היער באין דב    🔗

יוכיח באותות ובמופתים נאמנים על פי התורה, התלמוד ודברי ימי ישראל, מלבד עדות גדולי חכמי הנוצרים, כי האליל ישו הנוצרי

 

לא היה ולא נברא    🔗

לא נולד ולא מת, רק כלו בדוי מפי היונים עובדי האלילים וצוררי ישראל במצרים. ונוסף על כל אלה, עדות השקרים והסתירות בעוואנגעליום המוכיחים על שקר השקרים הגדול הזה.

Before me there was no God formed. (לפני לא נוצר אל

Neither shall any be after me. ואחרי לא יהיה).

(Is. 43–10. ) ישעיה מ"ג.

תודה גלויה לידידי החכם הנכבד מורה בבית ספר העברי אשר לקהלת ישראל פּה ניו-אָרלעאנס, ה' הסופר א.ש. שפאַל, בעד עבודתו אשר עבד עמי חנם להגיה את ספרי זה, אחרי אשר עיני כהו זה יותר משלש שנים, ולא יכלתי להגיה את הספר המתגולל בדפוס זה כשנתים בלי מגיה, אף כי איזה מאוהבי בנויאָרק נסו כבר להגיהו, אבל לא הצליחו, כי לא כל יודע ספר יוכל להגיה ספר, וידידי זה הואיל להגיה את הספר באופן מצוין. יברכהו אלהים מציון כאות נפש ידידו.

המחבר.

גבול כח אלוה למען ידעו כל עובדי פסל המתהללים באלילים, כי למרות עצמת אלוה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאיו, ובכל זאת בכל כחו הגדול והנורא, יש דבר אחד אשר לא יוכל עשהו, כי בכל חפצו הטוב לא יוכל לברוא, עוד אלוה שני…

­(במקום הקדמה)  

נס ישראל מן המערכה    🔗

(אבל לא יוסיף)

אלף ותשע מאות שנה תרדפנו הנצרות, ואנחנו נסים. בורחים, מתנצלים מפני כדורי דתם בּעת סכנה, ואף כי לא השיגונו עד הנה. ואין כל ספק כי לא ישיגונו עד עולם, יען כדוריהם כדורי בּורית, ותותחיהם קש. אבל כבר הגיעה העת, כי נחדל מהיות מתנצלים, נסים, לוחמים מלחמת מגן. מלחמה אשר נתנה קטורה באף רודפינו להלחם בלי קץ ותכלית. הבה נקרא לרודף, פה עמוד! הבה נתראה פנים במערכה! הבה! יראו נא רודפינו כי כדורינו המה כדורי מות, ותותחינו ברזל עשת. ואחד מאתנו יניס אלף. ואז ינוסו המה. יתחבאו במחלות עפר, ולא יוסיפו להרגיזנו. ועוד יודו לאלהים חסדו כי נרפה מהם ולא נהפכנו לרודפים. נלמדם בינה כי ילכו לרעות בשדות זרים, אבל אל כרמנו אנו לא יהינו לגשת, כי תחת ענבים ימצאו אבנים. ואם בלעו איזה בוגדים מקרבנו אשר התמלטו אליהם, לא נפל לבנו. אבל עלינו עתה לפקוח עין על הבוגדים החדשים. הבוגדים בבית ישראל פּנימה, הבוגדים בלי טבילה, אשר נוספו על שונאינו, ואת מחננו לא עזבו, והבוגדים האלה אמנם מסוכנים לנו הרבה יותר מאויבינו מבחוץ. אשר על כן אמרתי “גדולה עברה לשמה”, ואלך ללמוד חכמת הנצרות. וממנה אקח לי כדורים, חרב חנית וכידון להלחם עם גלית. והנני בטוח כי אבני לא יחטאו המטרה. ולתכלית זאת הנני מכין לדפוס את ספרי הגדול “היער באין דב” למען יוכחו הקוראים עברית כי הנצרות היא קורי עכביש, כי אין דב ביערה הגדול. ישו הנוצרי לא היה ולא נברא, מעולם לא נולד ולא מת. עורבא פרח. ואם יוסיפו איזה סופרים לבוא אחרי, לצאת למלחמת ד', אז נבער את הבוגדים מקרבנו. ושונאינו מבחוץ לא יוסיפו לגשת אלינו, הבו!

 

חץ תשועה לישראל!    🔗

המאמר הקטן הזה נדפס על המעטפה לספרי “חרב לה' ולישראל” אך כורכי הספרים כדרכם, הסירו את המעטפה והקורא לא התבונן, והמאמר נאבד. כי על כן החלטתי להדפיסו שנית פה בראש הספר, למען ידעו בני עמי, כי אחרי התבונני בלב מתנה, אחרי עיון עמוק מכל צדדי החיוב והשלילה במשך מסעותי בתבל, ואחרי התיעצי עם חכמים וסופרים, החלטתי בלב בטוח, כי אין כל פחד עתה להרים ראש ולהגיד לכל הגוים המתהללים בישו אלילם, כי באה העת לישראל לפתוח סגור פיהם במשך אלף ותשע מאות שנה, ולהגיד בדברים ברורים לכל עובדי פסל את מחשבתנו אודותם, דתם ואלהיהם, ולמען ידעו כל הכמרים כי לא נוסיף עוד להתנצל נגדם. יתנצלו המה אם יוכלו. וראשית דבר בכל ויכוח, עלינו לדרוש כי יראו לנו את ישו ההיסטארי, לא הדב הבדוי שלא היה ולא נברא מעולם. כי לוא היה ישו חי באמת, אז ילכו ויבקשוהו בבית המשוגעים, אך לא תלוי על עץ. אם יעיזו עוד עתה להתוכח עמנו, הלא יוכיחו לעיני כל העולם, כי אינם בטוחים באלילם, אחרי אשר על דבר ברור בלי כל ספק, אין מקום לויכוח. ואל כל מיסיאנער יהיה מי שיהיה, קלויזנער או סטעפאן ווייס נקרא בקול רם, פעם אחת, עמודו עמודו! קץ הומבוג בא בא! לכו ועשו לכם פסל חדש. הדב ישו עוד לא בא אל היער, ולא יבוא לעולם.

האלמו ודמו לנצח!

 

היהודים מתנצלים    🔗

להתנצלות היהודים נגד הנצרות, לא חשבתי את הויכוחים אשר נאלצו רבני ישראל לענות למשומדים אשר ברשעתם וסכלותם אמרו לנצח את היהודים למען הביאם תחת כנפי השכינה המתה. ההתנצלות ההיא איננה חרפה, כמו שאין חרפה לאיש המבקש על נפשו בקום עליו רוצח להמיתו. אבל חרפה היתה ההתנצלות אשר הדפיסו הרבנים על “שער” כל ספר, בתור “מודעה” כי בכל מקום אשר הזכירו בספריהם את המלות “גוי” “עכו”ם", נכרי וכדומה, לא חשבו חלילה את הנוצרים “בימינו” רק את “הגוים בימי חכמי התלמוד” אשר היו באמת עובדי עבודה זרה, אך לא הנוצרים חלילה, הצדיקים הישרים אשר תחת ממשלתם אנו יושבים איש תחת גפנו ותאנתו, אין מכלים דבר. התנצלות זאת לא הועילה מאומה נגד התנפלות צוררי ישראל, ואף גם ברוסיא המבורכה לא דרשה הצענזוריא לכתוב דברי חנף כאלה. וזאת היתה באמת עבדות שפלה, שירת “מה יפית” לגועל נפש, ועוד בימי ילדותי בקראי את ההתנצלות המגאלה הזאת על שער איזה ספר, חשתי כמדקרת מחט בבשרי, כאב יותר גדול מחרפת תפלת “הנותן תשועה” אשר נאלצו להדפיס בכל מדורי התפלות ברוסיא, יען, זאת האחרונה נעשתה באמת על פי פקודת הקיסר ירום הודו, אשר לא יכלו לשנות.

אם חשבו רועי ישראל את הנוצרים למאמינים באל אחד, הנה זה הוא אות נאמן עד כמה לא היה להם כל מושג מה היא הנצרות. אף כי ברוחם היו הנוצרים עובדי אלילים בעיניהם, עבודת אלילם עצמה גם אותה לא ידעו רבני ישראל, רק מפי איזה פסוקים בכתבי הקדש, אודות אלילי הקדמונים. רבני ישראל לא ידעו תורת בודדא כאשר לא ידעו את העוואנגעליום, רק את הנצרות ראו בעיניהם, בהביטם על המשומדים אשר כרבם נהפכו לצוררי ישראל, ובו, בהמומר, ראו את הנצרות אשר נועדה להיות קוץ עולמי בצדי היהדות וישנאוהו. ובדעתי רוח הרבנים החרדים, אוכל להעיד נאמנה, כי הנוצרים והנצרות היו שני ענינים נבדלים בעיניהם, את הנצרות אמנם לא אהבו, אבל מעולם לא שנאו את הנוצרים, ומה גם אם ראו נוצרים ישרים, או חכמים המביאים טוב לעולם, על פי הכלל כי “חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא”, ותמיד נתנו כבוד לנוצרים ישרים, ובהשקפת הרבנים כן היתה השקפת כל העם מקטן ועד גדול, תחת אשר בעניני אמונה חשבו אחרת, כי באמת במה נעלה הנצרות על עבודת האלילים “עובדי כוכבים ומזלות”. לעובדי השמש והירח יש איזה יסוד, יען לולא השמש לא יכלה התבל להתקיים אף יום אחד. וכן מזרי שחק אחרים ופעולתם בארץ. הנראה לעינים, תחת אשר הנצרות רק בדמיון יסודה, ואף גם אלה המאמינים במציאת יהודי משומד מת, לא יכלו להראות אף דבר קטן אחד לטובת האנושות מיד האמונה הזאת, שהיא באמת רק אמונת ההמון הגס אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, אבל בשום אופן לא אמונת אציליו וחכמיו, ואף לא אמונת כהניו וכמריו. הנצרות בידי הכמרים הנה רק שחוק קלפים ( Gambling ) ועל הקלפים פרנסתם. יודעים המה, ככל המשחקים המומחים, כי בידם רק הקלפים הקטנים, הריקים, אשר אם יגלום ויפרשום על השלחן יאבדו כל רכושם כרגע, ועל כן יסתירום, יתפארו בהם, יפחידו, יוליכו אמים על המשחקים האחרים, יעשו עצמם כלא יודעים. כי היחידים המושלים (טאיז) נמצאים בידי היהודים, אך היהודים מוגי הלב, יפחדו לגלותם, מפני עין הרע, כי בנפשם הוא. אפס המצב נשתנה עתה לטובת היהודים, ע“י חכמי הנוצרים אשר פקחו עיניהם ויאמרו לנתק את החבלים מעל רגליהם, ברגע אשר נוכחו כי נשבר מטה האינקוויזיטיאן, ולא בשו להודות על האמת, כי אין מזה עוד בקלפיהם, ואך שוא יתאמרו בציוויליזאטיאן נוצרית, שאיננה במציאות כמו שאין ישו במציאות. ולוא גם היה איש כזה בעולם, גם אז חרפה היתה לאנשים נאורים בזמן הזה להשתעשע בחבלי עובדי אלילים הקדמונים, ובכן באה העת גם ליהודים להניח את קלפיהם על השלחן גלוים לכל החפץ לדעת מי זכה ומי הפסיד. איזה מגדולי חכמי ישראל אמנם חשבו מחשבות זה כבר להדפיס ספרי חכמינו אשר היו בכ”י, נגד הנצרות. ועוד בשנת תרנ“ד כתב אלי החכם הגדול רמש”ש ז“ל, ויבקשני להדפיס את הספרים כ”י נגד הנצרות אשר היו אז באוצר ספרי ¹ באמרו: כי שם באיירופא לא יוכלו להדפיסם מפני חמת הצענזוריא, ובשנת תרס“ד, כאשר יסדתי לי דפוס קטן לעצמי, אמנם הדפסתי איזה מהם. וזה כשנתים החלותי לחבר ולסדר את ספרי זה, ובין כה יצא הד”ר יוסף קלויזנער בירושלים בספרו “חיי ישו ותורתו” אשר בו מלא סאת המיסיאן. ספר כזה כתוב בידי סופר יהודי בעברית לא נראה ולא נשמע עוד בכל גבול ישראל למיום צאת בני ישראל מארץ מצרים. ספר הנותן חרב ביד המיסיאן מידי יהודי שלא המיר עוד את דתו בגלוי, לא יכל להשאר בלי מענה, ואף כי שני חכמים ענו במאמרים קצרים הד“ר א. קאמינקא ב”התרן" וה' פ. וויערניק במ"ע “מארגען זורנאל” בנויארק, אבל במאמרים קצרים בכתבי עתים יכלו להשפיע רק למשך ימים אחדים, אך לא לדורות, ובכל פזורי ישראל בתבל לא ידעו מאומה מזה, אשר על כן חרצתי לאחוז בעט לצאת נגד הספר ההוא בספרי “חרב לה' ולישראל” (סט. לואיס תרפ"ג) וכן בספרי “מכתב גלוי לישו הנוצרי” אשר שלחתיו על פני חוץ בתור מבשר לספרי זה, בתקותי להקיץ נרדמים, יקומו ויזוררו יפקחו עיניהם.

 

סבת חבור הספר הלז    🔗

חרב עורי על רועי ועל גבר עמיתי

(זכריה י"ג ז')

למדה תורה דרך ארץ לדבר בלשון נקיה, ותחת לכתוב “ואת הבהמה הטמאה”, כתבה “ואת הבהמה אשר איננה טהורה”. אמנם כן ראוי ונכון לכל סופר לשמור את לשונו להשתמש במלות “לא אמת” תחת המלה “שקר”. אבל הנני מאמין באמונה שלמה כי מעולם לא עלה על לב כותב ספר התורה לגשת אל הקזאק “בנעלי יד משי” לאמר אליו: “קאזאק נכבד ומאד נעלה, אתכבד נא לבוא להשתחות מול הדר כבוד הדום רגליך”. וביחוד “כי תצא למלחמה על אויבך” וכבר קראת לשלום יותר מפעם אחת, וכבר השתחוית אלף אלפי פעמים, ויענך מלחמה, כבר כפפת ראשך כאגמון, וכבר היית מדרך לרגל כל טמא ותחריש, הכוך פצעוך עד כי מכף רגל ועד ראש אין בך מתום ולא פצית פה, בכל עת ובכל מקום שמת כארץ גוך וכעל תולעת בזויה דרכו עליך כל מוניך, עלילות ושקרים לאלפים ולרבבות בדו עליך צורריך ואתה מחשה, והאם עוד לא באה העת, כי תקום על רגליך להתיצב לפני רודפיך בכח האמת העומדת לימינך להגיד לעמים פשעם בדברים ברורים, בלי שפת חלקות? חדל נא להתחבא באורים ולהתנצל, עורר נא חרב עמך במלחמת תגרה פעם אחת, כי אמנם בימינו אלה כבר זכינו והגענו לעת המאשרה, להוכח כי טוב להיות רודף פעם אחת מהיות נרדף פעמים, חלפה העת אשר ממנה פחד ר' יצחק “פן יאמרו הגוים לסטים אתם”. והגוים מתפארים בכמו אלה, והגדול בלסטים כבודו מלא עולם, מלכי ארץ שרים ורוזנים לכדו ארצות לא להם, חמסו הון זרים.

ועוד זאת.

מפי כל סופר נוצרי הננו שומעים יום יום, כי סבת השנאה לישראל בימים הנאורים האלה, איננה חלילה קנאת דת, הזרה לדת-אהבה, רק קנאת מסחר נגד היהודי העולה על הנוצרי בכשרונותיו. היהודי תפש את כל סחר התבל בידו, והנוצרי האמלל חסר אונים הוא להתחרות עם היהודי הערום, וכה הסכינו לדבר יום יום, עד כי החלו גם רבים מהיהודים להאמין במחסה כזב זה, ולא שמו לב למקרי יום יום המוכיחים כי שקר הדבר, ורק מחסה כזב בדו להם לכסות חרפתם על אי סבלנותם בדת, ובכל רגע, ועל כל שעל נפגוש המון נוצרים לאלפים ולרבבות, פועלים, פקידי הממשלה, אכרים, יוגבים, או עשירים גדולים אשר נחלו את רכושם מאבותיהם, ודבר אין להם במסחר, ובכל זאת הנם צוררי ישראל. אבל האמת היא, כי מימי ילדותם בחיק אמותם כבר למדו לשנוא את היהודי בעד דתו, ובבואו לבית התפלה ישמע מפי הכומר איזה פסוק או מאמר מהעוואנגעליום המלא רעל נגד היהודים, ולוא גם יהיה איש ישמר טבעו, ישחיתו הכמרים את לבו, עד כי רחוק למצוא אף אחד מרבבה אשר לא ישנא את היהודים, ואם תמצאו לפעמים איזה עיר אשר לא הראתה שנאתה לישראל בפועל, הנה די הוא, אם יקום צורר אחד לדבר עלינו רעה, ושנאתו תתפשט מהרה כמגפה נוראה, ובמשך ימים אחדים, והנה כל תושביה נהפכו לצוררים. והנסיון המר הראנו בארצות הברית, אשר ישבני בה בטח עד אחרי המלחמה, ופתאם ביום חשך אחד, יצא נבל אחד, עשיר בור, פועל גס מנעוריו אשר כלם יודעים אותו לאיש לא ידע ספר, איש אשר מעולם לא התחרו בו היהודים בשום מסחר, איש אשר במשך זמן קצר אסף הון רב, מיליאנים למרות, ורוח אלהים רעה לבשה את הבור ההוא להתנפל על היהודים בכל מיני עלילות שקר, מאין כמהם תחת השמים, ובמשך זמן קצר הצליח להפיץ רעל נורא בין כל העם עד כי היה להם לחם יומם נגד עמנו האמלל.

הנה כי כן כל עוד אשר לא נודה על השקר הגדול אשר בדו להם, בהיות היהודים החי, עד זומם מצבה חיה המעידה יותר מאלפי פיות נגד שקריהם, והעדות החיה היהדות, שאין לה חומת אבן, ולא גדר ברזל, לא תותחים ולא כדורים, מקבלת כדורי האויב, אך את נפשה לא תתן לשלל. מאה פּעמים יוכלו להחריב את ירושלם, אך לא אחת את היהדות, אך כי לא הרים סביב לה, כי לא בחרב וחנית ינצחו את הרוח, רוח ישראל הוא, החזק מרבבות חרבות צורים, וכל כדורי מות משחק לו.

כל הדברים האלה כנים ונאמנים, ואין אחד בישראל כמעט, אשר יעיר איזה ספק בדבר, ובאופן זה נוכל להיות בטוח, כי לעולם לא ישיגונו, ואין כל פחד נגד עינינו לימים יוצרו. אך, גם אכול דבש הרבה לא טוב, ואומר לנפשי, היתכן?

האמנם לעולם נסבול חרפת עמים. כי מוגי לב הננו, שפנים עם לא עז, נסים בורחים מפני האויב, אף בעת אשר ידנו רמה להכות את האויב מכה רבה. ובראות האויב את מנוסתנו, יוסיף אומץ לרדפנו עד אין קץ. ובכל רגע יקוה להשיגנו ולהשמידנו, כי על כן אמרתי כי באה העת לצאת מחורינו ולהתראות פנים עם האויב, למען נראה מי יברח מפני מי. ואנחנו יודעים ברור כשמש בצהרים, כי בריב דברים בעניני דת הנצחון בטוח לנו, ובכן אחרי אחרי עבור אלף ותשע מאות שנה למנוסתנו, הננו קוראים בקול גדול, הרף! פה הגבול! הבה נצא מן החומה להתראות עם האויב, ונראה יד מי תעוז. אפס אם ימצאו בינינו רכי לב החרדים להתגרות עם האויב יכבדו וישבו בביתם, לבל ימסו לב היוצאים למלחמה. גם בטן השטן תבקע ותתפלץ משחוק, בראותו יהודי מלומד ישתמט מוכוח עם כומר נוצרי בעניני אמונה ודת, בעת אשר חכמי הנוצרים עצמם כבר נוכחו, כי הלידה, המיתה והתחיה של ישו, כל אלה בדוים מלב, איש לא נולד, לא נתלה, לא נקבר, ולא קם מן המתים, לוא גם נקבר, לא עלה השמימה לוא גם היה בארץ, לא היו לו תלמידים בורים, תלמידים דיגים (כעדות העוואנגעליום) אשר מעולם לא עלה על לבם ללמוד דבר מה, והעוואנגעליום עצמו מודה בכמה מקומות, כי ישו הוכיחם על אשר לא יבינו את דבריו הפשוטים, מעולם לא היתה במציאות כת “נוצרים יהודים” בירושלם, לא קודם החרבן ולא אחריו. לכת כזאת אין כל זכר בדברי הימים הכללים, ואין כל רמז בדברי ימי ישראל. והאמוראים בבבל אשר זכרו חמשה תלמידים אשר היו לישו, אמרו זאת רק על פי השמועה, ולשמותיהם אין זכר בעוואנגעליום, מלבד מתיא, ² ואין כל פלא כי האמוראים ידעו כבר ממציאת האמונה הנוצרית, אחרי עבור איזה מאות שנה ³ ובין כתבי פילאטוס נציב רומא בירושלם לא נמצא כל זכר למקרה ישו.

הנצרות נולדה (לפי השקפתי) רק באלכסנדריא של מצרים, ושם נכתב גם העוואנגעליום בשפת יון, אשר שררה אז בעיר ההיא, ביד איזה ערלים אשר בדו את השם ישו, וישתלוהו בארץ ישראל, כמאה וחמשים שנה אחרי החרבן, בעת אשר רגל היהודי כבר נשכחה בארץ הקדושה, והיהודים בגולה לא חשו או לא ידעו להכחיש את המצאת העוואנגעליום.

אחד מפריצי בני עמנו בנויארק, סאציאליסט, אנארכיסט, באלשעוויק, פועל ציון, שונא ציון, יהודי ונוצרי, לא יהודי ולא נוצרי, מתפלסף ומשתגע, זארגאניסט נלהב, אחד מעמודי התוך בספרת “צאינה וראינה” וכבודו גדול בעיני כל החיה והבהמה אשר הפקידוהו לרועה, וכמעט יום יום יוריד את רירו אל זקן עורכי כתבי העתים לבאלשעוויקים באמעריקא בזארגאן. וזה לא כבר בעתתו רוח אלהים רעה, ויכתוב מאמר בשם “משפט חדש בעד ישו הנוצרי”. ובו הוא דורש כי יחדשו היהודים את המשפט נגד ישו, להושיב שופטים, עדים, קטגור וסנגור, הכל כאשר לכל סדרי המשפטים בימינו, ואז הוא, האדון הפלוסוף, הוא בטוח כי יצא ישו צדיק בהשפטו, וכל היהודים יקבלוהו עליהם לאלהים, והוא, היועץ עצמו יהיה הסנגור, ובלי ספק יאסוף אוצרות קרח וקרעזוס מיד כל הנוצרים בתבל, ויכתירוהו בעטרת “אפאסטאל”, עליון על לוקאס, מתיא, יוחנן ופוילוס, אשר לא הצליחו עד היום להביא את היהודים תחת כנפי השכינה החדשה.

ומה תגידו לשגעון כזה?

אמנם כן, שגעון הוא, ועוד יותר משגעון, שארלאטאניזמוס נורא אשר כמוה לא נולדו אף בלב הצורר הבור הענרי פאָרד. אבל אנחנו העם העתיק המנוסה בנסיונות אין מספר, הננו יודעים כי רק משוגעים ושארלאטאנים מצליחים תמיד במלחמתם נגדנו, כי מי היו מנהלי נוסעי הצלב? מה היה טארקוואמאדא, ואלפי צוררים כאלה בכל העתים וכל הארצות, ומה נקל היה למצוא עוזרים ותומכים בין הנוצרים הצוררים, ואף גם בין המטיפים לרעפארם בין היהודים, אשר פעמים רבות כבר השמיעו מעל במת “הטעמפּעל” כי ישו הנוצרי היה הנביא היותר גדול בין כל נביאי ישראל, ומה נקלה לשארלאטאניזמוס כזה להביא אמונה בלב בורים קוראי כתבי עתים זארגאנים לראדיקאלים, כי צדקו כל צוררי ישראל נגד עם חרמם.

האמונה החדשה אשר בדאה מלב, אשה נוצרית אחת בבאסטאן, מערי עדדי בשם “המדע הנוצרית” ( Christian Science ) זה עתה בימינו ולעינינו, ובמשך עשרים שנה משכה אחריה יותר משני מילליאן פתאים מאמינים בין הנוצרים, ומה גדול הפלא, כי גם המון רב מבני ישראל, ביחוד מבין הרעפארמים, אשר באלהים חיים לא יאמינו, נלוו אל הכת החדשה הזאת, אשר יסוד תורתה היא “כי כל המאמין בישו הנוצרי בלב שלם, לא נחוץ לו כל רופא אם יפול למשכב, ודי לו להתפלל לישו ויקום מחליו”, הנה כי כן נהרו המונים המונים החולים במחלה ממושכה, מחלת הגוף והנפש, ובכלל זה גם מחלת פתאים ופצעי הוללים, ויספחו אל העדה ההוללה הזאת, ובין תנאי הכת נמצא תנאי אחד מפרש, כי כל החפץ להיות חבר לה, עליו לעזוב את אמונתו הקודמת. האשה המחוקקת אמנם שבה לעפרה זה לא כבר, ואת יורשיה עזבה לאנחות, לחלק ביניהם את המלוכה עם כל האוצר הגדול אשר אספה בימיה האחרונים, האוצר אשר בו נמצא רבבות אלפי שקלי ישראל. אף כי כבר דברו, ונכתבו מאמרים נגד הכת הזאת בידי איזה רבני הרעפארמים, עד כי נמצא ביניהם קנאי אחד ראבי א. ג. מאזעס ממאביל אשר יסד כתה מתנגדת לה ויקרא את ספרו בשם Jewish Science Divine Healing in Judaism, New York (Bloch Pub.Co.) (המדע היהודי) אבל לא הצליח במלאכתו, כל עוד אשר לא ברא לו “יעזוס יהודי”. ובלי יעזוס, אין אמונה בלב יהודי רעפארמי, ואיך לא ידאב לב איש יהודי לראות שערורה כזאת בין בני אל חי ויחריש? האין זאת חובת כל תופשי שבט סופר בישראל, בכל שפה שתהיה לפקוח עיני עורים ולהעמידם על האמת, כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא, ועלילת שקר בדו עלינו צוררנו, כי הננו ערבים בעד מותו, למען ימצאו סבה להתנצל על כל הרדיפות אשר ירדפונו לנקום נקמת אלהיהם.

אם הכנסיה הנוצרית בפרט, והספרות הנוצרית בכלל, יצרה ספרות מיוחדה, כתובה נגד היהודים, וחכמי היהודים החשו עד כה, עד כי בכל ספרותנו נמצאים רק כעשרה ספרים ואיזה חוברות נגד הנצרות, וגם אלה, נכתבו רק יען צוררנו אלצנו לעשות זאת בויכוחיהם הנה אחרי כל אלה חידה היא, חידה גדולה, כי במשך גלותנו הארוכה לא נמצאו אנשים בעלי כח לב לצאת בעט סופרים חד וחלק, וחרב אמת במתניהם, בלי חנף ומורך לא לבד להתנצל נגד השקרים וההבלים אשר ימטירו עלינו צוררינו בשם משיח הבדוי, אבל ללחום מלחמת תנופה להראות כי כל יסודם ממסד עד הטפחות הוא שקר גדול אחד, אשר עליו תלו רבבות שקרים חדשים, איש איש ככל העולה על רוחו, ואם יאמר איש לפתור את החידה הזאת, יען היהודים פחדו לעשות זאת מפני שכניהם הנוצרים, הנה התנצלות רפויה כזאת יוכלו למצוא רק עתה, אחרי אשר כל איירופא ואמעריקא קבלו כבר את הנצרות, תחת אשר גם לפני אלף שנה או פחות מזה, לא רב היה מספר הנוצרים גם באיירופא, ומה גם בארץ הקדם קודם הלדת מחמד, וגם אחריו עד ימינו אלה, אשר להם לא היתה כל סבה לפחד, והאות הוא, כי מראשית יסוד הדפוס, לא פחדו יהודי תורגמה לדבר נגד הנצרות, ואם לא בספרים שלמים, למצער בדברים ומאמרים קצרים הנוגעים להלכה, ומה גדול הפלא, כי גם הספרים המעטים אשר נכתבו בידי חכמי ישראל, רבם ככלם נשארו בכתב יד, מאין איש ביהודה אשר התעורר להדפיסם אף בארץ הקדם, תחת אשר לא פחדו להדפיס דברים בוטים חדרי לב נגד עריצות המלכים המושלים, כפירושי האברבנאל על התורה (פרשת שופטים) ופירושו על נביאים ראשונים (ספר שופטים) וספרו “ראש אמנה” (נדפס ראשונה בחייו, בקאנסטאנטינאפאל רס“ה, אחרי כן כמה פעמים, וויניציאה, ש”ה, עוד שם שי“ז סביוניטה שי”ז אלטונא תק“י, שם תק”ל, טארנאפאל תקע“ג, ואח”כ גם בווארשא וקעניגסבערג ועוד.) וספר ראש אמנה הלא הוא ערוך ביחוד נגד הנצרות, אחרי אשר המחבר החכם הגדול ידע בלי ספק כמנו כי למותר הוא לחזק תורת ישראל ביתדות עץ או גם ברזל, תורת ישראל די חזקה היא לעמוד על רגליה בלי משענת, ואם עמדה איתן על עמודיה הטבעים עד ימי המחבר, בלי ספק ידע, כי לא תמוט לעולם. ⁴ וכן ידעו זאת גם מחברים חכמים אחרים, כהגאון הרשב"ץ בספרו מגן אבות, אשר עיקר כונתו היתה להראות אמיתי התורה נגד חבלי העמים הבנוים על אדני תהו. ועל זאת יוכיחו ספרו “קשת ומגן” (ליוורנו תקמ"ה?) אשר המחבר לא חברו אתור ספר מיוחד, והיה כלול בתוך הס' מגן אבות, וכל אלה נעשו כלאחר יד, לא בדרך ישרה להתקומם נגד הנצרות, ומדוע?

הסבה היא, לפי דעתי, לא מפחד הנוצרים, רק מפחד לבלות את העת היקרה לבהלה בויכוחים ללא יועיל, מלחמה ברחים של רוח, בדת אשר מוצאה בעבודת אלילים, אשר רק פתאים חסרי לב יוכלו להאמין בה, עד כי איננה שוה אף לדבר בה, ומה גם להלחם נגדה. וזה האות, כי מעולם לא טבלו עט בדיו לכתוב נגד עובדי האלילים, ולכתוב ספרים כאלה לתתם ביד היהודים, הלא חשבו זאת למותר ואולי גם לחרפה. אפס את אשר היה למותר ולחרפה לפנים, אין מותר ואין חרפה בימינו. עתה בימינו נחוצים ספרים כאלה בעד יהודים או חצי יהודים, הפוסחים על שני הסעיפים, או העומדים כבר בפתח הנצרות, בדעת ובלי דעת, ויש אשר זכו כבר “למלכות השמים” בעולם הזה, וימצאו לחם לשובע בגן עדנו של המשיח בן משק האלהים האדירים, וחשבונם נכון לפניהם, כי על נקלה יוכלו לצוד דגים במים עכורים, בין המון העם אשר לא ידע ספר.

בצדק אחשוב לא לבד הבורים בבני עמנו, אשר לא באשמתם נשארו בורים, כמו ילדי עניים אשר לא השיגה יד אבותיהם לתת להם חנוך עברי, או נשארו יתומים, מבלי אשר דאג להם איש ללמדם תורת אל חי, אבל ביחוד, הבורים אשר למדו דבר מה, כרוב רבני הרעפארמים, וחלק גדול מהם מתענגים על רוב טובה, בשבתם על סיר הבשר, וחובתם לצאן מרעיתם, להטיף באזניהם עשרה רגעים בשבוע. ועל פי רוב רק בערב שבת בלילה, יען ביום השבת בבוקר אין איש כמעט יבוא להתפלל, כי לפי פתגם האמעריקאני Business before pleasure (מסחר קדם לענג) מצוה ללכת לחנות ראשונה, והראבי אשר לא למד ספר עברי, לא יוכל לשאוב את דרשתו ממקור התורה, על כן נאלץ ללכת למעין אכזב, אל העוואנגעליום, ומבלי דעת כל דת ואמונה אחרת, הנה החזיקו בו ככל כמרי הנוצרים, יתרגמוהו, יפרשוהו ויספרו גדולתו, עד כי לא יעבור שבוע אשר לא נשמע, כי רב פלוני אמר, כי ישו הנוצרי היה אדון הנביאים, ורב אלמוני יספר בשם כל ישראל, כי ישו מקובל באומה הישראלית יותר ממשה רבנו, וכלם מאמינים בו בלי יוצא מן הכלל, וכתבי העתים הנוצרים מדפיסים את דרשותיהם ברב ענג, כי מי לנו גוי גדול מהרב לרעפארמים המעיד ונשבע על אמונתו כי כן הוא אמונת כל היהודים, והרבנים החרדים הן לא יבינו שפת המדינה, ואין איש רואה ושומע אף מציאותם.

ישנם בינינו חנפים קצרים ראי, החושבים, כי באמרם כל היום, ישו היה אחינו, ועל כן חובה על הנוצרים לאהוב את אחי אלהיהם, אף כי כבר הורם הנסיון כי לא תועיל כל חנופה, ואין מקום אף להגיון בלב צוררינו. כי לוא נוסדה דתם על איזה יסוד הגיוני, אז הן לא היו נוצרים, ולוא גם נשארו עובדי אלילים פשוטים כאבותיהם, גם אז לא אבדו מאומה, כאשר לא הרויחו בהחליפם אין באין, מה גם כי בית דתי עובדי אלילים ידועים, ישנן אמונות נעלות עשרה מונים על הנצרות. והמטיפים לרעפארם שכחו או לא שמו לב, כי כאמעריקא ישנם רבים אשר לא יאמינו בכל דת, והקנאים בהם שונאים את היהודים, יען ישו היהודי העמיס עליהם את תורתו ⁵ וכהן “יוניטארי” הלא כבר כתב מכתב גלוי למנהלי הרעפארמים בסינסינעטי, אשר בו דרש מהם כי יתאחדו הרעפארמים עם הנוצרים היוניטארים, אחרי אשר כמוהם כהרעפארמים מאמינים בישו, ואם לא יאמינו כי היה בן אלהים, אבל שניהם מודים כי היה נביא גדול בישראל. ומכתב עתי “איזראעליט” הסינסינעטי נביא הרעפארמים הדפיס את המכתב ההוא. הנה כי כן נחוצים עתה לנו ספרים ממין זה לא נגד נוצרים ערלים, רק נגד נוצרים מולי ערלה, נוצרים בלי צלב וטבילה.

מגפת המשלחת. ממשלת בריטניא בהושיטה לנו הכרזת באלפור בידה השמאלת, ואת הצלב בידה השניה, שלחה את הזמורה אל אפנו, בפתחה את הדלת לרוחה בעד המפלצת הזאת. בריטניא אמנם נהגה כן בכל הארצות אשר נסתה להציג כף רגלה. מפי רב אחד בארץ ישראל אשר בגאותו ירקיע שחקים. ובדברים ברורים אמר אלי, כי במחיר אמונתו זאת, (במציאת ישו) יקוה לשבת בגן עדן" ⁶ נעויתי משמוע דברים כאלה יוצאים מפי רב, אחרי אשר בכל ימי חיי כבר דברתי בענין זה עם רבנים גדולים וסופרים ידועים, וכלם הודו לי, כי מהתלמוד אין כל ראיה והוכחה למציאות ישו זה אשר בדו העמים, ובשם ישו או ישוע נקראו אנשים רבים בכל הזמנים מבלי היותם בני אלהים, רק בני תמותה פשוטים כמנו כלנו, הנה כי כן ראיתי עד כמה ישריש ההרגל את האמונה במציאת ישו בלב העם, עד כי לא יבין את הסכנה הצפויה לנו לדורות מאמונה כזאת. החלטתי אז לכתוב את ספרי זה, אשר סבות שונות מנעוני מהפיק חפצי עד כה, ותקותי חזקה כי צור ישראל יאריך ימי לכלות את מלאכתי לתפארת בת עמי, אשר ברבות הימים יתפוש הרעיון מקום בלב בני ישראל להכחיש מציאת ישו, עד כי לא נחוץ יהיה להתנצל עוד, כי לא ידינו שפכו את הדם, וכי ישו אהב אותנו. ובכן עלינו לבקש רחמי העמים כי יחנונו ויתנו לנו לחיות לשאוף רוח, ואם יתפשט הרעיון הזה בין היהודים, הנה מעט מעט יודע גם בגוים, עד כי תמלא הארץ דעה, כי אין דב בכל היער הגדול אשר נטעו לשוא, ואז נפטר מבקש רחמים וחסד לעמנו, ועם זה נחדל מהיות עם דומה לשפנים, אשר כל אוכליו לא יאשמו.

 

עוד נגע אחד    🔗

בין תלי תלים של אשפה וחלאה אשר הקיא ים האטלאנטי מבטנו, היה איש אחד אשר כבר שלח הזמורה לאף היהודים באיירופה, איזידאר זינגער שמו, איש מבוהל, שכן קרוב למטורף, יוצר הבלים, מיסד כתות ואגודות, והכל לטובת ישראל. וברגע אשר גרפהו הים הגדול לחוף נויארק מצא נתיבות לבית מדפיס נוצרי עשיר גדול העומד בקשרי מסחר עם “המשלחת” ולזינגער הצליח לתפוש את הנוצרי בלבו, לחבר ענציקלאפעדיא לישראל באנגלית, הנודעה עתה בעולם בשם “זינגער מאשין”. עצם הרעיון טוב היה לוא נעשה הדבר בידי יהודים חכמים וסופרים, תמימי דרך מבלי נכלי רמיה, מבלי בורים עורכים ראשים אשר לא ידעו קרוא עברית, ומהם כאלה אשר לא ידעו אף את האלפא ביתא – כאשר הודה לי אחד העורכים – ומלבד אשר העמידו איזה נערים בורים ונעוי לב לכתוב מאמרים בענינים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, הנה העמידו סופרים יהודים-נוצרים, שונאי בני עמם, אשר הנצרות היתה ראש מטרתם להביאה למחנה ישראל, ולא שוא קוו כי סף הרעל אשר מסכו בכוס יהודה יביא את המות לשותיו. כל המאמרים אודות הנצרות נכתבו ברוח העוואנגעליום ביד איזה מטיפים לרעפארם, הנודעים בפי הנוצרים בשם “ראבּי או ראבּים”, ואני כבר העירותי בספרי “ספרת ישראל באמעריקא” את אשר ראו עיני במכתב העורכים להרב לאלי בפאדובה, איטליה. כי ראש חפצם ומגמתם בחבור הענציקלאפעדיא הוא לאחד את היהודים עם הנוצרים כי יהיו לעם אחד, על פי תכניתו של זינגער. באופן, כי הנוצרים יותרו מעט מאמונתם, וכן יעשו גם היהודים מצדם, ואז נקל יהיה להם להיות לבשר אחד, והתנין יבלע את האדם ולא יודע כי בא אל קרבו. הנוצרים יורידו מעט מאלהות ישו הנוצרי, והיהודים יחדלו מהאמין באלהי ישראל ותורתו. וברוח זה נכתב כל הספר הגדול ההוא, בן י"ב כרכים. ומעתה כל החפץ לדעת איזה ענין הנוגע לישראל ישאב את ידיעותיו ממקור משחת זה ישתה וישכח את היהדות ובלי כל עמל מצד המיסיאן, יעשו נפשות לנצרות, ואף בלי טבילה יהיו למשומדים יבשים. אפס יוצר “מכונת זינגער” לא אמר די באלה, הוא יוצר ומחדש תמיד חידושי תורת ישו הנביא היותר גדול בישראל, והנוצרים עוזרים על ידו, אבל בין היהודים לא זכה עוד בגורל, וכל יצירותיו נשא הרוח. ובראותו כי מטרתו להביא את ישו דודו ואלהיו לכל בית איש יהודה לא הצליחה, עמד ויסד מכונה חדשה בתמונת אגודה אשר קרא לה בשם הנביא עמוס, ועל יסוד זה שלח מכתב חוזר לכל רבני הרעפארמים בשפת הארץ, ואלה דבריו מלה במלה:

מכתב זינגער.

“Have we not all One Father, has not One God created us?” – Malachi II, 10

December 22, 1926.

Dear Sir:

A Christmas Message from a Jew, and from the editor of the Jewish Encyclopedia to boot? Well, yes, Sir. And do you know where I got my inspiration for this, apparently, abnormal communication to you of to-day?

Sunday last, I happened to attend a unique Christmas service at New York’s Community Church, which gradually seems to evolve into a Religious Center for the thinking elements among the various faiths represented in the American metropolis. And at that strictly monotheistic gathering, Rabbi Lewis Browne, author of “This Believing World”, a charming pen picture of the evolution of religion, preached a thrilling sermon on “The Meaning of Jesus in the Life of To-day.” He was flanked, at his right and left, by the two Pastors of the Church, John Haynes Holmes and John Herman Randall, the first delivering the Prologue, the second the Epilogue to the rabbi’s admirable description of the Peasant-Prophet of Nazareth, based on an intimate de visu knowledge of the Palestinian landscape.

This homiletic combination, you will admit, was somewhat out of the ordinary. But you will perhaps be even more astonished by my own very candid confession: whenever I am reading the Gospels in their Hebrew re-translation, wherein one can, quasi-phonographically, listen to the very sounds of Jesus’s inimitable sayings and parables in his own Aramaic mother tongue, I am unable to suppress the feeling that the whole disastrous break between Church and Synagogue, between “Jew” and “Christian”, now lasting for fully 1856 years, was a useless waste of energy. This woeful spiritual disruption of the noblest parts of the human race was essentially due to an appalling misunderstanding, by all the parties concerned, of the true religious philosophy of the Hebrew Prophets and the Psalms, whose popularization Jesus considered as his life’s principal mission.

?AN AMERICAN RELIGIOUS REVOLUTION?

The Amos Society has been trying now for over three years to sweep away the dust, dirt and clotted blood of the theological misapprehensions of the last nineteen centuries. It attempted to resume the direct connection with the famous rabbi Hillel, who was the Modernist President of the Jerusalem Sanhedrin during the lifetime of Joseph and Mary, and to go back to the living Jesus. He and rabbi Hillel, I am sure, would, with a couple of witty puns and parables, have laughed out of court the whole mass of dogmatic misconstructions which were piled up, from 325 A.D. to this day, by scores of Church Councils and Rabinical Conferences.

We are proud to our commercial, industrial and financial imperialism. Why should we not have, in addition, the ambition to assume the intellectual world-leadership by definitely throwing off the bondage of the past and inaugurate an American Religious Revolution, steeped in the spirit of Hebrew Prophecy, Greek Art and Philosophy, Modern Poetry and Science?

UNIVERSITIES OF RELIGION AND CATHEDRALS OF THE ONE GOD

And, why should American, by establishing on its soil the first Universities of Religions, by laying the foundation of the first Cathedrals of the One God, not have the ambition to strike a mortal blow at antiquated, heinous, puny religious denominationalism which divides our body politic and social into a couple of hundred of disparate, often discordant sections?

A score of so of the best and strongest among our several hundreds of theological seminaries have only to unite their spiritual and material forces to endow our country, at the proper strategical points, with half a dozen of high grade educational institutions in which, not superannuated systems of theology, but Religion, in the noblest and deepest sense of its academic meaning, young minds which now eagerly follow the university courses on art, philosophy and science, i.e., the less remunerative but more idealistic branches of human knowledge.

At the helm of their creed, these Universities of Religion would carry this one single twin-dogma: an unshakable belief in One God, infinite and eternal, albeit unknowable for His major part to our present infinitesimal human mentality, and a deep-rooted realization of the solidarity of the whole human race. For, was the latter not, for better, for worse, almost simultaneously thrown upon this globe, apparently helpless but, nevertheless, with the inherent strength, by its own combined and well directed efforts, groping its way through the long, dark corridors of the past, gradually, and should it yet untold ages last, to “ascend the mountain of the Lord”? From these Universities of Religion let a united mankind foregather for worship in magnificent cathedrals, dedicated to the services of the same One God of the Hebrew Prophets before whom Jesus and his apostles, and all the great thinkers before and after them, reverently bowed their knees.

“THE FLAMES OF FAITH”

The author of the famous religious novel of the religious novel of the above name, Dr. Samuel Harden Church, President of the Carnegie Institute of Pittsburgh, member of the Amos Council, at the acme of his inspired address at the Amos Banquet of March 25, 1925, threw this glowing firebrand direct from the alter of Jahveh into the eagerly listening distinguished assembly:

“I have always stood for law and order in the country, but I have sometimes felt that there is one act of anarchy which I should like to perform – just one. I should like to feel free, regardless of law, to go up and down the land with a hammer and chisel and cut off the names from every church and temple in this land and say only, This is God’s House of Prayer and Service.”

The thought here expressed was the thought of Amos (750 B.C.), and of his younger contemporaries, Isaiah and Micah, and also of their great Galilean successor. Sharing in spirit their noble hopes let us who have shaken off the shackles of a worm-eaten theology, and are mournful witnesses of a Church and Synagogue, slumbering with folded hands and mumbling the dead formulas of an outworn path, recite together the wonderful Messianic prayer with which every Jewish divine service to this day is solemnly terminated, the Hebrew Gloria in Excelsis whose component parts have often passed the lips of Jesus:

“May the time not be distant, O God, when Thy name shall be worshipped in all the earth, when unbelief shall disappear and error be no more. We fervently pray that the day may come upon which all men shall invoke Thy name, when corruption and evil shall give way to purity and goodness; when superstition shall no longer enslave the minds, nor idolatry blind the eyes; when all inhabitants of the earth shall perceive that to Thee alone every knee must bend and tongue give homage. O may all, created in Thine image, recognize that they are brethren, so that they, one in spirit and one in fellowship, may be forever united before Thee. Then shall Thy kingdom be established on earth, and the word of Thine ancient seer be fulfilled: The Eternal shall rule forever and aye”.

Congregation:

“On that day the Eternal shall be One, and His name shall be One.”

A THEOLOGICAL DISARMAMENT

I trust this Christmas message of mine that came from the bottom of a Jewish heart, and was penned in the spirit of the immortal Carpenter-Prophet-Philosopher of Nazareth, my brother in race and faith, will help inaugurate a new phase of relationship between Church and Synagogue, between Jew and Gentile, not, forsooth, a mere lip-brotherhood but a genuine, redblooded love between man and man. This love, and not the sham and lie in which most of us indulge in, is the main gate that leads to the Kingdom of God, that Ideal Republic of the Hebrew Prophets of which Jesus dreamt, for which he lived, and for which he went to a premature death.

                                           ***

To sum it up: should the above message supported by enclosed folder have succeeded in arousing your personal sympathy with the thought of a final theological disarmament, should you agree with me that the whole present religious denominationalism is a dead relic of a bygone age, then, please, send me your word of encouragement. A sursum corda from a person occupying your position is a mighty ally in the first stage of a pioneer movement beset with difficulties and setbacks of all kinds.

Help us prepare the religio-philosophical division of mankind along horizontal lines, gathering gradually into one powerful social body the independent thinkers of all civilized nations, all men and women who, in their heart of hearts, are deeply religious, but have definitely thrown behind them the husks of dogmatic theology and the rites of a narrow ecclesiasticism. Help us lay the foundation of a giant, international, spiritual Fabian Society which, with the time, may grow into a sort of Monotheistic World League, based on the three divine pillars of Truth, Justice and Peace.

Very truly yours,

      I SIDOR S INGER.

מטעם ידוע לא חפצתי להעתיק את “האגרת אל העברים” מאת האפאסטאל החדש הזה. אך המבין יבין, כי עלינו לעמוד על המשמר, כי נוסף לנו עוד אופן אחד למרכבת ישו, ולמרכבת ישו אשר בנו קלויזנער וסטעפאן ווייס, נוסף אופן מכונת זינגער, כספחת לבית ישראל.

הלאה זינגער! צא קלויזנער! לעזאזל סטעפאן ווייס! לכו והטבלו בנהר הבאפטיסטים ואלהי פוילוס יהיה בעזרכם, אם רק נפטר מכם עד עולם. אמן.

 

שפיפון על דרך ציון    🔗

עוד לא שלם עון קלויזנער, נביא המיססיאן היותר מסוכן לישראל, כי אחרי אשר רצצתי את גלגתו בספרי “חרב לה' ולישראל” (סט' לואיס, תרפ"ד). כטבע כל נחש, החל להתנועע אחרי מותו, וידפיס את ספרו שנית. ואם לא די לו באלה, אמר לחדש מלחמת ישו הנוצרי, ויוציא לחשך עוד הפעם את ספרו הטמא “רעיון המשיחות בישראל”, סופר טמא שפתים זה גנב את כל חכמתו מספרי המיסיאן, כמו הליכות אורח, נתיבות עולם, סוד הישועה של המומר יצחק זאלקינסאן (מעתיק העוואנגעליום ואיזה ספרי שעקספיר) דרך סלולה להמומר טעמקין, ועוד כמאתים חוברות אשר הדפיסה המיסיאן בעברית וזארגאן ⁷ השתדלות המיסיאן מאז ומקדם עד היום הזה, היתה להראות כי כל היהדות נשענה רק על תקות המשיח, והמשיח היה ישו הנוצרי, כי על כן קראו לו “כריסט” (ר"ל משיח) וקלויזנער, נאמן בית ישו אסף איזה אגדות חז“ל, אגדות או דרשות, שאין בהן כל מצוה, חק ומשפט, ואין כל חובה לאיש ישראל להאמין כפשוטן, ואין חכם לב בישראל אשר יחוש להן יותר מאשר יחוש לדרשות אחרות, רק המיסיאן מצאה בהן תמיד חומר למטרתם, וכל איש אשר קרא את הויכוחים של המשומדים בכל הזמנים, ימצא כרגע, כי כל ויכוחיהם כלם נוסדו על אגדות חז”ל, אשר המיסיאן קימה וקבלה אותן כפשוטן דוקא, ונביא ישו היושב בציון לקח עליו עבודת המיסיאן לכל פרטיה. ועוד מעט, מי יודע אם לא יכתוב לנו פירוש נחמד “על הצלב והמשיח”, על סיני וגלגלתא, על דם הנוצרים אשר ישתמשו בו היהודים לחג המצות, על השטן וכפר נחום ועוד מטעמים כאלה, רק אם תלמידיו בנויארק יאצלו עליו מהודם ומאדם, או יכבדוהו לבוא לנויארק וסטעפאן ווייס תלמידו הותיק יתחמם לאור תורתו וחם לו בשני העולמות.

 

היער באין דב    🔗

(מהשקפת חכמי הנוצרים)

חק הטבע הוא, כי הדב מבקש מפלט לו ביער, שם ימצא לחמו, שם יחסה מקר בחרף, שם יכונן לו מאורה לישון, ושם ישכב לו בירחי החרף, והאיש החפץ להענג בחברתו ולתפשו בכף, ללכתו ברשתו, ילך אל היער, יבקשהו יחפשהו וימצאהו. אפס השמע איש מעולם, כי ילכו לבקש את הדב באויר? או הנסה איש, קבוצת אנשים, או גם עם שלם לטעת יער גדול, במטרה מיוחדה למען הביא בו את הדב שלא נולד עוד, דב ממין משונה שלא נמצא כמהו בכל יערות התבל, דב בדוי ברוח הדמיון, בחלום, בחזון, אך לא במציאות, וכל זה למה. מה היה חסר לאיש, או לעם ההוא בלי הדב? ולמה נטע את היער, החסרת עצים היא התבל ומלואה?

אמנם כן, לא ישו ברא את הנצרות, רק הנצרות יצרה את ישו, ותניחהו ברפת בחיק אשה, בתולה בעולת בעל, ועל היהודים העלילה כי על ברכם נולדה האשה ובנה, ואנחנו לא ידענו ולא שמענו מזה דבר. אמנם, לא יער עצים נטעה הנצרות, לא עצי פרי אף לא אילני סרק המביאים תועלת לבני אדם, רק יער של ספרים. מלאים חלומות וחזיונות הוא היער המבקש את הדב, יער של רבבות ספרים, ומאמרים מפוזרים למיליאנים, יער מלא צידים לרבבות, צידים מחפשים את הדב ולא ימצאוהו, צידים צודדי נפשות להביאן ולנטוע אותן רק ביער למען הגדיל את היער. המאמינים אמנם יאמינו כי מצאו את הדב, בחלום בחזון, תחת אשר אלה אשר עינים להם לראות, לא ראו ולא מצאו מאומה ביער הספרים, בספורי “אלף ולילה אחד”, במיטהאלאגיע הנוצרית, אשר נפלה לה לירושת נחלה משארית המיטהעאלאגיע היונית והאלילית הרומית, ואם חכמי יון לא האמינו באמתת ספורי אליליהם, אשר היתה בעיניהם רק “ראמאנטיק עממי”, הנה קימו וקבלו מפיצי הנצרות להפוך את הראמאנטיק לדבר שבמציאות, ושם ישו בדו כמין היולי ראשונה, כחומר למלאכתם, מלאכת התלמידים יוצרי המורה, כאשר הוכחתי כבר בהקדמתי לספר “זמיר עריצים” השני (ניוארק תרנ"ט 16) כי היו מחוקקים ומיסדי דתות או כתות חדשות אשר נולדו רק בדמיון התלמידים, ובמציאות לא היו בעולם, ורק התלמידים בדו להם מחוקקים, ועל עצמם העידו, כי זכו להיות תלמידי המחוקקים הנפלאים, ובמרמה זאת הצליחו להתנשאות למדרגה גבוה כמעט כהמחוקקים עצמם יצירי כפיהם. וכל אחד מהם אשר הצליח להרבות שקרים ולהפיח כזבים, יותר מחבריו, עלה לגדולה, ובדבר הזה הצטיין פוילוס (שאול) עד כי היה לראש, אבן פנה לנצרות כלה, וכן היה גורל כל התלמידים אשר יצרו את מוריהם, ואין פלא, כי דור אחרון אשר מצא לפניו שלחן ערוך עם כל כליו, מאכלו ומשתהו, לקח ויעשה לו מטעמים מספורי בדים, דרשנים ומטיפים מצאו להם חומר לדרוש. חוקרי קדמוניות נפלו על המציאות ויעשו להם מעדנים לפי טעמם. פילאלאגים נתחו כל מלה, כל אות כל נקודה, ובזה נתנו ומר לסופרי דברי הימים אשר מצאו לטוב להם להפוך חזון חולמי חלומות, ספורי בדים ושקרים מוסכמים למקרים ומעשים בפועל, וכה נמשך השקר הארוך לאלף ותשע מאות שנה, עד כי היה כמעט לאמת בעיני ההמון, ההמון אשר לא יחשוב מחשבות, ומאזנים אין בידו לשקול כל שמועה או ספור בדוי, וכלל גדול הוא בידי מנהלי ממלכות התבל כי נקל למצוא עשרה מיליאן מאמינים לכל הבל או שקר, מלמצוא חמשה חכמים בעלי עינים פקוחות. ואם ההמון יאמין, קשה למצוא חכם כביר כח לב לצאת ביד רמה נגד הזרם, ומה, גם אם גם הממשלות עומדות על יד ימין ההמון, וגדודי כומרים עם רבבות אלפי ספרים, תמונות וצלמים, מטיפים ורועי רוח, סוחרים בדת, נביאי שקר וכל המונם, כלם כלם יביעו, ידברו, יבטיחו חיי עולם וחיי שעה, ממשלה ותענוגות בשרים, ושור הבר והלויתן לקנוח סעודה, היפלא אפוא כי במשך קרוב לאלפים שנה נהפך השקר המוסכם כמעט לאמת בדברי הימים הכללים? וההמון היהודי אף כי יבין יותר מההמון הנוצרי, הן לא העמיק חקור, ואין לו כל יכלת לחקור בעניני אמונה, כי גם איזה מחכמיו ורבניו יאמינו גם המה, ומרבני הרעפארם אין לדבר עוד, המה הלא יטיפו לנצרות כמיסיאנערים גמורים, ועדרי צאנם תועים אחריהם במדבר – שקר, עד כי הפכו את סינסינעטי עיר משגבם, כמעט לנצרת – חדשה, כיאהאן שטראססע בברלין ובית תפלת קלויד מונטיפיורי בלאנדאן, אלה המה עמודי התוך לתורת בן מרים אשר עליהם תוכל הנצרות להשען אלף פעמים יותר מעל כל שליחי לאנדאן הבאים על שכרם. ואם יתפלאו הרחוקים ממקום המעשה לאמר, היתכן כי תלמידי בית מדרש לרבנים אשר למדו מעט או הרבה, היתכן כי אלה יטיפו לנצרות? אך בעיני הקרובים אין כל פלא, אחרי אשר כרבם יוצרים מבית מדרשם רקים מכל מדע, וביחוד מתורת ישראל, ובמוח ריק יש די מקום למלאותו רוח כזבים והבלים.

אמנם כן, לא נוכל לכחד, כי נמצאו בעמנו פתאים מאמינים במציאת ישו, ואולי גם במופתיו ונפלאותיו גם בין למודי ה', יודעי תורה ויהודים תמימים עם אלהיהם, אם כי מוזר הדבר ולא יאמן כי יספר, אבל מה לעשות ואין לכחד את המציאות, ובדבר הזה תמימי דעים המה החרדים עם הרעפארמים ועם הסאציאליסטים, אף כי אלה לא יאמינו בתורת משה והנביאים, ולא למותר אחשוב להעתיק דברי החכמים הנוצרים לעמת הרבנים הבורים המטיפים לרעפארם, מי מהם ראוי יותר להיות רב לרעפארמים, וז"ל:

במכתב עתי “טיימס דעמאקראט” היוצא לאור בסט. לואיס מן 6 פעברואר 1909 מצאתי כתוב לאמר:

“מברלין מודיעים לנויארק, כי בששי לירח זה, היתה ברלין כמרקחה, עקב המחלוקת לשם שמים, והויכוחים אשר ארכו איזה ימים, כמחלוקת הזאת לא שמענו מאז קם מארטין לוטהער לקצות בקאטוילים”.

"כל הרעש התעורר על ידי הפראפעססאר ארטור דרעווס מקארלסרוהע, אשר הדביק מודעות גדולות בחוצות העיר ובהן העיר את השאלה “אם היה ישו הנוצרי במציאות, וחי בפועל?”

“ביום הרביעי בערב התאסף קהל גדול בגן החיות, והוא דרש לפניהם, ויוכיח כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא, הוא דבר בהתלהבות נמרצה ובבטחון גמור לחזק את דעתו, וגם בלילה השני הטיף עוד הפעם ביתר שאת באזני אלפי איש ויוכיח אמתת החלטתו, קהל גדול מחכמי הדת נקבצו ובאו לרגלי הקריאה אשר קרא אותם לשמוע את טענותיו, כל הלילה ארך הויכוח עד עלות השחר, וכלם עמדו על רגליהם וישתו בצמא את דבריו, הוכחותיו נגד כל הקדוש בעיני הנוצרים היו כה חזקות ונמרצות, עד כי נשים רבות התעלפו, והקהל נאלץ להוציאן מן האולם בקולי קולות, ביחוד משכה עליה עין הנאספים אשה אחת אשר עמדה על כסא וכפיה פרושות אל השמים, כמתחננת אל אלהים כי יוריד אש מתלקחת על ראש הפארפעססאר הכופר”.

“פראפעסאר דרעווס הובא לברלין מטעם כנסית “המאניסטים” אגודה פלוסופית המאמנת באחדות ה' (כמו היהודים) ⁸ וכהני הנוצרים וחכמיהם אשר שמעו את דרשותיו לא מצאו את ידיהם ורגליהם לעמוד בפניו”.

פראפעססאר דרעווס עשה לו שם גדול בכל התבל כלה בספריו המסולאים אשר נעתקו מאשכנזית לכל שפות איירופא, וכל קוראיהם שבעו רצון ונחת, מלבד היהודים, אשר לא חשו להעתיקם לעברית, ברוסיא אמנם נאסרו ספרים כאלה, ואיש לא חלם אף לראותם, ובמערב איירופא ואמעריקא הראה נפלאות, עד כי רבים מכהני הנוצרים התעוררו ויזוררו, ויחלו לחשוב חשבון נפשם, אם לא תעו ביערם, וביחוד קמה מהומה נוראה בין כהני הפראטעסטאנטים אשר החלו להכחיש ספורי העוואנגעליום, שהם עקרי דתם. ומעט מעט, במשך עשר שנים האחרונות החלו להכחיש גם מציאת ישו, כדבר המובן מאליו, ואגודות שונות נוסדו וכלן למטרה אחת, להכחיד את הנצרות, וכאגודת “מבקשי אמת” בנויארק Truth Seekers of New York, 49 Vesey Street כן כל האגודות בלאנדאן, המדפיס WATTS and CO. שיקאגא, ברלין ופאריז, פיטסבורג ונויארק Peter Eckler Publishing Co.

 

אל נוטעי היער    🔗

לא ישו יצר את הנצרות, רק הנצרות יצרה את ישו.

(זה הוא כלל גדול)

טרם אלך להראות לתועים ביער נטעו נוצרים, כי שוא יבקשו את הדב אשר הבטיחו להביא בו, ועד היום טרם מצאוהו, הנני חושב כדבר בעתו לדבר אודות הנוטעים עצמם, מטרתם ועבודתם, ומה הפרי אשר הצמיחו וגדלו ביערם הגדול.

לוטהער לא היה הראשון אשר מצא חסרונות בקאטוליציזם, מטבעו היה קנאי נורא, צורר היהודים, אולי לא רחוק מטארקוואמאדא, ואם חלק את לב העם מאחרי האפיפיור, עוד שאלה גדולה היא, אם הביא להם מרפא בתקוניו. הקאטאליציזם הוא אמנם ממשלת מלך, והלוטעראניזם כמו ממשלת עם, ורבים יאמינו בעינים עצומות, כי הרעפּובּליק הוא אשר גדול, אבל אם נחדל מהשתעשע בדמיונות, ונפקח עינינו להביט על המציאות, אז נראה עולם אחר. די הוא אמנם להציג מערכה נגד מערכה בריטניה ואיטליה נגד רוסיא, פולין ואונגארן, ואם ישאלני איש אודות ארצות ברית אמעריקא והקאנסטיטוציאן הטובה אשר עליה נוסדה, אשלחהו להביט בפני המציאות, וכרגע ימצא, כי בין הניר והמציאות היא דרך רחוקה מאד, ולא כל ברק חיצוני הוא זהב טהור, והרקב הוא לא רק בדענעמארק.

לא ישו הנוצרי יצר את הנצרות, להפך, הנצרות יצרה את ישו, אחרי אשר כבר החליטו רבים מגדולי חכמי התבל, כי ישו כזה לא היה מעולם במציאות, ואלה אשר בנו את עצמם בשם נוצרים, עליהם היה לנטוע אילן להתלות עליו, או למצער להסתר בצל דליותיו, ואם אין די באילן אחד, נטעו יער גדול, ויער בלי דב דומה לדב בלי יער, ואם אין דב לפי תכונת היער, מצאה מרמת ערומים עצה נפלאה לברוא דב לפי רוחה, דב לפי תכונת היער, ויקראו את שמו “ישו הנוצרי” (העוואנגעליום קורא אותו תמיד “ישוע”) על שם אליל עתיק נודע לשם בארץ הקדם, האליל ההוא ישב כבר על כסא קדשו בהיכל השמים. ומושבו איתן. כבר ידע שמות הימים, הירחים והשנים, כבר היו לו חגים קבועים, יום הראשון בכל שבוע היה לו שבת קודש. יום כ"ה בדעצעמבער היה יום לידת האליל, וכן היו כל חגיהם בימים אשר נתקבלו ונתקדשו אחרי כן אצל הנוצרים מחדר פוילוס, אשר הביא את האליל בחצנו על קרבו וכרעיו וישימהו למלך על הנוצרים אשר יצר, ואת כל רכוש האליל, מעשיו, ספורי נפלאותיו ומופתיו הכל הכל לקח עמו וישימם באוצר דביר הנצרות, ⁹ ובאופן זה העשירו ויגברו חיל על חשבון האליל, אשר שנה את שמו ויכנהו בשם “ישו הנוצרי”, ועל שמו בנו להם עיר קטנה בשם “נצרת”, עיר אשר עין לא ראתה עד העת ההיא, טרם לידת האגדה אודות ישו, עיר ביפה נוף בגליל, בארץ יהודה.

מדוע בחרו בארץ יהודה להושיב בה את אלילם? המיסדים הראשונים ראו כי כבר מלאו פני תבל אלילים, ומספר עריהם אליליהם, מאין מקום עוד לאליל חדש. ארץ מצרים מלאה גלולים על כל גדותיה, יון ורומי, שתי הממלכות הגדולות מלאו מעוננים, שדים מכשפים, שטנים, קסמים ומנחשים אין מספר, כתות התחרו בכתות, הוללים מיססיאנערים רבו מארבה, מטיפים נוכלים סבבו ביער ובשדה להטיף בשם אליליהם. אלכסנדריא של מצרים היתה אז מין בבל, עיר מושב החכמה, ועמה גם בירת ממשלת החשך, מנהלי הכתות השונות שרצו בה לרוב, וכמעט לא ידעו איש שפת רעהו, ובתוך המהומה והמבוכה ההיא, נולד הרעיון ליסוד כתה חדשה, מעורבה מכל הכתות השונות, וליסוד ראשי הניחו את האלילית, אחרי אשר בלי אליל אין אמונה, ולעזר לה לקחו איזה דעות המינים, גם דעות פלוסופיות אשר שררו אז בין הכתות, דעות סאציאליות, איסיות, ויהודיות, ואת ארץ הצבי בחרו להם להושיב בה את אלילם החדש, יען זאת הארץ היתה היחידה בתבל אשר נשארה נקיה מטומאת גלולים. ועל כן מצאו בה מקום ריק לעשותה בירת אלילם, ובכן מצאו לטוב להם לתת לאלילם תמונה יהודית לפי תכונת המקום. ולפי הנראה מהעוואנגעליום, ברור הדבר, כי לא ידעו לא הבינו למשוך אליהם איזה חכם יהודי היודע את היהדות, וישתפקו בשמועות רחוקות אשר שמעו מפי בורים, ואם שמעו איזה ענין מתנגד ליסוד כתתם החדשה, שנו את פניו לפי טעמם, ומטעם זה זייפו פסוקי התורה והנביאים. כתה קבועה אמנם לא יכלו ליסד עוד, יען לא רבו עוד חבריה, אף באלכסנדריא עצמה, ואין לדבר עוד, כי לא יכלו לחדור לארץ ישראל, אשר כבר הקיאה מקרבה כל רעיון אלילי, ורעיון הנצרות היה תלוי באויר עוד זמן רב אחרי החרבן. ולאזני היהודים לא הגיע אף רמז קל, כי אליל חדש יעוף על כנפי רוח באויר ארצם, ומה גם, כי אחרי שברם הגדול בחרבן ארצם ומקדשם, ואשר מנהלי העם הלכו בגולה, והשארית הנהלאה התאמצה לאסוף שרידי כחותיה מעט מעט למען תמצא ידה לנתק מוסרות רומא מעל צוארה. ואחרי אשר אבד נצחם ותקותם אחרי מלחמת בר כוכבא, ושאריתם נפזרו לכל רוח, ויכלו את כל כחם להציל את תורתם, מני אז חדלו גם הכתות הפנימיות לשאת עליהן חותם כתה מיוחדה, וכן נטבעו בים הצרה הכללית, ומה גם הכתות אשר נשאו עליהן תכונה מדינית, כי בלי ארץ אין מקום לכתה מדינית, וכן חדלו הצדוקים מהיות כתה מיוחדה, אף כי פה ושם אולי נמצאו עוד יחידים אשר החזיקו בדעותיהם בעניני הדת ¹⁰ על פי פירושי התורה אשר בארו לא בטעם פירושי הפרושים, (תורה שבע"פ), ורק אחרי עבור שש מאות שנה התלקטו השבלים הבודדות תחת דגל ענן ושאול אשר יסדו כתה מיוחדה “קראים”. ובאופן כזה התלקטו גם הנוצרים אשר בדו להם את ישו אלילם, אחרי עבור כמאה וחמשים שנה למיום הלדת האגדה אודותו, אחרי אשר לא יכלו לפרסם אגדה הוללה כזאת בשבת ישראל על אדמתו, אשר גם נער קטן יכל להכחישם. ובלי ספק הבינו את הכלל “הרוצה לשקר ירחיק עדותו”, ורק אז, אחרי עבור שנים רבות, התלקטו השבלים הבודדות ויהיו לכתה מיוחדה אשר קראו לעצמה “נוצרים”, ורק אז נאלצו לכנות איזה עיר קטנה או כפר בשם “נצרת” אשר לא נודעה ביהודה מעולם. אבל אלה השבלים הבודדות לא ממעי יהודה יצאו. טפּשים ובורים כאלה, לא יכלו להולד על ברכי עם אלהי אברהם. רק פליטי עובדי האלילים השונים התאחדו, ויהיו לכתה אלילית חדשה, אשר התפאר, כי עזבה את האלילית העתיקה, ומנהלי הכתה החלו לנטוע יער גדול של ספורי בדים אשר בדא כל אחד על חשבונו, כל אחד נטע לו אשרה עץ נושא פרי לענה. ביחוד אלה המטיפים המיססיאנערים אשר עשו להם את הנצרות לפרה חולבת, וישימו דברים בפי אלילם, כי כן צוה עליהם ללכת במלאכותו להטיף את אמונתו החדשה באזני עובדי האלילים, ומה נקל לאיש להוכיח כי פסלי עץ ואבן, אזנים להם ולא שמעו, עינים להם ולא יראו, הבל המה אין בם מועיל, ולפראפאגאנדא כזאת נקל היה למצוא חומר גם בין פלוסופי העמים, ומה גם בכתבי הקדש המלאים התולים בוטים כמדקרות חרב נגד הוללות עובדי האלילים, והמליץ הנפלא אשר לא היה על עפר משלו, צייר זאת בחרב עטו בדברים קצרים לאמר: יוצרי פסל כלם תהו… מי יצר אל ופסל נסך… חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו, ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב ואין כח לא שתה מים ויעף. חרש עצים נטה קו יתארהו בשרד יעשהו במקצעות ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ"ד) ¹¹ ועל פי זה נקל היה להם למצוא אזנים קשובות בין עובדי האלילים, אבל לא הבינו או לא חפצו להבין כי יחליפו הבל עתיק באולת חדשה. וכי חלל מת לא יוכל להועיל יותר מפסל מסכה, והמתפלל אליו לא טוב, הוא מהכורע על ברכיו לפני אליל עץ ואבן, ואין כל ספק בעיני, כי המיססינערים הקדמונים לא נועזו לגשת לאיש יהודי לדבר על לבו להמיר את דתו, ולהחליפה באמונה הראויה לפראים.

ואם נסו לעשות זאת פעם או שתים, הלא נוכחו מהרה כי מפראפאגאנדא באזני היהודים יצאו וידיהם על ראשם, וחנותם מה תהא עליה? הנה כי כן נאלצו לפנות אל עובדי האלילים, אף כי נגד מצות ישו ופתגמו “שלא לתת לחם הבנים לפני הכלבים”, המה, מיסדי ומפיצי הנצרות ידעו רק אחת, כסף וישו הנוצרי, כסף קודם, “התכלית תכשיר את האמצעים” היה יסוד ראשי לנוטעי היער הראשונים, והישועיים לא חדשו דבר, רק לקחו את אבן פנת הנצרות ויבנו עליה את אגודתם המיוחדה, אף כי באמת כל הנצרות עומדת עליה, והמיססיאן הפראטעסטאנטית עומדת עוד היום בשורה אחת עם היעזואיטיזם הקטוילית, ואין הבדל בשתיהן רק בשם, ובארצות אשר רוב תושביהן המה לוטהעראנים, כמו אשכנז וארצות הברית, נופלים המה מהקטוילים בארצותיהם, צרפת ואיטליה, ומגמת כלם היא ממשלה מדינית תחת מסוה הדת, ולמטרה זאת נטעו ויוסיפו לנטוע למען הגדיל את יערם, ואחת היתה להם אם נטעו עצי פרי או אילני סרק, קוצים וחרולים, שקמים ¹² העוצרים את ההלך מבוא אל היער פנימה לבל ימצא דרך בין סבכי דליותיהם, וידברו על לב פתאים אשר האלילית כבר נבלעה הדמם, כי הדב הגדול, האליל הנפלא יושב במרומי היער, והוא המושל עליו, וכל מעשיהם יעשו על פי פקודתו. ומאות בשנים לא עלה על לב איזה מאמין לכל דבר, ללכת ולחדור ללב היער למען הוכח אודות מציאת הדב, עד הימים האחרונים, אשר איזה מחכמיהם, חוקרי קדמוניות, החלו לחדור לעמקי חקרי דתי האלילים הקדמונים אשר קדמו לפני תקופת הנצרות, ובמצאם את כל פרטי הנצרות בתוך אגדות האלילים (מיטהאלאגי) נפקחו עיניהם ויראו, כי לא היהדות היא מקור הנצרות, רק האלילית הטהורה, על קרבה ופרשה, ואם היו עד הנה חכמים אשר פסחו על שתי הסעיפים, להאמין במציאת ישו או לחדול, הנה עתה נוכחו ויחליטו כמעט כלם, כי אין כל יסוד למציאותו, ומובן מאליו, כי יכחישו את כל ספורי העוואנגליום, על דבר לידת ישו, משפט חייו ומותו, ועם זה גם תקומתו. ובהיות המצב כן, החלו לחקור גם, מה הנה המדות והמוסר אשר בהן יתפארו מאמיני העוואנגעליום, עד אשר מצאו כי גם אלה רחוקות מן השכל הישר, וממילא גם מן האמת. ואם חכמי הנוצרים מדור העבר אשר עמדו עוד ברגל אחת בתוך העוואנגעליום, חשבו למצוא מקור הנצרות בתוך אגדות היהודים אשר ראו דרך זכוכית עכורה, מבלי דעת תורת ישראל, הנה עזבו האחרונים את חקירת היהדות מכל וכל, בהיותם בטוחים, כי מצאו באלילית את המקור הנאמן בלי כל ספק, ועל כן לא יפלא, כי גם חכמי היהודים בדור העבר לא הרחיקו לכת, יען לא ידעו את הנצרות, כאשר לא ידעו חכמי הנוצרים את היהדות, ובכן הוציאו משפט מעקל כי הנצרות הביאה איזה טוב בעולם, בהרחיקה את עבודת האלילים מעמי ארץ הקדם. (רא“ה ווייס בספרו דור דור ודורשיו, ח”ב. וכן גייגער, פרידלענדער ודומיהם) ומבשרי אחזה, כי כמני ככל הקוראים עברית הרגישו בנפשם כמו מדקרות מחט בקראם דברי המתנצלים בעד הנצרות, אך כי דברו בתמם, בלי כונה זרה. אך להכחיש את השערותיהם לא יכלנו, יען מעולם לא למדעו לדעת את הנצרות, כאשר לא ידעוה גם החכמים הנזכרים, מלבד אשר אולי קראו איזה פסוקים בעוואנגעליום. החכמים הנזכרים לא ידעו את הנצרות יותר מאשר ידעוה חז"ל בדורות הקדמונים, רק מאשר הסכינו לשמוע מפי ההמון, נוצרים ויהודים. ואיש מהם לא נסה לחתור בעמקי היער, מפני המון הסירים הסבוכים, וישתפקו בספורי הנוטעים. ודרך אמת לא ידעו, ¹³ הסופרים הנוצרים ראו את היער מרחוק ויאמינו בספורי כמריהם, כי הדב יושב לו שם במרומים בחביון עזו ומושל בכל היער, ויכתבו ספרים באמונתם התמימה, ואחריהם נמשכו איזה מסופרי היהודים, אשר לא ידעו כי בחשכה יתהלכו, תועים במסלות סללו מאשרי מתעים, עד אשר לחרפתם יצא העגל בימים האחרונים, בתבנית ספר “ישו הנוצרי ותורתו”, בתור פירוש מספיק המאמת את העוואנגעליום, ספר מסית ומדיח הראשון בספרת ישראל אשר לא קם כמהו בין כל המיסיאנערים בתבל, בעת אשר כל גדולי חכמי הנוצרים עצמם מכחישים את העוואנגעליום וספוריו, ועם זה מציאת ישו, תלמידיו ותורתו. ואם אין ישו במציאות, אבל במציאת קלויזנער מחבר הספר המגאל הזה אין לכחש בשום אופן, והמחבר ממלא עתה מקום קבר ישו הריק בירושלם.

הנה היער!

ואיה הדב?

אם תאבו לראותו, יענה ההד, עלו השמימה, שם תמצאוהו יושב לימין עליון ומתענג על בניו הצדיקים, הקדושים והטהורים, אשר נטבלו בשמו, וכל התועבות אשר עשו בחייהם כבר נמחקו מראש על ידי הטבילה. ובכן, אין טוב בעולם מדת כזאת, לחטוא כל הימים בלי ענש, ואף להיות צדיק לפני האלהים.

העתודים העולים על הצאן, בחפצם למשול על העם, כאז כן עתה, מצאו את הדרך היותר בטוחה למשול. היא האמונה, למשול בחסד אלהים, אשר נגלו רק להם, ועל כן נחוץ היה לספר שקר משמים, ורק המה ראו מחזה שדי. ובשם אלהים דרשו מאת העם לשמוע בקולם לכל אשר יצוו. ועל כן יסדו בתי ספר מיוחדים למורים, כהנים וכמרים. בתי הספר ההם לא למדו כל חכמה או מלאכה מלבד אמונה, והמה, תלמידי בתי הספר, הכמרים היו לרועים, רועי אמונה בשם האליל אשר בדו המיסדים. ועוד עד היום רחוק למצוא בין הכמרים איש יודע דעת. חכם באחד מענפי הדעת. והיה אם קרה איזה מקרה לא טהור, כי הכומר החל ללמוד מעצמו, עד כי השכיל, אז מהרו ראשי המנהלים להרחיקו מכהונתו, הועידוהו למשפט כמכחש באלהים אשר לא ימלא פקודת משמרתו. החק הזה עודנו איתן עד היום במאה העשרים אשר בה ובהשכלתה יתהללו, ומצחם נחושה ופניהם לא יחורו מהשמיע תמיד את השקר הגלוי “הציוויליזאטיאן הנוצרית”, כמו לוא יצרה הנצרות ציוויליזאטיאן ידועה. מורי שקר אלה אמנם מצאו להם משען בדברי מיסד האמונה הנוצרית, פוילוס השנארער הקדוש. (קורינתים א') האומר בדברים ברורים, כי בורא התבל יצר את העולם בחכמה, ורק אחרי כן נחם על מעשהו, בראותו כי בחכמה לא תכון תבל, ועל כן שלח אליהם את סכלות הבשורה (העוואנגעליום) ומעתה יתנהג העולם בסכלות האמונה כי המשיח קם מן המתים, כי אם לא נאמין בזה, אז הננו האמללים היותר גדולים תחת השמים, ובלי האמונה מה אנו?

השמעתם הגיון נפלא של האמונה בישו הנוצרי, ולהאמונה הזאת קראו בשם “רעליגיאן”. בשמה ידברו, יטיפו, יתוכחו, ישפכו דם נקיים בכל ארצות תבל, על כל שעל עפר, על כל מדרך כף רגל נוצרי מאמין, ואת “סכלות הבשורה” לא יבשו לכנות בשם “ציוויליזאטיאן נוצרית”, תחת אשר השקר הגלוי הזה ינקר את העינים, להפך, כל איש אשר למד דעת והשכיל, חדל מהיות נוצרי מאמין.

מארטין לוטהער, אנטיסעמיט מלומד, אמנם היה הראשון אשר פרץ פרץ רחב בנצרות, בהכחישו קדושת הכסא הקדוש ברומא, הכסא אשר יסדו בעד ממלא מקום אלוה בארץ, ומבקשי אלהים אשר לא מצאוהו בין אילני סרק ביער אשר נטעו הוללים, השתפקו באמונתם, כי אם לא מצאו את האליל אשר ידברו בשמו, ואין זכר לו בכל היער, הנה למצער יוכלו לראות את סגנו, משנה למלך, הממלא מקומו, היושב על כסא פטרוס. ומשנה למלך זה, תפש בידו גם ממשלת האדמה, ויהי למלך מושל על הנשמה והגוף, וימשול במקל חובלים על עבדיו. ויהי רועה אמונה בשבט ברזל, עד בוא לוטהער, ואף כי לא הדיחו מכסאו עד רדתו, אבל רבים היו אשר כחשו בקדושתו, ויעזבוהו, וייסדו להם כת גדולה, מאמיני ישו האליל בלי משנה למלך. ואמנם מצאנו לפעמים גם איש דעת בין הכמרים. אבל משמרתם לא נתנה להם כל יכלת להביע הגות רוחם. וזאת היתה הסבה ליסוד כתות אין מספר בין הלוטעראנים, ומיסד כל כת מצא לו איזה ענין לעשות שנוים, או תקונים על פי המון הסתירות אשר מצא בספר העוואנגעליום, אשר כל שליח (אפאסטאל) מכחיש ספורי רעהו, עד כי סוף סוף נוסדה כתה חדשה, של חצי אפקורסים, כת “יוניטארים”.

 

האלון בשלכת    🔗

שנות מאות היה היער הלוך וגדול, גדול וסבוך. הנוטעים אמנם הבטיחו כי נטעו בו כל עץ עושה פרי, פרדס נחמד, אבל מרוב עצים לא נראה הכרם, כל ברק אור החרימו הנוטעים. ואם נראה לפעמים איזה קרן אור שמש בין חרכי דליותיו, מהרו נוטעיו לסתום את הקו לבל יחדור אף שמץ מנהו אל יערם הסבוך. וההמון אשר מאז מעולם הלך חשכים, האמין, ולא חדר אל תוך היער לראות חמודותיו, ובכל אשר פנה משש כעור בצהרים, שם בחשך התהלך, ויחשוב כי עיניו פקוחות, והוא רואה מראות אלהים בתוך הערפל. אין איש שאל, אין איש ידע, אין איש הלך לשוח ביער הנעזב, עד כי היה רק מרבץ לחיה ולבהמה, והנוטעים ששו, כי שמן חלקם, המה שמנו, עתקו עשו חיל, היו מאושרים כי ערמתם הצליחה.

חידה היא! חידה סתומה בלי פתרון, כמעט אחד מפלאי התבל. כי עוד לעת כזאת, עת הרת חכמים וחוקרים, חוקרי סתרי הטבע מגלי צפוני רזי עולם, ישארו תועים תמימים כילדים בכל עניני האמונה, תועים מבלי אשר נסו לחדור אל תוכה. ואולי יחשבו, כי כל האמונה והדת איננה שוה לאבד זמן בחקירות ללא יועיל, אשר כל העם לא ימצא בהן חפץ או יפחדו לצאת לריב את כהניהם החשוכים הנכונים להרוג ולהשמיד את כל אשר יעמוד להם לשטן ומה גם בארצות חשך, ברוסיא הגדולה, פוילן, סערביען, בולגאריען, יון ורומעניען, וכמעט בכל ארצות הקאטולים, רוב כהניהם וכמריהם כלם בורים חסרי דעת אשר לא למדו מאומה בבתי ספריהם, אשר כל למודם הוא העוואנגעליום, וגם את זה לא ידעו. ואני נסיתי לדבר עם איזה כמרים פה בארצנו באמעריקא, והשתוממתי למצוא, כי לא ידעו רק איזה פסוקים בפעלי השלוחים כמעט אין איש מהם אשר קרא אגרות פוילוס, אין איש מהם אשר נסה לשקול במאזני שכלו, אם יתכן דבר זה או זה, כלם המה מאמינים בעל פה ויותר לא יחפצו לדעת, די לו לכומר בור כי ירבץ בבצה אשר חנך בה מילדותו, אם רק לא ירגיזו מנוחתו, את שכלו לא יפתח, הכל טוב ונכון בעיניו, ולמה לו שאלות וחקירות, די לו כי באמונתו יחיה וטוב לו. אפס לא לעולם חוסן, והשמש תעשה מעשיה בלי הרף, מעט מעט תיבש כל בצה, קטנה או גדולה, והרובצים בה יאלצו ברבות הימים לעזוב רבתם, ביבוש הרפש… זאת אנחנו רואים כבר בימינו ולעינינו ביסוד אגודת היוניטארים.

 

היער    🔗

טרם נגשתי אל המלאכה לבקש את האמת בתוך היער אשר נטעה הנצרות, ידעתי מראש כי המלאכה רבה היא וכבדה, עד כי בכל ימי חיי לא יכלתי למצוא עת מכשרה למלאכה זאת, לשבת במנוחה באהל אוצר ספרים גדול, עד כי נוכחתי לערב ימי, כי לא בכל עת ובכל מקום יתכן למצוא אנשים חכמים בבית ישראל אשר יעמיסו עליהם משא כבד כזה. ואשר על כן אמרתי, יהי מה, ואנסה אני לעשות את המלאכה, הדורשת גם די כח לב להשמיע דברים ברורים את אשר יהגה לבי, ולא יפחד ולא יחת מפני כל. אפס עתה בבואי אל היער פנימה, עתה נוכחתי עוד יותר עד כמה תכבד עלי העבודה, בראותי כל עץ ביער הגדול הזה הוא שקר מיוחד במינו, כל ענף ויונק הוא זיוף, עד כי כל עלה ועלה כלם צמחו וינקו משדי השקרים הראשונים אשר מספרם עולה לרבבות, וכל נוטע חדש, מוסיף שקר חדש וזיוף חדש, וכלם על חשבון בת עמי האמלל. והדבר הזה יוסיף לי אומץ להמשיך את עבודתי כל עוד עודני חי, אף כי הנני יודע כי לא לאיש אחד המלאכה, ולא בשנה או שנים להשלימה, כי גם שנות דור שלם תקצרנה לבקר את כל העצים, הענפים והעלים אשר נטעו רבבות נוטעים זמורות זרות במשך אלף ותשע מאות שנה. אבל חשבתי כי עלי החובה לעשות כפי אשר תמצא ידי, ובמשך הזמן אולי יבואו אחרים אשר ילכו במסלה אשר סלותי לי ולהבאים אחרי, וימשיכו את העבודה ביתר שאת, אם לא ביתר עז, ואומר:

מה היתה מטרת נטיעת היער ותכלית יצירת הדב, האליל ישו? החסר אלילים היה אז העולם הנאור ביון ורומי? ובמה חשבו להטיב לנפשם ביצרם עוד אליל אחד?

התבל אמנם מלאה אלילים אין מספר, עד כי נלאה העם נשוא עלם. וביחוד החכמים והנאורים ביון ורומא אשר השכילו כבר, וידעו כי אמונתם הבל. ובמצרים כבר הבינו כי דבר לאט עם היהודים ותורתם, עד כי מצאו לטוב להם להעתיק את התורה ליונית. אף ראו כי היהודים נזהרים ממלאכת המיסיאן, ואינם רוכלים בתורתם, ולא יתאמצו להעתיק את תורתם לשפות אחרות, ובארצם פנימה, גם שם נתנו משפט אחד לגר ותושב, אם רק שמרו שבע מצות בני נח, מצות טבעיות אשר דבר אין להן עם תורת ישראל. והיונים במצרים, מצאו לטוב להם לדעת את התורה ומשפטיה. ומפי דברי הימים הננו יודעים כי תורת ישראל מצאה חן בעיניהם עד להפליא, ואחרי כן מצאו לטוב להעתיק את התורה לרומית. ועיני צוררי ישראל רואות וכלות, כי גדל כבוד ישראל בעיני כל הנאורים, ובצדק פחדו פן תתפשט התורה הזאת בין העם, והיו המה עם כל אליליהם לזעוה. ובכן אמרו ועשו, יצרו להם אליל יהודי אשר יתנגד לתורת היהודים, ועם זה גם לחרף ולגדף את בני עמו, ובזה ינקמו מהיהודים אשר שנאו מעולם, וימחו עם זה את הרושם הטוב אשר יצרה העתקת התורה, ובהיות כי היהודים כבר גלו מארצם, ואין איש בארץ אשר יכחישם. ואם לא בשו אפילו לספר שקרים גלוים על היהודים עוד בימי שבתם על אדמתם, אשר כל נער קטן יכל להכחישו. הנה אין פלא, כי יכלו לספר שקרים עוד יותר גדולים, בעת אשר גלו היהודים כבר מארצם, ומה גם כי כתבו את העוואנגעליום בשפת יון, ואם היו בידי יחידים איזה מגלות ספורי הבלים בכתב יד, מי ראה ומי ידע דבר אודותה? הדפוס טרם היה בתבל, וכתבי היד היו מעטים, טמונים בחדרי יחידים, ולאזני היהודים לא הגיע הדבר, עד כי שנות מאות אחרי נטיעת היער והלדת הדב לא ידעו היהודים מאומה, ושמועות רחוקות הגיעו לאזני חז“ל רק אחרי עבור שנות מאות, והשמועות הלא שמעו איש מפי איש, בלי ספק מפי הנוצרים או שונאיהם, ובעיניהם. לא ראו חז”ל מעולם אף נוצרי אחד בבבל, הנה כי כן, היו יוצרי האליל בטוחים מהכחשת היהודים, ועל כן יכלו לשקר על חשבונם כנפשם שבעם, זאת היא אחת.

וזאת שנית, הממשלה.

ראשית דרכי כל מיסדי כתה דתית חדשה, בראותם כי צלחו לצוד ציד אדם רב, וביחוד ההמון הפשוט אשר לא יבקש חשבונות רבים, היא, לתפוש רסן הממשלה בידם, וכל מושל יודע, כי בלי ממשלת האמונה לא תכון ממשלתי על ידי כח הזרוע לבד. ועל כן היה תמיד לחק למושלים הקיימים לקחת את האמונה לכסות עינים, כל מושל הוא מאמין ומחסה לאמונה. וברגע אשר הצליחו נוטעי יער הנצרות לאסוף המון פתאים ברשתם, מהרו ליסד גם ממשלה נוצרית, עד כי מצא הרוצח “הגדול” קאנסטאנטין הראשון לטוב לו להיות השליט על האמונה, וביסדו את ממלכתו על גדות הבאספארוס, לקחו האפיפיורים את מקומו ברומא. וגם המה צלחו שם למלוכה. וכל מושל באמונה התאמץ להגדיל את היער במטעי אילני שרק, והפתאים אשר נלכדו כבר ברשת, ויבואו לתוך בדקי היער לא יכלו עוד לשוב, לוא גם חפצו לעשות זאת. ואם יודעי דעת בין העם עמדו מנגד, איש לא שם לב אליהם, או הממשלה שמה מחסום לפיהם לבל ישמיעו הגות רוחם. ובהיות הממשלה כבר נכונה בידי המושל “בחסד אלהים” התאמץ לפרוש את ממשלתו הדתית גם על עמים אחרים אשר לא זכו עוד להתחמם לאור אש ישו אלהיו. זאת היתה מטרת הנצרות מראשית ממשלתה עד היום הזה, עד כי הצליחה לפרוש את רשתה, בחרב ובדם, על גוי ואדם. ורק שטן אחד עמד על ימינם, שטן אשר נקר את עיניהם ולא נתן להם לישון במנוחה. השטן אשר הלך כצל אחרי ישו, והוא “היהודי” אשר עמד כעצם בגרונם, לא לבלוע ולא להקיא, אף כי בכל כח אגרופם התאמצו לבלוע אותו, אבל לא הצליחו, כי אמנם היו מהם אשר הבינו, כי אם יבלעו את היהדות, יחבלו גם את אמונתם. ועוד לפני מאתים שנה, הננו מוצאים כמרים פולאנים מטיפים לבני אמונתם, כי נחוץ להחיות את היהודים ולהשפילם, רק למען יראו את עותתם אשר חטאו נגד ישו, כי לוא נכחד שם ישראל מעל פני האדמה, אז הן תאבד האמונה בנביאי ישראל, ואם אין אמון בנביאים, מי יעיד על הנצרות? הנצרות אשר יצרה רגל לפי מדת הנעל, לספר כל מיני הבלים ושקרים ולמצוא איזה פסוק אשר הלבישוהו מעיל שקר ותהו, ובלי פסוקי התנ"ך הלא אין כל ישו אחר במציאות בכל ספרי דברי הימים.

הנה כי כן עשו נוטעי היער כל מזמה ותועבה רק לשפוך את ממשלתה על גוי ואדם, ועם זה שפכה את ממשלתה גם על היהודים בכח האגרוף, אבל רק על היהודים, לא על היהדות אשר לא הצליחה עד היום ללכוד במכמרתה. ואין כל ספק בעולם, כי לא תצלח כל עוד ימי השמים על הארץ. ואנחנו מקוים עוד, כי לא ימים רבים יעברו, והנצרות כעשן תכלה, מתהו באה ולאפס תשוב.

כי כל מושל לקח לו את האמונה למחסה כזב, נראה ברור, כי כאשר מרד העם במלכו, מהר לנתק מוסרות האמונה ראשונה. כן היה במרד צרפת, במרד הבאלשעוויקים ברוסיא, עד כי גם בתוגרמה בגרשם את הסולטאן, גרשו גם את ממשלת הדת, גם בפּאָרטוגאל, גם בארצות דרום אמעריקא כן היה.

הנצרות והדעספאטיזם הלכו תמיד שלובי זרוע, ורק לתכלית זאת נטעו את היער.

למן הרגע אשר סר צל האפיפיור וממשלתו המדינית תמס הלכה. היתה איטליה ארץ חפשיה בדת יותר מכל ארצות הנוצרים, אף כי מספר הכמרים רבו כארבה, והחלק היותר גדול מאדמת העם לקחו להם הכמרים. ועיני ראו פעמים רבות, כי גם בימי חגיהם הגדולים, כל בתי התפלה רקים מאדם, ורק לפעמים תמצאו שמה איזה נשים עניות בנות הכפרים. כל בתי מרזח כלם פתוחים לרוחה ביום הראשון, כלם כמעט עושים במלאכה ברחובות רומא ביום הראשון ואין דובר דבר. את אשר לא יאומן אם יסופר אף באמעריקא החפשית (רחמנא לצלן).

 

הדב ביער?    🔗

על פי הפלוסופיא היונית אשר יצרה את המיטהאלאגיא הקדמוניה.

ליצור אליל חדש, נחוץ היה חומר אחר, לא החומר אשר כבר נלאו העמים נשוא הבלי עבודתם, שור, פר, סוס, תנין, שמש, ירח, וכדומה, בכל אלה כבר הסכין העם ולא מצא עוד חפץ בם. נחוץ היה לברוא דב אלהי, מין חיה משונה, אלוה הולך על שתים, אוכל ושותה כבן אדם, מדבר תהפוכות, ולפעמים גם מלה נכונה – אף כי גנובה מפי חכמי קדם, ואליל כזה בדו על אדמת ציון ממין חומר משונה שלא נמצא כמהו בתבל ארצנו. ומעשה שהיה כך היה:

צור כל העולמים, מנהל ומושל בגבורתו עולם זה שנות אלפים, כבר נלאה נשוא משא יצוריו. וכבר באה העת לנוח מעבודתו הקשה.

ויהי היום. והמלך ה' צבאות זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ויתאספו כל שרי צבאות שרפי קדש, ובראשם מטטרון שר הפנים, ויתיעצו מה לעשות, ואחד מזקני צבא המרום יעץ לשלוח מלאך הממונה על עניני חוץ, לבקש נערה יפה בכל גבול ישראל, להיות לו לסוכנת למען יחם לו. וכלם החליטו לשלוח את מיודענו הזקן המלאך רבי גבריאל, הנודע למומחה בשדכנות. מומחה אשר כבר נתן הריון אף לנשים זקנות בלי כל פסל. והמלאך יצא שמח וטוב לב, בהיותו בטוח כי יצלח בדרכו. ויתחפש בבגדי איש צבא רומי, ויקרא את שמו “פנתירא”. וילך אל העיר – שלא היתה עוד בעולם, ושמה באחרית הימים “נצרת”, עיר אשר מעולם לא דרכה עליה כף רגל איש יהודי מאז הבנות עד ימינו אלה. ובעיר ההיא ישב יהודי אחד ושמו יוסף, עם ארושתו מרם מרים. והמלאך השדכן הרגיל ידע לתפוס את האשה הצעירה בלבה, בספרו לה, כי זה כבר, לפני שלשה ירחים, כבר נתן הריון להבתולה מרת אלישבע בת זכריה הכהן בירושלם. ויבטיח לה, כי תלד בן, ושמו יהיה יוחנן המטבל, הכל כאשר לכל כמסופר בכתב אמת, בלי כל ספק בעולם בספר העוואנגעליום. והבתולה המאורשה כבר לאיש כאשה כשרה, האמינה לו, כי מי רשע לא יאמין בקדושים, ובמלאכים ישים תהלה? וגם יוסף אישה האמין בדברי המלאך, אבל חשב בכל זאת, פן תהיה ארושתו לחרפה בעיני שכניו בעיר ההיא (שלא נבנתה עוד), ועל כן שלח אותה ללכת לעיר נושבת, לבית לחם. ושם, כרעה ותלד את הדב ההולך על שתים. ותקרא את שמו “ישו”. והכמרים הרימו את כסאו מעל כל ראשי האילנות, ביער אשר נטעו. ויאמרו, הנה זה הדב שקוינו לו, ופה מקום מנוחתו.

על אמתת כל הדברים האלה, יעיד העוואנגעליום עצמו. וכבוד הד"ר יוסף קלויזנער חתם על זה בשתי ידיו כמו היה נין ונכד לישו שכנו בקברת “גלגלתא”.

והנה הדב!

וקלויזנער איש המדע? המאמין, אללי לך ולמדעך!

 

תואר פני הדב ונשמתו    🔗

– בן כפר, אשר התפאר כי אמן גדול הוא בחכמת הציור, אמר לציר דרך נשר בשמים. אבל את הנשר עצמו לא ראה מעולם, ועל כן לקח לו את החתול לסמל, ויעש לו שתי כנפים ככנפי החסידה, ותחתיו כתב: זה דרך הנשר בשמים. ובני הכפר ראו התפלאו ויאמינו.

היונים יוצרי האלילים השונים, לא היו אומנים נפלאים כיוצרי פסל אשר עשו להם שם עולם על ידי מלאכתם. ליוצרי האלילים לא נחוץ היה ליפות את מלאכתם ולתאר על הגליון כל פרטי תבנית אדם כצלמו בדמותו. ידוע ידעו כי לא יציגו את מלאכת ידיהם במוזעאום כי יתענגו הרואים על אמנות ציר חכם. אף ידעו כי כל איש דעת לא ישים לב לאולתם, וע"כ לא חשו אם מלאכתם לא תמצא חן בעיני המבינים בעם, להם היה די והותר אם ההמון הגס יאמין בהם, וככל אליליהם יצרו להם גם אליל יהודי, גולם משונה, לא לבד כי היהודים לא ראו מעולם גולם כזה, פנים אל פנים, אך גם לא יתכן היה להעלות על לב, מין בריאה כזאת.

ראשית דבר לא הבינו עובדי האלילים, כי כל הגדולים בישראל כלם נולדו על פי דרך הטבע מאב ואם ככל האדם. גם האבות אברהם יצחק ויעקב, גם משה רבנו, דוד ושלמה, ישעיה וירמיהו ככל נביאי ישראל, היו כלם בני אדם כמנו, לא נולדו על ידי מלאכים, ולא קמו מן המתים. לא היו בני אלהים, ומה גם אלוה עצמו. שכחו או לא ידעו הערלים הקדמונים ההם, כי גם המלאכים אשר באו לבשר את שרה כי תלד בן, התחפשו לבני אדם, וכן התראה המלאך אשר בא לבשר לאם שמשון הגבור, כי יולידו בנים לא בדבר המלאך לבד, בדבר שפתים יולד רוח, אך לא בן אדם.

הערלים עובדי האלילים האמינו, כי האלהים היושבי בשמים, הוא בחור זקן אשר לא נשא אשה כל ימי חייו הארוכים, וכבר נלאה נשוא על שכמו טרחם ומשאם של כל בני תמותה. ועל כן נחוץ היה לו למסור הנהגת התבל על יד בנו יורש כסאו, ולתכלית זאת שלח את מלאכו גבריאל בתור שדכן “לדבר בו נכבדות” עם אשה בעולת בעל (כן קורא לוקס למרים) בעיר שלא היתה עוד בעולם, אשר ברבות הימים יקראו לה הערלים בשם “נצרת”. ושם, בעיר ההיא, מיושבה רק מערלים מיום הוסדה, שם, ישב על פי מקרה גם איש יהודי, חרש עץ, ממשפחת דוד המלך, אשר בלי ספק מפני יחוס משפחתו הרמה בישראל, לא נתנו לו עבודה בירושלם, והיה עליו למות ברעב בעיר חנה דוד זקנו, ולא מצא לו מקום אחר בארץ ישראל, רק בין ערלים עובדי אלילים, כנצרת העיר שלא נבנתה עוד. והשדכן, המלאך, לא בשר לה לכלתו של יוצר העולם, כי תלד בן מבעלה, רק על ידי נס, כי איך יוכל להיות בן אלהים בן אדם ימות. ואף כי אלוה קטן זה נועד לשבת בארץ מתחת ולהוכיח לבני אדם מומם, ויוסף בעל מרים ידע כי לא ממנו נתעברה אשתו, ויפחד פן תהיה רעיתו לחרפה בעיני שכניו, וע"כ הוליך את אשתו לבית לחם כי תלד שם, אף כי ברפת בקר כיאות לנכד דוד המלך. ואם תושבי בית לחם לא זכו לראות את האור הגדול אשר הופיע אלהים על הרפת, אבל הרועים בשדה ראו הכל עין בעין, ולמחרת היום באו אל העיר לספר את כל הנפלאות אשר ראו בשדה בלילה. אבל הגולם הקטן, בן גבריאל המלאך (אשר בלי ספק התחפש גם הוא בתבנית איש חיל רומי) נולד ערל ככל האדם. והאפאסטאלים, ראשי המבשרים מחברי העוואנגעליום שכחו כי בן אשה עבריה, אף אם יהיה אביו מלאך או שד, נחוץ למול את בשר ערלתו, כי איך יתכן אם יבוא בן המלאך לגלות למוסר אזני היהודים, ומה יעשה הבן אם יקראו אחריו “עלה ערל! מי אתה לדבר אלינו תוכחת מוסר, ואתה ערל בשר, הלא לא לנו אתה!” אבל מתיא, מרקוס ויוחנן לא חשו להבלים כאלה, ואולי חשבו כי לא יאמן אם יסופר, כי נמצא בין היהודים מוהל טפש, או חצוף ללכת למול ערלת בן אלהים אשר בעוד מעט יהיה אלוה עצמו. ומה דמות יערכו לערלת אלוה הגדול הגבור והנורא. ועל כן לא זכרו מזה מאומה, רק לוקס הערל, יספר כי מלו את ישו, אף לא ידע להזכיר בשם המוהל. אבל ידע לספר שקר גלוי אחר, כי אחרי שמונת ימים העלו את ישו לירושלם “במצות התורה”, והערל בעל העוואנגעליום ידע את מצות התורה, את אשר לא ידעה התורה עצמה.

אבל הזקן, אבי ישו האמתי, לפי הנראה, הסתתרה בינתו לעת זקנתו, ולא ידע מה לעשות בבנו הצעיר, איך להצילו מיד רשע, זה הורדוס המלך אשר בקש להמיתו, ותחת להמית את הורדוס ברוח פיו, תם כחו ונס ליחו, ויהי כגבר אין איל, ועל כן שלח את המלאך גבריאל משרתו להגיד ליוסף הנגר אבי חורגו של ישו, כי ינוס עמו למצרים, ושם יהיו עד מות הורדוס, ובשובו ממצרים היה פתאום למטיף, משיח, עושה פלא, מחיה מתים (רק את נפשו לא יכל להציל ממות) ולחצוף מדבר תהפוכות, מתגאה כי חכם הוא משלמה, ובדברו הראה כי לא ידע אף מה שידע כל נער בבית הספר, בהזכירו את מלכת שבא “כי באה מתימן” ולא ידע בן אלהים, כי תימן היא לשמאל הים סוף, בואכה מצד תעלת זועץ, בחלק אזיא, תחת אשר שבא – אביסיניען, היא בחלק אפריקא לימין ים סוף. תהפוכות ידבר הגולם בן אלהים בכל רגע באזני תלמידיו הבורים) וכאשר שאל אותם, מה יחשבו אודותו, ומי הוא? ענוהו כי הוא משיח, ולוקס העוואנגעליסט מעיד באמונת אלילים, כי אם ישו נתבשרה כי בנה יהיה מלך ישראל, מנהיגם ומדריכם ומושלם לדור דור, וכי הבשורה הזאת נתקיימה לכל פרטיה כלנו יודעים זאת כיום הזה, זה הוא רק חלק קטן מציור פני הדב, הגולם האליל אשר יצרו נוטעי היער, ועם נטיעות אילני סרק ביערם, גדלו גם קרני הדב, ותמיד נתנו לו פנים חדשות, לפי רוח שגעונם. פעם נביא, פעם מטיף מדבר תהפוכות, פעם בן אלהים ההולך שלובי זרועי עם אביו, אף כי לא זכר מעולם מי הוא אביו, בשמים או נצרת, ולפעמים בעלות השגעון לכסא, ידבר כאלהים עצמו, הבלים בלי גבול, כי מי יעיז להוכיח לאלוה, לאמר: חדל נא לדבר אולת כאשה זקנה! פעם הוא יועץ לגברים לבל יקחו להם נשים, ואלהים לא ידע, כי אם יחדלו מקחת נשים במשך דור אחד הלא ימות כל היקום במשך חמשים שנה. ותלמידיו הבורים אשר נתנו לו היונים הן לא יבינו במה שידבר, כי כן הגיד האליל עצמו לתלמידיו, כי לא יבינו את דבריו, דברים פשוטים אשר יבין גם נער בן שש. נשיא היער האליל ישו הנוצרי עצמו, מדבר כפלוסוף משוגע, ויועץ לבלתי עשות כל מלאכת עבודה, יען העץ, העשב, הפרח, ועוד, כלם יצמחו ויגדלו מעצמם מבלי עבודה. וכן יחיו כל עוף תחת השמים באויר, ובכל זאת לא ימותו ברעב, ומדוע לא יתפרנס כן גם בן האדם? האליל, האלוה ההולך על שתים יודע בלי ספק, כי נקל לשנהב לעבור דרך חור המחט, אך לא לעשיר להגיע למלכות השמים. וכן אמנם שמעו לפקודתו המאמינים האדוקים, האביונים ראקפעלער פירפאט מארגאן ועוד איזה דלים ורשים כמהם, מבלי דעת מה יעשו שם במלכות השמים? על איזה תענוגי חיי בשרים יתענגו שם בלי כסף במלכות השמים? הדב האלהי אמנם לא יבוש להתאונן לפעמים כי אין לו מקום להניח את ראשו בתבל ולא ידע לקחת מוסר מנמלה כעצת המלך החכם אשר לא ידעו יוצרי האליל לתת בפיו חכמה ודעת. כי על כן היו ערלי בשר וערלי לב. והערלים שכחו פעם אחת, ויתנו בפי הדב אלילם מלים לקרוא “אלי אלי למה שבקתני”, ולא הרגישו כי בזה הראה לדעת, כי יש אלהים אחר בתבל, אלוה אשר אין לו חפץ באלילים, ולא יחוש אם יתלו אותם על עץ, או ישליכום כנצר נתעב, והאנשים עומדים מרחוק ולא מהרו להצילו. ואם לא אות הוא כי גם בני אדם לא מצאו בו חפץ?

כל נוטעי היער ויוצרי הדב האלהי, לא הבינו אף דבר קטן ופשוט כזה, לתת לאלילם כח דב או בינת אדם להרוג את רוצחיו ולנוס להציל את נפשו ממות בחייו, ותחת זה נתנו לו די חכמה וגבורה לנוס מקברו אחרי מותו באין איש אתו ועין איש לא ראתהו. שם במסתרים בשכבו בקרב למעצבה, שם היה לחכם פתאם, חכם כדב אלהי, אשר התנחם על האולת אשר עשה בחייו לתת את נפשו לממיתים וימלך עליו לבו, כי טוב לו לקום ולנוס מקברו באין רואה בלילה, ויתראה רק לשתי נשים אשר באו לבקרו, וידבר עמהן כאסיר הנס מבית כלא, אשר לפי הנראה פחד מאד לבל יתפש בית השומרים בלילה וישיבוהו לקברו, ומלך היער נס וימלט – השמימה, שם אל האב אשר מאן להציל את בנו יחידו מיד רוצחיו, השמימה, אשר שם יהיה בטוח משוטרי פילאטוס ו“מהפרושים” האפקורסים, אשר לא יאמינו אף באלילי יון, והמנוסה ההיא היתה באמת החכמה האחת אשר בדו יוצרי האליל, אחרי אשר שם בשמים אין איש אשר ירדוף את אלילם, ואין איש אשר יכזיב את שקריהם.

ועצי היער?

– העצים המה יבשים, אילני סרק, מאמינים באלילם, כי עוד שוב ישוב אליהם לעתיד לבוא. ואז, אז ירננו כל עצי היער.

(נשמת הדב) לוא חלו ידי יהודים ביצירת הדב, הלא לא יכלו לתת בו נשמת כושי, שחורה כעורב לחרף ולגדף את בני עמו, אשר התפאר כי הוא משיחם, משיח צורר היהודים משיח בור אשר לא ידע את כתבי הקדש ומדבר תהפוכות. מתפאר כי חכם הוא משלמה ולא ידע מה שיודע כל נער בבית הספר. ולוא בא משיח כזה לפנינו היום, כי עתה הייתי אני הראשון לאחוז בשתי אזניו ולהשליכו מעל השלבים. משיח אשר רק ערלים נופלים מחמורים יכלו לספר עליו כי היה מזרע בית דוד, ועם זה קם מן המתים וידבר אל תלמידיו, ודוד המלך עצמו אומר “כי לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה”. בן אלהים המעיד על עצמו כי הוא והאב (הקב"ה) הוא אחד, ואם כן, הלא הוא אדון כל הארץ, ובעת אחת יתאונן כי אין לו מקום בעולם להניח את ראשו. ואם דוד המלך אמר כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, הלא עליו היה לדעת כי מקומו הוא רק בשמים, ואם יעוז לרדת על הארץ, הלא לנו לבני אדם הצדקה לגרשו מעולמנו כי ישוב למעונו השמימה. והערלים יוצרי האליל היהודי לא הבינו לתת בו אף נשמת דב המה לקחו בול עץ יבש מעצי היער ויעשוהו כתבנית אדם, אך לא יכלו להפיח בו נשמת חיים, ובכן יצא העגל הזה.

 

יוחנן המטבל    🔗

אל הדב, האליל אשר קראו בשם יהודי “ישוע” אשר אמרו הערלים לתת לו תואר פני יהודי, ואחרי אשר איזה מנוטעי היער שם בפיו מלים ראויות באמת ליהודי נאמן – אם היה בזה טעות, או אחד ממחברי העוואנגעליום מצא זאת לטוב לו להונות את היהודים, אחת היא – אבל לתקן את המעות הזה נחוץ היה לברוא עוזרים להאליל להפיץ אמונתו, ובלי ספק הבינו כי לא על נקלה יפתו את היהודים לבגוד בדתם. ועל כן התחכמו לברוא עוד מין גולם בתור ראש עוזריו בתבנית יוחנן המטבל, למען יטיף אמונת האליל באזני הערלים. והערלים הן לא יאבו ולא ישמעו להאליל לקים אף את המצוה הראשונה העושה את הילד הנולד ליהודי. והיא מצת מילה, ועל כן נחוץ היה להחליף את המצוה הזאת בדבר קל מאד, בלי שפך דם הרך הנמול, ומבלי העמיס עליו עול התורה, ויוחנן המטבל הבדוי הטיף למאמינים כי התורה כבר בטלה, ומצות מילה נתחלפה בטבילה בירדן, ויוחנן זה עצמו היה לאוטאריטעט גדול כי גם הוא לא נולד ככל בשר ודם, רק על ידי רוח הקדש כהאליל ישו עצמו, וישו העיד עליו כי הוא אדון הנביאים, ויוחנן מצדו, העיד על ישו כי הוא הוא המשיח ובן אלהים. ולסגן האליל הזה יחסו עבודה רבה וגדולה, כי ביום אחד יצא אליו כל ישראל מדן ועד באר שבע, והוא טבל את כלם בירדן, וכותבי העוואנגעליום לא פחדו להשמיע הבל נורא כזה, כי חמשה מיליאן יהודים יצאו ביום אחד, וכלם המירו את דתם אצל הירדן, לא פחדו כי גם נער קטן ימלא שחוק פיו על הפראים אשר לא בשו לכתוב כזאת, ואם לא פלא הוא, פלאי פלאים, כי עוד היום, בימים הנאורים האלה, נמצאים עד מיליאני מאמינים בזה, ומה נדבר עוד מתקופת הפתאים לפני אלף ותשע מאות שנה?

הנה כי כן היה האליל השני לעזר גדול אל הראשון, ורק אחת שכחו נוטעי היער לכרות לו קבר ביער אשר נטע באויר ארץ ישראל. ואם אין די באליל שני זה, בדו עוד אליל שלישי בתבנית משומד יהודי בשם שאול, אשר החליפו את שמו לשם פוילוס אשר במשך הימים נקרא בשם “פאול הקדוש”.

 

פוילוס הבדוי    🔗

פּאָול, או כאשר יכנוהו הנוצרים “סט. פאָול” (פּאָול הקדוש), איש כזה לא נודע בספרת ישראל, ורק העוואנגעליום מספר בשמו, כי נולד בין יהודים בעיר טארשוס, באזיא הקטנה, פאול ביונית הוא “הקטן”. ואם נקרא בשם זה יען היה קטן הקומה, או בשם חרפה להקטין ערכו, זאת לא הודיעו לנו, האיש הזה לא ידע עברית, אבל ידע את הספרות היונית, את ישו הנוצרי לא ראה מעולם, רק מרחוק שמע את שמעו, ועל דברת העוואנגעליום בא אליו ישו בחלומו, אחר אשר עד העת ההיא רדף את הנוצרים והנצרות, והחלום הפך את לבו ודעותיו, ותחת מתנגד גדול לנצרות, נהפך לאפאסטאל אדוק (כמנהג איזה משומדים בימינו), ופּאול עצמו מתפאר (בעלי השליחים כ"ב) כי “גדל לרגלי גמליאל” ¹⁴ בעיר מושבו, פוילוס זה עשה עצמו לשליח, מבלי היות תלמיד ישו, וכהודאת עצמו היה אעז פנים חרוץ במלאכתו, ובחוצפה נוראה כתב אל הגאלטים, כי סרו מלמודיו לשמוע למודי שליחים אחרים, כסוחר ממדרגה שפלה המשפיל סחורת סוחרים אחרים, (אגרת פוילוס אל הגלטים, 1. 6.) באמרו: “תמהון אחזני כי כה מהרה סרתם מאחרי הקורא אתכם בחסד משיחנו ותלכו אחרי בשורה אחרת, והיא איננה בשורה, אבל יש אנשים העוכרים אתכם והמבקשים לבלל בשורת המשיח בלול והפוך על פניה, אכן אם גם אנחנו או מלאך מן השמים ישמיעכם בשורה אחרת אשר לא השמענוה יחרם”, וכו'.

הסוחר הזה החל להפיץ את סחורתו החדשה בהתנגדות נמרצה נגד השליחים אשר נחשבו לתלמידי ישו בחייו, ואשר התאמצו להפיץ תורת רבם (שלא היה ולא נברא) בין היהודים. ופּאול כסוחר חרוץ ראה והבין, כי לא נקל להעלות את היהודים בחכה, ועל כן פנה אל הגוים אשר ידע את שפתם, אף ידע כי נקל להראות להם את טעותם בעבודתם לאלילים שונים, עץ ואבן.

פּעטרוס, או שמעון כיפא, כתב ספר בשם Simen Magus נגד פוילוס, אשר בו הראה את זיופיו, כי הורה תורה חדשה אשר לא ידע ישו, אחרי אשר, הוא, פוילוס לא ראה את ישו, והוא מדבר אודותו רק מאשר ראה בחלום, והחלומות שוא ידברו. ישו לא חלם מעודו לקרוא לגוים כי יבואו לחסות תחת כנפיו, ישו לא היה אלהים, ולא נולד מרוח הקדש, והמלות “בצלם אלהים” או נעשה אדם בצלמנו, נאמרו על כלל האדם, וכו'. והוא מחליט כי על פי חלומות לא יתכן להיות שליח ישו – אפאסטאל, ועל כן שקר ידבר פוילוס בשם ישו.

פּוילוס עצמו הודה כי אין לו כל שיטה קבועה להפיץ את הנצרות, אך כל מיני תחבולה כשרים לפניו כיעזואיט גמור, כי הלא כה דברו (אל הקורינתים א‘. ט’. י“ט. כ”ג) לאמר: ואף כי חפשי אני מכל אדם, הייתי עבד לכלם. למען קנות לב רבים. ליהודים הייתי כיהודי לקנות את היהודים. לבעלי התורה כבעל תורה… ולאלה אשר הם בלי תורה כמו בלא תורה, אך כי לא הייתי בלא תורה לפני האלהים, כי תורה המשיח תורתי לקנות את אלה אשר הם בלא תורה, לרפי ידים הייתי כרפה ידים לקנות את רפי הידים, כל הייתי לכל. הנה כי כן התחפש ליהודי בהיותו בין יהודים וכגוי בין הגוים, עד כי הצליח לברוא נצרות אלילית כחפצו, ואף כי לא נצרות של ישו, ולא נצרות עוואנגעלית, ושם ישו היה לו למחסה כזב, לדבר בשמו ולא כוחו. וכן העידו על זה כל תלמידי ישו. ולהצלחת פוילוס עזרו הרדיפות על הנוצרים החדשים מיד הרומאים, רבים מהם נהרגו על אמונתם החדשה, וזאת הוסיפה להם אומץ לב, והכלל הגדול כי לא ברדיפות יתכן לעקור את האמונה משרש, נתאמת גם בזה, ותורת פוילוס היעזואיט למצוא חן בעיני כלם, מצאה אזנים קשובות בין כל המאמינים אשר נהרו אליו, ואם לא מאמינים בחרו להם את המיססיאן למטרת חייהם בבואם על שכרם מיד פתאים מאמינים. והמיסיאנערים המטיפים קבלו בעצמם מעט מתורת ההעלענים בשבתם ביון, מעט מתורת הפרסים בהטיפם להם בארצם, אשר עליהם, על המטיפים, היה להראות כי בתורתם יש השתוות רבה. האזיריסס, איזיס והארוס, עשו הנחה, ויתנו להם שליש אחר, האב הבן ורוח הקדש, ובחלוף קבלה המיססיאן מפרס את השטן, השד והמלאך. ואל היהודים באו בפזמון אחר, המשיחי, ועל כל מדרך גף רגל הטיפו למשיח, כמו לא היה ליהודים ענין אחר במה לענות רק אודות המשיח, והמון העם אשר לא חלם מעודו אודות המשיח, החל למצוא ענין בחלומות וחזיונות שקר אשר הטיפו השליחים ומשרתיהם אודות המשיח, למען פתות את ההמון הגס, כי הנה המשיח המקוה כבר בא. וכן עשתה המיסיאן נפשות בין עובדי אלילים אחרים. ויקחו להם את המיטהאלאגי לקו, ויערבו את אמונתם באלילות, וכן עשו לכל בעלי האמונות השונות להשות את הנצרות עם ה“אני מאמין” של כל עם ועם, הנה כי כן נתנו לכל עם מין ישו אחר, לכל אחד לפי טעמו, וזאת היתה הסבה הנכונה ליסוד כתות אין מספר באמונת הנוצרים. ואת ישו הכירו לאלילם הכולל, כלם מטיפים בשמו, ואין אחד שומר מצותיו, אשר כלן סותרות אשה את רעותה, כי את אשר יאמר פעטרוס יכחיש פוילוס, ואת החסר במארקוס, אשר לא עצר כח לבדות חזיונות פורחים באויר, בא מתיא ויוליד חדשות שלא נבראו, וכבר התאונן על זה הבישאָף אירענוס (185 אחרי ספירת הנוצרים) “על מלמדי הדת השונים, אשר כל אחד מהם ישתדל בכל עז להשוות את דעותיו עם כתבי הקדש או דברי השליחים ככל העולה על רוחו”. ואחרי כל טענותיו חקה הוא עצמו את מעשיהם כמהם, והשליחים המסיתים לא ראו בזה כל עון, ואם רמיה היא, הן היא רמיה לשם שמים, ואין חטא הוא לשקר לכבוד אלהים אשר בחרו, והתכלית הלא תכשיר את האמצעים להביא את עובדי האלילים תחת כנפי שכינתם החדשה וזאת ידעו כבר אבי אבות לאיאלא מאות בשנים טרם נולד עוד “סעראפיאן” (190 אחרי ספירת הנוצרים) מוכיח כי כל למודי אמונת פעטר הקדוש נכתבו למטרה אחת ידועה לו. וכן יוכיח טערטוליאן (200 אחרי ספהנ"ו) כי שליחים אחרים כתבו לתכלית ומטרות ידועות, עד כי עשו תמיד את הרגל לפי מדת הנעל בכל עת ובכל מקום. הנה למשל, מארקוס השליח, הראשון והבכור לכל השליחים אשר לקטו עצמות תחת שלחנו, איננו יודע לספר מאומה מלידת ישו, וכמו מן השמים נפל פתאם ויבוא להטבל ביד יוחנן. ובכל זאת בהחלו לספר נפלאות ישו, אז אין חק ואין גבול לגוזמאותיו, עד כי רוב חכמי העמים נאלצו להכחישו על פניו, כי אמנם לא בש להשמיע (מארקוס א. ה') כי כל ארץ יהודה וכל יושבי ירושלם יצאו ויטבלו בידי יוחנן בהתודותם את חטאתיהם“. הנה כי כן היו כלם למשומדים צדיקים, והאחרון בהם היה ישו. והמשומד האחרון החל להטיף מוסרו למשומדים נקיים מפשע כמהו, וכל אחד מהשליחים ברא לו ספור אחר אשר שמע בלי ספק מפי נשים זקנות. וכלם מצאו להם מאמינים בין הפראים עובדי האלילים בארצות שונות, ולא יפלא אפוא כי עוד בימי אויגוסטין (400 שנה אחרי ספהנ"ו) כבר היו שמונים ושמונה כתות בין הנוצרים, והחכם המהלל ה' עוואלד מצא כבר, כי שנים עשרה איש כתבו את העוואנגעליום – לא רק ארבעת השליחים. ועל כן אין פלא אודות המון הסתירות ביניהם, האחד מספר כי ישו בא להביא שלום בעולם, והשני אומר להפך כי בא לקרוא למלחמה, כי יקום הבן נגד האב והבת באמה וכו'. האחד מספר כי ישו בא לחזק את התורה, ולבל יפילו ממנה אף קוצו של יוד, והשני יוכיח כי בטלה התורה מכל וכל, אחרי התגלות יוחנן המטבל. האחד יספר כי נולד מבתולה על ידי רוח הקדש, כמו גרישנא, בודדא, קאנפוציוס אשר קדמו לישו מאות בשנים. הכוכב אשר התראה לפני ישו, הוא זה עצמו אשר התראה לבודדא, וכן שרו מלאכי אלהים בלדת בודדא כמו אצל לדת ישו. והשטן המשחית אצל בודא היה בן בית גם אצל ישו. הספור מהחכמים אשר באו ממרחק, ורבים ממחוקקי עבודת האלילים, היו בני אלים, בני אלהים ואלהים עצמם, הכל כאשר לכל יחסו לישו. פוילוס לא הזכיר אף מלה אחת מזה, כי היהודים המיתו את ישו או עשו לו רעה, וזה הוא האות היותר נאמן, כי אחרים בדו את כל המקרה שלא היה ולא נברא, אחרי אשר לפי חשבון העוואנגעליום היה הוא חי כעשרים שנה בימי ישו, ויהי גם בירושלם וישו קוה, כי הוא פוילוס יהיה אבן הנצרות, ועליו שם כל מבטחו, בעוד אשר כל תלמידיו האחרים היו בורים, אשר ישו עצמו אמר עליהם כי לא יבינו מאומה, והיתכן כי לא ידע פוילוס מה הבאים אחריו אשר הלכו בדרכיו בדו את כל המון השקרים על ישראל, יען המה בהיותם כלם עובדי אלילים הן לא ידעו לא את היהודים והיהדות, ומה גם ברומא בירת עובדי אלילים. וע”כ בדו כי היו שני כהנים גדולים בזמן אחר, בדו כי בליל ערב פסח דנו אותו לתליה, וביום המחרת בחג נתלה. ועל פי דבריהם האשימו את ישו, רק יען כי מצאו בו חטא נגד הדת, בעוד אשר בעלי הכתות הישנות, רבים היו אשר לא שמעו לקול הפרושים, כמו הצדוקים אשר כחשו בכל התורה שבעל פה, בתחית המתים, ואין איש מהם אשר הובא לסנהדרין ואין אחר נדון למיתה, אף לא לעונש קל מזה בעד דעותיו. ורק החכמים התוכחו ביניהם, כמו שאנחנו מכנים זאת היום בשם “ויכוח אקאדעמי”, ר“ל רק ויכוח דברים ואיך יכל להיות אחרת? אחרי אשר הפרושים עצמם התוכחו ביניהם, זה מתיר וזה אוסר, ואין אחד מהמחמירים אשר נועז להאשים את המקילים כי המה חייבי מיתה או עונש, וכלל הניחו בתלמוד, סברא היא וסברא לא סבירא לון, ר”ל אתה חושב כן ואני חושב אחרת.

ועוד יותר מזה, כי מחברי העוואנגעליום לא מצאו לנחוץ להשמיע בדברים ברורים על איזה חטא הביאוהו לפני הסנהדרין, ולא השמיעו מאומה מה הגידו “עדי השקר” אשר הביאו נגדו. מה העידו עדי השקר? ואם שקר העידו, הלא ידעו להביא עדים זוממים?

וכן הוא השקר הגס כי ביום המחרת הביאוהו לתליה, בעוד אשר שלשים יום קודם החג נחוץ היה להכריז, פלוני יוצא ליהרג. ואף גם בהוליכם את האיש לסקילה, הכריזו אולי נמצא איש אשר ילמד זכות על הנאשם, ואם ענה אחד מההמון כי מצא איזו זכות החזירוהו ויציעו את משפטו שנית לפני הסנהדרין. ואין קצה לשקרים אשר בדו אלה הרומאים עובדי אלילים, ותלמידי או שומעי לקח פוילוס ברומא אשר נרדפו על צואר מידי הממשלה, ואיזה פעמים נגרשו מן העיר, נאלצו להתנצל כי רחוקים המה מהיהודים ודבר אין לישו משיחם עם תורת ישראל, ובה התרחקו מגבול ישראל. ובכל יום התקרבו לעובדי האלילים, אחיהם לפנים, עד כי היו כמעט לעם אחד, מלבד האמונה בישו. ובמשך שנים רבות הטיפו לנצרותם ובמשך הימים הצליחו למצוא נתיבות בלב אחיהם עובדי האלילים, עד אשר הגיעו למלוכה, וקאנסטאנטין הגדול (312) קבל עליו את הנצרות ויעשיה לדת השלטת, והוא הוא אשר יסד ראשונה אינקוויזיטיאן על כל עוברי הדת ההיא, והוא הוא אשר נחשבהו לראש האינקוויזיטיאן, אשר בדרכיו הלך טארקוואמאדא אחרי עבור יותר מאלף שנה ביניהם. וביחוד למן העת אשר החל הצורר אדריאנוס לקצות בישראל (135 אחרי ספהנ"ו) והמיססיאנערים מטיפי הנצרות פחדו פן גם עליהם תעבר כוס, יען בעיני אלה אשר לא ידעו, נחשבו כמטיפים ליהדות. וע"כ החלו גם המה לרדוף את היהודים לבל יחשבום לאחים ליהודים או למטיפי לקח ליהדות, והם המה אשר לתכלית זאת החליפו את השבת ליום הראשון, למען הראות כי דבר אין להם עם היהדות, וישו הנוצרי לא בן העם הזה הוא, רק בן אלהים, נולד מרוח הקדש (רוח דמיונם).

אך שוא, יחשבו איזה חכמים, כי הפלוסופיא של פילון היהודי אשר חשב את סיפורי התורה לאגדות ודמיונות, היא היא היתה לקו לפוילוס, או לאחרים. ואנחנו יודעים מהנסיון היומי, כי לא לדעמאגאגים פלוסופיא, ולא לנוכלים הגיון. אלה לא יבקשו חשבונות רבים, וכל אמצעי טוב להם למען יגיעו אל התכלית אשר ירדפו.

ולתכלית זאת בדו עוד שקרים על ישראל כי היו רעים וחטאים, ועל ישו היה להוכיחם על פשעיהם. ובכן, גם עליהם תלמידיו לעשות כמהו, ויבדו שקרים אין מספר, ככל האנטיסעמיטים בימינו ובכל הזמנים ובחטאים כאלה מלאו את העוואנגעליום, ורק המה, המשומדים הבורים המה הצדיקים, ועליהם נחה רוח ישו, ואליהם נגלו מלאכים בכל רגע אשר חפצו, ועל כל מדרך כף רגל נגלה אלהים בתבנית ישו, ולמען הוסיף חונף רשמו על חשבון ישו, כי היה אוהב הרומאים, ובעד זאת שטמוהו היהודים שונאי רומא, אשר, לפי דבריהם היה אוהב הצדוקים ושונא את הפרושים, והפרושים הלא שנאו את רומא. (אף כי לא נתנו חשבון לנפשם, כי הכהן הגדול היה אז צדוקי, ורק הצדוקים יכלו להרע לישו, יען הממשלה היתה אז בידיהם, אבל להשקרן חסר כח הזכרון, ולא יבקש הגיון) ופילאטוס היה לצדיק תמים אשר לא חפץ להרע לישו (בעוד אשר בכל זכרונות רומא נזכר הצורר ההוא לאיש דמים ומרמה וע“כ אבד את משמרתו בארץ ישראל, אחרי עבור י”ב שנה לממשלתו) וטאציטוס עצמו אומר כי פילאטוס הרג ותלה המון רב יהודים אשר נפלו בידו באכזריות נוראה. ד"ר קרויזקאפץ השוה את כל עלילות המיססיאן ברומא למקרה דרייפוס בימינו, אשר כל שקר ותרמית אשר בדו להם שונאיו בצרפת, כן בדו אז על כל היהודים בכלל, תחת אשר דרייפוס היה רק אחד, אבל אותו הציגו צוררנו למשל לכל היהודים.

אך שוא, יחשבו איזה חכמים, כי הפלוסופיא של פילון היהודי אשר חשב את ספורי התורה לאגדות ודמיונות, היא היתה לקו לפוילוס, או לאחרים, ואנחנו יודעים מהנסיון היומי, כי אל לדעמאגאגים פלוסופיא, ולא לנוכלים הגיון, אלה לא יבקשו חשבונות רבים, וכל אמצעי טוב להם למען יגיעו אל התכלית אשר ירדפו. ¹⁵

האינקוויזיציאן של קאנסטאנטין אסרה גם לקרוא בכה"ק ועונש מות הושת על הקורא, אסור היה ללמוד חכמות ומדעים, עד כי כסתה הנצרות את העולם בחשכת ערפל, עד בוא לוטר אשר הפך את הכנסיה הקאטולית העתיקה משרש, ומאז החלה תקופה חדשה, אשר בה תתפאר הנצרות היום. ובגאון וחוצפה אשר נתברכה הנצרות מאז מעולם, קראה את הציוויליזאטיאן על שמה “ציוויליזיאטיאן נוצרית”. והטובים שברעפארמים היהודים מאמינים כי לוטהער הביא טובה רבה לעולם, בזאת אשר הנצרות החלה לנער מעליה עפר קדומים, עבודת האלילים, הפרסית, המצרית, המיטהאלאגיע היונית וכאלה, ולאות על התנערותה יראו על היוניטארים אשר התקרבו אל היהדות, עד כי באו כבר לגבול היהדות הרעפארמית, אבל עם זה שכחו, כי היהדות הרעפארמית הולכת וצועדת בצעדי ענק אל הנצרות, וגם אני מאמין כי בעוד דור אחד או שנים, תהיינה שתי הכתות הנזכרות לכתה אחת, אבל אל ישכחו הרעפארמים כי מספר היוניטארים קטן הוא הרבה אף ממספר הרעפארמים היהודים, וכל הנצרות מבטת עליהם כעל אפקורסים גמורים, אף כי יאמינו בישו כמהם, רק לא יאמינו בנפלאותיו.

 

חלום פּאולוס הבדוי    🔗

אם אמת הוא, כאשר יאמינו הנוצרים, על דברת העוואנגעליום, כי היה במציאות, יהודי שהמיר את דתו, אשר שמו לפנים היה שאול הטרסי, ואחרי ההמרה קרא את עצמו בשם “פוילוס השליח”, ואם אמת הוא, כי המיר את דתו, יען בלכתו לדמשק, נגלה אליו ישו הנוצרי בחלומו, ויוכיחהו על חטאתו, ברדפו את הנוצרים, ומני אז נהפך לבו ויהי לנוצרי, מאמין אדוק בישו, ותהי ראשית מעשהו לנסוע לארצות שונות סביבות ארץ הקדושה, ולהטיף לנצרות, אף כי לא לנצרות אשר הטיף ישו, רק לנצרות אלילית כחפץ עובדי האלילים. וכל ענין אשר היה קרוב ליהדות הרחיק כדבר טמא, באופן, כי לא יכיר איש כי הנצרות היתה פרי היהדות, וכל הנוצרים בתבל קבלו את נצרותו, תחת נצרות ישו, אשר צוה לשמור את התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ובעד עבודתו זאת, זכה כי נקדש בעיני הנוצרים יותר מכל השליחים האחרים, ויכנוהו בשם “פוילוס הקדוש”, ואם כל הדברים האלה הנם אמת, – על אף גדולי חכמי הנוצרים המכחישים מציאותו –, הנה ראוי הדבר להתבונן עליו, לנוע בכברה את חלומו ומעשהו, ולראות היעמדו דבריהם למצער לפני השכל הישר, אם לא לפני כסא דברי הימים, יען אין כל זכר היסטארי לנצרות בכלל, ואין מה לדבר אודות איזה פרט.

קהלת אומר: והחלומות שוא ידברו, ואיש דעת לא יאמין בחלומות, אף אם לא ידע את קהלת.

אין איש אשר יקריב את כל ימי חייו, לנוע בתבל, לעבור ארחות ימים, לסבול כל מצרי שאול, חסר וכפן, מהלומות, קנאת זרים, תלאות מצד הממשלה, רדיפות בעלי אמונות שונות, קנאת דת, חרפת נעוי לב, וכל אלה יסבול איש מחפץ לב, רק בעד חלום אשר חלם פעם אחת, ומה גם חלום נגד דעתו, חפצו ומטרתו בחיים. ואם איזה פתי מאמין בחלום, בכל אופן שהוא, יאמין רק בענין ידוע לו לאמת, אחרי הכלל הגדול, כי כל איש מאמין במה שימצא לטוב לו, לפי נטית רוחו וחפצו. רבים בין חכמי הנוצרים מכחישים מציאת השליח פוילוס הקדוש, זה המומר אשר השמיע כי נולד יהודי באנטיוכא, ושמו לפנים היה “שאול”. המכחישים את מציאותו נשענים על דבר השקרים והסתירות באגרותיו, כדרך מבקרים אמתים, אך ישנם עוד ביניהם אשר לא החליטו עוד כדבר ברור על דבר מציאתו. אבל אנחנו, מהשקפה יהודיה, נוכל להחליט זאת בטח, כי כמהו כישו לא היו ולא נבראו שניהם.

העוואנגעליום אשר בידי הנוצרים עתה, איננו המקורי הראשון, ואם כי הכמרים בעלי הכנסיה הקדומה לא הגידו לנו, מדוע ולמה הסתירו את העוואנגעליום המקורי, ועלינו להשתפק בזה הנמצא בידנו עתה עם עשרים ושבע אגרות פוילוס, אשר לפי דעתי לא היו בעוואנגעליום המקורי, מטעמים אלה.

בכל אספות ראשי אבות, הכנסיה הנוצרית לפנים, תמיד היתה מהומה ומבוכה, כי לא ידעו הכמרים והבישופים מה לעשות, ובאיזה אופן יקימו את הנצרות על יסוד נאמן, לבל יהיו הנוצרים המאמינים נבוכים מבלי דעת כל חק ומשפט, על פי העוואנגעליום, אשר כל פסוק סותר את משנהו, זה יאמין בזה, וזה יכחיש את משנהו. האחד שומר שבת כיהודים, על יסוד מצות ישו, כי אף אם מוסדי תבל יתפלצו, לא תבטל מתורת משה אף קוצו של יוד. והשני נשען על פסוק אחר, כי התורה נתנה רק עד יוחנן המטבל, ומאז בטלה. לא ידעו כל חג ומועד, אם לחוג חגי היהודים או לא, לא ידעו חשבון עבור השנים, ואיך ימנו מספר השנים, אם מנין היהודים לבריאה, ליצירה, או לחשבון איזה עובדי אלילים, וביחוד חשבון היונים אשר בשפתם נכתב העוואנגעליום, והם המה היו מחבריו. ובין כה, הלא העוואנגעליום הוא פאסקוויל נחמד נגד היהודים, וכל נוצרי צריך להיות צורר היהודים, ואם כן הלא נחוץ לגרש את היהדות מהנצרות, ולהפרידה מכל וכל לבל ישאר כל זכר ליהדות במנהגי הנוצרי. אשר על כן מצאו לטוב לבם – אולי באספת ניצא להסתיר את העוואנגעליום הראשון מכל וכל ולתת אחר תחתיו אך לקצרו ולשנותו לפי חפצם, אך גם בכל אלה אין די, העוואנגעליום איננו תורה, אין בו חק משפט ודת, רק איזה דברי מוסר אשר גנב מבית ישראל, הנשאר יכיל רק ספורי הבלים, והיד הימנית לא ידעה מה שכתבה השמאלית, אשר על כן נחוץ היה לברוא עוזר לישו, לבאר את דבריו ולמלא את החסרון. ולתכלית זאת נחוץ היה משומד יהודי, אשר רדף את הנצרות ראשונה, רק בדרכו לדמשק לרדוף את הנוצרים והנצרות (שלא היו עוד בעולם) נגלה אליו ישו בכבודו ובעצמו, ויוכיח אותו על פניו, וכרגע נהפך לבו, וימיר את דתו, ויהיה למטיף, מבשר בשורת המשיח, מטיף נלהב מאד. והוא אצל מרוחו על מטיפים אחרים עוזריו ותומכיו, אשר שלח לערים וארצות שונות, ואגרות כתב לכלם, הכל בשפת יון, עד כי לא התעצל לכתוב אגרת אל העברים, רק לאשרנו לא ידעו היהודים מזה, ואין זכר לאגרתו, (המכילה ספר שלם) בכל ספרת ישראל. ובאגרות ההן אשר חברו הבישופים ויתנו אותן בפי פוילוס נתנו אמונה חדשה לפני הנוצרים, שכחו אמונת ישו מכל וכל, לא השאירו לה כל זכר, את היהדות גרשו כלה, כל התורה אשר צוה פוילוס היתה, להשמר מגנבה, רציחה ונאוף ומעבודת אלילים, הוללות ושכרון, ורק זכר אחד השאיר בעד המשיח, והוא, היסוד אצלו, ויסוד כל הדת, כי ישו קם מן המתים, באמרו כמה פעמים “כי אם לא נאמין חלילה כי ישו קם מן המתים, אז אבדנו אבדנו”. ויוסיף עוד חרפות וגדופים על ישראל, כדרך רוב המשומדים בכל הזמנים.

הכמרים וראשי הכנסיה מצאו לנכון לגרש גם מוסר היהדות, בפגשם במכשול גדול וחרפת נצח על ידי ארבעת המבשרים, אשר כלם כאחד נתנו בפי ישו, דברים בוטים כמדקרות חרב, כי קרא את כל עובדי האלילים בשם כלבים, באמרו לתלמידיו לבל ילכו להטיף מוסרו לעובדי אלילים בפתגמו לאמר: “לא טוב לקחת לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”. וכל הגוים הלא היו אז כלם עובדי אלילים, כי על כן נתנו בפי פוילוס דברים לאמר: כי אם תקימו אחת ממצות התורה, למשל מילה או שבת, הלא לקחתם על שכמכם עול התורה, ועליהם יהיה להיות יהודים חלילה, כי על כן נחוץ להתרחק מן התורה מכל וכל, רק אחת שכח ולא חפץ להזכיר, כי כל המשתחוה ומתפלל ללא אלוה, הנה הוא כבר עובד אלילים, וישו עצמו הלא כחש בדברות הראשונות, ועשה את עצמו לאלוה. ובאופן זה התפטרו מכל זכרונות היהדות, ויקבלו עליהם, למנות שמות הימים בשמות אשר קראו עובדי האלילים, כמו ליום הראשון קראו יום החמה (זונטאג) יום השני, יום הלבנה (מאנטאג) וכו', וכן קבלו כל חגי עובדי האלילים, ויתנו להם סימנים ללידת ישו ולמותו, אשר לא ידעו מעולם, ואין זכר להם בעוואנגעליום, ואף שמות האפאסטאלים (השליחים) קראו בשמות רומאים. מתיא, לוקס, מרקוס, יאהאן. ואת הרגל עשו הכל יפה לפי מדת הנעל, והמון העם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו הלך אחרי מאשריו בעינים עצומות, איש לא למד את העוואנגעליום, ואין יודע מה שכתוב בו, וגם הכמרים עצמם ילמדו לא את העוואנגעליום, רק ספרי חנוך ואמונה אשר חברו הכמרים. ובאופן זה קמה אמונת פוילוס, ולזאת קראו דת הנוצרית, אף כי לדת אין כל זכר בנצרות, כמו שאין כל זכר בדברי ימי ישראל למשומד שהיה שמו שאול ונהפך לפוילוס.

 

הצועני והדב, פוילוס וישו    🔗

שני שקרים המכחישים זה את זה

שני גולמים יצרו להם מחברי העוואנגעליום השונים, מחברי ארבעת השליחים היו הראשונים אשר לקחו להם איזה קוף וילבישוהו בגדי עברי לא לפי מדתו, יען המחברים עובדי האלילים היונים לא ידעו את היהודים והיהדות, ועל כן נתנו בפי ישו גבורם דברים לא יתכנו לאיש יהודי מוכיח לרבים, מבלי אשר ידעו אף לחקות דברי חכם יהודי, רק כקוף המחקה מעשי ידי אדם. אף לא הצליחו לכון את העת אשר בה הולידו אותו, עת התפשטות תורה שבעל פה, עת הויכוחים בין הכתות השונות, תחת אשר יוצרי הגולם השני, המאוחרים זמן רב אחרי החרבן, בחרו להם “גוי מדבר יהודית” ויקראו את שמו פוילוס (שם רומי), משומד יהודי אשר שמו היה לפנים “שאול”, ומחברי האגרות אשר נתנו בפי המשומד, לא ידעו אף לחקות דברי משומד יהודי, שנהפך למיסיאנער בין לילה, על ידי חלום, פתאם, מבלי אשר בא בשכרו, ואין כל ספק כי המחברים ההם לא ראו עוד מימיהם משומד עברי, כי לוא ראו כזאת, הלא אז ידעו בלי כל ספק, כי מעולם לא המיר יהודי את דתו חנם. היהודי העושה מסחר בדתו יחפוץ להרויח, ומבלי ריוח אין מסחר. יהודי הולך לדמשק לרדוף את המאמינים בישו, אף כי אין כל זכר כי היו מאמינים בדמשק, וישו הנוצרי, אשר לא ראה מעולם, כעדות עצמו, בא אליו בחלום הלילה, – ביום, בהקיץ לא יכל ישו לרדת מן השמים – וכרגע נהפך שאול מרודף לנרדף, מיסיאנער חנם, עוד טרם החלה המשלחת בלאנדאן לפזר כספה למשומדים, שאול – פוילוס המשומד היבש, בלי טבילה, כאחד מתלמידי קלויזנער, מלא לו אילן סרק להתלות עליו, פוילוס מזכיר בכל רגע את ישו המשיח, וכל בנינו נוסד רק על “המשיח אשר קם מן המתים”. ולפי דבריו (קורינתים א.) “אם לא נאמין כי קם מן המתים, אז אבדנו אבדנו, אז אין לנו כל דת ואמונה”. אבל לתורת ישו לא שם לב, ולא זכר את ישו היהודי, אשר צוה לקיים את כל התורה, מבלי אשר תחסר אף אות אחת. פוילוס הוא גוי גמור, כותב גם הוא פאסקווילים נגד היהודים, יוצר לו תורה חדשה, לא ידע ישו הנוצרי, וההפך מדבריו וחפצו. ישו צוה לתלמידיו לתת את הבליו רק ליהודים, “כי לא טוב לקחת לחם הבנים ולתתו לפני הכלבים” (עובדי אלילים), ופוילוס הולך מעיר לעיר ללמד עם הגוים, מוכיחם כי יעזבו את אליליהם, למען יספחו אל ישו אלילו. פוילוס מזהירם “לבל ילכו אחרי מיסיאנערים אחרים המפיצים תורה אחרת”, תורת אלילים אחרים, מתחרים, (קאנקורענטים) במסחרו ולא זו הדרך למיסיאנער העובד חנם. ומה גם משומד יהודי.

מה היה חפץ יוצרי פוילוס ותורתו החדשה? כי לו חפצו לעשותו רק למיסיאנער, עליו הלא היה ללמד רק תורת ישו, ולא לתת בפיו תורה, אשר היתה למורת רוח ישו ותלמידיו, על דברת ארבעת השליחים, מתיא, לוקס, מרקוס ויוחנן. פוילוס לא ידע אף להזכירם בשם, לא שמע אודותם וספוריהם. פוילוס מתפאר כי הוא נתין רומא, אות הוא, כי יוצריו ומחברי אגרותיו היו מאוחרים בזמן אשר אזיא הקטנה כבר עמדה תחת מחסה רומא. מחברי אגרותיו לא חפצו לקחת עליהם עול ישו היהודי ולקיים את התורה, ובכן עליהם להיות יהודים, ואם להיות יהודים ולחיות על פי תורת היהודים, הנה ישו הנוצרי אך למותר הוא להיות יהודים ולקחת עליהם עול היהדות, אשר תעבוה עוד מימי הצורר אפיון, מחשבה כזאת לא עלתה על דעת יונים עובדי אלילים, כי על כן יצרו להם אליל אחר בשם פוילוס, וגם הוא משומד יהודי, אשר נתנו בפיו דברים, נגד ישו והיהדות. וכל הנוצרים בתבל אמנם קימו וקבלו אותו, על אף ארבעת השליחים, ורק שם האליל ישו נשאר בפיהם, אבל לא תורתו, אשר באמת לא הורה מאומה, תחת אשר בפי פוילוס נתנו דברי מוסר ותוכחה, ואיזה אזהרות טובות. נגד השכרון והזמה אשר הסכינו בהם היונים עובדי האלילים, כל האגרות (מלבד האחת, אל העברים) כלן נערכו אל הגוים, בשם פוילוס, וגם אין מדרך מיסיאנער, משומד, יהודי, ללמד לתועים בינה. ופוילוס כמחוקק על דעת עצמו, יורה לתלמידיו ושומעי לקחו. פוילוס לא היה משומד, לא יהודי, רק בריאה חדשה, אליל חדש אשר יצרו ידי היונים אשר לא מצאו חפץ בתורת ישו. (תורה לפי מובנה של קלויזנער).

על דעתי, יהיו דברי אלה דים לסתום פי הראטיאנאליסטים אשר יאשימו כיום את היהודים אשר נתנו את הנצרות לעול על שכם הנוצרים, נוצרי תורת פוילוס, אשר בפרטיה וכלליה היא נגד היהדות, ואף נגד תורת ישו, המשומד היהודי הראשון אשר בדו עובדי האלילים, מבלי אשר ידעו היהודים כל זכר ורמז למשומד כזה, כי לאיזה תכלית יבדו היהודים מין בריאה כזאת? מה יכלו היהודים להרויח מספורי בדים, כתובים בשפת יון, אשר לא הבינו רק יהודי אלכסנדריא, ומה גם כי מחברי “פועלי השליחים” לא קראו את השליחים אף בשמות יהודים, והיהודים אינם ערבים בעד כל הבלי ספורי עובדי האלילים.

סוף דבר, שני האלילים הנזכרים נולדו בעיר אחת, בארץ אחת, ביום אחד, ברגע אחד, ובשעה אחת, שהיא השעה שאיננה לא יום ולא לילה, ואף לא בין השמשות.

 

יהודה איש קריות    🔗

מה היתה מטרת המפלצת נטעו נוצרים ביערם? החסר אילני סרק, קוצים, כסוחים היה היער העבות הזה? עוד אטד, עוד צלם בלהות. האם עוד לא מלאו את כוסם די רעל להשקות את עם חרמם בפאסקוויל גדול ונורא כהעוואנגעליום, כי נחוץ היה להם להוסיף עוד שקר על אלפי השקרים אשר בדו ויטעו בתוך יערם החשוך? הלא התמונה והמחזה אשר הציגו לפני מאמינים טפשים כבר היתה מלאה גם בלעדי תמונת היהודי הבדוי, יהודה איש קריות. ישו הנוצרי הולך עם י"ב תלמידיו לחוג חג המצות בירושלם. טוב מאד, כן צריך להיות בן אלהים ואלהים עצמו, אשר כבר הודיע, כי תורת משה בטלה עד יוחנן המטבל, ואם כן בטלה גם המצוה לעלות ירושלימה שלש פעמים בשנה, אבל בזה אין די עוד, על ישו הנוצרי קורא העוואנגעליום את דברי הנביא לאמר: הנה מלכך יבוא עני ורוכב על החמור. ועל כי נחוץ כי ישו הנוצרי העני ירכב על חמור, אבל כסף לקנות חמור אין בכיס העני, ומה לעשות? הוא מצוה לתלמידיו כי יקחו לו חמור מכל אשר ימצאו. ומה עשה אלהים לבנו יחידו, המלך המשיח? האלהים אנה ליד תלמידיו איזה חמור, ויקחו אותו בלי ידיעת בעליו, מבלי לבקש חשבונות רבים מה שצוה האדון בעל עשרת הדברות “לא תגנוב”, ומבלי להבין כי לא כל עני רוכב על חמור גנוב הוא מלך ומשיח. בתלמידיו אין אשם חלילה, כי העוואנגעליום עצמו מעיד, כי היו בורים, מוכסים אשר ישו אמר להם בפניהם כי לא יבינו את דבריו, והעוואנגעליום קצב את מספרם שנים עשר, כמספר שבטי ישראל, כלם בורים שלא למדו מאומה, והוא ישו מורם לא נתן בינה בלבם, רק הלכו אחריו כעורים ממששים בצהרים, בלי כל מטרה. טוב מאד, הכל אמת נכון הדבר, ישו בא ירושלימה בערב פסח או יום אחד קודם, וכל העם יושב ירושלם מקטנם ועד גדולם כלם יוצרים לקראתו ולולבים בידיהם לכבודו, הכל כהלכה, טוב ונעים, אמת ויציב, כי מי לא ידע זאת, כי היהודים בימי הבית הכינו להם, איש איש לולב ואתרוג לחג המצות. אבל דבר אחר היה חסר ליהודים, כי לא ידעו משכן ישו הנוצרי, ועל כן נאלצו לשחד את תלמידו יהודה איש קריות בשלשים כסף למען יגלה להם אפוא התחבא ישו הנוצרי, אף כי כלם ראוהו ויריעו לקראתו, ובלי ספק הלכו ללותו עד בית משכנו. וישו עצמו, בן האלהים, ואלהים עצמו, לכשירצה, ידע מראש כי יהודה ימכרהו בשלשים כסף שוחד, ובכל זאת לא גרש אותו מעל פניו, ולא התחבא בבית אחר, וכל זה למה?

הפאסקוויל עוד לא היה שלם, נחוץ היה אם כן להוקיע לפני השמש יהודי אחר, נוכל מוכר את רבו בשוחד, והכל לכבוד יהודי שני אשר חפצו ביקרו, ולהגדיל כבודו, לעשותו לאלהים. נחוץ היה לתלותו על עץ, לקברו ולהקימו מן המתים, כי אין אלהים בלי תליה ובלי קבורה. שני אחים יהודים, ישו ויהודה איש קריות, האחד הוא אלהים, והשני, עני, נוכל, לוקח שוחד למכור את אלהיו בשלשים כסף, עד כי היה תמיד בכל הזמנים למפלצת, וכל איש נוצרי היודע לספר איזה נבלה אשר עשה יהודי או נוצרי, יכנהו בשם “יהודה איש קריות” סמל כל רע בעולם כשקר אשר בדא שעקספּיר “הסוחר מוויניציא”, מבלי דעת תכונת היהודי יותר, מעובדי האלילים היונים, יוצרי העוואנגעליום, בוראי ישו ומיסדי עיר נצרת. כל עמי הנוצרים בכל התבל כלה יודעים את הנוכל, יהודה איש קריות, ויום יום יציגוהו למשל עד היום הזה, ואיש מהם לא שאל את נפשו, ואיה המה השרים הרוזנים הגדולים, מנהלי הממשלות הנאורות, לוקחי שוחד, לא שלשים כסף, רק רבבות אלפים, מיליאנים, מוכרי עמם וארצם בכסף, רוצחים, גנבים, מלכים עורכי קרבות, גונבי ארצות ואין איש מהם חולה על בני עמו. ולוא גם אמת היה הדבר, כי יהודי עני אחד לקח שוחד שלשים כסף, ובלי ספק ידע כי רבו ישו איננו בן אלהים ולא אלהים עצמו, ומה כל החרדה? האם רוזני הנוצרים לקחו להם את השוחד במאנאפאל, ובלעדם אסור לכל איש לקחת עוד? ובמה נופל יהודי עני מאיזה שר צבא בפעטערבורג, מיניסטער בקאנסטאנטינאפּאל, ושר האוצר בפּאריז או וואשינגטאָן? אבל היונים הצוררים לא שכחו את מלאכתם, לברוא אלילים, יש מאין. ואם בדו את האליל ישו, מדוע לא יתנו לו תלמוד הגון את יהודה איש קריות?

הומבוג עד מתי תמלוך?

 

רמזים בכה"ק על מציאות ישו    🔗

במשך שלשה אלף, שלש מאות וארבע עשרה שנה למיום נולד משה רבנו עד היום הזה, עוד לא נולד הטפש אשר יספוק במציאות מרע“ה, (מלבד אולי מעטים אשר אין להם כל דת) ואיש לא נסה לבקש רמזים בספרים עתיקים על מציאותו, ואם כי אמת הוא, כי אין בעולם ספר עתיק יותר מתורת משה אשר ממנו יוכלו להביא ראיות על מציאותו, ובכן הוא עוד יותר נקל למכחיש להכחיש מציאותו, אחרי אשר אין איש אשר יכזיבו בכח ספרים אחרים, וכן לא נסה איש להכחיש מציאות כל נביאי ישראל, וגם אלה אשר לא יאמינו בנסים ונפלאות, מתאמצים לבאר את המופתים על פי חקי הטבע, כרס”ג, הראב“ע, רלב”ג, ודומיהם, אבל לא יכחישו את עצם המעשים, ואין איש מבקש רמזים על מציאותם.

בודדהא, המחוקק, הרעפארמער, אשר התנגד לתורת בראהאמא כחמש מאות שנה קודם ספירת הנוצרים, ואשר שיטתו באמונות ודעות קרובה יותר לדעות היהודים, ובכל אופן שיהיה, נעלה תורתו מתורת ישו מאה מדרגות, ובכל זאת לא הלכו מאמיניו לחפש רמזים על אמתת תורתו או מציאותו, המאמין יאמין, והחדל יחדל.

צאאראסטער, מחוקק דת הפרסים, כשבע מאות שנה לפני ספירת הנוצרים, ואשר מתורתו לקחה הכנסיה ענינים רבים, ובתורתו נמצאות באמת רבות מדעות היהודים, ובכל זאת לא עלה על לב אחד ממאמיניו לחפש רמזים בתורת ישראל לחזוק תורתו או מציאותו.

שאלה גדולה היא, לאיזה תכלית יבקשו מאמיני תורת ישו למצוא רמזים בכלל, רמזים יחפשו רק חוקרי קדמוניות התועים בעולם הקדמונים, הדורשים למצוא את האמת לאמתה, ודבר אין להם עם אמונה זאת או אחרת. אפס, המאמינים הן יאמינו בעינים עצומות, השונאים את החקירה ואין חפץ להם באמת, ואם האמת תכחיש את אמונתם, אז הן לא יחפצו לדעת, ונכונים לרגום באבנים את האיש אשר יאמר לגזול את אמונתם בכח האמת, ונגד הכופרים באמונתם הן לא יוכלו ללחום בכח “הרמז” אשר מצאו בכה“ק, אחרי אשר כל השומע שפת נביאים במקורה, ימלא שחוק פיו על רמזים בשפה אחרת אשר לא ירמזו מאומה, ודי לנער עברי בן שמונה או עשר להכחיד את כל רמיזותיהם ברגע אחד, ולהמכחיש את אמונתם הן לא כבד הוא למצוא רמזים בכה”ק על ההפך, ולא לבד רמזים, אך גם פסוקים ברורים, כמו “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, “לא תשתחוה להם ולא תעבדם”, “לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא”. ואין מספר לפסוקים בכה"ק אשר יזכירונו כי אין אלהים זולת אלהינו בשמים. והנביא ישעיה עומד וקורא "כה אמר ד' מלך ישראל… אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. (ישעיה מ"ד ו') יוצרי פסל כלם תהו (שם ט') ובמליצותיו הנשגבות יתאר הנביא מעשי יוצרי פסלים, החרש ברזל בפחם ומקבות, וחרש עצים במקצעות ובמחוגה, וממלא שחוק פיו על כל פרטי עבודת הפסלים והצלמים והנושאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושע (שם מ"ה כ') הלא אני ה' ואין עוד אלהים מבלעדי אל צדיק ומושיע אין זולתי “. ואחרי דברים ברורים כאלה, הלא כל רמז אך למותר, אך למען הראות למאמינים עורים מה נקל הוא למצוא רמזים בכה”ק. לכו נא וחפשו בספרי המקובלים, בספורי מעשיות קדושי החסידים, בבאורי הקראים והצדוקים, בכל ספרי שבתי צבי ובכלל בכל אלה המבקשים חזוק לדבריהם או להבליהם, וכלם מצאו רמזים אין מספר, ויותר מכלם הצליח רבנו יעקב בעל הטורים ברמזים נפלאים באמת, ומהם רבים המתאימים עם ההלכה. ואין קץ לכל הרמזים אשר נוכל למצוא בכתבי הקדש נגד הנצרות ואף גם נגד דתות אחרות. ומבלי ספרים בידי בכתבי דברי אלה, הנני להביא בזה רמז אחד אשר נשאר בזכרוני, בתרגום החכם הגדול לעאן מאנדעלשטאם את התורה לרוסית, המתרגם את הכתוב “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל (דברים ל“ב ל”ט). וה' מאנדעלשטאם מתרגם את המלות האחרונות “ואין מידי מציל”: ר”ל מידי לא יצא Is Ruck se Maich spassilelio Niet. המשיח המושיע.

הנביא זכריה (שם י"ג, ז') קורא: “חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי”. והראב"ע אומר: כי המלה רעי רומזת על מחמד נביאי הישמעאלים, ועל המלות “ועל גבר עמיתי” רומז על ישו הנוצרי שהתפאר שהוא חבר לאלהים.

האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך, ואתה אדם ולא אל ביד מחללך, מות ערלים תמות ביד זרים (רומאים) (יחזקאל כ"ח ט') והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם (כאשר יאמרו הנוצרים עלינו) יאמר להם בני אל חי (ולא בני אל מת).

דר' קלויזנער, בגמט' ישו הנוצרי.

 

רמזים על ישו    🔗

הלל אומר אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. כוונתו היתה להגיד, כי בחזקיהו כבר נתקיימו כל התנאים הראוים למשיח, ואחרי אשר חזקיה כבר מת, אין עוד איש אחר הראוי להיות משיח, ואין לקות למשיח אחר, ולמצער עד זמנו. ור' יוסף אמר עליו שריא ליה מריה, הבין את מאמר הלל, כי אין ליהודים לחכות לגאולה כלל, תחת אשר הלל חשב רק להוציא מלב מטיפי הנצרות, כי ישו היה משיח.

בעל הטורים על התורה, המציא ר"ת במלת בראשית ברא אלהים לאמר: ב רא, ר שע, א חד, ש מו, י שו, ת לוי. ומזה הלא תראה סופר מדעי, כמה תוצאות היסטאריות יתכן להוציא מרמזים.

 

האם נולד, ומתי נולד ישו האליל הנוצרי?    🔗

היו ימים אשר הפתאים המאמינים במציאות ישו, לא שאלו שאלה כזאת, המאמינים האמינו בכל הבלי כמריהם, אשר בדו להם יום הלדת משיחם כפי חפץ לבם, אבל חכמי הדור החדש המכחישים בפה מלא את מציאותו, שואלים בשחוק קל על שפתם מתי נולד האיש שלא היה במציאות? כי לוא ידענו יום הלדתו, אז הן לא יכל איש להכחיש מציאותו, ואחרי אשר המאמינים עוד לא מתו, ומספר הפתאים גדול עוד גם בין היהודים, היודעים לא יותר מידיעת המון הנוצרים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ובבואי היום להראות להקורא העברי באותות ובמופתים נאמנים כי שקר נחלו עד היום, הנה עלי להוכיח כי מעולם לא נולד בן אדם כזה, מלבד בדמיון המכזבים עובדי אלילי יון. וזה הדבר:

בעוואנגעליום יספרו השליחים, כי בפעם הראשונה נולד ישו באופן זה, המלאך הממונה על ההריון בא לנצרת לבית יוסף ומרים ארושתו, והוא, המלאך, נתן לה הריון וילך לו, ועל שם זה נקרא ישוע הנוצרי, מעיר נצרת, אבל ישו לא נולד שם, כי בעל מרים פחד פן תהיה ארושתו לבוז בעיני שכניו, ועל כן שלח אותה מן העיר, והיא הלכה לבקר את רעותה בירושלם, אשר גם היא הרתה לרוח הקדש. וזה הוא כל הספור, אשר לא יזכיר מתי ואפוא נולד. הנה כי כן נולד באויר, בלי עת, בלי יום בלי חדש ושנה, אין מענה בפי העוואנגעליום אם היה גם המלאך יליד נצרת או לא. זאת היא לידת ישו בפעם הראשונה.

בפעם השניה נולד ישו בבית לחם יהודה כי אמו ואביו באו שמה שניהם יחדו ובאין בית נכון לפניה, ילדה אותו ברפת ובלילה ההוא רעשו כל מוסדי תבל, כל צבאות השמים, המו ויתגעשו, קולות וברקים, ענני שמים, החשמל השמש והירח אראלים וכוכבים התרוננו כמו מיין, ויבשרו לכל יושבי תבל, כי האלהים ירד מעל כסא קדשו לגור ברפת, אמת כי איש לא ראה כל זאת, רק איזה רועים בשדה, והמה באו ויספרו את כל הנפלאות האלה, ומבית לחם יהודה הלכו האב והאם והבן למצרים מפני חמת המלך הורדוס אשר צוה להרוג את האלהים האדירים, יליד הרפת, אפס, כי יולד בן אלהים רק פעמים, בזה אין די, ועל כן עלינו לפתוח את העוואנגעליום לשמוע מה יספר לנו בכור השליחים הראשון בין כלם, מרקוס, אשר לא עצר כח לספר המון כזבים כרעיו האחרונים, ומרקוס לא ידע לספר מאומה אודות תולדות ישו, וכמו מן השמים נפל פתאם על הארץ לעשות מופתים נוראים.

הלידה הראשונה בנצרת, יכלה להיות אמת, לולא היתה שקר מחלט, שקר מגאל, שקר אשר חרפה היא אף להכחישו.

העיר נצרת לא היתה עוד בעולם בעת ההיא, ויכלה להיות כלי חפץ רק בעד איש מדעי כקלויזנער, היודע ומודה כי אין זכר לעיר ההיא בתלמוד, ולא רמז בכל ספרי אבות הכנסיה הנוצרית. ואם אין עיר נצרת, הלא אין יוסף ואין מרים, אין ישו ואין רוח הקדש. ושאלה נבערה היא לשאול מתי נולד האיש שלא היה ולא נברא. והעוואנגעליום אומר כי ישו נקרא בשם נוצרי, לא על שם העיר, אחרי אשר באופן זה, יכלו לכנותו רק בשם “נצרתי”, אבל נקרא על שם הכתוב “נוצרי יקרא לו”, פסוק בדוי מלב עובדי אלילים אשר כתבו יונית, וידעו מראש כי איש לא יכזיבם.

הלידה השניה, ילדו מכזבים בורים, או עובדי אלילים אחרים אשר עשו להם רגל לפי מדת הנעל, אך לא ידעו, כי הרגל צריכה להיות בדיוק לפי מדת הנעל, ועל כן בדו להם את השקר על שם בית לחם יהודה, למען יקימו יסוד תהו, כי אלילם הוא נצר משרשי בית דוד, יען הכתוב אומר “ואתה בית לחם אפרתה… ממך יצא לי מושל ביהודה”. אבל המכזבים לא ידעו כי בית לחם אפרתה איננה בית לחם יהודה, והשקרן היותר גדול בין ארבעת השליחים, מתיא, בדא לו דורות, אבות ובנים למען הביא את אלילו במספר משפחת בית דוד, והשקר הגדול הזה חרפה היא אף לדבר אודותו.

המשקר מספר, כי הורדוס בקש להרוג את ישו, בעת אשר כבר נרקבו עצמותיו בקבר לפני ארבע שנים.

מה עשה ישו או אבותיו במצרים, זאת לא יכל המכזב להגיד, אף לא כמה שנים או ירחים ישבו שם, ואפוא הלכו בשובם ממצרים, ואולי יודע קלויזנער, איש המדע, ייטיב להגיד לנו בחסדו, כי מי יערוב לנו, כי בשבתו בירושלם, אולי מצא באיזה מערה (עקא-האמא) עוואנגעליום חדש אשר לא ידעו גם יוצרי פסילי יון.

בפעם השלישית נולד ישו בהיותו כבר בן שלשים שנה, ועל זאת יעידו כל השליחים. ובפעם הזאת נולד גם בלי אם, ותמיד התיחס רק אל “האב” אף כי לא הגיד בפה מלא מי הוא האב, רק ממוצא שפתיו יתכן להבין כי האב הוא האלהים, ואת אמו לפנים לא ידע ולא אבה לדעת, אף לא נתן לה לבוא אליו. גם יום הולדתו זה לא רשם איש בספר, אף לא השנה. ועוד יותר מזה, אין איש המספר לתמו כי ראה אותו או דבר עמו, ורק פתאום כמו נפל מן השמים החל ישו להראות אותות ומופתים. לא ספר אף ברמז אפוא התחבא שלשים שנה, ומה עשה במשך זמן רב כזה? ורק במקום אחד בעוואנגעליום נזכר, כי פעם אחת בהיותו בן י"ב עלה ירושלימה עם אבותיו, וזאת היא הפעם הראשונה אשר זכרה אמו את אביו (יוסף), אולת גדולה אמנם עשתה אמו בהזכירה כי יוסף הוא אביו, לא מלאך ולא שרף. ומי יודע אולי חפצה לתת התנצלות בפי בנה, אשר שמע חרפתו מפי נערים כגילו, כי נולד לזנונים. אבל כל אלה הוא רק למאמינים במציאותו על פי ספורי העוואנגעליום.

 

האליל ישו הלא הוא הוא הדת    🔗

(האומרים לתהו אלי אתה.)

מעולם לא חלמתי אולת גדולה כזאת, להציג את היהדות מערכה מול מערכה נגד הנצרות. כי אמנם עשרה פסוקים מספר משלי, קהלת, בן סירא או משנה אחת ממסכת אבות, דים להטביע את כל הנצרות, מלבד אשר איזה פסוקים טובים בעוואנגעליום, כלם גנובים מהיהדות. אבל אני חושב גם לחרפה גדולה להוביש פני הנצרות, אם נציג אותה נגד עבודת אלילים אחרים בין עמי ארץ הקדם. כי כגבוה שמים מעל הארץ, גבהו למודי בודהא, ואף גם מחמד מכל חמדת הנצרות, וכהמוס דונג מפני אש, תמס הנצרות נגד האלילית היותר שפלה בתבל.

מחמד נתן את תורתו למאמיניו, אשר קבלוה מידו, ומאמינים כי מחמד היה נביא, וכן יכבדוהו, אבל מעולם לא נתנו לו כבוד אלהים, מאמינים המה באל אחד ומיוחד, ואין שני לו, לא בן ולא בת לו, אלהי המחמדים לא חשקה נפשו בבתולה מאורשה לאיש במעקא, ורוח הקדש לא נתן לה הריון, ולא ילדה לבהלה את האלהים ברפת, וספורי הבלים כאלה לא יספרו אף על בודהא, אשר נתן לעמו תורה באמת. בודהא נולד ככל האדם, ומחכמתו חלק לבני עמו, והוא הוא המחוקק, אך לא אלוה, אף לא בן אלהים.

ומה נחזה בנצרות?

הפראטעסטאנטים מאשימים את הקאטוילים, אשר יכנו בשם “עובדי אלילים”, יען הקאטוילים עושים להם כל מיני פסל ותמונות אלהיהם וקדושיו, תחת אשר באמת, גם המה הם עובדי אלילים בהתפללם לבן אדם מת, כי אמנם אחת היא אם ישתחוו לבול עץ, יבש, או לשור פר חי, או אף לאדם חי שמת, כי כל המאמין באחר מלבד האלוה היחיד והמיוחד הלא הוא עובד אלילים. ואם הפראטעסמאנטים לא יעשו להם פסילי עץ ואבן, אבל הן ישו אלילים כחש גם הוא בחמשת הדברות, והלאו של לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה לא הביא בחשבונו, (כאשר הבאתי בספרי “חרב לד' ולישראל”,) ואם כן הלא ישו עצמו התיר עבדת אלילים, יען הוא עצמו חשב את נפשו לאליל, ועל כן לא יפלא כי יכבדוהו בכבוד אלהים, אף כי לא נתן להם כל תורה. והעוואנגעליום עצמו לא זכר אף במלה אחת, כי ישו תפש עט בכף לכתוב דבר מה, ותלמידיו הלא היו בורים, ולא נזכר אף ברמז כי רשמו בספר איזה מלה אשר שמעו מפי ישו רבם, ואיך באו דבריו לאזן האפאסטאלים?

הדבר הוא פשוט!

הנוצרים יודעים, כי ישו לא נתן להם כל דת, ולמען כסות חרפתם להיות אנשים בלי דת, נופלים מכל עובדי אלילים, הנה בחרו להם את ישו לאלהים, והאמונה בכל מיני הבל לקחו להם “במקום דת”. כי על כן, האיש אשר לא יאמין בכל ההבלים עד אחד, יחשובהו לאפקורס, בלי דת, אחרי אשר ישו לא היה מחוקק רק אלהים בעצמו, ועל מאמינים אלה יצדק מאד ההתול הרוסי “נאשצא מניע פאספּארט, קאגדא יאַ סאם טוט” (למה לי תעודת מסע אם אני בעצמי הנני פה) כי אין כל דת לנוצרים, הלא גלוי וידוע לכל איש אשר קרא את העוואנגעליום, המלא רק ספורי נשים זקנות, בלי כל חקים ומשפטים. והנוצרים עצמם, וביחוד כמריהם לא ידעו בשת בהתחלקם לשתי תורות גדולות בכל ארצות הברית, שתי כתות, אדוקים וחפשים. החפשים מכחישים איזה הבלים קטנים, והכומר אשר ישמיע כי איננו מאמין כי מרים נשארה בתולה לעולם, יפטרוהו מכהונתו כאפקורס גמור, וריב גדול פרץ עתה בכל הארץ, ויאספו אספות רבות, כמרים ותומכיהם, אלה יכנו את מתנגדיהם בשם “אפקורסים” ואלה יכבדו את המאמינים בשם עובדי אלילים, ולוא היתה להם דת, הלא יכלו לשאול את פיה מה דעתה בריב כזה, אבל את פי מי ישאלו, אלה האומרים לעץ אלי אתה, אשר אין דת ואין תורה, בלעדי האמונה בהאליל ישו ולא יותר?

העצה האחת והאמתית לעשות שלום בין כל המון הכתות השונות בין הנוצרים, היא, כי ייסדו להן דת חדש, דת הראיה לאנשים בעלי דעת, בלי עבודת אלילים.

 

האליל ישו הנוצרי הערל¹⁶    🔗

כי הערלים עובדי האלילים אשר יצרו להם בדמיונם את היהודי ישו – כאשר עשה שעקספיר את הסוחר מוויניציא – ויעשוהו לגולם יהודי, אליל בלי דעת את היהדות. הננו רואים גם מזה, כי שכחו או לא ידעו לתת להגולם פני יהודי, בלי רוח יהודי, עד כי שכחו למול את בשר ערלתו. האיש אשר בדו עליו כי הוכיח את ישראל על אשר לא ישמרו את תורת משה בטהרתה, והאיש ההוא היה בעצמו ערל בשר אשר לוא נסה להוכיח איש על חטאתו, הלא גם נער קטן יכל לקרוא אחריו “צא טמא! עלה ערל! מי אתה כי תוכיח לרבים? לך והמול את בשר ערלתך ראשונה, והיה יהודי, ואחרי כן תוכיח לאחרים מומם!” ועוד יותר גדול הפלא, כי ראש המיסיאנערים ואבי המשומדים החדשים, היהודי דר' יוסף קלויזנער, המתאמץ להראות בחלומו, כי ישו היה ילד כשר. וילד כשר, לוא גם היה במציאות, ולוא אמת היה כי הנגר יוסף מנצרת היה אביו האמתי, הן גם אז לא יתכן לקרוא לילד כשר כל עוד אשר לא מלו את בשר ערלתו? וקלויזנער הלא שמע בלי ספק כי המצוה הראשונה בתורת משה היא המילה. ומאד גרסה נפשי לדעת, אם נולד לו בן לקלוזנער, ושכח להביאו בבריתו של אברהם אבינו. ורק את ישו אלהיו שכח, ויעשהו לרב גלילי, השמעתם רב ערל בישראל? ואם לא שקר הבטיח לה רוח הקדש, כי בנה אשר תלד ברפת בבית לחם, יהיה בן אלהים ראשונה, ואחרי כן אלוה עצמו. איך יכלה בתולה קדושה כזאת לשכוח כי בנה, בן האלהים לא יוכל להשאר ערל? יונים עובדי אלילים יוצרי אליל ישו, ואף גם סופר עברי כקלויזנער יכלו לשכוח דבר קטן כזה, אבל לא אם אלהי הנוצרים.

מרים הבתולה, בכל חפצה הטוב להסתיר סוד לידתה, ועל כן לא בקשה לה בית ומילדת, אף כי המלאך לא צוה עליה להסתיר סודה. אבל בכל חפצה הטוב הלא לא יכלה להסתר זמן רב, כי מי יגיש לה אוכל וחתולים לבנה, מי יביא לה רופא או חפצים אחרים הנחוצים ליולדת? ויהודים יראו ילד נולד – מבלי דעת אם הוא כשר או לא, רק אם אמו היא עבריה, הלא לא ימלט כי לא יתאספו לברית מילה? ואם כי אמת הוא, כי פוילוס החליט לבטל את המילה, ולתת את הטבילה במקומה, אבל אין זה נוגע ללידת ישו. והמכזבים הנסים אשר הוסיפו עוד שקר על שקר, ליחס את ישו לחוטר מגזע ישי, הלא דבר הוא, איך לא יבשו הוללים לספר הבלים כאלה, כי אחד ממשפחת דוד המלך נשאר ערל? והערל היה משיח, בן אלהים, ואלוה עצמו?

מתי ואפוא מת ישו הנוצרי    🔗

אמנם ידעתי, כי על שאלה נבערה כזאת יתפלץ כל קורא נבון, היתכן כי הסופר הכותב זה אך רגע, יוכיח בהגיון ישר כי מעולם לא נולד ישו כזה, ולמה יהגה ריק לשאול שאלה נבערה מתי מת? איך ימות איש שלא נולד מעולם? אמנם כן, אלף פעמים יצדק הקורא המתפלא, אבל יש דבר אשר לא ידע הקורא, כי אם תכתוש את האויל במכתש לא תסיר ממנו אולתו, ואם אלף פעמים תשליך את החתול על גבו, תמיד יפול ויעמוד על רגליו, טפש לב החולה במחלת אמונת שוא ותפל, מחלה נושנה היא, אין צרי גלעד, אין חכמה ואין תבונה, אין הגיון ואין שכל ישר, אין חשבון ואין מדע בכל התבל כלה להוכיח לפתי אולתו. ועוד רע מזה, אם הפתי מאמין לכל דבר, רק לא כי פתי הוא, ומה גם אם הפתי הוא גם חכם בעיניו, ואם מספר הפתאים בין הנוצרים גדול מאד, ובהם בורים ופראים לאין מספר, הנה אלף פעמים יגדל הפלא, כי בין מאמיני הנצרות ישנם יהודים לאלפים ורבבות. זה העם החכם והנבון, אשר לפניו מלכים יכרעו ברך, ובכל זאת בנויארק הגדולה, אשר בה ישכנו שנים ורבע מילליאן יהודים, ובהם רבים חכמים ונבונים, רבנים וסופרים, נדיבים וגדולי המדע. ובין העם החכם והנבון הזה נמצאים שבעים אלף יהודים אשר נספחו אל הכת “כריסטיאן סיינס” (כן יתפארו הכמרים, ואינני ערב בעד המספר הזה). אך גם בזה אין כל ספק, כי מספרם עולה לרבבות, המאמינים כי יתרפאו מחלים על ידי איזה תפלה לישו הנוצרי, וכמוהם רבים אין מספר בכל ערי אמעריקא. ובור אחד כמו סטעפאן ווייס, ומורו המסית האחד, קלויזנער בירושלם, הוסיפו עוד המון רב משומדים יבשים – שלא טבלו עוד – לאלפים. והציונים האוחזים באזני סטעפאן הלבן לא בשו לחרף את הרבנים אשר מחאו נגדו (ראה ספרי “צלם בהיכל”). הנה כי כן, אם כה גדל כח הבערות, ואם עד כה הגיעה אמונת הבלים, ואם נוסיף עוד, כי בנויארק מצאה גם החסידה קן לה, וקדושיהם הבורים ונעוי לב פשטו כארבה על שדה היהדות ודדיה ירוו את כל האספסוף ההוא, אז יוכל הקורא לצייר לו איזה מושג, עד כמה נחוץ לדבר, להשכם ודבר. ולהוכיח אלף פעמים כל דבר קטן אשר בכח כל נער לא חכם להבין, כי האיש שלא נולד, אין לשאול עוד מתי מת. נקל להבין זאת, אם רק נפתח את ספר המדע (רחמנא לצלן) של קלויזנער היודע כמנו, כי ישו לא נולד מעולם, ויודע כי שקר ענה העוואנגעליום כי נתלה. ובכל זאת, הוא באולתו יחזיק, וכותב חיי ישו ותורתו, השמעתם חיי איש שלא נולד מעולם? ואחרי כל אלה נמצאים עוד טפשים, ובהם גם סופרים המתנצלים בעדו, כי רק תם הוא, ואיננו מסית חלילה, כי שקר הוא, שקר גדול ונורא, מה שבדא העוואנגעליום אודות מות ישו, כבר הראיתי בהוכחות ברורות כשמש בצהרים בספרי “חרב לה' ולישראל” ולמותר אחשוב להוכיח זאת שנית.

הנה כי כן, היש עוד מקום לשאלה אחרת, אפוא ומתי חי ישו הנוצרי? שאלה אשר גם העוואנגעליום עצמו לא ידע רק לספר איזה הבלים במשך שנה ושלשה חדשים מחיי ישו, בהיותו כבר בן שלשים או יותר. ומה עשה בכל ימי חייו במשך כ"ט שנה? זאת לא ידע אף העוואנגעליום עצמו, ורק לו, לקלויזנער נגלו תעלומות חיי ישו, אחרי אשר הוא היה לו לאב, הוא היה מולידו באדעסא, ובירושלם חנך אותו בתורה ומצות ומעשים טובים, עד אשר נתן לו “סמיכה” לרבנות בגליל, ויהי ישו לרב גלילי, הלוך ילך וברך את הנשים כרבי דוד’ל טאלנער. לקלויזנער גלה אלהים את סודו, כי למד ישו תורה מפי החזן בבית הכנסת של העיר נצרת, עיר שלא היתה עוד בעולם בעת ההיא, ובלי ספק הבטיח לו ישו, יציר כפיו, מחיר הגון (ע"י סוכניו בלאנדאן) בעד עמלו, כי, צדיק בארץ ישולם, ואם יש קונה עולמו בשעה אחת, הנה זה הוא הצדיק המושל במכמני שקר וכזב, עד כי אין כל ספק בעיני, כי לוא הופיע היום בנויארק הבירה, אז יצאו לקראתו בתופים ובמחולות, לא לבד סטעפאן ווייס ומחנה ציונים, אבל גם מחנה של כמרים עם צלמי כסף וזהב בידיהם, וכסף תועפות יגישו לו מנחה בעד עבודתו הקדושה במשך שלשים שנה.

ועתה הקורא, אם הלכת אחרי עד כה, הלא תבין, הלא תדע בטח, מתי נולד ישו, מתי חי ומתי מת?

כן! היום ההוא לא ראה אור שמש, והחשך לא כסה פני הלילה, ובמספר שנות עולם לא נמנה, וגם עין האלהים לא ראתהו, ורק קלויזנער הוא היודע, ושמו תהו בן אפס.

 

מי היו השליחים המבשרים (אפאסטאלען)    🔗

על פי העוואנגעליום, היו ארבעה שליחים והמה: מתיא, לוקס, מרקוס ויוחנן. השם שליח אין לו כל תוכן, אחרי אשר המה עצמם לא יחסו להם כל שליחות. איש לא שלחם ולא עשו כל מלאכות, והשם הנכון להם, הוא: מפיחי כזבים, בודי שקר, חולמי חלומות או פתאים נוראים, עובדי אלילים אשר האמינו בכל הבלי האלילים, ואת ההבלים ההם כתבו על ספר, אך תחת ארבעה היו רבים. חכמי אשכנז חקרו ומצאו כי מספרם היה למצער שנים עשרה או ארבעה עשר איש. ואמנם השקרים, הסכלות והפתיות יכלו להיות די בעד מאה סכלים עובדי אלילים, אחרי אשר לא יתכן באמת, כי יד איש אחד כתבה כי ישו נולד בנצרת, וידו השניה כתבה כי נולד בבית לחם, או יד אחת כותבת כי הראה נפלאות עד אין חקר, והשניה מתאוננת כי “מקום אין לישו להניח את ראשו, והוא חסר לחם”. בפי האחד ישו קורא את עצמו בשם משיח, והאחר יתפאר כי הוא בן אלהים. והשלישי אומר, כי הוא (ישו) והאב (האלהים) הוא אחד, והמכחיש בהאחד יכחיש גם בהשני, ואם כן הוא האלהים עצמו, ואם הוא האלהים על הארץ, מה יעשה שם זה האלהים אשר בשמים? והאלהים עצמו מתחנן, אלי אלי למה שבקתני? אפס אם לא היו ארבעה אלה שליחים באמת, אבל זה הוא אמת, כי יצרו להם שליח אחד, והוא פוילוס, אשר אמרו עליו כי היה משומד יהודי בשם “שאול” והוא ראה את ישו בחלומו, בהיותו בדרך לדמשק לרדוף את תלמידי ישו, וישו בקש ממנו כי יהפוך ידו ויהי שליחו נאמן ביתו, וכן עשה. ופוילוס זה היה לשליח חרוץ כפי עדות העוואנגעליום, שליח אשר יצר לו אמונה חדשה, ויקרא עליה שם ישו, אף כי בדרכיו לא הלך, ומאומה לא ידע את אשר דבר ישו, וכל הנוצרים בתבל, כלם הנם פאוליסטים לא ישועיים.

מי היו ארבעת השליחים? באיזה עיר ישבו? באיזה שנה כתבו? ממי שמעו את הבליהם? מה היתה תכלית ספוריהם? מכל אלה אין מלה, אף אין רמז בכל העוואנגעליום, מלבד לוקס (קאפּ. א. א.) האומר: כי הוא שמע מאבותיו, או מזקנים, ואת כל אשר שמע כתב על ספר לאוהבו תיאופילוס ושלשת השליחים הנשארים יספרו רק “מעשה שהיה” ורק בין הכזבים אשר בדאו להם, או אחרים בדאו קודם להם. הננו רואים צוררי ישראל, בודים שקרים גסים, לא יזכירו בשם אף יהודי אחד, מלבד “הפרושים” סתם. הפרושים הנם חנפים, רשעים, מפיחי כזבים, תחת אשר הצדוקים לא זכרו אף את שמם. עובדי אלילי יון אלה יחסו מנהגים ומעשים זרים לישראל, על פי טעם הצורר אפיון האלכסנדרוני ועובדי גלולים אלה הם המה יוצרי ומולידי ישו, והם המה אשר נתנו פה לאלם, ישו מדבר בלשונם הם המה אשר נתנו לו י“ב תלמידים, כי יתאימו עם מסדר שבטי ישראל, הם המה אשר בדאו י”ד דורות מדוד המלך עד ישו, אף כי שקר זה יכחיש שקר אחר, כי היה בן אלהים ואלהים עצמו, הם המה אשר בדו משפט ישו לפני הכהן הגדול, והם המה אשר תלוהו על עץ, הם המה אשר יצרו להם את יהודה איש קריות, למען שים חרפה על ישראל, כי ימכרו אף את בן אלהים בעד שלשים שקל, הם המה אשר נתנו בפי ישו את הפתגם “כי כל היוצא מן הפה הוא טמא, וכל הנכנס אל הפה הוא כשר”, והמכזבים האלה עצמם שמו בפי ישו “כי מתורת משה לא יחסרו אף קוצו של יוד, וכל נבלה וטרפה לא יבוא על פי היהודי,”. על פי התורה הזאת עצמה, ובאותו רגע יספרו כי ישו כחש בחמשה מעשרת הדברות הראשונים, ובכן מותר לעבוד לפסל וכל תמונה עבודת אלילים פשוטה, והמשוגעים לא הרגישו את הסתירה (בלשון נקיה יכנו זאת "סתירה אבל בלשון בני אדם תמימים, בלי פאליטיקא, אנחנו קוראים זה, פשוט, שקר).

עד עתה עוד לא מצאתי אף אחד המבקרים להעיר, על איזה יסוד בראו לו את השם “נוצרי” לא על שם העיר “נצרת” שלא היתה עוד במציאות, רק על יסוד הכתוב: “כי על כן נוצרי יקרא לו”. המקרא הזה אשר לא ראה כל איש יהודי מעולם, מתחנן לד"ר קלויזנער לאמר: “אנא, אולי תדע אתה, הן לך נגלו כל תעלומות לב עובדי הבעל?” ואנחנו הננו מאושרים כי עובדי האלילים לא ידעו כי באמת נמצא פסוק אחר, רך ויפה מהראשון, יש יום קראו נוצרים בהר אפרים. ולוא ידעו זה, הלא יכלו להוליד את ישו בפעם השלישית בהר אפרים, אף יכלו לציין דרשת ישו על ההר, אשר לא ידעו לכנות בשם ההר, ועוד המון שקרים יכלו לספר על שם ההר ההוא. חבל!

השליחים, יוצרי כל השקרים אשר בעוואנגעליום אשר מכל שקריהם נראה ברור, כי ידעו את היהדות לא יותר מידיעת הקאזאק את סודות הראב"ע, לא מצאו כל חטא אחר בישו, רק כי פעם אחת אמר על עצמו כי הוא משיח. ועוד פעם, כי התפאר להחריב את בית המקדש ולבנותו מחדש במשך שלשה ימים, אף לא מצאו איש אשר ימלא פיו שחוק על סכלות טפש כזה, לשאול אותו “אם כן נסה נא ועשה זאת למען נראה מה גדול כחך?” ובעד הבל כזה נענש עונש מות בלי עדים, בלילה, ביד כהן הגדול, הדן יחידי. ואיש לא נמצא בבית הכהן להעירו, כי על יסוד טפשות כזאת, הלא יכל לתלות אלף טפשים בכל יום, וכאשר בא לפני פילאטוס לא הזכירו עון זה בכלל, רק כי קרא את עצמו בשם “מלך היהודים”. אף כי בעוואנגעליום לא נמצא כל זכר, כי קרא את עצמו בתאר זה, ועל שאלת פילאטוס, מה ענה? אתה אמרת! ומה יכל איש להבין ממענה כזה? ובאמת אמר אליו פילאטוס (על דברת המשקרים כותבי העוואנגעליום עצמם כי מצא אותו צדיק, ואין בו כל חטא, ובכל זאת צוה לתלותו).

מתיא ראש המשקרים בעוואנגעליום, שלח את ישו למצרים בליל הולדו, מפחד המלך הורדוס (שכבר מת לפני איזה שנים), וביחוד למען עשות רגל לפי מדת הנעל, למען יתקיים המקרא “וממצרים קראתי לבני”. ומתיא לא ידע אף את האגדה בתלמוד, כי ישו היה בחור גדול אשר הלך עם ר' יהושע בן פרחיא (מאה שנה לפני הולדו) ומאושרים אנחנו כי לא ידעו העוואנגעליסטים מה שיכתבו איזה אמוראים בבבל אחרי שנות מאות. ולולא זאת הלא יכלו השליחים לספר עוד המון ספורי בדים, והאדון קלויזנער עצמו, בן משק בית ישו, מודה בפה מלא כי חכמי התלמוד לא ידעו מאומה אודות ישו הנוצרי, ובכל זאת לא התעצל מהיות המאסף לכל מחנה המכזבים, ולא בש להביא עדות מפי ספרים מאוחרים הרבה אחרי התלמוד, ואף אחרי הגאונים, כמו ממדרש רבה, ילקוט שמעוני, ואף גם “מתולדות ישו” אשר בדאו צוררי ישראל. והוא, קלויזנער בכבודו ועצמו יצר לו ישו אחר, את אשר לא ידעו אף יוצרי האליל ישו, כי ספר גם אודות “חייו” תחת אשר העוואנגעליום ידעו רק את ישו בן לילה אחד, ושלשים שנה נעלם מעין כל חי, ורק בהיותו בן שלשים, התראה פתאם על פני תבל למשך שנה אחת ושלשה ירחים עד יום מותו, כי כן דרך אלילי יון להעלם ולהגלות פתאם, ומי יודע אם לא הרגישה המיסיאן בלאנדאן את החסרון של שלשים שנות ישו, ותצוה על קלויזנער בנה בכורה למנות את החסרון, וכן עשה. ולשקרים וזיופים אין מחסור באוצר קלויזנער איש המדע ר"ל.

הנה כי כן, אחרי ככלות הכל, הלא תבין הקורא, מי היו השליחים? השליחים, כישו הנוצרי עצמו מחמר אחד קרצו, מן האפס באו ולאפס ישובו, כזה כן אלה כלם בדוים מלב. והיוצר את הרבי, הלא עליו לברוא למענו גם תלמידים, אחים, קרובים, אב או אם, עיר וארץ, ואם היוצר איננו אומן גדול, ובונה היכל וישכח לפתוח בו חלונות, או פתח לצאת ולבוא, אשמו בראשו, אומן רע הוא, לא יצלח אף להיות תופר נעלים, כי אמנם שכח, כי העליל עליה על היהודים, כי ביניהם נולד ישו, ואם כן היה יהודי, ותלמידיו היו צריכים להיות יהודים, והשליחים מספרי נפלאותיו והבליו היו צריכים להיות יהודים, ובכל זאת קרא אותם בשמות לא יהודים, ויתן בפיהם דברי הבלים וכזבים לא יתכנו בפי יהודים, ומעשים אשר לא יעשו ולא יאמנו אצל היהודים. ובידיו קלקל את מחשבתו לעולל עלילות שקר על היהודים, ולא ידע היוני המחבר חבור, כי על נקלה יתפש ביד כל איש יהודי, ומבלי משים לשמיר ושית יהיה ברגע אחד, בעלות עליו רוח מושל בדעת היהדות. ואם היהודים החשו עד כה, ולא פצו פה להשיב אחור ימין צריו, אקוה, כי מעתה לא תוסיף עוד, ומה שמח לבי, כי החכם הסופר והמבקר המהלל ר' געארג בראנדעס מקאפענהאגען יצא עתה בספרו החדש “ישו הנוצרי הבדוי”. ועוד אחד מצעירי חכמנו בארצנו מכין עתה לדפוס עוד ספר כזה, בשפת הארץ, ועל ידי השערוריה הנוראה אשר עשו סטעפאן ווייס ורבו יוסף קלויזנער בחורף העבר (ראה ספרי “צלם בהיכל”) הנה גם מן התלאה הזאת, אולי תצא גם טובה לא קטנה, כי החלו כתבי העתים הזארגאנים, גם האנגלים המיוחדים לישראל בארצנו, החלו כבר לדבר ולהטיף נגד הנצרות בכלל ונגד מציאת ישו בפרט, ובזה הטילו ספק בלב הקוראים, אשר האמינו במציאות ישו כנוצרים אדוקים. וסטעפאן ווייס וקלויזנער נביאי קימו “וגם רשע ליום רע”, ומן הסלע הזה אולי נוציא מעט דבש.

והשליחים? אפס באו, ועד תהו ישובו עם מורם ורבם יחדו. ובדרכם חשך ילוה אליהם גם המסית המתעה את עמי, השטן הבוחר בירושלם, יוסף קלויזנער וספרו “ישו הנוצרי”.

שם רשעים ירקב.

 

סכלות הבשורה    🔗

פוילוס מיסד הנצרות האמתי, כותב באגרתו אל הקורינתים (קאפּיטאל א', פּסוק כ“א-כ”ג) אומר:

"כי אחרי אשר בחכמת האלהים לא ידע העולם את האלהים בחכמה היה רצון מלפניו להושיע בסכלות הקריאה את המאמינים.

כי היהודים שואלים להם אות, והיונים מבקשים חכמה.

ואנחנו משמיעים את המשיח הצלוב מכשול ליהודים וסכלות ליונים".

הנה כי כן, פוילוס מחרף ומגדף את העוואנגעליום (ארבעת המבשרים עם פעלי השליחים) בשם “סכלות הבשורה”, אשר שלח אלהים על הארץ. ותחת אשר יצר ונהג את עולמו עד עתה בחכמה, נחם על מעשהו, בראותו כי בחכמה לא תכון ארץ. ועתה ינהל את העולם בסכלות הבשורה. ואם ישאל איש שאלה גדולה, היתכן כי מספרי העוואנגעליום נתנו בפי פוילוס דברים כאלה, ועוד יכנוהו בשם “קדוש”. הנני מוציא פתרון החידה הזאת בטבע הענין, ובמדה ידועה גם בידיעת דברי הימים, ואומר:

בהתאסף ראשי הכנסיה הנוצרית הראשונים, בישופים וכמרים להתיעץ מה לעשות להפיץ את הנצרות בעולם, ובראותם את הפראות, ההבלים ודברי רוח בבשורת המבשרים. והנצרות שוקטת על שמריה, והפראים אשר יפנו אליה מעטים מאד, כי על כן התחכמו לתקן את המעות, ולתכלית זאת יצרו ידיהם אליל אחר, חדש, וגם זה בתמונת יהודי מומר, אשר ישו בא אליו בחלום, והוא שלחהו להטיף ולהפיץ את תורתו, אף כי המומר הזה עצמו היה עד העת ההיא רודף את הנצרות. והוא היה לתלמיד ותיק לישו המשיח, אף כי לא ראהו מעולם, תלמיד המחכים את רבו, והתלמיד הזה הבין, כי לעולם לא ימצא אזנים ארוכות אשר ישמעו לו ללכת בדרכי ישו כפי אשר הורו היונים הערלים האפאסטאלים. ואם ישו עשהו לבא כחו, הלא בידו להטיף ולדבר כאות נפשו. ובכן החל לכתוב אגרות מוסר ודרך ארץ לערים שונות, וביחוד לכל הערים אשר כבר עבר בהן ויטיף להם, לכל עובדי האלילים את מוסרו, ובכל עיר עזב איזה איש או אנשים למלא את מקומו, אשר להם כתב את אגרותיו (27 במספר) והוא זכר להם באגרותיו כי כל דבריו בנוים על יסוד תורת ישו, אבל לא זכר את העוואנגעליום או שמות האפאסטאלים, הוא הטיף להם מוסרו, כי יחדלו ללכת בדרכיהם הרעים, נאוף, גנבה, גזלה, רציחה, ורכילות, והכל על חשבון ישו, ועם זה זכר להם תמיד, לבל ישכחו ויאמינו כי המשיח ישו קם מן המתים, אשר על יסוד זה בנה את כל דרשותיו. ויוצרי האליל הקטן הזה, לא נתנו לו לעשות מופתים גדולים ונוראים כאשר עשו המבשרים לישו, לא! על אליל זה, התלמיד הותיק, נטלו רק לדבר כבן אדם, ולעשות מעשהו ביד חרוצים, ואל יהא סכל כאשר צוה אלהים לנהג את עולמו בסכלות, ובאופן זה הצליח באמת.

עתה נפן נא לראות מחזה חדש, תמונת הנצרות לפי “בשורת הסכלות” אשר התוו לה הפראים העוואנגעליסיטים הראשונים, יוצרי הדב, האליל ישו עצמו.

בבקר לא עבות אחד, קמו הנוצרים החדשים אשר קבלו עליהם להתנהג ולחיות על פי תורת ישו, וכרוז יצא מטעם ישו, כי לא נחוץ לעבוד כל עבודה ולעשות במלאכה, באשר כן יחיו גם צפרי שמים בלי עבודה. טוב מאד, כל בתי חרשת נדמו, הפועלים ינוחו על משכבותם, החנויות נסגרו, אין מוכר ואין קונה, האכרים לא חרשו ולא זרעו את אדמתם, חופרי פחמים להכין גחלי אש להתחמם בחורף השליכו את המעדר מידם, החיט לא תפר בגדים, תופרי נעלים שכחו לקחת את המרצע בין אצבעותיהם, האופה קרא לו מועד ולא אפה לחם, לחלב, גבינה וחמאה אין שכר עוד, כי איש לא נסה לחלוב את פרתו, והפרה מתה במכאובים נוראים, כי לא יכלה מלט משא עטיניה, הסוסים הגמלים והחמורים ברפתיהם כבר מתו ברעב, מאין תבואה למלא רעבונם, עופות הבית נפלו כלם פגרים מתים, המורים עזבו את מלאכתם להורות את בני הנעורים, אין בונה בית חדש, ואין מתקן בדקי הבתים הישנים, שריפה גדולה פרצה בעיר ואין מכבה, מאין עובד עבודה, העשירים אשר אספו להם אוצרות כסף מחלקים את כספם לעניים, מפחד פן לא יגיעו למלכות השמים – כפי תורת אלילם –, אך אין איש אשר יושיט ידו לקחת את הכסף, כי לא נחשב למאומה, מאין מה לקנות במחיר הכסף, מזי רעב ולחומי רשף מתגוללים בבתים וברחובות, ואין מאסף אותם להובילם לקברות. ואלה החיים עוד, יצאו כלם השדה לראות איך יחיו צפרי שמים בלי כל עמל ועבודה, ועיניהם רואות צפור קטנה מצאה גרגיר חול, תולעת, או עלה טרף, אף באלה הן לא יכל בן האדם להשביע רעבונו, וכבהמות יתנפלו על עשב השדה עד אשר נלאו ללחך, והשדה נשאר ערום בלי דשא עוד, ומאמיני תורת האליל נופלים פגרים מתים כדומן על פני השדה, בכל רגע יגדל מספר הנופלים, ואין מקבר, והעיט יורד על הפגרים, וחיות השדה הריחו ריח פגרי בני אדם, יצאו מחוריהן ויתנפלו על טרפם, המגפה פרצה בארץ. היושב בשמים ישחק לו על חכמת בנו הנחמד אשר ילדה לו “הזידאווקא” בנצרת. והחכמה הזאת קרא פוילוס שם הראויה לה “סכלות הבשורה”, והוא לעצמו, בחר לו דרך אחרת, והמאמינים קבלוה בשתי ידים, ובדרכו זו ילכו מאז עד היום, ולא יחושו אם אלילם צוה אחרת. ומאד חרה לי בכל פעם אשר קראתי בספרים וכתבי עתים כתובים בידי רעפארמים יהודים, או טפשים תמימים, בעלי עצה אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, בהשמיעם תמיד, כי יתאוננו על הנוצרים על אשר לא ילכו בדרכי העוואנגעליום, אשר לפי מחשבתם קרוב הוא אל היהדות, ומעולם לא נתנו לב להבין בדברי הספר ההוא, ולוא תכנו את רוחו, אז אולי ידעו, כי אם תוסד איזה כת בין הנוצרים ללכת בדרך העוואנגעליום מבלי סור ממנו, אז, עלינו היה להכין בית משוגעים גדול בעד כל חברי הכת. ואם לא נתעצל, נוכל לרדת לראות במחזה תמונת כת כזאת בעיני בשר, ומה תחזו בה? הנה לפני כסו תמונה קטנה במלים קצרות, וזה דבר הנצרות האמתית לפי תורת ישו הכתובה בעוואנגעליום:

(ראשית דבר) יוצר האדם צוה בתורתו לאמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ. והנביא ישעיה אמר: לא לתהו בראה לשבת יצרה, וגם בלעדי פקודת אלהים, הלא גם הפראים באפריקא ישאו להם נשים ויולידו בנים, אף כי לא ידעו מצות השם, יען חק הטבע הוא, אך בן האלהים, אשר תמיד התפאר כי “הוא והאב הוא אחד”, לא בש לדבר כבן ממר ליולדתו, ויצו על המאמינים שלא לקחת נשים, ולא חש אם בני הכת אשר יאמינו בו ימותו כלם כימי דור אחד, מבלי השאיר להם שם ושאר בתבל, והכת תחדל מהיות, אפס בני הכת אשר ימאנו למות טרם בא מועד, בלי ספק יקחו להם נשים באיסור אם לא בהיתר, וכן יהיו כלם נואפים ונואפות. ואף כי אלילם הודה בחמשת הדברות האחרונים מעשרת הדברות, אבל מאמיניו ימצאו להם היתר על פי חק אחר, אשר צוה אלילם. והוא, הספור המסופר בעוואנגעליום, כי הביאו לפניו נואפת למשפט, והוא קרא אל הנאספים בבית לאמר: מי האיש אשר ידע בנפשו כי לא חטא מעולם ישליך עליה האבן הראשונה, וכלם יצאו מן הבית, לאות, כי אין איש צדיק בארץ אשר לא יחטא, ואם כן אין איש אשר יוכל להיות שופט לענוש את הנואפת, ואז אמר אליה: גם אני סולח לך. ועל יסוד משפט מחוכם זה, הלא אין רע אם כל בני הכת יהיו נואפים ונואפות. ואף כי האליל צוה עוד חק אחר, כי האיש אשר יקח לו אשה אלמה או גרושה, נואף הוא, והיא נואפת, ואם כן הלא חשב את הנואף לחוטא, ובני הכת “בעלי דת ישו” יהפכו כלם לנואפים ונואפות ובניהם ממזרים, ובקהל ה' לא יבואו, אך האיש אשר לא חשב לו זאת לכבוד גדול, כי יהיו בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו ממזרים, בלי ספק לא שמר מצות ישו אלהים, ויקח לו אשה כדת וכדין, לפי משפט הימים ההם.

(מחזה שני) ביום השבת בבקר ¹⁷ בהתאסף המשומדים החדשים לבית התפלה, והכומר עלה על הבמה, ויקרא לפניהם פסוק אחד מהעוואנגעליום מפורש ושום שכל לאמר

אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ, לא באתי להטיל שלום כי אם חרב: כי באתי להפריד בין איש ואביו ובין בת ואמה ובין כלה וחמותה ואויבי איש אנשי ביתו: האוהב את אביו ואת אמו יותר ממנו אינו כדי לי וכולי. (מתיא (34). המלים אך יצאו מפי הכומר, ושני צעירים, מאמינים נלהבים, התנפלו על אביהם ויכוהו על הלחי אחת ושתים, האב הזקן השתומם ויתפלץ ויצעק מכאב לב, בני הנאהבים! מה השגעון הזה פתאם, הלא מעולם הייתם בנים ישרים, תמיד שמרתם מצות כבוד אב ואם, ואם השתגעתם פתאם, הנה עלי להביאכם לבית המשוגעים, אך בניו לא נתנו לו לכלות את דבריו, ויקראו לאמר: האם לא שמעת מצות ישו אלהינו מפי הכומר הצדיק, ובשבת העברה, עוד יתרה הגיד לנו בשם ישו “אם יכך איש על הלחי, תן לו גם את הלחי השני”, ואחרי אשר גם אתה אבינו הנך נוצרי שומר מצות ישו כמנו, הלא עליך לתת לנו גם את הלחי השני, אך חלילה לנו לעשות זאת מרוע לב או שגעון. האב התגרד מעט בגבחתו ולא ידע מה לעשות, ובלבו חשב, כי האמונה החדשה, לפי הנראה לו, איננה תורת חיים, חסד וצדקה, כאשר הגידו לו טרם המיר את דתו, ובהיותו עוד יהודי מלידה, לא שמע ולא ראה כזאת מפי הפרושים, אשר העוואנגעליום יחרפם בכל רגע. ופתאם נשמע בפינה אחרת בבית התפלה, קול צעקה גדולה, וקללות נוראות מפי איזה נשים, כי קמו בתולות צעירות להכות את אמותיה וכלה את חמותה, האחת קרעה שערות ראש האם הזקנה, והקולות הקיפו את כל הבית, ותהי מהומה ומבוכה נוראה, והבית נהפך לבית משוגעים באמת, ואלה רצו לבתי אבותיהם או קרוביהם לחולל מהומה כמצות העוואנגעליום, ואחרים קללו את האמונה החדשה עם ישו וכמריו, ויאמרו לשוב לדת אבותם, יהודים או עובדי עבודת אלילים, ואין נחת.

ויהי ביום השבת שני, והכומר עלה על הבמה כפעם בפעם, אף כי מספר הבאים להתפלל נגרע, ואף החצי לא באו, והכומר קורא פסוק אחר מהעוואנגעליום לאמר:

"אל תדמו כי באתי להפר את התורה, או את דברי הנביאים, לא באתי להפר כי אם למלאות: כי אין אני אומר לכם עד כי יעברו השמים והארץ לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה עד אשר יקים הכל וכולי, מתי 5, 17.

שמעו המתפללים וישתוממו, היתכן? האמת דבר הכומר? הן לפי דבריו הלא עלינו להיות יהודים גמורים, נוצרי תורת משה, ולמה טבלנו לשם ישו אלהינו החדש? איך נוכל לאכול טרפות או נבלות? איך נוכל לחלל את השבת? איך יכלנו להכות את האב והאם, ותורת משה הלא צותה “ומכה אביו ואמו מות יומת”, ואיך נוכל להאמין בעוואנגעליום, אשר יוחנן המטבל קרא את ישו בשם “אלוה”, ותורת משה אומר מפורש, “כי לא יראני האדם וחי”? ואף אם היה ישו אדוננו רק בן אלהים, אך התורה קראה את כל היהודים בשם בנים: “בנים אתם לה' אלהיכם”. ובהיותנו יהודים הלא נוכל להיות כלנו בני אלהים? ואם משיח היה ישו אדוננו, מדוע לא גאל את ישראל מיד עריצי רומא? מדוע לא אסף חצי מיליאן צעירי ישראל לגרש את הרומאים מן הארץ? ואם חדלנו עתה מהיות יהודים, משיח למה לנו? ומה למשיח עם תורה ואמונה? והיהודים הן לא התאוננו מעולם על תורת משה, ולא מצאו בה כל מגרעת, וכלם מאמינים כי תורת משה לא תתחלף לעולם? ואחד הזקנים אשר הטה אוזן וישמע את כל דברי הטוען, לא יכל להתאפק ויאנח בשברון מתנים, ויניע ראש, כאיש אשר לא ידע מה לעשות. וכמסתפק ענה: מי עמד בסודה, אולי טוב היה באמת לשוב אל היהודים ואמונתם, ועמם נשא ונסבול עד אשר ירחם ה' על עמו, והשומעים הניעו בראשם לאות כי צדקו דבריו.

(מחזה שלישי) עוד הפעם באו המאמינים להתפלל, והכומר דרש לפניהם אודות לידת בן אלהים ישו הנוצרי, אשר נולד ברפת בבית לחם, יען מרים אמו לא יכלה למצוא בית וגג על ראשה רק ברפת בקר. ואיש אחד בין המתפללים נגד אל הכומר וישאלהו: היתכן כי האלוה, אלהי החסד והרחמים לא חמל על בנו יחידו ויעזבהו אל המקרה, כי מה נקל היה כי תמות מרים בלי עזרת רופא, מילדת ומינקת? ואם לא חרפה היא לאב אכזר כזה, ואחרי כל אלה, יתפאר עוד הבן באביו? נקח נא למשל, המלך בארצנו או בארץ אחרת נתן הריון לארושתו או אשתו, ובבוא העת כי תכרע ללדת ישלחה מעל פניו עד כי תאלץ למצוא מחסה ברפת, ואיש לא ידע, היתכן, כי ישמע העם, משרתיו ועבדיו למלך טפש ואכזר כזה, וישימו מחסום לפיהם ולא ימרדו בעריץ נורא כזה? הכומר שמע את טענותיו, ויען ויאמר אליו: “עתה באמצע התפלה, אין עת לענות, חכה נא עד תם התפלה”. והכומר הוסיף לדרוש ולספר מה שמצא כתוב מפרש בעוואנגעליום, כי צוה ישו לתלמידיו לבל ילכו להשמיע את תורתו באזני הערלים בני נכר, באמרו “כי לא טוב לקחת לחם הבנים ולתתו לפני הכלבים”. והמאמינים אשר כרבם היו מבני הנכר אשר נספחו אל הכת החדשה, שמעו את דברי הכומר ויתפלצו, ואחד מהם איש כח לב קם על רגליו, ויקרא בקול גדול אל המתפללים לאמר: הבו אחי! נעזוב נא כרגע את הבית הזה עם האמונה העורת בישו היהודי התלוי, השמעתם כי קרא את כלנו בשם “כלבים”? ואנחנו הן בני אדם הולכי על שתים, אנשים ככל העמים הנאורים בימינו, ובבואנו חשבון, מצאנו כי עבודת האלילים אשר עבדנו עד היום הבל היא, אין בה מועיל, ועל כן חשבנו כי האמונה החדשה הקרובה לאמונת היהודים תביאנו אל האושר הנצחי, ואם ישו היה בן אלהים, טפש כזה, הלא לא רחוק יפול הפרי מן העץ, ומי יודע אם "האב " טוב ממנו? בן אלהים זה חפץ כי נעבוד אותו תחת לעבוד את האב, טוב מאד, אבל גם הוא היה יהודי, ואם לא מת מות טבעי, רק נתלה על העץ, הנני שואל במה טוב יהודי תלוי מיהודי מת מות טבעי? ואני ראיתי קברות היהודים, ואין כל חדש בין קבריהם לקברי עמים אחרים, ובמה נעלה היהודי מנצרת מכל היהודים האחרים? כל השומעים הניעו ראש לאות רצון כי צדקו דבריו, כן אתה דובר! צדקו דבריך, הננו עוזבים את הבית הזה לנצח, חי יופיטער!

נלכה, ענו כולם, ויעזבו את הבית.

(מחזה אחרון) עוד שבת בבית התפלה, הכומר יושב לו על הבמה, מחכה למתפללים כי יבואו. עברה שעה ושתים ואין איש. בכליון עינים ובשברון מתנים יאנח, בראותו את הכת החדשה כעשן תכלה, ומשען לחמו נשבר באפס יד, ובלב דוי ירד מעל הבמה נכון לסגור את הבית עד עולם. והנה בתולה באה בימים הופיעה לפניו ובחשבו כי באה להתפלל נגש אליה ויאמר: צר לי בתי כי אחרת לבוא, אחרי אשר כל המתפללים כבר עזבו את בית התפלה, ואני נכון לסגור את הבית, כי גם שמש בית התפלה הלך לביתו, ואני מה אעשה לך בתי?

לא אדני הכומר, לא להתפלל באתי היום, אחרי אשר רבים העירוני כי כל חברי הכת עוזבים את האמונה החדשה אשר לא ימצאו בה נחת, אמונה אשר חוללה כבר המון מהומות ומבוכות בין המאמינים, כלם ישיחו, ידברו, יתוכחו, זה מאמין וזה מכחש, והעומדים מרחוק, אלה אשר לא באו בבריתנו, כלם ימלאו שחוק פיהם עלינו, ועל כן החליטו לשוב לאמונתם העתיקה אשר נחלו מאבותיהם זה מאות או אלפי שנים, וגם אני בעצמי כבר סבלתי מכאוב נורא בלבי לרגלי אמונתי החדשה, כי נשארתי בדד בתבל, באין עוזר ותומך, אני הייתי כבר מאורשה לאיש אשר אהבתי, וגם הוא אהבני, נכון לקחת אותי לו לאשה, אך כאשר שמע מפיך אדני הכומר, כי האדון המשיח צוה שלא לקחת נשים, עזבני לנצח, ואני בתומי שמרתי מצותך “כי תקום בת באמה”, מהרתי והכיתי על ראש אמי אשר אהבתני מאד, בחשבי כי האם תודה לי על אמונתי ויראתי את אלהים, אבל היא נאנחה בשברון לב, ומרוב צרה ויגון מתה עלי אחרי ימים אחדים, ועתה הנני כאניה בלב ים, בלי חובל ובלי משוט, כי על כן באתי אליך אדני לבקש דבר קטן אחד, כי תתפלל עלי לאלהיך כי ישלח גם לי את רוח קדשו, כאשר עשה למרים ארושת יוסף בנצרת, ואולי אבנה גם אנכי ממנו, כי ילוה אלי, ואם לא אלד עוד בן אלהים שני, למצער אולי יולד לי “נכד אלהים”, ובזה אתנחם על הרעה אשר עשה לי על ידי אמונתי החדשה, הלא?

בלב מתנה שמע הכומר בקשת הפתיה התמימה, ושחוק קל נראה על שפתיו, ויען ויאמר: טוב בתי! אני אתפלל עליך, ומאד אשמח אם יקבל את תפלתי ובקשתך תנתן לך.

– ומתי אדעה כי רצה אלוה את תפלתך? שאלה התמימה.

– – בואי אלי מחר לעת ערב, ושם בביתי אודיעך דבר אלהים….

(המסך נופל)

ושמועות על שמועות תעופינה מכל עבר ופנה, כי המאמינים עוזבים את הכת, והקהלות הקטנות נמסו כדונג מפני אש, ועוד מעט, וישו הנוצרי ישאר בדד, הולך רגלי, מאין חמור לרכוב עליו. וראשי הכנסיה קראו עצרה להתיעץ מה לעשות, בראותם את אלילם נתוץ לעיניהם, וכל רועי האמונה החדשה נקבצו, התוכחו ויחליטו, פה אחד, כי הנצרות העוואנגעלית לא תוכל עמוד, ואין כל תקוה להעמידה על מכונה על פי תורת ישו אשר בדו הראשונים. נחוץ אם כן היה, לברוא אליל חדש עזר לישו לפי טעם עובדי האלילים בימיהם, למען השיב לב המאמינים, וככלות האספה, לקח המזכיר את העט בידו ויכתוב על ספר את הדברים האלה לאמר:

איש יהודי היה בטרסוס, שאול שמו, רודף את הנוצרים והנצרות, וישו בן אלהים נראה אליו בחלום, וידבר עמו קשות על רדפו את המאמינים, וכרגע נהפך לבו, וימיר את דתו, ויקרא את שמו “פוילוס”, ויהי לשליח מבשר אמונת ישו ותורתו. וחופש נתן בלשונו לדבר כאות נפשו ואף נגד תורת ישו, רק את שם ישו יזכור על כל דבריו ומעשיו.

והמזכיר כתב 27 אגרות למקומות שונים, והכל בשם פוילוס. אף לא התעצל לכתוב אגרת אחת ארוכה כאורך הגלות “אל היהודים”, ובלעדי אגיד יבין כל איש דעת כי מעולם לא ראו היהודים את האגרת ההיא, אף לא שמעו את שמעה, ומחכמה עשו ראשי הכנסיה לבלתי שלוח אגרת כזאת אל היהודים, כי מה נקל היה ליהודים לצאת במחאה גלויה כי שקר כל הענין, וכי מעולם לא ראו ולא ידעו מציאת ישו בן אלהים, ומעולם לא היתה עיר בשם “נצרת” בגליל, ומעולם לא שמעו כי נתלה איש בער אחד, יען דבר תהפוכות והבלים, כי לוא כזאת עשו, הלא עליהם היה לתלות מאה סכלים בכל יום, אחרי אשר גם בירושלם הקדושה לא חסרו נבלים בכל עת, כי לא אלמן ישראל מטפשים מדברי תהפוכות אף גם היום בימי ממשלת הדעת. ועם הכחשת מציאת ישו הלא אין מקום עוד למציאת המומר פוילוס, כי איך ימיר איש את דתו אם אין אחרת להחליפה? ולא רחוק מלהאמין כי גם האגרות האחרות לא נשלחו לשום מקום, ועל כן נקל היה לכתוב שקרים והבלים אין מספר, אשר מבלעדי ראשי הכמרים איש לא ראה ולא ידע מה שכתבו והניחו למשמרת ביד איזה מחבריהם. וכותב האגרות נתן בפי פוילוס מלים להשמיע בפה מלא, כי העוואנגעליום הוא סכלות, סכלות אשר הבינו רק החכמים, פלוסופיא נפלאה אשר לא ידעוה חכמי יון, פלוסופיא המספרת כי “סכלות אלוה היא חכמה לנו בני אדם, וחולשת אלוה היא גבורה בעינינו”, וההגיון של הפלוסופיא הנעימה הזאת, הוא, כי מה שנחשב אצלנו לחכמה, סכלות היא בעיני אלהים, ובכן גם העוואנגעליום הוא סכלות אלהי, ובכן נחוץ לעזוב תורת העוואנגעליום, ולהחליפה באחרת הנחשבה אצלנו לחכמה. והאליל החדש, פוילוס, שנה את טעמו וכל אשר דבר והזכיר להפך מדברי ישו, בכל זאת היה מיחס הכל לישו, אבל העיקר אשר הוא נשען עליו, הוא האמונה, כי ישו קם מן המתים, באמרו דברים ברורים איזה פעמים, כי אם לא נאמן חלילה בתקומת ישו מן המתים, אז אבדנו אבדנו. וכל אמונתנו היא הבל וריק, אין מעמד בעדנו, ומחברי האגרות לא פחדו מתת בפיו מלים כאלה, בדעתם כי נקל להביא מאה אמונות הבל בלב טפש, אמונה בלי מעשה בפועל, אשר לא תכבד על מאמיניה, ולא תשים כל עול על צוארו, ובלי עמל רב מצאו באמת מאמינים באליל כישו, תחת אליליהם העתיקים, ויוצרי ישו לא פחדו פן יתעוררו המאמינים וישאלו, מה הרויחו בהחליפם אליל עתיק באליל חדש? לפנים האמינו באלילים חיים, השור אפיס, התנין אשר ביאור מצרים, הסוס, התיש וכדומה, ועתה יאמינו באליל יהודי מת אשר לא יצלח למאומה, ובלי ספק ידעו את הכלל כי “פתי יאמין לכל דבר”. והאמינים קימו וקבלו את ישו לאלוה ופוילוס נביאו, וכלם היו לנוצרים נוצרי תורת פוילוס על פי “סכלות הבשורה”, ואין איש חולה עד היום, כי שני האלילים לא היו ולא נבראו, כי אליל אחד יכחיש את השני, וכי אין כל רמז בדברי ימי עולם מזמן הוא המורה על מציאותם, וכי לוא היו במציאות באמת, אז הלא יכלנו למצוא אותם רק באיזה בית משוגעים. והמאמינים לא יבשו עוד לבוא להתוכח עם היהודים, ויהודים סכלים מתנצלים עוד, כי לא תלו את ישו, שלא היה ולא נברא.

הנה כי כן קמה גם נצבה הנצרות המעשית של פוילוס על משואות “סכלות הבשורה” של ישו העיונית. פוילוס צוה להתרחק מן היהדות מכל וכל, באמרו, כי אם יעשה איש אחת ממצות התורה, אז יהיה תחת עול התורה, ועליו לקיים אותה, ואיש בין יוצרי האליל החדשה הזה, לא שאל את נפשו, אם כן הותרה הרצועה גם מעשרת הדברות, ומאין לקח לו את המצוה להזהיר את מאמיניו על “לא תנאף”? ומאין ידע מציאת אלהים “האב”? המענה האמתי הוא, כי שאלות הגיוניות לא ליוצרי אלילים נתנו, כי לשאלות כאלה אין קץ, ואין איש בעולם אשר בכחו לענות עליהן, נצרות היא, ואין מקשין על האגדה.

 

החוצפּה והויכוחים    🔗

הכת החדשה, מאמיני האליל ישו, ועושים מצות פוילוס בפועל, שכבה למעצבה תחת עול מאמיני האלילים הקדמונים אשר משלו באיירופּא, וירדפו את הכת החדשה, כמתחרים בסחר האמונה. והנוצרים נאלצו לשים יד על פה ולחשות, והיהודים מצד השני, אשר ראש מושבם היה בארץ הקדם, לא שמעו ולא ראו את הנוצרים והנצרות, לא ידעו מה היא, ולא חשו לדעתה. הדבר היה בימי חז“ל האמוראים האחרונים, אשר רק אז הגיע לאזניהם איזה ספור מספורי הבלי הגוים אשר העלילו על אבותיהם בשבתם עוד על אדמת קדשם כי הרגו טפש אחד אשר עשה עצמו לנביא שקר, מסית ומדיח, אך מי ישים לב לתעתועי איזה עובדי אלילים הנדחים בקצות הארץ? מי ילך להכחישם ולהתוכח עמם? אין איש אשר ראה את העוואנגעליום (סכלות הבשורה) ונגד מי יתוכחו אם אין איש יודע את כל הפרטים? הנה כן החשו היהודים ולא זכרו אף בשם “כת הנוצרים”. ולוא גם ידעו דבר מה, הלא בצדק חשבו להם זאת לחרפה להתוכח אודות הבלי בני נכר? חז”ל ידעו עוד ידיעות ברורות מכל הנעשה בארץ ישראל במאה האחרונה לקיומם בארץ, ודברי ימי אבותיהם כספר נגולו לפניהם, וכלם ידעו כי מקרה כזה, כמו שיספרו בעלי הכת החדשה, לא קרה מעולם, אף לא יכל להיות, על פי חקי ומשפטי ישראל. גם הכת החדשה לא נסתה לקחת דברים להתוכח עם היהודים בּדעתה צרת לבה, כי כל ספורי הבל הרשומים “בסכלות הבשורה” כי כלם ישא רוח, עד כי גם גמולי מחלב לא יאמינו בם, גם נשים זקנות וסרות טעם ירקו בפני המספר תעלולי הפראים, ולהכת החדשה די היה לוא נתנו לה לחיות באמונתם בלי מפריע, ולא לבד ללכת להתוכח עם היהודים, העם אשר לו תורה, חקים ומשפטים צדיקים, ומי יריב עמם וישלם? אפס, תחת שלש רגזה הארץ, אמר החכם מכל אדם, תחת עבד כי ימלוך, והמקרה הביא את העבד למלוכה, כי צרעת הנצרות דבקה בבשר המושל העריץ, הרוצח קאנסטאנטין הגדול, אשר שם בקאנסטאנטינאפּאל קנו, ויהי לנוצרי, הוא ובני ביתו, והנצרות ישבה לכסא, ואור השמש נכבה, החושך פרש את כנפיו על כל רחבי ממשלתו, והאלילית החדשה לקחה מקום האלילית העתיקה, והחושך כסה פני תבל בצלמות, בשמיכה עבה עוד יותר מאשר היתה לפנים. התנין אשר התגולל זמן רב בבצה סרוחה, ואיש לא ידע את רבצו, עלה פתאם היבשה, ובחוצפה נוראה הרים ראש, ויפתח את לועו הנורא לבלוע את כל הקרוב אליו. החוצפה ישבה לכסא בעזרת ממשלת עריץ פה ושם. המושלים הריחו ריח בשר שמן, כי טוב למושל למשול גם על רוח בני האדם ואמונתו, האמונה היא עמוד ברזל להשען עליו, תחת אשר עד העת ההיא היתה ממשלת הרוח רק בידי כהני הבעל, ועתה לקחו המושלים גם שבט האמונה בידם, וימשלו גם על הכהנים והכמרים. ועל פי פקודת המושלים יצא התנין ויהי למטיף ומתוכח, ומלים מצאו בסכלות הבשורה, כי אמר ישו לתלמידיו האלמים לאמר: עד עתה הייתם צידי דגים, ומעתה תהיו לצודדי נפשות בני אדם. יוצרי האליל ישו אמנם השכילו כי לא נתנו אף מלה אחת בפי תלמידיו, שלא היו בעולם, בדעתם כי המה בעצמם נתנו לאלילם תלמידים, בורים, כעדות ישו עצמו, ובורים לא יוכלו להיות מטיפים צודדי נפשות, ולוא נתנו איזה מלים בפי התלמידים, הלא באפס יד יכלו לפול בפח, כמכזבים, כי נחוץ היה להשמיע למי דברו, באיזה זמן, באיזה מקום? מה דברו? מה ידעו לדבר? אשר על כן לקחו הכמרים מקום התלמידים, ויהיו למטיפי אמונה על חשבון “סכלות הבשורה”, עד אשר במשך הימים מצאו נכון לפניהם ליסד “משלחת” (מיססיאן) מיוחדה לצודד נפשות במחיר, עד היום הזה.

החוצפה עלתה עד מרום קצה, כאשר ראו כי הנצרות התחזקה לא בכח הגיון, רק בחרב ובדם, עד כי כל העמים אשר לא שמו עוד את צוארם בעול הנצרות נאלצו לכרוע ברך לפני האליל החדש, מפחד אבחת חרב עד כי ברבות הימים נפלו כלם לפי חרב “היהודי התלוי” ורק היהודים לא כרעו לבעל, ולא אמרו לבול עץ אלי אתה. והנוצרים הביטו עליהם כעל עצם בגרונם, עצם חזקה, לא לבלוע ולא להקיא, כי על כן חשבו לנצחם על ידי ויכוחים, ואחרי אשר לא ידעו את היהדות ותורתה, התאמצו ללכוד “משומדים יהודים”, ולכל משומד בור קראו בשם “רב”, ועליו שמו הכמרים מבטחם, כי ינצחו את היהודים בויכוחים, עד כי היה כל משומד, כמעט למטיף ומתוכח, וכל ויכוח הכינו לפני המלך השרים והכמרים, ואת כל גדולי חכמי התורה קראו למלחמה.

חכמי התורה בישראל, מעולם לא ידעו את הנצרות ולא אבו לדעתה. החכמים בישראל ידעו רק אחת “ילך איש בשם אלהיו”, ר“ל, איש בשם אלילו, ולנו בני ישראל צותה התורה “אל תפנו אל האלילים” ר”ל אף להביט עליהם, אשר על כן לא התאמצו לדעת פרטי הנצרות כמו שלא חפצו לדעת פרטי אלילים אחרים. ובכן לא יפלא, כי גם חז“ל לא ידעו אף מה מראשית יסוד הכת, כאשר לא ידעו מאומה עד היום הזה, אף כי אנחנו יושבים ביניהם, כאשר לא ידעו הנוצרים את היהדות, ועל כן לא עלה על לב כל חכם בישראל להתוכח עמם, כאשר לא התוכחו עם בעלי אמונה אחרת. חכמי ישראל אינם יודעים עוד אף היום, כי אין לנוצרים כל דת באמת מלבד האמונה, והאמונה הלא היא איננה דת, ורבים מבעלי התורה אינם יודעים את האמת אף כל מה שנוגע להלכה, כי פסק הרמב”ם כי הנוצרים המה עובדי אלילים, ומדפיס אחד שינה רק מילה אחת, בכונה או בטעות, ותחת “הנם” כתב “אינם”. ובכן יצא מזה כי הנוצרים “אינם” עובדי אלילים, וכן יכלנו לשבת בשלום עם הנוצרים כמו עם ההודים, הכינאים, היאפאנים וכל עובדי אלילים אחרים, לולא הסכלות והחוצפה של הכמרים, ועוד יותר החוצפה של המשומדים הנבלים אשר קבלו “צידי בני אדם” בזרועות פתוחות, והמשמודים אמרו לעשות חונף “לאחיהם ברוח” להראות חכמתם להכעיס לב היהודים. וראשית דבר נתנו לכל מומר “סמיכה לרבנות”, כל תופר נעלים, עגלון, או הולך בטל היה לרב ברגע אשר המיר את דתו, ובתור רב, הלא יכול להתוכח עם רבנים, ובמדה אשר כמעט כל המומרים היו בורים, כן היו הרבנים “בורים בידיעת הנצרות”, ואולי על יסוד זה נשענו המומרים, בדעתם כי הרבנים אינם יודעים מאומה אודות הנצרות, וידם תקצר להלחם עמה מלחמת תגרה, מלבד אשר הרבנים יפחדו לדבר נגד הנצרות עד כי באמת פלא הוא, אם יצאו היהודים בנצחון מויכוחים כאלה. ובזה אין כל ספק, כי לוא ידעו חכמי ישראל את הנצרות, אז יכלו לנחול גם כבוד וגדולה, ומי יודע אם לא הצליחו אף להפוך לב חכמי הנוצרים להרוס את הנצרות, טחון עד אשר דק. למשל, הננו קוראים עתה מחברת קטנה בשם “ויכוח הרמב”ן" והקורא היודע גם את הנצרות, ישתומם על חכמת גאון ישראל זה והשקפתו הבהירה על אגדות התלמוד, ולא פלא הוא כי יצא מאת המלך והשרים בזר נצחון גדול, תחת אשר בקראנו את המחברת “ויכוח ר' יחיאל מפאריז” הננו רואים אחרת, כי לא ידע לענות נכונה, ועל כן לא נחל כל נצחון. וכן הננו רואים מכל הויכוחים המובאים בספר “שבט יהודה” המלא (תוצאת וויענער הנובר 8) כי לא כלם נחלו כבוד, ורק יען כי לא ידעו את הנצרות, תחת אשר פי חכם יודע יכל לעשות את הנצרות כאבק פורח במשך עשרה רגעים, וגם עשרה מיסיאנערים כד"ר יוסף קלויזנער לא יכלו למצוא רפאות תעלה לפצעיה.

עד ימי הרמב"ן בערך לא נועזו עוד הנוצרים להועיד את היהודים לויכוח, כי “התלמוד” עוד לא נתפשט בין העם, ורק יחידי סגולה ראוהו. והמומרים אשר כוננו חצם נגד התלמוד ביחוד, לא יכלו לדעת עוד מה שכתוב בו, ובמדה ההיא לא ראו חכמי ישראל את העוואנגעליום אשר גם הוא היה רק בכתב יד – טרם מציאת הדפוס – והעוואנגעליום לא נעתק עוד לעברית ¹⁸ ואין איש לא ראתהו עד הימים האחרונים. והנני מגלה סוד גדול למיסיאנערים, כי עוד גם היום, אשר יחלקו את תורתם חנם בשוקים וברחובות לא ראתהו עין רב חרד בישראל, והמון העם אשר ישיגוהו בלשון העם (זארגאן) יביאוהו קרבן לאלהי האש. ובנויאָרק הגדולה אשר בה כשני מיליאן וחצי מספר היהודים, אספוק מאד, אם נמצא עשרה עקז' ממנו בידי סופרים ומשכילים, ורובם ככלם אינם יודעים מה שכתוב בו, מאין איש אשר לו די כח לב וסבלנות לקרוא את הספר עד תמו, כח אבנים דרוש לעבודה כזאת. ולא יפלא כי גם הכמרים לא יקראוהו ולא ידעוהו.

מכל ספרי ויכוח אשר כתבו היהודים המעטים נגד הנצרות, לא נדפס אף אחד מהם על ידי יהודים בראשונה, וכלם נדפסו בפעם הראשונה על ידי נוצרים צוררי ישראל נודעים לשם, כמו ס' חזוק אמונה ע“י הצורר וואגענזיל אלטדורף תמ”ז, 4. ס' נצחון אלטדורף 1644, 4. תולדות ישו, ו. ו. הולבריקא ליידן 1705, 8.

 

כמרים אלמים    🔗

גבורים נפלאים היו הכמרים תמיד להתנפל על היהודים והיהדות בשאלות שדופות קדים, ובויכוחים שאין להם שחר, רק בכח הזרוע, בדעתם כי חכמי היהודים לא יעיזו לדבר דבר נגד הנצרות ואחרי כל אלה יצאו תמיד כמעט וידיהם על ראשם. ומפי חכמי הנוצרים עצמם לא שמעו הכמרים כל התנגדות בגלוי, אחרי אשר חיי כל איש היו תלואים לו מנגד, אם נועז לספוק אף רגע בכל אמונת הבל, קטנה או גדולה. ובאופן כזה ישבו על כסאותם בטח, ואיש לא החריד רבצם. ואף גם אחרי דור או דורות של לוטהער ימים רבים עד לפני מאה שנה, ומאז יצא פרידריך שטרויס בספרו “דאס לעבן יעזו” זה קרוב למאה שנה, ועל כל אלפי השאלות אשר שאל בספרו נגד הנצרות, עוד לא קם אף אחד הכמרים לענות אף על שאלה אחת, ומאז עד היום כבר קמו חכמים למאות אשר כתבו ספרים נגד הנצרות בכלל ומציאת ישו בפרט. ומכל המון ספריהם כבר יתכן ליסד ביבליאטהעקא מיוחדה, אבל מהכמרים אין עונה, אין פוצה פה, כמו לא היו בעולם. והכמרים הלא נודעים לקנאים אף כי ישנם יוצאים מן הכלל, ואף פּראפעסאר פוילוס קאססעל (מומר יהודי) בתשובתו נגד רענאן רדף אמרים רקים, ורענאן הן לא ראדיקאל היה, רק לא האמין באלהות ישו ומופתיו, ויעשהו רק כתפארת אדם מאד נעלה כגבור ספור אהבים. וכן אמנם החליטו כל מבקרי הנצרות כי רענאן כתב רק ספור אהבים בשפה יפה, אך לא התנצלות, והכמרים בצרפת אמנם רעמו פנים, אך נאלמו לנצח לא דברו דבר כמעט, ומה גם המון סופרים דוצרים אחרי רענאן עד היום הזה, אשר קמו נגד הנצרות בכל עז חכמתם, ויכתבו ספרים רבים גדולים וקטנים, וימלאו את פני הנצרות די קלון וחרפה, רק מהכמרים אין עונה, כמו סגרה הארץ בריחיה בעד כל השאלות והספקות, ואף גם הוואטיקאן עצמו נאלם דומיה. אגודות וכתבי עתים בכל שפות איירופּא נוסדו להכחיד את הנצרות ולעקרה משרש, והכמרים מחשים, ורק עתה התעוררו איזה מראשי הכמרים באמריקא, נגד אחיהם הכמרים כמהם, אשר הודיעו בקהל רב כי לא יאמינו בכל פרטי הבלי העוואנגעליום. הכמרים קמו מכסאותם רק עתה כאשר אחזו אחיהם בעמודי התוך, ורק עתה יפחדו פן תפול החומה הבנויה והנוסדה על קורי עכביש, בחשבם כי רק בכח שומרי חומת האמונה להפיל את החומה, תחת אשר לא חלו ולא רגזו מפני תנופת יד כמריהם וסופריהם, הלא דבר הוא!

נוצרים, מטיפים מהללים כאינגערסאל נסעו ונוסעים מעיר לעיר באמעריקא ומדברים באספות קהל רב נגד הנצרות בכלל, ומציאת ישו בפרט, ואין מכלים דבר, אין עונה על תוכחותם, אין מדבר דבר נגדם, כתבי עתים היותר גדולים בתבל מהללים את כל ספרי הפראפעסאר סמיטה מנוי-ארלעאנס המכחיש מציאת ישו עם כל המונו, עד כי מצא הפראפעסאר לנכון להדפיס מחברת מיוחדה, אשר בה יזכיר את כל כתבי העתים באיירופּא אשר הגביהו עד לשמים שיא ספריו, והכמרים, כמו לא נולדו עוד, אין כומר בעולם, וחסל!

אחרי חקרי ודרשי יום יום בכל עניני הנצרות, הדבר ברור בעיני, כי הנצרות הנשענה רק על האמונה, מבלי כל יסוד דתי, הגיוני, לא תוכל לתת מענה בפי הכמרים. שאלה הגיונית לא תוכל למצוא מענה באמונה, עצה, חכמה ודעת נחוצות למלחמה כזאת, וסחורה בזו אין למצוא בכל חנויות ובתי מסחר הנצרות. כלנו יודעים היום, כי בכל בתי ספר לאמונת הנצרות לא ילמדו כל חכמה ודעת, מלבד האמונה בעוואנגעליום, וכל הכמרים רבם ככלם הנם בורים גמורים, בגמרם חק למודם בבתי ספריהם ומשמרת כומר היא רק משמרת פועל עובד. והנוצרים לא ישלמו מחיר גדול לכהניהם, כמו היהודים. רוב הכמרים המה עניים מרודים, וכל אחד מהם דואג ללחמו, ולא לבו ילך לענות למזעזעי הנצרות. הכמרים הקטנים אינם יודעים מאומה מהנעשה בתבל, לא יקראו בספר, ולא ידאגו לאמונתם והמה בטוחים כי אם נחוץ יהיה דבר מה לעשות לטובת הנצרות, הנה זאת יעשו ראשי כהניהם וגדוליהם, כי להם הממשלה, וככל פועל לא ידאג מה יעשה בעל בית חרשת המעשה, ובאמת רבים המה בין הכמרים העוזבים את משמרותיהם, וינועו למצוא לחם ממקור אחר, ומהם גם בעלי דעת המואסים את אמונתם, אף ישנאוה, ובארלינגטאָן העיר הקטנה אשר בה ישבתי יותר משלשים שנה נודע לי שכן קרוב לביתי, מיסיאָנער זקן אשר בלה רוב ימיו בהדו המזרחית, ועתה בהיותו כבר בן פ"ד, ולא יכל עוד להחזיק מעמד, ובשובו לביתו נתנו לו פרס של 30 שקל לחודש, שלא היה די לאכול לחם יבש, וכמה פעמים התאונן באזני כי לשוא בלה מבחרי ימי חייו בהטיפו לאמונה באזני ההודים עובדי אלילים, ובהראותי לו, כי הנצרות היא גם היא עבודת אלילים, ואמונתה נופלת עוד מאמונת ההודים, נפלו פניו ולא ידע מה לענות, ותחת מענה, שמעתי מפיו רק אנחה חרישית.

כן הוא! הכמרים שוקטים, ולמראית עין איש זר, הכל על מכונו, ומצב הנצרות איתן, עם כל המון כמריה ובתי תפלותיה, אך לא כלם יתבוננו כי האורב יושב לה בחדר. גם ניקאלי השני ישב על כסא אבותיו בטח, וימשול על מאה וששים מיליאן בני אדם, וחיל הצבא הגדול, המון פקידי הממשלה הקטנים עם הגדולים כלם עמדו על ימינו, ובבוא פקודתו, פתאם בא אידו בהתנפל עליו חבר אנשים מספר ויעשוהו לתל שממה, וכל ההמון הגדול עמד מרחוק, ואיש לא יצא למלחמה נגד יריביו. וכן היה גורל הסולטאן. ואהבת האשכנזי אל “הקייזער” לא עמדה לו לווילהעלם, ובנוסו מארצו לא השיבוהו אל כסאו. אכן חציר הוא המון העם, ההולך כעור אחרי מוליכיו, יחידים בעלי כח לב. ואין כל ספק בעיני, כי בבוא מועד, כן תהיה אחרית הנצרות הכללית, גם יומה יבוא, ואמונתה הבל תפול למשואות.

בימים האחרונים האלה, אבדו הכמרים את ממשלתם המדינית, יען העם הבין כבר, כי לא לנצרות למשול, והכמרים אף כי רעמו פנים אך לא יכלו להושיע. נפּליון הראשון ואחריו גאריבאלדי גרשו את האפיפיור ויורידוהו מכסא ממשלתו, אבל הכמרים התנחמו, כי אחרי כל אלה, נשארה כל ממשלה, אף רעפּובליקאנית באמנה עם הנצרות, עד כי גם אמעריקא החפשית שולחת מיסיאָנערים לכל קצוי תבל לטובתה הנצרות. הכמרים אשר רעמו פנים בראשית יסוד הכת “יוניטארים” האפּקורסית בבריטניה, ונתפשטה מאד בכל רחבי אמעריקא, נאלמו דום עתה. והמונים המונים נספחו אל הכת הזאת, וגם איזה מנשיאי ארצות הברית היו יוניטארים, ואין פוצה פה. היוניטארים חיים בשלום עם היהודים, ומהם אין אנטיסעמיטים באמעריקא. ואם תוסד עוד כת חדשה עם אמונה חדשה בלי אליל ישו ובלי נצרות, יאלמו הכמרים גם אז, בדעתם עתה נאמנה, כי האמונה באלילם על כנף זבוב תנשא.

 

ברית החדשה והישנה    🔗

בין כל הספרים אשר נדפסו בעברית נגד הנצרות, וכן בכל הספרים ממין זה הנמצאים בכתב יד באוצרות הספרים הגדולים בתבל אשר ראו עיני, לא מצאתי אף אחד אשר העיר על החוצפּה והנבלה הנוראה לקרוא את העוואנגעליום (סכלות הבשורה) בשם “ברית חדשה” ותורת משה והנביאים בשם “ברית הישנה”, למען הציג את שני הספרים (להבדיל) במערכה ובשורה אחת. ואני הצעיר הנני הראשון אשר העירותי על הנבלה הזאת בספרי “חרב לה' ולישראל” נגד תלמידו של ישו הנוצרי, אשר שמו בקרבו (ד"ר קלוזנער בגימטריא ישו הנוצרי), אפס, שם, בספרי הנזכר העירותי זאת בקצרה, עתה מצאתי חובה עלי להעיר על זה שנית, למען ישימו הקוראים אל לב לזכור זאת בכל עת מצוא.

אם רק עשרה קבים חוצפּה ירדה לעולם, הבין לא אוכל מאין לקחה הנצרות פי מאה, ואם רק מאה קבים סכלות שלח אלהים על הארץ – כדעת פּוילוס – מאין לקחה הנצרות פי אלף?

חוצפּה זאת, הוללות, סכלות, אולת טפשות ועוד שמות נרדפים כאלה אין די להביע הגות לבי, ומאד צר לי כי אין מלה בשפתנו לכנות בה את הנבלה הנוראה והסכלות האיומה בקריאת העוואנגעליום בשם “ברית חדשה”, אשר גם פני נשים מוזרות בלבנה יחורו מבשת, והשם האחד, הנכון אשר מצאתי, הוא בדברי פּוילוס “סכלות אלהית” אשר שלח מן השמים, והנצרות לא מצאה די באלה, ותשלח את ידה ותגנוב מאוצר השמים אשר טמן אלהים בעד חסידיו. הנצרות הריקה את כל האוצר אשר בשמי השמים, לא השאירה מאומה, “חוצפה וסכלות אלהית” זה הוא המבטא הנכון, ושם אחר לא ידעתי אכנה.

השמע איש מעולם צמד נפלא כזה, כי ירתמו שנהב וזבוב למרכבה אחת, והזבוב יתפאר כי הוא הוא המושך את המרכבה? או הנשמע כזאת למיום אמר אלהים “יהי אור”, כי הארי מלך היער, אשר מגערתו יחתו כל אילי היער, ולמראהו יוטלו כל החיה והבהמה אשר בשדה, וגם האדם מושל התבל ינוס מפניו מנוסת חרב ואם במקרה עמד הפרעוש אחד על קצה זנבו, ויתפאר כי בשלו כל החרדה, ומפניו נסו כל חיתו יער? כובד אבן ונטל החול במאזנים, ועל כף השניה נוצת צפור קטנה, התכריע את הכף? האין זה הצמד של הברית החדשה עם הישנה?

ברית כרותה לישראל עם אלהיו ותורתו זה שלשה אלף מאתים וארבעים שנה (מעמד הר סיני בשנת ב' אלפים תמ"ח) ברית חדשה היא אחרי הברית אשר כרת לאהים את אבות האומה, אברהם יצחק יעקב, והברית הזאת חדשה היא לבני האבות הקדושים כאז כן עתה, מעולם לא זקנה ולא תזקן כל עוד אשר ישאר יהודי אחד בתבל. ואם יוצרי האליל החדש כרתנו ברית בין עובדי אלילי מצרים, יון ורומא, מה להם ולנו? הן גם החוט הדק אשר קשרו לזנב אלילם אשר קראו לו יהודי, הנה גם החוט ההוא כבר נתק ביצירת אלילם השני, פוילוס, אשר הנוצרים עצמם התאמצו לבלתי השאיר כל זכר וריח היהדות, על פי סכלות הבשורה. ובכל זאת לא יבשו עוד לבוא בויכוחים ושאלות אודות התורה והיהדות. ובחוצפה נוראה ידפסו את התנ"ך הקדוש עם “סכלות הבשורה”, ויום יום ישתמשו כמריהם בפסוקי כתבי הקדש, ורק לפעמים רחוקות יזכירו בשם “סכלות הבשורה” כמו לוא היו נוצרים נוצרי תורת ישו, תורה אשר לא נתן להם מעולם, ובעוואנגעליום אין כל זכר לה, מלבד איזה דברי מוסר אשר גנבו מתורת ישראל, ועל ידי הקשר בין השנהב והזבוב יתאמר עוד כי הם המה אשר הביאו את הציוויליזאטיאן החדשה לעולם בכח הזבוב, תחת אשר באמת, כאז כן עתה עומדת הנצרות כדב שכול על דרך הציוויליזאטיאן, האם לא שם אלהים קץ לחוצפה? ועד מתי?

 

הדב בורח מן היער?    🔗

אמנם כן, הננו יודעים ברור כשמש בצהרים, כי מעולם לא היה הדב ביער נצרת, אף לא צל הדב, כי באין דב אין צל, אבל בימינו ולעינינו הננו רואים ושומעים יום יום אנשים הולכי על שתים בורחים מן היער, וכלם פה אחד משמיעים בקול רם, כי אין עוד דב ביער ולשוא ישמרו את צעדיו. הצוענים, אשר היו לפנים מנהלי הדב, ושומרי ראשו, אשר על אמונת הדב חיו, ומזה לחמם נמצא, עתה ינוסו מן היער בראותם כי נגלה סודם, כי אך שוא שמרו מאורת הדב. עתה אחרי עבור אלף ותשע מאות שנה, והשמש יצא על הארץ, מאורי אור עלעקטרי יעורו פני עטלפים, ויוצרי אור ישאו לפידי אש להאיר חשכת היער בכל עבר ופנה, ואלה מזה בגרזן בידם לחצוב ביער ולטהרו מקצים כסוחים ואילני סרק, סירים סבוכים וענפי עץ רקובים, ובכל מקום אשר מצאו איזה כר נרחב העמידו עמודי אור להאיר את האפלה, נאלצו העטלפים לנוס על נפשם, כי לא יכלו נשוא עוד את האור אשר לא הסכין בו, נסים המה יום יום, אף כי אין רודף, אלה נמלטו פחד פן תדבקם הרעה בהגלות ערותם נגד אור הדעת. אחרים ינוסו, יען נואשו מישו אלילם, ירוצו בלי מטרה ומבלי דעת אנה פניהם מועדות, מהם אשר נסו ליער אחר, בתקותם כי שם ימצאו את הדב האמתי, ויש ביניהם גם כאלה אשר שמו אל היהדות פניהם, אף כי לא רק נחת תשבע היהדות, מפלטים כאלה, בטן היהדות אצילות היא, עדינה אשר לא על נקלה תעכל בשר ערלים, תחת אשר הנצרות מלאה את בטנה תמיד בכל שקץ ורמש, כל נבלה סרוחה, כל פגר מת יהיה מי שיהיה, כלם היו לה לאכלה היו כבר אנשים מספר בין הבורחים אשר שמו אל המדעים פניהם ויהיו לאנשים מביאי טוב לעולם.

ומהם אשר נואשו מכל דת בעולם ולא יאמינו עוד במאומה, הנשארים ביער נצרת אמנם מספרם גדול עוד עד מאד, ותקוה אחת נשקפה לנו כי בעוד מועד מועדים תפקחנה עיני כלם, והאלילים כליל יחלוף, אך העת ההיא עודנה רחוקה, ובכל זאת אין כל צדקה לנו היהודים לעמוד נגד נגעם, עלינו לקרב את העת ההיא בכל כח לבנו, לטוב גם לנו, – (כאשר דברתי מזה בספר אחר הנמצא עוד בידי בכ"י – ).

אפס, התנין מנצרת התהפך על צדו, ויקרא בקול גדול, הנה זאת היא “סכלות הבשורה” אשר נהפכה בידנו לחכמה. הדב מנצרת הוא הלא אשר שלח לנו את הסכלות האלהית, אלהינו הוא אבי כל הסכלים בשמים, ומסכלותו נוצרו כל החכמות והמדעים בתבל, כי על כן נקרא את כל מדעי העולם בשם “ציוויליזאטיאן נוצרית”, השמעתם? תכונה נוצרית, כימיע נוצרית, געאגראפיא נוצרית, קאמפס מורה שבילי ים ואויר נוצרי, מינעראלאגיע נוצרית, מעטראלאגיע, נוצרית, מעכאניק, רפואה נוצריות, מטעים צמחים או זאאלאגיע נוצרית, בינת אדם נוצרות, חכמות הציור, יוצרי פסל, מנגנים משוררים, חכמי המשפט והגיון, ועוד ועוד. כלם יצירי הנצרות, והכל על ידי “סכלות הבשורה” על חשבון ישו הבדוי, האח! מה טוב ומה נעים להיות יהודי תלוי, ולא חנם יתאמצו אוהבינו הנוצרים לתלות את כל היהודים על עץ אחד למען נהיה כלנו להם לאלהים, כי יהודי תלוי אחד במה נחשב הוא. ועל שם ישראל ירשמו את כל הטוב בארץ עם כל מדעי התבל יחדו. מה טובו אהליך יעקב! אפס, אם נפתח את כל ספרי דברי הימים, נמצא כרגע, ובלי כל עמל נוכל לשפוט אחרת אודות הציוויליזאטיאן הנוצרית.

 

ציוויליזאטיאן נוצרית(?)    🔗

היש ציוויליזאטיאן נוצרית בתבת ¹⁹במציאות?

אמנם כן! אם לחרב ודם, למלחמת אחים, למרמת דיפלאמאטים ולשנאת עמים אחרים נקרא בשם “ציוויליזאטיאן” אז אין כל ספק כי ישנה “ציוויליזאטיאן נוצרית” גדולה ורחבה בכל התבל כלה, ציוויליזאטיאן אשר פרשה כנפיה אף על פני העמים אשר לא זכו עוד לשבת בגן עדן עם פּעטרוס הקדוש, עד מוסלמנים ועובדי אלילים הגיעה, ומטאקיא עד טהעראן, ממעקא עד טאנגיר, מקאבול עד אי סאלאמאן מהלל שמה בנוים המתימרים לנאורים, אשר העלו את הציוויליזאטיאן הנוצרית למדרגה גבוהה באמת, ולמרום פסגתה עלתה ביחוד בימינו משנת תרע"ד (1914) עד הנה במלחמה הגדולה והנוראה, אשר בה הקיאה את כל חכמתה. וכי נוצרית היא באמת הן זאת הראו באותות ובמופתים בשמים ובארץ, במים ומתחת למים, באויר ומתחת לאדמה, במערות ובמאורות עד כי בחכמתה האדימה את כל מי הים, ובתמונתה רותה אדמת התבל מדם חלליה בכל אשר ראו עינינו, ומי פתי יוכל לכחד במציאות ציוויליזאטיאן נוצרית?

אפס… אם יש בעולם מין ציוויליזאטיאן אחר, אז נקרא ליוצריה ובוראיה ונשאל את פיהם.

משה רבנו, המחוקק הגדול, יוצר הקאנסטוטוטיאן העולמי, ובורא ציוויליזאטיאן אשר לא זכו אליהם אף העמים היותר נאורים בימינו, לא ראה אף לא שמע שם “ציוויליזאטיאן נוצרית”. ולוא נתקבלה תורתו אף לעמי הנוצרים, כי עתה לא באתנו כל הצרה, ולא ידענו חרב איש באחיו. אבל הדור ההוא לפני שלשה אלף שנה לא היה ראוי עוד לציוויליזאטיאן נעלה כזאת, אשר חז“ל תארוהו בדברים קצרים וחדים, נוקבים עד תהום תכונת נפש הדור ההוא, באמרם, כי הקב”ה חזר על האומות, ויבקשן לקבל את התורה, ותשובת האת היתה, כי לא תוכל לקבלה, יען כתוב בה “לא תגנוב”. השניה ענתה כי לא תוכל לקבלה, יען כתוב בה “לא תנאף”. והשלישית, יען כתוב בה, לא תעשה כל פסל וכל תמונה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ואין כל פלא על הדור הקדום ההוא בהיות חשך על הארץ, אחרי אשר ברור הדבר כשמש בצהרים, כי לוא הובאה התורה לפני העמים הנאורים בימינו, כי עתה לא יקבלוה גם עתה מטעמים הנזכרים. גדולי חכמי יון בפרט וההשכלה היונית בכלל, אשר האירו פני תבל בחכמתם בימיהם, כלם נולדו טרם צמחה הנצרות, ואם יש הצדקה לנצרות להתפאר בהשכלתה, הנה היא רק עריצת רומא אשר בקצה גדולתה נגעה בהשגלה נוצרית עד אשר תמה לגוע.

בימי הבינים עמדו היהודים והערביים בראש השכלת התבל והנצרות לא הצטיינה במאומה, אם לא נחשב את נוסעי הצלב והאינקוויזיטיאן לציוויליזאטיאן נוצרית.

עתה עלינו ללכת ולשאול את פי קופערניקס אם למד את חכמתו מספר העוואנגעליום, או אם שמע לקחו מפי כהני רומא אשר למדוהו כי הארץ היא המתנועעת ולא השמש, וכי בעד החכמה הזאת על כפים נשאוהו וימלאו פני תבל תהלתו, הלא?

אלי יוכלו האנשים הטובים, האומרים לזכות את כל יושבי תבל ארצו בהשכלה נוצרית, להראותנו באיזה בית נזירים לקדושי רומא למדו ניוטאן, הערשל, דאנטע, ועוד רבים חכמים מפורסמים אשר האירו פני תבל בחכמתם. ואף בימינו אנו הננו יודעים את החכמים הממציאים את כל החדשות הנפלאות, כטהאמאס עדיסאן, הארקאני וחבריהם, ואין אחד בהם אשר לקח לקח מפי כהני דתם, והעוואנגעליום לא היה להם לעינים, ואם קשה לקרוא בשם את כל החכמים הגדולים בתבל אשר היו לפנינו במשך אלף ותשע מאות שנה האחרונות, נקרא נא לכל הסופרים הגדולים לכל הפּראפעססארים בכל בתי מדרש המדעים, האוניווערזיטאוטים, ונשאלה את פיהם מאיזה מעין שאבו את חכמתם? והם המה הלא מפיצי חכמה וציוויליזאטיאן בעולם, המה ולא כהני הדת, אשר באיזה ארצות איירופא עומדים כהני דת הנוצרית בראש כל מפיצי חשך ולא אור, והם המה גבורי הרעאקטיאן אשר הציוויליזאטיאן בכלל עומדת בעצם בגרונם. ואם כן אפוא היא הציוויליזאטיאן הנוצרית? ואולי ננסה לבקשה במלתחת המיססיאן אשר פרשה מצודתה על כל ארצות אזיא ואפריקא, ובערמתם חדרו לעמקי ארצות הפראים, רבים מהפראים נהפכו לנוצרים? אמנם כן, לוא יכלה הנצרות לתת לב אחר להפראים ולעשותם לאנשים טובים וישרים, אז, על כל איש נבון היה להודות להם בעד עבודתם, אבל הפראים נשארו פראים, נופלים מאשר היו לפנים, ואם מעט להם זאת, התאמצו ללכוד נפשות המוסלמנים, אשר בכל אופן שיהיה, הלא נעלה אמונתם על הנצרות כמאמיני אחדות ה', ולאיזה תכלית ירדפו לצוד בחרמם כל בעלי דתות אחרות אם לא ממשלה, אף לא ידע בשת לבוא לדבר אל היהודים בשם הציוויליזאטיאן הנוצרית, שאינה במציאות, או אם ישנה, הנה היא שחורה כעורב ²⁰ ומה דמות תערכו, ואיזה מלים תבחרו לדל חלכה לבוש קרעים היושב באהל רעי, כי יבוא אל המלך לדרוש כי יתן לו את היכלו ובגדי מלכותו מחיר סכתו ומדיו הקרועים, ובחוצפה כזאת יבואו לדבר אל היהודי בשם דתם, או בשם הציוויליזאטיאן השחורה לעשות עמו מסחר וקנין, אף כי לא נעלם מהאנשים הטובים ההם, כי היהודי הוא סוחר חרוץ, ולא יחליף את בגדיו היקרים בבלויי סחבות, ואם ימצאו לפעמים יהודי “חלפן” הנכון למכור את דתו, הנה הסוחרים “לא יעמדו על המקח”…. וישלמו הכל ככל הצוענים בסוסים.

האין זאת ציוויליזאטיאן חמודה ונעימה? הלא?

האשה אשר הביאוה לפני ישו, וישיאו עליה חטא, ובלי עדים ובלי חקירה צוה כי כל היודע בנפשו כי לא חטא מעולם ישליך בה אבן ראשונה, היחשוב איש אשר לא ישב עוד בבית משוגעים כי חכמה נפלאה היא? ואם זה הוא משפט צדק, הלא בטלו כל המשפטים, ואין איש או שופט בעולם אשר יוכל לענוש את החוטא על כל חטא ופשע שבעולם, ומה הוא זה, ציוויליזאטיאן או שגעון?

אם יכך איש על הלחי האחד, תושיט לו גם את הלחי השני.

אחשוב למותר להביא דעת הרמב“ם ז”ל, כי כל דבר המתנגד לחוקי ההגיון הוא שקר, אחרי אשר זה הוא מושכל ראשון, המובן לכל איש דעת. ועל זה נוכל להוסיף עוד, כי כל ענין הנעשה נגד חקי הטבע הוא שגעון, “ומה תאמרו על המשיח”? ²¹ האם נסה הוא עצמו לתת את לחיו השניה למורטים? האין זה שגעון פשוט להטיף לעם אולת אי טבעית כזאת? או התמצא ידם להראות כי תלמידיו וכל המאמינים בו נסו אף פעם אחת לשמור את המצוה המוזרה הזאת, ולוא גם בשם “הציוויליזאטיאן הנוצרית”?

עתה ננסה נא לבוא לרגעים אחדים לאוצר ספרים הגדול בהיכל הוואטיקאן, ונשאל את פקיד הספרים כי יראה לנו איזה ספרי “חשבון נוצרים”, תכונה נוצרית, כימיאה נוצרית, געאגראפיא נוצרית, חשמל נוצרית, רפואה נוצרית, הגיון נוצרית, חכמת הנתוח נוצרית, מעכאניק נוצרית, חכמת הטבע נוצרית ועוד כאלה, ונחכה עד אשר יגיש לנו את כל הספרים בענינים אלה, נחכה עד אשר יבוא לציון גואל, והפקיד הטוב יביא לנו את העוואנגעליום, אשר בו תמצא את כל החכמות הנזכרות, והוא אבי הציוויליזאטיאן הנוצרית באמת, אך לא אבי המדעים הנזכרים.

אמנם כן, יש מין ציוויליזאטיאן אשר יצרה הנצרות בפועל, ציוויליזאטיאן מיוחדה לה, אשר אין לכל בעלי דת אחרת חלק בה, כמו שאין חלק לנצרות בחכמת יון הקדמוניה, או בחכמת המשפט הרומאית, והציוויליזאטיאן הנוצרית ההיא אמנם הרעישה את התבל בהמצאותיה, והיא:

“אויטא-דע-פע” עם כל נוראותיה, היא המצאה נוצרית טהורה, אשר תוכל להתפאר בה לעיני כל העולם הנאור, אף כי מקורה היא בעבודת האלילים "המלך ", אך הציוויליזאטיאן הנוצרית הרחיבה אותה ותיפיה בסדרים יפים, בתהלוכות נהדרות, בכמרים לבושי מכלול ועצבי כסף וזהב, בשרים נוגנים, ברחובות קריה, בתפלות בן ישי לבן האלהים היושב על כסא אש, ושרפים עומדים ממעל לו כיאות לבן מלך, את אשר לא הבינו עובדי האלילים הקדמונים.

רוחיא עיר מקדש מלך ראון, מקום מושב נציב בן אלהים, אשר לא יתעה לעולם, נגיד ומצוה לאמים, איש מלחמה לשטן, יוצר חשך ובורא ציוויליזאטיאן נוצרית, היעזואיטים, ישועיים לאָיאָלא, איגנאטוס (נולד בעיר לאילא בספרד, 1491) מיסד כנסית היעזואיטים (ישועים) בשנת 1540, היה פרי נחמד בגן נהצרות, אשר בו תוכל להתפאר הציוויליזאטיאן הנוצרת, באמת, ולא לשוא נרשם בספר “הקדושים” ביד האפיפיור גריגארי רט"ו בשנת 1622, נוסעי הצלב, בחיק הציוויליזאטיאן הנוצרית, נולד מחנה גדולה, פראים נופלים מחיתו טרף ללכת ארצה כנען, אשר שמעו כי ארץ חמדה היא ועפרה זהב, ושם בירושלם ינוחו עצמות משיחם, שלא היה ולא נברא, ומושלי הארץ הנם מאמיני איסלם אשר לא ידעו ולא חפצו לדעת את בן אלהים, ועל כן נחוץ להתנפל על הארץ ההיא ולמשול עליה, ועד אשר תגיע מחנה גדולה כזאת למחוז חפצה, הלא עליה לעבור דרך כל ארצות איירופא, ובארצות ההן יושבים גם יהודים רבים, ואם כן הלא מצוה היא להרג ולהשמיד ראשונה את היהודים ולגזול את רכושם להוצאות הדרך, והכל בשם בן האלהים הרחום והחנון The Prince of Peace ואין קץ לכל הדם הנקי אשר שפכו הפראים ההם במשך הקרוב למאתים שנה (משנת 1095 עד סוף המאה הי"ג), וזה חלק הציוויליזאטיאן הנוצרית, עלילת הדם.

(היהודי הנודד ). אם הציוויליזאטיאן הנוצרית בראה יש מאין, איש לא איש, אלהים לא אלהים, יהודי נולד על פי הדבור, אוכל ושותה כבן אדם, ובכל זאת אלהים הוא, היפלא אפוא כי הציוויליזאטיאן הזאת בדאה עוד שקר אחד לחזק את הראשון? ובמדה אשר לא נודע מי היה הראשון אשר בדא מציאת ישו, כן לא נודע מי הוליד את השקר, כי ישנו בעולמנו יהודי נצחי אחד חי זה אלף תשע מאות ועשרים שנה, הולך ונודד מארץ לארץ מבלי מצוא מנוחה בתבל, יען על היהודי הזה באה קללת ישו הנוצרי, כי יהיה נע ונד עד אשר יקום ישו מקברו, עוד הפעם, או יבוא אלינו נשא על כנפי רוח, וכבר נמצאו חכמים או פתאים המאמינים כי האגדה הזאת נוסדה על דברי ישו, באמרו (מתי 16, 28 מרקוס 9, 1) “אמנם אני אמר לכם יש מן הנצבים פה אשר לא יטעמו מות עד כי יראו את בן האדם במלכותו”. ובמרקוס נמצאים הדברים האלה בשנוי לשון בסוף הפסוק לאמר: “עד כי יראו צאת מלכות אלהים בגבורה”, ועל יסוד רמז כזה בדאו יהודי נודד נצחי, אשר בכל הזמנים ובכל הארצות ראוהו נודד מעיר לעיר, לא בעיני רוח, רק בעיני בשר, כאשר ראו הסנהדרין את ישו בעיני בשר. אמנם לא יפלא לוא קבלו הנוצרים את האגדה הזאת על כלל ישראל הנודד בלאמים, אשר אם יגרשום מארץ אחת יבקשו להם מפלט בארץ אחרת, היתה זאת אגדה יפה ומשל אמתי, אבל לא! אגדה בפי הנוצרי הנאור תהפך כרגע למעשה בפועל, כאגדת ישו עצמו, במטרה להוליך את המון העם שולל, להאמין כי קללת ישו באה על היהודי האחד הנודד, כעל כל הגוי כלו, על אשר מאנו להחליף אלהים חיים בבן מרים המת, ובכן הלא לא שוא יתפארו בציוויליזאטיאן נוצרית, לברוא שקרים מוסכמים יש מאין?

הנצרות מיום הולדה על ברכי האלילים הפיצה חשך, קנאות, צביעות, שקרים, מלחמות, חרבנות ומגפות על כל מדרך כף רגלה, לפניך הלך קטב, ואחריה השאירה מדבר שממה, ובכל זאת לא יבשו עוד המתהללים באלילים גם היום להשמיע יום יום את השקר הגדול, כי יש בעולם מין ציוויליזאטיאן עם חותם הנצרות, כמו היו כל החכמים הגדולים בתבל, הסופרים, הפּלוסופים, התוכנים, הממצאים את ההמצאת החדשות, הרופאים המפורסמים, כלם, כלם, כמו למדו את חכמתם בבית מדרשו של הנצרות, כמו היו כלם כומרים כהנים בבתי תפלותיהם, והנצרות נתנה חכמה בלבם.

הציוויליזאטיאן הנוצרית, הוא השקר הגדול השני אחרי מציאת הנצרות עצמה, לכו נא ושאלו את פי הפּראפעססארים הנודעים בתבל ויגידו לכם מאיזה ספרי חכמה נוצרית למדו את חכמתם, ואני בטוח כי יביטו עליכם כעל משוגעים או פראים לשמע שאלה כזאת, ואין כל ספק בעולם, כי כלם עד אחד יענו ההפך, כי הנצרות עמדה תמיד לשטן על דרך הציוויליזאטיאן, הנצרות היא אשר הכינה תמיד מטבח לכל חורשי דעת.

הציוויליזאטיאן אשר בה תתפאר התקופה הנוכחית, באמת היא כלה אי-נוצרית, וכלה מתנגדת לנצרות, אין אחת בכל ההמצאות החדשות בחקי הטבע אשר גלו חכמי התבל בימים האחרונים, אשר לא תתנגד לתולדות ישו על פי רוח הקדש, אין אחת אשר הוכיחה עוד, כי התלוי וקבור באדמה יקום ויחיה, ואחרי כן יעוף השמימה ואין אחת אשר לא תכחיש את כל המופתים הנזכרים בעוואנגעליום כי לא לבד ישו, אבל גם תלמידיו, וכל הבא בבריתם היו כרגע לעושי נפלאות ככל אשר עלה לרצון מלפניהם. ואם כה יענו הנוצרים הלא גם נביאי ישראל הראו מופתים שונים, הנה ראשית דבר לא עשו כזאת בכל יום ובכל רגע, ורק לעתים רחוקות פעם או שתים בימי חיי כל נביא, ולא כל הנביאים הראו מופתים ²² ואחרי כל אלה הן לא נתפאר לעיני הקהל, אם נתפאר בתוכחות הנביאים ומוסרי גדולי חכמי ישראל, הלא לנו הצדקה לעשות זאת, ודי לנו אם נפתח רק איזה עלים “בפרקי אבות” להוכיח, כי במוסרם וחכמתם יכריעו את כל הנצרות במשך כל ימי היותה, ובכל זאת אין אנחנו מכנים את הציוויליזאטיאן הכללית בשם “ציוויליזאטיאן ישראלית”, ולחכמת חכמנו יש לנו שם מיוחד “חכמת ישראל”, אף כי רבים שאבו וישתו מבאר חפרוה גדולינו, ובמספר זה גם איזה פתגמים נכוחים הנמצאים בעוואנגעליום, ובעיני עובדי אלילים הרחוקים התפארו בהם כמו מלבם יצאו, תחת אשר להציוויליזאטיאן הכללית לכל העמים חלק בה, בן עם זה המציא בחכמתו ענין זה, ובן עם אחר מצא אחרת, ורק החוצפה הנוצרית, אהבת הממשלה לכבוש את כל העולם לעבדים, לגזול ארצות לא להם ולדכא עמים תחת רגליה, ורק העזות הזאת יכלה להשמיע שקר גלוי כזה כי גם הציוויליזאטיאן עמל כל העולם הנאור, לה היא, אף כי היא מתנגדת אל הנצרות מכל וכל.

 

המשלחת והצלב    🔗

(רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם)

תהלים.

משלחת מלאכי רעים, המיסיאן, היא אחת המוסדות אשר יסדה הנצרות לאסון כל העולם, וטעות גדולה היא, גדולה ונוראה לחשוב, כי הנצרות משתדלת להכחיד את האלילית בתבל, כי איך יתכן לכבות אש להבה, בשפוך עליה שמן ונפט? הנצרות עצמה הלא היא אלילית היותר מסוכנה מכל גלולי הגוים, תחת אשר עובדי האלילים באזיא ואפריקא המה רק פתאים מאמינים, אבל לא נוכלים העושים מסחר וקנין באמונתם, בעוד אשר הנוצרים אשר בעצמם לא יאמינו במאומה, ובכל זאת כנענים המה, סוחרי אמונה, ומזה שמן חלקם, מנהלי הממשלות הנאורות באיירופּא, כמו אשכנז, בריטניה, צרפת ובעלגיען, הננו יודעים למדי, כי רחוקים המה מהאליל ישו וכמריו כרחוק האור מן החשך, ובכל זאת יעמדו בראש המיסיאן, שולחים את מלאכיהם הרעים לכל קצוי תבל, תומכים אותם בכל עז ממשלתם, יען המלאכים ההם, הרוכלים (פּעדלער) המוכרים אמונה בכסף, גם יתנוה חנם, יביאו להם אוצרות כסף, ארצות גנובות, וחיל זרים אין מספר, והכל בשם האמונה, אמונת הבלים אשר החליפוה ויכנוה בשם “רעליגיאן” מין צפיחית, אשר אין איש בתבל יודע מה היא. ²³

המיסיאן, זאת המפלצת אשר לוא יכלנו לאסוף לאגם גדול את כל הדם הרב אשר שפכה המיסיאן עם הצלב בידה, כי עתה נקל היה להביא מבול שני לשטוף את כל העולם, וכל היקום נטבעו בים הדמים, את אשר לא עשו עובדי האלילים האחרים למיום ברוא אלהים אדם על הארץ. ומעולם לא שמענו מלחמת אמונה נגד עמים אחרים, ביד איזה כת עובדת לאליל זה נגד כת עובדת לאליל אחר.

הודות להנצרות, למדו גם המושלמנים לשפוך דם בני אמונות אחרות אשר לא האמינו במחמד נביאם. אף כי לא עשוהו לאליל ולא יתפללו אליו כהנוצרים הנאורים ר"ל, ורק דבר טוב אחד נשאר באיסלם, כי לא שלחו ולא ישלחו עד היום כל מיסיאן להביא עמים זרים תחת כנפי אמונתם, אף לא הניאו ראשי כהניהם בדעות מוזרות, פלפולי הבל, וספורי בדים אודות האלהית אשר לא הבינו, או לא חפצו להבין. המחמדי יודע רק אחת לספר נפלאות הנביא וכל קדושיו, כמו שיספר החסיד הפולאני מופתי הצדיק מרוזין או טאלנא, אך לא יתגרה מלחמה עם איש אשר לא יאמין בספוריו. המספר יניע ראש וכתף, יקרוץ עין. יתפלא, איך יתכן לבלי האמין במופתים נפלאים כאלה, ולפעמים גם יאנח בלב דוי על האיש אשר לא זכה להבין גדולת הנביא. תחת אשר הנוצרי המאמין נכון לתקוע חרב בבטן האפקורס אשר לא יאמין, כי יוצר כל היצורים שלח את מלאכו לנצרת לתנות אהבים עם אשת איש יהודי חרש עץ עני, כלה מאורשה לאיש, גנב אלהי התבל לעצמו, ורחמיו לא נכמרו לגזלת העני, תחת אשר האלוה הגדול הגבור והנורא יכל למצוא אלף נערות יפות בלילה אחד בירושלם הקדושה, והעליזה.

מנהלי הממשלות, כמנהלי המיסיאן יודעים, כי באמונה, כאמונת הנוצרים לא יכבשו את התבל, ועל כן הפכו את הצלב לחרב פיפיות, אשר מלאוהו כדורי אש, תותחים וכל מיני כלי מות, להרוג ולאבד, להשמיד, לשלול שלל ולבוז בז כרוצחים פשוטים, ולמען כסות חרפתם, יקראו בשם הדת, דת האהבה לזכות את העמים האחרים בנתח שמן של הלויתן אשר ביד נצרת.

המיסיאן, המפלצת הארורה, והצלב מטה השטן בידה, מתי נפטר משתיהן יחדו? רק אתה ה' אלהים ידעת!

 

מרים ור' גבריאל המלאך    🔗

אם אלף פעמים יחקה הקוף מעשי בני אדם, אם במראהו ובזנבו יכירוהו כרגע מי הוא.

יוצרי האליל ישו, או כאשר יכנוהו בעוואנגעליום “ישוע” התאמצו לתת לאלילם תואר יהודי גדול, המחוקק משה רבנו ובאולתם חשבו כי כבוד אלילם יגדל אם לא יהיה ילוד אשה ככל בני האדם, ויבדו להם את המלאך גבריאל, ויתנו על שכמו משרה נכבדה להיות רוכל (פּעדלער) ולתת הריון לכל אשה אשר שמה מרים. את האחת קראו בשם מרים בנצרת, עיר שלא היתה בעולם, ולרעותה גם היא מרים בירושלם בת זכריה הכהן. הראשונה ילדה את הדב, את האליל עצמו, ישוע קראו לו, צלצול כשם “משה”. מרים היתה אחות משה, אשר הצילה את אחיה מן המים. והשניה בנצרת המליטה זכר מאישה המלאך ר' גבריאל. ומרים בירושלם, לה נתן המלאך הרוכל הריון, ותלד את בנה יוחנן המטבל, נביא ישו, אשר העיד עליו כי הוא הוא אלוה עצמו, כי כן יסדו בוני המכונה בראשית יצירת האליל. מרים הראשונה, אם האליל, שרה שיר תהלה לאלהים על החסד אשר עשה לה לשלוח אליה את מלאכו למען תלד את בן האלהים, והיא תהיה אם הבן הנחמד, כאשר שרה מרים אחות משה בלוית רעותיה בעברם את הים ברחבה. וכן שרה גם מרים בת זכריה הכהן תהלות ותשבחות לאלהי הרוחות בעד הטוב אשר גמל עליה כי לא נתן לה לשבת עד אשר ילבינו שערותיה, ושלח אליה ר' גבריאל המלאך אשר אסף את חרפּתה. בנה יוחנן נחוץ היה ליוצרי האליל, לחקות את אהרן נביא משה אשר היה כבד פּה. ואלילם ישוע אף כי לא עשוהו כבד פּה, אך לא נתנו לבו די כח להגיד על עצמו בדברים ברורים כי הוא הוא האלהים, והתפאר רק כי הוא והאב הוא אחד, אך לא זכר מעולם מי הוא האב, אבל גם שם “אלהים” לא זכר בכל ימי חייו, ²⁴ ויתנו ליוחנן לדבר בעדו. מרים הלכה מירושלם לבית לחם, יען ליוצרי האליל נחוץ היה להזכיר את שם העיר ההיא, יען עליה אמר הנביא, “ממך יצא מושל ביהודה”. ומאד נחוץ היה כי אלילם יהיה מושל ביהודה ממשפּחת דוד המלך, והקופים שכחו להושיב שם את אחד מזרע בית דוד אשר יקבל את האם אשר תוליד בן אלהים נחמד כזה, ואיש לא ידע מזה, עד כי לא מצאה בית, ונאלצה להתגולל ברפת, ורק למחרת היום נודע הדבר על ידי הרועים בשדה, תחת אשר בעיר עצמה איש לא ידע ולא שמע מזה. מרים הלכה למצרים (רק מתיא ידע זאת ואין אחר זולתו), למען תהיה הרגל לפי מדת הנעל, כי כן נמצא פסוק אחד האומר בפירוש “ממצרים קראתי לבני”, ובני זה, הלא הוא ישו. מרים לקחה עמה את יוסף, והקופים שכחו את ר' גבריאל המלאך האב האמתי, כי מה ליוסף הנגר ולישו בן האלהים? אב חורג? מרים שבה לארץ ישראל אחרי מות הורדוס, אף כי הורדוס כבר מת עוד טרם נולד ישו. היא שבה בלי ספק לנצרת העיר – שלא היתה עוד בעולם, ובאין מורה לבנה נשאר בור לעולם, בור במשך אלף תשע מאות ועשרים שנה, עד אשר רחם עליו נכדו היושב עתה בירושלם, מורת תורת זקנו באוניווערזיטאט, ושמו בקרבו (ד"ר קלויזנער בגימטריא “ישו הנוצרי”) ונכדו זה נתן לו את החזן מנצרת להיות לו למלד, והנכד היקר נתן לו “סמיכה” להוראה, ויתארהו בתואר “רב גלילי”, (כן כתוב מפורש בספרו ישו הנוצרי חייו ותורתו) והנכד יבטיחנו כי עשה זאת חנם, מבלי לקחת מאומה מיד עובדי הבעל בלאָנדאָן, וגם זה יקרה לפעמים בחבל ארצנו, נכד מתפאר ביחוס אבי זקנו, מדוע לא יעשה באמת דבר מה לכבוד זקנו? ורק עתה, אחרי עבור אלף תשע מאות שנה, זכה האליל להיות גם “יהודי טוב” אשר הלך מכפר נחום לטבריה לגרש את השדים לבטן החזירים, ולברך את הנשים, ולקחת “פדיונות” כדת “רבי לחסידים”, ומי יודע אם לא ישלחהו ביום מחר לנויאָרק להיות למורה בבית מדרשו של סטעפאן ווייס, ויתן סמיכה לכל תלמידיו.

הקופים יוצרי האליל שכחו ולא זכרו אודות מות מרים, ואולי לא מתה בעולם. ומקום (חוץ לעיר בירושלם) אין כל אות כי מתה, כמו שאין כל אות לחייה מלבד בעוואנגעליום.

 

המכונה ליצירת האליל ישו    🔗

מה היתה הסבה ולאיזה מטרה יצרו את האליל החדש הזה? החסר אלילים היו כל עמי התבל בזמן ההוא לפני אלפים שנה? הן כל התבל כבר מלאה אלילים עד אפס מקום, ורק כיוצאת מן הכלל היתה ארץ ישראל אשר החרימה מקרבה על עבודה זרה, אף כי ישבו בה גם עמי הנכר, לא יהודים, אבל אליהם היה לשמור את שבע מצות בני נח, ובהנה גם איסור עבודה זרה. והיהודים מושלי הארץ לא הכבידו על הנכרים ולא אלצום לקבל תורת היהדות, ובכל זאת, בעצם וראשונה היתה היהדות הסבה ליצירת האליל ישו, אף מבלי כל התעוררות מצד היהודים ובלי ידיעתם, ולוא נולד באמת איזה בן אדם כישו, ולוא גם היתה עיר כנצרת בעולם, אז, לא היה ולא יכל להיות איש נבון ביהודה אשר ישים לב להבלי איש בור מעיר קטנה ההולך לאיזה כפר או עיר קטנה אחרת ומדבר תהפוכות כילד חסר דעת, ולכל היותר, יכלו להביאו לבית המשוגעים, אבל לא לשים עליו ענש מות. אבל טפש כזה מעולם לא נולד בישראל, ורק יוצרי פסל הערלים במצרים עשו להם את העגל ההולך על שתים, ובחסר ידיעתם אמרו לתת בו נשמת יהודי, ולא הצליחו.

תורת ישראל כבר יצאה להם שם גדול בין העמים הנאורים בעת ההיא, חכמים גדולים ומפורסמים היו ביון ורומי, ואין כל ספק כי לא אריסטוטלוס ולא סאקראט האמינו באלילים ולא השתחוו לבול עץ, וכמהם היו בלי ספק עוד נבונים רבים בין העם אשר לא האמינו בהבלי עובדי האלילים, ובמצרים הקרובה לארץ ישראל ידעו ושמעו חקי התורה ומשפטיה, עד כי מצאו מלכיה לטוב להם לדעת כל מה שכתוב בתורת היהודים, ועל כן דרשו מירושלם לשלוח אנשים חכמים להעתיק את התורה לשפתם (יונית) ומדברי מלך מצרים (ראה ספר מאור עינים לרע מן האדומים) אל הסנהדרין, נראה את הכבוד הגדול אשר אצל לתורת משה, קודם ואחרי העתקה, וחכמי יון ומלכיהם כבדו את התורה אשר החרימה את האלילית, ובעיני עובדי האלילים האדוקים היה רע, כי היו אליליהם לחרפה וכהניהם לדראון עולם, ומיראתם פן תכחד האלילית מן הארץ, ומקומה תקח תורת ישראל, הערימו לתוך בין האלילית והיהדות ביצירת אליל חדש, אליל חדש, אליל יהודי, ובלי דעת את היהדות ורוחה, חשבו כי יצליחו לתת לאלילם גם נשמת יהודי, והתכנית אשר התוו להם ליצירת האליל, היתה:

1. האליל החדש יהיה מחוקק, לא דת חדשה. רק אמונה חדשה, החסרה בתורת משה, זאת התורה המכילה רק חקים ומשפטים (תרי"ג מצות) בלי אף מצוה אחת להאמין בדבר מה, זולתי רק ללמוד ולעשות, ועל כן על האליל להיות נעלה על המחוקק נותן התורה בזאת:

2. כי האליל צריך להיות בן אלהים, לא בן אדם בשר ודם נולד ככל האדם, כאשר היה המחוקק נותן התורה, ובכן לא נתנו לאלילם אב טבעי.

3. אלילם צריך להיות מיוחס גדול ממשפחת דוד המלך, אף כי ר' גבריאל המלאך האמלל אשר נתן הריון למרים אמו לא היה נכד דוד המלך, אבל בעד מאמינים אין כל סתירה ואין כל שאלה הגיונית, כי על כן פתי מאמין לכל דבר.

4. האליל החדש צריך להיות גם אנטיסעמיט בכל עת אשר יחפוץ להוציא כל רוחו נגד תורת היהדות, ועל כן עליו להשליך שקוצים ולהפיח כזבים נגד “הפרושים” מפיצי תורת משה ומבאריה.

5. לנותן התורה היתה אחות בשם מרים, וגם לאם האליל קראו בשם זה.

6. נותן התורה עלה על ההר, ומשם השמיע את עשרת הדברות, ובכן שלחו גם את אלילם לעלות על ההר (רק לא ידעו לקרוא בשם ההר ומקומו איה) ושם דבר איזה דברי מוסר אשר מתורת ישראל, וגם איזה הבלים אשר בדו מלבם, וזאת היא כל תורתם.

7. נותן התורה הראה איזה מופתים לעיני כל ישראל, ובהם, כי בקע את הים ובני ישראל עברו בחרבה. ואלילם הלך לטייל על ים כנרת כהולך על היבשה.

8. לתת לאלילם עיר מולדת, שלא היתה בעולם, לבל יוכלו תושביה להכחיש מציאותו, והעיר תקרא “נצרת” על שם הכתוב “כי על כן נוצרי קראו לו”, כתוב שלא נמצא בעולם.

9. לשנות ולזייף פסוקים בכתבי הקדש למען יתאימו עם שקריהם, ועל כן שלחו את אלילם למצרים, על שם הכתוב: ממצרים קראתי לבני, ועוד פסוקים רבים כאלה, וכלם מזויפים.

10. כל כהן גדול, כל שר צבא מלחמה וגם המלך היו משוחים, ואם כן נחוץ כי גם אלילם יהיה משוח, ועל כן בדו אשה פתיה אחת אשר שפכה על ראשו כד שמן יקר, למען יהיה המשוח למשיח, אף כי המשוח לא היה המשיח אשר עליו קוו היהודים כי יגאלם מיד צר, אך האליל הלא נוצר רק לתכלית אחרת, להיות מחוקק נותן אמונה חדשה, והיהודים לא קוו מעולם כי המשיח יהיה למחוקק נותן תורה חדשה.

11. יוצרי האליל לא השתפקו לעשותו נעלה על משה רבנו לבד, אבל נתנו בפי אלילם גם דברים ברורים, אשר העיד על עצמו כי הוא עולה בחכמתו גם על שלמה המלך, ובדברו הראה כרגע את חכמתו, אשר כל נער בבית הספר יכל למלא שחוק פיו עליו, באמרו, כי מלכת שבא באה לשמוע חכמת שלמה מתימן, והבורים הערלים לא ידעו אף דבר קטן כזה, כי תימן היא בחלק אזיא, ושבא היא באפריקא (כאשר הראיתי כבר בספרי "חרב לה' ולישראל).

12. לגדל ולנשא את אלילם, תלוהו על עץ, מצד אחד למען השליך שקוצים ושקרים על ישראל, ומצד השני, אמרו כי היה אלילם לקרבן בעד חטאת אדם הראשון, ובעד חטאות כל העולם, כי לוא נתנו לאלילם למות מות טבעי, אז הן היה ככל בשר ודם, לא בן אלהים, ולא אלוה עצמו, מבלי כל חשבון והגיון, איך יתן אלהים את בנו למות מות נבל, ואיך יתלו בני אדם את אלהיהם.

13. אין איש מכל ראשי האומה בישראל אשר קם מן המתים, ואחרי אשר ידעו הערלים כי היהודים יאמינו בתחית המתים, נחוץ היה להחיות את אלילם אחרי מותו, ובזה יהיה נעלה על כל העולם, וכל שוכני תבל יכרעו לו ברך, כי העלה את עצמו קרבן בעד פשעיהם, ומעתה יהיו כלם נקיים מכל חטא ועון, וכל חובותיהם נמחקו מספרי חשבונות הבּאנק העליון בשמים, ועל חשבון יוכלו לחטוא מחדש ככל הות נפשם, אם רק יאמינו באלילם.

14. הזיופים בדברי הימים, זיופים כאלה היו נחוצים כמים לדגים, כי גם נער קטן יכל להבין, כי באין מלים בפי ספרי הימים, הלא יוכל כל איש מבין להכחיש מציאות אלילם, אחרי אשר אין איש בתבל אשר ראה מין גולם כזה בארץ ישראל שבעים שנה קודם החרבן. ולתכלית זאת הוסיפו זיופים בספרי יאזעפוס (יוסף בן מתתיהו הכהן) אשר כתב תולדות ישראל לכל פרטיהן, ואיך יכל לעבור ולבלתי הזכיר מאומה אודות אלילם? וכן הזיופים בטאציטוס, ועוד איזה ספרים עתיקים מזמן ההוא, ואין כל ספק, כי לוא היה התלמוד נכון כבר, אז היו מזייפים גם אותו, אבל התלמוד נסדר זמן רב אחרי זה. ואם איזה אמוראים זכרו את “אותו האיש” באגדותיהם, מי יערבני אם לא זיופים המה, כי הם יכלו לזייף פסוקים רבים בתורה ונביאים, אשר יתפארו כי יאמינו בהם, מדוע לא יכלו לעשות זיופים גם באגדות התלמוד? כי אמנם מהמלים האחדות המפוזרות באגדות התלמוד, הננו רואים ברור כשמש בצהרים, כי חז"ל לא ידעו מאומה אודות הנצרות ולמודיה לא ידעו אף מציאת העוואנגעליום, לא זכרו את שם העיר נצרת, לא ידעו את מרים, יוחנן המטבל או פּוילוס, ובכלל אין כל זכר מספורי הבלים אשר בעוואנגעליום. וליוצרי האליל הלא היו הזיופים העמודים היות חזקים להראות מציאות אלילם, אשר בכל ספרי הדברי הימים אין כל זכר למציאותו באמת.

15. המשיחית, על פי התכנית נחוץ היה כי האליל יהיה לא לבד בן אלהים, ואלוה עצמו, נביא, גדול מנותן התורה, חכם משלמה, ומלך בישראל, אבל גם משיח. אפס המשיח אשר קוו עליו היהודים לא ידעו עוד את תכונתו, ודברים ברורים אודותו לא מצאו בכתבי הקדש, רק רמזים או מליצות הנביאים, ובתוכן דברי הנביא “הנה מלבך יבוא לך עני ורוכב על החמור”, כי על כן נחוץ היה להוליך את האליל ירושלימה לחוג שמה את חג הפסח, ובלכתו עם תלמידיו רגלי כדת עניים, צוה על תלמידיו כי ימצאו לו חמור, ובראותם חמור מרחוק, הלכו “ולקחו” אודות בלי ידיעת בעליו ²⁵ ועל ידי זה, היה העני הרוכב על חמור משיח. והמשיחית היתה לעמוד ברזל בתורת הנצרות עד היום הזה, עד כי חותם הנביאים בין כל נביאי הבעל, ד“ר יוסף קלויזנער עצמו עמל לכתוב ספר גדול אודות “רעיון המשיחית בישראל” למען תת ידים לחזק את העוואנגעליום עם המיסיאן הלאנדאנית, ורק אחת שכח לקרוא את ספרו בשם “רעיון המשיחית להנצרות”, יען מעולם לא היה כל רעיון משיחי בישראל, מלבד איזה רמזים, ורק רז”ל דרשו איזה פסוקים בנביאים על פי הדרש, ככל האגדות האחרות. וכל הצוררים לישראל חפשו תמיד עלילות על פי פשטות האגדות.

יוצרי האליל שכחו לשאול, מתי קוו היהודים כי יתלו את המשיח? מי יכל לצייר לו איזה מושג, כי המשיח המקוה יהיה חוטא ופושע, עד כי ימצאו היהודים לנכון לתלות את גואלם על עץ? ומתי קוו כי המשיח יתן להם תורה חדשה? ואת האגדה “אין משיח לישראל” שכחו מכל וכל.

1. אליל בלי שטן ורבי בלי חסידים מה יועילו גם שניהם? נחוץ היה אם כן לתת לאלילם איזה שטן, אבל שטן ממין חדש, לא כשטן הזקן אשר ידענוהו עוד מימי נעוריו, השטן אשר זה דרכו היה דרך “נער שובב אמעריקאני” יורד ומשטין, עולה ומקטרג, מלשין עבד לאדוניו, מסית את בן האדם לעשות רע למען ילכדהו ברשתו, רק למען הכעיס את בוראו, לא! שטן כזה כבר עבר זמנו בעת ההיא, ובארץ יהודה לא יכירהו עוד מקומו, נחוץ היה שטן “מודרוני” לפי רוח הזמן בארץ ישראל, ועל כן יצרו להם שטן כראוי לאליל יהודי, שטן אשר לקח את האליל וישאהו על אברתו, ויעף עמו כעל כנפי נשר בלי אניה אוירית, שטן אשר לו חכמה וגבורה נפלאה אשר לא זכינו עוד לראות כמהו אף בימים הנאורים כיום הזה. השטן לקח את אלהיו ויעף עמו לכל רוחות השמים, ואחרי כן מצא מנוח על גג בית המקדש. ובכחו זה נתנו בפי אלילם דברים להתפאר, כי במשך שלשה ימים יוכל להחריב את בית המקדש ולבנותו מחדש, מופת גדול כזה לא עשה עוד אף הבעש"ט בכבודו ובעצמו. ולהשטן היהודי מחנה גדול של שדים ורוחות, ואלילם הראה כבר מופת גדול עד להפליא, כי ישו אסף אליו את כל המחנה, וברגע אחד גרש את כלם לבטן שני אלפים חזירים, ואת החזירים גרש להטבע בים כנרת עד אחד. הנה כי כן היה האליל גם למושל ברוחות, מלבד ממשלתו על האדמה בתור “מלך ישראל”. ואם כן מי גדול ממנו בכל התבל כלה? ומי פתי לא יאמין בו?

אלה, ועוד כאלה היו אברי המכונה אשר עשו ליצירת האליל היהודי, אפס ברבות הימים, בראותם כי האליל צולע מעט על ירכו, ומאמיניו לא רבו כחפצם, ועובדי אלילים אחרים ברומא החלו לרדוף את המאמינים החדשים עד כי לא יכלו להחזיק עוד מעמד, נאלצו לעשות להם אליל אחר, מין עוזר להראשון, אשר שם לו רק אמונה אחת לקו, אמונה נקיה וקלה, בלי כל עבודת מעשה בפועל, והיא, כי ישו היה המשיח, (קריסט) וקם מעם המתים, ואת התורה אשר הורה וכל הפתגמים אשר השמיע, את כלם שלח לעזאזל, והאליל השני הזה, פוילוס מיודענו היה לראש המדברים באגרותיו אשר אמרו כי שלח על פני תבל, אף כי דברי הימים לא רשמו בפנקס איזה עם קבל את אגרתו, ולעולם הפתאים הלא די הוא כי נשארו כתובים בספר, ועל ידי פוילוס קמה הנצרות ותהי לכתה גדולה, מחנה גדול עובדי אליל חדש אשר שמו ישו עד היום הזה.

 

ים השקר    🔗

(כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא)

(קהלת)

את היער הסבוך נטעו נוצרים במשך דורות, ואשר רבים האמינו כי הדב כבר יושב שם לכסא, ואת היער מלאו שקרים, הבלים, כזבים, זיופים, הוללות וסכלות אין קץ עד אפס מקום. התאמצו הנוטעים להוציא את כל רכושם החוצה, להפיץ את שקריהם בכל קצוי תבל, הנה נאלצו לתכלית זאת לכרות תעלות, לנטות נחלים ונהרות למען הביא את סחורתם באניות לתוך ים העולם הגדול. ואין דבר אשר עמד להם לשטן אשר לא גברו עליו, ואם לא ברוח דעת וחכמה, הנה היתה להם גם חרב ברזל לחכמה, ובדם ואש הפיצו את רכלתם, לפניהם הלך רשף ואחריהם מדבר שממה, ואוי אוי היה לגוי אשר לא אבה להביא את צוארו תחת עלם הקשה, ובתוכם גם בני עמנו, העם האמלל אשר גורלם השליכם לנוה תנים, ופעמים אין מספר היו להם לברות, דורות חלפו אמנם מן היום הראשון אשר יצרו את אלילם, ומספר הפתאים המאמינים מעט היה בראשונה, בתקופת הבערות, בימי ממשלת האלילים בכל רחבי תבל. וזה הוא האות נאמן כי הפראים לפני אלפים שנה לא מצאו את האליל ישו נעלה על אליליהם העתיקים, ולא מצאו כל סבה נכונה להחליף את אליליהם העתיקים באליל חדש, ורק במשך דורות נהפכו לנוצרים, מאמיני האליל החדש על ידי חרב ודם. ובעינינו הננו רואים עתה בארצנו ארצות ברית אמעריקא, כי נוסדו להם יותר מעשרה מיליאן נוצרים מן הכושים השחורים אשר הביאו הנה לעבדי עולם. ובמשך זמן קצר כזה, כבר היו כל השחורים לנוצרים, מהם אשר היו עבדים לאדון קאטולי היו גם המה לקאטולים, ואלה לפראטעסטאנטים או כתות אחרות, כפי אשר נטל עליהם גורלם בידי אדוניהם הקשים. אפס מטוב לב לא היו בעלי אמונות אחרות לנוצרים, ואות נאמן המה כל מאמיני מחמד, ואף גם ברוסיא הדעספאטית לא הצליחה הנצרות לגרש את האיסלם, וכל מושלי איירופּא אשר גנבו ארצות לא להם, לא הצליחו להפוך אף לב עובדי האלילים לעשותם לנוצרים. והסבה היא פשוטה וברורה, יען כל איש אשר יפתח רק את ספר תורתם, העוואנגעליום, בלי חמדה ימלא שחוק פיו על אמונת הבל הבלים זאת, הנודעה בשם “נצרות”, עד כי כל איש נכרי אשר לא שמע מעולם מה היא אמונת הנאורים באיירופּא ואמעריקא, יתפלץ כי הנצרות, האלילית העתיקה היא היא עוד עתה אמונת בני אדם אשר בהם רבים חכמים לבעלי מדע אין מספר. היאמן אם יספר, כי אם יאמר איש להביא במספר את כל ההבלים והשקרים אשר נערמו במשך דורות על ידי כהניהם וכמריהם יקצרו, חיי איש למנותם, אם לא יאבה למנות מספר העלים על כל עצי היער ביערת אמעריקא, או למנות מספר טפות מים בים האטלאנטי. הנה כי כן, לוא הייתי עתה צעיר לימים, ולוא יכלתי לקרוא את כל הספרים אשר כתבו הכמרים בכל לשונות התבל בכל ארצותיהם, הנה לא יכלתי אף לחשוב להוציא את שקריהם במספר ואת הבליהם במדה. אפס בעד אלה, אשר אין להם כל מושג, ולא ידעו את הנצרות מכל וכל, הנני להרים על נס רק איזה שקרים והבלים גסים למען יהיו לנס.

(שקר נומר 1)

נצרת, עיר עומדת ביפה נוף בגליל, מקום נחמד מאד מראה עין, שלא היתה עוד במציאות שבעים שנה קודם החרבן, ולא נזכרה בכל ספרי דברי הימים בכלל, ובכל התלמוד בפרט, ומקום נחמד כזה, בארץ קטנה כארץ ישראל, ולא בפנה נסתרה, לא יתכן בשום אופן כי איש לא ידע ולא ראה אותה מעולם. ונוסדה בלי כל ספק רק אחרי אשר כבר נכתם העוואנגעליום, ויוצרי האליל ישו עשו את הרגל לפי מדת הנעל, על שם ישו הנוצרי אשר בדו מלבם.

(שקר נומר 2)

על פי העוואנגעליום נקרא ישוע הנוצרי על שם הכתוב “ועל כן נוצרי יקראו לו”. וכתוב זה הוא כלי בדוי, ואיננו בכל כתבי הקדש.

(הבל נומר 3)

יוצרי האליל אמרו לבלוע שני שקרים שונים בפעם אחת. בנצרת, אמרו, ישב איש צדיק אחד ושמו יוסף ועלמה ארושה לו בשם מרים, וצדקתו היתה לא יען כי עשה רב טוב בעולם, רק יען כי לא נגע בארושתו כיוסף הצדיק אשר לא חפץ געת באשת פוטיפר. ויהי האיש עני ואביון, ומלאכתו חרש עץ, או נגר, והוא ממשפּחה גדולה ומיוחסה בישראל, משפחת בית דוד המלך. וראש המשקרים מתיא ספר ומנה מספר הדורות מאדם עד דוד המלך, ומדוד עד יוסף הנגר, מספר אשר כלו שקר וכזב, בלי כל בושה וכלימה. ובעת ההיא כבר לא נשאר כל זכר למשפחת בית דוד. ולוא היה מיוחס כזה בישראל, כי אז על כפים נשאוהו ולא נתנוהו לשבת באיזה עיר קטנה ולמצוא לחמו על ידי מלאכה כבדה ועניה, ואיש לא ידע ולא ראה אותו מעולם, שקר שפל ובזוי כזה יכלו להמציא רק יוצרי אלילים האומרים לבול עץ אבי אתה, ולוא היה יוסף זה אבי ישו, הלא לא יכל להיות בן אלהים הנולד על ידי המלאך גבריאל האמלל, ור' גבריאל זה הלא לא היה בשום אופן נצר ממשפחת דוד המלך, אחרי אשר דוד מלכנו לא הוליד מלאכים מעולם, ולמלאכים אין כל יחוס משפחה בעולם השקר, ואספיק מאד אם גם שמם נרשם בספר הנולדים על לוחות השמים, ואני מכחיש בפה מלא מלאכות גבריאל המלאך כל עוד אשר לא אראה פקודה ברורה, כתובה וחתומה ביד רבון כל העולמים, אשר שלחהו לתת לנשים חילו, פה בעולם השפל.

(שקר נומר 4)

הנפילים, בדור ההפלגה, בני האלהים אשר ראו את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים, ויולידו בנים, בהכרח הלא היו הבנים נכדי אלהים, ור' גבריאל המלאך מיודענו מנצרת היה אם כן גם הוא בן אלהים. ובכן הלא היה ישו בנו רק נכד אלהים, והבורים, יוצרי האליל לא הבינו כי ערבו את הבן עם אביו, ומה יעשו לי אם אגלה סוד, כי ר' גבריאל זה היה בן אדם פשוט, הולך על שתים ככל בני תמותה, ולוא גם מלאך היה אשר נשאר בעולם השפל ככל הנפילים הקדמונים, הלא בהכרח כבר מת, ואיה מקום קבורתו בארץ ישראל?

(שקר נומר 5)

מרים, שם בדוי, על שם אחות משה רבנו, כאשר כתבתי למעלה, ואולי גם על שם מרים המלכה אשר הורדוס העריץ הרג אותה לבל ישאר נצר ממשפחת בית דוד, והמלאך גבריאל אוהב רק את הנשים בשם מרים, ורק לאלה נתן הריון וכבוד, ומי יודע מה שמה האמתי, בעיר נצרת שלא היתה במציאות? שקר בשקר נפגשו.

(שקר נומר 6)

יוסף שלח את מרים מן הבית למען תלד את בנה במקום אחר, לבל ישית עליה חרפת שכניו והם ידעו כי לא לו הזרע. ואם ידע ברור כי לא הרה לזנונים, ומרים עצמה שרה שיר תהלה לאלהים, אם כן לא הסתירה את הריונה, ומדעו פחד יוסף יותר ממנה? הוא שלח אותה והוא נשאר אם כן בנצרת, ומרים ילדה ברפת בבית לחם. ולמחרת היום, והנה יוסף בעלה הולך עמה לנוס מצרימה, על פי פקודת אלהים, לבל ימית הורדוס את בנה, ויוצר התבל לא מצא כל עצה אחרת למלט את בנו היקר מיד העריץ, רק במנוסה, ולא יכל לשלוח את גבריאל מלאכו להיות עליו סתרה בנצרת? הזה כח וגבורת אלהי ישו הנוצרי?

(שקר נומר 7)

ראש המכזבים מתיא, מספר, כי הורדוס צוה להרוג את כל הנולדים בבית לחם, כמו שעשה פרעה להשליך את ילדי העברים אל היאור, בעוד אשר הורדוס מת כבר ארבע שנים לפני זה, ואם לא פלא הוא, כי כל תושבי בית לחם לא ראו מאומה כאשר נולד ישו, ורק הרועים בשדה ראו אותות ומופתים בשמים, ובמה זכו הרועים יותר מכל תושבי ארץ ישראל?

(שקר נומר 8)

במצרים ישבו יוסף ומרים עם בן האלהים, ובכל משך ימי שבתם שם, אין כל זכר מה עשו שם כל הימים, ממה התפרנס יוסף? האם עבד גם במצרים עבודת חרש עץ, או מרים הלכה והיתה למינקת באיזה בית עשיר, ואפוא למד בנה תורה, או חכמת העולם, ובדעתה כי בנה יהיה לאלהים, הלא לא יכלה לגדל בן בלי דעת, ומי היה רבו? באיזה שנה היה הדבר?

(שקר נומר 9)

יוצרי אליל נתנו לאלילם כח גדול ונפלא להחיות מתים, ואיש אחד, בשר ודם, הולך על שתים ואליעזר שמו מת ונקבר, אוחרי עבור עליו ארבעה ימים בקבר, נגש אליו האליל וברוח פיו החיה אותו ויקם מקברו. והפראים לא הבינו, כי לוא נודע פלא כזה בין העם, אז הלא נאספו עליו המונים המונים לבקשו כי יחיה את מתיהם, ובהיותו איש טוב מאד, עד כי הנוצרים יכנוהו עוד היום בשם “אלהי האהבה” הלא לא יכל להשיב פניהם ללכת לאיזה חצר מות להקים בפעם אחת את כל המתים הקבורים שם. ומי עצר בעדו לבוא ירושלימה להראות את אותותיו להחיות את אבי משפחתו את המלך דוד, את המלך החכם מכל אדם, את כל הנביאים ומלכי יהודה, הצדיקים, ראשי כנסת הגדולה והסנהדרין, ולוא הראה גם נפלא כזה לעיני מיליאן יהודים בירושלם, אז הן גם הכירוהו לבן אלהים באמת כי נקל היה להם לחשוב כי באה העת לקץ הימין כאשר ראה דניאל בחזון? אך המענה האמתי לשאלה כזאת, היא: “אין דב ביער”.

(שקר וסכלות נומר 10)

לוא ידעו יוצרי האליל את תכונת רוח היהודי, כי אז לא יכלו להעלות על לב שגעון כזה, כי הוליכו את האליל למשפט הכהן הגדול, על אשר השמיע איזה סכלות, או התול, כי בכחו להחריב את בית המקדש, ולבנותו מחדש במשך שלשה ימים, כי רק באופן כזה נוכל לשפוט, אם סכל היה האומר כן, הלא ימלאו שחוק פיהם על סכלותו, ואם השמיע זאת בתור התול, מי יקצוף על המהתל? ומה גם היהודי המצוין גם עתה במהתלותיו המיוחדות בין כל העמים שכניו, אבל גבורי האליל חשבו את היהודים לטפשים כמהם, עד כי בעד אולת או התול ישיאו מות על ראש הסכל או המהתל, האין זה אות נאמן, כי מעולם לא ראו ולא ידעו אליל חי כזה. ועל כן בדו להם מין גולם יהודי, בור וסכל אשר חשבוהו לבן אלהים, ואולת יוצרי אלילים כאלה ראינו ביצירתם את האליל פוילוס, אשר אמר בפה מלא כי בורא התבל ינהל את עולמו בסכלות הבשורה, והסכלים קבלו זאת לאמונה ודת והיא היא הנצרות המתפארת עתה בחכמת אלילם.

(שקר גלוי נומר 11)

הערלים נתנו דברי בזיון וקצף על הפרושים, על אשר הוכיחו לאלילם, כי תלמידיו יחללו את יום השבת, ובעד העון הזה הלא ראוים המה לקללה ולחרפה, תחת אשר קימו מצות התורה “הוכיח תוכיח את עמיתך”, וממי גנבו הערלים את הפתגם “כי האדם הוא אדון השבת” אם לא מהפרושים אשר הורו כי פקוח נפש דוחה שבת? ופתגם זה, נתנו יוצרי האליל בפיו לחרף את בעלי הפתגם ההוא, ומי היו אלא הפרושים, הלא רוב מנין ורוב בנין של כל ישראל, והתורה הן לא ידעה לא פרושים ולא צדוקים רק “את עמיתך”, יהודי איש אחיהו. והערלים ההם הלא שמו דברים בפי אלילם, כי חלילה לגרוע אף אות אחד מן התורה, לבל יהיה קטן במלכות שמים, ואם כן מה הקצף אשר קצפו על המוכיח? האין זה עוד אות נאמן כי לא ידעו יוצרי האליל לתת נשמה ישראלית בלב אלילם מעשי ידיהם?

(הבל נומר 12)

מאד מאד אותה נפש הערלים יוצרי האליל לחקות מעשי ידי נותן התורה, ועל כן רשמו על חשבון אלילם, כי גם הוא הלך על ים כנרת על המים כהולך על היבשה, כי כן עברו בני ישראל את הים בחרבה, ואחרי אשר שכחו להביא עדות תושבי העיר טבריה העומדת על שפת הם, והים הלא קטן הוא, ובעיני בשר יכל איש לראות מה שנעשה בעבר השני, ויוצרי האליל שכחו להביא אנשים אל החף לראות את הפלא, מלבד אשר הפלא נעשה לא יען כי נחוץ היה הדבר, לא! רק למען הראות אות או מופת כאשר יעשו המשחקים על הבמה, אוחזי העינים, למען הרויח סך כסף. ובאמת כן יחשוב אחד מכופרי אשכנז בספרו “יעזוס דער אינדיער”, כי היה “אוחז עינים” (מאגיקער) אבל כל זה הוא טוב רק בעד אלה המאמינים במציאותו, אך לא אני.

(טפש נומר 13)

“לולא היה הטפש בני, כי עתה שחקתי גם אני לסכלותו”, יאמר פתגם ההמון, ואמנם לוא עשו להם אליל בתבנית בן עם אחר, כי עתה יכלנו כלנו לעמוד מרחוק ולשחוק לסכלות יוצרי האליל, אך מעולם לא יכלנו אף לחשוב לצאת נגדם בויכוחים, כי מה לנו ולעובדי האלילים השונים, אשר באמת אין כל יתרון לאחד על השני, ולנו אחת היא, אם טובים המה או רעים, אנחנו בשם אלהינו נדגול, והנשארים ילכו להם באשר ילכו איש איש בשם אלהיו או אלילו. אך הערלים יוצרי האליל ישו עשוהו בתבנית יהודי, לראות בו, טפס גולם יהודי, סכל אין לב, בור מדבר תהפוכות וצורר לישראל בני עמו, ועובדי האלילים המתפללים ומשתחוים אליו כאל אלהים בשמים, הלא יקללונו ויחרפונו רק על היסוד כי כן קלל גם אלהיהם את העם אשר ממנו יצא, והמה אומרים לי “הטפש הלא בנך הוא”, והדבר הזה יאלצנו להשיב להם את מתנתם היקרה אשר עמסו על שכמנו נגד דעתנו ורצוננו. יקחו להם את אלילם, יקראו לו שם אחר, יעשוהו תוגרמי, טאטארי, חינאי או הודי, ולוא גם אשכנזי או קאצאפּ, רק כי ירפו ממנו, ואז, הנני נותן להם ערובתי, כי אין איש מאתנו ידבר דבר נגדו, כי אין בנו כח עוד לסבול משא סכלותו, “סכלות הבשורה”. כי הנה כה יספר לנו העוואנגעליום לאמר: “בבואו קרוב לים כנרת, ראה המון שדים ורוחות, והוא, בתור שר צבא השדים פקד עליהם כי יכנסו לבטן שני אלפים חזירים אשר רעו שם, וכרגע שמעו לפקודתו, ואת החזירים גרש אל תוך הים ויטבעו כלם”.

האין זה מעשה יפה, נחמד ונעים, פלאי פלאים, מעשי ידי אמן, אלוה אשר לו תכרע כל ברך, כשלש מאות מיליאן אנשים נאורים מתפארים כי זאת היא הציוויליזאטיאן הנוצרית, ואני אמרתי בחפזי לכתוב בקרת ולמלא שחוק פי על סכלות יוצרי האליל ישו, אך עטי מאן לשמוע לפקודתי לדבר או אף לשחוק להבל נורא כזה, כי חרפה היא אף להזכיר בשם פלא נפלא כזה.

(סכלות אלהים נומר 14)

והנכון כאשר יתרגם האשכנזי “איינע געטליכע דומהייט”, שם אחר לא יכלתי למצוא בעד הסכלות הגדולה והנוראה אשר שמו הערלים בפי אלילם לאמר: אם יכך איש על הלחי האחד, תן לו גם את הלחי השני. מוסר הבלים כזה עוד לא השמיע כל בן אדם בתבל, לוא יהיה גם הסכל שבסכלים. ואנחנו שומעים עוד היום מפי הכמרים אשר יתפארו באלהיהם “אלהי האהבה” בעד תורתו זאת, אשר על פי משפט ההגיון הישר, עלינו לשפוט באופן זה: אם ראית גנב בא אל ביתך וגנב חפץ אחד, תן לו גם את השני. רוצח בא וינקר את עינך הימנית, תן לו גם את השמאלית. משוגע בא וישבר חלון אחד בביתך, בקשהו כי ישבר גם את השני. והודות ליוצר האדם אשר ברא לנו רק שתי לחיים, ומה היה לוא נברא האדם עם ארבע לחיים? ועל דרישת טפש כזה אין פלא, כי המחוקק הזה עצמו לא עשה כאשר הורה לאחרים, כי כאשר הביאוהו (על פי העוואנגעליום) אל הכהן הגדול כיפא, ואיש אחד דחה אותו בצדו, אז קצף עליו מאד, ויקרא “למה הכיתני?” ולא נתן לו את צדו השני.

(תורת חשך נומר 15)

תורת ישראל תורתנו, כי כל אדם נברא בצלם אלהים, ואם יתעה איש להאמין באלילים, בכל זה לא אבד זכות האדם וערכו בתור יציר אלהים, רק בן אדם, בן בלי מוסר ודרך ארץ, בור וגס רוח שאין כמהו יכנה את כל יושבי תבל בשם “כלבים”, כלם, ורק יען כי לא יאמינו באליל זה או אחר. וזה היה השם אשר נתנו הערלים בפי ישו אלילם לכנות את כל בני הנכר בשם כלבים, באמרו “כי לא טוב לקחת לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”, ר“ל תורתו היא לחם הבנים, אשר בטוב לבו לא יאבה לתת לכלבים אשר לא יאמינו בו, הנה כי כן יכנה את כל עמי הנכר (מלבד יהודים) בשם כלבים”, והם המה אשר קבלוהו לאלוה ולומדים את תורתו. הנה כי כן, הלא הפכו בידיהם את תורתו לתורת הכלבים, וישו הוא הוא גם אלהיהם, אבי התורה הזאת. ומאמיניו לא ידעו בשת, ועוד מצחם נחושה לבזות ולשפט את היהודים? ואמנם לוא קם בישראל מטורף כזה באמת, אז בושנו ונכלמנו עם בן אדם כזה. אפס ככל הכזבים אשר בדו על ישראל, אמת הוא גם השקר הזה, לא היה ולא נברא!

הנה כי כן, זאת היא המכונה, אשר לא ידעו אמניו מה לעשות מבול עץ, איזה כלי חפץ, ולבול עץ כזה יקראו “אליל האהבה” לחרפתם נצח, ולוא היה בינינו עתה טפש נורא כזה, אז ראוי היה באמת כי יתלוהו שלש פעמים ביום…..

(הומבוג נומר 16)

יוצרי האליל נתנו בפי ישו מלים לאמר: “כל הנכנס להפה הוא כשר, והיוצא מן הפה הוא טרפה”. כן כתב העוואנגעליום בשמו, והנוצרים מתפארים בתורתו, והנה אם מחשבתו היתה רק כי מיץ אפס, ריר הלשון או רוק פי האדם הוא טרפה, הלא זאת יבין גם נער חסר לב, כי מי טפש יאכל או ישתה מיץ אפו או ישים אל פיו? ואם כה יאמר המתנצל כי מחשבתו היא על המלים אשר יוציא איש מפיו, לוא גם ידבר חכמות ומדעים, דברי אהבה וחן, הנה באופן כזה. הנה טרפה הוא גל בן אדם מדבר, טרפה שבטרפה המה כל הדרשנים והמטיפים, טרפה המה כל מורי התלמדיים, טרפה המה כל מוסרי בני אדם, טרפה היא תפלת כל המתפללים לאלהיהם, טרפה היא תורת ומוסר אב לבנו ואם לבתה, ובכלל צריכים כל יושבי תבל להיות אלמים, אם על פי תורת האליל ישו יחיו. והמשוגעים מחברי העוואנגעליום לא שמעו אזניהם מה שהוציאו מפיהם. ומאז חפצתי לדעת אם נמצא עוד טפש בכל הארץ, מטורף כמחבר ספר “ישו הנוצרי ותורתו”, אשר כרוב סכלותו כן גדלה חטאתו, ורק סכל כמהו יוכל להאמין כי אליל טפש כזה היה בישראל.

(שקר הוללים נומר 17)

העוואנגעליום מזכיר כמה פעמים, כי ישע צעק, “אלי אלי למה עזבתני” בעלותו על העץ להתלות. וכפי הנראה לא ידעו יוצרי האליל את הפתגם האמתי, כי לכל מכזב נחוץ כח זכרון טוב, והמה שכחו כי בכל ימי חייו לא נתנו בפיו שם “אלהים” ותמיד זכר רק את האב או אני והאב, אך לא שם אלהים, או אל, יען כנו אותו האליל בשם אלוה, ובצעקו אלי אלי הלא הודה כי יש אל זולתו, והוא רק בן אדם בשר ודם אשר לא יכל להושיע לנפשו, כי מי עצר בעדו לצות על האדמה כי תפתח את פיה ותבלע את כל אויביו, והוא יצא חפשי? ובעל ספר הנצחון עשה לו התול נחמד על חשבון המשקרים, באמרו לאמר: הנוצרים אומרים כי הקב"ה התיעץ עם ישו ביצירת האדם, והאות, כי אמר “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” ויבקש את ישו כי ישתתף עמו, רק ישו לא פנה לבקשתו. והאות, כי הכתוב אומר אחרי כן “ויצר אלהים את האדם בצלמו כדמותו” ביחידי, אבל יוצר תבל קצף עליו, ויחשוב בלבו, תבוא העת ואנקום את נקמתי ממך. וכן היה, כאשר צעק ישו “אלי אלי”, ענה אלהים לאמר: כאשר בקשתיך אני לעזר לי לא שמעת בקולי, ועתה לא אפנה גם אני לתפלתך, לך והתלה על העץ!

(מפיחי כזב סלה נומר 18)

אחד השקרים אשר שמו יוצרי האליל בפי פוילוס נביאם, “כי היהודים מבקשים אות, והיונים חכמה” (אל הקורינתים א. א.) הוא שקר גלוי, שקר כפול שמונה. ראשית דבר, איש לא פנה אל היהודים בדבר ישו אלילם, כי לוא עלה על לב איזה משוגע שבעים שנה קודם החרבן, כי יעזבו את תורתם ללכת אחרי הבעלים, הלא טבעוהו ברוק פיהם. ושמע איזה בור וטפש בישו לא ראו ולא שמעו מעולם בארצם, ולוא גם שמעו או ראו כל ההבלים אשר רשמו עובדי האלילים על ספר, מי סכל ישים לב לזה, ולוא גם היה בישראל איש גדול אשר השתגע פתאם להטיף לעם כי התורה כבר בטלה, וביום השני היה דורש כי חלילה לגרוע מהתורה אף קוצו של יוד, ולוא גם הראה אותות ומופתים המתנגדים לתורה, הלא ידעו היהודים את הכתוב בתורה בדברים ברורים לאמר: כי יקום בקרבך נביא וכו' ובא האות או המופת, וכו', לא תכסה ולא תחמול עליו, הרוג תהרגוהו. ועל מה ידרשו אות? והערלים הלא מלאו את כל העוואנגעליום אותות ומופתים? האמנם לא ישתפקו עם האותות אשר הראה ישו מאין רואה אותם? היש איזה זכר בדברי הימים, כי עובדי האלילים במצרים פנו אל היהודים לעזוב את אלהיהם. ובמצרים הלא כבר ידעו העתקת התורה ליונית, ובין היונים עצמם הלא היו חכמים גדולים, חוקים ופלוסופים אף זמן רב קודם החרבן. ופוילוס משער, כי לוא פנה אל היונים לקבל עליהם הבלי ישו אלילו, אז היו דורשים ממנו “חכמה”, ר"ל, דת נוסדה על יסודות מדע, לא ספורי נשים מוזרות בלבנה. ומטעם זה פנה פוילוס לערים קטנות באגרותיו, אבל אין אחת מהנה אשר כתב אל היונים באטהען (אתונא), ואין אחת אשר כתב אל היהודים בירושלם. והאגרות אל העברים נכתבה בלי כל ספק בימים האחרונים, והיהודים מעולם לא ראו בעיניהם את אגרתו זאת, שנכתבה יונית.

הנה כי כן, היהודים והיונים דורשים פנינים יקרים מידי עני ואביון, ובידו אין כל מה לתת מלבד “סכלות הבשורה” אשר לא יקבלו אף חנם, ועל כן פנה באמת רק אל הפראים אשר לא יאבדו ולא ירויחו מאומה בהחליפם שקר בשקר, אליל קדום באליל חדש.

(התחרות בשוק האלילים, נומר 19)

עוד אות נאמן, כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא. הוא, התחרות יוצרי אלילים אחרים עם סוחרי האליל ישו. סוחר הבא למכור את סחורתו, ולהתחרות בסוחרים אחרים, הלא עליו להראות את סחורתו כי טובה היא כסחורת סוחרים אחרים, ולמצער, לא נופלת היא, ולוא היה האליל ישו במציאות, הלא לא יכלו להביא אל השוק איזה אליל בדוי אחר להתחרות עם אליל חי אשר עיני רבים ראוהו.

פוילוס באחת מאגרותיו לשומעי לקחו, כותב ומזהירם לבל יפנו למבשרים (אפאסטאלים) בשם אלילים אחרים המתחרים עמו במסחר זה ²⁶ אף כי לא מצא כל דבר להראות במה נעלה ישו אלילו על אלילים אחרים. פוילוס לא מצא מלים להשמיע, כי אלילו היה חי, במציאות, והאלילים האחרים תהו המה, בדוים מלב, כי לוא השמיע כזאת, אז הן יכלו המתחרים האחרים להכחישו על פניו, כי כמוהם כמהו כל אליליהם, תהו כלם יוצרי הבל. ועל כן השתפק פוילוס ולא דבר רעה על סחורות סוחרים אחרים, ויהי בטוח כי מאמיניו הפראים לא יבקשו ממנו אות או חכמה.

(פילאטוס, שקר על שקר נומר 20)

הכלל הישן, כי אם יתפש המכזב בכף, כי שקר דבריו, יוסיף לספר עשרה שקרים חדשים למען יתרץ את הראשון. הכלל הזה אמת הוא בכל עת ובכל מקום. וכן הוא עם העוואנגעליום בכל ספוריו, כמו ספורו אודות פילאטוס וישו. ישו הובא לפני פילאטוס אשר שאלהו "האתה זה מלך ישאל? וישו ענהו “אתה אמרת”. ממענה כזה, לא יוכל איש להבין דבר ברור, רק פילאטוס הבין את תשובתו, כי יכחיש את הדבה אשר הוציאו עליו, ולפי טבע הענין על פילאטוס היה לשאל ולחקור את העדים אשר ענו בו שקר. אבל פילאטוס בלי כל חקירה ודרישה ענהו לאמר “צדיק אתה”, ואינני רואה בך כל עון, ואם כן למה שלח לתלותו על עץ? ומדוע לא צוה לתלות את כל עדי השקר? ופילאטוס הלא נודע בדברי ימי ישראל כצורר היהודים, וגם בלי כל סבה צוה להמית המון רב מבני ישאל, עד כי תועבותיו נודעו כבר גם ברומא, ויסירוהו ממשמרתו.

בכל העוואנגעליום אין זכר, כי התפאר ישו להיות מלך ישראל. כי לוא היתה כזאת, הלא הובא ראשונה לפני הורדוס, לא לפני הכהן הגדול. והכהן הגדול לא שאל את ישו אם דבר כזאת. הנה כי כן, לא מצאו יוצרי האליל כל סבה נכונה להאשימו, רק כי השמיע אולת קטנה כי בידו להחריב ולבנות את בית המקדש במשך שלשה ימים. ומדוע לא הביאוהו במשפט בעד סכלות ושגעונות יותר גדולות אשר ברא העוואנגעליום ויתנן אותן בפי אלילם? ואם בעד אולת אחת יכלו להשיא מות על איזה טפש, הלא עליהם היה לתלות באמת שלש פעמים ביום?

(הזיוף ביאזעפוס נומר 21)

יוסף בן מתתיהו הכהן, שר צבא ישראל, אשר בלב אמיץ בגבורים נועז להתיעץ במערכת מלחמה גדולה ונוראה נגד הענק הגדול, רומא פטיש כל הארץ, זאת רומא אשר הכניעה גוים רבים ועצומים באיירופּא אזיא ואפריקא. ועם קטן ודל כעם ישראל, אשר מִספר כל תושבי ארץ הקדושה לא עלה יותר מחמשה מיליאן, ובחיל צבא קטן אשר אסף יצא בן מתתיהו נגד גבורי רומא עם כל המון כלי משחית אשר הביאו, בעוד אשר בידי צבאות ישראל אין כל מאומה כמעט, מלבד עז רוחם ותקותם באלהי ישראל אשר לא יעזוב את עמו, וכל איש אשר עמד מרחוק יכל לנבאות מראש, כי לא בכח יגבר על אבירי רומא, אבל בעוז חכמתו ועטו גבר על כל צבאות האויב, ותחת החרב אשר אבד מצא את העט, ובחכמתו נצח יותר מעשרה גבורים גדולים, ויהי לסופר גדול, כותב דברי ימי ישראל הראשון אשר לא קם כמהו, סופר ומונה כל מקרי בני עמו, הקטנים עם הגדולים ²⁷ ורק את המקרה עם ישו הנוצרי לא ידע ולא שמע, ויוצרי האליל הלא ראינו כבר כי לא שמו לב לקטנות כאלה, בדעתם כי גם שמות אלילים אחרים לא נזכרו בדברי הימים. אפס, הדורות הבאים אחריהם כבר החלו להרגיש את החסרון הזה, אשר כל איש דעת יוכל להכחיש מציאת האליל ישו. ועל כן נחוץ היה להמציא איזה זכרון בספרי התולדה. ומי גדול ונאמן יותר מבן מתתיהו הכהן, ובכן נחוץ היה להוסיף בספר ההוא זכרון ישו, ורק אחת אשר לא הרגישו כי חסר להם טעם וסגנון בן מתתיהו. ובכן שלחו את ידיהם הגסות לכתוב זיוף לא גדול בשתים שלש שורות, מפחד כי אם יוסיפו להוציא את כל רוחם, הלא יתפשטו בכף כמכזבים, ובכל זאת לא הצליחו כי יאמינו הנוצרים בזיופם זה, עד כי גם כמרים אדוקים יכחישו זאת. ובין כל המומרים בישראל לא נמצא עד היום רק אחד אשר יאמת את הזיוף הגס ההוא, והוא ד"ר יוסף קלויזנער נאמן בית נצרת, ויד ימינו של ישו. ומה נעים היה לי לשמוע מפי ידידי הרב החכם ר' חיים הירשענזאהן מהאבאקען, אשר כתב אלי, בקבלו את ספרי “חרב לה' ולישראל” לאמר: “כי לוא האמינו הנוצרים בזיוף זה, אז אין כל ספק כי היו בונים כבר המון בתי תפלה לכבוד יאזעפוס בכל ארצות הנוצרים”… וקלויזנער הוא האחד המאמין היודע כי צדיק בארץ ישולם (מידי המשלחת) תהי מיתתו כפרתו.

(הזיוף בטאציטוס נומר 22)

על דבר הזיוף הזה כבר דברתי בספרי “חרב לה' ולישראל”, כל הנחלים, כל נחלי בליעל, כל נהרות כזב כלם הולכים אל ים השקר והים איננו מלא עוד, ומתי ימלא ותבקע בטנו?

 

קרבן העולם הומבוג נומר    🔗

כל שקר, כל הבל, כל סכלות בעולם לא עצרו בעד יוצרי האליל ישו, רק למען הגדיל תפארתו אף כי נגד הטבע, נגד ההגיון ושכל בן אדם. ואחרי כל ההבלים אשר כתבו בעוואנגעליום, הוסיפו עוד יום יום לחדש איזה הבל שלא נשמע עוד בעולם למיום ברוא אלהים אדם על הארץ. הנה כי כן בדו, כי זה ישו היה קרבן כל העולם, ובחטאתם מת לטובת מין האדם בכלל, למען יכפר על כלם, בעד חטאתיהם וחטאת אדם הראשון אשר אכל מעץ הדעת. “עץ הדעת” היה להם לקוץ מכאיב, ופוילוס הלא דבר כבר כי אלהים לא ינהל עוד את עולמו בדעת, רק בסכלות הבשורה, ובעד החטא הגדול אשר אכל אדם מעץ הדעת, אין די בכל עונשי העולם לכפר על חטאתו. ורק בן האלהים, בנו יחידו מחמל נפשו הוא האחד אשר בדמו נכפר לכל העולם, ואם כן על כל יושבי תבל לכבדו ולהעריצו, יען רק לטובתם הקריב את דמו ונפשו, ועדות נאמנה הביאו את עקדת יצחק כי רצה אלהים בקרבן אדם נקי וצדיק זה.

יוצרי האליל היו בטוחים, כי אין איש אשר ישאלם, מי הגיד להם חפץ אלוה? מי ספר להם כי קצף אלהים וחמתו נתכה על כל יושבי חדל? בתורת ישראל הלא אין כל רמז וזכר לזה, והתורה מספרת לנו רק כי איש בחטאו ימות, וחלילה לאל מעול לענוש נקיים זרים בעד חטא אשר לא ידעו ולא שמעו. ואדם הראשון הלא נענש כבר בעד חטאתו, וכן נענשה גם חוה, גם הנחש, מלבד אשר כל הספור ההוא לא יובן על פי פשוטו, כי איננו מעקרי הדת, אף לא אחת מתרי"ג מצות התורה. ומי לא יכל להבין כי היהודים לא יקבלו דברי הבלים כאלה, אשר רק בבית המשוגעים מקומם, ולא התחשבו עם מחשבות היהודים, אחרי אשר בדו את אלילם לא בעד יהודים, רק בעד עובדי אלילים אחרים. ולאלה הלא נקל להשמיע אולת על אולת, כי מה יפסידו בהחליפם שקר על שקר אחר, גדול מהראשון?

כל המון ההבלים האלה ספרו יוצרי האליל על יסוד תהו, בהשענם על הכתובים בישעיה נ"ג “מי האמין לשמועתנו”. וכמו בכל שקריהם חשבו כי גם בזה יעשו את הרגל לפי מידת הנעל, אבל גם את הנעל לא ראו ולא ידעו איך לעשות את הרגל, “קרבן העולם” איננו הולך לקראת המות כהולך במחול, הוא צועק “אלי אלי למה עזבתני”, וישכח את אביו, שם אשר לא מש מפיו כל הימים, ובכל ימי חייו לא זכר אף פעם אחת בשם אל, אלהים וכדומה. ואולי פחד עתה לקרוא “אבי אבי” לבל יחשבו העומדים מסביב כי הוא קורא ליוסף חרש עץ, ולא הבין כי הוא הוא קרבן כל העולם, אף לא צעק כאשר הסכינו לצעוק אנשים חפי פשע המטים להרג לאמר: אתם שופכים דם נקי! דוברי שקר יוצרי האליל לא חדרו אף לתכונת איש צדיק ונקי המרגיש בנפשו כי כשור לטבח יובל על לא חמס בכפו. הערלים הגסים מחברי העוואנגעליום לא ידעו מעולם תכונת היהודי הנהרג על קדוש השם. למשל דברי חנה ושבעת בניה אשר נהרגו על קדושת הדת. ועל כן לא הבינו אף לתת אמרים נכוחים בפי אלילם, ולא חשו לכל המון השקרים הבולטים המנקרים את העינים, כי לא היה להם לתת דין וחשבון שקריהם לפני מי שיהיה, אף לא בקשו להתנצל לבל יתראו כדוברי כזב גסים, בהשענם על סכלות כל המון עובדי האלילים, כי לא יבקשו חשבונות רבים.

 

מעשי ישו ונפלאותיו    🔗

עין תלעג לאב ותבז ליקחת אם יקרוה ערבי-נחל.

(משלי י"ז)

בימינו אין איש דעת בכל העולם הנאור, יהודי, נוצרי או מי שיהיה המאמין בנפלאות ומופתים אשר נעשו לפנים – מלבד נביאי ישראל – ועוד היום, הקוסמים, המכשפים, (מאגיקער), המעוננים בעלי השמות והמקובלים וכל הנלוים אל ההוללים האלה, כלם המה עצרת בוגדים, מרגיזי אל, עוברים על דת ישראל, כמו שצותה התורה “לא תעוננו”, “מכשפה לא תחיה”, ועוד אזהרות כאלה. וההמון הגס המאמין בכל ההבלים האלה, הנה בין יהודים תמימים וישרים לא יתחשבו, כמו שצותה התורה “תמים תהיה עם ד' אלהיך”, וקרובים המה אל הבהמה יותר מאל האדם השכלי, ולא לבד פתאים מאמינים לכל דבר, אבל גם האיש אשר כל יהדותו נשענת על האותות והמופתים אשר קרא בתורה, גם עליו החליט מאור עינינו הרמב“ם ז”ל “כי כל המאמין על פי האותות, ידוע שיש בלבו דופי”. המלה ידוע תורנו, כי נודע המאמין הזה גם לפנים לאיש אשר אמונתו תלויה בשערה, והמאמין על פי האותות הן על נקלה לעשותו לכופר, אם יראוהו כי האותות אשר האמין בהם, המה טחי תפל. והננו רואים זאת בעינים עתה, כי רוב בני החסידים אשר טעמו מעט דעת, עזבו את אמונתם עם דתם יחדו, בהוכחם כי אמונתם נוסדה על בלימה. ודת הנוצרית המיוסדה רק על האמונה במופתים ונפלאות, אשר עשה ישו, וכהניהם לא יחפצו לדעת כי בעלי מופת ובעלי שמות כמהו כבר היו למאות ולאלפים בין כל העמים, ומה גם בין היהודים, אשר הנוצרים יאהבום מאד, והנקל היה להם לעשות גם את דוד ראובני, ר' שלמה מולכו, שבתי צבי, או האר“י ור”ח ויטאל, הבעש“ט ושליחיהם לבני אלהים, ואם יתכן כי אלהים יוליד בן אחד, מדוע לא יוליד גם שני גם שלישי? ולבן אלהים לאחד מאלה האחרונים הלא יכלו למצוא מאמינים גם בין היהודים – החסידים, אף לא נחוץ היה להם לשלוח שליחים מלונדן ולהוציא כסף רב טרם יצלחו ללכוד איזה נפש רקובה, ומה טוב ונעים היה לכהני הנוצרים לבל יאלצו לעמוס על נפשם עבודה רבת עמל לבקש רמזים בכה”ק, ולענות על שאלות חמורות אשר תהקינה שיניהם מבלי מצוא מענה נכון. על בני אלים החדשים האלה, הן אין איש מכחיש מציאותם, כרבם היו יודעי תורה ושמם נודע בדברי ימי ישראל, וכלם עשו מופתים ונפלאות ככל אשר עשה ישו, ומהם אשר זכו להיות נהרגים על קדוש ה', (מולכו נשרף, ראובני מת ע"י סם מות, קבר ויטאל נסקל ביד יהודי דמשק, כי מת בחרמו.) ואם יש לנוצרים איזה טענות – אף כי טענות שקר – נגד היהודים בהריגת משיחם. ולוא הקריבו הנוצרים הזרים, תערובות עמים שונים, אשר בכל אופן שיהיה אין להם עתה ולא היה להם כל מגע וקרבת בשר אל היהודים, ולוא הקריבו אותנו למשפט, הלא כל שופט צדק ישאל את התובע, מי אתה כי תדרוש דם איש זר לך? מי שמך לגואל הדם? והאיש ישו הן לא קרוב היה לך, לא בבשר ולא ברוח, ואם יעמוד צרפתי למשפט בפּאריז, האום תוכל ממשלת בריטניה או ממשלה אחרת להתערב ולדרוש מצרפת דם הנשפט המת בחטאו נגד חקי ארצו? ואמנם, לוא היה ישו אחד מבני העמים עובדי אלילים, אשר עשאוהו עובדי ע“ז לאלוה, הלא בכל אופן לא יכלו לדרוש מהיהודים רק לשלם להם את נזקם, ולתת להם אלוה אחר במקומו. ולברוא אלוה חדש, עושה מופתים ונפלאות הלא זה דבר קטן בעיני היהודים, כי המעט לנו בעלי לחשים וקמעות, “יהודים טובים” ומכשפים, בעלי השבעות, שרי צבא במחנה השטן, מפקדי צבאות השדים ואף גם בני אלים נוראים אשר כחם רב לאלץ את האלהים האדירים כי יעשה חפצם ולא רוחו, יצוו והוא יעשה, ובכן הלא לא יבצר ממנו לשלם להם תחת אחד מת חמשה אלילים חיים ומה להם עוד? אך… לתת לפתאים ערמה, הנני להעתיק למענם דברי החכם הפּלוסוף האלהי, בעל “עזר הדת” וז”ל (בספרו צד 19–18) לאמר:

“וזה כי יש עליך לדעת אם בעל נפש אתה, כי כל אשר תהיה אמונה מאמונות הדת יותר זכה ודקה ונפלאה, אשר יעיד על השכל, אשר הוא הדיין הצודק, ככה יתרחקו מלקבל אותם רוב המון העם אף כי הנשים וחסרי דעת, להעדר פעולת שכלם העיוני, רק יתקרבו ויטו להאמין בענינים הגופניים ובמילי פלאות מהפלגות והגזמות אשר מציאותם נמנע, בחשבם כי בזה יגדילו ויכבדו מעלת האל ית', כי יאמרו בשכלם החלש ובציורם הנפסד, אלו לא היה האל פועל כי אם (רק) הדברים האפשריים ואיך יראו נפלאותיו וגבורותיו? ומה הפרש אז בין פעולותיו ופעולותינו אנחנו? הלא בעשות הדברים הנמנעים. ולא בו בלבד יאמינו זה, הלא אף האנשים חכמים בעיניהם יחשבו כי אין חכמתם כלום אם לא ישנו את הטבע ויעשו נפלאות ודברים נמנעים ויעידו קצתם על קצתם כי ראו איש מחזק בעיניהם בחכמה, כי היה עושה נפלאות ונסים בזוכרו בפיו של מלאך או של שד ורבים מדברי שחוק אשר ראוי ללעוג עליהם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו אם לא יתחנך וישתדל בדרכי השכל ובמיני המדעים האמתים, ינחלנו ויטנו לאהוב ולהאמין באמונות הנפסדות ובגוזמות ההבל האלה, כי אין לו שום שכל בפועל להיות דיין (כאשר זכרתי) להבדיל אצלו בין האמת והשקר והקרוב והרחוק, רק יקבע בנפשו להאמין בכל מה שיצא מפי המגיד, אף כי כשיראנו כתוב בו (אודותו) יחשבו נפתאים שאין דרך לקיים ולכתוב בספר כי אם קושט דברי אמת, ובעבור זה תראה, כי כל אשר יהיה עניני שום דת יותר זרים ונמנעים אצל השכל, ככה תתקיים הדת ההיא זמן רב וגם ירבו בעליה ותצליח, כי כשיתפרש וידרוש האיש חרפתו המוחזק אל ההמון בדברי הנפלאות והגוזמות הנאהבים והנתאהבים אצלם לציירם, ימהרו להאמינם כאלו ראו אותם בעיניהם, אף כי כשיעיר הדברן ההוא וישבע עליהם כי הוא ראה אותם, כי יציירו ויחשבו כי בזה יגדלו את בוראם, וגם שמעתי מקצת המאמינים שהיו דורשים להמון העם ואומרים אליהם, דעו כי הטוב לפני אלהים הוא המאמין את אשר לא ראו עיניו, כי המאמין מה שראה אין ראוי לתת לו שכר על זה, ובדרך כלל אין קצה למהתלות הבוערים”.

 

השערות אודות מציאת ישו    🔗

הפּראפעססאר המלמד גאטהארד דייטש מסינסינעטי חושב, כי קרה מקרה באיזה אפקורס אשר פגעו בו קנאים, ומיצורי דמיון או רעיון בעניני דת, יצרו להם בדמיונם איש כישו ויתנו בפיו את דבריהם וחלומותיהם, וכל רעיון וחזון לב אנשים שונים, נקבצו בספר אחד ויבחרו להם איש אחד בדמיונם ויעשוהו לאלה, וזאת היא הסבה כי כל דברי העוואנגעליום סותרים זה את זה.

הסופר הנודע מ“א, במכתבי אלי כותב לאמר: חז”ל ספרו לנו כי ספרי הנביאים מגלות מגלות נכתבו, ביד איש אחד נמצאה מגלה זאת, והשניה ביד אחר, ורק עשירי עם יכלו לשכור להם סופרים לכתוב למענם את כל המגלות, ועל כן לא יפלא כי רוב העם לא ידעו מה שכתוב במגלות ההן, מלבד אשר רק יחידי סגולה הבינו את השפה העברית, השירית הנשגבה, ובכן יתכן כי ביד איש צעיר נמצאה מגלת “שיר השירים”. ואחרי אשר אגדות ודרשות התלמוד לא היו עוד בעולם, לא ידע האיש, כי שיה“ש הוא קדש קדשים, ועל כן קרא אותו כקורא ספור אהבים אחר, בחשבו כי הרועה הוא בן אדם רמה, ושולמית אהובתו היא רק נערה יפה תמה וברה, והזוג הנחמד הזה יתנו אהבים בשדה כבני הכפרים התמימים בימים ההם, מבלי כל מחשבה ראה, ופתאם מצאו איזה קנאים צבועים את האיש הקורא במגלה הזאת, ויחשבוהו “למשכיל” הקורא ספורי אהבים, ויקראו עליו בקול גדול, הוי אפקורס! ולמען עשות בו שפטים משכוהו על השלחן, ובחגורות מתניהם הכוהו ל”מ מלכות, ומרוב חרפה ברח האיש עד למרחוק. אפס אהוביו וקרוביו אמרו להתנקם ברודפיו, ויבדו שקר מלבם כי הקנאים הרגוהו, ובכן היה אצלם לקדוש נרדף על דבר אמת. ואחרי עבור מאה שנה ויותר, בדו להם מקום קבר, ויראו את המקום אשר נקבר, אפס, אחרי אשר ידעו כי במקום ההוא לא נמצא כל גוף אדם, בדו להם עוד שקר חדש, כי עלה השמימה, ואתה האפּקורס המכחיש, עלה נא השמימה גם אתה ושם תמצאהו יושב על יד ימין אביו.

הרב המטיף לרעפארמים ה' ג. פאקס מפארט-וואראה, טעקסעס בסוף ספרו Judaism Christianity and the Modern Social Ideals, Fort Worth, 1919. משער, כי היה ישו איש פשוט, שלא למד מאומה, רק תם וישר אשר רדף לעשות טוב לעניי עמו, ובלי אשר יכל למצוא דריסת רגל אצל נכבדי העם, אשר לא מצאו חפץ באיש גס, לא חכם ולא מלמד, ועל כן החל לדרוש דרשותיו באזני המון הפראלעטארים, כי הם המה אשר ירשו מלכות השמים, והעשירים ירדו לבאר שחת להתענג שם עם השטן ואשם לא תכבה לעולם. ובכן היה לעוסק בצרכי צבור, בתבנית רבני הרעפארמים היום באמעריקא הנודעים בשם Social Workers כי גם ישו היה מין רעפארמער ממשפחה בּאלשעוויסטית. ואנשים כאלה כבר היו בישראל ובעמים למאות, ואולי לאלפים, טפשים, בורים ופתאים מאמינים, משערים, כי היה ישו מכשף ועל ידי כשפים עשה אותות ומופתים, ועם זה שכחו כי התורה אסרה להאמין בכל הבלי שוא, מעוננים, מנחשים וכדומה, יען אין בהם ממש.

בספר “זמיר עריצים” השני (ניו יאָרק תרנ"ט) בהקדמתי (צד 11) כתבתי לאמר:

"הכתות השונות בין כל בעלי אמונה ודת, הן הנה ילידי הדם הבלתי טהור בעורקי האומה, ואם לא רב מספר הכתות בין עם ה', אות הוא כי דמו לא נעכר כדם בעלי אמונות אחרות אשר מספר כתותיהם עולה למאות.

“למיום אשר קמו הקראים לקצות ביהודה, הננו יודעים רק כת אחת “שבתי צבי” אשר ילדה לה שני בנים כחשים, הפראנקים והחסידים, שלש הכתות האלה היו פרי חם הדם מהבל פי המקובלים, ולאשרנו כבר היו שתי הכתות הראשונות כאלון בשלכת, כעלים נובלים נפלו מעץ יהודה, נבלו קמלו ביבוש קצירן, ומכל עלילותיהן השאירו לנו רק איזה עלים לנחלה בדברי הימים לישראל. כת המקובלים אשר בצדק פחדו כל הטובים בישראל לבל תבלע נחלת ה', כבר ספה תמה מן הארץ אחרי עבור שלש מאות שנה, בתה הבכירה כת ש”ץ ובת בתה כת הפראנקים אין זכר להן עוד, וגם “החסידות” יורשת נחלתן תנוע כשכור, ויש תקוה כי בעוד מאה שנה והיהדות תחצב לה קבר. ²⁸

“תולדת רוב מחוללי הכתות בישראל מכוסת במשאון, מבטן הערפל יצאו ושם שבו ללכת, אחרי אשר כרבם נולדו על ברכי דלת עם הארץ, רחוקים מתורה וחכמה, ורק יד המקרה העלתה אותם על במת דברי הימים. ועוד זאת ברור הדבר בעיני, כי רוב מיסדי הכתות בישראל, אשר אף כי נקראו הכתות על שמם, אך כרבן לא היו מחולליהן אשר הוציאן מרחם העת. החמר אמנם כבר מצא נכון לפניו, והוא (המיסד) הביא בה סדרים ויפח בה רוח חיים, עד אשר היתה לכתה מיוחדה, ועל דעתי, לא רחוק הוא מן האמת, **כי לאיזה כתות לא היה כל מחולל ומוליד, ורק אנשים יחידים שמו עטרת “מיסד” על ראש אחד מהם שכבר מת, ויחלו לספר עליו אותות בדים, ואת עצמם קראו בשם “תלמידיו”, בדעתם כי אין נביא בעירו, ובימים קדמונים עוד הרחיקו ללכת, כי קראו בשם איש שלא היה ולא נברא”.** ²⁹ ועוד יותר יפלא, כי כל הרועים הרעים, המחוקקים החדשים, כלם עד אחד החזיקו בענף אמונה אחת, המשיחית חטא אדם הראשןן מלכות השמים, אין סוף, מלאכים, שטן, רוחות, כשוף, מופתים, שדים, קבלה עיונית ומעשית, עד כי אין כל הבדל בין כלם, כי כלם שקר ממרום ידברו.

 

משפּט הצליבה³⁰    🔗

מאת החכם המהלל פּראָפעססאר גאטהארד דייטש בסינסינאטי

במ"ע Journal and Messenger מן 24 אפּריל הנני קורא את הדברים האלה לאמר:

“העירונו על הדרוש אשר דרש הרב ליהודים בעיר פאקיפסי (נויאָרק) ביום א' בפּסח הנוצרים, אשר בו השמיע את התנגדותו אל הנצרות, הוא מאמין כי החג הזה איננו חג לזכר תחית ישו בן אלהים אשר קם מקברו, רק חג תחית כח האדמה, (האביב) הרב ההוא איננו מאמין בתחית ישו, וביחוד התנצל, כי לא היהודים אשמים במותו, והאשם יחול רק על ראש הרומאים. והרב חפץ להוכיח עוד, כי אם מות ישו הביא תשועה לעולם, הן אין להאשים את היהודים, אשר במעשיהם הביאו רק טובה”.

“כל ההוכחות האלו הנן חסרי טעם, ואין בהן כל חדש, כי כבר התנצלו בהן היהודים בכל הזמנים, ואל נא נשכח, כי היהודים אמרו לפילאטוס, נציב רומא, לאמר: “אם תתן חפשה לאיש הזה אינך אוהב הקיסר צעזאר, דם האיש הזה בראשנו ובראש בנינו, הצליב אותו, הצליב אותו”. והיום אין אנחנו מפילים על ראש היהודים יותר מאשר קבלו על נפשם בעצמם. ואם היהודים יאמרו עתה להסיר מהם את האשמה על ידי הוכחות כאלה ועוד יתאמצו להצדיק מעשי אבותיהם בימי פילאטוס וכאיפאס, (לא שמעון כיפא, הנודע ע"י ספורי הבלים אודותו) ³¹ הננו נאלצים לחזור ממקצת ידידותנו אל היהודים, ולהודות, כי מאשם דם ישו השפוך על ראשום, עוד לא נכפר”. (אלה דברי מ“ע הנ”ל.)

נפלא הוא, איך נמצאים עוד אנשים המתנגדים אל האמת רק יען כי לא תנעם לחכם, זה לפני איזה שנים, כתב לודוויג פיליפזאָהן מחברת בשם “האם צלבו היהודים את ישו”? ובמחברתו ההיא כתב כל מה שיתכן להגיד בענין זה, וזה קיצור לשונו אשר נשאר בזכרוני, לאמר:

"על פי הידיעות על דבר הצליבה הנמצאות בשלשה פרקי העוואנגעליום הראשונים, נצלב ישו בפסח. הדבר הזה הוא שקר פשוט, יען אם היהודים היו קנאים גדולים כאלה לדרוש צליבת ישו, אין כל ספק כי לא יחללו קדושת חגם. אך לפי הודאת יוחנן המטבל נצלב ישו בערב הפסח. ובשתי הידיעות השונות האלה אין כל טעות, יען על דברת העוואנגעליום הכללי, אכל ישו את הפסח עם תלמידיו, הנה כי כן הצליבה לא נעשתה ביום שלפני אכילת הפסח, בעוד אשר בפרק הרביעי מהעוואנגעליום החליטו בהחלטה גמורה, כי ישו עצמו היה קרבן הפסח במקום השה הנכונה לערב פסח. הנה כי כן, הידיעה כי נצלב ביום ההוא, לא יתכן להיות טעות סופר, או שכחת מחבר העוואנגעליום. ושתי הסתירות האל, דין לשופט משרים להיות מתון טרם יוציא משפּט להשים איש על יסוד סתירות כאלה.

עוד זאת, הצליבה לא היתה מעולם נהוגה בישראל להעניש את הפושעים, והפרושים אשר היו מדקדקים בכל עניני הדת, לוא קרה להם מקרה כזה לשפוט איש במשפּט מות, אין כל ספר כי לא סרו ממשפּט התורה. ועוד זאת, ישנן לנו עדויות ברורות בדברי הימים, כי ליהודים תחת ממשלת פאנטוס פילאטוס, לא היה כל כח לשפּוט משפּטי מות ³² ובכן כל משפּט מות מפי הסנהדרין נחוץ היה להגישו לפני ממשלת רומא לקיים את משפּטם, ומחברי העוואנגעליום הלא ידעו מזה, ועקב הדבר הזה יחסו לב רחמים מלא חמלה לפילטוס, אשר בקש מאת הסנהדרין לסלוח לישו, למען יוכל לרחוץ בנקיון כפיו כי ידיו לא שפכו את הדם, ואנחנו יודעים נאמנה מדברי הימים, כי היה פילאטוס אכזר, ולו לא היה כל פּתחון פּה להתנגד למות ישו, רק מחברי העוואנגעליום מצאו זאת לטוב להם לשים האשם בראש היהודים. ועוד זאת, אם נאמין לספור הצליבה עלינו גם להאמין כי קם מקברו ויעף השמימה ³³ ואיש לא יוכל להאמין בזאת, ולוא הודיעו כזאת היום מעיר ציון ³⁴ אשר יסד דואי (אצל שיקאגא) לא אספוק רגע כי מכתב עתי “זורנאל ומעססענדזער” התפּרץ משחוק, ויחשוב את כל המאמינים בנסים כאלה לפתאים.

אפס, לוא נאמין לרגע כי כל המקרה הזה הוא אמת, נניח רגע כי היהודים הצליבו את האיש אשר הבטיח לבוא רוכב על עב קל, ויבטיח כי הוא והאב הוא אחד, אבל מה יוכיח זה? זה יוכיח רק כי היו פתאים קנאים בימים ההם כמו עתה, אשר תחת להוליך איש חסר דעת כזה לבית המשוגעים, יסרוהו בעונש מחרף מערכות אלהים, והלא מקרים רעים ונופלים מזה כבר מצאנו בדברי הימים, והאם עלינו להזכיר פה עוד הפעם, כי על אדמת אמעריקא החפשית תלו הפּוריטאנים את האשה מערי פישער, יען הטיפה נגד אכזריות אמונתם, מלבד עוד רבים אשר ענו באכזריות חימה עד מות מטעם אמונתם, או האם נחוץ לנו לספר עוד הפעם כי מיכאעל סערוועטוס (מיגועל סערוועדי) נשרף על המוקד על ידי קאלווין, יען לא האמין בשלוש ³⁵ ולוטהער עצמו שלח את ברכתו להרעפראמים בשוויץ בעד המצוה הגדולה אשר עשו לשרוף את האפּיקורס אשר לא האמין בשלוש? או האם נחוץ להזכיר עוד הפעם כי בשנת 1620 (בערך) באותה עיר זענעווא עצמה, אשר שם ישב קאלווין, העלו על המוקד את הרעפאָרמער המטיף ניקאלאס אנטאנע, יען הודה כי הוא מאמין ביהדות? או האם נחוץ להזכיר כמה נפשות נשרפו חיים בידי האינקוויזיטיאָן ונוסעי הצלב? ובשום אופן לא יתכן להאשים את היהודים אף אחת באכזריות כאלה. אמת הוא, כי לא היה הכח ביד היהודים להעניש איש במשפט מות כזה, לוא יהי כן! ואם תלו את ישו באמת, הלא לא נופלים המה, ולא עשו יותר מה שעשו כל הנוצרים למיום נוסדה אגודתם, עד הנה, והנכונים לעשות שפטים כאלה גם היום, לוא היה הכח בידם.

בשנת 1851, צוה האפיפיור פיוס התשיעי לענוש איש ואשתו להיות אסירי-אני כל ימי חייהם, יען קבלו עליהם תורת הפראטעסטאנטים, ובשנת 1867 (בערך) יעד לקדש את פּעטער ארבועס, רק יען כי שרף יהודים חיים בלי חרמים, ולזאת קדוש יאמר לו.

נניח לרגע כי היהודים תלו את ישו, וכי רע המעשה ההוא מכל הרעות אשר עשו הנוצרים נגד היהודים – אף כי אין איש יוכל להוכיח זאת, ואחרי כל אלה, הלא נקיים אנחנו היהודים החיים היום מכל חטא ועון זה, אחרי אשר בעת ההיא, בימי ישו המדומה, ישבו יהודים רבים באלכסנדריא ורומא, בארם נהרים ובכל הערים על חפי ים התיכון, ואף גם היהודים אשר ישבו בארץ הקדושה, הלא הרוב הגדול מהם לא ישבו בירושלם מקום משפּט ישו, ואיך יתכן להוכיח כי אשמים היהודים בימינו, ועליהם תחול קללת יהודי ירושלם, אשר קבלו על נפשם?

פּאנטוס פילאטוס היה שר פלך ארץ ישראל בשנות 36–26 אחרי ספירת הנוצרים, ואם נחשוב, כי ישו נתלה בשנת 30 לספירתם הנה עברו מאז עד היום 1870 שנה (שנת כתיבת המאמר הזה, היתה 1902) ואף אם נחשוב רק שלשה דורות במשך כל מאה שנה, הנה כבר עברו 56 דורות, הנה כי כן, איך יוכל איש דעת לחשוב, כי שופט צדק אדון כל העולמים יעניש איש בעד עון אבותיו לפני חמשים וששה דורות? ואם שופט אחד יצוה להמית נער צעיר חף מפשע עון אבותיו, האם לא תרעש כל התבל, ולא יתעורר כל העולם הנאור נגד משפּט מעקל ואכזרי כזה? ואם אין זה הגיון ישר ואמת, אם כן אפוא הוא? ומי יוכל להראות כי היהודי בזמן הזה איננו יוצא ירך אבות אשר ישבו לפנים במרחק רב מארץ ישראל, ואשר מעולם לא שמעו אף שמע ישו וכל המקרה ההוא, לולא נודע לו זאת מפי נערי בתי הספר הנוצרים (אשר קראו אחריו מלא, הוי! הורג ישו!), או מי יוכל להראות איזה יהודי הוא יוצא ירך הגרים אשר קבלו דת ישראל, ואשר אבותיהם לא התערבו בכל עניני המקרה ההוא?

כל הדברים האלה נאמרו רק בתור על ויכוח תנאי, אם היה כל ענין התליה אמת, בלי כל ספק היסטארי, אפס אני מוצא עצמי מחויב להגיד ולשנות עוד הפעם ועוד הפעם, כי חוקר נאמן בדברי הימים יוכל להגיע רק להחלטה אחת, והיא, כי הצליבה, כמו תחית ישו בקומו מקברו, ועלותו השמימה, כמו כל המקרה עם ישו, כל אלה הוא ספור בדוי שלא היה ולא נברא, ואלה המה טעמי.

כל איש אשר לא יאמין במופתים, מוצא את עצמו עומד על פרשת דרכים. הספור אודות ישו כמו שהוא לפנינו בעוואנגעליום, או הוא ספור אגדי מיופה בפרחים אודות איזה מקרה אשר אין איש יכול לערוב בעד אמתו במשך זמן ארוך כזה, או מקורו באגדה המונית, אשר ממנה עשו אמונה, או רעיון שנהפך לאמונה במשך הימים, אחרי אשר אין דרך אחרת לצאת מן המבוכה לרגלי הספורים השונים הסותרים איש את רעהו בלידת ישו, והמופתים הקשורים בו בימי חייו עד עלותו השמימה, ואם לא נוכל להאמינם, הלא עלינו לבחור באחת משתי אלה, או לחשבם לאגדה דמיונית, או לספור בדוי כלו. וכשאני לעצמי הנני בוחר בשניה, ולא מהשקפת היהודים, כאשר הוכחתי כבר, כי מהשקפתם אין הבדל אם קרו כל המקרים הנזכרים באמת או לא, רק מהשקפה היסטארית, וכי מרעיונות תולדנה אגדות זאת הננו רואים יום יום, כמו הספור אודות “היהודי הנודד” מאת ווילהעלם טעלל, או פויסט, ובכל כמו אלה יש רעיון נובע ממקור ספורי ההמון אשר במשך הימים נהפך בפיהם למקרה אמתי. אפס אם נקבל את הספור אודות ישו בתור אגדה, עלינו להודות כי הננו עומדים לפני קיר של ספקות אשר אין לעבור, ואין מנוס לנו רק להחליט כי מכל אשר נדע אודות הצליבה, יוכל להיות כי קרה איזה משפט אפּקורסות בארץ הקדושה לפני אלף שמונה מאות ושבעים שנה, ועל יסוד ההשערה הזאת הצנומה הזאת, אסור ליהודי ברומעניאן לעשות מלאכת חרש חושב, וברוסיא אסור לקבל תלמיד יהודי בבית מדרש למדעים, ועל רוכל יהודי זקן יתנפלו ברחובות אמעריקא.

ביד אלה אשר נטבלו לשם ישו, ואשר על ידו כבר נושעו הדברים האלה אשר יצאו מעט החכם המהלל הפּראפעססאר דייטש, מורה דברי הימים בבית מדרש לרבנים בסינסינעטי, אשר אין כל איש ישר היודע פרק בהגיון יוכל להכחישם, לו גם יהיה נוצרי אדוק, לא יכלו להכריע ולהביא לבב חכמה בלב תלמידיו אשר גמרו חק אי-למודם בבית מדרש ההוא, וביחוד אלה מהם אשר ידענום לבורים פשוטים אשר בעמל רב יקראו בסדור התפלה מבלי הבין פירוש המלות. אלה לקחו להם לנושא דרשותיהם את ישו הנוצרי, אשר קראו אודותיו בעוואנגעליום, ומטרתם למצוא חן בעיני הנוצרים ולא יחושו אם בני עדתם אחרת יחשבו, או בהיותם בטוחים כי לבני עדתם אחת היא מה שיטיפו להם, אודות ישו או קאנפוציוס, ביללי סאנדאי, מחמד, סמיטה ג’יפסי או בראהאמא, וסוף דרשותיהם ותכליתם הביאו פרי, כי רבים מביניהם פנו עורף לבית תפלתם, ויתמלטו לדת “הנצרות המדעית” מבית מדרשו של מרת עדדי.

 

קדושת ארץ ישראל והנצרות    🔗

משנת תפּ“ח לאלף השלישי, ארבעים שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בבואם לארץ כנען, נתקדשה הארץ, ומאז נקראה בשם “ארץ ישראל” או “ארץ הקדושה”. בה חיו ונבאו כל חוזי יה, בה שרו משוררינו, בה מלכו מלכינו, בה נבנה מקדש לאביר יעקב, ואלהי ישראל עצמו כנה אותם בשם “הר קדשי”, ובכן כל קדושתה באה לה על ידי היהודים, ואין כל עם בתבל אשר יוכל לבוא בטענה או תביעה אודות קדושתה, מלבד תביעת מנצח על הארץ עצמה, טענת החזק נגד החלש, ואם גם הנוצרים יאמינו בקדושתה, או אומרים כי יאמינו, כאשר יאמינו בתורת משה, אבל לא ישתגעו להאמין כי המה עשוה לקדושה, ואם אמונתם נשענה על יסוד חלומם הבדוי כי בה חי ומת איש יהודי אחד בשם ישו, אבל ישו הן לא עשה את הארץ לקדושה, ואם יאמינו כי ישו אלילם עלה השמימה לשבת לימין עליון, עליהם לקדש את השמים, אבל מה להם ולהארץ, ואם אייזעביוס המכזב בדא לו קבר ישו בירושלם, הן לא כבוד ואל קדושה קשור עם הקבר, להפך, קבר אלהיהם הוא חרפתם, חרפת נצח לאמונה באלוה קבור באדמה, אליל מת, המכה בחרפה לחיי מאמין טפש, מאמין בכזבים בדוים 325 שנה אחרי מות האליל. ואף למאמין בעוואנגעליום אין כל יסוד, אחרי אשר העוואנגעליום עצמו מעיד, כי ישו קם מקברו, וא”כ נשאר הקבר ריק. ואין איש בעולם יודע אפוא היה המקום אשר קראו בשם “גלגלתא”. ולא יותר מתביעת הנוצרים, גדולה תביעת הערבים, יען ערבי אחד בנה בית תפלה על מקום מקדש אלהי ישראל, בית תפלה זה לא הוסיף מאומה על קדושת הארץ, יען קדושה היתה זה כבר אלפי שנים טרם בנו את הבית על אדמת קדש אשר גזלו. ואף מאמיני מחמד לא יוכלו להוכיח כי “הגזלה” היא “קדושה” אף אם האגרוף יושב לכסא, ואם יש איזה טענה לכל בונה בית תפלה, הנה לעמים רבים ושונים בתי תפלה בירושלם, ובאמעריקא הננו רואים יום יום נוצרים מוכרים את בתי תפלותיהם לכל החפץ לקנות, ורבים מהקונים יהפכו את הבתים ההם לבתי משחק או חנויות, או יהרסום ויבנו על מקומם בתים דרושים לחפצם, ואין פוצה פה, ויוצאים מהכלל המה רק הקטוילים אשר לא ימכרו את בתי תפלותיהם, ומהפראטעסטאנטים למדו גם היהודים למכור את בתי כנסיותיהם, וביחוד הרעפארמים, ובארץ ישראל לא טובים ולא קדושים המה בתי תפלותיהם מבתי תפלה בארצות אחרים, ואם אדמת ישראל קדושה היא, הן תשאר האדמה קדושה גם אחרי אשר יהרסו את בתי התפלה, כאשר היתה קדושה טרם נבנו הבתים ההם, בקדושת הארץ עצמה אין לנוצרים ולמחמדים כל חלק, כי לא המה עשוה לקדושה, ואף גם הרוצחים הקדושים “נוסעי הצלב” לא הוסיפו על קדושתה, כאשר לא הועילה להם גם ברכת האפיפיורים. ותביעת הנוצרים על אדמת ישראל, נכונה ככל תביעותיהם נגד בני עמנו, עוד טבעת אחת בשלשלת השקרים הארוכה כאורך גלותנו, ולא נפטר ממנה כל עוד אשר לא נמחק שם ישו מספרת ישראל, וטוב מאד עשו האנטיסעמיטים באשכנז אשר כתבו להם ספר “ברית חדשה” חדש, בלי ישו היהודי, בלי תלמידיו היהודים, ומבלי כל זכר ליהודים ויהדות בבריתם החדשה, וכל שנאתם לישראל תשאר רק שנאת הגזע, ושנאת התחרות במסחר, ובשני הפרטים האלה די כח בנו להתחרות עמם. בעניני מסחר הן המה מודים בעצמם כי היהודים המה חרוצים יותר מהם, ובין שני סוחרים מתחרים הן יתכן למצוא פשר, ומהנוגע לגזע וליחוס משפחה הלא פניהם יחורו מבשת אם נדרוש מהם יחוס אבות כתוב על גבי לבן, ואם צוררי ישראל לא ידעו בשת, הלא לנו הצדקה להריק בפניהם שבע פעמים, יבשו או לא יבשו, אנחנו נציל את כבודנו. ואם יתעורר עוד כל זרע יעקב מסטן פראנצסקא עד ארכאנגסלק, ומקצה וולאדיוואסטאק עד גרינלאנד לגאול את ארצנו הקדושה מיד הנוצרים והמחמדים, ואז, רק אז תהיה אדמת ישראל קדושה וטהורה מטומאת הגוים הזרים אשר בעלוה, קדושה כימי קדם בשבת ישראל על אדמתה, איש תחת גפנו ותאנתו.

 

המקומות הקדושים לנוצרים בארץ ישראל    🔗

עם בטול מציאת ישו הנוצרי, ובזה כבר הודו עת העל גדולי חכמי הנוצרים בתבל, על פי ראיות והוכחות מדברי הימים הכללים, ועל פי ההגיון הישר באין כל ספק עוד בעולם, הנה כל ספורי המאמינים כלם ישא רוח, כי באין ישו, אין קבר ואין ציון, אין תלמידים ואין מופתים, ובכן אין מקומות קדושים מלבד ספורי נשים זקנות, ככל המון ספורי הערביים וקדושיהם הנודעים לכל תושבי ארץ ישראל, כי הדמיון הערבי, או תרמיתו, ברא לו קדושים אין מספר כמעט בכל כפר, או באמצע הדרך. הערבי הולך בדרך ומנהל את גמלו, והגמל נופל מת, וזה היה כל רכושו בתבל, יושב לו העני ודואג לעתידותיו, מבכה את אסונו, מבלי כל תקוה למצוא לחם. אבל מזימתו לא תעזבהו, הוא מתגרד בגבחתו, ומוציא כרגע מקור מחיה חדש, חופר לו בור לקבר את גמלו לבל יהיה טרף לשיני כלבים, ועל הקבר יבנה לו אהל ממוטות עץ ובלויי סחבות, ויושב לו ומחכה להולכים ושבים, ולכלם יספר כי פה באהל קבור אחד קדוש, וההלך ישלם לו איזה קשיטות למען יראה לו את הקבר. ובמשך הימים יבנה עליו איזה ציון, וימצא גם מנדבים מאמינים בוני הציון על הוצאותיהם, ובמשך הימים נקדש המקום בעיני רבים הבאים תמיד לתנות על קבר הגמל. ערבי אחר אומר למכור את שדהו, והנה שכנו הרע שונאו בנפש, הולך ומעיד בבית המשפט, כי באחת הפנות בשדה ההוא קבור איזה קדוש תחת אבן גדולה, ואם המוכר לא יתן על פיו, לא יוכל למכור את שדהו. פרנסה כזאת רציתי בשכם מחוץ לעיר במורד העיר, לא רחוק מן הדרך המוליך ליפו, כי ערבי אחד בנה לו בית קטן, מין אהל, ועל קרקע הבית עשה קבר רבוע מחומר ואבנים, ולזה קרא קבר יוסף הצדיק ושני בניו מנשה ואפרים, כל השלשה בקבר אחד, ופתאים מאמינים לא יחסרו לו, הבאים לבקר את הקבר החדש אשר בנה לפני חצי שנה, ומשלמים לו פראנק אחד בעד הרשיון לבוא אל האהל. קדושה לא נעלה ולא גדולה מזאת היא קדושת קבר ישו שנברא בדמיון השקרן אייזעביוס אחד מראשי אבות הכנסיה הנוצרית, אשר בדא מקום הקבר אחרי עבור 325 שנה, תחת אשר עד העת ההיא איש לא חלם למצוא קבר ישו, אחרי אשר איש לא ידע אפוא הוא המקום אשר בדא העוואנגעליום בשם “גלגלתא” ³⁶ ובבוא השקרן והמזייף ההיסטארי, אשר לא בש להודות, כי לטובת הנצרות מותר לכזב ולזייף, ואשר כל חכמי הנוצרים גם בימינו, כלם פה אחד מאשימים אותו כי הוא הוא האיש אשר זייף את יאזעפוס אחרי אשר בכל ספרי יאזעפוס אשר הזכירו קוראי הדורות לפני אייזעביוס, אין כל זכר לישו הנוצרי, הנה כי כן כל קדושת קבר ישו תלויה על בלימה, מלבד אשר מהשקפת היהדות, לכל פנה אשר תפנה, תמצא שקר גלוי, לוא גם היה ישו במציאות – את אשר לא יתכן להוכיח בשום אופן בעולם – יען בעצם העיר הקדושה ירושלם לא היתה כל חצר מות, ולא קברו אף את המלכים והנביאים או זקני הסנהדרין, ומה גם הרוגי ב"ד, אשר לא קברום אף בחצר מות הכללית, ומקום מיוחד נתנו להם מחוץ לקברות ישראל הרחק מן העיר. אנחנו יודעים עתה אפוא המה קברי הנביאים, הזקנים והמלכים, וכלם המה מחוץ לעיר בקומות שונים. ולא טובה מקדושת קבר ישו, היא קדושת קבר מרים, שאין כל זכר בדברי הימים מתי ואפוא מתה, לוא גם היתה אשה כזאת בעולם, כי זאת יבין גם כסיל אדם, כי אם אין ישו, הלא אין מרים. ועוד זאת, מדוע שכחו המשקרים והמזייפים לציין קברות ארבעת אחי ישו, הקדושים בעיני העוואנגעליום? אפוא הוא קבר פוילוס ברומא? אפוא המה קברי הנשים הקדושות מרים מגדלנא, והנשים אשר זכו לראות את ישו בקומו מן המתים, זכות אשר לא זכה בעת ההיא כל איש בעולם? ואפוא המה קברי שנים עשרה תלמידי ישו הנזכרים בעוואנגעליום? ומדוע לא הציבו ציונים על קברי ארבעת השליחים, מתיא, מרקוס, לוקוס ויוחנן המטבל? והעוואנגעליום שכח להזכיר אף עיר מולדתם? מי היו? יהודים או ערלים? כותבי העוואנגעליום שכחו אף להזכיר אפוא מצאו את המגלות אשר כתבו השליחים הנזכרים, ולא ידעו מתי ואפוא נולדו, ומתי ואפוא מתו. היתכן, כי מטיפי הנצרות, מטיפיה, מוריה, קדושיה ומפיציה, ולכלם לא נשאר כל זכר מלבד בעוואנגעליום הבדוי? אמנם ידענו, כי העוואנגעליום הזה אשר בידנו איננו הראשון המקורי, אבל מדוע השמידו והאבידו את הראשון מן העולם? האמנם מצאו רועי הנצרות את העוואנגעליום המקורי כי אין שוה להניחו? האין זאת יען מצאו בו ספורים מבהילים עוד יותר מבזה השני? ומסדרי הזה השני הלא הוכיחו ברור כשמש בצהרים, כי היו אנשים בלי דעת, בלי הגיון, בלי שכל אדם בינוני, מאמיני הבלים גסים אשר גם פני נער נעור יחורו כיום לשמוע כאלה. השליח מתיא מוסיף וגורע בדברי השליח מרקוס אשר קדם לו, השליח הבודה הראשון אשר לא ידע אף לספר תולדות ישו. לוקוס מוסיף וגורע בשניהם, על פּי השמועה אשר שמע, (לוקוס א. ב.) ולא יספר אף מלה אחת מי הוא, ומאיזה עיר או כפר כתב אל תאפילוס אוהבו, ועל כלם בדו את יוחנן המטבל, אשר לפי העוואנגעליום היה הוא קודם לישו, והוא הוא אשר טבל את ישו, ולא היה תלמידו של ישו, רק מורה שני עם תלמידים אחרים אשר התחרו בתלמידי ישו, וישו לא היה אוהבו, ואף גם דבר עליו רעה, והוא הוא יוחנן אשר ממנו קבלו הנוצרים את הטבילה ³⁷ ומדוע לא בדו איזה מקום למענו? ומה גם בימי ראשי אבות הכנסיה במאה השלישית והרביעית, אשר אז החלה הנצרות להתפשט בעולם, ביחוד על ידי העריץ הרוצח הגדול קאנסטאנטין (325), ולכל קדושי העוואנעגילום אין כל ציון! אין כל זכר בעולם, האין זה אות נאמן כי ידעו נגע לבבם, כי קשה לברוא יש מאין, ודי להם כי בדו את האחד, ישו, ובעד קדושיו ותלמידיו שלא היו בעולם ידאגו מזייפים ונוכלים אחרים, אם ימצאו את הדבר נחוץ למטרתם.

 

לחדש משפט ישו    🔗

ככלב שב אל קאו כן כסיל שונה באולתו. (משלי)

למן היום אשר החלה הנצרות לקצות בישראל, לא פנו היהודים אליה ולא חפצו לדעתה. אין חכם בישראל אשר למד לדעת מולדתה, ואף גם היחידים המעטים אשר נאלצו להתוכח עם הכמרים לא ידעוה, כי חשבו די להם להכות את האויב אחור לבל יתנפּלו עוד על היהדות. המומרים אשר עזבו את עמם, דבר לא היה להם עוד עם אחיהם לפנים, ופתגם ישן נושן הוא “כי מעולם לא המיר איש יהודי את דתו”. והמומר כבר חדל מהיות יהודי עוד טרם המרתו. כל מומר נטבל במי נדה לשם נצרות, לא יען כי מצא דופי ביהדותו, וימצא נועם בתורת בן מרים, אחרי אשר כלנו יודעים, כי כל המומרים, אי נקי, כלם לא ידעו את הנצרות, ומעטים מהם ידעו גם את היהדות, ורק סבות שונות משכו את המנול לבית מדרשו של פּוילוס, האחד אהב בת אל נכר, השני עני ואביון אשר התגולל בחוצות לאנדאן רעב ללחם ומבלי גג על ראשו, ופתאם נתפש בידי אחד מצודדי נפשות ויביאהו הביתה וישביעהו לחם לזמן קצר, השלישי הלך כצל בחוצות פּעטערבּורג בלי לחם ושמלה, מבלי בית ללון, על פי חקי סדום, כי אסור ליהודי לשבת בעיר ההיא, או בעיר אחרת חוץ לתחום המושב, ומרוב צרה ויגון נאלץ לנוס לבן מרים לעזרה, איזה בור עז פנים בעיר קטנה בליטא או פולין אשר לא מצא נחת במנהלי קהלתו, נהפך למלשין או מומר, ומה גם אם ידע לדבר מעט בשפת הארץ רוסית או פולאנית, ועוד סבות כאלה אשר הביאו איזה שיות נדחות לרפת בן חרש העץ, אך בשום אופן לא חכמת הנצרות אף לא “סכלות הבשורה”. כן היה תמיד עד הימים האחרונים, אך פּתאם, והנה חדשה.

“בקשת אלהים” מצד אחד, וממשלה מדינית מצד השני, עוררו תנועה חדשה בין צעירי הרוסים, אשר יצרו להם שני אלילים שונים, לעטן טאלסטא, החוזה הדתי, וקארל מארקוס הנביא המדיני. שני אלה הניאו ראש הצעירים הרוסים אשר לא ידעו מה לעשות, ובמשך זמן קצר נהפכו לסאציאליסטים, אנארכיסטים, ניהיליסטים, בקשו דבר אך לא ידעו בעצמם מה חפצם, אלה קראו “חופש ואדמה” אלה אמרו תנו לנו אלהים חדשים. פועלים התאחדו, אף כי מספר הפועלים ברוסיא היה מעט מאד עד כי לא נכרו בחוצות רק אולי בחמש או שש ערים בכל הארץ באין בתי חרשת מעשה בארץ, והמון דלת עם הארץ היו כלם אכרים, בורים, שכורים ולא דרשו דבר, ויהיו שמחים בחלקם, וצעירי היהודים מדלת העם היו חסרי לחם, ומרוב עוני היו גם חסרי דעת, כי לא למדו מאומה, ואין דואג עליהם לנחותם הדרך, אחרי אשר גם טובי העם וחכמיו שכבו למעצבה באשמנים ולא יכלו להושיע לעצמם מרוב צרה ויגון באשמת הממשלה הארורה אשר דכאה לעפר נפשם. ופּתאם כברוק ברק ראו מרחוק לחם וחופש בארצות הברית באמעריקא, והעם החל לצאת בגולה לארץ חמדה ההיא. בראשונה נמשכו גם דלת המון רוסים, ליטאים או פולאנים, אשר הלכו ונלוו אל שכניהם היהודים, תחת אשר לא יכלו לבוא אל הארץ הברוכה בלי עזרת היהודים, בכסף ובעצה, מבלי אשר יכלו אף לעבור גבול פרייסען, וכאלמים לא יכלו לפתוח פה ולשאול דבר מה באין מבין את שפתם, ואל מי יפנו בארץ רחוקה כאמעריקא מבלי מצוא שמה אף אחד מאחיהם. מעט מעט גדל זרם העמיגראנטיאן עד כי עלה מספּרם לרבבות בכל שנה, ורבם ככלם מדלת העם, מבלי דעת כל חכמה או מלאכה, והחכמים ביניהם היו אלה אשר ידעו שפת רוסיא אם מעט או הרבה, וביחוד אלה אשר למדו ידיהם לכתוב מכתב או מאמר בשפת ההמון, בזארגאן, והם המה אשר לקחו להם קרנים, ויהיו למנהלים, עתודים העולים על הצאן, ובמשך זמן קצר יסדו להם כתבי עתים בזארגאן ויהיו למורי דעת או אי דעת לשיות הנאלמות, ולא ימים רבים עברו ותגדל החוצפּה, והעזות עלתה עד חוג השמים, וראשית מעשיהם היתה להשליך שקוצים על היהדות, והיהודים החרדים, וישכרו להם הוללים ממין פ….. המומר להכעיס, בהם גם מומרים טבולים, כל קודש בישראל היה לשחוק, ורק כל אשר יעשה הנוצרי הוא טוב ויפה, עד כי הגיע הדבר עד גבול השגעון. ואחד ממנהליהם, ההולל ז…. אשר חשבוהו הבורים לפלוסוף נורא, והוא הראה את חכמתו הגדולה, בדרשו לחדש משפט ישו הנוצרי, בהיותו בטוח, כי אם יעמוד האליל לפני כסא משפט חדש, אז יצא צדיק בהשפטו, וכל היהודים החכמים הגדולים כמהו יכירו כי היהודים היו הרשעים אשר תלוהו על עץ, ובלי ספק יודו באלהותו ככל הנוצרים, ורבים מחבריו ענו אחריו אמן, ובלב רבים מבעלי בריתם כבר קבעו הלכה למעשה, כי צדקה הנצרות נגד היהדות אויבתה. ומי יודע אולי טוב ונכון היה הדבר באמת לחדש את המשפט, בהגלות לנו העוואנגעליום בכל מערומיו ומחבריו ומעריציו עם כל המון הבורים התועים והמתעים, והיהדות תצא כשמש בגבורתו בכל גאון הדרה, על ידי חכמי ישראל היודעים את אשר לפניהם, והמומרים הבורים מרגיזי אל בלי דעת יבשו ויכלמו ויאלמו לנצח.

אמנם מאד יוכל להיות, אם אאריך ימים ועיני לא תכהינה יותר, אולי אקדיש לזה מאמר או מחברת מיוחדה.

 

הנצרות דת האהבה (?)    🔗

למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק.

(תהלים ב')

למה תרצדון כמרים קדושים? לאיזה תכלית תרבו לדבר יום יום בכל דרשותיכם, בספרים, ובכתבי עתים, כי דתכם היא דת האהבה? האם מצאתם אף איש אחד בכל התבל כלה אשר לא האמין לכם? הלא כנער כזקן, כשפחה כגבירה, ככושי כהודי, כיהודי כמחמדי, כלם כלם אי נקי, כלם יודעים, כלם רואים, כלם שומעים דבר אהבתכם לדתכם, כלם יודעים אף סבת אהבתכם הטהורה, מי יפון היום כי גם בתי תפילותיכם נבנו על יסודות האהבה, מי לא יבין כי בחור ובתולה הולכים שלובי זרוע להתפלל לאליל האהבה? מי יספיק אף רגע בקראו בדברי ימות עולם, כי המלך הנוצרי הראשון קאנסטאנטין (הרוצח) הגדול הרג את בני ביתו רק מאהבתו לדת האהבה? מי לא יודה כי כל הריבות והקטטות הזיופים והשקרים באספת ניצא היו פרי האהבה? מי בער לא ידע כי רק דעת האהבה הציתה אש קדש בלב הצדיק טארקוואמאדא ואש אהבתו להטה בני אדם לאלפים אשר לא ידעו אהבה כמהו? ומי כסיל לא הבין כי מראשית יסוד דת האהבה שלחתם אורבים בתמונת מיסיאנערים לדבר אהבה, בחרב ודם לכל בעלי דתות אחרות רק לטובת מין האדם אשר תאהבו כמות? ואם גנבתם או גזלתם את ארצותיהם, הלא רק יד האהבה עשתה זאת, לבל ישארו נחשלים במלכות השמים, ומי גבר לא ידע את אהבתכם הנפלאה לישראל, אחי אלהיכם אשר בדיתם? היש מספּר לכל הטוב והחסד אשר עשיתם עמנו מאז עד היום הזה? הן לא יעבר יום אשר לא תדברו באהבה וכבוד בכל ארצות פזורנו, גם אויטא דע פע, גם פּאגראמים הבאתם עלינו, ואיש אין בנו אשר יכחיש זאת, אחרי אשר גם החרשים שמעו והעורים ראו זאת, וכל דרשותיכם כהנים לאלילים נכבדים אך למותר, האף אין זאת?

האמנם פחד פחדתם פן יבוא איש לא אמון בו לשאול מכם איזה שאלות הבל “מאיזה מעין שאבתם את אהבתכם”? הלא העוואנגעליום אומר לא בי היא, האפיפיורים, המלכים, הסופרים והאינקוויזיטארים לא שמעו אף את שמעה ואם ידעו איזה מיני אהבה, כמו אהבת נשים, אהבת כסף, אהבת נצחון ואהבת עצמם, אבל בכל אלה אין אהבה לדת, וגם הכופר בכל דת איזה שתהיה, יוכל להתפאר בכמו אלה, ואם לא התולים עמכם כמרים נכבדים, ואם לא תחפצו להמנות בין המשחקים על הבמה, אנא הואילו נא להורני מי בדא את האהבה הזאת? מה שמו ושם עירו? האמנם בדאו עוד “נצרת” שניה, וישו שני עם עוואנגעליום חדש, כתבנית העוואנגעליום אשר בדאו עתה צוררי ישראל באשכנז? ואם כן הוא, הלא תצדקו כמרים ישרי לב, ופחדכם אמנם לא פחד שוא הוא, כי מי יערב לכם אם לא יקום ביום מחר איש פשוט כמני וישאל שאלת תם לאמר:

“מי ראה את ציר הצפוני בוער באש להבה? מי שמע כי גזרי קרח ולפידי אש יצאו במחול יחד כאוהב ואהובתו? האמנם דת ישו הראתה נפלאות כאלה? הנצרות אשר לא היתה “דת” מעולם, רק “אמונה”, אמונה בשטן ושדים, אמונה בבן יהודי חרש עץ שלא נולד מעולם, אמונה כי נתלה על עץ, אמונה אשר שכחה אף להקדיש את העץ הקדוש ההוא ולא הגבילו מקומו איה? דת שלא נכתבה עוד, דת אשר כנוה בשם “רעליגיאן” בכונה מיוחדה, בדעתם כי הרעליגיאן איננה דת, שקר מסכם בפי כל עמי הארץ אשר לא ידעו בין ימינם ושמאלם, ³⁸ עד כי הגיע עד כס רבני הרעפארמים, המטיפים יום יום לטוב “הרעליגיאן”, ובעת אחת נגד תורת משה, ואינו חושד אותם בבערות גסה כזאת, כי אינם יודעים את ההבדל בין רעליגיאן ותורת ישראל, כי לולא ידעו זאת הלא הטיפו גם נגד הרעליגיאן, אבל המה יודעים, כי גם כמרי הנוצרים יטיפו לרליגיאן, ר”ל לאמונה, ואין להם מצוה גדולה מזאת, מצוה קלה לחקות חכמת הנצרות ומהם העושים זאת לא בכונה, רק מחוסר דעת היהדות, ומאין באר מים חיים ישתו ממעין נרפש, ישתו וישקו את עדריהם. ואלה הצאן מאמינים באמת כי הנצרות היא דת האהבה, מה שאין כן בתורת משה, ורעה עוד מזאת, כי בעוד אשר הכמרים והסופרים הצוררים יודעים כי שקר ידברו, הנה המטיפים לרעפארם הנה עצלים, לא יקראו אף את העוואנגעליום, כי לוא קראו בו בעיון מהחל עד כלה, אז הנקל היה להם למצוא את השקר הזה ככל המון שקרים אחרים, כאשר מצא מעט המטיף המנוח קרויזקאפי בפילאדלעלפיא, כנראה מכל דרשותיו הנדפסות, ואם לא מצא הכל, היתה ה“עם הארצות” בעוכריו, מבלי דעת את התורה במקורה, ועל כן לא יכל למצוא את הזיופים הגסים בשנויי הפסוקים.

“הנצרות דת האהבה”? גם בטן הנמר תבקע משחוק אם יקראו באזניו דברי העוואנגעליום (מתיא 10, 34, 35, 36.) או לוקס 12, 49, האומר בשם ישו לאמר: אני באתי לשלוח אש בארץ, והלאה (שם 51) הוא אומר: “האומרים אתם שבאתי לתת שלום בארץ, אני אומר לכם לא, כי אם מחלוקת, כי מעתה חמשה בבית אחד יחלקו שלשה על שנים ושנים על שלשה, האב יחלוק על הבן והבן על האב, האם על הבת והבת על האם, החמות על הכלה והכלה על החמות”. ומתיא יכפיל את דבריו ביתר תוקף, באמרו: “אל תחשבו כי באתי להביא שלום בארץ, אני באתי רק להביא חרב ומלחמה, הבן יקום באביו, הבת באמה וכלה בחמותה”. ומטעם אהבה טהורה זאת הלא הוליכו מלכי איירופּא את צבאותיהם לכל קצוי תבל להרוג ולהשמיד את תושביהן, ועל פי המצוה הזאת לקחו להם האפיפיורים כתרי מלוכה בחזקת היד לרד לפניהם מלכי ארצות תבל. ואם מעט לכם זאת, לכו וראו את האהבה הטהורה השוררת בין בעלי דת האהבה עצמם, ותוכחו כי הפראטעסטאנט יחבק את הקאטוילי עד להחנק, שפתים ישקו הצרפתי והאשכנזי עד שפך דם, וכן עזה כמות אהבת הבולגארי להערבי והיוני, וכל אלה להודות לדת האהבה אשר תאחדם ותעודדם, להרוג ולאבד איש את רעהו ברוב אהבתם.

הנצרות עמוקה משאול ורחבה מני ים, הנצרות לא תשתפק באהבה לבדה, הנצרות היא סמל החכמה והמדע, הצדק והיושר, והיא היא מקור מים חיים באה חפרוה שרי הציוויליזאטיאן החדשה, היא היא יוצרת הפּלוסופיא האלהית, היא המפיצה דת בין עובדי האלילית, היא היא המלמדת תכונת השמים ויודעת מסתרי הטבע, כל רזי עולם נגלו על ידי מאמיני העוואנגעליום, הכמרים, הנזירים, והנזירות, היעזואטים, נוסעי הצלב עם ראשי הכנסיה הנוצרית בימי קדם, כלם ישבו ויושבים עדה יום רק ללמוד וללמד דת, הוגי דעות להביא אשר בעולם על ידי הנצרות, וכל יושבי תבל, וביניהם גם היהודים כלם חיים רק בחסד מאמיני אלהות יהודי נגר מת, הנצרות היא סמל הטוב, החסד, הצדקה והיושר, וכל טוב העולם מידה לנו, ופני כהניה לא יחורו בדברם יום יום אודות “הציוויליזאטיאן הנוצרית”, ושקר מסכם ומקובל זה, הוא שקר משנה אחרי הנצרות עצמה, האלילית החדשה אשר קראה בשקר בשם “דת” בעוד אשר מעולם לא היתה דת, מלבד אמונת הבלי שוא בשדים ורחות, שטן וכל מרעין בישין, והנה אם מעט הוא דעת סופר יהודי אחד, אף כי באמת היא דעת רבים מחכמי ישראל אשר עיניהם בראשם ולא מכרו את נפשם לבכור שטן במחיר כסף או כבוד, הנה אחשוב לי לחובה לקרוא לעדים נאמנים אחדים מגדולי חכמי הנוצרים עצמם, ונשמע מה בפיהם.

 

הנצרות פּשטה את הרגל    🔗

הנצרות בתור “דת” פּשטה את הרגל, ביחוד עתה בימי ממשלת השקל, הראמאנטיק, בית משחק, יין ואשר ותענוגות בני אדם, עתה בעת אשר כשל כח הסבל לחכות לגן עדן של מעלה אחרי המות, ויאמרו להורידו ארצה, למען יוכלו להתענג בו כל עוד אשר המה חיים עודנה, ואין איש דואג וחרד מחמת “מלאך הדומה”. עתה כי אבדה האמונה בכלל, ומלב הנוצרים בפרט, עתה נוכל להחליט בבטחה, כי הנצרות בתור דת פּשטה את הרגל.

אמנם כן, הננו רואים בתי תפלה חדשים בנוים לתלפּיות, בתי מדרש לכהני הדת, מנדבים רבים וגדולים לטובת הדת, מחברים ספרים ומשוררים יזמרו תהלות ישו, כהנים ומטיפים יסובבו ערים וארצות להפיץ תורת בן מרים, אגודות רבות מאספות כסף כאפר לטובת השליחים המסיתים אשר ישלחו לכל קצוי תלב, וספרי ב"ח למיליאנים יפזרו חנם בכל התבל, וגם הממשלות תומכות את האגודות והמסיתים עד כי כל הדת נשענת רק על יסודות כסף ופּאליטיק. אך רחוקה מלב העמים בתור דת נטועה בלב מאמיניה, וברגע אשר תחדלנה הממשלות להחזיקה ולתמכה בעמודי ברזל, בכסף, פּאליטיק מרמה ופראפאגאנדא, תפול למשואות, והעם בכלל לא יחוש, מלבד אולי איזה יחידים, אשר בנפול הדת ישבר מטה לחמם, או ממשלתם. ושני עדים נאמנים יעידו כי כן הוא.

העד הראשון המרידה הצרפתית לפני מאה שנה, והשני הבאלשעוויזם בימינו. פּאריז ופּעטראגראד הכריזו כליה על הנצרות, פּאריז הקטולית ופּעטראגראד הפּראוואסלאווית, שני עמודי התוך בבנין הנצרות, ושני עמים היותר אדוקים לדתם, והמורדים בשתי הארצות הכריזו כי אין להם חפץ בכל דת, החרימו את בתי התפלה, והעם החריש, לקחו את כל זכויות כהניהם, והעם לא שם לב, וכל אלה אשר הטיפו לדעת חיבו את ראשם (בצרפת בימי המרידה הראשונה), כל הרכוש, אוצרות זהב וכסף אשר אצרו במשך שנות מאות בבתי תפלותיהם לקחה ממשלת המורדים, ורק הכומרים רעמו פנים, יען להם נגע הדבר עד הנפש, אבל לא העם, האם אשר מגבוה יביט על הכהנים כעל בטלנים אוכלי לחם חסד, מבקשי כבוד וכסף על לא דבר. ושכר הכהן הנוצרי אמנם הוא קטן ודל, עד כי הרוב הגדול מהם יחיו חיי לחץ, כאשר כן יתאוננו בכתבי עתים וספרים יום יום כמעט. ובמקומות ידועים, על כהן הדת ללכת בעצמו מבית לבית ולאסוף נדבות, עשר קשיטות לשבוע מכל חבר בית תפלתו, והנשאר יאספו בקופה של צדקה כל יום ראשון בין המתפללים, ואחרי כל אלה לא ימצא הכהן די לחם לנפשות ביתו. וכל זאת, הוא רק יען, כי העם לא יחוש כל צורך בדתו, אף כי בפיו לא יכחיש בה, מטעם ההרגל. כי על כן מתאמצים כל כהניהם להכניס ראשם וחוטם בפּאליטיק, כי ממנה ללחם וממשלה תוצאות, ומהם היודעים ומרגישים את הרקבון בדענמארק, אבל קהלותיהם ישימו מחסום לפיהם, וביחוד באמעריקא אשר הצביעות יושבת לכסא, והיא היא האוחזת בעמודי הדת, הצביעות אשר פי שנים דרוסה בארצות הברית נגד ארצות אחרות.

כבר מוסכם ומקובל בפי בני עמנו, כי הקאטוילים רעים לישראל יותר מכל הכתות השונות בין הנוצרים, ותמיד יזכירו את האינקוויזיטיאן, גירוש ספרד, גירוש צרפת, עלילות הקדושים היושבים על כסא פּעטרוס ברומא, פּארטוגאל ואכזריות מלכיה, ועוד ועוד אשר אמנם יצדיקו את השקפתם. אפס אם נביא על עלילות העת החדשה נמצא, כי לא טובים מהם המה הפּראטעסטאנטים, תלמידי לוטהער בכל הארצות אשר ידם על העליונה כמו באשכנז וארצות הברית, בשתי הארצות האל יצטיינו כיום הזה בצביעות ודעספאטיזם הרבה יותר מבארצות הקאטוילים (מלבד פולין הרקובה), וכל היודע הליכות הדת באיטליה, ישתומם, כי על אף מושב האב הקדוש, ועל אף הכהנים הרבים אשר אין קץ למספרם בארץ ההיא, הנה היא הארץ היותר חפשיה בנוגע לתורת הנצרות, יותר מכל ארצות תבל. בעיני ראיתי המון פועלים עובדים עבודה קשה בחוצות רומא ביום הראשון, מבלי כל מפריע, בתי יין ושכר, בתי משתה ומשחק פתוחים לרוחה. בתי התפלה רקים מאדם, ורק עשרה או עשרים מתפללים בבית תפלתם המהלל “סט. פּעטרעס”, ורוב המתפללים הנה רק נשים מדלת העם, וביחוד הבאות מן הכפרים לראות ולהתענג על חמדת הבנין הנפלא ההוא וכל האצור בו, ומה יתפלא הזר הבא מארץ אחרת בבואו לרומא לימי החג הגדול, יום “העשרים לסעפּטעמבּער”, אשר אז ינהרו אליה כהני הדת מכל אפסי תבל, ומחנות מחנות יסובבו עיר מבית תפלה לבית תפלה, ואת כלם ימצאו רקים, ואחרי כל מחנה הולכות נשים עניות בנות הכפרים ושלמותיהן קרועות וטלואות, ושערות ראשון פרועות כמו לא ידעו מציאת משרק בעולם, ואין איש אשר ישים לב להביט על המחנות האל, אנשים ונשים לרבבות לנים תחת כפת השמים על הככר סביב חצר מסלת הברזל, מאין יכלת לשלם מחיר מלון, ובבתי מלון לעניים דרשו רק חצי פראנק מחיר לינת לילה אחד, ואין איש מאספם הביתה. והקהלה הנוצרית לא תדאג לאמללים כאלה הבאים לחוג את החג הגדול בעיר מקדשם. ואם לא אות הוא עד כמה נשרשה הנצרות בלב מאמיניה? ואם יוכל איש לכחד כי הקאטויליציזם איננו שקוע בתהום הצביעות כנושאי כל הנצרות בכתות אחרות, והמאמינים הנם חזקים באמונתם, אף כי מספרם לא גדול, ואלה אשר לא יחושו לדתם אינם נוכלים צבועים, ועושים בגלוי לפי נטות רוחם, את אשר לא יעשו כזאת חברי כתות הפּראטעסטאנטים מכל המינים.

יותר מכלם הראתה הבּאלשעוויזם ברוסיא בשנת 1917, לענין-טראצקי, ועוזריהם המעטים כבשו את כל הארץ הגדולה ההיא באפס יד, וישפילו וידכאו את הנצרות מבלי פוצה פה מכל ההמון הרב אשר כלנו חשבנוהו לאדוקים נוראים. ההמון הגס אשר לא ידע קרוא וכתוב, ומעולם לא ראה את העוואנגעליום, – יען מטעם הסינאד הקדוש אסור היה למכור את ספר דתם בבתי מסחר ספרים – וההמון הזה לא הניע אצבע קטנה להרחיק את כל גוזלי תורתו ודתו. ולוא גם בחרב ודם, זאת התורה אשר בחרב ודם הפיצוה בין העמים, ומפיציה טרם השליכו חרבם מידם גם עתה, והתורה הזאת נשלכה כנצר נתעב בכל חוצות ערי רוסיא, ובמאסקווא הקדושה עצמה, וראש הכנסיה שוכן בקרבה. ואלף שש מאות בתי תפלה (ארבעים פעם ארבעים) אשר בהם התפארה הכנסיה הפּראוואסלאבית, ואין קץ לאוצרות הכסף והזהב אשר אספו בהם במשך שנות מאות.

 

השטן והאליל    🔗

השטן מי הוא? הידעתם? שאלו נא את פי כל נער ויגד לכם. השטן מודענו הוא יליד בית האלילים, זקן גדול כימי השמים על הארץ. כלם יודעים אותו, רבים המה אוהביו, ויותר מהמה שונאיו, ואין איש יודע למה יאהבהו ומדוע ישנאהו. השטן הוא מין בריאה משונה, מלאך, שד, חיה, בהמה, עוף או שרץ מעופף, אשמדאי, מלך בלהות, בכור מות, צר ואויב למין האדם, ידו בכל, ויד כל בו, ולו אשה יפיפיה וסרת טעם, לילית שמה. והזוג הנחמד הזה ידם מושלת בכל לעשות הרע בעיני אלהים ואדם, עד כי גם יוצר התבל חסר אונים הוא להשמידו כליל, אף כי חי הוא למורת רוחו. ובכן לקחוהו גם יוצרי האליל ישו למגן להם, לעוזר האליל, להיות עליו מחסה משונאיו ולעזר בצרה, להראותו את כל טוב בית נכאתו ונפלאותיו באויר השמים, בים וביבשה, עד כי היה לו בן האלהים לילד שעשועיו, אשר לקחהו על זרועותיו, וישאהו על אברתו, וישם את קנו על גג בית המקדש. ואך שוא נתנו מטים בפי אלילם להתאונן כי “אין לו מקום בתבל להניח את ראשו”, אחרי אשר בכל עת יכל לבקש את ידידו השטן כי יבנה לו היכל נחמד בכל מקום אשר יבחר, ואיה היה בית אמו, בנצרת?

לאיזה תכלית נחוץ היה השטן לספחהו אל האליל ישו? ועוד יותר קשה להבין מדוע הוציאו הכמרים עליו שם רע ויכנוהו בשם “אנטי כריסט”, מתנגד להמשיח? הלא זה הוא השטן אשר נשא את בן האלהים על כנפיו מאהבתו אותו? הנוצרים האדוקים מאמינים במציאות השטן העומד לפניהם כמו חי, כאשר יאמינו במציאת ישו. ובכל העוואנגעליום אין כל זכר כי עשה לו רעה, ומדוע שנאוהו? האמנם רק למען הראות כי השטן והיהודים התנגדו להמשיח? אבל היהודים לא התנגדו לו באמת, כי לא ראו אותו מעולם אף לא שמעו את שמעו בעת ההיא קודם חרבן הבית?

אמנם קצרה בינת אדם להבין ולחדור עד קץ גבול השגעון ורק המאמינים אולי יצליחו לענות על השאלה הזאת, מדוע הלך השטן כצל אחרי ישו? אמנם כן! גם אנחנו היהודים אינם נקיים מצרת השטן, גם לנו יש שטן מיוחד לנו, לפי תכונתנו. אבל השטן היהודי שונה הוא משטן נוצרי, אלילי. שטן יהודי הוא, אף כי מעולם לא בא בבריתו של אברהם אבינו, ואין זכר לו בתורת משה, ולא עשה לנו כל רעה, מלבד אולי לגבורי “חכמת האמת” (המקובלים ר"ל).

השטן היהודי נזכר פעמים בכתבי הקדש. הראשון, המלשין, צורר הצדיק מו"ה איוב, והשני אצל הנביא זכריה.

חכמה רבתי השמיעו חז"ל בחקירתם אודות איוב מי היה, ובעיני אין כל ספק כי הצדק הוא עם בעל המאמר, כי איוב רק משל היה, ולפי השערתי נכתב הספר בימי ישעיה הנביא, ואולי בידי הנביא עצמו, כי מי כמהו מליץ נפלא בין כל נביאי ישראל, ובמליצותיו הנעלות יעמוד הספר הזה בשורה אחת עם ספר ישעיה. ואף כי אין רמז בכל הספר מי היה זה הצדיק איוב, כי אין כל זכר ליהדותו. ועל כן גם השטן יכל להיות לא יהודי. את השטן היהודי אמנם פגשנו רק פעם אחת בתמונת המלאך אשר עמד לשטן לאתונו של בלעם, ובכונה לא התראה לבלעם עצמו, רק לחמורו, בדעתו כי החמורים יאמינו בשטן.

השטן היהודי מלא בכל חדרי אגדות חז“ל, אבל רק באגדות, אך לא פעם אחת בכל ענין הנוגע להלכה, לחקים ומשפטים ותרי”ג מצות, שם אין שטן, אין מלאך ואין שרף, שם אין רוחות ואין שדים, אין אשמדאי ואין לילית, שם הכל הולך למשרים כיד הטבע הטוב.

השטן היהודי היה תמיד בן משק בית כסילים, ורק בנוה סכלים שם ימצא מנוח, תחת אשר לאלה נבונים לא יבוא, ואל בית חכמים לא יקרב, בדעתו כי שם לא יכירהו מקומו. ובכן, כל הנוגע לגדולת השטן, שם נפגשו כל הסכלים השונים, כנוצרים כיהודים, כי אב אחד לכל הסכלים בתבל.

חי אני!

 

המכונה ליצירת האליל    🔗

כי הנצרות בנויה על תהו, והאליל ישו נוצר ברוח פי היונים יוצרי אלילים במצרים, בזה לא יספיק עוד כל חכם לב מגדולי חכמי הנוצרים, כלם מודים היום פה אחד, כי ישו כזה לא היה ולא נברא, כלם יסדו את משפטם על יסודות הגיון, דברי הימים הכללים, חוקי הטבע ותורת האדם הנאור. מספר החכמים מכחישי מציאת ישו עולה היום למאות, וראה זה פלא, כי לא אחד מהם שאל את השאלה הטבעית, מדוע ולמה, ולאיזה תכלית יצרו עובדי האלילים את האליל החדש הזה? החסר אלילים היה אז העולם, הנאור או הפּרא, ואיזה רוח עועים עבר על יוצרי אליל זה? מה היתה מטרתם? ואיזה תקוה טובה נשקפה להם אם יגיעו למטרתם? את השאלה הזאת שאלתי גם לנפשי, אחרי אשר החלטתי לדבר ברור באין כל ספק בעולם, כי ישו כזה כלו בדוי, והנצרות התלויה בו כלה ישא רוח, ואחרי העמיקי חקר בדבר זה, הנני חושב כי מצאתי את החידה, ועם זה מצאתי מענה גם על השאלה, מדוע לא מצאו חכמי העמים לנכון אף לשאול את השאלה הטבעית הזאת.

ספרים רבים המכחישים מציאת ישו קראתי בלשונות שונות, כלם כתובים בידי נוצרים מלידה ומבטן, ורק שנים מהם יהודים, החכם מאריץ פרידלאנדער, וזה לא כבר החכם המבקר הנודע לואיס בראנדעס מקאפענהאגען. כל חכמי הנוצרים אין אחד מהם פנה לספרת ישראל ודברי ימינו, אין אחד מזכיר את התלמוד, אין אחד מזכיר את כתבי הקדש, אין שואל השקפת היהודים כמו לא היו בעולם. חכמי הנוצרים יודעים רק אחת, כי האומנים יוצרי כל האלילים יצרו עוד אליל אחד בלי כל מטרה, תחת אשר מהשקפתי אני בתור יהודי, אין זה מענה נכון, וזאת היא השערתי, אשר יסדתי על עמודי דברי הימים לישראל בעת ההיא.

ארץ ישראל הקטנה, עמדה תמיד כעצם בגרון שכניה הקרובים והרחוקים. מצרים, ארם, פרס, בבל ותימן התיכונה מצד אחד, ואבירי התבל באיירופּא, יון ורומא, מצד השני. שני העמים האבירים האלה התחרו תמיד לרשת ארצות לא להם. יון הקרובה יותר לארץ ישראל תמיד עוינו את היהודים, ההתחרות בין יון ורומא לפנים היתה כהתחרות בריטניא וצרפת בימינו. הצרפתים עתה כהיונים לפנים לא יצלחו להשים אליהם לב המנוצחים אשר לא שבעו ולא ישבעו רצון מושליהם, והמושלים משלו בחרב ובדם, תחת אשר הרומאים ידעו לקנות לב עבדיהם החדשים, כבריטניא היום.

היונים צוררי ישראל לא שכחו עוד, כי זה לא כבר משלו על יהודה בחרב מלאה דם, וראש מטרתם היה להשמיד את היהודים כליל, וראשית עבודתם היתה למחות זכר לתורת היהודים, אנטיוכס הרשע היה האחד והראשון בגזרותיו על תורת ישראל, ובכל הדם הרב אשר שפך ביהודה לא הצליח, והיהודים יצאו מאפלה לאורה. אך היונים השקט לא יכלו, ומה גם בראותם כבוד תורת ישראל מידי מלכי מצרים על ידי העתקת התורה ליונית, רעדה אחזתם פן תתפשט התורה הזאת, ואליליהם יהיו לחרפה ולשנינה. עוד אפיון הצורר היוני מצא תואנות על תורת ישראל, וכקוץ מנד בעיניהם היתה ההעתקה השניה, הרומית (וואולגאטא), ואין כל ספק כי התורה מצאה חן בעיני חכמי העת ההיא, והדבר הזה לא נתן להם מנוחה, ועל כן התחכמו למצוא דרך חדשה להכחיד את היהודים ותורתם על ידי תחבולות שקר, לעשות את היהודים לעובדי אלילים, ואחרי אשר הבינו כי לא באפס יד ישמידו את התורה, הנה החליטו לתת ליהודים אליל יהודי לפי טעמם ותכונתם, ולתכלית זאת יסדו מכונה חדשה, רגל לפי מידת הנעל, וראשית מעשיהם היתה, יצירת מכונה, והמכונה תעשה את מעשיה לברוא את האליל עם כל החומר הנחוץ ליצירה כזאת.

בלב עצי היער הגדול אשר נטעו, החלו לבנות מגדל הפורח באויר, נשען על יסוד אבני בהו, ועמודים רבים יתמכוהו, וליסוד הניחו את האבנים האלה. נצרת, עיר שאיננה בעולם, היא המרכז, ערש האליל. יוסף חרש עץ, ארושתו מרים. המלאך גבריאל, בעלה הטבעי, ועם זה גם פלגש יוסף, בית לחם מקום הלידה, רועים חוזי חזיונות, הר (להבדיל כמו הר סיני) להשמיע מוסר הבלים. פּסוקים מכתבי הקדש לעשות מהם רגל לנעל, קללות וחרופים נגד היהודים כנהוג בין אנטיעסמיטים לפנים והיום. צלב. תליה. תקומה מן המתים, נסים ונפלאות, הוללות וסכלות אין קץ, ספורי נשים זקנות, זיופים בדברי הימים, שקרים גסים בלי בושה וכלימה, ואת הקוף העמידו על האָבנים בראש הבונים, להיות המנצח על עושי המלאכה.

המגדל גבוה מאד, כלו בנוי אבני בהו, בלי חלונות, לבל יחדור השמש בבנין תהו זה.

עמודי אפס רבים תומכים את המגדל, ושמותיהם, יוחנן המטבל, י"ב תלמידים, יהודה איש קריות, פטרוס, פּוילוס, וחלומו. שטן בעל כנפים, שתים נשים פתיות, אלפים חזירים, חמור גנוב אחד, מת אחד (אלעזר) הקם מן המתים ומחריש, אף לא ידע בשת ולא נתן תודה להאליל אשר נפח בו רוח חיים אחרי שכבו בקבר ארבעה ימים, ועוד כאלה. ובתוך באמצע המגבל קבר האליל, עשוי מלבנים, בתבנית תיבה מונחת על הרצפה, קבר אשר ממנו ברח האליל בסתר והאליל בהולדו היה משיח ובן אלהים, ואחרי מותו היה לאלוה, והמון רב, כל עצי היער כלם מאמינים, משתחוים ומתפללים לבול עץ זה. רק אל המטרה הראשונה לא הגיעו יוצרי האליל, יהודים לא יאמינו בהבלי שוא, לא נהפכו לעובדי אלילים, ואת תורתם שמרו כבבת עין וישמרוה עוד היום, מלבד איזה סוחרים אשר עשו עושר במסחר הדת, או בטלנים פתאים אשר לא יבינו דרכי המסחר ויונו את עצמם, ובידם נשאר רק קוץ עץ יבש, ואף לא חרס להתגרד בו.

עינינו הרואות, כי המכונה תעשה את מלאכתה היום כאשר עשתה לפנים, בלי הרף, בלי בושה וכלימה, כמו היתה בנויה באמת מברזל עשת. גלי אשפה גדולים כבר נערמו עד כי היו להרים, ובכל זאת יוסיפו להגדיל את ההרים מבלי פנות לכל מפריע, כסף לא יחשבו למאומה. חיי אנשים גדולים, ואף גם חיי עמים שלמים כחיי זבובים בעיניהם, עד כי עוד עבודה רבה לפני כל המחכים לקץ ההומבוג הנורא בבוא המשיח האמתי…..

טעות גדולה יטעה הקורא אם יחשוב כי המכונה אשר תארתי בזה, היא רק הדת הדמיון, כתובה על ניר, לא יותר. לא אדוני, כל המכונה נעשתה בידי הנוצרים גם בפועל, וכל החפץ יוכל לראותה בעיני בשר בכל יום בשעה 12 בבית תפלה גדול בעיר שטראסבורג, עשויה למחזה שעשועים מכל פרטי המקרה הכל כאשר לכל ככתוב על ספר העוואנגעליום, בתבנית מורה שעות גדול, והמונים המונים יבואו בכל יום לראות ולהתענג על המראה. ובשנת תרנ“ט בהיותי בעיר ההיא הלכתי פעמים להתענג על מחזה שקר זה. ישו הנוצרי הולך, ואחריו י”ב תלמידיו, יהודה איש קריות, גם נשמע קול התרנגול הקורא באמת כתרנגול חי, ולוא הייתי סופר כותב חזיונות ומחזות בעד במת השחוק, יכלתי לחבר מזה ספר נחמד למראה החזיון להציגו לפני קהל גדול בסקווער גארדען בנויאָּרק. אפס, יען אין זאת מלאכתי, טוב ונחוץ היה כי ילך לשטראסבורג אחד מהסופרים הזארגאנים ובעיניו יראה ויתן לי תודה, כי בזה אין כל ספק, כי ממחזה כזה לכסף תוצאות להרויח רכוש רב.

 

מגלה סוד    🔗

רבים שאלו, ויותר מהמה שאינם יודעים לשאול, מדוע נקרא האליל ישו בכנוי “נוצרי”. מי היה הראשון אשר כנה אותו בכנוי זה, ולמה? העוואנגעליום עצמו הוא נבוך, ולא השמיע דבר ברור כי נקרא כן על שם העיר “נצרת”, תחת אשר לוא נקרא על שם העיר אשר ישבו בה מרים אמו ויוסף הנגר, הלא יותר נכון היה לכנותו “הלחמי” על שם העיר בית לחם, אשר בה נולד (על פי העוואנגעליום), ואולי יותר נכון היה לכנותו “הרפתי” על שם הרפת שנולד בו, תחת אשר על שם העיר “נצרת” היו צריכים לכנותו “נצרתי”, מלבד אשר לא לבד כל חכמי העמים, אבל גם היהודי הנוצרי האדוק “ד”ר יוסף" קלויזנער עצמו מודה, כי עיר כזאת לא נודעה בדברי הימים, ולא נזכרה אף בתלמוד.

העוואנגעליום מתהפך בתחבולותיו ואומר, כי על כן נקרא בכנוי נוצרי, יען כי מעיד הכתוב, “ועל כן נוצרי יקרא לו”. אבל לדאבון לב קלויזנער לא נמצא פסוק כזה בכתבי הקדש, הנה כי כן נשאר לנו רק אחת להניח את השאלה הזאת באוצר השאלות, שאין מספר להנה, ואשר על כלן או רק אף על אחדות מהנה עוד לא נמצא מתנצל ומתרץ אף אחד בין כל רבבות אלפי הכמרים בתבל, אין אף ספר אחד בכל ספריות העמים אשר נסה למצוא מענה נגד המבקרים, מלבד המיסיאנער היהודי הנוצרי האדון קלויזנער, וגם הוא לא מצא איזה זיוף חדש במה למלא את השאלה הזאת, אף כי זייף כמה פעמים ויכתוב את המלה [נוצרי] בסוגר כזה, בתור הוספה בכל מקום שנמצא בתלמוד השם “ישו”, אך לא המלה “נוצרי”, בדעתו כי בשם ישו לבד אין די אחרי אשר רבים אנשים אחרים יכלו להיות נקראים בשם ישו או ישוע. אבל למצוא פשר, ענני, מי כנה אותו בכנוי נוצרי בפעם הראשונה, ומאיזה טעם נקרא כן, על זאת לא התעורר אף קלויזנער, וגם המיסיאנער המומר להכעיס אשר קדמהו, המלומד יותר ממנו “ד”ר יצחק סאלקינזיין" בספרו “סוד הישועה” ספר מדע כספרו של קלויזנער, ובכל אופן, יש בו יותר מבספרו של קלויזנער, ולא נסה לתרץ את הזיוף ביאזעפוס כקלויזנער, והשאלה הזאת נשארה בלי פתרון עד היום הזה, ובעיני נכבדה היא יותר משאלות אחרות שאין מספר להנה, ואני מקוה כי נפקחו עיני לראות נכוחה בפתרון השאלה הזאת, והיא:

בקראנו ספרי אבות הכנסיה הנוצרית אשר זכרו רק כלאחר יד, כי שמעו שם איזה איש בשם “ישוע הנוצרי”, לא ידעו מאומה ממקום מולדתו ומה הן מעשיו, רק כי היה “בעל מופת”, לא ידעו את העיר נצרת ולא תלמידיו, ונעלם מהם כל ספורי העוואנגעליום. ועל פי שמועות רחוקות אלה נכתבו איזה מגלות בידי פתאים מאמינים שונים, וכל אחד כתב על פי השמועות אשר שמע, וגם בדא מלבו כדרך כל מאמיני הבל. הזמן למציאת ישוע לא יכלו להגביל, יען זאת לא ידע איש, אחרי אשר מעולם לא ראוהו, ולא ראו אף איש אחר אשר ראה או דבר עמו. ועל כן השתפקו בהגבילם את הדעת רק “בערך” בעת ממשלת הורדוס, בעת המהומות, בימי ממשלת נציב רומא בארץ ישראל. מקום מושבו התמידי לא ידעו. גם את התואר או הכנוי “נוצרי” לא ידעו מה הוא, ועל כן חשבו, כי זה הוא על שם עיר מושבו, ואחרי אשר עיר כזאת לא היתה במציאות, מצאו בזה חפץ, כי טוב להזכיר בשם עיר כזאת, אשר אין איש יוכל להכחיש מציאת ישו, כי מי מאנשי העיר ההיא יבוא ויכחיש מציאת ישו, מעיר שאיננה בעולם? אבל לכותב מגלה אחרת לא נודע זאת ועל כן נאלץ למצוא רמז למציאת ישו הנוצרי בפסוק, “כי על כן נוצרי יקרא לו”, פסוק שגם הוא איננו במציאות. אך כל כותבי ומסדרי העוואנגעליום לא ידעו את הסוד, כי יוצרי האליל הראשונים רמזו בתואר “נוצרי”, כי אליל זה אשר יצרו ידיהם “נוצר” הוא. לא ככל האלילים האחרים ילידי המיטהעאלגיע “נוצר” לא נולד כדרך כל הארץ מאב ואם, רק נוצר על ידי מלאך או רוח הקדש, ואחרי ספור העוואנגעליום נאספו איזה מאמינים ביפה נוף אחד, ויוסדו להם מושב קטן אשר קראו בשם “נצרת” על שם ישוע הנוצר, וכמו בכל ספורי העוואנגעליום אשר עשו את הרגל פי מידת הנעל, כן היה בזה, כי קראו שם העיר או המושב על שם האליל. וכן עושים הנוצרים עד היום הזה, לקרוא שם עיר על שם אחד מקדושיהם. זה קורא שם עיר “סט. פּאול” על שם פּוילוס, או פּאוולאווסק ברוסית, סט. טהאמאס, סט. פּעטערסבורג, סט. לואיס, קאנסטאנטינאפּאל, וכדומה. נצרת, היא עיר קטנה בארץ ישראל ביפה נוף לא רחוקה מעיר חיפה, ורק נוצרים יגורו בה, עד היום.

 

אין דת לנוצרים    🔗

לנוצרים אין כל דת, מלבד מלה בדויה, מלה בלי כל תוכן, רעליגיאן היא אשר אין איש יודע מה היא, ואין איש בתבל אשר יוכל למצוא תרגום המלה הזאת ותוכנה, ואם נתרגם את המלה הזאת, תהו ובהו, נהיה קרובים אל האמת.

למה בדו הנוצרים את המלה הזאת ומה הרויחו בהמצאתם החדשה?

דברי ימי הנצרות יורונו, כי בכל פעם אשר התקבצו כמריהם הגדולים לחזק את הנצרות ולהעמידה על יסוד נכון, ויהיו נבוכים בין הבלי העוואנגעליום ומצות פּוילוס המתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה, זה מושך אל היהדות ומצוה לשמור תורת משה, ופּוילוס אומר כי נחוץ להתרחק מן היהדות לבל תגע בה יד איש, על פי ההגיון החדש אשר בדא לו “כי האיש העושה אחת ממצות התורה, יחול עליו עול התורה, והוא מחויב אם כן להיות יהודי”, כי על כן גזר שלא לגשת אל התורה, ואז יהיו פטורים וחפשים ממנה. ולפני הכמרים התיצבה השאלה מה לעשות, להיות כיהודים לא חפצו, ובלי יהדות הלא אין דת, ומה גם כי בעוואנגעליום אין זכר לדת חדשה, ובלי כל דת הלא יהיו ככל עובדי אלילים, ופּוילוס צוה להתרחק מעבודת אלילים. ובבואם לבית תפלתם לא מצאו כל תפלה, לא מצאו כל חומר לדרשות, ואם כן מה יטיפו לעם? אך “איוואן איננו סכל”, הכמרים חשבו ומצאו מלה חדשה, מלה אשר אין איש אשר ימצא בה מגרעת, יען אין איש יודע מה היא, רעליגיאן, כאב בטן אשר כל רופא לא יכיר את המחלה בהביטו מבחוץ. ומבלי דת, מלאו את המקום הריק ברעליגיאן אשר “בלי דגים גם הסרטן דג הוא”, תחת אשר לפי מושג העברי, אין דת בלי תורה, ורק התורה היא הדת, יען המושג דת הוא חק ומשפט. וכן יקרא הנביא “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי, חקים ומשפּטים”, ר“ל תרי”ג מצות, וגם דתי הממשלה דת היא, חק ומשפּט, ואחרי אשר אין זכר לאלה בהעוואנגעליום, ואם כן אין כל דת לנוצרים, על כן פנו להבל ויבדו להם מלה אשר ממנה יוכלו לעשות להם מטעמים ולתרגם אותה כחפצם בכל עת אשר ימצאו לנכון. והעם למד לדבר כתכי את כל אשר שמעו מפי כמריהם. וכמה פעמים נסיתי לדבר לכמרים ולרבני הרעפארמים אשר בקשתים כי יגידו לי מה היא רעליגיאן, וכלם לא ידעו מה לענות. כומר אחד ענני, כי זאת היא האמונה באלהים, ועל שאלתי, הלא כל העמים יאמרו כי יאמינו באלהים, ולפי זה הלא יכלו כלם להאמין בדת אחת, ואיך בחרו להם דתות שונות, וכלם יתפארו כי דתם היא האמתית, ואלהים אחד הן לא יכל לתת דתות שונות אשר כל אחד תתנגד לרעותה, ועוד יותר מזה כי להנצרות עצמה אמונות רבות ושונות, ר"ל דתות שונות, ואיזה מהן היא האמתית? ומי יעיד על אמתתה? הנצרות אומרת כי תאמין בתורת משה, ועליה תשען הנצרות, והיהודים הלא יכחישוה מכל וכל, הנוצרים אומרים כי יאמינו בשלוש, האב, הבן ורוח הקדש, והיהודים ממלאים שחוק פיהם על הבלים כאלה, ואנחנו יודעים כי לנוצרים אמונה אחרת משלשת, והיא: א) היהודי התלוי. ב) היתר גנבת ספר תהלים, למען ידעו לשיר תהלות דוד בן ישו בבואם לבית תפלתם. ג) אגרוף רשע להכות את היהודים ולחולל פּאגרמים בצאתם מבית התפלה. אמונת שלוש זאת היתה להם חק, וזאת היא דתם, ואחרת לא ידעו מעולם, ולא ידעו עד בוא קץ הנצרות בתבל.

אחד מרבני הרעפארמים, חכם בעיניו, ענני, כי הרעליגיאן היא פלוסופיא דתית, אבל במקום שאין דת, הלא אין פלוסופיא דתית. והיהדות אשר לה פלוסופיא דתית, לה אין חפץ בשם רעליגיאן. ואני זוכר פעם אחת בלכתי לשוח עם החכם המנוח ד"ר ניימארק בסינסינעטי, והוא בקש ממני למצוא למענו ספרים בעברית, המדברים אודות “הרעליגיאן”, ואני הזכרתי לו ספר האמונות והדעות, מורה נבוכים, הכוזרי, אור ה', מלחמות השם, אור עמים, עזר הדת וכדומה, אף כי לא רבים המה בספרתנו, אבל הוא ענני כי אין חפץ לו באלה, יען אלה הנזכרים המה ספרי מחקר בדת ישראל הבנוים על יסודות התורה, והוא יבקש רק רעליגיאן, וכאשר הגדתי לו כי אין כל ספר עברי בספרתנו המדבר אודות רעליגיאן בטעם ספרי טהעאלאגיע אצל הנוצרים, וכי אין רעליגיאן ואין טהעאלאגיע בישראל – אם לא ימצא חפץ באיזה ספרי הבלים של המקובלים וקדושי החסידים, השתומם למשמע זה, היתכן? הלא כל בית מדרשנו (לרעפארמים) נוסד רק על שמירת הרעליגיאן, והיא הדת, ואני הייתי בטוח אז, כי יחדל ממחשבת הבל לכתוב איזה ספר טהעאלאגי בעברית, מאין חומר להבלי הנצרות בספרתנו, אפס הוא, בתור מורה בבית ההוא נאלץ למצוא חומר, לוא גם לאסוף זבובים באויר. וכן עשה באמת, ויכתוב ספר פלוסופי אשר יוכל להיות לעינים לכל מורי בתי משוגעים.

אין רעליגיאן ואין שגעון בישראל, נחלת הנצרות היא, יאכלו וישבעו! לאליל בדוי נחוצה באמת אמונת הבל, אך לא לנו היא.

 

העוואנגעליום ספור אהבים    🔗

רענאן, חכם נוצרי מהלל בפּאריז, אשר ידע גם עברית מעט, ככל המלומדים הנוצרים, והוא הוא אשר נסה לכתוב גם תולדות ישראל אשר ידע לא יותר מכל נוצרי מלמד, והוא הוא אשר כתב ספר בשם “חיי ישו”, והוא הוא אשר עשה את העוואנגעליום לספור אהבים, וישו היה לו לגבור הראמאן, הוא הוא אשר גזל מישו את אלהותו, ויעשהו רק כתפארת אדם המעלה. הקאטולים אמנם קצפו עליו מאד ויחרימוהו. והיהודים גם המה רעמו פנים, באמרם, כי רענאן איננו מומחה, ולא ידע כל ההכנות הדרושות לסופר כותב ספורי אהבים. ועל כן לא הצליח בספרו, והראמאן יצא בלי חוטם, פּסח ברגלם ואטר יד ימינו, וכלו מלא פּצעים וחבורות. ובאמת צדקו כלם נגדו, ובשאלי פעם אחת את פי הפּראפעססאר ה' שמיטה בנוי ארלעאנס, מה דעתו אודות רענאן, ענני כרגע: “רענאן היה ראמאנטיק רע”, וכן הוא באמת.

(אלהי האהבה קראו נוצרים לישו אלילם). אמנם כן! מחברי העוואנגעליום כתבו ספור אהבים, וגבור הראמאן הוא ישו, אלהיהם, המיטהאלאגי היתה אז, מה שאנחנו קוראים היום “ספרות היפה”. החומר לספורי האלילים ובני אלים, הוא זה עצמו אשר ישתמשו בו סופרי ספרי היום, החומר היה, והוא גם עתה לקוח מאוצר הדמיון, אין מאין. באמתת הספורים, אף כי רבו הקוראים, וביחוד אם הספור נכתב בשפה צחה ונעימה. ואם ידע הסופר לחדור לתכונת נפש גבוריו, ולחקות בעט סופר מהיר את מחשבותיהם ועלילותיהם. ולמען הראות בפּועל כל עלילות גבורי הספּור, יסדו להם בתי משחק, אשר שם יראו הכל בפועל, כמו חי. וכן עשו גם סופרי המיטהאלאגי, וכל האמנים יוצרי פסל, חקו את כל האלילים בפסילי אבן שיש נחמדים, אשר נוכל לראותם עוד עד היום בכל בתי שכיות בערים הגדולות בתבל. והיה גם ספור האליל ישו כאחד מהם, והקאטולים היום, כהיונים לפנים, עושים פסלי עץ ואבן ותמונות אין מספר מכל גבורי העוואנגעליום, ולהם בתי מסחר וחנויות גדולות למכירת הפסלים. וההבדל בין הראמאנטיק המיטהאלאגי הקדום אשר יצרו ידי אמנים נפלאים, ובין מחברי העוואנגעליום, היה, כי ידים גסות יצרו את ישו אלילם, בורים, נעוי לב ואנטיסעמיטים, תחת אשר בין כל פסילי המיטהאלאגי לא פגשנו כל פסל אנטיסעמיטי, כאשר אנחנו רואים בין פסלי הקאטולים. ועד כמה נואלו המאמינים, ראינו ביצירת “פסל ישו” אשר עשה בן עמנו ה' אנטיקאלסקי בימי הקיסר אלכסנדר השני, אשר כל הנוצרים בתבל שמחו לקראתו, ובהם גם הקיסר עצמו, בחשבם, כי האמן הגדול, היהודי הווילנאי הוא האחד והראשון אשר הצליח לתת לאלילם נשמת יהודי אמתי, את אשר לא הצליח העוואנגעליום עצמו, ולא הרגישו כי בזה חללו את כבוד אלהיהם ודתם עוד יותר, כאשר נוכחי כי הנוצר היה גדול מן היוצר, ואת אשר לא הבינו מחברי העוואנגעליום לעשות ביצירת אלילם. עליהם היה לחכות אלף ותשע מאות שנה, עד אשר יבוא בן איש מן השוק בווילנא, לתקן את אשר עותו יוצרי האליל אז, ובכל משך אלף ותשע מאות שנה, לא ידעו ולא הבינו רוח אלילם. אבל, גם זה הבל, ולוא ידע אנטיקאלסקי את אשר אנחנו יודעים היום, אז בלי כל ספק היה עושה פסל ממין אחר, תחת אשר אנכי מאמין, כי בפסלו של “איוואן האיום” (אשר לא ראיתי) הצליח הרבה יותר, כי מה נקל לחדור לקרב ולב קאצאפּ רוצח שותה שכור לפני ארבע מאות שנה, אך לא בלב אליל יהודי שלא היה בעולם, ונוצר רק בידי ערלים עובדי אלילים אנטיסעמיטים יונים לפנים.

הנה כי כן היה העוואנגעליום לספור אהבים בעיני הפּראפעססאר רענאן, ספור אהבים בלי אהבה, מבלי אף זכר לאיזה אהבה, לאיש או לאשה מפי “אלהי האהבה”, עד כי לא שמענו מפיו אף רמז אהבה לאביו, לאמו או לאחיו, יהודי בלי נשמת יהודי, אנטיסעמיט מתפאר בשקר, כי גדול הוא ממשה רבנו וחכם משלמה, ברגע אחד, כאשר ידבר הבלים ותהפוכות ראוים למי שאמרם. אליל, אשר יוצריו גנבו איזה פסוקים מספר בן סירא וחזיונות מספּר “חנוך”, נפלאות ספּורי אלילי מיטהאלאגי, ואיזה אפוקריפין, כמו, טוביה, בל, וכו', ועל פּי אליל האהבה הזה, בדו להם שם חדש לדתם “דת האהבה”.

 

הנצרות החדשה באשכנז    🔗

ישובו רשעים לשאולה. (תהלים)

“לולא היה הסכל בני, כי עתה שחקתי גם אני”, הוא משל עתיק בפי ההמון. ועת לבכות היא באמת בעד נוצרים אדוקים, ועוד יותר לאיזה מרבני הרעפארמים בכל העולם, עת צרה היא להם, יען הסכל בנם הוא, על הארץ ישבו ומר יבכיון כי הורמה העטרה מעל ראשם.

ישו הנוצרי, הנביא היתר גדול בין נביאי ישראל, בן האלהים הנולד מרוח הקדש, האלהים עצמו אשר זכה להתלות על עץ, ולקום אחרי מותו ולעוף השמימה לשבת לימין עליון. אל אלים זה אשר הרעיש את כל העולם הנאור בחכמתו וגבורתו, כי גרש את השדים לבטן אלפים חזרים, והחזרים נטבעו בים כנרת, ועליון נורא זה המנהג עולמו “בסכלות הבשורה” (פוילוס אל הקורינתים א') פתאם שבת ממלאכתו, ויחדל מהיות לאלהי הנוצרים, אף כי לא ברצונו הטוב ובלי הסכמתו, רק בחסד בניו היקרים, אזרחי אשכנז, ניני קאנט וגעטהא, אשר גרשוהו מנחלתו, ויקראו אחריו מלא “עלה קרח”! עלה ישו היהודי! לא אתה הוא אלהינו עוד! יהודי בן אלהים? הס מלהזכיר! “מיכע”ל" האשכנזי איננו סכל עוד, איננו מאמין עוד בעוואנגעליום, המלא יהדות, ישו בן מרים ויוסף היהודי, שנים עשר תלמידיו יהודים, פוילוס, יהודי מומר אשר שמו לפנים “שאול”, ישו מצוה לשמור תורת משה לכל דקדוקיה. ובעד כל האשמות הנוראות האלה, הלא מצוה היא לשנוא את כל היהודים בני משפחת ישו ותלמידיו, ולקרוא לכלם " ל כו לעזאזל, אתם היהודים עם ישו אלהיכם אשר נתתם לנו, כי אין חפץ לנו האשכנזים האריים, הנאורים הטייטאנים מגזע הוננים בדת הנובעת ממקור היהודים, ואין טוב לנו רק לשוב לדת אלילים קדמונים כאשר עבדו אבותינו לפנים, ובכל עז עלינו להתאמץ לטהר את “הפאטערלאנד” מטומאת היהודים ותורתם, נגרש אותם מן הארץ או נשמידם מתחת שמי אשכנז, לבל ישאר להם שריד ופליט".

כל הדברים האלה אינם ילידי הדמיון, או רק פתגם אחד האנטיסעמיטים באשכנז. זאת אשכנז המלאה שכר ואנטיסעמיטיזמוס מקצה הארץ עד קציה. כבר יסדה כשמונים אגודות אנטיסעמיטים רק בברלין לבד, ולהן, לאגודות ההן, מאה אלף חברים, ויותר ממיליאן בעלי ברית, וכלם יחדו החליטו לבער אחרי היהודים והיהדות, עם הנצרות הקשורה ביהדות ( ע ל דברת העוואנגעליום) למען יטהרו את אשכנז ארצם הקדושה מהשפעת היהודים עד תכלית.

עוד בשנת 1918 כתם המלחמה הכללית, החלו כל כתבי עתים האנטיסעמיטים באשכנז להטיף נגד היהודים והיהדות בחימה שפוכה, עד כי נגעו גם בדת ישו הנוצרי להחרימה מאשכנז עם היהודים יחדו. ובין המון המאמרים המלאים דם ואש, הצטיינו שני מחברים מחבלים נבהלים אשר יצאו בראש האנטיסעמיטים במחברות מיוחדות, האחד אלבערט גרימפען ³⁹ והשני וואלטער האגאל, ⁴⁰ שני האנטיסעמיטים האלה לא יבשו לדרוש מכל עם אשכנז לגרש את הנצרות מאשכנז, ולשוב לאלילי אשכנז הקדמונים למען תשאר אשכנז טהורה מחלאת היהדות. ועוד בעת ההיא, יצא אחד מגדולי המיססיאן, ה' קארל ראהזע במחברת מיוחדה ⁴¹ אשר בה הוכיח כי הנצרות בלי יהדות לא תתכן, בלי יהדות תשאר הנצרות גולם עץ בלי כל ריח בו, בית בלי יסוד, עץ בלי שרש, כאשר כן הוא באמת גם דעת איזה מחכמי ישראל הקרובים להתבוללות, מבלי דעת את הנצרות לכל פרטיה, ומבלי אשר העמיקו חקור בעוואנגעליום מקצהו. הנצרות התקרבה אל היהדות רק למען תמצא משען לה, אשר בלעדו לא תוכל עמוד אף רגע. דתה לא דת, רק אמונה אוילית, עורת בשתי עיניה, המתפארת כי עזבה את האלילית ותבנה חומה בצורה על יסוד היהדות, אף כי בידיה הרסה את היסוד, אמונה המתאמצת לחזק אשיותיה על כזבים וזיופים, והכל על חשבון היהדות, אמונה – לא דת, המבקשת תירוצים, עדות, ראיות והוכחות על מציאת ישו, את אשר לא עשה עוד כל גוי או עם בתבל, לבקש הוכחות על מציאת ארסטו, פלאטא, האממער או ווירגיל, הלא זאת לבד די והותר להראות על רגלוהי דחספא, ועל הגדר הדחויה עשר עליהן תשען הנצרות, כי על כן לא יפלא, כי איזה מגדולי חכמי אשכנז, כדעליטש והפּראפעססאר פּאול הויפט המציאו את החדשה כי ישו לא היה יהודי מעולם, יען לא מצאו את היהדות ברוחו ונשמתו, ואף לא בגופו – על פי תארו החיצוני אשר בדו הקטוילים – ואחרי אשר קשה להפריד בין העוואנגעליום והיהדות, כי על כן מצאו האנטיסעמיטים לטוב להם לעזוב את “בריתם החדשה” מכל וכל, ולחבר מין עוואנגעליום חדש, נקי מיהדות, נקי מישו הנוצרי היהודי, ותחתיו בחרו להם את אלילם העתיק “יאדין” כי יהיה להם לאלהים. אלהי עם אשכנז ביחוד. לעם אשכנז בחיר כל היצורים לא נאה לעבוד את אליל כל הגוים האחרים, אשר לחכם לא יטעם “שכר בייערן”, או “פילזען”. אליל אשכנז צריך להיות גם הוא בחיר כל האלילים, על אף הכמרים האדוקים והמססיאנערים הבאים על שכרם. ובעיני אין כל ספק, כי רבים מהם יטו שכמם ויכרעו ברך גם לפני האליל העתיק במחיר, ואנחנו היהודים יכלנו לעמוד מנגד ולהביט במנוחה על המחזה הנחמד הזה, ולא לנו להתערב בעניני אמונת עם אחר, יעבדו להם לאליל זה או אחר, יזבחו לשדים ויצאו במחול משחקים עם השטן, לולא היה הסכל “המיכעל האשכנזי” שכננו הקרוב, אשר בשגעונו יפוצץ גם חלונותנו, וזה הדבר:

אם ישאר “מיכעל” נאמן בבריתו עם האלילית והאנטיסעמיטיזוס לבער אחרי היהדות עד היסוד, אז עליו לגרש גם את עשרת הדברות מעל ספר החקים, ולמחוק את הלאוין “לא תגנוב”, לא תנאף, לא תרצח, לא תחמוד וכו', וישוב ויהפך לפרא אדם כאבותיו. עליו להתרחק מכל מדות מוסר ודרך ארץ אשר לקחו מהיהדות, יסגור כל בתי החסד בארצו, כל בתי המשפט עם כל ספרי חקי המדינה יחדלו, ועל מקומם יעמידו מין צלב חדש מעשי ידי ברלין, ישרפו כל אוצרות הספרים, אשר לא ימצאו בהם חפץ עוד, יען אין ספק כמעט אשר לא ימצאו בו איזה נגיעה עם היהדות. יחליפו את שמותיהם העברים אשר קראו להם עד הנה, בשמות אלילים, עליהן להעתיק ולשוב ולכתוב את כל שטרותיהם, חובות וזכיות בשמותיהם החדשים, ייסדו להם חגים חדשים, לא ימי מנוחה, אשר לא צוו האלילים, רק ימי הוללות ושכרון כבשנים קדמוניות. על ווילהעלם השני, אשר היה שותפו של ישו הנוצרי, יצוו כי יכבד וישב בהאלאנד, ועל כסאו יושיבו את לודענדארף אלילם, לטוב להם כל הימים, ואנחנו היהודים מה נעשה? עלינו רק לשמוח, ולהראות באצבע, כי צדקנו כל הימים, במחאתנו, כי לא מקנאת דתם רדפונו, רק מרוע לב, בלי כל סבה נכונה, יען מעולם לא מצאו בלבם כל רגש דתי באמת, כמו לבם נבא להם, כי הנצרות היא רק כסות עינים, קנה רצוץ להשען עליו, ובבוא עליהם צרה, כחשו בישו אלהיהם ויקראו לאליליהם העתיקים “לכו מלכו עלינו”, רק תנו לנו שכר לשובע.

עלינו היהודים לשמוח, כי נפטר מהעלילה העתיקה כי הרגנו את אלהיהם, נפטר מהוללות רבני הרעפארמים הצעירים באמעריקא המדברים חנף באזני הנוצרים כי ישו היה אדון הנביאים בישראל. ויש תקוה כי גם הרעפארמים באשכנז ילבשו בשת, ולא יתאמצו עוד לחקות הבלי עובדי פסל החדשים, וישובו לעמם. ובקרוא אלהים לכל ישני עפר לקום לתחיה, יקיצו גם המשומדים מבני ישראל לדראון עולם, ויראו כי הובישו ממבטם לשבת בגן עדן עם פטרוס וישו אלילם, ואולי נזכה עוד לראות את הד“ר יוסף קלויזנער בירושלים בשרפו את ספרו “ישו הנוצרי חייו, זמנו ותורתו” ו”הועד הלאומי" יצוה עליו לכתוב ספר חדש בשם “אליל יאדין ותורתו”, ומי יודע אולי ימנו אותו גם לרב הכולל בירושלם.

אמנם, בעולמנו הגדול הכל יתכן.

 

התליה, התקומה, והמנוסה אל השמים    🔗

לבקש סתירות, שקרים וכזבים בעוואנגעליום, אחת היא, לבקש פגימה במגרה, או גרגיר חול במדבר זאהרא. אפס בדלגי מקוץ לדרדר ביער אפל זה, לא אוכל לעזוב את היער, מבלי העיר על השקרים וההבלים האחרונים ביצירת האליל ישו. ראשית, לאיזה תכלית, ומה המוסר הטוב אשר אמרו יוצרי האליל להוציא מתליתו על העץ? מדוע לא נתנו לאלילם למות מות טבעי? במה גדול כבוד פושע תלוי על מות טבעי כמות כל אדם ישר? ואם התלוי היה בן אלהים, אשר התחנן לאביו “אלי אלי למה עזבתני” ואביו לא פּנה ולא שם לב לתחנוני בנו היקר, הלא תגדל חרפּתו שבעים ושבע, המראה באצבע, כי לא לבד כי איננו בן אלהים, אף לא איש ישר, ואלהי ישראל מאן להצילו כאשר הציל את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה?

שנית, מדוע קצרו את ימיו ולא נתנו לו אריכת ימים עוד חמשים או ששים שנה, להראות את אותותיו ומופתיו לעיני אדם רב למען יראו זקנים עם נערים כי רוח ה' דובר בו. תחת אשר קצרו ימי עבודתו למשך שנה אחת ושלשה או ארבעה ירחים בכל ימי חייו במשך שלשים שנה.

שלישית. המשקרים, יוצרי האליל, הלא כבר הראו פעמים אין מספּר, כי אין מעצר לרוחם, ולא ידעו בשת לשקר כאשר תאוה נפשם. מדוע לא חפצו להאריך ימי אלילם למאתים או שלש מאות שנה, ואחרי כן ימות מות טבעי ככל האנשים הגדולים בתבל, או לשלחו חי השמימה לעיני אלפי רואים, ואחרי כן הלא נקל לספּר עוד אלפי שקרים גדולים, ארוכים ורחבים כמרחבי רקיע, כי מי יכזיבם, ואיש הן לא שב עוד מן השמים לספּר לנו מה יעשו שמה חנוך ואליהו עד היום במשך זמן רב כזה?

רביעית. למה נתנוהו להקבר אחרי מותו מות נבלים, ולהקימו מקברו, או יותר נכון, כי ברח מקברו בלילה, ומדוע לא קם לעיני רואים לעיני השמש?

חמשית. מלבד השאלה העתיקה, מדוע לא יצא ברחובות ירושלם ולא קרא אל העם, כי יבואו לראות מחזה נפלא כזה לאמר: ראו עתה כי אני אני הוא אשר תלוני על העץ ביום אתמול, והנני חי עתה לעיניכם? ומדוע לא הראו יוצרי האליל למצער פּלא אחד, כי כאשר הביאוהו להתלות על העץ, על האליל בן אלהים היה לעמוד על רגליו, ולהשמיע בקול רם לאזני האנשים ואנשי החיל הרומאים העומדים עליו לאמר: ראו נא אתם הבאתם אותי הנה להתלות על העץ אשר הכינותם למעני, ועתה לכו חזו, כי ברגע זה הנני לעוף השמימה לעיניכם, למען תדעו ותוכחו, כי אני אני הוא בן אלהים, ולא אותי תוכלו לתלות על עץ, כאשר לא תוכלו לתלות את אבי אשר בשמים?

שאלות כאלה נקל לאסוף חמרים חמרים, אך מי יענה עליהן, אשר על כן אשתפק עתה רק בשאלה אחת עוד הפעם ואחר אחדל, והיא:

הששית. הקמו עוד משקרים ומכזבים נוראים כאלה למיום ברוא ה' אלהים אדם על הארץ?

התשובה האחת הנכונה והאמתית היא, עורבא פרח! לא היה בזה ישו, אין נצרת ואין מרים ויוסף, יוצר התבל לא שלח את השדכן רבי גבריאל המלאך דודינו הזקן לדבר בו נכבדות עם אשה בעולת בעל ורק חמורים בעלי אזנים ארוכות, חרפּת מין האדם, חמורים אף לא כחמורו של בלעם או ר' פּנחס בן יאיר, יכלו לדבר הבלים כאלה. ועל אל אלים לא יבשו לספּר “סכלות הבשורה” באזני חמורים הולכי על שתים. וכל זה למה?

– אנטיסעמיטיזמוס!

אנטיסעמיטיזם. ראשית ותכלית יצירת אליל יהודי, בפי רשעים צוררים, נוכלים בלי דעת ובשת. אנטיסעמיטיזם אשר גם הצורר הגדול אפיון היוני, אשר היה חי בעת ההיא, ובכל זאת ידע הכלם ולא זכר אף ברמז אודות מציאת אליל כישו בין היהודים, אף כי לא בוש לספּר שקרים אחרים על ישראל עם חרמו.

האנטיסעמיטיזם היה ראשית ותכלית יצירת האליל ישו, ונטיעת כל היער הסבוך למען הסית את העם הפרוע ביהודים, אשר גדלו ויצליחו באלכסנדריא, וכחם גדול על ידי מספּרם הרב אשר עלה אז עד מיליאן נפש אדם, כמספּרם בירושלם עצמה. וביחוד, בראות הצוררים כי תורת ישראל מצאה חן בעיני חכמי הדור, אשר על כן פּחדו פּן תכריע את כל הבלי אליליהם הרבים, ובכן נחוץ היה להשפּיל את היהודים וכבוד תורתם בכל תחבולות שקר ומרמה, ופּתאים מאמינים הן לא חסרו גם אז, כאשר אין מחסור בהם גם עתה אחרי אלפים שנה. ובזה הרויחו הצוררים, כי היתה להם האמונה החדשה לפּרה חולבת לתת פּרנסה לאלפי כמרים הולכי בטל משרתי האליל. ועוד גדולה מזאת, בתתם מקל חובלים בידי מושלים עריצים למשול בשם האמונה, כאשר הראה הנסיון במושלם הראשון הרוצח הגדול קאנסטאנטין בקאנסטאנטינאפּאל. ואחריו כל המושלים הנוצרים, כמעט אי נקי והשנאה נשרשה אף בלב חכמיהם, היודעים את כל הבלי הנצרות, ומכחישים אף מציאת האליל ישו, כמו הראטיאנאליסטים עצמם. ושלום אמת לא יבוא לעולם בין היהדות והנצרות, ולא במהרה יגור הזאב עם הכבש…

 

המשיח בישראל    🔗

בשבת ישראל על אדמתו, ומלכיו ונביאיו מקרבו יצאו, הלא טבע הענין מחייב, כי לא היה מקום לתקות איזה משיח, אחרי אשר גם חז“ל עצמם הורו לנו, כי “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”. ובאין שעבוד מלכיות ועול זרים אין מקום לגאולה. ורק “ביום שחרב בית המקדש נולד משיח”, אז נולד רעיון המשיח, אשר יבוא ויגאלם מארצות גלותם, ואיזה נביאים אשר נבאו לגאולה, נתקיימה נבואתם בצאתם לחפשי מגלות בבל, ורק חזון דניאל נוכל לפרש על הגלות האחרונה, ועד היום עוד לא מצאו כל חכמי ישראל כל פתרון לחזיונותיו, וחז”ל הרחיקו עוד ללכת באמרם “תפח רוחם של מחשבי קצין”. יען קץ צרות ישראל נעלם מעין כל חי, ואין קצה לקץ, ואם הנוצרים מאמינים כי כבר בא להם המשיח, אשריהם וטוב להם, ישמחו במשיחם וירפּו ממנו, אחרי אשר לא נסינו מעולם לדרוש מהם חלק מגן עדנם, ולא נתח מבשר שור הבר אשר הכין להם משיחם, יאכלוהו על קרבו ופרשו, ואנחנו נתענג לראות את שכנינו אוהבינו שמנו כעגלי מרבק. ואם נרעב, הלא לא קצרה יד אלהינו לברוא למעננו שור פּר אחר, והלויתן בחכה נעלה בעזרת אלהים חיים, בלי חסדי בן מרים וחסידיו. ומה להם ולנו, כי יבואו אלינו בחרב וחנית לאלצנו לאכול מקלחתם, והטריפה אסורה לנו.

הדת, במובנה אצל כל העמים, זרה לנו. רוב הדתות (מלבד בודדא) נוסדו על האמונה, ובכן, משפּט האיש אשר לא יאמין באחד מעקרי דתם, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. לא כן תורת ישראל, שאין להם כל ציווי אמוני בכל תרי“ג מצותיה. יען כלה נוסדה על השכל הישר וההגיון העולמי, עד כי אין בה אף הבטחה לעולם הבא. תורת ישראל היא קאנסטיטוציאָן, ובתור אזרח הארץ עלי למלאות חקי הקאנסטיטוציאן, אף אם לפי דעתי יש בה מגרעות, ואם יקשה ממני דבר, עלי לשאול את פּי יודעי חקי הארץ למען יפּתרו לי את שאלתי, ואם אאמין או לא אאמין באחד או איזה מחקיה, עלי לשמור את החקים, ואם אין את נפשי למלאות אחרי חקי הארץ, עלי לעזוב את הארץ, יען אמונה וחק המה שני ענינים נפרדים. ואחד מגדולי חכמי ישראל, בעל העקרים, יורנו, כי “האמונה במשיח ראוי שיאמינהו כל בן דת משה, אבל האיש שאיננו מאמין בו לא נקרא כופר חלילה” (אין הספר לפני לציין את מקום המאמר ככתבו), יען לפי דעתו אין זה עיקר בדת ישראל, כמו שלא הודה בעקרי הרמב”ם האחרים, אשר רבים מגדולי ישראל התנגדו לו, יען לקבוע עקרים בתורת ישראל, הוא חסרון גדול בדתנו, להשותה עם דתות אחרות המיוסדות על האמונה בלבד.

החכם הפלוסוף החרד ר“י פולקר בספרו “עזר הדת” (צד 22–23) כותב: “אין ראוי לשום משכיל להאמין כי אמונתנו תלויה בביאת משיחנו, ואף כי אם היה אפשר לשום אדם שום ספק על ביאתו שיחלש בעבור זה באמונה מאמונת תורתנו, עם כל זה יש לנו להאמין בביאתו, מן התורה, שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך. וגם אין לנו לתמוה בהרחקת ביאתו, שנאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ואמרו החכמים ז”ל זה מלך המשיח, ואף כי דברים אלה המה דברי בלעם אשר לא היה נביא כי אם קוסם מתפּאר עצמו בחזותו חזות שדי, ויש לנו להאמין כי בביאתו לא יבטל דבר ממנהגו של עולם, כי כבר אמרו חז”ל “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”.

הנה כי כן, גם אלה המאמינים בביאת המשיח כפשוטו, אין עליהם כל חובה להאמין כי יעשה לנו נסים ונפלאות, רק כי יגאלנו מתלאות גלותנו ויביאנו לארצנו. וזה די לנו, ואם הנוצרים חפצים לזכותנו באיזה משיח, טוב מאד! יכלו ויביאו את כל פּזורי ישראל ציונה מכל קצוי תבל, ישאונו בחצן, בצבים וכרכרות, יבואו מלכים וישתחוו לנו, ושרות מיניקותנו, עפר רגלינו ילחכו, ויושיבונו על מרום הרי ישראל. ומלכנו, נצר מגזע ישו – אשר יראנו כתב יחוסו חתום בחתימת בן אמוץ – המושל עלינו. וכלנו מתענגים על רוב שלום איש תחת גפנו ותאנתו ועוד ועוד, ככל אשר הבטיחו לנו כל נביאינו הקדושים, ואז…. אז אהיה אני הראשון להודות, כי האיש אשר יעשה את כל הנפלאות האלה, הוא הוא המשיח המקוה, ואחת היא, אם שמו ווייצמאן, סאקאלאוו, או גם האשמדי בכבודו ובעצמו, ומה גם אם יבטיחני ויתן לי ערובה בטוחה, חתומה בידי נאטאריום, כי בעוד עשרים וארבע שנה, אהיה נער בן מאה, וכל עוד אשר לא יראו לנו הנוצרים נפלאות כאלה, עלינו לחכות ולקות כאשר חכינו עד כה. ובין כה עלינו בעצמנו להתאמץ להושיב נשמות יהודה ולבנות חרבותיה, להרבות מספרנו בארץ אבותנו ולעבוד את אדמתה, להרחיב את מסחרה ולעשותה תהלה בתבל, ובבוא הגואל לא ימצא אותנו נרדמים, כי באה העת להקיץ.

והנוצרים הטובים, המבטיחים לנו כי משיחם כבר בא, יהי להם אשר להם! אף לא נשאל אותם לאיזה תכלית יחכו לו, כי יקום מקברו? מה יעשה להם? ואם הוא יושב בשמים לימין אביו, כאמונתם, הן עליו לבוא על כנפי רוח, ואם כה יאמרו לנו כי הוא גם בשמים וגם בקבר, אם כן הלא שנים המה, ומי מהם הוא המשיח האמתי? אפס על שאלות כאלה יש לנו מענה מחכם מפּי חז"ל, “אין משיבים על האגדה”, או “וכי אגדה אמנה הם, אלא דרוש וקבל שכר”. ואנחנו באמונתנו נחזיק, כי “לא דבים ולא יער”.

על המשיח אשר עליו קוו היהודים, הטילו את החובה, כי יבנה את בית המקדש, ויהיה עליהם למלך, כי יקים מלכות בית דוד, וכבוד אלהים, גדולתו ואחדותו יאצל על כל העמים והלשונות, ותורת ישראל תהיה המושלת בתבל, והמתים כלם יקומו מקבריהם, אלה לחיי עולם ואלה לחרפּות ודראון עולם, ויביא שלום בעולם, וכל העמים יכתתו את חרבותם לאתים, וכל עם ד' ישובו לציון ברנה, וכלם ישבו איש תחת גפנו ותאנתו, ועוד ועוד. אבל האם נסה ישו הנוצרי לקים אף אחת מאלה? ואם לא סכלות וחוצפּה נוראה היא, כי יבואו ניני עובדי אלילים, או עובדי אלילים עצמם לבוא אלינו בטענה לקבל את האיש אשר בדו מלבם למשיח המקוה? ומי בקש מידם כי יביאו לנו את משיחנו? יתנו לנו משפּטי אדם המגיע לנו על פּי חקי תורת האדם בכלל, ואת משיחנו אנו נביא בעצמנו.

המיססיאן הנוצרית זוחלת על גחונה לחפות באדמה למצוא איזה רמז על המשיח, רמזים אשר באמת לא ירמזו מאומה, בעוד אשר לנו היהודים אין כל חפץ ברמזים, לנו גמרא ערוכה, בסנהדרין פ' חלק, ושם נמצא דברים ברורים לאמר:

1. אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן, דור שבן דוד בא בו, ת"ח מתמעטין והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות עד שהראשונה, פקודה שניה ממהרת לבוא (ר"ל, טרם כלתה הצרה הראשונה, והנה צרה שניה).

2. ת"ר, שבוע (שמיטה) שבן דוד בא בו שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שניה, חיצי רעב משתלחין, שלישית רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה ותורה משתכח מלומדיה (כמו עתה ברוסיא בחסדי הבאלשעוויקים), ברביעית שובע ואינו שובע, בחמשית שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה וחזרת ללומדיה, בששית קולות (שופר שדי), ובשביעית מלחמות, ובמוצאי שביעית בן דוד בא.

3. תניא ר' יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזונות, והגליל יחרד והגבלן ישתומם (יאשם) ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיה נ"ט) ותהי האמת נעדרת.

4. תניא ר' נהוראי אומר (סוף סוטה) דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים ובת קמה באמה וכלה בחמותה, ופּני הדור כפּני הכלב ואין הבן מתבייש מאביו.

5. תניא רבי נחמיה אומר דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, היקר יעות (מכובד שבהם יהא עוותן ורמאי, רש"י) והגפן יתן פּריו והיין ביוקר ונהפכה כל העולם לאפיקורסות ואין תוכחה. מסייע ליה לר' יצחק דאמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל העולם לאפיקורסות, אמר רבא מאי קרא (ויקרא י"ג) כלו הפך לבן טהור הוא, (כשפשט הנגע בכל העור, כך כשנהפכה כל העולם לאפיקורסות תבוא גאולה, רש"י).

6. תנו רבנן, “כי ידין ה' עמו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב”, (דברים ל"ב) אין בן דוד בא עד שירבו המסורות (מוסרים, מלשינים), ד“א, עד שיתמעטו התלמידים, ד”א, עד שתכלה פּרוטה מן הכיס, ד"א, עד שיתיאשו מן הגאולה… דתניא ג' דברים באין בהיסח הדעת, אלו הן, משיח, מציאה ועקרב.

7. תנא רבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.

8. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, אין העולם פחות מפ“ה יובלות וביובל האחרון בן דוד בא, א”ל בתחלתו או בסופו? א“ל איני יודע, א”ל כלה או אינו כלה? א"ל איני יודע.

9. שלח רב חנן בר תחליפא לרב יוסף מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ובלשון הקדש, אמרתי לו זו מנין לך, אמר לי, לחיילות של רומי (פּרס) נשכרתי, ובין גנזי רומי (פּרס) מצאתיה, וכתוב בה לאחר ארבעת אלפים ומאתים וצ“א שנה לאחר בריאתו של עולם, העולם יתום. מהם מלחמות תנינים ומהם מלחמות גג ומגוג והשאר ימות המשיח, ואין הקב”ה מחדש עולמו אלא לאחר ז' אלפים שנה, רב אחא בר רבא אמר לאחר חמשת אלפים שנה, איתמר:

10. תניא ר' נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד התהום (חבקוק ד') (מה תהום אין לו סוף כך אין אדם יכול לעמוד על סוף פסוק זה רש“י ז”ל) “כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא ולא יאחר”. לא כרבותינו ⁴² שהיו דורשין (דניאל ז') עד עידן ועידנין ופלג עידן, ולא כרבי שמלאי שהיה דורש (תהלים פ') האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש, ולא כר"ע שהיה דורש (חגי ב') עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, אלא מלכות ראשונה שבעים שנה, מלכות שניה שתים וחמשים (של הורדוס) ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. ⁴³

11. א"ר יונתן תיפח עצמן (רוחן) של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו, וכו'.

12. אמר רב, כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו, (דיין לישראל צער הגלות שאפילו בלי תשובה נגאלין). ור' יהושע חושב כי יגאלו אף בלי תשובה מהכתוב “חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו”.

13. א“ל רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ירמיה ד') אם תשוב ישראל וכו', א”ל רבי יהושע והלא כבר נאמר (דניאל י"ב) ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עד קדש תכלינה כל אלה, שתק רבי אליעזר, וא"ר אבא, אין לך קץ מגולה מזה, וכו'.

14. אמר רבי חנניא אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר (יחזקאל ל"ב) אז אשקע מימיהם ונהרותם כשמן אוליך.

15. א“ר חמא בר”ח אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל ר“ל שלא תהא להם שום שולטנות לישראל אפילו שולטנות קלה ודלה, רש”י).

16. אמר זעירי א"ר חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר (צפניה ג') כי אז אסיר מקרבן עליזי גאותך.

17. א"ר שמלאי משום רבי אליעזר ברבי שמעון, אין בן דוד בא, עד שיכלו כל השופטים והשוטרים מישראל.

18. ואמר ר' יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, דכתיב וכו'.

19. ר' יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו דהוה קאי אפתחא דגן עדן, א“ל אימתי אתי משיח? א”ל לכשירצה אדוננו הזה (השכינה) אמר ר' יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי.

20. ריב“ל אשכחיה לאליהו דהוה קאי אפתחא דמערבא דרשב”י א“ל אתינא לעלמא דעתי, א”ל אם ירצה האדון הזה, אמר ריב“ל שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי, אמר ליה אימת אתי משיח? א”ל זיל שאליה לדידיה, והיכא יתיב. אפתחא דרומי (בגן עדן במקום המכון נגד רומי) ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכלן שרו ואסירי בחד זימנא, ואיהו שרי חד ואסיר חד, אמר דלמא מיבעינא דלא איעכבנא, אזל לגביה, א“ל שלום עליך רבי ומורי, א”ל שלום עליך בר ליואי, א“ל לאימת אתי מר? א”ל היום, אתי לגבי אליהו, א“ל מאי אמר לך, א”ל שלום עליך בר ליואי, א“ל אבטח לך ולאבוק לעלמא דאתי, א”ל שקורי שקיר בי, דאמר לי היום אתינא ולא אתא, אמר ליה, הכי אמר לך, היום, אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה).

21. שאלו תלמידיו את רבי יוסף בן קיסמא, אימתי בן דוד בא, אמר מתירא אני שמא תבקשו ממני אות, אמרו לו אין אנו מבקשים ממך אות, אמר להם לכשיפול השער הזה, ויבנה ויפול ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא, (השער ברומי כי שם היה בעת ההיא).

22. אמר רב אין בן דוד בא עד שתתפשט מלכות הרשעה על ישראל תשעה חדשים, שנאמר (מיכה ה') לכן יתנם עד עת יולדה ילדה, ויתר אחיו ישובון על בני ישראל והיינו מכל העולם שישראל מפוזרים בו, (רש"י).

23. אמר עולא ייתי ולא אחמיניה, וכן אמר רבא ייתי ולא אחמיניה, רב יוסף אמר ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה…. וכן אמר ר' יוחנן ייתי ולא אחמיניה.

24. אמר רב גידל אמר רב עתידין ישראל דאכלי שני משיח, א"ר יוסף פּשיטא, ואלא מאן אכיל להוא חילק ובילק? לאפוקי מדרבי הילל דאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, (שחזקיה היה משיח ועליו נאמרו כל הנבואות, רש“י ז”ל),….. שם.

25. מה שמו (של משיח) דבי ר' שילא אמרי שילה שמו, שנאמר (בראשית מ"ט) עד כי יבא שילה, דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, שנאמר (תהלים ע"ב) יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. דבי ר' חנינה אמרי חנינה שמו, שנאמר (ירמיה ט"ז) אשר לא אתן לכם חנינה. וי“א מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר (איכה א') כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. ורבנן אמרי חוורא דבי רבי שמו (ר“ל מצורע של בית רבי, רש”י) שנאמר (ישעיה נ"ג) אכן חלינו הוא נשא ומכאובנו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה, אמר רב נחמן אי מן חייא הוא כגון אנא (ר”ל אם המשיח הוא עתה בין החיים, יוכל להיות כי אני הוא, שנאמר (ירמיה ל') והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא, (וסתם רב נחמן הנזכר בש"ס הוא התניה דריש גלותא, שהיה מושל במדה ידועה) אמר רב אי מן חייא הוא, כגון רבנו הקדוש (שהיה חולה מוכה אלהים), אי מן מתייא הוא, כגון דניאל איש חמודות (שהיתה לו איזה ממשלה אצל ממשלת פּרס).

26. אמר רב יהודה אמר רב עתיד הקב“ה להעמיד להם דור אחר שנאמר (שם ירמיה ל') ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, הקים לא נאמר, אלא אקים, א”ל רב פּפּא לאביי, והכתיב (יחזקאל ל"ו) ודוד עבדי נשיא להם לעולם, כגון קיסר ופלגי קיסר, (מלך ושני לו, כך דוד החדש מלך, כדכתיב ודוד מלכם אשר אקים, ודוד המלך שני לו, דכתיב נשיא להם ולא כתיב מלך, רש"י).

27. דרש רב שמלאי, מאי דכתיב (עמוס ה') הוי המתאוים את יום ה‘, (אולי רמז על הנוצרים המחכים כי יקום ישו מקברו) למה זה לכם יום ה’ הוא חשך ולא אור, משל, לתרנגול ועטלף שהיו מצפּים לאור, א“ל תרנגול אני מצפּה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה (לעטלף אין עינים), והיינו דאמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אימתי אתי משיח? א”ל לכי חפי להו חשיכא להנהו אינשא, (שיהיו קנאים חשוכים), א“ל מילט קא לייטת לי, א”ל קרא כתיב (ישעיה ס') כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (חכמה ודעת).

28. תניא רבי אליעזר אומר ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צ"ה) ארבעים שנה אקוט בדור.

29. ר' אלעזר בן עזריה אומר שבעים שנה, שנאמר (ישעיה כ"ג) והיה ביום ההוא ונשכחת צור שבעים שנה כימי מלך אחד, איזהו מלך מיוחד, הוי אומר זה משיח. רבי אומר שלשה דורות שנאמר (תהלים ע"ב) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.

30. רבי הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה ⁴⁴ אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הלל, חזקיה אימת הוה בבית ראשון, ואלו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר (זכריה ט') גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא.

31. תניא אידך רבי אליעזר אומר ימות המשיח ארבעים שנה, כתיב הכא (דברים ה') ויענך וירעיבך ויאכילך את המן, וכתיב התם (תהלים צ') שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, ר' דוסא אומר ת' שנה, שנאמר שמחנו כימות עניתנו, וגו', וכתיב (בראשית ט"ו) ועבדות וענו אותם ארבע מאות שנה, רבי אומר שס"ה שנה כמנין ימות החמה, שנאמר (ישעיה ג') כי יום נקם בלבי ושנת גאולי בא, מאי יום נקם בלבי, אמר רבי יוחנן ללבי גליתי, לאיברי לא גליתי, (שלא הוצאתי דבר מפּי שהיו איברי יכולין לשמוע אבל בלבי היה טמון הדבר, רש"י), רבי שמעון בן לקיש אומר ללבי גליתי למלאכי השרת לא גליתי.

32. תנא אבימי בריה דרבי אבהו ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה, שנאמר (שם) ישעיה ס“ב) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, (שבעת ימי המשתה לחתן וכלה, המה שבעה ימים להקב“ה, ויומו של הקב”ה הוא אלף שנה). א”ר יהודה אמר שמואל ימות המשיח למיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר (דברים י"א) כימי השמים על הארץ. רב נחמן בר יצחק אמר כימי נח עד עכשיו, שנאמר (ישעיה נ"ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא (שם ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.

הנה הבאתי בזה מעט מהרבה מהמון המאמרים והדרשות המפוזרים בכל הש"ס בענין זה, עד כי כמעט אין מספּר לאלה וידועים לכל איש, רק לא לשליחי לאנדאן ולא לרבני הרעפארם המטיפים יום יום וכותבים גם ספרים שלמים אודות “השקפות היהודים על משיחיות ישו הנוצרי”.

השליחים והרעפארמים לוא כנים היו, ולוא לא מכרו את נפשם בכסף וחנף, הלא יכלו למצוא בלי כל עמל השקפת היהודים על המשיח, על פּי מאמרי חז“ל המקובלים באומה, ואשר על פּיהם יחיה כל בית ישראל, ומהמאמרים המעטים האלה יתכן לשפּוט כי כל ענין המשיח היה רק אמונה שוררת בין העם, ההמון מבלי כל יסוד דתי, כי לולא זאת לא דרשו דרשות רחוקות כאלה התלויות בשערה. ולא הרשו להם לדבר גם בהתולים, כמו: “רבנן אמרי חוורא דבי רבי שמו, ולא נסו ללבוש מדי משיח, או מצנפתו איש איש על ראשו כמדו, כמו מנחם בן חזקיה שמו, חנינה שמו, יען בעל המאמר הוא חנינא, ורב נחמן אמר “אי מן חייא הוא כגון אנא, ודברי ר' שילא אמרו שילה שמו. שעשועי מלות ומהתלות כאלה לא נשמע כל פי חכמינו בענין דתי, אשר העמיקו לחקור עד שיד כל אדם מגיע, ורק שנים מהם אשר דברו כמעט ברמז אבל בפחד וכאב לב על צרות ישראל, ר' יוסי בן קיסמא, הוא אשר ראה חרבן ביתר וחרבן הארץ בכלל, ענה לתלמידיו כי בן דוד יבוא רק אז כשתחרב רומי (שיפּול השער הזה), ויוכל להיות כי היה אז ברומי הגדולה, כרבים מחז”ל אשר הלכו שמה, או הראה באצבע על “רומי הקטנה” אשר היתה בא”י בקרבת צפורי, ולהאדם הגדול הזה היו עינים טהורות וצפה למרחוק לעתידות עמו, עד כי צוה כי יעמיקו את ארונו עמוק באדמה, לבל יחללוהו מחריבי ארצו. וזה השני ר” יהושע בן לוי אשר ראה מקור צרות ישראל אפתחא דרומי, ושם יתגולל המשיח בין חולים עניים מוכי אלהים, ורק אלהים הוא יודע מתי יצאו מעול רומי, ואז תבוא גאולה לישאל, ור' הלל אשר אמר כי אין משיח לישראל, חשב כי גאולת ישראל איננה תלויה באיש אחד, כי אם לא זאת, הלא חזקיה מלך יהודה היה האיש המכשר לעמוד בראש הגאולה, ואחרי חרבן ביתר הלא נוכחו, כי גם הגבור בר כוכבא לא היה הגואל אמתי. ולחז“ל בכלל לא היתה כל שטה קבועה בעניני המשיח, ולא ידעו (כאשר הודו בעצמם) מי ומה יהיה. והרמב”ם ז“ל עצמו אשר עשה מזה עיקר מעקרי אמונה – למרות עיני חכמים מפורסמים בישראל שר התנגדו לו בעיקר זה כמו בעיקרים אחרים ⁴⁵ הנה הוא עצמו שם לו לחק (הרמב“ם הלכות מלכים פרק י”ב) לאמר: אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, מזה שנאמר בישעיה זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, הוא משל וחידה (ר"ל מליצה) וענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו”ם המשולים כזאב ונמר שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם ויחזרו כלם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת בישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים הכתובים בענין המשיח, הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאיזה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.

אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. נראה מפּשוטן של דברי הנביאים שבתחלת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, וקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישראל להכין לבם, שנאמר הנני שולח לכם את אליהו הנביא ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו, וכל אלו הדברים ויוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו. הדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סידור הווית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם יתעסק אדם בדברי האגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימום עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשוב הקיצין, (וע"ז) אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו".

הנני מוצא לנכון להעיר פה, כי שמעתי איזה אנשים אשר ראו או שמעו, כי בפרק זה (ברמב“ם י”ב, הלכות מלכים) נמצאות איזה מלות אודות ישו הנוצרי, באמרו “כי אותו האיש בא לישר דרך למלך המשיח”, ואמנם כן הוא בדפוסי וויניצא, אבל האמת הוא, כי הוא זיוף הצענזוריא, יען ברמב“ם הנדפס קודם בקאנסטאנטינאפּאל בשנת רס”ט, אשר שם לא ידעו שבט הצענזאר הנוצרי, כתוב מפורש לאמר: “ואתו הישמעאלי שבא לישר דרך למלך המשיח”, ר“ל מחמד אשר פרסם את האמונה באחדות הבורא, וכל ההמון הגדול מאמיני מחמד כלם מאמינים באחדות הבורא בלי שתוף כנוצרים עובדי האלילים. כי כן באר הרמב”ם ז“ל עצמו בהלכות עבודה זרה, באמרו מפרש בדברים ברורים, כי הנוצרים המה עובדי ע”ז. (ראה הרמב"ם) דפוס וויניצא ש“י-שי”א, ועוד יותר יפלא, כי התוצאה ההיא נדפסה בידי מדפיס נוצרי, כרוב ספרי ישראל אשר נדפסו.

 

חכמי התלמוד והנצרות    🔗

כל בני עמנו הסכינו לשמוע, כי בתלמודנו נמצאים ספורים אודות ישו הנוצרי, אבל לא בש“ס’ין החדשים, רק בדפוסים קדומים אשר לא ראו. ובמקום שאין אנשים השתדלו שלשה להיות כאנשים, ויעמידו עליהם את העבודה הקלה, ויקחו להם ש”ס דפוס אמשטרדם, הראשון משנת ת“ד-ת”ח ואת מלאכתם לא עשו רמיה, ויצאו ללקוט פּרחים בשדה התלמוד, פּרחים לישו הנוצרי, וימלאו את ילקוטם, פּרחים מעטים וקוצים רבים, ויעשו להם ספרים מיוחדים, האחד קרא למחברתו בשם “חסרונות הש”ס“, והשני “קבוצת השמטות”, והשלישי “עומר השכחה”, מלאכה אשר יכלה להיות תפארת לעשיה ראויה למתקן נעלים בלים, לא מחברים מלקטים בשדה התלמוד בידים גסות. מחברים אלה לא ידעו אף כי נמצאו כבר יותר מעשרה ש”סין שנדפסו לפני דפוס אמשטרדם, הראשון על ידי שונצינו משנת רמ“ד, ואחרי כן על ידי נוצרים בוויניצא, (ש“ס שלם משנת ר”פּ-רפּ“ג, ע”י דניאל בומבירגו) וכן השני, גם השלישי ע”י יושטינאן, והש“סין, לובלין, קושטא, שאלוניק, קראקא, פּראג, וכו', המלקטים הנזכרים, לוא ידעו את מלאכתם, יכלו לאסוף אולי רק שנים שלשה דפים מכל התלמוד, מה שנאמר שם אודות ישו, לא יותר, ורק בשני מקומות נמצאות המלות “ישו הנוצרי”, אשר נאמרו מפּי איזה אמוראים אחרונים, ושארית הלקט אשר אספו באמתחתם, דבר אין להם עם ישו או הנצרות אשר לא ידעו חכמי התלמוד בבבל, ולא ראו פּני נוצרי מעולם, והשמועות הרחוקות אשר שמעו, הן לא יכלו לשמוע מפי אנשים נאמנים, כי מי ידע אז את הנצרות לכל פרטיה, בעוד אשר טרם עמדה הנצרות על רגליה, וטרם התכוננה לאמונה שלטת. חכמי התלמוד ידעו רק את עובדי האלילים, אשר קראו בר”ת בשם “עכו”ם", יען באמת, שם במזרח הרחוק, היו הגוים עובדים לשמש וירח, או עובדי אש, תחת אשר על דברת העוואנגעליום היו הנוצרים הראשונים “משומדים יהודים” כישו עצמו, ואף פוילוס אשר התרחק בכל עז מתורת ישראל, אבל בכל אגרותיו אל הגוים, דרש מהם כי יעזבו את העבודה לאלילים, (מבלי להבין כי הנצרות גם היא, היא עבודת אלילים פּשוטה), אבל חכמי התלמוד לא שמעו ולא ראו את העוואנגעליום, אף כי כבר היה במציאות בימי האמוראים האחרונים, ועוד יותר מזה, כי לא ידעו אף יסוד ממלכה נוצרית על ידי קאנסטאנטין (הרוצח) הגדול במאה הרביעית, ומקרה גדול כזה, אשר כבש את סטמבול ויקרא אותה בשם “קאנסטאנטינאפּאל”, ואחרי אשר הדבר לא נגע לחכמי התלמוד בבבל, על כן לא דברו מזה, ואלה אשר זכרו את ישו באגדה, הן לא עליהם היה לכתוב “דברי הימים”. וככל האגדות האחרות אין איש דקדק בדבריו, אין איש שאל שאלות על האגדה, בידעם רק אחת “וכי אגדה אמנה היא”?, אין מקשין על האגדה, בעלי אגדה המה מבלי עולם, וכדומה, אין שואל ואין משיב על האגדה, אין חוקר ואין דורש, אין מבקש טעמים, אין פלפול, אין מאמין ואין מכחיש, רבה בר בר חנה מספר לו ספּורים מבהילים, ואין איש שואל היתכן? אביי ורבא מספּרים חלומות אשר ראו, ואיש לא יחוש להם, כי כלם יודעים "כי החלומות שוא ידברו. האחד מספר כי ראה את המשיח אפתחא דרומי ומדבר עמו “בִיזנעס” והקורא הנבון מבין, כי היהודי יחכה להגאל מעקת רומי, אשר החריבה את ארצנו, ונחוץ להיות מלך הטפּשים להאמין כי משיח יושב באמת בשער רומי, כי לוא אמת היה הדבר, הלא יכלתי גם אני לראותו, בהיותי ברומא כמה פּעמים, ומה גם אלפי יהודים תושבי רומא מאז ומקדם. באחת, אגדה היא, ואין שואלין שאלות, ואין דורש תשובה.

בעל חסרונות הש“ס אסף בתרמילו גם האגדה אודות בן סטדא שנהרג בלוד, מבלי דעת מי היה בן סטדא, ומדוע נהרג בערב פּסח, מי תלה אותו, בעד איזה חטא, האם היה יהודי או נכרי, והמיתה איננה רק על פּי חקי רומא? ועוד ענינים כאלה, אשר המלקט התעצל או לא הבין להבדיל בין נוצרי, עכו”ם, או מין ואפקורס, בעוד אשר לפי דיני ישראל, היו כל היהודים שנטבלו לשם נצרות, רק “משומדים”, ותואר כזה אין בתלמודנו אף אחד.

כל העם, מבלי דעת, יודעים, כי כל חסרונות הש“ס נחסרו אצלנו על ידי הצענזוריא, ואינם יודעים, כלם, כקטן כגדול, כי לא כן הדבר מעקרו, כי באמת כמעט לא נגעה יד הצענזוריא בש”ס שלנו, ורק המדפיסים היהודים, כלם (רק משומד אחד יוצא מן הכלל, זה המדפיס בבאזיליאה את הש“ס משנת של”ד-של"ח) המדפיסים עצמם עזבו את כל המקומות שנזכרה בהם המלה “עכו”ם" או ענין אחר, אשר חשבו כי הנוצרים ימצאו בהם תואנה להתנפל על התלמוד, תחת אשר צענזוריא על התלמוד, מצד איזה ממשלה לא נוסדה באמת, מלבד במאה העברה, הראשונה בעסטרייך, ואחרי כן ברוסיא, ובמדה ידועה באשכנז, אף כי שם צענזור לא נזכר על כל ספר נדפס באשכנז. האפיפיור אשר צוה לשרוף את התלמוד בשנת שי“ד, לא הושיב צענזור להרחיק מן התלמוד כל ענין לא רצוי להנצרות, רק אסר להדפיסו בכלל. ואלה אשר השיגו אחרי כן רשיון אפיפיור אחר, הסירו בעצמם כל ענין אשר מצאו טוב להם. והאות כי בהאלאנד, שגם היא מדינה נוצרית אך היהודים לא היו פחדנים, ולא נסו מאין רודף. שם הדפיסו לא לבד את הש”ס הראשון בשנת ת“ד, אבל גם הש”ס השני והשלישי, ומכלם לא מחקו כמעט מאומה, תחת אשר על מדפיסי קאפוסט, ברדיטשוב וסלאוויטא לא עלתה הצענזוריא ובכל זאת החסירו בעצמם, שנו ותקנו כאות נפשם. וכן היו כל המון השנוים והתקונים בש“ס רק ע”י המדפיסים היהודים עצמם. ולמען התנצל בעד החטא הגדול, דמלה “עכו”ם" במקום אשר לא יכלו לשנות, כתבו על שער כל מסכת “גם אלה לחכמים, כי לא כגויים אשר היו בימי חכמי התלמוד, הגוים האלה בימינו וכו', הראשונים היו עובדי עבודה זרה, והיום הנם נוצרים”. וזה הוא אמת, אחרי אשר חז"ל לא ידעו את הנוצרים והנצרות, רק עובדי עבודה זרה, לשמש ולירח, ולוא ידעו את הנצרות על פּי העוואנגעליום, הלא קראו אותם בלי ספק בשם “משומדים”.

כי לא ידעו חכמי התלמוד מאומה אודות ישו והנצרות, בזה יודה גם הנוצרי האמתי ד"ר יוסף קלויזנער עצמו עקש יותר גדול מכל כמרי הנוצרים עד כי לא מצא ראיות יותר נכונות על דבר מציאת ישו הנוצרים מספרים מאוחרים, כמו המדרש והילקוט.

לוא הבינו הכמרים או המיסיאן כי יש איזה ממש באגדות חז"ל למען הביא מהן איזה ראיות על מציאת ישו, כי אז על כפים נשאו את התלמוד, לוא גם מצאו כי הוא מדבר נגד הנצרות, אף כי אין כל ספק, כי נסו לזייף גם את התלמוד, כאשר לא בשו לזייף אף את התורה עצמה ומה גם את הסופרים הקדמונים כיאזעפוס, טאציטוס וכדומה, וכמעט אין ספק בעיני, כי המאמר “לעולם תהי שמאל דוחה וימין מקרבת” אשר שם נזכר ר' יהושע בן פּרחיא עם ישו, הוא זיוף, למען הראות כי לא טוב עשו קדמונינו להרחיק את ישו מקהל ישראל, ולבקש מעשי הנביא אלישע נגד גחזי הוא רק תואנה, למען תמצא יד הנוצרי לדבר נגד היהודים המתרחקים מהנצרות.

חכמי התלמוד ידעו את כל העמים אשר היו אז כלם עובדי אלילם, ידעו דרשו וחקרו מה לעשות ואיך להתנהג עמם בדרכי החיים, עד כי הקדישו להם מסכת שלימה (ע"ז) ובמקומות רבים מהתלמוד, כמו במס' סנהדרין הקדישו גם הלכות נגד המינים והאפקורסין שאינם מאמינים במאומה, אבל אין אף מלה אחת בלשונם נגד הכת החדשה, הנוצרים, אשר על פּי העוואנגעליום המה מומרים יהודים. אבל מאמינים, מאמינים, עד כי כל העוואנגעליום מלא רק אמונה ואמונה, וגם המומר היותר גדול בין הנוצרים, פוילוס, מלא את כל אגרותיו רק באמונה, לוא גם בשלוש, אבל הזהיר לכל שומעי לקחו להזהר מן המינים והאפּקורסים. ומדוע לא הזכירו חז"ל אף במלה אחת את הנוצרים החדשים המאמינים בישו? ובעיני אין כל ספק כי המלה “נוצרי”, או ישו הנוצרי, נוספה ביד מאוחרת, כמו שלא בש יוסף קלויזנער עצמו להוסיף את המלה (נוצרי) בכל מקום אשר מצא את שם ישו. זיוף כזה, בכונה או בטעות המדפיס יכלו להוסיף בלי חשוב הרבה, כי הכל יודעים, כי ישו נקרא בשם “ישו הנוצרי”, וחכמי התלמוד לא יכלו לדעת את המלה הזאת, המזכרת את העיר “נצרת” שלא היתה בעולם, אחרי אשר חכמי התלמוד ישבו בכל סביבות העיר ההיא ובלי ספק ישבו גם במקום ההוא, רק המקום נקרא בשם אחר אשר לא ידענו, אחרי אשר לא נשארה בידנו מפּה מדויקה מן העת ההיא, אבל עיר נצרת לא יתכן כי איש יהודי לא ישב בה, אף כי כל הכפרים כלם נזכרו בשמותיהם בתלמוד. ועד כמה לא ידעו חכמי התלמוד את הנוצרים והנצרות, הננו רואים, בקרוא אחד האמוראים מכאב לב “רחמנא בטולך או בטולא דבר עשו” (גיטין) ⁴⁶ והדבר היה, יען הפרסי עובד האש לקח את הנר מעל שלחנו, אשר חשב זאת לחלול דתו, בהיות נר בוער בבית יהודי, והאמורא לא ידע בלי ספק גורל היהודים תחת ממשלת רומא הנוצרית בעת ההיא, ואת כל התלאה אשר מצאה את היהודים תחת ממשלתה.

הכמרים המלומדים בכל העתים ובכל הזמנים חתרו בכל עז למצוא ראיות לחזוק דתם, ובהרגישם צרת לבבם, כי בדרך ישרה, טבעית, ברוח בקרת אמתית יבקשו ולא ימצאו, השתפקו אף בקנה רצוץ למשען להם, עלו שמים, ירדו תהומות, חתרו במים אשר מתחת לארץ, שטן, רוחות, שדים, חלומות, הזיות, שקרים, זיופים, הכל היה להם למעוז, ורבים מהם ידעו את התלמוד, ומהם מומרים מלומדים, ובכל זאת לא לקחו להם ספורי אגדות התלמוד למשען למו, בראותם כי אין מזה בספורים אלה, ואם לא פלא הוא, כי גם עתה בימינו, כל גדולי חכמי הנוצרים המכחישים מציאת ישו הנוצרי, לא שעו אל התלמוד ולא השתמשו בו אף לדעת הנצרות. כל ראיותיהם לקוחות מהעוואנגעליום עצמו שהוא באמת ספר בקרת חדה נגד הנצרות, ראיות מן הטבע והשכל הישר, ראיות מדברי הימים הכללים, מראשי הכנסיה הנוצרית אך לא ממקורות היהודים, ורק יען כי בספרת ישראל לא מצאו באמת מאומה, לא בעד ולא כנגד, והצדק עמם, כי אמנם אם יאמר איש לנתח את כל הפתגמים או ספורים המעטים למען הוציא מהם איזה ענין ברור אשר נוכל להעמידו לפני אור הבקרת, אז נצא בידים ריקות, כעשן יכלו כלם מאין מעמד. ולא פּלא הוא כי לא ידעו חז“ל מאומה אודות הנצרות בימיהם, אף כי כבר עמדה הנצרות על תלה, אבל גם רבנן סבוראי, גם גאוני בבל וחכמיה לא ידעו מאומה. וגם באיירופּא אשר ישבו היהודים בין הנוצרים, אין אחד מכל חכמי ישראל אשר לקח עליו את העבודה ללמוד ולדעת את הנצרות, אף לדעת מה להשיב לאפקורס, כלם הביטו על הנצרות כעל חפץ שאין בו ממש, וחלילה לאיש לאבד זמן ללמודי הבלים. ואם קרה לפּעמים, כי הנוצרים אלצו אותם להתוכח, היו בטוחים, כי באפס יד יכחידו את צוררי דתם. וללחום מלחמת תגרה פחדו, או לא מצאו הדבר נכון לפניהם. ובין כה, נמצאו סכלים בין הנוצרים, אשר חשבו באמת, כי בכחם לנצח את היהדות, על ידי ויכוחים, ובכל עת אשר ראו הצוררים את היהודים והיהדות במצב שפל, אז מצאו עת נכונה לקרוא אותם לויכוחים. וכה נמשך הדבר, עד אשר יצאו סופרים יהודים כותבים בשפת הארץ. ועתה בימינו שקטה הארץ, אין ויכוחים עוד, ואם איזה כומר טפּש יצא בויכוחים, אז, גם כתבי העתים לנוצרים ימלאו שחוק פּיהם, כאשר קרה כבר פּעמים רבות פה באמעריקא ארצנו. הנה כי כן, מהשקפה זאת, מצד זה, אולי היה באמת למותר להתחרות עתה ולצאת למלחמת תגרה נגד הנצרות בכלל ומציאת ישו הנוצרי בפרט. אפס מצב הענין שונה הוא עתה מאשר היה לפנים, והמצב הזה יכריחנו, לא לצאת עוד בויכוחים להתנצל בעד היהדות נגד הנצרות, ויכוחים כאלה חרפה המה לנו, חרפּת עולם, כחרפה, אם נתנצל לפני ילד קטן. להפלוסוף קאנט לא נחוץ כי יתנצל לפני בעל שבחי הבעש”ט, אם לא יחפוץ כי יתקלסו בו נערים. היהדות הטהורה כמו שנתנה מהר סיני עם פירושיה האמתים מגדולי חכמי התורה, היא דת טבעית, שאין למעלה ממנה, ומה גדולה ונוראה היא החרפּה, אם נלך להתנצל לפני מאמינים, אלילים, עורים, ולנו די והותר, אם נכחיש מציאת ישו הנוצרי אף בלי כל ראיות. לנו די כל בכל ספרת ישראל העתיקה אין כל זכר למקרה ישו, ורק עליהם, על המיסיאנערים מקרבנו, הקלויזנערים לכתוב “ספרי מדע”, דוברי שקר, מפיחי כזבים וחונף להמיסיאן להתנצל ולהראות כי מדה אחת לקומת הפרעוש כקומת השנהב, ואף אם יתקבצו עוד אלפי קלויזנערס וסטעפאן ווייס בראשם, עם כל המיסיאן בלאנדאן ולייפצוג, אין בכוחם להראות אף צל מציאת ישו הנוצרי. ומה גם כי פּני המלחמה היא לא נגד הנוצרים אשר לא יקראו עברית, ואינם יודעים מציאת ספרים בעברית נגד הנצרות, (כל עוד אשר קלויזנער לא ילך רכיל ולא יעתיק את הספר המתנגד לנצרות לאיזה שפה איירופּית), הננו כותבים רק נגד היהודים הצעירים, תלמידי קלויזנער, מאמיני העוואנגעליום, זה קלויזנער המיסיאנער היותר מסוכן מכל המשומדים אשר קדמוהו. זה קלויזנער, כנחש עקלתון יתעות, יתכוץ, פעם ירים ראש, יביט בעיני צפעוני אולי ימצא עת נכונה להתנפל על טרפו, או יחתור במעבה אדמה בפחדו פן ישופוהו ראש, פעם ישלח רעל פתן על ידי אחד מתלמידיו, חותם שם זר על התנצלותו באיזה מכתב עתי יומי או חדשי, בחשבו בסכלותו כי איש לא יבין את תרמיתו, כי הוא הוא הכותב. והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי לא ראיתי עד הנה אף אחד ממעריציו אשר קרא את ספרו “ישו הנוצרי” בעיון ויודע מה שכתוב בו. מעריציו המה מאמינים ככל מעריצי ישו הנוצרי, או כחסידים מאמינים בקדושיהם, וביניהם אף משכילים וחכמים, סופרים בירושלם, (ת"ל כי רק אחד מהם כתב אלי מירושלם התנצלות בעדו.) ובמדה אשר התנצל המיסיאנער עצמו במ“ע “דואר היום”, כי כתב את ספרו הטמא רק בעד יהודים, (כאשר כן כתבו גם סאלקינזאהן, טעמקין וכו') כן גם אני מודה כי הנני כותב רק בעד יהודים צעירים המאמינים בקלויזנער, ישו הנוצרי וסטעפאן ווייס, בעדם, ורק בעדם נחוץ לצאת במלחמת תגרה נגד הנצרות החדשה אשר יצר קלויזנער ותלמידיו, למען הציל את בני הדור החדש, אשר למדו מעט עברית, מפי המעטהאדען, אך היהדות זרה להם מכל וכל, עד כי השתוממתי היום הזה, בכתבי דברי אלה, היום בעמדי בחנות של ספרים, ומשכיל אחד מבני הנעורים הגיד לי, כי הדבר היה ברור בעיניו, כי כל ספורי הבלים הכתובים על הספר המתועב “תולדות ישו הנוצרי”, כי כל הספור מראשו ועד סופו נמצא במסכת גטין, או סנהדרין, כי כן מצא כתוב בראש המחברת הטמאה ההיא בזארגאן שנדפסה בנויארק ע”י מו“ס בור גדול אחד, שנעתקה מעברית, ונקראה בשמות שונים. הדור הצעיר, תלמידי המעטהאדע, אשר לא ידעו אף את כתבי הקדש, ומה גם את התלמוד אשר לא ראוהו, מעודם, ומנעוריהם היו רק “יהודים מעטהאדיסטים” מלידה ומבטן, אך לא יהודים על פּי התורה. ובעד אלה, נחוץ סם חיים, תחת סם מות אשר הגיש להם קלויזנער, לא בכוס, רק בקערה מלאה על כל גדותיה, ותלמידיו ילעיטוה לבני הנעורים “היהודים המעטהאדיסטים” (כי כן נמצאה גם כת “מעטהאדיסטים בין הנוצרים” יצירי כפּיו של המורים החדשים. המורים “עברית” ורק עברית”, אך לא יהדות, כי על כן קראו לעצמם בשם מורים, (לעהרער) ר“ל “רקים”, לא מלמדים חלילה, מלמדים המלמדים לחניכיהם להיות יהודים, נאמנים בברית ישראל, אך מורים מורי שקר, ולאלה אך שוא אקרא “שמעו נא המורים”, כי אזנים להם ולא ישמעו, ועלינו לקרוא עתה רק אל הצעירים, למען הורותם כי שקר נחלו מאת מוריהם התועים והמתעים אשר הוליכו אותם תהו עד שערי הנצרות, מבלי כל למוד עברי, בלי יהדות, ובמצב כזה לא רחוק יהיה מן האמת, מי שיוכיח כי מלחמה כזאת ערוכה יותר בעד “התנוקות שנשבו בין העכו”ם” לבלתי תת אותם לפול בידי הנצרות העברית החדשה. ועל כל תופשי עט בישראל החובה והמצוה ללחום מלחמת תגרה נגד הנצרות לבלתי תת לה לבוא עד אהלי שם, דבר אשר לא ידע ישראל עד הזמן הזה, ועלינו להגיד ולהטיף באזני צעירנו, למען ידעו כי הנצרות האלילית נוסדה על בלי מה, וכי מעולם לא ראינו ולא שמענו אף יהודי מומר אחד, אשר המיר את דתו רק יען כי כן האמין, כי הנצרות היא דת אמתית, טובה וישרה, אם לא מצא מתן שכרו בצדה. מיסיאנערים רבים אשר עזבו את עמם, אין אחד מהם היה איש ישר, רבם ככלם היו והנם עד היום נבלים, נוכלים, הולכי בטל אשר לא ידעו כל מלאכה, וידם מאנה לעשות, ועל כן בחרו להם פּרנסה קלה, אף כי לא נקיה, בחשבם כי הנוצרים הטפּשים, צודדי נפשות יעשירום עושר רב, מלבד אשר ישבעו כבוד, אחרי כרבם יתפארו, כי כל אחד מהם היה לפנים “רב” בישראל. וקלויזנער הוא באמת האחד המיוחס בין כל המיסיאנערים אשר קמו לקצות ביהודה, סופר ומלומד אשר אחז בדרכי כל הנבלים הפּשוטים בנכליו ותרמיתו, בפחזותו, שקריו וזיופיו, ואף אם ירקיע שחקים או ירד תהומות לא תמצא ידו להוכיח לנו כי הכל עשה חנם, לשם שמים, לשם המדע, (דשמעתם פירוש מדעי על העוואנגעליום ושבחי הבעש"ט?) ואם על גחון ילך ועפר יאכל מי יאמין לו? ואם מצא לו תלמידים מאמינים, הלא לא רחוק יפול הפרי מן העץ… ולא טובים המה ממנו.

עלינו להטיף אלף פעמים באזני צעירנו, כי היהדות העתיקה מעולם לא ידעה את הנצרות, וכל חכמי התלמוד הראשונים אשר ישבו בארץ ישראל לא שמעו אף רמז קל ממקרה ישו הנוצרי, וגם חז“ל האמוראים האחרונים אשר אולי שנים שלשה מהם שמעו שמועה רחוקה אודות הנצרות באיירופּא, שמעו ולא ידעו מה, שמעו מפּי אנשים אשר לא ידעו בעצמם רק על פּי שמועות רחוקות, שמעו ולא שמו לב לכל הענין, כי מה להם אם נוסדה עוד כת עובדי אלילים, נוסף על המון הכתות השונות אשר היו בימים ההם. חז”ל לא מצאו ענין לבלות את העת לשאול ולדעת דבר ברור אודות הנצרות, כאשר לא העמיקו חקור במנהגי ודתי עובדי אלילים אחרים, אשר אין קץ למספּרם, עבודה רבה היתה לפניהם לחזק את היהדות בגולה, לבאר את התורה על פי עומק הפּשט, למען הוציא הלכה ברורה, ולפי מושגנו עתה, היתה העבודה כבדה מנשוא, למשל, רב גדול מיסד ישיבה ללמודי תורת ישראל, בלי כל ספר נדפס אף לא נכתב, ועליו, על ראש הישיבה, רק לבחור בכל פעם איזה פסוק בתורה הכתובה, פסוק הנוגע לאיזה חק ומשפּט במלים קצרות, ועליו לבאר את הענין על פי עומק הפּשט, ובין כה יקום אחד התלמידים ויספר כי שמע באור אחר מפי רב גדול אחר, ואז יחל הויכוח, ותלמיד שני מספר אחרת, וכלם כל בני הישיבה אינם נערים קטנים, רק תלמידי חכמים באים בימים, וכל אחד מאמין בשמועות רעהו וחברו, וכלם נחלו את חכמתם וידיעותיהם הכל בעל פה, אין כתב ואין ספר, ולכתוב דבר מה, בדברי תורה אסור, מלבד התורה והנביאים, או דברי חול מכתבי רעים, ספורים, פתגמים או משלים, רק לא בעניני הלכה, ומובן מאליו, כי כל תלמיד התאמץ לשמוע היטב את דברי רבו, למען יזכור ולא יתעה ח"ו בענינים העומדים ברומו של היהדות, נחוצות היו שתי אזנים חשובות לכל תלמיד ותיק, אשר קוה כי במשך הזמן יהיה גם הוא לרב או ראש ישיבה, ועליו יהיה ללמד לתלמידיו גם כן בעל פה את כל הדינים והמשפּטים אשר שמע ולמד כל ימי חייו. ובאופן זה לא יפּלא כי היה טרוד בעבודתו הקדושה כל ימיו, ולא לבו הלך לחקור אחרי ענינים לא לו, ומה גם עניני אלילים, ודי היה להם כי גדרו את היהדות נגד האלילית הכללית, אחרי אשר על פּי התורה, אחת היא, אם הוא עובד לאליל עץ, כסף או זהב, שור פּר או תנין, יופיטער או הערקולוס, ישו חי או מת, האליל הוא אליל, חי או מת, בבבל או ארץ הקדם בכלל, או איירופּא, ואם על פי מקרה נפלה מפיו מלה, אודות איזה אליל אשר שמע את שמו, הלא לא שם לב לדברי עצמו, דברים של מה בכך, מי ישגיח לשקול את דבריו בפלס ההגיון וחקי דברי הימים, אשר לא כלם המה בקיאים בענינים כאלה.

כללו של דבר, כי אין כל יסוד בעולם להוכיח מאיזה מלות פזורות באגדות חז“ל, על ידיעתם את הנצרות, ומה גם אודות מציאת ישו הנוצרי. ועוד אות נאמן, כי בכל התלמוד לא תמצאו את שתי המלות “כת הנוצרים”. ומלבד התלמוד הלא אין לנו כל ספר דברי הימים אחר מן התקופה ההיא, מלבד יאזעפוס, ויאזעפוס לא זכר ולא ידעו את ישו הנצרות, מלבד הזיוף הגלוי הנודע לכל, אשר גם הכמרים האדוקים מודים כי זיוף הוא, ויוצא מכלל הכמרים הוא מודענו הכומר האדוק ד”ר יוסף קלויזנער.

 

מה נרויח מהכחשת מציאת ישו?    🔗

אמנם לעם סוחר נהפכנו בחסדי צוררנו בגזלם את אדמתנו מתחת רגלנו, אבל מעולם לא סחרנו באמונה ודת, מעולם לא קנינו ולא מכרנו כל דת ואמונה, לא קנינו גרים ולא מכרנו משומדים, והמסחר הזה נמצא כלו בידי הנוצרים, הם המה אשר יסדו בתי מסחר לאמונה בכל ארצות תבל, ואם לא נשארו נאמנים אף אל העוואנגעליום, אבל במסחר זה סחרו וסוחרים עוד היום כמצוה עליהם בעוואנגעליום, אשר שמו בפי ישו דברים לאמר: ואל הצידים אמר ישו, עד הנה הייתם צידי דגים, ומעתה עליכם להיות צידי בני אדם, צודדי נפשות, וממסחר זה הלא נתעשרה הנצרות. הנצרות אמנם פזרה כסף רב לפקידיה בכל בתי מסחר לאמונה, אבל הרויחה פּי אלף, ואת אשר לא יכלה לקנות בכסף, לקחה בחרבה וקשתה, עד אשר אספה חיל גוים, והיהדות היתה השה לעולה ראשונה. אין קצה לאוצרות כסף וזהב אשר גזלה ממנו במשך אלף ותשע מאות שנה, ותקטן עוד זאת בעיניה, לא השתפקה עם הרכוש לבד, כי גזלה ממנו גם את הנפש. אלפי רבבות נפשות נקיים, דם מיליאני זרע יעקב נשפּך בידי צודדי נפשות אלה, ולוא גם שלמו לנו כיום את החוב הגדול והנורא הרשום בפנקס דברי ימי ישראל, גם אז לא יכלנו להרויח מאומה, אפס אין אף סכל אחד בקרבנו אשר יבקש חשבונות עתיקים מידי כנען אשר כבר פּשט את הרגל לכל נושיו, ועוד יוסיף לגנוב, לגזול ולחמוס עוד היום בכל רגע ובכל שעה, ואנחנו נשתפק אם רק תמצא ידינו לעצור חמס ידי אויב, לבל יוסיף לשלוח ידו ברכושנו הרוחני, וזה יהיה כל הריוח אשר נרויח ממלחמתנו, כי לא נוסיף להפסיד, כאשר היה עד כה, וכי נקל לנו לנצח במלחמה זאת, זאת יבין כל נער קטן בישראל, רק אם נעמוד הכן על החומה, לא לבד לעצור זרם האויב, אבל גם לדרוך קשת לגרשו משדה המערה, לבל יוסיף להתגרות בנו עד עולם, אין ישו, ואין פוילוס, מעולם לא נולדו אלילים כאלה בישראל, ואם ינסה אחד מאתנו לנוס אל מערכות האויב, נאמר אליו, לך ואל תשוב עוד אלינו, לכה נא קלויזנער, קח לך את ישו אלהיך, לך וברח לך ממחננו, לך ואל תעמוד, לך אתה וישו לארץ תהו, נשקו איש את רעהו, לעזאזל המדברה, שם מקומך, שם תעבוד את אלהיך, רק הרפה ממנו, כי אין חפץ לנו במשומדים חיים או מתים, נטהר נא את ביתנו מכל חלאה, ואת הרפש נשליך לשער האשפּה, ושם, יוכלו צוררנו ללקוט ולאסוף בילקוטם כל רמש, כל פגר מובס, כנפשם שבעם, רק אל מחננו הקדוש לא יעירו לגשת, ולנו תהיה הרוחה.

 

הנצליח?    🔗

ואם נצליח, מה נרויח?

כן הוא! לפי דעתי, אין כל ספק כי נצליח. ואם נצליח, נרויח הרבה מאד, יותר מאשר יוכל חכם בחכמת החשבון לחשוב.

ציון! חמדת כל ישראל, ציון, תעודת ישראל וקץ תקותיו בתבל.

ציון! אשר אליה עינינו תלויות אלפי שנים, והצלב עמד ועומד לנו לשטן על כל מדרך כף רגל. ציון, לנו תהיה, אם נדע ונבין מה לעשות, אם לא נתעצל לעשות את החוב הגדול הרובץ עלינו ועל בנינו. ציון, אשר לא ידענו עד הנה, איך, ובאיזה אופן נגיע למטרתנו.

 

איך נגיע אל המטרה?    🔗

נסיונות דברי הימים הכללים יורונו כי “הפּראפאגאנדא” השכם ודבר, השכם והטף בפה ובכתב, כלי קרב אלה הנם יותר בטוחים מחרב וחנית, אין רעיון בעולמנו אשר הצליח בלי פראפאגאנדא, יהי רעיון טוב או רע, כל עם, אף אם לא עלה למעלה בשלבי החכמה והדעת, אם רק לקח את העבודה הזאת על שכמו, ולא הרפּה ממלאכתו, הצליח ויבוא למטרתו. ומדוע לא נבוא גם אנחנו למטרתנו? אנחנו העם היותר מכשר לעבודה כזאת, אנחנו אשר היינו הראשונים לחולל רעיונות אשר לא חלמו אחרים, הטפנו, דברנו בכל לשונות התבל, וגם נצחנו, אף כי תמיד הרוחנו, ואולי הפסדנו עוד, בעת אשר אחרים אשר לא עמלו קצרו ברנה את אשר זרענו בדמעה. תמיד היינו האידעאליסטים הולכי קדימה למען הטיב לאחרים. נטרנו כרמי זרים, רק את כרמנו אנו נטשנו, ומדוע? האם לא באה עוד העת לדאוג לביתינו אנו?

זה רק כחמשים שנה, בהיותי צעיר לימים, אחד מעשרה הראשונים אשר הרימו נס לציון, ואולי לא הגיעו מספּרנו אף לעשרה, אבל במשך זמן קצר נוספו עלינו לעשרות, למאות לאלפים עד לרבבות. העבודה הראשונה היתה קשה מאד, תנאי החיים בארץ רוסיא ארץ מאפליה, וברומעניען ארץ הדמים לא היו מכשרים לרעיון חדש כזה בין בני עמנו אשר שכב למעצבה תחת רגלי הממשלות החשוכות, אשר אסרה עלינו אף לפתוח הפה, ומה גם עט לכתוב אודות גאולת ישראל מיד צר. אבל אנחנו לא הבטנו אחרנו, ולבנו לא נפל ממקל השוטר ורצועת הקאזאק. אחת דברנו, ציון לנו היא, ואותה נשיג בכל אופן, אף כי לא ידענו באיזה אופן תקוה נשקפה לנו להגיע אל המטרה, אחרי אשר עלינו היתה עבודה יותר כבדה “להשיג את העם ראשונה”, העם, העבד העולמי, אשר ידע עד הנה, רק “אהבתי את אדני לא אצא חפשי”. והתורה ההיא הנחילה לנו איירופּא המערבית, אשכנז, צרפת, בריטניה ואיטליה. לתת רצון בלב העם היא אמנם העבודה היותר קשה גם עתה, עם עבד עבדים, עם בלי אמון בכח ידו ונפשו. ובכל זאת, אחרי עבור חמשים שנה, היתה עתה הציונית לברית עם, רעיון כללי, באמונה שלימה כי נצליח. ואמנם לוא יכלנו לתת ביד הד“ר הערצעל את הכסף הרב אשר אספנו בימים האחרונים, אז לא נשאר כל ספק בעינינו, כי ציון לנו היתה כבר. אני הייתי בקאנסטאנטינאפּאל בשנת תרס”ב בהיות הד"ר הערצל בלוית וואלפסאן, וידעתי אז מצב הענין, ואני הייתי בטוח כי נגיע אל המטרה על ידי הכסף, אבל אז עוד לא גמל הרעיון, ואמעריקא היתה עוד רחוקה מציון, ויהודי אמעריקא טרם רכשו להם אוצרות זהב כיום הזה.

אבל עתה נשתנה פּני הדבר מכל וכל, אין הערצל ואין תורגמה, ועל כן עלינו גם לשנות אופני עבודתנו מכל וכל.

הצלב גרש את חצי הלבנה מעל אדמת ישראל, הצלב, המפלצת האיומה, מוראה ומגאלה בדם נקיים. הצלב, לא זה אשר עליו תלו היהודים את ישו, יליד תהו, שלא היה ולא נברא, רק הצלב אשר עליו תלו רבבות אלפי יהודים, טבחו ולא חמלו, סקלו, הרגו, שרפו, חנקו, ונהרות דמי נקיים שטפו את הצלב, השוחה עוד היום בים של דם ודמעות, זה הצלב הנורא, אשר כל המביט עליו יראה כבראי את האינקוויזיטיאן, הנצרות הערומה, אשר גם עוד היום טרם נסתה לכסות ערותה. הצלב הזה הביאה בריטניה ותציגהו לסמל בלהות על ראש הר ציון. ולמען הונות את בני ישראל, הבטיחה להם “ארץ מולדת” על אדמתם העתיקה, אשר מעולם לא נואשו ממנה, אף אם בעלוה אדנים זרים. הבית ביתי הוא אף אם שודדים גרשוני ממנו, אף אם עשרה שודדים שונים, שדדוהו איש מרעהו, ביתי הוא אף אם ימכרוהו גנבים עד אלף דור, כל עוד אשר לא נואשתי כל עוד אשר לא מכרתי, ולא נתתי שמר מקנה לאיש, ביתי הוא, אף אם לא יתנוני לבוא בו.

בריטניה רמתנו, חרפּת עם גדול, חרפּת עולם לא תמחה, ואנחנו יודעים את תנואתה, לא האדמה הגדולה ככף איש נחוצה לה למושלת חלק ששי מכל ארצות תבל, עם עשרה אלף איים בים, והשמש לא תחשך לעולם בארצות יאהאן בול, לא שמירת תעלת זועץ נחוצה לבריטניה, שמירת ילד קטן לחומת סינים. לבריטניה נחוץ היה הצלב, ורק הצלב, הארי מלך היער ארב על טרפו, ויטרוף כבשת הרש מבלי בושה וכלימה.

הצלב קם לתחיה על אדמת ישראל, זה סמל האינקוויזיטיאן השחורה, אשר זה לא כבר הובילוה לקברות במאדריד, חפרוה הבריטנים מקברה וישתלוה על מרום הר בת ציון. בזה לה, לעגה לה רוסיא הבאלשעוויסטית השחורה, אשר גרשה את הצלב ממאסקווא, ובריטניא הנאורה חמלה עליו ותביאהו ותטעהו על הר הצופים.

הידד! בריטניה עלתה עד מרום פסגת חופש הדת בארצה פּנימה, ובירושלם ירדה עד שאול תחתיה, יראוה נבונים וישמחו למפּלתה.

הבה! תחי הפּראפאגאנדא!

תקעו בשופר גדול, הריעו, השמיעו, דברו, הטיפו, בפה ובכתב לאמר: אין ישו בגלגלתא, כל יער הנצרות נטוע אילני סרק, חדק ואטד, והדב איננו בבית, לא היה בזה דב מעולם. הטיפו ראשונה באזני בני ערב תושבי ארץ ישראל, ואחרי כן בכל ארצות הקדש, דברו וכתבו ערבית, האיסלם ישמח כמוצא שלל רב, אחרי אשר גם הוא כמנו היה שבע רוגז, צרות ותלאות אין קץ מיד הצלב. ובזה נקנה לנו אהבת בני שם אשר יביטו עלינו כעל גואל חדש לפדותם מכף עריצים. עובדי אלילים המשתחווים לפגר יהודי אשר לא ראה אור מעולם, ובריטניה הנאורה, אם לא תדע בושת גם אחרי עבור חמשים שנה, ילבישוה מדי חרפּה אף נגד רצונה, והצלב בציון יהרס, יכה לרסיסים, אך גזרי עץ רקובים ישארו ממנו, טובים למאכלת אש, הלאה צלב מעל גבול ישראל, בריטניה הנאורה תוכל ליסר לפעמים איזה סופר אשר נגע בכף ירך אלילה, אבל כל הגוי כלו יתרומם, יתרוממו שלש מאות מאמיני איסלם, והיער עם כל אשר בו בעשן יכלה, מרמס לחיה ולבהמה.

אמנם ידעתי, כי עוד שני מכשולים עומדים על דרכנו, הנחש עלי דרך ירושלם בתבנית יוסף קלויזנער המתעה, והשפיפון בנויאָרק בצורת סטעפאָן ווייס, התועה הרודף כבוד ושלמונים. הכבוד הוא כל חיי רוחו ונשמתו, אך הכסף הרב אשר יאסוף מידי יהודים רעפארמים עשירים לו, ואם ידע כי ישבע קלון מכבוד, יחדל מדבר תהפוכות, ובשמעו כי כל סופרי ישראל מכחישים מציאת ישו משיחו. יפול לבו ישים יד לפה וידום סלה. ומהנוגע אל הנחש בירושלם, העצה היעוצה להפטר ממנו, היא לשלם לו מחיר עבודתו לכבוד ישו אלהיו, לשלם לו, רק בתנאי כי ימיר דתו, והכסף נאסוף על ידי יחידים מנדבים, וזה תוכן מעשינו:

נדבות לשלם לד"ר יוסף קלויזנער סך של עשרים וחמשה אלף שקל כסף, בתנאי כי יעזוב את ירושלם ועמו, כי ילך ללאָנדאָן וימיר את דתו.

הנדבה הראשונה, מאת

אפרים דיינארד…………………………………………………………………100$

ד"ר סטעפן וייס………………………………………………………………..1000$

תומכי השלח בניוארק………………………………………………………………….1000$

האדון……………………………………………………………………$

הכסף נתן באיזה בּאַנק בטוח והוא יקבל את הכסף אחרי המרתו בפרסום גדול בבית תפלת “ווהייט טשעפיל”, בשכונת היהודים, ובאופן זה נפטר ממנו ומספרו רגע פעם אחת לכנסת ישראל לא תתרושש באבוד לה סכום קטן כזה, ואנחנו הן כבר שלמנו מחיר יותר גדול בעד הצלב, ועודנו משלמים יום יום.

 

תקות הגאולה    🔗

הצלב הוא “הגלות”. כנסת ישראל יושבת אל עקרבים בכל רחבי תבל תחת ממשלת הצלב. יושבת או נודדת מגוי אל גוי באין אדמה תחת רגליה, וזדים הליצונו כי אנחנו האשמים, יוצרי הצלב, ועלינו החובה להוכיח כי שקר טפלו זדים, אין ישו ואין צלב בדברי ימי ישראל, והתקוה לגאולה רחוקה מאתנו, רחוקה מאד מאד, לא תקום ולא תהיה לעולם, כל עוד אשר לא נטחון את הצלב עד אשר דק, אבק, פיח, יזרה לרוח, מבלי השאיר ממנו כל זכר.

“זכו אחישנה”, אמרו חז"ל, טוב מאד! מדוע לא נזכה? הדבר הוא בידינו לעשותו, ועתה באה העת לעשות, התנועה לתחית ישראל כבר התעוררה, זאת היא ראשית צמיחת תקות הגאלה, ובידינו להמשיך את העבודה עד אשר נבוא אל המטרה, וכל עבודה דורשת ידים חריצות, לב מבין, חפץ כביר, אמונה בכח לב ויד חרוצים, תתן פּריה תמיד לעובדיה בלב שלם. “ההטפה” יצרה את ישו והצלב, ובכחה גם להרסם, נקל להרוס מלבנות, ורוסיא החשוכה היא לעד נאמן, כי במשך זמן קצר שברו את פסילי אליליהם. ההתחלה כבר נעשתה, גם בארצות הנאורות, כבר זרחה השמש, אגודות שונות נוסדו בכל הערים הגדולות להחרים את ישו וצלבו. גדולי חכמי הנוצרים כבר כתבו ספרים רבים ונכבדים, ועוד יוסיפו לכתוב יום יום ספרים חדשים. גם כתבי עתים, זורנאלים מכחישים ישו הנוצרי ומציאת כל הבלי שוא אשר בדא העוואנגעליום, כלם נכתבים בספר, וקוראיהם רבים בארץ. ורק אנחנו היהודים הננו הנחשלים המחכים גאולה מבלי כל עבודה, יושבים בחבוק ידים ואומרים “מן השמים ירחמו”, מי ירחם עצל חובק יד בצלחת?

זכו אחישנה, כן כן, כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, נבלה טובה ממנו, ובמה נזכה? היזכה איש בגורל, בשכבו על צדו מבלי הניף אצבע?

רואה בעבים לא יקצור, עצל מפחד תמיד לא יזרע, ואם לא יזרע לא יקצור, ואיך נוכל לקות לקצירה טרם זרענו מאומה? עלינו לעשות, לעבוד בחריצות כפים ולד' הישועה, כי אין מנוס ואין מפלט לנו מחמת הצלב אם לא נהרסהו כתות לא יחמול, נצא נא חוצץ. אנחנו, סופרנו, חכמנו ורבנינו, כלם כלם, אין כל פּחד נגד עינינו עתה, עתה, אחרי אשר חכמי הנוצרים עצמם כבר יצאו חלוצים, ועלינו רק לצאת לעזרתם.

הצלב והאינקוויזיטיאן בירושלם, פרי צדקת בריטניה והבטחתה לישראל, אך הבל נתאונן באזני “חבר לאמים”. בריטניה חזקה ממנו, חבר הלאמים נוצרים גם המה, ומה נרויח, אם נזכה כי חבר הלאמים ימסור את הממשלה (מאנדאט) ליד עם אחר? הטובה היא צרפת הקאטולית? הגדולה היא התקוה לגאולה, אם ציון תפול ביד אטליה האפיפיורית? התתחלחל הבת בריטניה מפני תנועת שנים שלשה יהודים אשר יבואו בדברים כושלות לעמוד להתאונן באזני חבר הלאמים? חשבון כסילים הוא להתאבק עם הארי הבריטי אבל יש חשבון לנקוב חור בדלת היכלה, ורוח צפון ממזרים יבוא ויפוח, עד כי לא רב עונג ישבע היושב על כסאו, וסער ממזרח כי יבוא, חזק הוא מרוח צפוני בימינו…

הצלב, יוטל, לא יוסיף קום    🔗

הצלב, כל יסוד הנצרות, ואסון כל ישראל זה אלף ותשע מאות שנה, ואשר אין כל תקוה לישראל לשכון בטח בארץ אויביו, ואין כל יסוד להאמין כי ציון לנו תהיה כל עוד אשר הצלב עומד על תלו. הנה זאת היא התקוה האחת היותר בטוחה, היא, כי נפיל את הצלב, נהרסהו עד היסוד, נכרה נא בור תחת יסודו, עד כי יפול למשואות, ולנו תהיה הרוחה.

בדורות ההשכלה האחרונים, קוינו כלנו כי אם ישכיל ההמון, יביא לבב חכמה והנצרות תמס תלך נגד שמש הדעת. אבל הנסיון הראה כי תעינו, דור הולך ודור בא, והסכלות לעולם עומדת. אמונה עורת בלב איש לא תשרש בלתי אם נחליפה באמונה אחת אשר תמצא חן בעיני המאמין, ומי יתן אמונה בלב ההמון אם לא ראשי העם, חכמיו וסופריו, וההמון עצמו, לא יחשוב, לא יבקש חשבונות רבים, העם הוא המאמין הגדול, ואז הסכין להאמין אף בהבלים, אז ימשכו גם הנאורים עם הזרם, אף כי למרות רצונו. הנה כי כן הננו רואים, כי גם חכמי הנוצרים, אפקורסים בלי אמונה, ובכל זאת, למראה עין הנם נוצרים דתיים ורק בהרגישם רוח חדשה, תנועה חדשה, אז יהיו המה הראשונים לקבלה בשמחה, תנועה חדשה נגד הצלב אשר כבר היה עליהם למשא. הסאציאליסטים והפועלים כבר גרשו את האליל הזה, ומהחכמים ישנם כאלה המאשימים את היהודים הטפשים המתגאים כי “ישו הנוצרי היה יהודי”, מבלי הבין באמת, כי חרפּה היא לנו, לוא אמת היה הדבר, כי אנחנו יצרנו גולם כזה. עם נאור לפני אלפים שנה, עם אשר תורת חסד ומשפּט שררה כבר על אדמתו, יכל לברוא אליל נבון לא בור טפּש, מדבר הבלים כל היום, החומר ליצירה כזאת בידינו היה תמיד, ועוד יותר היום, ימי הדעת וההמצאות החדשות, ותחת אשמת שקר אשר יאשימנו, הבה, נתן להם בגד חדש תחת סחבה, נטע להם ארז תחת שקמה, עד אשר יהפכו לנו לאוהבים תחת אויבים. ולא אספיק רגע, כי כל חכם לב בין העמים יודה ליהודים אשר עזרו להם להציל את בני אמונתם מהטבע ביון הסכלות העולמית.

 

איך לעשות זאת?    🔗

אם נגש להחל לבנות בנין חדש, וגל של אשפּה כסה את כל פּני הככר, הלא גם נער יבין זאת, כי ראשית כל העבודה הראשונה היא, להרחיק את האשפּה, ולטהר את המקום, ואז נקרא אל האדרכלים לעשות תכנית הבנין. ולנקות את המקום, נחוצים לנו פועלים, בעלי זרוע וכח לב, עובדים חרוצים אשר לא יקוו לבוא על שכרם בערב בכל יום, פועלים אידעאליסטים, אשר יבינו כי הכסף איננו הכל, והזהב איננו עוד המלה האחרונה בתבל ארצנו.

ובכן!

הבו צעירים! נקומה נא זקנים עם נערים! הבו, נתעורר לעבודה! כלנו יחדו נתאמץ לגרש את הצלב מקרב הארץ, ואחרי כן נעשה את התכנית לבנין חדש, אשר על דעתי יקרא בשם

דת חדשה לנוצרים.

 

לוא ידע עמי    🔗

(חתימת הספר)

כבר הוכחתי במאמרי “חז”ל והנצרות" ועוד במאמרים אחרים, כי לא לבד חכמי התלמוד, אבל כל חכמי ישראל בכל העתים ובכל הזמנים לא ידעו את הנצרות ולא חפצו לדעתה, יען החזיקו תמיד בדברי הנביא “ילך איש בשם אלהיו”. ולא דאגו מעולם פן יחסר איזה נתח שמן משור הבר או הלויתן לאיזה בן דת אחרת, אף כי ידעו את הכתוב “כי כל העמים עובדי אלילים וה' שמים עשה”, ויהיו שבעי רצון כי “אנחנו בשם אלהינו נלך”, וכל זה טוב היה לוא נתנו לנו ללכת בשם אלהינו. אבל עובדי האלילים הקדמונים גם המה לא נתנו לנו מנוחה אף בשבתנו על אדמתנו, אפס אז יכלנו עוד לקוות כי ברבות הימים אולי תפקחנה עיני העורים, וברבות הימים ימצאו את האמת. אפס אלף פעמים נגרע ונשפּל מצבנו בתבל עם העלילה הנוראה אשר בדו הצוררים עלינו, כי נולד לנו אליל יהודי, וכי גם בין היהודים נגלתה תנועה חדשה לעבודת אליל מקרבנו, וחכמינו לא ראו כי שחת המה כורים לנו לקברנו בה. והנה אם בראשית צמיחת האלילית החדשה לא ידעו היהודים מאומה, ובכל עת שבתם על אדמתם קודם החרבן וכמאה שנים אחריו לא ראו ולא שמעו היהודים את דבר העלילה, ולא יכלו לדעת את כל ההבלים אשר כתבו הצוררים בסתר אהלם בשפת יון והיהודים התרחקו מעט מעט מעל אדמת ישראל ונפזרו לכל רוח, ורק כשמועה רחוקה שמעו בבבל אודות איזה מומר יהודי, ולא שמו לב לדבר קטן כזה, ואז לא יכל איש להאשימם אם הביטו בשויון נפש על איזה ספורי בדים. אבל אשמים אנחנו כי חכמינו לא עמדו על המשמר, בראותם את המגפה כי פשתה בעור העמים חצי פּראים, עד כי הצליחה הנצרות למלוכה. ואז היתה העת הנכונה, ועל רועי ישראל היתה חובה קדושה לקום כאיש אחד לצאת במחאה גלויה, נגד מציאת אליל יהודי, וכי שקר ענו בנו הצוררים, אין ישו, אין דב אף אין יער, אין פוילוס ואין פטרוס, אין יהודה איש קריות, אין יוחנן מטבל, אין נצרת ואין יוסף ומרים, אין שדכנים בין מלאכי אלהים, לא ישאו נשים ולא יולידו בנים לבהלה, אין גלגלתא ואין קברי אלילים בלב העיר הקדושה ירושלים. עד כי גם מלכי יהודה הטובים, אף לא חוזי יה, לא נקברו בלב העיר, ומה גם איזה אליל או מומר להכעיס אשר לא קברוהו בקברות ישראל אף מחוץ לעיר, להשמיע בקול גדול בכל קצות הארץ זיופי הצוררים בספר יוסף בן מתתיהו הכהן שר צבא ישראל, ומה נקלה היה להראות ברומי על ידי זכרונות פילאטוס כי גם הוא לא ראה ולא שמע מקרה ישו, ומה נקל להראות בכל עת זיופי ההוללים בכתבי הקדש אשר שמרו היהודים כבבת עין, וימנו מספר המלות והאותיות, על פּי המסורה, כי לא נפלה שום טעות בתורת אל חי, ולא לצוררים בורים, עובדי אלילים אשר מעולם לא ידעו את התורה בשפתה המקורית, לא להם ללמדנו דעת. ומי יודע אם לא טוב היה לוא התאחדו חכמי היהודים עם מחמד נביא הישמעאלים לבער אחרי הנצרות, או בכל עת רצון אשר מצאו לטוב להם, לולא הביטו על הנצרות כעל שחוק ילדים ולא ראו את הנולד, ולא הבינו כי התנין הגדול פיהו פתוח כקבל לבלענו חיים. וכל ימי קיום הנצרות לא נשב בטח בתבל, ואין מנוס לנו אף אם נבקש קן לנו באויר, אחרי אשר היהדות עומדת כעצם בגרונה, הנצרות והיהדות, אש ומים, לא יתאחו לעולם, על אף איזה משומדים יבשים אשר מכרו את נפשם לשטן במחיר בצע או כבוד. הלאה משומדים! לכן צאו ממנו, קלויזנערים, זינגערים, ווייסים, מונטיפיורים, האראדעצקים, וכל המשפּחה הרעה, הלאה הלאה! צאו לכם מבית יהודה, לכו עבדו את עצביכם, לכו לאבדון! לכו כרעו לבעל בלאנדאן, השבעו בישו אלהיכם, רק הרפו ממנו! ומי יתן ולא נוסיף לראותם עד עולם, אמן.

אמנם האם כבר עברה העת? – לוא ולוא! תמיד עת לתקן המעות, אף כי תכבד המלאכה. וכל איש מהיר ופועל חרוץ לא יבהל אם יראה עבודה רבה לפניו, יפחדו העצלים ממנה. וראשית דבר, חובה על כל סופרי ישראל היודעים את היהדות ממקורה, ללמוד לדעת את העוואנגעליום באר היטב, ואחרי כן יקראו בספרי ראשי אבות הכנסיה הנוצרית, כי לא רבים המה, ואז לא תכבד עוד העבודה לקרוא בספרי חכמי הנוצרים החדשים מבקרי הנצרות, אשר ספריהם טובים לנו יותר מכל הספרים בעברית אשר כתבו היהודים, אשר בכללם לא ידעו את הנצרות ממקורה. וברבות הימים, אחפוץ לקות כי ימצאו חפץ בספרי החדש “דת חדשה לנוצרים” אשר אני מכין לדפוס, וברבות הימים אולי נפטר מהנצרות, ולנו הלא תביעה חזקה נגדה, אחרי אשר העוואנגעליום עצמו הודה כי “הישועה היא מן היהודים” ואם יכלה לעכל אליל גס כישו, הלא נקל יהיה לה לאכול מפּרי עץ הדעת אשר נטעו היהודים באמת, לטוב להם ולנו כל הימים.

 

סוד פּלגש אלהים    🔗

(מרים העלמה הקדושה?)

עטרת “מטרוניתא” כבר גנבו המקובלים וישימוה בראש “מלכתא קדישתא”, ובעד הערלים, עובדי האלילים היונים במצרים, נשארה רק עטרת קוצים קטנה ודלה, וישימוה על ראש “הפּלגש”. ולדאבון לבם נאלצו לתתה על ראש עלמה עבריה, בת משפּחה שפלה, בעיר קטנה, נצרת, בגליל, אחרי אשר כזאת הבינו גם הערלים, כי אין “לדבר נכבדות” כי יתחתן אלהי ישראל בבת עם אל נכר. והפּלגש לא תוכל להיות אחרת, רק “זידאווקא” טהורה, מלידה ומבטן.

פּלגש אלהים, כן הוא, רק פלגש יכלו עובדי האלילים, יוצרי האליל ישו, לתת לאלהיהם, אחרי אשר עטרת מטרוניתא, “מלכתא קדישתא” כבר הרימו המקובלים מעל ראש מלך מלכי המלכים, ויתנוה על ראשה, ואת המלכה עצמה הושיבו בהיכלא קדישא, “היכלא דכסיפין”, ולא נשאר מקום נכבד בעד הפלגש רק ברפת בית לחם אפרתה.

פלגש אלהים. אכן לא התולים עמדי, ולא לבי הולך עתה למלא שחוק פּי על משבתי הנצרות, כי את הדבר הזה אניח בעד הראציאנאליסטים הנוצרים עצמם, להם משפּט הבכורה להתעלל בבני עמם הפתאים המאמינים. ובאמת, הלא לא נוצרים היו יוצרי הנצרות, רק עובדי אלילים אחרים הפיצו את האלילית החדשה אשר קראו לה בשם “נצרות” ואת אלילם בשם “נוצרי”. ולא בפתאים ההם האשם כי החזיקו באזני האליל החדש, כי על כן פתאים היו.

“פלגש אלהים”, כמו מטרוניתא קדישתא, שתיהן נגנבו מתחת כסא הכבוד. הראשונה אצולה “מכתר העליון”, והשניה, הפלגש, מחדר “סוד הצמצום”.

שני הגנבים, המקובלים ויוצרי האליל ישו ואמו הקדושה “פלגש אלהים”, את שני אלה מצאתי במחתרת אחת, והיא הפלוסופיא ההוללה אשר נולדה באלכסנדריא של מצרים, ויקראו לה בשם “הפלוסופיא הפלאטאנית החדשה”, אשר הרימוה מאשפּות מצרים ויובילוה לרומא במאה השניה לספירת הנוצרית, והיא, הפלוסופיא החדשה ההיא, היתה לראש פּנה לנצרות, ובמשך הימים גם ליסוד הקבלה בין היהודים (עיין בספרי עלטה, סט. לואיס, תרפּ"ז) ואשר עליה נשען בעל ס' הזהר בהחליטו, כי האפלטונים קרובים לארחא דמהמנותא, ר"ל כי הפלוסופיא החדשה ההיא מתאמת עם הקבלה, כהאלילית עצמה, והפלוסופיא היקרה הזאת כבר הגיעה עד “רחוב תופרי נעלים”. ⁴⁷

פלגש אלהים, זאת היא יצירת הפלוסופיא הפלאטאנית החדשה. הפלוסופיא ההיא, מולדת בית האלילים, היא היתה ההיולי ראשונה אשר נתנה חומר ליצירת אליל כישו, ו“חכמת אמת” כסכלות הקבלה. והכמרים הראשונים ראשי הכנסיה הנוצרית אחזו באזני האליל ישו, מצאו משען בפלוסופיא ההיא במאה השניה לספירתם. ועל כן יכל פּאסקוויל כהעוואנגעליום למצוא אזנים קשובות בין עובדי אלילים שונים. וגם מזה נקל להוכיח כי שקר גדול ונורא הנחילו לדורות, כי מחברי העוואנגעליום היו יהודים. פלגש אלהים ויהודים! השמעתם שגעון נורא כזה, היהודים מאמיני האחדות הטהורה, יתנו לאלהים פלגש. ומה גם אז, בימי התפשטות באורי הפרושים, ראשי מיסדי התלמוד, ונגדם עמדו שונאיהם הצדוקים אשר שמרו עקב על כל קוץ וקוץ, ולוא ידעו הצדוקים, כי רעיון כזה שורר בין הפרושים, כי אז בצדק יכלו לנקר את עיניהם, להוכיח כי עובדי אלילים המה הפרושים, והפרושים עצמם, הלא ידעו כי האורב יושב להם בחדר, ובלי כל ספק היו נזהרים בדבריהם, “שמא מתוכם ילמדו לשקר”.

פלגש אלהים! עובדי אלילים היונים במצרים, שקועים עד צואר בבצת למודי המיטהאלאגי, לא יכלו לחשוב אחרת. וליצירת אליל כישו לא יכלו ליחס אותו כבשר ודם פּשוט, בן לאב ואם ככל האדם. ושרה אמנו אשר נתבשרה מפּי המלאך כי תלד בן לעת זקנתה, אך לא על ידי רוח הקודש, רק מאברהם בעלה. ועל כן, גם יצחק בנה לא היה בן אלהים, ובקורות ישראל מאברהם אבינו עד היום, כל גדולי בני עמנו, נביאיו וחוזיו כלם היו ילודי אשה, וגם משה רבנו עצמו נולד ככל האדם. ושגעון פלגש אלהים ובן אלהים יכל לעלות רק על לב עובד אלילים הטובע בים המיטהאלאגי ההוללה.

הפלוסופיא הפּלאטאנית החדשה במצרים, יצרה לה בדמיונה אלוה גדול ונורא, אשר לפי הנראה כבדה עליו העבודה לנהל את העולם לכל פּרטיו, ועל כן יצר לו מין אלוה קטן, סגן אלהים, אשר אצל עליו מהודו וכחו לנהג את העולם, וזה השני ברא לו סגן שני, עם פּקידים ומשרתים, מלאכים, שדים ורוחות אשר יוכלו להתחפש כבני בשר ודם ולעשות אותות ומופתים כחפצם, ואחד מבני חברתם היה מיודענו הזקן המלאך ר' גבריאל, מן הנפילים אשר ראו את בנות האדם כי טובות הנה. והמלאך אזה איננו מיוחס מלידה ומבטן, כי מעולם לא היה לו כל “יחוס אבות”, ועל כן לא הלך לבקש לו עזר כנגדו בין בנות ציון המיוחסות בירושלם, וכדעמאקראט טהור השתפק לקחת לו אשה עניה בעיר קטנה שכבר היתה מאורשה ליהודי חרש עץ עני ואביון, ומה גם בעיר שלא היתה עוד בעולם, ויתן לה הריון בשם אלהיו הקטן, הסגן השלישי עבד אלוה הגדול, ובהיות הרך הנמול יציר כפי המלאך, אין פלא כי אצל מרוחו עליו לעשות מופתים בארץ, והתורה הזאת הובאה לרומא, ותהי למכשול לאלילי רומא הקדומים, ועל כן החלה הממשלה לרדוף את המאמינים החדשים מפיצי תורת האליל היהודי, אשר היהודים עצמם לא ידעו ולא שמעו מעולם. לא ישו, לא עיר נצרת, לא יוסף ולא מרים, אין גבריאל ואין יוחנן מטבל, אין פטרוס ואין יהודה איש קריות, אין דבים ואין יער. ורק אחרי עבור כאלף ושלש מאות שנה, כאשר חבר ר“מ דליאון את ס' הזהר על יסוד הפלוסופיא האלילית הזאת. והזהר אצל מהודו על המון פתאים תמימים, ומהם גם נוכלים, אשר קראו לעצמם בשם “מקובלים”, רק אז מצאה הנצרות מקל תפארה להשען עליו, בהראותה כי המקובלים בין היהודים תמימי דעים המה עם הפלוסופים הנוצרים, הכתר העליון, הוא האלוה הגדול, מטטרון, סגן אלהים הוא אלוה קטן ומשמרתו היא שר הפּנים, כתבנית ממשלת מלך בארץ, ומטטרון יתכוץ, ע”י סוד הצמצום, וממנו יצאו קוי אור, וזה הוא סוד הספירות, עד אשר זכתה הקבלה לסוד הזיווג דלעילא, ועל פּי זיווג כזה לא קשה עוד להוליד אליל כישו, ואלילים קטנים בכל כפרי פּולין וגאליציען.

זאת תורת “פלגש אלהים בנצרת”.

 

קופּת הרוכלים    🔗

(השליחים הנודעים בשם רוכלים, מיססיאָנערים)

קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה.

(ישעיה כ"ג)

“סחר האמונה” זאת היתה ראשית מטרת יסוד הנצרות ותכליתה, וכן אמנם מלאה את תעודתה במשך אלף ותשע מאות שנה עד היום הזה, ראשית יצירת האליל ישו היתה מסחר באמונה, ורק באמונה לא דת. מחברי העוואנגעליום לא נתנו ולא יכלו לתת כל דת, לחבר דת בעד איזה עם, לא יוכל איש מן השוק, מאמין פּתי, בור, ראש מלא תבן אין בכחו לחולל דת. ובדת טהורה ומחוכמה לא נקל לעשות מסחר, תחת אשר באמונה לפתאים וחסרי דעת נקל מאד להניא ראש סכלים או ילדים קטנים. וביחוד מצא סחר האמונה שוק גדול בעלות הרוצח קאנסטאנטין על כסא הנצרות בקאנסטאנטינאפּאל. ויהי כאשר ראו מושלי איירופּא את סחר האמונה כי טוב, ויתחפשו כלם ויהיו לנוצרים, סוחרי אמונה, ויעשירו עושר רב.

מקור סחר האמונה מצאו כלם בתוך העוואנגעליום. כי נתנו בפי ישו דברים אשר אמר לתלמידיו “עד עתה הייתם צידי דגים, ומעתה תהיו צידי בני אדם”. הנה כי כן כל עבודתם תהיה ללכוד פתאים ברשתם, וזאת עשו המושלים, יסדו בתי ספר לאמונה, פקדו כמרים במספר רב מאד, בנו בתי תפלה על כל הר וגבע, והמלכים לא השתפקו עוד בכמריהם בבית, בתוך הארץ פּנימה, בכמריהם כבר היו בטוחים כי יעצרו בעם, יהיה המושל דעספּאט כאות נפשו. וכמרים ידברו על לב העם לתת לו לב סכלים, לעות משפּט, לעקש הישרה ולהצדיק רשע, יראו און במושליהם ולא יתבוננו, באלה לא אמר המושל די, נחוץ היה לאסוף שלל גוים זרים, ללכוד ארצות לא להם ולמשול על כל עמי התבל בכח האמונה. וגם החכמה הזאת למדו מפי העוואנגעליום, אשר יצא לו מיסיאנער גדול כפּוילוס, מלך השנאָרער, אשר באחת מאגרותיו ⁴⁸ כתב למאמיני תורתו, “לבל יפנו למבשרים אחרים, אפאסטאלים לאלילים אחרים מלבד ישו אשר קם מן המתים”. ולתכלית זאת יסדו המושלים בכל הערים הגדולות “קופּת רוכלים” וכל פּתי מאמין יביא את נדבתו אל הקופּה, ובעד הכסף הנאסף ישלחו “רוכלים שכירים” לכל ארצות הקדם, ללמד אמונה אף לבעלי דת טובה וישרה, כמו למאמיני בודהא ואיסלם, העומדות אלף מדרגות נעלות על הנצרות ההוללה. והמושלים יחזקו את ידי הרוכלים ועומדים על ימינם בכל מעשי תעתועיהם, עד כי יקראו מלחמה נגד הגוי אשר נגע בכף ירך איזה מיסיאָנער רוכל, כי אמנם זאת היא תכלית “המשלחת” לגנוב ארצות זרים וללכוד בני אדם ברשתם כמצוות העוואנגעליום, אשר תביא להם פּרי ועושר רב, עד כי במשך הימים האחרונים כבר הצליחו למשול על כל התבל כמעט. אפס, גם באלה לא יאמרו די, כל עוד אשר לא הצליחו ללכוד את “היהודי”. היהודי עומד כעצם בגרונם. כל עוד אשר לא יוכלו למחות את השם “ישו היהודי” מלוחות העוואנגעליום. ובעיני אין כל ספק, כי לוא יכלו לעשות את ישו לאשכנזי, בריטני, או אף הודי (כחפץ אחד מחכמי אשכנז בספרו “יעזו דער אינדיער”), כי אז עשו זאת בכל חפץ לבב. וכשאני לעצמי יכאב לבי מאד לצרת נפש הכומר בבואו להטיף בבית תפלתו, ועליו לבקש חומר לדרשתו באחד מפסוקי תהלים, ישעיה או ירמיהו, מבלי אשר יכל למצוא מלה מחוכמה בכל ספורי הבלי העוואנגעליום. וכן עושים באמת כל הכמרים בתבל, וביחוד אלה אשר מוח עצמותם עוד לא נחר. והיהודי עם תורתו וכל זכרונותיו עומד כעצם בגרון הנצרות לא לבלוע ולא להקיא. ואשר על כן יתאמצו בכל עז להרבות מספר המומרים, ואת המומרים יפקידו לרוכלים, בחשבם כי המומר היהודי האח הנפשע יצליח יותר ללכוד את בני עמו אשר עזב. ועל כן יקראו תמיד בקול רם, כי כל משומד היה “רב” לפנים, חושבים להונות את היהודים ולא יבינו כי יונו את עצמם, היהודי יכיר בלי עמל את הבור המומר ולא יתנהו לבוא אל ביתו. היהודי הוא עשיר בדת, ולא לבו הולך לבקש נדבה מיד נוצרי עני ואביון, בכיסי רזון ובילקוטו, מלבד אמונת סכלים אין כל זכר לדת. ומה מידו יקח אם לא יחפּוץ היהודי להיות לועג לרש לקחת נדבה מיד רוכל באמונה (גלויבּענס פּעדלער) הדופק על פּתחי נדיבים לבקש כי יקחו את סחורתו הרקובה חנם, ואיש לא יפנה אליו?

וכה מעשה הרוכל. הרוכל עצמו, הוא יהודי עני יליד רוסיא פּולין או גאליציען אשר לא למד כל חכמה או מלאכה. ובארץ מולדתו אין מקום למצוא לחם מן האויר, ועל כן נחוץ ללכת לאמעריקא, לארץ הזהב. אבל אין די כסף בילקוטו לשלם מחיר האניה. ובכן ישבע רצון אם ימכור כל דלותו לבוא למצער ללאנדאן, בחשבו כי בלאנדאן כבר הגיע לחצי הדרך, ובלאנדאן, העיר הגדולה הלא נקל יהיה לו להרויח למצער את המעט הנחוץ לו לבוא לארץ הברוכה. ובבואו ללאנדאן יראה את טעותו, כי אין לאיש חפץ בו. כי אין מחסור באביונים בבירת בריטניה. והוא הולך כצל בחוצות העיר, מבלי דעת שפת המדינה, ואף את פי השוטר לא יוכל לשאול אפוא ללכת ואיך לשוב למעונו. ופתאום כמלאך מושיע יפגשהו יהודי כמהו, אשר צלם אלהים על פניו העיד כמאה עדים כי בן ארץ מולדתו הוא, ולדבר אליו זשארגאָן כאחד הגדולים והאמלל יספר לו נגעי לבבו, כי לא ידע מה לעשות עתה. וכי אין לו כסף למזון סעודה אחת, ובעלת הבית תלחצהו לשלם לה שכר מעונו, וכיסו נבוב. אך בן ארצו ינחמהו כי עוד מעט וימצא נתיבותיו, והוא נכון לצאת לעזרתו, וראשית דבר ינהלהו לבית אוכל להשביע רעבונו. ואחרי כן ינהלהו לבית “קופת הרוכלים” אשר שם ראש מושב צידי בני אדם. שם עומדת המכונה הגדולה ליצירת כזבים, זיופים והבלים, והכל על חשבון ה“זידאק האמלל” ישו בן מרים מנצרת. שם ימצא האורח האמלל גם בית תפלה בעד המומרים היהודים, אשר בו יתפללו בסדור תפלה בלשון הקודש. מנוקד כמו בדפוס ראם בווילנא. שם ימצא גם חוברות רבות מתגוללות בכל עבר ופנה, כתובות עברית וזארגאן וכלן מדברות רק אודות “המשיח” ו“רעיון המשיחי בישראל”. אודות הקרבנות, שזה עיקר בדת ישראל. וישו המשיח הלא היה קרבן העולם אשר הקריב את נפשו לכפּר על כל העולם, חטא אדם הראשון אשר אכר מעץ הדעת וגם הביט על חוה אשתו בהיותה ערומה. ובאולם ההוא יקבלו את האורח המלל בזרועות פתוחות, יקרבוהו בימין צדקם, למען יראה האמלל מה טוב ומה נעים ומה מאושר הוא האיש המאמין במשיח. האמלל אמנם יבין כי נפל בפח. אבל איננו רואה דרך אחרת לפניו להנצל מיד הרעב. ובכן אם יאבה או ימאן ילך כשור לטבח. ומה גם בזכרו כי גם בארץ מולדתו עזב אשה אמללה ובנים רעבים ויחפים ובידו אין כל לשלוח להם עזרה מרחוק ובלבו יחשוב מה מני יהלוך אם אגיד להוללים אלה כי גם אני מאמין בישו. הן המשומדים ההוללים גם המה לא יאמינו במאומה, ומדוע לא אתחשב גם אני כמאמין, ובמשך הימים כאשר אמצא נתיבותי, הלא אוכל לפנות להם עורף עם משיחם הבדוי. ובכן יגיד להצידים כי החליט בנפשו להמיר את דתו מרצון טוב. אפס האמלל לא ידע כי רגליו הובילוהו לבאר שחת אשר לא על נקלה יעלה ממנה. כי ברגע אשר הזו עליו מי נדה, יניחו חותם גדול, כמעט רגל ארכו, חותם ממראה תכלת. ואת החותם ישימו על זרועו, חותם אשר לא ימחה לעולם, מין צבע חזק אשר אין כל תרופה בעולם להסירו מעל זרועו. בחותם כזה יחתמו גם את המלחים העובדים באניות המלחמה.

מאושר הוא המומר החדש, אם יתנו לו משמרת “רוכל” מיסיאנער, ומאושר כזה הוא, רק אם הוא יודע ספר. המשלחת תתארהו כרגע בתואר “מי שהיה רב בק”ק לא היה ולא נברא". וראשית דבר יתנוהו ללמוד מעט אנגלית ואחרי כן ישלחוהו לאיזה ארץ להיות “רוכל באמונה” לזכות את הפראים לשבת בגן עדנו של פּוילוס ופטרוס.

(שוק הנשמות) הרוכל ההולך לאיזה ארץ למכור את סחורתו חנם, יודע כי סחורתו איננה עוברת לסוחר, ועל כן יכין את נפשו להיות גם קונה “לקנות נשמות” טובות או רעות, חדשות או רקובות, אחת היא לו, רק אם תמצא ידו להודיע לאדוניו כי הצליח להביא רבים תחת כנפי שכינת ישו, ואם לכד נשמה אחת, יודיע, כי קנה מאה, ועל הקופה בלאנדאן לשלם מחירן, ובמקומות ידועים ייסד בית ספר ללמד לצעירים אנגלית ועוואנגעליום. ובעיר גדולה ייסד גם בית חולים, רופאים ורפואות לעניים חנם. ועל ידי ערמה זאת יקנה לו איזה נשמות בזול או בלי כל מחיר ולא לבד “המשלחת”. אבל ביחוד תשבע ממשלת בריטניה רצון מהצלחת הרוכלים, והיא עומדת לימינם תמיד ביום ובלילה. וכל מומר אשר כבר הזו עליו מי חטאת, תקחהו הממשלה תחת כנפיה וחסותה, וכל העושה לו רעה, כעושה רעה נגד בריטניה, ובכח זה ישתמשו רוכליה בכל עת ובכל מקום לעשות גם תעבת אלהים ואדם, ולא יאשמו.

בריטניה היא האחת בתבל אשר בה נוסדה אגודת אצילים “ציונים” לעזור ליהודים להתישב בארץ ישראל. לא בכסף חלילה ולא בעזרת הצי האנגלי, רק בספרים, בדברים טובים, ובספרים רבים אשר הדפיסו למטרה זאת, רבים חכמים מלומדים, כמרים גדולים וגדולי שרה הממשלה הנם חברים לאגודה זאת “אוהבי היהודים, אשר יאהבונו עד להחנק. ובשנת 1886 זכיתי להיות באספתם בלאנדאן. וגם איזה מספריהם נתנו על ידי. הספרים הם, כלם מדברים בשבח כתבי הקדש, המון פּסוקי תנ”ך מובאים להראות כי הנביאים כבר נבאו, כי ישוב ישראל לשבת על אדמת קדשו. ועל כן מצוה גדולה היא לעזור לישראל לקיים הבטחת הנביאים, והנביאים הלא דברו אודות המשיח, והמשיח הלא הוא ישו הנוצרי. ואין כל ספק, כי בשוב ד' את שיבת ציון, יכירו כל זרע יעקב, כי ישו הוא הוא האלהים, אין עוד מלבדו. ובלבי אין כל ספק, כי גם האדון באלפור הוא אחד מראשי האגודה ההיא, ועמו עוד שרים נכבדים, תחת אשר גם בבריטניה, בשני חלקי הפּארלאמענט יושבים אנטיסעמיטים כמו בברלין, ווארשא, בוקארעשט או בודאפּעסט, העוינים את ישראל ככל הצוררים בארצות אחרות, ואיש לא יזכור, כי היהודים עצמם עזרו לבריטניה להשיג את החסות על “ארץ ישראל”. אפס המשלחת שלחה את רוכליה לירושלם כאשר תעשה בבאמביי או שאנגהאי. והחוצפּה כבר עברה כל גבול, ועלינו היהודים עתה להתעורר, להתעודד ולעמוד על המשמר, כי בנפשנו הוא. ואל יתעונו זרים ונביאי שקר האומרים שלום שלום. ואנחנו הלא כבר שמענו וראינו את הרעש הנורא אשר הסבו שני צנתרות הזהב, קלויזנער בירושלם וסטעפאן ווייס בנויארק, אשר עשו להם שם עולם לפני שנתים, עד כי מי שהיה קיסר אשכנז, ווילהעלם השני, התרונן ויזורר יותר משבע פּעמים במאמר גדול במ"ע הגדול “טיימס” הנויארקי, ויתקצף שם במאורתו בהאלאנד כמו נשכו נחש. ואחריו אספת האנטיסעמיטים ומיסיאנערים בווארשא ובודאפּעסט, לא ידעה בשת לקרוא לרבני הרעפארם באמעריקא כי יבואו לאספותיהם בשתי הערים ההן, ואלה דברי המאמר הנדפס בספר השנתי (ספר ל“ז משנת תרפּ”ז) צד 98 לאמר:

“באספת רבני הרעפארמים בעיר קאפּ מאי, נוי-דזערזי, קרא הראבי סיימאן מוואַשינגטאָן, ראש ועד “הרצון הטוב” באזני האספה את חליפת המכתבים בינו ובין ועד “רצון הטוב” אשר להכמרים בנויארק. הכמרים הודיעו לו כי המיסיאנערים באיירופּא יתאספו לאספה גדולה, כללית, אחת בווארשא ואחת בבודאפּעסט, ולתכלית זאת יבואו שמה משומדים גדולים, אשר יקראו אותם “יהודים”, וביניהם הועידו את הד”ר יוסף קלויזנער הפּראפעסאר מהאוניווערזיטאט הציוני בירושלם, וראש רבני נויארק “נתן החכם” (סטעפאן ווייס). הראשון יטיף באזני האספה על דבר חיי ישו ותורתו, ועל כן יבקש ועד הרצון הטוב מאת רבני הרעפארם כי יבואו גם המה אל שתי האספות הנזכרות בווארשא ובודאפעסט. בין חליפות המכתבים, יבטיחו הכמרים כי לא יחפצו לאלץ את היהודים כי ימירו את דתם בחזקת היד, חלילה, רק בדברי חן ולשון רכה, יוכיחו אמתת הנצרות, והנוצרים יחיו בשלום עם היהודים, בדעתם, כי הישועה היא מן היהודים", וכו' וכו'.

את כל הדברים האלה הנני מספּר בזה בקצור נמרץ, יען לא יכלתי להעתיק את כל המאמר הגדול ההוא אשר יכיל שמונה עמודים גדולים בדפוס. ולמען יבין הקורא, איזה מין חיה היא אשר כנוה בשם “הרצון הטוב” היא, כי המיסיאן מצאה מרמה חדשה להונות את היהודים, ולדבר על לבם כי אוהבי ישראל המה, אשר כל חפצם הוא לגרש את האנטיסעמיטיזם, ולהצמיח שלום רב בין הנוצרים והיהודים, עד כי יבינו היהודים מעצמם, כי ישו הנוצרי הוא הוא האלהים, ואין עוד מלבדו. ויהי כאשר שמעו רבני הרעפארם כי המיסיאן יסדה “ועד הרצון הטוב” שמחו שמחה גדולה, ורוח אלהים רעה לבשה את מעריצי “הנביא היותר גדול בישראל” (בן מרים) וימהרו ויחליטו ליסד גם המה, "ועד רצון הטוב, כי כן דת הרעפארם לחקות כקופים כל מעשי הגוים, ושני הועדים, המיסיאנערי והרעפארמי יעמדו תמיד בקשר חליפת מכתבים עד אשר יבואו, יתקרבו מעט מעט, ובמשך הימים יהיו לעם אחד, והמיסיאן תוכל להתפּאר בעוד מעט כי כל רבני הרעפארמים כבר המירו את דתם, אחרי אשר חק עשתה לה המיסיאן כי לא תקבל לשמד רק מי שהיה רב בישראל, וכל המומרים עתה כלם היו “עקס רבנים”. ולאשרנו הנה כלנו יודעים, כי בכל נויארק הגדולה, אשר בה כשנים וחצי מיליאן יהודים, לא נשאר לנו אף יהודי אחד מנקה ארובות עשן, אף לא עורף כלב אחד, כלם, כלם המירו את דתם, והמיסיאן נתנה עטרת רבנות על ראשם.

ורבני הרעפארם מה המה עושים? הצדיקים האלה חזו נקם ברוכלי האמונה, כי תחת מומר אחד, קבלו מאה גרים וגיורות בלי מילה וטבילה, ולקופת הרוכלים יצא שכרה בהפסדה.

כן הוא! מאד צר לי עליכם מנהלי קופּת הרוכלים, מעי כחלילים יהמו לגורלכם המר, כי עם כל זדון לבכם ותרמיתכם, עם כל ההוללות והשקרים, עם כל נכלי שוא אשר בדיתם ללכוד איזה נשמות רקובות אשר התגוללו בשער האשפּה, לא הצלחתם אף לעמוד בשורה אחת עם נכבדי הצוענים סוחרי סוסים.

הבה ונראה!

 

המיססיאנער והצועני    🔗

וגונב נפש איש ומכרו מות יומת.

(משפּטים)

שתי פּרנסות טובות ויפות מאד נתן אלהים לשני גוים שונים ורחוקים זה מזה. האחד, הגוי העתיק, עם דל שפל ובזוי, נודד בלאמים מבלי מצוא מנוחה, מבלי איש אשר יתן להם עבודה, בלי מסחר בעיר ובלי נחלת שדה וכרם בכפר. מגוי אל גוי יתהלך עם אשתו ובניו וכל רכושו על עגלתו, ופרנסתו היא “סחר סוסים”. הצועני הוא מלומד גדול בטבע הסוסים, והוא יודע איך להונות בני אדם, ואם סוס חולה לו, עור או פסח, יודע הצועני למנות כל חסרון לעור את עיני הקונה. ואם סוס אין לו מה למכור, ילך ויקח סוס מכל הבא לידו, אף בלי רשיון בעליו, ינהלהו למקום אחר ושם ימכרהו. הצועני יודע, כי אוי לו אם יתפש בכף, כל שופט לא ירחם עליו אף אם גנב למלא נפשו כי ירעב. זאת תעודת הצועני בתבל ארצנו.

כמעט גורל אחד לפּרנסת המיסיאנער. אם אמנם מסחרו הוא לא סוסים רק חמורים, המיסיאנער גם הוא נע ונד בתבל וילקוט תורתו על שכמו, ילקוט רק ומלא הבלים, סוחר בחמורים להונות כל החמורים הולכי על שתים. יגנוב נפשות וימכר לשולחיו אדוני קופּת הרוכלים, והוא בטוח, כי אף אם יתפש בכף, והוא יודע משפּט “גונב נפש איש ומכרו מות יומת”, ולא לבד כדין תורת ישראל, אבל גם במשפּטו העמים אחת דתו למות, כאשר קרה זה עתה לפני עשרה ימים בשיקאגא כי שלשה גנבים אשר גנבו איש עשיר אחד, וידרשו כסף רב מבני משפּחתו בעד חופשתו. הגנבים נתפשו בכף, והשופטים חרצו משפּט מות על כל הגנבים. אך המיסיאנערים עושים לא במחשך מעשיהם, ויודעים המה, כי אין שופט נוצרי אשר יענישם בעונש מות, ואף לא איזה עונש קל. ביחוד מומחים גדולים המה בגנבת נפשות הכמרים הפּולאנים, ועד היום עוד לא קרה כי יענשו בבית המשפּט, יען גנבות כאלה למדו מתוך העוואנגעליום, אשר צוה ישו לתלמידיו “לצוד בני אדם”. תחת אשר אם יתפש הצועני הגונב סוס פּסח, דמו בראשו ולא יועיל לו כל כופר. ולוא הובאו תלמידי ישו אשר “לקחו את החמור” בלי ידיעת בעליו לפני כסא שופט נוצרי, מי יודע אם האשימם בעון גנבה, יען “הרבי צוה לגנוב”. ואם כן מצוה היא, “ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא”, ורק בעולם האמת יבואו על שכרם. ולמען ידעו האדונים סוחרי קופת הרוכלים, כי לא ירושלם, לא ווארשא ולא בודאפּעסט הוא המקום למכור או לתת חנם את סחורתם הרקובה. וגם על יד המשומדים היבשים בין היהודים לא יבואו למטרתם, רחוב היהודים סגור בפניהם, שוק חדש לסחורתם יבקשו אצל הפּראים באפריקא, אף כי ננוד גם לאמללים ההם אשר השם אלוה חכמה. אם יפּלו בידי רוכלי האמונה האלילית, צר לי עליכם קאפפערן אמללים!

הנה כי כן ברור הוא עתה כשמש בצהרים, כי אם באמת רק עשרה קבין חוצפּה ירדה לעולם, לקחה המשלחת את כלם, ותקטן עוד זאת בעיניה, ותגנוב עוד עשרים קב מאוצר החוצפּה אשר בגנזי מרומים, וידה נטויה לגנוב עוד יותר.

הבה נקצץ את כפיהם!

 

התחלת קץ הנצרות    🔗

שמים לרום, תהום לעומק ולרוחב השקר אין קץ.

כל נהרות שקר, כל נחלי כזב יורידו את רירם אל זקן הים והים איננו מלא.

אם רק עשרה קבין שקר ירדו לעולם, עשרים לקחה הנצרות, וכשאול לא תדע שבעה.

יהי ערב! אמר אלהים, וסכלות הבשורה כסתה פּני תבל. יהי חושך! ויהי.

אבל גם את האור ברא אלהים וקץ הנצרות יהיה בהבקע השחר.

בשנה זאת (תרפּ"ח) ורוח אלהים רעה שלח ממרום ללב חוזי חזיונות בעם במת משחק להציג לעיני רואים תמונה שלימה מראשית צמיחת הנצרות, הכל כאשר לכל ככתוב על ספר הבלים הגדול הנודע בשם “עוואנגעליום”. לידת ישו הנוצרי, הליכותיו ומופתיו, צורתו הגשמית ותמונת תלמידיו, לכתו לירושלם, טבריה, ים כנרת כפר נחום, הכל כאשר לכל, דבר לא נעדר, גם יהודה איש קריות ושלשים שקל שוחד אשר לקח למען הסגיר את רבו ביד מבקשי נפשו, ולא לבד הננו רואים את השקלים, אבל הננו שומעים צלצלי מטבעות הכסף בנפלם אחד אחד על השלחן. הננו רואים עדר חזירים אשר גרש ישו את השדים לבטנם, והחזירים טבעו בים כנרת. הננו רואים את אליעזר המת בקומו מקברו ויקם על רגליו אחרי שכבו ארבעה ימים מת בקבר. הננו רואים את הכהן הגדול רץ כמשוגע לבית פילאטוס ומתאמץ כי יצוה לתלות את ישו. הננו רואים את ישו תלוי בידים פרושות, מניע ראשו הנה והנה. הננו רואים סער נורא מתחולל פתאום, קולות וברקים, הארץ תרגז ממקומה, בתים נופלים, חומות נהרסות, גגות וחלונות יעופפו באויר ונופלים על הארץ ברעש גדול, חשך ואפלה, מהומה ומבוכה נוראה, כמהפכת סדום ועמורה, עד כי הרואה יחשוב, כי כל העולם כלו יחרב ויהרס ברגע זה, ואחרי איזה רגעים יתום המחזה, והעולם ישוב כמו שהיה קודם הרעש, וכל העם הרואים כלם מחרישים אין פוצה פּה, אין שמחה ואין תוגה, הכל יודעים, כי מחזה הוא ככל המחזות על במת משחק לא נראה כל אות קצף על פני הנוצרים. ואני ישבתי אצל יהודי אחד ממיודעי בצד אחד, ולימיני ישבו נוצרים איש ואשתו, ובכונה מיוחדה, לנסות להעלות קצף הנוצרים העירותי בכל רגע מרגעי המחזה, לאמר: סכלות נוראה! זה הבל הבלים! זה שקר גמור! חרפה לנוצרים מאמינים בדת שגעונות כזאת! ראו נא את אלהי הנוצרים בתבנית חיט יהודי פּולאני עני יחף וערום, טפּש הולך כצל מבלי דעת מה לעשות, מושך את רגליו בכבדות, ואחריו אספסוף איזה יחפים, רעבים וצמאים, הולכי בטל, מבקשי נדבות מיד נשים פתיות. האליל הנוצרי עושה מעשה להטים אשר לא יגיע אף לקרסולי “הקלאאון” בצירקוס של בארנום. ו“האידיאטים” יוצרי המחזה שכחו או לא ידעו, כי בין הבאים לראות, יבואו אולי גם יהודים, גם נוצרים יודעי בינה, מבקרים אשר בידם מאזני משקל להבדיל בין מקרי דברי הימים, ובין הבל הבלים, קורי עכביש סכלות אשר גם פּני “בבא מעשה”, או “אלף ולילה אחד” יחורו מבשת, כי אמנם האיש אשר ראשו איננו מלא תבן, הלא יעלה על לב, היתכן, כי לזאת שלח יוצר התבל את בנו יחידו על פּני תבל, בתבנית בן אדם סכל, רעב וצמא, אשר לא למד מאומה והוא יהיה לאור גוים בהבלי איזה מופתי הבל אשר יעשו כל המשחקים על הבמה. לוא גם אמת היה כל המקרה, מדוע שלח אותו אלהים אל היהודים, לארץ קטנה ודלה, הגדולה רק כנקודה על פּני כדור הארץ? ולמה בחר לו את היהודים? האמנם היו היהודים נופלים בדתם, תורתם וצדקתם, מכל עובדי האלילים אשר מלאו אז את כל התבל כלה חמס ורצח עריצי יון ורומא, פּראי ערב הגדולה, מאראקא פּרס וטארטמריא-הגדולה, וכל איירופּא כלה, כלם עובדי אלילים וכלם לא זכו כי אלהי הצבאות ישלח להם את בנו היקר ה“זידאַק” האמלל? החשבו יוצרי המחזה כי אין מוח בקדקוד כל הנוצרים להבין דבר קטן כזה, כי אדון כל הארץ לא יכל למצוא דרך אחרת לברוא לו בן, רק לשלוח את השדכן הישיש ר' גבריאל המלאך לעיר קטנה – שלא היתה בעולם, למצוא שם נערה עניה מאורשה לחרש עץ עני, ולתת לה הריון בשם ד‘, והיא תכרע ללדת ברפת בקר ומשם יופיע אור העולם, ואלהי העולם נתן המשרה על שכם בנו, התכשיט הנחמד, להיות רועה חזירים ולהטביעם בים כנרת חנם על לא דבר, כי לא עשו לאיש רעה. והחזירים בארץ ישראל מאין באו? היהודים לא גדלו חזירים מעולם? יוצרי המחזה אמנם לא השתפקו בהבלי העוואנגעליום לבד, כי הוסיפו עליו עוד “נופך משלהם”, שקרים וחלומות חדשים אשר לא ידעו אף הערלים מחברי העוואנגעליום ועוד יתרה עשו, כי שכרו להם שני משחקים יהודי, ה’ שילדקרויט ובנו. האב התחפש לכהן גדול הבדוי בעוואנגעליום בשם “כיפא” (בדברי ימי ישראל אין זכר לכהן גדול כזה) ובנו התחפש ל“יהודה איש קריות”, ושני היהודים היקרים האלה הבינו תכונת כהן גדול בפרט, ותכונת היהודים בימי הבית בכלל, לא יותר מאשר יבין הקאָזאַק שפת “הזוהר הקדודש”, ויוצרי המחזה חשבו בלי ספק חשבון צדק, באופן זה, אם נמצאו מאמינים בעוואנגעליום, ואם כן הלא חמורים המה, ובעד חמורים יוכלו להציג על הבמה עוד המון הבלים אין מספר כנפשם שבעם, אבל חשבו וטעו.

כלנו יודעים – את אשר לא ידעו יוצרי המחזה, כי בין הנוצרים נמצאים המון רב חכמים ונבונים, יודעי בינה ומשכילים בכל חכמה, סופרים, מבקרים, פּלוסופים וחוקרים לכל תכלית, ורחוקים מכל אמונות הבל, וגם בין הכמרים עצמם, נושאי דגל הסכלות ביד רמה, גם ביניהם נמצאו כאלה, אשר הבינו כי המחזה הזה יחולל “פּאגראם” על הנצרות, לא על היהודים כאשר קוו אולי יוצרי המחזה, רבים בין הכמרים אשר דרשו מאת ממשלת הערים לבל יתנו רשיון להציג את המחזה לעיני העם, בטענה, כי ישליכו שקוצים על “האמונה” בהציגם אותה ערומה כיום הולדה ברפת בית לחם, וכל הרואים יראו לפניהם מחזה כזב, תחת להאמין בעינים סגורות, כאשר הסכין העם עד כה. ומחכמה אסרו ברוסיא למכור את העוואנגעליום בשפת רוסיא להמון העם, עד כי בחנויות של ספרים אסרו למכרו. וכן יתאמצו הקטוילים לבלי תת את העוואנגעליום ביד העם, וכל ידיעותיהם ילמדו רק בעל פּה מפי הכומר. אפס, תחת אשר הבינו הכמרים באמעריקא תכלית המחזה, כי יוסיף לזרות פרש על פּני הנצרות יותר מבקרת הפּראפעסאר שמיט או דרעוו. הנה קמו איזה רבני הרעפארמים (היהודים למחצה) בקאליפארניען, ויכתבו מחאה נגד המחזה, ויבקשו מאת ראשי קהלות ישראל בארץ להפריע מהציג את המחזה בבתי משחק, וגם “בעלי הטובות” הסכלים היקרים מנהלי אגודת “בני ברית” לקחו להם קרניים לדבר בשם כל ישראל, מבלי רשיון העם, ובחסדם עשו מסחר עם בעלי המחזה, “כי יורידו מעט מן המחיר”, לרכך מעט את הפצע, ולשנות מעט מסכלות המחזה. ובעלי המחזה נאותו להם, ליהודים הטובים. ומעתה לא ישמעו עוד צלצל המטבעות או השקלים אשר השליך יהודה איש קריות על השלחן בקול מצלצלים, כמו לוא היה יהודה איש קריות באמת מיניסטער בפּעטערסבורג, בוקארעשט, וויען, פּאריז או וואשינגטאָן.

אכן, על דעתי, מחכמה עשו היהודים ראשי הקהלות לבקש מאת בעלי המחזה כי יבואו ויציגו את מפלצתם יום יום בכל הערים הגדולות. יבואו נא כל הפראפעסארים ותלמידי האוניווערזיטעטים לראות את המחזה ואם לא יאבו לשלם מחיר הכרטיס, ישלמו היהודים בעדם. ובזה הלא יכלנו להראות כי אין אנחנו מפחדים מפּני הבלי העוואנגעליום, יראו כלם את ערותו, ויוכחו כי אלף פּעמים צדקו היהודים בהרחיקם סכלות אליל הנוצרים, ולא שוא נקראו בשם “עם חכם ונבון”. ובמשך ימים יבוא רקבון, ירקון ושדפון בגו הנצרות, יבוא רקב בעצמותיה מבית, וחכמי לב יזרו מלח על פצעיה מחוץ, ורוח קטב ישא את אלילם עם כל אלילי הגוים הקדמונים, ושם ורפא לישראל. והיה אם יחיני אלהי ישעי, הנני להכין ספר חדש בשם “דת חדשה לנוצרים”, אשר העוואנגעליום עצמו הודה, כי “הישועה באה מן היהודים” ואני הנני יהודי.

על השאלה אשר ישאל בלי ספק כל יהודי באמעריקא, היודע תכונת רבני הרעפארמים, מה הדבר? למה רגשו גוים? מדוע קמו ערלי לב אלה פתאום מכסאותם לכתוב מחאה נגד המחזה הזה, המגלה באמת ערוה העוואנגעליום, והלה הם המה אלה, הרבנים הרעפארמים המטיפים לבן מרים בכל שבת ומועד, תחת אשר לא נסו מעולם לדבר אף מלה אחת אודות היהדות, כי לא נסו בה ולא ידעוה, עד כי ראשי מנהלי קהלות היהודים הרעפארמים כבר הסכינו לשמוע דרשות רבניהם, רק תהלות ותשבחות, “ישו הנוצרי ראש נביאי ישראל”, “הנביא החכם הגדול” אשר הביא אושר לכל התבל כלה, ואיזה דרך בא הרוח פתאם לפחת בעצמות היבשות האלה?

על השאלה הזאת אוכל לענות בלב מתנה וברוח נכון, בלי כל הפרזה או התול, כי לא יראת אלהים, ולא הפּחד משנאת הנוצרים פּן תתעורר על ידי המחזה המגואל הזה, לא מסבות אלה קמו כמרי היהודים ויזוררו, חלילה! כי אמנם כבר נוכחו איזה מהם, כי הרחיקו ללכת בתהלות ישו הנוצרי וכבר למדו לדעת תכונת קהלותיהם השקועות במ“ט שערי טומאה עד צואר. הרבנים הבורים האלה כבר נוכחו כי קהלותיהם יודעות לבכר את הכומר הנוצרי על הראבי היהודי, אשר כל יהדותו היא רק ממתניו ולמטה, וכראות פּני אלהים תראינה את הכומר אשר זכו לשמוע את דרשתו בבית הכנסת. כי כה משפּטם תמיד להמיר את הראבי בכומר, הראבי ידרוש, הראבי יטיף בבית תפלת סט. פּאטריק, והכומר בבית הכנסת “סיני” או טעמפּל עמנואל. הכומר חביב מאד על הקהלה היהודית, יען הוא מדבר במבטא אנגלי כאמעריקאני גמור, תחת אשר רבים מרבני הם הנם מטיפים אלמים או עמקי שפה שלא ידעו לדבר נכונה, ומה גם את הנצרות הטובה, הלא יודעים הכמרים יותר מרבני הרעפארמים, הרחוקים מדעת היהדות כרחוק פיצפּאטריק 'משטת ערוגה”. ואל פּתח הנצרות הגיעו רק בעל פּה, אחרי אשר גם העוואנגעליום זר להם, כי מלבד איזה פּסוקים אשר קראו במקרה, כלם, כלם עד אחד אינם יודעים את העוואנגעליום, ואת הנצרות המה יודעים רק על פּי “האמונה” כרוב הנוצרים מדלת העם. והרבנים הרעפארמים מפחדים, ובצדק, כי לא יעברו ימים רבים, וכמרים נוצרים ימלאו את מקומם בבתי כנסיות ליהודים רעפארמים, וגם הקהלות תשבענה רצון, כי יקחו את הכומר לרב במחצית או שליש המחיר, יען הנוצרים לא ישלמו סכומים גדולים לכמריהם כקהלות יהודיות. וכל כומר יחשוב לו לאושר אם יקובל לרב אצל הרעפארמים, אחרי אשר, שם ימצאו מקום נכון לזרות נטפי רעל בלב היהודים שלא טבלו עוד. אפס לא רחוק הדבר, כי הסבה אשר הניעה את הכמרים לצאת במחאה נגד המחזה, יען חשבו זאת “לחלול הקדש”, והסבה הזאת יכלה לתת קטורה גם באף הכמרים הגמולים, משרתי האליל מנצרת, אשר זה רק כשנתים ימים צעקו חמס נגד הרבנים החרדים אשר נגעו מעט בכף ירך סטעפאן ווייס, שהוא רק אחד מקטני עבדי בן מרים, אי סבלנות נגד הנצרות קראו להם, ועתה, הם המה האומרים לגרש את העוואנגעליום החי מבית המשחק?

הלא דבר הוא! ומדוע לא התאמצו לגרש את “טשארלי צאַפּלין” מבית המשחק? הלא זה האיש העושה נסים ונפלאות גדולות יותר מישו הנוצרי? ואיה סבלנותם? התחלת קץ הנצרות. אמנם כן הוא, לוא נזכה לראות את כל פּרטי תולדות הנצרות על במת משחק, כאשר אנחנו רואים ספּורי כל אלילי המיטהאלאגיע. וחכמי הנוצרים יפקחו עיניהם לראות מה עמוקה הבצה אשר התגוללו בה עד היום, אז, אין כל ספק, כי יבשו ויכלמו בסכלות אבותיהם, וימצאו להם דת חדשה, אנושית או אלהית, כראוי לאנשים בעלי בינה בתקופתנו זאת והנצרות האלילית כעשן תכלה, אף כי זה כבר עוד לפני מאה שנה ויותר בימי המרד בצרפת, כאשר גרשו המורדים את הנצרות וכל כמרים מצרפת, ומנבאי עתידות יכלו גם אז לחלום קץ ממשלת ישו בארץ ההיא. ואפס המורדים לא שמו אל לב כי לא בחזקת היד ולא במקל חבלים תגרש אמנוה עתיקה מלב המון העם. המורדים לא חלמו כי בכל עת אשר תשוב הממשלה ליד מלך או מושל יחידי, כרגע יקרא לו את האמונה לעזרה. וכן היה באמת, ברגע אשר עלה נאפּאלעאן על כסא צרפת, והאמונה שבה לקדמותה, ורק איזה שרשים נשארו עמוק בחיק האדמה, אשר ברבות הימים צצו איזה חכמים מבקשים בספרים מלאים מרורות נגד הנצרות, כוואָלטער וחבריו. אפס עוד אות לטובה יותר ממרד צרפת, היה המרד ברוסיא, המורדים הבינו, כי הכדורים הראשונים נגד המושל העריץ, נחוץ לירות נגד האמונה ההוללה אשר בה החזיקו כל המושלים בשתי ידיהם, וכן עשו הקאמיוניסטים הבאלשעוויקים ברוסיא, ואף כי גם המה אחזו בספרי המורדים בצרפת, ברעם ורעש. אפס, אחרי אשר הממשלה עתה נכונה בידם זה שנים אחדות, יש תקוה כי במשך הימים יעשו ספרים יותר טובים ובטוחים למחות את הנצרות מתחת שמי רוסיא, ואז תחל הרוחה בחיי כל העמים, ראשית דבר, כי ברוסיא נמצאים עוד גם עתה יותר ממאה ועשרים מיליאן נוצרים, כמספּר כל הנוצרים בבריטניא, צרפת, איטליען ובעלגיען. ושכני רוסיא סביבה, אף אם לא ימהרו לחקות מעשיה בכל ענין, הנה לא ימלט כי לא תתפשט המגפה בארצות הקרובות, אחרי אשר ראציאנאליסטים לא יחסרו שם גם עתה בפּולין, עסטרייך ואשכנז. אמת הוא, כי גם את היהדות ירדפו בארץ ההיא, אף כי לא ברעש כהנצרות. אבל אנחנו יודעים, כי הרודפים האמתים המה בני שחץ, ילדי תופת אשר לחרפּתנו נולדו על ברכי יהודה. יען הבאלשעוויקים הנוצרים יודעים, כי לעולם לא יקום קיסר חדש מבני ישראל אף אם תשוב רוסיא להיות ממשלת מלך עוד הפּעם ולא דת ישראל היתה למקל חובלים ביד מלכיה. וזה האות, כי לא ירדפו את האיסלם, אשר מספּר מאמיני מחמד ברוסיא עולה לעשרים מיליאן. והבאלשעוויקים בטוחים, כי לעולם לא יקום קיסר מחמדי ברוסיא, והאיסלם לא תזיק להם, כמו שתא תפחד מהיהדות. והתקוה כי הנצרות כעשן תכלה בארץ ההיא גדולה הרבה יותר מבכל ארצות איירופּא. הרוסי מטבעו איננו דתי, ומה גם האכרים הגסים אשר מספּרם עולה עד ששים מיליאן. האכרים לא התעוררו מעולם לבנות בתי תפלה או להביא כמרים על חשבונם, רק הממשלה עשתה זאת על פּי חקי המדינה, ולולא פּקודת הממשלה ללכת להתפּלל בבית התפלה ביום הראשון, כי עתה יכלו לחכות עד עת קץ לתפלת האכר, כי מלבד אשר האכר מעולם לא ידע קרוא בסדר התפלה, וספרי תפלה לא נתנו מעולם על יד המתפללים אף בערים. הנה ידע האכר רק אחת, ללכת אל העיר למכור את תבואתו ביום הראשון בבקר, או לקנות דבר מה, ואם לא הלך אל העיר, הלך לבית המרזח לשתות יין שרף ולעשן את מקטרתו בלוית שכניו הטובים. וכלל גדול היה בכל ארץ רוסיא, כי אם יצא איש מן הבית ויפּגש את הכומר, ימהר לשוב לביתו, יען היה בטוח, כי ביום ההוא יקרנו אסון ורעה תבוא עליו, יפגוש דב שכל ולא כומר ברחוב, כה גדלה אהבת הרוסי לכמריו. ובעיני אין כל ספק, כי אם יאריכו הקאמוניסטים לשבת על כסאותם, אז לא ישאר לנצרות שריד ופּליט בארצם. ואות נאמן הוא, כי עד היום עוד לא עלה אף על לב האדוקים כל מחשבת מרד מצד המאמינים, תחת אשר לא כן היה בצרפת הקטוילית, ובכל זאת אף גם עתה, אשר זה לא כבר גרשה צרפת את כמריה, לא עלה על לב איש מחשבת מרד נגד הרעפּובליק.

טוב מצרפת הוא המצב באיטליען. הנצרות באיטליען שונה מברוסיא. היא עומדת על רגלי עץ, תושבי הערים בארץ עתיקה ההיא כבר נלאו נשוא עול האפיפיור וכמריו, רוב אדמת הארץ ביד הכמרים תמצא, ורוב העם הוא חסר לחם. הסאציאליזם אמנם פקח את עיני המון העם לראות כידו מיד הכהנים, והמון העם לא ישים לב אל האמונה, הארץ היא חפשיה. ובעיני ראיתי פועלים עובדים ביום הראשון ברחובות רומא, ובתי התפלה רקים מאדם, ולולא האפיפיור וכמריו, כי עתה לא נותרה נשמה באף הנצרות באיטליען. ומה השתוממתי כי בימי חגם הגדול הנודע בשם “20 סעפּטעמבּער” אשר אז יבואו הכמרים לרומא מכל קצוי תבל, ועשרים אלף כמרים זרים באו עליה, הנה גם אז היו כל בתי התפלה רקים ביום הראשון, ורק זאת ראינו, כמרים צעירים שלשים או ארבעים איש מתהלכים ברחובות מבית תפלה לבית תפלה, ואחריהם ימשכו ארבעים או חמשין נשי הכפרים, לבושות סחבות, ואיש לא ישים לב להם, כי שפלים המה הכמרים בעיני האטלקי עד כי ימאן להביט עליהם. והמון העם שלום לו עם היהודי וכרע כאח יתהלך עמו, מבלי הבט לנבחת איזה אנטיסעמיטים.

מצב הנצרות באשכנז היה במדה ידועה כמצבה ברוסיא. גם פּה היתה יד הממשלה להחזיק בקרנור האמונה, תחת אשר האשכנזי הנאור ידע רק כי נחוץ לשמור חקי המדינה ואלה שמר באמת, ולחקי האמונה לא שם לב. לולא הממשלה, האשכנזי שם מחסום לפיו לבל ידבר נגד האמונה, כי על כל שעל ושעל מצא כתוב “פערבאָטען”. ואולי לא כלם יודעים, כי אף אם לא נוסדה “צענזוריא גלויה” באשכנז כמו ברוסיא, בכל זאת אסור היה להדפיס דבר נגד הנצרות, והספרים הרבים שנדפסו בכל לשונות איירופּא נגד הנצרות לא נעתקו ולא נדפסו באשכנז מטעם הממשלה. ודרשת הפּראפעססאר דרעווס בברלין אשר בה הרעיש את העולם, היתה “יוצא מן הכלל”, יען הקיסר עצמו היה עליו סתרה, והעם אצל לו כבוד וגדולה אין חקר, ובכל זאת לא ראיתי את ספרו בשפת אשכנז ובשנת תרנ“ה כתב אלי החכם ר”מ שטיינשניידער, ויבקשני להדפיס איזה כ“י נגד הנצרות, בשמעו כי אספתי כ”י רבים כאלה ⁴⁹ באמרו, כי שם בארץ מולדתו אסור להדפיס ספרים כאלה, ואני מדעתי את הארץ ההיא עוד מימי נעורי, לא אספוק אף רגע, כי לוא שרר חופש גמור על אדמת שיללער ולעססינג, אז יכלו לסגור את כל בתי התפלה לנצח.

מארצות שפּאניען ופּארטוגאל לא אוכל לדבר, כי אינני יודע, ועל זה נחוץ לשאול את פי החכמים ד“ר יהודה וד”ר סלושץ. אבל ידעתי כי בפּולין, בעלגיען והאלאנד, כל עניני האמונה בין הקאטוילים בידי הנשים תמצא, וצדקת בתי הנזירים והנזירות בחוץ תרון זה כבר.

(המצב באמעריקא). בארצות הברית, בצפון אמעריקא, שונה המצב מכל וכל. האמונה, או מה שהצבועים והבורים קוראים בשם “דת”, אף כי על פּי החק שורר חופש האמונה בארצות הברית, אבל מחזיקי רסן הממשלה בידם, יחשבו אחרת, את החק הסתירו תחת הכר מראשותם, ואת האמונה יסחרו בכל מקום אשר יראו מקור לזהב. האמעריקאני, סוחר הוא מכף רגלו ועד קדקדו, כהבריטי אבי זקנו. והממשלה היא בידו וביד הכומר, שניהם המה סוחרים, שותפים, והאמונה בידי שניהם היא כחומר ביד היוצר, מכרה לזהב, אמת כי עושר הארץ רב הוא גם בלעדי סחר האמונה, אבל האמונה תתן בידו חרב למשול, והכומר, כמו “הפּאליטישען” שניהם מתאמצים למשול, ועל כן ילכו שניהם שלובי זרוע, ואיש את רעהו יעזורו, ועל כן אין פּלא, כי אין כל חופש דת ואמונה באמעריקא, רק על הניר, וכל הולל יוכל להביאך במשפּט כי “חרפּת מערכות אלהים”, וביד השופט גם להרשיעך, אם לא תמצא עורך דין חרוץ. והנצרות באמעריקא מושלת בכל, אין ארץ בתבל אשר תזיל זהב אין קץ לבנין בתי תפלה ולגדל כמרים ומיסיאנערים במספר רב כאמעריקא. והסבה האמתית, היא, הכתות הרבות אשר אין מספר להנה (מספּר כתות נוצרות עולה לכמה מאות), וביחוד בין הפּראטעסטאנטים, וכל כת מתאמצת להרבות מספּר חבריה, וכל כת אשר לה רוב דעות, הלא היא המושלת על פּי הבחירות, הכסף לא נחשב למאומה כי לעושר הארץ אין קץ, והצביעות חרב חדה היא ביד המושלים, ולוא ידע הכומר או הפּאליטישען כי הבודאיזם או האיסלם יעזרו לו למשול, ישליך את הנצרות להפרפרות. הכומר האמעריקאי הוא איש פּשוט אשר לא למד מאומה ולא ידע מאומה, והכהונה בידו היא רק מפּרנסה, קרדום, לא יותר, ובכל רגע אשר ימצא לו פּרנסה טובה ממנה ישים לה עורף ויחדל מהיות מאמין. והאות הנאמן לזה, הוא הריב הגדול אשר פּרץ עתה בין כל הנוצרים בארץ, אשר התחלקו לשתי תורות גדולות, מאמינים ומכחישים (פונדאמענטאליסטים וליבעראלים) אלה הראשונים המתרגמים כל ספּורי העוואנגעליום כצורתם בלי כל באור על דהבלים הגסים, והליבעראלים לא יאמינו בכל ענין היוצא מגדר הטבע. והמלחמה נטושה עתה על פּני כל שדה הנצרות. ולוא קראו עתה לאספה גדולה מכל בעלי הדתות כמו אז בשנת תרנ"ג בשער המצב בשיקאגא, ובעלי דת בודהא יצאו בעטרת נצחון נגד הנצרות, כי עתה יצאה הנצרות וידיה על ראשה.

עוד אות לטובה הננו רואים עתה בימים האחרונים, ביסוד האגודה Truth seekers (רודפי אמת) בנויאָרק בסימן 48 ברחוב וועזי, אשר פּתחה בין מסחר ספרים גדול, אשר כל תעודתו היא להכחיד את הנצרות מן העולם, ובבית מסחר זה ימכרו רק ספרים המתנגדים לנצרות בכל שפות העולם. ועוד אגודה כזאת בשיקאגא המוציאה לאור מכתב עתי חדשי בשם Open Court (בית משפּט פתוח) למטיפים שונים נוסעים מעיר לעיר להפיץ דעותיהם נגד הנצרות. ואגודות כאלה נמצאות כבר גם באיירופּא. וביחוד תעשה חיל האגודה אשר תפיץ ספרים לרבבות, וכלם כתובים בטוב טעם, בהגיון ישר ובשפה ברורה, וכלם מראים בראיות נכוחות על האלילית המגואלה אשר עליה בנויה הנצרות מראשית גוחה מבטן היונים ערלי הלב במצרים, וכל קורא איזה מספרים ההם, אם יאבה או ימאן, יריק שבע פּעמים בפני הנצרות ופניו יאדמו מבשת להקרא בשם “נוצרי”.

(מסע הצלב הבריטי). עוד סימן טוב להתחלת קץ הנצרות, הוא מסע הצלב אשר הודיעה בריטניה עתה בשנת תרפּ“ח, באספת המיסיאן, הרוכלים באמונה, היא האספה בירושלם. עתה הראתה ברטניה את טלפיה, ותגלה לכל אשר עינים לו לראות, כי סוף המעשה היה במחשבה תחלה, ומה היתה מטרתה אשר התאמצה להשיג את “המאנדאט” על ארץ ישראל, לא כאשר חשבו איזה בטלנים בין הציונים כי הבטיח ארץ מולדת לישראל, למען יהיה סתרה על תעלת זועץ, או יען כי תאמין בכתבי הקודש ובנבואת הנביאים כי תשוב המלוכה לישראל על אדמת קדשו, חלום בטלנים הרואים רק את חוטמם. בריטניה חשבה מחשבה גדולה להיות המושלת על הנצרות, אם תפּול ירושלם בידה, כאשר היה הסולטאן “הכליף” על האיסלם בהיותו מושל על מעקא וירושלם, וירושלם הלא היא “מעקא” לנוצרים. ⁵⁰ וכרוז באלפור היה אך ורק להונות את ישראל בכלל והציונים בפרט לבל יעמדו לה לשטן, ואף גם לעזור לה להשיג את המאנדאט. במרמה כזאת כבר הסכינה בריטניה, בכל פעם אשר מצאה עת מכשרה לגנוב איזה ארץ, עד כי הדיפּלאמאטיא הבריטית כבר למדה זאת בעל פּה. כי לולא זאת מה המריצה להונות את היהודים מצד אחד בגלוי, ולהבטיח לערביים הבטחות גדולות בסתר? האם חסרת כברת ארץ היא בריטניה, כברת ארץ גדולה ככף איש, תחת ארצות רבות, גדולות ורחבות העומדות שמם מאין איש בקאנאדא, אוסטראליען ועשרת אלפים איים? מה המריצה לסגור שערי ארץ ישראל לפני היהודים, הארץ אשר הבטיחה לתת לה ארץ מולדת? ומדוע פתחה שעריה לרוחה בעד מגפת המשלחת? האם חשבה כי רק המומרים הבזוים והשפלים הם המה הציונים האמתים, ובעדם כתב באלפור את כרוזו? כי אם לא זאת היא, מה אפוא היתה מטרתה אספת כל רוכלי האמונה בירושלם? האם אין די מקום שם בשוק האמונה בחנות של קופת הרוכלים בלאנדאן? האין קונה אומנה אף בלי מחיר ברחובות ווייטשאפל? או האם כבר מלאה בטן כל היהודים אמונה עד להקיא, עד כי לא מצאה רעבי אמונה רק בין היהודים בירושלם? והמומרים הרוכלים הלא ידעו כי היהודים כבר בחרו להם אלהים חיים. ולוא מצאו חפץ גם באלוה מת, הלא לא רחוק הוא “עמק יהושפט” מן העיר, ושם בעמק ההוא שוכני קבר רבים, יהודים אמתים, טובים וישרים אשר היו באמת ויעשו טוב בעמם. ומי סכל ילך לבקש לו אלוה, מומר מת אשר יצרו היונים עובדי האלילים ברוח דמיונם? ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש, כי בפעם הזאת תביא בריטניה כליון חרוץ בסחר האמונה, ובירושלם תנפץ אל הסלע במשך הימים, במקום המשפּט שם הרשע, ובאחרית הימים תדע זאת בלי כל ספק, שם בירושלם כדונג נמסו כל חלומות “נוסעי הצלב”, ומרמת בריטניה גם עתה היה לא תהיה כאשר לא הצליחה המרמה בהצעת אגאנדא לפני הציונים, בחשבה כבר אז להסיר לב ועיני היהודים מארץ ישראל. ובריטניה עצמה נתנה אות נאמן למחשבותיה, כי כאשר הציעו את ואד אל עריש ומביני דבר בין הציונים אמרו לקבל את ההצעה, ואחרי אשר תרו את הארץ אשר מצאה חן בעיניהם, ורק מגרעת אחת מצאו, כי אין מים לה, ונחוץ יהיה אם כן למשוך מים לידי צנורו ממצרים (פּארטסעיד?) אז ענתה בריטניה כי לא תתן לעשות זאת, אף כי די מים במצרים. ובריטניה התאמצה בכל עז להרחיק את היהודים מארץ ישראל, ותרמיתה נגלתה עתה בכל שפלותה, אך לא לעולם רמיה, ולא לנצח ישב השקר לכסא. וסימני קץ הנצרות הננו רואים עתה גם בירושלם באספת הרוכלים מפיצי מגפת האמונה, ואלה דברי מכתב עתי הגדול, הטעלעגראמא השלוחה למ”ע ההוא מסופרה בירושלם, וז"ל ככתבה וכלשונה:

 

SIGNS OF AWAKENING    🔗

The human intellect and the human conscience are beginning to show some signs of awakening even among missionaries. It the International Missionary Convension, which was held recently at Jerusalem, in Palestine, and whose proceedings were reported to the New York Times, the following utterances were made on the part of the delegates. One delegate, an American bishop, said:

“I come from a nation which is in some respects pagan. We subscribe to the doctrine of militarism and to the god of materialism, and we have given ourselves over to the pursuit of wealth. We should not be complacent regarding paganism wherever we see it, but let this meeting become a challenge to it.”

Another delegate had this to say:

“I cannot share the complacency of those who talk about the good things we have to offer to backward peoples when we cannot point out a single country in Europe where there is a real Christian civilization operative throughout its society.

“We are trying the impossible in offering to have the individual, yet leaving the social structure pagan. The common man, the miner, the steel worker, the boilermaker, wants to know what organized Christianity is going to do to better the world he inhabits. If the Christian Church is to lead the way into the future it must enter the field of human society.”

Still stronger was the admission of missionary failure and the condemnation of missionary effort on the part of the third delegate who spoke as follows:

“What self-called Christian-civilizations have most largely exported to Africa and the East is economic exploitation, inspired by no higher motive than the desire for immediate gain, holding as of no account the social welfare of exploited peoples, and resulting often in depopulation, devastation and death.

“What had European Christianity to say of the recent care in which a European Praliament admitted that 94 per cent of an African contingent of forced laborers had died? Not a word, so far.

“Missionaries must have known of this and similar cases. I have not heard their outcry. We know what Christ offers to the oppressed. What does Christianity offer to those helpless before compulsion to an industrialism they do not understand, are not fitted for and frequently do not survive?”

From The Jewish Ledger of April 20, 1928.

הנה כי כן, האין זה אות לטובה, המראה באצבע, כי הכמרים הגדולים כבר החלו לזורר, אם שלשה בישופים, אחד מאמעריקא ושנים באיירופּא הולכים לירושלם לאספת המיסיאנערים להוכיח פשעם על פּניהם, כי לא יעשו כל טוב בעבודתם. האמעריקאני יספר להם, כי חלק מבני ארצו המה עובדי אלילים, רודפי הון ותענוגות בני אדם בלי כל רעיון נעלה. השני יספּר, כי המיסיאן הוא רק מטה זעם ביד המושלים לכבוש ארצות לא להם ולהדוף עמים תחת רגליהם, ואך שוא יתפארו באיירופּא “בציוויליזאטיאן נוצרית”. השלישי יודע לספּר כי ממשלה ידועה המושלת על אפריקא נתנה את עבדיה למות ברעב 94% ממאה, ולעיני המיסיאן, ואיש מהם לא שם לב, אין איש אשר יבין את חובתו לעבוד לטובת המון העם והפועלים. ועוד ועוד. ומי יודע מה שדברו שם עוד דברים כמתלהמים נגד המיסיאן. והמיסיאנערים נאלצו לשים בעפר פּיהם, כי מי כמוהם יודע כי “קופת הרוכלים” לא נוסדה באמת לשם אמונה או דת, רק לשם פּאליטיק, לגנוב ארצות זרים ולכבוש את כל העולם לעבדים להם. והמיסיאן אל היהודים, אף אין להם ארץ לגנוב, בכל זאת יקרה להם נשמה רקובה אחת מבני העם הזה יותר מאלף הודים וסינים, יען כל עוד אשר היהודי חי בעולם לא תוכל הנצרות לשבת במנוחה, היהדות עומדת כעצם בגרונה, לא לבלוע ולא להקיא. אבל התקוה עתה היא גדולה כי חכמי הנוצרים עצמם יכרו בור עמוק בעד אלילם, וסוף סוף יאלצו להביט סביבם ולראות את ערומם, כי עובדי אלילים שפלים המה, עובדי אלילים אשר גם פני כושי יחורו מבשת נגד מאמיני בודהא. סוף סוף לא לעולם ישב השקר לכסא, והכסא עצמו מט לנפּול, עומד על רגל אחת ומתנודד, כסא מלכים היה יסוד הנצרות אשר עליו נשענה זה אלף ושש מאות שנה, מימי הרוצח הגדול קאנסטאנטין, ובלי מלך, תלויה הנצרות באויר, כסא האפיפיור נשבר, עשרים ושלש ממלכות אמעריקא כלן נהפכו לרעפּובליק’ס. ובימינו עתה אחרי המלחמה נשארו 14 ארצות איירופּא בלי מלכים, וברוסיא נאסרה הנצרות מכל וכל, גם עד ארץ הקדם הגיע, כל מלך עמד בראש הנצרות, וכל כמריה היו עבדי המלך ומשרתי, וכאשר צנחה העטרה מעל ראש ניקלי הנבוב, ירדה גם הנצרות עמו קבר. וכן היה גם בעת המרד הראשון בצרפת. וכלנו יודעים כי כמעט כל נשיאי ארצות הברית באמעריקא לא היו נוצרים מאמינים, בכל בתי הספר, הקטנים והגדולים אסור ללמוד אמונה, הפּועלים והסאציאליסטים למיליאנים כבר חדלו מהיות נוצרים. במעקסיקא ירדפו את הנצרות עד חרמה. ובארצנו, הלא כבר העיד ראש הכמרים בנויארק, כי הנוצרים היותר טובים באמעריקא, המה רבני הרעפארמים, כמו סטעפאן ווייס, ובנו, לאנדמאן, איזידאר זינגער, זיטלאווסקי, ועוד איזה עצמות יבשות שלא הספיקו עוד להטבל במי נדה, הם המה עתה כמעט ראשי עמודי הנצרות בארצנו, ואם נזכה לראותם כלם סרוחי טבולים, משומדים לחים, אז תשאר היהדות בטהרתה, והמשומדים יועילו רק להביא רקבון בגו האלילית אשר העלילו על היהודים בזדון לב צוררי ישראל היונים במצרים, וקץ הנצרות קרוב יותר מאשר יחשבו העומדים מרחוק. ואני מקוה כי לא ימים רבים יעברו, וחכמי ישראל וסופריו יקראו בקול גדול:

דת חדשה לנוצרים!

קץ הנצרות האלילית!

ידעתי אמנם כי רבים מוגי לב ירגזו עלי בעד דברי אלה. ידעתי כי ילדי הגלות הסכינו לזמר “מה יפית” האוהבים להסתיר חוטמם וזנבם, ולבם לא יתנם להתרומם מעט, ומהם אשר אמרו לי כבר, כי יפחדו פּן יביאוני במשפט לפני כסא הממשלה, ולא יבינו כי פּחד שוא הוא, ומי יתן והיה כזה, ואז יכלתי להוסיף עוד שמן על המדורה להצית אש להבה תחת האלילית, ולהשפנים החרדים לקול צפּור אומר, מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב למאורתו, ימלא פּיו מים ויחרש.

קץ הנצרות! כן! אין אנחנו שונאים הנוצרים, רק שונאי הנצרות, ולוא היתה הנצרות רק אלילית ככל אמונות אלילי עמים אחרים, גם אז לא עלה ולא יעלה על לב איש יהודי לדבר נגדה, כאשר לא נסינו מעולם לדבר נגד היאפּאניים, הסינים, ההודים ועוד, דבר אין לנו עם אמונתם, ואחת היא לנו במה יאמינו, כל עוד אשר לא עשו לאיש רעה בשם אמונתם. וחרפּה גדולה היא לנו בני ישראל כי הצוררים הנוצרים העלילו עלינו כי אלילם מהיהדות מוצאו, אלילית ויהדות! השמעתם? לא! אלף פּעמים לא! ואם לא נוכל לגרש את הארורה מן הבית, נמלא את הבית עשן, או נצית אש בקירותיו, דת חדשה נתן להם לנוצרים ישרים החפצים להיות שומרי דת וחק, דת חדשה, בלי אליל, בלי נסים, בלי מופתי הבלים, בלי מלאכים ושרפים רוכלים, בזנבם, נותני הריון לכל עלמה סרת טעם אשר לא תוכל למצוא את דודה בדרך טבעי, דת בלי אפיפיורים, ממלאי מקום האליל. דת, אשר גם צדיק כלוטהער יהיה למותר, דת טהורה, כבודה ונקיה, דת אנושית רוממה בנויה על יסוד הגיון ישר, דת של צדק ויושר היותר מרום ונשגב, עד כי גם הראציאנאליסט היותר מסוכן לא ימצא בה דופי, ודת רוממה כזאת הראויה לאנשים נאורים, תהיה באמת “דת אלהית” כי מה ה' דורש מאתנו אם לא צדק ויושר. וכבר גלה לנו אחד מחכמי התלמוד “מאי דעלך סני וכו'”, זו היא כל התורה כלה. דת חדשה לנוצרים, צריכה להיות המלה הראשונה והאחרונה בפי כל איש יהודי בתבל.

המאמר הזה נכתב ונשלם בנוי-ארלעאנס בשנת תרפּ"ז

וסימנך:

יבוא יום וזכר ישו ימחה

(תרפּ"ז)