תְּחִלָה הָיוּ הַחַיִּים מְאִירִים,
חִמְּמוּנִי, אִמְּצוּנִי מוּל כָּל הַמִּקְרִים.
כִּי כָךְ יַעֲשׂוּ לְכָל בְּנֵי הַנְּעוּרִים,
אֵיךְ יָכֹלְתִּי זֹאת אָז לָדַעַת.
אָז הָיוּ הַחַיִּים לִי בִּלְתִּי יְדוּעִים –.
וּפִתְאֹם רַק יָמִים הֵם, הוֹלְכִים וּבָאִים.
לֹא טוֹבִים, לֹא יָפִים, לֹא עוֹד נִפְלָאִים,
כְּמוֹ נִשְׁבְּרָה הַטַּבַּעַת.
הוּא לֹא הָיָה אָשֵׁם, וְגַם לֹא אֲנִי;
הֲרֵי שְׁנֵינוּ הַיִינוּ כָּל כָּךְ סַבְלָנִים,
אַךְ לֹא סַבְלָן הוּא הַמָּוֶת.
רָאִיתִי אוֹתוֹ בָא (מַה רַע הוּא הָלַךְ),
הִבַּטְתִּי כֵיצַד הוּא לָקַח וְלָקַח:
הֵן לֹא שֶׁלִּי הָיָה הַזָּבֶד.
וּמֶה הָיָה שֶׁלִּי, קִנְיָנִי, זְכוּתִי?
הַאִם לֹא הָיְתָה אֲפִלּוּ עֱנוּתִי
שְׁאוֹלָה לִי מְאֵת הַגּוֹרָל?
כִּי לֹא רַק הָאֹשֶׁר גּוֹרָל יְבַקֵּשׁ,
אֶלָּא גַּם הַדְּוַי, שֶׁנִּצְעַק, נִתְיָאֵשׁ,
וְהוּא הַהֶרֶס יִקְנֶה עֵת יוּזַל.
וְהַגּוֹרָל הִנֵּה בָּא וְרָכַשׁ בְּחִנָּם
אֶת כָּל הַמַּבָּעִים שֶׁבְּפָנַי, כֻּלָּם,
וַאֲפִילּו אֶת אֹפֶן לֶכְתִּי.
זוֹ הָיְתָה מְכִירָה כְלָלִית בְּזִיל-הַזּוֹל,
וּמִשֶּׁהֻצַּגְתִּי רֵיקָה מִכֹּל
הוּא זְנָחַנִי פְתוּחָה, בִּכְדִי.
פריס, 7 – 12 ביוני 1906