תלי־תלים של סיפורים נכתבו אודות המפגש הראשון בין בני אנוש ליצורים בעלי בינה מעולמות אחרים. על מה שקרה באמת במפגש שכזה, מוסר לנו גורדון אקלנד בדו"ח הבא:
* * *
עובדות רקע: 🔗
ליד קליפתו המפוחמת והרוטטת של כוכב־הנייטרונים וי.טי.29 הופיעו פתאום שתי חלליות בין־כוכביות יש מאין. עדיין לא ניתן לקבוע אם ארוע זה היה מקרי, אם לאו. מה שברור הוא כי שתי החלליות כאחת ביקרו בנקודה זאת בחלל במטרה להשתמש ב־וי.טי.29 כנקודת זינוק גרויטציונית לצורך תעופה בתת־חלל.
אחת משתי החלליות הינה חללית נוסעים קונבנציונלית, הוירידיאנה, בבעלות ‘החברה המאוחדת לקווי תעופה אינטרפלנטריים’, ואשר אמורה היתה לבצע מספר טיסות קצרות טווח. החללית השניה, לעומת זאת, הינה בעלת עיצוב זר לחלוטין. צורתה מזכירה נחש מפותל. בחרטום החללית, הצבוע בצבע סגול מבהיק, לא קבועים כל אמצעי תצפית נראים לעין.
שתי החלליות מתקרבות, נפגשות וננעלות.
ארוע זה הינו, כנראה, הפגישה המתועדת הראשונה בין יצורי אנוש אינטליגנטיים ובּינָנִים. התאריך, על פי לוח־השנה הישן, הינו העשרים ורביעי ביולי, 2430.
קפטן פריץ שפר, החברה המאוחדת לקווי תעופה אינטרפלנטריים: 🔗
אני חושב שהדבר הטוב ביותר יהיה לשמור את כל הענין האידיוטי הזה בסוד ביני לבין מחשבי החללית עד אשר הזרים יכריחו אותי לגלות את זה, ברגע שהחרטומים שלנו ייפגשו, והחלליות ינעלו אחת על השניה.
האחריות הכבדה למה שקורה כאן מונחת אך ורק על כתפי. ניסיתי למנוע את הפאניקה בקרב הנוסעים והצוות, אבל בהתחשב בידיעות האחרונות, אין לי ברירה אלא לגלות להם.
בשביל זה אני אוסף את כל הקבוצה בחדר־השעשועים המרכזי. הבטתי עליהם כשעל פני הבעה שלווה, כאילו היה זה עוד יום משעמם בנורמחלל. ישנו שם פורבס, ששמעתי עליו שהוא כל כך עשיר עד שהוא מסוגל לקנות את החללית הזאת חמישים פעם. וישנו צ’פמן, המדען הצעיר שנוסע ללמד באוניברסיטה של החגורה הספיראלית. שני אלה הם היחידים הנוסעים בתשלום. אבל ישנו גם מטורף דתי על הסיפון – קוראים לו בולד, או קולד – שהצליח לסחוט תשלום עבור הכרטיס שלו מידי פורבס, שמשום מה ריחם עליו, ועכשיו כבר אינו מסוגל יותר לראות את הפרצוף של הממזר הבכייני הזה. וישנה גם מגאן, הזונה שלי, אבל היא חסרת תועלת מחוץ למיטה, ממש באותה מידה שהיא רבת תועלת בתוכה. אני מתאר לעצמי שאם נצטרך לעשות משהו, אני הוא זה שייאלץ לעשותו.
בינתיים אני מספר להם הכל בלי להשמיט כלום – “כרגע ננעלה על החרטום שלנו חללית זרה ולא נראה לי שהם עומדים להסתלק משם בקרוב. כבר שלוש מאות שנה, פחות או יותר, שהמין האנושי טס בחלל, ואני יודע מנסיוני שכל הזמן אנחנו מוצאים עקבות של הזרים המסריחים האלה. מסיבות שאני לא מנסה לנחש אותן, הם התחמקו מליצור אתנו מגע עד היום. אני חושב שיש בקשר אליהם שתי אפשרויות: או שתהיינה המון צרות, או שיהיה הרבה יותר מזה. מסיבה זו אני הולך לַפֶּתַח בעצמי.” אני חש בתחושת הרווחה האדירה שלהם לשמע ההודעה, ואני לא מתפלא במיוחד לגלות שכולם פחדנים. “אם אני לא חוזר – אתם עומדים ברשות עצמכם.”
פורבס, עם כל הכסף שיש לו, מְיַלל הכי חזק, "קפטן, בבקשה, האחריות הגדולה ביותר שלך היא לנוסעים ולאנשי הצוות.''
“האחריות הגדולה ביותר שלי,” אני אומר לו בגאווה, “היא כלפי המין האנושי בכללותו.”
פורבס רוצה לריב איתי גם על זה, אבל המדען הצעיר מתערב ורוצה לשחק את הטיפוס הקר, “לפני שאתה הולך, האינך חושב שיש לנסות להקים קשר עם המערכת המאוכלסת הקרובה ביותר? אין שום סיבה שנתיימר לטפל בעצמנו בבעיה מסדר גודל שכזה.”
אני שולח בו מבט חריף, בגלל ההתחכמות שלו. “יש ערימה שלמה של סיבות לזה,” אני אומר. “אבל החשובה שבהן היא העובדה, שהזרים לא מטומטמים. הם עירבלו לנו את מערכות הקשר.”
“כלומר, הם מתקדמים יותר מאיתנו מבחינה טכנולוגית?”
“זה נכון, בני.”
ואז הולך הנזיר שלי ומשתגע. אני מקלל את עצמי על שלא צפיתי את זה. זה תמיד אותו דבר עם כל הפאנאטיים האלה כשהעניין מתחיל להסתבך. האלוהים שלהם לא עוזר להם במיוחד. מאחר שאין לי ברירה, אני שם לו אגרוף בפרצוף. האגרוף שלי מתמלא אמנם בדם ורוק, אבל הוא נשכב בשקט על הרצפה.
“יש עוד מישהו מכם שרוצה להגיד משהו?” אני מקמץ את שני האגרופים ומעיף בהם מבט זועם.
דממה.
“אז אני יורד לַפֶּתַח.”
“פריץ, אל תשכח את זה.” זאת מגאן עם הנַפְצָר שלי.
אני מלטף את השד הימני שלה. “מותק, לא התכוונתי לשכוח.”
בפתח, אני חייב להודות, אני מרגיש בזיעה על כפות הידיים שלי, עם או בלי החליפה. אני יכול לראות בבירור את דלת החללית שלהם, העשויה מין מתכת מצחיקה, שנראית כאילו היא זוהרת ומהבהבת – כמו אור של נר דועך. בטח, אני לא מצפה ליותר ממשהו שמזכיר בערך אדם, אבל כשאני פותח את הפתח – אני רואה מפלצת.
המפלצת מרטטת לכיוון שלי, בערך חמישה מטר גובה, בלי חליפה, עור ורוד עם טלאי של פרווה סגולה. אני סופר שלוש עינים שמתנדנדות על זרועות באורך של כחצי מטר, ויש לה מקור כמו של תוכי ומין ציפוי חלקלק על כל הגוף. אני מותח את שרירי הבטן שלי כדי שארוחת הצהרים שלי לא תחזור החוצה, ועושה את עצמי כאילו שום דבר לא מזיז לי.
לחיה הזאת יש איזה מין מתקן אלקטרוני שתלוי לה בקצה אחת מזרועותיה. אני מרכז את המבט שלי לשם ואומר באדישות כזאת, “אני קפטן פריץ שפר מהגזע האנושי וזו החללית שלי, הוירידיאנה.”
הדבר הזה פתאום מתחיל לדבר במלים של כדור הארץ, ואני רואה שהקול בא למעשה מהמתקן האלקטרוני – אולי זה איזה מין מכשיר כזה לתירגום? – ולא מהמקור שלו. “אנחנו באנו לבקר ולפגוש את בני גזעך, ולהביא להם מתנות.”
אני תופס מיד במה הענין. “מה פתאום לתת מתנות?”
ליצור הזה יש קול חלק כמו זיון טוב. “במסעות שלנו פגשנו בגזעים רבים ויצרנו איתם קשרים טובים ורצון טוב.”
אם יש משהו אותו אני לא מתכוון לעשות בשום מקרה, הרי זה לשלוח חללית מלאה ביצורים אלה לכיוון כדור הארץ. אולי זה היה טוב בשבילם, אבל בכלל לא בטוח שזה טוב בשבילנו.
מה שכל הזמן חיכיתי שיקרה – קורה עכשיו. המפלצת מכוונת את המתקן האלקטרוני שלה אל הפרצוף שלי. זה בטח שניים שהם אחד: מכשיר תרגום וכלי נשק קטלני. הנפצר שלי כבר היה מוכן מראש. הומממ. המפלצת נופלת וכל המעיים שלה שרופים.
כאשר אני חוזר לוירידיאנה מקבלים את פני בחדר המשחקים, קבלת־פנים שגיבור מקבל תמיד מהפחדנים שנשארו מאחור. אני בכל זאת מדווח להם: “היצורים הזרים ניסו להשתמש בנו בתור חלק ממזימה לכבוש את כדור הארץ ואת כוכבי הפדרציה. למרבית המזל, צפיתי מה שעומד לקרות ושרפתי את כולם. עכשיו ניקח את החללית שלהם, נמסור אותה לשלטונות ונקווה שהמשטרה תוכל לזהות את כוכב המוצא. ואני אומר לכם – בכלל לא הייתי מתנגד להיות במשלחת שתחפש אותם.”
השאר רוצים להמשיך ולקשקש, אבל אני מתחמק מהם ומסמן למגאן את הסימן שלנו. בחדר שלי אני מוצא את הירכיים שלה מפושקות לרווחה, כמו פרח אחרי הגשם. אני דוחף לה עמוק בפנים והיא מתנשמת וצורחת.
קולד, חבר במסדר האחים הקדושים של הוודה: 🔗
מפקד החללית המסכן, שהוא כבר בחור לא צעיר, רועד לנוכח הלא־נודע. “ניסיתי להתרחק מהם,” הוא אומר לנו במהלך פגישה שערך בחדר המשחקים, “אבל לאן יכולתי ללכת? הם רדפו ורדפו אחרינו ועכשיו השיגו אותנו. אני פשוט לא יודע מה לעשות.”
“אולי נזדקק לנשק,” אומר מר פורבס, ששילם – מתוך תחושת האשם העמוקה שלו – עבור כרטיס הטיסה שלי. “אם תהיה מלחמה, אני רוצה למות כגבר, עם נשק בידי.”
“אנחנו יכולים לנסות ולחסום את הפתח ולקוות לטוב ביותר,” אומר צ’פמן, המדען ביש־המזל.
“האם אין המחשבים יכולים להגן עלינו?” שואלת מגאן שנדונה לחיי פריצות.
“קפטן,” אומר אני, תוך שאני משתמש בביטוי זה ביודעי שהדבר יחניף לגאוותו הנסתרת." מאמין אנוכי שפעולות מעין אלה המוצעות כאן הינן בלתי נחוצות לחלוטין."
הפחד מקדיר את פניו, כחשיכה בטרם סערה. “אבל הם עלולים להרגנו, אבי.”
“אך מדוע שיעשו זאת?” אני מניח לקצות שפתי לעלות קמעא, ואחר כך מפנה את ראשי לצדדים, כדי שיוכלו כולם להנות ממראי השלֵו. “יתכן ששונאים הם אותנו, אך גם יתכן שהם אוהבים אותנו. האין זאת חובתנו לנסות את דרך האהבה בטרם נתדרדר לשנאה?”
“אני – אני –” עדיין אינם בטוחים, אך מילותי חדרו לליבם. עיניהם של כל הארבעה מתחננות אלי שאמשיך.
“אני ארד לבדי אל הפתח, על מנת לברך את אורחינו,” מציע אנוכי. “אם, כפי שאני אכן מאמין בכל ליבי, אלוהים הוא כוח אוניברסלי, אזי אין לנו ממה לחשוש.”
הם עדיין היססו.
“אם אין בכם האהבה להכריע את הבלתי־ידוע, הרי אין החיים שווים בסיבלם,” אני אומר.
הקפטן מדבר בשם כולם, “אם כן, לך־לך לדרכך, אבי, ויהי אלוהים עימך.”
“הוא עמי, ידידי,” אני אומר.
כאשר אני ניצב לפני הפתח, אני מתרכז פחות בהבדלים העשויים לחצוץ בין גזענו לבין גזעם של היצורים הזרים, ויותר בקווי הדמיון האוניברסליים שלנו. אם האמת המוחלטת קיימת בקוסמוס, הרי אין אפשרות שההבדלים הם שישלטו בכיפה. המושג ‘יצור זר’ הינו כשלעצמו שקר. אין יצורים זרים – יש רק אחים.
אני מתרכז ברעיון זה, וקובע את מבטי בדלת שממול, וכאילו בתשובה לכך, הופכת המתכת להיות בהירה יותר. אני מרכין ראשי בתפילה.
הדלתות ממול נפשקות לרווחה, והיצור מופיע. אני צועד צעד אחד קדימה ומושיט לו את ידי. "אני קולד, ילדו של המיסדר האוניברסלי. האוכל לקדם את פניך ברגע זה של זמן נצחי?''
אני מביט אל עיניים לבנות, הנראות כאילו הן מבחינות בכל בבת אחת. מעין יריעת כסף מכסה את הגוף המושלם, כזוהר של הילה. “אני נורדה,” הוא אומר. “ואנחנו אתך.”
הוא מניד בראשו לחיוב, “אנו כולנו יחדיו.”
באקסטזה מוחלטת אני פושט את בגדי. נורדה ואני מתחבקים בעוז.
אני כורע ברך ומטיח את ראשי ברצפה הקשה, הוא קורא לכל לחזות בתהילת האלים ובגורלם הטוב של בני האדם. נורדה מושך אותי חזרה על רגלי. מגעו מרטיט את נפשי, כאיבחת ברק זהוב. קולו שר יותר מאשר מדבר, “ידידי, קולד, אחים אנו בכל מרחביהם האין סופיים של הזמן והחלל. מביא אני לך ברכות שמחה מאחינו, כאורך של מליון שמשות. עמך ועמנו יחיו כעם אחד. את האהבה נחלוק בינינו, את האדיבות, את החסד, את הדבקות, את הפיכחות, את החדווה. הבה בוא ונדברה יחדיו.”
“אך האם ראויים אנו לכל זאת?” אינני יכול להימנע מלשאול אותו.
קול צחוקו אחד הוא עם רעמם של האלים. "ילדי, כל זיק סופי במדבר הקוסמי נולד בעל ערך שווה לזה של כל השאר. האין אנו כולנו ברואיו של אלוהים אחד? הוא בתוכנו, ואנו בתוכו.''
הדמעות זורמות על לחיי למשמע אמיתות אלו.
אני מושך אותו לעבר הפתח שמאחורי. “בוא, הבה ונפגוש את אחיי ואחיותי,” אומר אני. “חייבים לשמוע את דבריך אלו, שהרי כולם שטופים בפחד ויראה, וזקוקים הם נואשות לאהבה.”
הוא מחייך בטוב־לב. “גם אחיי ואחיותי הם.”
“כן,” אומר אני בתקווה. “אחיך ואחיותיך הם.”
האחרים חשים למראה האח החדש בחשיבות המסר שהוא מביא עימו. הם נופלים כולם על ברכיהם ובוכים הם בדמעות של ארורים שנושעו.
ואני מהרהר: האדם השיג סוף־סוף את המטרה אליה שאף זמן כה רב. כל אוצרות היקום פרושים סוף־סוף לפני רגלינו.
ואני מתיפח יחד עם אחי ואחותי.
הו, אלוהים, אלוהים שבשמיים, כמה טוב ליבך היום הזה!
מגאן, פרוצה: 🔗
ברגע שפריץ שפר הזקן מרביץ את הציפצוף לישיבה בחדר המשחקים, אני ישר יודעת שמשהו בטח לא בסדר, למה ששפר הוא כמו כל הקפטיינים בחלליות נוסעים האלה. כל מה שיש לו בראש זה לשתות ולישון ולקשקש עם המחשבים שלו. אני צריכה להגיד שיש הבדל אחד בינו לבין השאר, וזה שהוא מעדיף אותי יותר בתור גבר מאשר בתור אשה (אני אוהבת את זה דווקה להיפך), אבל זה בטח בא לו מהשרות שלו בצי, לפני הרבה שנים. אז היה תקוע בתוך החלליות הענקיות האלה שנים על שנים בלי שיהיה לו שום דבר לשחק איתו, חוץ מאותם דברים שדומים לשלו (זה היה בטח הרבה לפני שיצאה ההוראה שֶבַּמָצֵבה של כל חללית יהיה תקן לבעלת מקצוע כמוני). אבל לא כל כך איכפת לי להפסיק מדי פעם את המונוטוניות. כל המסע הזה היה בשבילי חרבון אחד רציני, חוץ מהילד הזה, צ’פמן, שהוא לא כל כך צעיר כמו שהוא נראה. אבל בכל זאת צריך להגיד עליו שהוא דופק מהר ובלי שטויות ומחלק טיפים שמנים. הוא בטח חושב שכמה שיותר כסף שהוא יחלק, ככה יצליח לעשות עלי יותר רושם (למען האמת, זה לא כל כך רחוק מהאמת). מה שאני לא מוכנה לעשות, זה לגלות לו את הסוד המקצועי עתיק היומין שלנו – כלומר, שהכלים של גבר או אישה הם פחות או יותר אותו דבר, וגם אם ילחצו אותי לקיר – קשה יהיה לי להיזכר איזו דפיקה אני זוכרת יותר טוב מהאחרות. זו לא אומנות, זה פשוט דחף ביולוגי, כמו לעשות צרכים, וגם את אלה אני לא זוכרת אף פעם.
אז כולנו התאספנו שם בחדר המשחקים ושפר מזיין את השכל על איזה חללית שרדפה אחרינו בכל רחבי המערכת ותפסה אותנו ולא רוצה לרדת מאתנו. אני יושבת לי בשקט, משלבת את הרגליים ומרביצה פיהוק קורע. ארבעת האחרים משתגעים לגמרי, צועקים ובוכים ומפחדים וכך הלאה. נדמה לי שהם חושבים שמישהו צריך לרדת לפתח ולפגוש את היצורים הזרים האלה, אבל הבעיה שלהם זה מי ילך. שפר אומר שזה לא צריך להיות הוא, כי אם הוא יהרג, לא יהיה מי שידאג לנו. פורבס, שהוא מין מיליונר, ובטח אימפוטנט – כי כל המסע הזה הוא אף פעם לא ניסה לבוא אלי – אומר, שאם הוא ימות, חצי מהגלקסיה תמות יחד איתו. הנזיר המצחיק, קולד, שנוסע בנדבות פורבס, מילמל כל הזמן איזו תפילה מוזרה, שכנראה המילים היחידות שיש בה זה ‘אני לא’. והבחור שלי צ’פמן אומר ש“אולי, לאור הנסיון המדעי שלי, אני הוא זה שצריך ללכת, אבל האמת היא שאני מומחה לפיזיקה, מומחיות בעולם החיצון החומרי ולא בעולם הרוחני, הפנימי, ואני חש שאנו זקוקים עתה למישהו שהוא יצור אנוש שלם ואמיתי, מישהו שיכול באמת לייצג את הגזע שלנו.”
הה, עכשיו אני צריכה לצחוק. מה זה, לעזאזל, צריך להיות? כולם מסתכלים אלי.
אז אני יורקת. “מה איכפת לי? אני לא עושה כסף מזה שאני יושבת על התחת. אני ארד לחטוף אתם שיחה.”
שפר, כמו כלבלב קטן, רץ אלי ומביא לי חליפה ואחר כך מוריד אותי לפתח. אני עומדת שם ואומרת לעצמי שכל הפעמים עד עכשיו הסתדרתי ואני אסתדר גם עכשיו. הדלת שלהם עשויה מאיזו מין מתכת מבהיקה מצחיקה וכשאני נוגעת בה, היא מדגדגת.
הדלת נפתחת כמו עפעפים של עין והיצור הזר יוצא החוצה. הדבר הראשון שאני רואה אצלו זה שהוא זכר. זה בגלל שהוא בגובה שנים וחצי מטר וערום כמו תינוק.
“ברוך בואך למין האנושי,” אני אומרת דרך הרדיו שבחליפה שלי.
“אבל מי את?” הוא מדבר בשפה שלנו כמו מלך ואני מבינה מזה שהם חקרו אותנו מרחוק כבר כמה וכמה זמן.
“מגאן,” אני אומרת. “אני זונה.”
וזה גורם לו לחייך. השיניים שלו כחולות כמו מים באגם, אבל איכשהו זה לא מפריע לי. אחרי כמה זמן אנחנו מתישבים לנו, פנים אל פנים, ואז אני רואה בפעם הראשונה שיש לו עין שלישית – ירוקה כמו דרקון – בדיוק באמצע המצח שלו. “קוראים לי –” והוא מגלגל בלשון משהו שאני לא יכולה לחזור עליו. “– ולבני עמי קוראים –” ועוד פעם גילגול בלשון. “זה כמה מאות שנים שאנו צופים ממרחק בבני גזעכם, אך אני – אני –” הוא מגמגם כמו ילד קטן. “אני אוהב אותך,” הוא אומר לתדהמתי הרבה.
אני רוצה להגיד לו “בולשיט,” כי שמעתי את השיר הזה כבר הרבה פעמים לפני זה, אבל משהו באופן שבו הוא קורץ בעין השלישית שלו, גורם לי להרגיש שהוא כן. “איך זה קרה?” אני שואלת אותו.
“זה בגלל שאת יודעת על מדע ואומנות יותר ממה שאוכל ללמוד במשך מאות שנים.”
אני חייבת להודות שגם אני מחבבת אותו. “הייתי יכולה לנסות וללמד אותך,” אני מציעה.
“זה יהיה נחמד מצידך.”
ואז הוא משכיב אותי ישר על המקום. תוך שניה הוא מוריד את החליפה שלי ואני כבר נשכבת על הגב ולאיש יש כלי שנראה מוגזם גם על שור.
בפעם הראשונה בחיים שלי, אני גומרת כמו משוגעת.
והוא לא מפסיק. אני עוד פעם גומרת.
בסוף, אנחנו שוכבים על הריצפה והיד שלו מכסה את השד שלי (והשד שלי באמת דבר לא קטן), והוא לוחש בקול גרוני, “מגאן, אין מקום לאחת כמוך בקרב חיות כאלה כמו בני האדם שלך. בואי, חזרי איתי ל־” הוא מגלגל בלשון, “ותלמדי לחיות כמו שאחת עם כשרונות כמו שלך צריכה לחיות.”
אני מקדישה להצעה שלו מיקרושניה – זמן למחשבה וקוראת “קדימה.”
אנחנו נכנסים מבעד לדלת שלו, יד ביד, ואני צוחקת לעצמי כשאני מתארת לעצמי איך ינסה שפר להסביר את זה לוועדת החקירה.
על סיפון החללית הזרה אני מגלה שידידי איננו יחיד. יש לו עוד חמישה חברים שם וכולם מרגישים כלפי כמוהו. אני מתחילה לחשוב, שסוף סוף מצאתי את גן־העדן.
רוג’ר צ’פמן, דוקטור לפילוסופיה ומדעים: 🔗
לעתים קרובות אני משתומם מחדש עד כמה מפחיד הבלתי־נודע את בני האדם. כאשר קפטן שפר מדבר, אני נזכר כיצד לפני שנים מספר, כאשר חקרתי חור שחור בסביבת נובה 49, נתקף קפטן החללית פחד כה עז מהחידה השחורה והקטנה הזו, עד כי נאלצתי לקחת על עצמי את הפיקוד על החללית על מנת לאפשר את התקרבותה במידה המספקת לבדיקת אותו חור. “אין אפשרות ליפול לתוכו, אידיוט שכמוך,” אמרתי לו אז. “שכן דבר זה הינו בלתי אפשרי מבחינה פיסיקלית בסביבה חסרת כבידה.” בכל זאת המשיך הקפטן לרעוד מפחד. הוא לא היה סתם אידיוט; לרוע המזל הוא היה גם קפטן האופיני לחלליות כאלה.
על ספון הוירידיאנה, בקרבת מקום לתחום השפעתו של כוכב הנייטרונים וי.טי.29, מספר לנו קפטן פריץ שפר המזדקן אודות החללית הזרה שהקימה איתנו קשר. אני מקשיב לדבריו קשב רב, בנסיון להפריד בין העובדות היבשות לבין סערת הרגשות שלו, ותוך צער על כי אין לי גישה למחשבי החללית. כאשר מסיים הקפטן את הדיסרטציה שלו, פותחים מיד חברי למסע בפיטפוטים נרגשים. אני מניח להם זמן רב דיו על מנת לאוורר את חששותיהם הכמוסים ואחר כך מתערב.
“גבירותי ורבותי,” אני אומר. “הבעיה בפניה עומדים אנו נשקלה ונבחנה על ידי מדענים במשך יותר משלוש מאות שנה. באופן אישי הצלחתי לאתר מונוגרפיות הדנות במגע אפשרי כזה, שתאריכן קודם בהרבה לשחר עידן־החלל. אם ננסח זאת בפשטות, נוכל לומר שמזה זמן רב יודעים אנו כי האדם אינו לבד ביקום. השאלה היחידה שנותרה פתוחה, עתה משהתקיים מפגש כזה, הינה כיצד יש לקיים עימם תקשורת הולמת. מאמין אני כי אני, יותר מכל אחד מכם, מיומן מספיק בכדי לטפל בבעיה כפי שהיא עומדת כרגע בפנינו.”
אני רואה שהשתלטתי היטב על תשומת ליבם. עתה אני מנהיגם המוצהר ואינני יכול לסרב לאחריות הנובעת מכך. אני רועד למחשבה על שעלול היה לקרות לו החמצתי טיסה זאת: כומר מטורף וקרח, זונה ביסקסואלית, איש עסקים קטנוני וקפטן מטומטם. איזו קבוצה היתה עלולה להיות זו שתעמוד בפני המפגש הראשון של הגזע האנושי עם יצורים אל־אנושיים!
עתה, כשתשומת ליבם מופנית כלפי, אני מבקש חליפה. בהמצאי לבד מול הפתח, אני בוחן בקפדנות את הדלת שממול ומגיע למסקנה שהיא יצוקה ממתכת בלתי ידועה לגזע האנושי, כנראה סוג של סגסוגת סינטטית, ומיד, מתוך נתון זה בלבד, אני מסוגל להסיק את המסקנה החשובה הבאה: גזע זה הינו ותיק ונעלה הרבה יותר מן הגזע האנושי.
לרשותי רגעים ספורים בלבד לשקוע במחשבות אלו, שכן הדלת שממול נפתחת כצמצם מצלמה, ודמות בודדת יוצאת ממנה. היצור הזר לובש חליפת לחץ וקסדה שעיצובם דומה לאלו שלי. אני מוצא שהוא יצור דו־גפי, בעל תוי פנים אנושיות ביסודן. נחיריו שקועות מעט, אין שיער נראה־לעין על פרצופו ואוזניו חסרות. מתוך עובדות אלו מתאשרת התאוריה המקורית שלי: היצור הזה מתקדם הרבה יותר לא רק מבחינה טכנולוגית אלא גם מבחינה התפתחותית.
מתוך החליפה שלו שולף היצור הזר מין מחברת ועפרון. אני נוטל חפצים אלה ומסמן לו בידי לשבת. ואז, אני רושם על גבי הנייר. אני רושם קבוצות מסודרות של נקודות ומעל כל אחת אני כותב את המספרים אחת עד עשר. היצור נוטל ממני את המחברת, ומעל כל סיפרה שלי מסמן סימון מוזר משלו. משהושגה תקשורת זו במהירות רבה כל כך אינני יכול להימנע מלחייך לעצמי. המאורעות התנהלו עד עתה בדיוק על פי התוכנית.
תוך שימוש בנקודות ובספרות אני משרטט את המספר 3.14 (π). היצור בוחן את רישומי ואז מעוות את שפתיו. אני מקבל תנועה זו כאות חיובי וממשיך (שוב, תוך שימוש בספרות ונקודות) לרשום את השורש הרבועי של כל מספר משתים עד עשר. היצור מגיב למאמצי בעוד עיוות שפתיים. המתמטיקה הינה למעשה השפה האוניברסלית האמיתית היחידה, וכבר זמן רב שאני בדעה שכל גזע מתקדם מבחינה טכנולוגית לבטח מודע לעובדה זאת.
משהקמתי את הקשר הראשוני אני ניגש לצעד הבא. אני מצביע באצבעי על לבי וראשי ואומר, “אדם.”
היצור מצביע על עצמו ואומר (עד כמה שאני מצליח להבין), נובאק."
אני מצביע אליו וחוזר אחריו, “נובאק.”
הוא מצביע אלי ואומר, “אדם.”
אדיר!
כאשר מגיע הזמן להיפרד, כבר יש לנו אוצר מילים משותף בן תשע מילים. כאשר אני חוזר לחדר המשחקים, שם מחכים לי כל האחרים, בקושי אני מצליח להשיל מעלי את החליפה, וכבר אוחז קפטן שפר בזרועי ותובע, “נו, איך היה? היו צרות? איך נראה היצור הדפוק הזה? הוא היה מפלצת?” “לא יותר ממני וממך,” אני אומר לו. “ואשר לשליחות עצמה,” אני מוסיף, כשאני זורח במה שלא נראה לי כגאווה מיותרת, “יכול אני לתארה אך ורק כהצלחה מסחררת. מעתה ואילך, האדם אינו עוד לבדו ביקום.”
אנדריו ג'. פורבס, נשיא 'פורבס – חברה לתעשיות גלקטיות': 🔗
התגובה הראשונה שלי למשמע תאורו המבולבל של הקפטן בנוגע לצורה בה סידרה אותנו החללית הזרה, היתה כמעט אוטומטית. “מעניין לדעת, מה, לעזאזל, הם רוצים.”
התגובה הבוטה שלי הינה חדה מספיק בכדי למשוך את תשומת ליבם. אידיאליסטים שוטים, ילדים. הכומר הקרח הזה בילבל לי בשדה התעופה את המוח עד שבסוף הבטחתי לו לשלם עבור כרטיס הטיסה לאיזה מנזר מרוחק. הפיסיקאי השמן ביזבז ערב שלם במסירת אינפורמציה של תואריו האקדמיים, עד שאיבדתי לבסוף את סבלנותי והשתקתי אותו על ידי זה שתארתי לו תהליך חדיש שפותח לאחרונה בחברה שלי ובאמצעותו ניתן לחפור מתכות כבדות מקרביהם של כוכבים ננסיים. האיש לא הבין בזה כלום. בקשר לזונה, ניסיתי אותה בלילה הראשון והיא שכבה תחתי כמו ערמת בוץ לח. היא יכולה לקבל שיעורים אצל הבת הצעירה שלי. כמה שנדבר פחות על הקפטן המסכן, ככה יהיה טוב יותר. האיש הזה שיכור כרוני וזו עוד אחת הנקודות הטובות שלו.
“למה אתה כל כך משוכנע שהם בכלל רוצים מאתנו משהו?” שואל הפיסיקאי, בפרץ של תמימות נעורים. "אנחנו אינטליגנטיים והם אינטליגנטיים. אז למה שלא ירצו להקים אתנו קשר?''
“בגלל שאתה אידיוט,” אני אומר. “אם היית מעודכן מספיק, היית, לעזאזל, יודע שהחברה האלה שמו עלינו עין כבר כמה מאות שנים. אל תחשוב שזה סתם צרוף מקרים מטופש שהם החליטו להקים אתנו קשר בדיוק בזמן שאני נמצא על סיפון החללית הזו.”
''אתה חושב שהם מחפשים אותך, מר פורבס," אומרת הזונה בעיניים עגולות וגדולות, כמו של בתולה.
“אני לא כל כך אגואיסט. הם לא מחפשים אותי כבן אדם – הם מחפשים משהו שאני יודע.”
“מה?” שואל הקפטן.
“זה מה שאני, לעזאזל, מתכוון לגלות.”
הוא רוצה להלביש עלי חליפת לחץ, אבל אני אומר לו שיסלק את זה ממני. אם הזרים האלה רוצים לפגוש אותי, הם יפגשו אותי בדרך שאני אקבע להם, וזה כולל את זה שהם ינשמו את האויר שלי. אני לא טמבל של אף אחד. אתה לא מנצח במלחמה על ידי זה שאתה נלחם בשטח שהוא מכיר, ולגבי כל עסק, ולא משנה מי הצד השני, הוא מלחמה פשוטה וברורה.
מול הפתח, אני עומד וממתין להגעת היצור או היצורים, במבט יציב ומוח מסודר. כשהם סוף־סוף מופיעים, אני מסרב להניד עפעף. היצור נמוך, שטוח, מכוער, קרח, בעל גפיים מדולדלות, ראש גדול ועינים בצבע חלב מקולקל.
אני יודע שכדי לנצח אני צריך להיות זה שמתחיל. אני עושה זאת ומשתמש בלשון הארץ: “אני פורבס. אם אתה רוצה לדבר איתי, אז הנה אני כאן.”
לדבר הזה יש פרצוף שטוח ומלא הבעה בערך כמו לפנקייק. אני יודע שלא יהיה קל איתו. אני חייב לנחש מה יש לו בראש. הוא מדבר (גם כן בלשון הארץ): “אנו מודעים, אדוני, למעמדך המיוחד בקרב בני גזעך, וכי ברשותך נמצא –”
אני מפסיק אותו: “אז אתה יודע שאני לא נוהג לתת בחינם שום דבר ממה שיש לי.”
אני רואה את זיק ההבעה הראשון בעינים שלו, אבל עדין לא מצליח להבין את זה.
“איננו צופים לשום דבר מעין זה, אדוני. אולם, לאחרונה הובא לידיעתנו כי החברה שבשליטתך פיתחה תהליך המאפשר להוציא מתכות כבדות מכוכבים ננסיים. למעשה, החללית שלנו זקוקה ל –”
אני שוב מפסיק אותו. בכל משא ומתן, זה שרוצה לנצח צריך תמיד להוביל; רק שוטים מניחים שיובילו אותם. “יש לי מה שאתה רוצה. השאלה היא מה אתה מציע בתמורה?”
ושוב אני קולט את זיק ההבעה המעורפל שיכול להיות שעשוע, או פחד – או ערמומיות. הוא אומר, “לגזע שלנו סודות חדשים רבים היכולים להיות לך לעזר. בתור נקודת פתיחה, הוסמכתי להציע לך –”
“לא,” אני אומר בחדות.
עכשיו אני יודע שהוא מפחד, או לפחות מודאג. “אבל מר פורבס, אינך יכול לסרב ל־”
“החללית שלך. זה מה שאני רוצה. החללית שלך תמורת החללית שלנו ואתה מקבל את סודות התהליך שלי כשי חינם.”
העיניים הלבנות שלו מתחילות לזוז לפה ולשם. הוא מזועזע ונבוך, אבל אני יודע: האנשים שלו מתקדמים כל כך הרבה מאיתנו, שבטח יש לו על החללית כל מיני מכשירים שלמדענים שלי יקח שנים לגלות אותם. אני תופס שגם הוא יודע את זה וההיסוסים שלו מוכיחים לי שאני צודק. השאלה היחידה שעוד אין לה תשובה היא זאת: עד כמה הם צריכים את תהליך־הפקת המתכות הזה? אני אמנם מנסה לעשות את העיסקה הטובה ביותר שאפשר, אבל מה יש לי להפסיד? אם הוא אומר לא, אז אני אדם עשיר. אבל אם הוא אומר כן, אהיה הרבה יותר עשיר.
הוא אומר, באנחה אנושית כמעט, “טוב, אנחנו נחליף בינינו את החלליות.”
אני מנסה לא להֵרָאות מרוצה מדי. “מיד עם השלמת החילופין, אתה תקבל ממני את המסמכים הכוללים את סודות תהליך ההפקה.”
הוא שולח אלי ללחיצה את ידו המיובלת, “אז עשינו עסק.”
אני לוחץ אותה, בלי להפגין את הבחילה שהרגשתי, “ועוד איך עשינו.”
אין צורך לומר כי כשמגיעה העת למסור לו את המסמכים, אני שומר לעצמי את הדף החיוני ביותר. אני לוקח על עצמי סיכון לא נורמאלי אבל לא נעשיתי עשיר מזה שאף פעם לא הסתכנתי.
היצור הזר לא מרגיש בחסרון הדף.
בצחוק אדיר אני אומר לקפטן שפר להסתלק מכאן במהירות מטורפת. הנעת התת־חלל של החללית הזרה שונה במקצת, אבל לוח הפיקוד הוא פחות או יותר דומה.
ותוך זמן קצר אנחנו טסים משם.
אני לוקח את הזונה לחדר שלי, היא עדין לא שווה הרבה, אבל נראה לי כאילו היא קיבלה קצת השראה מהסביבה המוזרה בה אנחנו נמצאים עכשיו.
עובדות לסיום 🔗
שתי החלליות, האנושית והזרה, נשארו נעולות למשך מיקרושניה קצרצרה בלבד. בין צוותי שתי החלליות לא נוצר שום מגע פיסי. בברק מעומעם נעלמת החללית הזרה, כאילו מעולם לא היתה ולא נבראה.
על סיפון הוירידיאנה, ממשיכים הנוסעים ואנשי הצוות את חייהם כרגיל. איש מהם אינו זוכר דבר וחצי דבר אודות הנסיבות שאפפו את המפגש הקצרצר הראשון בין הגזע האנושי והגזע האל־אנושי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.