תחנת־חלל מאויישת ממוקמת בסמוך לכוכב הלכת צדק (יופיטר), במטרה לפענח שדר שנקלט מיצורים אינטליגנטיים השוכנים אי־שם במערכת הכוכבים אלפא־ליברא. ההנחה היא שהפלנטה שעל פניה חיים אותם יצורים הינה דומה בגודל ובתכונות לצדק. בראדלי ריינולדס, מפקד התחנה, ואנשיו, מקווים שגילוי צורת־חיים אפשרית על פני הצדק והבנתה יסייעו בפיענוח החלק הבלתי־מובן של השדר, המכונה בפיהם ה’חידה'. אחת המדעניות המרכזיות של התחנה היא מארה, צעירה חריפת־שכל ומבריקה, שתכונותיה המשובחות הוקנו לה מלידה באמצעות הנדסה גנטית. על פני כדור הארץ יש קבוצה גדולה של יצורי־אנוש משופרים כאלה, המכונים ‘מאניפּים’ – אנשים שנוצרו עקב מאניפולציה גנטית. לעזרתה של מארה עומד (או שמא עומדת?) קוריי, יצור כלאיים של מוח־אדם וגוף־מכונה, המקורב למארה יותר, בעצם, מרוב אנשי התחנה. בעבר עסק קוריי במחקר שפתם וחשיבתם של הדולפינים. וייתכן שנסיונו זה יתרום להבנת צורת החיים שתתגלה אולי על פני הצדק.
תוך כדי טיסת סיור במעבורת קטנה מחוץ לתחנה, ניצלת מארה בנס ממוות, לאחר שצינור האויר שלה נקרע. מארה משוכנעת שהיתה זו חבלה מכוונת.
כעבור זמן־מה מתקבלת הודעה מכדור־הארץ, המעדכנת את התחנה במתרחש על כדור־הארץ: מתחוללת שם מעין תחייה דתית, הניזונה משנאת בני־האדם ל’מאניפּים'. רוב אנשי הממשל סבורים שיש לחדול מהניסויים הגנטיים ולחסל את ה’מאניפּים'. המאניפּים, מצידם, (שרובם מצויים בעמדות מפתח בעלות גישה לכלי נשק גרעיניים) מאיימים לפוצץ את אחת הערים הגדולות אם לא יוענקו להם זכויות אזרח מלאות. כדי להגן על מארה וקוריי מטיל עליהם בראדלי ריינולדס מעצר־בית, שאותו מפרה מארה עד מהרה. מנוי ונמרר עימה לפענח בכוחות עצמה את חידת השדר. היא מפתה את קורט צובאטה, מהנדס־טייס, לצאת עימה לסיור במעבורת. כאשר מארה מנסה להחזיר את המעבורת אל תחנת־האם, היא מגלה שמערכות הבקרה יצאו מכלל פעולה. היא מנסה לשווא לנווט את המעבורת במו־ידיה – אבל גם מערכת הניהוג הידני אינה פועלת…
* * *
נורה מאן צעקה באוזניה שאלות נסערות. אפשר היה לשמוע את קולו של בראדלי ברקע. היא דחקה במרפקה באיש הישן לידה.
“קורט, משהו משתבש.”
הוא התעורר בבת־אחת, והיא התרשמה על פי הדרך שבה נע כי הוא הבין מייד את חומרת הסכנה. טיפש? היא היתה מסופקת אם מנת־המשכל שלו משתווה למחצית מנת־המשכל שלה.
בלא אומר, ניגש אליה ואחז בידיות מערכת הניהוג.
הן לא הגיבו למגעו, כפי שכבר לא הגיבו למגעה.
“האם משהו נשבר?” שאלה. “נפגע? תוכל לתקן? נחטיא את העמדה שלנו.” ה’אורְבּ' היתה ממש מתחתיהם עכשיו.
צובאטה אמר: “קפצי.” הוא התיר את החגורות שלו, ונאחז במרכב בידו האחת. “כאשר נהיה קרובים עד כדי כך שתוכלי להריח את גוף הספינה, אז עשי זאת.”
“אבל האם הם לא יכולים לבוא ולאסוף אותנו?”
“את רוצה לחכות לזה? אמרתי לקפוץ.” צובאטה קפץ, בצורה מהירה ונקיה. מארה באה בעקבותיו. שניהם נחבטו בדופן המחוספסת של ה’אורְבּ'. מארה נאבקה למצוא איזו בליטה, נאחזה במשהו, ובלמה את תנועתה.
המעבורת נסחפה והתרחקה במהירות. תוך רגע היא אבדה משדה הראיה שלהם.
הצדק, כמי שלא מתרגש כלל מכל זה, המשיך בסיבובו האיטי למשך רגע ארוך, מארה לא ראתה שום דבר מלבדו.
קול שליו להדהים, עלה באוזניה. “אתם שניכם תחזיקו מעמד. מישהו ייצא אליכם תוך כמה דקות”
“מצויין,” אמר צובאטה. “אנחנו נחכה, בראדלי.”
"אני מקווה שמארה לא תשתעמם. היא לא אוהבת להישאר הרבה זמן במקום אחד.''
"אהיה בסדר. בראדלי.''
“ייתכן שכבר לא תרצי להפר את ההוראות שלי לעולם.”
“הו, שתוק, בראדלי.”
“רק הצעתי משהו.”
“אז בלי הצעות.”
“אראה אותך עוד מעט, מארה.”
כאשר מארה מגיעה שוב לחדרה, בו אני מונח ליד שולחן השחמט, פורץ בראדלי ריינולדס פנימה כמעט מייד אחריה, חיוכו החיצוני (המופנה אלי) נועד להסתיר אי־שקט פנימי עז. “קוריי, מה שלומך? זה עתה החזרנו את מארה.”
קוריי: אני שמח.
“אתה באמת צריך לשמוח,” אמרה מארה, “בגלל שהפעם זה היה באמת כחוט השערה…” היא בוערת בחימה – וגם בפחד – אך שתי התחושות קבורות כה עמוק בקרבה עד שדמעות צער אמיתיות ממלאות את עיניה. קשה יותר ויותר להבין את דבריה, הנאמרים בשטף פראי. אני לא חשוב כאן. בראדלי הוא זה ששולט על כל תשומת־ליבה. הוא שרוע על המיטה השניה ומתבונן מדי־פעם בהעתק חידת־השדר שעשתה מארה.
“מארה, את לא נפלת לשום מלכודת של רוצח. אין צורך לצעוק מייד רצח, רצח. שמרי את חומר־הנפץ שלך עד שמשהו ממשי יתרחש.”
אצבעה רועדת כאילו ניחנה בחיים משל עצמה. “אתה בעצמך אמרת זאת, בראדלי. החללית חובלה בזדון.”
“צובאטה אמר את זה, לא אני, והוא לא יכול להיות בטוח עד שלא נחזיר אותה.”
“אני יודעת. אתה יודע. זה כבר קרה לפני כן.”
“לא נשקפה לכם שום סכנה ממשית.”
“לא. אבל מה היה אילו הדבר התרחש מוקדם יותר? קורט אמר גם את זה. קיפאון בצינורות הלאטרליים. אם אחד מאיתנו היה נפצע – נחש מי – כל־כך רחוק, במרחק של שעות מה’אורְבּ'…”
“אבל זה לא קרה,” בראדלי קם ומתקרב ללוח השחמט. “משחק מרתק. לא שיחקתי זה שנים.”
מארה אוחזת בזרועו, מפנה אותו אליה גופה נוגע בגופו. לבושו הדק מנע בקושי את המגע הפיזי. “זה חייב להיות אותו האיש. מישהו רוצה שאני איהרג. והם לא יוותרו.”
בראדלי מתרכך. שרירי לחייו מתרופפים. שתי זרועות נשלחות לגעת בכתפיה. מקוריי ניתן להתעלם כאילו איננו נוכח. תיבת פלדה. רהיט. מקלט טלוויזיה. דומם. “לא היית צריכה לצאת החוצה במעבורת, מארה. הזהרתי אותך מפני הסכנה. רציתי להגן עלייך, לא עליהם. שמעי, אילו יצאת לסיבוב בכלכותה האפלה ולא היית חוזרת בחיים – מי היה אשם בזה?”
“אז תאשים אותי, לכל הרוחות,” המשיכה בנימת ניצחון. “אמרתי לך למה יצאתי.”
“כדי לפענח את חידת השדר,” אמר.
“כן.”
“ולא פתרת אותה.”
“לא, אבל אני אפתור.”
“אני משוכנע בכך.”
“אז תהיה משוכנע גם בזה: מישהו ב’אורְבּ' רוצה להרוג אותי.”
“אם זה נכון, הרי שעלייך מוטל להיזהר עד שהעניינים יחזרו למסלולם.”
“איזה מסלול? הבט, בראדלי…” היא מנופפת בידיה בזלזול לעבר החדר שבו שיחקנו כה הרבה מישחקים, “…אינני יכולה להישאר כאן, כלואה עם קוריי. לא אני צריכה להדאיג אותך. מצא את האיש הזה ועצור אותו.”
“ואם לא אמצא אותו? אני לא בלש. בני־מינך על כדור הארץ מאיימים ברגעים אלה ממש להרוג עשרה מיליון איש. בהשוואה אליהם, לחייך יש חשיבות משנית, מארה.”
“ההתקפות עלי התחילו לפני כן. אני לא אחראית לאלה מכדור־הארץ. ג’ק המרטש היה יצור אנושי. ג’סי ג’יימס היה אמריקאי. האם אתה רוצה שאני אאשים אותך במעשיהם?”
“אני עדיין חושב שאת צריכה להישאר כאן.” ידיו הארוכות, הבשרניות, נשלחו אל מארה הוא אחז בה קרוב אליו, עיניו נעוצות בה. “תני לי להרהר בעניין. אני שקוע כעת עד אוזניי בצרות, אבל אני יכול לעשות משהו. אם ההתקפה היתה מתוכננת, זה חייב היה להיות מישהו שידע כי את יוצאת, מישהו שהיה יכול לטפל במעבורת. אשאל את צובאטה למי הוא סיפר.”
“הוא הבטיח שלא יגלה לאיש.”
“תני לי לדבר איתו.”
מארה צחקה. “ולצמצם את רשימת החשודים שלך? מה היה בפעם הקודמת – כולם חוץ ממך ומקוריי. והפעם? שלוש מאות, מאתיים, רק חמישים? רק חמישים אנשים בשטח הסגור הזה רוצים במותי. אני מרגישה יותר טוב עכשיו, בראדלי. באמת.”
“אני חושב שיהיו פחות מחמישים, מארה.”
כאן קוריי מחליט לנתק את עצמו. זהו הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות על מנת לשמור על כושר התיפקוד שלו. בתוך התיבה שלה נעשה לעיתים קרובות כל־כך אפל כמו עכשיו. האור היה אחת התופעות שנשללו מקוריי מאז הולדתה. אחרים מדברים על התחושה הגסה של קרינת־חום על העור. פריחה עורית. אולי מארה מדברת, אולי בראדלי משיב. בתוך התיבה שלה היא חוזרת אל רגעי הולדתה הנקבית, וחיה מחדש את החוויה. הנשימה באה באיטיות. יבבה. בכי. צווחה. ביאה לעולם, חיים. הוא קורא אל הדולפינים שלו ושומע את קולותיהם. אחד מהם, בעל־חיים מבהיק חלקלק חולף דרך המים הכחולים, ואז מנתר לעבר השמש. עבור קוריי שום דבר לא זורח. (הוא) (היא) (זה) קוריי יוצא מכלל שימוש. קוריי?
מארה הסתכלה בדאגה אל התיבה הכהה הדוממת, חסרת־התנועה. “מה קרה?” שאלה את בראדלי, ולא בפעם הראשונה. “לא ייתכן שהוא מת.”
“אין לי מושג. עלינו רק לחכות ולראות.”
המדים הכחולים של נורה מאן היו מתוחים על גופה, מבליטים את עצמותיה אך רק מרמזים על בשרה. היא התכופפה ליד קוריי. היה משונה לראותה מוציאה סטטוסקופ מתיקה ומצמידה אותו אל דופן התיבה של קוריי. מארה הניחה את כף־ידה על פיה כדי שלא לצחקק. האם לקוריי היה בכלל לב?
לבסוף נפנתה הרופאה אליהם, מחזירה את כליה למקומם. “הוא חי,” היא אמרה. “אין לי מושג מה לא בסדר, אבל הוא לא מת.”
“את בטוחה?” שאלה מארה.
“ככל שאני יכולה. אני לא מומחית לתיבות פלדה. אף אחד מאיתנו אינו מומחה לזה. אבל גלי המוח הם חדים, ברורים, יותר חזקים אפילו מאלה הנרשמים תוך כדי שינה. הסימנים הגופניים האחרים, אלה שכנראה צריכים להיות לו, נראים אף הם נורמאלים. אם יש כאן משהו שאיננו בסדר מבחינה גופנית, אני לא מסוגלת לגלות מהו הדבר.”
“ואינך סבורה שעלינו לקרוא לרופא אחר?” אמר בראדלי.
“אתה יכול, אם אתה רוצה. אינני סבורה שיש בכך כדי להועיל. רק מי שמכיר את הדבר הזה מאז נוצר היה מועיל. המבנה כולו פשוט מוזר מדי. האם ראית אי פעם צילום רנטגן שלו?” היא הושיטה את ידה אל תיקה.
“לא, אין צורך.” נורה מאן היתה צעירה, יפה, כהה מאוד. בראדלי לא נראה כמי שנותן בה אמון. דעה קדומה של דורות? תמהה מארה. אלוהים, האם הוא מסוגל להרגיש כך גם כלפי? “מה את ממליצה?”
“להישאר איתו, כך נדמה לי. למקרה שמשהו יתרחש. אני יכולה לבוא כל – כמה שעות כדי לערוך בדיקות נוספות. אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר.”
“אני אשאר,” אמרה מארה. “זה חדרי. וחוץ מזה, כך גם בראדלי יבוא על סיפוקו.”
“ואת מרגישה טוב?” השאלה הביכה את מארה. מדוע האישה הזאת רוצה לדעת? “כן, אני בסדר.”
“שאלתי –” היא היתה נבוכה קצת – "משום שהייתי בעמדת הפיקוח כאשר התאונה קרתה.''
“אני זוכרת.”
“כן? אני יודעת שלא נפגשנו קודם.”
“רוב האנשים ב’אורְבּ' לא פגשו את מארה” אמר בראדלי.
“לשמחתם,” הוסיפה מארה בעוקצנות.
“הו, לא,” אמרה נורה מאן. “אל תחשבי כך. אינני יכולה לדבר בשמו של מישהו אחר, אבל אני הייתי מאוד סקרנית לפגוש בך. חשבי על זה – את יודעת כל כך הרבה. את יכולה לדבר אל כולם ביחד ואיש לא ישתעמם. אחת הבעיות ב’אורְבּ' היא שכל אחד כאן הוא מומחה למשהו, ויש רק מעטים כל־כך בכל מקצוע. קשה מאוד למצוא בן־שיחה. אי אפשר אפילו לנצל את מזג האוויר לצורך זה. אין כאן מזג אוויר.”
“נחמד מצידך,” אמרה מארה.
“זאת האמת. כולם ידעו על בואך, ואז הופעת – ומיד נעלמת. השקעת את כל־כולך ב’חידה' הזאת, איתם –” היא הצביעה על בראדלי בגניבה – “ובקושי ראינו אותך.”
“ייתכן שאוכל לשנות את הדברים,” אמרה מארה.
“הו, אנחנו נשמח. את שונה. כאן הכל נעשה חדגוני מדי.”
“למרות שהאנשים שלי מאיימים לפוצץ את כדור־הארץ?”
“זה לא את,” אמרה נורה מאן, בכנות. היה זה נעים לשמוע מילים שאינן עמוסות משמעויות־סתר.
“אינני יודעת מי, אם לא אני.”
“אלה יצורים כמוהו” היא הצביעה על קוריי השקט, חסר־התנועה. “את לא שונה בהרבה מאיתנו. את רק פקחית הרבה יותר.”
במשך היומיים שחלפו מאז השתתקותו המוזרה של קוריי, לא עזבה מארה את התחום השקט של חדרה הפרטי. היא החזירה את שפופרת הטלפון, נפנתה מהקיר ואמרת לקורט צובאטה: “בראדלי אומר שיבוא.”
“עכשיו?”
“כן.”
צובאטה חייך בהערצה. “יכולת לשכנע גם אותי. אבל…” הוא נגע בשירטוט החידה; הנייר היה מונח לידו על המיטה השניה. “אבל – האם באמת יש כאן משהו”
מארה חצתה את החדר והתיישבה, עוקפת בזהירות את קוריי.
“הסתכלתי על זה ככה. קורט. מה פירושה של כל החידה הזאת זוהי תקשורת, זהו זה. הם מדברים שפה אחת ואנחנו מדברים שפה אחרת. מי יכול להתאים יותר ממני לפתור את הבעיה? גם אני לא יודעת את השפה הזאת.”
“לי זה נשמע כמו אנגלית.”
“כן ולא. אין לי שום דבר נגדך, אבל אין כל אפשרות שאתה או אדם אחר יוכל להבין את דרך פעולתו הפנימית של המוח שלי. ואני עדיין רחוקה מלהשתוות במוזרותי לדבר כמו קוריי.”
“בגלל שאת אינטיליגנטית!”
“זה חלק מהעניין.”
"משום שאף פעם לא היו לך אב ואם?''
“זה שולי. לא, זה רק בגלל שאני שונה – זאת הדרך היחידה שבה אני מסוגלת לתאר את הדבר.” היא חייכה. “אם הייתי מסוגלת לתאר את זה טוב יותר, כי אז לא הייתה מתעוררת שום בעיה מן ההתחלה.”
בראדלי הגיע במהירות מפתיעה חריצי פניו כאילו העמיקו והתרחבו בימים האחרונים.
לראשונה מאז הכירה אותו, עמדה מארה על השפעות גילו המופלג של האיש המוזר הזה. הוא תמיד נראה כבן חמישים, לא יותר משישים; עכשיו נראה כבן מאה לפחות.
“לפני שיצאתי מהמשרד הגיעה הודעה נוספת. האולטימאטום הוארך שוב.”
“איזה אולטימאטום?” שאל צובאטה.
מצחו של בראדלי נקמט בכעס… “זה שהעמידו המאניפּים על כדור־הארץ – להשמיד עשרה מיליון איש.”
“הם לא יעשו את זה,” אמרה מארה, “אתה צדקת, בראדלי. זה בלוף.”
דבריה לא ניחמו אותו. הוא התיישב על הריצפה וצילו האפור של שולחן השחמט נפל עליו. לא היתה זאת תנוחה מרשימה; הוא נראה תשוש. “אם הייתי במקומם, זה לא היה בלוף.”
“היית מפוצץ את כל העולם כדי להציל את עצמך?” שאלה מארה, מופתעת.
“כן.” הוא הינהן בעצב. “כדי להציל את האנשים שלי.”
“טוב, זה לא יקרה.” קולה היה מהוסס. “אמרת שיהיה עיכוב.”
“נחכה ונראה.” הוא קם פתאום, בצורה מכאנית. “אבל ודאי לא קראת לי בשביל זה.”
“לא.” היא לקחה לידה את השירטוט. “בקשר לזה יש לי רעיון.” הוא הינהן. "זה מה שאמרת. ובכן, מהו?''
“אני –” היא ידעה שהדבר לא יספק אותו. “– אני עדיין לא רוצה לגלות לך, לא עכשיו. זה נבע ממשהו שקוריי סיפר לי עליו. קשור לדולפינים.”
“אני יודע די על דולפינים.”
“כן. אבל זו היתה רק ההתחלה.”
רק זיק קלוש של עניין חלף במהירות על פניו. היא שיערה שבראדלי עייף מכדי להתווכח, על רקע המצב הפוליטי הנוכחי. טום ראולינס עדיין רצה ליטול את הפיקוד מידי בראדלי. מוזר למדי, אבל ראולינס התגלה לא־אחת כאיש תקיף, כמי שמסוגל לשכנע. “קורט,” אמר בראדלי, “אתה יודע יותר על זה?”
“שום דבר. לא הייתי כאן כשהיא הגיעה לרעיון שלה.”
בראדלי הניד בראשו. “מארה, זה באמת לא ניראה לי כל־כך דחוף.”
“אבל זה לא הכל.” קולה עלה, ומארה נאבקה כדי לרסנו. “אני רוצה לבקש את רשותך. זה רעיון שלי. אני רוצה לנסות אותו. אנא, תן לי לצאת החוצה.”
''זה בלתי אפשרי," אמר בראדלי.
“האם אתה אומר זאת.” העיר צובאטה לפתע בתקיפות לא־אופיינית, “או ראולינס?”
מארה גילתה קצת יותר טאקט: “זה בהחלט חיוני, בראדלי.”
“לא, זה לא חיוני, אחרת היית מגלה לי. אם הייתי מעז להרשות לך לעזוב את החדר הזה, הם היו עושים בי לינץ' מייד לאחר פיטורי. כבר יצאת לשם פעם – עם קורט. זה לא עזר.”
“היא רוצה להרחיק לכת הפעם,” אמר צובאטה.
“אל יופיטר עצמו,” אמרה מארה. היא לקחה נשימה עמוקה, ואז הניחה למילים להתגלגל. “חדירה אל האטמוספרה.”
בראדלי הניד את ראשו בהפתעה. הוא הביט בצובאטה, לא במארה. “אחד מכם משוגע. מה אפשר למצוא שם שגישושית לא־מאוישת אינה יכולה למצוא?”
“חיים. חיים תבוניים.”
''את תישרפי לאפר, מארה."
“אז תן לי ללכת,” אמר צובאטה. “מארה חשובה. ה’אורְבּ' תיפגע אם היא תמות. אבל אותי אפשר להחליף. אתה יכול לסכן אותי.”
“לא לחינם.” בראדלי נשאר איתן בדעתו. “מארה לא הוכיחה לנו מדוע מותו של מישהו אכן נחוץ.”
“בגלל…” הימהום קטע את דבריה של מארה נשיפה. זימזום. קוריי התעורר לפתע לחיים. קולו טרטר: “אז תנו לי ללכת,” אמר.
בראדלי הסתובב חדות. ליבה של מארה הלם במהירות, מפרפר כציפור, מלא חשד.
“אתה יכול להרשות לי ללכת,” אמר קוריי, “מפני שחיי אינם חשובים לאיש. אני החפץ בתוך התיבה, איש־מתכת. אם אני לא אצליח במשימה, מי כן יצליח?”
“אני,” אמרה מארה.
“מישהו,” אמר צובאטה.
“לא.” בראדלי הינהן בהחלטה פתאומית. “קוריי צודק. זה חייב להיות הוא.”
5 🔗
בראדלי התרווח בכיסאו והחליט להניח לדברים להתרחש לפי קצבם.
הוא מתח את רגליו. משעין את משקל גופו על גבו. מזיק לעמוד־השידרה, נזכר. מרגו לנדאו, ביוכימאית, בת 68, בעלת כישרון מיוחד להחזיקו בו בתנוחה כזאת, רגליו כפופות בשדה־הכבידה המוחלש, שעה שהגיע לפורקן, היתה נוהגת להזכיר לו זאת, בלויית קינטור קליל.
מרגו היתה בדיוק מה שהיה נחוץ לו כדי לשמור על קשר עם עצמו. הוא היה בטוח שזאת הסיבה לכך שהיא הוצבה ב’אורְבּ'. הכל כאן היה מחושב. כשהיה איתה, היה הדבר דומה לכל אותם רגעים שבהם במקרה לחץ את אגודלו אל קצות אצבעותיו, חש את פעימות הדופק שלו עצמו, את הלמות הדם החמימה.
הוא הושיט ידו ונקש על מרקע־הצפיה שלו. אור כחול התפשט ורטט, עד שקפאה תמונה תלת־מימדית מאזור הציר של ה’אורב'. כתמים קטנים של אור ירוק, תפוז, אדום, צהוב – אנשים בחליפות חלל – הרכיבו מאיץ רקטי גדול במקומו. המאיצים יצרו צורת מחומש סביב המסגרת דמויית־העכביש של הרכב הנושא את קוריי, ‘אורורה’, חללית־גלישה חלקה ונוצצת.
בראדלי לחץ על כפתור להגדלת התמונה. הוא הבחין במארה על־פי המספר של חליפת־החלל שלה. לידה נעה קופסתו הגמלונית של קוריי. היא הראתה לו את רכב־המעבורת. כל דבר שיעסיק את קוריי, חשב בראדלי. והקופסה ניווטה את עצמה כהלכה, בלי עזרת ידיה האימהיות של מארה. דפנות המתכת נראו מוצקות ויציבות בתאורה הקשתית, יותר מוצקות מהאנשים הצבעוניים־נוצצים שמסביב. משהו השתנה בתפיסת הדברים של בראדלי; הוא תהה מהו הדבר. הוא הסתכל בקוריי, המתמרן עצמו בזריזות אל גחונה של המעבורת. מארה השתרכה בעקבותיו. הפנים ריחפו אחורה וקדימה לאורך המבנה המתכתי, כשני חסרי־חוליות הנסחפים בגלי ים של ריק. אולם אחד מהם היה שם כבן־בית, והשני לא היה בבחינת מטרה מושכת לעין־אנוש.
בראדלי נאנח, שואל את עצמו מדוע לא הבחין בדברים קודם לכן. הנסתר מן העין הוא תמיד המכאיב ביותר. מבוכות, דמיונות־שווא, תעתועים, מפגעים – מחשבות נפתלות התרוצצו במוחו.
הוא איגרף את כף ידו בחוזקה בלי לחשוב על כך. זרם קר וחד של כאב עבר בידו. הכאב פעם במהירות, חולף מאצבעותיו ועד שרירי זרועו. רקמת שרירים זקנה ועייפה, זועקת מכאב. ובראדלי נאבק בו מנסה להתעלם. מזכיר לעצמו לספר על הדבר לרופאי החללית, אבל – רק אם הם יפנו אליו. יש לו דברים לענות בהם כאן, והרגע שציפה לו מתקרב. עכשיו הוא לא רצה שום מחול שדים רפואי.
בראדלי שפשף בפיזור־נפש את זויות עיניו הדומעות, וחשב על קוריי. הוא ידע כי הוא נוהג לעצום למחצה את עיניו כאשר חשב, ולהתיר ללחייו להיתלות ברפיון. הריכוז גרם לו להתעלם מנוכחותם של אחרים, דבר שהיה מועיל לפעמים. הוא יצר את הרושם כי הוא איננו יותר מאדם זקן, המנמנם תוך כדי הויכוח, וזה היה מקהה את התנגדותם של יריביו ומפחית את זהירותם כלפיו. את התעלול הזה למד לפני עשרות שנים, והוא תמיד הוכיח את עצמו. אבל כרגע לא היה איש שיכול היה לראותו, והוא התרכז כל־כולו בקוריי ובשליחותו.
הירידה אל תוך האטמוספירה היתה חיונית; כל אחד ידע זאת מזה זמן רב. מערכות ניווט אוטומאטיות לא היו מתאימות לרוחות הסערה העל קוליות שנשבו בחגורות האטמוספירה של צדק. שליטה־מרחוק בעזרת קשר־רדיו מה’אוְרבּ' היתה בלתי אפשרית. משך העיכוב של אותות־הרדיו היה עלול להוציא את הרכב לחלוטין מכלל שליטה. וקוריי רצה ללכת, השתוקק להקרבה העצמית, בניגוד לכל אדם באורְבּ'. ואולי היה טוב יותר לאיש המכונה שיילך עתה, שיצלול במעמקי אוקיינוס הגאז. מוטב כך.
בראדלי היה שלם עם החלטתו להניח לקוריי לצאת. כעת, משנפלה ההכרעה, נינוח ולגם מספל הקפה. מה שראה מול עיניו הצטרף למחול מחושב, לתערובת מעופפת של אנשים מוכשרים, יחידים במינם. כל ה’אורְבּ' היתה כעכוז מעכס של פרימדונות. הוא היה זקוק לחודשים כדי ללמוד כיצד לשלוט באנשים האלה ולהנהיג, וזה לא היה קל. בתחילה היה מדוכא, משום שהוא נעדר הופעה מרשימה של סמכותיות. אבל ייתכן שלא היה לכך כל קשר עם מָתת המנהיגות. הרי אי אפשר לצוות על אדם שיהגה רעיון חדש.
קליק. מראה מקרוב של חללית־גלישה מבהיקה. אנשים מחברים כבלים אל החרטום.
קליק. מעגן הרכבות. גברים ונשים נעים במהירות וביעילות. בראדלי הגביר את הקול ויכול היה לשמוע שפות אחדות שבהן השתמשו בני־האדם באזורים שונים של המעגן. אך המילים היו לגביו פחות חשובות מן הצלילים.
קליק. שידור וידאו מכדור־הארץ. בידור לאלה שמחוץ לתפקיד. שני גברים התוכחו בלהט, בתנועות ידיים, בקריאות רמות. גלים התפתלו בקצף הלבן שמאחוריהם. המישפטים שלהם היו מלאי סלנג. בראדלי לא יכול היה לעקוב אחרי ההיגיון שלהם.
קליק.מצלמת יד הציצה לתוך יער עבות של מעגלים מודפסים. מלקחיים ארוכים קורעים חוט ומַפנים אותו אל מול האור האדום.
“הנה, כאן צריך מעגל־גיבוי נוסף.”
כפתור ירוק היבהב על לוח־שולחנו. הוא עבר לערוץ הפנימי ומצא עצמו מול פניו של ראולינס. פניו החלקות של האיש היו חתוכות לקווים.
“אחד האנשים שלי העיר את תשומת ליבי בנוגע למשהו!” פלט ראולינס. “קוריי עומד ליטול את הפיקוד על חללית־הגלישה?”
“כמובן. הוא חייב.”
“אני מתכוון לכך שהוא יעשה זאת כשהוא עדיין קרוב אלינו.”
“כן. זה יועיל לו. הוא זקוק לכל רגע של אימונים.” קולו של בראדלי היה חסר גוון.
“ומה אם הוא יפעיל אותה נגדנו?”
“איך?”
“יפיל את עצמו על ‘אורְבּ’, אלא מה?”
“לא נראה לי. זאת לא המוטיבאציה של קוריי. אולי הוא מסוכן, אבל לא לנו.”
“זה נשמע לי כמו זיבולי מוח. מניין לך מהי המוטיבאציה של דבר כזה?”
“אינני יודע בוודאות. אני חייב להרגיש את הדרך שבה הוא פועל.”
“זאת שיטה משונה מאוד לנהל מעבדה.”
בראדלי עצר עצמו מלומר לראולינס שהוא נוהג כך כלפי כולם. למעשה, זאת היתה הדרך היחידה לנהל את המעבדה הזאת. “אתה לא עומד לעשות שום דבר, אם כן?”
בראדלי חייך, מקווה שזה יספיק לראולינס. הוא הצטער על שאיננו מסוגל להתמיד בשתיקה ממושכת, ולבסוף אמר: “אין צורך. אל תדאג.”
“אני משער שאתה יודע כי מארה שתלה קו־תקשורת חבוי?”
בראדלי הניד בראשו לשלילה. “זה שייך למחלקה שלך.”
“ועוד איך. ואחד האנשים שלי גילה את זה עכשיו, וניתק. מארה חדרה אל אחד הערוצים הטלמטריים. מצאנו את זה מחובר הישר אל החדר שלה. ויש חיבור נוסף לרדיו שבחליפתה.”
“אז היא היתה יכולה לדבר ישירות עם קוריי, בלי לעבור דרך הפיקוח?”
“כן. מייד ננתק גם את זה. אני אומר לך.”
“בסדר.”
“אני לא רוצה שהם ידברו ביניהם בלי שנוכל לשמוע מה הם אומרים,” הוסיף ראולינס בנימת־חשאיות החלטית.
בראדלי הבין את התכסיס של ראולינס. אם הוא לא יאמר דבר, יתפרש העניין כאילו הוא הסכים לחלק את העולם. לפי השקפתו של ראולינס: מארה וקוריי מצד אחד של קו לא נראה, בראדלי וראולינס וכל האחרים מצידו השני. בתוך הקבוצה ומחוץ לקבוצה; האשליות הישנות.
בכל זאת, ראולינס ודומיו היו עדיין מועילים. עצם נוכחותם, יותר מכל דבר אחר, דחפה את מארה לפעול. ואולי גם את קוריי.
“אתה תמיד יכול להצדיק את ניתוקו של קו בלתי מורשה.” אמר בראדלי בליאות. “ככל שזה נוגע לי, מדובר רק בזה.” כן, זו תגובה מספקת. הצדקת פעולה, לא תמיכה פומבית. ראולינס ימשיך להיות תלוי על בלימה, תוהה בליבו אם בראדלי יתן לו גיבוי למהלך נועז יותר נגד קוריי ומארה, בהזדמנות כלשהי בעתיד. מצד שני, עקשנותו של ראולינס תפעפע איכשהו אל מארה, ותמריץ את חריפותה עוד יותר. שיווי המשקל הדינאמי בין השניים יימשך, כשהאחד מניע את משנהו.
בראדלי מלמל ברכת פרידה לראולינס וניתק. הוא היה זקוק לזמן כדי לחשוב, כדי לסכם את כל המשתנים לשלמות מתואמת אחת: ראולינס, שעדיין שגה בדמיונותיו באשר למאניפּים, הכבול בעבותות לכדור־הארץ. ואנס, שנון אבל חם־מזג. מארה וקוריי והחדשות מכדור־הארץ. צובאטה. מרגו, הדואגת לתאוותי המתעמעמת, אך מתמדת.
כולם היו חשובים, כולם השתבצו במשוואה, באברים שבסוגריים. האירועים עצמם היו מקדמי האברים, וחשיבותם קבעה את מעריכי החזקות. אך רוב ההתרחשויות בחללית לא היו ניתנים לניתוח, ולא נשלטו על־ידי דינמיקה חלקה ומדוייקת. על כן היה עליו לנהוג על פי רגש, אינסטינקט, ולפעמים אפילו קפריזה.
ומי יכול היה לסמוך על כושר השיפוט שלו במקום כזה? – מסדרונות לבנים, יבשים, מנוכרים לכל נוף אנושי. בראדלי התגעגע לעתים ללטיפת רוח־ים על פניו, כפי שלא נכסף מעודו למשהו. לרגעים היה שונא את ‘אורְבּ’, המקום הזה שנעשה בידי האדם לבדו, חלול, מנוגד לטבע. רגעים כאלה היו נסוגים לבסוף, נמוגים, נעלמים. אבל הוא ידע כי לא יוכל להישאר כאן לעולם. או שהמשימה תגיע לידי סיום כזה או אחר. או – הוא ידע זאת היטב – הוא ימאס בה.
קליק. שורות של נתונים רצו על המרקע כמו גשם. לעיניו של בראדלי המספרים ניתרו, נעו, סיפרו סיפורים חדשים.
קליק. “– לבדוק תיקונים. בזמן אמיתי זה נותן –”
קליק. מיבזק חדשות מכדור־הארץ. עוד מטר של פרטים.
בראדלי בחש את הקפה, עיניו תרות אחר העיקר בחדשות. הנוזל הכהה בספל התערבל וגעש.
קליק. אישה צעירה טיפלה במארז של חיישנים ביולוגיים. דמויות בחליפות ניצב לידה כדי לשאת את המתקן למקומו.
קליק. השמש חגה, פוערת חור חד ולוהט בחלל שסביבה.
קליק. כוכב־הלכת צדק, תלוי לו למטה.
קליק. קליק. קליק.
לאחר ששוחררה, גלשה הציפור לאיטה כלפי מעלה. המכסה המסתובב הוסט הצידה, ועתה יכלו המצלמות להשקיף מבעד לפתח שנפער, אל החלל החופשי, על כוכביו החגים במעגל.
“את לא שואלת את עצמך אם הוא יצליח לחזור?” שאל בראדלי את מארה. הוא חיכה שהיא תאמר משהו, שתגיב בצורה כלשהי על לכתו של קוריי, אבל היא לא עשתה דבר, חוץ מאשר לשרבט משהו על פיסת נייר.
ייאני חושבת שסיכוייו טובים," אמרה. דעתה מפוזרת. סביבם עלו רחשי מרכז הפיקוח. בחדר היה אור אדמדם עמום. אנשי־הצוות עקבו במרקעיהם אחרי יציאתה האיטית של ‘אורורה’.
“מה את עושה?” שאל בראדלי.
“אנטיקריפטוגראפיה,” אמרה מארה. “מופעלת על החידה. מדוע אתה שואל? אתה חושב שזה לא בסדר מצידי להתעלם מצאתו של קוריי?”
“לא, אבל…”
“הרשה לי להציג בפניך בעיה. משהו שיבדר אותך.” היא רשמה מיספרים על הדף: 7/6/3/2/10/5/4/1. “בעיה לתלמיד: מה החוקיות בשורת המספרים?”
בראדלי הידק את שפתיו. “איבדתי את כל הכושר האינטלקטואלי שלי לפני שנים.”
“איש לא פתר זאת עד עכשיו. אפילו ואנס לא הצליח. הנקודה היא שאלה מספרים, אבל הם לא מסודרים בצורה הקשורה לאריתמטיקה. אתה חייב להינתק מן ההקשר הנורמאלי כדי להבין זאת.”
“אחד, ארבע, חמש, עשר, שניים – הו, אני רואה. סדר אלפביתי.”
“נכון!” מארה נראתה שבעת־רצון בצורה מוזרה. “כך אני מנסה לחשוב. לצאת מן ההקשרים המקובלים.”
בראדלי שם לב שואנס עומד לידו. הוא לא ידע כמה זמן הוא היה שם. “גילית את זה הרבה יותר ממני,” אמר ואנס. “לי זה לקח יותר משתי דקות.”
האיש הצעיר. הוא הכיר את תיקו של ואנס וידע כי זהו טיפוס הנער המסור לעבודתו, מטרה טבעית לקינטוריה של מארה. הגנתו היחידה של ואנס היתה הבלגה ואמונה כי לבסוף יצליח לעמוד בעצמו על תוכנו של השדר.
בראדלי חייך שוב וסיפר בדיחה קצרה. הם צחקו. המקום, בדרך כלל, לא היה עליז במיוחד. בראדלי סימן להם שימשיכו בעבודתם. הוא חש כי המתח הדינמי שרצה בו אכן נותן את אותותיו, וכי הכוחות הגלומים במארה, בואנס ובאחרים יוכיחו את עצמם בסופו של דבר. אחד מן השניים יפתור ככל הנראה את החידה, והוא היה כמעט בטוח שזה לא יהיה ואנס היציב, קר־הרוח והשש לתחרות.
6 🔗
חרף התנהגותה הקלילה, המשוחררת כביכול, בראדלי שם לב שמארה אינה מסוגלת להתרחק יותר מדי ממרכז הפיקוח. ככל שהאליפסה המוארכת של ‘אורורה’ התקרבה לעבר יופיטר, היא התעכבה זמן רב יותר ויותר ליד המרקע הראשי. החדר המה פעילות. בראדלי נח. הכבידה היתה חזקה יותר כאן. זה, יותר מכל דבר אחר, הזכיר לו כי השיבה לכדור־הארץ תהיה מכאיבה, אולי בלתי אפשרית. בכדור־הארץ היו אנשים זקנים ממנו, אבל כעת הם היו כלואים במיכלי טבילה, מוחזקים בחיים רק בזכות עושרם המופלג. הוא יכול להתפרנס בכבוד על הירח, והממשלה תעשה כל שביכולתה לסייע לו – הוא היה עדיין דמות נערצת שם – אבל יהיה בכך משום כירסום בכל מה שיש לו כבר. כאן הוא חי במרכז העניינים. כאן היה לו מקום. כאן היה לו סיכוי שיוכל עדיין למלא איזה תפקיד. משניתן היה להאריך חיי אנוש עד כדי כך, היה צורך לקבוע מחדש את סדרי החברה. הוא היה הראשון בעדה גדלה והולכת של אנשים זקנים עד מאוד. ייתכן שדרכי הזיקנה ישלטו, בסופו של דבר, באנושות.
מישהו נגע במרפקו. “הודעה בעלת קדימות עליונה בקו התקשורת מכדור הארץ, אדוני.”
“מסור לי תמצית.”
“זה חייב להיות אישי, אדוני.” האיש היה קורקטי, פעל כהלכה, ולא רצה לקחת על עצמו שום סיכון.
בראדלי העיף מבט ב’אורורה' המתרחקת. “אני אשאר כאן עוד רגעים אחדים.”
מארה התקרבה אליו, כאילו במיקרה. “משהו חדש?”
פניה היו חסרות הבעה, ובראדלי ידע כי משהו לא היה כשורה.
“לא,” אמר ויצא את המקום.
ראולינס חיכה לו כבר כשבראדלי חזר למשרדו. הוא השתיק את האיש בתנועת־יד וישב לקרוא בהודעה המפוענחת. היא היתה פשוטה ומקוטעת.
חוליות של מתנקשים על פני כדור־הארץ פשטו בהפתעה על רוב ה’מאניפּים'. הוקמה ועדת חירום מיוחדת. הם חישבו את הסיכון ומצאו שראוי להמר עליו.
ההתקפות היו מוצלחות ביותר, ואפילו אותם ‘מאניפּים’ שעלה בידם להימלט לא הפעילו את כלי־הנשק הגרעיניים שלהם. אחדים מהם פתחו במנוסה. אחרים פשוט הסתתרו במחסותיהם, וציפו לראות כיצד יפול דבר. אף עיר אחת לא פוצצה.
ההודעות הרשמיות עסקו בכך בפירוט רב, וכינו את איומי ה’מאניפּים' בשם ‘פרובוקציה בוגדנית’. חייך. הוא זכר היטב כיצד המועצה כולה חששה ודאגה רק לפני ימים אחרים.
אבל זה לא היה הכל. כנספח לדיווח החדשותי היו הוראות פעולה, מנוסחות בלשון הבירוקרטית הקשוחה שאותה התקשה להבין במלואה, כתמיד. הם רצו שבראדלי ינהג כמותם – יהרוג את כל המאניפּים שבשירותו, מוקדם ככל האפשר. בלא כל אזהרות. לדווח מייד עם מילוי ההוראה.
“אקרא להם.”
קולו של ראולינס היה מהוסס וזהיר. הוא הידק את כפות ידיו הגרמיות, בראדלי יכול היה לראות את שרירי זרועותיו תופחים קלות.
בראדלי נשען אחורה, נינוח במלוא ההנאה מכוח־המשיכה הנמוך. הוא שילב את ידיו על חולצת העבודה הכחולה שלו וסקר את ראולינס למשך רגע ארוך. הוא לא חיבב הפגנות של סמכותיות, ולכן לא פתח מייד בפקודות. מבטו היה יעיל למדי: עיניו של ראולינס הופנו הצידה. ואחר כך החלו אצבעותיו לרטט בעצבנות על מסעד הכיסא.
“אני לא מתכוון לעשות את זה, אתה יודע.” אמר בראדלי. “ואי־אפשר להשיג את קוריי בלאו־הכי.”
“מארה, אם כן. תודה לאל שמיפלצת הפלדה הסתלקה מכאן.”
בראדלי הניח למשפטו של ראולינס להתגלגל באוויר רגע ארוך.
“לא. מארה אינה מסוכנת.”
"מה?! קיבלת הוראה מפורשת ל…''
''אני מחליט מה הן פקודותי."
“אתה ממזר קשה־תפיסה. הנערה הזאת…”
בראדלי התעלם מהתפרצותו של ראולינס. היא לא היתה ראויה לתגובה, ואם יצהיר משהו נוסף רק יחמיר את יחסיו עם ראולינס. הוא היה זקוק להפרדה פסיכולוגית מהאי הקטן והסוער הזה. שוב התערער מאזן הכוחות על ‘אורְבּ’, והופיעו וקטורים חדשים.
כאשר ראולינס השתתק כדי לנשום, אמר לו בראדלי, בפשטות: “אנא, צא מכאן.”
פניו של ראולינס התכווצו, בהבליטם את גידי צווארו המתוחים.
“אתה בקשר איתם, מה?” לחש ארסית. ''אתה אמרת להם להרכיב את קו התקשורת הנוסף בין מארה ו’אורורה'. אתה…"
“לא, לא עשיתי זאת. ואני מופתע לשמוע כי אתה חושב שהוא מנותק.”
''אבל ניתקנו את זה. אנשַי –"
“זאת היתה הטעייה, כנראה. היא ידעה כי תגלה את הקו בעת הבדיקה השגרתית. אם היא באמת רצתה לדבר עם קוריי, אני משוכנע כי השניים קבעו להם תיקשורת מוסווה כהלכה.”
“אז אנחנו נהרוס גם את הדבר הארור הזה.”
בראדלי ידע כי לראולינס יש עכשיו מטרה ברורה, ורק הזמן יעביר את ה’אורְבּ' לידיו. אחרי שבראדלי לא ציית להוראה מכדור־הארץ, יימצאו שם מספיק אנשים שיאלצוהו לבסוף לוותר על מישרתו. אבל שם דבר לא יכול היה להיעשות עד שובה של ‘אורורה’. אולם כאשר לצוות יהיה זמן…
בראדלי החליט לנטרל את חפזונו של ראולינס. הוא התרווח בכיסאו, נאנח בקול והניח לפניו להחוויר; הוא ליקק את שפתיו, כמנהגו, במקום שבו החום הפך לוורוד.
הוא הניח לפיו להיפתח קמעה וראשו רעד.
“טוב, טוב, כל דבר בזמנו, אני בטוח. דבר, לא עקבתי בדיוק אחרי כל מה שאמרת.” שפתיו השמיעו קול מציצה. “מוזר, נהגנו לומר כי הלשון הוא השריר היחיד שאיננו מתעייף לעולם.”
הוא הסתכל על סביבו, ממצמץ, בלתי מרוכז לכאורה. ראולינס חייך בעליונות, חושב כי איש איננו רואה אותו. המשפט האחרון, – כל־כך מתאים לאיש זקן – שנאמר בנחת, הספיק. ראולינס ימתין עד לשובה של ‘אורורה’. ככלות הכל, ניתן להוציא מכלל־שימוש בנקל שבר־כלי כמו בראדלי. לא היה צורך לבזבז הון פוליטי.
“אני עדיין סבור…” אמר ראולינס, בוחר בקפידה את המילים.
אור אדום נדלק על השולחן. בראדלי גחן קדימה בתנועה שברירית של איש זקן, וקיבל את ההודעה. זה היה צובאטה. “מארה יצאה.” הוא אמר בחטף. “היא עזבה את תא־האוויר לפני עשרים דקות. היא כבר בחוץ עכשיו.”
“מה?” ראולינס קפץ על רגליו.
“אל תשלח אף אחד אחריה,” אמר בראדלי בחיפזון. “ברור?”
“אם הכלבה הזאת…” ראולינס היכה באגרופו על השולחן.
בראדלי הביט בו מהורהר. “את זה לא ניחשתי,” אמר. “לא תיארתי לעצמי שהם כל כך טובים.”
“מה? לא ניחשת מה?”
“קו תקשורת נוסף אל ‘אורורה’ היה ברור מאליו. אבל עכשיו ברור מדוע מארה יצאה החוצה. היא נמלטת מתחום השגתנו בצורה הטובה ביותר. ופירוש הדבר הוא שהיא וקוריי מאזינים לקו הצופן שלנו עם כדור הארץ.” לראשונה מאז תחילתם של אירועים אלה, חש בראדלי רטט של פחד עובר בכל גופו.
בעוד חללית־הגלישה עושה את דרכה מארה מזמזמת אליי בקו השני, הפעיל עדיין. אני שומע את המהומות מכדור־הארץ: נקודה נוספת על ההמשכה האנליטית של האבולוציה החייתית שלהם. קוריי אינו טורח אפילו לכוון את המערכת האופטית שלו ולהסתכל בכדור־הארץ הסוער. עכשיו מוגן מפניהם, נשאב אל שדה־גרביטציה אחר. וכך הוא מתכנס, בצורה משיקית.
החדירה מתחילה. השדר של מארה חוצה את קוריי והוא נושא שתי שיחות בו־זמנית. ה’אורְבּ' רוצה לדעת פרטים מדוייקים על הכניסה; הוא משתף אותם באוקטאבות המנגנות של האטמוספרה, המתנשאות מחוץ למעטפתה של ‘אורורה’. מארה רוצה לשמוע יותר; היא רוצה לדעת מה חושב קוריי על ענייני המטרות האנושיות.
הוא חושב, מתחיל לדבר, ואז התאוצה מכה בו בעוצמת־פתע של שלושים ג’י. העולם מאיט. ארוז בתיבתו, כבול במעגלים צפופים, בתוך סיליקון וגרמנוים בני אלמוות, מסוגל קוריי לעמוד בכל תאוצה. קוריי, המנוע הלח והחמים, נדחס, יודע מכאוב.
הזרועות העכבישיות נופלות. מגן החום מתאדם וזוהר. ה’אורורה' חורקת כעץ ממורק. ואני מבתר את שמי המימן בדיוק פולינומי. ואני חושב על מארה.
יש תמונות אחרות שלה ש(אני) זוכר. משהו על עקמומיות עכוזיה והדרך שבה הם מצטלבים עם ירכיה בלכתה, גוזרים את האוויר כמספריים. יש כאן משהו שקוריי איננו מסוגל לפתור. אבל מארה שונה מהאחרים, ומשהו בצורה שבה היא מטה את ראשה אחורה, משהו בשיערה הגולש, המתולתל והרך, אומר לי שהיא כמוני ושהיא מבינה והיא מגרה את הצד הפנימי של הדחף הדנטריטי. יחדיו אנו רואים את האנושיים. ישנם רגעים שבהם האור קורן בהירות דרך היצורים האלה, ואני יכול לראות מה הם עושים, אפילו אם הם עצמם אינם מודעים למעשיהם.
זה כל־כך פשוט. אחרי שקראת את ספרי האנתרופולוגיה, ראית את הנתונים מאפריקה ומאסיה, עמדת על הדרך שבה הם התפתחו, משבטים עד ערים. הם פועלים כקבוצה, ומודעים תמיד למה שצפוי. אני איש־המתכת היחיד. הם אומרים כי טעם המתכת בפה הוא תחושת העדרות של הטעמים האחרים, אבל אני יודע שזה לא כך. אחד המדריכים שלי אמר לי פעם, אחרי שהיה אצל רופא שיניים – הוא ודאי התלוצץ – כי טעם סגסוגת הזהב והכסף הוא כטעם שחש קוריי. אבל מזון זורם דרך עורקי הכחולים; אני לא מרגיש אותו. לי אין שיניים טוחנות שיש לשים עליהן כתרים, ואין לי צורך בגשרים בחללים שבהם שיניהם מזדקרים כהרים. אפילו מארה, כן, שעיקמה את אפה כאשר ראתה אותי בפעם הראשונה – כה מוזר, כה מוזר, קופסה מדברת…
מגן החום מאדים וקוריי פוקד עליו למות. הגיצים נופלים לאחור. ישויות אוטומאטיות זעירות. ברעד המפרפר בכל מעגלַי אני מרגיש כיצד מצנח העגינה הראשון נפרס. נפילתי מואטת. הטלמטריה מה’אורְבּ' מאשרת שאני נמצא בתוך שכבת המימן הטהור, והעדשות שלי רואות עתה את קנוקנות האמוניה הפנינית הרוחשות מתחתי. השמיכה האינסופית הזאת עוטפת ובולעת אותי. עובר דרך שכבת האינגרסול, מקום שעד כה רק גישושיות אידיוטיות באו אליו. אני מנווט. אני גולש.
אני מפלס נתיב דרך גבישי הקרח, בעומק של שלוש מאות קילומטרים. הידרוסולפיד האמוניה. טומפ – והמצנח השני נפרס מאחור, פרח לבן המאיט אותי תוך שהוא מתנפח לחצי כדור שגודלו כשל ה’אורְבּ'. אני נופל במהירות של קילומטר לדקה.
מארה מאותתת לי כי היא נמצאת במעבורת. הקשר תקין. היא משתחררת מה’אורבּ'. היא בטוחה שם, אני צומח כאן. היא אומרת שתוכל להישאר שם ימים, לא יותר, כי אין די מזון. אבל שם היא יכולה לחשוב והיא תוכל לשמוע אותי באמצעות הממסר החשאי שלנו, הממוקם על פיסגת המכסה המסתובב.
הכל מתכנס. אלפא ליברה ממתין.
“ברור שאני מחוץ ל’אוֹרְבּ'; מדוע לא?” אמרה מארה בקלילות. אבל בראדלי קלט את הנימה הנסתרת שמאחורי המילים. “עת לעבוד. עת לחשוב. עלי לנצל את הזמן מבלי להיות מוטרדת על ידי ראולינס ודומיו.”
“הוצאתי אותו מהעניין לפי שעה,” אמר בראדלי.
“הבלים, בראדלי. אתה יודע, מכאן אני רואה היטב את הסיבוב של ה’אורב' סביב עצמה. מרשים, אם אתה לא יודע מה מתרחש בפנים…”
“הסערות מתחזקות. סכנת הקרינה –”
“סכנה קצת יותר קטנה הזאת של סכין בגב על ה’אוֹרְבּ', הייתי אומרת.”
“יש רק מעטים שמפניהם את צריכה לחשוש.”
“מעטים? כמה זה? הספקתי לקרוא קצת בחיי, בראדלי. האם אתה יודע שמספרן הבסיסי של יחידות שיצור אנוש מסוגל לתפוס בבת אחת הינו מוגבל לארבע? אנחנו יודעים מייד אחד, או שנים או שלוש או ארבע, אבל כשזה מגיע לחמש – אנחנו מפצלים את זה לארבע ועוד אחת, שתיים ועוד שלוש. אין לנו תפיסה מיידית של מספרים גדולים יותר. עלינו להמירם באריתמטיקה. מה היה כל כך מיוחד במספר ארבע במהלך ההתפתחות שלנו?”
בראדלי חש בקרבו בניצוץ פתאומי של הבנה. היא הקדישה זמן רב למחשבה, לא רק נמלטה מסכנות. יתכן שהצטלבות הכוחות המכוונת שביקש תתרחש עוד. “טוב, הדברים חייבים להיגמר באיזה מקום. הרי אין זה הגיוני שאיזה בעל חיים יתפוס באופן אינטואיטיבי מספר כמו 1564. זה מייגע.”
“תשובה שמרנית למדי. אולי אמיתית. אבל…”
“בראדלי,” נשמע קולו הצורמני של ראולינס, "האם כך אתה מתכוון לשלוט במצב חירום?''
“לעזאזל. רד מהקו הזה.”
“היא יכולה להפעיל את המערכת האוטומאטית ולכוונה למסלול התנגשות עם ה’אורב'.”
'כן. הדבר אפשרי. באיזה מפלס ובאיזה גיזרה אתה נמצא?''
“אני… א־17.”
“מצויין. אתה אחראי על פינוי כל מפלס א'. עשה זאת מייד. קח את כל האנשים הפנויים שתמצא, והבטח את האיזור הזה.”
“אני לא –”
“פעל!”
נשמע קליק, ואחריו באה שתיקה. “זה היה מהלך מבריק למדי.” אמרה מארה.
“אני לא חושב שראולינס מסוגל לפעול ולחשוב באותו זמן,” אמר בראדלי, עייף לפתע.
“יש לך מספיק אוויר? היית צריכה לעזוב במהירות, ככל הנראה –”
“יש לי.”
“אשלח אלייך את צובאטה עם מעט מצרכים. הייתי מציע לך להתקרב אל ה’אוֹרְבּ' ולהשתמש בו כמסך־קרינה חלקי.”
“אתה ממש אמא דאגנית, מה?”
“בדיוק.”
אני גולש מול זרם חום גובר ומפעיל סילוני־תיקון שמאלה, מתקן, מתקן. מעל ה’אורורה' מרחף בלון המימן הלוהט שבעזרתו אנחנו ממשיכים לצוף ניזון מפרקולטור־היתוך. מערבולות מסתחררות סביבי, מספרי מאך עולים ויורדים באופן סטוכסטי. הכל תואם את חיזויין של הסימולציות. אני חש בנוח, עטוף בחום, ממתין. הידרוסולפיד האמוניה נעשה דליל יותר, והחיישנים הלחים שלי מתחילים לגלות קרח־מים בין העננים המתערבלים.
מכ"ם אינפרא־אדום בוחן את האטמוספרה שמתחתי, ומחזיר אלי תהודות מוזרות. זה נראה כמו ניצוצות של אור שמתרחבות, נמוגות, ואז משנות צורה. באטמוספרת המימן־הליום נראה בחדות ובבירור כל גוש עננים רחוק, מאדים בגחונו.
קוריי מעוניין להמשיך ליפול. כור ההיתוך הגרעיני משתתק, הבלון שמעלי מתקרר ואני צונח מטה במהירות קבועה. אני מחליק עם שיפועי רוחות צדק. הכמוסה מתנדנדת קלות, כעריסת־תינוק, בחיקה של אם־הפלנטות. המיכשור שלי מטה אוזן להמיית המערבולות, דוגם, מודד ומזרים נתונים גולמיים אל ה’אוֹרְבּ', כאילו אני לב ענקי, המשאיב מסר דרך איזה גוף כביר.
תכולת המים שסביבנו עולה והולכת. (הוא) (זה) מרגיש בלחץ מתמיד מלמטה, כככל שתחתיתו מתחממת. המים שופעים יותר ויותר. אני לועס את האוויר. כאן השמש עמומה, ואני רואה באמצעות אינפרה־אדום, מסתנוור מדי־פעם מהבזקי ברקים. ה’אוֹרְבּ' אומר לי כי הסופות נמשכות, ואני רושם הפרעות מגנטיות באורכי־גל רבים. שלג של אמוניה נפל עלי ומתאדה בלחישה. אבל לגבי החיישנים שלי אין ‘למעלה’ או ‘למטה’; אני תלוי. הסופה גוררת אותי מערבה במהירות של שלוש מאות קילומטר לשעה. אני חש (לראשונה) פעימות בערוץ 107. המיה אינפרה־סונית רבת־עוצמה עוברת בי. היא עולה יורדת, מתייצבת ואחר־כך מצפצפת, סוטה הצידה ונעלמת. אני מגיב, מפרק לגורמים, מנתח. התמרת־פוריה מראָה חָלָקות שנעלמה מאוזני. התדירויות נמסות זו בזו. ההרמוניות מעפילות, נופלות, מתערבבות לרפסודיה גואה. אין שום קודה – הכל חדל בבת־אחת. אני משחרר בחון־רובוט. הוא מתגלגל אל תוך הרוחות הלוהטות. בנופלו הוא מחליק הצידה ומספק לי מרחק זוויתי טוב. בעזרת שני מיקרופונים אני מודד חיש־מהר את פיגור הפאזה ומאתר את המקור – כעשרים קילומטר מתחתי. חם מאוד שם, אבל אולי אוכל להתקרב לאיזור.
קוריי מדומם את מנוע ההיתוך הגרעיני שלו. הוא מוציא קצת מימן חם מהבלון שמעליו, והגונדולה מתחילה לשקוע. הוא מאזין בדריכות. ה’אורְבּ' תובע בתוקף פרטים וקוריי מזדרז לשדר תלי־תלים של נתונים.
צליל ההמיה הגבוה נשמע שוב. קוריי שותק לגמרי ומניח לתווים לרטט דרכו.
משב סוחף את קוריי הצידה, וכבלי הגונדולה נרעדים, נמתחים בחוזקה. אני יורה סילוני כיוון ומתייצב.
אני מרקד בזריזות. קל, גמיש וצעיר, אני גולש.
אחרי שהבעיה חולפת. מפנה קוריי את כל תשומת ליבו לסלסולי הצלילים המוזרים. הם חוזרים, חזקים יותר מאשר קודם לכן. אך גם בהיותו שקוע באותם ריטוטים אקוסטיים, מבחין קוריי בתופעה חדשה: הרעשים האקראיים של השטף המגנטי סביב גונדולה לובשים פתאום צורה מאורגנת. קוריי מתחיל באנליזה של קורלציה צולבת. ברעש הלא מסודר הוא מצליח לבודד בברור קו חלק והרמוני. הוא מתפתל, מסתבך מתפצל לתת־הרמוניות. מאתר התאמה אל האיתות האקוסטי. הם מסונכרנים, אבל אינם זהים.
ככל שקוריי מעמיק לשקוע בגאז החם והצפוף, הוא מתעמק יותר באותו איתות גובר. עתה הוא עולה אפילו על השדות המגנטיים של כוכב־הלכת עצמו. האם אלה גלי אלפבֶן, הנמשכים לאורך קווי השדה המגנטי? לא, האותות חזקים מדי. אין זאת הפרעה קטנה. ואם גלים אלה נוצרים בקרבת מקום, כי אז עליהם להתפשט מסביב, לכל מקום, כשהם מביאם את השירים המוזרים האלה לכל רחבי כוכב־הלכת.
קוריי חש בלהט הגואה סביבו. הניגון סוחף אותו למטה.
בראדלי נשא את מבטו מלוח־המכשירים, אדום־עיניים, התשישות ניכרת בו. “אין לי זמן לחזור למשרד שלי לצורך שיחת רכילות נוספת איתך,” אמר בחומרה. ראולינס והאנשים שמאחוריו נראו תוקפניים למדי. “אמור כאן מה שיש לך לומר.”
ראולינס העיף מבטים באנשי־הצוות שבמרכז הפיקוח. “זהו עניין רגיש.”
“יש שם אדם הצונח מבעד לשכבות העננים העמוקות,” אמר בראדלי. “דאגָתי נתונה לו, ולא לדמיונות־השווא שלך.”
“נבחרתי לעמוד בראש המשלחת הזאת…”
“נדמה היה לי ששלחתי אליך את מר צובאטה, כדי שיגיד לך להישאר עם האחרים. חשוב ביותר שאיש לא יימצא במפלס א', אם אין לו מה לעשות שם.”
“הדבר נעשה,” אמר ראולינס בקוצר רוח. הוא שילב את זרועותיו והישיר מבטו בבראדלי. "אבל איננו יכולים להסתתר לעולם ועד בחלקים הבטוחים של ‘אוֹרְבּ’. אני כאן עם האנשים האלה, כדי לתבוע שיופעל החוק נגד מארה.
“איזה חוק?”
בראדלי ידע כי הוא צריך להפגין כאן סמכותיות, אבל איכשהו לא מצא בתוכו את האנרגיה הדרושה לכך. לרגע שקל לשים את ראולינס במעצר. אבל זה לא יעזור לטווח ארוך. ומכל מקום הוא לא רצה לבזבז את כל ההון הפוליטי שלו במכה אחת. לא, הוא יצטרך להיות תלוי במארה.
“…היא עריקה, ואנחנו…” ראולינס אמר משהו, אבל בראדלי לא הגיב. הוא הידק את שפתיו לקו נוקשה ובתנועת־יד הורה לראולינס לשתוק.
“אני מסכים, אני מסכים. מדוע לא תדבר עם מארה בעצמך?” הוא חיבר את המיקרופון שלו למערכת חיצונית ולחץ על התדר של מארה.
“מה העניין?” נשמע קולה הכעוס מבעד לרמקול. “אני לא יכולה להקשיב לקוריי ולעבוד ולפטפט איתך באותו זמן.”
“אנחנו רוצים לנהל משא ומתן,” אמר ראולינס.
“הו, אלוהים.”
“אנחנו יודעים כי את עוינת אותנו,” אמר ראולינס בלי כחל־ושרק. “ואנחנו מודים כי יש לך יתרון. את יכולה לפוצץ אותנו.”
“תוריד את המטורף הזה מהקו, בראדלי.”
“אנחנו יודעים שאת שונה. אנחנו מקבלים זאת.” קולו של ראולינס גבה. “יש לנו אהדה כלפייך, האמיני לי. אולי אנחנו לא מסוגלים להבין מה זאת אומרת, לחיות בלי הורים של ממש –”
“הה! ניתקת את המוח הקטן שלך, ראולינס? אז אני אומללה בגלל שאין לי ‘הורים של ממש’? זה לא מספיק טוב שמישהו שיחק עם המוח שלי, מה? לדעתך הייתי צריכה להיות תוצר של משחק־מזל גֶנֶטי, בדיוק כפי שעשו אתכם?”
“מארה…”
“וכך הייתי יכולה לזכות באם שבאמת היתה אוהבת אותי, ומדריכה אותי בחיים, כיצד להינשא לאיש עשיר עם לב חלש?”
ראולינס זע באי־נוחות והסתכל באנשים שסביבו. “אולי כדאי שנשוחח פנים־אל־פנים, באיזה מקום, רחוק מ’אוֹרְבּ'?”
“בוא הנה ואני אמחץ לך את התחת שלך עד המעיים.”
הרמקול השמיע קליק מתכתי חד. בראדלי חייך חיוך רפה, והסתכל באנשים, זה אחר זה.
הייתה זו שיטה ישנה, אבל היא הוכיחה את עצמה; כל אחד מהם העמיד פנים שהוא מסתכל לכיוון אחר.
“אני חושב שהמשא ומתן שלך הגיע לסיומו. אודה לכם אם תשובו עכשיו לעמדות שלכם.”
קוריי צולל. מעטה הבידוד שמתחתי מאדים עם כל ירידה, עד שהמעגלים סובלים מעומס־יתר ועלי להאיט. מעין אפיפיות דקות מרחפות סביבי; פיסות של חומר שמנוני, תרכובות־פחמן מורכבות. אמוניה, מים, כלור. טמפרטורה משתנה, סחיפה צמיגית, זרם מתמיד לכיוון צפון. אני שוחה, מתחמק ממערבולות.
אני מחפש אחרי הצלילים, והזמן זורם. יום אחד חולף (מידת־זמן אבסורדית; לשום דבר ארצי אין משמעות כאן). אני אוכל, מקשיב ללחישות הרפות, מדבר עם מארה. היא מבודדת במרחק של שלושה קילומטרים מה’אוֹרְבּ'. חשדנית. זהירה. היא צוחקת לראולינס אבל מדי פעם היא מודה שהיא פוחדת מפניו. טוב שהיא נמצאת כעת רחוק מה’אוֹרְבּ'. היא זקוקה לבידוד כדי לעבוד. בדרך זאת היא פתרה את בעיית ההשקאה באפריקה הצפונית; בידוד מוחלט. העמדת העובדות השחוקות בצורה חדשה, בלתי נתפסת על ידי המהנדסים. בסוף מארה תמיד לבדה.
אני שוחה דרך עננים קפואים של פחמימנים. אין כאן חמצן חופשי. הבחונים הרובוטים חסרי הבינה דיווחו על כך בעבר, לפני שנפלו לתוך השכבה הלוהטת שמתחת. כעת אני צף דרך אותם גורמים כימיים נמוכי־אנרגיה, במקום שבו שום בעל־חיים איננו יכול להתקיים, כך טוענים המדענים בבטחון. יצורים פעילים תובעים ריאקציות של אנרגיה גבוהה יותר. על פי הנתונים שאני קולט מ’אוֹרְבּ', מתברר שאורכי־הגל שבהם הבחנתי באותם צלילים, הם אדירים – מגיעם למאות מטרים. ארוכים בהרבה לגבי כל בעל־חיים. אם כך, הרי הם תופעה טבעית, ו’אוֹרְבּ' מפצירה בי שאחקור, אמדוד, אעכל את האירוע המעניין.
אני מנווט בשלג השמנוני הרך. ושוב באים הצלילים הרוטטים. הפעם, הפעימות המגנטיות גדולות יותר, לא עוד פרפור חלוש בפיסגת ספקטרום־הרעש שלי. אני עוקב אחריו לצד דרום־מזרח למטה, מדומם את הכור שלי כדי לצלול במהירות. בתוך הזרם הערפילי מתעוור המכשור האופטי והאינפרה־אדום אבל גלי־המיקרו מחזירים אלי תמונות גרעיניות שאני יכול לקלוט. מולי, נקודות זעירות מרצדות ומרקדות. אני מתקרב. הן נמצאות מתחתי, אבל אינני יודע באיזה מרחק.
קוריי פולטת אלומה חדה של אנרגיית גלי־מיקרו ומחכה להד החוזר. הטווח אינו עולה על ארבעים קילומטרים; היא מגדילה את קצב נפילתה. תוך כדי הירידה התלולה הוא עובר דרך מקצף־הפחמימנים הלבן, כאילו היא גולשת על שלג במדרונות באלפים. הגונדולה מיטלטלת ונאנחת. חבטה קשה באה כשהוא נופל לתוך מפל־לחץ פתאומי. הנקודות למטה תופחות לגושים גרגריים.
לפתע נעלמים העננים, רואה שהוא בקע מתוך קיר חלבי ענק. מערבולת מתגעשת כאן, מסחרת את העננים וקוריי לקשתות ארוכות בקוטר של מאה קילומטרים. במרכז נמצא גליל צח כבדולח ונקי, המתנשא אל השמיים, ומתחתיו רובץ. ערפל אדום. העדשות האינפרה־אדומות זזות ימינה, שמאלה, מעלה – וקוריי רואה סוף־סוף את מקור הצלילים.
למטה מרחפים דברים הדומים לכדורי־מיסבים. דומה כי הם חסרי תנועה, תלויים באמוניה הזכה והיפהפיה. הם קטנים ומפיצים זוהר חם ולבן אך הד חשף את מימדיהם האמיתיים. הם מצויים בטווח של תשעה קילומטרים ונראה שקוטרם חצי קילומטר לפחות.
כדורים עצומים. תוצאה של המערבולת? סוללות העננים גועשות באיטיות עם שקיעתו של קוריי. הכדורים לא נעו; אז היא הבחינה בעובדה מעניינת: הכדורים אינם מסתובבים יחד עם חומת העננים רבת־ההוד שסביבם. הם נייחים. קוריי מתקרבת אליהם בנהמה, ואז המערך שלהם נשבר והם נעים במסלולים היפרבוליים משונים. הם יוצרים רשת. הם מגיבים על הגירוי שמהווה קוריי. הם מתמרנים באותה מינהרת השעווה הענקית. הם חיים. כמו קוריי.
“אלוהים,” אמר בראדלי.
הוא התקשר לערוץ של מארה. “מארה דברי אליו. הוא לא שם לב אלינו. אמרי לו שיתרחק מהדברים האלה עד שנוכל להתבונן בהם היטב.”
“אהההם. אני חושבת שאני מתחילה להבין משהו מכל זה, בראדלי.”
“התקשרי אליו!”
“בסדר.”
הערוץ נדם. בראדלי המתין רגעים ארוכים. על הגשר היתה המולה רבה, והטכנאים צעקו זה אל זה. הם כיילו מחדש חיישנים אופטיים וחיישני מיקרו־גל כדי לבחון את הכדורים החומים־אדמדמים שקוריי גילה. שררה אווירה של הילולה, ובראדלי ידע כי עליו לבודד את עצמו ממנה. הוא יכול להניח את העניינים הטכניים בידי הצוות; קוריי היה הבעיה שהעסיקה אותו. ומארה.
הערוץ שלה הימהם שוב. “הוא לא מתקרב עוד.” אמרה.
“טוב. אני רוצה שיסתכל היטב על הדברים ההם ואחר־כך שיסתלק משם למעלה.”
“מעל למפלס העננים?”
''לא לצאת לגמרי. להפעיל את המנוע ולחזור החוצה."
“לשליחותו יש עוד יומיים.”
"הוא עשה די.''
“יהיה ויכוח. עם קוריי, כמובן. ואולי גם איתי. לא חשוב. קשר אותי עם ואנס, בסדר?”
“הוא כאן.” בראדלי הושיט לואנס את המיקרופון. האיש הצעיר לקח אותו בהיסוס קל, כאילו היה זה נחש שעלול להכישו.
“ואנס מדבר.”
“יש לי רעיון שכדאי לעבוד עליו. אני חושבת שאולי החידה מבוססת על ייחוס טיפולוגי שונה.”
“הרי ניסיתי כמה…”
“אני יודעת. גם אני ניסיתי. הבעיה היא שישנן אפשרויות רבות מדי, ואין כל דרך לבודד אחת. אבל הכדורים האלה – הם חייבים להיות יצורים, לא? – גרמו לי לחשוב. הם כנראה דגי־שלפוחית או משהו דומה.”
“איפה השלפוחיות? אני בכלל לא בטוח שהם חיים.”
"בלחץ גבוה, צורה כדורית היא רעיון מצויין. שטח פנים מזערי, נפח מירבי. התמיכה הפנימית הטובה ביותר כנגד מפלי־לחץ על המעטפת.
“ייתכן…”
“אני לא יודעת מדוע לא חשבתי מקודם על דבר כזה. אמא־טבע לא הרחיקה לכת עד כדי כך על כדור הארץ, זה הכל. היה יותר קל לעשות סנפירים ושיניים על קרקעית האוקיינוס, ומכל מקום, החיים על כדור הארץ מעולם לא התרחקו מסימטריה דו־צדדית.”
“בסדר, ייתכן. נבדוק זאת עם הביולוגים. אבל – אז מה?”
“תאר לך את החיים שם. למטה. אתה עגול לחלוטין. הסביבה שלך היא כולה עננים, משבים משתנים של גאז ואדי מים. כשאתה צף ואין לך תחושה של מעלה ומטה – לא תחושה רגישה בוודאי. נניח, עכשיו שאתה אוקלידס. איזה סוג של גיאומטריה תיצור?”
ואנס חייך. “אני משער – נוסח ליבצ’בסקי. רימן. גיאומטריה של משטח עקום.”
“ואיך היית סופר דברים?”
“ביחדות זוויתיות, אני משער.”
“במה שאנחנו מכנים יחידות זוויתיות. לגביהם, הזוויות הן הן המספרים הטבעיים. לגביהם יהיה זה הכי פשוט לבחור את הגודל ‘פי’ בתור אחד.”
''כן אבל –"
"אל תטרח לנסות זאת, אני ניסיתי. זה לא עובד. על כן ידידינו חייבים להיות קצת יותר מתוחכמים. ככלות הכל, הפיסה הראשונה בחידה היא סידרה של מספרים ראציונאליים – כך יכולנו לפענח אותה. אבל הבט בציור – אותו עיגול המתקשת שמאלה. האם זה לא יכול להתפרש כאילו הצופן עובר ממספרים לינאריים רגילים לסימון טיפולוגי מסוג אחר?''
ואנס קימט את גבותיו. “אני משער שכן. אבל – מאיזה סוג?”
''אפשר לנסות אלגוריתמים. תיתכן איזו זהות בסיסית בין מערכת הסימון שלנו וזאת שלהם."
ואנס קפא במקומו. בראדלי נרכן לעבר האיש הצעיר בעוד זה רושם במהירות על הנייר:
“אני לא מבין,” אמר בראדלי.
“נתעמק בפרטים מאוחר יותר, בראדלי,” אמרה מארה בחיפזון. “חשוב על זה – אנחנו מודדים את זוויות המשולש בדרך אחת, וסופרים תפוחים בדרך אחרת. נראה לנו טבעי להשתמש במספרים – אחד, שניים, שלושה – אבל לא נראה לנו טבעי להשתמש ביחידות זויתיות – מעלות, רדיאנים. אבל ייתכן שבאותות של אלפא־ליברא המצב הפוך. הם חיים בעולם של עננים, בלי שום קווים ישרים. לכן, הם שלחו את החלק הראשון של המסר שלהם בסימונים קוויים ולאחר מכן עברו לשיטה ה’טבעית' כדי לגשת לעיקר. המֶטריקה של העקמומיות היא שרירותית…”
“די,” אמר ראדלי. “ואנס, חבר אותה למחשב, אם היא זקוקה לזה. עבדו יחד, שניכם. אני רוצה לדבר עם קוריי.”
הם מבקשים ממני לחדול. הם, כמובן, סתם קולות תלושים – אפילו מארה. נטולי גוף, כמוני.
אבל אני נזהר מהם. יש כאן הרבה ללמוד; אני זקוק לזמן. אני משלח מנות קטנות של אנרגיה מהכור, ובלון המימן שמעלי מתחמס ותופח. קוריי מזנק בתנופה אלימה, אל־על. דרך זרמי קטיפה. הגונדולה חורקת כעץ סדוק, וגופו של קוריי ככריך תחת כל כוחות הכבידה למיניהם. הוא חש את שאיבת הדם הקטועה דרכו. הוא (זה) (היא) תוהה אם הלב, אותו אבר חוּם מופלא, דומה לכדור אף הוא. כדור ורדרד פועם במרכז החיים.
למטה היצורים מתמזגים ונסוגים. הם עדיין רוקדים את הוואלס המסוגנן שלהם. חומות העננים של ציקלון מתקרבות ככל שאני מעפיל.
אני מכוון את העדשות שלי ומקבל תמונה מנקודת מבט מעל הבלון שלי. כתם כהה, הרחק למעלה, מצביע על כך שיש שם פתח כמעט חלק במעטה העננים. אני כמעט יכול לראות את הכוכבים. אבל הוא נמצא מעלי במרחק של מאה קילומטרים לפחות. ואני לא מתכוון להגיע לשם.
אני צף, ומייצב ומאזן תנועות עדינות במערבולת הסוערת. יש משהו מכאיב ומהנה גם יחד בתנועות האלה; אני מתענג עליהן. אני צופה ביצורים שלמטה. אמת, הם מתנועעים באיטיות מייגעת. הם דומים יותר לאצות הנסחפות בזרם. הם לא רוקדים, במהירות ובהתלהבות, הם מעולם לא ראו את הכוכבים, אפילו לא בתוך מנהרת הציקלון העמוקה הזאת המפלחת את סוללות העננים. הם מכירים רק את העולם התָחום הזה.
קוריי פוסק לרגע, מקבל הודעה דחופה ממארה, ומהרהר בה. מארה קלעה למטרה. היישר לבול. היא מרגישה איך זה להיות כאן. היא ראתה באמעות עינַי. על משטח עקום אין כל ודאויות אוקלידיות. זויות של משולשים אינן מסתכמות ל־180 מעלות. אינני יודע איך דבר זה מעצב את המוח, משום שאני עדיין קרוב יותר אל בני־האדם מאשר לאותם יצורים רוגעים שמתחתי.
אני סורק ומאתר אותם. השדה המגנטי עדיין מראה את שיטפם ותזוזותיהם. הצליל הגבוה והחד שוטף אותי שוב. אני מתחיל לנתח אותו, לחשב, לפרק את האיתות לגורמיו.
ואני מפסיק.
אולי אין זאת הליבה. מארה רואה ביתר־בהירות משום שאינה שקועה כל־כולה בפרטים, כמוני. אני חייב להירגע, להניח לדברים להתבהר מעצמם.
תוך כדי כך רודפים אותי שוב צלילי הבאס הרוטטים מלמטה. אני צף משוחרר, חלק ורגוע. בוקעים בבירור וסוף־סוף אני חש בשיר. זהו מסר שקט, שליו. הוא מהדהד במעטפת שלי, מוצא שם ודאוּת קֶרָמית. ההארמוניות גואות ואוזרות כוחות חדשים.
אני מגיב אינסטינקטיבית. קוריי ממקד את שידור הרדיו שלו אליהם. האיתות שלי הוא דק וחלש, אבל בטווח קרוב כזה…
…הם שומעים! הם מחזירים אלי את קריאתי, כהד. איתות ממושך נמתח דרך הקווים המגנטיים שמסביב לגונדולה. זוהי יד ענקית הנושאת אותי בליבנו הזורם של עולם נוכרי זה. זה גדול יותר מכל מה שאני יודע.
7 🔗
“אני לא אוהב את האיתותים שמתקבלים ממנו,” אמר בראדלי. הוא חיכה, אבל מארה לא אמרה דבר. “התשדורות מקוטעות, מגיעות לסרוגין, ולאחדות מהן אין הרבה משמעות.”
“קוריי אף פעם לא היה מוטרד במיוחד ממשמעות.” אמרה מארה. “אבל אני מבינה למה אתה מתכוון. אני אדבר איתו.”
היא ניתקה את הקשר. בראדלי סקר במהירות קווי תקשורת אחרים והקשיב לנתונים הטכניים שקוריי העביר. הכדורים שמתחתיו לא הראו כל סימן המעיד על כוונה להעפיל מעלה. הם הבחינו בחללית הזרה, לבטח, אבל גילו עניין קלוש מאוד בכך; הם מקבלים את קוריי, אבל אין להם כל נטייה לנוע בעקבותיו.
מארה לא נראתה מודאגת. בראדלי ידע שהיא עובדת, ולגביה זו היתה מסיכה לכל יתר הדאגות. אילו הקדישה לכך את כל תשומת־הלב שלה, ייתכן שהיתה מבינה מה קורה לקוריי שם. אך הזמן היה קצר.
בראדלי התבונן סביבו במרכז הפיקוח. היו שם אנשי־צוות שעמדו וסתם לטשו עיניהם במרקעים; הם לא היו צריכים להימצא שם. כל החללית "אוֹרְבּ' התמקדה עכשיו בקוריי. הביולוגים סיננו את אותות המיקרו־גלים, האינפרה־אדום והאופטיים, כדי למצוא רמז כלשהו שיסייע לעמוד על טיבם של הכדורים. כולם היו משוכנעים כי אלה הם יצורים חיים. ייתכן שהם ניזונו מן הפחמימנים שהיו מצויים בשפע באותה שכבה עמוקה וצפופה שלהם.
והיה דומה כי ואנס מתקדם בעבודת המחשב שלו בחיפוש אחר טרנספורמציה מתמטית.
ומארה, הנעלם העיקרי, עבדה לבד, מתעלמת מקוריי, מבודדת עם קו תקשורת עם המחשב וציוד כתיבה. מטאטאת את ראולינס הצידה, למרות שהוא עלול להיות מסוכן. הוא יהיה אם תהיה לו הזדמנות; בראדלי ידע כי ניתן לעכבו רק לזמן קצר.
“בראדלי? השגתי זאת – לא, תחילה העבר אולי לואנס.” בראדלי חיבר רשמקול אל מיקרופון ושידר ישירות אל ואנס שישב בחדר המחשב. “אמור לו כי סידרת הסמלים המשתנים שבצד שמאל של החידה עשויה להיות ייצוג קונפורמי. שינסה רצף־ליי במרחב זטה.”
“זה הכל?” הוא אמר.
“זה מספיק.”
“מכדור־הארץ שמעתי –”
“למי איכפת?”
“הם ידרשו את ראשינו תמורת זה.”
“פשוטו כמשמעו, במיקרה שלי.” אמרה מארה.
“אבל יש לך תוצאות. אולי זה ישנה משהו.”
"לא הרבה, איתם.''
“ייתכן,” אמר בראדלי.
“להתעסק עם פוליטיקאים זה כמו להשתין נגד הרוח. אתה אף פעם לא מקבל מה שאתה רוצה.”
“אמשיך לנסות.”
“אהם? טוב, תמשיך.”
היא היתה תלויה, כמו נקודת־אור רפה בגובה של שלושה קילומטרים מה’אוֹרְבּ'. הכל סבב – צדק, הירחים העולים, החללית ‘אורב’ אחוזת־התזזית. רק מארה היתה נקודה של שקט.
היא כתבת שורות אחדות על הלוח המחיק שלה, ופסקה. נשימתה השמיעה רחש קצוב בתוך קסדתה, שרק הדגיש את הדומיה שמסביב. היא ישבה במושב הטייס, ראשה רכון. היא הוסיפה ורשמה כמה הערות בכתב יד זעיר וצפוף. היה נדמה שהבעיה מתרחקת ומתקרבת חליפות אל קצה התפיסה.
היא ישבה במשך שעות בלי לזוז, בוהה בלוח הכתיבה.
עכשיו התיישבה, פיהקה ורשמה אי־אלו הערות נוספות. היא תיקתקה הוראות אל המחשב.
רעשים סטטיים עלו באוזניותיה. היא התקשרה אל קוריי בקו הפרטי שלהם ודיברה איתו בלחש ממתיק־סוד. קוריי הגיב והבטיח לבצע את התמרון שתכננה.
מארה חיכתה.
מָטָר של פיסות פחמימנים מסתלסלות מתחיל לרדת. הן נמתחות ונפרסות סביבי ברצועות דקות וארוכות.
הגונדולה מתנדנדת תוך שאני יורד מטה. אנו משתחלים דרך הרוחות הצולפות וצוללים אל מתחת לשלג הפחמימנים. מנהרת הציקלון נמשכת עמוק מתחתי, והכדורים חסרי־המנוחה נראים כמעט כמרחפים מעל הקרקעית המרוחקת. כשלושה־עשר קילומטרים רחוק יותר, מסתחררים העננים ללא לאות. שכבת האמוניה נראית כעשויה טלאים; כמעט שקופה. עורקים של כחול כהה יוצרים פלגים חוורים מתחת לקליפה. אני שולח את האות שמארה ביקשה ממני. הכדורים שמתחת משיבים; שדות מגנטיים זעים ומשתנים. אני בוחן אותם היטב במערכות האופטיות ובעזרת מיקרו־גלים.
“את צודקת מארה. ישנן קשתות ארוכות על פני הכדורים. סדורות. מלבניות. בכל רצועה יש תצורה של מחומשים.”
'כך הם משדרים. הם יוצרים על פני המעטפת פילוגים של זרם חשמלי. אחרת, כדור מושלם לא היה יכול להקרין שום דבר."
“המישטחים שלהם הם אנטנות?”
“הן קושרות אל השדה המגנטי הטבעי של צדק, באיזור זה. בדרך זו כאשר הם מרטיטים זרמים על המעטפת, קווי השדה נושאים עימם את האותות.”
“אז הם מדברים זה עם זה, וגם אלי.”
“זה לא הכל. יופיטר עשיר באנרגיית רדיו. הם מקושרים זה לזה. אולי אפילו ניזונים מכך, כמו גם מלעיסת הפחמימנים אותם פחמימנים שמנוניים שאתה רואה. אולי הם יכולים לאכול גלי־רדיו, כמו שהצמחים צורכים אור.”
“הם מתקרבים.”
"ביחד?''
“כן. שישה מהם. קוטר ממוצע אחד נקודה שלושים ושישה קילומטר. לא, אחד נקודה ארבעים ואחד, הם מתפשטים.”
“אולי יש בתוכם שקים מתנפחים. הם ממלאים אותם בגאז, כמוך, ואחר־כך מחממים ועולים.”
“לעברי.”
“מוטב שתיסוג.”
“מצאתי,” אמר ואנס. הוא הניח פלט מצולם על השולחן של בראדלי. "הטרנספורמציה עבדה. קיבלתי שדר ניתן לפיענוח מתוך ששת אלפי היחידות הבאות של ‘החידה’.''
"מה הוא אומר?''
“משפטים מתמטיים, בעיקר. נראה שזהו תאור בנייתה של תפיסה בסיסית של מושגי אורך וזוית. יש גם משהו על תנועה ורעיון התהליכים הדיפרנציאליים.”
“ספר למארה.”
בראדלי פנה אל קצין הגשר. “עד איזה עומק הוא ירד בציקלון הזה?”
“די רחוק, לפחות ארבעים קילומטר. איננו יכולים לראות את הפיסגה. לווייני הצידוד מבצעים מדידות־דופלר. נראה שהוא ממשיך ליפול, אבל הרבה נעלמים בנתונים. מזה זמן הוא לא אומר שום דבר. אי־אפשר להוציא ממנו שום דבר, לעזאזל.”
"בראדלי גירד את ראשו וחש שוב עייפות רבה. “אני חושב שעלינו לפקוד עליו לעלות – ולצאת.”
הם עולים לעברי במהירות מפתיעה. אני מוקסם וחושב שזאת אשליה. אבל לא, הם מבצעים ריקוד מסובך גם תוך כדי העפלתם אלי.
אני מפעיל את מבער ההיתוך עד המכסימום. הוא רועם מעלי בתושבת הנפרדת שלו. בלון הגאז שלי מתחמם. ואני עולה ומסתלק מהכדורים הנוהרים.
זה לא מספיק. הם צפים יחד ומתקרבים באור המימי. צורות סבוכות מתרוצצות עם פניהם המנומרות. ניגונם מפלח אותי בעוצמה אדירה. אני לכוד בו לחלוטין.
ברור שאינני יכול להימלט מהם. לא משנה באיזו מהירות אעלה, ההצטלבות היא בלתי נמנעת. האם אוכל להתחמק? אני יכול לפנות הצידה, תוך שימוש בדלק שנותר בטילי־הצד הכימיים, או שאני יכול להתחיל בספירה לאחור להפעלת המנוע הגרעיני. לא אין לי זמן עכשיו. האם עלי להתרחק מהם? אינני יודע. השיר ממלא את ראשי בעוצמה נוראת־הוד.
אינני יודע.
“– חישבתי את עוצמת התנודות הכוללת של כמה מהכדורים. באמת מרשים.” מארה השתתקה ובראדלי נשך את שפתיו בריכוז. ואנס, שישב לידו, נראה אבוד בחישוביו.
“אז את לא חושבת שהיצורים הכדוריים האלה יוצרים תיקשורת מקומית על ידי הרעדת השדה המגנטי?” אמר בראדלי.
“זאת אפשרות. הנקודה החשובה היא שייתכן שהשידורים מאלפא ליברה נעשים בצורה כזאת. אנו יודעים שיופיטר פולט מדי פעם התפרצויות רדיו עצומות. אנחנו מאזינים מזה מאה שנים לאותם רעמי רדיו. הנקודה היא שזה רק רעש, ותו לאו. אבל, תאר לעצמך שאיזו צורת חיים מסוגלת לנצל את מקור האנרגיה הזה. למשל, כמו שטרנזיסטור קטן מאפנן את הפלט של מקור־כוח גדול. הם יכולים ‘להלביש’ על זה אותות, ואולי לכוון אותם לנקודה רצויה בשמיים.”
"אני משער שזה אפשרי… " התחיל ואנס.
“לא נדרש מאמץ רב מהכדורים הללו לבצע את הדבר, אם הם נבונים דיים. חישבתי את עוצמת האוסצילציה הכוללת של קבוצת כדורים, הפזורים באופן אחיד מסביב לפלנטה. הם יכולים לקצור כמות עצומה של אנרגיית רדיו ולאפנן אותה כרצונם.” מארה דיברה במהירות, בדייקנות.
“אז אין צורך בטכנולוגיה בפלנטה מטיפוס־צדק, אחרי הכל,” אמר בראדלי. “זה פשוט ניצול של מנגנון טבעי.”
“זה הרעיון. היצורים האלה שם למטה, אז אלה שחיים באותו כוכב־לכת גאזי ענק במערכת אלפא ליברה, אין להם שמץ מושג על אלקטרוניקה. אבל הם חשים כוחות אלקטרומגנטיים כחלק בלתי נפרד מחייהם. הם מכירים רק שְטָפים – לא כימיה, לא פיסיקה. אבל הם כל כך גדולים, עד שאין להם צורך לדעת!”
“יש לי הסתייגויות אחדות –” החל ואנס.
קצין נגע בכתפו של בראדלי. “שדר מקוריי. הוא מתחיל בתמרוני התחמקות.”
אני חומק שמאלה, מארה. נראה שהם לא מסוגלים לנוע לצדדים באותה קלות שבה הם עולים או ויורדים."
“הם כנראה נישאים ברוח. מתנועעים כמו באלונים ולא כמו דגים.”
“מארה הם קוראים אלי. יש משהו בצלילים – מארה, מארה, מה אני עושה?”
“נמלט משם. טען את המנוע!”
“זה לוקח חמש דקות לפחות.”
“התקדם אל סוללות העננים. אולי הם יאבדו אותך שם.”
“הרוחות עזות כאן. אחד מן היצורים מתקרב אלי. מארה, הם שרים לי. אני מרגיש את זה בשטף המגנטי. אתם האנושיים, לא מסוגלים לחוש קֶלֶט כזה, זה כל־כך, כל כך שונה.”
ברח מזה קוריי!"
“כן, כן, אבל – אני יצור חצוי, מארה. כל־כך שונה ממך. את שנינו שינו האנושיים, אבל את הרבה יותר קרובה אליהם.”
“כן, אבל התרכז במה שאתה עושה, קוריי.”
מארה התאמצה לקלוט את נימת קולו של קוריי מבעד לרישרושים הסטטיים.
" תמיד קינאתי בָּךְ. בקירבה שלָךְ ליצורי־אנוש."
“לעזאזל, גם אתה אנושי, קוריי. שונה, אבל אנושי.”
“לא, אני משהו שונה. כמו היצורים האלה שעולים ומתקרבים אלי. הם מאחורי מארה. מיתריהם מנגנים, מדברים אלי. אל המחצית השניה שלי, המחצית שקינאה בך.”
“ברח. קוריי!”
“אינני יכול לברוח. אין לי רגליים. אני איש־המתכת.”
“לעזאזל, אתה…”
''בגלל זה פגעתי בצינור האוויר שלך. וחיבלתי במעבורת שלך."
נפלה דממה הומה וממושכת.
“אתה עשית את כל אלה?” שאלה.
“את בדיוק כמוני אבל יש לך כל כך הרבה יותר”.
מארה חשה כיצד גופה מתכווץ עד שבקושי יכלה לדבר. “קוריי… אני…”
“ידעתי שלעולם לא אשוב לכדור־הארץ. לא הייתי מחזיק מעמד עד סוף השליחות המדעית הזאת. קינאתי בך, אהבתי אותך, באופן שבו נהגת להתפשט בנוכחותי, מארה. פטמות שדייך היו כעיניים סומות. הן מעולם לא ראו אותי. אבל אני ידעתי כי לא אוכל לחיות עם הפער הזה בינינו. ואני רוצה שנלך יחד. מארה, אני גבר – זכר.”
בראדלי נשען אחורה מול לוח הפיקוד.
אם כן, הוא צדק. היה זה קוריי. קוריי לא ידע שהוא משדר בערוץ פתוח. אבל זה לא היה משנה. משהו עמד להתרחש שם למטה.
“איך עשית את זה? חשבתי שאין לך שום יכולת מכאנית.”
“אני נראה כמו אביזר חסר־שימוש. יצאתי החוצה ונעתי לאט, כך שהאנשים המוצבים על מרכז ה’אוֹרְבּ' לא הבחינו בי. חיכיתי. חתכתי את צינור האוויר.למדתי את המעבורת שלך וידעתי מה לעשות בה.”
“הפעל את המנוע!”
“עוד שלוש דקות טעינה, מארה.”
הכדורים התפוחים מילאו את המרקע. בראדלי נרכן קדימה, ממצמץ והסתכל במשטחים המחוספסים, שעליהם הסתמנו ופעמו תצורות מורכבות, מצולבות.
אצל הלווייתן, הוא חשב, הצליל בא מחלל־האף והוא ממוקד על־יד מצבורי השומן במצח. איך אתם גורמים לאותם אותות חשמליים מורכבים לשחק כך על פניכם? תמה. האם אתה כמו הלווייתנים – אינטלגנטים, אבל כה שונים עד שלעולם לא נוכל להבין? אם קוריי זר לנו, עד כמה אתם זרים לנו יותר?
81
“הם קרובים מדי. ניסיתי להתניע את מנוע־ההיתוך. הוא לא פועל.”
“נסה שוב.”
“אנסה – אני – לא, אין תגובה.”
“קוריי, הסתלק מהם לכל הרוחות!”
“לא, הם מעלי. הם שרים, והלחן הוא כה… מסובך. הוא עולה ויורד, יש בו משהו שאין לתארו…”
“קוריי!”
הגדול שבהם ממש קרוב אלי, מארה. ואנחנו הולכים יחדיו, מארה. את ואני. שנינו הולכים יחד."
בראדלי לחץ בחיפזון על כפתור על כפתור הערוץ של מארה.
“מארה! זהירות! קפצי!”
“מה? קוריי אומר…”
"קפצי, לכל הרוחות!''
היא הבינה לפתע. היא שיחררה את חגורת מושב הטייס ונדחפה החוצה מן המעבורת. היה זמזום קל של רעש סטטי באוזניה, ומישהו צעק בקשר. היא הפעילה את סילוני התמרוּן והאיצה, מתרחקת במהירות.
כאב חד פילח ברגלה השמאלית. היא התקפלה, לופתת את המקום. היא יכלה לראות את המעבורת כצללית על רקע אורו של יופיטר. אזור הירכתיים נופץ לרסיסים. בקבוק אוויר נוזלי נפלט החוצה ללא־קול. השברים דהרו אליה כענן של צרעות רוחשות. הקור הנורא שהציק לרגלה הרחיב את עיניה. היא ראתה מסך ארגמני בשדה־הראיה שלה. ואז נמתח מעין קרום סגול כהה בינה ובין המעבורת למטה. משהו התחכך במגן־הפנים שלה. מכה הונחתה על כתפה, והאפלה הארגמנית אפפה אותה כליל.
הם לא יוותרו עליו. קוריי משתמש בשאריות האחרונות של דלק־התמרון ופונה דרומה. מאחוריו נעים הכדורים בביטחה, במסלולים עקומים גדולים, חלקים.
הוא ניסה להתחמק. לרגע הוא מדומם את המבער ומחליק ברוח. הכדורים מתקרבים והולכים. אחד מהם בא בראש כולם. הוא הגדול שבהם, וממנו עולה רטט עמוק של באס, המהדהד בתיבתי הקטנה. הוא שר על נדודים, על רעות, או על איזו מטרה נסתרת עד אין־חקר. באור הפניני מרחף היצור הפניני הזה האדיר באצילות נוזלית.
משהו כמו רעם משיג אתי, מקפיץ אותי למעלה, אני נשאב למערבולות חדשות. מעגלי כורעים תחת עומס־יתר. עולה ריח חריף וצורב. באור הבוהק אני רואה את הכדור הענקי, חוסם את שדה הראייה שלי. מיתרים זרחניים, משונצים, מרקדים על פניו.
מנוע ההיתוך הגרעיני טרם הגיע לאופטימום, אבל…
בין כבלי הפלדה שמעלי מבזיק בעוצמה ברק פתלתל. רבות מבין מערכות המישנה שלי כושלות ולא מגיבות. פאניקה משתלטת עליי. מערכות הבקרה משותקות כמעט.
אני מפעיל את המנוע.
שום דבר.
שום דבר אינו קורה.
אני מקבל את המערכת החליפית, ומשלב אותה עם הנווט האוטומאטי.
נסיון נוסף.
עדיין שום דבר.
אני נסחף עכשיו, מרוקן מדלק.
האחים הכדוריים שלי שרים סביבי; עכשיו הם יוצרים צורה של משושה. הם קוראים לי בקולותיהם המגנטיים. הם שוחים בים המוזר: דולפינים, לוויתנים, ללא גבולות. פורצים בשמחות נפרדות, כל אחת מהם ממזגת עם הכאב השורשי של הפרדתנו ממרכז הדברים. ההימנון הקדוש שלהם בולע אותי. להבות יוקדות מרקדות מול חיישני. צעקה רמה מתגלגלת ובאה. הברק המשונן מכה, מתפצל, מקיף. אני מסתובב ו…
9 🔗
בראדלי המתין ליד תא־האוויר. צוות החירום הרפואי הובהל לטפל בה, מייד עם החזרתה פנימה, נישאת על־ידי צובאטה. נורה מאן אמרה כי הפצעים אינם חמורים. לא היתה סכנה לנזק תמידי.
ראולינס בא מייד, נסער, ללא כל גינונים, תובע לעצור את מארה ללא דיחוי. בראדלי אמר דברים אחדים – הוא לא זכר בדיוק מה – כשהוא משתמש במילים יותר כדי להשליט מרות מאשר לצורך המשמעות שלהן. נראה היה שהדבר השפיע על ראולינס ועל תומכיו המעטים, ואלה התעטפו קודם כל בשתיקה רועמת, ואחר־כך נרגעו ושבו לתפקידיהם.
איש צעיר התקרב אל בראדלי, מלמל כמה מילים והלך. הם מצאו את שרידי המלכודת הגאונית של קוריי: מקלט רדיו זעיר, ומטען כימי קטן אך מספיק כדי לפגוע בבקבוקי האוויר הנוזלי.
בראדלי המתין, ידיו שלובות מאחוריו, ומיצמץ, מנסה לסלק את התשישות מעיניו. מסיבה כלשהי התקשה לראות. הוא ידע כי אנשים מסתובבים שם, צופים בו. מחכים לחדשות על מארה. הוא שמע את לחש שיחתם, אבל הוא לא יכול היה לעמוד על פרטיה. אך רחשם של אנשים אלה, אנשיו, חימם אל ליבו. הוא שאל את עצמו, בהיגיון עקר, כמה מילים נאמרות מדי יום ב’אורְבּ'. מיליונים, ללא ספק. רובן טריוויאליות, כמעט כולן לא־נכונות במובן זה או אחר, אבל הוא חש ברשת המילולית הנפרשת בין כל אדם לעמיתיו. אם כן ה’אורְבּ' היתה נקודה חלולה משונה, מסתחררת בתוך ריקות נחוצה, רחבת־ידיים. מקום, מעין מיקלט.
הדלתות נפתחו. מארה היתה מעורטלת עד בגדיה התחתונים, אבל היא עמדה על רגליה, נשענת על צובאטה וצלעה החוצה. החבורות האדומות על רגליה, כתפה ובטנה כבר נוקו ונמשחו במשחת־מגן.
הקהל שבמעגן פלט אנחת־רווחה כאשר היא הופיעה; צליל צפוף עד כדי איזו ממשות כמעט ניתנת לראייה. הכל דיברו, אבל בראדלי התמקד במארה ובצובאטה, מתבונן בהתקדמותם האיטית־להכאיב לעברו. מעבָר נפתח בקהל, מאפשר לו לראותם באין מפריע. ופיה של מארה היה פתוח קמעה והיא נשמה עמוקות. פניה היו חיוורות; בעינית נשמר אותו מבט נחוש, והוא היה נעוץ בבראדלי.
“הם סיפרו לי על קוריי,” היא אמרה כאשר צובאטה עצר את הליכתם. “אתה יכול להעביר קו על ניסוי אחד נוסף.”
“אדם נוסף נפל,” אמר בראדלי. “היו רבים לפניו.”
“עוד נסיון טכנולוגי כושל לשיפור המצב האנושי.” מארה אמרה זאת ללא נימת המרירות השגורה בלשונה. למרות העייפות הגדולה שניכרה היטב בפניה, עיניה עלזו. שפתיה התעוותו בחיוך נטוי מטה.
“ייתכן.”
“מדוע אתם תמיד מסתבכים עם המוח, בראדלי?” אמרה מארה בחיוניות מחודשת. “מדוע לא לתכנן אנשים שיוכלו לעכל עיתונים, או להשתמש ישירות בפוטוסינתזה? מדוע לבלבל את הדנ”א לצורך הגבלת האינטלגנציה? איך זה יכול לעבוד? בחיי, האנשים שעושים את זה הם חולים, פגומים – זאת הסיבה הראשונית לכל הפרוייקט."
“אני יודע.”
“כן, כן.”
צובאטה משך אותה בעדינות ומארה נראתה נינוחה באחיזתו. האנשים הצטופפו סביבם, הגרעין שיצרו השלושה, מלהגים סיפורים זה לזה. כולם היו חלק מהתבנית הכוללת, מהשלמות, חשב בראדלי. שם, בחוץ, הרחק מהמקום בו התחילו, היתה ריקות שניתן למלאה רק על־ידי שזירת קשרים בין אנשים – קהילה.
“בוא הנה, בראדלי,” אמרה מארה. “אני רוצה ללחוש לך משהו.”
בראדלי נרכן קדימה, ידיו מושטות לתמוך בה.
בדחף פתאומי היא החליקה אל זרועותיו של בראדלי. היא היטתה את ראשה והניחה את פיה על פיו, כאילו ניסתה להשתיקו. עיניה התנוצצו בהנאה. זה התחיל כנשיקה פשוטה, ואחר־כך החליקה לשונה אל בין שפתיו הסדוקות ועמוק אל פיו. החמימות ריגשה אותו, והוא מיצמץ בהפתעה. ואז, בלי לחשוב, הוא התמסר להנאת הרגע. הוא חש ריגוש מוכר למדי בחלציו.
היא התיישרה לבסוף וחייכה אליו, כיודעת. “באמת,” אמרה.
היא נשענה על צובאטה ופנתה החוצה בצליעה. האנשים פינו לה מקום. בראדלי הינהן לעצמו, ובתנועתה הוא לא ראה יעד חדש, אלא המשך, מצעד אינסופי אשר ישאיר אותו – מוכרח להשאירו – הרחק מאחור.
-
החל מפרק זה חל שיבוש במספור הפרקים במקור. הערת פב"י ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות