אל הקוראים!

האם לא לשפת יתר תחשב לנו אם נבוא להלל את הספור הזה אל הקוראים העברים? מי מהם לא שמע את שמע הספור הנפלא הזה, אשר עשה לו שם גדול בכל השפות החיות? מי מהם לא שמע כי ישנו ספור אחד בשפת אנגליה המלא דעות רמות ונשאות בדבר עם ישראל ועתידותיו, שיבת ציון ותחית האומה הישראלית? ואמנם גם בספרות העברית דברו רבות על אֹדות הספור הזה, ויש גם אשר נסו להעביר לפני הקוראים העברים את תמצית הספור הזה ודעותיו הנשאות ולפזר לו תהלה וכבוד אין קץ; ואולם אחרי כל אלה הנה כל מי אשר לא קרא את עצם הספור הזה אין לו אף מושג קל ממנו, כי כולו נכבד ונפלא ורובו קדש לעם ישראל וסגולותיו ותקוותיו, ותכן גדול ונכבד כזה לא נתן להמסר בדברים אחדים ובהשקפות קצרות. ומי לא יכיר ויודה כי ספר אשר כזה ראוי ודרוש להעתק עברית למען הקוראים העברים?

הספור הזה אמנם כבר החל להעתק עברית על ידי המעתיק הנכבד הזה בעצמו והחל להדפס בספר הירחי “בן-עמי”; אבל אך גליונות אחדים נעתקו ממנו (עד צד 91 בהעתקה אשר לפניכם) ובחדל הספר-הירחי ההוא מצאת חדל גם הוא מצאת. ועתה שב הסופר הנכבד הזה לבצע את אשר החל אז ולהעתיק את כל הספור הגדול הזה למען הוצאת-ספרינו.

וגם על דבר טיב ההעתקה למותר הוא לנו להרבות אמרים. הסופר המצוין ורב הכשרון ה' פֿרישמאַנן כבר נודע למדי בסגנונו הנחמד ובשפתו הנעימה הלוקחת לבבות, וכבר הראה את כחו הגדול וכשרונו המצוין בהעתקת “ידיעות הטבע” לבערנשטיין אשר עשתה לה שם גדול בעולם ספרותנו; ובטוחים הננו כי כל קוראי העתקת הספור “דניאל דירונדה” יכירו את מלאכת-המחשבת הרבה אשר בה ורוח החן והנועם השפוכה עליה, וביחוד אלה אשר ינסו להעריך את ההעתקה לעמת האריגינאל האנגלי.

ובחפצנו כי יהי הספר הזה שוה לכל נפש וכי תשיג יד כל איש מישראל לקנותו מצאנו לטוב להוציא אותו בחוברות, חוברות, (כל אחת בעלת 32 עמודים) ובאותיות פּעטיט היפות ומחזיקות בקרבן את המרובה; וכל חוברת תמכר במחיר 7 קאָפ' לבד פּאָרטא¹, – מו"ס וסוכנים יקבלו ראבאט, כנהוג.

הספור הזה יצא למועד קבוע, חוברת בכל שבוע, עד תום כל הספור, אשר יכיל מעשרים וחמשה עד שלשים באָגען בערך.

המו"ל. * המעתיק העברי אמר בלבו בראשונה, כי ההקדמה לספר הזה שפת יתר היא; אם לא כל פרק ופרק כאשר הוא יהיה למשיב נפש ואם לא כל דף ודף מאליו יקרא בחמדה גדולה, אז החטיא המעתיק את המטרה, והוא לבדו ישא את העון, כי מלאו לבו להשחית את המתנה הטובה אשר היתה לכם בבית גנזי הספרות ולהעיב בשפתו את הכתם הטוב. אכן אם בא הכותב עם הקדמתו הקטנה הזאת, איננו בא בלתי אם להעיר לקורא אֹזן על דברים אחדים.

על הספר הזה אמרו המבקרים בצאתו לאור, כי מיום כּתוב לסינג את ספרו “נתן החכם”, לא נכתב עוד ספר כזה על ישראל ועל אמונתו, על צרותיו ועל עתידותיו ועל כל הנוגע אליו ואל נחלתו.

והספר הזה איננו ספר פילוסופיה לבד, כספר כתב לנו לסינג, לא במחקר לבד יתפוש את הקורא בלבו, כי אם בחזיונות ובמראות רבים הבאים עם הספור, בהם ימשוך את לב הקורא אחריו. נפשות רבות תּראֶינה לפנינו בצאתן ובבואן, ועינינו תראינה מראות גדולים ואזנינו תשמענה דברים נפלאים, אז תחלום נפשנו את החלום הנעים “בשוב אדני את שיבת ציון כאפיקים בנגב, ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, כי היינו כחולמים והיינו שמחים”.

אשה גדולה מנשי אנגליה כתבה אותו על הספר. לפני חמש עשרה שנה נכתב הספור הזה בשפת אנגליה בידי האשה מאֶרי אֶן עינס, אשר נקראה בעולם הספרות בשם גיארג" עליוט (נולדה ביום 22 לחדש נובמבר 1819 ומתה ביום 23 לחדש דצמבר 1880 ), והיא היתה מבנות הכהנים באנגליה, כּלסינג אשר היה גם הוא מבני הכהנים באשכנז, ובספוריה הראשונים נטתה קו על חיי הכהנים והנזירים ועם הארץ, ואחרי כן כתבה את הספור הזה, את “דניאל דירונדה”, ותהי בין לילה אחד לעומדת בשורה הראשונה בשדה הספרות. – אז קם שאון בין הסופרים, אשר לפניו לא היה ואחריו לא יהיה כמוהו ימים רבים; מעתיקים באו ויעתיקו את הספור לכל שפה ושפה המתהלכת בארץ; מאמרים למאות נכתבו על אדותיו בכל לשון ולשון; חוקרים הוגי דעות באו לצרף וללבן את הדעות ואת ההשקפות אשר בספור הזה ולראות היעמדו דבריו על דבר עתידות ישראל ואם לא; ובימים ההם גם אלינו היהודים דבר יגונב, כי יש ספר גדול מעשה ידי סופרת גדולה ההוגה דעות בנו ובעתידותינו, ויהי רעש גם במחנה העברים, הלא הוא כתוב על ספרי “המגיד” בעת ההיא בידי אנשים כה' גדליה בלונדון ודומיו – אז הוחל לקרוא בשם לאום ישראל ובשיבת ציון.

מי למד את האשה הנכריה הזאת דעת חיי היהודים לכל דרכיהם ופרטיהם? מאין ידעה הסופרת הנפלאה הזאת את כל הדברים אשר נפלאו מכל יתר הסופרים וגם מן הסופרים העברים, והחכמה מאין תמצא לה לדעת את ספרות היהודים ולהבין לשפוט מישרים? מי נטע בקרבה תורת אמת ואת רוח הנבואה מי העיר בה לנבא לנו עתידות ולבשר לנו את שיבת ציון?

על שאלות כאלה וכיוצא בהן הסכינו תמיד לענות: אכן רוח הוא באנוש! ובקראנו את הספר “דניאל דירונדה”, אז שבע ביום נקרא בעת קראנו: אכן רוח נפלא היא בגיאָרג עליוט, רוח ממרום יתנוסס בה, והוא פקח את עיניה הגדולות לחדור לנו ולמשכיותינו ולדעת את כל חזיונותינו ומשאת נפשנו וגם את צפונותינו ומסתרינו!

וביותר יפּלא בעינינו לראות כי יודעת עליוט את ספרות ישראל. פסוקי כתבי הקדש וגזרות מאמריהם היו למלה בפיה והם שגורים על לשונה, והיא יודעת להציב לה ציונים לכל עת מצוא; דברי ימי היהודים לנוכח עיניה תמיד והיא יודעת לקרוא בשם יהודה הלוי ואבן גבירול ואבן עזרא ודומיהם, עד כי בפעם הזאת לא יתּכנו דברי הינע הלועג לכל הנשים הדורשות השכלה ויודעות מקרני ראמים ועד ביצי כנים, ורק בשאול איש את פיהן: מי היה הלוי? מי היה אבן גבירול? ומשה בן עזרא מי היה? ועמדו כל הנשים האלה כבהמות בבקעה ולא תדענה דבר – אכן גיארג עליוט ידעה את כל אנשי המעלה האלה, ותדע הרבה מחכמת ישראל, הלא היא בספרתה, ויש אשר תדע יותר הרבה מן היודעים אשר בישראל.

ומיום צאת הספר הזה לאור ועד היום הזה עברו כחמש עשרה שנה. מני אז ועד עתה שמעו הקוראים העברים פעמים רבות את השם “דניאל דירונדה”, והסופרים העברים שמעו פעמים רבות את העצה הטובה להעתיק את הספור הזה עברית, וכי למצוה גדולה יחשב להם הדבר הזה – ובכל אלה לא נעשתה עוד העצה הטובה הזאת עד היום. מדוע? מדוע לא נעתק הספור הנפלא הזה עד היום?

יען כי החלק הראשון מן הספור איננו מדבּר בדברי ישראל ובענינים עברים לבד, כי אם בחיי הכלל ובחיי האצילים ומשפחות ארץ אנגליה ידבר, ועל כן נסוגו המעתיקים אחור, כי יראו פן יהיה החלק הראשון למשא על הקוראים העברים ונפשם תקצר מחכות אל החלקים הנותרים.

את הדברים האלה זכר המעתיק העברי בבואו כיום הזה לפניכם עם העתקתו, והמה עוררו אותו לכתוב לכם את ההקדמה הקטנה הזאת. – גם החלק הראשון כאשר הוא נפלא ברוב חזיונותיו, וביחוד ברוב הגיונותיו המיוסדים על תורת כחות הנפש והשתלשלות הסבות, ותורה גדולה תצא ממנו לכל קורא באשר הוא אדם; ואולם למען הקורא החפץ לקרוא את הספור הזה באשר הוא עברי, למענו מצא המעתיק חוב לנפשו לקצר ולשנות את החלק הראשון בכל אשר מצא לטוב לפניו, ובכל אלה לא הפיל מעצם הספור דבר אחד מדבריו ארצה.

ציורים רבים ותמונות רבות יביט הקורא העברי בחלק הראשון, והם כמו זר יהיו לו ולרוחו; הקורא העברי לא נסה עוד ללכת בעקבות המצחקים בצחוק רוּלעט אשר בערי הרחצה המפוארות, ולא הסכין עוד עם דרכי האצילים באנגליה אשר יועדו יחדו בימי מועדיהם ואדיהם, לירות כדורים למטרה ולראות מי יחטיא ומי לא יחטיא, ולרכוב בסוסים ולראות אם “יקדים סוסי לסוסך”; הקורא העברי איננו חפץ לבלות את עתותיו ולקרוא בספר על אדות נער אשר חשקה נפשו בנערה, ושניהם אינם אנשים יהודים וגם אבותיהם לא עמדו מעולם על הר סיני, ועל כן לא יקחו כל אלה את לבו. – אם יבוא מספר עברי ושמו פלוני בן פלוני ויכתוב לנו מעשה בנערה אשר שמה שרה רבקה, אז ישמח הקורא עליה מאד מאד; אך אם יבוא איש כשקספיר ויכתוב לו מעשה בנערה אשר שמה אוֹ פֿליה, אז תועבת נפש הקורא העברי היא; אם רחל לאה שמה, אז תבוא עליה ברכה, אך עם גוענדולין שמה, אז פגול היא, לא תרצה, גם אם אלף פעמים ככה עמל בה הסופר לגלות את מסתריה ואת צפונותיה אשר בכחות נפשה וסגולותיה במשכיות לבה – מה לקורא עברי ולדברים כמו אלה? מה לו ולציורים שהם לקוחים מן החיים ואשר טוב לו לכל אדם לדעת אותם באשר הוא אדם? מה לו ולתורת כחות הנפש ולחכמת השתלשלות הסבות והמעשים? האם הכחות האלה כחות נפש איש עברי הם, והסבות והמעשים האלה האם בידי איש יהודי נעשו ויהיו? מה לו ולנער אשר דבקה לבו אחרי נערה ומה לו ולמסתרי כחות הנפש אשר תראינה עיניו בזה, והנער והנערה הלא זרים הם לנו ובני אל נכר המה? – הקורא העברי לא הסכין עוד עם כל הדברים האלה, ועל כן חשב המעתיק למשפט כי טוב יעשה אם ישמיט הרבה מכל המעשים והדברים האלה.

האם יצדקו הסופרים העברים אשר אמרו לגנוז את ספר “דניאל דירונדה” כלו, מבלי העתיקו, יען כי ראשיתו איננה עשויה לפי טעם הקוראים העברים?

ככלות הקורא לקרוא את הפרקים הראשונים, וראו עיניו במהרה כי על אדמת קדש עומדות רגליו. כל התמונות וכל הנפשות אשר מסביב לו גלויות לפניו וידועות לו מאד מאד; סגנון המאמרים והמשפטים, השאלות הרבות והתשובות השונות, הטענות והמענות, כל אלה ידועים לו; וגם המחשבות על דבר ישראל ולאומיותו הלא מחשבות הן אשר בקרב לבו חשב אותן גם הוא; ותקטן כל זאת בעיניו, והנה תמונה חדשה יביט, כי בא הסופרת הגדולה הזאת להגות דעותיה גם על דבר השנאה לישראל ומקורה, והיא מוכיחה לנו כי שנאת העמים לישראל אינה מרוע לב כי אם מבלתי ידעם אותו. זה הוא ראשית חטאת וזה הוא המקור! ואת כל אלה לא תשים הסופרת לפני קוראיה בדברים לבד, כי אם במעשים ובחזיונות ובהשתלשלות הסבות והמסובבות, והקורא הלוקח מוסר ישמע את מוסדו מן המעשים הנעשים לנגד עיניו. וגם השחוק אשר תשמענה אזני הקוראים לפעמים, הלא שחוק צדיק תמים הוא בשוב ה' את שיבת ציון, ועיני הקורא רואות בעלות בני הגולה לשבת בהר ציון אשר חמדו למושב להם –

אלה הדברים אשר מצא המעתיק העברי לחוב לנפשו להקדימם לספור הזה, והקוראים ישימו אותם אל לבם.

המעתיק.

                              *

 

פרק ראשון    🔗

היפה היא אם לא? ובמה כחה גדול למשוך אחריה בני איש? האם תבנית עיניה נתנה לה עז ותעצומות או האור היוצא מהן? ומי המושל בקרני אור אלה, האם מלאך טוב או מלאך רע? אמנם המלאך הרע הוא המושל בהן; כי למה זה הטילו אל נפש הרואה רוח סערה ולא הפיקו לה נחת ועדנים? למה עלה על לב הרואה, ברצותו לשוב ולהביט אליה, כי אך יד חזקה היתה בו ובחפצו ולא רוח תשוקה וכליון עינים?

הנערה, אשר העירה את המחשבות האלה בלב דניאל דירונדה, עשתה בעת ההיא בחפץ כפיה את מלאכתה אשר לפניה, לבצוע בצע במלאכת הצחוק. אבל לא ברחוב העיר, באחת מערי ארץ הדרום, תחת שמי ה', עשתה את המלאכה הזאת; לא אגורות נחשת השליכה אל מול פני הקיר, כאשר יעשו שם המצחקים העניים הסובבים בעיר, ברדפם לעשות בצע, כי אם באחד ההיכלות הגדולים מן ההיכלות אשר עשו בני דורנו המשכילים בכל חכמה, להיות שעריהם פתוחים לכל בא ולכל איש השולח ידו במלאכת הצחוק, – שם ישבה הנערה ושם מלאו ידיה עבודה.

באחד הימים בחדש ספטמבר בשעה הרביעית לפנות ערב, וההיכל מלא אנשים מפה לפה, עד קצרה נפש האדם לשאף רוח. בכל הבית השלך הס ולא נשמע דבר בלתי אם קול המון הכדורים בהתבלבלם או קול שקלי הכסף בהאספם, ויש אשר נשמע מפי איש גם דבר וחצי דבר בשפת צרפת. אל שני שלחנות, ארוכים ישבו המון אדם רב ועיניהם כמסמרות נטועות בכדוריהם אשר לפניהם, ולא היה בהם בלתי אם נער אחד קטן אשר הסיר עיניו מן השלחן ויבט אל המפתן אשר עם הדלת, והוא עומד על יד אשה גדולה, אשר לבה הולך אחרי הצחוק ועיניה תלויות אל הכדורים. – אל השלחן הזה נאספו כחמשים או כששים איש; רבים מהם לא שלחו בצחוק ידיהם ורק הביטו אל המעשים אשר יעשו האחרים, ויש אשר נפתה לב האחד בסתר להוציא מכיסו שקלים אחדים ולנסות עוד הפעם, היצלח חפצו עתה אם לא? אכן יתר הנאספים שלחו בצחוק ידיהם ולא חדלו ממנו רגע, ובהם אנשים שונים מכל ארצות אירופה ומדינותיה: לזה פני ליפלאנדי ופני ספרדי למשנהו, לזה פני איטלקי ולמשנהו פני אשכנזי, זה אנגלי מאצילי הארץ וזה אנגלי מאנשי ההמון. אבל בבית הזה לא יבדילו עוד בין אדם לאדם, כי כלם נשתוו. אחת הגבירות הגדולות מנשי אנגליה תשלח את ידה ואת אצבעותיה הלבנות אשר טבעות ואבנים יקרות עליהן, והיא כמעט ביד אשה רעת תאר ודקת בשר אשר שלחה את אצבעותיה הדקות והארוכות ללקוט את שקלי הכסף הפזורים על פני השלחן. איה המקום מלבד הבית הזה, אשר שם תשב האשה הגדולה הזאת אל שלחן אחד עם האשה דקת הבשר ההיא אשר שפתיה צומקות, והיא תשים לפעמים אל בין שפתיה את עט העופרת אשר בו רשמה את רשימותיה על פני הקלפים? – על יד הגבירה היפה יושב איש סוחר מסוחרי לונדון, והוא נכבד בעיני בני גילו, כי לא הכלימוהו האצילים מעודו ויהי להם עמו שיג ושיח בקנותם ממנו ובמכרם לו; והוא בעשותו עושר גדול החל ללכת בדרכי האצילים וכסף לא נחשב בעיניו למאומה, ועל כן אהבוהו האנשים האלה גם באין להם ולו קנין וממכר; האיש הזה לא יאהב את הצחוק, כי הצחוק יחסר את חשק האדם לאכילה, ואולם פעם בפעם שלח ידו אל הכדורים ואל הקלפים עם יתר האצילים יחדו, כי בקש לו ענין לאבד הון ולהראות את האצילים והשרים כי הכסף לא נחשב בעיניו למאומה. –על יד הכסא אשר לסוחר הזה עמד איש איטלקי יפה תאר, ורוח מנוחה ונחת שפוכה על פניו; ביד רמה יוציא את צרור השקלים החדשים אשר הביא לו עבדו הנאמן לפניו, ומקץ רגע אחד ישקול את צרור הכסף הזה על יד אשה בלה וזקנה היושבת אל השלחן, ועל קדקדה פאה נכרית ועל עיניה כלי-מראה. שחוק קל יעבור על שפת האשה הזקנה באספה את הכסף, ואולם האיטלקי יעמוד ולא ינוע ומנוחתו לא תסור ממנו, וידו תכין כרגע צרור שקלים אחרים, כי “זה דרכו ומשפטו תמיד וככה יעשה מימים ימימה”. – מנגד לאיש הזה יעמוד איש אשר יעשה גם הוא כמשפט הזה, והוא עיף ויגע, ותוי פניו יעידוהו כי התמכר לתענוגות בני אדם מעודו ועד היום, ואולם פעם בפעם בהוציאו צרור שקלים מצלחתו רעדה כף ידו, וכל עין ראתה תכירהו כי בנפשו הוא. האיש הזה לא יכין את צרור כספו על כי “זה דרכו ומשפטו וככה יעשה מימים ימימה”, כי אם באשר ראה בחלומו עורבים לבנים ובאשר שם אל לבו כי היום הזה הוא השמיני בחדש, והדברים האלה היו לו אותות לטובה, על כן שלח בצחוק ידו.

אכן רוח אחת שפוכה על כל האנשים האלה, אם כי שונים פניהם איש מאחיו; רוח עועים ותמהון היא אשר נסך הצחוק עליהם, רוח טומאה ושממון היא אשר השמידה יום אחד מקרב לבם כל מחשבה טהורה וכל רעיון וכל הגיון.

כראות דניאל דירונדה מרחוק את פני האנשים האלה אשר חייהם חדלו יום אחד מהיות חיי אדם ויהיו כחיי הבהמה, אז עלה על לבו הרעיון כי טוב מהם גורל הנערים הרועים בספרד בשלחם בצחוק ידם. – אכן לפתע פתאֹם שונו לנגד עיניו פני המחזה הזה ולא יספו עוד להיות כבראשונה. עיניו ראו פתאֹם עלמה צעירה לימים אשר עמדה בקצה השלחן, ואותה ראה באחרונה. העלמה הטתה את ראשה ותדבר אנגלית באזני אשה כבודה היושבת אל השלחן, ואולם מקצה רגע אחד חדלה מדבר ותשב אל מלאכתה ואל גורלותיה, והנה היא נערה גדלת קומה ומלאת חן, ועל פניה הקסם אשר ימשוך אחריו עיני כל איש, ואשר נתאַו יפיו גם אם לא יפלא מראהו בעינינו.

המחשבות אשר העירה הנערה בלב דירונדה נפלגו, ועל כן העידו בו עיניו כי חוקר הוא ודורש את אשר לפניו; וכאשר הוסיף להביט, כן הוסיפו עיניו לענות בו כדבר הזה. רגע אחד הביט אל זרועותיה וידיה, בנטות העלמה הנפלאה הצדה להוציא את צרור כספה ולהקריבהו קרבן לרצונה, ורגע משנהו דבקו עיניו אחרי פניה התלוים אל השלחן ואל כן הנעשה עליו ברגע העשות הצחוק. הנערה מצאה שלל רב; ובהושיטה את אצבעותיה הקטנות לאסוף את שקלי הזהב הרבים ולערוך אותם במערכה, למען שים אותם שנית על פני הצבע אשר תבחר, העיפה את עיניה על פני כל קהל הרואים אשר מסביב במנוחה ובנחת, ותהי כמסתירה את השמחה אשר בלבה.

ברגע הזה פגעו עיניה בעיני דירונדה, ונפשה ידעה מאד כי האיש הזה לא הסיר את עיניו ממנה, והוא הוסיף להביט אליה ולראות בה, והדבר הזה היה לה לפוקה – עד מתי עוד? עד מתי ילטוש עיניו לה? נפשה ידעה מאד כי האיש העומד ממולה יחקרנה ויבחננה בעיניו החודרות לה, וכי מרום ונשא הוא מכל הקהל הנתעב הזה אשר סביבותיה, וכי ממרום עמדתו יביט אליה ויחקרנה ובלבו יאמר עליה כי גם היא בזויה ונמאסה כיתר העדה החטאה, והדבר הזה הכאיב את לבה עד מאד ויאסור מלחמה בנפשה. ובהיות לבה כואב עליה לא האדימו פניה מבראשונה, ותהי להפך, כי הלבינו שפתיה. אכן בקרי הלכה עם נפשה, ותמשול ברוחה בחזקה, ותעמיד מחשבותיה מאד בצחוק אשר לפניה, ואיש לא ידע את אשר בלבה. אבל עיני דירונדה היו לה לפוקה ולמכשול ויביאו עליה רעה; השלל אשר הביאה בפעם האחרונה אבד ממנה. אכן אחת היא לה! הן שלל רב מצאה ביום הזה, בשקלי כסף אחדים החלה לצחק ועתה היו לרכוש רב, ולכן לא שמה לבה אל השקלים האובדים. בראשונה בראותה כי כביר מצאה ידה בצחוק, החלה להאמין כי אלהים שלח לפניה את מלאכו הטוב להצליח את דרכה, וגם כל היושבים מסביב לה החלו להאמין בדבר הזה, ותחלום הנערה חלום בהקיץ כי השמש והירח והכוכבים וכל האדם אשר מסביב ישתחוו לה, על כי נערה סגולה היא אשר בחר בה אלהים מכל יתר האדם. גם הגבירה היושבת על יד ימינה אשר היתה לה לסוכנת, ואשר לא חפצה בראשונה כי תשלח הנערה בצחוק ידה, גם היא החלה לרצות מעשי ידה, ורק הפליאה עצה אשר תחדל הנערה מצחק ברגע הנכון ואשר תשוב ארצה אנגליה עם כל שלל הכסף הרב; ועל הדברים האלה ענתה גוענדולין הנערה, כי לא לשלול שלל באה הלום כי אם לשעשע נפשה. אכן באבוד כספה שנית, החל בשר עיניה לכאב לה ולא הסירה את עיניה מעל השלחן. ואולם נפשה ידעה מאד כי האיש הזר לא חדל עוד מהביט אליה, והדבר הזה היה לה לעמל וללחץ ואחרי כן היה כרצח בעצמותיה. אז ידעה כי אין עצה אחרת נגד האיש הזה בלתי אם להוסיף שבת במקום הזה ולהוסיף שלוח בצחוק ידה, ולהראות כי אחת היא לה אם תמצא שלל ואם תחסר. אכן הגבירה אשר על יד ימינה נגעה בה, ותבקשנה לקום ולעזוב את הבית בעוד מועד. אז הלכה עמה גוענדולין בחמת קרי ותשים עשרה שקלי זהב על פני הצבע האחד; גם עם ההצלחה אמרה הנערה ללכת בקרי, ותחפוץ לכבוש אותה ביד חזקה ובזרועה נטויה. בראותה כי לא תמשוך עוד אחריה את הקהל הגדול ברוב השלל אשר תמצא, ותחפוץ למשוך אחריה את עיניו ברוב שלל אשר יאבד לה; ותמשול ברוחה בחזקה, ולא נתנה את בדי עורקיה להיות נעים בבשר ידיה ובבשר שפתיה, ופעם בפעם באבוד כספה בענין רע, הביאה כסף משנה גדול פי שנים מן הראשון. רבים הביטו עתה אליה, והיא לא שתה אליהם לב, ומכל העינים הנטויות עליה לא ידעה נפשה בלתי אם את העין האחת, היא עין דירונדה, ותדע אל נכון כי הוא עודנו עומד כבראשונה ומביט אליה, אם כי בכל העת ההיא לא ראתה אותו ולא הביטו אליו. אכן לא לעולם יאריך מראה אשר כזה! “ Faites votre jeu, mesdames et messieurs ” (היו נכונים לקראת הצחוק, אדוני וגבירותי), דבר האיש המנצח על הגורלות, וגוענדולין שלחה את ידה לצרור שקלי כספה האחרונים ולשימם על השלחן. “ Le jeu ne va plus ” (אלהי הצחוק סר מעליך), הוכיחו אותה כליותיה בחיקה, ותקם מעל השלחן בחפזון, ותפן אל דירונדה בפתע פתאֹם ותבט אליו. ברגע אשר פגעו עיניה בעיניו נחה על פניו רוח לעג ושחוק; ואולם נפשה הגידה לה בסתר כי טוב לה עתה מאז, וכי איננה בעיניו כעצב נבזה וכרמז הרומש על הארץ, כי על כן אותה בחר מכל היושבים לחקור אותה ולהגות בה בכל העת הארוכה ההיא. ואף גם בלעגו ובגאותו לא ינכר אותותיו כי השתאה והשתומם למראה פניה ולרוחה הכביר; הן צעיר הוא לימים ויפה תאר ורוח אצילים רוחו, ועל כן לא כאחד “הנזירים המתחכמים” הוא, אשר יעברו לפני שלחן המצחקים ויבוזו להם בלבם, אם בסודם לא באה נפשם. – לא על נקלה יעזוב איש דרכו אשר הסכין ללכת עליו מתמול שלשום; גוענדולין ידעה מעודה כי למראה פניה ולרוחה הכביר השתאו והשתוממו רבים, ועל כן כבד ממנה הדבר גם הפעם להאמין אשר סר הקסם מעליה ואיש חדש מקרוב בא והוא לא ישתאה ולא ישתומם לה עד מה, ולכן החלה לגרש את רעיונותיה הזרים אשר היו לה מרגע ראותה את דירונדה ראשונה ועד הרגע הזה; ורעיון חדש בא בלבה לנבא לה כי גם אותו תדביר תחתיה.

בערב ההוא והאנשים אשר בחדר הצחוק הלכו הלוך ורב, והחום הלך הלוך ועצם, ויהי כמעט מחנק נפש כל הקהל; אור הנרות ואור האבנים היקרות זרוע לעיני כל הבא, ועלמות אין מספר מתהלכות פעם בזה ופעם בזה ומתנהלות לאטן על פני המרבדים.

גוענדולין הארליט עמדה על יד האשה אשר ישבה עמה אל השלחן ביום, והנערה לבושה שמלות ירוקות עם נקודות כסף, והצעיף אשר על ראשה גם הוא ירוק למראה ועליו רביד כסף, ומתחת לו נשקף שער ראשה השחור. על יד הנשים השתים עמד איש אשכנזי, אשר שפמו שחור ושערות ראשו קצרות; ושלשתם דברו איש באזני רעהו, ופעם עמדו נצבו מדי דברם ופעם התהלכו בחדר לארכו ולרחבו. אכן עיני כל היושבים והמתהלכים נטיו על גוענדולין.

– אמנם נערה נפלאה הארליט, והיא שונה מכל הנערות האחרות.

– כן הוא! ביום הזה רואים אנחנו אותה והיא לבושה שמלות ירוקות עם נקודות כסף, ומראיה כמראה הנחש; גם צוארה נטוי היום על אחת שבע.

– אכן אוהבת הנערה לעבוד תמיד את עבודתה נכריה ולעשות זרות. היפה היא בעיניך אדוני פֿנדערנוט?

– יפה להלל! ואני מאמין כי יוכל גבר לבחר מחנק נפשו באהבתו אותה, ובהיותו – כסיל.

ובכן רואה אני כי מוצא חן בעיניך אף מוסב למעלה ועינים ארוכות וצרות?

– אם נוספו עליהם גם יתר המדות הטובות, אז ימצאו חן בעיני.

– אכן חן וחסד עוטרים אותה תמיד, ולא תחסר דבר בלתי אם מעט אש צרבת בלחייה…

– לא כן! עור פניה לא חסר דבר, והוא מלא לשד עלומים בהיותו לבן וחם; וגם אפה המוסב למעלה ישוה עליה הוד והדר, ומה גם פיה הקטן אשר כמוהו לא ראיתי עוד, ושפתיה האדומות אשר תסלסלן ותרוממן תמיד. האין זאת. מאַקואָרתּ?

– פּה אשר כזה לא ימצא חן בעיני לעולם, כי זויותיו מחוטבות ופונות למטה ולא ינועו ולא ינודו, ואני חשקה נפשי בפי-נערה אשר יחרד וינוע לרגעים.

– ואני אומרת כי הנערה חסרת טעם מאין כמוה! – אמרה אשה אלמנה מנשי האצילים – אכן מי בכם יודע את האלוף לאנגן ואת אשתו הגבירה אשר בחברתם באה הארליט גוענדולין הלום? האין בכם אף אחד?

– האנשים האלה טובים ונעימים מאד, ואני אכלתי עמם לחם פעמים אחדות בבית המשתה הגדול. הגבירה באה מארץ אנגליה והנערה הארליט תקרא לה “דודתי”; ואף גם הנערה טובה ומשכלת מאד מאין כמוה.

– האֻמנם היה כדבר הזה ואנכי לא ידעתי! ומשפט האלוף מה הוא?

– האלוף הולך עמהן לשלחן וזה כל מעשהו.

– ואולם אשתו הגבירה יושבת תמיד אל שלחן המצחקים – אמר האיש מאַקואָרתּ אשר דבר בתחלה – ומי יודע אם לא האשה הזאת היתה בעוכרי הנערה להביאה גם היא עד שלחן המצחקים.

– שגית ברואה. הגבירה הבאה בימים לא תשלח בצחוק ידה, כי אם מעט, וכסף רב לא הוציאה לבהלה מעודה, ואולם הנערה הצעירה אוהבת את הצחוק בכל נפשה ובכל מאדה, ואין גבול ואין קצב לרוחה.

– אבל העלמה שבה ותּאַבּד היום את כל הרכוש אשר עשתה ואת כל השלל אשר מצאה עד כה. האם עשירים הם אשר כסף לא נחשב בעיניהם?

– מי יודע? ענה פֿאנדערנוט ויסוב משם אל מול אחר, מקום שם עמד האלוף לאנגן ואשתו וגוענדולין.

בעת ההיא וגוענדולין התהלכה בחדר הלוך וטפוף ונטוית גרון, כי בקשו עיניה את דירונדה, למען אשר תוכל לחקור אחריו ולדעת מי הוא האיש אשר החריד אותה ורוב עצמותיה הפחיד.

– אדוני פֿאנדערנוט – דברה גוענדולין בנחת, למען הסתיר את מבוכתה – הלא אתה יודע ומכיר את כל איש ואיש; האינך יודע את האיש העומד על יד הפתח?

– חמשה או ששה אנשים עומדים על יד הפתח ואני לא אדע את האיש אשר תאמרי אלי. האם הוא הזקן אשר פאה נכרית על קדקדו כפאת המלך גיארג הרביעי?

– לא, לא! הנה שם האיש הצעיר בעל השער השחור אשר נורא מראהו.

– נורא הוא, תאמרי? ואני אחשוב למשפט כי יפה הוא מאין כמוהו.

– בן מי הוא זה העלם?

– לפני ימים אחדים בא הנה עם הסיר הוגא מאלינג"ר, והמה מתלוננים בבית המלון אשר אנחנו יושבים בו.

– עם הסיר הוגא מאלינגר בא?

– כן, האם תדעי את האיש הזה?

– לא – ענתה גוענדולין ופניה התאדמו רגע אחד – ידעתי כי אחוזת הנחלה אשר לאיש הזה קרובה אל מקום מושבותינו, ואולם הוא לא יבא אל אחוזתו ואל נחלתו כל הימים. ומה שם האיש הצעיר אשר אמרת?

– דירונדה… דניאל דירונדה.

– מה יפה השם הזה ומה נעים! האם איש אנגלי הוא?

– כן. והוא מודע לרעהו הזקן הזה ממשפחת סיר מאלינגר. האם משך האיש את לבך אחריו רגע אחד?

– כן. כי שונה הוא מיתר האנשים הצעירים אשר עינינו תראינה אותם יום יום.

– והאנשים הצעירים אשר יום יום תראינה אותם עינינו, האם לא ימשכו את לבך אחריהם?

– לא. נפשי יודעת תמיד את כל הדברים אשר יעברו על שפתם; תחת אשר נסתרה ממני ולא אדע את אשר ידבר איש כדירונדה. מה משפט הדברים אשר הוא דובר?

– דבריו מעטים מאד. אתמול ישבתי בחברתו עת רבה והוא לא דבּר דבר, וגם את מקטרתו לא הקטיר, וזה אות כי ארכה לו העת ונפשו תקצר.

– כי על כן חשקה נפשי בו לדעתו ולהכירו, אחרי אשר גם לי תארך העת מאד ונפשי תקצר.

– אכן ישמח האיש מאד בהנתן לו מדרך כף רגל בביתכם – אמר פֿאנדערנוט. ואל הגבירה אשת לאנגן אמר: אם פקוד תפקדי אותי, גבירתי, והבאתי את האיש הזה אל ביתך?

– חפצי הוא ותמלאנו – הן מודע הוא לסיר הוגא מאלינגר, ולכן יהיו גם שערי ביתי פתוחים לפניו תמיד. – ואחרי סור מעליהן פֿאנדערנוט אמרה הגבירה באזני גוענדולין: דבר חדש השמעתיני בפעם הזאת, גוענדולין, כי תארך לך העת ונפשך תקצר, ואני הן ידעתי כי עד היום הזה לא ארכה לך העת מן הבקר ועד הערב, וידיך מלאו עבודה כל היום.

– אכן רק בהאריך לי העת עד מאד מלאתי ידי עבודה ותהי אל הצחוק תשוקתי, ועתה בכלות הצחוק ואין לי עבודה עוד, והנה קצרה נפשי ועתותי ארכו לי מאד. אם לא תלכי מזה אל ארצות שויציה ואם לא תעליני עמך על ראש הר מאטרהארן, אז לא אדע אנה אני באה ומה תהיה אחריתי.

– יבוא נא דירונדה זה ונראה מה משפטו; אולי יגהה האיש הזה מזור ממך, והיה לך הוא תחת מאטרהארן.

– אולי.

אבל בפעם הזאת לא בא דניאל דירונדה ועין גוענדולין לא ראתהו עוד בערב ההוא, כי לא הצליח פֿאנדערנוט בדרכו להביא אותו עד הלום. ואחרי כן כאשר שבה גוענדולין הביתה ותבוא אל חדרה, והנה לפניה אגרת כתובה פנים ואחור, והאגרת הזאת שנתה את פני כל הדברים מן הקצה אל הקצה.

 

פרק שני    🔗

ואלה דברי האגרת אשר מצאה גוענדולין על שלחנה, והיא כתובה פנים ואחור ושלוחה אליה מאת אמה:

“בתי הנחמדה! שבוע תמים חכיתי אל דבריך ולא מצאתים, ואַתּ כתבתּ אלי באגרתּך האחרונה, כי האלוף לאנגן ואשתו נכונים לנסוע עירה באַדן. למה זה שכחתיני, בתי, ושכחת להודיעני את מקום תחנותך אשר תבחרי לך? הנה דאגה גדולה בלבי, אולי לא ישיגוך עוד הדברים האלה, ואז לא אדע אנה אני באה בעניי. זכרי, בתי, את אשר הבטחתני, כי לקץ חדש ספטמבר נכונה אַתּ לשוב אלינו, ועתה הנני משביעה אותך בכל הדבר הקדוש לך, כי שוב תשובי אלינו חיש מהר ולא תתמהמהי יום אחד; אם תם כל הכסף אשר לקחת עמך, אז צר לי מאד כי לא אוכל לשלוח אליך כסף אחר, וגם מידי לאנגן לא תוכלי לקחת עוד, אחרי אשר תקצר ידי מהשיב להם את אשר תקחי. אכן נורא האסון אשר קרנו ואת טרם תביני את כל הנעשה בביתנו, כי דרכי המסחר נסתרו ממך ולא תדעי אותן, ואני את כל אשר לי נתתי בעד נפשך לבלתי העציב אותך בשמועה הרעה הזאת; ואולם הנעשה אין להשיב. הסוחר גראפנל ומרעהו גראו שמטה לנפשם משלם לכל בעלי משה ידם, וכסף השמטה יגיע עד אלף אלפים זהב. וגם כל כספנו אשר היה לנו בידם אבד בענין הרע הזה, ועתה הננו בצרה גדולה מאד, גם אני וגם דודך גאסקוין. ואולם דודך גאסקוין עודנו עומד על משמרת כהונתו, והיא תכלכלהו לחם ותמלא כל מחסוריו, והיה במכרו את מרכבותיו ובהסירו מלפניו את כל צבא משרתיו, ויכול עמוד הוא וביתו, ורק אנחנו אבדנו. כל הכסף אשר הנחיל אותנו אבינו אחריו אבד, ולא נותר לנו לפלטה בלתי אם המעט לשלם את כל נשינו, ורק נפשנו היתה לנו לשלל. אמנם תבכה נפשי מאד בבואי היום לספר לך את כל הדברים האלה, ולוּ יכלתי לכסות אותם ממך, כי עתה הייתי שמחה; ואולם הנעשה אין להשיב, ואם אשמרה מחסום לפי היום וחטאתי לנפשי ולנפשך. צר לי מאד, בתי, כי לא היית אתנו בבית בבוא כשואה אידנו, ותלכי למסעיך בעת ההיא ולבך לא נבא לך רעה, ועתה חלילה ממני להוכיחך על דרכך זה, כי הנה באה הרעה ותגע גם בך ובנפשך. בימים אשר תלכי בדרך לשוב אלינו, תמצאי עת מועד להכון ולהכין לבך לקראת הימים הרעים הבאים לקראתנו ולקראת השנויים הרבים אשר ימצאונו; אולי נעזוב את אפענדין מקום מושבותינו ונלכה לגור באשר נלך, ואולם אל בית דודך לא נוכל לבוא לגור שם כי צר לנו המקום. באחת הסכות נבקש לנו מפלט לשבת שם, ולחם חסד נאכל אשר יתן לנו דודך גאסקוין, עד מצאי עצה לכלכל את נפשנו באשר נוכל; ומי יודע אם תשיג ידי לשלם לכל הנושים בנו ולמשרתי הבית את אשר הם נושים בנו. רק חזקי ואמצי, בתי הנחמדה, ואל יפול לבך עליך, כי אלהים עשה את הימים האלה; אחיותיך הקטנות בוכות עמי לשברי, ואולם ידן קצרה מעשות תושיה. מי יתן ומהרת אַתּ לבוא אלינו, כי עתה התפזרו העבים כמעט, אם כי פג לבי ולא אוכל להאמין כי אַתּ לעמל נולדת. – אם לאנגן ואשתו יאמרו להאריך את ימי שבתם בארץ נכריה, אל נא תחכי להם ובקשת לך אנשים אחרים לנסוע בחבורתם ובאת אלינו חיש מהר. בואי נא במהרה ושמחי את לב אמך אוהבתך

פאני דאוילא".

כאיש אשר תחלפהו קשת נחושה היתה הנערה בכלותה לקרוא את דברי האגרת. אכן לא הרעה אשר באה על בית אמה נגעה עד לבה, כי עם הרעה אשר באה על נפשה. ההיא תחיה חיי לחץ? אם עיניה תראינה את העוֹני בשבט עברתו? הן אותה פנקו מנוֹער והיא לא ידעה דבר בלתי אם לבקש את תענוגות בני האדם, ועל כן לא יכלה עתה להבין, כי יש אשר יבוא השטן לחסום את הדרך לפניה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הנערה ידעה אך אחת, כי רק ליום טוב באה ולחגים ומועדים נוצרה; ובבוא העוֹני להתדפק על דלתותיה עתה לא ידעה את נפשה ולא הבינה את אשר לפניה, ותהי השמועה הזאת בעיניה כמו שמעה אשר בא אליה המות להניף עליה חרמש לפתע פתאם. רגעים אחדים עמדה ולא נעה ולא נדה ממקומה, ואחרי כן הסירה את צעיפה מעל ראשה בחמת רוח, ותשלך אותו ממנה והלאה, ומבלי משים הביטה אל תוך המראה התלויה על הקיר. קוצותיה תלתלים ירדו מעל ערפה ופרועות לא היו עוד; לפעמים בעמדה בביתה בלילות אל מול המראה ועיניה ראו את מקלעות שער ראשה, אז צהלה מרוב שמחה, ואולם בעמדה היום לפני המראה לא ידעה את נפשה, כי עיניה חדרו לתוך הגליון ולא ידעה מה. אז התנפלה על קצה היציע אשר עם השלחן, ותקח את המכתב שנית ותקרא אותו שנית ושלישית, ואחרי כן הפילה אותו ארצה וידיה חבקה בחיקה, ולא נאנחה ולא בכתה. ברגע הזה ונפשה מלאה מרי כבית המרי, ותדע כי לא לה להתאונן על גורלה, כי אם לעמוד על נפשה ולהלחם בכל פגע ובכל צרה אשר ימצאוה. גם לאמה האֻמללה לא נדה ברגע הזה, כי ידעה גוענדולין אשר לא צר לאמה בלתי אם בעבורה, וכל דאגתה אך לה; ולכן לא חשבה דבר על אֹדות אמה כי אם על אדות נפשה, ולא ידעה בלתי אם מרי וכעש ומכאובים, ותזכור את השלל הרב אשר מצאה בשבתה אל שלחן המצחקים ואשר אבד ממנה אחרי כן. לוּ לא אבד לה השלל הרב הזה, כי עתה יכלה לשוב אל בית אמה ברכוש רב ולכלכל את כל מחסורי ביתה ימים רבים. ועתה? התקצר ידה לשוב עתה אל שלחן המצחקים ולנסות את גורלה שנית? הן לה עוד ארבעה שקלי נפוליון וגם אבנים יקרות לה אשר תוכל לתתן בעבוט, כמעשה אשר תעשינה יתר הנשים הגדולות הבאות אל ערי הרחצה; וגם אם לא באו אליה דברי אמה במכתבה, הלא שוב שבה אל שלחן המצחקים בדרך אשר כזה, ולמה זה יבצר ממנה עתה לתת בעבוט את הרביד היקר אשר לה, אשר עין לא ראתהו עוד בעיר הזאת, ולשלוח בצחוק ידה? המחשבה הזאת לא סרה עוד ממנה ולבה נבא לה עתידות טובות, ורק לרגעים החל השפק לענותה, כי רוח נכון ברא לה אלהים לחשוב נכונה, ועל כן באה אל לבה גם המחשבה כי לא ביד חזקה יוטל הגורל, ויש אשר יאבד הכסף בענין רע תחת השלל אשר תחשוב למצוא, ואז מרה תהיה באחרונה. אמנם אחת אמרה בלבה, כי את אזן לאנגן ואשתו לא תגלה על דבר הרעה אשר מצאה את בית אמה, לבלתי עורר אותם לפתוח לה את ידם הנדיבה ולבלתי מנעם אותם לתת את אבניה היקרות בעבוט. ותהי העצה אשר יעצוה כליותיה לקום בבקר השכם ולתת את רבידה בעבוט, ובכסף הזה תשוב אל בית אמה; וללאנגן תאמר כי מצות אמה היא אשר צותה עליה במפגיע לשוב אליה ביום בוא אליה דבריה, ובערב תסע במרכבת הברזל עד בריסל ומשם תשוב הביתה; ואם יפצרו בה לאנגן ואשתו וימנעו אותה מנסוע לבדה בדרך הרחוקה הזאת באין איש אתה, לא תשמע ולא תאבה להם.

אז קמה גוענדולין ותעל את הנרות במנורות ותחל לצרור את כל חפציה וכליה בצרורות במלתחות, ואת הכל עשתה בשובה ונחת, אם כי תמונות שונות עברו על פניה מדי עשותה את מלאכתה, פעם תמונות מיודעיה ורעיה אשר תּפּרד מעליהם מחר ואשר יהיו עליה למשא בשאלותיהם הרבות, ופעם תמונות המצחקים אשר מסביב לשלחן ואשר בחבורתם נרפא לה רגע אחד, ופתאם ראתה גם את תמונת דירונדה אשר היה לה למפגע, ואשר לוּלא הוא שעמד עליה לרועץ, כי עתה יכלה לשבת גם מחר עם המצחקים אל השלחן ולא ידעה עוד מחסור. כעלות התמונה הזאת לפניה החלה לצרור את חפציה בחפזון, לבלתי היות לה עוד דרך אחרת לשוב ממחשבתה אשר חשבה על דבר שובה לביתה, ונפשה ידעה מאד כי האיש הזה הוא המלאך הדוחה בה לעזוב את המקום הזה. בשעה השתים עשרה החלה את מלאכתה ובכלותה אותה והנה כבר האיר הבקר, כי על כן לא אמרה עוד לשכב על משכבה, כי אם רחצה את בשרה במים ותחי נפשה, ובהביטה אל תוך המראָה ראתה כי רפיון פניה הוסיף עליה לוית חן. השעה הששית בבקר עוד טרם באה, והיא היתה נכונה לצאת החוצה, ותחכה לראות אם כבר יוצאות גם נשים אחרות אל תוך הרחוב, ותשב על הכסא הנשען אל החלון ופניה מוסבות אל המראָה התלויה על הקיר. אז ראתה את פניה היפים בתוך המראה ונפשה לבשה גיל ותצהל מרוב שמחה. הן שבע ביום שמעה את מהללה מפי כל רואיה ושבע ביום שמעה את מהללה גם מפי המראה אשר על הקיר, ומדוע לא תגיל נפשה ולא יצהלו קרביה? השמש הלך הלוך על הקיר, וגם אור פניה הלך הלוך ורב, ומעט מעט תסלסל ותרומם את שפתיה עד עבור עליהן שחוק קל, ואז קמה ותסר את צעיפה מעליה ותט את ראשה אל הקיר ותשק את המראה מנשיקות פיה. מה לה ולדאגה אשר בסתר לבה? מה הדאגה אשר תאמין בה? – אם רעה נגד פניה, אז תכריע את הרעה הזאת ביד חזקה או תלך עמה בקרי או תברח מפניה, ואולם עד נצח לא תתן את הרעה לשלוט בנפשה שלטת!

אחרי כן התהלכה גוענדולין ברחובות העיר, ותדע כי עין מודע ומכיר לא תראנה, ותבוא עד הרחוב אשר שם בית האיש הנותן כסף תחת העבוט. גם ברחוב הזה אין לה מודע ומכיר ואין בית אשר תדע את מוצאיו ומובאיו זולתי בית המלון הגדול אשר בקצה הרחוב; ואולם גם אם יראנה איש בבואה אל בית המלוה, לא תבוא בלבו מחשבה בלתי טהורה, ורק אמר יאמר עליה כי באה היא לקנות שמה דברי חפץ. אז זכרה פתאֹם כי בבית המלון אשר בקצה הרחוב ישכון דירונדה, והדבר הזה היה לצנינים בצדיה; ואולם בהיותה על אֵם הדרך לא יכלה עוד לשוב, ועל כן התחזקה והתאמצה ותלך קוממיוּת לדרכה ותיף בהדרה מדי לכתה, ותהי לחמדת עינים. אז באה למחוז חפצה, ומקץ רגעים אחדים כלתה את מעשיה, כי על נקלה העבירה את הרביד מעל צואריה ולבה לא המה לה, אם כי ירושה היה לה הרביד הזה מאביה, ורק על הדבר האחד צר לה כי לא אבה היהודי המלוה לתת לה בלתי אם תשעה שקלי זהב – ככה יעשו היהודים תמיד בהיותם שמחים לאיד אשר ימצא את המצחקים, והמה יאכלו את פרי מעלליהם! ואולם הכסף המעט הזה ישפוק לה ולכל מחסוריה בדרך עד בואה לבית הורתה; ולכן קמה ותשב אל חדרה, ותשב על הכסא ותחכה אל לחם הבקר ואל מיודעיה אשר יבואו אליה. וכאשר נפתחה הדלת ועיני הנערה סגורות ולא ראתה את הבא, ותחשוב בלבה כי לאנגן ואשתו באים כמשפטם יום יום, ולכן השתוממה מאד בראותה כי עבד הבית נגש אליה ובידו צרור קטן אשר הביא אליו איש לתת אותו על יד העלמה גוענדולין הארליט. – אז לקחה גוענדולין את הצרור ותבוא אל חדרה השני בחפזון, והיא מתחלחלת עד מאד, כי לבה נבא לה אשר רביד צואריה מוּשב לה בזה. וכאשר חשבה כן היה! בתוך הצרור מצאה את הרביד ומגלה קטנה, ועליה כתוב בעט עופרת כדברים האלה: “איש זר אשר מצא את רביד העלמה הארליט, משיב אותו לה, ונפשו בתקותו כי תשמור העלמה לנפשה מהיום והלאה, ולא יוסיף עוד הרביד לאבוד ממנה ".

פני העלמה האדימו מאד, וסערה גדולה התלקחה בקרב לבה. הרביד היה צרוּר במטפחת, וכנף אחת מכנפות המטפחת קרועה ונגזרה לבלתי יכיר הרואה את אותות שם בעליה אשר היו שם. אכן כרגע ידעה והבינה מי הוא “הזר” הזה. האיש הזר הזה הוא דירונדה! אין זאת כי אם ראה אותה בבואה אל בית המלוה, והוא בא שם גם הוא אחרי צאתה משם ויקן את הרביד למען השיבנו לה. אכן מעשה אשר לא יעשה עשה לה האיש הזה! והיא מה תעשה עתה? הן להשיב לו את הרביד לא תוכל, כי לא אל נכון תדע מי הוא השולח, וגם אם אל נכון ידעה כי הוא “הזר” השולח, לא תוכל עוד להשיב לו את אשר לו, אחרי כי יבצר ממנה להראותו כי מצאה את חידתו וכי יודעת היא את המעשה אשר הוא עושה. אכן יודע הוא היטב כי הכרע יכריענה במעשהו זה ולא תדע עצה לחלץ נפשה מן הצרה הזאת; אין זאת כי אם חפץ גם בפעם הזאת ללעוג לה ולהראותה כי הוא היה לה לכרוב סוכך אשר באברתו תחסה. עיני גוענדולין מלאו דמעות בזכרה את אשר עולל לה האיש הזה בקומו עליה להכניע אותה תחת רגליו ולשחק בה כאשר ישחק איש בצפור! עוד לא ערב איש את לבו לבזות לה וללעוג לה ולנגוע בכבודה עד היום הזה, והנה בא איש זר לה מתמול שלשום ותהי משחק לו כל היום! אכן אין עתה דרך אחרת לפניה בלתי אם לעזוב את המקום הזה חיש מהר, כי אל בית המצחקים לא תוכל עוד לבוא, פן יראנה האיש הנורא ההוא. – ברגע הזה התדפק איש על הדלת: המשרת הביא את לחם הבקר. גוענדולין השליכה מעל פניה בחמת רוח את הרביד ואת המטפחת ואת המגלה, ואחרי כן שבה ותקח אותם ותצפנם בצלחת, ותצא, ופניה הרעים לא היו לה עוד. ואותות הרפיון ועקבות הדמעות אשר עוד נכרו על פניה העידו באזני לאנגן גם הם, כי שמועה רעה באה אליה מבית הורתה, ועל כן לא התפלאו עוד האיש ואשתו בשמעם כי לא שכבה הנערה על משכבה כל הלילה וכי בעצם ידיה עשתה את מלאכתה לצרור את חפציה במלתחות ולא חכתה לעזרת שפחתה. בראשונה לא אבו האנשים הטובים תת אותה לנסוע לבדה, ואולם גוענדולין הקשתה את ערפה, ותהי באחת כי לא תוכל התמהמה אף יום אחד, וכי לא ידאגו לה ולדרכה ולא יאונה לה כל רע.

אלה הם הדברים אשר מנעו את גוענדולין משוב אל שלחן המצחקים, ועוד ביום ההוא עזבה את המקום הזה ותבוא עד בריסל, ותעבור גם משם, ומקץ שני ימים באה עד אָפֿינדין אשר שם ביתה ושם אִמה יושבת.

 

פרק שלישי    🔗

מדוע עזבה גוענדולין פתאֹם את אָפֿינדין אשר אליה היא שבה כיום הזה? הלרדוף תענוגות בני אדם יצאה משם או מפני שטן משחית קדמה לברוח?

יחידה לא היתה הנערה לאמה ורק הרכה והענוגה היתה תמיד בין כל אחיותיה, ולא היה דבר אשר שאלו עיניה ואשר מנעה אמה ממנה. אליה נשאו עיניהם כל אנשי הבית ודבריה היו להם תמיד לצו, ויש אשר לא בדברים השמיעה את חפצה כי אם בעפעפי עיניה. כאשר מת עליה אביה, לא ידעה ולא הבינה עוד את הנעשה, כי ילדה קטנה היתה בימים ההם, וכאשר בא האיש דאוילאָ ויקח את אמה האלמנה לו לאשה, לא למדה עוד לחשוב מחשבות ולהגות דעות, רק במות האיש הזה ופֿאני דאוילא היתה אלמנה גם מאישה השני ההוא, אז נגשה גוענדולין אליה באחד הימים ותגל למוסר אזנה לאמר: למה זה היה עם לבך להיות שנית אשה לאיש? מה היה לך כי הלכת אחרי בעלך השני? לוּ היית צרורה עד יום מותך אלמנות חיות, ותחשב לך זאת לחסד! אז האדימו פני אמה רגע אחד ובלשון רכה ענתה: “אל נא, חמדתי, אל נא תדברי אלי כדברים האלה כי תכלימיני!” ותדום –

אמנם ידעה גוענדולין כי לגדולות נוצרה וכי איננה כאחד האדם, וגם כל אנשי הבית וכל יתר בני משפחתה ידעו כדבר הזה, ותהי להם תמיד שעשועים אשר הביטו אליה ונהרו. והיא לא שנאה את אחיותיה בנות אמה אשר יוּלדוּ על ברכי בעלה השני, ואולם גם אהב לא אהבה אותן, ותהי לראש והן תכו לרגליה. אז בקשה אותה אמה כי לקח טוב תתן לאחיותיה הצעירות אשר תחפוצנה ללמוד מפיה לשון וספר, והיא התאנפה באמה בגלל הדבר הזה ולא דברה דבר, וגם אמה לא דברה עוד דבר. – בלילות על משכבה לא שכבה הנערה בלתי אם בהיות מטתה בחדר-המטות אשר לאמה, וכאשר חלתה האשה ותבקש את בתה לקום ממשכבה ולהביא אליה את שקוי הרפאות אשר על השלחן, ענתה הנערה "לא אקום!”, ובבקר הכה אותה לבה מאד מאד, ותבוא ותפול על צוארי אמה ותבך עליה, וגם אמה נתנה בבכי קולה – אכן לב טהור ברא לה אלהים, ולא יכלה מעודה לראות ברעה אשר מצאה את אחד האדם או את אחד הרמשים; עוד ילדה קטנה היתה ועיניה ראו את הזבובים בנפלם המימה, ולא יכלה עמוד מנגד נגעם, ותמהר לישועתם למשות אותם מן המים, ורק פעם אחת נגשה אל הצפור אשר בכלוב התלוי אל החלון, ותמלוק את ראש הצפור מצואריה, עקב אשר נתנה פתאם בשיר קולה ותפריע אותה ממנוחתה, והיא לא חפצה – ובכל אלה לא היה יצר לב הנערה רע מנעוריה ותרדוף טוב ותבקשהו.

ובמות האיש דאוילאָ באה האלמנה לגור באפֿינדין, עקב אשר קרוב המקום הזה אל פּאֶניקוט ששם יושב הכהן האנגליקאני גאסקוין, והוא בעל אחותה, והאיש הטוב הזה אמר להיות לה לכרוב סוכך, ולא יחסר לה דבר. אז עשה לה משכן בבית קטן הבנוי בתוך העמק אשר באפֿינדין – ועיני כלם היו נשואות למוצא פי גוענדולין וייחלו לדבריה: הימצא העמק והבית אשר בו חן בעיניה אם לא? – גם גאסקוין וגם אשתו וגם בתו חנה וכל הכבודה אשר עמם באו לקבל את פני גוענדולין בבואה, וגוענדולין אמרה כי מצא המקום הזה חן בעיניה ולא יחסר לה בזה דבר בלתי אם סוס לרכוב עליו. אז הביט גאסקוין בפני האלמנה רגע אחד, והאלמנה ידעה את אשר בלבו וכי אין לכסף מוצא להוציאו לדברים אשר כאלה, ואולם רגע משנהו הביט אל גוענדולין ואל קומתה הגבוהה ויפי פניה אשר חכמת לבה האירה אותם, ותשא הנערה חן וחסד לפניו, וידע כי לגדולות נוצרה וכי יש יום והיא תלקח אחר כבוד להיות לאשה לאחד השרים הגדולים אשר בארץ, ולבו בקרבו עלז וישמח. בעת ההיא וגוענדולין לקחה דברים עם חנה בת דודה, ותתבונן אל הנערה התמימה הזאת אשר כל לבה היה תמיד על לשונה, ותרא כי הנערה הזאת לא נוצרה להתחרות אתה ולהיות לה אחרי כן לשטן בדרכה, ותשמח בה ותט אֹזן לדבריה. אז ספרה חנה באזניה את דברי הימים אשר לאנשי אפֿינדין והמושבות אשר מסביב לה, ותעבר לפניה את אנשי בית ארופוינט ואת אנשי בית האלוף בראקינשו ואת אנשי בית הסיר הוגא מאלינגר, והמה כלם יושבים בשדותיהם ובנחלותיהם אשר מסביב לאפֿינדין, וגוענדולין שמעה ותדע כי הימים הבאים לקראתה יהיו לה לימים טובים ולחגים ולמועדים; וגם על דבר אחיה ריקס דברה חנה באזני גוענדולין, וכי ריקס היא עלם נחמד והוא יושב בשבת תחכמני, ובעוד שבועות אחדים יבוא לבקר בביתם ולשבת עמם ימים אחדים, וגוענדולין שמעה גם את הדברים האלה. – אלה היו ראשית הימים לגוענדולין בבואה לגור באפֿינדין לפני שנתים ימים.

מי נתן לנערה הזאת את הכח והעז להיות מושלת על כל אשר מסביב לה? ובמה הצליחה תמיד להדביר תחתיה את כל איש ואת כל אשה הבאים בגבולה? – גוענדולין היתה נערה יפה ומלאה חן וחסד, ואולם יש אשר נראה כי גם איש או אשה אשר לא ביפים ולא בחנם וחסדם יתהללו, וגם המה ישתררו על יתר האדם, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחם. “הנערה הזאת לא תשקוט ולא תנוח, עד אם מלוא כל הארץ יכרע לפניה על ברך!” כך אמרה אשה אחת בראותה את גוענדולין בפעם הראשונה – וגוענדולין גם היא ידעה בנפשה כי אך להשתרר נוצרה. הן גאסקוין דודה חשב עליה מחשבה טובה כי תלקח אחר כבוד והיתה לאשה לאחד השרים הגדולים, והיא גם היא חשבה כדבר הזה, ואולם הדבר הזה לא היה לה למטרה אשר אליה שאפה, כי בזה לא מלא עוד ספקה ותאותה לא נהיה, ורק ידעה כי זאת היא הדרך הישרה אשר בה תמצא ידה להשתרר ולמשול ממשל רב. – החיים היו לה לסבל ולמשא, עקב אשר לא מצאה ידים לשפוך את ממשלתה על כל האדם, והיה כל אשר ראתה עיניה, ותקרא עליו את הקריאה “הבל הבלים”; אכן יש אשר נראה נערים צעירים לימים הקוראים “הבל הבלים” על כל דבר אשר יראו, יען כי לא הסכינו עוד בהם, ודמיונם כאנשים הזקנים האומרים על אור השמש “כהה הוא”, יען כי עיניהם קמו מראות – גם גוענדולין עוד טרם הסכינה עם החיים וטרם ידעה את דרכיהם בימים ההם.

אמנם נבואת דודה באה ונהיתה; האלופים והשרים, אנשי האחוזות והנחלות אשר מסביב לאפֿינדין, פתחו את שעריהם לגוענדולין ויבקשו את קרבתה, ויקראו אותה אל כל משתה אשר עשו, ובכל מקום אשר באה והנה מוקטר מוגש לשמה. “בת מי זאת הנערה?” שאל כל איש אשר ראה אותה בפעם הראשונה – וגוענדולין הלכה קוממיות בתוך האולמים וההיכלות, ונפשה ידעה מאד כי הליכותיה הליכות מלכה ביפיה, וכל הרואה אותה ידע כי אין דומה לה בכל הקרואים והקרואות. – גם אנשי בית ארופוינט עשו משתה, ובעלת הבית ישבה עם גוענדולין ותדבר על הספרות האנגלית ועל ספריה וספוריה אשר כתבה בעצם ידה, וגוענדולין בקשה אותה לתת על ידיה את הספרים הכתובים לקרוא אותם, ומחשבה זרה עלתה רגע אחד על לב בעלת הבית לחשוב כי גוענדולין לועגת לה. אז נגשה בת בעלת הבית ותבקש את פני הנערה היפה לתת בשיר קולה, כי הקרואים מחכים לה אחרי שמעם כי קולה ערב ונעים, וגוענדולין לא השיבה את פניה ריקם; אולם ברגע הזה הציגו לפניה את האיש כליזמר, הוא המנגן הגדול אשר לו שם עולם במנגינותיו הנפלאות אשר כתב על ספר. היצלח חפצה בידה להכניע גם את האיש הזה עם גאונו ושאונו? חשבה גוענדולין בלבה – ואולם כליזמר לא נע ולא זע, וגוענדולין הביטע אל האיש האשכנזי הזה הבא מארץ הסלוים ומקורו מקור ישראל, והשפק אכל כעש בסתר לבה. אז החלה בת ארופוינט לפרוט על פי הנבל ותפליא לעשות, ואחרי כן נתנה גוענדולין בשיר קולה וכליזמר עומד לפניה; ובכלותה לשיר אמרה אליו: “אכן הוגעתי אותך בשירתי, ואתה לא הסכנת לשמוע קול שירים כאלה“, וכליזמר ענה: “אמנם כן הוא!” ופני הנערה חפו. איכה העז איש את פניו לדבר אליו כדברים כאלה? – וכאשר שב רוחה אליה, אמרה אליו: “אין זאת כי אם מורים טובים לא היו לי – " וכליזמר ענה” “כדבריך כן הוא; מורים טובים לא היו לך!” ואז גלה למוסר אזנה על דבר מומיה, וחסרונותיה מדי תתה בשיר קולה, וישם לפניה את משפטי הזמרה וחקותיה, וישמיע דעות באזניה בדבר השירה והנגינה, ולא חדל עוד ממנה, עד כי נגשה אליו בת ארופוינט ותאמר לה כי לא תשים לב אל הדברים אשר מורה ומלמדה זה דובר אליה, אחרי כי אין איש אשר יתיצב בפניו ואשר יעמוד לפני זעמו, והוא גם במלאכים ישים תהלה.

אכן לבה לא נכנע גם בפעם הזאת ורוחה לא השתוחחה. רגע אחד עבר עליה רוח קנאה לקנא בבת ארופוינט, לא בעשרה וברוב כספה אשר ינחילוה אבותיה אחריהם, כי אם בכשרונה לפרוט על פי הנבל ולהיות נעלה ממנה במעשיה אלה, ואולם עד מהרה שבה ותשם על לב כי לא לעולם יעמוד כליזמר לפניה להכלים אותה, ולא לעולם יבקשו בני ההיכלות לשמוע קול שיר וקול מנצח בנגינות.

אז החלו הימים באָפֿינדין להיות לה לעול ולמשא, ותבקש ענין לענות בו. בימים ההם ותאוה גדולה התלקחה בלבה להתחבר אל אנשים אחדים מיושבי אָפֿינדין ולהעלות מחזות על הבמה כמחזות אשר יעלו המשחקים בבתי התיאטרון. “האין בי כח ועז להיות דומה אל המשחקת העבריה רחל (ראשעל)?” שאלה את אמה “הלא יפה אני מן העבריה הזאת, ודרך עצב בי גם אני” – ואולם חנה בת דודה נגשה אליה ותבקש פניה לחכות אל אחיה ריקס אשר יבוא בעוד ימים אחדים משבת-תחכמני, והוא יוכל להיות לה לעזר לא מעט בתחבולותיו ובמעשיו, כי חכם לבו מאד והוא משכיל בכל דרכיו, וגוענדולין ענתה אותה: “ומה תעשי לי אם יהיה עם לבי לתת אותו לצחוק בעיני כל רואיו, עקב אשר אמרת כי משכיל הוא?” – את הדבר הזה לא תעשי!” אמרה חנה ועיניה מלאו דמעות.

בימים ההם בא ריקס מעיר שבת-תחכמני לשבת בבית אבותיו שבועות וירחים, ומקץ ימים אחדים ידע כי אהבה נפשו את בת דודתו, את גוענדולין, אהבה בלי מצרים, ובלעדיה לא יוסיף עוד לראות חיים. עד מהרה ראה הנער ונוכח כי נערה כמוה לא היתה עוד לעולמים, ואולם לא בא רעיון בלבו להבין כי נערה כזאת, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים, נוצרה לגדולות ולא ללכת אחרי איש כמוהו. אכן ריקס לא ראה ולא שמע, ובכל הדברים אשר דברה גוענדולין באזניו ובכל המעשים אשר עשתה לעיניו, מצא אותותיה אותות כי אוהבת אותו גם היא – ורק חנה דאגה לאחיה ונפשה ירעה לה מאד.

עץ רענן נחמד למראה ותאוה לעינים היה ריקס בבואו, ומקץ ימים אחדים והוא נהפך לשיח שדה אשר היה למרמס – גוענדולין רכבה על סוסה וריקס גם הוא רכב על הסוס אשר נתן לו אביו, ובבואם שניהם אל העמק אשר שם נאספו השרים והאצילים, ורעיון בא פתאם אל לב הנערה להכלים את העלם הצעיר הזה נגדה נא לכל הקהל, ולהסיע כעץ תקותו אשר היתה בסתר לבו, וריקס לא ידע עוד את אשר היה לו – ימים אחדים התהפך על משכבו בחליו ויהי תולה בין החיים ובין המות; ואולם אביו אמר כי המחלה הזאת תהיה לנער לטובה והיתה מתוקה לנפשו ומרפא לעצמו. גם חנה ידעה כי אֻמלל אחיה מאד מאד וכי גוענדולין עשתה אותו לאֻמלל, ובלבה אמרה כי לא תוסיף עוד לאהוב את הנערה הזאת עד עולם, עקב אשר לב רע ברא לה אלהים וגם את פני אחיה לא נשאה. “לא, אבי" אמרה "לא! – אני בכל נפשי ומאדי לא חפצתי להיות נערה כגוענדולין אשר נפש הגברים תדבק אחרי. הלא נורא הדבר הזה!” – בעת ההיא התנפלה גוענדולין על צוארי אמה ותשא את קולה ותבך, ותקרא: “הוי, אמי, אמי, למה ילדתיני? אני לא אֹהב איש עד עולם! אני לא אוכל לאהב איש! אני את בני האדם אשנא תכלית שנאה!” – אכן ריקס עזב את אָפֿינדין בחיותו מחליו, ואיש לא זכר עוד את הדבר הזה במו פיו.

אז החלו ימי המועדים והחגים במשכנות השדה אשר בקרבת אָפֿינדין, וגם בשדה-דיפלו הקרוב אל אָפֿינדין עמלו הבונים ליפות את הארמונות וההיכלות ולפאר אותם, כי אדון האחוזה, הוא סיר מאלינגר, אמר לבוא אל מנוחתו ואל נחלתו זאת ולשבת שם ירחים אחדים; ואולם לא סיר הוגא מאלינגר הזקן יהיה האורח הבא, כי אם גואלו ושאר בשרו סיר מאלינגר גראַנדקורט הצעיר, הוא היורש את סיר הוגא אחריו, ובמות דודו אשר בנים אין לו כי אם בנות, והיה הוא לאציל מאצילי הארץ ומחוקק לעמו בין יתר היושבים בבתי המחוקקים. אז דבקה אחרי האיש הזה נפש כל הנשים הכבודות אשר בנות להן, ותדבק אחריו גם נפש אשת ארופוינט לתת לו את בתה ואת כל הונה הרב – ובעת ההיא עלתה המחשבה גם על לב גאסקוין כי יש אשר יראה סיר מאלינגר גראַנדקורט את גוענדולין והנערה תקח את לבו. ואולם גאסקוין לא הגיד לגוענדולין את מחשבתו אשר הוא חושב, וגם פאני דאוילאָ לא הגידה דבר, כי לא חפצו להעיר ולעורר את האהבה בלב הנערה עד שתחפץ, ויחשבו בתם לב כי גוענדולין איננה יודעת מאומה מכל אשר לפניה; אכן פתאם באה מבוכתם, בשמעם את פי הנערה דובר אליהם לאמר: “תאוה גדולה תאַוה נפשי, אשר יבוא סיר גראנדקורט ונפשו תחשק בי, ובא לביתנו לקחת אותי מזה לאשה, ואני אֹמר לו בפה מלא: לך לך, אדוני, כי לא אחפץ בך!”

ובהגיע יום מועד הרובים בשדה בראקינשו, נקבצו באו האצילים והשרים וקרואים רבים מכל האחוזות הקרובות אל המקום ההוא, ויבואו לירות חצים למטרה, והרובה אשר ירבה לירות ולא יחטא, והובילו לו שי את החץ הזהב הנכון לו. גם גוענדולין ודודה גאסקוין ובני ביתו ופאני דאוילאָ גם היא, כלם היו בין הקרואים, וגוענדולין הפליאה את עיני כל הרואה אותה ביום ההוא, ותשא חן וחסד לפני כל הקרואים ביום הזה שכם אחד על כל הימים – אכן גוענדולין לא נשאה את עיניה מסביב, לבלתי הביט את המקום אשר שם עמד סיר מאלינגר גראנדקורט, ולא יאמרו עליה כי מבקשת היא אותו. לעת מועד הערב הובילו לה את כוכב הזהב, ואת חץ הזהב נתנו לרעותה הטובה ממנה מעט, וגוענדולין קבלה את הכוכב ברצון, אך אותות שמחתה בקרבה לא נראו על פניה. – אין זאת, אמרה בלבה, כי אם אחרי בת ארופוינט הולך לב הסיר גראַנדקורט, ואותה בחר להיות בחברתה ולהיות לה לשעשועים כל היום! אכן ברגע הזה נגש אליה הלורד בראַקינשו ואיש על יד ימינו, גבה קומה ויפה תאר, ויאמר אליה:

– גבירתי! הנה איש לפניך אשר לא יחפוץ להוחיר עוד מן המועד עד אם יתודע אליך, והוא בקש את פני אשת דאוילאָ לשלחני עמו ולהציג אותו לפניך, ושם האיש הזה הנצב עמך בזה סיר מאלינגר גראנדקורט!

מדוע רגזה הנערה תחתיה רגע אחד? האם לא נראה עתה גראנדקורט אליה כאשר נראה לה בדמיונה? האם יכבד ממנה להשתרר על איש כזה? – גאה וגאון מלאו כל בדי עורו בעמדו לפניה ושחוק לא נראה על שפתיו; דבריו היו ספוּרים בדברו אליה, בנחת בנחת דבּר, ויהי הוא לה למושל רגע אחד; ויש אשר דברה אליו דברים אחדים והוא לא מהר לענות או לא ענה דבר, ויש אשר מחשבות לבו שמו אותותיהן אותות על פניהו כי נפשו מוצאת חן בעיניו יותר מנפש גוענדולין. אחרי התיצבו לפניה רגעים אחדים, סר מעליה ויעזבנה ויסוב אל עבר אחר אשר שם אנשי ארופוינט עומדים. המצאה גוענדולין חן בעיניו אם לא? ההתפלא גם הוא על רוחה הכביר ועל אמריה הנמרצים או לא? – גראנדקורט לא דבר דבר, וגם לסוכנו ובן משק הבית העומד עליו, הוא האיש לוש לא הגיד את אשר בלבו, אם כי האיש הזה הסכין עמו זה שנים רבות ואדונו לא כסה ממנו דבר. אכן גוענדולין חשבה מחשבות רבות על גראנדקורט אחרי סורו מעליה, ולבה בקרבה התפלא כי לא מצאה בו מום – ורק האיש לוש היה לה לתועבה למן הרגע הראשון אשר ראתה את פניו, ונפשה לא ידעה שרש דבר.

בערב ההוא והקרואים טרם יתפרדו וטרם ישובו איש לביתו. וגראנדקורט נגש אל האשה דאוילא ובתה, וישאל אם יהיה לרצון לפניהן לקבל את פניו ביום המחרת בבואו לבקר בביתן אשר באָפֿינדין.

וביום המחרת בבקר ישב גראנדקורט בביתו אל השלחן אשר לפניו והסוכן לוש עמו בבית. הסיר גראנדקורט לא היה סר וזעף; ואולם בדי עור פניו לא נעו ולא נדו ודבר לא עבר על שפתיו, ורק הציגאר אשר בפיו בערה באש ועיניו הביטו אל הכלבים הרבים הרובצים מסביב לו. אז ישאלהו לוש אם נכון הוא לעבור היום במרכבה או לרכב על סוסו לבוא לשדה קוטשם אשר שם אנשי ארופוינט יושבים, – וגראנדקורט לא יענה דבר; אז יוסיף לוש וישאלהו אם לא הבטיח את אנשי בית ארופוינט לבוא היום לבקר בהיכלם, – וגראנדקורט לא יענה דבר; אכן לוש לא יחדל ויוסיף לדבר ולהוכיח כי ענין רע הוא לעזוב בית נערה אשר לה מיליון אחד בזהב, – וגראנדקורט ישמר מחסום לפיו; אז ידבר לוש ויוכיח כי אין לגראנדקורט כל הכסף הרב אשר עליו לשלם לבעלי משה ידו, – וגראנדקורט לא יענה ולא יפתח שפתיו; אז יזכירהו לוש כי אין עוד יודע אם סיר הוגא מאלינגר דודו ינחיל אותו, את גראנדקורט, את נחלתו ואת הונו הרב, – וגראנדקורט ישא בפעם הראשונה את עיניו אל האיש הדובר בו; אז יוסיף לוש לדבר ולהוכיח כי חטא הוא לשחת את החלקה הטובה אשר לפניו בגלל הדמיונות אשר בלבו, – וגראנדקורט ירים את ראשו לאטו ובנחת יענה פתאֹם: “רב לך! הן אני לא את עצתך דרשתי! אני אקח לי לאשה את הנערה השנית – "

– האם דבקה נפשך אחריה לאהבה אותה? שאל לוש ולעג עבר על שפתיו.

– אני אקח אותה לי לאשה.

– האם כבר הודעת אותה את אשר בלבך?

גראנדקורט לא ענה דבר, ויקם וישלך מלפניו את שארית הציגאר אשר היתה בפיו ויצא אל הגן הוא ואחוזת כלביו עמו, וגם לוש קם ויעמוד רגע על עמדו ויחשוב מחשבות, ואחרי כן נתן בשחוק קולו ותוי פניו ענוהו כי באה עצה בלבו.

עוד ביום ההוא רכב גראנדקורט על סוסו ויבוא אָפֿינדינה, וירא את פני גוענדולין הארליט.

ומאז והלאה בא האיש יום יום אל בין האלמנה דוילאָ, ובעשותו משתה בביתו קרא אליו את הקרואים מאָפֿינדין, ועיני כל הבאים ראו כי נוטה לב גראנדקורט אחרי העלמה אשר כסף אין לה, ואל בת ארופוינט לא ישים לב, וידעו כל באי שער דיפלו כי גוענדולין היא האשה אשר הוכיח סיר מאלינגר גראנדקורט לנפשו. האם עלה על לב איש כי יש אשר תוכל גוענדולין להשיב את פני הסיר גראנדקורט ריקם? – יום יום ראה האיש את פני בחירתו ויום יום התפלא כי לא פתח עוד את שפתיו עמה להגיד לה את לבו. אכן גם גוענדולין התפלאה יום יום ותשתאה לנפשה על כי שנתה את טעמה בפעם הזאת ולא תבוז ולא תלעג לאיש הזה כאשר חשבה בראשונה; מחשבות טהורות באו פתאם בלבה כי טוב לנערה לבוא להחסות בצל איש, והאיש אשר תבחר נפשו בה הלא עשיר הוא ובעל אחוזות רבות, ומרכבה תהיה לה, וסוסים רבים וצבא משרתים רבים יתן לה, וכבוד ינחילנה ויושיבנה עם נדיבים, וכל אשר תשאלנה עיניה לא ימנע ממנה; וגם לא נבזה האיש בעיניה כאשר חשבה עליו בטרם ראתה אותו, כי טוב טעם ודעת לו ודבריו נכונים וישרים תמיד, ורק אהב לא תאהב אותו, כי נפשה יודעת מאד אשר עד עולם לא יהיה איש בארץ אשר תוכל לאהב אותו – פתאֹם נתנה הנערה בצחוק קולה, בשימה לבה אל המחשבות האלה אשר חשבה.

היום בוער כתנור וגראנדקורט וגוענדולין רוכבים על סוסיהם יחדו ואחריהם נוסעת פאני דוילאָ במרכבה. אז תדבר גוענדולין אל גראנדקורט לאמר:

– לוּלא, אמי, שהיתה עתה בחברתנו כי אז חשקה נפשי לדלג על אחת הפחתים הגדולות אני וסוסי יחדו, ואולם יראתי כי אמי תדאג לי והדבר הזה יהיה לה למורת רוח.

– הנני ואעבור אל המרכבה והגדתי לאמך והסירותי דאגה מלבה. הן הסוס קריטריון אשר תרכבי עליו קל מאד ברגליו.

– אל נא, אדוני! – הטיבות כי היה עם לבבך לעשות כדבר הזה – ואולם אמי תדאג לי מאד – הבה נרכבה לדרכנו.

– אם תחפצי, גבירתי, ויכולנו לדלג על אחת הפחתים ועיני אמך לא תראינה.

– חדל לך הפעם הזאת, חדל לך…

– אכן אמך יודעת מאד כי עמך אנכי בזה להיות לך למגן ולשמור עליך.

– אמנם כן. אבל אמי תחשוב כי עינך פקוחה לשמור רק על מפרקתי הנשברת, ומפרקתי הנשברת לא תסור עוד מלפני עיניה.

רגעים אחדים עברו עד אשר נשא גראנדקורט את עיניו ויבט אליה עד ארגיעה, ואחרי כן אמר: מי יתן והיתה לי הצדקה לשמור עליך ולהיות לך למגן תמיד בכל יום ובכל עת

גוענדולין לא נשאה את עיניה אליו, ורק דמי לבה התגעשו בקרבה רגע אחד ואחרי כן הלבינו פניה; אכן עד מהרה שבה למנוחתה ותען: לא בחנתי עוד לבי ולא אדע אם יש את נפשי כי אחרים יהיו לי לשומרים ומגנים ואם לא. אם יהיה לרצון לפני לשבר את מפרקתי, אז לא אחפוץ כי יהיה לי לשאול פי איש אם אוכל לעשות כדבר הזה ואם אחדל. – מדי דברה את הדברים האלה עצרה את סוסה תחתיה ותסוב לאחור להביט אל המרכבה הנוסעת אחריה, ובהפנותה את ראשה ראתה גם את פני גראנדקורט והנה לא שונו מראיהם ומראה עיניו עד מה, ויצר לה על הדברים אשר הוציא מפיה.

“הנערה הזאת יקחנה אֹפל!” חשב גראנדקורט בלבו, כי לא נסה מעודו במסות ובמעשים כאלה. האם תשאל הנערה מעמו כי על ברכו יכרע לפניה וישבע לה בחיי העולם כי בלעדיה טוב לו מותו מחייו? או אם תחכה לו עד כי יכתוב אליה מכתב וישפוך לפניה את לבו בדברים על הספר? היה לא תהיה עד עולם! לא נער הוא כי תוליך אותו שולל נערה אשר כזאת.

אכן גוענדולין חשבה בלבה כי האיש הזה טוב לה מאד וטוב למטרה אשר היא מבקשת

וכאשר נגש אליה גראנדקורט ביום ההוא שנית וידבר על לבה דברים רבים ושונים, לא הלכה עוד עמו בקרי, ולא ענתה עוד אותו קשה, וגראנדקורט ידע עתה בנפשו כי עוד שתים שלש פעמים ידבר אליה, ואז תאבה הנערה ללכת אחריו. – אכן בשוב גוענדולין את ביתה ביום ההוא, ותהי נפעמה מאד ולבה המה בקרבה; אז נגשה אמה אליה ותשאל אותה: “ההיו לך דברים עם האלוף גראנדקורט? האם הגיד לך האיש הזה את לבו היום?” ודמעותיה נראו בעפעפי עיניה מדי דברה; וגם גאסקוין בא וידבר באזני הנערה דברים רבים, וידבר על לבה ויוכיח לה כי לא טוב לנערה להקשות לבה, וכי המקשה לבו יפול ברעה, ויגל למוסר אזנה כי יגדל העון מנשוא אם תאמר להשיב ריקם את פני גראנדקורט בבואו לקחת אותה אחר כבוד – והדברים באו אל לב הנערה ויהי עם לבה לתת אֹזן קשבת לדברי גראנדקורט בבואו.

בעת ההיא והאיש לוש יצא משדה-דיפלו אשר גראנדקורט יושב שם, ויעבור משם ויבוא עד אחד המושבות הקרובים, ושם ראה פני אשה צעירה וגדלת קומה אשר באה מן הדרך, היא ושני ילדיה ושפחתה אשר עמה, וימתיק סוד עם האשה הזאת, ואחרי כן אמר אל לבו: “היה לא תהיה! גראנדקורט לא יקח לו לאשה את הנערה העניה גוענדולין כל עוד אשר רוחי ידון בי, ולא יהיה בו חטא!”

ובהתאסף האצילים והשרים שנית ביום מועד חג הרובים לירות חצים למטרה, ותבאנה גוענדולין ואמה גם הן אל שדה-קארדל אשר שם האספה, ועיני כל הקרואים ראו כי לא סר גראנדקורט מעל הנערה כל היום ההוא, וידעו כלם כי היא האשה אשר הוכיח האיש לנפשו. וכאשר רד היום וגוענדולין נגשה אל מרכבתה לעבור בה משם ולבוא אל היער, והנה נער משרת לקראתה ומכתב בידו; אז סרה הנערה הצדה ותקרע את סגור הגליון, ותרא את הכתב כי יד אשה כתבתו, ותקרא את דברי המכתב לאמר:

“אם העלמה הארליט לא תדע עוד בנפשה אם ללכת אחרי האדון גראנדקורט ואם לחדול, אז תעזב-נא את אנשי חבורתה רגעים אחדים ותבוא עד אבן האזל אשר עם הנחל אצל הגשר, ושם תשמענה אזניה דברים אשר על פיהם תחרוץ משפט לדעת את המעשה אשר עליה לעשות; ואולם אך בזאת תּאוֹת האשה הכותבת את הדברים האלה לגלוֹת את אֹזן העלמה הארליט, אם תכסה העלמה את סוד המכתב הזה ולא תגיד לאיש דבר מכל הנעשה; ואם לא תט אֹזן קשבת לדברי המכתב הזה, אז אחריתה תהיה עדי אובד כאחרית האשה הכותבת את הטורים האלה, ונהמה באחריתה אחרי עבור המועד. ואולם כבוד נערה הוא לשמור סוד ולבלתי לכת רכיל!”

גוענדולין התחלחלה מאד רגע אחד ורגע משנהו אמרה אל לבה: ברוך ה' והמכתב הזה בא לידי בעוד עת! ויהי עם לבה לבוא בסתר אל אבן האזל אשר עם הנחל אצל הגשר ועין איש לא תראנה.

אז נמלטה גוענדולין מן האנשים אשר סביב לה ואיש לא ראה ולא ידע, ותלך אל המקום אשר אמרה אליה הכותבת, ולבה התפעם בקרבה מאד. מי היא הנכריה הזאת? מה עשה לה גראנדקורט רעה אשר בגללו היא באה להזהיר אותה עתה? – ובנתיבות לא דרכה בהן רגלה מעודה, עברה הנערה בדד, ושעיפים וחזיונות רבים חלפו על פניה בלכתה; ופתאם והנה ירט הדרך לנגדה, ואשה גדלת קומה עומדת לפניה. גוענדולין רגזה רגע אחד תחתיה ואחרי כן נשאה את עיניה מסביב ותבט אל פני האשה אשר לפניה ואל שני ילדים קטנים אשר ישבו על פני הדשא; אכן יפה היתה האשה הזאת בשכבר הימים, וגם עתה עוד נכרו עקבות יפיה על פניה.

– הלא העלמה הארליט נצבת עמי בזה? שאלה האשה הנכריה.

– כן הוא.

– האם נערה מאורשה אַתּ לגראנדקורט, ואני אחרתי מן המועד?

– לא.

– אני אמרתי במכתבי כי דברים לי אליך ואני אגלה את אזנך, ורק אחת אשאל ממך ואותה אבקש עתה: השבעי נא לי כי לא תגלי דבר אחד מדברי לגראנדקורט או לכל איש אשר יהיה.

– נשבעתי.

– אנכי, אמרה האשה, נקראתי בשם לידיה גלאשר, ואין כל צדקה לגראנדקורט לקחת לו אשה אחרת בלעדי, כי אותי הדיח מבית בעלי אשר עזבתיו, אותו ואת בני, ואלך אחרי האיש הזה זה תשע שנים, ושני הילדים אשר תראינה עיניך בזה ילדי גראנדקורט המה. עוד שני ילדים לי בבית, ואותם לא הבאתי עמי בפעם הזאת, ובעלי מת, אין לי גואל אחר זולתי גראנדקורט, כי על כן עליו אני נוטלת לקחת אותי עתה ואת בנו זה ינחיל אחריו.

האשה חדלה מדבּר ותשא את עיניה אל הילד המשחק עם הילדה על פני הדשא; גם גוענדולין נשאה עיניה ותבט אל הילד, ומבלי משים פגעו עיניה בעיני האשה הנכריה.

– אני לא אהיה לך לשטן בדרך, דברה גוענדולין רתת, ורוח גאה וגאון יצוק בדבריה.

האשה לא ענתה רגע אחד, ואחרי כן אמרה: אמנם נחמדה אַתּ למראה, גבירתי הארליט: ואולם גם אני הייתי צעירה לימים כאשר ראה אותי בפעם הראשונה, ועתה עץ יבש הייתי וחיי מלאו מרורות. חי ראשי כי לא זאת דרך צדקה אם הוא יאכל בטובה ואני שכולה ועזובה, ואם משפט הוא כי בני זה ידח מעל אביו ואנשים אחרים יעמדו במקומו.

כחצים שנונים ירדו הדברים האלה אל לב גוענדולין, ורגע אחד דמתה בנפשה כי אך בחלום חזיון לילה תראינה עיניה את אשר לפניה.

– העוד לך דברים אלי להגיד לי? שאלה את פי האשה פתאֹם וקולה קול מלחשים.

– אין דבר. את כל אשר חפצתי להגיד לך הגדתי, ואַתּ תוכלי לשאול את פי מיודעיך על אדותי, כי בעלי שר החיל גלאשר נודע בשערים.

– ובכן אלכה נא לדרכי, ענתה גוענדולין, ורוח הגאון השפוכה עליה לא סרה מעליה, ואחרי כן נפרדו אשה מעל רעותה.

בשוב גוענדולין אל אנשי חבורתה, הכירה אמה כרגע כי שנתה בתה את טעמה, ובגשת גראנדקורט אליהן וישאל את פיהן אם יוכל לסור אל ביתן ביום המחרת, ענתה גוענדולין: “סורה אלינו אם חפצת", ותעזוב את שדה-קארדל היא ואמה ותשבנה במרכבתן לשוב הביתה.

מה היתה לבתה כי שנתה את טעמה פתאם? שאלה האלמנה את נפשה, האם רוח אחרת היתה עמה לפתע פתאם לבלתי שמוע עוד לקול גראנדקורט הקורא לה? האם לא ימצא האיש הזה חן בעיניה, וכל חזיונותיה ומשאת נפשה יהיו כלא היו?

בשבתן שתיהן במרכבה לא דברו דבר אשה אל אחותה. אך פתאם הרימה גוענדולין את ראשה, ותאמר:

– היום קראתי מכתב מיודענו לאנגן ואשתו הכותבים אלי מעיר דאָוער, והנה המה נוסעים אל מחוץ לארץ, ואני גם אני גמרתי בלבי לנסוע אל מחוץ לארץ ועל כן נכונה אני לנסוע מחר בחברתם. עוד היום בשובנו לביתנו אצרור את כל החפצים וכל הכלים אשר לי, ומחר בבקר השכם אסע לדרכי; היום בערב אדבר באזני לאנגן ואשתו על פי הטלגרף והם יחכו לי בדאָוער עד בואי אליהם מחר ונסענו יחדו.

– אל אלהי מעזי! מדוע תדברי כדברים האלה?

– יען כי כן אעשה, לכן אדבּר כדברים האלה.

– אבל מה ימריצך לעשות כדבר הזה?

– כי חפצתי לעזוב את ביתי.

– האם הכלים גראנדקורט את פניך רגע אחד?

– למה זה תשאלי לדבר הזה ואני לא אהיה לגראנדקורט לאשה עד עולם. אל נא תשיתי לבך לאיש הזה!

– ומה אענה לדודך גאסקוין בשאלו את פי? הלא אתמול היו דבריך אליו כי נכונה אַתּ להטות חסדך לגראַנדקורט.

– צר לי כי לא אוכל למלאות חפצך וחפץ דודי, ענתה גוענדולין ודבריה נמרצו עד מאד – אני את דברי לא אשנה וגם הגד לא אגיד לאיש שרש דבר. אחת היא לי אם אביא בזה רעה על ביתנו ואם לא, אחת היא לי אם אהיה אשה לאיש ואם אשב בנעורי עד עולם, אני את הגברים אשנא תכלית שנאה כי רעים וחטאים המה כלם.

– אבל מדוע תקומי לברוח? שאלה האלמנה ודמעותיה נראו בעפעפי עיניה.

– אַל נא, אמי, אַל נא תהיי לי לשטן בדרך, כי לא תצלחי. אם אשה אֻמללה אַתּ, אמי, אז זכרי נא את הדבר הזה ואל נא תבקשי להביא שואה גם עלי.

ממחרת בבקר עזבה גוענדולין את אָפֿינדין, ותסע במרכבת הברזל עד בואה לדאָוער, ומשם נסעה עם אנשי בית לאנגן ותעבור אל מחוץ לארץ – וכאשר בא גראנדקורט ביום ההוא אל בית פאני דוילאָ, לא היה איש בבית.

אלה דברי ימי גוענדולין ואלה קצות דרכי חייה בטרם החלו דברי ספורנו.

ועיני הקורא ראו את הנערה הזאת בראשונה אחרי אשר ברחה מאָפֿינדין ותבוא אל מחוץ לארץ, ותשב באחת מערי-הרחצה בעיר ליברון, ותבחר לה מקום בין המצחקים היושבים אל שלחן המצחקים, ושם ראה אותה בראשונה גם האיש דניאל דירונדה; אז כתבה אמה אליה מכתב ותודיע אותה כי האנשים הסוחרים גראפנל ומרעהו בזו את כל רכושם והיא נוטלת על בתה לשוב אליה חיש מהר, והנערה קמה לשוב, ואיש לא נודע לה השיב לה את רביד הזהב אשר נתנה אותו בעבוט – והיא התמרמרה מאד אל האיש הזה, וממחרת בבקר שבה ארצה אנגליה ותבוא מקצה שנים ימים אל בית אמה אשר באָפֿינדין.

 

פרק רביעי    🔗

לא שלהבת אש גדולה היתה אהבת גראנדקורט לגוענדולין, אשר תתלקח לעינינו ועינינו תראינה נוראות, כי אם אש תמיד אשר תוקד בנחת ולא תכבה. ביום שמעו כי עזבה הנערה את בית הורתה ותברח מפניו ותסע אל מחוץ לארץ, לא נוחלה אבדה תקותו ממנה ולבו לא אמר לו כי תוחלתו נכזבה עד עולם, ורק מחשבה אחת חשב לבו כי הכלים את הנערה רגע אחד ביום מועד חג הרובים, ועל כן קדמה לברוח, והיא גם היא חושבת כי הוא יקום עתה לרדוף אחריה – מה לו פה ומי לו פה בשדה-דיפלו כי ישב בדד ויחכה? האם בעבור הצרפתים האחדים אשר מצא בפאריז ואשר קרא אותם לבוא אליו לדיפלו, הבעבורם ישב ויחכה? – כשמוע לוש את דברי אדונו אלה, וידע כי נכון גראנדקורט לנסוע עירה ליברון לבקש את גוענדולין שם.

מקץ ימים אחדים בא גראנדקורט עירה ליברון ולא מצא עוד את גוענדולין, כי שבה הנערה זה חמשת ימים אל בית הורתה באָפֿינדין, וימצא רק את דודו סיר הוגאָ מאלינגר ואת אשתו ואת דניאל דירונדה, אשר במשפחת הסיר מאלינגר נחשב גם הוא.

הסיר הוגאָ מאלינגר היה איש טוב לב; אך את בן אחיו, את גראנדקורט, לא יכל נשוא ויהי לו למורת רוח, עקב אשר בנים לא היו להוגאָ מאלינגר כי אם בנות, ונפשו ירעה לו מאד כי נחלותיו ואחוזותיו הרבות תהיינה לגראנדקורט ירושה אחרי מותו, ויורשו זה לא אבה מעודו ללכת בדרכיו ויהי לו תמיד למפגע. הנה ילדה לו אשתו שלש בנות ואחר כן קמה מלדת, ועתה היא אשה כבת ארבעים שנה והוא איש כבן ששים – עיניו רואות את גראנדקורט עומד לפניו תמיד כנושה, ועל כן היה לו תמיד למורת רוח. אכן מחשבות רבות חשב להציל את שדה-דיפלו מיד יורשו זה, והיה אם תהיינה כל אחוזותיו לגראנדקורט ירושה והיתה לו האחוזה האחת הזאת לפלטה אשר אשתו ובנותיו תשבנה שם אחרי מותו, ועל כן חשב לגאול את השדה הזה מידי גראנדקורט ולתתו לאשתו, ובראותו כי עיני יורשו נשואות תמיד אל הכסף, ויאמר בלבו כי יבוא יום ובכסף מלא יגאל את השדה מידיו; והיה אם תלד לו אשתו בן, והוציא את הכסף הזה לבהלה, ואם בן לא יהיה לו עוד, והיתה אחוזת דיפלו לאשתו ולבנותיו אחריו – ועל כן לא התעבר בבן אחיו וידבר אתו לשלום בכל עת ובלבו שמר את הדבר אשר חשב.

גם גראנדקורט ידע את אשר בלב דודו עליו, כי סוכנו לוש אשר עינו צופיה על כל סביביו גלה את אזנו, ויהי גראנדקורט שמח מאד בראותו כי שבט נוגש הוא לדודו העומד תמיד לשטן לו בדרך. אכן לוש גלה גם את אזן הוגאָ מאלינגר כי עומד גראנדקורט בימים האלה בפתח עינים לראות לו נערה לאשה, וכי יש תקוה אשר בת ארופוינט תמצא חן בעיניו, והיא וכל הונה הרב והעצום יפלו לו לחבל. כשמוע מאלינגר את הדברים האלה נפלו פניו עדי רגע, כי ראה אשר בנפול ההון הרב ההוא לגראנדקורט לחבל לא תהיינה עוד עיניו נשואות אל הכסף, ואז מי יודע אם יוכל עוד לגאול בכסף את שדה-דיפלו מידו; ועל כן בבוא עתה גראנדקורט וסוכנו לוש במקרה עירה ליברון, שמח לקראתם, כי קוה לשמוע מפיהם דבר מדברי הימים האחרונים בשדה דיפלו, למען דעת מה קצו כי ייחל.

בכלותם לאכול את לחם הצהרים קמו ארבעת האנשים, הוגא מאלינגר ודניאל דירונדה, גראַנדקורט ולוש, ויצאו ארבעתם אל היציע, ובעברם את האולם הגדול שאל סיר הוגא:

– הלא בעיר באדן ישבת בשנה הזאת, גראנדקורט, האם הרבית לשבת אל שלחן המצחקים?

– לא; אני לא עשיתי דבר בלתי אם ראיתי בְצַחֵק המצחקים, ותקעתי כפי לצרפתים אחדים על אדותיהם –

– האם ראית ברכה בתקעך כף?

גראנדקורט הביט בפני סוכנו לוש.

– מה מספר שלל הכסף אשר מצאתי בבאדן, לוש?

– כמאתים ליטרא שטרלינג, ענה לוש.

– ובכן לא באת הלום לצחק, גראנדקורט? שאל הוגא.

• לא; אני תכלית שנאה אשׂנא את הצחוק בימים האלה.

– אני ידעתיך, רעי! ענה סיר הוגא – לוּ קם איש לברוא למענך מכונה קטנה אשר תעשה תחתיך את מלאכת הצחוק, כמעשה התתרים אשר המכונה תקרא תחתיהם את סדרי התפלות בקול, כי עתה עשה האיש ההוא עמך חסד גדול. גם אני אשנא את הצחוק תכלית שנאה, ואף גם הבט לא אוכל בצחק המצחקים, והיה בשבתי רגעים אחדים בחבורתם, ונלאיתי כלכל אותם. – אבל איה יפתך, דירונדה, אשר ישבה אל שלחן המצחקים? האם ראית את פניה בימים האחרונים?

– היא נסעה מזה, ענה דירונדה בחפזון.

– מה יפה הנערה הזאת ומה נחמדה! הוסיף סיר הוגאָ לדבר בפנותו אל גראנדקורט – אני ראיתיה במצאה שלל רב, ורוחה בקרבה לא השתער אליה, וממחרת היום ההוא ראה אותה דירונדה באבוד לה כל הכסף בענין רע, ומנוחתה לא סרה ממנה גם הפעם. מי זה הגיד לך כי נסעה העלמה מזה?

– על פי מגלת האורחים ידעתי את הדבר, ענה דירונדה – פֿנדרגוט מיודענו הגיד לי כי הארליט שמה והיא יושבת עם הבארון לאנגן ואשתו, ואני בקראי את מגלת האורחים לשמותיהם, ראיתי כי הארליט איננה עוד בזה.

אז פנה גראנדקורט אל דירונדה וישא אליו את עיניו.

– הידעת את אלה – את אנשי לאנגן?

– פעמים אחדות נקרה נקריתי לדבר עמם אחרי נסוע העלמה הארליט מזה, ולפנים לא ידעתי דבר על אדותיהם.

– האם ידעת את מקומה עתה?

– היא שבה מזה אל בית הורתה, ענה דירונדה בחפזון; אך פתאם פנה אל הדובר בו ויבט בו בעין חודרת, ויוסף לדבר: אולי ידעת אותה גם אתה. הן לא ירחק מקום מושבת משדה-דיפלו, והיא יושבת באָפֿינדין אשר אצל פֿנססטר.

דירונדה לא הסיר עיניו מגראנדקורט ויוסף להביט בו במנוחה. במה גדול כח האיש הזה כי עיניו חודרת לתוך כליות וקרב? – רגע אחד התרגז גראנדקורט בקרבו על אשר הרהיב העלם הצעיר דירונדה לשאול אותו דבר ולא רוחו, אך אותות התרגזו לא נראו על פניו, והוא ענה דברים ממושכים: “כן, אני ידעתי אותה", ואת עיניו לא נשא אל דירונדה כי אם פנה לו אל שלחן המצחקים וירא את היושבים בצחקם.

שלשת האנשים הנותרים עזבו את גראנדקורט בעמדו ויעברו משם והלאה.

– מה ידע גראנדקורט על דבר הנערה הזאת? שאל סיר הוגא את לוּש בלכתם – הלא זה מקרוב באה הנערה לגור באָפֿינדין, ולפנים ישב שם בלייני הזקן…

– הוא יודע אותה שכם אחד על יתר היודעים, ענה לוש וישמח בלבו כי יצלח חפצו בידו לגלות עתה את אֹזן מאלינגר.

– אל אלהים אדירים! מה אתה דובר? קרא מאלינגר, ושלשתם יצאו את פני האולם הגדול.

– עוד אחת מעט היא ולקח לו גראנדקורט את הנערה הזאת לאשה, הוסיף לוש על דבריו, ואולם הודות לאלהים כי היה לא תהיה עוד! הנערה הזאת קרובה ושאר בשר לאדוננו הכהן בפוניקוט, הוא גאסקוין, והיא בת אשה אלמנה אשר אין לה כל בלתי אם בנות רבות ועניות, וגם לנערה הזאת אין כל בלתי אם רוחה הסוערת השוברת ארזים ומביאה שואה על אנשים ונשים. לוּ לקח אותה גראנדקורט לאשה, כי עתה גדלה הרעה עד מאד; ואולם הנערה סרה לפתע פתאֹם ממחשבתה ותברח מפניו, ועתה הנה בא גם גראנדקורט הנה לבקש אותה בזה ולא ימצאנה עוד, ואני את אשר אחזה לי לא יודעו עוד השנים האלה יחדו עד עולם. ואולם אם כה ואם כה לא יוכל עוד גראנדקורט לגשת אל בת ארופוינט, וההון הרב אשר היה נכון לו אבד עתה ממנו לנצח.

ברגע ההוא נגש אליהם גם גראנדקורט, ויאמר: אכן מערת פריצים היא המערה הזאת! הכלוב הזה יהיה לי למחנק נפש והוא רע בעיני שבעתים מבאדן. הנני ואשוב אל בית מלוני.

אז ידע לוש כי כלה ונחרצה היא מאת אדונו לעזוב את המקום הזה ביום ההוא.

ומאלינגר ודירונדה עוד הלכו שניהם יחדו, ובהיותם לבדם אמר מאלינגר אליו: אכן נפלא הדבר הזה! הנערה הזאת נפלאה בדרכיה ובמעשיה ומי יודע אם לא יצדקו הגברים הרודפים אחריה. ואני אדמה בנפשי כי גם לי לא עשתה רעה, ויש לי עתה תקוה כי שדה-דיפלו יפול בגורלי, ואחת היא לי אם יקח אותה גראנדקורט לו לאשה ואם לא.

– ואני אקוה כי לעולם לא יכרתו שני אנשים כאלה ברית יחדו! ענה דירונדה ועל פניו נכרו אותות געל נפשו.

– מה זאת! האם שלחה הקוסמת הזאת חץ גם אל לבך? קרא מאלינגר וצחק – האם יהיה רצון גם מלפניך לרדוף אחריה מעט?

– לא כן! ענה דירונדה, – אני לא ארדוף אחריה לעולם, ותהי להפך, כי יהיה לי לרצון לנוס מפניה.

– מדוע? הן הנקל לך להדיח את גראנדקורט אחור, ונערה אשר רוח כביר רוחה תמהר לבחר אותך מבחור את גראנדקורט.

– האיש אשר לו יחש אבות ואחוזות שדה הוא הנבחר, ענה דירונדה רתת.

– ואולם לא הסוס אשר יחש אבות לו ימהר לרוץ אֹרח, כי אם הסוס אשר כחו במתניו. הלא ידעת בני את הדבר הזה! זכר את דברי נפוליון האומר: “ Je suis ancêtre ” (אני הנני ראש בית-אב!)

מאלינגר לא הסכין לשים לב ליחש אבות, ויהי כאיש אשר אכל בצהרים ולא יבין איזה רוח עבר על הרעבים להתאונן רע על גורלם.

– אני לא אדע אם חפצתי להיות ראש בית-אב, ענה דירונדה – לא זה הוא היחש אשר אבקש.

– ובכן כלה ונחרצה היא מאתך כי איש כמוך לא ירדוף אחרי הנערה עד עולם?

– כלה ונחרצה היא מעמי.

הדברים האלה אשר דבר דירונדה יצאו ממקור לבו, ואולם ברגע הזה עלתה מחשבה בלבו כי יש אשר היה גם הוא נכון לרדוף אחרי הנערה הנפלאה הזאת, לולא דברים אחרים שהיו לו לשטן בדרך. – אכן דברים אחרים לקחו את לב דירונדה בעת ההיא, ואנחנו נבחן גם אותם.

 

פרק חמישי    🔗

יש רגע בימי חיי איש, והוא כאשר בא כן ילך, אכן עקבותיו יראו לאֹרך ימים ואת פריו יאכל האדם ימים רבים.

דברים אחרים לקחו את לב דירונדה בעת ההיא; ואולם אנחנו טרם נשים אליהם לב, נסוב נא לאחור ונבחן את דרכי האיש הזה ואת מעשיו מאז היותו נער ועד היום הזה.

רגע אחד בימי ילדותו חרוש על לוח לבו ולא ימחה עד עולם –: אור שמש מתוק בחצי הקיץ יורד אל בין שושנים גדולות ואמוצות, והשושנים משליכות את עליהן הנובלות על פני אדמת החצר המרבעת אשר יכסה אותה ירק דשא מסביב, והחצר סגרת ומסגרת וחומת בית-התפלה הישן תקיף אותה משלשת עבריה; נער בן שלש עשרה שנה ישכב תחת צאלים על פני הדשא, וראשו המלא תלתלים נשען על שתי כפות ידיו, ולפניו ספר אשר יקרא בו, ומורו האומן אותו יושב על ידו על פני כסא עץ תחת הגג אשר עשה לו וקורא בספר גם הוא. הספר אשר קרא בו דניאל הוא ספר דברי הימים לממשלת הריפובליק באיטליה אשר כתב סיסמוֹנדי, כי משחר ימי ילדותו אהב הנער את דברי הימים ומקריהם, ותחשק נפשו תמיד לדעת את כל הנעשה על פני הארץ מסביב מאז היות המבול ועד היום הזה. פתאֹם הוריד ארצה את שמאלו אשר ראשו נשען עליה ויבט בפני מורו רגע אחד וידבר אליו בתם לבבו לאמר:

– אדוני פֿראֶזר! הן תגיד לי כי אשאלך: מדוע האפיפיורים והכהנים הגדולים כרובם כן יש להם בני-אחים ובני-אחיות רבים מאד?

המורה הצעיר הביט בפני חניכו רגע אחד ועפעפיו בחנו אותו באין אֹמר ודברים, ואחרי כן ענה אותו קצרות:

– את בניהם המה ואת יוצאי ירכם יקראו האנשים האלה בשם בני-אחים ובני-אחיות.

– מדוע יעשו כדבר הזה? הוסיף דירונדה לשאל.

– להיות להם לכסות עינים; הלא ידעת כי הכהנים והנזירים לא יקחו להם נשים, ובניהם אשר הולידו היו בנים אשר לא כדת. – המורה הצעיר שב אל ספרו אשר קרא בו ולא שם עוד לב אל הנער אשר לפניו, ואולם הנער התעורר מלוא קומתו וידע כי חרב פיפיות נגעה אל לבו ותמחצהו.

לסיר הוגאָ מאלינגר קרא תמיד “דודי”, וכאשר שאל באחד הימים את פי דודו זה להגיד לו את מולדתו ואת אביו ואמו, ענה אותו מאלינגר: “אביך ואמך מתו עליך בעודך ילד קטן, ועל כן הייתי אני לך לאב". – אז עמל הנער לזכור את ראשית הימים בעודו ילד קטן ואת אשר עבר עליו בימים ההם, ויזכור כי שפתים דולקות הרבו לנשק לו תמיד ושמלות משי נותנות ריח עברו על פניו, וכל תמונה לא זכר; ואחרי צל הזכרונות האלה עלו על לבו זכרונות אחרים, והמה הימים אשר כבר ישב בארמון השר מאלינגר, והאיש הזה היה לו לאב, ויחמוד הנער אותו ויאהבהו משחר טל ילדותו ועד עתה, ולא עלה עוד על לבו לזכור את אבותיו אשר לא ידע ולא הכיר ולבקש אותם. חיי הנער מלאו נחת ועדנים, כי אהב אותו דודו אהבה גדולה ולא אָצל ממנו דבר אשר שאלו עיניו. וגם הארמון והגן וגם בית התפלה הישן אשר לנזירים ואחוזות השדה אשר מסביב מצאו חן בעיניו, וידע כי אצילים ממרום עם הארץ הנחילו את כל אלה לדודו אחריהם; ויש אשר התהלך בין היציעים באולם הגדול, מקום אשר שם התמונות מחוקות בקיר ומשוחות בששר, תמונות אָבות ואבוֹת אָבות, והתמונות הנושנות ההן נשקפו אל פני הנער אשר הלך לדרוש אותן: שם גבורים תופשי חרבות מגן וכובע כלם, שם נשים עדינות לבושות מכלול, כלן משי ורקמה; שם אנשים עטופי אטון וזקניהם יורדים על פי מדותיהם, שם מטרוניות מתעטפות שחורים והדר השיבה חופף עליהן; גם פני יועצים ורבי המלך וחכמי המדינה נשקפו מבין התמונות, ופני נשים קרובות למלכות, יפות תֹאר ובעלות עינים גדולות; וכן רבו מערכות התמונות, מערכה אחרי מערכה, עד כי נראו במערכות האחרונות פני אצילים הדומים אל פני אנשי מאלינגר אשר כיום הזה, ובמערכה האחרונה נראו גם פני סיר הוגאָ מאלינגר בעודו בנעוריו. אכן מכל התמונות האלה אין אף אחד אשר ידמו פני הנער דירונדה אל פניה – ואולם פני הנער הזה יפו שבעתים מכל התמונות אשר על הקיר, ובהיותו נער בן שלש עשרה שנה חמדו צירים רבים את יפיו למשוח על לוח תמונה כזאת, המלאה תום ורוח קדש ורוח טהרה מאין כמוהם; כל אשר ראה את פני הנער בימים ההם, האמין רגע אחד כי טוב מאד לב האדם מנעוריו וידו תקצר מעשות רע עד עולם, וכי הרעה כליל חלפה מעל פני הארץ; גם תלאות ומכאובים עוד אינם ולא יבואו לנצח אל לב נער אשר כזה לטמא אותו ולהעיב יפיו.

אכן ברגע אשר שכב הנער תחת צאלים על פני הדשא, אשר בין השושנים והפרחים, אז באו המכאובים אל תוך לבו בפעם הראשונה להעיב יפיו. מחשבות חדשות עלי על לבו אשר לא חשב כמוהן מעודו, ויהי פתאֹם כאיש נוסע ההולך לבטח דרכו ושפתיו מלאות תרועות גיל, והשמים מתקדרים על ראשו לפתע פתאֹם ודאגה ואימה וחשכה גדולה נופלות עליו. – דומם ישב על פני הדשא ויפן את ערפו אל מורו היושב עמו; פניו אשר התאדמו רגע אחד שבו וילבינו, ואולם כל רואה אותו הכיר בו כי מורשי לבו התגעשו ולא דמו עוד. אכן נער משכיל היה תמיד בכל דרכיו וחזיונות שקספיר וספרי דברי הימים פקחו את עיניו וילמדוהו דברים רבים אשר לא ידעו אותם נערים כגילו, וגם ידע והבין את משפט הילדים אשר לא כדת, ואולם מעודו לא עלה על לבו לחשוב כי הדברים האלה נוגעים גם אל נפשו ואל בשרו, אל חייו ואל גורלו. אז בא הרגע האחד הזה, אשר התמלטו מפי מורו דברים על צאצאי האפיפיורים והכהנים הגדולים, ואלף מחשבות חלפו את לבו בין רגע אחד. האם לא שמעו אזניו עתה את מסתרי מולדתו? האם האיש אשר היה לו לדוֹד איננו אביו מחוללו? – המחשבות האלה לא עזבוהו עוד, וכח דמיונו העז אשר שתה תמיד מן הספרים אשר קרא בהם, מצא עתה מקור מים אחרים, וישת אותם לרויה; דודו אשר אהב מאד היה לו פתאֹם לאב, ונפשו ידעה כי אביו זה מסתיר ממנו דברים רבים הכמוסים והחתומים מיום הולדו ועד עתה, והוא עושה לו עול במעשהו זה; ואמו מי היתה? אנה הלכה או אנה הוליך אביו אותה, אותה ואת חרפתה? – יראה ופחד נפלו עליו מדי חשבו את המחשבות האלה, ויירא לנפשו מנגוע אל הצעיף אשר על פני התעלומות האלה, פן יראו עיניו כידו פנים אל פנים. אכן לא עלה על לב הנער לחשוב אולי משגה עמו בכל המחשבות אשר הוא חושב ואולי רק דמיון כוזב התעה אותו מהחל ועד כלה, והאמת רחוקה ממנו. – הדמעות החלו לרדת מתוך עיניו, ותרדנה הלך וירד, והוא לא עצר בעדן עד כי שמעו אזניו את קול מורו היושב מאחוריו וקורא אליו:

– דניאל! האם לא תשים אל לבך כי על גליונות הספר אתה יושב וגליונותיו קמטו תחתיך?

דניאל הרים את ספרו מן הארץ וישים אותו לנגד עיניו, ואחרי כן לקח אותו ויצא השדה לבדו, ויבך, וימח את דמעותיו באין רואה. אז הונח לו ויתאושש, ויזכור כי רק בילדי דמיון השפיק עד כה ואין לו אות ואין לו מופת כי כנים הדמיונות האלה; ויזכור עתה וישם אל לבו כי אך רוחו יצרה את מקרי חייו בקרב נפשו פנימה, ומשפטם כמשפט המקרים הרבים אשר הוליד לו דמיונו בקראו את תולדות פּריקלס או קוֹלוּמבּוּס, והמקרים ההם לא נמצאו בספרים כי אם בלבו ובדמיונו. אכן כנקודות שחורות על לוח לבן היו לו המחשבות החדשות אשר חשב ביום הזה, ולרגעים שב אליהן לחשוב אותן שנית למרות חפצו ורוחו, ומדי חשבו אותן ידע כי היה בו חטא. ויש אשר בּוֹש לשאת עיניו, פן תראינה עיניו איש מודע ומכיר לו, וכל האנשים המכירים אותו הלא יודעים גם את סודו ואת דבר מולדתו; כי לב רגש נתן אלהים לנער הזה, להרגיש ולהבין את כל דבר וחצי דבר ואת כל הגה היוצא מפי איש ואת כל ניד שפה וניד עין, ולכן חמד לשבת לבדד וימנע מבֹּא בחברת בני איש. אכן הסגלה הטובה הזאת הרבּתה חכמה על חכמתו, ובעודו נער עשתה אותו לבעל נסיונות רבים, ולמן היום ההוא והלאה פּתּחה את אזנו לשמוע אל כל דבר ואל כל מלה היוצאים מפי איש. ויש אשר המלה לא נגעה אליו עד מה, ויש אשר אמר כי נוגעת היא אליו ואל תעלומות מולדתו, ותהי לו לפעמים מלה אחת לבאר מים חיים אשר שתה דמיונו ממנה ימים רבים –

ירח ימים עבר מיום שבתו עם מורו בחצר בין השושנים, ומקרה חדש קרה לו אשר לא ימחה עוד מלוח לבו לנצח. – קול נעים ומתוק היה לדניאל מעודו אשר בו הרנין את לב כל השומע, ויבן לשיר שירה ערבה ונעימה אשר שפך בה את לבו, ויש אשר קרא בספר את אחד השירים ויגש אל העוגב ויפרוט עליו ויזמר בקול את השיר אשר קרא ואשר מצא חן בעיניו. אז לקח לו דודו מורים להורות אותו את חקות הזמרה, ויתענג מאד על הנער ונפשו חגרה גיל בהביטו אליו, ופעמים רבות בהתאסף קרואים אל ביתו קרא את דניאל ויבקש אותו, והנער נתן בשיר קולו. ויהי היום ודניאל שר את שירו “הד קול נעים” באזני אנשים אחדים אשר התאספו בבית מאלינגר, ומאלינגר שמח עליו שמחה גדולה ואחרי כן קרא אליו:

– גשה נא אלי, דן!

דניאל נגש לאטו אל מקום מושב דודו ותהי הקריאה הזאת מורת רוחו. מעיל תכלת מעשה רקמה לבש על בשרו, ומלוא שערותיו השחורות וצוארו הלבן נראו מתוכו על אחת שבע; גם זויות פיו המחוטבות אשר לא התלונן בהן צחוק ועיניו הגדולות אשר ישבו על מלאת וינוחו בחוריהן, כל אלה הוסיפו לו לוית חן ויגדילו את יפיו, וכל הקרואים אשר בבית עליו התפלאו עליו השתוממו.

– האין עם לבך, דן, להיות משורר גדול? האם לא תחפוץ להיות גדול ורם בעיני כל האדם, וכל הבאים אל בית הזמרה ימחאו כפים ויאמרו לך כי הגדלת לעשות מן המשורר מאַריוֹ או טאמבּערליק?

פני דניאל התאדמו מאד בשמעו את הדברים האלה מפי דודו, ורגעים אחדים עברו עד אשר מצא את לבבו לענות:

– לא! תכלית שנאה אשנא את הדבר הזה…

– טוב, בני, טוב מאד! ענה סיר הוגאָ, באמרו לכפּר את פני הנער הנכלם על לא דבר. ואולם דניאל הפנה את שכמו וימהר ויצא מן החדר ויבוא אל חדרו אשר לו לבדו וישב על מזוזת החלון הרחבה, מקום חמד תמיד לשבתו, כי ראה שם את הגשם בחדלו ואת קרני השמש בבואן, ומשם הביט תמיד את כל הככר היפה אשר לפניו ואת השדה אשר ברכו אלהים ואת הבקעה הנחמדה אשר רפּאה פעם בפעם את לבו ההרוס. דמעות עיניו החלו לרדת – דודו או אביו כסה היום על פניו כלמה גדולה, כי גלה את אזנו היום אשר לא לו ללכת בגדולות ולחשוב כי במרומי האצילים ישים קנו והיה כאחד מהם, כי אם “משורר” יהיה באחד מבתי-הזמרה, ולקח את כספו אשר יתנו לו במחיר קולו, ורב לו! מה לבן חשוכים כמוהו ולאצילים הגדולים אשר בארץ? הן דודו הגיד לו היום בפה מלא כי אין לו חלק ונחלה ואין לו יד ושם בין האנשים האלה, ועליו לבקש לו בחיים מטרה אחרת העשויה לפי מולדתו ולפי רוחו! פעמים רבות לקח אותו דודו עמו בנסעו עירה לונדון, ושם שמע לפעמים את המשוררים הגדולים אשר שרו בבתי-הזמרה, ויאהב אותם מאד באהבו את הזמרה ואת למודיה, ואולם עתה בשמעו את דברי מאלינגר החל לשנוא את המשוררים תכלית שנאה – איך ערב דודו את לבו לדבר אליו את הדברים המרים ההם אם לא רק בחפצו להוכיח לו כי מולדתו כמוסה וחתומה ואין לו יד ושם בין האצילים? ואולם האם יבוא יום ודודו יגלה את אזנו? היש תקוה כי יגיד לו את כל התעלומות ההן? – דניאל חרד חרדה גדולה בחשבו את המחשבות האלה, וידע כי טוב לו עתה מאז ונפשו תבחר ללכת בחשך מדעת את כל הנעשה; אם חטא אביו חטאה גדולה, אז טוב לו אם לא ישמע דבר על אדותיה עד עולם, ורב לו אם אנשים אחרים יודעים את הנעשה ואחריו ישלחו אצבע. – האם גם מורו ואומנו יודע את דברי התעלומות ההם? והמשרת הזקן אשר בבית, האם יודע הוא את הנעשה? והשפחה הזקנה פרינטל אשר בבית, האם שומרת היא את התעלומות ההן? והעבד באנקס אשר להם, הממונה על הסוסים והפרות והעזים אשר להם בכפר, האם איננו יודע את הנעשה? – פתאם עלה על לבו זכרון יום אחד מימי ילדותו: העבד באנקס לקח אותו וירכיבהו על סוסו הקטן, וירכבו שניהם יחדו עד בואם אל הכפר; שם הגישה לו אשת באנקס סף חלב וישת, ובאנקס נגש אל אשתו ויאמר אליה: “רשמי פניו דומים אל רשמי פני אמו, האין זאת?”… האם היתה אמו גם היא אחת הנשים מבית מאלינגר? ומדוע אפוא שונים רשמי פניה מפני אחיה ופני יתר בני משפחתה? ודודו סיר הוגאָ מאלינגר איך היה לו לדוד? האם הוא אחי אמו או אחי אביו? אין זה כי אם אחי אביו הוא, ורק שנו את שמותיהם ויהי האחד נקרא בשם מאלינגר והשני בשם דירונדה; אבל מדוע שמר מאלינגר דודו מחסום לפיהו ולא העביר מעודו את שם אחיו דירונדה על שפתיו? מדוע לא מצא את השם הזה בין השמות הכתובים בספר היחש אשר למשפחת בית דודו?

לפעמים נשמע ריב חכמים על דבר החנוך אשר נחנוך לנערים: יש אשר אומרים כי דברי חכמה ומאמרי מדע ירחיבו את גבולות הרוח אשר לנער, ויש אשר אומרים כי דברי ספרות ושעשועים ירחיבו את גבולות רוחו; ואולם עינינו הרואות כי הנסיונות אשר יקנה הנער בעודו רך, הם יציבו גבולות ויפלסו דרך לתכונתו ולרוחו. דניאל היה מעודו נער טוב לב, ולולא הדבר הזה שהיה לו כי עתה היה למתבודד ולאיש הולך גלמוד אחרי קנותו לו את הנסיונות הראשונים אשר הרעו לו; ואולם דניאל אהב את בני האדם ואת כל האנשים אשר היו מסביב לו ואשר ידע, והאהבה הזאת היא שחברה אותו אל כל האדם סביבו. את דודו אהב אהבה גדולה אשר אין לה ערוך, ויהי בעיניו תמיד לתפארת אדם המעלה אשר לא יחטא לעולם, ואהבתו היתה כאהבת הילדים אשר יאהבו את אבותיהם על תּתּם אותם להיות עמהם בחדר גם בעת אשר ידיהם מלאות עבודה אחרת ודברים אחרים בלבם – שרשרת הזהב אשר על צוארי מאלינגר והרבידים והנטיפות אשר לו, מקטרתו וכתב ידו, ניד שפתו ודרכו עם כלביו ועם סוסיו, כל אלה מצאו חן בעיני הנער וינח עליהם קסם אשר לקח תמיד את לבו; גם ספרי דודו אשר כתב ומאמריו הרבים ודברי מסעותיו אשר הביא זכרון בספר, כל אלה לקחו את לב דירונדה; ועל כן ירעה לו נפשו מאד בקנותו לו את הנסיונות המרים הראשונים; כי דודו היה לו לאלהים ולא חפץ הנער כי יהיה בו מום.

אכן מקץ ימים אחדים ראה דניאל, כי אך לצון חמד לו דודו בשאול אותו אם חפצו להיות משורר, כי בשבת מאלינגר בבית עקד הספרים אשר לו קרא את הנער לבוא אליו החדרה, וישמח מאד על בואו.

– בוא, דן, ושב לימיני!

דניאל ישב על הכסא אשר שם דודו לפניו, ודודו העביר את כף ידו על חלקת צוארו ושכמו, ויבט בפניו באהבה וחסד.

– מה לך, בני, כי סר וזעף אתה? האם שמעה אזנך בימים האחרונים דבר מר אשר העציב את רוחך ויעכור אותך?

דניאל גמר בלבו כי יהיה שליט ברוחו ולא יבך, ואולם גם שפתו קצרה ולא יכול לענות דבר.

– אכן אם יבואו שנויים בחיי אדם, אם לטובה ואם לרעה, אז יעציבו את רוחו! החל דודו לדבר – ויש אשר השנויים הטובים יעציבו את רוח האדם יותר מן השנויים הרעים, כי אחת הסכין האדם עם חייו ולא על נקלה יחפוץ לשנות אותם.

דניאל לא הבין למדי את הדברים אשר דודו דובר אליו ואך אחת ידע כי תורה גדולה יוצאת עתה מפיו.

הוגאָ מאלינגר הסיר את כף ידו מעל צוארי הנער, וישם אותה על שערותיו.

– בשבתך עמי פה בבית לא תוכל לקחת לקח טוב כאשר תחפוץ נפשי, ועל כן עלינו להפרד איש מעל אחיו; ואני אחשוב למשפט כי גם עליך תערב שבתך באחד מבתי-הספר?

דניאל לא קוה לשמוע דברים כאלה מפי דודו, ולא ידע עוד לעצור ברוחו ויקרא:

– האם אבוא אפוא אל אחד מבתי-הספר?

– כן. אל בית-הספר המהולל אשר בעיר איטן אשלח אותך, ובכלותך את חק למודיך שם ויצאת ובאת אל בית שבת תחכמני אשר בעיר קמבּרידג', הוא הבית אשר בו קניתי לי גם אני את תורתי, וקנית לך גם אתה תורה כמשפט בני האצילים אשר באנגליה.

לחיי דניאל הלבינו והתאדמו חליפות.

– ומה תאמר אפוא לדרך החדשה הזאת, אדוני הצעיר? שאל אותו סיר הוגאָ ויצחק.

– בכל לבי ומאֹדי חפצתי להיות כאחד מבני האצילים! קרא דניאל וקולו הלך הלוך וחזק – אם משפט בני האצילים הוא לבוא אל בתי הספר אשר בערים נכריות, אז הנני ואלך גם אני בדרך הזה.

אז החל סיר הוגא להבין על מה התעבר הנער ביום שאלו אותו אם חפצו להיות משורר בבתי התיאטרון.

ולמן היום ההוא ומעלה עברה רוח חדשה על דניאל; רעיונות חדשים באו אל לבו ויורוהו כי אך לדמיון כוזב התמכר בימים האחרונים ואך בילדי דמיונות השפיק. אז חדל מחקור ומהתחכם הרבה ויהי שמח, ויש אשר גדלה שמחתו ותעבור חק, וירקוד בחדר סביב סביב, ויאחז בידי המשרתים הזקנים אשר בבית וירקדו יחדו, ומתנות רבות נתן להם בטרם נסעו, ואת הפּקיד אשר על הסוסים בּקש כי ישים עין על הסוס הקטן אשר יפקיד בידו ויהי לו כאב רחמן.

– האם תחשוב למשפט, אדוני פֿראֶזר, כי הנערים מבני גילי יודעים הרבה יתר ממני? שאל את מורו בלכתם שניהם יחדו. – דניאל הסכין תמיד לחשוב כי כל זר הנגש אליו ילעג לו וישתומם על דעתו הקצרה ולמודיו המעטים.

– בכל מקום ומקום נמצא אוילים – ענה אותו מורו הנבון – ואתה לא תהיה הגדול מהם; ואולם אין לך הכשרונות להיות איש גדול, איש פילוסוף וחכם כליבניטץ או פּוֹרסן.

– אני לא חפצתי מעודי להיות פילוסוף כליבניטץ וחכם כפורסן, ענה דניאל בקול גדול – לוּ יכלתי כי עתה חפצתי להיות לגבור ומצביא כמו פּריקלס או ואשינגטוֹן.

– כן, כן. אתה תחשוב למשפט כי האנשים האלה יכלו להגיע אל מטרתם גם באין למודי הדקדוק ובאין הנדסה ואַלגבּרא, ועל כן תבחר לך את הדרך הזה לבוא אל מטרתך על נקלה, ענה אותו פֿראֶזר. – ואולם רק בשפתיו דבּר כדברים האלה ולבו בל עמו, כי בלבו חשב המורה הצעיר אשר כשרונות נפלאים לתלמידו זה, ולא יפלא ממנו להיות גם כליבניטץ וגם כושינגטון.

אז באו הימים הטובים אשר ישב דניאל בעיר נכריה בבית הספר, וייטב הדבר הזה בעיניו מאד ויהי שמח, ורק לפעמים לבשה אותו רוח נכאה; כי יש אשר נער מנערי בני גילו ספּר באזניו את דבר מולדתו ואת בית אביו ובית אמו, ואז ידע דניאל בלבו כי שפתו תקצר מספּר גם הוא באזני רעהו כדברים האלה, ויתעצב.

ונוסף על הדבר הזה גם השמועה אשר השמיע אותו בדודו במכתב לאמר, כי לקח לו לאשה את העלמה רימונד אשר ראה אותה דניאל פעם אחת בשכבר הימים, ותהי העלמה הזאת לגבירה ממשפחת מאלינגר. הדבר הזה – הוסיף דודו במכתבו – אַל נא ימנע את דניאל מבוא אל ביתו לתקופת הימים בהנתן לו חפּשה מלמודיו, כי הגבירה מאלינגר החדשה טובה ונחמדה מאד, והוא אָהב יאהב אותה אחרי אשר יכירנה. – הדבר הזה העציב את רוח דניאל מאד ולא ידע שרש דבר.

אמנם לא זכר הוגאָ מאלינגר ולא עלה על לבו כי הכאב יכאיב לפעמים את לב דניאל חמודו אשר אהב אותו כנפשו; סיר הוגאָ ידע כי רבים ממכיריו יחשבו את דניאל לבן לו, ובכל זאת לא עלה על לבו כי יש אשר גם דניאל יוכל לחשוב מחשבות כאלה וכי עליו לגלות את אזנו וכי יש אשר יעציב את רוח הנער הצעיר באחד ממעשיו אשר יעשה לעיניו ולא רוחו. אנשים רבים אשר ידעו את סיר הוגאָ מאלינגר ואת דרכיו, ידעו כי בן ארבעים וחמש שנים היה בקחתו לו אשה, וידעו כי עז בידו וגבורה בימינו לקנות לו לב נשים, ומי יודע אם לא קנה לו בשכבר הימים לב אשה גדולה באחת הארצות הנכריות אשר עבר בהן, ותלד לו האשה הנכריה ההיא את הבן הנחמד הזה, ואז עזב השר את האשה בארץ מולדתה כאשר חפצה ואת בנו לקח עמו, ויהי לו לאב ולמורה דרך ויסוכך עליו באברתו. הלא זה דרך האצילים! ואיש אין בארץ אשר ידרוש ממנו חשבון ומשפט או אשר ישים לב אל הדבר הזה, זולתי דניאל דירונדה לבדו, והוא הן לא ידבר באזניו דבר עד עולם.

אז באו הימים אשר עזב דניאל את בית הספר בעיר איטן ויבוא עירה קמברידג. בעת ההיא ואשת מאלינגר ילדה למאלינגר את הבת השלישית, ובנים לא היו לה, ותהיינה הבנות מלאות חן וטובות תֹאר עד מאד; ואולם אביהן התעצב אל לבו בראותו כי אין לו בן אשר יירש אותו, וידע כי עתה אין לו יורש זולתי בן-אחיו האציל מאלינגר גראנדקורט – את הדברים האלה שמע דירונדה ויתעצב גם הוא אל לבו, ויצר לו בשימו אל לבו כי הוא הבן אשר לו הצדקה להיות ליורש לסיר מאלינגר, ורק כי הכלמה תכסה את פני סיר מאלינגר להשמיע גלוי לכל אשר בן לו ושמו דניאל דירונדה, ועל כן יבוכּר על פניו איש זר ושמו גראנדקורט. לוּ היה איש אחר במקום דירונדה, כי עתה התמרמר מאד בשמעו את דבר חתונת דודו ואת דבר הבנות אשר יוּלדו לו, ואולם דניאל לא התמרמר ורוחו לא השתער בקרבו, כי מה יש לו הצדקה לזעוק אל הבנות הנולדות והן חפּוֹת מפשע ולא עשו לו רעה מעודן; דניאל לא ידע להתמרמר אל איש, וגם בזכרו את דודו ואת מעשהו לא מרה עליו נפשו, ורק מכאוב היה בלבו אשר לא יכול להסירו.

ימים כאלה עשו את דניאל לאיש חושב מחשבות והוגה הגיונות.

בעזבו את בית הספר אשר בעיר איטן נסע בלוית אומנו למסעותיו בארץ אשכנז, ובטרם שב משם לבוא אל בית שבת תחכמני אשר בעיר קמברידג, סר אל בית דודו לראות את פניו. אז נגש אל דודו וישאלהו:

– מה הדרך אשר אָבור לי עתה ואל מה מן הלמודים אפנה?

– הנה הארץ פתוחה לפניך וכטוב בעיניך עשה! ענה אותו דודו – אני חשבתי בראשונה כי חפצך לצאת בצבא, ועל כן שאלתיך גם על הדבר הזה, ואולם שמח שמחתי בשמעי כי אין את נפשך ללכת בדרך הזאת. אכן עוד חזון למועד אשר תבחר לך מטרה בחיים, ועתה קום לך ובאת אל בית שבת תחכמני אשר בקמברידג, וישבת שם ולקחת תורה מפי מורים גדולים אנשי השם אשר בארץ, וראית מנגד את הארץ ואת האדם אשר עליה, ובינות והיית לאיש; הן הרבה קראת וספרים רבים היו לעיניך מספרי הסופרים הקדמונים ומספרי הסופרים אשר בדורותינו, ולכן קום לך עתה ובאת אל קמברידג ולמדת את למודי ההנדסה, ואם ימצאו הלמודים האלה חן בעיניך, והיית לאיש ובכל דרכך תצליח.

– אבל אני חשבתי למשפט כי הכסף יענה את הכל, ענה דירונדה ופניו התאדמו – הן ימים יבאו ואני לא אמצא עצה אחרת בלתי אם לאכול מפרי מעללי ולהוציא לחם מן הלמודים, כי לא לעולם אהיה לך למשא.

– אולי שגית, בני! ענה אותו הוגאָ – אמנם גם אני אזהיר אותך לבלתי תפזר כסף לרוח, ואולם ידע אדע נאמנה כי עצתי זאת לך למותר, אחרי כי מעודי לא ראיתי עוד כי יעבור עליך רוח להוציא כסף לבהלה. הנני נוקב לך את פרשת הכסף אשר אֹמר לשקול על כפך מדי שנה בשנה, וידעת כי שבע מאות ליטרא שטרלינג הנני נותן לך לשנה, ואתה תוכל להכין את דרכך לפי המנה הזאת. אם תחפוץ, והיית לעורך-דין, או לסופר ומחבר או ליועץ בין יועצי הארץ או חכם בדברי המדינות, ואתה אם תלמוד את דברי המדינות ותקדיש ימיך לדברים האלה, אז ישמח לבי גם אני, כי בכל לבי ומאֹדי חפצתי לראות את בחירי רצתה נפשי עודר עמי במערכה אחת ועושה את המלאכה אשר אעשה אותה גם אני.

דניאל התפלא בשמעו את כל הדברים האלה ונפשו ידעה מאד כי עליו להראות למיטיבו אות תודה ואהבה על כל הטוב אשר עשה עמו, ואולם מחשבות אחרות עלו ברגע הזה על לבו וימנעו אותו מעשות את אשר זמם; זכרון מולדתו הכמוסה ממנו עלה פתאֹם על לבו, ויש אשר חשב רגע אחד כי עתה באה העת אשר יעצר כח לשאל את דודו למולדתו ולאביו, ויש אשר חשב כי עוד מעט ודודו יסיר בעצם ידו את הצעיף אשר על התעלומות ההן. אכן כרגע ענתהו רוח מבינתו אשר היה לא תהיה כזאת עד עולם, ובתוכו השתומם לבו לדעת על מה עשה לו דודו ככה לנקוב לו את פרשת הכסף הרב ההוא, ומחשבה חדשה עלתה על לבו כי הכסף הזה אך ירושת נחלה היא אשר הפקידה אמו בידי סיר הוגאָ לתת לו בבוא המועד הנכון; ואולם גם המחשבה הזאת כאשר באה כן הלכה בין רגע אחד, ודניאל הבין כי שגה במשפטו. – אבל הוגאָ מאלינגר לא ידע דבר מכל הנעשה בקרב העלם פנימה ולא שת אליו לב, ובהוסיפו לדבר אליו השמיע אותו את המשפט אשר חרץ על הלמודים השונים אשר ילמדו הנערים בבתי-הספר, ויהלל את דניאל על דבר אשר למד גם שפת צרפת וגם שפת אשכנז, מלבד השפה הרומית והשפה היונית, ויוכיח לו כי גם הוא עשה את כל החיל אשר לו רק על פי השפות הנכריות ההן, ולולא הן שלמד אותן בנעוריו כי אז לא ידע לכתוב צחות בשפת אנגלית ולהיות סגולה בלשונו אשר בספריו.

אבל הקסם כבר חלף עבר ודניאל חדל מהאמין בדודו כהאמין איש באלהים, וגם לא הוסיף דודו להיות לו עוד למופת בלשונו הצחה. אכן עוד אהב את דודו כבראשונה, וגם אשתו ובנותיו היו לו סגולה כל הימים. ואולם עיניו לא הוסיפו עוד לראות את רוח הקדש אשר חופף על בית דודו ועל כל אשר בו, כי אור חדש נגה על כל הדברים ההם ועיני דניאל ראו אותם והנה פניהם לא היו להם עוד. – בימים ההם בא דניאל עירה קמברידג וישב בבית שבת תחכמוני.

– לוּ היה דניאל דירונדה איש רודף אחר הכבוד כי עתה היה לאיש גדול! כן השמיעו המורים את משפטו וכן דבּר עליו כל איש אשר ידע אותו. – ואולם דניאל לא הציב לו מטרה אחת אשר שאף אליה ולא נשא עיניו אל דבר אחד או אל מקום אחד, כי מלוא כל הארץ מצא חן בעיניו וירדוף לדעת דעת הכל ולחזות חזות הכל: בראשונה למד את למודי ההנדסה ויהיו לו למקור מים חיים וכשרונותיו הטובים הועילו לו להרימו מרום ולשימו ראשון בכל התלמידים; אחרי כן מצא כי הלמודים האלה לא ישפקו לו לכלכל את רוח דמיונו העצום, ויחדל מהם ויפנה אל הלמודים אשר לקחו את לבו עוד בהיותו נער קטן, הם למודי דברי הימים ודברי הארצות השונות. אז בער כאש חפצו לעזוב את המקום הצר הזה, את קמברידג, ולהתהלך בארץ לארכה ולרחבה, לראות גוים שונים וללמוד אל דרכי העמים אשר מסביב, ויהי עם לבו לכלות את חק למודיו בארץ נכריה. אכן במסתרים פחד לבו פן ירע הדבר הזה בעיני סיר הוגאָ ודרכיו החדשים לא יתכנו בעיניו; אז בא אחד מאחוזת מרעיו אשר קנה לו בבית שבת תחכמוני, ויהי לו לעזר להוציא את חפצו לפעולות אדם.

רע נאמן קנה לו דירונדה בבית שבת תחכמוני ושמו האנס מיריק, האיש הזה היה נאמן לפניו מאז ידעו איש את רעהו ועד יומם האחרון. אכן נפלא היה העלם הזה בכל דרכיו, וכל אשר הביט אליו ראה בו נפלאות: פניו הארוכים ושערותיו הצהובות אשר ירדו על ערפו העידו כי הוא אחד האנשים אשר בצלמם כתמונתם משחו בששר הצירים הקדמונים אשר באשכנז, ויש אשר לעג עבר על שפתיו ובדי עור עיניו ופתחי פיו היו רגע אחד לקמטים. אביו היה חרש בנחשת וימת זה עשתי עשרה שנה ויעזוב אחריו אשה אלמנה ושלש בנות, וכסף לא היה להן, ותעבוד האלמנה בזעת אפה להחיות את נפשות בנותיה, ויהי האנס מיריק למקור הישועה אשר אליו נשאו תמיד עיניהן ואשר אמרו כי ממנו תבוא עזרתן, ואף אמנם חפץ האנס גם הוא בכל נפשו ומאדו להושיע לאמו ולאחיותיו בכל אשר יכל, ואולם חליפות היו לרוחו תמיד ולכן לא יכל איש לבטוח בו; יש אשר אחז בעבודה ולא הרפה ממנה יום ולילה, ויש אשר רוח אחרת עברה עליו בין לילה אחד, וישלך את העבודה אחרי גוו ויהי לאחר, ויתהלך בגדולות ובנפלאות ויבן במרום קנו. בעת ההיא ראה אותו דירונדה ותקשר נפשו בו לאהבה אותו, וישבו שניהם יחדו יומם ולילה, ויהיו לאנשים אחים. אז הגיד האנס את כל לבו לדירונדה ויספר לו את דבר מולדתו ואת עתידותיו, את ענות בני בית הורתו ואת אהבתו לאמו ולאחיותיו, את תשוקתו הגדולה להיות לציר ואת רוחו החזקה אשר בה הכניע את תשוקתו ההיא, לבלתי יבולע לבני משפחתו ולמען אחוז במלאכה אחרת המחיה את בעליה. ודירונדה שמע את כל הדברים האלה ויהי לו ליועץ נאמן ויתמכהו בנדבות פיו ויצילהו בנפלו בפח שגיאותיו וגם מכספו שחד לו. – ובחלות האנס מיריק את חליו, היה לו דירונדה למלאך הסוכך עליו באברתו, ויעש את מלאכת רעהו יום יום וישלים את חקו, ויכתוב את מכתביו לבית הורתו, ויכזב ויאמר לה כי מלאכה גדולה רובצת על בנה האנס ועל כן לא יכתוב אליה את מכתביו בעצם ידו. בין כה וכה ודירונדה לא מצא לפניו מועד נכון ללמוד את למודיו ולכלות את אשר החל הוא, ובבֹא ימי הבחינה לא פקדו אותו המורה לטובה. ואולם על הדבר הזה שמח דירונדה כמוצא שלל רב, כי מצא תואנה להיות חוטא בעיני דודו ולעזוב את בית המדרש הזה ואת קמברידג – אכן האנס מיריק ידע כי אך בשלו התלאה אשר מצאה את דירונדה, ולולא הוא שגזל ממנו את מבחרי עתותיו, כי עתה עשה דירונדה חיל וחסן רב, ויך אותו לבו. אז כתב מיריק מכתבים בסתר אל סיר הוגאָ מאלינגר, ויגד לו עם הספר כי אך הוא היה בעוכרי דניאל ובשלו כל הרעה אשר מצאתהו, ודניאל נקי, והדבר הזה היה לדירונדה לישועה ויהי לו לפתחון פה עם דודו.

שני הרעים עזבו את קמברידג יום אחד ויסעו שניהם יחדו ויבואו לונדונה; מיריק נסע אל בית הורתו אשר במגרש טשילסי על יד לונדון, כי כלתה נפשו לראות את פני אמו ופני אחיותיו אשר לא ראה אותן ימים רבים, ודירונדה נסע אל שדה אחוזת דודו לראות את פניו ולהגיד לו כי אין את נפשו להוסיף לשבת עוד בקמברידג. אז חשב דירונדה כי דודו יתעבר בו בשמעו את חפצו, ועל כן שמח משנה שמחה בראותו כי הוגאָ ובני ביתו קבלו את פניו עתה באהבה וחסד על אחת שבע. וכאשר השמיע את חפצו באזני דודו ויודיע אותו גם פשר הדבר, וכי חשקה נפשו להוסיף דעת בארצות נכריות, הביט דודו בפניו רגעים אחדים ועפעפיו בחנו אותו, ואחרי כן אמר:

– ובכן אפוא אין את נפשך להיות איש אנגלי לכל משפטיו וחקותיו, האין זאת?

– בכל לבי ומאדי חפצתי להיות איש אנגלי, ואולם אמרתי: הרחב ארחיב את גבולות דעתי ולא אשאב מים ממקור אנגליה לבד, כי על כן חשקה נפשי לשמוע לקח גם מפי המורים אשר בארצות נכריות.

– את אשר אחזה לי אני לא תלך עוד בדרך אשר הלכו בה שלומי אצילי האנגלים מאז ומעולם, ובחרת לך דרך חדשה. אני לא אמנע את חפצך ממך והלכת כאשר יהיה עם לבבך, כי גם אני ידע אדע אשר לא נקיים אנחנו האנגלים מכל דופי, ואני גם אני הרביתי לשבת בארצות נכריות. אכן אחת שאלתי ממך ואותה אבקש: אל נא תעביר מקרבך את רוח ארץ אנגליה ואת דרך עמך אל נא תשכח. ואף גם זאת בהיותך בארץ נכריה, לא תתחכם הרבה ולא תהיה ענו הרבה ואל תצטדק הרבה; אכן טוב לאדם אם ירדוף טוב וחסד וידיו תעשינה תושיה, ואולם לכל מדה וקצב לכל חפץ; אם נראה איש מוכר נרות דונג וידו מטה ועניניו יגעים, אז אולת היא ורעה רבה אם נתּן את נפשנו לו למען אשר יתיך אותה כהתוך דונג באש והיתה לו נפשנו לשלל ולבצע. ועתה, בני, לא אעצרך עמדי ולא אמנע את חפצך ממך מתּת אותך ללכת, וחכית לי ימים אחדים עד כלותי את עבודתי בבית המחוקקים והלכתי עמך לשלחך –

מקץ ימים אחדים עזב דירונדה את בית דודו וילך למסעיו.

ובטרם עזב את הארץ סר גם אל בית רעו האנס מיריק אשר עשה בחברת אמו ואחיותיו במגרש טשילסי אשר על יד לונדון, והאנס הציג אותו לפני אמו ולפני אחיותיו. הנערות אשר ראו את פני הגבר הזר בביתן, התבוששו ותסורנה הצדה, ואולם כל אחת מהן הביטה על פני דירונדה ועל הליכותיו ועל עמדתו, על רגליו ועל עיניו, על ניד שפתיו וניד עיניו, ויהי להן למופת. כי הרבה האנס לספר להן על דבר רעו דניאל דירונדה ועל חסדו אשר עשה עמו ועל טוב לבו, ויהי להן דניאל לסמל איש המעלה ובעל נפלאות גדולות בטרם ראותן אותו, ועתה אחרי אשר ראוהו היה להן לאלהים. ואחרי צאת דירונדה מן הבית, לקחה הצעירה את עט-הצירים ואת הלוח אשר לה, ותציר את פני דירונדה בדמות המלך קמרלזמן אשר בספר האגדות.

 

פרק ששי    🔗

עוד פרק אחד מדברי ימי חיי דירונדה נשים לפני הקוראים, ובזה נבוא אל עצם הספור.

ימים רבים ישב דירונדה בארצות נכריות, ויוסף דעת וירבה חכמה ויהי לאיש, ואחרי כלותו את חקות למודיו שב ארצה אנגליה.

באחד מימי הקיץ מקץ שנה אחת לתשובתו, בנטות השמש לערוב, ודירונדה ישב בסירת דוגה קטנה וישט על פני מימי התּימזה. עוד בהיותו נער אהב לשבת בסירות דוגה ולשוט על פני המים, ועתה בשבתו עם אנשי בית מאלינגר בלונדון, לא יכול לעצור בעד תשוקתו, ויצא פעם בפעם אל החוף וישב באניה קטנה אשר היתה לו, וירחף על פני המים מאז ירד היום ועד צאת הכוכבים בלילה. – הערב בא; על מושב השיט הקטן ישב דניאל בלב המים ואיש אין על סביבותיו. שערותיו הקצרות העשויות תלתלים נראו מתחת לצעיפו העשוי כצעיפי המלחים, מעיל תכלת כהה על בשרו ושפם עב על לחיו, עד כי לא יכיר עוד איש כי הוא הנער אשר פניו היו כפני מלאך קטן. אכן חדל דירונדה מהיות נער ויהי לאיש; ידיו ידים חזקות ופניו פנים מלאים וגם קולו איננו רך כבראשונה, ורק עיניו לבדן עוד תעידנה בו על תארו בהיותו נער, וכל איש אשר ראה את פני דירונדה לא שכח עוד אותם לנצח. – יש אשר נתהלך לשוח בשדה, ועינינו תראינה איש עובד העומד על עבודתו ובפיו ישרוק ויצפצף מבלי משים לב, ואנחנו נגש אליו ונשאל אותו: “איזו הדרך הישרה העולה העירה?” והעובד ישא את עיניו ויענה אותנו דבר, ואנחנו לא נשכח עוד את מראה פניו עד עולם. יש אשר קסם ינוח על פני איש ואנחנו לא נדע שחרו ומשפטו; גם על פני דירונדה נשפך קסם אשר כזה, והוא לא ידע ולא שם אליו לב, ומבלי התבונן התעטף במעילו וישט על פני המים ויחתור אנה ואנה ויעבור מתחת לגשר-קְיוּ – והוא תפוש בחזיונותיו וחלומותיו.

והנהר אשר עם הגשר קיוּ איננו עזוב מאין אדם בשעה הששית ועד השביעית בערב; יש אשר אנשים הולכים בקצה החוף אנה ואנה, ויש אשר סירות דוגה תעבורנה על פני המים ויושביהן תופשים משוט. ודירונדה חתר ביד חזקה לעבור את המקום הזה במהרה, ומבלי דעת עברה על לשונו שירת המלח בחזיון “אַתּילוֹ”, אשר בו כתב רוֹסיני את פרקי הזמרה לדברי המשורר הנאדרי דנטי, לאמר:

Nessun maggior dolore

Che ricordarsi del tempo felice

Nella miseria ².

השירה הזאת עברה על לשונו מבלי הבין ולבו בל עמו; רגע אחד נשען על המשוט אשר בידו וקולו הדק המה עד שפת הנהר בהשתפך קינתו הנעימה עם המלים " nella miseria ” (בתוך הרעה), והאנשים אשר התהלכו על גדות המים לראות באניות ובסירות הדוגה, ראו אותו גם הוא ואולי גם את קולו שמעו, ואולם הקול הזה לא נגע אל אֹזן איש מן האנשים ההם בלתי אם אל אזן אחת, ויהי כקול המית דבוֹרה מתוך רעש גדול והמולה גדולה אשר מסביב. מבלי משים לב נשא דירונדה את עיניו ויבט אל החוף אשר לפניו, והנה תמונה לנגד עיניו והיא מלאה יגון וצרה אשר קרעו את לב הרואה. התמונה היתה תמונת נערה צעירה לימים, כבת שמונה עשרה שנה ומעלה, וקומתה קטנה ועור פניה רך מאד, תלתליה השחורים סדורים מאחורי אזניה מתחת לצעיף ומטפחת צמר על כתפותיה; ידיה אחוזות יחדו ויורדות עד ברכיה ועיניה נחו בחוריהן ותבטנה באין מעצור על פני חלקת המים. אז חדל דירונדה לפתע פתאֹם משירתו אשר שר מבלי דעת את אשר הוא עושה, והנערה נעה ממקומה ברגע הזה ותהי כאיש נעור משנתו, ובהפנותה את ראשה פגעו עיניה בעיני דירונדה ותבט בו; אמנם אך רגע אחד הביטו איש בפני אחיו, ואולם רגע אחד רב הוא אשר בו יוכל איש לראות את פני רעהו ובל ישכחהו. פני הנערה לא התאדמו וגם עקבות חרדה לא נכרו עליהם, ורק הדאגה נתנה עליהם אותותיה, ותהי כבכרה קלה ותמימה רגע אחד טרם הכירה את פני הציד ובטרם תמלט. אמנם גם דירונדה ראה את פניה כפני אדם הנואש מן החיים, ולבו מלא חמלה ונדיבות ומעיו המו בקרבו מאד: האם רעבה היא ללחם או פגעים אחרים הבהילוה? – הנערה עזבה את מקומה ותסר אל אחד המושבות הקרובים אשר עם העצים, ודירונדה ידע כי לא נאוה לו להוסיף להביט ולהוסיף להתחקות על שרשי רגלי נערה הזרה לו מתמול שלשום; הן נשים עניות ועזובות רבות בעיר גדולה כלונדון ושבעתים ביום תראינה עיניו מראות כאלה ולבו לא ילך אחריהם. מדוע הלך לבו היום אחרי מראה כזה? האם תבנית עיני הנערה ומראה עור פניה הרך והנפלא לקחו את לבו בפעם הזאת? – ביד חזקה חתר דירונדה להשיב את סירתו אל לב המים, ויחתור הלוך והוסיף, ואולם כל המחשבות החדשות אשר עלו על לבו לא עצרו כח למחות את תמונת הנערה האֻמללה מנגד עיניו, ותעמוד לפניו התמונה המעולפת שמלה שחורה ובעלת הפנים הלבנים והארוכים עם העינים השחורות והעפעפים הארוכות. אז עלו על לבו דמיונות רבים על דבר מקרי הנערה ההיא ודברי ימי חייה, וצחוק קל עבר על שפתיו בזכרו כי גם הוא ישגה לחשוב אשר תולדות נפלאות ומקרים נפלאים חלק אלהים לכל איש אשר פניו ותארו שונים מעט מתֹאר פני אחד העם. אכן רגע משנהו אמר אל לבו: “את הנערה הזאת ואת ענוּתה לא אשכח גם אם כפני אַחד העם יהיו פניה" – ויוסף לחשוב בה, ודמיונו אמר לו כי נסתרה דרך הנערה הזאת כדרכו אשר נסתרה גם היא וחייה נעלמים כחייו הנעלמים גם הם, וחלומות ימיהם ותולדותיהם חלום אחד הוא.

אז רפתה ידו מן המשוט ויניחהו וסירתו שטה על פני המים ותלך בכל אשר היה הרוח ללכת, ותבוא עד הגשר ריטשמונד. ויהי השמש לבוא והשמים והמים אדמו גם יחדו, ויבואו הרגעים הטובים והנעימים אשר אליהם נשא דירונדה את נפשו תמיד, ויהי דממת קדש מסביב. ובבוא סירת הדוגה עד המקום הנעזב והבודד אשר בשפת הנהר, ויחתור דירונדה אליו ויקשר את סירתו אל החוף, וישם את ידיו מתחת לראשו וישכב על גבו ועיניו נטיו השמימה. אז ידעה נפשו כי במקום הנעזב הזה לא יראהו איש ולא יפריעהו ממחשבותיו ומחלומותיו ולא ימנע אותו מהביט אל פני השמים המאדמים והכדורים הקטנים והמאירים היוצאים לעיניו איש אחר אחיו ואשר עליהם יאמר המשורר בארץ הקדם כי בבוא הלילה יקרא אלהים להם לבוא ולהגלות וכל אחד מהם יענה: “הנני כי קראת לי". שם שכב דירונדה ושם חלם את חלומותיו בהקיץ ואת נפשו לא ידע ואת המקום אשר לפניו לא הכיר, והמראות אשר סביביו ונפשו בקרבו היו לו לחלום אחד – ופתאֹם היה עם לבו כי איש עומד בין הבדים על סוּף הנהר. אז חלפה עוד הפעם תמונת הנערה במשכיות לבו, ואחרי כן ראו עיניו אותה פנים אל פנים והנה היא עומדת בין הבדים. אכן ירא דירונדה לנפשו לנוד ולנוע כי אמר פן תרא הנערה כי איננה לבדד במקום הזה ורע לה, ויבט עליה בדממה ולא נע ולא זע. אז ראה כי הביטה הנערה כה וכה ותסר את הצעיף ותסתירהו בין הבדים ואחרי כן הסירה את המטפחת אשר על כתפותיה, ותשב, ותטבול את המטפחת במי הנהר להיניק אותה מים רבים, ואחרי כן משתה אותה מן המים בעמל וביגיעה רבה כי לא היה בה כח למשות. אז ידע דירונדה כי מחשבה רעה בלב הנערה לשום את המטפחת הכבדה על בשרה ולהתנפל ולצלול המימה, ולא יכול עוד להתמהמה במקום אשר הוא שם, ויקם וימהר ויחתור לבוא אליה בטרם עבוֹר מועד. ובראות הנערה כי נגלה נגלתה לעין זר, ויעזוב כחה אותה ותפול ארצה ותרבץ תחתיה ואת השמלה משתה מן המים עד החצי; אז הסתירה את פניה בטמון ותהי כחושבת אשר אולי לא ראתה עוד אותה עין האיש הזר והוא רק במקרה חתר אל היבשה ועוד יש תקוה מעט לכלות את אשר החלה. ואולם ברגע הזה הגיע דירונדה אל היבשה.

– הצעיף? קראה הנערה ותשם את ידה על ראשה ותמשש בין שערותיה, – אמנם כן, בין הבדים אשר על שפת הנהר הסתרתיו.

– הניחי לי, קרא דירונדה בראותו כי אומרת הנערה לקום ולבקש את אשר הסתירה, – עוד רגע אחד ואני אמצאנו ואביאנו אליך.

דירונדה דלג על כרכוב האניה אל היבשה, וימצא את הצעיף וגם את השמלה הלחה לקח, ויזר אותה וימץ את המים ממנה ויטל אותה אל קרקע השיט.

– גם את השמלה הזאת נקח אתנו ואל ימצא אותה איש אשר ראה אותך ויאמר כי צללת במימי הנהר. – אז נתן לה את הצעיף, ויוסף ויאמר: צר לי מאד כי אין לי כל בלתי אם מעילי,ואולם גם זה לך לטובה, ואַתּ קחיהו ושימיהו על בשרך למען יחם לך מדי עברנו את המים ולא תבוא עליך מחלה לנגוף; הן כזאת וכזאת נראה בשוב אנשים לביתם במועד הלילה ושמלות ומטפחות לא הכינו להם די מכסת הנפשות, אז ישאלו איש מאת רעהו ולא יתבוששו. – ומדי דברו נתן בשחוק קולו וישם לפניה את מעילו, והיא קבלה אותו ברצון ואותו שחוק ותוגה גם יחד נראו על פניה, ותתעטף במעילו ותדום.

– הנה יש אתי בכּלי לחם תופינים – התאכלי אותם? שאל דירונדה.

– לא, נפשי תתעב אֹכל ולא אוּכל כלכל אותו; הן יש עוד בצלחתי אגורות אחדות ולוּ רעבתי ללחם כי אז קניתיו.

דניאל תפש את המשוט בידו ויחתור ביד חזקה ורגעים אחדים לא דברו איש אל אחיו, והיא לא נשאה עיניה אליו כי אם הביטה על פני המשוט, ופניה ענו בה כי נעים ומתוק לה החום השב אל קרבה ונעימה וטובה לה גם התקוה החדשה אשר באה אל לבה. – פאתי השמים האדומות חלפו חדלו והכוכבים הלכו הלוך ורב, גם הירח עלה בהדרו ויחתור גם הוא על פני רקיע השמים ממעל, ואולם אורים גדולים לא הביא עדו אתו ולא יכול דירונדה לראות את תוי פני הנערה ולבחון אותם. אכן זכר פניה אשר ראה בין הערבים לא סר עוד מנגד עיניו, ויש אשר התגנבה מחשבת תוגה אל לבו כי אמנם נבוכה הנערה מאד ואין ברוחה נכונה, והמחשבה הזאת לא חדלה ממנו רגעים אחדים, כי על כן באה האֻמללה להשליך את נפשה במצולות המים. ובשבתו על עבודתו ובתפשו את המשוט חשקה נפשו מאד לדבּר עם הנערה ולשמוע מה בפיה, ואולם ירא לנפשו לפתוח שפתו עמה, פן ירע הדבר בעיניה ולא תוסיף לבטוח בו ועל כן חכה לה בדברים. אכן הנערה נאלמה דומיה עת כביר ולא דברה דבר; ואולם פתאֹם הרימה את ראשה ותאמר:

– אהבתי כי אשמע את קול המשוט והמולת המים.

– גם אני אהבתי את הקולות האלה.

– לולא באת אל החוף למועד נכון כי עתה כבר שכנה דומה נפשי.

– למה תדברי כדברים האלה ואני לא אוכל לשמוע אותם מפיך. אכן נפשי תקוה אשר לנצח לא תנחמי כי באתי אל החוף למועד הנכון.

– אני לא אדע אם יש לי תקוה ואם אנוש כמוני יוכל עוד לשמוח בחיים. הן ימי maggior dolore (המכאוב הגדול) וימי miseria (הרעה) ארכו על ימי tempo felice (עת הטובה) אשר נחלתי לי. – הנערה נאלמה ואחרי כן היתה כחולמת ותוסף: miseria – dolore – הדברים האלה לא נמחו עוד מנגדי ויש אשר אדמה בנפשי כי עוד חיים המה.

דירונדה נאלם דומיה; שפתו קצרה משאול וחקור אותה, כי ידע אשר לא יצדק בעשותו כדבר הזה, וכי בהצילו את נפשה מרדת שחת לא היה לה עוד לאדון ולנגיד אשר יוכל להשתרר עליה או להתעמר בה על כי עזובה ואֻמללה היא. – והיא הוסיפה לדבר:

– לא ידעתי כי רע הדבר בעיני אלהים! הן המות והחיים בידו, ואני ידעתי כי אבותינו המיתו את בניהם במו ידיהם, ואחרי כן מתו גם הם לרצונם למען לא תטמא נפשם בקרבם, וגם אני חשבתי כדבר הזה ואמרתי לעשותו; ואולם עתה שמעתי את קול הקריאה הקורא אלי לחיים ואט אליו את אזני, אם כי נפשי לא יודעת מה חלקי בחיים ומה אמצא כי עוד אבקש.

–עוד תמצאי לך רעים ואוהבים טובי לב, ואני במו ידי אבקש לך אנשים כאלה.

הנערה הניעה את ראשה ורוח תוגה חלפה על פניה: הן את אמי ואת אחי לא אוכל עוד למצוא ואיך אראה בטובה.

– האם נערה אנגליה אַתּ? הן שפתך הנאמנה תענה בך כי אנגלית אַתּ.

הנערה לא ענתה רגע אחד ותבט בפני דירונדה ועפעפיה בחנו את תוי פניו לאור הירח הכהה. התוכל להאמין בו או אם תחדל? האם מלאך אלהים הוא השלוח אליה המדברה, ומה הבשורה אשר בפיו? האם יחלצנה מן המצר או אם יצודנה למדחפות? – הנערה לא ידעה את אשר לפניה ותהי כחולם המקיץ משנתו והוא טרם יודע להבדיל אל נכון בין הדברים אשר ראה בחלומו ובין הדברים אשר יראה בהקיץ; אכן מקץ רגעים אחדים התעוררה ותען:

– הן תחפוץ לדעת אם נערה אנגלית אנכי?

– אני לא אחפוץ לדעת דבר בלתי אם את הדבר אשר תאמרי אלי, ענה אותה בחפזון ועוד הפעם עברה המחשבה בקרב לבו כי אין ברוחה נכונה – אולי לא טוב הדבר לפניך לדבּר ולהרבות מלים.

– הנני ואדברה באזניך: אבותי היו אנשים אנגלים, ואולם נערה יהודית אנכי.

דירונדה נאלם ולא ענה דבר ובתוכו השתומם לבו כי לא מראש מצא את הדבר הזה עד כי שמע אותו מפי הנערה, אם כי האיש היודע את פני הנערות הספרדיות יכול יוכל לחשוב אותה גם לנערה ספרדית.

– האם בוז תבוז לי בגלל הדבר הזה? שאלה עתה הנערה בדממה דקה וקולה המה בחלילים ויגע עד לב השומע כקול איש הירא לנפשו.

– מדוע זה אעשה כדבר הזה? ענה אותה דירונדה, – הן לא בער אנכי מאיש.

– ידעתי כי אנשים רבים מן היהודים השחיתו התעיבו לעשות.

– גם אנשים רבים מן הנוצרים השחיתו התעיבו לעשות, ובכל זאת לא טוב תעשי אם תבוזי לי בגלל הדבר הזה.

– אמי ואחי היו אנשים טובים מאד; ואולם אותם לא אמצא לעולם. אנכי מארץ רחוקה באתי הפעם כי נמלטתי ואנוס על נפשי… אבל את הדבר הזה לא אוכל לספּר באזניך, כי לא אוכל לדבר על אדותם… אני חשבתי כי אמצא פה את אמי וכי ינחני אלהים בדרך העולה אליה, ואולם בא השפק ויאכל כעש בלבי והיום בבקר כאור היום דמיתי בנפשי כי שומעות אזני את הקול הקורא אלי: לשוא! לשוא תוגיעי נפשך! אכן כעת עתה החלותי להאמין כי אלהים נטל עלי לחיות ולא למות; אולי הולכים אנחנו על הדרך העולה אליה… – ומדי דברה החלה הנערה לבכות, ותבך בקול גדול ואת ראשה הורידה על ברכיה.

דירונדה לא ענה אותה דבר ויתן אותה לבכות, כי אמר תבאנה דמעותיה להושיע לה ולמלט משא מלבה, ובשבתו דומם החל לחשוב מחשבות על דבר המקלט אשר הוא אומר למצוא לה בבית דודו מאלינגר, הן אמת היא כי דודתו אשת מאלינגר תקבל את פני האֻמללה ברצון ובשמחה גדולה, ואולם מי יודע אם בביתה היא יושבת בימים האלה; והיה אם המשרתים יקבלו את פניה או האמהות והשפחות, והם אליה יביטו, אליה ישתאו וישתוממו, אז תחרד הנערה כצפור חורדת ורע לה ולא תוסיף עוד להאמין בו; וגם אמר אל לבו כי בית דודו הנהדר עם כל הכלים היפים והמראות הצובאות והיציעים, כל אלה יהיו למוקש ולמורת רוח הנערה ולא תבטח בו. אז בקש עצות בלבו למצוא לה בית מקלט אחר, ומדי חשבו עלה על לבו זכרון בית האשה מיריק, אֵם רעו האַנס מיריק, היושבת במגרש טשילסי עם בנותיה יחדו. בבית האשה הזאת ישב דירונדה פעמים רבות בימי התגוררוֹ בלונדון, ולא ראה עוד כמוה וכבנותיה נשים טובות לב השמחות כי תמצאנה מקום לעשות צדקה וחסד, וגם האַנס מיריק איננו עתה בביתו כי בארץ איטליה הוא יושב, ולא יהיה גם הוא לפוקה ולמכשול לנערה האֻמללה. האשה הטובה הזאת, אמר בלבו, תהיה לה לאֵם וברחמים רבים תאַספנה, ושלש בנותיה הטובות תהיינה לה לרעיות, כי לב טהור ברא להן אלהים, אשר לא נטמא עוד בטמאת החיים והן לא תדענה עוד דבר בלתי אם את הספורים ואת ספרי החזיונות אשר הן קוראות, והיהודית הנחמדה הזאת תמצא חן בעיניהן והיתה להן כרבקה אשר בספור “אִואַנהוֹ” – ואף גם זאת אמר לו לבו כי נכונות תהיינה הנשים האלה לעשות אתה טוב וחסד בעבור שמו הגדול אשר הגדיל אותו האַנס רעוֹ בעיניהן על אחת שבע. ולא יסף עוד דירונדה להתמהמה ויגמור בלבו לעשות כאשר חשב.

ובעלותם מן המים ישבו שנים יחדו בעגלה ויסעו; הנערה עיפה מאד אחרי בכותה הרבה בכה, ותסר את צעיפה מעליה ותשען אל קיר העגלה, ואולם העגלה נעה ונדה עד מאד ולא יכלה הנערה לנוח, ובכל זאת נרדמה רגעים אחדים. – “הלא אנשים טובים הם האנשים אשר אביא אותה אליהם", חשב דירונדה בלבו, וחזות פניה וקולה הנעים ודבריה הברורים יקנו לה תמיד רעים ואוהבים רבים. ופתאֹם לפתע עלה על לבו זכרון הדברים אשר יספר פּלוּטרך על דבר נשי דעלפיה: בנסוע הנזירות המתהוללוֹת בחוצות העיר ולפידי האש בידיהן, והן עיפות ויגעות מרוב הוללות ועבודה, ותשכבנה ברחוב העיר ותרדמנה, אז באו המטרונות השאננות בלאט ותתיצבנה על הנרדמות לשמור עליהן ולסוכך עליהן עד הקיצן משנתן, ואחרי כן הובילו אותן לביתן, אשה אשה אל הבית אשר ישבה בו. ודירונדה ידע כי גם הנשים אשר אליהן הוא הולך בערב הזה אינן נופלות מן הנשים העדינות אשר בדעלפיה. – בערב הזה ידע דירונדה בלבו כי הזקין וילך הלוך והזקין וכי פרק חדש מפרקי ימי חייו החל עתה, כי על כן בא היום להציל נפש אחת מרדת שחת. אבל מי יגיד לו כי הגואל ממות הוא איש מציל ומטיב? האם באמת היטיב ניטיב תמיד עם האדם אם נציל אותו מן המות?

העגלה עמדה לפני פתח בית קטן.

בית מירק לא המה מאדם רב; חלון החדר האחד מעבר מזה נשקף על פני הנהר וחלון החדר השני מעבר מזה נשקף אל פני שדות וגנים ופרדסים, והאשה יושבת אל מול החלון האחד הפתוח וקוראת בספר באזני בנותיה; קעטי בתה יושבת אל השלחן ועושה ציורים להביאם לאחד ממוכרי הספרים בעיר כאשר שאל, ושתי אחיותיה עמי ומאַבּ יושבות גם הן ורוקמות רקמת משי להביאנה לבתי האצילים כאשר שאלו. אכן לא בית עשירים היה הבית הזה, ובכל זאת נוה שאנן הוא מאין כמוהו. כלי הבית אינם חדשים, כי היו להם ירושה מדור דור, ולרגליהם הביאו להם תמיד זכרונות טובים ונעימים אשר יהגה בהם האדם וטוב לו; ציורים אחדים פתוחי חותם תלוים על הקיר, ואותם לא מכרה האשה גם בצר לה מאד, כי קדושים הם לה אחרי מות בעלה, וגם העוגב הישן נשען אל הקיר כבראשונה. אכן חכמה ומלאכה, מליצה וזמרה גם יחד נקבצו בבית הזה אל שני החדרים הצרים, ויש אשר גם שפחה לא היתה להן בבית, והנערות עשו גם את מלאכת היום לטאטא במטאטא ולבשל ולאפות, ואולם שלוה ומנוחה, כשרון ידים ולב טהור היה להן תמיד, ותהיינה שמחות בחלקן. אחת בשנה בבוא האַנס הביתה הלכו אתו ארבעתן לבית התיאטרון אשר לשיר ולזמרה, וזה היה חלקן מכל עמלן ויותר לא שאלו ולא בקשו, והיה האיש אשר ראה את פני הבית הזה ואת היושבות בו ואמר: מי יתן והיה כזה עד עולם! גם היטיב לא ייטיב אלהים עמהן וגם הרע לא ירע להן!

האשה הקטנה ישבה ותקרא מעל הספר באזני בנותיה; גם בנותיה היו קטנוֹת קומה מאד, ולוּ היו ארבעתן עשויות מעשה דונג, כי עתה יכולנו להביא את כלן אל תוך המלתחה הגדולה אשר תקח עמה אשה מנשי האצילים בלכתה למסעותיה, ורק נפש אחת גדולה היתה בבית והיא החתול הבאה מארץ פרס ואשר קראו את שמה האפֿיס. החתול רבצה על אחד המרבדים אשר על הכסאות, ולפעמים פתחה את עיניה הגדולות ותבט על סביבותיה ועל הנשים הקוראות ותאנק, ותדום. – הספר אשר קראה בו אשת מיריק היה הספר " Histoire d’un eonserit ” (דברי ימי איש צבא) מספורי הצרפתים, ובכלותה לקרוא החלו הנערות להשמיע משפט.

– הספור הזה הוא היפה בכל הספורים אשר בארץ! קרא מאַבּ ותנח את הרקמה מידה.

– אמנם כן, מאַבּ! ענתה עמי, – הספור הזה הוא האחרון אשר שמעת, והדבר אשר ימצא חן בעיניך הוא הנבחר מכל הדברים אשר בארץ.

– הספור הזה איננו ספור, ענתה גם קעטי חלקה, – הספור הזה הוא חלק מדברי הימים לארץ צרפת, והמחבר נתן לנו בזה קרן-חזות להביט בה על כל הנעשה ולראות את כל הדברים מקרוב ולא מרחוק.

– אם כה ואם כה לא אשוב מדברי האחרון, ענתה מאַבּ, – הספור הזה יעורר בי מחשבות חדשות ונעימות כאחד מספרי החזיונות אשר לשילר, ויש אשר אתאוה לחבק ולנשק לכל האדם והיקום יחדו. הבה, אמי, אשקך מנשיקות פי. – ומדי דברה נפלה על צוארי אמה.

– בראותי את מאַבּ ואת מעלות רוחה אלה, אז אדע תמיד כי רקמתה תצנח ארצה – ענתה עמי – ומי יודע אם לא הטיבות לעשות לא הואלת לכלות פעם אחת את מלאכת כפיך וטנף לא תטנפי אותה.

– רב לך, רב לך, רב לך! קראה מאַבּ והיא צהלה ושמחה – לוּ הובאו אלינו שלשה אנשי חיל מוכים ונפצעים כי עתה כלכלתים ודאגתי להם בנפש חפצה.

– או אז אָחזה האש בּבּשר המבושל לעיניך ואַתּ לא שמתּ אליו לב, כי כל היום היו עיניך ולבך נתונים אל האורחים – ענתה עמי.

– רב לכן! קראה אמה ותצחק, – למה תריבנה אליה? קומי, בתי, ותני לי רקמתך וארקום לך את הפרחים האמוצים.

– אם כה תעשי, ואעזבה עליך את הרקמה ואני אשב לי את העוגב ואנגן למען ירחב לי! – אמרה מאַבּ.

הנערה נגשה אל העוגב ואחיותיה שחקו בקול גדול, והנה קול מחוץ נשמע ואיש מכה על הדלת.

אלהים אלהי! קראה אשת מיריק ותלפת, – הנה השעה העשירית! השפחה כבר תשכב על משכבה, והנה אורח בא. – ומדי דברה יצאה את פתח הבית ואת הדלת לא סגרה אחריה.

– אדוני דירונדה! קראה האשה ובנותיה שמעו בקראה. אז דברה מאַבּ אל אחיותיה בקול מלחשים: צאינה וראינה כיום הזה אם לא כדברי כן יהיה; הנה דירונדה בא וחדשה תעשה בתוכנו!

והנערות לא שמעו בדבר דירונדה בפתח הבית.

– ידעתי, גבירתי, אמר אחרי ספרו באזניה את כל המוצאות אותו בערב הזה, – ידעתי כי מבקש אנכי ממך חסד וטוב מרבה להכיל, ואולם בך אבטח כי תביני אשר אובד עצות אנכי ולא אדע לכלכל נפש רכה וענוגה כזאת. הן אל בית אנשים זרים לא אוכל להביא אותה, וגם אירא לנפשי כי המשרתים והשפחות אשר בבתי האצילים יביאו עליה חרדה ולא מנוחה, ועל כן אחת אמרתי, אפנה לי אל אשה טובת לב כמוך, ואַתּ תסלחי לי אם הרהבתי עז בנפשי לבקש מלפניך על הנפש הזאת.

– רב לך, אדוני! הן ידעתי להוקיר את הכבוד אשר תכבדני הפעם הזאת בשימך את מבטחך בי, וגם ידעתי את גורלך ומשפטך, כי אין לך עצה אחרת. הבה והבאת את העלמה אשר אמרת, ובין כה אשובה אל נערותי ואֶגלה את אזניהן.

דירונדה שב אל העגלה אשר בחוץ, והאשה שבה אל בנותיה ותאמר:

– מאַבּ! תחת המוכים ונפצעים מאנשי החיל אביא לך נפש אחרת אשר תכלכלי ותדאגי לה; הלא היא נערה עניה ועזובה אשר בצר לה מאד באה היום לעת ערב אל הנהר ותאמר להתנפל המימה, ואולם אדוננו דירונדה ראה אותה בעוד מועד ויצילה ויקחה עמה אל סירת הדוגה אשר לו, ולא ידע לשית עצות בנפשו למצוא לה מקום מנוחה עד עלות זכרוננו לפניו, ואז בטח בנו ויביא את הנערה אלינו. והנערה הזאת נערה עבריה היא, כאשר יאמר דירונדה, והיא משכלת מאד ויודעת השפה האיטלקית ותבין פרקי זמרה ושירה.

הנערות קמו ממושבותיהן ופניהן צהלו, ומאַבּ אמרה כי אצבע אלהים היא אשר שמע את תחינתה.

ודירונדה נגש אל העגלה העומדת פתח הבית ויבט בפני הנערה אשר הקיצה מתרדמתה ותפן כה וכה, וידבר אליה דברים רכים וטובים: הנה הביאותיך עתה אל בית אנשים טובי לב ונדיבי רוח אשר כמוהם לא נמצא עוד בארץ; בבית הזה תמצאי לך נערות צעירות כמוך אשר תהיינה לך לאחיות בצרה ולאחיות בשמחה, והבית הזה נוה שאנן אשר בו ייטב לך ובו תמצאי מנוחתך. האם תואילי ללכת אחרי בפעם הזאת?

הנערה ירדה מעל העגלה ותתן את ידה על יד דירונדה ואת צעיפה שכחה לקחת אתה, ודירונדה הביא אותה אל החדר אשר שם חכו לה ארבע הנשים הקטנות, ובהיותה נשענת על יד דירונדה, ותהי כתמונה מלאה קדש והדר הלוקחת לב רואיה, וגם לב נשים אשר איננו טהור כלב הנשים האלה תקח, ואף כי את אלה. בבואה אל החדר חשכו עיניה רגע אחד מרוב האור אשר בא עליה פתאם, ודירונדה שם את ידה בתוך יד אשת מיריק, וישמח בלבו בראותו את הנערה הזאת והיא גבוהה משכמה ולמעלה מכל הנשים אשר על סביבותיה והן עד צמותיה השחורות לא תגענה. אכן! אמר בלבו, מפני הקטנות האלה לא תירא ולא תפחד, ורוחה ישוב אל קרבה והיתה שלוה ושאננה. ובעת אשר נגשו הנערות אשה אחרי אשה להביט בה ולבחון אותה, ואשת מיריק פתחה את פיה ותאמר: – הלא עיפה אַתּ, נערה אֻמללה!

– אנחנו נדאג לך! אנחנו ננחמך מיגונך! אנחנו נאהב אותך! קראה עתה מאַבּ אשר לא יכלה עוד להתאפק, ותאחז ביד הנערה היהודיה ותלחץ אותה אל לבה; והנערה היהודיה בראותה את כל אלה ואת השמחה אשר שמחו עליה ותחי רוחה, ועל פניה נראו אותות חדשים. אז נסוגה אחור כמעט להביט ולראות את ארבע הנשים אשר סביבותיה, ואחרי כן נשאה עיניה אל דירונדה ותדע כי בשלו כל החסד הזה, ואחרי כן שבה ותפן אל בעלת הבית וברוח חן ותחנונים אמרה:

– נכריה אנכי… נערה יהודית אני ומי יודע אם לא תחשבי בלבך כי רעה אנכי.

– לא! אנחנו כלנו יודעים כי נערה טובה אָתּ! קראה מאַבּ.

– אך טוב וחסד חשבנו עליך נערה אֻמללה! אמרה בעלת הבית, – שבי ונוחי כמעט רגע! גם אכול תאכלי מעט ואחרי כן תשכבי לנוח.

הנערה הביטה שנית אל דירונדה, והוא אמר:

– הלא לא תיראי ולא תפחדי עוד בשבתך בין האנשים הטובים האלה? הלא תשכבי וגם ישן תישני הלילה?

– לא אירא ולא אפחד וגם ישן אישן הלילה, כי אלהים שלח את מלאכיו לשמרני.

ואשת מיריק שלחה את ידה ותאמר להושיב את הנדחה על הכסא, ואולם הנערה נסוגה אחור רגע אחד ותהי כיראה לקבל את הטוב עד אם תספר בראשונה דברים אחדים על דבר מולדתה ומוצאותיה:

– מירה לפידוֹת שמי… מדרך רחוקה מאד באתי, מעיר פראג ועד לונדון, ובדד עברתי את כל הדרך הזאת ואין איש אתי… מעיר פראג ברחתי… מפני אנשים רעים אני בורחת… ואני קויתי כי אמצא פה את אמי ואת אחי, כי נערה קטנה מאד הייתי בעת אשר גזלו אותי מבית אמי, ואני אמרתי: עוד אוכל ואמצאנה פה. אבל לשוא! הבתים הישנים נהרסו ואינם עוד, ואני לא מצאתים… ימים רבים עברו עלי בעיר הזאת וכסף לא היה בידי ועל כן בצרה גדולה הייתי…

– אבל אמי היטיב תיטיב עמך! קראה מאַבּ, – הלא תראי מה טוב ומה יקר לב אמי הנדיבה.

– שבי ונוחי כמעט, אמרה קעטי ותתן לה כסא לשבת עליו, ועמי יצאה להכין ספל חלב.

מירה לא נתנה לפצור בה עוד ותשב על הכסא, והיא מלאה חן וענוה בשבתה על מושבה ורגליה נחות אשה על אחותה וידיה יורדות אל חיקה ועיניה מביטות על האנשים הטובים אשר סביבותיה. אז באה האַפיס החתול ותרם את זנבה ותלחץ אל כף רגל היושבת ואחרי כן שכבה רבצה על הארץ – ודירונדה הביט כה וכה וידע כי בא מועד לו להשתחוות ולצאת.

– הן לא תקצפי עלי אם אשוב אל הבית הזה מחר? אמר אל בעלת הבית, – אם תואילי לקבל את פני ואבוא הנה בשעה החמישית.

– הטיבות כי היה עם לבבך לשוב אלינו, ענתה אותו האשה, – ונפשי תקוה כי בין כה וכה ואני והעלמה הזאת נהיה לאחיות ולרעיות.

– חיי בטוב! דבר דירונדה בהביטו אל מירה ובשלחו לה את ידו. הנערה קמה ותאחז את ידו, וברגע הזה עברה המחשבה את לבה לזכור את העת אשר התיצבה לפניו בתתו לה את ידו בפעם הראשונה וגם הוא זכר את הדבר הזה ברגע ההוא; והנערה נשאה את עיניה ותדבר אליו ברוח חן ותחנונים: יברכך אלהים ואלהי אבותי וישמרך מכל רע כאשר שמרתני אתה כיום הזה! לא האמנתי כי יש בארץ איש טוב כמוך, כי עד היום הזה לא היה עוד איש אשר מצאתי חן בעיניו להיטיב עמדי, ואתה מצאתני ואני עניה ועזובה, וחמלת עלי והטיבות עמי ככל החסד הזה…

דירונדה לא יכל לדבר כי המו מעיו מאד, ויניע בראשו ודבר לא דבּר, ויצא בחפזון.

 

פרק שביעי    🔗

דירונדה לא היה בעל חלומות ודמיונות; רוח מנוחה ושלוה פרשה עליו את כנפיה מחוץ ובקרבו בערה אש תמיד, ולכן יש אשר מצא דברי שיר ודמיונות גם במעשים הנעשים בארץ יום יום, אכן אמת נכון הדבר! אולי נמצא גם עתה רוח שירה ורוח דמיונות בכל מקום ומקום ובכל מעשה ומעשה, ורק האנשים קרי הרוח לא ימצאו אותם, והם הן לא מצאו אותם גם בדורות הראשונים. ואולם רוח השירה ורוח הדמיון נמצאו גם בבית החוקר הבוחן גנזי נסתרות וגם במרכבות מסלות הברזל, ורק האנשים אשר כל רוח אין בהם, הם לא ידעו ולא יבינו אותם; כי איך אפוא ידעו ואיך יבינו אותם, ולבם צר ונפשם שפלה ואין להם קנה מדה למוד את המעשים הנעשים מן העולם ועד העולם?

קורותיו וכל המוצאות אותו בערב האחרון לא הניחו לו לישון בלילה, כי נגעו עד לבו, ותהיינה בעיניו כאחד המקרים הנפלאים אשר קרו את אָרעסט או את רינלדוֹ, ובשכבו על משכבו עברו כל הדברים לפני עיניו מהחל עד כלה, מאז ראתה עינו את מירה בראשונה ועד עזבו אותה בבית מיריק. אז לקח ספר בידו לקרוא בו, אולי יצלח חפצו בידו להעביר את מחשבותיו וחלומותיו מקרבו, ואולם אותיות הספר לא היו בעיניו בלתי אם כמכבר מעשה רשת אשר מבעד לנקביה וחוריה ראו עיניו את כל המראות כאז וכעתה ואזניו שמעו גם את הקולות והמלים, – ונוסף עליהם גם כל הדברים אשר לא באו ולא היו עוד ואשר רק קרובים היו לבוא ולהיות. אכן הלך לבו אחרי הנערה הזאת וקורותיה, ולבו אמר לו כי נטל עליו להיות לה לעזר ולהועיל בלכתה לבקש את אמה, ואולם מי יודע אם לא תגדל צרת הנערה על אחת שבע ביום מצאה את אמה, והיא נפרדה מעליה משחר טל ילדותה ועד היום הזה; אז זכר פתאם כי גם הוא מבקש את אמו זה שנים אחדות, וכי יש אשר יראָה תבוא בלבו, פן ימצאנה ודרכיה לא ימצאו חן בעיניו והיה לאיש אובד עד בוא יומו האחרון. הן אמנם הגידה לו הנערה בשבתה עמו בסירת הדוגה כי אמה ואחיה טובים מאד. אבל מי יודע אם לא רק בתומתה ובילדותה שפטה את משפטם לטוב, והם אנשים רעים וחטאים. – אמנם נכון היה דירונדה תמיד לעמוד לימין עשוקים ולהציל עני ואביון מגוזליהם, ואולם מעודו לא קרה עוד מקרהו לבוא ולהיות גואל ומושיע גם לאנשים יהודים, וגם ידע אותם ואת דרכיהם; על פי השמועות אשר שמע לא מצאו היהודים חן בעיניו מעולם, גם בראותו אותם לבושים מחלצות וגם במצאו אותם בשוקים ובפנות העיר וצרורותיהם על שכמם; ובשמעו דבר על אדות יהודים משכילים וחכמים, אז ידע לבו אל נכון כי האנשים האלה עזבו את דתם ואת אמונתם והמה נכונים להתערב בגוים אשר הם יושבים בתוכם ובכל נפשם ומאדם יחפצו להיות גוי אחד עם גויי הארצות אשר שמה הם יושבים, והיה אם איש כזה יכו בחרפה, אז התעורר על המחרפים ונפשו ירעה לו; אבל איך יאשמו אדוני הארצות אם יאמרו לספות צדיק אחד עם רשעים רבים? – דירונדה ידע גם הוא את כל הדברים הנתעבים והמעשים הבזוים אשר יעשו אותם היהודים על דברת רבים, וגם תכונת רוחם ודרכיהם הנלוזים לא נפלאו ממנו, כי רבות שמעו אזניו מאז ועד היום; אמנם גם הוא הבדיל את היהודים הקדמונים מן היהודים האחרונים אשר בדורותינו, אם כי מעודו חלק לבו מעל אלה האומרים להפריד את ימי ההוה מימי קדם, ובדברו על היהודים לא התחקה על שרשי רגליהם. ורק אחת ידע כי התנחלו גם את כל המדות הטובות וגם את כל המדות הרעות אשר יתנחל שבט נמאס ונרדף כל הימים. – אבל ביום הזה נולדו בלבו מחשבות חדשות כי זכר את מירה ואת אשר תאמר לבקש את אמה ואת אחיה, ויזכור לפתע פתאֹם גם את כל הדברים הנתעבים אשר שמע על דבר היהודים, ומי יודע אם אֵם מירה איננה גם היא אשה יהודית מן היהודיות אשר שמן וזכרן היו לו תמיד לגעל נפש. אכן ראו עיניו כי הנערה נערה משכלת ורבת חן ושכל טוב, ואם לפיה ישפוט את משפט גואליה וקרוביה, אז יצא כאור גם משפטם; אבל – בטרם ירים את ידיו ואת רגליו לעשות קטנה או גדולה, יחכה נא עד הוסיפו דעת ובינה, לדעת ולהבין את דברי ימי הנערה; אולי תדבר מירה את דבריה באזני אשת מיריק, והיא תגלה גם את אזנו ואז ידע לשפוט נכונה. הן קול הנערה ושפתה הטהורה ותומתה וישרה אשר עטתה כשלמה, כל אלה ענו בה כי נעלה וטובה היא מבנות גילה, ומדי חשבו בה לא יכול לחבר את מחשבותיו אל המחשבות הראשונות בדבר היהודיות הבזויות, ובכל זאת התיצבו לרגעים תמונות לנגד עיניו אשר היו לו לפוקה ולמכשול: יש אשר חשב בלבו כי הולך הוא לבקש את אֵם הנערה ברחובות לונדון הצרות, ואיש מאנשי הבינים הולך עמו לתור את הדרך לפניו, והוא יביאהו עד השוקים המלאים רפש וצחנה, ושם יעבירהו על מפתן אחת החנויות, והנה אשה יהודית לנגדו אשר עיניה כעיני הדיה ושערותיה פרועות, לא רחצו למשעי ולא עלה עליהן מסרק, ונערה קטנה ורעבה עומדת לפניה אשר תתנצל את שארית עדיה ורדידיה למכור אותם בעבור נעלים; ויש אשר חשב בלבו כי בא אל בית גדול בנוי לתלפיות, והבית הזה עם כל הדרו ותפארתו היה לו לגעל נפש שכם אחד על החנות, ושם יושב איש יהודי צעיר לימים אשר ירבה לדבר באזניו באין מעצור, עד כי יהיה למעמסה על כל שומע, ובדברו יהיה לו עד מהרה לקרוב ולגואל, ונכון יהיה לעשות את כל דבר ודבר אשר יצוהו ורק אם נתון ינתן על ידו אגורה או קשיטה אחת – ותמונות כאלה חלפו על פניו ככל אשר ידע וככל אשר שמע על דבר היהודים מאז ועד עתה. – סלחו לו! כי רוחו לא הלך בגדולות ובנפלאות ולא עצר כח לחקור בדברים אשר לא ידע אותם בלתי אם למשמע אֹזן.

אבל מה יהיה משפט מירה ומה יעשה לה עתה? – נפשו ידעה מאד כי טוב וחסד יעשה עם הנערה הזאת, אם הוכיח יוכיח לה כי גם אנשים אחרים ידאגו לשלומה חוץ ממנו ולא עליו לבד תשליך יהבה; אמנם השיגה ידו לכלכל אותה די מחסוריה, ואולם לו אמר לבו כי החסד הזה יהיה לה לתועבה, ויען כי הלך לבו אחרי הנערה הזאת, לכן חפץ כי חפשי תהיה לרצונה ואיש לא ימשול בה, וגם אליו לא תהיינה עיניה תלויות ולא תשא עיניה לידו הנדיבה. – רגע אחד חשב בלבו לקום בבקר ולספר לדודו מאלינגר ולדודתו את כל המוצאות אותו ולא יעלים מהם דבר, ורגע משנהו השיב אל לבבו כי עוד חזון למועד עד אם יבא בראשונה אל בית מיריק שנית, אולי תציל האשה דברים חדשים מפי הנערה ואז אולי ידע את הדרך אשר ילך עליה.

כאלה וכאלה היו מחשבות דירונדה כל הלילה.

בין כה וכה ואנשי בית מיריק לא ראו דבר בחלום ובהקיץ בלתי אם את פני מירה. – מירה קמה בבקר מעל משכבה ותאמר כי ערבה שנתה עליה כל הלילה, ותרחץ את בשרה במים ותלבש את שמלת מאַבּ השחורה ותסלסל את תלתליה השחורות, ואז החלו פניה להתאדם מעט, ותהי כחולה אשר זה אך החלו לחיות מחליו. בין כה וכה ומאַבּ הביאה לה את לחם הבקר, ומירה אמרה כי לא תוכל לאכול בלתי אם את המאכלים אשר יאכל איש ישראל על פי דתו ותורתו, ותאכל לחם וביצים ותשת חלב, ומאַבּ אמרה כי תביא לה כלים חדשים, ואת הבשר תביא מן האטליז אשר לטבחים יהודים, ואז תוכל לבשל את אשר תבשל על פי דתה ואמונתה. גם סנדלים קנתה מאַבּ למירה, כי לא היו סנדלים קטנים בכל הבית אשר יהיו לפי מדת רגלי מירה הקטנות, ושמלת מאַבּ הקצרה לא הגיעה למירה בלתי אם עד קרסוליה, ויראו הסנדלים החדשים בכל הודם ותפארתם.

– ראי נא, אמי! קראה מאַבּ ותך כף אל כף ותבט על רגלי מירה הקטנות, – מה יפו פעמיה בסנדלים ההם! דמיונה כמלכה בּוּדוֹר אשר עליה נאמר: “שתי רגלים קטנות וענוגות נשאו אותה, והן עשויות מעשה ידי אמן, ואיש לא הבין איך תעצורנה הרגלים הקטנות ההן כח לשאת את כל הבנין העומד עליהן".

מירה שמעה אף השפילה לראות ותבט על רגליה הקטנות, ותצחק, ובעלת הבית אמרה בלבה: אכן נפלא ממני להאמין כי יש אשר תוכל גם מחשבת בליעל לעלות על לב הנערה הזאת! – ואחרי כן אמרה אל מירה בקול: “מי יודע אם הרגלים הקלות האלה לא נשאו בימים האחרונים את משאן שבעתים כאשר יוכלו שאת; ואולם כיום הזה תשבתי ותנפשי, בתי, וישבתּ על יד ימיני והיית לי לרעיה נאמנה".

– ואז תספר באזניך דברים רבים ונפלאים, ואני לא אשמע דבר! קראה מאַבּ ותיבב על גורלה אשר נטל עליה ללכת עתה אל נערותיה ותלמידיה, ויהי לה הדבר הזה כאחד הספורים הנעימים אשר החלה לקרוא בו, ואחרי כן יאבדו לה פרקים אחדים ולא תדע אותם. – בעת ההיא וקעטי כבר עזבה את הבית ותלך אל חוף הנחל לרשום שם רשימות ולעשות ציורים כמשפטה מדי יום ביומו, וגם עמי לא היתה בבית אחרי לכתה אל בתי האצילים להביא להם את רקמותיה, כי כן היה דבר אִמן לעזוב אותה עם הנערה הנכריה לבדה, אולי תפתח הנערה את פיה לספר באזניה את אשר תספר.

והחדר אשר ישבו בו הנשים השתים האלה מלא אורה כיום הזה על כל סביביו, ותנח עליו רוח שלום ונחת, ויהי בעיני הנערה כמקדש מעט. אור השמש מרחף על פני הנחל אשר מחוץ ורוח קל התגנב לבוא החדרה דרך החלונות הפתוחים. ועל הקירות אשר מסביב תלויות תמונות שונות, תמונות הקדושים ועליהם מרחפים שרפים וכרובים רבים, והתמונות האלה מלאות רוח קדושה; ואחריהן תלויות תמונות הנביאים והנביאות על פי ציורי הצירים הגדולים אנשי השם, ואחריהן ציורים ותמונות מעשה ידי הוֹלבּן ורמבּרנט, גם תמונות המזכירות אלינו את ימי הדורות האחרונים ואת אנשי השם אשר היו בימים ההם, הלא הם המשוררים וחוזי החזיונות השונים, אלה מאיטליה ואלה מיתר יושבי הארץ, ואת כלם תראינה עינינו על התמונות אשר על הקירות. – והאשה הקטנה ישבה ותבדיל לה חבילות צמר ופתילי משי להכין רקמה לבנותיה בבואן; החתול רבצה לרגליה ותהמה לרגעים, ומורה השעות אשר על הקיר השמיע את קולו באין מעצור, ובעלת הבית חשבה בלבה כי זאת המנוחה וזאת המרגעה תשוֹמנה פה למירה לדבר את דבריה גם באין שואל לה. בעת ההיא ומירה ישבה על מושבה כבראשונה, ידיה בתוך חיקה ורגליה נחות אשה על אחותה, עיניה משוטטות בכל הדברים ובכל התמונות אשר על סביביה ושפתיה סגורות, ופתאֹם לפתע נשאה את עיניה ותבט על פני גבירתה, ואחרי כן החלה לדבר בדממה וקול נעים:

– את פני אמי אזכרה שכם אחד על כל יתר הדברים הערוכים והשמורים בלבי; ואני בצאתי מאת פניה הן לא הייתי בלתי אם בת שבע שנים, ועתה הנני בת תשע עשרה שנה!

– אם בעיניך יפלא הדבר בעיני לא יפלא, ענתה האשה מיריק – את הדבר אשר נראה בשחר טל ילדותנו לא נשכח עוד עד עולם ולא ימחה עוד מלוח לבנו עד נצח נצחים.

– והדבר הזה הוא הראשון אשר ראיתי בשחר טל ילדותי! יש אשר אדמה בנפשי, כי המראה הראשון אשר ראיתי בהחלי לחיות היה מראה פני אמי; אני הקיצותי בפעם הראשונה וארא את אמי וזרועותיה חבקוני, ואזני שמעו מפיה שירות וזמירות. הזמירות האלה היו כלן בשפת קדש, ואני אשר לא הבינותי את פתרון המלים, דמיתי בנפשי תמיד כי רק אהבה ושלום מלאו זמירותיה, ואין בהן דבר בלעדי אלה. על מטתי הקטנה שכבתי לפעמים, ושמלות וכסתות לבנות על כל סביבי, ואמי הטתה את ראשה ביני ובין הכסתות הלבנות, ושפתיה הביעו את הזמירות הנעימות ההן, ואזני שמעו ולבבי פחד ורחב; ויש אשר כחלום אחזה עוד את כל אלה בהקיץ, ואת קולה אשמע ואת מראֶיה אראה, ואני אושיט את ידי הקטנה אליה, והיא תחזיק בה ותנשקנה; ויש אשר יראה ורעד יבואו בי בחלומי וכל עצמותי תרחפנה, ואני אדמה בנפשי כי מתנוּ יחד, גם אני וגם היא; ואולם עוד מעט והקיצותי, ולא אדע את נפשי ולא אכיר את בשרי; אבל אם יבֹא יום ואני אראה את פני אמי, ואכיר אותה כרגע –

– אכן שימי נא אל לבך, בתי, כי שתים עשרה שנה עברו מאז עד היום, ובקרב הימים האלה שונו פני אמך – ענתה אשת מיריק בנחת – הביטי נא על שערותי אלה אשר שיבה זרקה בהן: לפני עשר שנים היו השערות האלה צהובות במראיהן; ואולם הימים והחדשים יעופו עלינו כצפרים קטנות, ועקבות רגליהן ומדרך צעדיהן לא יחסרו על פנינו ועל קדקד ראשינו, ולב הצפרים כבד כפעם בפעם ועל כן יכבידו גם את צעדי רגליהן.

– גם לב אמי היה כבד בדאגה וביגון הרבה מאד ביום עזבי אותה, ואולם אין קצה לשמחה אשר תשמח בי האשה הזאת ביום צלוח חפצה בידה לשוב ולראות את פני אך פעם, והיה לה הדבר הזה תנחומים ושלומים כפלים ככל הרעה אשר עברה עליה. ואני גם אני מה גדלה שמחתי לוּ בהקיץ שבתי לראות פניה תחת החלום, אז אמרתי לנפשי: טוב לי כי עניתי, טוב לי כי גברתי על כל צרותי ותלאותי, כי את פני אמי אראה עוד! יש אשר הבטתי כה וכה וארא את הארץ ואת היושבים עליה, והנה רעים וחטאים רבים על כל סביבי, ונפשי ידעה מאד כי אמי איננה עוד ואין לי דרך אחרת לבוא אליה בלתי אם דרך המות. וביום אתמול בבוא לי הרגע האחרון ואני דמיתי כי עוד מעט ונהר יסובבני וכל משבריו וגליו יעברו עלי, והנה איש בא מלא חסד וחנינה גדולה מאד, ואאמין בחיים שנית ופניתי את לבי שנית אל החי. למן הרגע ההוא באה תקוה אל לבי כי גם אמי לא מתה עוד, ובשבתי בביתך היום בבקר ואורה ושלום על כל סביבי, אז בא כנהר שלום אל תוך לבי ואאמין בטובה ובחיים אמונה גדולה; כי על כן לא אשאל דבר ולא אבקש מאומה, ורק חכה אחכה, כי טובה לי התקוה מאד, ונפשי תברכך מאד ואת כל הסוככים לי, יען כי לא חשבתם עלי רעה ולא בזיתם לי.

מירה דברה את הדברים האלה בדממה דקה ובחום לבה, ולא נעה ולא זעה ממקומה.

– כל איש אשר נפשו לא הוטמאה יחשוב עליך כאשר חשבנו אנחנו, ענתה האשה מיריק, ותדמה בנפשה כי מכבּר יורד לפני עיניה, – אבל מי לקח אותך מבית אמך ויביאך עד הלום?

– הנני ואספרה לך את כל הדברים האלה, אם כי מדי דברי בהם יהמו מעי עד מאד, אבל נפשי יודעת מאד, כי עלי לספר את הדברים הנוראים ההם מהחל ועד כלה. – האיש אשר גזל אותי מבית אמי הוא אבי; אני חשבתי בראשונה כי הולכים אנחנו בדרך לא רחוקה, ואשמח מאד, ותבה קטנה לקחתי עמי אשר שם ארוזים וחבושים כל כלי וחפצי. אבל אבי לקח אותי ויביאני אל ירכתי אניה, ונסע הלוך ונסוע מן החוף אל לב הים; אז חליתי, ואני דמיתי כי לעולמים יארך הדרך הזה ולא יחדל לנצח, ויהי לי הדבר הזה לצרה הראשונה אשר עברה עלי, אך באחרונה באנו אל אחד החופים, ואני לא ידעתי ולא הבינותי דבר, ואאמין בימים ההם לכל דבר היוצא מפי אבי, והוא נחם אותי בכל צרותי ויאמר אלי כי עוד מעט ושבנו אל בית אמי; ואולם הארץ אשר באנו אליה היתה ארץ אמריקה, ושנים רבות מאד עברו עלי עד שובי ארצה אירופה. ופעמים רבות שאלתי את אבי: מתי נשוב הביתה? ואני למדתי את אצבעותי לכתוב בעודני ילדה קטנה, כי בקשתי לכתוב מכתבים ואגרות אל אמי; ויהי היום ואני ישבתי לכתוב, ויבוא אלי אבי ויקחני על ברכיו ויאמר לי: רב לך, בתי, אמך ואחיך מתו, וזה הדבר אשר אנחנו יושבים פה ולא נשוב הביתה. – ואולם את אחי לא אזכרה עוד כיום הזה, ורק כחלום על פני יחלוף בנשאו אותי על זרועותיו פעמים אחדות, והוא לא היה יושב בית. אז האמנתי לדברי אבי באמרו אלי כי מתו, וימים רבים בכיתי בלילות בשכבי על מטתי, ולא חשבתי ולא עלה על לבי כי מרמה בפי אבי. אכן בחלומות ראיתי את פני אמי ימים רבים מאד, ויש אשר באה מחשבה בלבי כי חיה היא והיא קרובה אלי, ואסכין עם המראות האלה בלילות וינחמוני, ולכן לא יראתי מעודי להתהלך ולשבת במחשכים ובאפלות, ויש אשר גם ביום סגרתי את עיני ואראה את פני אמי ואת קולה שמעתי וזמירותיה נגעו אל לבי, ובאחרונה הסכנתי לראות את המראות ולשמוע את הקולות האלה גם בהיות עיני פתוחות ואזני פקוחות.

מירה חדלה מדבּר ותבט על פני הנחל אשר בחוץ ותוי פניה העידו בה כי רואות עיניה את המראות הנחמדות אשר אליהן נשאה את נפשה.

אז ענתה אשת מיריק ותאמר: נפשי תקוה כי לא הרע אביך אותך ולא חשב לרעה את כל אשר עשה.

– לא, אבי היטיב עמי בהיותו לי למורה ובלמדו אותי תורה. אבי היה מן המשחקים בבתי התיאטרון, ובהיותי בבית שמעתי תמיד כי הולך הוא אל בית “קובורג”, ולא ידעתי בימים ההם כי הבית הזה בית תיאטרון בלונדון; ואולם יותר שהיה אבי מן המשחקים עוד היו לו עבודות ומלאכות רבות בבית התיאטרון, כי לא כל ימי חייו היה מן המשחקים, ויהי לפנים מורה ומלמד להועיל, כי לשונות רבות ידע ולמודים רבים נכונו לו. אחר כן שמעתי וידעתי כי מעודו לא נמנה את המשחקים הטובים, ורק היה להם לפקיד ויכתוב הרבה ויעתק ספרים וחזיונות משפות נכריות. בימים ההם ואשה משוררת מנשי האיטלקים באה לגור בבית אבי, וילמדוני גם שניהם למודים הרבה, ועוד שלישי להם איש מורה ומלמד אשר בא אל ביתנו בפעם בפעם, וילמדני האיש לקרוא חזיונות רבים מאד, עד אשר היו שמורים וערוכים תמיד על שפתי ולא דרשתים עוד מעל הספרים. אז עמלתי הרבה ויגעתי הרבה, ואני נערה קטנה מאד, ובעלותי בפעם הראשונה על במת המשחקים לא מלאו לי עוד תשע שנים, ואולם בכל לבי שנאתי את ארח החיים הזה אשר בחרו לי. בימים ההם ולאבי כסף ורכוש הרבה, ומגדנות ושמלות רבות נתנו לי בּימים ההם, ויהי ביתנו בית פתוח לאנשים ולנשים שונים, בחורים ובתולות יחדו, והם יוצאים ובאים יום יום, ונותנים קולם בצחוק וקורצים בעיניהם ומוללים באצבעותיהם ועל שפתותיהם להג הרבה ומהתלות אין קץ, ואני תועבת נפשי היו לי כל אלה, אם כי רבים מהם נשאוני על כפיהם וירוממוני תחת לשונם. אז זכרתי את אמי ושב ורפא לי – והיה בקראי את החזיונות ההם, את שקספיר ואת שילר, ואלמוד בהם דברים טובים ומחשבות טובות תחת המחשבות אשר חשב אבי. בימים ההם ואבי חשב עלי כי אהיה למשוררת גדולה בארץ, כי רבים התפלאו על קולי בהיותי נערה קטנה, ויתן לי מורים ומורות הרבה מאד, ואולם נפשי עגמה עלי בשמעי כי מתהלל הוא בי כל היום באזני כל שומע, ופעם בפעם יקראני לשיר את שירותי, למען אמצא חן בעיני כל איש, ויהיו לי מעשיו אלה לתועבה. ויהי בהיותי בת עשר שנים ואני עליתי על הבמה, ומשפטי ביום ההוא להראות לעיני הרואים בּתוֹר נערה קטנה ועזובה אשר לבה לא יבין את הנעשה בה, והיא יושבת ומזמרת בדממה וקול, ואצבעותיה תקלענה מקלעת פרחים ושושנים אשר על סביביה; את הדברים האלה עשיתי ולא ידעתי נפשי ולבי לא המה בקרבי, אולם כל הרואים מחאו כף ויקראו בקול ויגילו עלי, ואני מלאתי אף וחמה כי הייתי לשעשועים לאנשים זרים ורחוקים ממני, אשר ישתעשעו בי ואת לבי לא ידעו; האנשים האלה לא ידעו לאהבה אותי כי אם להשתעשע בי ועל כן היו לי לזרא. בימים ההם ואני לא הבינותי את משפט המשחקים בבתי התיאטרון, ולא ידעתי איך ידברו אלה את דבריהם בעמדם לפני הקהל והם מציגים לפניהם את רחשי לבם ואת מחשבותיהם הנעלות והטהורות, ובבואם הביתה והנה חדלו החזיונות הטובים האלה ויצר לבם רק רע כל היום. ואבי ראה לפעמים את חרדת נפשי ויבן לה, ואומנתי נגשה יום אחד אליו ותאמר לו: “עד עולם לא יהפך לב הנערה ולא תהיה למשחקת; כי לא תבין ולא תדע לכלוא את רוחה אף רגע אחד ולהיות לנפש אחרת מאשר היא, ועל כן גם אם תגדל ותבוא בימים לא תשכיל ולא תצלח למלאכה הזאת, והיתה כצפור הנותנת זמירות ומראיה לא תשנה לעולם". אז חרה אף אבי באשה ההיא ויריבו איש עם אחיו, ואני ישבתי ואבך ולבי נבּא לי כי עתידות רעות נכונו לי וימים רעים הולכים ובאים לקראתי, כי יראתי פן ישימני אבי למשחקת ולא יתנני לסור עוד מן הדרך הזה אשר תכלית שנאה שנאתיו. אז עזבה האומנת ההיא את ביתנו ואשה חדשה באה להיות לי למורה, ותלמדני למודים רבים ושונים ואני קצתי בחיי בעת ההיא, ואבקש מקום לי להמלט על נפשי ולא ידעתי, וגם אמר לי לבי כי לא טוב הדבר אשר אעשה לעזוב את אבי על אפו ועל חמתו, ואם אחל ללכת ארחות עקלקלות כאלה, מי יודע את אשר יהיה באחריתי ואם לא יהפך גם לי לב רע ואם לא תטמא נפשי גם בי, והייתי אחרי כן לתועבה בעיני, כיתר האנשים הרעים והחטאים אשר תעבתים ומאסתים, ואז תפר אמי המתה את בריתה עמי, ולא אראה עוד את פניה הזכים ואת קולה הטהור לא אשמע עוד גם בחלום וגם בהקיץ. הה, מה ארכו ומה רבו הימים מאז היות לי החזיונות הטובים האלה ועד עתה!

מירה החרישה ותשב תחתיה ותהי רגע אחד כחולמת.

– האם לא הורו אותך את הדרך הישרה שיבור לו האדם לעשות את הטוב בעיני אלהים? שאלה אשת מיריק; ואולם לא שאלה אותה האשה מפורש להגיד לה אם לא הורו אותה “אמונה ודת”, כי לא ידעה אל נכון את משפט דת היהודים בימים האלה.

– לא, הם לא הורוני ואני לא ידעתי בלתי אם למלאות את פקודות אבי ואת כל אשר שאלה נפשו. בשבתנו בניו-יורק לא פנה ולא שעה אל בני עמו, וגם חשקה נפשו מאד בדרכו החדשה, ולא דרש ולא בקש כי אדע דברים רבים על דבר הדת אשר לעברים. ואולם אני זכרתי כי עוד בהיותי בבית אמי הורתני מעל הספר דברי תורה ולמודי דת, ואני הקשבתי קשב רב ואתענג על האמרות הטהורים ההם, ופעם אחת לקחתני עמה אל בית הכנסת במקום עזרת הנשים, ואשב על ברכיה ואַשקף בעד חרכי השבכה אשר מסביב, והדבר הזה לא נמחה עוד מעל לבי מאז ועד היום הזה. ויש אשר לקחתני רוחי ואתאו פתאם תאוה גדולה לבוא ולהראות עוד הפעם את פני אלהים בבית הכנסת, ואני נמלטתי יום אחד מבית אבי בעודני ילדה קטנה מאד, ואבקש את בית הכנסת לראות שנית את המראות הנאוים ההם, ואתע בדרך, וימצאני איש רוכל סובב בעיר, וידרשני ויחקרני וישיבני אל אבי, והוא דאג לי מאד בהמלטי ממנו ויחר אפו בּי מאד, וגם אני יראתי לנפשי אחרי אשר תעיתי בדרך, ולא באה עוד מחשבה בלבי לעזוב את הבית לבדי. לכן בעזוב אומנתי את ביתנו ואנחנו באנו לגור בבית אחר, ושם בעלת הבית אשה עבריה השומרת את דתה ואת כל חקותיה ומצותיה, אז למדתני האשה הזאת את כל הלמודים אשר בקשתי מפיה; בסדרי תפלותיה קראתי ובספרי תחנותיה שעשעתי נפשי, ובאספי לי שקלים אחדים והבאתי אותם אליה, ואבקש ממנה לקנות לי סדור תפלה וספר תחנות וספורי התורה, כי ידעתי אשר היו אלה גם לאמי, ועיניה הטהורות הביטו על אותיות כאלה, ועל כן פחד ורחב לבבי. אז למדתי מעט ואדע את תורת היהודים ודתיהם ככל אשר ידעה האשה ההיא, וגם את דברי ימי עמנו ידעתי ככל הכתוב בספורי התורה: ואת היותר למדתי מעל ספרי החזיונות וספרי המקרא אשר קראתי ואשר שם אבי לפני לרגל המלאכה אשר בחר לי, ואדע דרך היהודים והיהודיות ככל אשר מצאתי בספרים. בימים ההם חדלתי משאול את אבי על דבר אמי, ואני הנה בושתי וגם נכלמתי לשאת את הדברים האלה על שפתי, ואולם הדברים האלה נכונים ונאמנים מאד, כי כבר חדלתי להאמין לדברים אשר שמעתי מפי אבי. אני ראיתי ומצאתי בימים ההם כי לא כל הדברים היוצאים מפי אבי נאמנו יחדו, ומחשבה רעה עלתה על לבי לפתע פתאם כי כזב לי אבי באמרו אשר אמי ואחי מתו; כי כאשר גדלתי וכאשר הוספתי דעת, כן החלותי לחקור ולדרוש את דברי הימים אשר עברו עלי, ואמצא כי השלוּ את נפש אמי, כזבו לה גם היא, בהוציאם אותי מביתה והיא האמינה כי בעוד ימים אחדים שוב נשוב אליה, ואדע אל נכון כי רמה אותי אבי בקחתו אותי על ברכיו ויאמר לי כי מתו אמי ואחי, ולבו לא היה עמו בעשותו את המעשים האלה ויהיו לו כמעשי צחוק אשר יעשה על הבמה. הכזבים האלה היו לי כחרב פיפיות בלבי, כי שנאתי מאד כל דבר כזב, ואָחל לכתוב מכתבים אל אמי בסתר, ואזכור כי הרחוב אשר שם ישבנו נקראה בשם רחוב-קלמן, והיא עם הגשר בלאקפריור אשר אצל בית התיאטרון קובורג, ושם משפחתנו “כהן”, ורק אבי שנה את השם ויקרא לנו אחרי כן “לפידות”, כי כן היה שם אבותיו אשר ישבו בארץ פולין, ואשלח את המכתב על השמות האלה ואחכה ואיש לא ענה אותי דבר, אז ידעתי כי אבדה כל תקוה ממני. – וימי שבתנו באמריקה לא ארכו עוד, כי בא אבי לפתע פתאם ויאמר אלי להיות נכונה לדרך, לחבוש ולארוז את כל החפצים והכלים אשר לנו, כי יוצאים אנחנו לבוא עירה המבורג. אני שמחתי על הדבר הזה שמחה גדולה, כי קויתי לראות אור חדש ולבוא בחברת אנשים חדשים, ואת שפת אשכנז ידעתי היטב וספרי חזיונות רבים בשפה הזאת היו שמורים וערוכים על שפתי; גם אבי מהר לדבר את שפת אשכנז מדברו את שפת אנגליה, ואני הייתי בימים האלה כבת שלש עשרה שנה ואהי בעיני כנערה גדולה, אחרי התלאות הרבות אשר עברו עלי. בימים ההם ואני ישבתי על מכסה האניה ממעל, ומחשבה חדשה באה בלבי; אבי עמד עם יתר הנוסעים ויצחק לפניהם וישיר באזניהם וירנין את לבם, ואני הסכנתי לשמוע דברים רבים ושונים אשר השמיעו עליו כל רואיו; אז ישבתי ואביט על פני גלי הים ואיש לא שם לבו אלי, ואשמע איש מדבר אל אחיו לאמר: “אמנם אחד מן היהודים הערומים הוא אשר יבין להיות כוסה מזמות, ועל כן לא אתפלא בשמעי כי נבל הוא ונבלה אתו. אין עם אשר בארץ אשר ידמה אל העם הזה, להיות הגברים ערומים כמוהם והנשים – יפות כמו אלה, ומי יודע את אשר הוא עושה עם בתו זאת ואם מכר ימכרנה…” אני שמעתי ולא אבין עוד את הדברים האלה כמו, ואולם מחשבה חדשה באה בלבי לאמר: התלאות אשר עברו עלי לא תלאותי הן כי אם תלאות עמי אשר אפפוהו תמיד, ואני גם אני שכולה ונרדפה על אשר נערה יהודיה אני, ובני אדם ובני איש יביטו עלי תמיד בבוז ובחרפה, כי לא ישפטו את משפטי לפי רוחי כי אם לפי מקור מחצבתי, וכן יהיה הדבר הזה עד יומי האחרון, ואני אשא ואסבול את כל אלה – וגם חדל ממני מחץ לבי כמעט בזכרי כי לא את סבלי נשאתי כי אם את סבל העם האֻמלל כלו, אשר קינותיו תהימנה מקצה עולם ועד קצהו ומראש ימות עולם ועד הדור האחרון, ואם נמצאו רשעים בעמי אשר עשו את הרעה, ונשאו הצדיקים והתמימים את סבלם והיה הקצף גם עליהם – – ואולם שאי נא לי, גבירתי! הן אַתּ וביתך לא בזיתם לי ולא קצפתם עלי, ואיך אפוא אדבר תועה?

– וגם יגוע ניגע לבלתי יבואו אחרים ולא יבוזו לך ולא יקצפו עליך גם הם, כי חפה אַתּ מפשע, בתי! אמרה אשת מיריק, וידיה לא שלחה עוד בצמר אשר לפניה, ותהיינה עיניה פתוחות ואזניה פקוחות לשמוע כל הגה היוצא מפי הנערה – הלא תוסיפי לדבר את דבריך, בתי!

– בארצות שונות עברנו ובערים שונות ישבנו למן היום ההוא ומעלה, ובעיר המבורג ובעיר וין ישבנו על אחת שבע. אז באו מורים ומלמדים אל ביתנו להורות אותי את חקות הזמרה, ואבי עשה רכוש רב וגם מארץ אמריקה הביא עמו רכוש גדול, ואני לא ידעתי מאז ועד היום הזה מדוע עזב אבי את הארץ ההיא; ואבי אמר בלבו כי ימים יבואו ואני אהיה למשוררת גדולה מאד, ויקו כי יקראוני אחר כבוד לתת לי מקום על הבמה בבית הזמרה, ואולם מעט מעט נוכחנו לדעת כי קולי לא הוסיף חיל מאז היותי ילדה קטנה ועד עתה, ותקות אבי לא באה. אז ידבר אחד המורים אשר היו לי בוין אל אבי לאמר: “חדל נא ממנה ואל תתעמר בה ובקולה הרך, כי לא תצלח לבית הזמרה עד עולם; קולה לא יסולא בזהב, ואולם הזהב הזה עשוי חוט דק מאד ולא יצלח לכל מלאכה". ואבי שמע את הדבר הזה וירא כי אבדה תקותו ויצר לו מאד, כי בימים האלה החל גם כספו ללכת הלוך ומעט. אכן נפלא היה אבי בכל דרכיו, ויש אשר ראיתי ואמצא כי אוהב הוא אותי, ויש אשר מצאתי כי מבקש הוא להראותני כי סגולה אני לי, והדבר הזה מנעני תמיד מחשוב עליו מחשבה רעה ולהכאיב לבו; ואולם לא ידע אבי מעודו את הדבר אשר ימצא חן בעיני ואת אשר אמאס, ועל כן היו לי מכאובים מידו; כי לא באמת ובתמים התהלך עמדי כל הימים, ואני חדלתי משאול את פיו על כל אשר היה לי לשאל, אחרי אשר ראיתי כי אך לצון יחמוד לו מדי אשאל אותו דבר ומענה נכון לא אמצא. אמנם גם על דבר אחינו ובני אמונתנו חמד לו לצון לפעמים, ויהי בצחקו לפני הרואים, ויאהב לחקות את דמות פני היהודים ואת ניב שפתם מדי התפללם, והרואים והשומעים נהנו בצחוק קולם וישמחו עליו תמיד – והדבר הזה הרתיח את דמי בי כסיר ולא יכלתי השקט, ובהיותנו לבדנו אמרתי אליו: “אבי! לא טוב הדבר אשר אתה עושה לתת לצחוק את אבותינו ואחינו בעיני אנשים נוצרים; האם לא רע בעינך הדבר לוּ באתי גם אני וחקיתי את דמות פניך וניב שפתיך לתת אותך לצחוק בעיני כל הרואה והשומע?” ואבי הניע ראשו כה וכה ויצחק, ויעבר את ידו על חלקת לחיי ויאמר: “את הדבר הזה לא תעשי, בתי, עד עולם, כי לא תצלחי לעולם למלאכה הזאת!” ובראותי פעם בפעם כי לא יענה אותי דבר אמת אל נכון, כי אם לצון ותואנה יבחר לו, ואחדל ממנו, ויהי קיר מבדיל בינו וביני, וכל הדבר הקדוש לי הסתרתי ממנו ביד חזקה, כי יראתי פן יהיה לשמצה בעיניו. אכן רבים היו הדברים אשר קדשו בעיני מאד, ועיני ראו בהעטות אבי חרפה עליהם ויבער כאש לבי ולא יכלתי דבּרוֹ לשלום – האם הארץ וכל הנעשה עליה רק צחוק והוללות וכל רוח אין בקרבם? האם כל הגבורים אנשי השם אשר נלחמו את מלחמותיהם ואשר לבי הבין להם בקראי בספרי החזיונות, האם רק מצחקים המה ודרך תבונות אין להם? אמנם חטאה גדולה נחטא אם נחשוב כדבר הזה! ואני ראיתי כי אבי יבקש להורותני את דברי החזיונות הטובים ההם רק בראותו כי יש שלוּמים להם ושלל לא יחסר, ועל כן לא כבדתיו עוד בלבי, ואך חמל חמלתי עליו בעת צר לו. כי הנה ימים באו ואבי הלך הלוך וזקן ולא התהלך עוד בגדולות ובנפלאות כבראשונה, ולא הוסיף עוד להיות עלז ושמח, ויהי סר וזעף, וגם חדל ממשוך חסדו לכל הנגש אליו וגם לי לא משך עוד חסדו ולא דבּר באזני טובות כבראשונה; אז ישב ימים רבים וידום, ויהי מר רוח עד מאד, ויש אשר בא הביתה והתנפל על יצועו ויבך, ומעי המו לו מאד. בימים ההם התרפקתי עליו ואשים את ידי על ברכו ואשאל אותו: “מדוע פניך זועפים, מה התלאה אשר מצאתך?” והוא לא ענה דבר, ורק את ימינו שם על צוארי, ויחבקני בזרועותיו, ויבך על צוארי רגעים אחדים. אכן נסתרה דרכו ממני ולא שפך לפני את לבו, עקב אשר לא שפכתי לפניו גם אני את לבי, ואולם ברגעים אשר כאלה אהבתיו ורחמתיו מאד, ואדע כי רע ומר לו על חייו אשר כלו כעשן ומאומה לא נתנו לו, ואלחץ את לחיי אל קדקד ראשו ואתפלל, והרגעים האלה היו קדושים לי מאד, ואבין כי היו ימים אשר אָהבה אמי אותו אהבה גדולה –

– אכן הנה ימים חדשים באו ויבוא כשואה אידי. בימים ההם ואנחנו ישבנו בעיר פּעסט ופנינו מועדות לשוב עירה וין, כי למרות כבוד מורי ודבריו אשר דבּר עלי, בקש אבי וימצא מקום לי באחד מבתי השעשועים אשר מחוץ לעיר וין, תחת אשר לא נקראתי לבוא אל בית הזמרה הגדולה אשר קוה. ואבי לא עשה עוד דבר בבתי התיאטרון ולא בקש עוד את נתיבותיהם, ואני לא ידעתי את מעשיו ואת משפטו בימים האלה, ורק אחת הבינותי כי יושב הוא בבתי תענוגות לצחוק בקלפים ולהפוך בכדורים, ובכל זה לא חדל מדי ערב בערב לשלחני בדרך אל בית השעשועים אשר שם עשיתי מלאכתי. בימים האלה ידעתי כי אֻמללה אני מאד, והמלאכה אשר בחר אבי לי היתה לי לתועבה; כי הנה גברים באו אלינו פעם בפעם ויבקשו לראות את פני, ואנשים ונשים גם יחד הביטו בי, ואהי להם לקלס ולשנינה, ויהי לי בית השעשועים כתנור בוער באש ואני עובר בו פעם בפעם. אכן יש אשר אֹמר אל לבי כי לא צדקתי וכי אגדיל את הרע שבעתים, ואולם היודע את החיים ואת דרכיהם אלה, בו אבטח כי יתן לדברי צדק, כי לא יכלתי נשוא את כל הקהל ההוא אשר ישוב יתפלא בי פעם בפעם, וגם הזמירות והחזיונות אשר שמו עלי על אפי ועל חמתי היו עלי לתועבה; והאנשים אשר באו לראות את פּני בהיוֹתי מאחורי הבמה היו לי לסחי ולזרא, ותגדל הרעה שבעתים מן הרעה אשר מצאתני בהיותי עוד ילדה קטנה ולא הבינותי עוד את כל אלה. ואני נשאתי וסבלתי את כל אלה ואת פי אבי לא מריתי, כי לא ראיתי לי דרך אחרת וטובה למצוא את לחמי ואת לחמו בחיים, ואולם ידוע ידעתי כי קולי הולך הלך ורפה וגם חקות הצחוק לא ישתמרו בלבי, ולא אצלח למלאכה הזאת, בלתי אם בעברי על הבמה לעיני הרואים בתור נערה אשר גורל אחד לה ולי, והדבר הזה לא היה בלתי אם פעמים מעטות מאד –

– אז בא היום המר והנמהר ושמועה הבהילתני פתאֹם בהיות הבקר כי אבי הובא אל בית האסורים והוא שלח לקרוא לי. את משפט המקרה אשר קרהו לא הגיד לי ורק פקד עלי ללכת אל בית פלוני אלמוני אשר שם ישב אחד השועים, והשוע הזה עשה יעשה וגם יכל יוכל להוציא אותי לחפשי. אז באתי אל הבית ההוא וארא כי בית תענוגות הוא ואת השוע ראיתי, ואזכור כי תמול בערב היה האיש הזה בפעם הראשונה מאחורי הבמה וירא אותי, ויגש אלי וישק את ידו למו פיו ויהי בעיני כלועג לרישי; ואולם בבואי עתה אליו ספרתי את המלים היוצאות מפי ואדבר אליו רק את הדברים אשר שם אבי בפי, והוא אמר למלאות את הדברים האלה, ואצא; ועוד ביום ההוא יצא אבי לחפשי ויבֹא הביתה ואת השוע הביא עמו. אז החלותי לירוא מפני האיש הזה יראה גדולה, כי עיניו שלחוני אל כל צד ואל כל פאה אשר היה רוחי ללכת וחסדו אשר משך לי בכל רגע ורגע היה לי לזועה ואירא מפניו, כי ידעתי אשר לא יהיה לב האיש הזה שלם עמי עד עולם והוא לנצח לא ישכח כי יהודיה אני וכי את המשחקות בבתי המשחק נמניתי. ובגשתו אלי בבית התיאטרון ממחרת היום, ויקח את השמיכה אשר לי לשום אותה על שכמי, אז רחפו כל עצמותי ממגור ופחד, ואת פני אבי ראיתי ואבין כי שאלתו ובקשתו היא אשר חסד ורצון אַט אל האיש הזר הזה; והאיש הזה לא היה צעיר לימים וגם זקן לא היה עוד, ואני לא ידעתי ולא הבינותי מדוע יראתי מפניו שכם אחד מכל יתר הגברים ומדוע תעבתיו ושנאתיו; ואולם יש אשר יהיה משפט המחשבות בלב איש כמשפט הקולות אשר תשמע האזן, כי תבאנה המחשבות בלבנו והקולות יבואו באזנינו עדו טרם נדע את מקורם. – אז החל אבי לדבר אלי יום יום על דבר השוע ויהלל אותו אלי מאד מאד וכי היטיב עמו מאד, ואני לא דברתי דבר כי חשבתי אשר הוציא האיש הזה את אבי לחפשי ועל כן תהלתו בפיו. וכאשר בא השוע שנית עזב אבי את החדר אשר בו ישבנו; אז שאל אותי השוע אם בנפש חפצה אעלה על הבמה פעם בפעם, ואני אמרתי: לא, וכי רק את פקודת אבי תשמור נפשי, והוא דבר אלי פעם בפעם בשפת צרפת ויקרא לי " petit ange ” (מלאך קטן), ודברים כאלה היו כחרב פיפּיות בלבי, כי ידעתי גם ידעתי את אשר יחשוב בלבו איש שוע ואציל אשר איננו איש יהודי, וכי אהבתו מלאה גם היא שנאה וקלסה; והוא הוסיף על דבריו כי מהיום והלאה אוכל לעזוב את בית התיאטרון, וכי שאלתו ובקשתו היא להביאני אל חדריו, ושם אהיה לגבירה ולמלכה לעיני כל הקרואים הגדולים אשר יתאספו בביתו, ואני שמעתי ואדע בנפשי כי כאש הוצת בי ברגע ההוא וחרון אפי יגדל מרגע לרגע ודבר לא יכלתי להוציא מפי בלתי אם את הדברים האלה: “כי עתה טוב לי שבעתים לעלות על הבמה מדי ערב בערב עד יומי האחרון“, ואעזוב אותו, ואצא את פני הבית, ואעבור את המסדרון ושם ראיתי את אבי הולך לפני הפתח אנה ואנה, ואנוס גם מפניו ואבוא אל חדרי ואת הדלת סגרתי אחרי. אז נשבר בי לבי, כי ידעתי ונוכחתי אשר גם אבי וגם האיש כרתו ברית יחדו למכור את בשרי; ואולם ביום המחרת התדפק אבי על הדלת ויבקשני לצאת אליו, וידבר אל לבי ויאמר כי שגיתי ברואה וכי נכון הוא לגלות אזני ולהראותני את משוגתי, וכי בחדלי מבּוֹא אל בית התיאטרון ולצחק שם ונשבר לנו כל מטה לחם והיינו עדי אובד. אז חמלתי עליו ואצא, ואבוא אל בית התיאטרון כפעם בפעם, והשוע לא נראה בביתנו שבוע תמים; וגם הבית אשר בו ישבנו עזבנו בימים האלה ועשינו לנו משכן חדש, ואבי ישב כל היום בבית ולא עזבני עוד, ואז החל לדבר בי ובמלאכתי אשר שם לפני ויהי גם הוא למאמין אשר לא אצלח למלאכה ההיא, וכי לא אוּכל להוסיף לתת את קולי בשיר, כי קולי הולך הלך ורפה ועתידות רעים נכונו לי, ורק בידי טובתי. ומדי דברו בי אמר: “מה תעשי עתה ואיזו הדרך אשר תוכלי ללכת עליו? הן תלכי מדחי אל דחי ואת שיריך תשירי לפני כל פתח ולפני כל עובר, כי תרעבי ללחם ותשאי נפשך לאגורות נחשת אשר יתנו על ידך – ובידך טובך, כי בא איש אשר שאלתו ובקשתו לקחת אותך אחר כבוד ואַתּ השיבות את פניו ריקם”. ואני שמעתי את דבריו ולא ידעתי את נפשי ולא עצרתי כח לענות אותו, ואירא פתאֹם יראה גדולה ואזכור את אמי ואותו, ובפעם הראשונה ידעתי בנפשי כי לא אעשה הרע אם אעזוב את האיש הזה ואמלט על נפשי. וממחרת היום ספּר באזני כי הפר את הברית הכרותה ביני ובין פקיד התיאטרון וכי יוצאים אנחנו את פני העיר הזאת לבוא עירה פראג, ואני יראתי גם הפעם כי חורש הוא עלי רעה והוא מתאַנה לי, ואחזק את לבי להביט בשבע עינים על כל המעשה אשר יעשה. אז עברו עלינו שני ימים, עד כי צררנו את כל חפצינו וכלינו בצרורות ועד כי הצטידנו לדרך, ואני אמרתי בלבי כי אמלט ואברח על נפשי אם יכעיסני עוד אבי במעשיו, ואז אבוא עירה לונדון ואניע את העיר בכברה עד אמצא את בית אמי; ובצלחתי אגרתי לי שקלי זהב אחדים וגם שמלות אחדות שמתי לבד, ואכן לי מלתחה קטנה אשר אוכל לשאת אותה בידי בקומי לברוח, ואבי שמר מחסום לפיו ולא דבּר עוד על דבר השוע למטוב ועד רע, וכל אלה היו לי לאותות כי רעה נגד פני וכי במחשך המה עושים את מעשיהם ללכדני כצפור בפח; ואף אמנם השומע יצחק לי ויאמר כי אך בחלומות ובמראות ראיתי כל אלה והרעה טרם היתה וטרם באה, ואולם לב אדם יודע תמיד מרת נפשו, ובהקיץ ובחלום יראתי מפני אבי, ואירא לישון את שנתי בלילה, ויש אשר ראיתי תמונות ומראות ואחוש בנפשי כי בהיותנו בדרך יעזוב אותי אבי לבדי ולא אראה עוד אותו, והשוע יקום לפני לפתע פתאֹם ויחזיק בי, ואז לא יהיה לי עוד מנוס ולא אמצא לי עוד מפלט; ואני האמנתי בנפשי כי קול אמי דובר אלי להזהיר אותי מלפני האנשים אשר אני הולכת עמהם. מקץ ימים באנו עירה פראג, וברדתנו מעל המרכבה והנה ליל חשך ואפלה על כל סביבי, ואני הבטתי על כל פנים ועל כל תמונה אשר עברתי עליהם ועפעפי בחנו את כל מראה אשר ראיתי, ואבי ישב עם העגלון על הכר ולא היה לי למפריע, ואני אשר לא הסכנתי מעודי להביט ולבחון את העוברים עלי הבטתי ובחנתי בערב הזה את כל איש ואיש ולא הסירותי את עיני מן העוברים. אז קרבנו לבוא אל בית המלון הגדול אשר בעיר, ומדי נסוע המרכבה ואני יושבת ומבטת כה וכה, והנה איש לנוכח עיני אשר לא ראיתי את פניו בלתי אם את כתפותיו – ואכירהו, והוא עבר עלינו ואראה גם את פניו ואדע מי הוא. בלילה ההוא לא שכבתי לישון ואלבש את שמלותי ואת אדרתי וצעיפי שמתי עלי, ואחכה לקראת בקר, לצאת עם האנשים המשכימים קום ויוצאים גם הם את שער בית המלון לבוא אל בית מסלת הברזל, ובהפתח השער יצאתי עם היוצאים ההם ואיש לא שם אלי לבו, ואמלט ואבוא אל בית מסלת הברזל ואשב במרכבה ההולכת עירה דרעזעדן ואעזוב את העיר. אז גלתי ואשמח וכל קרבי בי צהלו וירונו; אמנם לא ידעתי אם די כסף בידי לבוא בו עד העיר אשר אליה שאפתי, ואולם לבי מלא תקוה, ואדע כי אוכל למכור את כל הבגדים אשר במלתחתי וגם את העגילים אשר באזני, ועד בואי אל המטרה אחיה על הלחם לבדו, ולא היתה דאגה בלבי בלתי אם הדאגה הזאת כי אבי ירדוף אחרי, כי על כן לא התמהמהתי ולא נחתי בדרך כי אם נסעתי הלוך ונסוע, עד בואי עירה בריסל. שם חשבתי וראיתי כי הכסף לא ישפוק לי לדרכי, ואמכור את כל אשר יכלתי למכור, ואסע לדרכי ואבוא עד דאָוער, ומשם נסעתי וגם ברגל הלכתי עד בואי עירה לונדון. ובכל אלה לא חפצתי כי תראני עין אמי כנערה עניה ועזובה אשר תלבש קרעים ובגדים אין לה – ואולם לשוא היתה יראתי גם תקותי אשר קויתי לראות פניה. ואני בבואי העירה החלותי לשאל לנתיבות העיר הגדולה הזאת, להורותני את הדרך העולה אל גשר-בלאקפריור, והדרך רחוקה עוד, ואני תעיתי ממנה עד בואי אל המטרה. אחרי כן באתי אל הגשר ההוא ואשאל את פי האנשים: איה רחוב-קלמן? והאנשים הניעו ראש ויתפלאו עלי ואיש לא ידע את הרחוב. אכן עוד במראה ובחלומות ראיתי את הבית אשר שם ישבתי בהיותי ילדה קטנה מאד, ואת מזוזות החלונות זכרתי ואת המדרגות אשר לפני הפתח, וגם את בית החומה הגדול זכרתי אשר היה לעומת ביתנו, ואולם מכל אלה לא ראיתי ולא מצאתי עוד דבר בהקיץ, ואיש מן השומרים הגיד לי באחרונה כי בית התיאטרון קובורג איננו עוד ורחוב-קלמן נהרסה, כי נהרסו שם כל הרחובות הישנות ובתים חדשים נבנו תחתיהן – ואני שמעתי את הדברים האלה ולבי מת בקרבי. מה תהיה עתה אחריתי? אל מי אפנה לעזרה בעיר נכריה וחדשה? עוד שמעתי את קול האיש בקראו אחרי: “הגידי נא לי, נערה, את מי ומה תבקשי ברחוב-קלמן ההיא?” ואולם אני לא שמתי עוד אליו את לבי ואנוס גם מלפניו, ופתאם ידעתי כי עיפה ויגעה אנכי מאד וכי רגלי לא תוכלנה עוד לשאת אותי, ולאָן אפוא תשאינה אותי רגלי? איזה המקום אשר אבחר לי לשכן את ראשי שם לילה אחד? – אז נוחלה כל תקותי, וכל חזיונותי ומעלות רוחי אשר היו לי בכל הדרך הרחוקה מאז עזבי את פראג ועד בואי הלום, כלם עלו בתהו ויאבדו; כאש בערה תקותי בי כל הדרך, ועתה רפתה ותכבה, ואני זרה ונכריה, וכל העובר עלי ישום וישרוק וישימני עם חברי גנבים ועם העניים הסובבים ברחובות. ובעמדי על הגשר ועיני נטיו אל המים, וארא אנית קיטור עוברת לפני, ורבים מן היורדים בה אנשים עניים לובשים קרעים, ומחשבה עלתה על לבי לעזוב גם אני את הרחובות ההומיות ולבוא עד ככר נעזב מאדם, ושם אחשוב את מחשבותי ושם אשא את דעי על החיים ועל המות. אז חפשתי בצלחתי ואמצא אגורות נחשת אחדות, ואקנה לי ככר לחם וארד אל תוך האניה, ואֹכל, ואחשוב את מחשבותי – ומדי חשבי מצאתי גם הפעם כי הדרך האחד העולם עד מקום אמי הוא דרך המות. ובבוא האניה עד מקום מטרתה ותעמוד, ואצא ולא ידעתי את המקום אשר אני שם, כי חשכת הערב פרושה על כל הככר ואט מן הדרך ואבוא עד המקום אשר שם עצים עבתים, ואשב, ואֹמר ללון שם הלילה. אז נאחזו שמורות עיני כרגע ותרדמה גדולה נפלה עלי ואישן, וכאשר הקיצותי והנה האיר הבקר ואיש אין על סביבי, והצפרים נותנות זמירות והטל נופל על האדמה. אז קמתי ואלך ואת דרכי לא ידעתי, ואשוב על עקבי ואת מקומי לא הכרתי, ועוד פחד ורעד קראוני פן יגש אלי איש זר אשר את לבי ואת הגיגי לא יבין, והייני בעיניו כסוררה. אכן תמו כל חזיונותי ועיני רואות כי הולכת אני למות, ואולם אם בּרעב אמית את נפשי, ואָרכה לי העת עד בוא קצי. ופתאם זכרתי את אחי בני עמי ההולכים תועה מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה, ואלפים מהם יאבדו בדרך בצרה גדולה ובמכאובים רבים – האם הראשונה אנכי? ויש אשר באו אוכלי עמי להרוג ולאַבּד ולהשחית, אז לקחו אבותינו ואחינו את בניהם ואת ילדיהם הקטנים וימיתו אותם בעצם ידיהם, לבלתי נפלם בידי האכזרים ולא יתעללו בהם כטוב לבם עליהם – האם הראשונה אנכי מבנות עמי המומתות? אז זכרתי כי נמצאו צדיקים בעמי אשר לא שנאו את החיים עד בוא רגעם האחרון ואשר התיצבו בתוך מדורת האש, והאש להם חומה מימינם ומשמאלם, והם לא שלחו יד בנפשם ורוחם לא מת בקרבם, עד בוא המות ונכחדו; ואולם אני גם אני הן לא אמרתי לשלוח יד בנפשי כל הימים אשר היה בי כח לשאת את סבלי ולמלט את משאי, ורק כאשר קצרה נפשי בעמלי וכח אין בי ככח האנשים הגדולים ההם, אז כרעתי ונפלתי. אז שועתי והתפללתי אל אלהים, ואולם בנפשי ידעתי כי אלהים לא ישמע תפלתי, כי עזובה ונדחת אנכי, ועזרה נדחה ממני עד עולם; וכאשר הוספתי לחשוב מחשבות, כן דמיתי בנפשי כי מקור מחשבותי יבש ואין אני חושבת דבר בלתי אם על דבר השמים ומימי הנחל והאלהים – מה יתנו ומה יוסיפו לי החיים? במה אדע כי נבדלים לי החיים מן המות? אחת היא על כן אמרתי אם פה אשב ואם בתהום המים ארפד יצועי, כי ביד אדוני אפקיד רוחי אם כה ואם כה. וכאשר רד היום והשמש בא, נגשתי אל שפת המים, כי ידעתי אשר חכיתי אך אל מוצאי הערב – ואַתּ, גבירתי, הלא ידעתּ את כל המעשה אשר נעשה! אני חפצתי למות – הלא ידעתּ, גבירתי, והוא הלא ספּר לך את כל המוצאות אותי, האין זאת? אז שבה אמונתי אל תוך לבי, כי ראיתי כי לא עזובה אני; והוא הלא הגיד לך את משפטי כאשר מצאני, האין זאת?

אשת מיריק לא ענתה דבר, כי אם קמה ממושבה ותשם את שפתיה על מצח הנערה.

בערב היום ההוא ספרה האשה מיריק באזני דניאל דירונדה את כל הדברים אשר שמעה מפי מירה, דבר לא נעדר, וככלותה את ספוריה הוסיפה לאמר: “אכן אבן יקרה היא, ומן הטיט לא דבק בה בלתי אם הזה הזה עליה".

– ומה תחשבי על דבר אמה אשר באה לבקש? שאל אותה דירונדה.

– מחשבות טובות אני חושבת על האשה הזאת, ענתה בעלת הבית, האשה הזאת טובה וטהורה, או היתה טובה וטהורה בשכבר הימים, ועתה אין זאת כי אם מתה; הן אביה אחד הנבלים הגדולים, והנערה טובה ונעלה מאד, ועל כן עלינו לחשוב למשפט כי אמה היתה אשה ישרה וברת לב.

דירונדה קוה לשמוע מפיה דברים אחרים על דבר האשה ההיא, ולבו המה ולא ידע מה. אז דברו גם על דבר אחי הנערה, ואשת מיריק אמרה גם היא כי לא יפלא ממנה הדבר אם תמצא כי אחיה הולך בעקבות אביה ולבו רע כמוהו; ואחרי כן שאל דירונדה אם לא נכון הדבר להעביר קול בכתבי-העתים לבקש את האובדים ההם, ואולם “כהן” שם האנשים ההם, והאנשים הנקראים בשם הזה רבים מאד על פני הארץ ולכן לא יצלחו בדרכם; ואף גם מירה לא תחפוץ בדרך הזה כי אומרת היא אשר יקרא אביה את הקריאה בכתבי-העתים, ואז אחריתה עדי אובד, כי ידע את מקומה ואף יבוא וימצאנה, ועל כן אין דרך אחרת בלתי אם לפנות אל האנשים אשר זה משלח ידם לבקש את האובדים ואת הנדחים. אבל דירונדה נסה להניא את אשת מיריק מעשות כדבר הזה, כי מי יודע אם לא תביא על ראש הנערה קללה תחת ברכה, ואף גם זאת כי נטל עליו דודו לעזוב עתה את הארץ וללכת בדרך שבועות אחדים, והוא הן יחפוץ להיות בעיר בעת הוּחל לחקור ולדרוש, למען עמדו על המשמר לבלתי בוא שואה פתאֹם, ורק אחת ישאל ואותה יבקש, כי בכל הימים האלה לא תשיב אשת מיריק את ידה מן הנערה אף הסתר תסתיר אותה בצל כנפיה.

– התפאר נא עלי, אדוני, כי יחר אפי מאד, אם יבוא איש להוציא אותה מביתי ולהיות לה לעזרה תחת העזרה אשר אֹמר לתת לה אני. אתי תשב הנערה ובצל קורתי תחסה, ועוד היום אפנה לה את החדר אשר ישב בו האַנס.

– והנערה, שאל דירונדה, האם תחפוֹץ נפשה לחכות עד שובי?

– אל תפחד ואל תרהה, אדוני! הנערה לא הסכינה מעודה לקנות תחבולות בעצם נפשה ורק שמוע תשמע אל כל אשר תצווה; אם תתעמר בה אביה והנערה ידעה כי לבו רע מאד, והיא לא עצרה כח להתקומם לו ולברוח עד עבור ימים ושנים, ואף כי בביתנו בשבתה שלוה ושאננה ואמונתה ותקותה שבו אל לבה. כי יודעת היא מאד אשר אתה היית לה למלאך מושיע, ורק אלהים – תאמר – שלח את מלאכו זה אליה, ועל כן תאמין עתה אמונה גדולה לכל הגה היוצא מפי המלאך הזה.

– ועל דבר הכסף דברה אשת מיריק, אשר נתן דירונדה על ידה לכלכל את הנערה ולמלא את משאלותיה, ותאמר כי ישפוק הכסף הזה עד שוב דירונדה מן הדרך אשר הוא הולך עליה, ואולי יבוא יום ומירה גם היא תחפוץ לשלוח במלאכה ידיה כמלאכה אשר תעשינה בנותיה; ואולם דירונדה ענה כי עוד חזון למועד וכי ימים רבים עוד יעברו על הנערה עד מצוא נפשה מנוחה שלמה.

– אמנם כן, לא בחפזון ולא במרוצה נעשה את מעשינו, ענתה אשת מיריק – אנחנו פה נכלכל את הנערה ככל אשר תמצא ידנו, ואתה אם תחפוץ הואילה נא ואמור לי את המקום אשר תבחר לך במסעיך, ואכתוב אליך מכתבים פעם בפעם למען תדע גם אתה את הנעשה, כי לא לנו לבדנו השמחה כי גם לך, ועיניך תראינה כי הטוב אשר אעשה למען מירה גם למענך אעשנו.

– אמנם כן, גבירתי! לולא אַתּ שהיית לי בעזרתי אתמול בערב, כי עתה אל מי פניתי ומה עשיתי להציל את הנפש הנעזבה? ואחת היא על כן אמרתי כי בריתי הכרותה עם האַנס הביאה לי שלל רב, אחרי אשר נודעתי בזאת אל אמו הטובה –

אחרי כן עזבו את החדר ויבואו אל החדר אשר שם ישבו הנערות ומירה ביניהן, והנערות מספרות באזני מירה את כל אשר ידעו על דבר אדוניהן דירונדה ואת כל החסד אשר עשה עם אחיהן, עם האַנס, וכי תהלתו בפי האַנס כל היום.

– אחותי קעטי, אמרה מאַבּ, תתפלל על האיש הזה יום יום, ואני את שמו אשא על לבי לזכרון והוא רקום ברקמת משי, ועמי גם היא עושה לו כונים בשכבה ובקומה; ואולם כיום הזה נעשה לנו כונים חדשים ותפלות חדשות לכבודו, כי על כן הביא אותך בצל קורתנו.

– אבל את אשר אחזה לי אני גדול האיש הזה מאד, ענתה מירה, ולא יביט לדברים כאלה. – ואחרי כן פנתה על עמי ותאמר: הן נכבד הוא מנכבדי העיר וגדוליה, האין זאת?

– כן הוא, ענתה עמי, גדול ונשא הוא עלינו מאד, וגואליו וקרוביו אשר בעיר הזאת ימנו את אצילי הארץ ופרתמיה, ומי יודע אם לא הוא האיש הישן על מרבדי המשי אשר אנחנו פה נרקום ואת אצבעותינו נכאיב בהם כל היום.

– אמנם ישמח לבי גם אני כי אחד מן האצילים אשר בארץ הוא, ענתה מירה בנחת.

– מדוע ישמח לבך לדבר הזה? שאלה עמי, ורוח חשד החל לפעם אותה רגע אחד ותהי כאורבת לנערה העבריה כי אמרה למצוא בה מן האותות אשר בהם יתנכרו בני היהודים ואשר לא נראו עוד בה עד הרגע הזה.

– יען כי האנשים הגדולים והאצילים היו לי לתועבה תמיד, לכן שמחתי כי אמצא בקרבם איש אשר איננו כמוהם.

– אולם נכון הדבר, אדוננו דירונדה איננו מן האצילים הגדולים ומן הראשונים אשר בארץ, ענתה קעטי, ולכן אַל ישים איש מעצור לרוחו אם יש את לבבו לשנוא את הפרתמים ואת החורים.

ובבוא דירונדה החדרה קמה מירה מעל מושבה ועיניה הביטו אליו ביראה ובתודה גם יחד, כאשר הביטה אליו אתמול בערב, והיא גם הכּלם לא תכּלם וגם עז פנים לא יהיה לה בהיות לה דבר עמו. אכן משלח ידה ומעשיה בבתי התיאטרון לא הותירו אותותיהם בקרב נפשה ורוחה התמים לא השתּנה הרבה מאז התיצבה על הבמה בתור נערה עזובה בהיותה בת תשע שנים; כפרח על פני השדה עלתה בתמתה ובאמונת רוחה, אשר הסערות והזועות לא שחתו כי אם כּללוּ יפיו. ודירונדה הבין בלבו כי מראה חדש לנגד עיניו וכי מצא הפעם נערה סגלה אשר מעלות רוחה ותכונתה חדשות מכל אשר ראה בקרב הנשים עד היום הזה, כי לא היתה מירה ילדה תמימה מחסרון תבונות כי אם מטהר לבב, והוא ידע היטב אשר מסותיה ותלאותיה רבות וגדולות גם מכל אשר עבר על נפשו הוא. אז נטה לבו אחריה לבחון ולחקור ולשמוע לה, ותהי בעיניו כאיש אשר בא מארץ נכריה ומאיים רחוקים אשר שם יושבים בני אדם השונים והנבדלים ממנו מן הקצה אל הקצה. – אכן הדבר הזה הוא הוא אשר האיץ בו לעזוב אותה מהרה בפעם הזאת לבלתי היות למשא לה, כי בעל מחשבות היה דירונדה מעודו והוא בעשותו דבר שאל תמיד את לבו: מה יהיה משפט מעשהו ודרכו בעיני האנשים אשר לנגדו? ואז חרד חרדה גדולה אם מצא כי יש אשר יחשבו האחרים כי רק רוח תשוקה היא אשר נוססה בו לחקור ולדרוש נפש רעהו או רוח המושל עלתה בו למשול ברעהו אחרי עשותו עמו חסד ולהשתרר עליו ולהוציא את צפונותיו מקרב לבו ביד חזקה. הן חשקה נפשו לשמוע את הנערה בתתה בשיר קולה, ואולם ידע דירונדה בלבו כי לא נאוה לו לשאול ממנה כדבר הזה, אחרי אשר לא תעצור כח להשיב פניו ריקם, ואז מי יודע אם לא יהיה בעיניה כאדון אשר יתעמר בה עקב מעט החסד אשר עשה לה – והוא הן אמר בלבו לכבד אותה ככל אשר יוכל ולבלתי מנוע אותה מכל כבוד אשר ירחש לב גבר לאשה גדולה. אז חשב רגע אחד מחשבות לחקור את נפשו הוא ולדעת מדוע הוא אומר לעשות לה ככל הדבר הזה, ואף מצֹא מצא שרש דבר לצדק את נפשו בעיניו; ואולם רוח האדם איננה סלולה ולא נרד אל תוכה בדרכים ישרים ונתיבותיה עקלקלות, כי יש אשר מעשי האדם ועלילותיו לא יהיו בלתי אם הד קולות רבים העולים אלינו ממעמקים ואת הקולות טרם נשמע וטרם נבין.

עוד ביום ההוא התפרד דירונדה מעל אנשי בית מיריק באמרו להם כי עוזב הוא את לונדון ולא ישוב אליה כשני חדשים, ומקץ ימים אחדים והוא עם הסיר הוגא ואשתו מאלינגר יצאו בדרך העולם עירה ליברון. – ודירונדה עשה כאשר חשב ויספר לדודו ולאשתו את כל המוצאות אותו במצאו את מירה, ותהי עצת דודו גם הוא כי לא טוב הדבר לצאת ולחקור אחרי עקבות אֵם הנערה ואחיה, ואשת מאלינגר גם היא שמעה את כל הדברים ותדבק נפשה אחרי הנערה העניה והעזובה, ואחרי כן זכרה כי יש בארץ אנגליה משלחת אנשים להביא את היהודים תחת כנפי דת הנוצרים, ומירה הן לא תעמוד מנגד גם היא ביום בואם לקרוא לה; ואולם בראותה את פני אישה ואת הלעג אשר על שפתיו, אז הבינה לדעת כי לא דברי חכמה כי אם סכלות עברו הפּעם על שפתיה, ותדום. אכן אשה טובת לב היתה אשת מאלינגר מעודה והיא ידעה תמיד כי לא לה להשמיע במרום קולה ולדבר גבוהה, יען כי היא היא האשה אשר ילדה לאישה בנות תחת הבנים אשר אליהם היו עיניו נשואות, ועל כן בראותה את המעשים הנעשים תחת השמש והיא לא הבינה אותם, אז אמרה בלבה: אין זאת כי אם מעט תבונתי עומדת לי לשטן לבלתי הבין, והמעשים נכונים כלם; ובהיות המעשים סבוכים ובלולים עד מאד והיא לא ידעה עוד לשית כל עצה בנפשה, אז אמרה תמיד בלבה: “אשאלה נא את פי דניאל והוא יורני", כי היה דירונדה רצוי לכל האנשים אשר בבית ויהי להם לאורים ולתומים, והסיר הוגא גם הוא ידע היטב כי אין טוב לו בלתי אם להיות דירונדה תמיד לפניו ויאמצהו כבן לו.

אלה דברי ימי דירונדה ותולדותיו ככל אשר ידע, למן היום אשר החל לבחון בין טוב ורע ועד הימים אשר בא עירה ליברון, ששם ראו עיניו בפעם הראשונה את הנערה גוענדולין הארליט בשבתה אל שלחן המצחקים.

 

פרק שמיני    🔗

וגוענדולין הארליט עזבה ביום ההוא את ליברון לשוב אל בית אמה, ותסע במרכבת הברזל ותבוא עד המקום אשר שם תרד ממרכבת הברזל לנסוע בסוסים עוד כברת ארץ לבֹא אָפינדינה. הבקר אור בבואה עד המקום ההוא, והנה אין איש מאנשי בית אמה אשר יחכה לה וגם עגלה איננה נכונה לשאת אותה משם והלאה, כי עם הטלגרמה אשר שלחה מעיר דאָוער אמרה אשר באה היא אחרי הצהרים, ועל כן לא ידעו אנשי ביתה לחכות אליה. בין כה וכה והיא עומדת באולם בית הנתיבות לפני צרורותיה וכליה ומלתחותיה הרבים והגדולים, לחכות עד היות עגלה נכונה, ועיניה תבטנה על קירות האולם וצבעיהם המגֹאלים ועל צנצנת המים אשר ירבץ עליה האבק ועל המים הנשקעים בתוכה ועל המגלוֹת הכתובות אשר על פני הקירות – ונפשה בקרבה תשתוחח לפתע פתאֹם, והיא תדע כי רעה נגד פניה וכי הדאגות והתלאות לא תחדלנה מעתה ועד עולם. אז תמהר לבוא אל פתח האולם ומשם תשקיף על פני הישימון הנורא אשר לפניה, והנה שדות לא זרועים ובורות ופחתים, ואור השמש גם הוא איננו מתוק הפעם לעינים, ורוח נכאים מלא את כל היקום, וגם התרנגל המתהלך על פני האשפה וגם האפרחים הנעזבים מאפס אֵם יצפצפו בקול מר ויהגו אך נכאים – אז יאבד שארית נחמתה ותקותה והיא יודעת לפתע פתאם כי מהיום והלאה לא יחדל עוד העוני לרדוף אחריה בשבט עברתו, והיא כאשר החלה לנפול כן נפול תפול. ובהפנותה את שכמה והנה פקיד הבית לפניה, והוא יבחון אותה בעפעפיו, ונפשה יודעת כי בעיני האיש הזה לא נחשבה למאומה וכי יבוז לה בלבו ויתן אותה לנערה מבנות החשכּים, כי על כן היא הולכת בדרך לבדה ואיש אין עמה – וגם הדבר הזה המר לה מאד וידכּא אותה ואת רוחה. אכן מעטים וקטנים כל הדברים האלה ויש אשר לא ישים איש אליהם לב, ואולם יש אשר על פי מקרים קטנים וקלים כאלה נחרצים ונחתּכים חיי אנוש ועל פיהם יבחר איש דרכו ואת נתיבותיו בחיים. יש אשר מראות דלים וקלים כאלה יעוררו גם את לב החוקר להגות דעות ולחשוב מחשבות, לדרוש ראשית ואחרית ולחקור לדעת מה בשמים ומה בארץ, ואף כי לב נערה מפונקה ומענגה אשר נעזבה לפתע פתאֹם באין יד בחיים ובאין מטרה לנוכח עיניה. אכן ירדו כל הדברים האלה אל חדרי בטנה לדכא את רוחה ולהדוך את ששונה, לכבות את גחלתה הנשארת אשר עוד האירה לפניה ולאבד את שארית תקותה ותוחלתה.

וגם בשבתה בתוך העגלה הנושאת אותה אל בית אמה לא תמו המחשבות האלה מקרב לבה. האם לא משגה היה עם אמה באמרה עם המכתב כי כל הונה ורכושה עלו בתהו ויאבדו ולא נותר עוד מהם מאומה? – אין זאת כי אם משגה הוא ועוד נותרה פלטה גדולה, ועל כן אין טוב להן בלתי אם לקחת את יתר הפלטה הזאת ולנסוע היא ואמה ואחיותיה לבוא לשבת באחת הערים הקטנות אשר מחוץ לארץ. אכן לוּ יהי כדבר הזה, הלאלה יקרא חיים? מה יתנו ומה יוסיפו לה הימים הרעים ההולכים ובאים לקראתה בעיר קטנה אשר מחוץ לארץ? האם לא ראו עיניה למדי אנשים אנגלים חסרי לחם הנודדים מארץ מולדתם להיות תועים בארצות נכריות? הנמצא איש אשר יכבד אותם עד מה ואשר ישים אליהם לב? והיא גם היא הלא תהיה כאחד מהם ועוד מעט והיתה בת שלשים שנה ופניה היפים לא יהיו לה עוד וחנה וחסדה כמוץ יעברו, ואמה גם היא תזקין משנה לשנה, ואחיותיה הקטנות אֶליס וברתּא, פֿאני ואיזבל תהיינה גם הן לנערות גדולות ולא תהיינה לאיש למעמסה בלתי אם עליה לבדה – אז השתער אליה רוחה ותתרגז ותתמרמר מאד, ופתאֹם ורוח לבשה אותה לעמוד הכן וללחום אל כל הפגעים אשר יבאו לנגוע אליה ולבלתי הכנע, ויהי מה! אכן לא האמינה עוד גוענדולין כי באו הרעות על בית אמה כתמן ככל אשר כותבת במכתבה, ותתאנף בנפשה ותרגז וכל הדברים ההם היו לה לסחי ולמאוס ולגעל נפש. ופתאֹם עלה על לבה דבר גשתּה אל המראָה התלויה אל הקיר ואת אשר נשקה מנשיקות פיה את תמונתה אשר ראתה בתוך המראָה וכל קרביה בה צהלו וירנו; ואולם עתה ברגע הזה לא יספה עוד להבין ולא ידעה עוד על מה באה השמחה הזאת בקרב לבה. מה בצע כי יפו פניה? מה יתנו לה בני האדם ומה מידיהם תקח? אכן רעים וחטאים מאד כל בני האדם יחד ורוח ישא את כלם! ופתאם ומחשבה חדשה עלתה על לבה ותחל להתקצף ולהתאנף בגראַנדקורט עקב אשר נואל במעשהו עם פילגשו ובזאת מנע אותה, את גוענדולין, מהיות לו לאשה – אכן רק האיש הזה אָשם בכל הרעה אשר מצאה אותה כיום הזה.

בין כה וכה והיא באה עד המקום אשר שם בית אמה, ובראותה את פני אמה עומדת פתח הבית, והיא נוגה ומתאבלת, ותפול על צואריה ותשק לה ותחבק אותה ולא הרפתה ממנה, וברגע הזה תמים היה לבה עם אמה ותשכח את נפשה היא ורק את אמה זכרה. אז ראתה גם את פני אחיותיה העומדות ומחכות אליה גם הן, כי הסכינו הנערות לחשוב אשר במקום שם גוענדולין עומדת שם יורדת גם קרן אור שמש מן השמים, ואולם אליהן לא שתה לב, ותשק להן בחפזון ולקרא להן: “ועתה, ילדי, לכו!” וגם אל מאֶרי האומנת אשר בבית, היא הנערה התמימה אשר דבקה נפשה תמיד אחרי אנשי הבית, לא שתה לב ולא קראה לה לשלום ותעזוב אותה בהורידה את הכלים ואת המלתחות מעל העגלה, והיא ואמה עלו במעלות ותבאנה אל חדר המטות ואת הדלת סגרו אחריהן, ובראותה כי אמה בוכה, ותמהר ותמח את דמעותיה מעל לחייה ותקרא אליה: “הרפי, אמי, הרפי מעצבונך והנחמי! אנכי אנכי אעשה דבר למענך! הן שבתי אליך, אמי, ועל כן היי שמחה ועליזה כי כן חפצתי! הלא תראי הפעם כי אנכי נצבת עמך בזה!” והדברים האלה אשר יצאו מפיה יצאו גם ממעמקי לבה, כי ברגע הזה השתפכה רוח נדיבות בקרב נפשה להתאזר חיל ולקום לעשות למען אמה ככל אשר תשיג ידה, ואמה הביטה אליה ביראה ובכבוד ותרא פנים אל פנים את המלאך המושיע, וברחמים רבים דברה אליה לאמר: “שאי ברכה מאת אלהים, בת-שעשועי, על כל הטוב אשר אַתּ עושה עמי, ואני רב לי בראותי כי טוב לך, כי בשמחתך גם לי שמחה ובטוב לך וייטב גם לי בגללך.” – אכן עוד ביום ההוא מקץ הצהרים, ותשתוק השמחה הראשונה הזאת מעליהן ולא יכלה עוד עמוד. אז ראו עיני גוענדולין כי לא כאורח בא המחסור ללון בבית הלילה וללכת לדרכו בבקר כי אם כיושב בית אשר ישב אתם מעתה ועד עולם ולא יעזבם ולא יטשם עוד. והמחשבה הזאת לא סרה ממנה גם בשבתה לבדה בעלית קיר חדרה ובאכלה מן המשמנים אשר הכינו לה ומן המטעמים אשר אהבה נפשה, כי אמרה: “אל נא תהיינה הנערות עלי למשא היום, כי חפצתי לשבת לבדי עם אמי", ואחרי כן ירדה אל אמה, ורוח חדשה לבשה אותה, ותהי כמו עגוּר לבן העולה מן הרחצה, ותבוא גם אמה חדר בחדר ואת הדלת סגרה אחריה, ותשב על המרבדים הרכים ותט אזנה לשמוע – והנערה עוד טרם תרא את העוני עין בעין ועוד טרם תגע נשמת אפו אל מצחה הזכה.

אז ספרה לה אמה את כל המוצאות אותה וכי ראשית דבר עליהן לעזוב את המקום הזה ולפנות את הבית אשר הן יושבות בו; וגוענדולין ענתה אותה אשר אין זאת כי אם נתון יתן אותן הלורד בראקינשו אדוני הבית לשבת בבית הזה גם באין מחיר, כי יודע בראקינשו אותה, ורק באמור לה אמה כי דברים כאלה לא יחרצו ולא יחתכו על פי אדוני הבית לבדו כי אם על פי סוכנו, ואדוני הבית יושב עתה במדינת שוטלנדיה ואיננו יודע דבר מכל אשר אתו, וכי מלבד זה גם משרתים וגם עצים להשיק אש בתנורים לא יהיו להם, – אז הבינה הנערה כי לא מחכמה דברה וכי לא בזאת ישועתן תבוא, ותמהר ותיעץ את עצתה השניה לבוא אל מחוץ לארץ אל אחת הערים הקטנות לשבת שם. אכן יראה האשה דאוילא לגלות את אזן בתה בפעם אחת ולשים לפניה את כל הרעה אשר מצאה אותן, כי אמרה: “תשמע בתי את הרעה בפעם אחת, ומתה", ועל כן מעט מעט ספרה באזניה, ותנס להוכיח לה כי אין להן דבר וכי לא הצילה מחוט ועד שרוך נעל וכי לא תשיג ידן לאסוף גם שריד כמעט, לבוא אל מחוץ לארץ לשבת שם, כי על כן כלה ונחרצה היא מעמה ומעם דודה גאסקוין לבוא לשבת על פני השדה באחת הבתים הקטנים, ודודה גאסקוין יתן להן כלים אחדים מכלי ביתו, כי טוב לב האיש הזה מאד מאד, והיא ונערותיה תרקומנה רקמת מסך פרכת לבית האלהים אשר בעיר ומצאו מעט שלל, וגוענדולין תוכל לשבת לבטח באחד החדרים לבדה ואיש לא יפריע אותה ממנוחתה – אז התעוררה גוענדולין ותשפוך את כל חמתה על דודה הכהן, על גאסקוין, עקב אשר לא עמל למצוא עצה אחרת וטובה, וגם חרה אפה בו על אשר לא נהג בחכמה עם הרכוש אשר היה להן ולא הפקיד אותו ביד איש נאמן, וגם באמה התאנפה על אשר לא הביאה לפני השופטים את דברה עם עוכר רכושה וגם אל “האנשים” התמרמרה אשר מנעו אותה בעיר ליברון מאסוף שלל רב בשבתה אל שלחן המצחקים, כי עתה נושעו כלן תשועה גדולה; והיא בהזכירה את “האנשים”, ותהי מחשבתה על דירונדה אשר היה לה לשטן ואשר עכר אותה ואת מועצותיה ואשר על פיו היתה שומה כי לא שבה עוד אל שלחן המצחקים, ואולם אמה בשמעה את הדברים האלה ותאמן כי את גראנדקורט היא חושבת. ואמה נסתה להשקיט את רוח הנערה הסוער ותוכיח לה כי לא דודה גאסקוין האשם, וכי גם הסוכן אשר על הרכוש איננו אשם, ורק מקרה הוא, וכי גם השופטים לא יוכלו להציל דבר, ומלבד זאת לא תשיג ידה די כסף לבוא במשפט עם איש ולכלכל את דבר הריב בכסף; וגם על דבר שלחן המצחקים אמרה לדבר באזני בתה ולהגיד לה כי רע הדבר בעיניה ואולם יראה האשה את פני בתה, ותדום. אכן את נפש גאסקוין הכהן אמרה לצדק בעיני בתה ככל אשר תמצא, ותצדקהו, ותדבר עליו טובות, וכי רבות עמל האיש הזה למצוא מקום מנוחה גם לה, לגוענדולין. ואף גם הצליח לסול לה מסלה לבוא ולהיות למורה באחד מבתי הספר, או לבוא אל בית הכהן הגדול נשיא המדינה ולהיות שם לאומנת את בנותיו. אכן כלשון אפעה נגעו הדברים האלה על לב גוענדולין, ובהיות רוחה סוער בקרבה, לא מצאה מלים לענוֹת את אמה, בלתי אם את הדברים: “יקח נא דודי את השפחה אשר עמנו בבית והביא אותה אל בית אדוניו הכהן הגדול, והיתה היא שם לאומנת ולא אנכי!” ורק כשוך הסערה בקרב לבה וכאשר נחה מעט מזעפה, החלה לדבר באזני אמה דברי נחומים וטובות כבראשונה, ואחרי כן אמרה כי מצאה עצה והיא טובה ונכונה מכל ההולכות לפניה, ותשאל את פי אמה: אם יושבים עוד אנשי בית ארופוינט בשדה אחוזתם קוטשם ואם המנגן כליזמר עוד שוכן עמם בביתם? – ולאמה לא הגידה את אשר בלבה, ורק אמרה לה, כי עליה לכתוב מגלה קטנה אל האיש כליזמר, וכי נחוץ הדבר עד מאד אשר תהיה המגלה ביד האיש עוד ביום ההוא, ואחרי כן קמה ותשב אל השלחן ותכתוב את המגלה לאמר:

“העלמה הארליט דוברת דברי שלום וברכה אל אדונה אל כליזמר, והיא עורבת את לבה לבקש מלפניו חסד אשר יקום ויסור אל ביתה ביום המחרת, כי דבר לה אליו. אכן גדול ונכבד מאד הדבר אשר בגללו תקרא לו, כי רעה נגד פניה והיא נוטלת עליה לבחר לה דרך חדשה בחיים, ואולם את הדרך החדשה הזאת לא תבחר בלתי אם בקחתה בראשונה תורה ועצה מפי איש חכם ונבון ככליזמר.”

ואת המגלה הזאת שלחה בידי ציר אמונים אל בית ארופוינט מקום משכן כליזמר, ותורהו את משפט המעשה אשר יעשה וכי עליו לחכות ולשמוע את הדברים אשר ישים כליזמר בפיו לענות אותה.

וכליזמר קבל את מכתב יד גוענדולין ברגע אשר אמר לעזוב את קוטשם, מבלתי שוב אל המקום הזה עד עולם, וילן בדרך הלילה ויאמר לבוא לפני גוענדולין ביום המחרת; כי דברים חדשים היו בעצם היום ההוא בין כליזמר ובין אנשי בית ארופוינט, והם המריצוהו לעזוב את בית תענוגות זה ולנוס משם על נפשו. ולא יכול עוד להתמהמה בבית הזה אף רגע, ויהי שם בעיניו כעומד על גחלים בוערות.

בימים ההם ובית ארופוינט מלא תשואות רבות, ואורחים וקרואים נהרו אליו מקרוב ומרחוק; אז ראתה קתרינה בת ארופוינט והנה בין האורחים ההם איש אשר בחנה אותו ותבן כי אך בגללה בא וכי נושא הוא את עיניו אליה ואל רכושה הרב, כי היא היורשת האחת, והאיש הזה איש גדול מגדולי הארץ ונשיאיה, מן היועצים אשר למלכות, והוא יודע ומבין כי אך בזאת תכון עצתו אם תמצא ידו גם רכוש עצום ורב, כי על כן בא לנסות דבר אל רכושה ואליה. אכן גורל הבנות היורשות שונה מאד אשה מרעותה וגם במשפטיהן וברוחן הן נבדלות! יש אשר יבוא איש לבקש את נתיבותיהן, והיה האיש הזה נכון כפעם בפעם למצוא לפניו נפש אדם אשר לא תחשב במאומה ואשר לא תתן ולא תוסיף, וגם בטרם עוד יראה את פניה וידע האיש הזה היטב כי תראינה עיניו נערה אדמדמת או צהבהבת, גדולה וכושלת או קטנה ומתגלגלת, רכה ומפנקה או בעלת שפתים, פתיה הומיה או בת דמיונות וחלומות המבקשת תנואות כל היום, ונערה אשר כזאת הן לא תהיה בעיני האיש בלתי אם כעין מספחת הנספחת על הרכוש גם היא, לבוא אל בית האיש אשר אליו יוּבא הרכוש; ואולם יש אשר שונה תהיה הנערה היורשת מכל אחיותיה ההן, ויש אשר רוחה רוח כביר ושכלה שכל נמרץ אשר לא יכנע מפני כל, ואז מוקש יהיה בדרך ולא בנקל ימצא האיש לאסוף אותה ואת רכושה אל ביתו, וגם אנשי בית ארופוינט ראו את בתם כפעם בפעם, וידעו כי שונה הנערה מאד מכל בנות גילה היורשות וכי לא קלה העבודה על האיש אשר יבוא לקחת אותה לו, וייראו תמיד לנפשם פן תקום הנערה והיתה להם למוקש בדרכם, כי ידעו אשר לב חכם נתן אלהים לבתם וכי רוחה עשוי לבלי חת; ואולם לא חשבו ולא עלה על לבם כי יש אשר שיח ושיג יהיה לבתם עם המנגן, עם כליזמר, וכי יש אשר תוכל בתם להטות את לבה אחרי איש מורה כזה, ועוד מעט ושמו יודע בארץ כשם לוסט המנגן, אשר תדבק אחריו נפש בנות כל ארצות אירופה, מלבד ארץ לאפלאנדיה, ואף ידעו כי לא היתה לפניהם דרך אחרת בלתי אם לקחת איש כזה אל ביתם להיות מורה לבתם, אחרי אשר חנן אלהים אותה בחכמה ובדעת ובכשרון להיות מנגנת מאין כמוה, ומי יקרא מורה כזה הביתה אם לא הם אשר להם האלפים והרבבות? ואולם סמוך היה לבם ובטוח כי לא איש כזה יקרא לבתם ללכת אחריו, כי גאוּת נפשו וכבודו ימנעו אותו מעשות מעשה אשר לא יעשה, ואף כי בתם היודעת משפט וחשבון, הן לא מאתה תהיה שומה כי תמשוך חסדה אליו וכי תשא עיניו אליו; ועל כן לא מעבר הזה נפתחה הדאגה בקרב לבם, ולא היה כליזמר שונה בעיניהם מן הסוכן אשר על הבית או מן האיש השומר את הכלים – והם טרם ידעו וטרם יבינו כי גאוּת נפשו זאת ורום עיניו הם הם אשר נתנו לו כבוד ויקר בעיני בתם, וכי הוא גם הוא הוקיר אותה ויכבדנה, עקב אשר הבינה אותו ואת רוחו. – ובכל זה לא ידע איש את אשר בלב רעהו ואת מחשבתו אשר הוא חושב עליו, ויהי כליזמר יוצא ובא בבית ארופוינט יום יום ועיניו רואות את קתרינה, ואת שפתיו לא יפתח עמה, והיא גם היא יושבת לפניו ושומעת אל כל הגה היוצא מפיו ועיניה תראינה את הקולות ואת הלפידים אשר יחצוב מדי דברו, ואת רחשי לבה תסתיר מלפניו, כי יודעים שניהם יחדו אשר אין תקוה ואין תוחלת להם, וכי רק דרך אחד לפניהם, ליאש את לבם על כל המחשבות החדשות ההן.

בין כה וכה ובין היוצאים והבאים בבית ארופוינט נראו פני האורח החדש, הוא האיש בוּלט, אשר התנשא בימים ההם להיות ליועץ בין יועצי המלכות ואשר בא להסב אליו את לב הנערה ואת נחלתה והונה. והאיש איש תם מעודו אשר לא ידע דבר בלתי אם את הגיונותיו ואת משפטיו בדבר העבדים השחורים ובדבר האחוזות אשר בארץ ברזיליה ובדבר איי ים הדרומי ועניניהם בעיני הממשלה, ומלבד אלה ידע לדובב את שפתיו תמיד ולהכין היטב את מדברותיו אשר דבּר ידבּר בבית המחוקקים אחרי הפתחו; וקתרינה ראתה את פני האיש הזה, ונפשה ידעה מאד על מה הוא בא, ולא מצאה בו כל און להשיב את פניו ריקם, בלתי אם את הדבר האחד לבדו, אשר הוא לה לתועבה ולגעל נפש למן הרגע הראשון ועד עתה. ואולם האיש בוּלט ידע בנפשו כי מצליח הוא בדרכו וכי הוא מוצא חן בעיני הנערה ולא ידע כי יש יום וחסרון דעתו בחקות הזמרה יהיה לו לרועץ ולפוקה ולמכשול עון בעיני הנערה. אבל את כליזמר לא הביט ולא חשב ולא עלה על לבו כי גם אותו ברא אלהים ביום בראו את האדם, וגם בדבר קתרינה ואהבתה את הזמרה והנגינות אמר בלבו כי חקה אחת ומשפט אחד לאהבתה זאת ולאהבתה אשר היא אוהבת לקנות שמלות חדשות עם שני ועדנים; כי על כן השתאה והשתומם האיש מאד מאד בשבתו יום אחד אחרי הצהרים אל השלחן ובשמעו את דברי כליזמר בנשאו את דעו על גוי ועל אדם ועל חסר רוח חזון ורוח דמיון יפה בכל המעשים אשר אנשי הממשלה באנגליה עושים, וכי אך רוח הסוחרים ורוח המוכרים מושל בכלם ובכל אשר הם עושים לארצם; הן רעים וחטאים בעיני כל איש משכיל נושאי הצלב ומסעיהם, ואולם גם המה ידעו לשפוך רוח קסם על כל מעשיהם אשר אמרו לעשות, ויהי רוח חזון ורוח קדש מרחף ממעל לדגלם אשר נשאו בידיהם, ולא הם אשמים כי נקבצו באו אל תחת דגלם זה כל איש מר נפש ומצוק וכל פוחז ונבל, ויהיו כלם למחתת אלהים. – כאלה וכאלה דבר כליזמר ורוחו כנחל שוטף ודבריו כנחל שוטף ודבריו כזיקות אש העולים רגע רגע מתוך האפר המכסה על האש, והוא באצבעותיו יורה וברגליו ימולל מדי דברו, והאיש בוּלט שומע אותו והוא איננו נבהל ואיננו משתומם לשמוע דמיונות חדשים ודברי רוח חדשים מפי האיש המנגן, ורק משתאה ומשתומם הוא אליו כי דובר הוא בשפת אנגלית בדעת ובתבונה ובכשרון רב, וכי יודע הוא לתת סדרים למחשבותיו ולהגיונותיו ולהוציא אותם מפיו בשפה ברורה ונאמנה, עד כי היה יהיה למופת, לוּ בא לדבּר באזני עדתו אשר תבחר בו לשלוח אותו אל בתי המחוקקים להיות להם לפה; ואז עלה על לב בוּלט לחשוב רגע אחד כי האיש הזה אחד הפליטים הוא אשר עזב את ארצו, את פולין או את ביהם, אחרי אשר היה לצנינים בצדי הממשלה בהיות רוחו סוער בקרבו, ועתה ירד ארצה אנגליה, ובאין לו לחם לאכול היתה לו זמרתו למשען לחם עד אשר ייטב גורלו ושב אל מלאכתו הראשונה; ובערב היום ההוא, בראותו את כליזמר עומד על יד קתרינה ארופוינט, נגש אליו בפעם הראשונה ויאמר אליו:

– אכן לא ידעתי עד היום הזה כי הולך לבך אחרי דברי המדינות וממשלות הארצות, וכי דברי הימים והממלכות לא נעלמו ממך.

וכליזמר לא ענה דבר ורק את ידיו שם אשה אל פני אחותה ואת שפתו התחתונה שלח ותהי בולטת ואת עיניו שם בפני הדובר בו ולא הסיר עוד אותן מעליו.

– אכן רואה אנכי כי הסכן הסכנת מעודך לשאת את מדברותיך בקרב עם ובמקהלות ביום הקהל; הן לשונך ממהרת לדבר צחות, ואולם הגיונותיך ומחשבותיך רחוקים ממני, ואני אם לפי דבריך על דבר החזון והדמיון אשפוט את משפטך, ומצאתי כי מבני הסלוים אתה האומרים לעשות מלוכה סלוית אחת".

– לא כן; אליהו שמי ואני הנני היהודי התועה מעולם ועד עולם, ענה כליזמר וישחק לעמת קתרינה, ופתאֹם לפתע אחזו ידיו בידות העוגב ותעוררנה רוח סועה וסערה בין מיתריו ויהי כממלט משא מעל לבו; ואולם בוּלט ראה וימצא כי מעשי ילדות אלה אינם בלתי אם להכלים פני איש ולהקלות אותו והוא דרך בני פולין, ובכל זה לא עזב את המקום הזה, אחרי אשר בת ארופוינט ישבה שם גם היא.

– אדוננו כליזמר חושב מחשבות כי חקה אחת לכל בני האדם יחדו, ענתה בת ארופוינט באמרה לישר את ההדוּרים אשר בין הגברים ככל אשר תוכל – והוא אחת יקוה כי יבוא יום וכל שבטי בני האדם יתערבו איש באחיו והיו לגוי אחד.

– כמוני כמוהו, ענה בוּלט בהיות עם לבו להיות רצוי לכל איש ולמצוא חן בעיני כל אדם – הן מראש מקדם ידעתי כי מלא לבו חכמה ודעת וכשרון מרבה להכין מהיות רק מנגן לבד.

– שגית אדוני מאֹד מאֹד, קרא כליזמר ופניו פני להבים – אין איש אשר יאָמר עליו כי דעת וחכמה וכשרון לו יותר מן המדה מהיות מנגן, ותהי להפך, כי גם אם כל חכמה וכל דעת וכל כשרון יאָסף לו, ולא ישפקו לו להיות מנגן! כל חרש וכל חושב הבורא חדשות ויוצר יצר מחשבות איננו רק מנגן לבד, כאשר גם המושל ארצות בחכמה איננו רק איש שפתים לבד הנושא מדברותיו בתוך קהל ועדה! אנחנו המנגנים לא היינו צעצועי עץ ואבן מעשי ידי אדם, אשר ישימו אותם אל תוך הארגז ואשר יוציאום משם רק בּנוֹח עליהם הרוח, למען יצחקו לפני השרים והפרתמים כטוב לבם ביין; אנחנו את המלוכה אנחנו עושים, ואת בני האדם אנחנו נוהגים בחכמה, ובגויי הארץ אנחנו מושלים, ואת הדורות אנחנו קוראים מראש לשים בהם את תּוינוּ לנצח נצחים. גורל אחד לנו ולכל העומדים ראשונה במלכות. אנחנו איננו נופלים מכל יתר המחוקקים אשר בארץ, והאיש אשר רוח אלהים היתה בו ואשר ברא לו אלהים ניב שפתים לדבּר אל העם מתוך האש אשר בזמירותיו ונגינותיו, והיה חלק האיש הזה גדול יתר מאד מחלק האיש אשר איננו יודע בלתי אם להטיף ולהגות ולהיות מרבה דברים בבתי המחוקקים.

ובדבר כליזמר את דבריו האחרונים הפנה את שכמו אל העוגב אשר עמד לפניו, ויצא מן הבית.

ופני קתרינה האדימו גם הם ויהיו לפני להבים, ורק בוּלט לבדו לא השתּער על הדברים, ויען בנחת ויאמר: – מורה הזמירות אשר לך, גבירתי, איננו ענו ושפל רוח עד בלי די.

– אדוננו כליזמר איננו רק מורה זמירות לבד, ענתה קתרינה ותהי כפורשת סכת שלום בין הנצים, – אכן מנגן הוא מן המנגנים הגדולים אשר בארץ, ולא יארכו עוד הימים והיה שמו לתהלה ולתפארת כשם שובּרט וּמנדלסוֹן אשר כבודם מלא פני האדמה.

– אמצא נא חן בעיניך להגיד לך כי הנשים יודעות את הדברים האלה יותר מן הגברים, ענה אותה בוּלט, ואולם בלבו חשב כי כל הדברים האלה דברי הבל ורעות רוח המה וכי ראו עיניו את כליזמר כראות פני כסיל מתגאה.

וקתרינה התעצבה אל לבה פעם בפעם בראותה את כליזמר לובש גאות ומהלל את נפשו, ויהי ממחרת היום ותבקש את נתיבותיו ובהיותו בחדר הזמרה ותגש אליו ותאמר: – מדוע עלה עשן באפך ותתאנף באדוננו בוּלט אתמול בערב, והוא הן לא חשב להכלים אותך?

– ואַתּ, האם תחפצי כי אפים ארץ אשתחוה לו? קרא כליזמר ואש קדחה באפו.

– אמנם דמיתי בנפשי כי האיש הזה כמוהו כאין בעיניך, ולכן לא תמצא לטוב לפניך בלתי אם לדבר אליו דברי כבוד כדרך הארץ.

– ובכן אתּ אומרת כי לא יכבד הדבר לשאת אותו ואת להגו? האם ירחש לבך כבוד ויקר לאיש נבער מדעת הנמנה את אחרונים בשדה הפוליטיק והוא כשור פר אין לו חוש ומחשבה לכל ענין ולכל חזון אשר אין לו דבר עם דברי המדינות? האם יסכנו דברי משובתו ולהגו עם כבוד תפארת איש אנגלי?

– כדברים האלה לא דבּר פי מעודי.

– האם תחשבי כי עשיתי את אשר לא יעשה, ועל כן לא אותו הכלמתי כי אם אותך?

– אם ככה אתה דובר וקרבת הלוך וקרוב אל האמת, ענתה קתרינה ותשחק.

– ובכן אין טוב לי עתה בלתי אם לצרור את חפצי ואת כלי וללכת מזה אל אשר ישאני הרוח.

– למה תדבר כדברים האלה? אם אתה נטלת עלי לשמוע אל תוכחתך ואל מוסרך בקומך לשפוט את פרקי-הזמרה אשר כתבתי, אז לא יבּצר ממני לשאל גם ממך כי תשמע את תוכחתי ואת מוסרי בעשותך את אשר לא יעשה ולבלתי שימך אליהם לב.

– ואולם אנכי לא כן עמדי, כי על כן שום אשים לבי אל כל אשר תדברי. האם טוב היה בעיניך לוּ שמעתי את חרפתי מפי האיש חזק-המצח הזה ואת דבריו אשר דבּר על האנשים אשר לא יהיו "בלתי אם מנגנים לבד ", מבלי ענוֹת אותו כאולתו? האם טוב היה לוּ שמעתי את חרף את מערכות אלהי הגדולים ואותי, ואת נפשי דוממתי ולא אענה? אכן סלחי נא לי, עדינה, ואני הן ידעתי כי גם ממך יפלא להבין את הדברים ולראות אותם כראות אותם אנכי; גם ממך, עדינה, עוד יבּצר להבין את הרוח אשר בקרב איש חרש וחושב ולדעת עד כמה שונה נפשו מן הנפשות אשר מסביב לו ועד כמה שונה גם נפשך מנפשו.

– כן הוא, ענתה קתרינה ומעיה המו מדי דברה, – שונה הוא ממנו מן הקצה אל הקצה, כי על כן גבהו דרכיו מדרכי, ועל כן ממעמקים אביט גם אני אל מכון שבתו אשר לו ממעל.

ובדבר קתרינה את דבריה, ישב כליזמר אל השלחן ועיניו בגליונות פרקי-הזמרה אשר היו לפניו, ובשמעו את הדברים קם מעל מושבו ויצעד צעדים אחדים אחורנית, ויאמר:

– מה נאוו דבריך הפעם ומה יפו רחשי לבך, ואני אודה אותך כל הימים; ואולם בכל זה אני מגיד לך כי טוב לכתי מזה עתה וכי כלה ונחרצה הוא מאתי לעזוב את הבית הזה תחת כל הטוב והחסד אשר עשיתם עמדי בזה. ואַתּ, גבירתי, הלא גם בלעדי תבואי אל מקומך בשלום, כי פרקי-הזמרה אשר כתבתּ הלא כרובם כן נכונו ולא יחסר עוד דבר בלתי אם לכתוב אחרית להם, ואותו תמצא ידך לכתוב גם באין מורה דרך. אכן לא טוב הדבר לפני להוסיף עוד שבת במקום הזה, וחברת אדונך בוּלט הן היתה לי כעשן לעינים; ואני בשבתי פה הן את מלאכתי אני נוטש מבלתי עשוֹת קטנה או גדולה, ומלבד זה הלא ידעת כי קראו אותי לבוא עירה פטרבורג.

וקתרינה לא ענתה דבר.

– ובכן נוכחתּ גם אַתּ כמוני כי אין טוב לפני בלתי אם ללכת מזה? שאל כליזמר ואש קדחה באפו.

– כן הוא; אם המלאכה אשר לפניך ואם רחשי לבך אשר בקרבך דורשים כדבר הזה מעמך, אז עליך לקום וללכת. אכן זה לי שבעתים אשר השתוממתי אליך על כי באת עד הלום לשבת עמנו בזה בכל הימים הרבים האלה ועל כי אצלת מהודך עלי ועל כי נתת לנו מימיך אשר לא במחיר יקנו, ואתה לוּ באת לשבת במקום אחר הלא חמודות יהיו ימיך שבעים ושבעה; על כן אמרתי תמיד אין זאת כי אם קרבן מקריב האיש הזה לנו בהיות עם לבו לבוא אלינו.

– ומה ימריצני להקריב קרבן אשר כזה? שאל כליזמר בשבתו אל פני העוגב ובהכותו על פני ידותיו, עד כי התמלטו מתוכו קולות רכים ונעימים ויהיו כהד קול הרים הבא מרחוק, ותשמע זמרת הפרק אשר כתב על פי שיר המשורר היינע, לאמר: “איך האַבּ דיך געליעבּט אוּנד ליעבּע דיך נאָך" (אהבתיך מאז ואֹהבך גם עתה).

– אכן זה דבר התּעלומה אשר לא הבינותי מעודי! ענתה קתרינה ותחרד, ואצבעותיה אחזו בגליון ניר ותקרע אותו לאלף קרעים, ולא ידעה את אשר היא עושה.

– ואַתּ יגעתּ למצוא את החידה ופשר דבר לא ידעת עד היום הזה? שאל כליזמר וישם את ידיו אשה על פני אחותה.

– לא ידעתי פשר דבר אשר תוכל נפשי להאמין בו.

– אם כן הדבר, הבה ואגידך: מכל הנשים אשר ידעתי היית לי אַתּ הראשונה אשר כבודה מלא את לבי על כל גדותיו ואשר כבדתיה כבת אלהים ואשר היתה תמיד שעשועי!

וידי קתרינה חרדו ותרעדנה עד בלתי היות להן הכח להוסיף ולקרוע את הגליון, ושפתיה גם הן סגרו מבלתי היות היכולת להוציא הגה ולדבר דבר, וכליזמר הוסיף ויאמר:

– אכן ידוע תדעי כי כאחד הנבלים אהיה בעיניך ביום אָמרי לשים את דמיונותי אלה ליסוד לבנות עליהם בנין, ואני נקיתי מכל אלה ולא באה עוד מחשבה זרה כזאת אל לבי לטמא אותו; חי אני אם לא אמת יהגה חכי! ואולם זה לי ימים רבים ואַתּ דברתּ אלי לאמר: זה חבלי וזה מנת כוסי אשר כל איש הקרב אלי וראו עיני אותו כראות את פני איש מרמה, ועוד יותר חרה אפי אם יראה איש אותי כראות פני פתיה ואם ינסה להוכיח לי כי לא את רכושי הוא בוחר כי אם אותי, יען כי בנפשי דבקה נפשו. האם לא דברת אלי כדברים האלה?

– אולי דברתי, ענתה הנערה בקול מלחשים.

– דברים מרים היו הדברים האלה, גבירתי! ואולם זאת הפעם ראי והנה איש עומד עליך אשר עיניו ראו נשים רבות כראות את הפרחים הרבים בימי חדש האביב, והאיש הזה נאמן היה לפניך ויהי עמך ימים רבים אך רק באשר אחרי נפשך דבקה נפשו; ויען כי האיש הזה הוא האיש אשר לנצח לא תוכלי להיות לו לאשה, לכן הן תאמיני בו ובדבריו; והדברים האלה יהיו לך לאות ולמופת כי שגית במחשבתך הרעה אשר חשבת על הגברים, ואולם חזקי ואמצי לבך ואל נא תהיי לברות למלתעות שור פר כאיש בּוּלט זה! הנני ואלכה מזה ואָצוֹר את כלי ואת חפצי, ואחרי כן אבוא אל חדר הורתך להגיד לאמך כי נוסע אני מזה וכי בפתאֹם היה הדבר ועל כן אָץ אני לדרכי. ובכלותו את דבריו קם כליזמר מעל מושבו וימהר לבוא אל פתח החדר.

– אם כן קח נא עמך את הכתבים האלה אשר עמי בזה, ענתה קתרינה ותתעורר בגבורה לעשות דבר בפתע פתאֹם. אז עמדה ותעבור אל השלחן אשר מעבר השני לקחת משם את כתבי הזמרה, וכליזמר שב ממפתן הפתח, ויהיו גליונות הכתבים הארוכים מרחפים בינו ובינה.

– מדוע לא אוּכל להיות אשה לאיש אשר יאהב אותי ואשר אֹהב אותו גם אני? שאלה קתרינה, והדברים האלה היו לה ליגיעה ולעמל רב כעמל האשה אשר עליה לדלג מעל פני גג האניה הטובעת אל תוך הספינה הבאה להציל אותה ממות.

– הן כבד הדבר הזה ממך, והוא לא יתּכן, וידך תקצר מבּצע את אשר החלוֹת! אכן אינני שוֹה בכל העמל ובכל הפגעים אשר ימצאוך בגללי, ואַתּ רק קרבן אַתּ אומרת להקריב הפעם ואני איך אוכל לרצוֹת אותו? והיה כל השומע ואָמר רק דבק לא טוב הוא וגם אותי יחסדו בכל אשר יוכלו.

– האם את המחסדים אתה ירא? ואני לא אירא דבר, ורק דאגה אחת בלבי פן לא יצליח אלהים בידנו לראות חיים איש עם אחיו יחדו.

הדבר יצא מפי הנערה ושניהם ידעו את אשר לפניהם וכי גורל אחד להם וכי מטרה אחת לנוכח עיניהם, ורק את הדרך לא ידעו אשר ילכו בה עד בֹאם אל המטרה ההיא, אז קמה קתרינה ותאמר לבחר את הדרך הקרובה, ותצא אל חדר-הספרים אשר שם אביה ואמה יושבים לגלות את אזנם ולהגיד להם כי אֹרשה וכי תהיה אשה לכליזמר.

כאיש אשר הברק מחץ את רקתו כן היתה אשת ארופוינט בשמעה את הדברים מפי בתה. ברגע הראשון לא ידעה את אשר תענה ורוחה הלך הלוך וסוער, ורק המלים אשר עלו על לשונה, אותן דבּרוּ שפתיה:

– אם כליזמר הוא אשר העז פניו לשים את הדבר הזה לפניך, אז יקום נא אביך ולקח את השוט בידו והניס אותו מן הבית כהניס את הכלב. הלא תענה ארופוינט, הלא תגיד דבר!

וארופוינט יקח את הציגאר מבין שפתיו והרים את ראשו ככל אשר יוכל ואמר: – ככה לא יעשה, בתי!

– ככה לא יעשה! קראה אשת ארופוינט, האם יש איש אשר רוחו נכון בקרבו והוא יאמר אשר ככה יעשה? הלא גם אם ישתה איש מי רוש או אם יקח חבל להחנק בו ואמרת אליו: ככה לא יעשה! אכן רק רוח עועים לבשה אותך, קתרינה, ותבאי לצחק לפני; אין זאת כי משגעה אַתּ!

– אינני משגעה וגם לא באתי לצחק לפניך, אמי, ואדוננו כליזמר נקי מכל דופי אשר תתני בו ומכל חטא אשר תשאי עליו. לא הוא המגיד וגם לא חשב מעודו ולא עלה על לבו לקחת אותי לו לאשה, ורק אנכי ראיתי ומצאתי כי אוהב הוא אותי, ואני גם אני אהבתיו, לכן אמרתי אליו כי אהיה לו לאשה.

– אל תגידי כדברים האלה, קתרינה, והיה כל השומע ואמר כי מפיך שמע את הדברים והיית למשל ולדבּת עם ואמרו כי אַתּ קראת לאיש מן החוץ ותתמכרי לו וכספך נתתּ לו למען אשר יבוא, והאיש הזה לא ידענו מי הוא והאלהים הוא היודע אם מן הצוענים הוא או מן היהודים או מן הכרתי והפלתי.

– רב לך, אמי, ענתה קתרינה דברים נמרצים וחמתה בערה גם בה, – הן לא תועילי גם בזאת ואנחנו כלנו ידענו מי האיש הזה וכי אחד מאנשי הרוח הוא אשר היו למופת, לא נופל הוא מן המשורר טאַסוֹ אשר אותו בחרת לכתוב עליו את חזיונותיך ואת שיריך.

– לא כימים ההם ימינו אלה ולא כטאַסוֹ כליזמר, ענתה אשת ארופוינט וקצפה הלך הלוך וגדול, – אכן רק לשון ערומים בחרת לך להיות לועגת לי, והיא לא תצלח. אִי לבּן המקלה אביו ואמו ואִי לבּת הקמה באמה!

– צר לי מאד כי הרעותי לך, אמי, והיא רחוקה ממני, ואולם ידוע תדעי כי קצרה ידי מהקריב את חיי ואת טובי קרבן על מזבחכם אשר איננו קדוש בעיני, ולא אאמין בהגיונותיכם ולא אלך בדרכיכם ומנהגיכם גם הם רחוקים ממני ולא אוכל להכנע לפניהם.

– האם שכחת כי עליך לכבד את אביך ואת אמך? הטרם תדעי כי יחידה אַתּ לפנינו ועליך להביא את הרכוש הגדול בית האיש אשר לו נאוה.

– מי זה האיש אשר לו הרכוש נאוה? אבי אָבי סחר את הארץ ותהי הברכה בכל מעשה ידיו והוא עשה את כל העושר הזה.

– האם תחריש ארופוינט? האם תשב דומם ולא תענה את בתך דבר על כל זאת?

– נדיב אנכי מנדיבי עם אנגליה, בתי, וגם ממך נשאל כי לא תהיי לאשה בלתי אם לאחד הנדיבים, ענה ארופוינט אחרי אשר התעורר ויתאזר חיל.

– וגם נוטלים אנחנו עליך כי לא תהיי אשה בלתי אם לאיש אשר חלק ונחלה לו בקרב הארץ ואשר הציב לו יד בחומותיה, הוסיפה אשת ארופוינט לדבר גם היא, – הן מצער הוא ואותו חיבתּ לארצך; ונערה כמוך בראותה על הכף האחת את אשר חיבה לארצה ועל הכף השנית את הרהבים ואת הדמיונות אשר בלבה, הלא תעזוב את הרהבים ואת הדמיונות ועשתה את אשר עליה לעשות לארצה ולעמה ולמולדתה.

– הנה דבריך טובים ונכוחים, אמי, ואין מי יכזיבם, ענתה קתרינה בנחת, ומדי הוסיפה אמה להתקצף ולהתרגז, כן הרגיעה היא וכן שקטה – ואולם אנכי טרם אדע בּמה נוגעים כל הדברים האלה אלי ומה אני כי אשים אליהם לב כיום הזה?

– ובכן אַתּ אומרת כי נקיה אַתּ משמוע בקול אבותיך ולא תשימי אליו לב?

– אם דבריהם נכונים ונכוחים, אז שום אשים אליהם לב, ואולם טרם אבוא לחסום את טובי ולגדור בעצם ידי את דרכי בעדי לבלתי אבוא אל הנחלה אשר חמדתי, אז –

– קתרינה, קתרינה! לא זאת הנחלה ולא זה טוּבך אשר אליו תשאי את עיניך! האם לא תענה דבר, ארופוינט? האם לא תגיד לבתך מה החיים שואלים מעמה ומה המעשה אשר תעשה?

– עליך, בתי, להביט בשבט עינים ולראות כי לא כליזמר האיש אשר הוכיח לך אלהים, ענה ארופוינט גם הוא חלקו – לא הוא האיש אשר תהיה לאל ידו למשול בכל רכושך ובכל הנחלה ובכל האחוזה אשר לך. הן פניו פני גר וכמו זרות נראה בהם – והוא איש אשר איננו יודע להלוך נגד החיים.

– אם אין את נפשך להיות אשה לאיש מחורי הארץ ונשיאיה, הלא דרך אחרת לפניך, ענתה גם אשת ארופוינט אחריו – ולמה תאמרי להמלט אל איש בן בלי שם ומתעתע?

– לא יתּכן הדבר הזה, בתי, הוסיף ארופוינט על דברי אשתו, לא כליזמר האיש אשר על ידו נוכל לשקול את כל הרכוש אשר לך. לא יתכן הדבר, לא יתכן.

– אמנם כן, היה לא תהיה! קראה אשת ארופוינט בקול נגיד ומצוה – איה האיש? קראי לו!

– לא אקרא לו לבוא ולא אראה בהעטותך עליו כלמה וחרפה, והדבר הזה הן לא יתן ולא יוסיף! ענתה קתרינה.

– הלא תחפצי גם אַתּ כי ידע האיש הזה אשר בקחתו אותך לא יקח עמו את הרכוש ואת כל אשר לך? האין זאת?

– אם כלה ונחרצה היא מעמכם לעשות כדבר הזה, אז נכון הוא לגלות את אזנו למען ידע.

– כי על כן קראי לו ויבוא.

קתאינה יצאה אל חדר הזמרה ותקרא: “קום ובוא!” כי אמרה אך רק למותר הוא להכין את לב כליזמר לכל הדברים הנעשים.

אדוני כליזמר! השמיעה אשת ארופוינט את קולה בחדר למען הראות כי לועגת היא לו, – לא אֶשנה בדברים אשר היו בינינו ובין בתּנו, כי הם לא יתנו ולא יוסיפו לך; יקום נא ארופוינט והגיד לך את אשר יעצנו ואת אשר חרצנו.

– לא יתכן הדבר והוא לא יקום ולא יהיה אשר נתן לך את בתנו לאשה! ענה ארופוינט והדברים אשר עליו לדבר רבצו כעופרת על לשונו ועל לבו, וגם הציגאר אשר בפיו לא הועילה לו להקל את עולו עד מה, – רק זרות ותהפוכות ומעשי תעתועים רואות עינינו באיש האומר לעשות לנו ככה והוא על כל אלה יוּבא למשפט.

– נאמן היית לפנינו ואנחנו האמנו בך אמונה גדולה ועתה בגדת בנו ותגנוב את לבבנו, ענתה גם אשת ארופוינט חלקה ולא יכלה למשול ברוחה לתת את אישה להיות לה לפה כאשר חשבה בראשונה.

כליזמר השתחוה ויקוד לדברים האלה ועל שפתיו כמו לעג ולצון.

– אכן רק רעיון רוח הרעיון הזה ואתה טוב תעשה לוּ אמרת נואש לוֹ ועזבת את ביתנו בעצם היום הזה! הוסיף ארופוינט על דבריו ויחשוב כי יבוא על מקומו בשלום לוּ גם לא יזכיר בדבר הכסף והרכוש.

– לא אוכל לאמר נואש עד אם שמעתי את אשר בפי בתך וידעתי כי פוקדת היא עלי לעזוב אותה, ענה כליזמר.

– אמנם לא יסכנו הדברים לשנוֹת את כל אשר דברנו, אמרה אשת ארופוינט, ורק זה הדבר אשר עליך לדעת כי אנחנו פה לא נאמר טוב לדבק הזה עד נצח וכי נכונים אנחנו להעביר את הנחלה מבתנו לאחר ביום ראותנו כי לא תאבה הנערה לשמוע לנו. ואתה שמע ודע כי לך לא תהיה הנחלה הזאת עד עולם!

– גברתי! הנחלה הזאת היתה תמיד מכשול בדרכי ולצנינים בצדי, ואני את אלהים מברך אשר הסר יסיר את אבן הנגף הזאת מעל דרכנו; ואולם עלי לשאל בראשונה את פי בתך אם שוֹה אני בעיניה בכל הקרבן הזה?

– לא קרבן הוא ואקריבהו, ענתה בת ארופוינט אחריו – והאלהים הוא היודע כי הוני ועשרי היו תמיד בעיני למכשול ולפוקה ולאבני נגף על דרך חיי אשר בהם התנגפו רגלי מאז ועד היום הזה.

– ובכן כלה ונחרצה היא מעמך להכביד את לבך וללכת עמנו בקרי? שאלה אשת ארופוינט.

– כלה ונחרצה היא מעמי להיות אשה לאדוני כליזמר, ענתה קתרינה דברים נמרצים.

– אל נא יחזה לו האיש הזה חזות שוא כי יבוא יום ואנחנו נעביר את מחשבתנו ונאות לו, ענתה אשת ארופוינט.

– גברתי! ענה כליזמר, הלא תדעי ותביני כי יפלא ממני כיום הזה לענות אותך כאשר עם לבי. ואולם אחת שמעי, גברתי, ודעי אותה, כי ידך אַתּ קצור תקצר מתּת לי קטנה או גדולה אשר תחשב בעיני במאומה; חרש אנכי וחושב, וכל החיל אשר עשיתי, אני בעצם ידי עשיתיו ולא זר, ואותו לא אמיר בזהב פרוים ובכתם לא אחליפנו. אכן מצאה ידי לכלכל את בתך בלחם ביד רחבה, ואין את נפשי לשנות עד מה את ארחות חיי ואת סדרי ביתי בלתי אם בזאת בהיות קתרינה בתּך חברתי ואשת בריתי.

– אם כה ואם כה עזוב תעזוב את ביתנו, אמרה אשת ארופוינט.

– הנני הולך כרגע! ענה כליזמר ויקוד וישתחוה ויעזוב את החדר.

– אל נא תשגי בדמיון שוא, אמי, אמרה קתרינה, הן מאֹרשה אני לאדוני כליזמר והוא יהיה לי לאיש!

ואשת ארופוינט הפנתה את שכמה ותשלח אצבע, וקתרינה עזבה את החדר גם היא.

– ראה כל הדברים האלה טובים ונכוחים, אמר ארופוינט אל אשתו צאת הנערה מאת פניהם, ואולם בשם השטן ועושי רצונו! הלא תגידי לי מה נעשה עתה לנחלתנו ולכל רכושנו?

– את הנחלה ואת הרכוש נעביר לאחר אשר יקרא שמנו עליו; הלא עוד גואל ומודע לנו ממשפחתנו.

– וגם הגואל הזה ידע לכלות את רכושנו בידים פתוחות, ענה ארופוינט וישב לשים אש על פני הציגאר אשר בפיו.

בין כה וכה וכליזמר עזב את קוטשם בעצם היום ההוא ויהי נכון לסור אל בית גוענדולין ממחרת היום בבקר.

 

פרק תשיעי    🔗

וגוענדולין חכתה אל כליזמר בהיות המועד הנכון בבקר, ותשאל מאת אמה לעזוב את הבית, היא ונערותיה, ולא יהיה איש בבית בבוא המנגן ובדברה אליו את דבריה.

ברב ענין ובהמון רב באו החלומות בהקיץ לענות את נפש גוענדולין ולקצות בתוחלתה ובכל תקותה לימים הבאים: מה יגיד כליזמר בשמעו את אשר בלבה? מה יהיה משפטה מלפניו? היאמר טוב לעצתה אשר יעצוה כליותיה? אכן נורא האיש הזה ולפני משפטו מי יעמוד והוא גם במלאכים ישים תהלה! והאיש הזה בין כל האנשים אשר ידעה מעודה ועד כה אחד הוא אשר לא יכרע ואשר לא ישתחוה לה ואשר משול לא תמשול בו! ומה בצע אפוא כי תצחק לו ולדבריו ולא תשים אליהם לב? האם תמעט צרבת מכות אש מהכאיב לנו אם נלעג ונצחק לה? – בידים רפות אספה גוענדולין את ספרי הזמרה אשר לה בבית, ותקח ותּנח אותם על פני העגב, ותחל לסדר אותם. אז ראתה את דמות תבניתה מתוך המראָה הגדולה התלויה על הקיר, ואת יצורי בשרה ובדי עורה מדי עשותה כה וכה; אז הביטה את שמלתה הארוכה והשחורה המכסה את בשרה מצואריה ועד קרסוליה ועליה טרם יהיה כל עדיים וכל תפארת נשים, ומתוך השמלה השחורה הזאת נשקף לבן בשרה החם והזך והוא מתאדם לרגעים, ובראותה את כל אלה ותדע כי אין ציר בארץ אשר לא יתאַו את יפיה למשוח אותה בצבעים על פני הלוח, ובקול דממה דקה קראה: “אמנם יפה אנכי!” – ואת הדברים האלה לא בשמחה ולא בששון קראה, כי אם כמשמיע משפט חרוץ אשר יקום ולא ימוט עוד וכאיש היודע את ערכו.

ופתאם והנה קול שוט וקול רעש אופנים נשמע ואיש משך בפעמון אשר על יד הדלת, ומקץ רגע אחד וכליזמר עמד על פני המפתן, והוא כורע ומשתחוה ביראה ובכבוד.

– ברוך תהיה לי, אדוני כליזמר! וברוך חסדך אשר עשית עמי כיום הזה, אמרה גוענדולין ותושט לו את ידה, ואני תקוה נפשי כי סלחת לי ולא תשים בי חטא על אשר הוגעתיך אלי.

– שאלתך היתה לי לצו ובקשתך לפקודה, ונפשי יודעת מאד את הכבוד אשר הנחלתני בקראך אותי אליך, ענה כליזמר גם הוא דברי חן ורצון. – על יד העגב מעבר מזה עמדה גוענדולין, ומעבר מזה עמד כליזמר, שכמו מפנה אל החלן ועיניו הגדולות והבוחנות אשר אין נסתר מנגדן חודרות לעיני הנערה. אז ידעה גוענדולין כי לא יועיל לה עד מה לכסות עתה ממנו דבר, ועל כן חדלה מהתמהמה ומבחר לשון ערמים ותען ותאמר:

– עצה אני שואלת מפיך, אדוני כליזמר. כל כספנו וכל אשר היה לנו אבד ממנו בענין רע ולא נותר לנו דבר בלתי אם הנפש לבד, ואני אין לי עתה עצה אחרת בלתי אם להיות נשכרה בלחם ולדאג לאמי ולביתי לבלתי נחסר; ואולם רק דרך אחת פתוחה לפני, ואותה אני בוחרת שכם אחד מכל יתר הדרכים, הלא היא הדרך העולה אל הבמה אשר בבתי-התיאטרון למען היותי למשחקת. אמנם אין את נפשי להיות מן האחרונות – ועל כן אמרתי בלבי – לוּ מצאתי חן בעיניך וכשר הדבר גם לפניך – כי עתה הייתי למשוררת – כי באמת ובתמים אני אומרת ללמוד עתה את חקות השירה והזמרה.

כליזמר הניח את מצנפתו על פני העגב ואת ידיו שם אשה על פני אחותה, וידום.

– אמנם ידעתי גם ידעתי, הוסיפה גוענדולין לדבר ופניה הלבינו אף התאדמו חליפות, – כי שירתי וזמרתי מלאות מום וחסרון, אבל עליך, אדוני, לדעת כי מורים לא היו לי מעודי, ועתה הלא לא יבצר ממני לשמוע בקול מורים נאמנים וללמוד ולעמול; הלא בין תבין, אדוני, כי זה חפצי וזה רצוני להיות משחקת ומשוררת גם יחד, כמו גריזי המפֹארה והמהללה, ללכת מחיל אל חיל ולהיות עליונה על כל רעותי ואחיותי. ואולם בך, אדוני, חסיתי ולמשפטך יחלתי, כי ידעתי אשר לא תשלה את נפשי וכי מפיך תשמע אזני דברים טובים, דברי אמת.

ברגע הזה וגוענדולין האמינה בכל נפשה ומאדה כי גם אם תצא האמת מפי כליזמר, והיה משפטה לטובה ולא לרעה.

וכליזמר לא פתח עוד את שפתיו ויוסף וידום. את נעלי ידיו הסיר מעל אצבעותיו וישלך אותם אל תוך מצנפתו ואת ידיו שם על חלציו ויעבור את החדר לארכו אל המול האחר. אכן חמלה נפשו על הנערה מאד מאד ובלבו אמר: מי יתן וּבלמתּי את פי ויכולתי לשים מתג בשפתי! ואחרי כן פנה אל הנערה וידבר אליה בחפזון, ובכל זה מלאו דבריו נדיבות ורצון, לאמר: – הלא תגידי לי, האם לא ראתה עוד עינך את החרשים ואת החושבים מעודך ולא שמעה עוד אזנך דבר על אדותיהם ועל חייהם ודרכיהם? היודעת נפשך את ארחות המזמרים והמשחקים ויתר החושבים והחרשים?

– לא, ענתה גוענדולין ובתוכה השתומם לבה כי ישאל איש פי נערה צעירה לימים אם יודעת היא את דרכי האנשים ההם, והוא לא יתכן.

– וגם לזאת תסלחי לי אם אשאלך את פיך, הוסיף כליזמר ויתיצב אל מול פני העגב, – כי אנחנו טרם נבוא לחשוב מחשבות ולקנות תחבולות בדבר אשר כזה, עלינו לשום לב אל כל מקרה אשר יהיה, ועל כן הלא תסלחי לי אם אשאל: הן בת עשרים שנה אַתּ כיום הזה, האין זאת?

– בת עשרים ואחת, ענתה גוענדולין ולבה לא הוסיף עוד להיות סמוך ובטוח כבראשונה – האם תחשוב למשפט כי זקנתי מהיות למזמרת או למשחקת?

כליזמר שלח את שפתו התחתונה ואת אצבעות ידיו הניף תנופות הנה והנה ולא ענה דבר.

– יש אשר יאַחרו אנשים מהחל את מלאכתם ויש אשר יקדמו, אמרה גוענדולין ותהי עם לבה תקוה חדשה.

אכן כליזמר לא שם לבו אל הדברים האלה, ורק הוסיף וידבר אליה רכּות יותר למבראשונה: – את אשר אחזה לי אני לא חשבת ולא עלה על לבך מעודך לבחר לך את הדרך הזה, האין זאת? האין זאת כי מעודך לא התעוררה החמדה בקרב לבך ולא בערה כאש התאוה בקרב נפשך לקום ולהיות אחרת מאשר היית? האין זאת כי מעודך, בטרם באה הרעה על בית אמך, לא היה עם לבך חשק נמרץ לענות את נפשך לקום ולהיות למשחקת או למשוררת או לאחת מכל אלה?

– כדבריך כן הוא. חשק נמרץ לא היה עם לבי מעודי להיות כדבר הזה, ואולם אהבתי לשחק לפני הרואים כפעם בפעם ועל הרואים התענגה נפשי. אולי תזכור גם אתה, אדוני, כי ראית אותי בעלותי על הבמה ובשחקי.

– כן כן, ענה אותה בחפזון, עוד אזכרה ולא שכחתי! עוד תראינה עיני את כל החזון ההוא ולא יפול ממנו צרור ארצה! – ובכלותו את דבריו שב ויעבור את החדר לארכו אל המול האחר. וגוענדולין ידעה כי ברגע הזה שקל תשקל במאזנים, ויהי לה כל רגע ליובל שנים עד תשמע אזנה ותדע איך יפול דבר, ואולם בכל זה לא האמינה ולא עלה על לבה כי יש אשר יפול הדבר הזה לרע לה, ועל כן אמרה:

– חסד גדול אתה עושה עמי, אדוני, בתתך לי את עצתך הנאמנה, אחת היא אם בכה ואם בכה.

– גברתי! החל כליזמר פתאֹם לדבר ויגש עד לפניה וקולו לא הוסיף עוד להיות רך כבראשונה, – הנני ודברתי אליך את דברי והגדתי לך את כל לבי, לא אעלים דבר ולא אכסה ממך קטנה או גדולה; ואני הן אחטא לנפשי כל הימים להשלות את נפשך למטוב ועד רע ולדבר טובה או רעה מלבי, והיא לא כן. ארור משגה עור בדרך! ארור האיש אשר לפני עור יתן מכשול! והיה אם אבוא אנכי כיום הזה ואוליך שולל נערה צעירה ויפה, והנערה הזאת הן לא יבצר ממנה להשכיל בכל אשר תפנה ולהצליח גם בדרך אחר אשר תבחר לה, וחטאתי אני לנפשי וממני יבוקש דם הנערה הזאת והייתי אני לרשע כל הימים! – ובדבר כליזמר את דבריו האחרונים, והיה קולו לקול מלחשים.

וגוענדולין שמעה את הדברים ורוחה החל להתמוטט הלוך והתמוטט, ובכל זה עוד עיניה תלויות אל האיש הדובר בה ולכל הגה היוצא מפיו, וכליזמר הוסיף ויאמר:

– נערה יפה אַתּ וצעירה לימים – מנוער פנקו אותך ויתנו לך כל תענוגות בני האדם – כל אשר שאלו עיניך לא חשכו ממך וגם אַתּ לא חשכתּ מכל אשר עלה על לבך – מעודך ועד כה לא דברת עוד אל לבך לאמר: “את הדבר הזה מחויבת אני ללמוד“, “את הדבר הזה מחויבת אני להבין”, “את הדבר הזה מחויבת אני לעשות, ויהי מה!” (ופעם בפעם בדבר כליזמר את המלה “מחויבת” הניף שלש מאצבעות יד ימינו לעמת גוענדולין) ואם נשים לב אל כל אלה ומצאנו כי לא נוצרתּ מבטן בלתי אם להיות אשה צעירה ונחמדה אשר כל הנותן בה דפי והיה בו חטא.

רגע אחד החשה כליזמר מדבּר, ואחרי כן שב וישם את אצבעות ידיו על חלציו ואת לחיו התחתונה והחזקה שלח מצוארו והלאה, ויוסף ויאמר:

– ונערה אשר כזה היה גורלה ומשפטה עד היום הזה, ההיא תאמר לחיות חיי חרש וחושב, חיי לחץ ומרורים, חיי עבודה ועמל למן הבקר ועד הערב, חיים אשר לפעמים אין בהם גם הכבוד אשר אליו עיניך נשואות? בזעת אפּך תאכלי לחמך ובזעת אפך תעשי לך גם את הכבוד; מעט מעט תאכליהו, מעט מעט תעשיהו; ואף גם זאת ואני טרם אדע אם יש יום עד עולמי עולמים ואַתּ תמצאי לך לחם וכבוד.

וכליזמר חשב בלבו כי הדברים האלה ישפקו לו להעביר את מחשבת הנערה מקרב לבה ולהניא אותה מן הדרך אשר אמרה להתיצב עליו, ואולם גוענדולין בשמעה את הדברים ותּחל רוח מרי לפעם אותה ולהיות ממרה עם כל שטן אשר בדרך, ועל כן ענתה ואמרה:

– הן חרש וחושב גם אתה, אדוני, ולכן אמרתי בלבי: אין זאת כי בעיניך יהיו החיים האלה חיי כבוד ותפארת אשר ירדוף האדם אחריהם וחי בהם. ואני בבקשי תחבולות שונות ומבלתי מצאי טובה ממנה, ואמרתי אנסה נא גם אני את כחי כמשפט האנשים האחרים אשר נסו את כחם גם המה.

– מבלי מצאך תחבולה טובה ממנה אמרת לנסות דבר אל התחבולה הזאת? – ענה כליזמר ואש החלה לקדוח באפו – היה לא תהיה, גברתי הארליט! עד נצח נצחים לא תמצאי תחבולה טובה מזאת, וגם אַתּ וגם כל איש או אשה לא ימצאו עד עולמי עולמים טובה ממנה! ורק אחת נשאל ואותה נבקש מאת המוצאים ההם, כי יבינו את אשר לפניהם וכי ידעו למשול בטובה הזאת ולאכול מפריה! לא כן, גברתי, לא את חיי החרש אני מביא במשפט ולא בדרכי החושב אתן דפי; שבּח אני את החיים האלה ואת האנשים ההם מאין כמוני, ורק בזאת נפליתי ממך, כי תאמר נפשי, אשר רק יחידי בחירי סגלה בחר אלהים לו לשים את הכשרון ואת המחשבת בקרב לבם, אחד מעיר ושנים ממדינה, ולהם קרא מבטן להיות רודפים אחרי משאת נפשם עד בואם אל תכליתה, והם ישאו ויסבלו, יאבקו וילחמו, ואין עיף ואין כושל בהם, ואם ירדפו ולא ישיגו, ואמרו האנשים האלה בלבם: אך רק אנחנו האשמים, אנחנו החטאים, כי לא עמלנו עוד ככל התורה וככל החקה, ועלינו לעבוד משנה עבודה ולעשות מלאכתנו פי שנים עד בואנו אל הנחלה! – ואף גם זאת, גברתי! החיים האלה חיי כבוד המה מאין כמוהם, ואולם הכבוד הזה ממקור הלב פנימה הוא בא וזר לא יתננו לנו; על פי כשרון מעשינו ננחל אותו, ועל פי מרבית חכמתנו יחלקוהו לנו! אכן אין כבוד בחיים אשר ילבש אותם האדם כאשר ילבש העבד את בגדי השרת לכהן להתהדר בהם!

האש, אשר התלקחה אתמול בלב כליזמר בדברו את דבריו את בוּלט, שבה ותבער רגע אחד בקרבו גם היום, והיא שמה בפיו דברים אשר רחקו ממנו ואשר לא חשב בראשונה לדבר אותם, כי אמר בראשונה: אדברה נא רכות באזני הנערה הרכה והענוגה הזאת, ובדברים רכים אוכיח לה כי אין כשרון ואין יתרון הכשר חכמה לה, ועזבה הנערה את דרכה ושבה ורפא לה; ולכן בראותו עתה כי דברים קשים התמלטו מפיו ולא רוחו, וידום לפתע פתאם. ואולם גוענדולין אמרה בלבה: רק שופט כביר הוא אשר גם במלאכים יתן דפי, ורק בחמו נדעכו הדברים הקשים מפיו! והנערה אשר הסכינה מעודה כי כל רואה אותה ישתומם לה, לא הבינה ולא האמינה כי בעלותה על הבמה לא יכרעו ולא ישתחוו לה כל רואיה, ועל כן אמרה:

– כדבריך כן הוא, אדוני, ואני גם אני נכונה בימים בראשונים לשאת גם עמל וגם תלאות שונות, ונפשי יודעת מאד כי לא בן-לילה יהיה איש לשם ולתהלה; וגם לא על כל איש או על כל אשה להיות מן המשחקים והמשוררים הראשונים, כאשר אתה דובר; ואולם לוּ מצאתי חן בעיניך להגיד לי מה יהיה משפט המעשה אשר עלי לעשות ומה הדרך אשר עלי ללכת בבחרי את המלאכה הזאת, כי אז עשה אעשה וגם יכול אוכל, ולא אסוג אחור מעלוֹת גם על ראש ההר הגבוה. הלא אם כה ואם כה יפול הדבר, טוב היותי משוררת ומשחקת מהיותי אומנת בבית כהן וכסיל. לכן נכונה אנכי לעשות את כל אשר תאמר אלי ואת כל אשר תמצא לטוב לי.

אז ראה כליזמר ויוכח כי עליו לדבר בשפה ברורה ככל אשר בלבו.

– הבה ואגיד לך את הדרך אשר תלכי ומה יהיה משפט המעשה אשר תעשי, ואולם לא אנכי הבוחר לך את הדרך הזה והמעשה הזה לא אנכי אהללנו לך, ורק בחזק יד תּוּבלי על הדרך ההוא ובזרוע נטויה ימשלו בך למען תעשי את מעשיך; חקה אחת ומשפט אחד לאיש אשר יבוא אל המטרה ואשר ינחל לו שם ותהלה ואשר ימצא את המנוחה ואת הנחלה ולאיש אשר לנצח לא יבוא למחוז חפצו או אשר לא יתיצב בשוּרה הראשונה כי אם בשניה ובשלישית – חקה אחת ומשפט אחד אחד לכלם! את אמך תקראי עמך, למען היותה לך לצל ולמחסה, וקמתן והלכתן העירה; וראשית למודים ישימו לפניך, ואַתּ תלמדי מן הבקר ועד הערב, מהחל ועד כלה, מחקת הזמרה ועד חקות המשחק ועד חקות משפטי התיאטרא, אחת היא את אשר תבחרי לך, אם את המלאכה האחת או את השנית או את השלישית – בראשונה למד תלמדי אותה, למען תבאי אל תכליתה. למה תשלחי את אצבעך לנגדי? למה תקרצי בעיניך? האם תחפצי להגיד לי כי כבר למדת את כל אלה? – ידעתי גם ידעתי כי נערה מברכה אתּ וכי היית לסגלה ולחמודות בעיני כל רואיך וכי נסית את משפט כשרונך ומצאת כי כביר מצאה ידך; ידעתי כי הסכן הסכנת לשיר בשירים ולנגן בעגב ולקרוא בקול פרקי ספרים באזני רבים – ואולם עליך לשכוח בראשונה את כל אלה ולהשכיח אותם מלבך טרם תגשי אל המלאכה! לא כסוד בחורים עליזים בביתך סוד המשחקים בבית הבמות, ולא כראותם המה יראו גם שופטיך ודורשיך! ואַתּ, גברתי, עוד טרם יש לך כל מזמה וכל דעת וגם הבין לא תביני עוד להבדיל בין טוב ובין רע ולדעת מה הטוב שואל מעמך, כי על כן עליך לשכוח בראשונה את כל נפלאותיך ונוראותיך ואת כל אשר דברה אליך לשון רמיה ושפת חנפים, ועליך לכבוש את בשרך ואת רוחך גם יחד לעשות בהם כרצונך בכל רגע אשר יהיה עם לבך, ויותר מהמה עליך לכבוש את הרוח להטות אותו ימין ושמֹאל לפי חפצך, כי ראה ראיתי בך אשר בכרה קלה היה רוחך מעודך אשר לא תמשלי בו תחת משלו בך; ואת הכבוד ואת השם ואת התהלה תעבירי מנגד עיניך ולא יעלו על לבך ולא יפקדו עוד, ולא יהיה עוד האור המתעה הזה לפוקה לך, ורק למד תלמדי ועמל תעמלי ואת הטוב תדרשי באין גמול ובאין שכר! אפס שכר ומחיר לא יהיה לך. ויש אשר גם ימים וגם שנים תלכי מבית אל בית ותבקשי פני בעלי בתי התיאטרון ואין מאַסף אותך, וגם כי יחסר הכסף לך ולאנשי ביתך ואין שוקל אותו על ידך מן האנשים ההם, ואולם – הוסיף כליזמר בקמטו את מצחו ובהורותו באצבעותיו בקצר רוח כמוכיח אשר הדבר הזה איננו נחשב אשר נשים אליו לב – לדבר הזה לא נדאג כי הוא המעט ואותו יוכל איש למצוא.

ופני גוענדולין הלבינו והתאדמו חליפות, שח רום לבה ועיני גבהותה שפלו, והדברים האחרונים גם הם באו וימחצו את לבה עד מאד, והיא ידעה כי רוחה סוער בקרבה, ותחתור להסתיר מבוכתה מעיני הרואה, ותקח פתאם כסא לשבת עליו ותשם כסא גם לכליזמר; ואולם כליזמר לא נגע אליו ויט מעט אחורנית להביט אל פני הנערה, ואחרי כן נשען אל פני העגב. ברגע הזה וגוענדולין אמרה בלבה: לוּ חכמתי ולא קראתיו לבוא כי עתה שלותי! וכליזמר הוסיף לדבר:

– ככה יהיה משפט המעשה אשר תעשי, ומה הפרי אשר תאכלי ממעלליך? מה הברכה אשר תשאי בעמלך? אם ככה תשאלי לא אמנע ממך את האמת גם הפעם: גם פריך וגם ברכתך כמוהם כאין יהיו, ומי יודע אם תנחלי אותם עד נצח!

ובדברו את הדברים האלה שלח את שפתו התחתונה ממנו ומעלה ויבט אל הנערה מתוך בתי-עיניו ויהי כאכזר אשר כל יופי לא יחשדהו וכל שחד לא יקח את לבו. בעת ההיא ועיני גוענדולין החלו להיות בוערות, והיא עוד מתחזקת ומתאמצת לדבר אליו ותהי כמדברת אליו קשות:

– התאמר בלבבך כי אין לי כשרון וכי זקנתי מהיות עתה למשוררת ולמשחקת?

– כן הוא! לוּ החלות לשים לב אל המלאכה הזאת לפני שבע שנים או לפני עשר שנים ומעלה, כי עתה ידענו אם יש לך מעט כשרון ואם גם המעט יחסר לך! אם תראי ילד בן אחד הבדחנים המתהוללים בחוצות העיר והוא יעזור על יד אביו להשתכר אל ככר לחם, מאז היותו בן שש שנים, ומצאת כי חכו המלא קול זמרה היה לו לירושה מאת אביו ומאת אבי אביו ומדורות רבים אשר היו לפניו ואשר כלם היו מטיבי נגן, והוא החל לנגן ולזמר כאשר יחל הילד האחר לדבר, ואז תוכחי ותראי כי תקוה לילד כזה יותר ממך. אם יקום מקרבנו חרש וחושב, והיה ראשיתו לעמול וללמוד, ללמוד ולעמול, באפס מנוחה ובאפס מרגוע ובאין הרף, כי כל אשר ישיג וכל אשר ימצא, לא ישיגנו ולא ימצאנו בלתי אם על פי הלמודים הרבים, וגם אם יולד בּקרבנו איש הרוח, וראינו כי לא יעשה גדולה או קטנה עד אם עמל ויגע ולמד הרבה, כי גם הרוח אשר בו איננו בלתי אם כלי גדול אשר נוכל לשים בו הרבה חכמה והרבה דעת, ואם נחדל ולא נשים בו והיה הכלי ריק. אם נראה בחוצות העיר חרטום או לץ עושה בלהטיו והוא מהיר מאד במלאכתו בהשליכו את כדוריו ואת גלגליו, וידענו כי מעט מעט למד האיש הזה לפתח את עורקי בשרו ואת בדי עורו עד אשר מצא לו לשלוט בהם ולהטות אותם כחפצו, ככה יהיה גם משפט המנגן או המשחק, והוא רק את עורקיו ואת כליו הכניע לו לשלוט בהם כרצונו, והמלאכה הזאת מלאכת ימי הנעורים היא בטרם יתרגל האדם בדברים אחרים אשר לא יצלח עוד לסור מהם.

– אפס אנכי לא בין אנשי הרוח אמרתי לשום קני, ורק האמנתי כי יש לי כשרון מעט ואם אלמד ומצא לי.

– אולי יש לך כשרון מעט ואני לא אכחש ואֹמר לא הוא. ואולם לא תאמין נפשי כי קולך אדיר לקחת נפשות, לוּ גם למדת הרבה בימי ילדותך, ואם כזה וכזה נשפוט ומצאנו כי גם יפיך וגם חין ערכך לא יועילו לך הרבה להציל אותך משבט מוסר מדי התיצבך על הבמה.

ובכל אלה לא באו הדברים אל לב גוענדולין כאשר העד העיד בה כליזמר, ויש אשר עלה על לבה כי משפטו איננו נכון ויש אשר חשבה כי רעה עינו בה ועל כן יאמר למנוע את הטובה ממנה; וברגע הזה והיא נחמה על מעשיה אשר עשתה ואשר לא כתבה מכתב אל שר בית אחת התיאטריות בלונדון לשאל ממנו כי יתן לה מקום לשחק שם, והדרך הזאת הלא היא הדרך הסלולה מכלן. ועתה בראותה כי אין לב כליזמר הולך אחרי עצתה להיות מזמרת, ותרץ מזה, ותנס להוכיח לו כי עוד תקוה לה להיות למשחקת, ועל כן ענתה ואמרה:

– ידעתי כי כדבריך כן הוא וכי לא על נקלה יצלח האדם להיות משחק טוב, וגם אין איש אשר ידע מראש אם אעשה אנכי פרי בעמלי, כי על כן אמרתי אשר עלי לפנות אל אחד משרי בתי התיאטרון אשר יתן לי מקום לעלות שם על הבמה למען ראות שכר בעמלי, ובין כה וכה ואני אלמד את תורתי כאשר אדוני דובר.

– לא יתכן, גברתי הארליט, לא יתכן הדבר הזה! ואני אחת היא לי אם אכזר אהיה בעיניך, ורק את האמת, אותה ישמור פי לדבר, וביד חזקה אנשל מקרבך את חלומותיך ואת חזיונותיך אשר חלמת בהקיץ ואשר חזית על שוא, ובלתי יבולע לך. יש אשר שרים ושרות ילבשו בגדי חמודות וישימו נעלי ידיהם באצבעותיהם והתברכו בלבבם לאמר: עתה לא יבצר ממנו לעלות גם אנחנו על הבמה והיינו כמשחקים, חקה אחת ומשפט אחד לאדמת התיאטרון ולאדמת ההיכל אשר מתוכו באנו! ואולם אחרת יחשוב אדון בית התיאטרון ואחרת ישפוט, וכל חין ערכך ויפיך לא יקחו את לבו לתת לך משמרת וכהונה בין אנשיו, והיה כי תסורי אליו, ושאל ממך אשר שלם תשלמי לו בכסף מלא עקב אשר יתן אותך לעלות על במותיוֹ ואַתּ אינך משחקת מתמול שלשום ורק לנסות את כחך באת ולהראות את יפיך, או יש אשר ידרוש ממך כי למד תלמדי בראשונה את המלאכה לעמוד ולשבת, לקום וללכת, לנוח ולשבות ככל החקה וככל התורה אשר על המשחקים לעשותן. ואַתּ הלא ידעת אם לא שמעת כי גם הסוס היפה מכל הסוסים לא יצלח לרקד ולשחק בחצר הקרקס עד אם למד את המלאכה בראשונה; ויותר מהמה יבקש ממך כי רוח וכשרון יהיו לך לנפוח נשמת חיים באף יצוריך, והנפשות אשר תעשי על הבמה תקומנה ותחיינה, ולא יהיה בהן זרות ותהפוכות, ורוח אחד יהיה לכל נפש מהחל ועד כלה, והתנוסס הרוח הזה גם בכל הדבר היוצא מפיה וגם בּכל תו פניה וגם בכל מעשי אצבעותיה וידיה וגם בתוך הקול המשתנה בכל רגע ורגע לפי משפטיו וחקותיו; ובכן גם אַתּ הן לא תתברכי בלבבך כי יתן לך שר בית תיאטרון כהונה ומשמרת עמו ביום בואך אליו לדרוש כדבר הזה ממנו!

– ואיך אפוא יהיה הדבר כי ראה נראה לפעמים נשים משחקות על הבמות והן רעות עד מאד ואינן יודעות בין ימינן ובין שמאלן?

– גם בזאת שגית, גברתי הארליט, ומשפטך משפט הקונה בעמדו לפני המוכר! יש אשר נצא לקנות לנו סנדלים לרגלינו, וחפשנו בין הסנדלים וכל אשר יעלה בידינו רע רע נקרא להם ונשליך אותם אל אחת הפנות, ואולם עלינו לדעת כי ימים וחדשים למד האיש העושה את הסנדלים עד אשר מצאה ידו לעשות את אלה. ראי אַתּ אומרת כי ראו עיניך משחקות לא טובות, ואולם ידוע תדעי כי גם להן לא תוכלי להיות למורה אַתּ, תחת אשר תוכלנה הן להורות אותך מעשים רבים ותחבולות רבות אשר לא ידעת ואשר לא עלו על לבך; יש אשר משחקת רעה כזאת שנה תשנה את קולה פעם בכה ופעם בכה עד אשר ישמע בכל זויות הבית ובכל מקצעותיו, ואני את כפי אתקע לך כי אַתּ לא תצלחי לעשות כדבר הזה עד אם הרבית לעמול בו ימים רבים; וגם לעמוד וללכת על פני הבמה מלאכה היא אשר לא כל איש יעשנה ואשר עלינו ללמוד אותה בראשונה – ואַתּ הלא בין תביני כי לא נדבר בנשים הבזויות והשפלות המתהוללות בבתי המרזח או על פני אחת הבמות אשר מחוץ לעיר, ושכרן רבע כסף לחדש.

– ואולם אנכי חשבתי בלבי כי כל הדברים הקטנים האלה אשר אמרת לא יכבדו ולא יקשו ממני יותר מדי כחי ללמוד אותם, וגם הן לא טפש כחלב לבי מבלתי יכולת להבין וללמוד עד מה; ואני בשבתי בעיר פריז ראה ראיתי על פני הבמות עלמות רעות מראה ורעות תֹאר והן התיצבו על פני הבמה ותהיינה מן המשחקות הראשונות; ולוּ גם אמת היא אשר אין לי כל כשרון וכל יתרון, הן גם בזוית מראה מאין כמוה לא הייתי מעודי וגם לא הייתי עוד למפלצת אשר ינוסו האנשים מפניה כמטחוי קשת ביום ראותם אותה.

– ראי, גברתי, הן דברתי אליך את הדברים אשר יהיו ואשר יקומו אם תאמרי ללכת ולבקש את החכמה בכל נפשך ומאֹדך, להיות משחקת או משוררת, באין מחיר ובאין שלומים ובאין גמול, ורק באשר תדבק נפשך אחרי מלאכת המחשבת להיות לה לשפחה כל הימים: את ימיך תבלי בבהלה ואת שנותיך בעמל, ולא על נקלה תלמדי את אשר תלמדי, כי לא הסכנת בזה עשרים שנה ואחת; את מעשיך יביאו במשפט ועל כל מעשה אשר תעשי תבטנה שבע עינים, ושבע ביום ישמיעו אותך את מוסר תוכחתך, ואת רום לבבך ואת גבהות עיניך ישפילו ויכניעו; במסות ינסוך יום יום, ואת מעשיך הטובים לא יראו ולא יביטו ורק את הרעות יענו בך להוקיע אותן לנגד השמש; על הבמה לא יתנו אותך לבוא ולא יראו אותך כראות את המשחקת, ורק לנסות את כחך יקחו אותך לשחק לפניהם; והיה כי תקצר רוחך בקרבך ובכל עמלך, וקללת את נפשך ואת הימים אשר באה העצה הזאת בלבך, או אז תראי ותוכחי כי רק אחרי הצל רדפת אשר לא תשיגי אותו עד עולם, וכי באמת לא משחקת ולא משוררת אַתּ, עקב אשר לא לגדולות ולא לנצורות נוצרת, והיית אך לאחת מן האחרונות. אבל – –

כליזמר החשה רגע אחד מדבּר, וגוענדולין ישבה על הכסא ולא היה עוד בה רוח לשאת את עיניה אל פני הדובר ורק אחת ידעה כי לבה כואב עליה מאֹד, ופתאֹם וקול דברי כליזמר העיר את רוחה שנית, והוא הוסיף וידבר:

– אבל יש אשר עלמה צעירה ויפה תלך לבקש את החכמה, לא באשר דבקה נפשה אחריה כי אם בהיות מטרה אחרת לנגד עיניה, ונערה אשר כזאת תתברך בלבבה כי ביפיה ובתארה הטוב תעשה את כל החיל, ולא ירבו הימים והיא אחרי כבוד תלקח ודבקה נפש גבר אחריה ויצאה והיתה לאיש מן החורים ומן הסגנים; ואולם גם כזאת לא תקום ולא תהיה אם לא תלמד הנערה בראשונה ואם לא תעמול ותעבוד, והיה בימים הראשונים והיא תרעב ללחם ולא תמצא, תשמע נאצות ולא תשיב, תתערב עם שונים ולא תאטם אזניה משמוע נבלות, ואם תמצא מעט לחם והיה הלחם הזה מתנת איש אשר קרבתה יחפוץ.

– שנאתי מתנות מעודי ואל איש לא התפללתי! קראה גוענדולין, כי מחצו הדברים האלה את לבה עד מאד, והיא יראה כי לועג כליזמר לה, וגם עלתה המחשבה בלבה כי יש אשר ידמה כליזמר אשר לא רק לקחת עצה מפיו קראה לו כי אם לקחת ממנו גם את כל אשר יתן. – אמנם כן, לא ידעתי את בתי התיאטרא ונתיבותיהם ודרכיהם נעלמו ממני, ואולם אני דמיתי תמיד אשר יצלח בידי לראות שכר ויהי מה, כי כסף אין בידי ומשען זרים תעבה נפשי!

– צר לי מאד לשמוע דברים כאלה מפיך, ענה כליזמר וישב לדבר בקול רך כבראשונה בהחלו את דבריו עמה, – ידעתי כי הכאבתי לך עד מאד, ואולם לא ידעתי דרך אחרת בלתי אם לשים כה את האמת לנגד עיניך, לבלתי אחטא בנפשך היקרה גם לי. אכן לא אמרתי לך כי עזב תעזבי את הדרך הזאת, דרך החכמה ומלאכת המחשבת, ונהפוך הוא, כי שמוח אשמח מאד אם אראה אותך ברדפך אחרי החכמה ובאמרך לעלות עד מרום פסגותיה. הן לחום תלחמי אל פגעים רבים ונאמנים וגם לא תקל המלאכה אשר עליך לעשות, ואולם נכון אנכי לעמוד על יד ימינך ולעזור לך בכל אשר אוכל ובכל אשר תמצא ידי, כי בני אֵם אחת אנחנו, בני החכמה ומלאכת המחשבת, ועלינו לעזור איש את אחיו כל הימים אשר על פני האדמה.

גוענדולין לא ענתה דבר ותבט על פני ידיה אשר שמה על פני חיקה, ותדע בנפשה לפתע פתאֹם עד כמה היא רחוקה עתה מהטות לבה לדבריו הטובים ולחסדו אשר הוא אומר לעשות עמה, והוא הוסיף ויאמר:

– סלחי לי, גברתי, אם אדבר הפעם בי ובנפשי, ואולם כמוסים יהיו הדברים האלה עמך עד עת קץ. הנה ימים באים עוד מעט, והיתה לאל ידי להרים מכשולים מעל דרכך, וקמת ונסעת אַתּ ואמך עירה לונדון, והבאתי מורים אל תוך ביתך ולמדת ועבדת ככל אשר יאמרו, וכל דאגה תרחק ממך כי לא יחסר לך דבר. אפס כמוס וחתום יהיה הדבר אשר אֹמר אליך, ורק אַתּ לבדך תשמעי אותו מפי כיום הזה; ואַתּ דעי וראי לך כי לא ירחק יום ואני אקח לי לאשה את העלמה קתרינה לבית ארופוינט, והיה ביום הזה והיא תהיה לך לרעיה נאמנה לאהבה אותך ולדבקה אחריך, ומשנה שמחה תשמח בך ביום שמעה כי חשקה נפשך במלאכת מחשבת וכי אלהיה היו גם לך לאלהים.

ופני גוענדולין התאדמו מאֹד בשמעה את הדברים, ואולם לא דברי כליזמר, אשר דבּר על אֹדות בת ארופוינט וכי נכונה הנערה להיות לו לאשה, הרגיזו אותה ממנוחתה ורק הדברים אשר דבּר על עתידותיה ועל הימים ההולכים לקראתה. חזות קשה נבּא לה האיש: בת ארופוינט תהיה לה לגבירה העושה חסד עם אמתה – והדבר הזה המר לה מאד; כליזמר יהיה לה למגן ולמושיע – והוא הלא האיש אשר שפט אותה ואת כשרונה לרעה ולא לטובה, ורק בחמלתו אשר יחמול עליה יאמר להיות לה למושיע, וכל חמלה תועבת נפשה; ולוּ גם בוא תבוא לפני שופטים אחרים, מי יתקע לידה כי לא אדונים קשים יהיו השופטים ההם וכי לא יאטמו אזניהם גם המה משמוע בקולה ואת לבם מהאמין בה ובכשרון רוחה? אכן האביד כליזמר ביד חזקה את תקותה ואת תוחלתה וימותת גם את אמונתה אשר האמינה בבני האדם! רגעים אחדים ישבה ותחשוב מחשבות ותחבל תחבולות ולא ידעה מה, ופתאֹם קמה ורוחה שב אליה וגאותה ורום עיניה שבו אליה גם הם כבראשונה, אז הרימה ראשה ותבט בפני כליזמר ופניה מלאו עז ומרי, ותען ותאמר:

– יצו אלהים את הברכה אתך ואת רעיתך אשר בחרת לך, אדוני כליזמר, ואתה דע וּראה כי מעודי ועד היום לא ראיתי בבנות האדם אשה טובה מבּת ארופוינט! ואף גם זאת, אדוני כליזמר, רחש לבי לך דבר טוב על כל הטוב והחסד אשר עשית עמדי היום ועל כל הדברים הטובים והנכונים אשר דברת אלי ככל אשר היה עם לבך; ואולם אני עוד טרם אוּכל לגזור אֹמר ולחרוץ את אשר אעשה, ורק בבוא המועד וידעת כי אודיע אותך את אשר בלבי ואם יש לאל ידי לקבל ממך את כל אשר תאמר לתת לי בטובך הגדול. אכן אם כה ואם כה ואני לא אשכח את חסדך העצום אשר עשית עמדי בסוּרך אל ביתנו, וגם אתה סלח לי על אשר ערבתי את לבי להוגיע אותך אלינו!

ברגע ההוא וכליזמר אמר בלבו: “רק משלה הנערה אותי, והיא עד נצח לא תגלה את אזני עוד!” ואולם בשפתיו דבּר אליה גם הוא דברי חן ורצון לאמר: – הנה על פני המגלה הזאת כתוב שמי ושם מקום מושבי אשר שם ימצאוני דבריך בכל עת, ואַתּ דעי לך, גבירתי, כי עבד אני לך כל הימים, ובכל עת אשר תקראיני וחרדתי אליך לעשות את כל אשר תצויני!

ובראות גוענדולין כי לוקח הוא את מצנפתו בידו לקום וללכת, ויתעוררו נחומיה בקרבה ותבן כי לא טוב הדבר אשר עשתה לדבּר אליו ככה, וכי האיש הזה חכם ונבון דבר עד מאד ולא ממנו יכחד לדעת את אשר חשבה בלבה, ועל כן התעוררה לפתע פתאֹם ותושט לו את ידה באהבה ובחמלה גדולה, ותדבר לאמר: ראה, אדוני, הנה אנכי באה ללכת בדרך חדשה, והיה אם הדרך הזאת לא תהיה הדרך הישרה, אז חי נפשי, לא אתה האָשם ולא מרוב חלקוֹתיך וחנפותיך תהיה נסבה! אתה העד העידות בי ואני לא שמעתי!

– יגן אלהים עליך וישמרך מלכת בדרך בלתי אם הדרך אשר יהיה לך לשלוה ולמנוחה ולטוב! ענה כליזמר בחום לבב, ויגע בשפתיו את קצות אצבעותיה, ומקץ רגע ואזני גוענדולין שמעו קול רעש אופני עגלה וקול שוט וקול סוס דוהר, ותדע כי עזב כליזמר אותה ואת המקום הזה.

גם אנחה לא התמלטה מפי גוענדולין וגם דמעות לא נראו בעפעפי עיניה, ואולם מעודה ועד כה לא אֻמלל עוד לבה בקרבה כמשפטה ביום הזה. כיקוד אש בערו עיניה בחרכיהן, והיא ראתה בפעם הראשונה ותכר עד מה ריקים החיים ועד מה רבה העזובה בקרבם וכי לא שוֹה האדם לראות חיים ולבקש מטרה וכי רוח אחד ישא את הכל. וגם כל המחשבות אשר עלו עתה על לבה עלו רק לענות את נפשה ולהסתולל בה ולמלא אותה מרי ושקוץ משומם, וגם כל אשר הביטו עיניה על סביביה, את ספרי הזמרה ואת העוגב ואת דמות תבניתה בתוך המראָה, ויהיו כל אלה בעיניה לעול ולמשא ולתועבה ותרא אותם כראות את הנותר ואת השריד אשר נותרו בידי המוכר אחרי יום המכר ואיש לא ישים אליהם לב, ואשר יקח אותם גם המוכר וצרר אותם בחפזון והשליך אותם אל אחת הזויות בעלית קיר ביתו. לא התהלכה גוענדולין בתוך החדר אחת הנה ואחת הנה כמשפטה תמיד בהיות לבה סוער בקרבה, ורק כרעה רבצה על רפידתה אשר בפנת החדר ותלחץ את כפות ידיה אל פני עיניה הבוערות, ואז ראתה בחשך את כל התמונות אשר תּאר כליזמר לפניה ואזניה שמעו את כל מלה ומלה אשר יצאה מפיו, ותהי לה כל מלה חתומה בבשרה וחרושה בצפרן שמיר על לוח לבה, אשר לא תמחה ולא תחדל עוד. “זקנתּ מהיות חושבת – לוּ החלות לעשות לפני שבע שנים ויותר – אין לך כל כשרון וכל יתרון – העבודה קשה מאד והכבוד לנצח לא יבוא – רק לחם תבקשי וגם הוא יחסר לך – את גאותך ורום עיניך יכניעו וישפילו – לא יעצמו עוד עיניהם מראות את כל מום ואת כל מגרעת אשר בך – גם יפיך וגם חנך לא ילכדו עוד אנוש – " וכל הדברים הנוראות האלה כגחלים בוערות בערו בקרב לבה ויאכלו את בשרה מעליה, ויותר מהמה הכאיבו לה דברי כליזמר בתתו אותה לפני נערה אשר לא תעלה על הבמה בלתי אם לצוד נפש גבר מן החורים והסגנים למען היות לו לאשה. ואיככה אפוא תקום היא ואמה ואחיותיה ללכת ולבוא עירה לונדון? התוכל לאכול לחם חסד מן הלחם אשר יתן לה הנדיב החדש כליזמר? האם תוכל לראות ברעה אשר תמצא את אמה ביום קום בת ארופוינט להיות למלאך ולמגן גם לה? הן טוב מזה שבעתים לבוא ולהיות למשרתת או לשפחה ואומנת בבית הכהן הגדול אשר אמר דודה. “אכן גם החלום הזה כלה בעשן כּלה!” דברה בקול אל לבה ותקם מעל רפידתה ורגליה רעדו תחתיה. אז שבה אמה גם היא הביתה ובראותה את עקבות אופני העגלה בתוך החול, ותגש אל בתה ותשאל: – הלא תאמרי לי, חמדת עיני, את אשר הגיד לך כליזמר? “אין דבר" ענתה גוענדולין ותסתר את פניה הלבנים ותדום.

– האם לא בא עוד המועד אשר אדע גם אני את הצפון בקרב לבך? העוד נוטלת אַתּ עלי ללכת בחשך? שאלה האשה הרכה בענוה ובנחת.

– אין דבר, אין דבר, ענתה גוענדולין וקולה עז וקשה למאד, – חלום חלמתי ולא ידעתי פתרונו, והנה בא כליזמר ויפתור לי את החלום הזה וארא כי שגיתי וכי חלמתי, וזה כל הדבר!

– אַל נא, בתי, אַל נא תדברי כדברים האלה ואל נא תבטנה עיניך אל תוך הרוח כעיני המשגע, כי יראתי! ענתה אשת דאוילו ותקרוס על הכסא אשר לפניה. וגוענדולין לא ענתה דבר ותוסף להביט בפני אמה רגע אחד, ופתאם נגשה אליה ותשם את שתי כפות ידיה על כתפותיה ובקול מלחשים ענתה ואמרה:

– הניחי לי ואל נא תדברי אלי עתה, אמי! הן לא יועילו דברים לשנות את הנעשה וברב קינות לא תחדל הרעה. אכן כלה הוא ונחרצה: קומי אַתּ ובֹאי לשבת בבית הקטן על פני השדה אשר אמרת, ואני אבוא אל בית הכהן הגדול להיות לאומנת את בנותיו, וכאשר אבדנו, אבדנו! הה, אמי, אמי, תני נא לי את ידך והיית לי לעזר עד שוב המנוחה אל קרב לבי, כי יראתי מאד!

ואשת דאוילו חרדה ותתפלץ בשמעה את הדברים האלה מפי בתה, ולא יכלה להתאפק בהתפרץ דמעותיה מחרכי עיניה, ותקם בחפזה ותעזוב את החדר ולא דברה דבר.

וממחרת היום באו שתיהן, גוענדולין ואמה, אל בית דודן ואחיהן הכהן גאסקוין, וגוענדולין ראתה את כל אשר עשה האיש הטוב הזה לאמה ולה, ולא היתה עוד בה רוח להתמרמר אליו. את מרכבתו מכר ואת צבא משרתיו העביר מלפניו ואת רב הספרים ואת גליונות כתבי-העת לא הביא עוד אל ביתו, ויהי כל הכסף אשר מצא בזה קדש לאשת דאוילו ולביתה. וגם הדברים אשר דבר אליה דודה רכּוּ משמן, וגם דודתה דברה אליה רק דברי רצון וחנינה, וגם חנה בת דודה שכחה את אשר עשתה גוענדולין לאחיה לריקס ותדבר אליה טובות ונחומים; לא היה איש בכל הבית אשר לא דבּר אליה כדבּר אל הילד החי מחליו – ובכל אלה לא הצליחו כל הדברים וכל המעשים האלה לרפא את שבר לבה ההרוס. אז החל גאסקוין לדבּר במשמרת כהונתה החדשה אשר בבית הכהן הגדול ובהיכלו אשר כלו אומר כבוד, וכי אשת הכהן הגדול שואלת לראות ולדבר את גוענדולין בראשונה בטרם קחתה אותה אל תוך ביתה – והדברים האלה ירדו כחצים שנונים אל תוך לב גוענדולין. האם פרה היא הנמכרת בשוק ואשר ימשש בה הקונה ויבקר אותה בטרם קנותו אותה? וגאסקוין לא הבין את רחשי לב הנערה האלה, וכטוב לבו עליו הוסיף לדבר ולספר באזניה את כל הדברים הנוגעים אל הכהן הגדול ואת רב עשרו וכבודו, וכי גדול הוא מאֶחיו וכי ריב לו עם הכהנים בדבר חבר האנשים המפיצים ברבים את כתבי-הקדש, והוא פקוחה עינו תמיד על בנותיו לנהל אותן בדרך אשר בחר, וכי נערה משכלת ואומנת תראה את מעשיו ולמדה על פיהם בכל יום תמיד תורה חדשה – וגוענדולין שמעה את כל הדברים האלה ויהיו בעיניה כנחשים שונים אשר הביא דודה הביתה להיות זוחלים אנה ואנה אל אשר יהיה רוחם לזחול, והוא ישים את משפטי הנחשים לעיני הנשים אשר בבית, להורות וללמד אותן. ופתאם ובית הכהן הגדול היה בעיניה כבית הסוהר אשר בדרוך רגלה על המפתן, לא תוסיף עוד לראות באור השמש עד עולם. אז עלה על לבה את אשר דברה אמה באזניה כי יש עוד משמרת וכהונה אחרת בבית אחר, להיות למורה באחד מבתי הספר, ותנס דבר אל דודה, והוא הגיד לה את משפט המשמרת הזאת וכי רעה היא מן המשמרת אשר בבית הכהן, וכי אין יודע אם יותן שם חדר מיחד לשבת. אז ראתה גוענדולין ותוכח אשר בא הקץ לה וכי נכנע לבה עם גאותו מאד מאד ואין תקוה לקום עוד: הכהן הגדול יהיה לה לראש ולנגיד ולמצוה, אשת הכהן תבוא פעם בפעם לבקר אחר מעשיה ולשפוט אותם, ובנותיהם תהיינה עליה לעול ולמשא כל הימים. אז געלה נפשה את כל החיים ואת כל המעשים הנעשים תחת השמש, ותקצר נפשה למות ולא ידעה על מה היא חיה. והיא לא דברה דבר למן היום ההוא למטוב ועד רע, ותבוא ותהי בודדת בחדרה ואת הדלת סגרה אחריה ולא ראתה פני איש בבואו, ואמה לא ידעה את אשר היה לה. וגם בראות אמה את פניה לא שמעה מפיה דבר, וגם בשאלה את פיה לא שמעה דבר בלתי אם: כן ולא – ותתאבל אשת דאוילו מאד על בתה ותחבל תחבולות ותבקש עצות להקל מעט את משא הרעה מעל בתה ככל אשר תוכל.

ויהי כשבת גוענדולין בחדרה ואמה גם היא באה אל החדר ותאמר לסדר את הבגדים ואת השמלות אשר לבתה, ובתה קמה פתאם ממקומה ותקח את התבה הקטנה בידה אשר שם עדייה וחליתה, ותאמר:

– הן שכחתי, אמי, את הדברים האלה ואַתּ לא הזכרתים אלי! אכן מתנת ידך הם אשר נתת לי זה שנים רבות, ואני אין לי חפץ בהם עד מה. האם לא תוכלי למכור אותם?

לוּ תוכלי, חמדת עיני, כי עתה חפצתי אשר יהיו הדברים האלה למשמרת אתך עד היום האחרון, ענתה אשת דאוילו ותשמח בלבה כי החלה בתה לדבר דבר ולא תוסיף עוד להיות מחשה ולסגור בקרב לבה את אבלה הכבד באין רואה ובאין יודע, – ואולם הלא תגידי לי, בתי, מה המטפחת הזאת ועל מה שמתּ אותה אל תוך התבה הזאת?

וגוענדולין ראתה את המטפחת ותכירנה, כי צררה בה את הרביד אשר הוּשב אליה, ותען ותאמר: – עם הרביד היתה המטפחת ואשכח ואשים אותם יחדו אל תוך התבה; ואולם שאֵלה אחת אני שואלת ממך עתה, כי במכרך את העדיים האלה לא תמכרי עמהם גם את הרביד, והיה הוא האחד אשר תותירי לי.

– לא, בתי, לא! ואולם גם את יתר הדברים אל נא נמכור…

– למה תדברי, אמי, כדברים האלה? אומנות ושפחות לא תשימנה עדיים וחלאים על צואריהן ועל ראשיהן, ואנחנו טוב לנו לוּ תעשי לי שמלה שחורה וארוכה כאשר תלבשנה בנות הנזירים ולוּ תקלעי לי מחצלת קש להיות לי למלתחה כמשפט היתומות העניות. הן נזירה אנכי!

– למה תקרעי את לבי בדברים האלה? הה, בתי, בתי, לוּ ידעתי במה אוכל להושיע לך, כי עתה את חיי נתתי כפרו! ואולם ראי, בתי, הנה אַתּ באה אל בית הכהן הגדול ושם ייטב לך ולא יחסר לך דבר, כי האנשים האלה אנשים טובים מאד.

– זה הדבר אשר דברתי: שבע ביום עלי להודות את האנשים האלה על החסד אשר הם עושים עמדי לאסוף אותי אל ביתם!

– אל נא תגדילי את הרעה מאשר היא! ענתה אשת דאוילו.

– איך יוכל איש לדעת אם אגדיל את הרעה ואם לא ואני הן דברתי רק את אשר ירחש לבי ולא את אשר ירחש לב אחרים? ענתה גוענדולין ועל שפתיה כמו אש צרבת.

אז שבה ותקח את המטפחת ותשם בו את הרביד כבראשונה ותצפנהו בתוך התבה, והיא לא ידעה את נפשה מדוע היא עושה ככה ולמה לא תחפּוץ למכור את הרביד, ורק יראה ופחד באו אל לבה, ולא הבינה גם את אלה, ותהי כאיש הירא ללכת לבדו בשדה פן תקום עליו רעה אשר לא ידע שחרה; אכן מחשבות כאלה באו בלבה פעם בפעם בזכרה את דירונדה – האם באשר הכניע האיש הזה את גאותה ואת רום עיניה ועל כן חרה אפה בו ותשטמהו או האם מצא האיש הזה חן בעיניה בכל מעשיו ובכל הליכותיו ועל כן רחש לבה לו דבר טוב ותירא אותו ותכבדהו? אכן לא ידעה גוענדולין את אשר בלבה על האיש הזה ולא ידעה ולא הבינה גם היא איזה דרך עבר עליה הרוח לפתע פתאם לבלתי תת למכור את הרביד ולהותיר אותו מכל יתר העדיים. ארץ לא נודעה נשמת האדם וחבלים רבים עוד טרם נכתבו ועוד טרם נדרשו ונחקרו על פי החוקרים!

 

פרק עשירי    🔗

במעט מלים יביעו המלכים והמושלים את הגות לבם, והמעט הזה יביא חליפות בארץ ובבתי הבירזא שנויים. וגם גראנדקורט בבואו עירה ליברון ואת גוענדולין לא מצא עוד שם ויקרא למקום ההוא “מערת פריצים” –, אז הבין סוכנו לוש כי יש עם לבב אדונו לעזוב מהרה את המקום ההוא ולשוב אל מקומו הראשון הוא שדה דיפלו. אכן לא בעצם היום ההוא עזב גראנדקורט את ליברון כאשר חשב סוכנו לוש, ויתמהמה עוד יום תמים להכעיס מעט את לב סוכנו ולהפר את מחשבתו, ומדי שבתו במקום הזה היה לחגא לאשת דודו מאלינגר, כי בכל עת אשר ראתה את פני יורש אישה זה, ויהי לה למזכיר עון להזכיר אליה אשר לא ילדה לאישה בנים כי אם בנות. וגם בלב דירונדה עורר גראנדקורט מחשבות והגיונות שונים בכל עת אשר ישב בליברון, כי לא יכול דירונדה להשמיד מקרב לבו את המחשבה אשר חשב לבו בעודו נער אשר בחטא יחמתהו אמו ובעון חולל אותו אביו, ויהי לו הדבר הזה לפוקה, כי ראה וידע אשר לולא הדברים האלה כי עתה היה הוא ליורש במקום גראנדקורט, ולכן מאנה נפשו אשר יאמר גראנדקורט בלבו כי מקנא הוא בו וכי רעה עינו בו על דבר הנחלה, ויתאמץ להתהלך לפני גראנדקורט כרע וכאח, וגאותו היא סמכתהו ללעוג להון ולבוז לרכוש ולהיות נקי מכל מחשבת פגול וכל רעיון זר. ואולם אין מחסה ואין מסתּר מלפני מחשבת רמיה, כי ראה גראנדקורט את פני דירונדה וידע כי בן דודו הוא, ואף גם אמר בלבו כי מקנא הוא בו ובנחלתו אשר תהיה לו ירשה, וכי לזאת עליו יזעף לבו, ועל כן אמר להתנשא עליו ולדבר אליו תמיד דברי חן ורצון כדבר אדון אל עבדו אשר חפץ ביקרו, כי לא אך את כלביו אהב גראנדקורט לסכסך איש באחיו כי אם גם את האנשים אשר דבר היה לו עמהם, וגם את דירונדה אמר לדכא תחת רגליו בהטותו אליו חסד מרבה להכיל. והסוכן לוש גם הוא עשה את כל אשר בידו לסכסך את המשפחה פעם בכה ופעם בכה, ויספר באזני סיר הוגא מאלינגר מכל המוצאות את גראנדקורט ואת כל המעשים אשר הוא עושה בגלוי ובסתר, ביום ובלילה, וגם באזני דירונדה נסה לספר דברים ולא שמע אליו, ואחרי כן שב ויספר באזני גראנדקורט את כל אשר מצא לטוב לפניו; אף גם ספר באזני סיר הוגא מאלינגר את עצת גראנדקורט ואת מחשבתו אשר הוא חושב על דבר העלמה גוענדולין הארליט, וכי יש תקוה אשר יוכל סיר הוגא לגאול מידו את שדה-דיפלו בכסף, בהיות הכסף דרוש לחפצו בימים האלה, ואולם לוּ לעצתו ישמע סיר הוגאָ כי עתה לא בחפזון יעשה את מעשיו וגראנדקורט לא ידע את אשר בלבבו, כי זה דרך גראנדקורט מעודו ללכת בקרי עם איש ביום הכירו את אשר בלבו ולהפיר את עצתו, ורק הניח יניח את הבשר הצלוי על פני השלחן עד עלות הריח באף גראנדקורט והיה לו לניחוח. בין כה וכה ולוש קוה אשר יאריך גראנדקורט את ימי שבתו במקום הזה.

אפס תקות לוש נשארה מעל, כי ממחרת היום בבקר בבאו לפני אדונו, ואדונו שאל אותו לפתע פתאם:

– ההכינות את כל אשר תכין לדרך לנסוע עם מרכבת הברזל העולה פאריזה?

– לא ידעתי כי נוסע אתה, ענה הסוכן ולבו לא השתומם בקרבו לשמע הדברים האלה.

– ואני אמרתי כי עליך לדעת את הדרך הזה, ענה גראנדקורט ועיניו הביטו על גליל האפר הארוך אשר על פני הציגר העשן, – קום והכינות את כל אשר תכין, ועשית אשר לא יבוא כל עור וכל פסח וכל איש אל תוך העגלה אשר שם נשב, וגם אל הסיר הוגאָ ואשתו תכתוב דבר בשמי וידעו כי נוסע אנכי.

ממחרת היום והם באו עירה פאריז, ומשם שלח גראנדקורט את מלאכו, את לוש, לשדה-דיפלו, למען הכין את כל אשר יכין, והוא ועבדו חכו בעיר פאריז, ורק מקץ ימים אחדים ויבוא גם הוא עד שדה-דיפלו.

בין כה וכה ולוש לא אמר הון בהכינו את אֻריוֹת הסוסים ואת הכלבים לפני אדוניו, כי גם את לבו הכין לשמוע ולדעת את כל הנעשה, וישמע וידע גם את כל המוצאות בית אֵם גוענדולין ואשר נשבר מטה לחמן ולא נותר להן מאומה, ויהי הדבר הזה לו למקור מחשבות ומזמות חדשוֹת, לדרוש ולחקור מראש אם ילך לב אדוניו גם עתה אחרי הנערה ואם לא, ואם הנערה הזאת, אשר אין חקר לגאות לבה ולרום עיניה, לא תאבה ללכת אחריו גם עתה אחרי בוא הרעה עליה ואם לא. אכן לא מצאה הנערה הזאת חן בעיני לוש והוא לא אמר טוב לדבק הזה מראשית ועד עתה, ויהי נכון לעשות את כל אשר תמצא ידו למנוע את גראנדקורט מקחת לו את הנערה הזאת לאשה; ולוּ לעצתו ישמע גראנדקורט כי עתה יעץ אותו לקחת לו לאשה את הנערה העשירה היורשת את ארופוינט או את האשה גלאשר אשר אהב אותה לפנים ואשר ילדה לו בן ובת, כי בקחת גראנדקורט לו את בת ארופוינט ובא גם הוא על שכרו להיות טוב לו כל הימים, וגם בקחתו לו את אשת גלאשר והיה הדבר הזה לטוב לו, כי רע ומודע היה לוש לאשה הזאת מאז ומלפנים, וייטב גם לו בגללה; ואולם בקחתו לו את הנערה החדשה והעניה הזאת, את גוענדולין, מי יודע את אשר יקרה אותו באחרית הימים, כי ידע את שיא לבה ואת רום עיניה וידע כי לא יקום ולא יתיצב בפניה, והוא הלא ימים ושנים רבים היה בן משק בית אדוניו ויהי לו לסוכן ולנאמן ביתו מנעוריו ועד היום הזה. אבל אחת גמר לוש בלבו לבלתי דבּר דבר ולבלתי עשות קטנה או גדולה עד אם יראה בראשונה אנה פני גראנדקורט מועדות, ולכן החריש ולא דבּר דבר ביום שוב גראנדקורט לשדה-דיפלו, וירא והנה גם גראנדקורט מחריש ודבר לא ידבר. ביום הראשון אחרי שובו לא עשה דבר בלתי אם שת את כל לבו לעדת סוסיו הרבים אשר בּאֻרוה ואת עבדו צוה לחבוש את סוסו את קריטריון ולשים עליו אֻכּף אשר תרכבנה בו הנשים להיות נכון עד ידרוש לו, וממחרת היום בבקר בקומו מעל משכבו קרא את המכתבים ואת הספרים אשר מצא על פני שלחנו, ויצו את לוש ואת עבדיו וישמיע אותם את משפט המעשה אשר עליהם לעשות ביום ההוא, ואחרי כן החשה ולא הוסיף עוד לדבר למטוב ועד רע, אז קם לוש ויאמר לעזוב את החדר ויגש עד הדלת ויהי הוא טרם גשתו ואזניו שמעו קול כקול “הי” יוצא מפי גראנדקורט, וידע לוש כי היה עם לבב אדוניו לדבר דבר.

– מה שאלתך ואעשנה? שאל לוש בשובו ממפתן החדר.

– סגור את הדלת בפתח כי לא אוכל לדבר החוצה.

לוש סגר את הדלת וישב החדרה וישב על הכסא ויחכה, ופתאם והנה גראנדקורט שואל אותו: – היושבת העלמה הארליט עתה באָפֿינדין אם לא? – וגראנדקורט בדברו את הדברים האלה, וידע אל נכון כי לא לתהו ישב לוש בזה ימים אחדים, וכי יודע הוא את כל הנעשה, דבר לא יחסר.

– לא אדע אל נכון, ענה לוש בנחת ויהי כאיש אשר הדבר איננו נוגע אליו, – ואולם את זאת שמעתי ואדע כי באו אנשי הבית ההוא כלם עד ככר לחם, וגם האשה דאוילו וגם הכהן גאסקוין אין לחם ואין שמלה בביתם, כי אבד כספם בענין רע ביד אחד הסוחרים, ועל אשת דאוילו יאָמר כי אין עמה בבית אף אגורת כסף אחת, והיא ובנותיה עוזבות בימים האלה את הבית אשר ישבו בו עד היום הזה, והן באות לשבת בסכה קטנה אשר באחת הפחתים על פני השדה.

– אם נא מצאתי חן בעיניך אַל תרבה תדבר כזבים עד בלי די, ענה גראנדקורט בנחת, כי הם גם את הנפש לא ישובבו וגם הועיל לא יועילו.

– מה אתה אומר?

– דברי אמת, דברים נאמנים, בקשה נפשי לשמוע הפעם מפיך!

– ואני רק אשר ספרו רבים באזני אמרתי לשוב ולספר גם באזניך, ואותה שמעתי גם בכה וגם בכה, וגם הסוכן אשר על בית בראקינשו באָפֿינדין ספּרה לי…

– לא זאת בקשתי ממך, לוש! ואולם אחת שאלתי ואותה הגידה לי: היושבת עוד העלמה הארליט בזה אם לא?

– חי נפשי אם ידעתי. אולי עזבה הנערה את המקום הזה ביום אתמול, כי אמרה לבוא ולהיות לאומנת בבית אחד הכהנים, ואולם אם חפץ אתה לדבּר אותה כי עתה תשלח אמה אחריה לקרוא לה לשוב. – דברי הלעג האחרונים האלה יצאו מפי לוש מבלתי שים לב.

– שלח נא את אחד המשרתים ושאל ביושבי הבית אם אוכל להראות את פני העלמה ביום המחרת ואם לא.

לוש לא קם ולא זם ממקומו, והוא עוד טרם ידע לשית עצות בנפשו איזו דרך יבחר לו בלכתו להסב את פני המלחמה נגד עצת גראנדקורט ומחשבותיו, הילעג לו ולמעשיו אשר הוא אומר לעשות ואם כמוכיח ישמיע מוסר? האם לירא אותו יבוא או אם כאוהב וכרע השוחר טוב לו? ואולם כלה ונחרצה היתה מאתו להוציא את כל רוחו ובלתי כסות מאדוניו דבר.

– לוּ פקחת את עיניך על סביביך, כי עתה הטיבות מאד לעשות, גראנדקורט! ענה לוש פתאם, – אכן אחת עליך לדעת כי לא לשעשועים אתה בא אל בית האלמנה להשתעשע בחבורת בתה ולדבר באזניה דברי חן וחנופה, ועליך לחרוץ בראשונה בקרב לבך אם חפץ אתה להיות לה לחתן ואם לא, ואף גם זאת תשים אל לב, כי לא תכנת עוד את רוח הנערה הזאת וכי לא יבצר ממנה להשיב את פניך ריקם כטוב לבה עליה, וכי גם אתה לא תכנת עוד את רוחך אתה ולא ידעת אם יהיו דברים כאלה לרצון לך ואם לא.

גראנדקורט לא ענה דבר. את הספר אשר בידו הניח על ברכיו וציגאר חדש שם בפיו, ויהיו הדברים האלה לאות בעיני לוש כי נכון הוא לשמוע אותו עתה, ויוסף לוש ויאמר:

– שונים עתה פני הדברים מאשר היו בראשונה, ובקחתך לך עתה את הנערה לאשה לא אותה לבדה תקח כי אם גם את כל בית אמה ואת כל אשר בו, ואתה הן לא תוכל לראות את אֵם רעיתך שוכבת חיקך והיא מתהלכת לפניך כאחת השפחות ולבושה בלואי סחבות. וגם יהיה לך הדבר הזה לחגא ולעול ולמשא כי לא הסכנת בזה, ולא אתה האיש אשר יוכל לשבת בית על יד אשתו ימים רבים. וגם בדבר הכסף הן תזכור ולא תשכח כי ידיך אסורות וכי אל הכסף עיניך נשואות, ובקחתך לך אשה עניה והבאת עליך שואה אשר תנחם עליה אחרי עבור ימי התענוגות הראשונים ואשר לא תוכל להמיש עוד צוארך ממנה וחבלת את מעשה ידיך ואת אחוזותיך ונחלותיך אשר לך ואשר תהיינה לך. אכן צר לי מאד כי ככה יהיה משפט חייך וכי תאַבּד את ימיך על לא דבר!

לוש החשה מדבּר, וגראנדקורט סגר את עיניו עד החצי ויוצא מפיו את הציגאַר ויבט על קצהו הרטוב ובאצבעותיו משש את עלה הציגאַר אשר מלמעלה, ואחרי כן אמר:

– צו נא את אחד המשרתים וישאל באנשי הבית אשר שם אם אוכל להראות מחר את פני העלמה הארליט. אכן זה הדבר אשר דברתי, כי ידעתי מראשית אשר לא ישר הדבר בעיניך ביום קחתי לי את ה נערה הזאת לאשה וכי לא אתה תאמר לדבק הזה טוב. ואולם עליך לדעת כי עצתך לא תהיה לי למשקלת, ולי אחת היא אם מצאתי חן בעיניך ואם לא –

לוש לא ענה רגע אחד דבר, ויקם ויתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, וידע בנפשו כי עוד לא כלו החצים מתוך אשפתו, ופתאֹם הסב את ראשו אל גראנדקורט ויאמר:

– טוב הדבר אשר דברת, אדוני, אם כלה ונחרצה היא מעמך, אז לא יועילו דברים במשפט, ואולם אדברה נא דבר באזנך ואתה תשמע. הלא ידעת את הנערה הזאת ואת ערפה הקשה ואת לבה הערל וכי מלאה היא מרי כבית המרי, כי על כן אמרתי אשר לא יבצר מנערה כזאת להכלים אותך גם בזה בהשיבה את פניך ריקם. האם לא ידעת ולא שמת אל לבבך כי ברח ברחה מפניך ותסתר ממך גם הלום וגם בליברון? ואני את אשר אדע אותה אגיד לך כי שרש דבר נמצא בה בעשותה את המעשה הזה. – אכן ידע לוש בדברו את הדברים האלה כי למלחמה פניו מועדות וכי בקחת לו גראנדקורט את גוענדולין לאשה, והיה ראשית מעשיה להניס אותו מביתו, ואולם ידע היטב כי בלעדיו לא ירים גראנדקורט את ידו ואת רגלו וכי גם אם יניס אותו מביתו ושב אחרי כן לקרוא לו ולהשיבו.

– כן הוא, אדוני, שרש דבר נמצא בה בעשותה את המעשה הזה! שנה לוש את דבריו ויהי כמסתיר סוד.

– ידעתי גם בלעדיך כי שרש דבר ימצא באיש בעשותו את אשר יעשה, ענה גראנדקורט ועל שפתיו כמו לעג.

– כן הוא, ואולם אתה טרם ידעת את שרש הדבר הזה.

– ואתה ידעת אותו, האין זה? שאל גראנדקורט ויסגור את עפעפי עיניו עדי רגע, ויהי הדבר הזה לאות ללוש כי חשקה מאד נפש אדוניו לדעת את הנעשה.

– אמנם כן, ידעתיו, וזה הדבר: העלמה הארליט ראתה את פני האשה לידיה ומפיה שמעה את כל הדברים אשר היו בינך ובינה, ועל כן קדמה לברוח. ואני הנני מגיד לך את כל אלה למען תדע להעריך את הנערה הזאת על פי ערכה בבואה עתה להיות לך לאשה אחרי שמעה את כל אלה.

גראנדקורט לא ענה דבר ויוסף להעלות את העשן מן הציגאר אשר בפיו וידום, ולוש גם הוא החשה מדבּר ויחכה לגראנדקורט בדברים, כי אמר בלבו: עתה יבוא גראנדקורט להוכיח אותי על פני ולהגיד לי כי אני אני את כל אלה עשיתי וכי איש מזמות אני אשר לבו תוך ומרמה, אחרי אשר בעצם היום ההוא רחוקה היתה האשה לידיה גלאשר ממקום המעשה מהלך שני ימים, וגם נכון היה לוש להודות עלי פשעו ולהגיד לאדונו כי כן הוא; ואולם רגעים אחדים חלפו באין דובר דבר, ולא נראו בלתי אם עמודי העשן העולים מתוך הציגאַר הבוער, ומקץ רגעים אחדים וגראנדקורט הרים את ראשו בנחת ובמנוחה ויהי כאיש אשר אזנים לו ולא יאזין ואחרי כן דבּר אל לוש בּלט.

– יהי נא חסדך עמדי להושיט לי את העט ואת הגליונות לכתוב עליהם.

כברקים מחצו הדברים האלה את לב לוש, כי ידע כרגע את דבר המכתב אשר אומר אדוניו לכתוב הפעם, וידע כי אבדה תקותו ממנו וכי נספה במלחמה אשר ירד אליה. ויקם ויקח את העט ואת הגליון וישימם לפני גראנדקורט, וגראנדקורט הוסיף ויאמר: – חכּה נא עוד רגע אחד עד תּמי לכתוב, ונתת את המגלה הקטנה על יד אחד המשרתים, והביא אותה כרגע אל מקום תעודתה.

מקץ רגע אחד ותּשלם גם המגלה, והיא שלוחה לשדה אפֿינדין לתת אותה על יד העלמה הארליט, ולוש לקח אותה בידו ויצא את פני החדר.

בעת ההיא וגוענדולין ישבה בדד בחדרה, והיא שוממה ומתעצבת אל לבה ומתאבלת. ביום ההוא בבקר סר אליה דודה גאסקוין ובחמלתו עליה השמיע אותה כי עוד לימים שנים ואשת הכהן הגדול נכונה לראות אותה למען תבּחן, ודודה הטוב הגיד לה את משפט המעשה אשר עליה לעשות למען תמצא חן בעיני האשה הגדולה ההיא וכי טוב לה להכנע מעט מפניה ולבלתי דבּר אליה דברים אשר לא יסכנו לה. ובצאת דודה מאת פניה החלה הנערה לבכות ולבה המה בקרבה ולא ידע מה. אכן מלכה אשר הוסרה מהיות מלכה ואלהים אשר הדיחוהו מהיכל קדשו, הלא ככה תהיינה מחשבותיהם ורחשי לבם, וגם גוענדולין היתה בעיניה ככה! מה בצע כי תדע אשר נכונו רעות גם לעלמות אחרות? מה יועיל אם תשים אל לב כי זה גורל החיים וזה משפט האדם? והיא רק מחשבה אחת חשב לבה הפעם כי היא העלמה אשר באו עליה הרעות ולא האחרות, וגורלה ומשפטה גורלה ומשפטה המה ולא גורל יתר החיים ולא משפט יתר האדם. ויש אשר אמר לה לבה: הן אשה אֻמללה היתה אמי מעודה, ועתה אֻמללה ממנה שבעתים אנכי! וברבות הדמיונות בקרב לבה, ותחלום את חלומותיה בהקיץ, ותרא את אשר יקרה אותה באחרית הימים, וכי נערה בלה וזקנה תהיה, ואמה גם היא תהיה בלה וזקנה, ואז תשבנה יחד והביטו אשה בפני אחותה ואמה תאָנח ותחשוב בלבה: “אכן היתה גוענדולין גם היא לנערה בלה ושוממה" – ובעלות המחשבות האלה בלב גוענדולין, אז התמלטה אנחה גדולה מקרב לבה וזרם דמעות התפרץ בפעם הראשונה מחרכי עיניה; ולא מכעש ומקצף התעורר לבה בקרבה, ורק כי נכמרו נחומיה ולא יכלה עוד להתאפק.

ופניה היו מפנים אל פני הדלת ותרא את אמה בבואה החדרה, ולא יספה עוד לראות, כי עיניה ישבו בתוך הדמעות, ותמהר ותקח את מטפחתה ותלחץ אותה אל עיניה; ובטרם תסיר את המטפחת מבין עיניה, והנה אמה מחבקת אותה אל לבה בזרועות נטויות, והדבר הזה הוסיף אחת שבע להרתיח כים את לבה, ולא יכלה להתאפק ותבך בקול גדול, ולחייה על לחיי אמה. והאשה בבואה החדרה והנה היא אוחזת בידה דבר מה, ותחרד ותירא יראה גדולה ולא היה בה כח לדבר אל בתה; ואולם גוענדולין התאוששה כמעט רגע, כי ידעה אשר לא נאוה לה להיות לנערה בוכיה, ותשם את מטפחתה שנית על עיניה ותתחזק ותסב את ראשה אחורנית ואחרי כן הביטה בפני אמה ותאמר:

– אין דבר, אמי, ועתה ראי הנה שבתי לאיתני. – ברגע הזה ועיני גוענדולין ראו כי מכתב ביד אמה, ותשאל: – מה משפט המכתב הזה? האם בשורה חדשה היא הרעה מן ההולכות לפניה?

– לא ידעתי, בתי, ולא אדע את אשר יחשוב לבך בדבר המכתב הזה, ואולם אליך הוא שלוח!

אז הרימה גוענדולין את ראשה כמעט.

– משדה-דיפלו הוא מובא אליך, הוסיפה האשה לדבּר ותתן את המכתב על ידה.

וגוענדולין הכירה את מכתב יד גראנדקורט ואת אותיותיו המעוקלות, ועל כן לא השתוממה אמה לראות כי התאדמו פני בתה כרגע, ואולם בקרוא הנערה את המגלה, ותרא אמה כי שבו פניה וילבינו לפתע פתאֹם וגם שפתיה הלבינו, ואחרי כן נתנה את המגלה על יד אמה ותקרא גם היא לאמר:

“גראנדקורט שולח את ברכתו ודובר שלום לגבירתו הארליט, והוא יערוב את לבו לשאול אם יכול יוכל לסור אל ביתה מחר בשעה השנית אחר הצהרים ואם ימצא אותה לבדה לדבּר אותה. בימים האלה שב גראנדקורט מעיר ליברון אשר ירד אליה, כי אמר למצוא שם את גבירתו הארליט ולא מצא".

ואשת דאוילו קראה את הדברים האלה ותשא את עיניה ותבט בפני בתה ואת המגלה השיבה לה, וגוענדולין לקחה את המגלה ותּפל אותה ארצה ותפן ממנה רגע אחד.

– אכן אין דרך אחרת לך, בתי, בלתי אם לענות דבר על המגלה, אמרה האשה ותהי כנכלמה, – ואַתּ דעי לך כי הציר השלוח מחכּה בפתח.

וגוענדולין קרסה כרעה על רפידתה, ותשם כף אל כף ותבט אל קיר החדר אשר ממולה ואת אמה לא הביטה, ברגע ההוא והיא היתה כאיש אשר החריד אותו פתאם קול מרבצו והוא מתאמץ לפקוח ולקרוע את אזניו לשמוע ולדעת אי מזה בא הקול ומה הוא לו. הן רק רגעים מעטים חלפו מעת אשר מוט התמוטטה הארץ מתחת לרגליה וכל זיק אור וכל נגה אש לא נראה בכל גבוליה, והיא חדלה מהאמין בחייה ובנפשה וכי עוד כח לה ועז לה להדביר אנשים ולדכא אותם תחתיה כמשפטה מאז, ועתה הנה מראות חדשים נגלו פתאם לנגד עיניה, ועיניה תראינה כי דרך נפתח לפניה והיא תוכל לבחור, אם תאבה ואם תמאן. ואולם גם יראה וגם פחד קראוה פתאם, כי זכרה ברגע אחד את כל אשר עבר בינה ובין גראנדקורט, כי רגע אחד נפתה לבה אחריו ורגע משנהו נדחתה מפניו, רגע אחד אמרה ללכת אחריו ואחרי כן ברחה מפניו, ופתאם ראו עיניה בחזון גם את האשה אשר ראתה בשדה, ועיניה השחורות והגדולות נראו אליה בחזון גם עתה, ותרא גם את ילדיה הנחמדים, ותזכור גם את אשר דברה אליה – האם באמת הבטח הבטיחה אותה כי לא תהיה לאשה לגראנדקורט עד עולם? ומדי ראותה את כל אלה ומדי חשבה את כל המחשבות ההן, ורוחה הלך הלוך וסוער, כי בחפזון ובמרוצה עברו חלפו המראות האלה על פניה. והיא לא ידעה לשית עצות בנפשה. מה בצע כי יכול תוכל לבחור עתה? מה יועיל לה כי מצאה ידה לעשות עתה דבר, באין אונס אותה לבוא אל בית הכהן הגדול? ויש אשר חשבה בלבה לאמר: “מי יתן וגראנדקורט לא יבוא!” או: “לולא ראיתי את פני האשה ההיא בשדה, כי עתה שלותי!”

אך רגעים אחדים חלפו ויעברו, ואולם כשעות תמימות היו בעיני האלמנה, ועל כן נגשה אל בתה ובשפה רכה אמרה:

– עליך לענות דבר, חמדת עיני; או האם תבקשי כי אכתוב אני את הדברים ואַתּ תשימי אותם בפי?

– לא, אמי, ענתה גוענדולין ותשוף ברוחה, אם מצאתי חן בעיניך הבה ותני לי עט וגליון.

בין כה וכה ומחשבותיה השתערו אליה בחזקה והיא לא ידעה עוד מה לעשות. התקבל את גראנדקורט בבואו אם לא? התסגור את דלתות החלונות ובדד תשב ותדום וגם החוצה לא תביט ולא תדע את כל אשר יעשה? האם לא תאחז עוד בחיים ידה אחרי אשר נשמטו מתוכה?…

– אכן לא אדע מדוע ככה תחרדי לציר השלוח אם יחכה עוד מעט, ענתה ואמרה אחרי הביא אמה את העט והגליון ותעמוד כמחכה, – הן הסכינו המשרתים לחכות, ואני לא בן-רגע עלי לענות.

– צדקת, חמדת עיני, ענתה אמה ותהי כאשה אשר שמעה לקח חדש מפי המורה ותבינהו; ותקם ותקח לה את השמלה אשר מצאה לפניה ותחל לשלוח במלאכה כפיה ותתפור, – יחכה נא המשרת עוד רבע שעה, אם ככה חפצת.

ואולם ברגע הזה ובלב גוענדולין התעורר חפץ נמרץ לענות על המכתב כרגע, ולבה אמר לה כי בהיותה נחפזה לענות דבר, לא תבאנה עוד מחשבותיה לענותה ולהציק לה בטרם תדע את הדרך אשר תבחר, ולכן אמרה: לא חשבתי ולא עלה על לבי לתת אותו לחכות עד תשלם המלאכה אשר בידיך.

– אבל אם כבד ממך הדבר לבחור ולחרוץ משפט?! שאלה אשת דאוילו ושפתיה מלאו חמלה וחנינה.

– ואולם עליך לדעת כי אין דרך אחרת לפני ועלי לבחור ולחרוץ דבר, ויהי מה! ענתה גוענדולין, ותשב אל השלחן לכתוב. ואולם סערת לבה לא קמה עוד לדממה ולא ידעה עוד את אשר תעשה, ורק אמרה בלבה: אם כה ואם כה הלא יוכל גראנדקורט לבוא הלום, ואני לא יבצר ממני להשיב את פניו ריקם אחרי בואו, והדבר הזה ימתק לי מאד! – ואולם גם אחרי קחת גוענדולין את העט בידה, ואמה הביטה בה ותרא כי שבה ותנח את העט מידה עוד טרם תכתוב, והיא יושבת וחולמת בהקיץ. אז תדבר אליה אשת דאוילו לאמר:

– הן יכתוב אדוננו גראנדקורט כי זה עתה שב מדרכו בבואו מעיר ליברון, ועל כן תאבה נפשי לדעת אם כבר שמע מכל המוצאות אותנו ואם כבר לקחה אזנו שמץ דבר?

– לא איש הוא אשר דברים כאלה יהיו לו למשקלת לשקול על פיהם את ערך האדם, ענתה גוענדולין ושפתיה ענו בה כי תבוז בלבה לאיש אשר כזה.

– יש אשר הגברים אחרת יחשבו, ענתה אשת דאוילו, ויש אשר לא יקחו להם נשים אשר משען ומשענה אין להן ואשר נשבר להן כל משען לחם וכל משען מים ואשר אמותיהן ואחיותיהן גם הנה תהיינה להם לסבל ולמשא; ואנחנו אם נאמר כי יודע אדוננו גראנדקורט את כל הרעה אשר מצאתנו והוא דורש לך, כי עתה אות נאמן הוא אשר באמת ובתמים חשקה נפשו בך ולא יקש ממנו כל דבר בגללך.

את הדברים האלה דברה האשה בתם לבבה, וזאת לה הפעם הראשונה אשר לקחה את לבה להיות לפה לגראנדקורט ולדבר עליו טובות באזני בתה, אף כי יראה לנפשה פן יבאו הדברים האלה והיו המה למוקש ולפוקה לעורר בלב בתה את מריה ולהכביד את לבה; ואולם הפעם הזאת לא הרעו הדברים כי אם הטיבו, כי זכרה גוענדולין ברגע הזה את אמה ואת אחיותיה וכי אמנם רע ומר להן מאד, ותקח את העט בידה ותכתוב:

“העלמה הארליט דוברת שלום לאדונה לגראנדקורט, ואומרת לו כי מחר בשעה השנית אחרי הצהרים תשב בביתה".

ובכלותה לכתוב נשפה ברוחה, כי הוקל הסבל מעל לבה, ואמה הביאה את האגרת אל מחוץ לחדר לתת אותה על יד הציר המחכה, ואחרי כן שבה החדרה ותשאל:

– האף גם תאמרי לי, חמדת עיני, את אשר כתבת?

– כתבתי כי מחר ימצא אותי בביתי, ענתה גוענדולין ועיניה רמו מדי דברה, ואחרי כן הוסיפה: אפס אַל נא תחשבי, אמי, כי בבוא אדוננו גראנדקורט אלינו והייתי לו בזאת לאשה; הן רק בוא יבוא וזה כל הדבר.

– אינני חושבת דבר למטוב ועד רע, בתי, ואַתּ כטוב בעיניך עשי. הן לא אדע את הדברים אשר היו בינך ובינו וגם אַתּ לא הגדת לי דבר – –

– מה יועילו ומה יסכנו דברים? ענתה גוענדולין כי באו דברי אמה ויהיו לה לתוכחת מוסר, לוּ ידעתי לבשר טוב כי עתה דברתי וגליתי את אזנך.

– ואולם אדוננו גראנדקורט יחשוב בלבו אשר נכונה אַתּ להיות לו לאשה, כי על כן כתבת אליו ואמרת עם הספר כי תשבי מחר בבית, והוא במגלת ספרו הלא שפתו ברורה אשר יש עם לבו לבוא ולשאל את פּיך.

– ואני זה חפצי כי יבוא וכי ישאל את פי ואני השיב אשיב את פניו ריקם.

הדברים האלה נשגבו מן האשה ולא הבינה להם, ואולם לא ערבה את לבה להוסיף לדבר עוד באזני בתה בדבר הזה, כי קמה בתה לפתע פתאם ותאמר:

– הניחי את המלאכה אשר בכפך, כי תועבה היא לי, ולכי ונצא החוצה לשוח כמעט, כי החום אשר בחדר יחנק לי וימיתני.

ממחרת היום וגראנדקורט רכב על סוסו היפה יריקון, ועבדו אחריו רוכב על הסוס קריטריון, ושנים עולים בדרך משדה-דיפלו לבוא אָפֿינדין. בעת ההיא וגוענדולין יושבת לפני המראָה ואמה יושבת על ידה לסלסל את שערות ראשה ולשים להן מקלעות.

– תני ואביא לך את הנזמים, דברה אמה אליה ועיניה הביטו אל תוך המראָה ואל פני בתה גם יחד, ותרא כי שבו פני בתה ויאורו ופניה הרעים לא היו לה עוד, ויהי לה הדבר הזה לאות כי חושבת היא על גראנדקורט טובות, ותשמח מאד.

– לא, אמי, לא אחפוץ לעדות עדי, ורק את שמלתי השחורה, שמלת המשי, אלבש, כי הצבע השחור הוא האחד אשר תבחר נערה ביום אמרה להשיב ריקם פני איש המבקש קרבתה.

– אבל מה תעשי אם האיש רק בוא יבוא ולא עלה על לבו ולא חשב לבקש את קרבתך? שאלה אשת דאוילו בערמה.

– אם כה ואם כה אחת היא לי, ענתה גוענדולין, כי אנכי את פניו השיבותי עוד בטרם יבוא.

אז הרימה ראשה ותזקף את קומתה ותלבש גאוה כימי קדם, ועיני אמה ראו אותה ותשמח, כי ראתה אשר שבה רוחה אליה ותחי ולא יספה עוד להיות לציץ נובל כמשפטה בימים האחרונים, ועל כן אמרה האשה בלבה: אין זאת כי רק מצחקת היא אם אמרה להשיב ריקם את פני האיש! ואולם לוּ ידעה גוענדולין את מחשבות אמה אלה, כי עתה עלה עשן באפה, כי אמנם לא ידעה גם היא את אשר עמה ואת המחשבות אשר בסתר לבה ואם באמת ובתמים היא אומרת להשיב ריקם את פני גראנדקורט אם לא. יש אשר במו פיה וגם בלבה אמרה להשיב את פניו ריקם, ואולם הן יש אשר ידבר איש לאמר: “האלהים את הטוב בעינינו יעשה!” ובכל זה תקוה נפשו בסתר כי האלהים הזה לא יעשה לו בלתי אם את הטוב לו ולנפשו ולא את הרע, ולכן גם הדברים אשר דברה על אדות גראנדקורט לא היו בלתי אם דברים לבד ולא היו עוד לה לקו ולמשקלת. ויש אשר אמרה בלבה: לולא האשה אשר ראיתי בשדה ביום המעשה, כי עתה לא מנעני דבר מהיות לגראנדקורט לאשה! ואולם מדי חשבה את המחשבות האלה, ותעלינה על לבה גם מחשבות אחרות ותזכור לפתע פתאם את הדברים אשר דבר פיה ביום ההוא באזני אשת גלאשר לאמר: “אני לא אהיה לך לשטן בדרכך", – אבל במה אפוא תהיה לשטן בדרך האשה ההיא לוּ תהיה לגראנדקורט לאשה? הבזאת ייטב גורל אשת גלאשר אם תשיב היא את פניו ריקם? האם לא טוב יתר מאד לוּ תאמר לדבק טוב וייטב גם לאשה ההיא ולילדיה בגללה? – ופתאם והנה מחשבות אחרות וחדשות באו בלב גוענדולין לאמר: מה יאמר דודי גאסקוין ואמי מה תאמר לוּ ידעו שמץ דבר מכל הדברים אשר בין גראנדקורט ובין אשת גלאשר? ומה יאמרו בני אדם ובני איש לוּ ישמעו כי היתה גוענדולין לגראנדקורט לאשה והיא ידעה אשר אשה אחרת ובנים לו? – אכן המחשבות האלה לא הרעו לה ולא הכאיבו לה, ורק באו מחשבות חדשות והן היו לה לפוקה ולמכשול לב: מה יחשוב גראנדקורט על אדותיה ומה משפטה מלפניו ביום שמעו כי ידוע ידעה את כל הנעשה ובכל זה אמרה לדבק טוב? הן ידעה כי לא שלהבת אש גדולה היתה אהבת גראנדקורט לה, והדבר הזה מצא חן בעיניה, כי לא אָהבה את הגברים אשר תבוא אהבתם להכות אותם בסנורים ולשפוך עליהם ועל כל מעשיהם רוח עועים, ורק ביום שמעה את כל הנעשה ואת כל אשר היה בינו ובין אשת גלאשר, אז חרה אפה בו ויהי בעיניה לבוגד אשר בּגד גם בה. ואולם כל המחשבות האלה לא עצרו כח להניא אותה מאחריו, כי זכרה גם את אמה העניה והאֻמללה וכי בידה לפדות אותה מכל תלאותיה, ויהי רגע אחד בלבה להיות אזנה קשבת בבואו לקרוא לה; אכן רגע משנהו והיא ראתה בחזון את גראנדקורט בעמדו לפניה לבקש מלפניה על נפשו והיא תשיב פניו ריקם והוא משתאה ומשתומם לה, והדבר הזה נתן שמחה בלבה, ויהי כלה ונחרצה מעמה לעשות כדבר הזה ויהי מה. כליזמר הכניע אותה תחתיו ומגראנדקורט תּנקם! כי לא לשמוע משפט היא באה, לדעת אם יש לה כשרון ודעת אם לא, כי אם להראות את כחה ואת גבורתה, וכח עם גבורה הן נתן לה האלהים.

ובשמעה קול שעטת פרסות סוס על פני החוֹל אשר בחוץ, ויך אותה לבה מאד, ובשמעה את פעמי רגלי שפחתה הבאה לבשר לה כי גראנדקורט מחכה לה בחדר הגדול, ותהי נפעמה ונבוכה. אכן לא הועילו כל מזמותיה וכל אשר הכינה את נפשה למלחמה, ותהי עמלה ויגעה מאד לשלוט ברוחה בבואה גם היא אל החדר הגדול ובהושיטה לו את ימינה ובשמעה את דבריו בשאלו את פיה אם שלום לה. בקול מלחשים דבר גראנדקורט את דבריו אלה והיא גם היא ענתה אותו בלט ואחרי כן ישבו על כסאותיהם, ויביטו איש בפני אחיו רגע אחד; וגוענדולין ישבה ותהי קומתה זקופה עד למאד, וגראנדקורט גם הוא יושב הרחק כחמשה צעדים ממנה, ימינו על משענת הכסא ומצנפתו בשמאלו, ויהי בעיניו כחתן היושב לפני כלתו וכן היה גם בעיניה.

– תוחלת נכזבה היתה תוחלתי בבואי עירה ליברון ולא מצאתיך, החל גראנדקורט לדבר וקולו מלא אהבה ונדיבות, אכן מערת פריצים המקום הזה בלעדיך, האין זאת?

– הן יבצר ממני לדעת את משפט המקום ההוא בלעדי, ענתה גוענדולין ולבה הסית אותה להיות ממרה עם האיש בדברה – ואולם בעוד היותי שם מצא חן בעיני מאד ואהי נכונה לשבת שם ימים רבים, ורק הרעה אשר באה פתאם על בית אמי היא החרידתני מרבצי ותהי אונסת אותי לשוב הביתה.

– אכן לא טוב הדבר אשר עשית לקום ולנסוע עירה ליברון, ענה גראנדקורט ואל דבר הרעה אשר באה על בית אשת דאוילו לא שת לבו – הן ידעת היטב כי בזאת תשחיתי עץ בלחמו, ואף זאת ידעת כי אַתּ היית לנשמה ורוח באופני כל המעשה. הגידי ואל תכחדי ממני דבר: האם כמוני כאין בעיניך?

אז לא קמה רוח בגוענדולין לענות “כן” וגם ענות “לא” לא יכלה, ותט את עיניה ארצה ופניה ופני ערפה התאדמו, ובראות גראנדקורט כי אין מענה ויוסף ויאמר:

– האם הלך לבך אחרי איש אחר, אם דבקה נפשך אחריו ואם יש לך שיח ושיג עמו ואַתּ אמרת לגלות את אזני? הגידי ואל תכחדי דבר: היש איש אשר יתיצב לשטן בינינו?

אז היה עם לבב גוענדולין לענות אותו כי לא איש בלתי אם אשה נצבת לשטן בדרך, ואולם הדברים האלה לא עברו על שפתיה כי לא יכולה; איך תוכל עוד לשאת פניה אל האשה ההיא אם תגל את סודה לגראנדקורט? או איך לא יחרד לבה בקרבה אם תאמר באמת ובתמים לדבר באזני גראנדקורט על אודות הדבר ההוא? ובראות גראנדקורט כי אין בפיה מענה ויוסף ויאמר:

– האם עלי לשפוט כי איש אחר בחרת ויתרון לו בעיניך ממני?

אז אמרה גוענדולין לשים קץ לדברים האלה ותשב ותרם ראש, ובשפה ברורה ענתה “לא” –, כי חשבה: ישמע גראנדקורט ויבין את אשר בלבי לאמר: “רק מבלתי חשקה נפשי בך, לכן לא אהיה לך לאשה, וזה שרש כל הדבר!”, וגם אמנם הבין הבין גראנדקורט את מחשבת לבה זאת ועל כן הוסיף ויאמר:

– לא להיות לך לעול ולסבל באתי הלום ולא להציק לך בדברים יחשוב לבי, ורק אחת בקשתי ואותה אשאל ממך: אם אין תקוה לי ממך, כי עתה הגידי נא לי כדבר הזה מפורש, למען אקום כרגע ואעלה על סוסי וארכב לדרכי.

כמעט השתוממה גוענדולין לנפשה על כי חרדו עצמותיה בשימה אל לבה את דברי גראנדקורט וכי באמת ובתמים יהיה כדבר הזה וכי יקום האיש לעלות על סוסו ולרכב לדרכו לבלתי שוב עוד עד נצח. מה יהיה אז אחריתה? האם לא ישובו כל הדברים להיות כבראשונה באין מנוס ובאין מפלט מתוך הרעה? אז בּקשה נפשה בפעם הראשונה כי יהיה גראנדקורט עמה ולא יעזבנה, ומבלתי יכולת לענות אותו דברים ברורים בחרה לשון ערומים ותאמר:

– יראתי כי לא ידעת עוד את הרעה אשר מצאתנו וכי נשבר מטה לחם לנו ואמי שכולה ואמולה, כי על כן לא הגיתי בימים האחרונים בי ובנפשי ורק צרת אמי נגעה עד לבי; עוד מעט ואנחנו נעזוב את הבית הזה ונבוא לשבת באחד מבתי השדה, ואתה סלח לי כי לבי מלא כיום הזה מחשבות אחרות.

בבקש גוענדולין תנואות לבלתי ענות דברים ברורים, ותמצא חזון ומועד להיות שלטת ברוחה ולהיות יצוק בדבריה רוח גאה וגאון, ועיניה הישירו להביט אל פני גראנדקורט בעז ותעצומות, וגראנדקורט גם הוא הביט ישר אל פניה ויען אותה בלאט ויהי כמתרפה בדברו לאמר:

– דברי דבר והרעה אשר באה על אשת דאוילו תהיה כלא היתה. לוּ לקולי תשמעי ולוּ תאמיני בי, כי עתה אדאג אנכי לבית הזה וידי תמחה כעב את כל הרעה אשר אמרת. פתחי פיך ויאירו דבריך ושמעתי אם צדקה ומשפט לי לעשות כדבר הזה.

אלפי מחשבות התרוצצו ברגע הזה בלב הנערה; ברגע הזה לא ראתה עוד את חטאות האיש הזה וגם את כל אבני הנגף ואת כל הצללים אשר בינה ובינו לא ראתה ולא הכירה עוד, והאיש הזה מצא חן בעיניה ותחמדהו רגע אחד על דבר אשר ידע לבחור לו את דבריו מדי דברו בה; ויש אשר חשבה כי עוד מעט והיא תתרפק על צוארי אמה ותהי עליזה ושמחה כימי קדם.

– אכן איש נדיב לב אתה, אדוני! ענתה וקולה נעים עד מאד.

– ובכן אַתּ אומרת לשמוע לי? שאל גראנדקורט בנחת ובמנוחה, – האם תאוֹתי לי להיות לי לאשה?

ברגע הזה וחרדה גדולה נפלה על גוענדולין ופניה הלבינו כפני מת, ותקם מעל הכסא בבלי דעת את אשר היא עושה ותצעד צעדים אחדים אחורנית, ואחרי כן התיצבה על מקומה וידיה אחוזות על פני לבה אשה על אחותה, ותדום.

גם גראנדקורט קם כרגע וישם את מצנפתו על פני הכסא וידו אוחזת במשענת הכסא, והוא בראותו את הנערה מתנודדת באין דעת אם תשמע לו ואם לא, ותמצא חן בעיניו שבעתים; הן עשר וכבוד אומר הוא לתת לנערה עניה ועזובה, והנערה הזאת לא תדע לשית עצות בנפשה אם לשמוע לו ואם לחדול, ועל כן בערה תאותו בקרבו שבעתים להיות הנערה הזאת לו לאשה. עוד רגע אחד עמד ואחרי כן שאל פתאם:

– האם תצוי לי כי אקום ואעזוב אותך?

– לא! ענתה גוענדולין, כי לא יכלה תת אותו ללכת.

– ובכן חרצת להיות לי לאשה? שאל גראנדקורט ואת מצנפתו לקח בידו ועיניו הביטו אל פניה באין הרף.

– כן! ענתה גוענדולין בהדר וכל עצמותיה חרדו בדברה, ובנגוע קול מליה אל אזניה ויהי בעיניה כקול איש העומד לפני השופטים והם ישאלו אותו דבר והוא יענה: כן. רגעים אחדים עמדו שניהם ולא משו ממקומם ויביטו איש בפני אחיו, וגראנדקורט השתאה והשתומם לנערה הנפלאה הזאת ועל רוב ההדר והכבוד אשר בכל מעשיה ודבריה.

מקץ רגעים אחדים וגראנדקורט הניח את מצנפתו מידו ויגש עד לפניה ויאחז בידה ושפתיו נגעו אל כף ידה ואחרי כן עזב אותה ויצעד אחורנית, ויהי הדבר הזה לחן ולרצון בעיני הנערה בראותה כי יודע הוא את אשר לפניו. ברגע הזה לא זכרה דבר בלתי אם את נפשה וכי נפדתה פתאֹם מלבוא אל בית הכהן הגדול להיות שם לאומנת; ובעוד רגע אחד ורוחה שב אליה ותהי כבראשונה ותהי עליזה ושמחה ובשמחת לבב ענתה ואמרה:

– האם לא תאבה לראות את פני אמי? הנני ואקרא לה.

– הבה ונחכה עוד מעט, ענה גראנדקורט ויוסף ויעמוד, ובוהן ידו השמאלית בתוך הכיס אשר למעילו וימינו על פני זקנו לסלסל אותו, ויהי כאיש מן הבחורים אשר נקרה נקרה בפעם הראשונה לעמוד לפני עלמה נחמדה אשר לא ידע אותה מתמול שלשום.

– היש לך עוד דברים להגיד לי? שאלה גוענדולין ותצחק.

– לוּלא יראתי אותך כי עתה שאלתי.

– שאל ואנכי אענה.

– האם יהיו לך לרצון אמרי פי לוּ אשאל אותך: מתי יהיה יום כלולותינו?

– היום לא יהיו לי אמרי פיך אלה לרצון, ענתה גוענדולין ונפשה לבשה גאות למרות עיני גראנדקורט.

– ובכן נחכה נא עד יום מחר. מחר אבוא ואשאל את פיך ואַתּ הטיבי נא חסדך עמדי להגיד לי את אשר יעצת, כי חשקה נפשי לחוג את חג כלולותינו בעוד שבועים או מקץ שלשה שבועות.

– האם יראת כי אהיה לך למשא ולעול ועל כן אמרת לקדם את יום כלולותינו? כי ראיתי אשר יעזוב האיש את רעיתו אחרי יום כלולותיהם ולא יוסיפו עוד להרבות שבת יחדו כימים הראשונים אשר לפני חתונתם; ואולם גם הדבר הזה יהיה לרצון לי – אמרה גוענדולין ותצחק.

– כל אשר יהיה לרצון לפניך יעשה לך, ענה גראנדקורט.

– ובכן כל דבר אשר לא יהיה לרצון לי לא יעשה לי? שאלה גוענדולין ותהי כעומדת בתוך גן העדן אשר לנשים אשר כל דבר סכלות העובר על פיהן יחשב להן לחכמה.

– לא אדע אם בידי הדבר הזה לעשותו, כי יש אשר דבר לא יהיה לרצון לפנינו ואין איש אשר על פיו היתה שומה לשים אשם נפשו. אם תעלי על קריטריון ותרכבי עליו, הלא יבצר ממני למנוע אותו מהפיל אותך ארצה.

– קריטריון, קריטריון! השלום לו?

– הנה הוא עומד בחוץ, כי צויתי את עבדי להביא אותו הלום וגם שמתי עליו ביום אתמול אֻכּף אשר יהיה לנשים לרכוב. גשי אל החלון וראית אותו.

באהבה ובחמדה גדולה הביטה גוענדולין החוצה ותרא את שני הסוסים אשר על פני הדשא, וכל קרביה צהלו וירונו.

– היש עם לבבך לרכב מחר על קריטריון?

– בכל נפשי ובכל מאֹדי חפצתי לרכב עליו, ענתה גוענדולין, כי זה לי ימים רבים אשר לא נסיתי לרכב ולא נהגתי את סוסי במרוצה. אבל עתה שאֵני כי אעלה אל אמי ואקרא לה.

– הבה ואלך עמך לשלחך עד הפתח, ענה גראנדקורט ויתן לה את יד ימינו להשען עליה, וילכו שניהם יחדו, ובלכתם ויהיו פניהם קרובים איש אל אחיו וגם בקומתם כמעט נשתּווּ, וגראנדקורט הביט בפניה; אז באה מחשבה בלבה כי יפו פעמיו מאד והליכותיו מלאות חן שכם אחד על הגברים אשר קראה על אדותיהם בספרים ותחמוד אותו רגע אחד. ופתאֹם עמדה תחתיה ולא יספה עוד ללכת ובזדון ובתם לבב גם יחד קראה:

– טוב לי כי עלה הדבר הזה עתה על לבי! יש דבר אשר איננו לרצון לי ואתה תוכל לפדות אותי ממנו: האיש לוּש לא ימצא חן בעיני!

– חפצך הוא ואעשנו ולא יהיה עוד האיש הזה בביתנו.

– הגם אתה בחלה נפשך בו?

– כן הוא, בחלה נפשי בו זה ימים רבים ויהי לי לסבל ולמשא ואני נשאתיו; בעודי עלם צעיר לימים נתנו אותו לי להיות לי לצל על יד ימיני בקומי לנסוע לארצות רחוקות, ויהי תמיד כדוב שוקק בעיני, חציו חזיר וחציו מתעתע.

וגוענדולין שמעה ותשחק מטוב לב, וכל דבריו וכל מעשיו והליכותיו מצאו חן בעיניה מאד, ויש אשר חשבה כי הוא הטוב מכל הגברים אשר אמרו לקחת אותה לאשה.

ואשת דאוילו חכתה בחדר משכבה ולבה מלא פחד ויראה, עד בוא גוענדולין ותפול על צואריה ותשק לה, ותאמר:

– קומי ורדי עמי, אמי, ושאלת לשלום אדוננו גראנדקורט, כי מאֹרשה אני לו לאשה.

– בתי חמדת אמי! קראה האשה ועצמותיה נבהלו יחדו.

– כן הוא, ענתה גוענדולין בחפזון ותהי מבקשת לבלתי הרבות לדבר בדבר הזה, – כלה ונחרצה היא מעמנו! אַתּ לא תבואי עוד לשבת באחד מבתי השדה ואני לא אבוא עוד לפני אשת הכהן הגדול למען תבחן אותי, והכל על מקומו יבוא בשלום. רק מהרי ורדי עמי החדרה אשר שם ישבנו יחדו.

 

פרק אחד עשר    🔗

מקץ שעה אחת לצאת גראנדקורט מבית אשת דאוילו, והכהן גאסקוין ואשתו ובתם שמעו את הבשורה כי אֹרשה גוענדולין לגראנדקורט ויבאו כלם בערב בית האלמנה לשאול לשלום גוענדולין ולברך אותה. אז פתח הכהן פיו בחכמה להגיד לנערה את משפט הגברים ודבר הנשים וכל הדברים אשר ביניהם למיום היות נערה מאֹרשה לאיש ועד יום כלולותיה, וגוענדולין שמעה את כל אלה ותשחק מטוב לב; אז דברה אליה גם אשת הכהן להגיד לה ולהורות אותה את משפט האשה הבאה להחסות בצל האיש אשר בחרה ומה הוא לה ומה תורת הבית אשר יבנו; וגם חנה בת הכהן נגשה אליה ותברכנה, ואחרי כן שבה ותשב על מקומה ולא יכלה להתאפק מבכי, כי זכרה הנערה את אחיה ריקס וכי בסתר לבה עוד קותה נפשה אשר יבוא יום וגוענדולין תחדל מהיות נערה סוררת ומלאה מרי כבית המרי ואז תהיה לאשה לאיש הטוב הזה, והנה באו לפתע פתאֹם חליפות ולא רוחה. אז נדברו יחדו כלם ואשת דאוילו שאלה את פי גאסקוין להגיד לה את משפט כל הנחלות וכל האחוזות אשר לגראנדקורט, וגאסקוין גלה את אזנה ויגד לה את כל אשר ידע וכי על פי מרבית הנחלות והאחוזות יש תקוה לגראנדקורט לעלות במעלות ולהיות גם לנשיא, ואולם לא תדע נפשו עם יצלח בידו ללכת מחיל אל חיל ולהיות גם לשליט. ואשת הכהן הוסיפה גם היא ותאמר כי לא קטון הדבר להיות אשה לאיש אשר כזה, וכי רק בזאת יוכל גאסקוין לכפר את פני אשת הכהן הגדול באמרו אליה כי לוקחה גוענדולין לאיש אשר כזה, ולא תאמר עוד בלבה: רק התּל התּלוּ בי האנשים ההם, כי גבה עינים וגודל לבב לאשה ההיא – וגוענדולין שמעה את הדברים האחרונים האלה ועצמותיה רעדו יחדו, ותהי שמחה בגורלה כי נפדה נפדתה מבית עבדים זה ולא תוכל עוד אשה כזאת להתעמר בה.

בערב היום ההוא וגוענדולין נאלמה ולא דברה דבר, וגם בעלותה על משכבה הרך והלבן לא ראתה שנה בעיניה כל הלילה, כי לבה כים נגרש, ויהי הדבר הזה לפלא בעיניה, כי לא הסכינה בו בעודה נערה מלאה כח עלומים; ותהי גם זאת לפלא בעיניה אשר השתּמרה לבלתי יודע לאמה כי שנתה נדדה ממנה. אכן התפעם לבה בקרבה והיא לא ידעה מה, ולבה הגיד לה כי רעה נגד פניה והיא לא הבינה מה זאת. הן הסכן הסכינה מעודה להיות מושלת ברוחה ובכל הנגש אליה ולדכא תחתיה גם בני אדם ובני איש וגם מקרים ועתּים, ועתה שונו פני הדברים כי נכנעה היא מפני איש ועליה לסור למשמעת איש זר אשר לא ידעה תמול שלשום וללכת בדרכיו אם תאבה ואם תמאן – ולבה נבא לה רעות רבות ותירא יראה גדולה מאד. אכן הון ועושר, כבוד וחיל שמורים לה אשר לא יספרו מרוב, ואולם מחשבותיה היו מחשבות הרעב אשר גנב מן החרם ובאכלו אותו יתפעם לבו בקרבו ויך אותו על מעלו אשר ימעל; והיא ידעה כי הדבר אשר נעשה אין להשיב וכי עתה יבּצר ממנה לשוב מן הדרך אשר הציגה עליו כף רגלה. ובעודה שוכבת על מטתה ועיניה חודרות לתוך הערפל אשר מסביב, והנה תמונות לנגד עיניה, תמונת אשה ושני ילדיה, והם יראו יביטו בה ודבר לא ידברו – ותחרד חרדה גדולה ולא יכלה עוד להתאפק, ותקרא בקול גדול: “אמי!”

– הנני, חמדת נפשי! ענתה אמה כרגע כי נדדה שנתה ממנה גם היא.

– תניני נא לבוא ולשכב עמך על מטתך!

אז שכבה ותשם את ראשה על כתף אמה ותישן עד נכון היום, ותחלום והנה עומדות רגליה בתוך היכל גדול ואנשים ונשים רבים יוצאים במחול; ובבקר כאשר הקיצה משנתה והנה אמה עומדת לפניה ובידה צרור קטן.

– צר לי כי העירותיך משנתך, בתי, ואולם הנה בא המשרת ויבא את הצרור הזה לתת אותו על ידך, וגם את הסוס קריטריון הביא עמו והוא יושב על הסוס השני, ואף הגיד לי כי אדוניו צוה אותו לחכות פה.

וגוענדולין הרימה את ראשה ותשב על המטה, ותפתח את הצרור, והנה ארגז קטן לנוכח עיניה ובתוך הארגז טבעת משובצת אבן יקרה ואגרת קטנה ועוד מגלה אחת, ואלה הדברים אשר עם האגרת:

“אם נא מצאתי חן בעיניך שימי נא את הטבעת הזאת על אצבעך ואראה אותו על אצבעך בבואי להראות את פניך בשעה השתים עשרה, והיה לאות כי כרתנו את הברית; וגם קבלי נא את השטר השלוח בזה והוא כתוב על שם אדוננו הכהן גאסקוין, והיה לך להוצאות קטנות; ולאשת דאוילו תאמרי כי ישב תשב באפֿינדין וככל הטוב בעיניה תעשה. וגם אַתּ, גבירתי, הועידי נא לי מועד, ובבואי כיום הזה אל ביתך ואמרת לי, כי היום ההוא לא ירחק חק אשר החל תחלי לשפוך את ממשלתך עלי לא מרחוק כי אם מקרוב. ואני הנני עבדך הנאמן

ה. מ. גראנדקורט".

והשטר הכתוב על שם גאסקוין מכסת כסף מחירו חמש מאות ליטרא. וגוענדולין מהרה ותתן את השטר עם האגרת על יד אמה.

– אכן איש נבחר ונחמד הוא! קראה אשת דאוילו כי לא יכלה להתאפק, – ואולם חי נפשי אם חפצתי להשליך יהבי על החתן הלוקח בתי ואם לא נוכל אני ונערותי לעבוד עבודה ולאכול מיגיע כפינו!

– השמרי לך, אמי, מדבר אלי כדבר הזה שנית, כי ביום דברך, ואָפר את הברית ולא אהיה לו עוד לאשה עד עולם! קראה גוענדולין ותתקצף.

– ואולם קוה אקוה, בתי הנחמדה, כי לא למעני חרצת ללכת אחריו כי אם למענך במצאו חן בעיניך, ענתה אשת דאוילו באמרה לכפר את פני בתה.

גוענדולין הורידה ראשה על הכר ותסתר פניה מאמה ואת הטבעת עזבה באשר היא שם. אכן חרה אפה באמה על אשר אמרה לגזול ממנה גם את דבר הסבה הזה אשר בגללו בחרה בגראנדקורט – ואולי רק לזאת חרה אפה, יען כי ידעה גם היא כי לא בגלל אמה לבדה עשתה את אשר עשתה ורק בבקשה גם היא טוב לנפשה, וכל החזיונות אשר חזו עיניה בלילה חלפו על פניה גם עתה ברגע אחד, ותזכור את המנות אשר שלח גראנדקורט אליה ותדע כי קשורה היא אל האיש הזה וכי הדבר אשר יצא מפיה אין להשיב. ואולם עוד רגע אחד והיא התאוששה ותתגבר ותהי נכונה למלחמה ולכל מקרה אשר יבוא.

– אכן אנכי רק טובתך ושלומך דרשתי, וזה כל מאויי! הוסיפה אשת דאוילו לדבר ושפתיה מלאו נדיבות ונעימות, – ואני לא אוסיף עוד לדבר באזניך דברים אשר יהיו לך למורת רוח. התשימי את הטבעת על אצבעך?

– אמנם אנכי חשבתי כי משפט החתן הוא לשים את הטבעת על יד כלתו בעצם ידו, ענתה גוענדולין ותשחק בקול גדול ותשם את הטבעת על אצבעה ותשמח בה מאד, – ואולם ידעתי היטב מדוע שלח אלי את הטבעת ולא הביאנה אלי בבואו.

– מדוע?

– יען כי אמר בלבו: תּשם הנערה את הטבעת על ידה ואַל אהיה אני עמה בביתה בשימה אותה, ולא עלי תהיה לבקש ולהתחנן מלפניה כי שום תשים את הטבעת על ידה. אכן גא האיש הזה ורם מאד, ואני גם אני גבה לבי ורמו עיני עד מאד, ולכן אמרתי כי טוב הדבק הזה! אמנם לא אוכל נשוא איש אשר יכרע על ברכיו לפני עלמה ואשר יקוד וישתחוה לה כל הימים.

ואולם המחשבות אשר עלו על לבה בלילה לענות את נפשה, לא הרפו ממנו גם עתה ולא עזבוה, וגם עתה בקומה מעל משכבה ובלבשה את בגדיה, ואמה עומדת על ידה לעזור לה, לא סרה תמונת אשת גלאשר מלפני עיניה. – מה יועיל לאשה הזאת אם אנכי לא אהיה לו לאשה? מה בצע כי אמאן ללכת אחריו, הבזאת ייטב לה? שאלה גוענדולין את נפשה, – הן לוּ חפץ גראנדקורט לקחת אותה לו לאשה כי עתה לקחה לו ולא חכה לי, ורק באשר נפשו לא חפצה בה כי על כן עזב אותה; אין זאת כי בה נמצא העון והוא הצדיק, כי על כן רואות עיני אשר שואפת היא אליו ולא תחפוץ להרפות ממנו. – ואולם עוד רגע אחד ומחשבה חדשה באה בלב גוענדולין לאמר: האשה ההיא מתאמצת למנוע את גראנדקורט מלקחת לו אשה חדשה, פן תלד לו האשה החדשה ההיא בנים חדשים וירשו המה את אביהם, והיא ושני ילדיה לא יהיה להם כל – ואז אמרה גוענדולין בלבה: מי יתן ונתן אלהים את שאלתי והייתי עקרה עד יום מותי, והיו כל אחוזות גראנדקורט לבני אשת גלאשר ירשה. ובעלות הרעיון הזה בלב גוענדולין, ויהי מרפא לנפשה ותרגע ופניה הרעים לא היו לה עוד ותשכח את כל בעותי הלילה ואת כל התלאה אשר מצאתה בשכבה על משכבה ותצהל פתאם מרב שמחה. וברדתה על המדרגות לצאת החוצה ותקרא פתאם לאמה: עלי נא החדרה ולבשי את בגדי החמודות אשר לך ועדי את רקמתך והיית כבת מלך, כי חשקה נפשי לראותך כראות פני בת מלך. רק אל נא תוסיפי להיות ענוה ושפלת רוח! השמעת?

ואחרי כן בא גראנדקורט ויתהלכו שניהם יחדו וגראנדקורט לקח את ידה השמאלית ויבט על הטבעת אשר לה, וגוענדולין אמרה: הטיבות כי לא שכחת דבר וזכרת ושלחת אלי את הצרור!

– אם מצאתי חן בעיניך הגידי נא לי פעם בפעם את הדבר אשר אשכח למען אדע, ואת כל אשר תשאלנה עיניך לא אמנע ממך, ענה גראנדקורט ואת ידה לא עזב.

– ואולם יש אשר לא מחכמה אשאל דבר, ענתה גוענדולין ותשחק.

– אכן זה משפט כל הנשים לשאל לא מחכמה!

– כי על כן לא אשאל עד עולם דבר לא מחכמה, ענתה גוענדולין ותוצא את כף ידה מידו, ולא יאמר איש כי כמוני כנשים אחרות.

– כזאת לא אמרתי גם אנכי, ענה גראנדקורט, ותהי להפך: אַתּ אַתּ האשה אשר נשים אחרות לא היו עוד כמוה.

– במה אדע כי שניתי מהן?

– כי אַתּ אַתּ האשה אשר אותה אהבתי! ענה גראנדקורט אחרי החשותו מדבּר רגע אחד.

– אכן איש לשון אתה היודע לנאום נאום! קראה גוענדולין ותשחק.

– האם לא תחפצי גם אַתּ להשיב לי כגמולי ולנאום נאום אשר ימצא חן בעיני? כי עתה הגידי נא לי מתי יהיה יום כלולותינו?

– לא אגיד לך עד אם רכבנו בראשונה את הדרך אשר אמרנו לרכוב, כי חשקה נפשי מאד לרכוב במרוצה גדולה! מה תשמח נפשי ומה עלזו כליותי לקראת ימי הציד ההולכים לקראתנו! עוד רק ימים אחדים וימי הציד יחלו, האין זה? הן רק עוד עשרת ימים!

– כי על כן נחג נא את חג כלולותינו מקץ עשרת הימים האלה, ענה גראנדקורט.

– מה תענינה הנערות פעם בפעם כאשר ישאל מהן כדבר הזה? שאלה גוענדולין בערמה.

– הנערות תאמרנה צדק לכל אשר יאמרו הגברים צדק, ענה גראנדקורט ולא היה נזהר בדבריו.

– כי עתה שונה אני מן הנערות האחרות ולא אֹמר צדק לכל אשר תאמר צדק! ענתה הנערה ותצהל קולה ותשם את עיניה בגראנדקורט ותעבור על פניו.

ושניהם גם יחד צהלו וישמחו כי היו הדברים האלה להם לשעשועים, וגראנדקורט ידע כי בזאת יקנה לו את לב הנערה בתתו אותה להיות מושלת בו ולהטותו לחפצה, וירכבו שניהם יחדו, וכטוב לב גוענדולין עליה ותמהר ותחלוט ממנו כי מקץ שלשת שבועות יחוגו את חג חתונתם.

בעת ההיא ולוּש חכּה את גראנדקורט בדברים עד אשר יספר לו את כל הנעשה וכי אֶרש לו את גוענדולין לאשה, וירא כי אין מגיד דבר, וידום גם הוא, והוא ידע את כל הנעשה וכי אין להשיב; ואולם לא היה עם לבו לעשות קטנה או גדולה להכעיס את גראנדקורט תמרורים או לכעס את גוענדולין בעבור הרעימה, כי אמר מה בצע בעשותו כדבר הזה והוא לא יועיל, ויחכה עד אשר ידבר גראנדקורט אליו. וגראנדקורט חכה ימים אחדים ואחרי כן גלה את אזנו ויגד לו כי טוב יעשה לוּ יעזוב את ביתו לבלתי שוב עוד אליו ולבלתי הראות את פניו, כי תועבה הוא לנשים; ולוּש ענה אותו כי יודע הוא אחת הנשים – את אשת גלאשר – אשר לא היה לה לתועבה מעודו, וגראנדקורט לא שת לבו אל הדברים האלה, ויאמר לו לעזוב אותו ואת ביתו ביום ההוא לבוא לשבת בעיר, וישב שם עד אשר יקרא לו ועד שימו מלאכה לפניו, ויגד לו את מכסת פרשת הכסף אשר ישקול על ידו בעבור שבתו בעיר לחכות עד אשר יקרא לו, ויצא לוּש מאת פניו ויעזבהו. בימים ההם ולוּש כתב מכתב אל הסיר הוגאָ מאלינגר לאמר:

“אדוני ואלופי! מאז שבנו הביתה נחרצה היא מעם אדוננו גראנדקורט לקחת לו לאשה את הנערה אשר אמרתי, והוא ממהר לעשותה, כי בעוד שלשת שבועות והיא תהיה לו לאשה. ואולם כיום הזה רעים ומרים הדברים האלה לגראנדקורט שבעתים מבראשונה, כי גם חותנתו אשה עניה אשר אין לה כל בּאבוֹד כל כספה בענין רע ועליו תשליך יהבה לכלכל אותה ואת ביתה. ואני יודע כי כסף אין לגראנדקורט, ורק יראתי כי יבקש לו מוצא לכסף ממקום אחר ולא יפנה אליך. אמנם צר לי מאד כי אונס אותי גראנדקורט לעזוב את שדה-דיפלו בעצם היום הזה ולא אוכל לכלכל את הדברים כאשר חפצתי, ולכן זאת העצה היעוצה ממני, כי תדבר דבר באזני אדוננו דירונדה וגלית את אזנו ואמרת לו את כל אשר בלבך ושלחת אותו הנה – כי קרוא הוא מאת גראנדקורט לבוא אליו לימי הציד – והוא יעשה בחכמה להסב את פני הדבר אל מול פני גראנדקורט רק לא בדרך ישרה יעלה אליו כי אם בלשון ערומים יבוא ואז עשה יעשה וגם יצליח. ואני הן לא שלח אותי גראנדקורט לארץ גזרה והייתי קרוב אליך בכל עת תקרא לי לעבוד ולשרת לפניך ככל אשר תמצא ידי, רק את אדוננו דירונדה שלח והיה לך הוא למושיע למען תשכיל בכל דרכיך.

“ואני קותה נפשי כי מעינות הישועה אשר בליברון היו לך לישועה ולמרפא לבשרך וחזקת ורבית והיית אך שמח וטוב לב!

עבדך ט. ק. לוּש".

בעת ההיא והסיר הוגא מאלינגר יושב בשדה-לאֶן אחרי שובו מהתרפא בליברון, ובשבתו אל שלחן הבקר ובקראו את המכתב הזה, ודירונדה יושב לפניו, כי לא ישב דירונדה בעיר מגוריו בלונדון כי אם בבית דודו התגורר ויהי לו ליועץ בכל עת, ויתן דודו את המכתב על ידו לקרוא אותו גם הוא. ובכלותו לקרוא אותו גם הוא, וישב את המכתב לדודו וידום, ובתוכו התרגז והתמרמר לבו על לוּש ועל שיחו.

– מה משפטך אשר חרצת, דן? שאל דודו אותו, אכן תתענג נפשך מאד ברדתך אל המקום הזה אשר לא דרכה עליו כף רגלך זה שנים רבות, ושם תצא לצוד ציד עם אנשי המקום וראית אך שמחה ונחת.

– לוּ רק על פי הדברים האלה תהיה שוּמה, כי עתה לא אבוא שמה! ענה דירונדה וימרח חמאה על הלחם ויאכל, והוא געלה נפשו לשמוע לשון ערומים וידע כי לא לנפשו כי אם למען דודו הוא שלוח לשדה-דיפלו.

– ואני אדמה כי עצת לוּש טובה ונכחה ועלינו לעשותה לבלתי יבולע לנו, הוסיף מאלינגר על דבריו.

– אם ככה הוא ואם טוב הדבר לך למען אחוזותיך, כי אז אבוא שמה כאשר חפצת, ענה דירונדה.

– וגם את הנערה היפה אשר ראית בליברון תראינה עיניך שם בבואך, הוסיף מאלינגר על דבריו וישחק, ולאשתו אמר: ואנחנו נקרא אותה לשבת עמנו ימים או עשור אחרי היותה לו לאשה, האף אין זאת, רעיתי?

– לא אדע את אשר אתה דובר! ענתה אשת מאלינגר, כי לא שמעה את הדברים הראשונים בהיות רוחה מלא מחשבות לחשוב על דבר מעט החלב אשר בא אל פיה ועל דבר כנפות בגדה אשר לא מצאו חן בעיניה ועל דבר רופא-השנים אשר עליה ללכת אליו עם שפחתה עם תרצה ולא נותר עוד בה רוח לשמוע גם אל דברי אישה.

– על דבר גראנדקורט דברנו, כי לוקח גראנדקורט לו לאשה את הנערה היפה אשר ראית בליברון, האם לא תזכרי אותה? הלא היא הנערה הארליט אשר ישבה אל שלחן המצחקים.

– הה, אל אלהים גדולים! הזאת האשה אשר הוכיח לנפשו? אם טובה היא לו?

– אם טובה היא לו, לא ידעתי, ורק זאת ידעתי כי אין לה כל וגם לאמה אין כל בלתי הנפש, ולכן אמרתי כי עתה בא מועד לגאול מידו את שדה-דיפלו בכסף, והיה אם אשקול על ידו ארבעים אלף ליטרא ומצא לי לפדותו, ורק בזאת נוכל לו כי נשלח אליו את דניאל והוא ידבר על לבו בחכמה ובדעת. אכן חסד גדול יעשה דניאל עמי אם לא ישיב פני ריקם ועלה אליו לשבת עמו ימים אחדים בשדה-דיפלו.

– ואני חשבתי כי אין לב דניאל הולך אחרי גראנדקורט לדבקה אחריו ולאהבה אותו, אמרה אשת מאלינגר.

– אבל אין לאל ידנו להסתר מפני איש אשר לבנו איננו הולך אחריו, ענה דירונדה – הנני ואעלה אליו לשדה-דיפלו, כי רצון דודי הוא ואעשנו.

– ברוך טעמך, בני! ענה אותו דודו, אם לא על האנשים ההם וחבורתם תתענג נפשך כי עתה תתענג נפשך על דברים אחרים בקנותך דעת ומזמה לדעת אנשים חדשים ודרכיהם החדשים והיו כל אלה לך לתורה ולתושיה, כי גם אני בעודי נער צעיר לימים כמוך קניתי דעת ואספתי חכמה בדרך אשר כזה.

– אבל את האיש הזה ואת שיחו כבר ידעתי, ענה דירונדה, וגם את דרכיו ראיתי.

– והדרכים האלה לא מצאו חן בעיני דניאל, הוסיפה אשת מאלינגר לדבר.

– ואולם בעיני הנערה הארליט מצאו חן, כי על כן תלקח לו לאשה, ענה מאלינגר – אכן נער יפה להלל היה גראנדקורט זה בעודו נער בן עשרים ושתים או עשרים ושלש שנה; כמוהו כאביו. ורק בזאת נבדל מאביו, כי לקח לו אביו לאשה נערה אשר לה כסף ורכוש עצום מאד, והוא לא כן יעשה; ולוּ לקח לו גם הוא את בת ארופוינט לאשה, וגם את אחוזותי ואת נחלתי לקח, כי עתה חי נפשי אם את עניי אנגליה נמנה!

בין כה וכה ודירונדה שם את הדבר אל לבו וימצא חן בעיניו יותר למבראשונה ותחשק נפשו ללכת ולבוא לשדה-דיפלו, כי הדברים אשר ספר לוש באזניו וכי ברחה הנערה מפני גראנדקורט, היו לו עתה למקור מחשבות חדשות, ותהי גם הנערה בעיניו לאחרת מבראשונה, ולא הרשיע עוד אותה על שבתה אל שלחן המצחקים, וידע אל נכון אשר לולא הרעה אשר באה על בית אמה כי עתה לא היתה לגראנדקורט לאשה גם עתה, ויאמר בלבו כי רק נערה שדודה ואֻמללה היא אשר נלחם נלחמה במערכה ותכּשל ותפול, ויכמרו רחמיו עליה ויאמר להושיע לה ככל אשר תמצא ידו; ואולם את דבר הרביד אשר השיב לה בסתר לא הבין, ולא ידע מה היה עם לבו בעשותו את הדבר הזה, והוא לא מחמלתו אשר חמל עליה עשה את אשר עשה, ויבן כי קסם שפוך על פני הנערה אשר משך גם אותו אחריו. – עוד ביום ההוא ודירונדה כתב מכתב להודיע את אנשי שדה-דיפלו כי בוא יבוא ולא יאחר, וגראנדקורט ענה אותו במכתבו כי שוש ישיש עליו בבואו וכי מחכה הוא לו; ואף אמנם אמת דבּר גראנדקורט בכתבו את הדברים האלה, כי הבין גראנדקורט אשר מטעם דודו מאלינגר הוא שלוח וכי לקח דברים עמו; וגם שמח על דירונדה להראות לו את כל כבודו ואל כל ממשלתו אשר הוא שופך על הנערה גוענדולין הארליט וכי אחד הוא אשר לכד את הנערה הסוררה הזאת ואין שני לו.

בעת ההיא וגראנדקורט לא עזב את גוענדולין כל היום ויהי כצל על יד ימינה, וירכבו שניהם על סוסיהם יום יום, ורק אם ירד הגשם בחוץ על פני הארץ, ויהיו שניהם בבית; גוענדולין יושבת ורוקמת מעשה רקמה אשר יש בה מום וחסרון, כי לא הסכינה לרקום מעודה, וגראנדקורט יושב לפניה ומביט אליה. אכן כיום הזה וגראנדקורט ימצא חן בעיני הנערה יותר מבראשונה כי יודע הוא להלוך נגדה ולבחור את הדברים אשר ידבר באזניה, דבר דבור כפעם בפעם על אפניו, והוא יבין תמיד לענות אותה על כל שאלותיה אשר תשאל אותו בחפזון וברוח סוערת; וגם לא יסתולל ולא יתעמר בה בגשתו אליה, כחק לבחורים היושבים לפני כלותיהם, ורק פעם אֶחת לא נשק לה על פני לחיה כי אם על צוארה מאחורי אזנה, ויהי לה הדבר הזה לכעש ולמורת רוח, כי יראה מפניו ותבן לפתע פתאם כי אין עוד לאל ידה לבוז לו וללעוג לו כמעשה אשר עשתה לבן דודה גאסקוין, הוא ריקס, וירע הדבר בעיניה; ואולם גראנדקורט בראותו כי התרגזה, כפר את פניה בדברים ויצדק את נפשו בעיניה, ויהי שלום להם כבראשונה.

– היש עם לבך לבוא לשדה-דיפלו בעוד גואלי ובני משפחתי יושבים שם? שאל גראנדקורט את גוענדולין באחד הימים ההם – קומי ובֹאי שם מחר, וגם אשת דאוילו תבוא עמך, וראיתן את הבית אשר שם נשב והגדת אל עושי המלאכה מה יהיה משפט השנויים והחליפות אשר בקשה נפשך בקרב החדרים הישנים, למען ידעו; כי אחרי חג חתונתנו הן נקום ללכת אל אחת האחוזות אשר לנו, ובין כה וכה יעשו עושי המלאכה את מלאכתם אשר בזה, ועוד לנו רק יום מחר לעלות שמה.

– מדוע אתה אומר כי יום מחר הוא יום האחד אשר נותר לנו? שאלה גוענדולין.

– כי יום מחר השלישית הוא יום הציד הראשון, ענה גראנדקורט.

– ואחרי כן?

– ואחרי כן עלי לעזוב אותך ימים אחדים ולצאת לדרך, ומקץ ימים אחדים אשוב. – וגראנדקורט בדברו ראו עיניו כי השתנו פני גוענדולין עדי רגע.

– האם צר לך כי אעזוב אותך יום אחד או שנים? הוסיף וישאל.

– מה בצע בצר לי, ענתה גוענדולין בקול עז וקשה ולבה הסיתה רגע אחד להגיד לו כי יודעת היא את המקום אשר אליו יבוא וכי אל אשת גלאשר הוא נוסע לכפר את פניה בטרם קחתו לו את אשתו החדשה; ואולם פניה הרעים האלה מצאו חן בעיני גראנדקורט, עקב אשר חדשות ראו עיניו, ועל כן ענה ואמר:

– אם טוב וישר הדבר לפניך כי עתה אחכה ולא אסע עוד ואחשך את ימי מסעי לימים אחרים, או אסע כל הלילה והייתי בדרך יום אחד ואשובה אליך.

– קום ונסעת כל הלילה, רק את ימי מסעך אל נא תחשוך לימים אחרים, ענתה גוענדולין ותשמח בראותה כי מושלת היא בו.

– אם כן בוא תבואו מחר לשדה-דיפלו האם לא כן?

– פקודתך היא ואעשנה, ענתה גוענדולין בגאון ובגדל לבב.

– מה רע גורל הגברים ומה מר משפטם מלפניך! ענה גראנדקורט בלאט, – הן כבני בליעל היינו כלנו וכמורדי אור תעשי את כלנו!

– האמנם כן? שאלה גוענדולין ומעיה המו לו רגע אחד, כי ברגע הזה עלתה מחשבה בלבה, לאמר: אולי אמת יהגה חכו, ואולי גם אשת גלאשר חטאה לו והוא הצדיק – הבאמת לך הצדקה תמיד ולנו בשת הפנים?

– אמנם כן! מתי השיבות לי כגמולי? מתי היה עם לבבך להיטיב עמדי כאשר היה עם לבבי אני להיטיב עמך?

ובשמוע גוענדולין את הדברים האלה, ותירא יראה גדולה ולא ידעה על מה היה לה כדבר הזה. אמנם ידעה היטב כי רבו ויעצמו החסדים אשר עשה לה תחת אשר לא עשתה היא קטנה או גדולה, ותדע ותבן כי אין לה עוד הצדקה ללכת עמו בקרי וכי נלכדה כצפור בפח וכי לא תוכל עוד ללכת באשר יהיה רוחה ללכת; ויש אשר חשבה בנפשה כי עלתה על מרכבת סוסים אשר איש אחר נוהג בהם והיא לא תוכל עוד לדלוג החוצה מתוך המרכבה בהיות הסוסים דוהרים במרוצה ובחפזון נמרץ. אז ידעה כי המעשה אשר נעשה אין להשיב עוד, ותהי נחרצה מאתה להתחזק ולהתאמץ וללכת על הדרך הזה, ועל כן צחקה רגע אחד ותען ותאמר:

– לוּ הטיבותי עמך גם אני, כי עתה לא גדלו עוד חסדיך וכן אשר עשית אתה עמדי, תחת אשר עתה רבו ויעצמו חסדיך כחול ימים!

– כי עתה גדרת בעדי לבלתי שאֹל ממך אף נשיקה אחת מנשיקות פיך.

– אף לא אחת! ענתה גוענדולין ותצהל קולה ותהי שמחה ועליזה כבראשונה. וגראנדקורט עזב את ידה אשר אחז בידו וישם מעצור לרוחו ולא שאל ממנה דבר, וברגע הזה הביטה גוענדולין בו ותרא והנה כלו נחמד ותחמדהו ותאהבהו.

– אכן הגידה נא לי, הוסיפה אחרי כן לדבר אליו, מה משפט האנשים מגואליך ובני משפחתך אשר אמרת? הבאו אליך אנשים לשבת עמך בשדה-דיפלו מלבד האנשים אשר אמרת אתמול?

– עוד שנים אנשים באו, ואני אחשוב כי את האחד ידעת.

– אם ידעתיו כי עתה ידעתי אל נכון אשר לא מצא חן בעיני! ענתה גוענדולין במנוד ראש.

– בליברון ראית אותו – דירונדה שמו – והוא איש צעיר לימים היושב עם אנשי בית מאלינגר.

ברגע הזה וגוענדולין חשבה כי נבקע לבה פתאם בתּוך ואצבעותיה אשר אחזו את הרקמה קפאו מקור.

– את האיש הזה לא דברתי מעודי, ענתה ותירא כי יבט גראנדקורט וירא את החליפות אשר היו על פניה, – האיננו איש בלתי נחמד לאנשים?

– לא כן, ורק ענו איננו והוא מתנשא ומתגדל ואומר בלבו כי הוא ואין בלתו, ענה גראנדקורט בקול איש אשר נאחזו שמורות עיניו – אכן דמיתי כי הציגו אותו לפניך ואַתּ ידעתיו.

– לא ידעתיו. בערב טרם אעזוב את ליברון קראו את שמו באזני, וזה כל הדבר. ומה מעשהו?

– אך יתום הוא אשר אסף אותו מאלינגר אל ביתו ויהי לו לאב, וזה כל משפטו וזה כל מעשהו!

– אכן צר לי על האיש האֻמלל הזה! ענתה גוענדולין בתם לבב כי היה עם לבבה לדבּר דבר ויהי מה, ולא חשבה ללעוג לגראנדקורט בדברים האלה – האם כבר חדל הגשם בחוץ?

ממחרת היום וגוענדולין רכבה על קריטריון בדרך העולה לשדה-דיפלו ומחשבותיה לא נתנו דמי לה, כי חדל מלבה הקצף אשר קצפה על דירונדה ויהי הקצף הזה ליראה לירוא מפניו עד מאד, ולבה נבא לה כי רעה נגד פניה. אכן יש אשר יהיה לב איש כים נגרש והוא יחזה לו משאות שוא ותפל ולבו יאמין במחזות ובנבואות האלה, ואז נראה את פני הכוכבים בלילה ויהי לו לאותות לרעה, ופני עני זקן וברכתו תעודדהו וּתחיה את רוחו, וגם יש אשר תבאנה האותות האלה והאמין האדם בהן.

בטרם יוּשם ארוחת הבקר על השלחן, וגוענדולין אָרחה לחברה עם הנשים אשר בבית ועם אמה לראות את פני החדרים ואת היציעות ואת האוּלמים, ותהי נחרצה מאתּה לבלתי שים לב אל דירונדה ולבלתי דבּר אליו בלתי את הדברים אשר לא תוכל להמנע מהם; ובכל זה יראה מפניו יראה גדולה, ובבואו החדרה לא יכלה עוד להתאפק ויהיו כל מעיניה בו. – אז ישב דירונדה אל השלחן וגראנדקורט ענה ואמר:

– דירונדה! הנה העלמה הארליט בזה והיא אומרת כי לא הציגוך לפניה בהיותכם בליברון –

– לא האמנתי כי עוד תזכור העלמה הארליט אותי, ענה דירונדה וישתחוה לפני הנערה ויבט בה כהביט באיש זר לו מתמול שלשום – כי בימים ההם והעלמה הארליט הלך לבה אחרי דברים אחרים.

הבאמת חשב דירונדה בלבו כי לא תאמין גוענדולין אשר הוא האיש המשיב לה את הרביד?

– לא כן הוא, ענתה גוענדולין ותבט גם היא בפניו באין מעצור ולבה כים נגרש, – עוד זכר אזכר אותך היטב וידעתי כי לא ישר הדבר בעיניך בשבתי אל שלחן המצחקים.

– אי מזה ידעת את הדבר הזה? שאל דירונדה בתם לבב.

– כי שמת את עינך בי לרעה מדי צחקי, ענתה גוענדולין ותשחק, – והיה בתתך את פניך בי ואבד כל השלל הרב אשר רכשתי ואשר מצאתי.

– אכן מערת פריצים הוא המקום ההוא, ענה גראנדקורט חלקו, וכל באיה ומצחקיה לא ימצאו נחת.

– ואני לא כן עמדי כי בכל עת אשר מצאתי שלל לי בצחקי מצאתי גם נחת, ענתה גוענדולין ופניה מוסבים אל פני גראנדקורט בדברה את הדברים האלה ובכל זה ראתה גם את פני דירונדה ואת עיניו אשר חדרו להביט אל תוך כליותיה, והעינים האלה הרעו לה יותר מאשר הרעו לה אז ביום המעשה בליברון ויותר מאשר הרעו לה דברי כליזמר ומשפטו הקשה אשר חרץ, ותהיינה לה כחרב פיפיות בלבה. אז הפנתה ראשה ותהי כשומעת אל הדברים אשר נדברו שכניה היושבים מימינה ומשמאלה, ואולם לבה ומחשבותיה נתונים נתונים רק לדירונדה ותחשוב ותהגה אך בו ולא הרפתה ממנו אף רגע; וקולו אשר שמעה אותו כיום הזה בפעם הראשונה היה באזניה לעמת קול גראנדקורט כקול הכנור לעמת קול התרנגול המתיחש ומתנשא לעיני האפרוחים באמרו כי האיש הזה חושב בלבו כי הוא ואפסו עוד, ואולם זה דרך האדם מעולם להשמיע משפט כזה ביום ראותו את רעהו הגדול ממנו והוא לא יוכל לו ואז יאמר פעם בפעם: רק איש לא ענו האיש הזה החושב בלבו כי הוא ואין בלתו! – בין כה וכה והיושבים אל השלחן חדלו מדבּר על אֹדות המצחקים אשר בליברון וידברו על המגפה אשר בזה על הבקר ועל הצאן ואחרי כן דברו על איי הים ועל ימיקה ועל הכושיים אשר שם, ואשת דאוילו ספרה באזניהם כי אחוזות שדה היו לאביה באחד מאיי הים הרחוקים ורק היא מעודה ועד היום הזה לא היתה עוד בארץ הדו-המערבית, והאשה היושבת על יד ימינה אמרה כי יראָה היא את הכושיים עד היום הזה ולוּ ישבה אתם בארצם כי עתה יראה מתת שנה לעיניה, וגראנדקורט הוכיח לה אשר לולא בני התערובות כי עתה יכולנו להשכיל ולהיטיב את הכושיים, ודירונדה ענה גם הוא חלקו ויאמר כי אך אנחנו הלבנים אשמים אם יש בהם בני תערובות.

בעת ההיא וגוענדולין ישבה ותאכל מפרי העץ אשר הושם לפניה, ותבט על פני כל איש ואיש אשר אל השלחן למען אשר תוכל להביט גם על פני דירונדה. “מי יתן וידעתי את אשר הוא חושב עלי – אמרה אל לבה – הן לולא נטה לבו אחרי רגע אחד כי עתה לא השיב אלי את הרביד, וזה אות כי מצאתי חן בעיניו להכירני. מי יתן וידעתי את אשר בלבו על דבר היותי לאשה לגראנדקורט! מדוע הוא ככה סר וזעף ומדוע לא יתן בשחוק קולו? למה יהיה לו כל דבר ודבר למקור מחשבות חדשות להגות ולחשוב בהם? מה משפטו ומה מעשהו ולמה בא עתה לשבת עמנו בשדה-דיפלו?” – ומדי חשבה את המחשבות האלה ותדע כי לא תשאל ברגע הזה דבר בלתי אם למצוא חן בעיני האיש הזה וכי כל מחשבת פגול אשר יחשוב עליה האיש הזה תהיה לה לחץ מות. –בצאת גראנדקורט רגע אחד מן החדר והמה בתוך האולם הגדול, אז נבהלה ברוחה ותשכח ותגש לפתע פתאם אל דירונדה אשר עמד לפני אחד השלחנות ועיניו על פני ציורים ותמונות אחדים, ותשאלהו:

– האם תצא עמנו מחר לצוד ציד, אדוני דירונדה

– כן, אצא.

– אם כן אפוא לא תרשיע את האנשים אשר תאחז ידם במלאכה הזאת?

– יש דברים רבים אשר יצדקו את נפשם בעיני בעשותם את המלאכה הזאת, ואני גם אני אטמא נפשי לפעמים בה באין לאל ידי לעשות מלאכה אחרת, לשוט באניה על פני המים או לעשות דבר מן הדברים אשר חשקה נפשי בהם.

–האם תוכיחני ותתן בי דפי בראותך כי יוצאה גם אנכי לצוד ציד? שאלה גוענדולין ותרם את לחיה ותשחק כמעט.

– אין לי כל צדקה להוכיח אותך ולתת בך דפי בעשותך דבר אשר מצא חן בעיניך.

– אבל הן אמרת בלבך כי יש לך צדקה להוכיח אותי ולתת בי דפי עקב אשר ראיתני אל שלחן המצחקים! הוסיפה גוענדולין על דבריה.

– אמת היא כי במסתרים דאבה נפשי בראותי אותך יושבת אל שלחן המצחקים, ואולם לא ידעתי כי דברתי אליך וכי הוכחתיך על פניך וכי נתתי בך דפי, ענה דירונדה ועיניו הגדולות והמפיקות תם הביטו עליה, והיא לא ידעה ולא הבינה את אשר עמו ומה האש הגדולה והאוכלת הזאת אשר בעיניו השחורות.

– אבל אתה קמת עלי להיות לי לשטן לבלתי אגש עוד אל שלחן המצחקים! ענתה גוענדולין, וכמעט נטשו הדברים את שפתיה ותנחם כרגע ופניה וגם ערפה התאדמו; ופני דירונדה התאדמו גם הם, כי נכלם וידע אשר לא היתה לו הצדקה לשלוח ולהשיב את הרביד אליה, – וגוענדולין לא יכלה להוסיף לדבר עוד ותסוב ממנו אל מול אחר ותגש אל פני אחד החלונות ותבט החוצה, ובתוכה יזעף לבה כי ידעה אשר התמלטו מפיה דברים אשר לא היה עם לבה לדבר אותם, ובכל זה באה גם שמחה בלבה על אשר דבּרה את הדברים ההם וכי דירונדה יודע את אשר בלבה וכי גם דבר הרביד לא נסתר ממנה. וגם דירונדה שמח על הדבר הזה ולא ידע על מה, ורק אחת ידע כי מצאה גוענדולין חן בעיניו עתה מבראשונה.

בערב היום ההוא ואשת דאוילו אמרה אל בתה לאמר: האמת הדבר או אם רק לצון חמדת לך באמרך כי אדוננו דירונדה בא ויתן פניו בך ויהי לך לרועץ ולמכשול ולשטן משחית?

– רק הבט בי והוא בא אחרי אשר סר אלהים מעלי ואחרי אשר החל שללי ללכת הלוך ומעט, ענתה גוענדולין, ואולם גם הוא משך את עיני אחריו.

– אכן לזאת לא ישתומם לבי בי, כי איש נחמד ויפה תאר הוא, ומדי אביט בו אז אזכור את הציורים ואת התמונות אשר עשו לנו הצירים האיטלקים; ואף גם באין מגיד לנו נדע כי דמי אנשים נכרים אשר לא מבני האנגליים נוזלים בו.

– האמת הדבר הזה או אם רק דמיון הוא? שאלה גוענדולין.

– מפי שכנתי שמעתיו, כי שאלתי בן מי זה העלם הזה, ותען אותי ותאמר, כי בן אשה נכריה הוא מן הנשים הגדולות והנשאוֹת.

– בן אשה נכריה? ואביו מי הוא?

– יש אשר אומרים כי בן הסיר הוגאָ מאלינגר הוא אשר ילדה לו האשה הגדולה והנכריה ההיא, והוא אומן אותה בביתו; ואף גם זאת יאמרו כי לוּ היתה יד מאלינגר לעשות באחוזותיו ובנחלותיו ככל אשר יחפוץ, כי עתה הנחיל את דירונדה זה אחריו, כי בנים אחרים אשר כדת אין לו בעבור הזכיר את שמו.

גוענדולין החשתה ולא דברה דבר, ואולם אשת דאַוילו ראתה ותדע עד כמה נגרש לב בתה בקרבה למשמע הדברים האלה, ויצר לה על דבריה אשר דברה ואשר לא נאוה לה לדבר כאלה באזני בתה הרכה והצעירה. מחשבות ודמיונות, מזמות וחלומות עלו בלולים בלב הנערה, ועיניה ראו בחזון את תמונת האשה הנכריה והגדולה אשר אמרה אמה, ולבה הגיד לה כי אשה היא אשר עינים שחורות וגדולות לה ואשר פניה מלאים רוח תוגה ורוח נכאים, ולא סרה עוד התמונה הזאת מנגד עיניה. וגם בשכבה על משכבה ומנורה קטנה האירה את חדר המטות, לא שכב לב הנערה ולא יכלה השקט, ותשאל:

– הלא תגידי לי, אמי, היש בין הגברים אנשים אשר בנים להם בטרם קחתם להם נשים?

– לא, בתי, לא! ענתה אשת דאוילו בחפזון – ואולם למה זה תשאלי זרות כאלה?

– כי עלי לדעת את הדבר הזה אל נכון כי בנפשי הוא! ענתה גוענדולין ותתקצף ויחר לה.

– אין זאת כי הדברים אשר דברתי בדירונדה ובדודו מאלינגר, הם הם הסבו בכל אלה לחשוב את המחשבות האלה, ואולם רחוקים הדברים האלה מאד ורק מקרה הוא הפעם.

– היודעת אשת מאלינגר את כל הדברים האלה?

– כן הוא, יודעת היא אותם ורק לא תשים אליהם לב, כי על כן יושב דירונדה שלו ושאנן בביתה והוא רצוי לכל איש.

– האם לא יהיו הדברים האלה לפוקה ולמכשול לדירונדה? האם לא יחשב עליו תועה עקב הדבר הזה?

– אמנם כן, יש אשר יהיה לו הדבר הזה למוקש מעט לעשות לו רעה אשר לא ידע לוּ היה בן ילוּד אשת מאלינגר; כי בהנחיל הסיר הוגא מאלינגר את בניו לא יקח דירונדה את חבל נחלתו, וגם לא ישב עם נדיבים וגם יד ושם לא יהיה לו בראש הומיות; ואולם הן ראית גם אַתּ כי לא ישיתו לב אל כל הדברים האלה וכי ישמחו לקראתו בבואו.

– היודע דירונדה את כל אלה? היחר אפו באביו אם יקלל יום הולדוֹ?

– בתי חמדת עיני! למה תשתוחחי ולמה תשימי את כל אלה אל לבך?

– למה? קראה גוענדולין ותתעורר ותשב על המטה – האין כל צדקה לבנים לקלל את יום הולדם ולהיות לבם זועף על אבותיהם? האם המה אשמים כי לא כרתו אבותיהם את הברית לקחת איש את אשתו לו לאשה?

בלילה ההוא לא שכב לב גוענדולין ותדד שנתה מעיניה, כי לא יכלה להשקיט את רוחה הסוער ולדעת אם טוב הדבר אשר היא עושה להיות אשה לגראנדקורט, והוא גם אשה וגם בנים לו. וגם בהיות הבקר לא סרו עוד המחשבות האלה מקרב לבה: האם לא באה היא לגזול את כבשת הרש? האם לא תדיח את אשת גלאשר ואת בניה מלפניה להיות לשטן ביניהם ובין אביהם? וגם פני דירונדה לא נמחו מקרבה, ויש אשר חשבה כי נדח נדח גם הוא מלפני גראנדקורט וכי כל אחוזות השדה אשר תהיינה לגראנדקורט לחבל נחלה מאת דודו אחוזות שדה דירונדה הן, ולולא המקרים אשר קרו כי עתה היה דירונדה אדון כל הנחלה והאשה אשר יבחר לו תהיה לגבירה ובניה אשר תלד לו יהיו לאדונים, תחת אשר היה עתה לרש אין כל ועיניו רואות אותה, את גוענדולין, אשר גזלה את אשר לו ואת אשר לאשתו ואת אשר לבניו ותהי לגבירה במקום אשתו אשר יבחר לו. היודע דירונדה את הדברים אשר בין גראנדקורט ובין אשת גלאשר? הן לוּ ידע כי יודעת גם היא את כל אלה כי עתה הן בוז יבוז לה בלבו! והיא לא תחפוץ כי בוז יבוז לה האיש הזה ורק כי כבד יכבד אותה חשקה נפשה! אכן דברים קשים דבר אליה כליזמר והמה מחצו את לבה בראותה כי לא תחשב בעיניו למאומה, ואולם שבעתים יקש אליה דבר דירונדה והוא ימחץ את לבה עד לאין מרפא לוּ יבוּז לה ולוּ גם בעיניו לא תחשב למאומה! “האם אנכי אשמה כי אחרים חטאו ויעשו את הרעה? האם בוא יבוא כל איש אל מקומו בשלום לוּ נסוגותי אנכי עתה אחור ולא הייתי לגראנדקורט לאשה?”

ואולם גוענדולין לא נסוגה אחור, כי עלתה ותשב במרכבה והסוסים דהרו וירוצו לפנים ולא לאחור, והיא גם היא התהוללה ותהי עליזה ושמחה ותצהל ותריע ותדע כי בא היום הטוב אשר אליו נשאה את נפשה, הוא יום הציד הראשון. אכן אחת חרצה בלבה, כי תמנע מבֹא בדברים עם דירונדה ומהתרועע אליו כל היום לבלתי שנה באִולתה ולבלתי שוב עוד לכסלה לפתוח לפניו את לבה ולדבר דברים באזניו כאשר דברה ביום אתמול. ואף גם הקימה את אשר דברה ולא דברה את דירונדה כל היום, כי לקח הציד את כל לבה, וגם מקרה לא היה אשר יהיו דברים בינה ובינו; אכן עבר על פניה פעם ושתים ועיניה ראו אותו בעשותו כה וכה, ואולם לא מצאה מועד וחזון לבוא עמו בדברים כל היום, ורק לפנות ערב בשובם מן הציד ובנטות השמש לערוב והמהומה והסאון הסואן חדל, אז חרה לה ויצר לה בלבה כי לא דברה אליו דבר, והיא ידעה כי לא ישב דירונדה במקום הזה בּלתי אם עוד יום אחד או יומים, ומי יודע אם עוד תמצא מועד נכון לדבר אליו כל הימים. ויהי היא רוכבת על סוסה וגראנדקורט רוכב על ידה, לפניה רוכבים שנים מן הקרואים ומאחוריה שומעת אזנה את קול שעטת פרסות הסוס אשר דירונדה רוכב עליו – ותשוקתה בערה בקרבה לדבר אותו ברגע הזה. ואולם איך תדבר אליו במקום הזה ולעיני כל האנשים האלה יחדו, והוא לא יתכן? ואולם תשוקתה הולכת הלוך וגדול, הלוך ובעור ואין מכבה, וגם צללי עצי היער אשר עברו אותו וגם ריח שדה ורוח הקדים החרישית אשר באו תוך אפה, כל אלה עוררו את תשוקתה שבעתים, ושעטות פרסות הסוס אשר מאחוריה נוספו גם הן עליה להצית את האש בלבה. אז משכה בחבלי סוסה ותפן לאחוריה, ויעמוד גם גראנדקורט עם סוסו, והיא כמצחקת דברה אליו נגיד ומצוה: “רכב וצלח, ידידי, ועבור לפני, כי דבר לי אל אדוננו דירונדה!” – וגראנדקורט חכה לה רגע אחד ויעצל לרכוב ממנה והלאה ולא ידע לשית עצה בנפשו, כי הבין אשר לא נאוה לאיש להשיב ריקם פני בחירתו לפני ימי כלולותיה והיא רק צחוק תעשה לו, ואחרי כן עבר מעליה וירכב לאטו; בין כה וכה וגוענדולין חכתה לדירונדה עד גשתו עם סוסו, ובגשתו ויבט בה ויהי כמשתאה, וירכבו שניהם יחדו, והיא מהרה ותדבר אליו לאמר:

– אדוני דירונדה! פתיה אנכי באין דעת ועל כן הורני נא אתה ואדע: למה לא מצא חן בעיניך דבר שבתי אל שלחן המצחקים? הרק יען אשה אנכי כי על כן לא נאוה לי לשבת לצחק?

– לא רק כי אשה אַתּ, ורק גם זאת בראותי אשה יושבת אל שלחן המצחקים גם היא ויהי לי הדבר הזה לחגא פי שנים! ענה דירונדה באמת ובתמים – ואולם לולא היית אשה, כי גם עתה לא אמרתי טוב למעשה אשר כזה, כי מתעב אני את הצחוק ונפשי יודעת מאד אשר טוב יעשה האדם לוּ לנצח לא ישלח בצחוק ידו! הן ילכוּ בני האדם אחרי ההבל ויהבלו ומעט מעט יטפוש כחלב לבם והמה לא ידעו עוד להבדיל בין טוב ובין רע וגם טעמם הטוב לא יהיה להם עוד! מלבד זה והיא תועבה גדולה בעיני לראות אנשים האוספים שלל זרים והם שמחים ועליזים, בעוד האחרים לנגדם מתנודדים ונאנחים על האבדה אשר אבדה מהם! המעט לנו כל חליפות המקרים ושנויי החיים, כי נבוא אנחנו לברוא אותם לנו בעצם ידינו? המעט לנו כל התמורות אשר לא נוכל לשנות אותן ואשר תמשלנה בנו בחזק יד, כי עוד נבוא להוסיף עליהן ולעשות אותן לרצוננו? הלזאת נקרא צחוק ואם על זאת תתענג נפשנו? הבאמת ישמח לב איש טהור ונקי בקחתו מרעהו את אשר לא לו ורעהו בוכה בסתר על האבדה ויש אשר יבחר מות מחיים? האם ינוח איש ואם ישקוט על משכבו בשלום אחרי הגזלה אשר גזל ואחרי אשר תשמע אזנו כי רעהו האובד בחרה מחנק נפשו? – בדבר דירונדה את הדברים האלה וירעם קולו בדברו.

– אבל גם אתה הן ידעת ולא תכזיבנה כי יש דברים אשר אין לשנותם, ענתה גוענדולין בשפל קולה כי לא חשבה מראש אשר ככה יהיו דברי דירונדה אליה, – יש אשר אבדת רע תהיה לנו לשלל ואנחנו לא עשינו קטנה או גדולה להסב אותה אלינו ולא על פינו היתה סבה.

– זה הדבר אשר דברתי! ישנם דברים רבים כאלה אשר ידנו תקצר משנותם, כי על כן עלינו להתעורר חיל פי שנים בכל עת אשר בידנו הדבר לעשותו למנוע את הרעה מאחינו ככל אשר נוכל.

גוענדולין החרישה רגע אחד ולא דברה דבר, ואחרי כן התעוררה ותצחק מעט ותען:

– מדוע אמרת כי צר לך הדבר פי שנים בראותך אשה יושבת אל שלחן-המצחקים?

– יען כי אנחנו הגברים שואלים מאת הנשים אשר טובות תהיינה פי שנים ממנו.

– אבל מה תענה ביום קום הנשים גם הן והן תשאלנה מאת הגברים כי המה טובים יהיו פי שנים מהן? שאלה גוענדולין ותהי כלועגת.

– אכן שגיתי בדברים, ואני טוב עשיתי לוּ אמרתי כי כל איש ממנו יחשוב אשר טוב הדבר לוּ ייטב רעהו פי שנים ממנו.

– כדבריך כן הוא! ואתה הלא תראה כי אנכי שאלתי אשר תהיה אתה הטוב ממני, ואתה גם אתה שאלת בלבבך אשר אהיה אנכי הטובה, קראה גוענדולין ותשחק ותצהל קולה, ובעוד רגע אחד והיא הכתה בשוט על שוק הסוס ותמלט ותרכב בחפזה ותמהר אחרי גראנדקורט עד הדביקה אותו, וגראנדקורט החריש ולא דבּר דבר.

– האם לא חשקה נפשך לדעת מה משפט הדבר אשר דברתי באזני דירונדה? שאלה גוענדולין, כי גאות לבה הסיתה אותה לבלתי העלים את הדברים מגראנדקורט ולבלתי העלות מחשבה נכריה בלבו.

– לא, ענה גראנדקורט ולא שנה.

– אכן זאת הפעם ראשונה היא לי אשר יצא מפיך דבר מר באמרך כי אין חפץ לך בדברים אשר אדבר.

– אמנם יש חפץ לי בדברים אשר תדברי אלי ורק אין חפץ לי בדברים אשר תדברי באזני אנשים אחרים, ענה גראנדקורט.

– אם ככה הוא, כי עתה יש לך חפץ גם בדברי אשר אדבר הפעם. אנכי שאלתי את פי דירונדה על מה רעה עינו בי בראותו אותי יושבת אל שלחן המצחקים. והוא נשא משא באזני ויהי לי למוכיח.

– טוב הדבר! ואולם חדלי נא מהשמיע אותי את המשא אשר נשא באזניך! ענה גראנדקורט, כי חפץ להוכיח לה אשר איננו נבהל לשמוע דברים אשר לא יגעו אליו למטוב ועד רע, ואולם חרה לו כי צותה אותו לרכוב ולעבור לפניה. וגוענדולין ראתה כי התרגז כמעט ולא שמה אליו לב, ותשמח כי תאות לבה נעשתה וכי דברה את דירונדה בטרם עזב אותה. – אז שלחו אותה כל האנשים משדה-דיפלו עד לבוא אָפֿינדין, ואחרי כן נפרדו מעליה, ויפרד מעליה גם דירונדה, ויברך אותה לשלום, ורק גראנדקורט הלך עמה עד הביאו אותה אל בית אמה וישב עוד לפניה, ואחרי כן נפרד מעליה גם הוא, ויגד לה כי בלילה הוא והוא יוצא לדרך אשר אמר, וגוענדולין לא שאלה אותו דבר, כי ידעה אשר נוסע הוא במסלת הברזל עד בואו אל שדה אחוזתו גאֶדסמיר אשר הושיב שם את אשת גלאשר ואת בניה.

 

פרק שנים עשר    🔗

שתים היו המחשבות אשר היו בלב גראנדקורט בקומו לנסוע לשדה אחוזתו לגאֶדמיר לראות את פני אשת גלאשר, כי חפץ להגיד לה במו פיו אשר לוקח הוא לו את גוענדולין לאשה, וגם חפץ להוציא מתחת ידה את האבנים היקרות אשר הפקיד בידה בימים הראשונים. והאבנים האלה ירושה היו לו מאת אמו ומחירן אלפי ליטרא כסף ואותן אמר לתת לגוענדולין ביום חתונתה, כי אמר: מה בצע בהיותן תחת יד לידיה והיא לא תעדה אותן לנצח כי לא יתכן לאשה אלמנה ועזובה לעדות עדי יקר כזה. בעת ההיא ולידיה אשת גלאשר ישבה בגאֶדמיר ואיש לא ידע את צאתה ואת בואה ויחשבוה אנשי המקום לאשה אלמנה ואת בניה ליתומים ולא ידעו כי מאת גראנדקורט היתה שומה אשר תשב במקום ההוא וכי הוא המכלכל את כל מחסוריה. אמנם ידעו רבים אף שמעו כי לפני עשר שנים ברחה אשה מנשי שרי הצבא ותעזוב את אישה ואת בנה האחד ותלך אחרי מאהבה ותשב עמו שנים רבות בערים הגדולות אשר מחוץ לארץ ותלד לו בן ובנות שלש, ואף שמעו כי מלחמה היתה בין שר הצבא ההוא ובין האיש גוזל האשה, ואולם האשה לא אבתה לשוב ולהתענות תחת יד בעלה הראשון אשר הקשה אליה כל הימים ויתעמר בה כאשר יתעמר איש בשפחתו, ותחמוד בלבה את עוגבה כי יפה תאר הוא וידו יד נדיבה ומושבו גם הוא עם נדיבים; אכן לא ידעו אנשי המקום כי לידיה אשת גלאשר היושבת עמם בזה היא האשה, ותהי ביניהם לאשה אלמנה. והאלמנה ישבה במקום הזה היא ובניה וביתה עשוי בתבנית היכל קטן אשר על פני השדה, ומלבה לא נכרתה עוד התקוה כי יבוא יום והיא תהיה לאשה לגראנדקורט לעיני השמש. בראשית הימים לא עלתה המחשבה הזאת על לבה כי לא שאלה דבר ולא הלך לבה בגדולות ובנפלאות לשאל מאת אלהים כדבר הזה, ותאמר הון בראותה כי גראנדקורט אוהב אותה עד מאד ותשמח בראותה כי בניה יפים להלל וכי בנה היחיד אשר ילדה לו פניו כפני אביו עד אשר יכיר אותו כל רואה; וגם בשמעה כי מת הילד אשר עזבה על ברכי אישה הראשון לא נגע הדבר אל לבה ולא הצר לה, כי שת לה אלהים זרע אחר אשר אהבה, ותּנחם, ותשקוט במכונה לבטח. ורק ברבות הימים ופניה היפים לא היו לה עוד וגם עורה צפד כמעט, אז התגנבה המחשבה אל לבה להיות אשה לגראנדקורט, והמחשבה הזאת לא סרה עוד ממנה כל הימים, ואולם לב חכם נתן לה אלהים ועל כן ידעה לכלכל דברה במשפט, ולא עשתה קטנה או גדולה להיות לעול ולמשא על גראנדקורט ולהטות אותו ביד חזקה אחריה, ורק חכה חכתה מיום אל יום אליו, ותחשוב אל נכון כי יבוא היום והוא לא יאחר. וגראנדקורט סר אליה מימים ימימה ולא שכח אותה כל הימים אם כי נשים אחרות הטו את לבבו, ורק לא הוסיף עוד לשבת עמה יחדו וירד אליה מעת אל עת. בימים ההם ולוש גלה את אזנה ותשמע כי אומר גראנדקורט לקחת לו את גוענדולין לאשה, ויקרא לוש לה לקום ולבוא למען הראות את פני הנערה ההיא לירא אותה ולהניא את לבה מאחרי גראנדקורט, ואז קמה כרגע ותסע ותבוא ותרא את פני גוענדולין ותדבר באזניה את כל הדברים אשר היו עם לבבה, כי אש הוצת בקרב לבה, ותשמח מאד לעשות ככל הדבר ההוא. אז גלה לוש את אזנה ותדע את כל אשר עשתה גוענדולין וכי ברחה מפני גראנדקורט ותעזוב את מקומה, את אָפֿינדין, ותסתר מפניו בעיר ליברון – ותשמח האשה מאד בשמעה את כל הדברים האלה. ואולם בשוב גוענדולין אל ביתה ובהתחתּן גראנדקורט עמה לא גלה לוש את אזנה ולא ידעה מאומה מכל הנעשה, וגם גראנדקורט חדל מכתוב אליה אגרות ולא כתב אליה ימים רבים, ואז באה מחשבה אל לבה אשר עוד מעט וגראנדקורט יבוא, ותחי התקוה בקרב לבה כי זאת הפעם בבואו יקח דברים עמו לדבר על לבה לקחת אותה לו לאשה לעיני השמש, לשים כבוד לבניו יוצאי ירכו אשר ילדה לו, כי אמרה: “נוחלה תקותו מן הנערה ותצר לו, כי על כן יבוא הלום וילוה אלי!”

מתוק החום בתוך החדר אשר תשב בו אשת גלאשר היא וארבעת ילדיה, ועל פני הקרקע פזורים הצעצועים אשר יהיו לילדים לשעשע בהם, והילדים רובצים על הארץ וקוראים בקול גדול ומריעים תרועה גדולה; הילדה הבכירה והיא כבת תשע שנים לומדת את פרקי למודיה בשפת צרפת והצעיר רובץ על הארץ ולפניו תבת-נח עם כל החיה ועם כל הבהמה אשר באו אל תוכה, והוא מפקד עליהן בקול גדול, ושנים הילדים הנותרים נפוצו גם הם זה בכה וזה בכה וגם הם קוראים בגרון ולא יחשכו, ואשת גלאשר גם היא יושבת והיא לבושה כיום הזה את בגדיה החמודות, כי בכל נפשה ובכל מאדה קותה יום יום ותחכה לגראנדקורט כי יבוא. פתאם הפנתה האשה את שכמה ותט אזנה ותקשב:

– הס! הנה קול שמעה אזני.

– אין זאת כי בעל הרחים הוא המביא לי את חמורי! קרא הנער ויקפץ ויעל על ברכי אמו.

בעוד רגע אחד וגראנדקורט בא הביתה. האשה התחלחלה רגע אחד והנער התמרמר אל האיש הבא בראותו כי איננו בעל הרחים והילדות הורידו את עיניהן השחורות ותכּלמנה, כי ידיד אמן זה היה להן תמיד למשא ולעול. אז יתן גראנדקורט את ידו ליד האשה ואת ידו השנית ישים על ראש הנער, ואולם הנער יאמר למנוע אותו באגרופו הקטנה מנגוע אליו, ורק הילדות לא ידעו לשית עצות בנפשן בחבק האיש את צואריהן ובנשקו להן, ותכּלמנה ותתבוששנה, ואחרי כן שלחה אותם אמם אל הגן אשר בחצר ויצאו כלם, ובעוד רגע וירקדו ויתהוללו עם הכלבים על פני החול וישכחו את כל הנעשה.

– אי מזה תבוא? שאלה לידיה אחרי הסיר גראנדקורט את מעילו.

– משדה-דיפלו, ענה גראנדקורט בלאט וישב ואליה לא התבונן.

– כי על כן עיף אתה מאד.

– לא כן, כי נחתי ונפשתי בדרך עם אחד המעמדות אשר עם מסלת הברזל. אכן מערת פריצים היה המקום הזה ומה אבלה ושממה הדרך אשר לרכב הברזל! ואולם חלב נתנו לי וגם ציגארים. – גראנדקורט החריש ולא הוסיף עוד לדבר וגם אל האשה אשר ממולו לא התבונן ותהי לו כנכריה, תחת אשר שאפה היא את צלו ותשמע את כל הגה והגה היוצא מפיו, ויהי לה כל הגה למשפט אם לחיים ואם למות.

– אמנם חכיתי אליך ולבי נבא לי כי בוא תבוא, כי לא שמעתי דבר על אדותיך למטוב ועד רע זה ימים רבים; אין זאת כי האיש היושב בשדה-דיפלו לא יחוש ולא ידע במרוצת הימים, כאשר יחוש וידע אותם האיש היושב בגאֶדמיר.

– כן הוא, ענה גראנדקורט בלאט, ואולם הכסף הן נתּן על ידך כפעם בפעם מאת סוכני?

– כן, ענתה האשה ותחרד.

– הימים האחרונים עברו עלי במרוצה ובחפזון כאשר דברת, ואלם חליפות רבות הביאו הימים האלה בכנפיהם, ואַתּ הלא ידעת אותן – – וגראנדקורט נשא את עיניו ויבט בה בעז.

– מה הדבר אשר ידעתי? שאלה בחפזון.

גראנדקורט החריש מעט ואחרי כן ענה: – הלא ידעת כי לוקח אני לי לאשה בימים האלה, כי דבר דברת עם העלמה הארליט.

– האם היא הגידה לך את הדבר הזה?

לחיי האשה הלבנות הלבינו שבעתים, ואולם רק בהאיר האש הזרה בעיניה ויהי מראה הלחיים כמראה הלבן.

– לא, לוש הוא המגיד! ענה גראנדקורט בלאט, ויהי בעיני האשה כאיש המביא את המועקה לשים אותה במתניה ואת הפּצירה לכרות את אצבעותיה ואת מסרקות הברזל לרטש את עצמותיה, והוא טרם יעשה עוד דבר ורק ישים את הכלים לפניה.

– אל אלהי אבי! אל נא תמותתני מעט מעט, הגידה נא לי פעם אחת ואל תשנה: התקח אותה לך לאשה? – ברכי האשה כשלו ועצמותיה רעדו ופניה נהפכו לירקון מדי דברה.

– כן הוא, לידיה! ולך אחת היא אם אקדם ואם אאחר לעשות את הדבר הזה.

– ואולם לפנים לא כן דברת!

– ועתה ראיתי כי אין עצה אחרת ולכן אדברה כדברים האלה.

ברגע הזה ולידיה ידעה כי דבר יצא מפיו והוא לא ישנה עוד – ותשב, ותבט, ותקשב, ולא ידעה את אשר עמה. גם דמעה לא נראתה בעפעפי עיניה וגם דבר לא עבר על שפתיה, ותשב ותהי כחולמת, עיניה פתוחות והיא כמו ישנה. ופתאם קמה ותגש עד החלון ותלחץ את מצחה הבוערת אל לוח הזכוכית הקר אשר בחלון, והילדים אשר³ בחצר ראו את פניה ויחשבו כי קוראה היא להם, ויגשו ויבאו, ___⁴ לה הדבר הזה עד מאד, כי לא יכלה לראות ברגע הזה את פני הילדים, ותּנד בראשה ותּרזם בעיניה, ויפנו ממנה, והיא שבה ותצנח בתוך הכסא אשר לפניה ולא ידעה את אשר עמה.

– אל תוסיפי רעה על הרעות, לידיה, השמיע גראנדקורט את קולו, ואל תגדילי אותה על פי מדתה! אני חשבתי לטובה כי באתי הלום להגיד לך במו פי את משפט הדבר אשר לא יוכל עוד איש לשנותו, ואמרתי בלבי: רק אשה חכמה אַתּ ותביני את כל אלה גם באין אֹמר ובאין דברים; ואני לא אחדל מדאוג לילדים ולא יחסר לך דבר, ורק ידוע תדעי כי הנעשה אין להשיב.

האשה לא ענתה דבר ויש אשר יראה יראה גדולה פן יקום גראנדקורט לתת נקמתו גם בילדים אשר ילדה לו, ותשב ותדום.

– אכן טוב יהיה לך עתה מאז, הוסיף גראנדקורט על דבריו, במקום הזה תשבי אַתּ וילדיך, עד אשר אֶקוֹב לך ולילדים את פרשת הכסף אשר ינתן לך מדי חדש בחדשו, ואז תוכלי ללכת אל כל מקום אשר יהיה רוחך ללכת ולשבת שם, ולא יהיה לך כל תואנה להתאונן ולהתגולל עלי.

האשה לא ענתה דבר גם הפעם.

– גם מאז מעולם לא היתה לך כל תואנה להתאונן ולהתגולל עלי, כי מעודי לא הייתי איש כילי ואוהב כסף.

– לוּ היית איש אוהב כסף מי יודע אם נתת ממנו גם לילדיך ולי, ענתה לידיה כי לא יכלה להצפין את הדברים האלה בקרבה.

– אכן אשה רעה אַתּ אם תדברי אלי כדברים האלה, ענה גראנדקורט בלאט, ואני העד אעיד בך לבלתי דבּר עוד אלי כדברים האלה עד עולם.

– הליסרני אתה אומר כי יזנח לבך את ילדיך ולא תדע עוד אותם? – את הדברים האלה דברה האשה ולא רוחה ותנחם כרגע כי עברו הדברים לשונה.

– לא איסרך ולא אזנח את הילדים, ענה גראנדקורט בדממה. ורק העד אעיד בך לבלתי דבר אלי עד עולם כדברים האלה, פן תנחמי באחריתך.

– לא אירא דבר! ענתה האשה ותירא יראה גדולה.

– אם ככה אַתּ דוברת אלי, כי עתה אונסת אַתּ אותי לבלתי ראות עוד פניך עד עולם. הבאמת תחפצי כדבר הזה? היש לך רע ומודע מבלעדי?

– אמת דברת!

ובזה תמו הדברים אשר נדברו יחדו, כי הבינה האשה אשר הדבר הנעשה אין להשיב וכי אולת היא וסכלות רבּה לדבר עוד קטנה או גדולה אחרי אשר הוטל הגורל, ותשם את כל הדברים אל לבה ותנחם ופניה הרעים לא היו לה עוד וגם לבה לא הציק לה עוד כבראשונה. וגראנדקורט עודנו יושב על הכסא ותקצר נפשו לחכות, ויצר לו כי אין רכב הברזל נכון למען אשר יוכל לעזוב את המקום ההוא כרגע ולשוב אל נוהו, ויהי אנוס לחכות עד הערב. בין כה וכה והילדים שבו החדרה ומועד הצהרים הגיע וישבו כלם אל השלחן, וישב גם גראנדקורט בתוכם, ויאכלו, וגראנדקורט לקח דברים עם הילדים וישתעשע עמהם ולא ברחו עוד מפניו כבראשונה, וגם עם לידיה דבּר דברי שלום ואמת עד נטות צללי הערב. ואולם ידע גראנדקורט בלבו כי עוד עבודה גדולה לפניו, לדבּר דבר באזני לידיה על אדות האבנים היקרות אשר הפקיד בידה, וגם לידיה ידעה אל נכוֹן כי לא יעזוב גראנדקורט את הבית עד אם דבר בראשונה על אדות האבנים ההן. אז יבוא המשרת החדרה וישם את המנורה על פני השלחן ויצא, ואז ידבר גראנדקורט באזניה לאמר:

– עוד דבר אחד לי להגיד לך ואחרי כן אחדל. האבנים היקרות אשר לי הלא תחת ידך הן?

– כן הוא! ענתה ותקם, ותהי נכונה להקים את אשר בלבה ויהי מה, ורק לא היה עם לבבה ללכת עמו בּקרי ויצר לה על הדברים אשר יצאו מפיה בבקר ואשר הרחיבו את התהום הרובצת בינו ובינה.

– האם בביתך הן והן טמונות בארגז אשר בזה?

– לא, כי הפקדתי אותן בבית האוצר אשר בעיר הקרובה.

– אם מצאתי חן בעיניך מהרי והוציאי אותן משם ואני אֹמר לך את האיש אשר תתני אותן על ידו, כי לא אוכל לחכות להן.

– אַל תאמר לי את האיש ואל תשאל ממני דבר, כי לא אשמע לך, ורק אני בעצם ידי אתן את האבנים על יד האשה אשר ___⁵ אותן לה

– פתיה הומיה! דבר גראנדקורט בלאט וכמעט לא נשמעו הדברים כי עלה עשן באפו, וידום – ואחרי כן הוסיף ויאמר: את האבנים האלה נתון תתני לי ולא לאחר בטרם חגתי את חג חתונתי, השמעת?

– מתי יהיה יום חתונתך?

– בעשירי בחדש. מהרי וחושי כי הימים מעטים מאד.

– ומה המקום אשר תבואו אליו אחרי יום כלולותיכם?

גראנדקורט לא ענה דבר, ורק פניו לבשו קדרות, וידום. ופתאם ענה ואמר: הועידי לי את המועד אשר תוציאי את האבנים מבית האוצר למען אדע ואבוא לקחת אותן ממך או אקרא בשם האיש אשר תתני אותן לו; רק הגידי את היום. אכן מקרה לא טוב הוא!

– לא אעשה את אשר דברת, כי רק על יד אשתך אתן את האבנים ולא אפר את דברי.

– הלמרוֹת את פי אַתּ אומרת לבלתי שמוע בקולי? שאל גראנדקורט בלאט וכמעט לא נשמעו דבריו.

– כן הוא! ענתה, וכמעט עברו המלים על שפתיה, ותדע את אשר עשתה ואת אשר דברה וכי שמה את נפשה בכפה, ויצר לה מאד ותנחם. בעת ההיא וגראנדקורט הביט בפניה רגעים אחדים ועיניו לא סרו מעל פניה, ושפתיו, דבּרו חרש:

– אכן פתיות וסכלות כל הנשים!

– מדוע זה לא תחפוץ להגיד לי את המקום אשר שם תבואו אחרי כלולותיכם? לוּ חפצתי כי עתה הן אוכל לנסוע ולבוא אל יום חתונתכם ושם אשמע ואדע גם את המקום אשר אליו תבואו.

– אמנם כן הוא! לא יבצר ממך ואיש לא ימנע ממך להיות אשה משגעת ככל אשר תחפצי, ענה גראנדקורט בקול דממה ועל שפתיו כמו לעג – ואיש לא יקוה ממך כי שום תשומי לב לחקור בראשונה אם יש מועיל בכל אלה או אם יש צדקה לך לעשות לי ככל הדבר הזה.

גראנדקורט קם מעל מושבו ויבט במורה-השעות אשר בצלחת בגדו, ואחרי כן משך בפעמון ויצו את המשרת הבא לרתום את סוסיו אל המרכבה. בין כה וכה והאשה האֻמללה לא ידעה מה לעשות, ותהי מלחמה בנפשה, ויש אשר יסרו אותה כליותיה ויש אשר הסית אותה לבה להקשות את ערפה. אכן ידעה והבינה כי יעזוב אותה גראנדקורט ולא יסור עוד אליה עד נצח לשאול לה לשלום, וגם את בנו לא ידע ואת בנותיו לא יכיר, והיא גם היא לא תדע ולא תשמע דבר על אדותיו עד יומה האחרון – ובכל זאת לא ידעה לשית עצות בנפשה.

– אל נא נפרד איש מרעהו ברגשה ובקצף ואַל נא נשית איבה ומשטמה בינינו! דברה האשה רכות, – הלא לא אשאל ממך בלתי אם דבר קטן מאד אשר בנפשי הוא! חי נפשי אם יפלא ממך לעשות את שאלתי, והיא קטנה אליך וגדולה מאד אלי! הלא מצער הוא ותחי נפשי! הלא לא אשאל ממך דבר בלתי אם לדעת את המקום אשר אליו תרד אחרי יום כלולותיך, למען תת את האבנים היקרות על יד האשה, ואיש לא יראה ולא ידע –

– אכן דברים כאלה יניאו לבב כל איש מאחרי האשה ויהפכו לבו לשנוא אותה, ענה גראנדקורט בחפזון, – מה בצע כי אדבר אל אנשים משגעים? מה אועיל אם אוכיח לחסרי טעם?

– כן הוא, משגעה אנכי וחסרת טעם, כי אֻמללה ועזובה אני ועל כן לוּקח ממני רוח בינתי! קראה האשה פתאֹם ותבך בקול גדול, – ואולם בשם הילדים נשבעתי לך כי לא אוסיף לשאול ממך דבר כל הימים, ורק את המעט הזה תעשה לי, כי בנפשי הוא. חי נפשי ונפש הילדים אם תשיב פני ריקם ואם לא תעשה את שאלתי הקטנה הזאת!

גראנדקורט לא פלל לשמוע כדברים האלה ולראות מראה כזה, ותהי לו לחדשה אשר לא קותה נפשו, ולבו אמר לו כי אשה משגעה עומדת לפניו, והאשה הוסיפה ותדבר בחפזון: עשה נא עמי את החסד הזה רק הפעם! הלא לוּקח ממני כל אשר היה לי ואני לא דברתי דבר; היקום רוחך בך להשיב פני ריקם בבקשי ממך דבר כזה והוא מצער?

ברגע הזה בא המשרת החדרה להגיד כי רתומים הסוסים אל המרכבה, וגראנדקורט נגש את הדלת, ובקצר רוח וברגז ענה ואמר: עירה רֵילאֶנגס נבוא אחרי יום כלולותינו!

– ושם תקבל אשתך את האבנים היקרות אשר יעדת לה, קראה לידיה.

– טוב הדבר, ענה גראנדקורט ולא הוסיף, וגם את ידו לא נתן לה בלכתו כי געלה נפשו אותה.

– סלח נא לי ונשאת לפשעי אם הכעסתיך והצרותי לך! קראה לידיה ותכרע לפניו על ברכיה ותאחז את ברכיו בידה, ובלבה אמרה כי גראנדקורט הפושע וכי עליה לסלוח לו תחת אשר תבקש היא כי יסלח הוא לה.

ואחרי כן קמה ותדבר אליו רכות ותשת לו בחלקות ותחנף לו ואת ידיה שמה על שכמו לבקש ולהתחנן לו, והוא גם הוא שבה נפשו למנוחתה ולא הוסיף עוד להיות סר וזעף כבראשונה.

– שים נא ציגאר בפיך, אמרה אליו בחנינה ורחמים רבים ותוצא את תיק הציגארים מצלחת בגדו ותשם ציגאַר בפיו ותבער בו אש.

בעוד רגע וגראנדקורט עזב את הבית ויעל על מרכבתו ויסע ויעזוב את המקום ההוא.

בעת ההיא ובשדה-דיפלו וגם באפֿינדין הכינו את אשר הכינו לחג את יום החג הגדול, יום חתונת גוענדולין עם גראנדקורט, ובהגיע היום ההוא ויהיו כל אנשי המקום נכונים מאז הבקר ועד הצהרים לראות ביפי הכלה ולחזות בפני החתן בצאתם מחופתם, לא היה איש נותר בביתו למגדול ועד קטון. אכן לא ראו עוד אנשי המקום מעודם ועד היום הזה נערה אשר כזאת ולא נראתה עוד נערה יפה כמוה בכל גבוליהם! בצאת גוענדולין מחפתה ויראו כל אנשי המקום, והנה דמעות תלויות בעפעפי עיניה, והדמעות האלה הוסיפו לה לוית חן, ותקח את לב כל רואיה. אז בכתה אשת דאוילו על צואריה כי ידעה אשר כיום הזה תלך בתה ממנה ועזבה אותה והלכה אחרי בעלה, וגוענדולין נחמה אותה בדברים, וגם באזני דודה גאסקוין ואשתו ובתו דברה דברים טובים ונחומים ותבך על צואריהם, ובהיות לבה מלא על כל גדותיו ולא יכלה עוד להתאפק, ותדבר על רב עשרה ועל כל החיל ועל כל הכבוד אשר יהיה לה; אחוזות שדה ובתים גדולים יהיו לה, ארמונות והיכלות, סוסים ומרכבות, גנות ופרדסים, אבנים יקרות ואבני שהם וברקת וישפה, וגם לחצר המלכות תוּבל וגם תהיה לגבירה ולנסיכה ואת נשי הרוזנים והפרתמים תמנה, ואין קצה לכל הכבוד אשר יעשה לה – ובכל אלה לא תשכח את אמה ואת בני משפחתה ואָהבה את אמה מכל הסגולות ההן ולא תשכח אותה עד היום האחרון. – אז תעלה גוענדולין אל עלית חדרה לפשוט את שמלת המשי הלבנה אשר לבשה ביום ההוא, להיות נכונה לצאת לדרך עם גראנדקורט.

ביום ההוא וגוענדולין נסעה עם גראנדקורט ויהיו בדרך כל הלילה ויסעו גם ממחרת היום, כי הדרך דרך רחוקה משדה-דיפלו ועד רילאֶנדס. ויהי בהיותם בדרך ותהי גוענדולין עליזה ושמחה ותרבה לדבּר ולא ידעה מעצור ולא יכלה לכלוא את רוחה כי מלא לבה על כל גדותיו; וגראנדקורט גם הוא עלז ושמח ויחזק בידה, והיא לא הוציאה את כף ידה מתוך ידו, ותהי להפך, כי התרפקה עליו ותחבק גם היא את ידו בכף ידה השניה, ותהי כחתול רך אשר לא ישקוט ולא ינוח עד אם תגע בו יד בעליו לחבק אותו ולהתרפק עליו. ועיניה ראו בחזון את כל החיל והכבוד אשר תמצא ידה ואשר אליהם נשאה את עיניה מעודה ועד היום הזה, ותרא והנה ארמונות והיכלות, צבא משרתים ומעמד עבדים, אולמות וחדרים נהדרים, ופרחים ושושנים וצפרים נותני זמירות – וכל אלה לא בחלום חזיון לילה תראינה עיניה ולא בספר אשר תקרא בו כי אם בהקיץ! ותירא יראה גדולה ולא ידעה מה היה לה ועל מה חרדה נפשה לפתע פתאֹם. האם יען אשר הסכן לא הסכינה עוד בכל אלה כי על כן נבהלו עצמותיה? או אם רעה נגד פניה ועל כן יכבד לבה והיה למשא כבד? – באין דעת ובלי הבין את אשר היה לה עמקו מחשבותיה מאד ולא ראתה כי עברה המרכבה את שערי הגן ואת היער הצומח עצים אשר בסביבי הארמון ואת הארמון ואת מגדלו הרם והנשא, עד אשר עורר אותה גראנדקורט ויאמר אליה: “הנה הבית אשר לנו וזה מחוז חפצנו!”, והיא לא שתה לב ולא ידעה כי מדי דברו נגע את שפתיה וישק לה בפעם הראשונה על שפתיה.

ודביר הבית מלא אורים גדולים וחם נחמד לנפש ומקלעות פקעים ופטורי ציצים ותמונות גדולות בתבנית איש ופסילים כפסילי היונים מעשי חרש וחושב, וצבא משרתים ועבדים אשר לא יספרו מרוב. ומלבד המשרתים והעבדים ההם באה גם נערה ותהי נכונה לשרת את פני גוענדולין ולהיות לה לאָמה. וגראנדקורט הוליך את גוענדולין דרך המסדרון המלא ריח בשמים ויבא אותה אל האולם, ובתוך האולם לא נסגרה הדלת ותהי פתוחה, ותרא גוענדולין את החדר המלא אורה ושלל צבעים רבים.

– הנה החדרים אשר אוינו לנו לשבת בהם! ענה גראנדקורט, לכי שכבי והנפשי מעט מעמל הדרך, ואחרי כן נקום ונאכל. – וישק את ידה למו פיו ויעזוב אותה, ויתאו את יפיה בלבו שבעתים מבראשונה.

וגוענדולין הסירה את מצנפתה ואת מעילה מעליה ותצנח בתוך הכסא אשר לפני האש אשר על האח, ובתוך המראות הגדולות התלויות על כל הקירות אשר מסביב הביטה את תמונתה גם בכה וגם בכה, ותהי כחולמת. אז באה הסוכנת אשר על הבית, וגוענדולין חשבה בלבה כי באה היא לראות את פני גבירתה, והיא בהיותה יגעה ועיפה לא היה עם לבה לראות פני איש ותשאל את נפשה להיות לבדד, ועל כן ענתה ואמרה: “לכי והגידי לנערה כי תחכה אלי בחדרה, והיה בהיות לי חפץ בה, ואמשוך בפעמון ואקרא לה!”

ואולם הסוכנת לא עזבה את החדר ותגש עד לפני גוענדולין ותאמר: גברתי! הנה הצרור אשר נתּן על ידי ואשר צוו עלי לבלתי תת אותו לאיש בלתי אם על ידך בהיותך לבדך בחדר; והאיש המביא את הצרור אמר כי מתנת יד אדוננו גראנדקורט הוא אשר הוא נותן לך ביום שמחת לבו, ורק לא ידע אדוננו גראנדקורט דבר עד אם יהיה הצרור הזה בידך – ואני רק את המצוה הזאת שמרה רוחי ועל כן סלחי לי אם הפרעתיך ממנוחתך!

גוענדולין לקחה את הצרור בידה ותנח אותו בחיקה ותחכה עד צאת האשה מן החדר ועד הסגר הדלת מאחריה, ולבה נבא לה כי האבנים היקרות מובאות לה בזה אשר אמר גראנדקורט לתת לה ואשר היו טמונות בבית-האוצר עד היום הזה – ונפשה לבשה גיל בשימה אל לבה כי האבנים היקרות האלה אבניה הן וכי עוד מעט והיא תעדה אותן.

אז הסירה את כל המעטפות ואת כל החתּולים ואת כל הגליונות אשר על הצרור ממעל, ותרא ארגז קטן ובתוך הארגז תבה קטנה, ובפתחה את התבה, ותרא והנה האבנים היקרות שופכות לנגד עיניה גלי אור רבים מאד, ואולם ברגע הזה ראו עיניה גם מכתב ועיניה הכירו כי כתב-יד אשה הוא, ויפג לבה ויחשב להשבר, ויהי המכתב הזה בעיניה כנחש הרובץ על פני האבנים היקרות אשר כל הנוגע בהן לא ינקה. אז לקחה את המכתב בידה ותפתח אותו, וירעד המכתב בידה ולא יכלה לאחוז בו, והאותיות הכתובות האירו אל מול פניה ותהיינה כחרבות פיפיות:

“האבנים היקרות האלה נתּנו לפני ימים רבים ללידיה גלאשר, והאיש הנותן אותן לה אָהב אותה אהבה גדולה ועזה מאד, ואת האבנים האלה תתן האשה ההיא על ידך כיום הזה. את שבועתך אשר נשבעת לה חללת ולא הקימות את דברך, למען קחת ממנה את אשר לה ולגזול את אשר גזלת ביד חזקה ובזרוע נטויה. אולי תאמרי בלבבך כי חיים טובים תראי וכי ייטב לך וכי בנים יפים יהיו לך, למען אשר יהיה משפטך כמשפט האשה ההיא אשר ראתה גם היא חיים טובים וייטב גם לה ויהיו גם לה בנים יפים ונחמדים מאד; ואולם אֵל צדקות אלהינו, והוא לא יעשה את שאלתך! האיש אשר היית לו לאשה לבו כבר נשרף עד תמו ואהבתו אהבת נעוריו אני נחלתי אותה, ואותה לא תגזלי עוד ממני כאשר גזלת את הנותר; מן האהבה הזאת לא נותרה עוד קטנה או גדולה, כי היה לבי לה לקבר עולמים, ובקבר הזה קברתי את כל טובי ואת כל אשרי, ושם תקברי גם אַתּ את כל תקותך ואת כל משושך, כי תזכרי את לבי ותתנודדי. הן נזהרת אחת ושתים ואַתּ לא ידעת להזהר, העד העידותי בך אחת ושתּים ואַתּ לא שמעת בקולי, וימצא חן בעיניך לעכור אותי ואת ילדי התּמימים. אכן היה עם לבבו לקחת אותי לו לאשה וגם נכון לבי ובטוח כי לקוח לקח אותי לולא באת אַתּ ותחללי את שבועתך ותניאי אותו מאחרי; כי על כן ארורה אַתּ על פני האדמה והאלהים יתן את נקמתו בך עקב כל הרעה אשר עשית, ועיני תראינה וכליותי תעלוזנה!

“התאמרי לתת על ידו את המכתב הזה, לסכסך אותו בי וּלשסוֹת אותו בי ובילדי, למען יכלנו בחמתו? התאמרי לעדות את האבנים היקרות האלה להתיצב לפניו ולתת חרב בידו להמיתנו? היקום בך הרוח להגיד לו כי אֻמללה אַתּ? הן פקוחות היו עיניך ואַתּ ראית את דרכך ותעשי את אשר עשית; ואולם הרעה אשר הבאת עלי ועל ילדי לא תטוש אותך והיתה לך למאֵרה ולקללה עד עולם!”

וגוענדולין קראה את הדברים אחת ושתים ושלש ולא ידעה כי קוראה היא, כי לא ידעה את אשר היה לה ולא ידעה את אשר עמה בבית, ופתאֹם קמה ותשלך את המכתּב על פני האש אשר על האח ותרא בעלותו באש עד כלותו כליל, ולא ידעה כי שרפה אותו, ורק בקומה ובעשותה כה וכה ותפולנה האבנים היקרות ארצה ותהיינה מתגוללות על כל החדר על הקרקע, והיא לא שמה אליהן לב ולא ידעה דבר, ותשב ותצנח בתוך הכסא ותסגור את עיניה, כי לא יכלה להביט את תמונתה בתוך המראות אשר על הקיר – ואולם דברי האגרת לא סרו מנגד עיניה ויהיו מרחפים אל מול פניה אנה ואנה, גם מלה אחת לא נעדרה. אכן רוש וחמת פתנים נמצאו על פני האבנים היקרות ההן, והם באו אל לב העלמה הצעירה לאכול אותו ולעשות בו כלה!

מקץ שעות וקול מכּה על הדלת נשמע וגראנדקורט בא החדרה, והוא לבוש בגדי תפארת להיות נכון לשבת ולאכול, ובראות גוענדולין אותו ותתעורר ותצעק בקול גדול צעקה גדולה ומרה. אכן קותה נפש גראנדקורט כי ימצא אותה לבושה מחלצות גם היא וּתהי נכונה לקום ולרדת אל חדר-האֹכל וכל קרביה בה ירונו, והנה רואות אותה עיניו והיא צועקת צעקה גדולה ומרה ושפתיה לבנות עד להחריד ועיניה קמות בחוריהן – ועל פני הקרקע מושלכות האבנים היקרות גם בזה וגם בזה. האם משגעה היא? האם השבץ אחז אותה?

אכן מלאכי-משחית באו אל הבית הזה עם העלמה בבואה, והם כאשר באו כן לא סרו וכן לא עזבו עוד את הבית ההוא!

 

פרק שלשה עשר    🔗

בשוב דירונדה לונדונה אל בית דודו גלה את אזנו לאמר: יודע גראנדקורט כי נכון הסיר הוגאָ מאלינגר לשקול על ידו חמשים אלף ליטרא ביום העבירוֹ את נחלתו לדודו, וגם יש תקוה כי יאמר גראנדקורט צדק לכל אשר יאמר דודו צדק, ורק טרם עוד נחרץ וטרם עוד נגזר דבר מלפניו, ומי יודע אם לא יעברו עוד מועד ומועדים עד אשר יקום גראנדקורט לעשות קטנה או גדולה

– ומה משפט רעיתו אשר חמד לו לקחתה לו לאשה? שאל הסיר הוגאָ, – התמצא עתה חן בעיניך יותר מבראשונה?

– כן הוא, כי לא הוסיף עליה שלחן-המצחקים בליברון לוית חן, ותהי להפך, ורק עתה בראותי את פניה בשדה-דיפלו ואראה כי אשה היא וכי לב אשה לה אשר ירחש דבר טוב ואשר ימצא חן בעיני כל גבר, ולא תראינה עוד עינינו את מריה ואת ערפה הקשה ואת תשוקתה להיות תמיד מושלת ברוחה, וגם פיה ועיניה חדלו להיות כבראשונה –

– אַל נא תרבה לכרוע ולהשתחוות לה, ענה הסיר הוגאָ ויהי כמצחק, – פן יראה גראנדקורט ורע בעיניו, והיה בבואו הוא ואשתו לשבת עמנו ימים או עשור וראה כי לוכד אתה את אשתו בחרמך, והיה בך חטא ועלי יזעף בלבו, ושחתּ את כל הדברים אשר ביני ובינו ולא יאבה עוד לשמוע לי בדבר האחוזה.

– אבל הן לא יבצר ממני לשבת תחתי על מקומי בלונדון ולא אצא אל בית השדה בימים אשר ישבו האנשים עמך!

– לא, לא, ענה מאלינגר בחפזון, – כי גם אשתי וגם ילדיה לא יאבו לחוג את חגם בלעדיך, ורק אחת שאלתי ממך כי לא תקח את לב האשה הצעירה בכשפיך, זולתי אם יש עם לבבך לאסור מלחמה בינך ובין גראנדקורט ולירות כדור-עופרת אל תוך לבו, כי אז לא ישית איש לב אל מעט העמל אשר ימצאך.

– אכן לא ידעתי בלתי היום כי רודף אנכי תענוגות ומבקש קרבת נשים, ענה דירונדה בתם לבב כי לא נטה לבו הפעם אחרי דודו לצחק גם הוא.

– האמנם צדק תדבר? קרא דודו ולא חדל מצחק, – ואני התבוננתי תמיד אליך וארא כי בפיך תדבר באזני הנשים דברים מרים כלענה ובעיניך תלבב אותן לצודד את נפשותן. אכן נורא אתה על סביביך לכל הנשים אשר תראינה אותך!

ברגע הזה ודירונדה לא הבין את אשר אתו ועל מה יזעף לבו על דודו בתתו אותו לפני רודף תענוגות, והוא רק צחק יצחק; ואולם בלבו שמח שמחה גדולה כי לא ידע דודו את דבר הרביד אשר השיב לגוענדולין ולא היה לו גם הדבר הזה למקור לצון להליץ לו ולהתּל בו, כי געלה נפשו התולים כאלה ויהיו לו לתועבה. – ואולם בלבו גזר אֹמר כי מהיום והלאה יזהר לנפשו לבלתי תּת עוד שוט ביד דודו, ולא יגיד לו דבר על אֹדות מירה למטוב ועד רע, כי בימים האלה אחרי שוב דירונדה לונדונה הצטיד לבוא אל בית מיריק לראות את פני מירה אחרי שובו, כי לא ראה עוד פניה מאז ועד עתה, והוא ידע כי נפש נחמדת לנערה הזאת וכי בדברו את דודו לא יוכל להתאפק וענו עיניו בו על כל אשר ירחש לבו לה; ויהי נזהר לנפשו.

ואשת מיריק לא שכחה ותודיע אותו במכתב על דבר מירה ועל כל הנעשה עמה בביתה: “מיום ליום תגדל אהבתנו לה אשר אהבנו ואשר חמדנו אותה", כתבה אליו במכתב ההוא “בהיות הבקר ואנחנו נשב אל השלחן לאכול לחם, אז נביט כלנו אל הפתח אשר משם תבוא, ובבואה ושמענו כלנו אל כל הגה אשר יצא מפיה ואל כל דבר אשר יעבור על שפתיה, והיתה בעינינו כאיש הבא מארץ חדשה אשר לא ידענו אנחנו ואבותינו ואשר לא שמענו שמעה בלתי היום. אכן עד היום הזה לא שמעה עוד אזני דבר מפיה אשר יהיה לי למוקש ואשר יעורר בלבי מחשבה נכריה, והיא שלוה ושאננה ופיה מלא תמיד הודות והלל על כל החסד אשר עשה אלהים לה. ובנותי שומעות מפיה תורה ותהי להן למורה, וגם תבקשנה לה נערות אחרות אשר תבאנה לקחת לקח מפיה, כי מאנה נפשה לאכול לחם עצלות, ורק אל העבודה כלתה נפשה לעבוד גם היא ולעשות במלאכה כבנותי. ובתי מאַבּ אומרת כי גן עדן היה ביתנו ומלאכים עולים ויורדים בו, ורק יראה היא כי תהיה מירה לצפור וקמה ונדדה ממנו ומביתנו לפתע פתאם. וגם הקול אשר נתן אלהים לנערה הזאת שלם ותמים עמה כימי קדם; לא חזק הוא ולא בגבורה ישמע, ורק כנחל מים ישתפך וחדר בלב כל שומעו, והיה כמחשבות לב אדם בזכרו ימים מקדם. זאת תורת הקול וזה משפטו מלפני אשה זקנה כמוני השופטת כל דבר על פי דרכה”.

ואשת מיריק לא גלתה לפני דירונדה את כל לבה ולא ספרה לו כי עמי ומאַבּ בנותיה באו עם מירה אל בית-הכנסת אשר ליהודים וכי התפלאו ולא הבינו איכה ידבק לבה אחרי דת היהודים, והיא שונה מכל מאוייה ומכל משאלות לבה; ורק החרישו הנערות ולא דברו אליה דבר למטוב ועד רע, כי ראו והנה קדש הדת ההיא לנערה וכל הנוגע בה כנוגע בבבת עינה, ועל כן נזהרו לנפשותן מנגוע בה ביום ההוא, ורק עמי דברה אליה ביום ההוא לאמר:

– הן תסלחי, מירה, לחטאת שפתי ואל תשיתי עלי חטא אם אשאלך דבר: הישר בעיניך גם אַתּ בראותך את הנשים יושבות מאחורי הפרגוד אשר ביציע ממעל להיות נבדלות מן הגברים אשר מתחת?

– כן הוא, מצא חן בעיני גם הדבר הזה ולא היתה עוד מחשבה אחרת בלבי מעודי ועד היום הזה, ענתה מירה בנעימות קולה ותשתומם כמעט.

– וגם הגברים ימצאו חן בעיניך בהיות מצנפותיהם על קדקד ראשיהם? שאלה מאַבּ גם היא.

– כן הוא, כי כל דבר אשר תרא עיני שמה ימצא חן בעיני, יען כי יעוררו הדברים האלה מחשבות בלבי אשר בכתם אופיר לא אחליפן ואשר מזהב פז יקרו לנפשי.

אז ידעו האנשים הטובים ההם כי אך אכזריות היא אם יאמרו להוסיף לדבר אליה כדברים האלה, ויבינו כי קשורה דת הנערה בלבה וכי רחשי לב הנערה ודתה מקבילות אשה אל אחותה, יצוּקה אחת הם, אשר לא במחקר ולא ברב הגיון קנתה את דתה.

– אכן גם פיה ענה בה כי איננה נערה יהודית תמימה ושלמה וכי לא תדע גם החצי מן הדת אשר לבני עמה, אמרה עמי אחרי צאת מירה מן החדר לנוח על משכבה, – אולי יבוא יום והיא תסור מאחרי עמה לנפול אלינו ולהיות כאחת ממנו, כי תראינה עיניה אשר בחר לו כל יושב הארץ דת אחרת וראתה כי אהבנו אותה מאד מאד וכי לא נמצאה אמה בכל הארץ, ואז תדבק אחרינו. אכן חידה היא ולא אבינה איך ילך עוד לב איש כיום הזה אחרי דת היהודים!

– אוי לי, אויה! הילילה מאַבּ רגע אחד, – הן נערה נוצרית וטמאת שפתים אנכי, ואיך תוכל נערה נוצרית וטמאה, אשר גם לרקום לא תבין, להתפאר בלבבה כי תדיח מאחרי אלהיה ומאחרי עמה את הנערה היהודית היפה אשר מום אין בה?

– אכן חטאת היא, ענתה אחריה קאֶטי, – ואולם לא אוכל לכלוא את הרוח ועל כן אגיד לכן כי עלוז תעלוזנה כליותי לוּ יבקשו את אמה לשוא והיא לא תמצא לנצח, כי מי יודע אם לא נראה בה נפש חוטאת אשר תשבית את שמחתנו ואת שלום לבבנו וגם את שלום בתה?

– אי לזאת לא תדאג נפשי, ענתה אשת מיריק גם היא, – כי חקרתי וחשבתי ולבי יגיד לי אשר בצלם אמה נעשתה מירה. אכן מה תגדל שמחתה ביום ראותה כי בת לה אשר כזאת! האין זאת בנותי? ואולם כיום הזה לא ישית איש לב אל רחשי לב אֵם רחמניה, הוסיפה האשה ותצחק ותבט בפני בנותיה לענוש אותן; כיום הזה יאָמר כי לאם המתה טוב מן האֵם החיה –

– כן, כן הוא, אמי הקטנה! קראה קאֶטי, – ואולם אנחנו פה נבחר באֵם החיה מכל סגולות מלכים!

אמנם לא רק אנשי בית מיריק לבד ידעו כי גדולה מירה מהן וכי עליהן לקחת תורה מפיה בכל עת, גם דירונדה ידע כדבר הזה, כי עוררה מירה בלבו מחשבות כאלה, וידע כי בכל דעתו ובכל חכמתו אשר אסף, עוד לבו ריק מחכמה מבלתי דעת דבר על אֹדות היהודים אשר בזמן הזה ועל אֹדות דברי ימיהם ותולדותיהם וכל הנעשה בביתם פנימה. “העם הנבחר" היה בעיניו לעם אשר נבחר לא לטוב לו ולנפשו כי אם להיטיב לאחרים, ומחשבות לב העם הזה ומחקרי נפשו גם הם היו בעיניו למחשבות ולהגיונות אשר טוב לאדם לולא היו משהיו, ולא שאל את לבו לחקור לדעת מה המחשבות ומה ההגיונות ההם אשר תתעב אותם נפשו בטרם ידע מה הם. בימים ההם ודירונדה לא נבדל במחשבותיו מיתר יושבי הארץ, ויחשוב גם הוא כי היו היהודים לאבנים אשר על פני השדה, אבנים קשות ומוצקות, אשר גם האיש המלומד לא ישים אליהן לב, ורק האיש החוקר אשר בחר לו את פּאַת השדה הזאת לעדור ולעבוד אותה, הוא יעדרנה ויעבדנה, ואחרים לא ישימו אליה לב. אז ראו עיניו את מירה, ויחקור לה ולגורלה, וירא כי עזבה הנערה את אביה וכי תכל נפשה ללכת לבקש את פני אמה, ויבן כי יש חיים בלב היהודים עד היום הזה וכי לב אדם גם להם וכי אין דמות ואין תבנית ואין תמונה למחשבות לבם בלתי אם דתם ותורתם לבד. בימים ההם ודירונדה עזב את לונדון ללכת עם דודו הסיר הוגאָ לראות ערים וארצות שונות, ויהי בהיותו בדרך ודבר אין לו לעשות, אז נתן את לבו לחקור ולהתבונן אל בתי-הכנסת אשר לעברים ואל שמות הספרים הרבים אשר ישאו משא על היהודים ועל תורתם, וירא כי לא ידע דבר וכי רק מבלתי דעת אותם לא שם אליהם לב ולא מצא בהם חפץ ויהי נכון בכל יום לתת בהם דופי. והוא בעברו בעת ההיא את העיר פֿראַנקפֿורט, ויסר בפעם הראשונה בערב יום הששי אל בית-הכנסת לראות את אשר יראה. אז עבר את רחוב היהודים, ויזכור כי את הבתים האלה כבר ראתה עינו בימים אשר חלפו, וכי השתומם לבו אז אל שלל צבעיהם וכי רחוב ההרס הזאת עם כל חרבותיה ועייה נגעו אל לבו עד אשר המו מעיו בקרבו, ואולם בפעם הזאת לא שת לבו אל הבתים ואל הרחוב כי אם אל האנשים לבד ואל פניהם ותויהם, ויזכור פתאֹם את עם העברים אשר היו בימי קדם, ויבקש למצוא דמיון בין העברים הקדמונים ההם ובין היהודים אשר ראתה עינו ברחוב. אכן רוח דמיון עזה נתן אלהים בלב העלם הזה מעודו ועד היום הזה, ויהי לבו מלא רוח שירה ורוח זמרה, והם הסיתו אותו לבקש רוח שירה ורוח זמרה גם בכל אשר ראתה עינו ובכל אשר שמעה אזנו ובכל המעשה הנעשה תחת השמש, ויהי העלם הזה לפלא בעיני כל רואיו, כי לא הבינו אותו ואת אשר בלבו ולא ידעו מה הוא ומה המלאכה אשר בחר לו לעשות אותה כל הימים אשר הוא חי על הארץ. ואולם גם דירונדה עוד טרם ידע את המטרה אשר אליה הוא שואף ומה המעשה אשר יעשה תחת השמש, ורק כלתה וגם נכספה נפשו לעשות גדולות ולפעול נצורות, ונפשו לא ידעה מה הן. אכן זה גורל בני הנעורים וזה משפט רבים מהם אשר לבם מלא גדולות ונצורות והם לא ידעו מה, והיו גם הם כיעקב אשר יאָבק איש עמו עד עלות השחר, ויש מהם אשר תּקע כף ירכם ואשר יכאב להם, והם לא יבואו אל מנוחתם ואל נחלתם ולא יחדל לכאַב להם, עד אם יאוֹר הבקר אחרי עלות השחר!

מה ראשית התורה והדת אשר לבני אדם ואיך יולד גוי על פני הארץ? ואחרית התורה והדת מה היא ואיך יכחד גוי מקרב הגוים עד השמדו מעל פני האדמה? – המחשבות האלה המו בקרב לב דירונדה ולא נתנו דמי לו בעברו ברחוב היהודים, והמחשבות האלה היו מרפא לבשרו לרפא אותו מן המקרים המעטים אשר ראתה עינו ואשר שמעה אזנו ברחוב היהודים ואשר געלה נפשו אותם. כי מדי עברוֹ על פני הבתים וירא חנוּת פתוחה לממכר ספרים ישנים ויגש עד לפני פתח החנות וישאל להגיד לו מתי יבוא הקהל בערב להתפלל בבית-הכנסת, והנה נער עברי בא ויגד לו אשר נכון הוא להיות לו למורה דרך להנחותו ולהביאו עד בית האלהים, והנער שמח שמחה גדולה באמוֹר לו דירונדה כי לא אל בית הכנסת אשר למשכילים כי אם אל בית הכנסת אשר לעתּיקים חשקה נפשו לבוא. בין כה וכה והנער הלל אליו את אחד הספרים אשר לא דרוש דרש דירונדה אחריו, ויגד לו כי אחד הספרים הוא אשר “לא יקל לאיש למצוא אותו לקנותו”, וירמה ויונה אותו במכרו לו ובקחתו את מחירו. אז ישא דירונדה את עיניו וירא והנה אל שלחן החנות אשר מעבר השני עומד האיש בעל החנות והוא חרש ונבזה במראהו, ולפניו איש מגֹאל לבוש בגדים ארוכים עד קרסוליו ועל קדקד ראשו מצנפת רחבה אשר תשפל לרדת עד מקום אפו, ובידו שק, והאיש הזה ידבר אשכנזית בלשון עלגים וכמו יולדה יפעה, והוא יהלל אל בעל החנות את הלוחות ואת המזוזות אשר יוציא מן השק ובעל החנות יקשה לבו ויבט בו לנסות אותו ולראות אם יש תקוה לו לחבר את הקדש ואת החול, את התורה ואת הסחורה, ואם ימצא שלל בקנותו לו דברי קדש כאלה; וכמעט יצא זה מלפניו ואיש אחר אשר משפטו כמשפט הראשון נגש מתוך הערפל אשר בחנות עד לפני השלחן ויחל גם הוא לצעוק ולהריע בקול גדול. אכן ראו עיני דירונדה בעת ההיא אחדים מאנשי היהודים אשר היו לו לזרא ולגועל נפש ואשר ערמה ומרמה נשקפו מתוך עיניהם, והוא בחן אותם וימצא כי שונים ונבדלים הם מאנשים נוצרים העומדים בסתר המדרגה ואשר גם המה רעים וחטאים כמוהם, ובכל זה תויהם ופניהם שונים מן היהודים; ואולי שגה דירונדה במשפטו ונפשו געלה בימים ההם את היהודים הנבזים והשפלים רק יען אשר ירא לנפשו פן יהיו כמוהם גם גואלי מירה אשר הוא מבקש; ואולם יש אשר יחדל איש מגעוֹל וּמתּעב את היהודים ואת דרכיהם ולא יחתוך על פיהם את משפט העם כלו, בשימו אל לב כי מחלקות ומפלגות שונות בקרב כל עם ועם, ולא נשפוט את המחלקה ואת המפלגה האחת על פי רעותה. בעצם היום ההוא וגם דירונדה החל לשים את הדבר הזה אל לבו, וידע כי אך הבל הוא ורעות רוח אם על פי האנשים האלה יאמר להוציא משפט, ולכן לא הוסיפו עוד השקוצים האלה לענותו, וישלם על יד הנער את הכסף ויתן לו שקל אחד יותר ככל אשר שאל וככל אשר רמה אותו, והדבר הזה לא מנע אותו מחשוב מחשבות גדולות על גורל עם היהודים ועל עתידותיו ולא הניא את לבו מאחרי בית הכנסת אשר בקש; בנטות השמש לערוב ודירונדה בא אל בית הכנסת עם יתר הבאים.

בבואו וישב על פני אחד המושבות וירא והנה איש זקן יושב גם הוא על המושב הזה והוא קרוב אליו, ויבט אל האיש ההוא כי נפלא בעיניו במראהו; ואולם בגדי האיש ההוא בּלים וישנים, ורק זקנו הלבן והארוך ומצנפתו העגולה אשר על ראשו ותוי פניו הדקים משכו אחריהם את עיניו, עד אשר לא יכיר איש את הפנים האלה אם פני איש איטלקי ואם פני איש עברי המה. אז הביט גם האיש בפני דירונדה אחת ושתים ויבחון אותו בעפעפיו גם הוא, ואחרי כן פגעו עיניהם איש באחיו, ויהי המקרה הזה למפגע לדירונדה ולא הוסיף להביט עוד אל המקום ההוא. ברגע הזה וינתן לו סדור-תפלה פתוח לפניו, ודירונדה השתחוה אל האיש הנותן וישם את עיניו בספר, ובנשאו את עיניו וירא והנה עולה החזן על הבמה והוא מתעטף בטלית וקהל עוזרים מסביב לו, והתפלה החלה. אז יקרא דירונדה בספר התפלות מתוך התרגום האשכנזי, והנה מזמורים ממזמורי התהלים לפניו ופסוקים רבים מפסוקי כתבי הקדש, ואחרי כן חדל מקרוא, ויקשב וישמע אל הזמירות אשר יזמר החזן ואשר אין להן דבר עם פרשת התפלות, והזמירות האלה לקחו את לבבו ויהיו בעיניו כקינות אשר כתב אַלֶּגְרִי או כתשבחות אשר כתב פַּלֶּסְטְרִינָא אשר יזמרו אותן בבתי התפלה אשר לנוצרים ואשר ידבק לב אנוש אחריהם גם בבלי דעת ובבלי הבין את פּרשת הדברים. אכן יש תפלה אשר האיש המתפלל לא ישאל ולא יבקש דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה, ורק אשר תערוג נפשו ותחרוג ממסגרותיה, לעזוב את הבאר אשר אָטרה עליה פיה ולהרקיע למרחביה למקום שם האור, למען אשר יבוא האור לשכון עמנו ובתוכנו או לשאת אותנו על כנפיו אל המקום אשר משם הוא בא; ויש אשר לא מפי האחד כי אם מפי רבים תשמע התפלה הזאת, ויש אשר לא בן-לילה אחד היתה כי אם מדור דור, ואָב לבּן הגידה ודור לדור ספּרה, והיא קשורה וחרותה בקרב לב האדם ולא תמחה עוד לנצח. ותפלות העברים גם כן עשויות כמשפט התפלות אשר ליתר עמי הארץ, קינות ושירות, נחמות וברכות, הודות ותשבחות גם יחד; ואולם בערב הזה ותהיינה כל אלה לתפלה אחת באזני דירונדה. אז תשמע אזנו את הקול היוצא מפי החזן, והוא הומה בראשיתו ואחרי כן ישתפך והיה לקול אדיר וחזק, ואחרי כן ישמע את צליל קול הנערים העוזרים אחריו, ועיניו תראינה את האנשים המתפללים בהטותם את ראשיהם פעם לפנים ופעם לאחור, ואת קירות הבית הערומים יראה אשר גם תֹאר וגם הדר אין להם, והד הקול השב מן הקירות האלה יענה ויאמר לו כי צפוּנה וטמונה פה אש-דת אשר היתה לאור גוים רבים, מן המזרח ועד המערב, מן הצפון ועד הדרום, להיות לאֵם לכל התורה אשר על פני הארץ – וכל הקולות וכל המראות האלה יהיו בקרב לבו לקול אחד ולמראה אחד, להעיד בו כי ימים היו על פני האדמה והעם הזה עשה חיל וכבוד עד לאין מספר, וכי אחריתו נורא עד מאד! ברגע הזה ודירונדה השתאה והשתומם על רחשי לבבו אשר גברו בקרבו מאד ויעצמו שבעתים מן הקולות אשר שמעו אזניו ומן המראות אשר ראו עיניו, ויהיו לו כמראה אש נגה אשר יחזה החוזה בטרם היות עוד החזון והמראָה; ויש אשר דמה בנפשו לשמוע קול שירה אחת מראשית ועד אחרית, ומן השירה הזאת ישמע קול אנחה גדולה ומרה אשר התחבאה במסתרים ימים רבים מאד ואחרי כן התמלטה ותתפרץ בפתע פתאֹם – ולוּ ידע בערב ההוא את הקינה אשר יקוננו היהודים ביום הכּפּורים, כי אז קונן גם הוא את הקינה הזאת לאמר: “אשרי עין ראתה כל אלה, הלא למשמע אזן דאבה נפשנו! אשרי עין ראתה אָהלנו בשמחת קהלנו, הלא למשמע אֹזן דאבה נפשנו! אשרי עין ראתה המשוררים וכל מיני שירים, הלא למשמע אֹזן דאבה נפשנו!”

ואולם אחרי כלות התפלה והקהל יצא את פני הבית וגם הוא בתוכו, ועיניו ראו את האנשים היוצאים ואת פניהם אשר לא יענו ולא יעידו דבר, אז באה המחשבה אל לבו כי הקהל הזה איננו יודע דבר מכל אשר אתו ויהי לו דבר אלהים מצות אנשים מלומדה, ומי יודע אם הוא איננו האחד אשר ראה את כל המראות האלה ואשר שמע את כל הקולות ההם. ויהי טרם יצא, וישתחו דירונדה אל האיש אשר שם לפניו את ספר התפלות, הוא שכנו הקרוב אליו, ויצא מאת פניו עם יתר היוצאים, ופתאֹם התחלחל כי נגע איש אל זרוע ידו ויחזק בה, ויהי לו הדבר הזה למורת רוח ולגועל נפש, כי לא הסכין בדבר אשר יֹאחז איש בידו מדי דברו בו, וכהפנותו את שכמו וירא והנה האיש הזקן אשר לו הזקן הלבן עומד עליו, והוא ידבר אליו אשכנזית לאמר: “שא נא לי, אדוני הצעיר – אדברה נא דבר באזניך – מה מולדתך ומי אבותיך – מי אמך ומה מולדתה – מה שם בית אביה?”

דירונדה חרד חרדה גדולה בשמעו את הדברים האלה ויהיו לו לפוקה ולמכשול לב, ונפשו חשקה להסיר את כף יד האיש מעל זרועו ורק מאֵן לנגוע בה, ויען אותו ויאמר: “איש אנגלי אנכי!”

והאיש הדובר בו הביט אל פניו עוד רגע אחד ויהי כאיש אשר לא יאמין למשמע אזניו, ואחרי כן ברך אותו לשלום ויפן ממנו ויהי כמתרפה בפנותו ובלכתו – ודירונדה לא ידע את מחשבות האיש בלכתו, היאמר בלבו: רק משגה היה עמי כי פניתי אל איש זר לי מתמול שלשום, או אם יאמר: אך גרש גרש אותי האיש ולא שמע לי! ודירונדה מדי שובו אל ביתו אשר במלון נסה להשקיט את המון רוחו ולצדק את נפשו בעיניו אשר קצר קצרה ידו מעשות אחרת וכי נבצר ממנו להגיד לאיש הזר את שם אמו ואת מולדתה אשר לא ידע ואשר לא הכיר גם הוא, וכי חטאת היא אשר לא נוכל כפרה כי איש זר לו מתמול שלשום יתגולל עליו בפתע פתאֹם לשאול את פיו כדברים ההם, והאיש הזה רק משגה היה עמו; אין זאת כי ראה את פניו כראות פני איש נודע לו, והוא דמיון מתעה אשר התעה אותו לגשת אליו, וכל יסוד וכל שרש אין לדבר. רק מקרה הוא, אמר דירונדה בלבו ולא עלה על לבו כי טוב עשה לוּ בא עם האיש ההוא בדברים, אולי ישמע אולי יגיד לו דברים אשר להם כלתה נפשו, כי נגרש לב דירונדה מאד ויבצר ממנו לכלכל את מחשבותיו במשפט, ורק אחת גזר בלבבו לבלתי ספר באזני דודו את דבר בית הכנסת וכי בא שם גם הוא בין הבאים; ואף גם זאת ודירונדה הסכן הסכין מעודו לכלוא את רוחו ולשמור מחסום לפיו לבלתי ספר באזני דודו דברים אשר יהיו לצחוק בעיניו, כי ידע דירונדה אשר ילעג לו דודו ולחלומותיו ולחזיונותיו ואמר לו: אך רק בעל חלומות אתה ובדמיונות ובחזיונות תשגה!

ודירונדה שב לונדונה, ויהי בכתבו לאשת מיריק מכתב, ויוֹעד לה את היום ואת השעה אשר יסור אל ביתה. בעצם היום ההוא בשעה הרביעית אחרי הצהרים ודירונדה בא אל בית מיריק, וימצא את האשה ואת מאַבּ בתה ואת מירה, והעוגב פתוח לנגן בו והתמונות אשר על הקירות עוטרות אליו מסביב, והנשים אשר בחדר עושות במלאכת כפים. אז יראה את מירה והנה פניה מלאים חן וחסד ושערותיה עשויות מקלעות נחמדות ובגדיה מלאים הוד והדר ועל מצחה שפוך רוח שלוה וחנינה, אשר בראות ציר אותה וחשקה נפשו בה לשים כמוה על פני התמונה בראש צבאות הכרובים הקוראים: “קדוש, קדוש, קדוש! שלום בשמים ושלום בארץ!” ולא יהיה עליו לשנות עד מה מרשמי פני הנערה להיות לו לסמל דמות פני הכרוב; וברגע הזה זכר דירונדה וירא עד כמה שונה הנערה כיום הזה ועד כמה נבדלה במראיה ממראה פניה אשר היה לה ביום ראותו אותה בפעם הראשונה; ומירה גם היא חשבה ברגע ההוא כדבר הזה, ותען ותאמר:

– האף אין זאת, אדוני, כי נבדלתי ונפליתי מאד כיום הזה מן הנערה האֻמללה אשר ראו עיניך על סוף הנחל? אכן כל אלה ידך עשתה, כי מצאתני והבאתני עד האנשים הטובים מכל אנשי הארץ!

– רק מקרה הוא כי מצאתיך, ענה דירונדה, ולוּ מצא אותך איש אחר כי עתה עשה גם הוא כמוני.

– לא כן, אדוני, לא כן הוא! קראה מירה בתם לבבה, – הן לא מצאני איש אחר כי אם אתה; אתה האיש המוצא, ולך נאוה התהלה, ולמה זה נשפיק בחזיונות ובחלומות אשר לא היו ואשר לא באו?

– אכן צדקה מירה מאד, ענתה גם אשת מיריק חלקה, – פלוני-אלמוני לא יהיה לי עד עולם לאלהים אשר אליו אשתחוה, ורק האיש אשר אדע לקרוא אותו בשם הוא האלהים וגם ברוך יהיה!

– ואף גם זאת לא הבא הביא אותי איש אל ביתך זולתי האיש הזה, הוסיפה מירה על דבריך ותפן לעמת אשת מיריק ותשחק, – ואני אין בית בארץ אשר בו חמדתי לשבת יותר מן הבית הזה, זולתי בית אמי. מי היה עוד כמוני צפור עזובה ושוממה, אשר תּעתה מקנה ולא היה בה כח לעוּף, ויבוא איש ויקחה על זרועותיו ברחמים רבים וישם אותה אל תוך הקן החם ויתן לה אֵם ואחיות, ונשמה נפח באפה וחיים טובים נתן לה! אכן לא האמנתי מעודי כי טובים החיים ונעימים הימים אשר על הארץ, עד אשר באתי עד הלום! – ומירה החרישה רגע אחד ותהי כחולמת בהקיץ, ואחרי כן הוסיפה פתאֹם, לאמר: רק יש אשר תבוא עוד יראָה אל לבי ואירא לנפשי!

– את מי תיראי? שאל אותה דירונדה בדאגה.

– בצאתי את שער הבית ואירא לנפשי פן תראינה עיני את אבי. אכן נורא הדבר כי יירא איש לנפשו פן יראה את עצמו ואת בשרו!

– הרגעי ואל תיראי! ואני גם אני לא יאמין לבי אשר תמצאי את אביך בזה, ענה דירונדה ברחמים רבים, ואחרי כן הוסיף וישאל: הגידי נא לי למען אדע, האם תתעצבי מאד אל לבך לוּ לא תמצאי את אמך עד נצח?

מירה החרישה ולא ענתה דבר ותהי מעמיקה לחשוב מחשבות ועיניה תלויות אל הקיר אשר אל מול פניה, ואחרי כן פנתה אל דירונדה ותדבר אליו בשפה ברורה לאמר, ותהי כאשה נביאה אשר הנבואה דוברת בה: אכן חשקה נפשי כי תשמע ותדע עד מה אהבתי אותה כל הימים ועד מה כלתה נפשי אליה, והיה אם עודה חיה, ואקום ואחרד אליה ואנחם אותה מיגונה; ואולם מי יודע אם לא מתה בקרב הימים הרבים ההם, ואז לא אשאל דבר בלתי אם לדעת איה מקום קבורתה, ואם אחי עודנו חי, למען אשר יקרא הוא אחריה את הקדיש. אכן לי יאמר לבי כי מתה, וזה לי שנים רבות אשר חשבתיה כמתה וזכרה לא יסף מלבי אף רגע אחד ואתן לה כבוד אלהים ואשאף את צלה כל הימים, ואני את אשר בלבי לא אכחד, כי לא יאמין לבי אשר נפרדות אנחנו אשה מרעותה עד עולם! חי נפשי וחי נפש מיטיבי אם צררתיה כל הימים ואם הכעסתיה מעודי ואם עשיתי קטנה או גדולה אשר תהיה לה למורת רוח! ורק אחת נפלאה ממני, ומי יודע אם לא בזאת חטאתי לה, כי לא הייתי נערה עבריה כמשפט!

– למה תאמרי כי לא היית נערה עבריה כמשפט? שאל דירונדה.

– יען כי בין הנוצרים ישבנו ונלך בדרכיהם ונעש כמעשיהם, ולא עשיתי ככל התורה וככל החוקה, ואת תורת היהודים לא ידעתי מעודי בלתי אם מעט; ואף שמעתי תמיד את אשר דבּר פי אבי ואת אשר שחק וילעג ליהודים הנשמרים לנפשם מאכוֹל את הטרפה ואת הפגול ואת הטמא להם ואשר יעשו את כל המצוה הכתובה בתורה ובדרכי הנוצרים אינם הולכים וכמעשיהם אינם עושים; ואולם לא כן אמי, כי שלמה ותמימה היתה עם אלהיה ותעש ככל המצוה הכתובה, ורק לא יאמין לבי כי הייתי למפגע לאמי לוּ ראתה אותי באָהבי את מיטיבי ואת אנשי חסדי עקב אשר היטיבו עמדי פי שבע מן האנשים אשר מעמי! הן נכונה הייתי לשמוע בקול אמי ככל אשר תצוני, אם לעשות ואם לחדול, ורק בזאת יכול לא אוּכל לשמוע לה, לוּ צותה עלי מאהוב את אשר אֹהב, כי נקל לי לאהוב איש מלשנוא אותו; ואף גם אזכור כי כדברים האלה קראתי בימים אשר עברו בספר-חזיונות כתוב אשכנזית, והנפש הראשונה מנפשות החזיון אומרת גם היא כדברים אשר אמרתי עתה הפעם.

– אַנְטִיגְנֵי! קרא דירונדה בראותו כי שם הספר נמחה מעל לבה ולא תקרא אותו בשם.

– אכן ידעת גם אתה את הספר הזה! ואולם לא תאמין נפשי כי היה היה עם לבב אמי לבלתי תת אותי לאהוב את האנשים הטובים מכל האנשים, ותהי להפך, כי נפשי יודעת אשר גם היא דבקה נפשי אחריכם ואהבה אתכם וברכה אתכם כל הימים גם היא". בדבר מירה את הדברים האלה ויאורו פניה פתאם ותבט בפני אשת מיריק ותקרא: “מי יתן וראו עיני אותה והבאתיה עד הלום, למען אשר תראינה עיניה גם היא את כל הטוב ואת כל החסד אשר מצאתי ואשר נשאתי, ונחמתיה מיגונה, וראתה גם היא מה טוב חלקי ומה טוב גורלי ולא אשאל דבר בלתי אם האהבה לאהוב אותה כל הימים!

– ברוכה אַתּ לאלהים, בתי! קראה אשת מיריק ולא ידעה מה, כי לא יכלה להתאפק, ולמען הבליג על המון מעיה עזבה את מירה ותפן אל דירונדה ותאמר: האם לא יפּלא הדבר בעיניך גם אתה, כי זכור תזכר מירה את אמה ותמונתה כמו חיה נצבת לפניה כל הימים, תחת אשר לא תזכור את אחיה ולא נותר מזכרו בקרב לבה עד מה זולתי אשר נשא אותה על זרועותיו בהיותה עיפה ויגעה ואשר עמד לפניה תמיד ויבט בה מדי שבתּה בחיק אמה; אין זאת כי הוקיר רגליו מן הבית ויבוא הביתה אך מעט, ובימים ההם והוא איש גדול והיא נערה קטנה. אכן צר לי כי מוזר היה אחיה לה וכמו נכרי יחשב בעיניה עתה!

– אכן לבי יגיד לי כי איש טוב וישר הוא, קראה מירה בקנאָה לאחיה, וזה אות כי אהב עזרא את אמו מאד וידאג לה כל הימים. ואף גם זאת אזכרה עתה מדי דברי בו, ואני אז ילדה קטנה מאד, ואז קמה אמי ותקרא "עזרא!” והוא ענה מרחוק "אמי!” (ומירה מדי דברה את שתי המלים ההן, ותשנה את קולה פעם בפעם) ואחרי כן בא וישב לפניה. אמנם כן הוא, לבי יגיד לי כי איש טוב הוא, וזאת נחמתי!

דירונדה ואשת מיריק הביטו איש בפני אחיו בדבר מירה את דבריה ויהיו כמשתוממים, ואולם מירה לא שתה אליהם לב ותהי מעמיקה לחשוב מחשבות ולעורר זכרונות מני קדם, ואחרי כן הוסיפה ותאמר:

– האם לא נפלא הדבר בעיניכם גם אתה, כי הקולות אשר שמעה אזני בימי הילדות חרושים וחרותים על לוח לבי עד היום הזה פי שנים מכל יתר הדברים? אין זאת כי יורדים הקולות אל מעמקי לב האדם והם מעמיקים לשבת שם יותר מן הדברים האחרים. ואני בעודני ילדה אמרתי תמיד בלבי: השמים אשר ממעל לראשינו עשוים קולות –

– קולות כקול זמרתך! ענתה מאַבּ גם היא ותכלם בדברה כי לא נסתה לדבר דבר בהיות המלך קַמָּרַלְזַמָּן, הוא דירונדה, לנוכח עיניה, – ואולם אם מצאתי חן בעיניך, אמי, כי עתה חלי נא פני מירה ונתנה בשיר קולה, כי לא שמע עוד אותה אדוננו דירונדה בתתה קולה בשיר.

– האם יכבד ממך הדבר לשורר באזנינו מעט? שאל דירונדה בענוה ובכבוד לבלתי הכאיב לה.

– בכל נפשי ובכל מאדי אעשה את שאלתך, ענתה מירה, כי שב אלי קולי כמעט אחרי אשר נחתי ונפשתי בבית הזה.

ובדברה ותגש כרגע אל העוגב הפתוח ותּעבר את אצבעותיה על פני מיתריו לנסותו, ודירונדה ישב אל מול פניה לראות אותה גם בתתה קולה בשיר, והיא עושה כה וכה במנוחה ובנחת, ותהי כילד היושב אל השלחן לאכול את לחם הבקר, טרם ידע כי היה לפלא בעיני כל רואיו.

יש אשר טהר נפש ופנים יפות, תם לבב ויפי תאר, נפש זכה ומראה נחמד נפגשו יחדו והתלכדו והיו לאחדים, והרואה אותם יאמר בלבו: רק מראה אחד הוא אשר לא יתפרד ואשר לא יתחלק! וגם דירונדה בשבתו בצד ובהביטו אל פני הנערה, ויחשוב לבו גם הוא כדבר הזה. אכן נחמדה היתה הנערה מאין כמוה! שערותיה שחורות והן מוּסרות ביד חזקה מעל פני רקותיה להיות להן מקום מאחורי אזניה, ובכל זה התפרצו לשוב פעם בפעם ולזרוע ממעל ללחייה תלתלים קטנים אשר לא יעברו ולא יסורו, ואולם מקלעות שערותיה יורדות מאחורי קדקדה ועד נטות הערף ומשם תשתפכנה והיו לנחשים המתגלגלים ומסתלסלים באפס יד להיות לקווּצות נחמדות, אם גם הובאו בבקר במים ועלה עליהן מסרק לעשות אותן ישרות כגבעולי גמא ופניה גם הם בראות אותם הרואה מן הצד וראה והנה זויותיהם מהקצעות ומחטבות תבנית נפלאה, והן לבנות ואדמדמות גם יחד, ומהן יצהר ברק השחור אשר לעין ואשר לעפעפי העין להיות לברק אבן יקרה; וקצות אפה גם הן רכות ומענגות והן מהקצעות להפליא, עד אשר ינועו וינודו בהיות לבה נגרש כמעט, ואזנה גם היא קטנה ונחמדה עשויה בשרד חרש או חושב, וקוי לחיה התחתונה וקוי צואריה גם הם העגולים והנכונים מלאים רוך ונעימות, ובכל זה לא יענו ולא יעידו בה, אשר רוחה רפה ולבה חלש.

אז שרה שירת בַטְהוֶן המשורר " Per pietà non dirmi addio ” (רַק חֶסֶד הוּא לְבִלְתִּי בָרְכֵנִי לְשָׁלוֹם=הִפָּרֵד מֵעָלַי), וקולה התבלע מדי זמרה ותשמע רק נפש מבכה והומיה אשר אחריה כל נפש תמשוך ולא הושם עוד לב אל חקות הזמרה ופרטיה ואל המחשבת הנפלאה אשר בתוך הזמרה הזאת, ורק הד קול נפש משתפכת נשמע. ברגעים הראשונים ישב דירונדה ויבט אליה, ואחרי כן שם את כף ידו על עיניו לכסות עליהן ולשמוע את הקול המשתפך מתוך האפלה, ואחרי כן שב ויסר את כף ידו משם ואת נפשו לא ידע.

– אכן לא שמעתי עוד קול זמרה כזה מעודי! דבּר ברגש בקול דממה דקה אחרי כלות הזמרה, ויהי כמדבר אל נפשו.

– אם כן אפוא מצאה זמרתי חן בעיניך? ענתה מירה בחן ובשמחת לבב, – אכן רבות צררוני מנעורי כאשר שאלו ממני את אשר לא יכול קולי תת, כי לא עצר כח, ואולם עתה תקוה נפשי כי יהיה קולי זה למשען לחם לי, כי על כן היו לי מורים טובים מנעורי, וגם הנה עשתה בת מיריק חסד עמי ותרא לי שתי נערות השומעות לקח מפי על פי חקות הזמרה והנה הן נותנות לי כשני כתרים במחיר שתי השעות אשר הן יושבות לפני.

– ואני ידעתי נשים גדולות אשר בחפץ לבב תקומנה להמציא לך נערות תלמידות למען אשר תשמענה לקח מפיך, ענה דירונדה, – האם לא יהיה הדבר למשא ולעול לך לתת קולך בשיר באזני כל איש אשר יחפוץ?

– בכל נפשי ובכל מאֹדי נכונה אני לעשות כדבר הזה, כי אל השכר עיני תלויות; ואף גם אמרה אשת מיריק לי כי אצלח ללמד לתלמידי גם לשונות נכריות וגם חקות המקרא לקרוא בקהל עם, אפס יכבד הדבר הזה ממני מאד לוּ תלמידים לא אמצא לי. – ובדברה את הדברים האלה שחקה מטוב לב, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני דירונדה, כי לא הסכין לשמוע אשר גם לצון תחמוד לה, ואחרי כן הוסיפה ותאמר: אולי אשה עניה היא; מי יודע, אולי אמצא את אמי וארא כי עניה היא, ועל כן רק תאוה אחת בקרב לבי עתה להיות משכורתי שלמה ולמצוא כסף רב, והיה במצאי את אמי ואשקול את כל הכסף הרב הזה על ידה ושמחתיה; ואף גם זאת ואני לא לנצח אוכל לאכול לחם חסד חנם, הוסיפה ותבט מדי דברה בפני שלשת האנשים גם יחד אשר עמה בבית, – אם כי מתוק לחכי הלחם אשר יאכילוני בבית הזה מאין כמוהו!

– ואני אמרתי כי בידך הדבר לעשותו לאסוף רכוש אשר לא יספר מרוב, ענה דירונדה גם הוא וישחק, – והנשים אשר אמרתי הלא תשקולנה על כפך כסף ככל אשר תחפצי, רק חכה נחכה עוד מעט וראינו איך יפול דבר; ואולם עתה אם מצאתי חן בעיניך שירי נא לנו עוד מעט משיריך!

ומירה מהרה ותתן בשיר קולה ותשר להם משירי גֹרְדִיגִ"יאַנִי ומשירי שֻׁבֵּרְט, ככל אשר ידעה לשיר על-פּה באין ספרי הזמרה לנוכח עיניה, ואחרי תם השירים ומאַבּ נגשה אליה ותתחנן אליה ותבקש מלפניה, לאמר: מירה, עשי נא עמי את החסד הזה רק הפעם והשמיעינו נא גם את המזמור הקטן אשר ידעת!

– הלא שירת ילדים היא אשר אשיר באין אֹמר ובאין דברים, ורק שפתי נעות! ענתה מירה.

– מה משפט המזמור הזה? שאל דירונדה.

– מזמור עברי הוא, ומירה תזכור כי את המזמור ההוא הסכינה אמה לשיר באזניה בשכבה על מטתה הקטנה בעודה ילדה, ענתה אשת מיריק די באָר.

– מה חפצה נפשי לשמוע אותו! ענה דירונדה ברגש, – ולוּ ידעתי כי לא חטאת היא להשמיע שיר קדש באזני איש כמוני, כי עתה בקשתיך לעשות עמי את החסד הזה!

– אם חפצת הנני ואשירה, ענתה מירה, ואולם לא אֹמר ולא דברים תשמע מפי, כי לא ידעתי עברית, ורק מלה אחת או שתים עוד שמורות בקרב לבי ואת הנותר לא אדע, ולכן רק לשון עלגים אבחר לי וכמו ילד אפטיר בשפה. הידעת אתה את לשון העברים? כי עתה אהיה כמתעתע בעיניך ומזמורי לא יהיה בלתי אם תפל וריק על אזניך!

– אל תיראי! כל היוצא מפיך יהיה לי עברית זכה, כי לא ידעתי אותה! ענה דירונדה.

ומירה שמה את רגליה הקטנות אשה על פני אחותה, ואת ידיה חבקה בחיקה, ואת עיניה הרימה ותהי כמבטת על פני איש אשר לא יראו, ואחרי כן נתנה בשיר קולה ותזמר את המזמור העברי, והוא מלא נהי בכי תמרורים וקשי רוח ומרי נפש אשר יחרד כל לב לשמעו, דברים לא נשמעו ורק קולות קולות לבד כקולות היוצאים מפי ילד, ואולם הקולות האלה מלאו נעימות ועדנים שבעתים מן השירים אשר שרה בראשונה.

– הקולות האלה ישרו בעיני עד מאד, ולו גם ידעתי את המלים כאשר הן, לא שמתי אליהן לב ואהי מזמרת רק את הקולות הנפרדים כאשר הסכנתי מאז ועד היום הזה! אמרה מירה אחרי כלותה לשיר את המזמור פעמים אחדות.

– גם אני לא אוכל להאמין אשר דבק דבקה נפשי אחרי השירה הזאת יתר מאד, לוּ גם הבינותי את הדברים האמורים עם השירה. ואני בהיותי בדרך בימים האחרונים ואסור גם אל בית הכנסת אשר ליהודים בעיר פראנקפורט, והשירים אשר שמעו אזני בבית הזה מלאו את כל לבי, אף כי לא שמעתי את הדברים, ומי יודע אם לא בזאת נפלאו בעיני שבעתים רק יען אשר לא שמעתי ולא הבינותי את הדברים!

– האם מצאו השירים ההם חן בעיניך? האם באו גם אל לבך ויבן כי נשגבים הם? שאלה מירה ועל שפתיה כמו אש צרבת, – ואני אמרתי תמיד: רק איש יהודי יבין להם ולא איש זר; אני אמרתי תמיד: רק פלג נהר הוא הסגור בתוך בקעה עמוקה ועין איש לא תראהו בלתי אם עין השמים אשר ממעל; אני אמרתי תמיד: רק – – ומירה החרישה פתאם כי לא ידעה מלים למחשבותיה ולרחשי לבה.

– הנה הבינותי את אשר דברת, ענה דירונדה, ואולם משגה הוא אם נאמר להבדיל בין אדם לאדם ואם נחשוב כי הקול היוצא מן הלב לא יבוא אל הלב! הן גם הדת אשר לנו עשויה על פי הדת העברית, ויען כי לב אדם גם לאיש העברי לכן חקה אחת ומשפט אחד לרחשי לבו אשר יסודתם בדת ולרחשי לב יתר בני האדם; ומשפט אחד גם לרוח המליצה והשירה אשר לעם העברים ולרוח המליצה והשירה אשר לעמים אחרים, ורק בדרכיהם יבדלוּ. אכן גם בזאת צדקת אשר אמרת כי לב העברי יבין את דרכי הדת אשר לבני עמו פי שבע מן האיש הנכרי, ובכל זה – – ודירונדה החריש פתאם גם הוא רגע אחד, – ובכל זאת יש אשר נמצא אנשים יהודים אשר לא יבינו את הדבר כמו.

– ידעתי, קראה מירה ותתעצב פתאם אל לבה, ואני עיני ראו ולא זר אנשים כאלה ואזני שמעו את לעגם לעגו לדתם ולמולדתם. האם לא יהיה הדבר הזה כאשר יקום איש על אמו לירוק בפניה? האם לא יהיה הדבר הזה כאשר יקום איש לשמוח כי הובישה הורתו?

– יש אנשים אשר בכל קרוב להם יתקלסו ורק הרחוק מהם ימצא חן בעניהם, ענה דירונדה באמרו לצדק את נפש האנשים ההם בעיני הנערה.

– ואולם אתה בקהל האנשים ההם לא יחד כבודך, האין זה? שאלה מירה פתאם ופניה לבשו חרדה.

– לא, לא תאמין נפשי כי כמוהם גם אני, ענה דירונדה, ואף גם זאת ואני לא הייתי איש עברי מנעורי.

– אמנם כן, ואני שכחתי את הדבר הזה, ענתה מירה ופניה התאדמו, כי נכלמה על הדמיון המתעה אשר היה רגע אחד עם לבבה. גם דירונדה נפעם כמעט ולא ידע את הדברים אשר ידבר, כי על כן החריש רגעים אחדים ויחכה לה בדברים, ואחרי כן הוסיף ויאמר:

– אם כה ואם כה רק דרך אחת לפנינו אשר כל איש ישר ילך בה ולא יכּשל: ילך איש בשם אלהיו ובשם דתו ואַל יצר איש את רעהו ואיש את אחיו אַל יקנא, כי כאשר יאמר האחד להוגוֹת את רעהו מן המסלה כן יאמר גם רעהו להוגות אותו גם הוא, ואם יצלח חפצם בידם וראינו באחרונה כי הוגו גם שניהם איש איש ממסלתו ועל מסלה אחת לא יעמדו גם עתה כבראשונה.

– כן הוא כאשר דברת; כי כאשר יסוב הגלגל סביב סביב וממקומו לא ימוש, כן יהיה הדבר הזה, ענתה גם אשת מיריק חלקה, – אכן לא טוב הדבר אשר נעשה אם נאמר לכלכל את דתנו על פי הדת אשר נראה מנגד, ואף גם זאת ואני חשבתי בלבי כי יוכל איש לכבד את אביו ואת אמו גם אם לא כל מחשבותיו תהיינה כמחשבותיהם, משפט אחד וחקה אחת לדבר הזה ולבגדים אשר הוא לובש ואשר יוכל לשנות מעט את גזרתם מגזרת הבגדים אשר לאבותיו. הן ידעתם כי קַלְוִינִי מן הקַלְוִינִים השוֹטלאנדיים היה אבי ואמי קלוינית משומרי דת קַלְוִין אשר בצרפת, ואני גם לא שוֹטלאנדית וגם לא צרפתית הייתי כוּלי, ואף לא הייתי כמספּר החשבון היוצא משני קלוינים שונים, ובכל זה אכבד את אבותי בכל לבי וזכרם קדוש לי מאד.

– ואני קצרה ידי לחדול מהיות עבריה לוּ גם כלבוש החלפתי את דתי! ענתה מירה אחריה ברגש.

– כן הוא כאשר דברת, ואולם לוּ קמו היהודים והיהודיות ולוּ הוסיפו מיום אל יום ומשנה אל שנה לשנות את דתם, עד אשר לא יבדלו עוד מן הנוצרים במאומה, כי אז יבואו הימים אשר היה לא יהיו עוד אנשים יהודים על פני האדמה! אמרה אשת מיריק ותשמח בראותה בחזון את הימים הטובים ההם.

– אם יקרה נפש אדם בעיניך אל נא תוסיפי לדבר כדברים האלה! קראה מירה ודמעותיה פרצו על תוך עיניה, – הדבר הזה הוא הדבר המר הראשון אשר שמעתי מפיך. אני לא אֹבה להחל במלאכה ההיא; אני לא אטוש לנצח את תורת אמי ולא אבדל לעולם מתוך עמה; אני רק בצר לי מאד לא מצאתי דרך אחרת לפני בלתי אם לברוח מפני אבי, ואולם לוּ שוב ישוב אלי והוא זקן ורעב וידוּע חולי ועיניו תלויות אלי, האמר אֹמר לו: “לא אבי אתה?” לוּ גם בחרפה כסה את לחייו, כי עתה גם לי חלק בחרפה הזאת ועמו אשאנה; הוא היה לי לאב, הוא ולא זר, הוא ולא אחר – וכמוהו כן יהיה גם עמי! עד עולם אהיה יהודית ולא אסור מן הדרך הזה; את הנוצרים אֹהב, אם טובים יהיו כמוכם, ואולם אחרי עמי אדבק לנצח, ועם עמי אתפלל עד עולם!

רוח יגון ותמרורים עם אש אוכלת נתּכו בלב הנערה, והיא לא דברה את דבריה בקול גדול כי אם ברגש, ידיה דבקו אשה אל אחותה ועיניה תלויות אל אשת מיריק כמתחננת וכשואלת על נפשה, ודירונדה הביט בה ותהי בעיניו כאחד מן האנוסים אשר קרא עליהם בספרים ואשר ידע כי יש אשר עזבו את עשרם ואת כבודם בידי זרים ויברחו ויבואו לארץ לא להם למען אשר ישובו אל עמם ואל דתם, ויש אשר עלו על המוקד והיו למופת לרבים ובעת מותם קראו קול גדול ולא חדלו: “יהודים אנחנו!”

– מירה, מירה, חמדת נפשי ומחמל עיני! קראה אשת מיריק כי נבהלה מאד, – רק משגה עמך, ואני חי נפשי אם היה עם לבבי להסית אותך ולהדיח אותך מאחרי עמך ולבקש ממך לעשות דבר ולא רוחך! אנכי רק את משפט הארץ שויתי לנגדי ואת אשר יהיה באחרית הימים, לוּ ילכוּ כל בני האדם בדרך אחד; ואולם נואלתי כי דברתי ולא מחכמה עשיתי כי אמרתי להוציא את הארץ ממסגרותיה; תהי נא הארץ כאשר היא, ואני מה כי אואָל לעשות את אשר תקצר יד איש מעשות. סלחי נא לי, בתי, וגשי אלי, ולא ינסה איש להסיר את לבך מאחרי הנפש אשר דבקה נפשך אחריה ואשר לה הצדקה יותר ממני.

– את כל אשר תשאלו ממני אעשה, כי אתם גאלתם אותי משחת, ורק את הדבר הזה לא אוּכל לעשות! הוסיפה מירה לדבר, כי עוד לבה כים נגרש, טרם ישוב למנוחתו.

– הרגעי והשקטי, בתי! ענתה אשת מיריק, הן כפלים לקחתי ככל חטאתי אשר חטאתי בהסירי מחסום מפי ובשלחי לשוני ברעה באין דעת ובאין הבין, כי נבאתי לימים יוצרו ועשיתי “לוּח” לאחרית הימים, כאשר הסכן הסכין אישי להגיד לי ביום שמעו מפי כדברים אלה.

– אבל הלא יש אחרית לכל דבר אשר תחת השמש, ועלינו להסכין אפוא גם עם המחשבה הזאת! ענתה מאַבּ גם היא כי לא יכלה עוד להתאפק.

כשחוק יחלוף על פני דירונדה בנשאו את עיניו ובהביטו אל פני הנערה הצהובים והארוכים, השונים עד תכלית מפני מירה. ומאַבּ תאמר בלבבה כי אך לעג ילעג לה בענותו אותה, לאמר: אכן טובה התקוה אשר נקוה לאחרית הימים וכי יש אחרית לכל דבר, ורק לא על פיה יכין האדם צעדו ולא לפי תקותו יעשה את מעשיו יום יום! ועינינו הלא ראינו כי לב מירה איננו נוטה אחרי הדבר אשר יהיה כי אם אל הדבר אשר הֹוֶה –

והנערה מאַבּ נבוכה ותאמר בלבה: מי יתן ולא דברתי, כי מי יודע אם לא יחשוב דירודנה בלבו אשר רק לתת במירה דופי דברתי את דברי! ואולם אם החל איש לדבר, כי אז לא יוכל עוד לשוב, ועל כן הוסיפה ותאמר:

– חלילה ממני לבקש אשר יכין האדם צעדו ויעשה את מעשיו על פי החזיונות אשר יחזה לו לבו, ורק אחת אמרתי וזאת נבקש מעם האדם, כי יהיה בו רוח לשמוע את כל דבר ולבו לא יתרגז בקרבו; ואם אין כי עתה לא יהיה עוד דבר תחת השמש אשר יכול נוכל לדבר בו. – בדבר מאַבּ את הדברים האלה, ותדע בלבה כי כלם צדקו יחדו וכי לא ישובו מפני כל, כי מחשבת סוֹקרטס החוקר היתה גם מחשבתה, לאמר: “מה בצע כי יחיה האדם, אם לא להרבות דברים ולשמוע את אשר ידברו אחרים אליו".

ודירונדה ברך את יושבי הבית בשלום ויצא החוצה, ואשת מיריק הלכה עמו לשלחו עד פתח הבית, ויהי בהיותם בחוץ ויאמר דירונדה: יבוא האַנס לימי החג לונדונה, וישב בביתי ושכן עמי, כי חדרים מרֻוָחים לי".

– אם כי אפוא כתבת אליו במכתב את כל הדברים אשר היו? שאלה אשת מיריק ופניה אורו, – מה טוב לבך נגדנו ומה יקרה נפשך! הקראת באזניו בשם מירה?

– כן. בין יתר הדברים אשר דברתי אליו דברתי דבר גם על מירה, כי אמרתי אשר גלית אַתּ את אזנו.

– את אולתי אני מזכירה כי לא כתבתי אליו דבר עליה עד היום הזה, כי חכיתי מיום אל יום ואמרתי: במכתבי השני אגלה את אזניו, וגם נערותי עשו כן. אכן חסד עשית עמדי כי דברת אתה דבר באזניו!

ודירונדה הבין את מחשבות לב האשה, והדברים האלה הגדילו את דאגת לבו אשר דאג זה ימים אחדים, כי ידע דירונדה אשר לא יראה איש את פני מירה ולא ידבק לבו אחריה ונפשו לא תחשק בה, כי על כן גמר בלבו להזהר לנפשו עד מאד. אנכי – אמר בלבו – אוקיר את רגלי מבית אשת מיריק, לבלתי יבולע לנערה בגללי, כי יודעת נפשי מאד אשר לא תוכל הנערה להיות לי לאשה עד עולם, ולמה זה אהיה בעוכריה? למה אשבית אותה ממנוחתה ולמה אפריע אותה משלום? התוכל הנערה לאהוב אותי גם היא? אם תוכל ללכת אחרי עד עולם? ואני אם אראה את פניה יום יום ואם אהיה לה כאוהב, והיתה כזאת אחריתי ואני את שלומה הזנחתי; ולוּ גם אהוב תאהב הנערה אותי באחרית הימים, והיה גם הדבר הזה לה לפוקה ולמכשול לב, להכרית שלום מקרב לבה עד עולם, כי לא תוכל הנערה להתיצב במלחמה, ולא תוכל ללכת אחרי האיש אשר לא יהיה מבני עמה. אבל מה בצע כי אנכי אזהר לנפשי ועשיתי את כל אשר בידי לעשות לבלתי הצר לנערה? האם לא יבוא האַנס וערר את הבית עד היסוד בו ושלום מירה כחלום יחלוף.

אכן ידע דירונדה היטב כי רק לעמל נולד האַנס, למען היותו למפגע גם לנפשו וגם לאחרים עמו, ואולם הן קצור קצרה ידו מצווֹת עליו במפגיע לבלתי שוב לונדונה, כי אמר האַנס להקים לו בית-צירים בלונדון אחרי שובו מעיר רומא ולשבת שם כל הימים, כי על כן לא יתכן הדבר לבקש תואנה להגיד להאַנס אשר יאריך עוד ימי שבתו ברומא עד אשר יקרא לו; ויהי בבקש דירונדה כה וכה ולא מצא מפלט; וינסה להשקיט את המית רוחו ולהגיד ללבו, כי רק חלומות שוא ותפל יחלום וכי במראות וחזיונות ישפיק, והם לא יהיו ולא יבואו וכל רעה לא תאֻנה; ואולם כאשר הוסיף וכאשר הרבה ללעוג לחלומותיו ולחזיונותיו, כן גדלו וכן עצמו ותמונת האַנס לא סרה עוד מלפני עיניו, ואף גם זאת היתה לו לפוקה ולמכשול, כי ידע אשר יאמר האַנס בלבו: רק מאהבת דירונדה את הנערה גם הוא, לכן יתיצב לשטן בדרכי! והאַנס לא יבין עד עולם מה שרש הדבר הנמצא בלב דירונדה. אז בקש דירונדה להרגיע את רוחו הסוער באמרו: יבואו הימים וראינו איך יפול דבר, ואת אשר יורונו הימים הבאים אותה נעשה!

וגם על דבר אֵם הנערה ואחיה חשב דירונדה מחשבות רבות וכי עליו לבקש את נתיבותיהם, ואולם פחד ודאגה באו בתוך לבו, ויעצל מאד לעשות דבר, כי אמר: מי יודע אם לא יהיו האנשים האלה לפוקה ולמפגע למירה ביום המצאם ואם לא טוב אשר יקר המקרה ונתיבות האנשים ההם יסתרו עד עולם! אכן לא רק בדבר אֵם הנערה ואחיה חשב דירונדה מחשבות כאלה כי אם גם בדבר אִמו הוא, אשר ירא לנפשו גם הוא לבקש את נתיבותיה, פן ימצאנה, ונפשו לא ידעה ולא הבינה פשר היראה הזאת. ועל כן חכה בדברים האלה מיום אל יום ומשבוע לשבוע, ומקץ הימים אמר אל לבו: יעברו נא ימי החג, וקמתי לבקש את נתיבות האשה ובנה!

מה יעשה האדם ומה יפעל לולא "הלוח " שהיה לו? – אם יעצל איש ואם יתרפה במלאכתו, ונפשו יודעת מאד כי עליו המלאכה לעשות, אם יקדים ואם יאַחר, וכי לא ימלט מפניה, אז יציב לו ציונים למועדים ולחדשים ולימים, ואמר: יעברו נא ימי החג ועשיתי את אשר עלי לעשות!

 

פרק ארבעה עשר    🔗

בימים ההם ודירונדה יצא פעם בפעם וישט ברחובות העיר הצרות ויתע בחוצותיה האפלים, במקום מושב דלת העם מבני היהודים, ויבוא גם אל בתי הכנסת אשר לעברים וירא את האנשים בהתפללם ואל פניהם הביט, כי אמר: אולי אמצא את אשר אבקש – ואולם לא זאת הדרך הישרה לבקש אובדים ונדחים ולא בזאת יבוא איש אל מחוז חפצו. מדוע לא פנה אל אחד הרבנים הגדולים או אל אחד מראשי קהל עדה גדולה בישראל לשאול את פיהם ולבקש מפיהם עצה, כדת מה לעשות בבקשו אשה ממשפחת כהן ואת בנה הנקרא בשם עזרא ואת בתה מירה? כי אמר בלבו: אחכה נא עוד מעט ועברו ימי החג, ואחרי כן אעשה גם את הדבר הזה! ואף גם זאת ופני היהודים המגֹאלים והנתעבים אשר ראו עיניו ברחובות ההן היו לו לפעמים לתועבה ולגעל נפש, כי לא הסכין בהם, ולא מצא בהם את הרוח הטהורה והקדושה, את רוח השירה, אשר ראה תמיד בחזון. יש אשר יחזה לו איש חזיונות ודמיונות, ובחזון יראה את כל אשר תתאו נפשו, ואז יבוא ריח השומים והבצלים באפו והיה לו לריח ניחוח, ועיניו תראינה את הטמא ואת הפגול והיו לו לקדש אשר בערפל ישכון, ורק אם בהקיץ ולא בחזון, במראה ולא בחידות תראינה עיניו את כל אלה, והיו לו לזועה ולחרדה והתעלף. יש אשר תחת צאלים ישכב איש או בתוך סירת דוגה קטנה ישוט על פני המים לעת צאת הכוכבים, ונפשו תחלום חלומות בהקיץ ובלבו יחשוב כי הולך הוא לבקש עקבות גואלי נערה יפה מנערות קורדובה אשר בספרד, והיהודים אשר בימי אבן-גבירול יהדפו אותו בצד ובכתף מדי לכתו לבקש, אז יהיו כל הנדודים וכל התלאות האלה כלא היו, עקב אשר רוח שירה מרחפת על פני כל הדברים ההם; או יש אשר ידמה איש בנפשו כי רחובות סנט-מאֶרי-אַקס ורחובות אואיטשפּל הנתעבות אשר בלונדון כליל חלפו ותעבורנה, ותחתיהן תראינה עיניו בחזון את גדות נהר הרינוס אשר באשכנז בדור האחרון מדורות מאַת האחת עשרה, ועל פניו תחלופנה תמונות האנשים האֻמללים אשר אזניהם נטויות כל היום לשמוע קול שופר המשיח, ותחת הקול הזה עולה באזנם קול צריהם ומעניהם נושאי-הצלב הקוראים: “הידד! הידד! נעלה ביהודים ונקיצם!” והקול הזה יעורר אותם מחלומותיהם הנעימים כקול כלבים נובחים, והנה הם מתיצבים מול המציקים הרעים והחטאים ההם פנים אל פנים ונפשם תתאזר עז ולבן ילבש גאוּת ועיניהם תאורנה אור גדול, ובצעדי און יגשו אל כלי-המשחית אשר בידי צריהם ולא ייראו ולא יחתו, וכגבורים אנשי חיל יעלו על במות המטבח ועל במות האש ולבם לא ירך בקרבם, וקראו קול גדול "שמע-ישראל!” ומתו – או אז מה יהיו בעיניו מראות החנויות האפלות ודמות הפנים המגֹאלים לעמת המראות הגדולים והנוראים ההם? אבל אם יזרח השמש על כל אלה, ועינינו לנוכח תּבּטנה, ועל פנינו יחלפו אנשים נתעבים ומגֹאלים, ריקים ודלים, שפלים ובני בליעל, ואותם לא נראה בחזון כי אם בהקיץ, והנה הם עומדים עלינו ועל סביבינו ומלפנינו ומאחרינו, וחדל החזון וחלף הדמיון וגם החלום יהיה כלא היה! יש אשר נקרא בספר דברי הימים על דבר אחת המלחמות הגדולות, ולבנו ידבק אחרי הגבורים אנשי השם הנלחמים במלחמה ההיא, ואולם לוּ עומדות היו רגלינו במערכה ביום המעשה, מי יודע אם רחש לבנו דבר טוב ואם מצאנו דבר זולתי העשן והאבק וצוחות ההרוגים הנופלים לעינינו ועל סביבינו.

מי יודע – אמר דירונדה בלבו – אם לא כמשפט הזה היה גם משפט מירה, ואם לא תחזה לה גם היא חזיונות טובים, וראתה כי סר הקסם וכי לא יקבילו האנשים האלה אליה, וחמסה את חלומותיה היפים ולבה יכאב עליה עד עולם. ברגע הזה עלה על לבו גם זכרון אמו אשר יבקש גם הוא, וישאל את נפשו אם לא ככה יהיה גם משפטו ואם לא גורלו וגורל מירה אחד הוא. ויהי הוא מתהלך ברחובות הצרות והמעקלות ההן ועיניו משוטטות בחנויות ובחלונות המוכרים ועפעפיו בוחנות את הלוחות אשר ממעל להם לקרוא בהם את שמות בעליהם, ויירא לנפשו פעם בפעם פן יביט ועיניו תראינה בין השמות ההם גם את השם עזרא הכהן. מי יתן ועזרא הכהן לא יהיה איש אשר חנות לו!

אבל תקות אנוש מאפע! מרחוב הוֹלבּוּרן התנהל דירונדה לאטו ויט משם הצדה אל אחת הרחובות האפלות והנדחות, והוא עיף ויגע בעודו תועה בין המון האדם הרב ובשמוע אזנו את קול ההמולה והמהומה אשר מסביב, ויעמוד רגע אחד, ויהי עם לבו לקרוא לאחד הרכבים העוברים על פניו לעלות במרכבה ולשוב הביתה, ובעמדו ותבּט עינו בחלון אחת החנויות אשר לימינו, וירא והנה בחלון שני צמידים עשוים כסף טהור מקשה כלו, ותהי מחשבתו הראשונה אשר בראות אשת מאלינגר את הצמידים האלה וקנתה אותם להביאם אל בית הצורף לעשות מהם רדידים על ידיה. אז נשא את עיניו ויבט גם את יתר החפצים אשר בחלון, וירא והנה החנות הזאת חנוּת איש מלוה היא, המלוה כסף בעבוט בהנתן לו אבנים יקרות וחפצים וכלים יקרים, ובקצה החלון גליון קטן ועל הגליון כתובים הדברים לאמר: “מי האיש החפץ להמיר אבני-שעות וחפצים, לקחת אחרים תמורתם או לתקן אותם, יבוא הביתה ". ברגע הזה ואיש הבית ראה אותו ויצא אליו החוצה, ויהי כאיש המדבר אל רעהו הקרוב אליו, ויקרא לו: “שלום בואך!” ודירונדה נשא את עיניו וירא והנה איש עומד עליו ופניו פני עברי והוא כבן שלשים שנה, ויירא לנפשו פן יציק לו בדברים לבוא עמו הביתה, וימהר ויברך אותו לשלום גם הוא, ויעבור משם אל עבר הרחוב השני לקרוא לרכּב, ובשבתו בתוך המרכבה וישא את עיניו שנית אל החנות, וירא והנה ממעל לה תלוי לוח קטן ועליו כתובים באותיות גדולות: “עזרא כהן ".

השם עזרא כהן איננו בודד ברחוב היהודים והוא מתנוסס על פני מאות חלונות מחלונות החנויות אשר במקום הזה, ואולם דירונדה לא ראה עוד אותו עד כה. וגם האיש הצעיר אשר התיצב על מפתן החנות, אין זאת כי הוא האיש עזרא, ובראותו איש עומד בחוץ אמר לנסות דבר אליו למשוך אותו אחריו, וגם שנותיו כשנות האיש אשר תבקש מירה, אבל דירונדה התאמץ להשלות את נפשו ולהבטיח את לבו כי זה עזרא האיש איננו אחי מירה אשר היא מבקשת; ואחרי כן אמר אל לבו, לוּ גם היה יהיה האיש הזה אחי הנערה אשר הוא מבקש ולוּ שמע ישמע מפיו אשר אמו מתה ויותר הוא לבדו, כי גם אז לא עליו הדבר לבוא לפני מירה ולגלות את אזנה ולהגיד לה את אשר מצא. אבל האם לא אמרה אליו מירה במו פיה כי חפצה נפשה מאד לדעת אם אמה מתה ואם אחיה עודנו חי? האם לו הצדקה לחסות ממנה את אשר הוא יודע? האם יצדק איש אם ישלח ידו בחיי רעהו לשנותם לפי חפצו ולפי טעמו ולא לפי נפש רעהו ולפי רוחו הוא? האם לא קרא חמס גם הוא במסתרים על כל האנשים אשר הציבו את גבולות חייו ויעשו בם כרצונם ואת פיו לא שאלו ואת אזנו לא גלו?

אז אמר בלבו לבוא שנית אל החנות ההיא, לקנות את הצמידים מנחה לדודתו, ולראות איך יפול דבר, ואולם ימים אחדים לא עשה את אשר חשב, כי עצור עצר אותו הסיר הוגאָ מאלינגר בבית; כי בימים ההם הכין הסיר הוגאָ את לבו לשאת מדברותיו בקהל עם, ועל כן בקש את דירונדה לאסוף לו את החמר הדרוש לעבודתו, ואף גם ריב-דברים היה לו יום יום עם דירונדה ויתעשקו על דבר המשא אשר בחר לו המטיף, כי שונות היו מחשבות השנים גם בזאת, ואולם הסיר הוגאָ לא שת לבו אל תוכחת דירונדה, ויהי שמח כי הבין האיש הצעיר לכלכל את מחשבותיו במשפט כפעם בפעם, והם מדי דברם איש באחיו ויאמר הסיר הוגאָ אליו:

– ישא רוח את כל הדברים האלה יחדו, דן! למה זה תביע את רוחך רק באזני ולא תשא את מדברותיך בקהל עם? הן זה הוא השדה אשר יעדור אותו איש צעיר לימים, ואם עשה יעשה גם יכול יוכל! ואני בעודי צעיר לימים כמוך לא שָׁבַתִּי ולא נפשתי עד אם באתי אל הככר הזה ועד אם עדרתי עם רבי המדינה במערכה. האם יבצר ממך לעשות גם אתה כדבר הזה? ואף גם זאת ואני עומד על ידך לעזור אחריך תמיד, וגם כביר מצאה ידי להיות לך מורה להועיל, כי ממני תראה וכן תעשה; והיה בנשאך את קולך ביום הקהל, ותפשת אותם בלבם בדבריך הרבים, ולא יארכו הימים ועלית ובאת גם אל בית המחוקקים לשבת ראשונה במלכות, ואתה ידעת כי שמח תשמח את לבי.

– צר לי מאד כי יבצר ממני הפעם לעשות דבר אשר יתן שמחה בלבך, ענה דירונדה, ואולם קצרה ידי וגם תעבה נפשי לקחת לי את דברי-המדינות להיותם לי למלאכה אשר יעבוד אותה האדם וחי בה.

– מדוע יבצר ממך לעשות כדבר הזה? האם תאמר בלבבך כי רק האיש אשר מבטן אמו קוֹרא לו להיות מטיף ונביא, הוא יטיף והוא ינבא, ואיש אחר ישים בעפר פיו? אם באמת תחשוב כי מן השמים ירדו האלהים ארצה והחזיקו באיש לאמר לו: לך והנבא? אכן שגית, דן, שגית מאד! מי האיש החפץ לעשות חסד עם ארצו ועם מולדתו, וחדל האיש הזה מחבק ידיו בחיקו ולא יחכה אל האלהים האלה המעלים אותו אל בית המחוקקים, ורק בכחו ובגבורתו יתנשא, ואז מחיל אל חיל ילך וממדרגה אל מדרגה יבוא, ובאחרונה יגדל עד מאד.

– הכסחורה נעשה את מחשבותינו ואת הגיון לבבנו? אם יוכל איש אשר נפשו לא הטמאָה לעלות על הבמות ולהטיף לעם בכל עת קראם, ולדבר דבר ולא רוחו, ורק לתפוש את הקהל בלבו? הן לא ארשיע את הרבים העושים כדבר הזה, כי כחם בפיהם ונפשם יודעת מאד את אשר המה עושים, ואולם אנכי תעבה נפשי לעלות על הבמות ולהטיף ולהנבא ולדבר שקר ולהתהלל במתת שוא ולהתפאר בגבורתי ולשית בחלקות לכל העם השומע למען אשר יבחר בי –, לא, לא אוכל עשות כדבר הזה!

– לוּ אתה שומע לי, דן, כי עתה אחוך דעי גם אני, ענה הסיר הוגאָ, – מי האיש אשר יחפוץ להתחכם הרבה ולהתחכם בכל דרכיו, והיה האיש הזה גם סכל וגם רשע! יש אשר טוב לאדם מעט חנופה ומעט הוללות ומעט רום עינים, למען אשר ימהר ואשר יקדם לבוא אל מחוז חפצו, ואיש העושה בלהטים האלה לא ירשע בעינינו עד מה, כי על כן יודעים אנחנו אשר בזאת רק שמן משחה לקח לו האיש הזה למשוח את גלגלי רכבו למען אשר ישאוהו במהרה אל המקום אשר אוה לו, והאיש החדל יהיה בעינינו לכסיל אשר איננו יודע להלוך נגד החיים. אם עקש הקהל אשר סביבינו, אז עלינו להטפל עמו, למען אשר יבין לנו, ולכן לא ראתה עוד עינינו עד היום הזה כי יהיה בקרבנו איש גדול העומד בראש עדה גדולה והוא לא יבחר לנפשו מעט הוללות ומעט מעשה-תעתועים למען תפוש את הקהל בלבו.

– אמנם ידעתי גם אני כי יש אשר לא ירשע איש גדול בעשותו זרות ותהפוכות כאלה, ענה דירונדה, ואולם כל עושה אלה יום יום וחטא לנו כל הימים. יש אשר יוכל איש לשים מסוה על פניו ולהתהולל לעיני הקהל יום תמים, ואולם האיש אשר לא יסיר המסוה מעל פניו ואת האפר אשר בו יתחפש לא יעביר מעל עיניו אף רגע אחד, והיה האיש הזה לאיש שקר בעינינו, והוא לא לעמו יעשה טוב כי אם לנפשו. ואני יראתי לנפשי פן אלך גם אנכי דרך לא סלולה כזאת, ואני רק לנפשי אעשה טוב וחסד ובלבי אתפאר כי הגדלתי לעשות לעמי ולארצי.

אחרי הדברים האלה אשר העציבו כמעט את לב דירונדה, קם ויצא החוצה ויהי עם לבו לבוא שנית אל בית האיש עזרא כהן אשר ראה ברחוב העיר, ולא הלך דרך הרחוב הוֹלבּוּרן כי עם מעבר העיר השני, וילך אט ולבו התפעם בקרבו מאד ונפשו דאבה עליו על מעלו אשר חפץ למעול במירה לבלתי גלות את אזנה, ובכל זה לא ידע גם עתה מה לעשות; ותהי רק זאת נחמתו, כי זה עזרא האיש אשר ראו עיניו איננו אחי מירה. לאט לאט התנהל ובשובה ונחת כונן צעדיו, ויתיצב לרגעים לפני חלונות החנויות ויבט בהם, ובאחרונה התיצב לפני חלון אחת החנויות לממכר ספרים ישנים, ונוספו עליהם גם חדשים, ויבט בהם. אז ראו עיניו על פני השלחן הצר אשר לפני פתח החנות והנה ערוכים ומסדרים הספרים איש איש לפי ערכו ולפי עתּו, למן שירי הומירוס ועד האחרון במספרי ספורים, והכל נכון וערוך בטוב טעם ובדעת, עד אשר נקל לאיש למצוא מהרה את אשר הוא מבקש, ועד אשר גם דירונדה מצא בן-רגע את אשר בקש – הוא הוא הספר הנפלא אשר כתב לנו היהודי הפולאני שלמה מימון בכתבו את זכרונות ימי חייו ואת כל אשר עבר עליו בימי שני חייו הרעים והדלים. ודירונדה לקח את הספר מעל פני השלחן, ויבוא אל החנות פנימה לשלם את הכסף במחירו, ובלבו אמר אשר ימצא שם איש מוכר ממוכרי ספרים ישנים אשר כל איש מקרבנו יודע אותם ואת משפטם, כי דבריהם מעטים תמיד, בדעתם היטב אשר לא נאמין להם. אם יבוא איש ממנו אל אחת החנויות האחרות אשר לא לממכר ספרים, וידענו כי יקום המוכר והיה לאיש חסד אשר “רק חסד יעשה עמנו” במכרו לנו וכי "רק לטוב לנו " ימכור את אשר ימכור ולא לטוב נפשו; ואולם בבואנו אל בית מוכר ספרים ישנים, וראינו כי גם בהיות המוכר איש יהודי וקל בשפתיו, ולא יעצור כח גם איש כזה להבטיח אותנו על שוא כי הספר אוקלידס על פי שמשון הוא “ספר נחמד למקרא” אשר “יקרא אותו כל איש בעלותו על יצועיו”, וכי “בהיות לו עשרים ספרים מן הספר הזה, כי אז עשה עשר”, אחרי אשר “הספר הזה יבֻקש תמיד ואיננו”; ואנחנו ראה נראה כי מר גורל האנשים המוכרים ההם, יען כי גם המה לא יאמינו בספריהם ובמשלח ידם, ועל כן לא ירבו לדבר ולהלל לנו את אשר ימכרו, ופניהם זועפים ורעים תמיד.

אפס בבוא דירונדה אל החנות פנימה לא מצא איש כאשר קוה, ורק אשר לא קוה ולא עלה על לבו ראו עיניו: על הכסא אשר עם השלחן הצר והארוך יושב איש, והאיש הזה נפלא וזר מעט במראהו; כסותו לעורו בלוי מרב ימים, ועורו צהוב וכהה ועינו כעין מעשה צעצועים העשוים שן וחדל להיות להם מראיהם הראשון ברבות הימים, כי על כן לא יֻכָּר עוד לדעת כמה שני חיי האיש הזה; והוא בשבתו על הכסא, יכרע ירבץ ובידו יאחז גליון מגליונות מכתב-העת “טימס” לקרוא בו, ובשמעו קול מצעדי איש הבא אל החנות, וישא את עיניו ויבט בפני הבא. אז עלתה מחשבה על לב דירונדה לאמר: אין זאת כי פני האיש הזה כפני איש נביא ההולך בגולה או כפני אחד המשוררים והחוזים אשר היו לישראל בספרד! וצלם פני האיש ההוא צלם איש יהודי לכל חקותיו ומשפטיו, והפנים פנים נעימים, ורק נסיונות מרים ורעים או תלאות רבות מימי קדם שמוּ את חותמם בהם, ותוי הפנים וקויהם גם הם מהקצעים ומחטבים היטב, ורק קשים וחזקים לא יהיו, והמצח גם היא איננה מצח רחבה כי אם גבוהה, ושערות שחורות ומסלסלות יסבּו אותה להיות לגבול ממעל לה ובצדיה; אכן לא יפו הפנים האלה עד מה, ורק חודרות היו אל לב כל רואה אותם, וכל הרואה אותם יזכרם ולא ישכחם לנצח! וגם ברגע הזה בנשוא האיש את עיניו, ותהי חזות פניו הזועפים והמרים כפני איש יהודי אשר נמלט מבית הצינוק אשר לחברי האינקויזיציה בספרד, והוא טרם יודע אם חפשי הוא ואם לא על המוקד יעלו אותו עוד בעצם היום ההוא, ועיניו גם הן תהיינה עינים בוחנות וחופשות, חודרות וחוקרות עד תכלית. אז נבעת דירונדה רגע אחד בבואו ולא היה בו רוח לדבר דבר, ויחכה מעט, ואחרי כן נגש אל האיש וישאלהו:

– מה מחיר הספר אשר בידי?

והאיש לא התנשא ממקומו ויקח את הספר ויחפש את גליונותיו הראשונים אשר עם הדף העליון, ואחרי כן אמר:

– מחיר הספר איננו רשום בראשו, והאיש רָם אדון החנות איננו בבית ברגע הזה, כי הלך לאכול בצהרים ואותי הותיר תחתיו לשמור את הבית. מה הכסף אשר תאמר נפשך לתת במחירו? –. ובדברו ויסגור את הספר וישם אותו על ברכיו ואת ידו שם עליו וישא אותו על ברכיו ואת ידו שם עליו וישא את עיניו אל דירונדה ויבחון אותו בעפעפיו, ואולם ברגע הזה ומחשבה לא טהורה עלתה על לב דירונדה לאמר: מי יודע, אולי ינסה אותי האיש לדעת את פרשת הכסף אשר יצליח להוציא מידי, כי ראה אשר מחירו נעלם ממני. – ואל האיש אמר: האם לא תדע נפשך את ערך הספר?

– לא אדע את אשר יתנו במחירו בבתי ממכר הספרים. ואתה שא נא לי אם אשאלך: הקראת את הספר הזה?

– לא. רק קראתי על אדותיו את אשר ידֻבּר בו, ועל כן חפצה נפשי לקנותו.

– האם מן החכמים והחוקרים אתה? האם הולך לבך אחרי דברי הימים ליהודים? – את הדברים האלה דבּר האיש בקול היוצא מן הלב ויהי כאיש אשר בכל נפשו ובכל מאדו יחפוץ לדעת את הדברים האלה.

– אמנם הולך לבי גם אחרי דברי הימים אשר ליהודים, ענה דירונדה בנחת, ורוח תשוקה החל לפעם אותו לבוא בדברים עם האיש ולא התמרמר עוד אליו עקב אשר יחקור וידרוש אותו.

ברגע הזה והאיש הנפלא התנשא פתאֹם ממקומו ואת כף ידו הרזה שם על יד דירונדה ויאחז בה בחזקה עד להכאיב, ובלב סוער ובקול מלחשים ענה ואמר:

– האם אפוא מזרע היהודים אתה?

ופני דירונדה התאדמו מאד כי היה לו מגע כף יד האיש לזועה ולמורת רוח, ואחרי כן הניד בראשו ויענה: “לא“. אז חדלה כרגע המועקה, ויד האיש הוסרה מעל זרועו, וגם התוחלת אשר נשקפה מתוך פניו חדלה חלפה, וישב היגון להתלונן עליהם כבראשונה, ואחרי כן שב האיש פתאֹם על מקומו ויושט את הספר הקטן לדירונדה, ובחפזון דבר אליו לאמר: “חשבתי כי לא יגדל המחיר מחצי כתר אחד, ואתה בתתך חצי כתר במחירו ומצא חן בעיני האיש רָם”.

ואולם החליפות אשר היו לרוח האיש הנפלא בפתע פתאֹם, הם החרידו את לב דירונדה רגע אחד, וגם הכנע הכניעו אותו, ויהי בעיניו כעבד העומד לפני מלכו הגדול, ומלכו שלח אותו מעל פניו, אחרי ראותו כי שגה בו וכי לא מצא בו את אשר בקש, ודירונדה ראה כי האיש מחריש ולא ידבר עוד דבר, ויקם ויתן על ידו חצי כתר אחד במחיר הספר, ויקח את הספר “דברי ימי שלמה מימון” ויטמנהו בצלחת בגדו, ויאמר “שלום” ויצא החוצה.

אז זעף לבו על דבר אשר לא הצליח לבוא בדברים עם האיש הזר והנפלא ההוא, ולבו הבין וידע עד מה שונה איש כזה ועד מה נבדל הוא מן האיש עזרא הכהן אשר ראו עיניו; ומדי חשבו את מחשבותיו הלך הלוך וקרוב אל החנות אשר לאיש עזרא ההוא, ויעבור את מפתן הבית ויבוא אל החנות פנימה, וירא והנה עומד האיש אל השלחן אשר בחנות ופניו מאירים וגם צוהלים משמן, והוא ידבר על אזן איש העומד מלפני השלחן ומביא לו שתי גֻלּוֹת נחשת אשר כסה עליהן כסף ושלש כפות כסף קטנות למכור אותן, ואדון הבית בראותו את דירונדה בא הביתה, ויקרא: “אמי! אמי!” ואל דירונדה הצהיל פנים וישחק אליו ויאמר לו: “עוד רגע אחד, אדוני – עוד רגע אחד!”

ודירונדה נשא את עיניו אל הפתח אשר מאחורי הבית, וידאג ולא ידע מה, ובראות עינו את האשה הבאה, ויחרד לבו ומבוכתו לא סרה. אז בחנו עפעפיו את האשה, וירא והנה היא כבת חמשים שנה והיא בריאת בשר עד מאד, ובראותה את דירונדה ותקרב אליו הלוך וקרוב, ותהי נכונה למכור או לקנות. אכן לא במראיה ולא בתארה הרע החרידה את לב דירונדה, כי לא היתה האשה רעת מראה ורעת תאר, וגם בזויה וסרת טעם לא היתה, וגם לא מצא דירונדה כל מום בה וכל מחסור זולתי מחסור מים אשר החסירה האשה מים מבשרה ועל כן גם פניה וגם ידיה לא רחצו למשעי ולא טהרו כליל, וגם יש אשר יוכל הרואה לחסד⁶ אותה כי ישנה על מטתה בלילה עם הנזעמים הגדולים אשר באזניה ועם טבעותיה אשר על אצבעותיה ועם ענקיה אשר על צורוניה; ואולם הדברים האלה לא עוררו את לב דירונדה עד מה, ותהי להפך, כי בקשה נפשו למצוא בה כל חסרון וכל מום וכל ערות דבר, למען אשר יוכל להשלות את נפשו לאמר: לא כזאת תהיה אֵם מירה, ויצר לו ויזעף לבו בראותו כי האשה איננה רעת תֹאר ובזוית מראה ושפלת נפש כאשר קותה נפשו. אכן זה גורל כל איש אשר יבקש לערוך דמות בין פני איש ובין פני רעהו, כי עד מהרה ימצאנה! וגם עפעפי דירונדה בחנו את תוי פני האשה, ולבו התפלץ רגע אחד בקרבו באמרו אל נפשו כי יש דמות בינה ובין מירה, והיה אם נסיר את החלב מתוך פניה ואת לחייה המלאות נעביר ואת רב שנותיה נכחיד ונשים תחתיהן שנות נערה צעירה, וראינו כי פניה ופני מירה יחדו נשתוו; ואף גם זאת וגבות עיניה גם היא עשויות ונטויות כחצי הקשת הנטויה, משפט אחד להן ולגבות עיני מירה, ומי יודע אם לא גם בקולה תשתוה אליה. ברגע הזה והאשה פתחה את פיה ובקול נעים אמרה:

– במה אמצא חן בעיני אדוני?

– לוּ הואלת כי עתה הראיתני את הצמידים העשוים כסף אשר בחלון, ענה דירונדה, הלא הם הצמידים הגדולים אשר שם בקצה החלון בתוך המקצוע.

והצמידים אשר בחלון רחוקים ממקום האשה ולא תוכל ידה להשיג אותם, ובראות בנה כי מתאמצת היא לקחתם, ויקם וימהר אל החלון ויוצא את הצמידים משם, ויקרא: “אנכי אביאם!” וישם אותם על יד דירונדה, ויתן בשחוק קולו ויאמר:

– אכן גא מאד לב אמי ובכחה ובעצם ידה תאמר לעשות את כל אשר יעשה ועזרת זר תועבת נפשה, ולכן בראותי את פניך, אדוני, ואמהר לקרוא לה, כי לא תוכל אמי שאת אשר יבואו הקונים הנכבדים והנחשבים הביתה ואיש אחר בלעדיה ישרת אותם! – ובדברו ויעזוב את המקום וישב אל מקומו הראשון, והאשה הביטה בפני דירונדה ותשחק ותהי כאומרת בלבה: “אכן רואות עיניך כי אך לצון יחמוד לו, ואולם לב טהור נתן לו אלהים והוא תפארתי!”

ודירונדה משש את הצמידים בידו ויעש כה וכה ויהי כאיש אשר יבצר ממנו לחרוץ משפט ולגזור אֹמר.

– הלא רק שלש ליטרא כסף מחירם! אמרה האשה למען אַמץ את לב הקונה.

– ומלאכת הצמידים מלאכה נפלאה מאד מאד, אדוני, וערכם פי שנים מן המחיר אשר הוגד לך; ורק כי הובאו הצמידים מעיר קאֶלן במחיר מצער גם לנו – חוה גם עזרא הכהן את דעתו מרחוק.

ברגע הזה ושני קונים חדשים באו הביתה, ואדוני הבית נשא את קולו ויקרא "עדה!”, וירא דירונדה והנה אשה צעירה לימים אשר עינים שחורות לה באה גם היא מן הפתח אשר בירכתי החנות, להיות לעזר לאישה ולחמותה, ועל זרועיה ילד קטן אשר עינים שחורות גם לו ואשר תלתלים שחורים יכתירו את מצחו, ואחריה תמשוך נער בריא בשר בן שש שנים ונערה בת ארבע שנים אשר גם לה עינים שחורות ושערות שחורות – וצלם פני הילדים צלם אנשים עברים שבעתים מאבותיהם, והיה משפטם כמשפט גורי האריות אשר גם הם דומים בחברבורותיהם אל אבות אבותיהם יותר מאבותיהם. והאשה הצעירה לבושה שמלת תכלת וענקים על צורוניה ונזמים באזניה ושערותיה נערמו מלמעלה ותהיינה לגבעה גבוהה מאד, ופניה יפיקו גם הם מעט סכלות ומעט ערמה כפני אישה, ובבואה הביתה ותקח את הילד מעל זרועותיה ותושיבהו על השלחן ותפן אל הקונים. ודירונדה בחן בעפעפיו את האשה הצעירה ויערוך את ערכה לעומת חמותה, וימצא וירא כי נכבדה האשה הזקנה מן הצעירה שבעתים, ויתפעם לבו בקרבו, כי אמר: אין זאת כי אֵם מירה היא, ועל כן טובה ונחמדה גם היא מיתר הנשים העבריות אשר ברחוב היהודים. בין כה וכה והנער השתובב וירץ בצעדי און מקצה החנות האחד ועד קצהו השני, עד אשר הקריב לבוא לפני דירונדה, ויעמוד, וישם את שתי כפות ידיו בשתי הצלחות אשר למכנסיו הקטנים, וישא את עיניו אל האיש הזר ויבט בו, ויבחון אותו בעפעפיו ברב חכמה וברב תבונות, ויהי כאיש בא בשנים היודע עת לכל חפץ. אז העביר דירונדה את כף ידו על פני שערות ראש הנער ויסלסל אותן ויאמר:

– מה שמך, בני?

– יעקב אלכסנדר כהן, ענה הנער מפוֹרש ושום שכל במדבּרו.

– ובכן אפוא לא כשם אביך שמך?

– לא, כי שמי כשם אבי אָבי, והוא איש מוכר שכינים ומספרים ותער הגלבים, ענה יעקב בחכמה ובחן, – הנה השכין אשר נתן לי למנחה! – ובדברו ויוצא מצלחתו את השכין אשר אמר וימהר ויפתח את שני להבות השכין ואת המקדח להוציא בו פקק מפי צלוחית.

– היסכנו צעצועים כאלה ביד ילד? האם לא רעה נגד פניו אם כלים כאלה בידו? שאל דירונדה ויפן אל הזקנה.

– הנה זה לא ירע ולא ישחית לנפשו! ענתה האשה בגאוה ובגדל לבב וכליותיה עלזו מדי הביטה בפני נכדה.

– הגם אתה יש לך שכין? שאל יעקב ויגש עד לפני כפות רגלי דירונדה, ומדי דברו בחפזון וישמע דירונדה והנה קולו נחר כקול איש רוכל העובד עם משלח ידו מבית לבית מדור דור.

– כן הוא. האם תחפוץ לראותו? שאל דירונדה ויוצא מצלחתו את שכינו הקטן.

בחפזון רב לקח יעקב את השכין מיד דירונדה ויסוג לאחור, וישקול את שני השכינים אשר בידו ויערוך את ערכם איש לעמת אחיו ברב חכמה וברב תבונות. בין כה וכה והקונים עזבו את הבית ולא נותר איש בלתי אם אנשי הבית, והם באו, נאספו כלם על מקום אחד להשתאה ולהשתומם לחכמת “העלוי”: אביו ואמו וזקנתו עמדו מאחורי השלחן, ועל השלחן היונק וירקע ברגליו ויך על סביביו, והנערה הקטנה התיצבה מלפני השלחן ותהי נשענת אל אחיה לעזור לו בבחנו את השכינים ובשפטו את משפטם.

– השכין אשר לי הוא הטוב, ענה יעקב באחרונה וישב את השכין אשר לדירונדה ויהי כאיש אשר רגע אחד היתה מחשבה בלבו על החליפה ועל התמורה, להמיר את שכינו בשכין רעהו, ואחרי כן חדל.

ואביו ואמו שחקו בקול גדול וכליותיהם עלזו וירונו. “אכן יודע יעקב לבחור בטוב", ענה עזרא הכהן ויבט בפני דירונדה להלל אליו את בנו החכם, ודירונדה פנה אל הזקנה וישאל:

– האם נכדיך אלה יחידים המה לך? האין לך אחרים בלעדיהם?

– כן הוא, כי בני זה יחיד הוא לי, ענתה האשה בחן וברצון ותהי נכונה לענות לדירונדה ככל אשר ישאל, כי מצאו פניו חן בעיניה ותאמן בו ובלבו הטוב. ועל כן הוסיף דירונדה גם הוא וישאל:

– האין לך גם בת?

בשמוע האשה את הדברים האלה, ופניה נהפכו כרגע וישתנו מאד, ושפתיה סגרו וכפות ידיה אחזו בקצה השלחן, ואחרי כן הפנתה שכמה לדירונדה ותמשש בידיה את המעטפות ואת החריטים אשר על פני השלחן, והיא טרם תדע את אשר היא עושה. אז יביט עזרא בפני דירונדה ובעיניו יקרוץ ובעפעפיו ירזום לו ואת אצבעו ישים רגע אחד על פיו, ואחרי כן ידבר אליו פתאֹם: – התפאר נא עלי כי לא שגיתי, אדוני, וכי אחד מבני האצילים אתה במרומי קרת, האין זה?

– לא כן הוא, אדוני, ענה דירונדה ומחשבותיו מזה והלאה, – דבר אין לי עם האצילים אשר על גפי מרומי קרת.

– צר לי כי שגיתי, ואני חשבתי למשפט כי עומד אדוני בראש אחד בתי-המסחר הגדולים אשר בעיר, ענה הכהן אחריו ויבקש לכפר בדברים את פני דירונדה אחרי המכשול הקטן אשר היה להם במדברותיהם, – ואולם עיני הרואות כי יודע אדוני להעריך ערך אבנים יקרות וחפצים.

– יודע אנכי מעט את המלאכה הזאת, ענה דירונדה ויקח בידו את הצמידים ואחרי כן שב ויניחם על השלחן, כי ברגע הזה ומחשבה חדשה באה בלבו לעשות דבר אשר לא חשב בראשונה ולראות היבוא אל מחוז חפצו ואם לא? ועל כן הוסיף ואמר:

– האמת אגיד ולא אכחד כי לא באתי הפעם לקנות דבר כי אם לשאל, כי יודע אנכי אשר נכון אתה בכל עת להלוות כסף את האנשים הבאים אל ביתך לבקשו.

– כן הוא כאשר דברת, אדוני, וזה לי פעמים רבות אשר הייתי לעזר לאנשים נכבדים וגדולים, וזאת תפארתי! ואני את אשר בלבי לא אכחד ממך, כי את משלח-ידי זה לא אמיר ולא אחליף באחר גם אם יתן לי איש את ביתו מלוא כסף וזהב, כי רואה אנכי את משלח-ידי והנה הוא מלא ישר וחסד וצדקה אשר אליו כל איש ידרוש בצר לו, למן העני הרעב ללחם ועד השר היושב ראשונה בעיר, למן האשה האלמנה והעניה אשר דרוש לה מעט אגורות נחשת לשלם על יד האופה, ועד השר והנדיב אשר כמוך יקחו להם כסף למען היות להם לתענוגות רבות, ואלי יפנו כלם ואני אוכל להושיע אותם בכל עת ולגהות מזור מאת כל איש בצר לו, ואם על זה לא ישמח לבי? אכן אהבתי מאד את משלח ידי זה, אהבתי את הרחוב הזאת ואהבתי גם את חנותי זאת מכל סגולה! ואת חנותי אשר במקום הזה לא אעזוב עד עולם ולא אעתיק אותה מזה והלאה אף מדרך כף רגל אחד, וגם לא אחליף ולא אמיר אותה בכל סגולות ראש-העיר; כי אחרי יום יום ידרשו אנשים מכל פנות העם ושיח ושיג לי עם הגדולים ועם השרים, משפט אחד וחקה אַחת לי ולגזברי אוצרות הממשלה, כי יביאו גם אלי גם את הנחשת וגם את הכסף וגם את הזהב אשר בכל הארץ, ואת כל אלה ידי עשתה ואנכי בעוצם ידי עשיתי את החיל הזה! ואולם במה אוכל לעשות חסד לך, אדוני!

אם שמחת איש ושלום נפשו יהיו לנו לאות ולמופת על הטוב ועל הנחת אשר לאדם בימי חיי הבלו המעטים והרעים, כי עתה רק איש אֻמלל היה שלמה המלך בכל עשרו וכבודו לעמת האיש עזרא הכהן בדברו את דבריו באזני דירונדה; ואף גם זאת והאיש הזה היה מן האנשים אשר בטוב להם לא יוכלו לטמון את טובם בחכם ובכל נפשם ומאדם ידברו את דבריהם לשמח בהם גם את לב השומע, למען ישמח לבו גם הוא ולמען ייטב גם לו בגללו. בחפזון נמרץ דבר עזרא את דבריו ופניו נהרו משמחה ומטוב לב, ובדברו לקח את הילד מעל זרועות אשתו ויחבקהו ויתן את לחייו למורט הקטן הזה למרוט אותן בידיו הקטנות. בין כה וכה ודירונדה היה נמהר במשפטו לחשוב כי לא היה עוד בין היהודים איש כזה אשר רחוקה נפשו מכל רוח שירה ומכל רוח דמיון, וכי גם בחיים וגם בספרים לא ראתה עוד עינו איש כעזרא אשר לבו ריק מכל רחשי קדש ואשר רק אחרי בצעו לבו הולך; האם מצא דבר בכל דבריו אשר ישוה כמעט אל הדברים אשר ימצא איש בקראו את כתבי-הקדש? האם חזות פניו ענתה בו אף מעט על “העם האֻמלל” אשר מחלציו יצא גם הוא? האם ראתה עינו בו דבר להבדילו ולהפלות אותו מן האיש האדמוני מבני דלת העם האנגלי היושב בשוק ומוכר פרי עץ ומהלל את פריו אל כל עובר? אכן זאת חטאת אנשים נוצרים וזה משפט רחשי לבם, אשר יחשבו תמיד כי נעלה היהודי על אחיו וכי לא נאוה ליהודי אם יגבה לבו בעשרו ובחכמתו! ואולם הדברים האלה לא היו לו למכשול על דרכו ולא עצרו אותו מעשות חפצו, ועל כן ענה ואמר:

– אם מצאתי חן בעיניך ואתן לך טבעת זהב עם אבן יקרה וגדולה להיות לך ערבון, – ואולם צר לי מאד כי אין הטבעת על ידי עתה לתתה אותה לך, כי לא אשימנה על אצבעי בלתי אם אחת בשנה ושתים ביובל, ולכן הנני ואשוב אליך היום בערב ואת הטבעת אביא עמי, והיה אם מצאתי חן בעיניך ונתת על ידי חמשים ליטרא כסף עוד בערב הזה.

– בערב הזה? הלא ידעת אדוני הצעיר כי היום בערב שבת הוא לנו ואני הנני הולך אל בית הכנסת, ענה כהן; היום לפנות ערב יסגר בית חנותי זה, ואולם האיש המלוה כסף את רעהו הלא אך חסד הוא עושה עמו, ועל כן אומר אני בלבי כי דבר כזה גם ביום השבת לא יבצר ממנו לעשותו. והיה אם תואיל לבוא אלינו היום בערב ואת הטבעת תקח עמך, וראיתי אותה והגדתי לך את אשר אגיד. האם דרכך דרך רחוקה? האם מיושבי קרן-מערבית אתה?

– כן הוא. אכן בימים האלה, ימי החרף, הלא תקדים שבּתכם לבוא, ועל כן טוב אעשה לוּ אבוא בשעה החמישית, האין זה? – ודירונדה חשב בלבו כי בבואו אל בית אנשים יהודים בערב יום השבת, אז יצליח בדרכו לראות את כל המראות אשר אליהם תכל נפשו ולדעת את דרכי היהודים בימי מועדיהם וחגיהם, ואולי יצליח גם בזאת, לבוא בדברים עם האנשים ולשמוע את הנעשה ולדעת את אשר חשקה נפשו לדעת.

והאיש כהן ענה אותו כי השעה החמישית היא הנכונה. בעת ההיא והנער “העלוי” יעקב עמד לפני דירונדה ולא העביר את עיניו מעליו ולא היה דבר אשר לא שמע ואשר לא שם אליו לב, כי בפתע פתאם ענה את דירונדה ויאמר:

– הלא בוא תבוא שנית, ועתה האין לך שכינים אחרים גם בביתך?

– יש, ענה דירונדה ויבט אל פני הנער ויצהל קולו אליו.

– היש לשכין הזה גם וָו וגם שני להבות וגם נצב לבן כזה? שאל הילד ויוֹר באצבעו על צלחת בגדו אשר שם צפון שכינו הקטן.

– כן הוא.

– הימצא חן בעיניך שכין אשר לו מקדח להוציא בו פקק מפי הצלוחית? שאל יעקב בהוציאו את שכינו מצלחתו ובפתחו בחפזון נמרץ את המקדח אשר לו.

– כן הוא, מצא חן בעיני שכין אשר כזה, ענה דירונדה לשמוע את הדברים אשר עוד בפי הנער.

– כי עתה הבא נא את שכינך עמך ונחליפם איש באחיו, ענה הנער וישב את שכינו אל צלחת בגדו ויקפץ משם והלאה ויפזז ויכרכר בכל עז ובנפשו ידע כי בתמורה הזאת לא הונה את נפשו וימצא שלל רב.

בין כה וכה וגם אֵם עזרא שבה למנוחתה ופניה הזועפים לא היו לה עוד, וכל אנשי הבית עמדו מסביב ועיניהם תלויות אל דירונדה ופניהם נהרו משמחה ומטוב לב בראותם כי לקח דירונדה את הנערה הקטנה אשר לא שם אליה לב עד כה, ויושיבנה על השלחן וישאל לה לשמה. והנערה נשאה את עיניה ותבט אליו באין אומר ובאין דברים ותור באצבעותיה על נזמי הזהב באזניה אשר לא שת עוד דירונדה את לבו אליהם.

– אדלידה רבקה שמה, ענתה אמה בגאה ובגאון, דבּרי נא דבר באזני השוע הזה וישמע!

– יוּקח נא דִגְדֵי רַבָּת⁷! ענתה הנערה בלעגי שפה.

– יוקח נא בגדי שבת, אמרה הנערה, ענה אביה אחריה לבאר את הדברים אשר יצאו מפיה, והיא חשבה להגיד לך כי בערב הזה תלבש בגדי שבת ויום טוב!

– ואני התוכל עיני לראותך בבגדי החמודות האלה? שאל אותה דירונדה וקולו קול ערב ונעים כמשפטו תמיד.

– אמרי כן, חמדת עיני, כן אדוני, אם אתה חפצת אותה! ענתה אמה וכל קרביה מלאו גיל לראות את האיש הצעיר והנחמד הזה היודע להלוך נגד הילדים מאין כמוהו.

– הגם מנשיקות פיך תשקיני היום בערב? הוסיף דירונדה לשאול וישם את ידיו על כתפות הנערה הקטנות והשזופות.

– אז פתחה אדלידה רבקה (ושני השמות הארוכים האלה היו מקבילים אל בגדיה הארוכים ואל מקלעות שערותיה הגבוהות) את שפתיה כרגע ותהי נכונה לתת לאיש הזר את אשר שאל, ועזרא שמח שמחה גדולה בראותו את כל אלה ובהיות לאל ידו להראות את האיש הזר את כל כבודו ואת כל חילו ואת חכמת ילדיו ואת כל אשר חנן אותו אלהים, ויהי שמח וטוב לב, ובשמחה ענה ואמר:

– הלא רואות עיניך, אדוני, כי יש נפש איש אשר תכל אליך ואשר יכאב לה אם לא תשמור את מוצא שפתיך לבוא אלינו היום בערב; והיה בבואך וירדת עמנו לשבת בתוכנו בחדרנו אשר לנו מאחרי החנות, וחכית אלי רגע אחד עד שובי מבית הכנסת, ואני את כל אשר בידי לעשות אעשה למלאות את משאלותיך למען אמצא חן בעיניך; רק את הטבעת עם האבן היקרה תביא עמך, למען אראה אותה ואדע, ואז נראה איך יפול דבר.

ודירונדה ידע, כי מצא חן מאד בעיני כל האנשים אשר בבית וכי לא יפלא עתה ממנו לבוא עמהם בדברים מעת אל עת וכי לא יארכו הימים והם יפתחו לפניו את סגור לבם ואת שפתם; ואולם לא באפס יד ולא ברוח שוקטת הצליח דירונדה לבוא עד הלום, כי רבת שבעה נפשו עד אשר עצר כח למשול ברוחו ולהתגבר על גועל נפשו אשר געלה את כל הדברים האלה! האם באמת קרובים האנשים האלה אל מירה? האם תוכל להתחבר אל עדה אשר כזאת? ובהתחברה אליהם, האם בכל נפשה ובכל מאדה תתחבר ואם רק עקב אשר חובתה היא ותעשנה? מה למירה ולאיש שפתים כעזרא אשר איננו יודע דבר בין ימינו לשמאלו בלתי אם להתהלל כל היום ולספר גדולות ונצורות? מה למירה ולאשה סוחרת כזאת אשר תקרא לה: אמי? ועצמות דירונדה רעדו רגע אחד בשימו אל לבו את הרגע הראשון אשר תרא מירה את פני האשה הזאת, וכי יש אשר תבוא מירה לשבת בבית הזה עם האנשים האלה. אז באה שנית ושלישית המחשבה אל לבו, כי אך צל ההרים הוא רואה כהרים, וכי לא היתה האשה הזאת אֵם מירה מעודה וכי אך בחלומות ובדמיונות ישגה. הן יש אנשים לרוב ברחוב היהודים אשר יקראו בשם עזרא כהן, והשם הזה משפטו כמשפט השם יאשיהו סמיטה אשר נמצא לרוב בקרב הנוצרים האנגלים, ואיש לא ישים לב לדבר הזה. ואולם אם אמת נכון הדבר, גואלים וקרובים האנשים ההם למירה ועיניו תראינה כי לא משגה הוא עמו, מה יהיה משפט המעשה אשר יעשה אז? האם הסתּר יסתיר את הדבר ממירה ולא יגיד לה דבר, ולא יביא עליה שואה אשר לא תוכל להמיש את צוארה ממנה עד עולם? או האם טוב לאדם לעשות ישר וצדקה לבלתי עשות שקר בנפשו ולבלתי היות מעשהו רמיה ואל הימים הבאים ועתידותיהם ותוצאותיהם לא ישים לב?

 

פרק חמשה עשר    🔗

“Er ist geheissen

Israel. Ihn hat verwandelt

Hexenspruch in einen Hund.

Aber jeden Freitagabend

In der D ämmrungsstunde, plötzlich

Weicht der Zauber, und der Hund

wird aufs Neu' ein menschlich Wesen ”

Heine: Trinzessin Sabath.

בשוב דירונדה בשעה החמישית בערב, וימצא והנה סגורה החנות על מסגר, והשפחה הנוצרית פתחה לו את דלת החדר בבואו. ובבואו החדרה אשר מאחרי החנות, וישתאה וישתומם על כל המראה אשר ראו עיניו ועל הדרת הקדש אשר מלאה את כל הבית. על השלחן ראו עיניו מנורת כסף אשר לה שבעה קנים ובשבעת הקנים יאירו שבעת הנרות, ומכסה פרוש על פני השלחן והוא לבן כשלג. אכן קירות החדר שחורים מרוב העשן אשר עלה וירבץ עליהם, וגם המקרה אשר ממעל שחור מפיח וגם הכלים אשר מסביב כהים כולם, ואולם פני האנשים אשר בבית יאירו ויזהירו שבעתים מבין חשרת הערפל ההוא. האשה הזקנה לבושה שמלה צהובה למראה ושרשרת זהב גדולה על צוארה, וגם פניה הירקרקים מעט וגם גבות עיניה השחורות וגם שערות ראשה המלאות שיבה, כל אלה יפליאו את עין הרואה, עד אשר תחשק בה נפש הציר לשים כמוה על פני הלוח. ועל יד ימינה יושבת אשת עזרא הכהן הצעירה והיא לובשת שמלה אדמדמת וכנפותיה שחורות, ופתיל תורי פנינים על צואריה והוא יקיף את צוארה שלש וארבע פעמים; ובתוך הערש ישכב היונק והוא מכוּסה יריעת ארגמן; ואדלידה רבקה לובשת שמלה ירקרקה עשויה אטון ומקלעת פתילים עליה, ויעקב אלכסנדר גם הוא לבוש בגד שחור ופוזמקיות ארגמן על רגליו. אז הביטו אליו עיני ארבע הנפשות ההן באהבה ובחסד הרבה מאד, ודירונדה נכלם רגע אחד על המחשבות הרעות אשר חשב לבו על הנפשות ההן בעוד יום ולבו הכה אותו על המעל אשר מעל בתתו דפי בהן ובתמת לבן. אכן הברכה אשר ברכו אותו בבואו מלאה נדיבות ורחמים וטוב לב מאין כמוה, ויש אשר הביט בפני הנשים ויחשוב אותן לנשים גדולות וגבירות אשר עז התאזרו וגאוּת לבשו ותהיינה כנשים המושלות אשר בארץ. אז הביט גם אל הכלים אשר בתוך החדר, וירא והנה הכלים ישנים ונושנים מאד: שלחן הסופרים אשר במקצוע החדר עשוי אלון ושלחן המגדים גבוה מאד והוא עשוי עצי אלון גם הוא, וקערת זכוכית תכלת ומזהבת ערוכה על שלחן המגדים ומשני עבריה מזה ומזה כוסות כסף גדולים וספר גדול אשר כפרת קלף לו מונח לפני הכוסות. והחדר חדר גדול ובירכתי החדר פתוח הפתח לבוא בו אל החדר השני, ואור מאיר עולה גם משם.

בין כה וכה והנער יעקב השתער עליו ונפשו קצרה מחכות עד אשר ישים דירונדה לפניו את השכין אשר אמר, ויהי נבהל מאד בהליכותיו ובשאלותיו; אפס זכר דירונדה את אשר אמר לו, ובלכתו בדרך לבוא אל בית עזרא קנה לו שכין קטן אשר לו וָו ונצב לבן כאשר דבּר, ויתן אותו על יד הנער וישאלהו:

– הזה הוא השכין אשר כמוהו חשקה נפשך בו, יעקב?

והנער לא ענה דבר, ויבחן את השכין החדש וינסהו, ויוצא את הוו ואת הלהבות פתח, ואחרי כן הוציא גם את שכינו מצלחת בגדו להעריך את ערכו לעומת השכין החדש, למען ידע אם טוב יעשה בהחליפו איש באחיו ואם לא.

– מדוע ימצא הוו חן בעיניו יותר מן המקדח? שאל דירונדה.

– יען כי הוו יאחז בדבר ויחזק בו ולא ירפנו, תחת אשר לא יצלח המקדח בלתי אם לנקוב אותו אל תוך הפקק; ואולם לך טוב ויפה המקדח עשרת מונים מן הוו, יען כי תוכל להוציא בו את הפקק מפי הצלוחית.

ובכן אפוא מוצא חן בעיניך דבר התמורה אשר אתה אומר לעשות? הוסיף דירונדה לשאול, בראותו כי יושבת הזקנה וקרביה בה ירונו למשמע הדברים.

– מה יש לך עוד בצלחת בגדך? שאל פתאֹם יעקב ויעמד את פניו ויחשוב מחשבות.

– הס, הס, יעקב מחמל עיני! ענתה הזקנה, ודירונדה גם הוא ענה אחריה:

– את הדבר הזה לא עלי להגיד לך, ואנחנו דברנו את דברינו רק על השכינים ולא על הכלים האחרים.

ויעקב בחן אותו בעפעפיו רגע אחד וישם את הדברים אל לבו ויחשוב מחשבות, ופתאם אמר:

– טוב הדבר, נעשתה התמורה כדבריך! ויתן את שכינו על יד דירונדה ואת שכין דירונדה טמן בצלחתו, ויפן ממנו ויפזז ויכרכר בכל עז, ויעזוב את החדר ויבוא אל החדר השני וידבר שם את דבריו בקול גדול, ואחרי כן שב, כי שב גם אביו כרגע הזה מבית הכנסת.

ועזרא הכהן לבוש מחלצות ומצנפת משי שחור יצנוף, ובבואו החדרה לא הסיר את מצנפתו ולא הביט אל הנכרי אשר בביתו, ויעמוד על המפתן ויקרא "שבת!”, ושני הילדים מהרו אליו ויחבקו את ברכיו ויאמצו אותן אל לבם, ויעמדו, ואחרי כן פרש עזרא את ידיו וישת אותן על ראש הנער ועל ראש הנערה חליפות, ויברך אותם וידבר עברית לאמר: “ישימכם אלהים כאפרים וכמנשה!”; אז נגשה אליו גם אשתו ואת היונק לקחה מן הערש על זרועותיה ותשם אותו תחת ידי אישה והוא ברך את היונק גם אותו בעודו ישן את שנתו. ברגע הזה ודירונדה אמר בלבו כי זה עזרא האיש איננו בעל החנות הנותן כסף בערבות ובמשלח ידו יתפאר, כי אם איש קדוש הוא אשר כל קרביו מלאו קדש ואשר מלא לבו שירה כים על כל גדותיו.

אז שב עזרא ויחדל מן הקדש וישב אל משפטו הראשון, ויברך את דירונדה בשלום ויבוא עמו בדברים וישאלהו על הטבעת.

– הנה הטבעת אשר אמרתי, ענה דירונדה ויעבר את הטבעת מעל ידו, ומחירה מאַת ליטרא, כי על כן אמרתּי אשר תהיה לך הטבעת הזאת לערבון אשר בו תבטח, וכי לא יבצר ממך לתת לי חמשים ליטרא בעזבי אותו בידך, ומקץ ירח ימים אגאל את הטבעת מידך.

ועיני עזרא המאירות הועמו רגע אחד בהביטו בפני דירונדה הנחמדים, ויצחק בלבו לדברי האיש הצעיר הזה אשר איננו יודע עוד את דרכי החיים ואשר יחשוב כי הנותן כסף בערבון תחשק נפשו כי הלוֹה יגאל את הפקדון מיד המלוה, ויקח את הטבעת בידו ויבחן אותה, ואחרי כי השיב אותה אל יד בעליה, ויאמר: “טוב הדבר", ואנחנו לא נדבר למטוב ועד רע עד אם אכלנו בראשונה את לחם הערב! אכן אם מצאתי חן בעיניך, אדוני, וסעדת גם אתה את לבך עמנו וישבת בתוכנו אל השלחן, ובזאת שמח תשמח את לבי ואת לב אשתי, וגם אמי תשמח בך; האין אפוא, אמי?

אז בקשה גם אשת עזרא וגם אמו כדבר הזה, ודירונדה שמח שמחה גדולה על קול הקריאה. ואחרי כן עמדו כלם לפני השלחן, ועיני דירוֹנדה לא ראו על פני השלחן בלתי אם קערה גדולה ועליה יריעה קטנה לכסות אותה, ועזרא עמד ויעמד את פניו ויקרא בקול גדול: “מרדכי!”.

למה יקרא עזרא בשם הזה? מה למרדכי אשר במגלת אסתר ולארוחת ליל השבת? הגם זה מנהג הוא ממנהגי היהודים? – כדברים האלה חשב דירונדה רגע אחד, ופתאם שמעו אזניו קול איש עולה מן החדר השני וקורא "הנני!”, ודירונדה לא האמין למראה עיניו בראותו את איש היהודי אשר ראה אותו ביום הזה לפני הצהרים בבית ממכר הספרים הישנים, והוא בא עתה החדרה. ועיני האיש מרדכי ראו גם הן את דירונדה, ויביטו איש בפני אחיו רגע אחד וישתומם גם הוא לראות את פני דירונדה בבית הזה, ואולם גם שניהם לא דברו דבר למטוב ועד רע, ורק הניד האיש בראשו לברך את דירונדה בגשתו אל קצה השלחן לשבת שם ולא הוסיף עוד להביט אל פני האורח, ויהי כאיש אשר טרם שכח את הקונה הנראה אליו לפני הצהרים וטרם נמחה זכרו הרע מקרב לבו.

ועזרא הכהן קדש את השבת על הכוס המלאה, ואחרי כן רחץ את ידיו וירם את היריעה הפרושה על הקערה, ותראינה שתי חלות לחם אשר זרוּע עליהן מזרע פרגים דק, להיות זכר למן אשר אכלו היהודים בצאתם מצרים, ואחרי כן ברך עזרא על החלות ויבצע אותן, ויטבול את פתו במלח ויאכל ממנו, ויחלק מנות לכל איש ואיש, ויתן גם לאדלידה רבקה אשר עמדה על הכסא ואת שפתיה קרצה יחדו למען האריך את אפה הקטן והעקום לשוות על פניה חן ויקר. אז ישבו כלם אל השלחן ויאכלו וישתו ויושם לפניהם דג ומרק ובשר. ודירונדה לא שת לבו אל המאכל אשר אכל, כי ישב ויחשוב מחשבות ויחבל תחבולות לבוא בדברים עם האנשים למען ישמע מפיהם את אשר חשקה נפשו לשמוע, וגם מרדכי האיש הניא אותו מן המאכל, כי הביט אליו מרדכי מרגע לרגע וגם דירונדה הביט אליו חרש. ומרדכי האיש טרם ילבש בגדי שבת גם הוא, ורק את הבגד הבלוי אשר לבש בעוד יום העביר מעליו, ותהי לו שמלה ארוכה וישנה אשר עינה צח ולבן, ובזאת נראו שערותיו השחורות ופניו החזקים שבעתים מבראשונה – ויש אשר חשב דירונדה בלבו כי פנים כאלה היו גם ליחזקאל הנביא בבואו להטיף אל העם ופניו מלאים מרי כבית המרי. אכן ראה דירונדה כי שמו לפני מרדכי רק את זנבות הדגים וגם מן הבשר לא נתנו לו בלתי אם את הנתח אשר נותר, ויבן דירונדה כי עני קרוב הוא אל משפחת הכהן והוא רק לחם חסד יאכל על שלחנם, ויכאב לו גם הדבר הזה בלבו.

ועזרא הכהן דבּר את דבריו על גוי ועל אדם יחד, וידבר על המלכה ועל משפחת המלכה, על מלך הצרפתים ועל המלכה אוגיניה (כי יתהלל תמיד היהודי באהבתו את מלכו ואת בית מלכו), וגם האשה הזקנה וגם האשה הצעירה שמחו על הדברים האלה וידברו בהם גם הן. אז ראה דירונדה כי אשת כהן הצעירה יודעת היטב לקרוא בשם את כל החגים והמועדים ומקראי הקדש אשר בחצר המלכות מימים ימימה, ואשת כהן הזקנה עזרה על יד בנה לספר באזני האורח את כל הדברים ואת כל אשר נעשה בבוא מלך הצרפתים ואשתו הגבירה לפני עשר שנים עירה לונדון ויעברו ברחוב העיר ועיניהם גם המה ראו אותם.

– אין זאת כי אתה, אדוני, ידעת את כל הדברים האלה יותר ממנו, אמר עזרא, פעם בפעם, בהחלו לספר את דבר המקרים לכל משפטיהם ופרטיהם והנשים עוזרות אחריו לספר את הדברים באזני דירונדה גם הן.

– את בתּנו זאת הקטנה השוכבת בערש קראנו בשם אוגיניה אסתר כשם המלכה אשר לצרפתים, ענתה אשת עזרא גם היא.

– אכן פלא הוא מאין כמוהו לראות עד כמה דומים פני המלך אל פני אחד מבני אחי, ענתה הזקנה אחריה, ואני בראותי את פניו בפעם הראשונה ותהי לי המחשבה הזאת כברק באישון לילה, כי לא חשבתי ולא דמיתי כזאת מעודי

– אני ואמי הלכנו אל היכל האלגביש לראות את פני המלך והמלכה, ענה עזרא גם הוא, ואני לא אשכח לנצח את היום ההוא ואת המלאכה אשר היתה עלי לשמור על אמי בתוך הקהל הרב ההוא ובקרב רבוא רבבות האנשים המתרוצצים איש באחיו, לבלתי תלחץ ביניהם והיתה כקרש דק, אף כי בריאת בשר היתה אמי כאז וכעתה. לוּ אלף אמות תהיינה לי, כי עתה לא אוסיף עוד לקחת אחת מהן להביאנה אל היכל האלגביש לראות את פני המלך והמלכה עד עולם, ואף כי בהיות לי רק אחת, ולוּ גם ינתן על ידי אלף מונים ככה על החליפה ועל התמורה. – ובדברו העביר את ידו באהבה ובחמדה על שכם אמו וישחק על הלצון אשר חמד לו.

– אין זאת כי אלמנה אמך מאישה זה ימים רבים, ענה גם דירונדה חלקו, כי על כן יעמול איש כל הימים ויטרוף בכל אשר תשיג ידו והיה כשכין מְלֻטָּשׁ.

– מה זה, מה זה יהיה כשכין מלטש? שאל יעקב ולחייו מלאות פת חלה מאשר הביא על פיו.

ועזרא קרץ בעיניו אל דירונדה ויען: “אם ילחץ איש את אפו אל המשחזת והיה מלטש!”

אז יצנח יעקב מעל הכסא ארצה ופת החלה בידו והוא ימהר אל מרדכי היושב בקצה השלחן באין מלה בפניו וישאלהו: "מה פשר הדברים אשר ילחץ איש אפו אל אבן המשחזת והיה מלטש?

– זה פשר הדבר וזה משפטו: אשר ישמע איש חרפתו מפי רעהו ויאכל לחם חסד ולא ישים לב אל הממרורות אשר ישביעוהו האנשים, ענה מרדכי ויבט בחמלה ובחנינה אל פני הנער. ויעקב הושיט את קצה הלחם אשר בפיו למרדכי למען אשר יבצע לו מעט ממנה ויאמר: “אנכי לא אשביע אותך ממרורים!” ועיניו הביטו ולא סרו מעל החלה לראות כמה יבצע מרדכי ממנה וכמה יאבד ממנו בעשותו את חסדו זה. ומרדכי נשך בשניו מעט מן החלה, כי היה עם לבו לעשות את רצון הילד, וישחק, ויהיו שניהם נאהבים ונעימים מאד, ואולם דירונדה התקצף בלבו על אשר לא הצליח לשמוע מפי עזרא דברים על אדות אמו כהנה וכהנה.

– אין זאת כי זה הוא הדרך הישר אשר ילך בו המורה בהורותו את תלמידו, אמר דירונדה ויפן אל מרדכי, ובלבו אמר כי בזאת יצליח לבוא בדברים גם עמו. ואחרי כן שאל: הלא למדת תורה הרבה, האין זאת?

– למדתי תורה, ענה מרדכי בנחת, וגם אתה למדת הרבה? למדת גם שפת אשכנז ועל כן קנית לך את הספר האשכנזי היום?

– שמעתי תורה מפי מורים בארץ אשכנז, ענה דירונדה, – ואתה האם זה משלח ידך למכור ולקנות ספרים ישנים?

– לא, ורק אבוא יום יום אל בית ממכר הספרים אשר לרם לשבת שם עד שובו מאכול את לחם הצהרים, ענה מרדכי ותוי פניו ענו בו כי עורר דירונדה שנית בקרבו זכרונות אשר נעמו לו ואשר אליהם נשא את נפשו וכי מצא דבר במראה פניו אשר דבק לבו אחריו ולא יוסיף עוד להיות לו למחתה כבראשונה, ופתאם שאל אותו:

– אולי שומע אתה שפת עברית?

– צר לי כי לא אבין דבר, ענה דירונדה.

ומרדכי נאנח רגע אחד ויהי כאיש אשר נוחלה תקותו, ויורד את ראשו ויבט על כפות ידיו אשר נחו בחיקו, ויאָלם ולא הוסיף עוד לדבר דבר, ואזני דירונדה שומעות את קול נשמת אפו בנשפו ברוחו, ויבן כי חולה הוא את מחלת הרזון.

– ואני, אמר עזרא, לא דברי תורה ולא אבקות סופרים לקחו את לבי מעודי, כי דברים אחרים ומועילים מהם היו לפני כל הימים, כי על כן למדתי מנעורי להבין באבנים יקרות (ובדברו ויור באצבעו על הטבעת אשר על יד דירונדה) וגם לא אירא לנפשי מהעריך את כל טבעת וטבעת לפי ערכה וגם את טבעתם אעריך לפי ערכה אשר אני אמצאהו ולא אתה; ואתה הלא תגיד לי, אדוני, (ובדברו וקולו היה לקול מלחשים היוצא מנחיריו ויהי כאיש המדבר אל רעהו מנוֹער) מה הכסף אשר תשאל נפשך חלף הטבעת?

– חמשים או ששים ליטרא, ענה דירונדה ולא שת לבו אל הדברים היוצאים מפיו.

ועזרא הכהן נאלם רגע אחד וישם את שתי ידיו בצלחות בגדו ואת עיניו הנוצצות שם בפני דירונדה, ואחרי כן אמר: חי נפשי אם אוכל לעשות כזאת! בכל נפשי ובכל מאדי חפצתי לעשות רצונך, ואולם קצרה ידי ולא אוכל! ארבעים ליטרא – ארבעים ויהי מה – ארבעים אתן לך ולא אוסיף!

ודירונדה ראה כי בדבר עזרא את דבריו על אדות הכסף, והנה נעור מרדכי וישא את עיניו ויבט בו, בדירונדה, ולא שעה ממנו. אז יענה דירונדה: טוב הדבר! ואני מקץ ירח ימים אגאל את הטבעת מידך.

– לוּ יהי כדבריך, ענה עזרא ויהי מתרפה בדברו, ואני לא אוכל לכתוב לך היום את השטר ואכתבנו ביום אחר.

אז נחו, שבתו האנשים מדברים ועזרא הכהן ובנו ומרדכי ברכו את ברכת המזון בקול, עד מרדכי הגדיל, ומרדכי בברכו את ברכתו נשא את לחיו התחתונה ואת כפות ידיו הרזות שם בחיקו אשה על פני אחותה ואת עיניו סגר עד החצי, ויהי בעיני דירונדה כאיש אשר באה עליו הנבואה והוא מתנבא בתוך הקהל ואת נפשו לא ידע. אכן לא ראה עוד דירונדה מעודו שנים אנשים הנבדלים איש מאחיו עד תכלית כשני היהודים האלה היושבים לפניו אל השלחן! האחד עושה מסחר וקנין, אוהב הון ורודף הון ואלהיו אהבו, והשני לבוש קרעים ובשרו כחש משמן, והוא גאות לבש כמדו והוד ותפארת יעטוף, וכל איש אשר יראה אותו ויבין את לבו, והיה לו לאלהים!

כמעט כלה מרדכי לברך את ברכתו, וימהר ויקם ויקוד מעט לפני האורח ויעזוב את החדר ויבוא אל החדר השני ואת הדלת סגר אחריו.

– אכן איש זר ונפלא האיש הזה, אמר דירונדה אל עזרא אחרי צאת מרדכי מן החדר, ועזרא מהר וירם את כתפיו וישלח לשונו ואת אצבעו שם על מצחו, להורות כי זה מרדכי האיש זרות ותהפוכות בקרבו ואין ברוחו נכונה.

– האם אחד מבני משפחתך הוא? שאל דירונדה.

כשחוק היה הדבר הזה גם בעיני הנשים וגם בעיני עזרא, ואנשי הבית השתאו איש אל אחיו.

– לא, לא, ענה עזרא, – רק חסד הוא, חסד הוא אשר אנכי עושה! לפנים עבד האיש הזה עמי, וכאשר בא בימים וכחו עזבו, ואקחהו אל ביתי, ויהי לי לעול אשר אשאנו! ואולם בגללו יברך אלהים את מעשה ידינו, וגם מורה הוא לבני ליעקב אלכסנדר, ואף גם זאת והוא יתקן את אבני-השעות ואת כל החפצים אשר מום בם.

ודירונדה שחק מעט בלבו בשמעו את דבר “החסד” אשר יעשה עזרא עם האיש ואת אשר יתאמץ להוכיח כי גם חסד חנם לא יהיה חסדו, ותהי בו התשוקה לדעת את דברי ימי האיש הזר הזה, ואולם לא נתנוֹ עזרא לדבּר עוד באיש ההוא, וישב לדבּר על דבר הטבעת ועל החסד אשר הוא עושה גם בזה, ואחרי כן שקל על יד דירונדה את ארבעים הליטרא, ודירונדה ראה ויבן כי עת ללכת, ויקם ויברך את אנשי הבית בשלום, ויצא – ובלבו התרגז על דבר אשר לא שמע חדשות בלתי אם מעט. אז חרץ בלבו לשוב אל בית האנשים האלה בבוא מועד, ואז יבקש את קרבת מרדכי כי דבק לבו אחרי האיש הזר הזה, ומפיו ישמע דברים על אודות עזרא הכהן וביתו, ואולי ישמע מפיו גם את שרש הדבר לדעת מדוע נבאֹש נבאש באשת כהן הזקנה בשאלו את פיה אם יש לה בת ואם אין.

 

פרק ששה עשר    🔗

בעת ההיא ואנשי בית מאלינגר עושים במלאכה ובעבודה להכין את כל אשר יכינו, והמה יושבים בבית החורף ומחכים אל האורחים ואל הקרואים הרבים אשר הועידו ואשר קראו מקרוב ומרחוק, ובתוך הבאים יבאו גם גראנדקורט ואשתו גוענדולין. והימים ימי שלג, והשמש יצא על הארץ והשלג טרם ימס, ויהיו הילדים משחקים בחוץ ומתפלשים בתוך ערמות השלג ומלקטים רגבים לעשות אותם כדור ולהמטיר בהם על כל עובר, ודירונדה עושה עמהם, כי לא יטשו ולא יעזבו הילדים את “דודם” זה ולא ימצאו נחת אם דודם איננו הולך לפניהם. וגם בבית יד דירונדה עושה חיל להכין ולעשות סדרים רבים – ועל כן לא מצא חזון לחקור ולדרוש, לקנות תחבולות ולחשוב מחשבות רבות על דבר גראנדקורט ועל אשתו לבוא לחקרם ולדעת מה הוא לה ומה מחשבתה עליו. ואולם יש אשר עלו המחשבות האלה בלבו והוא לא יקרא להן, ואז אמר בלבו כי חליפות תראינה עיניו עתה ברוח גוענדולין וכי התחברותה אל גראנדקורט עשתה בנפשה שנויים ותמורות רבים אשר לא ראה בה בראשונה, יען כי זה משפט העלמה הזאת להשתנות מיום אל יום וכל מקרי החיים אשר יקרו אותה יטו את לבה, ועל כן ראו עיניו חליפות בה מיום ראותו אותה בליברון ועד ראותו אותה בשדה-דיפלו, וכן יהיו גם השנויים משדה-דיפלו ועד היום הזה. יש אשר נראה בני אדם – אמר דירונדה בלבו – והם כעץ השדה יגדלו לעינינו מיום אל יום ויעלו מעלה מעלה, או כעץ השדה ייבשו לעינינו ועינינו הרואות כי החפירו אף קמלוּ. היוכל איש כגראנדקורט למצוא חן בעיני אשה אשר כזאת? האם ישפוק לה גל האפר הזה הנותר מאש בוערה? התמצא חפץ במעי מפלה אשר נשאר אחרי הבית ההרוס? הן יש אשר יראה איש את האדם הזה ונפשו תחשק לדוש אותו בשוטים ובעקרבים עד אשר יראה על פניו כל אות תאוה בוערה וכל תו חיים, לבלתי ראות עוד את פניו היבשים ולבלתי שמוע עוד את קולו אשר כל רוח חיים אין בקרבו! האם לא בחרה הנערה באיש הזה רק בראותה כי אין לה דרך אחרת להמלט על נפשה מפני העוני והמצוק? האם לא ברחה מלפניו בראשונה ורק באין דרך אחרת לנטות מפניו שבה ותהי לו לאשה? אכן נערה אֻמללה הנערה הזאת וכל איש אשר לב לו יחמול עליה!

בין כה וכה והנה זה שבועות אחדים עברו מיום היות גוענדולין אשה לגראנדקורט, ואחרי שובה משדה רילאנדס החלה לשפוך את ממשלתה גם על שדה-דיפלו, ועתה עיני כל הקרואים היושבים בבית החרף אשר למאלינגר מחכות אל האשה החדשה ואל הרגע אשר בוא תבוא היא ואישה החדרה.

והקרואים שונים מאד למשפחותיהם ולמשפטיהם, למן היושבים בבתי המחוקקים ועד האצילים אשר שם להם בארץ, כלם באו נאספו לקול הקריאה אשר קרא להם מאלינגר ואשתו: הלורד פינטריט ואשתו, השוע פיצידם ואשתו, הגביר פין ובנותיו, הגביר רימונד אחי אשת מאלינגר ואשתו, הגביר זינקר השופט והגביר פֿנדירנוט אשר מצא הסיר מאלינגר בליברון ואשר מצא חן בעיניו גם בשבתו בלונדון – כל אלה קמו ויבואו.

וכלם יושבים בתוך האולם הגדול אשר קירותם נחמדים למראה וקורות ארזיו תאוה לעינים. התמונות המשוחות בששר על פני הקירות ועל פני הספּוּן אשר ממעל תקחנה את לב הרואה, וביניהן תראינה עינינו את שלטי הגבורים אשר למשפחת מאלינגר מדור דור, והיריעות עם אלפי רקמותיהן הנפלאות פרושות על הקרקע, והאש בוערת על האח ומפיצה חום מתוק לנפש, ובתוך המנורות עולים נרות הדונג ויהי להם קול שאון וקול המולה דקה מדי עלותם באש. בין כה וכה והקרואים מחכים עוד אל גראנדקורט ואל אשתו היפה, ודירונדה גם הוא עומד במקצוע האולם, והגביר פֿנדירנוט עומד עליו ומדבר אליו באין מעצור, כי היה פֿנדירנוט איש דברים היודע את כל הארץ לארכה ולרחבה ואת בני האדם אשר עליה, לא היה מקרה ופגע חדש אשר לא ידע אותם לבראשונה, וידבר על הפילוסופים ועל החוקרים כי ידע אותם ואת חייהם ומקריהם לכל משפטיהם – ורק התורה אשר הורו והמציאה אשר מצאו לא ידע.

יש בני אדם אשר ראו חיים הרבה על פני הארץ ובבואם לבחור להם נשים לא יבחרו את אשר ייטב להם, אמר פֿנדירנוט אל דירונדה ודבריו מוסבים אל גראנדקורט ואשתו החדשה אשר לקח; – הן חליפות ותמורות רבות ראה גראנדקורט זה בחיים, והוא רדף תענוגות כל הימים, ובכל העצלה אשר ילבש לא נעצל מעודו מלכת אחרי שרירות לבו. ואתה הלא ידעת את כל אלה ואת כל הדברים הנוגעים אליו ואל חייו?

– לא, לא ידעתי, ענה דירונדה אשר לא הלך לבו אחרי כל הדברים האלה, ורק אחת ידעתי כי קרוב הוא ומודע למשפחת אדוננו הסיר הוגא.

ברגע הזה ודלת האולם נפתחה וגראנדקורט ואשתו באו הביתה, ועיני כל יושבי הבית נשואות אל שני הבאים. אכן הוד והדר שפוכים על פני השנים האלה יחדו מאין כמוהם, וכל הרואה את האיש הגדול והחסון ואת האשה הגדולה והגבוהה אשר על ידי ימינו בבואם החדרה, ואמר בלבו: מראה נחמד ראו עיני! “בשם אלהים נשבעתי כי יפה היא עתה שבעתים מבראשונה!” אמר פֿנדירנוט אל דירונדה, וגם דירונדה חשב בלבו כדבר הזה, ורק לא עברה המחשבה את שפתיו. ועיני דירונדה רואות את התמונה היפה והיא לובשת שמלת משי לבנה והאבנים היקרות (אכן נפלא הדבר כי יכלה גוענדולין לשלוט ברוחה ולשים את האבנים היקרות באזניה ועל צואריה ובשערות ראשה!) נותנות לה לוית חן אשר לא ראה בה עד היום הזה, והיא בעצלתים ובגאות נפש ובגודל לבב תניד בראשונה אל כל איש ואיש אשר יברך אותה בשלום, ולא תשים לב אל האיש הדובר בה, ואז יראנה דירונדה עם כל מריה וערפה הקשה כאשר ראה אותה בעוד שבתה אל שלחן המצחקים בליברון, ולא יראה עוד את הנעים ואת המתוק אשר מצאה לה בשדה-דיפלו – בין כה וכה והיא התחמקה מזה והלאה, ודירונדה לא מצא מועד לברך אותה בשלום גם הוא טרם הוחלה ארוחת הערב.

בשבתם אל השלחן, ודירונדה לא הרחיק לשבת ממנה ואזניו שומעות את כל הדברים אשר יענה פיה את הסיר הוגא בהרבותו לדבר אליה בערב הזה, ופעם בפעם הביט דירונדה אל המקום אשר ישבה שם, כי אמר: תשא גוענדולין את עיניה ואז אברכנה בשלום גם אני כמשפט, ואולם גוענדולין לא נשאה את עיניה ולא הטתה את ראשה ולא שתה לב אל המקום אשר הוא שם; ופתאֹם והסיר הוגא, בחשבו כי כבר נדברו השנים האלה יחדו, ענה ואמר: “דירונדה! הלא תחשק נפשך גם אתה לשמוע את הדברים אשר תדבר אשת גראנדקורט על דבר מחמד עיניך הוא כליזמר".

ודירונדה בחן את פני גוענדולין ברגע הזה וירא כי חרדו עפעפיה מעט בטרם נשאה אותן אליה, ובראותה אותו משתחוה לה בענות חן ועל שפתיו כמו צחוק ילין, ותּשב גם היא את ברכתו אל חיקו וקולה לא ישמע ורק שפתה נעה רגע אחד, והסיר הוגא הוסיף:

– הנה שבו אנשי בית ארופוינט ויאירו פניהם אל בתם ויסלחו לה על דבר היותה לאשה לכליזמר, ועתה בימי החג האלה יושבים כליזמר ואשתו הצעירה בבית ארופוינט אשר בשדה-קוטשם.

– אכן ישמח לבו גם הוא על הסליחה הזאת, ענה דירונדה אחריו, ואולם לא למענו כי אם למען אשתו ישמח בה, כי לאיש הזה אחת היא אם קרוב הוא אל האנשים האלה ואם ירחק מהם.

וגם יתר הקרואים דברו כדבר הזה, ויש אשר אמרו כי לא נהיתה תועבה כזאת זה ימים רבים. הגבירה פינטריט ענתה חלקה, כי יקר החזון לראות בימים הרעים האלה מעט דמיון ומעט רוח שירה אשר נשכחו מלב זה ימים ושנים רבות, ואחריה ענה הסיר הוגא, כי כל איש אשר יקשה לבו ויזניח את בתו עקב אשר היתה אשה לאיש ולא רוחו, והיה האיש הזה כאומר לשכוח את עינו האחת ולאמר: לא עיני היא, וכל הרואה הלא יאמר: רק עינו היא ואין לו אחרת להתחלל בה; אז שבה הגבירה פינטריט ותחל ללכת מעט רכיל באנשי ארופוינט ולספר כי האנשים האלה אינם מבני אצילים וכי כל באי שער לונדון יודעים איזו הדרך אשר בחרו להם במצאם רכוש רב, וכי לא באמונה עשו את אשר עשו.

– אם באמת הדבק הזה דבק לא טוב הוא, אמר דירונדה, אז לא לאנשים ההם לא טוב הוא כי אם לכליזמר.

– האם יחשוב לבך כי בזאת לא טוב הדבר הזה, יען כי ירד אחד מבני האלהים ויקח אשה מבנות האדם? הכמשפּט הזה יהיה גם משפטך, גבירתי? שאל הסיר הוּגָא ויפן את גוענדולין.

– גם אנכי לא יפלא ממני להאמין אשר יחשוב כליזמר בלבו כי אחד מבני אלהים הוא, ואולם גם זאת ידעתי כי לא תאַחר אשתו הצעירה מהקטיר לו קטרת ומשום לפניו לבונה זכה ערב ובקר וצהרים ככל אשר תחשק נפשו – ענתה גוענדולין.

– האם תועבת נפשך היא כי תקטיר אשה קטרת וכי תשים לבונה זכה לפני אישה? שאל הסיר הוגא ויצחק.

– הדבר הזה לא יהיה לי לתועבה ויהי להפך, ענתה גוענדולין, כי יש אשר תקטיר אשה קטרת לאישה, רק למען יאמין בו יתר העם. – וגוענדולין נאלמה רגע אחד ואחרי כן הוסיפה: לוּ יתן כליזמר את נפשו לפני בן אלים, אז לא אשים לב לאולת הזאת ולא תהיה לי לגעל נפש, ורק בראותי כי גם אשתו עונה אחריו אמן, והיה לי הדבר הזה לסכלות רבה אשר לא אוּכל כלכל.

– רואה אנכי כי כליזמר לא מצא חן בעיניך, גבירתי, ענה הסיר הוגאָ.

– לא זאת, אדוני, מהרה גוענדולין לענות, – את האיש הזה אכבד בכל לבי ונפשי יודעת כי גבוה הוא ממני, וגם זאת ידעתי כי לב טוב ברא לו אלהים אשר ישיש בכל עת לעשות צדקה וחסד.

את הדברים האלה דברה גוענדולין בחם לבב ובאמת ובתמים, ותהי כמו קם עליה מלאך טוב אשר האיץ בה לשוב ולהיטיב את אשר עותה; ובכל זאת ידעה כי בסתר לבה עוד יזעף רוחה על האיש הנורא ההוא, ונפשה לא ידעה מה. בעת ההיא ודירונדה ישב ויחבל תחבולות לדעת: מה היתה לגוענדולין אשר לא תאבה לבוא עמו בדברים כיום הזה, והיא הלא בהיותו בשדה-דיפלו בקשה את קרבתו ותחכה לו בדברים?

אז יעזוב הסיר הוגא את הענין הזה וישם לבו אל ענין אחר לענות בו, וישאל את גוענדולין אם מצא בית החרף הזה חן בעיניה, ויגד לה כי הבנין בנין ישן מאד, וכי האולמות והתאים, הדבירים וההיכלות, החדרים והלשכות נחמדים מאד למראה, וכי אחרי אָכלם יקום והראה אותה ואת אישה את הארמון הזה ואת כל אשר בו, ורק דירונדה ילך עמהם, כי יודע דירונדה את כל מבואות הבית ואת כל מוצאותיו יותר ממנו. אז חרדו עפעפי עיני גוענדולין רגע אחד, כי ברגע הזה עלתה המחשבה בקרב לבה לאמר: מה יחשוב דירונדה בלבו בהראותו לה ולגראנדקורט את כל מבואות הבית הזה אשר יהיה לגראנדקורט ירשה אחרי מות הסיר הוגא, והבית הזה הלא ביתו הוא, הלא נחלתו הוא אשר יגזול גראנדקורט ממנו? – וגם עיני הסיר הוגא ראו כי היתה מבוכתה בשמעה את דבריו, ואולם גוענדולין הסכינה מעודה להסתיר את מחשבותיה ואת רחשי לבה, לבלתי יוכל איש לדעת אשר בנפשה, ועל כן מהרה ותען: “לא ידעת, אדוני, עד כמה יראתי את אדוננו דירונדה!”

–מדוע תיראי? האם באשר תחשבי בלבך כי אחד המלֻמָּדים הוא אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת?

– לא כן, ורק יראתי אותו מאז ראותי אותו בראשונה בעיר ליברון ועד היום הזה. כי ביום ההוא והוא החל להביט בי בשבתי אל שלחן המצחקים, ולמן הרגע הזה סר מעלי אלהי הצחוק ויאבד ממני כל השלל הרב אשר אספתי; אכן רעה עינו מאד, ואם ישים פנים באיש והביא עליו שואה. וגם במו פיו הגיד לי כי חרה אפו בי בראותו אותי מצחקת, ואני כל אשר אֹמר לעשות בעודו נגדי והאמין לבי כי כרגע ישים בי את פניו להאבידני ולכלותני.

– חי נפשי אם לא יראתי אותו גם אנכי ואת משפטו, בראותי כי לא מצא דבר חן בעיניו! ענה הסיר הוגא ויבט אל המקום אשר שם דירונדה עומד; ואַחרי כן פנה אל גוענדולין וידבר אליה חרש ויאמר: ואולם אנכי ידעתי כי יש אשר לא יהיה לתועבה בעיני הנשים ביום תתו את עיניו בהן!

והלצון אשר חמד לו הסיר הוגא היה לזרא לגוענדולין, ועל כן הפנתה ממנו את שכמה מעט ובקול עז ובגדל לבב ענתה: כלכל לא אוכל בראותי איש אשר יהיה לי לשופט ואשר יביט בי להביאני במשפט על כל מעשה! – ואחרי כן הוסיפה ותשאל: היש בארמון הזה חדרים עתיקים רבים כחדר הזה?

והסיר הוגא ענה אותה על הדבר הזה, וידבר על המגדלות ועל יציעות הבית, על החצרות ועל אֻרוֹת הסוסים, וכי לא ימצאו הסוסים האלה חן בעיני גראנדקורט היודע ערך דברים כאלה יותר ממנו, וישאל אותה על דבר שדה רילאנדס ועל שדה-דיפלו ואם מצא שדה-דיפלו חן בעיניה, וישמע כי לבה לא דבק אחר השדה הזה, ורק בזאת חמדה אותו בהיותו קרוב לאופֿינדין אשר שם בית אמה, וישמע הסיר הוגא וידע כי לא נקל לגראנדקורט לעזוב את השדה הזה ולתתו אותו לדודו במחיר. – בעת ההיא ודירונדה ישב ויחשוב מחשבות רבות על דבר גוענדולין, ויחקור לדעת את אשר היה לה כי שנתה את דרכה פתאם, ויבן באחרונה כי כל אשר היא עושה בערב הזה, רק במרמה תעשנו ולבה בל עמה.

בצאת כל האורחים מן האולם ויבואו אל הדביר הגדול, בקשה אחת הנשים את דירונדה אשר יתן בשיר קולו, ודירונדה נגש אל העוגב וישב ויתן קולו בשיר, ואחרי כן קם, ואשה אחרת נגשה אל העוגב ותשר היא. בעת ההיא ודירונדה ראה כי עזבה גוענדולין את מקומה ותבוא עד פנת הדביר, לשמוע היטב אל קול השיר, ואולם ברגע הזה הפנתה שכמה אל קהל כל האנשים ותהי כמביטה על צלם קדקד ראש נזיר העשוי שן, והוא תלוי על הקיר ממעל לאחד השלחנות הקטנים, וכל הרואה אותה האַמן יאמין כי נתונות נתונות כל מחשבותיה אל צלם התבנית ההיא. אז בערה בקרב דירונדה אש תאוה אשר לא ידע עד כה, לקום ולגשת אליה ולדבר אליה ולשמוע את קולה היוצא מפיה, והוא אמר בלבו כי משפט אחד לגוענדולין וליתר הנשים, ולוּ היתה אשה אחרת במקום גוענדולין ונפשו חשקה לגשת אליה, כי עתה הן נגש נגש אליה ולא הרבה לחשוב מחשבות אם לעשות ואם לחדול, ומדוע זה לא יעשה כדבר הזה גם עתה? רגעים אחדים עוד משל דירונדה ברוחו ויתאפק ויבט אל שכמה ואל כתפותיה הנחמדות, ואחרי כן נגש אל השלחן הקטן ויעמוד לפני קצהו השני, ואולם הוא עוד טרם מצא חזון לדבר דבר באזניה, וגוענדולין נשאה את ראשה אליו, והנה אין שחוק על שפתיה ורק עצב וחנינה גדולה נשקפים מתוך עינה אשר לא ראה כמוהם מעולם, ופניה הראשונים בעודה יושבת אל השלחן לא היו לה עוד. אז חרדו כל עצמותיו בראותו עד מה תשא ועד מה תסבול העלמה הזאת בקרב לבה פנימה, ולבו מלא חמלה גדולה, והוא טרם ימצא דברים לדבר באזניה, ויעמוד ויחכה לה רגע אחד ולא ידע את נפשו, ובראותו כי נבוכה גם היא ולא תפתח את שפתיה עמו, ויען ויאמר:

האין את לבך לנגן גם אַתּ או להשמיע את קולך?

ברגע הזה שב אליה רוחה הראשון ולא נראה עוד על פניה עצב וחנינה, ובשובה ובנחת ענתה: “רב לי כי אזני שומעות אל השירים אשר ישירו אחרים. אכן אָהבה נפשי מאד את השיר ואת הזמרה!”

– האם באה נפשך בסוד מנגנים ומזמרים? האם למדת תורת הזמרה?

– שנים הרבה למדתי, כי אהבתי מאד את השיר ואת הזמרה, ואולם לא היה בי כשרון ורוח למען אעשה ולמען אצליח בדרך הזאת, ועל כן לא אוסיף עוד לתת בשיר קולי עד עולם.

– אבל אם אוהבת אַתּ את הזמרה, כי עתה הלא טוב תעשי אם תוסיפי גם עתה לקחת תורה מפי מורים משכילים ולנגן ולשורר בביתך בכל עת אשר תחפצי. אכן שמח אני בגורלי תמיד, אשר קולי איננו רע ואיננו יפה, וכי אזמר ככל אשר אוּכל, ורק אשר לא ילך לבי בגדולות ובנפלאות להאמין בי ובנפשי ולהתהלל באזני אחרים כי משורר טוב אנכי.

– ואנכי לא כן אנכי עמדי, ענתה גוענדולין אחריו, – אנכי לא יכלתי מעודי ללכת בדרך התָּוֶךְ, ולכן בקשה נפשי רק את הטוב או רק את הרע, והאנשים אשר יבחרו את הדרך הזאת, הלא יבחרוה רק בראותם עד מה תקצר נפש האדם בחייו! אכן קצרה נפשי גם בי ואקוץ בחיים האלה מאד מקצר רוח ומאפס מעשה, ועל כן לא אמאס גם את שלחן המצחקים, כי רפאות תעלה הוא לרפא את האיש אשר קצרה רוחו בעמלו ונפשו קצה בכל סביביו!

– לא אוכל לשפוט כמוך גם אני, גבירתי, ענה דירונדה, – ואני בראותי איש אשר קצרה רוחו בקרבו ונפשו תקוץ בכל אשר מסביב לו, ואמרתי בלבי: רק הוא החוטא ולא האנשים אשר מסביב לו; רק בו המום ובנפשו, ויתר בני האדם צדיקים!

– ובכן אם רואה אנכי מום בחיים, רק מומי הוא! ענתה גוענדולין ותשחק מעט ותשב להביט רגע אחד בפני הצלם העשוי שן, ואחרי כן הוסיפה ותאמר: ואתה? האין יש אשר תתן גם אתה דוֹפי בחיים? האין יש אשר תמצא גם אתה חסרון בבני האדם?

– כן הוא. אם רוחי מרה ונפשי בקרבי תשתוחח, אז נכון אנכי לתת דוֹפי ולבקש חסרון.

– ואז גם שנא תשנא את בני האדם, האין זה? תן תודה, אדוני, כי שונא אתה את בני האדם אם יקומו להיות לך למכשול ולמפגע בדרכך, האין זה?

– אכן יש אשר יעמדו בני האדם איש איש לשטן בדרך רעהו, והם לא ידעו, ולכן אולת היא אם לזאת ישנא איש את רעהו.

– אבל אם יעשו לך בני האדם רעה, והם יכול יוכלו למנוע את הרעה ממך לוּ היה כדבר הזה עם לבם, האף לזאת תשא להם? שאלה גוענדולין וקולה מלא מרורות וכעש, עד בלתי הבין דירונדה מה היה לה כי בחרה לה את הענין הזה לענות בו ולדבר בו הפעם. אז יחכה דירונדה רגע אחד ואחרי כן יענה באמת ובתם לב:

– כן הוא. גם אז אנוד להם ולא אחפוץ אשר תהיה נפשי תחת נפשם.

– בזאת צדקת, ענתה גוענדולין ותשחק פתאם, ותפן ממנו ותגש את האנשים אשר לפני העוגב.

ודירונדה הביט כה וכה ויבקש את גראנדקורט, לראות אם מביט הוא אחרי אשתו ואל כל מעשיה אשר היא עושה, כי אמר בלבו: אֻמללה האשה הצעירה הזאת מאד, ומי יודע אם לא יקנא אותה בעלה, ועל כן לבה מלא מרורות. אכן שגה דירונדה מאד, בחשבו כי יצליח לדעת את אשר בלב גראנדקורט ולשפוט אותו על פי דרכיו ועל פי מעשיו אשר הוא עושה גלוי לעיני הרבים; אם חפץ לגראנדקורט לדרוש ולחקור את אשר יעשה רעהו היושב עמו בבית, אז יסגור את עיניו עד החצי ולא יביט אליו ישר, ובכל זה לא יפלא ממנו קטנה או גדולה, ואיש לא ימצא כי חוקר ודורש הוא; וגם בפעם הזאת ישב גראנדקורט ואזניו נטויות אל פֿנדירנוט הדובר בו באין מעצור, ובכל זה יראה ויביט, ישמע ויקשב אל כל הנעשה ואל כל אשר ידֻבּר, וגם את דירונדה ואת גוענדולין ראה בעמדם אל השלחן, ואיש לא ידע את אשר בלבו.

בלילה ההוא ודירונדה ישב לבדד בעלית קיר חדרו. ובידו ספר דקדוק לשון עברית, (כי החל דירונדה ללמוד שפת עברית בימים האלה בטרם יבוא בדברים עם מרדכי), ואולם רחוקות מחשבותיו מן הלמודים החדשים אשר בחר לו, והוא יחלום בהקיץ ועיניו תראינה בחזון את גוענדולין, והתמונה הזאת לא תסור מנגד עיניו אף רגע. מה משפט העלמה הזאת ומה שיחה? למה יראה אותו בשבתה אל השלחן ולמה רעדו עפעפיה בנשאה את עיניה אליו והוא ברך אותה בשלום? מה משפט העצב והחנינה אשר מצא לה ברגע נגש אליה אל השלחן הקטן? האם לא כמתחננת על נפשה הביטה אליו, לשאול ממנו אשר יקום הוא לחמול עליה ולעזור לה? – אכן לא חשב דירונדה את המחשבות האלה בהיות אולת קשורה בלבו להאמין כי נוטה לב גוענדולין אחריו וכי חושבת היא מחשבות על אודותיו, ורק בהתעורר לבו לחמלה עליה באמת ובתמים, ונחומיו נכמרו עליה מאד בראותו כי רע ומר לה מאד.

– אבל מה בצע ברחמים ומה אועיל כי אחמול עליה? חשב דירונדה בלבו בהשליכו את ספר הדקדוק מידו בהחלו להתפשט את בגדיו למען יעלה על יצועיו – הן ידי תקצר מהושיע, וכל איש לא יוכל להושיע לה, וגם היא עוד טרם תדע במה תושע ואל מי תפנה לעזרה. אכן רואות עיני נתח בּשר אדם, יפה ונחמד למראה, והוא מעון לכל צוקה וצרה! אך בגדי חמודות ילבש הבשר הזה, ונזמים באזניו ואבנים יקרות על צואריו ובתוך שערות ראשו, ועל שפתיו כמו צחוק יחלוף ועיניו מפיקות גאה וגאון ושלות עולמים, ומה רבו התלאות אשר אפפו את הנשמה היושבת בסתרי הבשר הזה, ומה קצה הנפש המסֻתֶּרֶת בכל החיים ובכל המעשה תחת השמש! אבל האם יודע אנכי את האשה הזאת ואת שיחה? היודע אנכי אם באמת ובתמים דוברת היא את דבריה ועושה היא את מעשיה? מי יודע, אולי פנקו אותה מנוֹער וישחיתו את לבה ויטמאו את רוחה ואת נפשה העיבו; מי יודע, אולי משחקת היא בבני אדם כצפור, וכל מעשיה ודבריה רק עגבים המה ללכוד בחרמה את האיש אשר איננו נזהר לנפשו!

ומדי חשבו את מחשבתו האחרונה הזאת לא האמין בה, ובכל זה גמר בלבו למנוע דברים ממנה בכל הימים אשר תשב עמהם בבית החרף ולבלתי בוא עוד בדברים עמה בהיותם לבדם; ואף גם ידע דירונדה כי הוא האיש אשר כחו אתו להקים מחשבה כזאת גם אם לבו ייעץ אותו עצה אחרת וגם אם תשאף נפשו לבקש את קרבתה.

ממחרת היום אחרי הצהרים, והסיר הוגא פנה אל גוענדולין ויאמר: היום הזה יום צח מאד ועל פני כל הארץ טל – הנקום ללכת עתה ולראות את אֻרוֹת הסוסים ואת יתר הבנינים הישנים ואת החרבות ואת העיים אשר במקום הזה?

– נכונה אני בכל נפשי ומאדי, ענתה גוענדולין ותפן אל גראנדקורט ותשאל: היש עם לבך לצאת ולראות את אֻרות הסוסים?

– כמה אף נכסף בשרי לזאת! ענה גראנדקורט בעצלתים, ויהי קולו מלא לעג בענותו, ויבט גם הוא בפני גוענדולין, והדברים האלה אשר נדברו שניהם יחדו היו הראשונים אשר שמע דירונדה מפיהם מאז בואם אל בית החורף ועד עתה.

– מי בכם עוד אשר יש עם נפשו לצאת ולראות את הבנינים ואת האולמים ואת החרבות? שאל הסיר הוגא – ואולם בטרם נצא יקומו נא הנשים ועלו ולקחו להם בגדים חמים, כי עוד לנו מועד כחצי שעה. הלא תבוא גם אתה עמנו, דן, האין זה?

– אבוא, ענה דירונדה בעצלתים, כי ידע אשר לא יאבה דודו סלוח לו אם לא ילכו פניו גם הוא עם ההולכים.

– יתאספו נא כל ההולכים ובאו אל בית-הביבליותיקה בעוד חצי שעה, ענה אדון הבית.

וגוענדולין לבשה את בגדיה בחפזון רב, ומקץ עשרת רגעים באה אל חדר הספרים, והיא לבושה אדרת שער ועל ראשה מצנפת רבּת הנוצה וברגליה סנדלי עור, ובבואה החדרה ותרא את האיש אשר אליו קותה נפשה ואשר בגללו מהרה לבוא: במקצוע החדר עמד דירונדה ויקרא באחד המודיעים חדשות, וערפו מפנה אליה, והוא לא שמע אותה בבואה. אז נסתה גוענדולין לעכּס ברגליה. ואולם איך ישמע קול סנדל עור בעלותו על פני יריעה רכה? וגם להוציא קול מפיה לא ערבה את לבה, כי לא יתכן כדבר הזה, וגאות נפשה היא סמכתה. וגם לא ערבה את לבה לגשת אליו לדבר דבר באזניו, אם כי כלתה וגם נכספה נפשה אליו, והיא רק לזאת נחפזה ללבוש את בגדיה ולרדת אל חדר הספרים, באמרה אל לבה כי שם תמצאנו ושם תוכל לשפוך לפניו שיחה ולגלות את אזנו. אכן לא עגבים בחרה לה לעגוב על האיש הזה ולמשוך אותו בחרמה, כאשר חשב דירונדה, ורק מצא חן בעיניה האיש הזה וידבק לבה אחריו עקב אשר אחד הוא בין כל הגברים אשר ראתה עיניה עד היום הזה, והוא גדול ונעלה ממנה שבעתים, עד כי גם בסתר לבה לא תוכל עוד לשאול ממנו כי יכרע וישתחוה אליה גם הוא.

ועתה הוא עומד עמה בחדר הזה ולא יפנה את ראשו ולא ישעה אליה ולא ידע כי באה החדרה גם היא! הגליון אשר בידו יהפך הנה והנה בקול רעש ובקול המולה, וראש הקורא ינוע אחת ואחת הנה, והוא טרם ישים לב וטרם ידע אשר יש נפש בחדר הזה, והארץ וכל אשר עליה היו לה למשא ולתועבה ולמורת רוח ולגוֹעל נפש! הן עוד רגעים אחדים וגם יתר הקרואים ירדו ויבואו אל חדר הספרים, ואז לא תמצא עוד מועד וחזון לדבר דבר באזניו ולהגיד לו את אשר בלבה, למען תמחה כעב את הדברים ואת הלהג הרב אשר השמיעה באזניו אתמול בערב – והיא ידעה בנפשה כי חולה היא ברגע הזה מרוב חרדה ומרוב כליון נפש, ועוד מעט וגם דמעותיה תבאנה להתפרץ מתוך עיניה.

ברגע הזה ודירונדה הניח את הגליון מידו ויפן ממקומו.

– הנה כבר החלפת את שמלותיך ותבואי, אמר דירונדה ויגש צעד אחד אל מול פניה, הבה נא ואמהר גם אני לעלות ולהחליף את בגדי!

ובדברו עבר על פניה ויצא מן החדר, וירע הדבר בעיני גוענדולין, כי הכלים אותה ולא דבר אליה דבר למטוב ועד רע, והוא לא יתכן; אכן לוּ גם לא עזב דירונדה את החדר, גם אז לא מצא גם עתה חזון ומועד לדבּר באזניה דברים רבים, כי ברגע הזה באו גראנדקורט והסיר הוגאָ החדרה, והם ראו עוד את דירונדה בצאתו.

– אכן כואבת אַתּ ומראַיך מראה פני אשה חולה! ענה גראנדקורט ויגש עד לפני אשתו ויבט ישר אל תוך עיניה ויבחון אותה בעפעפיו – האם כחך אתך לצאת היום לשוח?

– כן הוא, ואני בצאתי החוצה וייטב לי, ענתה גוענדולין וקולה לא נשמע ורק שפתיה נעו.

– לוּ אמצא חן בעיניך כי עתה לא נצא היום לראות את הבנינים, ורק נצא לשוח מעט, ואת הבנינים ואת החרבות נחשוך ליום אחר, עתה גם הסיר הוגא בגשתו אליה.

– אל נא, אדוני, אל נא נחשוך כל דבר, ואני ידעתי כי ייטב לי מאד אם ארבה לשוח היום! ענתה גוענדולין וקולה שב אליה ויהי עז ואיתן כבראשונה.

מלבד דירונדה באו החדרה גם שתים נשים וגברים שנים אשר באו גם המה לראות את אשר יראָה, וילכו כלם יחדו, ויעברו את התאים הראשונים ואת הלשכות ואת החצר, ואזני גוענדולין שומעות את הדברים אשר ידבר דירונדה ואשר יבאר את פרשת כל המראות אשר נראו, וגם שומעת היא את הדברים אשר ידבר הסיר הוגא וגראנדקורט יחדו, כי הולכת היא על יד גראנדקורט, ואזניה נטויות גם אל העבר הזה וגם אל העבר השני. בין כה וכה והסיר הוגא וגראנדקורט ידברו איש עם אחיו על דבר הבנינים הנושנים, ועל התאוה אשר יתאוו בני אדם להעמיד את הנושנות על תלן, ועל ערך הנושנות אשר בארץ, ואם נכבדות הן באמת בעיני החוקרים הדורשים מפיהן את דברי הימים. וגראנדקורט ימלא לעג פיו בדברו על אדות האנשים אשר יחמדו את הנושנות בלבם, ולבם טרם ידע מה הן, ואז יפתח גם דירונדה את פיו, לצדק את נפש האנשים אשר לבם ידבק אחרי כל שרידי מפלי קדם, כי יש ערך ויש סגולה בהם, ורק אולת היא ורעה רבה אם יבואו אנשים להלל את השרידים ואת הפליטים ההם ולהנחיל אותם כבוד אשר לא יאתה ולא יתכן להם.

וגוענדולין ראתה כי התפרדו אנשי החבורה איש מעל אחיו וילכו זה בכה וזה בכה, ותמצא גם היא תואנה לסגת מעט לאחור ולעזוב את הסיר הוגא ואת גראנדקורט בהתהלכם יחדו, והיא נגשה עד לפני דירונדה ותשאלהו:

– הגם אתה מן האנשים אשר לבם הולך אחרי הישן, אדוני דירונדה?

– עת ללכת אחרי החדש ועת ללכת אחרי הישן! אכן לא יבין לבי מדוע לא תהיה לנו בחירה גם בזה, לבחור פעם בכה ופעם בכה, ונפשי לא תדע על מה לא יוכל איש האוהב את החדש לאהוב גם את הישן, והאוהב את הישן יאהב גם את החדש. הן אשמח מאד אם אצליח לעשות דבר כאשר עשו אבותינו מלפנינו, ורק בראותי כי יהיה לי הדבר הזה למכשול, אז אחדל ממנו; ואולם הדבר הזה יסודתו ברחשי לבבנו אשר ירחש לבבנו לאבותינו – ורחשי הלב הלא יהיו לנו תמיד ליסוד מוסד לבנות עליו את כל הטוב אשר בחיים.

– הזה משפטך אשר ישפוט לבך באמת ובתמים? שאלה גוענדולין כי בפתאֹם שמעה את הדברים – ואני דמיתי תמיד כי הולך לבך רק אחרי משפטי הדעת ואחרי הגיונות השכל ואחרי כל הנעשה בחכמה ובמזמה!

– אכן הלא גם אלה יסודתם רק ברחשי לבבנו, ענה דירונדה וישחק על תֻּמָּתָה אשר לא הבינה את ראשית הלמודים הזאת – יש אשר נעשה דבר בחכמה ובדעת ובמזמה, ואמרנו כי דבק לבבנו אחריו או כי מצא חן בעינינו או כי לקח את לבבנו, ואנחנו עשה נעשה אותו בכל מאדנו ובכל לבבנו ובכל נפשנו; אכן יש אשר נבדיל עוד בין דבר אשר ידבק לבבנו אחריו ובין נפש אדם אשר תקח את לבבנו, ואולם גם בזה וגם בזה מוצאים אנחנו את רחשי לבבנו, ובכל עת אשר יתעורר לבבנו בקרבנו, וידענו כי לא הדבר לבדו וגם לא נפש האדם לבדה עשו זאת, ורק אשר התערבו השנים האלה יחדו והם עוררו את לבבנו ללכת אחריהם.

– לא אדע אם הבינותי לדבריך כלם, ענתה גוענדולין ופיה מלא עז ודבריה מלאו מרי כימים מקדם, – ואנכי את אשר עמדי לא אכחד ממך, כי נפלאת היא ממני להאמין אשר יוכל גם לבי להתעורר ולרחש דבר טוב; ואתה האם חפצת להגיד לי כי זה שרש הדבר אשר תביט עיני מום וחסרון בכל המעשים הנעשים תחת השמש?

– את זאת לא חפצתי להגיד לך? ואולם אם אמת הדבר אשר ידבר פיך על דבר לבך, כי עתה אאמין אשר זה שרש הדבר להיות עיניך רואות מום וחסרון בכל – ענה דירונדה באמת ובתמים.

ברגע הזה פנו אליהם הסיר הוגא וגראנדקורט ויעמדו.

– נסיתי להטות את לב אדוננו דירונדה אחרי למען אשמע מפיו דברי הלל ושבח ולא יכולתי, ענתה גוענדולין פתאֹם בפנותה אל הגברים – אכן השתוקקה נפשי מאד לדעת אם לא אצליח להוציא מפיו דברי חן אשר תאהבנה הנשים לשמוע מפי גבר!

– הנה זה הדבר וזה משפטו, ענה הסיר הוגא אחריה ויבט בפני דירונדה: – יודע דירונדה היטב כי עומד הוא לפני אשה צעירה אשר זה עתה היתה לאיש, ועל כן לא יאבה עוד לעמול לריק. הן שמעה האשה דברים טובים ודברי חן מפי אישה עד אפס מקום עוד, וכל הבא להשמיע דבר חדש לא יצלח.

– אמת הדבר, ענתה גוענדולין ותורד את ראשה ותשחק, רק בדברי חן ובחלקות לקח אדוננו גראנדקורט את לבי, ולוּ שמעתי מפיו מלה אחת אשר לא תמצא חן בעיני, כי עתה היתה אחרת.

– השומע אתה? שאל הסיר הוגא את גראנדקורט ויבט בפניו.

– כן, ענה גראנדקורט ולא שנה את קולו ואת טעמו וגם מראה פניו לא שֻׁנָּה ברב או במעט – ואולם עבודה כזאת עבודת פרך היא!

והסיר הוגא שמע וישחק וידע כי מצחק גראנדקורט את אשתו החדשה כמשפט הבחורים, ודירונדה העמיק הרחיק לחשוב מחשבות על דבר גוענדולין ומה היה לה כי שנתה פתאם את דרכה להשגות את הגברים בדבריה. מה משפט העלמה הזאת ומה שיחה? למה יראנה אותה רגע אחד והיא תמה ותמימה מאין כמוה, וברגע השני והנה מרמה בפיה? אז יתאמץ דירונדה לנטות מפניה לבלתי מצוא עוד חזון ומועד לבוא עמה בדברים, ויגש אל העלמה מבית פין ההולכת גם היא עם ההולכים, ויארח עמה לחברה ויתהלך לפניה וידבר באזניה את דבריו, ואל האחרים לא שת עוד לב. והעלמה הזאת איננה יפת תאר ואיננה טובת מראה, ולוּ ראתה גוענדולין אותה לפני שבועות ימים, כי אז לא עלה על לבה לקנא את דירונדה על דבר הנערה הזאת; ואוּלם כיום הזה ואש קנאתה בערה בה ולא חדלה, על דבר אשר חמד דירונדה את הנערה הזאת להתהלך לפניה ואותה עזב ולא ישית אליה את לבו. בין כה וכה וכל אנשי החבורה עברו את החצרות הקטורות ואת בתי המבשלים אשר בהן, לראות את אשר יראֶה, ויראו את קירות האבן המהקצעים ואת הפרדסקים אשר בתוך החומות ואת האש אשר על האָח הגדולה והמבוערת ואת כלי הבדיל והנחשת ונחשת הקלל, וישמעו את הד קול המדברים ואת הד קול כל רעש וכל שאון השב מן הספּוּן ומן הביבים הקמורים, ורק גוענדולין לא ראתה ולא שמעה דבר, וגם את דברי הסיר הוגא לא שמעה בדברו אליה, כי לבה הלך אחרי דירונדה אשר פנה ממנה וידבק אחרי אחרים. אז יגשו אליה אחרים מן הגברים וגם פֿנדירנוט יגש אליה לדבר דבר באזניה, והיא תשמע את מהתלותיו ואת הלצון אשר יחמוד לו, ולא תדע את אשר בפיו, וכל הדברים וכל המעשים יהיו לה למשא ולעול; או אז תתעורר להמלט על נפשה ולנטות מפניהם, ובצאתה החוצה והנה גראנדקורט עומד בחוץ ומחכה אליה.

– ברוך אלהים אשר עזבת גם אַתּ את מערת הפריצים הזאת! דבּר אליה גראַנדקורט; כי מאז היותה לו לאשה לא יבקש עוד גראנדקורט לבחר לו מלים יפות ורק כל העולה על לשונו תיטב בעיניו. וגוענדולין נשאה את עיניה ותרא כי גם יתר אנשי החבורה יוצאים מן החצר והם יקרבו הלוך וקרוב אליהם, ותען: אכן חם מאד בבית המבשלים עד אשר יפול לב אדם עליו!

ואנשי החבורה הולכים כלם על פני עפרות החצץ אשר בחצר החיצונה, ועיניהם רואות את גלי השלג אשר נערמו אל מקום אחד, ומסביב לגלים ההם יראה ירק הדשא אשר על פני האדמה, ועל פני דליות הארז הגדול ישכב השלג והוא עב ככף איש, וכן הלכו הלוך וקרוב אל אֻרות הסוסים; והאֻרות האלה עשויות עצי ארזים, כי בית-תפלה היה בית-האֻרות הזה לפנים, ויהי הבית הזה לארות סוסים, ומן הקדש לא נותר דבר לפלטה בלתי אם לוחות הזכוכית אשר בחלונות והם נוצצים בשלל צבעים שונים, והמקום אשר המזבח היה לפנים, מכוסה באבק רב, ובכל זה ינוע לב אנוש בקרבו בדרוך כפות רגליו על המפתן ובראותו את הסוסים העומדים עתה אל האבוס ובשמעו את קול מצהלותיהם ואת קול הכלבים הנובחים.

– מה נהדר המראה הזה! קראה גוענדולין פתאֹם ותשכח רגע אחד את תלאותיה ואת מוצאותיה, – אכן טובים בתי האֻרות האלה בעיני שבעתים מן האֻרות אשר בשדה רילאֶנדס!

ברגע הזה והיא ידעה כי הסכילה לעשות בדברה את הדברים האלה, פן ישמע דירונדה והאמין אשר רעה עינה גם היא בנחלתו וגם היא תחפוץ להונות אותו מאחוזתו ולגזול ממנו את אשר לו, ובבלי דעת נשאה את עיניה ברגע הזה אל דירונדה, ותרא כי הסיר את מצנפתו מעל ראשו, ויהי כעומד בתוך הקודש, וגם עיניו מביטות ישר אל תוך עיניה – ותתאדם. היודע דירונדה את אשר בלבה? האם יבוז לה על דבר אשר נבהלה להון לא לה? האם גלתה לפניו את מחשבותיה אשר בסתר לבה עקב אשר הביטה בו ברגע ההוא?

– המפני הסוסים תסיר את מצנפתך מעל ראשך? שאל גראנדקורט את דירונדה ועל שפתיו כמו לעג יחלוף.

– מדוע לא? ענה דירונדה וישם את מצנפתו על ראשו כי לא ידע בהסירו ובהשיבו.

וגראנדקורט והסיר הוגא דברו את דבריהם על אדות הסוסים השונים למיניהם, כי ידע הסיר הוגא אשר יודע גראנדקורט את משפט הסוסים יותר ממנו, וגראנדקורט לא מלא פיו תהלת הסוסים וגם לא הרבה לתת בהם דוֹפי; ואחרי כן יצאו כל אנשי החבורה את בית האֻרות, כי אמר הסיר הוגא להראותם עתה את בית המגדלים ואת אולם הנזירים ואת האכסדרה אשר הם היפים מכל הבתים והבנינים, ורק גוענדולין לא עזבה עוד את האֻרוה, כי הביטה עוד אל הכלבים הרובצים על הארץ ותבחן אותם בעפעפיה; ואלם גראנדקורט עמד ויחכה אליה.

– אך טוב תעשי לוּ תשימי את ידך על ימיני להשען עלי! אמר גראנדקורט בקול דממה דקה וקולו קול נגיד ומצוה, וגוענדולין שמעה ותשם את שמאלה על יד ימינו.

– מה נורא הדבר ומה קצה נפשי בכל הדרך הזה, וגם ציגארה אין בפי! דבר גראנדקורט בקול דממה דקה.

– ואני אמרתי בנפשי: רק תענוגות תמצא נפשך בדרך הזה.

– תענוגות?… הן שומעות אזני להג הרבה אשר לא יחדל, ועיני רואות פני נערות בזויות מראה אשר תגעל בהן נפש כל רואה! אכן חטאת היא מאין כמוה אשר חטא אדון הבית בקראו אליו אנשים להוציא אותם החוצה ולתת אותם הלוֹך בקרב עדת סחי ומאוס כזאת! וגם זה הכסיל המתיפה דירונדה לא אדע מה היה לו, כי לא תקוץ נפשו גם הוא באנשים האלה…

– מדוע תקרא לו כסיל מתיפה? האם ככה היה לך האיש היה לזרא?

– לזרא? לא, כי אחת היא לי אם כסיל הוא ואם לא; ואַתּ לוּ חפצתּ כי עתה אקרא אותו שנית לבוא אלינו לשדה-דיפלו,

– לא תאמין נפשי כי בוא יבוא אלינו שנית, כי איש חיל הוא ולבו ראה הרבה חכמה, ולו אחת היא אם נקראהו ואם לא, כי לא ישים לב אל אנשים כמונו, ענתה גוענדולין ותשמח כי מצאה חזון להראות את אישה אשר יש גבוה ממנו.

– אנחנו הגברים לא נבדיל בין איש לאיש כמשפט הזה, ענה גראנדקורט; אנחנו נראה לנו איש ונבחננו: האם נדיב מנדיבי עמו הוא אם לא?

בין כה וכה ויתר אנשי החבורה יצאו את המקום הזה ויבואו אל תוך החצר המסוגרת אשר חומת בית התפלה הישן סובבת אותה משלשת עבריה, היא החצר אשר שם ישב דירונדה בהיותו נער בן שלש עשרה שנה וירא את אור השמש המתוק יורד אל בין שושנים גדולות ואמוצות והשושנים משליכות את עליהן הנובלות על פני הדשא, ושם נגעה בפעם הראשונה חרב פיפיות אל לבו ותמחצהו, – והחצר הזאת יפה ונהדרה מאד למראה, והיא שארית ופלטה מאדמת הכהנים והנזירים אשר ישבו בחצר הזאת לפנים, ודירונדה עומד לפני הנשים לשים לפניהן באר היטב את כל חקות החצר ואת כל משפטי המראות אשר עיניהן תראינה בזה, ותעזוב גם גוענדולין את ימין אישה ותגש עד המקום אשר הוא שם, ותשמע, והנה על החצר ידבר, על חומת בית התפלה, על העצים הרעננים ועל ירק הדשא, על כל פנה ועל כל יתד, וגם את זכרונותיו מימי הילדות שם בתוך הדברים, ויראו כלם כי דבק לבו אחרי המקום הזה מאין כמוהו, וכי שם ביתו ושם מולדתו. אז תשאל אותו אחת העלמות אם אָהבה נפשו את המקום הזה מאד ואם לא יכבד ממנו להפרד מעליו, והוא ענה כי מראה המקום הזה חרוש על לוח לבו ולא ישכחנו עוד לנצח, ולכן גם בעזבו את המקום הזה לא יעזבנו רוחו, ועל כן לא יכבד ממנו להפרד מעליו. וגוענדולין שומעת, ותדע בנפשה כי בדברו את הדברים האלה רק את פני גראנדקורט ופניה הוא נושא, אחרי אשר ידע כי שומעים גם הם את דבריו, ולכן נדיבות בפיו ונפשו בקרבו תשתוחח, כי בסתר לבו הן יודע הוא אשר הוא היורש, וכל הלוקח את נחלתו זאת ממנו, בנפשו יקחנו וגזלה היא אשר יגזול. האם יבוז לה בלבו עקב אשר ראה כי גם היא חשקה נפשה באשר לא לה והיא רודפת אחרי הון זר? אכן ראתה גוענדולין היטב אשר מתחמק הוא מלפניה לבחור לו נשים ועלמות אחרות לדבר דבריו באזניהן, ויכאב לה מאד, ובלבה אמרה כי לא נכון הוא מעמו בעשותו לה כדבר הזה.

בין כה וכה ואנשי החבורה עברו את הגלים ואת המשואות האחרונים, ויקרבו הלוך וקרוב אל המקום אשר משם יצאו, וגוענדולין היטיבה פניה ותדבר בקול גדול ותשחק ותחמוד לה לצון על דבר האולמים והיציעות וכל אשר ראו עיניה, וכאשר יפלא ממנה דבר, לא תפן אל דירונדה ישר לשאול את פיו ורק תשאל את פי העדה כּלה; ואולם עוד מעט והיא ידעה כי לבה צר מדבּר דבר ומשמוח, והיא לא כן, כי רוחה נעכר ולבה סחרחר, ותחדל; ובראותה כי קם גראנדקורט לבוא אל חדר-הגלגלים לצחק בגלגלים עם איש, ותעל גם היא אל החדרים אשר פנו לה בתוך הארמון, ותבוא חדר בחדר ותחבא ותסגור את הדלת אחריה ותשב לבדד.

אכן עניה ואֻמללה היתה האשה הצעירה הזאת! כל בתי נפשה ותכונתה נהרסו עד היסוד בם, תקותה ותוחלתה נוחלו ותאבדנה, כל שמחתה ומשושה היו כלא היו, ורק התאוה האחת עוד נותרה בקרב לבה להתאמץ ולהתאזר, למען כסות על מערומיה, לבלי ידע איש כי ערומה היא וכי לבה חלל בקרבה. וכפעם בפעם בראותה פס יד שלוחה אליה להרוס את אחד ממקדשיה ולנתוץ את אחד ממזבחותיה הקדושים בעיניה, ותמהר ותקם ותתאזר חיל להסתיר את אשר בקרב לבה, ואיש לא ידע ולא יבין לרוחה, והיא בסתר לבה עוד יראָה ונפשה חורדת בקרבה כי זה אך החלה לראות ברעה וכי עוד יקום נוקם אשר יגמול אותה רעה שבעתים, עקב כל הרעה אשר עשתה היא בידיה, ונפשה ידעה כי אֻמללה היא מאד.

כן, – אֻמללה. האשה היפה והנחמדה הזאת, אשר עשרים ושתים שנה טרם עוד תעבורנה עליה, לא נסתה עוד לגשת אל המראָה התלויה על הקיר, לנשק מנשקות פיה את התמונה אשר בתוך המראָה. אכן עזבה אותה האמונה אשר האמינה בנפשה כי רק להשתרר נוצרה ולשפוך את ממשלתה על כל איש הנגש אליה, אבדה האמונה מקרב לבה, והיא יודעת כי ישתררו בה אחרים תחת אשר תשתרר היא. עוד שבעה שבועות טרם יעברו מיום היותה אשה לגראנדקורט, ונפשה יודעת עתה מאד כי שופך האיש הזה את ממשלתו עליה ביד חזקה ובזרוע נטויה, והוא ימשול בה ובלבה וברצונה, כאשר ימשול איש בעבדו, וידה תקצר מעשות קטנה או גדולה אשר לא תמצא חן בעיניו. הן ימים היו על הארץ והיא התפארה בלבבה לאמר: חנן אותי אלהים רוח העשוי לבלי חת ויתן לי רצון עז אשר לא ישוב מפני כן, ואולם עתה ידעה כי רוחה רוח ילדים המלאים מרי כבית המרי, ורצונה לא יעוֹז בקרבה, עקב אשר לבה מלא פחד תמים, ויש אשר תברח גם מפני הצל אשר על הקיר; תחת אשר רוח גראנדקורט ורצונו העז כתועפות הרים המה אשר לא ימושו ולא ימוטו לעולם: כסרטן או כנחש הבריח יעלו אנשים כאלה ויפשטו על טרפם ולא יעזבו אותו ולא ישובו מאחריו גם אם יפתחו השמים את ארבותיהם להמטיר עליהם אבני אש וגפרית.

את המכתב אשר שלחה אשת גלאשר אליה שרפה באש אשר על האח, כי יראה פן ימצא איש אותו וקרא אותו גם הוא, וגם לגראנדקורט לא הגידה דבר, ותּכבד את לבה בערב ההוא ותאמר כי רק מעמל הדרך הרחוקה תעה לבבה בקרבה ותאחז פלצות אותה; ואולם דברי המכתב ההוא לא נמחו ולא נתזו מקרב לבה עד היום הזה, ולבה יזכור את כל מלה ומלה אשר קראה בו, לא תשכח אותן אף רגע. האם לא אמרה אלי עם הספר כי היא תהיה לי לקבר עולמים אשר שם אקבר כל ששון ישעי וכל משוש חיי? האם לא אמרה אלי כי היא הזהר הזהירה אותי ואני לא שמעתי בקולה, עקב אשר בחרתי להאביד אותה ואת ילדיה? האם לא כתבה אלי אשר חפץ גראנדקורט לקחת אותה לו לאשה, וגם לקוח לקח אותה לו לאשה, לולא באתי אנכי להניא אותו מאחריה, ולולא נשבעתי לה לשוא ואת דברי לא הקימותי? – ואף גם זאת אמרה אלי, כי יום גמולי יבוא והוא לא ירחק חק, וכי שואלת היא את הדבר הזה מאלהיה בכל נפשה ובכל מאדה ובכל לבבה! וגם בדבר המכתב הזהירה אותי, פן אתן אותו על יד גראנדקורט לשסוֹת אותו בה ובילדיה למען אשר יכלם באפו! וגם בדבר האבנים היקרות כתבה אלי, כי לא אוכל לעדוֹת אותן ולהתיצב לפני גראנדקורט, ולבי יזכור למי האבנים ההן ומיד מי גזל אותן גראנדקורט בגללי! וגם את הקללה אזכור אשר קללתני ואשר אמרה כי תרבץ מאֵרת אלהים על האבנים האלה ועלי ודבקה בנו ולא תסור ממנו עד נצח!”

ודברי המכתב הזה היו גם המה למאֵרת אלהים אשר לא סרו ואשר לא משו עוד ממנה, ויהיו לראש פתנים אשר אָכל את חייה ולא חדל עוד, או אז תזכור גם את יום ראותה פני אשת גלאשר, והיא עומדת על פני השדה וילדיה סביב לה, וגם כל הדברים אשר דברה לא נשכחו מקרב לבה – היודע גראנדקורט את הדבר הזה וכי ידעה גוענדולין את לידיה גלאשר ואת כל אשר עבר עליה? אז חרדו עצמות גוענדולין מפחד פתאם, כי אמרה בלבה: לוּ יודע גראנדקורט אשר ידעתי אנכי את האשה הזאת בטרם היותי לו לאשה וכי חללתי את נדרי אשר נדרתי לה, כי עתה אין לי עוד כל תקוה להתנשא עליו, והוא בוז יבוז לי ויתנני לפני בת בליעל, וגם אין לי הצדקה להשיב לו את גמולו זה בראשו. ואף זכרה גוענדולין את אשר התפארה בלבבה לאמר: אהיה נא אשה לגראנדקורט, ואז אקום ואושיע את אשת גלאשר מכל צרותיה – ועתה הבינה כי כל מחשבותיה אלה מאפע, וכי אין לה הכח להזכיר בשם גלאשר באזני אישה, פן יבוז לה פי שנים, ותדע גוענדולין כי ביום קראה את המכתב ההוא וגראנדקורט החל לשפוך עליה את ממשלתו הנוראה אשר לא תמיש צוארה ממנה.

וגראנדקורט הבין את הנעשה ולבו הגיד לו אשר כתבה לידיה מכתב אל גוענדולין ביום שלחה אליה את האבנים היקרות וכי זה שרש הדבר אשר חלתה גוענדולין בערב היום ההוא; ואולם לא שת גראנדקורט את לבו אל כל הדברים האלה ולא חשב עליהם מחשבות רבות, כי אחת היא לו אם חושבת עליו גוענדולין טובה או רעה, והוא הן לקח אותה לו לאשה רק בהיות עם לבבו להכניע אותה תחתיו ולהדביר אותה תחת רגליו, ואת מזמת לבו זאת הקים. – וגוענדולין ידעה גם היא כי אין תקוה לה מגראנדקורט, וכי אסף אותה האיש הזה אל ביתו רק בחפצו להתעמר בה ובגאות נפשה, ויש אשר באה יראה גדולה אל לבה ותירא אותו מאד מאד, ויש אשר יראה מפני הימים הבאים ולא ידעה מה. וגם בדבר האבנים היקרות נגרש לבה כים ולא יכל השקט, כי נדר נדרה בלבה לבלתי שים את האבנים ההן על בשרה עד עולם, וגם הקם הקימה את מחשבת לבה זאת, לולא התיצב גראנדקורט לשטן לה בדרך, כי בהיותם קרואים שניהם אל המשתה אשר עשה האלוף בראקינשו, ותלבש גוענדולין את שמלתה, שמלת המשי הלבנה, ותשם על צואריה פתיל זהב עם נקודות נוֹפך, אשר נתן לה גראנדקורט, וגם באזניה שמה נזמי נוֹפך קטנים ותרד ותבוא החדרה אשר שם גראנדקורט מחכה לה:

– האם אמצא חן בעיניך כיום הזה? שאלה ותצהל קולה.

– לא, ענה גראנדקורט.

והקול הזה נגע עד לבה ואת רוֹב עצמותיה הפחיד, כי ענה בו הקול הזה אשר נפשו גועלת ומואסת אותה, והיא ידעה כי שנא תשנא אותו בסתר לבה, ורק יראה לנפשה פן ישנאנה גם אותה ושנאתו תגלה בקהל.

– עשה נא עמי את חסדך אך הפעם, והגדת לי, במה אשנה את בגדי למצוא חן בעיניך? קראה גוענדולין ונפשה נבהלה מאד.

– שימי את האבנים היקרות! ענה גראנדקורט ועיניו הצרות הביטו ישר אל תוך עיניה.

גוענדולין נאלמה רגע אחד מפחד פתאם פן יביט אל תוך לבה ויבין את הנעשה, ואחרי כן התאמצה ותחגור שארית כחה ותען: עשה נא עמי את החסד הזה ותנני לעשות הפעם את אשר אעשה; אכן יודעת נפשי מאד כי לא תוספנה לי האבנים היקרות לוית חן וכי טוב לי בלעדיהן!

– אחת היא לי את אשר תדע נפשך מאד ואת אשר לא תדע נפשך מאד, ענה גראנדקורט בקול דממה דקה וקולו זה קול נגיד ומצוה אשר לא ישוב מפני כל – ואולם זה חפצי וזה רצוני אשר תשימי היום את האבנים היקרות על בשרך!

– אל נא תשת עלי חטאת – ואני מצאו חן בעיני אבני נוֹפך אלה! ענתה גוענדולין ונפשה התחלחלה מאד, כי יראה אשר עוד מעט והוא ירים את ידוֹ זאת הלבנה המסלסלת עתה את שער זקנו, ואחזה בצוארה לחנק לה עד המיתה אותה.

– היטיבי נא עמי אך הפעם והגידי לי מה שרש דבר נמצא בך אשר לא תחפצי לשום את האבנים היקרות בראותך כי זה חפצי וזה רצוני? שאל גראנדקורט ועיניו הוסיפו לחדור ולהביט אל תוך עיניה עד אשר פלצות אחזתה.

מה בצע בהכבידה את לבה? מה תועיל כי תקשה את ערפה? – לאט לאט התנהלה ותעזוב את החדר ותעל אל חדר העליה ותקח את האבנים היקרות, ומדי קחתה אותן בידה באה מחשבה בקרב לבה, כי עליה לשמוע בקול גראנדקורט בדבר האבנים, וכי בלכתה עמו בקרי, והביט בה ובחן אותה בעפעפיו ולבו יבין את כל הנעשה. מי יודע אם לבו לא יבין גם עתה את כל הנעשה ומה שרש דבר נמצא בה אשר לא חפצה לשית את עדיה, כי על כן בחן אותה בעפעפיו מדי דברו ולבו מלא גיל בראותו כי יש לאל ידו לענותה ולהציק לה. – אכן גם בכלביו וגם בסוסיו ישמח מאד, עקב אשר יש לאל ידו לצוות להם ולהתעמר בהם ולעשות בהם כרצונו וככל אשר יהיה עם לבו!

ובאחד הימים ההם וגוענדולין באה אופֿינדינה אל בית אמה, אחרי שובה משדה-דיפלו, ואמה שאלה אותה אם מצליחה היא בכל דרכיה, והיא ענתה: “כן אמי, מצליחה אני מאד בכל דרכי, טוב לי עתה מאד, וכל אשר שאלו עיני מצאתי!” – או אז תספר אמה באזניה כי ביום חתונתה נקב לה גראנדקורט שמונה מאות ליטרא כסף לשנה, וכי טוב לה מאד; וגוענדולין תשמח בשמעה את הדברים האלה, והיו למרפא לבשרה, כי על כן תדע אשר בגלל אמה עשתה את כל אשר עשתה –

בימים ההם וגוענדולין חרצה בלבה לרדוף תענוגות ולבקש נחת בחיים, לשמוח ולהתהולל, להראות את יפיה ולעשות חן וחסד בעיני כל רואה – ואולם לבה חלל בקרבה והיא טרם תאמין עוד בנפשה ובכחה.

– בעת ההיא והיא באה לשבת ימים אחדים בבית החרף אשר לסיר הוגא מאלינגר, ועיניה ראו את דירונדה שנית ושלישית ולבה הגיד לה כי מן האיש הזה תשועתה תבוא וכי הוא האחד אשר יבין לה. אכן שונה האיש הזה מכל האנשים אשר ראו עיניה עד היום הזה, ולא רק בדבריו כי אם גם במעשיו יבדל מהם; הן כל האנשים מסביב לה היו לה כספרים אשר אם יקרא איש בהם פעם אחת לא ישוב לקרוא בם שנית, כי אין לו חפץ בם וחדשות לא ימצא, והנה עתה ספר לנוכח עיניה אשר כּלוֹ חדש ואשר ירוץ הקורא בו. “מי יתן וידע דירונדה את כל הנעשה בי, ופי לא יגיד לו דבר", חשבה גוענדולין בלבה, “מי יתן והבין כי אינני בזויה ושפלה כאשר יאמין בלבו, ורק אשה קשת רוח אנכי ולבי אֻמלל!” – אכן היה לה דירונדה לכהן אשר אליו תשא את עיניה ואליו תתפלל, ומי יודע אם לא החל דירונדה להבין מעט מכל משאת נפשה זאת ואם לא בזאת הטתה אותו אחריה לפקוד אותה ולחשוב עליה מחשבות.

 

פרק שבעה עשר    🔗

בעת ההיא ואל דירונדה נגש פֿנדירנוט ויחזק בו וישם את ימינו על יד שמאלו ויפצור בו ויתאמץ עליו ללכת עמו לשוח.

– רק שמלה בלה ומטלאה היה לי גראנדקורט זה, אשר לא תצלח לכל מלאכה! החל פֿנדירנוט לדבּר, ואולם אם מודע הוא לך אשר בו חשקה נפשך, אז אעביר את מחשבתי הרעה מעליו ולא אוסיף לדבר עוד.

– לא היה מוֹדעי מתמול שלשום, ענה דירונדה.

– גם אני אמרתי כן בלבי. אכן אחת נסתרה ממני ואותה לא אדע: איך התעורר האיש הזה לחיים חדשים? איך הוצת אש חדשה בקרב התנור ההרוס הזה? איך התלקחה התשוקה בקרב לבו לקחת לו את האשה הנפלאה הזאת? הן אמת הוא אשר כלבו הנאמן לוש אומר, כי רק בהקשותו את ערפו עשה גראנדקורט את אשר עשה, ואולם דעת לנבון נקל כי נקב חור גדול בכיסו ביום קחתו לו את האשה הזאת, הלא כן?

– לא אדע דבר למטוב ועד רע, ומשפט כיסו נסתר מנגד עיני.

– וגם את דבר ביתו השני לא תדע, ואת אשר עליו לכלכל את ביתו השני הזה?

– את ביתו בשדה-דיפלו? כן, ידעתי, כי שכר את האחוזה מיד הסיר הוגא לשנה אחת.

– לא, לא, לא שדה-דיפלו כי אם שדה-גדסמיר! והסיר הוגאָ יודע את הדבר הזה, בנפשי נשבעתי כי יודע הוא אותו.

ודירונדה לא הגיד דבר, כי ידע אשר כצרוֹר נקוב כן יהיה משפט פֿנדירנוט, והוא אם החל לדבר לא יכלא את שפתיו עד אם כלותו אל כל דבריו.

– הן הכבּיד לוש את לבו מעט ולא הגיד לי את כל לבו, כי בן משק בית גראנדקורט הוא ועל פיו ישק כל ביתו, ואולם שמעה אזני את כל הדברים מראשית ועד אחרית, ואין דבר נסתר ממני. כי הנה נתן אלהים אשה וארבעה בנים לגראנדקורט, והמה יושבים בשדה-גדסמיר, והאשה הזאת אשה חזקת מצח והיא והיא מושלת בו זה כעשר שנים ומעלה וגם התעמר תתעמר בו גם היום הזה, כי בגללו עזבה האשה הזאת את אישה הראשון ותלך אחרי מאַהבה גראנדקורט בכל אשר היה רוחו ללכת, ובעלה הראשון מת; וכדבר הזה שמעתי מפי איש אשר ידע אותו בהיותו עמו יחדו בגדוד צבא אחד, וגם את אשת גלאשר זאת ידע, בטרם תעזוב את אישה, והיא היתה אשה יפת תאר מאין כמוה, עיניה שחורות ושערותיה שחורות וכל קרביה מלאו אש, והאיש המגיד לי לא ידע כי אשת גלאשר עודנה חיה ויחשוב כי מתה. ואולם חיה האשה הזאת, ואף הֻגֵּד הֻגַּד לי כי מושלת היא בו גם עתה ביד חזקה ובזרוע נטויה וכי ירא הוא אותה; אכן נפלא ממני ולא אבין, מדוע לא לקח אותה לו לאשה, כי הנה ילדה לו גם בן נחמד ויפה מראה ואביו אהבוֹ, והוא הן יוכל לשלוט באחוזותיו כרצונו ולתת אותן אל אשר יחפוץ – כדבר הזה הגיד לי גם נאמן ביתו לוש.

– מה היתה לו צדקה לקחת לו לאשה גם את הנערה הזאת? שאל דירונדה ויבז בלבו גם לאיש הדובר וגם לעושה התועבה.

ופֿונדירנוט הכין את הציגארה אשר בפיו וירם את שכמו למעלה ולא ענה דבר.

– היא איננה יודעת דבר מכל הנעשה! הוסיף דירונדה ודבריו יצאו מקרב לב נכון ובטוח; ואולם בעוד רגע אחד והוא שאל את לבו בסתר: האם לא יתכן הדבר אשר תדע גם היא את הנעשה? אולי כן הוא, אולי יודעת גם היא את כל אשר היה!…

– אכן נחמד המראה ותאוה לעינים לראות את גראנדקורט בין שתים נשים אלה אשר לבּן גם שתיהן מלא גחלי אש וכל הנוגע בהן יכּוה! ענה פֿנדירנוט אחריו – ואתה לוּ לדברי תשית לבך כי עתה תאמין לי: אני בחנתי את האשה השנית הזאת אף צרפתיה, והנה שערותיה צהובות ופניה צחורים, ובכל זה אש וגפרית וזפת בוערה בקרב לבה וכל הנוגע אליה לא ימלט! עוד בשבתה בליברון ראיתי אותה ואת רוחה תכנתי; והיה ביום האחרון והחזיקו שתים כאיש אחד, והוא לא ידע אל מי משתיהן יפנה ואם יבקש לו גם שלישיה.

– ואני את אשר בלבי לא אכחד ממך כי ירא אנכי אשר כזבו לך ואשר הוסיפו על השמועה על אדות האשה היושבת בשדה-גדסמיר, ענה דירונדה.

– לא כזבו ולא הוסיפו על השמועה ומכל הדברים אשר דברתי לא יפול צרור ארצה, ורק בקרב השנים האחרונות נחו הלשונות אשר בפיות בני האדם ולא דברו בדברים האלה למטוב ועד רע, ועל כן לא לקחה אזנך שמץ מהם עד היום הזה, ויהיו הדברים נשכחים מלב! ואולם עוד נכון הקן והאם ובניה יושבים בתוך הקן עד היום הזה, וגראנדקורט יבוא אל מכון שבתם מעת אל עת – זאת חקרתיה אף ידעתי נאמנה כי כן היא, וגם אותות ומופתים עמי כי נכונים הדברים כנכון היום.

– אכן נפלאת היא בעיני, לא אבין לה, איך מצאה ידך לחקור את כל הדברים האלה, דבר לא נעדר.

– הלא זה הדבר אשר דברתי כי כל איש ואשה יודעים את כל המעשה אשר נעשה ולא תעלומות ומסתרים גליתי לך; אכן משפט דברים האלה כמשפט מכתבים נושנים אשר יוּשם אותם למשמרת, והיה האיש אשר יש לו בהם חפץ ושם האיש ולקח אותם ופרש אותם כשמלה לעיני השמש; ואני גם אני זה דרכי וזה משפטי לחקור ולדרוש את חקות הארץ ואת דרכי בני האדם אשר יהיו בימי, ולא את הדברים אשר היו לפני ימי המבול אחקרה לדעת ורק את אשר עיני תראינה ולא זר. יש חכמים החוקרים ודורשים לכל תכלית, והם ישמחו אלי גיל אם תמצא ידם לגלות מני חשך דבר סתר אשר עשתה המלכה שמירמית או ניטוקריס, זמה או תועבה אשר עשתה ואיש לא ידע עד היום הזה, ואחרי כן יבואו המשוררים מארבע כנפות הארץ וכתבו אלף ועשרת שירים ומזמורים על אדות הדבר ההוא, ואולם אני מה בצע כי אחקור את דרכי החנוטים אשר במצרים? מה אועיל כי אדרוש את בּוֹהן רגל אחד המתים ההם? כי על כן אמרתי תמיד בלבי: רק את החיים החיים עמדי אדרוש ואת העדה אשר בקרבה אנכי יושב אחקור ומצאתי הון לי!

ודירונדה ראה כי הגיד לו פֿנדירנוט את כל לבו ולא ישמע עוד חדשות מפיו, וירף ממנו ולא שת עוד לבו אליו, וילכו שניהם יחדו באין דובר דבר ואחרי כן נפרדו איש מעל אחיו.

מאז נתן דירונדה את לבו בעודו נער לחקור את דברי ימי חייו ואת מסתרי מולדתו, לא היה דבר אשר לקח את לבו לחקור ולדרוש אותו בכל נפשו ומאדו כדבר גוענדולין ומשפט היותה לאשה לגראנדקורט. הידעה גוענדולין את דבר גראנדקורט ואת התחברותו אל האשה הראשונה? אם געלה נפשה אותו ותמאסהו בראשונה ותברח מפניו, ורק בנגוע שבט העוֹני על בשרה לא יכלה עוד להתאפק ותשב ותהי לו לאשה? אז שת לבו ויזכור את כל הדברים אשר שמעו אזניו מפי גוענדולין, לא היה דבר אשר לא העלה על לבו, וירא וימצא כי היו דברי גוענדולין אליו כדברי איש היודע אשר תועבה עשה ואשר לבו יכה אותו על מעלו. האם אֻמללה האשה הזאת? האם שמחתה וגם שלותה לא תהיינה לה בלתי אם לכסוּת עינים ובקרב לבה שמה ושאיה? האם משנה שברון ישבר עתה לבה בקרבה, עקב אשר לבה יך אותה על מעשיה, ואף גם זאת וגראנדקורט יתאכזר לה ויתעמר בה כהתעמר איש בעבדו, ועוד שלישיה לה כי גם אש קנאה הוצת בלבה לקנא את צרתה? האם בשלש אלה לא יִוָּסר אנוש עד בלתי היות לו עוד תקומה? ופתאם נכמרו נחומיו על האשה הצעירה והיפה הזאת, ויחל להבין לה ולכל העולה על לבה, וידע כי מר ורע לה מאד; אז הבין גם את דבר הסיר הוגא, לדעת מדוע כסה ממנו את כל הדברים האלה עד היום הזה, ובזכרו את אשת גלאשר הנדחה ואת בניה הנעזבים, זכר גם את נפשו ואת מסתרי מולדתו, וכי משפט אחד לו ולבני העזובה והנדחה הזאת; ואולם בגוענדולין לא חרה אפו, ותהי להפך, כי נכמרו נחומיו עליה מאד, עקב אשר ראה את מוסר כליותיה ואת אשר הכה לבה אותה, ויש אשר אמר בלבו כי נעלה גוענדולין על כל בנות גילה, אשר לא כמחשבותיהן מחשבותיה; לא אחזו רגליה באשוריהן לאמר: לי נאוה תהלה עקב אשר פדיתי את גראנדקורט מכל עונותיו; עם אשה פילגש ישב לפנים, ואני שמתי גבול לחטאת נעוריו, כי לקח לו אשה כתורה וכדת! כי היה דירונדה מן האנשים אשר נפשם תכלה בחיקם בקראם את דבר הגר המצרית ובנה ישמעאל אשר שלחו המדברה, והם נקיים וצדיקים.

אז אמר דירונדה בלבו כי חטאת היא אם ימנע נפשו מבוא בדברים עם גוענדולין, כאשר חשב בראשונה, וכי נכריה המחשבה אשר חשב עליה כי רק עוגבת היא עליו ורק ללכוד אותו בחרמה היא אומרת, למען שחק בו כצפור, ויהי הוא עודנו מתהלך לשוח, ולבו הגיד לו כי בין הנשים המתאספות אל האולם למשתה התֵּא תבוא גם גוענדולין, ויקם גם הוא לבוא אל האולם ולשתות תֵּא על שלחן דודתו. בין כה וכה וגוענדולין ירדה מעלית חדרה ותבוא אל האולם, כי נחמה גם היא על מחשבתה אשר אמרה לשבת בדד בחדרה לבלתי ראות עוד פני איש, ותזכור פתאם כי לא תרבה לשבת במקום הזה בלתי אם שני ימים, ועל כן לא טוב להתבודד ולהסגר בחדר, ותקם ותרד אל האולם, ותרא והנה יושבות הנשים על השלחן ומן הגברים אין איש, והגבירה פינטריט מספרת בקול גדול את דברי ימי חייה ואת דבר בואה בפעם הראשונה בחצר המלכות בשנת 1819 – וברגע ההוא בא דירונדה החדרה.

– היש לי צדקה לגשת גם אני אל השלחן הזה? שאל דירונדה בענות חן בדרכו על המפתן, – אכן רואה אנכי כי טוב אעשה לוּ אעזוב את החדר הזה כרגע ואבוא אל בין הגברים באשר הם שם; אין זאת כי יושבים הם עוד בחדר-הגלגלים, ואני אבקשם ואמצאם.

– לא, לא! אל נא תלך מעמנו ואל תעזבנו, קראה הגבירה פינטריט, – הנה הוגעתי את כל הקהל בדברים מאז שבתּנו בזה ועד עתה, והקהל כבר קצרה נפשו משמוע אל כל הלהג הרב, ועל כן קום נא אתה ודברת את דבריך באזנינו וספרת אתה את אשר ידעת, כי שומעות אנחנו.

– חי נפשי אם ידעתי דבר, ענה דירונדה ויקח לו כסא וישב על יד דודתו אשת מאלינגר, – ורק בזאת אנסה לדבר אליכן, גבירותי, אם אֹמר לספר באזניכן את דבר המשוררת החדשה אשר מצאנו; ואולם – הוסיף ויבט בפני דודתו – מי יודע אם לא קדמתני אשת מאלינגר, ואַתן ידעתן את הדבר הזה כמוני.

– האם את הנערה היהודיה הקטנה אתה אומר? ענתה אשת מאלינגר אחריו, – לא דברתי דבר למטוב ועד רע כי שכחתי, ואף לא ידעתי כי יש בכן אשה אשר תחפוץ נפשה לשמוע תורת הזמרה וחקותיה מפי נערה משוררת.

– אין אשה אשר אין לה מודע ומכר החפץ לשמוע תורת הזמרה, ענה דירונדה, ואני הנה הצליח אלהים את דרכי למצוא משוררת טובה ונחמדה מאד – הוסיף לדבר ויפן אל הגבירה פינטריט – והנערה הזאת יושבת כיום הזה בבית אחת ממכּרוֹתי, היא אֵם רעי אשר התהלכתי לפניו בהיותנו שנינו יחדו בקמברידג; והנערה המשוררת הזאת באה מעיר ווין אשר שם השמיעה קולה מבמות התיאטרא, ואולם קצה נפשה בלחם הקלוקל אשר האכילוה שם, ועל כן עזבה את בתי התיאטרא ויהי עם לבה להיות למורה לכל אשר יחפוץ לקחת מפיה לקח ללמד את תורת הזמרה.

– ידעתי את הנפשות האלה הבאות מבתי התיאטרא, ענתה הגבירה הזקנה בגוֹבה אפה, ומספרן רב מאד, האין זה? – והיה בבואן לאחוז את בני האדם במצודתן, בשתים תבאנה: אם בשאלן לקחת שכר מעט מעט מאד, ואם בשאלן לקחת שכר רב ועצום מאד, ובזאת תהיינה למורות ולמלמדות. התוכל להגיד לי את הדרך אשר בחרה לה הנערה הזאת משתי הדרכים ההן?

– אמצא נא חן בעיניך להגיד לך כי מלבד המצודות השתים אשר אמרת, מצאתי לנערה הזאת עוד מצודה שלישית, וכל הנאחז בה לא ימלט עוד ממנה, כי חנן אלהים את הנערה הזאת קול שיר וזמרה הלוקח נפשות ולא רבים יחכמו כמוה לתת בשיר קולם. אכן קול משוררים רבים שמעתי מעודי, ולא מצאתי בלתי אם מעט מאד אשר יצלחו כמוה לצודד נפשות ביפי קולם, כי קולה יפה מאד היוצא מקרב לב ובא אל לב כל השומע, וגם שמוע שמעה בלמודים רבים ועל יודעת היא לזמר ככל המשפט וככל החקה.

– ומדוע אפוא עזבה את בית התיאטרא? שאלה הגבירה פינטריט – לא תמול אנכי ועל כן יבצר ממני להאמין אשר יעזוב איש את משמרתו ואת פקודתו אם חשו לו עתידות טובות.

– קולה לא היה בכח למען תוכל להיות למשוררת בבתי התיאטרא הגדולים, ורק בשמענו אותו בתוך החדר ימצא חן בעינינו ולא בהשמיעה אותו מעל פני הבמות. ואַתּ, גבירתי, אשר מצאה חן בעיניך שירתי הקטנה אשר שרתי משירי שֻׁבֵּרְטְ, בך סמוך לבי ובטוח כי בשמעך את קולה היא בזמרה לך את השירים האלה, לא תאבי לשמוע עוד את קולי עד עולם, והתענגה נפשך עליה שבע ושבעים.

– נשובה נא עירה לונדון ואז אקרא לה לבוא אל ביתנו, אמרה אשת מאלינגר, ושם נשמע כלנו את קולה, כי גם אנכי לא שמעתיו עוד, ורק בדניאל אני בוטחת כי לא יהלל אלינו נפש איש אשר ברכה אין בה, וגם את בנותי אתן על ידה לקחת מפיה תורה.

– האם מעשה חסד הוא אשר עלינו לעשות? שאלה אשת פינטריט – ואני כלכל לא אוכל דברי שיר וזמר אשר רק מפני החסד עלינו לשמוע אליהם.

– חסד הוא, ענה דירונדה, ואולם לא חסד אשר עושים אנחנו עמה כי אם חסד אשר תעשה היא עמנו בהשמיעה אותנו את קולה, והיה כל איש אשר נפש לו ואשר אזנים לו לשמוע קול שיר, ואמר האיש הזה כי תורת אמת נקח מפיה לדעת ולהבדיל בין היפה ובין אשר לא יפה, לוּ שמעתּ אַתּ את הנערה לפידות בתתה בשיר קולה – הוסיף דירונדה בפנותו אל גוענדולין – כי עתה מי יודע אם לא שבתּ ממחשבתך אשר חשבת לעזוב את שדה הזמרה, ואם לא בכל נפשך ובכל מאדך חמדת שנית לשוב ולזמר.

– ואני לא כן עמדי, ענתה גוענדולין, ותהי להפך: כי בשמעי את קול הנערה היפה אשר אמרת, אז אבצר את מחשבתי פי שנים ולא אשוב עוד ממנה עד עולם, יען וביען נפלא ממני להיות עומדת בתּוך, בין הטוב ובין הרע, ונפשי שואפת תמיד אל הקצווֹת.

– שאי נא לי, גבירתי, אם לא כמחשבתך מחשבתי, אמר דירונדה, כי אנכי אם עיני תראינה דבר טוב, אז תחשק נפשי גם אני לנסות את כחי ולעשות כמוהו, גם אם נפשי יודעת מאד אשר לא אצליח; אם אראה כי כחי דל וכי קול שירתי מעט ורע, לא יזעף לבי עלי, ואולם לוּ ידעתי כי תורת השירה כלה מעט ורעה וכי לא שוה לשית אליה לב, כי עתה היתה לי הארץ לבאר צרה מאין כמוה, ועל כן בראתי דבר טוב, אז ישמח לבי בו ואני אתאזר ואתאמץ לעשות כמוהו ולהשיג ככל אשר אוכל להשיג.

– אבל אם יהיה איש אשר נפשו יודעת מאד כי אין לו כח לנסות אותו וכי רפו ידיו מעשות קטנה או גדולה וכי לא תשיג ידו אף את המעט, האם לא יהיו החיים בעיני איש כזה לעוֹל ולמשא? שאלה גוענדולין, – האם לא יכאב לבו פי שנים ביום ראותו כי לרעהו נתן אלהים את העולם למצוא בו דבר מה ואותו חשך ממנו?

– הוא הדבר אשר דברתי, ענה דירונדה, כי עלינו לדעת תמיד אשר אך ליחידים ולשרידים נתן אלהים לב מתנה ולא לכלנו, וביום ראותנו וביום שמענו את הטוב עלינו להתאזר ולהתאמץ למען אשר נבין אותו, ועל כן עלינו להכין את נפשנו ולתכן את רוחנו תמיד למען היותנו נכונים לראות ולשמוע, לדעת ולהבין; וגם בדבר העלמה לפידות שונה אני בדברים אשר אמרתי כי נתן לה אלהים לב מתנה וכי אחת מן היחידים ומן השרידים היא.

– והיא אחת מן הנפשות אשר טוב לה כל הימים ואשר לא תדע בלתי אם נעימות ונחת, הלא זאת? שאלה גוענדולין ותפן אל שכנתה היושבת על יד ימינה ועל שפתיה כמו לעג יחלוף.

– לא ידעתי, כי לא שמעתי עליה דבר בלתי היום, ענתה שכנתה.

– אכן רבות שבעה לה נפשה יגון ותמרורים ביום מצאה כי קולה איננו חזק להיות נשמע מעל פני הבמות, האף אין זאת? שאלה העלמה פין.

– אין זאת כי מבחר שנותיה וימיה כבר כלו לריק ויסופו באפס תקוה, השמיעה אשת פינטריט את קולה.

– לא כן, גבירוֹתי, ענה דירונדה, עוד לא השיגה הנערה את מבחר שנותיה כי עוד טרם מלאו לה עשרים שנה.

– והיא יפה מאד, ענתה אשת מאלינגר גם היא בהיות עם לבה לעזור אחרי דירונדה ככל אשר תוכל – וגם יודעת היא להלוך נגד בני האדם כמשפט וכמנהג, ורק צר לי כי נערה יהודיה ומתחסדת היא אשר לא תסור ממצות דתה ימין או שמאל, והדבר הזה יהיה לה לפוקה ולמכשול לוּ בחרה הנערה דרך אחרת בחיים, ואולם לא יהיה הדבר הזה לנו לשטן אחרי אשר בחרה לעדור בשדה הזמרה והשירה.

– טוב הדבר, אם רפה כחה מהיות לקול צועק על הבמות, הבה נא ונתּן אותה לצעוק בחדרינו ובהיכלותינו ככל אשר תחפוץ, ענתה אשת פינטריט בגוֹדל לבב, ואני אדבר דבר גם באזני כלתי הגבירה קלימנטיה ונתנה על ידה את תשע נכדותי לשמוע מפיה לקח, ולבי סמוך ובטוח כי מן התשע תבחר לה שמונה להגיד להן כי לא תצלחנה לכל מלאכה וכי לא תהיינה למשוררות עד עולם. אכן זה משפטי אשר חרצתי מאז: בימים האלה עלינו לקחת מורים לבנינו ולבנותינו למען הורותם לבלתי לשיר.

– אני כבר שמעתי את תוכחתי ולקחתי תורה לבלתי לשיר! ענתה גוענדולין אחריה ותבט אל פני דירונדה, – אכן רואה אתה, אדוני, כי עומדת הגבירה פינטריט על ידי ימיני, וכי כמחשבותי גם מחשבותיה.

עודם מדברים והסיר הוגאָ ואחוזת מרעיו וגראנדקורט בתוכם באו כלם החדרה, והסיר הוגאָ נגש עד לפני השלחן וישאל:

– הלא תגידו לי, מה המס אשר נתן עליכן דירונדה הפעם, כי נמלט מתוכנו לבדו וירד חרש אל תוך המחנה אשר לכן?

– אדוננו דירונדה מתאמץ הפעם להלל אלינו נפש אדם אשר התחבאה אל הכלים עד היום הזה והיא נעלה מאד על כל אנשי השם אשר היו לנו מאז ומעולם; ענתה אשת פינטריט, – ואף גם זאת והנפש ההיא נפש נערה עבריה והיא יפה להלל, ולפי דברי דירונדה אין משוררת טובה ממנה בכל הארץ. אכן תבוא נא המשוררת הזאת ולכדה בחרמה את בני הנעורים ואת הנשים הצעירות אשר בתוכנו, ואולם אתה, אדוני, ואני הלא זקנים אנחנו לימים; אנחנו שמענו את קול המשוררת קַטַלַאנִי בעודה בנעוריה, ולא במהרה תצלח משוררת מקרוב באה למשוך אותנו ברשתה.

בין כה וכה והאנשים היושבים אל השלחן נמוגו ויקומו מעל מושבותיהם וילכו זה בכה וזה בכה, ודירונדה ראה והנה נגשה גוענדולין עד לפני העוגב וידיה נגעו אל אחד מספרי הנגינות אשר שם ואצבעותיה הפכו את לוחות הספר בבלי דעת את אשר היא עושה, ויבן כי מחכה היא לו וכי יש עם לבה לדבר דבר באזניו, ומי יודע אם לא תחפוץ לצדק את נפשה בעיניו על הדברים הקשים אשר דבּר פיה בהזכירו אליה את מירה. אז נגש אליה דירונדה וישאל:

– הישקוט לבך עתה יותר מבראשונה ולא יחר עוד אפך על תורת הזמרה ועל כל הנוגע אליה? התבקשי לך עתה את אחת הזמירות לנגן או לשורר אותה באזנינו?

– לא אבקש דבר, ענתה גוענדולין וקולה קול איש המתרפס לפני רעהו, ואולם בתוכי ישקוט לבי שבעתים מבראשונה.

– אמצא נא חן בעיניך להגיד לי מה שרש דבר נמצא בך כי שנית את רוחך?

– כי חשקה נפשי עתה לשמוע את קול העלמה לפידות אשר מלא פיך תהלתה ולקחת מפיה תורה, אולי אצליח גם אני לעשות רצונך ואמצא נחת לנפשי בראותי את היתרון אשר לה ואת החסרון אשר בי. הלא כה היו דבריך אלי, הלא זאת? ענתה גוענדולין באמונה ובתם לבב ותשחק אליו.

– אכן ישמח לבי מאד לוּ תראינה עיניך אותה ולו תשמענה אזניך את קולה, אמר דירונדה.

– האם תמימה ושלמה היא בכל? האם כמשפט רוח זמירותיה גם משפט מעלות רוחה האחרות?

– לא אוכל להבטיח אותך על זאת, כי לא בחנתי עוד אותה דַיִי, ואולם בכל אשר ראיתי אותה לא מצאתי דבר אשר אמאס אותו ואשר אשאל לבלתי היותו. ימים רעים מאד עברו על נפשה, והיא עודה בימי ילדותה ותלאותיה וצרותיה אפפו אותה ולא עזבוה, ובכל זה לא הועם טהר לבה ולא הועם רוחה הנכון, והיה בראותך אותה ואמרת כי גם אם היו לה אלפי מורים ומורות מימי ילדותה ועד היום הזה לא כללו את יפיה ולא הוסיפו עליה ועל ערכה עד מה.

– מה היו התלאות אשר אפפו אותה?

– את הדבר הזה לא אדע אל נכון, ורק זאת ידעתי כי אמרה להשליך נפשה במצולות מים אחרי אשר מלאה הסאה.

– ומדוע שבה ממחשבתה זאת? שאלה גוענדולין בחפזון ותבט בפני דירונדה.

– כי אורו עיניה פתאֹם ותדע ותבן אשר עליה לחיות וכי טובים החיים לנפש אדם היודע לשלוט בהם, ענה דירונדה בנחת; אכן מלאה נפשה תם ויראת אלהים מאין כמוה, ולכן תשא ותסבול בראותה כי אין דרך אחרת לנטות.

– לא ארחם אנשים כאלה ולבי לא יתעורר לחמלה עליהם, ענתה גוענדולין מקצר רוח ולבה כים נגרש, – לא אשא ולא אסבול את הנשים אשר תעשינה תמיד את הטוב ואת הישר ואשר בכל מעשיהן אין נפתל ואין עקש, וגם לא יאמין לבי בצרותיהן ובתלאותיהן ולא אחשוב כי הצרות והתלאות האלה נגעו אל הנפש פנימה. – ובדבר גוענדולין את הדברים האלה אחזו ידיה את אחד מספרי הזמירות ואצבעותיה רעדו.

– אמת נכון הדבר כי האיש אשר מעל מעל ולבו יכה אותו על מעלו, והיו תלאותיו גדולות ועצומות שבעתים מתלאות נפש איש אשר תּמתוֹ לא עזבתהו מעודו, ענה דירונדה, ואנחנו הרעים והחטאים לא נחמול את הנקיים האובדים בענים כאשר נחמול את אלה אשר מלחמת תמיד בקרב לבם פנימה ואשר אזניהם שומעות תמיד את מוסר כליותיהם.

– כדברים האלה ידבר כל איש ואיש ולבו בל עמו! קראה גוענדולין ודבריה מרים וקשים – יודעת נפשי מאד כי רחש לבך כבוד ועז לעלמה לפידות עקב אשר תחשוב כי תמימה ושלמה היא בכל, ואולם בוז יבוז לבך לאשה בראותך כי עשתה דבר אשר לא ישר בעיניך.

– עלי לבחון בראשונה את האשה הזאת למען אדע את מחשבתה היא אשר היא חושבת על המעשה אשר עשתה, ענה דירונדה.

– הרק בזאת תמצא נחת לנפשך בראותך כי אֻמללה האשה הזאת מאד מאד, הלא זאת? שאלה גוענדולין ורוחה הולך וסוער.

– לא נחת אמצא לנפשי ורק יגון וצרה אמצא, כי יתעורר לבי לחמלה עליה. אכן זה הדבר אשר דברתי; יש נפש אדם אשר לא נביט ולא נתבונן אליה ולא נשית אליה לב, כי לא מצאנו דבר אשר יקח את לבנו, ורק אם תחטא הנפש הזאת ועינינו תראינה את מוסר כליותיה ואת אשר יכה לבה אותה על המעל אשר מעלה, אז תגדל הנפש הזאת בעינינו ואנחנו נחמול עליה וננוד לה ואף ידבק לבנו אחריה, ויש אשר נפש אדם כזאת נרדמה עד כה ולא ראתה את החיים ולא הבינה אותם ולא הבינה את המעשים הנעשים תחת השמש ולא נתנה את לבה מעודה להביא חשבון המעשים, ורק כאשר תחטא הנפש הזאת וכליותיה ייסרוה, ונפקחו עיניה פתאם לדעת ולהבין, לראות ולשמוע, לחקור את משפט הארץ ולבוא עד תכלית החיים. או אז ואנחנו נחמול ונרחם נפש אדם כזאת שבעתים מאשר נחמול את נפש האדם ההולך בתמו ואשר היו הפגעים לחם חקו דבר יום ביומו. – ובדבר דירונדה את הדברים האלה ויהי קולו נעים ורך ועיניו האירו אור שבעתים.

וגוענדולין פנתה כה וכה ותצנח על הכסא אשר לפני העוגב, ויהי רוח יגון ותמרורים שפוך על פניה, ועיניה הגדולות והארוכות הביטו אל פני דירונדה באין דובר דבר, ותהי כצבי מֻדח אשר מחץ אותו חץ פתאם והוא מבקש עזרה ומפלט.

– האם קמת לפצור באשת גראנדקורט לנגן לפנינו על פי העגב? שאל הסיר הוגאָ בגשתו ובשימו ידו על שכם דירונדה.

– מה יועיל כי יפצור איש אם גם אני פצרתי בי ולא אוכל, ענתה גוענדולין בחפזון ותקם מעל הכסא.

בערב ההוא ודירונדה לא מצא עוד חזון ומועד להרבות דברים באזני גוענדולין, כי לא היו עוד לבדם, ורק ביום המחרת והסיר הוגא עשה משתה גדול לכל עבדיו ומשרתיו ואנשי בריתו ולכל האלופים בעלי האחוזות אשר מקרוב, וידע דירונדה כי ימצא מועד לבוא שנית בדברים עם גוענדולין באין רואה ובאין שומע, כי רבה התכונה. ויהי למועד הערב, וגוענדולין חשקה נפשה לשים על צואריה את הרביד אשר גאל דירונדה בהיותם בליברון, כי אמרה לבחון אותו הפעם, ורק יראה לנפשה לעשות כדבר הזה, פן יקצוף עליה אישה בראותו כי נקלה בעיניה לבלתי שים את האבנים היקרות על בשרה להראות את הקרואים את יפיה כאשר תחפוץ נפשו, ותעד את עדיה ואת האבנים היקרות, ואולם גם את הרביד לקחה חרש ותצנוף אותו ותשם אותו מקלעת מעשה מקלעת, ויהי הרביד על יד ימינה פְּתיל צָמיד, ועיני אישה לא ראו בטרם באו אל המשתה.

ובחדר התמונות אשר ביציע העליונה רבה התכונה, כי שם המשתה ושם יאָספו המחוללים והמחוללות מדי שנה בשנה למועד הזה, והחדר מלא אורה ויקר, והתמונות אשר על פני הקירות מביטות אל כל המעשה אשר יעשה, ובזויות החדר שתולים העצים הרעננים בתוך הסירים והמזרקות והיו לריח ניחוח. ויהי כאשר הוחל המשתה, והסיר הוגא נוהג את גוענדולין על יד ימינו, ואחריו יבוא גראנדקורט והוא נוהג את אשת מאלינגר, ויתר הקרובים גם המה הולכים איש ואשה יחדו, זכר ונקבה; ועיני כל העם נשואות אל גוענדולין, כי שמעו את שמעה ואת דבר יפיה אשר אין ערוך לו, וידעו כלם כי היא תהיה גברת הבית הזאת אחרי אשת מאלינגר, כי גראנדקורט הוא היורש אשר יירש את הנחלה הזאת אחרי מות הסיר הוגא, וידעו ויבינו את כל הכבוד והעז אשר רחש לב כל גבר לגוענדולין, ולא זכרו כי מאשפתות הרים אותה גראנדקורט להושיבה עם נדיבים. ואולם גוענדולין לא שתה לבה אל כל הכבוד והעז אשר מצאה ואל כל החיל אשר עשתה בערב ההוא, כי לבה חלל בקרבה והיא עיפה ויגעה מאד, ויש אשר חשב לבה כי אחיותיה היושבות בבית אמה שלוות ושאננות ממנה שבעתים! אכן כל איש אשר ראה אותה בערב ההוא, לא ידע את הנעשה בקרב לבה ולא הבין כי מר ורע לה, כי קוממיות הלכה על יד הסיר הוגא ופניה הפיקו גאה וגוֹדל לבב, ולא הכיר איש אשר מסתר המדרגה עלתה פתאם להיות לגבירה. ועיני הקהל בחנו אותה למקטון ועד גדול, וכלם ענו בה כי לגדולות נוצרה וכי לא יפלא ממנה להיות לגברת כל האחוזות האלה; ואת דירונדה בחנו הפעם בעפעפיהם, וינודו לו כלם בלבם על אשר נפלא ממנו להיות הוא ליורש תחת גראנדקורט, כי חמדו כלם את דירונדה בלבם ויצר להם תמיד כי לא מצאו בפניו אותות איש אנגלי כאשר מצאו בפני הסיר הוגאָ בהביטם אליו; ואת גראנדקורט ראו וימצאו כי נאוה לו להיות ליורש ולהקים את שם הסיר הוגא על הנחלה הזאת, ורק פניו הזועפים אשר נפלו תמיד לא מצאו חן בעיניהם; וגם כאשר חלפה אשת מאלינגר על פניהם, וינודו לה כלם בלבם מאד, על אשר חשך אלהים ממנה בנים ויתן לה בנות, ואשת מאלינגר גם היא כאשר הביטו עיניה את גראנדקורט ואת גוענדולין, ויצר לה מאד, ותאָנה, ולא דברה דבר.

ומן החדר הזה יוצאים הקרואים זה בכה וזה בכה לעבור אל האולם אשר על פני העבר השני למען יסעדו את לבם ולמען ישבתו וינפשו מעט, ויהי מקץ שעות אחדות וגם גראנדקורט וגוענדולין יצאו את חדר התמונות ויבואו אל האולם אשר מנגד, ותשב גוענדולין על הכסא וגראנדקורט עומד לפניה. אז ראה אותה דירונדה, ויעבור גם הוא ויגש אליה, כי נכספה נפשו לדבר אליה ולשמוע את קולה, ולא ירא את גראנדקורט השומר אותה, כי אמר: ישמע גם גראנדקורט את דברינו וידע כי אין בהם דוֹפי, ואני תתענג נפשי גם על זאת. ואלם בטרם נגש דירונדה, וגראנדקורט חרה אפו בכל המשתה ובכל הקרואים ותקצר נפשו בהם וירגן וילן באזני גוענדולין וישאל ממנה לעזוב עמו חרש את המשתה ולעלות את חדרם, אכן גוענדולין הוכיחה אותו על פניו על הדבר הזה אשר הוא אומר לעשות עקב אשר יצר להסיר הוגאָ לראות כי נקלה הוא בעיניהם; ובלבה אמרה: לא אוכל לעזוב את המקום הזה עד אם דברתי את דירונדה ועד אם ראו עיניו את הרביד, ועל כן שמחה מאד בראותה כי נגש דירונדה אליה לדבּר דבר באזניה ולשאול אותה אם יש את לבה לנוח לבלתי צאת עוד במחול.

– כן, לא אוסיף עוד לצאת במחול היום, האם על זאת לא ישמח לבך? שאלה ותצהל קולה – הן יראת פן תהיה אתה השה לעולה וכי אכתוב אותך עמי לחול עמי, ואתה הן רקדת וחללת היום יותר מדי כחך, הלא זאת?

– אמת נכון הדבר, הרביתי מאד לחול בערב הזה, ענה דירונדה.

– אבל האין את לבך להיות לי לעזר ממקום אחר? כי עתה בקשתיך להביא לי צנצנת מים כי צמאה אנכי מאד.

אז הפנה דירונדה את שכמו ויגש אל השלחן הקרוב להביא את המים, וגוענדולין הוציאה את כף ידה מתוך המעיל אשר עליה ותסר את הנעל אשר על אצבעותיה, ותושט את ידה לקחת את הצנצנת מיד דירונדה, וברגע הזה נראה הרביד והוא מצמד על ימינה להיות לצמיד, וירא אותו גם גראנדקורט, ויבט אל דירונדה וירא כי בוחן הוא את הרביד בעפעפי עיניו.

– מה הכלי משחת המראה אשר חמדת היום לשית אותו על ידך? שאל גראנדקורט.

– מה הכלי? ענתה גוענדולין בנחת ואצבעותיה החזיקו את הצנצנת ועיניה לא הסירה מעל הרביד – רביד נושן הוא היקר בעיני מאד, ועל כן חמדתיו תמיד לעדות אותו כפעם בפעם, והוא אבד ממני בשכבר הימים וימצאהו איש וישיבהו אלי.

אז השיבה את הצנצנת על יד דירונדה, ודירונדה לקח אותה וישימנה על השלחן, ובשובו אמר בלבו להשכיח את דבר הרביד לבלתי דבּר בו למטוב ועד רע, ועל כן מהר לבקש לו ענין לענות בו, ויאמר:

– לוּ לעצתי תשמעי כי עתה יעצתיך לגשת עתה אל אחד החלונות ולהביט החוצה, וראית את אור הירח השפוך על פני עמודי האבן ועל מצבות העץ, ואת צללי הרוח תראי בבואם לרחף על פני המראות האלה, ושמח ורחב לבבך.

– הנני ואלך; הלא תלך עמי, גראנדקורט? שאלה גוענדולין ותשא את עיניה אל אישה.

– לא, דירונדה ילך עמך, ענה גראנדקורט קשות, ויקם ויפן וילך, ואת השנים הותיר לבדם.

אז חרה אף גוענדולין רגע אחד, כי הכלים אותה אישה לעיני איש זר, ודירונדה גם הוא התמרמר אל לבו עקב אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו את הדברים ההם, ואולם בן-רגע התחזק ויהי כאיש אשר לא ראה ולא שמע, ויושט לה את ימינו להשען עליו, וילכו שניהם יחדו; ודירונדה ידע מה שרש דבר נמצא בגוענדולין כי לבשה את הרביד, ויבן כי אומרת היא בלבה להוכיח לו אשר סרה כל משטמה בינה ובינו, וכי נכונה היא להכּנע מפניו ולבקש מפיו עצות, אחרי אשר בו תבטח ואת קרבתו תבקש בצר לה, וכי אותו מצאה נאמן לפניה לשפוך לפניו את שיחה ולגלות לפניו את לבה. – וגם גוענדולין חשבה בלבה מחשבות כאלה, ותדע כי עתה נפל החיץ אשר הבדיל בינה ובינו, וכי יש לה צדקה להיות תמימה עמו, כי הוא האיש המבין אל לבה. ויהי בבואם אל החלון, ולפני החלון יורד המסך להיות לסכה קטנה אשר יבוא בה איש להביט משם החוצה ולהיות נבדל מן האנשים אשר בחדר, ויתן אותה דירונדה לגשת את החלון לבדה, והוא נסוג מעט לאחור, כי אמר: תראינה עיניה את המראה הגדול אשר בחוץ, והפך המראה הזה את לבה להשכיח ממנו את המר ואת הלענה אשר האכיל אותה אישה ברגעים האחרונים, ואני מה כי אפריע אותה ממחשבותיה וכי אדבר אליה דברים אשר גם היטיב לא ייטיבו וגם הרע לא ירעו. אז עמדה גוענדולין רגעים אחדים ותבט החוצה, וילך לבה אחרי המראה אשר ראו עיניה ונפשה שבה למנוחתה, ותשכח את חרפתה ואת כלמתה, ותזכור את הדברים אשר היו בראשונה עם לבה לדבר אל דירונדה, ותדבר אליו פתאֹם ואת ראשה לא העבירה מעל פני החלון:

– לוּ קמתי שנית לגשת את שלחן המצחקים ולוּ אבד הרביד ממני שנית, האם חשב חשבת עלי רעה בגלל הדבר הזה?

– כן הוא.

– מדוע? הלא אך באשר חטא הוא בעיניך לשבת אל שלחן המצחקים, האף אין זאת? ואולם אנכי חטאתי חטאה גדולה מזאת שבעתים, ואתה טרם תדע.

– יש אשר יבוא השטן לנסות איש ועל כן ישים מוקש על דרכו! ענה דירונדה; אולי הבינותי את דבריך אשר דברת הפעם ואולי באתי עד תכונתם, כי אראה מוסר כליות ולבי יבין.

אכן הכין דירונדה את לבו לכל הדברים האלה, ובכל זה חרדו עצמותיו רגע אחד בראותו עד מה תבטח גוענדולין בו ועד מה נבהלה להגיד לו את כל לבה, והיא הלא הסכינה תמיד לשמור מחסום לפיה וּלדבּר דברים ולא רוחה, ותהי התמורה הזאת, תמורת פתאם, לו לחרדה.

– מה היית עושה לוּ היית אתה במקומי ולוּ מצאת כי לבך רע ורוחך טמא ולוּ יראת יום יום מפני היום הבא? שאלה גוענדולין בחפזון, כי יראה פן יחלפו הרגעים האלה ולא תמצא עוד חזון מפי האיש הזה.

– כי אז לא במעשה אחד נוכל לשוב ולהיטיב את דרכנו כי אם במעשים רבים! ענה דירונדה דברים נמרצים.

– מה? שאלה גוענדולין בחפזון ותּסב את ראשה מן החלון פתאֹם אל דירונדה.

ודירונדה הביט ישר אל תוך עיניה ויכבד את לבו וידע כי לא יועיל אם יבחר לו הפעם דברים רכים.

– אם יבחר לו איש דרך חדשה ומחשבות חדשות, והיו לו המחשבות האלה והדרך הזאת לעזר לא מעט למען אשר יוכל שאת את כל אשר הושת עליו.

וגוענדולין הפנתה שנית את ראשה ממנו, ותשען במצחה אל לוח הזכוכית אשר בחלון, ובחפזון ובקצר רוח דברה אליו לאמר: אם ככה אתה אומר, כי אז עליך להורות אותי את הדרך הזאת ולהגיד לי את המחשבות אשר עלי לחשוב; הלא אתה היית לי לשטן בדרך ואתה מנעת אותי מעשות את אשר מצא חן בעיניך! למה לא נתת אותי לעשות את כל העולה על רוחי למען אצליח ולמען אשמרה נפשי מדאגה? מי יודע, אולי שבתי אז אל שלחן המצחקים ואולי מצאתי הון לי, לבלתי ארעב עוד ללחם ולבלתי היות לי עוד מחסור כל דבר; ואולם אתה קמת עלי כמלאך אכזרי ולא נתתני לעשות את אשר החלותי! למה הניאות אותי מאחרי דרכי אשר חפצתי ללכת עליה ואשר אמרתי לבקש חיים ואת פי איש לא אשאל? מדוע יעשו אחרים כדבר הזה ואיש לא יתיצב לשטן בדרכם? – וגוענדולין דברה את הדברים האלה באין מעצור ובאין סדרים, עד אשר לא ימצא בהם השומע בלתי אם את סערת רוחה לבד.

– אכן לא תאמין נפשי כי אַתּ האשה אשר תעצור כח לבקש חיים ואת פי איש לא תשאל ולמשפט אחרים לא תשים לב, ענה דירונדה וקולו חזק ועז – רק האיש אשר טפש כחלב לבו יוכל להתפאר כי רואה הוא חיים טובים וכל דאגה לא תבוא אל לבו, ואולם ממך חשך אלהים להיות כאחד הבוערים והסכלים ההם אשר לבם לא יבין ואשר מחשבותיהם נאלחו. יש אשר יחטא איש לרעהו, ולבו לא יגיד לו דבר וכליותיו לא ייסרוהו, ואולם מה נעשה לאדם אשר חטאה נפשו במסתרים ואזניו תשמענה תמיד מוסר כליותיו? ואני את אשר בלבי לא אכחד ממך: חרפת עולם היא אשר לא תמחה אם יאמר איש לעשות חיל ולאסוף הון וידיו לא תעשינה כל עבודה, וממך מנע אלהים לעשות כדבר הזה, עקב אשר לבך לא ינוח וכליותך ייסרוך תמיד, ולכן אמרתי אשר לא תאמין נפשי כי ימיך הראשונים היו טובים מאלה.

– כי עתה הגד לי את אשר עלי לעשות למען היטיב את אשר הרעותי, דברה גוענדולין בלאט ותהי כאשה מתחננת על נפשה.

– רבות עליך לעשות, ענה דירונדה דברים נמרצים – שאי עיניך על סביביך וראי את אשר יעשו האַחרים, ובחנת את לבך וצרפת את מחשבותיך למען תדעי במה תוכלי לעשות את העֹל אשר הושם עליך; בקשי לך דבר אשר למענו תעמלי ואשר בו תעבודי, ולא ילך עוד לבך רק אחרי משאלותיך ואחרי מאוייך מבלתי שים לב אל האחרים ואל פגעיהם ותלאותיהם; הכיני את לבך וטהרי את מחשבותיך, למען תביני לבחון בין הרע ובין הטוב, ובחרת בטוב ועשית אותו, ולא תשימי עוד לב אל המוצאות אותך ואל המקרים אשר על פיהם נחתך גורלך, וכל הפגעים הקטנים אשר מצא אותך יהיו בעיניך כלא היו.

וגוענדולין נאלמה רגע אחד ולא דברה דבר ותחשוב מחשבות, ופתאֹם הפנתה שנית את ראשה מן החלון ותשאל:

– הזה משפטך אשר חרצת עלי כי רק אחרי משאלותי ואחרי מאויי הולך לבי ואל פגעי אחרים לא אשים לב?

ודירונדה הביט ישר אל תוך עיניה, ויחכה רגע אחד ואחרי כן ענה:

– סמוך לבי ובטוח בך כי מן היום הזה והלאה לא תוסיפי עוד ללכת רק אחרי משאלותיך ורק אחרי מאויי לבך, והיו גם פגעי יתר האדם נוגעים אל נפשך.

והיא לא הסירה את עיניה מעליו ולא סגרה את עפעפיה, ותעמוד ותבט בו, ועל פניה כמו רוח חדש יחלוף.

– היש את נפשך לשוב עתה את האולם? שאל דירונדה בנחת ובקול נעים ויושט לה את ידו, והיא פנתה ותשען על ידו, וילכו שניהם יחדו, ויבואו עד המקום אשר ישבה שם לפנים, ויראו את גראנדקורט, והוא מתהלך שם לאטו אחת הנה ואחת הנה, ותגש אליו גוענדולין ותאמר: “לכה ונלכה עתה, ואדוננו דירונדה הוא יצדקנו בעיני אשת מאלינגר".

– את כל אשר תצויני אעשה, ענה דירונדה וישתחוה, ואתם ראו כי גם הלורד פינטריט ואשתו כבר עזבו את הבית.

וגראנדקורט הושיט את יד ימינו לגוענדולין ותחזק בה, ויברכו שניהם את דירונדה, וילכו, ויעזבו את האולם ויעברו את המסדרונות ויצאו את פני הארמון ולא דברו דבר. אז באו אל עלית קיר חדרם, ויהי רק סֻגֹּר סגרה הדלת אחריהם, וגראנדקורט התנפל ויצנח על הכסא אשר לפני התנור ויור באצבעו על הכסא השני אשר לשמאלו, ובקול נגיד קרא בלאט אל גוענדולין ויאמר: “שבי נא!” ותמהר גוענדולין ותשב וכל עצמותיה רחפו ממגור, וגראנדקורט שם את עיניה עליה ויבט בה ויאמר:

– אם נא מצאתי חן בעיניך אַל נא תוסיפי בימים הבאים להיות כאשה משגעה חסרת טעם אשר מעשיה מעשי תעתועים ודבריה הבל וריק כאחת הנשים המשחקות על פני במות התיאטרא לשחק לפני העם.

– מה זאת? שאלה גוענדולין.

– הן דבר סתר לך ולדירונדה על אדות הצמיד הזה אשר הצמדת אל ידך; את הדבר הזה ראיתי וממנו לא אסור. ולכן אם דבר לך אליו, כי עתה פתחי פיך והגידי, ואולם אל נא תעשי בלהטים ואל נא תדברי אליו על פי כתבי חרטומים ובלשון היתדות אשר יהיו לזרא בעיני כל רואה ומבין, כי נבלה היא.

– הנני ואגידה לך את כל אשר אדע על אדות הרביד הזה, דבר לא נעדר, קראה גוענדולין מכאב לב בשמעה את דבר האשמה אשר ישיא עליה אישה.

– יהי לך אשר לך ואני לא אחפוץ לשמוע דבר, ענה גראנדקורט וכל מלה ומלה אשר יצאה מפיו שרטה שרטת בלב גוענדולין כצפרן שמיר, ואחרי כן הוסיף: אם תחפוץ נפשי לדעת ולשמוע דבר, כי עתה אשמענו ואדע אותו גם בלעדיך; ואולם אַתּ זאת עשי וזכרת בכל מעשיך ובכל דרכיך כי אשת גראנדקורט אַתּ וכי יבּצר ממך לעשות מעשים אשר יתנו את כבוד גראנדקורט לשמצה.

– האין את לבך כי אבוא בדברים עם דירונדה.

– אין לי דבר אל דירונדה או אל אחד הנערים והריקים האחרים זולתו. לכי ודברי אליו מן הבקר ועד הערב ככל אשר תחפצי, כי לא יקח איש כזה את עמדתי עד עולם. אשתי אַתּ, ולכן שתים אני נוטל עליך: אם מלאי תמלאי אחרי ככל אשר יאתה לאשתי, למען תצדקי לעיני ולעיני השמש, ואם לא ולקח אותך בכור מות!

– לא היה דבר עם לבי בלתי אם למלאות אחריך תמיד ככל אשר יאתה לאשתך, ענתה גוענדולין וכל זמותיה ומורשי לבה נתקו.

– הנה לקחת לך את השלשלת הנתעבה ושמת אותה על ידך ותסתירנה מעיני עד מצאת מועד לך להראות אותה לו; הלא רק נשים משגעות ופתיות תעשינה כדבר הזה, לבקש להן שפה על פי אותות ולהטים, והתפארו בלבבן כי אין רואה ואין שומע. אכן עליך להבין דבר כי יבצר ממך לתת את שמי לשמצה; התעוררי והיי לאשה אשר לה כבוד ועז – וזה כל הדבר אשר היה עם לבי להגיד לך.

וגראנדקורט בכלותו לדבר קם מעל מושבו ויגש אל התנור ולא דבּר דבר, וגם גוענדולין לא דברה דבר, כי לבה קרוע ופצוע ונפשה עליה תשתוחח; מה תועיל כי תגיד לו אשר גם דירונדה לא ידבר אליה דברי חן ורצון ורק תוכחת מוסר יבחר? מה בצע כי תבוננהו אשר גאה היא ממנו שבעתים וכי נפלא ממנה לתת את כבודה היא לשמצה ולכלמה? אכן מכל הדברים אשר דבר אליה הפעם הרעו לה הדברים אשר נתן אותה לאשה פתיה ובת בליעל, והיא הלא נשמרה לנפשה מעודה לבלתי עשות קטנה או גדולה אשר תהיה לה לפוקה ולמכשול בעיני איש זר, והדברים האלה בערו כאש בקרב לבה ואין מכבה.

– האצלצל בפעמון ואקרא לנערה אשר לך? שאל גראנדקורט מקץ רגעים אחדים; וגוענדולין הנידה בראשה, ויצלצל גראנדקורט בפעמון, ויעזוב את החדר ויצא.

ופתאם עלו על לבה דברי אשת גלאשר אשר כתבה במכתב לאמר: הרעה אשר עשית לי תהיה לך לקללה ולמארה עד עולם – מדוע זה תקעה האשה הזאת את צפרניה החדות בתוך בשרי ובתוך נשמתי ולא תקעה אותן בבשרו הוא ובנשמתו?… את הדברים האלה דברה בלאט אל לבה, ודמעותיה התפרצו מתוך עיניה ותרדנה על לחייה, ואולם כרגע לקחה את מטפחתה ותמח את דמעותיה ותתאושש ותתחזק לבלתי השמע קולה בבכותה.

ממחרת היום וגוענדולין חרצה בלבה לבוא בדברים עם דירונדה ככל אשר תאַוה נפשה, כרשיון גראנדקורט אשר שמעה מפיו בלעגו לה, ותקם לבקש את דירונדה ולא מצאה אותו, ולבה השתער אליה לבקש דרך ערמה, כי נעור בלבה רוח גאותה כבראשונה, ותתעב ללכת דרך לא סלולה, לא למען דירונדה כי אם למען נפשה, כי הבינה אשר דירונדה לא ימצא בה כל חטא וכל עון אחרי אשר הוא האחד היודע ומבין את לבה. ביום ההוא והסיר הוגא וגראנדקורט יצאו בעגלה לראות את האחוזות הקרובות, ויתר הקרואים גם הם נפוצו זה בכה וזה בכה; והיה אם לא תמצא את דירונדה עתה, לא תוכל דברו עוד אותו, כי לפנות הערב עליה לעזוב את המקום הזה, היא ואישה. אז הגיד לה לבה כי תמצא את דירונדה בחדר הספרים, ותקם לבקשו גם שם ולבה לא הכה אותה על הדבר הזה, ותגש עד הפתח ותפתח את הדלת בלאט, ותרא והנה יושב דירונדה אל השלחן והוא כותב מכתבים וספרים (כי שאל הסיר הוגא מעמו לענות דברים על המכתבים אשר כתבו אליו האנשים הבוחרים בו), ודירונדה לא ראה אותה בבואה. והחדר מלא חֹם נעים ומתוק לנפש, ותירא גוענדולין לגשת ולהפריע את דירונדה ממעשיו, ותתפעם רוחה בקרבה, ותלך הלוך וקרוב, ודירונדה כלה לכתוב את המכתב, וישב רגע אחד וישאל את לבו אם יש עוד מלאכה אחרת לפניו ואם אין, ויהי עם לבו לקום ולצאת החוצה, לבקש את הקרואים ואת גוענדולין גם יחדו, וברגע הזה שמעו אזניו את קולה בדברה אליו לאמר: “אדוני דירונדה!”

ודירונדה השתומם מאד לשמוע את הקול הזה, וימהר ויקם וישם לה כסא לשבת עליו. ופניו ענו בו כי נפשו נבהלה.

– האם לא הטיבותי לעשות כי סרתי הלום? שאלה גוענדולין.

– אכן חשבתי כי הלכת עם הקרואים לשוח, ענה דירונדה.

– הלוך הלכתי ואחרי כן שבתי. ענתה גוענדולין.

– האין את נפשך לצאת שנית לשוח? כי עתה אם מצאתי חן בעיניך ושלחתיך בדרך.

– לא. דבר לי אליך להגיד לך והרגעים מעטים, ענתה גוענדולין בלאט ותקרב אליו ותשם את זרועותיה על ידות הכסא אשר שם לפניה – אמת נכון הדבר אשר דברת אלי אתמול, כי אשמע מוסר כליותי תמיד על הרעה אשר עשיתי לאחרים, וזה הדבר אשר אמרתי, כי גדלה רעתי שבעתים מן הרעה אשר עשיתי לוּ באתי שנית לשבת אל שלחן המצחקים ולוּ אבד ממני הרביד שנית, והרעה הזאת השיאה עלי חרפה, ואת הרעה הזאת לא אמחה עוד ולא אוכל לשנותה; הן לקחתי כפלים ככל חטאתי, ואולם שנה לא אשנה אותה ולא אמחה אותה מקרב לבי. אכן אתה האיש אשר אמרת אלי אתמול כי עוד רבות עלי לעשות. ולכן יבואו נא דבריך שנית והוריתני את אשר אעשה. מה המעשה אשר עשית אתה ומה המחשבה אשר חשבת אתה בלבך, לוּ היית כמוני ולוּ היית תחתי?

ודירונדה נבעת וכל עצמותיו חרדו בשמעו את קולה זה אשר לא הסכין, כי דברה באמת ובתם לב ובחפזון נמרץ אשר לא שמע עוד מפיה כזאת, ותשכח ולא זכרה עוד לבחור לה לשון ערומים ומלים יפות למען התיפה ולמצוא חן, ויצאו הדברים מפיה וירדו אל תוך לב דירונדה עמוק עמוק. אז ענה דירונדה:

– לוּ הייתי תחתך כי עתה היתה מחשבתי כמחשבתך, כי מלאתי גם אנכי יגון ועצב כמוך.

– ואולם מה המעשה אשר בחרת לך לעשותו, לוּ היית כמוני? שאלה גוענדולין בחפזון נמרץ ובקצר רוח.

– כי עתה בקשתי להיטיב את אשר הרעותי ולהשמר לנפשי לבלתי עשות עוד רעה עד עולם.

– ואולם אנכי קצרה ידי מעשות כדבר הזה! קראה גוענדולין וקולה ירעד מדי דברה ורוחה ילך הלוך וסער – קללת אלהים רובצת עלי ואין לאל ידי להסיר שכמי מסבלה! ביד חזקה ובזרוע נטויה גרשתי אנשים מעל נחלתם והונותי אותם מאחוזתם וישבתי אנכי על האדמה אשר להם לשלוט בכל אשר ישלטו המה, והמה אָבדו ונדחו ואני אֹכל בטובה – ואת הדברים האלה תקצר ידי משנות אותם עד עולם!

והדברים האלה אשר דברה גוענדולין ירדו כחצים שנונים בלב דירונדה, כי נגעו הדברים אל נפשו ואל בשרו, עקב אשר ידע היטיב את הרעה אשר יעשו איש לרעהו “בגרשו” אותו מעל נחלתו “ובהונותו” אותו מאחוזתו, ונחומיו נכמרו על הנגרשים ההם, ובכל זה הָשבּר לבו למראה פני האשה הצעירה והאֻמללה הזאת אשר עיניו ראו ועפעפיו בחנו את מוסר כליותיה.

– אכן זאת תורת הרעה הגדולה מכל הרעות המוצאות את האדם, בהיות חטאו לנגד עיניו תמיד ובשמור עונו את עקביו, להיות לו כצל על יד ימינו! ענה דירונדה – ואולם יש אשר יֻכֶּה איש בסנורים ולא ישוב עוד לראות אור שמש כל הימים, והאיש הזה יחיה ימים רבים על הארץ ומעט מעט יסכון עם מחלתו לשאת אותה עד רדתו שאולה! יש אשר נשברו רגלי איש והוא צולע על ירכו כל הימים, ומעט מעט ילמד לכלכל את מחלתו זאת ולסבול אותה עד יומו האחרון! אכן אם פעלנו עול וידנו תקצר מהיטיב את אשר הרעונו, אז עלינו להסכין עם מעשינו, למען אשר נוכל להתחזק ולהתאושש, לרדוף טוב ולבקש לעשות צדק בכל אשר נמצא. מי האיש אשר עשה עול ואין לאל ידו להשיבו, וראינו כי ישיש האיש הזה פי שנים לעשות צדקה וחסד במקום אחר; והיה אם פעלתי רעה וחיי אנוש קפדתי, והוצת אש תשוקה בקרב לבי לבקש לי אנשים אחרים להחיותם ולהצילם מרעתם ולפדותם מכל פגעיהם.

– ואולם אתה הלא לא פעלת רעה מעודך ולא קפדת חיי אנוש, קראה גוענדולין בחפזון, ותהי להפך כי באו אחרים והם פעלו רעה לך ויקפדו את חייך אתה!

ופני דירונדה התאדמו רגע אחד, וימהר ויתאושש ויען: אם יבחון איש ממנו את כליותיו ואת לבו לדעת את כל אשר עמו, אז יתעורר לבו לחמלה גם על רעהו היושב מנגדו, כי תדע נפשו אשר כל המסה וכל היד הגדולה הזאת לא נפלאו גם מרעהו והוא גם הוא ישא ויסבול כמוהו בגלל הרעה אשר עשה לו. התביני את הדברים האלה?

– כן, עתה אבין להם, ענתה גוענדולין – הן צדקת כי אמרת אשר רק אחרי משאלותי ומאויי הלך לבי תמיד ופגעי יתר האדם לא נגעו אל נפשי מעודי. מעודי לא שמתי לבי אל האנשים אשר מסביב לי ואל אשר ירחש לבם, זולתי אמי אשר שתּי לפעמים את לבי אליה, ומעודי לא אהבתי את בני האדם. אבל מה יש בידי לעשות ולא אעשה? אכן קצה נפשי בכל המעשה הנעשה תחת השמש והחיים יהיה לי לזרא! בקר אקום ואעשה את אשר אעשה, ואולם כל האנשים האלה יהיו לי לתועבה, כי ידעתי אותם מראש והם נכונים וערוכים מאתמול, ולא תמלא הנפש מהם. אכן קצרה נפשי בעמלי!

– כי עתה עליך להוסיף דעת ולהרבות חכמה! קרא דירונדה פתאם ואש קדחה באפו, ואז לא יהיו עוד חייך לך לזרא ולא תקוץ עוד נפשך בהם וכל המעשה הנעשה תחת השמש לא יהיה לך עוד לתהו ולריק. אכן זאת היא המאֵרה הרובצת על אנוש כמוך, אשר באפס מעשה ובאפס עבודה ובאפס מחשבות לא ימצא רוחו ככר רחב ידים לעדור אותו, ועל כן ילך רוחו בו הלוך ודל עד כי ידל מאד, ולא יבקש לו עוד גדולות עקב אשר בקטנות בחלה נפשו. ועתה נבקש נא ונראה: היש עבודה בארץ אשר יוכל לבך לדבקה אחריה מאד מאד ואשר תּנהי אחריה כל הימים?

וגוענדולין לא ענתה דבר, כי בפתע פתאם היו דברי דירונדה אליה וירגיזוה ויחרידוה מאד, ודירונדה הוסיף לדבּר באזניה, ויהיו דברים נמרצים וחזקים מאד:

– חי נפשי אם ידעתי עבודה כזאת. עוד אזכרה את הדברים אשר דברת אלי על תורת השיר והזמרה, ואם התורה הזאת לא תעצור כח לעורר את לבך לחיים חדשים, ואף כי האחרות אשר היו כלן רק כשפחות לפני הגבירה הזאת! רוב עצלה ואפס מעשה רוששו את רוחך ואת מחשבותיך הֵשמוּ, ועל כן מה בצע בנטוע לך איש שמים חדשים אם קצרה רוחך ממצוא חפץ גם בשמים הישנים? מה יועיל כי יברא לך ארבעה שמשות להאיר לך משמי השמים, אם השמש האחת לא תעורר את לבך בקרבך לדעת ולהבין, לחקור ולדרוש ולהיות לך לענין לענות בו? אם יהיה איש אשר לבו ריק ורוחו נבוב וקרבו חלל, ואמר האיש הזה בלבו: רק ריקה הארץ והבל כל המעשה הנעשה תחת השמש! ואולם יש אשר נמצא אנשים נבחרים מכל הקהל אשר סביבותינו, עם סגולה הוא, ולהם העז והכח להתנשא ולהֵעָלוֹת מתוך החיים הריקים האלה, למען אשר יראו וימצאו חיים חדשים, והיה בהתנשאם, וראו עיניהם מראות אלהים בכל עת אשר תחפץ נפשם, כי להם החכמה ולהם הדעת לדעת את המעשה אשר יעשו ואת הדרך אשר ילכו בה, תחת אשר אנחנו הקטנים לא נדע צאת ובוא ולא נבין ימין ושמאל, ועלינו לעמול בכל עז למען נשכיל ולמען נבין, לבלתי לכת לבנו רק אחרי משאלותינו ואחרי מאויינו לבדם.

דירונדה החריש רגע אחד, כי ידע אשר לא לגוענדולין לבדה ידבר דברי תוכחתו ומוסרו אלה כי אם גם לנפשו הוא; וגוענדולין ענתה בקול דממה דקה:

– אנסה נא, אולי אלמד ואדע לחשוב מחשבות.

ושניהם החרישו ולא דברו דבר, ולבם הומה בקרבם, וגוענדולין הוסיפה ותאמר:

– גלמודה אנכי ואיש אין עמי, ולוּ היה לאל ידי כי עתה קראתי לאמי וישבה עמי בביתי, ואולם הדבר הזה נפלא ממנו, לא אוּכל עשותו; והיה בכל אשר תבט עיני, וראיתי את רוב התמורה ואת החליפות אשר היו עמי, כי הדבר אשר לא מצא חן בעיני לפנים, אחריו ינהה לבי עתה, ויש אשר אדמה בנפשי כי עתה תכלינה עיני ורוחי תשאף אל כל הדברים אשר אָבדו ממני ואשר לא ישובו עוד. – ובדברה את הדברים האלה רעדו שפתיה.

– יש אשר יורד האור אל תוך עינינו וברדתו יכאיב לנו, ובכל זה יהיה לנו לאור עולם ולמרפא לבשרנו, ולכן תהיינה נא גם המסוֹת האלה לך למרפא ולישע, ענה דירונדה בחן ובנחת, – זה עתה נפקחו עיניך לראות את הארץ ואת היקום אשר עליה, וראית והנה יש בני אדם ובני איש גם בלעדיך, וכי לא אותך לבדך ברא אלהים על פני האדמה; והיה כפעם בפעם בהתעורר איש לחיים חדשים כאלה, והכאיבו לו מעט בראשיתם.

– אכן יראה אנכי מאד ולבי יחרד מפני היום הבא ומפני כל איש הנגש אלי ומפני נפשי אשר בקרבי; יראה אנכי מאד כי לא יעמוד בי רוחי ולא יהיה בי הכח להתאמץ ולהתחזק ימים רבים…

– כי עתה זאת עשי ויכלת עמוד. הרבי נא את פחדך ואת רגזך זה ככל אשר תוכלי, לבלתי תשובי להכביד את לבך; יהי נא עונך לנגדך תמיד, תראינה נא עיניך את חטאתך יום יום ואזניך תשמענה את מוסר כליותיך בכל עת, והיו הדברים האלה לך למגן ולמחסה לשמור עליך לבלתי ימוט רוחך עד עולם, והתחזקת והתאמצת, ופחדך ויראתך יהיו לך למשען ולמשענה ולא תכשלי שנית בדרכך.

– ידעתי אף הבינותי את הדברים אשר דברת אלי, ענתה גוענדולין במנוד ראש, ואולם מי יתן לי כח וגבורה לעשותם? הן יש אשר תעלינה מחשבות בלב איש, מחשבות שנאה וחרון, ואיך יצדק איש אם מחשבות כאלה תעלינה על לבו? והיה אם יבוא יום ורוחי תקצר עד בלתי היות נשמה באפי, ומחנק יהיה לנפשי, וידי תרפינה, ולא יהיה בי כח לעמוד…

וגוענדולין לא כלתה את דבריה ותבט בפני דירונדה ושפתיה רעדו מאד. אז ראה אותה דירונדה ויבן כי הקשה לשאול ממנה וכי נטל עליה דבר אשר גם ממנו יפלא לפעמים למלאות אחריו, וגוענדולין ראתה כי צר לו מאד, ותמהר ותשנה את טעמה ותען רכות לאמר:

– ידעתי כי יגון ותלאה תשבע נפשך בגללי, ואולם חי נפשי אם לא אנסה את כחי ואם לא אעמול לעשות ככל התורה אשר הורית אותי, ויהי מה, ולי אמר לבי כי אעשה וגם אוּכל. ואתה הגידה נא לי: האם לא יכאב בשרך עליך, יען כי ערבתי את לבי לדבּר אליך את דברי? הלא אתה החלות ואני באתי ומלאתי אחריך! – הן לא יכאב לבך על זה, אדוני?

– אם אראה כי הועיל הועלתי בדברי, אז ישמח לבי מאד, ואם לא, והיה לבי דוי עלי עד עולם.

– לא, לא, כדבר הזה לא יהיה עד עולם! כן, בנפשי נשבעתי כי אהפך ואהיה לאשה אחרת, והטיבותי את דרכי ואת מעשי, כי על כן ראיתי את פניך והתודעת אלי – –

עוד מלתה על לשונה, והיא עזבה את דירונדה ותצא מן החדר בחפזון ובמרוצה.

היא טרם ירדה את המדרגה, והסיר הוגא בא מן השדה וישם את פניו אל חדר הספרים, וגראנדקורט לא היה עמו בבואו. ודירונדה עוד עומד על מקומו בבוא הסיר הוגא החדרה, ובבלי דעת את אשר הוא עושה לקח בידו את המכתבים אשר כתב ויבקש להסירם מעל השלחן.

– ההיתה אשת גראנדקורט בזה? שאל הסיר הוגא.

– כן הוא.

– ויתר האנשים אנה הלכו?

– לא אדע; אין זאת כי עזבה אותם אשת גראנדקורט בלכתם לשוח.

רגעים אחדים החרישו השנים גם יחד, והסיר הוגא הביט אל אחד המכתבים אשר על השלחן, טרם יקרא אותו, ופתאם פנה אל דירונדה ויאמר: אכן קותה נפשי כי אינך חותה גחלים בחיקך, דן – האם הבינות את דברי?

כן, הבינותי, ענה דניאל אחרי החרישו רגע אחד כי היו לו הדברים האלה לעוֹל ולמשא – ואולם אַל תירא, דודי, ואל תערוץ, כי אין בזה גחלים ואין אש, ולכן גם רעה אין לנגדנו.

והסיר הוגא הביט בפניו ועפעפיו בחנו אותו רגע אחד, ואחרי כן ענה ואמר:

– הטיבות מאד כי באת להרגיע אותי, ואולם ידע תדע כי יראתי ניצוץ אש בהריחו את הנעֹרת, ועל כן הזהרתיך, ואתה ידעת כי לא טובים דברי סתר כאלה.

 

פרק שמונה עשר    🔗

ודירונדה חשקה נפשו לשוב לונדונה, כי אמר בלבו: אבוא נא לונדונה ואראה את פני מירה וגם את האיש הנפלא מרדכי אחקור ואדרוש – ובכל זה לא התעורר לבצע את אשר זמם, עד אשר קם הסיר הוגא גם הוא לעזוב את בית-החרף ולבוא לונדונה, כי באו ימי המועד אשר לאנשים המחוקקים בהתאספם איש איש אל עיר המלוכה. בימים ההם ורע דירונדה, הוא העלם האנס מיריק השב מארץ איטליה, שב אל ארצו כאשר אמר, וישב בבית דירונדה אשר בלונדון, ויעשה את ביתו לבית-צירים לכל חקותיו ומשפטיו, ויהיו הציורים והרשימות והגליונות מושלכים וזרועים על פני קרקע החדר, והאיש האנס יושב ומנצח על המלאכה לרשום ולתאר בצבעים שונים על פני הלוחות אשר לפניו, והנה שערותיו הצהובים צמחו ויגדלו שבעתים מבראשונה, ופניו הלבנים והארוכים הלבינו והאריכו גם המה פי שבעה, וקולו הדק גם הוא הלך הלוך ודק – ובבוא דירונדה החדרה, וישמח עליו מאד, כי לא ראה את פניו זה ימים רבים. – אז יעביר האנס לפניו את כל הכבודה אשר הביא עמו מאיטליה, את הציורים ואת התמונות, את הפסילים ואת המסכות ואת כל הרשימות אשר ירחש לבו לעשותן ולכלותן בימים הקרובים, ובדברו יחמוד לו לצון להגיד לרעהו לדירונדה כי אחת נחרצה ממנו ולא ישוב עוד, להיות לאחד הגדולים אשר בארץ והיה שמו לתהלה ולתפארת, ודירונדה ישמע ואז יבחר לו לשון ערומים גם הוא ללעוג לרעהו כטוב לבו עליו; ואחרי כן יספר לו האנס כי מצא לו שני חדרים יפים במגרש טשילסי הקרובים אל בית אמו, ושם ישכּן את שמו בימים הקרובים ושם יעשה את ציוריו ואת תמונותיו הנפלאים אשר בלבו לעשות, כי עוד מעט ופנו לו את החדרים ההם ואז יצא מזה ואז יבוא וישב בחדריו ההם ואז יכונן את ממלכתו ביד חזקה ובזרוע נטויה ואת ממשלתו ישפוך על כל היקום אשר מסביב. בין כה וכה ודירונדה בחן את הרשימות אשר לפניו וישפוט את הגליונות ואת הציורים אשר עשה רעהו ואשר יש עוד עם לבו לעשות, ובאחרונה אחז בידו את אחד הגליונות וירא והנה רשימת ראשי בני אדם עשויה עליה והרשימה עשויה קוים ותוים, טרם ימלא הצַיָּר אחריהם בצבעים.

– מה משפט הרשימה הזאת מלפניך? שאל האנס.

– רשימת האנשים הנראים אלינו en face (פנים אל פנים) עשויה גסה ועזה מאד, ואולם יתר הקוים והתוים עשוים כמשפט.

– לא, הרשימה איננה גסה ואיננה עזה, ענה האנס דברים נמרצים, ורק אם יבוא איש פתאם לראות מן הצד ולהביט בה פנים אל פנים, והאמין האיש הזה רגע אחד כי הקוים גסים פי שנים בערכם. ואולם הנה יש עם לבי להגדיל את קנה המדה בידי ביום עשותי את תמונת בירוניקה אשר יש עם לבי לעשותה. הלא הגדתי לך את הרעיון הצפון בקרב לבי על דבר פרקי תמונות בירונקה אשר אמרתי לעשות? הנה החלותי לעשות את הרשימות – בקש נא לך את הרשימות האלה בין יתר הרשימות המושלכות על פני השלחן – והנה מחשבה עולה עתה על לבי כי גם אתה תהיה לי למופת לשבת לפני ואני אעשה כתבניתך את תמונת אגריפס הדרושה לי גם היא לפרקי התמונות ההם. – ובדברו לא חדל מן הצבעים ומן הגליון אשר בידו, ופתאם הניח אותם מידו ויקם ויגש אל דירונדה ויקרא: אכן שכחתי כי איש רע אתה מנעוריך ולא תחפוץ להיות לי למופת ולתבנית לעשות איש כמוך! ואולם ראֵה הנה מצאתי לי איש אשר יהיה לי לתבנית פסל טיטוס, והוא יקר לי מכל סגולה, כי הנה חמשה פרקים יהיו לי לתמונת בירוניקה זאת לעשות אותה על פני חמשה גליונות: הגליון הראשון יראה לנו את בירוניקה בכרעה לפני גיסיוס פֿלוֹרוּס ובאחזה את ברכיו להתחנן אליו ולבקש מלפניו על עמה, ואת הגליון הזה כבר רשמתי בעט עופרת ואותו תמצא בין הרשימות; על פני הגליון השני, אשר אותו אני עושה עתה, תראינה עיניך את בירוניקה בעמדה עם אגריפס על פני נחל קסיסטוס, והיא מתחננת אל עמה ומבקשת מלפניו להכּנע מפני אויבו, פן יבוּלע לו…

– אכן רגלי אגריפס לא תמצאנה חן בעיני, ענה דירונדה.

– הלא הרגלים האלה עשויות לפי מראה-העינים ולא לפני הלך-הנפש! ענה האנס בתם לבב, השקר אין לו רגלים ושרי המדינה והמושלים גם הם רגליהם תכשלנה תמיד ולא יוכלו עמוד, והמשורר גם הוא יאמר: “הרגלים תהיינה תמיד לאות כשלון".

– ואולם הרגלים האלה רעות שבעתים מרגלי אלציביאדס אשר עשה רפאל, הוסיף דירונדה על דבריו.

– כי עתה לא לפי מראה-עינינו כי אם לפי הלך-נפשנו נשפוט אותן, ענה האנס; מי יודע, אולי היו לאגריפס רגלים וברכים כושלות, ואני באתי והוספתי עליהן כהנה וכהנה, למען תת להן מראה כשלון עד בלי די, כי כן ראיתי לי את המראה הזה בהלך-נפשי, ואת אשר יפלא ממנו לראות בעיני אדם אותה ישים החרש והחושב בהלך-נפשו! ואולם עזוב נא הפעם את הרגלים ושים את לבך אל יתר הרשימות: הגליון השלישי ישים לפניך את בירוניקה בהיות תקוה בלבה לשים כתר מלכות בראשה ולהיות לגברת רומא, כי באה השמועה אשר היה אספסינוס לקיסר, וטיטוס מחמד לבה ימלוך אחריו…

– כי עתה זאת עשה: קח לך גליון וכתוב עליה את כל הדברים האלה ושים אותו בפיה על פני התמונה למען אשר יקרא הרואה וידע את כל מחשבותיך ודמיונותיך, כי בלעדיך לא ידע איש את אשר בלבך. אכן רעיון כזה לא יצלח לתכּן אותו בצבעים על פני לוח להיות לתמונה.

– מדוע לא יצלח! יראו האנשים כי טח לבם מהשכיל וכי ריקים הם מדעת, או אז ילמדו וישכילו – וזה דבר הרושם היפה היוצא לנו על פי תורת היוֹפי. ואולם הגליון הרביעי טוב ממנו: טיטוס ישלח את בירוניקה מעיר רומא, אחרי אשר ישבה בהיכלו ותשכב בחיקו עשר שנים, ושניהם מלאים עצב ויגון ושניהם לבם עליהם דוי; ואני מצאתי לי איש כלבבי אשר יהיה לי לתבנית דמות הסכל הרומי הזה.

– האם תתאר לנו את בירוניקה בתבנית אשר בת חמשים שנה? כי בת חמשים היא על פי חשבונך וחשבוני.

– לא, לא, ורק תוים מלאים אחדים יעידו בה על עשר השנים האחרונות אשר עברו עליה, ואף גם זאת ואתה ידעת כי הנשים אשר להן עינים שחורות ושערות שחורות, הן תעמודנה ימים רבים ולא נראה בהן אותות זקנה, והיתה בירוניקה כאחת מהן, ואולם הא לך את הגליון החמישי: בירוניקה יושבת עזובה וגלמודה על חרבות ירושלים – ואת הדבר הזה רק בחזון ראיתיו, כי בדברי הימים אין זכר לו; ואולם מי יגיד לנו כי לא ככה היתה אחריתה? הלא אין איש יודע את אשר היה לה באחרית ימיה, כי על כן טוב עשיתי אם כליתי את פרקי תמונותי עם הפרק החמישי הזה, להורות כי בא הקץ אליה, והדרך הזה הלא דרך המשורר הומירוס הוא לנתק את מוסרות הספור ביד חזקה ועיני הקורא רואות, ולכן המשכיל יבין, והאיש אשר איננו משכיל, הוא יבקש לראות את האשה האֻמללה גם במותה וגם בהקברה וגם בהנתן כל כתנותיה ושמלותיה ליורשיה הבאים להתנחל אחריה…

– אכן תראינה עיני כי מאז שובך לונדונה לא חבקת את ידיך בחיקך ותרבה לעבוד עבודתך ותעשה את מלאכתך ביד חרוצים. – ודירונדה והאנס גם יחד, מאז דברם את דבריהם ועד הרגע הזה לא נשאו עוד את שם מירה על לשונם ולא הזכירו עוד בשמה.

– לא כן, יקירי! ענה האנס, כי המחשבה על דבר התמונות האלה באה אל לבי עוד טרם שבתי לונדונה, ואני בימים ההם עודני יושב באיטליה, ויהי היום ועיני ראו פני אשה יפה ונפלאה אשר לא ראיתי עוד כמוה מעודי – ואתה הלא ידעתי כי הנשים היפות במקום הזה כרבּן כן בנות יהודים הנה – ואז חשקה נפשי לעשות בצלמה כתבניתה, ואבקש לי ענין יפה וטוב אשר בו אוּכל להראות תמונת אשה יהודיה בעיר רומא, ואוגיע את רוחי ימים רבים, ואחרי כן מצאתי וידעתי פתאם כי אין לי תחבולה אחרת וטובה בלתי אם לפקוד את בירוניקה ואת דברי ימיה, ומאז ועד היום הזה אני עובד את עבודתי, ועוד מעט ועיניך תראינה כי אנכי עבדך בן אמתך אהיה במהרה לאיש גדול ורב.

– האם לקחת לך את היהודיה היפה ההיא להיות לך למופת לעשות את בירוניקה בצלמה כתבניתה!

– לא, כי אמרתי, אבקש נא לי נערה יפה גם מן האיטלקית ההיא; ואותה מצאתי זה עתה בלונדון.

אז נפלו פני דירונדה רגע אחד וכמו רעדה אחזה בעצמותיו.

– האם ידעת אל נכון כי תאבה הנערה לשמוע לך ולהיות לך למופת לתמונתך? ואני חשבתי כי אין דבר בארץ אשר תתעב נפשה אותו כאשר תתעב את הדבר הזה! האם ידוֹע תדע היטב את אשר בלבך לעשות? שאל דירונדה.

– כן, כי חליתי את פניה לכרוע על הארץ ולעשות ככל אשר אורה אותה, והיא לא המרתה את פי ותעש ככל אשר שאלתי ממנה; אמי עומדת ופניה כפני גיסיוס פֿלוֹרוּס, ומירה כורעת על הארץ ואוחזת את ברכי אמי, ענה האנס, ובדברו בחן בעפעפיו את הרשימה אשר לפניו על הלוח ואחרי כן הוסיף וימשח אותה בצבעים.

– אין זאת כי לא תדע מירה קטנה או גדולה מכל המוצאות את בירוניקה! קרא דירונדה, ובקרבו יזעף לבו ולא ידע מה.

– למה תדבר כדברים האלה? הן קראה גם היא את דברי הימים הכתובים להורות את הנערות הצעירות בבתי הספר, ועל כן לא יבצר ממנה לדעת היטב גם את בירוניקה. בירוניקה אָהבה את מולדתה ואת עמה אהבה גדולה מאד, ואולם ראו עיניה פני איש נכרי ותחשק נפשה בו מאד ותשכח את עמה ואת מולדתה, וגם הכבוד אשר נחלה הכה את עיניה בסנורים, ולכן כלתה אליה הרעה באחרית הימים ותהי אחריתה עדי אובד. כדברים האלה תקראנה בנותינו ואחיותינו בספרים, וגם מירה יהיה לבה לבירוניקה על כל הרעות והתלאות אשר באו עליה, כי שבה ירושלימה ותהי יושבת על פני הגלים הנצים ועל פני החרבות, – חרבּה על פני חרבות –, ואני לא היה בי רוח להגיד למירה את האמת, אשר ראיתי את הדברים האלה רק בחזון ואין זכר להם בדברי הימים, והיא תאמין בהם עד היום הזה.

– הראני נא את תמונת האיטלקית אשר אמרת, ענה דירונדה פתאם כי היה עם לבו לשסע את רעהו בדברים למען יבחר לו ענין אחר לדבר בו.

– אם מצאתי חן בעיניך, קח נא את צרור הרשימות אשר בזה וחפש לך את אשר תחפש, ענה האנס, כי אספתי את כל הרשימות ואת כל הגליונות ואת כל הלוחות אשר עשיתי ושמתי אותם בצרור אחד ויתערבו כלם איש באחיו, ומי יודע אם לא תמצא את יפתי בהתחברה אל אחד מתלמידי בית החכמה.

ודירונדה החל לחפש את צרור הרשימות ועפעפיו בחנו את כל אשר ראתה עינו, ויעש כה וכה רגעים אחדים, ואחרי כן אמר:

– אין זאת כי אספת אל הצרור הזה רק את הרשימות אשר עשית בעוד שבתך בקמברידג, ועל כן לא אמצא בו כל חדש. או האם נוטל אתה עלי לחפש את הצרור ולהחל מן העבר השני?

– כחצות הצרור תמצא את אשר תבקש, כי הריקותי אליו את כל אשר היה לי מאז היותי נער ועד היום האחרון הזה.

– הזאת תבנית תלמיד בית החכמה אשר אמרת? שאל דירונדה ועיניו בחנו את אחת התמונות אשר לפניו.

– כן הוא, נער נחמד הוא ושמו גאסקוין, ריקס גאסקוין, והוא בן אחד הכהנים…

– הזאת תבנית יפתך אשר אמרת? הוסיף דירונדה ועפעפיו בחנו רשימה חדשה.

– כן הוא, ואולם הנערה הזאת לא תמצא עוד חן בעיני, וגם אתה תשפוט כמוני כי לא אותה אוכל לקחת לי למופת ולתבנית.

דירונדה החריש ולא ענה דבר ולבו נגרש כים, ופתאם נגש אל האנס ויאמר: האנס! ידעתי כי פחדי פחד שוא וכי הוספתי והגדלתי על דאגתי פי שנים, ואולם אם יקרה נפשי בעיניך, האנס, כי עתה עשה נא עמי את החסד הזה רק הפעם וחדלת מן הדבר הזה.

– הלהרגני אתה אומר? צעק האנס בתמהון ובחרדה – האחדל מעשות את חמשת פרקי בירוניקה? תשמענה נא אזניך את אשר אתה שואל מעמי, בן אדם! את בירוניקה אתה שואל מעמי, לקחת אותה ממני – האם ידעת את אשר אתה דובר? האקריב לך את רוח קדשי ואת חזיונותי ואת דמיונותי ואת חלומותי ואת כל אשר לי? האמית את נפשי אשר אמרתי: רק בת אל-מות היא? האכרית את שמי אשר אמרתי: רק שם עולם יהיה? הלא ידעת את הדברים אשר דבּר המשורר מילטון: יש איש אשר לא רק את חייו יתּם בעצם ידו כי אם גם את אל-מותו!

– רב לך, האנס! עשה לך פרקי בירוניקה ככל אשר תאַוה נפשך, ורק אחת שאלתי ממך כי תבקש לך אחרת להיות למופת לתבניתך. לוּ יחוש לבך כמוני ולוּ תרבה לחשוב מחשבות בדבר הזה כמוני, כי עתה ידעתי אשר הבינות גם אתה כמוני כי לא יתּכן דרכך זה.

– מדוע? שאל האנס ויעמוד על רגליו.

– יען כי עוד מעט והנערה הזאת תציב לה יד בחיים והיה שמה לברכה בקרב העיר וידעו אותה מקרוב ומרחוק, ועל כן לא יתכן הדבר אשר אתה חושב עליה. אני ואמך עמלנו בכל עז לעשות לה שם בעיר הזאת, למען ידעו כי היא אחת המשוררות הגדולות, והנערה גם היא לא תשאל דבר בלתי אם לאכול לחם מיגיע כפיה, וגם יש תקוה כי עשה תעשה וגם יכול תוכל וכי אחריתה ישגה; ואף גם זאת ואני קראתי בשמה באזני נשים רבות מן הנשים הגדולות אשר בזה והן תקחנה אותה אחרי כבוד, וגם את כליזמר אדבר על אדותיה בעוד יום או יומים, ועוד מעט וכל העם אשר מסביב ידע ויכיר את פניה ואת מראיה, ולכן – – אבל לשוא אשחית את דברי ולריק אַכלה את כחי עמך אם ערל לבך ולא יחוש ולא יבין את הדבר הזה כמוני. ואולם נפשי יודעת מאד, כי גם היא השיבה את פניך ריקם, לוּ ידעה כי אומר אתה לפשוט את כבודה מעליה ולהציגנה אותה ואת תמונתה לעין רואים לראוה בה, וכי נוטל אתה עליה להיות סמל דמות אשה זונה וחללה.

והאנס שמע את כל הדברים האלה מפי דירונדה ולא ידע אם לשחוק ואם לנוד לו, ולולא הכבוד הרב אשר רחש לבו לרעהו כי עתה התפרץ מפיו קול שחוק גדול, ואולם בהביטו אל פני דירונדה ובראותו כי באמת ובתמים ידבר אליו הפעם את כל הדברים האלה, ויתחזק גם הוא ויתאושש ויען אותו לאמר:

– זאת הפעם הגדלתי אותי עליך, דניאל! מאז דבּרך אלי זה שנים רבות ועד היום הזה מצאתי ראיתי תמיד כי חכם אתה ממני ואני הסכל, ורק הפעם הזאת היית אתה לפושק שפתים ואני הייתי לחכם, אכן אלהים עשה את היום הזה! ואתה האם באמת ובתמים חשבת בלבך כי אומר אנכי להציג את תמונותי בשער בת רבים גלוי לכל עובר? הן חזיונות רבים כבר חזיתי לי ועתידות טובות ועצומות נבּאתי לי, ואולם בכל אלה גם אולתי וגם רום לבבי לא מסכו עוד בקרבי רוח עועים לחשוב מחשבות בליעל כאלה ולחלום לנפשי חלומות טובים ונעימים כמוהם. ואתה היה נא לבך סמוך ובטוח כי ביום כלותי את תמונותי והיו כלן עצורות ושמורות אתי ועין זר לא תשורן ככל אשר תשאל מעמי נפש איש כמוך האוהבת את המסתרים מכל סגולה.

ובכל זה לא שככה עוד רוח דירונדה, ויזעף ויהמה לבו עליו ולא ידע מה, והאנס ידע כי צדקה נפשו מרעהו הפעם וישב אל עבודתו לעשות את הרשימה אשר החל, ופתאם אמר:

– הלא תגיד לי, דניאל! לוּ גם אציג בשער את תמונותי גלוי לכל עובר, וכל איש וכל אשה וכל השרים והעבדים והמיניקות והאומנות והילדים אשר על זרועותיהן, כלן יבואו ויזרמו כזרם מים כבירים אל המקום אשר שם תהיינה תמונותי לראות אותן יום יום, הבזאת תחטא נפשי? הלא כל איש וכל אשה יודעים כי רק את האשה אשר תאהב נפש החרש והחושב ואשר דבק לבו אחריה אותה יקח לו כפעם בפעם להיות לו למופת לתמונותיו, והיה אם באמת דבקה נפשו אחריה, וראינו כי ימלא את תמונתו ברוח ובחכמה ובדעת ויפליא את תאר פניה על אחת שבע, ואם לא תמצא חן בעיניו ומצאנו כי לקח לו את האשה ההיא למופת רק לתת אותה ללעג ולקלס ולשקץ את פניה פי שבעה עד היוֹתה למפלצת בעיני כל רואיה. ומה לך אפוא כי נזעקת אם אמרתי לקחת לי פני אשה ולכלכל את יפים ולהגדיל את חנם ולהפליא את מראיהם ככל אשר תמצא ידי?

– אולי צדקת, ענה אותו דירונדה, ואולם בכל זה לא יבצר ממני להגיד לי כי תחטא חטאה גדולה אם תאמר לקחת לך את פני מירה לעשות כמוהם את בירוניקה ולהציגנה גלוי לעין רואים. אכן רב לי, כי אחת אמרת ולא תשנה אשר אין את נפשך להציג את תמונותיך גלוי בשער בת רבים, ועל כן נרף מזה; ורק זאת האחת עוד אֹמר לך: לוּ ידעת ולוּ הבינות את הדברים כמוני, כי עתה חדלת ממירה ולא הלכת אחרי לבך למשוח את תמונתה על הגליון, כי עליך לדעת את נפש הנערה הזאת ואת גורלה ואת משפטה בבית אמך, וכי טרם תציב לה יד בחיים לאכול מפרי ידיה, עלינו לשמור עליה מכל משמר, להיות בעינינו ככלי זכוכית יקרה אשר לא נעתיק אותו ממקומו פן יפול ונשבר לרסיסים. ואתה האם שמך לבך אל כל הדברים האלה? האם בחכמה ובשום לב אתה עושה את מעשיך? אל נא יחר אפך בי, האנס! ואולם אנכי מצאתי את הנערה הזאת ועל כן חיבתי את נפשי לשמור עליה – האם הבינות לי ולדברי?

– כן, הבינותי, ענה האנס ופניו אורו מטוב לב – הן זה משפטי מלפניך כי איש לא יצלח אני וכי כל כלי זכוכית אשר אך תגע ידי אליו יפול ארצה וישבר, ונוסף עליו גם לבי אשר ישבר גם הוא וְהֻכָּה לרסיסים. כן דברת! מאז יצאתי מרחם אמי ועד היום הזה הייתי איש לא יצלח לכל מלאכה, ובכל אשר עשיתי לא הצלחתי ולא השכלתי ובכל אשר נגעתי עלה חוח בידי לנקוב אותי או את האחרים אשר עמדו עמי בגבולי; זה משפטי מתמול שלשום וזה גורל חיי מאז מעולם! ואולם כיום הזה ואני הייתי לחרש וחושב, ולא יקרא לי עוד איש לא יצלח כי אם מצליח! כיום הזה ואני מרחם אמי יצאתי שנית, וזה יום הולדת אותי להחל חיים חדשים וללכת בנתיבות חדשות וסלולות. ראה אתה חושב עלי כי לקחה מירה את לבי ואני חמדתי ואהבתי אותה בכל נפשי ומאדי – כן דברת, יקירי, הלך לבי אחריה ואני חמדתי ואהבתי אותה מאד מאד, ואולם אַל תירא ואל תחת, כי לא תאֻנה אלינו כל רעה לרגל המלאכה החדשה הזאת אשר אויתי לי, לא ישמע קול פרץ וקול צוחה, ואני לא אשחית ולא ארע עוד. שאל נא, אמי, ותגדך, כי נזהר אנכי מאד בדברי ובדרכי ובכל המעשה אשר אני עושה, וכי רוח קדושה ונשגבה חופפת עלי כפעם בפעם מדי גשתי אליה לדבּר דבר באזניה. זה הדבר אשר היה עם לבבי להגיד לך!

– ואתה האם תחשוב בלבך כי באהוב איש נערה בתולה והנערה לא תאבה ולא תשמע לו, ונקה האיש הזה וכל רעה לא תאונה לו? שאל דירונדה וקולו הלך הלך ורפה תחת אשר קול האנס הלך הלוך וגדול מדי דברו.

– מדוע נאמר כי הנערה לא תאבה ולא תשמע לי? מה האות כי אין אחרית ואין תקוה לאהבתי? שאל האנס בשובה ונחת וישב לעבוד עבודתו כבראשונה.

– הלא רק שואה אתה מביא על נפשך, אחי! קרא דירונדה ודבריו דברים נמרצים – הנערה הזאת לא תלך אחרי איש נוצרי גם אם אהב תאהב אותו. האם שמעת אותה בדברה על עמה ועל מולדתה ועל תורתה ודתה?

– הימים האלה לא יארכו, ענה האנס – כי לא תמצא נערה כזאת איש יהודי אשר לא תקוץ נפשה מפניו; ואתה הלא ידעת את היהודים ואת אפם, אכן היו כלם לשקץ ולתועבה, ואיש אין בארץ אשר לא תזהם נפשו אותם בעבור מצחם הנחושה ובעבור לבם העז.

– אולי תשוב הנערה אל בית אמה ואחיה אשר אליהם תכלה נפשה; הלא ידעת כי מבקשת היא אותם וכי לבה ינהה אחריהם באין מעצור, ומי יודע אם האנשים האלה אינם משלומי אמוני ישראל השומרים את דתם באמונה ובכל לב.

– כי עתה אהיה גם אנכי לאיש ישראל לשמור את דת העברים אם תשאל הנערה מעמי כדבר הזה, ענה האנס ויצחק.

– רב לך, האנס, להיות פושק שפתים! גער בו דירונדה ואש קדחה באפו – אכן חשבתי בלבי כי באמת ובתמים אתה אוהב את הנערה, והנה באת להראות אותי כי משחק אתה.

– אמנם נכון הדבר, אוהב אני את הנערה באמת ובתמים, ואף גם אתפאר בלבי כי יש אחרית ויש תקוה לאהבתי, תחת אשר אתה חשבת אחרת עליה.

– הן נפלא ממני ולא אדע את המקרים אשר קרו בימים האחרונים, אולי שֻׁנּוּ פני הדברים מן הקצה ואל הקצה ואני לא ידעתי, כי זה ימים רבים אשר לא באתי אל בית אמך ולא ראיתי פני איש מאנשי הבית הזה, ומי יודע אם לא גדולות ונוראות תראינה עיני אשר לא פללתי ולא עלו על לבי בראשונה; ואולם בכל אלה לא תוכל נפשי האמין אשר מצאת לך בדברי מירה כל אות וכל דבר אשר עליהם תמצא ידך לבנות ביתך ולכונן את תקותיך ואת חזיונותיך.

ודירונדה תעב את נפשו ויהי נבל בעיניו על כל הדברים אשר הוא דובר.

– לא בדברי מירה מצאתי לי אותות ויסודות לבנות עליהם את ביתי, ענה האנס בשובה ונחת ופניו אורו מטוב לב – כי דברי נערה לא יתנו ולא יוסיפו ולא אליהם ישים לב האיש אשר יחשב דרכו, ורק על דברי דעת ועל דברי מחקר בניתי את עליותי, וכל היקום אשר מסביב יעזור אחרי להראות אותי כי צדקתי. בטרם הגיחה מרחם אמה עֻתּדה מירה לדבקה אחרי, והיא עודה בבטן עשה אותה אלהים לאהוב אותי: חק התערבות שבטי האדם איש באחיו דורש כדבר הזה ממנו, למען התערב שני שבטים יחדו והיו לדור חדש; חק כליון כל רוע-תאר וכל פנים נמאסים שואל כדבר הזה מעמנו, למען התחבר היפה אל אשר איננו יפה, ועבר כל סחי ומאוס מן הארץ ולא יהיו עוד פנים נמאסים ומגואלים כפני; חק התחברות פני הפכים יפקוד אותנו על הדבר הזה, אשר ירדוף הֶפֶךְ את הַפְכּוֹ לדבקה איש אחרי רעהו ולהיות לדבר אחד; ואני היה בי הֶפֶךְ מכל אשר למירה, כי נבדלתי ונפליתי ממנה מן הקצה אל הקצה, נוצרי הנני אשר לא תשמע אזני להבדיל בין קול נגינה לקול נגינה, ומי עוד יתפאר בלבו כמוני כי יש לי תקוה ממנה?

– אמנם רואה אנכי כי אך לצון חמדת לך מאז דברך ועד עתה, ענה דירונדה וישם את שתי ידיו על כתפות רעהו וישמח גם הוא, – אכן הסכלתי ונואלתי אשר חשבתי עליך רעה ואשר האמנתי כי באמת ובתמים אתה דובר אלי, ועלי לענותך כפעם בפעם דבר דבור על אפניו.

– חי נפשי כי באמת ובתמים דברתי עד כה! ענה האנס ורוח תּמתוֹ הזהירה גם מתוך עפעפי עיניו – זה לי פעמים אחדות אשר היה עם לבי לגלות את אזנך ולהתודות על כל אשר חטאתי ואחכה לך יום יום עד אשר באת; כי אמרה אמי אלי אשר אתה היית לפה למירה וכי יבֻקּשׁ ממנה חשבּון על כל מעשה אשר יעשה ועל כל רוח אשר תגע אל אף מירה בעמדה בבית אמי, ועל כן לא אכסה גם אני ממך דבר; אמנם אהבתי את הנערה, חמדתי אותה בכל נפשי ובכל מאדי, ואף גם בטחתי בה, כי ידעתי אשר אעמול בכל עז למען תבטח בי גם היא.

– צר לי, יקירי, כי יבצר ממך הדבר הזה לעשותו! ענה דירונדה בחפזון.

– אנסה נא, אולי אוּכל.

– אל תנסה כי לא תצלח, האנס! אמנם היו ימים טובים מאלה, ואז לא נסית לעשות דבר בלתי אם את הדבר אשר יועיל ואשר ייטיב לאמך ולאחיותיך; ואולם הימים הטובים האלה עברו.

– כן הוא, ואף אמנם לך הצדקה לתת דוֹפי בי ובכל המעשה אשר אעשה, ענה האנס דברים רכים.

– אולי לא טוב הדבר אשר אני עושה ואולי לא נאוה לי לדבר אליך כדברים האלה, ענה דירונדה אחריו, ואולם לבי יגיד לי כי לא עשיתי רעה אם הזהרתיך ואם העידותי בך לבלתי לכת אחרי שרירות לבך ולבלתי היות נבהל ברוחך ובחזיונותיך ובחלומותיך אשר תחלום נפשך בהקיץ.

– האם ירעו חזיונותי וחלומותי לאיש? הלא רק נפשי אני חובל ועל ראשי אני מביא שואה! ענה האנס בגאון ובגדל לבב – אכן לא אפתח שפתי עם הנערה ולא אגיד לה דבר מכל הדברים אשר בלבי, ורק סתום וחתום יהיה דברי בלבי עד עת קץ, ולמה זה תרע עינך בי? לא את היין תבקש נפשי לשתות אותו, ורק מרחוק אעמוד ואביט על הכוס הנחמדה, ואשמח בה ונפשי תקוה בסתר – הגם את זאת תאמר למנוע ממני?

– לוּ כדבריך כן יהיה, ענה דירונדה ויסר את כפו מעל שכם רעהו ויסוג לאחור, ודירונדה דבר את הדברים האלה באהבה ובחן, ואולם רק בפיו דבּר ולבו לא היה עמו.

ביום ההוא ודירונדה היה סר וזעף ולבו הכה אותו על מעלו אשר מעל ברעהו להגיד לו דברים ולבו בל עמו, ויש אשר באה מחשבה בלבו כי האנס יחשוב עליו אשר חשקה נפשו גם הוא במירה ולכן דבּר אליו ככל הדברים ההם, ויתעצב אל לבו ויכלם ככלמת גנב הנמצא בגנבתו. הן אח היה תמיד להאנס זה ויהי לו למורה להנחותו בדרך ולשמור עליו, ויצר לו מאד, פן יחשוב עליו האנס תועה לאמר כי נלכד גם המורה ברשת זו נלכדה רגל התלמיד, ודירונדה טרם ידע כי רק זה יהיה לנו למורה משכיל ולמלמד להועיל אם ראה נראה כי נפש לו כמונו וכי לא יבצר ממנו לחטוא כאחד ממנו וכי רק ביד חזקה ובזרוע נטויה פדה את נפשו מכל שגיאותיה ועונותיה, אז יהי לנו למופת ולאור גדול. הן ידע דירונדה היטב כּי תקות האנס לא תבוא לנצח וכי לא תשית מירה את לבה אליו עד עולם, ובכל זה כלו כליותיו בחיקו ולבו המה בקרבו באין מעצור, ויש אשר התגנבה מחשבה אל קרב נפשו לשאל את לבו לאמר: מי יודע, אולי יבוא יום ושנתה גם מירה את דרכה והיתה לאחרת, והיה ביום ההוא ונהפך גם לבה בקרבה והתנבאה כמוהו גם היא – אז השתוחחה עליו נפשו ולבו חלל בקרבו, ויבחן את מחשבותיו ואת לבו והנה איננו עוד עם האנס כתמול שלשום. אכן לא הלך עוד לבו אחרי האנס כימים הראשונים ולבו לא היה עוד ערום כנגדו כימי קדם!

ביום ההוא ודירונדה בא עד מגרש טשילסי ויסר אל בית אשת מיריק, ויחר לו כי לא עצר כח לעשות עם האשה הנחמדה הזאת ככל אשר היה עם לבו וככל אשר עלזו כליותיה מדי דברה בבנה הרך והיחיד לפניה, וגם מירה צהלה ותשמח ביום ההוא שבעתים מבראשונה, ודירונדה שמע אותה בפעם הראשונה בתתה בשחוק קולה כאשר לא הסכינה בימים הראשונים. אז דברו כל אנשי הבית על אדות האנס, כי היה האנס מבחר שעשועיהם, ומירה שאלה את פי דירונדה אם ראו עיניו את האנס מדי הציגו לעין רואים תבנית אנשים שונים ואת לבושו לא יחלוף.

– בּן-רגע ישנה את טעמו ואת תבניתו והיה מרגע לרגע לאיש אחר, פעם בכה ופעם בכה, ועינינו תראינה וכמעט לא נבין איכה היה כדבר הזה, אמרה מירה כי מלא לבה על כל גדותיו מדי דברה בדבר הזה –, אכן מהיר הוא במלאכתו מאין כמוהו להפליא את עיני הרואים. הן רבות ראיתי כאלה על פני הבמות בבתי התיאטרון, ואולם לא הלך לבי מעודי אחרי מעשי לצים כאלה, כי האריכו מאד לעשות ועל כן קצרה נפשי להביט בם; אבל אדוננו האנס עושה את מעשיו בחפזון במהרה, והיו עינינו רואות אותו רגע אחד והנה משורר עור לנגד עינינו, ובן-רגע יהפך וראינו אותו בדמות ריענצי בדברו את דבריו באזני הרומיים, ואחרי כן והנה אחד המחוללים מן המחוללים אשר בבתי התיאטרא מחולל ומרקד לפנינו, ופתאם לפתע והנה שוע צעיר לימים עומד לפנינו אשר נפשו תאבל עליו כי אבדה כל תקותו וכל נחמתו – ואני צר לי על כל האנשים האלה ובכל זה לא אוכל לכלוא משחוק פי. – ובדבר מירה את הדברים האלה וקול שחוק התמלט מפתחי פיה בקול דממה דקה ויהי כקול זמרה נעימה ויפה אשר יקח את לב כל השומע.

– לא ידענו ולא עלה על לבנו כי תדע מירה לתת גם בשחוק קולה עד בוא האנס אלינו ואת אשר לא פללנו מצאנו ושמענו, ענתה אחריה אשת מיריק בראותה כי עומד דירונדה ומביט בפני הנערה הנחמדה והנפלאה וגם הוא כמוה לא תשבענה עיניו מראות את התמונה היפה.

– אכן תעלוזנה כליות האנס בימים האלה והוא שמח וטוב לב, ענה דירונדה, ולכן לא יפלא בעיני בראותי כי מצאה ידו לשפוך את רוחו גם על כל הקרב אליו וכי הביא בכנפיו חיים חדשים בבואו אל הבית הזה.

– מאז שובו הביתה ראיתי ומצאתי כי כל דרכיו טובים, אין בהם נפתל ועקש, אמרה אשת מיריק ובלבה אמרה: מי יתן והיה לבו זה כל הימים!

– אכן ישמח לב אדם בראותו איש שב אל אמו ואל אחיותיו, ענתה מירה, ואזני שומעות אותם בדברם איש אל אחיו על הדברים ועל המעשים אשר עשו בעודם כלם ילדים קטנים. הן מראות אלהים תראינה עינינו בהיות לנו אֵם ואָח אשר ככה יהיו דבריהם – ואני מעודי לא נפלו לי חבלים בנעימים כאלה.

– גם לי לא נפלו, ענה דירונדה אחריה ונפשו לא ידעה את הדברים אשר דברו שפתיו.

– לא? שאלה מירה וקולה מלא חמלה ורחמים, מי יתן והיה כזה חלקך, ואני בכל לבי ובכל מאדי דרשתי אשר כל טוב וכל יקר יעלה אתך בגורלך! – את הדברים האחרונים האלה דברה מירה בחום לבב ובתמים, ויהיו בעיניו דירונדה כקול תפלה ורנה אשר תשא אל אלהיה, והיא עומדת ועיניה מביטות בו, והוא גם הוא לא יסיר את עיניו מעליה, ויהיו זרועותיו נשענות אל ידות הכסא אשר לפניו ועיניו תלויות אליה. ברגע הזה והוא בחן את לבה ואת כליותיה לדעת עד כמה הלך לבה אחרי הפנים החדשות אשר ראו עיניה, אחרי פני האנס, ואם נכון הדבר כי משך אותה האנס אחריו בהיותו שונה ונבדל ממנו מן הקצה אל הקצה, וירא וימצא כי לא שנתה את טעמה ואת רוחה וכי משפטה עתה כמשפטה לפנים, ורק זה דרכה לשמוח על כל דבר חדש ולדבּר בו ככל אשר ירחש לבה; ותהי בעיניו כנערה קטנה הבאה מבית מבית הספר אשר שם כלאו את רוחה ולא יכלה לדבר קטנה או גדולה, ובבואה הביתה אז תוציא את כל רוחה ולא תדע שבעה. הן זאת הפעם הראשונה לשבתּה בין אנשים אשר בהם תבטח בכל לבה ובכל מאדה, ולא סר עוד מעליה החזיון ולא חדלה עוד מלבה האמונה להאמין כי זה דירונדה האיש רק מלאך הוא אשר שלחוֹ אלהים להיות לה למושיע, ולכן בטחה בו ותדבר את כל הדברים אשר עלו על לבה ולא כסתה דבר. ויהי בשמעה עתה את דברי דירונדה וכי מצאה אותו תלאה ככל התלאה אשר מצאַתּה אותה, ויהי הדבר הזה לפלא בעיניה ולא הבינה לו, כי על כן דברה את דבריה הראשונים, ואחרי כן שבה נפשה למנוחתה ותאמר:

– אבל אדוננו האנס הגיד לנו אתמול כי כל מחשבותיך ודמיונותיך נתונים נתונים אל יתר האדם אשר סביביך, עד כי לא תדרוש עוד דבר לך ולנפשך. ואף ספר לנו דברים נפלאים על אדות המחוקק ההודי בֻדַּה אשר מצא לביאה רעבה בשדה, וישלך את נפשו לפניה להיות לה לטרף, למען אשר יציל אותה ואת גוריה ממות – וכדבר הזה חשב לבי גם עליך.

– אל נא יוסיף עוד לבך לחשוב מחשבות כאלה גם עלי, ענה דירונדה כי זעף לבו עליו בימים האחרונים מדי שמעו דברים כאלה על נפשו – וגם אם אמת נכון הדבר כי כל מחשבותי ודמיונותי נתונים נתונים ליתר האדם, הן לא יהיה הדבר הזה לאות כי לא אדרוש דבר לנפשי ולא אדאג עוד לבשרי. מי יודע אם לא היה בֻדַּה רעב ללחם גם הוא ברגע השליכו את נפשו להיות לטרף לשני הלביאה.

– ואולי רק בהיותו רעב ללחם לא חמד עוד לראות חיים וישלך את נפשו מנגד, ענתה מאַבּ אחריו בקול דממה ותכלם בדבּרה.

– אל תדבּרי כדברים האלה, מאַבּ! קראה מירה ותתחלחל, כי למה תבלעי את הקדש אשר על הדברים היפים האלה?

– ואולם אם כדברי מאַבּ כן הוא, מירה? שאלה עמי אשר אהבה מעודה לחקור דבר עד תכליתו – אם תשמעי דבר אשר יופי לו והדר לו, אז האמן תאמיני כי גם אמת ואמונה הוא.

– כדבריך כן הוא, ענתה מירה בנחת קולה, אם חשבו אנשים את הדברים אשר יפו ואשר נעמו, אות הוא כי גם אמת ואמונה הם.

– מה פשר דבריך, מירה?

– אנכי הבינותי לה, ענה דירונדה בהיות עם לבו לעזור אחריה ולחלצנה מן המצר – יש אמת בקרב אחת המחשבות גם אם המחשבה עוד טרם היתה למעשה, ורק רעיון הוא והרעיון אמת וצדק. הזאת חשבת להגיד לנו? שאל דירונדה ויפן אל מירה אשר עיניה היו תלויות אליו מדי דברו.

– אין זאת כי כדבריך כן הוא, כי לולא זאת הן לא הבינות לי, ואולם אנכי קצרה ידי לבאר את מחשבתי באר היטב ושום שכל, ענתה מירה ותהי נבוכה כמעט ופניה ענו בה כי עוד מבקשת היא דברים להביע את רוחה.

– אבל האם ישר וכשר הדבר מלפני בֻדַּה לתת את בשרו לטרף לשני הלביאה? שאלה עמי, האם לא יהיה בזה למופת לרבים לחטוא חטאה גדולה ולשים את נפשם בכפם?

– והיה ביום ההוא ומלאה הארץ לבאים וכפירים ונמרים, והיו אבוסים כלם ומריאים! ענתה מאַבּ אחריה.

ודירונדה שמע ויצחק ויהי עם לבו להגן על החזון אשר יחזו רבים בשם הנביא ההודי, אך פתאם לפתע ומירה פנתה אליהם ותאמר:

– לי אמר לבי כי תמצא ידי עתה לבאר את המחשבה אשר היתה בקרב לבי, ופניה ענו בה כי לא שמעה דבר מכל הדברים האחרונים –: אם ירחש לבי דבר טוב, אז ידמה הדבר הטוב הזה אל כל הטוב ואל כל היפה אשר מצאתי לאמי, ואמי זאת בקרבי היא יושבת ועיני תראינה אותה תמיד כדבר ראותי את יתר האנשים אשר מסביב לי, ויש אשר אראה את אמי שכם אחד על יתר האנשים –

ודירונדה רחפו עצמותיו רגע אחד בשמעו את המשל אשר בחרה לה מירה לבאר את מחשבותיה באר היטיב, כי ברגע הזה ראו עיניו בחזון את האשה אֵם עזרא, ועל לבו עלו מחשבות אחרות ושונות ממחשבות מירה עליה, וימהר ויבקש לו ענין אחר לדבּר בו, ויאמר:

– אם נא מצאתי חן בעיניכן, נחדול נא הפעם מן החזיונות ומן הדמיונות ומן הדברים אשר ברוח ונשימה לב אל המעשים יום יום, כי הנה באתי הלום כיום הזה לספר באזניכן את הדברים אשר שמעתי אתמול ואשר מהם תקוה טובה למירה. אתמול דברתי עם כליזמר, הוא המנגן הגדול.

– הלא? קראה אשת מיריק ותשמח – ואתה האם תחשוב כי היה יהיה לה לעזר?

– זאת תקותי וזאת תוחלתי. הן האיש הזה ידיו מלאות עבודה כל היום, ובכל זה הבטיח אותי אשר יועיד מועד לראות את פני העלמה לפידות (כי אמנם זה השם אשר עלינו לקרוא לה מהיום והלאה, הוסיף דירונדה בצחוק בהביטו בפני מירה) ולשמוע את קולה, אם רק תאבה לשורר באזנו.

– מקרב ולב אודה אותו על חסדו זה, ענתה מירה בנחת. הן חפץ יחפוץ האיש לשמוע בראשונה את קולי טרם יוציא משפט אם טובה אני לעשות עמי חסד ולעזור לי.

ודירונדה שמע את דבריה ויהיו לו לפלא בשמעו את משפטה הנכון ואת הגיון לבה הנאמן.

– אכן קותה נפשי כי לא יכאב לך אם תואיל אשת מיריק להביא אותך אל בית המנגן כליזמר.

– לא, לא יכאב ולא יצר לי, כי נסיתי באלה מעודי לעשות מעשים ולדבּר דברים למען ישמיעו הרואים והשומעים את משפטם ואף גם זאת ואני נסיתי במסות גדולות ונוראות, וגם לימים הבאים נכונה אני לשאת את כל אשר יושם עלי ולעשות אל כל אשר ישאלו מעמי. האם שופט קשה אדוננו כליזמר זה?

– דרך מיוחדת ונבדלת לו, ואולם לא ידעתי אותו היטב למען אוכל להגיד לך אם קשה יהיה בעיניך ואם לא; אכן לב טוב לו, ויש אשר דבריו מלאו גערה ומעשיו מלאים חן וחסד, בפיו ידבר רע ובידיו יעשה טוב.

– אמנם נסיתי והסכנתי מעודי לשמוע קול גערה ולא אשמע תהִלה.

– כן הוא כאשר דברת, ענה דירונדה, יש אשר פני כליזמר יהיו פנים נזעמים, ואולם מתוך עיניו תראו את לבו הטוב. ורק צר לי כי כלי-מראה על עפעפיו ולא תוכלי להביט בהן.

– לא אירא ולא אֵחת מפניו, ענתה מירה, ולוּ גם כאריה ישאג לא אפחד ממנו, כי הוא רק את קולי יחפוץ לשמוע, ואני אנסה לתת בשיר קולי ואתאמץ לשורר כמשפט ככל אשר תהיה לאל ידי.

– וגם אם יקרא לך לבוא אל היכל הגבירה מאלינגר, הלא תקומי ותבואי? שאל דירונדה, כי הנה אומרת הגבירה הזאת לקרוא לך לבקר בהיכלה ולשמוע אל קול זמרתך, וגם רבות מן הנשים הגדולות אשר בעיר תבאנה בערב ההוא ושמעו גם הן את קולך, והן אומרות לתת את בנותיהן על ידך למען תּלמודנה מפיך את חקת הזמרה.

– מה מהרנו לבוא אל מחוז חפצנו! קראה אשת מיריק בשמחה גדולה, ואַתּ, מירה, הן לא חשבת ולא עלה על לבך מעודך כי ככה תמהרי לרוץ אֹרח ולבוא עד המטרה.

– אכן יראה אנכי מעט להיות נקראה בשם “עלמה לפידות”, אמרה מירה פתאם ופניה התאדמו, האם יפלא ממני להיות נקראה בשם “כהן”?

– התפארי עלי כי הבינותי לך, ענה דירונדה, ואולם האמיני לי כי לא נוכל לקרוא לך בשם כהן, השם הזה איננו יפה לנערה משוררת – ואני אמנם ידעתי כי דבר כזה דבר סכלות הוא, ואולם יצר לב האדם רע מאד ואנחנו קצרה ידנו לשנות את משפטי בני האדם יום אחד. אכן יש לאל ידנו לבחור לנו שם אחר, שם חדש, כדבר אשר תעשינה המשוררות יום יום בבחרן להן שמות ככל אשר תמצאנה לטוב לנפשן, וגם לך נמצא שם משמות הספרדים או האיטלקים אשר יתאים אל מראה הנפש.

– ומירה חשבה מחשבות רגע אחד ותאָנח, ואחרי כן אמרה: לא! אם יפלא ממני להיות נקראה בשם כהן, כי עתה אין טוב מזה בלתי אם להקרא בשמי הישן, הוא לפידות, כי אין את נפשי לבוא בנקרות הצורים ובמחלות העפר להסתר מפני רודפי. הן קניתי לי רעים אחדים, והם ישמרו עלי לבלתי תאונה אלי רעה. ואף גם זאת – לוּ אראה את אבי והוא אֻמלל מאד ובפיו יקרא לי לעזור אותו – לא! לא! קראה פתאם ותפן אל אשת מיריק; איך אוכל ואראה ברעה אשר תמצאהו? איך אוכל ואראה את דמעותיו, ואיש אין בארץ אשר ינוד לו ואשר יחמול עליו, ואני, בתו, הסתרתי את פני ממנו ואחבא? הלא אין לו נפש איש זולתי נפשי, ויתר האדם אשר התהלכו לפניו ואשר אמרו לו כי רעים נאמנים המה לו, כלם עזבוהו ולא ישיתו עוד אליו לב!

– עשי את כל אשר תמצאי אל נכון לעשותו ואל כל אשר יגיד לך לבך, ענתה אשת מיריק, ובלבה אמרה: אין האיש הזה שוֹה בחמלת הנערה עליו.

ודירונדה אמר בלבו: אכן הרעותי וחטאתי כי זעף לבי על האנס, והוא במה חטא ובמה אָשם אם הלך לבו אחרי מירה ואם דבק לבו אחריה לאהבה אותה? ואולם סכל האיש הזה אם התנשא יתנשא לאמר בלבו כי ימצא חן בעיניה; ורק חרפה היא אם תתגנב המחשבה אל לבו כי יש יום והנפש הנפלאה הזאת תדבק אחריו לאהבה אותו גם היא.

מה הועילו לדניאל דירונדה כל הדברים האלה? מה בצע לו בחשבו ככל המחשבות ההן? והוא אחת ידע ואחת הבין לפתע פתאם, כי אין לו אָח ואין לו רע, אשר יהיה איש כלבבו ואשר יוכל להגיד לו את כל לבו. ולבו זה מלא עתה על כל גדותיו ומחשבות חדשות באו לו כפרץ מים רבים! מי יודע מה ילד יום, ואם לא בּיום המחרת או מקץ ימים אחדים תשמע אזנו את תעלומות מולדתו ואת מסתרי ימי חייו, ואז תבאנה תמורות וחליפות חדשות בחייו ובכל אשר לו, אשר לא עלו על לבו מעודו ואשר לא חשב אותן בראשונה? מי יגיד לו את אשר יהיה אחריתו ואם בשמוע אזנו את תעלומות מולדתו לא ימצא לפניו מלאכה חדשה אשר לא ידע אותה מראש ואשר לפיה יכונן את צעדיו? מי יודע את משמרת פקודתו אשר יהיה עליו למלאות אחריה בימים ההם? אכן בכל הימים האחרונים האלה, כפעם בפעם אשר עלה על לבו להציב לו יד בחיים ולבחור לו משמרת פקודה, ויסוג כפעם בפעם לאחור ויטמון את ידו בחיקו ולא עשה קטנה או גדולה, כי ירא לנפשו פן ישמע לפתע פתאם את דבר מולדתו והיה עליו לשנות את ארחות חייו מן הקצה אל הקצה ולבחור לו דרך חדשה. והוא את הסיר הוגא אהב מעודו ויעבוד תמיד את עבודתו ככל אשר שאל ממנו דבר יום ביומו; ואולם לבו לא היה עמו בעשותו ולבו לא הלך אחרי כל המעשים אשר פקד עליו דודו לעשותם, ורק מאהבתו אותו עשה את כל אשר עשה. ויש אשר ירא מאד פן תקוץ נפשו בכל המעשים ההם וגם אהבתו וגם קנאתו אשר יאהב ואשר יקנא לדודו כענן יעברו ויסופו, ואת דודו זה לא יכבד עוד בלבו. אכן לא בקשה נפש דירונדה לדעת את אביו ואת אמו למען ינחל כבוד ולמען עלותו במעלות לשבת עם נדיבי עמו, ורק יען אשר נכספה ואשר כלתה נפשו להיות לו אָב ואם, ויהיו השמות האלה – אב ואם – כקסמים אשר לקחו את לבו, ויבערו בקרב לבו כאש אשר נפלה מן השמים ואין מכבה, ויש אשר שמעה אזנו את השמות האלה ולחייו התאדמו ותבער האש גם בהן. אכן יש חכמים בעיניהם אשר ילעגו לאיש כזה ויאמרו: אך טפש כחלב לבו מבלי יכלתּוֹ להשמיד מקרב נפשו משאות שוא ומדוחים כאלה למען דעת כי לא על פי מולדתו ומוצאו ישפט איש ורק על פי מעשיו ותבונתו; ואולם היודעים האנשים האלה את כל הגדולות והנפלאות הנעשות בקרב לב איש פנימה למען אשר יוכלו לשים אותן כשמלה גם לפנינו ולבאר אותן לנו? האנשים האלה יודעים את לב האדם ואת גידיו ואת עורקיו ואת עצביו, ובכל זה לא יגידו לנו את מתכנתו ואת מלאכתו! האנשים האלה יודעים ומכירים היטב את עין האדם ואת תבניתה ואת עור הרשת ואת משפטו, ובכל זה לא יגידו לנו במה כחה גדול לראות את האור! האנשים האלה יודעים את דבר הקיטור ואת דבר זרם העלקטריות, ובכל זה לא יגידו לנו את אשר המה! היגידו לנו האנשים האלה את משפט לב האדם להבין לנו מה היה לו כי הואיל ללכת פתאם אחרי משאות שוא ומדוחים ולדבקה אחרי חזיונות ומראות?

מי יודע, אולי קמה הסערה לדממה בקרב לב דירונדה לוּ מצא לפניו איש אוהב כלבבו אשר יכול יוכל לשפוך לפניו את כל לבו ולהגיד לו את כל המשא ואת כל הסבל אשר העיקו אותו תחתיהם. מעודו ועד כה היה דירונדה למשען, תחת אשר ישען הוא על רעהו, ויש אשר בכל לבו ובכל נפשו בקש לו אוהב ורע, ויבט ימין ושמאל ויבקש אחור וקדם, ולא מצא, כי בקש לו איש אשר יהיה גם הוא צעיר לימים כמוהו ואשר מצא ואשר אפפו גם אותו רעות ותלאות כמוהו ואשר ישמור גם הוא מחסום לפיו כמוהו ואשר לא יקטן ממנו ולא יביט אליו כמביט אל איש מרום ונשגב ממנו; ואיש כזה לא מצא דירונדה, ואף גם חדלה נפשו ולא קותה עוד למצוא איש כזה, כי לא היה דירונדה מן האנשים אשר בחלומות ובדמיונות ישפיקו, אשר ינוח עליו הרוח והוא יקום וינבא לאחרית הימים או אשר תראינה עיניו עתידות והוא נופל וגלוי עינים – –

 

פרק תשעה עשר    🔗

איש אשר תראינה עיניו עתידות והוא נופל וגלוי עינים, או גבר שתום עין אשר ינבא אל אחרית הימים – הן יהיה הדברים האלה לשחוק ולמלה ורבים לא יאמינו בהם, ואולם עינינו הרואות מעשים כאלה יום יום וכלנו יודעים כי יש אנשים אשר זה כחם וזה אונם לראות מראות וחזיונות לכל אשר יעלה על לבם ולכל אשר תאַוה נפשם וגם לכל אשר חקרו ברוח מבינתם, והיתה עליהם רוח נבואה, והם במראה ובחזון יראו את אשר יהיה. והיה המעשה אשר יעשו, וראו אותו בראשונה היטב והנה מראה ותמונה לו; והדבר אשר יקרה אותם, אשר יתאַו אליו לבם ואשר יראו אותו, והיה להם הדבר הזה בראשונה לתמונה ולחזון אשר בעיניהם יראוהו, והיא יגדל וילך הלוך וגדול כגרגר הדגן אשר יושם בחיק האדמה, וכל המוצאות אותם יעזרו אחרי החזון ההוא להגדילו ולהאדירו, ובכל המקרים אשר יקרו אותם יראו אותות ומופתים לחזק ולאַמץ את חזון לבם. ואולם האנשים ההם אינם חולים ואינם משגעים, כי יש אשר גם רוח משפט להם, ובמחקר ובתבונה יחשבו את מחשבותיהם ויעשו את מעשיהם, כאחד האדם אשר בחשבון ובדעת יעשה את מעשיו; ויש אשר נראה כי רוחם גדולה ורחבה מאד אשר לה מוצאות ומבואות רבים, כמשפט עיר בעל-צפון אשר היו לה מאה שערים, עד כי נקל לדעת כי יוכל איש לכנס אל תוכה שבעתים ושבעה מאשר יכנס איש אל פתח אחד וקטן אשר השוער עומד עליו לשמרו. אכן אמת נכון הדבר כי יש חוזים וחולמים כאלה העומדים בסתר המדרגה, והם שפלים ונבזים בעינינו, ואולם גם במערכות היונקים ראה נראה יונקים דלים ומעטים אשר יכול נוכל להצפין את האחד בתוך האצבע אשר לנעל-ידנו, כי קטן הוא עד מאד, ובכל זה אָח היונק הזה לאחיו הפיל הגדול אשר אימתו תבעתנו ושניהם בני אֵם אחת ומערכה אחת לשניהם. איה החיה הגדולה ואיה הבריאה הנפלאה אשר לא נמצא על ידיהן גם קטנה ודלה בדמותן כצלמן? הן תראינה עינינו יום יום אנשים אשר יקראו לנפשם “פטריוטים”, לאמר: אוהבים המה את ארץ מולדתם, ואנחנו הן ידוע נדע כמה ריקים וכמה פוחזים נאספו אל תחת דגלם להקרא גם הם בשם הגדול הזה; והיה ביום האחרון והאלהים ישב למשפט בעמק יהושפט, אז תראינה עינינו אנשים לאלפים אשר ידחקו איש את אחיו ואשר בצד ובכתף יהדפוּ, ועלו ובאו כלם ונשאו בידיהם ועל זרועותיהם גליונות רבים וספרים עבים, ואמרו לנפשם: “סופרים אנחנו וספרים רבים עשינו", ואנחנו הן ידוֹע נדע כמה ריקים וכמה פוחזים נאספו אל תחת הדגל הזה להיות נקראים גם המה בשם הגדול הזה.

את הדברים האלה דברנו באזני הקוראים להיות להם למשפט למען יבינו מראות וחזיונות אחדים אשר תראינה עיניהם במרדכי, והשכילו לדעת במה לקח האיש הזה את לב דירונדה להיות תמונתו חרותה וחרושה בקרב לבו ולא ישכחנה עוד, והוא הבדיל את האיש הזה מכל יתר האנשים הדומים לו כי ידע גם הוא אשר קטון וגדול נשתוו בדמותם וצלמם וכי עלינו להבדיל בין הגדול ובין הקטן, והאיש הזה משך אותו ביד חזקה אחריו ודירונדה לא ידע את שרש הדבר: היהודי הדל והרזה הזה אשר פניו כפני חולה מחלת השחפת ואשר במסתרים יהגה בתורה הנסתרה ממנו והוא כשפינוזה יעשה מלאכה דבר יום ביומו לאכול לחם מיגיע כפו, היהודי הזה לא מלא אחרי חלומותיו ואחרי חזיונותיו ככל אשר חזה לו, למען יהיה הוא לו לרע ולאוהב אשר אותו בקש זה ימים רבים.

אבל לא כראות דירונדה את מרדכי ראה מרדכי אותו, את דירונדה! זה שנים אחדות ומרדכי הזקין וילך הלוך ודל, ויהי עיף ויגע, ותרפינה ידיו ותכשלנה ברכיו ויזקן וידל מאד, והוא גלמוד ונעזב באין איש עמו; ואולם כאשר ידל וכאשר יזקן, כן תכסף נפשו וכן תכלה למצוא איש צעיר לימים אשר כרו לו אלהים אזנים קשובות לשמוע ולהבין ואשר יער אליו את נפשו ואת חזיונותיו ואת חלומותיו בטרם ימות, והיה הוא ליורש אחריו לרשת את כל נחלתו ואת כל רחשי לבו למען הקם את מחשבותיו אחריו. הן יש אשר תראינה עינינו איש חולה נוטה למות אשר הֻכָּה ברזון ובשדפון ואין תקוה לאחריתו, והאיש הזה כאשר תגדל וכאשר תרבה מחלתו כן תגדל וכן תרבה גם תשוקתו אשר חשקה נפשו לשוב לאיתנו הראשון, להחליף כח ולחיות מחליו, ואולם לא כן מרדכי בחלותו ובהזקינו, כי לא קותה נפשו לשוב ולראות חיים, ורק אחת שאל ואותה בקש למצוא איש כלבבו אשר ינחיל אותו אחריו את כל משאת נפשו ואת כל חזיונותיו; והשאֵלה הזאת אשר שאל לבו בסתר היתה לו מעט מעט לתוחלת, והתוחלת היתה לתקוה, והתקוה היתה למבטח עז אשר יקום ואשר יהיה אל נכון, והבטחון היה לו באחרונה לנבואה, ויהי לבו מתנבא בקרבו יום ולילה יום ולילה ולא חדל, וידע מרדכי ויבן כי עוד לו מעט והוא ימצא את האיש אשר אליו תכל נפשו, והיה לו לפה ולמליץ, לרואה ולנביא, ואחרי כן יהיה לו – למשיח. ויחכה מרדכי יום ולילה אל האיש ההוא כחכות אל המלאך הגואל אשר בוא יבוא ולא יאחר, ואם יתמהמה יחכה לו, כי לבו לא יבגד בו – –

בין כה וכה ושנים אחדות חלפו ותעבורנה ומרדכי החל לחקור את כל אדם ולבחון את כליותיו ואת לבו, לראות הימצא את אשר הוא מבקש אם לא? ואף גם בחן מרדכי את מחשבות לבו וידע עתה אל נכון מה יהיה משפט האיש אשר הוא מבקש: שונה יהיה האיש הזה ממנו מן הקצה אל הקצה לבלתי מצאו גם הוא בדרכו את כל המכשולים ואת כל אבני הנגף אשר מצא הוא, ובכל זה ידמה וישוה אליו בדברים רבים: איש יהודי יהיה כמוהו אשר לבו ראה הרבה חכמה ואשר נפשו מלאה אש קנאה לעמו ולתורתו ואשר ישאף רוחו להרים את עמו מן העפר, לנשאהו ולגדלהו; ואולם במראה פניו ובתבנית בשרו שונה יהיה ממנו, כי יפה תאר ויפה מראה יהיה אשר כח בידו וגבורה בימינו, וגם מן האצילים יהיה אשר ידע להלוך נגד החיים ואשר הסכין עם נדיבים ועם הגדולים אשר בארץ, וגם במדברו יצודד נפשות לדבר על העצים ועל האבנים ולקחת את כל השומע, וגם בעשרו יעוֹז כל הימים לבלתי תרפינה ידיו ולבלתי תראינה עיניו את העני בשבט עברתו ולא יהיה לו לשטן בדרכו, ואף גם לא יתע כמוהו מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה כמשפט כל איש יהודי הנדח כל הימים. – ומרדכי בחן את כל איש אשר ראו עיניו אותו, לדעת הימצא בו את האותות אשר הוא מבקש אם לא, וילך וידרוש גם אל התמונות ואל הציורים אשר ראו עיניו בבתי אֹסף ובבתי משכית אשר בארץ ואשר מחוץ לארץ, וגם בלונדון התהלך כפעם בפעם ויסר אל בתי אֹסף הציורים ויחקור וידרוש את כל הציורים ואת כל התמונות אשר ראו עיניו ויבחון אותם לדעת: היש בין האנשים האלה דמות פני איש אשר תוי פניו יקבילו אל פני האיש אשר חזה לב ובסתר, ולא מצא; כי לא רבים הציורים בבתי אֹסף התמונות באירופא אשר נמצא עליהם פני איש צעיר לימים והדור בלבושו אשר יקח את לבבנו ביפיו ואשר בחגוי לחיו תרבץ תוגת עולמים, והוא איננו כושל ואיננו יגע ולא יכרע ולא ירבץ תחת סבל תוגתו, ותהי להפך, כי עוד מעט והוא יקום להראות לעיני כל את כחו ואת גבורתו להיות לאיש מלחמות ללחום את מלחמותינו ולדביר את כל אויבינו תחת רגלינו, לנטל ולנשא אותנו כאשר ישא האומן את הילד, וידו חזקה וזרועו נטויה להביא אותנו אל המקום אשר חמד לנו, ואיש לא יתיצב בפניו –

אל מול פני אחד הציורים אשר בבית אֹסף לתמונות עומד מרדכי ועפעפיו בוחנות את אשר לפניו. זו קומתו כפופה ושחוחה, בשרו כלה מעל עצמותיו, לחיו שֻפּוּ ועיניו השחורות מעמיקות לשבת בחוריהן, והוא מצנפת עגולה יצנוף אשר עור שער שחור חבוש אליה; והיה בראות אותו אחד הרואים ברגע ההוא, ואמר בלבו: רק איש יהודי הוא אשר אחרי משלח ידו הולך לבו, לקנות ולמכור ציורים ישנים – ומרדכי יודע ומבין את כל הדברים האלה, ובשרו עליו יכאב. מה בצע בהגיון לבו? מה יועיל בכל המחשבות הטובות אשר בקרב לבו הטהור? הן בתוך עם טמא שפתים הוא יושב אשר כבדה אזנו משמוע וערל לבו מהבין, והאנשים האלה לא ישמעו ולא יבינו לו, כי רואות עיניהם איש עני לובש בלואי סחבות אשר בשרו כחש משמן ועצמותיו שפו, ולא יאמינו לו, והיה בבוא אליהם נביא או חוזה חזיונות, לא ישמעו ולא יאמינו לו, טרם יכבוש לפניו את כל הארץ וטרם יודע שמו בקהל למען דעת אותו קטן וגדול. ויהי בהיות לבו כואב עליו על כל הדברים הרעים האלה, ותהי אזנו פקוחה תמיד לשמוע אל כל הגה היוצא מפי איש ועינו פקוחה גם היא לראות ולבחון כל ניד שפה וכל ניד עפעף, ובראותו כי היה רגע אחד ללעג, ויצר לו מאד, ובכל זה ידע כי לא רק האנשים ההם אשמים בכל הדברים האלה כי אם גם הוא, עקב אשר לא חנן אותו אלהים את כל יתרון טוב ועקב אשר לא חשך נפשו ממום. ולכן כאשר החל לחלום את חלומותיו ולבקש לו את האיש אשר יהיה לנביא תחתיו, אז אמר בלבו כי נשמת האיש ההוא תמלא את החסרון אשר יחסר לנשמתו, והיתה לו “נשמה יתרה”, כאשר יאמרו אנשי-הקבלה, והאיש הזה יקח את לב כל רואה ולב כל שומע, כי ימלא אותו אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל דבר טוב אשר יוכל אנוש לעשותו בעוד בחיים חיתו, והאיש הזה בוא יבוא ולא יאחר, כי נכון הדבר מעם האלהים למהר לעשותו, למען תת שם ושארית לכל מחשבות מרדכי אשר חשב בסתר לבו; כי ידע מרדכי אשר מחשבות לבו אלה קדושות וטהורות יחדו והן מתאימות ומקבילות אל כל היקום אשר תראינה עיניו מסביב, ואלהים לא לתהו ברא אותן ולא לריק נטע אותן בקרב לבו, ועל כן ידע אל נכון כי בוא יבוא האיש להקים את מחשבותיו אלה על נחלתו, ואת האיש הזה אהב עוד בטרם ראה אותו בעיני בשר, ותדבק נפשו אחריו, ויהי לו שעשועים.

ויש אשר ישב מרדכי ויחלום את חלומותיו בהקיץ ועיניו לנוכח הביטו ותראינה את התמונה אשר אליה כלתה נפשו, והנה עומדת התמונה לפניו והוא יראה אותה פנים אל פנים, ויש אשר ראו עיניו שמי זהב ממעל לראשו, וכאשר יביט וכאשר יראה את השמים האלה, כן תבדל וכן תפרד מעליהם תמונת האיש אשר הוא מבקש, והאיש הולך הלוך וקרוב אליו או יעמוד על מקומו תחתיו ואת שכמו הפנה אליו. אכן נסה מרדכי מעודו לראות שמי זהב ממעל לראשו ולא היו עוד השמים האלה חדשים בעיניו, כי אהב מרדכי מעודו לראות ביפי הארץ ולהתבונן אל מראות היקום הנהדרים, וגם בלונדון בקש לו תמיד את חלקי העיר אשר שם תראינה עיניו ביפי היקום, ויש אשר התהלך ויבוא אל אחד הגשרים אשר על פני הנחל ויעמוד שם ויחכה למוצאי בּקר או למוצאי ערב, ועינו לא שבעה מראות. ואולם יש אשר גם בשבתו על המלאכה אשר לפניו וידיו אוחזות בכלי מורי-השעות או במשבצות האבנים היקרות אשר נתּנו על ידו לשים בהן תקונים, והוא בתוך חדרו הצר אשר בעליה, אז תביט עינו החוצה על פני אבני הקירות הנתעבות ועל פני החלונות המבוקעים והמפורצים אשר ממולו, ונפשו חולמת בהקיץ חלומות נעימים ועיניו תראינה פתאם בחזון את כל המראות היפים אשר אליהם יכמה בשרו מעודו, והנה דורכת כף רגלו על פני עמקים מלאים פרחים ושושנים ועינו רואה פני שמים מלאים זהב ממעל לראשו, ובכל אשר יפנה והנה מרחביה אשר אין לו קצה ואין לו אחרית. אמנם גם בהקיץ אהב מרדכי להתהלך לשוח ולבחר לו את הרחובות אשר בהן תראינה עיניו מראות אלהים, והיה בהיות כחו אתו וגם מועד קרא לנפשו ממלאכה, אז יקום ויבוא עד מעקה האבנים אשר לגשר-בלאֶקפֿריאֶר, ועמד שם, ועיניו תראינה את הנחל הרחב ההולך לאט לאט ואניות שיט וספינות קטנות הולכות ובאות, מרחוק הן באות אשר שם שלוה ומנוחה ודממה גדולה ואל החוף תרדנה אשר שם קול רעש וקול המולה דקה, ובאו הציים ועברו על פני הבתים הגבוהים והרמים אשר על יד החוף מימינם ומשמאלם, והבתים האלה נשקפים מתוך ענני הערפל אשר ירבצו עליהם חמרים חמרים, ויש אשר תהיינה עליהם נגוהות אור, ועל כל הארץ יהיה טל. ובראות מרדכי את כל אלה, ובאו כל המראות האלה להשתפך אל קרב לבו פנימה, חקה אחת ומשפט אחד למראות האלה ולכל המחשבות אשר יחשוב לבו בסתר, והוא לא יבין כמעט להבדיל בין המראות אשר ראו עיניו מחוץ ובין המחשבות אשר חשב לבו מבית. – ולכן גם תמונת האיש אשר ראה מרדכי בחזון, ברב אורים וברב נגוהות ראה אותה תמיד בחלומותיו ובדמיונותיו, אשר שמי זהב ממעל לו ואורים גדולים על סביביו, עד אשר תכהה עינו לראותה ולא יוכל להביט בפניה, כי קרן עורם; ואולם מעט מעט הסכין מרדכי עם דמיונו, וברבות הימים ראה את התמונה והיא לא הפנתה עוד שכמה אליו, כי הלך דמיונו הלוך וגבור בו, ויתו לפניו את התמונה לכל קויה ותויה ולכל משפטיה ופרטיה, דבר לא נעדר עוד, והתמונה הולכת הלוך וקרב אליו, והוא גם את פניה יחזה ואת מראיה יכיר; והוא בהזכירו את הדברים אשר שאל לבו בסתר, את ימי הנעורים ואת יפי התאר, את החכמה ואת הדעת, את ההוד ואת ההדר ואת המקור העברי אשר יהיו לאיש ההוא, לא הביטה עינו תמונה נבדלת אשר יחזה בפניה את כל האותות ההם, ורק שוה לנגדו תמיד את פני אחד השבטים משבטי היהודים אשר נבדלים הם מתוך אחיהם על פי האותות ההם, ויזכור את פני היהודים אשר ראו עיניו בשבתו בארץ הולאנדיה ואת פני היהודים אשר ראו בשבתו בארץ בּיהם ואת פני היהודים אשר ראו עיניו על פני התמונות והציורים אשר לקחו את לבו, וידע כי כאלה וכאלה יהיו גם פני האיש אשר אליו כמה לבו בסתר. בימים ההם ומרדכי היה כנער צעיר לימים אשר על משכבו בלילות תחלום נפשו ואשר דמיונו יתו לפניו את תמונת בחירתו טרם תראינה עיניו אותה, או ככלה עודה בבתוליה והיא חולמת חלומות ורואה בחזון את פני חמוּדה אשר אליו תכל נפשה; ואולם אהבת מרדכי עזה שבעתים מאהבת בני הנעורים האלה, יען כי לא בבשר כי אם ברוח היתה אהבתו, ויען כי עורו צפד על עצמותיו והוא ידע כי עומדות רגליו על פי פחת ועוד מעט והוא לקבר יוּבל; מעט מעט והתמונה הזאת היתה לו לרע ולחבר אשר יקרא אליו והוא יבוא, ידבר באזניו והוא ישמע, יתוכח עמו והוא יענה, והתמונה הזאת לא רק בהקיץ ראה אותה כי אם גם בחלומות, בהיות שמורות עיניו נאחזות ולבו בקרבו ער, כמאמר השולמית אשר תאמר גם היא: “אני ישנה ולבי ער" – כי מלא לבו את תמונתו על כל גדותיו, וישפוך את חזיונותיו ואת דמיונותיו אשר ראה במראות ובחלומות על כל היקום אשר מסביב ועל כל המעשים אשר נעשו ועל כל ילדי יום.

בימים ההם ברפות בשרו הלוך ורפה ובראותו כי מדת ימיו קטנה מאד, ותגבר תקותו בקרבו על אחת שבע ולא הניחה אותו לישון, ותקצר רוחו מאד ולבו התפעם בקרבו כל היום, והוא ידע לפתע פתאם כי עוד מעט ותאות לבו תנתן לו. האם נכון עתה הפעמון לנוע ולהשמיע במרום קול? התשמענה אזניו עוד מעט את דברי הגאולה אשר אליה כלתה נפשו? אם קול רגלי המבשר הוא הבא מן ההרים? – ויש אשר הטה את אזנו ויקשב וישמע ולבו פחד ורחב, כי ידע אשר בא עתה הגואל אל תוך המחנה ועוד מעט ובעיני בשר יראה אותו, והוא יקרב אליו לקחת מידו את כל הרכוש הרב אשר הכין לו, למען הציל את מחשבותיו ואת תחבולותיו מרדת שחת, לטעת אותן בלב בני עמו, להיות למחיה לפניהם ולברכה בקרב הארץ. – אכן יש אשר יאמר איש בלבו לאמר: רק גאוה וגוֹדל לבב הולידו למרדכי מחשבות כאלה! לוּ גם נכונים יהיו חלומותיו כנכון היום ולוּ גם יצדקו דבריו יחדו כדברי קולומבוס או ניוטון, ואז גם אז לא נאוה לאיש להתהלל במעלות רוחו כל היום, ואם בעל נפש הוא ואמר: “אם אנכי לא השיגה ידי, יבוא נא איש אחר במקומי ועשה הוא את אשר יעשה" – ואולם יש אשר לב אדם מלא על כל גדותיו, ואז תשאל נפשו להיות גם בעושי המלאכה, לא בעיניו לבד יביט אל העושים ואל הפועלים, כי אם בעצם ידו בכחו ובתבונתו יאמר לעשות ולפעול גם הוא; זה חלק איש אשר לבו מלא בחכמה ובמחשבות ובדעת, כי חפצה נפשו להיות לברכה ולמחיה לפני יתר האדם; והיה בכל הימים אשר אש וחום עצורים יהיו בתוך השמש, להאיר על הארץ ולעורר לחיים חדשים, לא יחדל גם האדם על פני הארץ לדעת ולחוש בנפשו לאמר: “אנכי אדון השעה הזאת וחליפותיה לי הנה, ולכן אשים בה את רוחי ובנשמת אפי אמלאנה!”

אבל גם האיש אשר דרך אחת לפניו ללכת אליה מבלתי נטות ימין ושמאל, ונטה גם הוא לפעמים הצדה לתעות רגע אחד מן הדרך הסלולה; ככה יעשה האלהים את האדם, וחסד עשה עמו במעשהו זה, לשמור את רגליו מדחי ולהציל אותו משגיאות רבות, – וגם מרדכי לא הלך כל היום על דרכו הסלולה לחכות אל המשיח אשר בוא יבוא אליו ולא יאחר ולחבק את ידיו בצלחתו מבלתי עשות קטנה או גדולה, ותהי בו להפך, כי בעודו יושב ומחכה את היום הגדול אשר בוא יבוא ולא ירחק חק, והוא בחר לו עבודה ומלאכה אשר על פיהן יעצר כח לשפוך את לבו ולהעדות את רוחו גם בטרם בוא היום הגדול ההוא. בעת ההיא והוא כשנתים ימים יושב בבית עזרא הכהן בעלית קיר חדרו, וישא חן וחסד בעיני יושבי הבית ויאהבוהו כלם, כי חזו בו חזות הכל, ויהי להם לעושה מלאכה ולמורה, לאיש אשר יעשו עמו חסד ולמשגע הוגה דעות, לצדיק אשר באמונתו יחיה וגם לאיש אפיקורוס; בימים ההם ויעקב הקטן עשה חיל במכנסיו הראשונים אשר הלבישו אותו ובשכלו הנמרץ אשר ראה אותו גם הקורא מדי שימו לב להעריך ערך שכינים קטנים ומדי הגותו דעות על דבר החליפה והתמורה, ויעקב זה הקטן עשה חיל גם לפני מורו מרדכי, וידבק אחריו; אכן ראה הנער את פני מרדכי כראות פני איש אשר יעמוד בסתר המדרגה, ואולם לבו נהה אחריו גם אחרי כל זה, ויקבל מאתו את הטוב כאשר יקבל איש את הטוב מאת עבד אסור באזיקים. אבל לא כן מרדכי, כי היה מרדכי אומן את הנער ויתן לו ראשית למודים וישכילהו ויבוננהו, ויאהב את הנער מאד, ויחדל מהיות לו למורה ויהי לו לאב, וינהלהו ברחמים רבים; ואולם ידע מרדכי היטב את התהום הגדולה הרובצת בינו ובין אבות הילד ההוא, וכי לנצח לא יבינו האנשים האלה אותו ואת רוחו ולא נסה מעודו לשפוך את רוחו זה באזניהם ואל חיקם ולא חלק להם מן העולם אשר נתן אלהים בלבו, ורק את הנער הבדיל לו ויחש לו עתידות טובות וירא את שחר טל הילדות אשר על מצחו וישמח בו וידע כי גם אחרית תהיה לו ותקוה טובה. אז החל להערות את רוחו אליו ולדבּר דברים באזנו אשר לא הבין הנער להם, ויעש את מעשהו בראשונה בבלי חשבון ובבלי דעת, ורק באחרונה ידע את אשר הוא עושה, ויחל לשפוך לפניו את רוחו ואת חזיונותיו בחשבון ובדעת, וישא משא לפניו וידבר אליו דברי נבואה וישמיע באזנו גדולות ונפלאות, אשר אם יקשיב איש סוחר אל הדברים ההם ואמר: רק איש משגע האיש הזה. ואולם איש לא שמע ולא ידע בדבּר מרדכי ליעקב את דבריו, כי כפעם בפעם אשר לא תהיה מלאכה לפני מרדכי לעשותה והוא יושב בעלית קיר חדרו, ועלה יעקב אליו לשמוע מפיו את לקחו, ומרדכי יתן לו לקח טוב בהורותו אותו לקרוא בשפת אנגלית ובשימו לפניו את חקות החשבון ומשפטיו, והנער יתרפק על מורו זה ועלה על ברכיו היבשות להתיצב עליהן או ידלג עליהן להיות לו למרכב לרכוב עליהן, ונפש המורה לא תקצר בעמלו זה, ויש אשר יקח את לב הנער בעשותו לו תקונים לאחד הצעצועים או בהורותו אותו משפט מלאכת-חרש קטנה, לעשות גם הוא כמוהו, כי השכיל מרדכי ויהי מהיר בכל המלאכות ההן מאין כמוהו; והיה בראותו כי הולך לב הנער אחריו ולא יסור עוד ממנו, אז יחל לקרא באזניו את אחד השירים הכתובים בשפת עברית, אשר כתב בימי נעוריו ואשר שפך בהם את כל רוחו הלוהט, בנשאו את משאו על עמו ועל ראשיתו ועל אחריתו, כי מלא לבו את המחשבות האלה וכאש צרבת תבערנה בהגיגו ועל שפתיו וגם בכל אשר כתב מעודו ועד היום הזה, ואחרי קראו את הדברים באזניו וצוה אותו לשוב ולקרוא אותם בפיו גם הוא, ככל אשר שמע מפיו, דבר לא יחסר.

– יבואו נא הדברים בלב הנער והיו חרושים על לוח לבו עד עולם, אמר מרדכי בלבו, משפט אחד להם ולדברים אשר נעלה אותם בדפוס.

ויעקב מלא את משאלות מורו בכל נפשו ובכל מאֹדו, כי חשקה נפשו גם הוא לדובב שפתיו ולהשמיע קול מלים אשר לא הבין אותן, ויהי הדבר הזה לשחוק וללצון בעיניו אשר יחמוד אותו איש כמוהו, והיה אם לא מצא ענין אחר לפניו להוגות אותו מאחרי הענין הזה, אז בִּטֵּא בשפתיו את כל המלים אשר קרא מרדכי באזניו, ולא חדל עד אשר קצרה נשמת מרדכי בדברו ולא היה בו כח להוסיף עוד; כי זה דרך מרדכי גם בשננו את הדברים לתלמידו, לקרוא אותם בחם לבו וברגשי קדש, ובעת ההיא והנער יעקב עומד לפניו והוא יריק את צלחת בגדו ואת אמתחות מכנסיו לראות את אשר ימצא בהן, או ימשוך את עור לחייו להעמיד את פניו וּלְעַוֵּה את עיניו וגם את קדקד ראשו יסוב לאחור, או ימשש באצבעו פעם את אפו ופעם את אף מרדכי להיות כאיש אשר יחפוץ לדעת במה נבדלים השנים האלה איש מאחיו; ומרדכי הקורא לא יזעף ולא יקצוף עליו, ותהי בו להפך, כי נפשו תלבש גיל בשמוע אזנו כי חדלה שפת הנער מהיות שפת עלגים וכי לשונו ממהרת לבטא את המלים הזרות לה ולא תכשל עוד. ואולם יש אשר נפש הנער תחשק לפתע פתאֹם להתהולל רגע אחד ולשנות את טעמו, כי באה מחשבה אל לבו בפתע פתאם, ואז יצנח ארצה, והמלים עודן על שפתותיו, לא יקרא אותן כאשר תצאנה מפי מורו כי אם יקרא את המלים הראשונות ואת החרוזים אשר רגל על לשונו, והוא מפזז ומכרכר, מרקד על רגלו האחת ומתהלך על ארבע, זוחל על העפר והולך על גחונו, ומדי עשותו את כל המעשים האלה יצפצף בגרונו או יצעק בקול גדול את אחד החרוזים אשר בדמי לבבו כתב אותו מורו על הספר ואשר במוח עצמותיו השקה אותו. ואולם מורו זה לא תקצר נפשו בעמלו, והוא ארך אפים כאחד הנביאים, וממחרת היום בבוא יעקב אליו וראה כי לא נפל לבו עליו והוא יוסיף לשנן לו את הדברים כמשפטו יום יום, בראשונה ידבר אליו את דבריו בנחת ואחרי כן תהיה שפתו כאש בוערת ורוחו גחלים תלהט, והוא לא ייעף ולא ייגע; כי אמר מרדכי בלבו: אולי יגדל הנער וישכיל, ואז יהיו לו דברי אלה לכוכבים מאירים להאיר לו את הדרך, והוא יבין אותם בפתע פתאם. הן כזה יהיה גם משפט עָם להבין דבר – מקץ ימים רבים!

בין כה וכה ויעקב הקטן השכיל ללמד את לשונו להוציא מפיו קולות שונים, להחריד את היונק אשר בחיק אמו או להרגיז את החתול הגדול מרבצו או להפיל את חתיתו על ילד מילדי הנוצרים העובר על פניו ברחוב העיר לתמו. בימים ההם ועיני הנער ראו ברחוב העיר את אחד הלצים המתהוללים בחוץ לעשות בלהטים ולקסום בכלי קסם, ותחשק נפשו מאד לעשות גם הוא בלהטים כאלה, וירדוף רוח חדשה השונה עד תכלית מן הרוח השפוך בשירים הכתובים בתבנית שירי יהודה הלוי. ומרדכי הגיע בעת ההיא אל פרק חדש מפרקי שיריו, כי כפעם בפעם אחרי שנותו לתלמידו את אחד הפרקים והוא ידע אותו היטב לקרוא את הדברים על-פיו, אז יבחר לו מורו פרק חדש לקרוא אותו גם הוא באזני הנער ולשנן אותו לו, והנער בשמעו מלים חדשות הרגיע כמעט את רוחו הסוער ויט אזנו לשמוע להן, כי לקחה התחברות המלים החדשות את לבו עדי רגע. ביום ההוא וקול מרדכי ירעד בדברו, שבעתים ממשפטו יום יוֹם; בימים הראשונים וקולו זה היה קול גדול וחזק, טרם הֻכָּה בשדפון וברזון, ואולם כיום הזה נחר גרונו וילך קולו הלוך ורפה, ויש אשר כסתה אותו עלטה ויהי כערפל בתוך אורים גדולים, כי קשתה עליו נשמת אפו מדי השיבו רוח ויהי קולו לקול יליל פתאם; וקולו זה ירעד היום בדברו בהיות לבו רַגָּז ורוחו סוערת שבעתים ממשפטו דבר יום ביומו, והוא פניו פני להבים, אש צרבת על לחייו ואש צרבת על שפתיו וגם עיניו השחורות מאירות שכם אחד על כל הימים, והנה על שפתיו שירים כתובים עברית, ואשר יקרא אותם באזני הנער, לאמר:

אַל לְנַפְשִׁי שָׁכֹחַ דָּבָר וְאַל לִבְשָׂרִי כְסוּת דּוּמִיָה,

אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ יִיבַשׁ לִבִּי וְהָיָה לִבִּי לְמִדְבַּר צְחִיחָה;

מַה-שֶׁמֶן כִּי יָנִיא רֹאשִׁי וְיַיִן אִם יָבֹא אֶל-פִּי,

אֲשֶׁר דְרָכוּם הַגּוֹיִם בִּיקָבֵיהֶם וְאֶת יִצְהָרָם בְּכֶלְיָם,

וַיִּמְסְכוּ בָהֶם לַעַג וָרוֹשׁ וּבְזוּ לַעֲגָם הִרְעִילוּם.

הִנֵּה שָׁמֵם הַר נְבוֹ וּפִסְגוֹתָיו מָלְאוּ שְׁאִיָה,

וְעַל מוֹרְדֹתָיו שַׁמָּה וּשְׁמָמָה וְעַל יְרֵכוֹתָיו תִּרְבַּץ עֲנָנָה;

וְעֵינַי תְלוּיוֹת אֶל הָהָר וְאֶל הַפִּסְגָּה אֶשָׂא עֵינַי,

וָאֵרֶא אֶת הַגַּיְא אֲשֶׁר עִם הָהָר וְאֶת הַקֶּבֶר אֲשֶׁר בַּגַּיְא,

אֲשֶׁר שָׁם נִקְבַּר אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ וּכְרוּבֵי הַזָהָב בּוֹ נִקְבָּרוּ;

וְהִנֵּה חשֶׁךְ וְעָנָן וְעֲרָפֶל עַל הָהָר, וְרַק לַקֶּבֶר נְגֹהוֹת מֵאֹפֶל,

וְאוֹר יוֹצֵא מִן הַקֶּבֶר וְהָיָה לְעַמּוּד אוֹר וְהָיָה לְאוֹר עוֹלָם;

שָׁם יִצְהֲלוּ כָל-פָּנִים, בִּימֵי קֶדֶם יִצְהָלוּ,

וְאוֹרוּ פְנֵי הַכְּרוּבִים וּמֻטּוֹת כַּנ ְפֵיהֶם מְלֹא רֹחַב כָּל הָהָר,

וְלוּחוֹת הָעֵדוּת עוֹדָם טְמֻנִים, בְּתוֹך הַקֶּבֶר הִנָּם טְמֻנִים,

וְהֵם סְגֻרִים וּמְסֻגָּרִים, לֹא יִשְׁמַע אִישׁ שְׂפַת קָדְשָׁם,

וְרַק קוֹל הֲמֻלָּה יִשָׁמַע וְאָזְנִי שׁוֹמַעַת מִן הַקֶּבֶר.

הִנֵּה הַחשֶׁךְ כְסוּת לִבְשָׂרִי וְכַמְּעִיל אַעַט שְׁאִיָה

וְלִבִּי הֻכַּת שְׁאִיָה, הָיָה לְקֶבֶר עוֹלָמִים.

וְאַתָּה, גַּבְרִיאֵל, קוּם וְהִכִּיתָ בַּקֶבֶר,

וּבָקַעְתָּ אֶת כַּפֻּרְתּוֹ וְהָרַגְתָּ אֶת מִסְגְּרוֹתָיו

וְהָרַסְתָּ אֶת אֲבָנָיו וְאֶת גָּלַּיו תְּנַפֵּץ

כְּנַפֵּץ גַּלֵּי עָפָר אֲשֶׁר נֶעֶרְמוּ עַל לֻחוֹת הַזָּהָב!

את הדברים האחרונים מן השירה הזאת לא קרא מרדכי בקול קריאתו כי אם צעק אותם בקול גדול, ונפשו מלאה רוח אלהים, רוח קדושה וגדולה, מדי השמיעוֹ את הדברים האלה, ולא התבונן ולא ידע כי לא שת עוד יעקב הקטן את לבו אליו, ויעזב את ברכו ויצנח ארצה; ואולם כאשר עצר במלים ויבט כה וכה, וירא והנה עושה הנער את מעשה הלצים אשר ראה בחוץ, והוא עומד על קדקד ראשו ורגליו נטויות השמימה ובשפתיו יבקש אגורת נחשת אשר על הקרקע להרים אותה בשפתיו, ברגע הזה ופני מרדכי לבשו קדרות ועיניו חשכו בארבותיהן ועצמותיו רחפו מרב חרדה ורגז, וירא את הנער כראות פני שטן אשר יפשק שפתיו ויתן בשחוק קולו ברגע ראותו איש עומד ומתפלל אל אלהיו.

– הוי, נער! נער! קרא בקול קורע לב אשר החריד גם את לב יעקב ויעמידהו על רגליו, ואחרי קראו את הדברים סגר את עיניו ויצנח אל הכסא אשר ישב עליו ועצמותיו רעדו.

– מה לי לעשות? שאל יעקב בחפזון, ובראותו כי אין עונה, ויגש ויטלטל ויניע את ברכי מרדכי להעיר ולעורר אותו. ומרדכי פקח את עיניו ופניו זועפים מאד, ויט את ראשו לפניו ויאחז בכתפות הנער הקטנות וידבר בחפזון, וקולו קול מלחשים:

– אכן קללת אלהים רובצת על דוֹרך, הנער! הנה ביד חזקה ובזרוע נטויה יהרסו את ההר, והוציאו וסחבו משם את כנפי הזהב ועשו אותו כסף וסחרו בו את הארץ, ואת צלמי הפנים הצוהלים יגנבו ושמו בכליהם וכתתו אותם טחון היטב ועשו אותם נזמי זהב לשימם באזני נשיהם הדשנות! ושם חדש יבחרו להם תחת שמם הראשון, ואולם מלאך האלהים יכיר אותם וידע את חרפתם ואת דראונם, והראה אותם את להט החרב המתהפכת בידו, ויראו מפניו, והיה לבם קבר תאותם וחטאתם גם יחד, והיו כלם לדראון ולשממות עולם!

ויעקב עמד וישמע את דברי מרדכי וירא את מראה פניו, ויהיו חדשים בעיניו אשר דבר סתר יצוק בהם, ואזניו שמעו מאֵרה גדולה ונוראה אשר לא הבין את דבריו ועיניו ראו את האיש הטוב והחנון והנה נהפך כלו ויהי לאיש אחר והוא נורא על סביביו: עיניו השחורות והעמוקות כל אלה הפילו אימה חשכה וגדולה על בשר הנער הקטן, ויעמוד ויחרד חרדה גדולה בכל עת דבּר מרדכי את דבריו, ויהי בלבו כמו חִשֵׁב הבית להתמוטט ולהפיל עליו את קורותיו ואת קרשיו, עד בלתי ינתן לו עוד את ארוחת הצהרים. ואולם ככלות הדברים הנוראים מפי מרדכי ואת ידו הסיר משכמו, אז החל הנער לבכות, וישא את קולו ויבך בקול גדול; ומרדכי ראה בבכות הנער, ויכּמרו רחמיו כרגע וישב ויחנן קולו אליו, ואולם לא עצר כח לדבר דבר, ורק משך אליו את קדקד ראש הנער ויעבר את כף ידו על תלתליו וילחץ אותו אל לבו; והנער בראותו כי היתה הרוחה ובהבינו כי הרעה חלפה ולא תשוב, ויתן את קולו בבכי גדול, עד כי הגדיל מאד, ויהי הדבר הזה לשעשועים לנפשו – וגם ממחרת היום עוד נסה יעקב לבכות בבכי גדול כזה, וידע כי מפליא הוא לעשות, וירגיז את הילדה רבקה ממנוחתה ואת רוב עצמותיה הפחיד.

ומרדכי שם את הדבר הזה אל לבו, וידע כי הסכיל עשה וכי לא נאוה לאיש להוציא את כל רוחו ולקנא קנאה גדולה לעיני נער קטון, ויחרוץ בלבו לשמור מחסום לפיו מן היום הזה ומעלה ולהיות מושל ברוחו; ואולם שבעתים מבראשונה כלתה וגם נכספה נפשו עתה לראות את פני האיש אשר שאף לבו אליו ואשר בחזון ראתה עינו אותו, למען אשר יוכל לשפוך את רוחו בחיקו ולדבר אליו את כל הדברים ככל העולה על לבו.

בעת ההיא והוא יושב בבית ממכר הספרים אשר לרעהו, ועיניו ראו באחד הימים ההם את פני דניאל דירונדה בפעם הראשונה; ואנחנו נשכיל לדעת עתה מדוע אורו פניו ברגע ההוא בראותו את פני הקונה הזר הבא אל הבית, כי ראה את פניו ואת תמונתו והנה מקבילים הם אל התמונה החרותה בסתר לבבו, ותהי מחשבה בלבו רגע אחד כי בא בא היום הגדול אשר קותה נפשו וכי מצא הפעם את איש החמודות אשר בקש אותו זה שנים רבות. ואולם משנה שברון נשבר לבו בקרבו בשאלו את פי דירונדה ובשמעו מפיו כי איננו איש יהודי, ויהי הדבר הזה כחץ פתאום בלבו, כי נכזבה תוחלתו אחרי היותה קרובה אליו, וגם מטה מבטחו כמעט נשבר, ויתמוטטו כל עמודיו אשר אליהם נשען. אמנם בראותו את פני דירונדה שנית בבית עזרא הכהן בשבתו אל שלחנו בליל השבת, ותחי רוחו רגע אחד, ותהי מחשבה בלבו כי כחש לו דירונדה בדבר עמו ומולדתו וכי דבר סתר יצוק בו, ותקותו התחזקה ותתעודד פי שנים מבראשונה, כי על כן ראו עיניו אותו בבית הזה, והוא פלאי, וזה דרכו נסתרה. ובשאלו את פיו, אם יודע הוא שפת עברית, אז האמין בו אמונה גדולה, וישכח את יתר הדברים אשר תשאל נפשו מעם האיש אשר ישלח אלהים לפניו, ולא שת עוד אליהם לבו; ורק כאשר ענה אותו דירונדה “לא”, אז הֻכּוּ כל תקותיו חרם ורוחו חבלה בקרבו שבעתים מבראשונה, ויהי אחרי הפנותו את שכמו אליו בלילה ההוא, אז עלה אל עלית קיר חדרו ותדד שנתו מעיניו כל הלילה ויהי סר וזעף ימים אחדים וכאבו נעכר, ויהי כאיש מאנשי אניה אשר נשברה בלב ים, והאנשים נושאים את עיניהם אל החֻפּים לראות מאין יבוא עזרם, ואחרי אשר נוחלו משברם ימים רבים, וראו עיניהם פתאם את התרן אשר לאחת האניות החותרת אליהם הלוך וחתור, והיא לנצח לא תבוא ולעולם לא תגיע אליהם, וענו אמרו: “רק עינינו הטעו אותנו". אכן התמונה אשר ראה מרדכי בחזון, לא באפס-יד יעתיק אותה ממקומה ולא ביד-חרוצים ישמיד אותה מקרב לבו, כי פרי למודיו הרבים היתה ופרי חקרי לבו העצומים אשר חקר ואשר חשב זה שנים רבות, ורוח דמיונו החזק עוזר אחריו להראותה אותה לו גם בּהקיץ וגם בחלום; ובימים האלה לא הוסיף לראות עוד פני תמונה אשר לא ידע אותה, ורק את פני דירונדה יראה, יום ולילה יום ולילה יראה אותה ולא יחדול, ויש אשר יענה לבו אותו ואמר לו: אך כחש, כזב לך האיש ההוא, כי הוא האיש אשר אתה מבקש, הוא ולא אחר, אשר דרכו נסתרה וארחותיו נעלמות ולכן ישים לו סתר פנים כי לא יתכן כי האיש הזה לא יהיה האיש אשר אתה מבקש! – בימים האלה אורו פני מרדכי שנית ותקותו גדלה שבעתים מבראשונה, כי ראה את פני דירונדה במראה ובחזון יום יום, ותמונתו דומה אל התמונה אשר עשתה לו רוח דמיונו מאז ועד היום, ושכם אחד לתמונה הזאת על התמונה ההולכת לפניה, כי חיים בעצמיה ודם ואש בעורקיה, והתמונה הזאת בחיקו תשכב ומפתו תאכל ולפניו תתהלך ולא תמוש מנגד עיניו אף רגע, וגם לא תפן עוד אליו עוֹרף כי אם פנים. אז התעודד מרדכי ותחי רוחו ובכל אשר עשה הצליח, ויקש את ערפו וילך בחמת קרי עם כל שטן ועם כל מכשול, וידע כי כל זרוע לא תעצור עוד כח להוגות אותו ממסלתו ולגזול את תקותו ממנו, וכי כל לשון אשר תקום עמו להתוכח, תרשיע. בימים ההם ועיניו ראו מראוֹת אלהים והנה שמי הזהב נגוֹלו ממעל לראשו ותמונת דירונדה תבדל ותפרד מעליהם, והיא הולכת אליו הלוך וקרוב.

ומרדכי ידע כי האיש הזה ההוא, אשר לא ידע אותו בשם, עוד ישוב לבוא אל בית עזרא הכהן לגאול את טבעתו ממנו, ולבו נבּא לו נבואה נצחת אשר גם הוא את פניו יראה ואת קולו ישמע וגם בוא יבוא עמו בדברים. בימים הראשונים רחפו כל עצמותיו מרוב תוחלת ומרוב תקוה, ותקצר רוחו בו מאד ולא יכול לחכות, ויהי כאיש בטרם תבוא עליו תמורת פתאם אשר נפשו תקצר וידיו לא תעצורנה כח לעשות כל מלאכה. אז חדל ולא עצר עוד כח לשנן ליעקב הקטן את פרקי שיריו, וגם בחלה נפשו מבּוא בסוד אנשים אנשים אשר הסכן הסכין לבוא בסודם אחת לשבוע למועד נכון, כי שם בקש תמיד את האיש אשר אליו נשא נפשו, וידע פתאם כי בא בא היום הגדול וכי חדשה תהיה בארץ. בימים ההם לא ערגה נפשו בלתי אם להתהלך לשוח על שפת הנחל, ואת תשוקתו זאת לא היתה לאל ידו למלאות אחריה יום יום; בכליון עינים ככליון עיני משורר וחוזה חזיונות שאף לבו לראות את תכלת השמים אשר אין קץ ואין אחרית להם, ואת המעברות ואת הגשרים הרבים אשר על פני המים, ואת האודים הגדולים והנעימים אשר יצופו ואשר ינועו על פני הגלים, והם נעים ונדים פעם בכה ופעם בכה, עד אשר יאמין הרואה ואמר בלבו, רק נשמת חיים נטועה בהם להתרגז ולהתאבל, לפזז ולכרכר מטוב לב ולהשתפך בקול שאון והמולה מרוב שמחה ונחמה.

 

פרק עשרים    🔗

מקץ שני ימים, אחרי בוא דירונדה אל בית אשת מיריק ואחרי דברם בדבר השם אשר תבחר לה מירה, בשעה הרביעית אחרי מועד הצהרים, ועגלה מרקדה עמדה לפני פתח הבית הקטן ההוא אשר בטשילסי, ואיש ירד מן העגלה ויגש אל הדלת ויך על כפות המנעול וימשוך בפעמון, ותהי חרדה גדולה בבית, ויחרדו כל יושבי הבית לקראת הבא. ביום ההוא ושלוש בנות מיריק לא יצאו העירה כמשפטן יום יום, ותהיינה כלן בבית, ושני החדרים היו לחדר אחד, למען שים מקום למלאכת-הרשימה אשר עשתה קעטי בחפץ כפיה, ולהיות מקום גם למעשה הרקמה אשר תרקומנה כלן, תחת הכסתות אשר השלימו את מלאכתן; ותהיינה כלן עושות במלאכה ההיא, ומטות כנפי הרקמה מלוא רחב החדר הראשון, ואשת מיריק כורעת ארצה לעשות את המלאכה בקצה האחד, ומאַבּ עושה את המלאכה בתָּוֶךְ ועמי – בקצה השני, ורק מירה לא עשתה עמהם, כי לא הסכינו אצבעותיה במלאכות ההן, ותשב על הכסא בתוך החדר ותקרא מעל ספר באזניהן בקול, ומדי שבתה וקראה, וקעטי התיצבה על רשימתה לרשום בעופרת תמונה על הלוח, ותהי לה מירה לתבנית לרשום כדמותה וכצלמה, כי רשמה קעטי ביום ההוא את פני אחת העלמות היפות, היושבת לקרוא בספר באזני אנשי הבית היושבים אל השלחן לשתות, להיות התמונה הזאת לציור על פני שער אחד הספרים, כאשר צוה עליה המדפיס. ומירה קוראה בקול לוקח לב את הלצון הנחמד אשר כתב אליהו ויקראהו בשם: “תהלת מנקי ארבות העשן", וכל השומעות תצחקנה אל “החברים השחורים והתמימים”, וברגע הזה נשמע קול האיש המתדפק על הדלת ומושך בפעמון, ותחרדנה ותשתוממנה אשה אל אחותה.

– בשם אלהים! קראה אשת מיריק, האם הגבירה מאלינגר הואילה לבוא אלינו? המרכבה ממרכבות השרים היא, עמי?

– לא, רק עגלת צב היא, אין זאת כי איש הוא ולא אשה.

– מי יודע אם לא היושב ראשונה במלכות הוא הסר אלינו, ענתה קעטי דברים נמרצים, הן יאמר האנס כי גם האיש הגדול מגדולי לונדון נוסע בעגלת צב.

– כן, כן, כן! קראה מאַבּ ותמחא כפיה, – לוּ הועיל הלורד ריוסל לסור עלינו כי ____ה⁸ שמחתי!

וכלן שחקו בקול גדול ותשמחנה, וברגע הזה הביאה השפחה הזקנה כרטיס קטן אשר עליו כתוב שם האיש הבא, ואת הדלת שכחה לסגור אחריה כי נבוכה גם היא, וטרם מצאה אשת מיריק מועד לשים את עיניה על הכרטיס, והנה איש עומד על המפתן ומשתחוה אליה, והוא לא ידמה ולא ישוה עד מה אל הלורד ריוסל היושב ראשונה במלכות; קומתו גדולה ומלאה חן, על אצבעותיו נעלי-יד ומכנסי בד שחור על בשרו, בפניו ילין עוז ועל אפו כלי-מראה עשוי זהב ושערות ראשו מלאות ועשויות תלתלים עד ערפו – ועל הכרטיס כתוב השם יוליוס כליזמר.

ומבוכת “האשה הקטנה” היתה עדי רגע, כי התעוררה מהר ותתעודד ותדע את פשר הדבר, ותשמח בלבה כי סר האיש הגדול אל ביתה, ולא שאל אשר תבוא מירה אליו; אין זאת כי חפץ הוא באמת ובתמים לעשות חסד עם הנערה. ואוּלם מאַבּ נכלמה בבוא האורח הביתה, כי החדרים התכַּוְצו ויהיו לתאים קטנים בעיניה, העוגב היה לכלי צעצועים וכל אנשי הבית היו בעיניה כחגבים קטנים ומעשיהם אפס ותהו, כי במה נחשבו כל אלה בעיני איש גדול ככליזמר אשר הסכין לראות מראות אחרים ואנשים אחרים? היוכל עוד לדבּר אותם לשלום? אם ידבר אליהם כדבּר אל אנשים נכבדים? – בין כה וכה וכליזמר העיף עינו בכל אשר בחדר וידע ברגע אחד את כל אשר לפניו, ויזכור ברגע ההוא תבנית בית קטן כבית הזה העומד על גבול ארץ ביהם וזכרונות ימי ילדותו חלפו על פניו, ויזכור כי ראה גם הוא ימים לא טובים וכי לא לנצח ישב בעליות מרֻוָחות. אז נגש אל אשת מיריק וידבר אליה בחן והדר לאמר:

– הן לא תשיבי עלי חטאת כי באתי, גבירתי! במגרש העיר הזה הייתי, לא-הרחק מן הבית הזה, ואבוא גם הלום, כי אמרתי טוב לי לסור אל ביתך מהוגיע את האנשים אלי; כי הנה זה ידידנו דירונדה אמר אלי לאמר: כבואך אל בית אשת מיריק, ונכבדת לראות פני עלמה צעירה היושבת בבית ההוא, היא העלמה לפידות.

וכליזמר ידע ברגע הראשון להפלות את מירה מתוך יתר הנערות אשר בבית, ואולם בהיות טעמו ברוך לא אבה להכלים את פני היושבות ויפן אליהן וישתחוה, ויהי כאיש אשר איננו יודע את מי מן הנערות יבקש.

– הבנות האלה בנותי הן, וזאת העלמה לפידות! אמרה אשת מיריק ותור באצבעה על מירה.

– אמצא חן בעיניך, ענה וישמח בראותו כי לא שגה במשפטו ויצהיל קולו וישתחוה לפני מירה אפים ארצה, ומירה לא חרדה ולא רגזה, ורק פניה לבשו שמחה ונחת, כי מצאו פני כליזמר חן בעיניה ותדע אשר בתתו דוֹפי בקול זמרתה והיו דבריו כדברי איש יודע ומבין; וכליזמר הוסיף ויאמר:

– האם ייטב הדבר בעיניך אם בזאת נתודע איש אל אחיו בבקשי את פניך לשורר דבר-מה באזני? – וכליזמר חשב בלבו כי טוב הוא עושה עם כל אנשי הבית אם יאמר להגיע אל מחוז חפצו בלי שפת יתר.

– בכל לבי ומאדי אעשה כדבריך, ואתה רק חסד עשית עמדי אם הואלת לשמוע אל קול זמרתי, ענתה מירה ותגש אל העוגב. האם גם על העוגב אפרוט בעצם ידי מדי זמרי?

– לוּ יהי כדבריך, ענה וישב על הכסא אשר שמה לו אשת מיריק ואת הכסא העמיד אל מול פני מירה לראות גם את פניה מדי זמרה, ואשת מיריק אמרה בלבה: ישב נא אל מול פניה ואז ייטב קול זמרתה שבעתים בעיניו.

וכל הנשים אשר בבית, זולתי מירה, לבשו חרדה ודאגה ולבן התפעם בקרבן, כי ראו את פני כליזמר והנה נורא מראהו מדי שבתו אל מול פני מירה ומדי קמטו את מצחו לשמוע ולהקשיב, ולא ערבו את לבן להביט אליו בלתי אם חרש; ולוּ יפתח את שפתיו להשמיע דבר מר, כי אז יעכור את רוח כלהן; ורק בזאת הרגיעו את רוחן באמרן לאמר: לוּ ישמע המלך קַמָּרַלְזַמָּן את קול מירה בזמרה, והוא הלא שמעו אזניו כל שירה וכל זמרה, כי אז תמצא מירה חן בעיניו שכם אחד על יתר המזמרים ואת קולה יבכר להטיב נגן כיום הזה ולהשמיע את זמרתה ככל אשר תצלח, ויהי לבה טוב עליה שכם אחד על יתר הימים.

והשירה אשר בחרה לה מירה לזמר אותה באזני כליזמר שירה יפה ונחמדה היא אשר ערך אותה אחד המנגנים לזמר אותה על פי דברי לֵיאֹפַּרְדִי בשירתו אל איטליה, לאמר:

“O patria mia, vedo le mura e gli archi

E le colonne e i simulaeri e l’erme

Torri degli avi nostri.” – ⁹

והדברים האלה לא היו לשירה כי אם להגיון בפיה, ואחרי כן הוסיפה:

“Ma la gloria non vedo,”¹⁰

והנה קינה נעימה והיא מלאה עצב ויגון ותמרורים רבים, ואחרי כן שיר עוֹז מלא הדר וגבורה, אשר ישתפך בראשונה כתפלה זכה בקול צקון לחש היצוק בתוך הדברים:

“Beatissimi voi

Che offriste il petto alle nemiche lance

Per armor di costei che al sol vi diede ” – ¹¹

ומן הדברים האלה אל הדברים המלאים קול ענות גבורה, והם משתפכים כזרם מים כבירים ומלאים גיל וחדוה אשר בחפזון יבואו, לאמר:

“Oh viva, oh viva:

Beatissimi voi

Mentre nel mondo si favelli o seriva.”¹²

ובכלותה את זמרתה, וכליזמר החריש ואחרי כן אמר:

– זאת תורת הזמרה על פי חקות ליאון הזקן.

– כדבריך כן הוא, כי היה ליאון מורי האחרון בעודי בעיר ווין, והוא איש אשר בערה כמעט אפו ואשר לבו טוב מאין כמוהו, ענתה מירה ותשחק ולבה נפעם – אכן הוא האיש המגיד לי בראשונה כי לא יחזק ולא יגדל קולי למען אוכל להשמיע אותו גם מעל פני הבמה; ודבריו אלה אמת צדקו יחדו.

– אם מצאתי חן בעיניך הוסיפי נא לזמר כי שומע אנכי, אמר כליזמר וישלח את שפתו התחתונה ממנו והלאה ואת אצבעותיו הארוכות הניע כה וכה ומפיו התמלטו עוד שתים שלש מלים אשר לא שמעו אותן האנשים אשר בבית.

ושלש הנערות גם יחדו מאסו אותו פה אחד ויהי להן לתועבה, עקב אשר לא הגיד פיו כל תהלה וכל דבר טוב; וגם אשת מיריק ישבה ולבה לב רגז מפחד ומדאגה.

ומירה ישבה ולא היה עם לבה לעשות דבר בלתי אם את כל אשר ישאל כליזמר מעמה, ולכן בכלותה את שירי האיטלקי ותאמר בלבבה: אין זאת כי חפץ כליזמר לשמוע מפי גם מזמור שיר ממזמורי האשכנזים, ותבחר לה את המזמור אשר חבּר האלוף ראַדזיויל לשירי גְרֵיטְכֶן בספר “פֿויסט”, ותתן קולה ותשר את השירים ההם איש אחרי אחיו עד תמם, ולא חכתה לשמוע דבר מפי כליזמר עד תם כל השירים, ובכלותה לשיר את השיר האחרון, ויקם כליזמר ממקומו ויעבור בחפזון עד קצה מקצוע החדר ואחרי כן שב עד המקום אשר שם העוגב, ומירה גם היא קמה מן הכסא ותעמוד ותתיצב לפניו, את שתי ידיה שמה אשה על פני אחותה על לוח לבה ואת עיניה נשאה אליו ותחכה בענוה ובשפלות רוח לשמוע משפטה מפיו. אז יחליק כליזמר את קמטי מצחו לפתע פתאם, והנה קרן עור פניו ועיניו מאירות, והושיט לה את ידו ואמר: – הבה ואחבק את ידך בידי, כי אנשים אחים אנחנו ואַתּ עלמה משוררת מן המשוררות הטובות!

וקול זעקה התמלט כמעט מפתחי פי מאַבּ, ושלוש הנערות גם יחדו מצאו כי אין איש נחמד על פני כל הארץ ככליזמר, ואשת מיריק גם היא השיבה רוחה מלוא פיה.

ואולם עדי רגע ופני כליזמר שבו ויהיו זועפים כבראשונה, וישלח את אצבעותיו הארוכות ויגע אל כף יד מירה, ואת שפתו התחתונה שלח החוצה ויאמר:

– רק לא לגדולות נוצר הקול; אַל לאיש כמונו לדלג שור; לא צפרים גדלות הכנפים אנחנו; צנועים אנחנו אשר לא נלך בגדולות ובנפלאות ובמעט ישפוק לנו. – וכליזמר החריש ומאַבּ חדלה ולא חשבה עוד על כליזמר כי נחמד הוא על פני כל אֶחיו כי אמרה בלבה: למה ידבר באזני מירה כדברים האלה והיא הן לנצח לא יגבה לבה בכשרונותיה ורום-עינים לא יהיה לה?

ומירה החרישה ותחכה את כליזמר בדברים כי ידעה אשר לא כלה עוד וכי עוד יוסיף כהנה וכהנה, וכליזמר הוסיף:

– אין את נפשי לדבּר על לבך ולא איעצך לתת בשיר קולך בבתים גדולים ונשאים בלתי אם בבתי חבר בהתאסף אנשים רעים ומיודעים להתרועע, ומצא לך וקולך ישפוק לך. ואף גם זאת ובעירנו לונדון תעשי חיל גם בלכתך בדרך הזאת ועשית לך שם גדול ומצאת את לחמך עד בלי די, וגם יבואו הימים והיית למורה להורות תורת הזמרה את בנות הגדולים אשר בעיר. ועתה הגידי לי: היש את נפשך לסור אל ביתי ביום הרביעי לתת קולך בשיר גם אַתּ בין יתר להקת המשוררים הבאה אל ביתי ביום ההוא?

– בכל נפשי ובכל מאדי אעשה כדבריך, ענתה מירה במוֹעל ידיה, ואני טוב לי למצא לחמי בדרך הזאת ממצוא אותו בזמרי בתוך קהל ועדה; וגם נכונה אנכי לעבוד ולעמול עד אמלא את כל אשר יחסר לי, ואתה הלא תגיד לי את הדבר אשר עלי לעשות עתה באמרי להיטיב את קולי?

וכליזמר הוציא מפיו קולות שונים ואזני השומעות שמעו קול דברים ושברים אשר נשברו ואשר נפצו בתוך גרונו, ואת אצבעותיו הארוכות הניע כה וכה באין מעצור, ואחרי כן דבר מפורש ובשום שכל לאמר: הנני ואציגך לפני אסטוֹרגא, כי הוא אבי כל יודעי שיר, והוא יורך את המעשה אשר תעשי. – ואת אשת מיריק אמר: אם טוב הדבר בעיניך, כי אז תסור גם אשת כליזמר אל ביתך בטרם בוא היום הרביעי.

– רק חסד וכבוד אתה עושה לנו בזאת, ענתה אשת מיריק.

– השמיעי נא את קולך באזניה בבואה, אמר כליזמר אחרי פנותו אל מירה, כי שומעת היא קול זמרה ויודעת לשפוט מישרים כאחד הגדולים אשר בארץ ונפשה נפש זכה ועדינה, ויש אשר יתר שאת ויתר עז לה על רבים מן המון המנגנים והמבינים –

“Vor den Wissenden sich stellen ” –

הלא תדעי את אחרית החרוז הזה?

– “Sicher ist’s in allen F ä llen ”,¹³

הוסיפה מירה כרגע, וכליזמר הושיט לה את כף ידו ויאמר: “טוב מאד!” ויתפרד מעליה.

אכן בחר לו כליזמר שפת אמת וטובה להלל את מירה על פניה, והנערות אשר בבית חמדו אותו כלן ברגע הזה וישא חן וחסד לפניהן הוא וכל אָרחו ורבעו; ואולם מי יערוך את מחשבות מאַבּ ואת רחשי לבה בעבוֹר כליזמר על פניה ויעמוד תחתיו ויבט בה, ובשפה נאמנה כשפת איש אשר לא ישגה לעולם אמר: “רואה אנכי כי העלמה הצעירה הזאת יודעת נגן היא". ופני מאַבּ התאדמו עד מאד ותהי כעומדת על גחלים בוערות.

– כן הוא, ענתה מירה תחתיה, יודעת היא היטב להכות בידות העוגב לבטח.

– לא, לא, מירה! רק להחריד את ידות העוגב אדע ולא להכות בהן, קראה מאַבּ ותחרד חרדה גדולה ובשרה סמר מפחד מבלתי דעת את אשר יקרה אותה ברגע השני: מי יודע אם לא יקום האכזרי הזה, והוא השטן אשר לבש על בשרו מכנסי בד, ויצו אותה לגשת את העוגב ולהכות בידותיו, ולבה נמס כדונג בהריחו אש. ואולם כליזמר לא עשה כאשר זממה, כי פנה אל אשת מיריק ויאמר: אם נא מצאתי חן בעיני בתך, כי אז תבוא גם היא עם העלמה לפידות לשמוע אל קול הזמרה אשר ישמע בביתי.

– מה רבו חסדיך עמנו, אדוני! ענתה אשת מיריק, ובתי לא תחדל לעולם מהודות לך על הדבר הזה.

אז ישתחוה כליזמר אל שלש הנערות ויקוד אפים ארצה כאשר לא ישתחוה עוד איש אליהן מעודן ועד היום הזה, ולוּ ראה איש את פניו ברגע הזה כי אז התפרץ קול שחוק גדול מפיו. איש חסון כאלון אשר מראהו נורא מאד ואשר ברבות בשרו ימלא חלק גדול מחלקי החדר הקטן, והוא כורע ומשתחוה על פי כל החקים והמשפטים לפני שלוש נערות קטנות קומה אשר יוכל איש לצרור אותן בחרט מרוב קטנן, והציורים אשר על הקירות העשוים בתבנית ציורי הוֹלבּין מביטים אל המראה הזה ואל האיש הזה אשר פניו יעידו בו כמעט כי אחד הוא מבני דורם, ורק בלבושיו יתנכר כי צעיר הוא לימים מהם ומתמונותיהם –

ואשת מיריק לא יכלה למשול ברוחה ותצא גם היא מן החדר בצאת כליזמר ותשלחהו עד פתח הבית, וכליזמר הבין כרגע את אשר תשאל האשה מעמו, ויעמד פניו ויאמר:

– יש אחרית ותקוה, ורק אַל נא תנסה לעשות את אשר אין בכחה לעשות ואַל נא תבוא מחשבה נכריה אל לבה להתעמר בקולה הרך, והיה אם קולה לא יבגוד בה, ומצאנו כי לא יכבד ממנה למצוא את לחמה. והדבר הזה הלא הוא ראש-דבר וגם דירונדה הגיד לי כי רק את הלחם היא מבקשת! אכן הטיבות כי היה עם לבבך לאסוף את הנערה הזאת אל ביתך ולהגן עליה, כי נערה תמימה וישרה היא.

– רק מלאך אלהים היא! ענתה אשת מיריק בחם לב.

– לא כן, ענה כליזמר וישחק, רק נערה עבריה יפת תאר היא ואַל למלאכים להכבד בחברתה כי במה נחשבים המה? ואולם – הוסיף בחן ובהדר – לי אמר לבי כי מצא מצאה הנערה בזה מלאך אשר באברתו יסך לה. – ואחרי דברו את הדברים הנעימים האלה נפרד כליזמר מעל אשת מיריק וילך.

וארבע הנערות אשר בחדר הביטו אשה בפני אחותה באין מלה בפיהן עד הסגר הדלת ואשת מיריק שבה החדרה. אז פרצה שמחתן מקרבן כפרץ מים רבים; ומאַבּ הכתה כף אל כף ותפזז ותכרכר בכל עז בכל פנות החדר, ואשת מיריק נגשה אל מירה ותשק לה מנשיקות פיה ותברכנה, ועמי קראה ברגש: “הן יבצר ממנו לעשות לה שמלה חדשה עד היום הרביעי!”, וקעטי גם היא קראה: “אכן אודה אלהים כי לא שמטו את שלחני והכל על מקומו עומד בשלום!”

בין כה וכה ומירה שבה ותשב על הכסא אשר לפני העוגב ודמעותיה פרצו מעיניה ותרדנה על לחייה ועיניה מביטות אל פני רעותיה.

– ועתה קומי וגשי אלי, מאַבּ; אמרה אשת מיריק, גשי ושבי נא על הכסא אשר בזה ונסינו לדבּר דבר בהשכל ובדעת.

– כן כן, נדבר נא את דברינו בהשכל ובדעת, ענתה מאַבּ ותשב על יד אמה על הכסא הקטן אשר לפניה ואת ברכי אמה חבקה בידיה, הן רחשי לבי הולכים הלוך וגדול ואני גם אני הולכת הלוך וגדול. האם לא הגיד לנו האנס כי בוא יבוא הלום היום אחרי מועד הצהרים? אכן צר לי מאד כי לא היה האנס עמנו היום לראות גם הוא את כל המראה הגדול והנורא – ורק צר היה המקום בבית הזה להכילו לוּ בא גם הוא. אבל הגידי נא לי, מירה, מדוע פניך זועפים ועיניך חמרמרו?

– מרוב טובה ונחת, ענתה מירה, כי מלא לבי על כל גדותיו תודות לכן כלכן, והוא גם הוא הרבה חסדו עמדי וידבר אלי דברים טובים ונדיבות רבות.

– כן כן, באחרונה דבּר דברים טובים, אמרה מאַבּ ברוח משפט, ואולם גם בזאת לא טוב עשה כי לא דבּר אליך דבר לעורר את רוחך, לאַמץ לבך ולחזק את ידיך למען היות בך רוח לעמוד לגורלך; ואני בראתי אותו בשבתו לפניך ומצחו מלאה קמטים ובפיו ידבר אליך לאמר: “הוסיפי נא לזמר כי שומע אנכי!”, אז תעב תעבתי אותו ויהי בעיני לשקוץ משומם ואשנא אותו תכלית שנאה משערות קדקד ראשו ועד כפות רגליו ובהונותיהן אשר בתוך הסנדלים העשוים עור שחור ומזהיר.

– רב לך לדבר דברי רוח! הן פניו פני אלים אם נביט בהם מן הצד ואותם יחמוד כל יודע ציור לעשות כמוהם, ענתה קעטי גם היא חלקה.

– עתה ולא אז, ענתה מאַבּ דברים נמרצים, ואני מאס מאסתי איש אשר ישים את משפטיו ואת הגיונותיו בתוך בקבוק, וחותם עליו חותם צר, למען יפרצו משם בשאון קול המולה בהוציאו את הפקק מפי הבקבוק; אנשים כאלה לא יוכלו ולא יאבו להצליח דרך איש אם לא יביאו עליו שואה בראשונה; ואולם סלחתי ונשאתי לו על כל אלה – הוסיפה מאַבּ ופניה פני אֵל רחום וחנון – כי על כן קרא גם אותי לבוא תחת צל קורתו. ואני רק חשקה נפשי לדעת מה היה לו כי ראה את פני כראות פני איש היודע נגן? הלא תגידי לי, אמי, האם הפלה אותי לו רק בהיות לי מצח כפופה ונטויה אשר עיני נשקפות משם כעדת נמלים מבינות לחגוי סלע?

– אין זאת כי ראה את פניך, בתי, בהיות אזניך קשובות אל קול הזמרה ואַתּ האזנת לכל הגה ולכל קול בכל נפשך ובכל מאודך, ענתה אשת מיריק. אכן האמיני לי כי כלי-המראה אשר על אפו כלי קסמים הוא, ואין דבר נסתר מנגד עיניו! אבל עתה, מירה, הלא תגידי לנו מה זה היה החרוז האשכנזי אשר מצאת עדי רגע להשמיע אותו באזנו? הלא תגידי לי, צפורי היודעת שבע חכמות?

– לא חכמה היא, ענתה מירה ופניה הרעים לא היו לה עוד, בעודי בבית הספר למדתי את החרוזים האלה למדי, כי נטל עלינו המורה לקרוא אותם באזנו על-פה, וגם את זה למדתי, וזה תכנו לאמר: כי טוב לאיש לעשות את כל אשר יעשה, אם בתתו בשיר קולו ואם בנגנו ואם בעשותו כל דבר, והיה בעשותו את כל אלה לפני איש יודע ומבין אז ייטב לו.

– אכן עתה ידעתי על מה ישבת לפניו במנוחה ולא היה כל פחד לנגד עיניך, ענתה עמי. ואולם הדבר אשר עלינו לדבּר עתה על אדותיו הוא דבר השמלה אשר תלבשי ביום הרביעי.

– אין לי חפץ בשמלה חדשה זולתי שמלת הצמר הזאת אשר אני לובשת עתה, ענתה מירה ותקם למען הראות לעיני כל את שמלתה ואת חנה הטוב, ועוד לי רק נעלי-יד לבנים במראיהם וסנדלים חדשים, ומצא לי. – ובדברה הושיטה את כף רגלה הקטנה אשר עודה בתוך הסנדל הנתון לה, ותשחק.

– הנה האנס! קראה אשת מיריק, ואַתּ, מירה, עמדי נא על מקומך וחכי כמעט רגע ושמענו דבר מה יגיד לנו האנס על אדות שמלתך, כי בדברים כאלה טוב לנו תמיד לשאול פי חרשים וחושבים היודעים משפט יותר ממנו.

– ואת פי לא תשאלי, אמי? שאלה קעטי בלצון ותשא את עיניה ותהי כנרגנה וקולה קול תלונה, אכן רואה אנכי כי היו אמותינו ככל האנשים אשר יש לי עמהם ממכר וקנין, כי בבוא אליהם נערה והעריכו את ערך מלאכתה מעט מאד.

– בתי חמדת לבי! הלא ידעת את כל הדאגות והתלאות אשר ימצאונו לרגלי הבנים, עד אשר לא יהיה בנו כח לשאת עוד, לולא הדמיון שהיה לנו לדמות בנפשנו ולהאמין כי טובים בנים מבנות, ענתה אשת מיריק ברגע בוא האנס החדרה. – האנס! חשקה נפשנו לשמוע מפיך את המשפט אשר תחרוץ בדבר שמלת מירה, כי גדולות ונפלאות ראו עינינו מאז עזבך אותנו ועד עתה: כליזמר סר אלינו היום וישמע את קול מירה בזמרה ואף קרא לה לבוא אל ביתו ביום הרביעי להשמיע קולה באזני קהל גדול, והיא הכבידה את לבה ואמרה כי השמלה הזאת עודה טובה.

– אֵרא נא ואשפוט, ענה האנס; ומירה עשתה בתם לבבה כאחת הילדות ותפן כה כה למען הראותו את שמלתה, והוא נסוג כמעט אחור ויכרע על ברכו האחת ארצה, ותהי ברכו רובצת על מחצלת בד אשר על פני הקרקע ועיניו בוחנות את השמלה.

– הלא טובה השמלה הזאת כאחת השמלות אשר תלבשנה בנות הבמה, דברה מירה ותחנן קולה, ואני בהתיצבי הפעם להראות לעיני הרואים הלא אין דרך אחרת לפני בלתי אם להראות בתור נערה עבריה עניה העומדת לפני אצילים מאצילי הנוצרים להשמיע אותם קול זמרה.

– טובה השמלה הזאת להיות לשמלת נערה עניה, ענה האנס ברוח משפט ובהרבותו מחשבות, והיא תבדל היטב במראיה להיות להפך מן השמלות אשר תלבשנה שם הנשים הגדולות.

– אבל למה תשימי תמיד את העוני ואת הריש על שכם אחיך בני עמך? שאלה עמי, הן ישנם אנשים נוצרים עניים ורעבים למכביר וכן ישנם אנשים יהודים רבים ועשירים מאד ונשים יהודיות הלובשות שני עם עדנים.

– לא לרעה דברתי, ענתה מירה, ורק הסכן הסכנתי מעודי לחשוב מחשבה כזאת, עקב אשר גם בהתיצבי על פני הבמות לא לבשתי בלתי אם שמלת נערה עניה, כי זה היה גורלי תמיד להראות לעיני הרואים בתור נערה עניה.

– אכן זה הוא הדבר אשר יהיה כמעט למכשול לי ולמשפטי, ענה האנס פתאם כי החל גם הוא להיות נזהר ומדקדק במשפטיו ובחקותיו ככל אשר עשה דירונדה לו ביום שפטו את להקת התמונות לבירוניקה אשר עשה הוא – והיה בלבשך את שמלתך זאת והיתה תמונתך תמונת נערה העושה מעשיה על הבמה, תמונת נערה העושה בלהטים להראות בתור אחת התמונות, ועלינו להזהר מתת אותך להראות בתור עבריה עניה או בתור עבריה. – והאנס בדברו את הדברים האלה ותהי תשוקתו בסתר להשמיד ולמחות את כל היהדות אשר למירה, ולא ידע למשול ברוחו לכלוא את תשוקתו זאת בלבו.

–אבל הן עבריה אנכי בתמים ובאמונה ולא רק למראה עינים! הן לא אֹמר לאיש כי אינני כזאת ולא אעלים את עמי ואת מולדתי! לנצח לא אהיה אחרת, אמרה מירה, ולנצח יחוש לבי כי יהודיה אנכי!

– אבל אנחנו הן לא נוכל לחוש כמוך, אמר האנס וילבב אותה בעיניו, במה נחשב הוא לנו אם אשה שלמה וכלולה בכּל אשה עבריה היא אם לא?

– זה דרכך וזה משפטך להלל אותי על פני, ואני מעודי לא הֻלּלתּי עוד למכביר כאשר תהללני אתה, ענתה מירה בקול שחוק נעים אשר לקח את לב האנס וירהיב עז בנפשו להוסיף עוד על מחשבותיו ועל דבריו ההם.

– הן לא יאָמר עלי כי אנגלי נוצרי אנכי, אמר האנס בשמחה, ורק יאָמר עלי כי איש צעיר לימים אנכי אשר תארו יפה עד בלי די וכי ציר אנכי אשר אחריתו לא תשגא הרבה.

– ואולם ראה הנה נטשת את דאגת השמלה והלכת אחרי מחשבות נכריות, קראה עמי, אם לא טובה השמלה הזאת, מה לנו לעשות כי תהיה לה שמלה חדשה עד היום הרביעי? ואף גם זאת ומחר שבת, יום הראשון הוא ולא נעשה כל מלאכה.

– אבל הן צדקתי כי אמרתי: השמלה הזאת טובה! אמרה מירה במפגיע ואל האנס אמרה: וגם אתה הן תודה לי כי עשויה היא לפי התכונה אשר תהיה לי ביום ההוא, וגם אם תהיה תמונתי תמונת נערה העושה על הבמה, אין דבר. נראה את פני בירוניקה האֻמללה בשבתה על חרבות ירושלים, והיה אם יעבור עליה איש ואמר גם לה כי מעשיה אך מעשי תמונה אשר על הבמה; ואולם אנכי יודעת היטב כי היא לא תעשה בלהטים וכי בכל לבה ומאדה עשתה כדבר הזה, כי כן צוה עליה רוחה.

– אכן נבל אנכי ונבלה עשיתי, קרא האנס פתאם כי נכלם מדבריה על דבר אשר האמינה לו ותבטח בדבריו. אנכי עשיתי את התמונה, חזון לבי הוא, מלבי הוצאתיה ובחזון יצרתיה, ולא היה כדבר הזה מעולם, ואיש לא ידע כי ככה היה מעשיה. האם תסלחי לי על העלימי ממך את הדבר הזה ולא הגדתיו לך עד היום?

– כן, סלחתי, ענתה מירה אחרי החרישה רגע אחד כי נפעמה, ואולם ראֵה אתה עשית לך את היהודיה הזאת רק יען אשר הבין לבך כי ככה יהיו מעשיה וכי אין לאל ידה לעשות אחרת; הן זה משפט נערה יהודיה אשר בגדה בעמה ואחרי שבה אליה בכל לבה, ואז רחקה כל שמחה ממנה ולא ידעה דבר בלתי אם לעשות אֵבל, ולכן לא מצאה דרך אחרת לפניה בלתי אם לבוא ולשבת על חרבות עיר קדשה לפנים. אכן הגדלת עשה כי השכלת אל רחשי לב אשה יהודיה ואת רוחה זה תּכנת!

– העבריות אשר בימים ההם ישבו על חרבות עיר קדשן, ענה האנס בקומו ממושבו והוא ידע בנפשו כי כשל ולא יוסיף קום, – ולכן יחמוד אותן כל חרש וחושב לעשות בתמונתן כמתכנתן.

– אבל השמלה – השמלה! קראה עמי, האם באתם עד תכליתה?

– כן הוא, האם לא? ענתה מירה ותשא את עיניה אל אשת מיריק ותהי כשואלת; ואשת מיריק נשאה את עיניה גם היא אל בנה ותשאל: מה אפוא משפטך אתה אשר חרצת, האנס?

– לא יתכן הדבר והשמלה הזאת לא תקום ולא תהיה, ענה האנס דברים נמרצים ומשפט חרוץ, כי לא תאמר מירה לשבת על פני עיים וחרבות ולעשות אֵבל כתנים! ואַתּ, אמי, זאת עשי: קומי וקחי לך עגלה ועלית אַתּ ומירה בעגלה ובאתם עד מגרש רחוב המלך, הוא רגנט סטריט, וקניתן לכן שמלה נכונה וערוכה מתמול שלשום, שמלת משי שחורה תהיה, כאשר תלבשנה הנשים הכבודות; כי למה יגרע חלק מירה מחלק הנשים ההן ולמה תראה כנערה השואלת חסד מעם האנשים, והיא היא הלא העושה את החסד עם האנשים ההם ברב סגולותיה וכשרונותיה!

– ואני דמיתי בנפשי כי ככה יהיה גם רצון אדוננו דירונדה אשר תבוא מירה בית האנשים לבושה שמלה יפה, ענתה אשת מיריק אחרי חשבה מחשבות.

– אמנם כן, ענה האנס דברים נמרצים, ככה יהיה רצון כל איש היודע להלוך נגד החיים!

– הנני ואעשה את כל אשר ימצא חן בעיני אדוני דירונדה, ענתה מירה בלב נכון אחרי ראותה כי אשת מיריק הביטה בה ותחכה אותה בדברים; והאנס פנה כה וכה ויגש אל השלחן אשר לפני קעטי ויקח בידו את אחת מרשימותיה וישם בה את עיניו ויהי כאיש אשר נטש את הדבר הראשון ולבו נתון אל הדבר השני.

– האין את נפשך לקחת לך את קדקד ראש כליזמר למופת לעשות בצלמו כתבניתו? שאלה קעטי, ואתה הן ראו עיניך אותו זה אלף פעמים!

– אם ראו אותו עיני אלף פעמים! קרא האנס ועד מהרה הטה את קדקד ראשו ואת מלוא שערותיו אל מול ערפו וישב על הכסא אשר לפני העוגב ויפן כה וכה ויהי כמביט על פני האנשים היושבים בתאים אשר בבית התיאטרון ואת אצבעותיו כונן על פני ידות העוגב להכות בהן בחזקה, ויהי לפלא, כי כל אנשי הבית ראו בו לפתע פתאום את תבנית פני כליזמר ואת תמונתו לכל חקותיו ומשפטיו; ואולם בעוד רגע והאנס הפנה את שכמו ויפן אל מירה ויכלם וידבר אליה לאמר: אולי לא ימצא המעשה הזה חן בעיניך אשר אני עושה לשים פני איש לקלס ולשנינה: אם תראי אותי בעשותי דבר רע אשר לא ימצא חן בּעיניך, הלא תפקחי את עיני תמיד ותגידי לי!

ומירה הביטה אל האנס בשחוק ובהדר בראותה את התמונה אשר לבש, ולא חדלה עוד משחק גם בּדבּר אליה האנס את דבריו, ואחרי כן אמרה: לא, אדוני מיריק! לא עשית דבר אשר לא מצא חן בעיני מאז ידעתיך ועד היום הזה – ואל אשת מיריק אמרה: הן לא יוכל לעשות דבר לא טוב, כי על כן בנך הוא!

והאנס שמע את הדברים ותשמחנה כל כליותיו ותגדל תקותו בקרב לבו. – האם השושנה אשמה כי תתן ריחה, והדבורים תחלופנה על פניה וינקו את הריח הטוב ההוא, אשה אחרי אחותה, אשה אחרי אחותה, וכל דבורה ודבורה תאמר בלבבה כי רק לה לבדה הקריבה השושנה את האֶשכר? –

 

פרק עשרים ואחד    🔗

כאשר עזב דירונדה את בית מיריק לפני שני ימים, ויהי לבו נגרש וראשו סחרחר וכל יצוריו עיפו, ותשאל נפשו לשוח ברחובות העיר למען העביר מקרבו את רוחו הנעכרת ולחדש בקרבו רוח נכון, וילך ברגליו הלוך ועבור, ויבוא עד חוף הנחל וירא את הספינות ואת האניות הקטנות השטות על פני המים, ותחי רוחו רגע אחד, ויהי עם לבו למנוע מקחת לו עגלה לשבת בה, ויקרא איש ויקח לו אני-שיט קטנה וישב בה ואת המשוט לקח בידו.

ויהי עם לב דירונדה לבוא אל בית ממכר הספרים אשר לרם, כי אמר למצוא שם את מרדכי, ונפשו חשקה לדבר את האיש הזה בטרם יבוא שלישית אל בית עזרא הכהן לגאול את הטבעת מידו, כי לקח האיש הנפלא והזר הזה את לבו גם בדברו וגם בהחשותו, ועל כן אמר דירונדה לבקש לו מועד נכון ומקום נאמן למען ידבר עמו שם ולא ימלט עוד מרדכי ממנו ולא יחלץ עוד מלפניו כאשר עשה לו בפעם הראשונה ובשניה. ואף גם זאת ודירונדה אמר בלבו כי למען מירה הוא עושה את מעשיו וכי חובתו היא לעשות אותה, לחקור ולדרוש את מרדכי, למען שמוע מפיו את כל אשר עליו לשמוע על דבר אנשי בית עזרא הכהן ותולדותיהם; ואולם בעודו חושב את המחשבות ההן ומחשבה חדשה באה אל לבו לענותו וליסרו, כי לו אמר לבו: לא טוב הדבר אשר הוא עושה לקחת לו איש כמרדכי להיות כלי למעשהו, האם נאוה לאיש כמוהו לרדוף אחרי רעהו אשר לא ידע אותו מתמול שלשום ואשר אין לו דבר אליו בלתי אם להוציא את צפונותיו מלבו ביד חזקה ובזרוע נטויה? האם יצדק כי יאמר לחקור אותו רק לנפשו ולטובתו? הן יהיה משפטו כמשפט שר צבא אשר יקח לו אנשים מכל הבא בידו לצבוא לפניו ולעבוד עמו ולא ישית לב על כל אשר עבר אליהם ואל נפשם ואל תכונת רוחם!

– מי יודע אם עוד אשית את לבי אל האיש הזה ואם עוד אזכור אותו, אחרי שמעי מפיו את הדברים אשר קותה נפשי לשמעם, אמר דירונדה בלבו, כי רק את טובתי ואת מטרתי בקשתי ולא יצר לי בראותי כי פונה הוא ממני, וגם תשוקתי אשר חשקה נפשי אליו כחלום תעוף; ובכל זה מי יודע אם לא פנה אלי האיש הזה בכל נפשו ובכל מאודו ואם לא עזב אותי אחרי כן, כאשר תעשינה שתי אניות השטות על פני המים והן נושאות שני אנשים הנדחים לארץ גזרה להביא אשה אשה את נדחה אל המקום הנכון לו, והשנים האלה יכירו איש את רעהו ואף יבינו איש אל לב רעהו, לוּ נתנו אותם המלחים להביט איש איש אל פני אחיו. מי יודע אם גורל שנינו איננו גורל אחד, ואני איש צעיר אשר בשרי מלא עוד לשד עולמים והוא איש אשר עוד מעט לקבר יובל. אבל על פי מי היתה שומה כי איש איש ממנו החטיא את רעהו עד בלתי מצאוֹ אותו ואת לבו? מעם מי היתה נסבה כי לא נבין איש שפת רעהו וכי נסתיר פנינו איש מאחיו? אכן לא טוב הדבר אשר אני עושה ללכת בדרכי שר הצבא ולעשות כמוהו!

וכאשר קרבה אני-השיט לבוא אל גשר-בלאֶקפֿריאֶר, והנה רד היום ויהי נוֹגה מסביב. בפאת המערב התחלקו ענני העבים על פני רקיע השמים ויהיו למפלשי עבים דקים ומראיהם אדוֹם כדם ועל כנפותיהם ארגמן, ונוֹגה להם וזוהר להם אשר לא ינודו ולא ינועו ממעל, ורק על פני המים מתחת ירקדו ויפזזו האורים האלה כאשר ינועו הגלים וכאשר תחזקנה זרמות הנחל, ולבשו את התרנים ואת המשוטים אש נוֹגה, והעטו שלל צבעים על פני האניות העולות מן החשך, והיו לאש מתלקחת על פני המים וללפידים בוערים בתוך הגלים.

ודירונדה עיף ויגע ויחם לו, ויעזוב את המשוט מידו, וישלח ידו לרכוס את מעילו אשר על בגדו ממעל, ויגע אל הכפתור העליון אשר על צוארו וירם את ראשו בעשותו את מעשהו זה, ובהרימו את ראשו וירא והנה איש עומד על מעקה הגשר להביט המימה ועיניו מביטות אליו, ופני האיש הזה מחוטבים היטב ומהוקצעים בקצותיהם בזרוח עליהם האור ובנפול עליהם האש מן השמים, והוא דל ורזה ומראהו כמראה איש אשר קצרה נפשו מחכות; ויכר דירונדה את פניו וידע כי פני מרדכי הם, כי בא מרדכי על הגשר לראות בבוא השמש, ועיניו ראו מרחוק את אני השיט ההולכת הלוך וקרוב על פני המים ולא הסיר את עיניו מעליה, כי אהב את המראה הזה לראות אניות באות, ופתאם עלו מחשבות וחזיונות שונים על לבו אשר החרידו את נפשו, ולבו נבּא לו עתידות ודברים ולא ידע מה, ובאחרונה ראה גם איש יושב בתוך האניה והאיש הרים את ראשו, ויכירהו, והאיש אשר באניה ישלח את כף ידו הלבנה וינופף אותה גם בכה וגם בכה לקרוא לו.

כי אמנם הכיר דירונדה את פני מרדכי מרחוק ולבו הגיד לו כי מחכה הוא אליו, וינופף ידו ויתן אותות ומופתים לבשר אותו כי בא, ומרדכי ענה אותו כרגע גם הוא, כּי העביר גם הוא את מצנפתו מעל ראשו וינופף אותה ביד חזקה, ולבו הגיד לו כי בא היום הגדול אשר אליו ערגה נפשו, ונבואתו קמה, וכל המכשולים וכל הדברים אשר לא הקבילו אל חזיונותיו, כל אלה כמוץ עברו ויעופו ועיניו לא ראו בלתי אם את המראה האחרון: הנה האיש בא; ותהי שמחתו כשמחת החוקר העומד על הכלים ועל המזרקות ועל הספים, והוא בוחן ומנסה פעם בכה ופעם בכה, ופתאם יבוא הדבר אשר אותו הגיד לבו מראש, והוא לא יתן עוד לב אל הפרטים המיוחדים אשר בהם שגה. אכן ראו עיני מרדכי את מחמד לבו בהבּדלו מתוך ענני שמי הזהב ובהורותו באצבעותיו לקרוא לו – את הדבר הזה ראה בעיני בשר ולא בחזון, ויתר הדברים יקומו גם הם ויבואו איש איש במועדו.

מקץ שלשת רגעים ודירונדה עלה היבשה אחרי שקלו את הכסף על יד המלח המשלח אותו ויגש אל מרדכי, ומרדכי לא עזב עוד את המקום אשר עמד שם מאז ועד הרגע הזה. אז ידבר אליו דירונדה לאמר:

– שמחתי מאד בראותי אותך עומד על יד הנחל, כי היה עם לבבי לסוּר אל בית ממכר הספרים ולהראות את פניך, וגם ביום אתמול הייתי שם ולא מצאתיך – האם אגיד לך כדבר הזה?

– כן, ענה מרדכי, וזה שרש הדבר אשר באתי אל הגשר הזה היום.

את הדברים האלה דבר מרדכי לתמו, ואולם דירונדה שמע אותם ויהי לו לדברי סתר אשר תעלומות צפונות בהם. האם נכונים דברי עזרא אשר אמר על האיש הזה כי בשגעון ינהג וכי זרות ותהפוכות תראינה בו עינים?

– האם ידעת אפוא כי במגרש ט�