א.    🔗

פיליאס פוג היה ג’נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית הועד לאצילים “ריפורם כלוב” בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן. אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צריך לנדבה הגונה, לדבר טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדיק, ואשר עשה ביום הראשון בשבוע, היה עושה ביום השני, ביום השלישי וכו' בלי כל שנוי.

כפי הנראה סבב הרבה בארצות תבל, כי איש לא ידע כמוהו את מפת הארץ, ובכל פעם אשר התגלגלה השיחה בפניו על אחת הארצות ומנהגי יושביה, היה פוג מתקן בדבור קצר ומדיק את משגות המדברים. בדרך אחת היתר קצרה היה בא בכל יום מביתו לבית הועד ושם היה קורא עתונים ומשחק בקלפים. איש לא ראה אותו מעולם במקום אחר; סעודת הצהרים והערב היה אוכל בהכלוב, על שלחן שעליו אכלו יתר באי הבית, אך לא דבר כמעט את איש ולא הזמין מעולם איש לסעודתו. שעות הסעודה היו קבועות בצמצום גדול, ובחצי הלילה בדיוק היה שב הביתה ויישן שנתו עשר שעות בצמצום.

גם ממשרתו האחד שהיה לו בביתו דרש פיליאס פוג כי כל מעשיו יהיו מדקדקים בדיוק גדול. ויהי ביום ב' אוקטוברו, ומשרתו הביא לו מים חמים לפספס זקנו, אך חמם היה ארבעה ושמנים מעלות כמעלות פרנהיט, ולא ששה ושמנים כמנהגו, ויפטרהו מלפניו, והנה הוא יושב ומחכה למשרת חדש.

פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מהלך מחט השעון אשר על הכתל. בעשתי עשרה שעה וחצי היה למנהגו לצאת מביתו ללכת לבית הועד.

והנה איש דופק בדלת. ויבוא המשרת ויאמר: המשרת החדש בא.

ונער כבן שלשים בא הביתה וישתחוה. ויאמר לו פוג: אתה צרפתי ושמך דשון.

ויען הנער: במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ, כנוי שנתן לי בצרפת בגלל דעתי לבצע כל ענין ולמצוא מוצא מכל מבוכה; אנכי איש ישר, ולבלתי כסות מכבודו כל דבר, הנני אומר לו כי היו לי אומניות הרבה: סבבתי בארץ לזמר זמירות, הייתי ברוכבי הסוסים בקרקסאות, רקדתי על חבל, למדתי התעמלות, ובאחרונה עבדתי בצבא המכבים בפריז. זה חמש שנים כי מאסתי בכל זה ואשתוקק לחיי מנוחה, ואבא אנגליה והנני משרת בבתי האצילים, והנני מקוה כי בבית כבודו אמצא מנוחתי עד אם נשיתי את שם כנויי פספרטו.

ויאמר הג’נתלמן: פספרטו יסכן לי. גם חקרתי ודרשתי על אודותיך ויעידו טוב עליך. הידעת תנאי?

– כן, אדוני.

– טוב, כמה עתה השעה בשעונך?

ויוציא פספרטו מכיסו שעון כסף גדול ויאמר: עשתי עשרה ושנים ועשרים דק.

– שעונך מאחר.

– מחילה, אדוני, אי אפשר.

– שעונך מאחר ארבעה דקים, אך אין דבר, רק דע לך כי ארבעה דקים ביני ובינך. אם כן איפוא, מהרגע הזה עשתי עשרה שעה ותשעה ועשרים דק בבקר, יום ה' ב' אוקטוברו 1872, אתה לי לשרתני.

ופיליאס פוג רק כלה לדבר, ויקח כובעו בידו השמאלית וישימה על ראשו כתנועת מכונה, וילך לו ולא הוסיף עוד דַבֵּר.

פספרטו נשאר לבדו בבית, ויבדוק את הבית וימצא חדר המשרתים וירא שם דבוק על הקיר רשימה בפרוטרוט מכל עניני השרות לשעות ולרגעים בדיוק, וידע כל אשר עליו לעשות. ומצבו החדש ישר בעיניו.

 

ב.    🔗

פוג יצא מביתו ויצג את רגלו הימנית חמש מאות וחמש ושבעים פעם לפני השמאלית וחמש מאות וחמש ושבעים פעם את השמאלית לפני הימנית, ויגיע עד בית הועד, ויבא לחדר האכל וישב על השלחן הערוך במקומו הקבוע, ויקפה את אכילתו בכוס תה מארץ הסינים ויכל את סעודתו שבעה וארבעים דק אחרי הצהרים בדיוק, כמנהגו כל הימים, ויבוא לחדר ישיבת הארחים, חדר גדול, רב הפאר וההדר, וישב במקומו הקבוע, ונער מנערי הכלוב הביא לו את ה“תימס” לא מחתך, ויפשטהו פוג ויקרא בו עד שלש שעות וחמש וארבעים דק, ויביאו לו ה“סטנדר”, ויקרא בו עד עת סעודת הערב, ובחמש שעות וארבעים דק בא שנית החדרה, ויצלול בקריאת ה“מורנינג כרונכל”.

חצי שעה עבר עוד, ויבואו להכלוב אחדים מבאי הבית הזה, המה חברי המשחק בקלפים לפניו כל הימים, המהנדס אנדריו שטיוארט, הבנקירים דשון סיליון וסאמואל פלנתין, ובעל בית מעשה השכר תומס פלנגן, וגוטיה רַלְף אחד מדבָּרי הבנק האנגלי, כלם אנשים עשירים ונכבדים הם.

ותומס פלנגן שאל את רלף:

– אם כן איפוא, מה בדבר הגנבה?

ויען אנדריו שטיוארט, הלכה לים המלח.

וגויטיה רלף אמר: ואנכי חושב להפך, כי האיש ששלח ידו בגנבה יפול בידינו. שוטרים חרוצים נשלחו לאמריקה ובארפה, בכל מבואות הים, ויפלא ממנו להמלט מידיהם.

ויאמר אנדריו שטיוארט: היש לכם סמני הגנב?

גוטיה רלף: ראשית כל הוא לא גנב.

– איכה? האיש אשר שם בכליו מקפת הבנק האנגלי חמשה וחמשים אלף לי"ש, שטרות הבנק, ההוא לא גנב?

גוטיה רלף: לא!

דשון סוליון: א"כ הוא בעל עסקים?

– המורנינג כרוניכל אומר כי הוא ג’נתלמן.

האיש אשר הוציא את המלים האלה מפיו היה ידידנו פיליאס פוג. ויחדל מקריאתו ויברך את חבריו, וישב אל שלחן המשחקים, והשיחה על דבר הגנבה הנפלאה לא חדלה.

ויאמר אנדריו שטיוארט: ואנכי עומד על דעתי, כי יש לאל הגנב להמלט ולהמלט.

גוטיה רלף: אל נא! אין ארץ אשר יוכל להמלט שמה, אנה ילך, נראה לו מקום!

אנדריו שטיוארט: לא ידעתי, אך הארץ רחבת ידים….

– היתה לפנים, הוסיף פיליאס פוג בקול נמוך, ויתן את קלפיו, הכו!

– איכה זה, היתה לפנים? ועתה, הצמק הצטמקה הארץ?

ויען גוטיה רלף ויאמר: אמנם כן, צדק האדון פוג, הארץ קטנה עתה, כי יש יכלת לעבור בה לארכה ולרחבה בזמן קצר פי עשרה מאשר לפנים. ובדבר הגנבה הוא הדבר אשר יקל לנו לחפשו…

– ולהגנב יקל להמלט!

ויאמר פיליאס פוג: אדוני שטיוארט, ישחק! אך שטיוארט לא יכול להתאפק, ואך יצא ידי חובתו במשחקו ויאמר:

– אודה אדוני רלף, כי נפלאים דבריו הפעם. יען כי יש יכלת להקיף הארץ בשלשה חדשים…

– רק בשמנים יום, אמר על זה פיליאס פוג, ודשון סוליון הוסיף ויאמר, אמנם, בשמנים יום, מהעת אשר נכון חלק מסלת הברזל בין רותל ואלהבד, וזה חשבון ימי הנסיעה:

– מלונדון עד סואיץ, דרך מונט סיניס וברינדיזי, מסלת ברזל ואנית קטור… 7 ימים

מסואיץ עד בומבי, אניה 13 ימים

מבומבי לכלכתה מסלת ברזל 3 ימים

מכלכתה להונג קונג אניה 13 ימים

מהונג קונג ליוקהמה (יפן) אניה 6 ימים

מיוקהמה לסן פרנציסקו אניה 22 ימים

מסן פרנציסקו לניו יורק מסלת ברזל 7 ימים

מניו יורק ללונדון אניה ומסלת ברזל 9 ימים

ס"ה 80 יום

– אמנם כן, קרא אנדריו שטיוארט, שמנים יום, חוץ ימי הסערות והרוחות, ומלבד המקרים את האניות בים והמרכבות על מסלת הברזל.

ויאמר פיליאס פוג: הכל בכלל! ויוסיף לשחק.

– וגם אם ההודים יסירו את מטילי הברזל מהמסלה, קרא שנית אנדריו שטיוארט, וגם אם יעצרו את הקיטור, וגם אם ישללו את הנוסעים וישאירום ערומים!

פיליאס פוג: הכל, הכל בכלל.

ויאמר אנדריו שטיוארט: להלכה, צדק אדוני פיליאס פוג, אך למעשה…

– גם למעשה, אדוני שטיוארט.

– חפצתי מאד לראות איך יעשה כבודו כדבר הזה.

– הדבר בידיו, נלכה יחד.

– חלילה לי, קרא שטיוארט, אך המיר אמיר אתו בחפץ לבבי בסך ארבעה אלפים לי"ש, כי נסיעה כזאת בזמן כזה מן הנמנעות.

– פיליאס פוג: אפשר ואפשר!

– אם כן, יעשה נא כבודו כזאת.

– להקיף הארץ בשמנים יום?

– כן.

– טוב הדבר.

– מתי?

– תכף ומיד. אפס, דעו לכם כי אעשהו בכספכם.

ואנדריו שטיוארט ראה כי קרוב הדבר בלבב פוג לעשותו, ויקרא: הלא זה שגעון! טוב כי נשוב למשחקנו.

ויקח אנדריו שטיוארט את הקלפים בידיו, ואחר, הניחם פתאם על השלחן ויקרא:

– אולם אדוני פוג, טוב הדבר, אנכי אמיר בארבעת אלפים לי"ש.

ויאמר פלינטין: שטיוארט יקירי, השקט, ושובה למנוחתך. הבאמת תמים חפצת בזה?

אנדריו שטיוארט: אם אחת אמרתי אמיר, לא לצחוק דברתי דברי.

פוג: כן יהי! ויפן לחבריו ויאמר: עשרים אלף לי"ש לי בבית הבנק לבדינג אחים. אנכי אמיר עליהם.

ויקרא דשון סוליון: עשרים אלף לי"ש! עשרים אלף לירה, ועכוב קטן שלא חשב מראש יאבדן!

ויען פוג בנחת: אין בעולם עכובים שלא נוכל לראותן מראש.

– אבל אדוני פוג הזמן הזה מצמצם מאד.

פוג: זמן מצמצם, ואם ישתמשו בו במשפט, מספיק לכל.

– אך לבלתי אחר המועד צריך לדלג תכף בדקדוק ממסלות הברזל להאניות ומהאניות למסלה בלי כל הפסק!

פוג: אנכי אדלג.

– התל יהתל אדוני בנו.

– אנגלי גמור לא יהתל לעולם, בדבר נכבד כזה בדבר המרה אנכי אמיר בעשרים אלף לי"ש את כל החפץ, כי אקיף את הארץ בשמנים יום או עוד פחות, נאמר באלף ותשע מאות ועשרים שעה, שהן חמשה עשר אלף ומאתים דקים. התרצו?

ויענו כלם: טוב הדבר.

ויאמר פוג: הקטור לדובר יצא בתשע שעות פחות רבע, ובו אצא גם אני.

היום?

– בעצם היום הזה. ויוציא פוג לוח מכיסו, ויבט בו, ויאמר: היום יום השני באוקטובר, ועלי איפוא לשוב הנה, בחדר זה, ביום השבת כ“א דיצמברו, בתשע שעות פחות רבע, בערב, ואם אֵאַחר רגע אחד, עלי לשלם עשרים אלף הלי”ש אשר בידי ברינג אחים. והנה שטר על סך הזה בית הבנק.

ויכתבו פרטי הדבר ויחתמו בספר. ופיליאס פוג לא התלהב ולא התרגש. המר המיר לא לשם ריוח, אף כי עשרים אלף לירה, חצי כל רכושו, הניח בסכנה. אך חבריו התרגשו, ולא מיראתם פן יפסידו כספם, כי אם יען הדבר היה בעיניהם מן הנמנעות, וכמו בושו להמיר על דבר כזה.

בשבע שעות אמרו חבריו לחדול ממשחק הקלפים למען תת זמן לפוג להכין לדרך. אך פוג לא התרגש גם הפעם, ויאמר: אנכי תמיד נכון, ויוסיף לשחק.

בשבע שעות וחצי, נפטר פיליאס פוג מחבריו הנכבדים, וילך מהקלוב, ויבא אל ביתו בשבע שעות וששים דקים.

ופספרטו, משרתו, אשר כבר ידע את כל “סדר היום” של אדוניו על פה, לפי הרשימה אשר מצא על כתל חדרו, תמה מאד בראותו את אדוניו שב הביתה לא בזמנו הקבוע, לא לפי הקו לשוב הביתה בחצי הלילה בדיוק.

ויסר פיליאס פוג לחדר, ויקרא: פספרטו!

ולא ענה פספרטו דבר. כי לא היה כל ספק לו, כי הקריאה הזאת לא לו היא, כי לא בזמנה היא.

ויקרא פיליאס פוג שנית, כקולו בפעם הראשנה.

ויבא הפעם פספרטו אל אדוניו.

– פעמים קראתיך.

– אבל, עתה לא חצות הלילה, (וביד פספרטו היה השעון מוכן לראיה).

– ידעתי, ולא להוכיחך חפצתי, בעוד עשרה דקים נלך לדרך, לדובר וכַלֶה.

ועל פני הצרפתי נראה כמין קמט. ברור היה לו הדבר, כי אזנו הטעתו.

– הימוש אדוני ממקומו?

– כן. הלך נלך להקיף הארץ.

ויראו על פני פספרטו כל סמני תמהון ושממון: עיניו נפעאו, עפעפיו וריסיו נסבו, ידיו פרוסות, וכל גופו נכון לכרוע, ובפיו גמגם: להקיף הארץ!

– בארבעה ועשרים יום, ועתה, אין לאבד אף רגע אחד. וישאל פספרטו:

– והארגזים להדרך? וראשו התנועע הנה והנה.

– בלי ארגזים. רק שק אחד, ובו שני כתנות צמר, שלשה זוגי גרבים. וככה גם לך, הכל נקנה בדרך. קח אתך את המכסה אשר לי להדרך וקח לך נעלים טובים. אבל, באמת, הלך נלך ברגל מעט מאד או לא נלך ברגל כלל. לך ועשה.

ויחפץ פספרטו לענות דבר, אך לא יכול. ויפטר מעל אדוניו, ויעל בחדרו, ויכרע על כסא, ויוציא מפיו דבר שלא נתן לאמרו באזני נשים, ויאמר:

– טוב הדבר, הפעם! ואנכי חשבתי לשבת במנוחה!…

וכמו מעשה מכונה הכין כל הצריך להדרך. הוא יקיף את הארץ בארבעה ועשרים יום! המשגע אדוני? לא! התל התל בי אדוני. הלך ילך לדובר, טוב הדבר. לכלה בשלום! אחרי ככלות הכל לא היה הדבר הרבה חמרת רוח לפספרטו אשר לא דרך על אדמת ארץ מולדתו זה חמש שנים. ואולי, מי יודע, אולי גם עד פריש יגיע. והעבודה! המחשבה הזאת לשוב לראות את הכרך הגדול, מצא חן בעיניו. אבל, אין ספק, יתר לא ירחק ללכת, הג’נתלמן הזה המקמץ כל כך בפסיעותיו. כן, אפס, גם זה אמת, כי האדון הזה, שהיה עד עתה יושב אהל, יצא על פני חוץ!

ובשמנה שעות, ופספרטו הכין את השק הקלוקל, וישים בו את חפציו וחפצי אדונו, ורוחו עוד סוער בקרבו, ויצא מחדרו, ויסגור את הדלת היטב, ויבא לפיליאס פוג.

ומר פוג היה נכון. תחת אצילי ידיו היה ספר “המנהיג” על מסלות הברזל והאניות, לברדוי, שיהיה לו לעינים בכל הידיעות הנצרכות לדרכו. ויקח את השק מידי פספרטו ויפתחו, וישם בו צרור שטרות הבנק על סך מסוים, מהמין היפה ההוא, היוצא בכל הארצות.

– לא שכחת דבר?

– מאומה, אדוני.

– והמכסה?

– הנה.

– טוב, קח השק.

ויסגורק פיליאס פוג את השק ויתנהו לידי פספרטו.

– ושים לבך אליו. עשרים אלף לי"ש בו.

כמעט נפל השק מידי פספרטו, כמו לו היה כל הסך הזה זהב וכבד עליו משאו.

וירדו הרב ועבדו, ויסגרו את הדלת וינעלו אחריהם.

והמרכבות עמדו אצל הבית, ויעל פיליאס פוג ופספרטו בעגלה, וימהרו לתחנת מסלת הברזל שרינג כרוס, ששם יגיע קצה אחד מסעיפי מסלה הדרומית המזרחית.

ובשמנה שעות ועשרים דקים עמדה העגלה על יד התחנה. ויקפוץ פספרטו ארצה, ואחריו אדוניו וישלם להעגלון.

ואשה עניה ובנה הקטן על ידיה, יחפה, מלכלכה, על ראשה כבע בלוי, ומטפחת בלויה על סחבותיה, נגשה אל פוג, ותבקש ממנו נדבה.

ויוציא פוג מכיסו עשרים לירה שזכה במשחקו בהקלפים, ויתנן להעניה, ויאמר:

– הנה לך, אשה עניה, שמחתי כי פגשתיך עתה.

ויעבר ממנה.

ופספרטו התרגש, וכמו דמע הרטיבה עינו. נדיבות אדוניו נגעה עד לבו.

ויבאו פוג ופספרטו בחדר הגדול בתחנה, ויצו פוג לפספרטו לקחת שני מקומות במחלקה הראשנה. ויפן, והנה חמשה חבריו בהקלוב לפניו, ויאמר:

– אדוני, הנני הולך, וחתימת הרשות על תעודת המסע שלי, בכל מקום בואי, תעידנה לכם, בשובי מנסיעתי.

ויאמר גוטיה רלף: אדוני פוג, אין כל צורך בזה. האמן נאמין לו על אמונתו, אמונת ג’נתלמן.

ויאמר פוג: ובכל זאת העדות לא תזיק.

ואנדריו שטיוארט העיר: אל ישכח כי עליו להיות חזרה פה.

פיליאס פוג: בשמנים יום, ביום השבת, אחד ועשרים דיצימברו, בשמנה שעות וחמשה וארבעים דקים בערב. שלום, אדוני.

ובשמנה שעות וארבעים דקים ישב פיליאס פוג ומשרתו במרכבת הקטור אחת, ובשמנה שעות וחמשה וארבעים דקים קול הצפירה¹ נשמע והקטר נע ממקומו.

הלילה היה ליל חשך. מטר דק זרזף ארץ. פיליאס ישב בפנה מחריש, לא דבר, ופספרטו, עוד בשממון, לחץ אליו, בלא דעת, כמעשה מכונה, את שק השטרות.

אך הקטור עוד לא עבר סינדהם, ופספרטו הוציא פתאום קול צעקה, כמתיאש.

פיליאס פוג: מה לך?

– הדבר הוא… כי מרוב הבהלה, המהירות… שכחתי…

– מה?

– לכבות את הגז בחדרי.

ויאמר פוג בנחת: אם כן בני, על חשבונך.

 

ג.    🔗

ופיליאס פוג לא חשב בלי ספק כי יציאתו להקיף את הארץ בשמנים יום תקים שאון בלונדון. החדוש הזה התפשט בין כל חברי הריפורם קלוב, כל באי הבית הזה התפעלו. ומהבית עברה ההתפעלות הזאת להעתונים; ומהעתונים – אל כל יושב לונדון ואיש אנגליה.

השאלה הזאת, שאלת הקף הארץ בשמנים יום, היתה לענין בו התוכחו, בו התפלפלו, בו שקלו וטרו כל הימים, וברגש ובהתפעלות, כמו לו היה הדבר נוגע בענין מדיני גדול מאד. ויחלק העם לשתים: אלה היו אחרי פיליאס פוג, לאמר כי יצליח, ואחרים, ומהרה היו הם הרבים, היו נגדו. הקף הארץ בזמן קצר כזה, אם לא רק בדבור, על הניר, כי אם בפעל, לא בלבד שהוא מן הנמנעות, כי אם גם שגעון!

הטימס, הסטנדר, מורננג כרונכל, ועוד גליונים גדולים אחרים הדפיסו מאמרים גדולים נגד פוג. רק הדילי תלגרף לבדו תמך אותו מעט. בכלל חרצו משפט על פיליאס פוג, כי הוא מטרף, משגע, ויכהו בחבריו אשר המרו אתו בדבר הזה, המעיד על פוג כי שכלו נחלש.

וכמעט בכל העתונים נדפסו מאמרים גדולים, כתובים בהתפעלות גדולה על הענין הזה. הלא ידוע עד מה כל הענין הנוגע לידיעות הארצות נוגע עד לב האנגלי. כל העם מקצה היה בולע את המאמרים על ענין פיליאס פוג.

בימים הראשונים היו אמיצי הלב, וביתר בין הנשים, אשר נטו אחריו, וביחוד אחרי אשר נדפסה צורתו באחד הגליונים המצֻירים, לפי צורתו השמורה בערכאות הריפורם קלוב. והיו ג’נתלמנים שהיו אומרים: מהיכא תיתא? מדוע לא? כבר היו לעולמים דברים נפלאים מזה! וזה היה אחרי קריאתם את גליון הדילי תלגרף, אך מהרה ראו גי גם העתון הזה בעצמו החל לפקפק.

ובאמת, בספרת חברת המלוכה לידיעות הארצות, נדפס מאמר גדול על אודות זה, ובעל המאמר התעמק בדבר, ויחוה בו לכל פרטיו, ויוכיח כי הדבר הוא מן הנמנעות. לפי דברי בעל המאמר הכל היה נגד הנוסע: מניעות מצד האדם, ומניעות מצד הטבע. למען יצליח במסעו נצרך כי יציאות הקטורים ביבשה ובים וביאתם תהיינה תכופות בנסים ונפלאות בדיוק גמור אשה אחרי רעותה, והדבר הזה איננו במציאות ולא יוכל להיות. בארפה אשר המרחקים לא גדולים מאד, יש לקוות כי הקטור יבא בעתו. אך אך עליו ללכת שלשה ימים רצופים לעבור את הודו, ושבעה ימים לעבור את ארצות הברית, היש לסמוך כי יבא בדיוק בעתו הקבועה? והאסונים במכונת הקטור, השמטות מטילי הברזל, ופגישות שני קטורים, ורבוי השלג, והסופות והסערות, האין די בכל המניעות הגדולות האלה לעצר אותו מעט? האם לא דבר שכיח הוא כי אניות הקטור הבאות מים הגדול תאחרנה יום או יומים? ודי כי יאחר רק פעם אחת, ונתקה כל השלשלת. אם יאחר פיליאס פוג רק שעות מספר יציאת אחת האניות, עליו יהיה לחכות בוא האניה הבאה ובזה בלבדו כל חשבון נסיעתו יהרס כליל.

ויקים המאמר הזה שאון גדול, כמעט כל הגליונים העתיקוהו, וכלם הסכימו פה אחד כי הדבר אי אפשר. רק איש אחג עוד נשאר נאמן לפיליאס פוג, ג’נתלמן זקן כשח² הוא הלורד אלברמל. הג’נתלמן הנכבד שלא יכול למוש ממושבו על כסאו, היה נכון לתת את כל הונו כי יוכל להקיף את הארץ גם בעשר שנים! וימַרה בסך חמשת אלפים לי"ש כי פיליאס פוג יצליח בדרכו. ואם הוכיחו לו במופתים חותכים כי אי אפשר, היה עונה: אם הדבר אפשר, טוב כי איש אנגלי יעשהו בראשונה.

פתאום, וראש השוטרים בלונדון קבל תלגרם כדברים האלה לאמר:

“הנני עורץ³ את הגנב שגנב בבנק, הוא פיליאס פוג ישלח תכף פקודה לשימהו במשמר בבומבי (הודו האנגלית)”.

התלגרם הזה עשה רשם גדול בלונדון. עתה חדלו לדבר על הג’נתלמן ויחלו לשיח על הגנב שגנב שטרות הבנק. בצורתו שהיתה שמורה בריפורם קלוב מצאו באמת כל הסמנים שנתנה פקודת השוטרים בהגנב. אז החלו לדבר על הזרות שיש בהאיש פיליאס פוג, והתבודדותו, והנסיעה הנפלאה הזאת, והדבר נראה ברור, כי כל ההמרה הזאת שהמיר להקיף הארץ בשמנים יום לא היתה אלא עִלה, לעזוב את לונדון ולהנצל מידי השוטרים.

 

ד.    🔗

ומעשה שליחת התלגרם על לאודות פיליאס פוג כך היה:

ביום ט אוקטוברו חכו בסואיץ לביאת אניית הקטור מונגוליה אחת מהמהירות באניות החברה. לפי הלכות החברה, היה עליה ללכת כעשר מילים לשעה, אך היא היתה עושה לפנים משורת ההלכה והיתה מהירה יתר.

ועל החוף, בין המון האנשים הרבים, ילידי הארץ ונכרים המתנגשים בעיר הזאת אשר היתה לפני ימים לא רבים כפר קטן, התהלכו שני אנשים וישיחו איש את רעהו.

האחד היה קונסול אנגליה, והשני היה איש קצר הקומה, רזה, פניו פני איש נבון, מתרגש, ועצלי עפעפיו תמיד מרפרפים, מתקלטים, מתחת לריסים ארוכים נוצצות עין רבת התנועה, החיים, אך לרצונו יכול לכבות אשה. וברגע הזה נראו על פניו סמני קצר רוח, ויתהלך הלך ושוב, ולא יכול לעמוד על מקומו.

שם האיש הזה פיקס, הוא אחד משוטרי אנגליה שנשלחו למבואות ים רבים, בדבר הגנבה בבנק האנגלי. על פיקס היה להתבונן לכל הנוסעים על האניה הזאת, ואם אחד יהי' חשוב בעיניו לערוץ אותו, ללכת אחריו בכל מקום עד בוא הפקודה מלונדון לאסור אותו.

לפני שני ימים קבל פיקס מראש השוטרים בלונדון את סמני האיש שחשדו אותו כי ידו היתה בהגנבה. איש נכבד למראה עין, לבוש בגדים נאים, שראו ביום הגנבה בחדר התשלומים בבנק.

ברור הדבר, כי השוטר היה להוט הרבה אחרי הפרס הגדול שנקצב להאיש אשר ימצא את הגנב. ויחכה לבוא האניה בקצר רוח שלא יפלא בעיני כל איש.

– וכבוד הקונסול אומר, כי האניה הזאת תבא, לא תאחר.

השאלה הזאת שאל השוטר את הקונסול פעמים עשר, והקונסול ענה:

– לא, אדוני פיקס. תמול הודיעו כי היא ברחבה של פורט עסיד, ומאה וששים הקילומתר מה הם להלכנית כמוה, כבר אמרתי לכבודו, כי המונגוליה זכתה תמיד בפרס חמשה ועשרים הלירה אשר ממשלת אנגליה נותנת בעד כל חמש ועשרים שעה שהאניה מקדמת לבוא לפנים משורת ההלכה.

פיקס: הבוא תבוא האניה הזאת בדרך ישרה מברינדיזי?

– מברינדיזי, שם לקחה את ארגז הפוסתה מהודו, ותצא משם במוצאי שבת ובכן יאריך נא אדוני רוחו, בוא תבוא האניה לא תאחר. אפס, לא ידעתי באמת איך יוכל כבודו למצא את האיש הזה, גם אם הוא על המונגוליה, לפי הסמנים שיש לכבודו עליו.

– אדוני הקונסול, את האנשים האלה ימצאו יתר ברגש, בחוש, מאשר בטביעות עין, לזה נצרך חוש מיוחד, חוש מרכב מחוש השמע, וחוש הראי וחוש הריח יחד. בימי חיי הצלחתי לשים במשמר יתר מאיש אחד ממין הג’נתלמנים האלה, ואם רק יש הגנב על האניה, יוכל להיות בטוח, כי לא ימלט מידי.

– מי יתן והיה, אדוני פיקס, יען הגנבה גדולה.

ויתלהב השוטר ויאמר:

– גנבה חשובה? חמשים אלף לירה! מציאה כמוה לא שכיחה אתנו! בזמן הזה גם הגנבים מתקטנים. גנבים כשפר (גנב גדול מפורסם) הולכים ומתמעטים. בימים האלה רוב הגנבים גנבי שילינגים אחדים הם.

– אדוני פיקס, מי יתן והצליח. אפס, עוד פעם אגיד לו כי לפי הסמנים שקבל, הגנב הזה דומה בכל לאדם ישר.

ויאמר השוטר בקול מצוה שאין להרהר אחריו:

– הגנבים הגדולים, דומים כלם לאנשים ישרים. הלא יבין כבודו, כי האיש אשר פניו מעידים בו פחזותו, אין לא דרך אחרת בלתי אם להיות אדם ישר, פן יתפש, הפנים המפיקים ישר, הם אשר צריך להתבונן אליהם ולבחנם. עבודה קשה, אנכי מודה לאדוני, שאינה מלאכה כי אם חכמה.

הדברים האלה מעידים בפיקס, כי היתה בו שמינית שבשמינית בגאוה.

ועל החוף רבתה התנועה. מלחים מארצות שונות, סוחרים, סרסרים, סבלים ואכרים, כלם התנגשו פה. ביאת האניה היתה קרובה.

העת היתה יפה דיה, אך היה קר מפני רוח המזרח, ובאור קרני השמש הכהות נראו באויר מעל לעיר מנורות אחדות, ולעמת נגב, השתרע בתוך הים כמו זרוע מרצף אבנים כאלפּים מתר ארכו. על פני ים הסוף שחו סירות דוגה אחדות וצנות סוחר קטנות.

ופיקס התהלך בתוך ההמון ויסקור את כל איש בעיניו בסקירה אחת, כאשר הרגיל באומנתו.

השעה פעמה עשר וחצי.

ויהי כשמוע פיקס את קול השעה, ויקרא מקצר רוח:

– בוא לא תבוא האניה הזאת!

ויאמר הקונסול:

– אכן קרובה היא!

– כמה תעמוד האניה בסואיץ?

– ארבע שעות, כדי לקחת פחמים. מסואיץ עד עדן, בקצה ים סוף, אלף ומאה ועשרה מיל, וצריך לקחת פחמים די ספוק האניה.

– ומסואיץ התלך האניה ישר לבומבי?

– בדרך ישרה, בלי הפסק.

– אם כן, אם הגנב הולך על האניה הזאת בדרך הזאת, ודאי חושב לעלות בסואיץ, ללכת בדרך אחרת לארצות ממשלת צרפת והולנד באסיה. ידע ידע כי בהודו, שהיא ברשות ממשלת אנגליה, לא ימלט מידי הרשות.

– בלתי אם הוא יודע היטב את מלאכתו, הלא יודע כבודו כי גנב אנגלי שמור יתר בלונדון מאשר בארץ נכריה.

ויחל השוטר לחשוב ברעיון הזה אשר אמר לו הקונסול, והקונסול שב לבית פקודתו, לא רחוק מהחוף. והשוטר נשאר לבדו, ויתרגש, כל ספק לא היה לו כי הגנב ימצא בהאניה הזאת.

אך לא הרבה יכול פיקס לחשב המחשבות האלה. קול הצפירה נשמע מרחוק, ויודיע כי האניה קרובה לבוא. וימהרו כל המון הסבלים והמלחים אל החוף, ותקם מהומה ושאון גדול. וכעשר צנות הפליגו מהחוף ותלכנה לקראת האניה.

והנה נראתה האניה הגדולה ובאחת עשרה שעה עמדה האניה נגד פורט סעיד.

והנוסעים על האניה היו רבים. היו בהם אשר נשארו עוד בצהר האניה להתבונן למראה העיר היפה, אך רבם ירדו בצנות אשר קרבו להמונגוליה.

ויתבונן פיקס ויבחן בשבע עינים כל איש אשר עלה היבשה.

והנה אחד מהם גרש את כל הסבלים והפלחים אשר סבוהו, ויגש בדרך כבוד להשוטר וישאלהו כי יראו את בית הפקודות לקונסול ממשלת אנגליה, ובדברו קדם לפניו תעודת מסע, אשר חפץ בלי ספק כי יחתום עליו הקונסול.

ויקח פיקס התעודה מידו ויסקור אותו בסקירה אחת.

כמעט נראה על פניו תנועה חזקה. הניר רגז בין ידיו. השם הכתוב על התעודה היה לפי הסמנים שקבל השוטר. ויאמר האיש:

– התעודה הזאת לא לו?

ויען האיש: לא, תעודת אדוני היא.

– ואדונו, איה הוא?

– הוא נשאר באניה.

– אך עליו לבא בעצמו לבית הפקודות.

– יש צרך בזה?

– בלי זה אי אפשר?

– ואיה בית הפקודות?

– שם, בפנת הרחבה.

– אם כן, הנה אלך וקראתי לאדוני, אך הדבר לא יהיה לרצון לו לטרח הטרחה הזאת.

והאיש השתחוה לעומת השוטר וישב להאניה.

וישב השוטר וירד אל החוף, וילך לבית הפקודות לקונסול אנגליה ויבקש ויביאוהו תכף לפני הקונסול. ויאמר בלי הקדמות:

– אדוני הקונסול, יש לי יסוד לחשוב, כי אישנו בא על המונגוליה.

ויספר פיקס את אשר ארע בינו ובין המשרת בדבר הפספורט.

ויען הקונסול:

– טוב, אדוני פיקס, לא למרת רוחי יהיה הדבר לראות את פני הפוחז הזה. אבל, אולי לא יבא בעצמו הנה, אם הוא באמת כאשר יחשוב כבודו. גנב איננו אוהב להשאיר אחריו עקבות דרכו, ומלבד זה, אין חובה עליו לקחת חתימתי על הפספורט.

והשוטר אמר:

– אם הוא בקי במלאכתו, כאשר עלי לחשוב, בוא יבוא.

– לקדם את פספורטו למען אחתום עליו?

– כן. הפספורטים אינם משמשים לעולם בלתי אם לירט אנשים ישרים בדרכם ולהועיל לפוחזים להמלט. דבר ברור הוא, כי הפספורט הזה יהיה כהלכה לכל פרטיו: אך אקוה כי כבודו לא יתן חתימתו עליו.

– ומדוע לא אתן? אם הפספורט כהלכה, אין לי רשות למנוע חתימתי.

– אבל, אדוני הקונסול, הלא יבין כבודו כי עלי לעצור את האיש הזה עד בוא הפקודה מלונדון לשים אותו בכלא.

– זה, אדוני פיקס, ענינו, יעשה כאשר לאל ידיו, ואנכי, לא אוכל…

– ולא כלה הקונסול את דבריו, וברגע הזה והנה איש דופק על דלת הלשכה, והנער הביא שני אנשים, ואחד מהם היה המשרת אשר דבר את פיקס על דבר הפספורט.

שני הבאים היו האדון ומשרתו. ויקדם האדון את פספורטו ויבקש מהקונסול בדברים קצרים לאַשר אותו.

ויקח הקונסול את הפספורט ויקראנו בכונה, ופיקס עמד בזוית הלשכה מתבונן אל האורח, וכמו חפץ לבלעו, לאכול אותו בעיניו.

והקונסול כלה קריאתו, ויאמר:

– שם כבודו הוא מר פיליאס פוג?

– כן, אדוני.

– והאיש הזה, הוא משרתו?

– כן. צרפתי ושמו פספרטו.

– כבודו יבא מלונדון?

– כן.

– וכבודו ילך?

– לבומבי.

– טוב אדוני. כבודו יודעי כי קיום הפספורט אינו חובה, כי הממשלה אינה דורשת מהנוסעים כי יקדמו פספורטיהם.

– ידעתי אדוני, אך חפצתי כי חתימתו יעיד עלי כי עברתי דרך סואיץ.

– יהי כן, אדוני.

וירשום הקונסול את יום בוא הפספורט לפניו, ויחתום. וישלם פיליאס פוג את הקצוב בעד האשור, ויאמר שלום בקרירות, ויצא, ומשרתו אחריו.

וישאל השוטר:

– אם כן?

הקונסול: אם כן, האיש הזה נראה אדם ישר.

פיקס: אפשר! אך לא זה שאלתי. הרואה אדוני הקונסול, כי רשמי פני הג’נתלמן הפקח הזה דומים בכל לרשמי פני הגנב שקבלתי?

– אסכים. אך הלא יודע כבודו כי כל הסמנים…

– אחקור בדבר. המשרת נראה לי יתר עלול לגלות לבו. מלבד זה הוא צרפתי, לא יתאפק מדבר. מהרה אשוב, אדוני הקונסול.

ויצא השוטר ויחל לבקש את פספרטו.

ומר פיליאס פוג בצאתו מבית הקונסול הלך להחוף.

ויצו למשרתו את אשר עליו לעשות בעיר, וירד בצנה על המונגוליה, ויבא בהלשכה אשר לו, ויקח את פנקסו, ועליו היו רשומים הדברים האלה:

יצאתי מלונדון יום ד' ב' אקטברו, ח' שעות ומ"ה דקים.

באתי פריש, יום ה' ג' אקטברו, ז' שעות כ' דקים בבקר.

יצאתי מפריש יום ה‘, ח’ שעות מ' דקים בבקר.

באתי דרך מונט סינים לטורין יום ו' אוקטוברו ו' ש' ל"ה ד'.

יצאתי מטורין, יום ו‘, ז’ שעות כ' דקים.

באתי ברינדיזי, שבת, ה' אוקטוברו, ד' שעות בערב.

ירדתי באניה מונגוליה שבת, ה' שעות בערב.

באתי סואיץ, יום ד‘, ט’ אוקטוברו, י"א שעות בבקר.

סך הכל יצאו שעות קנ"ח וחצי, שהן ששה ימים וחצי.

ויכתוב מר פוג את כל התאריך הזה על לוחות משורטטים עמודים עמודים לימים לשעות, לזמני ביאת הקטורים לפי התקנה ולזמן בואם באמת לפריש, ברינדיזי, סואיץ, בומבי, כלכתה, סינגפור, הונכון, יוקהמה, סן פרנציסקו, ניו יורק, ליורפול ולונדון, ולפיהם יכול פוג תמיד לראות בכמה שעות הקדים לבא לכל אחד המקומות האלה או כמה אֵחר.

לוח הדרך הזה היה לו לפוג למורה דרכו וידע תמיד אם הקדים או אֵחר.

ויכתוב ביום בואו לסואיץ, יום הרביעי בתשע שעות, ויערוך אותה לעומת עת הביאה לפי התקנה, וימצא כי לא הקדים ולא אחר.

ויצו ויביאו לו סעודת הבקר, ללשכתו. ולראות את העיר – זה גם לא עלה על דעתו. הוא היה ממין האנגלים השולחים את משרתיהם לראות את הארצות שהם עוברים דרך שם.

 

ה.    🔗

ופיקס השיג ברגעים אחדים את פספרטו, והוא היה מתהלך בחוצות ומתבונן לאשר מסביב, ויגש אליו פיקס, ויאמר:

– אם כן ידידי האשרו את תעודת מסעך?

ויען הצרפתי:

– אתה הוא, אדוני. חן חן, הכל כהלכה.

– ועתה הנך מתבונן להעיר?

– כן. אך אנחנו ממהרים כל כך במסענו, עד כי כל המסע הזה בעיני כמו רק חלום חלמתי. ובכן, הנני בסואיץ?

– בסואיץ.

– במצרים?

– במצרים, כן אדוני.

– ובאפריקה?

– באפריקה.

– באפריקה! לא אוכל להאמין בדבר. ישוה נא כבודו לפניו, כי אנכי חשבתי לא ללכת כי אם עד פריש, ולהכרך הנפלא הזה יכולתי רק להתבונן למן שבע שעות ועשרים דקים בבקר עד ח' שעות וארבעים, בין התחנה הצפונית ובין תחנת ליאון, מבעד לחלונות עגלה ביום גשם סוחף. צר לי! ואנכי חשקתי לראות שנית את פיר לשיו ושדות אלישה.

וישאל השוטר:

– אם כן איפוא, אתם אצים מאד?

– אנכי לא. אך אדוני, הוא אץ מאד. ועתה הנה נזכרתי, עלי לקנות גרבים וכתנות. אנחנו יצאנו לדרכנו בלי חפצים לדרך, ורק שק אחד לקחנו אתנו.

– הנני להוליכו לחנות שימצא שם כל הנצרך לו.

ויאמר פספרטו: מה רב טובו!

וילכו שניהם, ופספרטו לא חדל מדבר, ויאמר:

– רק עלי להזהר לבלתי אאחר את מועד הפלגת האניה.

ויען פיקס:

– עוד יש לו שהות. עתה רק צהרים.

ויוצא פספרטו שעונו הגדול, ויאמר:

– צהרים? לא אדוני. עתה רק תשע שעות ושנים וחמשים דק.

– שעונו מאחר.

– שעוני מאחר! שעון שנפל לי בירושה עוד מאבי אבי! גם חמשה דקים לשנה לא יאחר ולא יקדים השעון הזה. הוא תכן עת גמור.

– הבינותי מה זה. שעונו לפי שעון לונדון. ובין שעון לונדון לשעון סואיץ כשתי שעות. עליך לכון את שעונך לפי עת הצהרים בכל ארץ.

– האנכי אגע בשעוני? לעולם לא אעשה כזאת!

– אם כן, לא יהיה שעונך מכֻון לפי מהלך השמש.

– אם כן, רע רע להשמש! והוא האשם! ובמעוף יד נעלה השיב פספרטו את שעונו לכיסו.

ויעברו רגעים אחדים, ויאמר לו פיקס:

– יצא יצאתם איפוא מלונדון פתאם בחפזון?

– אמנם כן! ביום הרביעי האחרון, בשמנה שעות בערב, שב אדוני פוג ממסבת מרעיו, לא לפי מנהגו, ושלשת רבעי שעה אחרי כן יצאנו מלונדון.

– ואנה ילך, זה פוג אדונך?

– קדמה, קדמה. הקיף יקיף את הארץ.

ויקרא השוטר:

– סביב הארץ?

– כן, בשמנים יום! אמר יאמר, כי המרה בזה את מרעיו. אך אודה, כי האמין לא אאמין בדבר. השכל הישר לא יסכים לזה, דברים בגו.

– זה האדון פוג, כנראה, איש אוהב זרות.

– כן, אדוני.

– והוא עשיר.

– פשיטא! ויש אתו בדרכו סכום מסוים, שטרות הבנק, חדשים כלם. ואיננו מקמץ בכספו בדרכו! הנה, לבעל המכונה באניה מונגוליה הבטיח מתנה טובה מאד אם יקדים הרבה לבוא לבומבי.

– ואתה ידעתו מכבר, את אדונך?

– אנכי? אני באתי אליו לשרתהו בעצם יום צאתנו.

הקורא יבין על נקלה הפעולה אשר פעלו המענות האלה על רוח השוטר, אשר היה מלא רגש גם בלי זה.

היציאה בחפזון מלונדון ימים אחדים אחרי הגנבה, ואוצו לבוא מהרה למרחקי ארץ ואיי ים, וההמרה הנפלאה הזאת, הכל קים ואשר את חשד פיקס. וישתדל עוד להוציא מלים מהצרפתי, ויוכח פיקס, כי הנער הזה איננו יודע כלל את אדוניו. כי האדון הזה יושב לו בדד בלונדון, כי יאמרו עליו כי הוא עשיר, אך איש לא ידע מקור עשרו, כי הוא איש שאין לרדת לסוף דעתו ומהותו וכו'. אך זה ידע פיקס לנכון, כי פיליאס פוג לא יעזוב האניה בסואיץ, והוא הולך באמת לבומבי.

ופספרטו שאל:

– הרחוק הדרך לבומבי?

ויען השוטר:

– רחוק דיו. עוד כעשרה ימים לכם ללכת בים.

– ואיה היא, בומבי?

– בהודו.

– באסיה?

– ודאי.

– שד משחת! הגיד אגיד לכבודו האמת… יש דבר המציק אותי… זה הדֻד!

– איזה דד?

– דד הגז, אשר שכחתי לכבות, והוא בוער עוד. והנה, לפי חשבוני, כל ארבע ועשרים שעה יבער גז בסך שני שילינג, ששה פינס יתר משכרי, והלא יבין כבודו כי אם המסע הזה יאריך…

ההבין פיקס את כל ענין הגז? רחוק הדבר. הוא לא הקשיב עוד לדבריו, ויחשב להחליט דבר. ויבאו הצרפתי והוא להחנות, וישאיר השוטר את הצרפתי לקנות לו את צרכיו, ויצוהו לבלתי יאחר שעת הפלגת האניה, וישב לבית הפקודות להקונסול.

ועתה, כי לא היה כל ספק לפיקס בענין הג’נתלמן, שב לקרירות רוחו, ויאמר להקונסול:

– אדוני, עתה אין לי עוד כל ספק בדבר. האיש המבוקש, בידי הוא, מתחפש לאיש אוהב זרות, כמו חפצו להקיף את הארץ בשמנים יום.

– אם כן, ענה הקונסול, הוא ערום.

והקונסול שאל את השוטר ויאמר:

– אבל, אדוני, אולי שגה ישגה כבודו?

– לא אדוני, אנכי לא שגיתי.

– אם כן, למה איפוא בקש האיש דוקא כי חתימתי על תעודת מסעו תהיה לו לעדה כי עבר דרך סואיץ?

– למה?… לא ידעתי, אדוני הקונסול. אך ישמעני נא אדוני.

ובדברים מעטים ספר השוטר להקונסול את הדברים היתר בולטים בשיחתו את משרת האיש פוג.

ויאמר הקונסול:

– אמנם יש יסודות חזקים לחשד את האיש הזה. ומה יעשה כבודו כעת?

– שלח אשלח תלגרם ללונדון, והפצרתי בשר השוטרים לשלח לי לבומבי פקודה לשים אותו במשמר. ירד ארד באנית מונגוליה, אערוץ את הגנב עד הודו, ושם על אדמת אנגליה אגיש אליו בכבוד, פקודתי בידי, וידי על כתפו.

ויכל השוטר את הדברים האלה בקרירות, ויפטר מהקונסול, וישלח משם לשר השוטרים בלונדון התלגרם אשר ידענו.

ובעוד רבע שעה, ופיקס ירד לאנית המונגוליה, ובידיו חפצים לדרך מעטים, אך כיסו היה מלא, ורגעים אחדים אחרי כן, והאניה המהירה שטה על פני מי ים סוף בכל כח קטורה.

 

ו.    🔗

ומסואיץ עד עדן אלף ושלש מאות ועשרה מיל בצמצום, ולפי תקנות החברה על האניה לעבור את המרחק הזה במאה ושמנה ושלשים שעה. אך המפקד על מכונת הקטור חזק את האש, ותמהר האניה לכתה למען הקדים בואה לפני הזמן הקצוב בהתקנות.

כמעט לרוב הנוסעים שירדו בברינדיזי היתה הודו מחוז חפצם. יש שהלכו בומבי, ויש לכלכתה, דרך בומבי. בתוך הנוסעים היו רבים מפקידי הממשלה, ואנגלים צעירים לימים, שכיסיהם מלאים זהב, שהלכו לכונן בתי מסחר במרחקי ארץ. ויחיו הנוסעים חיי נחת על האניה, שלחנם היה מלא דשן. בשעת פת שחרית, בסעודת הצהרים ובסעודת הערב והלילה, קרסו השלחנות תחת משא מאכלי הבשר הטרי ויתר המאכלים מבית המטבחים לפקידות האניה. והנוסעות, (היה היה גם מהן אחדות), החליפו שמלותיהן שלש מונים ביום. גם נגנו, גם רקדו, בעת שנתן להם הים לעשות ככה.

אך ים הסוף רגזן גדול, ורגיל הוא להיות זועף מאד, כרוב זרועות הים הצרים הארוכים. ובנשב רוח מעבר אסיה או מעבר אפריקה והיתה האניה משחק לו, ומוט התמוטטה באופן נורא. אז תעלמנה הנשים הפיאנו ישקט, רנות ורקודים חדל יחדלו. המו מים ויתגעשו מפני הסופה. והאניה בכח מכונתה החזקה רצה בלי עכוב לעומת זרוע הים בבאלמנדב.

ומה עשה פיליאס פוג בעת הזאת? אולי תחשוב כי היה ברגזה ובדאגה מפני הרוחות המתחלפים שיעצרו אולי את מהלך האניה, מפני געש המשברים, אשר יגרמו אולי להמכונה, מפני כל הקלקולים והמקרים הרעים שיקרו אולי להאניה, שיהיה עליה לעמוד באחד הנמלים, וכל נסיעתו תהיה בסכנה?

כלל ועקר, או לפחות, אם חשב חשב הג’נתלמן הזה במקרים האלה, הנה לא נתן להכיר בפניו מאומה מכל זה, היה היה תמיד את אשר היה בהריפורם קלוב: לא יתרגש, לא יבהל, ומפני כל מקרה ואסון לא ידהם. כפי הנראה לא התרגש מכל הרוחות והגעש יתר מתכן העת שהיה על האניה. ראה ראוהו על צהר האניה רק מעט. תשוקתו לא גדלה להתבונן לים הסוף הזה, רב הזכרונות, מקום המעשה לדברי ימי האדם הראשונים. בוא לא בא לסקור בסקירה אחת את הערים היושבות על שפת הים, אשר דמותן היפה נראתה לפעמים על האפק. אף חשב לא חשב בסכנת מפרץ ערב להאניות, אשר הסופרים הקדמונים, סטרבון, אריאן, ארתימודור ואדריזי, הזכירו תמיד במורא ופחד, ויורד הים לא העיזו ללכת שמה בלתי אם הקריבו בראשונה עולות וזבחים לכפר את פני שר הים הזה הזועף.

ומה איפוא עשה האיש הזר הזה, אשר ישב כמו בכלא על המונגליה? ראשית כל, עסק בארבעת הסעודות ליום, ואם מוט התמוטטה האניה מקדם לאחור או מצד אל צד, פיליאס פוג לא התפעל, ומכונת חייו הנפלאה לא התקלקלה אף כמלא השערה. ואחר הסעודה היה משחק בקלפים.

כי מצא מצא חברים למשחקו, זרים ונפלאים כמוהו. מוכס אחד, ששב למשרתו בהודו, כמר שהלך לבומבי, ואחד משרי הצבא. שלשה אלה היו להוטים אחרי משחק הקלפים כפיליאס פוג. ויהיו משחקים שעות וימים, בדומיה, חרש, כפיליאס פוג.

ופספרטו, גם הוא לא חלה ולא הרגיש את מחלת הים. גם הוא היה מקים מצות ארבע סעודות לכל דקדוקיה ופרטיה. ועלינו להגיד, כי סוף סוף, הנסיעה הזאת לא היתה למרת רוח לפספרטו. וקבל קבל את יסוריה באהבה. במאכלו ובמשכנו לא היה חסר דבר, ראה ראה ארצות רבות, ומלבד זה, ברור היה בעיניו, כי לכל השגעון הזה יבא קץ בבומבי.

למחרת היום אשר הפליגו מסואיץ, ופספרטו עלה על צהר האניה והנה לפניו האיש החביב, אשר פנה אליו פספרטו בעלותו על היבשה במצרים. ויגש פספרטו אליו, ועל פניו היה גחוך ידידות, ויאמר:

– אח, זה כבוד אדוני, אשר גמלני כל טוב ויהי לי למורה דרך בסואיץ?

ויען השוטר: אמנם כן, וכבודו הוא משרת האנגלי הזר…

– אמת וצדק, אדוני…

– פיקס.

– אדוני פיקס. שמחתי מאד, כי מצאתי את כבודו על האניה. ואנה ילך כבודו?

– אבל, כמוני כמוהו, לבומבי אלכה.

– מה טוב ומה נעים! ההלך הלך כבודו פעם אחת בדרך הזה?

– פעמים מספר. אחד מפקידי חברת האניות האלה אנכי.

– אם כן, כבודו יודע היטב את הודו?

– אמנם כן… ופיקס עצר בדבריו, פן ימלטו מפיו דברים יתר מדי.

– וזאת הודו הארץ, נפלאה היא?

– נפלאה מאד. מסגדים, מנָרות, היכלים, פקירים⁴, פגודים⁵, נמרים, נחשים, בַיַדרות⁶ הלא יהיה לו זמן להתבונן אל הארץ הזאת.

– אקוה, אדוני פיקס. הלא יבין כבודו, כי אדם שלא נטרפה דעתו עליו, לא יבלה כל ימיו לדלג מאניה לעגלות מסלות הברזל ומעגלות מסלת הברזל לאניה, כמו למען הקיף הארץ בשמנים יום! לא, אדוני. כל העמל הזה יחדל בבומבי, אל יספוק כבודו.

ופיקס שאל, כמסיח לפי תומו:

– והאדון פוג, השלום לו?

– שלום, אדוני פיקס. וגם לי, אדוני. אכל אכל כלודי שישב בתענית. אויר הים הוא הפועל עלי.

– ואדוניו, בוא לא יבא כלל על הצהר?

– כלל. הוא לא משתוקק לראות דבר. איננו חשיר⁷

– היודע, אדוני פספרטו, כי הנסיעה הזאת, שהוא אומר כי כונתו להקיף הארץ בשמנים יום, מסתרת בקרבה אולי איזו מלאכות נסתרה. בעניני המדיעות אולי!

– העבודה, אדוני פיקס, לא ידעתי מאומה. ובאמת, לא אתן אפילו פרוטה קטנה למען דעת את הענין לנכון.

ולמן הפגישה הזאת, היו פספרטו ופיקס שכיחים לספר יחד. השוטר חפץ להתקרב למשרת פיליאס פוג, אולי יוכל להשתמש בו לתכליתו. ועל כן היה שכיח לקדם לפניו בבית המשתה להאניה כוס יין או שכר, והנער הטוב לא סרב באותה שעה ויקבל ברצון, אף היה מקדם גם הוא לחברו כוס תשלומים, כי ראה ראה פספרטו את פיקס לג’נתלמן נכבד וישר.

והאניה התקדמה בדרכה. ביום י"ג נראתה מרחוק העיר מוקה, מוקפת חומה חרכה, וממעל להחומה תמרים מספר רעננים. מרחוק, בין ההרים, שדות רחבי ידים זרועים קהוה, ופספרטו שמח מאד על מראה העיר המהוללה הזאת.

ובלילה הבא עברה המונגוליה את לשון בב אלמנדיב, לאמר שער הדמעות, ולמחרתו, יום י"ד, עמדה בסטימר פואין, צפונה מערבה ממפרץ עדן. שם תקנה האניה פחמים כדי צרכה, ועל כן תעמוד במקום הזה ארבע שעות.

ויעל פוג ומשרתו היבשה, כי חפץ פוג לאַשר את כתב המסע אשר לו בבית פקודת הקונסול. וילך אחריהם פיקס, והם לא הרגישו בדבר. ויחתום הקונסול בכתב המסע, וישב פוג להאניה, וישב למשחקו אשר הפסיק לרגע אחד.

ופספרטו, כמנהגו, התהלך בין יושבי העיר עדן, הסימנלים, הבּניאַנים, פרסים, יהודים, ערבים בני ארפה, אשר מספרם יחד עולה לחמשה ועשרים אלף נפש. ויתבונן להמבצרים, אשר עשו את עדן לים הודו כגברלטר לים התכון, ולחבורות הנפלאים שחפרו מהנדסי האנגלים, אלפים שנה אחרי מהנדסי המלך שלמה.

ובשוב פספרטו אל האניה דבר אל לבו: הפלא ופלא, הפלא ופלא! רואה אנכי כי יש תועלת בנסיעה, אם חפץ אדם לראות חדשות!

בשמנה שעות בערב החלה האניה להכות בכנפי האופן את מי מבוא עדן, ובעוד זמן מה הפליגה ללכת במימי ים הודו. מעדן עד בומבי אלף ושש מאות פרסה, וזמן נתן להאניה, לפי תקנות החברה, לעבור את המרחק הזה, שמנה וששים שעה, אך האניה הקדימה לבוא לעדן, כי היה עליה לבוא שמה ביום החמשה עשר בבקר, והיא באה בארבעה עשר בערב. מלבד זה, ים הודו הראה לפוג פנים צוחקים, הרוח נשב צפונה מערבה, והמפרשים נוספו לעזור לכח הקטור.

ותלך האניה הלך ושוט על פני המים; הנוסעות, לבושות מכלול, נראו על צהר האניה, והרנה והמחולות החלו במקדם.

ותהי הנסיעה נעימה בכל, ופספרטו שמח בחברו אשר אנה לו המקרה, הוא ידידו פיקס.

ביום הראשון, בעשרים לחדש אקטברו, לעת הצהרים נראה חוף הודו, ובעוד שתי שעות, והפילוט עלה על גבי המונגוליה. בקצה השמים נראו ההרים המשתרעים ביפי תארם. עוד מעט, ושורות התמרים הממלאים את העיר נכרו היטב.

ותבא האניה אל המפרץ אשר איי סלמנט, כולבה, איליפנתה ובוכטשיר יקיפוהו, ובארבע שעות וחצי עמדה אצל החוף.

ופיליאס פוג וחברו כלו בעת הזאת את סדר משחקם.

ותבא האניה בומבי ביום עשרים לחדש אקטברו, ולפי התקנה היה עליה לבוא ביום כ"ב בחדש הזה. את שני הימים האלה אשר הרויח פיליאס פוג מיום צאתו מלונדון ועד היום, רשם כמשפט על הלוח, בעמוד אשר נקצב לרשום בו הריוח.

בארבע שעות וחצי בערב עלו נוסעי המונגוליה היבשה בבומבי. והקטור במסלת הברזל לכלכתה יוצא בשמנה שעות.

ויפטר מר פוג מחבריו במשחק הקלפים, וירד מהאניה, ויפקד למשרתו לקנות צרכי הדרך, ויצוהו בפרוש כי יבא לעת שמנה שעות לתחנת המסלה, ובצעדים מסדרים ומדיקים כתנונות האנך כשעה, הלך לבית הפקידות לאַשר את תזכרת מסעו.

ונפלאות בומבי וחמודותיה לא העירו בקרבו התשוקה לראותן ולהתבונן להן. בית פקודות העיר, בית הספרים הנפלא, המבצרים ושוק צמר הגפן, המסגדים ובתי הכנסיות, כניסיות הארמינים, והמסגד הנפלא והמפואר במליברהיל, ושני מגדליה רבי הזויות. גם כל שכיות החמדה באי איליפנתניה, אף על הכוכים והמערות הנפלאות, כמו מלאים מסתרי יה, הפלטה מתבנית בניני הבודים הנפלאה. כל אלה לא משכו אותו אליהם, ומאומה לא ראה מהם.

ויצא מבית פקודות התזכרות וישם להתחנה פניו, ויבוא ויצו כי יביאו לו סעודת הצהרים.

ובעל בית המאכל הלל לפניו אחד ממטעמיו: בשר מתֻבּל בארנבת הודו, ויספר עליו נפלאות. ויצו פוג כי יבואוהו לו. ויטעם פוג בכונה, ויהי טעמו רע מאד לחכו. אף כי המרק היה מתבל מאד. ויצלצל בפעמון, ויבוא בעל בית המאכל, ויתבונן אליו פוג ויאמר: הזה הוא בשר הארנבת אשר אמר?

ויעיז הפוחז פניו ויאמר:

– כן אדוני הלורד, ארנבת ברה ותמה.

– והארנבת הזאת בהטבחה, ענה לא ענתה כחתול?

– כחתול! אח, אדוני הלורד, ארנבת, בי נשבעתי…

ויאמר פוג: אל ישבע, אדוני, וזכר יזכר נא כי לפנים היו החתולים קדושים בהודו. הימים ההם היו ימים טובים.

– להחתולים, אדוני הלורד?

– ואולי גם להנוסעים!

ויכל פוג את דבריו, ויוסף לאכול במנוחה.

והשוטר פיקס ירד גם הוא מהמונגוליה רגעים אחדים אחרי רדת פוג ממנה, וירץ לראש השוטרים בבומבי ויתודע לו מה הוא, ויודיעהו מלאכותו אשר נשלח בה, ואשר קראו את האיש החשוד בעיניו. הבאה פקודה מלונדון? לא. עוד לא בא מאומה. ויבא פיקס במבוכה רבה. ויבקש מראש השוטרים פקודה לעצור את פוג במשמר, וימאן ראש השוטרים לעשות דבר בלי רשות משמרת השוטרים מלונדון. כן דרך האנגלים להעמיד דבריהם על הדין, ומה גם בעניני חרות האזרחים הקדושה בעיניהם.

ולא הוסיף פיקס לפגע בראש השוטרים, ויבין כי עליו לקבל ולחכות עד בוא הפקודה מלונדון. אך החלט החליט, לבלתי העלים עיניו מהפוחז הנפלא הזה כל הימים אשר ישב בבומבי. וברור היה הדבר בעיניו כי פוג יתעכב בעיר הזאת, וכן הלא היתה מחשבת פספרטו, ועד כה ועד כה והפקודה מלונדון בוא תבוא.

אך מהרגע אשר צוה פוג לפספרטו את מצותו האחרנה, ברדתו מהמונגוליה, הבין הצרפתי היטב, כי בומבי תהי להם כסואיץ וכפריז, כי המסע לא יגמר פה, כי הוסיף יוסיפו לנסוע לפחות עד כלכתה, ואולי עוד הלאה. ויחל גם לשאול לנפשו, אם אולי יש אמת בדבר ההמרה שאומר פוג, וחפץ יחפץ באמת להקיף הארץ בשמנים יום, וגזרה מן השמים היא, כי גם הוא, אשר חפץ לשבת בשלוה, ינוע יחד את אדוניו.

ועד כה וכה, אחרי קנותו כתנות וגרבים להדרך, התהלך פספרטו בחוצות בומבי ויתבונן לנפלאותיה. ההמון היה רב וצפוף בחוצות העיר, בני אירופה מכל העמים והלשונות, פרסים לבושים כובעים כעין צריף, כונהיאים, צונפי מצנפת, סינדים בכובעים מרבעים, ארמינים לבושים מעילים סרוחים, פרסיסים במגבעות שחורות. היום הזה היה יום חג הפרסיסים, הם הגיברים, זרע כתת זורואסתר, והם החרוצים, המשכילים, המנֻמסים, הנכבדים בהודים, ומהם הסוחרים העשירים ילידי הארץ בבומבי. היום הזה חגגו אחד מחגי דתם, בתפים ובמחולות, ובדירות לבושות ארג דק זך שקוף, תפוס זהב וכסף, חוללו לקול שאון התפים מחולות נפלאות, ובכל זאת בצניעות גמורה.

ואין צרך לאמר, כי פספרטו התבונן והסתכל בכל הנפלאות האלה, כי עיניו ואזניו היו פתוחות לרוחה לראות ולשמוע, כי כל פניו וכל גופו הפיק מראה אדם הרואה נפלאות ונצורות שלא ראה מעודו.

אך חשירותו⁸ הגדולה גררתו יתר מדי, לרעתו ולרעת אדוניו, כי כמעט הביאה סכנה על כל הנסיעה הזאת.

כי אחרי השביעו את עיניו במראה חגגת הפרססים הזאת, שם פניו ללכת לתחנת המסלה, ויעבור על פני הפגוד הנפלא בתל מלבר, ויעלה רעיון בלבבו, לרעתו ולרעת אדוניו, לבא לתוך הפגוד ולהתבונן לחמודותיו.

ושני דברים נעלמו ממנו: כי הביאה לפגודים אחדים לההודים אסורה בפרוש להנוצרים, ועוד כי גם המאמינים לא יבאו אל תוך מקדשם בנעלים על רגליהם. וממשלת אנגליה, בהנהגתה את מדינות ממשלתה בחכמה ודעת, שומרת על דתות ארצות ממשלתה לכל פרטי מנהגיהם הקלים שבקלים, לבלתי יחללום, והמחלל ענש יענש.

ויבא פספרטו לתוך המקדש, לא בזדון חלילה, כי אם לתאבון, בלי לדעת האסור, ויתבונן לכל קשוטי הבית, הנוצצים ומזהירים, שעשו ידי הברהמים, ופתע פתאם מֻגר לרצפת המקדש, ושלשה כמרים, עיניהם מפיקות זעם נורא, הותתו עליו, ויחלצו נעליו ממנו, ויחלו לקפחהו במכות, ויבטאו קללות בקול נורא.

אך הצרפתי היה חזק ואמיץ וחרוץ, ויחלץ מידם, ויקם. ויך באגרפו הנה ויבעט ברגלו שמה, וימגר ארצה את שני אויביו, שהיו מסבכים במעיליהם הארוכים, ויחיש ויקפוץ מהפגוד בכל כח רגליו, ויעבור גם את ההודי השלישי, אשר מהר לרדוף אחריו ולהקים עליו את ההמון.

ובשמנה שעות פחות חמשה דקים, רק דקים אחדים לפני צאת הקטור, בא פספרטו להתחנה, יחף וראשו פרוע, ובמבוכה הגדולה אבד גם צרור החפצים שקנה בעיר.

פיקס היה שם, על החוף, אשר ירדו משם להאניה. כי הלך הלך אחרי פוג להתחנה, ויבן כי הפוחז הזה ילך מבומבי, ויחליט ללכת אחריו לכלכתה, והלאה, אם יצטרך לזה. ויעמד פיקס מהצד, ופספרטו לא ראהו, ויספר פספרטו לאדוניו בקצרה את אשר קרהו.

ויבא פיליאס פוג לתוך העגלה ויאמר לפספרטו רק דברים אחדים לאמר: אקוה כי עוד פעם לא יקרך כזאת.

והנער העלוב, יחף וגלוי ראש, הלך אחרי אדוניו, ויעל בעגלה ולא ענה מאומה.

ופיקס היה נכון לעלות גם הוא בעגלה לבדו, והנה פתאם רעיון בא לפניו, ויעצרהו. ויאמר פיקס: לא, פה אשאר. פריצת חוק על אדמת אנגליה… הפעם האיש בידי.

 

ז.    🔗

והקטור יצא בשעה הקצובה, ובו נוסעים רבים: שרי הצבא, פקידי המלכות, סוחרים באפיום וניל, אשר עניני מסחרם קראו להם ללכת בקצה האי מזרחה.

ופספרטו ישב בעגלה אשר ישב בה גם אדוניו, ובזוית מנגד ישב עוד נוסע שלישי.

האיש הזה היה שר הצבא סיר פרנסיס כרומרתי, חבר המשחק בקלפים לפיליאס פוג על האניה, והלך לגדודו אשר חנה על יד בינריס.

וסיר פרנסיס כרומרתי היה גבה הקומה, שערותיו צהובות, כבן חמשים שנה. בעת מרד הסיפיים האחרון הצטין האיש בגבורתו ויהי ראוי להקרא בשם יליד הודו, כי למן ימי ילדותו היה בהודו, ורק פעמים מספר בא אל ארץ מולדתו. אף היה איש חכם ולו רק היה פיליאס פוג מהאנשים השואלים וחוקרים לכל דבר, כי אז היה סיר פראנסיס מודיעהו ברצון את מנהגי הארץ, ודברי ימיה, וסדריה. אך הג’נתלמן הזה לא שאל דבר. לא למסעו הלך פוג, כי אם שרטט שרטט קו סביב הארץ גוף כבד, הרץ בהקפו סביב הארץ, לפי חקי כבד הסבוב. ובעת הזאת עשה חשבון השעות שהוציא מרגע צאתו מלונדון, ולוא היה בטבעו לעשות תנועה אחת לא לצרך, כי אז היה משפשף ידיו לאות קרת רוח.

ומסיר פרנסיס כרומרתי לא נעלם כל זרות פוג, אף כי הכיר לא הכירו בלתי אם בעת משחק הקלפים. ועל כן היתה לו הצדקה לשאל לנפשו אם לב אנוש יפנם תחת הקלפה הקרה הזאת, אם יש לפיליאס פוג נפש מרגשת את יפי הטבע, את גדולות מפעל רוחני. מכל האנשים הזרים אשר פגש סיר פרנסיס כרומרתי בחייו, לא דמה איש מהם להיצור המדיק והמדקדק הזה.

פיליאס פוג לא הסתיר מפרנסיס כרומרתי את זממו אשר זמם להקיף הארץ, אף לא את תנאי המסע הזה. ושר הצבא לא ראה בזה כי אם עוד זרות אחת, בלי כל תכלית ותועלת.

שעה עברה למן צאת הקטור מבומבי, ויעבור על הגשרים מעל לנהרות, ויבא אל בין ההרים הרמים, המכסים למעלה ביער עצים.

מעת לעת החלו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי לשיח איש את רעהו, אך מהרה נפסקה שיחתם. ויחל שר הגדוד שנית ויאמר:

– לפני שנים מספר, לו חפץ אדוני פוג לעשות נסיעתו, כי אז פגז במקומות האלה מעצורים אשר היו מקלקלים את כל חשבוניו.

– ומדוע, אדוני פרנסיס?

– יען מסלת הברזל הגיעה רק עד רגלי ההרים האלה, ומפה והלאה היה על הנוסע לרכב על גב סוס עד התחנה השניה, בצלע ההר השנית.

ויען פיליאס פוג ויאמר:

– העכוב הזה לא היה מקלקל כלל חשבון מסעי. ראה ראיתי מבראשנה, כי יקרו עכובים ומעצורים בדרך.

ויאמר פקיד הצבא:

– היודע כבודו כי ענין רע היה על אדוני מקרה הנער הזה?

ופספרטו היה ישן נרדם, ורגליו חתולות במכסה הדרך, ולא חלם כי על אדותיו ידברו כעת.

וסיר פרנסיס כרומרתי הודיף:

– ממשלת אנגליה מדקדקת מאד עם עברינים ממין הזה, ובצדק. כי יתר מכל, חפץ תחפוץ ממשלת אנגליה, כי יכבדו את מנהגי הדת אשר להאינדוסים, ולו נתפס משרת אדוני…

– ומה, אדוני פרנסיס? לו נתפש, כי אז פסקו דינו, והוא היה נושא עונו, ואחר שב בשלום ארפה. אך ראה לא אראה במה כח הענין הזה גדול לעכב אותי.

ובזה נפסקה השיחה. ובמשך הלילה עבר הקטור דרך מישור גדול, שדות עבודות היטב, קריות קטנות וכפרים מפזרות על פניו לרוב, וממעל להן המנורות בהפגודים התנשאו באויר.

ויקיץ פספרטו משנתו, ולא האמין למראה עיניו כי עובר הוא את ארץ האינדים בעגלות מסלת הברזל. הדבר היה בעיניו מן הנמנעות. והקטור הגיח מאפו ענן עשן על פני מעטי צמר הגפן, קהוה, פלפל אדום, מוסקט וקרנפל. ותתאבכנה גאות העשן סביב לעצי התמרים, ומבעד להם נראו פה ושם בונגלוים נאים, ויהריסים אחדים, והם מקלטים לנזירים, עזובים, מין מקדשים נפלאים, מקשטים ברוב נויי בניני הודו. ואחר, ארץ רחבת ידים משתרעת למרחקים עד כי לא תשלוט בהם עוד העין, וחרשים רבים שלא יחסרו בהם גם נחשים גם נמרים אשר מפני כל נהמת הקטור נבהלו נחפזו. ואחר, יערים גדולים, שדרך שם תעבור המסלה, אשר הפילים יפקדום עוד לבקרים ובעין מפיקה מחשבות רבות יתבוננו ויביטו בעבור הקטור.

ובבקר עברו הנוסעים דרך הארץ הנוראה, אשר רבות היתה עקבה מדם בידי העובדים להאלילה קלי. לא רחוק משם היתה אילורה ופגודיה הנפלאים. ושם, לא רחוק, אורינגדר המפורסמת, עיר הבירה להאכזר הנורא אורנגזב. על הארץ הזאת משל גם פיריננגה, ראש התוגים, מלך על המחנקים. הרוצחים האלה היו לחברה אחת, שלא היתה כל יכלת לתפוש אותה והיו מחנקים כל איש שבא לידם, גדול וקטן טף ונשים, לכבוד אלילת המות, רק דם לא שפכו. בעת ההיא, בכל מקום אשר חפרו באדמה בארץ הזאת, מצאו גופת אדם. ממשלת אנגליה הצליחה להמעיט הרבה את מספר הרוגי הרוצחים האלה, אך עוד לא חדלה החבורה הזאת מהארץ ועוד תוסיף לעשות מעשיה.

ובצהרים עמד הקיטור בתחנת בודהמסור, ויצליח שם פספרטו למצא במחיר רב נעלים מקשטים במרגליות שקר, וינעלם פספרטו, ופניו הפיקו רגש גאות הבל שגרם לו התכשיט הנפלא הזה.

ודבר בעתו עתה להודי מחשבות פספרטו בעת הזאת ורעיוניו. עד בואו לבומבי חשב כי בעיר הזאת יגמר כל הענין. אך עתה, ברוצו בכל כח הקטור דרך הודו, נהפכו רעיוניו בקרבו. טבע רוחו שב אליו בכל תקפו. הילדות והזיותיה שבו באו אליו כתֻמם, ויחל להאמין באמתת המרת אדוניו ובזממו להקיף את הארץ בשמנים יום, ושאין לאחר אפילו רגע. וכבר היה לבו דואג מפני העכובים שיקרו אולי, מפני האסונים שיבאו עליהם אולי בדרכם. עתה חש חוש פספרטו כמו גם לו חלק בההמרה, וירגז כלו בחשבו כי תמול כמעט בלע את כל הנסיעה בחשירותו ובהיותו לא כל כך קר הרוח כמר פוג אדוניו דאג ופחד יתר ממנו. ויהי מונה וסופר כל היום את מספר הימים שכבר הלכו להם מעת צאתם מלונדון, ויאור ויקלל את זמני העמידה בכל תחנה, ויכעס על התנהגו לאט לאט, ויגנה כמעט בסתרי לבו את האדון פוג על אשר לא יעד פרס לבעל המכונה כי ימהר לכתו. כי ידע לא ידע הנער הטוב, כי אשר יתכן על אניית קטור לא יתכן על מסלת ברזל. ומהירת הקטור צריכה להיות לפי התקנה.

למחרת היום ההוא בבקר, כ"ב אקטברו, שאל שאל סיר פרנסיס כרומרתי את פספרטו השעה כמה היא, ויען הנער בתמימות שלש שעות. ובאמת השעון המפרסם אשר בידו, אשר היה מכֻון לפי זמן הצהרים בגרינויטש, בשבע ושבעים מעלה מערבה מפה, אחרה ארבע שעות.

ויתקן סיר פרנסיס את דברי פספרטו במספר השעות, וידבר לו כדברים אשר דבר לו על זה פיקס וינס להבינהו כי עליו לכון את שעונו לפי הצהרים בכל מקום ומקום, כי מכיון שהוא הולך תמיד מזרחה לאמר לקראת השמש, יקצרו הימים בכל מעלה ומעלה ארבעה דקים ליום. אך לשוא. אם הבין הנער קשה הערף את דברי פקיד הצבא או אין, אך עמד עמד על דעתו לבלתי געת בשעונו, וישאר בלי כל שנוי לפי שעות לונדון. כשעת תם, שאינה מביא רעה לאיש.

בשמנה שעות בבקר עמד הקטור בתוך קרחה אחת ביער, ומנהיג הקטור עבר לפני העגלות ויקרא: הנוסעים ירדו פה.

ויביט פיליאס פוג בפני סיר כרומרתי, אבל גם בפני כרומרתי נראה כי לא יבין כלל מה סבת העמידה בתוך יער העצים הזה.

ופספרטו נדהם גם הוא, ויקפוץ מעל העגלה, וישב חיש מהרה ויקרא:

– אדוני, פה קץ מסלת הברזל!

ויאמר פיליאס פוג: מה חפצך לאמר בזה?

ויען פספרטו: חפצתי לאמר כי המסלה לא תשתרע מפה והלאה.

וירד חיש פקיד הצבא מהעגלה, ופיליאס פוג הלך אחריו, אך לא אץ בדרכו, ויפנו שניהם אל המנהיג, ויען סיר כרומרתי ויאמר:

– איה אנחנו, כעת?

ויען המנהיג: בכפר קוהלי.

– ואנחנו נעמוד פה?

– ודאי, מסלת הברזל עוד לא נשלמה…

– כיצד! עוד לא נשלמה?

– לא, עוד חתיכה אחת, כחמשים מיל, בין המקום הזה ואלהבד, ששם תחל המסלה שנית.

– והעתונים הלא הודיעו כי המסלה כלה נפתחה להנוסעים?

– מה אעשה לכבודו, העתונים שגו.

– ונתן תתנו פתקאות מבמבי עד כלכתה! ופרנסיס כרומרתי אשר קרא את הדברים האלה החל להתרגש מעט. ויען מנהיג הקטור:

– ודאי, אבל הנוסעים יודעים היטב כי עליהם להנשא על בהמה מקלהי עד אלהבד.

ויחר לפרנסיס כרומרתי עד מאד, ופספרטו היה כמעט נכון להרג את המנהיג מכעס. ולא מלאו לבו להביט אל אדוניו.

ופיליאס פוג אמר בנחת:

– אדוני פרנסיס, אם יש את לבו, והלכנו יחד למצא אמצע לבא עד אלהבד.

– אבל, אדוני פוג, העכוב הזה יגרום נזק גדול לנסיעתו.

– לא, אדוני, ראה ראיתי הדבר מראש.

– כיצד, ידע ידע כבודו כי המסלה…

– בשום אופן, אדוני, אנכי לא ידעתי דבר. אפס, ידעתי כי איזה עכוב יקרני סוף סוף בדרכי. אבל, כל תקלה לא תצא מזה. שני ימים עוד לפני, כי האניה תצא מהונג קונג רק ביום כ"ה, והיום שנים ועשרים בחדש, והם שני הימים אשר הרוחתי במהירות האניה עד בומבי, ובוא נבוא לכלכתה בעוד מועד.

ולא היה לסיר פרנסיס לדבר דבר על המענה הזה אשר ענה פיליאס פוג בלב נכון.

כל הנוסעים הרבים אשר ירדו מעגלות מסלת הברזל מהרו לקחת איש איש אשר מצא נכון לפניו: עגלות רתומות לסוסים, ועגלות רתומות לזבו, והם מיני שורים בעלי חטטרת, ואפריונים ומטות נשואות על כתפי בני אדם ועל כתפות חמורים ופרדות, וילכו לדרכם לבא אלהבד. ופיליאס פוג וכרומרתי התמהמהו בשיחתם את המנהיג, ועד כה ועד כה וכל העגלות יצאו, ויבקשו פיליאס פוג וכרומרתי בכל הכפר ולא מצאו.

ויאמר פיליאס פוג: אנכי הלך אלך רגלי.

ופספרטו נגש לאדוניו ועל פניו נראתה תנועה, כמו דבר נכבד אתו, ועיניו הביטו על נעליו הנפלאים אשר קנה, ויגמגם ויאמר לאדוניו:

– חשב אחשב אדוני, כי מצאתי אמצע לבא לאלהבר.

– ומה הוא?

– פיל! ובעליו לא רחוק ממנו, רק כמאה פסיעה מפה.

– הבה, לכו ונלכה וראינו את הפיל.

וילכו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי ופספרטו ויבאו לסכה נשענת לחצר מוקפת חיץ עץ גבוה. ובסכה ישב איש הודי, ובחצר היה פיל. וישאלו פיליאס פוג וחבריו מההודי ויביאם החצרה.

והנה לפניהם פיל חציו בן תרבות ובעליו רבהו לא לשאת משאות כי אם לקרב על הזירה. ויחל לשנות את תכונת מזגו הנוחה מטבעה, להביאהו מעט מעט לרגזנות מחדדת ומפלגת, אשר יקראו לה בלשון ההודים “מוטש”, ולמען הגיע לזה יזונו את הפיל שלשה חדשים בצוקר וחמאה. המזון הזה, איננו נראה עלול לסבב רגזנות כזאת, אך ככה יעשו מגדלי הפילים בהודו. אבל, למזלו של פיליאס פוג, הפיל הנזכר החל רק עתה להיות נזון במזון הדק הזה, והמוטש עוד לא באה אל תוך הפיל.

וקיאומי (כן היה שם הפיל הזה) יכול, ככל חבריו בני גילו, ללכת זמן רב במהירות, ובאין כל מרכב אחר החליט פיליאס פוג להשתמש בפיל.

אבל הפילים יקרים בהודו, יען החלו להתמעט בארץ הזאת. והזכרים אשר רק הם לבדם טובים להתגושש ולהאבק על הזירה, אינם מולידים בכדומה להם כי אם לפעמים רחוקות, בהיותם בני תרבות, ואין להשיג אותם בלתי אם יצודום במדבר. על כן מחירם רב, ושמור ישמרום שמירה מעולה מאד. ובשאול פוג את ההודי אם ירצה להשכיר לו את פילו, ענה ההודי מענה קצר: לא אדוני, בשום אופן.

ויפצר בו פוג ויאמר לתת שכר גדול מאד, עשר לירות לשעה. וימאן ההודי. עשרים לירה? וימאן ההודי עוד. ארבעים לירה? לא!

ופספרטו נתר ממקומו בשמעו בכל פעם בהרבות אדוניו על המחיר. אך ההודי לא נפתה אחרי כל זה.

והסכום היה מסוים, יפה. אם בחמש עשרה שעה יעבור הפיל המרחק עד אלהבד, והרויח ההודי שש מאות לי"ש.

פיליאס פוג לא התרגש ולא התרגז, ויציע לההודי למכור לו פילו, ויאמר לתת במחירו אלף לירה.

ולא אבה ההודי גם לשמוע. אולי הרגיש הפוחז כי פה מקום לעשות עסק טוב.

ויסב סיר פרנסיס כרומרתי את מר פוג הצדה, וייעץ לו לבלתי הוסיף עוד על המחיר טרם יחשב היטב בדבר. ויען פוג ויאמר: אנכי, אין דרכי לעשות דבר מה בלי ישוב הדעת, והלא המיר המרתי בעשרים אלף לירה ולא אוכל להתעכב פה, כי על כן אנכי צריך להפיל. וגם אם יהיה לי לשלם פי עשרה משויו, הפיל יהיה לי.

וישוב פוג לההודי. ועיני בעל הפיל, אשר אש התאוה להממון הדליקן, העידו בו, כי כל חפצו ררק להרבות במחיר בהמתו. ויאמר מר פוג לתת אלף ומאתים לירה! אלף וחמש מאות, אלף ושמנה מאות, ובאחרנה אלפים, ופני פספרטו, האדֻמים תמיד, חָוָרו.

אך אלפים הלירה הכניעו את ההודי.

ויקרא פספרטו: חי נעלי החדשים! הרבה ירבה האיש במחיר בשר פיל!

והעסק החלט. עתה היה עליהם רק למצא מנהיג, והדבר הזה לא היה דבר כבד. נער פרסי, שעל פניו היו רשמי תבונה וחריצות, בקש לשמשם בדרכם. וירצה בו מר פוג, וייעד לו שכר טוב, והדבר הזה עוד כמו הגדיל את תבונת הנער וחריצותו.

ויבא הפיל, ויחבש לדרך. והפרסי ידע ידע היטב את אומנות המהוט. ככה יקראו ההודים לאומנות מנהיג הפיל. וישם הפרסי מין מכסה על גב הפיל ומעבר מזה ומעבר מזה מין תיבה למרכב, לא מהדרת מאד.

וישלם פיליאס פוג במחיר הפיל שטרי הבנק שהוציא מהשק הידוע ויהי הדבר לפספרטו כמו לו חלצו השטרות האלה ממעיו. אז יציע מר פוג לסיר כרומרתי לקחתו אתו להביאו אלהבד. ויאות סיר פרנסיס לזה. ובאמת עוד אדם אחד לא ייגע את בהמת הענק הזאת.

ויקנו צידה לדרך, וישב סיר פרנסיס באחת התיבות, ופיליאס פוג בשנית, ופספרטו על גב הפיל בין אדונו וכרומרתי. והפרסי ישב על צואר הפיל, ובתשע שעות יצא נושא בני האדם האלה מאת פני הכפר, ויבא אל תוך החרשה.

ומר פור וסיר פרנסיס כרומרתי ישבו שפונים עד צואריהם בתבותיהם ויהיו מזעזעים כל היום בחזק מפני צעדי הפיל המהירים, כי דפק דפקו המנהיג, המהוט, למען ימהר לכתו. ויקבלו שניהם את היסורים האלה באהבה כיאות לבריטנים קרי הרוח, ולא הרבו שיחה אף כמעט לא ראו איש את רעהו.

ופספרטו, אשר ישב על גב הבהמה והזעזועים והנדנודים נגעו בעצמו ובבשרו, שמר פיו ולשונו כי מצות אדוניו חזקה עליו. ויקָלע הנער הטוב הנה והנה, פעם אל צוארי הפיל ופעם אל עכוזו. ויהי מקרטע כדג, ובכל זאת צחק צחק ויבדח דעתו, ומעת לעת הוציא חתיכת צוקר, וקיאומי הנבון לקחו בקצה חרטומו, ולא הפסיק אף רגע ממהלכו.

וילכו מהלך שתי שעות, ויעמיד המנהיג את הפיל, ויתן לו לנוח שעה. וישבור הפיל צמאו באחד האגמים, ויכרסם את ענפי החרשה. וסיר פרנסיס כרומרתי לא הצטער על המנוחה הזאת, כי נשברו כל עצמותיו.

אך מר פוג נראה שלם, בריא, כמו לו קם עתה ממטתו.

ויתבונן אליו סיר כרומרתי ויתפלא, ויקרא:

– אך ברזל הוא האיש הזה!

ויען פספרטו:

– ברזל מקשה! ויוסיף לעסוק בהכנת סעודה קלה.

ובצהרים נתן המנהיג אות לנסוע. ועד מהרה שנה מראה הארץ מסביב למראה מדבר שממה. תחת היערים הגדולים נראו עתה עבי תמרי הודו ודקלים שפלי קומה ועמקים רחבי ידים יבשים, מלאים סלעי שיש גדולים ומכסים עצים דקים. בכל המקום הזה, אשר קראו לו בונדלקונד, אשר לא ירבו הנוסעים לעבור דרך בו, יושב עם קנאי אשר כבר הסכין ויתרגל במנהגי דת הודו היתר נוראים! כי ממשלת אנגליה לא הצליחה להכניע כליל תחתיה את הגוים האלה הנשמעים לקול אדוני הארץ, הרג’ה, אשר יד האנגלים תשיגם לא על נקלה במפלטיהם בהרי וינדהיאס.

פעמים מספר נראה חבל הודים אכזרים, מעופפים ידיהם בשצף קצף על הפיל העובר לפניהם. אך הפרסי היה נזהר לשטות מפניהם, ככל אשר יכול, כי ידע כי פגישתם רעה. וחיתי שדה פגשו רק מעט, זעיר שם זעיר שם קופים מספר, שבראותם המסע היו נמלטים, נלפתים ונעקשים, ופספרטו מלא פיו צחוק על המראה הזה.

ובתוך המון מחשבות הנער הזה היתה אחת אשר לא נתנה לו מנוחה. מה יעשה פוג בפיל הזה בבואו לתחנת אלהבס? היקחהו אתו? אי אפשר! מחיר הובלתו יעלה הרבה מאד. הימכרהו? הישלחהו חפשי? הבהמה הנכבדה הזאת ראויה באמת להתנהג אתה בכבוד. ואם מר פוג יתננו לו, לפספרטו, מתנה, מה יעשה בו?

בשמנה שעות בערב עברו הנוסעים את הגדול ברכסי הרי וינדהיאס, ויעמדו ברגלי צלע ההר מצפון באחת החרבות.

והמרחק אשר עברו ביום הזה היה כחמשה ועשרים מיל, ועוד נשאר כמרחק הזה עד תחנת אלהבד.

הלילה היה ליל צנה. ויבער הפרסי מדורת אש מענפים יבשים, וינעם החם לכלם. ויאכלו סעודת הערב, כאשר יאכלו אנשים עיפים ויגעים, ויניחו מעט, דברים מקטעים, ומהרה חדלה השיחה וקול נחרם נשמע תחתם. והמנהיג שמר על קיאומי, וגם הוא, הפיל, נם שנתו, והוא עומד נשען על עץ עב.

ויעבור הלילה, וכל אסון ופגע רע לא קרם, רק נהמת נמר, קול צחוק צרוד מהקוף הפסיקו את הדומיה, אך חיתי הטרף הסתפקו בצעקתם ולא באו להרע במאומה להאורחים. וירדם סיר פרנסיס כרומרתי, כאיש צבא אחרי יגעו כל היום במלחמה. ופספרטו שבע נדודים כל הלילה, ובחלומו הרגיש עוד הזעזועים של כל היום. ואמנם פוג, הוא שכב במנוחה כמו לו היה במשכנו בלונדון.

וישכימו בשש שעות בבקר ויסעו לדרכם, ויקו המנהיג לבא אלהבד בערב הזה, ובאופן הזה לא יפסיד פיליאס פוג כי אם חלק משמנה וארבעים השעה אשר קמץ עד עתה.

ויהיו הם יורדים מהאחרונה במעלות וינדהיאס, וקיאומו שב להלך מהרה.

ויעמדו בצהרים בחרשת עצי מוז⁹, ופריו, שיאמרו עליו: טוב ומבריא כלחם ומלא עסיס וערב לחך כחלב, מתק לחכם מאד.

ובשתי שעות באו בצל חרש מצל, והמנהיג אמר לעבור פרסאות אחדות דרך החרש, וכבר חשבו כי עוד מעט ומסעם עד אלהבד יגמר בטוב, והנה פתאם והפיל עשה אות חרדה, ויעמד.

אז היה ארבע שעות אחרי הצהרים.

וירם סיר פרנסיס את ראשו מעל לתיבתו, וישאל: מה שם?

ויען הפרסי: לא ידעתי, אדוני פקיד הצבא. ואזנו הקשיבה לקול דממה שנשמע מבין העפאים.

עוד רגעים מספר, והקול נכר יתר. קול כרנת אנשים ונגינת כלי נחשת.

פספרטו היה כלו עין, כלו אזן. ומר פוג חכה בארך רוח, ולא דבר דבר.

ויקפוץ הפרסי ארצה, ויאסור את הפיל בעץ, ויבא בעב החרש, וישב מהרה ויאמר:

– זיחת¹⁰ ברהמינים הולכת הלך וקרב הנה. אם אפשר, נשט מלפניהם לבלתי יראונו.

ויתיר המנהיג את הפיל, וינהלהו לתוך עב החרש, ויצו להנוסעים לבלתי ירדו ארצה. ויעמוד הכן גם הוא לקפוץ על פילו, אם יהיה עליהם להמלט. אך חשב חשב כי עדת החוגגים יעברו ולא ירגישו בהם, כי עב העפאים היה סתר למו.

ושאון קולות בני אדם ונגינת כלי מנגנים הלך וקרב. הזמרה בת נעימה אחת היתה כלולה בקול תוף וצלצלים. ומהרה נראה ראש הזיחה מבין העצים, כחמשים צעד מהמקום אשר עמד שם מר פוג וחבריו. וכל עדת החוגגים נראו היטב מבין הענפים.

בראשונה הלכו הכהנים, תגים בראשיהם ולבושי כבוד מקשטים עליהם. ומסביב, אנשים, נשים וטף, מזמרים מין זמר כמו ללוית מת, ומעת לעת יפסיקו קול התוף. ואחריהם, מרכבה על אופנים גדולים, וגביהם וחשוקיהם כמקלעת נחשים ושרפים, ועליו פסל נורא, וצמד שורים בעדי עדיים מושך בו. ולהפסל ארבע ידים גופו מאדם, מעיניו תשקף אכזריות, שערותיו סבוכות, לשונו סרוח, שפתותיו מאדמות בפוך. על צוארו ענק מראשי בני אדם מתים, ועל חלציו אזור מידים קטועות.

ויכיר סיר פרנסיס את הפסל, ויאמר בקול דממה: האלילה קלי, אלילת האהבה והמות.

ויאמר פספרטו: אלילת המות, כן. אך האהבה, חלילה! התועבה הזאת!

וירמוז להם הפרסי כי ישקטו.

ומסביב לפסל היו מתנודדים ומזמרים ומפזזים להקת פקירים, בשרם משוח בצבע קוים קוים, ומלא שרטות ודמם מטפטף משם. הם הטפשים המהבילים, המתנפלים בימי חגי ההודים אל תחת אופני מרכבת האליל ביגרינט.

ואחריהם, כמרי ברהמה אחדים, לבושים כל בגדי תפארתם, סחבו אחריהם אשה אחת, אשר מאין כח כמעט לא יכלה לעמוד על רגליה.

והאשה היתה נערה, לבנה כבני ארפה. ראשה, צוארה, כתפיה אזניה, זרועותיה, ידיה, ובהנת רגליה היו עמוסים עדי עדים, רבידים, אצעדות, עגילים וטבעות. ובעד כתנת מצפה זהב וארג שש קל למעלה נראו רשמי גזרתה היפה.

ואחרי האשה הנערה הזאת נראתה תמונה אחרת, משנה תכלית שנוי מהקודמות. שומרים מזוינים בחרבות שלופות מתערם, תלויות באזוריהם, ובקני רובה ארוכים משבצים, מעשי דמשק, נשאו גופת מת על מטה.

הגופה הזאת היתה גופת זקן, אחד מהרג’ה המושלים בהודו, לבושה בגדי תפארה, כאשר ילבשו הרג’ה בחייהם: מצנפת מעשה רקמת מרגליות, שמלתו ארוגה משי וזהב, חגורתו ארג קשמיר ממלא אבני חפץ ויהלם, וכלי נשק יקרים, ככלי הנשק אשר למושלי הודו.

ואחר הלכו מנגנים והמון נלהבים, אשר מקול זעקתם לא נשמע לפעמים גם קול רעש כלי הנגינה המחרישים כל אזן.

סיר פרנסיס כרומרתי התבונן לכל הלויה הזאת, ועיניו הפיקו תוגה עמוקה, ויפן להרכב ויאמר:

– זה סוטי.

ויעש הפרסי אות, כי כן הדבר. וישם את אצבעו על שפתיו. והזיחה הארוכה הלכה לאט לאט תחת העצים, ומהרה נעלמו שורות האנשים האחרנות בעבי היער.

מעט מעט חדל קול הנגונות להשמע, רק קולות צורחים נשמע עוד מעט מרחוק. ובאחרנה חדל כל השאון ודומיה עמוקה קמה תחתיו.

פיליאס פוג שמע את המלה אשר הוציא סיר פרנסיס כרומרתי מפיו, ואך נעלמה הזיחה, שאל:

– מה זה סוטי?

ויען שר הצבא: סוטי הוא קרבן אדם, אך קרבן העולה לרצונו. האשה אשר ראה כבודו עתה תעלה על מוקדה מחר, כאור היום.

ולא יכל פספרטו לעצור בעד רגש קצפו, ויקרא:

– אך, פוחזים וריקים!

ומר פוג שאל: והגופה הזאת, מה היא?

ויען הרכב: זאת גופת המושל, בעלה, והוא רג’ה עומד ברשות עצמו, בבונדלקונד.

ויאמר פיליאס פוג: כיצד, המנהגים הפראים האלה עוד קימים בהודו, והאנגלים לא יכלו לבטל אותם? ומקול דברי פוג לא היתה יכלת להקשיב כל רגז.

ויען פרנסיס כרומרתי: בחלק גדול בהודו לא יקריבו עוד קרבנות האלה. אך אין לנו כל שלטון על ארצות הפראים, וביחוד על ארץ בונדלקונד. כל צלע הרי לינדהיאס מצפון מלאה רצח וחמס תמיד.

ופספרטו דבר בלחש: האמללה, חיה תשרף!

ויען שר הצבא: אמנם שרף תשרף. ולולא הסכימה לזה, כי אז היו חייה רעים ומרים, אין לשער, ותקוץ בחייה מפני קרובי בעלה אשר יציקו לה. גלח יגלח שער ראשה, זון יזונו אותה, רק במלא חפן ארז, דחה דחוה, והיתה בעיניהם כיצור נתעב, ומות תמות באחת הזיות ככלב מצורע. והחיים המרים האלה הנכונים לאשה שתחפץ להשאר בחיים אחרי מות בעלה, יניע לפעמים את האמללות האלה לעלות על מוקדה, יתר מהאהבה לבעלה או קנאת הדת.

אבל, יש שתרצה האשה באמת ברצונה הטוב למות במות בעלה, ורק הממשלה תוכל למנעה על כרחה מעשות זה. הנה לפני שנים מספר ואנכי יושב בבומבי, ותבא אלמנה צעירה לימים לבקש מהממשלה כי תרשה לה להשרף יחד את גופת בעלה. הלא יבין כבודו כי לא נתנה לה הממשלה בקשתה, ותברח האלמנה מבומבי ותמלט אל אחד הרג’ה העומד ברשות עצמו, ותבצע שם זממה.

הרכב הניע ראשו כל משך הספור, ובכלות שר הצבא דבריו אמר:

– העולה אשר תעלה על המוקד מחר לא לרצונה תעלה.

– ומאין ידעת?

ויען הרכב: הדבר הזה ידוע ומפרסם בבונדלקונד.

ויאמר על זה פרנסיס כרומרתי: והאמללה הזאת לא הראתה כל התנגדות למוליכיה?

– יען אשר שכרוה בעשן קנבוס ואפיום.

– ואנה יוליכוה?

– לפגודה פילג’י, שני מילים מזה. שם תלון הלילה, עד בוא שעת השרפה.

– ושעת השרפה תהיה?…

– מחר אך יאיר הבקר.

וככלות הרכב את תשובתו זאת, ויוציא את הפיל מעבי היער, ויקפוץ על צוארו. ויהי בחפצו להחיש את הפיל למהלכו בצפירה מיוחדת לזה, ויעצור אותו מר פוג, ויפן אל סיר פרנסיס ויאמר לו:

– אם נציל את האשה הזאת?

ויקרא שר הצבא: הצל את האשה הזאת, אדוני פוג!

– עוד לי שתים עשרה שעה, ואוכל להקדישן לזה.

– אמנם אדוני, כבודו בעל לב רגש!

– לפעמים בעת שיש לי פנאי.

 

ח.    🔗

הדבר הזה אשר אמר פוג לעשות היה מלא מכשולים, כמעט מהנמנעות, והיה צרך עז לב הרבה לנסות לעשותו. סכנה היתה נשקפת מה לחיי פוג ולפחות לחרותו, וכל דבר נסיעתו יהרס אולי ברגע אחד. ובכל זאת לא פקפק פוג. אמנם בסיר פרנסיס מצא פוג עוזר אמיץ הלב.

ופספרטו היה נכון, והיתה יכלת לסמוך עליו. חפץ אדוניו להציל את האשה ממות הלהיב אותו. הרגש הרגיש, כי תחת מעטה הקרח הזה יש לב חם, נפש טובה. ויחל לאהוב את מר פיליאס פוג.

עתה נשאר רק מנהיג הפיל. למי יהיה הוא? אולי יטה הוא לההודים? ואם עזר לא יעזור אחרי המצילים היה צריך לדעת לנכון כי לפחות לא יתנגד להם.

וישאלהו סיר פרנסיס כרומרתי בפרוש, מה יהיה משפטו בזה.

ויען המנהיג: אדוני פקיד הצבא, פרסי אנכי, והאשה הזאת פרסית. הנני לכל אשר תצוני.

ויאמר פוג: טוב הדבר.

והמנהיג הוסיף: אפס, ידע תדעו, כי לא זה בלבד, כי מחרפים אנו את נפשותינו למות, כי עוד שפטים נוראים וענויים גדולים נכונים לנו, אם נתפש בכפם. עתה, ראו.

ויען פוג: ראינו. חשב אחשבה, כי עלינו להמתין עד הלילה להחל פעולתנו.

ויאמר המנהיג: גם אנכי, כן מחשבתי.

ויספר הנער פרטים אחדים על אדות העולה. היא היתה הודית, בת אחד הסוחרים הגדולים מבומבי, מזרע הפרסים, ותהי ידועה ומפרסמת ביפיה, ותחנך בעיר הזאת לכל משפטי החנוך האנגלי, ולפי השכלתה ודרכיה יש יכלת לחשב אותה לבת ארפה. ושמה אאודה.

ובהשארה יתומה, נתנה לאיש על כרחה להרג’ה הזקן בבונדלקונד.

וימת הרג’ה שלשה חדשים אחרי נשואיה, ותהי היא אלמנה. ובידעה גורלה המר הנכון לה, ותברח על נפשה. ויתפשוה קרובי הרג’ה ויקדישוה למות הנורא הזה, ומי יודע אם תנצל ממנו.

ויחזק הספור הזה את מר פוג וחבריו עוד יתר בהחלטתם אשר החליטו בנדיבות לבם. ויחליטו כי הנער ינהיג את הפיל לעומת הפגוד בפילג’י ויתקרב להפגוד כפי היכלת.

ואחרי חצי שעה עמדו בחרשה, הרחוקה חמש מאות צעדים מהפגוד. ולא היתה יכלת לראות משם את הפגוד, אך קול המון הקנאים נשמע היטב.

ויתיעצו אז, איך יגיעו עד העולה. הנער ידע את כל תכנית הפגוד הזה, ולפי דבריו היתה האשה הצעירה כלואה פה. התהיה יכלת לחדור אל תוך הפגוד בעד אחד הפתחים, בעת אשר כלם ינומו שנתם ותרדמת השכרון תפול עליהם, או יהיה צרך לפרוץ פרצה בקיר הפגוד? הדבר הזה לא יוכלו להחליט בלתי אם בהיותם שם במקום המעשה, אך בזה לא היה ספק, כי עליהם להציל את האשה בעצם הלילה הזה, ולא למחר, בהיות הבקר והעולה תובל להמוקד. בעת ההיא, כל כח אנוש לא יוכל להצילה.

וימתינו פוג וחבריו להלילה. ויהי אך נטו צללי ערב, כשש שעות אחרי הצהרים, ויחליטו לרגל את המקום סביב הפגוד. זעקות הפקירים חדלו. שכרון ההנק, והוא משקה אפיום מעורב במשרת קנבוס, השליך עליהם אכן תרדמה חזקה, כמנהגם תמיד, והיה תהיה אולי יכלת להתגנב ביניהם עד המקדש.

וינחה הפרסי את מר פוג, סיר פרנסיס, ופספרטו, וילך לפניהם בלט דרך החרשה. ויזחלו תחת ענפי העצים כעשרה דקים, ויבאו עד שפת נחל קטן, ויבערו לפידים, ויראו והנה לפניהם צבור עצים, הוא המוקד, ערוך מעצי אלמוגים, רוים שמן נותן ריח טוב. ועל המוקד היתה גופת הרג’ה, חנוטה, נכונה להשרף מחר יחד את האשה. ומאה צעד מהמוקד היה הפגוד, ומנורותיו נראו בחשך מעל לאמירי העצים.

ויאמר המנהיג בלחש: בואו.

ויוסף עוד זהירות, ויזחל בלט בין דשא העשב הגבוה, ואחריו פוג וחבריו.

והדומיה לא נפסקה בלתי אם בקול אושת הרוח שנשב בין העפאים.

ויעמד המנהיג בקצה הקרחה. לפידים אחדים האירו את המקום הגדול, ועל פני כלו היו משלכים חמרים חמרים נרדמים משכרון, ויהי המקום כמו שדה מלחמה אחרי הרג רב. אנשים ונשים וטף, כלם מערבים יחד. ועוד נשמעה אנחת שכורים אחדים.

ובקצה המקום, בין סבך העצים, עמד מלא קומתו מקדש פילג’י. אך תוחלת המנהיג נכזבה. שומרי הרג’ה שמרו על פתח הפגוד, חרבותם שלופות ולפידים בידיהם, והיה לחשב, כי הכמרים שומרים על הקרבן גם בבית.

ויעמוד הפרסי ולא התקדם עוד. ראה ראה, כי אין כל יכלת להבקיע אל הפגוד דרך הפתחים, וישיב אחור גם את פוג וחבריו.

ופיליאס פוג וסיר פרנסיס הבינו גם הם, כי אין לנסות דבר מעבר מזה.

ויעמדו, ויתלחשו יחד, ויאמרו:

– נמתינה. רק שמנה שעות עתה. אולי עוד תפול תרדמה גם על השומרים.

ויאמר הפרסי: אפשר. אמנם, אולי.

וישכב פיליאס פוג וחבריו לרגל אחד העצים, ויחכו.

ויהיו הרגעים לשעות בעיניהם, בקצר רוחם. מעת לעת עזבם המנהיג, וילך להתבונן מסביב. שומרי הרג’ה שמרו עוד, והלפידים בידיהם, ואור כהה התנוצצה מבעד לחלונות הפגוד.

וימתינו עד חצי הלילה, ומעמד הדברים לא שנה. השומרים מחוץ שומרים תמיד, והדבר היה ברור כי אין לקוות לתרדמת השומרים. אכן מנע מנעו מהם שכרון החונק. ויראו פוג וחבריו כי עליהם לפעל באופן אחר, לחתר בקיר הפגוד ולבוא דרך שם. ונשאר רק לדעת, אם הכמרים שומרים את הקרבן בבית כאשר ישמרוהו השומרים מחוץ.

ויתיעצו עוד, ויאמר הנער כי נכון הוא ללכת. וילכו אחריו מר פוג ופרנסיס כרומרתי ופספרטו. ויסבו בדרכם לבא אל הפגוד מאחוריו.

וכחצי שעה אחרי כן הגיעו עד רגלי קיר הפגוד ואיש לא פגשו בדרך. מעבר מזה לא שמר איש את הפגוד, אמנם פתחים וחלונות לא היה פה כלל.

והלילה היה ליל חשך. הירח, שהיה אז ברבעו האחרון, אך יצא יצא על פני האֹפק, ועננים כבדים כסו פניו וגבה העצים עוד הגדילו החשכה.

אבל, דבר בואם לרגלי קיר הפגוד עוד לא הספיק להם. עוד היה עליהם לחתור בקיר, ולמלאכה הזאת לא היה בידיהם כל כלי מלאכה בלתי סכיניהם הקטנים בכיסיהם. למזלם היה הקיר בנוי לבנים ועץ, ולא קשה היה לחתור בו. רק יחלצו לבנה אחת, ובאו האחרות אחריה על נקלה.

ויחלו מלאכתם, בדומיה ושקט, כאשר יכולו, ויעבדו הפרסי ופספרטו לחלץ את הלבנים, לעשות פרצה רחבה.

הם עושים במלאכה, והנה קול זעקה נשמע פתאם מבית, ואחריו קולות רבים.

ויחדלו פספרטו והפרסי ממלאכתם. ההרגישו במעשי החותרים? השמו את לבם לזה? הזהירות היתר פשוטה הכריחתם לרחק משם, וכן עשו גם הם גם פיליאס פוג וסיר כרומרתי. ויגהרו שנית תחת העצים, וימתינו עדי תחדל המהומה, והחלו אז שנית במלאכה.

אבל, מה גדול האסון! שומרים באו וישבו אצל הפגוד מעבר מזה, לבלתי תת לכל זר לקרב אליו.

כבד, כבד מאד לתאר את רגשי ארבעת האנשים האלה, שנכזבה תקותם ומלאכתם פסקה. עתה אין עוד יכלת לבוא עד האובדת, ואיך יצילוה? סיר פרנסיס כרומרתי מרט שערותיו. פספרטו לא יכול למשול ברוחו, ויכבד הדבר על המנהיג לעצור בעדו. ומר פוג, קר הרוח, הוא המתין, ולא הראה כל התרגשות.

וישאל שר הגדוד: היש לנו עוד פה לעשות מאומה זולתי ללכת לדרכנו?

ויען המנהיג: אין לנו דבר בלתי אם ללכת לנו.

ויאמר מר פוג: המתינו, די לי כי אהיה באלהבד מחר בצהרים.

ויקרא סיר פרנסיס: אבל, למה יקוה כבודו? עוד שעות מספר, ויאיר הבקר!

– אם לא שחקה לנו השעה עתה, אולי תשחק לנו ברגע האחרון.

למה קוה באמת האנגלי קר הרוח? החפץ להחיש ישע בכח להאשה ברגע שיוציאוה להשרף, ולגזל אותה מידיהם בחזקת היד גלוי לכל?

אך שגעון הוא לעשות כזאת, והאיש הזה, ההוא ישתגע ככה? ובכל זאת, נאות סיר פרנסיס כרומרתי להמתין עד קץ החזיון הנורא הזה. והמנהיג לא נתן להם להשאר במקומם אשר נמלטו שמה, וישיבם לקצה הקרחה. ויסתרו שם בסתר על העצים, ויוכלו לנצור את הישנים. פספרטו היה תלוי על פארות עץ אחד, ויגר גרה בדעתו רעיון אחד אשר עבר בראשונה כמו ברק, ויקבע אחרי כן במוחו ולא הרפהו רגע.

ראשית דברו היה: שגעון גדול! ועתה שנה ושלש! אחרי ככלות הכל, מדוע לא? מקרה טוב, ואולי האחד, לנסות, ובפרט עם אנשים מגשמים כמוהם.

על כל פנים, פספרטו לא באר יתר את מחשבתו, וימהר ויחליק בקלות כנחש מעל הפארות התחתונות אשר כפפו ראשן ארצה.

והשעות הלכו הלך וחלף, ופני קצה השמים החלו להכסיף מעט, ויבשר כי קרוב אור היום. בכל זאת עוד היה חשך אפלה.

והרגע בא, בא. ההמון הנרדם החל כמו לקום איש מקברו. בחבורות הישנים החלו חיים. קול מכים בתוף נשמע מפה, משם. רנות וצעקות התפרצו שנית. באה השעה, האובדת תלך למות.

והנה דלתות הפגוד נפתחו. אור מאיר יתר התגנב מהבית, ויראו מר פוג וסיר פרנסיס כרומרתי והנה האשה מוצאת החוצה, ושני כמרים סוחבים אותה. אף ראה נראה להם, כי רגש הצלת נפשה הסיר פתאום את השכרון מעליה, ותנס להנצל מיד סוחביה, וינתר לב פרנסיס כרומרתי בקרבו, וביד רועדת תפש בידי פיליאס פוג, וירגיש כי סכין פתוח בידו.

וההמון הזדעזע. האשה העלמה שבה ותתעלף שנית מעשן הקנבוס ותסחב בידי הפקירים. והם לווה בקולות זעקה וקריאת תפלותיהם.

ויתערבו פיליאס פוג וחבריו בתוך ההמון. בשורות האחרונות וילכו אחרי האשה.

ועשרה דקים עברו, ויעמדו על שפת הנחל, פחות מחמשים צעד מהמוקד, אשר היה מונח עליו גופת הרג’ה. ויראו בחצי החשך את האשה, בלי כל תנועה, שוכבת אצל גוית אישה.

ומדורה הובאה, ותתלהב מהרה האש בהעצים אשר היו בלולים בשמן.

ורוח נדיבה לבשה את פיליאס פוג, ויטלק עצמו לעומת המוקד. ויתפשהו סיר כרומרתי והמנהיג, ויאמרו לעצור בעדו, ויהי אך הדף הדפם מר פוג, והנה החזיון שנה. קול זעקת בהלה נשמע, וכל ההמון הזה נפלו על פניהם, במורא ופחד.

הרג’ה הזקן לא מת איפוא, כי הנה קם פתאם, כצלם, וישא את האשה על ידיו, וירד מעל המוקד ויעבור בתוך ערפל הקטור, אשר נתן לו מראה חזיון לילה?

והפקירים, השומרים, הכמרים, נבהלו נרעדו, וישכבו, ופניהם כבושים באדמה, ולא מצאו לבבם לשא עיניהם ולהביט בפני הפלא הזה.

והאשה, בלי רוח חיים, נשואה בזרועות חזקים, עברה בין ההמון. מר פוג וסיר כרומרתי עמדו נצבים. הפרסי הוריד את ראשו לארץ. ופספרטו, בלי ספק, היה נדהם גם הוא.

והמת ששב לתחיה הזה בא עד המקום שעמדו שם מר פוג ופרנסיס כרומרתי, ויקרא בקצרה: ננוסה!

זה היה פספרטו בעצמו. גנב התגנב להמוקד בתוך עב העשן, ובחשכת האפלה לא ראהו איש, ויציל את האשה ממות. זה היה פספרטו, שעשה מעשה תרמיתו בעז לב איש שהשעה משחקת לו, ויעבור בין המון הנפחדים והנרעדים בלי פגע רע.

ורגע אחד אחרי כן נעלמו ארבעתם בהיער, והפיל נשאם ברגלים ממהרות. אך קול צעקות, קול ענות, וגם כדור קנה רובה שעבר דרך כובע פוג, הודיעם, כי נגלתה תרמיתם.

על המוקד הבוער נראה נראה גופת הרג’ה. והכמרים שסר מעט פחדם, הבינו כי חטף חטפו את האשה מידיהם.

וימהרו היערה וירדפו אחרי החוטפים, והשומרים אחריהם. אך החוטפים נסו מהרה וברגעים אחדים נמלטו ולא היתה יכלת עוד להשיגם.

 

ט.    🔗

ותצליח החטיפה בידיהם, ועוד שעה אחרי המעשה לא חדל פספרטו מצחק ומשמח על הצלחתו. סיר פרנסיס כרומרתי לחץ את ידי הנער הטוב לאות רצון בגלל מעשהו, ואדוניו אמר לו “טוב”, והמלה האחת הזאת בפי הג’נתלמן הזה דמתה לתהלות ותשבחות הרבה מאיש אחד. ויען פספרטו, כי כל כבוד המעשה הזה לאדוניו הוא, והוא, פספרטו, רק לצחוק התכַון, כי צחוק היה לו לחשב, כי לרגעים אחדים יהיה הוא, פספרטו, אלמן אשה נחמדה, רג’ה זקן חנוט!

והעלמה, היא לא ידעה מכל הנעשה בה, ותשכב במנוחה, עטופה בשמיכות הדרך.

והפרסי הנהיג את הפיל בחריצות, וימהר הפיל לרוץ בתוך היער, שעוד היה אפל. כשעה אחרי עזבם את הפגוד באו תוך עמק גדול, ובשבע שעות עמדו. והאשה עוד היתה בלי כח. והמנהיג השקה אותה מעט מים, מעט יין שרף, אך הבהלה הנוראה והשכרון העז הכביד עליה, ועוד לא יכלה לשוב לדעתה.

סיר פרנסיס כרומרתי ידע פעולת השכרון אשר יוליד קטור הקנבוס, ולא דאג לשלום האשה.

אך אם בדבר שוב ההודית לאיתנה לא היה כל ספק בלב שר הגדוד, הנה דאג דאג הרבה לאחריתה. ולא פקפק מהודיע למר פוג, כי אם תשאר מרת אאודה בהודו נפל תפל בידי מבקשי נפשה. הקנאים המטרפים האלה ממלאים את כל האי, ובודאי יצליחו סוף סוף לתפוש את הקרבן במדרס, בומבי, כלכתה, ואף אם ממשלת ישמרו עליה. לפי דעתי לא תוכל העלמה לבטח בחייה בלתי אם אחרי עזבה את הודו כליל.

ויען פיליאס פוג כי ישים לבו לדברים האלה ויראה מה יש לעשות.

וכעשר שעות בערב הודיע המנהיג כי באו לתחנת אלהבד. במקום הזה תחל שנית מסלת הברזל, והמרחק מזה עד כלכתה יעבר הקטור בזמן פחות מיום ולילה אחד.

ויהי עוד די זמן לפיליאס פוג לבא במועדו לכלכתה, לרדת באניה היוצאת משם רק ביום כ"ה אקטברו.

וישכיבו את העלמה בחדר התחנה, ופספרטו נשלח לקנות לה בגדים, מטפחות ורדידים, ככל אשר ימצא, ואדוניו לא נתן גבול כמה יוציא על זה.

וילך פספרטו, ויסובב בחוצות העיר אלהבד, לאמר עיר האלהים, הקדושה בערי הודו, כי יושבת היא במקום אשר יתחברו שני הנהרים, נהר גנגוס ויומנה, ומכל האי יבואו סיַרָים להשתחוות למימי שני הנהרים האלה. לפי דברי הרמאיאנה (שירת קדש לאלהים רמה) מקור הנהר גנגוס הוא בהשמים ובחסדי האל ברהמה הוא יורד ארצה.

ויהי פספרטו הולך לקנות את צרכיו, ויתבונן בעת הזאת גם להעיר, אשר לפנים היו מבצרים נהדרים שומרים עליה מפני אויב, ועתה היתה לעיר הכלא להממשלה. אין עוד מסחר, אין חרשת המעשה בעיר הזאת, שהיתה לפנים רבת מסחר וחרשת. ויבקש חנות גדולה לבגדים תפורים, כמו לו היה בלונדון בריגינט שטרית, לא רחוק מהמחסן הגדול לפרמר ושותפיו, אך לא מצא אשר בקש בלתי אם בחנות קטנה ליהודי זקן מוכר בגדים ישנים. וימצא בחנות הזאת שמלה ומעיל רחב, ואדרת שער יקרה מעור שועל המים. ולא פקפק רגע וישלם חמש ושבעים לי"ש, וישב התחנה כמנצח.

ומרת אאודה התחילה לשוב לחושיה. הפעולה אשר פעלו עליה כמרי פילג’י סר ממנה מעט מעט, ולעיניה היפות שב הנעם שהטביעה בהן טבע ארץ הודו.

המלך המשורר אוסף אוריאל, בזמרו את קסם יפי המלכה אהמינגרה, אמר כדברים האלה:

שערותיה מבהיקות, יורדת מזה ומזה ואוטרות את נעם רשמי לחייה הרכות, לבנות, מבריקות מרוך ומלֵח. גבותיה שחורות כהבנים, כפופות ועצומות ככפת קאמה אלהי אהבה. ריסיה ארוכים, ובבבות עיניה הזכות ישוט, כמו בברכת הקדש בהרי הימלאי, זהר השמים. שניה קטנים, שוים, לבנים ונוצצים מבין שפתיה הגוחכות כרסיס טל בשדי פרח רמון שעוד לא פתח כלו. אזניה קטנות, חמוקיהן מעשי אמן ידיה שני, רגליה קטנות כפופות, רכות כנצת הנבק¹¹ מבריקות כברק היפה במרגליות באי צילן, ביפה כאבני היהלום בנולנד. מתנה הדק והרך, שיד אחת תקיף את כלו, מגדיל את יפי חמוקי ירכיה, והדר שדיה, אשר הילדות בנצתה ערכה שם כל מחמדיה, ומתחת קמטי כתנת המשי דמה תדמה כמו יצרוה אף הכינוה מכסף טהור ידי היוצר הנצחי ויקאקרמה.

אבל, מבלעדי כל יפויי המליצה האלה, די לאמר כי מרת אאודה היתה אשה נחמדה לכל משמעת המלה הזאת בארפה. דבר דברה אנגלית נקיה, והמנהיג לא הגזים בדבריו אשר אמר כי הפרסית הזאת שֻנתה כליל על ידי החנוך.

הקטור התעתד לצאת בעוד רגעים מספר מאלהבד. הפרסי המתין. וישלם מר פוג להמנהיג את הסך אשר גמרו ביניהם, לא יתר פרוטה קטנה. ויפלא הדבר מעט בעיני פספרטו, כי ידע פספרטו עד כמה צריך להכיר טובה להמנהיג על אמון רוחו. כי שם הפרסי נפשו בכפו במעשה פילג’י, ואם אחרי כן יוָדע הדבר לההודים, ועבד עליו להמלט מידיהם.

ועוד נשארה השאלה בדבר קיאומי. מה יעשו בפיל הזה ששלמו בעדו מחיר גדול כל כך?

אך פיליאס פוג כבר החליט בדעתו על אדות הדבר הזה. ויאמר להמנהיג:

– הפרסי, עבד עבדת בחריצות ובאמונה, שלם שלמתי לך בעד עבודתך, אך לא בעד אמון רוחך. החפצת בפיל הזה? לך הוא.

ועיני הפרסי הבריקו ויקרא:

– הון גדול כבודו נותן לי בזה!

– קחהו, ועוד אשאר אנכי חיב לך.

ופספרטו קרא:

– בשעה טובה! קח, ידידי, קיאומי חיה טובה ואמיצת לב.

ויקרב להפיל, ויושט לו חתיחכת צוקר, ויאמר: הנה קיאומי, הנה, הנה!

וישמיע הפיל קול חרחור, לאות רצון. ויקח את פספרטו במתניו וילפפהו בחרטומו וירימהו למעלה עדי ראשו. ולא נבהל פספרטו, וילטף¹² את הפיל בידיו. ויורידנו הפיל לאט לאט ארצה, וישלח הנער את שתי ידיו לעומת קצה חרטום קיאומי הטוב והישר, כמו לאמר לו שלום.

ובעוד רגעים אחדים ישבו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי ופספרטו באחת העגלות המרֻוחות, ומרת אאודה ישבה במקום המובחר, והקטור נשא אותם בכל כחו לבינריש.

בין העיר הזאת ובין אלהבד שמנים מיל ויעבר הקטור את המרחק הזה בשתי שעות.

ובמשך העת הזאת שבה האשה לחושיה כליל. אֵדי ההנג המרדימים פגו ממנה.

ומה גדל תמהונה בראותה את עצמה יושבת בעגלת מסלת הברזל, לבושה ועטויה בגדי ארפה, בתוך נוסעים זרים לה כליל.

ואנשי צְוָתָה¹³ הרבו להענות בה ולהשיב נפשה בטפות משקה ואחד ספר לה שר הגדוד את אשר קרה, וישנה וישלש את דבר מסירת הנפש אשר הראה בזה מר פוג, אשר לא פקפק וישים נפשו בכפו למען הצילה, ואחרית המאורע הנפלא, אשר פעל פספרטו בעזות תחבולותיו.

ויתן מר פוג לשר הגדוד לדבר דבריו ולא הוציא מלה מפיו ופספרטו, כלו נכלם, שנה ושלש כי אין שוה לדבר בזה.

ותברך מרת אאודה את מציליה מלב עמוק, בדמעותיה יתר מאשר בדבריה. עיניה היפות הטיבו משפתותיה לתרגם את רגשות הכרת טובתה. ואחר שבה במחשבתה לחזון הסוטי, ועיניה ראו שנית את ארץ הודו המלאה עוד סכנה לחייה, ורעדה אחזתה.

ופיליאס פוג הבין כל אשר בלב מרת אאודה, ויציע לפניה, למען הניח רוחה, אך בקר רוח, להובילה להונג קונג.

ותקבל מרת אאודה את הצעת מר פוג ותכיר לו טובה. בעיר הזאת ישב אחד מקרוביה, פרסי כמוה, ואחד מגדולי הסוחרים בעיר, והעיר הזאת אנגלית כליל, אף כי היא יושבת בחוף הים לארץ סין.

בשתים עשרה וחצי עמד הקטור בתחנת בינריש. לפי ספורי הברהמנים ישב תשב העיר במקום קאזי העתיקה שהיתה תלויה בחלל האויר בין השמים והארץ. אך בשמן הזה, אשר נסים ונפלאות לא שכיחים בו, יושבת העיר בינריש, שבני קדם קראו לה אתונא שבהודו, פשוט על הארץ, ופספרטו יכול לסקור בסקירה אחת את מראה העיר ובתי הלבנים אשר לה.

העיר הזאת היתה תכלית נסיעת שר הגדוד. החיל אשר הלך אליו חנה מילים אחדים מצפון להעיר. ויפטר שר הגדוד מפיליאס פוג, ויברכהו כי יצליח בדרכו, ויאַוה לו כי יעשה את הנסיעה הזאת עוד פעם, אך לא באופן זר כל כך, ולדבר יתר מועיל. וילחץ מר פוג את אצבעות סיר כרומרתי לחיצה קלה, לאות ברכת שלום. ומרת אאודה הראתה יתר ידידות וחבה בברכת הפרידה לשר הגדוד, ותאמר כי לעולם לא תשכח, את הגמול אשר גמל לה סיר פרנסיס. ופספרטו, הוא זכה להכבד כי נתן לו שר הגדוד שתי ידיו, והכבוד הזה נגע עד לב פספרטו, ויפרדו איש מאת רעהו.

מביניריש והלאה תלך מסלת הברזל דרך עמק גנגוס. האויר היה צח, ומבעד לחלונות העגלות עברו לעיני הנוסעים הרים עוטים ירק דשא, שדות חטה, שעורה ודורה, נחלים וברכות מלאים תנינים ירקרקים, כפרים שראו מהם כי עין צופיה שומרת עליהם, יערים רעננים, פילים אחדים, זבו בחטטרות גדולות, וגם סיעות הודים, אנשים ונשים, טובלים טבילות הקדש, אף כי הקרירות כבר החלה. המאמינים האלה הם אויבים איבה גדולה לדת בודה, ובהתלהבות עצומה הם נמשכים אחרי דת ברהמה, המלמדת כי שלש רשויות לעולם: וישנו, אלהות השמש, שיוה, אלהות כל כחות הטבע, וברהמה, אדון האדונים להכמרים ומחוקקי החקים. אך איך יביטו ברהמה שיוה ווישנו עתה על ארץ הודו הקדושה, שנהפכה לבריטנית, שהתברטנה, בעבור במי גנגוס הקדושים בקול אניית קטור צוהלת וצופרת, מבהלת הצפרים המעופפות על פני המים, הצבים השורצים והזוחלים על שפת הנהר, והחסידים הסרוחים לארך החוף.

כל המראה הזה עבר לפניהם כמראה הברק, ורק לפעמים ענן קטור לבן הסתיר מפניהם את פרטי המראה. ובקושי יכלו הנוסעים לסקור מרחוק את מבצר שינר, לפנים מבצר הרג’ה מביהר, גזפור ובתי המעשה אשר בה למעשה מי ורדים, העיר פקנה רבת המסחר והחרשת, אשר שם השוק הגדול לממכר האפיום, מונגהיר, עיר כלה ארפית, עיר אנגלית כמנשסטר ובירמינגהם, המפורסמת בבתי המעשה לכלי עבודת האדמה, לכלי נשק, אשר שפופרות ארבות העשן הגבוהות כסו את תכלת שמי ברהמה הבהירים בענן עשן שחור.

ויבא הלילה, ובתוך אניית נמרים, דבים, זאבים שנסו מפני המכונה, עבר הקטור בכל מהירותו, ולא יכלו הנוסעים לראות מאומה מכל נפלאות בינגל, אף לא גולגונד וגור וחרבותיהן, גם לא מורשהיבד, ולא הונגלי ולא שנדיר נגוריד הקרן הצרפתית בהודו, אשר פספרטו היה יכול להתגאות בדגל צרפת המנפנפת על העיר הזאת!

ויהי הבקר, בשבע שעות, ויבאו כלכתה. והאניה ללכת הונג קונג לא הפליגה מכלכתה כי אם בצהרים, ותשארנה לפיליאס פוג עוד חמש שעות.

לפי חשבון נסיעתו היה על הג’נתלמן לבוא לבירת הודו ביום כ"ה אוקטברו, שלשה ועשרים יום אחרי צאתו מלונדון, ויבא שמח ביום הקצוב. לא קדם ולא אחר. המקרה אשר קרהו בדרכו את האשה, אבדו ממנו את שני הימים אשר הרויח בין לונדון ובין בומבי. אך יש לחשב כי פיליאס פוג לא הצטער על זה.

 

י.    🔗

ויעמד הקטור בתחנה. וירד פספרטו בראשנה, ואחריו מר פוג, יעזור מר פוג להאשה להציג רגלה על הרצפה. ויאמר פיליאס פוג ללכת משם בדרך ישר להאניה, למען שים את מרת אאודה במקום מנוחה ובהרחבה, ולא אבה לעזוב אותה רגע, כל עוד היותה בארץ הזאת המלאה סכנה לחייה.

ויהי אך חפץ חפץ פיליאס פוג לצאת מהתחנה, ויקרב אליו אחד השוטרים, ויאמר לו:

– “אדוני פיליאס פוג”?

– אנכי.

– והאיש הזה משרתו? וירמוז השוטר על פספרטו.

– כן.

– הואילו נא ללכת אחרי, שניכם.

ולא עשה פוג כל תנועה אשר היתה יכלת לראות בו תמהון. השוטר בא בכח חקי המלכות, ולכל אנגלי דין המלכות קדש קדשים. פספרטו, לפי מנהג צרפת, חפץ להתוכח את השוטר, ויגע בו השוטר במטהו, ופיליאס פוג רמז לו ללכת.

וישאל פוג: האשה הזאת, היש לה רשות ללכת אתנו?

– יש.

ויוליך השוטר את מר פוג ומרת אאודה ופספרטו לפלקיגרי, הוא מין עגלה בארבעה אופנים וארבעה מקומות, רתומה לשני סוסים. וילכו. ואיש לא דבר דבר בכל עת הנסיעה, במשך כעשרים דק.

ותעמוד העגלה אצל אחד הבתים, ויצו השוטר להאנשים לרדת ארצה ויביאם לחדר אשר חלונותיו סגורים בשבכות ברזל, ויאמר להם:

– בשמנה שעות וחצי תעמדו לפני עובדיה השופט.

ויצא ויסגור הדלת אחריו.

ויקרא פספרטו:

– הנה, נתפשנו!

ויכרע וישב על אחד הספסלים.

ומרת אאודה פנתה למר פוג, ותאמר לו בקול חרד:

– “אדוני, על כבודו לעזבני, בגללי נתפשתם, על אשר הצלתם אותי”.

ויען פיליאס פוג בדברים קצרים, כי זה אי אפשר, כי הכמרים יראו לנפשם לבקש אותה בכח הממשלה. ובכל אופן עזב לא יעזבנה, והביא יביאנה להונג קונג.

ויאמר פספרטו:

– אבל, האניה יוצאת בצהרים.

ויען הג’נתלמן בקרירות ובפשיטות:

– לפני הצהרים נהיה באניה.

והדברים האלה נאמרו בקול בטוח כל כך, עד כי לא יכול עוד פספרטו להתאפק מלאמר לנפשו:

– בחיי, הדבר ברור! לפני הצהרים נהיה על האניה.

בשמנה שעות וחצי נפתחה דלת החדר, ויבא השוטר, ויביא את האסירים בחדר הקרוב. שם היה חדר המשפט, וקהל גדול, בני ארפה וילידי הארץ, ישבו במקום המיועד להבאים לשמוע דבר המשפטים.

ומר פוג ומרת אאודה ופספרטו ישבו על ספסל לעומת מקום מושב השופטים.

ויבא גם השופט, ואחריו סופר בית הדין. והשופט איש בריא בעל בטן. ויסיר פאה נכרית שהיתה תלויה על מסמר על הקיר, וישימה על ראשו, ויאמר:

– הדין הראשון!

אך ברגע זה נשא ידו לעומת ראשו ויאמר:

– הפאה הזאת לא לי!

ויען הסופר:

– אמנם אדוני, הפאה הזאת לי היא.

ויאמר השופט:

– אואסטרפוף יקירי, איך יוכל שופט לדין דין אמת לאמתו בפאת סופר בית דין!

ויחליפו הפאות, ופספרטו בעת הזאת רתח כלו מקצר רוח, כי נדמה לו כי מחט השעון הגדול בבית המשפט סבב במהירות נוראה.

ויאמר שנית השופט:

– הדין הראשון!

ויקרא הסופר:

– פיליאס פוג?

– הנני!

– פספרטו?

– הנני!

ויאמר השופט:

– טוב. הנה שני ימים, כי ארבו לכם בכל עת בוא הקטורים מבומבי.

ולא יכול פספרטו להתאפק ויקרא:

– אבל, מה חטאנו?

– עוד מעט וידעתם.

ויאמר מר פוג:

– אדוני, אזרח אנגלי אנכי, ויש לי זכות…

וישאל מר עובדיה:

– הנהג התנהגו אתכם לא לפי הכבוד?

– לא!

– טוב, הביאו את התובעים.

והדלת נפתחה, ושלשה כמרים הובאו לבית המשפט.

וידבר פספרטו בלחש:

– הוא הדבר. אלה הם הנבלים, אשר אמרו לשרוף את גברתנו הרכה.

והכמרים עמדו על רגליהם לפני השופט, ויקרא הסופר בקול רם הקובלנה, כי חללו פיליאס פוג ומשרתו הקדש, ויבאו למקדש הברהמנים. וישאל השופט את פוג:

– השמע כבודו?

ויען פוג:

– כן אדוני.

ומכיסו הוציא שעונו ויביט, ויאמר “הנני מודה בכל!”

– מה, כבודו מודה…

– הנני מודה, וחפצי כי שלשת הכמרים האלה יודו גם הם אשר חפצו לעשות בהפגוד פילג’י.

וישקיפו הכמרים איש בפני רעהו, ונראה כמו לא הבינו מאומה מכל דברי פוג.

ופספרטו קרא בכח:

– כן, בפגוד פילג’י, אשר התעתדו לשרוף שם את עולתם.

ויוסיפו הכמרים להשתאות עוד, וגם השופט עובדיה תמה תמהון גדול, וישאל: איזו עולה? את מי לשרף? בעצם העיר בומבי?

ופספרטו שאל בתמהון:

– בומבי?

– אמנם כן. לא על הפגוד בפילג’י נדבר כי אם על הפגוד במליבר היל, בבומבי.

וסופר בית דין הוסיף:

– וראיה לחלול הקדש, הנה נעלי המחלל.

וישם זוג נעלים על שלחן הכתיבה.

וישתאה פספרטו מאד, ולא יכול להתאפק, ויקרא:

– נעלי!

הקורא הבין אכן את הערבוב שבא במחשבות האדון ומשרתו. המקרה בהפגוד בבומבי, כבר שכח שכחוהו, והוא אשר הביאם לפני השופטים בכלכתה.

כי הבין השוטר פיקס את כל התועלת אשר יוכל להוציא מהמקרה הרע הזה. ויתעכב בבומבי יום תמים, ויהי ליועץ לכמרי הפגוד, ויבטיח להם כי נתן ינתן להם כסף ענושים הרבה בגלל חלול הקדש, כי ידע ידע פיקס עד מה ממשלת אנגליה מדקדקת את העברינים מחללי קדש. וישלחו תלגרם לכלכתה להשופט, לעצור את פוג בצאתו מעגלת מסלת הברזל. אך בגלל הזמן שהוציא פוג להציל את האשה באו פיקס והכמרים כלכתה לפני בוא פוג ומשרתו שמה. ויוכל הקורא להבין מה חזק וגדל צערו בראותו כי לא קמה תקותו למצא את פיליאס פוג עצור בכלא, ויחשוב כי הגנב אשר הוא רועץ נמלט ממנו והוא נחבא באחת המקומות בצפון הודו, ויארוב פיקס לפוג בתחנות המסלה ארבע ועשרים שעה תמימות, ומצוקות לבו חזקו מאד. ומה רבה שמחתו בראותו בבקר היום הזה פוג יורד מן העגלה, בחברת אשה צעירה לימים, שבאמת לא יכול להבין מה ענינה אתו. וימהר וישלח עליו את השוטר, ופוג ומשרתו ואלמנת הרג’ה מבונדלקינד העמדו לפני עובדיה השופט.

ולולא היה פספרטו שועה כל כך במחשבתו בנעליו, כי אז היה רואה את השוטר פיקס באחת הפנות בבית המשפט, המקשיב לכל דברי המשפט ונקל להבין עד מה נגע הדבר עד לבו, כי בכלכתה כמו בבומבי עוד לא בא לו הפקודה מלונדון לעצור אותו.

ועובדיה השופט רשם לו את ההודאה שנמלטה מפי פספרטו, ויאמר:

– הנאשמים הודו?

ויען פוג: הודו.

ויאמר השופט:

– יען מחקי אנגליה לשמור ולהגן על דתות כל בני הודו ולענש קשה כל מחללי כל דת שתהיה, ויען פספרטו הודה חטאו, כי חלל את רצפת הפגוד במלבר היל, בבומבי, ביום כ' אקטברו, יענש פספרטו לחמשה עשר יום במשמר, ושלש מאות לירה יתן להפגוד.

ולא התרגש פספרטו כי אם מפני הסכום הגדול, ויקרא:

– שלש מאות לירה?

ויקרא השומר:

– הס!

והשופט הוסיף:

– ויען לא יש ראיה, כי המשרת עשה הפשע לא בידיעת אדוניו, וכי בכלל, האדון חיב באחריות המעשים שעושה שכירו, ינתן פיליאס פוג שמנה ימים במשמר ומאה וחמשים לירה ישלם להפגוד. הסופר, קרא דין אחר.

וירגיש פיקס בזוית אשר עמד שם נחת רוח שאין לתאר בדברים. שמנה ימים ישאר פיליאס פוג בכלכתה, וזה יתר מהצרך לו עדי בוא הפקודה לעצור אותו בגלל הגנבה.

ופספרטו נפעם ונרעש. פסק דין הזה החריב את אדוניו. הפסד יפסיד פיליאס פוג עשרים אלף לי"ש כסף ההמרה, וכל זה מפני שהוא, כבטלן גמור, נכנס להפגוד הארור הזה.

ופיליאס פוג משל ברוחו, כמו לא נגע הדבר כלל אליו, ולא הניע אפילו בריסי עיניו. אפס ברגע קרוא הסופר דין אחר קם פיליאס פוג ויאמר:

– נתן אתן ערבון.

ויען השופט:

– הרשות בידיך.

וירגיש פיקס צמרמורת בכל עצמותיו. אך בשמעו את השופט קובע את הערבון, מפני היות פיליאס פוג ומשרתו לא מהארץ הזאת, לסכום עצום, אלף לירה בעד כל אחד, שבה לו מנוחתו ובטחונו. אם לא יחפץ לשבת במשמר כאשר נגזר עליו, עליו להוציא אלפים לירה!

והג’נתלמן אמר:

– אתן.

ומשק הידוע אשר נשא פספרטו הוציא כריכת שטרי הבנק וישם על מכתבת סופר בית הדין.

ויאמר השופט:

– הסכום הזה ישיבו לו בצאתו מבית האסורים. לעת עתה חפשים אתם בערבון הזה.

ויאמר פיליאס פוג למשרתו: בואה.

ויקרא פספרטו בקול קצף:

– לפחות השיב ישיב לי הנעלים!

וישיבו לו הנעלים.

ויאמר בקול דממה:

– הנה נעלים יקרים! כל אחד יתר מאלף לי"ש! מלבד מה שהם לוחצים את רגלי!

וישלח מר פוג את ידו להאשה כי תתרפק עליה, ויצא, וילך אחריו פספרטו ומראה פניו העיר רגש רחמנות עליו. ופיקס עוד קוה כי הגנב לא יסכים לעולם להשאיר סכום גדול כל כך, וישאר שמנה ימים בבית האסורים, וילך בעקבות פיליאס פוג.

ויקח מר פוג עגלה, ויעלו בה שלשתם, מרת אאודה והוא ופספרטו, וירץ פיקס אחרי העגלה, והעגלה הלכה ותעמוד אצל אחד מרציפי העיר על שפת הים.

כחצי מיל מהיבשה עמדה הספינה רנגון וכבר היה נס ההפלגה נשא עליו. והשעון פעם אחת עשרה שעה, ועוד היתה איפוא שעה אחת למר פוג עדי תפליג הספינה. ויראהו פיקס יורד מהעגלה ויורד בצנה את מרת אאודה ומשרתו, וירקע ברגלו על הארץ ויקרא:

– הבליעל! הנהו הולך לו! אלפים לירה יעזב! פזרן כגנב! אח! ערץ אערצנו עד קצה הארץ, אם יהיה צרך. אפס, לפי מנהגו כל כסף הגנבה ילך לו!

ובצדק דבר השוטר את הדברים האלה, כי אמנם מיום צאת פוג מלונדון ועד היום כבר הוציא להוצאות הדרך ולמקנה הפיל ולכסף הענושים יתר מחמשת אלפים לירה, והחלק הנתן להשוטר המוצא את הגנב הלך והתמעט.

 

יא.    🔗

במשך ימי הנסיעה הראשנים על הספינה הכירה מרת אאודה את פיליאס פוג יתר. בכל פעם שהקרה המקרה לפניה, הראתה לו עד המה היא מכרת לו טובה, והג’נתלמן, בעל מרה לבנה, שמע את דבריה בקר רוח, לפחות למראית עין, וכל רגש חם לא נראה בקולו או בתנועותיו. שמר שמר לבלתי תחסר האשה העלמה דבר, ובשעות קצובות היה בא אליה, לא לשיח אתה, אך להקשיב דבריה. וימלא כל חובות דרך ארץ שגבר חיב לאשה בדקדוק גדול, אך בתנועות קבועות, כמו לו היה מכונה. ולא ידעה מרת אאודה מה תחשוב על האיש הזה, אך פספרטו באר לפניה מעט את זרותו, ואת ההמרה אשר גרמה מסעו סביב הארץ. ותגחך מרת אאודה בשמעה את הדבר, אך בכל זאת, הלא הוא הצילה ממות, ותביט עליו רק כעל מצילה.

ותאשר מרת אאודה את הדברים אשר ספר על אודותיה מנהיג הפיל הפרסי, ותחוה דאגתה פן לא תמצא מפלט לה בבית קרובה, ויאמר מר פוג כי לא תדאג מאומה, כי הכל יעשה בדיוק.

ההבינה האשה העלמה את כח המלה הזאת בפי פוג? לא ידוע. על כל פנים עיניה הגדולות הצחות “כברכות הקדש בהימאלאיה” השקיפו אל עיני מר פוג רגעים אחדים, אך בפוג, בלי התרגשות, כמשפטו תמיד, לא נראה כל נטיה לנפול אל הברכות האלה.

והנסיעה בימים הראשונים היתה בלי כל מקרה לא טוב. העת היתה טובה, וכל חלק לשון הים הזה אשר המלחים יקראו לו “זרועות פינגל” היה נוח להליכת הספינה. זמן מצער חלף, והרנגון עבר לפני רכסי אנדמן הגדול, אשר ראשו היפה למראה, ושמו סדלופיק, הגבוה אלפים וארבע מאות רגל, נראה מרחוק לעוברי הים.

ותלך הספינה קרוב להחוף. ולא נראו להנוסעים הפפואה הפראים יושבי האי. היצורים האלה הם השפלים ממדרגה האנושית, אך ללא אמת נתנום לאוכלי אדם.

ומראה האי אשר נגלה יתר ויתר היה נהדר. יערים גדולים מעצי אזור החם למיניהם, גדולים כענקים ונהדרים למראה, כסו את כל הארץ, מקדם, ואחריהם נראתה דמות ההרים בהדר יפים. ועל החוף שרצו לאלפים הצפרים אשר יקראו להן סלנגן, אשר קנן יטעם כל כך לחך יושבי מלכות השמים (ארץ סינים). אך כל המראה המתחלף הזה, שראו עיני המביטים ברכסי הרי אנדמן, חלף מהרה והרנגון הלך הלך וקרב במהירות לבוגז¹⁴ סלכה, ודרך בו יבא לים ארץ סין.

ומה עשה במשך כל העת הזאת השוטר פיקס, אשר נמשךבמקרה רע בנסיעה סביב הארץ? בהפליגו מכלכתה, אחרי צוותו כי הפקודה, אם תבוא מלונדון, תשלח לו להונג קונג, ירד גם הוא בצנה ויעלה בספינת רנגון, ופספרטו לא ראהו. ויקו כי יוכל להסתתר עד בוא הספינה הונג קונג. ובאמת, קשה יהיה לבאר סבת המצאו בספינה, בלי העיר חשד בלב פספרטו אשר חשב כי הוא בבומבי. אבל טבע הענינים חובתו להודע להנער הטוב. כיצד? עוד מעט יראה הקורא.

כל תקות השוטר, כל מאוייו ותשוקתו נקשרו עתה בנקודה אחת בעולם, בעיר הונג קונג. בסנגפור לא יוכל לעשות מאומה, כי הספינה עומדת שם זמן קצר מאד, ורק בהונג קונג עליו לעצור את הגנב, ואם אין ונמלט מידו לעולם.

ואמנם הונג קונג עיר אנגלית, אך האחרונה במסע הזה. מהעיר הזאת ומעלה ימצא הגנב מפלט בטוח בארץ סין, יפן אמריקה. בהונג קונג, אם תשיגהו שם הפקודה מלונדון, ויתפש את פוג, ונתן אותו על יד השוטרים שם, וכל קושי אין בדבר. אך אחרי העיר הזאת, פקודה פשוטה מהשוטרים מלונדון לא תספיק, ויהיה צרך בכתב ממשלת אנגליה לממשלת המקום אשר ימצא שם הגנב כי תסגירהו הממשלה ההיא על יד השוטר ומזה יצאו כל מיני עכובים, מכשולים ומניעות, והפוחז ישתמש בזה להמלט כליל. ואם לא יצליח בהונג קונג, יהיה כמעט אי אפשר לתפשהו עוד. וכה דבר השוטר אל לבו כל השעות הרבות אשר עשה בתא הספינה לבדו: אם כן, או אמצא את הפקודה ואתפשהו, או מצא לא אמצאה ועלי בכל אופן לעצור צאתו מהעיר הזאת, כאשר אוכל. לא הצלחתי בבומבי, לא הצלחתי בכלכתה! ואם לא יעלה בידי גם בהונג קונג, אבדתי, אבד שמי, שם שוטר חרוץ! יהי מה, ועלי להצליח הפעם! אך מה התחבולה אשר אוכל בה, אם יהיה צרך, לעכב את פוג הארור הזה?

ויהי פיקס נכון, אם לא ימצא תחבולה אחרת, להודות הכל לפספרטו, להודיעו מי הוא אדוניו אשר הוא עובד, מה טיבו ומעשהו עובד, ואשר הוא בודאי לא יודע מאומה מכל מעשיו. והיה, בהודע לפספרטו דבר הגנבה, וביראתו פן יתנוהו גם אותו לשתף בדבר, ונתן ידו לפיקס. על כל פנים התחבולה הזאת מספקת מאד, ורק באין כל עצה אחרת יש להשתמש בה. כי דבור אחד של פספרטו לאדוניו יוכל לקלקל כל הענין.

ויהי השוטר במבוכה גדולה, והנה פתאם האיר לפניו כמו אור ברק במחשכי נפשו. מציאות האשה העלמה בספינה פתחה לו פתח תקוה חדשה.

מי האשה הזאת? מה הם המקרים אשר אנה אותה לידו? ברור הדבר, כי פגש פגש אותה בין בומבי וכלכתה, אך באיזה מקום? הבמקרה פשוט נקרה נקרו פוג והאשה יחד? ואולי כל המסע הזה, תכליתו להשיג רק את האשה הנחמדה הזאת? כי אמנם, נחמדה היא! ראה ראה אותה פיקס היטב בבית המשפט בכלכתה.

והקוראה יבין עד מה גדלה תשוקת השוטר לדעת פשר דבר האשה הזאת, וישאל לנפשו אותי חטף חטפה פוג, ונגד חקי המלכות! ודאי, כן הוא! ויחקק הרעיון במוח השוטר וירא ויבין כל התועלת שיוכל להוציא מזה. אם היא נשואה אם אין, על כל פנים חטף חטפה הג’נתלמן המזויף, ויש יכלת להקים לו מעצורים בהונג קונג שלא יוכל להגותם ממסלתו בכסף, אך, אין לו לחכות לבוא האניה להונג קונג. לפוג היה מנהג נתעב, לדלג מאניה לאניה, וטרם יחל השוטר הענין יהיה אולי פוג רחוק רחוק.

אם כן איפוא, עקר הדבר, הוא להודיע לפקידי הממשלה את דבר בוא פוג טרם תבא האניה להונג קונג, וזה נקל מאד. האניה תעמד תרגע בסינגפור, והעיר הזאת מחברת להונג קונג בחוטי התלגרף.

אפס, טרם יעשה ככה, ולמען ידע לנכון מה עליו לעשות, החליט להודע דבר מפספרטו. ידע ידע פיקס, כי לא כבד הדבר לפתח פה להנער התמים, ויחליט לחדל מהסתתר, ועליו היה לא לאבד זמן חנם. היום הזה היה ל"א אוקטברו ולמחרתו יעמוד הרנגון בסנגפור.

ויצא איפוא השוטר ביום ההוא מתאו, ויעלה על צהר האניה, ויאמר לקרב בראשונה לפספרטו ולהתראות כמשתאה כי מצאו באניה, ופספרטו התהלך בקצה האניה וירץ אליו פיקס ויקרא:

– אדוני על הרנגון!

ויען פספרטו בתמהון:

– אדוני פיקס על האניה?

פספרטו השתומם באמת בהכירו את איש חברתו במונגוליה, ויקרא:

– אדוני פיקס אל האניה! כיצד? עזב עזבתנו בבומבי, ומצא אמצאהו בדרך להונג קונג? אם כן, גם כבודו, כנראה, נוסע סביב הארץ?

ויען פיקס:

– לא, לא, אחשב להשאר בהונג קונג. לפחות לימים אחדים.

ופספרטו נראה רגע כמו תמה, ויקרא:

– ואיך איפוא לא ראינוהו פה מיום צאתנו בכלכתה?

– הייתי קצת חולה… מעט מחלת הים… שכבתי בתאי… לשון ים בינגל לא טוב לי כים הודו. ואדונו, מר פיליאס פוג?

– שלם בכל, ומדויק בכל כחשבון נסיעתו! יום אחד לא אחר! אח, אדוני פיקד, כבודו לא יודע את הדבר, כי גם אשה צעירה לימים אתנו.

– אשה עלמה? והשוטר הראה פנים כמו לא יבין כונת פספרטו.

אבל פספרטו הודיעהו מהרה את הענין, ויספר לו כל פרטי המאורע בפגוד בומבי, מקנה הפיל במחיר אלפים לי"ש, דבר הסוטי והצלת מרת אאודה, והמשפט בכלכתה, והחרות בערבון. ופיקס התראה כמו לא יודע מאומה מכל זה, ופספרטו נמשך אחרי התשוקה לספר מקריו לשומע אשר הקשיב בחפץ לכל דבריו.

וישאל פיקס:

– אבל, סוף סוף, הכונת אדוניו לקחת אתו את האשה לארפה?

– לא, אדוני פיקס, כלל, כלל! נתן יתנה בפשיטות לקרובה, סוחר עשיר בהונג קונג.

ולא הראה השוטר עצבונו על אשר נסתר שנית בנינו, ויאמר בלבו: אין לעשות מאומה! ולהדובר בו אמר:

– כוס ג’ין, אדוני פספרטו?

– ברצון, אדוני פיקס, לפחות נשתה כוס לכבוד פגישתנו על צהר הרנגון!

 

יב.    🔗

ומהיום ההוא ומעלה נפגשו השוטר ופספרטו תדיר, אך השוטר שמר פיו ולשונו מאד, ולא נסה גם לפתח פה לפספרטו. רק פעם או פעמים ראה מרחוק את מר פוג, שהיה יושב בחדר הגדול, או להמציא צְוָתָה למרת אאודה, או היה משחק בקלפים, כמנהגו תמיד.

ואמנם פספרטו, הוא החל לחשב הרבה על המקרה הזר אשר הביא עוד פעם את פיקס ללכת אתם יחד. אמנם, הג’נתלמן הזה חביב ונחמד, אך מה טיב המקרים האלה: פגש יפגשוהו בסואיץ ואחר יעלה על המונגוליה וירד בומבי, ואמר כי שם ישאר, ומצא ימצאוהו אחרי כן שנית על הרנגון, ואמר כי הולך הוא להונג קונג! כלל הדבר, שומר הוא עקבות מר פוג, וכדי הדבר לחשב בו. מקרה זר ונפלא. למי התכון זה פיקס האיש? ופספרטו היה נכון להמרות את נעליו (שמר שמר אותם מכל משמר) כי יצא פיקס מהונג קונג בעצם העת שיצאו הם משם, ואכן על אניה אחת אתם.

אבל, לו חשב פספרטו ימים על שנים לא מצא המלאכות אשר נתנה לפיקס. לעולם לא יעלה על דעתו כי ערץ יערצו את פיליאס פוג כאחד הגנבים. אך, כן טבע האדם לחפש ולמצא טעם לכל דבר, וגם פספרטו יגע ומצא, וכאור ברק רפרף רעיון במוחו, וזה הוא: אין זאת, כי אם שלח שלחוהו חברי פיליאס פוג מהריפורם קלוב ללכת בעקבות הנוסע, למען דעת כי הנסיעה תעשה כמשפט, לפי שהותנה בין שני הצדדים, סביב הארץ. וכה שנה ושלש הנער לנפשו:

“דבר ברור! דבר ברור!” ויתגאה מאד בחריפות שכלו. גשוש¹⁵ הוא ששלחו הג’נתלמנים האלה לשמור צעדינו! הנה דבר לא יאה! מר פוג כל כך נכבד, כל כך ישר! ואחריו שלחו גשוש לשמור אותו! אח, אדוני בעלי הריפורם קלוב, הדבר הזה יעלה לכם ביקר!

ויגדל ששון פספרטו על מציאתו הגדולה, ובכל זאת גמר לבלתי הגיד מאומה מזה לאדוניו, פן ירגיש מר פוג את עצמו נכלם, ובצדק, בחסרון האמונה בו שהראו מתנגדיו. אך זה החליט, כי בכל עת שיבוא לידו יהתל בפיקס ונקש אותו בשנונו, רק בדברים מכסים אשר לא יבין פיקס כי מצא את החידה.

ביום הרביעי, ל' אוקטוברו, בא הרנגון לבוגז מַלַכה, המפריד את האי מלכה מארץ סומטרה. ואיים קטנים מלאים הרים זקופים יפי תאר, הסתירו את האי הגדול מעיני הנוסעים.

ולמחרתו, בארבע שעות בבקר, הטיל עגנו בנמל סנגפור, לקחת פחמים כדי צרכו, והוא הקדים לבוא שש שעות לפני הזמן הקצוב.

וירשום פיליאס פוג את הקדימה הזאת ברשימת מסעו, בעמוד הרוח, וירד מהאניה ויעלה היבשה, וילוה את מרת אאודה אשר הראתה חפץ לטיל מעט בעיר.

ופיקס, אשר בכל מעשי פוג ראה קיום לחשדו שהוא חושד אותו, התבונן לכל מעשיו וישמר לבלתי יראהו פוג. ופספרטו צחק מעט בקרבו לתחבולות פיקס, וילך לקנות בעיר צרכי אדוניו.

והאי סנגפור לא גדול ולא נהדר למראה. הריו לא יפי גזרה, ובכל זאת האי נחמד ונאה. דמיונו לפרדס גדול אשר דרכים ומסלות תעברנה בו מקצה לקצה, וירכב פיליאס פוג ומרת אאודה במרכבה רתומה לסוסים יפים, מובאים מהולנד החדשה, ויעברו ביער תמרים בכפותיהם המבריקות, ועצי פלפל וצמחים ופרחים אחרים התחלפו ויגדילו הוד מראה הארץ הזאת. האגוז הטוב הרוה את האויר ריח נעים, הקופים חבורות חבורות, התהלכו כמו ביער, והחיות האלה בוא יבואו מאי מלכה.

ויטילו כשעתים ויבואו העירה, והוא אסף בתים רבים, גדולים ולא נעימים למראה, מקופים פרדסים וגנים נטועים כל עץ נחמד ומבחר כל פרי.

ובעשר שעות שבו להאניה, והם גם לא ראו ולא ידעו כי השוטר הלך אחריהם ושומר צעדיהם, וגם הוא היה מכרח להוציא הוצאות על עגלה לרדף אחריהם.

ופספרטו חכה להם על צהר הרנגון ואתו פרי המנגוסט אשר קנה: גדלו כתפוח בינוני, שחרחר מחוץ, ואֹדם מבהיק מפנים, והגרעין הלבן ימס בפה, ויטעם לחיך בעל טעם דק ומבין בעניני המטעמים. ויקדם פספרטו את הפרי בשמחה למרת אאודה ותאמר לו חן חן בחן הרבה.

ובעשתי עשרה שעה כלה הרנגון את מלאכתו לקחת פחמים כדי צרכו, ויתירו חבליו, ושעות מספר אחרי כן החלו הרי מלכה להסתר מעיני הנוסעים, ההרים ויעריהם אשר ישכנו בם הנהדרים בנמרים בעולם.

כאלף ושלש מאות מיל מסינגפור עד הונג קונג, והיא ארץ קטנה מפרדת מחוף ארץ הסינים, והאנגלים ימשלו בה. ויצטרך פיליאס פוג כי תעבור האניה את המרחק הזה בששה ימים לכל היתר, למען קחת בהונג קונג את האניה אשר תפליג משם ביום הששי לחדש נובימברו ללכת יוקהמה, אחד מהמבואות הגדולים והטובים ביפן.

והרנגון היה טעון מאד. נוסעים רבים עלו עליו מסינגפור, אנדוסים, צילנדים, סינים, מאלאים, פורטוגיזים, ורבם היו במחלקה השנית.

והעת, שהיתה יפה דיה עד עתה, שנתה ברבע הירח האחרון. הים גדל, הרוח נשב לפעמים בחזקה, אך לטובת פיליאס פוג נשב הרוח מקרן מזרחית דרומית, ויעזר למהר מהלך האניה. ולפעמים בעת היכלת הרים רב החובל את המפרשים, ותגדל מהירות מהלכו בכח שתי הפעולות של האש והרוח, וילכו ככה לארך חוף אנם וקושין שון.

ובגלל העת הרעה היה צרך בזהירות רבה. ופעמים אחדות היה על רב המלחים להמעיט את הקטור וללכת מעט מעט. והדבר הזה גרם אבוד זמן, אך מר פוג כנראה לא התרגש מזה כלל, ורק פספרטו זעף והתקצף מאד, ויאשים את רב המלחים, את העושה במכונה, את חברת האניות כלה, ויקלל את כל העוסקים בהובלת נוסעים על אניות הקטור. ואולי גרמה גם המחשבה על אדות דוד הגז הבוער עוד במשכן פוג להגדיל את קצף פספרטו.

ויהי היום, וישאלהו השוטר לאמר:

– ראה אראה כי אצים אתם מאד לבוא הונג קונג.

ויען פספרטו: מאד, מאד.

– חשב יחשוב כבודו כי מר פוג יאיץ למען קחת את האניה ליוקהמה?

– יאיץ מאד.

– ואם כן, יאמין כבודו עתה בהנסיעה הנפלאה סביב הארץ?

– אמונה שלמה! וכבודו?

– אני? לא אאמינה!

ויקרץ פספרטו בעיניו ויאמר: ידעתיך, לץ!

המלה יצאה מפי פספרטו, והשוטר החל לחשב מחשבות. השם אשר נתן לו פספרטו העיר בקרבו דאגה, אף כי לא ידע מה ולמה. המצא הצרפתי את חידתו? השוטר לא ידע מה יחשב. אך איך יכול פספרטו להבין כי הוא שוטר, והסוד הזה לא נגלה לאיש? ובכל זאת ברור הדבר, כי פספרטו בדברו ככה כון לדבר מה.

ופעמים רבות קרה, כי הנער הטוב בטא בשפתיו דברים עוד יתר. כי לא יכול להתאפק, ויהי חסר אנים לשלט בלשונו.

וישאל את חברו בקול מהתלות, ויאמר:

– נראה אדוני פיקס, בבואנו הונג קונג, הישיגנו הצער לעזוב את כבודו בעיר הזאת?

ופיקס ענה במבוכה: אבל, ידע לא ידעתי… אולי…

– אח! אם הלך ילך כבודו אתנו בצותה אחת, אשרי! מכרי, פקיד חברת האניות לא יעמוד בתוך דרכו. הלך לא הלך כבודו כי אם עד בומבי, והנהו כמעט בארץ סין! אמריקה לא רחוקה, ומשם לארפה רק פסיעה אחת!

ויתבונן פיקס להדובר בו, והנהו מראה סבר פנים יפות מאד, ויחליט להשתתף אתו בהתוליו ובצחוק. ופספרטו, שהיה מלא התולים הפעם, שאלהו אם “האומנות הזאת מביאה לו רוח הרבה”?

ולא הזיז פיקס בריסי עיניו, ויאמר:

– הן ולא. יש עסקים טובים ויש רעים. אך הלא בין יבין כבודו כי לא על הוצאותי אני נוסע.

ויצחק פספרטו ויקרא: אח, בזה אין לי כל ספק!

ותכל השיחה, ויבוא פיקס להתא אשר לו, ויחל לחשב מחשבות. ברור הדבר כי הבינו מה הוא. אם כה ואם כה, על כל פנים הצרפתי יודע כי הוא שוטור. אך ההגד הגיד לאדוניו? היש לו יד בגנבה או אין? הנודע הדבר, ואם כן אין עוד תקוה להצליח? ותעברנה להשוטר בזה שעות אחדות רעות מאד. רגע חשב כי הכל אבד, ורגע שבה לו התקוה כי פוג איננו יודע סודו, ובכלל לא ידע השוטר מה יחליט.

אך מעט מעט שקטה רוחו, ויחליט לדבר את פספרטו בלי לב ולב, בגלוי. אם לא יכול לעצור את פוג בהונג קונג, ואם באמת יאמר פוג לעזוב לחלוטים את הארץ האנגלית הזאת, וספר הוא, פיקס, לפספרטו הכל. אם המשרת שתף לאדוניו בענין הזה, והוא האדון יודע הכל, אם כן נגמר הדבר. ואם אין לו לפספרטו כל חלק בגנבה, הנה טובתו תדרש ממנו לעזוב את אדוניו.

כן היה מעמד שני האנשים האלה, וממעל להם היה פוג בהדר שקט רוחו שלא התרגש ולא התפעל ממאומה. השלים השלים בדיוק את תקופתו סביב הארץ ולא שם לבו להכוכבים הקטנים הנמשכים אחריו.

ובשכונתו הלא היה (אם נדבר בלשון התוכנים), כוכב מבלבל, אשר היה יכול לפעל על לב הג’נתלמן הזה ולגרום זעזוע מה. אבל, חלילה! קסמי יפי מרת אאודה לא פעלו כלל, ומה רבה תמהון פספרטו על זה, והזעזועים בלב הג’נתלמן, אם היה מעט, היה יתר קשה להרגיש ולחשב אותם מהזעזועים של מזל אורנוס אשר לפיהם חשבו ומצאו את מזל נפתון.

אמנם, יום יום השתאה פספרטו לאין ערוך, בקראו בעיני האשה היפה כל כך הכרת טובה למצילה, והוא, לא חלה ולא הרגיש! אמנם, למר פוג היה לב כדי לעשות מעשה נעלה ונשגב ברוחו, אך לאהבה, חלילה! ובדבר הנסיעה לא היה נראה על פני פוג כל רגש, כל דאגה ופספרטו, הוא היה כל היום בצער ובדאגה. פעם אחת עמד פספרטו נשען על מסעדות מקום המכונות ויביט להמכונה האדירה שהיתה לפעמים כמו בקצף גדול, בעת שהתנודדה האניה תנודה חזקה והקטור התפרץ בכח, אז יגדל גם קצף הנער וקרא:

– אין מעצור כלל להקטור. האניה לא הולכת! הנה הם האנגלים! אח, לו היתה אניה אמריקנית, כי אז אולי רקדנו מחזק התנודה, אך היינו ממהרים ללכת!

 

יג.    🔗

ובימים האחרנים להנסיעה להונג קונג, היתה העת רעה מאד. הרוח חזק וינשב מקרן צפונית מזרחית, ויתנגד למהלך הספינה. ויתנודד הרנגון בחזקה ולהנוסעים היתה הצדקה להתמרמר על המשברים הגדולים אשר הקים הרוח.

ביום ג' ויום ד' נובימברו היתה סופה, ותך בים גלים בכח. ויהי על רב המלחים להקטין את מהירות מהלך האניה, למען עמוד בפני המשברים. כל המפרשים נקפלו ונקשרו, והרוח התמרמר יתר ויתר. ותלך האניה לאט לאט, והיה נראה כי אם חדל לא יחדל הרוח מהרה, ובאה האניה להונג קונג כעשרים שעה ויתר אחרי הזמן הקבוע לביאתה.

ופיליאס פוג הביט להים הזועף, כמו כונתו להלחם אתו ולהתנגד לנסיעתו, ולא זע ולא התרגש, כמנהגו. פניו לא נפלו אף לרגע אחד אף כי העכוב הזה לעשרים שעה יקלקל את כל מסעו, כי יאחר את מועד צאת האניה ליוקהמה. אך האיש הזה, בלי עצבים, לא קצרה רוחו ולא התעצב, ומפניו היה נראה כמו הסופה הזאת היתה בחשבונו, כי ראה ראה מבראשנה כי בוא תבוא, ומרת אאודה אשר נדברה את בן לויתה על אדות העת הרעה, ראתה רוחו נכון כמקדם.

ופיקס, הוא הביט על זה בעינים אחרות. בעיניו לא רע הדבר, והסופה הזאת היתה לו כרוח נדבה. ולו היה על הרנגון לבקש מפלו לו מפני הסופה באחד המקומות, כי אז גדלה שמחתו לאין קץ. כל העכובים האלה היה לרצונו, יען בגללם יאנס מר פוג להתעכב ימים אחדים בהונג קונג. השמים האלה, הסופה והסערה הזאת, היו לו לנחת רוח מאין כמוהו. הן אמנם, חלה חלה מעט, אך לא אכפת! קבסתו¹⁶ היתה לו לתענוג, ובעת שגופו נפתל והתעקם ממחלת הים, היתה רוחו שלוה ושמחה מאד.

אמנם פספרטו, נקל להבין מה גדול קצפו כל העת הזאת. עד כה הכל היה טוב! היבשה והימים כמו חפצו לעשות רצון אדוניו. האניות והקטורים במסלת הברזל כמו סרו למשמעתו. הרוח והקטור התאחדו להקל את נסיעת אדוניו. הקמה שעת הפגעים הרעים? לפספרטו לא היו עוד חיים, כמו לו מכיסו יצאו עשרים אלף הלירה, אשר המיר אדוניו. הסופה הזאת הרגיזתו לאין ערוך, וזועת הרוח הזאת העלתה חמתו עד להשחית ותשוקה תקפתו להכות בשוט את הים הממרה הזה! מסכן! פיקס העלים ממנו בכל כחו נחת הרוח שהיתה לו מהסערה הזאת, וטוב עשה, כי לו ידע פספרטו קורת הרוח שיש לפיקס בסתר, כי אז הודיע אותו דבר!

וכל זמן זועת הסערה עמד פספרטו על צהר הרנגון, כי לא יכול להשאר למטה. ויטפס לעלות על הטרנים, ויעסוק תמיד, ויעזור את המלחים בחריצות הקוף, ויתמיה אותם כלם. מאה פעמים שאל וחקר מרב החובלים, שר המלחים, המלחים כלם. וכלם לא יכלו לעצור מגחוך קטן בראותם את הנער חרד כל כך ולבו אבד. פספרטו חפץ דוקא לדעת כמה זמן תארך הסופה, והם שלחו אותו לתכן האויר, והנה כסף החי עומד במקומו ולא יאבה לעלות. והחזיק פספרטו בתכן האויר והניע אותו מעט, אולי יעלה, אך לשוא! לא התנועות ולא החרפות שחרף פספרטו את התכן האויר לא הועילו במאומה!

אך לכל קץ, והסופה סוף סוף שקטה. מעמד הים התחלף ביום ד' נובימברו, הרוח דלג נגבה, ועזר למהלך האניה.

אז יטהרו גם פני פספרטו, כטהר האויר. המפרשים נפרשו, והרנגון החל למהר במהלכו.

אך הזמן האבד לא היתה עוד יכלת להשיב, והיבשה לא נראתה כי אם ביום הששי בחדש, בחמש שעות בבקר. בלוח הנסיעה היה כתוב כי האניה תבוא בה' בחדש ובוא באו רק בו', ותאחר איפוא ארבע ועשרים שעה, והאניה ליוקהמה בודאי יצאה.

בשש שעות עלה הפילוט על צהר הרנגון ויעמד אצל רב החובלים להוליך את האניה במעברות עד הונג קונג.

ותתקיף תשוקה עזה מאד את פספרטו לשאול את האיש הזה אם הפליגה האניה ליוקהמה מהונג קונג, אך לא מצא את לבו, ויבחר לקוות עוד עד הרגע האחרון, ויגלה את דאגתו לפיקס, והוא, השועל הערום, נחם אותו באמרו: “מה רעש, לקח יקח האדון פוג את האניה השנית”, הדברים האלה היו מעלים חמת פספרטו עד להשחית.

אך אם פספרטו לא מצא את לבו לשאל את הפילוט, הנה מר פוג, במנוחתו הרגילה שאל את הפילוט הנזכר אם הוא יודע מתי תפליג אניה ליוקהמה. ויען הפילוט:

– מחר, בעלות השמש בבקר.

– כן?

ועל פני מר פוג לא נראה כל תמהון והתפעלות.

פספרטו שעמד אצל אדוניו התפעל כל כך, עד כי חפץ לנשק את הפילוט. ופיקס הוא מלא חמה, ולו היה בידו כי אז עשה את הפילוט כלה!

וישאלל מר פוג במנוחה:

– ומה שם האניה?

– קרנתיק.

– הלא תמול היה עליו להפליג מהונג קונג?

– כן אדוני, אפס כי היה צרך לתקן מחם אחד מהמכונה, וידחו יציאתו למחר.

– חן חן אדוני.

וישב מר פוג בפסיעותיו המסודרות במכונה וירד לחדר הגדול.

ופספרטו, הוא אחז בידי הפילוט וילחצנה דרך חבה בחזקה, ויאמר:

– אתה הפילוט אדם טוב!

ולא ידע הפילוט לעולם, במה זכה להחבה היתרה הזאת בתשובותיו הפשוטות. וקול הצפירה נשמע, ויעלה למעלה להנהיג את האניה בין אניות הגמא, סירות הדוגה, ספינות מכל מין אשר מלאו אל כל נמל הונג קונג.

ובשעה אחרי הצהרים עמדה האניה אצל הרציף והנוסעים ירדו היבשה.

והקרנתיק היה עתיד להפליג מהונג קונג רק למחרתו בבקר, בחמש שעות, ולמר פוג היו איפוא שש עשרה שעה להתעסק בעניניו. לאמר בענינים הנוגעים למרת אאודה. ברדתם מהרנגון נתן מר פוג להאשה הצעירה את זרועו ויובילה לגוהרקא, ויצו להנושא להביאם לאחד מבתי האורחים. וישאום נושאי הגוהרקא ופספרטו הולך אחריהם ויביאום לבית אורחים גדול.

ויקח מר פוג משכן טוב ומרוח להאשה לבדה, וישמר עליה לבלתי תחסר דבר. ויאמר למרת אאודה כי ילך תכף ומיד לחפש את דודה אשר אמרה להשאר בביתו. ולפספרטו צוה להשאר בבית האורחים עדי שובו הוא לבלתי תשאר האשה לבדה.

וילך הג’נתלמן לבית אסף הסוחרים. במקום הזה ידעו בודאי אדם חשוב כג’יג’י, דוד האשה, שהיה אחד מגדולי עשירי העיר.

ובאמת, הסרסר אשר פנה אליו מר פוג בשאלתו ידע היטב את הסוחר הפרסי. אך זה שתי שנים כי איננו יושב עוד בארץ סין. קבץ קבץ הון גדול, וישב לארפה, לפי דברי רבים להולנד, יען היה בעיניני מסחר רבים את הארץ הזאת.

וישב פיליאס פוג לבית האורחים ויצו לשאל ממרת אאודה הרשיון לבא לפניה, ויבוא ויספר לה, כי הנכבד ג’יג’י איננו עוד בהונג קונג, וכי הוא יושב עתה אכן בהולנד.

ויעתקו מלים מפי האשה לרגעים אחדים. ותעביר את ידה על פניה ותחשב זמן מה. ותאמר בקולה הרך:

– מה עלי לעשות, אדוני פוג?

– פשוט מאד, שוב תשוב גברתי לארפה.

– אבל, יכול לא אוכל להטריח…

– אין בזה כל טרחה יתרה, וצוְתָת גברתי לא תפריע את סדר מסעי במאומה.

– פספרטו?

– הנני אדוני!

– לך להקרנתיק ולקחת שלשה תאים.

 

יד.    🔗

העיר הונג קונג יושבת על אי קטן, אשר על פי ברית ננקינג, אחרי המלחמה בשנית 1842, באה תחת יד אנגליה. ובשנים אחדות יסדו האנגלים, ברוח הישוב אשר להם, עיר חשובה, ויכוננו נמל, הוא נמל ויקטוריה. מקום האי הזה בתוצאות נהר קנתון, ורק ששים מיל בינה ובין העיר מקאו אשר לממשלת פורטוגליה, הבנויה מעבר הנהר השני. ובכח טבע הדברים היתה הונג קונג עתידה לנצח את מקאו בתחרות המסחר, ועתה כמעט כל סחר ארץ סין עוברת דרך העיר האנגלית. דוקים¹⁷ לטעינת ופריקת האניות, בתי חולים רציפים על שפת הים אוצרות, בית תפלה בנוי במבנה הגותים, בית הממשלה, חוצות רצופות, הכל כמו באחת ערי המסחר באנגליה.

וילך פספרטו לנמל ויקטוריה, לקחת שלשה מקומות באנית קרנתיק, כאשר אמר לו אדוניו. וישים ידיו בכיסיו, ויהי הולך ומתבונן להגהרקים, והאנשים הנשאים בהם, העגלות במפרשים, השכיחות והאהובות עוד בממלכת השמים, וכל המון הסינים, יפנים, וארפים הדוחקים איש את רעהו בחוצות. כמעט חשב הנער כי שב ומצא על דרכי את בומבי, כלכתה, סינגפור. ככה נפוצות ערי אנגליה סביב הארץ.

ויבא פספרטו לנמל ויקטוריה. שם, בתוצאות נהר קנטון, רבו ונעו האניות, כאֹסף נמלים, אניות כל העמים, האנגלים, הצרפתים, האמריקנים, הולנדים, ספינות מלחמה ואניות מסחר, צנות יפנים וסינים, אניות גמא, וכל מיני קנים, ואניות פרחים, ויהי כמו גן פרחים עלי המים, וירא בלכתו אחדים מבני הארץ, אנשים זקנים, לובשים בגדים צהובים. ויבא להסַפָּר, להתגלח כמנהג הסינים, ויספר לו הסָפּר בלשון אנגלית נקיה, כי האנשים האלה כלם הגיעו עד שנת שמנים שנה, ובהגיע האדם להשנה הזאת יש לו רשות ללבש בגד צהוב, שהוא לבוש המלכות. ויצחק הנער על המנהג הזה.

ובכלותו לעשות זקנו, וילך להרציף אשר משם יעלו להקרנתיק, והנה פיקס לפניו, מתהלך הנה והנה. ולא השתומם הנער מאומה, אך השוטר הראה על פניו, כמו מצטער הוא על אשר הענינים לא ילכו כחפצו. ויאמר פספרטו בלבו: טוב הדבר! כפי הנראה, עניני אנשי הריפורם קלוב לא כפתור ופרח! ויגש לפיקס ועל שפתיו גחוך של טוב לב, כמו לא חפץ להרגיש בצערו של חברו.

ולהשוטר היתה אמנם סבה נכונה לקלל את המזל הרע המכביד ידו עליו. הפקודה לעצר את הגנב אָין! ברור הדבר, כי הפקודה הזאת רודפת אחריו, ולא תוכל להשיגנו בלתי אם יתעכב ימים מספר בהעיר הזאת. והונג קונג היא העיר האנגלית האחרונה, ואם לא יתפש את פוג עתה ונמלט הג’נתלמן הזה ממנו לעולם.

וישאל פספרטו: אם כן, אדוני פיקס, ההחליט כבודו ללכת אתנו אמריקה?

וילחץ השוטר את שניו ויאמר: הן.

ויצחק פספרטו קול גדול, ויקרא: הבה נלכה! ידע ידעתי היטב כי לא יוכל כבודו לפרוש ממנו. יבוא, יקח לו מקום, יבוא!

ויבואו שניהם לבית הפקודות להאניות, ויקחו ארבעה מקומות. והפקיד אמר להם, כי כל התקונים נגמרו בהקרנתיק, והאניה תצא בעצם הערב הזה מהונג קונג, בשמנה שעות, ולא למחר בבקר, כאשר חשבו.

ויאמר פספרטו: טוב מאד! זה יעשה נחת רוח לאדוני. הלך אלך ואודיעהו.

אז החליט פיקס להשתמש בתחבולה האחרנה אשר היתה לו. עצה אחרת לא ראה לפניו לעכב את פיליאס פוג לימים אחדים בעיר הזאת.

ויהי כצאתם מבית הפקודות להאניות, ויקדם פיקס לחברו לבוא לאחד בתי היין “להשיב מעט נפשם”. ולא סרב פספרטו, כי עוד היה לו זמן, ויסכים לעצת חברו.

ובית יין אחד היה פתוח לשפת הים. מראהו היה טוב ונחמד, כמו קורא לכל איש לבוא בו. ויבואו שניהם. החדר היה רחב ידים, מקשט נאה, ובקצהו עמדה מטה מוצעת כסתות. על המטה היו אנשים אחדים שוכבים וישנים.

כשלשים איש ישבו בחדר הגדול, אל שלחנות קנים, קלועים, וישתו איש משקהו: זה הריק בקבוקי שכר אנגלי, ומשנהו גמע מיני יין שרף. רֻבם שתו עשן האפיום מערב בתמצית ורדים במקטרות ארוכות מחמר אדום. מעת לעת, אחד השותים, אשר עשן האפיום החליש עצביו כליל, החליק ויפול אל מתחת לשלחן, ולקחוהו נערי הבית בראשו ורגליו ונשאוהו אל חבריו הנרדמים על המטה. כעשרים שכורים שכבו איש אצל רעהו בבלבול הדעת עד המדרגה האחרנה.

וידעו פיקס ופספרטו כי באו לבית משתה האפיום, אשר יבואו בו העניים, מטמטמי השכל, נבערי הדעת, רזים ודלים, לשכר בעשן הסם הנורא הזה! ממשלת הסינים נסתה לתקן הדבר, ותגזר גזרות קשות על המרבים לשתות את האפיום, אך לשוא. בראשנה שתוהו רק העשירים, ומעט מעט נמשכו אחריו גם דלת העם, ולא היתה עוד יכלת לעצור בעד הרעה הנוראה הזאת המרבה חללים, חללי בשר וחללי הרוח. שתה ישתו האפיום כממלכת התוך בכל מקום ובכל זמן. אנשים ונשים התמכרו להתאוה הרעה הזאת, ואם הסכינו לשאף העשן הזאת לא יוכלו להתאפק משתותו, ואם לא ישתוהו וסבלו מכאובים נוראים מקויצות הקיבה. גבור שותה יוכל לשתות חמש מקטרות ליום, אך בחמש שנים יקפד חייו.

וישבו פיקס ופספרטו אל אחד השלחנות. לפספרטו לא היה כסף, ויקבל ברצון את “כבוד” פיקס, ויאמר ל“כבדהו” גם הוא בעת אחרת.

וישאלו שני בקבוקים יין פורטו, ויכבדם הצרפתי כבוד גדול, אך פיקס התאפק ויתבונן לחברו. וישיחו על דברים שונים, וביחוד על הרעיון הנפלא אשר עלה בדעת פיקס ללכת גם הוא באנית הקרנתיק. ולזכרון האניה הזאת, אשר הקדימו את מועד צאתה לשעות אחדות, קם פספרטו, אחרי הריקו את הבקבוקים, ויאמר ללכת להודיע את אדוניו.

ויעצרהו פיקס, ויאמר: רגע אחד.

– ומה חפץ כבודו?

– יש לי לדבר לו דבר נכבד!

– דבר נכבד! ופספרטו הריק את יתר הטפות שעוד נשאר בכוסו. אם כן, דבר נדבר על זה מחר, על האניה! היום אין לי פנאי.

ויאמר פיקס:

– ישאר, יש לי לדבר אתו על אדות אדוניו!

ויביט פספרטו, בשמעו את המלה הזאת, בעיני פיקס, ויתבונן אליו היטב. וירא את פני פיקס, והנה הם מפיקים רגש זר. וישב על מקומו, ויאמר:

– מה איפוא יש לו לדבר לי?

ויתפוש פיקס בידי חברו, וישפיל קולו ויאמר: הבין הבינות מי אני?

ויגחך פספרטו ויאמר: אמנם!

– אם כן, הודה אודה לך הכל.

– עתה כאשר ידעתי הכל, ידידי! הנה חכמה גדולה! על כל פנים. הבה, יספר! אך בראשונה, ירשני נא לאמר לו כי האדונים האלה מוציאים הוצאותיהם ללא תועלת.

– ללא תועלת! לך קל לדבר ככה! רואה אנכי היטב, כי לא ידעת את גדל הסכום!

– אבל, ידעתי, ידעתי. עשרים אלף לירה שטרלינג!

– חמשה וחמשים אלף! וילחץ פיקס את ידי הצרפתי.

ויקרא פספרטו: כיצד, מר פוג העיז… חמשה וחמשים אלף לי"ש! אם כן, עוד יתר לי לא לאבד אף רגע! וימהר ויקם ויחפוץ ללכת.

ופיקס ענה: כן, חמשה וחמשים אלף לירה! ויכף את פספרטו לשבת שנית על מקומו. ויצו להביא משקה, ויוסיף: ואם אצליח, והרוחתי פרס אלפים לירה. החפצת חמש מאות, בתנאי שתהיה עמי לעזרני?

ויפתחו עיני פספרטו לאין ערוך מכעס ותמהון, ויקרא:

– מה חפצו, כי אעזור לו?

– כיצד? מה אמר? לא די שהם חושדים את אדוני ושולחים אחריו מרגל, עוד חפץ הג’נתלמנים האלה לשים מעצורים בדרכו! בושה וחרפה!

– מה זה? מה כונתך בדבריך?

– כונתי היה לאמר, כי זה חטא גמור לחקי דרך הארץ; אם כן, ישודדו פשוט את מר פוג ויגזלו ממנו את כספו מכיסו!

– אה! זאת היא תקותנו שאנחנו מקוים לעשות!

פספרטו התקצף יתר ויתר בפעולת המשקה החריף אשר יצק לו פיקס תמיד בכוסו, והוא שתה ולא הרגיש, ויצעק:

– אבל זה הלא פשוט, כי רשת טומנים לרגליו לאבדו. כן יעשו ג’נתלמנים חברים!

ויתחיל פיקס להשתומם על הדברים כי לא הבינם.

פספרטו שנה את דבריו בכעס. ג’נתלמנים! חברים! חברי ה“ריפורם קלוב”! ידע נא איפוא אדוני פיקס כי אדוני הוא אדם ישר, ואם הוא המרה את איש, הנה חפצו לקים את כל תנאי ההמרה כמשפט.

ויביט פיקס בפני פספרטו היטב ויקרא: אבל מה יחשב, מי אני?

– דבר פשוט! שליח מחברי הריפורם קלוב לשמור על מסע אדוני, וזה שפלות גדולה! ועל כן, אף כי זה זמן כי הבינותי מי כבודו, לא הגדתי לאדוני דבר.

וישאל פיקס: הוא לא יודע מאומה?…

ויען פספרטו: מאומה! ויכל לשתות את כוסו.

ויעביר השוטר את ידיו על פניו, ויפקפק מעט טרם שובו לדבריו. מה יעשה? טעות פספרטו נראתה לו אמתית כי בלי רמיה דבר לו את דבריו. אבל, בזה עוד כבד עליו להפיק זממיו. ברור הדבר, כי פספרטו דבר מלב תמים, והוא לא שֻתף לאדוניו בהגנבה. ויאמר פיקס בלבו: אם כן, אם הוא איננו שתף לו, עזב יעזב אותו.

ויחליט השוטר שנית להקים מחשבתו לעצור את פוג בהונג קונג לימים מספר, ולהחיש מעשהו ולא לאבד אף רגע.

ויאמר פיקס לפספרטו בדברים קצרים: שמע, שמעני היטב. אנכי אינני אשר חשבת, שליח מחברי ה“ריפורם קלוב”.

ויביט פספרטו על פיקס בעיני צחוק והתול.

ופיקס הוסיף: אנכי שוטר, ושלוח מפקידות השוטרים בלונדון…

– כבודו… שוטר?…

– כן, והנה ראיה לדברי, הנה תעודתי.

ויוציא השוטר ניר מכיסו ויראה לפספרטו תעודה חתומה עליה פקודות השוטרים. ופספרטו כמו הכה בתמהון, ויביט על פיקס ולא יכול להוציא הגה מפיו. ופיקס אמר:

– המרת מר פוג אינה כי אם תֹאנה, ואתה וחבריו בהריפורם קלוב נלכדתם בערמתו. היה לו צרך כי תהיו לו לעוזרים…

ויקרא פספרטו: אבל, למה?…

– שמעה, ביום כ“ח ספטמברו האחרון נגנבו חמשה וחמשים אלף לי”ש מהבנק האנגלי, וסמני הגנב ידועים והנה הסמנים, וראה תראה כי זה בדיוק סמני מר פוג.

ויך פספרטו באגרופו בשלחן ויקרא: הכל הבלים! אדוני הוא הישר באדם בכל העולם!

– מאין ידעת? אתה גם הכר לא תכירהו! בוא באת לשרתו ביום צאתו, ויצֹא יצא פתאום, בגלל עלה אשר מצא, היא ההמרה, בלי ארגזים לחפצים להדרך, ובידו סכום גדול שטרי הבנק! ואתה עוד תעיז לעמוד על דעתך ולאמר כי הוא אדם ישר!

והנער המסכן ענה כמו בלי דעת, כמו מכונה: הן! הן!

– החפצת איפוא להתפש כמו שתף לו?

ויאחז פספרטו את ראשו בין שתי ידיו. עוד לא היתה יכלת להכירהו כי הוא זה. העיז לא העיז להביט בפני השוטר. פיליאס פוג גנב, האיש הזה, מציל אאודה, בעל אמץ לב ונדיב! וינסה פספרטו לגרש ממנו את החשדים אשר החלו להתגנב במוחו, וימאן להאמין באשמת אדוניו, ויתחזק בכח גדול, ויאמר להשוטר: סוף סוף, מה חפצו ממני?

ויען השוטר: הנה! ערץ ערצתי את מר פוג עד כה, אך עוד לא קבלתי את הפקודה לתפשהו אשר בקשתי מלונדון. ונצרך כי תעזור לי לעצרהו בהונג קונג…

– אנכי, כי אני אעז…

– ואני אחלק אתך את פרס אלפים הלי"ש אשר ינתן לי מהבנק.

ופספרטו אמר לקום, וישב ויפול שנית על מושבו, וירגיש כי כחו ושכלו עוזבים אותו יחד, ויגמגם ויקרא:

– לעולם לא אעשה כזאת, אדוני פיקס! וגם אם כל זה אמת… גם אם אדוני הוא הגנב אשר כבודו מבקש… אנכי מנַכֵּר הדבר הזה… אנכי, היה הייתי… וגם עתה הנני… בשרותו. ראה ראיתיו טוב, בעל לב נדיב… ולבגד בו… לעולם… לא! בכל הכסף והזהב שבעולם! אנכי מכפר אשר לא יאכלו שם הלחם הזה!

– אתה ממאן?

– כן!

– נניח כי לא דברתי דבר, ונשתה!

– כן, שתה נשתה!

וירגיש פספרטו כי השכרון פורש שלטונו עליו יתר ויתר. ופיקס ראה, כי בכל אופן צריך להפרידהו מעל אדוניו, ויחפץ לשכרהו כליל. ועל השלחן היו מקטרות אחדות מלאות אפיום, ויקח פיקס אחת ויתנה אל יד פספרטו, והוא אחזה ויקריבנה לשפתיו, וישאף פעמים שלש, ויפול בכבד ראש מהמרדים הזה. ובראות פיקס את פספרטו “נגמר” אמר: סוף סוף, מר פוג לא ידע בעתו מועד צאת הקרנתיק, וגם אם יצא, לפחות ילך לו בלי הצרפתי הארור הזה! וישלם בעד המשקה, ויצא.

 

טו.    🔗

ובעת המעשה אשר יקלקל אולי כל עתידותיו באופן רע כל כך, התהלך מר פוג בחוצות העיר וילוה את מרת אאודה. מהעת אשר קבלה אאודה ללכת אתו לארפה, היה על מר פוג לדאג לכל פרטי צרכי נסיעה ארוכה כזאת. כי הוא, אנגלי, ילך לסבוב את הארץ בשק אחד בידיו, עוד הולך! אך אשה לא תוכל לנסוע באופן הזה. ובזה נולד הצרך לקנות חפצים רבים ובגדים, ומר פוג מלא את כל זה במנוחת לב אשר צִיֵן אותו תמיד תמיד, ועל כל בקשות המחילה מהאלמנה הצעירה אשר בושה לקבל כל רוב הטובה הזאת, ענה פוג מענה אחד:

– זה לטובת נסיעתי, זה היה בחשבוני.

ויקן מר פוג כל הצריך וישב הוא ומרת אאודה לבית האורחים ויסעד על שלחן האורחים אשר היה ערוך ברוב פאר ויקר.

ואחרי כלות הסעודה, ומרת אאודה היתה עיפה מעט, ותלחץ, כמנהג האנגלים, את יד מר פוג ותעל למשכנה.

והג’נתלמן הנכבד, הוא התעמק כל הערב בקריאת התימס והאילוסטרטד לונדוניום.

לו היה פוג מסגל להשתומם על דבר מה, כי אז בודאי היה עליו להשתומם על אשר לא ראה את משרתו שב הביתה לעת השכיבה. אבל ידע ידע פוג כי האניה ליוקוהמה לא היתה צריכה להפליג מהונג קונג כי אם למחרתו בבקר, ולא חשב עוד על זה. למחר בבקר קרא מר פוג את משרתו בקול צלצול הפעמון, ופספרטו לא בא.

את אשר חשב הג’נתלמן הנכבד בראותו כי משרתו לא שב לבית האורחים, איש לא יוכל להגיד. ויקח מר פוג את שקו ויודיע את מרת אאודה כי באה העת ללכת וישלח להביא גוהרקא. וזה היה בשמנה שעות, וזמן אשר הקצב לצאת הקרנתיק מהנמל, נרשם שיהיה בתשע שעות.

ויהי כבוא הגוהרקא לפתח בית האורחים, ויעלו בו מר פוג ומרת אאודה, וחפציהם וכליהם שמו בעגלה קטנה אחריהם.

כחצי שעה אחרי כן ירדו שני הנוסעים האלה על החוף ושם נודע למר פוג כי הקרנתיק הפליג עוד מתמול.

ומר פוג חשב למצא את האניה ואת משרתו, והנה היה עליו להיות שכול משניהם יחד. אך כל רשם תקוה נכזבה לא נראה על פניו. מרת אאודה השקיפה אליו בדאגה, ופוג אמר לה במנוחה:

– אך מקרה הוא, גברתי, ואין דבר.

ובעת הזאת, נקרב אליו איש אחד אשר התבונן לו מהצד, בעין פקוחה. האיש הזה היה השוטר פיקס, ויברכהו שלום, ויאמר:

– האין זאת אדוני, כי גם כבודו כמוני, אחד מהנוסעים על הרנגון אשר בא תמול?

– כן אדוני, אפס לא נכבדתי…

– מחילה אדוני, אבל אנכי חשבתי כי אמצא פה את משרתו.

ותשאל מרת אאודה:

– היודע כבודו איהו?

ויתנכר פיקס ויתראה כמו השתומם על השאלה, ויאמר: מה? האיננו אתכם?

ומרת אאודה ענתה: לא. מיום תמול לא שב אלינו עוד. הירד ירד באנית הקרנתיק?

– בלעדכם, גברתי?… אבל, תסלח נא גברתי את שאלתי, חשב חשבתם איפוא לרדת באניה הזאת?

– הן, אדוני.

– גם אני, גברתי, וצר לי מאד כי נכזבה תקותי. הקרנתיק גמר תקוניו, ויפליג תמול מהונג קונג, שתים עשרה שעה לפני הזמן אשר קבעו, ולא הודיעו לאיש. ועתה צריך להמתין שמנה ימים עד האניה הבאה.

ובהוציא פיקס מפיו שתי המלות “שמנה ימים” הרגיש כי לבו יתר בקרבו משמחה. שמנה ימים! פוג עצור שמנה ימים בהונג קונג! הנה די זמן לקבל את הפקודה מלונדון לכלוא אותו בכלא. סוף סוף, ההצלחה האירה פניה להבא בכח החקים.

ועתה הלא יבין הקורא את הרעם אשר הכה אותו בשמעו מפרש יוצא מפי פוג בנחת קולו לאמר:

– אבל, הלא יש אניות אחרות, מלבד הקרנתיק בנמל הונג קונג.

ויתן מר פוג זרועו למרת אאודה וישים פניו להדוקים לחפש אניה יוצאת ליוקהמה.

ופיקס, הוא הכה בתמהון לבב, וילך אחריו. הרואה היה יכול לאמר, כי בחבל נקשר השוטר להאיש ונמשך אחריו על כרחו.

אבל, לפי הנראה, פנתה ההצלחה באמת ממר פוג ותעזבנו, אחרי אשר האירה לו פניה עד כה. שלש שעות רץ פיליאס פוג הנה והנה, ויחליט גם אם לא ימצא עצה אחרת, לטקס אניה ביחוד להוליכו ליוקהמה אך לא ראה בכל הנמל בלתי אם אניות עומסות או פורקות, שלא תוכלנה איפוא להפליג מיד.

וישב פיק לתקותו.

ואולם פוג לא התיאש ולבו לא נפל, ויוסיף לחפש, והנה איש נגש אליו בקצה הנמל, ויסלק כובעו וישאל:

– כבודו מבקש אניה?

– היש לך אניה נכונה לצאת מיד?

– כן, אדוני, אניה פלוט, נומר שלשה וארבעים, הטובה בכל האניות.

– ומהלכה טוב?

– כשמנה תשעה מלים, בקרוב. כבודו חפץ מעט לטיל בים?

– לא, ללכת למסעי.

– למסעו?

– התקבל עליך להוליכני ליוקהמה?

לשמע המלים האלה נפקחו עיני המלח וידיו כמו נפלו למטה.

– הבצחוק ידבר כבודו?

– לא. אחרתי את מועד צאת הקרנתיק, ועלי להיות ביוקהמה לא יאוחר מיום הארבעה עשר, למען אוכל לצאת באניה הולכת סן פרנציסקו.

ויען הפילוט:

– צר לי מאד כי לא אוכלה.

– נתן אתן לך מאה לירה ליום אם תביאני במועדו.

– בתמים ידבר אדוני?

– בתמים, בתמים.

ויסב הפילוט הצדה, ויביט הימה, ונראה כי מלחמה בלבו בין תשוקה להרויח סכום גדול והפחד להסתכן בדרך רחוקה כל כך. פיקס הרגיש ברגעים האלה יסורי מות.

ומר פוג פנה בעת הזאת למרת אאודה וישאלנה:

– גברתי לא תפחד?

– את כבודו יחד לא אפחד, אדוני פוג.

ויקרב הפילוט שנית להג’נתלמן, ואת כובעו סבב בין ידיו.

ויאמר פוג: אם כן, הפילוט?

ויען הפילוט: אם כן, אדוני, לא אוכל להביא בסכנה לא את אניתי ולא אותי בעצמי, ולא את כבודו במסע ארוך כזה על אניה קלה אשר רק שמנים טון תכיל, ומה גם בפרק הזה בשנה; ומלבד זה, הנה בא לא נבוא במועדו, כי אלף ושש מאות וחמשים מיל מהונג קונג עד יוקהמה.

ויאמר פוג: רק אלף ושש מאות.

– יהי כן אדוני, דבר אחד!

וישאף פיקס רוח מעמק לבו.

והפילוט הוסיף:

– אבל, יש אולי עצה לסדר הדבר באופן אחר.

ולא יכול פיקס עוד לנשום.

וישאל פיליאס פוג: ואיכה?

– הלך נלך לננגזקי, בקצה יפן, אלף ומאה מיל, או רק לסנגהי, שמנה מאות מיל מהונג קונג. באופן הזה לא נרחק מחוף סין, והוא טוב מאד, ומה גם, כי מרוצת המים שם צפונה.

ופיליאס פוג אמר: אבל, אבל, אנכי צריך לקחת אניה לאמריקה ביוקהמה ולא בסנגהי או ננגזקי.

– מדוע לא? האניה לסן פרנציסקו לא תפליג מיוקהמה. עמד תעמוד ביוקהמה וננגזקי, אבל הנמל שהוא יוצא משם הוא סנגהי.

– הברור לך הדבר אשר דברת?

– ברור כצהרים.

– ומתי תפליג האניה מסנגהי?

– באחד עשר בחדש, בשבע שעות בערב, ואם כן איפוא, ארבע ימים לפנינו, והם ששה ותשעים שעה, ואם העת תהיה טובה, והרוח ישמש אותנו, נוכל ללכת, מעלה מטה, שמנה מילים בשעה, אם הרוח תנשב נגבה מזרחה, ואם הים שקט, ונוכל לעבור את שמנה מאות המיל אשר בינינו ובין סנגהי.

– ותוכל להפליג?

– בעוד שעה. רק הזמן הנצרך לקנות מזון ולהכין צרכי הנסיעה.

– הדבר נגמר. האתה אדוני האניה?

– כן אדוני, דשון בונסוי, בעל הטנקריר.

– החפצת ערבון?

– אם זה לא נגד רצון כבודו.

– הנה מאתים לירה, דמי קדימה.

ולפיקס אמר פוג: אדוני, אם יש את נפשו להשתמש…

ויען פיקס ברוח נכון: אדוני, חפץ חפצתי עתה לבקש מכבודו החסד הזה.

– טוב. בעוד חצי שעה נהיה על האניה.

ומרת אאודה אשר דאגה לפספרטו שנעלם אמרה: אבל, הנער המסכן…

ויען פוג: אלך ועשיתי לטובתו כל אשר בידי.

ובעת שפיקס, מלא רגז, כמו בקדחת, מתמרמר ומתקצף, ירד האניה, הלכו מר פוג ומרת אאודה לבית השוטרים בהונג קונג, וימסור שם מר פוג את סמני פספרטו, ויעזוב סכום כדי להשיבו לארצו, וככה עשה גם בבית הקונסול הצרפתי, והגוהרקא סרה לבית האורחים, ויקחו את חפציהם, וישובו להנמל.

השעון פעם שלש. המלחים היו על האניה, המזון והצדה היו במקומם, והאניה היתה נכונה להפליג.

והאניה טנקריד היתה יפה מאד, כלולה בטובה מפנים ומאחור בארעה ורחבה, כמו אניית שיט. נחשתה הנוצצת, הברזל הממרט, הצהר הלבן כשן, הראו כי אדוניה דשון בונסבי ידע לשמר אותה במעמד טוב. מפרשיה ומשוטיה ולוחותיה נעשו ונכונו כלם ללכת ברוח נושבת מאחוריה, ולפי כל תכונתה היה נראה כי היא מהירה לכת, ובאמת כבר זכתה פעמים אחדות לפרס בתחרות המרוץ בין אניות הפילוט.

והמלחים אל הטנקריד היו ארבעה, מלבד בעל האניה דשון בונסבי. כלם אנשים עזי נפש, המסתכנים בכל עתות סערה להציל אניות מטרפות בים, וידעו היטב את הימים האלה, ודשון בונסבי כבן חמש וארבעים שנה, חזק, שחרחר משזיפת השמש ורוח הלוהט, עיניו מפיקות חיים, פניו אמץ, ועל כלו ילין בטחון, יודע מלאכתו, הוא יכול לחזק לב אפילו הירא ורך הלבב.

ויבואו פיליאס פוג ומרת אאודה להאניה, ופיקס כבר היה שם. מתחת היתה לשכה מרבעת, ובתוך שלחן, ואור מנורה האיר אותו. הלשכה היתה קטנה, אך נקיה.

ויאמר מר פוג לפיקס: צר לי כי לא אוכל לכבד את כבודו במקום יתר מרוח. ויקוד פיקס ולא ענה דבר. ויחוש בלבו כעין רגש כלמה ליהנות מחסדי פוג, ויאמר בלבו:

– אמנם, הגנב הזה מתנהג יפה מאד, אבל, הוא גנב!

ובשלש שעות ועשרה דקים נפרשו המפרשים ודגל אנגליה היה מנפנף על קרן האניה, ומר פוג ומרת אאודה סקרו סקירה אחרנה על החוף אולי יראו את פספרטו.

ופיקס לא היה בלי כל פחד. מי יודע אולי יביא המקרה דוקא להמקום הזה את הנער האובד אשר רמהו פיקס באופן רע כל כך, ואז יוָדע לפוג הכל, ופיקס לא ימצא את ידיו ואת רגליו לצאת מהמבוכה. אבל הצרפתי לא נראה, ובלי ספק היה עוד תחת פעולת האפיום, העוכר ומבלבל את רוח שותיו.

ותצא האניה למרחב הים, ויבוא הרוח במפרשים, ותדחף האניה ותחל לדלג על הגלים.

 

טז.    🔗

הנסיעה הזאת, מהלך שמנה מאות מיל על אניה קטנה אשר רק עשרים טון תכיל, ביחוד בעת הזאת בשנה, היתה מלאה סכנה. הימים האלה, ימי ארץ סין, רעים בכלל, הרוח מכה גלים בכח נורא, וביחוד בעתות שווי היום והלילה, וזה היה בראשית חדש נובימברו.

ברור הדבר, כי הפילוט חפץ מאד להביא את הנוסעים ליוקהמה, כי ירויח סכום גדול מאד. אך לא מצא את לבו להסתכן בדרך ארוכה כזאת. וגם לסנגהי היתה סכנה גדולה ללכת. אבל דשון בוסנבי בטח בה“טנקריד” שלו, אשר היתה עולה על הגלים כעופות הים.

השעות האחרנות, ביום ההוא, שטה האניה על פני מי הונג קונג, ובכל תנועת הרוח היה מהלכה נפלא.

בעת צאת האניה למרחב הים אמר פוג: אין לי צרך ליעצך להיות זהיר בזהירות יתרה.

ויען הפילוט: יבטח כבודו בי. בדבר הרוח אנחנו לוקחים כל אשר בכחנו.

– זה מלאכתך וענינך, וסומך אני עליך.

פיליאס פוג עמד נצב, רגליו מרֻוחות, כמלח זקן ורגיל, ויבט בהים הזועף ולא נע ולא זע. והאשה העלמה, ישבה מאחריו ותחל להרגיש כי לבה יחרד מעט בקרבה למראה הים הזה, אשר צללי לילה החלו כבר להחשיכו. מעל לראשה היו פרושים המפרשים הלבנים, כמו כנפים ככנפי ענק, והאניה הקלה הורמה בכח הרוח, ותהי כמו שטה באויר.

ויבוא הלילה. הירח היה ברבעו הראשון, ואור הזך ששלח לארץ כהה מהרה מפני הערפל אשר כסה פני הרקיע. עננים באו מקדם, ויכסו את השמים.

פיקס עמד על האניה מקדם, ויחשב מחשבות; בדד עמד, יען ידע כי מר פוג לא איש דברים, ומלבד זה נקוט בנפשו לדבר את האיש הזה שהוא נהנה מחסדו. גם חשב מחשבות בדבר העתיד. ברור היה הדבר בעיניו כי האיש פוג לא יתעכב ביוקהמה, ולקח יקח תכף ומיד האניה לסן פרנציסקו למען הגיע עד אמריקה, אשר שם יוכל להיות שאנן מפחד הדין.

מזמת פיליאס פוג היתה פשוטה בעיניו. לא טוב היה בעיניו לברוח מאנגליה ישר לאמריקה כמשפט כל הגנבים, פן יתפש בידי השוטרים, ויחליט להקיף את הארץ, למען תאבדנה עקבותיו כליל מן השוטרים, ונמלט לארץ החדשה ושם יאכל בשלוה את המליונים של הבנק. אך בהגיעו לאמריקה, מה יעשה הוא, פיקס? העזב יעזב את האיש הזה? לא, לא! חלילה! ועד בוא לידו אגרת ההסגרה מן ממשלת אנגליה לממשלת אמריקה, כי תסגיר את הגנב הזה לידי השוטר, לא יעזבנו אף רגע! זאת חובתו, ועשה יעשה לכל פרטיה. על כל פנים, בדבר אחד הצליח, פספרטו איננו עוד את אדוניו. וביחוד אחרי אשר גלה לו פיקס סודו היה לו צרך גדול לבלתי יהיה המשרת את אדוניו יחד.

גם פיליאס פוג חשב מחשבות אדות משרתו, שנעלם באופן זר כזה. אך אחרי חשבו רבות, החליט, כי לא מן הנמנעות הוא, כי בסבת איזו טעות עלה הנער המסכן על הקרנתיק בשעה האחרונה, וכן היתה גם מחשבת אאודה, אשר דאגה הרבה להמשרת הנאמן הזה, אשר גמל לה חסד גדול כל כך. אפשר מצא ימצאוהו עוד ביוקהמה.

בחצי הלילה ירדו פיליאס פוג ומרת אאודה להתא, ופיקס הקדים לבוא שמה, וישכב על אחד הרבדים. למחרתו, בצאת השמש, ראו כי האניה כבר עברה יתר ממאה מיל. אם הרוח ינשב באופן הזה, ובאה האניה במועדה.

בכל היום לא התרחק ה“טנקריד” הרבה מהחוף, ומרוצת המים שם היתה לפי מגמתו. הרוח באה מהיבשה, והים לא היה גדול כל כך, וכל זה היה טוב להאניה הקטנה.

ולמחלת הים לא היתה שליטה על מר פוג ומרת אאודה, ויאכלו לתאבון את מאפה משנה ואת הכבשת¹⁸ ויזמינו גם את פיקס, והוא נאנס לקבל את הזמנתם, כי לא היה לו צדה לדרך. אך הדבר היה לו למרת רוח הרבה! גם נסע על הוצאות האיש הזה, גם אכל יאכל מצדו? הדבר נראה לו לא לפי כל חקי הצדק, ובכל זאת אכל, כאלו כפאו שד, אך אכל.

ואולם, ככלות הסעודה, הטה את פוג הצדה, ויחל לדבר לו, ויאמר: אדוני…

ה“אדוני” הזה שרט לו שפתיו, וכמעט לא יכול להתאפק מאחוז בשפת בגד ה“אדוני” הזה כאחד הריקים, ויוסף:

– אדוני, הנה הרבה כבודו חסדו עמדי בהציעו לי ללכת אתו על האניה, אפס, אף כי אין לאל ידי להתנהג ברחבה ככבודו, חפצי לשלם חלקי…

ויען פוג שנית בקול שאין להשיב עוד:

– לא, אדוני, זה כלול בהצאות הנסיעה.

ויקוד פיקס ולא ענה דבר. כמעט נחנק מקצר רוח, וילך וישכב על צהר האניה.

והאניה הלכה מהרה, ותקות דשון בונסבי התחזקה. ויאמר למר פוג פעמים מספר כי בוא יבואו סנגהי למועד הרצוי. ומר פוג היה עונה פשוט כי הוא מקוה. ומצד אחד גם כל המלחים עבדו בקנאה גדולה. הפרס המקֻוה משך אחריו את היקרים האלה. ואמנם, עבודתם היתה שלמה, בלי דלס! לא היה דבר שלא נעשה בדקדוק היותר גדול, וטוב מזה לא יעשה גם באנית המלכות!

בערב ראה הפילוט במדת המהירות, כי עבר עברו מאתים מיל מהונג קונג, ופיליאס פוג יכול לקוות כי בבואו ליוקהמה לא יהיה לו לרשום כל עכבה בסדר מסעו. ובכן, המניעה הקשה אשר פגש מר פוג מעת צאתו מלונדון לא יגרום לו, כפי הנראה, כל נזק.

ובמשך הלילה, לפנות שעות בקר הראשונות, בא הטנקריד ברצועת הים פוקיין המבדלת את אי פורמוזה הגדול מחוף הסינים, ויעבר את קו המשוה העובר דרך קנסיר. והים היה חזק במקום הזה, המים התגעשו מפני המרוצה נגד מהלך האניה, המשברים הקצרים היו שוברים את מהלכה. ויכבד על הנוסעים לעמד על רגליהם על הצהר.

באור הבקר נעשה הרוח עוד יותר קר, בשמים נראה כעין דחיפת הרוח שהולכת וקרבה. ומלבד זה, גם תכן האויר בִּשֵׂר שנוי באויר מרחוק, נגבה מזרחה, נראה כי הים כמו מתרומם, וגלים קלים החלו להתגלגל, ומהם התחיל לנדוף ריח רוח סערה. אתמול שקעה החמה בערפל אדום, והים היה נוצץ כלו מאור הפוספור.

ויתבונן הפילוט היטב להמראה הרע הזה, ויגמגם בשפתיו דברים לא מובנים; ובעמדו אחרי כן אצל מר פוג, אמר בלחש!

– האוכל לאמר הכל לכבודו?

ויען פוג: הכל.

– אם כן, עוד מעט והרוח יך בחזקה.

– מצפון או מדרום?

– מדרום. ראה נא. זועה מתעתדת!

– תחי הזועה הדרומית! על כל פנים תדחנו מצד טוב.

– אם כבודו יביט על זה מבחינה הזאת, אין להשיב דבר.

ואמנם, חושו של הפילוט, אשר חש מראש, לא רמהו. בעת אחרת, לא כל כך מאוחרת בשנה, תֻגר הזועה, לפי דברי אחד החכמים המפורסמים בחכמת האויר, כמים המגרים מסלע לסלע, כלה מאירה מלהבות האלקטרות. אך בעת הזאת בראשית ימי הסתו, היה לפחד פן תך בכח גדול מאד.

ויעש הפילוט כל הצריך לשמור על האניה. ויוריד את המפרשים כלם ויקשרם יחד, ויסתום את כל השבכות בצהר האניה, וגם טפה אחת מים לא יכול לבוא אל תוכה.

ודשון בונסבי יעץ להנוסעים לרדת למטה לתוך התא. אך המאסר הזה, במקום צר, בלי אויר, ובהמוט האניה מפני המשברים, לא היה נעים כלל, ולא מר פוג, אף לא מרת אאודה, וגם פיקס בעצמו לא רצו לעזוב את צהר האניה.

בשמנה שעות החל נפץ הגשם והזועה להכות על צהר האניה. בחתיכת הבד הקטנה אשר נשארה עוד למפרש, נשא ה“טנקריד” כנוצה בהרוח הזה אשר אין לתאר כחו ועזו בהיותו לרוח סערה. ואם נערך את מהירות לפי ארבעה במהירות רכבות במסלת הברזל הרצה בכל כחו, עוד לא באנו עד האמת.

ותרץ האניה ככה במשך כל היום צפונה, ונשאה בכח גלים עצומים, והצלחתה היתה, כי מהירותה היא דמתה למהירות הגלים. עשרים פעם התעתדו הרי מים שהתרוממו מאחוריה לנפול עליה ולהשקיעה תהומות. ויהפוך הפילוט בחריצות במוט אשר בלוח, והסכנה עברה. מעת לעת נתך הזרם על הנוסעים ויכס אותם. והם קבלו זה באהבה, בפלסופים גמורים. פיקס התקצף וקלל אמנם; אך מרת אאודה, אשת החיל, קבעה עיניה בבן לויתה, ותתפלא לקרת רוחו, ותראה כי ראויה היא להיות חברתו, ותשא את המצוקה בלי פחד על ימינו. ולפיליאס פוג כפי הנראה הסופה הזאת נכללה בסדר מסעו.

על כל פנים, עד כה הלכה האניה הלך ונסוע צפונה, אבל לעת ערב, נטה הרוח לשלשה רבעים, ויחל לנשב צפונה מזרחה, וצלעות האניה היו לעומת דחיפת הרוח, ותהי האניה מתמוטטת באופן נורא. הכה הכה הים בכח ועז, והיה מקום לפחד פחד גדול, לולא ידעו הנוסעים מה חזק ועצום בנין האניות ואיך חלקיהם מחֻברות בחזקה.

ובלילה חזקה הסערה עוד יתר, ובראות דשון בונסבי חשכת הלילה ועצמת הסערה, ויירא מאד ולבו מלא דאגה. ויחשב בלבו, אולי טוב להחיש מפלט אל החוף. וישאל גם את דעת המלחים. ויגש אל מר פיליאס פוג ויאמר אליו:

– אדוני, חשב אחשב כי טוב לנו להחיש אל אחד הנמלים.

ויען פיליאס פוג: גם אני כן אחשבה.

ויקרא הפילוט: באמת? ולאיזה?

ויען מר פוג: אני ידעתי רק אחד.

– והוא?…

– סנגהי!

רגעים אחדים לא הבין הפילוט את משמעת התשובה הזאת, ואת כל כח העקשות וקשי הערף אשר בה. ואחר כמו ירד לסוף דעתו, ויקרא:

– אם כן, טוב, הצדק את כבודו. לסנגהי!

מהלך הטנקריד נשאר צפונה בלי נטות ימין ושמאל.

הלילה היה באמת נורא! נסים ונפלאות, כי האניה לא צללה תהומות! פעמים נשבר עליה נחשול וכמעט כסה אותה וכל אשר עליה. מרת אאודה היתה כלה כמו שבורה, אך השמע לא השמיעה כל אנחה. פעמים מספר חש מר פוג לקראתה להגן עליה מפני חמת הגלים ועזם.

ויעל השחר. ותתחולל הסערה עוד יתר בקצף נורא. אפס, הרוח שקט מעט מזרחית דרומית. השנוי הזה היה לטובה, והטנקריד חדשה את מהלכה על הים הזועף הזה ומשבריו התנגשו בכח בהגלים אשר הכתה תנועת הרוח החדשה. ההתנגשות החזקה הזאת יכלה לשבור אניה לא כל כך חזקה כאנית הטנקריד.

מעת לעת נראה החוף מבעד לערפל הרקיע. אך כל אניה לא ראו. הטנקריד לבדה היתה בכל מרחב הים הזה.

בצהרים נראו עוד סמני שקט אחדים, ולעת ערב ברדת היום, הוקלה הסערה עוד יתר.

קצר זמן הסופה בא מעזה הגדולה. הנוסעים שהיו כמו שבורים כליל, יכלו עתה לאכול מעט ולנוח רגעי מספר.

והלילה, בערך הלילה שלפניו, היה ליל שקט. וירים הפילוט את מפרשיו לחצי. ומהירות האניה היתה גדולה. למחרת היום הזה, בעלות השחר, ראה דשון בונסבי לפי תכונת החוף, וידע כי עוד רחוקים הם מסנגהי יתר ממאה מיל.

מאה מיל, ולא נשאר להם בלתי אם היום האחד לעבור אותם! בעצם הערב הזה היה על פוג לבוא סנגהי, לבלתי יאחר מועד צאת האניה ליוקהמה. לולא הסערה הזאת, אשר עכבה את הטנקריד לשעות מספר, כי עתה היו במרחק רק כשלשים מיל מהנמל.

הרוח הלך ורפה, אבל גם הים הלך הלך ונח. ויפרשו את כל מפרשי האניה, והים כמו רתח תחת חזה האניה ויתכסה כלו אופי¹⁹.

בצהרים היו במרחק ארבעים מיל מסנגהי. ולא נשאר להם בלתי אם שש שעות להגיע עד הנמל הזה לפני צאת האניה ליוקהמה.

ותהי הדאגה גדולה על האניה. חפץ חפצו לבוא במועדו, ויהי מה, וכלם חוץ מפיליאס פוג בלי ספק, הרגישו כי לבם דופק בחזקה מקצר רוח. היה צרך כי האניה תשמור מהירותה ותעבר כתשע מילים בשעה, והרוח עוד הלך הלך ורפה! הרוח הזה מנשב לא בסדר, נשימות פתאם משתנות לרגעים באות מהחוף. ובעברן, התפשטו קמטי פני המים תחתן.

אך האניה היתה קלה כל כך, ומפרשיה הגבוהים מבד דק אספו אל תוכם את נשימות הרוח האלה בכל קמטיהם, עד כי בשש שעות, בעזרת מרוץ המים, לא רחקו כי אם עשרה מילים מתוצאות נהר סנגהי – יען עצם העיר רחוקה מתוצאות הנהר כשנים עשר מיל.

בשבע שעות היו עוד במרחק שלשה מילים מסנגהי. קללה חזקה התמלטה משפתי הפילוט… פרס מאתים הלירה שאמר מר פוג לתת לו יברח ממנו. הבט הביט למר פוג, אך על פני מר פוג לא נראה כל התרגשות, אף כי כל הונו היה ברגע זה בכף המאזנים.

ובעצם הרגע הזה נראה על פני המים מרחוק שפופרת ארוכה שחורה, ועב העשן מתאבך ממנה. האניה האמריקנית היא, אשר יצא מהנמל בשעה הקבועה.

וקול נורא: שאול ואבדון! התפרץ מפי דשון בונסבי, ויהדוף ביאושו את הלוח בקצף גדול.

ומר פוג אמר במנוחה: האותות!

מקלע נחשת קטון היה מונח על קדם הטנקריד, לתת בו אותות בעת ערפל.

וימלאו את המקלע עד לועו, והפילוט חפץ להביא גחלת, ויאמר פיליאס פוג: הנס בחצי התרן!

ויורידו את הנס בחצי התרן. זה אות צרה וסכנה, והיתה תקוה, כי בראות האניה האמריקנית את האות הזה, ונטתה מדרכה וחשה להציל את האניה הקטנה.

ומר פוג פקד עוד: אש!

וקול ירית המקלע בקע את האויר.

 

יז.    🔗

הקרנתיק יצא מהונג קונג ביום השביעי לחדש נובימברו וילך בכל כח הקטור ליפן. כלו היה מלא סחורה ונוסעים, ורק שני תאים נשארו פנויים, הם התאים שנלקחו למר פוג.

ולמחרת בבקר ראו על האניה נוסע אחד עינו לחצי מבֻלבלת, מהלכו בפיק ברכים, שערות ראשו מדלדלות, הולך הלך ונע.

הנוסע הזה היה פספרטו בעצמו ובכבודו. ומעשה שהיה כן היה:

שלש שעות אחרי נפלה עליו התרדמה הקיץ בחרדה ויקפוץ ממשכבו, ויתחזק לגבור על פעולת האפיום המרדים. ידע ידע כי לא עשה חובתו, וזה נקר את מוחו. וילך הלך ונשען בקיר, הלך ונפול וקם, וכח נעלם דחף אותו להקרנתיק.

והאניה עמדה שם, וענן עשנה עלה השמימה, ונכונה להפליג. ויקפוץ על הגשר לויפול בלי כח על צהר האניה ברגע רפו את החבל הקושר את האניה להגשר.

ויורידוהו אחדים מהנערים הרגילים לראות כמראה הזה על האניה, וישכיבוהו באחד התאים בחדר השני. ויקיץ פספרטו רק למחרת היום ההוא, מאה וחמשים מיל מארץ סין.

וינשום פספרטו את רוח ים הצח, והרוח הזה הפיג שכרונו ממנו. ויחל לאסוף את רעיוניו, ולא על נקלה הצליח בזה. אך סוף סוף נזכר את אשר קרהו תמול ואת הסודות אשר גלה לו פיקס ויאמר בלבו:

– ברור הדבר כי שֻׁכַּרְתִּי עד געל נפש. מה יאמר על זה מר פוג? על כל פנים, לא אחרתי את האניה, וזה העיקר.

ואחר חשב על אדות פיקס, ויאמר:

– ובדבר האיש הזה, אקוה כי הפעם נפטרנו ממנו, ולא העיז ללכת אחרינו על הקרנתיק, אחרי כל אשר הגיד לי ואשר הציע לפני להשתתף אתו. שוטר שומר עקבות אדוני, החשוד בהגנבה שנגנבה בבנק האנגלי! דברים בטלים!

– מר פוג גנב כמו אני רוצח!

והדבר הראשון אשר חפץ פספרטו, הוא, לבוא למר פוג לבקש סליחה ומחילה על עותתו, ויקם ממושבו. הים היה זועף. האניה התמוטטה בחזקה, ולא יכול הנער החשוב להתחזק על רגליו, ובעמל גדול הגיע עד אחורי האניה. אבל, מצא לא מצא על הצהר איש אשר ידמה לאדוניו או למרת אאודה. ולא נפל לבו בקרבו, ויאמר אל נפשו:

– טוב, מרת אאודה עוד שוכבת על משכבה… ומר פוג, הוא ודאי מצא לו חבר לשחק בקלפים.

וירד אל לשכת הכבוד. אך מר פוג לא היה שם. ולא נשאר לפספרטו דבר אחר בלתי אם לשאל את המשגיח. ויען לו המשגיח, כי הוא לא יודע נוסע בשם הזה.

אך פספרטו עמד על דעתו, ויאמר:

– מחילה, אדוני, האיש אשר שאלתי עליו הוא ג’נתלמן, גבוה, קר רוח, אינו מרבה שיחה, בלוית אשה צעירה לימים.

– אין לנו אשה בחורה באניה. ואם חפצת עוד, הנה לך רשימת הנוסעים. ראה בעיניך.

ויבדוק פספרטו את הרשימה… שם אדוניו לא נרשם שם.

ועיני פספרטו כמו הֻכו בסנורים. ואחר עבר רעיון במוחו ויקרא: אח! האמנם על הקרנתיק אני?

והמשגיח ענה: כן אדוני.

– והלך נלך יוקהמה?

– כן דברת.

פספרטו כרע תחתיו על כסא, ויהי כמו הכהו ברק. פתאם, ואור האיר את מחשכי מבוכתו. א"כ איפוא, הוא גרם כי מר פוג ומרת אאודה אחרו את צאת האניה!

הוא האשם, אמנם כן, אבל עוד יתר הבוגד הזה אשר שכרהו למען הפרידו מאדוניו ולמען עצור את פוג בהונג קונג! ועתה, מר פוג בודאי נחרב כלו, הסכום שנתן לערבון בההמרה, אבד, והוא עצור, אולי כלוא! פספרטו, מפני הרעיון הזה מרט שערותיו. אח! אם יבוא פיקס פעם לידיו, עשה יעשה אתו חשבון!

אבל אחרי רגעי הצער הראשונים, שב פספרטו לקרירות רוחו ויתבונן למעמדו. מעמדו לא היה נחמד ונעים, ולא היה הרבה לקנא בפספרטו הפעם. הלך הלך לארץ יפן. בוא יבא שמה, בזה אין ספק. אך איך יצא משם? כיסו היה ריק בתכלית הריקות. אין שילינג אחד, אין פני אחד! רק בעד מקומו על הספינה ומאכלו כל זמן הנסיעה שלם למפרע והיה לו איפוא כחמשה ששה ימים להתישב בדבר. אם אכל ושתה הנער החשוב כל הזמן הזה, זה יקצר כל עט לתאר כמו. אכל אכל חלק אדוניו, חלק מרת אאודה וחלקו הוא. אכל אכל, כמו לו היתה יפן ארץ שממה אשר אין למצוא בה כל דבר מזון!

ביום י"ג, בעלות המים בבקר, בא הקרנתיק לנמל יוקהמה.

המקום הזה הוא תחנה חשובה מאד לכל האניות והנוסעים בין אמריקה הצפונית, סין, יפן, ואיי מאליזי. ויוקהמה יושבת בעצם מפרץ יידו, לא רחוקה מהעיר יידו הגדולה בעצמה, עיר האֵם השנית למלכות יפן, לפנים משכן “הטאיקון”, מימים שהיה עוד ביפן המלך החלוני הזה, וצוררת להעיר מיאקו משכן המיקאדו, הוא המלך הכהן בן האלהים.

וידרוך פספרטו על אדמת בני השמש הנפלאה, בלי כל התלהבות שמחה, ויתהלך בחוצות העיר, לאשר נשאוהו רגליו.

ויבוא פספרטו בראשנה לעיר ארפית כלה. בתיה בנוים בתבנית בתי ארפה, ועל פניהם אולמי עמודים יפים וקלים, וחוצותיה, רחובותיה, אוצרותיה ומחסניה משתרעים עד הנהר. וכמו בהונג קונג, כלכתה, כן גם פה התנגשו והתלחצו המון גדול, כמו עדת נמלים, תערובות בני ארצות ועמים מכל משפחה ולשון, אמריקנים, אנגלים, סינים, הולנדים והצרפתי הרגיש את עצמו כמו לו השלך פתאם לארץ ההוטנטוטים.

רק עצה אחת היתה לפספרטו, ללכת לקונסול צרפת ולבקש כי ישלחוהו לאצו, אך בוש בוש לספר את כל אשר קרהו, ויחליט לנסות כל התחבולות האחרות.

ויצא מעיר הארפית, ולא מצא בה כל עצה לנפשו, ויבוא לעיר היפנית, ויחליט ללכת עד יידו, לחלק העיר הזאת מושב ילידי הארץ, יקראו בינתין, בשם אלילת הים אשר יעבדו לה על אחד האיים הקרובים. שם שדרות ארז ושוח נפלאים, מקדשים בתבנית זרה, גשרים בסתר קנים ובמבו, היכלים בחביון צל ארזי עד, משכנות הבונזים, הם הכמרים היפנים והסינים כהני בודה וקונפיציאוס, חוצות ארוכות, וילדים וילדות, פניהם כעין הורד ולחייהם מאדמים, כמו פסלים חיים שנפסלו מאחד הציורים, משחקים בתוך המון כלבים בכרעים קצרים וחתולים צהובים, בלי זנב, אוהבי עצלה מאד, ואוהבי שעשועים.

ובחוצות, המון גדול, צפוף, הולך ובא בלי הרף. תהלוכת בונזים, מכים בתוף קול אחד, יאקונין, הם שרי הצבא והשוטרים, כובעים מחדדים, מצֻפים לק, שתי חרבות צמודות באזוריהם, אנשי צבא, לבושים בגד צמר גפן תכלת, חטובות רצועות לבנות, מזינים בברודות, ושומרי ראש המיקאדו, לבושי כתנות משי ושריון קשקשים, ועוד אנשי צבא ממדרגות שונות – כי ביפן אומנות הצבא נכבדה וחשובה, כמו שהיא בזויה ונקלה בסין. ואחר גבאי צדקה, סירים בשמלות ארוכות, אזרחים פשוטים, שערותיהם חלקות ושחורות כהבן, קדקדם גדול, וחצי גופם העליון ארוך, רגליהם דקות, קומתם בינונית וגון פניהם מעין הנחשת הכהה ועד הלבן הכהה, אך לא צהובים כהסינים. כי הבדל גדול בין שני העמים האלה. ובין העגלות, האפיריונים, הסוסים, הסבלים, המרכבות באופן אחד, הורימון (בלשון יפנים) בדפנות משוחים לק “והכנגוס” הם מטות במבו רכות וטובות, ראה ראה נשים מספר לא יפות תאר הרבה, באפר על עיניהן, חזיהן פחוס, שניהם משחרים, נושאות בחן את מלבוש היפני “קירמון” מין שמלה חגורה בסרט משי רחב וקצוותיו קשורים מאחוריהם קשר נפלא ומשלשלים ארצה, אשר בנות פריש שאלו עתה כנראה מהן, והן פוסעות פסיעות קטנות ברגליהן הקטנות, נעולות נעלי שש, סנדלי קש, או קבקב עץ מפתחים ומקשטים.

ויתהלך פספרטו שעות מספר בתוך ההמון רב הצבעים הזה ויתבונן להחנויות המלאות דברים נפלאים, להשוקים האוצרים בקרבם כל מלאכת היפנים בכסף והב מזויף. בתי האכל מקשטים בדגלים ונסים, והוא לא יכול לבוא בהם לעשות חסד את העלובה, ובתי שתיית השי, אשר ישתו שם כוסות מלאות חום ריחתנים, בהשקי, והוא מין שכר עשוי מאורז ע"י תסיסה, והבתים המרווחים לשתיית תתון טוב, כי אפיום כמעט לא ישתו ביפן.

אחר בא פספרטו לשדות ארז גדולים, ובתוכם הנצו פרחים יפים, פרח התפוח, הפגעה, ועוד מיני עצי פרי אשר יגדלום ילידי הארץ יתר למען פרחיהם מאשר למען פרים, ודחלולים ²⁰ בפנים מעותים, ומין אופן מעיק וצורח בסובבו שומרים עליהם לבלתי יהיה טרף למקור הדרור התור, העורב ויתר עופות הדורסים. בכל ארז יסתתר נשר בהדר גאונו, בכל צפצפה יחסה שלך, תלוי בכרעו האחת בתוגה ועצבון, ובכל פנה, בכל זוית, עורבים, בנות אוז, בשקים²¹, אוזי מדבר, ועגורים במספר רב, אשר יקראו להם היפנים “אדונים” והם בעיניהם סמן ההצלחה והאשר.

הן אמנם, הנער החשוב, בראותו מראה כי לא ימצא אולי כל לכך מהרה במה למלא בטנו, סעד על הקרנתיק, לפני רדתו ממנה, כסעודת זלמה בשעתו. אבל אחרי טיול כל היום התחיל לחוש כי בטנו ריק. ראה ראה כי בשר כבשים, עזים וחזירים לא ימצא בהמקולים היפנים, וידע ידע כי עון הוא בעיני היפנים לזבוח שור, כי לעבודת האדמה בלבדה הוא, וילמוד מזה, כי הבשר בכלל יקר ולא מצוי בארץ הזאת וכן הדבר באמת. אך באין בשר טבוח היה כרסו מסתפק גם בבשר חזיר היער או הצבי, הקורא או השלו, בעוף או בדגה, אשר כמעט רק זה יאכלו היפנים, מבשל ומתקן בארז. אבל, פספרטו נאנס הפעם למאס בתענוגי עולם הזה על כרחו, וידחה למחר המצוה לגמור חסד העלובה.

ויבא הלילה, ויכנס פספרטו לשכונת ילידי הארץ, ויתעה בחוצות בתוך העששיות רבות הצבעים, הלך והביט על המפזזים ומכרכרים ועושים מיני אחיזות עינים, והוברי שמים הצופים בכוכבים בשפופרת המצפה, וסביב להם המון גדול. ואחר עף למבוא הים, המלא מאות אורות הדיגים, המושכים את הדגה אליהם באור אבוקת זפת.

מעט מעט כלה רגל מן השוקים, ותחת המון העם סבבו בחוצות נטורי הקרת, היאקואין. פקידי המלכות האלה במדיהם המפוארים ידמו לצירי המלכות הנשלחים לממלכות אחרות, ופספרטו דבר אל לבו בכל עת שפגש אותם לאמר:

– טוב, עוד מלאכות יפנית יוצאת לארפה.

 

יח.    🔗

למחרת היום ההוא בבקר, ופספרטו היה עיף ורעב, ויחליט כי עליו למצא דבר לאכול, ויהי מה. הן אמנם, עצה אחת היתה לו, למכור את שעונו הידוע, אך בחר בחר פספרטו למות ברעב מלהשאר בלי השעון הזה שבאה לו בירושה מאבותיו נוחי נפש. כי עליו הפעם לכבד את עצמו מגרונו, לאמר להרויח את לחמו בקולו החזק, וגם אם לא נעים אשר חננתו הטבע.

כי ידע ידע הנער החשוב שתים שלש שורות צרפתיות ואשכנזיות ויאמר לנסות בהן דבר להיפנים. והיפנים אך אוהבי שיר המה, כי הן הכל עשה יעשו לקול תוף ומצלתים, ובודאי ישמחו על שירת בן ארפה.

אבל עוד היה בבקר בבקר, ואוהבי השירה אם יקיצום פתאם משנתם וגם אם ברנת ארפה, לא ישלמו אולי להמרנן במטבעת מיקאדו. ויחליט להמתין שעות מספר. אבל בלכתו עלה בדעתו, כי בגדיו טובים יתר מדי למרנן סובב בחוצות, ויעלה ברעיונו אז להמיר את בגדיו במלבוש אחר, יתר ראוי להאומנות החדשה. והתמורה הזאת תביא לו גם פרוטות אחדות, ובזאת ישבור רעבונו אשר התחיל להציק לו מאד.

ולא נשאר לו עתה בלתי אם לבצע את זממו הגדול הזה. ויבדק בכל קרן זוית, וימצא יפני קונה ומוכר בגדים ישנים וכל אשר יביא לו המקרה, ויספר לו פספרטו ענינו, ואחרי רגעים אחדים יצא פספרטו עוטה שמלה יפנית ישנה, צנוף צנופה נפוצה²²מפעולת הזמן. אבל חלף זה מטבעות כסף אחדות התקשקשו בכיסו, ויאמר בלבו: טוב הדבר, אדמה לי, כי התחפשתי לכבוד הלולה וחנגה.

והדאגה הראשנה לפספרטו הַמְיֻפָּן באופן הזה היתה למצוא בית משתה שי לא מהדר יתר מדי, ויסעד שם לבו ביתר העוף והארז שנשאר עוד מתמול, ודבר סעודת הצהרים עוד נשאר לו כחידה סתומה איך ימצא לו.

וככלות פספרטו את סעודתו ויאכל לשבע אמר אל לבו:

– "עתה העקר לא להיות מבהל. אין לי עוד יכלת להחליף את הלבוש הזה בלבוש אחר עוד יתר יפני. ועלי איפוא למצוא עצה לעזוב במקדם האפשרי את ארץ השמש, ולא זכרון נעים מאד ישאר לי ממנה.

ויחשב פספרטו לראות את האניות היוצאות לאמריקה, אולי ימצא שם עבודת מבשל או שרות אחרת, ולא יבקש בשברו בלתי אם הלחם לבדו, ואך בוא יבוא לסן פרנציסקו מצא ימצא לו דרך לצאת ממבוכתו. העקר, הוא לעבור את שבע מאות המיל המפרידות בין יפן ובין הארץ החדשה. וילך פספרטו לנמל יוקהמה אך בקרבו להנמל כן נראה לו רעיונו זה אשר היה בעיניו בראשיתו פשוט מאד, כדבר נמנע. למה יהיה צרך על אניה אמריקנית במשרת או מבשל, ובמה ימצא חן בעיניהם, בלבושים האלה, להכירהו לאיש נאמן? מי יעיד על ישרו? ומי ימליץ בעדו?

עוד הוא הולך ומחשב ככה, והנה לנגד עיניו מודעה גדולה שנשא בידיו בחוצות יוקהמה אחד מהמשחקים בבתי המשחק. במודעה היה כתוב כנוסחה הזאת:

חבר יפנים מרקדים על חבל

של הנכבד ויליאם בטולכר

מראה האחרן

לפני צאתם לארצות הברית באמריקה.

חוטמים ארוכים חוטמים ארוכים!

בעזרת האלוה טינגו!

מחזה נפלא!

ויקרא פספרטו, ארצות הברית באמריקה! הוא הנצרך לי!

וילך פספרטו אחרי נושא המודעה ויבא מהרה בעיר היפנית. וכרבע שעה אחרי כן עמד לפני מין מרפסת גדולה, מעורבת למעלה בדגלים מספר ועל דפנותיה החצונים היו מצירים בצבעים חזקים מיני לצים, בוקיון מוקיון, לוליון ומוליון.

המכון הזה היה להנכבד בטולכר מאמריקה, מנהיג חבר משחקים, לצים, מרקדים בחבל. מתגוששים, והם, כאמור במודעה, נתנו עתה המחזה האחרון לפני צאתם לארצות הברית באמריקה.

ויבוא פספרטו לאולם אשר לפני המרפסת ויבקש לדבר את האדון בטולכר. ויבא האדון בטולכר בעצמו ובכבודו. וירא את פספרטו ויחשבנו לאחד מילידי הארץ, וישאלהו: מה חפצך?

וישאל פספרטו: היש לכבודו צרך במשרת?

וישלח בטולכר את ידו ויתחיל להחליק את זקנו העב והקטן, אשר שערותיו הפכו שיבה ועמדו צפופות מאד, ויקרא: משרת! יש לי שנים מהסחורה הזאת, נאמנים, אשר לא עזבוני מעולם, וישרתוני חנם… רק במחיר מזונם… והנה הם לפניך! ויראה לפספרטו את זני זרועותיו אמיצים וחזקים, וגידיהם משרגים ועולים כמיתרי הכנור הגדול.

– אם כן, לא אסכין לכבודו למאומה?

– כלל וכלל.

– חבל! ואנכי אמרתי יכול אוכל ללכת אתכם!

ויאמר בטולכר הנכבד: אח! אתה יפני כמו שאנכי קוף! למה איפוא תלבש ככה?

– איש איש ילבש כיכלתו!

– אמנם, אמת דברת. אתה צרפתי, אתה?

– הן, פריזי מפריז.

– אם כן, ידע ידעת לעשות תנועות ולעַוֵת פניך?

ויציק הדבר את פספרטו בשמעו כי לאימות צרפת מעוררת שאלה כזאת, ויען: בחיי, אנחנו הצרפתים יודעים לעות פנינו, אמנם כן, אפס, לא יתר טוב מהאמריקנים!

– אמת! אם כן, לקח לא אקחך למשרת, הנה אוכל לקחת אותך לבדחן ללץ בבית המשחק. ההבינות יקירי? בצרפת מציגים למראה בדחנים נכרים, ובארצות הנכר בדחנים צרפתים!

– אח!

– ומלבד זה, אתה אמיץ כח?

– ביחוד בצאתי מלפני השלחן.

– וידעת לרנן?

פספרטו היה לפנים סובב בחוצות בקהלת מנגנים, ויזכר את אומנותו ויאמר: כן אדוני.

– אבל, הידעת לרנן וראשך למטה ורגלך למעלה וחרב נצבת ישר על כף רגלך הימנית?

ויזכר פספרטו כי היה עושה לפנים כל הגבורות האלה בימי נעוריו, ויען: בודאי!

ויאמר בטולכר הנכבד: זה העקר!

וישתוו ביניהם, ויעשו אמנה.

סוף סוף, פספרטו מצא לו משרה. חובתו היתה לעשות הכל בחבר המשחקים היפנים הנפלא הזה. זה לא היה לו כל כך לכבוד, אך יהי מה, ובעוד שמנה ימים יהיה בסן פרנציסקו.

והמחזה אשר בשר אותו בטולכר הנכבד בשאון ורעש, ונקצב כי יחל בשלש שעות, ומהרה נשמע בפתח קול רעש מקהלת מנגנים יפנים, תף ותמתם²³. ודבר מובן הוא, כי פספרטו לא יכול להתלמד ולהתרגל עתה באחת עלילות המשחק, ועליו היה רק להמציא את כתפותיו החזקות לסעד בה מעלל הגדול של אשכול אדם אשר יעשו החטמים הארוכים של האלוה טינגו, המעשה הגדול הזה יהיה האחרון בכל מעללי המחזה.

עוד לפני שלש שעות מלאו החוזים את המרפסת הרחבה, בני ארפה וילידי הארץ, סינים ויפנים, אנשים נשים וילדים, חשו להספסלים הצרים, ובתוך הלשכות הפונות לבית החזיון, והמנגנים ישבו על מקומם, בהמקהלה איש לא נעדר: גונג, תמתם, מצלתים, חלילים ותֻפים הרעימו בכעס ובקצף גדול.

המחזה היה ככל מחזות מרקדים בחבלים. אבל צריך להודות כי היפנים הם היתר חרוצים בעולם במעללי המשקלת. אחד, במניפה בידיו וחתיכת ניר, עולל את המעלל המלא חן הנקרא מעלל “הפרפר והפרחים”, ואחר, בהעשן העולה ממקטרתו המפיץ ריח נעים רשם מהרה באויר מלות רבות ממראה התכלת, ובהן איזו תהלה וברכה לקהל החוזים. אחד עשה נפלאות בנרות דולקים, שהוא היה מכבם בהעביר אותם לפני שפתיו ומדליקים חליפות זה מזה בלא הפסק רגע. ועוד אחד הראה פלאי פלאים שאין להאמין בחרבות הסובבות. בידיו כמו הביא רוח חיים בהמכונות הרועשות האלה בסובבם בלי הרף. רוץ רץ על שפופרות המקטרות, על חדן על חוטי ברזל, שראו מרחוק כמו שערות מתוחות מקצה בית המחזה ועד קצה. סבב סבבו את כלי הזכוכית הגדולים, טפסו על סולמי במבו, נפוצו בכל פנות הבמה, הוציאו קולות נגינה נעמה וזרה מאד בצרוף קולות משֻנים. המשחקים שחקו בהן והן סבבו באויר. זרק זרקון כמו כדורי משחק, והן סבבו תמיד. טמן טמנון בכיסיהן, ובהוציאן אותן משם סבבו עוד, עד הרגע שנרפה לולב²⁴ בתוך החררה והיא כמו התעלפה פתאם ותפל בלי כח בצורת אלומה.

ואין תועלת לתאר כל המעללים והגבורות שהראו המרקדים בחבל. כל המעללים בהסולם, בהמוט, בהכדים, בהחביות, נעשו בחריצות ודיוק נפלא. אך המעלל המושך יתר היה מערכת “חוטמים הארוכים”, בעלי משקלת נפלאים, שארפה עוד לא יודעת אותם.

חטמים הארוכים האלה הם חבר מיוחד, תחת פקודת אלוה טינגו. לבש ילבשו כהגבורים בימי הבינים, וכנפים להם לכתפותיהם. אך הדבר אשר הצטינו בהם ביחוד הוא החטם הארוך אשר קשט את פניהם. החטמים האלה היה מקנה במבו ארוך, חמשה, ששה וגם שמנה רגל, יש בהם ישרים ויש עקומים, כפופים, יש חלקים ויש מלאים עקצים. ועל החטמים הארוכים האלה המחברים בחזקה לפני הנושאים אותם היו הם עושים את כל מעלליהם. כשנים עשר מבני אלוה טינגו האלה שכבו על גבם, וחבריהם באים ונחים על חטמיהם, הזקופים כמו כלי רעם ומקפצים, ועפים מחטם לחטם. ועושים גבורות שאין להאמין.

ו“לקנוח” המחזה הודיעו להקהל כי יראו את “עמוד אנשים”, והוא עמוד גדול של חמשים חטומים ארוכים, סמל דמות מרכבת האלהות שגירנוט. והנה, אחד מהמשחקים האלה, שהיה בהיסוד להמרכבה, יצא מהחבר, ויתנו על פספרטו למלא מקומו, כי היה צריך לזה רק כח.

הן אמנם, הנער החשוב הרגיש את עצמו נכלם כלו, בעת לבשו את הבגדים האלה מדורות עברו, זכרון לימי נעוריו, ובהקשטו בהחטם הארוך, ששה רגלים ארכו, על פניו, אבל, החטם הזה, הוא היה מקור פרנסתו עתה, וההכרח לא יגנה.

ויבא פספרטו ויעמוד בתוך חבריו, יסודי המרכבה. כלם שכבו ארצה, וחטמיהם זקופים השמימה, ועליהם שורה שנית ושלישית, ומהרה, על החטמים האלה שנקעו איש ברעהו רק בקציהם, התנשאה מצבת אנשים גבוה עד תקרת התאטרון.

וקהל מחאת כפים ורעש מנגינות המנגנים הלך הלך וחזק, כקול רעם בשמים, והנה העמוד התחלחל, המשקלת נפסקה, חטם אחד מהיסוד נתק ממקומו, והמצבה כלה נפלה בקול רעם ורעש נורא…

פספרטו היה חיב בדבר!

כי פתאום עזב פספרטו את מקומו, וידלג על המעלות בלי עזרת כנפיו, ויעלה ביציע מימין, ויפול לרגלי אחד החוזים, ויקרא: אהה, אדוני! אדוני!

– אתה?

– אני.

– אם כן, להאניה, בני.

ומר פוג, ומרת אאודה, ופספרטו יצאו בחפזון דרך המעברות אל מחוץ להבית. אבל, שם מצאו את הנכבד בטולכר, בקצף נורא, תובע מהם “נזק השבירה”. וישלך פיליאס פוג את חמתו בצרור שטרות הבנק שזרק לו, ובשש שעות וחצי ברגע צאת האניה, עלה מר פוג ומרת אאודה ופספרטו אחריהם, כנפיו בגבו, ועל פניו החטם הזה, שש רגל ארכו, אשר לא הספיק עוד לנתק מפניו.

 

יט.    🔗

כל איש יבין מה קרה לפני סנגהי. מאנית יוקהמה ראו את האותות שעשו על האניה טנקדיר, ובראות רב החובלים את הדגל בחצי הנס, וימהר לעזרת האניה הקטנה, ורגעים מספר אחרי כן שלם פיליאס פוג את משכרת האניה לפי המחיר אשר קצב, ויתן לדשון בונסבי חמש מאות לי"ש, ויעל הג’נתלמן הנכבד ומרת אאודה ופיקס על אניית הקיטור הגדולה, ותשב לדרכה לננגזקי ויוקהמה.

ויבואו יוקהמה בבקר, בהשעה הקבועה, ביום י"א נובימברו. ויתן לפיקס ללכת לעשות בעניניו, והוא עלה על אניית הקרנתיק ושם הוגד לו כי הצרפתי פספרטו בא תמול יוקהמה. ותשמח מרת אאודה שמחה רבה, ואולי שמח על זה גם מר פוג, אפס כי לא נראה דבר על פניו.

פיליאס פוג היה צריך לצאת בערב הזה לסן פרנציסקו, וילך לחפש את משרתו. וישאל את פקידי הקונסול הצרפתי והאנגלי, ולא מצא כל מענה, ויתהלך בחוצות יוקהמה אך לשוא, ויחל להתיאש ממצוא את פספרטו, והנה אנה המקרה לפניו את בית בטולכר, ויבוא שמה. ולא הכיר מר פוג את משרתו בהמלבודים הנפלאים האלה, אבל פספרטו, בשכבו פרקדן, הכיר את אדוניו בהיציע, ולא יכול להתאפק לבלתי יזוז ממקומו, ותפסק המשקלת, ו“עמוד האדם” נשבר.

כל זה נודע לפספרטו ממרת אאודה. ספר ספרה לו כל מעשי דרכם מהונג קונג ליוקהמה, וכי גם פיקס הלך בצותה אחת אתם, על אניית הטנקדיר.

פספרטו לא הזיז בריסי עיניו לשמע שם פיקס. ויחשב כי לא באה העת לגלות לאדוניו כל אשר קרה בינו ובין השוטר. ועל כן, בספורו אשר ספר כל אשר קרהו האשים רק את עצמו, ויבקש סליחה ומחילה כי השכרון נפל עליו באחד בתי שתיית האפיום ביוקהמה.

וישמע מר פוג את כל מספרו בקרת רוח, ולא ענה דבר. ויתן צו לפקידי האניה לתת למשרתו בגדים כמשפט, ושעה אחת אחרי כן הופיע הנער החשוב בלי החטם, בלי הכנפים, ודבר לא הזכיר עוד כי הוא מבני האלוה טינגו.

והאניה אשר הלכו עתה מיוקהמה לסן פרנציסקו היתה גדולה ורחבה אלפים וחמש מאות טון תכיל, ושמה גינירל גרנט. מהירות מהלכה היתה גדולה, ושלשה תרנים לה, ומפרשים רבים, לעזור לכח הקטור; שנים עשר מיל הלכה ביום, ובעשרים יום היה עובר את ים השקט. בצדק קוה פיליאס פוג כי ביום ב' דיצמברו יהיה בסן פרנציסקו, ביום י“א – בניו יורק, וביום ב' – בלונדון, באופן שעוד יקדים לבוא שעות מספר לפני היום הקבוע, יום כ”א דיצימברו.

והנוסעים היו רבים, אנגלים, אמריקנים רבים, ואחדים משרי הצבא בהודו, שהשתמשו בימי הפגרה לסובב את הארץ.

ובמשך עברם את הים הפעם לא קרה כל מקרה רע. האניה לא התמוטטה הרבה, וים השקט הראה כי השם הזה נאה ויאה לו. מר פוג היה שאנן והמעיט בשיחה כמנהגון, וחברתו הצעירה הרגישה יתר ויתר כי נפשה קשורה בנפש האיש הזה, גם מלבד עבותות הכרת הטובה הקושרים אותה אליו, הנפש הזאת, האוהבת להחריש, אבל נדיבה באופן נעלה, עשתה עליה רשם חזק יתר מאשר חשבה, וכמעט בלי ידיעתה נמשכה אחרי רגשות אשר מר פוג כנראה לא הרגיש כלל וכלל.

ומלבד זה, נסיעת מר פוג התחילה לענין הרבה למרת אאודה. דאג דאגה לכל מקרה רע אשר יוכל לקלקל את כל הצלחת נסיעתו, ותשיח פעמים רבות את פספרטו, והוא ידע לקרוא בשורות לבבה. הנער החשוב הזה האמין עתה באדוניו כאשר יאמין איש באלהיו, ושפתיו לא כלאו מספר בשבחו של אדוניו, בנדיבות לבו, באמון רוחו. ויסיר דאגה מלב מרת אאודה על אדות אחרית הנסיעה, ויאמר, כי העת היתר קשה ורעה כבר עברה. כי עתה יצאו מארצות סין ויפן הנפלאות, ושוב ישובו לארצות ההשכלה, ובמסלת ברזל מסן פרנציסקו לניו יורק ומשם ללונדון באנית קטור יבוא פיליאס פוג במועדו.

תשעה ימים אחרי צאתם מיוקהמה השלים פיליאס פוג תקופת חצי כדור הארץ. כי בעצם היום הזה, כ"ג נובימברו, עברה האניה את קו חצי היום המאה וארבעה ושמונים, הקו אשר בחצי הכדור האוסטרי יושבים בו האנשים היושבים נגד רגלי יושבי לונדון. הן אמנם, כבר עברו שנים וחמשים יום משמנים היום אשר יש לו, ולא נשארו לו בלתי אם שמנה ועשרים יום, אבל, אם בחשבון קוי חצי היום היה רק בחצי דרכי, הנה באמת כבר עבר שני שלישי הדרך. כמה גזיות²⁵ חזקות היה עליו לעשות מלונדון לעדן, מעדן לבומבי, מכלכתה לסינגפור, מסינגפור ליוקהמה, אם ילך אדם לפי קו חצי היום החמשים, שעליו יושבת לונדון, יהיה המרחק רק שתים עשרה אלף מיל, ופיליאס פוג נאנס לעבור ששה ועשרים אלף מיל, ועד היום כבר עבר שבעה עשר אלף וחמש מאות. אבל מפה הדרך ישר, וגם פיקס לא חפש עוד לשים מכשולים על דרכו.

גם קרה כי ביום הזה, כ"ג נובימברו, הרגיש פספרטו שמחה גדולה מאד. הלא זכר יזכור הקורא, כי הנער העקשן התעקש לשמור את שעת לונדון על שעונו המהולל, שבא לו מנחלת אבות, וכל יתר השעות שבכל הארצות שעבר היו בעיניו עדי שקר. והנה, ביום ההוא, אף כי פספרטו לא נגע בשעונו ולא הזיח את המחט ממקומו כמלא השערה, הסכימה שעונו את השעון “תכן העת” אשר על האניה.

ונקל להבין מה גדל נצחון הנער החשוב! חפץ חפץ מאד לדעת מה היה אומר זה האיש פיקס לו היה פה אתם. וידבר פספרטו אל לבו:

– "ההולל הזה ספר לי הגדה שלמה על קוי חצי היום, השמש, הירח! האנשים האלה! אם ישמעו בקולם, יעשו שעונים יפים! לבי היה נכון בטוח, כי יבוא יום והשמש תתרצה לישר מהלכה לפי שעוני… "

ולא ידע פספרטו הדבר הזה: כי לו היה לוח השעון שלו מחלק לארבע ועשרים שעה, כשעות איטליה, ולא לשתים עשרה שעה, כי אז לא היה לו כל מקום להריע תרועת שמחה. כי לו היה כזאת, כי אז בעת שמחט השעון שעל האניה הורה תשע שעות בבקר, היה מחט השעון שלו מורה תשע שעות בערב, לאמר אחת ועשרים שעה – והוא ההבדל אשר בין לונדון ובין קו חצי הים המאה ושמנים.

אבל אם פיקס היה יכול לבאר את חזיון הטבע הזה, הנה פספרטו לא היה יכול להבינו, ולפחות לא היה חפץ לקבל הבאור הזה ולהסכים לו. על כל פנים, לו נגלה עתה פתאם השוטר לפספרטו, השומר עברתו לו בצדק, כי אז היה מתוכח אתו פספרטו על ענינים אחרים ובאופן אחר.

ואיפוא באמת היה פיקס בעת הזאת?

פיקס היה בעת הזאת דוקא על האניה גינירל גרנט.

כי בבואו ליוקהמה עזב השוטר את מר פוג, כי חשב כי מצא ימצאנו עוד ביום, וימהר לקונסול אנגליה. ושם מצא עתה את הפקודה אשר חכה לה כל כך. הפקודה הזאת רדפה אחריו למן בומבי, וכבר עברו ארבעים יום יום השלחה מלונדון, ומהונג קונג שלחו את הפקודה הזאת על ידי אניית הקרנתיק בעצמו אשר חשבו כי גם הוא עליו. ועתה, ידמה לו הקורא מה גדל קצף השוטר על תקותו כי נשארה מעל! עתה אין תועלת בפקודה! האיש פוג יצא מגבול ארצות ממשלת אנגליה! ועתה נצרך כתב הסגרה לממשלת אמריקה, ורק בזה תהיה יכלת לתפשו!

אחרי רגעי הקצף הראשונים קרא פיקס:

– יהי כן! הפקודה לא תסכון פה, טוב, תסכן באנגליה. הגנב הזה נראה באמת כי חפצו לשוב לארצו, אחרי התעותו את השוטרים. טוב הדבר! אנכי אערצנו עד שם. והכסף, יהי רצון, כי ישאר מעט! אבל, להוצאות הדרך, לפרסים ומתנות, להדינים והמשפטים, לפילים, ויתר הוצאות שונות, ידידי זה כבר הוציא יתר מחמשת אלפים לי"ש. אך אין דבר! להבנק שי עשר לשלם שכר לעובדיה!

ויחליט פיקס, וירד גם הוא בארנית גינירל גרנט, ויעמוד על צהר האניה בבוא שמה מר פוג ומרת אאודה. ומה גדל תמהונו בראותו אתם גם את פספרטו, במלבושים הנפלאים אשר ידענו. ויתחבא מהרה בתא האניה, לבלתי יהיה עליו להכנס בסברים אתם ולקלקל אולי כל חשבונו. בחסד רוב הנוסעים על האניה קוה כי לא יראנו אויבו. והנה היום הזה נמצא פתאם פנים אל פנים את פספרטו על צהר האניה. ויקפוץ פספרטו על צואר פיקס, בלי כל טענות ומענות, ולשמחת אמריקנים אחדים אשר מהרו להמרות כי הוא יגבור, הנחית ידו על לחיי השוטר המסכן ויסטר את לועו סטירה כיד המלך.

בכלות פספרטו את מעשהו שככה חמתו מעט, וכמו אבן מעמסה נפל מעל לבו. ופיקס התעודד, ויביט אל אויבו, ויאמר בקרת רוח: נגמר?

– הן, לעת עתה.

– אם כן, בוא ונדבר.

– כי אב…..

– כן, לטובת אדונך.

פספרטו כמו נכנע מפני קרת הרוח הזאת, וילך אחרי השוטר, וישבו שניהם בקדם האניה. ויען פיקס: קולפה²⁶ טובה הבלעתני. אנכי הייתי מוכן ומזמן לזה. עתה שמעני. עד היום הייתי אויב לאדוניך, אבל, מעתה חפצי להצליח דרכו.

ויקרא פספרטו: סוף סוף! אדוני נוכח כי הוא תם וישר!

– לא, חשב אחשבהו לגנב… הס! אל תזוז, ותן לי לכלות דברי. כל זמן שמר פוג היה בארצות ממשלת אנגליה היתה לי תועלת וחפץ לעצרהו עדי תבוא הפקודה לתפוש אותו. עשה עשיתי כל אשר היה בכחי. אנכי הקימותי עליו את הכמרים בבומבי, שכרתיך שכר בהונג קונג, הפרדתיך מעל אדוניך, גרמתי לו לאחר את צאת האניה ליוקהמה…

פספרטו האזין, ואגרופיו נקפצו. ופיקס הוסיף ויאמר:

– עתה, פוג כנראה הולך לשוב אנגליה? טוב, ערץ אערצנו עד שם אבל, מעתה כאשר השתדלתי בכל כחי לעצור אותו עד כה, כן אשתדל וכן אעמול להסיר כל מכשול וכל מעצור מדרכו. הלא תראה, כי משחקי עתה שנה, יען טובתי דורש זה ממני. ועלי להוסיף, כי טובתך אתה דומה לטובתי, כי רק באנגליה תדע למי אתה עובד, לאדם ישר או לפושע!

פספרטו הקשיב לדברי פיקגס, וברור היה הדבר בעיניו כי פיקס מדבר בלב תמים.

וישאל פיקס: ההיה נהיה ידידים?

ויען פספרטו: ידידים, לא. בעלי ברית, כן, ובתנאי כי לא אגלה שום דבר מרמה ומעל. כי ברגע אשר אמצא אפילו אבק בגד ומרמה וקרעתיך כדג.

והשוטר ענה: טוב הדבר.

אחד עשר יום אחרי הדברים האלה נכנס הגנרל גרנט למבוא “פתח הזהב” ויבא סן פרנציסקו.

ומר פוג עוד לא הרויח ולא הפסיד אף יום אחד.

 

כ.    🔗

בשבע שעות בבקר עמדו רגלי מר פוג, מרת אאודה ופספרטו על יבשת אמריקה, – אם יש יכלת לקרוא ככה את השונית²⁷ אשר עלו שמה מאניתם. השונית הזאת, אשר בעלות הים יגברו המים וברדתו יחסרו, תקל הרבה טעינת האניות ופריקתם. שם תעמדנה צפופים כל מיני אניות תרן, כל מיני ספינות קטור לכל העמים וכל הלשונות, ואניות הקטור בדיוטות אחדות, השטות על פני נהר סקראמינטו והנהרות הבאים אל קרבו. ושם צבורים וגבובים תבואות המסחר ההולך עד מקסיק, פירו, שילי, בריזיל, וארפה ואסיה, ועד כל איי ים השקט.

ומר פוג, אך עלה עלה היבשה, וישאל מתי יצא הקטור הראשון לניויורק, ויגד לו לאמר בשבע שעות בערב. ויהי עליו לשבת כל היום בעיר האם למחוז קליפורניה. ויצו ויביאו לו עגלה, למרת אאודה ולו, ופספרטו שב אצל מושב העגלון, ויבואו לבית האורחים אינטיר נאטייאונל הוטיל.

ויביט פספרטו מגבה משכנו על עיר הגדולה הזאת לאמריקה ועיניו לא שבעו מראות: חוצות רחבים, בתים נמוכים, עומדים בשורה, כנסיות והיכלים בתבנית הגוטים, דוקים רחבי ידים, אוצרות דומים לארמונות, מהם בניני עץ, ומהם בניני לבנה, בחוצות עגלות בלי מספר, עגלות הולכות על מסלות ברזל, ועל המפסעות²⁸ המון אדם רב, בני אמריקה וארפה, ובני סין והודו, היושבים בעיר הזאת אשר מספר יושביה יתר ממאתים אלף איש.

פספרטו השתומם למראה עיניו. עוד היו אזניו מלאות ההגדות והספורים אשר היו מספרים בארפה לפני שנים מספר על אדות סן פרנציסקו כי היא עיר מלא בני בליעל, מבעירי בערה, רוצחים, שנאספו מכל קצוי הארץ לנצל את האדמה הזאת מעפרות הזהב אשר לה. “העת היפה” ההיא כבר עבר. מראה סן פרנציסקו היה כמראה עיר מסחר גדולה. המגדל הגבוה של בית פקודות העיר, אשר משם צופים עומדים יום ולילה התנשא מעל להחוצות והרחובות, הנפגשים אחד במשנהו בזויות נצבות, וביניהם מטלות²⁹ מכסות ירקרק דשא, ושם הלאה עיר סינים כמו הובאה הנה ממלכות השמים בתיבה. ושם אנשים לבושים כתנות אדומות, העומדים נכון ללכת לכל שליחות אשר ישלחם איש, והודים מקשטים בנוצות. אבל רוב האנשים היו לבושים כובעים ובלבוש שחור, כמנהג ארפה, רבי הפעולה והעבודה. וחוצות אחדות היו מעטרים משני עבריהם חנויות ומחסנים נהדרים, מלאים כל טוב הארצות ותבואות כל חרשת המעשה.

ובבוא פספרטו לבית האורחים נדמה לו, כי לא יצא כלל מאנגליה, בדיוטה התחתונה היה “בר” גדול, והוא בית משתה שכר האנגלי, ומצא ימצא כל הבא אל תוכו בשר יבש, מרק מבשל בדגים, מאפה משנה וגבינה. וכל זה ינתן להשותה חנם. שלם ישלם רק בעד השכר, אל פורטו או קסיריס. הדבר הזה נראה לפספרטו ברוח אמריקה לגמרי.

וחדר האכל היה מרוח וטוב, ומר פוג ומרת אאודה ישבו אל השלחן ויתנו להם סעודה בשפע, וכושים שחורים כעורב משרתים אותם.

אחרי הסעודה יצא פיליאס פוג בלוית מרת אאודה מבית האורחים וילך לקונסול אנגליה, לקים את מכתב המסע. פתאם, והנה השוטר פיקס לנגד עיניו. ופיקס התראה כמו משתומם מאד על הפגישה הזאת. כיצד מר פוג והוא עברו את הים באניה אחת ולא ראו איש את רעהו על צהר האניה! על כל פנים שמח מאד על פגשו שנית את הג’נתלמן אשר גמל לו חסד כל כך, ועתה כי עניניו דורשים ממנו לשוב ארפה הנה שמח ישמח מאד אם יוכל לעשות דרכו בצותה אחת את מר פוג.

ויען פוג, כי שמח ישמח גם הוא מאד. ופיקס חפץ לא לגרוע עיניו ממר פוג, ויבקש ממנו הרשיון ללותו בחוצות העיר הנפלאה הזאת ומר פוג הרשה לו בלי פקפוק.

ויתהלכו מרת אאודה ופיליאס פוג ופיקס בחוצות העיר, ויבואו לחוץ מונגומרי, והנה המון אדם רב נקבץ שם על המפסעות ועל רצפת החוץ, ובתוך העגלות מכל מין הסובבים רצוא ושוב בלי הפסק, על מפתן החנויות, בחלונות כל הבתים ועד הגגות, המון גדול בלי מספר. ואנשים ומודעות גדולות עליהם סבבו בתוך ההמון הזה, ודגלים גדולים וקטנים היו מנפנפים ברוח. וקול צעקה מכל פנה:

– יחי קאמורפילד!

– יחי מנדיבואה!

זה היה מיטינג³⁰, לפחות כן חשב פיקס, ויודיע מחשבתו זאת למר פוג, ויוסיף:

– אולי טוב לנו, אדוני, לא לעמוד בתוך ההמון הגדול הזה. רק קולפות חזקות נוכל לבלוע פה.

ויען מר פיליאס פוג:

– אמנם, ומרתוק³¹ גם אם הוא מדיני לא יחדל מהיות מרתוק.

ויחשוב פיקס לחובה לו לגחוך מעט לשמע ההערה המחכמה הזאת. ויבורו להם מקום על שטח מעלה אחת העולה לאחת החוצות נוכח חוץ מונגומרי, ונכחם, מעבר השני מהחוץ, עמדה מכתבה ³² וזרם כל ההמון הזה היה זורם שמה.

ועל מה ולמה היה המיטינג הזה? פיליאס פוג לא ידע מאומה. לפי החמימות הגדולה אשר נראתה בהמון היתה יכלת לחשב כי עסוקים היו בבחירת פקיד גדול בפקודת המלכות, פחה אחת המדינות, או אחד מחברי ועד הממשלה.

פתאם ותנועה חזקה נראתה בתוך ההמון. כל יד נשואה באויר. אגרופים רבים רבים קפוצים בחזק ינשאו וישפולו חליפות. בלי ספק, אופן נאה ועז להגיד דעתם. וההמון נסוג אחור כגלי הים. הדגלים נטלטלו, רגע נעלמו ומשנהו נראו שנית בלוים כסחבות, וגלי ההמון הלכו הלך ורחב ויגיע עד המרצפת שעמדו שם פוג ומרת אאודה. ולמעלה כל ראש התגעש, כמו הים בהכות בו סערה פתאם יתגעש ויתכסה אופי לבן. מספר הכובעים השחורים היה הולך וחסר, ורבם כמו חסר מגבהם הרבה.

ויאמר פיקס: ברור הדבר כי מיטינג הוא. והענין אשר גרם את המיטינג הוא ענין המרגיש כל לב.

מרת אאודה היתה מתרפקת על זרוע מר פוג ותשתאה למראה השאון הזה. ופיקס נגש אל אחד מקרובים אליו לשאל מה סבת כל התלהבות הזאת, והנה התנועה חזקה עוד יותר, קולות “יחי” מתֻבלים בחרפות וקללות רבו פי שנים. נסי הדגלים נהפכו לכלי נשק, כל יד היתה לאגרוף. מרוב העגלות שנעצרו בהליכתן נשפכו קללות נמרצות ומכות אגרוף. נעלים ומוקים³³ רחפו באויר כחצים מקשת, וכדורים ממקלעים, וגם קול אקדח³⁴ נשמע בתוך השאון.

ופיקס לא חפץ כי “האיש שלו” ינגף או כי ילכד באיזה ענין אשר יעצרהו פה באמריקה, ויאמר: אחשב כי טוב לנו להמלט מפה. אם הענין הוא אדות אנגליה, ואם הכר יכירונו, יודיעונו דבר!

ויען פיליאס פוג: אזרח אנגליה…

אך לא יכול הג’נתלמן לכלות דבריו. מאחוריו נשמעו קולות צורחים נוראים, קול קורא: יחי מנדיבואה! האח! האח! זה היה חבר בוחרים אשר חשו לעזרה.

ויהי מר פוג, מרת אאודה, ופיקס בין שני המחנות, וכבר אחר המועד להמלט לו. נגד זרם העם הזה, מזֻינים בקני עופרת ומפץ, לא היתה יכלת לעמוד. ויהיו פיליאס פוג ופיקס לסתרה על האשה הצעירה, והם נהדפו ונגפו באופן נורא. מר פוג, בקרת רוחו הרגילה, חפץ להגן על עצמו בנשק הטבעי אשר חננה הטבע כל איש אנגלי בקצה ידיו, אך לשוא. גברן, גבוה, בזקן צהוב, כתפיו רחבות, אשר היה כנראה ראש כל החבורה, הניף את אגרופו של בן בטיח אשר לו על מר פוג, והיה יכול לגרום צער הרבה להג’נתלמן, לולא פיקס שמסר נפשו עליו, וימציא את קדקדו להאגרוף. וגבנונית גדולה עלתה מיד תחת לכובע המשי של השוטר, והכובע המסכן, הוא נשבר ונדכא, ופניו לא היו לו עוד.

ויסקור מר פוג על האויב בסקירת בוז. ויקרא: ינקה!

ויען השני: אנגלי!

– נתראה פנים!

– בכל עת שיחפוץ.

– מה שמו?

– פיליאס פוג. ושמו?

– ראש הגדוד, שטמפ פרוקטור.

וגלי ההמון עברו. פיקס מֻגר לארץ, ויקם ובגדיו היו קרועים, אך נפצע לא נפצע הרבה. בגדו העליון נחלק לשנים, ומכנסיו גם הם היו במעמד רע, עד כי כהן לא היה יכול לצאת בהם ידי חובתו לכסות בהם בשר ערוה. על כל פנים, מרת אאודה נחשכה מכל פצע, ופיקס בלבדו נשא וסבל בעד כלם.

ויהי אך יצא יצאו מתוך ההמון, ויאמר פיליאס פוג לפיקס:

– חן חן, אדוני.

ויען פיקס: חלילה! אבל, יבוא נא.

– אנה?

– למוכר בגדים תפורים.

ובאמת, הדבר הזה היה נצרך מאד. בגדי פיליאס פוג ופיקס היו כבלוי סחבות, כמו לו השתתפו במלחמה גדולה בין קאמירפילד ומנדיבואה.

וילכו, וילבשו כמשפט, וישובו לבית האורחים.

ופספרטו המתין שם לאדוניו, והוא היה מזֻין בששה אקדחים. כראותו את פיקס בצותה אחת את מר פוג ויזעפו פניו. ותספר מרת אאודה בקצרה את מאורעות היום, ופני פספרטו נהרו. ברור הדבר, כי פיקס באמת חדל להיות אויב. ולהפך הוא בעל ברית למר פוג, לעזור לו להחיש דרכו. פיקס עומד בדבורו.

ככלות סעודתם, באה עגלה להוליכם לתחנת המסלה. ובעלותם בעגלה אמר מר פוג לפיקס:

– כבודו לא ראה שנית את הקולוניל פרוקטור?

ויען פיקס: לא, אדוני.

ויאמר מר פוג בקרת רוח:

– שוב אשוב לאמריקה, ומצאתיו. לא נאה לאורח אנגלי לתת לאיש להתנהג אתו ככה.

ויגחך פיקס, ולא ענה דבר. אך הקורא רואה, כי מר פוג היה ממין האנגלים ההוא, אשר אינם סובלים את מלחמת השנים בארצם, אך נכונים לצאת לקרב בארץ נכריה בכל עת במקום שיש משום כבוד שם אזרח אנגלי.

ויבואו הנוסעים בשש שעות פחות רבע להתחנה, והקטור היה נכון לצאת.

לפני עלות מר פוג בעגלת הקטור נגש לאחד פקידי המסלה, וישאלהו ויאמר לו:

– ידיד, ההיה היה היום איזה בלבול בסן פרנציסקו?

– זה היה מיטינג, אדוני.

– אבל, אנכי ראיתי התלהבות לא קטנה בהמון בחוצות.

– זה היה מיטינג פשוט בדבר בחירה אחת.

– בחירת מפקד הצבא, בודאי?

– לא אדוני, בחירת שופט.

מר פוג, בשמעו התשובה הזאת, עלה בעגלה והקטור הפליג בכל כחו.

 

כא.    🔗

ניו יורק וסן פרנציסקו מחֻברות ברצועת מתכת אחת ארוכה, וארכה לא פחות משלשת אלפים ושבע מאות ושש ושמנים פרסה. בין אסמהא והים תעבור המסלה דרך רחבה אשר ההודים וחיות רעות שכיחים שם הרבה. לפנים היה מהלך ששה חדשים בין ניו יורק ובין סן פרנציסקו, ועתה רק מהלך שבעה ימים. כמו על כל מסלות אמריקה כן היו גם פה עגלות לאכילה, עגלות לקריאה, לשתית קהוה, רק חסרו עגלות למשחקי התיאטרון, אבל, ודאי יבוא יום וגם זה לא יחסר באמריקה.

ובין עגלה לעגלה היו מהלכים הלוך ושוב מוכרי עתונים, מוכרי משקאות, סיגרות.

בשש שעות בערב יצא הקטור מתחנת אוקלנד, והלילה בא, ליל קור, חשך, השמים מעננים, והעננים היו כמו מתעתדים להוריד שלג רב.

הנוסעים לא הרבו שיחה. עוד מעט, והשנה תקפה את רוב הנוסעים, פספרטו מצא מקומו על יד השוטר, אך לא דבר אתו דבר. למן המארעות האחרנות הצטננה הרבה ידידותם, ופספרטו היה נכון בכל רגע לחנוק את ידידו לפנים.

השלג התחיל לרדת, אך שלג דק, אשר לא יכול לעצור את הקטור. ומבעד לחלונות העגלות לא נראה בלתי אם שכבה לבנה, ועליו העשן היה כעין האפר.

בשמנה שעות בא אחד הפקידים ויודיע כי שעת השֵנה באה. העגלה הזאת היתה “עגלות לשנה”, וברגעים אחדים נהפך לחדר מטות, גבי הספסלים נִטָיו, משכבים מוצעים היטב השתרעו במכונה עשויה לדבר, ותאים ארעים נכונו, ויהי לכל נוסע מטה נעימה, ומסכים עבים היו לו סתר לבלתי תחדור לתוכו עין הצופה. הסדינים היו לבנים, הכסתות רכות, לא חסר דבר, כי אם לשכב ולישן, והוא אשר עשה כל אחד מהנוסעים. הקטור רץ בכל כחו דרך מדינת קאליפורניה, ולא ראו דבר, לא את סקראמנטו, בירת קאליפורניה, לא חוצותיה הרחבים, לא בתיה הגדולים ולא היכליה.

בשמנה שעות בבקר נהפך חדר המטות שנית לעגלה פשוטה, והנוסעים יכלו להתבונן מבעד לחלונות למראה היפה אשר לארץ ההרים הזאת. מעת לעת נראו מרחוק עדרי בהמות, שורי הבא, כמו צבא גדול, הולכים צפופים ועוברים את המסלה. והקטור נאנס לעמוד ולהמתין עד תום כל הצבא הזה לעבור.

מעלי גרה האלה היו הולכים לאטם, ומעת לעת גועים געיה חזקה מאד. מדת קומתם גדולה מקומת שורי ארפה, רגליהם וזנבם קצרים, ערפם בולט כמו חטטרת שמנה, הקרנים מרֻחקות מתחת, ראשם, צוארם ושכמם מכסים רעמת שערות ארוכות, ולא עלה על הדעת לעצור בעדם, כי שורי הבר האלה אם התחילו ללכת במהלך אחד אין דבר אשר יוכל לעצור אותם או לשנות מהלכם.

הנוסעים עמדו והביטו על המראה הזר הזה. אבל האיש שעליו היה להיות אץ בדרכו יתר מכלם, הוא נשאר במקומו, ובמנוחת לב כיאות לפלסוף, המתין עד שירצו השורים לתת להקטור לעבור לדרכו. פספרטו קצף קצף נורא על העכבה שגרמו הבהמות האלה ויקרא: הנה ארץ! שורים פשוטים יעצרו את הקטר בלכתו, והלך ילכו למו לאטם, בהמון חוגג, כמו לולא גרמו בזה עכבה להנוסעים! העבודה! חפצתי מאד לדעת אם ראה פוג מראש את העכבה הזאת ואם רשם אותה בסדר נסיעתו!

מנהיג המכונות לא נסה להגות מן המסלה את המעצור, ובדעת עשה, אין ספק בדבר כי המכונה היתה יכולה למעך את השורים הראשנים, אך מהרה היתה המכונה נעצרה, וגם לו היה כחה גדול מאד, ובהכרח היתה נשמטת ממטילי הברזל; והטוב היה להאריך רוח ולהמתין ולמהר אחרי כן מהלך הקטור למען הרויח את הזמן האבד. שלש שעות עברו עד תום כל העדרים לעבור, ורק לעת ערב נפנתה הדרך.

בשמנה שעות עבר הקטור את מעברות הרי הומבילד, ויבוא על אדמת אוטה, היא גליל ים המלח הגדול, בארץ הנפלאה של המורמונים.

 

כב.    🔗

לעת תשע שעות בבקר בא פספרטו לשאף רוח צח על הגמלות³⁵ הקטנות אשר מעגלה לעגלה, והעת היתה עת קור, השמים כעין האפר, אבל, שלג לא ירד. ועגול השמש אשר היה נראה עוד יתר רהב מבעד להערפל, דמה למטבעת זהב גדולה מאד, ופספרטו היה עומד ואומד בדעתו כמה לי"ש שוה מטבעת זהב כזאת. עוד הוא עסוק בחשבונו, והנה איש זר בא ויפריעהו ממלאכתו.

האיש הזה היה גבה קומה, חום מאד, שפמו שחור, כובעו שחור, בגדו שחור, מכנסיו שחור, קשר צוארו לבן, וקסיותיו³⁶ של עור כלב, דמיונו כמו כמר אנגלי, ויהי הולך מקצה הקטור ועד קצהו, ועל דלת כל עגלה הדביק ניר כתוב.

ויקרב פספרטו ויקרא באחד הנירות האלה, והנה הכמר הנכבד ויליאם היטש, מסית מבעלי דת מורמון, ידרוש בעגלה נומר 117 על אדות הדת הזאת, וקורא את הנוסעים הנכבדים החפצים לדעת מסתרי הדת של “קדושי הימים האחרנים” לבוא לשמוע דרשתו.

פספרטו לא ידע מדת המורמונים כי אם את מנהגם לשאת נשים רבות, ויאמר אל לבו: אמנם, אלך אלכה.

החדוש נפוץ מהרה בכל העגלות. רבים השתוקקו לשמוע את המסתרים האלה, וימהרו וישבו על ספסלי העגלה נו' 117, ופספרטו היה מהראשונים. אך לא אדוניו, אף לא פיקס מצאו צרך לזוז ממקומם.

ובשעה הקבועה קם הנכבד ויליאם היטש ובקול כעס כמו קנטרו אותו לפני החלו לדבר, קרא:

– אמר אמר לכם אני, כי שמיט הוא קדוש מעֻנה, ואחיו חירם, קדוש מענה, והשמדים אשר גזרה ממשלת ארצות הברית על הנביאים עשו גם את בריגהם יונג לקדוש מענה! מי יעיז לאמר כי לא כן הדבר!

איש לא הרהיב עז בנפשו לחלוק על המסית, אשר התלהבותו הגדולה היתה ההפך מראה פניו אשר בטבעם הם שקטים. אבל, סבת החרון הזה היתה בלי ספק הימים הרעים אשר באו על דת מורמון. כי ממשלת ארצות הברית הכניעה עתה את הקנאים החפשים האלה. כבש כבשה את ארץ אוטה מקום מושבם, ותכניעה לפני חקי ארצות הברית, ותשים חטא קשר ונשואי נשים רבות על בירגהם יונג ותשימהו בכלא. ומהעת הזאת התחילו תלמידי “הנביא” להוסיף עז ואמץ, ועד בוא היום אשר יעשו איזה דבר בפעל התנגדו לעת עתה למעשי ממשלת ארצות הברית באמר ודברים.

הקורא רואה, כי הנכבד ויליאם היטש עמל להכניס גרים תחת כנפי דתו גם בעגלות מסלת הברזל.

ויספר בקול התלהבות ובתנועות ידיו בכח גדול את דברי הימים לדת מורמון למן ימי כתבי הקדש ועד היום הזה. כי נביא בישראל משבט יוסף פרסם את כתבי הדת החדשה, וימסרם לבנו מרום. כי מאות בשנים אחרי כן תרגם יוסף שמיט הצעיר את הספר הזה בלשון מצרית. ויוסף שמיט הצעיר היה בעל אחוזה במדינת וירמון באמריקה. ובשנת 1825 גלה סודו לבני אדם, כי הוא נביא ה‘, כי מלאך אלהים נראה אליו ביער מלא נגה כבוד ה’, וימסור לו את כתבי הקדש האלה, כי הנביא הזה הטה את אביו ושני אחיו ותלמידים מספר להאמין בו, ויכונן את דת “קדושי הימים האחרנים”, והדבקים בה רבים באמריקה אנגליה ואשכנז. ויספר הדורש את ראשית יסוד מושבתם, את יסוד היכלם, כי שמיט כונן בית בנק גדול, ויצליח לקנות כתב יד אברהם אבינו בעצמו וכתבי ידות אחרים מחרטומי מצרים גדולים.

והשומעים התחילו להשתמט אחד אחד, אך המטיף לא שםלבו לזה ויוסף לספר את דבר השבר הגדול שנשבר בית המסחר של שמיט. ואשר עשו לו שתפיו, כי פשטוהו ערום ומשחוהו בעטרן ויגלגלוהו בחוצות, וכבוד גדולתו אחרי כן במדינה אחרת באמריקה בראש עדה גדולה ופורחת, אשר מספר בניה היה שלשת אלפים תלמיד, ואחרי כן נאנס לברח מפני חמת הכופרים.

עוד עשרה אנשים הקשיבו לדברי המטיף ובתוכם גם פספרטו החשוב. ויספר להם הדורש את דברי שמיט אבי “המורמונים”, את אשר שב ל“אילנוים”, ויכונן שם עיר, אשר מספר יושביה עלה מהרה עד חמשה ועשרים אלף נפש, ויהי הוא לראש העיר ולשר הצבא, ויבקש להבחר לנשיא ארצות הברית, ובאחרנה השלך לבית האסורים ואנשים מתחפשים במסכה על פניהם הרגוהו. מכל השומעים לא נשאר בעגלה בלתי פספרטו בלבדו, והמטיף הביע אליו שפך דבריו כאש, ויספר לו עוד, כי אחרי מות שמיט קם תחתיו הנביא בריגהם יונג, ויעזוב את עיר מושב שמיט ויכונן עיר על שפת סאלה, בארץ אוטה, ויפרו המורמונים וירבו ויעצמו בעיר החדשה הזאת, בסבת תורת רבוי הנשים אשר להם. ויכל דבריו לפספרטו לאמר: ואתה הנאמן אתי, התטע אהלך תחת דגלנו?

ופספרטו ענה: לא אדוני, וישתמט מהרה גם הוא.

בעת ההיא בא הקטור עד קצה ים המלח צפונה מערבה. משם היה נראה כל מראה הים הפנימי הזה אשר קראו גם לו ים המות, כי כל דגה לא תחיה גם בו וירדן אמריקני יצא לתוכו. המראה היה יפה מאד מסביב סלעים יפים, מלח גביש יכסם, ארכו כמאתים ושמנים קילומתר וכמאה וארבעים רחבו, ופניו שפלים מפני הים הגדול בי"ב קילומתר.

בשתי שעות עמד הקטור אצל העיר.

מר פוג ומרת אאודה ופספרטו הלכו לראות הקדושים מושב המורמונים, את העיר הדומה לכל ערי אמריקה, בחוצותיה הרחבים המפסיקים אחד את השני בזויות נצבות, כל בתי תפלה לא היו בעיר, רק בית הנביא, בית המשפט, בית הנשק. בחוצות היה נראה נשים במספר רב מהאנשים, בסבת רבוי הנשים אשר להמורמונים. אפס לא כל מורמון חיב לקחת נשים רבות, איש הישר בעיניו יעשה, רק הנשים, הן משתדלות ביחוד להנשא, יען לפי דת המורמונים, אשה פנויה אין לה חלק לעולם הבא של המורמונים.

פספרטו לא יכול להביט בלי רגשי פחד על המורמונות, אשר כמה מהן יחד חיבות לעשות ענג למורמון אחד, אך בשכלו הישר, נכמרו רחמיו ביחוד על הזכרים, כי חשב חשב את החובה אשר על כל גבר מורמון להנהיג כמה נשים יחד בדרכי החיים לחובה נוראה, ובפרט שעליו להנהיגן ככה יחד עד גן העדן של המורמונים, ועוד ישוב ומצאן שם כלן יחד להיות אתו עד נצח, בצותה אחת את הנביא שמיט! לא, לא, הנער החשוב לא הרגיש בקרבו כח לחובה הקשה הזאת, ויתיאש מהכנס עוד תחת כנפי דת המורמונים.

בארבע שעות שבו הנוסעים אל הקטור, וישבו איש על מקומו בעגלות, וקול הצפירה נשמע, ואופני הקטור החלו לסוב על סדניהם, והנה קול קורא: עמודו!

ואיש אשר פניו הוכיחו כי מורמון הוא, רדף אחרי הקטור, ויקפץ על המעלה אשר לעגלה האחרנה, ועיף בלי כח ישב על הספסל.

פספרטו התבונן אל האיש, ומדבריו אשר הוציא מפיו לרגעים, הבין כי בורח הוא מנשיו, ויאמר: אין זאת כי אם עשרים נשים להאובד הזה! ויפן אליו וישאלהו כמה נשים לו, וישא המורמון עיניו השמימה ויקרא: אחת אדוני, אחת, וזה עוד יתר מדי!

הקטור הוסיף לרוץ בדרכו, ומר פוג ומרת אאודה ופיקס היו מעבירים את זמנם במשחק הקלפים. האויר היה קר, השלג כסה את הארץ. למחרתו בצהרים, ומר פוג “וחבריו” שבו למשחקם, והנה קול הצפירה נשמע בכח, והקטור עמד. וישלח מר פוג את פספרטו לראות מה הדבר, וימהר הנער, וירא והנה מנהיג הקטור ורבים מן הנוסעים ירדו מעגלותיהם, וישיחו עם שומר הדרך, אשר הרים אות לבלתי לכת הלאה, ויקשיב פספרטו לשיחתם, וישמע כי סכנה נשקפת להקטור אם יעבור על הגשר, ויבהל פספרטו מפני המעצר החדש הזה, אך ירא ללכת להודיע את אדוניו, ובתוך העומדים היה גם שר הגדוד פרוקטור, הוא פרוקטור אשר פגע בכבוד מר פוג בסן פרנציסקו ביום המועד, ואשר אמר מר פוג לשוב לאמריקה להלחם אתו מלחמת השנים, ושר הגדוד קרא בקול כעס וחרון אף: חשב אחשב כי לא נשאר פה לשבת בשלג? וישפך כל חמתו על חברת המסלה הזאת ועל מנהיג הקטור. ופספרטו היה נכון להשתתף גם הוא אתו, כי ראה הפעם מעצור טבעי על דרך אדוניו אשר כל שטרות הבנק לא יוכלו להגותו מן המסלה.

המהומה גדלה בין הנוסעים, ופספרטו כבר היה נכון ללכת להודיע את אדוניו, והנה העושה במכונה שהיה ינקה גמור לכל פרטיו, ענה ואמר:

– אדוני, אולי בכל זאת נוכל לעבור…

– על הגשר?

– כן על הגשר.

– בהקטור שלנו?

– בהקטור שלנו!

פספרטו עמד ויבלע את דברי העושה בהמכונה, ולשמחתו אין קץ.

ומנהיג הקטור אמר:

– אבל, הלא הגשר רעוע?

ויען העושה במכונה: אין דבר! אחשב, כי אם נתן להקטור את כח מהירותו היותר גדולה, יש איזו תקוה לעבור.

הדבר יצא מפי העושה במכונה, ובעיני רבים מהנוסעים מצא הרעיון הזה חן וימשכם אחריו בקסם נפלא. וביחוד היה הדבר ישר בעיני שר הגדוד פרוקטור. לפי דעתו הדבר אפשר ואפשר.

פספרטו הכה כמו בשממון, אף כי היה נכון גם הוא לנסות הכל, ובכל זאת נראה לו, כי הנסיון הזה הוא אמריקני יתר מדי ויקרב לאחד הנוסעים ויאמר:

– אדוני, הצעת העושה במכונה נראה לי מסכנת מעט, אך…

ויפסיק האמרקני את דבריו, ויאמר לו בקצרה: שמנים למאה! ויפן לו ערף.

ופספרטו הפך פניו לאיש אחר, ויאמר:

– ידעתי, ידעתי, אך נחשוב מעט…

– לא לעזור ולא להועיל המחשבות! העושה במכונה אומר כי נעבורה…

ויוסיף פספרטו: אמנם, נעבורה, אבל אולי יותר טוב להתנהג בזהירות…

שר הגדוד פרוקטור, בשמעו את המלה הזאת “בזהירות” קפץ ממקומו, ויקרא:

– מה בזהירות! הלא אמרו לך: במהירות גדולה! התבין? במהירות גדולה!

פספרטו החל לגמגם: ידעתי… הבינותי… אך איש לא נתן לו לכלות דבריו, והוא התחזק, ויקרא: בכל זאת, אולי אם לא חפצתם לשמוע המלה זהירות, יהיה יתר בדרך הטבע…

ושר הגדוד אמר לפספרטו: אתה ירא?

ויקרא פספרטו: אנכי ירא! אם כן, טוב הדבר! אראה אראה להם כי צרפתי יוכל להיות גם הוא אמריקני כמוהם!

ומנהיג הקטור קרא: בעגלות, בעגלות.

– כן, כן, בעגלה, ותכף ומיד! ובכל זאת, חשב אחשב כי יתר טוב היה לו עברו הנוסעים את הגשר ברגליהם ואחריהם יעבור הקטור…

אך איש לא הקשיב למחשבת פספרטו, ואיש לא היה חפץ להודות כי אמנם כן הדבר.

ויעלו הנוסעים בהעגלות, ופספרטו ישב על מקומו, ולא הגיד לאדוניו דבר מכל אשר קרה, ואדוניו ומרת אאודה ופיקס היו שקועים כלם במשחק הקלפים.

והקטור צפר ושרק בכל כח עזו, והעושה במכונה השיב את הקטור אחור מעט, כאיש החפץ לדלג בכח מעל איזה דבר. וקול הצפירה נשמע שנית, והקטור החל לרוץ במהירות, ועוד רגעים והמהירות היתה נוראה. לא נשמע עוד בלתי אם קול אנחת המכונה, המניעים רצו רוץ ושוב עשרים פעם במשך רגע אחד, מסדני האופנים עלה עשן, והנוסעים חשו, כי כל הקטור, אשר רץ במהירות מאה פרסה בשעה, לא הכביד עוד על מטילי הברזל של המסלה. המהירות אכלה את הכובד.

ויעבורו. הדבר היה כמעוף ברק. ראה לא ראו מאומה מהגשר. הקטור כמו דלג משפת הנהר האחד לשפתו השניה! והעושה במכונה לא יכול לעצור במכונתו הנשאה במהירותה כי אם חמש פרסאות מעבר התחנה והלאה.

אבל רק עבר הקטור, והגשר התרועע כלו, ויפול בקול רעש נורא לתוך הנהר.

והקטור הוסיף לרוץ בדרכו ויעבור את המקום אשר חנכו שם בשנת תרכ"ז את המסלה הארוכה הזאת, המקום אשר נדפס שם על אם הדרך, בעוד לא היה כל עיר וכפר שם, העתון בשם “חלוץ מסלת הברזל”. ויעבור את קו חצי היום המאה ואחד, ומר פוג “וחבריו” הוסיפו לעסוק במשחקם. כל הבקר האירה ההצלחה פניה למר פוג במשחקו ויחפץ הג’נתלמן עתה להכות את חבריו “מכה” רבה, ויכין את הקלף השחור, והנה מאחוריו מהספסל נשמע לאמר: ואנכי הייתי נותן אדום…

מר פוג ומרת אאודה ופיקס נשאו את ראשיהם, ויראו והנה שר הגדוד פרוקטור אצלם.

ויכירו מר פוג ופרוקטור איש את רעהו.

ויקרא שר הגדוד: אח, זה אדוני האנגלי חפץ לתת שחור?

ויען מר פוג בקרת רוח: ואתן. ויתן עשרון מהצבע הזה.

ושר הגדוד הוסיף בכעס: ואני חפצתי באדום, וישלח ידו לתפוש את הקלף אשר נתן מר פוג, ויוסיף: אדוני לא יבין דבר מהמשחק הזה.

ויקם מר פוג, ויאמר: אולי אבין יתר במשחק אחר.

– בידך, בן דשון בול, לנסותו.

מרת אאודה נבהלה, ופניה חורו. כל דמה נסוג אחור ללבה ותתפוש ביד מר פוג, אך הוא השיב ידה בנחת. ופספרטו היה נכון לנפול על האמריקני בכל כח חמתו, אך פיקס קם ויגש אל שר הגדוד, ויאמר:

– אדוני שכח, כי בעל דברים שלי הוא! כי חרפתני אדוני, גם נשאת ידך עלי.

ומר פוג אמר: מחילה, אדוני פיקס, אך הדבר נוגע רק לי לבדי. שר הגדוד באמרו כי שגיתי במשחקי ביש אותי שנית, וענה יענה לי.

– בכל עת שיחפץ אדוני ובנשק הטוב בעיניו.

ותנס מרת אאודה לעצור בעד מר פוג, אך לשוא, פיקס נסה לתת נפשו תחת נפש פוג, אך לא להועיל. פספרטו כבר היה נכון להשליך את שר הגדוד ארצה, דרך הפתח, אך אדוניו רמז לו כי ירף ממנו. ומר פוג קם, ויצא מהעגלה, והאמריקני יצא אחריו על הגמלה.

ויאמר פיליאס פוג לאיש ריבו:

– אני אץ לדרכי לשוב ארפה, וכל עכוב יגרום לי נזק הרבה.

ויען שר הגדוד: ומה אכפת לי!

ומר פוג הוסיף בנחת:

– אדוני, כבר החלטתי לשוב לאמריקה למצא את כבודו. היחפץ לתת לי מועד בעוד ששה חדשים.

– ומדוע לא שש שנים?

– אמרתי ששה חדשים, ואשמור המועד בדיוק.

– דחיה בקש, כל זה! תכף ומיד, או כלל לא!

ויאמר מר פוג: טוב. כן יהי! כבודו הולך לניו יורק?

– לא!

– לשיקאגו?

– לא!

– לאומהא?

– לא אכפת אנה אלך! הידע כבודו פלום קניק?

– לא.

– היא התחנה הקרובה. שם יעמוד הקטור עשרה דקים, ובזמן הזה נוכל להחליף כדורים אחדים.

ויאמר מר פוג: טוב, אעצר בפלום קריק.

ושר הגדוד הוסיף בחוצפה שאין כמוה:

– ואחשב כי שם ישאר!

ויען מר פוג: מי יודע, וישב להעגלה בקרת רוח כמנהגו.

וישב מר פוג לעגלתו, וידבר על לב מרת אאודה להסיר פחד מלבה, ויאמר לה: מהמתראים לאמיצי לב יותר מדי אין לירא. ויבקש מפיקס להיות לו לעד במלחמה. ולא יכול פיקס למנוע ממר פוג את בקשתו, ופוג שב במנוחה למשחק הקלפים, ועל פניו שכנו מנוחה ושקט.

בעשתי עשרה שעה הודיעה הצפירה כי תחנת פלום קרובה. ויקם מר פוג ויצא להגשרה, ופיקס אחריו. וילך גם פספרטו, ובידו שני אקדחים, ומרת אאודה נשארה בעגלה, ופניה חורו כפני מת.

פתח העגלה השניה נפתח, ויצא משם שר הגדוד פרוקטור ויבוא גם הוא על הגשרה, ועדו אחריו, איש ינקה דומה לשר הגדוד בכל. ויחפצו לרדת ארצה על המסלה, והנה מנהיג הקטור ממהר אליהם וקורא: אל תרדו, אדוני.

וישאל שר הגדוד: ומדוע?

– יען אחרנו עשרים דקים, ולא נעמד פה אף רגע.

– אך עלי להלחם עם האדון הזה.

– צר לי מאד, אך אנחנו נפליג מיד. הנה הפעמון מפעם.

והפעמון התחיל לפעם, והקטור שב לדרכו.

ומנהיג הקטור אמר: צר לי אדוני מאד, כי לא היה בידי לעשות לכם נחת רוח. אבל, אם יכול לא יכולתם להלחם פה, מי יעצור בעדכם מלהלחם בעת הנסיעה.

וישקף שר הגדוד ויאמר: אולי לא ייטב הדבר בעיני האדון הזה.

ויען פיליאס פיג: הדבר ייטב בעיני מאד.

וילכו שני האויבים, ועדיהם אחריהם, אחרי מנהיג הקטור, ויעברו דרך כל העגלות, ויבאו להעגלה האחרנה. בעגלה הזאת ישבו כעשרה נוסעים, וישאלם המנהיג, אם ירצו לעזוב מקום לרגעים אחדים לשני האדונים הצריכים לגמור “עסק כבוד”.

– בודאי! הנוסעים היו שמחים מאד כי בא לידם לעשות נחת רוח כזאת להאדונים, ויפנו המקום ויצאו על הגשרות.

ושר הגדוד ומר פוג באו להעגלה, ויעמדו איש נגד רעהו הכן, איש ואקדחו בידו, ותנאי הותנה כי לקול הצפירה הראשון יירו המה באקדחיהם, ואחרי שני דקים יוציאו מהעגלה את אשר ישאר משני האדונים.

הדבר היה פשוט מאד. כל כך פשוט, עד כי לבות פספרטו ופיקס דפקו בכח נורא וכמעט נשברו…

הם ממתינים לקול הצפירה, והנה פתאם קול צוחת פראים נשמע, ואחריו קול ירית אקדחים, אך הקול הזה לא יצא מהעגלה אשר עמדו שני הנלחמים, ומתוך העגלות נשמע קול צוחת פחד ומורא.

וימהרו שר הגדוד פרוקטור ומר פוג, ואקדחיהם בידיהם ויצאו בחפזון מהעגלה, וירוצו את קדם הקטור אשר משם נשמע קול צעקת הפחד, ויבינו כי גדודי שודדים מבני סיאו תקפו את הקטור.

ההודים אמיצי הלב האלה עשו זאת לא בפעם הראשנה. פעמים רבות עצרו את הקטורים במהלכם, וזה מנהגם, לבלי המתין עד אשר יעצר הקטור במהלכו, וכמאה מסיעתם הזאת ימהרו על מדרגות העגלה, יטפסו בחריצות, יבואו להעגלות, ויתחילו לירות על הנוסעים.

ותהי ראשית מעשי ההודים להתנפל על המכונה, ויכו את העושה במכונה ואת המחמם מכה חזקה, ואחד מראשי ההודים בחפצו לעצור את הקטור, ולא ידע איך, פתח לרוחה את השפופרת המולכת את הקטור, ויחל הקטור לרוץ בכח נורא מאד.

ההודים פרצו אל תוך העגלות, וירוצו הנה והנה כקופים בעת חרון אפם, וישברו את הדלתות, ויאָבקו את הנוסעים, ומעגלות המשא השליכו את כל חפצי הנוסעים ארצה על המסלה, וקול ירית האקדחים לא חדל.

הנוסעים עמדו על נפשם באמץ לב. עגלות אחדות באו במצור, והנצורים נלחמו לכל משפטי המלחמה. גם מרת אאודה עמדה בקשרי המלחמה באמץ לב, ותגן על נפשה בגבורה, בהאקדח אשר בידה, ותור בעד לחלונות השבורים בקרוב הפראים אליה. כעשרים איש הודי נפלו חללים מתים, ואופני העגלות רמסום כתולעים.

המלחמה הזאת כבר נמשכה עשרה דקים, ואם לא יעצר הקטור במהלכו, והיתה יד ההודים על העליונה. בתחנת קירני עמד מצב אנשי צבא אמריקה, אך אם יעבר הקטור על פני התחנה והלאה, ונפל הקטור ביד הפראים.

מנהיג הקטור נלחם על יד מר פוג, והנה חלפו כדור ויפל חלל ארצה. ובנפלו קרא: אבדנו כלנו, אם לא יעמד הקטור תכף ומיד.

ויקרא פוג: עמד יעמד! ויחפץ לקפץ מהעגלה, ויקרא אליו פספרטו: ישאר אדוני במקומו. זה עניני. עוד לא הספיק לעצר בעד פספרטו, והנער פתח הדלת במהרה וההודים לא הרגישו בו, ויצליח להחליק אל מתחת להעגלה, ובעת אשר בעגלות הלך הקרב הלך וחזק, חדש הנער אמיץ הלב את כל חריצותו, קלותו ומהירותו אשר היתה לו לפנים, החליק תחת העגלות, אחז בשלשלאות, טפס מעגלה לעגלה בחריצות נפלאה, ויגיע עד קדם הקטור, ואיש לא ראהו.

שם אחז בידו האחד באחת העגלות, ויהי תלוי באויר, ובידו השניה פתח את השלשלאות המחברות את העגלות לעגלות המכונה. העגלה נהדפה בחזקה, והבורג שף ממקומו, והקטור שנפרד מהמכונה נשאר מעט מעט לאחור, ועגלות המכונה חדשה מרוצתה בכח גדול.

העגלות עוד רצו מעט בכח התנועה אשר היתה להם, אך מעט מעט רבתה תנועתם, והקטור עמד לא רחוק מהתחנה.

לקול המורים מהרו אנשי המצב, אך ההודים לא המתינו להם, וימלטו על נפשם.

ויתפקדו הנוסעים, והנה נפקדו אחדים, ובתוכם גם פספרטו.

 

כג.    🔗

הנפצעים היו רבים, אך איש מהם לא היה בסכנה. הקשה בנפצעים היה שר הגדוד פרוקטור, אשר נלחם באמץ לב, וכדור חלפהו במתניו ויפילהו. וישאו אותו ויתר הנפצעים להתחנה לחבש פצעיהם. מרת אאודה היתה שלמה, ומר פוג, אשר לא חשך נפשו מקרב, לא היתה אף שרטת בבשרו. פיקס נפצע פצע קל בזרועו. אך פספרטו איננו, ומעיני האשה הצעירה ירדו דמעות.

כל הנוסעים עזבו את העגלות. האפנים היו מלכלכים בדם. בהחשוקים והידות היו חתיכות בשר אדם מדלדלות. על לבנת פני המישו מרחוק נראו קוים אדומים ארוכים.

מר פוג עמד בלי תנועה, וזרועותיו שלובים, ומרת אאודה אצלו, הביטה אליו, ולא דברה דבר. ויבין מר פוג את מבטה: משרתו נפל שבי, האין חובתו להשליך נפשו מנגד להצילו מידי ההודים?

ויאמר למרת אאודה: מצא אמצאנו, חי או מת.

ותאחז האשה ידי מר פוג, ותקרא: אהה אדוני, ודמעותיה נתכו בלי הפוגה.

ויאמר פוג: חי, חי אמצאנו, אם לא נתמהמה רגע.

ובזה הקריב מר פוג את נפשו לעולה כליל. בזה השלים חרבנו. יום אחד אם יאחר, ויצאה האניה מניו יורק, וכל הונו אבד. אך מפני הרעיון כי זאת חובתו לא פקפק מר פוג אף רגע.

ופקיד הצבא המפקד את הגדוד אשר בתחנה, עמד שם. ואנשי חילו, כמאה במספר, התעתדו להגן על התחנה אם ישובו בני סיאו ויתקפוה.

ויאמר מר פוג לפקיד הצבא:

– שלשה נוסעים אבדו.

וישאל שר הצבא: המתו?

ויען מר פוג: מתו או נשבו, הספק הזה צריך לברר. היאמר כבודו לרדוף אחרי בני סיאו?

ויאמר שר הצבא: זה דבר קשה, ההודים האלה ינוסו אולי עד מעבר להארקנזס, ואני לא אוכל לנטוש את המבצר אשר הפקד על ידי.

ויאמר מר פוג: אבל אדוני, שלשה אנשים בסכנת מות…

– ודאי… אך האוכל להשליך מנגד נפשות חמשים למען הציל שלשה?

– לא ידעתי אם כבודו יוכל זאת, אך זאת חובתו.

וישיב שר הצבא: לאיש פה אין רשות להורני מה חובותיי…

ויען מר פוג: טוב, הלך אלך לבדי!

ופיקס התרגש ויקרא: כבודו, לבדו, לרדף את ההודים!

– החפץ כבודו כי אעזוב בצרתו את האובד הזה, אשר כלנו העומדים פה חיים כעת, הנה חיינו רק ממנו נתנו לנו? הלך אלך!

ושר הצבא התרגש, ויקרא:

– אם כן, לא, לא ילך כבודו לבדו! לא, אדוני איש הלב!…

ויפן אל אנשי חילו ויקרא: שלשים איש מתנדבים, אלי!

וכל הגדוד קרב, כאיש אחד. כלם היו נכונים להשליך נפשם מנגד. ויבור לו שר הצבא שלשים איש, ובראשם מפקד עליהם.

ויאמר מר פוג: חן חן אדוני, שר הצבא.

ופיקס נגש את מר פוג: הירשני כבודו להלוות אתכם?

ויען מר פוג: כבודו יעשה כטוב בעיניו. אך אם חפצו לעשות לי חסד, ישאר נא פה את מרת אאודה. אם יקרני אסון…

וחורת מות כסתה פתאום את כל פני השוטר. עתה יפרד מהאיש אשר שמר עקבותיו עד כה; נתן יתן לו ללכת לנפשו במדבר הזה! ויבט פיקס ויסתכל היטב בפני הג’נתלמן. ואף כי לבו היה מלא חשד עליו, ומלחמה עצומה היה בקרבו, הנה בפני מבט מר פוג השקט והנכון, השפיל פיקס על כרחו עינו, ויאמר: אשארה!

ורגעים אחדים אחרי כן אמר מר פוג שלום למרת אאודה וילחץ ידה וימסור לה את השק היקר אשר לו, ויפטר ממנה.

אפס, טרם יצאו אמר מר פוג לאנשי החיל: ידידי, אלף לירה לכם אם נציל את השבויים.

השעה היתה שעת הצהרים.

ומרת אאודה נכנסה לאחד חדרי התחנה ותשב שם לבדה, ותחשב במר פוג, בנדיבות לבו הגדולה והפשוטה, במנוחת הנפש הזאת הנפלאה. העלה העלה מר פוג את כל הונו לקרבן, ועתה השליך גם את נפשו מנגד, ובלי פקפוקים, בלי דברים רבים, ויהי פיליאס פוג בעיניה לגבור.

והשוטר פיקס, הוא לא חשב ככה, ולא יכול לעצור בעד רגשות נפשו. כמו בקדחת כן התהלך הנה והנה על רצפת התחנה. רגע אחד נכנע מפני פוג, ועתה שב אליו רוחו, פוג הלך לו, ופיקס הבין עתה את כל גדל המשוגה אשר שגה הוא הפעם. כיצד! את האיש הזה, אשר רדף סביב כל הארץ, עזב עתה לנפשו! טבעו שבה ותתחזק, ויאשים את עצמו, ויתן את עצמו לשוטה, למשגע, וידבר ללבו בכעס וקצף כמו לו היה הוא ראש השוטרים בלונדון בהוכיחו קשה אחד מהשוטרים על עותתו וחמימותו.

ויחשב בלבו: הייתי שוטה! בודאי הודיעו הנער מי אני! יצא יצא ולא ישוב עוד! איה אקחנו עתה? אך איך נתתי את נפשי להלכד בחבלי הקסם, אני פיקס, אשר בכיסי הפקודה לשימו בכלא! אמנם, שוטה אנכי!

והשעות הלכו חלפו להן. השוטר לא ידע מה יעשה. לפעמים בא לו החפץ לגלות הכל למרת אאודה, אך לא נכחד ממנו איך תקבלהו האשה הזאת. במה יבחר? כמעט חפץ לרדוף אחרי פוג במרחבי המישור הגדול המכסה שלג. אולי ישיגהו! עקבות הגדוד עוד נראו על השלג… אך מהרה ירדה שכבת שלג חדשה והעקבות נעלמו!

אז יפול לב פיקס בקרבו. בלבו התחזק החפץ לעזוב כל הדבר. והמקרה הזדמן לפניו ללכת לו מהתחנה.

כי בשתי שעות אחרי הצהרים שבה להתחנה המכונה אשר נתקה מהעגלות. גם העושה במכונה, וגם המנהיג בעגלות היו חיים וקימים. ויהי כעמוד המכונה, ותצא מרת אאודה מהתחנה, ותגש למנהיג הקטור ותשאל:

– הפלג תפליגו מפה מהרה?

– תומ"י, גברתי.

– אבל, השבויים… בני לויתנו קשי היום.

ויען המנהיג: לא אוכל לאחר עוד את מהלך הקטור, כבר אחרנו שלש שעות.

– ומתי יעבור הקטור השני מסן פרנציסקו?

– מחר בערב.

– מחר בערב! אך עד העת ההיא יעבור המועד. צריך להמתין.

ויען המנהיג: אי אפשר. אם גברתי תחפץ ללכת, תעל נא כהעגלה.

ותען האשה: לא, לא אלך מפה.

ופיקס שמע כל השיחה הזאת. לפני רגעים מספר בעת שלא היה לו כל יכלת לצאת מפה החליט לעזוב את התחנה, ועתה שהעגלות היו מוכנות לפניו, כח נפלא שלא יכול לעמוד נגדו, אסר אותו להקרקע. רצפת התחנה להטה אש כפות רגליו, והוא לא יכול להנתק ממנו. קצף על אשר לא הצליח שם מחנק לנפשו. ויחליט להלחם עד תמו.

הנוסעים והנפצעים עלו בעגלות, וקול הצפירה נשמע, והקטור הפליג.

השוטר פיקס נשאר.

השעות חלפו אשה אחרי רעותה. העת היתה רעה, הקרה עזה. ופיקס ישב על ספסל בתחנה ולא נע. הרואה יכול לחשוב כי הוא ישן, ומרת אאודה, חרף הסופה, יצאה בכל רגע מחדרה, ותבוא עד קצה הרצפה, ותחפץ לחדור במבטה דרך הערפל הזה אשר הצר סביבה את האפק, ותקשיב קשב. אך, מאומה.

ותשב החדרה כלה נקפאה מקרח, ותשב אחרי רגעים אחדים החוצה.

ויבוא הערב, והגדוד הקטן עוד לא שב. פקיד התחנה היה בדאגה עצומה, אף כי השתדל לא להראות על פניו את דאגת לבו.

ויבא הלילה, השלג ירד פחות מעט, אך הקרה חזקה. וגם האמיץ לבו בגדודים לא יכול להביט על פני המישור הנורא הזה בלי רגש פחד. אין קול מעוף צפרים, אין קול צעדי חיתי טרף. דומית מות.

מרת אאודה התהלכה כל הלילה על רצפת התחנה, ולבה היה מלא מצוקה וינבא לה רעות. דמיונה נשאה למרחוק ויראה לה אלפי סכנות, ואין לתאר באמר ודברים את כל אשר סבלה ברגעים האלה.

ופיקס היה על מקומו בלי תנועה, אבל גם שנתו נדדה ממנו; איש אחד נגש אליו וידבר לו, אך השוטר שלחהו מפניו ולא אבה באשר אמר לו.

ויחלף הלילה. ובעלות השחר יצא השמש, ואורו כמו כבר לחצי, על אפק השמים ערפל. ראש התחנה כבר קם גם הוא, ולבו מלא דאגה על הגדוד אשר שלח עם מר פוג. ועוד הוא חושב מה לעשות, והנה קול יריית כלי נשק נשמע. ויחישו אנשי הצבא מהתחנה, וירוצו לקראת הקול, והנה גדוד קטן הולך לנגדם, בסדר אנשי צבא, מר פוג בראשם, פספרטו ושני נוסעים אחרים אחריו, שהציל מר פוג מידי הפראים.

ויריעו כלם תרועת שמחה, ופיליאס פוג חלק לאנשי הצבא הפרס שהבטיח להם. ופספרטו דבר אל לבו: אמנם, עלי להודות, כי שלם אדוני בעדי ביקר גדול.

פיקס התבונן למר פוג ולא דבר דבר. כבד לתאר את הרעיונות אשר התרוצצו בחֻבו. ומרת אאודה, אחזה בידי מר פוג ותלחצן בחזקה, ולא יכלה להוציא הגה מפיה.

ופספרטו הלך לחפש את הקטור בתחנה, ויקו כי ימצאהו נכון להפליג דרכו, ויקרא בקול: הקטור! הקטור!

ויען פיקס: הלך לו!

וישאל פיליאס פוג: והקטור הבא, מתי יעבר?

– בערב הזה.

ולא ענה על זה הג’נתלמן כי אם בהגה “אה”! שיצא מפיו.

 

כד.    🔗

המקרה הזה עכב את מר פוג עשרים שעה. ופספרטו אשר גרם לזה התעצב מאד אל לבו, כי ראה היטב כי הוא הסב בחרבן אדוניו.

אז יקרב השוטר למר פוג ויתבונן בו ויאמר:

– האמנם אדוני, כבודו אץ לדרכו?

ויען מר פוג: מאד מאד.

והשוטר הוסיף: עוד פעם אשנה שאלתי: האמנם יש לכבודו צרך להיות בניו יורק ביום י"א לפני תשע שעות בערב, מועד צאת הספינה לליורפול?

– צרך גדול מאד.

– ולולא התעכב ע"י הפראים האלה כי אז בא לניו יורק בבקר?

– כן, והייתי מקדים לבוא שתים עשרה שעה לפני המועד.

– טוב; אם כן, כבודו אֵחר לעשרים שעה. בין עשרים ושתים עשרה, ההבדל הוא שמנה. על כבודו איפוא להרויח אלה שמנה השעות.

– ברגלינו?

– לא, במרכבה מחלקת על השלג, עם מפרש לרוח הים.

זאת היתה הצעת האיש אשר דבר לפיקס בלילה, ופיקס לא אבה אז.

ולא ענה מר פוג לפיקס דבר. אך פיקס הראהו את האיש מתהלך לפני התחנה. ויגש הג’נתלמן אליו, ורגעים אחדים אחרי כן באו מר פוג והאמריקני הזה, ושמו מוג', לצריף אחד, ויתבוננו שם למרכבה מחֻברת לשתי קורות ארוכות, ובה מקום לששה שבעה אנשים, ובתוך תרן ומפרש גדול עליו. ומאחורי המרכבה מין קרש להטות המרכבה לפי הצרך.

ברגעים מספר השתהה מר פוג עם בעל אניית היבשה הזאת. הרוח היה טוב ונשב בחזקה ממערב. השלג התקשה, ומוג' קבל עליו להביא את פוג בשעות אחדות לתחנת אומאהה, ושם הקטורים שכיחים והדרכים רבים, ואפשר כי עוד יבוא לניו יורק במועדו.

ולא אבה מר פוג לצער את מרת אאודה בהנסיעה הזאת בהקר הקשה אשר מהירות המרכבה יחזקנה עוד יתר, ויציע לה להשאר את פספרטו בתחנה, והנער החשוב קבל עליו להביא את האשה הצעירה לארפה. אך מרת אאודה מאנה להפרד ממר פוג ויתעתדו כלם ללכת.

בשמנה שעות היתה המרכבה נכונה לצאת, וישבו בה הנוסעים, ויתעטפו במעטותיהם, ושני המפרשים הגדולים היו פרושים, והרוח היה דוחף, והמרכבה החליקה על פני השלג במהירות ארבעים מיל לשעה. המהירות הזאת חזקה עוד את הקרה, והנוסעים נלחצו איש לרעהו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. רק מוג‘, בעל המרכבה, היה מדבר, כמו אל לבו: אם דבר לא ישבר, בוא נבוא למועד הקצוב, וחפץ חפץ מוג’ הרבה לבוא למועד אשר אמר, כי מר פוג, כדרכו תמיד, יעד לו פרס מסים.

ופספרטו, פניו היו אדומים כשמש בשקעו בתוך הערפל על פני הים, וישאף אל קרבו האויר הקר הזה, ומעט מעט גברה עליו טבעו והתקוה שבה אליו כבראשנה: תחת אשר יכלו לבוא לניו יורק בבקר, בוא יבואו עתה בערב, אך עוד יש תקוה כי ימצאו את הספינה היוצאת לליורפול.

בשעה וחצי אחרי הצהרים קם מוג' ויורד המפרשים, ואחרי זמן מה אמר להנוסעים, הנה באנו!

אמנם, בוא באו לתחנת אומהה, ומפה הקטורים רבים, והיתה יכלת מיד ללכת לניו יורק, ויעלו כלם בעגלות מסלת הברזל, ובמהירות גדולה עברו כל המרחק הגדול, ויבאו למחרתו בארבע שעות לפנות ערב לשיקאגו, ומשם עלו מיד בעגלות, ויבאו ביום י"א דיסימברו באחת עשרה שעה וחצי בערב בתחנת ניו יורק. והנה, הספינה טשינה הפליגה לדרכה לליורפול זה חמשה וארבעים דק.

 

כה.    🔗

הפעם היה נראה, כי ה“טשינה” בצאתה גזלה ממר פוג את תקותו האחרנה. כל הספינות האחרות ההולכות ושבות בין אמריקה וארפה לא יכלו עוד להביא את הג’נתלמן ללונדון למועד הקצוב. פספרטו היה כמו מת לבו בקרבו; אחר אחרו את צאת הספינה רק לחמשה וארבעים דק, וכל זה רק בגללו! ויקלל את נפשו קללות נמרצות. אך מר פוג לא דבר לו דבר, ולא הוכיח אותו, ובעלותו היבשה אמר רק:

– נראה מחר. הבה נלכה!

ויבאו לבית ארחים, וילינו הלילה, ושנת מר פוג ערבה לו, אך שנת מרת אאודה ופספרטו ופיקס נדדה.

ויהי בבקר, ביום י"ב דיסימברו, ויצו מר פוג למשרתו לאמר למרת אאודה להיות נכונה לדרך בכל עת, והוא הלך לבדו למקום מעמד האניות. וממבוא האניות הגדול והנפלא הזה תצאינה בכל יום אניות למאות לכל קצוי ארץ. אך כלן היו אניות מפרש, ולא צלחו למאומה למר פוג. כמעט התיאש גם מר פוג, והנה ראה מרחוק אנית קטור של מסחר עומדת, וענן העשן יוצא מהשפופרת, אות כי האניה נכונה להפליג.

וימהר וירד פיליאס פוג בצנה, ויבוא עד הספינה. מתחת כלה ברזל, אך מלמעלה כלה עץ, ושמה הינרייתה. ויעל מר פוג וישאל לרב החובלים, ויבוא רב החובלים תומ"י. והאיש כבן חמשים שנה, ומראהו כזאב, ופניו יעידו כי הסכינו להים, ונראה היה כי איננו רך כקנה. עיניו גדולות, גון פניו כעין הנחשת ושערותיו אדומות, צוארו עב וטוב.

וישאל מר פוג: רב החובלים?

– אנכי.

– אני פיליאס פוג מלונדון.

– ואני אדריו שפידו, מקרדיף.

– כבודו יפליג?…

– בעוד שעה.

– ולאנה?…

– לבורדו.

– והסחורה?

– חצץ בבטן. סחורה אין.

– ויש לו נוסעים?

– לא, לא, לעולם לא אקח נוסעים. סחורה כבדה ומתפלספת.

– ספינתו הולכת היטב?

– כאחת עשר שתים עשר קשר³⁷ בדק אחד. הינרייתה מפורסמת היא.

– היחפץ להוליכני לליורפול, אותי ושלשה אנשים?

– לליורפול? ומדוע לא לארץ סין?

– אמרתי לליורפול.

– לא.

– לא?

– לא. עלי ללכת בורדו. ושמה אלך.

– בשום מחיר שבעולם?

– בשום מחיר!

ורב החובלים דבר בקול שאינו מניח לענות עליו עוד.

אך מר פוג שב ויאמר: ובעלי האניה, איה הם?

ויען רב החובלים: אני בעל האניה, אני ולא אחר.

– אנכי אטענה בסחורה.

– לא.

– קנה אקננה ממנו.

– לא.

ולא העיף מר פוג גם בעפעף. מעמדו היה רע מאד. עד כה גבר הג’נתלמן בכח השטרות שלו על כל המניעות, ופה כנראה סר ממנו הכח הזה. פתאם נראה מעט על פני הג’נתלמן כי בא לו רעיון, ויאמר לרב החובלים:

– אם כן, היחפץ להולכני בורדו?

– לא, ואפילו אם יתן לי מאתים דולר!

– אתן לו אלפים דולר.

– לאיש?

– לאיש.

– ואתם ארבעה?

– ארבעה.

ויחל רב החובלים לחכך את פניו כמו חפץ לקרע את עורו, למען הרויח שמנת אלפים דולר, ובלי שנות את דרכו, היה שוה לגבור על שנאתו לכל מיני נוסעים. וגם, נוסעים במחיר כזה, לא נוסעים הם, כי אם סחורה יקרה.

ויאמר רב החובלים בנחת: הפלג אפליג מפה בתשע שעות.

ויאמר מר פוג גם הוא בנחת: בתשע שעות נהיה על האניה.

וירד מר פוג מהינרייתה וישב לבית הארחים, ויקח אתו את מרת אאודה ואת פספרטו וגם את פיקס הזמין בחן ונעם ללכת אתו באניה חנם, וכל זה נעשה בסדר ומנוחה אשר לא עזבה את הג’נתלמן לעולם.

ויבאו ארבעתם על הספינה למועד הקצוב. וכאשר נודע לפספרטו בכמה תעלה לאדוניו הנסיעה האחרנה הזאת, התפרצה מפיו קריאת “אח”! חזקה אשר אין להגיד כל כונתה באלפי מלים.

והשוטר פיקס, הוא דבר אל לבו כי בנק אנגלי לא יצא שלם מהענין הזה. ובאמת, גם אם האדון פוג לא ישליך עוד צרורות שטרות הימה, הנה בבואו יחסר מהשק אשר לקח אתו שבעת אלפים לי"ש!

שעה אחת אחרי הדברים האלה יצאה אניית הקטור ממבוא הודזון, ותבא לתוך הים, ותלך הלך ורוץ מזרחה.

למחרת היום הזה, יום י"ג דיסימברו, עלה איש אחד על הגשר הקטן למעלה, לישר האניה. והלא יאמר הקורא: אין זה כי אם הקפיטן שפידי! כלל וכלל! זה היה מר פיליאס פוג בכבודו.

וקפיטן שפידי, אנא הוא בא? הדבר פשוט: הוא היה סגור וכלוא בחדרו, ויצרח ויתגעש, ויתקצף קצף נורא.

ונוכל לסלח הכעס הזה לקפיטן שפידי. כי אמנם מר פוג התנהג אתו לא לפי כבודו. מר פוג היה צריך ללכת לליורפול, וקפיטן שפידי לא אבה. ויסכים מר פוג למראה עין ללכת בורדו, אך מרגע בואו על האניה התחיל לשחד את כל המלחים בשטרותיו, עד כי כלם היו נתונים לו. ועתה יבין הקורא, איך היה מר פוג לרב החובל תחת שפידי, ואיך סיגר שפידי על מסגר, ומדוע תלך האניה בדרך ההולכת לליורפול תחת אשר היה עליה ללכת לבורדו. אפס, נראה היה ברור, כי מר פוג בעצמו היה איש יודע להנהיג אניה בלב ים.

ועתה, איך יגמר כל הענין? זה ידע הקורא מהרה. על כל פנים, מרת אאודה היתה במבוכה ודאגה אף כי לא דברה דבר. פיקס, הוא הכה בתמהון. פספרטו, הוא מצא את המעשה “הפלא ופלא”.

במשך הימים האלה הלכה הינרייתה בלי כל מכשול ובמהירות חזקה. פספרטו היה מלא שמחה. האחרנה בתחבולות אדוניו, הלהיבתו. מעולם לא ראו אנשי האניה נער עלז ושמח וחרוץ כמוהו. עשה עשה להם אלפי מעשי חבה, נתן להם כל מיני משקה למשתה, היה משמח את כלם, וכלם עבדו בכל כחם, למען השלים רצון מר פוג. מעת לעת היה הנער החשוב סובב סביב לפיקס, והיה מתבונן בו כאיש האומר “אם כן, מה תאמר עתה”? אך לא היה מדבר לו דבר.

וצריך להודות, כי פיקס נבוך מאד ולא הבין דבר. מעט מעט התחיל לחשב, כי הג’נתלמן הזה, אשר גנב חמשה וחמשים אלף לי"ש, גזל עתה את האניה, והיא לא תלך כלל לליורפול, כי אם לאחד המקומות באיי הים, ששם יוכל להמלט מידי המשפט, ויהיה לשודד הים.

ביום ט"ז דיסימברו היה יום החמשה ושבעים למעת צאת מר פוג מלונדון, וכבר עברה הינרייתה חצי הדרך. ופתאם, העושה במכונה נגש אל מר פוג וילחש לו דברים אחדים באזניו. וירגיש פספרטו כי מקרה רע קרה פה, ויבהל, ויטה אזנו, וישמע את אדוניו שואל: הדבר אשר אמר כבודו ברור הוא?

ויענהו העושה במכונה: ברור אדוני. אל ישכח אדוני כי מעת הפלגנו מניו יורק אנחנו מסיקים את כל התנורים, ולו גם לא הרבינו כל כך להסיק לא היה לנו די עד ליורפול.

ויען מר פוג: טוב, אראה עצה.

ופספרטו הבין: עוד מעט הפחמים יכלו! ויקרא בלבו: אם גם לזה ימצא אדוני עצה, אמנם הוא אדם נפלא! ובפגשו את פיקס לא יכול להתאפק ויספר את מעמד הענין.

וילחץ השוטר את שניו ויענה: אם כן, חשב תחשב באמת כי נלך לליורפול?

– בודאי!

– שוטה! והשוטר משך בכתפיו וילך לו.

אך מר פוג לא התפעל. ובערב יום ההוא קרא לעושה במכונה ויאמר לו: הגדילה האש, עדי כלות הפחמים.

ורגעים אחדים אחרי כן התחיל שפופרת ההינרייתה להקיא מקרבה עתרת ענני עשן והאניה הוסיפה לרוץ ארח.

ביום י"ח הודיע העושה במכונה כי הפחמים יכלו במשך היום הזה.

– אל תתנו להאש כי תקטן. להפך: הוסיפו פחמים הרבה!

ובצהרים, אחרי חשבו מקום המצאם עתה, קרא פיליאס פוג את פספרטו ויצוהו להביא לפניו את קאפיטאן שפידי. ויהי הדבר לפספרטו כמו צוו לו לפתח נמר ממסגרותיו.

ואמנם, רגעים אחדים אחרי כן, כמו כדור נפל על מקום מעמד מר פוג, בקול רעם ורעש, צעקות וחרופים. קפיטאן שפידי בא, קצפו היה נורא, ולא יכול לשאף רוח, ויקרא בקול נורא: איה אנו? ויאמר מר פוג: שלש מאות פרסה מליורפול.

ויקרא שפידי: שודד הים!

– אמרתי להביא את כבודו…

– גזלן, שודד…

– …את אדוני למען ימכור לי את אניתו.

– לא! בשום אופן, לא, לא!

– יען אני אהיה מכרח לשרוף אותה.

– לשרוף את אניתי!

– כן, לפחות חלקיה העליונים, כי אין לנו עוד פחמים.

והקפיטן לא יכול כמעט להוציא הגה מפיו, אך התאמץ ויקרא:

– לשרוף אניתי! אניה השוה חמשים אלף דולר.

– הנה ששים אלף!

הדבור הזה פעל פעולה נפלאה על אנדריו שפידי. מראה ששים אלף דולר פעל מעט על לב אמריקני. ברגע אחד שכח הקפיטאן את קצפו, את בית כלאו, כל תביעותיו ממר פוג. אניתו היתה בת עשרים שנה. ובמחירה ששים אלף דולר! הכדור לא יכול עוד להתפוצץ. ויאמר בקול רך:

– ותבת הברזל הלה תשאר לי.

– תבת הברזל והמכונה. הנגמר?

– נגמר.

ואנדריו שפידי לקח את צרור השטרות וימנם, ויורידם לכיסו.

ובמשך המעשה הזה עמד פספרטו ופניו חורו כמת. ופיקס, כמעט פרח לבו. כמעט עשרים אלף לירה הוציא, ועוד זה האיש פוג נותן לו את כל הברזל לו המכונה, והוא כמעט כל מחיר האניה!

ומר פוג אמר לשפידי: אל יפלא בעיני כבודו כל זה. ידע, כי אפסיד עשרים אלף לירה אם לא אהיה בלונדון ביום כ"א דיצימברו, בשמנה שעות. ואנכי אחרתי את צאת הקטור בניו יורק, וכבודו מאן להוליך אותי לליורפול…

– וטוב עשיתי, חי השטן! הנה הרוחתי ארבעים אלף דולר. ויוסיף בנחת: היודע אדוני הקפיטאן…

– פוג.

– הקפיטאן פוג, היודע כבודו כי יש בו מטבע היאנקה (אמריקני)?

ואחרי הגידו למר פוג את אשר חשב להגדולה בתהלות, פנה ללכת ממנו, ומר פוג אמר לו:

– עתה האניה לי?

– ודאי מהצהר ועד התרן, כל אשר בו עץ.

– טוב. יצוה להסיר את כל העץ מבפנים האניה, והסיקו בהשברים.

הקורא יוכל לציר לו כמה היתה המכונה צריכה לאכול עץ יבש למען שמר החם הנצרך. במשך היום נאכל עץ החדרים, המדרגות, הכל.

למחרת, י"ט, שרפו את התרנים, והמלחים עבדו בכל כחם. ביום כ' יתר חלקי האניה, ותשאר התבה ערומה כיום הולדה. אך ביום ההוא נראה חוף אירלנד.

ובכל זאת, בעשר שעות בערב היתה האניה רק נגד קינגסטון, ולמר פוג לא נשאר בלתי ארבע ועשרים שעה! והזמן הזה היה צריך להנרייתה להגיע עד ליורפול, אפילו אם תלך בכל מהירותה, ועוד מעט ולא יהיה קטור במכונה!

וענין מר פוג נגע עתה ללב שפידי, ויאמר לו: צר לי מאד, באמת. הכל יתנגד לכבודו. אנחנו עתה רק אצל קינסטון.

ויאמר מר פוג:

– אח! זאת העיר אשר נראה היא קינסטון?

– כן.

– הנוכל לבוא להנמל?

– לא לפני שלש שעות. בעלות הים.

– נמתינה.

ועל פני מר פוג לא נראה אפילו אות קל שבקלים כי פתאם בא לו רעיון לגבור עוד פעם על מניעות דרכו!

ובאמת, במבוא הים הזה תעזבנה האניות הבאות מאמריקה את שקי המכתבים ומשם יוליכום קטורי מסלת הברזל היוצאים בכל רגע לדובלין ומשם ילכו באניות קטור מהירות מאד לליורפול, ויקדימו לבוא שתים עשרה שעה לפני אניות הקטור היתר מהירות הבאות מאמריקה.

ויחליט מר פוג ללכת גם הוא בדרך המכתבים.

ותבוא הינרייתה לנמל קינסטון, וירדו הנוסעים מיד ויעלו היבשה. ותשוקה עזה תקפה את פיקס לתפש עתה את מר פוג. ובכ“ז גבר על תשוקתו ולא עשה זה. מדוע? לא ידוע. על כל פנים, עזב לא עזב את פוג, ויחד עלו בקטור ויבאו דובלין, וישבו שם באניות הקלות, וביום כ”א בצהרים, עלה פיליאס פוג על חוף ליורפול, ורק מרחק שש שעות היה עוד ללונדון.

אפס, ברגע זו נגש פיקס למר פוג ויאמר לו:

– אדוני הוא מר פוג?

– כן.

– בשם המלכה, הנהו תפוש.

ויכלאו את פיליאס פוג בבית המכס, ומשם היה צריך לשלחו לבית האסורים בלונדון. ברגע אשר תפשו את מר פוג חפץ פספרטו להתנפל על פיקס, אך השוטרים עצרו בעדו. מרת אאודה נבהלה מאד ולא הבינה דבר. ויבאר לה פספרטו את הענין: מר פוג, האיש הזה אשר שם נפשו בכפו להצילה ממות, נתפש כגנב! ולא חפצה מרת אאודה להאמין בזה, ודמעות ירדו מעיניה בלי הפוגות.

ופספרטו התחיל לחיב את נפשו על אשר לא הגיד לאדוניו כי פיקס שוטר ורודף אותו, ויקלל את נפשו, ויחפץ לשים מחנק לעצמו, כי הוא גרם חרבן אדוניו. ויבך גם הוא, וישאר את מרת אאודה לפני בית המכס בחוץ, אף כי העת היתה עת קר ורוח.

מר פוג נחרב הפעם לגמרי. לולא נתפש כי אז יכול עוד לבוא במועדו ללונדון, כי היה לו עוד כתשע שעות עד השעה הקצובה לעמד לפני חברי הריפורם קלוב, והוא יכול לעבור את המרחק בין ליורפול ולונדון רק בשש שעות. אבל הוא תפוש! ומי יוכל להבין רגשות האיש הזה בישבו על הספסל, בלי תנועה, בלי כעס, בלי התפעלות. הקוה עוד? החשב להמלט? מי יודע. על כל פנים, במנוחת לב על פניו שם את שעונו על אחד השלחנים, ויביט לתנועת המחטים… ואחר הוציא רשימת מסעו, וירשם: כ“א דיסימברו, שבת, ליורפול, יום השמנים, י”א שעות וארבעה דקים בבקר.

ופעמון השעון בבית המכס פעם שעה אחת. ותעבר עוד שעה. לוא עלה עתה, ברגע הזה, בעגלת מסלת ברזל, כי אז עוד יכול לבוא ללונדון לבית הריפורם קלוב במועד הקצוב. ופני מר פוג התקמט קמטים קלים…

בשתי שעות ושלש ושלשים דק נשמע קול שאון מחוץ, קול דלתות נפתחות. קול פספרטו, קול פיקס.

עיני פיליאס פוג נוצצו לרגע אחד.

ותפתח הדלת, וירא מר פוג את מרת אאודה, פספרטו ופיקס כלם חשים אליו.

לפיקס לא היה עוד כח לנשם, שערותיו פרועות… ולא יכול לדבר. ויגמגם:

– אדוני… מחילה… דמיון כוזב… הגנב תפוש זה שלשה ימים… וכבודו… חפשי!

ופיליאס פוג יצא לחפשי. ויגש להשוטר, ויבט בפניו, והפעם האחת בימי חייו עשה תנועה מהירה, וירים שתי ידיו, וישיבם לאחור, ובדיוק הורידם בכח על ראש השוטר.

ויפול פיקס ויתגלגל לארץ, ולא דבר דבר.

ופספרטו קרא בקול ששון: קולפה טובה בלעת, קולפה טובה בלעת!

מר פוג ומרת אאודה ופספרטו יצאו כרגע מבית המכס, ויעל בעגלה ויבאו למסלת הברזל, והקטור כבר יצא. ויצו מר פוג להכין לו קטור מיוחד. ובשלש שעות יצא הקטור מהתחנה, ומר פוג יעד למנהיג הקטור פרס טוב, וימהר הקטור דרכו, ובבוא מר פוג בתחנת לונדון נשמע קול פעמון השעון אשר פעם תשע שעות פחות עשרה דקים.

פיליאס פוג, אחרי השלימו סביבו סביב הארץ בשמנים יום, אֵחר לחמשה דקים!…

מר פוג הפסיד.

 

כו.    🔗

למחרת היום ההוא, לו הגידו ליושבי השכונה ששם היה בית פוג כי הג’נתלמן שב לביתו כי אז השתוממו מאד. דלתים וחלונות היו סגורים וכל שנוי חצוני לא היה בבית. הג’נתלמן הזה קבל במנוחת נפש וקר רוח את האסון אשר השיגהו. הוא נחרב! אחרי גברו על כל המכשולים והמניעות אשר רק בידי אדם לגבור עליהם נחרב במשגת השוטר הכסיל הזה! נורא הדבר! מכל הונו לא נשאר לו עוד בלתי אם סכום מצער, מלבד עשרים אלף הלירה המפקדים בבנק, והסכום הזה עתה יפול בידי חברי הריפורם קלוב. אך הג’נתלמן לא התפעל. ידע ידע מה לו לעשות.

חדר אחד בביתו נתן למרת אאודה, ונפשה מרה לה עד מות. מדברים אחדים שנמלטו מפי הג’נתלמן הבינה כי גמר בלבו דבר נורא. גם פספרטו הבין זה, וישמור על אדוניו.

ויקרא מר פוג את פספרטו ויצוהו במנוחה להכין סעודת שחרית למרת אאודה, ולבקש ממנה מחילה בשם מר פוג כי לא יוכל לאכול אתה בצהרים, כי כל עתו נתונה עתה לעשות סדרים בעניניו, רק בערב יבקש ממנה רשות לדבר אתה מעט.

ויביט פספרטו בפני אדוניו השוקטים, ולא יכול להתאפק, ויקרא: אדוני, אני, רק אני אשמתי בכל זה.

ויען לו מר פוג בקול מנוחה: לא אאשים איש. לך ועשה אשר צויתיך.

ולעת הערב, בשבע שעות וחצי, שלח מר פוג לשאל את מרת אאודה אם תוכל לקבלהו עתה לדבר אתו, ואחרי רגעים אחדים היו שניהם לבדם בחדר.

ויקח מר פוג כסא וישב עליו בפני מרת אאודה, ועל פניו לא נראה שום התרגשות. ויחריש רגעים אחדים, ואחר נשא עיניו ויאמר:

– גברתי, התסלח לי גברתי, כי הבאתיה לאנגליה?

ולב מרת אאודה דפק בחזקה, ותתאפק ותאמר:

– אני, מר פוג?…

ומר פוג הוסיף: תתן נא לי גברתי לכלות דברי. כאשר החלטתי להרחיק את גברתי מהארץ אשר סכנה היתה מרחפת עליה שם, הייתי עשיר, וחשבתי לתת חלק מהוני לגברתי, וגברתי היתה יכולה לחיות בחרות ובנחת. ועתה אני נחרבתי.

ותען האשה: ידעתי, ואני מצדי אשאל את כבודו: היסלח לי כי הלכתי אחריו עד כה? וכי הייתי אולי סבת חרבנו?

– חלילה. אבל, מהמעט שנשאר לי אבקש רשות מגברתי להפקיד סכום לטובתה.

ותשאל מרת אאודה: אבל אדוני, כבודו מה יעשה?

ויען הג’נתלמן במנוחה: אני, גברתי, לי אין צרך במאומה.

– אבל, אדוני, מה יחשב לעשות במעמדו עתה?

– כיאות לג’נתלמן.

ומרת אאודה הוסיפה: בכל אופן, העוני לא יוכל לנגוע באדם ככבוד אדוני. ידידיו…

– אין לי ידידים, גברתי.

– קרוביו…

– אין לי עוד קרובים.

– צר לי איפוא על כבודו, אדוני פוג. כיצד, אין כל לב שיוכל כבודו לשפוך אל תוכו צערו? ואמר יאמרו: טובים השנים, כי גם העני לא יכבד עליהם כל כך!

– ככה יאמרו, גברתי.

ותקם מרת אאודה ממושבה, ותתן ידה למר פוג, ותאמר:

– א"כ, הירצה כבודו בקרובה וידידה יחד? הירצה בי כבודו לאשה?

ויקם מר פוג בשמעו הדבור הזה. בעיניו כמו ברק ברק, ושפתיו רעדו. מרת אאודה התבוננה לו. המבט הטהור, הישר, החזק והרך של האשה הצעירה הזאת המרהבת לעשות הכל למען הציל את האיש אשר היא חיבת לו הכל, הפליאוהו בראשנה, ואחרי כן ירד עמק בלבו. ויעצם עיניו לרגע, ובפתחו אותן אמר בקול פשוט:

– אהבתי את גברתי, בכל הקדוש בעולם, אהבתי את גברתי והנני נתון לה!

ומרת אאודה יכלה רק להוציא מפיה קול קריאת: אח! ותשים ידה על לבה.

ויך מר פוג בפעמון לקרוא לפספרטו. ויבוא הנער וימצאם עומדים ויד מרת אאודה בידי מר פוג, ויבין, ופניו הרחבים הזהירו כשמש בארצות הקדם. וישאלהו מר פוג אם לא אחרו השעה ללכת להכהן שמואל וילסון.

ויגחוך פספרטו, ויאמר: אין אחור לפני!

– למחר ביום השני?

– כן.

ופספרטו יצא, וירץ לדרכו.

 

כז.    🔗

וחברי הריפורם קלוב אשר המרו עם פוג העבירו את שלשת הימים האחרונים בדאגה ולב רגש שאין לתאר.

ובלילה ההוא, נאספו חמשה החברים בחדר הגדול וימתינו. ובהשמע קול השעון מבשר שמנה שעות וחמש ועשרים, קם אנדריו שטיוארט ויאמר:

– אדוני, בעוד עשרים דקים יגמר המועד שהועד לפיליאס פוג.

וישאל תומס פלאנאגאן: באיזו שעה בא הקטור האחרון מליורפול?

ויען גוטיה רלף: בשבע שעות ושלשה ועשרים דקים, והקטור השני בוא לא יבוא אלא בחצי הלילה.

ויאמר אנדריו שטיוארט, א"כ אדוני, לו בא מר פוג עם הקטור האחרון כי אז כבר היה פה, ונוכל איפוא לחשוב כי אנחנו זכינו.

ויאמר שמואל פאלנגן: נמתין, לא נחליט דבר. הלא ידעתם כי חברנו איש זר מאד. בוא לא יבוא לעולם אפילו רגע לא קדם המועד ולא אחריו. ולא אתמה אם אראנו עומד לפנינו פתאם רק ברגע האחרון.

ואנדריו שטיוארט אמר: ואני גם אם אראנו לא אאמין כי הוא בא.

ותומס פאלנגן אמר: באמת, הדבר אי אפשר בשום אופן. בכל החשבון המדֻיק אשר חברנו הסכין להתנהג בו בכל עניניו, אי אפשר להמלט מעכובים מכרחים, ועכוב לשנים שלשה ימים היה די לסתר את כל חשבונו.

ויקרא אנדריו שטיוארט: הפסיד, הפסיד! אין ספק בדבר; ומלבד זה הלא ידעתם, כי אניית הטשינה, אשר רק עליה יכול פוג לבוא לליורפול בזמנו, באה תמול, והנה רשימת הנוסעים במה"ע לנסיעות הים, ושם מר פוג אין בו.

כה הוסיפו עוד החברים להוכיח במופתים חותכים, כי מר פוג עוד רחוק רחוק מלונדון, והשעון פעם שמנה שעות וארבעים דק.

ויביטו חמשת החברים איש לרעהו. לבם דפק בחזקה. ויאמר אנדריו שטיוארט: אם בעד ארבעת אלפים הלירה אשר יעלה בחלקי מהמרה יתן לי איש עתה שלשת אלפים ותשע מאות ותשע ותשעים, לא אקח.

ומחט השעון הראה ברגע הזה שמנה שעות ושנים וארבעים דק.

ויקחו החברים קלפים בידיהם, אך בכל רגע נשאו עינם להשעון. מעולם לא ארכו בעיניהם כל כך הדקים.

ותומס פאלנגאן קרא: שמנה שעות ושלש וארבעים דק.

ודומיה קמה בבית לרגע. אבל מחוץ נשמע כמו קול שאון.

ויקרא דשון סוליואן: שמנה שעות וארבעה וארבעים! לא נשאר עוד בלתי אם דק אחד!

ויניחו הקלפים מידיהם ויתחילו למנות הרגעים. ברגע החמש וחמשים, נשמע כקול רעם בחוץ, קול מחיאת כפים, תרועת שמחה. ברגע השש וחמשים נפתחה דלת החדר, והרגע הששים טרם יכלה ופיליאס פוג בא, ואחריו קול המון גדול, והוא אמר במנוחה:

– הנני אדוני!

––––––––––

אמנם, כן, פיליאס פוג בעצמו ובכבודו.

הקוראים יזכרו כי פספרטו הלך להכהן בדבר הנשואים. והכהן לא היה בביתו, וימתין לו עשרים דק. בשמנה שעות וחמש ושלשים דק יצא מבית הכהן, אך מה משונה היה תאר פניו. שערותיו מבלבלות, בלי כובע, וירץ במהירות נפלאה, ויפיל וימגר לארץ את כל הבא תחת רגליו. בשלשה דקים היה בבית אדוניו. כח לא היה לו לדבר.

וישאל מר פוג: מה נעשה?

ויגמגם הנער: אדוני, הנשואים… אי אפשר…

– אי אפשר?

– אי אפשר… למחר?

– מדוע?

– יען מחר… יום הראשון!

ויתקן מר פוג: יום השני.

– לא, יום הראשון. היום… שבת.

– שבת? אי אפשר.

– כן, כן, כן, אדוני שגה ביום אחד. הקדמנו לבוא בארבע ועשרים שעה. אפס, לא נשאר עוד בלתי אם עשרה דקים!…

ויתפוש פספרטו באדוניו, ויוציאהו החוצה, בכח נפלא.

ויקפץ מר פוג בעגלה, ויבוא לריפורם קלוב בשמנה שעות וחמשה וארבעים דק, בדיוק.

ויזכה פיליאס פוג בסכום עשרים אלף הלירה!

ועתה, איך יכול אדם כפיליאס פוג, המדֻיק כל כך בחשבונו, לטעות ליום אחד?

הדבר פשוט. פיליאס פוג הלך ממערב למזרח השמש, ובזה הרויח יום אחד. ולו הלך ממזרח למערב היה מפסיד יום אחד.

כי בלכת מר פוג ממערב למזרח, הלך לקראת השמש, והיום היה הולך וקצר לארבע דקים בכל מעלה ומעלה. ובהיות כי שלש מאות וששים מעלה בכדור הארץ, הקצור הזה של ארבעת הדקים הצטרפו בדיוק לארבע ועשרים שעה. לאמר, בעוד שפיליאס פוג, בלכתו למזרח, ראה כי השמש עבר את קו חצי היום שמנים פעם, לא ראוהו חבריו בריפורם קלוב כי אם תשע ושבעים פעם. ויבוא ביום השבת והוא חשב כי זה היה יום הראשון.

ויזכה איפוא פיליאס פוג בעשרים אלף הלירה. אפס, יען הוא הוציא כמעת תשעה עשר אלף, הרֶוח שלו לא היה גדול. וגם אלף הלירה שנותר לו, חלק בין פספרטו ובין השוטר פיקס, שכבר מחל לו. רק ליתר סדר, נכה לפספרטו את הוצאות הגז שנשרף במשך ימי מסעם.

ומה הרויח הג’נתלמן בההמרה שלו? מאומה, אם לא אשה יפה אשר עשתה אותו למאֻשר בארץ. האין הדבר שוה להקיף בגלל זה את הארץ?

תם