עוֹגְבֵי זוֹנוֹת – שַׁאֲנַנִּים,

יוֹדְעִים סִפּוּק, מְאֻשָּׁרִים;

אֲנִי, פִּרְקֵי־יָדַי שְׁבוּרִים,

עַל־כִּי חָבַקְתִּי עֲנָנִים.

בְּשֶׁל כּוֹכְבֵי־אֵשׁ נַעֲלִים,

שֶׁבַּמָּרוֹם בָּרְקוּ, יֵעוֹר

בִּשְׁתֵּי עֵינַי צְרוּבוֹת־הָאוֹר

רַק זֵכֶר מְאוֹרוֹת־גְּדוֹלִים.

לַשָּׁוְא אִוִּיתִי לִי לִמְצֹא

קָצֶה וָתָוֶך בַּמֶּרְחָב:

בִּיקוֹד עֵין־אֵשׁ אָחוּשׁ עַכְשָׁו

אֶת אֶבְרוֹתַי מְרֻצָּצוֹת;

שְֹרוּף אַהֲבַת־הַיֹּפִי, כְּבָר

נֻשַׁלְתִּי מִן הַתְּהִלָּה –

שְׁמִי לֹא יֻתַּן לַמְּצוּלָה,

שֶׁבְּעָמְקָהּ אֲנִי נִקְבָּר.