(בעקבות ביירון)
אָן, נַפְשִׁי, תָּעוּפִי? נָא הַגִּידִינִי,
אַחֲרֵי כִּי גֵּוִי זֶה יֵרֵד הַקָּבֶר?
הֵן אַתְּ, בַּת אַל-מָוֶת, פֹּה לֹא תָּלִינִי,
אַחַר כִּי תֵצְאִי מִכִּלְאֵךְ-גֵּו גָּבֶר;
הֲלֹא מִבֵּית חֹמֶר עָל תִּתְנַשָּׂאִי,
וּבְגָבְהֵי שָׁמַיִם שָׁם אָז תָּגּוּרִי,
מִכּוֹכָב אֶל כּוֹכָב תִּדְאִי תִּסָּעִי
וּבְעֵינֵי לֹא-בָשָׂר הַכֹּל תָּשׁוּרִי.
וָהִיא בַּת עוֹלָמִים, חָפְשִׁי שֻלָּחָה,
מִבְּלִי הֵרָאוֹת, רָאוֹת רַבּוֹת תַּחַז,
עַל כָּל הַמּוֹצְאוֹת אָז עֵינָהּ נִפְקָחָה.
מָה הֹוֶה מַה הָיָה וַיַּחֲלֹף פַּחַז;
רִאשׁוֹנוֹת הָיוּ וּכְמַיִם עָבָרוּ
בִּמְצוֹלוֹת הַנְּשִׁיָּה עָמֹק טֻבָּעוּ.
כֻּלָּם אָז יַחַד מֶנָּה בַּל נֶעְדָּרוּ
וּלְמַבַּט עֵינָהּ יַחַד הִתְוַדָּעוּ.
תֶּרֶב אָז לַחֲזוֹת גַּם קַדְמֵי עוֹלָמִים,
מָה עַד לֹא נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ,
גַּם אוֹרִים עַד הֵנָה עוֹדָם נֶעֱלָמִים,
הִתְעַנֵּג עַל זִיוָם הִיא תִּפְרֹץ פָּרֶץ!
תּוֹסִיף אָז הַבֵּט בַּאֲשֶׁר עוֹד תִּקְרֶינָה
אוֹתִיוֹת וּסְפוּנוֹת תִּקְרָא עַל לוּחַ, –
הָרִים יָמוּשׁוּ, וּשְׁמָשׁוֹת תִּכְבֶּינָה,
וְהִיא לָעַד בִּמְעוֹן קָדְשָׁהּ תָנוּחַ!
שַׁאֲנַנָּה מִמָּגוֹר, בֶּטַח מִפַּחַד,
יָדָהּ אָז תַּעַל עַל כָּל עֵת וָפֶגַע,
גַּם רִבְבוֹת שָׁנִים מִכְּבָר חָלְפוּ יַחַד,
כֻּלָהַם אָז תָּמֹד אַךְ בִּקְנֵה-רֶגַע.
וּמִבְּלִי דַעַת כָּל חֲלוֹף בָּרָמִים
תִּרְוֶה בִּפְנֵי עֹשָׂהּ שׁוֹכֵן גָּבוֹהַּ
אַךְ גִּילַת נֵצַח וּנְעִימוֹת עוֹלָמִים
וּכְבָר מַה הוּא מָוֶת הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ!