הטכסיס של המפלגות המדיניות

חיים ארלוזורוב

הקדמה

המפלגה הפוליטית המודרנית היא בימינו כמו התנאים שהולידו אותה, תופעה "פלניטרית". אפשר איפוא – ומבחינות ידועות נראה הדבר גם להכרחי – כדי להוכיח כללים מסוימים בסוציולוגיה המפלגתית, להביא דוגמאות שבנסיון לא רק מכל ארצות אירופה ואמריקה, אלא גם מסין, יפן וסוריה. הואיל וכל חקירה בענין זה דין לה שתהיה מלווה על ידי כמות רבה של פרטים מרובי גוונים, תלי-תלים של עובדות שאינן קשורות זו בזו, שסיבותיהן ההיסטוריות אינן יכולות להיות מוצגות בהתאמה הדדית – נעשה הצמצום לדבר שבהכרח.

בחיבור שלפנינו שאובות הדוגמאות ברובן מחיי המפלגות באמריקה או מתנועת הפועלים הבין-לאומית. נדירות יותר הדוגמאות מתוך היחסים באנגליה ובגרמניה. הסיבות לכך מקורן יותר בקלות הגישה אל החומר מאשר בכוונה מיוחדת מצד המחבר; את המסקנות הכלליות של עבודות-הנסיון אפשר בנקל להעביר לתנאי החיים של המפלגות הפוליטיות בכל ארץ אחרת, שכן גם בתולדותיהן של אלה מצויות בלי ספק דוגמאות לאין-ספור, היכולות לאשר את הכללים הנרמזים בכאן.

א. מהות הטכסיס

מושג הטכסיס, שמשתמשים בו כיום בכיוונים מכיוונים שונים, בין ביחס המדינות ובין ביחס המפלגות, ואפילו בבחינה כלכלית ביחס הטרוסטים הקאפיטליסטיים הגדולים הנלחמים זה בזה, ויתר על כן – ביחס כוחות וקבוצות של כוחות בכלל – מושג זה שאול, כידוע, ממדע המלחמה. כשבאים להגדיר את הגורמים, הקובעים בחיי המפלגה המדינית בזמננו את טכסיסה, מן הראוי להתחקות אחרי ההוראה הראשונה של המושג, ורק אז נוכל לנסות לקבוע הגדרה, מהו ענין טכסיסה של מפלגה מדינית. הגינירל פון קלויזביץ אומר בספרו המפורסם "על המלחמה": "אילו היתה המלחמה מעשה בודד, לא היה טעם לחלוקה. אולם המלחמה מורכבת מסכום גדול פחות או יותר של פעולות מכונסות בתוך עצמן, שאנו מכניסם אותן בשם קרבות, ושהן מהוות חטיבות חדשות. מכאן נובעת הפעולה המיוחדת לערוך את הקרבות הבודדים האלה, לנהל ולחבר אותם לשם המלחמה. הדבר הראשון מכונה טכסיס, הדבר השני מוכנה אסטרטגיה. לפי חלוקתנו איפוא הטכסיס הוא תורת שימוש הכוחות הלוחמים בקרב. האסטרטגיה היא תורת שימוש הקרבות לתכלית המלחמה". דומה לכך בתכנה היא ההגדרה המפורסמת של מולטקה, שעל פיה הטכסיס הוא "הנהגת הצבא בקרב", ואילו האסטרטגיה היא "הנהגת הצבא אל הקרב". ניסוח אנגלי דומה לזה מסמן את הטכסיס כאמנות או כשיטה להנהגת סוגי צבא שונים "לנוכח האויב". אמנו או שיטה זו מתחילה בתנועת החטיבה הקטנה ביותר של סוג אחד הוא הטכסיס היסודי – ומגיעה ועולה עד לאמנות המצביא, הוא הטכסיס העליון המורכב, המבוסס על צירוף חטיבות שונות, המחולקות לפי תפקידיהן וכמויותיהן, וסיגול תנועתן לתנאים השונים של השטח, כושר המלחמה ותנועת האויב. הפרובלימה של הטכסיס היא איפוא בעיקרה פרובלימה של החסכון, של שימוש מוצלח באמצעים הניתנים לתכלית מסוימת: כיצד להשיג את תכלית הקרב באופן הטוב ביותר.

אם נעתיק הגדרות אלו לחיי מפלגה מדינית, יצא לנו, שהטכסיס הוא השיטה או ההתנהגות, שמפלגה משתמשת בהן כדי להשיג תכלית מדינית מסויימת, שהיא לוחמת לה. אך כאן יש להשתמש באמצעים הנמצאים בעין לשם תכלית מסויימת, וממידת ההתקרבות אל השימוש הטוב ביותר תלוי סיכוי ההצלחה או הערכת עצם התכנית. אף כאן אפשר להבחין בין טכסיס יסודי – למשל, ההתנהגות של פרקציה פרלמנטרית בנוגע להצעת חוק מסויימת – ובין אמנות מצביאה של הטכסיס העליון המורכב, שעליה לשים לב לא רק לתנועה בודדת של פרקציה פרלמנטרית, אלא תוך כדי קרב גם לסיגול פעולה זו לפעולות אחרות, למשל מחוץ לפרלמנט, – נגיד: בתנועת האגודות המקצועיות, – ולהשפעת הגומלין של הפעולה הפרלמנטרית על פעולת האגודות והשפעת אלה ואלה על דעת הקהל, על העמדה המדינית החיצונית ועל יחס מפלגות קרובות, – וסיגול כל התנועות הללו לתנועות המתנגדים. אף כאן העיקר הוא להנהיג את הצבאות בקרב, לנוכח האויב, ואילו התהוות הקרב עצמו וכן גם ערכו בבחינות יותר מקיפות – אינם באים בחשבון ונמצאים מחוץ לגבול הטכסיס.

לכאורה אין חזיון הטכסיס אלא כמין דבר חולף, משתנה, שלא ניתן להגדרה ולתפיסה. תנועות טכסיסיות נראות – יותר מכמה חזיונות חולפים אחרים של החיים המדיניים – כשרשרות של אבעבועות בורית, המהוות בהבל פה, מתרחבות לגודל שאין לשערו מראש, מנצנצות בצבעים מצבעים שונים ומתפוצצות בכל רגע על מנת לתת מקום לאבעבועות חדשות. אין בטכסיס לכאורה אפילו צל של שיטתיות, שניתנת להשגה, ולא ניכר בו שום סימן של קביעות. אלא שאותו הדבר נראה גם בטכסיס הצבא. נדמה, שעצם הרבגוניות של גורמי השטח – מישור, גבעות, נהרות, אגמים, ים, יער, סבך, ערבה, מדבר ובצה, והצורה הממשית של כל אחד מן הפרטים הללו – גורמת מספר מרובה כל כך של צירופים בלי סוף, שכל שיטה עלולה להיות כאן ללעג. ועל זה יש להוסיף כגורם נוסף של רבגוניות את ריבוי סוגי הנשק, צירופם וצירופי צירופיהם. פרט אחד, סיגול מכונת היריה אל טכסיס צבא הרגלים, עורר בשעתו – כידעו גם לבלתי צבאיים – ויכוחים ממושכים, והביא רק לאט לאט לידי מהפכה. כיום נעשתה פרובלימה זו מורכבת ביותר, לאחר שנוספו כוחות אויר, כוחות מכניים, כוחות להגנה מפני התקפה באויר, כוחות חימיים, חלוקה מורכבת של כוחות הצי. לבסוף גורמת כל ההתקדמות, ובכלל כל פסעיה חדשה בטכניקה הצבאית, לפרובלימות חדשות ומהפכניות בטכסיס. אחת הדוגאמות הבולטות ביותר של זמננו הוא השמוש בגזי הרעל שהונהגו לפתע פתאום על ידי הגרמנים במלחמת העולם, וכן גם ההתפלחות שלאחר המלחמה, זו ששינתה את כל המסורת הטכסיסית על ידי הפקת הפרשים וחיל הרגלים הבלתי מומחים והארטילריה הקלה – לטובת סוגי הצבא הנזכרים, שהוצאו מחדש ויש להם יתרון טכני. על אף כל הצירופים והנוסחאות האלה, שאין להם סוף במחינה מתימטית, לא עלתה עדיין על דעת המדע הצבאי אף לרגע לוותר על הנסיון של קביעת כללים שיטתיים לטכסיס, אלא שמדע זה עשה מהם שיטה מופשטת[1]. ואת זאת אפשר לתבוע גם מאת המדע המדיני של הטכסיס. אמנם אף כאן יש בתנאים החיצוניים רבגונות של מקרים ממשיים ותפקידים של הסתגלות טכסיסית עד לאין סוף. מן הטכסיס של הסנדיניסטים בניקאראגואה, פרכוסי הפראקציות הלאומיות השונות בסין, האופוזיציה של סטלין ושל טרוצקי ברוסיה, עד לעמדה הטכסיסית של הפרוהיביציוניסטים בנורבגיה, מפלגת העבודה באנגליה, הפאשיזם או הרויאליסטים בצרפת – לפנינו שרשרת אין סופית של פרטים היסטוריים, אקלימיים ואתניים, שנדמה היותם נעלים מכל רישום וחלוקה. אף כאן מעמידה המציאות תפקידי הסתגלות מרובים כל כך, שצדק ווילהלם ליבקנכט, המנהיג החשוב של הסוציאלידימוקרטיה הגרמנית, באמרו פעם בועידת המפלגה: "לא הייתי יכול מעולם להיות אחראי להנהגת המפלגה – אלמלא האפשרות לשנות תוך עשרים וארבע שעות את הטכסיס אלף פעם". על כך יש להוסיף, שאף כאן נוטה ההתפתחות לחלוקה אחרי חלוקה ולהרכב אחרי הרכב של האמצעים והסוגים הנתונים. לפני חמשים שנה לא היה עדיין זכר לפרובלימות של השפעה שיטתית על דעת הקהל ושל הפיקוח על העתונות היומית המשועבדת לטרוסטים. דוגמא מציינת לכוח העצום שבדבר זה יש לראות בממשלת מפלגת העבודה ומקדולנד בראשה באנגליה, שהיתה בבחינת ממשלת המיעוט זקוקה לחיבת העם, ובעל כרחה נפלה בו ברגע שעמדה פרוקת נשק לעומת יצירת דעת הקהל מדעת על ידי עתונות הטרוסטים. כל שההתארגנות הדימוקרטית של החברה המדינית החדשה מתקדמת והולכת, כן מסתעפות והולכות התנועות שניתנו לפיקוח טכסיסי מצד המפלגה. נקח למשל את ארצות הברית – על האסופת שנקבעו במפלגות באופן חוקי (primaries), על הבחירות הלאומיות לנשיאות ולקונגרס ועל בחירות הנסיון, התובעות בכל פעם החלטות טכסיסיות חדשות. אף כאן אפשר להגיד, שחידושים טכניים גרידא עלולים לגרום למהפכות בשאלות הטכסיס המפלגתי. משל ממשי הוא הרדיו (כיוצא בו: הרכבת, העתונות הרוטציונית, הטכניקה הכספית וכדומה). דבר מציין ונכון היה, שבשעת הויכוח על מסירת הרדיו הבריטי למדינה התנגד בא כוח מפלגת העבודה להצעה זו בטענה, שפועלה כזאת תתן לממשלה יתרון טכסיסי מאין כמוהו לרכישת דעת הקהל, ביחוד במלחמת הבחירות. שיטת האסיפות הפומביות, שהיתה נהוגה עד כאן, יכלה לכנס רק חלק קטן מן הבוחרים, שרובם היו כבר חסידים מאורגנים ומושבעים או מתנגדים מאורגנים ומושבעים. ואילו הרדיו נושא את הבשורה המדינית עד לאח המבוערת של האדיש ועד לביתו הבודד של החקלאי. על אף כל האפשרויות הללו של צירופים ונוסחאות – אסור לו למדע המדיני לוותר על הנסיון לעשות את הטכסיס לנושא חקירה שיטתית.

ב. טפוסי – הטכסיס העיקריים

בנוגע למפלגות המדיניות של זמננו – נשאלת שאלה ראשונה: מה הם הטפוסים העיקריים של התנהגות טכסיסית, שעלינו להבחין בפעולתם? בשימוש הלשון הרגיל אנחנו מוצאים המון ביטויים שנועדו לציין טפוסים מיוחדים של טכסיס. אולם רובם בלתי מסוימים ורופפים כעצם החזיון שבאו לציינו. אם מדובר על קיצוניות בניגוד לפרשנות או אם מציינים, על פי סדר המקומות הנהוג בפררלמנטים, גם את המחנה הטכסיסיים המתנגדים זה לזה בשם ימין ושמאל[2], הרי ברור כבר משימוש הלשון הכללי, שמושג זוגי זה מתכוון כאן להביע קודם כל את תנועת הטכסיסי – בתוך מפלגה אחת – לשתי הקצוות. לי נראה בעצם, שאפשר להביע ניגוד זה בדיוק במלים בלתי-וותרני ונוטה לוויתורים. (על התוכן המלא של המושגים האלה עוד ידובר באריכות). בקוטב האחד עומד טפוס הטכסיס המתנגד מעיקרו לכל וויתור, פוסל כל גשמיות במחשבה תחילה, אינו זז מעמדתו, דבק בשלו בעקשנות, אוסר על עצמו וויתורים אפילו בתחום הנוסחאות והולך לתכליתו מתוך סיסמה: או קיסר או לא כלום. ומן הצד השניה שיטה, שאת מהותה אפשר להביע ביותר במלים: שמור לי ואשמור לך, שיטה המבקשת להשיג את תכליתה על ידי זה שיהא שוקלת מתוך גמישות את האפשרויות, רואה בכל צעד קדימה ריווח ממשי, ודעתה בכלל כדעת הלורד מורלי (על הפשרה, אנגלית, עמ' 186). כי "הפתגם הצרפתי הנורא, שהריפורמות הקטנות הן השונאים הגרועים ביותר של הריפורמות הגדולות, היא תורה של החורבן החברתי". בשני הקוטבים, מזה ומזה, עומדים הקיצונים הגמורים, שעל פי טעות מבקשים אותם תמיד בצד האחד, בין הבלתי-מוותרים, בעוד שיש בעצם – ואולי לעתים קרובות יותר – גם פשרנים בעלי מאה אחוז. בין שני הקוטבים יש כמובן גוונים וגווני גוונים עד אין קץ, ואלה באים לידי גילוי או בצורת מנהיגים בודדים או בצורת חבורות קטנות בתוך המפלגה. אולם בתוך ריבוי העמדות בין שני הקוטבים האלה אפשר להבחין בנקל עמדה בינונית, הזכאית להפרש כטופס עצמי של טכסיס. טכסיס זה אפשר לציין – בניגוד לטכסיס בלתי וותרני המיוחד לטכסיס הפשרני המיוחד – בשום טכסיס אינטגרלי. כל מקום שאנו מוצאים טכסיס זה, מגנים אותו הבלתי וותרנים כפשרני והפרשנים כקיצוני. זה טכסיס, שאנריקו פרי הטיף לו בתנועה הסוציאליסטית האיטלקית וכינה אותו בשם שיטה מהפכנית. דוגמה אחרת, כמעט בעלת טהרה טפוסית, היא הסוציאלדימוקראטית הישנה ועמה האיטרנציונל השני, אלא גם אי-כשרונם של היסודות הבינוניים בסוציאל-דימוקראטיות הישנה, המרכז, לפעולה מהפכנית אקטיבית". וכן אומר ניתוח קומוניסטי של התפתחות תנועת הפועלים בימי המלחמה (המפלגה הסוציאלדימוקראטיות, מאת א. ורגא, עמ' 26): "נוצר.... המרכז המהפכני למראית עין ובראשו קאוטסקי, ברנשטיין, האזה, – שהיה בעצמותו אנטי-מהפכני ופציפיסטי ולא דחה את הגנת המולדת בעיקרונה, אלא את סיום המלחמה על סמך הנצחונות הצבאיים שכבר הושגו, ואילו את רעיון המרד המזוין לשם המלחמה והפלת הבורגנות דחה בעיקרונו.. חבורה זו הכריזה על עצמה באפריל 1917 כעל מפלגה סוציאל-דימוקראטית בלתי תלויה".

בצד שלשת טפוסים יסודיים אלה של תכסיס מפלגתי אפשר היה כמובן לתאר עוד כמה סוגים מסוימים של יחס טכסיסי. קרוב לטפוסים הנאמרים, אבל שום אופן לא מזדהה עצהם, הוא הניגוד שבין ריפורמיזם ומהפכנות – במידה שתופסים ניגוד זה בבחינה טכסיסית ולא תכניתית. השיטה האחת פועלת באמצעות פעולות בודדות בזו אחרי זו, המצטרפות והולכות לשם השגת התכלית הנכספה, ואילו השניה פועלת בדרך התקפה ישרה על צומת העמדות של מצב מסוים, בין מצב כלכלי, ובין משפטי, בין מצב של משטר. ביטול מכס התבואה באנגלית הוא דוגמה מופתית לטכסיס מהפכני, ואילו מן הצד השני היה טכסיסה של תנועת מכס המגן בארצות אחרות על פי רוב טכסיס אבולוציוני מפורש, התחיל בהגנת סעיפים בודדים ותעריפים נמוכים, ולאט לאט, הבליע סעיפים חדשים והעלה את התעריפים, עד שנוצרה שיטה מקפת של מכסי מגן גבוהים. חלוקה חדשה של קנין הקרקע או של הכנסה מקנין קרקע היא מצד אחד שאיפת האגודות לריפורמה חקלאית, המטפלות – בהשפעת הנרי ג'ורג' – בתכנית של תקוני מסים והתיישבות חקלאית במדינה. באנגליה נסמכות שאיפות אלו על ספור של דושון סטוארט מיל "principles", שיצא בשנת 1848, והן גרמו בדרגות שונות ליצלירת ההתאחדות לריפורמה קרקעית, החברה לריפורמה של החכירה והחברה להלאמת הקרקע. חברה אחרונה זו, שנבנתה על פי הרעיונות של אלפרד רסל וולס, מכריזה, למשל, ששיטתה היא להשפיע על דעת הקהל לטובת ביטול כל מסי העבודה ותוצרתה וריבוי המסים על קניני קרקע, באופן שהמס יקיף לבסוף את כל הערך השנתי של הקרקע. בגרמניה הכילה תכנית הברית לריפורמה חקלאית, כפי שנתגבשה לאט לאט אגב התעמולה של פלורשים ודמשקה, סעיפים עיקריים אלה: א) העברה אורגנית של האשראי לנכסי דלא ניידי לידי הצבור. ב) החזקת קרקעות הצבור והרחבתם, ג) טפול בהתיישבות החקלאית בקרב הארץ לפי שיטה שאינה מעמיסה על המתיישבים עול כבד של חובות, ד) תמיכה לחברות בנין, שנהוג ביניהן העקרון של קנין הכלל, ה) הוצאת חוק דירות המונע בפני ספסרות בקרקעות, ברם מדינות הביניים שבאירופה המזרחית, שבחלקן יש להן אופי שמרני גמור, כגון ליטא, ולין, לטביה – פתרו פרובלימה זו עצמה בדרך טכסיס מהפכני על ידי ריפורמה חקלאית מקיפה, הפקעת האחוזות הגדולות בכוח החוק ופעולה לשם התיישבות חקלאית של חיילים ובני אכרים. עובדות מעטות אלו מראות כמה מכריעה היתה ריפורמה חקלאית זו במדינות הנזכרות. בלטביה היה הרוב הגדול של האוכלוסים פרוליטריון מחוסר קרקע, שהיה עבוד באחוזות בעלי הקרקעות הגדולים. בשנת 1905 היה בליפלנדיה ובקורלנדיה היחס בין עובדים חקלאים בעלי קרקע ומחוסרי קרקע ביחס 1: 9. לפני המלחמה היו 48,12 אחוזים למאה של כל הקרקע קנין האצילים ורק השאר היה בידי האכרים. עכשיו, לאחר הריפורמה החקלאית המקיפה, מתחלקים האוכלוסים החקלאים חלוקה כזאת: 46 אחוזים למאה אכרים זעירים, 30 אחוז אכרים בינוניים וגדולים, 24 אחוזים פועלים, אחוזות גדולות אינן במציאות. בגלילות הרומניים של ביסרביה, שבהן הונהגה הריפורמה החקלאית בלי חוק על ידי תנועת אכרים בשנות 1918-1917, היו האחוזות הגדולות לפנים 47 אחוזים למאה משטח העיבוד. כיום אינו עולה אלא עד 7 אחוזים למאה. במחשבה תחיךלה שמנו בשני המקרים את הטכסיס המהפכני בידי מפלגות, – מפלגת המסחר החפשי מצד אחד ותנועת האכרים מצד שני – שבשום אופן אין לראותן על פי הפילוסופיה המדינית שלהן כמהפכניות, כדי שלא להביא לידי בלבול המושגים טכסיס ותכנית. כמו כן יש הבדל טפוסי בין המפלגות אם תנועתן הטכסיסית היא של התקפה או של הגנה[3]. ערך ההבדל הוא קודם כל בזה, שטכסיס ההגנה, ממש כמו בתורת המלחמה, מוגדר בעיקרו על ידי אמצעי ההתקפה, לאמר מכוון לפי תנועותיהם ואמצעיהם של המתנגדים. אם המתנגד מתקיף על ידי הרעשה מן האויר, הרי טכסיס ההגנה מוגדר מראש על ידי בחירת אמצעי ההתקפה מצד האויב. כיוצא בזה בחיים המדיניים, אותה המפלגה שהיא המתקיפה היא גם המנהיגה בענין הטכסיס. מקרה משונה בבחינה זו ממלחמת הבחירות הגדולה בארצות הברית ישמש כאן ציור מסביר. המפלגה הריפובליקאית של מדינת ניו-יורק העמידה למשרת מושל את היהודי אוטינגר. מיד קם במחנה הדימוקראטים ויכוח טכסיסי, שמא ראוי – לנוכח המספר הגדול של בוחרים יהודים בעיר ניו-יורק – להעמיד בטכסיס שכנגד גם מועמד דימוקראטי יהודי. המשא ומתן מסתבך פתאום לרגלי העובדה, שמועמד הדימוקראטים לנשיאות הוא קאתולי. זרם שכנגד במפלגה הדימוקראטית מראה על הסכנה בטכסיס המוצע, שסופו להרחיק את המוני הבוחרים הפרוטסטנטים בגלילות הכפריים של מדינת ניו-יורק. משא ומתן טכסיסי זה גרם לדבר, שהדימוקראטים העמידו למשרת מושל פרוטיסטנט מאנשי הסביבה ולמשרת ממלא-מקום המושל העמידו יהודי. ונתברר לבסוף, שחשבונם היה נכון. במדינת ניו-יורק, שרוב בוחריה הצביע כנגד המועמד הקאתולי בנשיאות, נמצא גם רוב בוחרים למעמד הפרוטסטנטי של הדימוקראטים. אמנם כאן – אצל הדימוקראטים – אין הפעולה שכנגד ברורה כמו שם, אצל הריפובליקאים. בעוד שלמשל הטכסיס הקיצועי של החבורה המתקיפה נענה על פי רוב בטכסיס קיצוני שכנגד – חוק הסוציאליסטים של ביסמרק הוא תשובה על טכסיס מלחמת המעמדות של הסוציאלדימוקראטיה הצעירה – הרי הפעולה שכנגד בטכסיס המפלגה היא לפעמים גם מהופכת. השוה, למשל, את ההתאבקות בין הסינט ובית הנבחרים באמריקה על הפחתת התעריפים בשנת 1887. הריפורמות בקונסטיטוציה של הודו בעשרות השנים האחרונות הן שתובה על הקיצוניות של הקונגרס ההודי הלאומי ומפלגת גנדי. הפוליטיקה של הרברט סמואל בארץ ישראל לגבי הקיצונים שבין הערביים מראה אותה התכונה של הושטת הגוף כדי לספוג את המכה ולהפיג את הנזק שבה. האנגלים בוחרים כנראה דרך טכסיסית זו תמיד בשעה שהמתנגד מתקיף באומץ והם אינם בטוחים בכוח השליטה שבידם. חוץ מזה יתכן בהתאבקות המדינית והחברתית – כמו במלחמה ממש – שהטכסיס עובר מצורה לצורה עם שינוי טיב ההתאבקות (ע' למשל זינובייב, הטכסיס של האינטרנציונל הקומוניסטי, עמ' 19): "אין לפרש את הדבר בשום אופן, שאין אנו גורסים שום מיון לגבי מלחמות התקפה והגנה שבין העבודה והרכוש. אולם אפילו בשטח הכלכלה יש שצורה מתחלפת בצורה, נקח למשל את שביתת הכורים באנגליה בשנת 1920. תחילה נגרמת על ידי כך שבעלי המכרות החליטו לקצץ במשכורת – ובכן: התאבקות-הגנה סופית. לאחר שהתחילה – היתה לה במשך זמן מסוים המגמה לההפך לשביתת התקפה, אלא שמפני כמה תנאים נגמרה זו שוב כשביתת הגנה טפוסית... אנחנו יודעים, שבשטח הכלכלה בדרך כלל תקופת הירידה הכלכלית היא תקופת ההשבתות ומלחמות ההגנה, ותקופת הפריחה הכלכלית היא תקופת השביתות ומלחמות ההקתפה". אף טיב האמצעים הטכסיסיים שמפלגה משתמשת בהם יש בו כדי לסמן סוג מיוחד של טכסיס. אם האמצעים הללו מתאימים לחוקים הקיימים של חיי משפט נורמליים בתחום הדימוקראטיה המודרנית – בגבולות חירות האסיפות, הדיבור, העתונות וההתאגדות – הרי טכסיס זה מכונה קונסטיטוציוני, ואם לאו הוא מכונה לוחם. הלוחמות לזכויות הנשים באנגליה ובראשן סילויה פנהורסט, שהיו מפוצצות את האסיפות מתנגדיהם בזרוע, שוברות שמשות, הורסות אנדרטות, – עברו מטכסיס לטכסיס. הדוגמא הבולטת ביותר מן הזמן החדש היא הדרגה הלוחמת של המפלגה הפאשיטסית, זו שהתחילה באמצע מאי 1919 בהסתערות על בנין המערכת של "אוונטי" במילנו ונסתיימה בעלית הפאשיסטים על רומא[4]. אף כאן יש שמפלגה רואה את עצמה מוכרחת, עם שינוי התנאים לעבור מצורה אחת של טכסיס לחברתה. השוה למשל את נתוח האפשרויות הללו לגבי המפלגות הקומוניסטיות בספרו הנזכר של זינובייב עמ' 23: "הוא (הקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי) דחה את השיטה של הפעלת המוני הפועלים על ידי השימוש באמצעים חריפים – בשעה שחסרו כל ההנחות הקודמות למרד.. פירוש הדבר אינו בשום אופן, שהקונגרס הסכים לאותם הקומוניסטים הרואים את תפקידן של כל מפלגותינו בזמן הזה בתעמולה בלבד... הקונגרס הראה בהחלטתו על דבר הטכסיס, כי בשיווי המשקל הרופף של אירופה בימינו עלולה כל שיבתה המונית, ואפילו כל סכסוך גדול בפרלמנטי, להיות גורם למהפכה ולהתאבקות ממשית לשם השלטון". פרובלימה מיוחדת היא אם התנועה הטכסיסית מבליטה בגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי. הסיסמא "תוספת שלטון לנשיא" של המונרכיסיסטים הגרמנים בשעת בחירות הינדנבורג ולאחריהן – לא באה אלא לכסות את מגמותיהן לתקומת המלכות. בזה חיקו את טכסיסי הבונפרטיסטים בשנות 1852-1848 ומפלגות כדומה להם במצבים דומים. כל הטכסיסים של הסחת דעת, שמשתמשים בהם הרבה בחיים המדיניים – בין בצורת אגדת "הפגיון בגב" של הימנים הקיצונים בגרמניה לשם האפלה על אשמתם במלחמה האימפריאליסטית, בין בצורת הסתה על היהודים על ידי סוכני הממשלה הצריסטית לשם האפלה על התבוסה במלחמת רוסיה ויפן, או בצורת בהלת "טמני" של הריפובליקאנים חסידי הובר להאפלה על האשמות הכבדות כלפי משטר הרדינג-קולידוש – כל אלה הם טכסיסים מכוסים.

ג. שטחי התנועות הטכסיסיות

התנועה הטכסיסיות של כל מפלגה מדינית – ותהא זו שייכת לאיזה טפוס שהוא – מתפתחות, לדעתי, בעיקרן על גבי שלשה שטחים. רק יחסם וצירופם של אלה מהווה את השיטה הטכסיסית של המפלגה. שלימותה ותקפה של השיטה תלויים למעשה על פי רוב יותר באמנות המדינית ושאר הרוח של ההנהגה מאשר בחישוב המדויק. שלשה שטחים אלה הם:

ראשית, היחסשבין המפלגה והממשלה. הפרובלימות הטכסיסיות בשטח זה כרוכות ביחוד בשאלות התמיכה – המותנה או המוחלטת – או של האופוזיציה – המותנה או המוחלטת – מצד הממשלה הקיימת אל המפלגה. שטח זה כולל את כל ההיקף של הטכסיס הפרלמנטרי ומסתעף כל כך, שהוא נוגע לעמדת המפלגה לגבי כל הצעת חוק, וביחוד חשובה כאן ההשפעה החוזרת על העתונות ועל דעת הקהל.

שנית, היחס שבין המפלגה ויתר המפלגות המדיניות. בשטח זה חשוב ביותר הטכסיס במלחמת הבחירות בכלל, וקודם כל בבחירות לבתי הנבחרים. לכאן ישיכות גם כל התנועות הטכסיסיות בענין הרכבת הממשלה ושאלת הקואליציה. הניגוד – המותנה או המוחלט – להתרחבות, או מדרגת הנכונות וההנחות הקודמות לגבי ההתחברות, – הם הסימנים המובהקים הקובעים את הטיב הטכסיסי של מפלגה.

שלישית, היחס בין המפלגה וחבריה. מה שמכונה בבחינה זו "מפלגה" אינו כמובן אלא דבר מופשט. למעשה זוהי שלאת היחס בין הנהגת המפלגה הזכאית לדבר בשם המפלגה ובין המון חבריה. התפקיד הטכסיסי בשטח זה פירושו ביטול המתיחות שבין הרצון הדימוקאטי מצד חברי המפלגה להשפעה ופיקוח בין זכות ההגדרה והפיקוח של ההנהגה; בדברים אחרים: בין ההכרה העצמית והאמון מצד ההמון ואפשרות הפעולה של ההנהלה. שאלה זו בדבר המשמעת במפלגה יכולה להפטר מבחינה טכסיסית בשתי דרכים, אם על ידי שיטה קפדנית של סידור וביעור (המפלגה הקומוניסטית הרוסית), או על ידי הפחתת מדעת של התביעות הארגוניות, המדיניות ואפילו המוסריות – (למשל, סינטורים אמריקניים האוסרים את השתיה ושותים בעצמם).

ברור, שבחים כל שלושת השטחים העיקריים הללו של טכסיס הם גוף אחד. רק בעיון יש להבחין ביניהם, אבל למעשה סמוכים הם ותחומיהם יונקים זה מזה. יש שעמדתה הפרלמנטרית של מפלגה נקבעת לא מתוך יחסה אל הצעת החוק הנידונה ואפילו לא מתוך יחסה אל המיניסטריון האחראי, אלא מכוונת למלחמה הבחירות הקרובה ולשעת הפגישה עם המפלגות המתחרות. דוגמאות לכך מוציות בכל יום ויום למכביר. כמו כן יתכן ונהוג, שההחלטה הטכסיסית של מפלגה אינה תלויה ביחסה למפלגות חברות או לממשלה, אלא נימוקה היא תשומת לב להלך נפשו ולרגשותיו ולרצונו של המון המפלגה, זה שקולו לא נשמע כמעט אבל מורגש בכל תוקף.

ד. תכנית של מפלגה ותכסיסה

נשאלת איפוא שאלה שניה: מה הם הגורמים הקובעים את טכסיס המפלגה? מה הן הסיבות והכוחות, שעל פיהם לובשת מפלגה טיב טכסיסי אחד או הפכו ונוקטת בפעולתה לגבי הממשלה והמפלגות חברותיה – והם לגבי אנשיה היא – קו טכסיסי טפוסי זה או הפכו? כדי לענות על שאלה זו ולחשוף את הגורמים העיקריים של הטכסיס – עלינו קודם כל לסלק מן הדרך טעות מכריעה וחמורה אחת, המצויה לרוב. טעות זהו היא, שרואים את התוכן הפרוגרמתי של מפלגה ואת סוג הטפוס הטכסיסי שלה כדבר אחד. בחוגים רחבים רווחת הדעה, כי עיקריה של תכנית המפלגה הם הקובעים באופן אבטומטי את טכסיס המפלגה או שיש לפחות יחס סימטרי בין זו לזו. בדרך כלל סבורים, שטכסיס קיצוני או מהפכני הוא סגולת מפלגה קיצונית או מהפכנית, ולהפך – מפלגה שמרנית היא על פי טפוסה גם בעלת טכסיס שמרני, מיושב ואוהב סדר. דיה סקירה קלה כדי להוכיח, שסברה זו לא רק אינה קולעת אל הענין, אלא מוטעית בכלל[5].

על צד האמת אין השואה זו אלא הכללת חזיון של תקופה אחת מסוימת בהתפתחות המפלגות המדיניות. זהות זו נכונה ביחוד לגבי תקופת מעבר, שבה מהפלגה או חבורת המפלגות השליטה בארץ בטוחה עדיין בתקיפותה המסורתית, בעוד שהכחות הצעירים והתוססים הקמים עליה נמאצים עדיין בראשית ארגונם, גידולם ותקפם, וכמעט אין ממש באיומם על המצב הקיים. בתקופת מעבר נוהגת המפלגה השמרנית בישוב הדעת, במתינות ובסדר, ואילו לתנועת הריפורמה התוססת אין טכסיס נחשב די-לוחם. אולם לאחר שהופר שיווי משקל זה ויחסי-הכוחות נשתנו במקצת – משתנה גם המצב מיסודו. משהגיעו הכוחות החדשים לנקודה, ששם מתרחש בהכרח משבר בהתאבקות שבין הישן והחדש, – עלול המצב להשתנות משני הצדדים, ויתכן שהמפלגה השמרנית תהיה מוכרחת לעבור לטכסיס-הגנה קיצוני. נקח אחת הדוגמאות המכריעות להתפתחות כזאת: את הקו הטכסיסי של המפלגה הדימוקראטית בדרומן של ארצות הברית עד למלחמת האזרחים. כל זמן שהתנועות המתנגדות לעבדות נמצאו בדרגת ההתהוות, והעבדות היתה בכל הדרום מוסד-בית בטוח, – היה הטכסיס של המפלגה הדימוקראטית השלטת מיושב ונוח לפשרות. קו זה נמשך בעצם מן ההסכם של מיסורי בשנת 1821 עד לחוק קאנזאס-נברסקה. בו בזמן רואים אנו את החבורות הצעירות המתנגדות לעבדות, במידה שיש להן שלטון, קיצוניות ומחוסרות גבולות בפעולתן. אום עם גידול הכוח הכלכלי ועמה תנועת הניגוד לעבדות בצפון, נעשה ברור שהתאבקות מכריעה מוכרחת לבוא והטכסיס משתנה מן הקצה אל הקצה. הדרום המיוחס, על שועיו המושלים בעבדים ופרדסים, נעשה בוגד, מורד והמפכני. התרגשו ובאו: ביטול קנין העבדים, חוק כנגד העבדות, פילוג, מלחמת אזרחים. שינוי כזה ביחס הכוחות שבין המפלגות, רק ביתר פתאומיות ועמקות, מצוי בכל מקום שבו מהפכה מנצחת הופכת את המצב המדיני על פיהו. לא כאן המקום לבדוק מדוע נתחברו בצרפת בשעת המהפכה דוקא בגליל וונדיי האצילים, האכרים והחוכרים יחידו כדי להגן בכוח על המלכות בפני הרפובליקה, ואליו כמעט בכל יתר גלילות הארץ פרצה בין המעמדים הללו בעלי הקרקע מלחמה, שנסתיימה בהחרבת הארמונות ובחלוקת האחוזות. המרקיז דה וסייר (203 gentilgommes compagnards) מביא כמה נימוקים לדבר. עכ"פ חשוב לנו לציין, שכאן עמדה להתגשם תכנית ריאקציונית גמורה באמצעים של טכסיס-אלמות קיצוני. והוא הדין בתנועות הגינירלים הלבנים ברוסיה בשנות 1921-1917 והאמיגרנטים המונרכיסטיים הרוסים. כרוז שיצא מאת המפלגה הצריסטית ברייכנהל אמנם אין כמוהו שמרני בתכנו ובמהלך מחשבתו, אבל רק מבחינה זו בלבד; מבחינת טכסיסו אינו שונה כלל מן הכרוזים שהיו הפליטים הסוציאליסטיים שולחים לרוסיה הצריסטית מברן, מג'יניבה ומלונדון. אף ההסתדרויות המדיניות הכפופות לכנסיה הקאתולית, שהן כרגיל מיושבות בדעתן, פונות לטכסיס מהפכני מתוך תביעת השעה; דוגמא לכך אפשר לראות במכסיקו החדשה משעת נצחון מפלגות קלם-אובריגון. מן הצד השני ברור, שהשויון המדומה בין תכנית מהפכנית וטכסיס מהפכני אף הוא אינו עומד בפני הבקורת. המפלגות המדיניות התקיפות והמאורגנות ביותר של הסוציאליזם הפרוליטרי – מפלגת העבודה באנגליה, הסוציאלדימוקראטיה בגרמניה, בצרפת ובבלגיה, – נמנו בשנם האחרונות מבחינת הטכסיס על סוג המפלגות הפשרניות. ולא עוד אלא שהדבר נכון אפילו לגבי המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, השולטת על ידי דיקטטורה מהפכנית. בקונגרס האחד עשר, שבו הרצה לנין על "הפוליטיקה הכלכלית החדשה", עברה מפלגה זו מן הקו הטכסיסי הקיצוני, הקומוניזם הלוחם, לקו פשרני, שהיה כרוך בשנוי-יחס מפורש לגבי השכבות השונות של האכרים הזעירים והבינונים וכן גם לגבי בעלי המלאכה הזעירים בערים והמסחר הפרטי. התפתחות זו מענינת ביותר מנקודת מבטה של חקירתנו. שכן היא מבררת, שאפילו עיקרון טכסיסי הנכלל מדעת בתכנית אינו יכול למעשה לפקח על הקו הטכסיסי, ולא עוד אלא שברבות הימים יתכן, שיתהוה ניגוד חריף בין זה לזה. מלגות הפועלים שהזכרנו, חוץ ממפלגת העבודה באנגליה, יש להן כידוע הסגולה המיוחדת, שתורתן הכלכלית גוזרת עליהן גם קו טכסיסי יסודי שהוא חובה להן. חלובה זו נגזרת בדרך כללמן התורה המרכסיסטית של מלחמת המעמדות, ובמפלגה הקומוניסטית הרוסית נוספה על גזירה זו התורה בדבר הדיקטטורה של הפרוליטריון ועל היחס בין המדינה והמהפכה. הרי זה בדברים כוללים ניגוד עיקרוני כלפי ממשלות של מלגות אזרחיות, דחיה עיקרונית של תקציבן, דחיה עיקרונית של השתפות בקבינטים אזרחיים ויחס דחיה עקרונית לגבי בריתות, פשרותאו הסכמים עם מעמדות ומפלגות אחרים. אחד מתפקידינו כאן הוא לבדוק, מה הם הגורמים לכך שבמרוצת ההתפתחות השליכה הסוציאלדימוקראטיה באירופה צעד אחרי צעד וסעיף אחרי סעיף את המצוות הטכסיסיות הללו אחרי גוה ולבשה את צורתה הטכסיסית של עכשיו. אולם, עצם העובדה מציינת, שהתנועות הטכסיסיות אינן תלויות כמעט במטרות, בעיקרונים או במימרות של מפלגה. בבחינה זו מתאים המשל אל המדע המלחמה בכל פרטיו, אם נערכת מלחמה לשם כיבוש אימפריאליסטי של אנטוורפן או קובה או לשם הגנה לאומית על וורדון; אם סיסמותיה הן: שחרור הלאומים הנדכאים או אסיהלאסיאטים; אם ממלכה לוחמת אחת משתמשת בשכירי צבא, בעוד שהשניה רואה את חובת עבודת הצבא כעיקר יסודי של ארגון המדינה – בכל זה לא תלוי כלל פתרון התפקידים הטכסיסיים השונים של המלחמה והתנועה הטכסיסית הבודדת של כל גדוד וגדוד.

אם נערוך את המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות לא רק זו בצד זו אלא גם זו לעומת זו, נלמד דבר חשוב מאד. שני מיני המפלגות יש להן על י תכניתן תכלית משותפת: העברת כל אמצעי התוצרת והתחבורה לרשות החברה, הגשמת האידאל הסוציאליסטי. ולא עוד אלא ששני מיני המפלגות יש להן תורה כלכלית וחברותית משותפת. יתר על כן, לשני מיני המפלגות יש באופן רשמי פילוסופיה משותפת של ההיסטוריה, תורת המטריאליזם ההיסטורי. הרי זוהי התאמה מרובה כל כך בתכנית המפלגות, העוברות על המידה הרגילה של קורבה רעיונית. ואף על י כן רובצת, כידוע, תהום בין שתי החבורות. המפלגה הקומוניסטית השוטלת ברוסיה הסובייטית מגלה את חברי כל המלגות הסוציאליסטיות למחשבי סיביריה. הקומוניסטים בפרלמנט שבאירופה המערבית מתחברים בבחינה טכסיסית עם הקיצוניים מימין יותר מאשר הסוציאלדימוקראטים. מן הצד השני ריאונ, שמיניסטרים-סוציאליסטים לצבא דכאו תנועות קומוניסטיות בלי רחם, עד כדי שפיכת דמים. במלחמות הבחירות יש שהנואמים הסוציאליסטיים מתקיפים את הקומוניסטים ביתר חריפות מאשר הריאקציונרים. ואם נחקור מהיכן ניגוד זה, שיש בו לכאורה סתירה פנימית, נכיר, שההבדל היסודי בין התונעה הסוציאליסטית והקומוניסטית הוא הבדל בבחירת הקו הטכסיסי. ההבדל שבין התכנית להתפתחות מודרגת של מדינות זמננו – בכוח הפרלמנט והחוקה – עד לידי משטר הסוציאליזם, ובין התכנית לכיבוש הדיקטטורה על ידי המפלגה הקומוניסטית – הוא בעצם ההבדל באופי הטכסיסי היסודי שלשתי החבורות.

אנו רואים איפוא: א) שאפילו אותה זהות קיצונית – מבחינת התכנית והרעיון – של שתי המפלגות אינה מונעת ניגוד קיצוני בשיטת הטכסיס; ב) שבמציאות פועל לעתים קרובות הניגוד הטכסיסי של שתי המפלגות ביתר קביעות ועמקות מאשר הקרבה הרעיונית ותהכניתית. לכשנתבונן נראה, שחזיוניות אלה אינם מצומצמים בתנועה הפרוליטארית בלבד, אלא הם בעצם קנין כל המחנות המדיניים[6]. יכולים הם לבוא מצד אחד לידי גילוי באגפיה של מפלגה (ימין, שמאל או מרכז), המגוונים את ההבדלים הטכסיסיים. נקלח למשל את עמדת המלגות באנגליה, המאורגנות בטהרה קלסית: שלש מפלגות מדיניות גדולות על פי שלש התכניות המדיניות הגדולות של הבחרה החדשה, השמרנית, הליברלית, הסוציאליסטית. לפנינו כאן במפלגה השמרנית מן הצד האחד האגף הימני, ה"די-הארדס", ומן הצד השני הטוריים הצעירים, המצדדים בזכות הכרת רוסיה הסובייטית ובזכות פוליטיקה סוציאלית מתקדמת. ההבדלים הטכסיסיים בקרב המפלגה הליברלית אף הם מפורשים, עד כדי כך שהמפלגה עמדה בשנים האחרונות על סף ההתפלגות. כמה ליברלים מובהקים עבור באמת למחנה הטוריים (אלפרד מונד, טרוויליאן ועוד). מצב כיוצא בזה שורר במפלגת העבודה. בארצות אחרות גרמו חילוקי דעות טכסיסיים אלה, המצויים באנגליה במסגרת של מפלגה אחת, ליצירת מפלגות שונות, העומדות ברשות עצמן. באופן ששיתף הטכסיס יש בו כוחשל יצירת מפלגות וחיבורן יותר משיותף הרעיונות והתורות. בגרמניה הקיסרית הגינו על התכנית ועל התכנית הליברלית הגינו שלש מפלגות: הנאציונל-ליברלים, המתקדמים והחפשים בדעות. כל אחת המפלגות הללו היא התגשמות גוון מיוחד של אותו הטפוס הטכסיסי. בעוד שמצד אחד יש לפתח את התכניות המדיניות השונות בתנאים שונים על ידיאותם הטכסיסים, הרי לפנינו כאן האפשרות של טכסיסים שונים במסגרת תכנית מדינית משותפת. בזה הוכחנו, שהתנועה הטכסיסית של מפלגה אינה תלויה כלל בתכנית.

ה. על הגדרות כלליות אחדות של הטכסיס

לאחר שפנינו את הדרך נוכל להתחיל בשחשיפת ההגדרות החיוביות של טכסיס המפלגות. וכאן יש לציין שוב מה שאמרנו בתחילה: אגב ניצוחו של טכסיס מוסים יש לשים לב א רק לגומרים מיוחדים וישרים, אלא גם לכמה וכמה יסודות אחרים, שפועולתם לא ניתנה לציון ולהגדרה ממש השפעתם בכל זאת אינה בגדר ספק. בנתחנו טכסיס מן הטכסיסים הממשיים – בדין הוא שנביא בחשבון – כנהוג בתורת המלחמה – המון גורמים כלליים כאלה. כל הכרעה טכסיסית ממשית מתייחסת לתורת הטכנסיס כהתייחס אל תורת הכלכה כל חישוב מחירים ממשי מצד בעל בית החרושת. צירופם השיטתי של גורמי הטכסיס מתייחס אל הקו הטכסיסי של מפלגה – כפי שנקבע במהלך ההיסטוריה, – כהתייחס בנין הגיוני של ריקרדו[7] למציאות הרבגונית, החדפעמית, המיוחדת במינה, הגדלה גידול אורגני מבחינת כלכלה לאומית היסטורית. אין לך בעצם ראיה מעולה לכוח הטכסיסי המכריע שבתנאים היסטוריים מאשר גורל האינטרנציונאל הסוציאליסטי המיוסד על תורה שויטה אחדותית – מבחינת הנסיון שניסה במקרים שונים, שלא נגעו במקום היותן של הארצות השונות, לבוא לידי טכסיס בין-לאומי אחדותי המקיף את העולם. תבוסת הנסיון הזה בימי אבגוסט 1914 לא היתה אלא סיומה של התפתחות, שכבר התחילה קודם לכן. החלטות הקונגרסים הבין-לאומיים, אבל אי-אפשר היה לראותן כמצוות חובה. בשנת 1914, בשעת הויכוח הגדול בשאלת המיניסטריאליזם של קאוטסקי לגבי ההחלטה האומרת, שהסוציאלידימוקראטיה אינה יכולה להשתתף בממשלה במשטר האזרחי, – הכילה צמצום, שבתנאים יוצאים מן הכלל יש אפשרות של היתר. הכרה זו – בדבר כשלונו של האינטרנאציונל השני בהגשמת טכסיס אחדותי – מלאה תפקיד חשוב בשעת יסוד האינטרנציונל השלישי אחרי המלחמה. הכרוז לכינוס קונגרס מייסד מסמך את התכלית "ליצור אורגן לוחם, שיעשה – על ידי אחוד תמידי והנהגה שיטתית של התנועה – למרכז האינטרנציונל הקומוניסטי ויגשים את שיעבוד האינטרסים של התנועה בארצות הבודדות לאינטרסים של המהפכה הבינלאומית". נסיונותיו של האינטרנציונל השלישי ושאיפותיו להגשים את הכוונות הרצויות הללו – אף הם מאלפים מאד. הקונגרס השני קיבל לשם הגשמת העיקרונים הללו בחדשי יולי-אבגוסט 1920 את עשרים ואחד הסעיפים המפורסמים, המטילים בתורת חובה על הארצות הבודדות את טיב התעמולה, את שיעבוד העתונות לועד המפלגה, את סילוק החברים הקובעים להם טכסיס אחר, יצירת מכשיר חשאי לשם תעמולה בצבא, מלחמה בתחום האגודות המקצועיות כלפי האינטרנציונל של האגודות המקצועיות באמשטרדם, מבנה מורכז עד כדי קפדנות של המפלגה הבודדת והוצאת בעלי הדעות האחרות בשמך ארבעה חודשים. קבלת עשרים ואחד הסעיפים גרמה, כידוע, לקרע בין כל המפלגות הקרובות לאינטרנציונל השלישי ולהתנכרות בין מוסקבה ובין התנועה ההמונית של הפועלים האינטרנציונליים. בחודש ספטמבר נתפלגה המפלגה הסוציאליטסית בצ'יכוסלובקיה, באוקטובר המפלגה הסוציאלדימוקראטית הבלתי תלויה בגרמניה, בדבצמבר המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, בינואר המפלגה הסוציאליסטית באיטליה. בסוף אוקטובר 1920 קיבלה מפלגת הפועלים הבלתי תלויה באנגליה החלטה, שהצעיה כנוס ועידה "כדי לדון בדבר יצירת אינטרנציונל עולמי, שיתן לתנועה בכל ארץ וארץ את חירות ההתפתחות לפי הנתאים הכלכליים וההיסטוריים המיוחדים להתאבקותה". החלטות כיוצא בזו נתקבלו על ידי המפלגה הסוציאלידימוקראטית הבלתי תלויה ברמניה והמפלגה הסוציאליסטית בשווייץ. מתוך ההחלטות הללו קם האינטרנצינל 2 וחצי. בועידת היסוד שלו בשנת 1921 אמר פרידריך אדלר מבחינת שאלה זו בפירוש: "אנו בונים את האינטרנציונל לא בצורת מפלגה, כרצון מוסקבה, אלא אנו בונים את האינטרנציונל כמועצת פועלים, שבה נכנסות המפלגות של האינטרנציונל כמפלגות אבטונומיות, ורק לעתיד לבוא, על ידי החלטה מצד הסתדרות כללית זו, מותר יהיה לצמצם את האבטונומיה". אף זה הוא נסיון טפוסי מבחינת מרכז, מין טכסיס פשרה לגבי האינטרנציונל השני והשלישי.

מדי ננסה להתקין – בדרך ההפשטה – משפע התנאים ההיסטוריים הללו גורמים מגדירים כלליים בשביל קו הטכסיס הממשי של מפלגה, נראה מיד גורם כזה, שהשפעתו העצומה היא למעלה מכל ספק, באופי הלאומי שלהעם, שבקרבו פועלת המפלגה. ברם מקובל אצלנו עכשיו, כי זה שאנו קוראים בשם אופי לאומי הוא חזיון מורכב ומלא סתירות, שלא יקבל כנראה לעולם את הגדרתו המדויקת. יודעים אנו, שבמקצוע זה ההכללות השגורות גורמות סכנה והן על פי רוב חסרות ערך. מלגלגלים אנו כיום על סופרי המאה השומנה עשרה, שהיו – דוגמת הצרפתי גרוסליי בשנת 1770 לערך – רואים את הנטיה להתאחדות מדעת כתכונה מיוחדת של האופי הלאומי האנגלי, שלא ידעו כלום על מספרים סטטיסטיים של התאבדות וסבורים היו, שעל גדות התימזה הותקנו תקנות מגן מיוחדות כדי למנוע את העוברים ושבים מלקפוץ המימה ולהטביע את עצמם. ומגוחכות לא פחות הן גם קצת ההכללות, שעד היום לא ביטל אותן המדע. על אחת כמה וכמה שקשה לציין את היחס שבין חזיון כולל ורבגוני וקשה-הגדרה כאופי הלאומי או כמזג הלאומי – ובין חזיון הטכסיס שאינו אלא פרט אחד מן החיים הלאומיים. אפילו היחס הכללי שבין גזע ופוליטיקה או בין גזע וכלכלה לוטה עדיין בערפל (ע' ג. רוברט מיכלס, גזע וכלכלה). אולם כשם שהקושי בהגדרה המדויקת של טפוס האופי הלאומי לא שינה כמעט כלום בעובדה הקיימת ובהשפעה העצומה של מציאותו, כך אין המהות המורכבת ביותר והסתמיות המדומה של יחסים אלה משנות כמעט כלום בעבודה של מציאותם ובערכם. בורק אומר בנאומו המפורסם על השלום עם אמריקה: "טעות גדולה היא לחשוב, שהאנושיות מתנהגת על פי עיקרון עיוני, של ממשלה או של חירות, בדרך הבאה ראיה או תוצאה הגיונית. כל ממשלה, ואפילו ריוח או שעשוע אנושי, וכל מעשה מושכל – מבוסס על פשרה ותמורה. אנו נותנים ולוקחים, אנו מוותרים על קצת זכויות כדי שנקבל זכויות אחרות". לדעה זו, הנחשבה כטפוסית להתנהגות האנגלים, מעיר לורד מורליי בספרו "על הפשרה" (עמ' 186), הבא להורות לאנגלים את גבולות השימוש בפשרה ולתת לה צידוק מוסרי: "בצרפת יש להדפיס דברים אלה באותיות גדולות בראש כל עתון ולחרות אותם באותיות זהב בשביל כל חלקי בית הנבחרים ועל דלת כל משרד של השלטון. באנגליה הן זקוקות לפירוש, שיבליט את האמת הפשוטה, שהפשרה והתמורה אינן נצחון מוחלט של מערכת כללים אחת"[8]. על דברים אלה של מורליי מעיר מצדו מתרגם ספרו לגרמנית[9] כדברים האלה: "אם דברי בורק, המובאים בספרו של המחבר, ראויים להיות חקוקים באיזה מקום שהוא באותיות זהב, – הרי אפשר להגיד כך גם על דברי המחבר עצמו בנוגע לגרמניה". אין כאן המקום לבדוק את הפרטים. די להגיד, שאם קיימת הנחה, כי הבדלים טפוסיים אלה בהתנהגות המדינית של הגרמנים והצרפתים והאנגלים מוגדרים בפחות או יותר דיוק, – משמע שהשפעת ההבדלים הללו על ההתנהגות הטכסיסית של המפלגות שלהן מתגלית בעל כרחה. ודאי שאין זה מקרה, והדבר מתאים היטב אל ההגדרות הנרמזות למעלה, שעל סף התנועה הסוציאליסטית באנגליה עומדת חברת פביאן, זו ששמה שאול מאת הרומי קוינטוס לחברות מדיניות קיימות, ובראש וראשונה חברות הליברלים, את רוח הסוצאליזם[10]. כמו כן אין זה מקרה, שבגרמניה קיימת מאז השאיפה ליצור הסתדרות המונית הבנויה בנין מוצק ועושה את דרכה עד כמה שאפשר על פי עיקורנים מדויקים ושיטות קבועות מראש; שבצרפת היתה המפלגה הסוציאליסטית מפולגת שנים רבות לכיתות הכרוכות אחרי הגיון משלהן: הברוסיסטים, האלמניסטים, הגדיסטים והז'ורסיסטים; ואף זה שהמנהיג האנרכיסטי הרוסי בקונין, שישב כפליט מדיני באירופה המערבית, מצא לו שדה עבודה נוח דוקא בתנועת הפועלים הצעירה באיטליה, והגיע שם לפעולה מדינית חשובה יותר משהשיגו חבריו שנתעו למקומות אחרים, כגון אלכסנדר הרצן ולאחר זמן קרופוטקין בלונדון, ומשהשיג הוא בעצמו בפרוסיה. מובן ממילא, שהנוסחאות הפשוטות הללו אינן אלא הכללות ראשונות, והן זקוקות לישוב סתירות ולהשלמת פרטים. די אם נרמוז כאן, שאנגליה יצרה לא רק את חברת פביאן, אלא גם את חברת התעמולה הלודיסטית והטשרטיסטית, שבבריטניה הגדולה היתה בשנת 1926 השביתה המאורגנת הראשונה שלא בימי מהפכה – אידיאל של התנועה הסינדיקליסטית הלוחמת – ואם כי זו נגמרה במפלה; ומן הצד השני באיטליה, בארץ המזג המדיני הסוער והבלתי מרוסן, היתה ימים רבים יד המפלגה הסוציאליסטית הפרשנית והמתונה על העליונה, ומנהיגי חבורה זו: טוראטי, מורדינגיאני, לוריה ועוד – היו ראשי המדברים בסוציאליזם האיטלקי. בצד האופי או המזג הלאומי יש להזכיר עוד גורם כללי אחד, שיש לו השפעה רבה על התנועה הטכסיסית של המפלגה, כפי שהוא נקבע על ידי מהלך ההיסטוריה – זהו המצב הכללי של החינוך בארץ שבה פועלת המפלגה. במצב החנוך תלוי בהרבה אופיה של "דעת הקהל" ומוסדותיה, כגון העתונות, והמשא ומתן הפומבי שבארץ. ברם אופיה של דעת הקהל הוא עצמו גורם במידה רבה אפשרות או אי-אפשרות לגבי השימוש בשיטות טכסיסיות מסוימות. אדוארד ברנשטיין אומר (תורת החורבן והפוליטיקה הקולוניאלית): "שתים הן ההנחות, שבהן תלויה קביעת שאלות הטכסיס. ראשית כל חשובה תמיד, כמובן, ההשפעה החוזרת של המצב כהויתו; ההנחה השניה היא שכלית: דרגת ההכרה בדבר המצב החברתי ומדרגת ההבנה לגבי טיב החברה והתפתחותה. שני הגורמים הולגים ומתחלפים תדיר". בארץ בעלת דעת קהל בלתי מפותחת וחנוך עממי נחשל – תהא ההכרעה הטכסיסית מוכרחת תמיד להביא בחשבון, כי הדרך שמפלגה הולכת בה יש בה לגרות ביותר את יצרי ההמון וחושיו ואין בה משום תביעה יתרה לכשרון הדיון של ההמון, לשכלו ולידיעתו או למשמעתו. בארץ בעלת חנוך עממי גבוה ודעת קהל מבוגרת ומתקדמת – יהיה הכוח של הטכסיס מקיף יותר וגבול גמישותו גדול יותר; שם יוכל להשען על הצעה גלויה של עובדות, וישתמש בראיות ונימוקים יותר מאשר בכחות סמויים מן העין. נבחרים סוציאליסטים באיטליה הדרומית מעידים, שלפעמים היו בני הכפר מוציאים לשם קבלת פניהם את האיקונין מבתי הכנסיה ויוצאים לקראתם מתוך שירי קודש בסך (אנריקו פרי, השיטה המהפכנית, הקדמה לתרום הגרמני של רוברט מיכלס). כדי לעשות את האכרים הזעירים והאריסים בחבל ניאפולי וסיציליה לחסידים נאמנים של המפלגה הסוציאליסטית – יש כנראה להשתמש בטכסיס אחר ולא במסקנה הגיונית מתוך התורות הכלכליות והחברתיות של מרכס. דומני שגם ניתוח-השואה לגבי תנועות-בחירות באנגליה מצד אחד ולגבי אלה שבמדינה טנסי (אף היא אנגלו-זכסית ברובה) מצד אחר, – יביא לנו מסקנות מאלפות. אמנם יש גם מגמות מסוימות בכיוון מהופך. אף על פי שהמונים נחשלים ונבערים מדעת נוטים בדרך כלל לטכסיס פורט של מהומות – נזכור נא את מכסיקו ויתר הרפובליקות באמריקה המרכזית – יתכן, בכל זאת, שהדבר יאוזן על ידי האדישות היתירה של ההמון באותן הארצות. הבערות הפוליטית גורמת, שהמונים אלה אינם מתנערים בנקל מאדישותם וקשה לעוררם לפעולה פומבית. אין לשכוח, כי מסורת מדינית של עם, שנתפתחה במשך דורות והתנהלה מדור לדור, אף היא חלק מן החנוך הלאומי ואולי חלק חשוב ביותר. אולם הגורמים הכלליים הללו של הטכסיס, – כגון האופי הלאומי, דרגת החנוך של עם וכיוצא בהם – משפיעים לא על מפלגה זו או אחרת, אלא על כל המפלגות שבמדינה, אם כי לא במידה אחת. חוץ מזה משפיעים כולם על כל מבנה החיים הכלכליים, החברתיים והמידניים של אומה. ורק בדרך עקיפין גם על החזיונות המיוחדים והטפוסיים של הטכסיס.

ו. גורמים מגידרים מיוחדים:

המבנה הסוציאלי של המפלגה

לעומת זאת ניתנו לבחינתנו כמה גורמים, שהשפעתם הישרה על קביעת הטפוס הטכסיסי של מפלגה מדינית ניכרת בחוש. ראשון בגורמים אלה הוא ההרכב הסוציאלי של המפלגה.

אין אנו מתכוונים בזה לזיקה שבין האינטרסים הכלכליים והסוציאליים ובין ניסוח התכניות המדיניות של המפלגות. זיקה זו משמשת מכבר נושא חביב לתורת הסוציאולוגיה של המפלגות, ביחוד משעה שמרכס ואנגלס ובית המדרש הסוציאליסטי בחנו ובדקו את התנאים המדיניים הממשיים וסייעו לחשוף את הנוסחאות האנושיות הכלליות והמדיניות של המפלגות (ע' כתבי מרכס: מלחמת המעמדות בצרפת; מהפכה ומהפכה-שכנגד בגרמניה; יום י"ח ברומר של לואי בונפרט). אף צמצומי הניתוח המרכסיסטי לגבי הפרובלימה של המפלגה נידונו והוסברו מאז לפרטיהם ודקדוקיהם (ע', למשל, רוברט מיכלס, פרובלימות של הפילוסופיה הסוציאלית: קפיטל, כלכלה ופוליטיקה). ואולם כאן עלינו לדון אך ורק על היחס המיוד שבין ניתוח מבנה המפלגה ובין טופס תנועתה הטכסיסית. בנידון זה ניתן לנו לראות קודם כל, כי אחדותיות, או העדר האחדותיות של היסודות הסוציאליים, שמהם מורכבת המפלגה, משיע על הטכסיס השפעה מרובה. כל שהרכב המפלגה המדינית הוא יותר מעור אחד, כן תגבר מגמתה בכיוון טכסיס קיצוני, גלוי ומתקיף; ולהפך, כל שהרכבה הסוציאלי יותר רבגוני, כן יגברו בקרבה הניגודים לקו זה וכן ירבה בה האונס לעשות ויתורים, לנטות מן הקו הישר וללכת ארחות עקלקלות. ובזה אין שום הבדל, מאיזה סוג הם היסודות שעל אחדותם או רבגונותם מדובר כאן. התוצאות הטכסיסיות, הנגזרות מאחדותיות סוציאלית גמורה של המפלגה, הן מחויבות המציאות גם במלפגה שכולה מורכבת ממתנגדי אלכוהול הנלחמים לחוק הנזירות, ממש כמו במפלגה שכולה מורכבת מנשים הנלחמות לשווי זכויות; גם במפלגה שכולה טשכים או אירים, נלחמים לזכויותהים הלאומיות בךפרלמנט אוסטרי או בריטי, וגם במפלגה שכולה בעלי הון, הנלחמים להחזרת ערך פקדונותיהם ולשובה על בסיס הזהב. נקח נא למשל את שתי המלגות שמלאו ברייכסטג הגרמני אחרי שנת 1871 תפקיד של מפלגות מחאה בלבד, של אופזיציה שאין לפניה פשרה: מפלגת הוולפים, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלפי ביטול מלכות בית הנובר, ומפלגת אלזס-לותרינגיה, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלי סיפוח ארץ מולדתה לממלכת גרמניה. דוגמא מובהקה מתוך דברי הימים המדיניים החדשים היא שוב תנועת הפועלים בימינו, המזיגה היתירה של המפלגה הסוציאליסטית עם הפרוליטריון בתורת מעמד. בשעה שעורר לסל לראשונה את הד "שעטת הברזל של גדודי הפועלים" לשם הסתערות על מטרה מדינית, היא זכות הבחירה הכללית, – בישר בזה פרשה חדשה של התפתחות המפלגה בימינו. לנוכח יתר המפלגות, קודם כל המתקדמות והליברליות, עתידה היתה לקום מפלגה חדשה, שנולדה מתוך תנאים שווים של חיי ההמון הפרוליטרי ונשאה מתוך הכרת השויון ההמוני של הגורל הפרוליטרי; מחנה אחד ואיחד – במחשבתו, בחייו, בהרגשתו וברצונו – שנועד לצאת בשם מטרות של וליטקה פרוליטארית עצמית, בלתי תלויה בשום מקרה. לעומת זאת היה הליברליזם הפרסי-הגרמני בימים ההם, ביחוד מימי יסוד הקיסריות, כמתואר בפי מיכלס (מפלגות, הוצאה אנגלית, עמ' 270): "תערובת רבגונית של מעמדות, המאוחדים בעיקר לא על ידי צרכים כלכליים אלא על ידיתכליות משותפות של משא נפש. ההוכחה הוחתכת לדבר היא עצם העובדה, שלא רק בפרוסיה ובגרמניה, אלא בכל מקום באירופה היו הפועלים הולכים ימים רבים אחרי המפלגות המסורתיות ומתחברים אל יתר היסודות הסוציאליים, וקשה היה לנתק אותם מכבל המפלגות האזרחיות. במדיה שצורות המדינה היו דימוקראטיות יותר, בה במידה גבר הקושי להתהוות הכרה מדינית עצמית, חזק הריתוק של הועלים למפלגות האזרחיות וארכה פירדתם ועמדתם ברשות עצמם מבחינה מדינית[11]. ניתוק הדימוקראטיה הפרוליטארית מן האזרחית אירע בפרוסיה וגרמניה בימי לסל, ההתעוררות העממית הראשונה של הפרוליטריון האיטלקי וניתוקו מקסם הרדיקאלים חלו בתקופה התעמולה של בקונין בסוף שנות הששים. עמידת מפלגת הפועלים הצרפתית ברשות עצמה – שהתחילה במקצת בימי הקומונה – חלה רק בתחילת שנות השמונים ונגמרה על-ידי חברות סטודנטים מרכסיסטים בשכונה הלטינית שבפאריז (מירולי, צרפת הסוציאליסטית, צרפתית, עמ' 52). באנגליה קמה מפלגת העבודה החדשה רק במאה העשרים. כל זמן שהפועלים אינם מהווים במפלגות הישנות אלא אחוז אחד בתוך תערובת של סוגים סוציאליים שונים – הם דוחפים מזמן לזמן ומפעילים פחות או יותר את המפלגות הללו; אבל לעומתם עומדים כמה דחיפות, תכינות ורצונות אחרים. רק משעת עמידתם ברושת עצמם הם עומדים בחברוה חדגוונית לערך, הקובעת את טכסיסה מעצמה על פי קצת אחדותי, ומתוך כך יכולה היא לתפוס מרובה, לדחות פשרות או בריתות ולהטיל עונש חמור על הפרת המשמעת. לפי חשבונות סטטיסטיים מלפני המלחמה הגיע מספר הפרוליטריים האמיתיים במפלגה הסוציאלידימוקראטית-הגרמנית עד 94,7-77,4 אחוזים למאה בערך (ע' מיכלס, ארכיון סוציאל-דימוקרטי גרמני לסוציאולוגיה, כ"ג, עמ' 559-4719). באיטליה הגיע מספרם – פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים ביחד – עד 57,26 אחוזים למאה, ועדיין זה הרכב חדגוני יותר מהרכבה של כל מפלגה אחרת. בזה מתפנית הדרך ל"טכסיס הלוחם הסוציאליסטי". מן הצד השני אפשר לראות, כי המפלגה המהפכנית באמריקה, שנלחמה לשחרור הארץ מידי האנגלים, נפרדת למחנות שונים מבחינת הטכסיס: "במשך הימים רבי ההמולה שקדמו למרד כלפי בריטניה הגדולה – נתגלו, מלבד הבדל בין הטוריים והפטריוטים, גם הבדלים חמורים בין הטוריים עצמם. בעלי המלאכה של העיר איימו על הסוחרים בתביעות קיצוניות ובמהומות קשות. במשך כל ימי מלחמת החירות היו המורדים מפולגים לקבוצות קיצוניות ושמרניות – בעלי המלאכה והחקלאים העניים כלפי הסוחרים ובעלי האחוזות הגדולים (בירד, התאבקות המפלגות באמריקה, עמ' 30). די להעיף עין על שתי המפלגות האמריקניות הגדולות, כפי שעמדו זו מול זו במלחמת הבחירות האחרונה לנשיאות, כדי לברר את ההשפעה ההפכית של רבגוניות יתירה על קביעת הטכסיס. בשתי המפלגות עומדים הבוחרים "היבשים", בני הנגב והמערב, לעומת הבוחרים "הלחים", בני הצפון והמזרח. בשתי המפלגות מושכים בעלי החוות (במפלגת הריפובליקאנית בעלי החוות של המדינות המערביות העצמיות – קאנזס, איובה, ניברסקה; – במלגה הדימוקראטית – בעלי האחוזות של המדינות הדרומיות: מיסיסיפי, טכסס) לצד אחד, ובעלי התעשיה של צפון-מזרח לצד שני. כל הקרעים עוברים דרך שתי המלגות גם יחד. ומה היא השפעת מצב זה על ההתנהגות הטכסיסית של שתי המפלגות? היא גורמת קודם כל לכך,שלא תתכן כמעט עמדה מוחלטת בשום שאלה מן השאלות השנויות במחלוקת. התכניות של הועידות מנוסחות במימרות סתמיות, משתדלות להקיף את הכל ודומות מאד זו לזו. יש חקורים, שרואים אפילו בזה במידה מסוימת את התכלית של התכניות. "התכנית הטפוסית, – כותב פרופ' שלזינגר (שם, עמ' 261) – היא ברית ידידות, שנועדה לישב חילוקי דעות בין יסודות מתנגדים בתוך המפלגה למשך מלחמת הבחירות, ולתת אפשרות למפלגה שתצא בחזית מאוחדת כלפי האויב המשותף". אף טכסיס מלחמת הבחירות של המועמדים הוא כמובן פשרני, סתום וגמיש ככל האפשר. אל סמית מוכרח לחבר את הצעות השינויים שלו לפינוסח, שנתן למנהיגי מפלגתו בדרום את האפשרות להבטיח את הבוחרים, שיוכלו למנוע כל שינוי בחוק, גם לכשיבחר סמית לנשיא, על ידי בחירת סינטורים וצירים "יבשים". חסידי הובר פרשו את ההכרזה "היבשה" הקיצועית של מועמדיהם במדינות המזרח באופן שלא התנגדה לשינויים ותקונים בחוק הנזירות. ואחרי כל התחבולות הללו אי אפשר היה, מתוך התנהגות טכסיסית כזאת, להחמיר בגזירות המשמעת. עם התפתחות מלחמת הבחירות התחילו מנהיגים מובהקים של המפלגה עוברים ממחנה למחנה. כאן חסר לגמרי מה שנותן למפלגות מעור אחד את תקפן, לאמר – התלכדות הסוציאלית, הנותנת אפשרות של משמעת חמורה כלפי פנים. הטכסיס נעשה מטושטש ורופף, התנועות הטכסיסיות רפויות ומפוקפקות.

כדאי להרצות כאן על מקרה מיוחד במינו – על מפלגת המרכז הקתולי בגרמניה. המרכז הגרמני נתהווה כידוע מתוך "מלחמת התרבות" של הקתולים הגרמנים, אבל נעשה במרוצת ההתפתחות למפלגה חילונית ומדינית ממש, שתכליתה אינה אך ורק הגנת הזכויות הדתיות. מפלגה זו מקיפה לפי המסורת – יסודות סוציאליים וכלכליים המרוחקים אלה מאלה ביותר: את בעלי התעשיה הגדולים על גדות הרהיין ובווסטפליה, המוני ועלי מכרות ויציקה על גדות הריין, אכרים זעירים ופועלים בבאוואריה, כומרים ומדינאים קתוליים בכל המדינה, את החלק הקתולי של הפרוליטריון בשלזיה העליונה וחלק מן האצילים הקתולים בגרמניה. עצם חזיון זה היוצא מן הכלל, לאמר שמפלגה המחוברת מיסודות רבגונים כאלה יכלה להחזיק מעמד זמן רב, ולא עוד אלא שהיתה למפלגה הקבועה ביותר בגרמניה, ואפילו בשנות המהפכה לא נפרדו ממנה אלא בוחרים מועטים – לא ניתן כאן לבדיקה. אבל בכל אופן משפיע כאן ההרכב על ההתנהגות הטכסיסית, באופן שהמרכז הוא המפלגה הגמישה ביותר בכל הפרלמנט הגרמני, שיש בו כמה מפלגות פשרניות. כבר ציין בילוב בנאומו מיום 19 ינואר 1907 עובדה זו, באמרו: "המרכז נשאר גם בימי עמדתו המכריעה ברייכסטאג מה שהיה: מפלגה שאין לדעת מראש מה שתחליט. מייצגת היא חליפות דרישות אריסטקרטיות ודימוקרטיות, שמרניות וליברליות, קלריקליות ולאומיות". פעולתה של רבגוניות זו שמבנה המרכז על טכסיסו – כבר נבדקה לפני המלחמה, ביחוד מצד הסוציאלדימוקרטיה. פרבוס, למשל כותב ("הפוליטיקה הקולוניאלית ותבוסתה") בשנת 1907: "יסוד הבורגנות הגדולה שבמפלגת המרכז הוא ממשלתי ונושא את נפשו אל צי ופוליטיקה קולוניאלית, בקיצור, אינו נבדל בכלום מן הבורגנות הנציונל-ליברלית שלארץ הריין ויתר חלקי גרמניה. ואילו המוני הפועלים, שאין להם מניות של חברות קולוניאליות ואף לא סיכויים למשרות פקידים, הם יסוד אופוזיציוני קיצוני. ובנוגע למעמד הקתולי הבינוני – הרי ערכו המדיני ירד, אבל רוגזו המדיני נשאר.... על המרכז להביא בחשבון את כל זה, ומכאן הפוליטיקה הביישנית שלו לגבי הממשלה"[12]. הדבר אולי לא הוברר כל כך לפני המלחמה, קצת מפני שבקיסריות לא היתה השיטה הפרלמנטרית בכלל מפותחת כל צרכה, וקצת מפני שבימים ההם אי אפשר היה לחשוב על התחברות עם השמאל, עם הסוציאלדימוקרטיה, שנחשבה לשונאת המדינה, אולם אחרי המהפכה נעשתה מפלגת המרכז מפני גמישותה היתירה, שסיבתה בסגולה הטכסיסית הנ"ל, לצומת העמדות של כל יצירת ממשלה. לפי כיוון החיים המדיניים לצד זה או משנהו – עלה בתוך המפלגה אגף זה או אחר להנהגה. על ידי כך נעשתה מפלגת המרכז למפלגה היחידה, שהיתה משנת 1918 תמיד שותפת לקואליציה. בזמן שאחרי המהפכה, כשהיתה עדיין התנועה כלפי שמאל חזקה, נתנה לרפובליקה את אחד הקאנצלרים החביבים ובעלי הכשרון הגדול ביותר, את ד"ר ווירט מגרמניה הדרומית; וכשגברה המהפכה שכנגד וחזקה הריאקציה, השתתפה בקואליציה עם הלאומיים הקיצוניים והקימה מקרבה את הקנצלר מארכס. האחד נשען על האכרים הזעירים בבאדן ועל האגודות המקצועיות הנוצריות, והשני מצא לו סעד מדיני במעבידיהם. רק התבוסה המפורשת של מפלגת המרכז בבחירות שנת 1928 מראה, שאפילו לגבי המרכז הושג קצה גבול הגמישות. מקרה כיוצא בזה יש לראות במפלגות המדיניות של התנועה הלאומית בישראל, שאמנם סגולותיהן הטכסיסיות תלויות לא רק בחוסר צורה סוציאלית של חסידיהם אלא גם בעובדה, שמפלגות אלו בעצם אינן נלחמות לשלטון מדיני, ואינן אלא חטיבות דומות למפלגות.

בזה עדיין לאנמנו כל היחסים בין ההרכב הסוציאלי של מפלגה והתנהגותה הטכסיסית. גורם חשוב, ממש כמו החדגוונות או הרבגוונות, היא גם האיכות הסוציאלית של היסודות שמהם מורכבת מפלגה, ביחוד בבחינת האינטרס החיובי או השלילי שלהם בקיום המשטר המדיני והמצב הסוציאלי והכלכלי. כל שהמון חברי המפלגה הוא פחות בעל זכויות נקנות, כל שעמדתם הכלכלית יותר רופפת, כל שחירותם המדינית פחותה, כל שעמדתם הסוציאלית ירודה – ובלבד שכל אלה לא יהיו ירודים מדרגה מסוימת – כן יוקל להטות אותם לטכסיס קיצוני ולקיים בקרבם משמעת חמורה כלפי פנים. חוץ מזה תהיה המפלגה נוטה יותר להתנהגות לוחמת ולזלזול בהגבלות על הקונסטיטוציה. מי שאין לו לאבד אלא את כבליו ולעומת זה להרויח עולם מלא, יחבר תמיד את הדרך הישר, והנועז ביותר. מן הצד השני – כל מה שהמפלגה כרוכה באינטרסים קבועים כל שהם ישתקף שעבוד זה בטכסיסה. מפלגה המורכבת מיסודות אלה היא קשה יותר לגיוס – בין לבריקדות בין להצבעות, ואפילו להערכה כספית של תרומות, וגם יש בה יותר משום פקפוק והיסוס – מפני שיש לה להגן על עמדות חברתיות, לשים לב לאינטרסים כלכליים, לשמור על זכויות מדיניות. כלל זה חל שוב לא רק על חזיונות של מהפכה חברתית, אלא על כל התפתחות שבה תנועות מהפכניות-מדיניות וחברתיות ממלאות תפקיד כל שהוא. ברם הופעה זו, בצורתה הכללית, נחקרה כבר מזמן. בנאומי ציצרו כלפי קטילינה אנו מוצאים ניתוח מפורט שלה, ומאז מציינים באמת בשם "בריות של קטילינה" אותן השכבות, המסוגלות בבחינה חפשית לשמש בסיס לתנועות קיצוניות ולוחמות. אחת הדעות המרובות בכיוון זה מימי המהפכה הצרפתךית היא זו של ז'ן פול מאראט (ע', ami du peuple 657. no 1792) "המהפכה נעשתה ונתמכה רק בידי המעמדות התחתונים של החברה, בידי הפועלים, בעלי המלאכה, החנונים, האכרים, המוני העם, אותם האומללים שהעושר עז המצח מכנה אותם בשם אספסוף וחוצפת הרומאים קראה אותם פרוליטריים". אין הדבר צריך להאמר, שמטרות המהפכה הזאת לא עלו בד בבד ממש עם האינטרסים של מעמד תחתון זה. אף בתנועה המדינית שבמושבות האמריקאיות, שנסתיימה בניתוקן מאנגליה, אנו מוצאים חזיון מקביל. אותן החבורות, שטובתן הכלכלית הממשית דרשה ביחוד את השחרור המדיני מעול אנגליה, היו בעלי האניות של בוסטון, סלם, ניו-פורט, שחירותם היתה מצומצמת על ידי הפוליטיקה הספנית של אנגליה; סוחרי האימפורט של ערי הנמל באוקינוס האטלנטי, שדעתם לא היתה נוחה מן המכסים והמסים; והפרדסנים ובעלי האחוזות היחסנים בנגב, שהיו שקועים בחובות לנושיהם היושבים ברובם באנגליה, וקיוו לשמיטת חובותיהם. אולם היסודות הסוציאליים, שהיו נושאי התנועה הממשים משעה שנכנסה לדרגה הפעילה, הקיצועית והמהפכנית, אלה שעבדו בועדות המהפכניות ובועדים הגליליים, שפקחו על הקונגרס הקונטיננטלי והשגיחו על קוו החיצוני, – היו מסוג אחר לגמרי. פרופ' שלזינגר למשל כותב על הזמן ההוא: "כיוצא בזה עלו לגדולה בניו-יורק, בבוסטון ובפילדלפיה אלמונים וחדלי אישים. ואפילו בסוונה הכירז המושל ריים, שהועדים הגליליים הם נחלת ההמון התחתון, רובם נגרים, סנדלרים, נפחים". והוא הדין בתקופה מאוחרת של ההתפתחות המדינית בארצות הברית. לאחר שניטלו מן המפלגה הרפבוליקנית של הימים ההם (היא הדימוקראטית כיום), בימי מדיקון ומונרו, העוקצים החדים ביותר של עמדתה האנטיפדרליסטית הקודמת, מתוך שימוש ממושך בשלטון המדינה, – נשתנו פני הדברים – ביחוד על ידי לחץ המערב החדש – בשל הרחבת זכות הבחירה לאחר ביטולו של צנז הרכוש. על שכם השכבות העממיות התחתונות, שנעשו זכאיות לבחירה, ניצחה הדימוקראטיה של ג'קסון ושבה לפירוש קיצוני מחמיר של הקונסטרוקציוניזם שלה, דחתה אפילו סלילת כבישים מכספים פידיראליים וסירבה לחדש את המשטר של בנק ארצות הברית. כיוצא בזה אין "הקיצוניות של יושבי הגבולות", המפורסמות בדברי ימי אמריקה, אלא דוגמה מתוך כלל גדול זה. דוגמה היסטורית בזמן החדש אנו מוצאים במפלגה הפשיסטית באיטליה, שכידוע עלתה לגדולה דוקא מתוך ניגוד לתנועה הפרוליטארית-סוציאליסטית, והגיעה לשלטון לאחר שנכשל הנסיון לכבוש את בתי החרושת בטורין ובמקומות אחרים. ניתוח מבנהו של ההמון המפלגתי המאורגן, שהשתתף בכיבוש רומי, מראה את זאת בלי פקפוק. רק הפאשיזם המנצח יכול היה להשען על חוגי התעשיה הגדולה לאחר סיום מעשה המהפכה הממשית. אף בתנועת הולעים החדשה אנו מוצאים חמומר מרובה במקצוע זה. ניתוח המבנה הסוציאלי של תנועת הפועלים החדשה, של המפלגות הסוציאליסטיות בארצות שונות, יראה לנו לכשנתבונן, שבעצם אין זו חטיבה מעור אחד, כפי שנדמה למראית עין, אלא מפולגת היא פילוג רב מבפנים. פילוג זה מצוי ביחוד בשתי צורות אלו: 1) פילוג לשכבות פועלים שונות, חברות ומעדמות: מומחים, בלתי-מומחים, מתלמדים; פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים; פועלים קבועים ופועלי עונה, נשים, גברים ונוער; 2) כניסת יסודות סוציאליים-פרוליטאריים למחצה לתוך המפלגה הסוציאליסטית החדשה: בעלי מלאכה זעירים, אכרים זעירים, מלוים קטנים, ועובדה של התפתחות הראויה ביחוד לתשומת לב: כניסת המוני הפקידים. חקירות מדויקות במקצוע זה מועטות עד היום, אף על פי שזה כעשרים שנה שרוברט מיכלס התחיל בחקירותיו המפלסות נתיב חדש. לפי דבריו היו האחוזים בהתאם לספירה רשמית של המפלגה הסוציאליסטית באיטליה: 42,27 פועלי תעשיה, 14,99 פועלים חקלאיים (שכירי יום), 14,92 בעלי מאלכה עומדים ברשות עצמם, 6,1 אכרים זעירים, 4,89 בעלי נכסים, 3,3 פקידים, 2,72 בעלי אומנויות חפשיות, 1,80 סטודנטים, 9,65 בעלי אומנות לא ידועה. על ההרכב הסוציאלי של חברי הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשנת 1906-1905 פרסם מיכלס אחוזים אלה;

מינכן

נירגברג

לייפציג

אופנבך

פרנקפורט

ע"מ

מרבודג

77,4

21,6

1,0

87,8

3,6

91,8

1,3

0,9

92,0

91,3

94,0

5,1

0,3

94,7

4,4

0,9

פועלים שכירים

בורגנים זעירים

אקדימאים ובורגנים

בדבר החלוקה הפנימית של תנועת הפועלים בגרמניה ערכה האגודה לפוליטיקה סוציאלית בשנת 1911 בדיקות, שנידונו בועידה באותה שנה, וזה היה סיכומן על פי הרקנר: "מה שמכונה פרוליטאריון אינו גוש מעור אחד, לא חטיבה אפורה ומשעממת... אדרבא, תוצאות הבדיקה מראות רבגונות יתירה מבחינת המוצא, הכמות, האיכות והקביעות של ההישגים; בענין חובת המקצוע, סיכויי העליה סוציאלית, השקפת העולם וסגנון החיים. אין מן הצורך להטעים, שרבגונותה של המפלגה הסוציאליסטית המדינית יש בה צד אחד משום פוליטיקה שבמחשבה תחילה, העשויה בעיקרה מתוך טכסיס בחירות ("מתוך נימוקים של בחירה נעשתה מפלגת העבודה למפלגת העם. מעכשיו כרוזיה פונים לא סתם לפועלי היד, אלא אל כל היצרנים, לכל האוכלוסים העובדים". מיכלס: מפלגות, עמ' 268), ומן הצד השני יש בחלוקה הפנימית של שכבות הפועלים, המשתתפות בתנועת המפלגה הפרוליטרית, משום התפתחות טבעית, המבוססת על מגמות כלכליות. מה הן ההשפעות היוצאות מחלוקה כפולה זו על התנועה הטכסיסית של המפלגות הסוציאליסטיות?

השפעות מסוג זה, אף על פי שהן מצויות תמיד, פועלות כנראה לא בכל דרגות ההתפתחות של סוציאליזם בכיוון שוה. בראשית ימי הסוציאליזם היו הגדודים הראשונים, שעברו לטכסיס מלחמה סוציאליסטי קיצוני, חבורות בעלי מלאכה שיצאו ממעדמ הבורגניות הזעירה או בכלל מתוך שכבות הפרולירטיון בעלות שכר גבוה. ההמון הגדול של הפועלים, ביחוד אנשי הסוג החקלאי, אלה שחצים אכרים וחצים פועלים, אותה שכבה שירדה למדרגת פרוליטאריון דל ונואש – התיחסו זמן רב יחס פסיבי וניתנו רק בקושי להתעורר באדישותם ולדלותם. על מצב זה באנגליה מתאונן למשל פרנסיס פלייס כמה פעמים. בתנועה הטשרטיסטית, שכידוע נוטה היתה בראשיתה לטכסיס מתקיף קיצוני, נמצאה בין ארבעת היסודות השונים גם חבורה, שהגיעה לכלל מרד מתוך רעב ושאנשיה יצאו מתוך גלילות האריגה שבמרכז המדינה ובצפונה והיו כפופים להנהגת פיגריס או'קונור, אבל החבורות העיקריות של אותה תנועה היו אחרות לגמרי: חבורה בבירמינגהם ובראשה אטווד, חלפן רדיקאלי ומתקן שער המטבעות; זו נשענה ביחוד על האוניון המדיני, ותוספת חשובה בה מתוך סוגי המעמד הבינוני; חבורה קטנה של קיצונים בפרלמנט, שביקשו קרבת הפועלים, ובראשם אדם מטפוסו של ג. א. ריבוק; ולבסוף חבורה מושפעת מחברת העובדים בלונדון וחברות כיוצא בה. על יסוד אחרון זה בניתוח מבנה הטשרטיזם אומר ג. ד. וו. קול בהרצאה טפוסית: תנועה זו היתה כמעט כולה של מעמד העובדים, ובה יסוד קטן של המעמד הבינוני התחתון: חנונים, מוכסנים וכיוצא בזה... כוחה היה לאבפועלי בתי החרושת הרעבים, אלא בבעלי המלאכה המומחים שבערים, המקבלים שכר טוב ויש להם היכולת לחכות ולערוך תעמולה קונסטיטוציונית ואינם באים לידי נסיון לפרוע פרעות". בגרמניה היתה ברית הפועלים הקומוניסטית בשנת 1848, במידה שהיו בה פועלים בכלל, מורכבת בעיקר מחייטים (פרידריך אנגלס, הקדמה ל"גילויי במשפט הקומוניסטים בקלן" למרכס, עמ' 6). אף חכם הכלכלה הצרפתי השמרני אדולף בלנקי, שביקר באותה שנת 1848 בשליחות רשמית את מרכזי התעשיה הצרפתית, מספר שהשכבות הנמרצות ביותר הן המקבלות שכר גדול יותר ובעלות רמה גבוהה יותר. המדובר הוא תמיד או באותן החבורות שנגפעו ביותר מן המהפכה התעשייתית, כגון בעלי המלאכה המלומדים הנלחמים לעמידתם ברשות עצמם, או באותן החבורות שאומנותן דרשה או הניחה מקום להשכלה וקליטת מחשבות, גם מחשבה מדינית בכלל. על סוגי האומנות האלה נמנים ביחוד אותם החוגים "שדרך חייהם היא להרבות בישיבה ולהוציא כח גופני מועט, באופן שהם יכולים להגות ולהרהר כל היום", ולפיכך – כפי שאומר הסופר בן הדור וילהלם ריהל – "נגועים הם ברעיונות-רוח קומוניסטים וסוציאליסטיים". לא כן התנהגו בדך כלל אותם הפועלים, שעבודתם דורשת הוצאה תדירה ועזה של כוח ותשומת-לב מרוכזת חליפות. מיכלס אומר מבחינה זו: "היחס השונה לשאלה הסוציאלית מצד סוגי פועילם שונים לא היה אולי מסובב על ידי שום סיבות אחרות מאשר על ידי הדרגה השונה של קלות, תפיסה ורגישות באומנויות שונות, שכבר העיר עליה קבניס בשנת 1800, והיא שעשתה את החייטים, הסנדלרים וסורגי הגרבים נוחים יותר לקליטת רעיונות הסוציאליזם מאשר את חטובי העצים, עובדי הנמל והסבלים". רק לאט-לאט נלוו על אלה שכבות של פועלי בתי-חרושת, שהעבודה במכונה – ימים רבים לפני הנהגת הטילוריזם והסרט המהלך – נתנה להם הזדמנות ופנאי למחשבה. ההמון הגדול של העובדים התייחס בטמטום ובשויון-נפש לשאלות המדיניות והסוציאליות, ועל סמך השכלתו היסודית הזעומה ודאי גם לא היתה לו ידיעה מספיקה בשאלות הללו, חוץ מהתקוממויות ארעיות של רעבים, שאין להם שום שייכות לטכסיס מדיני שבמחשבה תחילה.

במרוצת ההתבגרות האטית של התנועה הסוציאליסטית הולך מצב זה ומשתנה בקוים מכריעים. הכריעו בדבר: ההתפתחות הכלכלית המתקדמת והעליה הכלכלית של המוני פועלים, התפתחות השכלת העם בבתי-ספר ובאגודות פועלים, הכנסת המוני פועלים לתוך ההסתדרות הסוציאליסטית המפלגתית בכל הארצות. כאמור למעלה, הולכות ומתפתחות בקרב הפועלים מלמטה למעלה שכבות עליונות מסוימות, תנועת האגודות המקצועיות הולכת ומחזקת את המגמות, וברמת החיים ובהרגליהם של השכבות העליונות הללו מצויה תדיר השתוות לשכבות התחתונות של הבורגנות, מן הצד השני הולכים ונוצרים נגודים לגבי שכות הפועלים התחתונות, שאין להן דריסת רגל לזוכיות סוציאליות אלה והרגלי חייהם עדיין לא נתרחקו הרבה כל כך מגבול הדלות כחיי אותם מחבריהם שעלו לגדולה. לסוג הראשון יש איפוא עכשיו לאבד יורת אמשר את כבליו בלבד, ולפיכך נוטה הוא על פי רוב לטכסיס מיושב, המחשב בדיוק כל טובת הנאה זמנית ואינו נוטה לסכן תוצאות גדולות. הסוגים האחרים הם על פי רוב נושאי אותן המפלגות או אגפי מפלגה סוציאליסטית מאוחדת, התופסות טכסיס מתקיף, שאינו נוטה לפשרות והולך בגלוי אלי קרב. מיכלס מדבר אפילו (בספרו על המפלגות, עמ' 295) על התפתחות מעמד חמישי בחיק המעמד הרביעי. עם תגבורת יסוד זה או אחר במפלגה סוציאליסטית של הארץ – יהיה גוונה אדום או ורוד, אם להשתמש בבטוייהם של הסוציאליסטים הבריטיים. וכבר אמר אדמון אבו בשנת 1860 (51, progress) "בין הפועלים אנו מוצאים סוגים שונים וחלוקה מעמדית אריסטוקרטית: המדפיסים הולכים בראש, והסמרטוטים, מנקי בתי-הכסא ומנקי הביבים הם המאסף למחנה". בין המסדרים והסוגים הדומים להם של פועלים ובין שכירי היום – מצויים לפעמים הבדלים גדולים יותר ברמת החיים, התרבות והעמדה הסוציאלית כאשר בין המסדר בדפוס ושכבות מסוימות של התעשיה הזעירה והמסחר הפעוט. והוא מסיק מסקנה זו, החשובה לשאלה שאנו דנים בה: "יודעים אנו, למשל, שהפוליטיקה של אגודות המסדרים בגרמניה, בצרפת ובאיטליה – משונה מן הפוליטקה של יתר האגודות המקצועיות, ואף גם מזו של המפלגה הסוציאליסטית, ויש בה משום מגמה כלפי ימין, שכן היא יותר פשרנית ומסתגלת.. אף בהתנהגות עובדי האבנים הטובות בהולנד ובבלגיה אנו מוצאים אותן המגמות הבלתי סוציאליסטיות, הבלתי פרוליטריות והמתיחדות. היסודות היחסנים של מעמד הפועלים, שמשכורתן גבוהה ביותר, העומדים קרוב אל הבורגנות, יש להם טכסיס משלהם" (מיכלס, על המפלגות עמ' 390). על הפועלים המומחים, ביחוד האומנים והמשגיחים, נאמר אצל גטץ: שוררת השאיפה להוציא את הילדים משעבוד העבודה השיכרה או לפחות מן המלאכה. אף בדרך החיים וההתנהגות נבדל הפועל המומחה מן הלומד ומן הבלתי מומחה... אם הוא סוציאליסט, הרי נוטה הוא לרעיונות רביזיוניים". משורש זה יונק חזיון בודד אחד, שרבים שמו עליו לב. בתחלת התנועה הסוציאליסטית היה בעל התעמולה טפוס של בן מפלגה, הנוטה שלא להסכים לשום פשרות. עם התהוות ביורוקרטיה מפלגתית מתקדמת, בעלת משכורת גבוהה יותר, הנגועה לעתים קרובות בפרלמנטריות – חזיון זה יש לו את מקביל גם באגודות המקצועיות – מתרבות הטענות מצד המון חברי המפלגה, שיסודות ביורוקרטים אלה, הנשענים על השכבות העליונות של הפועלים, משפיעים השפעה מעכבת כל התנועה הטכסיסית של המפלגה. יסודות אלה אינם כיום חבורה קטנה שאפשר לזלזל בה, אלא שכבה תקיפה בקרב המפלגה. בנוגע לסוציאלדמוקרטיה הגרמינת מציין הספר הגרמני "המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות" (אמנם ספר קומוניסטי, ואין איפוא לסמוך עליו לגמרי) בעמוד 42 הרכב זה: הסכום הכולל של מנהיגי המפלגה והאגודות המקצועיות, חברי המפלגה הסוציאל-דמוקטית, שהוצאו מתוך העבודה ונתמנו לפקידים במפלגה. בערכאות וכיוצא בזה – הוא חמשים אלף, מהם:

א. בהסתדרויות של פועלים:

1200	פקידים מדיניים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (בתוכם 300 במשרדים המרכזיים והמחוזיים של המפלגה, 650 עורכים, 250 פקידים בהוצאות ספרים ובדפוסים	1.
4000	פקידים בלתי מדיניים של המפלגה הסוצ. דמ.	2
7000	פקידים סוצ. דמ. באגודות המקצועיות החפשיות (ביותר מ-50 בריתות, 172 משרדי מזכירות, 75 בתי אגודות מקצועיות, 60 עתוני האגודות	3.
20000	פקידים סוצ. דמ. בחברות קואופרטיביות בגרמניה; בשנת 1925 היו 1300 אגודות ובהן כמעט שמונת אלפים סניפים וכמעט חמשים אלף פקידים)	4.

ב. במוסדות נבחרים:

600

מרכזיים (בשנת 1925 – 130 צירי הרייכסטג, 472 צירי הלנדטגים)

9000

בלתי מרכזיים (40 צירים לאספות נבחרים של הגלילות, 3218 צירים לאספות המחוזות, 6503 יועצי ערים)

30947

חברי מועצות מקומיות, בלי משכורת, ב-1 לאפריל 1925

ג. פקידי הרשות סוצ. דמ. בעלי משכורת קבועה:

4000

פקידים עירוניים (מהם לערך 1500 חברי עיריות, 2890 חברי ועדי מועצות מקומיות, ראשי עיריות, חברי מועצות של עיריות וכיוצא בזה)

2000

פקידים גבוהים בממשלה (מהם בשנת 1925 עשרה מיניסטרים, 23 סנטורים בערים חפשיות, 95 פקידים גבוהים בפרוסיה, 37 בסכסוניה, 3 צירים בחו"ל)

500

מקבלי קצבה מאוצר המדינה (מהם שני נשיאי מדינות לשעבר, 12 מיניסטרים של ה"רייך" לשעבר, 5 מיניסטרים בפרוסיה לשעבר)

על אלה יש להוסיף עוד אלפי פקידים סוציאל-דמוקרטיים בקופות חולים, במוסדות צדקה ובברית הדגל שחור-אדום-זהב. המספר הכולל הנזכר למעלה הוא, כנראה, מופרז כלפי מטה יותר מאשר כלפי מעלה. מן הצד השני ברור, שבמפלגה הקומוניסטית הרוסית, המחזיקה בידה את המנגנון של המדינה, בולטת ביותר המגמה הביורוקרטית. העתון הרוסי "רבוטשיה גזטה" מיום 31 ינואר 1930 מונה מספרים אלה לגבי המבנה הסוציאלי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: בכניסתם למפלגה היו 46,7 אחוזים של החברים פועלים, 20 אחוזים של כל חברי המפלגה (שהסך הכולל של חבריה היה 1.551.000) – הם פקידי הרשות של הסובייטים (המספרים מתייחסים ל-1 באוקטובר שנת 1929). מפלגה סוציאליסטית, שמנגנון הפקידים שלה קטן ביותר, הוא מפלגת הפועלים הבלגית. ואף בה נערך המספר הכולל של הפקידים הסוציאל-דמוקרטיים בכללו כדי 3000-3500, ועליהם יש להוסיף 5 מינסטרים, 59 סינטורים, 79 נבחרים, 237 ראשי ערים וכפרים, 245 נבחרים מקומיים, 3200 חברי מועצות מקומיות) (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, עמוד 160).:כל הנבחרים והפקידים המנויים צריכים על פי טיב משרתם לעסוק בשאלות ההווה של מעמד הפועלים, יהיו לפי השקפותיהם המדיניות קיצוניים שבקיצוניים – הרי טבע משרתם גורם שיתענינו ביותר בשאלות היום של מתן החוקים והשלטון המדיני ויתרחקו מעניני התבוננות מופשטת. ומתוך התפקידים הללו נובע ההכרח של מגע מתמיד עם באי-כוח הממשלה והמפלגות המנתגדות"[13].

על ידי תוספת יסודות בני מעמדות אחרים, שאינם פועלים, במפלגה הסוציאליסטית – הולכות מגמות אלה ומתחזקות. תוספת זו – חוץ מן האחוז הקטן של משכילים השייך לפרק המיוחד: "מנהיגות", – באה בעיקר, כאמור, מן השכבות הפרוליטריות השכנות לפועלים השכירים, מחלקים קטנים של המעמדות הבינונים וקודם כל – ביחוד לאחר המלחמה – מן המעמד החדש הגדול של פקידים. השפעות מסוימות מצד תוספת זו על התנועה הסוציאליסטית, לא רק מבחינה הטכסיס אלא גם מבחינת הפוליטיקה, כבר ניכרו לפני המלחמה. אפילו מרכסיסט מחמיר כקרל קאוטסקי סבור, שעדמת המוסדות המפלגתיים המקומיים לתכנית החברות הצרכניות תלויה בעל כרחה ביחסם אל המסחר הפעוט. מתוך נימוקים מדיניים מוכרחים הסוציאליסטים להתנגד ליסוד חברות צרכניות באותם המקומות שבהם תחום המסחר הפעוט – דבר שמצוי הרבה – משמש מקום לעשית נפשות למפלגה הסוציאליסטית (ע"י מאמרו על ועידת המפלגה בהאנובר, neue י"ח, zeit). השפעות מעין אלה, מעכבות מבחינת פוליטיקה וטכסיס, חזרו ונתגלו מאז פעמים אין ספורות, סופר אחד בעתון הרמשי של מפלגת העבודה האנגלית הבלתי תלויה כותב, למשל, במאמר המכונה "האם אנחנו סוציאליסטים?" (92.n, 1928, new leader, לרגלי הכרזת מאכסטון-קוק "האם חוטאת מפלגת העבודה לתפקידה ההיסטורי? הבה נסתכל בגלוי בעובדה זו, שחברינו הם מסוגים שונים – מתוך נקודת מבט סוציאליסטית מדעית – ואין הם עלולים לעבוד בתכליתיות המיוחדת הדרושה לשם השגת הסוציאליזם בימינו. עורך socialist review הלך ישר לשטתו בכתבו בפברואר: מפלגתנו שלפני המלחמה היתה אדומה באמת, אולם המלחמה, שהרימה את ערך הפציפיזם, בלבלה את הכל. כמה אנשים, שבעצם אינם שייכים כלל לאגף השמאלי של תנועת העבודה, נכנסו אליו מפני שזו היתה החטיבה היחידה שהתנגדה למלחמה, וכך נכנסה לתנועתנו השפעה של הפציפיסטים בני המעמד הבינוני, שהביאו עמהם הרבה כסף, כשרות ונאמנות לענין הפציפיזם.