הבינוני, מצד שני – שקועים בהתחרות לשכנע איש את רעהו, כי “החברה האבטונומית היהודית בדרך לציון היא הדרך הטובה ביותר לציון”; אומרים הם – “גאלו את עם ישראל, והוא יגאל את ארצו”. בעיניהם “ברור הדבר כנכון היום”. אנו נחנקים באווירה זו; לא נעכב בה זמן רב את הקורא. אולם חובתנו – לקרוע את המסוה מעל פני השאלה. מעל פני השאלה, ולא מעל פני האנשים, כי ברוב המקרים כנים הם. נניח: את אוגאנדה “נותנים” לנו – “נותנים”, כחפץ לב האוגאנדאים שלנו, כרצונם של האוגאנדאים הצנועים שלנו, ולא אותם האוגאנדאים שואפי־הקרבות המאכלסים את אוגאנדה. אנו מניחים: אוגאנדה נוחה להקמת חברה יהודית עצמאית, ו"העם" היהודי ילך לאוגאנדה. ואולם טוענים אנו בתוקף: אוגאנדה לא תחזיר לציון את אשר יושקע בה. האם רבים השקלים שאתם מקבלים מאת המתיישבים בארגאֶנטינה ואפילו מן הקולוניסטים בארץ־ישראל? היכולים אתם לקוות, שהמתיישבים אשר ימצאו מחיה להם ישלחו את בכוריהם לכבוש את ארץ־ישראל? יש בקרבנו פוליטיקאים תמימים, המדמים בנפשם כי אנגליה תרשה ליהודים באוגאנדה להקים צבא וצי (?! – כנראה לשם שייט פנימי במימי אגם אוּקאֶראֶוואֶ), והיהודים, בצבאם ובציים, יכבשו את ארץ־ישראל מיד התורכים… תינוקות כאלה – מהם, אהה, זוֹרקה בהם שיבה – חייבים עדיין להוסיף דעת. אולם מידה לא פחותה מזו של תמימות אתה מוצא בהזיות הבטלות¹³¹ על כך, שהחיים באוגאנדה יפיחו בלב היהודים את האהבה לציון ויעוררו בהם נכונות לקרבנות למען תחיית המולדת הקדומה. עד שנספיק לתקוע יתד כלשהי באוגאנדה, תאבד ארץ־ישראל בשבילנו לחלוטין. בכן תשאלו: מה יהא איפוא על השאלה האומללה של ההגירה היהודית? אולם ראשית, האם אתם מתארים לעצמכם, בלב תמים, כי כבר בשנים הראשונות יהיו בידינו אמצעים כספיים מספיקים בשביל לתת מדי שנה בשנה מקלט לכמה עשרות אלפים של נודדים מרוֹששים? יתרה מזו, – גם אילו היה הדבר בגדר האפשר, הלא היה זה עולה ביוקר רב מדי והיה דורש המון קרבנות באנשים ובכסף. והאם אפשר לדרוש מאת הסתדרות לשיחרור לאומי, כי תקדיש את כל כוחותיה למפעל, שאינו נותן מאומה לעם כולו? אנו חוזרים ואומרים: אוגאנדה לא תחזיר לציון את אשר יושקע בה. אנו, הציונים, הננו בבחינת הבן הבכור במשפּחה היהודית המיותמת. אחים לנו, שעלינו לדאוג להם כראוי. יש בהם שאינם נותנים דעתם כלל על המשפּחה כולה, ואף מנערים חצנם ממנה – מהם נסיח דעתנו. אולם בין יתר האחים יש אחד חולה אנוש – אלה הם אלפי המהגרים התועים, מחוסרי־בית. על ידי הרס המשפּחה כולה, על־ידי נטילת כל תקווה לעתיד ממנה, יכול היה אולי הבן הבכור להביא מרפא לאח החולה; אבל היש לנו זכות לדרוש למען אח חולה אחד קרבן כזה מאת רבים בריאים וטובים? האם רשאים אנו לנהוג בפזרנות בלתי־נבונה כזאת? לאו, אפשר עוד לרחוש אהדה לטאֶריטוריאליזם – זה דואג למשפּחה כולה; אולם את האוגאנדיזם החולה עלינו לדחות ללא היסוס. גם לא נשוב אליו עוד.

 

ט. שאלת הטאֶריטוריה למעשה    🔗

ועתה נדון בשאלה המעשית, בדבר התביעות שעל הטאֶריטוריה שלנו לספקן.¹³² נשכח לשעה כל אשר העלינו עד כה בשאלת ציון וטאֶריטוריה; נהיה־נא לפי שעה בבחינת דף חלק. על כן נסלק בהנמקה הבאה את כל הגורמים בעלי אופי לאומי־רוחני והיסטורי־תרבותי. מתוך חזון ציון המשולש נשאיר לפי שעה רק את חזון ההצלה והגאולה של העם, כלומר, נהיה עתה, המחבר והקורא גם יחד, – טאֶריטוריאליסטים צרופים, כמובן, לא מוקיעים אלא דוֹגמתיים. אנו מקבלים את הטאֶריטוריאליזם בטהרתו, על כל מסקנותיו, על שלילתו הגמורה את הערכים הלאומיים – התרבות, המולדת – ואנו שואלים, מה הן התביעות שהטאֶריטוריה צריכה לספק, כדי שיהיה בה משום הצלה לעם היהודי, כלומר, כדי שאפשר יהיה להקים בה ישוב יהודי אבטונומי, אשר יכלול את מרבית היהודים הנמצאים על פני כדור הארץ והנאנקים תחת עול־השיעבוד של הגלות?

אם גם מאד יפליאנו הדבר, הנה, – הטאֶריטוריאליסטים, שרובם רואים עצמם כחסידי הריאליזם הסוציולוגי, – אם לא כמאטאֶריאליסטים היסטוריים, – המטעימים בכל לשון של הטעמה את ההנחה בדבר הפּרימאט¹³³ של כוחות הייצור הכלכליים, לגבי צורות החיים המדיניים; הטאֶריטוריאליסטים, החייבים יותר ממישהו אחר לראות את הדברים מנקודת ראות העתיד, ולשאול בראש וראשונה אם הטאֶריטוריה הנדונה תוכל להישאר גם להבא בידי היהודים, או שההגירה לתוכה תהיה אך מעבר לצורת־גלות חדשה, אם כי בזמן הראשון ייראה הכול כשורה בהחלט; ולבסוף, הם, המתרברבים בתפיסת־עניינים “ריאלית” בניגוד ל"אוֹטוֹפיזם הרומאנטי" של הציונים, – דווקא הם אינם נותנים כלל את דעתם על כמה וכמה שאלות חשובות ביותר; כיצד נרכוש לנו את הטאֶריטוריה, באיזו הדרגה, על פי איזו תכנית? באיזה אופן תוכל פיסת־הנייר של הצ’ארטאֶר, אפילו היא מאושרת על ידי השלטון המדיני של המעצמה המוסרת בידינו את הטאֶריטוריה, באיזה אופן תוכל פיסת־נייר זו לתת בידינו את המשקל המכריע לעומת התפתחות כוחות־הייצור והמשק של האוכלוסיה המקומית בטאֶריטוריה, – התפתחות שאינה תלויה בשום צ’ארטאֶרים ואף לא בשום מעצמות? האם מצב־העניינים הריאלי בקרב אוכלוסי־הארץ, אשר ייווצר על־ידי ההתיישבות שלנו יתן לנו אפשרות ממשית של קאפיטאליזציה ופרוליטאריזציה נורמאלית – אפשרות של התפתחות כלכלית נורמאלית בהווה ובעתיד? הטאֶריטוריאליסטים, שנסחפו בוויכוחים לאין־סוף על העקרונות, הסיחו דעתם מן האוכלוסיה שעלולה להימצא בטאֶריטוריה או בשכנותה, מן ההבדל הגזעי שבין היהודים לבין האוכלוסיה הזאת, שבמקום ובסביבה, וכן הסיחו דעתם מיחסי־הגומלין שיתהוו בינינו לבין בני המקום. אין אנו מדברים בזה על מלחמות או על סכסוכי־גבולות, אף לא על איבה גזעית פשוטה, – לאו, השאלה המעסיקה אותנו עמוקה יותר, כפי שיווכח הקורא לדעת. כאן יש צורך בהערה. הרוב הגדול של הטאֶריטוריאליסטים בעלי הלך־הרוח הפרוליטארי, שקיבלו את מושגיהם במאטאֶריאליזם־ההיסטורי מכלי שלישי, או אולי מכלי עשרים, בצורה של ווּלגאריזציה ופשטנות יתרה, ודאי יראו כבלתי־מדעי את נסיוננו להאיר את השאלה מבחינת הגזע. שעל כן לא ימצאו החששות המתוארים בזה להלן מסילה ללב רבים ממתנגדינו, והם יראו את מצפונם נקי בהכריזם, כי הגזע – אף הוא “בניין־עילי” מעל ל"בסיס" הכלכלי, ומאחר שבטאֶריטוריה שלהם יונהג משטר כלכלי חדש ביותר, יתנדפו הקשיים הגזעיים מאליהם. לא כאן המקום להוכיח את התלמידים על תפיסתם השטחית הבלתי־נכונה במשנתו העמוקה של המורה¹³⁴; ואם יריבינו יאמרו להתייחס בשטחיות ובקלות כזו אל אחד הגורמים החשובים ביותר, שיש לתת את הדעת עליו, – אל אוכלוסי ה"טאֶריטוריה"; אם כקודם יהיו חושבים רק על הסכמת המעצמות, ולא על אהדת האוכלוסיה ועל ריבוי הקשרים הכלכליים אתה – הרי זה מכשיל את יריבינו ומסכן את גורל העם.

יש בעולם טאֶריטוריות פנויות לגמרי; כגון סהרה, קאלאהארי, גוֹבּי, הסאֶלוואסים, הליאנוסים, הפראֶריות, הטוּנדרות, הטאיגה, שדות־השלג הארקטיים; אולי ישנן גם טאֶריטוריות פנויות שעדיין לא נתגלו, זבות חלב ודבש. אולם כיצד ישכילו הטאֶריטוריאליסטים שלנו להסיע לשם עוד מחר, ואפילו מחרתיים, יהודים עניים ומרודים, למיליונים, – על כך יוציא הקורא את משפטו. הטאֶריטוריאליסטים הישרים והמעמיקים לחשוב – ולא מעטים הם – מודים, כי לשאלת “הלחם” של היום הזה אין תשובה בפיהם. אין תשובה כזאת גם בפי ציוני־ציון. במקרה הטוב ביותר, אפשר יהיה ליישב בטאֶריטוריה בזמן הראשון רק אחוז מועט ביותר מאותם המוני היהודים, המהגרים מדי שנה בשנה ממזרח אירופה. דבר זה נשמור בזכרוננו.

קוסמת מאוד ללב הטאֶריטוריאליסטים האפשרות להשיג, על יסודות של צארטאֶר, איזו טאֶריטוריה ריקה, בשכנותו של ישוב בעל רמת־תרבות גבוהה, ואשר משום מה עדיין לא הוכנסה לתחום הניצול הקאפיטאליסטי. כך, למשל, לא היו מסרבים לקבל איזו פינה בלתי מאוכלסת עדיין בקאנאדה או בארצות הברית, בפאטאגוניה, ניו־זילאנד, אוסטראליה. אולם די במגע קל של ביקורת בשביל להוכיח, כי טאֶריטוריות כאלו – לא תרבותיות, בשכנותן של בעלות תרבות גבוהה – לא תסכונה כלל. אף אמנם, גם מלבד הקשיים היוצאים מן הכלל שביישובן – והא ראייה, שעד עכשיו לא הצליחו נסיונות האוכלוסים השכנים ליישב אותן, והם הלא עשירים ומנוסים מאתנו, או שההתיישבות אינה כדאית שם, כי לולא כן לא היו הטאֶריטוריות הללו נשארות בשממתן; גם מלבד הקשיים האלה, הלא גם ההתיישבות המוצלחת ביותר לא תבטיח לנו רוב בארץ כזו, לא תאפשר לכונן שם חברה יהודית אבטונומית, להתפתח באורח נורמאלי מבחינה כלכלית ולהגיע לידי פרוליטאריזציה נורמאלית. אם במוקדם ואם במאוחר, מכל מקום, זמן רב לפני שנצליח להקים שם מרכז יהודי ניכר, ניאלץ לעבור לצורות־ייצור גבוהות יותר: לחקלאות אינטאֶנסיבית ולעיבוד ממוכּן של גלם. איוולת היא להניח, כי תינתן לנו טאֶריטוריה נרחבה למדי, שתאפשר לכמה מיליונים יהודים לחיות על עבודת־האדמה בלבד. ידוע, שטיפוסי־משק לא־קאפיטאליסטיים זקוקים לאדמה רבה מאוד, אשר לא תינתן לנו, כמובן, המתיישבים הראשונים יסתפקו – נאמר, מחוסר אמצעים – בחקלאות אֶכסטאֶנסיבית, הנושאת הפסדים כשלעצמה. לא יעבור זמן רב, ועם התרחבות תחום הניצול התרבותי, עם ריבוי האוכלוסים, יעלו מצד אחד מחירי הקרקע ומכשירי הייצור, ומצד שני יהיה צורך להוציא את הגלם לשוק, ולהתחרות עם המשקים הלא־יהודיים המפותחים יותר, אשר בשכנות. יהא הכרח מוחלט לעבור לחקלאות ממוכנת, שלא לפגר אחרי בני המקום שבספָר, יהא צורך להגדיל את ההוצאות, מה שיהא לא לפי כוחה של הסתדרותנו, אם לא תמשוך למפעל קאפיטאלים מן החוץ בהבטחת שיעור ריווח גדול יותר מכפי שהם מקבלים בארצם. את העברת מכשירי־הייצור, החמרים, את הקמת בתי־החרושת ומפעלי־התעשיה – כל הדברים האלה המגדילים את הוצאות־הייצור – את כל אלה תצטרך ההסתדרות המיישבת שלנו ליטול על עצמה. בכל זה סכנה לגידול הפאסיבה שלה, ואולי גם לגירעון. לשם קימוץ בהוצאות – ויהא הכרח בכך, כי אי־אפשר לסחוט כספים מאת יהודי הגלות האומללים, בלי שניתן את הדין על כך – תיאלץ ההסתדרות לפתח תעשיה בתוך הטאֶריטוריה גופא, להפיק חמרי גלם בארץ, לעבדם במקום ולהפכם למכונות ולמכשירי־ייצור. על כן אנו חוזרים ואומרים, כי לכשייסדו היהודים כמה עשרות מושבות חקלאיות, יפרוץ לשם המשק הקאפיטאליסטי בהכרח. דבר זה יבוא בהכרח בכל טאֶריטוריה, והוא יקדים לבוא במידה שהיא נמצאת בשכנותה של חברה קאפיטאליסטית תרבותית, במידה שתהליך ההתיישבות יהיה נמרץ יותר, וכן במידה שהארץ היתה תחילה עזובה יותר, כיוון שמתוך כך יהיה צורך בקאפיטאלים ובאנשים מרובים יותר ליישובה. הטאֶריטוריאליסטים דנן, המגלים בפירוש הרגלי־מחשבה זעיר־בורגניים, בדלניים, נוטים לתאר להם את העניין באופן, שהם “יקנו שטח־אדמה גדול”, יהיו שם אדונים לעצמם, והעיקר לא יכניסו כל איש לשם, מחוץ ליהודים. חיי גן־עדן יתחילו בטאֶריטוריה, כמו באיזו ארקאדיה¹³⁵ ממש. היהודים ישכחו את צרכיהם התרבותיים, יבַדלו עצמם מכל מיני שווקים, ייצרו רק לצרכי־עצמם, לבושם שער־סוסים ועורות, ומאכלם לחם, ביצים וחלב. אם יהיה להם עודף, תהא ההסתדרות המיישבת האפוטרופסית מוכרת עודף זה בריווח, ובכסף יכוננו מוסדות־השכלה: בתי־ספר, ספריות, חדרי־קריאה, מועדונים, תיאטראות… טאֶריטוריאליסטים אחרים, אף הם בעלי צביון בעל־ביתי זעיר־בורגני מפורש, אלא שסיגלו להם, מסיבות שונות, פראזיאולוגיה פרוליטארית, יתמרמרו ודאי על הסיכויים שציירנו כאן; לאו, משטר קולאֶקטיביסטי יהיה להם, אף הם יקיפו עצמם גדר אטומה בפני העולם שמבחוץ, ויקימו בטאֶריטוריה את “מדינת העתיד” לפי הדיבור האחרון של המדע, פלא ומופת לעולם כולו. ואילו המעצמה הקאפיטאליסטית, אשר תזַכה אותם בברכת־צ’ארטאֶר תשבע נחת למראה אשרם והצלחתם. את הכספים הדרושים לכל זה ימציא הפרוליטאריון הבינלאומי, אשר, לפי מה שגילו זה לא כבר אי־אלה פילוסופים, הריהו מורכב לא מבני־אדם, אלא ממלאכים בלבד… בלי לצון: מועטים מאוד הטאֶריטוריאליסטים המסוגלים להסתלק מן ההרגלים הבדלניים של חוג־הראיה הזעיר־בורגני, אף כי לעתים קרובות מהולה בו המולה של מליצות פסיבדו־מארכסיסטיות. אין הם מסוגלים להבין כי כל מפעל התיישבותי בזמננו מוכרח לקבל אופי קאפיטאליסטי; שאף ההסתדרות הציונית אינה יכולה להימנע מזה, כי חוקי־הברזל של המחזור התעשייתי־המסחרי כוחם רב משל הנאומים הרצופים כוונות טובות ביותר¹³⁶; כי רק ארץ מיושבת־כבר יכולה בזמננו לקיים משק מבודל – וגם זה לא לזמן רב; כי מושבה בארץ ריקה אין בכוחה לבדל עצמה מן העולם החיצוני, כיוון שהיא עצמה מוקמת מכוח אותו עולם־חוץ; ומכאן, שטאֶריטוריה בלתי־מיושבת מסוגלת פחות מכל לערוב לנו עצמאות כלכלית של מפעלינו בראשיתם, ולהיפך, יש סכנה כי תשים מיד לאַל את כל תכניותינו המזהירות. כן נעיר, כי התכניות הללו נערכות בדרך כלל לפי דוגמת נסיונות־ההתיישבות של אנגליה, צרפת וכד', וההכללות המתקבלות מתוך חקר הנסיונות ההם מועתקות ללא ביקורת אל העם היהודי. מניחים ללא הסתייגות, כי מה שהוא בגדר האפשר בשביל ארץ כאנגליה, אפשרי גם לנו. וכן יקרה לעתים קרובות, שדוגמאות מלפני יובל שנים באות לשמש לצרכי זמננו. כללו של דבר, הריקנות המופשטת של העקרון הטאֶריטוריאליסטי מתגלית בצורה בולטת יותר בשאלות המעשיות.

בשים לב לכל העקרונות שמנינו כאן, ניווכח לדעת, כי רעיון הטאֶריטוריה השוממה בשכנותה של חברה בעלת תרבות גבוהה אינו עומד בפני הביקורת. מיד לאחר התחלת ההתיישבות יידרש שפע של קאפיטאלים ושל פועלים. המקום שאנו מתחילים להתיישב בו הוא שומם כיום וניתן בקושי לפיתוח תרבותי. אנו נפרה אותו בזיעתנו, בדמנו, ומעתה יהיה נוח גם לכניסת אותם השכנים, שלא מלאם לבם לפעול כאן עד בואנו. בקרבנותינו נסול לפניהם את הדרך ל"טאֶריטוריה". הם, היושבים בשכנות, נקל יהיה להם להתאקלם בטאֶריטוריה שלנו ולהסתגל אליה. שום צ’ארטאֶר לא יקנה את הזכות לנו – לקומץ מועט בצדה של חברה תרבותית צפופה – לאסור יבוא קאפיטאלים לא־יהודיים, זרימתם של מעבידים לא־יהודים. יריבינו הזעיר־בורגנים מדמים בנפשם, כי נרכוש בכסף שטח־אדמה נרחב, לקניין גמור לנו, ולא נכניס לשם כל איש לא־יהודי. אין רצון להתעכב על פיטומי־מלים זעיר־בורגניים כאלה – אבל, אין ברירה, נשיב להם איפוא: ראשית כל לא תוכלו לאסור על איש לגור… בדירה שכורה. אבל העיקר הוא, שעד מהרה תהיו זקוקים לקאפיטאלים זרים, ולא עוד אלא שתתחילו בעצמכם להפציר בהם בכל הכבוד: “בואו ומלכו עלינו, כי הנה ארצנו גדולה וברוכה, אך כסף אין אתנו”¹³⁷. ויבואו קאפיטאליסטים ויתחילו לסחוט את עודף־הערך… אני מניח ברצון, שהקאפיטאליסטים היהודיים שלנו – רחמנים בני־רחמנים – יהיו אידיאליסטים ולאומיים עד כדי כך שיתנו עבודה רק לפרוליטאריון היהודי, החלש בגופו והבלתי־מאומן במלאכה, והם יתנו מכספם בשביל להביאו מרחוק, מתחום המושב היהודי ברוסיה או מגאליציה; אולם איזה צ’ארטאֶר ייפּה את כוחנו לאסור על קאפיטאליסטים לא־יהודים להעסיק פועלים לא־יהודים! פועלים מנוסים, מאומנים־יפה, הדרושים בכלל בכמות לא מרובה, ואשר יימצאו למדי בשכנות הקרובה – לסוגי עבודה גבוהים – וכן להעסיק קוּלים סיניים וכושים, פועלים זולים ביותר¹³⁸, לסוגי־עבודה נמוכים. כן ברור, שבטאֶריטוריה כזאת, בקרבתו של יישוב מן הגזע הקאווקאזי־הארי, יתאקלמו על נקלה מהגרים אירופיים מכל העמים, המשוטטים בכל העולם כולו ומבקשים פרנסה. וכידוע, אין בכוח היהודים לעמוד בהתחרות עמם בשוק־העבודה. ועתה, אם הקפיטאליסט היהודי שלנו, בעל הלך־הרוח האידיאליסטי, יהא נאלץ לעמוד בהתחרות עם שכנו, קאפיטאליסט לא־יהודי, ג’ונסטון או שמידט, הרחוק מכל הלך־רוח אידיאליסטי, והוא משתמש גם בעבודה טובה יותר באיכותה וזולה יותר – יהיה סופו של האידיאליסט שלנו, שהוא והמפעל הקאפיטאליסטי שלו, המיוסד על אידיאליזם נעלה, ופועליו היהודים, יתפזרו כולם כמוץ לפני רוח, או שהוא ימהר לפטר את אלה האחרונים ויחליף אותם בלא־יהודים, מתאימים יותר, ויזהיר את ידידיו וידידי־ידידיו שלא יהיו אידיאליסטים. גם ההסתדרות המיישבת שלנו, אם תיטול על עצמה להקים תעשיה ולנהל בתי־חרושת, לא תוכל לעמוד בגירעון מתמיד, ועל כרחה תלבש אופי יבש של מפעל קאפיטאליסטי המכלכל ענייניו בחשבון. לפי כל הסיכויים הנעימים האלה יימצאו כאן, נאמר, כמה מאות אלפים יהודים עובדי־אדמה, קאפיטאליסטים־יהודים אחדים, המון רב של בורגנות יהודית בינונית וזעירה, בורגנות מקומית מן הארצות הסמוכות, אשר תתחרה עמה, ורוב מכריע של פרוליטאריון לא־יהודי. סוף־סוף, יש להבין כי מעצמה המוסרת ברשותנו חלק מן הטאֶריטוריה שלה לא תעשה זאת מטוב־לב בלבד, אלא תתאמץ להפיק ריווח מעסק כזה. ואם גם בראשונה תפעל מתוך רצון להפיח חיים בפינה הנידחת, הנה, ברבות הימים, אם יהא צורך להתיר כניסתם של לא־יהודים לטאֶריטוריה הנתונה לנו, לא תתחשב המעצמה ב"זכויותינו ההיסטוריות" על טאֶריטוריה זו, יותר משהטאֶריטוריאליסטים מתחשבים ב"זכותם ההיסטורית" של היהודים על ארץ־ישראל… ומאחר שהפרוליטאריון בארץ יהיה לא משלנו, מאחר שגם שם לא נוכל להגיע לידי פרוליטאריזציה נורמאלית, כשם שאין אנו יכולים להגיע לכך כאן בגולה, הרי לחינם כל הטירחה הזאת. נניח כי בטאֶריטוריה כזו ימצאו להם מקלט – מקץ זמן רב, כמובן – מיליון יהודים; אולם היהודים האלה, גם אם מאוד יתנו לבם להצלת אחיהם הנשארים בגולה, לא יהיו מסוגלים להגשים חפצם זה, כיוון שיצטרכו להתגבר על התנגדותם של לא־יהודים, אשר יתפסו עמדה איתנה בארץ, בגלל קרבת המטרופולין שלהם. אכן, קרוב לשער, שהיהודים יתבוללו ברבות הימים בתרבותם של השכנים, החזקה יותר, המעורה יותר בקרקע, לאט־לאט תפוג לאומיותם, והם ישכחו את יהודי הגולה השרויים בצרותיהם.

מבחינה ריאלית – לא תרבותית־לאומית – יכולה הטאֶריטוריה בכלל להיות בעלת ערך ליהודים משתי בחינות. ערכה הכלכלי יכול להיות בכך, שבחברה היהודית שתקום יוכלו יהודי הגולה הנרדפים למצוא מקלט, כר לעבודתם. לשם כך נחוץ, שהיהודים הבאים יוכלו להגיע בטאֶריטוריה לידי קאפיטאליזציה ופרוליטאריזציה נורמאלית, שלא יידחקו מתוך השוק מפני התחרותם של הבורגנות המקומית ושל הפרוליטאריון המקומי. אנו רואים איפוא כי ערך כזה אין לטאֶריטוריה בשכנותה של חברה תרבותית. ולא עוד, אלא שיבוא זמן, ויהודי הגולה אשר יגיעו לטאֶריטוריה ולא ימצאו עבודה בה, ובו בזמן יגרמו להאמרת שכר הדירה ומחירי המזונות, יעוררו נגדם תנועה אנטי־אימיגראנטית, בדומה לזו שאנו מוצאים כיום באנגליה ובארצות־הברית¹³⁹. כדי שהנחה זו לא תיראה חשודה בעיני הקורא, נעשה בדיקה היסטורית־סוציאלית קלה, ולו גם בספרו של בראנדט “קפיטאלים זרים”¹⁴⁰. ממנה נלמד לדעת, כי באנגליה הצטבר בזמן האחרון עודף קאפיטאלים רב מדי; לארגאֶנטינה, לארצות־הברית, למושבות אוסטראליה נמשכו במאה התשע־עשרה קאפיטאליסטים רבים מדי, נבנו מסילות־ברזל וכל מיני מפעלים אחרים לרוב. ולהיפך, ברוסיה, בגאליציה, איטליה הקאפיטאלים מועטים מדי, או, כגון ברומניה, כמותם הולמת בדיוק את צרכי האוכלוסיה המקומית. אחרי שנקביל את העובדות הללו המובאות אצל בראנדט לעומת עובדות אחרות ידועות לכול, ייוודע לנו, כי הגירת המוני־עם נמשכת מארצות עניות בקאפיטאלים לארצות גדושות הון. תופעה זו מוסברת על נקלה על־ידי חוקי הלחץ הכלכלי והמשיכה הכלכלית. נקל להבין, שבארץ עשירה בקאפיטאלים ודלה, באורח יחסי, באנשים, בארץ שצפיפות הקאפיטאלים, אם ניתן לומר כך, עולה שם על צפיפות האוכלוסים, עתידה ההגירה להיפסק, משישתוו שני שיעורי הצפיפות. אכן הם הולכים ומשתווים, באים לידי התאם במהירות רבה למדי, ואז מגיעה הקליטה עד לגבול הרוויה הכלכלית, או אף עוברת את הגבול, מתחילה “הזָעה” כלכלית – שקיעת היסודות המיותרים על דפנות המיכל החברתי, ומיד מתחילה תנועה נגד זרים. כאשר נידלדלו הקאפיטאלים האנגלים מפני המלחמה בדרום־אפריקה, כאשר הקאפיטאלים של ארצות־הברית, שכבר השתוו כמעט, דללו עוד יותר מפני המלחמות בקובה ובפיליפינים, ומפני משבר הפלדה של אשתקד, כאשר שיעורי הצפיפות (של הון ואוכלוסיה. המע') נשתוו באוסטראליה מפני המשבר של שנות התשעים במאה שעברה – התחילו לבוא הגבלות, בזו אחר זו, לכניסת מהגרים¹⁴¹. כאן עלינו להעיר, כי לגבי יבוא קאפיטאלים אין צורך בכל הגבלות; ולהיפך, לגבי כניסת מהגרים יש צורך כזה. דבר זה, בהתאם לכמה וכמה שיקולים שלא כאן המקום להרצותם, גם מוכיח שזרימת קאפיטאלים לארץ מושכת לשם זרם גדול הרבה יותר, גדוש הרבה יותר של מהגרים המתרוששים בהמוניהם; משבר, המפסיק בבת אחת יבוא קאפיטאלים, אינו משפיע ביותר על המהגרים, שבדרך כלל הם מחוסרי־תרבות, שמצב־הענינים האמיתי אינו נהיר להם, ועוד זמן רב הם מוסיפים לזרום בזרם סטיכי בכיוון שבחרו להם פעם. זרם הקאפיטאלים לתוך הטאֶריטוריה המיושבת על־ידינו ימשוך לשם בזמן הראשון זרם מהגרים גדול יותר, במידה שהטאֶריטוריה תהיה קרובה יותר למרכזים תרבותיים, ובמידה שהמרכזים הללו יחמירו יותר בנעילת־שעריהם בפני מהגרים־מתיישבים. וברבות הימים יימצא, שגם הטאֶריטוריה תגיע לגבול־הרוויה, ויינעל השער בפני מהגרים.

לטאֶריטוריה יכול להיות גם ערך בינלאומי בשביל היהדות, אולם לשם כך דרוש, ראשית כל, שההשפעה המכרעת תהיה שם ליהודים, ושנית, שהיישוב שלנו יהיה שם נושא ריבוני של המשפט הבינלאומי; את אי־האפשרות להגשים תנאי ראשון כבר הוכחנו לגבי טאֶריטוריה הסמוכה ליישוב קאפיטאליסטי תרבותי; גם התנאי השני אינו ניתן להגשמה, כיוון שהטאֶריטוריה שלנו תהיה נתונה לחסותה של מעצמה, ודבר זה יטול מאת הטאֶריטוריה את האפשרות להשמיע קולה במקהלת העמים.

ועתה נראה־נא, אם אפשר לפתור את השאלה הכלכלית־הסוציאלית היהודית באיזו טאֶריטוריה פראית, הרחק ממרכזי תרבות. על יישובן של טאֶריטוריות שוממות לחלוטין – ביצות לאין־מעבר, יערות־בראשית, מדבריות, ערבות־בראשית – נניח את רשות־הדיבור לבעלי הרעיונות האלה. כל הטאֶריטוריות הפנויות הידועות כבר מאוכלסות, בכל זאת, אם גם לא בצפיפות, שבטים פראים מן הגזעים הצבעוניים. מנין דלילות־אוכלוסין זו? האם היא תוצאת ילודה טבעית נמוכה, או, להיפך, תוצאת תמותה גבוהה, הנגרמת לא על־ידי תנאים פיסיולוגיים כי אם ע"י תנאים סוציאליים? מסתבר כי ההנחה השניה היא הנכונה. אופן־הייצור הוא המווסת, קודם כל, את גידול האוכלוסים, אם כי הוא עצמו מווּסת במקצת על־ידי גידול האוכלוסיה. אם גם צדק קובאלאֶבסקי, הקובע, שגידול האוכלוסיה, בתנאים של שטח מוגבל, מאלץ לעבור בהדרגה ממשק אֶכסטאֶנסיבי יותר למשק אינטאֶנסיבי יותר, הרי מצד שני, יש אשר השמרנות בהרגלי החיים והטכניקה בדרגות התרבות הקדומות יוצרת מנהגים ואמצעים, המצמצמים את הגידול הטבעי במישרין, או מביאים לידי צימצום כזה בעקיפין. שבטי פראים רבים ממיתים את ילדיהם החלשים – ולא נדבר עוד על אכילת בשר אדם, שהולכת ועוברת מן העולם. מלחמות־אחים בגלל אמצעי־המחיה והאדמה, שהן תופעה בלתי־נמנעת בדרגות הקדומות של תרבות אֶכסטאֶנסיבית ביותר, תנאי־החינוך הבלתי־היגיאֶניים, העדר כל אמצעים סאניטאריים לשיתוק מגפות ומחלות מקומיות נפוצות, – כל זה מגביר את התמותה, ביחוד של ילדים ועוללים. מה נעשה איפוא לשבטי־הפראים, כשהם נתקלים בציוויליזציה אירופית, שמכניסים עמם המתיישבים הלבנים? אמנם, ברוב הגדול של המקרים הידועים לנו היתה האוכלוסיה המקומית הולכת וכלה מהר בהיפגשה עם בני־אירופה. האם לא נמצא בעובדות הללו פעולת איזה חוק מסתורי של יחסי גזעים ותרבויות, אשר לפיו נידונים הגזע והתרבות הנמוכים לכליה בלחץ הגזע והתרבות הגבוהים יותר? לאו, הן ההיסטוריה והן אי־אלה תופעות של זמננו מתקוממים בעוז נגד הנחה כזו; הן העמים הגרמנים הקדמונים לא עברו מן העולם, כאשר נתקלו בתרבות־הרומאים הגבוהה; לא עברו מן העולם גם ההיכּסים שנקלעו למצרים. גם הכושים אינם כלים, כי אם, להיפך, מתרבים במספר ומסתגלים יפה בארצות־הברית של אמריקה הצפונית, וגם באמריקה התיכונה, גם בבראזיליה, בהודו המזרחית ובדרום־אפריקה – בכל מקום שהם באים במגע קרוב עם התרבות הארית; וכן המָאורים בניו־זילאנד, שלמן שנות הארבעים עד שנות השמונים של המאה הי"ט ירד מספרם ממאה אלף לארבעים אלף, ואילו בעשר השנים האחרונות של המאה הי"ט נתרבו מהר, עד לחמשים אלף, כלומר, הגיעו לגידול שאין דוגמתו, בשיעור 25% בעשר שנים – וללא כל הגירה מבחוץ. ובאותם המקומות בקאנאדה שאין נוקטים שם אמצעים חמורים מדי לאלץ את האינדיאנים בעל־כרחם לעבור ממשק נוודי נאטוראלי למשק מודאֶרני יותר, מגלים שם האינדיאנים התקדמות מוגברת ונוטשים ברצונם הם את צורות הייצור הנושנות, ושוב אינם לוקים באותה תמותה איומה שפגעה בהם קודם, בתקופת האמצעים הציוויליזאטוריים, הגסים והאכזרים. כללו של דבר, נסיון הקולוניזציה מלמדנו, כי האירופים עצמם – ולא תמיד, אלא רק במציאותו של כוח מזויין חזק בידם – יש בכוחם להביא את האוכלוסיה המקומית הצבעונית לידי התנוונות. אין צורך בכל חוקים מסתוריים, במקום שפועלים כדורים, הפצת שיכרות באורח שיטתי, נכלים ואלימות וכן סיפיליס ושאר מחלות מזהמות, כל אותם אמצעי­־הקטל שמביאים עמם הקולוניסטים ואילו במקומות שהאירופים מביאים עמם צורות הומאניות רכות יותר להעלאת בני־הארץ אל דרגות־תרבות גבוהות יותר ולמשק אינטאֶנסיבי יותר – שיפוט צודק יותר וסדר, המונעים את עצם האפשרות של מלחמות, של עשיית־דין לעצמו, של נקמת־דמים ורציחת־ילדים בהמון – ויתרה מזו, במקום שהסאניטאריה האירופית משמשת סייג למחלות – מתחילה אוכלוסיית המקום לגדול במהירות רבה יותר מאשר האוכלוסיה הלבנה, כמובן, אם לא להביא בחשבון תוספת־הגירה של לבנים לארץ. ודבר זה לא ייתכן אחרת: כל עוד מוסיפים, בכל זאת, אוכלוסי־המקום הצבעוניים לחיות בצורות־משק נמוכות יותר משל הבאים־מבחוץ, מוסיפים להתקיים כל התנאים הגורמים לילודה מוגברת; וכן מוסיפה להיות תזונה גרועה בלתי־מתוקנת, התפתחות חלשה של הטיפוסים הגבוהים של פעולת מערכת העצבים והמוח וכו'. כל זה, כפי שהוכיח עוד ספּאֶנסאר¹⁴² באופן מזהיר, כרוך בשיעור־ילודה גבוה. נתונים מאלפים אפשר לשאוב מן הסטטיסטיקה של האוכלוסיה בארצות־הברית, אשר למרות הגירת הלבנים, מתרבים שם הכושים ב"רצועה השחורה"¹⁴³, באופן יחסי, במהירות רבה יותר מאשר הלבנים. לאורך המיסיסיפי, שעד מלחמת השחרור הגיעו שם הכושים לכדי שליש האוכלוסיה, הרי הם מהווים כיום את מחציתה, אם כי יבוּא הכושים הופסק מאז לחלוטין.

עוד הנחה מוקדמת אחת – בנוגע להתבוללותם של גזעים שונים ותרבויות – ויהיה בידינו כל הדרוש לדיון נכון על כושרן של טאֶריטוריות שונות בעלות אוכלוסיה צבעונית¹⁴⁴. התאהבות אמיתית, עזה, שבייחוד אישי, של גבר לבן באשה צבעונית או, להיפך, היא תופעה נדירה ביותר. לעומת זאת אנו מוצאים לעתים קרובות יחסי־מין של בני גזעים שונים, ללא כל בסיס אֶמוציונלי עמוק. ללא אהבה הדדית. אכן, לתופעה זו יש מקום רק בשני המקרים הבאים א) אצל גזעים העומדים במדרגה נמוכה מבחינה תרבותית, כאשר מצבם החברתי של שני בני הזוג הוא שווה מבחינת זכויותיהם האזרחיות; כך, למשל, נישואי־תערובת בריפובליקות של אמריקה הדרומית בין כושים לבין אינדיאנים דלי־תרבות תופעה רגילה היא מאוד; ב) בין אנשי־ציוויליזציה לבין פראים – רק בתנאי שאלה האחרונים, וכן גם המאֶטיסים¹⁴⁵ הם משועבדים. כך נוצרו במחצית הדרומית של ארצות־הברית או במושבות הודו המערבית המון תערובות מכל מיני דרגות בין הלבנים (הקריאולים) ובין שחורי־העור; אולם אחרי ביטול העבדות פסקו התערובות הללו בין הלבנים לבין הצבעוניים או הצבעוניים־למחצה, וקמה איבה נוראה בין שני הגזעים, המגיעה עד לידי סלידה גופנית ומינית. הלבנים מקפידים להימנע מיחסי־מין עם אנשים שלא מגזע לבן טהור. והדבר מתבאר בתכלית הפשטות. זיווגי־התערובת הקודמים שמלפני האֶמאנסיפּאציה מקורם בתאוות־בשרים גרידא, שהאדון הלבן יכול היה לספק אותה תמיד, בהשתמשו בשפחותיו הכושיות ללא כל סימן אהבה. לצאצאים לא דאג, ואפילו שמח להם, כי היו אלה עבדי־חנם. ואילו עכשיו, כאשר כל יליד־הארץ נהנה להלכה מכל הזכויות, בלי שים לב לצבע העור ולמידת החוקיות של הלידה, אין ההכרה־העצמית הגזעית של הלבנים ושנאת־הכושים מרשה להם את הצורות הקודמות של היחסים המיניים עם השחורים ואין היא מניחה כל קרקע לנישואי־תערובת חוקיים. לעולם לא יאות הלבן לרעיון, שאיזה ילד־מוּלאט, אשר נוסף לזה עוד “ריח רע כל־כך נודף ממנו”, יוכל לטעון לדאגת־אב מצדו ולירושת־נכסיו. מלבד זה לא תסלח לעולם דעת־הקהל – והתחיקה שנוצרה על־ידה בכמה מן המדינות של ארצות־הברית – נישואי־תערובת, ואף לא תרשה אותם. ב"רצועה השחורה" של ארצות־הברית קיים מנהג רב־משמעות: בכל חגיגת אירוסין בין לבנים, כשיש אף חשד כלשהו בנוגע לטהרת־הגזע, נערכת על־ידי הנוכחים בדיקה מדוקדקת, אם גם לא מורכבת – הקרובים מתבוננים אל אצבעותיהם של המאורסים; ואם מתגלה קו דק כהה מתחת לצפרנים – מתבטל השידוך. אותו מנהג משפיל מתקיים לעתים לא רחוקות גם בסעודות לקרואים, בחגיגות, בנשפים – והאשם באי־טהרת הגזע מגורש מן החברה… בפני חרפה זו של שנאת־אדם בארצות־הברית “בעלות־התרבות הגבוהה” מחווירים כל אימי הגלות שלנו. לגבי נישואין בכלל יש ערך עצום אם לאהבה, ואם לחשבון¹⁴⁶. האהבה נקבעת על־ידי גורמים פסיכיים ורוחניים רבים; הדעה־הקדומה משפיעה לא מעט על עצם הערכת היופי והחן, ולהערכה זו השפעה רבה כל־כך על ההתאהבות; האיבה הגזעית, המתגלה לאין־מנוס עם התפתחות התרבות, הצפונה כעובּר־בראשית בדרגות התרבות הנמוכות, והמתלקחת באש־להבה, ככל רגש שאין טובת־הנאה בצדו, בדרגות גבוהות יותר של ההתפתחות השכלית¹⁴⁷ – האיבה הגזעית הזאת, הכורה תהום עמוקה בין אנשים בעלי צבע־עור שונה, מונעת כל אפשרות של התאהבות. דבר זה אנו מוצאים אף במקומות שאין שם ניגוד גזעי חריף, בגלל משטר חברתי אנושי ונדיב ביותר. כך, למשל, בניו־זילאנד אין נישואי־תערובת בין הלבנים לבין המאוֹרים. הצרפתים בקאנאדה, לאחר ששיעבדו את האינדיאנים, הביאו לעולם איזו כמות של מאֶטיסים; כיום אין זיווגי־תערובת. וזה, למרות מה שהממשלה בקאנאדה נוקטת יחס רך ודורש־טוב לאינדיאנים; וכן למרות מה שהמאוֹרים יושבים ליד הלבנים בפארלאמנט הניו־זילאנדי¹⁴⁸. אשר לחשבון, הרי כוחו יפה רק במקום שדעת־הקהל – זה הגורם החשוב ביותר של החשבון בנישואין – אינה מתנגדת לנישואין; רק המיליונר והלאֶנדלוֹרד, ואולי גם איזה אינטאֶליגאֶנט, מזלזלים בדעת־הקהל – וגם אלה לא תמיד. ואולם במציאותה של איבה גזעית חריפה – שהיא בלתי־נמנעת בדרגות הגבוהות של ההתפתחות התרבותית והמשקית – לעולם תהא דעת־הקהל מתקוממת נגד נישואי־תערובת. נישואים מעורבים בין לבנים ושחורים, בין לבנים ואדומי־העור וכו' אינם אפשריים אלא כמקרים נדירים ביותר, יוצאים מן הכלל; ויחסי־מין מעורבים אפשריים רק בשיעבודם של הצבעוניים. אשר לזנות המקצועית המעורבת, הרי ככל זנות מקצועית אינה מסוגלת לשמש יסוד לילודה ניכרת במידה כלשהי.

לאחר כל האמור יכולים אנו לפתוח בבירור סופי של השאלה. אחת המעצמות הקולוניאליות של אירופה נותנת ליהודים טאֶריטוריה על יסודות אבטונומיים־מדיניים. הטאֶריטוריאליסטים שלנו משגרים אֶכספּאֶדיציה – מכל מקום, לא בדומה למשלחת של עכשיו לאוגאנדה – מצויינת ביושר־לב, מצויידת למדי בכל הדרוש וכפופה לא לסמכותם של אחד נעלם או אחת לא־נודעת שמאחורי הקלעים, אלא לפיקוחו הגלוי של הוועד הפועל הציוני ושל מוסדות־ציבור אחרים. המשלחת מביאה ידיעות מרנינות ביותר על האקלים, הקרקע, על סוסי־היאור (ה"בהמוֹת"), על הפראים, – וכמה אלפים יהודים יוצאים לשם מיד, מקצתם על חשבונם הם, ומקצתם באמצעי יק"א¹⁴⁹, ליישב את הארץ הנפלאה, שאינה מאוכלסת ביותר וניתנת על נקלה לשיטות־העיבוד המשוכללות שלנו. לאמור, טאֶריטוריה אידיאלית – אין כמוה. יסעו לשם יהודים יושבי־עיר, יהודים בני־אירופה, הרגילים לצורות חיים תרבותיות מסויימות, בעלי צרכים תרבותיים; יסעו בעלי־מלאכה, יסעו גם רופאים, חובשים, רוקחים, מהנדסים, בורגנות משכילה ופרוליטאריון משכיל. וודאי שיסע לשם אותו פיקח שנון, המוכיח את אוסישקין על שהוא יושב מחוץ לארץ־ישראל; יסעו לשם גם בני־תמותה פשוטים; לרגל כל אלה יהא צורך לקיים מגע מתמיד ובלתי־פוסק עם אירופה, אף אם מערכת־"הזמן"¹⁵⁰ תעבור כולה לטאֶריטוריה. מצד שני יהא צורך להתחיל בהתיישבות, – כמובן, לא בחלקים המרכזיים של ה"טאֶריטוריה", אלא בקצותיה, בספָר שלה: הן לא משמים ירדו היהודים לטאֶריטוריה, אלא יסעו בים וביבשה, בדרכי־תחבורה שאף הן אינן עולות בזול. ההסתדרות שלנו, אשר ספק אם תפעל מתוך אחדות־דעות גמורה ואם תטה אוזן לאזהרות מפוכחות, לא תבזבז את הכספים, המועטים בלאו הכי, לסלילת קילומטרים מיותרים של כבישים ומסילות־ברזל, רק מתוך סיכויים משוערים לעתיד. לאו, יהא הכרח לסלול דרכים רק דרך מקומות מיושבים על־ידי פראים, אך לא ימשיכו הלאה את הדרכים האלה ללא צורך מפורש. לאורך דרכי התחבורה נצטרך לבנות תחנות, ישובי־מסחר, פאקטוריות¹⁵¹, שאם לא כן, תעלה הסעת האנשים ביוקר רב מדי. אמצעי־מחיה נקנה כאן במקום, אצל הילידים. מכל מקום, היהודים לא ייבדלו מעל אירופה ולא מעל הילידים על־ידי יערות עבותים, ביצות והרים ללא־מעבר, והשפעת התרבות היהודית הגבוהה יותר תתן אותותיה גם בילידי הארץ. ועד שהיהודים יימצאו שם במספר רב, וילידי הארץ השוכנים בסמוך לדרכי התחבורה, לתחנות ולישובים החדשים יתחילו להסתגל אל צורות החיים והטכניקה הגבוהות יותר, יתחילו להתפתח ביתר מרץ – תחול תמורה מסובכת בטעמים ובצרכים, ובקרוב תיגלינה גם כל תוצאות הסדר הזה, אשר עליהן ידובר להלן. אנו מציעים לקורא לתאר לעצמו, איזה רושם מדהים ומתסיס בכלל, איזו השפעה הדוחפת לקניית ידיעות חדשות, נסיונות, מחשבות וכו' תחולל כניסתם המהירה, המאומצת והמתמדת של בני אירופה על אוכלוסיית המקום, ואף על אוכלוסי־הסביבה, איזו תמורה צריכה לחול במהלך־החיים הכללי של בני־המקום בהשפעת הזרם העצום של אנשים חדשים בעלי נימוסים, מנהגים, לשון והשקפת־עולם, אשר לא נודעו להם עד כה, אנשים בעלי־מרץ, הנדחקים לכל מקום, תאבי־דעת ובעלי־יזמה.

כדאי לציין אי־אלו מן התוצאות.

א. איבה גזעית ולאומית מתעוררת בין היהודים לבין ילידי־הארץ. מסיבות רבות תסייענה לכך. בעסקי סחר־החליפין, שיתקשרו בהכרח, אין להימנע ממעשי־אונאה ומהתנגשויות־איבה; גם אם ההסתדרות המיישבת תיטול על עצמה את הנהלת המסחר עם תושבי המקום ותאסור כל חליפין אישיים, אף על־פי כן, יש לפראים מושגי־צדק אחרים מאשר לבני־אירופה. עד היום עדיין אין המאוֹרים בניו־זילאנד מרוצים בממשלה החדשה, אם כי זו עשתה זה לא כבר כמה וכמה ויתורים לבני המקום, החזירה להם 19/20 מכל שטח האיים. ואם, נוסף על־כך, מתקיימת אצל הפראים יפה האוטוריטה של המנהיגים והכוהנים, או אם הם הובאו בברית הדת המוסלמית או בברית אחת הדתות הנוצריות, תהא האיבה עוד יותר מורכבת. לבסוף, לא יהא הדבר בגדר סוד לתושבי־המקום, שהיהודים באים בכוונה להשתלט על הארץ; ואם בני־המקום נכנעים לא תמיד ברצון, בשום פנים לא תמיד, לשלטונה המופשט למדי, הבלתי מוחש, של “המעצמה”, שהוא לעתים שלטון להלכה בלבד, על אחת כמה וכמה שיחסם יהיה זועם ביותר כלפי היהודים, האומרים לכבוש את הארץ, לא להלכה כלל, ובשום פנים לא רק על פי חוזה דיפלומאטי עם מעצמות־אירופה. והיינו רוצים לשמוע תשובה ברורה מפי הטאֶריטוריאליסט. אם כי, אוגאנדה, למשל, שייכת כיום על פי חוזה בינלאומי לאנגליה, למי, בכל זאת, יעודה היא בעתיד? כאן אין מקום לספק – לא לאנגלים עתידה של אוגאנדה, כי אם לאותם האוגאנדאים המסוכנים אף יותר מן האוגאנדאים שלנו – ואותם האוגאנדאים מרגישים בכך היטב, אם גם עדיין לא הכירו זאת במושגים סוציולוגיים ומשפטיים. חוק פסיכולוגי, שלא כאן המקום להסבירו, אומר, כי האהבה נוטה על נקלה לאינדיווידואליזציה, ואילו השנאה יש לה תמיד המגמה להכללה ולהתפשטות על כל הסוג או השבט, אשר לו שייך האוביאֶקט של השנאה. תוצאת הדבר היא – בקרב בני המקום צצה שנאת־ישראל, בקרב היהודים – שנאת כושים ומאלאיים. הבעיה הגזעית תלבש צורות חריפות. אפילו בניו־זילאנד, למרות עצמת הנשק האנגלי ורכוּת המדיניות החדשה של הממשלה, מוסיפה השנאה בין הלבנים למאוֹרים להתקיים, ועדיין אין לדעת אילו פירות תצמיח בסופו של דבר.

ב. התמותה בקרב התושבים הילידים תתחיל לרדת, והם ילכו ויתרבו במספרם, וצפיפות־אוכלוסיהם תגדל. אף אמנם, שום צ’ארטאֶר לא יתן לנו את הזכות להשמיד את האוכלוסיה (אם כי הטאֶריטוריאליסטים אינם מטפחים מזימות־דמים, אנו רואים צורך להתעכב גם על צד זה, לשם ההנמקה השלמה). אל התנהגותם החמסנית, הטורפנית של האנגלים באוסטראליה ובטאסמאניה, של ההולנדים ביאווה, של הצרפתים בסודאן, של הגרמנים בקאמאֵרוּן או בארץ האֶראֶרוֹ – לא שם איש לב כמעט עד היום הזה; ואולם עיני כל העולם תהיינה צופיות אל התנהגותנו אנו ב"טאֶריטוריה", ולידיעה הקלושה ביותר, אף הבדויה, על מעשים בלתי הוגנים כלפי בני־המקום, תקים דעת־הקהל, לא רק האנטישמית אלא גם המתקדמת, רעש כזה, תעורר תעמולת־זוועה כזו כנגדנו שרק זכר נעים בלבד יישאר לנו מן הצ’ארטאֶר המהולל… כן אין בני־המקום צריכים לחשוש להפצת שיכרות ומחלות מזהמות. בזמן הראשון יישלחו לטאֶריטוריה יהודים על פי בחירה חמורה, כי לשם כך תוקם בלי ספק הסתדרות מתוקנת. מחובתה יהיה לדאוג גם לכך, שהמושבות היהודיות המוקמות תהיינה מוגנות מפני מגפות ומחלות מידבקות; ברור, כי לחולי סיפיליס וכדומה לא תינתן רשות־כניסה לטאֶריטוריה – שאם לאו, מה יהא טיבה של הסתדרות זו לשיחרור לאומי? ואם יעלו לכאן גם אנשים אמידים, ביזמתם הם, שלא על ידי ההסתדרות, הרי יבואו אלה מתוך אותן השכבות בעם היהודי, שעדיין לא ירדו ולא נתרוששו כליל, ואשר לא סיפיליס ולא מחלות בדומה לה אינן נפוצות בקרבן. ריפוי־חינם ימשוך בקרוב גם את תושבי־המקום אל רופאינו ואל בתי־החולים שלנו, ויהיה זה מענייננו להושיט להם עזרה רפואית, כדי למנוע התפשטות מחלות אֶפידמיות. באותה מגמה מבורכת תשפיע על בני־המקום גם הסאניטאריה שלנו, שאנו נטע אותה, אף בניגוד לרצונם של הפראים. בדרך כלל, אם ה"צארטאֶר" איננו סתם פיסת־נייר, אם הוא משמש לנו באמת ערובה להנהלת הארץ, ודאי שהמעצמה תדאג להמציא לנו כוח צבא מספיק וסמכויות־שלטון, שיהא בכוחם להנהיג סאניטאריה, אפילו כפויה, וכן לשתק את המדנים הפנימיים בקרב האוכלוסיה, להשליט שלום וסדר חוקי בטאֶריטוריה. על־ידי כך תיבטלנה הסיבות החשובות ביותר, המעכבות את גידול האוכלוסיה המקומית. לבסוף, מאחר שתושבי־המקום ירגישו ביהודים את אויבם המשותף, הקרוב ביותר, תשמש עובדה זו גורם ממריץ ביותר לאיחודם, וכן לפיתוח הכרתם־העצמית הגזעית והלאומית; בתוקף ההכרח להגן על הטאֶריטוריה שלהם מפני התנקשותם של היהודים, ייאלצו להסתלק ממנהגיהם המעכבים את גידול האוכלוסיה, יתר על כן, הם יכוונו את כל מאמציהם לתת חינוך טוב יותר לצאצאיהם, כדי ליצור כוח שקול כנגד העליה היהודית. והדבר יעלה בידם על נקלה, בהיותם מלוכדים מבחינת הלשון, הדת, הפולחן. ואם הטאֶריטוריה תהיה מוקפת חברות פראיות או בארבאריות, שמוסד־העבדות שורר בקרבן, כי אז, בד בבד עם עליית הרווחה בטאֶריטוריה שלנו, יבקשו עבדים־בורחים ברצון מקלט אצלנו. וגם מסיבות אחרות אפשרית מלבד הגירתנו־אנו גם הגירתם של צבעוניים לטאֶריטוריה¹⁵². אכן, הגירה זו רק אפשרית בלבד; ואולם גידולה והצטופפותה של האוכלוסיה היושבת על הקרקע, המקומית והשכנה, הם בלתי־נמנעים.

הערה. המסקנה השניה שהעלינו יש לה ערך מוחלט רק באותן הטאֶריטוריות שהאוכלוסיה היא שם יושבת על הקרקע. אך אם האוכלוסיה היא נוודית, כי אז יש מקום לאחת משלוש האפשרויות: א) היא עלולה לעקור בהדרגה מן הארץ, במידת הלחץ שלנו; אכן, בתנאי, שבשכנות יימצאו עוד מקומות, שהנוודים המשוערים הללו יוכלו להגר לשם; אך אם הטאֶריטוריה תהיה באי, או תהיה מוקפת הרים, ביצות, מדבריות, כי אז ב) האוכלוסיה הנוודית לא תוכל להסתגל לצורות־התרבות הגבוהות מדי שנכניס לארץ והיא תכלה, – או ג) תסתגל ברבות הימים למשק של מתיישבים ותחל לגדול במספרה ובצפיפותה. אולם מלבד זה עלינו עוד להעיר, כי, ראשית, כיום כבר מועטות מאוד הטאֶריטוריות שאוכלוסייתן נוודית, והרי זה מפחית מאוד את סיכויינו לטאֶריטוריה שכזו; שנית, אף השמרנות הנוקשה ביותר של דרגות־המשק הקדומות מושפעת מן היחס ההומאני והרך, אך בעוד שהוא משפיע לטובה על הפראים, הרי אין בכוחו להפיג את חשדנותם וטינתם; תמיד יהגו איבה ומורת־רוח, וכן קשה לשער שהמון־העם הפשוט שלנו יוכל להתרומם מעל למשפטים־קדומים. השפעת הפקידות שלנו תהיה בלי ספק הומאנית עד כדי כך, שקשה, קשה ביותר לשער את כליונם של הילידים הנוודים; נקל יותר לשער את הגירתם, אולם גם זה מוטל בספק רב, כי במשטר רך עשויה עליה הדרגית ואפילו מהירה למדי של הטכניקה להיות קלה ונוחה יותר לנוודים מאשר הגירה לארץ לא־נודעת כלל, – וכפי הנראה גם קשה לקליטה, מאחר שהנוודים הללו לא העיזו עד עכשיו לנוד לשם.

ג. האוכלוסיה היושבת על הקרקע (וקרוב לשער, כי גם הנוודית) תתחיל לעבור מהר לצורות משק ותרבות גבוהות יותר. אם גם כיום אנו מוצאים עליה כזו, ולו גם אטית, במקום שמשטר האירופיים אינו מצטיין בקשיחותו – אם כי מספר בני־אירופה בקולוניות הוא מועט מאוד; אם ראינו במאות־השנים האחרונות את התקדמותה הכבירה של יאווה, וכן גם של שאר איי־הסונדה, למרות אכזריותה הבלתי־אנושית של “החברה ההולאנדית להודו המזרחית”, ולמרות המספר המועט של מתיישבים אירופיים באיים; אם איי פיג’י, וביחוד איי סאנדוויטש מסוגלים היו לעבור תוך כדי יובל שנים ממשק־בראשית של חקלאות נאטוראלית ושל דיג למשק המודאֶרני של המאנופאקטורה והמכונות; אם לקידמה זו מסוגלים היו במשך זמן קצר כל־כך אוכלי־האדם אשר בפיג’י, בני הגזע הפאפואסי המפגר ביותר; אם החוקה המודאֶרנית של הריפובליקה הוֹנוֹלוּלו (באיי סאנדוויטש) יש בה כדי לעורר קנאה מצד אי־אלה מדינות במערב־אירופה; ואם כל ההפיכות האמורות¹⁵³ התחוללו באיים האלה, בעצם, על ידי אי־אלה מאות של מיסיונאֶרים ופקידים אירופיים, – הרינו שואלים איפוא את הקורא: מה מהירה תהיה השפעת ההגירה האינטאֶנסיבית של עשרות אלפים יהודים על אוכלוסיית הטאֶריטוריה? כלום אפשר כאן לצאת ידי חובה בטענה, שכל זמן שהיהודים יהיו “מעטים” תהיה אוכלוסיית הטאֶריטוריה שקועה עדיין בפראותה, וכשהיא תתחיל לחרוג מעזובת־בראשית – הרי כבר יהיו גם היהודים שם “מרובים”? במשטר מדיני ואדמיניסטראטיבי רך, וככל שרמת התרבות של השבט נמוכה יותר, ככל שמידת השמרנות והשיגרה, שנצטברה בו במשך תקופה ארוכה של התפתחות מוּדעת¹⁵⁴, היא מועטת ביותר, תהיה מהירה ביותר הקפיצה, וכן יידרשו פחות מתיישבים יהודים בשביל לחולל את הפעולה המקדמת והציוויליזאטורית האמורה. לכך תסייע, מצד אחד, הכרת האמצעים המשוכללים של הטכניקה, בהשפעת הזרם הרב של יהודים מאורגנים ובעלי־תרבות; ומצד שני יאלצם למעבר כזה הריבוי ההדרגי של האוכלוסים, שעמדנו עליו בסעיף ב', וכן הצמצום ההדרגי של שטח הקרקע, שיעבור, בשטחים הולכים וגדלים, לרשות היהודים. אנו חוזרים ואומרים, ההתיישבות שלנו לא תתחיל אלא מתחומי־הספָר, ושם יבואו היהודים במגע עם בני־המקום, ובשום פנים לא מן המרכז – וזה אף במקרה שהטאֶריטוריה עצמה היא “פנויה”; אך אם היא מיושבת, הרי בין שנתחיל את התיישבותנו מן המרכז ובין מן הספָר, לא נגדור עצמנו מבני־הארץ, וּודאי שנשפיע עליהם במגמה האמורה. וכן אנו חוזרים ואומרים שהצורות הנמוכות של המשק הנאטוראלי תוכלנה להתקיים רק במקום שיש די מרחב לציד, לגידול מיקנה ולחקלאות־בראשית אֶכסטאֶנסיבית, ובמקום שהאוכלוסיה אינה מתרבה בקצב נמרץ מדי.

הערה. יתואר רק מקרה אחד בלבד של טאֶריטוריה “פנויה”, שנהיה מובטחים שם ממגע עם בני המקום, לפי שלא נצטרך לסול דרכים בשטח המיושב על־ידיהם. מקרה זה יתואר בארץ השוכנת לחוף־ים, שהיינו יכולים להגיע אליה בדרכי־הים הטבעיים. מקום כזה, בדומה לאי בלתי־מיושב, עשוי להיות טאֶריטוריה טובה ביותר, מבחינתם של יריבינו, מכל הטאֶריטוריות האפשריות. אולם קשה מאוד לקוות לזכיה בטאֶריטוריה מעין זו. ראשית, קשה למצוא ארץ, שהיא רחוקה ממרכזי התרבות, ובו בזמן תסכון לתרבות של חקלאות ותעשיה, והיא שוכנת לחוף־ים ואינה מיושבת. ושנית, קשה להניח, כי אחת המעצמות תמסור לנו טאֶריטוריה טובה כל־כך, אידיאלית ממש…

ד. בקרב האוכלוסיה המקומית היושבת על הקרקע יחריפו מהר הניגודים הכלכליים, חלק ממנה ינושל ויצטרף לחיל־המילואים של הפרוליטאריון מחוסר־העבודה. אחרים יתחילו להתעשר ולרכז בידיהם את הקניין הקרקעי.

בד בבד עם התהליכים האלה ילכו ויתרבו גם היהודים במספרם, ותהא זו תמימות מצדנו, אם נחשוב שכל הבאים, בלי יוצא מן הכלל, יעסקו בעבודת־האדמה ובגידול־בהמות. לאמור, יתחיל תהליך של קאפיטאליזציה בארץ, תהליך נמרץ מאוד, כמו בכל הארצות־הצעירות. וכאן ייגלה הצד ההפוך של ה"צ’ארטאֶר", שוודאי יוענק לנו על ידי המעצמה המסויימת לא מתוך נדיבות־לב טהורה כלפי היהודים הסובלים. כן מגוחך הוא הרעיון, שאיזו מדינה כאנגליה תוכל למסור לנו מושבה משלה רק כדי שתוכל לנעול במצפון טהור את שערי המטרופולין בפנינו – יהא זה מחיר יקר מדי בעד טיהור־המצפון, אלא אם כן כרוכים בזה סיכויים להפיק אי־אלה רווחים מאתנו. רווחים אלה עלולים להיות רבי־אנפין: ישובנו, הנתון לחסותה של המעצמה, יוצר בשבילה בסיס אסטרטגי נוח להגנת נחלותיה הקולוניאליות מפני התנקשותן של מעצמות אחרות, או גם בסיס “נושא־תרבות” נוח להפצת השפעתה התרבותית והכלכלית של המעצמה על האוכלוסיה הפראית שבנחלותיה הסמוכות; הטאֶריטוריה שלנו עלולה להיעשות מרכז חדש להפקת חמרי־גלם בשביל המטרופולין, לפי שמציאותם של מרכזי־תפוקה כאלה עושה תמיד את תעשיית־המכורה של המטרופולין בלתי־תלויה יותר בתנודות השוק העולמי ובכוחות הזרים המתחרים בתוכו; אנו נשמש למעצמה שוק צרכני למכירת מוצרי התעשיה שלה; לבסוף – וזהו העיקר – המעצמה תיצור בעזרתנו פינה תעשייתית־תרבותית להשקעת עודפי־הקאפיטאלים שלה. אם כי אחדים מן המניעים האמורים אולי לא יהיה להם מקום כאן; אם כי הגורם הרביעי אפשר לא יתואם עם החמישי במסיבות מסויימות; מכל מקום, הרי הגורם הראשון והחמישי מצויים בלי ספק בעין, אם הנדון הוא מעצמה קאפיטאליסטית גדולה; ובימינו הרי כל המעצמות הקולוניאליות הן גם קאפיטאליסטיות־גדולות (פרט לספרד, פורטוגאל ואיטליה, שהמדיניות הקולוניאלית שלהן כושלת למדי, וכן פרט לדאֶנאֶמארק, שאינה ניכרת בכלל, לא באירופה ולא במושבותיה המעטות). אם כך ואם כך, – עצם תכונת התעניינותה של המעצמה מוכיחה, שנצטרך בודאי להתחיל מהר בהקמת משק קאפיטאליסטי בטאֶריטוריה; מלבד זה נהיה גם אנחנו בעצמנו מעונינים בהקמת משק קאפיטאליסטי אצלנו, כפי שהוסבר לעיל. בצורה בולטת ביותר יתבטא המצב הזה, אם אנגליה היא שתתן לנו את הטאֶריטוריה. כידוע נצטברו בה עודפי־קאפיטאלים, וכדי למצוא להם אפיק, נאותה אנגליה לתת למושבותיה עצמאות כלכלית מלאה ואף עצמאות מדינית מוחלטת כמעט. מדרך הטבע הוא, שהמושבות המיושבות על־ידי אנגלו־סאכסים מעדיפות להשתמש גם בקאפיטאלים אנגלו־סאכסיים ומשמשות מעוז אסטרטגי מצויין למטרופולין. אולם מה שהשיגו על נקלה, בערך, קאנאדה, אוסטראליה, ניו־זילאנד, לא יושג כל־כך מהר על־ידי היהודים. אותן המושבות לא ניתנו במתנה לאחרים, בשעה שהממשלה פתחה את שעריהן למהגרים משלה; המתיישבים הם בשר מבשרו ודם מדמו של העם האנגלי; מלכתחילה לא היה מקום לרמז כלשהו על איזה יחס למתיישבים כאל זרים שעושים עמם חסד. והיפוכו של דבר יהיה בטאֶריטוריה שלנו. בריטאניה הגדולה המוסרת לנו את אוגאנדה מופיעה מיד כגומלת חסד אתנו; וכפליים ייחשב הדבר כך, אם היא תצטרך גם לשלוח אלינו צבא לעזרה מפני בני־המקום, והיא תשקוד, כמובן, לפצות עצמה על חסדיה והשקעותיה ולהפיק תועלת מכל הבחינות האפשריות. אנו מדגישים מראש: אין אנו חוששים לקאפיטאליזציה זרה בטאֶריטוריה, ואפילו לא להגירה זרה, כשלעצמה, אלא חוששים אנו רק לפרוליטאריזאציה זרה. כאן נגול לפנינו סיכוי עגום, דומה בהחלט לזה שתיארנו בנוגע לטאֶריטוריה פראית בשכנותם של מרכזי תרבות.

נקדים כמה הסתייגויות. טאֶריטוריאליסט בעל הלך־רוח מתקדם, אשר בעיניו “אין העבר מחייב את העתיד” – בשום תנאים שהם, בשום צורה שהיא – טאֶריטוריאליסט הרואה בציונות את כבלי העבר המוטלים על העתיד, ודאי שיראה כך את כל דיוננו. הוא יתקומם להנחתנו, שלא יהיו ברשותנו שיטות־התיישבות חדשות, משוחררות מכל קשר עם המשק הקאפיטאליסטי. יריבנו יכריז ויודיע, כי יודע הוא דרך־התיישבות חדישה ביותר, אשר תעשה את עמנו בלתי־תלוי בקאפיטאלים, בניצול וכו'. אולם כל שיטות־ההתיישבות האלה, המצוצות מן האצבע, ניתנות לשימוש רק באותה טאֶריטוריה מופשטת, אשר מחוץ לזמן ולמקום, שעליה מבשרים יריבינו בשוֹרות רבות כל־כך. ועם כל התכניות הנהדרות והמחוכמות, ללא קניין פרטי וניצול־עבודה, שיחברו הטאֶריטוריאליסטים שלנו, בעלי “המחשבה הריאלית”, – אף־על־פי כן, – אם נצטרך להתחשב באוכלוסיה שבספָר, או גם באוכלוסי־המקום, וכן ברצונה של המעצמה הקאפיטאליסטית, – לא נימלט מן המשטר הקאפיטאליסטי, המיוסד על עודף־הערך, על ההתחרות, על המכונה. ודאי שיציפו אותנו קאפיטאלים, הנדחפים מן המטרופולין מפני שיעור הריווח הנמוך ואחוז הרבית ההולך ופוחת בארץ־המכורה. הקאפיטאלים להוטים ביותר אחרי שכר־עבודה נמוך. אמנם, בארצות חדשות אנו מוצאים לעתים קרובות שכר־עבודה גבוה; אבל ראשית, הדבר נעוץ, בכל אופן, לא באילו תכונות מסתוריות של עצם החידוש של הייצור; שנית, השכר הגבוה אינו מתקיים לנצח, אלא כל עוד שיעור הצפיפות של הקאפיטאלים בארץ עולה על שיעור הצפיפות של אוכלוסי־הפועלים; כאשר שכר־העבודה הגבוה מתחיל למשוך לארץ זרם רב של מבקשי־עבודה, מתחיל השכר לרדת; כך, למשל, היה הדבר בארצות הברית, ששכר־העבודה ירד שם מאוד בזמן האחרון; שלישית, הרי במקום שיש די פועלים, עלול השכר להיות נמוך מאוד מלכתחילה, אף בארץ חדשה ביותר. תהיה נטיית החסד של הקאפיטאליסטים אל ארצנו הצעירה כאשר תהיה, מכל מקום, אם יוכלו לסחוט עודף־ערך מוחלט ויחסי רב יותר, יעשו זאת ברצון. אשר ל"רוב עובדתי" של יהודים בטאֶריטוריה, הרינו רואים כי, דומה, שלא נזכה לכך בימינו. ראשית, ריבוי האוכלוסיה המקומית לא יהיה אטי יותר מריבויים של היהודים. שנית, גם את כניסת היהודים אי־אפשר יהיה להגדיל ככל העולה על הדעת – לא תמיד ימצאו כל־הרוצים־לבוא לטאֶריטוריה אפשרות להיבנות בה, וגל ההגירה של היהודים לא יהיה שווה־קצב כלל, כי אם נתון לתנודות ניכרות. אך בעלי־החלומות שלנו, שכנפיהם טרם קוצצו, ימצאו כנגד זה עצה! אנו נסגל את עצם שיטת ההגירה וההתיישבות ונשנה אותה, כדי ליצור אפשרות־קליטה לכל היהודים הזקוקים לכך. אלא מה? הרי זה פשוט כל־כך! נתחיל בהתיישבות על פי שיטה אחת, נפַתח אותה, נקים בארץ משק מסויים על פי תכנית מסויימת, טובה ביותר מכל התכניות שאפשר להעלות על הדעת; ואחר־כך, כאשר השיטה תימצא בלתי־נוחה – מיד אנו מבטלים אותה ביטול גמור, מנַדים אותה – ואנו מחליפים אותה באחרת, מתוצרת חדשה ביותר! להחליף שיטות כדרך שמחליפים כפפות – הרי זה קל ונוח כל־כך, ביחוד כשאין העבר מחייב את העתיד. התפאורה מוחלפת בבת אחת, כל מה שהוקם עשרות בשנים – מסולק לארכיון, לעבר, במחי אחד של כנפי הדמיון הפרוע, ובמקום זה מוקם על נקלה, ללא כל זעזועים, בניין חדש, אף הוא רופף, לפי השיטה החדשה… עניין זה, “לשנות את השיטות”, יעץ למחבר תיאוראֶטיקן מובהק של הטאֶריטוריאליזם, אדם מחונן בכשרונות־מחשבה גדולים; אנו אומרים דבר זה ברצינות. אכן, קשה יהיה ליצור רוב־יהודים ממשי בטאֶריטוריה. ואם אל כל השמחות הנשקפות לנו, יווסף – למזלנו היהודי הנודע – גילוי אי־אלה מכרות זהב או יהלומים ב"טאֶריטוריה", הרי ודאי שבני העמים הלבנים, אשר יעוטו כארבה אלינו, ישימו קץ לרוב האבטונומי שלנו “שנבל בטרם הנץ”…

ועכשיו, כיוון שאין ברירה לפנינו אלא לעבור דרך כּוּר הקאפיטאליזציה והפרוליטאריזציה בטאֶריטוריה שלנו, וכיוון שהכרח זה לא יאחר לבוא, עולה השאלה, האם האוכלוסיה היהודית שהגיעה לא מכבר והתיישבה על הקרקע תהא נוטה ומסוגלת לפרוליטאריזציה בבתי־חרושת ומפעלי־תעשיה? לאמור, האם זה יהא טיבה של שיטת ההתיישבות שלנו, החדישה ביותר, שהיהודים, שאחזו זה עתה במחרשה, ולא החזיקו בה אף משך שני דורות, יהיו נאלצים כבר להינתק מעליה וללכת לבית־החרושת? או, שבארץ החדשה, בעלת אוכלוסיה מקומית ושכנה מתפתחת, שמהגרים חדשים מוסיפים לבוא אליה בלי הפסק, כבר יהא צר המקום למסחר ולמלאכה, אשר לא ישאו רווחים מספיקים, עד כדי כך, שהחנוונים ובעלי־המלאכה היהודים, שמצאו להם פרנסה זה לא מכבר, יהיו נאלצים לעזוב את חנויותיהם, לסגור את בתי־המלאכה וליהפך לפרוליטארים? האם תהיה ההסתדרות המיישבת שלנו גרועה כל־כך, שהיהודים־המתיישבים שלנו יהיו נאלצים ליהפך בקרוב לפרוליטארים? האם תהיה הסתדרות זו טובה כל־כך, שהם יוכלו ליהפך בקרוב באורח נורמאלי לפרוליטארים, דבר שעדיין אינם יכולים לעשות כיום בגלות – לפי שהם חלשים מדי בשביל הצורות הנמוכות ביותר של עמל־שרירים, ובלתי־מנוסים מדי בשביל צורות־הטכניקה הגבוהות? לאו, אם באמת יצטרכו ויוכלו יהודים בטאֶריטוריה ליהפך לפרוליטארים, הרי בזמן הראשון, ודאי לא אותם היהודים שכבר מצאו פרנסה בה לפני שקם כאן המשק הממוכן. ואם הסתדרותנו תהא גרועה כל־כך, שהדברים יקבלו צורה אחרת, ועובדי־האדמה המתיישבים בעזרתה יעזבו מהר כל־כך את המחרשה, הרי לא תחזיק אף היא מעמד אז, היא תספיק בעוד מועד להבאיש את ריחה בעיני העם היהודי ובדעת־הקהל האירופית ותסוף בלא עת. יהא צורך, איפוא, להזמין פועלים־יהודים מן הגולה. ושוב אפשר לראות מראש, כי דבר זה לא ייעשה. ויהודים־פועלים שיבואו על דעת עצמם, או שיובאו על ידי ארגון־הגירה מיוחד, – אף הם לא יקבלו עבודה אצל הקאפיטאליסטים, כי הללו ימצאו לשירותם פרוליטאריון מקומי, חזק ומחוסן יותר, תובע פחות, ופחות תרבותי, ומשום כך מסוכן פחות ונוח יותר לניצול והוא יקום ודאי, כפי שראינו, עם ירידת התמותה בקרב ילידי הארץ, ועם התפתחות אותן הסתירות הכלכליות בקרבם, שהצבענו עליהן לעיל. עם ההתפתחות המהירה של הייצור הממוכן יידרשו כל מיני סוגים של פועלים בפרופורציה לא־שווה מאוד: המונים רבים של פועלים פשוטים, בלתי־מנוסים, אך בריאים, בעלי־שרירים, מחוסנים ומסתפקים־במועט – ומספר לא רב בערך, של פועלים בעלי־מקצוע, מנוסים ומאומנים. במושבה החדשה תהיינה בעיקר תעשיות, הדורשות פועלים מן הטיפוס הראשון במספר רב, ורק אחוז לא־ניכר של פועלים מן הטיפוס השני, כגון – סלילת דרכי־תחבורה, מפעלי מתכת ומכרות־פחם וכן חקלאות ממוכנת. והנה, במקום שיימצא מספר ניכר של תושבי־הארץ המנושלים מאדמתם, יידחק הפרוליטאריון היהודי משוק העבודה, כשם שרגליו נדחקות כיום בגולה. בשביל עבודה לא־מקצועית יהא הכושי, המונגולי, ובכלל, אדם בעל התפתחות נמוכה, רצוי יותר וכדאי יותר, כיוון שעבודתו פוריה יותר וזולה יותר לאין שיעור; ובענפי־הייצור שדורשים התמחות וידיעה, ששכר העבודה יהא בהם, בלי ספק, גבוה מאוד, אלא שבכלל יוכלו אך מעטים למצוא בהם עבודה, גם שם יתפסו אירופיים־אריים את מקומם של היהודים; כי הלא ידוע, שבעלי־המלאכה היהודים, שפיתחו אומנותם מחוץ לצאֶכים ולגילדות, ששימשו רק את העולם הצר של הגיטו, שישבו בצפיפות והיו מתקפחים על־ידי ההתחרות הפנימית, – קנו להם במשך שורה ארוכה של דורות נסיון מועט מדי והכשרה לא־משוכללת ביותר, וקצרה ידם להתחרות עם בעלי־המלאכה הנוצרים, שמספרם הוגבל בקפידה על־ידי תקנות הצאֶכים, והם שימשו במלאכתם את העולם הרחב שמחוץ לכתלי הגיטו, וצברו ידיעות טכניות ומסרון מדור לדור. אם כי בעבודות מקצועיות יכול בכלל להתפרנס אך חלק לא־ניכר של יהודים הזקוקים לפרוליטאריזציה נורמאלית, הרי גם בשביל מפעלים כאלה יוזמנו פועלים מאירופה ומאמריקה, אך לצערנו, לא מן הגולה.

כאן, ודאי, ייזכר הקורא בעצלנותם הנודעת, כביכול, של הכושים ושל הפראים בכלל; אבל הוא ישכח, כי על עצלות זו לא התלוננו באזניו אלא… בעלי־העבדים. הקורא יעלה על דעתו, שהפרא, אף זה שישב על הקרקע ונושל מאדמתו, לא מיד ילך לבית־החרושת, כי לשם כך דרושים הרגלים טכניים חדשים. יש להעיר איפוא, שהאיכר הרוסי הוא שמרני יותר מן הכושי, כי מושרשת בו יותר המסורת של הטכניקה הנאטוראלית, מסורת חזקה, נוקשה, והיא גם טבועה בהכרתו, ואף על־פי כן הוא הולך לבית־החרושת; על אחת כמה וכמה שהכושי ילך לשם. הלא הכושי הולך לבתי־החרושת באפריקה הדרומית. וגם אם הקפיצה לבית־החרושת קשה מדי, אין רע: הכושי ילך תחילה למטעים, למסילת ברזל הנבנית, למחצבות־אבנים, למכרות־פחמים. באפריקה הדרומית עבדו הכושים בהמונים עצומים במכרות היהלומים בשכר דל ביותר; בצדם עבדו גם לבנים, אבל, אם ניתן לומר כך, “לא מיראה, כי אם מאהבה”: יש אשר אחד העשירים הלך לעבוד למכרות־היהלומים, לא לשם השכר, כמובן, אלא כדי לחקור מקום הימצאן של חלקות־היהלומים, ולעתים קרובות עוד יותר מתוך סיכוי למצוא יהלום גדול, שאז יתחכם להעלימו ולקחתו לו. עבוד עבדו, עבדו ממש, רק הכושים בלבד; והם, הממושמעים כבר למדי בחיי־עבדותם, לא קשה להם להסכין לעבודת בית־החרושת. כל שכן המונגולים. הפולינאֶזיים, באיי סאנדוויטש, למשל, אף הם עוברים לאט־לאט לשימוש במנועים מיכניים.

אם כי הקאפיטאליסטים של המעצמה מקבלים במולדתם ריווח נמוך מאוד, תהא זו תמימות מצדנו לשער, כי הם יסתלקו מריווח גבוה, אם אך יוכלו להפיקו בטאֶריטוריה שלנו. כידוע אין הם מחבבים את הצנע והצימצום לשם עקרונות מופשטים. לעיל כבר העירונו, שאף ההסתדרות המיישבת – “הציונית”, אשר תשא בגרעונות לשם מטרות נעלות, תהא נאלצת בזמן הראשון להימנע מגילויים קיצוניים של אידיאליזם לאומי, הכרוכים בהפסד רב ובבזבוז, ובדאבון־לב תקבל למעשה, יותר ויותר, אופי קאפיטאליסטי־עסקי, כשהיא שומרת, כמובן, על המטרה האידיאלית, אך מוותרת יותר ויותר על עקרונות לאומיים. כי הנה, המעצמה לא תעניק לטאֶריטוריאליסטים שלנו צ’אַרטאֶר, שלא יהא מכניס רווחים לה; אינו מכניס רווחים – פירושו בתרגום ללשון־המסחר: נושא הפסד. ואפילו תתן המעצמה, בלי שיקול־דעת, צ’ארטאֶר נושא־הפסד לה, הרי הצ’ארטאֶרים ניתנים לא לעולם ועד, ותמיד אפשר יהיה לתקן מעשה־כשלון, והמישגה יתוקן מהר, וכמובן לא לטובתם של הטאֶריטוריאליסטים. כל עוד לא תקנה ההסתדרות שלנו שֵם טוב לה, יחששו הקאפיטאליסיטים של המעצמה מפני הסיכון ויהיו זהירים בהשקעת הונם. על כן קשה יהיה לרכוש אותם כבעלי־מניות, אלא אם כן יתפסו הם הכול לידיהם – ואז לא יישאר זכר לאבטונומיה היהודית. נצטרך למשוך את הקאפיטאל שלהם בצורת איגרות חוב¹⁵⁵, ולשם כך יהא צורך בזמן רב, עד שיוכח כושר־האשראי של ההסתדרות. כללו של דבר, ההסתדרות תעשה דרכה רפת־אונים וחסרת־עצמאות, משותקת על כל צעד וצעד, ואף על־פי כן, במידת הצלחתה, ייוודע לקאפיטאליסטים בחוש־הריח שלהם, היכן צפונים אוצרות־הטבע נושאי־הרווחים, והם יפנו לשם שלא על דעת ההסתדרות שלנו. וכאן ודאי שתבוא לידי תמוטה ללא־תקנה, או שתאמץ את כל כוחותיה ותיהפך למפעל קאפיטאליסטי מובהק. היא תצטרך לתת מקום עיקרי לקאפיטאל של אגרות־חוב, דבר שיעלה בבת אחת את הדיווידאֶנדות¹⁵⁶ הניתנות לבעלי־המניות; עובדה זו תעלה ערך מניותיה בבורסה, וכך תאלץ להסיח את הדעת מן הסיכון שבדבר ותמשוך הון של מניות – ושוב תרד הדיווידאֶנדה; ושוב, כדי להצליח בהתחרות בשוק ובבורסה, שלא להביא כליה על המפעל הלאומי על־ידי מסירת הטאֶריטוריה לרשות קאפיטאליסטים זרים, – יהא הכרח להגדיל את שיעור הריווח, ולסחוט יותר ערך־עודף, לסחוט ולסחוט, במקום פועלים־יהודים משלנו תיאלץ, בעל כרחה, להעסיק כושים, מונגולים או את כל אשר יַקרה האלוהים על דרכה. רק בזכות צירופי־מסיבות מקריים יוכל מספר מסויים של יהודים להגיע לפרוליטאריזציה בטאֶריטוריה; ואילו רוב המון העם היהודי ייתקל מבחינה זו באותם המעצורים ממש, המונעים את הפרוליטאריזציה הנורמאלית של היהודים בגולה.

שיקולים אלה כוחם גדול ביותר לגבי אותן הטאֶריטוריות, השייכות למעצמות בעלות משק קאפיטאליסטי מפותח מאוד; אכן הנחות אלו מאבדות הרבה ממשקלן אם המדובר הוא במעצמה שלא תוכל להשפיע על מהלך התפתחותו של הייצור שלנו, משום מעמדה הנחשל של משקה היא. במקרה זה נצטרך להתחשב רק בכוחות הפועלים בקרב אוכלוסיית הארץ עצמה ובאפשרות של לחץ מדיני מצד המעצמה, ואילו הקשיים הכרוכים בלחצה הכלכלי נופלים מאליהם. מעצמות כאלו הן מארוקו, סין, תורכיה… אילו השתדלו הטאֶריטוריאליסטים בדבר טאֶריטוריה אצל אחת המעצמות מסוג זה, היה כובד משקלה של הביקורת הנמתחת לעיל מתמעט עד כדי החצי. ערך מלא יש לשיקולים המובאים בזה, רק כאשר מתן הטאֶריטוריה לנו הוא מעשה של רצון־יחיד של מעצמה אחת; אך במקום שהצ’ארטאֶר ניתן בפיקוחן של מעצמות רבות, המתחרות זו בזו, מאבדים השיקולים הללו כבר כדי שני שלישים מתקפם: כי אז נשארים רק קשיים הכרוכים באוכלוסיית הארץ עצמה ובפרוליטאריזציה שלה; כי מעתה בטלה לא רק אפשרות הלחץ הכלכלי מצד המעצמה, בטל גם הלחץ המדיני.

אולם אם כך או כך נדון בשאלה, אוכלוסיית המקום מוסיפה להתקיים. מה איפוא יהא עליה? להשמידה – אין בכוחנו, אין בזכותנו, אין ברצוננו. ובכן, הניטמע בה, או נטמיע אותה בקרבנו? הרצוי הדבר? האם הוא בגדר האפשר?

התמזגות – אם אקטיבית מצדנו ואם פאסיבית, אחת היא, – התמזגות עם גזע צבעוני, ובכלל עם גזע זר, אינה רצויה הן מנקודת־ראות לאומית והן מבחינה עממית־גרידא. אכן, על הבחינה הראשונה אנו עוברים בשתיקה, כי הבר־פלוגתא שלנו “מפוכח־המחשבה” רואה בכך דברי־הבאי בלבד – כלומר, וכי מה הבדל בדבר: יהודים, כושים, מולאטים – הכל אנשים – בני־אדם. אם במקום היהודים יקומו מיני בני־תערובת אפורי־עור, או עכורי־עור, גרומי לסתות ועבי־שפתיים – מילא, ובלבד שיהיו שבעים וחפשים; אין היהודים יכולים להתפנק – ובלבד שיישארו בחיים. אך דא עקא – מה קשר יהא בין המאֶטיסים הללו ובין יהודי הגולה טהורי־הדם? מה יהא ערכו של דבר זה לגבי פתרון השאלה היהודית? או אולי תקוו להעביר את כל היהודים ולזווג את כולם בילידי הארץ? הלא אנחנו, היהודים הטהורים, לא נוכל בכל זאת להגיע לפרוליטאריזציה נורמאלית בטאֶריטוריה, כי לשם פרוליטאריזציה צריכים אנו בכל פעם להתבולל תחילה בדרך עקיפין! בא, למשל, לטאֶריטוריה שלנו יהודי רעב ונרדף, שרוצה ליהפך לפרוליטארי, והוא נתקל במעצור – בבית־החרושת עובדים רק כושים או מונגולים. והנה כדי להגיע לפרוליטאריזציה מתגבר הטאֶריטוריאליסט שלנו על סלידתו מפני איזו כושית נעימה־למראה, הוא קונה את לבה בענק של חרוזים, שנקנה בפרוטה אחרונה אצל חנווני יהודי או אנגלי, ונכנס עמה בברית־נישואין כדין: בנוֹ, אולי, ייכנס ברבות־הימים לבית־החרושת; ואם לא בנו, הרי נכדו. שיטה נוחה מאוד לפרוליטאריזציה נורמאלית.

התבוללות כזאת גם אינה בגדר האפשר, מכל מקום בתחומי הפאֶרספאֶקטיבה ההיסטורית הניתנת לראייתנו. אפשר להניח כי הטיפוס הגזעי משתנה בהדרגה, בהסתגלו לתנאי האקלים. דבר זה, דומה, גם מתאשר במקצת, כגון על־ידי העובדה, שמיבנה הירכיים אצל נשי הבוּרים בדרום־אפריקה מתקרב מעט־מעט לטיפוס הנשים ההוטאֶנטוטיות, או גם על ידי התופעה, שאי־אלה חוקרים עמדו עליה, שטיפוס פניהם והילוכם של היאנקים ילידי “המערב הרחוק” דומה במקצת לטיפוס האינדיאני. ואולם מצד שני יודעים אנו כי באותם קווי־הרוחב יושבים מאז ומקדם הודים, מאלאיים, פאפואסים, נאֶגריטוסים – גזעים שונים זה מזה בתכלית. וגם יהא זה עניין ממושך, ממושך מדי, לחכות עד שהיהודים, בהמשך הדורות, בהשפעת האקלים ותנאי המקום, יסגלו להם את הטיפוס המקומי – וכמובן, לא בזה פתרון השאלה היהודית. ודרך־ההתמזגות הבטוחה היחידה, – נישואי־תערובת, – אפשרית רק במקרה שהגזע המקומי ישועבד על־ידינו. ושוב, ראשית, אין דבר זה רצוי, ושנית – בשום צ’ארטאֶרים לא נקנה לנו את הזכות לשיעבוד תושבי המקום.

מה היא איפוא תמונת התיישבותנו המצטיירת מתוך כל הניתוח הקודם? אותה התמונה, שראינו לעיל, כאשר, דיברנו על טאֶריטוריה הסמוכה לארצות־תרבות: במקרה הטוב ביותר – מיליון, מיליון וחצי של עובדי־אדמה, סוחרים בעלי־מלאכה וקאפיטאליסטים, כמות מועטת, כמו בגולה, של פרוליטאריון חרושתי יהודי; בורגנות לא־יהודית, של צבעוניים ולבנים, שווה בכמותה לזו של היהודים, אם לא למעלה מזה, וכל ההמון המכריע של הפרוליטאריון, אותו המעמד, אשר לו עתיד הארץ, אינו יהודי, כי אם מקומי, צבעוני, ובמקצת מבני־תערובת. בין היהודים לבין בני־הארץ הצבעוניים – משטמה גזעית, המסתבכת על־ידי מאבק מעמדי; בין היהודים לבין לא־יהודים לבנים, סכסוכים לאומיים מתמידים. מאבק – מאבק אכזרי, עקשני, ללא סוף, ללא השלמה! אנו מסכימים ברצון להנחה, שבני־המקום הצבעוניים יקלטו במהרה את תרבות־היהודים הגבוהה, יתחילו לדבר בלשוננו (כלומר, תרבות ולשון המדינה), להתלבש כמונו, לחשוב על פי דרכנו, יסגלו להם מנהגים רבים ונימוסים משלנו; אך עם כל אלה יישארו הם צבעוניים, ואנחנו – לבנים. עדיין אין כיום בעולם אותו משטר, שייעלמו בו כל תואנות לאיבה, ייעקרו כל חיכוכים הדדיים; אילו יכול היה אותו משטר לבוא בקרוב, לא היינו צריכים לפתור את השאלה היהודית כשאלת־לחם וכשאלה כלכלית־סוציאלית… תמיד יהיו די עילות ללבנים להתאונן על הצבעוניים, ולהם עילות – להתאונן עלינו, והאיבה הזאת תוכלל ותתפשט, מן הפרטים הבודדים על הגזע כולו. מי יתן ונגיע לאותו מעמד תרבותי ששרויות בו ארצות־הברית, ואפילו אפריקה הדרומית; אבל ישמרנו האל מלראות בטאֶריטוריה אצלנו אותו ריב־גזעים, שאנו מוצאים בארצות אלו המתקדמות ביותר! ואם הקדוש־ברוך־הוא, לא הציל אותן ממנו, ודאי שאנו לא נינצל מזה על נקלה… האוכלוסיה הצבעונית תחרים אותנו, משתעמוד על רגליה היא, ותדחוק את רגלינו מכל תחומי הייצור החרושתי הגבוה – בדיוק כפי שאנו רואים זאת בגולה, רק אולי בצורה רפה יותר. ואל־נא תאמרו, כי אנחנו בני־תרבות, ואילו הכושים – פראים. דא עקא! התבוננו־נא לכושים, מחוסרי־הזכויות למעשה, בארצות־הברית של אמריקה הצפונית, כיצד הם מכלכלים שם ענייניהם. גם בטאֶריטוריה לא יאחרו ליהפך ל"בני־תרבות", והם מצטיינים בבריאותם גם כיום; והאם תשכילו עד אז להבריא את מיליוני בני־העיר שלנו, התשושים, מוכי־היסורים, אם גם למודי־הסבל, עד כדי שישתוו לבני־כפר חסונים? לא אנו נדחק רגלי אחרים משוק העבודה, כי אם להיפך, אנו נידָחק ממנו, וזה – העיקר. וגם אם נגיע להיות בארץ רוב ממשי – דבר שאינו מתקבל על הדעת כלל, אחרי כל האמור בזה, – כמה זמן וכמה כוחות ידרוש הדבר מאתנו במצב של חיכוכים כאלה; והאיבה הגזעית לא תחדל בכל זאת והיא תחתור תחת התפתחות החברה שלנו, הבנויה על פי עיקרים מסוג הדמיונות של הטאֶריטוריאליסטים. לעיל כבר דיברנו על הערך שיכול להיות לטאֶריטוריה בשבילנו, משתי בחינות. והנה אנו שואלים: מה ערך כלכלי לגבי השאלה היהודית יכול להיות לטאֶריטוריה בעלת אוכלוסיה צבעונית יושבת־על־הקרקע? ואנו משיבים – אף לא ערך כלשהו! ושוב אנו שואלים: מה ערך בינלאומי, כשומרת ומגינה על האינטאֶראֶרסים היהודיים בגולה, יכול להיות לטאֶריטוריה נידחת, באיזו מאורה, הרחק מדרך המלך של הציוויליזציה המודאֶרנית, שנוסף לזה אוכלת בה איבת־גזעים מתמדת? ואנו משיבים – אף לא ערך כלשהו!

הטאֶריטוריות יעודות בעתיד לא למעצמות השולטות בהן כיום, ולא למהגרים, אם אך לא יכריעו בכמותם את אוכלוסיית המקום, אלא אך ורק לאוכלוסיה היוצרת נכסים בטאֶריטוריה הנדונה, לאוכלוסיה שמתוכה בא הפרוליטאריון החרושתי והחקלאי. אוגאנדה שייכת לא לאנגליה, אלא לאוכלוסיה הכושית, היציבה למדי, עד כי שום מתיישבים לא יימצא בהם הכוח להשמידה. ארץ־ישראל שייכת לא לתורכיה, אלא לאוכלוסיה העובדת של הארץ. אנו חוזרים ואומרים: אין אנו חוששים לכניסת מהגרים זרים ולהתנחלות זרה, אין אנו יראים גם מפני כיבוש זר: מאדאגאסקאר תהא שייכת בכל זאת בעתיד לא לצרפת, אלא להאוואסים ולסאקאלאוואסים; ואם אפריקה הדרומית, היא אבודה לבוּרים, הרי זה כלל לא משום שהללו הוכנעו ע"י האנגלים, אלא משום שרוב התושבים, העולים במספרם פי עשרה כמעט על מספר הלבנים, – הם קאפרים, בּושמאֶנים והוטאֶנטוֹטים. ואף הרוב עצמו אין נודעת לו חשיבות רבה כל־כך כאשר לפרוליטאריון החרושתי והחקלאי; כי הרוב של היום, שלא יוכל להגיע באופן נורמאלי לידי פרוליטאריזציה, והשער אליה יינעל בפניו, יִכלה לאט־לאט, לאחר שייעקר ממעמדו ויתנוון. לפיכך, זו השאלה הראשונה והחשובה ביותר, שכל מי שרואה עצמו ידיד נאמן לעם היהודי חייב להשיב עליה: איזהו המקום ששם יוכלו היהודים להגיע לפרוליטאריזציה נורמאלית? ומכיוון שהאוכלוסיה המקומית, באשר היא כפרית, תוכל תמיד להתחרות בהצלחה בשוק העבודה אתנו, יושבי־ערים, ונוסף לזה גם תשושים ומורדפים – הרי אנו חייבים להעלות עוד שאלה אחרת: היכן היא הארץ, אשר לא זו בלבד שלא נחשוש שם מפני כניסת מהגרים זרים וקאפיטאליזציה זרה, כשם שאין אנו חוששים לכך בדרך כלל בשאר ארצות, אלא נוכל גם לא לחשוש במיוחד לפרוליטאריזציה זרה? כלומר, היכן היא הארץ אשר לא זרים יהיו שם לפרוליטארים, אלא אנשים הקרובים לנו בדם וברוח? לבסוף, כיוון שהפרוליטאריון בכל ארץ וארץ יבוא, בעיקר, מקרב האוכלוסיה החקלאית המקומית, ננסח את השאלה ניסוח אחר: היכן עשויה האוכלוסיה החקלאית המקומית להיות קרובה לנו בדם, ולהיעשות קרובה לנו ברוח? ותשובתנו לשאלה זו היא: לא ב"טאֶריטוריה" אלא בארץ־ישראל בלבד…

התכונות הנדרשות מאת ה"טאֶריטוריה" מתבטאות בצורת דילאֶמה. הטאֶריטוריה האידיאלית ביותר תהיה זו, שתספק את התביעות הבאות:

א. 1) עליה להימצא לא בשכנותם של מרכזי־תרבות; 2) היא צריכה להיות אי, או לשכון לחוף־ים; 3) אוכלוסייתה צריכה להיות נוודית. מלבד תנאים הכרחיים אלה, רצוי כמו כן: 4) כי האוכלוסיה המקומית יהא לה מקום להגר אליו; 5) שמהגרים לא־יהודים מאירופה לא יוכלו להתאקלם שם אלא בקושי; 6) שלא יהיו בה מכרות־זהב ויהלומים.

הערה. זהו טיפוס של טאֶריטוריות, שאפשר לא להתחשב כמעט באוכלוסייתן המקומית, כי מאחר שהיא נוודית, הרי היא דלילה ביותר, ואפשר לראותה, בתנאים נוחים, בתור quantité négligeable¹⁵⁷. ואולם טאֶריטוריות כאלו, ספק אם מעצמה קאפיטאליסטית גדולה תמסור אותן לאירופיים. גם אם יוותרו לנו על טאֶריטוריה כזו, הרי, על כל פנים, יקצו לנו ממנה שטח מצומצם כל־כך, שאי־אפשר לראותו כפתרון לשאלה היהודית. במקרה הטוב ביותר לא תהא זו חברה יהודית אבטונומית (Judenstaat¹⁵⁸) כי אם רק מושבה יהודית אבטונומית.

אנו יודעים רק טאֶריטוריה אחת בלבד המספקת את כל התביעות האמורות, זוהי – ואדי־אל־עריש¹⁵⁹. ארץ זו, שהיא מחוץ לשכנות עם יישובים קאפיטאליסטיים־גדולים, שוכנת לחוף־ים, אוכלוסייתה נוודית, קלת־תנועה ביותר, שיכולה תמיד להגר משם והלאה, מזרחה. הארץ היא חמה, סובּטרופית, והתאקלמותם של בני־אירופה – מלבד יהודים – קשה בה מאוד. אילו נמצאו שם מכרות נוחים לפיתוח, היו יודעים עליהם עוד בימי­־קדם, כיוון שוואדי־אל עריש נמצאה על דרכם של סוחרי פיניקיה, יוון ורומא. גם אם יש שם זהב, הריהו צפון, כנראה, עמוק, או שהוא בצורת עפרות־חול – לאמור, שהפקתו תעלה ביוקר רב ביותר, משיוכל למשוך זרם של הרפתקנים לבנים.

ב. בנוגע לטאֶריטוריות בעלות אוכלוסיה היושבת על הקרקע, נובעות מתוך ההרצאה שלעיל התביעות ההכרחיות הבאות: 1) המעצמה המחזיקה בטאֶריטוריה אינה צריכה להיות ארץ בעלת משק קאפיטאליסטי מפותח; 2) המעצמה צריכה להיות חלשה מבחינה מדינית עד כדי כך, שהיא תהא כפופה לפיקוחן של המעצמות הגדולות; 3) בארץ צריכה להימצא כבר בעין אוכלוסיה יהודית, היושבת שם מכבר והמוכנה כבר לפרוליטאריזציה; 4) ההרכב הגזעי של האוכלוסיה המקומית והמיבנה הפסיכי שלה צריכים להיות קרובים לשלנו עד כדי כך, שבשיטת־התיישבות מתאימה ובהנהלה תכליתית של הארץ תוכל האוכלוסיה לסגל לה את תרבותנו הרוחנית, באופן שלא תיבדל ממנו בשום דבר; 5) הטאֶריטוריה אינה צריכה להימצא בשכנותו של ישוב קאפיטאליסטי.

הדרישות הרצויות: 6) כי פועלים לא־יהודים מאירופה יתאקלמו בקושי בטאֶריטוריה; 7) כי לא יימצאו בטאֶריטוריה מכרות זהב ויהלומים; 8) כי אוכלוסיית הטאֶריטוריה תהיה לא־תרבותית למדי כדי שתהיה נתונה להשפעת תרבותנו אנו, הגבוהה יותר, ובו בזמן תהיה גם תרבותית למדי, הווה אומר, שמרנית, כדי שלא תקפוץ קפיצה מהירה מדי אל משק קאפיטאליסטי.

מכל הטאֶריטוריות הידועות לנו אין אלא אחת בלבד הממלאה את חמש הדרישות ההכרחיות. אולם טאֶריטוריה אחת ישנה, שממלאה את הדרישות ההכרחיות וגם את הרצויות.

טאֶריטוריה זו היא – ארץ־ישראל.

1, 2) ארץ־ישראל נתונה לשלטונה של תורכיה. דבר זה מבטיח לנו גם ערך בינלאומי לישוב היהודי העתיד בארץ־ישראל, כיוון שנהיה נתונים בעיקר לא לחסותה של תורכיה, אלא לחסותן של כל המעצמות הגדולות. 3) בארץ־ישראל כבר מצוי מספר ניכר של יהודים, שנשתקעו שם מכבר; יש התחלה, הונחו כבר, באופן בלתי תלוי בנו, ובמקצת במאמציהם של חובבי־ציון, אותן אבני־הפינה שתשמשנה לנו יסוד לבנות עליו את חברתנו העתידה. יש פועלים־פשוטים בריאים מקרב הספרדים והתימנים – פרוליטאריון בכוח; רבים מהם – חפָּרִים, גַמָלים, סבּלים. 4) ועוד דבר חשוב ביותר: האוכלוסיה המקומית בארץ־ישראל קרובה ליהודים לפי ההרכב הגזעי יותר מכל עם אחר אפילו מן העמים ה"שמיים"; יש להניח הנחה המתקבלת מאוד על הדעת, כי הפלחים בארץ־ישראל – הם צאצאים ישרים של שרידי הישוב החקלאי היהודי והכנעני, בצירוף תערובת קלה מאוד של דם ערבי; כי, כידוע, הערבים, הכובשים הגאים, התערבו אך מעט מאוד בקרב המון העם בארצות הנכבשות על־ידם, וביחוד שארץ־ישראל נכבשה עוד בימי עומַר. על כל פנים, כל הנוסעים־התיירים מאשרים, כי פרט לדיבור הערבי אי־אפשר להבחין בין סבּל ספרדי לבין פועל־פשוט ופלח, בשום דבר. ודמיון חיצוני כזה חשוב בשבילנו הרבה יותר מכל מיני סימנים קראניומאֶטריים¹⁶⁰ ושאר סימנים אנטרופולוגיים־מדעיים, כי ההבדל במראה החיצוני הוא התנאי היחיד לאפשרותן של כל מיני “שנאה”, באין הבדלים בהליכות ובמנהגים. נמצא, שההבדל הגזעי בין יהודי הגולה לבין הפלחים הארץ־ישראליים אינו ניכר יותר מאשר ההבדל בין יהודים אשכנזים לספרדים. בני־המקום בארץ־ישראל, שההדיוטות קוראים להם “ערבים” או גם “תורכים”, אין בעצם ביניהם לבין הערבים והתורכים ולא כלום, ויחסם אל אלה ואלה הוא קר, ואפילו עוין. הם מתבוללים ברצון בכל תרבות גבוהה, ובקרבת המושבות היהודיות הם מסגלים להם את התרבות העברית, שולחים את בניהם לבתי־הספר העברים, והם לומדים שם לדבר עברית רהוטה לא גרועה משל ילדי היהודים. 5) מובן מאליו. יחד עם זה נמצאת ארץ־ישראל במרכז העולם התרבותי, והרי זה מגדיל את ערכה הכלכלי והבינלאומי לגבי השאלה היהודית.

6, 7) עיין ההסברים המתאימים על אודות וואדי־אל־עריש בסעיפים 5, 6. 8) יתרון חשוב מאוד לארץ־ישראל בזה, שבהיותה ארץ לא פראית לגמרי ועם זה גם לא תרבותית, עתידה היא לעבור רק לאט ובהדרגה לצורות־המשק העליונות. משום כך לא נהיה זקוקים בה מיד להתחלות כבירות כל־כך כמו ב"טאֶריטוריה", ובזמן הראשון נוכל להסתפק בפרוליטאריון היהודי. ברבות הימים יתחילו, כמובן, גם הפלחים ליהפך לפרוליטארים ולעבוד בבתי־חרושת, אך אם נטע שם את תרבותנו, יתמזגו הפלחים אתנו עד כדי אי־הבדלה, כפי שהוסבר בסעיף 4. 9) בני־המקום בארץ־ישראל אין להם כל יסוד לקדם מיד את פנינו באיבה. להיפך, חושבים הם כי על פי הצדק, הארץ היא קניינם של היהודים, והם קוראים לה “אַרד יהוד”¹⁶¹ ומביעים את יחסם לענין באגדות ובפתגמים, האומרים כי לפנים היתה ארץ־ישראל ליהודים ועתידה היא להיות להם שוב באחד הימים¹⁶². בארץ־ישראל אין עדיין שנאת־יהודים; רק במושבות, מקום שם עובדים הפלחים אצל הקולוניסטים היהודים, מורגשים ניצניה. אך לפי שעה הם ניצני שנאה כלכלית ביסודה, אינטאֶראֶסאנטית־גרידא – איבה אל מנצלים, ללא כל תערובת של משטמה לשמה, וכן גם בלי איבה דתית. ועלינו לשתק אותה בעוד מועד, ולהתאמץ לטפח במקומה בלב תושבי־הארץ אהבה וכבוד אלינו. אם נתן אל לבנו, כי פלח המדבר עברית, המתלבש כיהודי, המסגל לו השקפת עולמם ומנהגיהם של פשוטי־עם יהודים, לא ייבדל במאומה מן היהודי, נבין, כי במדיניות נבונה נמשוך את תושבי־הארץ אלינו בלי כל כפיה. אם כמה רבבות כושים, יוצאי־אמריקה, שרמת תרבותם נמוכה בהרבה משלנו, השכילו לנטוע את תרבות אמריקה, לשונה, נימוסיה בקרב מיליון אוכלוסים ילידים בליבּאֶריה¹⁶³, שעמדו בדרגה נמוכה לאין ערוך משל הפלחים בארץ־ישראל; אם, נוסף לזה, לא היו בידי נושאי־תרבות¹⁶⁴ אלה כל אותם המכשירים האדירים שיצרה הטכניקה האירופית מאז, – הרי אין כל ספק, כי על ידי מתן חינוך חדש ראציונאלי רק לאותם היהודים בלבד שנמצאים כבר בארץ־הקודש, אף בלי שנכניס יהודים חדשים מן הגולה, ועל־ידי שניטול לידינו את ההשפעה התרבותית על הפלחים, ניצור שם מרכז יהודי גדול מתוך מזיגה של יהודי המקום עם הפלחים הקרובים לנו קרבת־דם¹⁶⁵.

אנו מעירים בתוקף את תשומת לב הקורא לכך, שהנמקתנו אינה מציינת כלל כל “יתרונות” של ארץ־ישראל לעומת טאֶריטוריות אחרות. “יתרונות” מובאים בחשבון רק במקום שיש אפשרות של בחירה. והלא בידינו אין כל ברירה. נמצא, שהטאֶריטוריה היחידה שאפשר לדון בה בכובד־ראש היא – ארץ־ישראל. העקרון המופשט של הטאֶריטוריאליזם, שפותח באופן קונקראֶטי, בהתאם לתנאים הריאליים של ההתישבות המודאֶרנית, הביא אותנו ישר – לארץ־ישראל. נמצא, שאף אחת מן הטאֶריטוריות הבאות בחשבון אינה מספקת את התנאים ההכרחיים, פרט לארץ־ישראל. אנו, כמובן, ביררנו את השאלה בדרך כלל, בהסיחנו את הדעת מן התנאים המיוחדים השולטים בכל טאֶריטוריה מסויימת. ואולם חקר מיוחד בתנאים האלה אין בכוחו לבטל את נכונות המסקנות הכלליות, הוא עשוי רק להשלים את מסקנותינו בקווים חדשים מפורטים יותר. יריעת־מאמרנו נתרחבה גם בלאו הכי, על־כן אין אנו יכולים להתעכב כאן במפורט על ענין אוגאנדה, ארגאֶנטינה, קאנאדה ושאר הארצות, שיריבינו הוזים עליהן. אנו מעיזים לקוות, כי הקורא שאין עמו דעה קבועה מראש, יתן דעתו על הסברותינו וידע להתאימן לחומר העובדתי על כל אחת מן הארצות הללו לחוד.

ארץ־ישראל הולמת את כל הדרישות ההכרחיות. אמור מעתה, שאם יש איזו טאֶריטוריה בכלל שהיא בגדר האפשר, הרי זו, בפירוש, ארץ־ישראל. כיצד נוכל להשיג אותה, כיצד עלינו לעבוד בה, כיצד נוכל להתגבר על המעצורים אשר בה, כיצד נסיר את התהיות שהוחדרו ללב הקורא על־ידי התעמולה של שונאי־ציון – שאלות אלו נניח לשעה אחרת.

מה איפוא מעלים יריבינו באורח עקרוני כנגד האפשרות המעשית להשיג את ארץ־ישראל? רק – “העדר ערובות משפטיות”. אבל כפי שהסברנו כבר לעיל, לא יתנו לנו בבת אחת ערובות משפטיות מקיפות, אולם בהדרגה נקבל את כל הערובות הדרושות. חוסר ערובות משפטיות בארץ־ישראל – אין בו משום אסון: הערובות המשפטיות – סופן שתירכשנה! לעומת זאת ישנן בארץ־ישראל כל הערובות הטבעיות ההכרחיות, שאף אחת מהן אין אנו מוצאים בטאֶריטוריה". והרי ערובות טבעיות – אינן דבר נקנה אלא דבר שבטבע, ובלעדיהן אין ממש בכל הערובות המשפטיות, ואפילו הן מלאות ביותר.

ודאי, בדרך של הפשטה אין להוכיח, כי אמנם כל טאֶריטוריה, חוץ מארץ־ישראל אינה בגדר האפשר – כי בכל זאת קשה למנות את כל הטאֶריטוריות הקיימות, אלו שנתגלו ואלו שלא נתגלו. אולם יהא זה מגוחך להקים תנועה לשיחרור לאומי על יסוד כזה של ניחושים.

בסיום הפרק הזה אנו מעירים ביותר את לב הקורא, כי יבחין בכל מקום היטב בין שני סוגי הנמקה, שעל הרוב נוהגים לערבב אותם זה בזה. ענין אחד הוא, אם באים ומוכיחים לנו, על יסוד של חוקים כלליים ומחייבים של החיים הסוציאליים, כי איזו תכנית מסויימת תוכננה ללא הגיון, והגשמתה אינה בגדר האפשר; וענין אחר הוא לגמרי, אם מדגישים לא את החוקים האיתנים של ההוויה החברתית אלא מצביעים על ריבוי המכשולים, הקשיים ואי־הנוחויות, ואחרי שמהממים את הקהל בלחצם של קשיים כאלה, מכריזים באורח קטיגורי ומוחלט, כי מטרה זאת אין להשיגה. במקרה השני ישוער תמיד, או גם יובּע, שלא יספיקו לנו הכוחות בשביל להתגבר על כל הקשיים האמורים. אולם להוכיח, כי לא יספיקו לנו הכוחות – אי־אפשר. הלא כל תכנית מתגשמת מתוך התפתחות וצמיחת־כוחות הדרגית: ואם עדיין אין אמצעים בידנו להתגבר על כל הקשיים, נוכל להיאבק עם חלק מהם, ובעזרת הכוחות החדשים שיקומו לנו מתוך הנצחון החלקי, ואשר עדיין אינם אתנו, ניצור לנו אפשרות להיאבק עם כמה וכמה קשיים אחרים. סוג ההנמקה השני שהבאנו אותו לעיל מיוסד על הטעות הזאת, על ההטעייה שבהחלפת הדינאמיקה בסטאטיקה. האדם המהסס, שאינו מנוסה בפלפולי־הגיון, שוכח, כמובן, שהמאבק עם המעצורים וכן הכוחות הנמצאים־בעין, אין לראותם כדבר מסויים וקבוע; ואילו הסופיסט מסיק ברוח־נצחון מתוך נימוקיו הסטאטיים, המתעלמים מן הדינאמיקה של המאבק והפעולה, כאילו המטרה שהוא מותח ביקורתו עליה לא תצלח כלל. משום כך, הרי סוג הביקורת השני, אם יובן כהלכה, לעולם מביא אך אל מסקנה אחת בלבד: אפשר שבגלל ריבוי המכשולים ומיעוט הכוחות־שבעין – תכנית מסויימת לא תצליח; אולם שום מעצורים אין בהם כדי הוכחה כי התכנית אינה ניתנת להגשמה בשום פנים בתנאים הנתונים ובפאֶרספאֶקטיבה של העתיד שבתחום הפרוגנוזה שלנו. ואילו סוג־ההנמקה הראשון מוכיח בלי ספק, שהתכנית הנדונה אינה ניתנת להגשמה, כמובן, רק בתחומי אותה פאֶרספאֶקטיבה זמנית ומקומית, שפועלים בה החוקים, המשמשים נקודת־מוצא לביקורת זו. כי “חוקי” המדע הסוציאלי, שאינם ניתנים לערעור בתחומים הרחבים של אופן־ייצור משקי מסויים, פג כוחם מעֵבר לתחומים אלה. אם אנו נוקטים “חוקים” לא סוציאליים אלא מוחלטים יותר, הרי גם הביקורת, שהם משמשים נקודת־מוצא לה, מחייבת יותר. על כן זו היא המסקנה המדוייקת הנובעת מסוג־הביקורת הראשון: אפשר שהתכנית הנדונה, המבוקרת בזה, ניתנת אמנם להגשמה, ואולם רק באי־אלה תנאים מיוחדים שאינם לפי שעה, ורק אפשר כי יווצרו בזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות. ברור, שכל תכנית העומדת לבקורת מן הסוג הראשון, ואפילו אין זו ביקורת סופית, נפסלת על־ידי כך לחלוטין: לא נשאר אלא “אולי” שבהשערה גרידא. ולהיפך, ביקורת מן הסוג השני מחטיאה את המטרה, בלי לפגוע כמעט בתכנית המבוקרת. מתוך משפטים כלליים אלה כבר ברור הבדל־הערך העצום שבין שתי שיטות הביקורת; אכן דבר זה יהא מחוּור עוד יותר מתוך דוגמאות קונקראֶטיות. אילו החליט מישהו לעשות לו שם ולשפר את מצב־עסקיו על ידי שיגיע, ויהי מה, עד לקווי־הרוחב הצפוניים, שעדיין לא הצליח איש להגיע עדיהם, ויקים שם תחנה לציד־לוויתנים – אפשר היה לטעון כנגד תכנית כזו רק בדרך ההנמקה מן הסוג השני: אפשר להצביע על הקשיים, שאיש לא הצליח עדיין להתגבר עליהם, על ההכרח בהשקעות עצומות – אך כלום יבוא מי להסיק מכאן, שמפעל כזה אינו בגדר האפשר? אפשר שלא יצליח, ובכל אופן צריך האיש להיות מוכן לכל מיני מחסור, עמל, יסורים, ואף לכשלונות, – הנה כל מה שיש לטעון כנגד התכנית הזאת; ביתר דיוק: כל מה שאפשר לעוץ בנוגע לתכנית זו. והיוזם הנבון אף צריך להכיר טובה למבקריו על כל ציון של קשיים חדשים, שהוא עצמו לא ראה אותם מראש: יפה, אתן דעתי גם על זה, אשתדל להתגבר גם על המעצור הזה! ואולם פני הדברים יהיו אחרים לגמרי, אם מישהו שהתיישב בפלך טומסק¹⁶⁶ מתכוון, נאמר, לפתח שם מטעי כותנה; אמנם, לא קשה להגיע לפלך טומסק, לקנות אדמה שם, לשכור פועלים, – אולם דיה הסתמכות פשוטה על חוקי הגיאוגרפיה, כדי שכל התכנית כולה תיהפך לבועת־סבון. אולי, אמנם, יצליח מישהו בזמן מן הזמנים להמציא מין מערכת־חימום כזו, שאפשר יהיה להתקין אף בפלך טומסק משתלה בזול, אשר תספיק בשטחה ובטיבה למטעי כותנה, אולי גם כבר הגיע מישהו במחשבתו לכך… “משַל הבאי בתכנית של הבאי”! יהרהר הקורא בתמיהה, ואולם כך הוא בפירוש ההבדל בין טענותינו אנו נגד הטאֶריטוריה ובין טענות הטאֶריטוריאליסטים נגד ארץ־ישראל, בין התכניות הציוניות ובין התיכנונים של מתנגדינו. התכנית – לנסוע לאוגאנדה או לקאנאדה, וליצור שם רוב יהודי ופרוליטאריון יהודי נורמאלי, בעוד שהרוב, ללא ספק כמעט, והפרוליטאריון ללא כל ספק, – יהיו לא שלנו – האין זה בדומה לתיכנון מטעי כותנה בפלך טומסק? והאם אין די בהסתמכות פשוטה על החוקים הקבועים של הייצור הקאפיטאליסטי בנוגע להתיישבות ואיכלוס־עם, כדי להפיל את כל הבנין כולו?

על כן יש להבחין תמיד בין שני סוגי הביקורת בעלי ערך שונה למאוד. הקורא השומע מפי הטאֶריטוריאליסט־המוקיע נימוקים נגד האפשרות של ארץ־ישראל, ישאל־נא את עצמו: על מה מדובר כאן – אם על חוקי־היסוד של החיים החברתיים, או על אילו מעצורים חדשים וסכנות? ולעולם יימצא, כי הטאֶריטוריאליסט מדבר רק על קשיים וחששות, שאולי יש להם גם יסוד, אך מכל מקום אינם קטלניים – ובה בשעה אין הוא מבחין כלל, שתכניותיו הוא נתונות לביקורת מכריעה יותר לאין ערוך, באשר הן בלתי־אפשריות כלל מבחינת העקרונות היסודיים והעובדות הכלליות של ההתפתחות הסוציאלית בתקופה הקאפיטאליסטית. אמנם כן, יש בדעתנו להקים מדינה בתורכיה, זו “הארץ ללא משפט”, בתנאים בלתי־נוחים ביותר; אך עדיין לא נמצא איש שיוכיח כי אין הדבר בגדר האפשר. מפעלנו הוא מעשה נועז של חיפוש הקוטב הצפוני; עדיין לא הצליח איש בכך, אולם עצם ההתקרבויות אליו שאנו מוצאים בהיסטוריה מעירות בנו את התקווה לנצחון שיבוא לבסוף. והתקרבויות כאלו לקראת האידיאל שלנו מצויות בהיסטוריה: תחיית העדה האבטונומית העברית לאחר גלות־בבל, ליבּאֶריה וכיו"ב. אולם מלבד התקווה עוד ערובה אתנו כי ודאי ננצח. הטאֶריטוריאליסט שופך לפנינו בדעה זחוחה, כמו מקרן השפע, המון מכשולים – כאן גם השרירות התורכית, גם איסור הכניסה לארץ־ישראל החל על יהודי רוסיה, גם הקשיים לרכישת קרקע וזכיונות, וגם התככים החמסניים של גרמניה, צרפת ואנגליה, הידועים בפרטי פרטיהם לטאֶריטוריאליסט דנן, אחרי שנתגלו לו מפי חכמי הפוליטיקה של יושבי־קרנות. כאן גם מסילת־הברזל הבאגדאדית¹⁶⁷, ומזימת התורכים הצעירים¹⁶⁸, גם וואמבּאֶרי, וה"פלשתינאי הוותיק"¹⁶⁹ ובן־יהודה, ומיספרים מתוך “אלטנוילאנד”¹⁷⁰ וכרוז הערבים בקהיר¹⁷¹ – כללו של דבר – כל אותם העניינים שנצטרך להיאבק עמם, שניתקל בהם על דרכנו. וכי מה זה בא ללמדנו? אנו יודעים כי פעמים לעשרות ננחל כשלונות ואכזבות, פעמים למאות נמשוך ידינו ביאוש מן העניין, אולם פעמים לאלפים נשוב אליו, פעמים לאלפים נשוב להכות על פני סלע ההכרח ההיסטורי בזיעת אפנו, באגלי־דמנו – כי הגלות הקשה היא המאיצה בנו, כי חזון־ציון הנשגב הוא המושך אותנו, כי לצדנו ההכרח ההיסטורי שאין מפלט ממנו!

כי ארץ־ישראל – היא הטאֶריטוריה היחידה הרצויה, כי ארץ־ישראל – היא הטאֶריטוריה היחידה האפשרית, כי ארץ־ישראל – הטאֶריטוריה היחידה היעודה לנו, כי את ארץ־ישראל נכבוש בהדרגה, בתוקף ההכרח ההיסטורי!