אסתר ארונסון-חורגין: פעילה סוציאליסטית ציונית

לעתים קרובות מבקשים מאיתנו, צוות הפרוייקט, שנפרסם יותר יצירות שנכתבו בידי נשים. לצערי, התקופה ההיסטורית שאנחנו מוגבלים אליה (מפאת זכויות היוצרים על היצירות, שפגות 70 שנה מסוף שנת מות היוצר) הייתה מאופיינת בעיקר בסופרים גברים. עם זאת, אין ספק שהיו באותם זמנים גם לא מעט נשים פעילות ומעורבות. נכון שמעט מהן כתבו ופרסמו יצירות בפועל, אך הנה, לפני מספר חודשים העלינו למאגר מאמר מעניין מאת שמואל ליב ציטרון על אודות פעילה סוציאליסטית אחת במינסק, ושמה אסתר ארונסון-חורגין.  המאמר משקף את הלך הרוח של סוף המאה ה-19 באירופה, ובמיוחד שופך הסיפור אור על אופן השתלבות הנשים במגמות הסוציאליסטיות והציוניות של התקופה.  הנה קטע מתוכו:

באותו זמן – שנות-השבעים התיכוניות למאה שעברה [התשע-עשרה, –נ"א] היו הרבה מבנות-ישראל במינסק, ובמיוחד מקרב השדרות הבינוניות, מושפעות מן הרוח הסוציאליסטי שמצא לו אצלן בטוי בשאיפה עזה ונמרצה לעמידה חפשית ובלתי-תלויה באחרים. "נהיה כגברים, הנשים! חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולהמין החזק!" – כזו היתה הסיסמה, שנלחמו עליה הבתולות הסוציאליסטיות המינסקאיות אשה בית אביה. וקשה וארוכה היתה מלחמת האבות והבנות בעת ההיא. הראשונים לא יכלו להבין בשום אופן כיצד אפשר לה לעלמה שכבר הגיעה לפרקה והזקוקה להנשא כדי למלא רצון בעלה המושל בה, להיות עומדת ברשות עצמה ולעשות מה שלבה חפץ, והאחרונות מאנו הכנע ותעמודנה על דעתן בכל תוקף. ושמועות על שמועות הקיפו את העיר, וכל אחת מרעשת יותר מחברתה: בת פלוני גנבה את כלי הכסף והזהב אשר לאביה ותברח, ואין יודע לאן; בת פלוני התחמקה ערב יום נשואיה מבית הוריה ואתה כל הנדה שלה ותכשיטיה ותעלם ועקבותיה לא נודעו. ועוד אשר ספרו, בשביל להגדיל את הרושם יותר, כי בתו של אלמוני לא לבדה נסה, כי אם הלכה אחרי מאהבה, ויש אשר הוסיפו גם נופך זה: אחרי מאהבה הנוצרי. מעת לעת לבשה מנוסת הבתולות המינסקאיות צורה של אפידמיה ממש, עד כי אין בית, אשר אין שם בורחת, ותהום כל העיר, ואפילו לאחר שנודע בבירור גמור, כי בכל המקרים לא היתה המנוסה מחמת אהבה, ומחמת אהבה לנוצרי על אחת כמה וכמה, אלא רק לשם בקשת מטרה ותכלית בחיים, וכי הבתולות הפליטות יושבות ולומדות בבית-הספר למילדות אשר במוהליב או שמבקרות את בית-הספר לתורת רפואת-השנים אשר בחרקוב, – גם אז לא נשתתקו הרוחות עדיין, ולב האבות עוד הלך הלוך וסעור.

רק מתי-מספר ידעו, כי יש בעיר חבורת סתרים קטנה של משכּילים צעירים, ורובם מורי-עברית מעריצי תורת לילנבּלום וליבּרמן בעל "האמת", המנהלת את תנועת-המנוסה הזאת, וכי "עטיל בת הרב", היא היא הרוח החיה באופניה. בזמנה היתה היא הראשונה, ואפשר גם היחידה, בין בתולות-ישראל האינטליגנטיות במינסק, שהתפרנסה בריוח ובכבוד מעמל-כפיה ולא הוזקקה לצפּות לשלחן הוריה; גם גרה במעון מיוחד לעצמה ולצרכיה מה שהעמיד אותה מחוץ לכל אַפּוטרופּסות חמרית ורוחנית מאיזה צד שהוא. זה נתן לה את היכולת לעשות את מעונה בית-ועד לצעירים ולצעירות, השואפים לחיים על יסודות חדשים ומודרניים. ביחוד התעניינה במצב העלמות מרות-הנפש, שנעשה צר להן המקום בבית הוריהן "בּעלי-הבּתּים מצומצמי-המחשבה" והתגעגעו לחופש, לאור ולעולם הגדול. גורל חברותיה העלובות הללו נגע אל לבּה, וזה שהמריץ אותה לקחת תחת כנפיה את תנועת-המנוסה. בביתה נסתּדרו בחשאי כּל עניני-הבּריחה לפּרטיהם הקטנים מן הקטנים, נפתרו שאלות הזמן והמקום ונסמן הדרך אל המטרה; שם הוכנו בשביל הבּורחת צרכי נסיעתה כמו מיני-מזונות, לבנים וכיוצא כזה, ושם הפקדו שני "שומרים-מרגלים" ללותה עד התחנה הראשונה. על כל הדברים האלה היתה "עטיל בת הרב" המפקחת והמנצחת, ומעולם לא אירע לבורחות שום תקלה על-ידה.

[לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

Tags: , , , ,

Leave a Reply