סביב הארץ בשמנים יום
ז'ול ב'ירן
תרגם מצרפתית: אליעזר
בן-יהודה
|
א.
פיליאס פוג היה ג'נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית
הועד לאצילים "ריפורם כלוב" בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן. אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צריך לנדבה הגונה, לדבר
טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדיק,
ואשר עשה ביום הראשון בשבוע, היה עושה ביום השני, ביום השלישי וכו' בלי כל שנוי. כפי הנראה סבב הרבה בארצות תבל, כי איש לא ידע
כמוהו את מפת הארץ, ובכל פעם אשר התגלגלה השיחה בפניו על אחת הארצות ומנהגי
יושביה, היה פוג מתקן בדבור קצר ומדיק את משגות המדברים. בדרך אחת היתר קצרה היה בא בכל
יום מביתו לבית הועד ושם היה קורא עתונים ומשחק בקלפים. איש לא ראה אותו מעולם במקום
אחר; סעודת הצהרים והערב
היה אוכל בהכלוב, על שלחן שעליו אכלו יתר באי הבית, אך לא דבר כמעט את איש ולא
הזמין מעולם איש לסעודתו.
שעות הסעודה היו קבועות בצמצום קדול, ובחצי הלילה בדיוק היה שב הביתה
ויישן שנתו עשר שעות בצמצום.
גם ממשרתו האחד שהיה לו בביתו דרש פיליאס פוג
כי כל מעשיו יהיו מדקדקים בדיוק גדול. ויהי ביום ב' אוקטוברו, ומשרתו הביא לו מים חמים לפספס
זקנו, אך חמם היה ארבעה ושמנים מעלות כמעלות פרנהיט, ולא ששה ושמנים
כמנהגו, ויפטרהו מלפניו, והנה הוא יושב ומחכה למשרת חדש. פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת
שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מחלך מחט השעון
אשר על הכתל. בעשתי עשרה
שעה וחצי היה למנהגו לצאת מביתו ללכת לבית הועד. והנה איש דופק בדלת. ויבוא המשרת ויאמר: המשרת החדש בא. ונער כבן שלשים בא הביתה וישתחוה. ויאמר לו פוג: אתה צרפת ושמך דשון. ויען הנער: במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ,
כנוי שנתן לי בצרפת בגלל דעתי לבצע כל ענין ולמצוא מוצא מכל מבוכה; אנכי איש ישר, ולבלתי כסות מכבודו כל
דבר, הנני אומר לו כי היו לי אומניות הרבה: סבבתי בארץ לזמר זמירות, הייתי ברוכבי הסוסים בקרקסאות,
רקדתי על חבל, למדתי התעמלות, ובאחרונה עבדתי בצבע המכבים בפריז. זה חמש שנים כי מאסתי בכל זה
ואשתוקק לחיי מנוחה, ואבא אנגליהוהנני משרת בבתי האצילים, והנני מקוה כי בבית
כבודו אמצא מנוחתי עד אם נשיתי את שם כנויי פספרטו. ויאמר הג'נתלמן: פספרטו יסכן לי. גם חקרתי ודרשתי על אודותיך ויעידו טוב עליך. הידעת תנאי? –
כן, אדוני. –
טוב, כמה עתה השעה בשעונך?
ויוציא
פספרטו מכיסו שעון כסף גדול ויאמר: עשתי עשרה ושנים ועשרים דק. –
שעונך מאחר. –
מחילה, אדוני, אי אפשר. –
שעונך מאחר ארבעה דקים, אך אין דבר, רק דע לך כי ארבעה דקים ביני
ובינך. אם כן איפוא, מהרגע
הזה עשתי עשרה שעה ותשעה ועשרים דק בבקר, יום ה' ב' אוקטוברו 1872, אתה לי
לשרתני. ופיליאס פוג רק כלה לדבר, ויקח כובעו בידו
השמאלית וישימה על ראשו כתנועת מכונה, וילך לו ולא הוסיף עוד דַבֵּר. פספרטו נשאר לבדו בבית, ויבדוק את הבית וימצא
חדר המשרתים וירא שם דבוק על הקיר רשימה בפרוטרוט מכל עניני השרות לשעות
ולרגעים בדיוק, וידע כל אשר עליו לעשות. ומצבו החדש ישר בעיניו. ב. פוג יצא מביתו ויצג את רגלו הימנית חמש מאות
וחמש ושבעים פעם לפני השמאלית וחמש מאות וחמש ושבעים פעם את השמאלית לפני
הימנית, ויגיע עד בית הועד, ויבא לחדר האכל וישב על השלחן הערוך במקומו הקבוע,
ויקפה את אכילתו בכוס תה מארץ הסינים ויכל את סעודתו שבעה וארבעים דק אחרי
הצהרים בדיוק, כמנהגו כל הימים, ויבוא לחדר ישיבת הארחים, חדר גדול, רב הפאר
וההדר, וישב במקומו הקבוע, ונער מנערי הכלוב הביא לו את ה"תימס" לא מחתך, ויפשטהו פוג ויקרא בו עד שלש
שעות וחמש וארבעים דק, ויביאו לו ה"סטנדר", ויקרא בו עד עת
סעודת הערב, ובחמש שעות וארבעים דק בא שנית החדרה, ויצלול בקריאת ה"מורנינג
כרונכל". חצי שעה עבר עוד, ויבואו להכלוב אחדים מבאי
הבית הזה, המה חברי המשחק בקלפים לפניו כל הימים, המהנדס אנדריו שטיוארט,
הבנקירים דשון סיליון וסאמואל פלנתין, ובעל בית מעשה השכר תומס פלנגן, וגוטיה
רַלְף אחד מדבָּרי הבנק האנגלי, כלם אנשים עשירים ונכבדים הם. ותומס פלנגן שאל את רלף: –
אם כן איפוא, מה בדבר הגנבה? ויען אנדריו שטיוארט, הלכה לים המלח. וגויטיה רלף אמר: ואנכי חושב להפך, כי האיש ששלח ידו בגנבה יפול בידינו. שוטרים חרוצים נשלחו לאמריקה
ובארפה, בכל מבואות הים, ויפלא ממנו להמלט מידיהם. ויאמר אנדריו שטיוארט: היש לכם סמני הגנב? גוטיה רלף: ראשית כל הוא לא גנב.
–
איכה? האיש אשר שם בכליו
מקפת הבנק האנגלי חמשה וחמשים אלף לי"ש, שטרות הבנק, ההוא לא גנב? גוטיה רלף: לא! דשון סוליון: א"כ הוא בעל עסקים? –
המורנינג כרוניכל אומר כי הוא ג'נתלמן. האיש אשר הוציא את המלים האלה מפיו היה ידידנו
פיליאס פוג. ויחדל מקריאתו ויברך
את חבריו, וישב אל שלחן המשחקים, והשיחה על דבר הגנבה הנפלאה לא חדלה. ויאמר אנדריו שטיוארט: ואנכי עומד על דעתי, כי יש לאל הגנב
להמלט ולהמלט. גוטיה רלף: אל נא! אין
ארץ אשר יוכל להמלט שמה, אנה ילך, נראה לו מקום! אנדריו שטיוארט: לא ידעתי, אך הארץ רחבת ידים.... –
היתה לפנים, הוסיף פיליאס פוג בקול נמוך, ויתן את קלפיו, הכו! –
איכה זה, היתה לפנים?
ועתה, הצמק הצטמקה הארץ? ויען גוטיה רלף ויאמר: אמנם כן, צדק האדון פוג, הארץ
קטנה עתה, כי יש יכלת לעבור בה לארכה ולרחבה בזמן קצר פי עשרה מאשר לפנים. ובדבר הגנבה הוא הדבר אשר יקל
לנו לחפשו... –
ולהגנב יקל להמלט! ויאמר פיליאס פוג: אדוני שטיוארט, ישחק!
אך שטיוארט לא יכול להתאפק, ואך יצא ידי חובתו במשחקו ויאמר: –
אודה אדוני רלף, כי נפלאים דבריו הפעם. יען כי יש יכלת להקיף הארץ בשלשה חדשים... –
רק בשמנים יום, אמר על זה פיליאס פוג, ודשון סוליון הוסיף ויאמר,
אמנם, בשמנים יום, מהעת אשר נכון חלק מסלת הברזל בין רותל ואלהבד, וזה חשבון ימי
הנסיעה: –
מלונדון עד סואיץ, דרך מונט סינים וברינדיזי, מסלת ברזל ואנית קטור... 7 ימים מסואיץ עד בומבי, אניה 13 " מבומבי לכלכתה מסלת ברזל 3
" מכלכתה להונג קונג אניה 13 " מהונג קונג ליוקהמה (יפן)
אניה 6
" מיוקהמה לסן פרנציסקו אניה 22 " מסן פרנציסקו לניו
יורק מסלת ברזל 7 " מניו יורק ללונדון אניה ומסלת ברזל 9
" _____________________ ס"ה 80 יום –
אמנם כן, קרא אנדריו שטיוארט, שמנים יום, חוץ ימי הסערות והרוחות, ומלבד
המקרים את האניות בים והמרכבות על מסלת הברזל. ויאמר פיליאס פוג: הכל בכלל!
ויוסיף לשחק. –
וגם אם ההודים יסירו את מטילי הברזל מהמסלה, קרא שנית אנדריו שטיוארט,
וגם אם יעצרו את הקיטור, וגם אם ישללו את הנוסעים וישאירום ערומים! פיליאס פוג: הכל, הכל בכלל. ויאמר אנדריו שטיוארט: להלכה, צדק אדוני פיליאס פוג, אך
למעשה... –
גם למעשה, אדוני שטיוארט.
–
חפצתי מאד לראות איך יעשה כבודו כדבר הזה. –
הדבר בידיו, נלכה יחד.
–
חלילה לי, קרא שטיוארט, אך המיר אמיר אתו בחפץ לבבי בסך ארבעה אלפים
לי"ש, כי נסיעה כזאת בזמן כזה מן הנמנעות. –
פיליאס פוג: אפשר
ואפשר! –
אם כן, יעשה נא כבודו כזאת.
–
להקיף הארץ בשמנים יום? –
כן. –
טוב הדבר. –
מתי? –
תכף ומיד. אפס, דעו
לכם כי אעשהו בכספכם. ואנדריו שטיוארט ראה כי קרוב הדבר בלבב פוג
לעשותו, ויקרא: הלא זה
שגעון! טוב כי נשוב למשחקנו. ויקח אנדריו שטיוארט את הקלפים בידיו, ואחר,
הניחם פתאם על השלחן ויקרא: –
אולם אדוני פוג, טוב הדבר, אנכי אמיר בארבעת אלפים לי"ש. ויאמר פלינטין: שטיוארט יקירי, השקט, ושובה למנוחתך. הבאמת תמים חפצת בזה? אנדריו שטיוארט: אם אחת אמרתי אמיר, לא לצחוק דברתי
דברי. פוג:
כן יהי! ויפן לחבריו
ויאמר: עשרים אלף לי"ש לי בבית הבנק לבדינג אחים. אנכי אמיר עליהם. ויקרא דשון סוליון: עשרים אלף לי"ש! עשרים אלף לירה, ועכוב קטן שלא חשב מראש יאבדן! ויען פוג בנחת: אין בעולם עכובים שלא נוכל לראותן מראש. –
אבל אדוני פוג הזמן הזה מצמצם מאד. פוג:
זמן מצמצם, ואם ישתמשו בו במשפט, מספיק לכל. –
אך לבלתי אחר המועד צריך לדלג תכף בדקדוק ממסלות הברזל להאניות ומהאניות למסלה
בלי כל הפסק! פוג:
אנכי אדלג. –
התל יהתל אדוני בנו.
–
אנגלי גמור לא יהתל לעולם, בדבר נכבד כזה בדבר המרה אנכי אמיר בעשרים אלף
לי"ש את כל החפץ, כי אקיף את הארץ בשמנים יום או עוד פחות, נאמר באלף ותשע
מאות ועשרים שעה, שהן חמשה עשר אלף ומאתים דקים. התרצו?
ויענו כלם: טוב הדבר.
ויאמר פוג: הקטור לדובר יצא בתשע שעות פחות רבע, ובו אצא גם אני. היום? –
בעצם היום הזה.
ויוציא פוג לוח מכיסו, ויבט בו, ויאמר: היום יום השני באוקטובר, ועלי איפוא לשוב הנה, בחדר זה, ביום
השבת כ"א דיצמברו, בתשע שעות פחות רבע, בערב, ואם אֵאַחר רגע אחד, עלי לשלם
עשרים אלף הלי"ש אשר בידי ברינג אחים. והנה שטר על סך הזה בית הבנק. ויכתבו פרטי הדבר ויחתמו בספר. ופיליאס פוג לא התלהב ולא
התרגש. המר המיר לא לשם
ריוח, אף כי עשרים אלף לירה, חצי כל רכושו, הניח בסכנה. אך חבריו התרגשו, ולא מיראתם פן
יפסידו כספם, כי אם יען הדבר היה בעיניהם מן הנמנעות, וכמו בושו להמיר על דבר
כזה. בשבע שעות אמרו חבריו לחדול ממשחק הקלפים למען
תת זמן לפוג להכין לדרך. אך
פוג לא התרגש גם הפעם, ויאמר:
אנכי תמיד נכון, ויוסיף לשחק. בשבע שעות וחצי, נפטר פיליאס פוג מחבריו
הנכבדים, וילך מהקלוב, ויבא אל ביתו בשבע שעות וששים דקים. ופספרטו, משרתו, אשר כבר ידע את כל "סדר היום" של אדוניו על פה, לפי הרשימה אשר מצא
על כתל חדרו, תמה מאד בראותו את אדוניו שב הביתה לא בזמנו הקבוע, לא לפי הקו
לשוב הביתה בחצי הלילה בדיוק.
ויסר פיליאס פוג לחדר, ויקרא: פספרטו! ולא ענה פספרטו דבר. כי לא היה כל ספק לו, כי הקריאה
הזאת לא לו היא, כי לא בזמנה היא. ויקרא פיליאס פוג שנית, כקולו בפעם
הראשנה. ויבא הפעם פספרטו אל אדוניו. –
פעמים קראתיך. –
אבל, עתה לא חצות הלילה, (וביד פספרטו היה השעון מוכן לראיה). –
ידעתי, ולא להוכיחך חפצתי, בעוד עשרה דקים נלך לדרך, לדובר וכַלֶה. ועל פני הצרפתי נראה כמין קמט. ברור היה לו הדבר, כי אזנו
הטעתו. –
הימוש אדוני ממקומו? –
כן. הלך נלך להקיף
הארץ. ויראו על פני פספרטו כל סמני תמהון
ושממון: עיניו נפעאו, עפעפיו
וריסיו נסבו, ידיו פרוסות, וכל גופו נכון לכרוע, ובפיו גמגם: להקיף הארץ! –
בארבעה ועשרים יום, ועתה, אין לאבד אף רגע אחד. וישאל פספרטו: –
והארגזים להדרך? וראשו
התנועע הנה והנה. –
בלי ארגזים. רק שק אחד,
ובו שני כתנות צמר, שלשה זוגי גרבים. וככה גם לך, הכל נקנה בדרך. קח אתך את המכסה אשר לי להדרך וקח לך נעלים
טובים. אבל, באמת, הלך נלך
ברגל מעט מאד או לא נלך ברגל כלל.
לך ועשה. ויחפץ פספרטו לענות דבר, אך לא יכול. ויפטר מעל אדוניו, ויעל בחדרו,
ויכרע על כסא, ויוציא מפיו דבר שלא נתן לאמרו באזני נשים, ויאמר: –
טוב הדבר, הפעם! ואנכי
חשבתי לשבת במנוחה!... וכמו מעשה מכונה הכין כל הצריך להדרך. הוא יקיף את הארץ בארבעה ועשרים
יום! המשגע אדוני? לא! התל התל בי אדוני. הלך ילך לדובר, טוב הדבר. לכלה בשלום!
אחרי ככלות הכל לא היה הדבר הרבה חמרת רוח לפספרטו אשר לא דרך על אדמת
ארץ מולדתו זה חמש שנים.
ואולי, מי יודע, אולי גם עד פריש יגיע. והעבודה! המחשבה הזאת לשוב לראות את הכרך הגדול, מצא חן
בעיניו. אבל, אין ספק, יתר
לא ירחק ללכת, הג'נתלמן הזה המקמץ כל כך בפסיעותיו. כן, אפס, גם זה אמת, כי האדון הזה, שהיה עד עתה יושב
אהל, יצא על פני חוץ! ובשמנה שעות, ופספרטו הכין את השק הקלוקל,
וישים בו את חפציו וחפצי אדונו, ורוחו עוד סוער בקרבו, ויצא מחדרו, ויסגור את
הדלת היטב, ויבא לפיליאס
פוג. ומר פוג היה נכון. תחת אצילי ידיו היה ספר "המנהיג" על
מסלות הברזל והאניות, לברדוי, שיהיה לו לעינים בכל הידיעות הנצרכות לדרכו. ויקח את השק מידי פספרטו ויפתחו,
וישם בו צרור שטרות הבנק על סך מסוים, מהמין היפה ההוא, היוצא בכל הארצות. –
לא שכחת דבר? –
מאומה, אדוני. –
והמכסה? –
הנה. –
טוב, קח השק. ויסגורק פיליאס פוג את השק ויתנהו לידי
פספרטו. –
ושים לבך אליו.
עשרים אלף לי"ש בו.
כמעט נפל השק מידי פספרטו, כמו לו היה כל הסך
הזה זהב וכבד עליו משאו. וירדו הרב ועבדו, ויסגרו את הדלת וינעלו
אחריהם. והמרכבות עמדו אצל הבית, ויעל פיליאס פוג
ופספרטו בעגלה, וימהרו לתחנת מסלת הברזל שרינג כרוס, ששם יגיע קצה אחד מסעיפי
מסלה הדרומית המזרחית. ובשמנה שעות ועשרים דקים עמדה העגלה על יד
התחנה. ויקפוץ פספרטו ארצה,
ואחריו אדוניו וישלם להעגלון.
ואשה עניה ובנה הקטן על ידיה, יחפה, מלכלכה,
על ראשה כבע בלוי, ומטפחת בלויה על סחבותיה, נגשה אל פוג, ותבקש ממנו נדבה. ויוציא פוג מכיסו עשרים לירה שזכה במשחקו
בהקלפים, ויתנן להעניה, ויאמר: –
הנה לך, אשה עניה, שמחתי כי פגשתיך עתה. ויעבר ממנה. ופספרטו התרגש, וכמו דמע הרטיבה עינו. נדיבות אדוניו נגעה עד לבו. ויבאו פוג ופספרטו בחדר הגדול בתחנה, ויצו פוג
לפספרטו לקחת שני מקומות במחלקה הראשנה. ויפן, והנה חמשה חבריו בהקלוב לפניו, ויאמר: –
אדוני, הנני הולך, וחתימת הרשות על תעודת המסע שלי, בכל מקום בואי,
תעידנה לכם, בשובי מנסיעתטי.
ויאמר גוטיה רלף: אדוני פוג, אין כל צורך בזה. האמן נאמין לו על אמונתו, אמונת ג'נתלמן. ויאמר פוג: ובכל זאת העדות לא תזיק. ואנדריו שטיוארט העיר: אל ישכח כי עליו להיות חזרה פה. פיליאס פוג: בשמנים יום, ביום השבת, אחד ועשרים דיצימברו, בשמנה שעות
וחמשה וארבעים דקים בערב.
שלום, אדוני. ובשמנה שעות וארבעים דקים ישב פיליאס פוג
ומשרתו במרכבת הקטור אחת, ובשמנה שעות וחמשה וארבעים דקים קול הצפירה[1] נשמע והקטר נע ממקומו. הלילה היה ליל חשך. מטר דק זרזף ארץ. פיליאס ישב בפנה מחריש, לא דבר, ופספרטו, עוד בשממון,
לחץ אליו, בלא דעת, כמעשה מכונה, את שק השטרות. אך הקטור עוד לא עבר סינדהם, ופספרטו הוציא
פתאום קול צעקה, כמתיאש. פיליאס פוג: מה לך? –
הדבר הוא... כי מרוב
הבהלה, המהירות... שכחתי... –
מה? –
לכבות את הגז בחדרי.
ויאמר פוג בנחת: אם כן בני, על חשבונך. ג. ופיליאס פוג לא חשב בלי ספק כי יציאתו להקיף
את הארץ בשמנים יום תקים שאון בלונדון. החדוש הזה התפשט בין כל חברי הריפורם קלוב, כל באי
הבית הזה התפעלו. ומהבית
עברה ההתפעלות הזאת להעתונים;
ומהעתונים – אל כל יושב לונדון ואיש אנגליה. השאלה הזאת, שאלת
הקף הארץ בשמנים יום, היתה לענין בו התוכחו, בו התפלפלו, בו שקלו וטרו כל הימים,
וברגש ובהתפעלות, כמו לו היה הדבר נוגע בענין מדיני גדול מאד. ויחלק העם לשתים: אלה היו אחרי פיליאס פוג, לאמר כי
יצליח, ואחרים, ומהרה היו הם הרבים, היו נגדו. הקף הארץ בזמן קצר כזה, אם לא רק בדבור, על הניר, כי
אם בפעל, לא בלבד שהוא מן הנמנעות, כי אם גם שגעון! הטימס, הסטנדר, מורננג כרונכל, ועוד גליונים גדולים אחרים הדפיסו מאמרים גדולים נגד פוג. רק הדילי תלגרף לבדו תמך
אותו מעט. בכלל חרצו משפט
על פיליאס פוג, כי הוא מטרף, משגע, ויכהו בחבריו אשר המרו אתו בדבר הזה, המעיד
על פוג כי שכלו נחלש. וכמעט בכל העתונים נדפסו מאמרים גדולים,
כתובים בהתפעלות גדולה על הענין הזה. הלא ידוע עד מה כל הענין הנוגע לידיעות הארצות
נוגע עד לב האנגלי. כל העם
מקצה היה בולע את המאמרים על ענין פיליאס פוג. בימים הראשונים היו אמיצי הלב, וביתר בין
הנשים, אשר נטו אחריו, וביחוד אחרי אשר נדפסה צורתו באחד הגליונים המצֻירים, לפי
צורתו השמורה בערכאות הריפורם קלוב. והיו ג'נתלמנים שהיו אומרים: מהיכא תיתא? מדוע לא? כבר היו לעולמים דברים נפלאים מזה! וזה היה אחרי קריאתם את גליון הדילי
תלגרף, אך מהרה ראו גי גם העתון הזה בעצמו החל לפקפק. ובאמת, בספרת חברת המלוכה לידיעות הארצות,
נדפס מאמר גדול על אודות זה, ובעל המאמר התעמק בדבר, ויחוה בו לכל פרטיו, ויוכיח
כי הדבר הוא מן הנמנעות.
לפי דברי בעל המאמר הכל היה נגד הנוסע: מניעות מצד האדם, ומניעות מצד הטבע. למען יצליח במסעו נצרך כי יציאות
הקטורים ביבשה ובים וביאתם תהיינה תכופות בנסים ונפלאות בדיוק גמור אשה אחרי
רעותה, והדבר הזה איננו במציאות ולא יוכל להיות. בארפה אשר המרחקים לא גדולים מאד, יש לקוות כי הקטור
יבא בעתו. אך אך עליו ללכת שלשה
ימים רצופים לעבור את הודו, ושבעה ימים לעבור את ארצות הברית, היש לסמוך כי יבא
בדיוק בעתו הקבועה?
והאסונים במכונת הקטור, השמטות מטילי הברזל, ופגישות שני קטורים, ורבוי
השלג, והסופות והסערות, האין די בכל המניעות הגדולות האלה לעצר אותו מעט? האם לא דבר שכיח הוא כי אניות
הקטור הבאות מים הגדול תאחרנה יום או יומים? ודי כי יאחר רק פעם אחת, ונתקה כל השלשלת. אם יאחר פיליאס פוג רק שעות מספר
יציאת אחת האניות, עליו יהיה לחכות בוא האניה הבאה ובזה בלבדו כל חשבון נסיעתו
יהרס כליל. ויקים המאמר הזה שאון גדול, כמעט כל הגליונים
העתיקוהו, וכלם הסכימו פה אחד כי הדבר אי אפשר. רק איש אחג עוד נשאר נאמן לפיליאס פוג, ג'נתלמן זקן
כשח[2] הוא הלורד אלברמל.
הג'נתלמן הנכבד שלא יכול למוש ממושבו על כסאו, היה נכון לתת את כל הונו
כי יוכל להקיף את הארץ גם בעשר שנים! וימַרה בסך חמשת אלפים לי"ש כי פיליאס פוג יצליח
בדרכו. ואם הוכיחו לו
במופתים חותכים כי אי אפשר, היה עונה:
אם הדבר אפשר, טוב כי איש אנגלי יעשהו בראשונה. פתאום, וראש השוטרים בלונדון קבל תלגרם כדברים
האלה לאמר: "הנני עורץ[3] את הגנב שגנב בבנק, הוא פיליאס פוג ישלח תכף פקודה לשימהו במשמר בבומבי
(הודו האנגלית)". התלגרם הזה עשה רשם גדול בלונדון. עתה חדלו לדבר על הג'נתלמן ויחלו
לשיח על הגנב שגנב שטרות הבנק. בצורתו שהיתה שמורה בריפורם קלוב מצאו באמת כל הסמנים
שנתנה פקודת השוטרים בהגנב.
אז החלו לדבר על הזרות שיש בהאיש פיליאס פוג, והתבודדותו, והנסיעה הנפלאה
הזאת, והדבר נראה ברור, כי כל ההמרה הזאת שהמיר להקיף הארץ בשמנים יום לא היתה אלא עִלה,
לעזוב את לונדון ולהנצל מידי השוטרים. ד. ומעשה שליחת התלגרם על לאודות פיליאס פוג כך
היה: ביום ט אוקטוברו חכו בסואיץ לביאת אניית הקטור
מונגוליה אחת מהמהירות באניות החברה. לפי הלכות החברה, היה עליה ללכת כעשר מילים
לשעה, אך היא היתה עושה לפנים משורת ההלכה והיתה מהירה יתר. ועל החוף, בין המון האנשים הרבים, ילידי הארץ
ונכרים המתנגשים בעיר הזאת אשר היתה לפני ימים לא רבים כפר קטן, התהלכו שני
אנשים וישיחו איש את רעהו. האחד היה קונסול אנגליה, והשני היה איש קצר
הקומה, רזה, פניו פני איש נבון, מתרגש, ועצלי עפעפיו תמיד מרפרפים, מתקלטים,
מתחת לריסים ארוכים נוצצות עין רבת התנועה, החיים, אך לרצונו יכול לכבות
אשה. וברגע הזה נראו על
פניו סמני קצר רוח, ויתהלך הלך ושוב, ולא יכול לעמוד על מקומו. שם האיש הזה פיקס, הוא אחד משוטרי אנגליה
שנשלחו למבואות ים רבים, בדבר הגנבה בבנק האנגלי. על פיקס היה להתבונן לכל הנוסעים על האניה הזאת, ואם
אחד יהי' חשוב בעיניו לערוץ אותו, ללכת אחריו בכל מקום עד בוא הפקודה מלונדון
לאסור אותו. לפני שני ימים קבל פיקס מראש השוטרים בלונדון
את סמני האיש שחשדו אותו כי ידו היתה בהגנבה. איש נכבד למראה עין, לבוש בגדים נאים, שראו ביום הגנבה
בחדר התשלומים בבנק. ברור הדבר, כי השוטר היה להוט הרבה אחרי הפרס
הגדול שנקצב להאיש אשר ימצא את הגנב. ויחכה לבוא האניה בקצר רוח שלא יפלא בעיני כל
איש. –
וכבוד הקונסול אומר, כי האניה הזאת תבא, לא תאחר. השאלה הזאת שאל השוטר את הקונסול פעמים עשר,
והקונסול ענה: –
לא, אדוני פיקס. תמול
הודיעו כי היא ברחבה של פורט עסיד, ומאה וששים הקילומתר מה הם להלכנית
כמוה, כבר אמרתי לכבודו, כי המונגוליה זכתה תמיד בפרס חמשה ועשרים הלירה אשר
ממשלת אנגליה נותנת בעד כל חמש ועשרים שעה שהאניה מקדמת לבוא לפנים משורת
ההלכה. פיקס:
הבוא תבוא האניה הזאת בדרך ישרה מברינדיזי? –
מברינדיזי, שם לקחה את ארגז הפוסתה מהודו, ותצא משם במוצאי שבת ובכן
יאריך נא אדוני רוחו, בוא תבוא האניה לא תאחר. אפס, לא ידעתי באמת איך יוכל כבודו למצא את האיש הזה,
גם אם הוא על המונגוליה, לפי הסמנים שיש לכבודו עליו. –
אדוני הקונסול, את האנשים האלה ימצאו יתר ברגש, בחוש, מאשר בטביעות עין,
לזה נצרך חוש מיוחד, חוש מרכב מחוש השמע, וחוש הראי וחוש הריח יחד. בימי חיי הצלחתי לשים במשמר יתר
מאיש אחד ממין הג'נתלמנים האלה, ואם רק יש הגנב על האניה, יוכל להיות בטוח, כי
לא ימלט מידי. –
מי יתן והיה, אדוני פיקס, יען הגנבה גדולה. ויתלהב השוטר ויאמר: –
גנבה חשובה? חמשים אלף
לירה! מציאה כמוה לא שכיחה
אתנו! בזמן הזה גם הגנבים מתקטנים. גנבים כשפר (גנב גדול מפורסם) הולכים ומתמעטים. בימים האלה רוב הגנבים גנבי
שילינגים אחדים הם. –
אדוני פיקס, מי יתן והצליח.
אפס, עוד פעם אגיד לו כי לפי הסמנים שקבל, הגנב הזה דומה בכל לאדם
ישר. ויאמר השוטר בקול מצוה שאין להרהר אחריו: –
הגנבים הגדולים, דומים כלם לאנשים ישרים. הלא יבין כבודו, כי האיש אשר פניו מעידים בו פחזותו,
אין לא דרך אחרת בלתי אם להיות אדם ישר, פן יתפש, הפנים המפיקים ישר, הם אשר
צריך להתבונן אליהם ולבחנם.
עבודה קשה, אנכי מודה לאדוני, שאינה מלאכה כי אם חכמה. הדברים האלה מעידים בפיקס, כי היתה בו שמינית
שבשמינית בגאוה. ועל החוף רבתה התנועה. מלחים מארצות שונות, סוחרים, סרסרים, סבלים ואכרים,
כלם התנגשו פה. ביאת האניה
היתה קרובה. העת היתה יפה דיה, אך היה קר מפני רוח המזרח,
ובאור קרני השמש הכהות נראו באויר מעל לעיר מנורות אחדות, ולעמת נגב, השתרע בתוך
הים כמו זרוע מרצף אבנים כאלפּים מתר ארכו. על פני ים הסוף שחו סירות דוגה אחדות וצנות סוחר
קטנות. ופיקס התהלך בתוך ההמון ויסקור את כל איש
בעיניו בסקירה אחת, כאשר הרגיל באומנתו. השעה פעמה עשר וחצי. ויהי כשמוע פיקס את קול השעה, ויקרא מקצר
רוח: –
בוא לא תבוא האניה הזאת! ויאמר הקונסול: –
אכן קרובה היא! –
כמה תעמוד האניה בסואיץ? –
ארבע שעות, כדי לקחת פחמים.
מסואיץ עד עדן, בקצה ים סוף, אלף ומאה ועשרה מיל, וצריך לקחת פחמים די
ספוק האניה. –
ומסואיץ התלך האניה ישר לבומבי? –
בדרך ישרה, בלי הפסק. –
אם כן, אם הגנב הולך על האניה הזאת בדרך הזאת, ודאי חושב לעלות בסואיץ,
ללכת בדרך אחרת לארצות ממשלת צרפת והולנד באסיה. ידע ידע כי בהודו, שהיא ברשות ממשלת אנגליה, לא ימלט
מידי הרשות. –
בלתי אם הוא יודע היטב את מלאכתו, הלא יודע כבודו כי גנב אנגלי שמור יתר
בלונדון מאשר בארץ נכריה. ויחל השוטר לחשוב ברעיון הזה אשר אמר לו
הקונסול, והקונסול שב לבית פקודתו, לא רחוק מהחוף. והשוטר נשאר לבדו, ויתרגש, כל ספק לא היה לו כי הגנב
ימצא בהאניה הזאת. אך לא הרבה יכול פיקס לחשב המחשבות האלה. קול הצפירה נשמע מרחוק, ויודיע
כי האניה קרובה לבוא.
וימהרו כל המון הסבלים והמלחים אל החוף, ותקם מהומה ושאון גדול. וכעשר צנות הפליגו מהחוף ותלכנה
לקראת האניה. והנה נראתה האניה הגדולה ובאחת עשרה שעה עמדה
האניה נגד פורט סעיד. והנוסעים על האניה היו רבים. היו בהם אשר נשארו עוד בצהר
האניה להתבונן למראה העיר היפה, אך רבם ירדו בצנות אשר קרבו להמונגוליה. ויתבונן פיקס ויבחן בשבע עינים כל איש
אשר עלה היבשה. והנה אחד מהם גרש את כל הסבלים והפלחים אשר
סבוהו, ויגש בדרך כבוד להשוטר וישאלהו כי יראו את בית הפקודות לקונסול ממשלת
אנגליה, ובדברו קדם לפניו תעודת מסע, אשר חפץ בלי ספק כי יחתום עליו
הקונסול. ויקח פיקס התעודה מידו ויסקור אותו בסקירה
אחת. כמעט נראה על פניו תנועה חזקה. הניר רגז בין ידיו. השם הכתוב על התעודה היה לפי
הסמנים שקבל השוטר. ויאמר
האיש: –
התעודה הזאת לא לו? ויען האיש: לא, תעודת אדוני היא. –
ואדונו, איה הוא? –
הוא נשאר באניה. –
אך עליו לבא בעצמו לבית הפקודות.
–
יש צרך בזה? –
בלי זה אי אפשר? –
ואיה בית הפקודות? –
שם, בפנת הרחבה. –
אם כן, הנה אלך וקראתי לאדוני, אך הדבר לא יהיה לרצון לו לטרח הטרחה
הזאת. והאיש השתחוה לעומת השוטר וישב להאניה. וישב השוטר וירד אל החוף, וילך לבית הפקודות
לקונסול אנגליה ויבקש ויביאוהו תכף לפני הקונסול. ויאמר בלי הקדמות: –
אדוני הקונסול, יש לי יסוד לחשוב, כי אישנו בא על המונגוליה. ויספר פיקס את אשר ארע בינו ובין המשרת בדבר
הפספורט. ויען הקונסול: –
טוב, אדוני פיקס, לא למרת רוחי יהיה הדבר לראות את פני הפוחז הזה. אבל, אולי לא יבא בעצמו הנה, אם
הוא באמת כאשר יחשוב כבודו.
גנב איננו אוהב להשאיר אחריו עקבות דרכו, ומלבד זה, אין חובה עליו לקחת
חתימתי על הפספורט. והשוטר אמר: –
אם הוא בקי במלאכתו, כאשר עלי לחשוב, בוא יבוא. –
לקדם את פספורטו למען אחתום עליו?
–
כן. הפספורטים אינם משמשים
לעולם בלתי אם לירט אנשים ישרים בדרכם ולהועיל לפוחזים להמלט. דבר ברור הוא, כי הפספורט הזה
יהיה כהלכה לכל פרטיו: אך אקוה כי
כבודו לא יתן חתימתו עליו.
–
ומדוע לא אתן? אם הפספורט
כהלכה, אין לי רשות למנוע חתימתי.
–
אבל, אדוני הקונסול, הלא יבין כבודו כי עלי לעצור את האיש הזה עד בוא
הפקודה מלונדון לשים אותו בכלא.
–
זה, אדוני פיקס, ענינו, יעשה כאשר לאל ידיו, ואנכי, לא אוכל... –
ולא כלה הקונסול את דבריו, וברגע הזה והנה איש דופק על דלת הלשכה, והנער
הביא שני אנשים, ואחד מהם היה המשרת אשר דבר את פיקס על דבר הפספורט. שני הבאים היו האדון ומשרתו. ויקדם האדון את פספורטו ויבקש
מהקונסול בדברים קצרים לאַשר אותו.
ויקח הקונסול את הפספורט ויקראנו בכונה, ופיקס
עמד בזוית הלשכה מתבונן אל האורח, וכמו חפץ לבלעו, לאכול אותו בעיניו. והקונסול כלה קריאתו, ויאמר: –
שם כבודו הוא מר פיליאס פוג? –
כן, אדוני. –
והאיש הזה, הוא משרתו? –
כן. צרפתי ושמו
פספרטו. –
כבודו יבא מלונדון? –
כן. –
וכבודו ילך? –
לבומבי. –
טוב אדוני. כבודו יודעי
כי קיום הפספורט אינו חובה, כי הממשלה אינה דורשת מהנוסעים כי יקדמו
פספורטיהם. –
ידעתי אדוני, אך חפצתי כי חתימתו יעיד עלי כי עברתי דרך סואיץ. –
יהי כן, אדוני. וירשום הקונסול את יום בוא הפספורט לפניו,
ויחתום. וישלם פיליאס פוג
את הקצוב בעד האשור, ויאמר שלום בקרירות, ויצא, ומשרתו אחריו. וישאל השוטר: –
אם כן? הקונסול: אם כן, האיש הזה נראה אדם ישר. פיקס: אפשר! אך לא זה שאלתי. הרואה אדוני הקונסול, כי רשמי פני הג'נתלמן הפקח הזה
דומים בכל לרשמי פני הגנב שקבלתי?
–
אסכים. אך הלא יודע
כבודו כי כל הסמנים... –
אחקור בדבר. המשרת נראה
לי יתר עלול לגלות לבו.
מלבד זה הוא צרפתי, לא יתאפק מדבר. מהרה אשוב, אדוני הקונסול. ויצא השוטר ויחל לבקש את פספרטו. ומר פיליאס פוג בצאתו מבית הקונסול הלך
להחוף. ויצו למשרתו את אשר עליו לעשות בעיר, וירד
בצנה על המונגוליה, ויבא בהלשכה אשר לו, ויקח את פנקסו, ועליו היו רשומים הדברים
האלה: יצאתי מלונדון יום ד' ב' אקטברו, ח' שעות
ומ"ה דקים. באתי פריש, יום ה' ג' אקטברו, ז' שעות כ' דקים
בבקר. יצאתי מפריש יום ה', ח' שעות מ' דקים בבקר. באתי דרך מונט סינים לטורין יום ו' אוקטוברו
ו' ש' ל"ה ד'. יצאתי מטורין, יום ו', ז' שעות כ' דקים. באתי ברינדיזי, שבת, ה' אוקטוברו, ד' שעות בערב. ירדתי באניה מונגוליה שבת, ה' שעות בערב. באץי סואיץ, יום ד', ט' אוקטוברו, י"א
שעות בבקר. סך הכל יצאו שעות קנ"ח וחצי, שהן ששה
ימים וחצי. ויכתוב מר פוג את כל התאריך הזה על לוחות
משורטטים עמודים עמודים לימים לשעות, לזמני ביאת הקטורים לפי התקנה ולזמן בואם
באמת לפריש, ברינדיזי, סואיץ, בומבי, כלכתה, סינגפור, הונכון, יוקהמה, סן
פרנציסקו, ניו יורק, ליורפול ולונדון, ולפיהם יכול פוג תמיד לראות בכמה שעות
הקדים לבא לכל אחד המקומות האלה או כמה אֵחר. לוח הדרך הזה היה לו לפוג למורה דרכו וידע
תמיד אם הקדים או אֵחר. ויכתוב ביום בואו לסואיץ, יום הרביעי בתשע
שעות, ויערוך אותה לעומת עת הביאה לפי התקנה, וימצא כי לא הקדים ולא אחר. ויצו ויביאו לו סעודת הבקר, ללשכתו. ולראות את העיר – זה גם לא עלה על דעתו. הוא היה ממין האנגלים השולחים את משרתיהם לראות את הארצות
שהם עוברים דרך שם. ה. ופיקס השיג ברגעים אחדים את פספרטו, והוא היה
מתהלך בחוצות ומתבונן לאשר מסביב, ויגש אליו פיקס, ויאמר: –
אם כן ידידי האשרו את תעודת מסעך?
ויען הצרפתי: –
אתה הוא, אדוני. חן
חן, הכל כהלכה. –
ועתה הנך מתבונן להעיר? –
כן. אך אנחנו ממהרים כל כך
במסענוף עד כי כל המסע הזה בעיני
כמו רק חלום חלמתי. ובכן,
הנני בסואיץ? –
בסואיץ. –
במצרים? –
במצרים, כן אדוני. –
ובאפריקה? –
באפריקה. –
באפריקה! לא אוכל להאמין
בדבר. ישוה נא כבודו לפניו,
כי אנכי חשבתי לא ללכת כי אם עד פריש, ולהכרך הנפלא הזה יכולתי רק להתבונן למן
שבע שעות ועשרים דקים בבקר עד ח' שעות וארבעים, בין התחנה הצפונית ובין תחנת
ליאון, מבעד לחלונות עגלה ביום גשם סוחף. צר לי!
ואנכי חשקתי לראות שנית את פיר לשיו ושדות אלישה. וישאל השוטר: –
אם כן איפוא, אתם אצים מאד?
–
אנכי לא. אך אדוני,
הוא אץ מאד. ועתה הנה
נזכרתי, עלי לקנות גרבים וכתנות.
אנחנו יצאנו לדרכנו בלי חפצים לדרך, ורק שק אחד לקחנו אתנו. –
הנני להוליכו לחנות שימצא שם כל הנצרך לו. ויאמר פספרטו: מה רב טובו!
וילכו שניהם, ופספרטו לא חדל מדבר,
ויאמר: –
רק עלי להזהר לבלתי אאחר את מועד הפלגת האניה. ויען פיקס: –
עוד יש לו שהות. עתה
רק צהרים. ויוצא פספרטו שעונו הגדול, ויאמר: –
צהרים? לא אדוני. עתה רק תשע שעות ושנים וחמשים דק. –
שעונו מאחר. –
שעוני מאחר! שעון שנפל לי
בירושה עוד מאבי אבי! גם חמשה
דקים לשנה לא יאחר ולא יקדים השעון הזה. הוא תכן עת גמור. –
הבינותי מה זה.
שעונו לפי שעון לונדון.
ובין שעון לונדון לשעון סואיץ כשתי שעות. עליך לכון את שעונך לפי עת הצהרים בכל ארץ. –
האנכי אגע בשעוני? לעולם
לא אעשה כזאת! –
אם כן, לא יהיה שעונך מכֻון לפי מהלך השמש. –
אם כן, רע רע להשמש! והוא
האשם! ובמעוף יד נעלה השיב
פספרטו את שעונו לכיסו. ויעברו רגעים אחדים, ויאמר לו פיקס: –
יצא יצאתם איפוא מלונדון פתאם בחפזון? –
אמנם כן! ביום הרביעי
האחרון, בשמנה שעות בערב, שב אדוני פוג ממסבת מרעיו, לא לפי מנהגו, ושלשת רבעי
שעה אחרי כן יצאנו מלונדון.
–
ואנה ילך, זה פוג אדונך? –
קדמה, קדמה. הקיף יקיף
את הארץ. ויקרא השוטר: –
סביב הארץ? –
כן, בשמנים יום! אמר
יאמר, כי המרה בזה את מרעיו.
אך אודה, כי האמין לא אאמין בדבר. השכל הישר לא יסכים לזה, דברים בגו. –
זה האדון פוג, כנראה, איש אוהב זרות. –
כן, אדוני. –
והוא עשיר. –
פשיטא! ויש אתו בדרכו סכום
מסוים, שטרות הבנק, חדשים כלם.
ואיננו מקמץ בכספו בדרכו!
הנה, לבעל המכונה באניה מונגוליה הבטיח מתנה טובה מאד אם יקדים הרבה לבוא
לבומבי. –
ואתה ידעתו מכבר, את אדונך?
–
אנכי? אני באתי אליו
לשרתהו בעצם יום צאתנו. הקורא יבין על נקלה הפעולה אשר פעלו המענות
האלה על רוח השוטר, אשר היה מלא רגש גם בלי זה. היציאה בחפזון מלונדון ימים אחדים אחרי הגנבה,
ואוצו לבוא מהרה למרחקי ארץ ואיי ים, וההמרה הנפלאה הזאת, הכל קים ואשר את חשד
פיקס. וישתדל עוד להוציא
מלים מהצרפתי, ויוכח פיקס, כי הנער הזה איננו יודע כלל את אדוניו. כי האדון הזה יושב לו בדד
בלונדון, כי יאמרו עליו כי הוא עשיר, אך איש לא ידע מקור עשרו, כי הוא איש שאין
לרדת לסוף דעתו ומהותו וכו'.
אך זה ידע פיקס לנכון, כי פיליאס פוג לא יעזוב האניה בסואיץ, והוא הולך
באמת לבומבי. ופספרטו שאל: –
הרחוק הדרך לבומבי? ויען השוטר: –
רחוק דיו. עוד כעשרה ימים
לכם ללכת בים. –
ואיה היא, בומבי? –
בהודו. –
באסיה? –
ודאי. –
שד משחת! הגיד אגיד
לכבודו האמת... יש דבר
המציק אותי... זה
הדֻד! –
איזה דד? –
דד הגז, אשר שכחתי לכבות, והוא בוער עוד. והנה, לפי חשבוני, כל ארבע ועשרים שעה יבער גז בסך שני
שילינג, ששה פינס יתר משכרי, והלא יבין כבודו כי אם המסע הזה יאריך... ההבין פיקס את כל ענין הגז? רחוק הדבר. הוא לא הקשיב עוד לדבריו, ויחשב
להחליט דבר. ויבאו הצרפתי
והוא להחנות, וישאיר השוטר את הצרפתי לקנות לו את צרכיו, ויצוהו לבלתי יאחר שעת
הפלגת האניה, וישב לבית הפקודות להקונסול. ועתה, כי לא היה כל ספק לפיקס בענין הג'נתלמן,
שב לקרירות רוחו, ויאמר להקונסול:
–
אדוני, עתה אין לי עוד כל ספק בדבר. האיש המבוקש, בידי הוא, מתחפש לאיש אוהב זרות, כמו
חפצו להקיף את הארץ בשמנים יום.
–
אם כן, ענה הקונסול, הוא ערום. והקונסול שאל את השוטר ויאמר: –
אבל, אדוני, אולי שגה ישגה כבודו? –
לא אדוני, אנכי לא שגיתי. –
אם כן, למה איפוא בקש האיש דוקא כי חתימתי על תעודת מסעו תהיה לו לעדה כי
עבר דרך סואיץ? –
למה?... לא ידעתי, אדוני
הקונסול. אך ישמעני נא
אדוני. ובדברים מעטים ספר השוטר להקונסול את הדברים
היתר בולטים בשיחתו את משרת האיש פוג.
ויאמר הקונסול: –
אמנם יש יסודות חזקים לחשד את האיש הזה. ומה יעשה כבודו כעת? –
שלח אשלח תלגרם ללונדון, והפצרתי בשר השוטרים לשלח לי לבומבי פקודה לשים
אותו במשמר. ירד ארד באנית
מונגוליה, אערוץ את הגנב עד הודו, ושם על אדמת אנגליה אגיש אליו בכבוד, פקודתי
בידי, וידי על כתפו. ויכל השוטר את הדברים האלה בקרירות, ויפטר
מהקונסול, וישלח משם לשר השוטרים בלונדון התלגרם אשר ידענו. ובעוד רבע שעה, ופיקס ירד לאנית המונגוליה,
ובידיו חפצים לדרך מעטים, אך כיסו היה מלא, ורגעים אחדים אחרי כן, והאניה המהירה
שטה על פני מי ים סוף בכל כח קטורה.
ו. ומסואיץ עד עדן אלף ושלש מאות ועשרה מיל
בצמצום, ולפי תקנות החברה על האניה לעבור את המרחק הזה במאה ושמנה ושלשים
שעה. אך המפקד על מכונת
הקטור חזק את האש, ותמהר האניה לכתה למען הקדים בואה לפני הזמן הקצוב
בהתקנות. כמעט לרוב הנוסעים שירדו בברינדיזי היתה הודו
מחוז חפצם. יש שהלכו בומבי,
ויש לכלכתה, דרך בומבי.
בתוך הנוסעים היו רבים מפקידי הממשלה, ואנגלים צעירים לימים, שכיסיהם
מלאים זהב, שהלכו לכונן בתי מסחר במרחקי ארץ. ויחיו הנוסעים חיי נחת על האניה, שלחנם היה מלא
דשן. בשעת פת שחרית, בסעודת
הצהרים ובסעודת הערב והלילה, קרסו השלחנות תחת משא מאכלי הבשר הטרי ויתר המאכלים
מבית המטבחים לפקידות האניה.
והנוסעות, (היה היה גם מהן אחדות), החליפו שמלותיהן שלש מונים ביום. גם נגנו, גם רקדו, בעת שנתן להם
הים לעשות ככה. אך ים הסוף רגזן גדול, ורגיל הוא להיות זועף
מאד, כרוב זרועות הים הצרים הארוכים. ובנשב רוח מעבר אסיה או מעבר אפריקה והיתה האניה משחק
לו, ומוט התמוטטה באופן נורא. אז תעלמנה הנשים הפיאנו ישקט, רנות ורקודים חדל
יחדלו. המו מים ויתגעשו
מפני הסופה. והאניה בכח
מכונתה החזקה רצה בלי עכוב לעומת זרוע הים בבאלמנדב. ומה עשה פיליאס פוג בעת הזאת? אולי תחשוב כי היה ברגזה ובדאגה מפני
הרוחות המתחלפים שיעצרו אולי את מהלך האניה, מפני געש המשברים, אשר יגרמו אולי
להמכונה, מפני כל הקלקולים והמקרים הרעים שיקרו אולי להאניה, שיהיה עליה לעמוד
באחד הנמלים, וכל נסיעתו תהיה בסכנה?
כלל ועקר, או לפחות, אם חשב חשב הג'נתלמן הזה
במקרים האלה, הנה לא נתן להכיר בפניו מאומה מכל זה, היה היה תמיד את אשר היה בהריפורם
קלוב: לא יתרגש, לא יבהל,
ומפני כל מקרה ואסון לא ידהם.
כפי הנראה לא התרגש מכל הרוחות והגעש יתר מתכן העת שהיה על האניה. ראה ראוהו על צהר האניה רק
מעט. תשוקתו לא גדלה
להתבונן לים הסוף הזה, רב הזכרונות, מקום המעשה לדברי ימי האדם הראשונים. בוא לא בא לסקור בסקירה אחת את
הערים היושבות על שפת הים, אשר דמותן היפה נראתה לפעמים על האפק. אף חשב לא חשב בסכנת מפרץ ערב
להאניות, אשר הסופרים הקדמונים, סטרבון, אריאן, ארתימודור ואדריזי, הזכירו תמיד
במורא ופחד, ויורד הים לא העיזו ללכת שמה בלתי אם הקריבו בראשונה עולות וזבחים
לכפר את פני שר הים הזה הזועף.
ומה איפוא עשה האיש הזר הזה, אשר ישב כמו בכלא
על המונגליה? ראשית כל, עסק
בארבעת הסעודות ליום, ואם מוט התמוטטה האניה מקדם לאחור או מצד אל צד, פיליאס
פוג לא התפעל, ומכונת חייו הנפלאה לא התקלקלה אף כמלא השערה. ואחר הסעודה היה משחק
בקלפים. כי מצא מצא חברים למשחקו, זרים ונפלאים
כמוהו. מוכס אחד, ששב
למשרתו בהודו, כמר שהלך לבומבי, ואחד משרי הצבא. שלשה אלה היו להוטים אחרי משחק הקלפים כפיליאס פוג. ויהיו משחקים שעות וימים,
בדומיה, חרש, כפיליאס פוג. ופספרטו, גם הוא לא חלה ולא הרגיש את מחלת
הים. גם הוא היה מקים מצות
ארבע סעודות לכל דקדוקיה ופרטיה.
ועלינו להגיד, כי סוף סוף, הנסיעה הזאת לא היתה למרת רוח לפספרטו. וקבל קבל את יסוריה באהבה. במאכלו ובמשכנו לא היה חסר דבר,
ראה ראה ארצות רבות, ומלבד זה, ברור היה בעיניו, כי לכל השגעון הזה יבא קץ
בבומבי. למחרת היום אשר הפליגו מסואיץ, ופספרטו עלה על
צהר האניה והנה לפניו האיש החביב, אשר פנה אליו פספרטו בעלותו על היבשה
במצרים. ויגש פספרטו אליו,
ועל פניו היה גחוך ידידות, ויאמר:
–
אח, זה כבוד אדוני, אשר גמלני כל טוב ויהי לי למורה דרך בסואיץ? ויען השוטר: אמנם כן, וכבודו הוא משרת האנגלי הזר... –
אמת וצדק, אדוני... –
פיקס. –
אדוני פיקס. שמחתי
מאד, כי מצאתי את כבודו על האניה.
ואנה ילך כבודו? –
אבל, כמוני כמוהו, לבומבי אלכה. –
מה טוב ומה נעים!
ההלך הלך כבודו פעם אחת בדרך הזה? –
פעמים מספר. אחד
מפקידי חברת האניות האלה אנכי.
–
אם כן, כבודו יודע היטב את הודו?
–
אמנם כן... ופיקס
עצר בדבריו, פן ימלטו מפיו דברים יתר מדי. –
וזאת הודו הארץ, נפלאה היא?
–
נפלאה מאד. מסגדים,
מנָרות, היכלים, פקירים[4], פגודים[5], נמרים, נחשים, בַיַדרות[6] הלא יהיה לו זמן להתבונן
אל הארץ הזאת. –
אקוה, אדוני פיקס.
הלא יבין כבודו, כי אדם שלא נטרפה דעתו עליו, לא יבלה כל ימיו לדלג מאניה
לעגלות מסלות הברזל ומעגלות מסלת הברזל לאניה, כמו למען הקיף הארץ בשמנים
יום! לא, אדוני. כל העמל הזה יחדל בבומבי, אל
יספוק כבודו. ופיקס שאל, כמסיח לפי תומו: –
והאדון פוג, השלום לו?
–
שלום, אדוני פיקס. וגם לי,
אדוני. אכל אכל כלודי שישב
בתענית. אויר הים הוא הפועל
עלי. –
ואדוניו, בוא לא יבא כלל על הצהר? –
כלל. הוא לא משתוקק
לראות דבר. איננו חשיר[7]. –
היודע, אדוני פספרטו, כי הנסיעה הזאת, שהוא אומר כי כונתו להקיף הארץ
בשמנים יום, מסתרת בקרבה אולי איזו מלאכות נסתרה. בעניני המדיעות אולי! –
העבודה, אדוני פיקס, לא ידעתי מאומה. ובאמת, לא אתן אפילו פרוטה קטנה למען דעת את הענין
לנכון. ולמן הפגישה הזאת, היו פספרטו ופיקס שכיחים
לספר יחד. השוטר חפץ להתקרב
למשרת פיליאס פוג, אולי יוכל להשתמש בו לתכליתו. ועל כן היה שכיח לקדם לפניו בבית המשתה להאניה כוס יין
או שכר, והנער הטוב לא סרב באותה שעה ויקבל ברצון, אף היה מקדם גם הוא לחברו כוס
תשלומים, כי ראה ראה פספרטו את פיקס לג'נתלמן נכבד וישר. והאניה התקדמה בדרכה. ביום י"ג נראתה מרחוק העיר
מוקה, מוקפת חומה חרכה, וממעל להחומה תמרים מספר רעננים. מרחוק, בין ההרים, שדות רחבי ידים
זרועים קהוה, ופספרטו שמח מאד על מראה העיר המהוללה הזאת. ובלילה הבא עברה המונגוליה את לשון בב
אלמנדיב, לאמר שער הדמעות, ולמחרתו, יום י"ד, עמדה בסטימר פואין, צפונה
מערבה ממפרץ עדן. שם תקנה
האניה פחמים כדי צרכה, ועל כן תעמוד במקום הזה ארבע שעות. ויעל פוג ומשרתו היבשה, כי חפץ פוג לאַשר את
כתב המסע אשר לו בבית פקודת הקונסול. וילך אחריהם פיקס, והם לא הרגישו בדבר. ויחתום הקונסול בכתב המסע, וישב
פוג להאניה, וישב למשחקו אשר הפסיק לרגע אחד. ופספרטו, כמנהגו, התהלך בין יושבי העיר עדן,
הסימנלים, הבּניאַנים, פרסים, יהודים, ערבים בני ארפה, אשר מספרם יחד עולה לחמשה
ועשרים אלף נפש. ויתבונן
להמבצרים, אשר עשו את עדן לים הודו כגברלטר לים התכון, ולחבורות הנפלאים שחפרו
מהנדסי האנגלים, אלפים שנה אחרי מהנדסי המלך שלמה. ובשוב פספרטו אל האניה דבר אל לבו: הפלא ופלא, ה]לא ופלא! רואה אנכי כי יש תועלת בנסיעה, אם חפץ
אדם לראות חדשות! בשמנה שעות בערב החלה האניה להכות בכנפי האופן
את מי מבוא עדן, ובעוד זמן מה הפליגה ללכת במימי ים הודו. מעדן עד בומבי אלף ושש מאות
פרסה, וזמן נתן להאניה, לפי תקנות החברה, לעבור את המרחק הזה, שמנה וששים שעה,
אך האניה הקדימה לבוא לעדן, כי היה עליה לבוא שמה ביום החמשה עשר בבקר, והיא באה
בארבעה עשר בערב. מלבד זה,
ים הודו הראה לפוג פנים צוחקים, הרוח נשב צפונה מערבה, והמפרשים נוספו לעזור לכח
הקטור. ותלך האניה הלך ושוט על פני המים; הנוסעות, לבושות מכלול, נראו על צהר
האניה, והרנה והמחולות החלו במקדם.
ותהי הנסיעה נעימה בכל, ופספרטו שמח בחברו אשר
אנה לו המקרה, הוא ידידו פיקס.
ביום הראשון, בעשרים לחדש אקטברו, לעת הצהרים
נראה חוף הודו, ובעוד שתי שעות, והפילוט עלה על גבי המונגוליה. בקצה השמים נראו ההרים המשתרעים
ביפי תארם. עוד מעט, ושורות
התמרים הממלאים את העיר נכרו היטב.
ותבא האניה אל המפרץ אשר איי סלמנט, כולבה,
איליפנתה ובוכטשיר יקיפוהו, ובארבע שעות וחצי עמדה אצל החוף. ופיליאס פוג וחברו כלו בעת הזאת את סדר
משחקם. ותבא האניה בומבי ביום עשרים לחדש אקטברו,
ולפי התקנה היה עליה לבוא ביום כ"ב בחדש הזה. את שני הימים האלה אשר הרויח פיליאס פוג מיום
צאתו מלונדון ועד היום, רשם כמשפט על הלוח, בעמוד אשר נקצב לרשום בו הריוח. בארבע שעות וחצי בערב עלו נוסעי המונגוליה
היבשה בבומבי. והקטור במסלת
הברזל לכלכתה יוצא בשמנה שעות.
ויפטר מר פוג מחבריו במשחק הקלפים, וירד
מהאניה, ויפקד למשרתו לקנות צרכי הדרך, ויצוהו בפרוש כי יבא לעת שמנה שעות לתחנת
המסלה, ובצעדים מסדרים ומדיקים כתנונות האנך כשעה, הלך לבית הפקידות לאַשר את
תזכרת מסעו. ונפלאות בומבי וחמודותיה לא העירו בקרבו
התשוקה לראותן ולהתבונן להן.
בית פקודות העיר, בית הספרים הנפלא, המבצרים ושוק צמר הגפן, המסגדים ובתי
הכנסיות, כניסיות הארמינים, והמסגד הנפלא והמפואר במליברהיל, ושני מגדליה רבי
הזויות. גם כל שכיות החמדה
באי איליפנתניה, אף על הכוכים והמערות הנפלאות, כמו מלאים מסתרי יה, הפלטה
מתבנית בניני הבודים הנפלאה.
כל אלה לא משכו אותו אליהם, ומאומה לא ראה מהם. ויצא מבית פקודות התזכרות וישם להתחנה פניו,
ויבוא ויצו כי יביאו לו סעודת הצהרים.
ובעל בית המאכל הלל לפניו אחד ממטעמיו: בשר מתֻבּל בארנבת הודו, ויספר
עליו נפלאות. ויצו פוג כי
יבואוהו לו. ויטעם פוג בכונה,
ויהי טעמו רע מאד לחכו. אף
כי המרק היה מתבל מאד.
ויצלצל בפעמון, ויבוא בעל בית המאכל, ויתבונן אליו פוג ויאמר: הזה הוא בשר הארנבת אשר
אמר? ויעיז הפוחז פניו ויאמר: –
כן אדוני הלורד, ארנבת ברה ותמה. –
והארנבת הזאת בהטבחה, ענה לא ענתה כחתול? –
כחתול! אח, אדוני הלורד,
ארנבת, בי נשבעתי... ויאמר פוג: אל ישבע, אדוני, וזכר יזכר נא כי לפנים היו החתולים
קדושים בהודו. הימים ההם
היו ימים טובים. –
להחתולים, אדוני הלורד? –
ואולי גם להנוסעים! ויכל פוג את דבריו, ויוסף לאכול במנוחה. והשוטר פיקס ירד גם הוא מהמונגוליה רגעים
אחדים אחרי רדת פוג ממנה, וירץ לראש השוטרים בבומבי ויתודע לו מה הוא, ויודיעהו
מלאכותו אשר נשלח בה, ואשר קראו את האיש החשוד בעיניו. הבאה פקודה מלונדון? לא. עוד לא בא מאומה. ויבא פיקס במבוכה רבה. ויבקש מראש השוטרים פקודה לעצור את פוג במשמר, וימאן
ראש השוטרים לעשות דבר בלי רשות משמרת השוטרים מלונדון. כן דרך האנגלים להעמיד דבריהם על
הדין, ומה גם בעניני חרות האזרחים הקדושה בעיניהם. ולא הוסיף פיקס לפגע בראש השוטרים, ויבין כי
עליו לקבל ולחכות עד בוא הפקודה מלונדון. אך החלט החליט, לבלתי העלים עיניו מהפוחז הנפלא הזה כל
הימים אשר ישב בבומבי.
וברור היה הדבר בעיניו כי פוג יתעכב בעיר הזאת, וכן הלא היתה מחשבת
פספרטו, ועד כה ועד כה והפקודה מלונדון בוא תבוא. אך מהרגע אשר צוה פוג לפספרטו את מצותו
האחרנה, ברדתו מהמונגוליה, הבין הצרפתי היטב, כי בומבי תהי להם כסואיץ וכפריז,
כי המסע לא יגמר פה, כי הוסיף יוסיפו לנסוע לפחות עד כלכתה, ואולי עוד
הלאה. ויחל גם לשאול לנפשו,
אם אולי יש אמת בדבר ההמרה שאומר פוג, וחפץ יחפץ באמת להקיף הארץ בשמנים יום,
וגזרה מן השמים היא, כי גם הוא, אשר חפץ לשבת בשלוה, ינוע יחד את אדוניו. ועד כה וכה, אחרי קנותו כתנות וגרבים להדרך,
התהלך פספרטו בחוצות בומבי ויתבונן לנפלאותיה. ההמון היה רב וצפוף בחוצות העיר, בני אירופה מכל העמים
והלשונות, פרסים לבושים כובעים כעין צריף, כונהיאים, צונפי מצנפת, סינדים
בכובעים מרבעים, ארמינים לבושים מעילים סרוחים, פרסיסים במגבעות שחורות. היום הזה היה יום חג הפרסיסים,
הם הגיברים, זרע כתת זורואסתר, והם החרוצים, המשכילים, המנֻמסים, הנכבדים
בהודים, ומהם הסוחרים העשירים ילידי הארץ בבומבי. היום הזה חגגו אחד מחגי דתם, בתפים ובמחולות, ובדירות
לבושות ארג דק זך שקוף, תפוס זהב וכסף, חוללו לקול שאון התפים מחולות נפלאות,
ובכל זאת בצניעות גמורה. ואין צרך לאמר, כי פספרטו התבונן והסתכל בכל
הנפלאות האלה, כי עיניו ואזניו היו פתוחות לרוחה לראות ולשמוע, כי כל פניו וכל
גופו הפיק מראה אדם הרואה נפלאות ונצורות שלא ראה מעודו. אך חשירותו[8] הגדולה גררתו יתר מדי, לרעתו ולרעת אדוניו, כי כמעט הביאה סכנה על כל
הנסיעה הזאת. כי אחרי השביעו את עיניו במראה חגגת הפרססים
הזאת, שם פניו ללכת לתחנת המסלה, ויעבור על פני הפגוד הנפלא בתל מלבר, ויעלה
רעיון בלבבו, לרעתו ולרעת אדוניו, לבא לתוך הפגוד ולהתבונן לחמודותיו. ושני דברים נעלמו ממנו: כי הביאה לפגודים אחדים לההודים אסורה
בפרוש להנוצרים, ועוד כי גם המאמינים לא יבאו אל תוך מקדשם בנעלים על
רגליהם. וממשלת אנגליה,
בהנהגתה את מדינות ממשלתה בחכמה ודעת, שומרת על דתות ארצות ממשלתה לכל פרטי
מנהגיהם הקלים שבקלים, לבלתי יחללום, והמחלל ענש יענש. ויבא פספרטו לתוך המקדש, לא בזדון חלילה, כי
אם לתאבון, בלי לדעת האסור, ויתבונן לכל קשוטי הבית, הנוצצים ומזהירים, שעשו ידי
הברהמים, ופתע פתאם מֻגר לרצפת המקדש, ושלשה כמרים, עיניהם מפיקות זעם נורא,
הותתו עליו, ויחלצו נעליו ממנו, ויחלו לקפחהו במכות, ויבטאו קללות בקול
נורא. אך הצרפתי היה חזק ואמיץ וחרוץ, ויחלץ מידם,
ויקם. ויך באגרפו הנה ויבעט
ברגלו שמה, וימגר ארצה את שני אויביו, שהיו מסבכים במעיליהם הארוכים, ויחיש
ויקפוץ מהפגוד בכל כח רגליו, ויעבור גם את ההודי השלישי, אשר מהר לרדוף אחריו
ולהקים עליו את ההמון. ובשמנה שעות פחות חמשה דקים, רק דקים אחדים
לפני צאת הקטור, בא פספרטו להתחנה, יחף וראשו פרוע, ובמבוכה הגדולה אבד גם צרור
החפצים שקנה בעיר. פיקס היה שם, על
החוף, אשר ירדו משם להאניה. כי
הלך הלך אחרי פוג להתחנה, ויבן כי הפוחז הזה ילך מבומבי, ויחליט ללכת אחריו
לכלכתה, והלאה, אם יצטרך לזה.
ויעמד פיקס מהצד, ופספרטו לא ראהו, ויספר פספרטו לאדוניו בקצרה את אשר
קרהו. ויבא פיליאס פוג לתוך העגלה ויאמר לפספרטו רק
דברים אחדים לאמר: אקוה כי עוד
פעם לא יקרך כזאת. והנער העלוב, יחף וגלוי ראש, הלך אחרי אדוניו,
ויעל בעגלה ולא ענה מאומה. ופיקס היה נכון לעלות גם הוא בעגלה לבדו, והנה
פתאם רעיון בא לפניו, ויעצרהו.
ויאמר פיקס: לא, פה
אשאר. פריצת חוק על אדמת
אנגליה... הפעם האיש
בידי. ז. והקטור יצא בשעה הקצובה, ובו נוסעים
רבים: שרי הצבא, פקידי המלכות,
סוחרים באפיום וניל, אשר עניני מסחרם קראו להם ללכת בקצה האי מזרחה. ופספרטו ישב בעגלה אשר ישב בה גם אדוניו, |