רבים הם שעשה עמהם חסד ולא מעטים היתומים והאלמנות ששכלו עתה את מיטיבם. הבכי של אנשים “זרים” שהלכו אחרי מיטתו לא היה בלב ולב. ידע לקרב אנשים, נשים וטף, לשמחם, לשעשעם. המדריך הטוב ביותר יכול היה לקנא בכשרונו להתקשר חיש מהר¹ עם ילדים ונוער.

לא רק בשעת חדוה היה משפיע מטובו על ידידיו הרבים. גם בשעת אבל הוא הדואג לסידורים של הלויה, הקבורה, האומר “קדיש” (אם אין מי שיגיד קדיש אחרי הנפטר), המספיד (את עצמו לא הרשה להספיד) ולאחר גמר הטכס העצוב, בעת שקשה הפרידה מהגוף היקר שנטמן זה עתה באדמה, והמלוים “מתביישים” לשוב לאורח חייהם הרגיל – בדר הוא המוציא מן המבוכה, בקחתו את האבל תחת זרועו, ואומר לו בטון משקיט ומרגיע: נו, נו חביבי, צריך ללכת הביתה…

לבו היה ער לכל המתרחש גם בחיי הכלל עד יום מותו ממש ואת רחשי לבו העלה על דפי העתונות.

היה אפוטרופוס על “רכוש נטוש” בחיינו הציבוריים. מי שם לב אצלנו להציב יד וזכרון לנופלים ולמתים, עד שהקים את “ציון”, זו החברה שהיתה מורכבת כמעט כל שנותיה מדוד בדר והטלפון שלו, זו שהעמידה מאות מצבות בכל פינות הארץ לאנשי העליה הראשונה, השניה, השלישית ועד לוחמי מלחמת השחרור.

איזה חיוכים ריחפו על פני האנשים כשהציע להם לראשונה להקים בתי אבות לזקני ההסתדרות. אך הוא לא הרפה מהענין, ואם כי לא זכה לראות בפתיחתם הרשמית, הרי נעלב מאד מידיד ותיק שהביע ספיקות בפתיחה הקרובה של הבתים. לולא “הנקודות” החסרות היינו פורשים את הסדינים על המיטות, תולים את המגבות ופותחים את הבתים – אמר בהתרגשות, חמישה ימים לפני מותו.

במרץ הוסיף לטלפן לכל מיני מוסדות ואישים בענין הקמת יד לברנר וחבריו במקום שבו נרצחו. התאונן שמכל הצדדים מקיפים את המגרש “שלו”, בכל פעם מצמצמים את שטחו ומאד חרד שלא יבולע ל"רכוש הנטוש" האחרון שלו.

וכה שח לי האיש לפני שנים מספר: בשלושה דברים אני עוסק כעת: בהקמת חברת “ציון”, בסידור בתי אבות ובהקמת בית יתומים במקום בו נרצחו ברנר וחבריו. לכשאגמור את סידורם של הדברים האלה אוכל למות בשקט.

שנים מהשלושה זכה להגשים, את משאלתו האחרונה לא זכה לראות אף בראשית התגשמותה. תשמש המשאלה הזאת צואה לכל העוסקים בשיכון – להקדיש את המגרש בגודל הנדרש על ידי בדר המנוח.

על כל מוקירי שמו וזכרו לעזור בהקמת המוסד הזה שיהיה מוקדש לילד העזוב, שכוח מאל ומאדם, והיה זה נר נשמה לו – לתלמיד ולברנר מורהו, גם יחד.

ישראל זודנר