טֹרַח זֶה, בְּקֹשִׁי, כְּמוֹ אָסוּר,

בַּמְחֻסָּר עוֹד עֲשִׂיָּה לָנוּעַ,

בוֹא כְּאָזְלַת לֶכְתּוֹ שֶׁל הַבַּרְבּוּר.

וְהַמִּיתָה, זוֹ לֹא-יָכוֹל-עוֹד-גַּעַת

בַּקַּרְקַע עָלָיו יוֹמְיוֹם נָנוּחַ,

הִיא כְגָלְשׁוֹ לְאַט תָּחְתָּיו בְפַחַד –:

אֶל הַמַּיִם, שֶׁכְּמוֹ לוֹ נִמְסָרוּ,

וְכִשְׂמֵחִים בְּכָךְ וּכְמוֹ עָבָרוּ,

גַּל אֶל גַּל פּוֹנִים לְאַחֲרָיו,

בְּעוֹד הוּא – לְבַדּוֹ, שָׁקֵט, בּוֹטֵחַ,

וּמַבְגִּיר וּכְבָר מַלְכוּת שׁוֹפֵעַ,

הָלְאָה בְּשַׁלְוָה נוֹשֵׂא פָנָיו.

מדון, חורף 1905 – 1906