_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מַחֲנַיִם

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א'-ה'

ו'-י'

י"א-י"ד

 

א

בכרך הגדול, בירת שלֶזיה, שוררת דממת צהרים של שבת שלהם. היום הוא אחד מימות החורף היפים העטופים לבנים כבארץ הצפון; וצל השבתון מתערב עם שלוַת הקור, הממלאה את נפש ההולכים לטייל לאורך תעלת הבריכה בנחת-רוח שאינה מצויה בשאר עתות השנה. ממעל לראשם משתרע מרחב תכלת הרקיע עם כתמי חכליליותוֹ, ולרגלם נוצצת שכבת השלג בין האילנות; ולנפשם בא אותו ההד של בטחון המצוי בשעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו…

מֵי התעלה שם בעמק, המבדיל את העיר העתיקה התיכונה מן הקיצונה, קפואים, ועל הקרח מחליקים במנעלי-ברזל צעירים וצעירות בשאון נעים ובחדוַת-ילדות משעשעת בחֵמה. דגלים בעלי צבעים, המתנוססים על כלוֹנסאות ארוכים לאות כינוס, נעים אנה ואנה, וקול תזמורת קטנה נשמע מהחלילים המחללים לפני מסך אוהל הכניסה בצד הגשר הנטוי ממעל. ושם, על הגשר, נשקפים מלמטה ראשי המחליקים, הרצים רצוֹא ושוֹב כהמון צללים חיים, סובבים וטופפים בקלות גוף ונפש.

יחידים המה מחליקים, גם זוגות זוגות, שלושה בשורה אחת, גם ארבעה וחמישה; מהם מחליקים לאורך ומהם לרוחב, מהם רצים במישור ומהם מעקימים וסובבים במעגלה במהירות נמרצה ובשירה של תנועת האברים… הידים משולבות והרגלים מחליקות, כמו מרחפות הן על שטח הקרח.

נער ונער יחליקו, נערה ונערה, תלמידים ותלמידות, צעירים וצעירות, ובין כּולם מרחפת כל האַחוה שבנוער ומעֵין הנצח שברגע… כולם הם בנים ובנות היושבים על שולחן אבותיהם, ובת-קולם שלוה מקדם קדמתה.

ושם בירכתיים נערה יפה מַחלקת לבדה, ובחנה השפוך עליה היא מעֵין תינוקת גדולה, שתי מקלעות שערותיה השחורות יורדות מתחת כובעה על מעילה הלבן, המכסה ברובו את שמלתה הכהה; ובפניה הכהים מעין הוד עצבון, המושך אליה את העינים, כל מחליק ושב הנפגש אתה שוהה להביט בחנה, ואלה הנשענים למעלה על כרכוב הגשר מביטים עליה, כמו איזה כוח נסתר עולה מלמטה למעלה.

הנה ישבה לנוח בכל יפי דממת נפשה, והנה קמה להתערב במירוֹץ עם המחליקים, כמעט לא נראתה עוד למרחוק, ועוד הפעם ניכּרת היא מאחיותיה בשובה ובשבתה להינפש.

לבדה באה, ולבדה תלך מדי שבּת בשבּתו.

וזה כשני שבועות אשר משכה אליה עיני תלמיד עברי שעזב את ארץ מולדתו ובית אבותיו וגָלה למקום חכמה.

זה כשנתים שוקד הוא על דלתות בית-מדרש-המדעים, ועודנו בודד במועדו מבלי מכיר ומודע בארץ הנכריה הזאת, עני הוא וחי לפי דרכה של תורה… יומם ולילה הוא הוגה במדעים, חושב וקורא בספרים לדעת מדעי החיים, והחיים עצמם נוגעים אל נפשו רק למרחוק, המחשבות וההגיונות המופשטים בולעים כל התוכן, התשוקה לחיות, אשר בו. כנזיר יושב הוא בעיר ההומיה ובחיים ההומים, בלי עולם ובלי צרכי העולם.

רק לעתים רחוקות יורד הוא מעליתו החמישית שם תחת הגג והול אל שדרת התעלה, או עומד הוא על גשר הבריכה, לראות בעוברים ושבים, המטיילים והמחליקים: לכאורה הוא יודע שהוא מפנה לבו לבטלה; אבל הלב הזה מתגעגע אז על איזה צל אדם ונפש אדם.

בין כל המטיילים אין איש יודע אותו, בין כל המחליקים והמחליקות אין מוֹדע לו ולכולם הוא זר, מוזר... רואה הוא שכּל עובר ושב חושב אותו לנכרי, שנכרי הוא לכל האנשים האלה, אשר את לשונם ידבר עתה ואת חכמתם ילמַד, והוא שייך לאותם החכמות והמדעים, שורש נשמתו נמשך אליהם, נפשו שואפת אליהם ורוחו מבקש נתיבתם...

שם הוא שוכן ושם הוא לומד, שם יחשוב לו מחשבות והגיונות סותרים ועוקרים מחשבותיו שלפנים והגיונותיו שלפנים; ושם הוא חולם חלומות חדשים על קברות חלומותיו אשר מלפנים...

לפנים היה כולו רק בן לנחלת-אבות, והיה שומר משמרת אבות, ועתה יצא מחוּץ לתהומם ועמל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות... הוא יצא מאפלה לאורה, מעבדות לחרות; ובן-חורין זה מתגורר בקרן-זוית דלה, לו לחם מעט וספרים הרבה...

ועתה משועמם הוא מהמית כל אותם הספרים והמחשבות המתרוצצות בו, מכל האין-סוף והעולם הרחב אין לו רק בגד מגין מעט מפני הקור וכליון-נפש מַרגשת את עקת הבדידות הקשה.

הוא כבר למעלה מעשרים, כבר ראה עמל וקצת מלחמת החיים והספרים, כבר התגאל בקדשים וחוּלין של החיים לפי דרכו; ועתה הוא בודד,  נקי וידיו ריקות. מאומה אין לו, בשעה שהרבה יש להם, הנפגשים אתו;  ולפעמים גם עיניו אתו לראות שאין ידו משגת מה שנפשו שוקקת...

ושמא אין ידו משגת לעולם? שמא גם כל אותן הדעות והמחשבות, המלחמות והדרישות לָאו דוקא כלל?  שמא הדבר מעיקרו פירכא? שמא כל עולמו טעות ארוכה היא? שמא יש מקום אחר להתחיל את הדברים? שמא החיים עצמם המה ענין אחר, והעולם עצמו הוא עולם אחר ממה שהוא חושב?

מחשבות והרהורים כאלה עולים לפרקים על לבבו ומוסיפים עצמה לסערת מחשבותיו, ודוחפים דחיפות חדשות את מהלך דעותיו.

נדמה לו לפרקים, כמו חייב הוא למצוא פשר לכל המעשים והנתיבות משנות דור ודור וכמו נוצר הוא לתוּר את מלכות השמים ולדעת מסתרי האדם עלי אדמות...

האדם, האדם ומהלכו נוגע לו; בו הוא מוצא את סלע-המחלוקת בין כל התורות והדרכים, המחשבות והדעות, הסודות והעיקרים, ובגלל אותם הדברים לבו סוער ונפשו שואפת...

לבו יֵצא בראותו כי אין משפט וצדק תחת השמים, כי האדם פוגע באדם, עם בעם. לבו יֵצא בראותו כי גם החי למינהו סובל על ידי רשעת האוכלים בשר ושותים דם הנפש.

הוא אינו מאמין שאי-אפשר לעולם בלא רשעים וצדיקים, עשירים ועניים, אדונים ועבדים, ואינו מאמין שמלחמה לאדם בעד קיומו נגד קיומם של אחרים.

אדרבה, השתווּת גמורה צריכה להיות בין כל בני-האדם ובין כל העמים; וגַר זאב עם כבש, אדם ושה, מבלי שיבלע התקיף את החלש או רב יעבוד צעיר.

הוא מתחיל להיות צדיק בדרכיו, בשר מן החי אינו אוכל, מסתפק הוא במועט, וגם אותו המעט ירכוש לו ביגיע כפו: הוא עובד באשמורת הבוקר בבית כורך-ספרים.

בבוקר הוא כורך את הספרים בתור בעל-מלאכה וכל היום הוא הוגה בספרים, מבקר את בית-מדרש-המדעים וממלא את מוחו בשיעורים הגבוהים...

בגדיו בגדי עני וצרכיו צרכי עני. משפחות לא יבקר ורֶעים אין לו, והיה אם יקְרא לפעמים לאחד הבתים אינו הולך לשם, שלא לפַנות לבו לבטלה.

שיעורים בשפת-עבר אינו רוצה להורות לחניכים, מפני שאינו מאמין עוד בתחיתה של השפה, ואת חניכי הרבנים השכיחים בעיר הוא שונא בכל לב, כשאר "כלי-קוד" והיראים למיניהם.

בעד חלון חדרו הוא רואה בימי השבּתות את ההולכים והשבים מבית-הכנסת למתוקנים; ולפיכך הוא מכסה באותה שעה את החלון בוילון, כדי שלא לראות בני-אדם בשעת קלקלתם.

ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו, ואת תפיליו וסידוּרו שכח במתכוון באיזה מקום, למען יהי נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד.

ובכל זאת אינו יכול לשמוע את השם מתבולל בלי צער הנפש, ולבו יֵצא על השקר שבאותה נפש... מאומה לא נשאר אתו מעמו – ובן הוא לעמו... מוחו נתרוקן מנחלת-אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו.

וזה עיקר אצלו, מוחו מולך על לבו. אמיתיותיו הן אמיתיות הגיוניות ומחשבותיו נובעות רק ממקורי המחשבות.

הלב, לפי דעתו, אינו עושה כלום, הלב הוא רך כקנה ומתרגש בכל פעם; אבל האדם חייב להתגבר על לבו ולשמוע רק בקול מחשבותיו.

הוא חושב כי הלב הוא מעשה-שטן הרגשות הם מעשה-שטן וגם השירה היא בעצמה נוֹח היה לה שלא נבראה.

אבל יש שכל הדרכים האלה מתגנבים בו שלא ברצונו. בצאת השמש או בין הערבּים, בשבתו לבדו, יפעמהו רוח השירה בעל-כרחו. אבל הוא עמל לגרש את הרוחות הרעות האלה ומתחיל לקרוא ספרי מחשבות בעל-פה, כדי להגבר על לבו הזונה אחרי נטיות אחרות ואלהים אחרים...

והוא לא ידע שאותם בני-אלים אחרים נבראים בו בסתר נפשו, בלי דעתו המה מכים בו שרשים, כדי לשגשג שם לאחר זמן...

ובטרם בא אותו הזמן, הרי הוא יושב מַשמים בסער מחשבותיו ובעמל דעותיו. חפץ-החיים העיור פותח בו לפעמים את לועו וממלא אותו במין פחד שאינו יודע שחרו.

בשבּת זו שלהם, כמו בשלפניה, לא רָגע לבו בחדרו הבודד, ויצא לשוח. נלאה מפני האותיות והחשבונות. ויצא לראות בבני-אדם ובבנות-אדם.

מה לו ולכל הנפשות האלה? רק כתועה הוא ביניהם, כאיש מארץ רחוקה ומעם אחר; אבל איזה דבר מושך אותו, איזה דבר אומר לו: "לך!" והוא הולך שמה ומצטער, יושב על ספסל, מרגיע ומצטער, נשען על עמודי הגשר ומצטער.

בשבּת שעברה ראה שתי אחיות דומות זו לזו במראיהן ובפניהן שכמוהן לא ראה ליופי, וילך אחריהן להשבּיע את עיניו. כשנעלמו בתוך הקהל משכה את עיניו אומנת אחת מנהלת את בן אדונה בעריסה. ואחר-כך ראה אותה, את הנערה המַחלקת עתה לבדה על הקרח ואיזה כוח בחִנה.

אז היתה כעתה ועתה כאז, בימות השבוע חשב על אודותיה לפרקים, ועתה הוא רואה אותה למרחוק...

למרחוק הוא רואה אותה ואימה חרישית נעימה מתגנבת בו, לבו דוחק אותו ונפשו שואפת לאיזה דבר כמוס ולחלום בהקיץ.

היא התערבה בין אחרות, והוא הולך שפי מכאן, הלוך ותעה, תעה ושוֹב.

 

ב

ימים עברו ובאו ומלחמת-החיים קשתה עליו, בבית המלאכה לכריכת-ספרים לא רצו לתת לו עבודה, בהיוַדע שם כי עברי הוא, ומשען קשה היה עליו לקבל – אביו, הרב לעדת עיר קטנה ברוסיה הקטנה, התכחש לו, כי היה בן מֶמֶר בעיניו, וגם לוּ סלח לו, הנה לא השיגה ידו לשלוח לו מכסת כסף, את הספרים הרבים, אשר הביא אתו, כבר מכר בשעת הדחק, ומקור חדש אָין..

מאכלי החלב, שהיה אוכל זה ירחים הרבה, מבלי לגעת בבשר ובמאכלי בשר, התישו את כוחו וימעיטו את דמו, ויהי עייף ונבוֹך כל היום. הוא ישן הרבה, אבל השינה אינה משבּיעתוֹ ואינה מַחלימתו; גם חלומותיו מעטים ותקווֹתיו הולכות הלוך ודל.

לימודיו בידיעת הטבע חדלו להספיק לו מזונותיו הרוחניים, ותחתם באו הלימודים הפילוסופיים. מה יש לנו ומה יודעים אנו? מה היא הדעת ואפשרות הדעת? מהו העולם והשתלשלות העולם? מה היא ההשתלשלות לפי חוקי האפשרות וההכרה? שאלות כאלה היו ממלאות אותו ומיגעות את מוחו.

עמל היה להבין לפעמים את ההוָיה גופא ואת המהות הערומה מבלי כל חומר וצורה; עמל היה להבדיל בין העצם כמו שהוא ובין אותו המושג אשר בחושינו ולהתבונן בתנאי החושים עצמם.

ואת הנפש חפץ הוא לדעת ומהות הנפש, את האני השלם בלוית יחסיו אל העולם שמסביב לו.

מה הם ההרכבה וההפרדה וחוקי התנועה בנו? מהו הנצח לעומת הזמן והמקום, ומה הם הזמן והמקום עצמם?

מה הם העצם והמהוּת, ההויה והחיוּת, המשיג והמושג? מהו הטבע והכוח המטביע? מהו הקשר בין בלתי-יודעים ליודעים ובין הטבע העיור לטבע הרואה? ומה היא הראִיה גופא, שיודעת את ראוּתה?

באלה הדברים היה ממלא את מוחו בשעה שקיבתו ריקה.ובאין לו נר למאור קרא במין ספרים כאלה לאור נר האכסדרה, שעל שלַבּיה יורדים הגָרים ועולים.

וכשתקשה עליו השעה יחשוב גם כן על אודות הפרוטה שאינה מצויה ואיפה ימצאנה, בבית-הבישול לעם יאכל בחול לחם חוקו; לערב יוַתר על ארוחתו; חמין לא ישתה וקטורת לא יעשן, מפני שמוֹתרוֹת המה...

ובימים האלה קרה הדבר, שמורה ראשי לדברי-הימים קרא לו ויושט לו מאה שקל על מנת שילמַד משניות לזכר נשמת אשה אחת, שלא השאירה אחריה בנים... הוא התחלחל מאד ולא יכול להשיב למורה דבר. וכאשר שָנה המורה את הצעתו מיהר לעזוב את הבית, ועיניו זלגו דמעות.

הוא יצא לאשכנז, לארץ החופש והדרור. את הכל הקריב בעד חירותו הדתית; והמה יבקשו ממנו שיעשה דבר שעושים המקובּלים, בעלי האבנטים הרחבים במבואות האפלים... ומורה ראשי יאמין ב"קדיש" ובהשארת-הנפש. אנשים כאלה עודם מוכים בסַנורים או צבועים המה, צבועים ממש.

בעיניו נדמה כמו חוּלל כל הקודש בו, כמו ניסו לעקור שורש נשמתו ולקחת ממנו חירותו בעד נזיד עדשים... בעיניו נדמה שאפסו בני-חורין מן הארץ ושלבדו הוא בעמק-רפאים.

רפאים שבּל יחיו חיים ומאמינים בקדיש, רבנים מגולחי-זקן משגיחים על השחיטה, ואוכלי נבלות וטריפות רצים להזכרת נשמות.

הוא אינו יכול להבין איך יוכלו עוד אנשים שביקרו בית-ספר גבוה להתפלל; ואינו מבין מדוע דרשה אשכנזית, מלאה יראה ומוסר, טובה מיראה ומוסר גופא שם בעיירות בני-ישראל הקטנות, שיושביהן בחשכה מתהלכים."שבט מוסר" בלשון אשכנז אינו טוב מהספר גופו וגם תפילות בלשון אשכנז אצל הקיצונים שבקיצונים הלא סוף-סוף תפילות הן...

גם בתי-כנסיות בלי בימה – בתי-כנסיות המה, ורבנים מעוטפים שחורים ככוהנים הלא רבנים המה, מנהלים את עדתם כמו שכתוב ובשביל שכתוב...

לכאורה אין הדבר נוגע לו כלל, הוא אינו שייך אליהם עוד והמה אינם שייכים אליו; ובכל זאת איכפת ליה הדבר – לו איכפת מציאות היראים שבאשכנז, ואינו יכול לסלוח להם את אמונתם.

לו איכפת בהיוָדע לו שגם אצל אומות-העולם בחוץ-לארץ יש מאמינים, שגם בהן צרים על הפילוסופיה המתנגדת לאמונה ואוסרים עליה חירותה המוחלטת. לו איכפת שגם המורים פילוסופיה מעל הקתדרה מבקשים לעשות פשרה בין האמונה והמחשבה ובין המסורה לַשכל המופשט,  כמעט לא יאמין למשמע אוזן, בשמעו אותם מדברים על הידיעה והבחירה, על השארת הנפש ועל מהות המוסר; כמעט תאבל נפשו לראות, שגם שם אין חירות אמיתית ושגם הפילוסופים הגדולים עודם מתכּסים מעט בטלית האמונה.

לבדד הוא גם בעולם המחשבה הזה ועמו רק מתי מספר, זעיר שם זעיר שם, אחד בדוֹר ושנים בעם.

לבדו הוא בדרכו לדעת ולחשוב מיני מחשבותיו והגיונותיו. לבדו הוא שם ופה, התם והכא – –

יש שכל העולם יהיה לספק גדול אצלו, כל החיים ובני-אדם המה ספקות גמורים, וגם הוא לא יֵדע עוד את דרכו...

לא יֵדע את דרכו ואיזה דרך צריך לו. צריך לו לדעת: אנה פניו מועדות? ומה יהיה גורלו באחרית הימים?

ובטרם באה אחרית-הימים רוחו הומיה, בגלל ההוֹוה והעבר, ונפשו לא תשקוט מפני האחריוּת הגדולה שבחיים...

תלמודי הוא ששָנה ופירש, ולא נראה הדבר כמו חייב הוא עוד להם דבר-מה, כמו צריך הוא להגיד להם עוד דבר-מה.

את הדורות מראש אינו קורא עוד. אינו חפץ לדעת עוד דור דור ודורשיו, דור דור וסופריו, שהראם הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון; אבל בסתר לבבו מרגיש הוא שעוד נר הדורות דולק בו לפעמים.

הוא אינו חושב על אודות היהודים והיהדות. נפשו נתונה להמונה של רוֹמי ולסָבי דבֵי אַתוּנא, לדבריהם ישַבּר יותר מאשר לנביאי; ישַבּר יותר מאשר לנביאי ישראל; אבל הנה אותם הנביאים היו והגידו נבואתם ומסרו דברים סותרים לרחשי נפשו.

והוא מצטער על אותה סתירה, מצטער על נחלת אבותיו להיותם אבותיו – השכם והערב יאמר לעצמו, שלבו בן-חורין מכל הנמנעוֹת שבהגיון המחשבה; ויחד עם זה הוא מרגיש עוני וצער, אפיסת כל תקוה חָמרית וצורך גדול לקוות ולקוות.

עוד הפעם אנוס הוא להחליף את חדרו בחדר אחר, שהוא זול עוד יותר מהראשון, והוא מתגורר באיזו קרן-זוית גרועה אצל סנדלר עני באחד הרחובות הצרים אשר בירכתי העיר.

ושם, באותה קרן-זוית, המשמשת לו בתור חדר, הוא חי בלחם צר וספרים הרבה, דוקר בשביל שאין ידו מַשגת שום דבר הוא מרגיש את עצמו לפעמים עשיר, עשיר בהגיונות ומחשבות, דוקא בהיותו בודד בחדרו החשוך הוא חושב לשאת בחיקו את הדעות ומַשוּאוּת הדעות.

בעד חלון חדרו הוא מסתכל לפעמים בהעוברים והשבים במין גיאוּת, לאמור: מה ידעו כל האנשים האלה? ואותה הגיאות מַרחבת את דעתו.

למה לו אנשים ורֵעים? הכלב הקטן, שחי אצל בעל ביתו, מתרועע אתו בגלל פירורי הנופת שהוא נותן לו לפרקים, ויש אשר ירגיש שהרעוּת הזאת היא רק קרבת החי אל החי.

יש שהוא בא אל בית-הבישול לשבת על יד ספסל בעל ביתו הרצען ולראות בעשותו את מלאכתו במנוחה. גם הוא רואה את עצמו בּדמיונו רצען נסתר, אדם עושה מלאכה פשוטה וחושב מחשבות גדולות; אבל אינו יכול שאת את גידופי הסנדלר, שהוא מגדף את אשתו החולנית. "אשתי לא תאריך ימים", לוחש הסנדלר באזנו בלכת אשתו להביא דבר-מה.

והאשה החולנית הזאת, בעלת ביתו, יפה היתה לפנים. היא מיטיבה לכת עמו ונותנת לו חמים לרוב, והוא מביט תמיד על ידיה הלבנות.

בעלה הוא שונא ישראל בחשאי, וגם היא חסה על כל אלה הנפשות, שלא תהיה להן השארה בעולם הבא בשביל דתן השונה.

"אדם כמותך, שלומד כל כך הרבה, הלא צריך להכיר את ה'" – אומרת היא אליו יום יום, בבואה לנקות את החדר ולעשות את המיטה.

אחרי שבועים מתה האשה על ידי הקאת דם פתאומית, ואיש לא התאבל עליה ימים רבים. גם השכנים לא באו לנחמו, כי איש מדון הוא להם.

 

ג

ימות החורף עודם עומדים בתקפם, ועוד העם מחליק על הקרח. מדי שבּת בשבּתו יוצא מיכאל – זה שם אותו תלמיד – לטייל מעט בשדרת התעלה. לפעמים הוא נשען אל הגשר, לראות במחליקים למטה, ואת פני אותה נערה מאז, שעודנו זוכרה, אינו רואה עוד – אולי מתערבת היא בתוך הקהל, ויוכל היות שלא תבוא עוד כלל; אבל מי יאמר לו שתבוא רק ביום המנוחה? שתי פעמים ראה אותה מרחוק זה מכבר הימים, ומדוע הוא חושב והוגה בה מדי בואו לטייל בזה? מה לו ולה? לא! מדוע יהגה בנערה שלא יכירה ושאולי לא יראה אותה עוד לעולם? מדוע יחשוב מחשבות תפלות? הוא מעביר ידו על מצחו, לגרש משם את ההרהורים האלה, אבל הוא מהרהר, מהרהר...

ולפתע הוא זוכר, שגם בשבתו בחדרו היה הוגה בה. לו נדמה שראה את צלה גם על היבשה, אבל אינו יודע אם בחלום או בהקיץ היה הדבר.

לו נדמה והנה כבר שב לבית הוריו באחרית הימים במרכבה רתומה לסוסים דוהרים, ואיזו נערה יפה מלַוַתהו, כל העיר למגדול ועד קטן רועשת לביאתו, גם שונאיו, שהחרימוהו וגירשוהו מבית-המדרש, מכבדים אותו עתה כאדון רחוק, וכולם משתוממים על יפי הנערה, שבלי ספק היא כלתו.

והיא, הנערה, איננה יודעת לדבּר יהודית, מעולם לא ראתה עברים כאלה, והנָה משתוממת למראה עיניה ולמשמע אזניה.

הנה הוא הולך עמה שלוב זרוע דרך הרחובות הצרים לפנים היו משליכים אבנים לעומתו ועתה כולם כורעים בלבם לפני גדולתו וחכמתו, הנשגבה מהם.

רק צדקה הם מבקשים ממנו, גם מתנגדיו ומוריו, והוא נותן לכולם מִסַת-יד בפנים שוחקות. להתפּלל אינו הולך כלל, כל הימים אשר הוא יושב בעיר מולדתו; ולַכּל מובן שככה הדבר צריך להיות.

ואחר-כך יֵצא את הנערה אל העיר הגדולה הקרובה. שם גן סופיה, הנפלא בכל ארץ רוסיה הקטנה, שם יֵראה לה מפלאות גבנוניו ושדרות גשריו, שם יקוּבּל מאת משכּילי העיר, שיִכרוּ כּרה לכבודו, ושם ידרוש לפניהם על דבר החירוּת.

וכך הוא מתחיל את דרשתו: "ריקם יצאתי ומלא שבתי... כל בריאה היא רק יש מאין, ודוקא בשביל שעינו אותי במבואות האפלים יצאתי לאור אורות..."וכולם עושים את אזניהם כאפרכסת לשמוע את דבריו. הנשים הנכבדות מגישות לו זרי-פרחים, והנערה, רעיתו, תראה בכבודו.

אין דבר...לעת עתה עדיין הוא הולך לבדו לשדרת התעלה, והוא תלמיד עני לאורך ימים, ומדוע יחלום בהקיץ חלומות כאלה, שאינו חפץ כלל בקיומם? בעזבו את עיר מולדתו הצרה נשבע, שלא לשוב עוד שמה כל הימים, ולעולם לא יחלל את שבועתו. לו אין עוד עם ועיר מולדת, בן-חורין הוא החי לבדו. הוא אינו שייך עוד לכל חבלי משפחה ומסורת זכרונות. לו אין זכרונות כלל, הוא אינו חפץ לדעת אותך כלל...

רק את מוֹת אמו הוא זוכר, היא היתה שחורה ונאוה, ואביו הוא אדמוני, אביו הוא חסיד מבני דלת העם, שעלה לרבּנות, ואמו היתה יחשנית וַתבן לדבּר פּוֹלנית. כשמתה אמם באו תיכף אל ביתם אֵם חדשה ובנים חדשים, אביו דיבּר אתה בלשון נוכח כמו שדיבר את אמו, וכל שינוי לא היה בבית... אבל אצלו השתנה המצב אחרי מות אמו, ומאז לא היה יכול לדבּר את אביו לשלום.

ופתאום זוכר הוא, שגם אבי-אביו נשא אשה אחרי אשתו שמתה, שגם אבי-אמו עשה כך ושגם לאמו חרה הדבר כך... שתי שנים לפני מותה שמרה את מיטתה, ואביו רק התפלל, אחיו עוד היו קטנים במותה, והוא בעצמו השכים והעריב לאמירת הקדיש...

ואז עלתה על לבבו השאלה: מדוע אין רחמים לפני מידת הדין? שאלה גוררת שאלה ומחשבה – מחשבה, עד שבא לידי הפיכת הקערה על פיה, אין צדק תחת השמש! ושמַע מינה דאֵין דין צדק גם למעלה מן השמש, ככה היה אומר אז בנפש-נעוריו.

בתור משיח הצדק היה צריך הוא לבוא לעולם, חשב אז לפרקים, אז היה מקהיל קהילות ברבים והיה מחזיר את כל בני עולם למוטב, לא במופתים ובנסים היה מַטה את לבם, רק בקולו החוצב להבות אש וברוחו הזך.

לוֹ נדמה שיש בכוחו להגיד לכולם איזה דבר שיהפוך שורש נשמתם ויעשה אותם למרי דחוּשבּנא...

הוא אינו מבין מדוע כל העולם אינו חושב את דרכו ומדוע ילכו כולם רק בשרירות לבם, אינו מבין איך חיים הם עלי אדמות מבלי התבונן לראשית ולאחרית ולשאלת כל השאלות: מה אנו ולמה נחיה?

"הביטו שמים ואדמות! הביט על חייכם ותעודתכם! הביטו אל מעשיכם ותוכן מעשיכם!" – היה נכון לקרוא לכל הנפגשים, שכתועים המה בעיניו.

"לולא המשוגעים והתועים לא היה העולם יכול להתקיים", – אמרו זקני החכמים, אבל כל אותו עולם שמתקיים על ידי התועים אינו עולם כלל ואינו שוה כלל להתקיים.

המתינו והמתינו, עוד בוא יבוא היום הגדול של הרת עולם, עוד תבוא ממשלת הצדק ומלכות המחשבה בהאי עלמא, עד שיוּרם המסך מעל חידת החיים.

הוא עוד יראה את הדור הזכאי הזה ועוד ישתמש באור הדעת שכוללו מאיר ושלכולם הוא מאיר.

ואז לא יהיו עוד יושבי חושך, כל בני-האדם יהיו כבני אלים, כל הארץ מלאה כבוד הדעת ועטרת הדעת.

אז לא יהיו עוד עשירים ועניים, צדיקים ורשעים, אדונים ועבדים, עמים ועמים. כל באי עולם שפה אחת ידברו וברוח אחד ימַללו, כולם חיים באחוה ושלום, יחד גם את החי למינהו ישלימו.

נשים תלבשנה שמלת גבר וכל איש ישרת רק את עצמו. כל הבתים פתוחים, כל דכפין ייתי וייכול; הכל שייך לכּל וכל אחד בעד הכּל.

ובתוך כך הכל אינו שייך עוד לַכּל, הקור יֶחזק לפנו ערב, ועליו לשוב לחדרו הצר. בעלי-חיים למיניהם עודם נשחטים ב"ברכה"... ולו אין עוד גם צלוחית חלב לשתיה.

עוד יעברו ימים רבים עד אחרית הימים האלה. זאת רואה הוא עתה היטב, ועל הדבר הזה הוא מצטער...

מת יבואו ימי האור האלה? מתי?...

 

ד

לפנות ערב היה הדבר.

מיכאל עזב את חדרו לרגע, כדי לקנות לו גבינה ופת-לחם. את הדלת סגר אחריו ואת המפתח עזב על השולחן. ובשובו הֵנה גם בעל-ביתו כבר עזב את הבית ולא יכול לבוא פנימה. ראשו היה גלוי ומעילו העליון לא היה עליו, ולחכות עד שיבוא בעל-הבית שלו לא יוכל מפני הקור.

הוא מושך בפעמון ומכה בדלת בחזקה, אם כי יודע הוא שאיש אין בבית ומסתכל בחוֹר הדלת, אולי יֵעשה לו נס ותיפתח.

לַשוער אין מַפתח לדלת הזאת, ומיכאל ברגש-כעס על עצמו עולה ויורד על השלבּים, מכה על הדלת ומושך עוד פעם את הפעמון, אחת ושתים.

כבר העלו נר בפרוזדור. העובדים והפועלים כבר שבים מעבודתם, והנשים יוצאות ובאות עם צרוריהן לארוחת-הערב. כולם יורדים ועולים מבלי שים לב אליו, והוא עומד לפני דלתו מבלי דעת מה לעשות.

ושמא יאחר בעל-הבית שלו לבוא? שמא לא יבוא כלל כל הלילה, כמו שרגיל הוא מיום שמתה עליו אשתו? שמא תאחז עתה אש בכל פינות הבית והכל ישרף? הוא בעצמו מתפלא על שחושב הוא מחשבות זרות כאלה, שאינן יכולות להועיל לו כלל.

וכבר רעב הוא מעט, כבר נלאֶה לעמוד ויקלל את שעתו.

כל חללי דעלמא היה נותן לו היה יכול לשבת עתה בחדרו לאור הנר ולאכול גבינתו לפני ספריו הפתוחים. אחר זה יבשל לו מעט חמים, יעמיד את השולחן לפני התנור החם ויקרא בספריו לתיאבון...

עוד פעם הוא יורד מן השלבּים למטה ועד פעם הוא עולה ועומד אחורי הדלת, עוד פעם הוא מכה בידו בחזקה ועוד פעם הוא מושך בפעמון ברגשי חימה.

באותו רגע נפתחה הדלת, היא הדלת של שכנתו במעון שכנגדו, ואשה בעלת-קומה נראתה על הסף ופניה שוחקים.

"אולי יבוא האדון אלינו לשעה קלה עד שישוב בעל-הבית מדרכו, הלא הקור גדול ובחוץ אין האדון יכול לחכות" – מדברת היא אליו טובות.

כמתבייש עמד רגע. הנה האשה זרה לו, ועל פיתוּח הדלת חרותות המלים: "החייט יוהן".

באי רצון הוא הולך אחריה וכרגע הוא בבית-הבישול הגדול, העשוי לקבל שם אורחים, גם מכונת-תפירה נמצאת שם ובגדי-צמר מונחים על האבנים.

נקיון גדול שורר שם, כל הכלים מסודרים ומרוחצים, השולחן גדול ולבן והספה רכה. גם איזו תמונות תלויות על הקירות, ועל התנור מתנוססים כלים עשויים נחושת קלל.

המנורה מאירה על השולחן ומפיצה באורה איזו הרחבה, ושריד היופי בפני האשה מוסיפים חן להכרת טוב לבה.

היא מבקשת אותו לשתותו צלוחית חלב חם ויושבת למולו כלא-זרה לו. היא מדברת הרבה ומשיחה, והוא משיב לה רק מלים מקוטעות ולוגם מעט את החלב.

היא כבר שמעה מפי יושבי הבית שהוא מתמיד גדול בלימודיו יומם ולילה, גם אצלה גר לפני שנתים תלמיד הדת הקתולית, שהיה מתמיד גדול ובקי גדול בכתבי-הקודש, הוא היה אדם טוב מאד... כשמת הניח לה את ספריו, אשר מְכָרְתַם, רק את התנ"ך הרוֹמי הניחה לה למשמרת..

כרגע קמה ותַּראה לו את התנ"ך הישן, בהוסיפה לאמור: "אתה הלא יודע הנך בלי ספק את כל הדברים האלה היטב... אצלנו נתמעטו הלימודים הקדושים, בעווֹנותינו הרבים, אבל אצלכם העברים עוד בני-אדם לומדים הרבה תורה..."

"אנכי איני לומד בתורה עוד", – השיב לה בקצרה.

"האם אינך תלמיד הדת?"

"לא".

"ומה אתה לומד? אַרשה לי לשאול".

"את הפילוסופיה ודברי-הימים".

"את דברי-הימים איני מבינה מה טיבם, אבל על דבר הפילוסופיה שמעתי בבית דודי האציל וַלקא לבית ברינסקי.. הוא היה אחד מאצילי פולין הגדולים והיה מלומד גדול... אחי הקטן הוא עורך עתון פולני בפּוֹזנא, הוא לאומי גדול ונפרד מאתי מאותה עת שנישאתי לאשכנזי... גם אנכי הנני פולנית טובה ושומרת את מועדי בבית-תפילתנו... את האשכנזים ודתם איני יכולה לשאת, להם אין רוח הקודש, ולוּתר עיות את הדרך..."

"גם אנכי מבכּר את הקתולים. כשהייתי בקרקוי ביקרתי את בית-תפילתכם למַריה באשמוֹרת הבוקר, וכל הכורעים והמשתחוים בחרדת קודש עשו עלי רושם".

"ומדוע אינך קתולי?"

"אנכי חי ממקור אחר..."

"לא אבין את דבריך".

הוא שותק ומפסיק את השיחה על ידי לָגמו שארית החלב; והיא הבינה שהדבר לא לרצון לו ותקם למלא לו את הצלוחית שנית.

"תודה! איני חפץ עוד".

"האַרשה לי לתת להאדון חתיכת לחם עם חמאה?"

"מדוע יתבייש – מוסיפה היא לענות על שתיקתו, – הלא מקרה הוא הדבר שהדלת סגורה, ואם יחכה האדון עד שישוב בעל-הבית הלא ירעב".

"לא, איניני רעב".

"ובאיזה בית-מרזח יאכל? פה בתי-המרזח רעים, אצלנו בפוזנא..."

"אנכי איני אוכל דבר מן החי".

"בבית דודי שמעתי על דבר אנשים כאלה... יסלח לי האדן אם אשאלהו: האם הדבר הזה הוא מין עבודת-אלהים?"

"לא..."

"וכמה עבר עליו, על אדוני, בלי בשר?"

"זה שנה תמימה".

והדבר לא יחליש את האדון?"

"איני יודע... הנני עתה כמו שהייתי".

"פלא הוא הדבר, פלא", – אומרת היא לעצמה.

ובאותו רגע נשמע קול עב מאחורי הדלת: פלא, פלא.

הדלת נפתחה והבעל בא, שיכור מעט, ופניו הנופלים צוהלים: "ערבא טבא! ערבא טבא לך, האדון הצעיר! אתה הנך שכננו הטוב ופניך בל ירָאו! העברים המה אנשים טובים, כולם הם אנשי חסד, אבל אנחנו נוכל לגווע ברעב אם לא נעבוד, והעבודה אינה מספקת בימי הקרה. אויר של כלבים הוא בחוץ, חורף רוסי ממש. הלא אצלכם קר מאוד, אבל אצלכם נושאים בגדי-שער. אצלכם ברוסיה רואים החייטים ימים טובים, האי, האי, האי! שתה, אדוני, מעט יין-שרף, אינך צריך להתבייש, שתה, שתה..." הוא שונה דבריו ומזג לול כוס קטנה מהצלוחית אשר באמתחתו.

"הרף ממנו... השומע אתה!" יסרתּו אשתו ופניה נשתנו.

"אל נא תשמע בקולה, היא פולנית, כל הפולנים המה כלבים יחשנים, חה, חה, חה!"

"שתוק! אומרת אנכי לך".

"חה, חה, חה!"

"גם להאורח לא יתן מרגוע!" – אומרת היא לעצמה.

"האדון הצעיר הוא אדם טוב, הוא מוצא חן בעיני והוא יסלח לאדם קשה-יום כמוני, מה לי מחיי? שלוש שנים עבדתי בצבע, הכיתי את הצרפתים הסכלים עד מֶץ, שם נקב כדור את ידי ואנוס הייתי לשמור את המיטה בית-החולים, עד אשר באו ימי השלום... אנכי לא הייתי מתרצה לזאת כלל, צריך היה לעשות להם מה שעשו לפלנים..."

"שתוק! אנכי אמרת לך".

"ומה תעשי לי, פולנית? אנכי יודע אתכם היטב, הכוהנים שלכם אינם נושאים נשים בחסידוּתם.. חה, חה, חה!"

"מַרקוס, – מנסה אשו לדבר אליו רכות, – הנח לכוהנים, גרשון שלח אלינו היום להגיד שהבגדים בעד חנותו נחוצים לו במהרה ושעליך למהר מלאכתך. שב אל העבודה ותפוֹר. הרעב אתה? מה אתה רוצה לאכול לארוחת-הערב? בשר אין לנו כעת, אבל תפוחי-אדמה ודגים מלוחים".

"יקח אופל את גרשון, יהודי ארור, תמיד הוא מאיץ בי, והוספה אינו רוצה לתת לי. הוא מרויח יותר ממני מבלי עשה מאומה. גם לקחת לי עוזר אין ידי מזגת, ועיני כהות".

"חדל מלקלל, שב ותפור, אתה לא תשנה את העולם. גרשון אינו רע מאחרים, הן הוא נותן לנו תמיד דמי-קדימה".

החייט כפף ראשו וישב אל המכונה וַיחל לקשקש עליה. מיכאל הביט על שערות החייט הלבנות, והאשה הלכה אל החדר השני, לקחת משם דבר-מה. השעון העתיק על הקיר השמיע קול-נענוע בלחש, וצפור-הדרור ששתקה עד עתה משמיעה מעט את קולה.

ובתוך כך באה מַרתּה. היא אשה זקנה הגרה שם בחינם, ובשכר זה היא עובדת עבודת הבית ומבשלת. בכלל היא אשה זקנה מכוערת, מדברת בשפה צחה כבנות מרום עם-הארץ וממהרת בדיבוּרה כאדם שהזמן קצר לו.

היא לא שמה לבה אל האורח ותפרק את צרור החפצים שהביאה. אחר-כך דרשה בשלום הזקן ותאמר לו: "והֶדוִיג עוד לא באה?"

"היא, הארורה, שולחת אותה ביל קור אל שיעורי הזמרה, הנערה תתקרר..." החל החייט לדבר בינו לבין עצמו. ומיכאל הקיץ ממחשבותיו לשמע השם החדש.

ובאותו רגע שבה מַריה יוֹזֶפה – זה שם בעלת-הבית – מהחדר ועמה צרורי צמר, אשר הניחה אותם לפני בעלה.

"מַרתה! – אומרת היא אליה, – האדון הצעיר הזה הוא התלמיד המתגורר אצל שכננו הסנדלר. הוא אינו יכול לבוא אל הבית, כי שכח את המפתח, ובעל-הבית יושב בלי ספק שיכור באחד מבתי-המרזח – הן מאשתו נתפטר, ומה יחסר לו?"

"כן" – פונה מרתה אל מיכאל, – "היה שלום, איש צעיר, אנחנו מכבדים את הלומדים. בתי, זכרה לשלום, היתה מכבדת גם כן את התלמידים, היא היתה יפה ויעלת-חן בצניעותה כל כך עד שמשכה עליה עיני כל רואיה. תמיד ישב בבית פנימה כבת-מלך ותהגה ותשיר עד בוא האסון..."

"האדון יואל בטובו לבקר אותנו שלא על פי מקרה, ועוד יהיה לך פנאי לסַפּר לו את המעשה שלך" – שיסעה אותה מַריה-יוֹזפה בדבריה.

"הניחי לי, אדרבה, ישפוט האדון הטוב ביני ובין אותו הרשע הארור. הוא היה מבקר בית-המדרש הגבוה וַיגר כבן זר אתנו ויאהב את הנערה. אנכי אמרתי אל בתי: 'הלא עברי הנהו ואַתּ קתולית!' והיא מַשפלת את עיניה... מה יכולתי עשה? ואחר זה יצא הוא לבית אביו ויכתוב לנו פעם ושתים. אחר זה חדל לכתוב, ובתי עצובה כל היום. הוגד לנו באחרית הימים כי אירש לו נערה אחרת; ואנכי הייתי מסתירה מבתי את הדבר, בני הגדול נסע שמה בחרי-אפו ויקרא אותו למלחמת-הבינים; שניהם נפצעו, והמרה השחורה גברה על בתי, אחרי כן השתגעה ותשב עצורה בבית חולי-הרוח ימים רבים. – אנכי הוצאתי כל אשר לי בחליה עדי בואי עד הלום. בני הלך למדינת הים ואינני שומעת על-אודותיו עוד..."

כך היא מדברת, ומיכאל שומע חרש.

כמדומה לו שכבר שמע את המעשה הזה פעמים רבות וגם קרא כזאת פעמים רבות, אבל זאת הפעם נגע הדבר אל בו ביותר... הוא כמעט קינא באותו האיש, שנפש תמה אהבה אותו כל כך. הוא רואה ברוחו את הנפש המה הזאת בעצב יפיה, רכה היא וענוגה וגם ידיה עצובות הן. לנחם אותה הוא חפץ, לדבר על לבה: אנכי אהיה לך הכל. שמעי בקולי ושכחיהו, דמעות בעפעפיו וקולו יחַנם ברגשנות רוחו. כן הוא חושב. ושם, בבית-החולים, עדיין היא זוכרת אותו בנפשה. פניה נפלו ומפיקים פחד וצער. לבו יצא, אינו יכול להתאפק עוד.

הדלת נפתחה, ונערה צעירה נראתה על הסף בכל בושת יפיה. היא הביטה לפניה מבלי דעת את הפנים החדשות, והוא הכיר אותה... היא היתה הנערה שראה אותה על פני הקרח...

פניו אדמו והוא נשען במצחו על ידו, כמו ירא להביט בפניה. היא נשקה לאמה ולאביה ותדרוש בשלום מַרתה. "היש לך דברים טובים בעדי לאכול? בפעם שני לא אלך אל השיעור בלילה; אצבעותי קפאו מקור ולא יכולתי לנענע את המִנים".

"תני-נא לאכול, תני לה חמין" – קרא החייט בהפנותו את ראשו.

"הסירי את מעילך וכובעך. בכל פניך יֵראה הקור", –  עונה מרתה ואמה לוקחת אותה בידה ומקרבת אותה אל מושב האורח, לאמור" "זאת היא בתי, אדון צעיר, וזה שכננו, התלמיד הגר אצל הסנדלר, אל נא תתביישי מפניו, הוא אדם ישר ואינו אוכל אדם".

מיכאל השפיל את עיניו, בהרגישו את תום מבטה עליו, והיא לא ידעה מה לענות.

ברגע זה נשמע קול פתיחת הדלת אצל בעל-הבית וימהר ללכת מבלי דעת מה יאמר להם ואיך יוֹדה להם.

"מדוע תמהר ללכת?"

"אין דבר... עייף אנכי".

"בוא אלינו לפעמים!" – נשמעו קולות אחדים.

"אבוא".

 

ה

מַריה-יוֹזפה איבדה את ימי נעוריה באחוזת דודה האציל, אשר בקצה נפת פוֹזנא. אשת דודה הרכה והענוגה קינאה את הון פילגשיו ושפחותיו ותצא אל משפחתה לבוֹבה מבלי לשוב. בנים לא ילדה לו, וַתהי היא, מריה, מפקחת על הבית בתור קרובה מבנות היחשנים הדלים. ויש אומרים כי היתה לו גם לסוכנת בבואו בימים.

היא לא נתנה לו את לבה הקר ובכלל לא אהבה את מין הגברים. רק לכוהנים הראתה פנים שוחקות ותכבד את בגדי-הכהונה השחורים.

ובאחרית הימים, כאשר נתדלדל דודה מנכסיו והשלים את אשתו, עזבה היא את הבית ותינשא לחייט מַרקוס, שעבד ימים רבים באחוזה.

גם הוא היה רחוק מלבה, אבל מה לה ולזאת? התם הזה ישרת אותה כל ימיו וכל עמלו יהיה לפיה.

ומרקוּס לא ידע דבר. הוא עבד בצבא וישנא את הצרפתים, גם את הפולנים, אבל מה בכך, מריה היא יפה ובעלת-בשר. דודה נותן לה איזו מאות במזומנים וחפצים הרבה, באופן שיוכלו להתישב בבירת שלֶזיה.

ובבירת שלזיה ישבו הרבה שנים ויחיו כדרך בני הארץ, הוא בהתמדת מלאכתו והיא בבטלה לשָבעה. הוא שותה שיכור מעט והיא אוכלת מאכלים טובים הרבה; הוא חייט אשכנזי פשוט והיא פולנית יחשנית. הוא אינו יודע דבר מכל אשר מסביב לו והיא חַכמנית גדולה ויודעת הרבה. יודעת היא את חיי כל השכנים והשכנות, התגרות והאהבות; יודעת היא מעשיות הרבה מגיבורי פולין ומעט מתהלוכות מדינת אשכנז. בכלל איננה קנאית, גם מבינה היא שיש מלומדים שהם בני-חורין בדת, אבל העיקר שנוגע לה הוא מה שבני מרום עם-הארץ חיים עם פילגשים על נשיהם. היא מתרועעת גם כן עם אחדות מפילגשים כאלה וצופיה הליכותיהן. היא עושה זאת רק לשמה, לשם איזו נטיה המקרבת אותה למין הנפשות האלה. ובדברים בעלמא היא משבחת את הצניעות ואת האישות הדתית, שאין דבר יכול לנַתק קישוריה.

והיא בנים לא ילדה כל הימים, רגשי קרבת-משפחה חסרו לה, רק את הילדות הקטנות חיבּבה מעט לפי יכלתה. אבל עצלה היתה ללדת, באשר פחדה מכל חולשת הגוף, ויהי כבוא אליה ילדה קטנה, שחזרה על הפתחים לבקש מזון בעד אמה שחלתה, עלה על לבבה לקחת אותה לביתה ולגדלה. ואֵם הנערה התרצתה בעד שכר קטן לוַתֵר עליה לעולם.

הילדה העניה הזאת היתה הֶדויג, בת-זנונים של לוֹטֶה הכובסת, לפי דברי הבריות.

ולוֹטה היתה בשעתה נערה תמה ובעלת-חן. היא כיבסה לבנים בעד שכנה המזכיר ראובן, אשר לקח את לבבה בשלוַת דיבוריו. הוא אהב את הנערה ויחשוב לקחתה לאשה. מאד הצטער על אשר היא אנוסה לעבוד בעבורו וירחם עליה בשמעו ממנה כי יתומה היא באין אב ואם. הוא אדם ישר, – חשבה לוטה בשבתה בחדרה לבדה לפנות ערב ובדידותה הציקה לה... וגם הוא התפעל מטוּב-לבה ומשלוַת-נפשה.

ופעם, בהביאה אליו לבנים בעלות הבוקר, אחז בידה וַינַשקה, היא התביישה, ועיניה השפילה מרגשי נועם, והא מרכין ראשה על שכמו ומחליק את שערותיה הדקות. חזה התרומם מתחת למעילה הרך, ולבבו נבהל, הוא מחבק אותה בחזקה והיא מתחננת: "הנח! הנח!" נפשה מלאה בושת-אהבים והוא לוחץ אותה אליו, כמו חפץ הוא להתאחד עמה לנצח... נשיקות ממושכות, חרדת התשוקה והמית הנוער, חיבוק נפש בנפש ושכרון כמו מיין.

היא היתה לו לסוכנת, וַתהי לו כאם. גם בעת אשר הרתה ללדת נהנתה רק מיגיע כפיה; והוא היה אובד עצות, כי הוריו לא רצו בשום אופן להתחתן בנכריה מדלת העם.

אמו בכתה ואביו נמלא עליו חימה, קרוביו האיצו בו לעזבה לנפשה, והוא דבק בה במקצת והתרחק ממנה במקצת בהיוָדע לו כי יראה היא את אלהים, הוא לא היה ירא את האלהים, מפני שידע שאנשים חדשים אינם רגילים בכך... אבל ב"ימים הנוראים" היה יושב בבית-הכנסת לבעלי-החופש והיה שומע את דרשת המטיפים ליהדות מפני שהיא יהדות. – ובכלל לקדש אשה בת אֵל נכר אינו טוב בעיני ה', אשר אולי באמת משגיח הוא על בריותיו; סוף כל סוף אין אנו יודעים נכונה שהדבר אינו כך.

ויהי אחרי שנוספו לו על פקפוקיו הדתיים האלה גם איזה אלפים במזומנים, אשר שם אותם בכליו שלא בדעת הבעלים במשרתוֹ החדשה, הלך באחד הימים למדינת הים ויעזוב את לוֹטה לאנחות...

ולוֹטה עצובה עד עומק נפשה, היא על המַשבר, כבר ילדה וכוחה אין אתה לעבוד הרבה, בכלל היא ממאסת בחיים, וביגונה יש אשר תשתה מעט, היא למדה מעט את השתיה בימים שהיטיב ראובן את לבה ביין.

לוטה אינה מדקדקת עוד בבגדיה, ובקשי רוחה היא מקללת את הילדה שלה, בגדלה תפליא לפעמים מכותיה מבלי לדעת מדוע תעשה את הדבר הזה, היא שונאת אותו ואת יוצאת חלציו של העברי.

מיום שנתנה את פרי בטנה לאחרים בא באורח חייה כעין מרגוע, היא שבה מעט ליפיה ולתכונת נפשה; ורק הוא, רצען פועל-בטל שדבק בה לאהבה, אונס אותה לפרקים לשלוח אש בגופה, והוא שותה שיכור על הרוב, ואינו יכול לסלוח לה על אשר ילדה לבן ישראל.

ביראתה מפניו היא אומרת לו שכבר שכחה את פרי בטנה. איך שיהיה, הוא מגין עליה כבעל ויש לה את מי לשרת. אבל כבוא יום הולדת את בתה היא משתמטת ממנו בסתר ודופקת על דלת מַריה-יוֹזפה וצרור פרחים בידה...

הם סוגרים מפניה את הבית ולא יתנוה לבוא. והיא מחכה כל היום ברוח נמוכה על יד השער, אולי תצא הדויג ותוכל לנשקה פעם בשנה...

שם, פנימה, היא שומעת קול מצהלות חדוה והדויג לא תצא. – בוכיה היא הולכת בבוא הערב וראשה פרוע, מטפחתה צונחת על שכמה, כל עובר ושב ירחמנה והיא הולכת בדומיה אל מעונה הצר, מַכּירה זה הרצען, המחכה לה להריק כוסה, הוא נבל, ראובן היה נבל ומַריה היא נבלה... היא לקחה ממנה את בתה אשר ילדה, והיא הולכת ערירית. ראובן חי עם אשה יפה ומוליד בנות והיא עובדת בפרך. בעד שום אדם אינה עושה מאומה. כל העולם הוא רע ואלהים הוא רק בבית-התפילה... הוא שומע הכל ורחם לא ירחם עזובה... דבר אין לה על מה להישען, עצובה היא הולכת ובוכיה.

והדויג חונכה ביד רחבה מעט. היא ביקרה בבית-ספר עליון לנערות וגם למדה לפרוט על מִנים, מלבושיה היו תמיד בכבוד ולכל ימות הקיץ הגדולים נסעה לנאות-דשא. כשבגרה והיתה לבת-מצוה המירו את דתה בדת הקתולים, אם כי הכוהן לא היה שבע רצון ממנה ביותר. "את הדם הזר אני מריח למרחוק", – אמר למַריה-יוזפה בחשאי, והיא ריכּכה את לבבו בפנים שוֹחקות לאמור: עוד תגדל והיתה כולה שלנו!

מריה-יוזפה אהבה את בתה-חניכתה במין אהבה יחשנית. והדויג מבכרת את אביה השיכור על אמה, האב אך טוב הוא והאם אך תעיק לו... אומרת היא לנפשה. בכלל איזה לחץ מעיק ומפריע את אָשרה. גם כשהיא שמחה וצוהלת עצובה היא מעט. היא זרה לעצמה מעט, ולפעמים היא יושבת בקרן-זוית וחולמת בלחש. כוח דמיונה לא גדול הוא, ומבינה היא בספרים אך מעט; אבל כמו איזה דבר תלוי לה מאחוריה בכל מקום שהיא יושבת והולכת, ומה היא יודעת? גם את מוצאה איננה יודעת, וחושבת את הוריה לדוֹדים ממש.

כשאמה כועסת עליה היא אומרת לה כי מצאה אותה... והיא אינה מאמינה בדבר וחושבת זאת לשחוק, האֵם היא דודתה, האב הוא דודה, – בכלל הדבר אינו מובן לה.

ומַריה-יוזפה חושבת. היא חושבת לאחרית בתה וגם יודעת היא שמצבה החָמרי ירד מטה על ידי שכרונו של בעלה. היא הורגלה לחיות חיים רחבים ולבלי עשות מאומה, וחיים רעים וצרים אינם נוחים לה כלל.

ועוד לה רעיה הבאה לפרקים אל ביתה ושטַשה שמה; והיא פולנית שנתאַשכּנזה מעט ושומרת את יפיה... היא מושכת אחריה ביפי-חִנה לב עשיר. עוֹנתה רק פעם בשבוע והיא חיה על ידי זה בעושר על חשבונו, ויושבת כל הימים בבית מַריה-יוֹזפה, הפתוח לה. הן באמת רֵעות נאמנות, עוזרות זו לזו בעת הצורך, זו בעצות וזו בממון. ושטַשה במהלכה קוממיות דמתה לבת-מלך כבוּדה, והשכנים חושבים אותה לאחת מבנות עם-הארץ, הבאה לבקר את החייטת.

שטשה אינה עושה את הדבר הזה מרוע לב, נפשה כמעט נקיה ותלויה בזכרון בנה המשורר, שמת בלא עתו; ומה איכפת לה אותו זקן עברי, שאינה שמה לו לב כלל? בכלל מין האנשים המה סכלים בעיניה, מלבד בנה שהיה נפש לא-מצויה וניחם אותה אחרי גרשה את בעלה.

רק מַרתה עוינת את שטשה, החייט השיכור קורא לה "חמדתי" ואיננו יורק בפניה, הדויג יראה מעט אותה, אם כי היא מעניקה לה מתנות וספרי-לימוד, בעצם הדבר גם שטשה מרגשת איזו הכנעה מפני טוהר הנוער שבהדויג; הדבר אינו ברור לה בחוש, אבל מרגשת היא מעין צל הדבר.

אולי שטשה היא שהביאה את מריה לידי מחשבות זרות על אודות הדויג, אבל המחשבות האלה טרם באוּ. ואז קרה הדבר שמיכאל נקרה בבית.

 

לפרקים הבאים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה