_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דניאל דירונדה

ג'ורג' אליוט

תרגם דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

אל הקוראים!

האם לא לשפת יתר תחשב לנו אם נבוא להלל את הספור הזה אל הקוראים העברים?  מי מהם לא שמע את שמע הספור הנפלא הזה, אשר עשה לו שם גדול בכל השפות החיות?  מי מהם לא שמע כי ישנו ספור אחד בשפת אנגליה המלא דעות רמות ונשאות בדבר עם ישראל ועתידותיו, שיבת ציון ותחית האומה הישראלית?  ואמנם גם בספרות העברית דברו רבות על אֹדות הספור הזה, ויש גם אשר נסו להעביר לפני הקוראים העברים את תמצית הספור הזה ודעותיו הנשאות ולפזר לו תהלה וכבוד אין קץ;  ואולם אחרי כל אלה הנה כל מי אשר לא קרא את עצם הספור הזה אין לו אף מושג קל ממנו, כי כולו נכבד ונפלא ורובו קדש לעם ישראל וסגולותיו ותקוותיו, ותכן גדול ונכבד כזה לא נתן להמסר בדברים אחדים ובהשקפות קצרות.  ומי לא יכיר ויודה כי ספר אשר כזה ראוי ודרוש להעתק עברית למען הקוראים העברים?

הספור הזה אמנם כבר החל להעתק עברית על ידי המעתיק הנכבד הזה בעצמו והחל להדפס בספר הירחי "בן-עמי";  אבל אך גליונות אחדים נעתקו ממנו (עד צד 91 בהעתקה אשר לפניכם) ובחדל הספר-הירחי ההוא מצאת חדל גם הוא מצאת.  ועתה שב הסופר הנכבד הזה לבצע את אשר החל אז ולהעתיק את כל הספור הגדול הזה למען הוצאת-ספרינו.

וגם על דבר טיב ההעתקה למותר הוא לנו להרבות אמרים.  הסופר המצוין ורב הכשרון ה' רישמאַנן כבר נודע למדי בסגנונו הנחמד ובשפתו הנעימה הלוקחת לבבות, וכבר הראה את כחו הגדול וכשרונו המצוין בהעתקת "ידיעות הטבע" לבערנשטיין אשר עשתה לה שם גדול בעולם ספרותנו;  ובטוחים הננו כי כל קוראי העתקת הספור "דניאל דירונדה" יכירו את מלאכת-המחשבת הרבה אשר בה ורוח החן והנועם השפוכה עליה, וביחוד אלה אשר ינסו להעריך את ההעתקה לעמת האריגינאל האנגלי.

ובחפצנו כי יהי הספר הזה שוה לכל נפש וכי תשיג יד כל איש מישראל לקנותו מצאנו לטוב להוציא אותו בחוברות, חוברות, (כל אחת בעלת 32 עמודים) ובאותיות פּעטיט היפות ומחזיקות בקרבן את המרובה;  וכל חוברת תמכר במחיר 7 קאָפ' לבד פּאָרטא[i], – מו"ס וסוכנים יקבלו ראבאט, כנהוג.

הספור הזה יצא למועד קבוע, חוברת בכל שבוע, עד תום כל הספור, אשר יכיל מעשרים וחמשה עד שלשים באָגען בערך.

 

המו"ל.

*

המעתיק העברי אמר בלבו בראשונה, כי ההקדמה לספר הזה שפת יתר היא;  אם לא כל פרק ופרק כאשר הוא יהיה למשיב נפש ואם לא כל דף ודף מאליו יקרא בחמדה גדולה, אז החטיא המעתיק את המטרה, והוא לבדו ישא את העון, כי מלאו לבו להשחית את המתנה הטובה אשר היתה לכם בבית גנזי הספרות ולהעיב בשפתו את הכתם הטוב.  אכן אם בא הכותב עם הקדמתו הקטנה הזאת, איננו בא בלתי אם להעיר לקורא אֹזן על דברים אחדים.

על הספר הזה אמרו המבקרים בצאתו לאור, כי מיום כּתוב לסינג את ספרו "נתן החכם", לא נכתב עוד ספר כזה על ישראל ועל אמונתו, על צרותיו ועל עתידותיו ועל כל הנוגע אליו ואל נחלתו.

והספר הזה איננו ספר פילוסופיה לבד, כספר כתב לנו לסינג, לא במחקר לבד יתפוש את הקורא בלבו, כי אם בחזיונות ובמראות רבים הבאים עם הספור, בהם ימשוך את לב הקורא אחריו.  נפשות רבות תּראֶינה לפנינו בצאתן ובבואן, ועינינו תראינה מראות גדולים ואזנינו תשמענה דברים נפלאים, אז תחלום נפשנו את החלום הנעים "בשוב אדני את שיבת ציון כאפיקים בנגב, ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, כי היינו כחולמים והיינו שמחים".

אשה גדולה מנשי אנגליה כתבה אותו על הספר.  לפני חמש עשרה שנה נכתב הספור הזה בשפת אנגליה בידי האשה מאֶרי אֶן עינס, אשר נקראה בעולם הספרות בשם גיארג" עליוט (נולדה ביום 22 לחדש נובמבר 1819 ומתה ביום 23 לחדש דצמבר 1880), והיא היתה מבנות הכהנים באנגליה, כּלסינג אשר היה גם הוא מבני הכהנים באשכנז, ובספוריה הראשונים נטתה קו על חיי הכהנים והנזירים ועם הארץ, ואחרי כן כתבה את הספור הזה, את "דניאל דירונדה", ותהי בין לילה אחד לעומדת בשורה הראשונה בשדה הספרות.  – אז קם שאון בין הסופרים, אשר לפניו לא היה ואחריו לא יהיה כמוהו ימים רבים;  מעתיקים באו ויעתיקו את הספור לכל שפה ושפה המתהלכת בארץ;  מאמרים למאות נכתבו על אדותיו בכל לשון ולשון;  חוקרים הוגי דעות באו לצרף וללבן את הדעות ואת ההשקפות אשר בספור הזה ולראות היעמדו דבריו על דבר עתידות ישראל ואם לא;  ובימים ההם גם אלינו היהודים דבר יגונב, כי יש ספר גדול מעשה ידי סופרת גדולה ההוגה דעות בנו ובעתידותינו, ויהי רעש גם במחנה העברים, הלא הוא כתוב על ספרי "המגיד" בעת ההיא בידי אנשים כה' גדליה בלונדון ודומיו – אז הוחל לקרוא בשם לאום ישראל ובשיבת ציון.

מי למד את האשה הנכריה הזאת דעת חיי היהודים לכל דרכיהם ופרטיהם?  מאין ידעה הסופרת הנפלאה הזאת את כל הדברים אשר נפלאו מכל יתר הסופרים וגם מן הסופרים העברים, והחכמה מאין תמצא לה לדעת את ספרות היהודים ולהבין לשפוט מישרים?  מי נטע בקרבה תורת אמת ואת רוח הנבואה מי העיר בה לנבא לנו עתידות ולבשר לנו את שיבת ציון?

על שאלות כאלה וכיוצא בהן הסכינו תמיד לענות:  אכן רוח הוא באנוש!  ובקראנו את הספר "דניאל דירונדה", אז שבע ביום נקרא בעת קראנו:  אכן רוח נפלא היא בגיאָרג עליוט, רוח ממרום יתנוסס בה, והוא פקח את עיניה הגדולות לחדור לנו ולמשכיותינו ולדעת את כל חזיונותינו ומשאת נפשנו וגם את צפונותינו ומסתרינו!

וביותר יפּלא בעינינו לראות כי יודעת עליוט את ספרות ישראל.  פסוקי כתבי הקדש וגזרות מאמריהם היו למלה בפיה והם שגורים על לשונה, והיא יודעת להציב לה ציונים לכל עת מצוא;  דברי ימי היהודים לנוכח עיניה תמיד והיא יודעת לקרוא בשם יהודה הלוי ואבן גבירול ואבן עזרא ודומיהם, עד כי בפעם הזאת לא יתּכנו דברי הינע הלועג לכל הנשים הדורשות השכלה ויודעות מקרני ראמים ועד ביצי כנים, ורק בשאול איש את פיהן:  מי היה הלוי?  מי היה אבן גבירול?  ומשה בן עזרא מי היה?  ועמדו כל הנשים האלה כבהמות בבקעה ולא תדענה דבר – אכן גיארג עליוט ידעה את כל אנשי המעלה האלה, ותדע הרבה מחכמת ישראל, הלא היא בספרתה, ויש אשר תדע יותר הרבה מן היודעים אשר בישראל.

ומיום צאת הספר הזה לאור ועד היום הזה עברו כחמש עשרה שנה.  מני אז ועד עתה שמעו הקוראים העברים פעמים רבות את השם "דניאל דירונדה", והסופרים העברים שמעו פעמים רבות את העצה הטובה להעתיק את הספור הזה עברית, וכי למצוה גדולה יחשב להם הדבר הזה – ובכל אלה לא נעשתה עוד העצה הטובה הזאת עד היום.  מדוע?  מדוע לא נעתק הספור הנפלא הזה עד היום?

יען כי החלק הראשון מן הספור איננו מדבּר בדברי ישראל ובענינים עברים לבד, כי אם בחיי הכלל ובחיי האצילים ומשפחות ארץ אנגליה ידבר, ועל כן נסוגו המעתיקים אחור, כי יראו פן יהיה החלק הראשון למשא על הקוראים העברים ונפשם תקצר מחכות אל החלקים הנותרים.

את הדברים האלה זכר המעתיק העברי בבואו כיום הזה לפניכם עם העתקתו, והמה עוררו אותו לכתוב לכם את ההקדמה הקטנה הזאת.  – גם החלק הראשון כאשר הוא נפלא ברוב חזיונותיו, וביחוד ברוב הגיונותיו המיוסדים על תורת כחות הנפש והשתלשלות הסבות, ותורה גדולה תצא ממנו לכל קורא באשר הוא אדם;  ואולם למען הקורא החפץ לקרוא את הספור הזה באשר הוא עברי, למענו מצא המעתיק חוב לנפשו לקצר ולשנות את החלק הראשון בכל אשר מצא לטוב לפניו, ובכל אלה לא הפיל מעצם הספור דבר אחד מדבריו ארצה.

ציורים רבים ותמונות רבות יביט הקורא העברי בחלק הראשון, והם כמו זר יהיו לו ולרוחו;  הקורא העברי לא נסה עוד ללכת בעקבות המצחקים בצחוק רוּלעט אשר בערי הרחצה המפוארות, ולא הסכין עוד עם דרכי האצילים באנגליה אשר יועדו יחדו בימי מועדיהם ואדיהם, לירות כדורים למטרה ולראות מי יחטיא ומי לא יחטיא, ולרכוב בסוסים ולראות אם "יקדים סוסי לסוסך";  הקורא העברי איננו חפץ לבלות את עתותיו ולקרוא בספר על אדות נער אשר חשקה נפשו בנערה, ושניהם אינם אנשים יהודים וגם אבותיהם לא עמדו מעולם על הר סיני, ועל כן לא יקחו כל אלה את לבו.  – אם יבוא מספר עברי ושמו פלוני בן פלוני ויכתוב לנו מעשה בנערה אשר שמה שרה רבקה, אז ישמח הקורא עליה מאד מאד;  אך אם יבוא איש כשקספיר ויכתוב לו מעשה בנערה אשר שמה אוֹפֿליה, אז תועבת נפש הקורא העברי היא;  אם רחל לאה שמה, אז תבוא עליה ברכה, אך עם גוענדולין שמה, אז פגול היא, לא תרצה, גם אם אלף פעמים ככה עמל בה הסופר לגלות את מסתריה ואת צפונותיה אשר בכחות נפשה וסגולותיה במשכיות לבה – מה לקורא עברי ולדברים כמו אלה?  מה לו ולציורים שהם לקוחים מן החיים ואשר טוב לו לכל אדם לדעת אותם באשר הוא אדם?  מה לו ולתורת כחות הנפש ולחכמת השתלשלות הסבות והמעשים?  האם הכחות האלה כחות נפש איש עברי הם, והסבות והמעשים האלה האם בידי איש יהודי נעשו ויהיו?  מה לו ולנער אשר דבקה לבו אחרי נערה ומה לו ולמסתרי כחות הנפש אשר תראינה עיניו בזה, והנער והנערה הלא זרים הם לנו ובני אל נכר המה?  – הקורא העברי לא הסכין עוד עם כל הדברים האלה, ועל כן חשב המעתיק למשפט כי טוב יעשה אם ישמיט הרבה מכל המעשים והדברים האלה.

האם יצדקו הסופרים העברים אשר אמרו לגנוז את ספר "דניאל דירונדה" כלו, מבלי העתיקו, יען כי ראשיתו איננה עשויה לפי טעם הקוראים העברים?

ככלות הקורא לקרוא את הפרקים הראשונים, וראו עיניו במהרה כי על אדמת קדש עומדות רגליו.  כל התמונות וכל הנפשות אשר מסביב לו גלויות לפניו וידועות לו מאד מאד;  סגנון המאמרים והמשפטים, השאלות הרבות והתשובות השונות, הטענות והמענות, כל אלה ידועים לו;  וגם המחשבות על דבר ישראל ולאומיותו הלא מחשבות הן אשר בקרב לבו חשב אותן גם הוא;  ותקטן כל זאת בעיניו, והנה תמונה חדשה יביט, כי בא הסופרת הגדולה הזאת להגות דעותיה גם על דבר השנאה לישראל ומקורה, והיא מוכיחה לנו כי שנאת העמים לישראל אינה מרוע לב כי אם מבלתי ידעם אותו.  זה הוא ראשית חטאת וזה הוא המקור!  ואת כל אלה לא תשים הסופרת לפני קוראיה בדברים לבד, כי אם במעשים ובחזיונות ובהשתלשלות הסבות והמסובבות, והקורא הלוקח מוסר ישמע את מוסדו מן המעשים הנעשים לנגד עיניו.  וגם השחוק אשר תשמענה אזני הקוראים לפעמים, הלא שחוק צדיק תמים הוא בשוב ה' את שיבת ציון, ועיני הקורא רואות בעלות בני הגולה לשבת בהר ציון אשר חמדו למושב להם –

אלה הדברים אשר מצא המעתיק העברי לחוב לנפשו להקדימם לספור הזה, והקוראים ישימו אותם אל לבם.

 

המעתיק.

*

פרק ראשון

היפה היא אם לא?  ובמה כחה גדול למשוך אחריה בני איש?  האם תבנית עיניה נתנה לה עז ותעצומות או האור היוצא מהן?  ומי המושל בקרני אור אלה, האם מלאך טוב או מלאך רע?  אמנם המלאך הרע הוא המושל בהן;  כי למה זה הטילו אל נפש הרואה רוח סערה ולא הפיקו לה נחת ועדנים?  למה עלה על לב הרואה, ברצותו לשוב ולהביט אליה, כי אך יד חזקה היתה בו ובחפצו ולא רוח תשוקה וכליון עינים?

הנערה, אשר העירה את המחשבות האלה בלב דניאל דירונדה, עשתה בעת ההיא בחפץ כפיה את מלאכתה אשר לפניה, לבצוע בצע במלאכת הצחוק.  אבל לא ברחוב העיר, באחת מערי ארץ הדרום, תחת שמי ה', עשתה את המלאכה הזאת;  לא אגורות נחשת השליכה אל מול פני הקיר, כאשר יעשו שם המצחקים העניים הסובבים בעיר, ברדפם לעשות בצע, כי אם באחד ההיכלות הגדולים מן ההיכלות אשר עשו בני דורנו המשכילים בכל חכמה, להיות שעריהם פתוחים לכל בא ולכל איש השולח ידו במלאכת הצחוק, – שם ישבה הנערה ושם מלאו ידיה עבודה.

באחד הימים בחדש ספטמבר בשעה הרביעית לפנות ערב, וההיכל מלא אנשים מפה לפה, עד קצרה נפש האדם לשאף רוח.  בכל הבית השלך הס ולא נשמע דבר בלתי אם קול המון הכדורים בהתבלבלם או קול שקלי הכסף בהאספם, ויש אשר נשמע מפי איש גם דבר וחצי דבר בשפת צרפת.  אל שני שלחנות, ארוכים ישבו המון אדם רב ועיניהם כמסמרות נטועות בכדוריהם אשר לפניהם, ולא היה בהם בלתי אם נער אחד קטן אשר הסיר עיניו מן השלחן ויבט אל המפתן אשר עם הדלת, והוא עומד על יד אשה גדולה, אשר לבה הולך אחרי הצחוק ועיניה תלויות אל הכדורים.  – אל השלחן הזה נאספו כחמשים או כששים איש;  רבים מהם לא שלחו בצחוק ידיהם ורק הביטו אל המעשים אשר יעשו האחרים, ויש אשר נפתה לב האחד בסתר להוציא מכיסו שקלים אחדים ולנסות עוד הפעם, היצלח חפצו עתה אם לא?  אכן יתר הנאספים שלחו בצחוק ידיהם ולא חדלו ממנו רגע, ובהם אנשים שונים מכל ארצות אירופה ומדינותיה:  לזה פני ליפלאנדי ופני ספרדי למשנהו, לזה פני איטלקי ולמשנהו פני אשכנזי, זה אנגלי מאצילי הארץ וזה אנגלי מאנשי ההמון.  אבל בבית הזה לא יבדילו עוד בין אדם לאדם, כי כלם נשתוו.  אחת הגבירות הגדולות מנשי אנגליה תשלח את ידה ואת אצבעותיה הלבנות אשר טבעות ואבנים יקרות עליהן, והיא כמעט ביד אשה רעת תאר ודקת בשר אשר שלחה את אצבעותיה הדקות והארוכות ללקוט את שקלי הכסף הפזורים על פני השלחן.  איה המקום מלבד הבית הזה, אשר שם תשב האשה הגדולה הזאת אל שלחן אחד עם האשה דקת הבשר ההיא אשר שפתיה צומקות, והיא תשים לפעמים אל בין שפתיה את עט העופרת אשר בו רשמה את רשימותיה על פני הקלפים?  – על יד הגבירה היפה יושב איש סוחר מסוחרי לונדון, והוא נכבד בעיני בני גילו, כי לא הכלימוהו האצילים מעודו ויהי להם עמו שיג ושיח בקנותם ממנו ובמכרם לו;  והוא בעשותו עושר גדול החל ללכת בדרכי האצילים וכסף לא נחשב בעיניו למאומה, ועל כן אהבוהו האנשים האלה גם באין להם ולו קנין וממכר;  האיש הזה לא יאהב את הצחוק, כי הצחוק יחסר את חשק האדם לאכילה, ואולם פעם בפעם שלח ידו אל הכדורים ואל הקלפים עם יתר האצילים יחדו, כי בקש לו ענין לאבד הון ולהראות את האצילים והשרים כי הכסף לא נחשב בעיניו למאומה.  –על יד הכסא אשר לסוחר הזה עמד איש איטלקי יפה תאר, ורוח מנוחה ונחת שפוכה על פניו;  ביד רמה יוציא את צרור השקלים החדשים אשר הביא לו עבדו הנאמן לפניו, ומקץ רגע אחד ישקול את צרור הכסף הזה על יד אשה בלה וזקנה היושבת אל השלחן, ועל קדקדה פאה נכרית ועל עיניה כלי-מראה.  שחוק קל יעבור על שפת האשה הזקנה באספה את הכסף, ואולם האיטלקי יעמוד ולא ינוע ומנוחתו לא תסור ממנו, וידו תכין כרגע צרור שקלים אחרים, כי "זה דרכו ומשפטו תמיד וככה יעשה מימים ימימה".  – מנגד לאיש הזה יעמוד איש אשר יעשה גם הוא כמשפט הזה, והוא עיף ויגע, ותוי פניו יעידוהו כי התמכר לתענוגות בני אדם מעודו ועד היום, ואולם פעם בפעם בהוציאו צרור שקלים מצלחתו רעדה כף ידו, וכל עין ראתה תכירהו כי בנפשו הוא.  האיש הזה לא יכין את צרור כספו על כי "זה דרכו ומשפטו וככה יעשה מימים ימימה", כי אם באשר ראה בחלומו עורבים לבנים ובאשר שם אל לבו כי היום הזה הוא השמיני בחדש, והדברים האלה היו לו אותות לטובה, על כן שלח בצחוק ידו.

אכן רוח אחת שפוכה על כל האנשים האלה, אם כי שונים פניהם איש מאחיו;  רוח עועים ותמהון היא אשר נסך הצחוק עליהם, רוח טומאה ושממון היא אשר השמידה יום אחד מקרב לבם כל מחשבה טהורה וכל רעיון וכל הגיון.

כראות דניאל דירונדה מרחוק את פני האנשים האלה אשר חייהם חדלו יום אחד מהיות חיי אדם ויהיו כחיי הבהמה, אז עלה על לבו הרעיון כי טוב מהם גורל הנערים הרועים בספרד בשלחם בצחוק ידם.  – אכן לפתע פתאֹם שונו לנגד עיניו פני המחזה הזה ולא יספו עוד להיות כבראשונה.  עיניו ראו פתאֹם עלמה צעירה לימים אשר עמדה בקצה השלחן, ואותה ראה באחרונה.  העלמה הטתה את ראשה ותדבר אנגלית באזני אשה כבודה היושבת אל השלחן, ואולם מקצה רגע אחד חדלה מדבר ותשב אל מלאכתה ואל גורלותיה, והנה היא נערה גדלת קומה ומלאת חן, ועל פניה הקסם אשר ימשוך אחריו עיני כל איש, ואשר נתאַו יפיו גם אם לא יפלא מראהו בעינינו.

המחשבות אשר העירה הנערה בלב דירונדה נפלגו, ועל כן העידו בו עיניו כי חוקר הוא ודורש את אשר לפניו;  וכאשר הוסיף להביט, כן הוסיפו עיניו לענות בו כדבר הזה.  רגע אחד הביט אל זרועותיה וידיה, בנטות העלמה הנפלאה הצדה להוציא את צרור כספה ולהקריבהו קרבן לרצונה, ורגע משנהו דבקו עיניו אחרי פניה התלוים אל השלחן ואל כן הנעשה עליו ברגע העשות הצחוק.  הנערה מצאה שלל רב;  ובהושיטה את אצבעותיה הקטנות לאסוף את שקלי הזהב הרבים ולערוך אותם במערכה, למען שים אותם שנית על פני הצבע אשר תבחר, העיפה את עיניה על פני כל קהל הרואים אשר מסביב במנוחה ובנחת, ותהי כמסתירה את השמחה אשר בלבה.

ברגע הזה פגעו עיניה בעיני דירונדה, ונפשה ידעה מאד כי האיש הזה לא הסיר את עיניו ממנה, והוא הוסיף להביט אליה ולראות בה, והדבר הזה היה לה לפוקה – עד מתי עוד?  עד מתי ילטוש עיניו לה?  נפשה ידעה מאד כי האיש העומד ממולה יחקרנה ויבחננה בעיניו החודרות לה, וכי מרום ונשא הוא מכל הקהל הנתעב הזה אשר סביבותיה, וכי ממרום עמדתו יביט אליה ויחקרנה ובלבו יאמר עליה כי גם היא בזויה ונמאסה כיתר העדה החטאה, והדבר הזה הכאיב את לבה עד מאד ויאסור מלחמה בנפשה.  ובהיות לבה כואב עליה לא האדימו פניה מבראשונה, ותהי להפך, כי הלבינו שפתיה.  אכן בקרי הלכה עם נפשה, ותמשול ברוחה בחזקה, ותעמיד מחשבותיה מאד בצחוק אשר לפניה, ואיש לא ידע את אשר בלבה.  אבל עיני דירונדה היו לה לפוקה ולמכשול ויביאו עליה רעה;  השלל אשר הביאה בפעם האחרונה אבד ממנה.  אכן אחת היא לה!  הן שלל רב מצאה ביום הזה, בשקלי כסף אחדים החלה לצחק ועתה היו לרכוש רב, ולכן לא שמה לבה אל השקלים האובדים.  בראשונה בראותה כי כביר מצאה ידה בצחוק, החלה להאמין כי אלהים שלח לפניה את מלאכו הטוב להצליח את דרכה, וגם כל היושבים מסביב לה החלו להאמין בדבר הזה, ותחלום הנערה חלום בהקיץ כי השמש והירח והכוכבים וכל האדם אשר מסביב ישתחוו לה, על כי נערה סגולה היא אשר בחר בה אלהים מכל יתר האדם.  גם הגבירה היושבת על יד ימינה אשר היתה לה לסוכנת, ואשר לא חפצה בראשונה כי תשלח הנערה בצחוק ידה, גם היא החלה לרצות מעשי ידה, ורק הפליאה עצה אשר תחדל הנערה מצחק ברגע הנכון ואשר תשוב ארצה אנגליה עם כל שלל הכסף הרב;  ועל הדברים האלה ענתה גוענדולין הנערה, כי לא לשלול שלל באה הלום כי אם לשעשע נפשה.  אכן באבוד כספה שנית, החל בשר עיניה לכאב לה ולא הסירה את עיניה מעל השלחן.  ואולם נפשה ידעה מאד כי האיש הזר לא חדל עוד מהביט אליה, והדבר הזה היה לה לעמל וללחץ ואחרי כן היה כרצח בעצמותיה.  אז ידעה כי אין עצה אחרת נגד האיש הזה בלתי אם להוסיף שבת במקום הזה ולהוסיף שלוח בצחוק ידה, ולהראות כי אחת היא לה אם תמצא שלל ואם תחסר.  אכן הגבירה אשר על יד ימינה נגעה בה, ותבקשנה לקום ולעזוב את הבית בעוד מועד.  אז הלכה עמה גוענדולין בחמת קרי ותשים עשרה שקלי זהב על פני הצבע האחד;  גם עם ההצלחה אמרה  הנערה ללכת בקרי, ותחפוץ לכבוש אותה ביד חזקה ובזרועה נטויה.  בראותה כי לא תמשוך עוד אחריה את הקהל הגדול ברוב השלל אשר תמצא, ותחפוץ למשוך אחריה את עיניו ברוב שלל אשר יאבד לה;  ותמשול ברוחה בחזקה, ולא נתנה את בדי עורקיה להיות נעים בבשר ידיה ובבשר שפתיה, ופעם בפעם באבוד כספה בענין רע, הביאה כסף משנה גדול פי שנים מן הראשון.  רבים הביטו עתה אליה, והיא לא שתה אליהם לב, ומכל העינים הנטויות עליה לא ידעה נפשה בלתי אם את העין האחת, היא עין דירונדה, ותדע אל נכון כי הוא עודנו עומד כבראשונה ומביט אליה, אם כי בכל העת ההיא לא ראתה אותו ולא הביטו אליו.  אכן לא לעולם יאריך מראה אשר כזה!  Faites votre jeu, mesdames et messieurs” (היו נכונים לקראת הצחוק, אדוני וגבירותי), דבר האיש המנצח על הגורלות, וגוענדולין שלחה את ידה לצרור שקלי כספה האחרונים ולשימם על השלחן.  Le jeu ne va plus” (אלהי הצחוק סר מעליך), הוכיחו אותה כליותיה בחיקה, ותקם מעל השלחן בחפזון, ותפן אל דירונדה בפתע פתאֹם ותבט אליו.  ברגע אשר פגעו עיניה בעיניו נחה על פניו רוח לעג ושחוק;  ואולם נפשה הגידה לה בסתר כי טוב לה עתה מאז, וכי איננה בעיניו כעצב נבזה וכרמז הרומש על הארץ, כי על כן אותה בחר מכל היושבים לחקור אותה ולהגות בה בכל העת הארוכה ההיא.  ואף גם בלעגו ובגאותו לא ינכר אותותיו כי השתאה והשתומם למראה פניה ולרוחה הכביר;  הן צעיר הוא לימים ויפה תאר ורוח אצילים רוחו, ועל כן לא כאחד "הנזירים המתחכמים" הוא, אשר יעברו לפני שלחן המצחקים ויבוזו להם בלבם, אם בסודם לא באה נפשם.  – לא על נקלה יעזוב איש דרכו אשר הסכין ללכת עליו מתמול שלשום;  גוענדולין ידעה מעודה כי למראה פניה ולרוחה הכביר השתאו והשתוממו רבים, ועל כן כבד ממנה הדבר גם הפעם להאמין אשר סר הקסם מעליה ואיש חדש מקרוב בא והוא לא ישתאה ולא ישתומם לה עד מה, ולכן החלה לגרש את רעיונותיה הזרים אשר היו לה מרגע ראותה את דירונדה ראשונה ועד הרגע הזה;  ורעיון חדש בא בלבה לנבא לה כי גם אותו תדביר תחתיה.

בערב ההוא והאנשים אשר בחדר הצחוק הלכו הלוך ורב, והחום הלך הלוך ועצם, ויהי כמעט מחנק נפש כל הקהל;  אור הנרות ואור האבנים היקרות זרוע לעיני כל הבא, ועלמות אין מספר מתהלכות פעם בזה ופעם בזה ומתנהלות לאטן על פני המרבדים.

גוענדולין הארליט עמדה על יד האשה אשר ישבה עמה אל השלחן ביום, והנערה לבושה שמלות ירוקות עם נקודות כסף, והצעיף אשר על ראשה גם הוא ירוק למראה ועליו רביד כסף, ומתחת לו נשקף שער ראשה השחור.  על יד הנשים השתים עמד איש אשכנזי, אשר שפמו שחור ושערות ראשו קצרות;  ושלשתם דברו איש באזני רעהו, ופעם עמדו נצבו מדי דברם ופעם התהלכו בחדר לארכו ולרחבו.  אכן עיני כל היושבים והמתהלכים נטיו על גוענדולין.

– אמנם נערה נפלאה הארליט, והיא שונה מכל הנערות האחרות.

– כן הוא!  ביום הזה רואים אנחנו אותה והיא לבושה שמלות ירוקות עם נקודות כסף, ומראיה כמראה הנחש;  גם צוארה נטוי היום על אחת שבע.

– אכן אוהבת הנערה לעבוד תמיד את עבודתה נכריה ולעשות זרות.  היפה היא בעיניך אדוני פֿנדערנוט?

– יפה להלל!  ואני מאמין כי יוכל גבר לבחר מחנק נפשו באהבתו אותה, ובהיותו – כסיל.

ובכן רואה אני כי מוצא חן בעיניך אף מוסב למעלה ועינים ארוכות וצרות?

– אם נוספו עליהם גם יתר המדות הטובות, אז ימצאו חן בעיני.

– אכן חן וחסד עוטרים אותה תמיד, ולא תחסר דבר בלתי אם מעט אש צרבת בלחייה...

– לא כן!  עור פניה לא חסר דבר, והוא מלא לשד עלומים בהיותו לבן וחם;  וגם אפה המוסב למעלה ישוה עליה הוד והדר, ומה גם פיה הקטן אשר כמוהו לא ראיתי עוד, ושפתיה האדומות אשר תסלסלן ותרוממן תמיד.  האין זאת. מאַקואָרתּ?

– פּה אשר כזה לא ימצא חן בעיני לעולם, כי זויותיו מחוטבות ופונות למטה ולא ינועו ולא ינודו, ואני חשקה נפשי בפי-נערה אשר יחרד וינוע לרגעים.

– ואני אומרת כי הנערה חסרת טעם מאין כמוה!  – אמרה אשה אלמנה מנשי האצילים – אכן מי בכם יודע את האלוף לאנגן ואת אשתו הגבירה אשר בחברתם באה הארליט גוענדולין הלום?  האין בכם אף אחד?

– האנשים האלה טובים ונעימים מאד, ואני אכלתי עמם לחם פעמים אחדות בבית המשתה הגדול.  הגבירה באה מארץ אנגליה והנערה הארליט תקרא לה "דודתי";  ואף גם הנערה טובה ומשכלת מאד מאין כמוה.

– האֻמנם היה כדבר הזה ואנכי לא ידעתי!  ומשפט האלוף מה הוא?

– האלוף הולך עמהן לשלחן וזה כל מעשהו.

– ואולם אשתו הגבירה יושבת תמיד אל שלחן המצחקים – אמר האיש מאַקואָרתּ אשר דבר בתחלה – ומי יודע אם לא האשה הזאת היתה בעוכרי הנערה להביאה גם היא עד שלחן המצחקים.

– שגית ברואה.  הגבירה הבאה בימים לא תשלח בצחוק ידה, כי אם מעט, וכסף רב לא הוציאה לבהלה מעודה, ואולם הנערה הצעירה אוהבת את הצחוק בכל נפשה ובכל מאדה, ואין גבול ואין קצב לרוחה.

– אבל העלמה שבה ותּאַבּד היום את כל הרכוש אשר עשתה ואת כל השלל אשר מצאה עד כה. האם עשירים הם אשר כסף לא נחשב בעיניהם?

– מי יודע?  ענה פֿאנדערנוט ויסוב משם אל מול אחר, מקום שם עמד האלוף לאנגן ואשתו וגוענדולין.

בעת ההיא וגוענדולין התהלכה בחדר הלוך וטפוף ונטוית גרון, כי בקשו עיניה את דירונדה, למען אשר תוכל לחקור אחריו ולדעת מי הוא האיש אשר החריד אותה ורוב עצמותיה הפחיד.

– אדוני פֿאנדערנוט – דברה גוענדולין בנחת, למען הסתיר את מבוכתה – הלא אתה יודע ומכיר את כל איש ואיש;  האינך יודע את האיש העומד על יד הפתח?

– חמשה או ששה אנשים עומדים על יד הפתח ואני לא אדע את האיש אשר תאמרי אלי.  האם הוא הזקן אשר פאה נכרית על קדקדו כפאת המלך גיארג הרביעי?

– לא, לא!  הנה שם האיש הצעיר בעל השער השחור אשר נורא מראהו.

– נורא הוא, תאמרי?  ואני אחשוב למשפט כי יפה הוא מאין כמוהו.

– בן מי הוא זה העלם?

– לפני ימים אחדים בא הנה עם הסיר הוגא מאלינג"ר, והמה מתלוננים בבית המלון אשר אנחנו יושבים בו.

– עם הסיר הוגא מאלינגר בא?

– כן, האם תדעי את האיש הזה?

– לא – ענתה גוענדולין ופניה התאדמו רגע אחד – ידעתי כי אחוזת הנחלה אשר לאיש הזה קרובה אל מקום מושבותינו, ואולם הוא לא יבא אל אחוזתו ואל נחלתו כל הימים.  ומה שם האיש הצעיר אשר אמרת?

– דירונדה...  דניאל דירונדה.

– מה יפה השם הזה ומה נעים!  האם איש אנגלי הוא?

– כן.  והוא מודע לרעהו הזקן הזה ממשפחת סיר מאלינגר.  האם משך האיש את לבך אחריו רגע אחד?

– כן.  כי שונה הוא מיתר האנשים הצעירים אשר עינינו תראינה אותם יום יום.

– והאנשים הצעירים אשר יום יום תראינה אותם עינינו, האם לא ימשכו את לבך אחריהם?

– לא.  נפשי יודעת תמיד את כל הדברים אשר יעברו על שפתם;  תחת אשר נסתרה ממני ולא אדע את אשר ידבר איש כדירונדה.  מה משפט הדברים אשר הוא דובר?

– דבריו מעטים מאד.  אתמול ישבתי בחברתו עת רבה והוא לא דבּר דבר, וגם את מקטרתו לא הקטיר, וזה אות כי ארכה לו העת ונפשו תקצר.

– כי על כן חשקה נפשי בו לדעתו ולהכירו, אחרי אשר גם לי תארך העת מאד ונפשי תקצר.

– אכן ישמח האיש מאד בהנתן לו מדרך כף רגל בביתכם – אמר פֿאנדערנוט.  ואל הגבירה אשת לאנגן אמר:  אם פקוד תפקדי אותי, גבירתי, והבאתי את האיש הזה אל ביתך?

– חפצי הוא ותמלאנו – הן מודע הוא לסיר הוגא מאלינגר, ולכן יהיו גם שערי ביתי פתוחים לפניו תמיד.  – ואחרי סור מעליהן פֿאנדערנוט אמרה הגבירה באזני גוענדולין:  דבר חדש השמעתיני בפעם הזאת, גוענדולין, כי תארך לך העת ונפשך תקצר, ואני הן ידעתי כי עד היום הזה לא ארכה לך העת מן הבקר ועד הערב, וידיך מלאו עבודה כל היום.

– אכן רק בהאריך לי העת עד מאד מלאתי ידי עבודה ותהי אל הצחוק תשוקתי, ועתה בכלות הצחוק ואין לי עבודה עוד, והנה קצרה נפשי ועתותי ארכו לי מאד.  אם לא תלכי מזה אל ארצות שויציה ואם לא תעליני עמך על ראש הר מאטרהארן, אז לא אדע אנה אני באה ומה תהיה אחריתי.

– יבוא נא דירונדה זה ונראה מה משפטו;  אולי יגהה האיש הזה מזור ממך, והיה לך הוא תחת מאטרהארן.

– אולי.

אבל בפעם הזאת לא בא דניאל דירונדה ועין גוענדולין לא ראתהו עוד בערב ההוא, כי לא הצליח פֿאנדערנוט בדרכו להביא אותו עד הלום.  ואחרי כן כאשר שבה גוענדולין הביתה ותבוא אל חדרה, והנה לפניה אגרת כתובה פנים ואחור, והאגרת הזאת שנתה את פני כל הדברים מן הקצה אל הקצה.

 

פרק שני

ואלה דברי האגרת אשר מצאה גוענדולין על שלחנה, והיא כתובה פנים ואחור ושלוחה אליה מאת אמה:

“בתי הנחמדה!  שבוע תמים חכיתי אל דבריך ולא מצאתים, ואַתּ כתבתּ אלי באגרתּך האחרונה, כי האלוף לאנגן ואשתו נכונים לנסוע עירה באַדן.  למה זה שכחתיני, בתי, ושכחת להודיעני את מקום תחנותך אשר תבחרי לך?  הנה דאגה גדולה בלבי, אולי לא ישיגוך עוד הדברים האלה, ואז לא אדע אנה אני באה בעניי.  זכרי, בתי, את אשר הבטחתני, כי לקץ חדש ספטמבר נכונה אַתּ לשוב אלינו, ועתה הנני משביעה אותך בכל הדבר הקדוש לך, כי שוב תשובי אלינו חיש מהר ולא תתמהמהי יום אחד;  אם תם כל הכסף אשר לקחת עמך, אז צר לי מאד כי לא אוכל לשלוח אליך כסף אחר, וגם מידי לאנגן לא תוכלי לקחת עוד, אחרי אשר תקצר ידי מהשיב להם את אשר תקחי.  אכן נורא האסון אשר קרנו ואת טרם תביני את כל הנעשה בביתנו, כי דרכי המסחר נסתרו ממך ולא תדעי אותן, ואני את כל אשר לי נתתי בעד נפשך לבלתי העציב אותך בשמועה הרעה הזאת;  ואולם הנעשה אין להשיב.  הסוחר גראפנל ומרעהו גראו שמטה לנפשם משלם לכל בעלי משה ידם, וכסף השמטה יגיע עד אלף אלפים זהב.  וגם כל כספנו אשר היה לנו בידם אבד בענין הרע הזה, ועתה הננו בצרה גדולה מאד, גם אני וגם דודך גאסקוין.  ואולם דודך גאסקוין עודנו עומד על משמרת כהונתו, והיא תכלכלהו לחם ותמלא כל מחסוריו, והיה במכרו את מרכבותיו ובהסירו מלפניו את כל צבא משרתיו, ויכול עמוד הוא וביתו, ורק אנחנו אבדנו.  כל הכסף אשר הנחיל אותנו אבינו אחריו אבד, ולא נותר לנו לפלטה בלתי אם המעט לשלם את כל נשינו, ורק נפשנו היתה לנו לשלל.  אמנם תבכה נפשי מאד בבואי היום לספר לך את כל הדברים האלה, ולוּ יכלתי לכסות אותם ממך, כי עתה הייתי שמחה;  ואולם הנעשה אין להשיב, ואם אשמרה מחסום לפי היום וחטאתי לנפשי ולנפשך.  צר לי מאד, בתי, כי לא היית אתנו בבית בבוא כשואה אידנו, ותלכי למסעיך בעת ההיא ולבך לא נבא לך רעה, ועתה חלילה ממני להוכיחך על דרכך זה, כי הנה באה הרעה ותגע גם בך ובנפשך.  בימים אשר תלכי בדרך לשוב אלינו, תמצאי עת מועד להכון ולהכין לבך לקראת הימים הרעים הבאים לקראתנו ולקראת השנויים הרבים אשר ימצאונו;  אולי נעזוב את אפענדין מקום מושבותינו ונלכה לגור באשר נלך, ואולם אל בית דודך לא נוכל לבוא לגור שם כי צר לנו המקום.  באחת הסכות נבקש לנו מפלט לשבת שם, ולחם חסד נאכל אשר יתן לנו דודך גאסקוין, עד מצאי עצה לכלכל את נפשנו באשר נוכל;  ומי יודע אם תשיג ידי לשלם לכל הנושים בנו ולמשרתי הבית את אשר הם נושים בנו.  רק חזקי ואמצי, בתי הנחמדה, ואל יפול לבך עליך, כי אלהים עשה את הימים האלה;  אחיותיך הקטנות בוכות עמי לשברי, ואולם ידן קצרה מעשות תושיה.  מי יתן ומהרת אַתּ לבוא אלינו, כי עתה התפזרו העבים כמעט, אם כי פג לבי ולא אוכל להאמין כי אַתּ לעמל נולדת.  – אם לאנגן ואשתו יאמרו להאריך את ימי שבתם בארץ נכריה, אל נא תחכי להם ובקשת לך אנשים אחרים לנסוע בחבורתם ובאת אלינו חיש מהר.  בואי נא במהרה ושמחי את לב אמך אוהבתך

פֿאני דאוילא".

כאיש אשר תחלפהו קשת נחושה היתה הנערה בכלותה לקרוא את דברי האגרת.  אכן לא הרעה אשר באה על בית אמה נגעה עד לבה, כי עם הרעה אשר באה על נפשה.  ההיא תחיה חיי לחץ?  אם עיניה תראינה את העוֹני בשבט עברתו?  הן אותה פנקו מנוֹער והיא לא ידעה דבר בלתי אם לבקש את תענוגות בני האדם, ועל כן לא יכלה עתה להבין, כי יש אשר יבוא השטן לחסום את הדרך לפניה ביד חזקה ובזרוע נטויה.  הנערה ידעה אך אחת, כי רק ליום טוב באה ולחגים ומועדים נוצרה;  ובבוא העוֹני להתדפק על דלתותיה עתה לא ידעה את נפשה ולא הבינה את אשר לפניה, ותהי השמועה הזאת בעיניה כמו שמעה אשר בא אליה המות להניף עליה חרמש לפתע פתאם.  רגעים אחדים עמדה ולא נעה ולא נדה ממקומה, ואחרי כן הסירה את צעיפה מעל ראשה בחמת רוח, ותשלך אותו ממנה והלאה, ומבלי משים הביטה אל תוך המראה התלויה על הקיר.  קוצותיה תלתלים ירדו מעל ערפה ופרועות לא היו עוד;  לפעמים בעמדה בביתה בלילות אל מול המראה ועיניה ראו את מקלעות שער ראשה, אז צהלה מרוב שמחה, ואולם בעמדה היום לפני המראה לא ידעה את נפשה, כי עיניה חדרו לתוך הגליון ולא ידעה מה.  אז התנפלה על קצה היציע אשר עם השלחן, ותקח את המכתב שנית ותקרא אותו שנית ושלישית, ואחרי כן הפילה אותו ארצה וידיה חבקה בחיקה, ולא נאנחה ולא בכתה.  ברגע הזה ונפשה מלאה מרי כבית המרי, ותדע כי לא לה להתאונן על גורלה, כי אם לעמוד על נפשה ולהלחם בכל פגע ובכל צרה אשר ימצאוה.  גם לאמה האֻמללה לא נדה ברגע הזה, כי ידעה גוענדולין אשר לא צר לאמה בלתי אם בעבורה, וכל דאגתה אך לה;  ולכן לא חשבה דבר על אֹדות אמה כי אם על אדות נפשה, ולא ידעה בלתי אם מרי וכעש ומכאובים, ותזכור את השלל הרב אשר מצאה בשבתה אל שלחן המצחקים ואשר אבד ממנה אחרי כן.  לוּ לא אבד לה השלל הרב הזה, כי עתה יכלה לשוב אל בית אמה ברכוש רב ולכלכל את כל מחסורי ביתה ימים רבים.  ועתה?  התקצר ידה לשוב עתה אל שלחן המצחקים ולנסות את גורלה שנית?  הן לה עוד ארבעה שקלי נפוליון וגם אבנים יקרות לה אשר תוכל לתתן בעבוט, כמעשה אשר תעשינה יתר הנשים הגדולות הבאות אל ערי הרחצה;  וגם אם לא באו אליה דברי אמה במכתבה, הלא שוב שבה אל שלחן המצחקים בדרך אשר כזה, ולמה זה יבצר ממנה עתה לתת בעבוט את הרביד היקר אשר לה, אשר עין לא ראתהו עוד בעיר הזאת, ולשלוח בצחוק ידה?  המחשבה הזאת לא סרה עוד ממנה ולבה נבא לה עתידות טובות, ורק לרגעים החל השפק לענותה, כי רוח נכון ברא לה אלהים לחשוב נכונה, ועל כן באה אל לבה גם המחשבה כי לא ביד חזקה יוטל הגורל, ויש אשר יאבד הכסף בענין רע תחת השלל אשר תחשוב למצוא, ואז מרה תהיה באחרונה.  אמנם אחת אמרה בלבה, כי את אזן לאנגן ואשתו לא תגלה על דבר הרעה אשר מצאה את בית אמה, לבלתי עורר אותם לפתוח לה את ידם הנדיבה ולבלתי מנעם אותם לתת את אבניה היקרות בעבוט.  ותהי העצה אשר יעצוה כליותיה לקום בבקר השכם ולתת את רבידה בעבוט, ובכסף הזה תשוב אל בית אמה;  וללאנגן תאמר כי מצות אמה היא אשר צותה עליה במפגיע לשוב אליה ביום בוא אליה דבריה, ובערב תסע במרכבת הברזל עד בריסל ומשם תשוב הביתה;  ואם יפצרו בה לאנגן ואשתו וימנעו אותה מנסוע לבדה בדרך הרחוקה הזאת באין איש אתה, לא תשמע ולא תאבה להם.

אז קמה גוענדולין ותעל את הנרות במנורות ותחל לצרור את כל חפציה וכליה בצרורות במלתחות, ואת הכל עשתה בשובה ונחת, אם כי תמונות שונות עברו על פניה מדי עשותה את מלאכתה, פעם תמונות מיודעיה ורעיה אשר תּפּרד מעליהם מחר ואשר יהיו עליה למשא בשאלותיהם הרבות, ופעם תמונות המצחקים אשר מסביב לשלחן ואשר בחבורתם נרפא לה רגע אחד, ופתאם ראתה גם את תמונת דירונדה אשר היה לה למפגע, ואשר לוּלא הוא שעמד עליה לרועץ, כי עתה יכלה לשבת גם מחר עם המצחקים אל השלחן ולא ידעה עוד מחסור.  כעלות התמונה הזאת לפניה החלה לצרור את חפציה בחפזון, לבלתי היות לה עוד דרך אחרת לשוב ממחשבתה אשר חשבה על דבר שובה לביתה, ונפשה ידעה מאד כי האיש הזה הוא המלאך הדוחה בה לעזוב את המקום הזה.  בשעה השתים עשרה החלה את מלאכתה ובכלותה אותה והנה כבר האיר הבקר, כי על כן לא אמרה עוד לשכב על משכבה, כי אם רחצה את בשרה במים ותחי נפשה, ובהביטה אל תוך המראָה ראתה כי רפיון פניה הוסיף עליה לוית חן.  השעה הששית בבקר עוד טרם באה, והיא היתה נכונה לצאת החוצה, ותחכה לראות אם כבר יוצאות גם נשים אחרות אל תוך הרחוב, ותשב על הכסא הנשען אל החלון ופניה מוסבות אל המראָה התלויה על הקיר.  אז ראתה את פניה היפים בתוך המראה ונפשה לבשה גיל ותצהל מרוב שמחה.  הן שבע ביום שמעה את מהללה מפי כל רואיה ושבע ביום שמעה את מהללה גם מפי המראה אשר על הקיר, ומדוע לא תגיל נפשה ולא יצהלו קרביה?  השמש הלך הלוך על הקיר, וגם אור פניה הלך הלוך ורב, ומעט מעט תסלסל ותרומם את שפתיה עד עבור עליהן שחוק קל, ואז קמה ותסר את צעיפה מעליה ותט את ראשה אל הקיר ותשק את המראה מנשיקות פיה.  מה לה ולדאגה אשר בסתר לבה?  מה הדאגה אשר תאמין בה?   – אם רעה נגד פניה, אז תכריע את הרעה הזאת ביד חזקה או תלך עמה בקרי או תברח מפניה, ואולם עד נצח לא תתן את הרעה לשלוט בנפשה שלטת!

אחרי כן התהלכה גוענדולין ברחובות העיר, ותדע כי עין מודע ומכיר לא תראנה, ותבוא עד הרחוב אשר שם בית האיש הנותן כסף תחת העבוט.  גם ברחוב הזה אין לה מודע ומכיר ואין בית אשר תדע את מוצאיו ומובאיו זולתי בית המלון הגדול אשר בקצה הרחוב;  ואולם גם אם יראנה איש בבואה אל בית המלוה, לא תבוא בלבו מחשבה בלתי טהורה, ורק אמר יאמר עליה כי באה היא לקנות שמה דברי חפץ.  אז זכרה פתאֹם כי בבית המלון אשר בקצה הרחוב ישכון דירונדה, והדבר הזה היה לצנינים בצדיה;  ואולם בהיותה על אֵם הדרך לא יכלה עוד לשוב, ועל כן התחזקה והתאמצה ותלך קוממיוּת לדרכה ותיף בהדרה מדי לכתה, ותהי לחמדת עינים.  אז באה למחוז חפצה, ומקץ רגעים אחדים כלתה את מעשיה, כי על נקלה העבירה את הרביד מעל צואריה ולבה לא המה לה, אם כי ירושה היה לה הרביד הזה מאביה, ורק על הדבר האחד צר לה כי לא אבה היהודי המלוה לתת לה בלתי אם תשעה שקלי זהב – ככה יעשו היהודים תמיד בהיותם שמחים לאיד אשר ימצא את המצחקים, והמה יאכלו את פרי מעלליהם!  ואולם הכסף המעט הזה ישפוק לה ולכל מחסוריה בדרך עד בואה לבית הורתה;  ולכן קמה ותשב אל חדרה, ותשב על הכסא ותחכה אל לחם הבקר ואל מיודעיה אשר יבואו אליה.  וכאשר נפתחה הדלת ועיני הנערה סגורות ולא ראתה את הבא, ותחשוב בלבה כי לאנגן ואשתו באים כמשפטם יום יום, ולכן השתוממה מאד בראותה כי עבד הבית נגש אליה ובידו צרור קטן אשר הביא אליו איש לתת אותו על יד העלמה גוענדולין הארליט.  – אז לקחה גוענדולין את הצרור ותבוא אל חדרה השני בחפזון, והיא מתחלחלת עד מאד, כי לבה נבא לה אשר רביד צואריה מוּשב לה בזה.  וכאשר חשבה כן היה!  בתוך הצרור מצאה את הרביד ומגלה קטנה, ועליה כתוב בעט עופרת כדברים האלה:  איש זר אשר מצא את רביד העלמה הארליט, משיב אותו לה, ונפשו בתקותו כי תשמור העלמה לנפשה מהיום והלאה, ולא יוסיף עוד הרביד לאבוד ממנה".

פני העלמה האדימו מאד, וסערה גדולה התלקחה בקרב לבה.  הרביד היה צרוּר במטפחת, וכנף אחת מכנפות המטפחת קרועה ונגזרה לבלתי יכיר הרואה את אותות שם בעליה אשר היו שם.  אכן כרגע ידעה והבינה מי הוא "הזר" הזה.  האיש הזר הזה הוא דירונדה!  אין זאת כי אם ראה אותה בבואה אל בית המלוה, והוא בא שם גם הוא אחרי צאתה משם ויקן את הרביד למען השיבנו לה.  אכן מעשה אשר לא יעשה עשה לה האיש הזה!  והיא מה תעשה עתה?  הן להשיב לו את הרביד לא תוכל, כי לא אל נכון תדע מי הוא השולח, וגם אם אל נכון ידעה כי הוא "הזר" השולח, לא תוכל עוד להשיב לו את אשר לו, אחרי כי יבצר ממנה להראותו כי מצאה את חידתו וכי יודעת היא את המעשה אשר הוא עושה.  אכן יודע הוא היטב כי הכרע יכריענה במעשהו זה ולא תדע עצה לחלץ נפשה מן הצרה הזאת;  אין זאת כי אם חפץ גם בפעם הזאת ללעוג לה ולהראותה כי הוא היה לה לכרוב סוכך אשר באברתו תחסה.  עיני גוענדולין מלאו דמעות בזכרה את אשר עולל לה האיש הזה בקומו עליה להכניע אותה תחת רגליו ולשחק בה כאשר ישחק איש בצפור!  עוד לא ערב איש את לבו לבזות לה וללעוג לה ולנגוע בכבודה עד היום הזה, והנה בא איש זר לה מתמול שלשום ותהי משחק לו כל היום!  אכן אין עתה דרך אחרת לפניה בלתי אם לעזוב את המקום הזה חיש מהר, כי אל בית המצחקים לא תוכל עוד לבוא, פן יראנה האיש הנורא ההוא.  – ברגע הזה התדפק איש על הדלת:  המשרת הביא את לחם הבקר.  גוענדולין השליכה מעל פניה בחמת רוח את הרביד ואת המטפחת ואת המגלה, ואחרי כן שבה ותקח אותם ותצפנם בצלחת, ותצא, ופניה הרעים לא היו לה עוד.  ואותות הרפיון ועקבות הדמעות אשר עוד נכרו על פניה העידו באזני לאנגן גם הם, כי שמועה רעה באה אליה מבית הורתה, ועל כן לא התפלאו עוד האיש ואשתו בשמעם כי לא שכבה הנערה על משכבה כל הלילה וכי בעצם ידיה עשתה את מלאכתה לצרור את חפציה במלתחות ולא חכתה לעזרת שפחתה.  בראשונה לא אבו האנשים הטובים תת אותה לנסוע לבדה, ואולם גוענדולין הקשתה את ערפה, ותהי באחת כי לא תוכל התמהמה אף יום אחד, וכי לא ידאגו לה ולדרכה ולא יאונה לה כל רע.

אלה הם הדברים אשר מנעו את גוענדולין משוב אל שלחן המצחקים, ועוד ביום ההוא עזבה את המקום הזה ותבוא עד בריסל, ותעבור גם משם, ומקץ שני ימים באה עד אָפֿינדין אשר שם ביתה ושם אִמה יושבת.

 

פרק שלישי

מדוע עזבה גוענדולין פתאֹם את אָפֿינדין אשר אליה היא שבה כיום הזה?  הלרדוף תענוגות בני אדם יצאה משם או מפני שטן משחית קדמה לברוח?

יחידה לא היתה הנערה לאמה ורק הרכה והענוגה היתה תמיד בין כל אחיותיה, ולא היה דבר אשר שאלו עיניה ואשר מנעה אמה ממנה.  אליה נשאו עיניהם כל אנשי הבית ודבריה היו להם תמיד לצו, ויש אשר לא בדברים השמיעה את חפצה כי אם בעפעפי עיניה.  כאשר מת עליה אביה, לא ידעה ולא הבינה עוד את הנעשה, כי ילדה קטנה היתה בימים ההם, וכאשר בא האיש דאוילאָ ויקח את אמה האלמנה לו לאשה, לא למדה עוד לחשוב מחשבות ולהגות דעות, רק במות האיש הזה ופֿאני דאוילא היתה אלמנה גם מאישה השני ההוא, אז נגשה גוענדולין אליה באחד הימים ותגל למוסר אזנה לאמר:  למה זה היה עם לבך להיות שנית אשה לאיש?  מה היה לך כי הלכת אחרי בעלך השני?  לוּ היית צרורה עד יום מותך אלמנות חיות, ותחשב לך זאת לחסד!  אז האדימו פני אמה רגע אחד ובלשון רכה ענתה:  “אל נא, חמדתי, אל נא תדברי אלי כדברים האלה כי תכלימיני!”  ותדום –

אמנם ידעה גוענדולין כי לגדולות נוצרה וכי איננה כאחד האדם, וגם כל אנשי הבית וכל יתר בני משפחתה ידעו כדבר הזה, ותהי להם תמיד שעשועים אשר הביטו אליה ונהרו.  והיא לא שנאה את אחיותיה בנות אמה אשר יוּלדוּ על ברכי בעלה השני, ואולם גם אהב לא אהבה אותן, ותהי לראש והן תכו לרגליה.  אז בקשה אותה אמה כי לקח טוב תתן לאחיותיה הצעירות אשר תחפוצנה ללמוד מפיה לשון וספר, והיא התאנפה באמה בגלל הדבר הזה ולא דברה דבר, וגם אמה לא דברה עוד דבר.  – בלילות על משכבה לא שכבה הנערה בלתי אם בהיות מטתה בחדר-המטות אשר לאמה, וכאשר חלתה האשה ותבקש את בתה לקום ממשכבה ולהביא אליה את שקוי הרפאות אשר על השלחן, ענתה הנערה "לא אקום!”, ובבקר הכה אותה לבה מאד מאד, ותבוא ותפול על צוארי אמה ותבך עליה, וגם אמה נתנה בבכי קולה – אכן לב טהור ברא לה אלהים, ולא יכלה מעודה לראות ברעה אשר מצאה את אחד האדם או את אחד הרמשים;  עוד ילדה קטנה היתה ועיניה ראו את הזבובים בנפלם המימה, ולא יכלה עמוד מנגד נגעם, ותמהר לישועתם למשות אותם מן המים, ורק פעם אחת נגשה אל הצפור אשר בכלוב התלוי אל החלון, ותמלוק את ראש הצפור מצואריה, עקב אשר נתנה פתאם בשיר קולה ותפריע אותה ממנוחתה, והיא לא חפצה – ובכל אלה לא היה יצר לב הנערה רע מנעוריה ותרדוף טוב ותבקשהו.

ובמות האיש דאוילאָ באה האלמנה לגור באפֿינדין, עקב אשר קרוב המקום הזה אל פּאֶניקוט ששם יושב הכהן האנגליקאני גאסקוין, והוא בעל אחותה, והאיש הטוב הזה אמר להיות לה לכרוב סוכך, ולא יחסר לה דבר.  אז עשה לה משכן בבית קטן הבנוי בתוך העמק אשר באפֿינדין – ועיני כלם היו נשואות למוצא פי גוענדולין וייחלו לדבריה:  הימצא העמק והבית אשר בו חן בעיניה אם לא?  – גם גאסקוין וגם אשתו וגם בתו חנה וכל הכבודה אשר עמם באו לקבל את פני גוענדולין בבואה, וגוענדולין אמרה כי מצא המקום הזה חן בעיניה ולא יחסר לה בזה דבר בלתי אם סוס לרכוב עליו.  אז הביט גאסקוין בפני האלמנה רגע אחד, והאלמנה ידעה את אשר בלבו וכי אין לכסף מוצא להוציאו לדברים אשר כאלה, ואולם רגע משנהו הביט אל גוענדולין ואל קומתה הגבוהה ויפי פניה אשר חכמת לבה האירה אותם, ותשא הנערה חן וחסד לפניו, וידע כי לגדולות נוצרה וכי יש יום והיא תלקח אחר כבוד להיות לאשה לאחד השרים הגדולים אשר בארץ, ולבו בקרבו עלז וישמח.  בעת ההיא וגוענדולין לקחה דברים עם חנה בת דודה, ותתבונן אל הנערה התמימה הזאת אשר כל לבה היה תמיד על לשונה, ותרא כי הנערה הזאת לא נוצרה להתחרות אתה ולהיות לה אחרי כן לשטן בדרכה, ותשמח בה ותט אֹזן לדבריה.  אז ספרה חנה באזניה את דברי הימים אשר לאנשי אפֿינדין והמושבות אשר מסביב לה, ותעבר לפניה את אנשי בית ארופוינט ואת אנשי בית האלוף בראקינשו ואת אנשי בית הסיר הוגא מאלינגר, והמה כלם יושבים בשדותיהם ובנחלותיהם אשר מסביב לאפֿינדין, וגוענדולין שמעה ותדע כי הימים הבאים לקראתה יהיו לה לימים טובים ולחגים ולמועדים;  וגם על דבר אחיה ריקס דברה חנה באזני גוענדולין, וכי ריקס היא עלם נחמד והוא יושב בשבת תחכמני, ובעוד שבועות אחדים יבוא לבקר בביתם ולשבת עמם ימים אחדים, וגוענדולין שמעה גם את הדברים האלה.  – אלה היו ראשית הימים לגוענדולין בבואה לגור באפֿינדין לפני שנתים ימים.

מי נתן לנערה הזאת את הכח והעז להיות מושלת על כל אשר מסביב לה?  ובמה הצליחה תמיד להדביר תחתיה את כל איש ואת כל אשה הבאים בגבולה?  – גוענדולין היתה נערה יפה ומלאה חן וחסד, ואולם יש אשר נראה כי גם איש או אשה אשר לא ביפים ולא בחנם וחסדם יתהללו, וגם המה ישתררו על יתר האדם, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחם.  “הנערה הזאת לא תשקוט ולא תנוח, עד אם מלוא כל הארץ יכרע לפניה על ברך!” כך אמרה אשה אחת בראותה את גוענדולין בפעם הראשונה – וגוענדולין גם היא ידעה בנפשה כי אך להשתרר נוצרה.  הן גאסקוין דודה חשב עליה מחשבה טובה כי תלקח אחר כבוד והיתה לאשה לאחד השרים הגדולים, והיא גם היא חשבה כדבר הזה, ואולם הדבר הזה לא היה לה למטרה אשר אליה שאפה, כי בזה לא מלא עוד ספקה ותאותה לא נהיה, ורק ידעה כי זאת היא הדרך הישרה אשר בה תמצא ידה להשתרר ולמשול ממשל רב.  – החיים היו לה לסבל ולמשא, עקב אשר לא מצאה ידים לשפוך את ממשלתה על כל האדם, והיה כל אשר ראתה עיניה, ותקרא עליו את הקריאה "הבל הבלים";  אכן יש אשר נראה נערים צעירים לימים הקוראים "הבל הבלים" על כל דבר אשר יראו, יען כי לא הסכינו עוד בהם, ודמיונם כאנשים הזקנים האומרים על אור השמש "כהה הוא", יען כי עיניהם קמו מראות – גם גוענדולין עוד טרם הסכינה עם החיים וטרם ידעה את דרכיהם בימים ההם.

אמנם נבואת דודה באה ונהיתה;  האלופים והשרים, אנשי האחוזות והנחלות אשר מסביב לאפֿינדין, פתחו את שעריהם לגוענדולין ויבקשו את קרבתה, ויקראו אותה אל כל משתה אשר עשו, ובכל מקום אשר באה והנה מוקטר מוגש לשמה.  “בת מי זאת הנערה?” שאל כל איש אשר ראה אותה בפעם הראשונה – וגוענדולין הלכה קוממיות בתוך האולמים וההיכלות, ונפשה ידעה מאד כי הליכותיה הליכות מלכה ביפיה, וכל הרואה אותה ידע כי אין דומה לה בכל הקרואים והקרואות.  – גם אנשי בית ארופוינט עשו משתה, ובעלת הבית ישבה עם גוענדולין ותדבר על הספרות האנגלית ועל ספריה וספוריה אשר כתבה בעצם ידה, וגוענדולין בקשה אותה לתת על ידיה את הספרים הכתובים לקרוא אותם, ומחשבה זרה עלתה רגע אחד על לב בעלת הבית לחשוב כי גוענדולין לועגת לה.  אז נגשה בת בעלת הבית ותבקש את פני הנערה היפה לתת בשיר קולה, כי הקרואים מחכים לה אחרי שמעם כי קולה ערב ונעים, וגוענדולין לא השיבה את פניה ריקם;  אולם ברגע הזה הציגו לפניה את האיש כליזמר, הוא המנגן הגדול אשר לו שם עולם במנגינותיו הנפלאות אשר כתב על ספר.  היצלח חפצה בידה להכניע גם את האיש הזה עם גאונו ושאונו?  חשבה גוענדולין בלבה – ואולם כליזמר לא נע ולא זע, וגוענדולין הביטע אל האיש האשכנזי הזה הבא מארץ הסלוים ומקורו מקור ישראל, והשפק אכל כעש בסתר לבה.  אז החלה בת ארופוינט לפרוט על פי הנבל ותפליא לעשות, ואחרי כן נתנה גוענדולין בשיר קולה וכליזמר עומד לפניה;  ובכלותה לשיר אמרה אליו:  “אכן הוגעתי אותך בשירתי, ואתה לא הסכנת לשמוע קול שירים כאלה", וכליזמר ענה:  “אמנם כן הוא!” ופני הנערה חפו.  איכה העז איש את פניו לדבר אליו כדברים כאלה?  – וכאשר שב רוחה אליה, אמרה אליו:  “אין זאת כי אם מורים טובים לא היו לי – " וכליזמר ענה"  “כדבריך כן הוא;  מורים טובים לא היו לך!” ואז גלה למוסר אזנה על דבר מומיה, וחסרונותיה מדי תתה בשיר קולה, וישם לפניה את משפטי הזמרה וחקותיה, וישמיע דעות באזניה בדבר השירה והנגינה, ולא חדל עוד ממנה, עד כי נגשה אליו בת ארופוינט ותאמר לה כי לא תשים לב אל הדברים אשר מורה ומלמדה זה דובר אליה, אחרי כי אין איש אשר יתיצב בפניו ואשר יעמוד לפני זעמו, והוא גם במלאכים ישים תהלה.

אכן לבה לא נכנע גם בפעם הזאת ורוחה לא השתוחחה.  רגע אחד עבר עליה רוח קנאה לקנא בבת ארופוינט, לא בעשרה וברוב כספה אשר ינחילוה אבותיה אחריהם, כי אם בכשרונה לפרוט על פי הנבל ולהיות נעלה ממנה במעשיה אלה, ואולם עד מהרה שבה ותשם על לב כי לא לעולם יעמוד כליזמר לפניה להכלים אותה, ולא לעולם יבקשו בני ההיכלות לשמוע קול שיר וקול מנצח בנגינות.

אז החלו הימים באָפֿינדין להיות לה לעול ולמשא, ותבקש ענין לענות בו.  בימים ההם ותאוה גדולה התלקחה בלבה להתחבר אל אנשים אחדים מיושבי אָפֿינדין ולהעלות מחזות על הבמה כמחזות אשר יעלו המשחקים בבתי התיאטרון.  “האין בי כח ועז להיות דומה אל המשחקת העבריה רחל (ראשעל)?” שאלה את אמה "הלא יפה אני מן העבריה הזאת, ודרך עצב בי גם אני" – ואולם חנה בת דודה נגשה אליה ותבקש פניה לחכות אל אחיה ריקס אשר יבוא בעוד ימים אחדים משבת-תחכמני, והוא יוכל להיות לה לעזר לא מעט בתחבולותיו ובמעשיו, כי חכם לבו מאד והוא משכיל בכל דרכיו, וגוענדולין ענתה אותה:  “ומה תעשי לי אם יהיה עם לבי לתת אותו לצחוק בעיני כל רואיו, עקב אשר אמרת כי משכיל הוא?” – את הדבר הזה לא תעשי!” אמרה חנה ועיניה מלאו דמעות.

בימים ההם בא ריקס מעיר שבת-תחכמני לשבת בבית אבותיו שבועות וירחים, ומקץ ימים אחדים ידע כי אהבה נפשו את בת דודתו, את גוענדולין, אהבה בלי מצרים, ובלעדיה לא יוסיף עוד לראות חיים.  עד מהרה ראה הנער ונוכח כי נערה כמוה לא היתה עוד לעולמים, ואולם לא בא רעיון בלבו להבין כי נערה כזאת, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים, נוצרה לגדולות ולא ללכת אחרי איש כמוהו.  אכן ריקס לא ראה ולא שמע, ובכל הדברים אשר דברה גוענדולין באזניו ובכל המעשים אשר עשתה לעיניו, מצא אותותיה אותות כי אוהבת אותו גם היא – ורק חנה דאגה לאחיה ונפשה ירעה לה מאד.

עץ רענן נחמד למראה ותאוה לעינים היה ריקס בבואו, ומקץ ימים אחדים והוא נהפך לשיח שדה אשר היה למרמס – גוענדולין רכבה על סוסה וריקס גם הוא רכב על הסוס אשר נתן לו אביו, ובבואם שניהם אל העמק אשר שם נאספו השרים והאצילים, ורעיון בא פתאם אל לב הנערה להכלים את העלם הצעיר הזה נגדה נא לכל הקהל, ולהסיע כעץ תקותו אשר היתה בסתר לבו, וריקס לא ידע עוד את אשר היה לו – ימים אחדים התהפך על משכבו בחליו ויהי תולה בין החיים ובין המות;  ואולם אביו אמר כי המחלה הזאת תהיה לנער לטובה והיתה מתוקה לנפשו ומרפא לעצמו.  גם חנה ידעה כי אֻמלל אחיה מאד מאד וכי גוענדולין עשתה אותו לאֻמלל, ובלבה אמרה כי לא תוסיף עוד לאהוב את הנערה הזאת עד עולם, עקב אשר לב רע ברא לה אלהים וגם את פני אחיה לא נשאה.  “לא, אבי" אמרה "לא!  – אני בכל נפשי ומאדי לא חפצתי להיות נערה כגוענדולין אשר נפש הגברים תדבק אחרי.  הלא נורא הדבר הזה!” – בעת ההיא התנפלה גוענדולין על צוארי אמה ותשא את קולה ותבך, ותקרא:  “הוי, אמי, אמי, למה ילדתיני?  אני לא אֹהב איש עד עולם!  אני לא אוכל לאהב איש!  אני את בני האדם אשנא תכלית שנאה!” – אכן ריקס עזב את אָפֿינדין בחיותו מחליו, ואיש לא זכר עוד את הדבר הזה במו פיו.

אז החלו ימי המועדים והחגים במשכנות השדה אשר בקרבת אָפֿינדין, וגם בשדה-דיפלו הקרוב אל אָפֿינדין עמלו הבונים ליפות את הארמונות וההיכלות ולפאר אותם, כי אדון האחוזה, הוא סיר מאלינגר, אמר לבוא אל מנוחתו ואל נחלתו זאת ולשבת שם ירחים אחדים;  ואולם לא סיר הוגא מאלינגר הזקן יהיה האורח הבא, כי אם גואלו ושאר בשרו סיר מאלינגר גראַנדקורט הצעיר, הוא היורש את סיר הוגא אחריו, ובמות דודו אשר בנים אין לו כי אם בנות, והיה הוא לאציל מאצילי הארץ ומחוקק לעמו בין יתר היושבים בבתי המחוקקים.  אז דבקה אחרי האיש הזה נפש כל הנשים הכבודות אשר בנות להן, ותדבק אחריו גם נפש אשת ארופוינט לתת לו את בתה ואת כל הונה הרב – ובעת ההיא עלתה המחשבה גם על לב גאסקוין כי יש אשר יראה סיר מאלינגר גראַנדקורט את גוענדולין והנערה תקח את לבו.  ואולם גאסקוין לא הגיד לגוענדולין את מחשבתו אשר הוא חושב, וגם פאני דאוילאָ לא הגידה דבר, כי לא חפצו להעיר ולעורר את האהבה בלב הנערה עד שתחפץ, ויחשבו בתם לב כי גוענדולין איננה יודעת מאומה מכל אשר לפניה;  אכן פתאם באה מבוכתם, בשמעם את פי הנערה דובר אליהם לאמר:  “תאוה גדולה תאַוה נפשי, אשר יבוא סיר גראנדקורט ונפשו תחשק בי, ובא לביתנו לקחת אותי מזה לאשה, ואני אֹמר לו בפה מלא:  לך לך, אדוני, כי לא אחפץ בך!”

ובהגיע יום מועד הרובים בשדה בראקינשו, נקבצו באו האצילים והשרים וקרואים רבים מכל האחוזות הקרובות אל המקום ההוא, ויבואו לירות חצים למטרה, והרובה אשר ירבה לירות ולא יחטא, והובילו לו שי את החץ הזהב הנכון לו.  גם גוענדולין ודודה גאסקוין ובני ביתו ופאני דאוילאָ גם היא, כלם היו בין הקרואים, וגוענדולין הפליאה את עיני כל הרואה אותה ביום ההוא, ותשא חן וחסד לפני כל הקרואים ביום הזה שכם אחד על כל הימים – אכן גוענדולין לא נשאה את עיניה מסביב, לבלתי הביט את המקום אשר שם עמד סיר מאלינגר גראנדקורט, ולא יאמרו עליה כי מבקשת היא אותו.  לעת מועד הערב הובילו לה את כוכב הזהב, ואת חץ הזהב נתנו לרעותה הטובה ממנה מעט, וגוענדולין קבלה את הכוכב ברצון, אך אותות שמחתה בקרבה לא נראו על פניה.  – אין זאת, אמרה בלבה, כי אם אחרי בת ארופוינט הולך לב הסיר גראַנדקורט, ואותה בחר להיות בחברתה ולהיות לה לשעשועים כל היום!  אכן ברגע הזה נגש אליה הלורד בראַקינשו ואיש על יד ימינו, גבה קומה ויפה תאר, ויאמר אליה:

– גבירתי!  הנה איש לפניך אשר לא יחפוץ להוחיר עוד מן המועד עד אם יתודע אליך, והוא בקש את פני אשת דאוילאָ לשלחני עמו ולהציג אותו לפניך, ושם האיש הזה הנצב עמך בזה סיר מאלינגר גראנדקורט!

מדוע רגזה הנערה תחתיה רגע אחד?  האם לא נראה עתה גראנדקורט אליה כאשר נראה לה בדמיונה?  האם יכבד ממנה להשתרר על איש כזה?  – גאה וגאון מלאו כל בדי עורו בעמדו לפניה ושחוק לא נראה על שפתיו;  דבריו היו ספוּרים בדברו אליה, בנחת בנחת דבּר, ויהי הוא לה למושל רגע אחד;  ויש אשר דברה אליו דברים אחדים והוא לא מהר לענות או לא ענה דבר, ויש אשר מחשבות לבו שמו אותותיהן אותות על פניהו כי נפשו מוצאת חן בעיניו יותר מנפש גוענדולין.  אחרי התיצבו לפניה רגעים אחדים, סר מעליה ויעזבנה ויסוב אל עבר אחר אשר שם אנשי ארופוינט עומדים.  המצאה גוענדולין חן בעיניו אם לא?  ההתפלא גם הוא על רוחה הכביר ועל אמריה הנמרצים או לא?  – גראנדקורט לא דבר דבר, וגם לסוכנו ובן משק הבית העומד עליו, הוא האיש לוש לא הגיד את אשר בלבו, אם כי האיש הזה הסכין עמו זה שנים רבות ואדונו לא כסה ממנו דבר.  אכן גוענדולין חשבה מחשבות רבות על גראנדקורט אחרי סורו מעליה, ולבה בקרבה התפלא כי לא מצאה בו מום – ורק האיש לוש היה לה לתועבה למן הרגע הראשון אשר ראתה את פניו, ונפשה לא ידעה שרש דבר.

בערב ההוא והקרואים טרם יתפרדו וטרם ישובו איש לביתו.  וגראנדקורט נגש אל האשה דאוילא ובתה, וישאל אם יהיה לרצון לפניהן לקבל את פניו ביום המחרת בבואו לבקר בביתן אשר באָפֿינדין.

וביום המחרת בבקר ישב גראנדקורט בביתו אל השלחן אשר לפניו והסוכן לוש עמו בבית.  הסיר גראנדקורט לא היה סר וזעף;  ואולם בדי עור פניו לא נעו ולא נדו ודבר לא עבר על שפתיו, ורק הציגאר אשר בפיו בערה באש ועיניו הביטו אל הכלבים הרבים הרובצים מסביב לו.  אז ישאלהו לוש אם נכון הוא לעבור היום במרכבה או לרכב על סוסו לבוא לשדה קוטשם אשר שם אנשי ארופוינט יושבים, – וגראנדקורט לא יענה דבר;  אז יוסיף לוש וישאלהו אם לא הבטיח את אנשי בית ארופוינט לבוא היום לבקר בהיכלם, – וגראנדקורט לא יענה דבר;  אכן לוש לא יחדל ויוסיף לדבר ולהוכיח כי ענין רע הוא לעזוב בית נערה אשר לה מיליון אחד בזהב, – וגראנדקורט ישמר מחסום לפיו;  אז ידבר לוש ויוכיח כי אין לגראנדקורט כל הכסף הרב אשר עליו לשלם לבעלי משה ידו, – וגראנדקורט לא יענה ולא יפתח שפתיו;  אז יזכירהו לוש כי אין עוד יודע אם סיר הוגא מאלינגר דודו ינחיל אותו, את גראנדקורט, את נחלתו ואת הונו הרב, – וגראנדקורט ישא בפעם הראשונה את עיניו אל האיש הדובר בו;  אז יוסיף לוש לדבר ולהוכיח כי חטא הוא לשחת את החלקה הטובה אשר לפניו בגלל הדמיונות אשר בלבו, – וגראנדקורט ירים את ראשו לאטו ובנחת יענה פתאֹם:  “רב לך!  הן אני לא את עצתך דרשתי!  אני אקח לי לאשה את הנערה השנית – "

– האם דבקה נפשך אחריה לאהבה אותה?  שאל לוש ולעג עבר על שפתיו.

– אני אקח אותה לי לאשה.

– האם כבר הודעת אותה את אשר בלבך?

גראנדקורט לא ענה דבר, ויקם וישלך מלפניו את שארית הציגאר אשר היתה בפיו ויצא אל הגן הוא ואחוזת כלביו עמו, וגם לוש קם ויעמוד רגע על עמדו ויחשוב מחשבות, ואחרי כן נתן בשחוק קולו ותוי פניו ענוהו כי באה עצה בלבו.

עוד ביום ההוא רכב גראנדקורט על סוסו ויבוא אָפֿינדינה, וירא את פני גוענדולין הארליט.

ומאז והלאה בא האיש יום יום אל בין האלמנה דוילאָ, ובעשותו משתה בביתו קרא אליו את הקרואים מאָפֿינדין, ועיני כל הבאים ראו כי נוטה לב גראנדקורט אחרי העלמה אשר כסף אין לה, ואל בת ארופוינט לא ישים לב, וידעו כל באי שער דיפלו כי גוענדולין היא האשה אשר הוכיח סיר מאלינגר גראנדקורט לנפשו.  האם עלה על לב איש כי יש אשר תוכל גוענדולין להשיב את פני הסיר גראנדקורט ריקם?  – יום יום ראה האיש את פני בחירתו ויום יום התפלא כי לא פתח עוד את שפתיו עמה להגיד לה את לבו.  אכן גם גוענדולין התפלאה יום יום ותשתאה לנפשה על כי שנתה את טעמה בפעם הזאת ולא תבוז ולא תלעג לאיש הזה כאשר חשבה בראשונה;  מחשבות טהורות באו פתאם בלבה כי טוב לנערה לבוא להחסות בצל איש, והאיש אשר תבחר נפשו בה הלא עשיר הוא ובעל אחוזות רבות, ומרכבה תהיה לה, וסוסים רבים וצבא משרתים רבים יתן לה, וכבוד ינחילנה ויושיבנה עם נדיבים, וכל אשר תשאלנה עיניה לא ימנע ממנה;  וגם לא נבזה האיש בעיניה כאשר חשבה עליו בטרם ראתה אותו, כי טוב טעם ודעת לו ודבריו נכונים וישרים תמיד, ורק אהב לא תאהב אותו, כי נפשה יודעת מאד אשר עד עולם לא יהיה איש בארץ אשר תוכל לאהב אותו – פתאֹם נתנה הנערה בצחוק קולה, בשימה לבה אל המחשבות האלה אשר חשבה.

היום בוער כתנור וגראנדקורט וגוענדולין רוכבים על סוסיהם יחדו ואחריהם נוסעת פאני דוילאָ במרכבה.  אז תדבר גוענדולין אל גראנדקורט לאמר:

– לוּלא, אמי, שהיתה עתה בחברתנו כי אז חשקה נפשי לדלג על אחת הפחתים הגדולות אני וסוסי יחדו, ואולם יראתי כי אמי תדאג לי והדבר הזה יהיה לה למורת רוח.

– הנני ואעבור אל המרכבה והגדתי לאמך והסירותי דאגה מלבה.  הן הסוס קריטריון אשר תרכבי עליו קל מאד ברגליו.

– אל נא, אדוני!  – הטיבות כי היה עם לבבך לעשות כדבר הזה – ואולם אמי תדאג לי מאד – הבה נרכבה לדרכנו.

– אם תחפצי, גבירתי, ויכולנו לדלג על אחת הפחתים ועיני אמך לא תראינה.

– חדל לך הפעם הזאת, חדל לך...

– אכן אמך יודעת מאד כי עמך אנכי בזה להיות לך למגן ולשמור עליך.

– אמנם כן.  אבל אמי תחשוב כי עינך פקוחה לשמור רק על מפרקתי הנשברת, ומפרקתי הנשברת לא תסור עוד מלפני עיניה.

רגעים אחדים עברו עד אשר נשא גראנדקורט את עיניו ויבט אליה עד ארגיעה, ואחרי כן אמר:  מי יתן והיתה לי הצדקה לשמור עליך ולהיות לך למגן תמיד בכל יום ובכל עת

גוענדולין לא נשאה את עיניה אליו, ורק דמי לבה התגעשו בקרבה רגע אחד ואחרי כן הלבינו פניה;  אכן עד מהרה שבה למנוחתה ותען:  לא בחנתי עוד לבי ולא אדע אם יש את נפשי כי אחרים יהיו לי לשומרים ומגנים ואם לא.  אם יהיה לרצון לפני לשבר את מפרקתי, אז לא אחפוץ כי יהיה לי לשאול פי איש אם אוכל לעשות כדבר הזה ואם אחדל.  – מדי דברה את הדברים האלה עצרה את סוסה תחתיה ותסוב לאחור להביט אל המרכבה הנוסעת אחריה, ובהפנותה את ראשה ראתה גם את פני גראנדקורט והנה לא שונו מראיהם ומראה עיניו עד מה, ויצר לה על הדברים אשר הוציא מפיה.

“הנערה הזאת יקחנה אֹפל!” חשב גראנדקורט בלבו, כי לא נסה מעודו במסות ובמעשים כאלה.  האם תשאל הנערה מעמו כי על ברכו יכרע לפניה וישבע לה בחיי העולם כי בלעדיה טוב לו מותו מחייו?  או אם תחכה לו עד כי יכתוב אליה מכתב וישפוך לפניה את לבו בדברים על הספר?  היה לא תהיה עד עולם!  לא נער הוא כי תוליך אותו שולל נערה אשר כזאת.

אכן גוענדולין חשבה בלבה כי האיש הזה טוב לה מאד וטוב למטרה אשר היא מבקשת

וכאשר נגש אליה גראנדקורט ביום ההוא שנית וידבר על לבה דברים רבים ושונים, לא הלכה עוד עמו בקרי, ולא ענתה עוד אותו קשה, וגראנדקורט ידע עתה בנפשו כי עוד שתים שלש פעמים ידבר אליה, ואז תאבה הנערה ללכת אחריו.  – אכן בשוב גוענדולין את ביתה ביום ההוא, ותהי נפעמה מאד ולבה המה בקרבה;  אז נגשה אמה אליה ותשאל אותה:  “ההיו לך דברים עם האלוף גראנדקורט?  האם הגיד לך האיש הזה את לבו היום?” ודמעותיה נראו בעפעפי עיניה מדי דברה;  וגם גאסקוין בא וידבר באזני הנערה דברים רבים, וידבר על לבה ויוכיח לה כי לא טוב לנערה להקשות לבה, וכי המקשה לבו יפול ברעה, ויגל למוסר אזנה כי יגדל העון מנשוא אם תאמר להשיב ריקם את פני גראנדקורט בבואו לקחת אותה אחר כבוד – והדברים באו אל לב הנערה ויהי עם לבה לתת אֹזן קשבת לדברי גראנדקורט בבואו.

בעת ההיא והאיש לוש יצא משדה-דיפלו אשר גראנדקורט יושב שם, ויעבור משם ויבוא עד אחד המושבות הקרובים, ושם ראה פני אשה צעירה וגדלת קומה אשר באה מן הדרך, היא ושני ילדיה ושפחתה אשר עמה, וימתיק סוד עם האשה הזאת, ואחרי כן אמר אל לבו:  “היה לא תהיה!  גראנדקורט לא יקח לו לאשה את הנערה העניה גוענדולין כל עוד אשר רוחי ידון בי, ולא יהיה בו חטא!”

ובהתאסף האצילים והשרים שנית ביום מועד חג הרובים לירות חצים למטרה, ותבאנה גוענדולין ואמה גם הן אל שדה-קארדל אשר שם האספה, ועיני כל הקרואים ראו כי לא סר גראנדקורט מעל הנערה כל היום ההוא, וידעו כלם כי היא האשה אשר הוכיח האיש לנפשו.  וכאשר רד היום וגוענדולין נגשה אל מרכבתה לעבור בה משם ולבוא אל היער, והנה נער משרת לקראתה ומכתב בידו;  אז סרה הנערה הצדה ותקרע את סגור הגליון, ותרא את הכתב כי יד אשה כתבתו, ותקרא את דברי המכתב לאמר:

“אם העלמה הארליט לא תדע עוד בנפשה אם ללכת אחרי האדון גראנדקורט ואם לחדול, אז תעזב-נא את אנשי חבורתה רגעים אחדים ותבוא עד אבן האזל אשר עם הנחל אצל הגשר, ושם תשמענה אזניה דברים אשר על פיהם תחרוץ משפט לדעת את המעשה אשר עליה לעשות;  ואולם אך בזאת תּאוֹת האשה הכותבת את הדברים האלה לגלוֹת את אֹזן העלמה הארליט, אם תכסה העלמה את סוד המכתב הזה ולא תגיד לאיש דבר מכל הנעשה;  ואם לא תט אֹזן קשבת לדברי המכתב הזה, אז אחריתה תהיה עדי אובד כאחרית האשה הכותבת את הטורים האלה, ונהמה באחריתה אחרי עבור המועד.  ואולם כבוד נערה הוא לשמור סוד ולבלתי לכת רכיל!”

גוענדולין התחלחלה מאד רגע אחד ורגע משנהו אמרה אל לבה:  ברוך ה' והמכתב הזה בא לידי בעוד עת!  ויהי עם לבה לבוא בסתר אל אבן האזל אשר עם הנחל אצל הגשר ועין איש לא תראנה.

אז נמלטה גוענדולין מן האנשים אשר סביב לה ואיש לא ראה ולא ידע, ותלך אל המקום אשר אמרה אליה הכותבת, ולבה התפעם בקרבה מאד.  מי היא הנכריה הזאת?  מה עשה לה גראנדקורט רעה אשר בגללו היא באה להזהיר אותה עתה?  – ובנתיבות לא דרכה בהן רגלה מעודה, עברה הנערה בדד, ושעיפים וחזיונות רבים חלפו על פניה בלכתה;  ופתאם והנה ירט הדרך לנגדה, ואשה גדלת קומה עומדת לפניה.  גוענדולין רגזה רגע אחד תחתיה ואחרי כן נשאה את עיניה מסביב ותבט אל פני האשה אשר לפניה ואל שני ילדים קטנים אשר ישבו על פני הדשא;  אכן יפה היתה האשה הזאת בשכבר הימים, וגם עתה עוד נכרו עקבות יפיה על פניה.

– הלא העלמה הארליט נצבת עמי בזה? שאלה האשה הנכריה.

– כן הוא.

– האם נערה מאורשה אַתּ לגראנדקורט, ואני אחרתי מן המועד?

– לא.

– אני אמרתי במכתבי כי דברים לי אליך ואני אגלה את אזנך, ורק אחת אשאל ממך ואותה אבקש עתה:  השבעי נא לי כי לא תגלי דבר אחד מדברי לגראנדקורט או לכל איש אשר יהיה.

– נשבעתי.

– אנכי, אמרה האשה, נקראתי בשם לידיה גלאשר, ואין כל צדקה לגראנדקורט לקחת לו אשה אחרת בלעדי, כי אותי הדיח מבית בעלי אשר עזבתיו, אותו ואת בני, ואלך אחרי האיש הזה זה תשע שנים, ושני הילדים אשר תראינה עיניך בזה ילדי גראנדקורט המה.  עוד שני ילדים לי בבית, ואותם לא הבאתי עמי בפעם הזאת, ובעלי מת, אין לי גואל אחר זולתי גראנדקורט, כי על כן עליו אני נוטלת לקחת אותי עתה ואת בנו זה ינחיל אחריו.

האשה חדלה מדבּר ותשא את עיניה אל הילד המשחק עם הילדה על פני הדשא;  גם גוענדולין נשאה עיניה ותבט אל הילד, ומבלי משים פגעו עיניה בעיני האשה הנכריה.

– אני לא אהיה לך לשטן בדרך, דברה גוענדולין רתת, ורוח גאה וגאון יצוק בדבריה.

האשה לא ענתה רגע אחד, ואחרי כן אמרה:  אמנם נחמדה אַתּ למראה, גבירתי הארליט:  ואולם גם אני הייתי צעירה לימים כאשר ראה אותי בפעם הראשונה, ועתה עץ יבש הייתי וחיי מלאו מרורות.  חי ראשי כי לא זאת דרך צדקה אם הוא יאכל בטובה ואני שכולה ועזובה, ואם משפט הוא כי בני זה ידח מעל אביו ואנשים אחרים יעמדו במקומו.

כחצים שנונים ירדו הדברים האלה אל לב גוענדולין, ורגע אחד דמתה בנפשה כי אך בחלום חזיון לילה תראינה עיניה את אשר לפניה.

– העוד לך דברים אלי להגיד לי?  שאלה את פי האשה פתאֹם וקולה קול מלחשים.

– אין דבר.  את כל אשר חפצתי להגיד לך הגדתי, ואַתּ תוכלי לשאול את פי מיודעיך על אדותי, כי בעלי שר החיל גלאשר נודע בשערים.

– ובכן אלכה נא לדרכי, ענתה גוענדולין, ורוח הגאון השפוכה עליה לא סרה מעליה, ואחרי כן נפרדו אשה מעל רעותה.

בשוב גוענדולין אל אנשי חבורתה, הכירה אמה כרגע כי שנתה בתה את טעמה, ובגשת גראנדקורט אליהן וישאל את פיהן אם יוכל לסור אל ביתן ביום המחרת, ענתה גוענדולין:  “סורה אלינו אם חפצת", ותעזוב את שדה-קארדל היא ואמה ותשבנה במרכבתן לשוב הביתה.

מה היתה לבתה כי שנתה את טעמה פתאם?  שאלה האלמנה את נפשה, האם רוח אחרת היתה עמה לפתע פתאם לבלתי שמוע עוד לקול גראנדקורט הקורא לה?  האם לא ימצא האיש הזה חן בעיניה, וכל חזיונותיה ומשאת נפשה יהיו כלא היו?

בשבתן שתיהן במרכבה לא דברו דבר אשה אל אחותה.  אך פתאם הרימה גוענדולין את ראשה, ותאמר:

– היום קראתי מכתב מיודענו לאנגן ואשתו הכותבים אלי מעיר דאָוער, והנה המה נוסעים אל מחוץ לארץ, ואני גם אני גמרתי בלבי לנסוע אל מחוץ לארץ ועל כן נכונה אני לנסוע מחר בחברתם.  עוד היום בשובנו לביתנו אצרור את כל החפצים וכל הכלים אשר לי, ומחר בבקר השכם אסע לדרכי; היום בערב אדבר באזני לאנגן ואשתו על פי הטלגרף והם יחכו לי בדאָוער עד בואי אליהם מחר ונסענו יחדו.

– אל אלהי מעזי!  מדוע תדברי כדברים האלה?

– יען כי כן אעשה, לכן אדבּר כדברים האלה.

– אבל מה ימריצך לעשות כדבר הזה?

– כי חפצתי לעזוב את ביתי.

– האם הכלים גראנדקורט את פניך רגע אחד?

– למה זה תשאלי לדבר הזה ואני לא אהיה לגראנדקורט לאשה עד עולם.  אל נא תשיתי לבך לאיש הזה!

– ומה אענה לדודך גאסקוין בשאלו את פי?  הלא אתמול היו דבריך אליו כי נכונה אַתּ להטות חסדך לגראַנדקורט.

– צר לי כי לא אוכל למלאות חפצך וחפץ דודי, ענתה גוענדולין ודבריה נמרצו עד מאד – אני את דברי לא אשנה וגם הגד לא אגיד לאיש שרש דבר.  אחת היא לי אם אביא בזה רעה על ביתנו ואם לא, אחת היא לי אם אהיה אשה לאיש ואם אשב בנעורי עד עולם, אני את הגברים אשנא תכלית שנאה כי רעים וחטאים המה כלם.

– אבל מדוע תקומי לברוח?  שאלה האלמנה ודמעותיה נראו בעפעפי עיניה.

– אַל נא, אמי, אַל נא תהיי לי לשטן בדרך, כי לא תצלחי. אם אשה אֻמללה אַתּ, אמי, אז זכרי נא את הדבר הזה ואל נא תבקשי להביא שואה גם עלי.

ממחרת בבקר עזבה גוענדולין את אָפֿינדין, ותסע במרכבת הברזל עד בואה לדאָוער, ומשם נסעה עם אנשי בית לאנגן ותעבור אל מחוץ לארץ – וכאשר בא גראנדקורט ביום ההוא אל בית פאני דוילאָ, לא היה איש בבית.

אלה דברי ימי גוענדולין ואלה קצות דרכי חייה בטרם החלו דברי ספורנו.

ועיני הקורא ראו את הנערה הזאת בראשונה אחרי אשר ברחה מאָפֿינדין ותבוא אל מחוץ לארץ, ותשב באחת מערי-הרחצה בעיר ליברון, ותבחר לה מקום בין המצחקים היושבים אל שלחן המצחקים, ושם ראה אותה בראשונה גם האיש דניאל דירונדה;  אז כתבה אמה אליה מכתב ותודיע אותה כי האנשים הסוחרים גראפנל ומרעהו בזו את כל רכושם והיא נוטלת על בתה לשוב אליה חיש מהר, והנערה קמה לשוב, ואיש לא נודע לה השיב לה את רביד הזהב אשר נתנה אותו בעבוט – והיא התמרמרה מאד אל האיש הזה, וממחרת בבקר שבה ארצה אנגליה ותבוא מקצה שנים ימים אל בית אמה אשר באָפֿינדין.

 

פרק רביעי

לא שלהבת אש גדולה היתה אהבת גראנדקורט לגוענדולין, אשר תתלקח לעינינו ועינינו תראינה נוראות, כי אם אש תמיד אשר תוקד בנחת ולא תכבה.  ביום שמעו כי עזבה הנערה את בית הורתה ותברח מפניו ותסע אל מחוץ לארץ, לא נוחלה אבדה תקותו ממנה ולבו לא אמר לו כי תוחלתו נכזבה עד עולם, ורק מחשבה אחת חשב לבו כי הכלים את הנערה רגע אחד ביום מועד חג הרובים, ועל כן קדמה לברוח, והיא גם היא חושבת כי הוא יקום עתה לרדוף אחריה – מה לו פה ומי לו פה בשדה-דיפלו כי ישב בדד ויחכה?  האם בעבור הצרפתים האחדים אשר מצא בפאריז ואשר קרא אותם לבוא אליו לדיפלו, הבעבורם ישב ויחכה?  – כשמוע לוש את דברי אדונו אלה, וידע כי נכון גראנדקורט לנסוע עירה ליברון לבקש את גוענדולין שם.

מקץ ימים אחדים בא גראנדקורט עירה ליברון ולא מצא עוד את גוענדולין, כי שבה הנערה זה חמשת ימים אל בית הורתה באָפֿינדין, וימצא רק את דודו סיר הוגאָ מאלינגר ואת אשתו ואת דניאל דירונדה, אשר במשפחת הסיר מאלינגר נחשב גם הוא.

הסיר הוגאָ מאלינגר היה איש טוב לב;  אך את בן אחיו, את גראנדקורט, לא יכל נשוא ויהי לו למורת רוח, עקב אשר בנים לא היו להוגאָ מאלינגר כי אם בנות, ונפשו ירעה לו מאד כי נחלותיו ואחוזותיו הרבות תהיינה לגראנדקורט ירושה אחרי מותו, ויורשו זה לא אבה מעודו ללכת בדרכיו ויהי לו תמיד למפגע.  הנה ילדה לו אשתו שלש בנות ואחר כן קמה מלדת, ועתה היא אשה כבת ארבעים שנה והוא איש כבן ששים – עיניו רואות את גראנדקורט עומד לפניו תמיד כנושה, ועל כן היה לו תמיד למורת רוח.  אכן מחשבות רבות חשב להציל את שדה-דיפלו מיד יורשו זה, והיה אם תהיינה כל אחוזותיו לגראנדקורט ירושה והיתה לו האחוזה האחת הזאת לפלטה אשר אשתו ובנותיו תשבנה שם אחרי מותו, ועל כן חשב לגאול את השדה הזה מידי גראנדקורט ולתתו לאשתו, ובראותו כי עיני יורשו נשואות תמיד אל הכסף, ויאמר בלבו כי יבוא יום ובכסף מלא יגאל את השדה מידיו;  והיה אם תלד לו אשתו בן, והוציא את הכסף הזה לבהלה, ואם בן לא יהיה לו עוד, והיתה אחוזת דיפלו לאשתו ולבנותיו אחריו – ועל כן לא התעבר בבן אחיו וידבר אתו לשלום בכל עת ובלבו שמר את הדבר אשר חשב.

גם גראנדקורט ידע את אשר בלב דודו עליו, כי סוכנו לוש אשר עינו צופיה על כל סביביו גלה את אזנו, ויהי גראנדקורט שמח מאד בראותו כי שבט נוגש הוא לדודו העומד תמיד לשטן לו בדרך.  אכן לוש גלה גם את אזן הוגאָ מאלינגר כי עומד גראנדקורט בימים האלה בפתח עינים לראות לו נערה לאשה, וכי יש תקוה אשר בת ארופוינט תמצא חן בעיניו, והיא וכל הונה הרב והעצום יפלו לו לחבל.  כשמוע מאלינגר את הדברים האלה נפלו פניו עדי רגע, כי ראה אשר בנפול ההון הרב ההוא לגראנדקורט לחבל לא תהיינה עוד עיניו נשואות אל הכסף, ואז מי יודע אם יוכל עוד לגאול בכסף את שדה-דיפלו מידו;  ועל כן בבוא עתה גראנדקורט וסוכנו לוש במקרה עירה ליברון, שמח לקראתם, כי קוה לשמוע מפיהם דבר מדברי הימים האחרונים בשדה דיפלו, למען דעת מה קצו כי ייחל.

בכלותם לאכול את לחם הצהרים קמו ארבעת האנשים, הוגא מאלינגר ודניאל דירונדה, גראַנדקורט ולוש, ויצאו ארבעתם אל היציע, ובעברם את האולם הגדול שאל סיר הוגא:

– הלא בעיר באדן ישבת בשנה הזאת, גראנדקורט, האם הרבית לשבת אל שלחן המצחקים?

– לא;  אני לא עשיתי דבר בלתי אם ראיתי בְצַחֵק המצחקים, ותקעתי כפי לצרפתים אחדים על אדותיהם –

– האם ראית ברכה בתקעך כף?

גראנדקורט הביט בפני סוכנו לוש.

– מה מספר שלל הכסף אשר מצאתי בבאדן, לוש?

– כמאתים ליטרא שטרלינג, ענה לוש.

– ובכן לא באת הלום לצחק, גראנדקורט?  שאל הוגא.

– לא;  אני תכלית שנאה אשׂנא את הצחוק בימים האלה.

– אני ידעתיך, רעי!  ענה סיר הוגא – לוּ קם איש לברוא למענך מכונה קטנה אשר תעשה תחתיך את מלאכת הצחוק, כמעשה התתרים אשר המכונה תקרא תחתיהם את סדרי התפלות בקול, כי עתה עשה האיש ההוא עמך חסד גדול.  גם אני אשנא את הצחוק תכלית שנאה, ואף גם הבט לא אוכל בצחק המצחקים, והיה בשבתי רגעים אחדים בחבורתם, ונלאיתי כלכל אותם.  – אבל איה יפתך, דירונדה, אשר ישבה אל שלחן המצחקים?  האם ראית את פניה בימים האחרונים?

– היא נסעה מזה, ענה דירונדה בחפזון.

– מה יפה הנערה הזאת ומה נחמדה!  הוסיף סיר הוגאָ לדבר בפנותו אל גראנדקורט – אני ראיתיה במצאה שלל רב, ורוחה בקרבה לא השתער אליה, וממחרת היום ההוא ראה אותה דירונדה באבוד לה כל הכסף בענין רע, ומנוחתה לא סרה ממנה גם הפעם.  מי זה הגיד לך כי נסעה העלמה מזה?

– על פי מגלת האורחים ידעתי את הדבר, ענה דירונדה – פֿנדרגוט מיודענו הגיד לי כי הארליט שמה והיא יושבת עם הבארון לאנגן ואשתו, ואני בקראי את מגלת האורחים לשמותיהם, ראיתי כי הארליט איננה עוד בזה.

אז פנה גראנדקורט אל דירונדה וישא אליו את עיניו.

– הידעת את אלה – את אנשי לאנגן?

– פעמים אחדות נקרה נקריתי לדבר עמם אחרי נסוע העלמה הארליט מזה, ולפנים לא ידעתי דבר על אדותיהם.

– האם ידעת את מקומה עתה?

– היא שבה מזה אל בית הורתה, ענה דירונדה בחפזון;  אך פתאם פנה אל הדובר בו ויבט בו בעין חודרת, ויוסף לדבר:  אולי ידעת אותה גם אתה.  הן לא ירחק מקום מושבת משדה-דיפלו, והיא יושבת באָפֿינדין אשר אצל פֿנססטר.

דירונדה לא הסיר עיניו מגראנדקורט ויוסף להביט בו במנוחה.  במה גדול כח האיש הזה כי עיניו חודרת לתוך כליות וקרב?  – רגע אחד התרגז גראנדקורט בקרבו על אשר הרהיב העלם הצעיר דירונדה לשאול אותו דבר ולא רוחו, אך אותות התרגזו לא נראו על פניו, והוא ענה דברים ממושכים:  “כן, אני ידעתי אותה", ואת עיניו לא נשא אל דירונדה כי אם פנה לו אל שלחן המצחקים וירא את היושבים בצחקם.

שלשת האנשים הנותרים עזבו את גראנדקורט בעמדו ויעברו משם והלאה.

– מה ידע גראנדקורט על דבר הנערה הזאת?  שאל סיר הוגא את לוּש בלכתם – הלא זה מקרוב באה הנערה לגור באָפֿינדין, ולפנים ישב שם בלייני הזקן...

– הוא יודע אותה שכם אחד על יתר היודעים, ענה לוש וישמח בלבו כי יצלח חפצו בידו לגלות עתה את אֹזן מאלינגר.

– אל אלהים אדירים!  מה אתה דובר?  קרא מאלינגר, ושלשתם יצאו את פני האולם הגדול.

– עוד אחת מעט היא ולקח לו גראנדקורט את הנערה הזאת לאשה, הוסיף לוש על דבריו, ואולם הודות לאלהים כי היה לא תהיה עוד!  הנערה הזאת קרובה ושאר בשר לאדוננו הכהן בפוניקוט, הוא גאסקוין, והיא בת אשה אלמנה אשר אין לה כל בלתי אם בנות רבות ועניות, וגם לנערה הזאת אין כל בלתי אם רוחה הסוערת השוברת ארזים ומביאה שואה על אנשים ונשים. לוּ לקח אותה גראנדקורט לאשה, כי עתה גדלה הרעה עד מאד;  ואולם הנערה סרה לפתע פתאֹם ממחשבתה ותברח מפניו, ועתה הנה בא גם גראנדקורט הנה לבקש אותה בזה ולא ימצאנה עוד, ואני את אשר אחזה לי לא יודעו עוד השנים האלה יחדו עד עולם.  ואולם אם כה ואם כה לא יוכל עוד גראנדקורט לגשת אל בת ארופוינט, וההון הרב אשר היה נכון לו אבד עתה ממנו לנצח.

ברגע ההוא נגש אליהם גם גראנדקורט, ויאמר:  אכן מערת פריצים היא המערה הזאת!  הכלוב הזה יהיה לי למחנק נפש והוא רע בעיני שבעתים מבאדן.  הנני ואשוב אל בית מלוני.

אז ידע לוש כי כלה ונחרצה היא מאת אדונו לעזוב את המקום הזה ביום ההוא.

ומאלינגר ודירונדה עוד הלכו שניהם יחדו, ובהיותם לבדם אמר מאלינגר אליו:  אכן נפלא הדבר הזה!  הנערה הזאת נפלאה בדרכיה ובמעשיה ומי יודע אם לא יצדקו הגברים הרודפים אחריה.  ואני אדמה בנפשי כי גם לי לא עשתה רעה, ויש לי עתה תקוה כי שדה-דיפלו יפול בגורלי, ואחת היא לי אם יקח אותה גראנדקורט לו לאשה ואם לא.

– ואני אקוה כי לעולם לא יכרתו שני אנשים כאלה ברית יחדו!  ענה דירונדה ועל פניו נכרו אותות געל נפשו.

– מה זאת!  האם שלחה הקוסמת הזאת חץ גם אל לבך?  קרא מאלינגר וצחק – האם יהיה רצון גם מלפניך לרדוף אחריה מעט?

– לא כן!  ענה דירונדה, – אני לא ארדוף אחריה לעולם, ותהי להפך, כי יהיה לי לרצון לנוס מפניה.

– מדוע?  הן הנקל לך להדיח את גראנדקורט אחור, ונערה אשר רוח כביר רוחה תמהר לבחר אותך מבחור את גראנדקורט.

– האיש אשר לו יחש אבות ואחוזות שדה הוא הנבחר, ענה דירונדה רתת.

– ואולם לא הסוס אשר יחש אבות לו ימהר לרוץ אֹרח, כי אם הסוס אשר כחו במתניו.  הלא ידעת בני את הדבר הזה!  זכר את דברי נפוליון האומר:  Je suis ancêtre” (אני הנני ראש בית-אב!)

מאלינגר לא הסכין לשים לב ליחש אבות, ויהי כאיש אשר אכל בצהרים ולא יבין איזה רוח עבר על הרעבים להתאונן רע על גורלם.

– אני לא אדע אם חפצתי להיות ראש בית-אב, ענה דירונדה – לא זה הוא היחש אשר אבקש.

– ובכן כלה ונחרצה היא מאתך כי איש כמוך לא ירדוף אחרי הנערה עד עולם?

– כלה ונחרצה היא מעמי.

הדברים האלה אשר דבר דירונדה יצאו ממקור לבו, ואולם ברגע הזה עלתה מחשבה בלבו כי יש אשר היה גם הוא נכון לרדוף אחרי הנערה הנפלאה הזאת, לולא דברים אחרים שהיו לו לשטן בדרך.  – אכן דברים אחרים לקחו את לב דירונדה בעת ההיא, ואנחנו נבחן גם אותם.

 

פרק חמישי

יש רגע בימי חיי איש, והוא כאשר בא כן ילך, אכן עקבותיו יראו לאֹרך ימים ואת פריו יאכל האדם ימים רבים.

דברים אחרים לקחו את לב דירונדה בעת ההיא;  ואולם אנחנו טרם נשים אליהם לב, נסוב נא לאחור ונבחן את דרכי האיש הזה ואת מעשיו מאז היותו נער ועד היום הזה.

רגע אחד בימי ילדותו חרוש על לוח לבו ולא ימחה עד עולם – : אור שמש מתוק בחצי הקיץ יורד אל בין שושנים גדולות ואמוצות, והשושנים משליכות את עליהן הנובלות על פני אדמת החצר המרבעת אשר יכסה אותה ירק דשא מסביב, והחצר סגרת ומסגרת וחומת בית-התפלה הישן תקיף אותה משלשת עבריה;  נער בן שלש עשרה שנה ישכב תחת צאלים על פני הדשא, וראשו המלא תלתלים נשען על שתי כפות ידיו, ולפניו ספר אשר יקרא בו, ומורו האומן אותו יושב על ידו על פני כסא עץ תחת הגג אשר עשה לו וקורא בספר גם הוא.  הספר אשר קרא בו דניאל הוא ספר דברי הימים לממשלת הריפובליק באיטליה אשר כתב סיסמוֹנדי, כי משחר ימי ילדותו אהב הנער את דברי הימים ומקריהם, ותחשק נפשו תמיד לדעת את כל הנעשה על פני הארץ מסביב מאז היות המבול ועד היום הזה.  פתאֹם הוריד ארצה את שמאלו אשר ראשו נשען עליה ויבט בפני מורו רגע אחד וידבר אליו בתם לבבו לאמר:

– אדוני פֿראֶזר!  הן תגיד לי כי אשאלך:  מדוע האפיפיורים והכהנים הגדולים כרובם כן יש להם בני-אחים ובני-אחיות רבים מאד?

המורה הצעיר הביט בפני חניכו רגע אחד ועפעפיו בחנו אותו באין אֹמר ודברים, ואחרי כן ענה אותו קצרות:

– את בניהם המה ואת יוצאי ירכם יקראו האנשים האלה בשם בני-אחים ובני-אחיות.

– מדוע יעשו כדבר הזה?  הוסיף דירונדה לשאל.

– להיות להם לכסות עינים;  הלא ידעת כי הכהנים והנזירים לא יקחו להם נשים, ובניהם אשר הולידו היו בנים אשר לא כדת.  – המורה הצעיר שב אל ספרו אשר קרא בו ולא שם עוד לב אל הנער אשר לפניו, ואולם הנער התעורר מלוא קומתו וידע כי חרב פיפיות נגעה אל לבו ותמחצהו.

לסיר הוגאָ מאלינגר קרא תמיד "דודי", וכאשר שאל באחד הימים את פי דודו זה להגיד לו את מולדתו ואת אביו ואמו, ענה אותו מאלינגר:  “אביך ואמך מתו עליך בעודך ילד קטן, ועל כן הייתי אני לך לאב".  – אז עמל הנער לזכור את ראשית הימים בעודו ילד קטן ואת אשר עבר עליו בימים ההם, ויזכור כי שפתים דולקות הרבו לנשק לו תמיד ושמלות משי נותנות ריח עברו על פניו, וכל תמונה לא זכר;  ואחרי צל הזכרונות האלה עלו על לבו זכרונות אחרים, והמה הימים אשר כבר ישב בארמון השר מאלינגר, והאיש הזה היה לו לאב, ויחמוד הנער אותו ויאהבהו משחר טל ילדותו ועד עתה, ולא עלה עוד על לבו לזכור את אבותיו אשר לא ידע ולא הכיר ולבקש אותם.  חיי הנער מלאו נחת ועדנים, כי אהב אותו דודו אהבה גדולה ולא אָצל ממנו דבר אשר שאלו עיניו.  וגם הארמון והגן וגם בית התפלה הישן אשר לנזירים ואחוזות השדה אשר מסביב מצאו חן בעיניו, וידע כי אצילים ממרום עם הארץ הנחילו את כל אלה לדודו אחריהם;  ויש אשר התהלך בין היציעים באולם הגדול, מקום אשר שם התמונות מחוקות בקיר ומשוחות בששר, תמונות אָבות ואבוֹת אָבות, והתמונות הנושנות ההן נשקפו אל פני הנער אשר הלך לדרוש אותן:  שם גבורים תופשי חרבות מגן וכובע כלם, שם נשים עדינות לבושות מכלול, כלן משי ורקמה;  שם אנשים עטופי אטון וזקניהם יורדים על פי מדותיהם, שם מטרוניות מתעטפות שחורים והדר השיבה חופף עליהן;  גם פני יועצים ורבי המלך וחכמי המדינה נשקפו מבין התמונות, ופני נשים קרובות למלכות, יפות תֹאר ובעלות עינים גדולות;  וכן רבו מערכות התמונות, מערכה אחרי מערכה, עד כי נראו במערכות האחרונות פני אצילים הדומים אל פני אנשי מאלינגר אשר כיום הזה, ובמערכה האחרונה נראו גם פני סיר הוגאָ מאלינגר בעודו בנעוריו.  אכן מכל התמונות האלה אין אף אחד אשר ידמו פני הנער דירונדה אל פניה – ואולם פני הנער הזה יפו שבעתים מכל התמונות אשר על הקיר, ובהיותו נער בן שלש עשרה שנה חמדו צירים רבים את יפיו למשוח על לוח תמונה כזאת, המלאה תום ורוח קדש ורוח טהרה מאין כמוהם;  כל אשר ראה את פני הנער בימים ההם, האמין רגע אחד כי טוב מאד לב האדם מנעוריו וידו תקצר מעשות רע עד עולם, וכי הרעה כליל חלפה מעל פני הארץ;  גם תלאות ומכאובים עוד אינם ולא יבואו לנצח אל לב נער אשר כזה לטמא אותו ולהעיב יפיו.

אכן ברגע אשר שכב הנער תחת צאלים על פני הדשא, אשר בין השושנים והפרחים, אז באו המכאובים אל תוך לבו בפעם הראשונה להעיב יפיו.  מחשבות חדשות עלי על לבו אשר לא חשב כמוהן מעודו, ויהי פתאֹם כאיש נוסע ההולך לבטח דרכו ושפתיו מלאות תרועות גיל, והשמים מתקדרים על ראשו לפתע פתאֹם ודאגה ואימה וחשכה גדולה נופלות עליו.  – דומם ישב על פני הדשא ויפן את ערפו אל מורו היושב עמו;  פניו אשר התאדמו רגע אחד שבו וילבינו, ואולם כל רואה אותו הכיר בו כי מורשי לבו התגעשו ולא דמו עוד.  אכן נער משכיל היה תמיד בכל דרכיו וחזיונות שקספיר וספרי דברי הימים פקחו את עיניו וילמדוהו דברים רבים אשר לא ידעו אותם נערים כגילו, וגם ידע והבין את משפט הילדים אשר לא כדת, ואולם מעודו לא עלה על לבו לחשוב כי הדברים האלה נוגעים גם אל נפשו ואל בשרו, אל חייו ואל גורלו.  אז בא הרגע האחד הזה, אשר התמלטו מפי מורו דברים על צאצאי האפיפיורים והכהנים הגדולים, ואלף מחשבות חלפו את לבו בין רגע אחד.  האם לא שמעו אזניו עתה את מסתרי מולדתו?  האם האיש אשר היה לו לדוֹד איננו אביו מחוללו?  – המחשבות האלה לא עזבוהו עוד, וכח דמיונו העז אשר שתה תמיד מן הספרים אשר קרא בהם, מצא עתה מקור מים אחרים, וישת אותם לרויה;  דודו אשר אהב מאד היה לו פתאֹם לאב, ונפשו ידעה כי אביו זה מסתיר ממנו דברים רבים הכמוסים והחתומים מיום הולדו ועד עתה, והוא עושה לו עול במעשהו זה;  ואמו מי היתה?  אנה הלכה או אנה הוליך אביו אותה, אותה ואת חרפתה?  – יראה ופחד נפלו עליו מדי חשבו את המחשבות האלה, ויירא לנפשו מנגוע אל הצעיף אשר על פני התעלומות האלה, פן יראו עיניו כידו פנים אל פנים.  אכן לא עלה על לב הנער לחשוב אולי משגה עמו בכל המחשבות אשר הוא חושב ואולי רק דמיון כוזב התעה אותו מהחל ועד כלה, והאמת רחוקה ממנו.  – הדמעות החלו לרדת מתוך עיניו, ותרדנה הלך וירד, והוא לא עצר בעדן עד כי שמעו אזניו את קול מורו היושב מאחוריו וקורא אליו:

– דניאל!  האם לא תשים אל לבך כי על גליונות הספר אתה יושב וגליונותיו קמטו תחתיך?

דניאל הרים את ספרו מן הארץ וישים אותו לנגד עיניו, ואחרי כן לקח אותו ויצא השדה לבדו, ויבך, וימח את דמעותיו באין רואה.  אז הונח לו ויתאושש, ויזכור כי רק בילדי דמיון השפיק עד כה ואין לו אות ואין לו מופת כי כנים הדמיונות האלה;  ויזכור עתה וישם אל לבו כי אך רוחו יצרה את מקרי חייו בקרב נפשו פנימה, ומשפטם כמשפט המקרים הרבים אשר הוליד לו דמיונו בקראו את תולדות פּריקלס או קוֹלוּמבּוּס, והמקרים ההם לא נמצאו בספרים כי אם בלבו ובדמיונו.  אכן כנקודות שחורות על לוח לבן היו לו המחשבות החדשות אשר חשב ביום הזה, ולרגעים שב אליהן לחשוב אותן שנית למרות חפצו ורוחו, ומדי חשבו אותן ידע כי היה בו חטא.  ויש אשר בּוֹש לשאת עיניו, פן תראינה עיניו איש מודע ומכיר לו, וכל האנשים המכירים אותו הלא יודעים גם את סודו ואת דבר מולדתו;  כי לב רגש נתן אלהים לנער הזה, להרגיש ולהבין את כל דבר וחצי דבר ואת כל הגה היוצא מפי איש ואת כל ניד שפה וניד עין, ולכן חמד לשבת לבדד וימנע מבֹּא בחברת בני איש.  אכן הסגלה הטובה הזאת הרבּתה חכמה על חכמתו, ובעודו נער עשתה אותו לבעל נסיונות רבים, ולמן היום ההוא והלאה פּתּחה את אזנו לשמוע אל כל דבר ואל כל מלה היוצאים מפי איש.  ויש אשר המלה לא נגעה אליו עד מה, ויש אשר אמר כי נוגעת היא אליו ואל תעלומות מולדתו, ותהי לו לפעמים מלה אחת לבאר מים חיים אשר שתה דמיונו ממנה ימים רבים –

ירח ימים עבר מיום שבתו עם מורו בחצר בין השושנים, ומקרה חדש קרה לו אשר לא ימחה עוד מלוח לבו לנצח.  – קול נעים ומתוק היה לדניאל מעודו אשר בו הרנין את לב כל השומע, ויבן לשיר שירה ערבה ונעימה אשר שפך בה את לבו, ויש אשר קרא בספר את אחד השירים ויגש אל העוגב ויפרוט עליו ויזמר בקול את השיר אשר קרא ואשר מצא חן בעיניו.  אז לקח לו דודו מורים להורות אותו את חקות הזמרה, ויתענג מאד על הנער ונפשו חגרה גיל בהביטו אליו, ופעמים רבות בהתאסף קרואים אל ביתו קרא את דניאל ויבקש אותו, והנער נתן בשיר קולו.  ויהי היום ודניאל שר את שירו "הד קול נעים" באזני אנשים אחדים אשר התאספו בבית מאלינגר, ומאלינגר שמח עליו שמחה גדולה ואחרי כן קרא אליו:

– גשה נא אלי, דן!

דניאל נגש לאטו אל מקום מושב דודו ותהי הקריאה הזאת מורת רוחו.  מעיל תכלת מעשה רקמה לבש על בשרו, ומלוא שערותיו השחורות וצוארו הלבן נראו מתוכו על אחת שבע;  גם זויות פיו המחוטבות אשר לא התלונן בהן צחוק ועיניו הגדולות אשר ישבו על מלאת וינוחו בחוריהן, כל אלה הוסיפו לו לוית חן ויגדילו את יפיו, וכל הקרואים אשר בבית עליו התפלאו עליו השתוממו.

– האין עם לבך, דן, להיות משורר גדול?  האם לא תחפוץ להיות גדול ורם בעיני כל האדם, וכל הבאים אל בית הזמרה ימחאו כפים ויאמרו לך כי הגדלת לעשות מן המשורר מאַריוֹ או טאמבּערליק?

פני דניאל התאדמו מאד בשמעו את הדברים האלה מפי דודו, ורגעים אחדים עברו עד אשר מצא את לבבו לענות:

– לא!  תכלית שנאה אשנא את הדבר הזה...

– טוב, בני, טוב מאד!  ענה סיר הוגאָ, באמרו לכפּר את פני הנער הנכלם על לא דבר.  ואולם דניאל הפנה את שכמו וימהר ויצא מן החדר ויבוא אל חדרו אשר לו לבדו וישב על מזוזת החלון הרחבה, מקום חמד תמיד לשבתו, כי ראה שם את הגשם בחדלו ואת קרני השמש בבואן, ומשם הביט תמיד את כל הככר היפה אשר לפניו ואת השדה אשר ברכו אלהים ואת הבקעה הנחמדה אשר רפּאה פעם בפעם את לבו ההרוס.  דמעות עיניו החלו לרדת – דודו או אביו כסה היום על פניו כלמה גדולה, כי גלה את אזנו היום אשר לא לו ללכת בגדולות ולחשוב כי במרומי האצילים ישים קנו והיה כאחד מהם, כי אם "משורר" יהיה באחד מבתי-הזמרה, ולקח את כספו אשר יתנו לו במחיר קולו, ורב לו!  מה לבן חשוכים כמוהו ולאצילים הגדולים אשר בארץ?  הן דודו הגיד לו היום בפה מלא כי אין לו חלק ונחלה ואין לו יד ושם בין האנשים האלה, ועליו לבקש לו בחיים מטרה אחרת העשויה לפי מולדתו ולפי רוחו!  פעמים רבות לקח אותו דודו עמו בנסעו עירה לונדון, ושם שמע לפעמים את המשוררים הגדולים אשר שרו בבתי-הזמרה, ויאהב אותם מאד באהבו את הזמרה ואת למודיה, ואולם עתה בשמעו את דברי מאלינגר החל לשנוא את המשוררים תכלית שנאה – איך ערב דודו את לבו לדבר אליו את הדברים המרים ההם אם לא רק בחפצו להוכיח לו כי מולדתו כמוסה וחתומה ואין לו יד ושם בין האצילים?  ואולם האם יבוא יום ודודו יגלה את אזנו?  היש תקוה כי יגיד לו את כל התעלומות ההן?  – דניאל חרד חרדה גדולה בחשבו את המחשבות האלה, וידע כי טוב לו עתה מאז ונפשו תבחר ללכת בחשך מדעת את כל הנעשה;  אם חטא אביו חטאה גדולה, אז טוב לו אם לא ישמע דבר על אדותיה עד עולם, ורב לו אם אנשים אחרים יודעים את הנעשה ואחריו ישלחו אצבע.  – האם גם מורו ואומנו יודע את דברי התעלומות ההם?  והמשרת הזקן אשר בבית, האם יודע הוא את הנעשה?  והשפחה הזקנה פרינטל אשר בבית, האם שומרת היא את התעלומות ההן?  והעבר באנקס אשר להם, הממונה על הסוסים והפרות והעזים אשר להם בכפר, האם איננו יודע את הנעשה?  – פתאם עלה על לבו זכרון יום אחד מימי ילדותו:  העבד באנקס לקח אותו וירכיבהו על סוסו הקטן, וירכבו שניהם יחדו עד בואם אל הכפר;  שם הגישה לו אשת באנקס סף חלב וישת, ובאנקס נגש אל אשתו ויאמר אליה:  “רשמי פניו דומים אל רשמי פני אמו, האין זאת?”...  האם היתה אמו גם היא אחת הנשים מבית מאלינגר?  ומדוע אפוא שונים רשמי פניה מפני אחיה ופני יתר בני משפחתה?  ודודו סיר הוגאָ מאלינגר איך היה לו לדוד?  האם הוא אחי אמו או אחי אביו?  אין זה כי אם אחי אביו הוא, ורק שנו את שמותיהם ויהי האחד נקרא בשם מאלינגר והשני בשם דירונדה;  אבל מדוע שמר מאלינגר דודו מחסום לפיהו ולא העביר מעודו את שם אחיו דירונדה על שפתיו?  מדוע לא מצא את השם הזה בין השמות הכתובים בספר היחש אשר למשפחת בית דודו?

לפעמים נשמע ריב חכמים על דבר החנוך אשר נחנוך לנערים:  יש אשר אומרים כי דברי חכמה ומאמרי מדע ירחיבו את גבולות הרוח אשר לנער, ויש אשר אומרים כי דברי ספרות ושעשועים ירחיבו את גבולות רוחו;  ואולם עינינו הרואות כי הנסיונות אשר יקנה הנער בעודו רך, הם יציבו גבולות ויפלסו דרך לתכונתו ולרוחו.  דניאל היה מעודו נער טוב לב, ולולא הדבר הזה שהיה לו כי עתה היה למתבודד ולאיש הולך גלמוד אחרי קנותו לו את הנסיונות הראשונים אשר הרעו לו;  ואולם דניאל אהב את בני האדם ואת כל האנשים אשר היו מסביב לו ואשר ידע, והאהבה הזאת היא שחברה אותו אל כל האדם סביבו.  את דודו אהב אהבה גדולה אשר אין לה ערוך, ויהי בעיניו תמיד לתפארת אדם המעלה אשר לא יחטא לעולם, ואהבתו היתה כאהבת הילדים אשר יאהבו את אבותיהם על תּתּם אותם להיות עמהם בחדר גם בעת אשר ידיהם מלאות עבודה אחרת ודברים אחרים בלבם – שרשרת הזהב אשר על צוארי מאלינגר והרבידים והנטיפות אשר לו, מקטרתו וכתב ידו, ניד שפתו ודרכו עם כלביו ועם סוסיו, כל אלה מצאו חן בעיני הנער וינח עליהם קסם אשר לקח תמיד את לבו;  גם ספרי דודו אשר כתב ומאמריו הרבים ודברי מסעותיו אשר הביא זכרון בספר, כל אלה לקחו את לב דירונדה;  ועל כן ירעה לו נפשו מאד בקנותו לו את הנסיונות המרים הראשונים;  כי דודו היה לו לאלהים ולא חפץ הנער כי יהיה בו מום.

אכן מקץ ימים אחדים ראה דניאל, כי אך לצון חמד לו דודו בשאול אותו אם חפצו להיות משורר, כי בשבת מאלינגר בבית עקד הספרים אשר לו קרא את הנער לבוא אליו החדרה, וישמח מאד על בואו.

– בוא, דן, ושב לימיני!

דניאל ישב על הכסא אשר שם דודו לפניו, ודודו העביר את כף ידו על חלקת צוארו ושכמו, ויבט בפניו באהבה וחסד.

– מה לך, בני, כי סר וזעף אתה?  האם שמעה אזנך בימים האחרונים דבר מר אשר העציב את רוחך ויעכור אותך?

דניאל גמר בלבו כי יהיה שליט ברוחו ולא יבך, ואולם גם שפתו קצרה ולא יכול לענות דבר.

– אכן אם יבואו שנויים בחיי אדם, אם לטובה ואם לרעה, אז יעציבו את רוחו!  החל דודו לדבר – ויש אשר השנויים הטובים יעציבו את רוח האדם יותר מן השנויים הרעים, כי אחת הסכין האדם עם חייו ולא על נקלה יחפוץ לשנות אותם.

דניאל לא הבין למדי את הדברים אשר דודו דובר אליו ואך אחת ידע כי תורה גדולה יוצאת עתה מפיו.

הוגאָ מאלינגר הסיר את כף ידו מעל צוארי הנער, וישם אותה על שערותיו.

– בשבתך עמי פה בבית לא תוכל לקחת לקח טוב כאשר תחפוץ נפשי, ועל כן עלינו להפרד איש מעל אחיו;  ואני אחשוב למשפט כי גם עליך תערב שבתך באחד מבתי-הספר?

דניאל לא קוה לשמוע דברים כאלה מפי דודו, ולא ידע עוד לעצור ברוחו ויקרא:

– האם אבוא אפוא אל אחד מבתי-הספר?

– כן.  אל בית-הספר המהולל אשר בעיר איטן אשלח אותך, ובכלותך את חק למודיך שם ויצאת ובאת אל בית שבת תחכמני אשר בעיר קמבּרידג', הוא הבית אשר בו קניתי לי גם אני את תורתי, וקנית לך גם אתה תורה כמשפט בני האצילים אשר באנגליה.

לחיי דניאל הלבינו והתאדמו חליפות.

– ומה תאמר אפוא לדרך החדשה הזאת, אדוני הצעיר?  שאל אותו סיר הוגאָ ויצחק.

– בכל לבי ומאֹדי חפצתי להיות כאחד מבני האצילים!  קרא דניאל וקולו הלך הלוך וחזק – אם משפט בני האצילים הוא לבוא אל בתי הספר אשר בערים נכריות, אז הנני ואלך גם אני בדרך הזה.

אז החל סיר הוגא להבין על מה התעבר הנער ביום שאלו אותו אם חפצו להיות משורר בבתי התיאטרון.

ולמן היום ההוא ומעלה עברה רוח חדשה על דניאל;  רעיונות חדשים באו אל לבו ויורוהו כי אך לדמיון כוזב התמכר בימים האחרונים ואך בילדי דמיונות השפיק.  אז חדל מחקור ומהתחכם הרבה ויהי שמח, ויש אשר גדלה שמחתו ותעבור חק, וירקוד בחדר סביב סביב, ויאחז בידי המשרתים הזקנים אשר בבית וירקדו יחדו, ומתנות רבות נתן להם בטרם נסעו, ואת הפּקיד אשר על הסוסים בּקש כי ישים עין על הסוס הקטן אשר יפקיד בידו ויהי לו כאב רחמן.

– האם תחשוב למשפט, אדוני פֿראֶזר, כי הנערים מבני גילי יודעים הרבה יתר ממני?  שאל את מורו בלכתם שניהם יחדו.  – דניאל הסכין תמיד לחשוב כי כל זר הנגש אליו ילעג לו וישתומם על דעתו הקצרה ולמודיו המעטים.

– בכל מקום ומקום נמצא אוילים – ענה אותו מורו הנבון – ואתה לא תהיה הגדול מהם;  ואולם אין לך הכשרונות להיות איש גדול, איש פילוסוף וחכם כליבניטץ או פּוֹרסן.

– אני לא חפצתי מעודי להיות פילוסוף כליבניטץ וחכם כפורסן, ענה דניאל בקול גדול – לוּ יכלתי כי עתה חפצתי להיות לגבור ומצביא כמו פּריקלס או ואשינגטוֹן.

– כן, כן.  אתה תחשוב למשפט כי האנשים האלה יכלו להגיע אל מטרתם גם באין למודי הדקדוק ובאין הנדסה ואַלגבּרא, ועל כן תבחר לך את הדרך הזה לבוא אל מטרתך על נקלה, ענה אותו פֿראֶזר.  – ואולם רק בשפתיו דבּר כדברים האלה ולבו בל עמו, כי בלבו חשב המורה הצעיר אשר כשרונות נפלאים לתלמידו זה, ולא יפלא ממנו להיות גם כליבניטץ וגם כושינגטון.

אז באו הימים הטובים אשר ישב דניאל בעיר נכריה בבית הספר, וייטב הדבר הזה בעיניו מאד ויהי שמח, ורק לפעמים לבשה אותו רוח נכאה;  כי יש אשר נער מנערי בני גילו ספּר באזניו את דבר מולדתו ואת בית אביו ובית אמו, ואז ידע דניאל בלבו כי שפתו תקצר מספּר גם הוא באזני רעהו כדברים האלה, ויתעצב.

ונוסף על הדבר הזה גם השמועה אשר השמיע אותו בדודו במכתב לאמר, כי לקח לו לאשה את העלמה רימונד אשר ראה אותה דניאל פעם אחת בשכבר הימים, ותהי העלמה הזאת לגבירה ממשפחת מאלינגר.  הדבר הזה – הוסיף דודו במכתבו – אַל נא ימנע את דניאל מבוא אל ביתו לתקופת הימים בהנתן לו חפּשה מלמודיו, כי הגבירה מאלינגר החדשה טובה ונחמדה מאד, והוא אָהב יאהב אותה אחרי אשר יכירנה.  – הדבר הזה העציב את רוח דניאל מאד ולא ידע שרש דבר.

אמנם לא זכר הוגאָ מאלינגר ולא עלה על לבו כי הכאב יכאיב לפעמים את לב דניאל חמודו אשר אהב אותו כנפשו;  סיר הוגאָ ידע כי רבים ממכיריו יחשבו את דניאל לבן לו, ובכל זאת לא עלה על לבו כי יש אשר גם דניאל יוכל לחשוב מחשבות כאלה וכי עליו לגלות את אזנו וכי יש אשר יעציב את רוח הנער הצעיר באחד ממעשיו אשר יעשה לעיניו ולא רוחו.  אנשים רבים אשר ידעו את סיר הוגאָ מאלינגר ואת דרכיו, ידעו כי בן ארבעים וחמש שנים היה בקחתו לו אשה, וידעו כי עז בידו וגבורה בימינו לקנות לו לב נשים, ומי יודע אם לא קנה לו בשכבר הימים לב אשה גדולה באחת הארצות הנכריות אשר עבר בהן, ותלד לו האשה הנכריה ההיא את הבן הנחמד הזה, ואז עזב השר את האשה בארץ מולדתה כאשר חפצה ואת בנו לקח עמו, ויהי לו לאב ולמורה דרך ויסוכך עליו באברתו.  הלא זה דרך האצילים!  ואיש אין בארץ אשר ידרוש ממנו חשבון ומשפט או אשר ישים לב אל הדבר הזה, זולתי דניאל דירונדה לבדו, והוא הן לא ידבר באזניו דבר עד עולם.

אז באו הימים אשר עזב דניאל את בית הספר בעיר איטן ויבוא עירה קמברידג.  בעת ההיא ואשת מאלינגר ילדה למאלינגר את הבת השלישית, ובנים לא היו לה, ותהיינה הבנות מלאות חן וטובות תֹאר עד מאד;  ואולם אביהן התעצב אל לבו בראותו כי אין לו בן אשר יירש אותו, וידע כי עתה אין לו יורש זולתי בן-אחיו האציל מאלינגר גראנדקורט – את הדברים האלה שמע דירונדה ויתעצב גם הוא אל לבו, ויצר לו בשימו אל לבו כי הוא הבן אשר לו הצדקה להיות ליורש לסיר מאלינגר, ורק כי הכלמה תכסה את פני סיר מאלינגר להשמיע גלוי לכל אשר בן לו ושמו דניאל דירונדה, ועל כן יבוכּר על פניו איש זר ושמו גראנדקורט.  לוּ היה איש אחר במקום דירונדה, כי עתה התמרמר מאד בשמעו את דבר חתונת דודו ואת דבר הבנות אשר יוּלדו לו, ואולם דניאל לא התמרמר ורוחו לא השתער בקרבו, כי מה יש לו הצדקה לזעוק אל הבנות הנולדות והן חפּוֹת מפשע ולא עשו לו רעה מעודן;  דניאל לא ידע להתמרמר אל איש, וגם בזכרו את דודו ואת מעשהו לא מרה עליו נפשו, ורק מכאוב היה בלבו אשר לא יכול להסירו.

ימים כאלה עשו את דניאל לאיש חושב מחשבות והוגה הגיונות.

בעזבו את בית הספר אשר בעיר איטן נסע בלוית אומנו למסעותיו בארץ אשכנז, ובטרם שב משם לבוא אל בית שבת תחכמני אשר בעיר קמברידג, סר אל בית דודו לראות את פניו.  אז נגש אל דודו וישאלהו:

– מה הדרך אשר אָבור לי עתה ואל מה מן הלמודים אפנה?

– הנה הארץ פתוחה לפניך וכטוב בעיניך עשה!  ענה אותו דודו – אני חשבתי בראשונה כי חפצך לצאת בצבא, ועל כן שאלתיך גם על הדבר הזה, ואולם שמח שמחתי בשמעי כי אין את נפשך ללכת בדרך הזאת.  אכן עוד חזון למועד אשר תבחר לך מטרה בחיים, ועתה קום לך ובאת אל בית שבת תחכמני אשר בקמברידג, וישבת שם ולקחת תורה מפי מורים גדולים אנשי השם אשר בארץ, וראית מנגד את הארץ ואת האדם אשר עליה, ובינות והיית לאיש;  הן הרבה קראת וספרים רבים היו לעיניך מספרי הסופרים הקדמונים ומספרי הסופרים אשר בדורותינו, ולכן קום לך עתה ובאת אל קמברידג ולמדת את למודי ההנדסה, ואם ימצאו הלמודים האלה חן בעיניך, והיית לאיש ובכל דרכך תצליח.

– אבל אני חשבתי למשפט כי הכסף יענה את הכל, ענה דירונדה ופניו התאדמו – הן ימים יבאו ואני לא אמצא עצה אחרת בלתי אם לאכול מפרי מעללי ולהוציא לחם מן הלמודים, כי לא לעולם אהיה לך למשא.

– אולי שגית, בני!  ענה אותו הוגאָ – אמנם גם אני אזהיר אותך לבלתי תפזר כסף לרוח, ואולם ידע אדע נאמנה כי עצתי זאת לך למותר, אחרי כי מעודי לא ראיתי עוד כי יעבור עליך רוח להוציא כסף לבהלה.  הנני נוקב לך את פרשת הכסף אשר אֹמר לשקול על כפך מדי שנה בשנה, וידעת כי שבע מאות ליטרא שטרלינג הנני נותן לך לשנה, ואתה תוכל להכין את דרכך לפי המנה הזאת.  אם תחפוץ, והיית לעורך-דין, או לסופר ומחבר או ליועץ בין יועצי הארץ או חכם בדברי המדינות, ואתה אם תלמוד את דברי המדינות ותקדיש ימיך לדברים האלה, אז ישמח לבי גם אני, כי בכל לבי ומאֹדי חפצתי לראות את בחירי רצתה נפשי עודר עמי במערכה אחת ועושה את המלאכה אשר אעשה אותה גם אני.

דניאל התפלא בשמעו את כל הדברים האלה ונפשו ידעה מאד כי עליו להראות למיטיבו אות תודה ואהבה על כל הטוב אשר עשה עמו, ואולם מחשבות אחרות עלו ברגע הזה על לבו וימנעו אותו מעשות את אשר זמם;  זכרון מולדתו הכמוסה ממנו עלה פתאֹם על לבו, ויש אשר חשב רגע אחד כי עתה באה העת אשר יעצר כח לשאל את דודו למולדתו ולאביו, ויש אשר חשב כי עוד מעט ודודו יסיר בעצם ידו את הצעיף אשר על התעלומות ההן.  אכן כרגע ענתהו רוח מבינתו אשר היה לא תהיה כזאת עד עולם, ובתוכו השתומם לבו לדעת על מה עשה לו דודו ככה לנקוב לו את פרשת הכסף הרב ההוא, ומחשבה חדשה עלתה על לבו כי הכסף הזה אך ירושת נחלה היא אשר הפקידה אמו בידי סיר הוגאָ לתת לו בבוא המועד הנכון;  ואולם גם המחשבה הזאת כאשר באה כן הלכה בין רגע אחד, ודניאל הבין כי שגה במשפטו.  – אבל הוגאָ מאלינגר לא ידע דבר מכל הנעשה בקרב העלם פנימה ולא שת אליו לב, ובהוסיפו לדבר אליו השמיע אותו את המשפט אשר חרץ על הלמודים השונים אשר ילמדו הנערים בבתי-הספר, ויהלל את דניאל על דבר אשר למד גם שפת צרפת וגם שפת אשכנז, מלבד השפה הרומית והשפה היונית, ויוכיח לו כי גם הוא עשה את כל החיל אשר לו רק על פי השפות הנכריות ההן, ולולא הן שלמד אותן בנעוריו כי אז לא ידע לכתוב צחות בשפת אנגלית ולהיות סגולה בלשונו אשר בספריו.

אבל הקסם כבר חלף עבר ודניאל חדל מהאמין בדודו כהאמין איש באלהים, וגם לא הוסיף דודו להיות לו עוד למופת בלשונו הצחה.  אכן עוד אהב את דודו כבראשונה, וגם אשתו ובנותיו היו לו סגולה כל הימים.  ואולם עיניו לא הוסיפו עוד לראות את רוח הקדש אשר חופף על בית דודו ועל כל אשר בו, כי אור חדש נגה על כל הדברים ההם ועיני דניאל ראו אותם והנה פניהם לא היו להם עוד.  – בימים ההם בא דניאל עירה קמברידג וישב בבית שבת תחכמוני.

– לוּ היה דניאל דירונדה איש רודף אחר הכבוד כי עתה היה לאיש גדול!  כן השמיעו המורים את משפטו וכן דבּר עליו כל איש אשר ידע אותו.  – ואולם דניאל לא הציב לו מטרה אחת אשר שאף אליה ולא נשא עיניו אל דבר אחד או אל מקום אחד, כי מלוא כל הארץ מצא חן בעיניו וירדוף לדעת דעת הכל ולחזות חזות הכל:  בראשונה למד את למודי ההנדסה ויהיו לו למקור מים חיים וכשרונותיו הטובים הועילו לו להרימו מרום ולשימו ראשון בכל התלמידים;  אחרי כן מצא כי הלמודים האלה לא ישפקו לו לכלכל את רוח דמיונו העצום, ויחדל מהם ויפנה אל הלמודים אשר לקחו את לבו עוד בהיותו נער קטן, הם למודי דברי הימים ודברי הארצות השונות.  אז בער כאש חפצו לעזוב את המקום הצר הזה, את קמברידג, ולהתהלך בארץ לארכה ולרחבה, לראות גוים שונים וללמוד אל דרכי העמים אשר מסביב, ויהי עם לבו לכלות את חק למודיו בארץ נכריה.  אכן במסתרים פחד לבו פן ירע הדבר הזה בעיני סיר הוגאָ ודרכיו החדשים לא יתכנו בעיניו;  אז בא אחד מאחוזת מרעיו אשר קנה לו בבית שבת תחכמוני, ויהי לו לעזר להוציא את חפצו לפעולות אדם.

רע נאמן קנה לו דירונדה בבית שבת תחכמוני ושמו האנס מיריק, האיש הזה היה נאמן לפניו מאז ידעו איש את רעהו ועד יומם האחרון.  אכן נפלא היה העלם הזה בכל דרכיו, וכל אשר הביט אליו ראה בו נפלאות:  פניו הארוכים ושערותיו הצהובות אשר ירדו על ערפו העידו כי הוא אחד האנשים אשר בצלמם כתמונתם משחו בששר הצירים הקדמונים אשר באשכנז, ויש אשר לעג עבר על שפתיו ובדי עור עיניו ופתחי פיו היו רגע אחד לקמטים.  אביו היה חרש בנחשת וימת זה עשתי עשרה שנה ויעזוב אחריו אשה אלמנה ושלש בנות, וכסף לא היה להן, ותעבוד האלמנה בזעת אפה להחיות את נפשות בנותיה, ויהי האנס מיריק למקור הישועה אשר אליו נשאו תמיד עיניהן ואשר אמרו כי ממנו תבוא עזרתן, ואף אמנם חפץ האנס גם הוא בכל נפשו ומאדו להושיע לאמו ולאחיותיו בכל אשר יכל, ואולם חליפות היו לרוחו תמיד ולכן לא יכל איש לבטוח בו;  יש אשר אחז בעבודה ולא הרפה ממנה יום ולילה, ויש אשר רוח אחרת עברה עליו בין לילה אחד, וישלך את העבודה אחרי גוו ויהי לאחר, ויתהלך בגדולות ובנפלאות ויבן במרום קנו.  בעת ההיא ראה אותו דירונדה ותקשר נפשו בו לאהבה אותו, וישבו שניהם יחדו יומם ולילה, ויהיו לאנשים אחים.  אז הגיד האנס את כל לבו לדירונדה ויספר לו את דבר מולדתו ואת עתידותיו, את ענות בני בית הורתו ואת אהבתו לאמו ולאחיותיו, את תשוקתו הגדולה להיות לציר ואת רוחו החזקה אשר בה הכניע את תשוקתו ההיא, לבלתי יבולע לבני משפחתו ולמען אחוז במלאכה אחרת המחיה את בעליה.  ודירונדה שמע את כל הדברים האלה ויהי לו ליועץ נאמן ויתמכהו בנדבות פיו ויצילהו בנפלו בפח שגיאותיו וגם מכספו שחד לו.  – ובחלות האנס מיריק את חליו, היה לו דירונדה למלאך הסוכך עליו באברתו, ויעש את מלאכת רעהו יום יום וישלים את חקו, ויכתוב את מכתביו לבית הורתו, ויכזב ויאמר לה כי מלאכה גדולה רובצת על בנה האנס ועל כן לא יכתוב אליה את מכתביו בעצם ידו.  בין כה וכה ודירונדה לא מצא לפניו מועד נכון ללמוד את למודיו ולכלות את אשר החל הוא, ובבֹא ימי הבחינה לא פקדו אותו המורה לטובה.  ואולם על הדבר הזה שמח דירונדה כמוצא שלל רב, כי מצא תואנה להיות חוטא בעיני דודו ולעזוב את בית המדרש הזה ואת קמברידג – אכן האנס מיריק ידע כי אך בשלו התלאה אשר מצאה את דירונדה, ולולא הוא שגזל ממנו את מבחרי עתותיו, כי עתה עשה דירונדה חיל וחסן רב, ויך אותו לבו.  אז כתב מיריק מכתבים בסתר אל סיר הוגאָ מאלינגר, ויגד לו עם הספר כי אך הוא היה בעוכרי דניאל ובשלו כל הרעה אשר מצאתהו, ודניאל נקי, והדבר הזה היה לדירונדה לישועה ויהי לו לפתחון פה עם דודו.

שני הרעים עזבו את קמברידג יום אחד ויסעו שניהם יחדו ויבואו לונדונה;  מיריק נסע אל בית הורתו אשר במגרש טשילסי על יד לונדון, כי כלתה נפשו לראות את פני אמו ופני אחיותיו אשר לא ראה אותן ימים רבים, ודירונדה נסע אל שדה אחוזת דודו לראות את פניו ולהגיד לו כי אין את נפשו להוסיף לשבת עוד בקמברידג.  אז חשב דירונדה כי דודו יתעבר בו בשמעו את חפצו, ועל כן שמח משנה שמחה בראותו כי הוגאָ ובני ביתו קבלו את פניו עתה באהבה וחסד על אחת שבע.  וכאשר השמיע את חפצו באזני דודו ויודיע אותו גם פשר הדבר, וכי חשקה נפשו להוסיף דעת בארצות נכריות, הביט דודו בפניו רגעים אחדים ועפעפיו בחנו אותו, ואחרי כן אמר:

– ובכן אפוא אין את נפשך להיות איש אנגלי לכל משפטיו וחקותיו, האין זאת?

– בכל לבי ומאדי חפצתי להיות איש אנגלי, ואולם אמרתי:  הרחב ארחיב את גבולות דעתי ולא אשאב מים ממקור אנגליה לבד, כי על כן חשקה נפשי לשמוע לקח גם מפי המורים אשר בארצות נכריות.

– את אשר אחזה לי אני לא תלך עוד בדרך אשר הלכו בה שלומי אצילי האנגלים מאז ומעולם, ובחרת לך דרך חדשה.  אני לא אמנע את חפצך ממך והלכת כאשר יהיה עם לבבך, כי גם אני ידע אדע אשר לא נקיים אנחנו האנגלים מכל דופי, ואני גם אני הרביתי לשבת בארצות נכריות. אכן אחת שאלתי ממך ואותה אבקש:  אל נא תעביר מקרבך את רוח ארץ אנגליה ואת דרך עמך אל נא תשכח.  ואף גם זאת בהיותך בארץ נכריה, לא תתחכם הרבה ולא תהיה ענו הרבה ואל תצטדק הרבה;  אכן טוב לאדם אם ירדוף טוב וחסד וידיו תעשינה תושיה, ואולם לכל מדה וקצב לכל חפץ;  אם נראה איש מוכר נרות דונג וידו מטה ועניניו יגעים, אז אולת היא ורעה רבה אם נתּן את נפשנו לו למען אשר יתיך אותה כהתוך דונג באש והיתה לו נפשנו לשלל ולבצע.  ועתה, בני, לא אעצרך עמדי ולא אמנע את חפצך ממך מתּת אותך ללכת, וחכית לי ימים אחדים עד כלותי את עבודתי בבית המחוקקים והלכתי עמך לשלחך –

מקץ ימים אחדים עזב דירונדה את בית דודו וילך למסעיו.

ובטרם עזב את הארץ סר גם אל בית רעו האנס מיריק אשר עשב בחברת אמו ואחיותיו במגרש טשילסי אשר על יד לונדון, והאנס הציג אותו לפני אמו ולפני אחיותיו.  הנערות אשר ראו את פני הגבר הזר בביתן, התבוששו ותסורנה הצדה, ואולם כל אחת מהן הביטה על פני דירונדה ועל הליכותיו ועל עמדתו, על רגליו ועל עיניו, על ניד שפתיו וניד עיניו, ויהי להן למופת.  כי הרבה האנס לספר להן על דבר רעו דניאל דירונדה ועל חסדו אשר עשה עמו ועל טוב לבו, ויהי להן דניאל לסמל איש המעלה ובעל נפלאות גדולות בטרם ראותן אותו, ועתה אחרי אשר ראוהו היה להן לאלהים.  ואחרי צאת דירונדה מן הבית, לקחה הצעירה את עט-הצירים ואת הלוח אשר לה, ותציר את פני דירונדה בדמות המלך קמרלזמן אשר בספר האגדות.

 

פרק ששי

עוד פרק אחד מדברי ימי חיי דירונדה נשים לפני הקוראים, ובזה נבוא אל עצם הספור.

ימים רבים ישב דירונדה בארצות נכריות, ויוסף דעת וירבה חכמה ויהי לאיש, ואחרי כלותו את חקות למודיו שב ארצה אנגליה.

באחד מימי הקיץ מקץ שנה אחת לתשובתו, בנטות השמש לערוב, ודירונדה ישב בסירת דוגה קטנה וישט על פני מימי התּימזה.  עוד בהיותו נער אהב לשבת בסירות דוגה ולשוט על פני המים, ועתה בשבתו עם אנשי בית מאלינגר בלונדון, לא יכול לעצור בעד תשוקתו, ויצא פעם בפעם אל החוף וישב באניה קטנה אשר היתה לו, וירחף על פני המים מאז ירד היום ועד צאת הכוכבים בלילה.  – הערב בא;  על מושב השיט הקטן ישב דניאל בלב המים ואיש אין על סביבותיו.  שערותיו הקצרות העשויות תלתלים נראו מתחת לצעיפו העשוי כצעיפי המלחים, מעיל תכלת כהה על בשרו ושפם עב על לחיו, עד כי לא יכיר עוד איש כי הוא הנער אשר פניו היו כפני מלאך קטן.  אכן חדל דירונדה מהיות נער ויהי לאיש;  ידיו ידים חזקות ופניו פנים מלאים וגם קולו איננו רך כבראשונה, ורק עיניו לבדן עוד תעידנה בו על תארו בהיותו נער, וכל איש אשר ראה את פני דירונדה לא שכח עוד אותם לנצח.  – יש אשר נתהלך לשוח בשדה, ועינינו תראינה איש עובד העומד על עבודתו ובפיו ישרוק ויצפצף מבלי משים לב, ואנחנו נגש אליו ונשאל אותו:  “איזו הדרך הישרה העולה העירה?” והעובד ישא את עיניו ויענה אותנו דבר, ואנחנו לא נשכח עוד את מראה פניו עד עולם.  יש אשר קסם ינוח על פני איש ואנחנו לא נדע שחרו ומשפטו;  גם על פני דירונדה נשפך קסם אשר כזה, והוא לא ידע ולא שם אליו לב, ומבלי התבונן התעטף במעילו וישט על פני המים ויחתור אנה ואנה ויעבור מתחת לגשר-קְיוּ – והוא תפוש בחזיונותיו וחלומותיו.

והנהר אשר עם הגשר קיוּ איננו עזוב מאין אדם בשעה הששית ועד השביעית בערב;  יש אשר אנשים הולכים בקצה החוף אנה ואנה, ויש אשר סירות דוגה תעבורנה על פני המים ויושביהן תופשים משוט.  ודירונדה חתר ביד חזקה לעבור את המקום הזה במהרה, ומבלי דעת עברה על לשונו שירת המלח בחזיון "אַתּילוֹ", אשר בו כתב רוֹסיני את פרקי הזמרה לדברי המשורר הנאדרי דנטי, לאמר:

Nessun maggior dolore

Che ricordarsi del tempo felice

Nella miseria[ii].

השירה הזאת עברה על לשונו מבלי הבין ולבו בל עמו;  רגע אחד נשען על המשוט אשר בידו וקולו הדק המה עד שפת הנהר בהשתפך קינתו הנעימה עם המלים "nella miseria” (בתוך הרעה), והאנשים אשר התהלכו על גדות המים לראות באניות ובסירות הדוגה, ראו אותו גם הוא ואולי גם את קולו שמעו, ואולם הקול הזה לא נגע אל אֹזן איש מן האנשים ההם בלתי אם אל אזן אחת, ויהי כקול המית דבוֹרה מתוך רעש גדול והמולה גדולה אשר מסביב.  מבלי משים לב נשא דירונדה את עיניו ויבט אל החוף אשר לפניו, והנה תמונה לנגד עיניו והיא מלאה יגון וצרה אשר קרעו את לב הרואה.  התמונה היתה תמונת נערה צעירה לימים, כבת שמונה עשרה שנה ומעלה, וקומתה קטנה ועור פניה רך מאד, תלתליה השחורים סדורים מאחורי אזניה מתחת לצעיף ומטפחת צמר על כתפותיה;  ידיה אחוזות יחדו ויורדות עד ברכיה ועיניה נחו בחוריהן ותבטנה באין מעצור על פני חלקת המים.  אז חדל דירונדה לפתע פתאֹם משירתו אשר שר מבלי דעת את אשר הוא עושה, והנערה נעה ממקומה ברגע הזה ותהי כאיש נעור משנתו, ובהפנותה את ראשה פגעו עיניה בעיני דירונדה ותבט בו;  אמנם אך רגע אחד הביטו איש בפני אחיו, ואולם רגע אחד רב הוא אשר בו יוכל איש לראות את פני רעהו ובל ישכחהו.  פני הנערה לא התאדמו וגם עקבות חרדה לא נכרו עליהם, ורק הדאגה נתנה עליהם אותותיה, ותהי כבכרה קלה ותמימה רגע אחד טרם הכירה את פני הציד ובטרם תמלט.  אמנם גם דירונדה ראה את פניה כפני אדם הנואש מן החיים, ולבו מלא חמלה ונדיבות ומעיו המו בקרבו מאד:  האם רעבה היא ללחם או פגעים אחרים הבהילוה?  – הנערה עזבה את מקומה ותסר אל אחד המושבות הקרובים אשר עם העצים, ודירונדה ידע כי לא נאוה לו להוסיף להביט ולהוסיף להתחקות על שרשי רגלי נערה הזרה לו מתמול שלשום;  הן נשים עניות ועזובות רבות בעיר גדולה כלונדון ושבעתים ביום תראינה עיניו מראות כאלה ולבו לא ילך אחריהם.  מדוע הלך לבו היום אחרי מראה כזה? האם תבנית עיני הנערה ומראה עור פניה הרך והנפלא לקחו את לבו בפעם הזאת?  – ביד חזקה חתר דירונדה להשיב את סירתו אל לב המים, ויחתור הלוך והוסיף, ואולם כל המחשבות החדשות אשר עלו על לבו לא עצרו כח למחות את תמונת הנערה האֻמללה מנגד עיניו, ותעמוד לפניו התמונה המעולפת שמלה שחורה ובעלת הפנים הלבנים והארוכים עם העינים השחורות והעפעפים הארוכות.  אז עלו על לבו דמיונות רבים על דבר מקרי הנערה ההיא ודברי ימי חייה, וצחוק קל עבר על שפתיו בזכרו כי גם הוא ישגה לחשוב אשר תולדות נפלאות ומקרים נפלאים חלק אלהים לכל איש אשר פניו ותארו שונים מעט מתֹאר פני אחד העם.  אכן רגע משנהו אמר אל לבו:  “את הנערה הזאת ואת ענוּתה לא אשכח גם אם כפני אַחד העם יהיו פניה" – ויוסף לחשוב בה, ודמיונו אמר לו כי נסתרה דרך הנערה הזאת כדרכו אשר נסתרה גם היא וחייה נעלמים כחייו הנעלמים גם הם, וחלומות ימיהם ותולדותיהם חלום אחד הוא.

אז רפתה ידו מן המשוט ויניחהו וסירתו שטה על פני המים ותלך בכל אשר היה הרוח ללכת, ותבוא עד הגשר ריטשמונד.  ויהי השמש לבוא והשמים והמים אדמו גם יחדו, ויבואו הרגעים הטובים והנעימים אשר אליהם נשא דירונדה את נפשו תמיד, ויהי דממת קדש מסביב.  ובבוא סירת הדוגה עד המקום הנעזב והבודד אשר בשפת הנהר, ויחתור דירונדה אליו ויקשר את סירתו אל החוף, וישם את ידיו מתחת לראשו וישכב על גבו ועיניו נטיו השמימה.  אז ידעה נפשו כי במקום הנעזב הזה לא יראהו איש ולא יפריעהו ממחשבותיו ומחלומותיו ולא ימנע אותו מהביט אל פני השמים המאדמים והכדורים הקטנים והמאירים היוצאים לעיניו איש אחר אחיו ואשר עליהם יאמר המשורר בארץ הקדם כי בבוא הלילה יקרא אלהים להם לבוא ולהגלות וכל אחד מהם יענה:  “הנני כי קראת לי".  שם שכב דירונדה ושם חלם את חלומותיו בהקיץ ואת נפשו לא ידע ואת המקום אשר לפניו לא הכיר, והמראות אשר סביביו ונפשו בקרבו היו לו לחלום אחד – ופתאֹם היה עם לבו כי איש עומד בין הבדים על סוּף הנהר.  אז חלפה עוד הפעם תמונת הנערה במשכיות לבו, ואחרי כן ראו עיניו אותה פנים אל פנים והנה היא עומדת בין הבדים.  אכן ירא דירונדה לנפשו לנוד ולנוע כי אמר פן תרא הנערה כי איננה לבדד במקום הזה ורע לה, ויבט עליה בדממה ולא נע ולא זע.  אז ראה כי הביטה הנערה כה וכה ותסר את הצעיף ותסתירהו בין הבדים ואחרי כן הסירה את המטפחת אשר על כתפותיה, ותשב, ותטבול את המטפחת במי הנהר להיניק אותה מים רבים, ואחרי כן משתה אותה מן המים בעמל וביגיעה רבה כי לא היה בה כח למשות.  אז ידע דירונדה כי מחשבה רעה בלב הנערה לשום את המטפחת הכבדה על בשרה ולהתנפל ולצלול המימה, ולא יכול עוד להתמהמה במקום אשר הוא שם, ויקם וימהר ויחתור לבוא אליה בטרם עבוֹר מועד.  ובראות הנערה כי נגלה נגלתה לעין זר, ויעזוב כחה אותה ותפול ארצה ותרבץ תחתיה ואת השמלה משתה מן המים עד החצי;  אז הסתירה את פניה בטמון ותהי כחושבת אשר אולי לא ראתה עוד אותה עין האיש הזר והוא רק במקרה חתר אל היבשה ועוד יש תקוה מעט לכלות את אשר החלה.  ואולם ברגע הזה הגיע דירונדה אל היבשה.

– הצעיף?  קראה הנערה ותשם את ידה על ראשה ותמשש בין שערותיה, – אמנם כן, בין הבדים אשר על שפת הנהר הסתרתיו.

– הניחי לי, קרא דירונדה בראותו כי אומרת הנערה לקום ולבקש את אשר הסתירה, – עוד רגע אחד ואני אמצאנו ואביאנו אליך.

דירונדה דלג על כרכוב האניה אל היבשה, וימצא את הצעיף וגם את השמלה הלחה לקח, ויזר אותה וימץ את המים ממנה ויטל אותה אל קרקע השיט.

– גם את השמלה הזאת נקח אתנו ואל ימצא אותה איש אשר ראה אותך ויאמר כי צללת במימי הנהר.  – אז נתן לה את הצעיף, ויוסף ויאמר:  צר לי מאד כי אין לי כל בלתי אם מעילי ,ואולם גם זה לך לטובה, ואַתּ קחיהו ושימיהו על בשרך למען יחם לך מדי עברנו את המים ולא תבוא עליך מחלה לנגוף;  הן כזאת וכזאת נראה בשוב אנשים לביתם במועד הלילה ושמלות ומטפחות לא הכינו להם די מכסת הנפשות, אז ישאלו איש מאת רעהו ולא יתבוששו.  – ומדי דברו נתן בשחוק קולו וישם לפניה את מעילו, והיא קבלה אותו ברצון ואותו שחוק ותוגה גם יחד נראו על פניה, ותתעטף במעילו ותדום.

– הנה יש אתי בכּלי לחם תופינים – התאכלי אותם?  שאל דירונדה.

– לא, נפשי תתעב אֹכל ולא אוּכל כלכל אותו;  הן יש עוד בצלחתי אגורות אחדות ולוּ רעבתי ללחם כי אז קניתיו.

דניאל תפש את המשוט בידו ויחתור ביד חזקה ורגעים אחדים לא דברו איש אל אחיו, והיא לא נשאה עיניה אליו כי אם הביטה על פני המשוט, ופניה ענו בה כי נעים ומתוק לה החום השב אל קרבה ונעימה וטובה לה גם התקוה החדשה אשר באה אל לבה.  – פאתי השמים האדומות חלפו חדלו והכוכבים הלכו הלוך ורב, גם הירח עלה בהדרו ויחתור גם הוא על פני רקיע השמים ממעל, ואולם אורים גדולים לא הביא עדו אתו ולא יכול דירונדה לראות את תוי פני הנערה ולבחון אותם.  אכן זכר פניה אשר ראה בין הערבים לא סר עוד מנגד עיניו, ויש אשר התגנבה מחשבת תוגה אל לבו כי אמנם נבוכה הנערה מאד ואין ברוחה נכונה, והמחשבה הזאת לא חדלה ממנו רגעים אחדים, כי על כן באה האֻמללה להשליך את נפשה במצולות המים.  ובשבתו על עבודתו ובתפשו את המשוט חשקה נפשו מאד לדבּר עם הנערה ולשמוע מה בפיה, ואולם ירא לנפשו לפתוח שפתו עמה, פן ירע הדבר בעיניה ולא תוסיף לבטוח בו ועל כן חכה לה בדברים.  אכן הנערה נאלמה דומיה עת כביר ולא דברה דבר;  ואולם פתאֹם הרימה את ראשה ותאמר:

– אהבתי כי אשמע את קול המשוט והמולת המים.

– גם אני אהבתי את הקולות האלה.

– לולא באת אל החוף למועד נכון כי עתה כבר שכנה דומה נפשי.

– למה תדברי כדברים האלה ואני לא אוכל לשמוע אותם מפיך.  אכן נפשי תקוה אשר לנצח לא תנחמי כי באתי אל החוף למועד הנכון.

– אני לא אדע אם יש לי תקוה ואם אנוש כמוני יוכל עוד לשמוח בחיים.  הן ימי maggior dolore (המכאוב הגדול) וימי miseria (הרעה) ארכו על ימי tempo felice (עת הטובה) אשר נחלתי לי.  – הנערה נאלמה ואחרי כן היתה כחולמת ותוסף: miseria – dolore – הדברים האלה לא נמחו עוד מנגדי ויש אשר אדמה בנפשי כי עוד חיים המה.

דירונדה נאלם דומיה;  שפתו קצרה משאול וחקור אותה, כי ידע אשר לא יצדק בעשותו כדבר הזה, וכי בהצילו את נפשה מרדת שחת לא היה לה עוד לאדון ולנגיד אשר יוכל להשתרר עליה או להתעמר בה על כי עזובה ואֻמללה היא.  – והיא הוסיפה לדבר:

– לא ידעתי כי רע הדבר בעיני אלהים!  הן המות והחיים בידו, ואני ידעתי כי אבותינו המיתו את בניהם במו ידיהם, ואחרי כן מתו גם הם לרצונם למען לא תטמא נפשם בקרבם, וגם אני חשבתי כדבר הזה ואמרתי לעשותו;  ואולם עתה שמעתי את קול הקריאה הקורא אלי לחיים ואט אליו את אזני, אם כי נפשי לא יודעת מה חלקי בחיים ומה אמצא כי עוד אבקש.

–עוד תמצאי לך רעים ואוהבים טובי לב, ואני במו ידי אבקש לך אנשים כאלה.

הנערה הניעה את ראשה ורוח תוגה חלפה על פניה:  הן את אמי ואת אחי לא אוכל עוד למצוא ואיך אראה בטובה.

– האם נערה אנגליה אַתּ?  הן שפתך הנאמנה תענה בך כי אנגלית אַתּ.

הנערה לא ענתה רגע אחד ותבט בפני דירונדה ועפעפיה בחנו את תוי פניו לאור הירח הכהה.  התוכל להאמין בו או אם תחדל?  האם מלאך אלהים הוא השלוח אליה המדברה, ומה הבשורה אשר בפיו?  האם יחלצנה מן המצר או אם יצודנה למדחפות?  – הנערה לא ידעה את אשר לפניה ותהי כחולם המקיץ משנתו והוא טרם יודע להבדיל אל נכון בין הדברים אשר ראה בחלומו ובין הדברים אשר יראה בהקיץ;  אכן מקץ רגעים אחדים התעוררה ותען:

– הן תחפוץ לדעת אם נערה אנגלית אנכי?

– אני לא אחפוץ לדעת דבר בלתי אם את הדבר אשר תאמרי אלי, ענה אותה בחפזון ועוד הפעם עברה המחשבה בקרב לבו כי אין ברוחה נכונה – אולי לא טוב הדבר לפניך לדבּר ולהרבות מלים.

– הנני ואדברה באזניך:  אבותי היו אנשים אנגלים, ואולם נערה יהודית אנכי.

דירונדה נאלם ולא ענה דבר ובתוכו השתומם לבו כי לא מראש מצא את הדבר הזה עד כי שמע אותו מפי הנערה, אם כי האיש היודע את פני הנערות הספרדיות יכול יוכל לחשוב אותה גם לנערה ספרדית.

– האם בוז תבוז לי בגלל הדבר הזה?  שאלה עתה הנערה בדממה דקה וקולה המה בחלילים ויגע עד לב השומע כקול איש הירא לנפשו.

– מדוע זה אעשה כדבר הזה?  ענה אותה דירונדה, – הן לא בער אנכי מאיש.

– ידעתי כי אנשים רבים מן היהודים השחיתו התעיבו לעשות.

– גם אנשים רבים מן הנוצרים השחיתו התעיבו לעשות, ובכל זאת לא טוב תעשי אם תבוזי לי בגלל הדבר הזה.

– אמי ואחי היו אנשים טובים מאד;  ואולם אותם לא אמצא לעולם.  אנכי מארץ רחוקה באתי הפעם כי נמלטתי ואנוס על נפשי...  אבל את הדבר הזה לא אוכל לספּר באזניך, כי לא אוכל לדבר על אדותם...  אני חשבתי כי אמצא פה את אמי וכי ינחני אלהים בדרך העולה אליה, ואולם בא השפק ויאכל כעש בלבי והיום בבקר כאור היום דמיתי בנפשי כי שומעות אזני את הקול הקורא אלי:  לשוא!  לשוא תוגיעי נפשך!  אכן כעת עתה החלותי להאמין כי אלהים נטל עלי לחיות ולא למות;  אולי הולכים אנחנו על הדרך העולה אליה... – ומדי דברה החלה הנערה לבכות, ותבך בקול גדול ואת ראשה הורידה על ברכיה.

דירונדה לא ענה אותה דבר ויתן אותה לבכות, כי אמר תבאנה דמעותיה להושיע לה ולמלט משא מלבה, ובשבתו דומם החל לחשוב מחשבות על דבר המקלט אשר הוא אומר למצוא לה בבית דודו מאלינגר, הן אמת היא כי דודתו אשת מאלינגר תקבל את פני האֻמללה ברצון ובשמחה גדולה, ואולם מי יודע אם בביתה היא יושבת בימים האלה;  והיה אם המשרתים יקבלו את פניה או האמהות והשפחות, והם אליה יביטו, אליה ישתאו וישתוממו, אז תחרד הנערה כצפור חורדת ורע לה ולא תוסיף עוד להאמין בו;  וגם אמר אל לבו כי בית דודו הנהדר עם כל הכלים היפים והמראות הצובאות והיציעים, כל אלה יהיו למוקש ולמורת רוח הנערה ולא תבטח בו.  אז בקש עצות בלבו למצוא לה בית מקלט אחר, ומדי חשבו עלה על לבו זכרון בית האשה מיריק, אֵם רעו האַנס מיריק, היושבת במגרש טשילסי עם בנותיה יחדו.  בבית האשה הזאת ישב דירונדה פעמים רבות בימי התגוררוֹ בלונדון, ולא ראה עוד כמוה וכבנותיה נשים טובות לב השמחות כי תמצאנה מקום לעשות צדקה וחסד, וגם האַנס מיריק איננו עתה בביתו כי בארץ איטליה הוא יושב, ולא יהיה גם הוא לפוקה ולמכשול לנערה האֻמללה.  האשה הטובה הזאת, אמר בלבו, תהיה לה לאֵם וברחמים רבים תאַספנה, ושלש בנותיה הטובות תהיינה לה לרעיות, כי לב טהור ברא להן אלהים, אשר לא נטמא עוד בטמאת החיים והן לא תדענה עוד דבר בלתי אם את הספורים ואת ספרי החזיונות אשר הן קוראות, והיהודית הנחמדה הזאת תמצא חן בעיניהן והיתה להן כרבקה אשר בספור "אִואַנהוֹ" – ואף גם זאת אמר לו לבו כי נכונות תהיינה הנשים האלה לעשות אתה טוב וחסד בעבור שמו הגדול אשר הגדיל אותו האַנס רעוֹ בעיניהן על אחת שבע.  ולא יסף עוד דירונדה להתמהמה ויגמור בלבו לעשות כאשר חשב.

ובעלותם מן המים ישבו שנים יחדו בעגלה ויסעו;  הנערה עיפה מאד אחרי בכותה הרבה בכה, ותסר את צעיפה מעליה ותשען אל קיר העגלה, ואולם העגלה נעה ונדה עד מאד ולא יכלה הנערה לנוח, ובכל זאת נרדמה רגעים אחדים.  – “הלא אנשים טובים הם האנשים אשר אביא אותה אליהם", חשב דירונדה בלבו, וחזות פניה וקולה הנעים ודבריה הברורים יקנו לה תמיד רעים ואוהבים רבים.  ופתאֹם לפתע עלה על לבו זכרון הדברים אשר יספר פּלוּטרך על דבר נשי דעלפיה:  בנסוע הנזירות המתהוללוֹת בחוצות העיר ולפידי האש בידיהן, והן עיפות ויגעות מרוב הוללות ועבודה, ותשכבנה ברחוב העיר ותרדמנה, אז באו המטרונות השאננות בלאט ותתיצבנה על הנרדמות לשמור עליהן ולסוכך עליהן עד הקיצן משנתן, ואחרי כן הובילו אותן לביתן, אשה אשה אל הבית אשר ישבה בו.  ודירונדה ידע כי גם הנשים אשר אליהן הוא הולך בערב הזה אינן נופלות מן הנשים העדינות אשר בדעלפיה.  – בערב הזה ידע דירונדה בלבו כי הזקין וילך הלוך והזקין וכי פרק חדש מפרקי ימי חייו החל עתה, כי על כן בא היום להציל נפש אחת מרדת שחת.  אבל מי יגיד לו כי הגואל ממות הוא איש מציל ומטיב?  האם באמת היטיב ניטיב תמיד עם האדם אם נציל אותו מן המות?

העגלה עמדה לפני פתח בית קטן.

בית מירק לא המה מאדם רב;  חלון החדר האחד מעבר מזה נשקף על פני הנהר וחלון החדר השני מעבר מזה נשקף אל פני שדות וגנים ופרדסים, והאשה יושבת אל מול החלון האחד הפתוח וקוראת בספר באזני בנותיה;  קעטי בתה יושבת אל השלחן ועושה ציורים להביאם לאחד ממוכרי הספרים בעיר כאשר שאל, ושתי אחיותיה עמי ומאַבּ יושבות גם הן ורוקמות רקמת משי להביאנה לבתי האצילים כאשר שאלו.  אכן לא בית עשירים היה הבית הזה, ובכל זאת נוה שאנן הוא מאין כמוהו.  כלי הבית אינם חדשים, כי היו להם ירושה מדור דור, ולרגליהם הביאו להם תמיד זכרונות טובים ונעימים אשר יהגה בהם האדם וטוב לו;  ציורים אחדים פתוחי חותם תלוים על הקיר, ואותם לא מכרה האשה גם בצר לה מאד, כי קדושים הם לה אחרי מות בעלה, וגם העוגב הישן נשען אל הקיר כבראשונה.  אכן חכמה ומלאכה, מליצה וזמרה גם יחד נקבצו בבית הזה אל שני החדרים הצרים, ויש אשר גם שפחה לא היתה להן בבית, והנערות עשו גם את מלאכת היום לטאטא במטאטא ולבשל ולאפות, ואולם שלוה ומנוחה, כשרון ידים ולב טהור היה להן תמיד, ותהיינה שמחות בחלקן.  אחת בשנה בבוא האַנס הביתה הלכו אתו ארבעתן לבית התיאטרון אשר לשיר ולזמרה, וזה היה חלקן מכל עמלן ויותר לא שאלו ולא בקשו, והיה האיש אשר ראה את פני הבית הזה ואת היושבות בו ואמר:  מי יתן והיה כזה עד עולם!  גם היטיב לא ייטיב אלהים עמהן וגם הרע לא ירע להן!

האשה הקטנה ישבה ותקרא מעל הספר באזני בנותיה;  גם בנותיה היו קטנוֹת קומה מאד, ולוּ היו ארבעתן עשויות מעשה דונג, כי עתה יכולנו להביא את כלן אל תוך המלתחה הגדולה אשר תקח עמה אשה מנשי האצילים בלכתה למסעותיה, ורק נפש אחת גדולה היתה בבית והיא החתול הבאה מארץ פרס ואשר קראו את שמה האפֿיס.  החתול רבצה על אחד המרבדים אשר על הכסאות, ולפעמים פתחה את עיניה הגדולות ותבט על סביבותיה ועל הנשים הקוראות ותאנק, ותדום.  – הספר אשר קראה בו אשת מיריק היה הספר "Histoire d'un eonserit” (דברי ימי איש צבא) מספורי הצרפתים, ובכלותה לקרוא החלו הנערות להשמיע משפט.

– הספור הזה הוא היפה בכל הספורים אשר בארץ!  קרא מאַבּ ותנח את הרקמה מידה.

– אמנם כן, מאַבּ!  ענתה עמי, – הספור הזה הוא האחרון אשר שמעת, והדבר אשר ימצא חן בעיניך הוא הנבחר מכל הדברים אשר בארץ.

– הספור הזה איננו ספור, ענתה גם קעטי חלקה, – הספור הזה הוא חלק מדברי הימים לארץ צרפת, והמחבר נתן לנו בזה קרן-חזות להביט בה על כל הנעשה ולראות את כל הדברים מקרוב ולא מרחוק.

– אם כה ואם כה לא אשוב מדברי האחרון, ענתה מאַבּ, – הספור הזה יעורר בי מחשבות חדשות ונעימות כאחד מספרי החזיונות אשר לשילר, ויש אשר אתאוה לחבק ולנשק לכל האדם והיקום יחדו.  הבה, אמי, אשקך מנשיקות פי.  – ומדי דברה נפלה על צוארי אמה.

– בראותי את מאַבּ ואת מעלות רוחה אלה, אז אדע תמיד כי רקמתה תצנח ארצה – ענתה עמי – ומי יודע אם לא הטיבות לעשות לא הואלת לכלות פעם אחת את מלאכת כפיך וטנף לא תטנפי אותה.

– רב לך, רב לך, רב לך!  קראה מאַבּ והיא צהלה ושמחה – לוּ הובאו אלינו שלשה אנשי חיל מוכים ונפצעים כי עתה כלכלתים ודאגתי להם בנפש חפצה.

– או אז אָחזה האש בּבּשל המבושל לעיניך ואַתּ לא שמתּ אליו לב, כי כל היום היו עיניך ולבך נתונים אל האורחים – ענתה עמי.

– רב לכן!  קראה אמה ותצחק, – למה תריבנה אליה?  קומי, בתי, ותני לי רקמתך וארקום לך את הפרחים האמוצים.

– אם כה תעשי, ואעזבה עליך את הרקמה ואני אשב לי את העוגב ואנגן למען ירחב לי!  – אמרה מאַבּ.

הנערה נגשה אל העוגב ואחיותיה שחקו בקול גדול, והנה קול מחוץ נשמע ואיש מכה על הדלת.

אלהים אלהי!  קראה אשת מיריק ותלפת, – הנה השעה העשירית!  השפחה כבר תשכב על משכבה, והנה אורח בא.  – ומדי דברה יצאה את פתח הבית ואת הדלת לא סגרה אחריה.

– אדוני דירונדה!  קראה האשה ובנותיה שמעו בקראה.  אז דברה מאַבּ אל אחיותיה בקול מלחשים:  צאינה וראינה כיום הזה אם לא כדברי כן יהיה;  הנה דירונדה בא וחדשה תעשה בתוכנו!

והנערות לא שמעו בדבר דירונדה בפתח הבית.

– ידעתי, גבירתי, אמר אחרי ספרו באזניה את כל המוצאות אותו בערב הזה, – ידעתי כי מבקש אנכי ממך חסד וטוב מרבה להכיל, ואולם בך אבטח כי תביני אשר אובד עצות אנכי ולא אדע לכלכל נפש רכה וענוגה כזאת.  הן אל בית אנשים זרים לא אוכל להביא אותה, וגם אירא לנפשי כי המשרתים והשפחות אשר בבתי האצילים יביאו עליה חרדה ולא מנוחה, ועל כן אחת אמרתי, אפנה לי אל אשה טובת לב כמוך, ואַתּ תסלחי לי אם הרהבתי עז בנפשי לבקש מלפניך על הנפש הזאת.

– רב לך, אדוני!  הן ידעתי להוקיר את הכבוד אשר תכבדני הפעם הזאת בשימך את מבטחך בי, וגם ידעתי את גורלך ומשפטך, כי אין לך עצה אחרת.  הבה והבאת את העלמה אשר אמרת, ובין כה אשובה אל נערותי ואֶגלה את אזניהן.

דירונדה שב אל העגלה אשר בחוץ, והאשה שבה אל בנותיה ותאמר:

– מאַבּ!  תחת המוכים ונפצעים מאנשי החיל אביא לך נפש אחרת אשר תכלכלי ותדאגי לה; הלא היא נערה עניה ועזובה אשר בצר לה מאד באה היום לעת ערב אל הנהר ותאמר להתנפל המימה, ואולם אדוננו דירונדה ראה אותה בעוד מועד ויצילה ויקחה עמה אל סירת הדוגה אשר לו, ולא ידע לשית עצות בנפשו למצוא לה מקום מנוחה עד עלות זכרוננו לפניו, ואז בטח בנו ויביא את הנערה אלינו.  והנערה הזאת נערה עבריה היא, כאשר יאמר דירונדה, והיא משכלת מאד ויודעת השפה האיטלקית ותבין פרקי זמרה ושירה.

הנערות קמו ממושבותיהן ופניהן צהלו, ומאַבּ אמרה כי אצבע אלהים היא אשר שמע את תחינתה.

ודירונדה נגש אל העגלה העומדת פתח הבית ויבט בפני הנערה אשר הקיצה מתרדמתה ותפן כה וכה, וידבר אליה דברים רכים וטובים:  הנה הביאותיך עתה אל בית אנשים טובי לב ונדיבי רוח אשר כמוהם לא נמצא עוד בארץ;  בבית הזה תמצאי לך נערות צעירות כמוך אשר תהיינה לך לאחיות בצרה ולאחיות בשמחה, והבית הזה נוה שאנן אשר בו ייטב לך ובו תמצאי מנוחתך.  האם תואילי ללכת אחרי בפעם הזאת?

הנערה ירדה מעל העגלה ותתן את ידה על יד דירונדה ואת צעיפה שכחה לקחת אתה, ודירונדה הביא אותה אל החדר אשר שם חכו לה ארבע הנשים הקטנות, ובהיותה נשענת על יד דירונדה, ותהי כתמונה מלאה קדש והדר הלוקחת לב רואיה, וגם לב נשים אשר איננו טהור כלב הנשים האלה תקח, ואף כי את אלה.  בבואה אל החדר חשכו עיניה רגע אחד מרוב האור אשר בא עליה פתאם, ודירונדה שם את ידה בתוך יד אשת מיריק, וישמח בלבו בראותו את הנערה הזאת והיא גבוהה משכמה ולמעלה מכל הנשים אשר על סביבותיה והן עד צמותיה השחורות לא תגענה.  אכן!  אמר בלבו, מפני הקטנות האלה לא תירא ולא תפחד, ורוחה ישוב אל קרבה והיתה שלוה ושאננה.  ובעת אשר נגשו הנערות אשה אחרי אשה להביט בה ולבחון אותה, ואשת מיריק פתחה את פיה ותאמר:  – הלא עיפה אַתּ, נערה אֻמללה!

– אנחנו נדאג לך!  אנחנו ננחמך מיגונך!  אנחנו נאהב אותך!  קראה עתה מאַבּ אשר לא יכלה עוד להתאפק, ותאחז ביד הנערה היהודיה ותלחץ אותה אל לבה;  והנערה היהודיה בראותה את כל אלה ואת השמחה אשר שמחו עליה ותחי רוחה, ועל פניה נראו אותות חדשים.  אז נסוגה אחור כמעט להביט ולראות את ארבע הנשים אשר סביבותיה, ואחרי כן נשאה עיניה אל דירונדה ותדע כי בשלו כל החסד הזה, ואחרי כן שבה ותפן אל בעלת הבית וברוח חן ותחנונים אמרה:

– נכריה אנכי...  נערה יהודית אני ומי יודע אם לא תחשבי בלבך כי רעה אנכי.

– לא!  אנחנו כלנו יודעים כי נערה טובה אָתּ!  קראה מאַבּ.

– אך טוב וחסד חשבנו עליך נערה אֻמללה!  אמרה בעלת הבית, – שבי ונוחי כמעט רגע!  גם אכול תאכלי מעט ואחרי כן תשכבי לנוח.

הנערה הביטה שנית אל דירונדה, והוא אמר:

– הלא לא תיראי ולא תפחדי עוד בשבתך בין האנשים הטובים האלה?  הלא תשכבי וגם ישן תישני הלילה?

– לא אירא ולא אפחד וגם ישן אישן הלילה, כי אלהים שלח את מלאכיו לשמרני.

ואשת מיריק שלחה את ידה ותאמר להושיב את הנדחה על הכסא, ואולם הנערה נסוגה אחור רגע אחד ותהי כיראה לקבל את הטוב עד אם תספר בראשונה דברים אחדים על דבר מולדתה ומוצאותיה:

– מירה לפידוֹת שמי...  מדרך רחוקה מאד באתי, מעיר פראג ועד לונדון, ובדד עברתי את כל הדרך הזאת ואין איש אתי...  מעיר פראג ברחתי...  מפני אנשים רעים אני בורחת...  ואני קויתי כי אמצא פה את אמי ואת אחי, כי נערה קטנה מאד הייתי בעת אשר גזלו אותי מבית אמי, ואני אמרתי:  עוד אוכל ואמצאנה פה.  אבל לשוא!  הבתים הישנים נהרסו ואינם עוד, ואני לא מצאתים...  ימים רבים עברו עלי בעיר הזאת וכסף לא היה בידי ועל כן בצרה גדולה הייתי...

– אבל אמי היטיב תיטיב עמך!  קראה מאַבּ, – הלא תראי מה טוב ומה יקר לב אמי הנדיבה.

– שבי ונוחי כמעט, אמרה קעטי ותתן לה כסא לשבת עליו, ועמי יצאה להכין ספל חלב.

מירה לא נתנה לפצור בה עוד ותשב על הכסא, והיא מלאה חן וענוה בשבתה על מושבה ורגליה נחות אשה על אחותה וידיה יורדות אל חיקה ועיניה מביטות על האנשים הטובים אשר סביבותיה.  אז באה האַפיס החתול ותרם את זנבה ותלחץ אל כף רגל היושבת ואחרי כן שכבה רבצה על הארץ – ודירונדה הביט כה וכה וידע כי בא מועד לו להשתחוות ולצאת.

– הן לא תקצפי עלי אם אשוב אל הבית הזה מחר?  אמר אל בעלת הבית, – אם תואילי לקבל את פני ואבוא הנה בשעה החמישית.

– הטיבות כי היה עם לבבך לשוב אלינו, ענתה אותו האשה, – ונפשי תקוה כי בין כה וכה ואני והעלמה הזאת נהיה לאחיות ולרעיות.

– חיי בטוב!  דבר דירונדה בהביטו אל מירה ובשלחו לה את ידו.  הנערה קמה ותאחז את ידו, וברגע הזה עברה המחשבה את לבה לזכור את העת אשר התיצבה לפניו בתתו לה את ידו בפעם הראשונה וגם הוא זכר את הדבר הזה ברגע ההוא;  והנערה נשאה את עיניה ותדבר אליו ברוח חן ותחנונים:  יברכך אלהים ואלהי אבותי וישמרך מכל רע כאשר שמרתני אתה כיום הזה!  לא האמנתי כי יש בארץ איש טוב כמוך, כי עד היום הזה לא היה עוד איש אשר מצאתי חן בעיניו להיטיב עמדי, ואתה מצאתני ואני עניה ועזובה, וחמלת עלי והטיבות עמי ככל החסד הזה...

דירונדה לא יכל לדבר כי המו מעיו מאד, ויניע בראשו ודבר לא דבּר, ויצא בחפזון.

 

פרק שביעי

דירונדה לא היה בעל חלומות ודמיונות;  רוח מנוחה ושלוה פרשה עליו את כנפיה מחוץ ובקרבו בערה אש תמיד, ולכן יש אשר מצא דברי שיר ודמיונות גם במעשים הנעשים בארץ יום יום, אכן אמת נכון הדבר!  אולי נמצא גם עתה רוח שירה ורוח דמיונות בכל מקום ומקום ובכל מעשה ומעשה, ורק האנשים קרי הרוח לא ימצאו אותם, והם הן לא מצאו אותם גם בדורות הראשונים.  ואולם רוח השירה ורוח הדמיון נמצאו גם בבית החוקר הבוחן גנזי נסתרות וגם במרכבות מסלות הברזל, ורק האנשים אשר כל רוח אין בהם, הם לא ידעו ולא יבינו אותם;  כי איך אפוא ידעו ואיך יבינו אותם, ולבם צר ונפשם שפלה ואין להם קנה מדה למוד את המעשים הנעשים מן העולם ועד העולם?

קורותיו וכל המוצאות אותו בערב האחרון לא הניחו לו לישון בלילה, כי נגעו עד לבו, ותהיינה בעיניו כאחד המקרים הנפלאים אשר קרו את אָרעסט או את רינלדוֹ, ובשכבו על משכבו עברו כל הדברים לפני עיניו מהחל עד כלה, מאז ראתה עינו את מירה בראשונה ועד עזבו אותה בבית מיריק.  אז לקח ספר בידו לקרוא בו, אולי יצלח חפצו בידו להעביר את מחשבותיו וחלומותיו מקרבו, ואולם אותיות הספר לא היו בעיניו בלתי אם כמכבר מעשה רשת אשר מבעד לנקביה וחוריה ראו עיניו את כל המראות כאז וכעתה ואזניו שמעו גם את הקולות והמלים, – ונוסף עליהם גם כל הדברים אשר לא באו ולא היו עוד ואשר רק קרובים היו לבוא ולהיות.  אכן הלך לבו אחרי הנערה הזאת וקורותיה, ולבו אמר לו כי נטל עליו להיות לה לעזר ולהועיל בלכתה לבקש את אמה, ואולם מי יודע אם לא תגדל צרת הנערה על אחת שבע ביום מצאה את אמה, והיא נפרדה מעליה משחר טל ילדותה ועד היום הזה;  אז זכר פתאם כי גם הוא מבקש את אמו זה שנים אחדות, וכי יש אשר יראָה תבוא בלבו, פן ימצאנה ודרכיה לא ימצאו חן בעיניו והיה לאיש אובד עד בוא יומו האחרון.  הן אמנם הגידה לו הנערה בשבתה עמו בסירת הדוגה כי אמה ואחיה טובים מאד.  אבל מי יודע אם לא רק בתומתה ובילדותה שפטה את משפטם לטוב, והם אנשים רעים וחטאים.  – אמנם נכון היה דירונדה תמיד לעמוד לימין עשוקים ולהציל עני ואביון מגוזליהם, ואולם מעודו לא קרה עוד מקרהו לבוא ולהיות גואל ומושיע גם לאנשים יהודים, וגם ידע אותם ואת דרכיהם;  על פי השמועות אשר שמע לא מצאו היהודים חן בעיניו מעולם, גם בראותו אותם לבושים מחלצות וגם במצאו אותם בשוקים ובפנות העיר וצרורותיהם על שכמם;  ובשמעו דבר על אדות יהודים משכילים וחכמים, אז ידע לבו אל נכון כי האנשים האלה עזבו את דתם ואת אמונתם והמה נכונים להתערב בגוים אשר הם יושבים בתוכם ובכל נפשם ומאדם יחפצו להיות גוי אחד עם גויי הארצות אשר שמה הם יושבים, והיה אם איש כזה יכו בחרפה, אז התעורר על המחרפים ונפשו ירעה לו;  אבל איך יאשמו אדוני הארצות אם יאמרו לספות צדיק אחד עם רשעים רבים?  – דירונדה ידע גם הוא את כל הדברים הנתעבים והמעשים הבזוים אשר יעשו אותם היהודים על דברת רבים, וגם תכונת רוחם ודרכיהם הנלוזים לא נפלאו ממנו, כי רבות שמעו אזניו מאז ועד היום;  אמנם גם הוא הבדיל את היהודים הקדמונים מן היהודים האחרונים אשר בדורותינו, אם כי מעודו חלק לבו מעל אלה האומרים להפריד את ימי ההוה מימי קדם, ובדברו על היהודים לא התחקה על שרשי רגליהם.  ורק אחת ידע כי התנחלו גם את כל המדות הטובות וגם את כל המדות הרעות אשר יתנחל שבט נמאס ונרדף כל הימים.  – אבל ביום הזה נולדו בלבו מחשבות חדשות כי זכר את מירה ואת אשר תאמר לבקש את אמה ואת אחיה, ויזכור לפתע פתאֹם גם את כל הדברים הנתעבים אשר שמע על דבר היהודים, ומי יודע אם אֵם מירה איננה גם היא אשה יהודית מן היהודיות אשר שמן וזכרן היו לו תמיד לגעל נפש.  אכן ראו עיניו כי הנערה נערה משכלת ורבת חן ושכל טוב, ואם לפיה ישפוט את משפט גואליה וקרוביה, אז יצא כאור גם משפטם;  אבל – בטרם ירים את ידיו ואת רגליו לעשות קטנה או גדולה, יחכה נא עד הוסיפו דעת ובינה, לדעת ולהבין את דברי ימי הנערה;  אולי תדבר מירה את דבריה באזני אשת מיריק, והיא תגלה גם את אזנו ואז ידע לשפוט נכונה.  הן קול הנערה ושפתה הטהורה ותומתה וישרה אשר עטתה כשלמה, כל אלה ענו בה כי נעלה וטובה היא מבנות גילה, ומדי חשבו בה לא יכול לחבר את מחשבותיו אל המחשבות הראשונות בדבר היהודיות הבזויות, ובכל זאת התיצבו לרגעים תמונות לנגד עיניו אשר היו לו לפוקה ולמכשול:  יש אשר חשב בלבו כי הולך הוא לבקש את אֵם הנערה ברחובות לונדון הצרות, ואיש מאנשי הבינים הולך עמו לתור את הדרך לפניו, והוא יביאהו עד השוקים המלאים רפש וצחנה, ושם יעבירהו על מפתן אחת החנויות, והנה אשה יהודית לנגדו אשר עיניה כעיני הדיה ושערותיה פרועות, לא רחצו למשעי ולא עלה עליהן מסרק, ונערה קטנה ורעבה עומדת לפניה אשר תתנצל את שארית עדיה ורדידיה למכור אותם בעבור נעלים;  ויש אשר חשב בלבו כי בא אל בית גדול בנוי לתלפיות, והבית הזה עם כל הדרו ותפארתו היה לו לגעל נפש שכם אחד על החנות, ושם יושב איש יהודי צעיר לימים אשר ירבה לדבר באזניו באין מעצור, עד כי יהיה למעמסה על כל שומע, ובדברו יהיה לו עד מהרה לקרוב ולגואל, ונכון יהיה לעשות את כל דבר ודבר אשר יצוהו ורק אם נתון ינתן על ידו אגורה או קשיטה אחת – ותמונות כאלה חלפו על פניו ככל אשר ידע וככל אשר שמע על דבר היהודים מאז ועד עתה.  – סלחו לו!  כי רוחו לא הלך בגדולות ובנפלאות ולא עצר כח לחקור בדברים אשר לא ידע אותם בלתי אם למשמע אֹזן.

אבל מה יהיה משפט מירה ומה יעשה לה עתה?  – נפשו ידעה מאד כי טוב וחסד יעשה עם הנערה הזאת, אם הוכיח יוכיח לה כי גם אנשים אחרים ידאגו לשלומה חוץ ממנו ולא עליו לבד תשליך יהבה;  אמנם השיגה ידו לכלכל אותה די מחסוריה, ואולם לו אמר לבו כי החסד הזה יהיה לה לתועבה, ויען כי הלך לבו אחרי הנערה הזאת, לכן חפץ כי חפשי תהיה לרצונה ואיש לא ימשול בה, וגם אליו לא תהיינה עיניה תלויות ולא תשא עיניה לידו הנדיבה.  – רגע אחד חשב בלבו לקום בבקר ולספר לדודו מאלינגר ולדודתו את כל המוצאות אותו ולא יעלים מהם דבר, ורגע משנהו השיב אל לבבו כי עוד חזון למועד עד אם יבא בראשונה אל בית מיריק שנית, אולי תציל האשה דברים חדשים מפי הנערה ואז אולי ידע את הדרך אשר ילך עליה.

כאלה וכאלה היו מחשבות דירונדה כל הלילה.

בין כה וכה ואנשי בית מיריק לא ראו דבר בחלום ובהקיץ בלתי אם את פני מירה.  – מירה קמה בבקר מעל משכבה ותאמר כי ערבה שנתה עליה כל הלילה, ותרחץ את בשרה במים ותלבש את שמלת מאַבּ השחורה ותסלסל את תלתליה השחורות, ואז החלו פניה להתאדם מעט, ותהי כחולה אשר זה אך החלו לחיות מחליו.  בין כה וכה ומאַבּ הביאה לה את לחם הבקר, ומירה אמרה כי לא תוכל לאכול בלתי אם את המאכלים אשר יאכל איש ישראל על פי דתו ותורתו, ותאכל לחם וביצים ותשת חלב, ומאַבּ אמרה כי תביא לה כלים חדשים, ואת הבשר תביא מן האטליז אשר לטבחים יהודים, ואז תוכל לבשל את אשר תבשל על פי דתה ואמונתה.  גם סנדלים קנתה מאַבּ למירה, כי לא היו סנדלים קטנים בכל הבית אשר יהיו לפי מדת רגלי מירה הקטנות, ושמלת מאַבּ הקצרה לא הגיעה למירה בלתי אם עד קרסוליה, ויראו הסנדלים החדשים בכל הודם ותפארתם.

– ראי נא, אמי!  קראה מאַבּ ותך כף אל כף ותבט על רגלי מירה הקטנות, – מה יפו פעמיה בסנדלים ההם!  דמיונה כמלכה בּוּדוֹר אשר עליה נאמר:  “שתי רגלים קטנות וענוגות נשאו אותה, והן עשויות מעשה ידי אמן, ואיש לא הבין איך תעצורנה הרגלים הקטנות ההן כח לשאת את כל הבנין העומד עליהן".

מירה שמעה אף השפילה לראות ותבט על רגליה הקטנות, ותצחק, ובעלת הבית אמרה בלבה:  אכן נפלא ממני להאמין כי יש אשר תוכל גם מחשבת בליעל לעלות על לב הנערה הזאת!  – ואחרי כן אמרה אל מירה בקול:  “מי יודע אם הרגלים הקלות האלה לא נשאו בימים האחרונים את משאן שבעתים כאשר יוכלו שאת;  ואולם כיום הזה תשבתי ותנפשי, בתי, וישבתּ על יד ימיני והיית לי לרעיה נאמנה".

– ואז תספר באזניך דברים רבים ונפלאים, ואני לא אשמע דבר!  קראה מאַבּ ותיבב על גורלה אשר נטל עליה ללכת עתה אל נערותיה ותלמידיה, ויהי לה הדבר הזה כאחד הספורים הנעימים אשר החלה לקרוא בו, ואחרי כן יאבדו לה פרקים אחדים ולא תדע אותם.  – בעת ההיא וקעטי כבר עזבה את הבית ותלך אל חוף הנחל לרשום שם רשימות ולעשות ציורים כמשפטה מדי יום ביומו, וגם עמי לא היתה בבית אחרי לכתה אל בתי האצילים להביא להם את רקמותיה, כי כן היה דבר אִמן לעזוב אותה עם הנערה הנכריה לבדה, אולי תפתח הנערה את פיה לספר באזניה את אשר תספר.

והחדר אשר ישבו בו הנשים השתים האלה מלא אורה כיום הזה על כל סביביו, ותנח עליו רוח שלום ונחת, ויהי בעיני הנערה כמקדש מעט.  אור השמש מרחף על פני הנחל אשר מחוץ ורוח קל התגנב לבוא החדרה דרך החלונות הפתוחים.  ועל הקירות אשר מסביב תלויות תמונות שונות, תמונות הקדושים ועליהם מרחפים שרפים וכרובים רבים, והתמונות האלה מלאות רוח קדושה;  ואחריהן תלויות תמונות הנביאים והנביאות על פי ציורי הצירים הגדולים אנשי השם, ואחריהן ציורים ותמונות מעשה ידי הוֹלבּן ורמבּרנט, גם תמונות המזכירות אלינו את ימי הדורות האחרונים ואת אנשי השם אשר היו בימים ההם, הלא הם המשוררים וחוזי החזיונות השונים, אלה מאיטליה ואלה מיתר יושבי הארץ, ואת כלם תראינה עינינו על התמונות אשר על הקירות.  – והאשה הקטנה ישבה ותבדיל לה חבילות צמר ופתילי משי להכין רקמה לבנותיה בבואן;  החתול רבצה לרגליה ותהמה לרגעים, ומורה השעות אשר על הקיר השמיע את קולו באין מעצור, ובעלת הבית חשבה בלבה כי זאת המנוחה וזאת המרגעה תשוֹמנה פה למירה לדבר את דבריה גם באין שואל לה.  בעת ההיא ומירה ישבה על מושבה כבראשונה, ידיה בתוך חיקה ורגליה נחות אשה על אחותה, עיניה משוטטות בכל הדברים ובכל התמונות אשר על סביביה ושפתיה סגורות, ופתאֹם לפתע נשאה את עיניה ותבט על פני גבירתה, ואחרי כן החלה לדבר בדממה וקול נעים:

– את פני אמי אזכרה שכם אחד על כל יתר הדברים הערוכים והשמורים בלבי;  ואני בצאתי מאת פניה הן לא הייתי בלתי אם בת שבע שנים, ועתה הנני בת תשע עשרה שנה!

– אם בעיניך יפלא הדבר בעיני לא יפלא, ענתה האשה מיריק – את הדבר אשר נראה בשחר טל ילדותנו לא נשכח עוד עד עולם ולא ימחה עוד מלוח לבנו עד נצח נצחים.

– והדבר הזה הוא הראשון אשר ראיתי בשחר טל ילדותי!  יש אשר אדמה בנפשי, כי המראה הראשון אשר ראיתי בהחלי לחיות היה מראה פני אמי;  אני הקיצותי בפעם הראשונה וארא את אמי וזרועותיה חבקוני, ואזני שמעו מפיה שירות וזמירות.  הזמירות האלה היו כלן בשפת קדש, ואני אשר לא הבינותי את פתרון המלים, דמיתי בנפשי תמיד כי רק אהבה ושלום מלאו זמירותיה, ואין בהן דבר בלעדי אלה.  על מטתי הקטנה שכבתי לפעמים, ושמלות וכסתות לבנות על כל סביבי, ואמי הטתה את ראשה ביני ובין הכסתות הלבנות, ושפתיה הביעו את הזמירות הנעימות ההן, ואזני שמעו ולבבי פחד ורחב;  ויש אשר כחלום אחזה עוד את כל אלה בהקיץ, ואת קולה אשמע ואת מראֶיה אראה, ואני אושיט את ידי הקטנה אליה, והיא תחזיק בה ותנשקנה;  ויש אשר יראה ורעד יבואו בי בחלומי וכל עצמותי תרחפנה, ואני אדמה בנפשי כי מתנוּ יחד, גם אני וגם היא;  ואולם עוד מעט והקיצותי, ולא אדע את נפשי ולא אכיר את בשרי; אבל אם יבֹא יום ואני אראה את פני אמי, ואכיר אותה כרגע –

– אכן שימי נא אל לבך, בתי, כי שתים עשרה שנה עברו מאז עד היום, ובקרב הימים האלה שונו פני אמך – ענתה אשת מיריק בנחת – הביטי נא על שערותי אלה אשר שיבה זרקה בהן:  לפני עשר שנים היו השערות האלה צהובות במראיהן;  ואולם הימים והחדשים יעופו עלינו כצפרים קטנות, ועקבות רגליהן ומדרך צעדיהן לא יחסרו על פנינו ועל קדקד ראשינו, ולב הצפרים כבד כפעם בפעם ועל כן יכבידו גם את צעדי רגליהן.

– גם לב אמי היה כבד בדאגה וביגון הרבה מאד ביום עזבי אותה, ואולם אין קצה לשמחה אשר תשמח בי האשה הזאת ביום צלוח חפצה בידה לשוב ולראות את פני אך פעם, והיה לה הדבר הזה תנחומים ושלומים כפלים ככל הרעה אשר עברה עליה.  ואני גם אני מה גדלה שמחתי לוּ בהקיץ שבתי לראות פניה תחת החלום, אז אמרתי לנפשי:  טוב לי כי עניתי, טוב לי כי גברתי על כל צרותי ותלאותי, כי את פני אמי אראה עוד!  יש אשר הבטתי כה וכה וארא את הארץ ואת היושבים עליה, והנה רעים וחטאים רבים על כל סביבי, ונפשי ידעה מאד כי אמי איננה עוד ואין לי דרך אחרת לבוא אליה בלתי אם דרך המות.  וביום אתמול בבוא לי הרגע האחרון ואני דמיתי כי עוד מעט ונהר יסובבני וכל משבריו וגליו יעברו עלי, והנה איש בא מלא חסד וחנינה גדולה מאד, ואאמין בחיים שנית ופניתי את לבי שנית אל החי.  למן הרגע ההוא באה תקוה אל לבי כי גם אמי לא מתה עוד, ובשבתי בביתך היום בבקר ואורה ושלום על כל סביבי, אז בא כנהר שלום אל תוך לבי ואאמין בטובה ובחיים אמונה גדולה;  כי על כן לא אשאל דבר ולא אבקש מאומה, ורק חכה אחכה, כי טובה לי התקוה מאד, ונפשי תברכך מאד ואת כל הסוככים לי, יען כי לא חשבתם עלי רעה ולא בזיתם לי.

מירה דברה את הדברים האלה בדממה דקה ובחום לבה, ולא נעה ולא זעה ממקומה.

– כל איש אשר נפשו לא הוטמאה יחשוב עליך כאשר חשבנו אנחנו, ענתה האשה מיריק, ותדמה בנפשה כי מכבּר יורד לפני עיניה, – אבל מי לקח אותך מבית אמך ויביאך עד הלום?

– הנני ואספרה לך את כל הדברים האלה, אם כי מדי דברי בהם יהמו מעי עד מאד, אבל נפשי יודעת מאד, כי עלי לספר את הדברים הנוראים ההם מהחל ועד כלה.  – האיש אשר גזל אותי מבית אמי הוא אבי;  אני חשבתי בראשונה כי הולכים אנחנו בדרך לא רחוקה, ואשמח מאד, ותבה קטנה לקחתי עמי אשר שם ארוזים וחבושים כל כלי וחפצי.  אבל אבי לקח אותי ויביאני אל ירכתי אניה, ונסע הלוך ונסוע מן החוף אל לב הים;  אז חליתי, ואני דמיתי כי לעולמים יארך הדרך הזה ולא יחדל לנצח, ויהי לי הדבר הזה לצרה הראשונה אשר עברה עלי, אך באחרונה באנו אל אחד החופים, ואני לא ידעתי ולא הבינותי דבר, ואאמין בימים ההם לכל דבר היוצא מפי אבי, והוא נחם אותי בכל צרותי ויאמר אלי כי עוד מעט ושבנו אל בית אמי;  ואולם הארץ אשר באנו אליה היתה ארץ אמריקה, ושנים רבות מאד עברו עלי עד שובי ארצה אירופה. ופעמים רבות שאלתי את אבי:  מתי נשוב הביתה?  ואני למדתי את אצבעותי לכתוב בעודני ילדה קטנה, כי בקשתי לכתוב מכתבים ואגרות אל אמי;  ויהי היום ואני ישבתי לכתוב, ויבוא אלי אבי ויקחני על ברכיו ויאמר לי:  רב לך, בתי, אמך ואחיך מתו, וזה הדבר אשר אנחנו יושבים פה ולא נשוב הביתה.  – ואולם את אחי לא אזכרה עוד כיום הזה, ורק כחלום על פני יחלוף בנשאו אותי על זרועותיו פעמים אחדות, והוא לא היה יושב בית.  אז האמנתי לדברי אבי באמרו אלי כי מתו, וימים רבים בכיתי בלילות בשכבי על מטתי, ולא חשבתי ולא עלה על לבי כי מרמה בפי אבי.  אכן בחלומות ראיתי את פני אמי ימים רבים מאד, ויש אשר באה מחשבה בלבי כי חיה היא והיא קרובה אלי, ואסכין עם המראות האלה בלילות וינחמוני, ולכן לא יראתי מעודי להתהלך ולשבת במחשכים ובאפלות, ויש אשר גם ביום סגרתי את עיני ואראה את פני אמי ואת קולה שמעתי וזמירותיה נגעו אל לבי, ובאחרונה הסכנתי לראות את המראות ולשמוע את הקולות האלה גם בהיות עיני פתוחות ואזני פקוחות.

מירה חדלה מדבּר ותבט על פני הנחל אשר בחוץ ותוי פניה העידו בה כי רואות עיניה את המראות הנחמדות אשר אליהן נשאה את נפשה.

אז ענתה אשת מיריק ותאמר:  נפשי תקוה כי לא הרע אביך אותך ולא חשב לרעה את כל אשר עשה.

– לא, אבי היטיב עמי בהיותו לי למורה ובלמדו אותי תורה.  אבי היה מן המשחקים בבתי התיאטרון, ובהיותי בבית שמעתי תמיד כי הולך הוא אל בית "קובורג", ולא ידעתי בימים ההם כי הבית הזה בית תיאטרון בלונדון;  ואולם יותר שהיה אבי מן המשחקים עוד היו לו עבודות ומלאכות רבות בבית התיאטרון, כי לא כל ימי חייו היה מן המשחקים, ויהי לפנים מורה ומלמד להועיל, כי לשונות רבות ידע ולמודים רבים נכונו לו.  אחר כן שמעתי וידעתי כי מעודו לא נמנה את המשחקים הטובים, ורק היה להם לפקיד ויכתוב הרבה ויעתק ספרים וחזיונות משפות נכריות.  בימים ההם ואשה משוררת מנשי האיטלקים באה לגור בבית אבי, וילמדוני גם שניהם למודים הרבה, ועוד שלישי להם איש מורה ומלמד אשר בא אל ביתנו בפעם בפעם, וילמדני האיש לקרוא חזיונות רבים מאד, עד אשר היו שמורים וערוכים תמיד על שפתי ולא דרשתים עוד מעל הספרים.  אז עמלתי הרבה ויגעתי הרבה, ואני נערה קטנה מאד, ובעלותי בפעם הראשונה על במת המשחקים לא מלאו לי עוד תשע שנים, ואולם בכל לבי שנאתי את ארח החיים הזה אשר בחרו לי.  בימים ההם ולאבי כסף ורכוש הרבה, ומגדנות ושמלות רבות נתנו לי בּימים ההם, ויהי ביתנו בית פתוח לאנשים ולנשים שונים, בחורים ובתולות יחדו, והם יוצאים ובאים יום יום, ונותנים קולם בצחוק וקורצים בעיניהם ומוללים באצבעותיהם ועל שפתותיהם להג הרבה ומהתלות אין קץ, ואני תועבת נפשי היו לי כל אלה, אם כי רבים מהם נשאוני על כפיהם וירוממוני תחת לשונם.  אז זכרתי את אמי ושב ורפא לי – והיה בקראי את החזיונות ההם, את שקספיר ואת שילר, ואלמוד בהם דברים טובים ומחשבות טובות תחת המחשבות אשר חשב אבי.  בימים ההם ואבי חשב עלי כי אהיה למשוררת גדולה בארץ, כי רבים התפלאו על קולי בהיותי נערה קטנה, ויתן לי מורים ומורות הרבה מאד, ואולם נפשי עגמה עלי בשמעי כי מתהלל הוא בי כל היום באזני כל שומע, ופעם בפעם יקראני לשיר את שירותי, למען אמצא חן בעיני כל איש, ויהיו לי מעשיו אלה לתועבה.  ויהי בהיותי בת עשר שנים ואני עליתי על הבמה, ומשפטי ביום ההוא להראות לעיני הרואים בּתוֹר נערה קטנה ועזובה אשר לבה לא יבין את הנעשה בה, והיא יושבת ומזמרת בדממה וקול, ואצבעותיה תקלענה מקלעת פרחים ושושנים אשר על סביביה;  את הדברים האלה עשיתי ולא ידעתי נפשי ולבי לא המה בקרבי, אולם כל הרואים מחאו כף ויקראו בקול ויגילו עלי, ואני מלאתי אף וחמה כי הייתי לשעשועים לאנשים זרים ורחוקים ממני, אשר ישתעשעו בי ואת לבי לא ידעו;  האנשים האלה לא ידעו לאהבה אותי כי אם להשתעשע בי ועל כן היו לי לזרא.  בימים ההם ואני לא הבינותי את משפט המשחקים בבתי התיאטרון, ולא ידעתי איך ידברו אלה את דבריהם בעמדם לפני הקהל והם מציגים לפניהם את רחשי לבם ואת מחשבותיהם הנעלות והטהורות, ובבואם הביתה והנה חדלו החזיונות הטובים האלה ויצר לבם רק רע כל היום.  ואבי ראה לפעמים את חרדת נפשי ויבן לה, ואומנתי נגשה יום אחד אליו ותאמר לו:  “עד עולם לא יהפך לב הנערה ולא תהיה למשחקת;  כי לא תבין ולא תדע לכלוא את רוחה אף רגע אחד ולהיות לנפש אחרת מאשר היא, ועל כן גם אם תגדל ותבוא בימים לא תשכיל ולא תצלח למלאכה הזאת, והיתה כצפור הנותנת זמירות ומראיה לא תשנה לעולם".  אז חרה אף אבי באשה ההיא ויריבו איש עם אחיו, ואני ישבתי ואבך ולבי נבּא לי כי עתידות רעות נכונו לי וימים רעים הולכים ובאים לקראתי, כי יראתי פן ישימני אבי למשחקת ולא יתנני לסור עוד מן הדרך הזה אשר תכלית שנאה שנאתיו.  אז עזבה האומנת ההיא את ביתנו ואשה חדשה באה להיות לי למורה, ותלמדני למודים רבים ושונים ואני קצתי בחיי בעת ההיא, ואבקש מקום לי להמלט על נפשי ולא ידעתי, וגם אמר לי לבי כי לא טוב הדבר אשר אעשה לעזוב את אבי על אפו ועל חמתו, ואם אחל ללכת ארחות עקלקלות כאלה, מי יודע את אשר יהיה באחריתי ואם לא יהפך גם לי לב רע ואם לא תטמא נפשי גם בי, והייתי אחרי כן לתועבה בעיני, כיתר האנשים הרעים והחטאים אשר תעבתים ומאסתים, ואז תפר אמי המתה את בריתה עמי, ולא אראה עוד את פניה הזכים ואת קולה הטהור לא אשמע עוד גם בחלום וגם בהקיץ.  הה, מה ארכו ומה רבו הימים מאז היות לי החזיונות הטובים האלה ועד עתה!

מירה החרישה ותשב תחתיה ותהי רגע אחד כחולמת.

– האם לא הורו אותך את הדרך הישרה שיבור לו האדם לעשות את הטוב בעיני אלהים? שאלה אשת מיריק;  ואולם לא שאלה אותה האשה מפורש להגיד לה אם לא הורו אותה "אמונה ודת", כי לא ידעה אל נכון את משפט דת היהודים בימים האלה.

– לא, הם לא הורוני ואני לא ידעתי בלתי אם למלאות את פקודות אבי ואת כל אשר שאלה נפשו.  בשבתנו בניו-יורק לא פנה ולא שעה אל בני עמו, וגם חשקה נפשו מאד בדרכו החדשה, ולא דרש ולא בקש כי אדע דברים רבים על דבר הדת אשר לעברים.  ואולם אני זכרתי כי עוד בהיותי בבית אמי הורתני מעל הספר דברי תורה ולמודי דת, ואני הקשבתי קשב רב ואתענג על האמרות הטהורים ההם, ופעם אחת לקחתני עמה אל בית הכנסת במקום עזרת הנשים, ואשב על ברכיה ואַשקף בעד חרכי השבכה אשר מסביב, והדבר הזה לא נמחה עוד מעל לבי מאז ועד היום הזה.  ויש אשר לקחתני רוחי ואתאו פתאם תאוה גדולה לבוא ולהראות עוד הפעם את פני אלהים בבית הכנסת, ואני נמלטתי יום אחד מבית אבי בעודני ילדה קטנה מאד, ואבקש את בית הכנסת לראות שנית את המראות הנאוים ההם, ואתע בדרך, וימצאני איש רוכל סובב בעיר, וידרשני ויחקרני וישיבני אל אבי, והוא דאג לי מאד בהמלטי ממנו ויחר אפו בּי מאד, וגם אני יראתי לנפשי אחרי אשר תעיתי בדרך, ולא באה עוד מחשבה בלבי לעזוב את הבית לבדי.  לכן בעזוב אומנתי את ביתנו ואנחנו באנו לגור בבית אחר, ושם בעלת הבית אשה עבריה השומרת את דתה ואת כל חקותיה ומצותיה, אז למדתני האשה הזאת את כל הלמודים אשר בקשתי מפיה;  בסדרי תפלותיה קראתי ובספרי תחנותיה שעשעתי נפשי, ובאספי לי שקלים אחדים והבאתי אותם אליה, ואבקש ממנה לקנות לי סדור תפלה וספר תחנות וספורי התורה, כי ידעתי אשר היו אלה גם לאמי, ועיניה הטהורות הביטו על אותיות כאלה, ועל כן פחד ורחב לבבי.  אז למדתי מעט ואדע את תורת היהודים ודתיהם ככל אשר ידעה האשה ההיא, וגם את דברי ימי עמנו ידעתי ככל הכתוב בספורי התורה:  ואת היותר למדתי מעל ספרי החזיונות וספרי המקרא אשר קראתי ואשר שם אבי לפני לרגל המלאכה אשר בחר לי, ואדע דרך היהודים והיהודיות ככל אשר מצאתי בספרים.  בימים ההם חדלתי משאול את אבי על דבר אמי, ואני הנה בושתי וגם נכלמתי לשאת את הדברים האלה על שפתי, ואולם הדברים האלה נכונים ונאמנים מאד, כי כבר חדלתי להאמין לדברים אשר שמעתי מפי אבי.  אני ראיתי ומצאתי בימים ההם כי לא כל הדברים היוצאים מפי אבי נאמנו יחדו, ומחשבה רעה עלתה על לבי לפתע פתאם כי כזב לי אבי באמרו אשר אמי ואחי מתו;  כי כאשר גדלתי וכאשר הוספתי דעת, כן החלותי לחקור ולדרוש את דברי הימים אשר עברו עלי, ואמצא כי השלוּ את נפש אמי, כזבו לה גם היא, בהוציאם אותי מביתה והיא האמינה כי בעוד ימים אחדים שוב נשוב אליה, ואדע אל נכון כי רמה אותי אבי בקחתו אותי על ברכיו ויאמר לי כי מתו אמי ואחי, ולבו לא היה עמו בעשותו את המעשים האלה ויהיו לו כמעשי צחוק אשר יעשה על הבמה.  הכזבים האלה היו לי כחרב פיפיות בלבי, כי שנאתי מאד כל דבר כזב, ואָחל לכתוב מכתבים אל אמי בסתר, ואזכור כי הרחוב אשר שם ישבנו נקראה בשם רחוב-קלמן, והיא עם הגשר בלאקפריור אשר אצל בית התיאטרון קובורג, ושם משפחתנו "כהן", ורק אבי שנה את השם ויקרא לנו אחרי כן "לפידות", כי כן היה שם אבותיו אשר ישבו בארץ פולין, ואשלח את המכתב על השמות האלה ואחכה ואיש לא ענה אותי דבר, אז ידעתי כי אבדה כל תקוה ממני.  – וימי שבתנו באמריקה לא ארכו עוד, כי בא אבי לפתע פתאם ויאמר אלי להיות נכונה לדרך, לחבוש ולארוז את כל החפצים והכלים אשר לנו, כי יוצאים אנחנו לבוא עירה המבורג.  אני שמחתי על הדבר הזה שמחה גדולה, כי קויתי לראות אור חדש ולבוא בחברת אנשים חדשים, ואת שפת אשכנז ידעתי היטב וספרי חזיונות רבים בשפה הזאת היו שמורים וערוכים על שפתי;  גם אבי מהר לדבר את שפת אשכנז מדברו את שפת אנגליה, ואני הייתי בימים האלה כבת שלש עשרה שנה ואהי בעיני כנערה גדולה, אחרי התלאות הרבות אשר עברו עלי.  בימים ההם ואני ישבתי על מכסה האניה ממעל, ומחשבה חדשה באה בלבי;  אבי עמד עם יתר הנוסעים ויצחק לפניהם וישיר באזניהם וירנין את לבם, ואני הסכנתי לשמוע דברים רבים ושונים אשר השמיעו עליו כל רואיו;  אז ישבתי ואביט על פני גלי הים ואיש לא שם לבו אלי, ואשמע איש מדבר אל אחיו לאמר:  “אמנם אחד מן היהודים הערומים הוא אשר יבין להיות כוסה מזמות, ועל כן לא אתפלא בשמעי כי נבל הוא ונבלה אתו.  אין עם אשר בארץ אשר ידמה אל העם הזה, להיות הגברים ערומים כמוהם והנשים – יפות כמו אלה, ומי יודע את אשר הוא עושה עם בתו זאת ואם מכר ימכרנה...”  אני שמעתי ולא אבין עוד את הדברים האלה כמו, ואולם מחשבה חדשה באה בלבי לאמר:  התלאות אשר עברו עלי לא תלאותי הן כי אם תלאות עמי אשר אפפוהו תמיד, ואני גם אני שכולה ונרדפה על אשר נערה יהודיה אני, ובני אדם ובני איש יביטו עלי תמיד בבוז ובחרפה, כי לא ישפטו את משפטי לפי רוחי כי אם לפי מקור מחצבתי, וכן יהיה הדבר הזה עד יומי האחרון, ואני אשא ואסבול את כל אלה – וגם חדל ממני מחץ לבי כמעט בזכרי כי לא את סבלי נשאתי כי אם את סבל העם האֻמלל כלו, אשר קינותיו תהימנה מקצה עולם ועד קצהו ומראש ימות עולם ועד הדור האחרון, ואם נמצאו רשעים בעמי אשר עשו את הרעה, ונשאו הצדיקים והתמימים את סבלם והיה הקצף גם עליהם – – ואולם שאי נא לי, גבירתי!  הן אַתּ וביתך לא בזיתם לי ולא קצפתם עלי, ואיך אפוא אדבר תועה?

– וגם יגוע ניגע לבלתי יבואו אחרים ולא יבוזו לך ולא יקצפו עליך גם הם, כי חפה אַתּ מפשע, בתי!  אמרה אשת מיריק, וידיה לא שלחה עוד בצמר אשר לפניה, ותהיינה עיניה פתוחות ואזניה פקוחות לשמוע כל הגה היוצא מפי הנערה – הלא תוסיפי לדבר את דבריך, בתי!

– בארצות שונות עברנו ובערים שונות ישבנו למן היום ההוא ומעלה, ובעיר המבורג ובעין וין ישבנו על אחת שבע.  אז באו מורים ומלמדים אל ביתנו להורות אותי את חקות הזמרה, ואבי עשה רכוש רב וגם מארץ אמריקה הביא עמו רכוש גדול, ואני לא ידעתי מאז ועד היום הזה מדוע עזב אבי את הארץ ההיא;  ואבי אמר בלבו כי ימים יבואו ואני אהיה למשוררת גדולה מאד, ויקו כי יקראוני אחר כבוד לתת לי מקום על הבמה בבית הזמרה, ואולם מעט מעט נוכחנו לדעת כי קולי לא הוסיף חיל מאז היותי ילדה קטנה ועד עתה, ותקות אבי לא באה.  אז ידבר אחד המורים אשר היו לי בוין אל אבי לאמר:  “חדל נא ממנה ואל תתעמר בה ובקולה הרך, כי לא תצלח לבית הזמרה עד עולם;  קולה לא יסולא בזהב, ואולם הזהב הזה עשוי חוט דק מאד ולא יצלח לכל מלאכה".  ואבי שמע את הדבר הזה וירא כי אבדה תקותו ויצר לו מאד, כי בימים האלה החל גם כספו ללכת הלוך ומעט.  אכן נפלא היה אבי בכל דרכיו, ויש אשר ראיתי ואמצא כי אוהב הוא אותי, ויש אשר מצאתי כי מבקש הוא להראותני כי סגולה אני לי, והדבר הזה מנעני תמיד מחשוב עליו מחשבה רעה ולהכאיב לבו;  ואולם לא ידע אבי מעודו את הדבר אשר ימצא חן בעיני ואת אשר אמאס, ועל כן היו לי מכאובים מידו;  כי לא באמת ובתמים התהלך עמדי כל הימים, ואני חדלתי משאול את פיו על כל אשר היה לי לשאל, אחרי אשר ראיתי כי אך לצון יחמוד לו מדי אשאל אותו דבר ומענה נכון לא אמצא.  אמנם גם על דבר אחינו ובני אמונתנו חמד לו לצון לפעמים, ויהי בצחקו לפני הרואים, ויאהב לחקות את דמות פני היהודים ואת ניב שפתם מדי התפללם, והרואים והשומעים נהנו בצחוק קולם וישמחו עליו תמיד – והדבר הזה הרתיח את דמי בי כסיר ולא יכלתי השקט, ובהיותנו לבדנו אמרתי אליו:  “אבי!  לא טוב הדבר אשר אתה עושה לתת לצחוק את אבותינו ואחינו בעיני אנשים נוצרים;  האם לא רע בעינך הדבר לוּ באתי גם אני וחקיתי את דמות פניך וניב שפתיך לתת אותך לצחוק בעיני כל הרואה והשומע?”  ואבי הניע ראשו כה וכה ויצחק, ויעבר את ידו על חלקת לחיי ויאמר:  “את ה דבר הזה לא תעשי, בתי, עד עולם, כי לא תצלחי לעולם למלאכה הזאת!”  ובראותי פעם בפעם כי לא יענה אותי דבר אמת אל נכון, כי אם לצון ותואנה יבחר לו, ואחדל ממנו, ויהי קיר מבדיל בינו וביני, וכל הדבר הקדוש לי הסתרתי ממנו ביד חזקה, כי יראתי פן יהיה לשמצה בעיניו.  אכן רבים היו הדברים אשר קדשו בעיני מאד, ועיני ראו בהעטות אבי חרפה עליהם ויבער כאש לבי ולא יכלתי דבּרוֹ לשלום – האם הארץ וכל הנעשה עליה רק צחוק והוללות וכל רוח אין בקרבם?  האם כל הגבורים אנשי השם אשר נלחמו את מלחמותיהם ואשר לבי הבין להם בקראי בספרי החזיונות, האם רק מצחקים המה ודרך תבונות אין להם?  אמנם חטאה גדולה נחטא אם נחשוב כדבר הזה!  ואני ראיתי כי אבי יבקש להורותני את דברי החזיונות הטובים ההם רק בראותו כי יש שלוּמים להם ושלל לא יחסר, ועל כן לא כבדתיו עוד בלבי, ואך חמל חמלתי עליו בעת צר לו.  כי הנה ימים באו ואבי הלך הלוך וזקן ולא התהלך עוד בגדולות ובנפלאות כבראשונה, ולא הוסיף עוד להיות עלז ושמח, ויהי סר וזעף, וגם חדל ממשוך חסדו לכל הנגש אליו וגם לי לא משך עוד חסדו ולא דבּר באזני טובות כבראשונה;  אז ישב ימים רבים וידום, ויהי מר רוח עד מאד, ויש אשר בא הביתה והתנפל על יצועו ויבך, ומעי המו לו מאד.  בימים ההם התרפקתי עליו ואשים את ידי על ברכו ואשאל אותו:  “מדוע פניך זועפים, מה התלאה אשר מצאתך?”  והוא לא ענה דבר, ורק את ימינו שם על צוארי, ויחבקני בזרועותיו, ויבך על צוארי רגעים אחדים.  אכן נסתרה דרכו ממני ולא שפך לפני את לבו, עקב אשר לא שפכתי לפניו גם אני את לבי, ואולם ברגעים אשר כאלה אהבתיו ורחמתיו מאד, ואדע כי רע ומר לו על חייו אשר כלו כעשן ומאומה לא נתנו לו, ואלחץ את לחיי אל קדקד ראשו ואתפלל, והרגעים האלה היו קדושים לי מאד, ואבין כי היו ימים אשר אָהבה אמי אותו אהבה גדולה –

– אכן הנה ימים חדשים באו ויבוא כשואה אידי.  בימים ההם ואנחנו ישבנו בעיר פּעסט ופנינו מועדות לשוב עירה וין, כי למרות כבוד מורי ודבריו אשר דבּר עלי, בקש אבי וימצא מקום לי באחד מבתי השעשועים אשר מחוץ לעיר וין, תחת אשר לא נקראתי לבוא אל בית הזמרה הגדולה אשר קוה.  ואבי לא עשה עוד דבר בבתי התיאטרון ולא בקש עוד את נתיבותיהם, ואני לא ידעתי את מעשיו ואת משפטו בימים האלה, ורק אחת הבינותי כי יושב הוא בבתי תענוגות לצחוק בקלפים ולהפוך בכדורים, ובכל זה לא חדל מדי ערב בערב לשלחני בדרך אל בית השעשועים אשר שם עשיתי מלאכתי.  בימים האלה ידעתי כי אֻמללה אני מאד, והמלאכה אשר בחר אבי לי היתה לי לתועבה;  כי הנה גברים באו אלינו פעם בפעם ויבקשו לראות את פני, ואנשים ונשים גם יחד הביטו בי, ואהי להם לקלס ולשנינה, ויהי לי בית השעשועים כתנור בוער באש ואני עובר בו פעם בפעם.  אכן יש אשר אֹמר אל לבי כי לא צדקתי וכי אגדיל את הרע שבעתים, ואולם היודע את החיים ואת דרכיהם אלה, בו אבטח כי יתן לדברי צדק, כי לא יכלתי נשוא את כל הקהל ההוא אשר ישוב יתפלא בי פעם בפעם, וגם הזמירות והחזיונות אשר שמו עלי על אפי ועל חמתי היו עלי לתועבה;  והאנשים אשר באו לראות את פּני בהיוֹתי מאחורי הבמה היו לי לסחי ולזרא, ותגדל הרעה שבעתים מן הרעה אשר מצאתני בהיותי עוד ילדה קטנה ולא הבינותי עוד את כל אלה.  ואני נשאתי וסבלתי את כל אלה ואת פי אבי לא מריתי, כי לא ראיתי לי דרך אחרת וטובה למצוא את לחמי ואת לחמו בחיים, ואולם ידוע ידעתי כי קולי הולך הלך ורפה וגם חקות הצחוק לא ישתמרו בלבי, ולא אצלח למלאכה הזאת, בלתי אם בעברי על הבמה לעיני הרואים בתור נערה אשר גורל אחד לה ולי, והדבר הזה לא היה בלתי אם פעמים מעטות מאד –

– אז בא היום המר והנמהר ושמועה הבהילתני פתאֹם בהיות הבקר כי אבי הובא אל בית האסורים והוא שלח לקרוא לי.  את משפט המקרה אשר קרהו לא הגיד לי ורק פקד עלי ללכת אל בית פלוני אלמוני אשר שם ישב אחד השועים, והשוע הזה עשה יעשה וגם יכל יוכל להוציא אותי לחפשי.  אז באתי אל הבית ההוא וארא כי בית תענוגות הוא ואת השוע ראיתי, ואזכור כי תמול בערב היה האיש הזה בפעם הראשונה מאחורי הבמה וירא אותי, ויגש אלי וישק את ידו למו פיו ויהי בעיני כלועג לרישי;  ואולם בבואי עתה אליו ספרתי את המלים היוצאות מפי ואדבר אליו רק את הדברים אשר שם אבי בפי, והוא אמר למלאות את הדברים האלה, ואצא;  ועוד ביום ההוא יצא אבי לחפשי ויבֹא הביתה ואת השוע הביא עמו.  אז החלותי לירוא מפני האיש הזה יראה גדולה, כי עיניו שלחוני אל כל צד ואל כל פאה אשר היה רוחי ללכת וחסדו אשר משך לי בכל רגע ורגע היה לי לזועה ואירא מפניו, כי ידעתי אשר לא יהיה לב האיש הזה שלם עמי עד עולם והוא לנצח לא ישכח כי יהודיה אני וכי את המשחקות בבתי המשחק נמניתי.  ובגשתו אלי בבית התיאטרון ממחרת היום, ויקח את השמיכה אשר לי לשום אותה על שכמי, אז רחפו כל עצמותי ממגור ופחד, ואת פני אבי ראיתי ואבין כי שאלתו ובקשתו היא אשר חסד ורצון אַט אל האיש הזר הזה;  והאיש הזה לא היה צעיר לימים וגם זקן לא היה עוד, ואני לא ידעתי ולא הבינותי מדוע יראתי מפניו שכם אחד מכל יתר הגברים ומדוע תעבתיו ושנאתיו;  ואולם יש אשר יהיה משפט המחשבות בלב איש כמשפט הקולות אשר תשמע האזן, כי תבאנה המחשבות בלבנו והקולות יבואו באזנינו עדו טרם נדע את מקורם.  – אז החל אבי לדבר אלי יום יום על דבר השוע ויהלל אותו אלי מאד מאד וכי היטיב עמו מאד, ואני לא דברתי דבר כי חשבתי אשר הוציא האיש הזה את אבי לחפשי ועל כן תהלתו בפיו.  וכאשר בא השוע שנית עזב אבי את החדר אשר בו ישבנו;  אז שאל אותי השוע אם בנפש חפצה אעלה על הבמה פעם בפעם, ואני אמרתי:  לא, וכי רק את פקודת אבי תשמור נפשי, והוא דבר אלי פעם בפעם בשפת צרפת ויקרא לי "petit ange” (מלאך קטן), ודברים כאלה היו כחרב פיפּיות בלבי, כי ידעתי גם ידעתי את אשר יחשוב בלבו איש שוע ואציל אשר איננו איש יהודי, וכי אהבתו מלאה גם היא שנאה וקלסה;  והוא הוסיף על דבריו כי מהיום והלאה אוכל לעזוב את בית התיאטרון, וכי שאלתו ובקשתו היא להביאני אל חדריו, ושם אהיה לגבירה ולמלכה לעיני כל הקרואים הגדולים אשר יתאספו בביתו, ואני שמעתי ואדע בנפשי כי כאש הוצת בי ברגע ההוא וחרון אפי יגדל מרגע לרגע ודבר לא יכלתי להוציא מפי בלתי אם את הדברים האלה:  “כי עתה טוב לי שבעתים לעלות על הבמה מדי ערב בערב עד יומי האחרון", ואעזוב אותו, ואצא את פני הבית, ואעבור את המסדרון ושם ראיתי את אבי הולך לפני הפתח אנה ואנה, ואנוס גם מפניו ואבוא אל חדרי ואת הדלת סגרתי אחרי.  אז נשבר בי לבי, כי ידעתי ונוכחתי אשר גם אבי וגם האיש כרתו ברית יחדו למכור את בשרי;  ואולם ביום המחרת התדפק אבי על הדלת ויבקשני לצאת אליו, וידבר אל לבי ויאמר כי שגיתי ברואה וכי נכון הוא לגלות אזני ולהראותני את משוגתי, וכי בחדלי מבּוֹא אל בית התיאטרון ולצחק שם ונשבר לנו כל מטה לחם והיינו עדי אובד.  אז חמלתי עליו ואצא, ואבוא אל בית התיאטרון כפעם בפעם, והשוע לא נראה בביתנו שבוע תמים;  וגם הבית אשר בו ישבנו עזבנו בימים האלה ועשינו לנו משכן חדש, ואבי ישב כל היום בבית ולא עזבני עוד, ואז החל לדבר בי ובמלאכתי אשר שם לפני ויהי גם הוא למאמין אשר לא אצלח למלאכה ההיא, וכי לא אוּכל להוסיף לתת את קולי בשיר, כי קולי הולך הלך ורפה ועתידות רעים נכונו לי, ורק בידי טובתי.  ומדי דברו בי אמר:  “מה תעשי עתה ואיזו הדרך אשר תוכלי ללכת עליו?  הן תלכי מדחי אל דחי ואת שיריך תשירי לפני כל פתח ולפני כל עובר, כי תרעבי ללחם ותשאי נפשך לאגורות נחשת אשר יתנו על ידך – ובידך טובך, כי בא איש אשר שאלתו ובקשתו לקחת אותך אחר כבוד ואַתּ השיבות את פניו ריקם".  ואני שמעתי את דבריו ולא ידעתי את נפשי ולא עצרתי כח לענות אותו, ואירא פתאֹם יראה גדולה ואזכור את אמי ואותו, ובפעם הראשונה ידעתי בנפשי כי לא אעשה הרע אם אעזוב את האיש הזה ואמלט על נפשי.  וממחרת היום ספּר באזני כי הפר את הברית הכרותה ביני ובין פקיד התיאטרון וכי יוצאים אנחנו את פני העיר הזאת לבוא עירה פראג, ואני יראתי גם הפעם כי חורש הוא עלי רעה והוא מתאַנה לי, ואחזק את לבי להביט בשבע עינים על כל המעשה אשר יעשה.  אז עברו עלינו שני ימים, עד כי צררנו את כל חפצינו וכלינו בצרורות ועד כי הצטידנו לדרך, ואני אמרתי בלבי כי אמלט ואברח על נפשי אם יכעיסני עוד אבי במעשיו, ואז אבוא עירה לונדון ואניע את העיר בכברה עד אמצא את בית אמי;  ובצלחתי אגרתי לי שקלי זהב אחדים וגם שמלות אחדות שמתי לבד, ואכן לי מלתחה קטנה אשר אוכל לשאת אותה בידי בקומי לברוח, ואבי שמר מחסום לפיו ולא דבּר עוד על דבר השוע למטוב ועד רע, וכל אלה היו לי לאותות כי רעה נגד פני וכי במחשך המה עושים את מעשיהם ללכדני כצפור בפח;  ואף אמנם השומע יצחק לי ויאמר כי אך בחלומות ובמראות ראיתי כל אלה והרעה טרם היתה וטרם באה, ואולם לב אדם יודע תמיד מרת נפשו, ובהקיץ ובחלום יראתי מפני אבי, ואירא לישון את שנתי בלילה, ויש אשר ראיתי תמונות ומראות ואחוש בנפשי כי בהיותנו בדרך יעזוב אותי אבי לבדי ולא אראה עוד אותו, והשוע יקום לפני לפתע פתאֹם ויחזיק בי, ואז לא יהיה לי עוד מנוס ולא אמצא לי עוד מפלט;  ואני האמנתי בנפשי כי קול אמי דובר אלי להזהיר אותי מלפני האנשים אשר אני הולכת עמהם.  מקץ ימים באנו עירה פראג, וברדתנו מעל המרכבה והנה ליל חשך ואפלה על כל סביבי, ואני הבטתי על כל פנים ועל כל תמונה אשר עברתי עליהם ועפעפי בחנו את כל מראה אשר ראיתי, ואבי ישב עם העגלון על הכר ולא היה לי למפריע, ואני אשר לא הסכנתי מעודי להביט ולבחון את העוברים עלי הבטתי ובחנתי בערב הזה את כל איש ואיש ולא הסירותי את עיני מן העוברים.  אז קרבנו לבוא אל בית המלון הגדול אשר בעיר, ומדי נסוע המרכבה ואני יושבת ומבטת כה וכה, והנה איש לנוכח עיני אשר לא ראיתי את פניו בלתי אם את כתפותיו – ואכירהו, והוא עבר עלינו ואראה גם את פניו ואדע מי הוא.  בלילה ההוא לא שכבתי לישון ואלבש את שמלותי ואת אדרתי וצעיפי שמתי עלי, ואחכה לקראת בקר, לצאת עם האנשים המשכימים קום ויוצאים גם הם את שער בית המלון לבוא אל בית מסלת הברזל, ובהפתח השער יצאתי עם היוצאים ההם ואיש לא שם אלי לבו, ואמלט ואבוא אל בית מסלת הברזל ואשב במרכבה ההולכת עירה דרעזעדן ואעזוב את העיר.  אז גלתי ואשמח וכל קרבי בי צהלו וירונו;  אמנם לא ידעתי אם די כסף בידי לבוא בו עד העיר אשר אליה שאפתי, ואולם לבי מלא תקוה, ואדע כי אוכל למכור את כל הבגדים אשר במלתחתי וגם את העגילים אשר באזני, ועד בואי אל המטרה אחיה על הלחם לבדו, ולא היתה דאגה בלבי בלתי אם הדאגה הזאת כי אבי ירדוף אחרי, כי על כן לא התמהמהתי ולא נחתי בדרך כי אם נסעתי הלוך ונסוע, עד בואי עירה בריסל.  שם חשבתי וראיתי כי הכסף לא ישפוק לי לדרכי, ואמכור את כל אשר יכלתי למכור, ואסע לדרכי ואבוא עד דאָוער, ומשם נסעתי וגם ברגל הלכתי עד בואי עירה לונדון.  ובכל אלה לא חפצתי כי תראני עין אמי כנערה עניה ועזובה אשר תלבש קרעים ובגדים אין לה – ואולם לשוא היתה יראתי גם תקותי אשר קויתי לראות פניה.  ואני בבואי העירה החלותי לשאל לנתיבות העיר הגדולה הזאת, להורותני את הדרך העולה אל גשר-בלאקפריור, והדרך רחוקה עוד, ואני תעיתי ממנה עד בואי אל המטרה.  אחרי כן באתי אל הגשר ההוא ואשאל את פי האנשים:  איה רחוב-קלמן?  והאנשים הניעו ראש ויתפלאו עלי ואיש לא ידע את הרחוב.  אכן עוד במראה ובחלומות ראיתי את הבית אשר שם ישבתי בהיותי ילדה קטנה מאד, ואת מזוזות החלונות זכרתי ואת המדרגות אשר לפני הפתח, וגם את בית החומה הגדול זכרתי אשר היה לעומת ביתנו, ואולם מכל אלה לא ראיתי ולא מצאתי עוד דבר בהקיץ, ואיש מן השומרים הגיד לי באחרונה כי בית התיאטרון קובורג איננו עוד ורחוב-קלמן נהרסה, כי נהרסו שם כל הרחובות הישנות ובתים חדשים נבנו תחתיהן – ואני שמעתי את הדברים האלה ולבי מת בקרבי.  מה תהיה עתה אחריתי?  אל מי אפנה לעזרה בעיר נכריה וחדשה?  עוד שמעתי את קול האיש בקראו אחרי:  “הגידי נא לי, נערה, את מי ומה תבקשי ברחוב-קלמן ההיא?”  ואולם אני לא שמתי עוד אליו את לבי ואנוס גם מלפניו, ופתאם ידעתי כי עיפה ויגעה אנכי מאד וכי רגלי לא תוכלנה עוד לשאת אותי, ולאָן אפוא תשאינה אותי רגלי?  איזה המקום אשר אבחר לי לשכן את ראשי שם לילה אחד?  – אז נוחלה כל תקותי, וכל חזיונותי ומעלות רוחי אשר היו לי בכל הדרך הרחוקה מאז עזבי את פראג ועד בואי הלום, כלם עלו בתהו ויאבדו;  כאש בערה תקותי בי כל הדרך, ועתה רפתה ותכבה, ואני זרה ונכריה, וכל העובר עלי ישום וישרוק וישימני עם חברי גנבים ועם העניים הסובבים ברחובות.  ובעמדי על הגשר ועיני נטיו אל המים, וארא אנית קיטור עוברת לפני, ורבים מן היורדים בה אנשים עניים לובשים קרעים, ומחשבה עלתה על לבי לעזוב גם אני את הרחובות ההומיות ולבוא עד ככר נעזב מאדם, ושם אחשוב את מחשבותי ושם אשא את דעי על החיים ועל המות.  אז חפשתי בצלחתי ואמצא אגורות נחשת אחדות, ואקנה לי ככר לחם וארד אל תוך האניה, ואֹכל, ואחשוב את מחשבותי – ומדי חשבי מצאתי גם הפעם כי הדרך האחד העולם עד מקום אמי הוא דרך המות.  ובבוא האניה עד מקום מטרתה ותעמוד, ואצא ולא ידעתי את המקום אשר אני שם, כי חשכת הערב פרושה על כל הככר ואט מן הדרך ואבוא עד המקום אשר שם עצים עבתים, ואשב, ואֹמר ללון שם הלילה.  אז נאחזו שמורות עיני כרגע ותרדמה גדולה נפלה עלי ואישן, וכאשר הקיצותי והנה האיר הבקר ואיש אין על סביבי, והצפרים נותנות זמירות והטל נופל על האדמה.  אז קמתי ואלך ואת דרכי לא ידעתי, ואשוב על עקבי ואת מקומי לא הכרתי, ועוד פחד ורעד קראוני פן יגש אלי איש זר אשר את לבי ואת הגיגי לא יבין, והייני בעיניו כסוררה.  אכן תמו כל חזיונותי ועיני רואות כי הולכת אני למות, ואולם אם בּרעב אמית את נפשי, ואָרכה לי העת עד בוא קצי.  ופתאם זכרתי את אחי בני עמי ההולכים תועה מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה, ואלפים מהם יאבדו בדרך בצרה גדולה ובמכאובים רבים – האם הראשונה אנכי?  ויש אשר באו אוכלי עמי להרוג ולאַבּד ולהשחית, אז לקחו אבותינו ואחינו את בניהם ואת ילדיהם הקטנים וימיתו אותם בעצם ידיהם, לבלתי נפלם בידי האכזרים ולא יתעללו בהם כטוב לבם עליהם – האם הראשונה אנכי מבנות עמי המומתות?  אז זכרתי כי נמצאו צדיקים בעמי אשר לא שנאו את החיים עד בוא רגעם האחרון ואשר התיצבו בתוך מדורת האש, והאש להם חומה מימינם ומשמאלם, והם לא שלחו יד בנפשם ורוחם לא מת בקרבם, עד בוא המות ונכחדו;  ואולם אני גם אני הן לא אמרתי לשלוח יד בנפשי כל הימים אשר היה בי כח לשאת את סבלי ולמלט את משאי, ורק כאשר קצרה נפשי בעמלי וכח אין בי ככח האנשים הגדולים ההם, אז כרעתי ונפלתי.  אז שועתי והתפללתי אל אלהים, ואולם בנפשי ידעתי כי אלהים לא ישמע תפלתי, כי עזובה ונדחת אנכי, ועזרה נדחה ממני עד עולם;  וכאשר הוספתי לחשוב מחשבות, כן דמיתי בנפשי כי מקור מחשבותי יבש ואין אני חושבת דבר בלתי אם על דבר השמים ומימי הנחל והאלהים – מה יתנו ומה יוסיפו לי החיים?  במה אדע כי נבדלים לי החיים מן המות?  אחת היא על כן אמרתי אם פה אשב ואם בתהום המים ארפד יצועי, כי ביד אדוני אפקיד רוחי אם כה ואם כה.  וכאשר רד היום והשמש בא, נגשתי אל שפת המים, כי ידעתי אשר חכיתי אך אל מוצאי הערב – ואַתּ, גבירתי, הלא ידעתּ את כל המעשה אשר נעשה!  אני חפצתי למות – הלא ידעתּ, גבירתי, והוא הלא ספּר לך את כל המוצאות אותי, האין זאת?  אז שבה אמונתי אל תוך לבי, כי ראיתי כי לא עזובה אני;  והוא הלא הגיד לך את משפטי כאשר מצאני, האין זאת?

אשת מיריק לא ענתה דבר, כי אם קמה ממושבה ותשם את שפתיה על מצח הנערה.

 

בערב היום ההוא ספרה האשה מיריק באזני דניאל דירונדה את כל הדברים אשר שמעה מפי מירה, דבר לא נעדר, וככלותה את ספוריה הוסיפה לאמר:  “אכן אבן יקרה היא, ומן הטיט לא דבק בה בלתי אם הזה הזה עליה".

– ומה תחשבי על דבר אמה אשר באה לבקש?  שאל אותה דירונדה.

– מחשבות טובות אני חושבת על האשה הזאת, ענתה בעלת הבית, האשה הזאת טובה וטהורה, או היתה טובה וטהורה בשכבר הימים, ועתה אין זאת כי אם מתה;  הן אביה אחד הנבלים הגדולים, והנערה טובה ונעלה מאד, ועל כן עלינו לחשוב למשפט כי אמה היתה אשה ישרה וברת לב.

דירונדה קוה לשמוע מפיה דברים אחרים על דבר האשה ההיא, ולבו המה ולא ידע מה.  אז דברו גם על דבר אחי הנערה, ואשת מיריק אמרה גם היא כי לא יפלא ממנה הדבר אם תמצא כי אחיה הולך בעקבות אביה ולבו רע כמוהו;  ואחרי כן שאל דירונדה אם לא נכון הדבר להעביר קול בכתבי-העתים לבקש את האובדים ההם, ואולם "כהן" שם האנשים ההם, והאנשים הנקראים בשם הזה רבים מאד על פני הארץ ולכן לא יצלחו בדרכם;  ואף גם מירה לא תחפוץ בדרך הזה כי אומרת היא אשר יקרא אביה את הקריאה בכתבי-העתים, ואז אחריתה עדי אובד, כי ידע את מקומה ואף יבוא וימצאנה, ועל כן אין דרך אחרת בלתי אם לפנות אל האנשים אשר זה משלח ידם לבקש את האובדים ואת הנדחים.  אבל דירונדה נסה להניא את אשת מיריק מעשות כדבר הזה, כי מי יודע אם לא תביא על ראש הנערה קללה תחת ברכה, ואף גם זאת כי נטל עליו דודו לעזוב עתה את הארץ וללכת בדרך שבועות אחדים, והוא הן יחפוץ להיות בעיר בעת הוּחל לחקור ולדרוש, למען עמדו על המשמר לבלתי בוא שואה פתאֹם, ורק אחת ישאל ואותה יבקש, כי בכל הימים האלה לא תשיב אשת מיריק את ידה מן הנערה אף הסתר תסתיר אותה בצל כנפיה.

– התפאר נא עלי, אדוני, כי יחר אפי מאד, אם יבוא איש להוציא אותה מביתי ולהיות לה לעזרה תחת העזרה אשר אֹמר לתת לה אני.  אתי תשב הנערה ובצל קורתי תחסה, ועוד היום אפנה לה את החדר אשר ישב בו האַנס.

– והנערה, שאל דירונדה, האם תחפוֹץ נפשה לחכות עד שובי?

– אל תפחד ואל תרהה, אדוני!  הנערה לא הסכינה מעודה לקנות תחבולות בעצם נפשה ורק שמוע תשמע אל כל אשר תצווה;  אם תתעמר בה אביה והנערה ידעה כי לבו רע מאד, והיא לא עצרה כח להתקומם לו ולברוח עד עבור ימים ושנים, ואף כי בביתנו בשבתה שלוה ושאננה ואמונתה ותקותה שבו אל לבה.  כי יודעת היא מאד אשר אתה היית לה למלאך מושיע, ורק אלהים – תאמר – שלח את מלאכו זה אליה, ועל כן תאמין עתה אמונה גדולה לכל הגה היוצא מפי המלאך הזה.

– ועל דבר הכסף דברה אשת מיריק, אשר נתן דירונדה על ידה לכלכל את הנערה ולמלא את משאלותיה, ותאמר כי ישפוק הכסף הזה עד שוב דירונדה מן הדרך אשר הוא הולך עליה, ואולי יבוא יום ומירה גם היא תחפוץ לשלוח במלאכה ידיה כמלאכה אשר תעשינה בנותיה;  ואולם דירונדה ענה כי עוד חזון למועד וכי ימים רבים עוד יעברו על הנערה עד מצוא נפשה מנוחה שלמה.

– אמנם כן, לא בחפזון ולא במרוצה נעשה את מעשינו, ענתה אשת מיריק – אנחנו פה נכלכל את הנערה ככל אשר תמצא ידנו, ואתה אם תחפוץ הואילה נא ואמור לי את המקום אשר תבחר לך במסעיך, ואכתוב אליך מכתבים פעם בפעם למען תדע גם אתה את הנעשה, כי לא לנו לבדנו השמחה כי גם לך, ועיניך תראינה כי הטוב אשר אעשה למען מירה גם למענך אעשנו.

– אמנם כן, גבירתי!  לולא אַתּ שהיית לי בעזרתי אתמול בערב, כי עתה אל מי פניתי ומה עשיתי להציל את הנפש הנעזבה?  ואחת היא על כן אמרתי כי בריתי הכרותה עם האַנס הביאה לי שלל רב, אחרי אשר נודעתי בזאת אל אמו הטובה –

אחרי כן עזבו את החדר ויבואו אל החדר אשר שם ישבו הנערות ומירה ביניהן, והנערות מספרות באזני מירה את כל אשר ידעו על דבר אדוניהן דירונדה ואת כל החסד אשר עשה עם אחיהן, עם האַנס, וכי תהלתו בפי האַנס כל היום.

– אחותי קעטי, אמרה מאַבּ, תתפלל על האיש הזה יום יום, ואני את שמו אשא על לבי לזכרון והוא רקום ברקמת משי, ועמי גם היא עושה לו כונים בשכבה ובקומה;  ואולם כיום הזה נעשה לנו כונים חדשים ותפלות חדשות לכבודו, כי על כן הביא אותך בצל קורתנו.

– אבל את אשר אחזה לי אני גדול האיש הזה מאד, ענתה מירה, ולא יביט לדברים כאלה.  – ואחרי כן פנתה על עמי ותאמר:  הן נכבד הוא מנכבדי העיר וגדוליה, האין זאת?

– כן הוא, ענתה עמי, גדול ונשא הוא עלינו מאד, וגואליו וקרוביו אשר בעיר הזאת ימנו את אצילי הארץ ופרתמיה, ומי יודע אם לא הוא האיש הישן על מרבדי המשי אשר אנחנו פה נרקום ואת אצבעותינו נכאיב בהם כל היום.

– אמנם ישמח לבי גם אני כי אחד מן האצילים אשר בארץ הוא, ענתה מירה בנחת.

– מדוע ישמח לבך לדבר הזה?  שאלה עמי, ורוח חשד החל לפעם אותה רגע אחד ותהי כאורבת לנערה העבריה כי אמרה למצוא בה מן האותות אשר בהם יתנכרו בני היהודים ואשר לא נראו עוד בה עד הרגע הזה.

– יען כי האנשים הגדולים והאצילים היו לי לתועבה תמיד, לכן שמחתי כי אמצא בקרבם איש אשר איננו כמוהם.

– אולם נכון הדבר, אדוננו דירונדה איננו מן האצילים הגדולים ומן הראשונים אשר בארץ, ענתה קעטי, ולכן אַל ישים איש מעצור לרוחו אם יש את לבבו לשנוא את הפרתמים ואת החורים.

ובבוא דירונדה החדרה קמה מירה מעל מושבה ועיניה הביטו אליו ביראה ובתודה גם יחד, כאשר הביטה אליו אתמול בערב, והיא גם הכּלם לא תכּלם וגם עז פנים לא יהיה לה בהיות לה דבר עמו.  אכן משלח ידה ומעשיה בבתי התיאטרון לא הותירו אותותיהם בקרב נפשה ורוחה התמים לא השתּנה הרבה מאז התיצבה על הבמה בתור נערה עזובה בהיותה בת תשע שנים;  כפרח על פני השדה עלתה בתמתה ובאמונת רוחה, אשר הסערות והזועות לא שחתו כי אם כּללוּ יפיו.  ודירונדה הבין בלבו כי מראה חדש לנגד עיניו וכי מצא הפעם נערה סגלה אשר מעלות רוחה ותכונתה חדשות מכל אשר ראה בקרב הנשים עד היום הזה, כי לא היתה מירה ילדה תמימה מחסרון תבונות כי אם מטהר לבב, והוא ידע היטב אשר מסותיה ותלאותיה רבות וגדולות גם מכל אשר עבר על נפשו הוא.  אז נטה לבו אחריה לבחון ולחקור ולשמוע לה, ותהי בעיניו כאיש אשר בא מארץ נכריה ומאיים רחוקים אשר שם יושבים בני אדם השונים והנבדלים ממנו מן הקצה אל הקצה.  – אכן הדבר הזה הוא הוא אשר האיץ בו לעזוב אותה מהרה בפעם הזאת לבלתי היות למשא לה, כי בעל מחשבות היה דירונדה מעודו והוא בעשותו דבר שאל תמיד את לבו:  מה יהיה משפט מעשהו ודרכו בעיני האנשים אשר לנגדו?  ואז חרד חרדה גדולה אם מצא כי יש אשר יחשבו האחרים כי רק רוח תשוקה היא אשר נוססה בו לחקור ולדרוש נפש רעהו או רוח המושל עלתה בו למשול ברעהו אחרי עשותו עמו חסד ולהשתרר עליו ולהוציא את צפונותיו מקרב לבו ביד חזקה.  הן חשקה נפשו לשמוע את הנערה בתתה בשיר קולה, ואולם ידע דירונדה בלבו כי לא נאוה לו לשאול ממנה כדבר הזה, אחרי אשר לא תעצור כח להשיב פניו ריקם, ואז מי יודע אם לא יהיה בעיניה כאדון אשר יתעמר בה עקב מעט החסד אשר עשה לה – והוא הן אמר בלבו לכבד אותה ככל אשר יוכל ולבלתי מנוע אותה מכל כבוד אשר ירחש לב גבר לאשה גדולה.  אז חשב רגע אחד מחשבות לחקור את נפשו הוא ולדעת מדוע הוא אומר לעשות לה ככל הדבר הזה, ואף מצֹא מצא שרש דבר לצדק את נפשו בעיניו;  ואולם רוח האדם איננה סלולה ולא נרד אל תוכה בדרכים ישרים ונתיבותיה עקלקלות, כי יש אשר מעשי האדם ועלילותיו לא יהיו בלתי אם הד קולות רבים העולים אלינו ממעמקים ואת הקולות טרם נשמע וטרם נבין.

עוד ביום ההוא התפרד דירונדה מעל אנשי בית מיריק באמרו להם כי עוזב הוא את לונדון ולא ישוב אליה כשני חדשים, ומקץ ימים אחדים והוא עם הסיר הוגא ואשתו מאלינגר יצאו בדרך העולם עירה ליברון.  – ודירונדה עשה כאשר חשב ויספר לדודו ולאשתו את כל המוצאות אותו במצאו את מירה, ותהי עצת דודו גם הוא כי לא טוב הדבר לצאת ולחקור אחרי עקבות אֵם הנערה ואחיה, ואשת מאלינגר גם היא שמעה את כל הדברים ותדבק נפשה אחרי הנערה העניה והעזובה, ואחרי כן זכרה כי יש בארץ אנגליה משלחת אנשים להביא את היהודים תחת כנפי דת הנוצרים, ומירה הן לא תעמוד מנגד גם היא ביום בואם לקרוא לה;  ואולם בראותה את פני אישה ואת הלעג אשר על שפתיו, אז הבינה לדעת כי לא דברי חכמה כי אם סכלות עברו הפּעם על שפתיה, ותדום.  אכן אשה טובת לב היתה אשת מאלינגר מעודה והיא ידעה תמיד כי לא לה להשמיע במרום קולה ולדבר גבוהה, יען כי היא היא האשה אשר ילדה לאישה בנות תחת הבנים אשר אליהם היו עיניו נשואות, ועל כן בראותה את המעשים הנעשים תחת השמש והיא לא הבינה אותם, אז אמרה בלבה:  אין זאת כי אם מעט תבונתי עומדת לי לשטן לבלתי הבין, והמעשים נכונים כלם;  ובהיות המעשים סבוכים ובלולים עד מאד והיא לא ידעה עוד לשית כל עצה בנפשה, אז אמרה תמיד בלבה:  “אשאלה נא את פי דניאל והוא יורני", כי היה דירונדה רצוי לכל האנשים אשר בבית ויהי להם לאורים ולתומים, והסיר הוגא גם הוא ידע היטב כי אין טוב לו בלתי אם להיות דירונדה תמיד לפניו ויאמצהו כבן לו.

אלה דברי ימי דירונדה ותולדותיו ככל אשר ידע, למן היום אשר החל לבחון בין טוב ורע ועד הימים אשר בא עירה ליברון, ששם ראו עיניו בפעם הראשונה את הנערה גוענדולין הארליט בשבתה אל שלחן המצחקים.

 

פרק שמיני

וגוענדולין הארליט עזבה ביום ההוא את ליברון לשוב אל בית אמה, ותסע במרכבת הברזל ותבוא עד המקום אשר שם תרד ממרכבת הברזל לנסוע בסוסים עוד כברת ארץ לבֹא אָינדינה.  הבקר אור בבואה עד המקום ההוא, והנה אין איש מאנשי בית אמה אשר יחכה לה וגם עגלה איננה נכונה לשאת אותה משם והלאה, כי עם הטלגרמה אשר שלחה מעיר דאָוער אמרה אשר באה היא אחרי הצהרים, ועל כן לא ידעו אנשי ביתה לחכות אליה.  בין כה וכה והיא עומדת באולם בית הנתיבות לפני צרורותיה וכליה ומלתחותיה הרבים והגדולים, לחכות עד היות עגלה נכונה, ועיניה תבטנה על קירות האולם וצבעיהם המגֹאלים ועל צנצנת המים אשר ירבץ עליה האבק ועל המים הנשקעים בתוכה ועל המגלוֹת הכתובות אשר על פני הקירות – ונפשה בקרבה תשתוחח לפתע פתאֹם, והיא תדע כי רעה נגד פניה וכי הדאגות והתלאות לא תחדלנה מעתה ועד עולם.  אז תמהר לבוא אל פתח האולם ומשם תשקיף על פני הישימון הנורא אשר לפניה, והנה שדות לא זרועים ובורות ופחתים, ואור השמש גם הוא איננו מתוק הפעם לעינים, ורוח נכאים מלא את כל היקום, וגם התרנגל המתהלך על פני האשפה וגם האפרחים הנעזבים מאפס אֵם יצפצפו בקול מר ויהגו אך נכאים – אז יאבד שארית נחמתה ותקותה והיא יודעת לפתע פתאם כי מהיום והלאה לא יחדל עוד העוני לרדוף אחריה בשבט עברתו, והיא כאשר החלה לנפול כן נפול תפול.  ובהפנותה את שכמה והנה פקיד הבית לפניה, והוא יבחון אותה בעפעפיו, ונפשה יודעת כי בעיני האיש הזה לא נחשבה למאומה וכי יבוז לה בלבו ויתן אותה לנערה מבנות החשכּים, כי על כן היא  הולכת בדרך לבדה ואיש אין עמה – וגם הדבר הזה המר לה מאד וידכּא אותה ואת רוחה.  אכן מעטים וקטנים כל הדברים האלה ויש אשר לא ישים איש אליהם לב, ואולם יש אשר על פי מקרים קטנים וקלים כאלה נחרצים ונחתּכים ח