חייכו השפתים,
בשעה שהלסתות שקעו ונפלו מרגע לרגע:
הגוף, נדמה, יתרוקן מדמו,
והקרקע, כמו בתוך מי-נהר עמוקים,
נשתמט מתחת כפות הרגלים. –
ג. שופמן
פרק ראשון 🔗
א 🔗
אותה המרפסת, הצרה והארוכה, היתה בדיוטה השניה של אחד הבתים בשכונת “אוהל-יעקב”, אשר בחלקת ירושלים החדשה. אל המרפסת הזאת יצאו שני פתחים מחדרי הבית: הפתח השמאלי מחדרו של שאול גמזו והשני, הימני, ממעונה של לאה גמזו, אם-שאול. מסביב-סביב לה, למרפסת, ברשות-הרבים היו אבני גיר מנופצות ולא מנופצות, בנינים חדשים וחצאי בנינים, לבנים תלויים בחבלים והדוקים בכלונסאות קטנים וכרים וכסתות מוטלים בחמה. בצדה של המרפסת, משמאלה היו שלבים רעועים קצת, עשויים לירידה כעין סולם, וסמוך להם – נתיבה קטנה, העולה מפרשת הדרכים. מאחורי הנתיבים בצלעי הבית, תקועה בחצר הפתוחה, התנשאה ערימת עפר תחוח של באר חפורה.
היה יום אביב ארצי-ישראלי לאחר הצהרים. אהודה גמזו, עלמה כבת כ"ב שאדמומית לחייה היתה שזופה קצת ותנוכי אזניה בלטו מתחת לשערותיה הדקות, המסודרות, ישבה במרפסת לבדה וקראה בחוברת של איזו הוצאה ספרותית פריודית. החמה שפכה עליה אורה.
היא קראה מתוך המחברת בקול ובהטעמה של המבטא העברי-הספרדי, לאמור:
"מים…מים… מים… – – –
"מים כחלחלים.. כחלחלים… כחלחלים… – – –
"ממסתרי משכבי, מחופי חופתי, כחול-שפתים, יצוא אצא, יחידי אל העולם הכחלחל – – –
“אהבתי את שמיכתי הכחלחלה, אהבתיה, כאהבי את הכיפה, כיפת התכלת, אשר מעל לראשי; כאהבי את עיני היונים הכחולות אשר לאהובת חלומי”… – – – –
רגע – והקוראת נשאה את מבטה אל האופק ושקעה במחשבה. שלושה גמלים עברו בשיירה, זה אחר זהו סמוך למרפסתן כשהם מקשקשים בזוגיהם. על דבשתו של אחד מהם התנועע עלם ערבי. התמונה החולפת כולה, עם המנוחה המיוחדה שבה, היתה כעין איזה סמל לאיזה דבר; אבל לאיזה – לא ידוע היה.
“אני הנני בן העולם הכחלחל”…– שבה אהודה לקריאתה, לאחר שנלאה מבטה ללוות, כדרכה תמיד, את המסע העובר – אני הנני בן העולם הכחלחל". והוקר אוקיר את החיים הכחולים…
"בליל קיץ כחול ירחף עולמי על פני שבר התכלת; בין כוכביהם הרבים ינוצץ כוכבי יזהיר כוכבי…
“אולם נשוא לא אשא את סדיני הלבן וכרי הלבן; תעב אתעב כתמי סדיני הלבן וכרי הלבן; סדיני הלבן וכרי הלבן – תאלתי לכם!”
סימן-הקריאה שהיה בשורת האותיות הנדפסות, בלתי דומה היה בגזרתו לשכניו, גרם לה שוב להפסקה; פסקה – ונאנחה. כעבור רגע חזרה וקראה:
"ואברח. לבי הלם. דומיית מוות מסביב. נעלמה המסילה מלפני עיני. אבן החומות העשנות היתה למכשול על דרכי. נחבא ממני ארג היער הנפלא – תהי רק מוחש לי, מוחש…
"אך הנה החוף, הנה החוף המרוקם באד-צבע כחול –
"הגלים הכחולים הרכים רוטטים, רוטטים חרש – לאויר ישאפו; דגי הכסף ישתקשקו ישתקשקו, יהמו יהמו ופיהם יפערו – אליה, אליה…
" – שמעיני! – הביעו שפתותי.
“עיניה הכחולות הבריקה שדיה נעו,כגלי תלתליה; הגיחו עננים ואד חם וכחלחל היה מסביבנו… – – –”
כאן פסקה אהודה גמזו לרגעים אחדים רצופים; לא נתאדמה, אבל איזה צל של אי-רצון כמו חלף בנפשה. כשנעורה, העבירה את עיניה אל השם החתום תחת השיר בפרוזה, למרות אשר ידעתהו כבר מתחילה, וקראה בהדגשה:
“דוד י-פה”..
ושוב שקעה במחשבתה.
ב 🔗
בפתח השמאלי, פתח חדרו של שאול גמזו, נראו ליושבת במרפסת שני אנשים מורים. אחד היה מורה מן העיר, במיטב-שנותיו ומגודל-זקן, והשני – מורה מן המושבה, צעיר לימים ובעל-התפעלות. המורה הראשון נזדרז תחילה, הכניס מקודם רק את ראשו אל חלל המרפסת ואחר-כך גם את כל גופה והוא שהקדים גם בשלו-העלמה וקרא:
– שלום!… שלום וברכה מעתה ועד עולם… גברת חנה!
אהודה ענתה בהעויה של כובד-ראש גמור, אם כי בצלצול קולה לא חסר גם מעין צחוק חשאי:
– שלום… אף על פי ששמי לא חנה.
המורה השני, הצעיר, שנסחף גם הוא בזרמו של חברו הגדול ממנו והיה מעומד כבר במרפסת כל צרכו, בשתי רגליו העיף עין על היושבת, נענה ואמר:
– אחותו של גמזו?.. סליחה… שמא הפרענו?..
– לא… ודאי לשאול?
– אינו בביתו כפי הנראה? – קראו שני הבאים בבת אחת.
– האם לא ראיתם אותו אצל הבאר? – אמרה האחות – באר חופרים אצלנו…
מורה א' ענה: “לא חלינו ולא הרגשנו בעברנו שמה!”
ומורה ב' הוסיף: “לצערנו..”
– אם הוא נחוץ לכם – קמה אהודה ממקומה – אלך ואבקשנו.
– צריך לומר: ואמצאהו – תיקן מורה א' – בקשה גרידא לאו כלום היא… כיצד? אם נחוץ הוא? שייך לומר: נחוץ… בכדי לא באנו…
– אבל לטרוח כל-כך… – דאג המורה מן המושבה – להפסיק מקריאה… סליחה…
חברו הפסיקו והראה עליו באצבע:
– הנה זה בא מן המושבה ורוצה הוא להיראות את פני האדון שאול…
כן?.. – הסבה אהודה את פניה אליו מעל המפתן – מן המושבה אדוני ראה שם את אהרן… את אחי השני?.. לא?.. חבל..
ובענין אחר:
– מה, גם שם המורים חפשים כבר?.. נסגרו בתי-הספר?..
מורה ב' ענה באדיבות:
– לא… לצערנו.. רצוני לומר… שם אין המחלה מתהלכת כלל… אלא…
– אלא שהיום ערב-שבת, – הוסיף בעדו מורה א' – והוא בעצמו אינו בקו-הבריאה, חֶה, חֶה.. ובא קצת אל עיר-הקודש…
– אל העיר מן המושבה!.. – גמר מורה ב' בענוה ובכעין איזה רמז לדבר עמוק ביותר – ברכת שלום לאחי הגברת מ…. מ…
– מפנינה?.. – ניחשה אהודה – הנני וקראתי לו מיד –
ונכנסה לפתח הימני.
ג 🔗
כשנשארו שני המורים לבדם במרפסת, מיהר המורה מן העיר. ישב על מקום אהודה, נטל את הספר, עילעלו ואמר:
– הבתולה קוראת!..
המורה מן המושבה התייצב אצל חברו, נסמך על דופן המרפסת והתעניין:
– מה היא קוראת?
ברוגז עצבים ענה הלה מיד:
– מה היא קוראת? מה לה לקרוא, אם לא את “המנגינות הכחולות”? פֶה! שמעת מימיך: מנגינות כחולות? ראית מימיך: מנגינות כחולות? תעתועי החושים!.. מנגינות יכולות להיות ארוכות, קצרות, אֶ… אבל – מנגינות כחולות? “וכל העם רואים את הקולות והלפידים”. פי! ובפרט, ש… ש… “אלוהיהם של אלו שונא זימה”… היצירה העברית המקורית –
המורה מן המושבה גחן אל שער המחברת וצהל:
– אח, “העולם הכחלחל”… הלא זה משלנו, מגיבורי היום, פורנוגראפיה מארץ הפורנוגראפיה"..
מורה א' הרעים את גבותיו ואמר:
– והשוטה גמזו טוען, שיפה הוא בעל כשרון גאוני….
על זה העיר המורה הצעיר ברמז: “ודאי מפי הנסיון”…
היה שחוק קצר והפסקה קצרה.
לאחר ההפסקה הוסיף המרמז:
– אלא שזכות אחת יש בכל זאת ללמד עליו.
– על מי? על גמזו או על יפה?
– על השני.
– והוא?.. מגלגלין זכות ע"י זכאי שכמותך!
המורה מלמד הזכות גילה שִנים צהובות, גדולות וחזקות: “לימוד הזכות הוא, שאת כל הדברים – אין יפה בודה מלבו…”
צחק גם מורה א': “חה-חה-חה! מיטב השיר – אמיתו…”
– כבחייו כך הוא בכתיבתו, – הוסיף מורה ב'.
– ואף על פי כן! – פנה אליו איש-שיחו בהתעוררות פתאומית – הבינני-נא, מה זה!..
הלה נשם ונהם: “מה זה? לא כלום? פשוטו כמשמעו!”
אבל מורה א' משך בכתפותיו הכפופות והמורמות לרגעים. סלקא אדעתך – הריהו כבן שלושים וחמש, ולא זכה שיבין דבר פשוט כזה? והלה, המורה מן המושבה, שזה עכשיו עזב את ספסל הסמינר, בן העשרים, הנער כלפי דידיה -
– וסלקא אדעתיה – חיקה איש שיחו את קולו – שהוא, הנער אליבא דמורה-העיר, כתב על כל זה לה“מרכז” בעלמא, ולא יען אשר מצא את זה לחובתו היותר קדושה?.. יגיע בעצמו: שני מורים הם במושבה, הוא ויפה… ויגיע בעצמו: אדם אינו ממלא כלל את חובותיו, חובות-מורה, ותמיד הוא עסוק בבנות-המושבה, בבנות-המושבה – ובה… במציאה כשרה זו…
הוא הורה על הפתח משמאל, פתח חדרו של שאול…
מורה א' הזהירו אל-נא ירים את קולו…
– מה? – מחה המדבר – וכי סוד הוא זה? שבועה היא מששת ימי בראשית, שאין סודות בעולם. אחות ראש ועד המושבה!.. והנה גם לאהרן, לאחי שאול, העובד במושבה אמר הוא כבר לא פעם…
– גלית את אזניו?!
– שאלה היא!.. ועד-המושבה כועס, והוא צודק. איזה מוסר יכולים כבר התלמידים ללמוד ממורם ורבם! אבל עכשיו במטותא – שינה מורה ב' פתאום את קולו – הבינני-נא את הדבר הזה אתה: גמזו בעצמו הלא הציע לקבל אותו, בעזבו את המשרה. אני העד. וגם, כפי שאני יודע ממקור נאמן בא יפה בהוצאותיו של גמזו הלום. גמזו שלה לו כסף ובא פלוני המזיק. וכיצד נעשה כל זה?
– יש לך פפירוסה?
– פפירוסה? צריך לבדוק… הרי…
ד 🔗
מורה א' עישן את הפפירוסה, שניתנה לו, ושם רגל על רגל. המעשיה ארוכה היא, ולא עתה העת, ולא פה המקום. אך אחת יגיד לו לאיש-שיחו: ברא כרעא דאבוה. הלא ידע את אביו? אביו של שאול מת מקדחת צהובה באחת המושבות הנידחות, ואת מקומו לא עזב. נחמיה המוהילובי, נחמיה גמזו – טיפוס ידוע. רק אחרי מותו עזבה האלמנה הכל-בכל במושבה, ותבוא הלום, ותבנה את הבית הזה. האומנם לא שמע על דבר כל אלה? אֶה! הדבר היה כך: בשעת מות אביו לא היה שאול בארץ-ישראל. אביו המנוח היה, אמנם, כאמור, חובב-ציון אדוק ומספרים עליו דברים מעניינים, אך את בנו חפץ להשכיל ולעשותו דוקא לדוקטור וכשמת, היה ה“קדיש” בווינה ולמד פילוסופיה, וגם בהיוודע לו הדבר, לא מיהר, בכל זאת, לבוא הלום; התעקש: אגמור מתחילה חוק לימודי…
השומע שיסע פתאום את הדובר בקול של שמחה לאיד:
-– אין דבר? כשהיא נסעה משם – לא השגיח כבר בגמר חוק-הלימודים.
-– מי?
– מה?.. מי היא? יפה שאלת, רבי! הלא זהו שאני מספר כל העת… היא… פנינה’לה… אחות יששכר בן גרשון, אחות ראש הוועד שלנו…
– נוּ…
– היא הלא ג"כ היתה בווינה. נוּ… כשהיתה היא שם – היה גם הוא שם; כשבאה היא הלום -– בא גם הוא הלום…
– ככה? – דץ מורה א' ביחוד – ובכן, גם כאן “בקש את האשה”… מילא, איך שיהיה… אביו מת זה יותר משנתים, והוא בא הלום… המתן… מתי בא? אשתקד?
– כן… אשתקד… לפני פחות משנה… אבל, שדין ורוחין, זה לא נוגע…. אמור-נא לי, מה שאני רוצה לשאול אותך: מה זה?.. ארוסתו היא, או לא ארוסתו? חתן-כלה, או לא חתן-כלה? הלא צריך לדעת, סוף-סוף!
– בלי חפזון!.. השמעת?.. הלא זהו הדבר, הלא זהו מה שאני אומר: שגעונות הלא זהו מה שאני טוען: השדים יודעים אותם. הם היו בוינה…
– הס… נחקר-נא לדעת: מווינה, כמדומני, בא הלום גם מורנו הנכבד האדון יפה?…
– המתן… הלא זהו מה שאני משער: שלשתם היו בווינה…
– אבל עד מתי באמת?.. עד מתי נשב?
– אל תצטער! אף אם תתמהמה השליחה, חכה לה בכל רגע שתבוא. עניננו הלא חשוב.
– לי נוגע, בעיקר, התפקיד של יפה בסכסוך זה.
– זאת ועוד אחרת. לי, למשל, אמר גמזו בעצמו לא פעם, שאלמלא היה “ערב-בעל-משפחה” לא היה עוסק בהוראה והיה בוחר לעבוד במעדר, בתור פועל, כאחיו. שמע מינה…
– כך אמר לך? היתכן? זהו מה שאני מחזיק בדעה: לא צריך להאמין באנשים! הוא הלא מתהדר תמיד באהבתו את החינוך ואת ילדי הארץ?..
– קשיא? אלא שאם תמצא לומר, יש ליישב: את ההוראה הוא אוהב, ובאמת אינו מורה גרוע. כלל לא גרוע. למה לא נודה על האמת? אבל בתי הממונים והחינוך והחלוקא דרבנן – חלוקה בא' וחלוקה בה' כמו שהוא אומר – שאני… בינינו לבין עצמנו…
כאן התנער המורה מן המושבה, הפסיק את חברו וקרא בהחלטה:
-– יהיה מה שיהיה, ועכשיו הדברים דורשים ליבון! לי יש טענה אחת אליו: למה נתן לנו את יפה חברו? מי יכול לדור עם זה בכפיפה אחת? בן יקיר זה חושב שאם הוא משורר, רחמנא ליצלן, פטור הוא מכל רגש מוסרי, והכל צריכים לסבול ממנו ואין עליו כל חוב למלא את חובותיו, חובות-מורה!..
הוא הביט אל שעונו.
אמר מורה א', לאחרונה:
– ענין יפה-גמזו הוא מן הדברים הכמוסים, כנראה, שאין מגלין אפילו לצנועין… שמע-נא: האמת הוא זה ששמעתי. כי יששכר בן גרשון שלכם משתדך… – (בהחויה על הספר הפתוח) – להדא בתולתא?..
– ראש ועד המושבה שלנו אינו טיפש, – ענה מורה ב' בקצרה ובקוצר-רוח.
אז קם מורה א' ממושבו בתנועה החלטית. באופן כזה הוא מסתלק מן השיחה. ממהירות יתירה לא יצא כל דבר טוב. אם אין ברצונו של רעו לחכות, כפי שאפשר ללמוד מתשובתו האחרונה – הרי הם הולכים! אלא מאי? מה שצריך לדבר עם גמזו? אפשר שיפגשו אתו בחצר או במקום אחר…
רגע, בשמוע המורה מן המושבות כי חברו נכון ללכת, לא זע הוא ממקומו הוא אינו יכול ללכת מכאן כך בידים ריקות. הוא מחויב לדבר עם גמזו ויהי מה! האיכרים ב“יזרעאל” הנם אש-להבה גם עליו, ובצדק, בהדי הוצא לקי כרבא. ואולם מורה א' בראותו את הסירוב מצד שני, כבר עמד על דעתו בכל תוקף, ללכת, ללכת תיכף, אין לו פנאי!..
שני המורים יצאו מן המרפסת דרך דלת חדרו של שאול גמזו.
ה 🔗
מתחת המרפסת, שנשארה ריקה, לאחר שיצאוה המורים המשוחחים, עברה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערביה כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא כבד על ראשה ברגילות גראציוזית וכל גופה בולט לפניה. אחריה עברו חמורים נושאים אבנים מסותתות ונערים ערביים נוהגים בהם בריצה ובנענוע-השוט. ואחריהם, בפסיעות מדודות ומרושלות, עקב בצד אגודל, שירך את דרכו אברך גליצאי בלי טיפת דם, מן היהודים יושבי ירושלים, ולבניו היו תחת אצילי ידיו. הוא הלך לבי-מסותא לכבוד שבת.
היה שקט. מהשאון הבלול, החם והדחוק אשר בעיר הפנימית ניסר כאן ברצי האור של הרום השקוף רק כעין הד רחוק, רחוק. אצל בית-ה“קפה” הסמוך שבסמטה ישבו ילידי הארץ, ישבו ולא עשו כלום, כמשפט חייהם מימים ימימה, ובזויות, בצל, שכבו נשיהן השחורות והסומאות למחצה, נשי המזרח, וכירסמו בשניהן קליפות תפוחי-זהב. בחנות הגדולה מקצה מדדו כל מיני ארג וסחרו בשלוה ובחריצות יוָנים נוצרים, יפים ונלהבים, עם אור של משטמה לכל בעיניהם. רק ברוך ה“גולם”, נושא-החלב, שבערבי שבתות בצהרים הוא נהיה גם למוכר-מטאטאים, עבר מתחת המרפסת של בית-גמזו, עבר בכל דקותו ובכל שווי צביונו ליהודי ספרדי, בחַלָט ובפֶסקה, כשעל זרוע-שמאלו ארבעה חבילי זרדין ובהגיעו לאמצע השכונה עמד והכריז בכל כוח גרונו פעם בקול-יליל, אבל במהירות:
– מטטאטטטא! מטאטא!
ופעם בתרועה נמשכה, בקול התראה רבה:
– מט-ט-א-ט-אים… מטא-טאים!..
ושוב שקט; קפאון חם ואילם.
ו 🔗
כששבה אהודה למקומה דרך הפתח, שנכנסה בו לפני שעה קלה, היתה אתה אמה, לאה גמזו אשת-מידות כבת חמישים. בפיאה הנכרית, שהיתה על ראשה של האם, התגלו חליפות: חריצות, עצבון ודאגה.
שרווליה של לאה היו מופשלים באותה שעה, ובאלונטית ניגבה כלי-אוכלים שונים שבידיה.
היא אמרה:
– מה, גם לך חג היום, בתי?
אהודה הגידה: "הלואי שלא יהא כזה גם אחר השבת. אין עבודה!…
דיבורה של לאה גמזו היה ברגשנות, בהרמת הקול ובהבעת העינים. – יומי דפגרי… ירושלים!.. לכל בבת אחת… מילא את – (כלומר אהודה) – ערב-שבת, ברוך השם, והיית מוצאת לך עבודה, אילו רק היית רוצה… אבל על שאול – רחמנות, בנאמנות, צער בעלי חיים…. בלי בית-ספר הוא כ… כ…
– כדג בלי מים!…
לאה הוסיפה, בבת-צחוק, על השואת בתה: “כשגץ בלי חליל”.
בתה סיפרה לה: היה פה זוג של מורים, ודרש לו.
האם הציגה את הכלים המקונחים על אדן חלון הבית מבחוץ וקראה בשימת לבה היתירה, הרגילה:
– מה את מדברת? דרשו לו! ולמה – לא שאלת אותם? צר שלא ראיתים… דרשו לו!.. והוא לא היה… אינו מוצא לו מקום.. בנאמנות, לא ראיתי כזה מעודי!..
אהודה השמיעה:
– הוא הלך למושבה.
– מי? – נחרדה לאה – שאול? מתי? ולאמא לא צריך להגיד דבר!.. אַי-אַי… אבל אני ידעתי, כי לא יבליג, בנאמנות; רק בית-הספר יכול לעצור בו מרוץ לשם…
היא נאנקה: “אימתי כבר יקיץ הקץ?..”
אהודה התחננה: “אמרי: יחלו החיים החדשים…”
לאה לא ניחמה על מוצא-שפתיה: “החדשים – הישנים… יהא כמו אצל כל הבריות!..”
ובהשפלת הקול ניסתה אהודה להעיר:
– ובמה אצלם לא כמו אצל הכל?.. פשוט: פה היא משתעממת.. לשבת אצל אמה… הן לא כל האמות שוות!..
קרנו פני לאה.
– נו, נו, בעלת-חנופה! – אמרה בנהרה כלפי בתה – ומה את אומרת בעת אחרת, כשמתחילים לדבר אתך ע“ד תכלית… אז נעשית אמך “יַכנה”, ככל ה”יכנות"…
– לא, ברצינות… – אמרה אהודה – שם יש לה במה לעסוק… אצל אחיה…
היא ביטאה בקושי את המלה האחרונה, ופניה הכסיפו.
לאה התווכחה:
– מי? היא? בעלת-הבית הגדולה… פּששש… אל ייסרני אלוהים בעד חטאת שפתי… שם יש לה מה לעבוד?.. היא – ועבודה!.. אלא מה לדבר… שאול רוצה בה – תהא היא… אבל ההמתנה מהי? שמעתי, אצל טיפשים מחמיצים את החתונה בשביל עניני נדוניה, מזונות, מתנות… אבל אצלנו, במדרגתנו – מה?.. לי – הלא את יודעת – לא נחוץ דבר… אראה בנחמתכם, איך שאתם כולכם על מקומותיכם, ודי לי… אלמלי היה אבא בחיים…
– אמא!…
– מה? אסור לדבר?.. נוּ, נוּ, אל ייסרני אלוהים… פה הכל מהופך ומשונה, כמו ששֵינה-הינדה אומרת… בנאמנות, כזאת עוד לא –
– אמא! כמה פעמים… נחדל מזה… והנה אמנם, שינה-הינדה שלך קוראת לך…
– שלי? שלי היא כשלך… שכנה…
מן החדר הפנימי נשמע על המרפסת קול של אשה באה בשנים:
– לאה! לאה!..
אהודה, מבלי דבר עוד דבר, מיהרה וירדה מעל השלבים הרעועים שבשמאל-המרפסת.
ז 🔗
לשינה-הינדה החנונית, אשתו של שד“ר חשוב וידוע, אשר לא חננו אלוהים בפרי-בטן ושרוב שנותיו היה מבלה באמריקה ובא לא”י לרגל עסקיו רק מפקידה לפקידה רחוקה, היו לה מבעלה הראשון שני בנים: יששכר, ראש ועד המושבה “יזרעאל”, איכר אמיד למעלה מארבעים, אלמן מטופל בילדים וילדות (אחת מהן, הדסה, היתה בבית אם-אביה, בלמדה בבית-ספרו של שאול גמזו שבירושלים) ופנינה, עלמה קדחתנית כבת כ"ד אשר לא ידעה שלו בגופה וברוחה.
מעונה של שינה-הינדה היה בחצרה של לאה גמזו.
שינה-הינדה היתה קטנה וכחושה, אבל חיה ונמהרה. בימי השבתות היתה מתלבשת למחצית בטעם הצבעונין של נשי הבוכרים, ואז דומה היתה משום מה, כאילו אוחזת היא בכפה את כל עניני העיר וחיי הסביבה.
היא נכנסה ודיברה בצפצוף. – ארץ של משוגעים ושל תחלואים – כה תזכה לראות בביאת הגואל. מילא, שיחסרו דגים לשבת – לזה התרגלה לאט-לאט. חמש-עשרה שנה אינן יום אחד – כה יזכנה הבורא לשמוע ישועות ונחמות. מתחילה לא יכול הדבר לעלות על הדעת: איך בלי דגים? כיצד בלי דגים? אך מעט-מעט – יהא בלא דגים. ומה עושים בנוגע ל“שאר ירקות”, כשזה יקר וזה אי-אפשר להשיג – כלום מהערבים אפשר לצפות, כי ימציאו כל מה שצריך? בהמות בצורת אדם, תבוא עליהם מיתה משונה, ילכו בלי ראשים – יהא גם בלי דגים. ואם בעוד חדשים אחדים לא יהיו גם מים – בלי מים קשה עוד יותר. אבל עכשיו צרה חדשה: דגים לא וגם בשר לא. והכל באשמת המחלה. השם ירחם, סכנת נפשות, נופלים כזבובים – כה תזכה לראות בביאת הגואל. אומרים, שהעניים המחזרים על הפתחים – הם המפיצים את כל המחלות בכל העיר. כלום יש מספר להעניים? כל היום תסוב הדלת על צירה. אפילו לתת רבע פרוטה לכל אחד – לא היו מספיקים? אבל, מילא, עכשיו הודבקו מודעות מגדולי העיר, לבלי לאכול בשר-בקר – כי מזה כל המחלה…
– אוֹט?.. – הטילה לאה ספק בטעם הדבר – אנשים חכמים אומרים, כי את המודעות הדביקו אלה הקצבים המוכרים בשר “דקות” – להנאתם…
– אנשים חכמים? – ציפצפה שינה-הינדה; תשמע-נא לאה מה שהיא אומרת. היא, שינה-הינדה, אינה רבנית, אבל זהו מה שהיא אומרת: מהחכמים כל המחלה והצרות.
– מהחכמים? – פיקפקה גם בזה לאה האלמנה – מהטיפשים, שינה-הינדה, מהטיפשים? לכבוד בנינו בלבד עלינו להיות קצת יותר פיקחות, בעלי, עליו השלום, היה אומר –
אבל שינה-הינדה מיאנה לשמוע. כמו להכעיס, דוקא בשבת עם אורחים – בלי אומצה!
בקרירות מכוונת המליטה לאה מתוך שפתיה: אושר הוא, שהשיגה חצי עוף…
– ובכן רק חצי… – אחזה בה שינה-הינדה בחשק של ציפיה ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתה שממך איבנה… רק חצי?..
– ומי הם האורחים? – הסבה לאה את השיחה – ודאי… איך שמו.. בנך… מן המושבה…
– גם הבן עם הבת – השיבה הנשאלה, מוכנה ומזומנה לדבר עוד הרבה – כה יזכני הבורא לשמוע ישועות ונחמות… מסרו ע“י ה”גמלים" – שבאו מ“יזרעאל”. גם הבן-בית שלכם… יפה… יפה… – הלא כך שם האדון – גם הוא נוסע אתם… תהיה שבת שמחה…
לאה חיפתה על אי-רצונה ואמרה:
– אם גם הוא נוסע – יהיה הוא אורחנו שלנו. שאול שלי ירש בזה מידתו של אביו עליו השלום. בעלי, עליו השלום, לא היה יושב לאכול ביום טוב או שבת, אלא אם כן אורח בבית. המתיני –
היא האהילה על עיניה, הביטה על הנתיבה אשר בצלע-הבית, שנמשכה עד פרשת הדרכים, וקראה:
– כן? אהרן! אורחים ואורחים!
שינה-הינדה התנערה. אוי, בחיי ראשה, ממנו הלא תקבל ידיעה נכונה, אם יבואו ואם לא…
היא הסתכלה היטב במסילה וסיננה מבין שִניה מלות, מלות:
– חכי… עם מי זה הוא בא?.. אח, הלא זוהי אהודה… חפשיה היא היום?.. מפני ערב-השבת.. טפוּ, מה אני סחה… תמיד אני טועה… נדמית היא לי תמיד, שהיא גננת… ואני שוכחת.. כי היא… היא –
לאה הוציאתה מן המצרים:
– לבתי בוודאי יאה, אמנם, יותר להיות גננת מאשר חייטה. פרנסת החייטות בירושלים – בל לחטוא… חוץ מזה יש לגננת גם שעה פנויה בשביל עצמה, לקרוא, להתמשׂכל – בתי אוהבת זאת.
– שייך לדבר! – הסכימה שינה-הינדה – להמורות פה יש הרבה שעות פנויות: ראשי חדשים מאחרי הצהרים, ערבי שבתות כל היום…
לאה שמה פניה אל הבית, בהתכוננה ללכת לקדם פני אהרן בנה, ותאמר:
– רואה את, שינה-הינדה, גם בעיר-המשוגעים יש מנהגים רצויים…
– שייך לדבר? – מיהרה שינה-הינדה להסכים – העיר קדושה… אבל האנשים מקולקלים – אין יראת אלוהים, לא זה מה שהיה לפני עשר שנים… ובלי בשר…
היא יצאה אחרי לאה.
ח 🔗
אהרן גמזו ואהודה אחותו עלו בשלבים אל המרפסת.
אהרן היה עלם כבן י"ט, דק ושחור. מטפחת היתה תלויה לו מתחת לכובעו – צנה וסוחרה לראשו מלהט השמש. על חגורתו היו אקדח וחצים. במדברו היו הרבה מלות בודדות משפת ערב. תנועותיו היו של חלוש-העצבים ושל מחזיק עצמו לגיבור.
– במהלך שעה מכאן החזרתיו – סיפר לאהודה – צריכה היית לראות אותו מהלך – גֶ’דָע! הרוח נושא אותו… לאן אתה רץ, שאול? הנסיכים נוסעים אליך – לשבות שבתם בירושלים…
וכמו רק לעצמו הוסיף בתוך זה:
– ובכלל, אלמלי ידעתי, מה זאת בכלל… השדים יודעים… פשוט – לא נזדמנה אחרת…
הוא הרחיב את הדיבור:
– אַי-וָה!.. – קרא באינטונציה של בוז – כל פרחי הארץ עכשיו הלא הנם בנותן טעם מיוחד!.. בנינו ובנותינו הילודים פה… הדור הצעיר, יא-חביבי, בני ובנות “יזרעאל” החיוורים… יוצאי ירך איכרינו… האם יש להם איזה מושג על דבר עבודה? האם איזה רצון לעבוד? תמיד חולמים, תמיד מלאים געגועים על איזה גן-עדן התחתון בפריז או בברזיליה – השדים יודעים אותם… עצובים… מתגעגעים… ריקים… כל דבר אינו ממלא את נפשם. שואפים, נמשכים לתענוגי עולם אחר, עולם רחוק… ובאמת אין להם צורך בשום דבר ואינם מוכשרים לשום דבר… והראיה: שאינם נוקפים באצבע להיטיב מצבם, לשפר חייהם במשהו, בכל שהוא…
אהודה שאלה: מה ענינו של כל זה לכאן?
– מה ענינו של כל זה, יא-חביבתי? – התרעם אהרן בתשובתו – ענינא דיומא הוא!
– ענינא דיומא?
– אַי-וָה!.. מפני שריקות וריקניות הן כל בנות-הארץ – וזו שלנו של שאול, עולה על כולנה…
– איזו בת ארץ-ישראל היא? – הגנה אהודה על כבוד בנות גילה – היא וינָאית!..
– היא וינאית – המשיך אהרן – וכל בנותינו הטובות היו רוצות להיות לווינאיות, לברליניות, לפריזיות… ולכל הפחות, להשיג חתנים מווינה ומפריז… דוקא… השד יודע…
אהודה הפסיקה את תוכן השיחה בשאלה על שאול: היכן, איפוא השאירו אהרן בדרכו? באמת עם הדסה?
האח ניער מעצמו את אבק-הדרכים וענה:
– מאהבה לאהבה יא-חביבתי!.. איש מאושר!..
את הדסה הקטנה – על פי סיפורו של אהרן – מצאו הם סמוך לגן. שאול בישר לה, מפי הבא, כי אבא שלה יבוא בעוד שעה, ומיד עזב אותו, את אהרן, וילך אחריה. משוגע לדבר אחד… רווק זקן!.. בזה כמעט שהוא, אהרן, מסכים ליפה…
– יפה? מה אומר יפה?..
– הלא יפה קורא לו תמיד כך.
הוא חלץ את הנעלים הערביות אשר ברגליו הקשות ובלי פוזמקאות התהלך יחף על פני קרשי המרפסת, ונהם:
– יפה… ג"כ פרי יפה…. פרי נאה… אתרוג, אַי-וָה!
אהודה לא הבליגה על עצמה:
– הרי אתה מבין גדול על שניהם?
– אֱהֶה!.. – משך אהרן באותה ההעויה-השריקה, שהערבים עונים בה על “לא” – האזיני איפוא, אחותי הגדולה ממני? הצד השוה שבשניהם הוא זה… הטרגדיה של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן?.. פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח כל החכמות משם ולהתחיל הכל מחדש. פה הכל התחלה. התחלה של עבודה חקלאית יהודית, התחלה של בית-ספר עממי יהודי, התחלה של עבודת חרושת יהודית, התחלה של שפה לאומית מדוברת עברית, התחלה של במה עברית – הכל התחלה. פה דרושים בונים, מתחילים…
– ואהרן הוא אחד מהם?
– אני? – באה תשובה של ענוה גלויה. מה אני? אנכי פועל פשוט. לי יש טרגדיה שלי, להיות משועבד ליששכר בן גרשון… שהוא כבר האיכר האידיאליסט במושבה… שבנוגע לי יש לו גם איזו פניות… קרוב, “גואל-הדם”, כביכול… מבינה את?.. אלמלא שכך היתה גם עבודתי אצלו נעשית ע“י ערבי – הכל נעשה ע”י הערבים… הם בכל… גם פה אנו אצלם גרים-שכנים… השמה את אל לבך? מובן שגם ידי נחלשות בהשקיפי אל פני העתיד… מה יהיה הלאה? עבודה קשה, ובלי פרספקטיבות, בלי כלום… אבל… אבל, על כל פנים, יש הבדל גדול ביני וביניהם…
אהודה אמרה:
– בינך וביניהם… בוודאי יש הבדל? איככה?.. הם כבר ידעו הכל מתחילה מה שיהיה פה, ואעפי"כ באו…
אהרן עשה סימן של תודה באצבעותיו וקרא:
– כַּתּר כירךּ!.. חן-חן להם בעד הטובה הגדולה אשר עשו לנו. באו!.. באו – ושבים.
– ושבים?.. מי שבים?.. מה אתה מפטפט?
– מפטפט!.. – התרגז אהרן – כאילו כבר אין שבים כלל… מעטים הם, כנראה, לפי דעתכן השבים… אין שבים!.. והלא רבים שבעתים השבים מן הבאים… ארץ-ישראל, להוותנו, היא ארץ של תּיירים גם בשביל אחינו. באים לראות – ושבים… מי שבים? הנסיכים שבים!.. פנינה שבה… יפה שב…
– פנינה?.. לאן היא שבה?.. הלא אמה ואחיה הנם בני הארץ?..
אהרן כעס:
– נוּ יהא לא “שבה”; יהא “נוסעת”.
ובהוספה של לעג מר:
– זוהי באמת אבידה נוראה לכל רעיון הישוב… חניכת ה“חלוקה” והמתבוללים מצרפת…
אבל אהודה לא האמינה:
– באמת? שוב היא נוסעת?.. הפעם לאן?..
– שאלי אותה?.. – לא נח אהרן מזעפו – לאנגליה… לאמריקה…
– ויפה… רצוני לשאול: ושאול… יודע מזה?..
– על זה – שאלי אותו!..
– אבל למה אתה מתנפח כל-כך היום?
שלא מן הענין, ובאיזו מין גאות, ענה אהרן:
– קדחתי כל השבוע – וחַלַס.
– טססס… – השתיקתהו אהודה – בל תשמע אמא… גם על אודות מאורע האסון שלכם אסור לה לדעת דבר…
היא השפילה את קולה ושאלה לפרטים. אהרן השתמט, אבל סיפר בהרחבה ובהנאה, אם כי לא בלי אימה גלויה. זה היה אחד מהסכסוכים הרגילים עם הערבים. לערבים יש טענות ומענות. מתנפלים מעת לעת. בימים האחרונים החלו לעקור את הנטיעות לילה-לילה. במשך שבוע וחצי עקרו אלף ושתי מאות נטיעות. כשל כוח הסבל. השומר העברי עמד על המשמר; קרא לעזרה. היכוהו השודדים הפראים, פצעוהו – והמיתוהו.
– טססס… – לא חדלה אהודה מהעיד בו – בל תשמע אמא… שים נעליך על רגליך… אביב מוקדם… תראה ותזכור בהצטננות, בקדחת…
– היום אין לבה לזה… – הרגיעה אחיה – עסוקה במטבח. גם ה“שלום עליכם” שלה היה חטוף. המלאכה מרובה?..
– צדקת… – קראה אהודה – אלך גם אני אליה לשעה.
נשמע רשרוש מעבר לדלת.
– מי שם?.. אח…
– התימנים מחזירים כל היום על הפתחים… אין קץ לפושטי יד.. איום…
– מא-פיש!.. – צעק אהרן.
העניים טענו הרבה נגד זה בלשונם הגרונית, הבלתי מובנה. ברוב דברים ובחזקה מחאו נגד אי-הנתינה, נגד אי– מילוי החובה כלפי דידם.
– מַא-פִיש… מא-פיש מַסארי… אפס כסף… -– דחה אותם אהרן באומץ.
אהודה נכנסה אל הבית לתת חתיכת לחם לעניים, ואהרן ישב על הכסא ושם את המחברת, שהיתה מונחת שם, לפני עיניו. אחרי רגעים אחדים של דממה יצא אליו שאול גמזו מדלת חדרו. הדסה הקטנה רקדה אחריו.
ט 🔗
שאול גמזו לא היה בעל טיפוס שמי, כאחיו הצעיר ממנו. צבע שער זקנו היה כעין הברונזה ועור פניו – צהבהב-אפור. בישיבתו כשהוא שותק דומה היה כאילו בלע איזה דבר ונחנק בו. כבד-גו היה כשנהב ועיניו מלחכות. ברם, עם הדסה היה השנהב שבו נהפך לדוב צעיר ועליז. הדסה היתה כבת ז' בעלת זרועות דקות, שחרחרות, ענוגות.
שאול פנה אליה:
– כבר? בכהרף-עין היית כבר ושבת? ומה? אכלת?
הדסה רקדה:
– סבתא לא יש לה פנאי!.. מכינה לכבוד-שבת…
שאול הטעים:
– ממה? -
ובניגון מתוך הזמר לילדים:
– “בשר – ד-גים – ומט-עמים” –
הדסה מחאה כף:
– לכבוד-שבת? לכבוד-שבת!
– ואבא לא בא עוד?
– לא.
– ומה את חפצה עכשיו?
– סיפור חדש לקריאה?
– שיהא יפה?
– שיהא יפה… יפה…
– ואת “המלאך הנעלם” גמרת כבר?
תשובת משובה היתה:
– כן!
– והבאת אותו בחזרה? – נשאלה הדסה בקול נחפז.
היא הוציאה את הקונטרס מתחת אפודתה:
– הא!.
– ומה כתוב שם? – חקר שאול גמזו ודרש – היאך!.. בפני את מתביישת?.. ספרי, ספרי לי… וישמע גם הדוד אהרן…
אהרן ירה:
– לי דיו הסמרטוט שבידי.
שאול ניגש אליו בחיבה:
– מה זה? אה, “העולם הכחלחל”?
אהרן השליך את המחברת לארץ.
– הסמרטוט הכחלחל?
שאול הצטער: אצלנו מבטלים הכל…
-אבל מה יש פה? – התרגז אחיו – מה הוא מביע?
– אין נביא רצוי בעירו, – אמר שאול בקול נלבב – הריני פּרוֹפַאן בדברי אמנות… אבל אני אומר… לפי טעמי… זוהי שירה רבתי! אני מסרתי את זה בפוסטה… ביפו כתב דוד את הדבר הזה על חוף ים יפו…
– רוצה הייתי לדעת, – המשיך אהרן ברוגזה – איה, איפוא, הנה “החומות הגדולות” ביפו? איה “היער הנפלא המוחש”?
– עכשיו אני רואה… – התנחם שאול – ראויה הקושיה החמורה לשואלה..
הדסה רקעה בתוך כך ברגליה הדקות והישרות:
– סיפור חדש! אני חפצה בסיפור חדש!
אולם ידידה המורה התעקש הפעם:
– בלי ידיעת הישן ילדתי, אין חדש! אם לא תספרי – לא אתן את הקונטרס המונח בחדרי על שולחני. הלא ראית את הקונטרס הנאה ההוא?.. נוּ התחילי: היתה, היתה אשה עניה אחת…
– ולאשה היתה ילדה קטנה יפה…
– וטוב היה לילדה?
– לא…
– מפני מה?
– למה שהיתה האשה עניה; יום-יום הלכה לכבוס אל הנהר; עזבה את הילדה לבדה…
– בלי אוכל, בלי חלב…
– בלי אוכל, בלי חלב… – חזרה הקטנה על הדברים ומיד עברה לנצחון: – אבל המלאך הנעלם הביא לה הכל…
– הכל!.. – חגג גם שאול גמזו – אבל מי היה המלאך? משמים?..
– לא! – ענתה הדסה בתקיפות.
– כי אם? – סייע הוא לה בגיל.
– השכנה שלהם? האשה הזקנה והטובה… היתה…
– היתה באה בלאט, – המשיך הוא בהדרגה, ותלמידתו אחריו – פותחת את הדלת, מביאה הכל, משתיקה את הילדה הקטנה, מאכילה ומשקה אותה, מלבישה אותה בגדים נאים, ומצווה לה – מה?
– להגיד לאמה, כי מלאך טוב היה בבית…
– והאם העניה והאומללה האמינה בזה?
– כן היא האמינה, כי… כי…
– נוּ, טוב! טוב מאד! את יודעת… לכי וטלי את הקונטרס הנאה המונח שם על שולחני… אך בל תשובי הנה עתה…
– מדוע? – נשאל הוא בתוגה.
– מפני שצריך אחר-כך ללכת לסבתא ולומר: “סבתא! אני רוצה לאכול!” טוב?
– טוב!.. – ונכנסה לחדרו של שאול.
– נוּ, מה? נטלת?
נשמע קולה של הדסה מן החדר:..כן!
– ומה שם הסיפור?
– “מים טהורים”… שלום!
הקטנה נעלמה.
י 🔗
– המורה האשכנזי ניצח על יד סידאן, – אמר אהרן גמזו לאחיו בהשתמשו בפראזה מקול-קורא אחד – מורה כמוך, חַוג’ה סאול, יכול לנצח את הגלות…
שאול צחק בעצב:
– אילולא הפועל העברי, המביא את הגאולה, היה לועג לו…
אחר גימגם ואמר:
– אבל… מה אתה חושב…
בקול של נפגע בכבודו הפסיקהו אהרן:
– ומנא לך באמת, כי צחקתי?
שאול הוציא לעצמו כסא מחדרו העמידהו ממול מושב אחיו ושקע בו באופן קשה.
– מה? – המשיך את השיחה – גם מלאך רע עונה אמן?.. אבל שם, אהרן שלי, אצל האשכנזים, היה מקום לנצח בו, והעיקר – בשביל מי לנצח. אנו – דיינו, אם איננו נופלים בעצמנו. לא כך?
אהרן הביט בדובר. – עננה!..
– אהרן!.. – קרא הלז פתאום.
– אַי-וה?..
מצוקת נפש תוססת ומחלחלת היתה בשאלה הבאה:
– אהרן! אינך יכול להפיץ לי מעט אורה על –
– על?
– הסכסוכים –
– איזו סכסוכים?
– שם… במושבה… בנוגע ל… לדוד?
– ליפה?.. כי מה?
– לא! – התנשא שאול ממקומו – אני אדבר בזה עם פנינה… צריך לבקש אותה… לה יש השפעה הגונה עליו… היא היתה יכולה…
– אבל מה? מה? שוב סערה בצלוחית של מים?
שאול גילה לו. – זה עכשיו פגש בו המורה מ“יזרעאל”…
– אַי המורים שלך!… – עלה אהרן על דופן-הכסא וישם רגליו בידיו – בועטים והולכים רכיל מרוב טובה… האנשים הכי-המאושרים בכל ארץ-ישראל… אם לא לחשוב עסקני יפו… מה הוא חפץ הלז? הם הלא נוסעים – ומה עוד?
– מי נוסעים?..
– הלא אמרתי לך בדרך…
– כן, כן, – רסן שאול גמזו – בזה אינו מאמין… צחוק עשו הם לאהרן. כן. במה דיברו? כה המורה מסר לו שהועד של “יזרעאל” רוצה שהוא, גמזו, ישוב אל המושבה על מקומו הקודם תחת יפה. ובאמת – היודע הוא, אהרן, היודע הוא? – במושבה יותר נעים מאשר פה. המורה העממי האמיתי לפי דעתו, אין מקומו אלא במושבות. פה, בירושלים, בבתי– הספר השנורריים – תֶבל של תֶבל ותו לא. אבל – הדבר קשה לצאת אל הפועל. צריך להודות: יש הבדל בשכר, ובעל משפחה אינו יכול לוותר על זה. חוץ מזה – מי יודע, אם תיאות ה י א לקבוע אוו דירתה בכפר.
– אתה מדבר ברצינות, חווג’ה סאול?
– בוודאי, פה בא"י צריך כל יהודי בריא וטוב לבנות בית ולהוליד בנים. הרי זה מעבודת הישוב באופן ישר. הן אנשים חיוביים אנחנו, שבאנו להשתקע כאן ולבנות את חיינו פה. לא כך?
דעת אהרן היתה, אמנם, לא כך. פה, בא"י, אין רשות לאיש מאתנו לחיות בשביל עצמו. פה בארץ מולדתנו ההיסטורית, היחידה, שעלינו עוד לרכשה, ואנו במצב של מצור… ובכלל, נישואין – פֶה.. הוא, אהרן, יאמר בזה, כמר שיפה אומר: איזו פואיזיה להיות קשור לאשה אחת יומם ולילה –
שאול הפסיקו. – מה הוא מבין, מה שיפה אומר!..
– נוּ, יהא שאיני מבין, יהא… אבל דע לך, יא-חביבי, אני, יא-חביבי, לא הייתי נושא אשה לעולם… אַי-וה!
והוסיף:
– מיראת הקנאה בלבד. חַלס!..
שאול צחק בשובבות בלתי רגילה. – מיראת מה? הקנאה? חַה-חַה-חַה!.. מהיכן למוחו של פרח כמוהו פרובלימות כאלה?
אבל בתוך כדי דיבור נעשה רצין, רצין ביותר, ואמר לאחיו. – ישער-נא אהרן בנפשו שגם הוא, שאול, חשב לא מעט על זאת. בחיי נישואין יש, אמנם, חתחתים ותהומות עמוקים על ידי הקנאה וגם מלבד הקנאה. בוודאי מרה היא הקנאה – פסוק מפורש: כי קשה כשאול קנאה. אבל היודע הוא, אהרן, במי הקנאה שלטת? באדם-חיה, שמתייחס להצד השני כמו לקנין פרטי; בנישואין, שאין בהם יחס-ידידות הדדי, יחס פנימי וחזק, אלא פיזיולוגיה בלבד וחשבונות של מקח וממכר. אבל נישואין כאלה הלא גם כשהם לעצמם אין להם זכות-הקיום וגם לא אפשרות-הקיום. ברם, במי אנו עסוקים כאן? – בבני-אדם בעלי הכרה, שהשכל שולט בהם, שרגשם מזוקק ומואר באור השכל. הם, הוא ואהרן, ירשו, כמדומה, איזה דבר מאביהם – ירשו את צלילות דעתו ושכלו. ואנשים כמותם הלא לא יתקשרו בעולם אלא בזו, שקורבה נפשית ביניהם ובינה, ודוקא בזמן שכבר הם יודעים היטב איש את רעותו.
אהרן תבע ממנו שיראה-נא לו בין מכריהם ברוסיה וגם פה אפילו משפחה מאושרה אחת… אבל שאול דחה אותו ב“יש ויש” וב“מדוע לא, מדוע לא?”
– ובכלל, סלח לי… מה אתה יודע, מה אתה יודע, אהרן!.. דומה אתה בעיני לטולסטוי… טולסטוי מהצד השני… מטיף “לא תעשה” מוחלט… אבל תגדל ותדע – כי גם כך אי-אפשר להיות… ביחוד פה… ואני חוזר על דברי: אני בטוח, כי איש שהשכל שליט בו והוא בעל מידות תרומיות, ונוסף לזה הוא יודע עם מי הוא בא בדברים –
ופתאום התחיל לנפנף בכובע-הקש שעליו וירץ אל שלבי המרפסת – באה!..
מקול-משושו נבהלה גם אהודה לכאן. החמור, אשר הביא עליו את האורחים מן המושבה, נער.
יא 🔗
פנינה היתה לבושה כבר בגדי קיץ ופניה הפעוטים היו צעירים מכפי שנותיה. בגדיה היו בעלי גזרה גבוהה במתנים והדוקים מאד לגופה, אבל משום מה עשו את הרושם, כאילו גברתם לא תשים אליהם לב כלל. יפה לא היתה כל עיקר, אבל שערותיה המוזהבות, העבותות, וצוארה, החשוף, הלוהט, היו כאילו נשרפו באש אשר יקדה בהם מכבר. מבין השפתים המופשלות, התינוקיות, יצא קול היסטרי במקצת. –
דוד יפה, המשורר בפרוזה, צעיר כבן כ“ו–כ”ז, היה קל בגופו ומגודל בלורית הגונה; פניו היו קטנים וחורורים ושפתיו דקות, לא תאותניות ביותר. שפמו קלוש, אבל נאה.
בראות אהרן, כי שני אלה באו לבדם, ויששכר בו גרשון, שגם הוא צריך היה לבוא, אין אתם, צעק לקראתם בקול גדול:
– ובעלַי היכן הם? היכן עזבתם את החַוג’ה שלי? אני מתגעגע עליו!..
מטופף על פני המרפסת ומתוך חצי זמר, השמיע דוד יפה:
– במהרה יבוא… במהרה יבוא…
ובעונג מיוחד עמד וסיפר על דבר ה“אסון” אשר אירע לו ליששכר בן גרשון במעלה-העיר, יותר נכון -– על דבר האסון, אשר קרה לאוכפו שאיש חי רב-פעלים כמוהו נפל ממנו… אבל מעניין היה לראות את מפלתו, מעניין!..
הכל, מלבד אהודה, צחקו.
– וכיצד זה רכבתם אתם שניכם על חמור אחד?– שאל שאול את פנינה.
– חליפות! – ענתה זו,
– וגם ביחד… – התגרה יפה.
– אחלי, אדוני!.. – התחילה פנינה; אלא שמיד נשאלה מאהודה: "מה חדש במושבה?.. וענתה: – הן על העירונית מוטלת החובה להשמיע חדשות לכפרית, ולא להפך!..
– כאן החדשות אינן משמחות ביחוד, – קרא שאול בקול של אשם בדבר, כמשפטו תמיד – תחלואים קשים; בתי-הספר סגורים…
– ושעמום… – הוסיפה לו פנינה – גם “אצלנו בקולוניה” ריקניות מספיקה. האומנם, במוצאי שבת העבר היה “נ-ש-ף”..
– נשף של פועלים! – הזכירה אהרן.
– ושוו בנפשכם, – טפף יפה ועשה בצעדיו עיגולים, ריבועים וזיגזגים – יששכר בן גרשון, האיכר, היה שם גם הוא וחולל “רוֹנדוֹ”. מעניין!
-– נַה, – אמרה פנינה – אני הולכת לאמא.
ברטט, שלא היה לאל ידו להעלימה נפנה שאול אליה:
– אבל הלא עוד נתראה היום?
– שאלה היא!.. – נענה יפה.
– מי נתן הרשות לענות בעדי? – מחתה פנינה.
הלז ענה:
– כשאין נותנים רשות, נוטלים בלי רשות.
– בלי חכמות, – אמר גמזו – את הערב צריך לבלות ביחד.
-– מובן, – הסכימה העלמה ותאמר לרדת מעל השלבים.
– הלא תוכלי ללכת החצרה דרך חדרי… – הציע גמזו לה.
כתוך כך באה לאה לדרוש בשלום הבאים.
– כיצד? – תמהה – להיפטר כך? אפילו מבלי לקבל ממני “שלום עליכם”?
– שלום! שלום! לרחוק ולקרוב! – השיבה לה פנינה בחפזון.
דעתה של לאה נתבדחה עליה ואמרה בנחת-רוח:
-– פה הכל למדנים. בעלי, עליו השלום, היה מנבא תמיד – אח, ראו, מי זה בא עוד!..
– לזה היה לי כבר הכבוד להתוודע, – קראה פנינה בקולה ההיסטרי הרך ותצא דרך חדרו של שאול.
יב 🔗
תרבושו של יששכר בן גרשון נראה אצל השלבים. משם נשמע גם קולו:
– הרי לכם אורח לשבת! עני ורוכב על החמור!
קריאתו של הבא דומה היתה לברכת השלום של מפקד- מחנה זקן בשעה שהוא בא אל גדודו ומרים קולו למעלה מכפי כוחותיו. ואכן היתה ישיבתו של יששכר בן גרשון על החמור ישיבת בן-חיל ופרח לבן היה תקוע בחור-כפתורו. בזקנו הגזוז והמחודד נוצצו השערות הלבנות.
בקרירות עשויה ענתה לו לאה, כמו בעד הכל: “בואכם לשלום, בואכם לשלום!”
– “ונאמר לו: ברוך הבא” בנוסח העתונים הירושלמיים – הוסיף שאול גמזו.
אהודה השתמטה החדרה.
– נוּ, ומה היה סופו של דבר – שאל דוד יפה את הרוכב?
– של איזה דבר?
– של האוכף המקולקל, חה-חה-חה-חה-חה!..
לאה השליכה על הצוחק מבט חולף לא-רצוי, וכאילו בכדי לחפות על אי-הנעימות המבצבצת, פנתה לאהרן להעיר את אזנו על הדבר אשר המריץ את אחותו לעזוב את החברה הנעימה ועל הדאגה הרבה אשר אחותו זו דואגת לאמה, לעזור לה בעבודת הבית. היא התחילה:
– רואה אתה, בני, כיצד מַרְיַשֶה…
– איזו מַרְיַשֶה? – התערב האדון יפה גם בזה.
לבעלת הבית חרה, והיא הטעימה:
– איזו… מרישה שלי!
שאול נעשה כרגע למתורגמן בשביל רעהו: אמא רגילה לקרוא לאהודה – מרישה, כמו שהיתה קוראת לה שם, ברוסיה.
לאה הניעה בבותיה. – אמו של בעלה, עליו השלום, נקראה כך; זהו שמו של אם-בעלה, עליו השלום…
– מעניין! מעניין! – המה המשורר – מרישה…
הוא שם לב לידי לאה המשולבות על חזה וצחק צחוק פנימי: “אם-בעלה”… “אם-בעלה”… אוחזת בזה כבקרני המזבח… קוּלטוּס!
– מרישה…מרישה… – לא נתן דמי לעצמו – אבל, בכן, מדוע לא מרים? “אהודה”!.. אהודה אינה איפוא, אלא הכינוי הארצי-ישראלי, על טהרת הקודש!
– ואתה כלום לא ידעת את זה עד עכשיו? – תמה גמזו הבכור על רעהו.
הצעיר פנה לאמו. – מה, איפוא, נתכוונה לומר לו זה כרגע?
מה רציתי לומר לך?.. מה? אח, כן, אֲהוּ… מרישה דואגת לי יותר ממך…
– במה? בזה שהלכה לעזור לך? – המשיך אהרן אתה את השיחה בקול רם מכוּון – מה, לשאוב מים? הרי גם אני הולך!..
– להתראות! – נשמע לאחרונה קולו של יששכר בן גרשון, שכאילו נשכח, בינתים, מתחת.
– בעגלא ובעגלת-החורף! – ליווהו יפה בלעג.
– ציץ-ציץ-ציץ… – דיבר ראש ועד מושבת יזרעאל לחמורו, ויעבור.
אז קרא אהרן:
– נסע… יסע לו; לאמו… הוי, ואת החמור השני לא לקח אתו… מה לעשות – אדוני! צריך לשרתו…
הוא ירד מעל השלבים והנהיג את החמור אל החצר. יַלָה!
לאה ספקה כפיה. הנה כי כן, גם מאהרן לא נושעה: הלך להיטפל בחמור. ואצלה – עדיין אין השבת בבית אלא למחצה. בעלה, עליו השלום, היה אומר: “אם אין אני לי – מי לי”.
יג 🔗
לאה גמזו עזבה את שאול ודוד לנפשם על המרפסת.
– אשה מעניינת! – שלח דוד אחריה.
– מי? – התעורר שאול.
דוד גיחך:
– לַא פנינה…
הוא מצא את המחברת, שבה היתה יצירתו שלו מודפסה, והתחיל לקרוא בה. – “העולם הכחלחל” – מעניין! מעניין!
שאול אמר:
– אבי המנוח, זכרונו לברכה, נעשה לעין עבודת אלוהים לאמי.
חברו מבלי להפסיק מקריאתו העיר כבדרך אגב:
– ובלי ספק, גם לך!
שאול שאלהו, אם כותב הוא דברים חדשים; פלוני ענה בביטול: אָה, מי חושב על דברים כמו אלה; שאול גער בו: עצל… פלוני הודה: אמת…
שאול דיבר:
– ומה, איפור, עושה אתה כל הימים? מטיילים… כלומר: מטייל…
הלז חייך:
– בלי תיקונים… מטיילים… מטיילים… מה יש לעשות אחרת…
וכרגע צחק דוד יפה עוד יותר: מה, עדיין אין הוא, שאול, חדל להתגעגע עליה?.. באמת? אי-אפשר להאמין! כן? מעניין! וכי מה מצא בה?
שאול גמזו “לא הבין את החידוד שבזה”.
– לא?.. חה-חה! פשוט: הריני שואל, אם רעיונך עדיין עסוק בה תמיד כמקודם!
– “תמיד”… – דיקדק שאול – גם בית-הספר תופס מקום בחיי… אבל…
הוא התבייש וגמר:
– אני אוהבה!..
עכשיו צחק יפה מלוא-פיה כאשר לא צחק עד הנה, והפסיק פתאום. עיניו השועליות הפיקו הבעה מיוחדה, ויהי כאילו נתכונו לומר: ואני חשבתי, כי לא הבאתני הלום אלא מפני שאתה כבר נתקררת אליה…
לאחר שתיקה ממושכה של מחשבה, אמר שאול:
– יודע אתה, דוד.. אני בתור רע… הכל הייתי יכול, כמדומה, לסלוח לך… חוץ מאחת…
– כיצד! – הביט בו הלז – “לסלוח”… חוץ מאחת? דהיינו?
– כן. זה – מה שאינך אוהב את ההוראה! אני אינני מבין: כיצד בן-אדם אינו אוהב את ההוראה! וביחוד כאן. כאן הלא הדבר כל-כך נעים, כל-כך מתוק! עתה, רק עתה, אני מבין את נפשות חברינו בגולה, הנכספות כל-כך לבוא הנה ולעסוק בהוראה. שם, בכל ה“תפוצות”, באמת הכל מלאכותי, אי-טבעי, מכאיב.. ופה… עכשיו – אסון… בתי-הספר נסגרו עד עבור המחלה… אולם… הנה לפני שבועים… בשיעור ה“מקרא”… מקריא אני לפניהם: ירמיה על נשאו את משאו הושם בחצר-המטרה… והנה אחד הפקחנים מרים כבר אצבע: “אדוני! חצר-המטרה! אני הייתי שם עם אבא! זה בירושלים”!
שאול גמזוּ התרגש, ויאחר הפסקה קלה הוסיף:
– כך הוא הדבר….. ובאותה שעה הירהרתי: אוי, כמה חסרים לנו בכל מקום האטריבוטים היותר אלמנטאריים בחיינו ובחינוכנו!..
דוד יפה עשה במתכוון העויה של אשה זקנה בשמעה דרשתו של “מגיד” ואמר:
– ובכן, הרי לך טענות. שפיר! אבל גם לי יש טענות עליך.
– והן?
– מה שהבאתני הלום.
– הנך צוחק!
– אף לא באופן היותר קל!
– איני מבין. מה אתה – נער קטן, שנסרח אחרי אפודת אמו?
– נער קטן! נוּ, מה תעשה לי?
– ובכן, מה אתה רוצה ממני?
– שתתן לי להוצאות – וחזרה!
– הן יודע אתה כי אין לי.
– תלוה אצל בן-גרשון. הוא ילוה!
שאול אמר:
– אבל, דוד! אני איני רוצה, שתעזוב את הארץ, שתסע מכאן בהתייאשות. לא כך! שומע אתה, דוד! כאן עבירה גדולה היא להתייאש! כאן אסור להתייאש! עתה אסור להיות לבעל-יאוש! גם אני הנני אינדיבידואלי… והתבין? התבין? בזעם ובקללה, בזעם ובקללה יכולים לברוח מפה רק אלה אשר באו לכתחילה לטובת העם, נאמר, לטובת הציוניות ומצאו פה אבנים שרופות, אשר לא יצלחו לבנין… הולכים מפה לבלי שוב אלה אשר קיוו למצוא פה אחרת ותוחלתם נכזבה, וידם רפתה…
דוד העיר בעצלות: דוקא אלה נשארים פה וממלאים חוצות-יפו!..
שאול, מבלי שמוע דבר, המשיך:
– אבל אנחנו הלא אינדיבידואליסטים אנו.. באנו… אין חילוק כיצד באנו… לי נדמה לפני בואי הלום… אין חילוק… העיקר הוא, כי רעיונם של פינסקר והרצל יתגשם פה. לא. הכל רואים, כי לא יתגשם. להציל את העם – מי כבר מאמין היום בהצלחה!.. אמנם, האמינו לפנים, היו מן שהאמינו. לא כך? אבל נסים אינם נעשים. המקום הוא כבר בידי אחרים… ואנו באים אליהם… אנו… מי אנו?.. הגוף של הלאום כבר התפרד ליסודותיו… אבל נניח לשאלת היהודים, שאין לה פתרון… בשאלת חיינו אנו עסוקים… סתם… לא בשביל אחרים… בשבילנו בעצמנו. –
דוד קרא באי-סבלנות:
– ירט הדרך לנגדך!.. סוף-סוף, רואה אני כי בנוגע להצעתי דוחה אתה אותי בקש…
– בקש? – הצטער שאול – באיזה קש? מובן שלא בכל טוב חלקנו ונעים גורלנו. ההוראה העברית, ביחוד בערים, נתונה גם פה בתנאים, בתנאים – איך לומר זאת? לא כמו שהיה צריך להיות! הממונה, למשל, על בית-ספרי, הרופא הידוע, העסקן בצרכי ציבור, עֶבד החברה הגדולה – מה שמו? אינו נותן לעשות דבר… קלקולים וקלקולים… אבל, כן – אלו
הם פרטים… לא בזה אני רוצה לדבר עמך עכשיו… איני רוצה לעבור גבול שאלתנו…
– אבל מה היא תוצאת דבריך, איפוא? – שאל חברו מתוך הבטה ביצירתו.
תוצאת דברי? כי אנכי… רצוני לומר, כי סובייקטים שכמותנו יכולים להתקיים פה, ואולי דוקא פה. שווה בנפשך: יהודי מווילנה או מקראקוי פונה אלי בשאלת עצה: היבוא הלום, אם לא – הרי אני איני יודע מה לענות לו. אם עול-הגלות אינו כבד כל-כך פה כמו שם, הרי מרירות הגלות מורגשת כאן עוד ביתר שאת… וביחוד, אם שם הוא משתכר את לחמו וחי באיזה אופן – כאן מי יודע, אם ישתכר ואם יוכל להסתגל לתנאי המקום, לאקלים – בקיצור, איני נכנס לפרטים. איך שיהיה, והן לא כל אחד יכול לבוא הנה ולהיות סופר, מורה… אבל איש כמוני… אבל אתה, נאמר, אתה עם כשרונך – מה יחסר לך פה? הטבע כל-כך מקסים, לפנות ערב, בין הערבים – הן לא תכחיש. הנך מתאונן: אוהב אתה טבע כהה, לא-צעקני – מילא, לו יהא כך. איני נכנס לפרטים. וסוף-סוף, הן כאן כתבת את “העולם הכחלחל” שלך. והלילות הארצי-ישראליים. מה אתה יכול לומר על הלילות! והחומר האנושי עם ריבוי גוניו! הלא כל נפש ונפש של הבא הלום יש בה הרכבה מרובה ועל כל אחד ואחד מיושבי הארץ עברו תקופות שונות וחיים שונים. העברה ממים למים ומארץ לארץ. חלומות ופתרונים. איני מדבר כבר על הניצנים הרכים והיקרים כאן, על הטיפוס החדש של יהודי חפשי ההולך ונוצר לעינינו זעיר שם, זעיר שם, אלא אפילו כל אמיגראנט פה מרגיש בכל שעה שהוא בארץ-ישראל… בארץ-ישראל…
אהודה יצאה מן הפתח:
– שאול! המורים, שהיו פה מתחילה, הנם שוב פה.
– המורים?.. – נדמה שאול למבולבל אחרי כל הדיבורים הארוכים שלו הפעם, שלא היה רגיל בכמו אלה – אח, כן… הלא כבר ראיתים… נוּ, כן… מדוע אינם באים הנה? אני פה!..
– הם נכנסים לחדרך… – הודיעה אהודה – הם ראו פה… את… את…
– אותי!..-– הרחיק מעליו דוד יפה את המחברת בצחוק – “מסירות”! “מסירות” עלי!..
שאול גמזו קם ונכנס אל חדרו. לאחר רגע התחילו להישמע משם קולותיהם המטושטשים של שני המורים. אהודה נשארה במרפסת. –
יד 🔗
דוד יפה ישב על מקומו בתנועה של עיף, עצל, נלאה ואדיש לכל דבר, ויחד עם זה כמבליע איזה דבר, כמסתיר איזה סוד. אהודה ניצבה דוממה.
הוא פנה אליה ממקום-מושבו.
– נו אהודה השוקטה והפלגמאטית, מה היא חושבת?
– על מה?
– בכלל…
מבלי נוע העמיקה היא לשאול:
– למה יתכוון אדוני?
הוא ניגש אליה, ובהד-צחוק בלתי נשמע הביע:
– לְמֵה היא רוצה שיתכוון? פשוט: מעניין הוא, מה חושב העולם הקטן?
– ולא העולם הכחלחל? – ניסתה אהודה להתחדד.
– לא! לא!.. – קרא יפה קריאות בעלמא – העולם הקטן… העולם בפני עצמו.
עיניו היו קרות. אהודה, מצדה, רק לבלי להחריש אמרה:
– למה ילעג אדוני?
– ילעג? מעניין!..
– מה מעניין?
– לא הכל – והכל…
לאחרונה שאלתהו אהודה ישר:
– האמת הוא מה ששמעתי: אדוני נוסע כבר מארץ-ישראל?
הוא ענה בטון שלה:
– והגברת כבר מרבה להצטער על זה?
– זוהי שאלה אחרת… וגם לא נוגעת כל-כך, – דיברה היא כמשתמטת – אני שאלתי על גופא דעובדא…
– אפשרי ולא בלתי-אפשרי, – גמר הוא בכעין אנחה קלה.
אהודה הביטה בחלל-האויר והמשיכה במתינות:
– אדוני עוזב את הארץ, ופה – מה טוב ומה נעים. כל- כך יפה! הרואה הוא, אדוני? שם – מוצא, ושם – מצפה…והנה גבעת שאול… בדרך הזה הולכים גם לעין-כרם…
– ושם, לפנינו, – הר-הזיתים…
– אדוני היה כבר בעין-פַרַה?
הוא השתפך בחה-חה לשמע עין-פרה.
בקול חנוק קצת, שאלה:
מהו הצחוק? מחר צריך לטייל כל היום…
הוא לא מרה את פיה:
– נטייל כל היום…
ונשתררה דממה. מתחת המרפסת עבר ברוך ה“גולם” ובידו רק מטאטא אחד, ומחדרו של שאול נשמע קול המורה הראשון: “אדון גמזו! הלא הוא מדבר אתך ב’רחל בתך הקטנה'”. אחריו החזיק קול המורה השני: “בדברים כאלו אין מזלזלין, אדוני!” – ואז גם בא קטע מקולו של שאול: “עשו מה שאתם רוצים… כתבו עוד פעם ל’המרכז'”… אני לא אאשים את יפה… בשום אופן…
יפה התענג:
– מעניין!.. לא, מעניין באמת! איככה? שומעת את, “חסידים” יש לי – ואני לא ידעתי… צריך היה להקדיש לאחיך את שירי…
אהודה הורתה על המחברת המתגוללת ואמרה:
– אני לא קראתי עוד את כל יצירות אדוני.. אבל מיצירה זו של אדוני רואים דוקא, שהוא, שהוא… אני קראתיה היום…
דוד לא הרפה ממנה:
– שאני – מה? מעניין! מה רואים?
אהודה נתאדמה:
– שאדוני… שאדוני אינו מתייחס בקרירות כל-כך להטבע שלנו…
דוד התקרב אליה:
– איך?.. חה-חה-חה-חה!.. הוא הדבר אשר אמרתי: אהודה היא מבינה גדולה!..
העלמה הצעירה התרחקה כמעט קט, אינסטינקטיבית.
הוא קרא פתאום:
– מַרְיַשֶה!
– שמי אינו מַרְיַשֶה, – הביטה היא לא בפניו – רק אמא קוראת לי כך… לה מותר…
– ולי לא? לא?.. הלא גם אני איני מתייחס בקרירות כל-כך…
– מה? למי?
– להטבע שלנו!..
– איני מבינה את כוָנת אדוני…
דוד יפה נהם איזה חצי זמר. ואחר אמר:
– מה חפצתי להגיד…
– ואני חפצתי לשאול…
– מה?
– אם גם…. גם…
– גמזו?
– לא…
– אלא…
– אם גם ארוסתו של אחי…
– פנינה?..
-– נוסעת עם…
– עמי? – הוא ניענע בראשו לא לאות הן ולא לאות לאו.
– ובכן? – שאלה היא בחצי לחש.
המענה היה:
– מַ-רְיַ-שֶה!..
וקולו של שאול גמזו נשמע שוב מתוך חדרו: “את זה לא תפעלו אצלי… את חברי, את יפה, לא אמסור לכם… לא!”
על המרפסת היה שוב רגע של דממה. אבל מיד נעורה מתחתיה צעקתו של ברוך, צעקה אחרונה, פשרנית:
– איין בעזים!.. וייבער, אַ בעזים. –
פרק שני 🔗
א 🔗
יום המחרת עבר באיזו שינויים. –
לפנות ערב ישבו שתי הנשים, לאה ושינה-הינדה, לבושות בגדי שבתן בבית גמזו הפונה אל המרפסת ושוחחו:
– צריך ללכת לביתי! – קמה, לאחרונה, שינה-הינדה ואמרה בקול של “מחותנת”.
– מהו החפזון? – עיכבתה לאה – שמא מפני החולה?.. הלא שאול יושב אתה…
שינה-הינדה ענתה:
– צריך להכין ל“שלש סעודות”- פנינה תשוב מטיולה. יששכר ישוב מתפילת המנחה. הוא כל היום – “כאילו בלע מטה”…
– ומהי באמת סיבת הדבר, שהוא ולא רוחו? – שלחה לאה את שאלתה.
שינה-הינדה הלכה ישר נגד המכוּון ואמרה:
– מה הפלא… עינים לו ולא יראה?.. כל היום היא מטיילת את זה… מה שמו?
לאה העירה:
– זה הלא מטייל את פנינה…
– פנינה… – נשתרבבה לשונה של שינה-הינדה לענות ארוכות – מה פנינה?.. היא – שינה-הינדה – סוף-סוף, אֵם – דיברה אתה… פנינה אמרה:..מאי איכפת… שווי בנפשך, שאני כבר אשתו של שאול, כלומר, אשתו – ודי… מה לך עוד?..
– כיצד? כיצד?
– כך אמרה… והרי הדברים ברורים… בקרוב – ימי הספירות… ואולם בשבת שאחר שבועות… תעלא בעידניה סגיד ליה, כמו שאומר הטייטש-חומש בנוגע ליוסף… הא-הא!
אמרה לאה:
– הכנות גדולות ויתירות לא צריך יהיה לעשות. בעלי עליו השלום, היה לועג תמיד על המרבים בהוצאות של חתונה. אחר החופה – לא כלום… ורק ביום המחרת יזמינו קרואים אחדים וישתו יין ויאכלו שקדים… כמו שנוהגים היום אצל בני הנעורים… השמעה היא, שינה-הינדה, כיצד העולם ההוא מדבר לשון קודש? מחיה!..
על המפתן קראה שינה-הינדה:
– אבל לנו כל זה עוד לא די…
– מה פירוש, שינה-הינדה?
הלזו גימגמה שלא כדרכה כלל:
– כלומר… הם… משפחתם… היתה רוצה… לא חדשה היא… היתה רוצה…
– שנהיה מחותנים-משנה? מחותנים בכפלים? הכל אפשר, אם רק פה, יצא הדבר… היא, לאה בעצמה, אינה אומרת לא הן ולא לאו… הילדים אינם תלויים בה… עומדים הם ברשות עצמם… ואהרן זה הנה הוא אומר… לא ניתן את אחותנו… אבל…
– אבל היא בעצמה?
– מרישה?.. מי תיכן דעת בתולה… נשים דעתן קלות.. היה אומר גם בעלה המנוח של לאה, עליו השלום… – ובפרט זה שהיא יונה ממש לגבי כל דבר…
לאה יצאה את שינה-הינדה ותלך אתה.
ב 🔗
היה עם חשיכה.
החדרה, מן הפתח שלצד המרפסת, נכנסו פנינה ודוד יפה עיפי טיול – וישבו.
עוד לא נחו – והם התחילו ממשיכים את שיחתם.
שיחתם, כמו תמיד, היתה ערבוביה קלה ורגילה. אך בתוך התוהו-ובוהו סובב הפעם, על כל פנים, מעין קוטב אחד. הורגש, לרגעים, אפילו מין כובד מיוחד, מיותר…
פנינה חזרה על זה שאמרה לדוד לא פעם על אודות הענין הזה – היא אינה חשה כל התחייבות כלפי גמזו בכלל, התחייבות הוא מושג, שאין בספר-מלונה. ביחוד – כאן. היא אינה שונאת אותו, לא, אינה שונאת, אבל היא לא היתה מעולם אקטיבית ברומאן זה. בימים הראשונים להתוודעותם בווינה – היתה אפילו בורחת ממנו. הוא היה זר לה. ביותר כשהתחילה מכירה, כי הוא.. הוא… אינו מתייחס אליה בשויון- נפש. אבל הוא… הוא… קיבל על עצמו יסורים ורדף אחריה, והתנהג כגיבור אמיתי. אולם, לא אהובים עליה הגיבורים. בזה אינה כשאר נשים- האין זאת, דוד?
דוד יפה, שהיה מבאר לעצמו “כוח-השפעתו על מכרותיו” בזה שהוא יודע תמיד להתבלט בתור איש, אשר תאותו היתה והווה נוראה, אלא שידע נשים הרבה, עד כי כולן היו לו לזרא, אלא שלמרות זאת, עדיין תוסס בו איזה זיק לאיזו מיוחדה במינה (החשבון פשוט: זו הצעירה שבקרבתו לא תוכל נשוא, כמובן– את ההתחרות והקנאה בינה ובין אותה האחרת, המיוחדה במינה, ותשתדל להראות לו בהפרזה את מסירותה אליו!) – מצא הפעם לנכון לבלי השתמש בקריאות “מעניין!” גרידא, שמשתמעה לתרי אפי ושאינה מגלה כלום, אלא לומר במין קול, שאינו מביע משחק של השתמטות, כי בנוגע לזה, אם פנינה היא כשאר נשים – במה אינה כשאר נשים?.. ובנוגע לגמזו שהוא מתנהג, לפי דבריה, כגיבור אמיתי - הנה דבר זה נכון רק במידה ידועה… שהרי… כלום לא ברור הדבר!..
– איזה דבר!
– איזה דבר?.. זה הדבר שגמזו יודע כל העת, כי היא, פנינה, אוהבת אותו, את דוד… אוהבת, אוהבת… יקרא הדבר בשמו האמיתי!..
– נוּ נניח, נניח… ובכן? ובכן!
– ובכן? ובכן, הנה הוא יודע הכל מקדמת דנא… ואף על פי כן לא מנע אותו את דוד מנסוע אליהם לפלשתינה… ואף על פי כן הוא מתאמץ בכל כוחותיו, שלא יסע הוא, דוד, מפה גם עכשיו…
– ומה האות?
– הגידי את!
– אבל מה אתה רוצה? יחוסו אלי ברור…
– בוודאי ברור…
היא עצמה עיניה:
– ובכל זאת, צר לי עליו, החלכה!… הוא קשור אלי בעבותות…
הוא צחק:
– במה את מבארת זאת!
האשה נשתתקה ותתעצב. ואחר אמרה:
– משונה!.. נוּ ובמה אתה מבאר?
– המתיני! – אמר הוא, והשתטח על הספה.
– אני ממתינה! – ישבה היא אצלו.
הוא נטל את סנטרה הרך והמחודד בידו – והתחיל ל“באר”.
הביאור שלו, של דוד יפה, לא נגע, כמובן, אף במשהו לרגשותיו של שאול גמזו. מי חושב על אודות גמזו? הוא סיפר מעשה מעניין בעצמו. בהיותו כבן שבע-עשרה הלך שבי אחרי אשה אחת. זו היתה אהבתו הראשונה. הא-הא! האשה היתה אשת איש אחד. האשה השיבה, מובן מאליו, אהבה אל חיקו. אחר כך נפרדו ואולם זכרון-הדבר עודנו מחלחל בלבו עד היום. בכל פעם שהוא פוגש באשה, ושרטוטי פניה דומים באיזה קו לאותם של אותה האשה – הוא אינו יכול כבר לעבור על כגון זו בשתיקה. באופן הזה אהב כבר אולי עשר נפשות. הדמיון צריך רק להיות אפילו במשהו מן המשהו: זוית של שפתים, גומת לחה קמט בנחירי החוטם…
– אני מבינה זאת!.. – נשמעה התלהבות היסטרית, מעריצה.
– עדינה היתה פלונית, – המשיך הדובר – ולגמרי לא להוטה אחר החיים…. כאלה אני אוהב.. הנה אהודה – היא אינה עדינה… גם גראַציה אין בה… עלמה פלשתינאית… אבל, במובן ידוע, גם היא…
נכנסה לאה מן החצר
– אוי, מי יושב כאן בחושך?
– כי מה… היכן שאול?..
– שאול הלא יושב אצל הדסה…
– עדיין?.. צריך ללכת לבקרם…
נענה גם יפה:
– ומדוע לא רואים את מרישה?
בכעין לצון, אך בקול יבש, לא-ידידותי, שאלתהו לאה: למה לו מרישה?
– איך..למה–! דרושה… חה-חה… מעניין.. היכן היא?
– הן היא טיילה עמכם…
– לא!.. היא הלכה אל הפוסטה…
– ותשוב בוודאי מיד!
– נצא-נא, איפוא, לפגשה… – קרא יפה לעצמו בלשון- רבים ויצא.
קולה של לאה יבב: – “אתה חוננתנו”…
שאול גמזו ישב אצל ערש הדסה… הילדה נרדמה.
הוא ישב שחוח, מורד-ראש, ושתי כפות-ידיו על שתי ברכיו. נר לא הודלק עוד בבית, שינה-הינדה דיברה במטבח עם ה“גולם”, נושא-החלב, שבא לשאול כמה להביא הערב, מאחר ששמע כי אורחים לה.
היושב היה עצוב. מחלת הילדה הזכירתהו מחלה אחרת מחלת פנינה בווינה. הוא לא סר מעל מיטתה. ימים קשים היה אך גם מענגים, מענגים…
– והיום…
פנינה נכנסה.
כל התרעומות נגוזו; כל הפצעים כאילו נרפאו.
– מה שלום הקטנה?..
הוא ענה מיד בקול חנון וחובב:
– הקטנה שואלת על הקטנה…
אולם אחר-כך נזכר, כי שעה זו אינה שעת כושר לדבר- אהבים וימך את קולו. – היה זה עתה הרופא. אין סכנה!..
בכדי לבלי לשבת בשתיקה, שאלה פנינה לשם הרופא.
שאול שמח על השאלה. – אה, הרופא הזה – ככה, ככה. אופיי הוא למדי בכדי ללמוד ממנו תכונות יושבי ירושלים. הוא, אומרים, איש-מדע, אבל ביום השבת אין הוא הולך לבקר חולים אפילו אם יבטיחו לו למלאות ביתו מג’ידיות. והוא קמצן גדול, חס על כל עשיריה. לבקר את הדסה ודאי שגם כן לא היה בא, אלמלא היה הוא קורא לו, הוא, גמזו בעצמו, אבל הוא הממונה על בית-הספר, שגמזו הוא מראשי-מוריו, ולא יכול לעמוד בפני בקשתו. ומכאן צא ולמד, הצביעות הירושלמית מהי! אפילו בן-אדם כזה מוצא לנכון להתנהג ביראת שמים. הוא בעל דברים הרבה. הוא ישב פה יותר מרבע שעה ודיבר, רק דיבר, ודוקא על התימה החביבה עליון והיא: איך שכל איש שבא לא"י לפני עשרים שנה, הלא היה בוודאי אידיאליסט ובוודאי בא ומשאת-נפשו אתו, אבל החיים הספציפיים פה בארץ, וביחוד בירושלים, עושים את שלהם…
– מעניין!.. – החזיקה פנינה – אדם פיקח הוא הרופא שלך… כאן אפשר באמת למות בקפאון… עניים פה החיים בכל יחס – מה לדבר…
– עניים.. – המה שאול – אם עניים הם, אז אשמתנו היא… לא כך? יכולים הם להיות פה יותר עשירים, אלמלי היינו רוצים באמת, או יותר נכון: אלמלי אנו בעצמנו היינו יותר עשירים… ובאיזה מקום – הבה אשאלך, הרשיני-נא – חיי האינטליגנטים העברים הם יותר עשירים!.. ובאמת, החיים אינם עניים פה כל-כך, כמו שאת חושבת…
פנינה עמדה על דעתה:
– מונוטוניים… נוּ הגידה, מה לי לעשות פה?.. הלא אפילו ספר למקרא אי-אפשר להשיג!.. בווינה היה: תיאטרון, שיעורים, אמנות… מה פה!..חובבי הבמה העברית?..
– מה?.. – נעור שאול ממחשבותיו – אה, כן, בוודאי תלכי הערב ל“בית-העם”.
– מה יהיה שם?
– כלום אינך יודעת! יספידו את שומר-המושבה…
– כן!.. אני ידעתיו פנים… היה נער יפה…
– אני גם כן רוצה ללכת אתך… שומעת את, פנינה!
– נשמעה אני…
אז אמר:
– שבי פה…
היא מיששה מצחה של הילדה הישנה – וישבה.
– נוּ, מה!
– פנינה!
– מה!
– מה מושך אותך לעזוב את המקום הזה!
– ומה אשר יעצרני?..
שאול השח עוד יותר את ראשו. – אנגליה… מה לך אנגליה… עוד פעם אל המים… שוב נסיעה… שוב לשון חדשה… עד מתי הנדודים?.. עד מתי?.. למה איננו יכולים לשבת על מקום אחד?.. הנה הלא חשבנו: פה נתערה… שמעי לי, קטנתי… הנה אני פה… איך שיהיה – אני עובד… הילדים שבעים רצון ממני… אוהבים אותי… גם הכריסטומאטיה החדשה שלי… בקרוב אוציא את החלק השני… אלמלי היית מתעניינת מעט בפרובלימות-החינוך… רצוני לומר, בענינים כאלה… דרך חדשה סלותי שמה… התביני? דוגמאות נפלאות… התביני? אמת, אמת, כל מה שאת מדברת – אמת היא… התקוות העממיות רופפו… לפעמים – קשה כל-כך!.. הנפש אינה מוצאת מנוחה – אבל בעבודה אני מוצא את עצמי… מעין איזו נקודת אחיזה… לא כך? לפעמים – השמים נופלים על הארץ… אוי, כיצד לחיות הלאה?.. איך אחיה גם ביום מחר!.. כלום אין לי בעולם… ואת אינך צריכה לעזבני… את – מפלטי…
– אני!..
– את…
הפסקה.
– אבל!.
– מה?
– את אינך אוהבת אותי!.. הגידי!.. אין תרעומת בדברים כמו אלה!.. אני בכל אופן אהיה אסיר-תודה בעד זה שנתת לי… בגללך ידעתי המיית נפש אשר לא ידעתי כמותה מעולמי.. למן השעה הראשונה אשר התוודעתי אליך… שם.. בווינה… ברגש של חדוה פגשתי את הכרת אהבתי אליך… עד אשר נודעתי אליך ציפיתי לך… את – יחידתי… בין בחורי העברים תמצאי כאלה… עד היותי בן כ"ט ציפיתי לך… וכבר בפעם השניה לראותי אותך אמרתי אל לבי: זוהי!..
– מעניין!..
– זכורני… בשעה הראשונה לקבלי את הדיפּלום - גזרה איזו חדוה את לבי לחצאין… אני יודע את עצמי: אלמלא היתה העובדה קשורה בך, אלמלא התערבה בה ההכרה… ההכרה… כי על-ידי זה יוטבו… יתעשרו… חיי שנינו – לא הייתי מתפעל כל-כך… חיי עבודה משמחת, חיים שיש בהם שכל וענין הבטיחה לי ידידותך…
כמו מתוך אד נשמעו דבריו האחרונים, והוא הוסיף: – שם בחדרו, בביתו – התמונה אשר על הקיר. התמונה ההיא נצטלמה ביפו, בעת אשר הוא וחבריו ירדו מעל הספינה… ההתבוננה אל התמונה ההיא!
– כי מה?.. נוּ, התמונה!.. בפלשתינה מרבים כל-כך בתמונות… בהצטלמות…
– כל אחד רוצה לחתום את הויתו פה…
– נוּ, מה על דבר התמונה!
– גם היא עומדת שם. גם היא היתה אז ביפו לפגשו באה. גם היא נצטלמה עמו ועם חבריו. לא כך! ורואה היא! בתמונה ההיא, ההיא… הנה עומדת… רצינית… עשרה נסעו… במחלקה השלישית… אחד-עשר יום… אפילו מים חמין לא היו דים.. היו ימי סערה… נשאו וסבלו… באו רצוצים ומדוכאים…אבל בתקווה… בלבבות מלאי תקוה נסעו… ואולי לא היתה התקוה כבר אז, הא? חלומות… הכל חלמו… כל אחד על פי דרכו… כל אחד שגה בדמיונות… צייר לעצמו ארץ-פלאות ואנשים-פלאים… והנה שמונה מעשרת החברים ההמה – כפי שהוא יודע – עזבו כבר את הארץ… לא התאקלמו… לא היו רגילים לעבודה… לא יכלו להתחיל מחדש… אחר-כך בא דוד…
– הוא שפל!..– לחשה פנינה פתאום.
שאול נבהל.
– מה את מדברת! אינני מבין.. אל תגידי כאלה…
– אתה הוא האיש היחידי, שאני יכולה לכבד באמת! – נשמעה שוב לחישה היסטרית.
הוא סמך ראשו על כתפה.
– וגם לחיות עמו? – שאל בלאט.
בחצי-האופל הובלט נענוע זעיר בראש.
אז שמע אותו חצי-האופל קול-גבר רועד:
– בתי… נשמתי!.. היי שלי, שלי… אני צריך לך…
ד 🔗
יששכר בן גרשון שב מבית-התפילה, מתפילת ערבית.
– שבוע טוב! – בקולו נשמע הד נפש מרה ורוח נרגזה.
– אחרי ה“הבדלה” תכין את שני החמורים ונסע לנו מזה! – אמר לאהרון אשר הלך אחריו. מחר בבוקר יש עבודה.
-– את שני החמורים! -– ישאל אהרן -– וכלום ה“פריצים” שלנו ישארו פה ולא ישובו למושבה!
– פגשתי את המורה… עם אחותך… ואמר לי, שהוא נשאר… כאן…
– אבל הלא הוא נוסע לגמרי מארץ-ישראל!.. – התחילה שינה-הינדה.
– נוסע!.. – זעף בנה – כלום יש לו לדלפון במה לנסוע? כל הפועלים היו בורחים גם כן מפה אל כל מקום שהפלפלין גדלים, אילו היה להם במה…
שינה-הינדה מצאה, כי אם ה“מניעה” של אי-נסיעת יפה אינה אלא חסרון-כסף, בדין הוא שיאסף מכל איש כפי אשר ידבנו לבו – ויסע לו לשלום.
– אך לאכול סעודת “מלוה מלכה” הלא צריך- על כל פנים! – גמרה – “שלוש סעודות” גרעת…
– לא היה תיאבון! – התאונן יששכר בן גרשון.
בינו לבינו שאל גם על מחלת הדסה. – הבשר הזיק לה!..
הוא הבדיל על הכוס. “הנה אל ישועתי, אבטח ולא אפחד…” היה יגון בבית.
בשעת ארוחת-הערב נכנסה לאה. באו אחר-כך גם אהודה ודוד.
– השמעתם? – סיפרה שינה-הינדה בהתפעלות בלתי- מצויה – היה פה ה“גולם”, נושא-החלב, ברוך… הוא הלא עולה לגדולה… בזכות-יתמותו!.. בשבוע זה יהיה לחתן… בבית-הקברות… העיר נותנת לו נדוניה… טובי העיר ירושלים החליטו – בכדי לשכך חמת המחלה ולכפר פניה – להעמיד “חופה שחורה” על הר-הזיתים, היינו להשיא יתום ויתומה זה לזה ה“קאנדידאטורה” נפלה בידי ברוך!
– אבל ה“גולם” חכם הוא, חי-נפשי: הוא אומר, כי לא ילך אל החופה עד שישקלו על ידו מקודם טבין ותקילין. להקיף אינו רוצה!
אהרן צחק ברמה על חריצותו של נושא-החלב וגידף את משמרי הבלי השוא. חרפה לאומית!
– ואתמול והיום אמרו תהילים והרבו בתפילות ובתחנונים לפכי הכותל המערבי – סיפרה לאה מצדה.
אהרן התרגש עוד יותר:
– והספרדיות עם האשכנזיות, התימניות והבוכריות נשקו כל היום את האבנים…פוּ… לא, – הוא ניענע בראשו – אותו מעשה היה נחוץ מאד… כל זמן שלא יעשוהו – אין תקוה… הדבר נחוץ…
– איזה דבר?
– לבלי להשאיר זכר לסמל החשיכה והחנופה. למקור החלאה הירושלמית… למקור השנוררות הארורה, שאין דוגמתה בשום מקום שבעולם…
– אל מה אתה מתכוון?
– לקעקע פעם אחת את הכותל… הַ… הַמ…
ובגחנו לאהודה, שעמדה קרובה לה גמר:
– המעופש!
העלמה כאילו נבהלה. – מהו מדבר! חרדת קודש מתמלא תמיד לבה בהגיגה על הקיר ההיסטורי הזה – שארית מחמדינו ותפארתנו. היא היתה שם בערב-פסח דאשתקד, בשעת סדר קרבן פסח, היא היתה שם בתשעה באב העבר, בלילה בשעת ה“קינות” היא הולכת לשם מעת לעת – אין מלים בפיה.
מילא אחריה יששכר בן גרשון:
– השמעתם?! דיבורים! חידושים! הנה לנו פועלינו, אשר דורשים, כי נחיה עמהם בשלום ובמישור…
– זה בוודאי אנחנו דורשים, – קרא אהרן בקול – הנה לכם יענקיל אשר נפל במושבתנו… בדמינו אנחנו מוכיחים את זכות-קיומנו…
יששכר בן גרשון כעס. הנה הוא בא לפני עשרים שנה הנה. לו לא צריך לספר מעשיות. איפה הם פועלים עברים? מה מבלבלים את הראש בפועלים עברים! הם, לפני עשרים שנה היו פועלים עברים! הם באו הלום – ולא היה כלום פה… עכשיו – יאמרו נא לנו: מאיזה חשבון יחזיק האיכר פועלים עברים? היהודי – “פאָרט” – אינו מוכשר לעבודה זו!
– משפט קדום! משפט קדום! – צעק אהרן.
– מעשים בכל יום! – החזיק האיכר בשלו – הנה לפני שבועים, כשצריך היה לחפור בורות בשביל הנטיעות, היה צריך לשלם לו, לאהרן, גרוש בעד כל בור, מטר על מטר. הוא, אהרן, עשה שנים-עשר בורות ליום, ואיזו בורות? מקולקלים, בלתי ראויים לשום דבר, וקיבל שנים-עשר גרושים, ועדין הוא בלתי שבע רצון, מתחַלה, רץ העירה בכל פעם, בה בשעה שהערבים, – עם הדומה לחמור – קיבל כל אחד מהם רק שמונה גרוש ליום ועשו ב“גבלה” חמישה-עשר בורות, ואיזו בורות – בכל אחד אפשר היה לקבור את עושה- הבור עם כפיָתוֹ…
הדובר הטיל מבט באהודה, ריאה את הנצחון הברור של דבריו והרשה לעצמו להתלוצץ קצת בפניה על חשבון זה.
אמו – שינה-הינדה – לא הבינה, בעיקר, מהי ה“תכלית” בעבודת אדמה. מילאו יששכר שלה הוא בעל אחוזה, עסק ככל העסקים, אבל לבחור כאהרון למשל, למה להיות “בּאַטראַק”? כלום בחור כמוהו לא היה מוצא לו ענין יותר נאה והגון מזה?
לאה – אם אהרן – נאנחה וצידדה בזכות עבודת האדמה. בעלה עליו השלום, היה אומר, כמו שכתוב במוסף: “מפני חטאינו גלינו מארצנו התרחקנו מעל אדמתנו”. כל זמן שלא נשוב אל חיק-האדמה – אין אנו קרויים יהודים כלל.
– אבל לאבא היה חסרון אחד עיקרי! – קרא אהרן.
לאה הביטה על בנה ברטט. הוא מתחיל שוב!..
– אבא, זכרונו לברכה, – אמר אהרן בהתעוררות וישלח מבט חודר אל יששכר בן גרשון – לא יכול להתרפס לפני הפקידות… כאחרים… צריך היה לפנות במכתב, ופנה בעברית, ולא בפראַנצית!.. לפיכך לא נענה מעולם… לפיכך לא שמו אליו לב כמו לאחרים… חי כעני ומת כקדוש…
ללאה לא היה דרוש יותר. מה היה הוא – היא יודעת, היא ולא אדם אחר! לפני בואם הנה, בשנת הפוגרום בעירם, כששכבו שניהם עם מרישה זו ועם אהרן בחוֹר שבחצר (הם היו קטנים עדיין - שאול, לחיים ארוכים- למד אז בעיר אחרת)… החור היה אמה על אמה, והם היו ארבעתם שם. היא - אשה – חלשה עליה דעתה. “נחמיה! הנחיה?” – “אל תהיי שוטה!” – “מה לי שוטה? הנחיה, נחמיה? הנחיה עם ילדינו?” – “עם ישראל יחיה לעולם”…– “לא על זה אני שואלת אותך” –“נצח ישראל לא ישקר” – – – –
– אמא! אמא! בבית זר… בבית זר לא נאה… לא נאה לבכות..
אבל הדמעות נתגלגלו מאליהן! והשפתים המצומקות נעו:
– הוא, זכותו תעמוד לנו… הוא, עליו השלום…
ה 🔗
השעה היתה השמינית.
אהודה ניגשה לדוד יפה ואמרה:
– רבותי! כבר עת ללכת ל“בית-העם”!
הלז אמר:
– המתינו.. לי דרוש פה עוד דבר-מה…
ובהרמת קול הוסיף:
– ואצלך כשר וישר לחלוטין ללכת מפה אפילו בלי ברכת הפרידה מהאדון בן-גרשון!
היא נתבלבלה:
– כלום האדון בן-גרשון נוסע מיד!
– כן…. – נענה האיכר – תיכף אני נוסע.. בלילה!..
אז קם דוד, קרא לו ליששכר בן גרשון לקרן-זוית ושאלהו. – אימתי, איפוא, יקבל את המובטח?..
– במוצאי שבת אין אני נותן כסף! – ענה הנשאל קשות – האדון המורה יטריח את עצמו לשוב גם הוא אל המושבה…
– אבל הלא אני רוצה לנסוע מחר ליפו – ומשם על הספינה!
– כבר מחר?.. באמת?..
– כן! בנאמנות!
רוח של -אֶכּסטאַזה בלתי-מובנה נחה פתאום על יששכר בן גרשון ובקול נחפז משונה פנה לכל:
– אם כן… עלי לשאול… את אהודה…
– אותי!.. – נתחוורה הלזו..
האיכר גיחך:
– אם ליתר.. בלי בושה… דוקא היא צריכה להחליט…
– אוצרו של אדוני הלא אינו אצלי! – קראה היא ותאמר לצאת מן הבית.
– סליחה!.. – עיכבה דוד – הלא גם אני הולך…
לב יששכר בן גרשון לא נפל עליו:
– נוּ, אם כך… אני נשאר ללון… מחר נעשה את העסק… במוצאי שבת איני נוהג לתת כסף…
– ובכן, הרי גם לי אפשרות על ידי זה להיות הערב ב“בית-העם” – שמח אהרן.
שמחת אהרן היתה תמיד מרעימה את יששכר בן גרשון. אבל הפעם היתה גם בזה כמו רוח אחרת אתו ושאל בנעימות:
– על מה ידברו ב“בית-העם”!
כולו נתרכך ונהיה בן-רגע לאיש אחר. וכשהשיחה הכללית הוכנסה שוב ואהרן דיבר על השומר ההרוג, שיוספד בנשף, איך שהוא סמל-הטרגדיה שבחיי הפועלים העברים החקלאים – אלה האנשים אשר עזבו שם הכל, אשר נתנו גט-פיטורין להגלות, אשר עזבו שם את כל ספריהם ואידיאליהם, עזבו את כל עתידותיהם הפרטיים ויתמכרו למשאת-נפשם ויבואו הלום להיות חלוצי העם וחלוצי הארץ – הביע גם יששכר בן גרשון צערו על יענקל. פועל חרוץ, אם כי עז-פנים, היה יענקל. מפולטבה היה. ימים אחדים לפני שנה, לפני היותו לשומר, עבד הוא אצלו אצל בן-גרשון. אבל מה שאמת אמת היא: גם להחזיק בו לא היה כדאי. הוא לא הסתפק בפרנק וחצי, דוקא ארבעה בישליקים ליום!
רתח דמו של אהרן עוד יותר והתחיל לתאר את חיי הפועלים הקשים פה. המרגישים אתם את כל קשי החיים האלה! בלי מעון נאות, בלי תבשיל חם (“ובלי עלמה” – הוסיף יפה, מה שעורר אפילו כעסה של פנינה: “תמיד אֶרוֹטיזם”). באו אנשים מפונקים, אפשר לומר, והתחילו לעבוד עבודה מפרכת, בלתי-רגילה, בחום ובשרב, לחיות חיים בלי כל ענין ובלי כל תענוג, ועכשיו בעת האחרונה גם חיים מסוכנים, אל מול פני הערבים. ומה חלף כל אלה? בוז וכלימה, יחס ידוע של האיכרים נותני העבודה, האיכרים המשמרים והבלחי משמרים, האיכרים שאינם איכרים, האיכרים עבדי פועליהם הערבים, האיכרים שאינם יודעים את אינטרסי עצמם. במלה אחת: יאוש ובנקרוט, בנקרוט מלא – אם אתם רוצים; לא הא ולא הא. אמת, יש ביניהם, בין הפועלים, הרוצים לעזוב את הארץ, לברוח אל כל אשר עיניהם ישאום - אבל הם אינם יכולים. הם כבר איבדו פה את חייהם. הם כבר איבדו כל אפשרות לחיים אחרים, לתקוות אחרות ולתקומה בכלל. המרגישים אתם, היכולים אתם להרגיש, פירושו של כל זה מהו? יפה העיר כאן בצחוק: “ובלי עלמה”… אבל היודע הוא, כי יש בין הפועלים ה“זקנים”, אשר איבדו את אי- היכולת לחיות בשביל עצמם!.. – אֶ-אֶה. לישא אשה… לאהוב, כמו שאומרים… אלו הם הישנים… והמספר הקטן הבא מחדש – מהו! אלמנט גרוע לגמרי… אין כל התעניינות ציבורית. כל אחד לעצמו… איך לתאר זאת! –
וגם כאן הוציא יששכר בן גרשון את פועלו הנלהב ממבוכתו וממצבו הקשה ויאמר בנחת-רוח:
– את כל זה שמענו, שמענו… כבר קצתי, כמו שאנכי יהודי, לשמוע את כל זה תמיד, בכל חגיגה, בכל חתונה, בכל נשף… ובמי האשם? מי אשם בזה, שהיהודי אינו מוכשר להיות פועל טוב?.. מי אשם בזה שהפועלים שלנו האמיתים נוסעים לאמריקה ולא הלום? באו צעירים אחדים, איזו מנינים של בחורי ישיבה, במחילה, ולקחו על עצמם תפקיד שאינו לפי כוחם… עובדים שבוע – ובורחים… לפני חצי שנה, בראשית החורף, היו ב“יזרעאל” שלושים פועלים, היו, אה? ועתה כמה הם!
שאול קם מעל הכסא אשר אצל ערש הדסה הישנה ואמר בלחש:
– אמת… אמת… הרבה יש להגות במצבם של הצעירים אשר במושבותינו ובהמשבר הגדול אשר בחייהם ובנפשם. כאן לא קומדיה… כי מי יוכל לשער כאבו של האינטליגנט העברי האומלל הבא הנה ורוצה בחיים אחרים שלמים, בעבודה גופנית, בריח-השדה – וכעבור ימים אחדים הוא נוכח, כי חלום בטל היה חלומו, כי הארץ כבר היא ארץ הערבים הנוצרים, כי איכרינו המה איכרים במרכאות כפולות, כי תקות עם אין פה, וכי – בעיקר-העיקרים – הוא בעצמו אינו מוכשר לשום עבודה. משל למה הדבר דומה! לאדם עצבני, שחלם כל ימיו כי יהיה למשורר גדול – והנה כל כתבי-ידו מוחזרים לו מבתי-המערכת… אין לו כשרון!.. הלא אוי לו גם למי שיש לו כשרון, ובפרט – כיצד לחיות בלי כשרון?.. המשבר שלנו הוא משבר של אנשים מחוסרי כשרון להוציא לפועל זה שהם רוצים… של עם מחוסר כשרון… יש שמוכרחים להודות. אין כבר בעמנו עם-היהודים, הכשרון לחיות כראוי… והמשבר החלקי של המושבות שלנו ופועליהן אינו אלא מקצת, מעט מן המעט, מן המשבר הלאומי הכללי… גרגיר-אבן מן המפולת הגדולה… לא מפלת-היהדות… זה לא איכפת לי כלל!.. אפשר לנו לחיות בלי יהדות כמו שהחפשים משאר אומות העולם חיים בלי נצרות… אבל כאן חורבן-עם במובן היותר פשוט של המושג הזה… לא לבד חלום של אלפי שנים הולך לטמיון, אלא עם שלם הולך לאבדון בכל המובנים… מה פלא, כי ציורי בהלה מבעיתים מכל הצדדים, בכל מקום שבני ישראל נחיתים שמה… אמרו לי: הישוב החדש בפלשתינה… אבל מיד לבואי הלום הבנתי, כי רק על הנוף של האחרית האומתית שלנו, שאנו עומדים עליה ותוהים, יכולים לגדול כל צמחי החיים המשונים אשר מסביבנו… כל זה הגיטו הירושלמי… המלא חולים ועניים וחרדים, אשר למרות ריבוים הכמותי, אין ערכם וכוחם ולא כלום… כל זו הזחילה… כל זה החסד שעושים אתנו מכל צד… כל זה החינוך הנתון בידי מפקדים בפריז ובברלין… האם לא כך, דוד?
– ומה היית רוצה אתה! – ענה גם דוד – מעניין!.. מה חפצת, שאנשים חסרי אונים ומדוכאים, נאנחים ונאנקים, נרפאו דוקא ע“י בואם לאדמה נכריה, ש”ציון" שמה! חפצת, שאימפוטנטים ירפאו ע“י אהבתם את בתולת בת יהודה, שיהיו לשלמים עי”ז שיהיו – במלים פשוטות – ל“באַטראַקים” כמו ששינה-הינדה אומרת… חי-נפשי, אשה חכמה היא שינה-הינדה… פועלים חקלאים! אושר בשביל פועלים חקלאים!..
אהרן רגז תחתיו וצעק צעקה גדולה, כשעיניו נתמלאו דם:
– אבל איפה היא ארץ-המולדת שלנו? איה ארץ- מולדתנו? לי דרושה ארץ-מולדת. פה היא ארץ מולדתי!
צחק דוד:
– ארץ-מולדתך פה, לא רוסיה! – ושפיר: לך דרושה ארץ-מולדת – והרי היא לפניך. צעק ככל מה שאתה רוצה….! לי, למשל, דרושה ארץ-מולדת בכלל לאלף כפרות…
– מה אדוני מדבר? – לא הבינה אהודה.
– לאלף כפרות! – חזר המשורר בעקשנות, שלא היה רגיל בה כלל – ואני הולך לטייל… אוּף… בואנה, נשים!
– ובכן, מה אתה אומר, אהרן, שנסע? – התחיל יששכר בן גרשון מפקפק שוב משום מה, כשיצאו דוד ואהודה מן החדר.
– אין כל חילוק, אפנדי!.. – רמז לו אהרן רמיזה גדולה - לו שאל אדוני לעצתי, כסף לא הייתי מלוה לזה… מוּש לאַזֶם!.. כשיהיה הכסף בידו – לא יסע במהרה כל-כך… בכל אופן ישוב-נא אל המושבה… אם תיכנתי רוחם של אדונים כאלו!..
ו 🔗
אהודה – ואחריה דוד – עברה דרך חדרו של שאול אחיה, ותתעכב אצל התמונה הפוטוגראפית אשר היתה תלויה במסגרת על הכותל.
– ובכן… גם עד אלכסנדריה בספינה אוסטרית… –
המשיכה היא את השיחה, היא היתה משום-מה מסוגלה להרבה דיבור בשעה זו.
– דוקא! – עגב עליה דוד בהנאה יתירה.
– מעניין לדעת, – קיבלה אהודה את הבעת קולו ברצון – מפני מה!
– מפני מה! – חזר הוא על שאלתה – מפני שהספינות האוסטריות שורקות באופן מיוחד טרם לכתן לדרך. השמעה היא מימיה מאה חמורים נוערים בבת אחת! – הרי לה מעין השריקה של הספינות האוסטריות.
– ורק מפני זה! – צחקה אהודה בפה מלא ונתעצבה – גם שאול ופנינה באו הלום בספינות אוסטריות.
ברצינות מעושה חיקה דוד:
– כך? אַי-אַי-אַי!
אהודה נתביישה. – לא נתכוונה אלא לומר… היא… היא באה מתחילה… כלומר… הוא… שאול לא לבדו נסע… עוד חלוצים הרבה נסעו אתו מגליציה… הרואה הוא? הנה פה הצטלמו… זוהי התמונה… גם פנינה פה… מה בעיניו?
יפה ניגש אליה ויעמוד עוד יותר צפוף אצלה. בקרבתה הרגיש יותר ריח צוארה של אהודה, הביט, כביכול, על התמונה ואמר:
– לא מכוערה…
– מי? התמונה או פנינה?
– והנה גם שאול המעונן… – לא ענה יפה על השאלה - אוחז בבגדה העליון של פנינה… חה-חה. מעניין!..
– מה מעניין?
– משער אני, מה הרגיש בעמדו ככה… בקרבת פנינה ובאחזו בגדה העליון על זרועו…
בת-שיחתו העיפה עליו מעין מבט של תמהון.
יפה אחז בה פתאום בתנועה רגילה וישקנה בצוארה.
היא נשארה שוקטה ורצינית. רק כעין תנועה היתה בגבות-עיניה: “ובכל זאת… לא לזה ציפיתי…”
בדרך, בלכתם ל“בית-העם” התנודד שפמו הקלוש של דוד יפה, והוא אמר לשנות את מעשהו: צריך להשתמש בשעת הכושר! אולם מחצית תנועה אחת בלתי מרפרפת ביותר מצדו גילתה לה את הדבר במוקדם – ותתחמק. שפתיו נשמטו פעל צוארה ללחיה – וגם שם לא נגעו. הוא התרחק שעל אחד וצחק במכוון:
– מה מרישׁה, כאב לך?
אהודה החרישה.
– נוּ אם כן, שקיני אַת! – פקד הוא עליה.
– מה אדוני רוצה…
הוא אחז בזרועה.
– אדוני!.. ברחוב!..
הוא לחש בסערה:
– כן- יהודיה… פלשתינאית… למה להתחפש לקרה ביותר?.. דוקא ברחוב… אין רואה…
– דוד!.. אהודה!.. המתינו!..
פנינה רדפה אחריהם ותדביקם:
– עזבו אותי ויברחו לעצמם… אַזיאַטים!.. ואני, דוד, דבר לי אליך… אהרן מקלקל עסקיך…
– איזו!
– אצל אחי…
– אין דבר! – ענה האיש בקול בטוח – עסקי לא יתקלקלו… אם לא יתן האח – אקח אצל האחות… אנכי איני מדקדק בדברים כמו אלה…
אהודה הלכה מן הצד והחרישה.
ז 🔗
ב“בית-העם” הספידו את השומר מ“יזרעאל”, אשר מת מפצעיו – את הגיבור הלאומי אשר על במותיו נפל חלל. אחד, מי שהיה פועל וגם חברו של המנוח, עלה וסיפר בשבחו: אמיץ היה ההרוג, עשוי לבלי חת. מעין רוח-אבל מדכאה היתה בקולות-קריאתו נסוכה, לכאורה, ותלמידתו בעברית, “פועלת- ציונית” אחת, חולת עצבים, אשר היתה מדברת תמיד על הנחיצות להשפיע על יהודי המזרח בכלל ועל האהבה שהיא אוהבת ביחוד את הקורדיים והמָרוקנים בפרט, בכתה בפינה לעיני הקהל. ה“מזנון” נסגר על מסגר והוכרז לבל ימחאו כף לנאומים – אות לאבל כבד; אולם נושא הנאומים האלה, בעיקר, לא היה כלל בכי ומספד על ההולך לבלי שוב, על החיים שנגזרו ככה באופן משולל כל בינה ודעת, על ההויה המופסדה של אדם חי אחד, אשר ספתה ותמה ללא תשלומין, על החידה העולמית הבת-בלי-שם ועל האסון העולמי, שאין לו תקנה, כי אם: דברי נחמה וטיפת תנחומיו על העובדה המעציבה… ראש-האסיפה עסקן ציוני ישיש, לא אמר: “הוא מת, ואני בקרוב הולך אחריו”… אלא שילב את המאורע ברעיון-התחיה, סיפר על כל הקרבנות, אשר נפלו על שדה- תחיתנו וניחם את עצמו ואת ה“עולם” באמרות רמות, שהגיבור הצעיר לא הומת בארץ-הדמים, אשר ממנה יצאנו, כי אם על שדמות-ישראל נפל, במקום אשר דרכה רגל נביאינו וגיבורינו מאז ומעולם… אותו מי שהיה פועל קפץ שוב ונשבע, כי כל תנועה דורשת קרבנות וכי כולנו, כולנו נכונים למלאות את השדרות, לבוא על מקום-ההרוג… עוד אחד, בעל פרופיסיה חפשית, דיבר על מה שאנו צריכים ללמוד מזה ועל מה שאנו צריכים לכוון על פי זה את מעשינו, היינו, מיליציה… הזדיינות… אֶה-אֶה… – היה אפילו מאן-דהו, שהשתדל “להיכנס לתוך הפסיכולוגיה של הערבים”, ומבלי תת להם צדק מנקודת השקפתנו, מצא, אף על פי כן, כי גם הם צודקים… הורגש, כי איזו אמת, אמת-המציאות, מרחפת מעל הראשים ומסתתרת תחת ה“אתה-בחרתנו” המוטעם, אותו ה“אתה-בחרתנו” המיוחד, הארץ-ישראלי – נראה, שה“עולם” אינו רואה אותה אמת, ירא ממנה, מעלים עין ממנה, אינו רוצה לדעת ממנה, אינו מתעניין אפילו לדעת ממנה – אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה! הר-געש, הר-געש…
דוד יפה ישב בין פנינה ואהודה – והביט בעינים משועממות. ברכו הימנית נגעה בברך אהודה המלאה והשוקטה וברכו השמאלית בזו של פנינה – ברך רוצדת ומתדבקת. רגע הירהר על הבדל-התכונות שבין שתי אלה ורגע בא לידי מסקנה כי אין הבדל בינותן. כל הנשים שוות הן. את זו צריך רק להעיר; היא ישנה עדיין. אבל הלא אלמלא הפריעה פנינה היתה גם זו נושקת לו? אחר-כך עשה “אֶכספרימנטים פלירטטיים” אחדים באברי גופו, הכל שלא במתכוון, כביכול, ופנה, לבסוף, אל פנינה:
– איזו טיפשות, בכך זאת… הכל אצלנו גיבורים… גם שומר-המושבה שלנו בגיבורים… קיבל מכות מידי ערבים ומת – גיבור!..
– ומדוע לא?.. – נצטערה אהודה – האם לא ידע, כי סכנה היא לשמור את המושבה בלילה?
– ואם אפילו היה גיבור, – דיברה פנינה – מה בכך? הנשים הכסיליות מעריצות את הגבורה…
ומסביב-סביב על הספסלים המסודרים ישב הקהל – הקהל הקטן, המצומצם בירושלים, המבקר בקביעות את “בית-העם” זה היה קהל אמיגראנטי, עירוני, עני ורגיל, מקוּלטר לשליש ולרביע, הנפגש בכל גיטו יהודי; זו היתה שארית-הפליטה של הרוח המשכילי, האידיאלי, השאיפתי, מן הגיטו היהודי הקטן אשר בבירת פלשתינה. יוצאי רוסיה ברובם, שבניו-יורק היו ממלאים בוודאי את שדרות-ה“פיקניקים” לטובת העתונים הז’ארגוניים הרדיקאליים – כאן הטיל עליהם גורלם לשמוע לנאומים עברים, רק עברים, נאומים שחצי כל אמרה ואמרה מהם נבטאה בהברה המזרחית, כביכול, בביתי“ם ותוי”ם דגושים, בהטעמת המלרע ובנגינה ממושכת, חיקויִית ומוזרה. בנשף אחר, בשעת קונצרט של “כינור-ציון” עם “פוסטה מעופפת”, הרי כולם מעופפים גם הם, נותנים חופשה ללשונותיהם, מתראים, צוחקים, והפראנטיות הפרובינציאלית, שבתלבושות הבהירות של הבתולות הבלתי-יפות והנשים הצעירות-הזקנות, קורעת את העין; עכשיו היה הכל בעברית, בשתיקה ומכוסה רוח כהה. הבינו את הדבר, פחות או יותנו תלמידי הסמינריום האחדים, אשר התגודדו אצל הפתח, שחרחרי ושמחי פנים ואכולי קדחת ומחסור. בין האריסטוקראטיה שבתוך הנאספים – רופא ואשתו, שני פקידים ציבוריים ונשותיהם, מנהל מוסד ידוע אחד ושתי בנותיו, חובב-ציון אחד זקן ואמיד ואשה בת-ארבעים אחת, סופרת-ציירת, שהיתה מתבוללת עד אשתקד. ישבה בשורה הראשונה גם עלמה ספרדיה אחת בעלת עינים שחורות-בוערות ועקומות ופנים מלאים, צחים, סיוטיים ובת צחוק חמדתי וריקני, אולי הספרדיה היחידה בירושלים, שביקרה אסיפת גברים. אכן– גם אבותיה ששכנו בקירוב-מקום, היו אתה כאן; יחידה היתה להם. –
ברחובות הצרים אשר מסביב ל“בית-העם”, אצל “המגרש הרוסי” דרכו על אדמתם בשקט פלחים יחפי רגל לחצאין ועטופי “עבּאיות”, רצוצים, שבעי מנוחה ושקועים בהגיגיהם הנסתרים, הברורים ולא-ברורים; חלאת המוגלה, שחור-הפחמים עם ערמת פיקחנים היו בעיניהם – הכל כאשר עברו כאן אבותיהם ואבות-אבותיהם זה מאות בשנים. קשת וחצים דבקו בסודריהם המלוכלכים, והצעירים שבהם נהמו בלשון-כולם שירת ליל קטועה. גוש-עפר אחד היה הכל מסביב.
– האסיפה נסגרה!
הנאספים קמו. בפתח לא נדחקו – היתה שהות. ממרחק, מעל המקום אשר לפני רגע התנועעו שם ראשי הנואמים, השחירה תמונת הרצל היהודי. המנורה הגדולה כבתה, ורוח משונה נשב מעל הקירות על הנדכאים היוצאים מ“בית-העם”: נוּ, ובכן… שם, בכל המקומות, משיחים: ארץ-אבות… אוי, ארץ-אבות… והרי אתם כולכם פה.. פה.. בארץ-ישראל… ומה?..
הלבנה בחוץ היתה במלואה.
ח 🔗
הדסה החולה נעורה משנתה-
– שאול! – היתה ראשית-קריאתה.
– מה לך, בתי? – ניגש אליה אביה.
– שאול! היכן שאול?..
– אני כאן… ילדה… אני כאן…
– אל תלך מזה…
– לא אלך… לא אלך… ישני…
– והביתה אינך רוצה עמי, הדסה? – שאלה אביה – הן עכשיו אין בית-ספר… – חופש…
– ושם אפרוחים קטנים… – הוסיף שאול – תרנגולות… במושבה…
הילדה נתעקשה. היא חולה. היא עם שאול תישאר…
אבל כאשר נרדמה שוב, התגנב ידידה המובהק מן הבית ויבוא אל חדרו.
פנינה לא היתה שם!..
הוא נכנס אל בית-אמו.
– פנינה אינה פה?
– היא הלא הלכה ל“בית-העם”!
– עם דוד?.. והיא הלא הבטיחה להמתין…
– מילא… הרי לך קושיה על פנינה…
אבל הוא לא האמין, הוא לא יכול להאמין.
במרפסת לא היתה גם כן!..
שאול נסמך על דופן-המרפסת. מה זאת?.. ורעיון חיוור נקב מיד את מוחו; הבאמת?..
הבלים! היא הלא דיברה אתו מפורש בראשית-הנשף. מפורש!
ואולם ל“בית-העם” לא הלך: לבדו ל“בית-העם” לא הלך. כל דבר וכל ענין נקטן בעיניו לפתע, טושטש, איבד צורתו, ערכם.. איזה “בית-עם”? למה “בית-עם”?
וחרש שב אל הדסה.
פרק שלישי 🔗
א 🔗
בערב היום ההוא אשר בו הוכרחו להעביר את הדסה הקטנה לבית-החולים של רוטשילד, הועמדה החופה השחורה בחצר-בית-הקברות.
להשתתף ולראות במחזה יצאה כל ירושלים – מ“ימין משה”, מ“מאה שערים”, מ“משכנות”, מ“בתי הבוכרים”, ומכל המקומות. ירושלים, השומרת על ירושת אבות וזכרון-קדמונים, המתפרנסת מפירורי כל שולחנות בית ישראל שבכל העולם, המסמלת את כל גאון היהדות התולדתית וכל הדרתה, השולחת את נעריה-חתניה לחדרים ולישיבות וגוזזת שערות נערותיה-כלותיה במוקדם, המוציאה מתוכה, מ“חרבותיה” ומ“אהליה” בזויי-אדם וחלאת “המגורש הנצחי” המספיקה לכל תפוצות זרע יעקב “שמירות”, עשבים לסגולות, פתקאות על קבלת נדבות והבטחות להתפלל במקומות הקדושים – ירושלים החלוקנית, השקועה, כקופת תולעים, באשפת הבטלה, בבאשת אי-החליפה ואי-התמורה, קירקרה, סאנה וחגגה ביום ההוא.
היה קהל רב-גונים: מכל ה“עדות” ומכל ה“כוללים”. גברים בתחתונים לבנים בסנדלים ופוזמקאות, בחַלַטים מנומרים ובאבנטים רחבים, ילדים דקים כקיסמים ובעלי-זנבי- פיאות ארוכים, מתנועעים, נשים משוקצות ועושות רושם של מכשפות, אשר כשרון-הכישוף סר מעליהן – בתולות דדניות ופראות-מבט, אשר מפניהן נשקפו הבערות והטבע המחונק, ועל כולם – שמשים, בטלנים, פרושים, עסקנים בבתי חסד שונים, ממונים, תוקעי שופר, עיוורים מכל המינים, עניים וחולים מכל הסוגים, זקנים על משענת ובלי משענת, בחורי ישיבה מכל בתי-המדרש והקלויזים – אלה הפבריקאות ומקורי הפרנסה של העיר הקדושה – היה גם מספר של נוצרים סקרנים; מזוינות בכלי-השקפה ועדויות בשמלות-דרך מיוחדות להן לבדן, עמדו, סמוך לכל דבר, תיירות אנגליות, שכל אחת מהן בתבניתה הדקה והגבוהה ובהיובש המשונה, לא-האִשָתי שבפניה, נדמתה לשלושה קופים נתונים זה על גב זה.
בתוך קהל נאורי ירושלים היהודים היה גם בא-כוחה של העתונות העברית, צעיר חם בחיצוניותו וקוריוזי בכל דבר, שעמד כל העת ודאג להרושם, אשר המחזה הבלתי-יפה יעשה על התיירים הנוצרים מאירופה…
– נאפד! – קרא כל העת בהעברית המיוחדה בפיו – כלימה!
בער כבשנו של עולם – השמש – והתפזר האבק-החול הלוהט על כל פנים. עיפושה של ה“יודישע גאס” אשר בקרוב לשער-יפו, היה בכנפי הרוח הרפה, שלשוא ניסה לצנן במקצת את הלהבה. עיפות ועצלות היו שפוכות על כל הקהל שבא רעב לראות. רק מספר העסקנים, מחותני הקהל וכפות-המבשלים הביעו איזו אמונה – אמונה ירושלמית, אונסית, לשם רווח – בחשיבות הדבר שיֵעשה.
האנגליות נחלקו בדעותיהם אם יש ענין בכל זה ואם לאו. פהק, אמנם, לא פיהקה מהן בשעת מעשה אלא אחת, אבל כולן דיברו הרבה והודו בצער, כי אין אצל ה“פּיפל” הלז אותה האֶכסטאזה הרליגיוזית, אשר ציפו אליה בלכתן אל בית-הקברות של ה“פּיפל” היהודי…
– החתן! אוי, החתן בורח מתחת החופה!.. – עברה לפתע רינה במחנה.
התגנדר ה“עולם”.
– אוי, מה אתם מדברים?.. על מה?..
החתן-ה“גולם” הוציא לפועל את אשר הבטיח מראש. הוא התרה והתרה, כי כל זמן שלא יסלקו לו את כל הנדוניה, לא יקבל עליו עול-חופה. והנה!..
בחורי הישיבה מ“עץ-חיים” נתנו לו צדק גמור: לא ניחא לו לאדם שירמו אותו…
– ומה חושבים הגבאים? – התרעמו אחדים – אין סדרים בירושלים!..
– תאבדע אני לראות את הקץ! – אמר בא-כוח העתונות.
– עכשיו לא תועיל הסגולה כל עיקר, – התבדח ממולו אחד מן הנאורים.
– ומה, איפוא, יועיל?! – קפץ על זה רוגזו של בחור אחד – שמא ה“ביכלך” יצילו העולם? אה? שמא הציוניות? אה?
ה“נקיון”, הנקיון שלהם היא תרופה לכל מחלה! – התלוצץ על חשבונם של האפיקורסים שמש אחד – למה תורה? למה תפילה? למה מנהגי ישראל? הנקיון!.. אוי אוי!..
– אבל אמרו מה שתאמרו, – המה מן הצד “קלויזניק” עדין כבן שש-עשרה, בעל עינים שקדיות ופיאות לא-ארוכות – הציוניות היא – “טאַקי” – למותר… הבּאַנק שלהם אינו מביא כל תועלת… אמת ויציב… אבל סדרים הלא יש שם… הכל בסדר!.. ואצלנו – איזה סדר?!..
– ששש…
– פּייסו כבר את החתן…
– ברוך השם… הוא מסכים…
הוא שב אל החופה…
– תביטו על הכלה…
– אבל היא אינה יכולה להביט בנו…
– מדוע? הלא רק עין אחת…
בדרך, בחזרה עמד עדיין בעל הפיאות הבלתי ארוכות על שלו:
– אני לא אשתוק… מדוע לא יהיו סדרים?.. חמישים בחורים, בלי עין-הרע… ומים לשתות בשבילנו אין… אף טיפת מים… בכל חצי שעה צריך להפסיק מן הלימוד וללכת לחפש מים…
ברם חבריו הועידו בו:
– ראה, זרח!.. מתפרץ אתה יותר מדאי!..
זרח נשתתק. ואולם בלבו גמלה החלטה קרובה-לגמר אחת – החלטה סודית מסוכנה ואיומה. הוא צריך לכתוב את כל טענותיו על גליון ולהדביק בסתר על הכתלים. הוא מוכרח לעשות זאת!..
ב 🔗
שאול גמזו השיב ריקם הצעת חבריו המורים, שישתמש גם הוא בעונת החופש וילָוה עמהם אל הטיול אשר הם עושים לשכם ויריחו – דרך שלושת ימים. הוא, אכן, נתן איזו טעמים למיאונו אך הם “הודו ולא בושו”, כי דבריו אינם מתקבלים על הלב.
– ומהו עושה שם כל הימים בחצר? – לא נחה גם דעת לאה אמו מדרכו.
– הוא עוזר לערבים בחפירת הבאר, – ביארה אהודה בפשטות.
– עבודה מועילה! – נרגנה האם – בל ייסר אלוהים… והערבים מה הם עושים?
– גם הם חופרים וגם הוא חופר! – המליצה אהודה.
– כלום חולים הערבים לעשות הכל בעצמם?! – נתערבה שינה-הינדה.
בערב שב הוא ישר לחדרו ויבקש להביא לו מעט חלב לשם– לאכול אינו רוצה.
הוא סבל.
הוא, בכל ימי היותו בערי חוץ-לארץ האירופיות, לא היה נזיר מוחלט – אולם כשהיה נפגש עם איזו עלמה ולבו היה מתחיל הולך שבי אחריהן – וזה אירע לא לעתים רחוקות - היה מיד שואל את עצמו: מה חפצי?.. כשנפגש עם פנינה לפני שמונה-עשר חדשים, שאל גם אז את עצמו שאלתו התדירה – ומענה נפשו ובשרו היה “הן” פשוט.
אז החל להתקרב אליה יותר ויותר.
– אין בי אידיאליזציה בנוגע לה, – היה מדבר את עצמו - יודע אני את כל מגרעותיה… אינה מסוגלה לשום עבודה.. לא תדיריות… לא דעה קבועה… אבל… אבל… היא אדם… היא אינה “פרה”… לי דרוש אשה-אדם…
ובירחי החורף הווינאים עם יפים הנהדר, המלבלב, המלטף, גמלה אהבתו.
צץ פרח, פרח משונה. בין רכסי הסלעים שבפלשתינה נוצצים ונובלים פרחים משונים – פרחם המשונה הם היה במישור. לכאורה היה כל הרגש דבר שבדם ולכאורה תמצית נפשית, רק נפשית…
עם חברו ורעו דוד יפה היתה היא ידידה עוד מקודם לזה. התוודעותו אליה היתה, בעיקר, על ידי הלז. ותמיד היה הוא, גמזו, רב אתה על מהותו של זה. הוא התייחס אליו באמונת-אומן, בהערצה; לא היה כל דבר אשר ישגב ממנו לעשות בשבילו, בשביל ידידו, הפייטן הגדול לעתיד לבוא. פנינה, להפך, היתה מביעה ביחוסה ליפה ביטול גמור, כמעט איבה - מה שהיה מתמיה את גמזו, מצערו במקצת וגורם לו – יחד עם זה – גם איזו נעימות – בבלי יודעים.
גמזו היה מרבה להזכיר בעת ההיא את שמותיהם ופתגמיהם של אפלטה; סוקראטס, של קאנט, של פיכטה, ומבלי חשוד את עצמו בגאוה יתירה, בטח קצת, בתקיפות נמרצה, גם בתבונתו הטהורה של עצמו ובכוחה לגרש כל “אימפולסים” בלתי-שכליים…
פנינה חלתה אז מחלה לא-כבדה במשך של שני שבועות. הוא היה כנבעת מצער ומפחד – אך גם מאושר על האמתלה לשבת אצלה יומם וליל, לפעמים היה נכנס גם דוד לבקרה.
– שב… שב אצלה מעט… – היה הוא, גמזו, קורא – אני משעממה בשבתי אצלה כל העת… בבואך, דוד, היא נוהרת…
“הפרזה שלא לצורך!”, – היה עובר אז לטעמים במוחו – אבל איזו שטויות! הן היא לא תחשדני ברגש שאין בי… “תחשדני” – פי, איזה פועַל לא-יפה!
והרגש, אותו רגש, רגש של חשדנות – ואם לא מצדה, אמנם, כאילו לא היה וכשם שלא ידע חשבון ברור, למרות כל “תבונתו” ביחוסו לפנינה, כן לא ידע ולא ביקש לבאר לו לעצמו מקור ידידותו החזקה לדוד.
ופעם בשבתו אצלה בשעת שנתה נדמה לה כי שמע מפיה מלמול ברור:
– דוד!
וישמור את הדבר בלבו יומים. אבל ביום השלישי סיפר את זאת להם בעצמה בחיוך של וידוי.
היו צללי פרטים כאלו גם מעת בוא דוד אחריו לפלשתינה – בעצתו ובעזרתו. אבל רק צללים, צללי-צללים…
ופתאום עלה פצע, פצע שותת דם!..
– האומנם? האומנם?.. באיזו רשות?.. איזו רשות יש לו לזה?.. להתייחס ככה..א כמה מכוער!…
אבל הדבר היה ברור: הוא אינו יכול בשום אופן לראותם יחדיו!..
ברור?.. מדוע ברור?.. הענין דורש עדיין בירור… את הענין צריך לברר…
אולם במקום בירור הלך הענין הלוך והסתבך…
לפנים דיבר אתה על הכל באופן ישר – עכשיו אינו יכול…
לא! זהו למעלה מכל ספק: אותו היא אינה אוהבת… היא אותו… לא… אותו אוהבת אהודה… אבל היא אינה אוהבת אותו… והוא הלא יסע… יסע… אהודה המסכנה… לבבה ישָבר… לא, אל יסע… רק יבוא-נא הסוף… ואולי טוב גם בשביל אהודה שיסע?..
ימים קשים הגיעו לשאול.
ג 🔗
– טוב אתה עושה, דוד, שנוסע אתה מתחילה הגלילה… את הגליל צריך לראות… וטוב מזה, שבטוח אני, כי אחרי כל אלה כבר יאבד בך החשק לעזוב אותנו…
דוד האזין אל קולו של שאול – וזיק מוזר, אכזרי קצת, ניצנץ בעיניו. אֶה, זהו כבר לא אותו הקול. הרי זה כבר רוצה להיפטר ממנה סוף-סוף!
– אנכי עדיין איני ממהר כל-כך לעזוב אתכם, – התגרה יפה בחברו.
– זה היה טוב!.. זה היה טוב!.. – חזר שאול אחר ה“טוב” פעמים – לא… אני הייתי נותן צדק להתאוננותך, אלמלי דיברת לי על אי-יכלתך להתפתח פה בשירתך… ארץ משוללת ציביליזציה… אעפ"י שמצד אחד איני מאמין בזה… היופי הטבעי מצד זה והכיעור האנושי מצד שני – קונטראסט הגון ליצירה… אמנם, הסביבה… אין מבין פה את שירתך… אותך בכלל…
– בזה אין לך לדבר! – הפסיקו דוד בגסות.
– אבל המראות… מראות-הארץ! – שב גמזו על עקבו - שם בגליל תראה מראות… כנרת… החרמון… בטוח אני, שכשתחזור לא תאמר די ותעשה עוד טיול רגלי לים-המלח…
– אה, רוצה אתה, שהערבים יתנפלו עלי בדרך ויהרגוני?..
– הנח לצחוק… איזו פלאים… ביחוד בשביל משורר…
– נוּ, נוּ, אל תתיירא, בכל זאת, – הרגיעו דוד – מן הגליל ישר לחיפה או לבירות, ומשם – באניה לאירופה.
מוחל הוא לו, סוף-סוף, את כל חמודותיו ואת כל טיוליו שבכאן בעד שעה אחת בקפה וינאי.
– יין טוב הלא כל-כך בזול פה. לא כך? – תמה שאול.
– איזו שיחת הבלים! – לא הבליגה אהודה.
אבל דוד אמר ברצינות:
– ראשית, בקפה לא שותין, בעיקר, יין, אלא שוקולדה. ובנוגע ליין, פה דוקא אין ליין כל טעם, מגיח אתה לקרבך בקבוקים שלמים – ואין נחת! שם, אתה שותה בבית-קפה אחה שתי צנצנות קטנות – וטוב לך! ואתה מבוסם פורתא. והנה אתה בא לבית-קפה אחר. ראשך סובב עליך קצת, רגליך מתנודדות והמשרת פושט את האדרת מעליך ונותן אותה על הקולב. מעניין!
– די להשתטות, – אמר שאול בלי חפץ.
אולם חברו המשיך:
אצלך, למשל, בין המעלות הכי-עיקריות פה הוא מה שהנשים מכוערות… היופי של בנות-המזרח – כבר עת להבין זאת ולהודות – אינו אלא דבר שבדמיון… בר-אוזות!.. והיותר צנועות שבהן עוד מכוסות פנים… ואני – כל תענוגי בווינה היה להשכים ולצאת החוצה בכדי לראות את הנערות העובדות במחסנים הולכות לעבודתן.
– עד כמה שאני יודע, – השיג שאול – היית ישן תמיד עד אחת-עשרה שעות.
– בקרים שלמים – לא שם המשורר לב להערתו – הייתי עומד על משמרתי ומביט בשפחות, בסוכנות, ביצאניות. קיבלתי תענוג גן-עדן גם בטרמוָאים. יפיפיות! חן! והקונדוקטור עוזר להן לכולן לעלות על המרכבה בסמיכת זרוע. אַה! אלמלי הייתי אני קונדוקטור!
– תמיד לעג… – קראה אהודה.
– אֶרוטיקה! אֶרוטיקה! – לא שבעה רצון גם פנינה; אבל כעבור רגע שאלה, בכל זאת: – ועיני הנשים ההן כחולות, האין זאת?
– כחולות! כחולות! – פנה אליה דוד בהעויה ילדותית עשויה – חי-נפשי, חה-חה-חה!
חזו של שאול נמלא כולו חצץ. נשימתו קצרה.
ולאמו אמר באותו יום:
– להדסה לא אעזור כלום בהיותי פה… הן רק פעם בשבוע מניחים לבקרה… אם הם לא יחזרו מדעתם – גם אני נוסע…
– כל החלומות הרעים לראשו – קיללה האם את דוד יפה, שנוא-נפשה – אבל היא, למה היא נוסעת? היא אינה צריכה לנסוע!
– אמא! אפילו אילו היתה כבר אשתי, הן לא הייתי יכול לפקד עליה…
– מה? – נתערבה שינה-הינדה בשיחה – גם על אשתך לא תפקד, רחימאי? ומי זה יפקד?.. היא, אמנם, בתי… אבל את האמת כולנו יודעים… מה לעשות… רוח אביה-חורגה בה… אויר פורח… לא תיעף מהיות “נע-ונד” אותה צריך להחזיק בנעלי-יד של ברזל…
ד 🔗
דבר אחד לא הבינה פנינה: איכה זה אין בלבו של יפה כל רגש של חמלה לאהודה?..
יפה תמה. מה זה? הטפת תוכחה? נוּ, ובלבה היא לגמזו? כשם שהיא מתייחסת ל“מי שאוהב אותה”, כך הוא, יפה, מתייחס ל“מי שאוהבת אותו”. יחס פאסיבי!
פנינה הוסיפה לבלי להבין. היא, פנינה, הלא, אמנם, דיברה את שאול בנידון. הוא אמר: טהרה ושלימות כבר לא תהיינה ביניהם… והוא, אמנם, אינו דורש ממנה עכשיו אלא רגש של ידידות – כך אמרן למצער – ואת זה למה תמנע ממנו?
יפה נתן בשחוק קולה כמשפטו – ידידות? רק זה? אדם מוסרי מהו!.. מאושרים המה המוראליסטים! מסתפקים במועט!..
פנינה אמרה:
– אבל אהודה… היא הלא נערה תמימה… גודלה וחונכה אצל אביה ואחר אצל אמה ברוח היהדות הכשרה… המסורה שלטת בה… אפילו באלוהים היא מאמינה…
איש-שיחתה הפסיקה. – התמימות – תועבת-נפשו. אין תמימות… יש צביעות…
פנינה המשיכה – איך שיהיה, ואהודה זו אינה מבינה יחוסים בין איש ואשה אלא באופן של נישואין… היא בעצמה פאסיבית כל-כך… מושפעת מכל נפגש… “יחס פאסיבי” בנוגע לה – הוא, איפוא, חטא, האין זאת?.. רחמנות!.. צריך להיות אכזרי ביותר בשביל זה… הוא בוודאי הראשון אשר נשק לה…
– בזה יש נועם מיוחד…
– אבל נשיקה ראשונה מטילה כבלים…
– גם עליך?
– אני הנני צפורה אחרת!..
– ואני, כשאני רוצה, הנני – דבורה… עף על שושנים – ואיני מבדיל… שושנה פשוטה – תהא פשוטה…
– וכי כך הוא מדרך-המשוררים? המשוררים הלא אוהבים לברור כל-כך…
– אבל אני בחיי אינני משורר… בחיי הנני בן-תמותה, שאין ריח-דיו נודף הימנו….
– אתה הנך, איפוא, בניגוד עם עצמך… זהו בניגוד למה שאמרת פעמים רבות… ממש ההפך!
– חלילה!.. לא בניגוד!.. אם תקניטיני, אומר לך: דוקא בפשטות יש כוח משיכה מיוחד…
– אז יש לאהודה כוח-משיכה גדול…
הוא שמע בקולה קנאה גלויה, ואמר:
– אבל חדלי מאהודה!.. היא היתה אולי, נחמדה, אבל אלוהים עמה! כבר בחלה נפשי בה לגמרי…
– אבל אם בינתים נתאהבה היא בך?..
– היא אמרה לך?..
– נניח…
– מה זה עסקי?.. אמנם – קרירותה תגן עליה…
– קרירותה?..
ברצינות של מלומד ובצחוק ציני גלוי פיתח דוד יפה את הנחתו: הכרקטריסטיקה של אהודה היא, – אמר בסגנון מדעי – שלמרות מה שהיא בעלת בשר, אין שמלה לבנה מתאימה לה!
– מה נכון!.. – התפלאה שומעתו בכל לב.
– תפקידי פה מעיקרא – הוסיף הוא – היה רק להפריע מעט בעד שידוכה… אני אוהב להפריע מעט… מעניין!..
– אחי המסכן!..
– והרי עכשיו אנו נוסעים מפה… יודעת את עוד מה שאגיד לך?
– אדרבא…
– את חושבת: אהבה, אהבה… בהתגלות-לב: שחוק מעוררת בי המלה הזאת… כאילו גילויי-האהבה שוים… בכלל אין אהבה… אצל אנשים כמוני אין אהבה.. אצל אנשים כמוני יש משחק… אבל אם ישנה, אם אפילו ישנה אהבה – יש שהגבר מכריז עליה ויש שהגבר שותק עליה… ויש…
ויש?
על שאלה זו ענה רק לאחר שעה:
יש שהאוהב אוהב לענות, לגרום יסורים מתוך אהבה… הגם זאת אינה מבינה?
היאך! את זאת היא מבינה היטב…
ה 🔗
שני המורים, המורה מן העיר והמורה מן המושבה, היו כרוב אנשי הארץ, לבושים כבר כלי לובן, הקיץ המזרחי היה השליט בכל.
– שמעתי, שמעתי… – דיבר המורה מן המושבה - קרוב לתקופת תמוז… עונה של משתגעים…
– כן!.. – נאנח המורה מן העיר – אדם עוזב משרה כזו, אדם עוזב את ארץ-ישראל… גברא דנשי קטלוהו!
– אולי הוא בורח מפני החום… פפפפ… הכבד, אמנם, מנשוא – התבדח המורה מן המושבה.
– מה אתה צוחק… אני קודח כל העת… ופני וידי, לא עליך, נתמלאו חבורות…
– אוֹהוֹ! את זה אני רואה… שוחד לא קיבלתי ועיני לא נתעוורה..
– אַי, מחלת העינים בבית-ספרנו… מר!.. שומע אתה, גמזו טוען כי לאדם קולטורי אין במה לחיות פה…
– ההוא מדבר כמו אלה? הוא! אוי, איכה אסור להאמין באנשים!
ובקצת חימה:
– נוּ, ואם הדבר הוא כך, מדוע אין הוא נותן את לבו לברוא פה את החיים הקולטוריים?
– החוג צר… נחנקים… כך הוא מתאונן… נטרפה דעתו של האיש… ביחוד מעת שזו… יודע אתה בודאי… ילדה תלמידה היתה לו… בתו של ראש-הועד שלכם…
– זו שמתה?
– כן.. והנה יוצא על פי דבריו, שמכיון שמתה זו – כבר אין לו פה מה לעשות… סמל של הדור הצעיר, של העתיד, היתה לו הקטנה הזאת… ומכיון שמתה…
– חשך עליו עולמו!.. נוּ, יהא כך… אבל אני איני מבין: מהיכן יש כסף לאדון זה – ליפה – להלוך בטל ולבלי לעשות מאומה מאז עזב בית-ספרנו…
– הוא הלא נוסע בשבוע זה…
– נמנו וגמרו? תמתין עוד… אבל, בכל אופן, בינו לבינו…
– יש לו מקורות שלו!.. נוּ, ובוודאי הוא מקבל גם בעד שיריו…
– אם אינו משלם בעד זה שידפיסום…
– אי, כל כי האי! בהוצאת “חדשות” הלא יופיע בקרוב גם קובץ-שיריו “ימים ולילות”.
– כמה שירים? עשרה חסר אחד…
– ומה הפלא… משורר-התחיה איננו…
– משורר-התחיה… הוא איננו אפילו משורר לאומי… הוא גלותי מכף-רגלו ועד ראשו… הוא בן-הגלות ומשורר-הגלות… שמעתי אפילו, שהוא כותב גם ז’ארגון… כן, חפצתי לדבר אתך: הקראת את “השלוח”? אה? מה אתה אומר על קלוזנר? זרם דתי חדש עובר במחנה…
ו 🔗
לוע-התהום אשר נגלה לשאול גמזו באותו ליל-האביב הירושלמי, ליל ראשית מחלת הדסה, כשלא מצא את פנינה על המרפסת, יען אשר הלכהאתו, את האחר, נפתח כולו, בכל אימתו, באמצע יום קיץ יפואי –– ביום הפלגת הספינה לאירופה.
הרגש אשר טיפח בתוכו האיש שנה וחצי, אותו רגש האמונה הנעימה והמלאה ערך נצחי, כי הוא, לאחרונה, אינו הוא לבדו, אלא הוא והיא, כי יש נפש אחת בעולם, אשר לו היא כולה והוא אליה כולו – הרגש הזה הוטל פתאום בכף-הקלע בליל-אביב אחד; ליל-אביב מזרחי, הלוחש לגבר ביחוד: לא טוב לאדם היות לבדו!..
הרגש הלז – גמזו כולו – הוטל בכף-הקלע– הרי קולר -בצוארו של מי תלוי! והאומנם היה הכל תרמית – והוא היה תמיד רק הוא רק הוא לבדה ולבה היא לא היה נתון לו, לא היה נתון?
כף-הקלע? למה לא אמרה לו את האמת?.. אבל איזו אמת?.. היא הלא אוהבת אותו?.. היא מסורה לו, לה לשאול גמזו… אחרת לא יכול היות… איה הם האותות המוכיחים את ההפך? מה שאין היא יושבת תמיד בחברתו? מה שגם את חברו אינה ממאסת? וכלום אפשר לדרוש כדבר הזה? וכלום צריך לדרוש כדבר הזה? זה ברור; היא הביעה זאת ברור; היא אינה מכבדת אותו, את האחר! היא מחזקת אותו לשפל! היא יודעת הרבה עובדות שפלות מימי חייו… אין בה אהבת לפלוני – לדוד!..
ולאידך גיסא – מה הוא, שאול, רוצה ממנה? שמא באמת אין לבה נתון לנישואין? שמא דוקא פלוני לוקח את לבה יותר ממנו גם בזה, שאינו מטיל עליה כל עול? והרי היא בפירוש אמרה: היא חושבת אותו, את גמזו, לידידה הנאמן… לידידה הנאמן…
ואולם דוד זה? רֵע! למה הוא מסובבה? למה הוא מתגנב לתוך לבבה?
איזו חלחלה מכאיבה!.. הוא אינו יכול נשוא יותר את מבטו!.. מבט זה נעשה משונה, מיוחד… נדמה לו, מבט זה מתגרה בו ואומר:
– מה? לא שלך?.. שלי… שלי… לי לא דרוש – והרי היא שלי… אתה נמוג – והרי אינה שלך…
הריקן! הרי הוא אינו אוהב אותה כלל… משחק, משחק בעלמא…
לא! – מחליט גמזו בלבו – הוא אינו כזה אשר חשב עליו… ביחס כזה לא יתפתח יותר בבת-שירתו… פְּרופן הוא, גמזו, בעניני שירה… אבל לבו אומר לו: ביחס ריקני כזה אל החיים – אין משורר גדל…
– אבל – לעזאזל עם השירה שלו! כאן – מאי עבידתיה?!
והוא, גמזו, הלא כל-כך הרבה עשה בשבילו… גם בווינה… גם כאן… הוא ידבר אתה יברר…
ואולם הבירור לא בא – ומאליו – עד יום-הנסיעה ביפו – כעבור חדשים אחדים!
בכל הימים האלה אמרה פנינה, כי לניו-יורק אינה רוצה לנסוע: שם אולי תוכרח להיפגש עם בעל-אמה. אי לזאת הוחלט ללכת לעת-עתה ללונדון.
למה הוא הולך אחריה ללונדון? – גם זאת לא ידע גמזו בבירור: השכל היה נגד זה! השכל אמר, שאם היא מתייחסת אליו ככן שהוא מתייחס אליה – עליה לבלי לנסוע, להישאר פה ולחיות במקום שהוא חי ומוצא את מחיתו, אולם היא אינה רוצה בנישואין, היא רוצה בנסיעה – והוא, בכוח מוזר ומדכא נדחף לעשות רצונה, כל זמן שתסכים, כי יעשה את רצונה…
– ואת נוסעת יחידה…
– בפעם הראשונה?..
– אבל מדוע לא… לא נסע שנינו?
– מי אומר זאת?.. נסע…
– אבל הלא הוא… דוד… אינו נוסע אתנו…
– מי התחייב לדאוג ליפה?.. הוא שב אל בית-הקפה שלו בווינה…
נתגנדרו כל האבנים. הם, דוד ופנינה, לא יהיו ביחד. נפרדים. איזו שטויות! ביניהם לא היתה שום קורבה מעולם…
היה כף-הקלע… אבל בבואם שלשתם ליפו, על מנת לרדת שם באניה, ישב דוד יפה כל העת וקרא את שיריו-בפרוזה – “הדברים היחידים שאפשר לקרוא” – ואל כל הדברים האחרים כאילו לא שם לב. ופנינה הגידה פתאום להכרוך אחריה בקונטורה של כרטיסי-מסע:
– גמזו! טול בשבילי עד טריאֶסט.
– עד טריאֶסט!?
– עד טריאֶסט.
– את נוסעת לווינה?!
– איזה חילוק בדבר!
בזיבת הדם אשר בלבו הנגזר של שאול ננעצה אמרה אחת: "אשרה, שאין לי כל רשות לחנקה; ואחר זה עוד הוספה קצרה: “אך אותו לא אנקה…”
הוברר הדבר!
– עם ה“נבל”? עם ה“שפל”?…
– הוא אינו אשם… למה תאשימו?..
כולה, כולה מסורה לו… בכל לבה ונפשה!..
ובמלון עמד הוא לפניה כנידון למיתה:
– פנינה!.. פנינה!.. כן הוא?.. ככה.. אני הייתי תמיד הטוב, המכובד – ואותי… אותי…
– על מה אתה טוען?
– אינני טוען… אינני קובל… אבל…
ובהתרגשות נוראה:
– בכזב סובבתיני!.. לא אהבת אותי מעלם!..
היא נתפלאה. הוא מתרעם? הן עוד לפני ימים אחדים אמר לה בעצמו, כי בדברים כמו אלה…
– ואת ידעת… את ידעת, כי את בשבילי… הכל… למה למה, איפוא… אם הכל היה שקר, שקר…
פנינה הזכירתו שוב את דבריה כי כל תרעומות לא תהיינה בלבו, אם תודיעו את האמת…
שאג גמזו:
– דברי? מה לי דברי? קחי את דברי וזרים לארבע רוחות השמים! את חיי השיבי לי!..
דוד יפה התרחץ באותה שעה בים.
ז 🔗
אהרן גמזו בא הביתה – לבית-אמו. במושבה אין עבודה, ואצל יששכר בן גרשון לא יוכל לעבוד עוד. מאז שנסע האדון יפה, אין רבי יששכר חדל מלהזכיר לו בכל שעה פנויה על-דבר אחותו. הוא, אהרן, אינו סוחר באהודה!..
לאה הביטה בו ואמרה:
– מה לדבר… אשרי אביכם הישן במנוחה ועיניו אינן רואות…
נהיה צר בבית!
לאה בכתה ואמרה: – פעם אחת שמעה במושב צעירים דבר מן ההיסטוריה… באיזה מקום רחוק – בהודו או במקום אחר – יש מנהג, חוק, אמרה שהאלמנה צריכה… מחויבת ללכת אחר בעלה המת לקבר… תראה בנחמה, אם לא מנהג נאה הוא זה…
– אלמנה! אלמנה!.. – התנגד אהדן – תמיד אנו קשורים אל המתים… אני מקבל כבר משרת השומר במושבה… ששים פרנק לחודש… מה לך עוד?
לאה הגדילה את בכיה:
– שומר… שומר… להיהרג….
– לא כל שומר עלול להיהרג, – אמר אהרן ולבו בל עמו.
בלבו היה מסתיר מעצמו את הבטחון האינסטינקטיבי של חי בריא, כי לא יהרג. הוא השלה את נפשה כי אדרבא, הוא יודע שאסור לו ללכת, אבל בהכרה הוא הולך למקום-הסכנה.
מחתה לאה את דמעותיה:
– לא על הדחקות שבביתנו אני מצירה… לא על החובות… על החרבן אני דואגת… ביתנו הולך ונהרס… שאול… מתחילה לא שמע לקולי… נסע… אחר כך שב מיפו… נשאר בלי משרה…
וגם בנידון זה נמצאה מלה בפי אהרן. אלמלי היה שאול פיקח היה עוד מכיר תודה להאדון יפה, שגלה את עיניו בעתו. שלא במתכוון עשה זאת, לא לטובתה אבל גלה. אלמלי היה שאול בר-דעת – היה עליו לשמוח ותו לא. אחר כך היה מתחרט, סובל יותר מאשר עכשיו – וכבר לא היתה אפשרות להושיע!..
ח 🔗
דעת שאול בעצמו לא היתה כך. לו נתגלה והוא נושע – אך למה לו הגילוי? למה הישועה?
היא!.. היא!..
ברוכה היא השעה אשר נפגש עמה, ברוכה היא… אלמלי היה יודע גם מתחילה את אשר יקרה לו באחרית הימים, היה הוא רודף אחריה, רודף… הוא היה צריך לברוח ממנה, לברוח כמפני הפתן – אבל ברוכה היא השעה, ברוכה היא השעה, אשר פגש אותה… האהובה?..
האהובה!.. שין ימנית לא ידעה היא לבטא כהוגן. כמו "סאול– היה מצלצל תמיד שמו באזניו. “סאול”, “סאול” – ואת הקול הזה שומע הוא, פלוני, הוא – ולא הוא!
ובהרות-קיץ היו בפניה, בהרות-קיץ! אח, את הבהרות האלה פלוני רואה, פלוני, שלו הנן…
ומדוע הוא, פלוני, דוד, רעהו? מדוע אותו? למה דוקא אותו? אלמלי היה אחר האיש… אחר, שגם הוא היה אוהב
אותה…
אבל מאי נפקא מינה? מאי נפקא מינה! אדרבא, תשפל, תשפל עד שאול תחתיה… נקמן נקם יראה בה… אשר סובבתו במרמה…
לא… לא!.. כל זה אינו נוגע לו בעצם… בעצם ראויה גם היא לחמלה. היא אוהבת ולא אהובה… ממש כמותו… ממש כאחותו…
כן, כן, היא אומללה, אומללה… לא אהודה… מה אהודה?.. היא?.. אוי, מה אומללה היא, אוי!
אומללה… ובמה אפשר לעזור לה, במה? אוי, אלמלי היה יכול לתת לה לשיקוי את דם-לבבו – למען ירוח לה… אוי, אלמלי…
אבל מנַין, כי פלוני אינו אוהב אותה?.. פלוני, אמנם, אינו מוכשר לשום אהבה… היא בעצמה אמרה זאת… “גם את עצמו אינו אוהב”… דבריה ממש… אך אותה הכל אוהבים… הכל…
והם מאושרים יחדיו, הם מאושרים… בחיקו היא יושבת, בחיקו…
אבל גם זאת לא!.. לא זה העיקר… על תוחלתו הנכזבה הוא צר לו, רק על זה, רק על זה…
היקרה!.. בה אין סלף… בוגדה? במה? היא צדקה… נפשה ישרה… לא אהבה אותו, את שאול, ותלך מאתו – לאחר הלכה… מדוע? מפני מה? במה זכה? במה הוא טוב ממנו? משורר הוא?.. אבל הלא שפל… שפל?.. היא בעצמה אמרה זאת, היא ולא הוא… ובכל זאת הלכה אחריו… ככה היא אוהבת אותו, ככה…
אוהבת? טוב, טוב, תאהב לה את אשר היא רוצה… אבל ההיתה לה רשות להתנהג ככה אתה את הבלתי-אהוב? לרמסו ברגלים? לסבבו בכזב? להשחיר ככה את נשמתו?
שאול התרומם מעל הדרגש ויתייצב לנוכח התמונה המצולמת.
היא!.. הלכה!.. כולנו הלכנו מזה… כולנו מוכנים ללכת… כולנו… רק הדסה נשארה… הדסה תישאר פה…
ריקניות מאפסים, ריקניות אפורה.
ט 🔗
בעינים אפלוליות הביטה אהודה גמזו על אחיה הבכור. היא לא פנתה אליה להביע לפניו את צער נפשה: הגיונה הברור הגיד לה, כי אין בכוחו להקל לה כלום. אבל יאוש-נפשו הוא, הסולד כל-כך, היה זר לנפשה. מה היא פנינה – כי ככה יתאבלו עליה?..
מווינה נתקבל קובץ-שירים קטן, שלוח ביד פנינה, והוא אפילו לא השגיח בו!..
אהודה נטלה סכין, גזרה את דבק-הדפים וקראה בעמוד הראשון:
הָיָה יוֹם סְתָו.
הָיָה יוֹם עָב,
וְאַחֲרָיו – לַיְלָה.
יָצְאָה וּמְטַיְלָה
חִוְרַת הָלְּבָנָה.
אָנָה?
רִבּוֹא רִבּוֹאוֹת
אוּרִים וּנְגֹהוֹת;
נְתִיב הֶחָלָב
מַבְהִיק שָלֵו;
וְנִטְפֵי סַפִּירִים
מְאִירִים.
– של מי זה?
היא עילעלה ותבט על השער!
– אַי!..
מעבר לדף היה כתוב על “נפש-אדם דלה, שמתמלאה, מתמלאה: דמיונות קפואי פנים, חזיונות לבנים, ילדי עצבת, ילדי המוות – כמה וכמה – ונשַמה”; ולהלן – בתור ניגוד לזה וכבר בלי חרוזים – על “עין-המשורר המלאה רוע”, על “לבו המלא אושר”, על “ידו המלאה חוסן” ועל “גרונו המלא שיכר” – ואולם כל דברי השיר לא אמרו כבר ללבה של הקוראת כלום: אלו היו דברי איש זר, לגמרי זר…
ובזכרונה הואר חודו של המחט אשר ירד ללבה בהיותה באחד הנשפים, לפני נסעם שניהם מזה, עֵדת ראיה ושמיעה למחזה אחד.
הם עמדו על המרפסת, והיא, אהודה, בפנים-חדרו של שאול, מאחורי הדלת.
הם לא דיברו עברית – לא היה דרכם בכך.
– אם כן עלי יהיה לפנות עוד פעם אל שאול… הוא יתן? – אמר הוא.
-– הלא אני אתך! -– אמרה היא.
"אתך "! “דוּ” “דוּ”? הם אומרים איש לרעהו “דוּ” "אתך "!
היא לא מצאה און בנפשה לגלות את מציאתה הפתאומית לשאול; אבל היא בעצמה, מאותו ערב ואילך, לאחר שיצאה והתהלכה לה לבדה בין האבנים אשר מסביב לבית עד שתים בלילה, חדלה לחשוב על דוד יפה את מחשבותיה הרגילות. ושעות-העבודה הרבות ממחרת ולאחר-כך בבית-המלאכה של מַדם שניידר, ביחד עם מבטיה החביבים-העוקצים של המַדם היקרה בכל רגע ורגע, עשו את שלהן… שכחה!
אהודה הניחה את מחברת-השירים.
היא נכפפה על מכונת התפירה אשר בבית, הניחה תחת המחט את שולי הדבר, אשר תפרה בשביל אמה – והבלוזה המרושלת שעליה הבליטה את מבנה-גוה, המשולל רכות ועדנה, ואת חזה הצמוק, הבלחי מפותח. בשרטוטי פניה הבלתי עדינים ביותר, שלא הצטינו גם בסימנים של טובת המזג, נבלה הרעננות הקודמת, מן ראשית האביב המוקדם, ואותה טהרת הנפש שלה, בת חוסר נסיון-החיים, נדלחה בעבודה מחשבתית פנימית…
– כן, – חשבה אהודה – אהבה, אהבה… צדקו דברי השיר: “מה זאת אהבה?”
דוד יפה?.. כן, היא, אמנם, קיוותה לאיזה דבר מקרבתה מידידותה אתו. משורר הוא… הוא אולי יפתח לפניה עולם חדש… היא תלמד הרבה ממנו… היא תשכיל, תיעשה למורה…
מה תקותה מן החייטות?
התקוה לא באה! הוא בעצמו לא היה איש עומד ברשותו. להוצאת הדרך לקח אצל בן-גרשון…
בן-גרשון, כן, בן-גרשון…
התקוה לא באה, – הוא כמו נשכח – ומה עתה? נמאס עליה הבית, בית-אמה, נמאס! תמיד עוני, תמיד תאניה, תמיד תרעומות!
ימות-הגשמים מתחילים – האומנם לא יבוא כל שינוי? האומנם לא תהא אחרת לעולם?
יהיה מה שיהיה – ובלבד לא זה! ובלבד לא זה?
הנה אמה יושבת וממתינה למדידת הדבר התפור. – פניה מה הורעו?
הורעו פניה והיא קובלת על החיים שאינם לפי ה“אורמאלה”…
אוי, אלמלי אמרה, למצער: ה“אי-נורמאליים”?
חוטפת היא מלים בעלמא ומשבשתן… מזדקנת מיום ליום…
– אוי, אוי, – שגור בפיה של המזדקנת -– אסוני מתחדש אצלי בכל שעה, בכל שעה… איה הוא? איה?.. לא האמנתי, כי ככה… ככה, פשוט… כי לא יבוא… כי לא ישוב משם… לעולם… לנצח… אלינו… משפחתנו אשר אהב ככה… אשר היה קשור בה ככה… ואשר עתה נהרסה כולה… כי לא יבוא להגיד… מה אתו שם… שייך לומר: בחלומות איננו מאמינים… אבל כי לא יבוא… גם בחלום… טְרִיגֶדְיָה אמיתית…
פחד של מסתורין נמלאו עיני לאה.
ובאותו ערב רמזה לשינה-הינדה:
– מה… בנך מן המושבה אינו נראה כלל… מרישה זכרה היום את הדסה – תהא מליצה טובה בעדנו – ובכתה בדמעות שליש… רחמנות – היא אומרת – על יששכר בן גרשון…
י 🔗
בנשף בערב היום, ובו גמרו הערבים לחפור את הבאר, הלך שאול גמזו וישב על שפתה ויאמר אל לבו:
– הדסה נשארה שם… בכברת הארץ אשר מחוץ לעיר… ואני פה.. בבארי אשר חפרתי…
בחצר עברה שינה-הינדה:
– למה אתה יושב כאן, שאול?
– אני הוגה על החתונה שהיתה.
– היתה בשעה מוצלחת, ברוך השם! כי מה?
– לא כלום. מזל טוב!
המחותנת עברה.
הוא שב אתמול מן החתונה – הוא לן בחדרו של אהרן שם – ב“יזרעאל”. אהרן לא היה כל הלילה בחדרו: מילא חובת משמרתו. עם עלות השחר שב, העמיד את הרובה בפינה וישכב בצד אחיו בגאוה. הוא – שומר-המושבה!
שאול, ששנתו נדדה, חשב על אחיו: אחד השרידים-הפליטים… גם נער לא דרוש, שיכתוב את מסתרם…
ולאחר זה:
שומר-המושבה… איזה תפקיד חשוב! איזה דבר משולל כל דעת? הוא, אהרן, אינו רוצה להודות בלבו, כי עבודת השומר חביבה עליו יותיר יען שקלה היא יותר מעבודת המעדר שאינה לפי ידיו. עבודת המעדר לאדם, שאינה לפי ידיו – איזה דבר משולל כל דעת?
ובשעת החתונה נאם החתן יששכר בן-גרשון בקול רם:
– מסכים אני לכם בדבר-הפועלים… אבל חובבי-ציון, כ ל חובבי-ציון – הא לכם מֶטַליק אחד בעד כל חובבי-ציון! מדוע אינם עושים פה עסקים? מדוע אינם עוסקים פה בתעשיה? מדוע אין הם נותנים את לבם לעשות פה, למשל, שיכר, שעולה כאן ביוקר כל-כך גדול ע"י הובלה מן החוץ ושסוף-סוף אי-אפשר לתתו לתוך הפה? אמת, – מה שאמת אמת – שעורים הן ביוקר פה… אבל מדוע, למשל, לבלי לעשות פה חבלים, בשים אל לב את מצב-הפשתים דפה? והנה יש גם מיני סלים, שמשתמשים בהם לנשיאת חומר לבניה – מדוע זה לא? מים בשביל פבריקות אפשר להשיג פה בזול… יש ערבים… יש תימנים…
– ואת הדסה לא זכר… לא זכר את הדסה… – גיחך שאול גמזו.
…הנה היתה גם חתונתו הוא, גם חתונתו של שאול. יושבי הראש הישיש של “בית-העם” נשא נאומים על רעיון-ה“תחיה”…
ודוד לא נסע מזה, לא נסע… של מי הוא הרך הנולד? של מי?
– אין אשמים, אמר שקספיר, אין אשמים…
כך טען הוא.
– בכל אופן, לא אני השופט… – מוסיף שאול – לא אני השופט…
כך מוסיף הוא.
אבל שינה-הינדה צועקת:
– לא אשגיח בזה, שבתי היא… חצופה היא… אשת-איש… חטאים בעיר… ילדים קטנים מתים… הדסה מתה…
הדסה…
הדסה! לכי, בתי ואספר לך– נטל החול והחיים יעיק עלי, חיים חדשים – על איזה יסוד? אם ישן מפני חדש לא יצא? אם גם ישן אין? אם הכל כדאתמול?
הדסה! חיים חדשים – למה חיים חדשים? מה יביאו החיים החדשים?
הדסה! מורך בחור זקן – ואת ילדה קטנה. זקנה ובחרוּת; ראשית ואחרית. אחרית באחד-עשר ירחים – כל ימי היותו פה; להמשיך אור? ואתא מיא וכבא לנורא! “וזרקתי עליכם מים טהורים”? רק כתיב!
הדסה! לכי אתי ואתן לך עוד סיפור! הסיפור לא יפה, בתי, אבל קצר הוא ואמיתי. סיפור קטן מחיי אדם קטן, אשר ידעתיו בימי חייו. קטן היה האיש, אבל טוב ומועיל ובארץ-ישראל גר. אולם לא הועיל הטוב, לא היטיבה התועלת, ו“ארץ-ישראל” לא הצילה. מה הכא ומה התם? אין מנוח! שדי המר לו.
הדסה!.. מה, בתי, מה? מה, הקטנה? חולה המורה, חולה, אה? אין בית-ספר? לא היה המורה זהיר – ויפול לתוך הבאר… אה? מעתה ידע כבר איך להיזהר, ידע…
על שפת הבאר היו אבנים. כששמע ברוך ה“גולם” נושא-החלב את צעקתו משם (הוא לא יכול שם לבלי לצעוק, וה“גולם” עבר דוקא בחצר באותו הרגע) מצא אבן אחת מוסעת ממקומה. דרך המקום הפנוי הזה פילס לו המטביע-את-עצמו נתיבה. אצל האבן היתה גם מגבעת של קש. נראה, שבשעה שהתנפל האיש אל מעמקי המים הסיר מבלי משים את כובעו מעליו ויזרהו הלאה. ממש כמו שהיה משליך את כובעו על השולחן לפני עלותו הבמתה אצל “פועלי-ציון” לנאום נאום… שם, בווינה…
הוציאוהו. הכניסוהו הביתה. נתאסף קהל ירושלמי. בא גם הד“ר הרופא הממונה-הגבאי בבית-האולפנא, שהיה הנטבע משמש שם בכהונת מורה. אמר הד”ר:
– הדור הצעיר!.. איבוד עצמו לדעת… האנשים אשר באו לפלשתינה לפני עשרים שנה היו יותר אידיאליים…
הנוצה אשר שמו לאפו של המאבד עצמו לדעת לא זעה. באו החושך והסוף.
יא 🔗
בדותא! מן החושך-הסוף היה רק חושך; סוף לא היה.
אותו הדבר הבלתי נתפס והנפסק, ש“חיים” שמו – עדיין לא פסק מלהימשך… ברוך ה“גולם” עבר…
– ברוך! – קרא לו שאול.
ה“גולם” ניגש.
– מה, גם בערב אתה עוסק בנשיאת חלב?
ה“גולם” הרים את הכד לאות הן.
– ואני… כמו שאתה רואה… יושב על הבאר…
– אם נהר אין פה בירושלים… – הסכים ה“גולם”.
– למה נהר?.. לרחוץ?.. לטבול את הבשר?..
– לא נהר ולא בריכה! – העמיק ה“גולם”.
– ולא טוב? – שאל היושב.
– מאי איכפת!..
– היאך מאי איכפת?
ה“גולם” ביאר:
– מפני מה יהיה טוב?.. כבכל מקום… ביפו טוב?.. כרטיס קונים בעד מג’ידי ורבע… אבל מה שם? חלב אחר?
– הנך פילוסוף, ברוך… פילוסוף גדול… רוצה אני להיפגש בך לעתים יותר קרובות…
– לי יש אשה… – מיאן הצד השני – אין לי פנאי… אמרו לרמותני – עורבא פרח… אני – ברוך…
– טוב… – התרכך שאול גמזו – אבל מדוע אתה רזה כל-כך?
– רזה? מפני שאינני שמן!
הפסקה. הרזה אמר ללכת.
– חכה מעט, – התחנן גמזו – אולי תאמר לי… אולי תאמר לי, ברוך… דבר אחד…
– אחד – ולא שנים?..
– אחד…
– היינו?
– במה… במה להאמין?
– להאמין? – ב“אני מאמין”!
– איך??.. במה איפוא, אתה מאמין?
– בחלב!
ברוך צחק צחוק פשוט, בריא, מעומק-הלב, לשאול גמזו נדמה, כי הוא בעצמו צוחק את הצחוק הזה. עלה פחד בלבבה
– אבל איזה תוכן בחייך יש לך? -– דרש בחרי-אף.
– מה?
– תוכן!.. איזו תכלית!..
– תכלית… בוודאי יש דבר כזה להדיָן… אה, עכשיו אני מבין… אומרים, שאשתי אינה נותנת לי לאכול… יאמרו!.. מאי איכפת? אני יודע, כי היא נותנת לי לאכול!..
ה“גולם” גירד את בשרו במתיקות.
יב 🔗
בימות-הגשמים הלך שאול גמזו אל המושבה הרחוקה השומרונית אשר בה מת אביו. המושבה היתה שוממה מאין יושב, ועצב בידי שמים היה שפוך עליה ועל אילנותיה הצעירים הנטועים, אבל “החיים היו שם בזול”!..
המושבה היתה מהלך שלושה ימים מיפו, ובכל זאת כשברחה משם אמו, לאחר מות בעלה, ובאה ליפו עם שני ילדיה, אהודה ואהרן, נדמה לה, שעוד המקום קרוב… ועברה לירושלים.
בירכתי המושבה, מעבר לעצי האקליפטוס הרכים, בלטו מצבות יהודיות אחדות מעל בית מועד לכל חי. אחת מהן – עקומה וחדה – שהשוכן מתחתיה היה “המופלג בתורה ובחכמה ומחונן עפר ציון ר' נחמיה בר' שאול גמזו”, דממה כל העת באופן מיוחד, ודומיתה המיוחדה כאילו התגרתה ואמרה: בעל-שכל ובעל-מוסר היה הנטמן פה, הכל היה אצלו על פי השכל והמוסר, את בני ביתו הדריך בשכל ובמוסר, לאלוהים היה לבני ביתו, לאלוהים היה הנפטר הכל דיכא אצלם בכות השכל והמוסר דיכא – ונפטר… והוא נרקב פה – שבק חיים… וחיים לא שבק, לא שבק חיים – – –
שאול גמזו נתיישב שם בביתם הקטן והעזוב ומפקידה לפקידה, בלילות, בכדי להקל על השעמום, היה מעתיק ללא-צורך אל הנקי את החלק השני של הכריסטומאטיה החדשה אשר חיבר לפני שנה. ובכל יום ויום בשעת קימה בתוך האויר המשתה והמוזר היו עוברות במוחו כל הקימות של ימי חייו.. ברוסיה… בוינה… בירושלים… מה שונה כל קימה וקימה זו מזו.
לאחר שהיה מבשל לעצמו תה על מכונת-הספירט, מכינו ושותה אותו עד גמירא, היה נוטל את מקלו ויוצא לשוח. בשעת נטילת המקל היה רואה, שידיו רועדות, והוא בן ל"א!.. אבל – “מאי איכפת”…
הוא היה מחזיק את המקל וזוכר את גזירת המקלות במוהילב עיר-מולדתו. ימים כאלו היו. תסיסה נראתה בין צעירי ישראל. סוציאלדמוקרטיוּת. וסימן היה לסוציאלדמוקרט שהוא מטייל ברחוב הראשי ומקלו בידו.. עמד שוטר-העיר וגזר על המקלות… בעלי המקלות – מקלותיהם היו נגזלים מהם בידי שוטרי-הרחוב, והכאות וסטירות היו מנת חלקם…
איזו זכרונות! איך נתחדד כוח-זכרונו! זהו מפני שחי הוא רק בהעבר… אבל – “מאי איכפת”… דוקא עכשיו אפשר לחיות… דוקא אחרי ככלות הכלא רק באופן הזה אפשר לחיות?..
זכרונו נתחדד, חי הוא בהעבר – אבל אותה שכח! שכח לגמרי?
לפנים היה הוא רואה בוודאי בעובדה זו, בשכחתו המוחלטה, אות, כי היהודי אין בו רגש-אהבה חזק – וזה היה מכאיב לו. צר היה לו גם על רגש-האהבה הזה גופא – ויהא אפילו הבלחי חזק – שנשכח, נקבר במשאון, הלך לטמיון..
עכשיו הוא חושב:
– אדרבא… אלמלא היתה ידו של פלוני באמצע… אלמלי היה נושא אותה – מה? איש ואשה… במה היו חיים שניהם? תמיד, תמיד ביחד… תמיד, תמיד בהכרת האונאה… וכך בכל יום ובכל שעה… איזה אסון!..
איזה אסון!.. אפילו אלמלא היתה יד פלוני באמצע… כי מה היה יכול לצאת מזה? מה היה יכול לצאת מלבד סכסוכים נפשיים ובחילה, מלבד סכסוכים נפשיים ובחילה!..
בחילה!.. בחילה אפילו אלמלי היתה מלאך… אבל היא כלום היתה מלאך?.. היא לא היתה אפילו לא-מלאך… למה לכחד – היא לא היתה כלום… מה היה בה? חה-חה…
חה-חה?.. ככה הלא היה צוחק הוא… יפה צוחק ככה… הוא היה צוחק ואומר:
– רק בלי צביעות? חיי משפחה דרושים? הולדת בנים? אשה כשרה אחת בחוצה וקידושין? כל זה אולי דורשים אחרים, שזה יהיה דרוש… נוּ, תורה עלי החברה באצבע… לא תדאג לי, מאחר שאיני דואג לה… לא תשתתף בצערי… חה-חה!.. בלי צביעות: לי דרוש מילוי הנאתי ותו לא… ואת זה אני משיג בכל אופן שאני יכול… הָנֵד ראשך כחפצך: בצניעות ופרישות אין לי צורך…
– בדברים אחרים, – חשב גמזו – הקשר המתמיד, החיצוני, המקובל, דרוש למטרותיה החיצוניות של החברה. שהרי, באמת, כיצד אפשר להיות אחרת? למצער, עד הסדר הקומוניסטי לעתיד לבוא, חה… אבל להאדם הערום, המבטל-הכל, דרוש דבר בלתי-מתמיד – למה, איפוא, ישים ראשו בעניבה?
כה אמר יפה; כה אמר הוא, הערום-משנה. אשריהו, על תוצאות לא חשב, על פרי ה“הנאה” לא חשב, אפילו על הדרישות ה“טבעיות” לא חשב: הלאה כל חילוקים והבדלים; הלאה כל מושגים מופרכים…
לא כן הוא, הוא, הגר כאן במושבה זו. איזו נפשיות ארורה, מגוחכה. נפשיות?.. איזו נפשיות!.. הבדלות שחורות דולקות במוחו: מעלה ומטה, אהבה ותאותנות, קודש וחול… אבל כלום לא עולה על כל אשן אותה הלהבה האדומה, אותו היקוד המלחך בו כולו ימים רצופים, לילות שלמים?.. נפשית – אכן כמה נפשית היא אותה האיבה, שהוא מרגיש אליהן, לכולן, חה-חה… אכן נפשית מאד היה אותו רגש-התועבה שהרגיש לפעמים לאהודה, לאחותו… חה-הה…
הלהבה הלוהטת!.. כאן, במושבה זו, היא פוחתת לאט-לאט, פוחתת והולכת, אבל עדיין קשה היא מנשוא.. קשה!.. זה ודאי… בֶּדויות כושיות, מצורעות ובמכנסים, עוברות – תבואנה הן ותוכחנה… ואידך: מעלה ומטה, טהרה וטומאה – מה? גיחוך!..
והיא? – היא מאי עבידתה הכא?.. כלום היתה היא דוקא? כשם שנמשך אליה, כך היה יכול להימשך למאות אחרות… מתחילה, באותו זמן ולאחר-כך… גם זה ודאי…
היא… לפני צאתו מירושלים – נתקבל מכתב ממנה. מלונדון היה המכתב – לא מווינה – והרבה דברים היו בו על תכונת כותבתו, שכל הבא עמה במגע ובמשא סופו, וי, שהוא נידון ליסורים – ושמו של דוד יפה לא נזכר אפילו ברמז. היא כתבה: הוא, סאול, היה ונשאר ידידה היחיד בעולם… אם לא יבוא הוא, סאול, לונדונה – תשוב היא ירושלימה.
הוא חשב: אם תשוב היא ירושלימה, א? אפשר מאד שאסע לונדונה. אבל על המכתב לא ענה דבר וחצי דבר.
ועוד חשב: המרפסת היא גבוהה?.. מתחתיה חודי-אבנים… אבל להפסיק את החיים אין כל חשבון אפילו מצד ההגיון? היה הגיוני להפסיק חיים, שאין בהם תכלית עליונה, אלמלי היתה התכלית העליונה הזאת במציאות, אלמלי היתה מתגלית במקום אחר? באיזו חיים אחרים; אבל מכיון שהדבר ארעי הוא גם בלאו-הכי, תמיד ותדיר נעדר-שכל ונעדר-תכלית בעיקרו – היש הגיון בזה להפסיקו מפני שאינו חי חייו של איזה שמעון בר-כוכבא – שֶמה היו הם?.. – אלא חיי איזה אינוואַליד, כפי שקורין לזה, באפס רצון, באפס כל תקוה, במושבה רחוקה, שיושביה יצאוה?
– כן?.. – המשיך – אין חשבון… ובכל זאת… כמדומה, שאי-החשבון הזה מוטעה הוא באיזו סִפרה… מוטעה בכל זאת… וטעות מכווּנת… אבל – “מאי איכפת”… יהא שיש חשבון?.. יהא שיש חשבון… למה זה מכריח אותי?..
וכרגע הוסיף:
– כן… לא להפסיק… אבל לצאת מזה, אילו היה לאן, לא היה מזיק…
שאול גמזו יצא אל הבצה הגדולה והירוקה אשר במעלה-המושבה, ואמר לעצמו משום-מה בקול:
– כך… תמיד בדרך… נעים ונדים… כקנה במים…
תרנגול-אֵם טיילה על שפת הבצה בתוך אפרוחיה ובלוויית תרנגול – בעלה. אחד האפרוחים מצא גרגיר אחד אשר היה גדול מפיו ולא יכול לבלעהו. אז החלו הנשארים, אחד אחר אחד, לשלול את הטרף מפי אחיהם. אולם לא פה אחד יכול לעשות את הנחוץ. היתה חטיפה-דחיפה נהדרה. רק שנים מן המשפחה היו בלתי זריזים, לא שמו עין אל הטרף השמן והגדול – וירעו לבדם. בגאון-תרנגולים ניגש, לאחרונה, האב ויתקע בגרגיר את חרטומו. התרנגולת דיברה את עצמה…
– בעלמא… בעלמא… אפילו לא מקצת סמל… אפילו לא סמל משהו…
שאול גמזו כרע, נסמך בחפירה הקטנה, שהיתה מסביב, והביט בבני הטבע אשר בחברתו. אבל עיניו קמו וכאילו לא ראה כלום. שפוד נוקב מוח-העצמות ומעלה הבל רותח בצינורות-הגוף, שפוד דקיק ובלתי-נראה, עלה אליו מן האדמה הלחלחה, עלה ונתקרב. האדמה היתה לחלחה ורכה, והאיש, המשתטח עליה, נגע בה בראשו הכבד, ופסוק אחד משונה וקל נטרף בתוך פיו:
– אנעים זמירות לקרירות… ושירים אארוג – למים קרים.
[תר"ע]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.