היער באין דב
אפרים
דיינארד
היער באין דב
יוכיח באותות ובמופתים נאמנים על פי
התורה, התלמוד ודברי ימי ישראל, מלבד עדות גדולי חכמי הנוצרים, כי האליל ישו
הנוצרי
לא היה ולא נברא
לא נולד ולא מת, רק כלו בדוי מפי היונים עובדי
האלילים וצוררי ישראל במצרים. ונוסף
על כל אלה, עדות השקרים והסתירות בעוואנגעליום המוכיחים על שקר השקרים הגדול הזה.
Before me
there was no God formed. (לפני
לא נוצר אל
Neither
shall any be after me. ואחרי
לא יהיה).
(Is.
43-10.) ישעיה
מ"ג.
לידידי החכם הנכבד מורה
בבית ספר העברי אשר לקהלת ישראל פּה ניו-אָרלעאנס, ה' הסופר א.ש. שפאַל, בעד
עבודתו אשר עבד עמי חנם להגיה את ספרי זה, אחרי אשר עיני כהו זה יותר משלש שנים,
ולא יכלתי להגיה את הספר המתגולל בדפוס זה כשנתים בלי מגיה, אף כי איזה מאוהבי
בנויאָרק נסו כבר להגיהו, אבל לא הצליחו, כי לא כל יודע ספר יוכל להגיה ספר,
וידידי זה הואיל להגיה את הספר באופן מצוין. יברכהו אלהים מציון כאות נפש ידידו.
המחבר.
______________
למען ידעו כל עובדי פסל המתהללים
באלילים, כי למרות עצמת אלוה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאיו, ובכל זאת
בכל כחו הגדול והנורא, יש דבר אחד אשר לא יוכל עשהו, כי בכל חפצו הטוב לא יוכל
לברוא, עוד
אלוה שני...
התכן
האם נולד, ומתי נולד ישו האליל הנוצרי?
מי היו השליחים המבשרים (אפאסטאלען)
התליה, התקומה, והמנוסה אל השמים
(במקום הקדמה)
נס ישראל מן המערכה
(אבל לא יוסיף)
אלף ותשע
מאות שנה תרדפנו הנצרות, ואנחנו נסים.
בורחים, מתנצלים מפני כדורי דתם בּעת סכנה, ואף כי לא השיגונו עד הנה. ואין כל ספק כי לא ישיגונו עד עולם, יען
כדוריהם כדורי בּורית, ותותחיהם קש.
אבל כבר הגיעה העת, כי נחדל מהיות מתנצלים, נסים, לוחמים מלחמת מגן. מלחמה אשר נתנה קטורה באף רודפינו להלחם
בלי קץ ותכלית. הבה נקרא לרודף, פה
עמוד! הבה נתראה פנים במערכה! הבה! יראו נא רודפינו כי כדורינו המה כדורי מות, ותותחינו ברזל
עשת. ואחד מאתנו יניס אלף. ואז ינוסו המה. יתחבאו במחלות עפר, ולא יוסיפו
להרגיזנו. ועוד יודו לאלהים חסדו כי
נרפה מהם ולא נהפכנו לרודפים. נלמדם
בינה כי ילכו לרעות בשדות זרים, אבל אל כרמנו אנו לא יהינו לגשת, כי תחת ענבים
ימצאו אבנים. ואם בלעו איזה בוגדים
מקרבנו אשר התמלטו אליהם, לא נפל לבנו.
אבל עלינו עתה לפקוח עין על הבוגדים החדשים. הבוגדים בבית ישראל פּנימה, הבוגדים בלי טבילה, אשר נוספו על
שונאינו, ואת מחננו לא עזבו, והבוגדים האלה אמנם מסוכנים לנו הרבה יותר מאויבינו
מבחוץ. אשר על כן אמרתי "גדולה
עברה לשמה", ואלך ללמוד חכמת הנצרות.
וממנה אקח לי כדורים, חרב חנית וכידון להלחם עם גלית. והנני בטוח כי אבני לא יחטאו המטרה. ולתכלית זאת הנני מכין לדפוס את ספרי
הגדול "היער באין דב" למען יוכחו הקוראים עברית כי הנצרות היא קורי
עכביש, כי אין דב ביערה הגדול. ישו
הנוצרי לא היה ולא נברא, מעולם לא נולד ולא מת. עורבא פרח. ואם
יוסיפו איזה סופרים לבוא אחרי, לצאת למלחמת ד', אז נבער את הבוגדים מקרבנו. ושונאינו מבחוץ לא יוסיפו לגשת אלינו,
הבו!
____________
המאמר הקטן
הזה נדפס על המעטפה לספרי "חרב לה' ולישראל" אך כורכי הספרים כדרכם, הסירו
את המעטפה והקורא לא התבונן, והמאמר נאבד.
כי על כן החלטתי להדפיסו שנית פה בראש הספר, למען ידעו בני עמי, כי אחרי
התבונני בלב מתנה, אחרי עיון עמוק מכל צדדי החיוב והשלילה במשך מסעותי בתבל, ואחרי
התיעצי עם חכמים וסופרים, החלטתי בלב בטוח, כי אין כל פחד עתה להרים ראש ולהגיד
לכל הגוים המתהללים בישו אלילם, כי באה העת לישראל לפתוח סגור פיהם במשך אלף ותשע
מאות שנה, ולהגיד בדברים ברורים לכל עובדי פסל את מחשבתנו אודותם, דתם ואלהיהם,
ולמען ידעו כל הכמרים כי לא נוסיף עוד להתנצל נגדם. יתנצלו המה אם יוכלו.
וראשית דבר בכל ויכוח, עלינו לדרוש כי יראו לנו את ישו ההיסטארי, לא הדב
הבדוי של אהיה ולא נברא מעולם. כי
לוא היה ישו חי באמת, אז ילכו ויבקשוהו בבית המשוגעים, אך לא תלוי על עץ. אם יעיזו עוד עתה להתוכח עמנו, הלא
יוכיחו לעיני כל העולם, כי אינם בטוחים באלילם, אחרי אשר על דבר ברור בלי כל ספק,
אין מקום לויכוח. ואל כל מיסיאנער
יהיה מי שיהיה, קלויזנער או סטעפאן ווייס נקרא בקול רם, פעם אחת, עמודו
עמודו! קץ הומבוג בא בא! לכו ועשו לכם פסל חדש. הדב ישו עוד לא בא אל היער, ולא יבוא
לעולם.
האלמו ודמו לנצח!
____________
להתנצלות
היהודים נגד הנצרות, לא חשבתי את הויכוחים אשר נאלצו רבני ישראל לענות למשומדים
אשר ברשעתם וסכלותם אמרו לנצח את היהודים למען הביאם תחת כנפי השכינה המתה. ההתנצלות ההיא איננה חרפה, כמו שאין חרפה
לאיש המבקש על נפשו בקום עליו רוצח להמיתו.
אבל חרפה היתה ההתנצלות אשר הדפיסו הרבנים על "שער" כל ספר, בתור
"מודעה" כי בכל מקום אשר הזכירו בספריהם את המלות "גוי"
"עכו"ם", נכרי וכדומה, לא חשבו חלילה את הנוצרים
"בימינו" רק את "הגוים בימי חכמי התלמוד" אשר היו באמת עובדי
עבודה זרה, אך לא הנוצרים חלילה, הצדיקים הישרים אשר תחת ממשלתם אנו יושבים איש
תחת גפנו ותאנתו, אין מכלים דבר.
התנצלות זאת לא הועילה מאומה נגד התנפלות צוררי ישראל, ואף גם ברוסיא
המבורכה לא דרשה הצענזוריא לכתוב דברי חנף כאלה. וזאת היתה באמת עבדות שפלה, שירת "מה יפית" לגועל
נפש, ועוד בימי ילדותי בקראי את ההתנצלות המגאלה הזאת על שער איזה ספר, חשתי
כמדקרת מחט בבשרי, כאב יותר גדול מחרפת תפלת "הנותן תשועה" אשר נאלצו
להדפיס בכל מדורי התפלות ברוסיא, יען, זאת האחרונה נעשתה באמת על פי פקודת הקיסר ירום
הודו, אשר לא יכלו לשנות.
אם חשבו
רועי ישראל את הנוצרים למאמינים באל אחד, הנה זה הוא אות נאמן עד כמה לא היה להם
כל מושג מה היא הנצרות. אף כי ברוחם
היו הנוצרים עובדי אלילים בעיניהם, עבודת אלילם עצמה גם אותה לא ידעו רבני ישראל,
רק מפי איזה פסוקים בכתבי הקדש, אודות אלילי הקדמונים. רבני ישראל לא ידעו תורת בודדא כאשר לא ידעו את העוואנגעליום,
רק את הנצרות ראו בעיניהם, בהביטם על המשומדים אשר כרבם נהפכו לצוררי ישראל, ובו,
בהמומר, ראו את הנצרות אשר נועדה להיות קוץ עולמי בצדי היהדות וישנאוהו. ובדעתי רוח הרבנים החרדים, אוכל להעיד
נאמנה, כי הנוצרים והנצרות היו שני ענינים נבדלים בעיניהם, את הנצרות אמנם
לא אהבו, אבל מעולם לא שנאו את הנוצרים, ומה גם אם ראו נוצרים ישרים, או
חכמים המביאים טוב לעולם, על פי הכלל כי "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם
הבא", ותמיד נתנו כבוד לנוצרים ישרים, ובהשקפת הרבנים כן היתה השקפת כל העם
מקטן ועד גדול, תחת אשר בעניני אמונה חשבו אחרת, כי באמת במה נעלה הנצרות על עבודת
האלילים "עובדי כוכבים ומזלות".
לעובדי השמש והירח יש איזה יסוד, יען לולא השמש לא יכלה התבל להתקיים אף
יום אחד. וכן מזרי שחק אחרים
ופעולתם בארץ. הנראה לעינים, תחת
אשר הנצרות רק בדמיון יסודה, ואף גם אלה המאמינים במציאת יהודי משומד מת, לא יכלו
להראות אף דבר קטן אחד לטובת האנושות מיד האמונה הזאת, שהיא באמת רק אמונת ההמון
הגס אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, אבל בשום אופן לא אמונת אציליו וחכמיו, ואף לא
אמונת כהניו וכמריו. הנצרות בידי
הכמרים הנה רק שחוק קלפים (Gambling) ועל הקלפים פרנסתם. יודעים המה, ככל המשחקים המומחים, כי בידם רק הקלפים הקטנים,
הריקים, אשר אם יגלום ויפרשום על השלחן יאבדו כל רכושם כרגע, ועל כן יסתירום,
יתפארו בהם, יפחידו, יוליכו אמים על המשחקים האחרים, יעשו עצמם כלא יודעים. כי היחידים המושלים (טאיז) נמצאים
בידי היהודים, אך היהודים מוגי הלב, יפחדו לגלותם, מפני עין הרע, כי בנפשם
הוא. אפס המצב נשתנה עתה לטובת
היהודים, ע"י חכמי הנוצרים אשר פקחו עיניהם ויאמרו לנתק את החבלים מעל
רגליהם, ברגע אשר נוכחו כי נשבר מטה האינקוויזיטיאן, ולא בשו להודות על האמת, כי
אין מזה עוד בקלפיהם, ואך שוא יתאמרו בציוויליזאטיאן נוצרית, שאיננה במציאות כמו
שאין ישו במציאות. ולוא גם היה איש
כזה בעולם, גם אז חרפה היתה לאנשים נאורים בזמן הזה להשתעשע בחבלי עובדי אלילים
הקדמונים, ובכן באה העת גם ליהודים להניח את קלפיהם על השלחן גלוים לכל החפץ לדעת
מי זכה ומי הפסיד. איזה מגדולי חכמי
ישראל אמנם חשבו מחשבות זה כבר להדפיס ספרי חכמינו אשר היו בכ"י, נגד
הנצרות. ועוד בשנת תרנ"ד כתב
אלי החכם הגדול רמש"ש ז"ל, ויבקשני להדפיס את הספרים כ"י נגד
הנצרות אשר היו אז באוצר ספרי[1] באמרו: כי שם באיירופא לא יוכלו להדפיסם מפני חמת הצענזוריא, ובשנת
תרס"ד, כאשר יסדתי לי דפוס קטן לעצמי, אמנם הדפסתי איזה מהם. וזה כשנתים החלותי לחבר ולסדר את ספרי
זה, ובין כה יצא הד"ר יוסף קלויזנער בירושלים בספרו "חיי ישו
ותורתו" אשר בו מלא סאת המיסיאן.
ספר כזה כתוב בידי סופר יהודי בעברית לא נראה ולא נשמע עוד בכל גבול ישראל
למיום צאת בני ישראל מארץ מצרים.
ספר הנותן חרב ביד המיסיאן מידי יהודי שלא המיר עוד את דתו בגלוי, לא יכל
להשאר בלי מענה, ואף כי שני חכמים ענו במאמרים קצרים הד"ר א. קאמינקא
ב"התרן" וה' פ. וויערניק במ"ע "מארגען זורנאל" בנויארק,
אבל במאמרים קצרים בכתבי עתים יכלו להשפיע רק למשך ימים אחדים, אך לא לדורות, ובכל
פזורי ישראל בתבל לא ידעו מאומה מזה, אשר על כן חרצתי לאחוז בעט לצאת נגד הספר
ההוא בספרי "חרב לה' ולישראל" (סט. לואיס תרפ"ג) וכן בספרי
"מכתב גלוי לישו הנוצרי" אשר שלחתיו על פני חוץ בתור מבשר לספרי זה,
בתקותי להקיץ נרדמים, יקומו ויזוררו יפקחו עיניהם.
_____________
חרב עורי על רועי ועל גבר עמיתי
(זכריה י"ג ז')
למדה תורה
דרך ארץ לדבר בלשון נקיה, ותחת לכתוב "ואת הבהמה הטמאה", כתבה "ואת
הבהמה אשר איננה טהורה". אמנם
כן ראוי ונכון לכל סופר לשמור את לשונו להשתמש במלות "לא אמת" תחת המלה
"שקר". אבל הנני מאמין
באמונה שלמה כי מעולם לא עלה על לב כותב ספר התורה לגשת אל הקזאק "בנעלי יד
משי" לאמר אליו: "קאזאק נכבד ומאד נעלה, אתכבד נא לבוא להשתחות מול הדר
כבוד הדום רגליך". וביחוד
"כי תצא למלחמה על אויבך" וכבר קראת לשלום יותר מפעם אחת, וכבר השתחוית
אלף אלפי פעמים, ויענך מלחמה, כבר כפפת ראשך כאגמון, וכבר היית מדרך לרגל כל טמא
ותחריש, הכוך פצעוך עד כי מכף רגל ועד ראש אין בך מתום ולא פצית פה, בכל עת ובכל
מקום שמת כארץ גוך וכעל תולעת בזויה דרכו עליך כל מוניך, עלילות ושקרים לאלפים
ולרבבות בדו עליך צורריך ואתה מחשה, והאם עוד לא באה העת, כי תקום על רגליך להתיצב
לפני רודפיך בכח האמת העומדת לימינך להגיד לעמים פשעם בדברים ברורים, בלי שפת
חלקות? חדל נא להתחבא באורים
ולהתנצל, עורר נא חרב עמך במלחמת תגרה פעם אחת, כי אמנם בימינו אלה כבר זכינו
והגענו לעת המאשרה, להוכח כי טוב להיות רודף פעם אחת מהיות נרדף פעמים, חלפה העת
אשר ממנה פחד ר' יצחק "פן יאמרו הגוים לסטים אתם". והגוים מתפארים בכמו אלה, והגדול בלסטים
כבודו מלא עולם, מלכי ארץ שרים ורוזנים לכדו ארצות לא להם, חמסו הון זרים.
ועוד זאת.
מפי כל
סופר נוצרי הננו שומעים יום יום, כי סבת השנאה לישראל בימים הנאורים האלה, איננה
חלילה קנאת דת, הזרה לדת-אהבה, רק קנאת מסחר נגד היהודי העולה על הנוצרי
בכשרונותיו. היהודי תפש את כל סחר
התבל בידו, והנוצרי האמלל חסר אונים הוא להתחרות עם היהודי הערום, וכה הסכינו לדבר
יום יום, עד כי החלו גם רבים מהיהודים להאמין במחסה כזב זה, ולא שמו לב למקרי יום
יום המוכיחים כי שקר הדבר, ורק מחסה כזב בדו להם לכסות חרפתם על אי סבלנותם בדת,
ובכל רגע, ועל כל שעל נפגוש המון נוצרים לאלפים ולרבבות, פועלים, פקידי הממשלה,
אכרים, יוגבים, או עשירים גדולים אשר נחלו את רכושם מאבותיהם, ודבר אין להם במסחר,
ובכל זאת הנם צוררי ישראל. אבל האמת
היא, כי מימי ילדותם בחיק אמותם כבר למדו לשנוא את היהודי בעד דתו, ובבואו לבית
התפלה ישמע מפי הכומר איזה פסוק או מאמר מהעוואנגעליום המלא רעל נגד היהודים, ולוא
גם יהיה איש ישמר טבעו, ישחיתו הכמרים את לבו, עד כי רחוק למצוא אף אחד מרבבה אשר
לא ישנא את היהודים, ואם תמצאו לפעמים איזה עיר אשר לא הראתה שנאתה לישראל בפועל,
הנה די הוא, אם יקום צורר אחד לדבר עלינו רעה, ושנאתו תתפשט מהרה כמגפה נוראה,
ובמשך ימים אחדים, והנה כל תושביה נהפכו לצוררים. והנסיון המר הראנו בארצות הברית, אשר ישבני בה בטח עד אחרי
המלחמה, ופתאם ביום חשך אחד, יצא נבל אחד, עשיר בור, פועל גס מנעוריו אשר כלם
יודעים אותו לאיש לא ידע ספר, איש אשר מעולם לא התחרו בו היהודים בשום מסחר, איש
אשר במשך זמן קצר אסף הון רב, מיליאנים למרות, ורוח אלהים רעה לבשה את הבור ההוא
להתנפל על היהודים בכל מיני עלילות שקר, מאין כמהם תחת השמים, ובמשך זמן קצר הצליח
להפיץ רעל נורא בין כל העם עד כי היה להם לחם יומם נגד עמנו האמלל.
הנה כי כן
כל עוד אשר לא נודה על השקר הגדול אשר בדו להם, בהיות היהודים החי, עד זומם מצבה
חיה המעידה יותר מאלפי פיות נגד שקריהם, והעדות החיה היהדות, שאין לה חומת אבן,
ולא גדר ברזל, לא תותחים ולא כדורים, מקבלת כדורי האויב, אך את נפשה לא תתן
לשלל. מאה פּעמים יוכלו להחריב את
ירושלם, אך לא אחת את היהדות, אך כי לא הרים סביב לה, כי לא בחרב וחנית ינצחו את
הרוח, רוח ישראל הוא, החזק מרבבות חרבות צורים, וכל כדורי מות משחק לו.
כל הדברים
האלה כנים ונאמנים, ואין אחד בישראל כמעט, אשר יעיר איזה ספק בדבר, ובאופן זה נוכל
להיות בטוח, כי לעולם לא ישיגונו, ואין כל פחד נגד עינינו לימים יוצרו. אך, גם אכול דבש הרבה לא טוב, ואומר
לנפשי, היתכן?
האמנם
לעולם נסבול חרפת עמים. כי מוגי לב
הננו, שפנים עם לא עז, נסים בורחים מפני האויב, אף בעת אשר ידנו רמה להכות את
האויב מכה רבה. ובראות האויב את
מנוסתנו, יוסיף אומץ לרדפנו עד אין קץ.
ובכל רגע יקוה להשיגנו ולהשמידנו, כי על כן אמרתי כי באה העת לצאת מחורינו
ולהתראות פנים עם האויב, למען נראה מי יברח מפני מי. ואנחנו יודעים ברור כשמש בצהרים, כי בריב דברים בעניני דת
הנצחון בטוח לנו, ובכן אחרי אחרי עבור אלף ותשע מאות שנה למנוסתנו, הננו קוראים
בקול גדול, הרף! פה הגבול! הבה נצא מן החומה להתראות עם האויב,
ונראה יד מי תעוז. אפס אם ימצאו
בינינו רכי לב החרדים להתגרות עם האויב יכבדו וישבו בביתם, לבל ימסו לב היוצאים
למלחמה. גם בטן השטן תבקע ותתפלץ
משחוק, בראותו יהודי מלומד ישתמט מוכוח עם כומר נוצרי בעניני אמונה ודת, בעת אשר
חכמי הנוצרים עצמם כבר נוכחו, כי הלידה, המיתה והתחיה של ישו, כל אלה בדוים מלב,
איש לא נולד, לא נתלה, לא נקבר, ולא קם מן המתים, לוא גם נקבר, לא עלה השמימה לוא
גם היה בארץ, לא היו לו תלמידים בורים, תלמידים דיגים (כעדות העוואנגעליום) אשר
מעולם לא עלה על לבם ללמוד דבר מה, והעוואנגעליום עצמו מודה בכמה מקומות, כי ישו
הוכיחם על אשר לא יבינו את דבריו הפשוטים, מעולם לא היתה במציאות כת "נוצרים
יהודים" בירושלם, לא קודם החרבן ולא אחריו. לכת כזאת אין כל זכר בדברי הימים הכללים, ואין כל רמז בדברי
ימי ישראל. והאמוראים בבבל אשר זכרו
חמשה תלמידים אשר היו לישו, אמרו זאת רק על פי השמועה, ולשמותיהם אין זכר
בעוואנגעליום, מלבד מתיא,[2] ואין כל פלא כי האמוראים ידעו כבר ממציאת האמונה הנוצרית, אחרי עבור איזה
מאות שנה[3] ובין כתבי פילאטוס נציב רומא בירושלם לא נמצא כל זכר למקרה ישו.
הנצרות
נולדה (לפי השקפתי) רק באלכסנדריא של מצרים, ושם נכתב גם העוואנגעליום בשפת יון,
אשר שררה אז בעיר ההיא, ביד איזה ערלים אשר בדו את השם ישו, וישתלוהו בארץ ישראל,
כמאה וחמשים שנה אחרי החרבן, בעת אשר רגל היהודי כבר נשכחה בארץ הקדושה, והיהודים
בגולה לא חשו או לא ידעו להכחיש את המצאת העוואנגעליום.
אחד מפריצי
בני עמנו בנויארק, סאציאליסט, אנארכיסט, באלשעוויק, פועל ציון, שונא ציון, יהודי
ונוצרי, לא יהודי ולא נוצרי, מתפלסף ומשתגע, זארגאניסט נלהב, אחד מעמודי התוך
בספרת "צאינה וראינה" וכבודו גדול בעיני כל החיה והבהמה אשר הפקידוהו
לרועה, וכמעט יום יום יוריד את רירו אל זקן עורכי כתבי העתים לבאלשעוויקים
באמעריקא בזארגאן. וזה לא כבר בעתתו
רוח אלהים רעה, ויכתוב מאמר בשם "משפט חדש בעד ישו הנוצרי". ובו הוא דורש כי יחדשו היהודים את המשפט
נגד ישו, להושיב שופטים, עדים, קטגור וסנגור, הכל כאשר לכל סדרי המשפטים בימינו,
ואז הוא, האדון הפלוסוף, הוא בטוח כי יצא ישו צדיק בהשפטו, וכל היהודים יקבלוהו
עליהם לאלהים, והוא, היועץ עצמו יהיה הסנגור, ובלי ספק יאסוף אוצרות רקח וקרעזוס
מיד כל הנוצרים בתבל, ויכתירוהו בעטרת "אפאסטאל", עליון על לוקאס, מתיא,
יוחנן ופוילוס, אשר לא הצליחו עד היום להביא את היהודים תחת כנפי השכינה החדשה.
ומה תגידו
לשגעון כזה?
אמנם כן, שגעון
הוא, ועוד יותר משגעון, שארלאטאניזמוס נורא אשר כמוה לא נולדו אף בלב הצורר הבור
הענרי פאָרד. אבל אנחנו העם העתיק
המנוסה בנסיונות אין מספר, הננו יודעים כי רק משוגעים ושארלאטאנים מצליחים תמיד
במלחמתם נגדנו, כי מי היו מנהלי נוסעי הצלב? מה היה טארקוואמאדא, ואלפי צוררים כאלה בכל העתים וכל הארצות,
ומה נקל היה למצוא עוזרים ותומכים בין הנוצרים הצוררים, ואף גם בין המטיפים
לרעפארם בין היהודים, אשר פעמים רבות כבר השמיעו מעל במת "הטעמפּעל" כי
ישו הנוצרי היה הנביא היותר גדול בין כל נביאי ישראל, ומה נקלה לשארלאטאניזמוס כזה
להביא אמונה בלב בורים קוראי כתבי עתים זארגאנים לראדיקאלים, כי צדקו כל צוררי
ישראל נגד עם חרמם.
האמונה
החדשה אשר בדאה מלב, אשה נוצרית אחת בבאסטאן, מערי עדדי בשם "המדע
הנוצרית" (Christian
Science) זה עתה בימינו ולעינינו, ובמשך עשרים שנה משכה
אחריה יותר משני מילליאן פתאים מאמינים בין הנוצרים, ומה גדול הפלא, כי גם המון רב
מבני ישראל, ביחוד מבין הרעפארמים, אשר באלהים חיים לא יאמינו, נלוו אל הכת החדשה
הזאת, אשר יסוד תורתה היא "כי כל המאמין בישו הנוצרי בלב שלם, לא נחוץ לו כל
רופא אם יפול למשכב, ודי לו להתפלל לישו ויקום מחליו", הנה כי כן נהרו המונים
המונים החולים במחלה ממושכה, מחלת הגוף והנפש, ובכלל זה גם מחלת פתאים ופצעי
הוללים, ויספחו אל העדה ההוללה הזאת, ובין תנאי הכת נמצא תנאי אחד מפרש, כי כל
החפץ להיות חבר לה, עליו לעזוב את אמונתו הקודמת. האשה המחוקקת אמנם שבה לעפרה זה לא כבר, ואת יורשיה עזבה
לאנחות, לחלק ביניהם את המלוכה עם כל האוצר הגדול אשר אספה בימיה האחרונים, האוצר
אשר בו נמצא רבבות אלפי שקלי ישראל.
אף כי כבר דברו, ונכתבו מאמרים נגד הכת הזאת בידי איזה רבני הרעפארמים, עד
כי נמצא ביניהם קנאי אחד ראבי א. ג. מאזעס ממאביל אשר יסד כתה מתנגדת לה ויקרא את
ספרו בשם Jewish Science
Divine Healing in Judaism, New York (Bloch Pub.Co.) (המדע היהודי)
אבל לא הצליח במלאכתו, כל עוד אשר לא ברא לו "יעזוס יהודי". ובלי יעזוס, אין אמונה בלב יהודי
רעפארמי, ואיך לא ידאב לב איש יהודי לראות שערורה כזאת בין בני אל חי ויחריש? האין זאת חובת כל תופשי שבט סופר בישראל,
בכל שפה שתהיה לפקוח עיני עורים ולהעמידם על האמת, כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא,
ועלילת שקר בדו עלינו צוררנו, כי הננו ערבים בעד מותו, למען ימצאו סבה להתנצל על
כל הרדיפות אשר ירדפונו לנקום נקמת אלהיהם.
אם הכנסיה
הנוצרית בפרט, והספרות הנוצרית בכלל, יצרה ספרות מיוחדה, כתובה נגד היהודים, וחכמי
היהודים החשו עד כה, עד כי בכל ספרותנו נמצאים רק כעשרה ספרים ואיזה חוברות נגד
הנצרות, וגם אלה, נכתבו רק יען צוררנו אלצנו לעשות זאת בויכוחיהם הנה אחרי כל אלה
חידה היא, חידה גדולה, כי במשך גלותנו הארוכה לא נמצאו אנשים בעלי כח לב לצאת בעט
סופרים חד וחלק, וחרב אמת במתניהם, בלי חנף ומורך לא לבד להתנצל נגד השקרים
וההבלים אשר ימטירו עלינו צוררינו בשם משיח הבדוי, אבל ללחום מלחמת תנופה להראות
כי כל יסודם ממסד עד הטפחות הוא שקר גדול אחד, אשר עליו תלו רבבות שקרים חדשים,
איש איש ככל העולה על רוחו, ואם יאמר איש לפתור את החידה הזאת, יען היהודים פחדו
לעשות זאת מפני שכניהם הנוצרים, הנה התנצלות רפויה כזאת יוכלו למצוא רק עתה, אחרי
אשר כל איירופא ואמעריקא קבלו כבר את הנצרות, תחת אשר גם לפני אלף שנה או פחות
מזה, לא רב היה מספר הנוצרים גם באיירופא, ומה גם בארץ הקדם קודם הלדת מחמד, וגם
אחריו עד ימינו אלה, אשר להם לא היתה כל סבה לפחד, והאות הוא, כי מראשית יסוד
הדפוס, לא פחדו יהודי תורגמה לדבר נגד הנצרות, ואם לא בספרים שלמים, למצער בדברים
ומאמרים קצרים הנוגעים להלכה, ומה גדול הפלא, כי גם הספרים המעטים אשר נכתבו בידי
חכמי ישראל, רבם ככלם נשארו בכתב יד, מאין איש ביהודה אשר התעורר להדפיסם אף בארץ
הקדם, תחת אשר לא פחדו להדפיס דברים בוטים חדרי לב נגד עריצות המלכים המושלים,
כפירושי האברבנאל על התורה (פרשת שופטים) ופירושו על נביאים ראשונים (ספר שופטים)
וספרו "ראש אמנה" (נדפס ראשונה בחייו, בקאנסטאנטינאפאל רס"ה, אחרי
כן כמה פעמים, וויניציאה, ש"ה, עוד שם שי"ז סביוניטה שי"ז אלטונא
תק"י, שם תק"ל, טארנאפאל תקע"ג, ואח"כ גם בווארשא וקעניגסבערג
ועוד.) וספר ראש אמנה הלא הוא ערוך
ביחוד נגד הנצרות, אחרי אשר המחבר החכם הגדול ידע בלי ספק כמנו כי למותר הוא לחזק
תורת ישראל ביתדות עץ או גם ברזל, תורת ישראל די חזקה היא לעמוד על רגליה בלי משענת,
ואם עמדה איתן על עמודיה הטבעים עד ימי המחבר, בלי ספק ידע, כי לא תמוט לעולם.[4] וכן ידעו זאת גם מחברים
חכמים אחרים, כהגאון הרשב"ץ בספרו מגן אבות, אשר עיקר כונתו היתה להראות
אמיתי התורה נגד חבלי העמים הבנוים על אדני תהו. ועל זאת יוכיחו ספרו "קשת ומגן" (ליוורנו
תקמ"ה?) אשר המחבר לא חברו אתור ספר מיוחד, והיה כלול בתוך הס' מגן אבות, וכל
אלה נעשו כלאחר יד, לא בדרך ישרה להתקומם נגד הנצרות, ומדוע?
הסבה היא,
לפי דעתי, לא מפחד הנוצרים, רק מפחד לבלות את העת היקרה לבהלה בויכוחים ללא יועיל,
מלחמה ברחים של רוח, בדת אשר מוצאה בעבודת אלילים, אשר רק פתאים חסרי לב יוכלו
להאמין בה, עד כי איננה שוה אף לדבר בה, ומה גם להלחם נגדה. וזה האות, כי מעולם לא טבלו עט בדיו
לכתוב נגד עובדי האלילים, ולכתוב ספרים כאלה לתתם ביד היהודים, הלא חשבו זאת למותר
ואולי גם לחרפה. אפס את אשר היה
למותר ולחרפה לפנים, אין מותר ואין חרפה בימינו. עתה בימינו נחוצים ספרים כאלה בעד יהודים או חצי יהודים,
הפוסחים על שני הסעיפים, או העומדים כבר בפתח הנצרות, בדעת ובלי דעת, ויש אשר זכו
כבר "למלכות השמים" בעולם הזה, וימצאו לחם לשובע בגן עדנו של המשיח בן
משק האלהים האדירים, וחשבונם נכון לפניהם, כי על נקלה יוכלו לצוד דגים במים
עכורים, בין המון העם אשר לא ידע ספר.
בצדק אחשוב
לא לבד הבורים בבני עמנו, אשר לא באשמתם נשארו בורים, כמו ילדי עניים אשר לא השיגה
יד אבותיהם לתת להם חנוך עברי, או נשארו יתומים, מבלי אשר דאג להם איש ללמדם תורת
אל חי, אבל ביחוד, הבורים אשר למדו דבר מה, כרוב רבני הרעפארמים, וחלק גדול מהם
מתענגים על רוב טובה, בשבתם על סיר הבשר, וחובתם לצאן מרעיתם, להטיף באזניהם עשרה
רגעים בשבוע. ועל פי רוב רק בערב
שבת בלילה, יען ביום השבת בבוקר אין איש כמעט יבוא להתפלל, כי לפי פתגם האמעריקאני
Business before
pleasure (מסחר קדם לענג) מצוה ללכת לחנות ראשונה, והראבי אשר
לא למד ספר עברי, לא יוכל לשאוב את דרשתו ממקור התורה, על כן נאלץ ללכת למעין
אכזב, אל העוואנגעליום, ומבלי דעת כל דת ואמונה אחרת, הנה החזיקו בו ככל כמרי
הנוצרים, יתרגמוהו, יפרשוהו ויספרו גדולתו, עד כי לא יעבור שבוע אשר לא נשמע, כי
רב פלוני אמר, כי ישו הנוצרי היה אדון הנביאים, ורב אלמוני יספר בשם כל ישראל, כי
ישו מקובל באומה הישראלית יותר ממשה רבנו, וכלם מאמינים בו בלי יוצא מן הכלל,
וכתבי העתים הנוצרים מדפיסים את דרשותיהם ברב ענג, כי מי לנו גוי גדול מהרב
לרעפארמים המעיד ונשבע על אמונתו כי כן הוא אמונת כל היהודים, והרבנים החרדים הן
לא יבינו שפת המדינה, ואין איש רואה ושומע אף מציאותם.
ישנם
בינינו חנפים קצרים ראי, החושבים, כי באמרם כל היום, ישו היה אחינו, ועל כן חובה
על הנוצרים לאהוב את אחי אלהיהם, אף כי כבר הורם הנסיון כי לא תועיל כל חנופה,
ואין מקום אף להגיון בלב צוררינו.
כי לוא נוסדה דתם על איזה יסוד הגיוני, אז הן לא היו נוצרים, ולוא גם נשארו
עובדי אלילים פשוטים כאבותיהם, גם אז לא אבדו מאומה, כאשר לא הרויחו בהחליפם אין
באין, מה גם כי בית דתי עובדי אלילים ידועים, ישנן אמונות נעלות עשרה מונים על
הנצרות. והמטיפים לרעפארם שכחו או
לא שמו לב, כי כאמעריקא ישנם רבים אשר לא יאמינו בכל דת, והקנאים בהם שונאים את
היהודים, יען ישו היהודי העמיס עליהם את תורתו[5] וכהן "יוניטארי" הלא כבר כתב מכתב גלוי למנהלי הרעפארמים
בסינסינעטי, אשר בו דרש מהם כי יתאחדו הרעפארמים עם הנוצרים היוניטארים, אחרי אשר
כמוהם כהרעפארמים מאמינים בישו, ואם לא יאמינו כי היה בן אלהים, אבל שניהם מודים
כי היה נביא גדול בישראל. ומכתב עתי
"איזראעליט" הסינסינעטי נביא הרעפארמים הדפיס את המכתב ההוא. הנה כי כן נחוצים עתה לנו ספרים ממין זה
לא נגד נוצרים ערלים, רק נגד נוצרים מולי ערלה, נוצרים בלי צלב וטבילה.
מגפת
המשלחת. ממשלת בריטניא בהושיטה לנו הכרזת באלפור
בידה השמאלת, ואת הצלב בידה השניה, שלחה את הזמורה אל אפנו, בפתחה את הדלת לרוחה
בעד המפלצת הזאת. בריטניא אמנם נהגה
כן בכל הארצות אשר נסתה להציג כף רגלה.
מפי רב אחד בארץ ישראל אשר בגאותו ירקיע שחקים. ובדברים ברורים אמר אלי, כי במחיר אמונתו זאת, (במציאת ישו)
יקוה לשבת בגן עדן"[6] נעויתי משמוע דברים כאלה יוצאים מפי רב, אחרי אשר בכל ימי חיי כבר דברתי
בענין זה עם רבנים גדולים וסופרים ידועים, וכלם הודו לי, כי מהתלמוד אין כל ראיה
והוכחה למציאות ישו זה אשר בדו העמים, ובשם ישו או ישוע נקראו אנשים רבים בכל
הזמנים מבלי היותם בני אלהים, רק בני תמותה פשוטים כמנו כלנו, הנה כי כן ראיתי עד
כמה ישריש ההרגל את האמונה במציאת ישו בלב העם, עד כי לא יבין את הסכנה הצפויה לנו
לדורות מאמונה כזאת. החלטתי אז
לכתוב את ספרי זה, אשר סבות שונות מנעוני מהפיק חפצי עד כה, ותקותי חזקה כי צור
ישראל יאריך ימי לכלות את מלאכתי לתפארת בת עמי, אשר ברבות הימים יתפוש הרעיון
מקום בלב בני ישראל להכחיש מציאת ישו, עד כי לא נחוץ יהיה להתנצל עוד, כי לא ידינו
שפכו את הדם, וכי ישו אהב אותנו.
ובכן עלינו לבקש רחמי העמים כי יחנונו ויתנו לנו לחיות לשאוף רוח, ואם
יתפשט הרעיון הזה בין היהודים, הנה מעט מעט יודע גם בגוים, עד כי תמלא הארץ דעה,
כי אין דב בכל היער הגדול אשר נטעו לשוא, ואז נפטר מבקש רחמים וחסד לעמנו, ועם זה
נחדל מהיות עם דומה לשפנים, אשר כל אוכליו לא יאשמו.
___________
עוד נגע אחד
בין תלי
תלים של אשפה וחלאה אשר הקיא ים האטלאנטי מבטנו, היה איש אחד אשר כבר שלח הזמורה
לאף היהודים באיירופה, איזידאר זינגער שמו, איש מבוהל, שכן קרוב למטורף, יוצר
הבלים, מיסד כתות ואגודות, והכל לטובת ישראל. וברגע אשר גרפהו הים הגדול לחוף נויארק מצא נתיבות לבית מדפיס
נוצרי עשיר גדול העומד בקשרי מסחר עם "המשלחת" ולזינגער הצליח לתפוש את
הנוצרי בלבו, לחבר ענציקלאפעדיא לישראל באנגלית, הנודעה עתה בעולם בשם
"זינגער מאשין". עצם
הרעיון טוב היה לוא נעשה הדבר בידי יהודים חכמים וסופרים, תמימי דרך מבלי נכלי
רמיה, מבלי בורים עורכים ראשים אשר לא ידעו קרוא עברית, ומהם כאלה אשר לא ידעו אף
את האלפא ביתא – כאשר הודה לי אחד העורכים – ומלבד אשר העמידו איזה נערים בורים
ונעוי לב לכתוב מאמרים בענינים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, הנה העמידו סופרים
יהודים-נוצרים, שונאי בני עמם, אשר הנצרות היתה ראש מטרתם להביאה למחנה ישראל, ולא
שוא קוו כי סף הרעל אשר מסכו בכוס יהודה יביא את המות לשותיו. כל המאמרים אודות הנצרות נכתבו ברוח
העוואנגעליום ביד איזה מטיפים לרעפארם, הנודעים בפי הנוצרים בשם "ראבּי או
ראבּים", ואני כבר העירותי בספרי "ספרת ישראל באמעריקא" את אשר ראו
עיני במכתב העורכים להרב לאלי בפאדובה, איטליה. כי ראש חפצם ומגמתם בחבור הענציקלאפעדיא הוא לאחד את היהודים
עם הנוצרים כי יהיו לעם אחד, על פי תכניתו של זינגער. באופן, כי הנוצרים יותרו מעט מאמונתם, וכן יעשו גם היהודים
מצדם, ואז נקל יהיה להם להיות לבשר אחד, והתנין יבלע את האדם ולא יודע כי בא אל
קרבו. הנוצרים יורידו מעט מאלהות
ישו הנוצרי, והיהודים יחדלו מהאמין באלהי ישראל ותורתו. וברוח זה נכתב כל הספר הגדול ההוא, בן י"ב כרכים. ומעתה כל החפץ לדעת איזה ענין הנוגע
לישראל ישאב את ידיעותיו ממקור משחת זה ישתה וישכח את היהדות ובלי כל עמל מצד
המיסיאן, יעשו נפשות לנצרות, ואף בלי טבילה יהיו למשומדים יבשים. אפס יוצר "מכונת זינגער" לא
אמר די באלה, הוא יוצר ומחדש תמיד חידושי תורת ישו הנביא היותר גדול בישראל,
והנוצרים עוזרים על ידו, אבל בין היהודים לא זכה עוד בגורל, וכל יצירותיו נשא
הרוח. ובראותו כי מטרתו להביא את
ישו דודו ואלהיו לכל בית איש יהודה לא הצליחה, עמד ויסד מכונה חדשה בתמונת אגודה
אשר קרא לה בשם הנביא עמוס, ועל יסוד זה שלח מכתב חוזר לכל רבני הרעפארמים בשפת
הארץ, ואלה דבריו מלה במלה:
מכתב זינגער.
"Have we not all One Father, has not One God
created us?" – Malachi II, 10
December
22, 1926.
Dear Sir:
A Christmas Message from a Jew, and from the
editor of the Jewish Encyclopedia to boot? Well, yes, Sir. And do you know where I got my
inspiration for this, apparently, abnormal communication to you of to-day?
Sunday last, I happened to attend a unique
Christmas service at
This homiletic combination, you will admit,
was somewhat out of the ordinary.
But you will perhaps be even more astonished by my own very candid
confession: whenever I am reading the Gospels in their Hebrew re-translation,
wherein one can, quasi-phonographically, listen to the very sounds of Jesus's
inimitable sayings and parables in his own Aramaic mother tongue, I am unable
to suppress the feeling that the whole disastrous break between Church and
Synagogue, between "Jew" and "Christian", now lasting for
fully 1856 years, was a useless waste of energy. This woeful spiritual disruption of the noblest parts of the
human race was essentially due to an appalling misunderstanding, by all the
parties concerned, of the true religious philosophy of the Hebrew Prophets and
the Psalms, whose popularization Jesus considered as his life's principal
mission.
AN AMERICAN
RELIGIOUS REVOLUTION?
The Amos Society has been trying now for
over three years to sweep away the dust, dirt and clotted blood of the theological
misapprehensions of the last nineteen centuries. It attempted to resume the direct connection with the famous
rabbi Hillel, who was the Modernist President of the Jerusalem Sanhedrin during
the lifetime of Joseph and Mary, and to go back to the living Jesus. He and rabbi Hillel, I am sure, would,
with a couple of witty puns and parables, have laughed out of court the whole
mass of dogmatic misconstructions which were piled up, from
We are proud to our commercial, industrial
and financial imperialism. Why
should we not have, in addition, the ambition to assume the intellectual
world-leadership by definitely throwing off the bondage of the past and
inaugurate an American Religious Revolution, steeped in the spirit of Hebrew
Prophecy, Greek Art and Philosophy, Modern Poetry and Science?
UNIVERSITIES OF RELIGION AND CATHEDRALS OF THE ONE GOD
And, why should American, by establishing on
its soil the first Universities of Religions, by laying the foundation of the
first Cathedrals of the One God, not have the ambition to strike a mortal blow
at antiquated, heinous, puny religious denominationalism which divides our body
politic and social into a couple of hundred of disparate, often discordant
sections?
A score of so of the best and strongest
among our several hundreds of theological seminaries have only to unite their
spiritual and material forces to endow our country, at the proper strategical
points, with half a dozen of high grade educational institutions in which, not
superannuated systems of theology, but Religion, in the noblest and deepest
sense of its academic meaning, young minds which now eagerly follow the
university courses on art, philosophy and science, i.e., the less remunerative
but more idealistic branches of human knowledge.
At the helm of their creed, these
Universities of Religion would carry this one single twin-dogma: an unshakable
belief in One God, infinite and eternal, albeit unknowable for His major part
to our present infinitesimal human mentality, and a deep-rooted
realization of the solidarity of the whole human race. For, was the latter not, for better,
for worse, almost simultaneously thrown upon this globe, apparently helpless
but, nevertheless, with the inherent strength, by its own combined and well
directed efforts, groping its way through the long, dark corridors of the past,
gradually, and should it yet untold ages last, to "ascend the mountain of
the Lord"? From these
Universities of Religion let a united mankind foregather for worship in
magnificent cathedrals, dedicated to the services of the same One God of the
Hebrew Prophets before whom Jesus and his apostles, and all the great thinkers
before and after them, reverently bowed their knees.
"THE FLAMES
OF FAITH"
The author of the famous religious novel of
the religious novel of the above name, Dr. Samuel Harden Church, President of
the Carnegie Institute of Pittsburgh, member of the Amos Council, at the acme
of his inspired address at the Amos Banquet of March 25, 1925, threw this
glowing firebrand direct from the alter of Jahveh into the eagerly listening
distinguished assembly:
"I have
always stood for law and order in the country, but I have sometimes felt that
there is one act of anarchy which I should like to perform – just one. I should like to feel free, regardless
of law, to go up and down the land with a hammer and chisel and cut off the
names from every church and temple in this land and say only, This is God's
House of Prayer and Service."
The thought here expressed was the thought
of Amos (750 B.C.), and of his younger contemporaries, Isaiah and Micah, and
also of their great Galilean successor.
Sharing in spirit their noble hopes let us who have shaken off the
shackles of a worm-eaten theology, and are mournful witnesses of a Church and
Synagogue, slumbering with folded hands and mumbling the dead formulas of an
outworn path, recite together the wonderful Messianic prayer with which every
Jewish divine service to this day is solemnly terminated, the Hebrew Gloria
in Excelsis whose component parts have often passed the lips of Jesus:
"May the time
not be distant, O God, when Thy name shall be worshipped in all the earth, when
unbelief shall disappear and error be no more. We fervently pray that the day may come upon which all men
shall invoke Thy name, when corruption and evil shall give way to purity and
goodness; when superstition shall no longer enslave the minds, nor idolatry
blind the eyes; when all inhabitants of the earth shall perceive that to Thee
alone every knee must bend and tongue give homage. O may all, created in Thine image, recognize that they are
brethren, so that they, one in spirit and one in fellowship, may be forever
united before Thee. Then shall Thy
kingdom be established on earth, and the word of Thine ancient seer be
fulfilled: The Eternal shall rule forever and aye".
Congregation:
"On that day the Eternal shall be One, and His name shall be
One."
A THEOLOGICAL DISARMAMENT
I trust this Christmas message of mine that
came from the bottom of a Jewish heart, and was penned in the spirit of the
immortal Carpenter-Prophet-Philosopher of Nazareth, my brother in race and
faith, will help inaugurate a new phase of relationship between Church and
Synagogue, between Jew and Gentile, not, forsooth, a mere lip-brotherhood but a
genuine, redblooded love between man and man. This love, and not the sham and lie in which most of us
indulge in, is the main gate that leads to the Kingdom of God, that Ideal
Republic of the Hebrew Prophets of which Jesus dreamt, for which he lived, and
for which he went to a premature death.
* * *
To sum it up: should the above message
supported by enclosed folder have succeeded in arousing your personal sympathy
with the thought of a final theological disarmament, should you agree with me
that the whole present religious denominationalism is a dead relic of a bygone
age, then, please, send me your word of encouragement. A sursum corda from a person
occupying your position is a mighty ally in the first stage of a pioneer
movement beset with difficulties and setbacks of all kinds.
Help us prepare the religio-philosophical
division of mankind along horizontal lines, gathering gradually into one
powerful social body the independent thinkers of all civilized nations, all men
and women who, in their heart of hearts, are deeply religious, but have
definitely thrown behind them the husks of dogmatic theology and the rites of a
narrow ecclesiasticism. Help us
lay the foundation of a giant, international, spiritual Fabian Society which,
with the time, may grow into a sort of Monotheistic World League, based on the
three divine pillars of Truth, Justice and Peace.
Very
truly yours,
ISIDOR SINGER.
____________
מטעם ידוע
לא חפצתי להעתיק את "האגרת אל העברים" מאת האפאסטאל החדש הזה. אך המבין יבין, כי עלינו לעמוד על המשמר,
כי נוסף לנו עוד אופן אחד למרכבת ישו, ולמרכבת ישו אשר בנו קלויזנער וסטעפאן
ווייס, נוסף אופן מכונת זינגער, כספחת לבית ישראל.
הלאה
זינגער! צא קלויזנער! לעזאזל סטעפאן ווייס! לכו והטבלו בנהר הבאפטיסטים ואלהי פוילוס
יהיה בעזרכם, אם רק נפטר מכם עד עולם.
אמן.
____________
עוד לא שלם
עון קלויזנער, נביא המיססיאן היותר מסוכן לישראל, כי אחרי אשר רצצתי את גלגתו
בספרי "חרב לה' ולישראל" (סט' לואיס, תרפ"ד). כטבע כל נחש, החל להתנועע אחרי מותו,
וידפיס את ספרו שנית. ואם לא די לו
באלה, אמר לחדש מלחמת ישו הנוצרי, ויוציא לחשך עוד הפעם את ספרו הטמא "רעיון
המשיחות בישראל", סופר טמא שפתים זה גנב את כל חכמתו מספרי המיסיאן, כמו
הליכות אורח, נתיבות עולם, סוד הישועה של המומר יצחק זאלקינסאן (מעתיק
העוואנגעליום ואיזה ספרי שעקספיר) דרך סלולה להמומר טעמקין, ועוד כמאתים חוברות
אשר הדפיסה המיסיאן בעברית וזארגאן[7] השתדלות המיסיאן מאז ומקדם עד היום הזה, היתה להראות כי כל היהדות נשענה
רק על תקות המשיח, והמשיח היה ישו הנוצרי, כי על כן קראו לו "כריסט"
(ר"ל משיח) וקלויזנער, נאמן בית ישו אסף איזה אגדות חז"ל, אגדות או
דרשות, שאין בהן כל מצוה, חק ומשפט, ואין כל חובה לאיש ישראל להאמין כפשוטן, ואין
חכם לב בישראל אשר יחוש להן יותר מאשר יחוש לדרשות אחרות, רק המיסיאן מצאה בהן
תמיד חומר למטרתם, וכל איש אשר קרא את הויכוחים של המשומדים בכל הזמנים, ימצא
כרגע, כי כל ויכוחיהם כלם נוסדו על אגדות חז"ל, אשר המיסיאן קימה וקבלה אותן
כפשוטן דוקא, ונביא ישו היושב בציון לקח עליו עבודת המיסיאן לכל פרטיה. ועוד מעט, מי יודע אם לא יכתוב לנו פירוש
נחמד "על הצלב והמשיח", על סיני וגלגלתא, על דם הנוצרים אשר ישתמשו בו
היהודים לחג המצות, על השטן וכפר נחום ועוד מטעמים כאלה, רק אם תלמידיו בנויארק
יאצלו עליו מהודם ומאדם, או יכבדוהו לבוא לנויארק וסטעפאן ווייס תלמידו הותיק
יתחמם לאור תורתו וחם לו בשני העולמות.
_____________
(מהשקפת חכמי הנוצרים)
חק הטבע
הוא, כי הדב מבקש מפלט לו ביער, שם ימצא לחמו, שם יחסה מקר בחרף, שם יכונן לו
מאורה לישון, ושם ישכב לו בירחי החרף, והאיש החפץ להענג בחברתו ולתפשו בכף, ללכתו
ברשתו, ילך אל היער, יבקשהו יחפשהו וימצאהו. אפס השמע איש מעולם, כי ילכו לבקש את הדב באויר? או הנסה איש, קבוצת אנשים, או גם עם שלם
לטעת יער גדול, במטרה מיוחדה למען הביא בו את הדב שלא נולד עוד, דב ממין משונה שלא
נמצא כמהו בכל יערות התבל, דב בדוי ברוח הדמיון, בחלום, בחזון, אך לא במציאות, וכל
זה למה. מה היה חסר לאיש, או לעם
ההוא בלי הדב? ולמה נטע את היער,
החסרת עצים היא התבל ומלואה?
אמנם כן,
לא ישו ברא את הנצרות, רק הנצרות יצרה את ישו, ותניחהו ברפת בחיק אשה, בתולה בעולת
בעל, ועל היהודים העלילה כי על ברכם נולדה האשה ובנה, ואנחנו לא ידענו ולא שמענו
מזה דבר. אמנם, לא יער עצים נטעה
הנצרות, לא עצי פרי אף לא אילני סרק המביאים תועלת לבני אדם, רק יער של
ספרים. מלאים חלומות וחזיונות הוא
היער המבקש את הדב, יער של רבבות ספרים, ומאמרים מפוזרים למיליאנים, יער מלא צידים
לרבבות, צידים מחפשים את הדב ולא ימצאוהו, צידים צודדי נפשות להביאן ולנטוע אותן
רק ביער למען הגדיל את היער.
המאמינים אמנם יאמינו כי מצאו את הדב, בחלום בחזון, תחת אשר אלה אשר עינים
להם לראות, לא ראו ולא מצאו מאומה ביער הספרים, בספורי "אלף ולילה אחד",
במיטהאלאגיע הנוצרית, אשר נפלה לה לירושת נחלה משארית המיטהעאלאגיע היונית
והאלילית הרומית, ואם חכמי יון לא האמינו באמתת ספורי אליליהם, אשר היתה בעיניהם
רק "ראמאנטיק עממי", הנה קימו וקבלו מפיצי הנצרות להפוך את הראמאנטיק
לדבר שבמציאות, ושם ישו בדו כמין היולי ראשונה, כחומר למלאכתם, מלאכת התלמידים
יוצרי המורה, כאשר הוכחתי כבר בהקדמתי לספר "זמיר עריצים" השני (ניוארק
תרנ"ט 16) כי היו מחוקקים ומיסדי דתות או כתות חדשות אשר נולדו רק בדמיון
התלמידים, ובמציאות לא היו בעולם, ורק התלמידים בדו להם מחוקקים, ועל עצמם העידו,
כי זכו להיות תלמידי המחוקקים הנפלאים, ובמרמה זאת הצליחו להתנשאות למדרגה גבוה
כמעט כהמחוקקים עצמם יצירי כפיהם.
וכל אחד מהם אשר הצליח להרבות שקרים ולהפיח כזבים, יותר מחבריו, עלה
לגדולה, ובדבר הזה הצטיין פוילוס (שאול) עד כי היה לראש, אבן פנה לנצרות כלה, וכן
היה גורל כל התלמידים אשר יצרו את מוריהם, ואין פלא, כי דור אחרון אשר מצא
לפניו שלחן ערוך עם כל כליו, מאכלו ומשתהו, לקח ויעשה לו מטעמים מספורי בדים,
דרשנים ומטיפים מצאו להם חומר לדרוש.
חוקרי קדמוניות נפלו על המציאות ויעשו להם מעדנים לפי טעמם. פילאלאגים נתחו כל מלה, כל אות כל נקודה,
ובזה נתנו ומר לסופרי דברי הימים אשר מצאו לטוב להם להפוך חזון חולמי חלומות,
ספורי בדים ושקרים מוסכמים למקרים ומעשים בפועל, וכה נמשך השקר הארוך לאלף ותשע
מאות שנה, עד כי היה כמעט לאמת בעיני ההמון, ההמון אשר לא יחשוב מחשבות, ומאזנים
אין בידו לשקול כל שמועה או ספור בדוי, וכלל גדול הוא בידי מנהלי ממלכות התבל כי
נקל למצוא עשרה מיליאן מאמינים לכל הבל או שקר, מלמצוא חמשה חכמים בעלי עינים
פקוחות. ואם ההמון יאמין, קשה למצוא
חכם כביר כח לב לצאת ביד רמה נגד הזרם, ומה, גם אם גם הממשלות עומדות על יד ימין
ההמון, וגדודי כומרים עם רבבות אלפי ספרים, תמונות וצלמים, מטיפים ורועי רוח,
סוחרים בדת, נביאי שקר וכל המונם, כלם כלם יביעו, ידברו, יבטיחו חיי עולם וחיי
שעה, ממשלה ותענוגות בשרים, ושור הבר והלויתן לקנוח סעודה, היפלא אפוא כי במשך
קרוב לאלפים שנה נהפך השקר המוסכם כמעט לאמת בדברי הימים הכללים? וההמון היהודי אף כי יבין יותר מההמון
הנוצרי, הן לא העמיק חקור, ואין לו כל יכלת לחקור בעניני אמונה, כי גם איזה מחכמיו
ורבניו יאמינו גם המה, ומרבני הרעפארם אין לדבר עוד, המה הלא יטיפו לנצרות
כמיסיאנערים גמורים, ועדרי צאנם תועים אחריהם במדבר – שקר, עד כי הפכו את
סינסינעטי עיר משגבם, כמעט לנצרת – חדשה, כיאהאן שטראססע בברלין ובית תפלת קלויד
מונטיפיורי בלאנדאן, אלה המה עמודי התוך לתורת בן מרים אשר עליהם תוכל הנצרות
להשען אלף פעמים יותר מעל כל שליחי לאנדאן הבאים על שכרם. ואם יתפלאו הרחוקים ממקום המעשה לאמר,
היתכן כי תלמידי בית מדרש לרבנים אשר למדו מעט או הרבה, היתכן כי אלה יטיפו
לנצרות? אך בעיני הקרובים אין כל
פלא, אחרי אשר כרבם יוצרים מבית מדרשם רקים מכל מדע, וביחוד מתורת ישראל, ובמוח
ריק יש די מקום למלאותו רוח כזבים והבלים.
אמנם כן,
לא נוכל לכחד, כי נמצאו בעמנו פתאים מאמינים במציאת ישו, ואולי גם במופתיו
ונפלאותיו גם בין למודי ה', יודעי תורה ויהודים תמימים עם אלהיהם, אם כי מוזר הדבר
ולא יאמן כי יספר, אבל מה לעשות ואין לכחד את המציאות, ובדבר הזה תמימי דעים המה
החרדים עם הרעפארמים ועם הסאציאליסטים, אף כי אלה לא יאמינו בתורת משה והנביאים,
ולא למותר אחשוב להעתיק דברי החכמים הנוצרים לעמת הרבנים הבורים המטיפים לרעפארם,
מי מהם ראוי יותר להיות רב לרעפארמים, וז"ל:
במכתב עתי
"טיימס דעמאקראט" היוצא לאור בסט. לואיס מן 6 פעברואר 1909 מצאתי כתוב
לאמר:
"מברלין
מודיעים לנויארק, כי בששי לירח זה, היתה ברלין כמרקחה, עקב המחלוקת לשם שמים,
והויכוחים אשר ארכו איזה ימים, כמחלוקת הזאת לא שמענו מאז קם מארטין לוטהער לקצות
בקאטוילים".
"כל
הרעש התעורר על ידי הפראפעססאר ארטור דרעווס מקארלסרוהע, אשר הדביק מודעות גדולות
בחוצות העיר ובהן העיר את השאלה "אם היה ישו הנוצרי במציאות, וחי
בפועל?"
"ביום
הרביעי בערב התאסף קהל גדול בגן החיות, והוא דרש לפניהם, ויוכיח כי ישו הנוצרי לא
היה ולא נברא, הוא דבר בהתלהבות נמרצה ובבטחון גמור לחזק את דעתו, וגם בלילה השני
הטיף עוד הפעם ביתר שאת באזני אלפי איש ויוכיח אמתת החלטתו, קהל גדול מחכמי הדת
נקבצו ובאו לרגלי הקריאה אשר קרא אותם לשמוע את טענותיו, כל הלילה ארך הויכוח עד
עלות השחר, וכלם עמדו על רגליהם וישתו בצמא את דבריו, הוכחותיו נגד כל הקדוש בעיני
הנוצרים היו כה חזקות ונמרצות, עד כי נשים רבות התעלפו, והקהל נאלץ להוציאן מן
האולם בקולי קולות, ביחוד משכה עליה עין הנאספים אשה אחת אשר עמדה על כסא וכפיה
פרושות אל השמים, כמתחננת אל אלהים כי יוריד אש מתלקחת על ראש הפארפעססאר
הכופר".
"פראפעסאר
דרעווס הובא לברלין מטעם כנסית "המאניסטים" אגודה פלוסופית המאמנת
באחדות ה' (כמו היהודים)[8] וכהני הנוצרים וחכמיהם אשר שמעו את דרשותיו לא מצאו את ידיהם ורגליהם
לעמוד בפניו".
פראפעססאר
דרעווס עשה לו שם גדול בכל התבל כלה בספריו המסולאים אשר נעתקו מאשכנזית לכל שפות
איירופא, וכל קוראיהם שבעו רצון ונחת, מלבד היהודים, אשר לא חשו להעתיקם לעברית,
ברוסיא אמנם נאסרו ספרים כאלה, ואיש לא חלם אף לראותם, ובמערב איירופא ואמעריקא
הראה נפלאות, עד כי רבים מכהני הנוצרים התעוררו ויזוררו, ויחלו לחשוב חשבון נפשם,
אם לא תעו ביערם, וביחוד קמה מהומה נוראה בין כהני הפראטעסטאנטים אשר החלו להכחיש
ספורי העוואנגעליום, שהם עקרי דתם.
ומעט מעט, במשך עשר שנים האחרונות החלו להכחיש גם מציאת ישו, כדבר המובן
מאליו, ואגודות שונות נוסדו וכלן למטרה אחת, להכחיד את הנצרות, וכאגודת
"מבקשי אמת" בנויארק Truth Seekers of New York, 49 Vesey Street כן כל האגודות
בלאנדאן, המדפיס WATTS
and CO. שיקאגא, ברלין ופאריז, פיטסבורג ונויארק Peter Eckler Publishing Co.
___________
לא ישו יצר את הנצרות, רק הנצרות יצרה את ישו.
(זה הוא כלל גדול)
טרם אלך
להראות לתועים ביער נטעו נוצרים, כי שוא יבקשו את הדב אשר הבטיחו להביא בו, ועד
היום טרם מצאוהו, הנני חושב כדבר בעתו לדבר אודות הנוטעים עצמם, מטרתם ועבודתם,
ומה הפרי אשר הצמיחו וגדלו ביערם הגדול.
לוטהער לא
היה הראשון אשר מצא חסרונות בקאטוליציזם, מטבעו היה קנאי נורא, צורר היהודים, אולי
לא רחוק מטארקוואמאדא, ואם חלק את לב העם מאחרי האפיפיור, עוד שאלה גדולה היא, אם
הביא להם מרפא בתקוניו. הקאטאליציזם
הוא אמנם ממשלת מלך, והלוטעראניזם כמו ממשלת עם, ורבים יאמינו בעינים עצומות, כי
הרעפּובּליק הוא אשר גדול, אבל אם נחדל מהשתעשע בדמיונות, ונפקח עינינו להביט על
המציאות, אז נראה עולם אחר. די הוא
אמנם להציג מערכה נגד מערכה בריטניה ואיטליה נגד רוסיא, פולין ואונגארן, ואם
ישאלני איש אודות ארצות ברית אמעריקא והקאנסטיטוציאן הטובה אשר עליה נוסדה, אשלחהו
להביט בפני המציאות, וכרגע ימצא, כי בין הניר והמציאות היא דרך רחוקה מאד, ולא כל
ברק חיצוני הוא זהב טהור, והרקב הוא לא רק בדענעמארק.
לא ישו
הנוצרי יצר את הנצרות, להפך, הנצרות יצרה את ישו, אחרי אשר כבר החליטו רבים מגדולי
חכמי התבל, כי ישו כזה לא היה מעולם במציאות, ואלה אשר בנו את עצמם בשם נוצרים,
עליהם היה לנטוע אילן להתלות עליו, או למצער להסתר בצל דליותיו, ואם אין די באילן
אחד, נטעו יער גדול, ויער בלי דב דומה לדב בלי יער, ואם אין דב לפי תכונת היער,
מצאה מרמת ערומים עצה נפלאה לברוא דב לפי רוחה, דב לפי תכונת היער, ויקראו את שמו
"ישו הנוצרי" (העוואנגעליום קורא אותו תמיד "ישוע") על שם אליל
עתיק נודע לשם בארץ הקדם, האליל ההוא ישב כבר על כסא קדשו בהיכל השמים. ומושבו איתן. כבר ידע שמות הימים, הירחים והשנים, כבר היו לו חגים קבועים,
יום הראשון בכל שבוע היה לו שבת קודש.
יום כ"ה בדעצעמבער היה יום לידת האליל, וכן היו כל חגיהם בימים אשר
נתקבלו ונתקדשו אחרי כן אצל הנוצרים מחדר פוילוס, אשר הביא את האליל בחצנו על קרבו
וכרעיו וישימהו למלך על הנוצרים אשר יצר, ואת כל רכוש האליל, מעשיו, ספורי
נפלאותיו ומופתיו הכל הכל לקח עמו וישימם באוצר דביר הנצרות,[9] ובאופן זה העשירו ויגברו חיל על חשבון האליל, אשר שנה את שמו ויכנהו בשם
"ישו הנוצרי", ועל שמו בנו להם עיר קטנה בשם "נצרת", עיר אשר
עין לא ראתה עד העת ההיא, טרם לידת האגדה אודות ישו, עיר ביפה נוף בגליל, בארץ
יהודה.
מדוע בחרו
בארץ יהודה להושיב בה את אלילם?
המיסדים הראשונים ראו כי כבר מלאו פני תבל אלילים, ומספר עריהם אליליהם,
מאין מקום עוד לאליל חדש. ארץ מצרים
מלאה גלולים על כל גדותיה, יון ורומי, שתי הממלכות הגדולות מלאו מעוננים, שדים
מכשפים, שטנים, קסמים ומנחשים אין מספר, כתות התחרו בכתות, הוללים מיססיאנערים רבו
מארבה, מטיפים נוכלים סבבו ביער ובשדה להטיף בשם אליליהם. אלכסנדריא של מצרים היתה אז מין בבל, עיר
מושב החכמה, ועמה גם בירת ממשלת החשך, מנהלי הכתות השונות שרצו בה לרוב, וכמעט לא
ידעו איש שפת רעהו, ובתוך המהומה והמבוכה ההיא, נולד הרעיון ליסוד כתה חדשה,
מעורבה מכל הכתות השונות, וליסוד ראשי הניחו את האלילית, אחרי אשר בלי אליל אין
אמונה, ולעזר לה לקחו איזה דעות המינים, גם דעות פלוסופיות אשר שררו אז בין הכתות,
דעות סאציאליות, איסיות, ויהודיות, ואת ארץ הצבי בחרו להם להושיב בה את אלילם
החדש, יען זאת הארץ היתה היחידה בתבל אשר נשארה נקיה מטומאת גלולים. ועל כן מצאו בה מקום ריק לעשותה בירת
אלילם, ובכן מצאו לטוב להם לתת לאלילם תמונה יהודית לפי תכונת המקום. ולפי הנראה מהעוואנגעליום, ברור הדבר, כי
לא ידעו לא הבינו למשוך אליהם איזה חכם יהודי היודע את היהדות, וישתפקו בשמועות
רחוקות אשר שמעו מפי בורים, ואם שמעו איזה ענין מתנגד ליסוד כתתם החדשה, שנו את
פניו לפי טעמם, ומטעם זה זייפו פסוקי התורה והנביאים. כתה קבועה אמנם לא יכלו ליסד עוד, יען לא רבו עוד חבריה, אף
באלכסנדריא עצמה, ואין לדבר עוד, כי לא יכלו לחדור לארץ ישראל, אשר כבר הקיאה
מקרבה כל רעיון אלילי, ורעיון הנצרות היה תלוי באויר עוד זמן רב אחרי החרבן. ולאזני היהודים לא הגיע אף רמז קל, כי
אליל חדש יעוף על כנפי רוח באויר ארצם, ומה גם, כי אחרי שברם הגדול בחרבן ארצם
ומקדשם, ואשר מנהלי העם הלכו בגולה, והשארית הנהלאה התאמצה לאסוף שרידי כחותיה מעט
מעט למען תמצא ידה לנתק מוסרות רומא מעל צוארה. ואחרי אשר אבד נצחם ותקותם אחרי מלחמת בר כוכבא, ושאריתם נפזרו
לכל רוח, ויכלו את כל כחם להציל את תורתם, מני אז חדלו גם הכתות הפנימיות לשאת
עליהן חותם כתה מיוחדה, וכן נטבעו בים הצרה הכללית, ומה גם הכתות אשר נשאו עליהן
תכונה מדינית, כי בלי ארץ אין מקום לכתה מדינית, וכן חדלו הצדוקים מהיות כתה
מיוחדה, אף כי פה ושם אולי נמצאו עוד יחידים אשר החזיקו בדעותיהם בעניני הדת[10] על פי פירושי התורה אשר בארו לא בטעם פירושי הפרושים, (תורה שבע"פ),
ורק אחרי עבור שש מאות שנה התלקטו השבלים הבודדות תחת דגל ענן ושאול אשר יסדו כתה
מיוחדה "קראים". ובאופן
כזה התלקטו גם הנוצרים אשר בדו להם את ישו אלילם, אחרי עבור כמאה וחמשים שנה למיום
הלדת האגדה אודותו, אחרי אשר לא יכלו לפרסם אגדה הוללה כזאת בשבת ישראל על אדמתו,
אשר גם נער קטן יכל להכחישם. ובלי
ספק הבינו את הכלל "הרוצה לשקר ירחיק עדותו", ורק אז, אחרי עבור שנים
רבות, התלקטו השבלים הבודדות ויהיו לכתה מיוחדה אשר קראו לעצמה
"נוצרים", ורק אז נאלצו לכנות איזה עיר קטנה או כפר בשם
"נצרת" אשר לא נודעה ביהודה מעולם. אבל אלה השבלים הבודדות לא ממעי יהודה יצאו. טפּשים ובורים כאלה, לא יכלו להולד על
ברכי עם אלהי אברהם. רק פליטי עובדי
האלילים השונים התאחדו, ויהיו לכתה אלילית חדשה, אשר התפאר, כי עזבה את האלילית
העתיקה, ומנהלי הכתה החלו לנטוע יער גדול של ספורי בדים אשר בדא כל אחד על חשבונו,
כל אחד נטע לו אשרה עץ נושא פרי לענה.
ביחוד אלה המטיפים המיססיאנערים אשר עשו להם את הנצרות לפרה חולבת, וישימו
דברים בפי אלילם, כי כן צוה עליהם ללכת במלאכותו להטיף את אמונתו החדשה באזני
עובדי האלילים, ומה נקל לאיש להוכיח כי פסלי עץ ואבן, אזנים להם ולא שמעו, עינים
להם ולא יראו, הבל המה אין בם מועיל, ולפראפאגאנדא כזאת נקל היה למצוא חומר גם בין
פלוסופי העמים, ומה גם בכתבי הקדש המלאים התולים בוטים כמדקרות חרב נגד הוללות
עובדי האלילים, והמליץ הנפלא אשר לא היה על עפר משלו, צייר זאת בחרב עטו בדברים
קצרים לאמר: יוצרי פסל כלם תהו...
מי יצר אל ופסל נסך... חרש
ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו, ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב ואין כח לא שתה מים
ויעף. חרש עצים נטה קו יתארהו בשרד
יעשהו במקצעות ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה
מ"ד)[11] ועל פי זה נקל היה להם למצוא אזנים קשובות בין עובדי האלילים, אבל לא
הבינו או לא חפצו להבין כי יחליפו הבל עתיק באולת חדשה. וכי חלל מת לא יוכל להועיל יותר מפסל מסכה, והמתפלל אליו לא
טוב, הוא מהכורע על ברכיו לפני אליל עץ ואבן, ואין כל ספק בעיני, כי המיססינערים
הקדמונים לא נועזו לגשת לאיש יהודי לדבר על לבו להמיר את דתו, ולהחליפה באמונה הראויה
לפראים.
ואם נסו
לעשות זאת פעם או שתים, הלא נוכחו מהרה כי מפראפאגאנדא באזני היהודים יצאו וידיהם
על ראשם, וחנותם מה תהא עליה? הנה
כי כן נאלצו לפנות אל עובדי האלילים, אף כי נגד מצות ישו ופתגמו "שלא לתת לחם
הבנים לפני הכלבים", המה, מיסדי ומפיצי הנצרות ידעו רק אחת, כסף וישו הנוצרי,
כסף קודם, "התכלית תכשיר את האמצעים" היה יסוד ראשי לנוטעי היער
הראשונים, והישועיים לא חדשו דבר, רק לקחו את אבן פנת הנצרות ויבנו עליה את אגודתם
המיוחדה, אף כי באמת כל הנצרות עומדת עליה, והמיססיאן הפראטעסטאנטית עומדת
עוד היום בשורה אחת עם היעזואיטיזם הקטוילית, ואין הבדל בשתיהן רק בשם, ובארצות
אשר רוב תושביהן המה לוטהעראנים, כמו אשכנז וארצות הברית, נופלים המה מהקטוילים
בארצותיהם, צרפת ואיטליה, ומגמת כלם היא ממשלה מדינית תחת מסוה הדת, ולמטרה זאת
נטעו ויוסיפו לנטוע למען הגדיל את יערם, ואחת היתה להם אם נטעו עצי פרי או אילני
סרק, קוצים וחרולים, שקמים[12] העוצרים את ההלך מבוא אל היער פנימה לבל ימצא דרך בין סבכי דליותיהם,
וידברו על לב פתאים אשר האלילית כבר נבלעה הדמם, כי הדב הגדול, האליל הנפלא יושב
במרומי היער, והוא המושל עליו, וכל מעשיהם יעשו על פי פקודתו. ומאות בשנים לא עלה על לב איזה מאמין לכל
דבר, ללכת ולחדור ללב היער למען הוכח אודות מציאת הדב, עד הימים האחרונים, אשר
איזה מחכמיהם, חוקרי קדמוניות, החלו לחדור לעמקי חקרי דתי האלילים הקדמונים אשר קדמו
לפני תקופת הנצרות, ובמצאם את כל פרטי הנצרות בתוך אגדות האלילים (מיטהאלאגי)
נפקחו עיניהם ויראו, כי לא היהדות היא מקור הנצרות, רק האלילית הטהורה, על קרבה
ופרשה, ואם היו עד הנה חכמים אשר פסחו על שתי הסעיפים, להאמין במציאת ישו או
לחדול, הנה עתה נוכחו ויחליטו כמעט כלם, כי אין כל יסוד למציאותו, ומובן מאליו, כי
יכחישו את כל ספורי העוואנגליום, על דבר לידת ישו, משפט חייו ומותו, ועם זה גם
תקומתו. ובהיות המצב כן, החלו לחקור
גם, מה הנה המדות והמוסר אשר בהן יתפארו מאמיני העוואנגעליום, עד אשר מצאו כי גם
אלה רחוקות מן השכל הישר, וממילא גם מן האמת. ואם חכמי הנוצרים מדור העבר אשר עמדו עוד ברגל אחת בתוך
העוואנגעליום, חשבו למצוא מקור הנצרות בתוך אגדות היהודים אשר ראו דרך זכוכית
עכורה, מבלי דעת תורת ישראל, הנה עזבו האחרונים את חקירת היהדות מכל וכל, בהיותם
בטוחים, כי מצאו באלילית את המקור הנאמן בלי כל ספק, ועל כן לא יפלא, כי גם חכמי
היהודים בדור העבר לא הרחיקו לכת, יען לא ידעו את הנצרות, כאשר לא ידעו חכמי
הנוצרים את היהדות, ובכן הוציאו משפט מעקל כי הנצרות הביאה איזה טוב בעולם,
בהרחיקה את עבודת האלילים מעמי ארץ הקדם.
(רא"ה ווייס בספרו דור דור ודורשיו, ח"ב. וכן גייגער, פרידלענדער ודומיהם) ומבשרי
אחזה, כי כמני ככל הקוראים עברית הרגישו בנפשם כמו מדקרות מחט בקראם דברי המתנצלים
בעד הנצרות, אך כי דברו בתמם, בלי כונה זרה. אך להכחיש את השערותיהם לא יכלנו, יען מעולם לא למדעו לדעת את
הנצרות, כאשר לא ידעוה גם החכמים הנזכרים, מלבד אשר אולי קראו איזה פסוקים
בעוואנגעליום. החכמים הנזכרים לא
ידעו את הנצרות יותר מאשר ידעוה חז"ל בדורות הקדמונים, רק מאשר הסכינו לשמוע
מפי ההמון, נוצרים ויהודים. ואיש
מהם לא נסה לחתור בעמקי היער, מפני המון הסירים הסבוכים, וישתפקו בספורי
הנוטעים. ודרך אמת לא ידעו,[13] הסופרים הנוצרים ראו את היער מרחוק ויאמינו בספורי כמריהם, כי הדב יושב לו
שם במרומים בחביון עזו ומושל בכל היער, ויכתבו ספרים באמונתם התמימה, ואחריהם
נמשכו איזה מסופרי היהודים, אשר לא ידעו כי בחשכה יתהלכו, תועים במסלות סללו מאשרי
מתעים, עד אשר לחרפתם יצא העגל בימים האחרונים, בתבנית ספר "ישו הנוצרי
ותורתו", בתור פירוש מספיק המאמת את העוואנגעליום, ספר מסית ומדיח הראשון
בספרת ישראל אשר לא קם כמהו בין כל המיסיאנערים בתבל, בעת אשר כל גדולי חכמי
הנוצרים עצמם מכחישים את העוואנגעליום וספוריו, ועם זה מציאת ישו, תלמידיו
ותורתו. ואם אין ישו במציאות, אבל
במציאת קלויזנער מחבר הספר המגאל הזה אין לכחש בשום אופן, והמחבר ממלא עתה מקום
קבר ישו הריק בירושלם.
הנה היער!
ואיה הדב?
אם תאבו
לראותו, יענה ההד, עלו השמימה, שם תמצאוהו יושב לימין עליון ומתענג על בניו
הצדיקים, הקדושים והטהורים, אשר נטבלו בשמו, וכל התועבות אשר עשו בחייהם כבר נמחקו
מראש על ידי הטבילה. ובכן, אין טוב
בעולם מדת כזאת, לחטוא כל הימים בלי ענש, ואף להיות צדיק לפני האלהים.
העתודים
העולים על הצאן, בחפצם למשול על העם, כאז כן עתה, מצאו את הדרך היותר בטוחה למשול. היא האמונה, למשול בחסד אלהים, אשר נגלו
רק להם, ועל כן נחוץ היה לספר שקר משמים, ורק המה ראו מחזה שדי. ובשם אלהים דרשו מאת העם לשמוע בקולם לכל
אשר יצוו. ועל כן יסדו בתי ספר
מיוחדים למורים, כהנים וכמרים. בתי
הספר ההם לא למדו כל חכמה או מלאכה מלבד אמונה, והמה, תלמידי בתי הספר, הכמרים היו
לרועים, רועי אמונה בשם האליל אשר בדו המיסדים. ועוד עד היום רחוק למצוא בין הכמרים איש יודע דעת. חכם באחד מענפי הדעת. והיה אם קרה איזה מקרה לא טהור, כי הכומר
החל ללמוד מעצמו, עד כי השכיל, אז מהרו ראשי המנהלים להרחיקו מכהונתו, הועידוהו
למשפט כמכחש באלהים אשר לא ימלא פקודת משמרתו. החק הזה עודנו איתן עד היום במאה העשרים אשר בה ובהשכלתה
יתהללו, ומצחם נחושה ופניהם לא יחורו מהשמיע תמיד את השקר הגלוי
"הציוויליזאטיאן הנוצרית", כמו לוא יצרה הנצרות ציוויליזאטיאן
ידועה. מורי שקר אלה אמנם מצאו להם
משען בדברי מיסד האמונה הנוצרית, פוילוס השנארער הקדוש. (קורינתים א') האומר בדברים ברורים, כי בורא התבל יצר את העולם
בחכמה, ורק אחרי כן נחם על מעשהו, בראותו כי בחכמה לא תכון תבל, ועל כן שלח אליהם
את סכלות הבשורה (העוואנגעליום) ומעתה יתנהג העולם בסכלות האמונה כי המשיח קם מן
המתים, כי אם לא נאמין בזה, אז הננו האמללים היותר גדולים תחת השמים, ובלי האמונה
מה אנו?
השמעתם
הגיון נפלא של האמונה בישו הנוצרי, ולהאמונה הזאת קראו בשם
"רעליגיאן". בשמה ידברו,
יטיפו, יתוכחו, ישפכו דם נקיים בכל ארצות תבל, על כל שעל עפר, על כל מדרך כף רגל
נוצרי מאמין, ואת "סכלות הבשורה" לא יבשו לכנות בשם "ציוויליזאטיאן
נוצרית", תחת אשר השקר הגלוי הזה ינקר את העינים, להפך, כל איש אשר למד דעת
והשכיל, חדל מהיות נוצרי מאמין.
מארטין לוטהער, אנטיסעמיט מלומד, אמנם היה הראשון אשר פרץ פרץ רחב בנצרות, בהכחישו קדושת הכסא הקדוש ברומא, הכסא אשר יסדו בעד ממלא מקום אלוה בארץ, ומבקשי אלהים אשר לא מצאוהו בין אילני סרק ביע