רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

 

א    🔗

בכרך הגדול, בירת שלֶזיה, שוררת דממת צהרים של שבת שלהם. היום הוא אחד מימות החורף היפים העטופים לבנים כבארץ הצפון; וצל השבתון מתערב עם שלוַת הקור, הממלאה את נפש ההולכים לטייל לאורך תעלת הבריכה בנחת־רוח שאינה מצויה בשאר עתות השנה. ממעל לראשם משתרע מרחב תכלת הרקיע עם כתמי חכליליותוֹ, ולרגלם נוצצת שכבת השלג בין האילנות; ולנפשם בא אותו ההד של בטחון המצוי בשעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו…

מֵי התעלה שם בעמק, המבדיל את העיר העתיקה התיכונה מן הקיצונה, קפואים, ועל הקרח מחליקים במנעלי־ברזל צעירים וצעירות בשאון נעים ובחדוַת־ילדות משעשעת בתמה. דגלים בעלי צבעים, המתנוססים על כלוֹנסאות ארוכים לאות כינוס, נעים אנה ואנה, וקול תזמורת קטנה נשמע מהחלילים המחללים לפני מסך אוהל הכניסה בצד הגשר הנטוי ממעל. ושם, על הגשר, נשקפים מלמטה ראשי המחליקים, הרצים רצוֹא ושוֹב כהמון צללים חיים, סובבים וטופפים בקלות גוף ונפש.

יחידים המה מחליקים, גם זוגות זוגות, שלושה בשורה אחת, גם ארבעה וחמישה; מהם מחליקים לאורך ומהם לרוחב, מהם רצים במישור ומהם מעקימים וסובבים במעגלה במהירות נמרצה ובשירה של תנועת האברים… הידים משולבות והרגלים מחליקות, כמו מרחפות הן על שטח הקרח.

נער ונער יחליקו, נערה ונערה, תלמידים ותלמידות, צעירים וצעירות, ובין כּולם מרחפת כל האַחוה שבנוער ומעֵין הנצח שברגע… כולם הם בנים ובנות היושבים על שולחן אבותיהם, ובת־קולם שלוה מקדם קדמתה.

ושם בירכתיים נערה יפה מַחלקת לבדה, ובחנה השפוך עליה היא מעֵין תינוקת גדולה, שתי מקלעות שערותיה השחורות יורדות מתחת כובעה על מעילה הלבן, המכסה ברובו את שמלתה הכהה; ובפניה הכהים מעין הוד עצבון, המושך אליה את העינים. כל מחליק ושב הנפגש אתה שוהה להביט בחנה, ואלה הנשענים למעלה על כרכוב הגשר מביטים עליה, כמו איזה כוח נסתר עולה מלמטה למעלה.

הנה ישבה לנוח בכל יפי דממת נפשה, והנה קמה להתערב במירוֹץ עם המחליקים. כמעט לא נראתה עוד למרחוק, ועוד הפעם ניכּרת היא מאחיותיה בשובה ובשבתה להינפש.

לבדה באה, ולבדה תלך מדי שבּת בשבּתו.

וזה כשני שבועות אשר משכה אליה עיני תלמיד עברי שעזב את ארץ מולדתו ובית אבותיו וגָלה למקום חכמה.

זה כשנתים שוקד הוא על דלתות בית־מדרש־המדעים, ועודנו בודד במועדו מבלי מכיר ומודע בארץ הנכריה הזאת. עני הוא וחי לפי דרכה של תורה… יומם ולילה הוא הוגה במדעים, חושב וקורא בספרים לדעת מדעי החיים, והחיים עצמם נוגעים אל נפשו רק למרחוק. המחשבות וההגיונות המופשטים בולעים כל התוכן, התשוקה לחיות, אשר בו. כנזיר יושב הוא בעיר ההומיה ובחיים ההומים, בלי עולם ובלי צרכי העולם.

רק לעתים רחוקות יורד הוא מעליתו החמישית שם תחת הגג והולך אל שדרת התעלה, או עומד הוא על גשר הבריכה, לראות בעוברים ושבים, המטיילים והמחליקים: לכאורה הוא יודע שהוא מפנה לבו לבטלה; אבל הלב הזה מתגעגע אז על איזה צל אדם ונפש אדם.

בין כל המטיילים אין איש יודע אותו, בין כל המחליקים והמחליקות אין מוֹדע לו ולכולם הוא זר, מוזר… רואה הוא שכּל עובר ושב חושב אותו לנכרי, שנכרי הוא לכל האנשים האלה, אשר את לשונם ידבר עתה ואת חכמתם ילמַד, והוא שייך לאותם החכמות והמדעים, שורש נשמתו נמשך אליהם, נפשו שואפת אליהם ורוחו מבקש נתיבתם…

שם הוא שוכן ושם הוא לומד, שם יחשוב לו מחשבות והגיונות סותרים ועוקרים מחשבותיו שלפנים והגיונותיו שלפנים; ושם הוא חולם חלומות חדשים על קברות חלומותיו אשר מלפנים…

לפנים היה כולו רק בן לנחלת־אבות, והיה שומר משמרת אבות, ועתה יצא מחוּץ לתחומם ועמל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות… הוא יצא מאפלה לאורה, מעבדות לחרות; ובן־חורין זה מתגורר בקרן־זוית דלה, לו לחם מעט וספרים הרבה…

ועתה משועמם הוא מהמית כל אותם הספרים והמחשבות המתרוצצות בו. מכל האין־סוף והעולם הרחב אין לו רק בגד מגין מעט מפני הקור וכליון־נפש מַרגשת את עקת הבדידות הקשה.

הוא כבר למעלה מעשרים, כבר ראה עמל וקצת מלחמת החיים והספרים, כבר התגאל בקדשים וחוּלין של החיים לפי דרכו; ועתה הוא בודד, נקי וידיו ריקות. מאומה אין לו, בשעה שהרבה יש להם, הנפגשים אתו; ולפעמים גם עיניו אתו לראות שאין ידו משגת מה שנפשו שוקקת…

ושמא אין ידו משגת לעולם? שמא גם כל אותן הדעות והמחשבות, המלחמות והדרישות לָאו דוקא כלל? שמא הדבר מעיקרו פירכא? שמא כל עולמו טעות ארוכה היא? שמא יש מקום אחר להתחיל את הדברים? שמא החיים עצמם המה ענין אחר, והעולם עצמו הוא עולם אחר ממה שהוא חושב?

מחשבות והרהורים כאלה עולים לפרקים על לבבו ומוסיפים עצמה לסערת מחשבותיו, ודוחפים דחיפות חדשות את מהלך דעותיו.

מדומה לו לפרקים, כמו חייב הוא למצוא פשר לכל המעשים והנתיבות משנות דור ודור וכמו נוצר הוא לתוּר את מלכות השמים ולדעת מסתרי האדם עלי אדמות…

האדם, האדם ומהלכו נוגע לו; בו הוא מוצא את סלע־המחלוקת בין כל התורות והדרכים, המחשבות והדעות, הסודות והעיקרים, ובגלל אותם הדברים לבו סוער ונפשו שואפת…

לבו יֵצא בראותו כי אין משפט וצדק תחת השמים, כי האדם פוגע באדם, עם בעם. לבו יֵצא בראותו כי גם החי למינהו סובל על ידי רשעת האוכלים בשר ושותים דם הנפש.

הוא אינו מאמין שאי־אפשר לעולם בלא רשעים וצדיקים, עשירים ועניים, אדונים ועבדים, ואינו מאמין שמלחמה לאדם בעד קיומו נגד קיומם של אחרים.

אדרבה, השתווּת גמורה צריכה להיות בין כל בני־האדם ובין כל העמים; וגַר זאב עם כבש, אדם ושה, מבלי שיבלע התקיף את החלש או רב יעבוד צעיר.

הוא מתחיל להיות צדיק בדרכיו, בשר מן החי אינו אוכל, מסתפק הוא במועט, וגם אותו המעט ירכוש לו ביגיע כפו: הוא עובד באשמורת הבוקר בבית כורך־ספרים.

בבוקר הוא כורך את הספרים בתור בעל־מלאכה וכל היום הוא הוגה בספרים, מבקר את בית־מדרש־המדעים וממלא את מוחו בשיעורים הגבוהים…

בגדיו בגדי עני וצרכיו צרכי עני. משפחות לא יבקר ורֶעים אין לו, והיה אם יקְרא לפעמים לאחד הבתים אינו הולך לשם, שלא לפַנות לבו לבטלה.

שיעורים בשפת־עבר אינו רוצה להורות לחניכים, מפני שאינו מאמין עוד בתחיתה של השפה, ואת חניכי הרבנים השכיחים בעיר הוא שונא בכל לב, כשאר “כלי־קודש” והיראים למיניהם.

בעד חלון חדרו הוא רואה בימי השבּתות את ההולכים והשבים מבית־הכנסת למתוקנים; ולפיכך הוא מכסה באותה שעה את החלון בוילון, כדי שלא לראות בני־אדם בשעת קלקלתם.

ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו, ואת תפיליו וסידוּרו שכח במתכוון באיזה מקום, למען יהי נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד.

ובכל זאת אינו יכול לשמוע את השם מתבולל בלי צער הנפש, ולבו יֵצא על השקר שבאותה נפש… מאומה לא נשאר אתו מעמו – ובן הוא לעמו… מוחו נתרוקן מנחלת־אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו.

וזה עיקר אצלו, מוחו מולך על לבו. אמיתיותיו הן אמיתיות הגיוניות ומחשבותיו נובעות רק ממקורי המחשבות.

הלב, לפי דעתו, אינו עושה כלום, הלב הוא רך כקנה ומתרגש בכל פעם; אבל האדם חייב להתגבר על לבו ולשמוע רק בקול מחשבותיו.

הוא חושב כי הלב הוא מעשה־שטן, הרגשות הם מעשה־שטן וגם השירה היא בעצמה נוֹח היה לה שלא נבראה.

אבל יש שכל הדרכים האלה מתגנבים בו שלא ברצונו. בצאת השמש או בין הערבּים, בשבתו לבדו, יפעמהו רוח השירה בעל־כרחו. אבל הוא עמל לגרש את הרוחות הרעות האלה ומתחיל לקרוא ספרי מחשבות בעל־פה, כדי להתגבר על לבו הזונה אחרי נטיות אחרות ואלהים אחרים…

והוא לא ידע שאותם בני־אלים אחרים נבראים בו בסתר נפשו, בלי דעתו המה מכים בו שרשים, כדי לשגשג שם לאחר זמן…

ובטרם בא אותו הזמן, הרי הוא יושב מַשמים בסער מחשבותיו ובעמל דעותיו. חפץ־החיים העיור פותח בו לפעמים את לועו וממלא אותו במין פחד שאינו יודע שחרו.

בשבּת זו שלהם, כמו בשלפניה, לא רָגע לבו בחדרו הבודד, ויצא לשוח. נלאה מפני האותיות והחשבונות. ויצא לראות בבני־אדם ובבנות־אדם.

מה לו ולכל הנפשות האלה? רק כתועה הוא ביניהם, כאיש מארץ רחוקה ומעם אחר; אבל איזה דבר מושך אותו, איזה דבר אומר לו: “לך!” והוא הולך שמה ומצטער, יושב על ספסל, מרגיע ומצטער, נשען על עמודי הגשר ומצטער.

בשבּת שעברה ראה שתי אחיות דומות זו לזו במראיהן ובפניהן שכמוהן לא ראה ליופי, וילך אחריהן להשבּיע את עיניו. כשנעלמו בתוך הקהל משכה את עיניו אומנת אחת מנהלת את בן אדונה בעריסה. ואחר־כך ראה אותה, את הנערה המַחלקת עתה לבדה על הקרח ואיזה כוח בחִנה.

אז היתה כעתה ועתה כאז, בימות השבוע חשב על אודותיה לפרקים, ועתה הוא רואה אותה למרחוק…

למרחוק הוא רואה אותה ואימה חרישית נעימה מתגנבת בו, לבו דוחק אותו ונפשו שואפת לאיזה דבר כמוס ולחלום בהקיץ.

היא התערבה בין אחרות, והוא הולך שפי מכאן, הלוך ותעה, תעה ושוֹב.


 

ב    🔗

ימים עברו ובאו ומלחמת־החיים קשתה עליו, בבית המלאכה לכריכת־ספרים לא רצו לתת לו עבודה, בהיוַדע שם כי עברי הוא, ומשען קשה היה עליו לקבל – אביו, הרב לעדת עיר קטנה ברוסיה הקטנה, התכחש לו, כי היה בן מֶמֶר בעיניו, וגם לוּ סלח לו, הנה לא השיגה ידו לשלוח לו מכסת כסף. את הספרים הרבים, אשר הביא אתו, כבר מכר בשעת הדחק, ומקור חדש אָין…

מאכלי החלב, שהיה אוכל זה ירחים הרבה, מבלי לגעת בבשר ובמאכלי בשר, התישו את כוחו וימעיטו את דמו, ויהי עייף ונבוֹך כל היום. הוא ישן הרבה, אבל השינה אינה משבּיעתוֹ ואינה מַחלימתו; גם חלומותיו מעטים ותקווֹתיו הולכות הלוך ודל.

לימודיו בידיעת הטבע חדלו להספיק לו מזונותיו הרוחניים, ותחתם באו הלימודים הפילוסופיים. מה יש לנו ומה יודעים אנו? מה היא הדעת ואפשרות הדעת? מהו העולם והשתלשלות העולם? מה היא ההשתלשלות לפי חוקי האפשרות וההכרה? שאלות כאלה היו ממלאות אותו ומיגעות את מוחו.

עמל היה להבין לפעמים את ההוָיה גופא ואת המהות הערומה מבלי כל חומר וצורה; עמל היה להבדיל בין העצם כמו שהוא ובין אותו המושג אשר בחושינו ולהתבונן בתנאי החושים עצמם.

ואת הנפש חפץ הוא לדעת ומהות הנפש, את האני השלם בלוית יחסיו אל העולם שמסביב לו.

מה הם ההרכבה וההפרדה וחוקי התנועה בנו? מהו הנצח לעומת הזמן והמקום, ומה הם הזמן והמקום עצמם?

מה הם העצם והמהוּת, ההויה והחיוּת, המשיג והמושג? מהו הטבע והכוח המטביע? מהו הקשר בין בלתי־יודעים ליודעים ובין הטבע העיור לטבע הרואה? ומה היא הראִיה גופא, שיודעת את ראוּתה?

באלה הדברים היה ממלא את מוחו בשעה שקיבתו ריקה. ובאין לו נר למאור קרא במין ספרים כאלה לאור נר האכסדרה, שעל שלַבּיה יורדים הגָרים ועולים.

וכשתקשה עליו השעה יחשוב גם כן על אודות הפרוטה שאינה מצויה ואיפה ימצאנה. בבית־הבישול לעם יאכל בחול לחם חוקו; לערב יוַתר על ארוחתו; חמין לא ישתה וקטורת לא יעשן, מפני שמוֹתרוֹת המה…

ובימים האלה קרה הדבר, שמורה ראשי לדברי־הימים קרא לו ויושט לו מאה שקל על מנת שילמַד משניות לזכר נשמת אשה אחת, שלא השאירה אחריה בנים… הוא התחלחל מאד ולא יכול להשיב למורה דבר. וכאשר שָנה המורה את הצעתו מיהר לעזוב את הבית, ועיניו זלגו דמעות.

הוא יצא לאשכנז, לארץ החופש והדרור. את הכל הקריב בעד חירותו הדתית; והמה יבקשו ממנו שיעשה דבר שעושים המקובּלים, בעלי האבנטים הרחבים במבואות האפלים… ומורה ראשי יאמין ב“קדיש” ובהשארת־הנפש. אנשים כאלה עודם מוכים בסַנורים או צבועים המה, צבועים ממש.

בעיניו נדמה כמו חוּלל כל הקודש בו, כמו ניסו לעקור שורש נשמתו ולקחת ממנו חירותו בעד נזיד עדשים… בעיניו נדמה שאפסו בני־חורין מן הארץ ושלבדו הוא בעמק־רפאים.

רפאים שבּל יחיו חיים ומאמינים בקדיש, רבנים מגולחי־זקן משגיחים על השחיטה, ואוכלי נבלות וטריפות רצים להזכרת נשמות.

הוא אינו יכול להבין איך יוכלו עוד אנשים שביקרו בית־ספר גבוה להתפלל; ואינו מבין מדוע דרשה אשכנזית, מלאה יראה ומוסר, טובה מיראה ומוסר גופא שם בעיירות בני־ישראל הקטנות, שיושביהן בחשכה מתהלכים. “שבט מוסר” בלשון אשכנז אינו טוב מהספר גופו וגם תפילות בלשון אשכנז אצל הקיצונים שבקיצונים הלא סוף־סוף תפילות הן…

גם בתי־כנסיות בלי בימה – בתי־כנסיות המה, ורבנים מעוטפים שחורים ככוהנים הלא רבנים המה, מנהלים את עדתם כמו שכתוב ובשביל שכתוב…

לכאורה אין הדבר נוגע לו כלל, הוא אינו שייך אליהם עוד והמה אינם שייכים אליו; ובכל זאת איכפת ליה הדבר – לו איכפת מציאות היראים שבאשכנז, ואינו יכול לסלוח להם את אמונתם.

לו איכפת בהיוָדע לו שגם אצל אומות־העולם בחוץ־לארץ יש מאמינים, שגם בהן צרים על הפילוסופיה המתנגדת לאמונה ואוסרים עליה חירותה המוחלטת. לו איכפת שגם המורים פילוסופיה מעל הקתדרה מבקשים לעשות פשרה בין האמונה והמחשבה ובין המסורה לַשכל המופשט. כמעט לא יאמין למשמע אוזן, בשמעו אותם מדברים על הידיעה והבחירה, על השארת הנפש ועל מהות המוסר; כמעט תאבל נפשו לראות, שגם שם אין חירות אמיתית ושגם הפילוסופים הגדולים עודם מתכּסים מעט בטלית האמונה.

לבדד הוא גם בעולם המחשבה הזה ועמו רק מתי מספר, זעיר שם זעיר שם, אחד בדוֹר ושנים בעם.

לבדו הוא בדרכו לדעת ולחשוב מיני מחשבותיו והגיונותיו. לבדו הוא שם ופה, התם והכא – –

יש שכל העולם יהיה לספק גדול אצלו, כל החיים ובני־אדם המה ספקות גמורים, וגם הוא לא יֵדע עוד את דרכו…

לא יֵדע את דרכו ואיזה דרך צריך לו. צריך לו לדעת: אנה פניו מועדות? ומה יהיה גורלו באחרית הימים?

ובטרם באה אחרית־הימים רוחו הומיה, בגלל ההוֹוה והעבר, ונפשו לא תשקוט מפני האחריוּת הגדולה שבחיים…

תלמודי הוא ששָנה ופירש, ולא נראה הדבר כמו חייב הוא עוד להם דבר־מה, כמו צריך הוא להגיד להם עוד דבר־מה.

את הדורות מראש אינו קורא עוד. אינו חפץ לדעת עוד דור דור ודורשיו, דור דור וסופריו, שהראם הקדוש־ברוך־הוא לאדם הראשון; אבל בסתר לבבו מרגיש הוא שעוד נר הדורות דולק בו לפעמים.

הוא אינו חושב על אודות היהודים והיהדות. נפשו נתונה להמונה של רוֹמי ולסָבי דבֵי אַתוּנא, לדבריהם ישַבּר יותר מאשר לנביאים; ישַבּר יותר מאשר לנביאי ישראל; אבל הנה אותם הנביאים היו והגידו נבואתם ומסרו דברים סותרים לרחשי נפשו.

והוא מצטער על אותה סתירה, מצטער על נחלת אבותיו להיותם אבותיו – השכם והערב יאמר לעצמו, שלבו בן־חורין מכל הנמנעוֹת שבהגיון המחשבה; ויחד עם זה הוא מרגיש עוני וצער, אפיסת כל תקוה חָמרית וצורך גדול לקוות ולקוות.

עוד הפעם אנוס הוא להחליף את חדרו בחדר אחר, שהוא זול עוד יותר מהראשון, והוא מתגורר באיזו קרן־זוית גרועה אצל סנדלר עני באחד הרחובות הצרים אשר בירכתי העיר.

ושם, באותה קרן־זוית, המשמשת לו בתור חדר, הוא חי בלחם צר וספרים הרבה. דוקא בשביל שאין ידו מַשגת שום דבר הוא מרגיש את עצמו לפעמים עשיר, עשיר בהגיונות ומחשבות. דוקא בהיותו בודד בחדרו החשוך הוא חושב לשאת בחיקו את הדעות ומַשוּאוּת הדעות.

בעד חלון חדרו הוא מסתכל לפעמים בהעוברים והשבים במין גיאוּת, לאמור: מה ידעו כל האנשים האלה? ואותה הגיאות מַרחבת את דעתו.

למה לו אנשים ורֵעים? הכלב הקטן, שחי אצל בעל ביתו, מתרועע אתו בגלל פירורי הנופת שהוא נותן לו לפרקים, ויש אשר ירגיש שהרעוּת הזאת היא רק קרבת החי אל החי.

יש שהוא בא אל בית־הבישול לשבת על יד ספסל בעל ביתו הרצען ולראות בעשותו את מלאכתו במנוחה. גם הוא רואה את עצמו בּדמיונו רצען נסתר, אדם עושה מלאכה פשוטה וחושב מחשבות גדולות; אבל אינו יכול שאת את גידופי הסנדלר, שהוא מגדף את אשתו החולנית. “אשתי לא תאריך ימים”, לוחש הסנדלר באזנו בלכת אשתו להביא דבר־מה.

והאשה החולנית הזאת, בעלת ביתו, יפה היתה לפנים. היא מיטיבה לכת עמו ונותנת לו חמים לרוב, והוא מביט תמיד על ידיה הלבנות.

בעלה הוא שונא ישראל בחשאי, וגם היא חסה על כל אלה הנפשות, שלא תהיה להן השארה בעולם הבא בשביל דתן השונה.

“אדם כמותך, שלומד כל כך הרבה, הלא צריך להכיר את ה'” – אומרת היא אליו יום יום, בבואה לנקות את החדר ולעשות את המיטה.

אחרי שבועים מתה האשה על ידי הקאת דם פתאומית, ואיש לא התאבל עליה ימים רבים. גם השכנים לא באו לנחמו, כי איש מדון הוא להם.


 

ג    🔗

ימות החורף עודם עומדים בתקפם, ועוד העם מחליק על הקרח. מדי שבּת בשבּתו יוצא מיכאל – זה שם אותו תלמיד – לטייל מעט בשדרת התעלה. לפעמים הוא נשען אל הגשר, לראות במחליקים למטה, ואת פני אותה נערה מאז, שעודנו זוכרה, אינו רואה עוד – אולי מתערבת היא בתוך הקהל, ויוכל היות שלא תבוא עוד כלל; אבל מי יאמר לו שתבוא רק ביום המנוחה? שתי פעמים ראה אותה מרחוק זה מכבר הימים, ומדוע הוא חושב והוגה בה מדי בואו לטייל בזה? מה לו ולה? לא! מדוע יהגה בנערה שלא יכירה ושאולי לא יראה אותה עוד לעולם? מדוע יחשוב מחשבות תפלות? הוא מעביר ידו על מצחו, לגרש משם את ההרהורים האלה, אבל הוא מהרהר, מהרהר…

ולפתע הוא זוכר, שגם בשבתו בחדרו היה הוגה בה. לו נדמה שראה את צלה גם על היבשה, אבל אינו יודע אם בחלום או בהקיץ היה הדבר.

לו נדמה והנה כבר שב לבית הוריו באחרית הימים במרכבה רתומה לסוסים דוהרים, ואיזו נערה יפה מלַוַתהו. כל העיר למגדול ועד קטן רועשת לביאתו. גם שונאיו, שהחרימוהו וגירשוהו מבית־המדרש, מכבדים אותו עתה כאדון רחוק, וכולם משתוממים על יפי הנערה, שבלי ספק היא כלתו.

והיא, הנערה, איננה יודעת לדבּר יהודית, מעולם לא ראתה עברים כאלה, והנָה משתוממת למראה עיניה ולמשמע אזניה.

הנה הוא הולך עמה שלוב זרוע דרך הרחובות הצרים. לפנים היו משליכים אבנים לעומתו ועתה כולם כורעים בלבם לפני גדולתו וחכמתו, הנשגבה מהם.

רק צדקה הם מבקשים ממנו, גם מתנגדיו ומוריו, והוא נותן לכולם מִסַת־יד בפנים שוחקות. להתפּלל אינו הולך כלל, כל הימים אשר הוא יושב בעיר מולדתו; ולַכּל מובן שככה הדבר צריך להיות.

ואחר־כך יֵצא את הנערה אל העיר הגדולה הקרובה. שם גן סופיה, הנפלא בכל ארץ רוסיה הקטנה, שם יראה לה מפלאות גבנוניו ושדרות גשריו, שם יקוּבּל מאת משכּילי העיר, שיִכרוּ כּרה לכבודו, ושם ידרוש לפניהם על דבר החירוּת.

וכך הוא מתחיל את דרשתו: “ריקם יצאתי ומלא שבתי… כל בריאה היא רק יש מאין, ודוקא בשביל שעינו אותי במבואות האפלים יצאתי לאור אורות…”

וכולם עושים את אזניהם כאפרכסת לשמוע את דבריו. הנשים הנכבדות מגישות לו זרי־פרחים, והנערה, רעיתו, תראה בכבודו.

אין דבר… לעת עתה עדיין הוא הולך לבדו לשדרת התעלה, והוא תלמיד עני לאורך ימים. ומדוע יחלום בהקיץ חלומות כאלה, שאינו חפץ כלל בקיומם? בעזבו את עיר מולדתו הצרה נשבע, שלא לשוב עוד שמה כל הימים, ולעולם לא יחלל את שבועתו. לו אין עוד עם ועיר מולדת. בן־חורין הוא החי לבדו. הוא אינו שייך עוד לכל חבלי משפחה ומסורת זכרונות. לו אין זכרונות כלל, הוא אינו חפץ לדעת אותם כלל…

רק את מוֹת אמו הוא זוכר. היא היתה שחורה ונאוה, ואביו הוא אדמוני. אביו הוא חסיד מבני דלת העם, שעלה לרבּנות, ואמו היתה יחשנית וַתבין לדבּר פּוֹלנית. כשמתה אמם באו תיכף אל ביתם אֵם חדשה ובנים חדשים. אביו דיבּר אתה בלשון נוכח כמו שדיבר את אמו, וכל שינוי לא היה בבית… אבל אצלו השתנה המצב אחרי מות אמו, ומאז לא היה יכול לדבּר את אביו לשלום.

ופתאום זוכר הוא, שגם אבי־אביו נשא אשה אחרי אשתו שמתה, שגם אבי־אמו עשה כך ושגם לאמו חרה הדבר כך… שתי שנים לפני מותה שמרה את מיטתה, ואביו רק התפלל. אחיו עוד היו קטנים במותה, והוא בעצמו השכים והעריב לאמירת הקדיש…

ואז עלתה על לבבו השאלה: מדוע אין רחמים לפני מידת הדין? שאלה גוררת שאלה ומחשבה – מחשבה, עד שבא לידי הפיכת הקערה על פיה. אין צדק תחת השמש! ושמַע מינה דאֵין דין צדק גם למעלה מן השמש. ככה היה אומר אז בנפש־נעוריו.

בתור משיח הצדק היה צריך הוא לבוא לעולם, חשב אז לפרקים. אז היה מקהיל קהילות ברבים והיה מחזיר את כל בני עולם למוטב. לא במופתים ובנסים היה מַטה את לבם, רק בקולו החוצב להבות אש וברוחו הזך.

לוֹ נדמה שיש בכוחו להגיד לכולם איזה דבר שיהפוך שורש נשמתם ויעשה אותם למרי דחוּשבּנא…

הוא אינו מבין מדוע כל העולם אינו חושב את דרכו ומדוע ילכו כולם רק בשרירות לבם, אינו מבין איך חיים הם עלי אדמות מבלי התבונן לראשית ולאחרית ולשאלת כל השאלות: מה אנו ולמה נחיה?

“הביטו שמים ואדמות! הביט על חייכם ותעודתכם! הביטו אל מעשיכם ותוכן מעשיכם!” – היה נכון לקרוא לכל הנפגשים, שכתועים המה בעיניו.

“לולא המשוגעים והתועים לא היה העולם יכול להתקיים”, – אמרו זקני החכמים, אבל כל אותו עולם שמתקיים על ידי התועים אינו עולם כלל ואינו שוה כלל להתקיים.

המתינו והמתינו, עוד בוא יבוא היום הגדול של הרת עולם. עוד תבוא ממשלת הצדק ומלכות המחשבה בהאי עלמא, עד שיוּרם המסך מעל חידת החיים.

הוא עוד יראה את הדור הזכאי הזה ועוד ישתמש באור הדעת שכולו מאיר ושלכולם הוא מאיר.

ואז לא יהיו עוד יושבי חושך, כל בני־האדם יהיו כבני אלים, כל הארץ מלאה כבוד הדעת ועטרת הדעת.

אז לא יהיו עוד עשירים ועניים, צדיקים ורשעים, אדונים ועבדים, עמים ועמים. כל באי עולם שפה אחת ידברו וברוח אחד ימַללו, כולם חיים באחוה ושלום, יחד גם את החי למינהו ישלימו.

נשים תלבשנה שמלת גבר וכל איש ישרת רק את עצמו. כל הבתים פתוחים, כל דכפין ייתי וייכול; הכל שייך לכּל וכל אחד בעד הכּל.

ובתוך כך הכל אינו שייך עוד לַכּל. הקור יֶחזק לפנות ערב, ועליו לשוב לחדרו הצר. בעלי־חיים למיניהם עודם נשחטים ב“ברכה”… ולו אין עוד גם צלוחית חלב לשתיה.

עוד יעברו ימים רבים עד אחרית הימים האלה. זאת רואה הוא עתה היטב, ועל הדבר הזה הוא מצטער…

מתי יבואו ימי האור האלה? מתי?…


 

ד    🔗

לפנות ערב היה הדבר.

מיכאל עזב את חדרו לרגע, כדי לקנות לו גבינה ופת־לחם. את הדלת סגר אחריו ואת המפתח עזב על השולחן. ובשובו הֵנה גם בעל־ביתו כבר עזב את הבית ולא יכול לבוא פנימה. ראשו היה גלוי ומעילו העליון לא היה עליו, ולחכות עד שיבוא בעל־הבית שלו לא יוכל מפני הקור.

הוא מושך בפעמון ומכה בדלת בחזקה, אם כי יודע הוא שאיש אין בבית ומסתכל בחוֹר הדלת, אולי יֵעשה לו נס ותיפתח.

לַשוער אין מַפתח לדלת הזאת, ומיכאל ברגש־כעס על עצמו עולה ויורד על השלבּים, מכה על הדלת ומושך עוד פעם את הפעמון, אחת ושתים.

כבר העלו נר בפרוזדור. העובדים והפועלים כבר שבים מעבודתם, והנשים יוצאות ובאות עם צרוריהן לארוחת־הערב. כולם יורדים ועולים מבלי שים לב אליו, והוא עומד לפני דלתו מבלי דעת מה לעשות.

ושמא יאחר בעל־הבית שלו לבוא? שמא לא יבוא כלל כל הלילה, כמו שרגיל הוא מיום שמתה עליו אשתו? שמא תאחז עתה אש בכל פינות הבית והכל ישרף? הוא בעצמו מתפלא על שחושב הוא מחשבות זרות כאלה, שאינן יכולות להועיל לו כלל.

וכבר רעב הוא מעט, כבר נלאֶה לעמוד ויקלל את שעתו.

כל חללי דעלמא היה נותן לו היה יכול לשבת עתה בחדרו לאור הנר ולאכול גבינתו לפני ספריו הפתוחים. אחר זה יבשל לו מעט חמים, יעמיד את השולחן לפני התנור החם ויקרא בספריו לתיאבון…

עוד פעם הוא יורד מן השלבּים למטה ועד פעם הוא עולה ועומד אחורי הדלת, עוד פעם הוא מכה בידו בחזקה ועוד פעם הוא מושך בפעמון ברגשי חימה.

באותו רגע נפתחה הדלת, היא הדלת של שכנתו במעון שכנגדו, ואשה בעלת־קומה נראתה על הסף ופניה שוחקים.

“אולי יבוא האדון אלינו לשעה קלה עד שישוב בעל־הבית מדרכו, הלא הקור גדול ובחוץ אין האדון יכול לחכות” – מדברת היא אליו טובות.

כמתבייש עמד רגע. הנה האשה זרה לו, ועל פיתוּח הדלת חרותות המלים: “החייט יוהן”.

באי רצון הוא הולך אחריה וכרגע הוא בבית־הבישול הגדול, העשוי לקבל שם אורחים. גם מכונת־תפירה נמצאת שם ובגדי־צמר מונחים על האבנים.

נקיון גדול שורר שם, כל הכלים מסודרים ומרוחצים, השולחן גדול ולבן והספה רכה. גם איזו תמונות תלויות על הקירות, ועל התנור מתנוססים כלים עשויים נחושת קלל.

המנורה מאירה על השולחן ומפיצה באורה איזו הרחבה, ושריד היופי בפני האשה מוסיפים חן להכרת טוב לבה.

היא מבקשת אותו לשתות צלוחית חלב חם ויושבת למולו כלא־זרה לו. היא מדברת הרבה ומשיחה, והוא משיב לה רק מלים מקוטעות ולוגם מעט את החלב.

היא כבר שמעה מפי יושבי הבית שהוא מתמיד גדול בלימודיו יומם ולילה. גם אצלה גר לפני שנתים תלמיד הדת הקתולית, שהיה מתמיד גדול ובקי גדול בכתבי־הקודש. הוא היה אדם טוב מאד… כשמת הניח לה את ספריו, אשר מְכָרְתַם, רק את התנ"ך הרוֹמי הניחה לה למשמרת..

כרגע קמה ותַּראה לו את התנ"ך הישן, בהוסיפה לאמור: “אתה הלא יודע הנך בלי ספק את כל הדברים האלה היטב… אצלנו נתמעטו הלימודים הקדושים, בעווֹנותינו הרבים, אבל אצלכם העברים עוד בני־אדם לומדים הרבה תורה…”

“אנכי איני לומד בתורה עוד”, – השיב לה בקצרה.

“האם אינך תלמיד הדת?”

“לא”.

“ומה אתה לומד? אַרשה לי לשאול”.

“את הפילוסופיה ודברי־הימים”.

“את דברי־הימים איני מבינה מה טיבם, אבל על דבר הפילוסופיה שמעתי בבית דודי האציל וַלקא לבית ברינסקי… הוא היה אחד מאצילי פולין הגדולים והיה מלומד גדול… אחי הקטן הוא עורך עתון פולני בפּוֹזנא, הוא לאומי גדול ונפרד מאתי מאותה עת שנישאתי לאשכנזי… גם אנכי הנני פולנית טובה ושומרת את מועדי בבית־תפילתנו… את האשכנזים ודתם איני יכולה לשאת, להם אין רוח הקודש, ולוּתר עיות את הדרך…”

“גם אנכי מבכּר את הקתולים. כשהייתי בקרקוי ביקרתי את בית־תפילתכם למַריה באשמוֹרת הבוקר, וכל הכורעים והמשתחוים בחרדת קודש עשו עלי רושם”.

“ומדוע אינך קתולי?”

“אנכי חי ממקור אחר…”

“לא אבין את דבריך”.

הוא שותק ומפסיק את השיחה על ידי לָגמו שארית החלב; והיא הבינה שהדבר לא לרצון לו ותקם למלא לו את הצלוחית שנית.

“תודה! איני חפץ עוד”.

“האַרשה לי לתת להאדון חתיכת לחם עם חמאה?”

“מדוע יתבייש – מוסיפה היא לענות על שתיקתו, – הלא מקרה הוא הדבר שהדלת סגורה, ואם יחכה האדון עד שישוב בעל־הבית הלא ירעב”.

“לא, אינני רעב”.

“ובאיזה בית־מרזח יאכל? פה בתי־המרזח רעים, אצלנו בפוזנא…”

“אנכי איני אוכל דבר מן החי”.

“בבית דודי שמעתי על דבר אנשים כאלה… יסלח לי האדון אם אשאלהו: האם הדבר הזה הוא מין עבודת־אלהים?”

“לא…”

“וכמה עבר עליו, על אדוני, בלי בשר?”

“זה שנה תמימה”.

והדבר לא יחליש את האדון?"

“איני יודע… הנני עתה כמו שהייתי”.

“פלא הוא הדבר, פלא”, – אומרת היא לעצמה.

ובאותו רגע נשמע קול עב מאחורי הדלת: פלא, פלא.

הדלת נפתחה והבעל בא, שיכור מעט, ופניו הנופלים צוהלים: “ערבא טבא! ערבא טבא לך, האדון הצעיר! אתה הנך שכננו הטוב ופניך בל ירָאו! העברים המה אנשים טובים, כולם הם אנשי חסד, אבל אנחנו נוכל לגווע ברעב אם לא נעבוד, והעבודה אינה מספקת בימי הקרה. אויר של כלבים הוא בחוץ, חורף רוסי ממש. הלא אצלכם קר מאוד, אבל אצלכם נושאים בגדי־שער. אצלכם ברוסיה רואים החייטים ימים טובים, האי, האי, האי! שתה, אדוני, מעט יין־שרף, אינך צריך להתבייש, שתה, שתה…” הוא שונה דבריו ומזג לו כוס קטנה מהצלוחית אשר באמתחתו.

“הרף ממנו… השומע אתה!” יסרתּו אשתו ופניה נשתנו.

“אל נא תשמע בקולה, היא פולנית, כל הפולנים המה כלבים יחשנים, חה, חה, חה!”

“שתוק! אומרת אנכי לך”.

“חה, חה, חה!”

“גם להאורח לא יתן מרגוע!” – אומרת היא לעצמה.

“האדון הצעיר הוא אדם טוב. הוא מוצא חן בעיני והוא יסלח לאדם קשה־יום כמוני. מה לי מחיי? שלוש שנים עבדתי בצבא, הכיתי את הצרפתים הסכלים עד מֶץ, שם נקב כדור את ידי ואנוס הייתי לשמור את המיטה בבית־החולים, עד אשר באו ימי השלום… אנכי לא הייתי מתרצה לזאת כלל, צריך היה לעשות להם מה שעשו לפולנים…”

“שתוק! אנכי אמרת לך”.

“ומה תעשי לי, פולנית? אנכי יודע אתכם היטב, הכוהנים שלכם אינם נושאים נשים בחסידוּתם.. חה, חה, חה!”

“מַרקוס, – מנסה אשתו לדבר אליו רכות, – הנח לכוהנים. גרשון שלח אלינו היום להגיד שהבגדים בעד חנותו נחוצים לו במהרה ושעליך למהר מלאכתך. שב אל העבודה ותפוֹר. הרעב אתה? מה אתה רוצה לאכול לארוחת־הערב? בשר אין לנו כעת, אבל תפוחי־אדמה ודגים מלוחים”.

“יקח אופל את גרשון, יהודי ארור, תמיד הוא מאיץ בי, והוספה אינו רוצה לתת לי. הוא מרויח יותר ממני מבלי עשה מאומה. גם לקחת לי עוזר אין ידי משגת, ועיני כהות”.

“חדל מלקלל, שב ותפור, אתה לא תשנה את העולם. גרשון אינו רע מאחרים, הן הוא נותן לנו תמיד דמי־קדימה”.

החייט כפף ראשו וישב אל המכונה וַיחל לקשקש עליה. מיכאל הביט על שערות החייט הלבנות, והאשה הלכה אל החדר השני, לקחת משם דבר־מה. השעון העתיק על הקיר השמיע קול־נענוע בלחש, וצפור־הדרור ששתקה עד עתה משמיעה מעט את קולה.

ובתוך כך באה מַרתּה. היא אשה זקנה הגרה שם בחינם, ובשכר זה היא עובדת עבודת הבית ומבשלת. בכלל היא אשה זקנה מכוערת, מדברת בשפה צחה כבנות מרום עם־הארץ וממהרת בדיבוּרה כאדם שהזמן קצר לו.

היא לא שמה לבה אל האורח ותפרק את צרור החפצים שהביאה. אחר־כך דרשה בשלום הזקן ותאמר לו: “והֶדוִיג עוד לא באה?”

“היא, הארורה, שולחת אותה בליל קור אל שיעורי הזמרה. הנערה תתקרר…” החל החייט לדבר בינו לבין עצמו. ומיכאל הקיץ ממחשבותיו לשמע השם החדש.

ובאותו רגע שבה מַריה יוֹזֶפה – זה שם בעלת־הבית – מהחדר ועמה צרורי צמר, אשר הניחה אותם לפני בעלה.

“מַרתה! – אומרת היא אליה, – האדון הצעיר הזה הוא התלמיד המתגורר אצל שכננו הסנדלר. הוא אינו יכול לבוא אל הבית, כי שכח את המפתח, ובעל־הבית יושב בלי ספק שיכור באחד מבתי־המרזח – הן מאשתו נתפטר, ומה יחסר לו?”

“כן” – פונה מרתה אל מיכאל, – “היה שלום, איש צעיר, אנחנו מכבדים את הלומדים. בתי, זכרה לשלום, היתה מכבדת גם כן את התלמידים, היא היתה יפה ויעלת־חן בצניעותה כל כך עד שמשכה עליה עיני כל רואיה. תמיד ישבה בבית פנימה כבת־מלך ותהגה ותשיר עד בוא האסון…”

“האדון יואל בטובו לבקר אותנו שלא על פי מקרה, ועוד יהיה לך פנאי לסַפּר לו את המעשה שלך” – שיסעה אותה מַריה־יוֹזפה בדבריה.

“הניחי לי, אדרבה, ישפוט האדון הטוב ביני ובין אותו הרשע הארור. הוא היה מבקר בית־המדרש הגבוה וַיגר כבן זר אתנו ויאהב את הנערה. אנכי אמרתי אל בתי: ‘הלא עברי הנהו ואַתּ קתולית!’ והיא מַשפלת את עיניה… מה יכולתי עשה? ואחר זה יצא הוא לבית אביו ויכתוב לנו פעם ושתים. אחר זה חדל לכתוב, ובתי עצובה כל היום. הוגד לנו באחרית הימים כי אירש לו נערה אחרת; ואנכי הייתי מסתירה מבתי את הדבר. בני הגדול נסע שמה בחרי־אפו ויקרא אותו למלחמת־הבינים; שניהם נפצעו, והמרה השחורה גברה על בתי, אחרי כן השתגעה ותשב עצורה בבית חולי־הרוח ימים רבים. – אנכי הוצאתי כל אשר לי בחליה עדי בואי עד הלום. בני הלך למדינת הים ואינני שומעת על־אודותיו עוד…”

כך היא מדברת, ומיכאל שומע חרש.

כמדומה לו שכבר שמע את המעשה הזה פעמים רבות וגם קרא כזאת פעמים רבות, אבל זאת הפעם נגע הדבר אל לבו ביותר… הוא כמעט קינא באותו האיש, שנפש תמה אהבה אותו כל כך. הוא רואה ברוחו את הנפש התמה הזאת בעצב יפיה, רכה היא וענוגה וגם ידיה עצובות הן. לנחם אותה הוא חפץ, לדבר על לבה: אנכי אהיה לך הכל. שמעי בקולי ושכחיהו. דמעות בעפעפיו וקולו יחַנם ברגשנות רוחו. כן הוא חושב. ושם, בבית־החולים, עדיין היא זוכרת אותו בנפשה. פניה נפלו ומפיקים פחד וצער. לבו יצא, אינו יכול להתאפק עוד.

הדלת נפתחה, ונערה צעירה נראתה על הסף בכל בושת יפיה. היא הביטה לפניה מבלי דעת את הפנים החדשות, והוא הכיר אותה… היא היתה הנערה שראה אותה על פני הקרח…

פניו אדמו והוא נשען במצחו על ידו, כמו ירא להביט בפניה. היא נשקה לאמה ולאביה ותדרוש בשלום מַרתה. “היש לך דברים טובים בעדי לאכול? בפעם שני לא אלך אל השיעור בלילה; אצבעותי קפאו מקור ולא יכולתי לנענע את המִנים”.

“תני־נא לאכול, תני לה חמין” – קרא החייט בהפנותו את ראשו.

“הסירי את מעילך וכובעך. בכל פניך יֵראה הקור”, – עונה מרתה ואמה לוקחת אותה בידה ומקרבת אותה אל מושב האורח, לאמור: “זאת היא בתי, אדון צעיר, וזה שכננו, התלמיד הגר אצל הסנדלר. אל נא תתביישי מפניו, הוא אדם ישר ואינו אוכל אדם”.

מיכאל השפיל את עיניו, בהרגישו את תום מבטה עליו, והיא לא ידעה מה לענות.

ברגע זה נשמע קול פתיחת הדלת אצל בעל־הבית וימהר ללכת מבלי דעת מה יאמר להם ואיך יוֹדה להם.

“מדוע תמהר ללכת?”

“אין דבר… עייף אנכי”.

“בוא אלינו לפעמים!” – נשמעו קולות אחדים.

“אבוא”.


 

ה    🔗

מַריה־יוֹזפה איבדה את ימי נעוריה באחוזת דודה האציל, אשר בקצה נפת פוֹזנא. אשת דודה הרכה והענוגה קינאה את המון פילגשיו ושפחותיו ותצא אל משפחתה לבוֹבה מבלי לשוב. בנים לא ילדה לו, וַתהי היא, מריה, מפקחת על הבית בתור קרובה מבנות היחשנים הדלים. ויש אומרים כי היתה לו גם לסוכנת בבואו בימים.

היא לא נתנה לו את לבה הקר ובכלל לא אהבה את מין הגברים. רק לכוהנים הראתה פנים שוחקות ותכבד את בגדי־הכהונה השחורים.

ובאחרית הימים, כאשר נתדלדל דודה מנכסיו והשלים את אשתו, עזבה היא את הבית ותינשא לחייט מַרקוס, שעבד ימים רבים באחוזה.

גם הוא היה רחוק מלבה, אבל מה לה ולזאת? התם הזה ישרת אותה כל ימיו וכל עמלו יהיה לפיה.

ומרקוּס לא ידע דבר. הוא עבד בצבא וישנא את הצרפתים, גם את הפולנים, אבל מה בכך, מריה היא יפה ובעלת־בשר. דודה נותן לה איזו מאות במזומנים וחפצים הרבה, באופן שיוכלו להתישב בבירת שלֶזיה.

ובבירת שלזיה יֵשבו הרבה שנים ויחיו כדרך בני הארץ, הוא בהתמדת מלאכתו והיא בבטלה לשָבעה. הוא שותה שיכור מעט והיא אוכלת מאכלים טובים הרבה; הוא חייט אשכנזי פשוט והיא פולנית יחשנית. הוא אינו יודע דבר מכל אשר מסביב לו והיא חַכמנית גדולה ויודעת הרבה. יודעת היא את חיי כל השכנים והשכנות, התגרות והאהבות; יודעת היא מעשיות הרבה מגיבורי פולין ומעט מתהלוכות מדינת אשכנז. בכלל איננה קנאית, גם מבינה היא שיש מלומדים שהם בני־חורין בדת, אבל העיקר שנוגע לה הוא מה שבני מרום עם־הארץ חיים עם פילגשים על נשיהם. היא מתרועעת גם כן עם אחדות מפילגשים כאלה וצופיה הליכותיהן. היא עושה זאת רק לשמה, לשם איזו נטיה המקרבת אותה למין הנפשות האלה. ובדברים בעלמא היא משבחת את הצניעות ואת האישות הדתית, שאין דבר יכול לנַתק קישוריה.

והיא בנים לא ילדה כל הימים. רגשי קרבת־משפחה חסרו לה, רק את הילדות הקטנות חיבּבה מעט לפי יכלתה. אבל עצלה היתה ללדת, באשר פחדה מכל חולשת הגוף. ויהי כבוא אליה ילדה קטנה, שחזרה על הפתחים לבקש מזון בעד אמה שחלתה, עלה על לבבה לקחת אותה לביתה ולגדלה. ואֵם הנערה התרצתה בעד שכר קטן לוַתֵר עליה לעולם.

הילדה העניה הזאת היתה הֶדויג, בת־זנונים של לוֹטֶה הכובסת, לפי דברי הבריות.

ולוֹטה היתה בשעתה נערה תמה ובעלת־חן. היא כיבסה לבנים בעד שכנה המזכיר ראובן, אשר לקח את לבבה בשלוַת דיבוריו. הוא אהב את הנערה ויחשוב לקחתה לאשה. מאד הצטער על אשר היא אנוסה לעבוד בעבורו וירחם עליה בשמעו ממנה כי יתומה היא באין אב ואם. הוא אדם ישר, – חשבה לוטה בשבתה בחדרה לבדה לפנות ערב ובדידותה הציקה לה… וגם הוא התפעל מטוּב־לבה ומשלוַת־נפשה.

ופעם, בהביאה אליו לבנים בעלות הבוקר, אחז בידה וַינַשקה. היא התביישה, ועיניה השפילה מרגשי נועם, והוא מרכין ראשה על שכמו ומחליק את שערותיה הדקות. חזה התרומם מתחת למעילה הרך, ולבבו נבהל. הוא מחבק אותה בחזקה והיא מתחננת: “הנח! הנח!” נפשה מלאה בושת־אהבים והוא לוחץ אותה אליו, כמו חפץ הוא להתאחד עמה לנצח… נשיקות ממושכות, חרדת התשוקה והמית הנוער, חיבוק נפש בנפש ושכרון כמו מיין.

היא היתה לו לסוכנת, וַתהי לו כאם. גם בעת אשר הרתה ללדת נהנתה רק מיגיע כפיה; והוא היה אובד עצות, כי הוריו לא רצו בשום אופן להתחתן בנכריה מדלת העם.

אמו בכתה ואביו נמלא עליו חימה. קרוביו האיצו בו לעזבה לנפשה, והוא דבק בה במקצת והתרחק ממנה במקצת בהיוָדע לו כי יראה היא את אלהים. הוא לא היה ירא את האלהים, מפני שידע שאנשים חדשים אינם רגילים בכך… אבל ב“ימים הנוראים” היה יושב בבית־הכנסת לבעלי־החופש והיה שומע את דרשת המטיפים ליהדות מפני שהיא יהדות. – ובכלל לקדש אשה בת אֵל נכר אינו טוב בעיני ה', אשר אולי באמת משגיח הוא על בריותיו; סוף כל סוף אין אנו יודעים נכונה שהדבר אינו כך.

ויהי אחרי שנוספו לו על פקפוקיו הדתיים האלה גם איזה אלפים במזומנים, אשר שם אותם בכליו שלא בדעת הבעלים במשרתוֹ החדשה, הלך באחד הימים למדינת הים ויעזוב את לוֹטה לאנחות…

ולוֹטה עצובה עד עומק נפשה. היא על המַשבר, כבר ילדה וכוחה אין אתה לעבוד הרבה. בכלל היא ממאסת בחיים, וביגונה יש אשר תשתה מעט. היא למדה מעט את השתיה בימים שהיטיב ראובן את לבה ביין.

לוטה אינה מדקדקת עוד בבגדיה, ובקשי רוחה היא מקללת את הילדה שלה. בגדלה תפליא לפעמים מכותיה מבלי לדעת מדוע תעשה את הדבר הזה. היא שונאת אותו ואת יוצאת חלציו של העברי.

מיום שנתנה את פרי בטנה לאחרים בא באורח חייה כעין מרגוע. היא שבה מעט ליפיה ולתכונת נפשה; ורק הוא, רצען פועל־בטל שדבק בה לאהבה, אונס אותה לפרקים לשלוח אש בגופה, והוא שותה שיכור על הרוב, ואינו יכול לסלוח לה על אשר ילדה לבן ישראל.

ביראתה מפניו היא אומרת לו שכבר שכחה את פרי בטנה. איך שיהיה, הוא מגין עליה כבעל ויש לה את מי לשרת. אבל כבוא יום הולדת את בתה היא משתמטת ממנו בסתר ודופקת על דלת מַריה־יוֹזפה וצרור פרחים בידה…

הם סוגרים מפניה את הבית ולא יתנוה לבוא. והיא מחכה כל היום ברוח נמוכה על יד השער, אולי תצא הדויג ותוכל לנשקה פעם בשנה…

שם, פנימה, היא שומעת קול מצהלות חדוה והדויג לא תצא. – בוכיה היא הולכת בבוא הערב וראשה פרוע, מטפחתה צונחת על שכמה, כל עובר ושב ירחמנה והיא הולכת בדומיה אל מעונה הצר. מַכּירה זה הרצען, המחכה לה להריק כוסה, הוא נבל, ראובן היה נבל ומַריה היא נבלה… היא לקחה ממנה את בתה אשר ילדה, והיא הולכת ערירית. ראובן חי עם אשה יפה ומוליד בנות והיא עובדת בפרך. בעד שום אדם אינה עושה מאומה. כל העולם הוא רע ואלהים הוא רק בבית־התפילה… הוא שומע הכל ורחם לא ירחם עזובה… דבר אין לה על מה להישען. עצובה היא הולכת ובוכיה.

והדויג חונכה ביד רחבה מעט. היא ביקרה בבית־ספר עליון לנערות וגם למדה לפרוט על מִנים. מלבושיה היו תמיד בכבוד ולכל ימות הקיץ הגדולים נסעה לנאות־דשא. כשבגרה והיתה לבת־מצוה המירו את דתה בדת הקתולים, אם כי הכוהן לא היה שבע רצון ממנה ביותר. “את הדם הזר אני מריח למרחוק”, – אמר למַריה־יוזפה בחשאי, והיא ריכּכה את לבבו בפנים שוֹחקות לאמור: עוד תגדל והיתה כולה שלנו!

מריה־יוזפה אהבה את בתה־חניכתה במין אהבה יחשנית. והדויג מבכרת את אביה השיכור על אמה. האב אך טוב הוא והאם אך תעיק לו… אומרת היא לנפשה. בכלל איזה לחץ מעיק ומפריע את אָשרה. גם כשהיא שמחה וצוהלת עצובה היא מעט. היא זרה לעצמה מעט, ולפעמים היא יושבת בקרן־זוית וחולמת בלחש. כוח דמיונה לא גדול הוא, ומבינה היא בספרים אך מעט; אבל כמו איזה דבר תלוי לה מאחוריה בכל מקום שהיא יושבת והולכת, ומה היא יודעת? גם את מוצאה איננה יודעת, וחושבת את הוריה לדוֹדים ממש.

כשאמה כועסת עליה היא אומרת לה כי מצאה אותה… והיא אינה מאמינה בדבר וחושבת זאת לשחוק. האֵם היא דודתה, האב הוא דודה, – בכלל הדבר אינו מובן לה.

ומַריה־יוזפה חושבת. היא חושבת לאחרית בתה וגם יודעת היא שמצבה החָמרי ירד מטה על ידי שכרונו של בעלה. היא הורגלה לחיות חיים רחבים ולבלי עשות מאומה, וחיים רעים וצרים אינם נוחים לה כלל.

ועוד לה רעיה הבאה לפרקים אל ביתה ושטַשה שמה; והיא פולנית שנתאַשכּנזה מעט ושומרת את יפיה… היא מושכת אחריה ביפי־חִנה לב עשיר. עוֹנתה רק פעם בשבוע והיא חיה על ידי זה בעושר על חשבונו, ויושבת כל הימים בבית מַריה־יוֹזפה, הפתוח לה. הן באמת רֵעות נאמנות, עוזרות זו לזו בעת הצורך, זו בעצות וזו בממון. ושטַשה במהלכה קוממיות דמתה לבת־מלך כבוּדה, והשכנים חושבים אותה לאחת מבנות עם־הארץ, הבאה לבקר את החייטת.

שטשה אינה עושה את הדבר הזה מרוע לב. נפשה כמעט נקיה ותלויה בזכרון בנה המשורר, שמת בלא עתו; ומה איכפת לה אותו זקן עברי, שאינה שמה לו לב כלל? בכלל מין האנשים המה סכלים בעיניה, מלבד בנה שהיה נפש לא־מצויה וניחם אותה אחרי גרשה את בעלה.

רק מַרתה עוינת את שטשה. החייט השיכור קורא לה “חמדתי” ואיננו יורק בפניה. הדויג יראה מעט אותה, אם כי היא מעניקה לה מתנות וספרי־לימוד. בעצם הדבר גם שטשה מרגשת איזו הכנעה מפני טוהר הנוער שבהדויג; הדבר אינו ברור לה בחוש, אבל מרגשת היא מעין צל הדבר.

אולי שטשה היא שהביאה את מריה לידי מחשבות זרות על אודות הדויג, אבל המחשבות האלה טרם באוּ. ואז קרה הדבר שמיכאל נקרה בבית.


 

ו    🔗

ומיכאל החל לבקר בבית הזה.

בתחילה בא אך לפרקים, ואחר כך החל לבוא יום יום אחרי הצהרים או לפנות ערב, בתחילה כיון לבוא בשעה שהיתה הדויג הולכת אל שיעורה, ואחר כך חשב אולי יהרהרו אחרי כונתו זאת. היא מוצאת חן בעיניו מאד וחזוּת פניה נותנת לו איזו שלוה שלא ידעה עד עתה.

הוא איננו מדבר אִתּה אלא דברים מקוטעים, בחשבו אולי אינה מסוגלה לשיחות ארוכות. וגם הוא לא היה יכול להרבות דברים אליה.

הדויג יושבת לעומתו ולפעמים גם בצדו על הספה. והיה כאשר יקום ללכת תחזיק בכנף מעילו לאמור: “שב אתנו עוד מעט”.

בכלל נראתה תמיד מעין חדוה על פניה כשראתה אותו. הוא איננו מלובש כהוגן ומרבה לדבר דברים שהיא אינה מבינה אותם; אבל איזה דבר מושך אותו אליה… מעולם לא היו לה קרובים וכל האנשים שתראה שוים המה בעיניה; אבל בשעה שיבוא הוא מתרחשת בלבה איזו קרבה ושייכוּת נפשוֹת. לחשוב על הדבר הזה אינה מסוגלה, אבל על אודותיו היא חושבת מעט ודמותו מעסיקה אותה. זאת הפעם הראשונה שזוכרת היא דמות אדם גם שלא בפניו, זאת הפעם שלבה חולם מעט בפרטה על המִנים. גם כשתעשה לה בגד חדש היא הוגה בו; וגם את מנעליה החדשים תראה לו ומשימה כובעה החדש על ראשו בפנים צוהלים.

“הבנים שוחקים” – אומרים בעלי הבית, והדבר הזה משמח את רוחו של מיכאל מאד. מאז לכתו בגולה שכח כי ”בן" הוא…

“הילדים שותים יחד כאח ואחות”. והוא מרשה לו לגעת בידו במקלעת שערותיה לרגע.

נגיעת ידו, שהוא נוגע לפעמים בשערותיה, מקרבת אותה אליו בנגיעת הלב. בעיניו השערות הן הנפש, על כל פנים הן הוד־הנפש…

ומקלעות שערותיה הארוכות יפות מאד ומלבּבות מאד בנפלן על קומתה הדומה לתמר. היא מכתפיה ומעלה גבוהה ממנו ופיה כשושנת האביב, מעומק עיני התכלת שלה מלחשת נפש טובה ועל פניה הכהים מעט שפוך צל עצב מעלה חן – – –

וזוהר צוארה מביא אותו לידי חמדה. הוא אינו יכול להעביר בידו על חלקתו. ולבבו התרומם בקרבו בחדוה עזה כאשר שם פעם אחת על צוארה מטפחת אדומה, שהוסיפה לוית־חן על חנה…

הוא בא אל בית הוריה יום יום, את כל אשר בלבבו הוא מספר להם, מבלי כסוֹת גם את מקריו הקטנים, הבאים עליו; יודעים המה, או יותר נכון היא, מריה־יוזפה, יודעת מוצאו ומבואו, מלחמותיו ותקווֹתיו, מחשבותיו ופטפוטיו.

החייט אוהב אותו בטוב לבו, וכשהוא שיכּור מעט הנהו אומר לו: “מדוע לא תקח לך את הדויג שלנו לכלה? הלא נערה טובה היא ואתה הנך אדם הגון: שניכם הנכם זיווג טוב”.

מיכאל מתבייש בשמעו אותו מדבר כזאת ומשפיל את עיניו… ומריה־יוֹזפה מקללת את בעלה בפנים שוֹחקים לאמור: “הנח לו מרקוס”. מיכאל כבר יודע גם כן את תהלוכותיה של הדויג, מריה סיפרה לו פעם אחת הכל בינה לבינו; וההתגלוּת הזאת החיתה את דמיונותיו.

במלחמותיו את הקנאים בארץ מולדתו כבר חשב לשאת אשה נוצרית, כדי להכעיס אותם; ובניגודיו הפנימיים, שהוא מתנגד עתה לחברה ויסוֹדי המוסר שלה, עלה על לבו הרעיון להתקשר בבת־אל נכר, שנולדה לא בקידושין, לשעשוע־רוח.

אדרבה, יפסיק את כל החבלים בפעם אחת ויהיה בן־חורין גמור. יעזוב את הדור האחרון, שעודנו שייך לו, ויהיה לאדם חדש, בן דור ראשון

ועמה ילך לארץ רחוקה, להוריו ולרעיו יחדל לכתוב, יחדל לקרוא עברית ולדעת את הנעשה בתפוצות ישראל ויחיה עמה בעֵדן החיים החפשים מבלי נחלת־אבות ויסורי־אבות.

היא, הדויג, עודנה מאמינה; אבל הוא ילַמדה לבלתי האמין – והיא תשמע בקולו, ותהיה לו רעיה נאמנה. אהבתם היא אהבת־חרש, כאהבת שַלְוֵי העולם, וחייהם כעלוֹת הבוקר עם כל הודו.

הוא יעזוב גם את חיי התרבות וישוב לטבע; ילבש בגדים פשוטים כעובד־אדמה; והיא תלך יחף ועליה רק מעיל עב ובגד דק. היא תשיר לפנות ערב בבוא הצאן מן המרעה והוא יענה לה בקולו.

והוא שומע עתה ממרחק את אותה השירה… ממגרש אָהלם בראש ההר הוא רואה את כל מרחב העמק עם שכבת דשאיו, ולמעלה מתאדמים השמים בבוא השמש. מנוחת־שירה בכל מלוא האופק. הוא כאילו לא למד מעולם ולא התפלל מעולם. היושב בסתר מתגלה בו ובכל אשר מסביב לו. שרשי האילנות יגידו לו חביוֹן־אלוה, בנחלים ויערות ישמע הד השכינה, והדויג היא הד ספירת הטבע…

לפנות ערב היה הדבר, ברחפו במרומי דמיונותיו אלה. הוא הלך לטייל שפי בין שדרות תעלת העיר העליונה, וישב על ספסל־אבן לנוח, בנגוע בו לחשי החיים. האביב טרם בא.

רק כשעה קלה חלם את חלום שבתו בגן־עדנוֹ זה. שארית הקור חדלה בו ביום כולה והחום התגבר. שני עולמות שונים נוגעים זה בצד זה, זה הולך וזה בא… וגם ברחשי־נפשו שני עולמות דנשקי אהדדי. על גדות המחשבה נולדו אצלו נצני השירה ומאותו הרגע הרי הוא גם משורר.

ובשובו משם למעונו הוא מתפלא על עצמו: הדברים למראה עיניו אינם כמו אתמול וכתמול־שלשום… הוא חולם… העולם חולם… הכל חולמים…

וגם ממחרת היום עוד הכל חולם, המחשבות בספרים הן כחולמות. את שוֹפּנהוֹאֶר היה קורא אז. עד עתה לכאורה היה הכל בו במחשבה ובהגיון; ועתה הוא שומע על קרקעית המחשבות מעֵין המית רגשות. הוא יחשוב מפני שהוא מרגיש, והוא יחשוב וירגיש…


 

ז    🔗

והדויג גם היא כמו חולמת, לפי דרכה… רחשי לבבה אינם דברים השוכנים באיזו קרן־זוית שבנפשה; נפשה בכלל אינה מופשטת, ומהוּתה ואופן הרגשתה אינם רק רגש בלבד… כל האדם שבּה בשלמוּתו מתעלה על ידי קרבת מיכאל אליה, וכל אשר בה נפעל מבלי־דעת עת תראה אותו פנים אל פנים.

על שלות נפשה הנכאה מעט נוסף איזה דבר המרגיעה ומנעים לה את חיותה, היא תרגיש איזו שייכוּת אליו, איזה דבר ירים אותה וילבּב רוּחה כעלות הבוקר.

ובבוקר היא הוגה בו. הוא בא תמיד אחרי הצהרים והיא יודעת שבוא יבוא ושצריך הוא לבוא.

בעיקר הדבר לא היה מיכאל כאן כלל בשכבר הימים. אמה אומרת שהוא בא מארץ זרה… והיא אינה יכולה לצייר לה את הדבר. הלא גם לו יש הורים והוא אינו יושב עתה אצל הוריו. הוא לומד תמיד בספרים, וזאת אינה מבינה כל עיקר. היא מבינה אכילה ושתיה, זמרה, הליכה וטיול, אבל מה זה קריאה תמידית בספרים? כל הספרים מאלהים המה כתובים, והאלהים יושב בשמים ובנו הוא המשיח… הכוהנים בבתי־התפילות מלוּמדים הם בּכּל, אבל מיכאל אינו כוהן, הוא מדבר בהם סרה, ובכל זאת הוא אדם בעל לב טוב. לה ינעם מאד לראותו, תמיד מבקשת היא לראותו וגם לדבּר עמו. לדבּר הרבה אינה יכולה… מה תאמר לו? לנערות אחרות יש אחים. לוּ היה מיכאל אחיה, כי אז היתה משתעשעת עמו תמיד… אחות יכולה לנשק את אחיה… מיכאל אינו אחיה, אבל הוא אדם טוב ונחמד. כשהוא נוגע בידה מרגשת היא שלבו טוב אליה מאד. רק חמים היא נותנת לו בכוסו; נעים לה מאד למלא את הצלוחית שלו מים. כשהוא לוגם את החמים אינו עושה את הדבר כאביה… ידיו רכות מאד. אמה אומרת כי הוא חי בדוחק ותמיד הוא לומד בספרים. הוא יודע הרבה מאד ואינו בא אל בית־התפילה כלל. לפני חצי שנה לא היה בא אל ביתם. איפה היה אז?

ובלילה, בשבתה לבדה נוּגה על מיטתה, היא הוגה בו. לבה רועד מעט והיא רואה את תמונתו כמו שהיתה בראוֹתה אותו לפני שעה או שתים. מדוע לא תדבּר עמו בלשון אתה? הוא אומר לה “הדויג” בנוסח אחר ממה שאומרים אחרים. לה נעים מאד לשמוע קריאת שמה מפיו. מצחו יקָמט לרגעים, אבל עיניו מביטות למישרים וכולו אומר יושר.

השכנות אומרות עליו כי הוא עברי. היא שמעה את השם הזה פעמים רבות, אבל אינה מבינה את פירושו… הוא אדם מדבר בלשונם ולובש כמלבושיהם. הוא בן ארץ אחרת; מה זו אחרת? אמה היא פולנית, אבל מדוע היא פולנית? לפעמים אמה מדברת את שטשה בלשון אחרת ואינה יודעת מדוע הן עושות כדבר הזה? אמה אומרת: הפולנים הם עם חשוב מהאשכנזים, והדבר הזה אינו ברור לה כל כך… האב הוא לותרני ומתפלל בבית־תפילה אחר; מדוע לא עשה ה' את כל בתי־התפילות שוים? מה עושה ה' תמיד שם במרומים? ומה עושים המלאכים? יראי־אלהים רואים מלאכים ומדברים עמם.

על התמונות הקדושות מצוירים המלאכים, ולהם כנפים… היא שואלת את מיכאל בדבר הזה… כשהיא באה אליו לקרוא אותו לשתות חמים רואה היא אצלו ספרים הרבה מאד… היא תסור תמיד לשבת אצלו רגע. אבל הוא מתביש מעט ואומר: “השלום לך, הדויג?” – המלות האלה משמחות אותה מאד.

היא חפצה להלוות לו מעט ממעוֹתיה. היא מתביישת ומבקשת את אמה שתעשה היא את הדבר הזה. אמה שוֹחקת ומנשקת אותה על מצחה.

“אמי!” – שואלת היא – “האוהבת אַתּ את מיכאל?”

“כן הדבר, ואַתּ?”

“גם אנכי, אמי”.

באותה שעה יפיה מתגלה בכל עצם תומו והיא פועלת על רואיה כשושנה. המאור שביופי אמנם יחסר לה, יחסר לה כליון־הנפש לנפשות אחרות וכל אותם הגעגועים של צער בשעה שלבּנוּ לא ידע שלו ויבקש לו נתיבות. היא אינה מקשבת לדפיקת לבה כאל דבר אשר מחוּצה לה… איננה חושבת על דבר תוּמה… כל דם האב הנוזל בה לא התערב עם אותו שמצד אמה, רק מעוּלף בו, כמו שמוּר הוא בקרבּה… והדבר הזה משוה עליה מין הד נפשי זר, איזה קסם נראה ובלתי־נראה.

בבית אומניה ובמהלכה לא תתערב היטב את בני עמה; ובראותה איש עברי נפשה מתפעלת מעט בלי דעת. גם בבית־הכנסת היתה פעם אחת על פי מקרה, כאשר עזב משורר אחד גדול את הבימה ויהי לחזן; ואותו מחזה עשה עליה רושם בלתי נשכח.

יש אשר לא תדע בעצמה מה היא רוצה. היא חולמת מעט, היא משתוקקת מעט לאיזה דבר שלא תדעהו.

לה חסרה הנטיה הטבעית להתלהב באהבה. מטבעה אינה צריכה לזאת.

לבגדים יפים אינה צריכה הרבה, אבל למים וגנים היא משתוקקת הרבה. לוּ היתה יכולה כי אז רחצה תמיד את בשרה בנחלים על יד גנים; נפשה שואפת לשמוע את סיפורי אמה על אודות גני דודה האציל ונחלת שדותיו הרבים… מה טוב היה לה אב כזה! שם היתה צריכה לחיות ולשחוק את הכלבים.

הכלבים הולכים ערומים כמו הסוסים. הסוסים נוצרו למשוך את העגלות, אבל רע הוא הדבר לרתום את הכלבים לקרון. היא אינה יכולה לראות עֳני בעלי־החיים הללו וצמאם. היא הולכת אל הכוהן ומדברת עמו, אבל אינה יכולה לדבר עמו דבר. תמיד פניו עצובים ותמיד הוא אומר לה שתתוַדה על עוונה, והיא אינה יודעת מה זה עוון.

ומיכאל אינו בא אל הכוהן כלל. כשהוא רואה אותה פניו מאירות. הוא טוב לה מאד, פעם אחת הלכו שניהם יחדיו ברחוב, וינעם לה מאד כאשר אמר לה: “הדויג”, ואחרי כן לא דיבּר דבר.


 

ח    🔗

ובין כה וכה הורע מצבה החָמרי של מריה־יוזפה אמה. בחורף יש צורך יותר גדול במלבושים, ובימות־החמה צמאונו של בעלה יותר גדול.

היא כמעט חשבה בלי־דעת להיטיב מעמדה על ידי בתה. אולי יאהב איש עשיר את הדויג ויקחנה בלי נֵדה וחפצים וגם לה ייטב בעבוּרה. שולצֶה האדמוני, בעל היער הקרוב, הבא אל בעלה לפרקים, למען יתפור לו בגדים, רמז לה מעין זאת בהיתול אמיתי. הוא בחור במיטב שנותיו, שנות הארבעים, ומה בזה אם עינו השמאלית היא של זכוכית? הוא ישא אותה על כפיו וישמרנה כבבת עינו. בימות־הקיץ תוכל גם היא, מריה, לבוא שמה להינפש; ושתי בנותיו הקטנות “מן האויר” הלא עוד קטנות הן וילמדו לאהוב את הדויג. ובכל זאת – היא אינה מבינה מדוע – ברור לה כי הדבר הזה אינו ישר כל כך; הדויג היא רכה וענוגה והוא כּפרי אדמוני בעל קול עב.

עוד יש דרכים אחרים… מדוע דוקא אדמוני צריך להיות אותו האיש? לא! תחכה עדי תגדל הדויג ותבין בעצמה את דרכה. אולי לא תינשא כלל; מראיה לפעמים כמראה נזירה, ולפני הנר תמיד תשפוך שיחה..

ומיכאל הלא בודאי אדם טוב הוא, חושבת היא תמיד. תלמיד עני הוא, ועתידות מי יודע, אולי, אחריתו תשגה. אבל הילדים קרובים זה לזה… כשיאהבו זה את זה לא תפריע אותם ותאמר: מה' יצא הדבר… הזקן השיכור לא יאריך ימים הרבה, ואז תגור עם הדויג אצלו. הוא, מיכאל, יהיה מלומד ועשיר – העברים משיגים הכל – והיא אֵם כבודה בבית, המבינה גם מעט בשיחות שאינן של חוּלין.

אבותיו לא יתנוהו לישא אינה־יהודית, אבל הלא הוא אינו תלוי בהם. הכוהן יקפיד בדבר ולא יתרצה לברך נישוּאי תערובות, הוא אינו יכול לברך נישואים כאלה כלל; אבל הלא יכולים להתקשר על פי דינא דמלכותא. מיכאל לא ימיר את דתו, זאת יודעת היא; ומה בכך? אֵל אחד לכוּלנו, אומרת היא לעצמה בשעה שהיא רוצה בכך…

הן אמנם לא תמנע גם מלקבל איזו מתנה משוּלצה בבואו לקנות לו בגדי־קיץ. תפוחי־אדמה מגנו טובים הם ובלתי־מצויים בראשית הקיץ, ביצי־עופותיו מבריאות, ובכלל הוא אדם טוב לפי דרכו. גם כשגוער אין רע בדבר: אנשים כאלה ישרים המה תמיד. ולולא חפצה במיכאל, כי אז היתה יכולה לחשוב על אודותיו; סוף כל סוף יד הנערות תמיד על התחתונה ובזמן הזה אין לבחור הרבה… הדויג יראה את שוּלצה ואינה רוצה לתת לו את ידה. כשתגדל תחכם… שטות גדולה! מה לה, היא אומרת לעצמה, מה לה וּלבוּר אדמוני זה, הלא הילדים קרובים זה לזה… הן אמנם לעת עתה שניהם חסרי־כל; אבל הלא יש תקוה. מַתמיד ובעל־כשרון זה יעלה מעלה באחרית הימים. רק דא עקא שאינה יכולה לחכות הרבה… השיכור לא יחיה הרבה, וגם עתה כוחו אין אתו לעבוד הרבה. מה לה ולכשרון? עתה היא יכולה להיטיב את מצבה, עתה, עתה – אך אם הדבר כן, מדוע דוקא שוּלצה? מדוע לא יהיה אותו האיש עשיר גדול מאד? הדויג תוכל להיות גם פילגש למלך. אשת־השוער היפה בבית־מדרש־המדעים היתה פילגש לנסיך גדול. הוא השיא אותה לשוער ותקבל ממנו פרס לכל ימי חייה…

לא! לא תגע בתום הילדה. תינשא להישר בעיניה. מיכאל נוצר בעדה. שניהם יהיו מאושרים. אבל אם לא יהיה הדבר ככה? שוּלצה כבר רמז על זה ושחק על זה לפי דרכו. הוא אדם למעלה מארבעים שנה ולבו טוב…

ומצבו של מיכאל גם כן ירד… הוא כבר ניסה בעיר הגדולה הזאת הכל ולא עלתה בידו; מדוע לא ילך אל העיר הקרובה, בירת אשכנז? שם, בעיר הבירה, המקרים רבים והאפשרויות שכיחות; אולי יכול להיבּנות שם?…

ועיר הבירה הלא מרכז החכמות והמדעים היא. שם משתלמים יותר ויודעים יותר. שם זרחה שמשו של בן־מנחם ושמה בא גם בן ארצו שלמה מימוֹן, והוא קרא כבר את תולדות הנודד הגדול הזה…

שלמה מימון קרוב לו מבן־מנחם… הוא עודנו מחבב מעט את שמואל שב“הדת והחיים” ואת משנהו “צלפחד בן חוּשם”… לא הבנים חטאו, רק האבות, המה ישאו את עוונם ובניהם יגָאֵלו…

לכאורה כבר רחוק הוא מכל הסכסוכים האלה, הוא הרחיק ללכת גם מהאבות והבנים יחד… הוא יחידי וחושב יחידי, כלומר, בתור יחיד… וכל הרבים המה רק אנשים סתם, אנשים שלוחמים מלחמת החירוּת עם העבדוּת ולא מלחמת הגזע…

הגזע בעצמו אינו עושה כלום. הבדל המידות והלשונות הוא רק דבר התלוי ברצון כהבדל הבגדים. כל העמים שוים המה ובאחרית הימים יתהפכו כל העמים לעם אחד, ואולי בעל לשון אחת – – –

בבוקר לא־עבות אחד היה הדבר. הוא גמר בלי־משים בדעתו לעזוב את העיר וללכת אל עיר הבירה, ויצרור את חפציו המעטים בצרור, ולהוצאת הדרך הלוה לו אחד ממכיריו ע"פ מקרה.

הוא בא אל בית החייט, להגיד להם על דבר יציאתו לזמן הקיץ, וּמריה־יוֹזפה חרדה מעט ובעפעפיה נראו דמעות, הדויג, אשר שמעה את הדבר, ברחה אל החדר השני ותשא את קולה ותבך… היא לא חפצה לברכו בפרידת־שלום וַתסתר ראשה בידיה.

מיכאל נבהל. “עוד אחשוב בדבר” – אמר בשפה רפה בצאתו, והם לא ענו לו דבר.

הוא נשאר על מקומו.


 

ט    🔗

אי־יציאתו היתה אות רצון לקרבתם… הוא שמח על אשר הוא יושב בזה ויכול לראותה יום יום. איזה מקרה שלא פילל אותו מקודם היטיב מעט את מצבו. על כל פנים לא היה צריך לרעוב עוד. גם כובע של תבן קנה לו בזול וּמנעלים חדשים. החייט תיקן לו את בגדיו ויכול יוכל לצאת ולבוא כהוגן.

הוא כבר חפץ לשבת בשלוה והנה הרעישה אותו ידיעה אחת. אביו הרב כתב לו כי עיניו כהות מפני זקנתו וחפץ הוא לבוא לעירו להתרפאות. כסף אין לו עוד להוצאת הדרך הרחוקה. אבל ה' יעזור…

הדבר הזה הרעיש אותו.

הוא כמעט שכח את מלחמותיו בבית אביו, שכח שבימים מלפנים היה צריך להשתחרר מבגדיו הארוכים וממצנפתו המהודקה על פיאותיו המסולסלות; שכח את כל הנטיעות שקיצץ בארבע אמות של הלכה וכל יגיעותיו הרבות להתיר לו עבירה אחרי עבירה שבין אדם למקום; שכח שהוכּה מכה בלתי סרה על הוכיחו פעם שהזוהר אינו מרבי שמעון בן יוחאי ושעין הקדוש־ברוך־הוא צופיה רק על הכללים ולא על הפרטים… שכח את תחנוני אביו וכעסו, את הדחיות והתסיסות הרבות שבלבו להיות מתקן הדת לפי תורת ההגיון… השנים האחרונות מחוּ מלבו את כל הנושאים והנשואים גם יחד. הוא אינו מרגיש גם צורך לסתירה ולביקורת כתבי־הקודש עד גמירא, גם משונאיו גם מאנשי־סודו באלה הדברים התרחק מאד. לאחיו אינו כותב ומאחיותיו אינו שומע עוד ואינו מרגיש כל קרבה לשארי־בשרו, ועתה יבוא אביו ויזכיר אותו ראשונות נשכחות!.. מה יאמר אביו לזקנו המגולח, לקרקפתא דלא מנח תפילין ולחללו את השבת? הוא איננו יכול לשנות מעשיו כדי להרגיע את רוח אביו, איננו יכול…

ופתאום והנה הוא רואה כבר בדמיונו שאביו בא. שיבה נזרקה בו מעט ורוחו השליו אין אתו עוד. הוא אינו מוכיח אותו ואינו אומר לו דבר; אבל רואה הוא את צערו בחוּבּו מבלי יכלתו להפיגו. אדרבה, גם הוא מרגיש את עצמו רחוק ממנו, מרגיש שחירות־הרוח קורעת לב בנים מעל אבות בפחד ותקוה גם יחד: שסוף כל סוף הרוח מנצח הכל וגובר על הכל…

הוא יכול לעזוב את הכל בשביל קדושת החירות, הוא מכיר רק את חירות־הרוח והשתלמות־הרוח. ערך משפחה כוּלה אינו שוה בערך הגיון אחד אמיתי ועַם כולו אינו שקול כנגד חירות המחשבה. ידחו אותו לגמרי, יאמרו עליו שאין לו עוד כל חלק ונחלה בבית; הוא לא יסוג אחור ואינו יכול לסגת אחור.

מדוע עיני אביו כהות? מדוע יבוא דוקא עתה? החסרת רופאים ארץ מולדתו? שאלות כאלה מפרכסות בו באותה שעה שבסתר נפשו הוא מרגיש מעין חדוה על ביאת אביו ועל אשר יראה פנים שייכים לו.

זה איזו שנים אשר הוא בודד גמור באין מכּר ומוֹדע וזה אלפי ימים שלא דיבר עמו בן־אדם בלשון נוכח. הוא משתוקק לשמוע הד המלה: “אתה”… ונפשו כלה לנשיקת קרוב.

לא! לא! מה יאמר לאביו? גם את שפתו כמעט שכח…

ומה יעשה בבוא הדויג בפני אביו לקרוא אותו לשתות חמים? רעוּת עם נערה הוא דבר לא־מובן לדורו של אביו כלל, ומה גם גוֹיה פשוטה. בנו העילוּי, שעתיד היה להיות צדיק וגדול בישראל, מתרועע עם גוֹיה ומתגאל בפת־בגם…

ולפתע יזכור את המרחק הרב שהרגיש גם הוא בבית אבותיו בינו ובין בנות נכרים. הוא לא היה יכול לצייר לעצמו כלל שידבּר עברי עמהם בידידות, והיה חושב את כל הבא לבית נכרים מבני מרום עם־הארץ ומתרועע עמהם למשומד גמור. רק רופאי ישראל עושים כך, אך אלה האנשים אחד בעיר ושנַים בגליל.

אביו יחלה בבואו אליו. הוא יקלל את יומו על אשר גידל בן מביש כזה, ואולי ירעיש עליו את רבני העיר, שידברו על לבו לחזור למוּטב.

כבר הוא חושב להעיר את אביו על הקושי שבדבר ולדבּר על לבו, אולי ינסה מקודם את רופאי ארצו; כבר הוא חושב מחשבות להכי ולהכי כאובד־עצות לגמרי. והנה מכתב שני בא אליו בעוד שבועים:

“נעשה נס. הרבי נתן לי לחש ועיני נתרפאו. אתה לא תאמין בזה, אבל אנכי ראיתי בחוש, כי לא אלמן עולמנו גם היום מנפלאות הבורא. צריך האדם רק לפקוח את העינים, תודה לאל הרפואות”.

תודה לאל הרפואות! כמו אבן התגוללה מעל לבו.


 

י    🔗

הסנדלר, בעל־ביתו של מיכאל, שינה את דירתו בנשאו אשה אלמנה, ילדיה וביתה… ויהי מיכאל אנוס לצאת לגור בשכונה אחרת. ברחובות הקרובים לא מצא חדר בזול, וגם כבר נלאה להביט בעד חלונו רק על כתלי הבתים וחלונותיהם הרבים, וימצא לו חדר בפרוַר העיר בעליה. החדר היה צר ונקי, והשמים הרחבים עם המישור הרחב נשקפו על פניו. גם עצים שפלי־קומה של יער פרוע נראו למרחוק. שמה יבואו לפנות ערב כמה מבני דלת העם להתנות אהבים או להיות עם הטבע.

מיכאל זה כבר נזיר הוא מן אותם החיים בלי כוַנה יתירה. ובעלת־ביתו הערירה, בלי בעל ובנים, מתפלאה בפניו שצעיר לימים כמוהו חי תמיד לבדו… לבושה היא על הרוב בגדי לבן וּבחנהּ המעט היא מעוררת בו מעין מחשבות זרות, בהביאה לו את החמים בבוקר. אבל כרגע יגרש אותן ושב לטהרותו משכבר הימים.

ובתור אדם טהור מוחזק הוא לכל אנשי בית החייט, שהוא בא אליו יום יום.

רק שטֵשה עוינת אותו מעט. היא אינה מאמינה באנשים. לכאורה הוא באמת צעיר שאינו מצוי; אבל לה איכפת הדבר מעט שלא ישים לה לב כלל. סוף סוף הלא אשה יפה היא, ויפיה אינו שקול בעיניו כנגד יפיה של הדויג. היא אוהבת את הדויג ונכנעת מעט מפניה, כלומר, יפיה החיצוני מרגיש לעומתו יופי־פנימי…

ובאחד הימים חשבה לבקש את מיכאל שיבקרה בביתה. היא לא עשתה את הדבר עד עתה באשר אינה מקבלת אורחים, ועל כן שיכלה את הדברים לאמור: שמצאה איזה כתב־יד עתיק בין מה ששמור לה מנחלת אביה הכוהן; ומאד ינעם לה אם יואיל בטובו לבוא אל ביתה, למען ישים עינו עליו.

ויעש מיכאל כן.

בערב־שבת לפנות ערב היה הדבר. שעה זו עודנה מהוּלה אצלו מעט בשירת רגשותיו הדתיים. תמיד אינו יכול לעבוד במועד ההוא ומרגיש בנפשו את קץ השבוע… אז הוא רוחץ את בשרו ומחליף את בגדיו, מסדר את ספריו וחולם על מושבו, כמרא דחוּשבנא שזוכר עוד מעט מימי קדם… לוּ היה מודה לעצמו כי אז ראה שאז עוד עולים בחוּבּו שרידי כליון נפש עברי ושכמעט חומד הוא לכסות את השולחן במפה לבנה; אבל הוא אינו מודה בזאת ועמל הוא להתגבר על נפשו, בלכתו לטייל ברחובות חדשים ומגרשים חדשים. כל פינה חדשה שהוא בקר אז מחַיה אותו במין עצב מרגיע. בעיקר הדבר אינו יכול לחשוב אז בבירור, באשר נפשו מתגעגעת אז אחרי איזה קרבה ויחוּד.

ואז עלה על לבו ללכת אל שטֵשה. זוכר הוא שהבטיח לה לבקרה בו ביום. היא מתגוררת מעבר לנחל העיר, בעיר התחתונה, מקום מושב לשרידי שבט הפולנים, והוא עוד לא עבר את הגשר ההוא.

ובלב נרעש מעט הוא עולה על השלבים־של־שיש המוליכים אליה, על השלבים פרוש מרבד ארגמן אדום, ולשני צדדיו פסי ארגמן ירוק.

הוא מושך בפעמון, וּשטשה לבושה בבגדי הבית הרכים פותחת לו את הדלת בסבר פנים יפות ומנהלת אותו, המתבייש מעט, אל אולמה התיכוני על יד חדר המיטות.

הקירות המוזהבים הכהים, עם מכסה החלונות של תכלת כהה, יחד עם המרבדים הירוקים הפרושים על הקרקע, מתערבים עם ברק הכלים העשויים עץ שחור והיו לדממת מקלט־חמדה שבו האהבה מעוּלפת בצעיף…

היא ביקשה אותו לשבת על הכסא הירוק המצופה משי רך, העומד לפני שולחנה מעולף במעטפה ארוכה עד קרקעיתו. והיא ישבה לעומתו, ראשה נטוי על ידיה הגלויות מעט, ועיניה המפיקות חן נטויות אליו ישר. יפה היתה באותה שעה כבת מרום עם־הארץ שנתאַלמנה, והודה התגנב ובא אל בין רחשי לבבו. הוא מתעורר מתרדמתו, נרדם וחומד…

היא חפצה רק לנסות אותו מעט, וגם לא חשבה הרבה בזאת; ועתה יושב איש צעיר לימים בחדרה, שבו יבוא רק הזקן שלה לפרקים.

מימי גירוּשיה לא ידעה איש קרוב לה; ועתה יושב לעומתה איש צעיר שהיא יכולה לחבבו כאם, ועוד יותר מאם.

ידיו הרכות ובושת חנוֹ מעוררים בה ניצני התאוה, שכמעט נקברו בעודם בּאִבּם, והיא חפצה לקרבו אליה ולהשעינו על לבה.

אך היא מתביישת מעצמה, ואיזו גאוה מסותרת עוצרת בעד המית נפשה ומעמידה את פניה כלא־יודעת את אשר בחוּבּה.

וגם הוא אינו יודע מאשר לפניו, אינו יודע כי עליו לקום ולהתקרב אליה בלחש. אין כוח בפיו לאמור לה הגוּת לבו, אבל עליו רק לשים ידו על צוארה והיא תישען על גב כסאה ותבלע נשיקת הנוער.

היא הסיחה את הדבר לענין אחר. את ענין כתב־היד לא הזכירה עוד, כי לא חפצה לשקר עוד, והוא עונה דברים מקוטעים, כאיש שכבד עליו הדיבור.

גם נפשו הומיה בלאט. היום רד והאור ההולך ומתמעט מעלה רגשי החמדה הנשארים בחביונם, כיראים לגשת יחדיו. – –

היא קמה מּדי דבּרה ותנח ידה על שכמו, ובחזקה התגברה על עצמה שלא לאמור לו: “בני, אהוֹב אותי…” והוא מנענע בשפתיו, כמבליג על עצמו ורחשי־נפשו.

ופתאום היא אומרת לו: “היום רד. יסלח לי אדוני, עלי ללכת מהרה אל בית אחד, אשר יחכו לי שם”. היא יראה להישאר אתו עוד מעט.

ויקם וילך מבלי דבּר דבר. הוא מיהר לרדת מעל השלבּים מטה, כאילו בורח הוא מעצמו; ועל סף השער הוא עומד כחולם, ונפשו תפחד ותרעד בבוא הערב…


 

יא    🔗

והוד הערב המעולף בשארית אודם־הערבּים הולך ונבלע בשלוַת התכלת הטהורה, והוא מלא הד המית האביב…

הבתים השפלים של אותו צד העיר מאירים מעט ממחבואם. אבל חלונות העליות שעליהם, המכוסים במסכּים, רובם כמוכי סַנורים. שוכני העליות האלה הלכו לשוח ולהירגע בחיק הערב –

צללי בחורים ובתולות, זוגות זוגות, הולכים ונעלמים בשדרת האילנות הסמוכים לשכבת הדשא. ולבבו עולה על גדותיו…

קסמי האשה, שעזב אותה לפני רגעים אחדים, עודם מעיקים על נפשו, וצל יפיה עודנו מבלבל את עיניו. גם את האילנות היה יכול לחבק עתה בדמות אשה, וכליון־הנפש של חמדת־בשרים מרעיש עתה את לבבו.

לאט הוא הולך, כמו סופר הוא את צעדיו ומביט אנה ואנה. כל ראש שחרחר שזוף של נערה העוברת לפניו מעורר את תשוקתו עתה, וכל סינר לבן משכּר אותו. וככה הוא הולך הלאה, הלאה; לתוך עומק שדרת האילנות הוא חודר, שם מטיילים רק מעטים, ולבסוף איננו רואה פני איש; יחידי הוא הולך בצדי השדרות ויושב על משען־אבן, לנוח מעט. הוא אינו חושב מאומה. הוא והליל וחמדת הליל כמו חולמים יחד ומחכים יחד…

בלילה הזה כמו היה לאיש אחר – – –

ושם, מעבר השני למרחוק, כמו צל לבן מתנועע. הוא מעיף מבט עיניו ורואה מעין דמות אשה.

לאט לאט הוא קם והולך. כמעט הוא אומר לשוב העירה, אבל איזה כוח טמיר מושך אותו לצד הצל הלבן והוא מתקרב אליו.

ולפניו איזו אשה צעירה יושבת לבדה וראשה עטוף לבנים. דוממה היא יושבת, כמו לא תשים לבה אליו, והוא מרהיב בנפשו עוז לשבת בקצה הספסל הארוך.

הוא חושב שמהרה תעמוד ותלך לה; אבל היא יושבת על מקומה ומביטה לפניה. ידיה הערומות שנגלו מבעד מעילה לבנות הן וצחות, ומבעד למטפחת ראשה ירָאה שחור שערותיה.

הוא מתקרב אליה ומבלי משים נוגעת ידו בידה. היא פונה אליו ואומרת לו בקול רך: התלך עמי?

ושניהם קמים ללכת.

הוא הולך לצדה באי־בטחון ובחרדת־נפש תמה; והיא מקיפה את הדרך ומנהלת אותו לרוחב השדרות עד קצה איזה רחוב צר. שם, בפינת בית ישן אחד, היא גרה לבדה. מהרה היא פותחת את הדלת.

האור המאיר מראה לו את חדר־הכביסה, המלא כלי־לבן מכובסים. משם הם באים לבית־המבשלות, שהוא גם חדר־המיטות.

שם היא מסירה את מטפחת ראשה והוא רואה לפניו אשה רכה כבת שלושים וחמש. בפניה החולים מעט עוד ניכּרת שארית יפי־הנוער.

ברגשי חמדתו מתערב איזה צל של רחמים. חן דבריה, שהיא מדברת בלחש, מלבּב אותו בחביון נפשו הסוערת. ולפתע הוא מתבייש ותמה על עצמו. – –

הנר הקטן דולק בלחש על התנור ומאיר את מעמקי החדר. הוא אינו יודע כלל מה קרה לו באחרית השעה. נדמה לו כי קרובה לו אותה האשה, שהד לבבה הוא שומע. הוא רק משים ידו על שכמה, הוא מטה ראשה אל לבבו והיא מנשקת לו. ולבבו כמו מוכה שכרון אהבים. לבבו עולה. –


 

יב    🔗

כמתבייש מעצמו ישב על הספסל ויבט מַשמים לפניו.

הוא אינו מבין איך בא לכאן.

בראשונה לא ידע מה לעשות ויבט סביביו כנבוך, ואחר קם ללכת.

והיא ביקשה אותו רכות, שיִשאר עוד מעט אצלה וישתה חמים. מעולם לא ראתה איש כמוהו, – אומרת היא לו בהבעירה את הגחלים.

הגחלים לוחשות והיא הֵחמה את המים בכיוֹרה ותנקה את הצלוחית, והוא יושב מַשמים מאחוריה וחומל על עצמו ועליה.

למרות כל העוני שבחדרה יש בו סדר ומשטר ובכליה ניכרת יד נקיה. השעון הקטן על הכיור מנענע מטוּטלתוֹ בחשאי, כאילו ירא הוא להרים קולו.

ואיזה כלים של נחושת קלל נוצצים על שיש התנור הלבן. קרקעית הבית רחוצה מבעוד יום, ווילוני החלונות הקטנים לבנים וטהורים.

הוא איננו יודע מה היה לו. הוא נשען בראשו על ידו, ובעפעפיו דמעה, כמו ענן מקשה את לבבו ועיני נפשו כהות.

מה הוא עושה כאן? הוא מתחטא בפני עצמו. הוא מרגיש את עצמו נכנע ואובד ואינו יודע למה הוא עוד יושב.

הוא מבקש לקום וללכת ואינו קם, חצות־הליל קרובה לבוא, והוא משומם מאיזה דוחק־נפש ותוגת־נפש.

ולפתע היא קמה ושמה לפניו את הנר והשולחן גם יחד. היא משימה לפניו צלוחית חמים וגם היא שותה בחשאי, כמו לא הורגלה בכך.

היא שואלת אותו: אם זר הוא בעיר הזאת? והוא אומר: הן. גם הוא שואל אותה אם בת שלֶזיה היא? והיא משיבה: איני יודעת.

“איך אפשר הדבר?” מוסיף הוא לשאול אותה.

“אנכי לא הכרתי כלל את אבותי, נולדתי יתומה”, משיבה היא אותו.

“ואיפה גדלת?”

“בפרוֶר העיר הזאת, אצל קרובי אמי”.

“מה הם מעשיהם?”

“אורגים הם”.

“וגם אַת אורגת?”

“לא! עיני היו רכות לאומנות זאת, ועל כן לימדוני לכבס לבנים”.

“ומדוע עזבת את קרוביך?”

“הם הוציאו אותי החוצה”.

“ומדוע עשו ככה?”

“יען לא רציתי להינשא לבנם הגיבן”.

“וכמה היו ימי שני חייך אז, במאונך?”

“בת ארבע־עשרה הייתי אז. עבדתי אצל כובסת שנתים, והיא עבדה בי בפרך, ועל כן התחלתי לכבס לבדי”.

“ואחר־כך?”

“מדוע ישאל אדוני?”

“אין דבר, הלא רואה אַת שלבּי טוב עמך”.

“אחר כך ילדתי ילד וחליתי הרבה”.

“ואיה בעלך?”

“בעל לא היה לי… רק עברי ארוּר…”

“ואיה הוא?”

“הוא עזבני לאנחות”.

“והילד שלך מת?”

“לא!”

“ואיהו?”

“מדוע ישאל אדוני?”

“הלא בלבי אין רע”.

“בתי… בתי – היא מגמגמת – נתתי לאחר… חלשה אנכי ועניה, לא יכולתי לחנכה וַאֵתנה לאנשים…”

“הרואה את אותה?”

“רק לעתים רחוקות, מרחוק”.

“באיזו עיר יושבים אוֹמניה?”

“כאן… בעיר העליונה”.

“ואת אינך רואה אותה?”

“המה אינם נותנים לה לראות אותי, גם היא אינה מַכּרת אותי…”

“ולך לא יֵצר על הדבר?”

“מה אוּכל לעשות? היא מעם אחר… אלהי יִסרני”.

“ואבותיה עתה, האם עשירים המה?”

“לא, חייטים הם”.

“חייטים?”

“רק הוא חייט, כי היא בת אצילים…”

“ומה – ומה שמה?”

“מריה־יוֹזפה. אבל מה לך, אדוני? הלא רועד אתה!”

“ל… לא..” – פניו הלבינו כפני מתעלף ולא יכול לדבר הלאה, רק עיניו מביטות לנוכח פני האשה החרדה ואינה יודעת מה לעשות בפחד השתוממותה.

ופתאום הזדעזע וידחוק את השולחן למוּלה, ובצעקה גדולה ומרה קרע את הדלתות וירץ כמשתגע החוּצה.


 

יג    🔗

וכל העולם הוא משוגע למראה עיניו. רק אורות מעטים מגיחים מבין אופל הליל הקר מעט, ודממת הרחובות הריקים מאדם מביעה איזה געש פחד, שנשמע רק בהמית מוחו; ואחר זה שח וישב על איזה ספסל. את ראשו הרכין עד הארץ, כאילו רצה לפרק את מפרקתו.

נפשו כמו נתחרשה, והוא מרגיש את עצמו כמו נפל עד הצואר ביון מצולה, כאילו דשו את בשרו… הוא אינו יודע מאומה, בשכבר הימים היה הדבר… הוא לא נשתגע, אבל יגון חרישי מחניק אותו – גם בשרו כמו הושם בצבת. לא! הן ידו היא שאוחזת במשענת הספסל בחזקה; הוא יכול להרפות ולקום, אבל אינו יכול ללכת מעייפוּת רגליו. כל אשר בו התאבן ועיניו כמו בולטות מחוֹריהן. איה הוא עתה? עתה ליל, ליל…

כמדומה לו שהוא צועק והוא אינו שומע את קולו, ומוחו הולם, לבו הולם בחזקה וצערו מפרק אבריו.

לאורך הספסל בצל האילנות הוא שוכב, ופניו למטה ועיניו נגרוּ מים. הוא בוכה מאין הפוגות ונשיבת הליל נוגעת בבשרו והוא רועד מקור.

הוא מתירא להגות בשם הנערה, ואותיות שמה מרחפות לפני עיניו ככתוּבות באש אדומה על גבי אש שחורה.

נפשו קשורה בנפשה הטהורה, והוא טימא את נפשו לנצח…

הוא יעוור את עיניו, לבל יוכל לראותה עוד, או ישליך את עצמו לתוך המים. בן־מות הוא בטמאו את האל־מות.

לא! לא ימות, כי אם יחיה וישא בעוונו… מיתה בפעם אחת אינה עונש גמור – כל ימיו יתאבל על טומאתו ועל האבידה אשר אבד…

הוא זוקף את ראשו בנבכי הליל ומאומה אינו שומע. בעיניו נראה הדבר כמו עזוב הוא לעולם… הוא ממשש רגליו בידו כדי לנסות אם עוד לא נשברו ונפלו ממנו, וגם בידו האחת את השנית.

הוא חפץ לקום וללכת ואינו יכול. הנהו צועד ברגלו ומרגיש כמו הספסל נסרח אחריו.

נדמה לו כמו תיבּקע האדמה מהרה. הוא משתומם על אשר אינו נבלע בתוכה, והוא מלחש אל עצמו: האם עודנו בחיים חָיָתוֹ?

לא! הוא נתחרש לגמרי, כל אשר בו נתחרש, כמו כל אשר מסביב לו. אולי היה הדבר כמו כן מעולם… מה זה הדבר? חוּשיו עודם אתו, וגם אותה הוא זוכר… אותה, את בתה… היא תברח מפניו… היא כבר ברחה מפניו… מי הוא? עברי ארור! כך אמרה אמה… אמה…

ומתבייש הוא מעצמו בוֹשת־מרדוּת… הוא לא יטביע את עצמו בנהר ולא יתלה את עצמו על האילן, הוא יחיה ויחשוב, יחשוב אחרי כן כמו קודם לכן… עוד רוחו יוסיף לחשוב ולהגות רמוֹת כל הימים; והכל בגוף טמא… הוא הטמא יחשוב על דבר טהרת האדם, הוא… הוא…

את שפתיו הוא נושך בחמתו על עצמו, הוא מרים את ידו ומכה בראשו, פותח את פיו ומקלל את עצמו לאמור: בן־אדם נבזה! בליעל! אני מכיר אותך ואת קדושתך! אתה חפץ להיטיב את רוח בני־העולם, אתה, הטמא והמגוֹאל לעולם, אתה הנבל. נבל אתה, מיכאל, אני אומר לך, נבל אתה אחר תשובתך ורצונך להיטיב. בזוי הוא אותו רצון שנאה דורש ורע מקיים. הנני מבזה אותך ואת כל השתלמוּתך וחירוּתך, השומע אתה? הנני מבזה אותך וממאס אותך, אותך…

מיכאל, מוסיף הוא לאמור לעצמו, קח רצועה ויסר בה את בשרך. הנח עצמך על הארץ, למען ידושו בך העוברים ושבים. הנח את עצמך לפני ספסל בית־הכנסת, למען ידרסו עליך הבאים להתפלל. היכּנע ובוא בעצמך לבית־הכנסת… בן־אדם, לך ושוב אל אלהים… מה לך הכא ומה לך התם?

בצרת נפשו המעיקה הוא בוכה, הוא קם ממושב הספסל, הולך ובוכה, בוכה ותועה…


 

יד    🔗

שלושה ימים ושלושה לילות התחבא מיכאל כגנב ולא יצא החוצה. וממחרת היום השלישי, בעלות הבוקר, צרר חפציו המעטים, למען עזוֹב אותה עיר לעולם. הוא אינו יודע עוד אנה פניו מועדות? אבל באותו מקום שאיבד שתי אבידות – את עצמו ואותה – אינו יכול הישאר עוד גם רגע…

רוחו נדעך, ובדממה הוא עובר לאט עם צרורו את רחוב הגנים, הריקה עוד מאדם. הוא הולך אל בית־הנתיבות וקונה לו פתקת־מסע לדרך רחוקה. הנה הוא עומד על המעלות העליונות של חצר־התחנה ומביט משם בתוגה חרישית על היקף העיר שחצבה לו קבר בחייו…

הנה הפעמון מודיע ביאת המסע ומכריז על לכתו מזה במהרה. הנהו נפנה לאחוריו וממהר לעלות על שלבּי־האבן אל מגרש המסע, והנהו נפגש את שוּלצה האדמוני… שולצה מַפנה ראשו אל הצד ועיני היוצא מביטות על הבּא, הנה זה בא מכפרו העירה ומתנות בידו

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53087 יצירות מאת 3105 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22008 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!