לוגו
אמו של דודיק
מיקום ביצירה:
0%

  ##א

בזמן האחרון בגד בה כוח-הזכרון לעתים קרובות והיתה שוכחת כתובות, שעות-פגישה ושמם של אנשים שהוצגו לפניה. תחילה היתה מבוהלת. אבל אחר כך ניחמה עצמה באמרה כי תמיד היה כוח זכרונה חלש למדי. לבסוף הסיחה דעתה.

כשהגיעה ההזמנה לחתונת בנה, קמטה את הפתק בידה ובמרירות הרהרה בכך שמעולם לא כתב לה על נערתו.

אמנם סבורה היתה שאין לה זכות לדרוש מפיו הסברים, אבל חתונה היא ענין אחר לגמרי.

מתחתנים רק פעם אחת בחיים – אמרה בלבה, ומיד העלתה חיוך, שקפא ונשר.

אפשר להתחתן הרבה פעמים. למה דווקא פעם אחת. מאמו ומאביו בודאי לא שמע חכמה זו מימיו.

היא ישרה את הפתק המקומט. דבר זה אסור לה לשכוח – אמרה בלבה, כמין דבר-הלצה – ויש להניח את ההזמנה במקום בולט לעין, כדי שתיראה יום יום ושעה שעה, ובבוא הזמן, מקץ שבוע, תקום ותסע לירושלים.

היא קבעה את פיסת הנייר במסגרת הראי שמעל לכיור, אבל מיד חזרה ושלפה אותה משם. לא יתכן לחשוף את הפרשה לעיני כל מי שיבוא לחדרה.

זמן רב טלטלה את הנייר בידה, תולה מבטים בפינות החדר, בכוננית הספרים, בזכוכית-השולחן, עד שנחה עינה על ארון הבגדים. גם בצדה הפנימי של דלת הארון מצוי ראי וגם לו היא נזקקת הרבה. הפתק הושם, איפוא, בין הראי לדלת, מציץ ומזכיר.

בן כמה הוא עכשיו? כשהיתה בת גילו ילדה אותו, ב-1937, בקיץ. האם מנחש מישהו את גילה? הראי מגלה ליאות סביב העינים, אבל כשהיא מחייכת נעלמים אפילו סימנים אלה. הנה כך; מי יאמר שהיא עשויה, תוך שנה אחת, להיות סבתא.

היא מהרה להגיף את דלת הארון, בהותירה את הרהוריה בתוך הראי. יהי כן, היא נוסעת בעוד שבוע. אביו יהיה נבון ולא יביא עמו את אשתו לחתונת הבן. זה יהיה כל כך מיותר וגס. הוא לא יעשה זאת. אבל יבוא, ישאל לשלומה, יהיה אדיב, לא יניח לה פתח לדיבורים שאין ברצונו לשמעם. לפני שנתיים, כשפג ההסכם לתשלומי-התמיכה שהיתה מקבלת ממנו, הגיעה ההמחאה האחרונה וגם מכתב שהיה נוהג לצרף, אחת לשלושה חדשים. גם במכתב האחרון שאל אם נחוץ לה סכום נוסף וגם אז לא השיבה ורק החזירה את האישור. ומאז לא שמעה ממנו דבר.

צריך להודיע כי היא נוטלת חופשה. ליומיים. יהיה עליה ללון בירושלים ואחר כך עוד יום אחד של חופשה.

 

ב

בשעה העשירית בבוקר היתה מוכנה לנסוע. היא אהבה טלטול-דרכים וגם הפעם שמרה על הרגל-נעורים עקשני, שלא ליטול לדרך שום משא; לא מזוודה ולא פיג׳מה. יהיה מה שיהיה. לנסוע חפשית.

על מתנה לבנה חשבה כל השבוע, אבל החליטה כי תסע בבוקר, וכל היום יהיה לפניה, ובירושלים תקנה לו. עדיין לא החליטה מה לקנות.

סבורה היתה כי ברגע האחרון יבוא רעיון מוצלח, אבל בלילה היה גבר בחדרה. לא מכר וותיק ביותר, שאפשר לשתוק עמו ולהרהר במה שהלב חפץ; הוא הרבה לדבר. ביקש לספר, להתרברב, להציג עצמו לפניה; ואזניה מלאו מלים ולא היה סיפק בידה לחשוב על המתנה לבנה.

כשקם האיש בבוקר מאצל השולחן, חבק את כתפיה, נשק לה נשיקת-פרידה על לחייה, תמה על פיזור דעתה ואמר לה שבודאי היא מהרהרת על משהו רחוק מאד, ושהוא מקנא ונעלב.

היא השיבה בחיוך. לא אותו חיוך המגרש את הליאות מעיניה, אלא חיוך עגום, שבא ועלה בלא פיקוח.

כשהלך, התנערה בזריזות מקפאונה, הטילה לתוך ארנקה מברשת-שנים ומשחה, בדקה ומצאה את צבע השפתים, ספרה את המעות שבידה והיתה מוכנה לדרך.

במכונית בקשה להרהר כל אותם הרהורים שנבצר ממנה להגותם בלילה, אך עד מהרה מצאה שכבר הרהרה בכל ושהכל סדור ומוכן לה בלבה. היא נסתה לזכור מה מקצועות לומד בנה באוניברסיטה והעלתה בדעתה שאין היא יודעת, בעצם, איזה מקצוע ראשי בחר לו.

יהיה זה מבחן לי, אם אנחש איזה מן השלשה הוא הראשי, אמרה בלבה. אם באמת מכירה אני את הנער הזה, חובה עלי לנחש נכונה.

אבל רעש המנוע ועצי-האקליפטוס שחלפו על פניה ביעף עמעמו את חושיה ועיניה היו נעצמות ונפקחות מיד, כשהיא מזרזת עצמה לנחש נכונה.

כשנכנסה המכונית בין בתי-האבן של ירושלים, קפצה עליה שמחת הפגישה עם המקום החדש והיא הציצה בעליצות אל האנשים שברחוב והאזינה לתחושת הטיפוס והעליה שמטפסת המכונית במעלה רחוב יפו, כשהיא מגיעה להצטלבות וצונחת אל הככר שבמרכז העיר.

היא יצאה והביטה על סביבותיה, חשה באבריה שהם מפשירים מתיחותם ונהנים ממגע הצינה שבאויר. בתנועת ראש, הבאה לבדר מעט את השיער מקפאונו, פנתה לעבר החנויות, הציצה בחלונותיהן ובחנה כותנות-גברים של ניילון, ארנקי-עור, מקטרות ועניבות. יש לקנות לו משהו יפה יפה, אף על פי שהוא לובש, מן הסתם, בגדי חאקי ושערו פרוע להכעיס. גם מסרק אפשר לקנות לו, בין השאר, כדי שילעיג עליה ותימצא לה הזדמנות להתרעם ומתוך כך לישר את הדורי השיחה, שמכשוליה מרובים משביליה.

״שולה…״

היא נמנעה מלהסב ראשה. שהרי אין זה מסתבר כי קראו בשמה דוקא, כאן, בצורה זו. אבל מקץ דממת-מה נשמע הקול שנית, והפעם מהסס יותר:

״שולמית״.

היא נפנתה בבת-ראש, נחרדת ומוכנה; אך מיד פלטה אנחת-רווחה.

״אה… זה אתה״.

״כן, אני. האם הבהלתי אותך? ראיתיך מגבך ולא הייתי בטוח. עברו כל כך הרבה שנים… ממתי, שולה, ממתי לא התראינו? נדמה לי שבפעם האחרונה זה היה בכינוס המחזור שלנו. בארבעים ושש? אנחנו לא יכולים להסתיר את גילנו, הה? הגימנסיה קבעה את הגיל. אבל את נראית… איך להגיד לך – יותר צעירה? לא לזה אני מתכוון. אבל יותר… נו, פשוט יותר יפה… תראי, אני מקריח. והביטי איך את נראית. בואי נכנס, נשב כאן קצת. את אינך ממהרת, אני מקווה״.

״היית בישן; ועכשו תראה איזה דברן״.

האיש הסמיק ופרש זרועותיו מתוך נדנוד כתפיים.

״מה לעשות? הייתי ונשארתי… אלא שהדיבור הוא אצלי ענין מקצועי. אני כאן מרצה״.

״מרצה?״

״כן. לא פרופיסור. לא. רק מרצה״.

״באוניברסיטה?… בוא נשב, אינני ממהרת לגמרי… יש לי זמן עד הערב. איזה מין מרצה אתה?״

הם נכנסו לבית-קפה וישבו בסמוך לתנור הפחמים. הוא עזר לה לפשוט מעילה. תנועותיו היו כבדות ולשוא ביקש לשוות להן קלות-מה.

״לפגוש בן-מחזור… תאר לעצמך. אתה נשוי?״

״לא… עדיין לא״.

״אה״.

״אני מנסה לקרוא בפניך את תולדותיך. את נראית כל כך… באמת מצוין. נו, תמיד היית פאר-הכיתה שלנו. לפני עשרים שנה לא הייתי מעז לעצור אותך ברחוב; והנה עכשיו נעשיתי אמיץ, לעת זקנה״.

״שטויות. אתה מסמיק כמו נער. בעצם אתה צעיר ממני בשנה-שנתיים. היית ילד-הפלא שלנו; כל כך צעיר וכל כך מוכשר. והנה עכשו אפילו נעשית פרופיסור״.

״רק מרצה״.

״נו, השאר יבוא מאליו. אני סומכת עליך״.

״יתכן שיבוא… אני שמח, שולה, באמת. אם את פנויה עד הערב נאכל יחד, אפשר ללכת להצגה יומית. אפשר סתם לטייל. כיון שלא התראינו זמן רב כל כך, אין הזמן הזה קיים לגבינו ואנחנו באמת צעירים״.

״בודאי. ברצון רב. איפה אתה אוכל?״

״כמו כל רווק, במסעדה. יש כאן אחת, מזרחית, טובה מאוד. וגם השעה מתאימה… הנה, אני אעזור לך ללבוש את המעיל… זה כאן, מעבר לרחוב… ירושלים קטנה מאד… כל הארץ קטנה מאד ואף על פי כן עוברות אחת עשרה שנים עד שאנו מתראים… אגיד לך משהו מצחיק… זה מצחיק, אחרי כל כך הרבה שנים… יכולתי לספר לך מזמן, אבל איך את אומרת? הייתי ביישן… וגם עכשו, אלא שהזמן עושה… כן, את שלו״.

״אתה לא היית היחיד״.

״אבל אני שמרתי לך אמונים, חה חה… כמובן, בצורה מוזרה. אבל אפשר לומר שלא שכחתי״.

״ואיפה היית כל השנים, טפשון? הייתי זקוקה לאחד כמוך… דַבר, דַבר, אני נהנית לשמוע״.

״מה תזמיני? קחי את זה. זה טוב מאד. חריף, אבל טוב. ותן לנו, בבקשה, גם יין. את אוהבת חמוץ לבן? קוניאק? כן, בבקשה, תן קוניאק… אני אינני שואל שאלות, אבל אם את רוצה, ספרי לי… כל הזמן רק אני מדבר״.

״אתה יכול להמשיך״.

״אמרתי הכל. הנה, את רואה, אמרתי הכל ואני שמח שנפגשנו. מה? עוד אחד? מלצר, תן בבקשה עוד שני קוניאק. את… קחי עכשו מזה. כן. זה טוב מאד. אני רגיל לשתות רק יין חמוץ. פעם שתיתי הרבה, בלילה, ואחר כך הרגישו התלמידים, בזמן ההרצאה, והיה לא נעים… יש לי אִתם יחסים חבריים מאד. לא כמו היחסים עם המורים שלנו בגימנסיה… אפשר לומר שבזה הצלחתי…״

״כן?״

״כן. מאד… המ… כן. את לא גומרת?״

״לאן אתה מציע ללכת עכשו?״

״חשבתי… מקודם, כפי שאמרתי, אולי להצגה יומית, אם זה נעים לך, כמובן״.

״הייתי רוצה לנוח מעט. אני לא ישנתי הרבה הלילה״.

״אפשר. כמובן שאפשר לנוח… אצלי… שקט מאד. תוכלי לנוח ואני אקרא משהו בינתיים ואחר כך, כן, תוכלי להחליט. הנה, אני אעזור לך, ככה… זה לא רחוק. שום דבר לא רחוק בירושלים, חה, חה, קרוב ושקט מאד״.

״למה אתה שותק?״

״אני? לא… לא רציתי לדבר כל כך הרבה. הנה פונים כאן, בחצר, עולים למעלה. בבקשה, הכנסי. ככה, כן; אולי קצת לא מסודר, את סלחי לי; את יודעת, רווקים; ויש תמיד הרבה עבודה. לא, לא על הכסא הזה. כאן יש בודאי אבק. הנה פה יותר טוב. בבקשה. אולי את רוצה… בבקשה״.

״כן, אני אשכב קצת״.

״והנה, אני אשב לי פה; אל תפריעי לעצמך. אני אקרא לי״.

״ספר משהו מעניין. אל תתחיל לקרוא עכשיו״.

״את יכולה להתכסות. קר כאן במקצת. עוד לא התחילו להסיק. כן, משהו מעניין? מה לספר לך? אני זוכר שהיית מציירת יפה מאד. את ממשיכה בזה?״

״קבלתי פרס, לפני שנים״.

״פרס? באמת? יפה מאד. איך זה שלא ידעתי? ואני דווקא עוקב אחרי התערוכות ותמיד מבקר והנה לא ידעתי״.

״מפני שהייתי נשואה אז והיה לי שם אחר״.

״אה, כן, סליחה. באמת לא הבאתי בחשבון״.

״ועכשו אינני מציירת״.

״כך… אינך… כלומר, אין לי זכות להתערב, כמובן, אבל באמת צר לי לשמוע. אני זוכרת את ציוריך בגימנסיה. תתפלאי שאני זוכר אותם. בשעורי ציור שמשת לנו דוגמה״.

״כן. דוגמה ומופת״.

לא התכוונתי, שולה. שולמית. אני רק נזכרתי״.

״שוב אתה שותק? איש מצחיק״.

״שולה, תראי, זה מוזר כל כך. אבל אני תמיד… אף פעם לא שכחתי״.

״וגם לא נשתנית. השנים לא לימדו אותך כלום?״

״כנראה… שאני כזה… את תמיד היית… ואולי דווקא מפני זה…״

״מה דווקא? תגיד״.

״אני…״

״אתה יודע מה? אני מתה לישון מעט, אני אנמנם. אינך מתנגד?״

״כמובן שלא. הנה, אני אקרא לי משהו ואת תשני״.

עד מהרה נשמע קול נשימה עולה ויורד לאטו בחלל החדר המאפיל והולך.

הוא החזיק ספר פתוח בידו והביט בה שעה ארוכה, עד ששוב לא ראה אותה. הלילה ירד על העיר בבת אחת.

לפתע קפצה וישבה במטה.

״מה השעה עכשו?״

״שש וחצי״.

״שש וחצי? מתי סוגרים את החנויות אצלכם?״

״בשבע, אני חושב״.

״אולי עוד אספיק. אני צריכה לקנות״.

״אני אלך אתך״.

״טוב. אבל מהר… אתה יודע שיש לי בן?״

״לא. כשנפגשנו בכינוס המחזור פחדתי לשאול אותך. ממתי יש לך בן?״

״מלפני עשרים שנה״.

״מה? מיד אחרי הגימנסיה? שנתיים אחרי הגימנסיה?״

״כן. בוא, נמהר. אני רוצה לקנות לו מתנה״.

״הוא כאן? בירושלים?״

״אהמ…״

״הוא… באוניברסיטה?״

״אהמ… אתה רואה? ככה זה. בוא, נרד״.

 

ג

הם ירדו בשעה שכמה מן החנויות כבר היו נעולות והיא נכנסה לחנות הראשונה שנתקלו בה וקנתה בחפזון כמה דברי-הלבשה, בלא שתהא שהות בידה לברור ולהחליט.

״ועכשיו עלי למצוא לי חדר במלון״, אמרה.

״אולי…״

״לא. אתה צריך ללכת לאוניברסיטה מחר. יש לך תלמידים״.

״למה את מדברת כך, שולה?״

״שטויות. אני סתם אומרת. בוא ותגיד לי איזה מלון לקחת״.

לאחר ששכרה לה חדר חזרו וירדו לרחוב.

״שמע, יש לי חשק ללכת ולשתות, ונדמה לי שבשבילך זה לא יתאים ביותר״.

״אם את רוצה, הרי זה בסדר לגמרי, שולה. אני אינני שתיין גדול, אבל אצטרף אליך עם היין החמוץ שלי״.

הם נכנסו למסבאה ומצאו שם חבורה מתלמידיו, ששמחה לקראתו אף הזמינה אותם להצטרף אל השולחן. הוא היסס ובקש להשתמט אך היא נענתה להזמנה מתוך עליצות-פתע שקפצה עליה, ודחפה אותו אל תוך אחת הכורסות.

עד מהרה עברו ביניהם כמה סיבובים של קוניאק ומן השולחן הסמוך הצטרפו שנים-שלשה צעירים. כשהוצגו החדשים שמעה על אחד מהם שהוא צייר.

״גם אני״, אמרה לו והקישה בכוסו.

״מה? באמת?״

״באמת לגמרי. אינך מאמין? תן פיסת-נייר״.

מיד הופיעו נייר ועפרון על השולחן והיא נשכה שפתה ובהישירה מבט חמור ונמרץ בבן-אומנותה, החלה מעלה את דיוקנו על הנייר.

מסביב נשמעו קולות התפעלות. מן הבאַר קרב ובא בעל המסבאה.

״יוצא מן הכלל״, אמר. ״אני קונה את זה אם הגברת רוצה למכור״.

״כמה קוניאק תתן?״, שאלה במשובה.

״בקבוק צרפתי או שלשה ישראלים״.

״תן שלשה ישראלים״, אמרה, ״אני כבר לא מבדילה ביניהם עכשו. ובקבוק אחד לבן חמוץ בשביל הפרופיסור״.

העליצות סביב השולחן גברה ואנשים נוספים באו לשבת אצלם.

״אם כן, מכרת אותי״, התלונן הצייר. ״את חייבת לי פיצויים״.

״אתן לך״, אמרה והושיטה בקבוק.

״לא מספיק״, התעקש הצייר.

הם חזרו והקישו כוסותיהם. אך עד מהרה הציץ אחד הסטודנטים בשעונו ואמר שהגיעה השעה ללכת לחתונה.

״וגם הדוקטור ילך אתנו״, אמרו.

הוא בקש ללחוש לה על אזנה, אך היא הדפה אותו בכתפו ואמרה משהו על כך שמוטב כי ילך לישון, מפני האוניברסיטה והתלמידים.

הוא הסמיק, נסוג מן השולחן, והיא נותרה בתוך חבורת הצעירים, שלא הצטרפו אל היוצאים.

הצייר ישב בסמוך אליה ובנטלו את ראשה בין ידיו אמר שהיה, גם הוא, רוצה לצייר אותה.

״בבקשה״, השיבה.

״אבל לא כך, אלא את כולך״.

״איפה? כאן, בבאַר?״, צחקה.

״אצלי״, אמר וידיו רטטו.

היא לא השיבה דבר וחזרה ומזגה לה ולו והקישה כוסה בכוסו.

״שמח אצלכם, בירושלים״, אמרה, ״וגם אפשר להתפרנס מן הציור״.

״קדחת״, אמר הצייר.

״אסור לדבר גסויות״, רמזה לו באצבעה. ״אסור״.

״בואי נצא מפה, מה דעתך?״

״אתה רוצה לצייר? אתה תמיד כל כך חרוץ?״

״די. אל תמתחי״.

היא בקשה להזדקף ולומר משהו תקיף, אך מיד צנחה על הכסא.

״נו, טוב. קח אותי מכאן״.

הם יצאו אל צינת-הלילה והיא נצבה והציצה בו מתוך סקרנות.

״לאן אתה רוצה ללכת, יפהפה גיבור?״

״אלי, לחדר שלי״.

״טוב, נלך״, פסקה סופית ושלבה זרועה בזרועו.

 

ד

בחדרו עמד ריחם של צבעי-שמן. היא נעצרה ליד הדלת ונשענה על המזוזה. הוא גשש בחשכה והדליק מנורת-שולחן.

״כבה את האור״, פסקה מבוהלת.

״בסדר״, אמר בן-לוויתה, כיבה את האור וחזר אל הדלת.

״אל תגע בי״, נרתעה וחמקה לאורך הקיר. נשמע קול נפץ. משהו נשבר.

״אני מצטערת. מה עוללתי לך?״

״שום דבר, אני חושב שזה היה כד עם מכחולים; כד ערבי פשוט. מה יש לך שאת כזאת פתאום?״

״תן לי כסא או משהו. אני עייפה״.

הוא גרר רגליו בחשיכה ומשך והביא כסא.

כמה מכוניות שעברו ברחוב הטילו כתמי-אור בחדר ולנגד עיניה נצטיירו צלליות של כן-ציור מזדקף בתווך ובדים נשענים אל הקיר. היא נשמה עמוקות.

״את נאנחת?״

״ששש… אני מריחה טרפנטין״.

״ב-ס-דר״, סינן מבין שיניו ונשתתק.

שעה ארוכה לא אמרו דבר זה לזו. אחר כך קרב אליה, גחן אל הכסא והקשיב.

״אינני ישנה״.

״חשבתי״.

״אתה מצייר מזמן?״

״מתמיד. רוצה לראות?״

הוא העלה אור בחדר וחזר על שאלתו.

בד אחרי בד הועלה על הכן והוסר, בלי שישמע מפיה כל הערה, אבל הוא חש כי עינים סקרניות ואוהדות נחות על תמונותיו ורואות. הציירים יודעים תמיד, לפי סימנים שהנסיון והאהבה העצמית הקנו להם, את טיבו של המסתכל ואת כושר השיפוט שלו. הוא שאל אם רוצה היא לראות גם רישומים ונַענה בתנודת ראש חיובית ומפצירה.

״חשבתי שאתה פרחח״.

״ועכשו?״

״אתה אמן. זה ידוע לך?״

״אולי… לפעמים אני מאמין בזה ולפעמים מחורבן על הנשמה״.

״תאמין. תאמין תמיד. אל תעזוב אף פעם״.

״לעזוב? אינני יכול… אבל יש ימים שהידים אינן מתרוממות לגעת במכחול… פשוט יאוש״.

״תרים אותן. תנזוף בהן ותרים אותן. הן טובות, הידים שלך. בוא תראה לי אותן… כן, אני אוהבת כאלה…״

הוא שמט את כף ידו מתוך ידה והביט בה נבוך.

״על מה אתה חושב לך?״, שאלה.

״אני חושב לעצמי: איזו צורה יכולה להיות לתמונות שאת מציירת?״

״אני עזבתי. בעצם, זה עזב אותי. שמע, יש לך משהו לשתות?״

״לשתות? יש; בטח שיש… לא שתית מספיק?״

״תן משהו. תן. אל תטיף לי. יש לך סיגריה?״

הוא מזג שתי כוסיות.

״לחיי הציור שלך״, אמרה.

״וגם שלך״.

״עוד אחת״.

״אוהו…״

״מה אתה, קמצן?״

״מצדי את יכולה לשתות ישר מהבקבוק… הַיי; שמעי… את לוקחת את זה ברצינות… תפסיקי ותנשמי קצת אויר… את בולעת כמויות… בחיי, כמו גבר״.

״גבר? אני אינני גבר! אני אשה! ועכשו שתוק״.

״אני שותק״.

״אתה אינך שותק. אתה מדבר״.

״את צודקת״.

״דויד״.

הוא הקשיב, התרומם מעט, אך לא ענה.

״דויד״.

״מה את מדברת? מי כאן דויד?״

״לא שמך דויד?״

״מה פתאום?… מה קרה לך?״

״אמרתי: דויד. זה שמו של אחד בירושלים״.

״אינני מבין… למה?… למה לך, פתאום, להזכיר לי שיש לך אחר?״

״יש לי? אתה בטוח שיש לי?״

״שמעי, אני לא מתמצא במה שאת מדברת אלי…״

״הוא התחתן היום, לפני שעתיים, או שלוש, או יותר… מה השעה עכשו?״

״הוא התחתן?… מה? רגע אחד… בטח שהוא התחתן… דויד! ברור! הבחורים הלכו לחתונה שלו. את מתכוונת לסטודנט. זה בחור שלך? הוא בן תשע-עשרה-עשרים בסך הכל״.

היא הזדקפה וישבה.

״אתה מכיר אותו?״

״כולנו מכירים כאן אחד את השני. רק בגללך לא הלכתי לחתונה שלו״.

״בגללי? זהו בני. בן שלי״.

״בן… שלך? בן שלך? מה… מה פתאום? למה זה? אינני מבין, למה עשית לי את זה?… את אמא של דויד? אמא של דוּדיק? ואני אתך… אתך?״ הוא הפך פניו אל הקיר.

ידיה גששו אחריו באפלה והיא משכה אותו בכתפיו וקרבה אותו אל גופה.

״אתה בוכה?״

״מה פתאום? אינני בוכה… את יודעת איך הוא אוהב אותך?״

היא התיקה עצמה מעליו בקפיצה ונסוגה אל קצה המטה, כורעת על ברכיה וידיה נשענות על המטה, מאחוריה.

״מנין אתה יודע?״

״מנין אני יודע? כשאת כותבת לו, פעם ביובל, הוא תופס את המכתב ישר מהתיבה… הוא תופס את המכתב ובורח אתו, כמו כלב רעב עם עצם שמצא פתאום. והוא קורא בו… כל היום, כמו משוגע. אי אפשר לדבר אתו… מה מתרחש כאן? את תופסת מה קרה פה? בחיי… מה אני עושה עכשיו?… לכל הרוחות, את נראית כל כך צעירה בשביל גילך… איך יכולתי לדעת שאת… חשבתי, השד יודע… הנה, עכשו את בוכה… נו, מה אני צריך לעשות? הגידי, מה?״

היא נשמה עמוקות, אספה ידיה אל חיקה, כופפה ראשה ולאחר זמן מה זחלה לעברו, השכיבתו על גבו, כסתה אותו בשמיכה ולטפה את מצחו.

״התכסי… יהיה לך קר״, רטן.

״לא קר לי. אני אשב כאן, על ידך, ואתה תישן״.

״איפה פתאום לישון?״

״הרדם, הרדם. אני אשב על ידך ואתה תרדם״.

הוא לא ענה והיא ישבה, זקופה, לפאת המטה, ובתלותה מבט בלתי-רואה בחללו האפל של החדר לטפה את ראשו, מבלי להביט בו.

״אינני ישן״, חזר ורטן.

  ##ה

בחזרה בבוקר, במכונית, בקשה שלא לפקוח עיניה כל הדרך, אך בהתמלט אנחת-פתאום מחזה, היתה פוקחת עין אחת, לראות אם הבחינו הנוסעים באנחתה. דומה כי נתנמנמה לבסוף ועד מהרה נצבה מול פתח חדרה, ובהטילה את מעילה על המטה פנתה אל עבר הארון, ליטול לה מגבת. ההזמנה היתה תקועה מאחורי הראי. היא קמטה את הנייר בידה והטילתו אל סל-הכביסה. אחר כך צנחה על מטתה, נטלה רקותיה בין כפות ידיה וחשבה כי באחד הימים הקרובים צריך לכתוב אליו ולהודיעו שילך לבית-המלון ויטול משם את חבילת-המתנות שקנתה לו לחתונתו.