בֵּין מַיִם לְמַיִם
י"ח ברנר
|
חייכו השפתים, בשעה שהלסתות
שקעו ונפלו מרגע לרגע : הגוף, נדמה,
יתרוקן מדמו, והקרקע, כמו
בתוך מי-נהר עמוקים, נשתמט מתחת כפות
הרגלים. – ג. שופמן פרק ראשון א אותה המרפסת, הצרה והארוכה, היתה בדיוטה השניה
של אחד הבתים בשכונת "אוהל-יעקב", אשר בחלקת ירושלים החדשה. אל המרפסת הזאת יצאו שני פתחים מחדרי
הבית: הפתח השמאלי מחדרו של שאול גמזו והשני, הימני, ממעונה של לאה גמזו,
אם-שאול. מסביב-סביב לה, למרפסת,
ברשות-הרבים היו אבני גיר מנופצות ולא מנופצות, בנינים חדשים וחצאי בנינים,
לבנים תלויים בחבלים והדוקים בכלונסאות קטנים וכרים וכסתות מוטלים בחמה. בצדה של המרפסת, משמאלה היו שלבים
רעועים קצת, עשויים לירידה כעין סולם, וסמוך להם – נתיבה קטנה, העולה מפרשת
הדרכים. מאחורי הנתיבים בצלעי
הבית, תקועה בחצר הפתוחה, התנשאה ערימת עפר תחוח של באר חפורה. היה יום אביב ארצי-ישראלי לאחר הצהרים. אהודה גמזו, עלמה כבת כ"ב
שאדמומית לחייה היתה שזופה קצת ותנוכי אזניה בלטו מתחת לשערותיה הדקות,
המסודרות, ישבה במרפסת לבדה וקראה בחוברת של איזו הוצאה ספרותית פריודית. החמה שפכה עליה אורה. היא קראה מתוך המחברת בקול ובהטעמה של המבטא
העברי-הספרדי, לאמור: "מים...מים... מים... – – – "מים כחלחלים.. כחלחלים... כחלחלים... – – – "ממסתרי משכבי, מחופי חופתי, כחול-שפתים,
יצוא אצא, יחידי אל העולם הכחלחל – – – "אהבתי את שמיכתי הכחלחלה, אהבתיה, כאהבי
את הכיפה, כיפת התכלת, אשר מעל לראשיו כאהבי את עיני הישים הכחולות אשר לאהובת
חלומי"... – – – – רגע – והקוראת נשאה את מבטה אל האופק ושקעה
במחשבה. שלושה גמלים עברו בשיירה,
זה אחר זהו סמוך למרפסתן כשהם מקשקשים בזוגיהם. על דבשתו של אחד מהם התנועע עלם ערבי. התמונה החולפת כולה, עם המנוחה המיוחדה
שבה, היתה כעין איזה סמל לאיזה דבר; אבל לאיזה – לא ידוע היה. "אני הנני בן העולם הכחלחל"...– שבה
אהודה לקריאתה, לאחר שנלאה מבטה ללוות, כדרכה תמיד, את המסע העובר – אני הנני בן
העולם הכחלחל". והוקר אוקיר
את החיים הכחולים... "בליל קיץ כחול ירחף עולמי על פני שבר
התכלת; בין כוכביהם הרבים ינוצץ
כוכבי יזהיר כוכבי... "אולם נשוא לא אשא את סדיני הלבן וכרי
הלבן; תעב אתעב כתמי סדיני הלבן וכרי הלבן; סדיני הלבן
וכרי הלבן – תאלתי לכם!" סימן-הקריאה שהיה בשורת האותיות הנדפסות, בלתי
דומה היה בגזרתו לשכניו, גרם לה שוב להפסקה; פסקה – ונאנחה. כעבור רגע חזרה וקראה: "ואברח. לבי הלם. דומיית
מוות מסביב. נעלמה המסילה מלפני
עיני. אבן החומות העשנות היתה
למכשול על דרכי. נחבא ממני ארג היער הנפלא – תהי רק מוחש
לי, מוחש... "אך הנה החוף, הנה החוף המרוקם באד-צבע
כחול – "הגלים הכחולים הרכים רוטטים, רוטטים חרש
– לאויר ישאפו; דגי הכסף ישתקשקו ישתקשקו, יהמו יהמו ופיהם יפערו – אליה,
אליה... " – שמעיני! – הביעו שפתותי. "עיניה הכחולות הבריקה שדיה נעו,כגלי
תלתליה; הגיחו עננים ואד חם וכחלחל היה מסביבנו... – – –" כאן פסקה אהודה גמזו לרגעים אחדים רצופים; לא
נתאדמה, אבל איזה צל של אי-רצון כמו חלף בנפשה. כשנעורה, העבירה את עיניה אל השם החתום תחת השיר בפרוזה,
למרות אשר ידעתהו כבר מתחילה, וקראה בהדגשה: "דוד י-פה".. ושוב שקעה במחשבתה. ב בפתח השמאלי, פתח חדרו של שאול גמזו, נראו
ליושבת במרפסת שני אנשים מורים. אחד
היה מורה מן העיר, במיטב-שנותיו ומגודל-זקן, והשני – מורה מן המושבה, צעיר לימים
ובעל-התפעלות. המורה הראשון נזדרז
תחילה, הכניס מקודם רק את ראשו אל חלל המרפסת ואחר-כך גם את כל גופה והוא שהקדים
גם בשלו-העלמה וקרא: – שלום!... שלום וברכה מעתה ועד עולם... גברת
חנה! אהודה ענתה בהעויה של כובד-ראש גמור, אם כי
בצלצול קולה לא חסר גם מעין צחוק חשאי: – שלום... אף על פי ששמי לא חנה. המורה השני, הצעיר, שנסחף גם הוא בזרמו של
חברו הגדול ממנו והיה מעומד כבר במרפסת כל צרכו, בשתי רגליו העיף עין על היושבת,
נענה ואמר: – אחותו של גמזו?.. סליחה... שמא הפרענו?.. – לא... ודאי לשאול? – אינו בביתו כפי הנראה? – קראו שני הבאים בבת
אחת. – האם לא ראיתם אותו אצל הבאר? – אמרה האחות –
באר חופרים אצלנו... מורה א' ענה: "לא חלינו ולא הרגשנו בעברנו
שמה!" ומורה ב' הוסיף: "לצערנו.." – אם הוא נחוץ לכם – קמה אהודה ממקומה – אלך
ואבקשנו. – צריך לומר: ואמצאהו – תיקן מורה א' – בקשה
גרידא לאו כלום היא... כיצד? אם נחוץ הוא? שייך לומר: נחוץ... בכדי לא באנו... – אבל לטרוח כל-כך... – דאג המורה מן המושבה –
להפסיק מקריאה... סליחה... חברו הפסיקו והראה עליו באצבע: – הנה זה בא מן המושבה ורוצה הוא להיראות את
פני האדון שאול... כן?..
– הסבה אהודה את פניה אליו מעל המפתן – מן המושבה אדוני ראה שם את אהרן... את אחי השני?.. לא?.. חבל..
ובענין אחר: – מה, גם שם המורים חפשים כבר?.. נסגרו בתי-הספר?.. מורה ב' ענה באדיבות: – לא... לצערנו.. רצוני לומר... שם אין המחלה מתהלכת כלל... אלא... – אלא שהיום ערב-שבת, – הוסיף בעדו מורה א' –
והוא בעצמו אינו בקו-הבריאה, חֶה, חֶה..
ובא קצת אל עיר-הקודש... – אל העיר מן המושבה!.. – גמר מורה ב' בענוה ובכעין איזה רמז
לדבר עמוק ביותר – ברכת שלום לאחי הגברת מ.... מ... – מפנינה?.. – ניחשה אהודה – הנני וקראתי לו מיד – ונכנסה לפתח הימני. ג כשנשארו שני המורים לבדם במרפסת, מיהר המורה
מן העיר. ישב על מקום אהודה, נטל
את הספר, עילעלו ואמר: – הבתולה קוראת!.. המורה מן המושבה התייצב אצל חברו, נסמך על
דופן המרפסת והתעניין: – מה היא קוראת? ברוגז עצבים ענה הלה מיד: – מה היא קוראת? מה לה לקרוא, אם לא את
"המנגינות הכחולות"? פֶה! שמעת מימיך: מנגינות כחולות? ראית מימיך:
מנגינות כחולות? תעתועי החושים!..
מנגינות יכולות להיות ארוכות, קצרות, אֶ... אבל – מנגינות כחולות?
"וכל העם רואים את הקולות והלפידים". פי! ובפרט, ש... ש... "אלוהיהם של
אלו שונא זימה"... היצירה העברית המקורית – המורה מן המושבה גחן אל שער המחברת וצהל: – אח, "העולם הכחלחל"... הלא זה
משלנו, מגיבורי היום, פורנוגראפיה מארץ הפורנוגראפיה".. מורה א' הרעים את גבותיו ואמר: – והשוטה גמזו טוען, שיפה הוא בעל כשרון
גאוני.... על זה העיר המורה הצעיר ברמז: "ודאי מפי
הנסיון"... היה שחוק קצר והפסקה קצרה. לאחר ההפסקה הוסיף המרמז: – אלא שזכות אחת יש בכל זאת ללמד עליו. – על מי? על גמזו או על יפה? – על השני. – והוא?.. מגלגלין זכות ע"י זכאי שכמותך! המורה מלמד הזכות גילה שִנים צהובות, גדולות
וחזקות: "לימוד הזכות הוא, שאת כל הדברים – אין יפה בודה מלבו..." צחק גם מורה א': "חה-חה-חה! מיטב השיר –
אמיתו..." – כבחייו כך הוא בכתיבתו, – הוסיף מורה ב'. – ואף על פי כן! – פנה אליו איש-שיחו
בהתעוררות פתאומית – הבינני-נא, מה זה!.. הלה נשם ונהם: "מה זה? לא כלום? פשוטו
כמשמעו!" אבל מורה א' משך בכתפותיו הכפופות והמורמות
לרגעים. סלקא אדעתך – הריהו כבן
שלושים וחמש, ולא זכה שיבין דבר פשוט כזה? והלה, המורה מן המושבה, שזה עכשיו עזב
את ספסל הסמינר, בן העשרים, הנער כלפי דידיה - – וסלקא אדעתיה – חיקה איש שיחו את קולו –
שהוא, הנער אליבא דמורה-העיר, כתב על כל זה לה"מרכז" בעלמא, ולא יען
אשר מצא את זה לחובתו היותר קדושה?..
יגיע בעצמו: שני מורים הם במושבה, הוא ויפה... ויגיע בעצמו: אדם אינו
ממלא כלל את חובותיו, חובות-מורה, ותמיד הוא עסוק בבנות-המושבה, בבנות-המושבה – ובה...
במציאה כשרה זו... הוא הורה על הפתח משמאל, פתח חדרו של שאול... מורה
א' הזהירו אל-נא ירים את קולו... – מה? – מחה המדבר – וכי סוד הוא זה? שבועה
היא מששת ימי בראשית, שאין סודות בעולם.
אחות ראש ועד המושבה!.. והנה
גם לאהרן, לאחי שאול, העובד במושבה אמר הוא כבר לא פעם... – גלית את אזניו?! – שאלה היא!.. ועד-המושבה כועס, והוא צודק. איזה מוסר יכולים כבר התלמידים ללמוד ממורם ורבם! אבל עכשיו
במטותא – שינה מורה ב' פתאום את קולו – הבינני-נא את הדבר הזה אתה: גמזו בעצמו
הלא הציע לקבל אותו, בעזבו את המשרה.
אני העד. וגם, כפי שאני
יודע ממקור נאמן בא יפה בהוצאותיו של גמזו הלום. גמזו שלה לו כסף ובא פלוני המזיק. וכיצד נעשה כל זה? – יש לך פפירוסה? – פפירוסה? צריך לבדוק... הרי... ד מורה א' עישן את הפפירוסה, שניתנה לו, ושם רגל
על רגל. המעשיה ארוכה היא, ולא
עתה העת, ולא פה המקום. אך אחת
יגיד לו לאיש-שיחו: ברא כרעא דאבוה.
הלא ידע את אביו? אביו של שאול מת מקדחת צהובה באחת המושבות הנידחות, ואת
מקומו לא עזב. נחמיה המוהילובי,
נחמיה גמזו – טיפוס ידוע. רק אחרי
מותו עזבה האלמנה הכל-בכל במושבה, ותבוא הלום, ותבנה את הבית הזה. האומנם לא שמע על דבר כל אלה? אֶה!
הדבר היה כך: בשעת מות אביו לא היה שאול בארץ-ישראל. אביו המנוח היה, אמנם, כאמור, חובב-ציון אדוק ומספרים עליו
דברים מעניינים, אך את בנו חפץ להשכיל ולעשותו דוקא לדוקטור וכשמת, היה
ה"קדיש" בווינה ולמד פילוסופיה, וגם בהיוודע לו הדבר, לא מיהר, בכל
זאת, לבוא הלום; התעקש: אגמור מתחילה חוק לימודי... השומע שיסע פתאום את הדובר בקול של שמחה לאיד: -– אין דבר? כשהיא נסעה משם – לא השגיח כבר
בגמר חוק-הלימודים. -– מי? – מה?.. מי היא? יפה שאלת, רבי! הלא זהו שאני מספר כל העת... היא... פנינה'לה...
אחות יששכר בן גרשון, אחות ראש הוועד שלנו... – נוּ... – היא הלא ג"כ היתה בווינה. נוּ... כשהיתה היא שם – היה גם הוא שם;
כשבאה היא הלום -– בא גם הוא הלום... – ככה? – דץ מורה א' ביחוד – ובכן, גם כאן
"בקש את האשה"... מילא, איך שיהיה... אביו מת זה יותר משנתים, והוא בא
הלום... המתן... מתי בא? אשתקד? – כן... אשתקד... לפני פחות משנה... אבל, שדין
ורוחין, זה לא נוגע.... אמור-נא לי, מה שאני רוצה לשאול אותך: מה זה?.. ארוסתו היא, או לא ארוסתו? חתן-כלה, או
לא חתן-כלה? הלא צריך לדעת, סוף-סוף! – בלי חפזון!.. השמעת?.. הלא
זהו הדבר, הלא זהו מה שאני אומר: שגעונות הלא זהו מה שאני טוען: השדים
יודעים אותם. הם היו בוינה... – הס... נחקר-נא לדעת: מווינה, כמדומני, בא
הלום גם מורנו הנכבד האדון יפה?... – המתן... הלא זהו מה שאני משער: שלשתם היו בווינה... – אבל עד מתי באמת?.. עד מתי נשב? – אל תצטער! אף אם תתמהמה השליחה, חכה לה בכל
רגע שתבוא. עניננו הלא חשוב. – לי נוגע, בעיקר, התפקיד של יפה בסכסוך זה. – זאת ועוד אחרת. לי, למשל, אמר גמזו בעצמו לא פעם, שאלמלא היה
"ערב-בעל-משפחה" לא היה עוסק בהוראה והיה בוחר לעבוד במעדר, בתור
פועל, כאחיו. שמע מינה... – כך אמר לך? היתכן? זהו מה שאני מחזיק בדעה:
לא צריך להאמין באנשים! הוא הלא מתהדר תמיד באהבתו את החינוך ואת ילדי הארץ?.. – קשיא? אלא שאם תמצא לומר, יש ליישב: את
ההוראה הוא אוהב, ובאמת אינו מורה גרוע.
כלל לא גרוע. למה לא נודה
על האמת? אבל בתי הממונים והחינוך והחלוקא דרבנן – חלוקה בא' וחלוקה בה' כמו
שהוא אומר – שאני... בינינו לבין עצמנו... כאן התנער המורה מן המושבה, הפסיק את חברו
וקרא בהחלטה: -– יהיה מה שיהיה, ועכשיו הדברים דורשים ליבון! לי יש טענה אחת אליו:
למה נתן לנו את יפה חברו? מי יכול לדור עם זה בכפיפה אחת? בן יקיר זה חושב שאם
הוא משורר, רחמנא ליצלן, פטור הוא מכל רגש מוסרי, והכל צריכים לסבול ממנו ואין
עליו כל חוב למלא את חובותיו, חובות-מורה!.. הוא הביט אל שעונו. אמר מורה א', לאחרונה: – ענין יפה-גמזו הוא מן הדברים הכמוסים,
כנראה, שאין מגלין אפילו לצנועין... שמע-נא: האמת הוא זה ששמעתי. כי יששכר בן גרשון שלכם משתדך... –
(בהחויה על הספר הפתוח) – להדא בתולתא?.. – ראש ועד המושבה שלנו אינו טיפש, – ענה מורה
ב' בקצרה ובקוצר-רוח. אז קם מורה א' ממושבו בתנועה החלטית. באופן כזה הוא מסתלק מן השיחה. ממהירות יתירה לא יצא כל דבר טוב. אם אין ברצונו של רעו לחכות, כפי שאפשר
ללמוד מתשובתו האחרונה – הרי הם הולכים! אלא מאי? מה שצריך לדבר עם גמזו? אפשר
שיפגשו אתו בחצר או במקום אחר... רגע, בשמוע המורה מן המושבות כי חברו נכון
ללכת, לא זע הוא ממקומו הוא אינו יכול ללכת מכאן כך בידים ריקות. הוא מחויב לדבר עם גמזו ויהי מה!
האיכרים ב"יזרעאל" הנם אש-להבה גם עליו, ובצדק, בהדי הוצא לקי כרבא. ואולם מורה א' בראותו את הסירוב מצד שני,
כבר עמד על דעתו בכל תוקף, ללכת, ללכת תיכף, אין לו פנאי!.. שני המורים יצאו מן המרפסת דרך דלת חדרו של
שאול גמזו. ה מתחת המרפסת, שנשארה ריקה, לאחר שיצאוה המורים
המשוחחים, עברה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערביה כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא
כבד על ראשה ברגילות גראציוזית וכל גופה בולט לפניה. אחריה עברו חמורים נושאים אבנים מסותתות ונערים ערביים נוהגים בהם בריצה ובנענוע-השוט. ואחריהם, בפסיעות מדודות ומרושלות, עקב
בצד אגודל, שירך את דרכו אברך גליצאי בלי טיפת דם, מן היהודים יושבי ירושלים,
ולבניו היו תחת אצילי ידיו. הוא
הלך לבי-מסותא לכבוד שבת. היה שקט. מהשאון הבלול, החם והדחוק אשר בעיר הפנימית ניסר כאן ברצי
האור של הרום השקוף רק כעין הד רחוק, רחוק. אצל בית-ה"קפה" הסמוך שבסמטה ישבו ילידי הארץ,
ישבו ולא עשו כלום, כמשפט חייהם מימים ימימה, ובזויות, בצל, שכבו נשיהן השחורות
והסומאות למחצה, נשי המזרח, וכירסמו בשניהן קליפות תפוחי-זהב. בחנות הגדולה מקצה מדדו כל מיני ארג
וסחרו בשלוה ובחריצות יוָנים נוצרים, יפים ונלהבים, עם אור של משטמה לכל בעיניהם. רק ברוך ה"גולם", נושא-החלב,
שבערבי שבתות בצהרים הוא נהיה גם למוכר-מטאטאים, עבר מתחת המרפסת של בית-גמזו,
עבר בכל דקותו ובכל שווי צביונו ליהודי ספרדי, בחַלָט ובפֶסקה, כשעל זרוע-שמאלו
ארבעה חבילי זרדין ובהגיעו לאמצע השכונה עמד והכריז בכל כוח גרונו פעם
בקול-יליל, אבל במהירות: – מטטאטטטא! מטאטא! ופעם בתרועה נמשכה, בקול התראה רבה: – מט-ט-א-ט-אים... מטא-טאים!.. ושוב שקט; קפאון חם ואילם. ו כששבה אהודה למקומה דרך הפתח, שנכנסה בו לפני
שעה קלה, היתה אתה אמה, לאה גמזו אשת-מידות כבת חמישים. בפיאה הנכרית, שהיתה על ראשה של האם,
התגלו חליפות: חריצות, עצבון ודאגה. שרווליה של לאה היו מופשלים באותה שעה,
ובאלונטית ניגבה כלי-אוכלים שונים שבידיה. היא אמרה: – מה, גם לך חג היום, בתי? אהודה הגידה: "הלואי שלא יהא כזה גם אחר
השבת. אין עבודה!... דיבורה של לאה גמזו היה ברגשנות, בהרמת הקול
ובהבעת העינים. – יומי דפגרי... ירושלים!.. לכל בבת אחת... מילא את – (כלומר
אהודה) – ערב-שבת, ברוך השם, והיית מוצאת לך עבודה, אילו רק היית רוצה... אבל על
שאול – רחמנות, בנאמנות, צער בעלי חיים.... בלי בית-ספר הוא כ... כ... – כדג בלי מים!... לאה הוסיפה, בבת-צחוק, על השואת בתה:
"כשגץ בלי חליל". בתה סיפרה לה: היה פה זוג של מורים, ודרש לו. האם הציגה את הכלים המקונחים על אדן חלון הבית
מבחוץ וקראה בשימת לבה היתירה, הרגילה: – מה את מדברת? דרשו לו! ולמה – לא שאלת אותם?
צר שלא ראיתים... דרשו לו!.. והוא
לא היה... אינו מוצא לו מקום.. בנאמנות,
לא ראיתי כזה מעודי!.. אהודה השמיעה: – הוא הלך למושבה. – מי? – נחרדה לאה – שאול? מתי? ולאמא לא צריך
להגיד דבר!.. אַי-אַי... אבל אני
ידעתי, כי לא יבליג, בנאמנות; רק בית-הספר יכול לעצור בו מרוץ לשם... היא נאנקה: "אימתי כבר יקיץ הקץ?.." אהודה התחננה: "אמרי: יחלו החיים
החדשים..." לאה לא ניחמה על מוצא-שפתיה: "החדשים –
הישנים... יהא כמו אצל כל הבריות!.." ובהשפלת הקול ניסתה אהודה להעיר: – ובמה אצלם לא כמו אצל הכל?.. פשוט: פה היא משתעממת.. לשבת אצל אמה... הן לא כל האמות
שוות!.. קרנו פני לאה. – נו, נו, בעלת-חנופה! – אמרה בנהרה כלפי בתה
– ומה את אומרת בעת אחרת, כשמתחילים לדבר אתך ע"ד תכלית... אז נעשית אמך
"יַכנה", ככל ה"יכנות"... – לא, ברצינות... – אמרה אהודה – שם יש לה במה
לעסוק... אצל אחיה... היא ביטאה בקושי את המלה האחרונה, ופניה
הכסיפו. לאה התווכחה: – מי? היא? בעלת-הבית הגדולה... פּששש...
אל ייסרני אלוהים בעד חטאת שפתי... שם יש לה מה לעבוד?.. היא – ועבודה!.. אלא מה לדבר... שאול רוצה בה – תהא היא...
אבל ההמתנה מהי? שמעתי, אצל טיפשים מחמיצים את החתונה בשביל עניני נדוניה,
מזונות, מתנות... אבל אצלנו, במדרגתנו – מה?.. לי – הלא את יודעת – לא נחוץ דבר... אראה בנחמתכם, איך שאתם
כולכם על מקומותיכם, ודי לי... אלמלי היה אבא בחיים... – אמא!... – מה? אסור לדבר?.. נוּ, נוּ, אל ייסרני אלוהים... פה הכל מהופך ומשונה, כמו
ששֵינה-הינדה אומרת... בנאמנות, כזאת עוד לא – – אמא! כמה פעמים... נחדל מזה... והנה אמנם,
שינה-הינדה שלך קוראת לך... – שלי? שלי היא כשלך... שכנה... מן החדר הפנימי נשמע על המרפסת קול של אשה באה
בשנים: – לאה! לאה!.. אהודה, מבלי דבר עוד דבר, מיהרה וירדה מעל
השלבים הרעועים שבשמאל-המרפסת. ז לשינה-הינדה החנונית, אשתו של שד"ר חשוב
וידוע, אשר לא חננו אלוהים בפרי-בטן ושרוב שנותיו היה מבלה באמריקה ובא
לא"י לרגל עסקיו רק מפקידה לפקידה רחוקה, היו לה מבעלה הראשון שני בנים:
יששכר, ראש ועד המושבה "יזרעאל", איכר אמיד למעלה מארבעים, אלמן מטופל
בילדים וילדות (אחת מהן, הדסה, היתה בבית אם-אביה, בלמדה בבית-ספרו של שאול גמזו
שבירושלים) ופנינה, עלמה קדחתנית כבת כ"ד אשר לא ידעה שלו בגופה וברוחה. מעונה של שינה-הינדה היה בחצרה של לאה גמזו. שינה-הינדה היתה קטנה וכחושה, אבל חיה ונמהרה. בימי השבתות היתה מתלבשת למחצית בטעם
הצבעונין של נשי הבוכרים, ואז דומה היתה משום מה, כאילו אוחזת היא בכפה את כל
עניני העיר וחיי הסביבה. היא נכנסה ודיברה בצפצוף. – ארץ של משוגעים ושל תחלואים – כה
תזכה לראות בביאת הגואל. מילא,
שיחסרו דגים לשבת – לזה התרגלה לאט-לאט.
חמש-עשרה שנה אינן יום אחד – כה יזכנה הבורא לשמוע ישועות ונחמות. מתחילה לא יכול הדבר לעלות על הדעת:
איך בלי דגים? כיצד בלי דגים? אך מעט-מעט – יהא בלא דגים. ומה עושים בנוגע ל"שאר
ירקות", כשזה יקר וזה אי-אפשר להשיג – כלום מהערבים אפשר לצפות, כי ימציאו
כל מה שצריך? בהמות בצורת אדם, תבוא עליהם מיתה משונה, ילכו בלי ראשים – יהא גם
בלי דגים. ואם בעוד חדשים אחדים
לא יהיו גם מים – בלי מים קשה עוד יותר.
אבל עכשיו צרה חדשה: דגים לא וגם בשר לא. והכל באשמת המחלה.
השם ירחם, סכנת נפשות, נופלים כזבובים – כה תזכה לראות בביאת הגואל. אומרים, שהעניים המחזרים על הפתחים –
הם המפיצים את כל המחלות בכל העיר.
כלום יש מספר להעניים? כל היום תסוב הדלת על צירה. אפילו לתת רבע פרוטה לכל אחד – לא היו
מספיקים? אבל, מילא, עכשיו הודבקו מודעות מגדולי העיר, לבלי לאכול בשר-בקר – כי
מזה כל המחלה... – אוֹט?.. – הטילה לאה ספק בטעם הדבר – אנשים חכמים אומרים, כי את
המודעות הדביקו אלה הקצבים המוכרים בשר "דקות" – להנאתם... – אנשים חכמים? – ציפצפה שינה-הינדה; תשמע-נא
לאה מה שהיא אומרת. היא,
שינה-הינדה, אינה רבנית, אבל זהו מה שהיא אומרת: מהחכמים כל המחלה והצרות. – מהחכמים? – פיקפקה גם בזה לאה האלמנה –
מהטיפשים, שינה-הינדה, מהטיפשים? לכבוד בנינו בלבד עלינו להיות קצת יותר פיקחות,
בעלי, עליו השלום, היה אומר – אבל שינה-הינדה מיאנה לשמוע. כמו להכעיס, דוקא בשבת עם אורחים – בלי
אומצה! בקרירות מכוונת המליטה לאה מתוך שפתיה: אושר
הוא, שהשיגה חצי עוף... – ובכן רק חצי... – אחזה בה שינה-הינדה בחשק
של ציפיה ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתה שממך איבנה... רק חצי?.. – ומי הם האורחים? – הסבה לאה את השיחה – ודאי...
איך שמו.. בנך... מן המושבה... – גם הבן עם הבת – השיבה הנשאלה, מוכנה
ומזומנה לדבר עוד הרבה – כה יזכני הבורא לשמוע ישועות ונחמות... מסרו ע"י
ה"גמלים" – שבאו מ"יזרעאל". גם הבן-בית שלכם... יפה... יפה... – הלא כך שם האדון – גם
הוא נוסע אתם... תהיה שבת שמחה... לאה חיפתה על אי-רצונה ואמרה: – אם גם הוא נוסע – יהיה הוא אורחנו שלנו. שאול שלי ירש בזה מידתו של אביו עליו
השלום. בעלי, עליו השלום, לא היה
יושב לאכול ביום טוב או שבת, אלא אם כן אורח בבית. המתיני – היא האהילה על עיניה, הביטה על הנתיבה אשר
בצלע-הבית, שנמשכה עד פרשת הדרכים, וקראה: – כן? אהרן! אורחים ואורחים! שינה-הינדה התנערה. אוי, בחיי ראשה, ממנו הלא תקבל ידיעה נכונה, אם יבואו ואם
לא... היא הסתכלה היטב במסילה וסיננה מבין שִניה
מלות, מלות: – חכי... עם מי זה הוא בא?.. אח, הלא זוהי אהודה... חפשיה היא
היום?.. מפני ערב-השבת.. טפוּ, מה אני סחה... תמיד אני טועה... נדמית
היא לי תמיד, שהיא גננת... ואני שוכחת..
כי היא... היא – לאה הוציאתה מן המצרים: – לבתי בוודאי יאה, אמנם, יותר להיות גננת
מאשר חייטה. פרנסת החייטות
בירושלים – בל לחטוא... חוץ מזה יש לגננת גם שעה פנויה בשביל עצמה, לקרוא,
להתמשׂכל – בתי אוהבת זאת. – שייך לדבר! – הסכימה שינה-הינדה – להמורות
פה יש הרבה שעות פנויות: ראשי חדשים מאחרי הצהרים, ערבי שבתות כל היום... לאה שמה פניה אל הבית, בהתכוננה ללכת לקדם פני
אהרן בנה, ותאמר: – רואה את, שינה-הינדה, גם בעיר-המשוגעים יש
מנהגים רצויים... – שייך לדבר? – מיהרה שינה-הינדה להסכים –
העיר קדושה... אבל האנשים מקולקלים – אין יראת אלוהים, לא זה מה שהיה לפני עשר
שנים... ובלי בשר... היא יצאה אחרי לאה. ח אהרן גמזו ואהודה אחותו עלו בשלבים אל המרפסת. אהרן היה עלם כבן י"ט, דק ושחור. מטפחת היתה תלויה לו מתחת לכובעו – צנה
וסוחרה לראשו מלהט השמש. על
חגורתו היו אקדח וחצים. במדברו
היו הרבה מלות בודדות משפת ערב. תנועותיו
היו של חלוש-העצבים ושל מחזיק עצמו לגיבור. – במהלך שעה מכאן החזרתיו – סיפר לאהודה –
צריכה היית לראות אותו מהלך – גֶ'דָע! הרוח נושא אותו... לאן אתה רץ, שאול?
הנסיכים נוסעים אליך – לשבות שבתם בירושלים... וכמו רק לעצמו הוסיף בתוך זה: – ובכלל, אלמלי ידעתי, מה זאת בכלל... השדים
יודעים... פשוט – לא נזדמנה אחרת... הוא הרחיב את הדיבור: – אַי-וָה!.. – קרא באינטונציה של בוז – כל פרחי הארץ עכשיו הלא הנם בנותן
טעם מיוחד!.. בנינו ובנותינו
הילודים פה... הדור הצעיר, יא-חביבי, בני ובנות "יזרעאל" החיוורים... יוצאי
ירך איכרינו... האם יש להם איזה מושג על דבר עבודה? האם איזה רצון לעבוד? תמיד
חולמים, תמיד מלאים געגועים על איזה גן-עדן התחתון בפריז או בברזיליה – השדים
יודעים אותם... עצובים... מתגעגעים... ריקים... כל דבר אינו ממלא את נפשם. שואפים, נמשכים לתענוגי עולם אחר, עולם
רחוק... ובאמת אין להם צורך בשום דבר ואינם מוכשרים לשום דבר... והראיה: שאינם
נוקפים באצבע להיטיב מצבם, לשפר חייהם במשהו, בכל שהוא... אהודה שאלה: מה ענינו של כל זה לכאן? – מה ענינו של כל זה, יא-חביבתי? – התרעם אהרן
בתשובתו – ענינא דיומא הוא! – ענינא דיומא? – אַי-וָה!.. מפני שריקות וריקניות הן כל בנות-הארץ – וזו שלנו של שאול,
עולה על כולנה... – איזו בת ארץ-ישראל היא? – הגנה אהודה על
כבוד בנות גילה – היא וינָאית!.. – היא וינאית – המשיך אהרן – וכל בנותינו
הטובות היו רוצות להיות לווינאיות, לברליניות, לפריזיות... ולכל הפחות, להשיג
חתנים מווינה ומפריז... דוקא... השד יודע... אהודה הפסיקה את תוכן השיחה בשאלה על שאול:
היכן, איפוא השאירו אהרן בדרכו? באמת עם הדסה? האח ניער מעצמו את אבק-הדרכים וענה: – מאהבה לאהבה יא-חביבתי!.. איש מאושר!.. את הדסה הקטנה – על פי סיפורו של אהרן – מצאו
הם סמוך לגן. שאול בישר לה, מפי
הבא, כי אבא שלה יבוא בעוד שעה, ומיד עזב אותו, את אהרן, וילך אחריה. משוגע לדבר אחד... רווק זקן!.. בזה כמעט שהוא, אהרן, מסכים ליפה... – יפה? מה אומר יפה?.. – הלא יפה קורא לו תמיד כך. הוא חלץ את הנעלים הערביות אשר ברגליו הקשות
ובלי פוזמקאות התהלך יחף על פני קרשי המרפסת, ונהם: – יפה... ג"כ פרי יפה.... פרי נאה... אתרוג,
אַי-וָה! אהודה לא הבליגה על עצמה: – הרי אתה מבין גדול על שניהם? – אֱהֶה!.. – משך אהרן באותה ההעויה-השריקה, שהערבים עונים בה על
"לא" – האזיני איפוא, אחותי הגדולה ממני? הצד השוה שבשניהם הוא זה... הטרגדיה
של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן?.. פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח כל החכמות משם ולהתחיל
הכל מחדש. פה הכל התחלה. התחלה של עבודה חקלאית יהודית, התחלה
של בית-ספר עממי יהודי, התחלה של עבודת חרושת יהודית, התחלה של שפה לאומית
מדוברת עברית, התחלה של במה עברית – הכל התחלה. פה דרושים בונים, מתחילים... – ואהרן הוא אחד מהם? – אני? – באה תשובה של ענוה גלויה. מה אני? אנכי פועל פשוט. לי יש טרגדיה שלי, להיות משועבד ליששכר
בן גרשון... שהוא כבר האיכר האידיאליסט במושבה... שבנוגע לי יש לו גם איזו פניות...
קרוב, "גואל-הדם", כביכול... מבינה את?.. אלמלא שכך היתה גם עבודתי אצלו נעשית ע"י ערבי – הכל
נעשה ע"י הערבים... הם בכל... גם פה אנו אצלם גרים-שכנים... השמה את אל
לבך? מובן שגם ידי נחלשות בהשקיפי אל פני העתיד... מה יהיה הלאה? עבודה קשה,
ובלי פרספקטיבות, בלי כלום... אבל... אבל, על כל פנים, יש הבדל גדול ביני
וביניהם... אהודה אמרה: – בינך וביניהם... בוודאי יש הבדל? איככה?.. הם כבר ידעו הכל מתחילה מה שיהיה פה,
ואעפי"כ באו... אהרן עשה סימן של תודה באצבעותיו וקרא: – כַּתּר כירךּ!.. חן-חן להם בעד הטובה הגדולה אשר עשו לנו. באו!.. באו – ושבים. – ושבים?.. מי שבים?.. מה
אתה מפטפט? – מפטפט!.. – התרגז אהרן – כאילו כבר אין שבים כלל... מעטים הם, כנראה,
לפי דעתכן השבים... אין שבים!.. והלא
רבים שבעתים השבים מן הבאים... ארץ-ישראל, להוותנו, היא ארץ של תּיירים גם בשביל
אחינו. באים לראות – ושבים... מי
שבים? הנסיכים שבים!.. פנינה שבה...
יפה שב... – פנינה?.. לאן היא שבה?..
הלא אמה ואחיה הנם בני הארץ?.. אהרן כעס: – נוּ יהא לא "שבה"; יהא
"נוסעת". ובהוספה של לעג מר: – זוהי באמת אבידה נוראה לכל רעיון הישוב... חניכת
ה"חלוקה" והמתבוללים מצרפת... אבל אהודה לא האמינה: – באמת? שוב היא נוסעת?.. הפעם לאן?.. – שאלי אותה?.. – לא נח אהרן מזעפו – לאנגליה... לאמריקה... –
ויפה... רצוני לשאול: ושאול... יודע מזה?.. – על זה – שאלי אותו!.. – אבל למה אתה מתנפח כל-כך היום? שלא מן הענין, ובאיזו מין גאות, ענה אהרן: – קדחתי כל השבוע – וחַלַס. – טססס... – השתיקתהו אהודה – בל תשמע אמא... גם
על אודות מאורע האסון שלכם אסור לה לדעת דבר... היא השפילה את קולה ושאלה לפרטים. אהרן השתמט, אבל סיפר בהרחבה ובהנאה,
אם כי לא בלי אימה גלויה. זה היה
אחד מהסכסוכים הרגילים עם הערבים.
לערבים יש טענות ומענות. מתנפלים
מעת לעת. בימים האחרונים החלו
לעקור את הנטיעות לילה-לילה. במשך
שבוע וחצי עקרו אלף ושתי מאות נטיעות.
כשל כוח הסבל. השומר העברי
עמד על המשמר; קרא לעזרה. היכוהו
השודדים הפראים, פצעוהו – והמיתוהו. – טססס... – לא חדלה אהודה מהעיד בו – בל תשמע
אמא... שים נעליך על רגליך... אביב מוקדם... תראה ותזכור בהצטננות, בקדחת... – היום אין לבה לזה... – הרגיעה אחיה – עסוקה
במטבח. גם ה"שלום
עליכם" שלה היה חטוף. המלאכה
מרובה?.. – צדקת... – קראה אהודה – אלך גם אני אליה
לשעה. נשמע רשרוש מעבר לדלת. – מי שם?.. אח... – התימנים מחזירים כל היום על הפתחים... אין
קץ לפושטי יד.. איום... – מא-פיש!.. – צעק אהרן. העניים טענו הרבה נגד זה בלשונם הגרונית,
הבלתי מובנה. ברוב דברים ובחזקה
מחאו נגד אי-הנתינה, נגד אי– מילוי החובה כלפי דידם. – מַא-פִיש... מא-פיש מַסארי... אפס כסף... -–
דחה אותם אהרן באומץ. אהודה נכנסה אל הבית לתת חתיכת לחם לעניים,
ואהרן ישב על הכסא ושם את המחברת, שהיתה מונחת שם, לפני עיניו. אחרי רגעים אחדים של דממה יצא אליו
שאול גמזו מדלת חדרו. הדסה הקטנה
רקדה אחריו. ט שאול גמזו לא היה בעל טיפוס שמי, כאחיו הצעיר
ממנו. צבע שער זקנו היה כעין
הברונזה ועור פניו – צהבהב-אפור. בישיבתו
כשהוא שותק דומה היה כאילו בלע איזה דבר ונחנק בו. כבד-גו היה כשנהב ועיניו מלחכות. ברם, עם הדסה היה השנהב שבו נהפך לדוב צעיר ועליז. הדסה היתה כבת ז' בעלת זרועות דקות,
שחרחרות, ענוגות. שאול פנה אליה: – כבר? בכהרף-עין היית כבר ושבת? ומה? אכלת? הדסה רקדה: – סבתא לא יש לה פנאי!.. מכינה לכבוד-שבת... שאול הטעים: – ממה? - ובניגון מתוך הזמר לילדים: – "בשר – ד-גים – ומט-עמים" – הדסה מחאה כף: – לכבוד-שבת? לכבוד-שבת! – ואבא לא בא עוד? – לא. – ומה את חפצה עכשיו? – סיפור חדש לקריאה? – שיהא יפה? – שיהא יפה... יפה... – ואת "המלאך הנעלם" גמרת כבר? תשובת משובה היתה: – כן! – והבאת אותו בחזרה? – נשאלה הדסה בקול נחפז. היא הוציאה את הקונטרס מתחת אפודתה: – הא!. – ומה כתוב שם? – חקר שאול גמזו ודרש – היאך!..
בפני את מתביישת?.. ספרי,
ספרי לי... וישמע גם הדוד אהרן... אהרן ירה: – לי דיו הסמרטוט שבידי. שאול ניגש אליו בחיבה: – מה זה? אה, "העולם הכחלחל"? אהרן השליך את המחברת לארץ. – הסמרטוט הכחלחל? שאול הצטער: אצלנו מבטלים הכל... -אבל מה יש פה? – התרגז אחיו – מה הוא מביע? – אין נביא רצוי בעירו, – אמר שאול בקול נלבב
– הריני פּרוֹפַאן בדברי אמנות... אבל אני אומר... לפי טעמי... זוהי שירה רבתי!
אני מסרתי את זה בפוסטה... ביפו כתב דוד את הדבר הזה על חוף ים יפו... – רוצה הייתי לדעת, – המשיך אהרן ברוגזה –
איה, איפוא, הנה "החומות הגדולות" ביפו? איה "היער הנפלא
המוחש"? – עכשיו אני רואה... – התנחם שאול – ראויה
הקושיה החמורה לשואלה.. הדסה רקעה בתוך כך ברגליה הדקות והישרות: – סיפור חדש! אני חפצה בסיפור חדש! אולם ידידה המורה התעקש הפעם: – בלי ידיעת הישן ילדתי, אין חדש! אם לא תספרי
– לא אתן את הקונטרס המונח בחדרי על שולחני. הלא ראית את
הקונטרס הנאה ההוא?.. נוּ התחילי:
היתה, היתה אשה עניה אחת... – ולאשה היתה ילדה קטנה יפה... – וטוב היה לילדה? – לא... – מפני מה? – למה שהיתה האשה עניה; יום-יום הלכה לכבוס אל
הנהר; עזבה את הילדה לבדה... – בלי אוכל, בלי חלב... – בלי אוכל, בלי חלב... – חזרה הקטנה על
הדברים ומיד עברה לנצחון: – אבל המלאך הנעלם הביא לה הכל... – הכל!.. – חגג גם שאול גמזו – אבל מי היה המלאך? משמים?.. – לא! – ענתה הדסה בתקיפות. – כי אם? – סייע הוא לה בגיל. – השכנה שלהם? האשה הזקנה והטובה... היתה... – היתה באה בלאט, – המשיך הוא בהדרגה,
ותלמידתו אחריו – פותחת את הדלת, מביאה הכל, משתיקה את הילדה הקטנה, מאכילה
ומשקה אותה, מלבישה אותה בגדים נאים, ומצווה לה – מה? – להגיד לאמה, כי מלאך טוב היה בבית... – והאם העניה והאומללה האמינה בזה? – כן היא האמינה, כי... כי... – נוּ, טוב! טוב מאד! את יודעת... לכי וטלי את
הקונטרס הנאה המונח שם על שולחני... אך בל תשובי הנה עתה... – מדוע? – נשאל הוא בתוגה. – מפני שצריך אחר-כך ללכת לסבתא ולומר:
"סבתא! אני רוצה לאכול!" טוב? – טוב!.. – ונכנסה לחדרו של שאול. – נוּ, מה? נטלת? נשמע קולה של הדסה מן החדר:..כן! –
ומה שם הסיפור? – "מים טהורים"... שלום! הקטנה נעלמה. י – המורה האשכנזי ניצח על יד סידאן, – אמר אהרן
גמזו לאחיו בהשתמשו בפראזה מקול-קורא אחד – מורה כמוך, חַוג'ה סאול, יכול לנצח
את הגלות... שאול צחק בעצב: – אילולא הפועל העברי, המביא את הגאולה, היה
לועג לו... אחר גימגם ואמר: – אבל... מה אתה חושב... בקול של נפגע בכבודו הפסיקהו אהרן: – ומנא לך באמת, כי צחקתי? שאול הוציא לעצמו כסא מחדרו העמידהו ממול מושב
אחיו ושקע בו באופן קשה. – מה? – המשיך את השיחה – גם מלאך רע עונה
אמן?.. אבל שם, אהרן שלי, אצל
האשכנזים, היה מקום לנצח בו, והעיקר – בשביל מי לנצח. אנו – דיינו, אם איננו נופלים בעצמנו. לא כך? אהרן הביט בדובר. – עננה!.. – אהרן!.. – קרא הלז פתאום. – אַי-וה?.. מצוקת נפש תוססת ומחלחלת היתה בשאלה הבאה: – אהרן! אינך יכול להפיץ לי מעט אורה על – – על? – הסכסוכים – – איזו סכסוכים? – שם... במושבה... בנוגע ל... לדוד? – ליפה?.. כי מה? – לא! – התנשא שאול ממקומו – אני אדבר בזה עם
פנינה... צריך לבקש אותה... לה יש השפעה הגונה עליו... היא היתה יכולה... – אבל מה? מה? שוב סערה בצלוחית של מים? שאול גילה לו. – זה עכשיו פגש בו המורה מ"יזרעאל"... – אַי המורים שלך!... – עלה אהרן על דופן-הכסא
וישם רגליו בידיו – בועטים והולכים רכיל מרוב טובה... האנשים הכי-המאושרים בכל
ארץ-ישראל... אם לא לחשוב עסקני יפו... מה הוא חפץ הלז? הם הלא נוסעים – ומה
עוד? – מי נוסעים?.. – הלא אמרתי לך בדרך... – כן, כן, – רסן שאול גמזו – בזה אינו מאמין...
צחוק עשו הם לאהרן. כן. במה דיברו? כה המורה מסר לו שהועד של
"יזרעאל" רוצה שהוא, גמזו, ישוב אל המושבה על מקומו הקודם תחת יפה. ובאמת – היודע הוא, אהרן, היודע הוא? –
במושבה יותר נעים מאשר פה. המורה
העממי האמיתי לפי דעתו, אין מקומו אלא במושבות. פה, בירושלים, בבתי– הספר השנורריים – תֶבל של תֶבל ותו לא. אבל – הדבר קשה לצאת אל הפועל. צריך להודות: יש הבדל בשכר, ובעל משפחה
אינו יכול לוותר על זה. חוץ מזה –
מי יודע, אם תיאות ה י א לקבוע אוו דירתה בכפר. – אתה מדבר ברצינות, חווג'ה סאול? – בוודאי, פה בא"י צריך כל יהודי בריא
וטוב לבנות בית ולהוליד בנים. הרי
זה מעבודת הישוב באופן ישר. הן
אנשים חיוביים אנחנו, שבאנו להשתקע כאן ולבנות את חיינו פה. לא כך? דעת אהרן היתה, אמנם, לא כך. פה, בא"י, אין רשות לאיש מאתנו
לחיות בשביל עצמו. פה בארץ
מולדתנו ההיסטורית, היחידה, שעלינו עוד לרכשה, ואנו במצב של מצור... ובכלל,
נישואין – פֶה.. הוא, אהרן, יאמר
בזה, כמר שיפה אומר: איזו פואיזיה להיות קשור לאשה אחת יומם ולילה – שאול הפסיקו. – מה הוא מבין, מה שיפה אומר!.. – נוּ, יהא שאיני מבין, יהא... אבל דע לך,
יא-חביבי, אני, יא-חביבי, לא הייתי נושא אשה לעולם... אַי-וה! והוסיף: – מיראת הקנאה בלבד. חַלס!.. שאול צחק בשובבות בלתי רגילה. – מיראת מה? הקנאה? חַה-חַה-חַה!.. מהיכן למוחו של פרח כמוהו פרובלימות
כאלה? אבל בתוך כדי דיבור נעשה רצין, רצין ביותר,
ואמר לאחיו. – ישער-נא אהרן בנפשו
שגם הוא, שאול, חשב לא מעט על זאת.
בחיי נישואין יש, אמנם, חתחתים ותהומות עמוקים על ידי הקנאה וגם מלבד
הקנאה. בוודאי מרה היא הקנאה –
פסוק מפורש: כי קשה כשאול קנאה. אבל
היודע הוא, אהרן, במי הקנאה שלטת? באדם-חיה, שמתייחס להצד השני כמו לקנין פרטי;
בנישואין, שאין בהם יחס-ידידות הדדי, יחס פנימי וחזק, אלא פיזיולוגיה בלבד
וחשבונות של מקח וממכר. אבל
נישואין כאלה הלא גם כשהם לעצמם אין להם זכות-הקיום וגם לא אפשרות-הקיום. ברם, במי אנו עסוקים כאן? – בבני-אדם
בעלי הכרה, שהשכל שולט בהם, שרגשם מזוקק ומואר באור השכל. הם, הוא ואהרן, ירשו, כמדומה, איזה דבר
מאביהם – ירשו את צלילות דעתו ושכלו.
ואנשים כמותם הלא לא יתקשרו בעולם אלא בזו, שקורבה נפשית ביניהם ובינה,
ודוקא בזמן שכבר הם יודעים היטב איש את רעותו. אהרן תבע ממנו שיראה-נא לו בין מכריהם ברוסיה
וגם פה אפילו משפחה מאושרה אחת... אבל שאול דחה אותו ב"יש ויש"
וב"מדוע לא, מדוע לא?" – ובכלל, סלח לי... מה אתה יודע, מה אתה יודע,
אהרן!.. דומה אתה בעיני לטולסטוי...
טולסטוי מהצד השני... מטיף "לא תעשה" מוחלט... אבל תגדל ותדע – כי גם
כך אי-אפשר להיות... ביחוד פה... ואני חוזר על דברי: אני בטוח, כי איש שהשכל
שליט בו והוא בעל מידות תרומיות, ונוסף לזה הוא יודע עם מי הוא בא בדברים – ופתאום התחיל לנפנף בכובע-הקש שעליו וירץ אל
שלבי המרפסת – באה!.. מקול-משושו נבהלה גם אהודה לכאן. החמור, אשר הביא עליו את האורחים מן
המושבה, נער. יא פנינה היתה לבושה כבר בגדי קיץ ופניה הפעוטים
היו צעירים מכפי שנותיה. בגדיה
היו בעלי גזרה גבוהה במתנים והדוקים מאד לגופה, אבל משום מה עשו את הרושם, כאילו
גברתם לא תשים אליהם לב כלל. יפה
לא היתה כל עיקר, אבל שערותיה המוזהבות, העבותות, וצוארה, החשוף, הלוהט, היו
כאילו נשרפו באש אשר יקדה בהם מכבר.
מבין השפתים המופשלות,
התינוקיות, יצא קול היסטרי במקצת.
– דוד יפה, המשורר בפרוזה, צעיר כבן
כ"ו--כ"ז, היה קל בגופו ומגודל בלורית הגונה; פניו היו קטנים וחורורים
ושפתיו דקות, לא תאותניות ביותר. שפמו
קלוש, אבל נאה. בראות אהרן, כי שני אלה באו לבדם, ויששכר בו
גרשון, שגם הוא צריך היה לבוא, אין אתם, צעק לקראתם בקול גדול: – ובעלַי היכן הם? היכן עזבתם את החַוג'ה שלי?
אני מתגעגע עליו!.. מטופף על פני המרפסת ומתוך חצי זמר, השמיע דוד
יפה: – במהרה יבוא... במהרה יבוא... ובעונג מיוחד עמד וסיפר על דבר
ה"אסון" אשר אירע לו ליששכר בן גרשון במעלה-העיר, יותר נכון -– על דבר
האסון, אשר קרה לאוכפו שאיש חי רב-פעלים כמוהו נפל ממנו... אבל מעניין היה לראות
את מפלתו, מעניין!.. הכל, מלבד אהודה, צחקו. – וכיצד זה רכבתם אתם שניכם על חמור אחד?– שאל
שאול את פנינה. – חליפות! – ענתה זו, – וגם ביחד... – התגרה יפה. – אחלי, אדוני!.. – התחילה פנינה; אלא שמיד נשאלה מאהודה: "מה חדש
במושבה?.. וענתה: – הן על
העירונית מוטלת החובה להשמיע חדשות לכפרית, ולא להפך !.. – כאן החדשות אינן משמחות ביחוד, – קרא שאול
בקול של אשם בדבר, כמשפטו תמיד – תחלואים קשים; בתי-הספר סגורים... – ושעמום... – הוסיפה לו פנינה – גם "אצלנו
בקולוניה" ריקניות מספיקה. האומנם,
במוצאי שבת העבר היה "נ-ש-ף".. – נשף של פועלים! – הזכירה אהרן. – ושוו בנפשכם, – טפף יפה ועשה בצעדיו
עיגולים, ריבועים וזיגזגים – יששכר בן גרשון, האיכר, היה שם גם הוא וחולל
"רוֹנדוֹ". מעניין! -– נַה, – אמרה פנינה – אני הולכת לאמא. ברטט, שלא היה לאל ידו להעלימה נפנה שאול
אליה: – אבל הלא עוד נתראה היום? – שאלה היא!.. – נענה יפה. – מי נתן הרשות לענות בעדי? – מחתה פנינה. הלז ענה: – כשאין נותנים רשות, נוטלים בלי רשות. – בלי חכמות, – אמר גמזו – את הערב צריך לבלות
ביחד. -– מובן, – הסכימה העלמה ותאמר לרדת מעל
השלבים. – הלא תוכלי ללכת החצרה דרך חדרי... – הציע
גמזו לה. כתוך כך באה לאה לדרוש בשלום הבאים. – כיצד? – תמהה – להיפטר כך? אפילו מבלי לקבל
ממני "שלום עליכם"? – שלום! שלום! לרחוק ולקרוב! – השיבה לה פנינה בחפזון. דעתה של לאה נתבדחה עליה ואמרה בנחת-רוח: -– פה הכל למדנים. בעלי, עליו השלום, היה מנבא תמיד – אח, ראו, מי זה בא עוד!.. – לזה היה לי כבר הכבוד להתוודע, – קראה פנינה
בקולה ההיסטרי הרך ותצא דרך חדרו של שאול. יב תרבושו של יששכר בן גרשון נראה אצל השלבים. משם נשמע גם קולו: – הרי לכם אורח לשבת! עני ורוכב על החמור! קריאתו של הבא דומה היתה לברכת השלום של מפקד-
מחנה זקן בשעה שהוא בא אל גדודו ומרים קולו למעלה מכפי כוחותיו. ואכן היתה ישיבתו של יששכר בן גרשון על
החמור ישיבת בן-חיל ופרח לבן היה תקוע בחור-כפתורו. בזקנו הגזוז והמחודד נוצצו השערות הלבנות. בקרירות עשויה ענתה לו לאה, כמו בעד הכל:
"בואכם לשלום, בואכם לשלום!" – "ונאמר לו: ברוך הבא" בנוסח
העתונים הירושלמיים – הוסיף שאול גמזו. אהודה השתמטה החדרה. -נוּ, ומה היה סופו של דבר – שאל דוד יפה את
הרוכב? – של איזה דבר? – של האוכף המקולקל, חה-חה-חה-חה-חה!.. לאה השליכה על הצוחק מבט חולף לא-רצוי, וכאילו
בכדי לחפות על אי-הנעימות המבצבצת, פנתה לאהרן להעיר את אזנו על הדבר אשר המריץ
את אחותו לעזוב את החברה הנעימה ועל הדאגה הרבה אשר אחותו זו דואגת לאמה, לעזור
לה בעבודת הבית. היא התחילה: – רואה אתה, בני, כיצד מַרְיַשֶה... – איזו מַרְיַשֶה? – התערב האדון יפה גם בזה. לבעלת הבית חרה, והיא הטעימה: – איזו... מרישה שלי! שאול נעשה כרגע למתורגמן בשביל רעהו: אמא
רגילה לקרוא לאהודה – מרישה, כמו שהיתה קוראת לה שם, ברוסיה. לאה הניעה בבותיה. – אמו של בעלה, עליו השלום, נקראה כך; זהו שמו של אם-בעלה,
עליו השלום... – מעניין! מעניין! – המה המשורר – מרישה... הוא שם לב לידי לאה המשולבות על חזה וצחק צחוק
פנימי: "אם-בעלה"... "אם-בעלה"... אוחזת בזה כבקרני המזבח...
קוּלטוּס! – מרישה...מרישה... – לא נתן דמי לעצמו – אבל,
בכן, מדוע לא מרים? "אהודה"!..
אהודה אינה איפוא, אלא הכינוי הארצי-ישראלי, על טהרת הקודש! – ואתה כלום לא ידעת את זה עד עכשיו? – תמה
גמזו הבכור על רעהו. הצעיר פנה לאמו. – מה, איפוא, נתכוונה לומר לו זה כרגע? מה רציתי לומר לך?.. מה? אח, כן, אֲהוּ... מרישה דואגת לי
יותר ממך... – במה? בזה שהלכה לעזור לך? – המשיך אהרן אתה
את השיחה בקול רם מכוּון – מה, לשאוב מים? הרי גם אני הולך!.. – להתראות! – נשמע לאחרונה קולו של יששכר בן
גרשון, שכאילו נשכח, בינתים, מתחת. – בעגלא ובעגלת-החורף! – ליווהו יפה בלעג. – ציץ-ציץ-ציץ... – דיבר ראש ועד מושבת יזרעאל
לחמורו,
ויעבור. אז קרא אהרן: – נסע... יסע לו; לאמו... הוי, ואת החמור השני
לא לקח אתו... מה לעשות – אדוני! צריך לשרתו... הוא ירד מעל השלבים והנהיג את החמור אל החצר. יַלָה! לאה ספקה כפיה. הנה כי כן, גם מאהרן לא נושעה: הלך להיטפל בחמור. ואצלה – עדיין אין השבת בבית אלא למחצה. בעלה, עליו השלום, היה אומר: "אם
אין אני לי – מי לי". יג לאה גמזו עזבה את שאול ודוד לנפשם על המרפסת. – אשה מעניינת! – שלח דוד אחריה. – מי? – התעורר שאול. דוד גיחך: – לַא פנינה... הוא מצא את המחברת, שבה היתה יצירתו שלו
מודפסה, והתחיל לקרוא בה. –
"העולם הכחלחל" – מעניין! מעניין! שאול אמר: – אבי המנוח, זכרונו לברכה, נעשה לעין עבודת
אלוהים לאמי. חברו מבלי להפסיק מקריאתו העיר כבדרך אגב: – ובלי ספק, גם לך! שאול שאלהו, אם כותב הוא דברים חדשים; פלוני
ענה בביטול: אָה, מי חושב על דברים כמו אלה; שאול גער בו: עצל... פלוני הודה:
אמת... שאול דיבר: – ומה, איפור, עושה אתה כל הימים? מטיילים... כלומר:
מטייל... הלז חייך: – בלי תיקונים... מטיילים... מטיילים... מה יש
לעשות אחרת... וכרגע צחק דוד יפה עוד יותר: מה, עדיין אין
הוא, שאול, חדל להתגעגע עליה?.. באמת?
אי-אפשר להאמין! כן? מעניין! וכי מה מצא בה? שאול גמזו "לא הבין את החידוד
שבזה". – לא?.. חה-חה! פשוט: הריני שואל, אם רעיונך עדיין עסוק בה תמיד
כמקודם! – "תמיד"... – דיקדק שאול – גם
בית-הספר תופס מקום בחיי... אבל... הוא התבייש וגמר: – אני אוהבה!.. עכשיו צחק יפה מלוא-פיה כאשר לא צחק עד הנה,
והפסיק פתאום. עיניו השועליות
הפיקו הבעה מיוחדה, ויהי כאילו נתכונו לומר: ואני חשבתי, כי לא הבאתני הלום אלא
מפני שאתה כבר נתקררת אליה... לאחר שתיקה ממושכה של מחשבה, אמר שאול: – יודע אתה, דוד.. אני בתור רע... הכל הייתי יכול, כמדומה, לסלוח לך... חוץ
מאחת... – כיצד! – הביט בו הלז – "לסלוח"...
חוץ מאחת? דהיינו? – כן.
זה – מה שאינך אוהב את ההוראה! אני אינני מבין: כיצד בן-אדם אינו אוהב את
ההוראה! וביחוד כאן. כאן הלא הדבר
כל-כך נעים, כל-כך מתוק! עתה, רק עתה, אני מבין את נפשות חברינו בגולה, הנכספות
כל-כך לבוא הנה ולעסוק בהוראה. שם,
בכל ה"תפוצות", באמת הכל מלאכותי, אי-טבעי, מכאיב.. ופה... עכשיו – אסון... בתי-הספר נסגרו
עד עבור המחלה... אולם... הנה לפני שבועים... בשיעור ה"מקרא"... מקריא
אני לפניהם: ירמיה על נשאו את משאו הושם בחצר-המטרה... והנה אחד הפקחנים מרים
כבר אצבע: "אדוני! חצר-המטרה! אני הייתי שם עם אבא! זה בירושלים"! שאול גמזוּ התרגש, ויאחר הפסקה קלה הוסיף: – כך הוא הדבר..... ובאותה שעה הירהרתי: אוי,
כמה חסרים לנו בכל מקום האטריבוטים היותר אלמנטאריים בחיינו ובחינוכנו!.. דוד יפה עשה במתכוון העויה של אשה זקנה בשמעה
דרשתו של "מגיד" ואמר: – ובכן, הרי לך טענות. שפיר! אבל גם לי יש טענות עליך. – והן? – מה שהבאתני הלום. – הנך צוחק! – אף לא באופן היותר קל! – איני מבין. מה אתה – נער קטן, שנסרח אחרי אפודת אמו? – נער קטן! נוּ, מה תעשה לי? – ובכן, מה אתה רוצה ממני? – שתתן לי להוצאות – וחזרה! – הן יודע אתה כי אין לי. – תלוה אצל בן-גרשון. הוא ילוה! שאול אמר: – אבל, דוד! אני איני רוצה, שתעזוב את הארץ,
שתסע מכאן בהתייאשות. לא כך! שומע
אתה, דוד! כאן עבירה גדולה היא להתייאש! כאן אסור להתייאש! עתה אסור להיות
לבעל-יאוש! גם אני הנני אינדיבידואלי... והתבין? התבין? בזעם ובקללה, בזעם
ובקללה יכולים לברוח מפה רק אלה אשר באו לכתחילה לטובת העם, נאמר, לטובת
הציוניות ומצאו פה אבנים שרופות,
אשר לא יצלחו לבנין... הולכים מפה לבלי שוב אלה אשר קיוו למצוא פה אחרת ותוחלתם
נכזבה, וידם רפתה... דוד העיר בעצלות: דוקא אלה נשארים פה וממלאים
חוצות-יפו!.. שאול, מבלי שמוע דבר, המשיך: – אבל אנחנו הלא אינדיבידואליסטים אנו.. באנו... אין חילוק כיצד באנו... לי
נדמה לפני בואי הלום... אין חילוק... העיקר הוא, כי רעיונם של פינסקר והרצל
יתגשם פה. לא. הכל רואים, כי לא יתגשם. להציל את העם – מי כבר מאמין היום
בהצלחה!.. אמנם, האמינו לפנים,
היו מן שהאמינו. לא כך? אבל נסים
אינם נעשים. המקום הוא כבר
בידי אחרים... ואנו באים אליהם... אנו... מי אנו?.. הגוף של הלאום כבר התפרד ליסודותיו... אבל נניח לשאלת
היהודים, שאין לה פתרון... בשאלת חיינו אנו עסוקים... סתם... לא בשביל אחרים... בשבילנו
בעצמנו. – דוד קרא באי-סבלנות: – ירט הדרך לנגדך!.. סוף-סוף, רואה אני כי בנוגע להצעתי
דוחה אתה אותי בקש... – בקש? – הצטער שאול – באיזה קש? מובן שלא בכל
טוב חלקנו ונעים גורלנו. ההוראה
העברית, ביחוד בערים, נתונה גם פה בתנאים, בתנאים – איך לומר זאת? לא כמו שהיה
צריך להיות! הממונה, למשל, על בית-ספרי, הרופא הידוע, העסקן בצרכי ציבור, עֶבד
החברה הגדולה – מה שמו? אינו נותן לעשות דבר... קלקולים וקלקולים... אבל, כן –
אלו הם פרטים... לא בזה אני רוצה לדבר עמך עכשיו...
איני רוצה לעבור גבול שאלתנו... – אבל מה היא תוצאת דבריך, איפוא? – שאל חברו
מתוך הבטה ביצירתו. תוצאת
דברי? כי אנכי... רצוני לומר, כי סובייקטים שכמותנו יכולים להתקיים פה, ואולי דוקא
פה. שווה בנפשך: יהודי מווילנה או
מקראקוי פונה אלי בשאלת עצה: היבוא הלום, אם לא – הרי אני איני יודע מה לענות לו. אם עול-הגלות אינו כבד כל-כך פה כמו
שם, הרי מרירות הגלות מורגשת כאן עוד ביתר שאת... וביחוד, אם שם הוא משתכר את
לחמו וחי באיזה אופן – כאן מי יודע, אם ישתכר ואם יוכל להסתגל לתנאי המקום,
לאקלים – בקיצור, איני נכנס לפרטים.
איך שיהיה, והן לא כל אחד יכול לבוא הנה ולהיות סופר, מורה... אבל איש
כמוני... אבל אתה, נאמר, אתה עם כשרונך – מה יחסר לך פה? הטבע כל-כך מקסים,
לפנות ערב, בין הערבים – הן לא תכחיש.
הנך מתאונן: אוהב אתה טבע כהה, לא-צעקני – מילא, לו יהא כך. איני נכנס לפרטים. וסוף-סוף, הן כאן כתבת את "העולם
הכחלחל" שלך. והלילות
הארצי-ישראליים. מה אתה יכול לומר
על הלילות! והחומר האנושי עם ריבוי גוניו! הלא כל נפש ונפש של הבא הלום יש בה
הרכבה מרובה ועל כל אחד ואחד מיושבי הארץ עברו תקופות שונות וחיים שונים. העברה ממים למים ומארץ לארץ. חלומות ופתרונים. איני מדבר כבר על הניצנים הרכים
והיקרים כאן, על הטיפוס החדש של יהודי חפשי ההולך ונוצר לעינינו זעיר שם, זעיר
שם, אלא אפילו כל אמיגראנט פה מרגיש בכל שעה שהוא בארץ-ישראל... בארץ-ישראל... אהודה יצאה מן הפתח: – שאול! המורים, שהיו פה מתחילה, הנם שוב פה. – המורים?.. – נדמה שאול למבולבל אחרי כל הדיבורים הארוכים שלו הפעם, שלא
היה רגיל בכמו אלה – אח, כן... הלא כבר ראיתים... נוּ, כן... מדוע אינם באים
הנה? אני פה!.. – הם נכנסים לחדרך... – הודיעה אהודה – הם ראו
פה... את... את... – אותי!..-– הרחיק מעליו דוד יפה את המחברת
בצחוק – "מסירות"! "מסירות" עלי!.. שאול גמזו קם ונכנס אל חדרו. לאחר רגע התחילו להישמע משם קולותיהם
המטושטשים של שני המורים. אהודה
נשארה במרפסת. – יד דוד יפה ישב על מקומו בתנועה של עיף, עצל,
נלאה ואדיש לכל דבר, ויחד עם זה כמבליע איזה דבר, כמסתיר איזה סוד. אהודה ניצבה דוממה. הוא פנה אליה ממקום-מושבו. – נח אהודה השוקטה והפלגמאטית, מה היא חושבת? – על מה? – בכלל... מבלי נוע העמיקה היא לשאול: – למה יתכוון אדוני? הוא ניגש אליה, ובהד-צחוק בלתי נשמע הביע: – לְמֵה היא רוצה שיתכוון? פשוט: מעניין הוא,
מה חושב העולם הקטן? – ולא העולם הכחלחל? – ניסתה אהודה להתחדד. – לא! לא!.. – קרא יפה קריאות בעלמא – העולם הקטן... העולם בפני עצמו. עיניו היו קרות. אהודה, מצדה, רק לבלי להחריש אמרה: – למה ילעג אדוני? – ילעג? מעניין!.. – מה מעניין? – לא הכל – והכל... לאחרונה שאלתהו אהודה ישר: – האמת הוא מה ששמעתי: אדוני נוסע כבר
מארץ-ישראל? הוא ענה בטון שלה: – והגברת כבר מרבה להצטער על זה? – זוהי שאלה אחרת... וגם לא נוגעת כל-כך, –
דיברה היא כמשתמטת – אני שאלתי על גופא דעובדא... – אפשרי ולא בלתי-אפשרי, – גמר הוא בכעין אנחה
קלה. אהודה הביטה בחלל-האויר והמשיכה במתינות: – אדוני עוזב את הארץ, ופה – מה טוב ומה נעים. כל- כך יפה! הרואה הוא, אדוני? שם –
מוצא, ושם – מצפה...והנה גבעת שאול... בדרך הזה הולכים גם לעין-כרם... – ושם, לפנינו, – הר-הזיתים... – אדוני היה כבר בעין-פַרַה? הוא השתפך בחה-חה לשמע עין-פרה. בקול חנוק קצת, שאלה: מהו הצחוק? מחר צריך לטייל כל היום... הוא לא מרה את פיה: – נטייל כל היום... ונשתררה דממה. מתחת המרפסת עבר ברוך ה"גולם" ובידו רק מטאטא אחד,
ומחדרו של שאול נשמע קול המורה הראשון: "אדון גמזו! הלא הוא מדבר אתך ב'רחל
בתך הקטנה'". אחריו החזיק
קול המורה השני: "בדברים כאלו אין מזלזלין, אדוני!" – ואז גם בא קטע
מקולו של שאול: "עשו מה שאתם רוצים... כתבו עוד פעם ל'המרכז'"... אני
לא אאשים את יפה... בשום אופן... יפה התענג: – מעניין!.. לא, מעניין באמת! איככה? שומעת את, "חסידים" יש לי
– ואני לא ידעתי... צריך היה להקדיש לאחיך את שירי... אהודה הורתה על המחברת המתגוללת ואמרה: – אני לא קראתי עוד את כל יצירות אדוני.. אבל מיצירה זו של אדוני רואים דוקא,
שהוא, שהוא... אני קראתיה היום... דוד לא הרפה ממנה: – שאני – מה? מעניין! מה רואים? אהודה נתאדמה: – שאדוני... שאדוני אינו מתייחס בקרירות כל-כך
להטבע שלנו... דוד התקרב אליה: – איך?.. חה-חה-חה-חה!..
הוא הדבר אשר אמרתי: אהודה היא מבינה גדולה!.. העלמה הצעירה התרחקה כמעט קט, אינסטינקטיבית. הוא קרא פתאום: – מַרְיַשֶה! – שמי אינו מַרְיַשֶה, – הביטה היא לא בפניו –
רק אמא קוראת לי כך... לה מותר... – ולי לא? לא?.. הלא גם אני איני מתייחס בקרירות כל-כך... – מה? למי? – להטבע שלנו!.. – איני מבינה את כוָנת אדוני... דוד יפה נהם איזה חצי זמר. ואחר אמר: – מה חפצתי להגיד... – ואני חפצתי לשאול... – מה? – אם גם.... גם... – גמזו? – לא... – אלא... – אם גם ארוסתו של אחי... – פנינה?.. -– נוסעת עם... – עמי? – הוא ניענע בראשו לא לאות הן ולא לאות
לאו. – ובכן? – שאלה היא בחצי לחש. המענ |