_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ג'ניה

א"נ גנסין

לתוכן הענינים

 

פרק 13 עד 19 (הסוף)

פרק 7 עד 12

פרק 1 עד 6

 

1

מיד כשנכנסנו אל האולם, נרתע חברי לאחוריו.

בעומק האולם, אל השולחן העגול, המכוסה מפה גוְנוּנית נארגה, שממעל לו בסיפון תלויה, על שרשרות מופזות, מנורה מברקת חובשת גולה לבנה-כהה, היו מסובים: מר גילדין, אדון הבית, סיטוני אמיד, בעל פנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוגל ועיניים קטנות ערומות, לבוש בגדי יום טוב לכבוד האסיפה הנועדה – פראק שחור ושרשרת-זהב עבה מרוכסה אל שתי כנפי חזייתו הלבנה, ומתנוצצת על שיפוע כרסו הבולטת.  הוא היה שקוע בכיסא עוטה-לבנים וערפו את הפתח; מרת גילדין, הגברת, אשה כתפנית, סנטרנית, שזופת-תנור משכבר, עדויה תלבושת-חג יושבת מימינו על כסא ויני שחור מכופף; שתי בנותיהם הפלגַסות, מַשה, וסשה, לבושות תלבשות תלמידות יושבות על ספה רכה המוצגה באלכסון החדר משמאל אביהם, ונכחו אורֵחה אחת, אשר לא ידעתי מי היא, שוקעת בכיסא עוטה-לבנים ופניה אל הפתח.

החברה היתה, כנראה, שקועת דממה נמתחה... בעל הבית ישב נשען על משענת הכסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחת על הימנית, ראשו מוטה על שכמו ואצבעותיו מתקתקות למקוטעים על קצה השולחן; בעלת הבית שלבה את זרועותיה על חזה, היטתה את ראשה כמעט הצדה, היתה מחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה ותזמזם בלחש הברות-נגינה מקוטעות; תלמידות הגימנזיה ישבו אשה על יד רעותה זקופות, ישר, בלי-נוֹע, החליפו לרגעים את מקום כפי ידיהן, וכשדרכה רגלי על מפתן האולם הגיע לאזני שיעול ריקן ומחודד בסופו של אחת מהן... רק האורחה, אשר שתי כפותיה נתמכו במשענות הכיסא ופניה המעונדים תלתלים שחורות אשר ברק משי להן נבלטו מיריעת-הכיסא הלבנה, הביטה נכחה שקטה, כאילו לא הרגישה בחברת המסובים.

היא ראתה אותנו ראשונה, ולי נדמה, כי על שפתיה הופיעה בת-צחוק של חיבה.

– ערב טוב!

כל הראשים הופנו פתאום אל עבר הדלת והפנים אורו.  מר גילדין קפץ תיכף ממקומו.  הושיט את שתי ידיו נכחו, פנה במבוכה קלה אל השולחן, אחרי כן הושיטן אלינו בחיבה גלויה:

– אֶ... אנא, אדוני הצעירים...

תלמידות הגימנזיה השתעלו ברוָחָה עצורה וגברת-הבית הרכינה אלינו את ראשה ממקום שבתה בענות-חן:

– היכנסו נא...

אנוכי נכנסתי ראשונה וחברי אחרי.  לחצתי את יד בעל הבית ואלך לי הלאה; אולם בטרם שהספקתי לגשת אל השולחן הוכרחתי להפנות את ראשי לאחורי ולהביט בתימהון.  מרת גילדין גם היא מצאה לנחוץ לקום מכיסאה במהירות-מדודה ולהביט אלינו: לאזנינו לאזנינו הגיע קול חברי רועד, מגמגם במהירות מבולבלה:

– אנוכי... בעצם... סלחו נא... סיבה בלתי צפויה... לא אוכל להיות היום...

– נו! – הוכה מר גילדין בתמהון בעת אחת עמנו.

– לא אוכל – נבוך חברי עוד יותר.

– וכי אפ-שר הד-בר? – לא נרגע בעל הבית.

ובעלת הבית מצאה לנחוץ למשוך בכתיפותיה באותה ענות החן ולשבת.

אנוכי לא הבינותי דבר מכל הנעשה.  מה זה היה לו פתאום?  התבוננתי אל פני חברי והנם מעוננים, נרתעים ונבוכים.  שפתו התחתונה רועדת לאט, עיניו תועות וכמו מפחדות בהביטו אל עבר השולחן שממולו, וידיו ממשמשות בלי הרף במטפחת-אפו.

פניתי בלי חמדה אל המסובים.  התודעתי אל האורחה.  זו היתה עלמה בת עשרים – עשרים ואחת שנה.  כפי הנראה, בת-קומה ממוצעה ואיתנה.  פניה לא היו יפים ביותר; אולם תבנית הצורה הסגלגלה, רשמי פניה הבולטים והקשיות הקלילה והרעננה של העור, העושה, לרוב, את פני הגברים למעוררי משטמה שפכו על פניה איזו הַבְטָאָה מלבבת ויוסיפו להם לויית חן.

לזה הועילה הרבה גם הבעת העיניים הגדולות והלחלחות.  הן, העיניים, היו כמו מבטיחות דבר מה, אשר רק הד-זכרו בלבד עלול להשפיע אוֹרה סוֹאֶנת ועצמה-דופקת בכל בתי הנפש; אבל יחד עם זה היו גם כמו מזהירות במפגיע, כמוסרות איזו מודעה... היא הביטה כל העת ישר אל פני חברי, אשר עמד נכחה ויתאמץ לשוא להוכיח לאדוני הבית, כי אי אפשר לו להישאר... לאחרונה... מוזר, נו, בשום אופן אי-אפשר... ועל שפתיה היה מתוח צחוק-ניכר של לעג, מהול בסקרנות-תמימה...

וחברי מראה, לאחרונה, באצבע מתחננת עלי.  הנה גם פרידין יודע, כי הדבר אי אפשר...

נפעמתי עוד יותר, אבל החשיתי.

אדון הבית משך בכתפותיו, וירפה ממנו:

– מוזר... אין אונס... צר לי מאוד, מאוד; אך, כנראה...

הוא פרש את זרועותיו ויגש אל השולחן מבלי גמור את דבריו.  אולם עתה התלהבה הגברת.  לא!  אִמרו מה שתאמרו – היא אינה מבינה זרות כזאת... אֶ... יסלח נא לה מר לרנר... איך שיהיה... כשהיתה אסיפה בבית גולדמן... אל אלוהים!  אבל הדין וחשבון שלו הלא יחסר...

אולם חברי ישאיר פה בנפש חפצה את מחברתו.  הנה היא אִתו.  אם יהיה בה צורך יוכל גם אחר לקרוֹתה.

לאחרונה, הורשה חברי בפישוט-ידיים של יאוש "לעשות כחפצו".

 
2

האורחה ליותה אותו בעיניה עד הפתח וצחוק הלעג הסקרני לא מש כל העת מעל שפתותיה.  לי נדמה ברגע ההוא, כי לועגת היא בקרבה לנו ולתמהוננו גם יחד, ובליבי נעורו פתאום מחשבות ורגשים מקוטעים, אשר אלצוני חליפות לשמוח ולהתקצף ולהתבייש ולהתגאות כאחד...

בחרתי לי מקום ליד האורחה ואבוא איתה בדברים.

יאֶבגאֶניה פאַבלובנה היא מילדִת, אשר גמרה את חוק-לימודה באודסה, העיר אשר משם היא שבה עתה הנה.  לפני שנתיים היתה גָרת העיר הזות בתור מורה פרטית, אף על פי שאבותיה הנם... נו, די אמידים... ואף על פי שהם, כלומר, אבותיה, גרים גם-כן בעיר הזאת – היא ילידת העיר: היא יודעת פה את הכל – גם את זה הצעיר, שסר הנה יחד עמדי, היא יודעת...

– כן?...

– ...כן... היא זוכרת אותו היטב... כיצד לא תזכור?... כך... בכל זאת ישבה אז שלא בביתם, מה שהיא חושבת, אגב, לעשות גם עתה, לתמהון לבב הגברת... היא באה הנה להשתקע... אבל מדוע אינה זוכרת אותי? הצעיר הלז היה סר אליה לעתים תכופות... כפי הנראה, באתי הנה לגור זה לא כבר – אולם היא אינה מבינה, בצחוק מתגרה, מדוע זה לא הכיר אותה עתה אותו הצעיר. – האמנם השתניתי כל כך, מַשה? בסך הכל שנתיים...

 מעט, מעט התחילו האורחים להתרבות.  הצעירים לא הרבו מאיזה סיבה לבוא.  על ידינו התחילו לדבר מענינא דיומא.  אשת-שיחי נוטה בימים האחרונים לציוניות, אולי גם נוטה מאוד.  בהיותה באודסה הספיקו אחדים ממכריה לעשותה, פחות או יותר, קרובה לתנועה הזאת.  היא אמנם לא לקחה עוד כל חלק במעשה, אבל פעמים אחדות היתה גם באסיפות-ציוניות שונות, וכפעם בפעם היתה מתלהבת מאוד מהשאיפה הכבירה, אשר היתה מרגישה בלב הנוער העברי לתחייה עממית... חבל, כי אינה יודעת את השפה העברית.  בתקופה כזאת צריכה הספרות להיות מלבבת מאוד... בכלל, היתה כל העת ועודנה, כמובן, גם עתה רחוקה מכל הקרוב לעברים – כלומר... נו, הלא הדבר מובן... אבל אומרים, כי בימים האחרונים עושה הספרות העברית חַיִל...

 הגישו תה. גברת הבית מילאה את הכוסות והאדון התחיל לספר בגמגום בזרוּתוֹ של לרנר.  התחילו לחַוות דעות, לחפש סיבות, לעולל עלילות.  אשת-שיחי התחילה לאַבּד את חוט שיחתה עמדי לעתים תכופות, ענתה על שלא נשאלה, ענתה למקוטעים, לא ענתה כלל...

 הדבר הרגיזני.

– לשוא, רבותי, – עלתה על דעתי להשתמש בזה, שחברי העידני במבוכתו, וָאבּט באלכסון באלכסון עֵבר אשת-שיחי – תשימו אשם נפשו... לו היתה אמנם סיבה חשובה לזה...

 השיחה הכללית קיבלה צורה חדשה, ומכירתי החדשה לא סרה מעלי כל הערב ההוא...

 
3

לאחרונה ניגשו אל העבודה.  הד"ר מינקין, אחד מצירי האגודות, אשר בא מבאזל, קרא את הדו"ח של הקונגרס בנוגע להחלטותיו המעשיות; על יתר הדברים אשר נדברו שם ידבר נא לרנר חברו, הבקי בהם יותר ממנו; הוא, הד"ר, היה טרוד בימים הראשונים, ולכן לא ביקר את אסיפות הפראקציונרים ואל "מלחמת הקולטורה" לא שם את לבו.  הוא גמר.

חילופי-דברים בין הנאספים.  התלהבות.  ויכוחים.

...זהו רק הצד האחד של המטבע; צריך לראות גם את משנהו... נחוץ – מאוד נחוץ לשמוע את דברי לרנר... איה המחברת?... חבל, כי לרנר איננו... מה זה היה לו, כי לא בא?... אולי כדאי לשלוח לקרוא לו.  אפשר, כדאי לקבוע אסיפה מיוחדה... נחוץ לאסוף דעות...

 ואנוכי קראתי באותה שעה בלב מלא תקוה ופחד את מחברתו של לרנר באזני אנשים אחדים, ובתוכם גם יאֶבגאֶניה פאבלובנה, אשר עשתה אזניה כאפרכסת לשמוע כל מלה ומלה.  סיימתי את הצעתו ל"אנשי שלומנו": "אנחנו, האנשים, שאין לאֵל ידם לעזור להתפשטות הציונות המעשית ברב או במעט, צריכים היינו מוטב להקדיש את כוחותינו לדברים שיש לנו גם האפשרות וגם התשוקה הכבירה להתמכר להם.  יש לנו עבודה למדי גם מבלעדי השקלים והמניות וכדומה, אשר בתחומם הננו אין אונים כמעט.  נעזוב נה איפוא את התחום הזה לגיבוריו ואנחנו נאסןף שארית כוחותינו ונקדישם להרחבת השכלת-העם ולהפצת הספרות שלנו – הדברים היותר נחוצים לנו והיותר נשכחים, לדאבוננו הרב, מלב רובם של הציוני".

 סגרתי את המחברת.  על הפנים שעטרוני קראתי אותות אי-רצון.  אנו נזקקים לאחדות ורק לאחדות.  חלילה לנו משתי רשויות.  אתם קוראים לזה – חלוקת העבודה, ואנחנו רואים בזה – הרחבת-פרץ.  שכם אחד!

  יאֶבגאֶניה פאבלובנה היתה האחת, אשר העירתני, כי חסרה לנו התייחסות רצינית לדבר.  הרחבת השכלת העם להתפשטות הספרות דבר נחוץ באמת הוא, אֶ... אפלטון אמר, כי בשביל שיהיו בני האדםמ מאושרים צריך, שכל המלכים יניו לפילוסופים או כל הפילוסופים – למלכים.  אחת משתי אלה.  יאֶבגאֶניה פאבלובנה מוצאה בענות-חן, כי שתי הדרכים האלה גם יחד אינן מספיקות, והדרך הנכונה היא לעשות את כל העם לפילוסופים... כל איש פחות או יותר הוגה יבין את זאת.  אגב, אצלה, אצל יאֶבגאֶניה פאבלובנה, אמת זו לא תמול היא.  בשכבר הימין היתה כרורה מאוד אחריה גם במעשה – מובן, שלא מנקודת-ראות הציוֹניוּת... אך אין הדבר עיקר... עם זה האיש לרנר עבדה הרבה, הרבה...

 ליבי ניתר.  עשיתי את אזני כאפרכסת.  אשת שיחתי הביטה עלי מבט חודר ובת-צחוק ערוּמה נולדה על שפתותיה הבולטות-ואינן-בולטות.

– אֶ... יודעת אַת אֶת לרנר מהתקופה ההיא?...

– כלומר?... רק מהתקופה ההיא...

 ויאֶבגאֶניה פאבלובנה נאחזת כמעט במחשבה.  היא זוכרת את לרנר ק' מהתקופה ההיא.  סואן היה אז – מורא... יודעת היא את לרנר... היא זוכרת: מלה אחת – ועדת שש מאות איש נכונו!... אל כל אשר יחפוץ... מה שהזמן גורם...

 והיא מתפרצת ממחשבותיה במשובה עגומה:

– הוא... אין לו כל עסק עם הספרות?...

– כלומר?

 כך היה הדבר, לדעתה, צריך להיות... חה-חה-חה... היא זוכרת את טענותיו... לבלרים... משחיתי-נייר... יושבי קרנות... אחר-כך, כשהתוַדעה אליהם באודסה...

– באודסה?

– כן.  הלא כל ה"קולוניה" עתה שם... היו מספרים לה...

 עיני אורו.  ג’אֶניה! האמנם?

 לא יספתי עוד לשמוע.  שמים חדשים, אמנם עוד בלתי ברורים, נפתחו לפני.  מַדותי בעין חודרת את המדברת עמדי מכף רגל ועד ראש, ובלבלי נעורו זכרונות כהים ומטושטשים מיטהרים, זכרונות שיחות-אגב ושיחות-לכתחילה, הלצות חדות ובלתי-חדות...

 הרגשתי תשוקה אדירה להתפרץ בצחוק אדיר בפניה; אולם הבלגתי.

– באודסה – הפסקתיה – יש גם לי מכרים אחדים בין אותה ה"קולוניה"...

 הבטתי ישר אל עיניה בחציפוּת.

 בראשונה לא שמה, כנראה, לב ביותר אל הערתי; אולם כרגע העיפה בי את עיניה ותתחיל להביט ישר אל פני.  על פניה הופיעה אותה ההבטאָה, שראיתי עליהם, בשעה שלא הסירה את עיניה מלרנר חברי.

– מאוד אפשר – קראה במנוחה – כי יש לנו שם מכרים משותפים.

 לא ידעתי את נפשי מעצמת תשוקתי הלוהטת.

– את סאֶרביזוב את יודעת? – קראתי בנשימה אחת.

עיני נעכרו מעונג.

– שאלה! את סרביזוב אני יודעת היטב...

היא הטעימה את המלה באופן מוזר...

– אותו – הוסיפה כעבור רגע – ואת באֶלי חברו..

– באֶלי?

– כן... כותב נובלות... התדעהו?

עתה הגיע תורי אני לבוא במבוכה.

– באֶלי... בודאי... אדע...

באֶלי היה האיש, אשר סיפר לי על יחוסה אל סארביזוב.

– אולם, חכה-נא – קראה אלי פתאום ברצינות, הניחה את כפה על שכמי בלי-הכרח, הגישה את אגודל ידה השנית אל שפתותיה ותישא את עיניה הנלהבות אל התקרה, כמתאמצת לזכור דבר-מה.  באותה שעה התחולל בלבי מה – פרידין... פרי-דין... הלא אתה הוא האיש, אשר באֶלי סיפר לי על אודותיו...

– באֶלי?

– כן... היא סיפר לי הרבה.  הרבה עליך... הלא חברו מנוער אתה, כן?

– כן...

היא הביטה עלי בעין חודרת ותקרא בהטעמה שלא מדעת:

– הוא סיפר לי הרבה, הרבה על אודותיך...

– המ... נו...

– הרבה, הרבה סיפר לי...

הבטתי אל עיניה – ואתעודד.

 
4

בינתיים עשה ועד-האגודה את שלו.  קריאת מחברתו של לרנר נדחתה ברוב דעות והחלטות אחדות בנוגע לעבודת יום-יום נקבעו.  הנאספים החלו להיפרד.

אנוכי ליויתי את מכירתי החדשה, אשר דיברה איתי כל הדרך על הציוניות ועבודת-העם, עד בית אביה.

– הלא נוסיף נֵרָאֶה? – שאלתני כל כך פשוט, בלי כל צל של הכרח, בהפּרדה מאִתי לבוא הביתה.

– לא אפונה – עניתי במבוכה קלה...

ובלכתב ממני החילותי לחוש, לא אדע מדוע, איזו קלות אורה בלבבי.  כל מחשבה אפסה ממוחי וכל רגש ברור מלבי.  נתון הייתי בידי הרגשה בלתי-ברורה אבל תקיפה אחת, אשר זיקפה את קומתי, הבליטה את חזי, ותקל את ליבי כאויר...

לא עלה על לבי בעותה שעה וגם לא חפצתי לתת לעצמי חשבון ברור מכל הנעשה אתי.  הלכתי וָאַך כפעם בפעם בחזקה במקלי על אבני המרצפת ומשפתי התמלטה חרש הנגינה העליזה והריקה:

הוֹי צפּוֹרוֹת ודבוֹרוֹת שלי,

פּרוֹטנה לי האגוֹרוֹת שלי...

גם בשובי הביתה לא חלף מצב-נפשי הפראי הזה; גם בשכבי על משכבי וחושך ימושני לא משה הנגינה השובבה הזאת מעל שפתי ובמהרה ישנתי שנת מאושרים...

 
5

עברו שלושה ימים ואנוכי לא ראיתי את יאֶבגאֶניה פאבלובנה; אולם רישומה היה עוד ניכר עלי.  מצג אחד לא נתנה לי זרותו של לרנר בליל-האסיפה מנוח, אעפ"י שאת המפתח לזה, כאשר נדמה לי, כבר מצאתי; ומהצד השני עיסקה את מוחי כל העת, ריחפה נגד עיני ותהדד חרש בלבבי אותה ההבטחה הכמוסה, הבטחת-ההֲלוֹט המדגדגת, אשר קראתיה בעיני מַכּירתי החדשה, בטרם הפּרדי ממנה לאור הפנס, אשר על יד פרוזדור בית אביה.  במשך שלושת הימים האלה אמנם ביקרוני לעתים, תכופות או רחוקות, מה שבני-אדם קוראים רגעי-התפכחות, ואז הייתי לועג לי ולה ולהבטחה-ההזיה גם יחד; לפעמים גם קוצף... ואולם כל כמה שכוח לעגי וקצפּי גם יחד לנפשי היה גדול, לא יכול בכל זאת להמם את אותה הצפּורת האוירית המנומרת, שנישאה כל העת הכל בתי-נפשי וזמזומה-עסיסה הנובע הגיד לי כל-כך הרבה, אמנם עוד בלתי ברור ומטושטש, אבל בלתי-ספק נעים מאוד...

 את לרנר שאלתי למחרת האסיפה לפשר חזירתו הפתאומית, ויענני בהטיה ניכרה ובבלי חפץ, כי נזכר פתאום, ששכח להוסיף במחברתו דברים אחדים רבי-הערך, אשר יחד עם זה לאו כל יום זמנם להיאָמר; ואלמלי נשאר אז שם והיה קורא את דברי מחברתי בלעדם, כי עתה לא היתה כל תקנה לדבר.

 הבינותי, כי נוֹטה הוא לצדדים.  אבל לא הרפּיתי ממנו.

– למה זה העידוֹתני עליך בשעה שלא ידעתי ולא כלום?...

– בכדי להינצל – התאדם רעי ועל פניו הופיע לעג חלש...

– אבל מה היה לך להוסיף שם עוד... הלא קראתי...

– קראת? – נכוה חברי ברותחים – מה קראת?...

– מה קראתי?... את מַחבּרתך, מובן...

– המ...

 הוא התקצף.

צריך הייתי...

 החילותי מן הקצה השני.

– ש-ם על שד-מות בר וָ-פ-רי... הראית את האורחה שם?

 חברי נשא עלי את עיניו בגניבה וישתוק.

– אע-בוד גם א-נו-כי... מ?

– מה?

– ראית?

– את מי?

– את האורחה.

– איזו?

– בבית גילדין...

– בבית גילדין... לא הרגשתי...

 חברי תיקן את מושבו.

– האמנם? והיא אומרת כי יודעת היא אותך.

– מי?

– המילדת פאֶלשאֶר...

– איזו מילדת?

 הרגשתי תשוקה עצומה לקרוא קול גדול: ג’אֶניה...

– אַ... פאֶלשאֶר

– אַ... היא היתה שם?... שמע נא, טוב כי נזכרתי.  היום היו אצלי שליחי "פרחי ציון"...

– וכי מה? – שאלתי בלי חמדה.

– מורה חסר להם...

– וכי איה לויטין?

– לויטין נוסע...

מציאה מצאתי.

– יודע אתה? אני אמלא את מקומו.

– אתה? ו"תקות ציון"?

– להם נשיג מורה אחר... לרוסית נקל... אדמה, כי גם זו המילדת...

– נוּ, איך שיהיה – נמצא לנו עצה...

– כיצד אתה חושב?  המילדת תקבל?...

– אבר טפל, נוּ.  שמע-נא, אֶ... מה חפצתי... כן... אין דבר, נוּ... עוד נספיק...

– מה חפצת להגיד?...

– אין דבר! – הגין חברי על עצמו בכפו כמפני זבוב טורד וישתעל.

וכלום לא עלתה בידי.

 והעבודה היתה יגעה מאוד.  לא היתה אף שעה אחת פנויה ויחד עם זה גם רגע אחד של סיפּוּק הנפש.  היושב-ראש שלח להגיד לי, כי אכין בלי כל עיכוב את המכתב למורשה הגליל, הדורש, כי יודיעו לו את כל פרטי האגוּדות אשר בעיר וחשבון מדויק מכל מעשיהם בשנה שעברה; נחוץ היה לטפל במספרים צנומים, בעובדות שדופות, קטנטנות, אבל נחוץ היה... מן הביבליותיקה שלחו להגיד לי, כי, לאחרונה, פקעה סבלנות הקוראים והיושבים גם יחד; אם לאחר שבוע ימים לא יבואו הספרים הרשומים זה כבר להביבליותיקה – ישיבו לי את המפתחות;  ייסתם איפוא גם הצינור האחד ומיוחד, אשר עליו אנו נשענים.  עלי איפוא למצוא לי עוד שני ולסובב עמו על פתחי החברים בשביל לגבות את הכסף המגיע מהם.  מלבד זאת עסקתי אָז ביסוד קריאות-צבור שונות בשביל ההמון, והעבודה היתה מרובה מאוד.  לא היתה אף שעה אחת פנויה, והדברים נשארו במצבם הקודם.

 
6

באחד הערבים נזדמנו אחדים מצעירי הציונים אל בית-המקרא.  לרנר היה גם כן בתוכנו ויסרב הרבה לקרוא באזני הנאספים את דברי מחברתו, בהצטדקו, כי לא יתחיל לקרוא אותה לאיש איש בפני עצמו.  אף על פי כן, בשעה שהגיעה עתי ללכת אל בית אחד מתלמידי, נעתר.

כשבאתי אחרי הוראתי הביתה, מצאתי על שולחני פתקה קטנה, ובה כתוב לאמור: "בוא אל בית-המקרא מיד כשתשוב הביתה. י. לרנר".

לא התמהמתי.  בדרך פגשתי את יאֶבגאֶניה פּאבלובנה.  שלום לי.  אני צריך לברכנה בחנוכת-הבית.  מדוע אינני נראה?  היום קבעה את דירתה ברחוב פלוני בבית אלמוני.  יהי נא הדבר שמור אתי לזיכרון.  נוּ, ואיזה חדשות יש אצלי?  כן, היום ביקרה את הביבליותיקה שלנו.  מ... יש ספרים הרבה וספרים טובים; יפה מאוד – מובן, לא על הספרים העברים היא מדברת... כנראה, יש ביניהם ספרים מעניינים, האף אין זאת?... כן... התאוֹננוּ באזניה, כי אעפי"כ יש דחק גדול בספרים.  זה לא טוב.  מדוע אין שמים לב לזה?  ואולם – הבלים... אנחנו צריכים לחכות רק עד אשר היא, יאֶבגאֶניה פאבלובנה, תירגע למדי; אחרי-כן תראה לנו את כוחה; תראה, כי גרועים אנחנו מנשים – פו, הרבה גרועים; בלי כל עיכוב, תראה...

סיפרתי לה, כי החלטנו להציע לפניה ללמד את נערי "תקות-ציון" תחתי.  מובן, כי היא תקבל את ההצעה בשמחה רבה. כּ-ן.  האפשר להסתפק בדבר?  בלב ונפש.  בכלל מרגישה היא בימים האחרונים איזה שאיפה-כבירה לעבודה זאת... כל שהרגישה וחשבה על הציוניות משכבר הימים דרך אגב, היא מרגישה, הולך ומקבל בקרבה תמונת שאיפה... נוּ, פשוט, משתרש, חשה היא, בלב, בנשמה... מה זה שם בבית-המקרא?...

אנחנו עמדנו על יד בית המקר.  בבית היה אורה; מן החלונות הפתוחים התפרץ החוצה מבול של קולות שונים נלהבים, אשר הפריעו את מנוחת-האויר הנעימה של ערב-האביב ברחוב שוֹקֵטָה, אשר בקצה העיר...

מתוַכּחים.

אַ-אַח!  יאֶבגאֶניה פאבלובנה תסור לראות.  וכי צריך עוד לפון בדבר?  הויכוחים נלהבים מאוד, והיא כל כך אוהבת את ההתלהבות המעשית של הלבבות הצעירים...

סרנו ולא אחרנו עוד.  מיסדים חברה חדשה – "ישראל הצעיר".  הצעתו של לרנר בדבר חלוקת-העבודה נתקבלה פה אחד.  היא, הצעתו של לרנר, קראה להם בשם את אותה ההרגשה הכהה, אשר היתה מתנשאת ומרפרפת בלבבם כפעם בפעם מדי האספם לאסיפות הכלליות...

הבית היה מלא צעירים מכל המינים.  רובם היו תלמידי בתי-הספר הבינוני והריאלי אשר בעיר מבני המחלקות האחרונות ושלפני האחרונות.  הרבה היו בעלי בתים, הרבה בני-ישיבה, – מורים עברים, "כלליים", אֶקסטרנים וסופרי בתי מסחר אחדים.  תשואה ומהומה.  שונות דעות הצעירים הללו ושונות הרגשותיהם; אבל הצד השוה שבהם, כי כולם בני-ישראל המה.  תשואה ומהומה..

הפרוגרמה של החברה היתה כבר נכונה, כלומר בכלליותה.  היא היתה רחבה מאוד.  צריך לייסד קריאות-צבור בשביל ההמון לחוּד ובשביל בני השכלה פחות או יותר לחוד.  אלה האחרונות צריכות לטפל במקצועות שונים.  את כל מפלגות הנערים המתלמדים צריך לאגד לאגודה אחת וללמדם בשיטה מסויימת אחת.  צריך להשתדל להשיג רישיון לפתוח בית-ספר עברי כללי, שבו ילמדו את כל לימודי הגימנזיה בהוספת הידיעות העבריות.  בגמור התלמידים העניים את בית-הספר הזה או שכמותו, ובלבד שתהא להם הידיעה הדרושה בספרוּת העברית, צריך לתמוך בידם להכנס אל אוניברסיטה זו או אחרת עד אשר תיוָסד "אותה האוניברסיטה" בירושלים... הציעו לייסד "פונד" מיוחד לדבר ולגשת אל העבודה ברצינות הדרושה  לאחרונה, צריך להושיב ועד של מומחים לעסוק ביסוד אגודת-פועלים על יסודות עברים, כלומר:  בהתאמה אל התנאים שהאומנים העברים נתונים בהם...

אלה המה קטעי הפרוגרמה בכלליותה.  היו עוד חלומות נעימים כאלה, חלומות תמימים – כחלומות, אבל גדולים וצעירים – גם גן כחלומות.  ההתלהבות היתה גדולה, והמהומה – מחרשת אָזנים.

על פני לרנר שורה השכינה.  לשמחתו אין קץ.  לסוף הוא רואה, כי לא אלמן ישראל; דור חדש קם, מתנער, מתעודד ופורש את כנפיו לעינינו.  האגוּדה הזאת צריכה, היא צריכה להסתעף ולפרוש מצוּדתה על פני כל עולם ישראל.  עין בעין הוא רואה, כי התחייה-העממית לא חלום שוא הוא.  עוד ישראל עֵר.  לאחרונה, אחי, יש לנו מרחביה לעבודה.  לאחרונה... עתה יתחילו החיים!

ואת יאֶבגאֶניה פּאבלובנה אי-אפשר היה להכיר באותה שעה.  עור חדש לְבָשה.  היא לא קיותה למצוא אצלנו תנועה כבירה כזאת.  האמת צריכה להאמר: באודסה לא פגשה התעוררות נלהבת כזו.  מצד אחת היא שמחה מאוד: היא רואָה התרגשות כוחות צעירים, פּוריים, הנותנים תקוָה רבה ללב; ואולם מצד שני  מאוד לא נעים לה לראות בתרדמת אחיותיה... דממת-מות... לא!  הדבר לא יימשך – הוא לא יוכל להמשך כך לאורך ימים.  היא תקום.  היא תעורר... לרנר קרב אלי.  העיקר צריך להשתדל ביסוד סניפים לאגודה הזאת גם בכל יתר הערים.  ככה תתפשט עבודתנו בכל תפוצות ישראל.  מי זה שם?  אח, המילדת...

– כן, פגשתיה ואביאה הנה...

נו, ועתה הוא חושב להודיע, כי האסיפה נגמרה.  עליו עוד לכתוב היום קולות-קריאה גדולים ונלהבים.  מה אני חושב?

העירותיו, כי מצודתנו אינה פרושה עוד על מרחב רב, כל זמן שלא רכשנו לנו עוד את לבות נשי ישראל, העובדות היותר חרוצות והיותר פוריות...

אמנם צדקתי; ואולם לכל עת.

– המילדת – אני מספר לו – נמוגה כולה... התראה?

היא עמדה לא הרחק מאתנו ותשוחח את אחד הריאליסטים.

אש זרה הוצתה בעיני חברי הלוהטות ועל מצחו שכנה עננה כמעט.

– חדל... לא משכמותה ניבּנה...

– להפך, אני מוצא...

– ובכן, אודיע תיכף, כי האסיפה נגמרה...

הוא התבולל בין ההמון...

קרבתי אל יאבדאניה פאבלובנה.  אַ, הנה גם אנוכי, והיא חפשתני... מה שם?

על השולחן עמד אחד הנאספים ויכריז:

– היושב ראש מתכבד להודיע, כי האסיפה נגמרה, והוא מבקש את חברי הועד להוָעד מחר בערב בשביל לגשת אל העבודה.  את החברים הנכבדים הוא מבקש לבלי החסיר אף אסיפה כללית אחת, אשר תהיה מדי שבוע בשבוע ביום החמישי לשבוע בבית הזה.

השאוֹן שב לקדמותו.

– נו – קראה יאבגניה פאבלובנה – שמחה אני מאוד, כי נפגשתי אתך היום...

היא שפשפה את ידיה ופניה אוֹרו.

– ערב כזה! – לא יכלה להירגע – ערב כזה!...

הנאספים החלו לעזוב את הבית.  בדלת היה הדחק גדול מאוד והתשואה – עוד יותר רבה. יאֶבגאֶניה פאבלובנה עמדה על ידי מבלי יכולת להניע ביד או ברגל – ותשוחח עמדי בהתלהבות על העבודה הציבורית בכלל ועל ערכה של זו החדשה בפרט.  לרנר עמד גם הוא לא הרחק מאיתנו, ובכל השאון הרב, אשר עמד עלינו ובתוכנו, לא יכול בכל זאת לבלי שמוע את דבריה.  לי נדמה אפילו, כי התאמץ להקשיבם, ולבי מלא רחמים עליו.  פניו עוררו זאת.  מהרה הופיע על שפתי יאֶבגאֶניה פאבלובנה אותו הלעג, אשר ראיתי עליהן עוד בערב הראשון להתודעותנו: מבטה נח על לרנר – ולא חדלה מהביט אליו.

לבסוף יצאנו ומכירתי קראתני למעונה לשתות תה.

 

 

לפרקים הבאים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה