לאחר סיום קריאתה של היצירה המופלאה המשתרעת על העמודים הבאים, נדמה לנו שמעטים יחלקו על דעתנו שזהו אחד הסיפורים החזקים והמרשימים ביותר שהופיעו ב’פנטסיה 2000'. סיפור חדש יחסית זה, שנכתב ב־1977, כולל בתוכו תאורי טכנולוגיה מתקדמת, תקשורת אפשרית עם יישויות תבוניות, תאור אקולוגיה של עולם זר, אך גם הרבה יותר מזה. קריאתנו חושפת בהדרגה רבדים־רבדים של עומק רעיוני, המבוטא בסגנון ספרותי מעולה, כיאה למד"ב בן זמננו.
את גורדון אקלנד הצגנו לראשונה בסיפורו [‘נקודות מגע’](https://benyehuda.org/read/63212) (גליון מס' 9). הוא יליד 1945, החל לפרסם את סיפוריו בתחילת שנות ה־70. לעיקר פרסומו הגיע בזכות שותפותו עם גרגורי בנפורד, שהוא פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת קליפורניה. לפני שהחל בכתיבה מקצועית ערך בנפורד במשך שנים אחדות כתב־עת של חובבים בשם ‘וויד’. ספרו ‘בריחת זמן’ זכה השנה בפרס ה’נביולה' של אגודת סופרי המד"ב של אמריקה. הסיפור ‘הסדן של יופיטר’ הורחב אחרי פרסומו לספר באורך מלא בשם ‘אילו הכוכבים היו אלים’, אשר זכה בפרס ה’נביולה' בשנת 1978.
* * *
מעשה בשני ידידים, אשר למדו יחד בבית־הספר התיכון, והם משוחחים ביניהם על עבודתם. אחד מהם נעשה סטטיסטיקאי והוא מתמחה במגמות ההתפתחות של האוכלוסיה. הוא הראה מיסמך לידידו. המיסמך פתח, כמובן, בפילוג ההסתברות של גאוס, והסטטיסטיקאי הסביר לחברו את משמעות הסמלים לגבי האוכלוסיה הממשית, וכן הלאה. ידידו גילה חוסר אמון ולא היה בטוח כלל שחברו אינו חומד לצון. “איך אתה יכול לדעת זאת?” שאל, “ומה פשר הסמל הזה כאן?” “הו,” אמר הסטטיסטיקאי, “זוהי האות פי.” ומה זה פי?" “היחס בין היקף המעגל לקוטרו.” “שמע, אתה באמת מתחיל להגזים,” אמר החבר. “הרי לא ייתכן שלאוכלוסיה יש קשר כלשהו להיקף המעגל.”
יוג’ין פ. זיגנר
סימטריות והרהורים
היא היתה תלויה באֵינות החלל, קשורה בצינור האויר כבחבל טבור, מרחפת כמו עוּבָּר המתפעל מפלאי ההולדת.
בתוך קסדתה דמויית הבועה נשמע קולו החד, המתנגן במקצת, של בראדלי ריינולדס: “אינני מתכוון לאחר כך, מארה. אני מתכוון לעכשיו. את יודעת טוב מאוד שאת נוהגת בניגוד לכל ההוראות. במיוחד כשאת עובדת לבד מחוץ לחללית.”
היא לא התכוונה להניח לו שיהרוס את הדבר – לא עכשיו. היא השיבה לקול מרוחק: “מי כתב את ההוראות האלה, בראדלי? לא אתה, אני לא –”
“אבל אנחנו חייבים למלא אחריהן.”
“אתה, אולי,” היא ציחקקה, יודעת שהדבר ירגיז אותו. “אבל אני מצייתת לחוק גבוה יותר.”
“החוק שלך.”
“אז מה?”
הוא המשיך, אבל היא התעלמה ממנו כליל. היא משכה בכבל העיגון שלה, והסתובבה חזרה לעבר יופיטר. איזה מראה של הוד והדר! מארה לא יכלה להסב את עיניה מהחזיון, כאילו היתה ניצבת מול מראהו של האלוהים. האם אין יופיטר אל בזכות עצמו? – כדור פחוס אדיר, מסתיר חלקה גדולה להדהים של שמיים שחורים. החגורות האטמוספריות זעו באיטיות, מערבבות כתום בוורוד, מלבינות בקצותיהן. הכתם האדום הגדול חל על פני הקצה המערבי של האיזור הטרופי הדרומי, אבל המראה הראוי לציון ביותר היה בין שתי החגורות המשווניות, שהפכו לסרט מוצק של צהוב, מנצנץ פה ושם בנקודות לבנות ערפיליות. אחד ממכריה, אסטרונום לא מבריק במיוחד, סיפר לה על המראה הזה. אירוע יוצא מן הכלל, הוא אמר, אבל איזה דבר שמתרחש על הכדור המופלא הזה איננו לפחות, בלתי צפוי? היא היתה מעדיפה לרחף כאן לעד, מסתכלת בפלנטה העצומה המסתובבת ביומה בן עשר השעות, כשחזיונות מוזרים חולפים מול עיניה. מארה הזכירה לעצמה כי העולם שלה היה מאוכלס פעם בעצמים מוצקים וּודאיים; בראדלי והכריסטרים הטילו ספק בלא־נראה ובלא־ידוע. אבל יופיטר? כאן הגבולות מיטשטשים, ההגדרות מתנפצות. הם יודעים כה מעט – “מארה, בבקשה,” נשמע שוב קולו של בראדלי, “לא אקח על עצמי את האחריות. אם לא איכפת לך מעצמך, חישבי לפחות על הציוד. אם המעבורת הזאת תתנתק ממקומה…”
היא גילתה נימת פיזור בקולו. מהו הדבר שמטריד את בראדלי? הוא דמה לשחקן שאינו מזדהה דיו עם תפקיד חייו. אבל היא ענתה לו ברצינות: “היא קשורה בכבלים גמישים. אני אשוב בקרוב.”
“לא.” קולו היה יבש. “אני אבוא ואגרור אותך בחזרה בעצמי.”
“בראדלי, הלב שלך.”
“אני בא.”
“אתה מאיים.”
“ומה בכך?” היא נשבעה שיכלה לשמוע ציחקוק מרוחק. “אני לא מרמה.”
אם הוא אכן עשה זאת – כפי שחשבה – הוא לא הסגיר את עצמו.
“בסדר. לך לעזאזל, בראדלי. אני באה.”
“אז מהרי.” הוא לא נשמע כמנצח.
“כן.” היא לא הבינה מדוע החוקים האלה חלים גם עליה. הואיל והיא לא היתה חברה בצוות המסלולי, היא התייחסה אל עצמה כאל אדם חופשי. בראדלי ריינולדס? מפקד או לא, היא לא היתה חייבת לציית לו. ובחוץ לא היה שום דבר מעורר אימה. שום מיפלצות ענק לא באו כדי לטחון אותה במלתעות מעלות קצף. היא באה לכאן, אל כוכב־הלכת צדק, כדי לחיות הרחק כל האפשר מבית המשוגעים שעל האדמה. אם תמות, מה בכך? אובדן של חיי אדם אחד מתוך ארבעה מיליארד. אפילו בין חמש מאות התושבים של ‘אוֹרְבּ’, חייה לא נחשבו לגורם בעל חשיבות.
היא ריחפה בחוסר מעש. ‘אוֹרְבּ’ – זה היה שם טיפשי, עבור החללית דמוית המשפך הגלילי, החג לו בעצלות. כמה מאות מטרים מעל ראשה – היא הביטה אל־על – היו מיכלי המים אשר חסמו את הפרוטונים בעלי האנרגיה הגבוהה מחגורות ואן אלן. המילה ‘אוֹרְבּ’ באה מן המלה ‘אורביט’ – מסלול. הייתה זאת דרך טיפשית לבחור שם –
“מארה, את נכנסת להזדקרות!”
"לא אמרתי שאני באה.''
“אם כך –” הוא היה סבלני, “בואי כבר.”
“חשבתי על משהו,” אמרה. היא חישבה את המרחק מטה, עד לפיסגה המסתובבת של ה’אורב'. המעבורת שלה היתה עכשיו בעמדה שש, מרוחקת מלוא הקוטר מה’אורב'. להגיע לשם היה כמו לתפוס סוס על גבי סחרחורת, אלא שהיא לא היתה מסוגלת לרוץ מן הצד במהירות תואמת. היה זה מסובך למדי לפנות בקשת תוך שימוש בסילוני־רום בלבד. היה עליה לצלול למטה לכיוון ה’אורב' ולהיאחז בה בדיוק כשתחלוף עמדה שש. אם לא תצליח – היו עוד לרשותה ידיות מיוחדות שבהן תוכל להיעזר ולטפס בזחילה. היא אמדה שוב בסיפוק־מה את הזמן ואת המרחק; היה זה חישוב מעניין, משעשע. מבדר אפילו יותר ממשחק ‘סקווש’ בתנאי חוסר משקל. “דאג שארוחת הערב לא תצטנן,” אמרה לבראדלי. “אחותך הקטנה והאבודה חוזרת הביתה.”
היא הפעילה את מנועי־הסילון ופנתה לעבר פיסגת המתכת האפורה של ‘אוֹרְבּ’. היא עברה על פני עמדה שש, וכאשר היתה בטוחה בכך, ניווטה את עצמה אל הסיפון. הנחיתה היתה משביעת רצון. היא החטיאה את העמדה במטרים ספורים בלבד. היא טיפסה למעלה, יד־יד אל קצה העמדה, ואחר־כך הסתכלה למטה, לעבר המעבורת העוגנת בבטחון בשקערורית המיועדת לה. היא טיפסה מעבר למעקה וחיפשה את חיבור צנור־האוויר. האוויר של חליפת החלל שלה היה בסדר; היה בו רק איזה טעם מתכתי שמנוני, שהציק לגרונה. כאשר איתרה את פתח האוויר בצידה האחר של העמדה, דילגה לשם בזריזות.
תמרוּן באפס ג’י הוא דבר משעשע. היה זה אתגר, והיה צורך לכוון את העיניים במקביל לקרקע כך שישגיחו על שלושה מימדים. היה נחוץ לזכור כי מה שהיה למעלה ומה שהיה למטה לא היה פחות חשוב ממה שנמצא בצדדים. העולם הזה היה רחב יותר, איכשהו יותר ממשי.
היא התחברה למערכת האוויר של הספינה, אבל עדיין לא היתה מוכנה לוותר. לא, לפני שתיכנס היא רצתה להעיף מבט אחרון על הפלנטה הכבירה. היא קיללה את בראדלי על שהציק לה. היא חשה חסרת־מנוח; גרונה צרב. בעוד שלושה ימים יתחיל המחזור שלה. בדחף פתאומי היא בעטה והתרוממה קצת, משתחררת לפתע מן העמדה. הכתם הגדול האדום היה רחב יותר עכשיו, כפצע פתוח שטרם הגליד. המראה שיפר מייד את הרגשתה, כאילו היתה שוב חופשיה. היא הרימה את ברכיה ככל שהתירה לה החליפה ועשתה גילגול חופשי בחלל. היא צחקה בקול רם. מה בקשר לבראדלי? היא שמעה כיצד הוא מיילל. מה היא יכולה לעשות כדי לענג אותו? האפשרויות היו מגוונות: לשיר שיר קטן, או אולי ריקוד קליל באפס־ג’י? או שמא עליה לחרוץ את לשונה לעברו ואחר כך ליפול על עכרזה. ואולי…
משהו משך אותה, והשתחרר.
היא נטתה שמאלה. דחיפה –
פתח־האוויר. היא הבינה עכשיו: הצינור השתחרר.
ופירוש הדבר, פשוט מאוד, שהיא עומדת למות.
היה לחץ באוזניה. היא נרכנה קדימה וקירבה את פיה אל הצינור המבעבע. היא אחזה בו ביד אחת וניסתה ללחוץ עליו. היא ניסתה לנשום. שום דבר. ראותיה סירבו להתרחב.
היא הפעילה את סילוני־הגובה. ה’אורב' שחתה מתחתיה במהירות, מהר מדי. היא החלה לשנות כיוון כלפי מטה, מנסה לתמרן ביד אחת בעוד השניה אוחזת בצינור האוויר. אני מתה, הזכירה לעצמה לפתע. היא נחתה על רגל אחת, חובטת בלוחות הסיפון. זרם של כאב עבר בירכה. היא הסתובבה, מעיפה מבט אל ירכתי המעבורת. זו נחבטה בדופן השניה של העמדה. צליל גבוה, צווחני, מילא את מוחה. האם אני מתה עכשיו? תמהה.
איפה מיכל החמצן של החליפה? היא שכחה להצמיד אותו אליה ועכשיו חיפשה אותו בקדחתנות, אך לשווא.
בראדלי צעק דברים חסרי־פשר באוזניה הנאטמות. אם שמעה אותו, היא חשבה, זאת אומרת שלא מתה עדיין. הוא בוודאי רואה את הכל בווידאו. בכל זאת עשתה לו הצגה נאה. אחרי הכול: צינור האוויר המכרכר, הנערה המיטלטלת הלוך ושוב מסביב לעמדה…
מיכל האוויר נעלם. היא התאמצה לחשוב בקור רוח: אם כך, נותר רק צינור האוויר. היא לא יכלה לתפוס את קצהו. הוא נכרך סביבה כמו נחש משתולל. היא חיפשה חותכן־לייזר. הוא היה בצד השני של העמדה, מוצמד למקומו. היא דחפה את עצמה לשם. היה זה מכשיר מדוייק שתוכל להפעילו ביד אחת. היא שלפה אותו מהתפס, ולחצה על כפתור ההפעלה. אוזניה כאבו. היא נאנחה קלות.
ועכשיו, הצינור. היא בעטה שוב, מתאמצת להגיע אל השקע המחבר אותו אל ה’אורב'. הצינור התפתל והצליף. באוזניה המה שאון כשל גלי־ים בעת סערה. חזה בער מבפנים. העולם נע באיטיות עצלה וחמה. עתה היה זמן לכל דבר. לעבודה, למבט נוסף במחול הרצועות הוורודות של צדק – לכל דבר.
במאמץ עליון לפתה את הצינור וקרבה את חותכן הלייזר אל השקע. היא לחצה על הכפתור, קרן דקיקה וצהובה חתכה את הצינור. והחלק הקטוע נסחף במשב אוויר. היא יכלה לראות את הגז; הוא גרם לקרני האור לרצד. מוזר, הגז היה אמור להיות בלתי־נראה. כתמי ארגמן ריצדו בזויות עיניה והצטרפו לתצורות מטורפות, כמעט ניתנות להבנה. היא ניסתה להתרכז בגוונים, אבל…
לא. היא משכה את הצינור מהחיבור בצד האחורי של קסדתה וחתכה אותו. השליכה את עצמה קדימה, מנסה נואשות לתקוע את גדם הצינור אל השקע שבגוף הספינה. היתה סיבה לעשות זאת. זה היה חשוב. משהו שהיה לפני זמן רב, רב מאוד. זה –
אוזניה הידהדו. האפלה הארגמנית נמוגה. היא החזיקה את קצה הצינור בתוך השקע בשתי ידיה, ונשמה חטופות.
מהר ככל שיכלה, אמרה לבראדלי שישתוק. אני בסדר, אתה לא רואה? ועכשיו – בבקשה – שלח מישהו להנה. הצל אותי."
בראדלי ריינולדס היה משוכנע כי הוא נמצא במקום הלא נכון. הוא היה בירח, ואחר כך נשלח למאדים ושוב אל הירח. הוא התחתן חמש פעמים. היו לו מאהבות לרוב, הרבה ידידים ולפחות שלושה מקצועות. אבל כל זה היה מאחוריו. החיים הפעילים איבדו את כוח המשיכה שלהם. הוא פרש.
וכאן הוא היה: על לוויין מלאכותי, במסלול היקפי סביב הצדק. בן 127 שנה. לא, הוא חשב, זה לא צודק. אם איזה שהוא אדם היה צריך להרהר בחייו, בשלוותו של מנזר, הרי היה זה בראדלי ריינולדס.
ככל שחלף הזמן, הוא השתכנע שטולסטוי צדק: האירועים עושים את האדם, לא להיפך. בראדלי לא נמנה עם יוצרי ההיסטוריה; הוא היה נוסע שלא מרצונו בנהר הזמן. בחירתו המודעת היחידה הייתה לצוף, לא לשקוע. אחר כך הוא השתדל להגיע אל החוף.
הוא הסתכל במשרדו. לוחות אורן דקים, שולחן עץ קל. תמונת נוף תלת מימדית. מעולם לא היה שקט כאן. הרחש העמום של המכונות נשמע ללא הרף. מחשבותיו לעולם לא הושלמו. תמיד היו הפתעות. מנזר בתוניס. דממת המידבר. הוא פרש לשם, מתעלם מן העולם. הוא לא קרא עיתונים ולמד את כל החדשות מן האנטנות המאזינות למתרחש בכוכבים הקרובים. נציג מטעם הקונגרס המאוחד הופיע יום אחד במנזר, מתוך עננה כחולה של עשן בנזין. הוא העיף מבטים מודאגים על הנזירים הדוממים שחגו מסביב, וסיפר לבראדלי על האות שנקלט מאלפא ליברא, וגם הראה לו את החידה. בראדלי משך בכתפיו במבוכה. האיש סירב לקבל זאת כתשובה סופית.
הם רצו בעדותו, בתמיכתו, במישקלו המוסרי. בראדלי ריינולדס היה אגדה חיה, יציר מעידן אחר, איש־חלל. מוּזרוּת. איש לא ידע כי בעיני בראדלי הזקן – בראדלי הצעיר היה משהו מרוחק, תמונות מצהיבות, היסטוריה מרוחקת, נראה במעורפל מבעד לתערובת של זכרונות מעורפלים. בראדלי יכול היה להבין דברים אחרים מאלה שהצעיר ההוא עשה, אבל הוא לא יכול היה להחליק ברכות אל הגוף החסון והמנוסה, או להתנסות באותן מחשבות מבריקות. עפעפיו היו אדומים וקמוטים עתה, ואפו היה בשרני. לעורו היה גוון זית מוזר. אנחנו יותר מסתם נוסעים בתוך מעטה גופנו, חשב. הבשר מעצב אותנו ומכוון אותנו אל המקומות המוכתבים על־ידי העורקים, כדוריות הדם והבלוטות. העובדה שהמסלול שהותווה על ידי גופו השתנה במשך הזמן, לא נראתה לבראדלי כעובדה רבת־משמעות. התודעה שבתוכו למדה, שכחה, ניפתה זכרונות ופרטים בלי לדעת אפילו כיצד הגוף – תמיד דומם, תמיד עליון – שקל אותם לפני שהביא אותם אל המודעוּת. התודעה סבלה מאשליות; הגוף, לא. מכל מקום, כך הוא חשב אז, בתוניס, ביום שבו אותו איש בא לבקרו. שעות רבות ישב, לוטש עיניו מטה בזרועותיו החשופות, כפוף, מנסה לעקוב אחר זרם המחשבה. על אף האבנים השחורות והמוצקות שמתחת לעכוזו. העולם נראה רופס והאוויר הסתלסל בפעילות נראית למחצה. הדברים חזרו על עצמם, הוא חשב – דברים ובני־אדם ורעיונות שבו על עקבותיהם, לבשו ופשטו צורה, נשברו והתחברו מחדש, חגו במעגלים אין קץ. אין לחשוש מפני שיבה אל רעיונות העבר. לכל הדברים אין שום גבול, וכך צריך להיות. המחקר הוא עדיין משימה אינסופית. אבל בראדלי לא חשב כי זה יכול להיות הכל; היה משהו מכוון באירועים, היה איזה כיוון בזמן ובחיי אנוש. הוא לא האמין כי האדם הוא רק משהו שדומה לגרגר חרדל בעל חיוניות, שנועד להיוולד ולגדול ולגווע, ולהשמיד עד אין־קץ עותקים של עצמו. ההישנות המטופשת של הביולוגיה אינה יכולה להיות סמל האנושות. חייב להיות כיוון מוגדר.
שעות ארוכות ישב בחדר הצונן והמוצלל, בעוד הגשם מציף את השביל בחוץ. עננים קודרים מכיוון האופק, וציפורים חסרות־מנוח צייצו בדאגה. הוא חש שהוא טובע באוויר המחניק והמתוק של אפריקה.
ואז, משהו היכה בו. האם זה בא מבפנים או מבחוץ, מן התודעה או מן הגוף? הוא הלך והתייצב בפני הקונגרס המאוחד ונשבע שכן, מן ההכרח לפתור את החידה. ומכיוון שהיסודות הספורים של החידה אשר הובנו עד עתה התמקדו על כוכב לכת מסיבי, נבחר הצדק כיעד למחקר מקיף ורציני.
זמזום נשמע משולחנו. “אה, אדוני, מארָה רוצה לראות אותך. היא באה מ–”
"שתמתין רגע, בסדר?''
בראדלי התבונן בדגם הצהוב־ירוק של חידת־השיבוץ, התלוי על קיר משרדו. שוב שאל את עצמו אם השרשרת השבירה של ההיגיון היתה אכן נכונה.
הדבר החל במשהו מרגיז מפשטותו. היה זה כמו הסבר במדריך: שידור של נקודות, 29 כפול 53 במספר. זה לא היה יכול להיות צרוף מקרים: 29 ו־53 הם מספרים ראשוניים, כך שהדחף הטבעי היה לשבור אותם לרשת של 29 על 53. כך התקבלה התמונה.
הכתם הגדול בצד הימני העליון היה ככל הנראה, כוכב־שבת, כי מתחתיו היו שבע פלנֶטות. הפנימיות ביותר היו הכתמים הקטנים – כך שייתכן כי אלה היו פלנטות בגודל דומה לכדור־הארץ. ארבע האחרות היו, ככל הנראה, בסדר־גודל של כוכב־הלכת צדק. ליד הפלנטה הרביעית הגדולה ביותר, היה קו שנמשך החוצה, מצד שמאל, ויצר חצי־מעגל אשר הקיף את יתרת השדר ולא היה ניתן לפיענוח.
הם חשבו כי הם יודעים את משמעות המסר; יהיה שולח השדר אשר יהיה, הוא התגורר על פלָנֶטה דמויית־צדק כזאת. לא היתה שום אפשרות סבירה אחרת לפענח את המסר. הדבר נראה הגיוני. לשם כך שוגרה ה’אוֹרְבּ'. להבין את החיים על יופיטר ולפענח את השדר הנוכרי.
רעיון נאה. אבל עד כה איש לא גילה חיים בעננים האלה, ואף לא הצליח להעלות על הדעת איך יצור היפוטֶתי כלשהו החי באטמוספרה סמיכה וגועשת שכזאת מסוגל בכלל לבנות מכשור־רדיו.
וזה היה שידור רדיו, בלי ספק. הוא הופיע ונעלם במחזוריות של 16.3 שעות, ככל הנראה בהתאם לסיבוב הפלנֶטה של שולחיו. אם כך, הוא משודר ממקור הממוקם על הקרקע. היתה סטיית דופלר כלשהי בתדר, בת מחזור של 15.74 שנים. תופעה מתקבלת על הדעת; בעוד הפלנֶטה שלהם רוקדת את הוואלס הניוטוני שלה סביב השמש שלה, היא מתקרבת ומתרחקת מאיתנו לסרוגין לאורך מסלולה.
על סמך המידע שסיפקנו להם על הספקטרום הכוכבי ומידת הבהירות של אלפא ליברא, יכלו האסטרופיסיקאים לנחש בצורה מדוייקת למדי את המסה של אלפא ליברא.
יישום חוק קפלר למסלול הפלנטארי הלא־נראה, העלה כי מקור הרדיו הוא במרחק של כ־7.2 יחידות אסטרונומיות מן הכוכב – מרחק מתאים מאוד לפלנטה גאזית ענקית, מטיפוס צדק או שבתאי. וכל זאת, בלי לפענח את המסר.
זאת היתה משימה בלתי אפשרית.
ועכשיו הוא היה המפקד הנבחר של ‘אוֹרְבּ’, והוא ניתח דגימות אטמוספריות, וחקר בקפידה את הירחים הגדולים. וגם שיחק את תפקיד מנהל משק־הבית של גאון מטורף, הזכיר לעצמו, כאשר דלת משרדו נפתחה לפתע.
"בראדלי, אתה –''
“שבי, מארה.”
היא הנידה בראשה לאות סירוב, כדרכה.
מארה היתה יפה עד להכעיס: איכות המרקחת הגנטית שלה לא היתה באה על סיפוקה אילו הפיקה נערה מכוערת. אבל ייתכן – חשב לפעמים – כי זאת היתה טעותם היסודית. היא היתה יותר מדי מושלמת. איזה רמז דק של כיעור – שפה שסועה או לחי קמוטה – היה עשוי להקהות במקצת את עוקצה.
“החדר הזה הוא ממש לא ייאמן,” היא אמרה, בהצביעה על החפצים השונים. היה זה נושא שלא נלאתה לשוב אליו; הדבר נעשה כמעט לכעין טכס משותף לשניהם. היא התקרבה לשולחנו ונגעה בפסלון של קרישנה, מלטפת את המתכת. “בודהא במצב רוח רע?” שאלה וחייכה ברשעות.
“את יודעת טוב מאוד.” בודהא נראה בכמה מקומות בחדר; רק על הקיר, מעל ראשו, היה תלוי צלב.
“שאלתי משום שחשבתי כי אולי אתה איזה סוג של בודהיסט.”
“אני אדם. כל תשובה אפשרית מעניינת אותי.”
“אבל מה בנוגע לַשאלה?”
“גם זה מעניין אותי.”
“לא אותי.” היא הנידה בראשה, הניחה לפסלון ליפול אל מקומו בשדה כוח־הכבידה החלש ופנתה להסתכל בספרים שעל המדפים, כאילו ניסתה למצוא משהו מסויים. היא דיפדפה בכרכים אחדים. הוא שאל את עצמו אם תתחיל שוב לעקוץ אותו על שהוא קורא סיפורת במָקום בו היה חומר עובדתי כה רב – היא היתה מסוגלת להביא דוגמאות אחדות – שלא היו ידוע לו כלל.
לעומת זאת, היא נפנתה אליו ואמרה: “מישהו ניסה להרוג אותי.”
הוא נתן לרגע אחד לעבור, מנסה להסתיר את אי־הפתעתו. “את בטוחה?”
“אינני נוהגת לטעות. לפני שחזרתי, ניסיתי בעצמי לחתוך פעמיים את צינור האוויר. זה לא עשוי בדיוק מנייר. מצאתי את החלק הפגום – הוא היה מחורץ, כאילו מישהו החליש אותו.”
“את לא יכולה לרחף לך בחלל ולמתוח אותו בלי סוף, את יודעת.”
“כמובן. אבל אני אומרת שלא משכתי אותו עד למעֵבֶר גבול החוזק שלו. מישהו חיבל בצינור בכוונה תחילה.” היא נופפה באצבע מאשימה. “ואני רוצה שתגלה מי זה היה.”
הוא לא יכול היה שלא לפרוץ בצחוק. “אני יכול למנות חמש מאות חשודים. אם נוציא מכלל זה את עצמי. אותך ואולי את קוריי – עדיין יישארו רבים מאוד. האם את רוצה שאני אעצור אותם? אני משער שלכולם יש מניעים – טובים למדי, מארה.”
היא הרימה את גבותיה, שקועה במחשבות. "כולם? אין אף צדיק אחד?''
בראדלי החליט להיות נחמד. “את חייבת להבין כי מרבית האנשים ב’אוֹרְבּ' הם מדעני־מחקר. אחדים הם פרימדונות בעצמם. זהו סיכון מקצועי.”
“והם לא אוהבים ילדים מתחכמים, אפילו עם התוארים שלי.”
“את לא מקלה על הדברים. למעשה –” קולו נותר שליו במתכוון – “עלי לקרקע אותך בשל המבצע המטופש הזה, ולהציב אותך לצמיתות בתפקיד הידרופוני. כל האחרים עובדים בגן. מדוע את חייבת להיות יוצאת הדופן המופלאה שלנו?”
“משום שאני שונה. נסה להכריח אותי לעבוד שם ואני אמות. באתי הנה כדי למצוא חיים סוערים, מלהיבים, ולא על־מנת למרֵק אַמְבָּטֵי־גידול.”
בראדלי הניד ראשו בכאב. “אבל אני לא יכול לנהוג בך על פי מערכת חוקים מיוחדת, שונה מזו של כל היתר.” היא צחקה. “מדוע לא? זה מה שנאמר לי בבית־הספר הדוקרני הזה. זה היה בולשיט אז, וזה בולשיט עכשיו.”
“דוקרני?”
“כזאת אני. דוקרנית כלפי אנשים שנדקרו, הופעלו, טופלו ותומרנו מבחינה גֶנֶטית.”
“ובכל זאת לא היית צריכה לצאת לשם,” אמר.
היא נדה בראשה. “לא. רציתי לראות את יופיטר – במישרין. ביזבזתי כמעט את כל חיי עם מחשבי־הוראה, ספרים וביו־מאמנים. אילו הייתי רוצה להמשיך כך, הייתי נשארת על כדור־הארץ.”
הוא ניסה להשיב, כאשר המכשיר שעל שולחנו השמיע זמזום נוסף. הוא לחץ על מתג – לא בלי תחושת רווחה – והדלתות שמאחורי מארה נפתחו, ככנפי פְטֶרוֹדַקטיל.
גבר הכניס פנימה את ראשו. “הפגישה כבר החלה, בראדלי.”
מארה הוציאה בנחת את הסיגר השחור, חמישה־עשר סנטימטר אורכו, מכיס הירך שלה והסירה בזהירות את נייר העטיפה. היא קימטה את הנייר לכדור והשליכה אותו כלאחר יד מאחורי גבה. אחר כך הניחה את הסיגר בין שפתיה, והרטיבה בעדינות את עלה הטבק החיצוני, מקצה לקצה. אט־אט תחבה את הקצה לתוך פיה, נשכה אותו וירקה על הריצפה. ואז הדליקה גפרור.
היה זה טום ראולינס שהגיב. “בראדלי, אני מוחה. האם אי־אפשר, לכל הפחות, לשמור על אוויר נקי כאן?”
מארה ישבה ליד בראדלי ונהנתה להרגיז את ראולינס. הוא היה גבר שמן, מלא חשיבות עצמית, שהיה אחראי, פחות או יותר, למערכות המאיצים. פעם או פעמיים הוא הראה כי הוא אכן יודע מה הוא עושה.
היא נשפה מן הסיגר וכיחכחה. “אני רוצה להירגע.”
“ולהרעיל את ה’אורְבּ',” אמר ראולינס.
“תוכיח את זה.” מארה ניערה את האפר.
“מה?”
“אמרתי שתוכיח את זה. אני מרעילה את כל ה’אורבּ' – תוכיח לי כיצד.”
''אבל אני לא יכול – אני לא –"
“אני יכולה.” מארה שטחה בפניו חיש מהר את החישוב: כמות האוויר שב’אורב', קצב המחזור, הנשימה האנושית הממוצעת – המספרים התעופפו בחדר הישיבות. “גם אם כל אחד מאיתנו היה מעשן, איש לא היה נפגע מהרעלה.” היא פלטה עננת עשן כחולה לעבר ראולינס.
הוא הסמיק. בראדלי נחפז להרגיע את הרוחות. “שמע, טום, כולנו מכירים אותה. תן לה להיות קצת מוזרה. אנחנו נתגבר.”
“ניחנק.” אמר ראולינס.
מארה פלטה עננת עשן נוספת וחזרה על סיכום המיספרים שלה. כולם היו נוכחים: שנים־עשר גברים והיא, האישה היחידה. וקוריי, גם, יהיה מה שיהיה. היא מצאה שזה משעשע כי למרות כל הדיבורים על כדור־הארץ בדבר שיוויון מיני גובר, בכל שכבת עילית של מקצוע כלשהו היה אפשר לראות בעיקר בעלי זקנים. היוצא מן הכלל היחיד היה, כנראה, מקצוע הזנות, והיא חשבה שגם זה עשוי להשתנות. פעמים רבות שאלה את עצמה מה הרגיז אותם יותר מכל: האם היו אלה צעירותה, דימיונה, מהירותה – או היותה אישה. גבר מושלם היה בוודאי מתקבל בברכה. אבל באיזו מידה, בגלל המצב הזה. היא טועה בהבנת הגברים הללו? היא חייכה בתוכה לגילוי קטן זה של ידיעה עצמית; העולם היה סובייקטיבי ואפילו המראות הפנימיים היו מעורפלים.
היא ירקה. גם לאחר שהושרו בוויסקי, היה טעמם של הסיגרים האלה, שהובאו מהוואנה לפני שלוש שנים, דומה לזה של שתן עכברים.
“נלך לפי התור,” אמר בראדלי. “נא דווחו על ההתקדמות העכשווית, אם אכן למדתם משהו חדש לאחרונה. לאחר מכן ננסה לחבר זאת יחדיו. טום, תתחיל: מערכת המאיצים.” בראדלי ישב באמצע. החדר היה מקושט בסליל משונה, דמוי קשת ספיראלית, סיגנון שהיה עכשיו מחוץ לאופנה על כדור־הארץ. עם זאת, היה בכך עדיין שינוי מבורך לעומת הלבנוניות החדגונית ששררה בכל המקומות האחרים ב’אורב'. הם היו נפגשים כאן אחת לשבוע ארצי, מתוך ניסיון להפיק איזו תועלת משליחותם. מזה זמן מה התחילה מארה להתעלם מהפגישות האלה; שום דבר לא קרה בהן. רק העונג שנהרגזת טום ראולינס החזיר אותה לשם לאחרונה.
היא לא הקדישה תשומת־לב להרצאתו של ראולינס, עד שנשמע הצליל הכעוס של קולות אחדים. היא הקשיבה למשפטים בודדים. “מהנדס טוב חייב לדעת הרבה יותר מאשר להתעסק בכלים של מנפחי זכוכית!”
"הוא היה חייב לעשות את העבודה!''
“שמע, מלכודת החנקן חייבת להיות בעלת בידוד כפול.”
אבל לא היה בכך שום דבר. מארה רשמה את העליה הפתאומית בלחץ הבארומטרי. מוזר, חשבה, שהאחרים לא מרגישים בכך. הם היו בעלי חיים רגישים כל־כך, מגיבים על כל שינוי זעיר בלחץ, אבל חסרו את יכולת התפיסה הישירה. הלחץ שעל ‘אורבּ’ השתנה במהלך יום העבודה, כדי לקדם את הפעילות: מוסיקת־אווירה של האוויר, אפשר לומר.
“רעיונות חדשים?” שאל בראדלי.
לארתור ואנס, המומחה לבלשנות, היה רעיון חדש, אבל לפני שהוא הספיק לסיים את המישפט הראשון שלו, מארה קלטה את הרעיון, ניתחה אותו, לא רק בשל אי־תקפותו, אלא משום שהוא הוביל למבוי סתום. אך ואנס המשיך לדבר. מחשבותיה נדדו.
היא נשפה בסיגר, קמה, בלא כל ניסיון להסתיר את העובדה שתנועותיה גורמות הפרעה, וניגשה אל קוריי שהיה בתוך הקופסה שלו על הריצפה. יותר מנפש טובה אחת חשבה בטעות שקוריי הוא פריט ריהוט – ארגז מתכת של ארבע על ארבע שנח על זוג גלגלים; עם מערכת של חוטים וחיישנים שבלטו החוצה. ארגז ביטחון מתנייע. תיבת טלוויזיה. אבל קוריי היה המוצר היחיד הדומה לה בספינה, יותר מזה, הוא היה אחיה – או אחותה.
“התכוונתי לבוא אליך היום,” אמרה מארה לתיבה. קולה נשמע חזק מדי. ואנס הוסיף לדבר, מפרט איזה מהלך סינטאקטי. “שוב נתקלתי בצרות בחוץ.”
שני אורות הבהבו מעל קופסת הפלדה. הקול לחש, כנהמתו של חתול מאושר: “אומרים לי שכמעט נהרגת.”
“תאונה” היא משכה בכתפיה.
“אבל יש האומרים כי הצינור נחבל בזדון.”
“סתם מחשבות. מדוע מישהו יעשה דבר כזה?”
“הם לא אוהבים אותך, מארה. על החללית הצפופה הזאת יש עוינות רבה. את יותר מדי טובה בשבילם.”
“יכול להיות.” היא לא חייכה.
“האם ידועה לך זהותו של האיש המעורב?”
“לא בדיוק. צימצמתי את זה לחמש מאות אפשרויות. בראדלי אומר שזה לא היה הוא. אני יודעת שזו לא הייתי אני ולא אתה, אני משערת שזה אחד מבין האחרים.”
"עלינו לחשוף אותו ו –''
“לעזאזל!” זה היה ראולינס. דומה היה, כי אחרי שוואנס סיים להרצות את רעיונו השחוק, עלה רעיון כלשהו בראשו של ראולינס.
“אם זה לא מעניין אותך, מארה, למה שלא תצאי החוצה ותאפשרי לנו לשוחח?”
היא הסתובבה באיטיות ופגשה את מבטו. “כבר ניתחתי את הרעיון, ואנס. הוא רוצה לפרש את האיתות כצופן אקולוגי, המבוסס על שכבות שונות המצויות באטמוספירה של הפלנטה מטיפוס־צדק. ייתכן שיצורים אלה מכירים רק את זרמי האמוניה. אבל ואנס ניסה לערב איזה תבלין של אמת עם אורז אינטלקטואלי שדוף. זה לא יעבוד. אני יודעת. כבר ניסיתי את זה.”
“מארה,” אמר בראדלי, “יכולת לפחות לאפשר לו –”
“הוא יכול לבזבז את זמנו, לא את זמני.”
“אם כך, הסתלקי מכאן!” קולו של בראדלי היה חמור. “מייד.”
“אני לא –”
“עכשיו,” אמר בקול רך יותר. “אני מתכוון לזה. מארה.”
היא הציצה בקוריי. אור אדום מצד ימין היבהב לרגע; הסימן המוסכם שלהם. בלא להביט אחורה היא יצאה. הקופסה התגלגלה אחריה.
“אידיוטים,” אמרה כשהיו במיסדרון. “שוטים ארורים.”
“בראדלי כועס מאוד.”
“או שכך הוא רצה להֵרָאות. הוא פוליטיקאי די ממולח כשהוא רוצה בכך.”
“חשבתי שהוא מעל דברים ארציים אלה. הוא נראה אדם מיסטי, דתי מאוד.”
מארה דיברה בקול מתנגן, כמעט מחקה את קולו של בראדלי: “אם אתה יכול לחשוב על כל זה בלי לצחוק, שאלת הקיום הופכת לממשית ביותר.”
קוריי השמיע איזה רעש כשל צחקוק, שדמה לנביחה יבשה.
“אתה משתפר בזה,” אמרה מארה.
“כן, ריטוטי הפלט הקולי מסיבים לי עונג מוזר במונחים עצביים. יש בזה פורקן כלשהו.”
“תפסת את זה, אם כן. בוא נלך לחדר שלך ונשחק שח. אני משועממת.”
“את תנצחי.”
“אולי לא, הפעם.” היא אמרה.
אני נותן להם לקרוא לי קוריי, אבל אף פעם אינני אומר שאני גבר, ולא שאני אישה. רק מארה יודעת, אבל היא נשבעה שלא לגלות לעולם. אני מקדם את הפרש שלי, חוצה את המרחב, עובר כל מחסום, ולוכד את החייל שלה. קליל, אוורירי, אני נוחת על פני לוח המשחק. מאבק של גיאומטריה אכזרית, יונקת מאוקלידס. זה מוחק את הזכרונות האחרים. נולדתי חי בתוך התיבה הזאת, והזכרון הראשון שנחרט בי היה יבבה חרישית של אישה: ''אלוהים, אלוהים – מה, מה –?" הבנתי מייד את המילים – אבל משמעותן המלאה חמקה ממני לנצח. אנחנו מגבילים לעשר שניות את מרווח־הזמן בין המהלכים, אבל מארה אינה זקוקה אפילו לזה. ברור לי שהיא מתחילה כל מישחק חדש כשתוצאות המישחק הקודם חרוטות היטב במוחה. היא לקחה כבר בחשבון כל מהלך שלי – מחוכם ככל שיהיה, מטופש, הגיוני או מטורף. אבל אנחנו חיים באהבה, משום שאנחנו דומים כל־כך. עלי לעבוד למען ממשלתי, וקיומי אפוף במסתורין. הניסוי שנכשל נקרא ‘קוריי’. אני עובד עם הדולפינים. האינטליגנציה שלהם, נאמר לי, תואמת את שלי, אבל לרוב הם טיפשים למדי. לוויתנים אחרים נראים פקחים יותר, אבל הם על סף כלייה, ומי יודע? מארה מקפיצה את המלכה שלה לאורך הלוח, מאיימת על הרץ הלא־מוגן שלי. הייתי יכול לנשק אותה. לא, אינני יכול. טקטיקות כאלה לא נועדו לי. אהבתי נמסה. שמונה שניות חולפות – והנה אני נע. כן, אנחנו אח ואחות. “שח,” היא אומרת, ולכן אני זז. הגנה נוסח פסקל. “שחמט.”
2 🔗
“ובכן, ישו, שמע – דוקטור רינולדס, אני פשוט לא רוצה לעשות את זה.”
“חוששני שאין לנו ברירה.”
קורט צובאטה הניד את ראשו במחאה. “אין לה מושג איך אוחזים במַלחֵם. להניח לה לצאת כך החוצה במעבורת…”
בראדלי הניד בראשו. “זאת לא שאלה של ‘להניח לה’. מארה היא פורקת־עול מטבעה, וניטיב לעשות אם נניח לה.”
''אבל זה מסוכן. זה…"
“היא התאמנה.” בראדלי ראה כי נכשל בנסיון ההרגעה שלו. צובאטה המסכן נראה חיוור מתמיד. “והיא התמחתה לפחות בחלק מן הצדדים הטכניים של הדבר. יש לה גוף חזק וגמיש. היא מסתדרת יפה בפעילות בתנאי אפס־ג’י.”
“והיא רוצה לעבוד בחוץ.”
“כן, אבל אני חושש שזה לא סוף הפרשה.” הוא הנמיך את קולו. “היא לא רוצה לעבוד באף אחד מאגפי האחזקה החיצוניים.”
''הו, לא!"
“כן, היא רוצה לעבוד באחזקת הלווינים. זאת הסיבה לכך שאני מדבר איתך.”
“ישו המושיע!” צובאטה היה קרוב להתפוצצות.
“היא בקיאה באלקטרוניקה.” אפילו באוזני בראדלי זה נשמע צולע מאוד.
צובאטה העווה את פניו וניסה להתאושש. “הרי ביקשתי עזרה.”
“התכוונתי לתת לך מישהו אחר, מישהו שיכול לעזור. אולי יותר מאוחר.”
“ובכן, הסופות הללו שכיחות יותר לאחרונה. רוב המעניינות שבהן, אלה הגדולות באמת, מתחוללות ככל הנראה בסמוך לקטבים. הטיסות לשם ארוכות יותר, ומתישות אותי.”
בראדלי ידע מספיק על מנת לשתוק. צובאטה דיבר אל עצמו. אחר־כך הוא אמר, "היא לא תתעלל בי?''
“הו לא. נכון שהיא…” בראדלי חיפש במוחך אחרי מילת הסלֵנג הנכונה, “מאניפּית1, אבל היא יציבה למדי מבחינה רגשית. מוזרה, אקסצנטרית, כן. היא תוכננה והוכוונה למהירות מוחית. מיומנות. דימיון. היא יציבה, ללא ספק, כי אחרת לא היתה רשאית להימצא כאן. מרבית המהונדסים אינם יכולים לעבוד במסלולים סביב כדור הארץ, כפי שאני מבין.”
צובאטה העלה על פניו הבעה של אי־שביעות רצון. “בכל זאת זה לא מוצא חן בעיני.”
“זה לא מוכרח למצוא חן בעיניך.”
המעבורת למרחקים־ארוכים, ה’מוטב־לא', חנתה באופן קבוע במרכז החלול של ה’אוֹרְבּ'. מיתקן בעל ארבע רגליים ריתק אותה כנגד הכוח הצנטריפוגאלי, כך שהיא נשארה קבועה בעמדת התיקונים. מארה התחברה בעזרת תפס אל כבל העיגון הקשור ל’מוטב־לא', ודחפה את עצמה בקלילות מהקיר הפנימי של ‘אוֹרְבּ’. צובאטה בחן את מהלכיה בביקורתיות. כעבור רגע של גלישה היא התקפלה, והסתובבה כך שרגליה היו מכוונות אל המעבורת. היא הפעילה את הסילונים והאיטה בעדינות. כדבר של מה־בכך השתחררה מכבלי העיגון במרחק של מטרים ספורים, ונחתה כחתול בגזרת הזנב.
“די טוב. אל תזוזי עד שאגיע לשם.” אמר צובאטה במכשיר הראדיו שבחליפתו.
“בסדר.” מארה התבוננה בו כאשר שחה בחופשיות לאורך עשרים המטרים שהפרידו ביניהם. בוודאי רצה מאוד שתמרונה ישתבש. היה קל לתעד את הדבר, אם יש לו שותף שצופה במצלמת תלתמימד ומזרים זאת מייד למחשב. היא ידעה מספיק על אירגונים כדי לנחש שאם היה בדעת צובאטה להיפטר ממנה, יהיה עליו לאסוף תיק עבה של הוכחות לאי התאמתה.
בעוד צובאטה מתקדם לעברה, העיפה מארה מבט על סביבותיה וקשרה את כבל החליפה שלה לצינור הקרוב ביותר. מרבית המעבורות שראתה היו שונות, והיה נדמה שהן הורכבו מחלקי חילוף שהתגלגלו תחת הידיים. ל’מוטב־לא' היו כמה חלקים ייעודים וסלילי המיסוך המגנטי היו גדולים יותר במידה ניכרת. אך מכל יתר הבחינות היא היתה בדיוק כמו כל האחרות – כולה עצמות בלי עור. מושב הטייס היה ממוקם במרכז כבידה ‘מת’, מוקף צינורות, קורות, מיכלים, כננות גרירה ותאי מטען. מנוע־יוני גדול היה מורכב מאחורי מושב הטייס, בתוך תושבת אפורה. הוא היה מגושם אבל מאוזן; לא ייכנס לסחרור אם הטייס יעשה תנועה מוטעית.
כאשר צובאטה נחת, היא החליקה הלאה ממנו, והתיישבה על המשענת של מושב הטייס.
“אמרתי לך לא לזוז,” צובאטה בא אחריה.
“יהיה עליך לתת לי קצת יותר מרחב פעולה מזה. אני יודעת שאתה לא בדיוק מאושר לראות אותי כאן, אבל זה המצב.”
צובאטה עשה תנועת־ביטול בידו. “את באמת מעדיפה להיות הפטיש במקום המסמר, מה? הה. ראשית, אני עומד לוודא שאת יודעת למה נועד כל פריט ציוד במעבורת הזאת.”
מארה חשבה כי היא מכירה את כל החלקים, אבל היה שם מבוך מדהים של פרטים. היו מערכות של הזנת דלק, סבך צינורות לתיאום סילוני הכיוון, שלושה מערכי מגנטים על מוליכים למיסוך בפני חלקיקים של חגורות ואן אלן, שתי מערכות חשמליות חופפות, מפתח ניווט, אינטגרטור וקטורי, מכשור תיקשורת מורכב, אנטנת חירום גבוהת־הֶגבֵּר לשימוש במקרה של העדר קשר עין עם ה’אוֹרְבּ', מכשירי ג’ירו ורדיו, התקני גרירה, חלקי חילוף, אמצעי הצלה – וכל זה היה צריך להיות משולב בצורה כזו שפגיעה במערכת אחת לא תגרום לתקלה באחרת. במשך שלוש השעות הבאות גדל בצורה משמעותית יחס הכבוד של מארה כלפי צובאטה וכלפי עבודתו. הוא הבהיר לה כי אי־אפשר להפעיל את החללית רק על פי ההוראות הכתובות בספר; בדומה לרובן של יצירות אנוש, נחוצות כאן אינטואיציה, מיומנות, וחריפות של שכל ישר.
עברו יומיים עד שצובאטה הגיע למסקנה שהיא מיומנת דייה להוציא את ‘מוטב־לא’ לטיסה שיגרתית אל אחד הלווינים הקרובים, ס־106. אחרי שתיקן תקלה משנית, כאשר המעבורת חזרה אל ה’אוֹרְבּ', אמר צובאטה למארה: “אני חושב שהוכחת את עצמך היום – טוב מאוד. אשמח מאוד לעבוד איתך.”
מארה חשה התרגשות מוזרה לשמע הדברים האלה. ובכן, כך מרגישים גאווה, חשבה. גאווה על משהו שעשית במו ידיך.
קוריי מאחר לארוחת־הערב. אני לא אוכל ככל בשר ודם; מקבל את השומנים, החלבונים, ומרכיבים אחרים דרך מיתקן שבגבי. קוריי הולך לארוחת־הערב כדי לראות, לדבר, להקשיב. הוא קוף שקט הכלוא בקופסה, גדושה בחוטים, דומם ככל נזיר. אני לומד על סמך התבוננות בהתנהגותם של אנשים ולא רק במה שהם אומרים. אני מחשב את מסלוליהם כפי שאני מסוגל לבצע אינטגראציה של ארבעה משתנים בו־זמנית ולתת תשובה מילולית מהירה. יש לי תכונות שחסרות למחשבים. ולכן הם מחזיקים אותה (אותי) כאן. מנצלים עד תום את כישורי מוחה.
קוריי יושבת על הריצפה, ליד אחותה מארה. מארה נמצאת עכשיו בחוץ, הרחק ממני, עובדת בפרך ממש כבהמת עבודה. אני מייחל לכך שאוכל לדמיין לעצמי את העונג הגס הזה של תנועה, קואורדינציה, רחיפה. הם כל־כך כבולים לגופיהם. הם מלהגים, מזיעים, נופחים גזים מגופם (בלווית צליל נעים). צללים אפלים של זקנים מופיעים על עורם השמנוני, קמטי זיקנה, כתמי עור וורודים, חזות מדולדלים.
אני מקשיב. חיישני הרגישים מנתחים את הרעש ודוגמים את השיחה. כל השולחן נמצא תחת השגחתו של קוריי.
בראדלי: קורט אומר לי שאת עושה חייל.
מארה: כן, זה נכון.
צובאטה: היא מיומנת מאוד.
בראדלי: זה טוב מאוד, אף שזה לא מתקשר בדיוק לסיבה שלשמה היא נשלחה הנה.
מארה: גם בעניין הזה אני מיומנת. ניסיתי שיטות פיענוח רבות. זאת לא בעיה פשוטה.
ואנס: זה היה ברור לנו לפני שנה.
מארה; בגלל זה אני חייבת לבדוק: מה שברור לכם, ייתכן שאינו כל־כך ברור להם. אני לא חושבת ש’החידה' תיפתר לפני שנבין את צורת החיים אשר שידרה אותה. יש כאן הנחה נסתרת. סיבה כלשהי שבגללה איננו יכולים לפענח את המסר.
בראדלי נאנח (קוריי רואה שהוא זקן באופן שונה מן האחרים): אני עדיין לא מבין כיצד מישהו החי באטמוספרה הזאת יכול לבנות מתקנים מוצקים. בלי אדמה, איך הם יכולים –
ואנס: זה עניין יסודי. כבר עסקנו בזה די והותר.
מארה: אבל לא הבנתם זאת. ייתכן שאנחנו טועים לגמרי.
ואנס: את לא יכולה לדעת. ייתכן שאנחנו טועים לגמרי. זה לא השטח שלי, אבל ייתכן שאנחנו טועים בהבנת הקו הזה. ייתכן שהשידורים לא באים מהפלנֶטה הגדולה.
בראדלי: אינני בטוח בשום דבר, אבל עבדתי עם דולפינים. כך גם קוריי, עד שנמצא חיים על צדק, זו צורת החיים הקרובה ביותר לזו שקיימת שם. אין הרבה שאני יכול להכליל מכך. לדולפינים יש מזח קדמי די גדול, מוח קטן מפותח – והם ותיקים בעולם הזה יותר מאיתנו. עשרים־שלושים מיליון שנה. התרבות שלהם התפתחה; זה מדהים. הם מעולם לא ידעו שום דבר ארור על טכנולוגיה."
מארה: או הלווייתנים. הם היו אינטליגנטים – כל המחקרים הוכיחו זאת – אבל אתם השמדתם אותם. הם לא יכלו להתגונן מפני כמה ‘אחאבים טכנולוגיים’.
בראדלי: הם השתמשו במוחותיהם לדברים אחרים, טובים יותר.
מארה: טובים יותר? מה כל כך טוב במוות?
בראדלי: הלווייתנים השתמשו בפני האוקיינוס כמקום מנוחה. שם הם נשמדו, עבדו, הזדווגו התרבו. לכדנו אותם במקום שבו הם היו הכי פגיעים. הם לא למדו כיצד להתגונן מפני הסכנה.
מארה: אם כך, אי אפשר להגיע למסקנות כלליות על פי זה. שום יצור על הצדק אינו יכול לדעת שיש משהו כמו פני־השטח. עומק האמוניה מגיע למאות קילומטרים.
צובאטה: אבל מעולם לא דחינו את היפותזת־הירח. לגבי, היא היתה תמיד יותר סבירה.
בראדלי: ייתכן. ממש היום הסתכלתי בדוחות אחרים שהגיעו מגאנימד. הסביבה נראית מעוררת תיקווה, אם אתם יכולים לתאר לעצמכם חיים המתפתחים בטמפרטורה של 150 מעלות קלווין. למעשה, הייתי נוטה יותר להמר על טיטאן.
מארה: האם הם בנו את מנגנוני השידור באטמוספרה של טיטאן? מעבר החום בין השכבות צריך להספיק ליצירת אקולוגיה של ממש.
בראדלי: כן, אבל זה לא כך. אין חיים על פני טיטאן.
ואנס: ככל הידוע לנו.
מארה: מה בקשר למבנים הגבישיים הללו?
ואנס: ובכן, הם לא מתנועעים. דומה שהם מחליפים חומר ביניהם, אבל אין זה בדיוק תהליך שאפשר לכנותו אקולוגיה.
מארה: הוא לא דיבר על אקולוגיה, הוא דיבר על חיים. בראדלי, אני חושבת שהגבישים האלה תלויים בצוקי הקטבים שבהם האמוניה והמתאן מתערבבים. וזה משאיר את המים בתור החומר היחיד המצוי בשפע בטמפרטורה של 150 מעלות קלווין.
צובאסה מזמזם לעצמו ברכות: איזו מוסיקה זאת?
מארה: רוסיני, שמע, אני מסכימה איתך שהשערת הירח היא לא רעה. אבל מדוע לא מופיע שום ירח בשדר עצמו? סביר שאין ביכולתם להבחין בין לוויינים של הפלנטות ובין הפלנטות עצמן.
צובאטה: אולי בעיניהם זהו דבר מובן מאליו?.
ואנם: מדוע?
צובאטה: לגבי יצורים החיים על ירח, כוכב־לכת כמו צדק בוודאי נראה להם מסוכן ועויין. אנחנו, לעומת זאת, ביזבזנו הרבה יותר כסף על חקירת הצדק מאשר על חקירת טיטאן. דעות קדומות שולטות בכל מצב.
ואנס: המידבר הזה הוא מחריד. אני חושב שאפילו יצורים השוכנים על ירח יעמדו על ההבדל. הם יודעים כי יש פלנֶטות שגודלן כגודל ירחים.
מארה: אבל הפלנטות מטיפוס־ארץ במערכת אלפא־ליברא הן קרובות מדי, ואולי שרופות לחלוטין. כפי שאמר קורט – דעות קדמות שולטות בכל.
קוריי: ייתכן שהם מטעים אותנו בכוונה (התיבה מדברת לעיתים רחוקות, רק כאשר הדבר נחוץ).
בראדלי: אז מדוע הם שלחו בכלל את המסר שלהם? ברור לגמרי שהם מגיבים על תשדורות ה־יוּ־אייץ’־אֶף המוקדמות שלנו, או לפעימות המכ"ם הנפלטות לאטמוספרה. אני מסופק אם הם יצרו אי־פעם קשר עם ציביליזציה אחרת. זה לא סביר. הרי אנחנו קרובים כל־כך.
קוריי: זאת בדיוק כוונתי. יותר מדי קרובים. אנחנו באים לבקר – אנחנו זרים, משונים מדי. אז הם אומרים לנו שהם חיים בעולם גאזי ענק, ביודעם שקשה לנו לחדור לתוך האטמוספרה העמוקה. מהלך מחוכם.
ואנס: מדוע? אם הם בעלי בינה, מן הדין שיהיו מעוניינים ליצור מגע.
קוריי: אתכם? הם מפענחים את שידורי הטלוויזיה שלכם ורואים איך אתם יורים זה בזה. אנשים לבנים שונאים אנשים שחורים, ואנשים פשוטים שונאים את ה’מאניפּים'. אז כיצד הם מצפים שננהג בחייזרים?
בראדלי: אז לשם מה הם משדרים אלינו?
קוריי: אולי זוהי החידה האמיתית.
בראדלי מהנהן באיטויות, וקוריי מבחין כי הרמז שלו הובן. לרגע אני מסנן את הפלט שלי ורואה אותם מתרחקים, נעשים זעירים, כאילו אני מסתכל בהם ממרומי מקדש גבוה, מבוצר – נקודת תצפית של הנוכרים. הם לא תופסים, ואפילו האחות מארה לא שמה לב לכך שאני רואה כל־כך טוב ובבהירות כה רבה. בראדלי משמיע דברים מרגיעים, ביודעו כי יש אי־התאמה בינו ובין קוריי. אבל – מאיזה סוג?
בראדלי (מסכם): מה הטעם לעשות את יתרת האותות – כל הקילומטרים הללו של שדר מודפס – קשה כל כך לפיענוח? אולי הם שומרי סוד, אבל אינני סבור שהם משוגעים. מה השעה?
צובאטה: שלוש. לפי השעון.
בראדלי: יש לי פגישה. אני שמח לעזוב את המפלס גבה־הכבידה הזה, בכל אופן. זה גוזל חודשים מחיי.
קוריי: הברור מאליו איננו תמיד בלתי נכון, דוקטור ריינולדס.
אבל הם מתעלמים מההערה האחרונה שלו, מחשש לעמוד על השלכותיה. עפעפיה של מארה ממצמצים והיא מעיפה מבט בתיבה, בלי שיורגש בכך. דומייה יורדת כשלג האביב. הם קמים, הכיסאות חורקים, כפיות ומזלגות נוקשים, מארה מחליקה ביניהם. הם מתנהלים בעצלתיים, כמו עדר, בראדלי בראש, צובאטה במאסף. התיבה שלי רוטטת, מיללת, מזמזמת.
3 🔗
בראדלי היה שרוע בכיסאו ובהה במשרדו הרחב, המסודר, כשהוא מחכה שהדלת תיפתח. בידו המאוגרפת הוא החזיק את שרידי ההודעה המקומטת שהתקבלה מכדור־הארץ, ונמסרה לו לפני זמן קצר. בושה וכלימה, חשב. רק אתמול, בארוחת־הערב, הוא הבחין אצל מארה בניצוץ של אנושיות אמיתית. מקודם לא חשב כי זה עשוי להיות קיים בה. שוב הבחין בו, אחר־כך, בנסיבות הלא־צפויות ביותר. ועכשיו, ההודעה הזאת תהרוס הכל. הוא נאנח. הוא קרא לשניהם. אף אחד לא ירצה לספר להם.
הטרידה אותו המחשבה על כך שההודעה לא השפיעה עליו עמוק יותר באופן פחות אישי. אבל כדור־הארץ היה עבורו רחוק כל־כך; הבעיות שלו – ריבוי האוכלוסין, חוסר הסיפוק. השנאה והפחד ההדדיים, היו פחות מעניינות מהגבישים של טיטאן. לעיתים חשב כי הוא לא ירצה לחזור; הוא ציפה שימות באחד המקומות האלה. בחוץ. הם לקחו ממנו את תוניס, אבל הוא הקים מנזר אחר, כאן, ליד יופיטר – במשרדו. האם זה בגלל ששוב לא איכפת לי משום דבר? – שאל את עצמו, מועך את הנייר. האם ליבי התאבן והצטנן כדי כך במשך כל עשרות השנים האלה? או שמא אני מקמץ ברגשותי, ואיכפת לי כתמיד, אך לגבי הרבה פחות עניינים?
הוא חשב שהוא דואג למארה ולקוריי, למרות שלא חיבב אותם. המפלצות הגנטיות האלה – ה’מאניפּים' – עצם קיומם היה בעיניו מוקצה מחמת מיאוס. היתה זאת גישה ימיביניימית, אולי, אבל היא התבססה על אמונתו העזה שהגזע האנושי, בכללותו, לא ניתן לשיפור או הטבה. הוא הוציא את חמישים השנים האחרונות של חייו בניסיון עקר למצוא שיפור כלשהו לנפש אחת – נפשו שלו, והוא היה רחוק מלהיות בטוח שאכן הצליח בכך. מארה? שיפור? הוא לא חשב כך. האינטליגנציה היא תכונה שחשיבותה מתמעטת לעת זקנה. וקוריי? הוא התחלחל מעצם המחשבה.
הוא נזכר באישה צעירה שפגש במנזר בתוניס, קתרין מקלייר, נוצריה אדוקה, אשר גילתה לו אחר צהריים אחד כי המשיח כבר הגיע. הוא לקח את ידה לידיו וחש ברכות העור הוורוד שהגיל לא נתן בו את אותותיו. “לאיזה מהם את מתכוונת?” ניסה להתלוצץ. “הרי יש כל מיני משיחים.”
“לא, לא אחד מאלה,” שפתיה היו מצובעות אדום, לפי האופנה העתיקה. שערותיה המסורקות לאחור ברישול גילו את פניה העגלגלות. “ישו היה התגלמות האל. אני מתכוונת להתגלמות האדם.”
“את צריכה להסביר את עצמך. קאסי.”
היא לא הזיעה מעולם, חבויה בגלימותיה הירקרקות והרחבות. “האל ברא את האדם, האינך מאמין בכך?”
“לעיתים כן.”
“אז אתה חייב להסכים גם לכך שהמטרה העליונה של האדם היא להפוך את התהליך, לברוא אל.”
“לא.”
“וזה נעשה. בהנדסה גנטית…”
“לא המפלצות האלה, קאסי.” ידיו רעדו בהלם־האימה; עד אותו רגע, בראדלי אהב את האישה ההיא. הוא רצה להסביר. “פעם היכרתי אחת מהן ביוסטון. דבר בתיבת פלדה. זה לא היה אפילו אדם, קאסי. את לא יכולה לקרוא לזה אל.”
“ומארה?” היא שאלה.
“מי?” הוא זכר שאביה של קאסי היה גנטיקאי. האם רעיונותיה באו ממנו?
“אבי מכיר אותה. מארה היא האחת שהוכתרה בהצלחה. הם שמרו אותה בהסגר עד עכשיו. הטיפשים אינם מסוגלים להבין את הפלא שהם יצרו. אבל היא באמת כזאת, בראדלי. היא… אלוהית.”
הוא שאל את עצמו לפעמים כמה אנשים כמו קתרין מקלייר חיים על פני כדור־הארץ. האם משום כך נחפז מישהו לשלוח את מארה הנה, אל יופיטר?
דלת המשרד נפתחה. מארה וקורי נכנסו פנימה.
“עשה את זה מהר, בראדלי,” אמרה מארה. “צובאטה ואני חייבים לצאת בעוד שעה.”
בראדלי הביט בשולחנו על הצלב, על פיסלוני האלים ההודיים, על פיסלו של שיוואה המרקד. הוא ניסה לסדר את החדר הזה כך שכל מצב־רוח דתי יוכל להתקיים בו. אך עכשיו שום דבר מאלה לא ריתק אותו – לא ישו, ולא בודהה. הבעיה שעמדה בפניו היתה חילונית לחלוטין, כמו מין.
“אני חושש שיש לי חדשות רעות בשבילכם, מארה, קוריי. קיבלתי את ההודעה הזאת לפני זמן קצר.” הוא הצביע על כיסא.
היא ניגשה אליו ולקחה את הנייר. תוך שבריר שניה, קראה את הכתוב. “תיארתי לעצמי שזה יבוא.” היא החזירה את ההודעה.
“ומה את מתכוונת לעשות?”
היא גיחכה. “אתה הופך את היוצרות, בראדלי. הרי אתה הוא זה שצריך לפעול.”
הוא ידע שהיא צודקת. “מארה, יהיה עלי…”
היא התעלמה ממנו ולחשה אל התיבה: “שוללים את הזכויות האנושיות שלנו, קוריי, גוזלים את אזרחותנו. כדור־הארץ החליט סוף־סוף כי אדם עליון איננו אדם. כעת אנחנו רכוש המדינה. הם עשו אותנו; אנחנו שייכים להם.”
כאשר השניים דיברו ביניהם בצורה כה אישית, קרובה, בראדלי חש עצמו אבוד, זר בארץ שהוא אינו יודע את לשונה. “מארה, זה רציני. הניסויים הגנטיים אסורים מעתה. על כדור הארץ מתחוללת מעין תחייה דתית. אני חושש שלא הייתי בקיא בחדשות לאחרונה.”
קוריי הימהם במידע פתאומי: “זוהי התחייה הנוצרית. האדם נברא בצלם אלוהים. מאניפּים הם חילול השם, טמאים. רוב של ארבעה־עשר קולות בהצבעה האחרונה בקונגרס המאוחד.”
מארה הדליקה אחד מהסיגרים הארוכים שלה, פולטת את העשן בנחת. היא הסתכלה באפר, הניחה לו ליפול, עוקבת בעניין אחרי התפוררותו לגרגרים זעירים. “כאשר הפיל נכנס כבר לתוך האוהל של הערבי, מאוחר מדי לצעוק שאין מקום.”
קוריי רטט. צחק?
“מה כל כך משעשע?” שאל בראדלי.
“חשיבתך איטית מדי.” מארה צנחה בכיסא הפנוי והישירה את רגליה הממוגפות על השולחן. “כמה מאניפיּם – איזו מלה יפה – יש עכשיו על כדור הארץ?”
הוא לא מצא ברירה אלא להשתתף במישחקה. “מאות אחדות.”
“שלוש מאות ושבעה־עשר. והאם אתה יודע איפה הם נמצאים, עובדים, גרים, חושבים, עושים את צרכיהם? הקדש מחשבה לכך, בראדלי. האם הם איכרים, מהנדסים, מתכנתים, משוררים, ציירים?”
“הם עובדים במדע מתקדם, אני משער.”
המדריך שלו בתוניס נהג בדרך הזאת; אילץ את התלמיד לגלות את סודו. “האם אין זאת שאלה של דיעה? פיזיקה? ביולוגיה?”
“אלוהים אדירים, בראדלי.” אפר נוסף נפל על הריצפה. “מילחמה!”
“מילחמה?”
“אנחנו שולטים על כל כלי הנשק שלכם. שום דבר לא יפעל בלעדינו. האם אתה חושב שאנחנו טיפשים ולא חשבנו על כל האפשרויות? כל זה נילקח בחשבון.”
“את מדברת על איזו צורה של סחיטה גרעינית!”
היא גיחכה. “עכשיו תפסת את הנקודה. אתה בהלם?”
“נדהם, זה יותר מתאים.” הוא נרכן על השולחן, ומבטו צד את עיניה הכחולות “סחיטה יעילה רק במיקרים שבהם אתה מוכן לבצע את האיום שלך.”
“אנחנו מוכנים.”
“מארה, אתם לא תפוצצו את העולם.” נפלה ביניהם שתיקה מביכה. בראדלי חש בחרדה הגוברת בו.
“מי מדבר על העולם? קח עיר. שתיים. עזבו אותנו או שנפוצץ אותן אחת אחרי השניה.” היא מיתחה את אצבעותיה. “הממשלות נועדו לתכלית אחת בלבד: לשמור על הסדר. כדאי לך ללמוד את ההיסטוריה של הסינים. תקופת השושלות. הכל רשום שם. אנחנו ננצח.” היא קמה, אחרי שהובהרה עמדתה, הושג נצחונה. קוריי הימהם ליד עקביה.
“חכי, מארה,” קרא.
היא נעצרה. "אתה לא מסכים?''
הוא דיבר גלויות, מתוך עצב. “לא איכפת לי.”
“אז מה?”
“שניכם במעצר מינהלי, החל מרגע זה. אסור לכם לעזוב את מגוריכם.”
חומת השלווה שלה קרסה לפתע. “ממזר שכמוך! כבר ניסית את זה בעבר,” התריסה בזעם.
“הפעם אני מתכוון לזה, מארה. תפקידי לשמור על הסדר כאן, ב’אורְבּ'. אני לא יכול להתיר לך לצאת החוצה – לא עכשיו.”
“אתה לא בוטח בנו?”
“לא מדובר בכם. מדובר באחרים. הפקודה הזאת” – הוא התכוון להודעה – “היא למעשה, רישיון להרוג. וגם כאן יש לנו תומכי־ישו, כריסטרים. אינני רוצה לקחת שום סיכון.”
“זה לא הסיכון שלך. אני מסתכנת.”
הוא הניע בראשו, מחייך בקדרות. מעולם לא ראה אותה כה כועסת, כה אנושית. “אני חושב שגם לך כדאי ללמוד קצת היסטוריה סינית, מארה. או אולי את תורת קונפוציוס. אחריותו של המנהיג לבני עדתו.” הוא הצביע על סמלי הקדושה במשרדו. “לא ארשה לך לשלול ממני את השליחות השמימית שלי.”
“אתה לא תרחיק לכת.”
כבר הרחקתי."
מארה הושיטה את ידה ובתנועה אחת הפילה את כל כלי השחמט על הריצפה. היא לטשה עיניה באי־סדר שיצרה.
קוריי הימהם: “אני מניח שבחרת להפסיק את תחרות המשחק בינינו בטרם עת.”
“הבנזונה הזה בראדלי, שלושה ימים שלמים.” קולה נשמע תשוש אף באוזניה. “אני מצטערת.” היא התכופפה והחלה לאסוף את כלי־המישחק.
“אולי את לא הוגנת כלפי בראדלי. אני הסתובבתי במסדרונות. שוררת כאן אווירה מאוד מכוערת,” אמר קוריי, “שינאה נישאת ברוח.”
“אין שום רוח על סיפון ה’אורְבּ'. ואין שום שנאה – זהו פחד. לאחדים מהם יש קרובי משפחה בטוקיו. לרבים מהם יש חברים שם. תוך כמה ימים, בוּוּוּם. הם ילמדו.”
חדרה של מארה היה מגובב ניירות, ספרים, מפות. היו שם שתי מיטות, תנור מזוהם, והשולחן שעליו הונחתה מערכת השחמט. המוסיקה בקעה מזוג רמקולים תלויים למעלה – עכשיו היא האזינה לחמישיית ג’אז. המרובעות של החדר הוקנתה על־ידי האנדרלמוסיה ששררה בו. היה טחוב, מחניק.
“מה זה?” קוריי מצא משהו מעניין על המיטה השנייה, פיסת נייר שהייתה מונחת בין שני ספרים גדולים – ‘שנתוני טאנג’. התיבה האירה על הסדינים המקומטים.
“זה בדיוק מה שאתה חושב.” מארה החזירה את כלי השחמט בקפידה אל מקומותיהם הקודמים, לפני גל ההרס הפתאומי. היא עמדה לנצח תוך ארבעה מהלכים. “ציירתי את זה בעצמי.”
“אבל לא הבחנתי בנוכחות הדבר קודם לכן.”
“זה לא היה כאן לפני כן. ציירתי אותו על פי הזכרון. במשך כל הימים המשעממים האלה. הייתי זקוקה למשהו נוסף על שחמט כדי למלא את מוחי. חשבתי שאוכל לפתור את החידה שלהם.” על הנייר היה תרשים השדר. “זה חייב להוכיח להם משהו.”
קוריי התגלגל שוב אל לוח השחמט. מוסיקת הג’אז התחלפה לפתע ב־Verklarte Nacht היה מאוד חביב עליה. קוריי אמר כי מעולם לא למד לפענח מוסיקה; לגביו היא נותרה אוסף של צלילים אקראיים. “אבל מה תוכיחי להם בפתרון החידה?” אמר קוריי. “הם הרי מודים באינטליגנציה הגבוהה שלנו.”
“אבל הם לא מודים בכוחנו.” מארה הניחה לפרָשׁ שלה לתקוף. “אני פותרת את החידה, ומסרבת לגלות. מה אז?”
“הם יכריחו אותך.”
“עינויים? יתחבר לי סיכות לציפורנַי? ברזל מלובן בתחת? אני קשת עורף יותר מדי. עליהם להעניק לי את חירותי – עם ערבויות – ואז אני אגלה.”
“אבל מה ימנע מהם לחזור בהם אחר כך?”
“בראדלי. הוא הגון.”
“הם ייפטרו ממנו.”
“אני…” קוריי גרם לה לחוש חסרת־אונים. היא נאנחה, מודעת לכך שהוא צודק.
"אבל לא פתרת את החידה. נכון?''
“לא, אבל…” קולה גבה. “אני אפתור. אתה צריך לדעת, אתה הרי בקיא בדולפינים ובכרישים. הם הושמדו כליל לפני שנודע לנו עד כמה הם אינטליגנטיים.”
“את צריכה להקפיד בכינויי־הגוף שאת בוחרת.” המישחק נימשך; קוריי הזיז את המלך שלו.
“מה?”
''כאשר את מתכוונת לגזע האנושי, לפעמים את אומרת ‘הם’ ולפעמים ‘אנחנו’."
“גם עליך אני אומרת פעם ‘הוא’ ופעם ‘היא’.”
“אבל את יודעת את האמת.”
“האמנם? חוץ מזה, היה זה מאניפּ שפתר להם את חידת הדולפינים והלוייתנים. מאז שאני כאן. לא ניסיתי באמת. העמדתי פנים ושיחקתי, הייתי רודפת התענוגות של שביל החלל. אך עם כל המרץ שלי, אני יכולה לפצח את זה. אני בטוחה שאני יותר קרובה לפיתרון מוואנס והאחרים.” המלכה שלה נעה קדימה. “שח.”
“איך?”
“על ידי חדירה אל מוחותיהם, אל מתחת לעורם. של החייזרים, אני מתכוונת. אם אדע איך הם חושבים, אבין את השדר ששלחו. יופיטר יכול לעזור על ידי גילוי סודותיו. בלי העזרה הזאת הדבר יהיה קשה.”
“יתכן שהוא לא יגלה דבר.”
“מַט!”
“עוד מישחק!”
“אם את רוצה.”
“לא.” היא שילבה את זרועותיה על הלוח. “אני רוצה שתספר לי כמה דברים על הדולפינים.”
“למשל?”
“מה שדיברנו קודם.” היא נטלה סיגר. לראשונה עישנה מתוך עונג ולא כדי להרגיז אחרים. “ספר לי כיצד הם חושבים.”
שאלותיה באות כצרעות מרחשות, מקישות את זכרונותי, מוצצות את הידע שלי. אני נחרד מעומק תפיסתה. מארה היא נעלה מכולם. היא יכולה להבין.
קוריי: הם חושבים בקוים עקומים, בקשתות רחבות־מימדים. בני־אדם, כולל אותנו, מוגבלים למחשבה מישורית, קווית. יש האומרים כי זוהי תוצאת טבען הקווי של תבניות הדיבור שלנו, אבל אני תולה את הדבר בצורה של עולמינו. אנחנו קיימים רק על פני השטח. מבחינתנו הסובייקטיבית כדור־הארץ הוא מישור דו־מימדי. לאוקיינוס יש שלושה מימדים. המחשבה מתאימה את עצמה לסביבה. מיקרו־אורגאניזם אינטיליגנטי לא יידע לעולם על קיומו של ירח.
מארה תובעת ממני מידע על תכנים. על מה הם חושבים? אני ממשיך בזהירות מירבית, בורר כינויי גוף בקפדנות.
קוריי: הם חושבים לרוב במושגים של עצמם, חשיבה רגשית, מופנמת. בגלל היכולת שלנו לייצר כלים, ולהשתמש בהם, חלק ניכר מהמחשבה שלנו מוקדש לעצמים חיצוניים שכאלה. מוצרינו שולטים בנו. הם חונקים אותנו. מוצצים את דמנו. באוצר המילים של הדולפינים יש למעלה ממאה מילים שונות, העוסקות בהיבטים שונים של התחושה הנגרמת על־ידי הקפיצה מתוך הים וההשתהות באוויר: אין מילים כמו ‘עבודה’, ‘תמיהה’, ‘דבר’ – כולם מושגים אקסטרובֶרטיים, מופנים כלפי חוץ. הלוייתנים היו מתוחכמים עוד יותר. הדיבור שלהם לא היה אלא צליל טהור. שירים בלי מילים, סימפוניות של רעש, תיקשורת טהורה. כיצד הם חשבו? באופן דומה? זאת לא נדע לעולם.
מארה מרוכזת בתאורי הצבעוניים, מוקסמת, רוצה לשמוע עוד על שירי הלוייתנים.
קוריי: הצורה היתה בראש ובראשונה כלי של סיפור, אופֶרה בלי מילים. אך לא סיפורי־עם גרידא. ככל שידוע לנו, אחדים מהשירים שלהם נמשכים במשך שבועות, עם סיבוכי עלילה כשל דיקנס, מישורים מורכבים כמו של ג’ויס ומאן, פיוט כשל הומרוס.
מארה: הייתי רוצה לשמוע דוגמאות מהם.
קוריי: אוכל לדאוג לזה. (הוא נפנה אל הדלת. משהו עולה וגועש בקרבו). אני נמלט ממחשבותי המטורפות, כמו אביר שחור מימי־הביניים הנרדף בשדה הקרב על־ידי איזה דרקון צמא־דם. בתוכי פועמים סלילים צהובים עבים, עוויתות, סלילים.
על פי הוראותיו של בראדלי, היא היתה רשאית לשוטט ככל העולה על רוחה באגף המגורים. מארה הלכה בזהירות לאורך הפרוזדורים הארוכים. במקום שבו האופק כה קרוב עד שלעיתים דומה כי אפשר לגעת בו, רבים מדי הסיכויים להיתקל במישהו בטעות. בסיוריה נאלצה לחמוק לכוכים אפלים כדי שלא יראו אותה. פעם אחת בראדלי עצמו עבר על פניה. טום ראולינס כירכר בעקבותיו בכעס, וידיו התנופפו כסכינים. “הכלבה הטיפשה”, צעק. מעניין למי הוא מתכוון, חשבה מארה.
קורט צובאטה היה מופתע יותר משהיה לא מרוצה לראות אותה. חריצי פניו העמיקו.
“בשם אלוהים, תן לי להיכנס.”
"חשבתי שאת במעצר בית''
“אני חייבת להישאר באגף המגורים, זה הכל.”
“ראיתי את קוריי.”
“קורט, תן לי להיכנס. בבקשה. עכשיו.”
“הו, כמובן. אני מצטער.” הוא הצביע על כר־הישיבה הרך היחיד, אשר פגם בנוקשות הזויתית של החדר הענקי. ספרים אחרים – כתבי עת טכניים – הציצו מהכוכים שבקירות. התאורה שמעליהם היתה גסה, אלימה. צובאטה נראה כרוח רפאים. מארה צנחה על הכר.
“אני צריכה טובה.”
“ממני?” הוא נראה משועשע.
“כן”
“מה העניין? ראשו של בראדלי?”
''לא הפעם. אני רוצה שתוציא אותי החוצה."
“אבל חשבתי..”
“זה נכון – אתה לא אמור לעשות זאת.” היא יכלה לשקר, למכור לו סיפור כלשהו, אבל היא היתה עיפה מכדי לנהוג כך. עשרים שעות של לימוד התישו אותה. במשך עשרים שעות לא הסירה את עיניה מהחידה. “אני רוצה לראות את צדק.”
הוא התיישב קרוב, לידה על הכר, כשני מלחים שספינתם נטרפה והם נאחזים באותו שבר־עץ. הריצפה החליקה מהם כמו הים האינסופי.
“אני יכול לקחת אותך אל המרקעים.”
“זה לא מספיק טוב.” היא התקרבה עוד יותר, מטה את ראשה כדי שתראה את פניו. “אני מנסה לפתור את ‘החידה’. אתה רשאי לצחוק, אם אתה רוצה.”
“לא, לגמרי לא. איך אני יכול? החידה היא מעל לכוחי.”
ענווה: “גם מעל כוחי, עד עכשיו. כדי לפתור אותה אני צריכה לגלות איך היישויות האלו חושבות. אני לא יכולה לעשות את זה כשאני כלואה בחדרי.”
הוא שקל את דבריה, מתרחק ממנה, כמעט מחליק מהכר. “את מבקשת ממני הרבה מאוד.” מה הוא עושה בחדר הענקי הזה, לבדו? בלי מוסיקה, בלי ספרים, וודאי בלי שחמט. הוא בילה בחברה רק לעיתים רחוקות. “בראדלי יכול לגמור אותי. אבלה את ימיי בשטיפת רצפות ובניקוי בתי־שימוש.”
"זה לא בראדלי. אלה האחרים. רק הם פוחדים ממני. גם מקוריי. משום כך אני רוצה לפתור את החידה.''
"כדי שהם לא יפחדו ממך עוד? כדי שהם יחבבו אותך?''
אם הוא העמיד זאת כך… “כן.”
צובאטה היה רחוק מלהיות טיפש. "זה לא יעבוד. יש שמועות, סיפורים מסתובבים על הגשר. בני־מינך על כדור־הארץ – הם עושים משהו, גורמים שם לצרות.''
“הצרות לא היו הרעיון שלנו, קורט.” היא התקרבה והתרפקה עליו. אנחנו רוצים רק שיניחו לנו."
“עלי לצאת לשיחות בעוד חמש שעות־שעון. תקלה באחד הלויינים. אם את רוצה, את יכולה להצטרף.”
“חמש שעות. מצויין.” היא הייתה גאה בקסם הפיתוי שלה. “זה יהיה בסדר גמור.” היא לקחה את ידו והתכוונה להניח אותה על חזה.
צובאטה קם על רגליו לפתע והניד בראשו. “מארה,” הוא אמר, “אינני רוצה לשכב איתך.”
היא העלימה את ההלם, ומבטה היה כעוס קצת כשפגש את עיניו. הוא רעד. “מדוע, קורט? חשבתי שבגלל זה הסכמת.”
“אני יודע.”
היא לא ויתרה. “ובכן?” היא עמדה לצידו.
“אני פוחד…”
“הו?” קולה רעד, לא היתה בו שום נימת ניצחון.
“את לא אנושית,” אמר, כובש את מבטו בריצפה.
מארה חוזרת, מדיפה ריח שונה קוריי מרחרח בחדות.
“הוא סירב?”
“הו, לא.” ידיה נחפזות, מסירות את העור החיצוני של בד ופלסטיק, חושפים את הבשר, את הניחוח הכפול. “אנחנו יוצאים תוך שלוש שעות. אני רוצה להיות נקיה.”
“עשית את זה איתו.”
היא מסתכלת בי. “אה, כן.”
"אני מבין, אני מבין… זה כמו… "
“אני לא יכולה לתאר את הדבר, קוריי, באמת שלא.” היא ניגשה אל המקלחת; הריח יסולק, יישכח.
"כפי שאני מבין את הדבר, כל התהליך נגמר במעין מצב סופי של תשישות. השניים פועלים יחדיו, חווים באופן הדדי רצף של ריגושים, ומגיעים בסופו של דבר לאותו סיום.''
אבל מארה כבר מתפתלת מתחת לסילון המים ולא שומעת אותי.
קוריי מתגלגל לעבר הדלת. המסדרון בחוץ חולף במהירות על פניו. אבל באור האדמדם אין לו פנים. קוריי דוהר כלפי מעלה.
בראדלי פקח עין על טום ראולינס. לא היה עוד אדם אחד ב’אוֹרְבּ' שהוא תיעב יותר, אבל הוא עשה הכל כדי להסוות את הדבר. ראולינס שקע בכיסא בלי לחכות להזמנה, שילב את רגליו, נשען והצביע על ההודעות המצטברות באחת מפינות השולחן. ממול סקר קרישנה באדישות את אי־הסדר – האדם כחיה מייצרת ניירות. בודהא לטש בהם את עינו השלישית מעל הקיר.
“מה המצב בכדור־הארץ?” שאל ראולינס. “אני מקווה שלא הגיעו לידי פשרה.”
“לא, שום דבר לא השתנה. המאניפים מאיימים להשמיד את טוקיו, אלא אם כן יוחזרו להם זכויות האזרח. הקונגרס המאוחד אומר לא. קיפאון.” הוא לא יכול לשלוט ברטט של עצבנות. "זה מה שאתה רוצה?''
“אני רוצה במותם.”
''מדוע?''
“משום שהם טעות. משום שאלוהים לא התכוון מעולם –”
בראדלי השתיק אותו, בהתפרצות נדירה ביותר של כעס. פניו האדימו. “לא באת הנה לשם כך,” סיים, רגוע יותר.
“אז אתה לא יודע,” אמר ראולינס. הוא נראה מרוצה.
“מה?”
“האישה הארורה הזאת, הדבר הזה. רק עכשיו שמעתי ובאתי ישר אליך. אם השמועה תתפשט כן, זה יהיה גהינום.”
בראדלי תהה מה לעשות כדי לחדור אל מתחת לקרקפת האטומה של האיש. “איזה דבר יוודע, טום?”
“היא ציפצפה עליך, בראדלי. היא יצאה במעבורת עם קורט צובאטה.”
האמת – אחרי מתח כה רב – לא עשתה רושם עז. “זה הכל? על פי הרמזים שלך כבר חשבתי שהיא אנסה את אימך.”
“אולי את צובאטה” לגלג ראולינס. “ובכן, מה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?”
“מתי?” קיבתו של בראדלי קירקרה בקול. היה עליו לזכור ולאכול ארוחה. הכדורים אף פעם לא היו מספקים אחר היום השלישי.
“עכשיו,כמובן.”
“עכשיו, שום דבר. כאשר היא תחזור, אעשה משהו. אלקה אותה. אעקם את חוטמה. למי איכפת?” הוא ידע שעייפותו ניכרת בו. “עם כל מה שמתרחש כאן –” הוא הצביע על ערימת ההודעות – “הפעולות שלך הן לגמרי טריוויליות להחריד, טום.”
"אבל אתה לא מבין? זה הכל אותו הדבר, בראדלי. היא אחת מהם. אתה חושב שהיא תהסס לשניה אחת לפוצץ את טוקיו – להרוג מיליונים?''
“בגלל זה היא יוצאת החוצה בחללית?”
“היא הודיעה לפיקוח שהיא רוצה להתבונן בצדק. לדבריה זה יעזור לה לפתור את החידה. מה תגיד על זה?”
“זאת המשימה שלנו, טום.”
“אני רוצה שהיא תוחזר הנה מייד. ואני לא רוצה שהיא תהיה במעצר בית, אלא בהסגר גמור. דיברתי עם האחרים. כולנו מסכימים.”
הזעם היה רגש שבראדלי לא חווה עוד אלא לעתים נדירות. הגיל או המדיטציה טיהרו אותו ממנו. הוא התגעגע לזעם. פעל בלי לחשוב, עשה זאת עכשיו – אמר לעצמו. האידיאל המיסטי. קָשתוּת הזֶן; “ראולינס. כאן זה לא קסרקטין צבאי. אני לא מפקד מישמר. אני פקיד מינהלה, שנבחר ונתמנה באופן חופשי, והצפוי להחלפה מיידית. איש לא יגיד לי מה לעשות. לא אתה, לא מארה ולא האחרים.”
“אבל היא אפילו לא אנושית!”
“הו, היא כן. למעשה, אני חושב שזאת הבעיה שלה. היא יותר מדי אנושית: שחצנית, חסרת־אחריות, אנוכית. היא עושה בדיוק מה שאתם הייתם עושים אילו היה לכם רק חלק זעיר מהביטחון העצמי שלה. אינני מחבב את מארה – אינני אוהב את מה שהיא. אבל באשר לאנושיותה – אין לי ספקות.”
ראולינס הזדקף, הוא דיבר בזהירות, וברור היה שהופתע מהדברים.
“אתה מתכוון לזה, בראדלי?”
“כן”
“וכאשר הם יפוצצו את טוקיו?”
“אין לזה שום קשר עם אוֹרְבּ.”
“זה סופך. אתה יודע זאת?”
“טום, לך מכאן לכל הרוחות.”
בראדלי נתן לטום ראולינס שלוש דקות נוספות אחרי שהדלת נטרקה מאחוריו ורק אז קם מאחורי שולחנו. הוא בחן את הפרוזדור החיצוני לפני שהמשיך. כאשר נכנס לחדר הפיקוח, מצא את ליי דאפי, הפיסיקאית המזהירה, על משמרתה.
“תוכלי להשיג את המעבורת של קורט צובאטה?” שאל אותה. “הייתי רוצה לשוחח איתו.”
'ומארה?" האישה חייכה.
“גם על זה חשבתי.”
4 🔗
צובאטה סובב את המעבורת. הלוויין שזה עתה תוקן התרחק מאחור. מארה הביטה לעבר צדק ונאנחה.
“איכפת לך אם ארדם?” שאל צובאטה.
“איכפת לי? לא.”
“לא הייתי בטוח שזה לא יפריע לך.”
“למעשה, ההיפך הוא הנכון.”
“פעם היכרתי אדם מבריק באמת. הייתי אז צעיר מאוד. היחיד מסוגו שהיכרתי, עד שפגשתי אותך. עכשיו אני סבור שגם את יכולה להיות כזאת.”
הכדור הפחוס של יופיטר הסתיר את שדה הראייה שלה. ענק מגושם, שבע רצון מעצמו. הסופות החשמליות הפראיות של הימים האחרונים הסעירו את החגורות המנומרות. איזור הקוטב הצפוני געש בזעם מאיים. בדיוק כמוני, היא חשבה. האב יופיטר ואני – שנינו איננו יודעים מנוח. “איני מבינה, קורט.”
“הוא היה משונה. את מבינה – הוא היה פרופסור באוניברסיטה, ואני הייתי רק סטודנט ממוצע – אך הוא בא לעיתים קרובות לחדרי. לפעמים היינו משוחחים לילה שלם. בעצם, רק הוא דיבר. דיבר דיבר ודיבר. על כל נושא שבעולם. לפתע היה קם וצועק.”
“כן?”
צובאטה צחק. “הוא מצא את התשובה שלו. כשהיתה לו בעיה, הוא היה בא אלי. הפיתרון היה מופיע, איכשהו, תוך כדי שיחה. אין לי מושג איך, אבל זה עבד.”
“סהרורים. גם איינשטין היה כזה. אני מיטיבה לישון לבד.”
“אני מצטער.”
“לא,” היא נחפזה לתקן את דבריה. לא התכוונתי לזה. תודה, קורט. על זה ששאלת, כוונתי. יפה מצדך שהתחשבת."
“חשבתי שזה יכול להיות חשוב.”
כן, תודה."
הוא נרדם.
יופיטר רקד וחג, והכוכבים ניצנצו באין מפריע. מאז ומתמיד היתה לבד. אחרי שנולדה, נבחר זוג שנועד לגדל אותה. הם היו שוטים ובנם, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים, הפך את חייה לעינוי. פעם הוא הכניס צפרדע לתוך החזיה הראשונה שלה; זה נשמע כמו זכרון ילדות משעשע, אבל היא שנאה אותו בשל כך. את אביה החורג היא זכרה רק כגבר גבוה, עב־גבות, אפור־שיער וקולו רועם. הוא היה ביולוג, מרצה, מועמד לפרס נובל. האישה קשקשה ופטפטה ללא הרף, נראית כמוכת־אימה. מארה למדה מהר מאוד על יכולתה להשרות אֵימה על סביבתה. אבל הפחד מוליד שנאה, ובגיל ארבע עשרה היא הסתלקה משם. היא לא ראתה עוד את הוריה ואת אחיה. אחריהם לא היה לה אף אחד. בגיל שמונה־עשרה היא הודיעה לעולם שהיא עומדת ברשות עצמה, וכי אף אחד לא יוכל לשלוט בה. יופיטר המה וגעש באזור הציר הגבוה. היא התבוננה בתשומת לב בקווים המשתנים; הצילום מקפיא את החיים. העין מאפשרת להם לזרום. כעבור זמן, גבר חסר־פנים כבש את בתוליה. היא לקחה סמים, שכבה עם נשים אחרות, הימרה, שתתה, גנבה כסף.
החיים התנהלו בחוסר־טעם. בגיל עשרים ושש היא נמלטה אל יופיטר. באיזה מקום אחר סובב ענק כתום־ורדרד זה, נסיכה של השמש?
דמעות עמדו בעיניה.
המציאות. היא החלה להבין, טמונה כאן. רבים טענו – ובראדלי ביניהם – כי התופעה היא פנימית. שקר. שטויות במיץ עגבניות. הגוף האנושי מחזיק את המציאות. נועל אותה במלכודת. אלוהים, אם בכלל יש תשובה, איפה היא יכולה להיות אם לא כאן? בחלל הריק.
עם הזמן צמחה לעיניה החללית ‘אוֹרְבּ’ מכתם צהוב זעיר לצורה המוכרת של פחית־שימורים. צובאטה ישן. היא הניחה לו. חוסר הפעילות היקהה את חושיה; היא שיגשגה רק בתמריץ המתמיד של השינוי היומיומי. יהיה זה טוב אם תחזיר את המעבורת בכוחות עצמה.
היא התקשרה אל הפיקוח בהיסוס. קולו של בראדלי כבר ציפצף פעמיים, ללא הזמנה, באוזניה. היא התעלמה ממנו, בצורה בלתי אישית, פשוטה. בשתי הפעמים הוא ירד מהשידור.
נורה מאן, רופאת־הנשים, היתה בתורנות. היא השיבה לקריאתה של מארה.
“האם בראדלי ריינולדס נמצא שם?” שאלה מארה.
“כן,” אמרה נורה מאן. "את רוצה לדבר איתו?''
“מה פתאום? תגידי לו שילך לעזאזל.”
“הוא אומר שגם הוא לא רוצה לדבר איתך.”
“אני מתארת לעצמי.”
“הוא ידבר איתך כאשר תחזרי.”
“תגידי לו שאני מחכה בקוצר רוח.” ה’אוֹרְבּ' שלטה בשדה הראייה שמולה, דפנותיה המחוספסות מלאות תפרים מכוערים. מארה החליפה עם נורה מאן את המידע ההכרחי.
“את מתקרבת מאוד,” אמרה נורה.
“כן.” מארה כיבתה את המנוע. היא הושיטה את ידה למערכת הניהוג הידנית. צובאטה נחר רפות באוזניה. העבודה היתה מכאנית ביסודה. להיאחז בעמדה כמו שתופסים טבעת מעופפת.
היא לחצה על כפתור הבקרה, מצפה לפרץ של אוויר.
שום דבר לא קרה.
המעבורת המשיכה לחוג בצורה אוטומאטית את המסלול האליפטי שלה, מונעת על־ידי חוקי הטבע. מארה חישבה במהירות, מנסה להפעיל בכוח את המערכת. במהירות כזאת היא תחטיא לגמרי את ‘אוֹרְבּ’. ריקנות החלל השתרעה מולה. לא, לא, חשבה.
נדהמת, אך שומרת על קור־רוח, היא הניחה למכשירים ולאחר־מכן ניסתה שוב. יכול להיות שפנייה קלה תספיק.
שום דבר לא קרה.
המשך – בגליון הבא.
-
‘מאניפּ’ – כינוי ליצור־אנוש שנוצר ע"י מאניפולציה גנטית. ↩︎