עיין רש"י במקומו, ובערוך ערך שוור, ומצאת כי מלה זאת שֵׁם מכֻוָן הוא למיני תקוני הגימנסטיק הנוהגים בזמננו.  ↩

הערבים קוראים בשם כעך, הנזכר פעמים אחדות בתלמוד, למין המאפה המתורגם בזה העשוי כטבעת.  ↩

במשקל צרבת ובמקומה היא שם לצַוָאה, אך לא על גוף דבר הצואה נקראה כך, כי אם על פריטת הנכסים. שם כתוב פרטתא אך האלף אינה אלא כהא הידיעה בעברית, ורשות בידנו להשמיטה, והוא הדין באושרתא, בדותא, שרעתא דנהרא המובאים בזה, כי בכולן האל"ף נופלת, והמלין נהפכות לעברית צחה וברורה. ובדרך זאת אפשר להרחיב שפתנו מאד מאד כדרכה שלא באונס.  ↩

במשקל “כסמת” ופעל “אִשור וקיום” נרדפים תמיד בדברי רבותינו.  ↩

טאריף: הוא שם בכל לשונות אירופא לרשימת סכומי המכס לכל סחורה למינה ומלה זאת לקוחה מלשונות בני שם: “אדם אומר לחברו פרוט לי סלע אומר לו ערוף לי סלע” (ספרי האזינו ש"ו) ושלחני הפורט מעות יקרא בשפת ערבית “תַּעֲרָף”.  ↩

“קָפֶה” הארמי הוא תרגום “צף” העברי שהוראתו המצא על פני המים ואשר על כן “צפה” הפך “עמוקה” בעברית (ת“כ י”ב) ו“קוֹפֿי” הוא מנחי ל“ה במשקל ”עוֹבי“ (מ“א ז' כ”ו) אך האלף שבסוף מלת מקופיא יש בידנו רשות להחליפה להא ככל אשר נהגו הקדמונים להפוך את הא' להא. ”עקיבא“ יכתב בירושלמי ובמדרשים שבא”י עקיבה. והוא הדין במלת מקבעה שכתוב שם באלף נוכל לכתוב בהא למען יהד אותה ואף כי שמות המדות הם במשקל כזה ונהפכות מזכר לנקבה כ“צדק, צדקה”, “יושר, יִשַרת” וכיו"ב.  ↩

“מינדיג” יאמר בלשון גרמנעיא למי שבא לכלל שנים, שדבריו הם דברים ושפיו הוא פה “מונד”, ו“מופלא” בדברי רבותינו מי שיודע “לפַלֵא” (ויקרא כ“ב, כ”א) לאמר: לבטא.  ↩