יש להכניס את הטבלה בסוף לתוך הערת שוליים מס' 14

 

הקדמה    🔗

המפלגה הפוליטית המודרנית היא בימינו כמו התנאים שהולידו אותה, תופעה “פלניטרית”. אפשר איפוא – ומבחינות ידועות נראה הדבר גם להכרחי – כדי להוכיח כללים מסוימים בסוציולוגיה המפלגתית, להביא דוגמאות שבנסיון לא רק מכל ארצות אירופה ואמריקה, אלא גם מסין, יפן וסוריה. הואיל וכל חקירה בענין זה דין לה שתהיה מלווה על ידי כמות רבה של פרטים מרובי גוונים, תלי-תלים של עובדות שאינן קשורות זו בזו, שסיבותיהן ההיסטוריות אינן יכולות להיות מוצגות בהתאמה הדדית – נעשה הצמצום לדבר שבהכרח.

בחיבור שלפנינו שאובות הדוגמאות ברובן מחיי המפלגות באמריקה או מתנועת הפועלים הבין-לאומית. נדירות יותר הדוגמאות מתוך היחסים באנגליה ובגרמניה. הסיבות לכך מקורן יותר בקלות הגישה אל החומר מאשר בכוונה מיוחדת מצד המחבר; את המסקנות הכלליות של עבודות-הנסיון אפשר בנקל להעביר לתנאי החיים של המפלגות הפוליטיות בכל ארץ אחרת, שכן גם בתולדותיהן של אלה מצויות בלי ספק דוגמאות לאין-ספור, היכולות לאשר את הכללים הנרמזים בכאן.

 

א. מהות הטכסיס    🔗

מושג הטכסיס, שמשתמשים בו כיום בכיוונים מכיוונים שונים, בין ביחס המדינות ובין ביחס המפלגות, ואפילו בבחינה כלכלית ביחס הטרוסטים הקאפיטליסטיים הגדולים הנלחמים זה בזה, ויתר על כן – ביחס כוחות וקבוצות של כוחות בכלל – מושג זה שאול, כידוע, ממדע המלחמה. כשבאים להגדיר את הגורמים, הקובעים בחיי המפלגה המדינית בזמננו את טכסיסה, מן הראוי להתחקות אחרי ההוראה הראשונה של המושג, ורק אז נוכל לנסות לקבוע הגדרה, מהו ענין טכסיסה של מפלגה מדינית. הגינירל פון קלויזביץ אומר בספרו המפורסם “על המלחמה”: “אילו היתה המלחמה מעשה בודד, לא היה טעם לחלוקה. אולם המלחמה מורכבת מסכום גדול פחות או יותר של פעולות מכונסות בתוך עצמן, שאנו מכניסם אותן בשם קרבות, ושהן מהוות חטיבות חדשות. מכאן נובעת הפעולה המיוחדת לערוך את הקרבות הבודדים האלה, לנהל ולחבר אותם לשם המלחמה. הדבר הראשון מכונה טכסיס, הדבר השני מוכנה אסטרטגיה. לפי חלוקתנו איפוא הטכסיס הוא תורת שימוש הכוחות הלוחמים בקרב. האסטרטגיה היא תורת שימוש הקרבות לתכלית המלחמה”. דומה לכך בתכנה היא ההגדרה המפורסמת של מולטקה, שעל פיה הטכסיס הוא “הנהגת הצבא בקרב”, ואילו האסטרטגיה היא “הנהגת הצבא אל הקרב”. ניסוח אנגלי דומה לזה מסמן את הטכסיס כאמנות או כשיטה להנהגת סוגי צבא שונים “לנוכח האויב”. אמנו או שיטה זו מתחילה בתנועת החטיבה הקטנה ביותר של סוג אחד הוא הטכסיס היסודי – ומגיעה ועולה עד לאמנות המצביא, הוא הטכסיס העליון המורכב, המבוסס על צירוף חטיבות שונות, המחולקות לפי תפקידיהן וכמויותיהן, וסיגול תנועתן לתנאים השונים של השטח, כושר המלחמה ותנועת האויב. הפרובלימה של הטכסיס היא איפוא בעיקרה פרובלימה של החסכון, של שימוש מוצלח באמצעים הניתנים לתכלית מסוימת: כיצד להשיג את תכלית הקרב באופן הטוב ביותר.

אם נעתיק הגדרות אלו לחיי מפלגה מדינית, יצא לנו, שהטכסיס הוא השיטה או ההתנהגות, שמפלגה משתמשת בהן כדי להשיג תכלית מדינית מסויימת, שהיא לוחמת לה. אך כאן יש להשתמש באמצעים הנמצאים בעין לשם תכלית מסויימת, וממידת ההתקרבות אל השימוש הטוב ביותר תלוי סיכוי ההצלחה או הערכת עצם התכנית. אף כאן אפשר להבחין בין טכסיס יסודי – למשל, ההתנהגות של פרקציה פרלמנטרית בנוגע להצעת חוק מסויימת – ובין אמנות מצביאה של הטכסיס העליון המורכב, שעליה לשים לב לא רק לתנועה בודדת של פרקציה פרלמנטרית, אלא תוך כדי קרב גם לסיגול פעולה זו לפעולות אחרות, למשל מחוץ לפרלמנט, – נגיד: בתנועת האגודות המקצועיות, – ולהשפעת הגומלין של הפעולה הפרלמנטרית על פעולת האגודות והשפעת אלה ואלה על דעת הקהל, על העמדה המדינית החיצונית ועל יחס מפלגות קרובות, – וסיגול כל התנועות הללו לתנועות המתנגדים. אף כאן העיקר הוא להנהיג את הצבאות בקרב, לנוכח האויב, ואילו התהוות הקרב עצמו וכן גם ערכו בבחינות יותר מקיפות – אינם באים בחשבון ונמצאים מחוץ לגבול הטכסיס.

לכאורה אין חזיון הטכסיס אלא כמין דבר חולף, משתנה, שלא ניתן להגדרה ולתפיסה. תנועות טכסיסיות נראות – יותר מכמה חזיונות חולפים אחרים של החיים המדיניים – כשרשרות של אבעבועות בורית, המהוות בהבל פה, מתרחבות לגודל שאין לשערו מראש, מנצנצות בצבעים מצבעים שונים ומתפוצצות בכל רגע על מנת לתת מקום לאבעבועות חדשות. אין בטכסיס לכאורה אפילו צל של שיטתיות, שניתנת להשגה, ולא ניכר בו שום סימן של קביעות. אלא שאותו הדבר נראה גם בטכסיס הצבא. נדמה, שעצם הרבגוניות של גורמי השטח – מישור, גבעות, נהרות, אגמים, ים, יער, סבך, ערבה, מדבר ובצה, והצורה הממשית של כל אחד מן הפרטים הללו – גורמת מספר מרובה כל כך של צירופים בלי סוף, שכל שיטה עלולה להיות כאן ללעג. ועל זה יש להוסיף כגורם נוסף של רבגוניות את ריבוי סוגי הנשק, צירופם וצירופי צירופיהם. פרט אחד, סיגול מכונת היריה אל טכסיס צבא הרגלים, עורר בשעתו – כידעו גם לבלתי צבאיים – ויכוחים ממושכים, והביא רק לאט לאט לידי מהפכה. כיום נעשתה פרובלימה זו מורכבת ביותר, לאחר שנוספו כוחות אויר, כוחות מכניים, כוחות להגנה מפני התקפה באויר, כוחות חימיים, חלוקה מורכבת של כוחות הצי. לבסוף גורמת כל ההתקדמות, ובכלל כל פסעיה חדשה בטכניקה הצבאית, לפרובלימות חדשות ומהפכניות בטכסיס. אחת הדוגאמות הבולטות ביותר של זמננו הוא השמוש בגזי הרעל שהונהגו לפתע פתאום על ידי הגרמנים במלחמת העולם, וכן גם ההתפלחות שלאחר המלחמה, זו ששינתה את כל המסורת הטכסיסית על ידי הפקת הפרשים וחיל הרגלים הבלתי מומחים והארטילריה הקלה – לטובת סוגי הצבא הנזכרים, שהוצאו מחדש ויש להם יתרון טכני. על אף כל הצירופים והנוסחאות האלה, שאין להם סוף במחינה מתימטית, לא עלתה עדיין על דעת המדע הצבאי אף לרגע לוותר על הנסיון של קביעת כללים שיטתיים לטכסיס, אלא שמדע זה עשה מהם שיטה מופשטת¹. ואת זאת אפשר לתבוע גם מאת המדע המדיני של הטכסיס. אמנם אף כאן יש בתנאים החיצוניים רבגונות של מקרים ממשיים ותפקידים של הסתגלות טכסיסית עד לאין סוף. מן הטכסיס של הסנדיניסטים בניקאראגואה, פרכוסי הפראקציות הלאומיות השונות בסין, האופוזיציה של סטלין ושל טרוצקי ברוסיה, עד לעמדה הטכסיסית של הפרוהיביציוניסטים בנורבגיה, מפלגת העבודה באנגליה, הפאשיזם או הרויאליסטים בצרפת – לפנינו שרשרת אין סופית של פרטים היסטוריים, אקלימיים ואתניים, שנדמה היותם נעלים מכל רישום וחלוקה. אף כאן מעמידה המציאות תפקידי הסתגלות מרובים כל כך, שצדק ווילהלם ליבקנכט, המנהיג החשוב של הסוציאלידימוקרטיה הגרמנית, באמרו פעם בועידת המפלגה: “לא הייתי יכול מעולם להיות אחראי להנהגת המפלגה – אלמלא האפשרות לשנות תוך עשרים וארבע שעות את הטכסיס אלף פעם”. על כך יש להוסיף, שאף כאן נוטה ההתפתחות לחלוקה אחרי חלוקה ולהרכב אחרי הרכב של האמצעים והסוגים הנתונים. לפני חמשים שנה לא היה עדיין זכר לפרובלימות של השפעה שיטתית על דעת הקהל ושל הפיקוח על העתונות היומית המשועבדת לטרוסטים. דוגמא מציינת לכוח העצום שבדבר זה יש לראות בממשלת מפלגת העבודה ומקדולנד בראשה באנגליה, שהיתה בבחינת ממשלת המיעוט זקוקה לחיבת העם, ובעל כרחה נפלה בו ברגע שעמדה פרוקת נשק לעומת יצירת דעת הקהל מדעת על ידי עתונות הטרוסטים. כל שההתארגנות הדימוקרטית של החברה המדינית החדשה מתקדמת והולכת, כן מסתעפות והולכות התנועות שניתנו לפיקוח טכסיסי מצד המפלגה. נקח למשל את ארצות הברית – על האסופת שנקבעו במפלגות באופן חוקי (primaries), על הבחירות הלאומיות לנשיאות ולקונגרס ועל בחירות הנסיון, התובעות בכל פעם החלטות טכסיסיות חדשות. אף כאן אפשר להגיד, שחידושים טכניים גרידא עלולים לגרום למהפכות בשאלות הטכסיס המפלגתי. משל ממשי הוא הרדיו (כיוצא בו: הרכבת, העתונות הרוטציונית, הטכניקה הכספית וכדומה). דבר מציין ונכון היה, שבשעת הויכוח על מסירת הרדיו הבריטי למדינה התנגד בא כוח מפלגת העבודה להצעה זו בטענה, שפועלה כזאת תתן לממשלה יתרון טכסיסי מאין כמוהו לרכישת דעת הקהל, ביחוד במלחמת הבחירות. שיטת האסיפות הפומביות, שהיתה נהוגה עד כאן, יכלה לכנס רק חלק קטן מן הבוחרים, שרובם היו כבר חסידים מאורגנים ומושבעים או מתנגדים מאורגנים ומושבעים. ואילו הרדיו נושא את הבשורה המדינית עד לאח המבוערת של האדיש ועד לביתו הבודד של החקלאי. על אף כל האפשרויות הללו של צירופים ונוסחאות – אסור לו למדע המדיני לוותר על הנסיון לעשות את הטכסיס לנושא חקירה שיטתית.

 

ב. טפוסי – הטכסיס העיקריים    🔗

בנוגע למפלגות המדיניות של זמננו – נשאלת שאלה ראשונה: מה הם הטפוסים העיקריים של התנהגות טכסיסית, שעלינו להבחין בפעולתם? בשימוש הלשון הרגיל אנחנו מוצאים המון ביטויים שנועדו לציין טפוסים מיוחדים של טכסיס. אולם רובם בלתי מסוימים ורופפים כעצם החזיון שבאו לציינו. אם מדובר על קיצוניות בניגוד לפרשנות או אם מציינים, על פי סדר המקומות הנהוג בפררלמנטים, גם את המחנה הטכסיסיים המתנגדים זה לזה בשם ימין ושמאל², הרי ברור כבר משימוש הלשון הכללי, שמושג זוגי זה מתכוון כאן להביע קודם כל את תנועת הטכסיסי – בתוך מפלגה אחת – לשתי הקצוות. לי נראה בעצם, שאפשר להביע ניגוד זה בדיוק במלים בלתי-וותרני ונוטה לוויתורים. (על התוכן המלא של המושגים האלה עוד ידובר באריכות). בקוטב האחד עומד טפוס הטכסיס המתנגד מעיקרו לכל וויתור, פוסל כל גשמיות במחשבה תחילה, אינו זז מעמדתו, דבק בשלו בעקשנות, אוסר על עצמו וויתורים אפילו בתחום הנוסחאות והולך לתכליתו מתוך סיסמה: או קיסר או לא כלום. ומן הצד השניה שיטה, שאת מהותה אפשר להביע ביותר במלים: שמור לי ואשמור לך, שיטה המבקשת להשיג את תכליתה על ידי זה שיהא שוקלת מתוך גמישות את האפשרויות, רואה בכל צעד קדימה ריווח ממשי, ודעתה בכלל כדעת הלורד מורלי (על הפשרה, אנגלית, עמ' 186). כי “הפתגם הצרפתי הנורא, שהריפורמות הקטנות הן השונאים הגרועים ביותר של הריפורמות הגדולות, היא תורה של החורבן החברתי”. בשני הקוטבים, מזה ומזה, עומדים הקיצונים הגמורים, שעל פי טעות מבקשים אותם תמיד בצד האחד, בין הבלתי-מוותרים, בעוד שיש בעצם – ואולי לעתים קרובות יותר – גם פשרנים בעלי מאה אחוז. בין שני הקוטבים יש כמובן גוונים וגווני גוונים עד אין קץ, ואלה באים לידי גילוי או בצורת מנהיגים בודדים או בצורת חבורות קטנות בתוך המפלגה. אולם בתוך ריבוי העמדות בין שני הקוטבים האלה אפשר להבחין בנקל עמדה בינונית, הזכאית להפרש כטופס עצמי של טכסיס. טכסיס זה אפשר לציין – בניגוד לטכסיס בלתי וותרני המיוחד לטכסיס הפשרני המיוחד – בשום טכסיס אינטגרלי. כל מקום שאנו מוצאים טכסיס זה, מגנים אותו הבלתי וותרנים כפשרני והפרשנים כקיצוני. זה טכסיס, שאנריקו פרי הטיף לו בתנועה הסוציאליסטית האיטלקית וכינה אותו בשם שיטה מהפכנית. דוגמה אחרת, כמעט בעלת טהרה טפוסית, היא הסוציאלדימוקראטית הישנה ועמה האיטרנציונל השני, אלא גם אי-כשרונם של היסודות הבינוניים בסוציאל-דימוקראטיות הישנה, המרכז, לפעולה מהפכנית אקטיבית". וכן אומר ניתוח קומוניסטי של התפתחות תנועת הפועלים בימי המלחמה (המפלגה הסוציאלדימוקראטיות, מאת א. ורגא, עמ' 26): “נוצר…. המרכז המהפכני למראית עין ובראשו קאוטסקי, ברנשטיין, האזה, – שהיה בעצמותו אנטי-מהפכני ופציפיסטי ולא דחה את הגנת המולדת בעיקרונה, אלא את סיום המלחמה על סמך הנצחונות הצבאיים שכבר הושגו, ואילו את רעיון המרד המזוין לשם המלחמה והפלת הבורגנות דחה בעיקרונו.. חבורה זו הכריזה על עצמה באפריל 1917 כעל מפלגה סוציאל-דימוקראטית בלתי תלויה”.

בצד שלשת טפוסים יסודיים אלה של תכסיס מפלגתי אפשר היה כמובן לתאר עוד כמה סוגים מסוימים של יחס טכסיסי. קרוב לטפוסים הנאמרים, אבל שום אופן לא מזדהה עצהם, הוא הניגוד שבין ריפורמיזם ומהפכנות – במידה שתופסים ניגוד זה בבחינה טכסיסית ולא תכניתית. השיטה האחת פועלת באמצעות פעולות בודדות בזו אחרי זו, המצטרפות והולכות לשם השגת התכלית הנכספה, ואילו השניה פועלת בדרך התקפה ישרה על צומת העמדות של מצב מסוים, בין מצב כלכלי, ובין משפטי, בין מצב של משטר. ביטול מכס התבואה באנגלית הוא דוגמה מופתית לטכסיס מהפכני, ואילו מן הצד השני היה טכסיסה של תנועת מכס המגן בארצות אחרות על פי רוב טכסיס אבולוציוני מפורש, התחיל בהגנת סעיפים בודדים ותעריפים נמוכים, ולאט לאט, הבליע סעיפים חדשים והעלה את התעריפים, עד שנוצרה שיטה מקפת של מכסי מגן גבוהים. חלוקה חדשה של קנין הקרקע או של הכנסה מקנין קרקע היא מצד אחד שאיפת האגודות לריפורמה חקלאית, המטפלות – בהשפעת הנרי ג’ורג' – בתכנית של תקוני מסים והתיישבות חקלאית במדינה. באנגליה נסמכות שאיפות אלו על ספור של דושון סטוארט מיל “principles”, שיצא בשנת 1848, והן גרמו בדרגות שונות ליצלירת ההתאחדות לריפורמה קרקעית, החברה לריפורמה של החכירה והחברה להלאמת הקרקע. חברה אחרונה זו, שנבנתה על פי הרעיונות של אלפרד רסל וולס, מכריזה, למשל, ששיטתה היא להשפיע על דעת הקהל לטובת ביטול כל מסי העבודה ותוצרתה וריבוי המסים על קניני קרקע, באופן שהמס יקיף לבסוף את כל הערך השנתי של הקרקע. בגרמניה הכילה תכנית הברית לריפורמה חקלאית, כפי שנתגבשה לאט לאט אגב התעמולה של פלורשים ודמשקה, סעיפים עיקריים אלה: א) העברה אורגנית של האשראי לנכסי דלא ניידי לידי הצבור. ב) החזקת קרקעות הצבור והרחבתם, ג) טפול בהתיישבות החקלאית בקרב הארץ לפי שיטה שאינה מעמיסה על המתיישבים עול כבד של חובות, ד) תמיכה לחברות בנין, שנהוג ביניהן העקרון של קנין הכלל, ה) הוצאת חוק דירות המונע בפני ספסרות בקרקעות, ברם מדינות הביניים שבאירופה המזרחית, שבחלקן יש להן אופי שמרני גמור, כגון ליטא, ולין, לטביה – פתרו פרובלימה זו עצמה בדרך טכסיס מהפכני על ידי ריפורמה חקלאית מקיפה, הפקעת האחוזות הגדולות בכוח החוק ופעולה לשם התיישבות חקלאית של חיילים ובני אכרים. עובדות מעטות אלו מראות כמה מכריעה היתה ריפורמה חקלאית זו במדינות הנזכרות. בלטביה היה הרוב הגדול של האוכלוסים פרוליטריון מחוסר קרקע, שהיה עבוד באחוזות בעלי הקרקעות הגדולים. בשנת 1905 היה בליפלנדיה ובקורלנדיה היחס בין עובדים חקלאים בעלי קרקע ומחוסרי קרקע ביחס 1: 9. לפני המלחמה היו 48,12 אחוזים למאה של כל הקרקע קנין האצילים ורק השאר היה בידי האכרים. עכשיו, לאחר הריפורמה החקלאית המקיפה, מתחלקים האוכלוסים החקלאים חלוקה כזאת: 46 אחוזים למאה אכרים זעירים, 30 אחוז אכרים בינוניים וגדולים, 24 אחוזים פועלים, אחוזות גדולות אינן במציאות. בגלילות הרומניים של ביסרביה, שבהן הונהגה הריפורמה החקלאית בלי חוק על ידי תנועת אכרים בשנות 1918–1917, היו האחוזות הגדולות לפנים 47 אחוזים למאה משטח העיבוד. כיום אינו עולה אלא עד 7 אחוזים למאה. במחשבה תחיךלה שמנו בשני המקרים את הטכסיס המהפכני בידי מפלגות, – מפלגת המסחר החפשי מצד אחד ותנועת האכרים מצד שני – שבשום אופן אין לראותן על פי הפילוסופיה המדינית שלהן כמהפכניות, כדי שלא להביא לידי בלבול המושגים טכסיס ותכנית. כמו כן יש הבדל טפוסי בין המפלגות אם תנועתן הטכסיסית היא של התקפה או של הגנה³. ערך ההבדל הוא קודם כל בזה, שטכסיס ההגנה, ממש כמו בתורת המלחמה, מוגדר בעיקרו על ידי אמצעי ההתקפה, לאמר מכוון לפי תנועותיהם ואמצעיהם של המתנגדים. אם המתנגד מתקיף על ידי הרעשה מן האויר, הרי טכסיס ההגנה מוגדר מראש על ידי בחירת אמצעי ההתקפה מצד האויב. כיוצא בזה בחיים המדיניים, אותה המפלגה שהיא המתקיפה היא גם המנהיגה בענין הטכסיס. מקרה משונה בבחינה זו ממלחמת הבחירות הגדולה בארצות הברית ישמש כאן ציור מסביר. המפלגה הריפובליקאית של מדינת ניו-יורק העמידה למשרת מושל את היהודי אוטינגר. מיד קם במחנה הדימוקראטים ויכוח טכסיסי, שמא ראוי – לנוכח המספר הגדול של בוחרים יהודים בעיר ניו-יורק – להעמיד בטכסיס שכנגד גם מועמד דימוקראטי יהודי. המשא ומתן מסתבך פתאום לרגלי העובדה, שמועמד הדימוקראטים לנשיאות הוא קאתולי. זרם שכנגד במפלגה הדימוקראטית מראה על הסכנה בטכסיס המוצע, שסופו להרחיק את המוני הבוחרים הפרוטסטנטים בגלילות הכפריים של מדינת ניו-יורק. משא ומתן טכסיסי זה גרם לדבר, שהדימוקראטים העמידו למשרת מושל פרוטיסטנט מאנשי הסביבה ולמשרת ממלא-מקום המושל העמידו יהודי. ונתברר לבסוף, שחשבונם היה נכון. במדינת ניו-יורק, שרוב בוחריה הצביע כנגד המועמד הקאתולי בנשיאות, נמצא גם רוב בוחרים למעמד הפרוטסטנטי של הדימוקראטים. אמנם כאן – אצל הדימוקראטים – אין הפעולה שכנגד ברורה כמו שם, אצל הריפובליקאים. בעוד שלמשל הטכסיס הקיצועי של החבורה המתקיפה נענה על פי רוב בטכסיס קיצוני שכנגד – חוק הסוציאליסטים של ביסמרק הוא תשובה על טכסיס מלחמת המעמדות של הסוציאלדימוקראטיה הצעירה – הרי הפעולה שכנגד בטכסיס המפלגה היא לפעמים גם מהופכת. השוה, למשל, את ההתאבקות בין הסינט ובית הנבחרים באמריקה על הפחתת התעריפים בשנת 1887. הריפורמות בקונסטיטוציה של הודו בעשרות השנים האחרונות הן שתובה על הקיצוניות של הקונגרס ההודי הלאומי ומפלגת גנדי. הפוליטיקה של הרברט סמואל בארץ ישראל לגבי הקיצונים שבין הערביים מראה אותה התכונה של הושטת הגוף כדי לספוג את המכה ולהפיג את הנזק שבה. האנגלים בוחרים כנראה דרך טכסיסית זו תמיד בשעה שהמתנגד מתקיף באומץ והם אינם בטוחים בכוח השליטה שבידם. חוץ מזה יתכן בהתאבקות המדינית והחברתית – כמו במלחמה ממש – שהטכסיס עובר מצורה לצורה עם שינוי טיב ההתאבקות (ע' למשל זינובייב, הטכסיס של האינטרנציונל הקומוניסטי, עמ' 19): “אין לפרש את הדבר בשום אופן, שאין אנו גורסים שום מיון לגבי מלחמות התקפה והגנה שבין העבודה והרכוש. אולם אפילו בשטח הכלכלה יש שצורה מתחלפת בצורה, נקח למשל את שביתת הכורים באנגליה בשנת 1920. תחילה נגרמת על ידי כך שבעלי המכרות החליטו לקצץ במשכורת – ובכן: התאבקות-הגנה סופית. לאחר שהתחילה – היתה לה במשך זמן מסוים המגמה לההפך לשביתת התקפה, אלא שמפני כמה תנאים נגמרה זו שוב כשביתת הגנה טפוסית… אנחנו יודעים, שבשטח הכלכלה בדרך כלל תקופת הירידה הכלכלית היא תקופת ההשבתות ומלחמות ההגנה, ותקופת הפריחה הכלכלית היא תקופת השביתות ומלחמות ההקתפה”. אף טיב האמצעים הטכסיסיים שמפלגה משתמשת בהם יש בו כדי לסמן סוג מיוחד של טכסיס. אם האמצעים הללו מתאימים לחוקים הקיימים של חיי משפט נורמליים בתחום הדימוקראטיה המודרנית – בגבולות חירות האסיפות, הדיבור, העתונות וההתאגדות – הרי טכסיס זה מכונה קונסטיטוציוני, ואם לאו הוא מכונה לוחם. הלוחמות לזכויות הנשים באנגליה ובראשן סילויה פנהורסט, שהיו מפוצצות את האסיפות מתנגדיהם בזרוע, שוברות שמשות, הורסות אנדרטות, – עברו מטכסיס לטכסיס. הדוגמא הבולטת ביותר מן הזמן החדש היא הדרגה הלוחמת של המפלגה הפאשיטסית, זו שהתחילה באמצע מאי 1919 בהסתערות על בנין המערכת של “אוונטי” במילנו ונסתיימה בעלית הפאשיסטים על רומא⁴. אף כאן יש שמפלגה רואה את עצמה מוכרחת, עם שינוי התנאים לעבור מצורה אחת של טכסיס לחברתה. השוה למשל את נתוח האפשרויות הללו לגבי המפלגות הקומוניסטיות בספרו הנזכר של זינובייב עמ' 23: “הוא (הקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי) דחה את השיטה של הפעלת המוני הפועלים על ידי השימוש באמצעים חריפים – בשעה שחסרו כל ההנחות הקודמות למרד.. פירוש הדבר אינו בשום אופן, שהקונגרס הסכים לאותם הקומוניסטים הרואים את תפקידן של כל מפלגותינו בזמן הזה בתעמולה בלבד… הקונגרס הראה בהחלטתו על דבר הטכסיס, כי בשיווי המשקל הרופף של אירופה בימינו עלולה כל שיבתה המונית, ואפילו כל סכסוך גדול בפרלמנטי, להיות גורם למהפכה ולהתאבקות ממשית לשם השלטון”. פרובלימה מיוחדת היא אם התנועה הטכסיסית מבליטה בגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי. הסיסמא “תוספת שלטון לנשיא” של המונרכיסיסטים הגרמנים בשעת בחירות הינדנבורג ולאחריהן – לא באה אלא לכסות את מגמותיהן לתקומת המלכות. בזה חיקו את טכסיסי הבונפרטיסטים בשנות 1852–1848 ומפלגות כדומה להם במצבים דומים. כל הטכסיסים של הסחת דעת, שמשתמשים בהם הרבה בחיים המדיניים – בין בצורת אגדת “הפגיון בגב” של הימנים הקיצונים בגרמניה לשם האפלה על אשמתם במלחמה האימפריאליסטית, בין בצורת הסתה על היהודים על ידי סוכני הממשלה הצריסטית לשם האפלה על התבוסה במלחמת רוסיה ויפן, או בצורת בהלת “טמני” של הריפובליקאנים חסידי הובר להאפלה על האשמות הכבדות כלפי משטר הרדינג-קולידוש – כל אלה הם טכסיסים מכוסים.

 

ג. שטחי התנועות הטכסיסיות    🔗

התנועה הטכסיסיות של כל מפלגה מדינית – ותהא זו שייכת לאיזה טפוס שהוא – מתפתחות, לדעתי, בעיקרן על גבי שלשה שטחים. רק יחסם וצירופם של אלה מהווה את השיטה הטכסיסית של המפלגה. שלימותה ותקפה של השיטה תלויים למעשה על פי רוב יותר באמנות המדינית ושאר הרוח של ההנהגה מאשר בחישוב המדויק. שלשה שטחים אלה הם:

ראשית, היחס שבין המפלגה והממשלה. הפרובלימות הטכסיסיות בשטח זה כרוכות ביחוד בשאלות התמיכה – המותנה או המוחלטת – או של האופוזיציה – המותנה או המוחלטת – מצד הממשלה הקיימת אל המפלגה. שטח זה כולל את כל ההיקף של הטכסיס הפרלמנטרי ומסתעף כל כך, שהוא נוגע לעמדת המפלגה לגבי כל הצעת חוק, וביחוד חשובה כאן ההשפעה החוזרת על העתונות ועל דעת הקהל.

שנית, היחס שבין המפלגה ויתר המפלגות המדיניות. בשטח זה חשוב ביותר הטכסיס במלחמת הבחירות בכלל, וקודם כל בבחירות לבתי הנבחרים. לכאן ישיכות גם כל התנועות הטכסיסיות בענין הרכבת הממשלה ושאלת הקואליציה. הניגוד – המותנה או המוחלט – להתרחבות, או מדרגת הנכונות וההנחות הקודמות לגבי ההתחברות, – הם הסימנים המובהקים הקובעים את הטיב הטכסיסי של מפלגה.

שלישית, היחס בין המפלגה וחבריה. מה שמכונה בבחינה זו “מפלגה” אינו כמובן אלא דבר מופשט. למעשה זוהי שלאת היחס בין הנהגת המפלגה הזכאית לדבר בשם המפלגה ובין המון חבריה. התפקיד הטכסיסי בשטח זה פירושו ביטול המתיחות שבין הרצון הדימוקאטי מצד חברי המפלגה להשפעה ופיקוח בין זכות ההגדרה והפיקוח של ההנהגה; בדברים אחרים: בין ההכרה העצמית והאמון מצד ההמון ואפשרות הפעולה של ההנהלה. שאלה זו בדבר המשמעת במפלגה יכולה להפטר מבחינה טכסיסית בשתי דרכים, אם על ידי שיטה קפדנית של סידור וביעור (המפלגה הקומוניסטית הרוסית), או על ידי הפחתת מדעת של התביעות הארגוניות, המדיניות ואפילו המוסריות – (למשל, סינטורים אמריקניים האוסרים את השתיה ושותים בעצמם).

ברור, שבחים כל שלושת השטחים העיקריים הללו של טכסיס הם גוף אחד. רק בעיון יש להבחין ביניהם, אבל למעשה סמוכים הם ותחומיהם יונקים זה מזה. יש שעמדתה הפרלמנטרית של מפלגה נקבעת לא מתוך יחסה אל הצעת החוק הנידונה ואפילו לא מתוך יחסה אל המיניסטריון האחראי, אלא מכוונת למלחמה הבחירות הקרובה ולשעת הפגישה עם המפלגות המתחרות. דוגמאות לכך מוציות בכל יום ויום למכביר. כמו כן יתכן ונהוג, שההחלטה הטכסיסית של מפלגה אינה תלויה ביחסה למפלגות חברות או לממשלה, אלא נימוקה היא תשומת לב להלך נפשו ולרגשותיו ולרצונו של המון המפלגה, זה שקולו לא נשמע כמעט אבל מורגש בכל תוקף.

 

ד. תכנית של מפלגה ותכסיסה    🔗

נשאלת איפוא שאלה שניה: מה הם הגורמים הקובעים את טכסיס המפלגה? מה הן הסיבות והכוחות, שעל פיהם לובשת מפלגה טיב טכסיסי אחד או הפכו ונוקטת בפעולתה לגבי הממשלה והמפלגות חברותיה – והם לגבי אנשיה היא – קו טכסיסי טפוסי זה או הפכו? כדי לענות על שאלה זו ולחשוף את הגורמים העיקריים של הטכסיס – עלינו קודם כל לסלק מן הדרך טעות מכריעה וחמורה אחת, המצויה לרוב. טעות זהו היא, שרואים את התוכן הפרוגרמתי של מפלגה ואת סוג הטפוס הטכסיסי שלה כדבר אחד. בחוגים רחבים רווחת הדעה, כי עיקריה של תכנית המפלגה הם הקובעים באופן אבטומטי את טכסיס המפלגה או שיש לפחות יחס סימטרי בין זו לזו. בדרך כלל סבורים, שטכסיס קיצוני או מהפכני הוא סגולת מפלגה קיצונית או מהפכנית, ולהפך – מפלגה שמרנית היא על פי טפוסה גם בעלת טכסיס שמרני, מיושב ואוהב סדר. דיה סקירה קלה כדי להוכיח, שסברה זו לא רק אינה קולעת אל הענין, אלא מוטעית בכלל ⁵.

על צד האמת אין השואה זו אלא הכללת חזיון של תקופה אחת מסוימת בהתפתחות המפלגות המדיניות. זהות זו נכונה ביחוד לגבי תקופת מעבר, שבה מהפלגה או חבורת המפלגות השליטה בארץ בטוחה עדיין בתקיפותה המסורתית, בעוד שהכחות הצעירים והתוססים הקמים עליה נמאצים עדיין בראשית ארגונם, גידולם ותקפם, וכמעט אין ממש באיומם על המצב הקיים. בתקופת מעבר נוהגת המפלגה השמרנית בישוב הדעת, במתינות ובסדר, ואילו לתנועת הריפורמה התוססת אין טכסיס נחשב די-לוחם. אולם לאחר שהופר שיווי משקל זה ויחסי-הכוחות נשתנו במקצת – משתנה גם המצב מיסודו. משהגיעו הכוחות החדשים לנקודה, ששם מתרחש בהכרח משבר בהתאבקות שבין הישן והחדש, – עלול המצב להשתנות משני הצדדים, ויתכן שהמפלגה השמרנית תהיה מוכרחת לעבור לטכסיס-הגנה קיצוני. נקח אחת הדוגמאות המכריעות להתפתחות כזאת: את הקו הטכסיסי של המפלגה הדימוקראטית בדרומן של ארצות הברית עד למלחמת האזרחים. כל זמן שהתנועות המתנגדות לעבדות נמצאו בדרגת ההתהוות, והעבדות היתה בכל הדרום מוסד-בית בטוח, – היה הטכסיס של המפלגה הדימוקראטית השלטת מיושב ונוח לפשרות. קו זה נמשך בעצם מן ההסכם של מיסורי בשנת 1821 עד לחוק קאנזאס-נברסקה. בו בזמן רואים אנו את החבורות הצעירות המתנגדות לעבדות, במידה שיש להן שלטון, קיצוניות ומחוסרות גבולות בפעולתן. אום עם גידול הכוח הכלכלי ועמה תנועת הניגוד לעבדות בצפון, נעשה ברור שהתאבקות מכריעה מוכרחת לבוא והטכסיס משתנה מן הקצה אל הקצה. הדרום המיוחס, על שועיו המושלים בעבדים ופרדסים, נעשה בוגד, מורד והמפכני. התרגשו ובאו: ביטול קנין העבדים, חוק כנגד העבדות, פילוג, מלחמת אזרחים. שינוי כזה ביחס הכוחות שבין המפלגות, רק ביתר פתאומיות ועמקות, מצוי בכל מקום שבו מהפכה מנצחת הופכת את המצב המדיני על פיהו. לא כאן המקום לבדוק מדוע נתחברו בצרפת בשעת המהפכה דוקא בגליל וונדיי האצילים, האכרים והחוכרים יחידו כדי להגן בכוח על המלכות בפני הרפובליקה, ואליו כמעט בכל יתר גלילות הארץ פרצה בין המעמדים הללו בעלי הקרקע מלחמה, שנסתיימה בהחרבת הארמונות ובחלוקת האחוזות. המרקיז דה וסייר (203 gentilgommes compagnards) מביא כמה נימוקים לדבר. עכ"פ חשוב לנו לציין, שכאן עמדה להתגשם תכנית ריאקציונית גמורה באמצעים של טכסיס-אלמות קיצוני. והוא הדין בתנועות הגינירלים הלבנים ברוסיה בשנות 1921–1917 והאמיגרנטים המונרכיסטיים הרוסים. כרוז שיצא מאת המפלגה הצריסטית ברייכנהל אמנם אין כמוהו שמרני בתכנו ובמהלך מחשבתו, אבל רק מבחינה זו בלבד; מבחינת טכסיסו אינו שונה כלל מן הכרוזים שהיו הפליטים הסוציאליסטיים שולחים לרוסיה הצריסטית מברן, מג’יניבה ומלונדון. אף ההסתדרויות המדיניות הכפופות לכנסיה הקאתולית, שהן כרגיל מיושבות בדעתן, פונות לטכסיס מהפכני מתוך תביעת השעה; דוגמא לכך אפשר לראות במכסיקו החדשה משעת נצחון מפלגות קלם-אובריגון. מן הצד השני ברור, שהשויון המדומה בין תכנית מהפכנית וטכסיס מהפכני אף הוא אינו עומד בפני הבקורת. המפלגות המדיניות התקיפות והמאורגנות ביותר של הסוציאליזם הפרוליטרי – מפלגת העבודה באנגליה, הסוציאלדימוקראטיה בגרמניה, בצרפת ובבלגיה, – נמנו בשנם האחרונות מבחינת הטכסיס על סוג המפלגות הפשרניות. ולא עוד אלא שהדבר נכון אפילו לגבי המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, השולטת על ידי דיקטטורה מהפכנית. בקונגרס האחד עשר, שבו הרצה לנין על “הפוליטיקה הכלכלית החדשה”, עברה מפלגה זו מן הקו הטכסיסי הקיצוני, הקומוניזם הלוחם, לקו פשרני, שהיה כרוך בשנוי-יחס מפורש לגבי השכבות השונות של האכרים הזעירים והבינונים וכן גם לגבי בעלי המלאכה הזעירים בערים והמסחר הפרטי. התפתחות זו מענינת ביותר מנקודת מבטה של חקירתנו. שכן היא מבררת, שאפילו עיקרון טכסיסי הנכלל מדעת בתכנית אינו יכול למעשה לפקח על הקו הטכסיסי, ולא עוד אלא שברבות הימים יתכן, שיתהוה ניגוד חריף בין זה לזה. מלגות הפועלים שהזכרנו, חוץ ממפלגת העבודה באנגליה, יש להן כידוע הסגולה המיוחדת, שתורתן הכלכלית גוזרת עליהן גם קו טכסיסי יסודי שהוא חובה להן. חלובה זו נגזרת בדרך כללמן התורה המרכסיסטית של מלחמת המעמדות, ובמפלגה הקומוניסטית הרוסית נוספה על גזירה זו התורה בדבר הדיקטטורה של הפרוליטריון ועל היחס בין המדינה והמהפכה. הרי זה בדברים כוללים ניגוד עיקרוני כלפי ממשלות של מלגות אזרחיות, דחיה עיקרונית של תקציבן, דחיה עיקרונית של השתפות בקבינטים אזרחיים ויחס דחיה עקרונית לגבי בריתות, פשרותאו הסכמים עם מעמדות ומפלגות אחרים. אחד מתפקידינו כאן הוא לבדוק, מה הם הגורמים לכך שבמרוצת ההתפתחות השליכה הסוציאלדימוקראטיה באירופה צעד אחרי צעד וסעיף אחרי סעיף את המצוות הטכסיסיות הללו אחרי גוה ולבשה את צורתה הטכסיסית של עכשיו. אולם, עצם העובדה מציינת, שהתנועות הטכסיסיות אינן תלויות כמעט במטרות, בעיקרונים או במימרות של מפלגה. בבחינה זו מתאים המשל אל המדע המלחמה בכל פרטיו, אם נערכת מלחמה לשם כיבוש אימפריאליסטי של אנטוורפן או קובה או לשם הגנה לאומית על וורדון; אם סיסמותיה הן: שחרור הלאומים הנדכאים או אסיהלאסיאטים; אם ממלכה לוחמת אחת משתמשת בשכירי צבא, בעוד שהשניה רואה את חובת עבודת הצבא כעיקר יסודי של ארגון המדינה – בכל זה לא תלוי כלל פתרון התפקידים הטכסיסיים השונים של המלחמה והתנועה הטכסיסית הבודדת של כל גדוד וגדוד.

אם נערוך את המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות לא רק זו בצד זו אלא גם זו לעומת זו, נלמד דבר חשוב מאד. שני מיני המפלגות יש להן על י תכניתן תכלית משותפת: העברת כל אמצעי התוצרת והתחבורה לרשות החברה, הגשמת האידאל הסוציאליסטי. ולא עוד אלא ששני מיני המפלגות יש להן תורה כלכלית וחברותית משותפת. יתר על כן, לשני מיני המפלגות יש באופן רשמי פילוסופיה משותפת של ההיסטוריה, תורת המטריאליזם ההיסטורי. הרי זוהי התאמה מרובה כל כך בתכנית המפלגות, העוברות על המידה הרגילה של קורבה רעיונית. ואף על י כן רובצת, כידוע, תהום בין שתי החבורות. המפלגה הקומוניסטית השוטלת ברוסיה הסובייטית מגלה את חברי כל המלגות הסוציאליסטיות למחשבי סיביריה. הקומוניסטים בפרלמנט שבאירופה המערבית מתחברים בבחינה טכסיסית עם הקיצוניים מימין יותר מאשר הסוציאלדימוקראטים. מן הצד השני ריאונ, שמיניסטרים-סוציאליסטים לצבא דכאו תנועות קומוניסטיות בלי רחם, עד כדי שפיכת דמים. במלחמות הבחירות יש שהנואמים הסוציאליסטיים מתקיפים את הקומוניסטים ביתר חריפות מאשר הריאקציונרים. ואם נחקור מהיכן ניגוד זה, שיש בו לכאורה סתירה פנימית, נכיר, שההבדל היסודי בין התונעה הסוציאליסטית והקומוניסטית הוא הבדל בבחירת הקו הטכסיסי. ההבדל שבין התכנית להתפתחות מודרגת של מדינות זמננו – בכוח הפרלמנט והחוקה – עד לידי משטר הסוציאליזם, ובין התכנית לכיבוש הדיקטטורה על ידי המפלגה הקומוניסטית – הוא בעצם ההבדל באופי הטכסיסי היסודי שלשתי החבורות.

*

אנו רואים איפוא: א) שאפילו אותה זהות קיצונית – מבחינת התכנית והרעיון – של שתי המפלגות אינה מונעת ניגוד קיצוני בשיטת הטכסיס; ב) שבמציאות פועל לעתים קרובות הניגוד הטכסיסי של שתי המפלגות ביתר קביעות ועמקות מאשר הקרבה הרעיונית ותהכניתית. לכשנתבונן נראה, שחזיוניות אלה אינם מצומצמים בתנועה הפרוליטארית בלבד, אלא הם בעצם קנין כל המחנות המדיניים⁶. יכולים הם לבוא מצד אחד לידי גילוי באגפיה של מפלגה (ימין, שמאל או מרכז), המגוונים את ההבדלים הטכסיסיים. נקלח למשל את עמדת המלגות באנגליה, המאורגנות בטהרה קלסית: שלש מפלגות מדיניות גדולות על פי שלש התכניות המדיניות הגדולות של הבחרה החדשה, השמרנית, הליברלית, הסוציאליסטית. לפנינו כאן במפלגה השמרנית מן הצד האחד האגף הימני, ה“די-הארדס”, ומן הצד השני הטוריים הצעירים, המצדדים בזכות הכרת רוסיה הסובייטית ובזכות פוליטיקה סוציאלית מתקדמת. ההבדלים הטכסיסיים בקרב המפלגה הליברלית אף הם מפורשים, עד כדי כך שהמפלגה עמדה בשנים האחרונות על סף ההתפלגות. כמה ליברלים מובהקים עבור באמת למחנה הטוריים (אלפרד מונד, טרוויליאן ועוד). מצב כיוצא בזה שורר במפלגת העבודה. בארצות אחרות גרמו חילוקי דעות טכסיסיים אלה, המצויים באנגליה במסגרת של מפלגה אחת, ליצירת מפלגות שונות, העומדות ברשות עצמן. באופן ששיתף הטכסיס יש בו כוחשל יצירת מפלגות וחיבורן יותר משיותף הרעיונות והתורות. בגרמניה הקיסרית הגינו על התכנית ועל התכנית הליברלית הגינו שלש מפלגות: הנאציונל-ליברלים, המתקדמים והחפשים בדעות. כל אחת המפלגות הללו היא התגשמות גוון מיוחד של אותו הטפוס הטכסיסי. בעוד שמצד אחד יש לפתח את התכניות המדיניות השונות בתנאים שונים על ידיאותם הטכסיסים, הרי לפנינו כאן האפשרות של טכסיסים שונים במסגרת תכנית מדינית משותפת. בזה הוכחנו, שהתנועה הטכסיסית של מפלגה אינה תלויה כלל בתכנית.

 

ה. על הגדרות כלליות אחדות של הטכסיס    🔗

לאחר שפנינו את הדרך נוכל להתחיל בשחשיפת ההגדרות החיוביות של טכסיס המפלגות. וכאן יש לציין שוב מה שאמרנו בתחילה: אגב ניצוחו של טכסיס מוסים יש לשים לב א רק לגומרים מיוחדים וישרים, אלא גם לכמה וכמה יסודות אחרים, שפועולתם לא ניתנה לציון ולהגדרה ממש השפעתם בכל זאת אינה בגדר ספק. בנתחנו טכסיס מן הטכסיסים הממשיים – בדין הוא שנביא בחשבון – כנהוג בתורת המלחמה – המון גורמים כלליים כאלה. כל הכרעה טכסיסית ממשית מתייחסת לתורת הטכנסיס כהתייחס אל תורת הכלכה כל חישוב מחירים ממשי מצד בעל בית החרושת. צירופם השיטתי של גורמי הטכסיס מתייחס אל הקו הטכסיסי של מפלגה – כפי שנקבע במהלך ההיסטוריה, – כהתייחס בנין הגיוני של ריקרדו⁷ למציאות הרבגונית, החדפעמית, המיוחדת במינה, הגדלה גידול אורגני מבחינת כלכלה לאומית היסטורית. אין לך בעצם ראיה מעולה לכוח הטכסיסי המכריע שבתנאים היסטוריים מאשר גורל האינטרנציונאל הסוציאליסטי המיוסד על תורה שויטה אחדותית – מבחינת הנסיון שניסה במקרים שונים, שלא נגעו במקום היותן של הארצות השונות, לבוא לידי טכסיס בין-לאומי אחדותי המקיף את העולם. תבוסת הנסיון הזה בימי אבגוסט 1914 לא היתה אלא סיומה של התפתחות, שכבר התחילה קודם לכן. החלטות הקונגרסים הבין-לאומיים, אבל אי-אפשר היה לראותן כמצוות חובה. בשנת 1914, בשעת הויכוח הגדול בשאלת המיניסטריאליזם של קאוטסקי לגבי ההחלטה האומרת, שהסוציאלידימוקראטיה אינה יכולה להשתתף בממשלה במשטר האזרחי, – הכילה צמצום, שבתנאים יוצאים מן הכלל יש אפשרות של היתר. הכרה זו – בדבר כשלונו של האינטרנאציונל השני בהגשמת טכסיס אחדותי – מלאה תפקיד חשוב בשעת יסוד האינטרנציונל השלישי אחרי המלחמה. הכרוז לכינוס קונגרס מייסד מסמך את התכלית “ליצור אורגן לוחם, שיעשה – על ידי אחוד תמידי והנהגה שיטתית של התנועה – למרכז האינטרנציונל הקומוניסטי ויגשים את שיעבוד האינטרסים של התנועה בארצות הבודדות לאינטרסים של המהפכה הבינלאומית”. נסיונותיו של האינטרנציונל השלישי ושאיפותיו להגשים את הכוונות הרצויות הללו – אף הם מאלפים מאד. הקונגרס השני קיבל לשם הגשמת העיקרונים הללו בחדשי יולי-אבגוסט 1920 את עשרים ואחד הסעיפים המפורסמים, המטילים בתורת חובה על הארצות הבודדות את טיב התעמולה, את שיעבוד העתונות לועד המפלגה, את סילוק החברים הקובעים להם טכסיס אחר, יצירת מכשיר חשאי לשם תעמולה בצבא, מלחמה בתחום האגודות המקצועיות כלפי האינטרנציונל של האגודות המקצועיות באמשטרדם, מבנה מורכז עד כדי קפדנות של המפלגה הבודדת והוצאת בעלי הדעות האחרות בשמך ארבעה חודשים. קבלת עשרים ואחד הסעיפים גרמה, כידוע, לקרע בין כל המפלגות הקרובות לאינטרנציונל השלישי ולהתנכרות בין מוסקבה ובין התנועה ההמונית של הפועלים האינטרנציונליים. בחודש ספטמבר נתפלגה המפלגה הסוציאליטסית בצ’יכוסלובקיה, באוקטובר המפלגה הסוציאלדימוקראטית הבלתי תלויה בגרמניה, בדבצמבר המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, בינואר המפלגה הסוציאליסטית באיטליה. בסוף אוקטובר 1920 קיבלה מפלגת הפועלים הבלתי תלויה באנגליה החלטה, שהצעיה כנוס ועידה “כדי לדון בדבר יצירת אינטרנציונל עולמי, שיתן לתנועה בכל ארץ וארץ את חירות ההתפתחות לפי הנתאים הכלכליים וההיסטוריים המיוחדים להתאבקותה”. החלטות כיוצא בזו נתקבלו על ידי המפלגה הסוציאלידימוקראטית הבלתי תלויה ברמניה והמפלגה הסוציאליסטית בשווייץ. מתוך ההחלטות הללו קם האינטרנצינל 2 וחצי. בועידת היסוד שלו בשנת 1921 אמר פרידריך אדלר מבחינת שאלה זו בפירוש: “אנו בונים את האינטרנציונל לא בצורת מפלגה, כרצון מוסקבה, אלא אנו בונים את האינטרנציונל כמועצת פועלים, שבה נכנסות המפלגות של האינטרנציונל כמפלגות אבטונומיות, ורק לעתיד לבוא, על ידי החלטה מצד הסתדרות כללית זו, מותר יהיה לצמצם את האבטונומיה”. אף זה הוא נסיון טפוסי מבחינת מרכז, מין טכסיס פשרה לגבי האינטרנציונל השני והשלישי.

מדי ננסה להתקין – בדרך ההפשטה – משפע התנאים ההיסטוריים הללו גורמים מגדירים כלליים בשביל קו הטכסיס הממשי של מפלגה, נראה מיד גורם כזה, שהשפעתו העצומה היא למעלה מכל ספק, באופי הלאומי שלהעם, שבקרבו פועלת המפלגה. ברם מקובל אצלנו עכשיו, כי זה שאנו קוראים בשם אופי לאומי הוא חזיון מורכב ומלא סתירות, שלא יקבל כנראה לעולם את הגדרתו המדויקת. יודעים אנו, שבמקצוע זה ההכללות השגורות גורמות סכנה והן על פי רוב חסרות ערך. מלגלגלים אנו כיום על סופרי המאה השומנה עשרה, שהיו – דוגמת הצרפתי גרוסליי בשנת 1770 לערך – רואים את הנטיה להתאחדות מדעת כתכונה מיוחדת של האופי הלאומי האנגלי, שלא ידעו כלום על מספרים סטטיסטיים של התאבדות וסבורים היו, שעל גדות התימזה הותקנו תקנות מגן מיוחדות כדי למנוע את העוברים ושבים מלקפוץ המימה ולהטביע את עצמם. ומגוחכות לא פחות הן גם קצת ההכללות, שעד היום לא ביטל אותן המדע. על אחת כמה וכמה שקשה לציין את היחס שבין חזיון כולל ורבגוני וקשה-הגדרה כאופי הלאומי או כמזג הלאומי – ובין חזיון הטכסיס שאינו אלא פרט אחד מן החיים הלאומיים. אפילו היחס הכללי שבין גזע ופוליטיקה או בין גזע וכלכלה לוטה עדיין בערפל (ע' ג. רוברט מיכלס, גזע וכלכלה). אולם כשם שהקושי בהגדרה המדויקת של טפוס האופי הלאומי לא שינה כמעט כלום בעובדה הקיימת ובהשפעה העצומה של מציאותו, כך אין המהות המורכבת ביותר והסתמיות המדומה של יחסים אלה משנות כמעט כלום בעבודה של מציאותם ובערכם. בורק אומר בנאומו המפורסם על השלום עם אמריקה: “טעות גדולה היא לחשוב, שהאנושיות מתנהגת על פי עיקרון עיוני, של ממשלה או של חירות, בדרך הבאה ראיה או תוצאה הגיונית. כל ממשלה, ואפילו ריוח או שעשוע אנושי, וכל מעשה מושכל – מבוסס על פשרה ותמורה. אנו נותנים ולוקחים, אנו מוותרים על קצת זכויות כדי שנקבל זכויות אחרות”. לדעה זו, הנחשבה כטפוסית להתנהגות האנגלים, מעיר לורד מורליי בספרו “על הפשרה” (עמ' 186), הבא להורות לאנגלים את גבולות השימוש בפשרה ולתת לה צידוק מוסרי: “בצרפת יש להדפיס דברים אלה באותיות גדולות בראש כל עתון ולחרות אותם באותיות זהב בשביל כל חלקי בית הנבחרים ועל דלת כל משרד של השלטון. באנגליה הן זקוקות לפירוש, שיבליט את האמת הפשוטה, שהפשרה והתמורה אינן נצחון מוחלט של מערכת כללים אחת”⁸. על דברים אלה של מורליי מעיר מצדו מתרגם ספרו לגרמנית⁹ כדברים האלה: “אם דברי בורק, המובאים בספרו של המחבר, ראויים להיות חקוקים באיזה מקום שהוא באותיות זהב, – הרי אפשר להגיד כך גם על דברי המחבר עצמו בנוגע לגרמניה”. אין כאן המקום לבדוק את הפרטים. די להגיד, שאם קיימת הנחה, כי הבדלים טפוסיים אלה בהתנהגות המדינית של הגרמנים והצרפתים והאנגלים מוגדרים בפחות או יותר דיוק, – משמע שהשפעת ההבדלים הללו על ההתנהגות הטכסיסית של המפלגות שלהן מתגלית בעל כרחה. ודאי שאין זה מקרה, והדבר מתאים היטב אל ההגדרות הנרמזות למעלה, שעל סף התנועה הסוציאליסטית באנגליה עומדת חברת פביאן, זו ששמה שאול מאת הרומי קוינטוס לחברות מדיניות קיימות, ובראש וראשונה חברות הליברלים, את רוח הסוצאליזם¹⁰. כמו כן אין זה מקרה, שבגרמניה קיימת מאז השאיפה ליצור הסתדרות המונית הבנויה בנין מוצק ועושה את דרכה עד כמה שאפשר על פי עיקורנים מדויקים ושיטות קבועות מראש; שבצרפת היתה המפלגה הסוציאליסטית מפולגת שנים רבות לכיתות הכרוכות אחרי הגיון משלהן: הברוסיסטים, האלמניסטים, הגדיסטים והז’ורסיסטים; ואף זה שהמנהיג האנרכיסטי הרוסי בקונין, שישב כפליט מדיני באירופה המערבית, מצא לו שדה עבודה נוח דוקא בתנועת הפועלים הצעירה באיטליה, והגיע שם לפעולה מדינית חשובה יותר משהשיגו חבריו שנתעו למקומות אחרים, כגון אלכסנדר הרצן ולאחר זמן קרופוטקין בלונדון, ומשהשיג הוא בעצמו בפרוסיה. מובן ממילא, שהנוסחאות הפשוטות הללו אינן אלא הכללות ראשונות, והן זקוקות לישוב סתירות ולהשלמת פרטים. די אם נרמוז כאן, שאנגליה יצרה לא רק את חברת פביאן, אלא גם את חברת התעמולה הלודיסטית והטשרטיסטית, שבבריטניה הגדולה היתה בשנת 1926 השביתה המאורגנת הראשונה שלא בימי מהפכה – אידיאל של התנועה הסינדיקליסטית הלוחמת – ואם כי זו נגמרה במפלה; ומן הצד השני באיטליה, בארץ המזג המדיני הסוער והבלתי מרוסן, היתה ימים רבים יד המפלגה הסוציאליסטית הפרשנית והמתונה על העליונה, ומנהיגי חבורה זו: טוראטי, מורדינגיאני, לוריה ועוד – היו ראשי המדברים בסוציאליזם האיטלקי. בצד האופי או המזג הלאומי יש להזכיר עוד גורם כללי אחד, שיש לו השפעה רבה על התנועה הטכסיסית של המפלגה, כפי שהוא נקבע על ידי מהלך ההיסטוריה – זהו המצב הכללי של החינוך בארץ שבה פועלת המפלגה. במצב החנוך תלוי בהרבה אופיה של “דעת הקהל” ומוסדותיה, כגון העתונות, והמשא ומתן הפומבי שבארץ. ברם אופיה של דעת הקהל הוא עצמו גורם במידה רבה אפשרות או אי-אפשרות לגבי השימוש בשיטות טכסיסיות מסוימות. אדוארד ברנשטיין אומר (תורת החורבן והפוליטיקה הקולוניאלית): “שתים הן ההנחות, שבהן תלויה קביעת שאלות הטכסיס. ראשית כל חשובה תמיד, כמובן, ההשפעה החוזרת של המצב כהויתו; ההנחה השניה היא שכלית: דרגת ההכרה בדבר המצב החברתי ומדרגת ההבנה לגבי טיב החברה והתפתחותה. שני הגורמים הולגים ומתחלפים תדיר”. בארץ בעלת דעת קהל בלתי מפותחת וחנוך עממי נחשל – תהא ההכרעה הטכסיסית מוכרחת תמיד להביא בחשבון, כי הדרך שמפלגה הולכת בה יש בה לגרות ביותר את יצרי ההמון וחושיו ואין בה משום תביעה יתרה לכשרון הדיון של ההמון, לשכלו ולידיעתו או למשמעתו. בארץ בעלת חנוך עממי גבוה ודעת קהל מבוגרת ומתקדמת – יהיה הכוח של הטכסיס מקיף יותר וגבול גמישותו גדול יותר; שם יוכל להשען על הצעה גלויה של עובדות, וישתמש בראיות ונימוקים יותר מאשר בכחות סמויים מן העין. נבחרים סוציאליסטים באיטליה הדרומית מעידים, שלפעמים היו בני הכפר מוציאים לשם קבלת פניהם את האיקונין מבתי הכנסיה ויוצאים לקראתם מתוך שירי קודש בסך (אנריקו פרי, השיטה המהפכנית, הקדמה לתרום הגרמני של רוברט מיכלס). כדי לעשות את האכרים הזעירים והאריסים בחבל ניאפולי וסיציליה לחסידים נאמנים של המפלגה הסוציאליסטית – יש כנראה להשתמש בטכסיס אחר ולא במסקנה הגיונית מתוך התורות הכלכליות והחברתיות של מרכס. דומני שגם ניתוח-השואה לגבי תנועות-בחירות באנגליה מצד אחד ולגבי אלה שבמדינה טנסי (אף היא אנגלו-זכסית ברובה) מצד אחר, – יביא לנו מסקנות מאלפות. אמנם יש גם מגמות מסוימות בכיוון מהופך. אף על פי שהמונים נחשלים ונבערים מדעת נוטים בדרך כלל לטכסיס פורט של מהומות – נזכור נא את מכסיקו ויתר הרפובליקות באמריקה המרכזית – יתכן, בכל זאת, שהדבר יאוזן על ידי האדישות היתירה של ההמון באותן הארצות. הבערות הפוליטית גורמת, שהמונים אלה אינם מתנערים בנקל מאדישותם וקשה לעוררם לפעולה פומבית. אין לשכוח, כי מסורת מדינית של עם, שנתפתחה במשך דורות והתנהלה מדור לדור, אף היא חלק מן החנוך הלאומי ואולי חלק חשוב ביותר. אולם הגורמים הכלליים הללו של הטכסיס, – כגון האופי הלאומי, דרגת החנוך של עם וכיוצא בהם – משפיעים לא על מפלגה זו או אחרת, אלא על כל המפלגות שבמדינה, אם כי לא במידה אחת. חוץ מזה משפיעים כולם על כל מבנה החיים הכלכליים, החברתיים והמידניים של אומה. ורק בדרך עקיפין גם על החזיונות המיוחדים והטפוסיים של הטכסיס.

 

ו. גורמים מגדירים מיוחדים:    🔗

 

המבנה הסוציאלי של המפלגה    🔗

לעומת זאת ניתנו לבחינתנו כמה גורמים, שהשפעתם הישרה על קביעת הטפוס הטכסיסי של מפלגה מדינית ניכרת בחוש. ראשון בגורמים אלה הוא ההרכב הסוציאלי של המפלגה.

אין אנו מתכוונים בזה לזיקה שבין האינטרסים הכלכליים והסוציאליים ובין ניסוח התכניות המדיניות של המפלגות. זיקה זו משמשת מכבר נושא חביב לתורת הסוציאולוגיה של המפלגות, ביחוד משעה שמרכס ואנגלס ובית המדרש הסוציאליסטי בחנו ובדקו את התנאים המדיניים הממשיים וסייעו לחשוף את הנוסחאות האנושיות הכלליות והמדיניות של המפלגות (ע' כתבי מרכס: מלחמת המעמדות בצרפת; מהפכה ומהפכה-שכנגד בגרמניה; יום י"ח ברומר של לואי בונפרט). אף צמצומי הניתוח המרכסיסטי לגבי הפרובלימה של המפלגה נידונו והוסברו מאז לפרטיהם ודקדוקיהם (ע', למשל, רוברט מיכלס, פרובלימות של הפילוסופיה הסוציאלית: קפיטל, כלכלה ופוליטיקה). ואולם כאן עלינו לדון אך ורק על היחס המיוד שבין ניתוח מבנה המפלגה ובין טופס תנועתה הטכסיסית. בנידון זה ניתן לנו לראות קודם כל, כי אחדותיות, או העדר האחדותיות של היסודות הסוציאליים, שמהם מורכבת המפלגה, משיע על הטכסיס השפעה מרובה. כל שהרכב המפלגה המדינית הוא יותר מעור אחד, כן תגבר מגמתה בכיוון טכסיס קיצוני, גלוי ומתקיף; ולהפך, כל שהרכבה הסוציאלי יותר רבגוני, כן יגברו בקרבה הניגודים לקו זה וכן ירבה בה האונס לעשות ויתורים, לנטות מן הקו הישר וללכת ארחות עקלקלות. ובזה אין שום הבדל, מאיזה סוג הם היסודות שעל אחדותם או רבגונותם מדובר כאן. התוצאות הטכסיסיות, הנגזרות מאחדותיות סוציאלית גמורה של המפלגה, הן מחויבות המציאות גם במלפגה שכולה מורכבת ממתנגדי אלכוהול הנלחמים לחוק הנזירות, ממש כמו במפלגה שכולה מורכבת מנשים הנלחמות לשווי זכויות; גם במפלגה שכולה טשכים או אירים, נלחמים לזכויותהים הלאומיות בךפרלמנט אוסטרי או בריטי, וגם במפלגה שכולה בעלי הון, הנלחמים להחזרת ערך פקדונותיהם ולשובה על בסיס הזהב. נקח נא למשל את שתי המלגות שמלאו ברייכסטג הגרמני אחרי שנת 1871 תפקיד של מפלגות מחאה בלבד, של אופזיציה שאין לפניה פשרה: מפלגת הוולפים, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלפי ביטול מלכות בית הנובר, ומפלגת אלזס-לותרינגיה, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלי סיפוח ארץ מולדתה לממלכת גרמניה. דוגמא מובהקה מתוך דברי הימים המדיניים החדשים היא שוב תנועת הפועלים בימינו, המזיגה היתירה של המפלגה הסוציאליסטית עם הפרוליטריון בתורת מעמד. בשעה שעורר לסל לראשונה את הד “שעטת הברזל של גדודי הפועלים” לשם הסתערות על מטרה מדינית, היא זכות הבחירה הכללית, – בישר בזה פרשה חדשה של התפתחות המפלגה בימינו. לנוכח יתר המפלגות, קודם כל המתקדמות והליברליות, עתידה היתה לקום מפלגה חדשה, שנולדה מתוך תנאים שווים של חיי ההמון הפרוליטרי ונשאה מתוך הכרת השויון ההמוני של הגורל הפרוליטרי; מחנה אחד ואיחד – במחשבתו, בחייו, בהרגשתו וברצונו – שנועד לצאת בשם מטרות של וליטקה פרוליטארית עצמית, בלתי תלויה בשום מקרה. לעומת זאת היה הליברליזם הפרסי-הגרמני בימים ההם, ביחוד מימי יסוד הקיסריות, כמתואר בפי מיכלס (מפלגות, הוצאה אנגלית, עמ' 270): “תערובת רבגונית של מעמדות, המאוחדים בעיקר לא על ידי צרכים כלכליים אלא על ידיתכליות משותפות של משא נפש. ההוכחה הוחתכת לדבר היא עצם העובדה, שלא רק בפרוסיה ובגרמניה, אלא בכל מקום באירופה היו הפועלים הולכים ימים רבים אחרי המפלגות המסורתיות ומתחברים אל יתר היסודות הסוציאליים, וקשה היה לנתק אותם מכבל המפלגות האזרחיות. במדיה שצורות המדינה היו דימוקראטיות יותר, בה במידה גבר הקושי להתהוות הכרה מדינית עצמית, חזק הריתוק של הועלים למפלגות האזרחיות וארכה פירדתם ועמדתם ברשות עצמם מבחינה מדינית¹¹. ניתוק הדימוקראטיה הפרוליטארית מן האזרחית אירע בפרוסיה וגרמניה בימי לסל, ההתעוררות העממית הראשונה של הפרוליטריון האיטלקי וניתוקו מקסם הרדיקאלים חלו בתקופה התעמולה של בקונין בסוף שנות הששים. עמידת מפלגת הפועלים הצרפתית ברשות עצמה – שהתחילה במקצת בימי הקומונה – חלה רק בתחילת שנות השמונים ונגמרה על-ידי חברות סטודנטים מרכסיסטים בשכונה הלטינית שבפאריז (מירולי, צרפת הסוציאליסטית, צרפתית, עמ' 52). באנגליה קמה מפלגת העבודה החדשה רק במאה העשרים. כל זמן שהפועלים אינם מהווים במפלגות הישנות אלא אחוז אחד בתוך תערובת של סוגים סוציאליים שונים – הם דוחפים מזמן לזמן ומפעילים פחות או יותר את המפלגות הללו; אבל לעומתם עומדים כמה דחיפות, תכינות ורצונות אחרים. רק משעת עמידתם ברושת עצמם הם עומדים בחברוה חדגוונית לערך, הקובעת את טכסיסה מעצמה על פי קצת אחדותי, ומתוך כך יכולה היא לתפוס מרובה, לדחות פשרות או בריתות ולהטיל עונש חמור על הפרת המשמעת. לפי חשבונות סטטיסטיים מלפני המלחמה הגיע מספר הפרוליטריים האמיתיים במפלגה הסוציאלידימוקראטית-הגרמנית עד 94,7–77,4 אחוזים למאה בערך (ע' מיכלס, ארכיון סוציאל-דימוקרטי גרמני לסוציאולוגיה, כ"ג, עמ' 559–4719). באיטליה הגיע מספרם – פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים ביחד – עד 57,26 אחוזים למאה, ועדיין זה הרכב חדגוני יותר מהרכבה של כל מפלגה אחרת. בזה מתפנית הדרך ל”טכסיס הלוחם הסוציאליסטי". מן הצד השני אפשר לראות, כי המפלגה המהפכנית באמריקה, שנלחמה לשחרור הארץ מידי האנגלים, נפרדת למחנות שונים מבחינת הטכסיס: "במשך הימים רבי ההמולה שקדמו למרד כלפי בריטניה הגדולה – נתגלו, מלבד הבדל בין הטוריים והפטריוטים, גם הבדלים חמורים בין הטוריים עצמם. בעלי המלאכה של העיר איימו על הסוחרים בתביעות קיצוניות ובמהומות קשות. במשך כל ימי מלחמת החירות היו המורדים מפולגים לקבוצות קיצוניות ושמרניות – בעלי המלאכה והחקלאים העניים כלפי הסוחרים ובעלי האחוזות הגדולים (בירד, התאבקות המפלגות באמריקה, עמ' 30). די להעיף עין על שתי המפלגות האמריקניות הגדולות, כפי שעמדו זו מול זו במלחמת הבחירות האחרונה לנשיאות, כדי לברר את ההשפעה ההפכית של רבגוניות יתירה על קביעת הטכסיס. בשתי המפלגות עומדים הבוחרים “היבשים”, בני הנגב והמערב, לעומת הבוחרים “הלחים”, בני הצפון והמזרח. בשתי המפלגות מושכים בעלי החוות (במפלגת הריפובליקאנית בעלי החוות של המדינות המערביות העצמיות – קאנזס, איובה, ניברסקה; – במלגה הדימוקראטית – בעלי האחוזות של המדינות הדרומיות: מיסיסיפי, טכסס) לצד אחד, ובעלי התעשיה של צפון-מזרח לצד שני. כל הקרעים עוברים דרך שתי המלגות גם יחד. ומה היא השפעת מצב זה על ההתנהגות הטכסיסית של שתי המפלגות? היא גורמת קודם כל לכך,שלא תתכן כמעט עמדה מוחלטת בשום שאלה מן השאלות השנויות במחלוקת. התכניות של הועידות מנוסחות במימרות סתמיות, משתדלות להקיף את הכל ודומות מאד זו לזו. יש חקורים, שרואים אפילו בזה במידה מסוימת את התכלית של התכניות. “התכנית הטפוסית, – כותב פרופ' שלזינגר (שם, עמ' 261) – היא ברית ידידות, שנועדה לישב חילוקי דעות בין יסודות מתנגדים בתוך המפלגה למשך מלחמת הבחירות, ולתת אפשרות למפלגה שתצא בחזית מאוחדת כלפי האויב המשותף”. אף טכסיס מלחמת הבחירות של המועמדים הוא כמובן פשרני, סתום וגמיש ככל האפשר. אל סמית מוכרח לחבר את הצעות השינויים שלו לפינוסח, שנתן למנהיגי מפלגתו בדרום את האפשרות להבטיח את הבוחרים, שיוכלו למנוע כל שינוי בחוק, גם לכשיבחר סמית לנשיא, על ידי בחירת סינטורים וצירים “יבשים”. חסידי הובר פרשו את ההכרזה “היבשה” הקיצועית של מועמדיהם במדינות המזרח באופן שלא התנגדה לשינויים ותקונים בחוק הנזירות. ואחרי כל התחבולות הללו אי אפשר היה, מתוך התנהגות טכסיסית כזאת, להחמיר בגזירות המשמעת. עם התפתחות מלחמת הבחירות התחילו מנהיגים מובהקים של המפלגה עוברים ממחנה למחנה. כאן חסר לגמרי מה שנותן למפלגות מעור אחד את תקפן, לאמר – התלכדות הסוציאלית, הנותנת אפשרות של משמעת חמורה כלפי פנים. הטכסיס נעשה מטושטש ורופף, התנועות הטכסיסיות רפויות ומפוקפקות.

כדאי להרצות כאן על מקרה מיוחד במינו – על מפלגת המרכז הקתולי בגרמניה. המרכז הגרמני נתהווה כידוע מתוך “מלחמת התרבות” של הקתולים הגרמנים, אבל נעשה במרוצת ההתפתחות למפלגה חילונית ומדינית ממש, שתכליתה אינה אך ורק הגנת הזכויות הדתיות. מפלגה זו מקיפה לפי המסורת – יסודות סוציאליים וכלכליים המרוחקים אלה מאלה ביותר: את בעלי התעשיה הגדולים על גדות הרהיין ובווסטפליה, המוני ועלי מכרות ויציקה על גדות הריין, אכרים זעירים ופועלים בבאוואריה, כומרים ומדינאים קתוליים בכל המדינה, את החלק הקתולי של הפרוליטריון בשלזיה העליונה וחלק מן האצילים הקתולים בגרמניה. עצם חזיון זה היוצא מן הכלל, לאמר שמפלגה המחוברת מיסודות רבגונים כאלה יכלה להחזיק מעמד זמן רב, ולא עוד אלא שהיתה למפלגה הקבועה ביותר בגרמניה, ואפילו בשנות המהפכה לא נפרדו ממנה אלא בוחרים מועטים – לא ניתן כאן לבדיקה. אבל בכל אופן משפיע כאן ההרכב על ההתנהגות הטכסיסית, באופן שהמרכז הוא המפלגה הגמישה ביותר בכל הפרלמנט הגרמני, שיש בו כמה מפלגות פשרניות. כבר ציין בילוב בנאומו מיום 19 ינואר 1907 עובדה זו, באמרו: “המרכז נשאר גם בימי עמדתו המכריעה ברייכסטאג מה שהיה: מפלגה שאין לדעת מראש מה שתחליט. מייצגת היא חליפות דרישות אריסטקרטיות ודימוקרטיות, שמרניות וליברליות, קלריקליות ולאומיות”. פעולתה של רבגוניות זו שמבנה המרכז על טכסיסו – כבר נבדקה לפני המלחמה, ביחוד מצד הסוציאלדימוקרטיה. פרבוס, למשל כותב (“הפוליטיקה הקולוניאלית ותבוסתה”) בשנת 1907: “יסוד הבורגנות הגדולה שבמפלגת המרכז הוא ממשלתי ונושא את נפשו אל צי ופוליטיקה קולוניאלית, בקיצור, אינו נבדל בכלום מן הבורגנות הנציונל-ליברלית שלארץ הריין ויתר חלקי גרמניה. ואילו המוני הפועלים, שאין להם מניות של חברות קולוניאליות ואף לא סיכויים למשרות פקידים, הם יסוד אופוזיציוני קיצוני. ובנוגע למעמד הקתולי הבינוני – הרי ערכו המדיני ירד, אבל רוגזו המדיני נשאר…. על המרכז להביא בחשבון את כל זה, ומכאן הפוליטיקה הביישנית שלו לגבי הממשלה”¹². הדבר אולי לא הוברר כל כך לפני המלחמה, קצת מפני שבקיסריות לא היתה השיטה הפרלמנטרית בכלל מפותחת כל צרכה, וקצת מפני שבימים ההם אי אפשר היה לחשוב על התחברות עם השמאל, עם הסוציאלדימוקרטיה, שנחשבה לשונאת המדינה, אולם אחרי המהפכה נעשתה מפלגת המרכז מפני גמישותה היתירה, שסיבתה בסגולה הטכסיסית הנ“ל, לצומת העמדות של כל יצירת ממשלה. לפי כיוון החיים המדיניים לצד זה או משנהו – עלה בתוך המפלגה אגף זה או אחר להנהגה. על ידי כך נעשתה מפלגת המרכז למפלגה היחידה, שהיתה משנת 1918 תמיד שותפת לקואליציה. בזמן שאחרי המהפכה, כשהיתה עדיין התנועה כלפי שמאל חזקה, נתנה לרפובליקה את אחד הקאנצלרים החביבים ובעלי הכשרון הגדול ביותר, את ד”ר ווירט מגרמניה הדרומית; וכשגברה המהפכה שכנגד וחזקה הריאקציה, השתתפה בקואליציה עם הלאומיים הקיצוניים והקימה מקרבה את הקנצלר מארכס. האחד נשען על האכרים הזעירים בבאדן ועל האגודות המקצועיות הנוצריות, והשני מצא לו סעד מדיני במעבידיהם. רק התבוסה המפורשת של מפלגת המרכז בבחירות שנת 1928 מראה, שאפילו לגבי המרכז הושג קצה גבול הגמישות. מקרה כיוצא בזה יש לראות במפלגות המדיניות של התנועה הלאומית בישראל, שאמנם סגולותיהן הטכסיסיות תלויות לא רק בחוסר צורה סוציאלית של חסידיהם אלא גם בעובדה, שמפלגות אלו בעצם אינן נלחמות לשלטון מדיני, ואינן אלא חטיבות דומות למפלגות.

בזה עדיין לאנמנו כל היחסים בין ההרכב הסוציאלי של מפלגה והתנהגותה הטכסיסית. גורם חשוב, ממש כמו החדגוונות או הרבגוונות, היא גם האיכות הסוציאלית של היסודות שמהם מורכבת מפלגה, ביחוד בבחינת האינטרס החיובי או השלילי שלהם בקיום המשטר המדיני והמצב הסוציאלי והכלכלי. כל שהמון חברי המפלגה הוא פחות בעל זכויות נקנות, כל שעמדתם הכלכלית יותר רופפת, כל שחירותם המדינית פחותה, כל שעמדתם הסוציאלית ירודה – ובלבד שכל אלה לא יהיו ירודים מדרגה מסוימת – כן יוקל להטות אותם לטכסיס קיצוני ולקיים בקרבם משמעת חמורה כלפי פנים. חוץ מזה תהיה המפלגה נוטה יותר להתנהגות לוחמת ולזלזול בהגבלות על הקונסטיטוציה. מי שאין לו לאבד אלא את כבליו ולעומת זה להרויח עולם מלא, יחבר תמיד את הדרך הישר, והנועז ביותר. מן הצד השני – כל מה שהמפלגה כרוכה באינטרסים קבועים כל שהם ישתקף שעבוד זה בטכסיסה. מפלגה המורכבת מיסודות אלה היא קשה יותר לגיוס – בין לבריקדות בין להצבעות, ואפילו להערכה כספית של תרומות, וגם יש בה יותר משום פקפוק והיסוס – מפני שיש לה להגן על עמדות חברתיות, לשים לב לאינטרסים כלכליים, לשמור על זכויות מדיניות. כלל זה חל שוב לא רק על חזיונות של מהפכה חברתית, אלא על כל התפתחות שבה תנועות מהפכניות-מדיניות וחברתיות ממלאות תפקיד כל שהוא. ברם הופעה זו, בצורתה הכללית, נחקרה כבר מזמן. בנאומי ציצרו כלפי קטילינה אנו מוצאים ניתוח מפורט שלה, ומאז מציינים באמת בשם “בריות של קטילינה” אותן השכבות, המסוגלות בבחינה חפשית לשמש בסיס לתנועות קיצוניות ולוחמות. אחת הדעות המרובות בכיוון זה מימי המהפכה הצרפתךית היא זו של ז’ן פול מאראט (ע', ami du peuple 657. no 1792) “המהפכה נעשתה ונתמכה רק בידי המעמדות התחתונים של החברה, בידי הפועלים, בעלי המלאכה, החנונים, האכרים, המוני העם, אותם האומללים שהעושר עז המצח מכנה אותם בשם אספסוף וחוצפת הרומאים קראה אותם פרוליטריים”. אין הדבר צריך להאמר, שמטרות המהפכה הזאת לא עלו בד בבד ממש עם האינטרסים של מעמד תחתון זה. אף בתנועה המדינית שבמושבות האמריקאיות, שנסתיימה בניתוקן מאנגליה, אנו מוצאים חזיון מקביל. אותן החבורות, שטובתן הכלכלית הממשית דרשה ביחוד את השחרור המדיני מעול אנגליה, היו בעלי האניות של בוסטון, סלם, ניו-פורט, שחירותם היתה מצומצמת על ידי הפוליטיקה הספנית של אנגליה; סוחרי האימפורט של ערי הנמל באוקינוס האטלנטי, שדעתם לא היתה נוחה מן המכסים והמסים; והפרדסנים ובעלי האחוזות היחסנים בנגב, שהיו שקועים בחובות לנושיהם היושבים ברובם באנגליה, וקיוו לשמיטת חובותיהם. אולם היסודות הסוציאליים, שהיו נושאי התנועה הממשים משעה שנכנסה לדרגה הפעילה, הקיצועית והמהפכנית, אלה שעבדו בועדות המהפכניות ובועדים הגליליים, שפקחו על הקונגרס הקונטיננטלי והשגיחו על קוו החיצוני, – היו מסוג אחר לגמרי. פרופ' שלזינגר למשל כותב על הזמן ההוא: “כיוצא בזה עלו לגדולה בניו-יורק, בבוסטון ובפילדלפיה אלמונים וחדלי אישים. ואפילו בסוונה הכירז המושל ריים, שהועדים הגליליים הם נחלת ההמון התחתון, רובם נגרים, סנדלרים, נפחים”. והוא הדין בתקופה מאוחרת של ההתפתחות המדינית בארצות הברית. לאחר שניטלו מן המפלגה הרפבוליקנית של הימים ההם (היא הדימוקראטית כיום), בימי מדיקון ומונרו, העוקצים החדים ביותר של עמדתה האנטיפדרליסטית הקודמת, מתוך שימוש ממושך בשלטון המדינה, – נשתנו פני הדברים – ביחוד על ידי לחץ המערב החדש – בשל הרחבת זכות הבחירה לאחר ביטולו של צנז הרכוש. על שכם השכבות העממיות התחתונות, שנעשו זכאיות לבחירה, ניצחה הדימוקראטיה של ג’קסון ושבה לפירוש קיצוני מחמיר של הקונסטרוקציוניזם שלה, דחתה אפילו סלילת כבישים מכספים פידיראליים וסירבה לחדש את המשטר של בנק ארצות הברית. כיוצא בזה אין “הקיצוניות של יושבי הגבולות”, המפורסמות בדברי ימי אמריקה, אלא דוגמה מתוך כלל גדול זה. דוגמה היסטורית בזמן החדש אנו מוצאים במפלגה הפשיסטית באיטליה, שכידוע עלתה לגדולה דוקא מתוך ניגוד לתנועה הפרוליטארית-סוציאליסטית, והגיעה לשלטון לאחר שנכשל הנסיון לכבוש את בתי החרושת בטורין ובמקומות אחרים. ניתוח מבנהו של ההמון המפלגתי המאורגן, שהשתתף בכיבוש רומי, מראה את זאת בלי פקפוק. רק הפאשיזם המנצח יכול היה להשען על חוגי התעשיה הגדולה לאחר סיום מעשה המהפכה הממשית. אף בתנועת הולעים החדשה אנו מוצאים חמומר מרובה במקצוע זה. ניתוח המבנה הסוציאלי של תנועת הפועלים החדשה, של המפלגות הסוציאליסטיות בארצות שונות, יראה לנו לכשנתבונן, שבעצם אין זו חטיבה מעור אחד, כפי שנדמה למראית עין, אלא מפולגת היא פילוג רב מבפנים. פילוג זה מצוי ביחוד בשתי צורות אלו: 1) פילוג לשכבות פועלים שונות, חברות ומעדמות: מומחים, בלתי-מומחים, מתלמדים; פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים; פועלים קבועים ופועלי עונה, נשים, גברים ונוער; 2) כניסת יסודות סוציאליים-פרוליטאריים למחצה לתוך המפלגה הסוציאליסטית החדשה: בעלי מלאכה זעירים, אכרים זעירים, מלוים קטנים, ועובדה של התפתחות הראויה ביחוד לתשומת לב: כניסת המוני הפקידים. חקירות מדויקות במקצוע זה מועטות עד היום, אף על פי שזה כעשרים שנה שרוברט מיכלס התחיל בחקירותיו המפלסות נתיב חדש. לפי דבריו היו האחוזים בהתאם לספירה רשמית של המפלגה הסוציאליסטית באיטליה: 42,27 פועלי תעשיה, 14,99 פועלים חקלאיים (שכירי יום), 14,92 בעלי מאלכה עומדים ברשות עצמם, 6,1 אכרים זעירים, 4,89 בעלי נכסים, 3,3 פקידים, 2,72 בעלי אומנויות חפשיות, 1,80 סטודנטים, 9,65 בעלי אומנות לא ידועה. על ההרכב הסוציאלי של חברי הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשנת 1906–1905 פרסם מיכלס אחוזים אלה;

בדבר החלוקה הפנימית של תנועת הפועלים בגרמניה ערכה האגודה לפוליטיקה סוציאלית בשנת 1911 בדיקות, שנידונו בועידה באותה שנה, וזה היה סיכומן על פי הרקנר: "מה שמכונה פרוליטאריון אינו גוש מעור אחד, לא חטיבה אפורה ומשעממת… אדרבא, תוצאות הבדיקה מראות רבגונות יתירה מבחינת המוצא, הכמות, האיכות והקביעות של ההישגים; בענין חובת המקצוע, סיכויי העליה סוציאלית, השקפת העולם וסגנון החיים. אין מן הצורך להטעים, שרבגונותה של המפלגה הסוציאליסטית המדינית יש בה צד אחד משום פוליטיקה שבמחשבה תחילה, העשויה בעיקרה מתוך טכסיס בחירות (“מתוך נימוקים של בחירה נעשתה מפלגת העבודה למפלגת העם. מעכשיו כרוזיה פונים לא סתם לפועלי היד, אלא אל כל היצרנים, לכל האוכלוסים העובדים”. מיכלס: מפלגות, עמ' 268), ומן הצד השני יש בחלוקה הפנימית של שכבות הפועלים, המשתתפות בתנועת המפלגה הפרוליטרית, משום התפתחות טבעית, המבוססת על מגמות כלכליות. מה הן ההשפעות היוצאות מחלוקה כפולה זו על התנועה הטכסיסית של המפלגות הסוציאליסטיות?

השפעות מסוג זה, אף על פי שהן מצויות תמיד, פועלות כנראה לא בכל דרגות ההתפתחות של סוציאליזם בכיוון שוה. בראשית ימי הסוציאליזם היו הגדודים הראשונים, שעברו לטכסיס מלחמה סוציאליסטי קיצוני, חבורות בעלי מלאכה שיצאו ממעדמ הבורגניות הזעירה או בכלל מתוך שכבות הפרולירטיון בעלות שכר גבוה. ההמון הגדול של הפועלים, ביחוד אנשי הסוג החקלאי, אלה שחצים אכרים וחצים פועלים, אותה שכבה שירדה למדרגת פרוליטאריון דל ונואש – התיחסו זמן רב יחס פסיבי וניתנו רק בקושי להתעורר באדישותם ולדלותם. על מצב זה באנגליה מתאונן למשל פרנסיס פלייס כמה פעמים. בתנועה הטשרטיסטית, שכידוע נוטה היתה בראשיתה לטכסיס מתקיף קיצוני, נמצאה בין ארבעת היסודות השונים גם חבורה, שהגיעה לכלל מרד מתוך רעב ושאנשיה יצאו מתוך גלילות האריגה שבמרכז המדינה ובצפונה והיו כפופים להנהגת פיגריס או’קונור, אבל החבורות העיקריות של אותה תנועה היו אחרות לגמרי: חבורה בבירמינגהם ובראשה אטווד, חלפן רדיקאלי ומתקן שער המטבעות; זו נשענה ביחוד על האוניון המדיני, ותוספת חשובה בה מתוך סוגי המעמד הבינוני; חבורה קטנה של קיצונים בפרלמנט, שביקשו קרבת הפועלים, ובראשם אדם מטפוסו של ג. א. ריבוק; ולבסוף חבורה מושפעת מחברת העובדים בלונדון וחברות כיוצא בה. על יסוד אחרון זה בניתוח מבנה הטשרטיזם אומר ג. ד. וו. קול בהרצאה טפוסית: תנועה זו היתה כמעט כולה של מעמד העובדים, ובה יסוד קטן של המעמד הבינוני התחתון: חנונים, מוכסנים וכיוצא בזה… כוחה היה לאבפועלי בתי החרושת הרעבים, אלא בבעלי המלאכה המומחים שבערים, המקבלים שכר טוב ויש להם היכולת לחכות ולערוך תעמולה קונסטיטוציונית ואינם באים לידי נסיון לפרוע פרעות". בגרמניה היתה ברית הפועלים הקומוניסטית בשנת 1848, במידה שהיו בה פועלים בכלל, מורכבת בעיקר מחייטים (פרידריך אנגלס, הקדמה ל“גילויי במשפט הקומוניסטים בקלן” למרכס, עמ' 6). אף חכם הכלכלה הצרפתי השמרני אדולף בלנקי, שביקר באותה שנת 1848 בשליחות רשמית את מרכזי התעשיה הצרפתית, מספר שהשכבות הנמרצות ביותר הן המקבלות שכר גדול יותר ובעלות רמה גבוהה יותר. המדובר הוא תמיד או באותן החבורות שנגפעו ביותר מן המהפכה התעשייתית, כגון בעלי המלאכה המלומדים הנלחמים לעמידתם ברשות עצמם, או באותן החבורות שאומנותן דרשה או הניחה מקום להשכלה וקליטת מחשבות, גם מחשבה מדינית בכלל. על סוגי האומנות האלה נמנים ביחוד אותם החוגים “שדרך חייהם היא להרבות בישיבה ולהוציא כח גופני מועט, באופן שהם יכולים להגות ולהרהר כל היום”, ולפיכך – כפי שאומר הסופר בן הדור וילהלם ריהל – “נגועים הם ברעיונות-רוח קומוניסטים וסוציאליסטיים”. לא כן התנהגו בדך כלל אותם הפועלים, שעבודתם דורשת הוצאה תדירה ועזה של כוח ותשומת-לב מרוכזת חליפות. מיכלס אומר מבחינה זו: “היחס השונה לשאלה הסוציאלית מצד סוגי פועילם שונים לא היה אולי מסובב על ידי שום סיבות אחרות מאשר על ידי הדרגה השונה של קלות, תפיסה ורגישות באומנויות שונות, שכבר העיר עליה קבניס בשנת 1800, והיא שעשתה את החייטים, הסנדלרים וסורגי הגרבים נוחים יותר לקליטת רעיונות הסוציאליזם מאשר את חטובי העצים, עובדי הנמל והסבלים”. רק לאט-לאט נלוו על אלה שכבות של פועלי בתי-חרושת, שהעבודה במכונה – ימים רבים לפני הנהגת הטילוריזם והסרט המהלך – נתנה להם הזדמנות ופנאי למחשבה. ההמון הגדול של העובדים התייחס בטמטום ובשויון-נפש לשאלות המדיניות והסוציאליות, ועל סמך השכלתו היסודית הזעומה ודאי גם לא היתה לו ידיעה מספיקה בשאלות הללו, חוץ מהתקוממויות ארעיות של רעבים, שאין להם שום שייכות לטכסיס מדיני שבמחשבה תחילה.

במרוצת ההתבגרות האטית של התנועה הסוציאליסטית הולך מצב זה ומשתנה בקוים מכריעים. הכריעו בדבר: ההתפתחות הכלכלית המתקדמת והעליה הכלכלית של המוני פועלים, התפתחות השכלת העם בבתי-ספר ובאגודות פועלים, הכנסת המוני פועלים לתוך ההסתדרות הסוציאליסטית המפלגתית בכל הארצות. כאמור למעלה, הולכות ומתפתחות בקרב הפועלים מלמטה למעלה שכבות עליונות מסוימות, תנועת האגודות המקצועיות הולכת ומחזקת את המגמות, וברמת החיים ובהרגליהם של השכבות העליונות הללו מצויה תדיר השתוות לשכבות התחתונות של הבורגנות, מן הצד השני הולכים ונוצרים נגודים לגבי שכות הפועלים התחתונות, שאין להן דריסת רגל לזוכיות סוציאליות אלה והרגלי חייהם עדיין לא נתרחקו הרבה כל כך מגבול הדלות כחיי אותם מחבריהם שעלו לגדולה. לסוג הראשון יש איפוא עכשיו לאבד יורת אמשר את כבליו בלבד, ולפיכך נוטה הוא על פי רוב לטכסיס מיושב, המחשב בדיוק כל טובת הנאה זמנית ואינו נוטה לסכן תוצאות גדולות. הסוגים האחרים הם על פי רוב נושאי אותן המפלגות או אגפי מפלגה סוציאליסטית מאוחדת, התופסות טכסיס מתקיף, שאינו נוטה לפשרות והולך בגלוי אלי קרב. מיכלס מדבר אפילו (בספרו על המפלגות, עמ' 295) על התפתחות מעמד חמישי בחיק המעמד הרביעי. עם תגבורת יסוד זה או אחר במפלגה סוציאליסטית של הארץ – יהיה גוונה אדום או ורוד, אם להשתמש בבטוייהם של הסוציאליסטים הבריטיים. וכבר אמר אדמון אבו בשנת 1860 (51, progress) “בין הפועלים אנו מוצאים סוגים שונים וחלוקה מעמדית אריסטוקרטית: המדפיסים הולכים בראש, והסמרטוטים, מנקי בתי-הכסא ומנקי הביבים הם המאסף למחנה”. בין המסדרים והסוגים הדומים להם של פועלים ובין שכירי היום – מצויים לפעמים הבדלים גדולים יותר ברמת החיים, התרבות והעמדה הסוציאלית כאשר בין המסדר בדפוס ושכבות מסוימות של התעשיה הזעירה והמסחר הפעוט. והוא מסיק מסקנה זו, החשובה לשאלה שאנו דנים בה: “יודעים אנו, למשל, שהפוליטיקה של אגודות המסדרים בגרמניה, בצרפת ובאיטליה – משונה מן הפוליטקה של יתר האגודות המקצועיות, ואף גם מזו של המפלגה הסוציאליסטית, ויש בה משום מגמה כלפי ימין, שכן היא יותר פשרנית ומסתגלת.. אף בהתנהגות עובדי האבנים הטובות בהולנד ובבלגיה אנו מוצאים אותן המגמות הבלתי סוציאליסטיות, הבלתי פרוליטריות והמתיחדות. היסודות היחסנים של מעמד הפועלים, שמשכורתן גבוהה ביותר, העומדים קרוב אל הבורגנות, יש להם טכסיס משלהם” (מיכלס, על המפלגות עמ' 390). על הפועלים המומחים, ביחוד האומנים והמשגיחים, נאמר אצל גטץ: שוררת השאיפה להוציא את הילדים משעבוד העבודה השיכרה או לפחות מן המלאכה. אף בדרך החיים וההתנהגות נבדל הפועל המומחה מן הלומד ומן הבלתי מומחה… אם הוא סוציאליסט, הרי נוטה הוא לרעיונות רביזיוניים". משורש זה יונק חזיון בודד אחד, שרבים שמו עליו לב. בתחלת התנועה הסוציאליסטית היה בעל התעמולה טפוס של בן מפלגה, הנוטה שלא להסכים לשום פשרות. עם התהוות ביורוקרטיה מפלגתית מתקדמת, בעלת משכורת גבוהה יותר, הנגועה לעתים קרובות בפרלמנטריות – חזיון זה יש לו את מקביל גם באגודות המקצועיות – מתרבות הטענות מצד המון חברי המפלגה, שיסודות ביורוקרטים אלה, הנשענים על השכבות העליונות של הפועלים, משפיעים השפעה מעכבת כל התנועה הטכסיסית של המפלגה. יסודות אלה אינם כיום חבורה קטנה שאפשר לזלזל בה, אלא שכבה תקיפה בקרב המפלגה. בנוגע לסוציאלדמוקרטיה הגרמינת מציין הספר הגרמני “המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות” (אמנם ספר קומוניסטי, ואין איפוא לסמוך עליו לגמרי) בעמוד 42 הרכב זה: הסכום הכולל של מנהיגי המפלגה והאגודות המקצועיות, חברי המפלגה הסוציאל-דמוקטית, שהוצאו מתוך העבודה ונתמנו לפקידים במפלגה. בערכאות וכיוצא בזה – הוא חמשים אלף, מהם:

על אלה יש להוסיף עוד אלפי פקידים סוציאל-דמוקרטיים בקופות חולים, במוסדות צדקה ובברית הדגל שחור-אדום-זהב. המספר הכולל הנזכר למעלה הוא, כנראה, מופרז כלפי מטה יותר מאשר כלפי מעלה. מן הצד השני ברור, שבמפלגה הקומוניסטית הרוסית, המחזיקה בידה את המנגנון של המדינה, בולטת ביותר המגמה הביורוקרטית. העתון הרוסי “רבוטשיה גזטה” מיום 31 ינואר 1930 מונה מספרים אלה לגבי המבנה הסוציאלי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: בכניסתם למפלגה היו 46,7 אחוזים של החברים פועלים, 20 אחוזים של כל חברי המפלגה (שהסך הכולל של חבריה היה 1.551.000) – הם פקידי הרשות של הסובייטים (המספרים מתייחסים ל-1 באוקטובר שנת 1929). מפלגה סוציאליסטית, שמנגנון הפקידים שלה קטן ביותר, הוא מפלגת הפועלים הבלגית. ואף בה נערך המספר הכולל של הפקידים הסוציאל-דמוקרטיים בכללו כדי 3000–3500, ועליהם יש להוסיף 5 מינסטרים, 59 סינטורים, 79 נבחרים, 237 ראשי ערים וכפרים, 245 נבחרים מקומיים, 3200 חברי מועצות מקומיות) (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, עמוד 160).:כל הנבחרים והפקידים המנויים צריכים על פי טיב משרתם לעסוק בשאלות ההווה של מעמד הפועלים, יהיו לפי השקפותיהם המדיניות קיצוניים שבקיצוניים – הרי טבע משרתם גורם שיתענינו ביותר בשאלות היום של מתן החוקים והשלטון המדיני ויתרחקו מעניני התבוננות מופשטת. ומתוך התפקידים הללו נובע ההכרח של מגע מתמיד עם באי-כוח הממשלה והמפלגות המתנגדות"¹³.

על ידי תוספת יסודות בני מעמדות אחרים, שאינם פועלים, במפלגה הסוציאליסטית – הולכות מגמות אלה ומתחזקות. תוספת זו – חוץ מן האחוז הקטן של משכילים השייך לפרק המיוחד: “מנהיגות”, – באה בעיקר, כאמור, מן השכבות הפרוליטריות השכנות לפועלים השכירים, מחלקים קטנים של המעמדות הבינונים וקודם כל – ביחוד לאחר המלחמה – מן המעמד החדש הגדול של פקידים. השפעות מסוימות מצד תוספת זו על התנועה הסוציאליסטית, לא רק מבחינה הטכסיס אלא גם מבחינת הפוליטיקה, כבר ניכרו לפני המלחמה. אפילו מרכסיסט מחמיר כקרל קאוטסקי סבור, שעדמת המוסדות המפלגתיים המקומיים לתכנית החברות הצרכניות תלויה בעל כרחה ביחסם אל המסחר הפעוט. מתוך נימוקים מדיניים מוכרחים הסוציאליסטים להתנגד ליסוד חברות צרכניות באותם המקומות שבהם תחום המסחר הפעוט – דבר שמצוי הרבה – משמש מקום לעשית נפשות למפלגה הסוציאליסטית (ע“י מאמרו על ועידת המפלגה בהאנובר, neue י”ח, zeit). השפעות מעין אלה, מעכבות מבחינת פוליטיקה וטכסיס, חזרו ונתגלו מאז פעמים אין ספורות, סופר אחד בעתון הרמשי של מפלגת העבודה האנגלית הבלתי תלויה כותב, למשל, במאמר המכונה “האם אנחנו סוציאליסטים?” (92.n, 1928, new leader, לרגלי הכרזת מאכסטון-קוק “האם חוטאת מפלגת העבודה לתפקידה ההיסטורי? הבה נסתכל בגלוי בעובדה זו, שחברינו הם מסוגים שונים – מתוך נקודת מבט סוציאליסטית מדעית – ואין הם עלולים לעבוד בתכליתיות המיוחדת הדרושה לשם השגת הסוציאליזם בימינו. עורך socialist review הלך ישר לשטתו בכתבו בפברואר: מפלגתנו שלפני המלחמה היתה אדומה באמת, אולם המלחמה, שהרימה את ערך הפציפיזם, בלבלה את הכל. כמה אנשים, שבעצם אינם שייכים כלל לאגף השמאלי של תנועת העבודה, נכנסו אליו מפני שזו היתה החטיבה היחידה שהתנגדה למלחמה, וכך נכנסה לתנועתנו השפעה של הפציפיסטים בני המעמד הבינוני, שהביאו עמהם הרבה כסף, כשרות ונאמנות לענין הפציפיזם. אולם האנשים והנשים שהביאו את כל אלה – אינם מסוגלים מטבע הענינים להיות אגף אדום”. ההשפעה היוצאת כאן מן העמדה המעמדית האוביקטיבית של השכבות הסוציאליסטיות הללו, הבאות מתוך המעמד הבינוני, על נטיותיהן הטכסיסיות – דיה ללמד מבחינה זו על מעמד הפקידים ונושאי המשרות בכללותו. דבר זה מובע בבטוי הקולע: “פרוליטריון בעל צוארון”. בעוד שמצד אחד יש לחבורה מגוונת זו (פקידי בתי חרושת, אומנים, פקידי משרד, עוזרי בתי מסחר, עוזרי רוקחים, חברי בימות ומקהלות, מורים, קציני אניות, סוכנים וסגניהם וכיוצא בזה) צד שיתוף עם הפועלים השכירים: חוסר העמידה ברשות עצמם, תליותם במצב שוק העבודה, התפתחות דרגת המשכורת לפי הקוניונקטורה ולבסוף קביעת המשכרות על פי כשרון הפעולה, זאת אומרת ירידת המשכור עם הגיל (לדרר ומרשק, המעמד הבינוני החדש, גרמנית) – הרי היא נבדלת מהם על ידי מסורת סוציאלית ומדינית, מסורת לרגלי עמדת החיים והערך בחברה. עמדת ביניים זו עכבה זמן רב את ספוח הפקידים אל המפלגה הסוציאליסטית ואל האגודות המקצועיות ועד היום הם פועלים והולכים – לאחר פסיחה על שתי הסעפים – נוכח מערב. ודוקא חטיבה זו יש בה כוח סוציאלי גדול ההולך ומתרבה. בגרמניה למשל נמנו באוכלוסים העירונים

על זה יש להוסיף את פקידי המדינה והקהילות, מורים ומחנכים, פקידי הדואר והטלגרף שמספרם עלה בשנת 1908 לערך 1,2 מיליון וקהל זה גם מאורגן ארגון מעולה. בשנת 1911 הכילו כל אגודות הפקידים בגרמניה 830870 חברים, בשנת 1919 1.436.780, ובשנת 1921 1.671.796. מהם נמנו בשנת 1923 על ברית הפקידים החפשית, שהיתה כרוכה באגודות המקצועיות החפשיות וממילא גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, סך 658.000 חברים. השפעת ברית תקיפה כזאת על העמדה הטכסיסית של המפלגה הלכה וחזקה בהמשך הזמן יותר מהפשעתן עלחבורות הפרוליטריון העראיות והרופפות.

ועכשיו הצד השני? מן הקצה השנישל תנועת הפועלים עומדים המוני הפועלים הבלתי מומחים ובעלי המשכורת הנמוכה ביותר, פועלי תעשית הזיעה והפועלים השחורים. בקרב אלה ממלאות השכבות של הפועלים והפועלות הצעירים והרווקים תפקיד מיוחד, וכן גם הסוגים השונים של פועלי עונה ושל פועלים נודדים שאין להם מקום קבוע. השכבות הללו, עד כמה שהן עוברות בכלל את הגבול האחרון של אדישות וחוסר פועלה ומתחילות להשתתף בחיים המדיניים, נעשות לנושאי מגמות טכסיסיות שיש בהן מן ההתקפה והקיצוניות היתרה. אף השפעת כל החבורות מטפוס זה הולכת ומתבלטת יותר ויותר עם התפתחות הכלכלה והחברה החדשה. בצורה כללית ביותר מביע את הדבר בריפס (221,oletariatdes ge werbliche pr): השכבה השלישית הם הבלתי מומחים, עליה נמנה החיל הגדול של פועלי עזר מכל המינים, שכירי היום והמשמשים, אנשים שבעיקר נדרש מהם כח שרירים. הפועלים הבלתי מומחים הם קרקע לזרמים קיצוניים: מכאן שאבו הקומוניזם והרדיקליזם הגרמני שלאחר המלחמה את רובי חסידיהם, כאן היה מקום יניקתה של התסיסה הסוציאלית, שעברה לפני המלחמה בכל ארצות התעשיה הגבוהה"¹⁴. נתוח הבחירות אל הריכסטג משנת 1928 מראה בנידון ריבוי הדעות הקומוניסטיות, כי בבחירות אלה השתתפו לערך שלשה מיליוני בני-הנוער שהגיעו בשנים האחרונות לגיל בוחרים ובחרו בפעם הראשונה. נוער-בוסר זה אין לו ידיעה מדויקת בשאלות מדיניות, והוא נוטה אל סיסמאות שמאליות קיצוניות. חוץ מזה נמשכו מחוסרי העבודה ביחד עם השכבות התחתונות של הפועלים השכירים על ידי המליצה המהפכנית והבטחות שאין עמהן אחריות (צוקונפט, ניו-יורק 1928 עמ' 517). אופייני הדבר, שתנועת הפועלים היחידה באמריקה שהיתה תוקפנית-קיצונית בתכסיסה, “פועלי העולם הבינלאומיים” – וכמוה גם אותה הסתדרות שקדמו לה, “אבירי העבודה” (אגב שתיהן הכילו ובעיקר לא יהודים ואל איטלקים, כמפלגה הסוציאליסטית האמריקנית לאחר זמן)– יש בה כמעט כל הסימניים הללו. העובדה המציינת הראשונה היא, שהמקום הגיאוגרפי של פעולתה אינו מונח במרכזי התעשיה הגבוהה שבארצות הברית, אלא ביחוד במערב, בסביבה שעדיין יש לה אופי של “גבול” ביחס. נושאי התנועה בסביבה זו היו לאחר זמן בעיקר חוטבי העצים, פועלי עונה ופועלים נודדים ביערות, ופועלות מן הגלילות שעל שפת האוקיינוס השקט. אולם בשנת 1872, כשעתה הסתדרות “אבירי העבודה” את פסיעותיה הגסות הראשונות, הרי היו אלה בעיקר פועלים שאומנותם יש בה משום עונה ונדודים. נזכרים פועלי בנין מכל המינים: מסגרים וציירים, בנאים ונגרי בנין וגם מכונאים ואורגים. תנועה כזאת, המורכבת מיסודות נעים ונדים של פרולטריון בלתי משועבד ובלתי מפונק, נחשבת לאידיאל. אחד מראשי המדברים של “פועלי העולם הבין-לאומיים”, שמת לפני זמן מה, אינו מעלים – חלול קודש שאין לו כפרה באמריקה – שגם הכושים הם אחד היסודות הרצויים בהסתדרות (“השביתה הכללית”, אנגלית, עמ' 13). פועלים צעירים רווקים ממלאים תפקיד מיוחד בין המון חברים. מסתכל אחד – מתנגד – כותב מבחינה זו: “אופייני הוא גם גיל הנוער של החברים, בחבורות שראיתי במערב טבוע חותם זה בבירור גמור, דומות הן לחבורות של סטודנטים בסוף של טיול… באחד הנאומים נקראו הצעירים בשם “החומר הטוב ביותר” מפני שיכלו לשאת את טורח הדרך. הללו בני חורין היו מן האחריות המשפחתית, ויכלו להשמע בכל רגע לקול החובה. הדין וחשבון של ועידת השנה (1902) מציין לשבח את הרבוי של “הדם הצעיר”. תשעים אחוזים הם בני שלשים שנה ופחות, וזהו אחוז גדול של נוער. הסתדרות זו חודרת לשכבות הפועלים לא רק ביתר עומק מן האגודות המקצועיות, אלא גם ביתר עומק מאשר הסוציאליזם בכלל. מדברת היא אל לב הנוער, אל החפשי והבלתי אחראי ביותר, זה שיכול ללכת בדרך הרפתקאות”. נכון הוא, שתנועה זו לא היתה מפלגה מדינית במובן המצומצם, כשם שאינה אגודה מקצועית סתם. על פי הרצון השוכן בה היא מדינית לגמרי, ועל כן רשאים אנו להכניס אותה להיקף חקירתנו. הוכחה למופת בדבר צדקת הנחתנו על היחס שבין הרכב סוציאלי ועמדה טכסיסית של מפלגה – יכול לשמש ניתוח המבנה של שלש המפלגות הסוציאליסטיות הגרמניות בשנים שאלחר המהפכה: מפלגת הסוציא-דמוקרטים, הגדולה ביותר, היתה על פי טפוסה הטכסיסי פשרנית, הבלתי תלויים היו במרכז הקומוניסטים – קיצוניים¹⁵.

אי-אפשר לעזוב את הפרובלימה של היחסים הללו בלי להראות על חזיונות אחדים, שאין כאן המקום לדון עליהם אבל ראויים הם לחקירה מיוחדת. הללו תלויים הם בהשפעות היוצאות מחבורות סוציאליות מסוימות על התנועה הטכסיסית של המפלגות. חבורות כאלה הן למשל: א) הנשים, ב) האצילים, ג) הכהונה. לנשים מיחסים, כידוע, מצד אחד נטיה לקיצוניות ולבלתי פשרנות ומן הצד השני זיקה יתרה למסורת ולמוסדות קיימים, וזה וזה מוסבר בטפוס האיררציונלי שלהן. השפעתן ניכרת מצד אחד בגידול האגפים הקיצוניים ומן הצד השני בהתחזקות האגף השמרני של המפלגות. את האצילים רואים כמעט שאינו בא בחשבון לגבי טכסיס קיצוני ותוקפני – מפני עמדתו ההיסטורית במדינה ובעקב כללים מסוימים וקפואים מבחינת המעמד והמסורת. אולם הדבר מורכב יותר מן ההנחות הסתמיות הללו. בניתךוח שאלה זו קשה מאד בכלל להבליט את אחד היסודות האלה כחטיבה מיוחדת. אין לשכוח, שהנשים למשל אינן נשים בלבד, אלא גם חברות לשכבת פועלים בעלת משכורת רעה וחנוך רע. כיוצא בזה מזדהים האצלים – או הזדהו קודם, לפחות–עם בעלי האחוזות הגדולות, ובמקום שפוגעים, למשל, במונופולין של בעלי האחוזות – אפשר למצוא את האצילים כנושאי טכסיס קיצוני ביותר.

 

ז. גיל המפלגה כגורם מגדיר    🔗

גורם שני, המגדיר הגדרה ישרה את העמדה הטכסיסית של המפלגה על פי הרכבה הסוציאלי, הוא גיל המפלגה, דרגת התפתחותה האוביקטיבית בתורת חבורה, כחטיבה סוציאולוגית. אנו מתכוונים בזה לגיל הביאולוגי כביכול של המפלגה, כשם שאפשר לדבר על הגיל הביאולוגי אפילו של מוסדות סוציאליים וקונסטיטוציוניים. אף במוסדות גורמת ההזדקנות הופעות-התפתחות מסוימת, התגברות מצות אנשים מלומדה, רישול, גיבוב של פורמליות וכיוצא בזה. גם בחיי חטיבות ומוסדות תקופת הנוער הוא זמן התנועה הגדולה, הרגישות הדקה, הכשרון להתפעלות ולקלות-דעת יתרה במעשים. לפיכך כל הזמן שהמפלגה המדינית צעירה, הרי היא נוטה, בלי שום שייכות לתכניתה ולאפיה העיקרוני, לטכסיס מהפכני וקיצוני ונמנעת מוויתורים ומפשרות, בעוד שבזקנותה נוטה קו טכסיסה להיות פחות תלות. במובן זה יש לפרש דברי רוזבלט באוטוביוגרפיה שלו: “כל תנועת תקונים יש לה ניתבה סהרורית”. כיוצא בזה אפשר להבין, כהגדרה לחוקי גידול אורגניים, דברי לנין על “הקיצוניות כמחלת הילדות” או – מן הצד השני – דברי אדוארד ברנשטיין על “התפתחות הסוציאל-דמוקרטיה מכת למפלגה”. כמה טעמים פסיכולוגיים וסוציאולוגיים מסייעים למסקנה זו. ודאי לא קל הוא להבליט כל אחד מהם בפני עצמו, מפני שגם כאן כמה גורמים משפיעים זה על זה: מפלגות צעירות בעלות רעיונות חדשים מושכבים ביחוד את לב הנוער; שכבות ללא סבל חברתי וכלכלי נוטות ביותר למסעות-חדושים מסוכנים בארץ הנעלמה של תנועות מתהוות, מחוסרות סמכות; חבורות צעירות רחוקות על פי רוב מהשתתף באחריות של שטלון. ואף על פי כן יש לבחין פרטים אחדים, הנוגעים ממש בגיל הביאולוגי של המפלגה. הסימן המובהק של המפלגה הציערה הוא קודם כל בזה, שחסר לה לגמרי נסיון במלחמה כלפי הכוחות הקיימים ובתיקון מוסדות קיימים, ועל כן אין לה מושג מסךפיק מן המשקל המיוחד של עמדות השלטון היחסיות ושל כוח העמידה והניגוד של מתנגדיה, לפיכך קל להביא אותה לידי טכסיס קיצוני, וסבורה היא שתוכל ליצור בזרוע צורות וגידולים חברתיים, ולא עוד אלא שכל זה תצליח לעשות מתוך בדידות גמורה. על ראשית ימי המפלגה הסוציאליסטית אומר מיכלס: “במוחות הפועלים של התקופה הסוציאליסטית הראשונה, שנעשו בעלי הכרה מעמדית, נראתה התכלית לא רק מהפכנית במובן הכלכלי והחברתי, זאת אומרת כשאיךפה למשטר כלכלי המשונה מעיקרו, אלא גם במובן האמצעים… ההנחה בדבר אפשרות השגה מהירה של התכליות הנכספות – מוסברת על ידי הנוער ההיסטורי של התנועה”. בכיף וסיעתו – הדרגה הראשונה של מעבר הסוציאליזם למפלגה, אם לדבר בלשון ברנשטיין, – עדיין חושבים על הפכת החברה הקיימת והקמת משטר קומניסטי כתוצאה מקשר וממרד, בלי שום תךשומת לב לדרגת ההתפחות החברתית של זמנם. אולם הראיה לצדקת הניתוח הזה מונחת, יותר מאשר במגמת טכסיס האלמות וההתבודדות העצמית של מפלגת הפועלים בימים ההם, בביסוס העיוני המצוי, למשל, במסקנות הראשונות של מרכס ואנגלס, ביסוס זה מסתיים בסיכוי לחורבן קטסטרופלי של החברה והמשטר הקפיטלססטי. “בבחינת בטוי היחסים החברתיים – אומר ברנשטיין בצדק – הרי התכנית המדינית של המניפסט הקומוניסטי היא תכניתו של כובש, המנסה לספח מדינה כבושה לארצו במהירות האפשרית. אין כאן שום שיתוף האינטרסים ושום התחייבויות בין המנצח והמנוצח; לפנים נמנה כל צד על מחנה מיוחד, ולא היו שום חוליות ביניהם”. אמנם מדובר במניפסט הקומוניסטי על תקופת מעבר ממושכת יותר מאשר לפי תכניתו של בביף, אבל התפיסה היא בעצם שוה. וכשהתמהמה החורבן הצפוי – האריכו את פתיל החיים של המשטר הקיים ולא קבעו לו אלא חיים קצרים. בשנת 1895 הודיע אנגלס בהקדמה לספרו של מרכס, “שדברי הימים הוכיחו בבחינות עיקריות את טעות ההנחה בנידון המהירות המדומה של התפתחות היחסים הצבוריים וצורות ההתאבקות המדינית”. הדבר נשנה בניתוח שנסתה לעשות המפלגה הקומוניסטית הצעירה ברוסה; אף היא – גם כן מתוך חוסר הבחנה לגבי כוח הקיים – נבאה תמיד לנוכח כל תנועת שביתה וכל מאורע מדיני למהפכה עולמית. רק לאט-לאט, ומתוך מלחמה כבדה פנימית כלפי זרמים שמאליים, ניצחה אף כאן הערכה מיושבת יורת של יחסי הכוחות מבחינת השלטון, הערכה הבאה לידי גלוי בדרך הטכסיסית של המפלגות הקומוניסטיות כפי שזו נקבעה לראשונה בקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי. זינובייב אומר בניתוחו של קונגרס זה: “מה אירע סוף סוף בקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי? התשובה על שאלה זו פשוטה מאד. תוכן העבודות של הקונגרס השלישי מתבטא בזה, שהאינטרנציונל מסגל את עבודתו ליחסים החדשים. האינטרנציונל צועד לקראת אותה התכלית עצמה והולך בעיקר בדרכים ישנות. אולם מביא הוא בחשבון מכשולים חדשים ומעכב פסיעותיו לפי הצורך, הולך מסביב לתהומות, נסוג היום כדי לערוך מחר את התקפתו ביתר עוז, ומצנן את ההתלהבות היתרה של החלוץ בשעה שהמאסף נחשל ביותר… אין זאת אומרת כמובן בשום אופן, שעל הקומוניסטים האיטלקים לחדול מלהיות קומוניסטים… בשום אופן לא, אבל זאת אומרת שמצב הדברים החדש מוכרח לכפות אותם לפסוע ביתר ישוב הדעת, להביא בחשבון את הצורך בתקופת-הכנה ממושכת, להבין את ההכרח של מזן מעבר הגון ולעבוד בלי לאות כדי לרכוש למשך זמן-מעבר זה את הרוב הגדול של הפועלים האיטלקיים”. מעיקרא לא דבר זינובייב כך. חוץ משגרת-ראות זה, שהוא סגולת מפלגות צעירות והוא קובע את עמדתן למעשה, אסור להתעלם מן הדבר שמפלגות אלה רובן עוברות זמן קצר או ארוך דרך דרגה של תעמולה גרידא. מצד אחד ההתלהבות המלוה את הבטוי של הדעות המובעות מחדש, בשעה שהגוש הרעיוני של המפלגה עדיין לא נתאבן ונתעצם, אלא נמצא בשטף חי כלבה לוהטת המחניקה כל פשרה מעשית. ומן הצד השני – האפשרות הגמורה ואפילו ההתחיבות לשנן את דעת המפלגה לבני האדם בכל טהרתה, בלי ההתחיבות להוציא אותה מיד לפעולות. כותבת הביוגרפיה של מקדונלד רואה במסורת של תקופת התעמולה את הקושי הפסיכולוגי שנתהוה במערכת מפלגת העבודה, לאחר שזו קבלה לידיה את הממשלה (1924). “במפלגת תעמולה – כותבת היא – נוטה כל יחיד לפעול כנביא בחוגו, לראות את עצמו ראוי להיות ראש המיניסטרים בשעת הצורך. האינדיבידואליות מוגברת על ידי מנהג הדבור בפומבי, זה המכסה מינימום של סמכות מעשית על ידי מכסימום של החלט עיוני”. שלטון יחיד עיוני זה, הבא לידי גלוי גם בטכסיס, אין בו כדי להפליאנו, מפני שזוהי תעודתה התעמולתית של מפלגה צעירה לכבוש לה בכלל אוזן קשבת בקהל. עליה לאסוף אליה את תשומת הלב, לדחוק את עצמה למרכז ההתענינות הפומבית. אין לה אמצעים אחרים. מספר הקולות שהיא מאספת אינו מספיק. אין לה על מה לסמוך, ואף כספיה אינם מתירים על פי רוב קפיצות גדולות. לא נשאר לה כמעט כלום חוץ מנוסחאות קיצוניות ומחודדות וטכסיס בלתי פשרני, שאינו נרתע בפני שום מסקנה, ובפרט שמסקנות אלה אינן חשובות אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כאן קבוע בודאי גם אחד החזיונות המשונים בטכסיס של מפלגות מדיניות בכלל. זוהי השותפות הטכסיסית שמפלגות צעירות עושות בתנאים ידועים עם המפלגות המתנגדות להן בתכניותיהן מן הקצה אל הקצה – בארצות שיש בהן יותר משתי מפלגות. שותפות זו נעשית במקצת רק כדי להוכיח בפני קהל ועדה, שהמפלגה נאמנה לדעותיה בלי שים לב לתוצאות; ברם עולה עליו הטעם השני: ת=לתחום חתום טכסיסי ביניהן ובין המפלגות הזקנות שכנותיהן, הקרובות להן קרבת תכנית. כך ראינו, שבימי הנוער של מפלגות הפועלים החדשות בכרו הללו לפעמים להשען בטכסיסן על מפלגות הימין ובאי כוחן בממשלה מאשר ללכת בד בבד עם המפלגות הדמוקרטיות והרדיקליות של האזרחים. לסל התחבר אפילו עם ביסמרק כלפי מפלגת ההתקדמות השנואה עליו. ברייכסטג של הברית הגרמנית הצפונית נהל שויצר פוליטיקה של רפורמות חברתיות ודמוקרטיות, בעוד שהסוציאליסט הרדיקלי ליבקנכט, שנכנס יחד עמו לרייכסטג, צדד מתוך רדיקליזם גרידא בזכות פוליטיקה של מחאה מהפכנית, וזו הביאה אותו מבחינה טכסיסית עד לשכנות מדינית של חבורות, שנלחמו כנגד הברית הגרמנית הצפונית מתוך נימוקי התבדלות שמרניים. אף בדברי ימי המפלגות באנגליה מצאנו התחלות פוליטיקה של שותפות בין מפלגת הפועלים והטוריים כנגד הליברלים. בבחירות שנת 1885 קבלו כידוע מנהיגי הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית הקיצונית בהכרה גמורה את כספם מקרנות של מפלגות שמרניות לתשלום ההוצאות של המועמד המפלגתי שלהם בשני גלילות בחירה בלונדון, כדי לגרום להתנפצות הקולות ולתבוסת הליברלים. גם בדברי ימי המפלגות באיטליה יש מקרה כיוצא בו, בשעה שקונסטנטינו לזרי, מועמד מפלגת העבודה האיטלקית, שעוד ידובר עליה למטה, הסכים לתמוך במיניסטריון פיאודלי שמרני, כדי להכות את המתנגד הליברלי. בבחינה זו חזר הדבר בכמה מקומות בשעת התהוות המפלגה הקומוניסטית לאחר המלחמה. בניתוח הנזכר למעלה של בחריות הרייכסטג בשנת 1928 נאמר למשל (עמ' 518): “אנחנו רואים, שהתפוצצות כוחות הפועלים גורמת לכך, שהמפלגה הקומוניסטית בעלת 3.232.000 קולות וחמשים וארבעה צירים אינה באה כמעט בחשבון. ביצירת הממשלה החדשה לא רק שמתעלמים מן 54 הצירים הקומוניסטיים, אלא מעמידים אותם בשורה אחת עם הפשיסטים הנציונליסטים ואנטישמיים, שאף הם עומדים תמיד במחשבה תחילה ובלי שום תנאים בניגוד לכל ממשלה שהסוציאל-דמוקרטיה משתתפת בה”.

לאחר שהמפלגות מזדקנות וציריהם הולכים ומתרבים וכו' – יכולות הן להרשות לעצמן רק במקרים יוצאים מן הכלל, מתוך נמוקים מעשיים וסמכותיים, טכסיס כזה לשם הפגנה בלבד. נוסף לכך רוב המפלגות הצעירות הן גם על פי מספר חבריהן הסתדרויות קטנות, ואף גורם מספרי זה משפיע על הקו הטכסיסי באותו כוון. הסתדרות קטנה כפופה יורת למשמעת. החברים בינם לבין עצמם והחברים וההנהגה עדיין קשורים זה בזה פחות או יותר על ידי הכרה אישית. היחסים שביניהם עדיין מבוססים יותר על שיתוף הרעיון – המגיע בכל כיתות מדיניות כאלה עד לידי קנאות – מאשר על כללים מוכניים של הסתדרות ומסורת של דרגות. עדיין אין ביורוקרטיה כלל (או שהיא קטנה ביותר), שיש לה ענינים המשונים מעניני החברים, ועדיין אין לה קרנות חזקות, שבטחונן נעשה תכלית לעצלמה. מפלגה זו דומה לגדוד קטן של מורדים, שאינו יכול להשתוות בנשקו ובהתאמנותו לגדוד צבא ערוך מלחמה, אבל עולה הוא עליו בכוח המחץ הטכסיסי על ידי אחדות רצונו ונכונותו לקרב, משמעתו הפנימית והתלכדותו. נזכור נא, למשל, את הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית בימי חוק הסוציאליסטים, או את התחלת התנועה הפשיסטית באיטליה. התנועה הפשיסטית התחילה כדיוע בתאה הראשון, שנוסד על ידי מוסוליני ודי-אמבריס ותכליתה היתה לכפות את איטליה להשתתף במלחמה. חבורה זו הקיפה לאחר יסודה, בחודש דצמבר 1914, לערך 300 איש. כשגדלה התנועה והפשיסטים המהפכנים התפשטו בארץ, לא עלה מספרם, זמן קצר לפני הכרזת המלחמה על ידי איטליה, על אלפים מועטים של חברים. האגודה הבודדת לא הקיפה יותר מחמשים – שלוש מאוד חברים. מתחלה נתלקטו אליה רק חבורה קטנה של סוציאליסטים, חברי אגודות מקצועיות וריפובליקנים… כל אגודה מקומית היתה חיה לגבי יתר אגודות היתה חיה לגבי יתר האגודות חיים עצמיים עד כמה שאפשר, אבל היתה מאורגנת ארגון מלוכד בתוך עצמה"¹⁶. כשהתחיל לאחר המלחמה ארגונה חהדש – קבלה את מטבעה האחדותי ואת אופיה הצבאי המלוכד על ידי רבוי הנוער, ששב ממערכות המלחמות. בצורה ארגונית צבאית מלוכדת זו הצליחה להגיע לאט לאט למדרגת הסתדרות המונית, שעלתה לכבוש את רומא. כל החזיונות הללו אינם מצומצמים במפלגות הסוציאליסטיות בלבד או האירופיות בלבד, כפי שאפשר להכוח על ידי סקירה על תקופת הנוער ההיסטורית של המפלגות הגדולות באמריקה. כיום קשה להכיר במפלגה הריפובליקאית – מפלגת השפע, הנוחיות והסדר האזרחי, שהעיקר לה בטחון הקנין הפרטי – כי ימי נעוריה שטופים היו תעמולה קיצונית לטובת צורה אחת של הקנין הפרטי ושהתעמולה הטכסיס של הימים ההם נראו בעיני הבוחן כקיצוניות אם לא כמהפכניות. שני מנהיגיה הגדולים בימים ההם, ויליאם ה. סיוארד ואברהם לינקולן, הלכו שניהם בדרכי טכסיס שהגיעו עד לגבול המותר על ידי החוק והיו דומות מאד להסתה. סיוארד היא אומר: “יש חוק עליון מעל לקונסטיטוציה”. לינקולן ערך מלחמה כלפי בית הדין העליון של ארצות הברית, שהאשים אותו כי השתתף בכוונה תחלה בקשר גדול לטובת העבדות, כדי להנהיג אותה בכל המדינות. הקו הכטסיסי המתקיף והקיצוני, הניכר בתקופת התעמולה של המפלגה הצעירה, בא לידי בטוי מלא בתקופות “התקומה” שלאחר מלחמת האזרחים בנגב וחזר אחר כך להיפוכו. הרבה מן המציין את השלטון הנוכלים ורועי הרוח במדינות הדרומיות הנזכרות – אי אפשר היה להבין, אם לא להביא בחשבון – מצד התוצאות הממשיות של מלחמות האזרחים – גם את הנוער של המפלגה המנצחת, את חוסר נסיונה של זו ואת זיקתה לקיצוניות של תקופת התעמולה. אף המפלגה הדימוקרטית – שהיתה מכונה אז ריפובליקנית – מראה בתקופת הנוער המתאימה של התפתחותה טפוס דומה של עמדה טכסיסית, המפלגה הדימוקרטית הצעירה ליותה את כל הדרגות של המהפכה הצרפתית בחבה מבחינה עיונית ומדינית. היא יצאה במחאה תקיפה נגד החוקים הראשונים של גירוש המתקוממים בימי נשיאות וושינגטון. בתורתה המדינית, המבוססת כידוע על פירוש מדויק של משטר הברית, הולכת היא עד לקצה גבול נימוקיה. מובן מימלא, שהתנגדה קודם כל לתכניותיו של אלכסנדר המילטון ונלחמה כמו כן כנגד הצעותיו בדבר בנק לאומי ותעריף למכסי מגן. אין הדבר צריך להאמר, שהתנאים הממשיים של ימי התהוות הדמוקרטיה באמריקה משונים מן הקצה אל הקצה מן התקופה שקדמה למלחמה – והשטפוס הטכסיסי שלמפלגה זו לא נשתמר זמן רב בטהרתו, מפני שהמפלגה הצעירה הגיעה מהר ובתנאי שלום לממשלה בארצות הברית. אגב, אין זה האושר היחידי שמפלגה צעירה יכולה לזכות בו. אינטרסים עצומים מסוג חברתי וכלכלי מתחילים עד מהרה להשתמש בהם לתכליותיהם המיוחדות, ומיד היא שוכחת את מחלות הילדות של עקשנותה הטכסיסית. קרנות ומכשירים ארגוניים נגבבים, ואין להעמיד אותם על קרן הצבי מתוך קלות ראש. שנים מועטות לאחר יסוד האינטרנציונל הקומוניסטי כבר מלאו סברות כאלה תפקיד חשוב ומפורש. למשל, בשעה שזינובייב מדבר רתת כלפי האגף הקיצוני: “לפנינו מצב מורכב וקשה מאד בתנועת העבודה שבכל העולם.. ותחת זאת השפיע השמאל קצר הרוח, שכל ההון הארגוני המפלגתי שנצטבר נתבזבז, בלי שנקנה על ידי כך לב ההמונים”. נסיונות הולכים ומצטברים ביתר קלות מאשר קרנות. ומתוך הנסיונות נוצרת הערכה נכונה יותר – בקרב המפלגה מתחילים להגיד: הערכה בוגרת יותר – בדבריחס הכוחות במדינה ובחברה. כ שמתקרבים לרגע שבו המפלגה והשלטון המדיני מתמזגים לאחת, כן מתבלטת יותר האידיאולוגיה של אחריות. העוקצין היותר חדים של תעמולת הנוער הולכים ונעשים קהים, נקטעים או נכפפים. הקו הטכסיסי של המפלגה ההולכת ומזדקנת נעשה פחות ישר, הקו העקום נעשה שטוח יותר ומסולסל¹⁷. הרגע המכריע בהזדקנותה של מפלגה הוא כנראה הצד המספרי עם ההשפעות הארגוניות שבעקבו. השתלשלות זו ניתנה להשתוות ממש אל הסתיידות העורקים בגוף החי. מגדוד מרודים בלתי מנוצח במלחמה פרטיזנית, מלוכד לגוש אחד מתוך התלהבות גדולה – קם מכשיר ארגוני של המפלגה המדינית החדשה, שיש להשוותו למכשיר הצבאי המורכב החדש, בעל כוח עצום ומרוכז, נעלמים יחסי השיתוף בין המנהיגות והחברים ובין החברים לעצמם, ובמקומם באים חוקי ארגון מוכניים, תרומות חברים וכיוצא בזה. המנהיגות מתחילה להתבדל. נוצרת ביורוקרטיה כבדת תנועה ושלטון מסועף. הולכות ונעלמות הזריזות בארגון המפלגה וקלות הגיוס של המונה. תחת הרצון המשותף למעשה –באה דרך המוסדות, שבו כל הכרעה מתמהמהת וכל תנועת רצון נשחקת מתחת לגלגלים הכבדים של המוכנה. מיכלס (“מפלגות” עמ' 394) מיחס לגורם זה את ההכרעה הטכסיסית רבת התוצאות של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית מיום 5 אוגוסט 1914 להסכים לתקציב המלחמה. אומר הוא בפירוש, שביום ההוא הסך הכולל של קרנות שנצטברו בידי האגודות המקצועיות ושהיו הולכים לאבוד אגב הכרעה אחרת של המפלגה בתחלת המלחמה – הגיע עד לגובה של 22 מיליונים דולר. אף על פי שלדעתי לא נכון הוא לחשוב, שדבר זה קבע באופן מכריע את עמדתה של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמינת לגבי המלחמה, הרי לא נכון הוא כמו כן להפחית את השפעתו האוביקטיבית, שלא בטובת הסוציאל-דימוקרטיה הגרמינת בשנת 1914 – מוכרחה, להיות גם מחוץ לכל הכרעה פרינציפיאלית, מסורבלת וכבדת תנועה בבחינה טכסיסית. אין זה אומר כלום על כוח המחץ והערך הלוחם שלה – גם קורפוס צבאי, המורכב מסוגי החיל החשובים כיום למלחמה ביבשה: כוחות מוכניים, תותחים כבדים ותותחי הגנה בפני אוירונים – הוא על פי טבעו הטכני והארגוני כבד תנועה ומסורבל במובן הטכסיסי.

 

ח. עמדת המפלגה במכון המדינה    🔗

עוד גורם מגדיר לעמדה הטכסיסית של מפלגה חדשה היא עמדתה בכל שעה בתוך המכון של שלטון המדינה. הקו הטכסיסי שלה שונה הוא לפי זה אם אחראית היא לממשלת המדינה ושותפת לאחריות השלטון או עומדת בניגוד לממשלה האחראית. הטכסיס של מפלגה אחראית יהיה נוטה לזהירות, לישוב הדעת ולפשרה, ואילו טכסיס מפלגה אופוזיציונית יהיה מתקיף, קיצוני ותופס מרובה. יש שרואים – וכך דעתם של כמה סופרים – הופעה זו כמקרה מיוחד של ההתפתחות הביולוגית הנורמלית, כמקרה מיוחד של ההתבגרות, אולם דעה זו נכונה רק בדרך כלל. אין היא הולמת את העובדות המיוחדות של ההתפתחות ההיסטורית. עובדות אלה אינן מראות יחס קבוע בין הזדקנותה ההיסטורית של מפלגה ובין עמדתה במכונת השלטון של המדינה. שני הגורמים המצויים, מפני הרבגונות של התנאים האוביקטיביים בארצות שונות, בצירופים שונים ובלי שום זיקה הדדית. מתוך סקירה אחת על מספרים יוצאת, למשל, תמונה זו: משנת יסוד המפלגה עד לזמן קבלת הממשלה על ידי המפלגה, או כניסת המפלגה לתוך הממשלה, עברו

על כך יש להוסיף, שעם הכניסה הראשונה לממשלה או עם הכניסה לקואליציה ראשונה – לא נפתרה עדיין בשום פנים השאלה בדבר אורך הימים או החדגונות. דוגמת המפלגה הדימוקרטית באמריקה בין שנות 1800–1860, שהיתה בגיל צעיר לערך, ובמשך 60 שנה, מפלגה ממשלתית בלי הפסק – הוא חזיון בודד ויוצא מן הכלל. בדרך כלל יש אף כאן כמה סוגים של התפתחות. במשך ששים השנים האחרונות, לאמר משנת 1868 עד 1928, השתתפו בממשלה או היו אחראים לה

הרי ששאלת השלטון מבחינה זו היא שאלה מיוחדת, שאינה תלויה בגיל הביולוגי של המפלגה.

למעלה כבר אמרנו, שהיחס העיקרוני של המפלגה לגבי המדינה כפי שהוא מובע בתכנית המפלגה, אינו מכריע – כפי שרגילים לחשוב על פי טעות – לגבי תנועתה הטכסיסית הממשית של המפלגה. מפלגות שסומנו על פי עקרונן היסודי כמחייבות המדינה או כשוללותיה – לא נרתעו, על אף כל ההכרזות והפילוסופיה המקיפה בדבר הסמכות המוחלטת של המדינה, מלחקות את טכסיסן של מפלגות מחוסרות מולדת ושונאות המדינה – כשדרשו את זאת התנאים הכלליים. למשל, השמרנים המונרכיסטים הקיצונים בגרמניה, בצרפת וברוסיה. ומן הצד השני ראינו, שמפלגות שתכניתן העיונית מחייבת אותן לעמדה עיקרונית מתנגדת למדינה – הגיעו במשך התפתחותן, לפי הכרח התנאים הכלליים, לא רק להשתתפות בהנהלת המדינה, אלא לבשו כמעט אופי של מפלגות ממשלתיות. דוגמא מן המובחר היא, כמובן, התפתחות הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית – משעה שהכריז ביסמרק על חוק הסוציאליסטים עד ליוםך שבו חתם קנצלר סוציאלדמוקרטי באולם האספקרלריות בורסייל בשם הרפובליקה הגרמנית העממית על חוזה השלום. באמצע מונחות כמה וכמה דרגות של התקרבות מודרנית וצורות מצורות שונות של וויתורי הסוציאלדמוקרטיה, “שוללת המדינה”, לתנאים הממשיים של פעולתה במסגרת המדינה, למן הוכוחים על הצבעה ברייכסטג לשם תקציבים סוציאליים יפים – עד התייצבות סוציאלדמוקרטים נשיאי הרייכסטג ומזכירי הממלכה בחצר המלכותועד לויכוח אם מותר לסוציאלדמוקרטיה להשתתף ב“קואליציה הגדולה”. הוא הדבר, שלגבי מפלגה מדינית אין המדינה כשהיא לעצמה קיימת כלל, אף על פי שבעיון קיים מושג כזה, אלא קיימת מדינה מציאותית, הגורמת פחות או יותר למילוי שאיפותיה של המפלגה או האינטרס הסוציאלי הבא בה לידי ביטוי – ולפי אותה מידה יתירה או פחותה של השתתפות ותמיכה המותרת או גם דרושה לגבי מדינה זו. שינוי הצורה הסוציאלית – בניגוד לפוליטית, – הוא הגורם לפי טבעו שגם המפלגות הסוציאל-ריבולוציוניות נפגעות כולן בהבלעה זו. התנועה היחידה שעשתה את המדינה כשהיא לעצמה לנושא האינטרס השלילי שלה, התנועה האנרכיסטית, לא נעשתה מעולם מפלגה מדינית. לעומת זאת חשוב כאן גורם אחר. יש להטעים, שההשפעות היוצאות מאחריותה של מפלגה לשלטון המדינה, או מהשתתפותה באחריות זו, על עמדתה הטכסיסית – אינן חלות דוקא בעת ובעונה אחת עם ימי שלטונה, לאמר שהן מתחילות מיום כניסתה לממשלה ופוסקות ביום התפטרותה. אלא יש בבחינה זו משום תנועה מסודרת בקצב משלוש. זמן רב לפני קבלת הממשלה או יצירת הקואליציה – צל הזמן הזה נופל על טכסיס המפלגה. זו הכרח לה מצד אחד לשקול את האפשרויות הממשיות שתזדמנה לה כדי להוציא את תקנותיה לפועל בצורת חוק. מן הצד השני עליה לשקול את ההכרח לעבוד בשותפות עם חטיבות מדיניות אחרות, כדי לבוא בדרך הפשרה לתכנית עבודה משותפת. למשל: ועידת מפלגת העבודה באנגליה בבירמינגהם לפני הבחירות אל הפרלמנט בשנת 1929 היתה כולה טרודה בפתרון שאלה זו. אלה הם הימים שבהם הולכת ומתגברת קמעה קמעה הקוניונקטורה המדינית, הגורמת סוף סוף לכניסת המפלגה לתוך הממשלה. במשך הזמן הזה הולכת תכנית המלחמה ונהפכת לאט לאט לתכנית של מעשים, על כל התוצאות הטכסיסיות הכרוכות בהשתלשלות זו. כמו כן באה לאחר תקופה הממשלה הממשית – היא הקצב השני – תקופה שלישית, המתחילה עם ההתפטרות, ובתקופה זו עדיין המפלגה עומדת כולה בבחינה טכסיסית בצל התקופה שעברה. מצד אחד מתיחס חלק גדול של החוקים המונהגים על ידי הממשלה החדשה לעבודות ההכנה של מפלגת הממשלה הישנה, ונמצא שמפלגה זו משועבדת מבחינה טכסיסית. ומן הצד השני עדיין פועלים התנאים שסימנו את ימי שלטונה או גרמו לחילוף הממשלה מבחינה פסיכולוגית – גם בדעת הקלה וגם בהמון חברי המפלגה. רק לאט לאט ובמשך זמן מסוים הולכת התכנית הממשלתית ונהפכת שוב לתכנית מלחמתית, הלך הטכסיס המדינאי ונהפך לטכסיס מפלגתי. מכיון שכמעט כל מפלגה מדינית עוברת לעתים פחות או יותר קרובות דרך שלש דרגות אלו, אין לזלזל בערכן בניתוח הטכסיס. במשך שלשים השנים האחרונות, 1928–1898, עברו דרך שלש תקופות אלו – זמן הכנה, זמן ממשלה וזמן שלאחר ממשלה –

רשימה זו כוללת רק אותם המקרים, שבהם באה תנועת הקצב המשולש לידי גילוי בכל שלושת פרקיה. למעשה יש בחיים המדיניים של זמננו כמה מקרים, אולי יותר מן המנויים למעלה, שבהם מתחילה התפתחות של קוניונקטורה ולאחר זמן, לפעמים ברגע האחרון ומאלף פעמים, נוטה היא לצדדים ומסתיימת באופן אחר לגמרי מכפי ששערו. במקרים כאלה אפשר על פי רוב להבחין את המפנה הראשון בהתפתחות הדברים פי העמדה הטכסיסית של המפלגה, וכן גם את הנסיגה הפתאומית והחריפה לערך מיד לאחר שהוכרע השינוי בקוניונקטורה.

דוגמאות לכללים אלה מרובים כל כך בתולדות כל מפלגה גדולה בזמן החדש. עד שקשה להצטמצם במקרים בודדים ממשיים. אבל אם נקח בכל זאת לדוגמא את המצב באמריקה – תצא לנו התמונה הבאה. עלית המפלגה הדימוקראטית הצעירה של דזיפרסון התקמדה כידוע מתוך “בנין מדויק של משטר הברית”. המלחמה כלפי המילטון התנהלה לרגלי כל נסיון להרחיב את חוב הפעולה של ממשלת הברית מעבר לגבולות הקבועים בפירוש בחוקת המשטר. אולם מה אירע לאחר שהמפלגה הצעירה קיבלה את השלטון? בהכרעות החשובות ביותר בא סיבוב טכסיסי בן מאה ושמונים מעלות. בשלטון הדימוקראטיה הראשון של דזיפרסון עצמו הוכרעה – בניגוד גמור לכל שיטת “הבנין המדויק” – השאלה החשובה של רכישת לואיזיאנה לגמרי ברוח הפידיראליסטים הקיצוניים הישנים. המילטון עצמו לא היה עושה את זאת באופן יותר טוב. בימי השלטון הדימוקראטי השני נספח בדרך החוק הבנק השני של ארצות הברית. מעשה זה מפתיע את ההיסטוריון עד כדי כך שהוא אורמ (פרנק, עמ' 56): “אם נזכור את הניגוד העז של הדימוקראטים ליצירת בנק ארצות הברית בימי ואשינגטון – מתמיה יהיה ביותר בעינינו סיפוח הבנק השני על ידי הקונגרס שרובו דימוקראטי ודבר הסכמתו של מדיסון, קונסטרוקציוניסט קיצוני. בימי אותו הנשיא עצמו ועוד יותר בימי יורשו, הנשיא הדימוקרטי השלישי מונרו, נתקבלו בדרך החוק, שוב בניגוד גמור לטכסיסים הישנים כלפי המילטון, התעריפים הראשונים של מכסי מגן. מכיון שאין מפלגה מתנגדת שתוכל לבוא תחת השלטת, העומדת במקומה עשרות שנים, מגיעים הדברים לידי כך, שבקרב המפלגה עצמה מתהוית מגמה מתנגדת כלפי סטיה טכסיסית זו, והיא הולכת וכובשת לה מקום. ריאקציה פנימית זו באה לידי גילוי עם עליתו של דז’קסון. ובנוגע למפלגה הריפובליקנית – די להראות על השינוי המתמיה בשאלת הכושים, שהתחיל מתרחש לאחר גמר מלחמת האזרחים בקרב מפלגת הממשלה, ונסתיים בהתכחשות גמורה למעשה להוספה י”ד וט"ו של הקונסטיטוציה. אחת הדוגמאות המרובות בזמן החדש היא עמדת הלאומים הגרמנים לשאלת מלוי התנאים של חוזה וורסיל. כל שקרבה השתתפות המפלגה בממשלה, כן התרחקה מטכסיסה הראשון בשאלת הפוליטיקה החיצונית (שהיה מכוון בעצם כלפי כחות פנימיים, המפלגות הריפובליקניות-סוציאליסטיות המנצחות), עד שלבסוף השתתפה כמפלגת ממשלה ביצירת חוזה לוקרנו. הוויכוח בתוך מפלגת העבודה האנגלית, לפני כניסת מקדונלד לשלטון בשנת 1929, בשאלת הגבולות המעשיים של הנהגת התכנית הסוציאליסטית על ידי הפרלמנט, וביחוד דברי סנאודן, שכבר ראה לעיניו את התקציב הברור שיציטרך להציע כשר הכספים הסוציאליסטי העתיד לבוא – שייך אף הוא לסוג זה, לדרגה הראשונה של הקצב המשולש.

השתלשלות זו בעמדה הטכסיסית של המפלגה מלווה תמיד בחזיון פסיכולוגי אחד, והוא – גידולו של רעיון האחריות. טבע הדבר מחייב שהמשתמשים העיקריים לרעיון זה הם על פי רוב ובראש ובראשנה מנהיגי המפלגה, אלה הבאים במגע ממשי עם שאלות התכנית הממשלתית, אבל רעיון זה משפיע – ולפעמים במהירות יתירה – על כל המפלגה וטפוסה הפסיכולוגי הציבורי. השרשים העיקריים של רעיון האחריות שנים הם. ראשית, המפלגה המתנשאת למשול רואה את עצמה מחויבת לטפל לא רק בעניניה ומטרותיה המיוחדים, אלה גם בתביעות ובאינטרסים המצודקים של עמדות, חבורות ומפלגות אחרים ובעניניה של כלל האומה. כשנעשתה למשל הסוציאלדימוקרטיה הגרמינת אחרי המהפכה למפלגה הראשית בממשלה, לא יכלה להתחיל מיד בתכנית הארפורטית, אלא הוכרחה לערוך קודם כל את חוזה השלום, לדכאת את נסיונות המרד הקומוניסטי, לדאוג לפחות לפי שעה להמוני החיילים של הצבא המתרפק, להלחם באינפלציה המתחילה, להגן על החבורות הנגועות מן האינפלציה מפני הדלדול הגמור, ועוד אלף ענינים כיוצא בהם. שנית, הממשלה המגיעה לשלטון עומדת לפני ההכרח להביע את חלקי תכניתה המפלגתית, הבאים בכלל בחשבון להגשמה תכופה על ידי הממשלה, לא סתם בדברים כלליים אלא בצורת הצעות חוק. והכרח הוא שבהצעות אלה יוגדרו בדיוק תכלית החוק והקיפו, יקבע בבירור הסדר המיכני של ההוצאה לפועל, יסומנו גם ההוצאות וגם המקורות להוצאות אלה. ועוד כיוצא בזה. בצדק דורש קורא אחד בעתון new leader ממפלגת העבודה באנגליה שלא להסתפק בדברים סתמיים על סוציאליזם בימינו, אלא לנסות להביע את כל התכנית בצורת הצעות חוק¹⁸. סעיף אחד, כגון הלכות אישות, דורש מנגנון מלא של שלטון, חישוב הסכומים המדויקים של הקצבה, תשובה מדויקת על השאלה: מהיכן? וכיוצא בזה. משני השרשים העיקריים הללו נובע רעיון האחריות, זה שעל פיו משתדלת המפלגה לשלוט על המצב בבחינה פסיכולוגית. בכל מפלגה ממשלתית חדשה ניכרת התפתחות זו. הנה הערהמציינת מתוך הביאוגרפיה של מקדולנד על השתלשלות דברים כזו בימי השליטון הראשון של מלגת העבודה באנגליה: “מפלגה לאומית – אומרת המחברת, מרת איקונוקלסט–עשויה ללכת בדרכי הויה ועשיה שונות מן הדרכים שהכת מסוגלת להן. חייבת היא לחשוב ולפעול בדרך לאומית. מלגה סוציאליסטית לאומית נכנסת לדרגה, שבה הסוציאליזם שוב אינו סיסמא של מלחמה, אלא עיקר של ארגון שיש להנהיגו בהדרגה ובהתקדמות”. כל מפלגה המגיעה לשלטון נונה בזמן זה ללעג מצד המלגות הנחדקות לעלות, המתבוננות לשינוי טכסיסי זה של כת למפלגה לאומית, להתהפכות אנשי המפלגה לאנשי המדינה. דוגמה חדשה של ביטוי דרמתי לביקורת הסטירית של המפלגות המתנשאות לשלוט נתונה בדרמה של הקומוניסט ארנסט טולר בגרמניה: “האח, לא מנתו”! – באותו מחזה, שבו נואם המיניסטר הסוציאלדימוקרטי לפני חברו במהפכה לשעבר נאום מופתי כמעט על האחריות¹⁹.

דוקא התפתחות זו גוררת אחריה, ששאלת הטכסיס המפלגתי הפנימי של מנהיגות המפלגה לגבי המון החברים נעשה חשוב ביותר ומפגיע ביותר. אותו הרגע מהשנה את עמדת המפלגה במכון של הנהלת המדינה – בכיוון זה או אחר – מכריע על פי רוב ביחסים המפלגתיים הפנימיים. המון חברי המפלגה אינו מסוגל על פי רוב לעקוב אחרי הגיון המאורעות באותה מהירות שהמנהיגות עושה את זאת, אין לו סקירה על המצב בכל פרטיו, חסרים לו דקדוקי ידיעה והערכה, ואף אינו רוצה לשים לב לכל הסיבוכים והמסקנות של כל פסיעה. כך מתהווה אי-אמון הגורר אחריו חיכוכים שמגיעים לעתים קרובות עד לידי סכסוכים גלויים. כל שיקטן נסיון המפלגה בעסקי ממשלה ומשא ומתן של קואליציה – כן תגדל סכנת סכסוף חריף כזה הגורר אחריו לעתים את כשלון המפלגה בממשלה.

כך עבר משבר כזה של התפתחות בזמן החדש על תנועת הפועלים בכל המדינות שהגיעה בהן לשלטון – באנגליה, בגרמניה, באוסטריה, ברוסיה, בבלגהי, בצ’יכוסלובקיה ובארצות הסקנדינביות. עד כמהכלל זה יכול להחשב לכלל גדול בסוציאולוגיה של מפלגה, תשמש דוגמא הציטטה הבאה, המתארת את ההשתלשלות באחת המדינות האוסטרליות שבהן הגיעו הפועלים ראשונים לממשלה זמן רב לפני מלחמת העולם. סופר אמריקני (victor clark) כותב: “הקושי למזוג את השלטון עם המפלגתיות בא לידי גלוי מיד לאחר שנוצר קבינט של פועלים באוסרטליה המערבית. ראש המיניסטרים הכירז בנאומו, שבכמה פרטים אין הקבינט משועבד לתכנית המפלגה. מיד נתקלה הכרזה זו בהחלטות מצד אספות המפלגות ומצד הודעות פועלים חברי הפרלמנט, באופן שהמינסטרים לא יכלו לקבל סיוע מצד ההסתדרות”. טיב הטכסיס, שבו מגיבים מנהיגי המפלגה על משבר פנימי כזה, תלוי בעיקרו בתנאים המדיניים הכלליים, שבהם פועלת המפלגה. במקום שהמצב הכללי יש בו מן הצדדים החיוביים והשליליים של הדימוקרטיה הפורמלית החדשה, זאת אומרת במקום שמנהיגות המפלגה תלויה לפחות תמיד בבחירות, בהלך הרוח ורצון הפעולה של המון החברים – יהיה הטכסיס בפנים המפלגה זהיר ביותר. שם מנסה טכסיס זה לכפוף את העוקצין החדים ביותר,ליישב ניגודים עד כמה שאפשר, להתעלם מעבירות קטנות על המשמעת ולהשתדל להראות פךנים סבלניים וליברליים, באנגליה, למשל, התאונן מקדונלד כמה פעמים על “יריות בלתי נעימות מן הספסלים האחוריים”. אף על פי כן לא יכול בשום פעם להתנהג אלא בטכסיס רך של פשרה. אף בשעה שהקיצוניות השמאלית העמידה בסכנה את סיכויי מפלגת העבודה והכרעות חשובות בפרלמנט, כגון בהצעות על חוקי המכרות וביטוח מחוסרי העבודה, לא היתה לו ברירה אחרת מאשר משא ומתן כלפי פנים. שהרי קיימת הסכנה שקבוצות גדולותאו קטנות יתבדלו או יהיו פסיביות, או שלעתיד יקומו מועמדים שמאליים כנגד מועמדי מפלגת העבודה, וזהו איבוד עצמו לדעת בבחינה מדינית. במקום שהמצב המדיני הכללי סר מן התנאים הנורמליים של דימוקרטיה, יכול הטכסיס של חבורת המנהיגים להיות אחר. כך הוא, למשל, בארצות שבהן הוקם משטר של דיקטטורה מדינית. שאם אין צורך במשא ומתן. מכונת המפלגה ומכונת המדינה דבר אחד היא, על תנועת הבחירה יש פיקוח חמור, בשיכות אל מפלגת הדיקטטורה כרוכה העמדה המדינית ועל פי רוב גם החמרית של כל אחד ואחד, ואבדן החברות ה“נורמליות” של המפלגה צפוי לחבר המורד. מכאן הגזירות הקשות של המפלגה היעקובינית השלטת במהפכה הצרפתית כלפי החבורות הקיצוניות, הדנטוניסטים, האברטיסטים וכו'. מכאן טכסיס ה“ביעור” של המפלגה הקומוניסטית השלטת ברוסיה, המחזיקה את פיקוח המפלגה על ידי מנהיגיה באמצעות גזירות של אינקביזיציה קשה. אף במפלגה הפשיסטית באיטליה ניכר כיוון זה. כדי להכריח למשמעת ברזל, מקימות מפלגות מדיניות מטפוס זה משפט מפלגתי חמור, שממוניו אחראים לפיקוח חריף.

בבחינה זו נשאלה גם השאלה, אם כניסת המפלגה המדינית לתוך החיים הפרלמנטריים גורמת כבר לאותן המגמות עצמן בעמדה הטכסיסית של המפלגה ככניסתה לממשלה. מה שגינו האנרכיסטים והסינדיקליסטים המהפכנים בנוגע למתחרים בודדים בשם “הדיוטות פרלמנטרית” – נתרחב לעתים על המפלגות בכללותה. הסתבכות המפלגה בסבך הפרלמנט והפורמליות שלו, העבודה המשותפת במפלגות וחבורות סוציאליות אחרות, המסייעת בעל כרחה לנטיות פשרה, הטכניקה של הצבעות ונטיתה להסכמים של “שמור לי ואשמור לך”, שיטת הועדות הגוררת עמה מגע אישי קרוב ומחזקת את הנטיה הלתפשרות – כל זה, אומרים, משפיע בעצם על העמדה הטכסיסית של המפלגה ממש כהשתתפות בממשלה עצמה, בבחינה זו רואים את הפרלמנט כחלק ממכונת הממשלה עצמה. אחת החבורות המענינות בקרב התנועה הסוציאליסטית, שצדדה בזכות השקפות אלה, היא החבורה הרוסית של “אוטזיביסטים”, חבורה שנפרדה מן הבולשביקים בשנת 1908 בזמן הגובה של הקונטר-ריבולוציה הרוסית. חבורה זו גינתה את הבולשביקים כפשרנים ודרשה את יציאת הפרקציה הסוציאל-דמוקרטית מתוך הדומה הממלכתית. לפני כך הטיפה כבר חבורה זו להחרמת הבחירות אל הדומה השלישית, מפני שסבורה היתה שההשתתפות בבחירות בפרלמנט כזה יש בה משום בגידה במעמד הפועלים. לעומת זאת נקבע הטכסיס הבולשיביסטי של אותה תקופת ריאקציה מתוך הערכה טכסיסית של תנאי המלחמה ויחסי הכוחות, והיה מכוון להשתתפות פעילה בעבודה קטנה היום-יומית בתנועת הפועלים, לרבות את הפרקציה הפרלמנטרית ועתונות הפועלים הכפופה לצנזורה. וכך מנומקת גם העמדה האנטי-פרלמנטרית של המפלגות הקומוניסטיות באירופה המערבית בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית. בגרמניה חליטה כבר הועידה המייסדת של המפגה הקומוניסטית בדצמבר 1918, אגב בניגוד לדעתה של רוזה לוקסמבורג, שלא להשתתף בבחירות אל הכנסיה הלאומית. בשנת 1919, בועידה החשאית בהיידלברג, נתגלה פירוד בתוך מפלגת הפועלים הקומוניסטית מתוך משא ומתן על טכסיס זה. ורק הועידה הרביעית בשנת 1920 החליטה להשתתף בבחירות הקיץ הבאות. בנימוקים אלה משתמשים גם המונרכיסטים והאנטישמיים הקיצוניים בגרמניה, המגנים את הפעולה הפרלמנטרית מפני סכנת ההתפשרות עם הריפובליקנים, ורצים לשוב לאמצעים שמחוץ לפרלמנט. כיוצא בזה היתה עמדה של הפשיטסים בתחלתם. הנימוקים שכנגד בקרב החבורות המדיניות הללו מטעימים קודם כל את הערך העצום של הבמה הפרלמנטרית לתעמולה בשביל הרעיונות והדרישות של המפלגה. רואים את הפרלמנט כבסיס סטרטגי חשוב למלחמת המפלגה. לדעתנו אי אפשר להוציא מסקנה כוללת אם דעה זו או זו נכונה או בלתי נכונה. החיים הפרלמנטריים אינם שוים בכל ארץ ובכל זמן, כפי שנדמה לכאורה, ועל כן גם השפעותיהם שונות. הללו כרוכות ברובן באופי הממשי של המכונה הפרלמנטרית באותה ארץ ובאותו זמן, וכן גם במסורת הפרלמנטרית, במקום שהאופי והמסורת של הפרלמנט ערוכים במחשבה תחילה להכסת חבורות, מפלגות ואישים מעפילים אל האחריות המדינית הכללית – שם מתגלות בודאי, אם פחות ואם יותר, הנטיות האמורות. ביחוד נכון הדבר לגבי אנגליה (חוץ מן הפרקציה האירלנדית בבית הנבחרים לפנים). הדבר גרם לידי כך, שמפלגת הפועלים, קודם שהשתתפה בפעם השניה בממשלה, התנגדה וראתה סכנה לעצמה להחשב למפלגה מעמדית בלבד והטעימה בכל הזדמנות, שהיא לאומית – אחראית לאינטרס הכללי של המדינה – לא פחות מכל מפלגה אחרת. אולם במקום שהעמדה הכללית, האופי הפרלמנטרי והמסורת הפרלמנטרית יש בהם לדחות כל מפלגה מעפילה, וביחוד מפלגה אופזיציונית – שם לא תבואנה ההשפעות ההן בהתפתחות הטכסיס, אלא אדרבא השפעות מתנגדות. תולדות הסוציאל-דמוקרטים בפרלמנטים הקיסריים בגרמניה וברוסיה, וכן גם של המיעוטים הלאומיים הופלנים והדנים ברייכסטג שלפני המלחמה, שנחשבו כום כבני בלי מולדת – יכיחו. כל זמן שנטיות הדחיה וההוצאה מן הכלל ידן על העליונה, לא תופיע אף אחת ההשפעות המחלישות. אדרבא, הטכסיס של כל החבורות הללו היה קיצוני ובלתי נוטה לפשרות. הבמה הפרלמנטרית ומלחמת הבחירות שמשו ככלי תעמולה מצוינים, הפרציות הפרלמנטריות הלכו וגדלו וסעדן בדעת הקהל הלך וחזק. רק כשבא שינוי ביחס המדינה והרוב שבפרלמנט לגבי המפלגות הקיצוניות, בסיבת מלחמת העולם, הוכרז השלום בתוך העמם והשויון הפרלמנטרי של כל החבורות חוץ ממתנגדי המלחמה, ובני בלי מולדת נעשו מיניסטרים או כמעט מיניסטרים – נראו סימני השינוי בעמדה הטכסיסית של המפלגות הללו.

 

ט. דוקטרינות וריאליזם כגורמים מגדירים    🔗

בעוד שהגורמים המגדירים שנידונו עד כאן מבחינת הטכסיס יש לתת אותם ענין לעמדת כל המפלגה המדינית, מפני שכל מפלגה עוברת בעל כרחה דרך תקופה זו או אחרת של התפתחותה הביאולוגית ויש בה הרכב סוציאלי זה או אחר ויש לה עמדה זו או אחרת במנגנון של הנהלת המדינה, הרי עלינו להגדיר כעת את גורמי הטכסיס המפלגתי שאינם נוגעים במידה שוה בכל המפלגות, אלא מפרידים ביניהן בבחינה גיאוגרפית, היסטורית ולאומית. אולם על אף צמצום זה אין ההגדרה הבאה חשובה פחות, ובכל אופן אין האינטרס העיוני שבה קטן. המדובר הוא על ניגוד בשיטה הפסיכולוגית והאידיאולוגית של מפלגות מדיניות, שנגדיר אותו לפי שעה בתורת נסיון במונחים דוקטרינריזם מול ריאליזם²⁰. אף ניגוד זה אין לו שום שיכות לתוכן הפרוגרמתי ויכול הוא לגעת גם במפלגות שמרניות וגם בליברליות, גם נסוגות וגם מהפכניות²¹. ביסוד הניגוד הזה מונח ההבדל היסודי בטיב העיקרונים הרשמיים, שעליהם בנויה תכנית המפלגה. תכניתה של כל מפגה, בין הריאליסטית בין הדוקטרינריסטית, מקורה בעיקרון אחד מסוים או בעיקרונות אחדים מסוימים. ואף על פי כן שונה הטיב הפנימי של העיקרונים היסודיים הללו מן הקצה אל הקצה. המדרגה והאופי של שינוי זה ניתנו להצטייר על ידי הקבלה. ננתח את ההבדל בין חוק-המנהג “הריאליסטי” שבאנגליה ובין החוק הנפוליאוני הדוקטרינרי. שני סוגי מפשט אלה נובעים בלי ספק מעיקרונים יסודיים מסוימים של מסור טבעי ומשפט מסורתי, ואף על פי כן הם שונים זה מזה ביסודם, בטבעם ובמבנם. כיוצא בזה העיקרון היסודי של המפלגה המדינית הדוקטרינרית הוא עיקרון של שורש, כביכול, ואילו העיקרון היסודי של המפלגה הריאליסטית הוא עיקרון של כיוון. זאת אומרת, שהמפלגות הדוקטרינריות מנסות לגזור משורש של עיקרון מופשט תורה שלימה בדרך הלימוד מן הכלל על הפרט, וכך נפתר גם התפקיד של קביעת אופן ההתנהגות במקרים הממשיים המרובים שבחיי המפלגה. יסוד ושורש כזה הוא הפרינציפ של מלחמת המעמדות במפלגות המרכסיסטיות, או הפרינציפ של סמכות ולגיטימיות בקצת מפלגות שמרניות. על הבסיס של העיקרון השרשי נבנית לעתים שיטה מורכבת מאד של עיקרים מחוקקים, המהווה בתורת חטיבה שלימה שולחן ערוך טכסיסי מדיני מלא. בהשואה לזאת מתייחס הפרינציפ העיקרי של המפלגה הריאליסטית כמגדל אור לגבי סימן השורש שבמתימתיקה. ודאי נותן הוא את הכיוון הכללי, שבו תחתור סירת המפלגה בגלים הסוערים של החיים המדיניים, אבל מתוך הפרינציפ של כיוון קשה לגזור את אופן ההתנהגות למקרה ממשי. כיצד לסור מאלף הסלעים והכפים, כיצד לעבור את הנחשול – את זאת יש להכריע בכל פעם ופעם למעשה בשיטת הלימוד מן הפרט על הכלל. על בסיס הפרינציפ של כיוון הולך ונבנה ברבות הימים בנין של הכרעות פעילות, רובן ארגוניות וטכניות, שקשה להבחין ביניהם כל קשר של עקיביות ואחדות הגיונית, כי אינן אלא קובץ נסיונות ותקנות לשעתן. שיטת המפלגה הריאליסטית היא שיטת הנסיון הושגיאה, הנסיון הזיגזגי. השיטה של המפלגה הדוקטרינרית היא שיטת השימוש בכללים קבועים למקרה ממשי. אין לך דוגמא יותר נאה להתנהגותן של מפלגות דיקטרינריות מן התיאור הסטירי של הפוליטיקה הצרפתית בספרו של דושון סטוארט מיל: “שיטת ההגיון” (ספר ששי, פרק י"א): “השיגרות של הפוליטיקה בצרפת הן כללים סתמיים שעל פיהם מסיקים בני האדם הולכות לשימוש ממשי, וזהו לדעתם הגיון ועקביות. למשל, אומרם הם תמיד, שתקנה פלונית יש לקבל מפני שהיא מסקנה מן העיקרון שעליו בנויה צורת השלטון; עיקרון הלגיטימיות או שלטון העם, למשל, מוכרח להיות בסיס נכון לממשלה, מפני שממשלה הבנויה בדרך זו נוטה להביא תועלת. אולם מכיון ששום ממשלה אינה מביאה את כל התועלתיות האפשרויות ובכולן יש פחות או יותר ליקויים, ומכין שאין להלחם בהן על ידי אמצעים הלקוחים מן הסיבות שגרמו להן, כדאי לפעמים הלשתמש בתקנה מעשית, שאינה נובעת מן העיקרון הכללי של הממשלה”. כיוצא בזה היא “דעת הקהל וממשלה עממית” על חיי המפלגות ביבשת אירופה כדברים הללו: “המפלגות מבוססות בעיקרן לא על חילוקי הדעות בשאלות ציבוריות העומדות על הפרק, אלא בעניני מסורת מדיניים, פילוסופיים, דתיים או סוציאליים… ריבוי המפלגות מביע את רוח האומה ביתר דיוק מאשר חלוקת כל האזרחים בין שני מחנות לוחמים, אולם כשרון השלטון הוא אמנות מעשית”.

נשוה לנוכח השיטה הצרפתית המדינית המתוארת למעלה את דעתו של ר. מקדולנד על הגשמת הסוציאליזם, לפי נאומו המפורסם באולם אלברט בשני לינואר 1924: “אנחנו מלפגה של אידיאלים. דבר זה נכון. אבל אנחנו לא נוצרנו לקפוץ, אלא ללכת. אנחנו עולי רגל. הולכי דרך אנחנו. פסיעה אחת מספיקה לי. כן, חברי, פסיעה אחת, ובלבד שתגרור אחריה פסיעה שניה”. שתי הציטטות נותנות תמונה בהירה בדבר ההבדל היסודי שאנו דנים בו.

ברור כי ודאי באיזה מובן על הבדל גיאוגרפי, היסטורי ולאומי בין המפלגות המכונות כאן דוקטרינריות וריאליסטיות. המפלגות המכונות דוקטרינריות הן על פי רוב נחלת העמים ביבשת אירופה. ודאי יש גם ביניהן הבדלים בולטים, במידה שהתורות הסוציאליות המונחות ביסוד התכניות המפלגתיות מוגדרות בחוג האומות הלטיניות בעיקרונים הגיוניים, בחוג התרבות הגרמנית בעיקרונים מיתפיזיים ובחוג הגזע הסלאווי בעיקרונים מוסריים. אבל לגבי הבדלים אלה אין לקבוע, ראשית, תחום מדויק, והראיה – ההתפשטות העצומה של המרסיזם מגרמניה לאירופה המזרחית או התפשטות המיתפיזיקה המדינית הגרמנית הרומנטית של ימי הביניים באיטליה בצורת הפאשיזם. שנית אין גם הבדלים אלה יכולים להסיח את דעתונ מן העובדה, שדוקא כאן הוא מקום המולדת לתורות הגדולות של המפלגות המדיניות, וכי את ארצות המולדת של המפלגות המכונות ריאליסטיות יש לבקש בשטחים הטפוסיים של החוג התרבותי האנגלוסכסי: אנגליה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, זילנדיה החדשה ואפריקה הדרומית. דוגמה למופת, שמעטות כמותה, לתנועה מפלגתית ריאליסטית מחוץ לחוג התרבותי האנגלו-סכסוני, תנועה שאין לה זיקה להתפתחות האנגלית ויש בה אף על פי כן הקבלות מפתיעות ומתמיהות מבחינה פסיכולוגית – יש למצוא במפלגת הפועלים היהודים בארץ-ישראל “הפועל הצעיר”. התאבקותה בת יותר מעשרים וחמש שנים כלפי דוגמתיות תכניתית – בין בציוניות בין בסוציאליזם – הוא פרק פסיכולוגי מענין בדברי ימי הפרובלימה שלנו. אמנם מצויים היו כאן גורמים מיוחדים שפעלו באותו כיוון, כגון הריאקציה האידיאולוגית במחשבה תחילה כלפי הפלפול והתורניות של המסורת המפלגתית הרוסית וריקאציה פסיכולוגית, אף היא במחשבה תחילה, כלפי חיבת היהודים לניצוח, וכמו כן ההכרח לעבוד בארץ של ישוב חדש, בתנאים שהיו חסרים דוגמאות למופת וכללים עיוניים (עי' שלמה שילר, עיקרי ציוניות העבודה).

ההגיון אומר, כי השפעותיו של גורם זה על העמדה הטכסיסית של המפלגה הולכות בכיוון הבא: המגמה לדוקטרינריות במפלגה בעלת מגמה קיצונית מקבילה למגמה ריאליסטית במפלגה בעלת מגמה טכסיסית פשרנית. לכאורה מובן הדבר מאליו. מכיון שנגזרו פעם, מתוך נקודת המבט של עיקרון דוגמתי, שיטה מסוימת ועמדה מסוימת, הרי קשה מאד לשנות את הכיוון הטכסיסי המבוסס בדוקטרינה, ואפילו לשנות אותו במקצת. הדבר דורש התגברות על ניגודים פנימיים, המביאים לפעמים עד לידי התפלגות המפלגה. ואולי איזן זו הפרזה להגיד, שהתפלגויות של מפלגות אירועו יותר בגלל חילוקי דעות טכסיסיים כאלה, שיש להם ביסוס עיוני, מאשר בגלל חילוקי דעות בתכנית עצמה. מצד שני ברור, כי מפלגה היכולה לקבוע את עמדתה לפי התועלת הממשית שלפניה, בלי סבל תורה – היא גמישה ומסוגלת לתנועה יותר. ברם בשעה שאחותה תופשת התורה עומדת על תהום הזיקה לגבי הכתב, הקפואה והבטלה במציאות – הרי רובצת לפניה תהום הפשרנות, שאין עמה עמדה ואופי ומטרה בטוחה. זוהי קיצוניות אחרת, הנגמרת על ידי חוסר כל קשר בין עיקרון ושיטה.

על ידי דוגמה היסטורית מיוחדת במינה אפשר ליחד, כביכול, את הגורם המגדיר הנידון כאן ולהראות אותו בטהרה נסיונית. יש שהמפלגות המדיניות – מבלי לשנות את מקומן, את הרקע ההיסטורי שלהן ואת זיקתן הלאומית – עוברות לאט לאט, תוך כדי התפתחותן, ממחנה אחד למשנהו ונעשות ממלגות בנות הטפוס האחד לבנות הטפוס השני. דוגמת המפלגות האלה נותנת איפוא את האפשרות להבליט את ההקבלה המצויה לפי דברינו בין טופס התנועה הטכסיסית של המפלגה ובין האופי של שיטתה. המקרה שאנו מתכוונים אליו הוא מקרה שתי המפלגות האנגליות המופתיות, הויגים והטוריים, שנעשו במרוצת ההתפתחות לשמרנים ולליברלים. בשעה שדברנו על הריאליזם של המפלגות האנגלו-סכסיות – אי פאשר היה להשתמש בהגדרה זו בפשטות לכל תקופות המלגות ההן. בשום אופן אין הגדרה זו חלה על ראשית הויגים והטוריים הישנים. אם להתבונן לאותה תקופה, שבה נעשו לאט לאט שתי הקבוצות הללו, ובראשן שתי סיעות מתנגדות של אצילים, למפלגות מדיניות – נכיר, ששתיהן נקטו שתי שיטות של תורות מתנגדות זו לזו. תורות אלו היו סוציאליות, מדיניות ואפילו דתיות. בזמן המדובר, בשנם האחרונות למלכות טשארלס השני, היו הטוריים מצדדים קיצונים לתורת המשפט האלהי של המלך וכל המסתעף ממנה. חוץ מזה היו נושאי תורת הכנסיה הגבוהה וכל המסתעף ממנה. עמדת הויגים הראשונים מבוססת על התורות ההפוכות. מתוך כך היה הקו הטכסיסי של המפלגות האלה מוצק בכל השאלות העיקריות, ולא עוד אלא שגם השייכות האישית לאחת המפלגות היה בה פחות או יותר גם משום שייכות לדת או לכנסיה. “בימים ההם – כותב היסטוריון אחד – לא החליף איש על נקלה את הפוליטיקה שלו, מפני שעל ידי כך היה מחליף את רוב דעותיו העיקריות בדת ובפוליטיקה, והאנגלי הבינוני ראה את ההבדל בין הויגים והטוריים כדרך הטבע שאין לשנותו”. אם נשווה לכך את ההתפתחות המאוחרת – ובכלל זה גם את התוצאות שהתפתחות זו גרמה בעל כרחה לעמדה הטכסיסית של המפלגות – קל יהיה לנו לראות מה רחוקה הדרך מן הקצה האחד של ההתפתחות הזאת עד לקצה השני. במרוצה המאה התשע-עשרה התכוננה השיטה הקלסית של “שתי המפלגות” מבחינה טכנית ממש על גבי ההנחה, שמבחירות לבחירות עובר ההמון הגדול, או בכל אופון המון הבוחרים העומד על גבולות המפלגות, ממפלגה אחת לחברתה – כדי לקיים את המנגנון של חילופי ממשלות והתהוות האופוזיציה. לכך מתאימה גם התנועה המטוטלתית של הטכסיס, המגיעה לידי גובהה מצד אחד במרד המסחר החפשי ותיקוני הבחירות והריפורמה הסוציאלית של המפלגה הליברלית. נשוה נא לזה את הניגוד רב המרירות, האוטם אזנו לקראת כל נימוק, שבו נתקלה הריפורמה של זכות הבחירות בפרוסיה מצד השמרנים הגרמנים. ביסמרק כבר הכיר מתוך החוש המדיני העז שלו את סכנת השמרנות הדוקטרינרית בפרוסיה ובגרמניה – בשעה שאמר בהזדמנות אחת לשמרנים, שהם מחויבים סוף סוף להבין, כי התפקידים בזמן הזה אינם כתפקידי הזמנים הקודמים ושעליהם להיות מפלגת ההתקדמות השמרנית ולהרפות מתפקיד הסד המעכב.

אותה תנועה טכסיסית לכאן ולכאן כתנועת המטוטלת, הקפיצה הגמישה קדימה שיש בה לספוג את התנועה המתנגדת של האויב – מוציאים אנו בכל מקום דוקא בעמדה הטכסיסית של המפלגות הבלתי דוקטרינריות. נקח למשל את ארצות הברית. בנאום גדול של קטרוג כלפי המפלגה הדימוקרטית מציין בורובס, מי שהיה סינטור במיטשיגאן, את הקו הטכסיסי של אותה מפלגה בדברים האלה: “זהו אחד מסימניה המובהקים של הדימוקרטיה המודרנית, שהעיקרונים שהודתה בהם אתמול היא משליחה אחרי גוה היום. מה שהבטיחה כיום תעזוב מחר, ויש לשאול אם יש לה בתורת מפלגה בכלל דעות קבועות וקיימות. דברי ימיה בעשרים וחמש השנים האחרונות הם דברי מי היסוס, אי-בטחון ואולת. בשנת 1872 דרשה שיבה תכופה לתשלום במזומנים, בשנת 1978 גינתה חוק זה ודרשה את ביטולו. בשנת 1868 דרשה ביטול כל האמצעים הנועדים להבטיח יתרון לכושים. בשנת 1972 הכריזה על השויון של בני האדם, מכל גזע וצבע, לפני החוק. משנת 1860 עד 1865 הקדישה את כוחה להתנגד להמשכת המלחמה; בשנת 1882 הכירזה על עמה כעל המכשיר העיקרי המקיים את תוצאותיה המוצלחות של מלחמה זו. בשנת 1868 הביעה בפומבי תודה לאנדריו דזשונסון על שהשתמש בזכות הוטו שלו והתנגד לשליטה יתרה של הקונגרס; בשנת 1880 הכריזה על עצמה כעל ידית האדם העובד”. לנואם דימוקרטי לא היה קשה לחבר רשימה כיוצא בזו, אולי בשינוי מספרי השנים, הכוללת את חטאי המפלגה הריפובליקנית. כמה פעמים, למשל, הכריזו הריפובליקנים, בשעה שהדבר היה נוח להם, על התורה בדבר זכות השליטה של המדינה הבודדת, שהיתה בתחילתה התורה העיקרית של הדימוקרטיה? מה עשו לתוספות הי“ד וט”ו של הקונסטיטוציה, שבגללן ערכו כביכול את מלחמת האזרחים? מה הסבר יש למלחמתו של רוזבלט כלפי המונופולין והזכויות היתרות, בשעה שכל ימי המשטר הריפובליקני מגרנט ועד הובר היו האינטרסים המיוחדים כרבב בחיים האמריקנים המדיניים והכלכליים? מה היה כל הפלפול – המכוון כלפי הפוליטיקה האירופית של ווילסון, – עד דברחבר הלאומים בה"א הידיעה – אם מצא את סופו העראי בפוליטיקה של קילוג? הוא הדבר, שקו טכסיסי גמיש כזה שייך לאופי הסוציולוגי של מפלגות מטפוס המפלגה האמריקנית.

לעומת זאת יש לקחת את הדוגמאות הטובות ביותר למקרה ההפוך, – לעקשנות ולנקשות, לשנאת הפשרנות ולקיצוניות בטכסיס המפלגות הדוקטרינריות – מדברי ימי החבורות המרכסיסטיות. אין לך כמעט שום סוג מפלגות אחר שהתקין שיטה מורכבת כל כך של תורות, המפותחת עד למסקנות האחרונות של המשמעת המפלגתית. המפלגה המרכסיסטית החדשה – בצורתה שלפני המלחמה: הסוציאלדמוקרטיה ובצורתו לכנסיה תקיפה בעלת אמונות ודעות, אבות וקדושים, חרמות ונידויים, סנהדרין וכיתות. הפרובלימות הטכסיסיות הרציניות ומורכבות ביותר נדמות כאן ממש כתוצאות הנדסיות הנובעות משורש מופשט. מכין שהם נגזרות מעיקרים ראשונים ואחרונים, הרי כל סטיה היא בגידה בעיקרים אלה ונחשבת ונענשת ככפירה בעיקר. בקונטרס אחד מימי הרייכסטג הגרמני הצפוני מאת וליהלם ליבקנכט – נאמר בנוסח מופתי: “אסור לה לסוציאל-דמוקרטיה בשום בחינה ובשום מקצוע לשאת ולתת עם מתנגדיה. לשאת ולתת אפשר רק במקום שיש בסיס משותף. לשאת ולתת עם מתנגדים עיקרוניים הרי זאת אומרת להפקיר את העיקרון. עיקרונים לא ניתנו להתחלק, או ששומרים אותם כולם או שמפקירים אותם כולם. פשרה עיקרונית קלה מבטלת את הפרינציפ. מי שמדבר עם השונאים הרי הוא נושא ונותן, מי שנושא ונותן עושה פשרה”. ראוי להתבונן לאותה פרובלימה טכסיסית, שמאחרי המלחמה ואילך היתה חשובה ביותר בעיני המפלגות המרכסיסטיות האורתודוקסיות באירופה המערבית, לאמור המפלגות הקומוניסטיות: עמדן לפרלמנטריזם. מן העיקרון של הדיקטטורה המעמדית, שהיא יסוד ושורש צורתן, הסיקו כידוע דחית הדימוקרטיה הפורמלית, ומדחית הדימוקרטיה הפורמלית את דחית הפרלמנטריזם. בהתאם לכך עברו במרוצת השנים שלאחר המלחמה – דרך ויכוחים נלהבים, התפלגויות וגירושים – כמה דרגות של טכסיס. דרגה ראשונה: סטיה ראשונה מן הקיצוניות בת מאה אחוז לגבי הפרלמנט – להתקוממות; דרגה שניה: סטיה ראשונה מן הקיצוניות בת מאה אחוז לגבי הפרלמנט; השתתפות בבחירות ובפרלמנט מתוך הדגשת ערכם כבמה לתעמולה מהפכנית. זוהי מהדורה חדשה, התחדשות תורה טכסיסית מראשית ימי המרכסיזם, ימי מרכס, אנגלס ווילהלם ליבקנכט. דרגה שלישית: הכנסה אטית של הסיעה הפרלמנטרית הקומוניסטית לתוך השיטה הפרלמנטרית. ואשר לזמן שלפני המלחמה – הרי היו לסוציאל-דימוקרטיה שתי פרובלימות טכסיסיות הטעונות פתרון: יחסה לתקציב ויחסה לקואליציה. הניגוד בין שני הטיפוסים של מפלגות מדיניות, שדברנו עליו כאן, ימצא פירוש מסביר, אם נשווה, למשל, את תכניותיה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית באנגליה לתכנית של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית מבחינת הנוסחאות. השואה כזו בלבד כוחה יפה כספרים שלמים. מה נאמר, למשל, בדברי הפתיחה לתכנית של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית? בתכנית של גוטה משנת 1875 נאמר: “העבודה היא מקור כל עושר וכל תרבות, ומכיון שעבודה המביאה תועלת לכלל אפשרית רק על ידי החברה, הרי שכל תוצרת העבודה שייכת לחברה, לאמר לכל אנשיה, בתנאי שכל אחד מחויב לעובד וכל אחד הוא בעל זכות שוה, כל אחד לפי צרכיו שהכל מחייב אותם… מתוך עיקרים אלה שואפת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית בגרמניה…”

בפתיחת התכנית הארפורטית בשנת 1891 נאמר:

“ההתפתחות הכללית של החברה האזרחית גוררת אחריה בעל כרחה את חורבן העסק הקטן, שבסיסו הוא הקנין הפרטי של העובד באמצעי תוצרתו. התפתחות זו מפרידה בין העובד ואמצעי תוצרתו והופכת אותו לפרולטרי בן בלי אמצעים, בפני שאמצעי התוצרת נעשים מונופולין של מספר קיטן לערך של בעלי אחוזות גדולות ובעלי הון”.

לאחר שבע פרשיות כאלה באה המסקנה האחרונה:

“זוהי תעודת הפלגה הסוציאל-דימוקרטית”.

לעומת זה נאמר בפרשיות המקבילות של תכנית מפלגת העבודה באנגליה כדברים האלה:

א. בחינה לאומית –

1. לארגן ולהחזיק בפרלמנט ובארץ מלגת עבודה מדינית ולהבטיח יסוד מפלגת-עבודה מקומית בכל מועצה מחוזית ועירונית עם סניפים בעיירות.

2. להשתתף בעבודת הועדה הפרלמנטית של ועידת האגודות המקצועיות, או ארגונים אחרים ממין זה, מתוך פעולה פוליטית או אחרת והרמוניה לגבי משטר המפלגה והחלטותיה.

3. להוציא אל הפועל מה שאפשר יהיה מן הכללים שיאושרו מזמן לזמן ע"י ועידת המפלגה.

4. להבטיח לעובדי היד או המוח את כל תוצרת עבודתם ואת החלוקה השוה ביותר ככל האפשר על בסיס הקנין המשותף של אמצעי התוצרת והשיטה המובחרת של שלטון העם ופיקוח התעשיה והשירות.

5. בדרך כלל – לסייע לשחרור המדיני החברתי והכלכלי של העם, וביחוד של התלויים ממש ביגיע כפם או מוחם לפרנסת חייהם".

בקרב שני הטפוסים האמורים של הסתדרויות מדיניות שוכנות מגמות המעוררות בהן ועלולות להעשות לסכנה מבחינת הישגים טכסיסיים. הסכנה האורבת למפלגות דוקטרינריות היא התאבנות דוגמתית, המביאה לידי קפאון וחוסר תנועה ומניחה בלי שמוש הרבה סיכויים לחיי המפלגה, שגשוגה ויצירתה. הסכנה האורבת למפלגה הריאליסטית היא פשרנות בלי גבול, המביאה לידי חוסר תקיפות ורדיפת הצלחה מקיאבליסטית וחותרת מתחת לאימון ברצון היצירה של המפלגה. אין לבטל סכנות אלה על ידי הבאת דוגמאות אישיות של אופי, אמנות המדינאות וראית הנולד, שמנעו את הסכנה. ודאי היו דוגמאות כאלה. די להראות מצד אחד על קיצוניותו של מקדולנד ומנהיגי מפלגת העבודה במלחמה העולם, ומן הצד השני על המפנה הפרשני של לנין וסיעתו בפוליטיקה הכלכלית החדשה. אולם במידה שדוגמאות אלה כרוכות תמיד בקיום אישיות כאלה ובהצלחה ממשית של אישיות אלה להשפיע במחציתם הקרובה לפחות, ובמידה שכל זה תלוי בכל סוגי מקרים – אי אפשר לראות אותן כגורמים רגילים של ההתפתחות, בעוד שמגמות הסכנה הן גורמים מצויים. אלא שספק הוא אם למעשה גדול מקור הסכנה לשני טיפוסי המפלגות המדיניות במדה שוה. נדמה, שהמציאות המדינית גופה יש בה משום תריס בפני השיתוק הטכסיסי הנגרם על ידי הסתיידות דוגמתית האורבת למפלגה הדוקטרינרית. תריס זה מונח בעצם המציאות המדינית, זו שבמשך התפתחות ממושכת מביאה לעט לאט לידי גלוי, אפילו במפלגה הדוקטרינרית ביותר, את הרצון לפשרה ואת הנטיה להגשים את התכנית במידה מצומצמת, לפחות, מקהה את העוקצים-החדים ביותר של תעמולת הנעורים ומבליטות בהדרגה את האינטרסים הממשיים של החבורות. למפלגה הריאליסטית לא ניתן תריס דומה לזה שיגן עליה בפני סכנת התנודה חסרת התקיפות והרדיפה אחרי הצלחה (מפני שהמציאות, להפך, מלאה נסיונות ופיתויים בכיוון זה). ביחוד נכון הדבר באותן המפלגות, שבין כלליהן העיקריים נמנה גם כלל החירות. למשל הליברליזם בכל מקום, וביחוד באנגליה. סגולת המגן שנתגלתה בפעולת המפלגות הריאליסטיות, ודאי לא מתוך בדיקת הסיבות במחשבה תחילה, ראויה שיקראו לה בשם “מוצא-הצלה דרך הענין האחד”. מכיון שהמפלגה אינה יכולה להגדיר את טכסיסה על סמך קו קבוע מראש, הרי היא מרכזת את תנועותיה מסביב לפרובלימה המנוסחת לשעתה ומשמשת לשעתה מרכז כובד, וכעין סמל לכל התכנית כולה. תנועת הבחירות, שבקרב המפלגות הדוקטרינריות היא נעשית על נקלה להצבעה על השלט המופשט של שם המפלגה, נעשית כאן למשאל עם על פרובלימה ממשית ומזעזעת את חיי האומה. המפלגות, ביחוד בארצות בעלות שתי מפלגות, נעשות לקוטבים של הכרעה חיובית או שלילית בנוגע לפרובלימה שהועמדה במרכז. מובן מימלא שאין הלבין אותו “ענין אחד” כפשוטו. תמיד כרוכים במקרים כאלה גם כמה ענינים שניים ושלישיים, המלווים – כלבנות את כוכב הלכת – את סלע המחלוקת המרכזי, אולם הדבר המציין ביותר הוא, שאף חרוזי פנינים אלה של ענינים שניים ושלישיים אינם חרוזים כלל – או רק לעתים רחוקות – בחוט של נימוקים הגיוניים, אלא קיימים זה בצד זה בלי קשר עיוני, כפי שהטיל אותן הצירוף הטכסיסי. כמעט כל תנועה טכסיסית חשובה של אחת המפלגות הריאליסטיות הגדולות ניתנה להתבאר על ידי כך. יהיה הענין המרכזי במקרה אחד הריפורמה החקלאית ובמקרה אחר ביטול בית הלורדים (כגון במפלגה הליברלית האנגלית), פעם מגן לתעשיה ופעם יתרון הקיסרות ופעם שלישית “הסכנה האדומה” (כמו במקרה הטוריים), פעם מס הרכוש ופעם הלאמת המכרותת (כמו במקרה מפלגת העבודה באנגליה) – התוצאה מנקודת המבט של תורת הטכסיס שוה היא. והוא הדין בתנועות הטכסיסיות של המפלגות המדיניות הגדולות בדומיניונים האנגליים, וביחוד בארצות הברית, ששם המפלגות מרוכזות בעיקרן מסביב לבחירת הנשיא. לגבי כל תקופת בחירות כזאת אפשר לסמן את הענין המרכזי ואת הענינים הצדדים המועטים הבאים לידי הכרעה על ידי תוצאת הבחירות, והם הם שגם מכריעים בתוצאת הבחירות. במקרה לינקולן – שאלת העבדות, במקרה קרנט – ענין התקונים, במקרה גרפילד וקלויולנד (בחירה ראשונה9 שלטון נקי, במקרה הריסון, קליולנד (בחירה שניה9 ומק-קילניי – בעד וכנגד התעריפים, במקרה רוזבלט – התנועה כנגד הטרוסטים, במקרה וילסון – דחית הפוליטיקה של וילסון וביחוד חוזה השלום בחבר הלאומים, וכיוצא בזה. ובנוגע לבחירות האחרונות, ודאי לא נשגה אם נראה את ענינם המרכזי בביטול איסור היין ועניני הצדדים החשובים בשאלת הריפורמות החקלאיות, פיתוח כוחות המים ושאלת חוק הסבלנות בחוקה. בעוד שמצד אחד נעשו המפלגות המדיניות הראשיות, המתנגדות זו לזו, לקוטבים חשמליים שבהם מתגבשות העמדות המתנגדות לגבי הענין המרכזי והענינים הצדדיים, ניטלת מהם מן הצד השני אותה הסתמיות והטשטוש בתנועת הטכסיס, שהיתה עלולה להחריב את המפלגות הלקויות בחוסר תכנית מעובדת ובנויה מבנה הגיוני. מבחינה זו הרי “מוצא הענין האחד” היא מין רפואה קודמת למכה, שבה משתמששות המפלגות הבלתי דוקטרינריות כתריס בפני סכנת הרפיון וחוסר הכיוון בטכסיסן.

 

י. האינטליגנציה של המפלגה כגורם מגדיר את הטכסיס    🔗

לבסוף נבדוק כגורם מגדיר חשוב לעמדה הטכסיסית של מפלגה מדינית – את המשקל המיוחד ואת התפקיד של האינטלגנציה במפלגה ובקביעת תנועתה. בעצם אפשר היה לחשוב, שגורם זה אינו אלא מקרה מיוחד, פרי ההרכב הסוציאלי של המפלגה. אולם לדעתנו ראוי הדבר לחקירה מיוחדת. ראשית, מפני שתפקיד האינטליגנציה במפלגה מדינית אינו תלוי בהשפעתה של זו כחבורה סוציאלית, כשכבה במבנה המפלגה, אלא בתפקידה הנורמלי בהנהגה – במרכז ובסניפים, בפרלמנט ובעתונות. שאלת האינטלגנציה נידונה עד כאן בעיקר מבחינת הפרובלימה של המנהיגות, וחוץ מזה דן בה בצורה מעולה רוברט מיכלס ספרו היסודי²². הדבר נוגע כמעט בכל המלגות המדיניות. בדיקה מתוך עיון תראה לנו, שהמלגות המדיניות של הימין ושל האצילים לקוח את ראשי מדבריהם ומנהיגיהם ממערכות המשכילים – נזכור את ד’ישראלי או בורק באנגליה, יוליוס שטאהל בגרמניה או גמביטא בצרפת – לא פחות מן המפלגות הפרוליטריות (נזכור את כל המערכה: סן-סימון, פוריה, לואי בלאן, לאסאל, מארכס, אנגלס, רודברטוס, ז’ורס, לנין, טרוצקי, סידניי ווב, ברנהרד שאו). הועלי האמתי היחיד, שאפשר לקבוע אותו במערכה הראשונה של מנהיגי התנועה הסוציאליסטית, הוא עד היום פרודון, מסדר אותיות ובדרגה רחוקה ממנו, ביחוד במקצוע הארגון והעבדוה המעשית, באים אנשים כאבגוסט בבל ואדוארד אנסילה. שנית, מפני שהאינטלגנציה עצמה, המרוכבת מבעלי אומניות חפשיות (עורכי-דין, רופאים, מהנדסים, מורים), הכוללת בקרבה סופרים, אמנים, עתונאים, מדינאים, מומחים לתעמולה, נבחרים, סטודנטים וכו' –, אינם חבורה מסוימת, בעלת כיוון אחד בסכסוך האינטרסים, הסוציאלים והכלליים, הבאים לידי התנגשות בחברה החדשה – ומימלא אינה יכולה להשפיע על התנועה בכיוון ברור. מתוך נקודת מבט זו הואר זמן מה על ידי בעלי התורות הסוציאליסטיות המעבר לתנועה הפרוליטרית של החבורות “הניטרליות” מקרב האינטלגנציה לטופס עמדתה הטכסיסית של המפלגה היא מרובת סתירות מהשפעתה של חבורה או שכבה סוציאלית אחרת. ובאמת אין לך כמעט גורם מגדיר אחר, שרבו עליו הדעות כלך כך מבחינת חיוב ושלילה. והנושא שלנו הוא – ואת זאת עלינו להדגיש שוב – לא נטית האינטלגנציה לתכניתה של מפלגה זו או אחרת, אלא מגמתה הטבעית לטפוס זה או אחר של עמדה טכסיסית, אחת היא לאיזו מפלגה הדבר שייך. הכל מודים כי השפעת האינטלגנציה על העמדה הטכסיסית של המפלגה היא בבחינת עובדה שאין לערער עליה. לא מקרה הוא, למשל, שהקונגרס הסוציאליסטי בדרזדן בשנת 1903, שעמד לדון בשאלת הכטסיס של הסוציאל-דימוקרטיה לאחר הפריוד הריביזיוניסטי הגדול, נצטמצם כמעט כולו בויכוח על שאלת האינטלגנציה. זיקה רבה זו שבין השתים – האינטלגנציה והמפלגה – ניכרת לעין או מורגשת, לכל הפחות.

ובאמת, מיום שקיימת בכלל מפלגה מדינית במובן החדש של המלה – לא פסקו רמזים, שהמנהיגות האינטלגנטית היא האחראית בעיקר לקיצוניות המדינית. נזיפות ממין זה נשמעו כמה פעמים מאת העתונות והמדע האזרחי כלפי הסוציאליסטים, וביחוד לגבי המנהיגות הבולשיבסטית. התנועה הסוציאליסטית ועמדתה המדינית אינן כלל ביטוי רצונם, כביכול, של הפועלים עצמם, אלא של דוקטרינרים ומשכילים השולטים בהם, כדי לעשות בהם נסיונות לתורתיהם הסוציאליות. בקרב המפלגות הסוציאליות עצמן נשמעים נימוקים כאלה וכיוצא בהם בשעת התנגשות טכסיס ימני וטכסיס שמאלי, וביחוד במקום שנושאי המגמות הימניות היו מנהיגים בודדים שיצאו מתוך מעמד הפועלים או חבורות של פועלים, כגון אגודות מקצועיות. דוגמה טפוסית מן הזמן החדש הוא הניגוד הכבוש בין מנהיגי קונגרס אגודות מקצועיות באנגליה והאינטליגנטים הקיצוניים ממפלגת הבלתי תלויים. במקרים כאלה מכניס את האינטלגנטים של המפלגה בשם “זרים הבאים לשפוט”, פרופיסורים שעבר עליהם כלח, אנשים הרחוקים מכל רעיון בריא לגבי תנועת הפועלים ומבלבלים בתורותיהם את מהלכה הנכון של תנועה זו – בקיצור, בטלנים בעלי עיון ותיאוריה בלבד. אותם הנימוקים עצמם נשמעו בתקופת שגשוג הליברליזם מאת השמרנים (האצילים ובעלי האחוזות).

ואשר לשאלה אם נכונה דעה זו מבחינת הנטיות הטכסיסיות הטבעיות של האינטלגנציה – הרי מצויה בלי ספק מערכה שלמה של גורמים המסבירים, כי במנהיגות האינטלגנציה יש משום מגמת הקיצוניות, ואלו הם אחדים מן הגורמים הללו:

האינטלגנציה הנלווה למפלגה מדינית עובר על פי רוב דרך תקופה של התאבקות פנימית ורוחנית, ובדרך זו הוא יוצר לעצמו – אולי אפילו התאבקות פנימית ורוחנית, ובדרך זו הוא יוצר לעצמו – אולי אפילו בניגוד לאינטרסים החמריים והמסורות הסוציאליות של סביבתו, שהוא נפרד ממנה – השגה חדשה בדבר המציאות המדינית. לפיכך תורתו עמוקה יותר, יש לו עקרונים מנוסחים בבירור ונטיה יתרה להחזיק בהם בלי שום תנאים.

ב. על פי רוב נעשה המעבר, לכל הפחות בתחלתו, מתוך נימוקים אידיאליסטיים. ברם הטפוס המשכיל של האידיאליסט נוטה תמיד לזלזל בקושי המציאותי של המצב, להקטין את כוח התנאים ולצדד משום כך בזכות טכסיס קצוני מתוך בטיחות בנצחון.

ג. מיכון שמעבר המשכיל למפלגה המדינית הוא על פי רוב גם מעבר מסביבה כלכלית וסוציאלית נייטרלית, כביכול, לשטח של אינטרסים סוציאליים הגורמים התאבקות והתנגדות, הרי מגמתו הטבעית של הטירון היא להדגיש בחוג חבריו החדשים את דעותיו ככל האפשר. וזה משיגים על ידי טכסיס של פשרנות פחות מאשר על ידי ההיפך.

ובאמת יש למצוא כמה וכמה דוגמאות להוכיח, שהאינטלגנציה במפלגה היא נושאת השיטה הקיצונית. הדרגה הלוחמת של התנועה הליברלית כלפי הזכויות היתרות של האצילים והמיוחסים וכיוצא בזה (תנועת “בורשנשפט” בגרמניה), וכן גם הדרגה הקיצונית של המפלגות הלאומיות של האירים, הטשכים וכיוצא בזה – יש להן שרשים עמוקים באוניברסיטאות, וכנגד אלה ערוכים היו אמצעי ההגנה של מטרניך ואלכסנדר הראשון. אחת הדוגמאות – המובחרות והגדולות בבחינה היסטורית – לקו קיצוני, עקבי בן מאה אחוז, הוא של הבולשביקים בין שנות 1917–1905, חבורה אינטליגנטית טיפוסית בעלת אמונה מוצקת בדרכה. מי שקורא קובץ מאמרי לנין וזינובייב מימי המלחמה – “נגד הזרם” – יבין כראוי את ההגדרה האירונית שנתן קרלייל לאינטלגנציה הצרפתית המהפכנית ע"י כותרת מאמרו: “הניתוח העיוני המנצח”. כיוצא בזה בסוציאל-דמוקרטיה: פרנץ מרינג, רוזה לוקסמבורג, ליבקנכט, קאוטסקי, המרכסיסטים האוסטרים – כולם שומרי טהרת העיקרים המרכסיסטיים והשלמות הטכסיסית, וכולם אינטלגנטים טיפוסיים או חבורות של אינטלגנטים. אולם מן הצד השני יש חזיונות המרמזים לכיוון המהופך. חברת פביאן הנזכרת למעלה, הראויה לראותה ממש כמרכז עיוני של ההדרגיות והפרשנות, ושמה שאול מאת אדם המפורסם כמתמהמה (קונקטטור), היא חבורה מדינית טיפוסית של אינטלגנציה – אמנם אינטלגנציה בעלת לאומיות בריטית. על הועד הפועל הראשון שלה נמנו ברנרד שאו, סידניי ווב, סידני הולידיי, גרהם וולס, אני ביזאן וכיוצא בהם. כמו כן התנועה הריביזיוניסטית וסוציאליזם שביבשת אירופה, שתכליתה היתה המלחמה כנגד הטכסיס הקיצוני של מלחמת המעמדות היתה ברובה תנועת אינטלגנציה. אדוארד ברנשטיין, מיסדה התיאורתי בגרמניה, מקס שיפל, לוחמה הכלכלי, ז’ן ז’ורס חלוצה בצרפת – אינם פחות אינטלגנטים מאשר טרוצקי ורוזה לוקסמבורג. הנביא הראשון של הטכסיס הפשרני בסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית היה אציל, חסיד התנועה הפרוליטרית, גיאורג פון פולמר, שהביא ראשון דעות ריביזיוניסטיות בנאומי “אלדורדו” שלו (יוני-יולי 1891). באיטליה נטה רוב האינטלגנציה הסוציאליסטית כל הימים אל פיליפו טורטי ופשרנותות. הסיעה הסוציאליסטית בפרלמנט הצרפתי, המצטיינת זה שנים רבות על ידי טכסיס נוטה לפשרנות ונמנית על מחנה הסיעות הריפורמיסטיות, היתה מורכבת בשנת 1926 על פי מבנה הסוציאלי באופן כזה:

את פירוש הדבר נבין עוד יותר לאחר התבוננות קצרה בעמדה הטכסיסית הטיפוסית של חבורות מנהיגים פרוליטריים בתנועת הפועלים, עד כמה שאלה מלאו בכלל תפקיד בהתפתחותה. דבר ידוע הוא, שאינו זקוק להרצאה מפורטת, כי אגף האגודות המקצועיות בכל הארצות נמנה על חבורות הריפורמה הפשרניות. מנהיגי אגף זה, אנשים כגון לגיין, ז’והו, ד’ארגונה, אודגיסט, ביקס וכיוצא בהם – נמנים בספרות הרדיקלית ממש כראשי המדברים מן הטיפוס הבוגד והמשלים. הם הם משרתי הבורגנות, שהעתונות הקומוניסטית מרבה לדבר עליהם. שמואל גומפרס ויתר מנהיגי התאחדות העבודה באמריקה, שעכבו עד כאן את יצירתה של מפלגה סוציאליסטית בארצות הברית, בארץ של הפרוליטריון התעשיתי הגדול והחזק ביותר – הם דוגמא היסטורית חשובה. לפיכך אין להתפלא, שבדרגות הקדומות של התנועה הקומוניסטית לאחר המלחמה מצויות היו מגמות חזקות לוותר על האגודות המקצועיות הישנות ועל מנהיגותן, על הפוליטיקה שלהן המצומצמת בגדר אינטרסים ועל האוירה הפשרנית של פעולתן – ולעורר בעזרת טכסיס מפוצץ אגודות מקצועיות לוחמות. אמנם יתכן שיש לבחין בין המנהיגים המדיניים שיצאו מתוך הפועלים העובדים ממש. המנהיגים שנשתחררו מן העבודה הפרוליטרית היום-יומית – מראים באמת מגמה בולטת להיות מרוצים מדרך-החיים החדשה כמנהג הבורגנות הקטנה, אפילו אם יש הכרח להחזיק אותה על ידי פשרות תמידיות וויתורים עיקריים. מה שאין כך בפועלים העובדים עדיין בשעה שהם עולים לחבורת מנהיגי המלגה, המקומיים או המרכזיים. ודאי יש מקצת אמת בדברי הסינדיקליטסים, שפועלים מטפוס זה, בעלי כשרונות בתורת מנהיגים, נמנים לעתים קרובות – בכל אופן בתקופת מערב – על אלה הדוחים את השתתפות תנועת הפולעים הלוחמת בפרלמנט ובחיי המפלגה המדיניים ומתרחקים בכלל מן המפלגות הסוציאליסטיות. אולם בדברי ימיה של תנועת הפועלים קרה לא פעם (אמריקה, רוסיה), שנעשה נסיון ליצור מפלגות פרוליטריו טהורות, שאין בהם שום יסודות סוציאליים אחרים, כדי לשמור על ידי כך על הטפוס הפרוליטרי של המפלגה המדינית ולמנוע את “התמיימותה” על ידי כניסת האינטלגנטים ובעלי אומניות אחרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא המפגה האיטלקית: “פרטיטו אופראיו איטליאנו”. כאן נעשה נסיון ליצור מפלגה שלמה מאנשים הלובשים את חולצת הפועל. הדעה בלבד אינה ערובה. נושא הצוארון, ומה גם החזיה הלבנה, נחשבו בעיני מיסדי אותה החבורה כמתנגדי הפרוליטריון שאין להם תקנה, ואפילו כמרמי הפועלים ²³הפיסקה החשובה ביותר בתכנית המפלגה החדשה, שקבלו את צורתה המוחלטת בשנת 1885 בקונגרס שנתכנס במילנו, היא סעיף ז': “למפלגת העבודה האיטלקית יכולות להצטרף כל אגודות הפועלים, השואפות להטבה כלכלית וסוציאלית של מעמד הפועלים, אף אותן שנוסדו בצורות קופות לביטוח. ובלבד שהאגודות מורכבות רק מפועלים שכירים פשוטים, אנשים או נשים, פרוליטריים של תעשיה או חקלאות התלויים ממעבידים, קבלנים או בעלי הון”. בביסוס העיוני של תכנית המפלגה נאמר, שמפלגת פועלים מפורשת תשגיח תמיד בענין פקוחה, “מפני שהיא מנוצלת ומשועבדת בכל אחד מחבריה”. אסור לה למפלגת הפועלים “לסבול זרים נדחקים או לבקש עזרה ממי שהוא”. טכסיס המפלגה בשנותיה הראשונות היה קיצוני כל כך, שבחרה – במצב של הימים ההם באיטליה – את דרך השגעון להעמיד לעומת הקנדידטורה של פועל, שגם ניצחה בעזרת הדימוקרטים הבורגנים כנגד הסוציאליסט. המנהיג הראשון מחוג פרוליטרי מצומצם זה שנכנס לפרלמנט – היה אנטוניו מאפי. את דרכו הטכסיסית בפרלמנט מציין ההיסטוריון בדברים האלה: “אך נכנס לפרלמנט – נצטרף אל הפרקציה הריפובליקנית וחתם לאחר זמן, ביחד עם אברליו סאפי, מתיאו רינטו אימבריני, דושיובני בוביו, ארנסטו נתן ורדיקלים אחרים, ריפובליקנים ובונים חפשיים, את התכנית האופוזיצינוית הבורגנית של בולוניה. לענין הפועלים היה אבוד” (מיכלס שם, עמ' 121). המנהיג השני מחוג זה, קונסטנטינו לצרי, נפסל קשה בשנת 1885, כנזכר למעלה, על ידי קבלת כספי תמיכה מאת הממשלה הפיאודלית הריאקציונית. אף על פי כן אין לפקפק שהמפלגה הזאת מלאה תפקיד חיובי בהתפתחות תנועת הפועלים האיטלקית והוציאה לאור כמה כשרונות של מנהיגים מתךך פועלי העבודה. אולם חשוב לנו הפעם לדעת, שבמשך שנים אחדות נכפף וטושטש הקו הטכסיסי שלה עד כדי כך, שלא היה שום מכשול להתאחדותה עם הבורגנים הסוציאליסטים, שרק לפני זמן מה נלחמו בהם.

הזיקה בין המנהיגות האינטליגנטית והעמדה הטכסיסית של החבורות המונהגות על ידה – היא איפוא בת סתירות. נראה שהמנהיגות האינטלגנטית נוטה יותר אל התורניות, כרוכה פחות אחרי אינטרסים אגואיסטיים חמריים, מיטיבה להבין את הקשרים המדיניים והסוציאליים הגדולים של שאלות היום ונרתעת פחות בפני השפעות משחיתות של עושר וחיי שלוה. כמו כן נראה, שמנהיגות של מפלגה, שיצאה מתוך חוגים מיוחדים של בעלי אומנות, נוטה אמנם לעמדה יותר עקשנית ואגואיסטית, אבל שאלות מכריעות נוגעות בה יותר; אמנם נפתית היא יותר לנסיונות של תקיפות וחיי אמידות, אבל בדרך כלל כיוונה הוא מציאותי יותר. אולם ההשפעות היוצאות מסגולות סוציאל-פסיכולוגיות לאה על נטיתה הטכסיסית הטפוסית של חבורה זו, אינן בשום אופן שקופות וישרות.

ב. ממאה קולות (גלילות בעלי רבו או מספר שוה של סוצ. – דמ.)

ג. גלילות בחירה שהפועלים קבלו שם קולות רבים ולא היה בהם הכרע מסוים לצד זה או לצד זה: המבורג, המניץ, תורינגיה, פפלץ, פוטסדם.

המספרים אלה אין בהם אלא רמזים, וקשה להסיק מהם מסקנות מכריעות בדבר היחס בין העמדה הטכסיסית של המפלגה והמבנה שלה. חוץ מזה השפיעו בלי ספק כמה גורמים מיוחדים ומקומיים – למשל בשלזיה העליונה ובארץ הרהיין הכבושה בידי הצרפתים.