כְּמוֹ גַפְרוּר בְּהִתְלַבְּנוֹ סְבִיבָיו,
לִפְנֵי פָרְצוֹ בְלֶהָבָה, שׁוֹלֵחַ
זִיקִים זוֹנְקִים –; מְחוֹלָהּ בְּתוֹךְ קְהַל צוֹפָיו
חָג וְהוֹלֵךְ, חַי, חַם וּמְצֻלְהָב,
וּבְעִוּוּתָיו חוֹמֵק וּמִתְפַּתֵּחַ.
וּלְפֶתַע הִיא שַׁלְהֶבֶת אוֹכֵלָה.
בְּמֶבָּטָהּ תַּצִּית אֶת שְׂעָרָהּ,
וּבְאָמָּנוּת נוֹעֶזֶת הַשִּׂמְלָה
כֻּלָּהּ תִּפְרֹשׂ לְאֵשׁ הַמְּדוּרָה,
שֶׁמִּתּוֹכָהּ, כִּנְחָשִׁים שֶׁגָּחוּ,
זְרוֹעוֹת צְחֹרוֹת וּמְקַרְקְשׁוֹת יֻשְׁטָחוּ.
וְאָז, כְּמוֹ אָצָה לָּהּ הָאֵשׁ, עַד תֹּם
הִיא תִכְנְסָהּ וְתַשְׁלִיכָהּ הֲלֹם,
בְּיָד רָמָה וּבִתְנוּעָה שׁוֹאֶטֶת.
וּמַבִּיטָה: כָּאן הִיא רְבוּצָה, בּוֹעֶטֶת,
וְעוֹד לֹא תִּכָּנַע וְעוֹד תִּדְלֹק –.
אַךְ בְּבִטְחָה נוֹצַחַת אֶת פָּנֶיהָ
תִּשָּׂא, וּבְחִיּוּךְ זוֹהֵר, מָתוֹק,
תִּרְמֹס אוֹתָהּ בְּפַעֲמֵי רַגְלֶיהָ.
פריס, יוני 1906