בבוא המלחמה היתה המדיניות הציונית תלויה כולה בידי אנגליה. ברצותה דוחה וברצותה מקרבת. והסוכנות עשתה את רצונה ביראה וסרה למשמעתה ללא תנאי וללא תמורה. ממילא מילאה תפקיד טכני והיתה לאמצעי, במקום למלא תפקיד מדיני ועצמאי היא הפכה למחלקת גיוס לצבא זר, תחת היותה מטה ראשי לצבא עברי. מעשה זה נעשה מתוך מחשבה קלוקלת ותקווה קלושה: כי סרח ישמעאל ומשך ידו מן המלחמה. ולעומתו חרף ישראל נפשו לצאת לקרב. לפיכך לא תהיה אנגליה, כטוב לבה בנצחון, כפויית תודה ותזכור לעם העברי את חסד טובותיו. כל החישובים הללו, תעודת עניות הם למחשביהם. ואף ההכנות המשרדיות לקראת וועידת השלום, אין כוחן יפה לכסות על העדר המחשבה הפוליטית, הרואה נכוחה והיודעת לכלכל את עניני האומה, בהתאם לתכנית ערוכה מראש. המנהיגים למיניהם מתעלמים מדעת ומעלימים מעיני העם בזדון את הסכנות המרובות, במקרה שאנגליה המנצחת תרצה להכריע את גורלה של הציונות לפי ראות עיניה בלבד, ובהתאם לאינטרסים האימפריאליסטיים לה, כפי שהיא מבינה אותם. זה מעמדה של הציונות ה“ישנה”. אך אף יריבתה משכבר הימים – הציונות “החדשה” – אינה חולקת על השגותיה כיום. כמוה דוגלת אף היא בהשתתפות פעילה של היישוב והעם במאמץ המלחמתי הבריטי. כמוה תולה אף היא את כל תקוותיה בוועידת השלום, שעתידה לפתור את שאלת היהודים ברוח הצדק הציוני. כמוה משתקת אף היא את כל אלה, המחזיקים בתורת הגאולה השלמה והנכונים למלחמה למענה. לנוכח שיתוף הפעולה בענינים המעשיים ודמיון ההשקפות על ההווה והתכניות לעתיד, טבעי הוא הרעיון על איחוי הקרעים ההסתדרותיים. הציונות החוקית מתאמצת ככל האפשר לאחד את כל המפלגות במחנה הוויתור והפשרה. היא שואפת ליצור חזית אחידה של תופשי המועט בציונות, הנכונים להסכמים אופורטוניסטיים מרחיקי-לכת עם ממעיטי דמותה של הציונות בחוגי השלטונות ואויביה הגלויים שבקרב הערבים. לנוכח התבוסנות הלאומית מצד אחד ולנוכח חוקי הכליה הזדוניים בעניני הקרקעות העליה, נשאלת ביתר תוקף שאלת השאלות: “הספר הלבן” מה יהא עליו? הדיבורים הנמלצים על וועידת השלום ועל התקוות הקשורות בסדר החדש, שתקים אנגליה הדימוקראטית עם נצחונה, אין להן שחר. בוועידת השלום הקודמת היתה בידי הציונות הצהרת-באלפור. כעת הגיעה עד “הספר הלבן”. בו תתחיל בוועידת-השלום הבאה. מה יהא, אפוא, בסופה? בפי הציונות אין כל תשובה. את התשובה הניצחת והסופית יתן הכוח העברי הלוחם. הוא כבש לישראל את המכורה. הוא הכה את הפולש היווני, שטימא את מקדשו והוא עמד לו, לישראל, במלחמת הקנאים ובמרד בר-כוכבא. עתה ינחיל לעמו את הארץ היעודה לאחוזת עולם. אם לא יכה הכוח – יקיץ הקץ. כי הציונות, שעניניה היו יגעים מאז – עתה כלו כל קציה.