מרשימות אחד העסקנים מערי המדינה

 

1    🔗

מִיָד כשנכנסנו אל האולם, נרתע חברי לאחוריו.

בעומק האולם, אל השולחן העגול, המכוסה מפה גוְנוּנית נארגה, שממעל לו בסיפּוּן תלויה, על שרשרות מוּפזות, מנורה מַברקת חובשת גוּלה לבנה־כהה, היו מסובים: מר גילדין, אדון הבית, סיטונאי אמיד, בעל פנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוּגל ועיניים קטנות ערומות, לבוש בגדי יום טוב לכבוד האסיפה הנועדה – פראק שחור ושרשרת־זהב עבה מרוּכסה אל שתי כנפי חזייתו הלבנה, ומתנוצצת על שיפוע כרסו הבולטת. הוא היה שקוע בכיסא עוטה־לבָנים ועורפו אל הפתח; מרת גילדין, הגברת, אשה כתפָנית, סנטרָנית, שזופת־תנור מַשכּבר, עדוּיה תלבושת־חג יושבת מימינוֹ על כּיסא וִינִי שחור מכוּפף; שתי בנותיהם הפלגַסות, מַשה, וסשה, לבושות תלבשות תלמידות יושבות על ספה רכה המוצגה באלכסון החדר משמאל אביהם, ונִכחו אוֹרֵחָה אחת, אשר לא ידעתי מי היא, שוקעת בכיסא עוטה־לבָנים ופניה אל הפתח.

החֶברה היתה, כנראה, שקועת דממה נמתָּחה… בעל הבית ישב נשען על משענת הכיסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחת על הימנית, ראשו מוּטה על שכמו ואצבעותיו מתקתקות למקוּטעים על קצה השולחן; בעלת הבית שלבה את זרועותיה על חזֶהָ, הִטתה את ראשה כמעט הצדה, היתה מחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה ותזמזם בלחש הברות־נגינה מקוטעות; תלמידות הגימנאזיה ישבו אשה על יד רעותה זקופות, ישר, בלי־נוֹע, החליפו לרגעים את מקום כַּפֵּי ידיהן, וכשדרכה רגלי על מפתן האולם הִגיע לאזני שיעול רֵיקָן ומחודד בסופו של אחת מהן… רק האוֹרֵחה, אשר שתי כפותיה נתמכו במשענות הכיסא ופניה המעוּנדים תלתלים שחורות אשר בְּרַק מֶשׁי להן נבלטו מיריעת־הכיסא הלבנה, הִבּיטה נִכחה שקֵטה, כאילו לא הרגישה בחברת המסובים.

היא ראתה אותנו ראשונה, ולי נדמה, כי על שפתיה הופיעה בת־צחוק של חיבה.

– ערב טוב!

כל הראשים הופנו פתאום אל עבר הדלת והפנים אוֹרוּ. מר גילדין קפץ תיכף ממקומו. הושיט את שתי ידיו נִכחוֹ, פנה במבוכה קלה אל השולחן, אחרי כן הושיטן אלינו בחיבה גלויה:

– אֶ… אנא, אנא, אדוני הצעירים…

תלמידות הגימנאזיה השתעלו ברוָחה עצורה וגברת־הבית הרכינה אלינו את ראשה ממקום שִבתה בענוות־חן:

– היכּנסו נא…

אנוכי נכנסתי ראשונה וחברי אחרי. לחצתי את יד בעל הבית ואלך לי הלאה; אולם בטרם שהספקתי לגשת אל השולחן הוכרחתי להפנות את ראשי לאחורַי ולהביט בתימהון. מרת גילדין גם היא מצאה לנחוץ לקום מכִּיסאָה במהירות־מדודה ולהביט אלינו: לאוזנינו הגיע קול חברי רועד, מגמגם במהירות מבולבלה:

– אנוכי… בעצם… סִלחו נא… סיבה בלתי צפויה… לא אוכל להיות היום…

– נוּ! – הוכה מר גילדין בתמהון בעת אחת עמנו.

– לא אוכל – נבוך חברי עוד יותר.

– וכי אפ־שר הד־בר? – לא נרגע בעל הבית.

ובעלת הבית מצאה לנחוץ למשוך בכתפותיה באותה ענות החן ולשבת.

אנוכי לא הבינותי דבר מכל הנעשה. מה זה היה לו פתאום? התבוננתי אל פני חברי והנם מעוּננים, נרתעים ונבוכים. שפתו התחתונה רועדת לאט, עיניו תועות וכמו מפחדות בהביטו אל עבר השולחן שממולו, וידיו ממשמשות בלי הרף במטפחת־אפו.

פניתי בלי חמדה אל המסובים. התודעתי אל האוֹרֵחה. זו היתה עלמה בת עשרים – עשרים ואחת שנה, כפי הנראה; בת־קומה ממוצעה ואיתנה. פניה לא היו יפים ביותר; אולם תבנית הצורה הסגלגלה, רִשׁמי פניה הבולטים והקשיות הקלילה והרעננה של העור, העושָׂה, לרוב, את פני הגברים למעוררי משׂטֵמה, שפכו על פניה איזו הַבְטָאָה מלבבת ויוסיפו להם לוויית חן.

לזה הועילה הרבה גם הבָּעת העיניים הגדולות והלַּחלַחוֹת. הן, העיניים, היו כמו מבטיחות דבר מה, אשר רק הֵד־זִכְרוֹ בלבד עלול להשפיע אוֹרה סוֹאֶנת וְעוֹצמה־דופקת בכל בתי הנפש; אבל יחד עם זה היו גם כמו מזהירות במפגיע, כמוסרות איזו מודעה… היא הביטה כל העת ישר אל פני חברי, אשר עמד נִכחה וַיתאמץ לשווא להוכיח לאדוני הבית, כי אי אפשר לו להישאר… לאחרונה… מוּזר, נוּ, בשום אופן אי־אפשר… ועל שפתיה היה מתוח צחוק־ניכָּר של לעג, מהול בסַקרנות־תמימה…

וחברִי מראה, לאחרונה, באצבע מתחננת עלי. הנה גם פְרידין יודע, כי הדבר אי אפשר…

נפעמתי עוד יותר, אבל החשיתי.

אדון הבית משך בכתפותיו, ויַרפה ממנו:

– מוּזר… אין אונס… צר לי מאוד, מאוד; אך, כנראה…

הוא פרש את זרועותיו ויִגש אל השולחן מבלי גמוֹר את דבריו. אולם עתה התלהבה הגברת. לא! אִמרו מה שתאמרו – היא אינה מבינה זָרוּת כזאת… אֶ… יסלח נא לה מר לֶרנר… איך שיהיה… כשהיתה אסיפה בבית גולדמַן… אֵל אלוהים! אבל הדין וחשבון שלו הלא יחסר…

אולם חברִי יַשאיר פה בנפש חפֵצה את מחברתו. הנה היא אִתו. אם יהיה בה צוֹרך יוכל גם אחר לקרוֹתה.

לאחרונה, הורשה חברִי בפישוט־ידיים של יאוש “לעשות כחפצו.”

 

2    🔗

האורֵחה ליוותה אותו בעיניה עד הפתח וצחוק הלעג הסקרני לא מש כל העת מעל שפתותיה. לי נדמה ברגע ההוא, כי לועגת היא בקִרבּה לנו ולתמהוננו גם יחד, ובליבי נעוֹרו פתאום מחשבות ורגשים מקוטעים, אשר אלצוני חליפות לשמוח ולהתקצף ולהתבייש ולהתגאות כאחד…

בחרתי לי מקום ליד האורֵחה ואבוא אתה בדברים.

יֶווגֶניה פַּאַוולוֹבנה היא מיילדת, אשר גמרה את חוק־לימודיה באודיסה, העיר אשר משם היא שבה עתה הֵנה. לפני שנתיים היתה גָרת העיר הזאת בתור מורָה פרטית, אף על פי שאבותיה הנם… נו, דֵי אמידים… ואף על פי שהם, כלומר, אבותיה, גרים גם־כן בעיר הזאת – היא ילידת העיר: היא יודעת פה את הכול – גם את זה הצעיר, שסר הֵנה יחד עמדי, היא יודעת…

– כן?…

– …כן… היא זוכרת אותו היטב… כיצד לא תזכור?… כך… בכל זאת ישבה אז שלא בביתם, מה שהיא חושבת, אגב, לעשות גם עתה, לתמהון לבב הגברת… היא באה הנה להִשׁתקע… אבל מדוע אינה זוכרת אותי? הצעיר הלז היה סר אליה לעתים תכופות… כפי הנראה, באתי הֵנה לגור זה לא כבר. אולם היא אינה מבינה, בצחוק־מתגרה, מדוע זה לא הכיר אותה עתה אותו הצעיר. – האמנם השתניתי כל כך, מַשׁה? בסך הכול שנתיים…

מעט, מעט התחילו האורחים להתרבות. הצעירים לא הרבו מאיזה סיבה לבוא. על ידינו התחילו לדַבר מענינא דיומא. אשת־שיחי נוטה בימים האחרונים לציוניות, אולי גם נוטה מאוד. בהיותה באודסה הספיקו אחדים ממכריה לעשותה, פחות או יותר, קרובה לתנועה הזאת. היא אמנם לא לקחה עוד כל חלק במעשה, אבל פעמים אחדות היתה גם באסיפות ציוניות שונות, וכפעם בפעם היתה מתלהבת מאוד מהשאיפה הכבירה, אשר היתה מרגישה בלב הנועַר העברי לתחייה עממית… חבל, כי אינה יודעת את השפה העברית. בתקופה כזאת צריכה הספרות להיות מלבבת מאוד… בכלל, היתה כל העת ועודנה, כמובן, גם עתה רחוקה מכל הקרוב לעִברים – כלומר… נו, הלא הדבר מובן… אבל אומרים, כי בימים האחרונים עושה הספרות העברית חַיל…

הגישו תּה. גברת הבית מילאה את הכוסות והאדון התחיל לספר בגמגום בזרוּתוֹ של לֶרנר. התחילו לחווֹת דעות, לחפש סיבות, לעולל עלילות. אשת־שיחי התחילה לאבד את חוט שיחתה עמדי לעתים תכופות, ענתה על שלא נשאלה, ענתה למקוטעים, לא ענתה כלל…

הדבר הרגיזני.

– לשווא, רבותי, – עלתה על דעתי להשתמש בזה, שחברִי העידני עליו במבוכתו, וָאבט באלכסון אל עבר אשת־שיחי – תשׂימוּ אָשָׁם נפשו… לוׂ היתה אָמנם סיבה חשובה לזה…

השיחה הכללית קיבלה צורה חדשה, ומַכּירתי החדשה לא סרה מעלי כל הערב ההוא…

 

3    🔗

לאחרונה ניגשו אל העבודה. הד“ר מינקין, אחד מצירי האגודות, אשר בא מבּאזל, קרא את הדו”ח של הקונגרס בנוגע להחלטותיו המעשיות; על יתר הדברים אשר נדברו שם ידבר נא לֶרנר חברו, הבקי בהם יותר ממנו; הוא, הד"ר, היה טרוד בימים הראשונים, ולכן לא ביקר את אסיפות הפראקציונרים ואל “מלחמת הקולטורה” לא שׂם את לבו. הוא גמר.

חילופי־דברים בין הנאספים. התלהבות. ויכוחים.

…זהו רק הצד האחד של המטבֵע; צריך לראות גם את משנֵהו… נחוץ – מאוד נחוץ לשמוע את דברֵי לרנר… איה המחברת?… חבל, כי לרנר איננו… מה זה היה לו, כי לא בא?… אולי כדאי לשלוח לקרוא לו. אפשר, כדאי לקבוע אסיפה מיוחדה… נחוץ לאסוף דעות…

ואנוכי קראתי באותה שעה בלב מלא תקוה ופחד את מחברתו של לרנר באזני אנשים אחדים, ובתוכם גם יווגניה פאוולובנה, אשר עשתה אזניה כאפרכסת לשמוע כל מלה ומלה. סיימתי את הצעתו ל“אנשי שלומנו”: “אנחנו, האנשים, שאין לאל ידם לעזור להתפשטות הציוניות המעשית ברב או במעט, צריכים היינו מוטב להקדיש את כוחותינו לדברים שיש לנו גם האפשרות וגם התשוקה הכבירה להתמכר להם. יש לנו עבודה למדי גם מבלעדי השקלים והמניות וכדומה, אשר בתחומם הננו אין־אונים כמעט. נעזוב נא איפוא את התחום הזה לגיבוריו ואנחנו נאסוף שארית כוחותינו ונקדישם להרחבת השכלת־העם ולהפצת הספרות שלנו – הדברים היותר נחוצים לנו והיותר נשכחים, לדאבוננו הרב, מלב רובם של הציונים”.

סגרתי את המחברת. על הפנים שעיטרוני קראתי אותות אי־רצון. אנו נזקקים לאחדוּת ורק לאחדוּת. חלילה לנו משתי רשויות. אתם קוראים לזה – חלוקת העבודה, ואנחנו רואים בזה – הרחבת־פרץ. שכם אחד!

יווגניה פאוולובנה היתה האחת, אשר העירתני, כי חסֵרה לנו התייחסות רצינית לדבר. הרחבת השכלת העם והתפשטות הספרות דבר נחוץ באמת הוא, אֶ… אפלטון אמר, כי בשביל שיהיו בני האדם מאושרים צריך, שכל המלכים יהיו לפילוסופים או כל הפילוסופים – למלכים. אחת משתי אלה. יווגניה פאוולובנה מוצְאה בענוות־חן, כי שתי הדרכים האלה גם יחד אינן מספיקות, והדרך הנכונה היא לעשות את כל העם לפילוסופים… כל איש פחות או יותר הוגה יבין את זאת. אגב, אצלה, אצל יווגניה פאוולובנה, אמת זו לא תמול היא. בשכבר הימים היתה כרוכה מאוד אחריה גם במעשה – מובן, שלא מנקודת־ראות הציוניות… אך אין הדבר עיקר… עם זה האיש לרנר עבדה הרבה, הרבה…

לבי ניתר. עשיתי את אזני כאפרכסת. אשת־שיחתי הביטה עלי מבט חודר ובת־צחוק ערומה נולדה על שפתותיה הבולטות־ואינן־בולטות.

– אֶ… יודעת אַתּ אֶת לרנר מהתקופה ההיא?…

– כלומר?… רק מהתקופה ההיא…

ויֶווגניה פאוולובנה נאחזת כמעט במחשבה. היא זוכרת את לרנר רק מהתקופה ההיא. סוֹאֵן היה אז – מוֹרָא… יודעת היא את לרנר… היא זוכרת: מִלָּה אחת – ועדת חמש מאות איש נָכונו!… אל כל אשר יחפוץ… מה שהזמן גורם…

והיא מתפרצת ממחשבותיה במשובה עגומה:

– הוא… אין לו כל עסק עם הספרות?…

– כלומר?

כך היה הדבר, לדעתה, צריך להיות… חה־חה־חה… היא זוכרת את טענותיו… לבלרים… משחיתי־ניָר… יושבי קרנות… אחר־כך, כשהתוודעה אליהם באודיסה…

– באודיסה?

– כן. הלא כל ה“קולוניה” עתה שם… היו מספרים לה…

עיני אוֹרוּ. ג’ניה! האמנם?

לא יספתי עוד לשמוע. שמים חדשים, אָמנם עוד בלתי ברורים, נפתחו לפנַי. מַדּוֹתִי בעין חודרת את המדברת עמדי מכף רגל ועד ראש, ובלבי ניעורו זכרונות כהים ומטושטשים מיטהרים, זכרונות שיחות־אגב ושיחות־לכתחילה, הלצות חדות ובלתי־חדות…

הִרגשתי תשוקה אדירה להתפרץ בצחוק אדיר בפניה; אולם הבלגתי.

– באודסה – הפסקתיה – יש גם לי מכרים אחדים בין אותה ה“קולוניה”…

הבטתי ישר אל עיניה בחציפוּת.

בראשונה לא שׂמה, כנראה, לב ביותר אל הערתי; אולם כרגע העיפה בי את עיניה ותתחיל להביט ישר אל פני. על פניה הופיעה אותה ההַבְטָאָה, שראיתי עליהם, בשעה שלא הסירה את עיניה מלרנר חברי.

– מאוד אפשר – קראה במנוחה – כי יש לנו שם מכָּרים משותפים.

לא ידעתי את נפשי מעוֹצמַת תשוקתי הלוהטת.

– את סֶרְוויזוֹב אַתּ יודעת? – קראתי בנשימה אחת.

עיני נעכרו מעונג.

– שאֵלה! את סֶרוויזוב אני יודעת היטב…

היא הטעימה את המלה באופן מוזר…

– אותו – הוסיפה כעבור רגע – ואת בֶּלי חברו…

– בֶּלי?

– כן… כותב נוֹבֶלות… התדעהו?

עתה הגיע תורי אני לבוא במבוכה.

– בֵֶּלי… בודאי… אדע…

בֶּלי היה האיש, אשר סיפר לי על ייחוסה אל סרוויזוב.

– אולם, חכה־נא – קראה אלי פתאום ברצינות, הניחה את כפה על שכמי בלי־הכרח, הגישה את אגודל ידה השנית אל שפתותיה ותישא את עיניה הנלהבות אל התקרה, כמתאמצת לזכור דבר־מה. באותה שעה התחולל בלבי מה. – פרידין… פרי־דין… הלא אתה הוא האיש, אשר בֶּלי סיפר לי על אודותיו…

– בֶּלי?

– כן… הוא סיפר לי הרבה. הרבה עליך… הלא חברו מנוער אתה, כן?

– כן…

היא הביטה עלי בעין חודרת ותקרא בהטעמה שלא מדעת:

– הוא סיפר לי הרבה, הרבה על אודותיך…

– המ… נו…

– הרבה, הרבה סיפר לי…

הבטתי אל עיניה – ואתעודד…

 

4    🔗

בינתיים עשה ועד־האגודה את שלו. קריאת מחברתו של לרנר נדחתה ברוב דעות והחלטות אחדות בנוגע לעבודת יום־יום נקבעו. הנאספים החלו להיפָּרד.

אנוכי ליוויתי את מכּירתי החדשה, אשר דיברה איתי כל הדרך על הציוניות ועבודת־העם, עד בית אביה.

– הלא נוסיף נֵרָאֶה? – שאלתני כל כך פשוט, בלי כל צל של הכרח, בהפָּרדה מאִתי לבוא הביתה.

– לא אפוּנֶה – עניתי במבוכה קלה…

ובלכתה ממני החילותי לחוש, לא אדע מדוע, איזו קַלוּת אוֹרָה בלבבי. כל מחשבה אפסה ממוחי וכל רגש ברור מלבי. נתון הייתי בידי הרגשה בלתי־ברורה אבל תקיפה אחת, אשר זיקפה את קומתי, הבליטה את חזִי, ותקל את ליבי כּאוויר…

לא עלה על לבי באותה שעה וגם לא חפצתי לתת לעצמי חשבון ברור מכל הנעשה אתי. הלכתי וָאך כפעם בפעם בחוֹזקה במקלי על אבני המרצפת ומשפתי התמלטה חרש הנגינה העליזה והריקה:

הוֹי צִפּוֹרוֹת וּדְבוֹרוֹת שֶׁלִּי,

פְּרֹטְנָה לִי הָאֲגוֹרוֹת שֶׁלִּי…

גם בשובי הביתה לא חלף מצב־נפשי הפראי הזה; גם בשוֹכבי על משכבי וחושך ימושני לא משה הנגינה השובבה הזאת מעל שפתי ובמהֵרה ישנתי שנת מאושרים…

 

5    🔗

עברו שלושה ימים ואנוכי לא ראיתי את יווגניה פאוולובנה; אולם רישומה היה עוד ניכר עלי. מצד אחד לא נתנה לי זרותו של לרנר בליל־האסיפה מנוח, אף־על־פי שאת המפתח לזה, כאשר נדמה לי, כבר מצאתי; ומהצד השני עיסקה את מוחי כל העת, ריחפה נגד עיני ותהַדד חרש בלבבי אותה ההבטחה הכמוסה, הבטחת־ההֲלוֹט המדגדגת, אשר קראתיה בעיני מכּירתי החדשה, בטרם היפּרדי ממנה לאור הפַּנס, אשר על יד פרוזדור בית אביה. במשך שלושת הימים האלה אָמנם בִּיקרוני לעתים, תכופות או רחוקות, מה שבני־אדם קוראים רגעי־התפכחות, ואז הייתי לועג לי ולה ולָהבטחה־ההֲזָיה גם יחד; לפעמים גם קוצף… ואולם כל כמה שכּוֹח לעגי וקצפּי גם יחד לנפשי היה גדול, לא יכול בכל זאת להַמֵם את אותה הצפּורת האוירית המנוּמרת, שנישאה כל העת בכל בתי־נפשי וזמְזוּמָה־עֲסִיסָה הַנּוֹבֵעַ הגיד לי כל־כך הרבה, אָמנם עוד בלתי ברור ומטוּשטש, אבל בלתי־ספק נעים מאוד…

את לרנר שאלתי למחרת האסיפה לפשר חזירתו הפתאומית, ויענני בהטָיה ניכָּרה ובבלי חֵפץ, כי נזכר פתאום, ששכח להוסיף במחברתו דברים אחדים רבי־הערך, אשר יחד עם זה לאו כל יום זמנם להיאמר; ואלמלא נשאר אז שם והיה קורא את דברי מחברתו בלעדם, כי עתה לא היתה כל תקנה לדבר.

הבינותי, כי נוֹטה הוא לצדדים. אבל לא הרפּיתי ממנו.

– למה זה העידוֹתַני עליך בשעה שלא ידעתי ולא כלום?…

– בכדי להינצל – התאדם רעי ועל פניו הופיע לעג חלש…

– אבל מה היה לך להוסיף שם עוד… הלא קראתי…

– קראת? – נכוה חברי ברותחים – מה קראת?…

– מה קראתי?… את מחברתך, מובן…

– הְמְ…

הוא התקצף.

– צריך הייתי…

החילותי מן הקצה השני.

– ש־ם על שד־מות בר וָ־פֶ־רי… הראית את האורֵחה שם?

חברי נשא עלי את עיניו בגניבה וישתוק.

– אע־בוֹד גם א־נו־כי… מְ?

– מה?

– ראית?

– את מי?

– את האורֵחה.

– איזו?

– בבית גילדין…

– בבית גילדין… לא הִרגשתי…

חברי תיקן את מושבו.

– האומנם? והיא אומרת כי יודעת היא אותך.

• מי?

– המיילדת פֶלְשֶׁר…

– איזו מיילדת?

הרגשתי תשוקה עצומה לקרוא קול גדול: ג’ניה…

– אֶ… פלשר

– אַ… היא היתה שם?… שמע נא, טוב כי נזכרתי. היום היו אצלי שליחי “פרחי ציון…”

– וכי מה? – שאלתי בבלי חמדה.

– מורה חסר להם…

– וכי איה לוויטין?

– לוויטין נוסע…

מציאה מצאתי.

– יודע אתה? אני אמלא את מקומו.

– אתה? ו“תקוות ציון”?

– להם נשיג מורה אחר… לרוסית נקל… אדמֶה, כי גם זו המיילדת…

– נוּ, איך שיהיה – נמצא לנו עצה…

– כיצד אתה חושב? המיילדת תקבל?…

– דבר טפל, נוּ. שמע־נא, אֶ… מה חפצתי… כן… אין דבר, נוּ… עוד נספיק…

– מה חפצת להגיד…?

– אין דבר! – הגין חברי על עצמו בכפו כמפני זבוב טורד וישתעל.

וכלום לא עלתה בידי.

והעבודה היתה יגעה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה ויחד עם זה גם רגע אחד של סיפוק הנפש. היושב־ראש שלח להגיד לי, כי אכין בלי כל עיכוב את המכתב למוּרשה הגליל, הדורש, כי יודיעו לו את כל פרטי האגודות אשר בעיר וחשבון מדוּיק מכל מעשיהם בשנה שעברה; נחוץ היה לטפל במספרים צנומים, בעובדות שדופות, קטנטנות, אבל נחוץ היה… מן הבּיבּליוֹתֵקה שלחו להגיד לי, כי, לאחרונה, פקעה סבלנות הקוראים והיושבים גם יחד; אם לאחר שבוע ימים לא יבואו הספרים הרשומים זה כבר להבּיבּליוֹתֵקה – ישיבו לי את המפתחות; ייסָתם איפוא גם הצינור האחד ומיוחד, אשר עליו אנו נשענים. עלי איפוא למצוא לי עוד שני ולסובב עמו על פתחי החברים בשביל לגבות את הכסף המגיע מהם. מלבד זאת עסקתי אז בייסוד קריאות־צבור שונות בשביל ההמון, והעבודה היתה מרובה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה, והדברים נשארו במצבם הקודם.

 

6    🔗

באחד הערבים נזדמנו אחדים מצעירי הציונים אל בית־המקרא. לרנר היה גם כן בתוכנוּ ויסרב הרבה לקרוא באוזני הנאספים את דברי מחברתו, בהצטדקו, כי לא יתחיל לקרוא אותה לאיש איש בפני עצמו. אף־על־פי־כן, בשעה שהגיעה עתי ללכת אל בית אחד מתלמידי, נעתר.

כשבאתי אחרי הוראתי הביתה, מצאתי על שולחני פתקה קטנה, ובה כתוב לאמור: “בוא אל בית־המקרא מיד כשתשוב הביתה. י. לרנר”.

לא התמהמתי. בדרך פגשתי את יווגניה פאוולובנה. שלום לי. אני צריך לברכנה בחנוכת־הבית. מדוע אינני נראה? היום קבעה את דירתה ברחוב פלוני בבית אלמוני. יהי נא הדבר שמור אתי לזיכרון. נו, ואיזה חדשות יש אצלי? כן, היום ביקרה את הביבליותֵקה שלנו. מ… יש ספרים הרבה וספרים טובים; יפה מאוד – מובן, לא על הספרים העברים היא מדברת… כנראה, יש ביניהם ספרים מעניינים, האף אין זאת?… כן… התאוננו באזניה, כי אף־על־פי־כן יש דוחק גדול בספרים. זה לא טוב. מדוע אין שמים לב לזה? ואולם – הבלים… אנחנו צריכים לחכות רק עד אשר היא, יווגניה פאוולובנה, תירגע למדַי; אחרי־כן תַּראה לנו את כוחה; תַּראה, כי גרועים אנחנו מנשים – פו, הרבה גרועים; בלי כל עיכוב, תַּראה…

סיפרתי לה, כי החלטנו להציע לפניה ללמד את נערי “תקוות־ציון” תחתַּי. מובן, כי היא תקבל את ההצעה בשמחה רבה. כֵּ־ן. האפשר להסתפק בדבר? בלב ונפש. בכלל מרגישה היא בימים האחרונים איזה שאיפה־כבירה לעבודה זאת… כל שהרגישה וחשבה על הציוניות משכבר הימים דרך אגב, היא מרגישה, הולך ומקבל בקרבה תמונת שאיפה… נו, פשוט, משתרש, חשה היא, בלב, בנשמה… מה זה שם בבית־המקרא?…

אנחנו עמדנו על יד בית המקרא. בבית היה אוֹרה; מן החלונות הפתוחים התפרץ החוצה מבול של קולות שונים נלהבים, אשר הפריעו את מנוחת־האויר הנעימה של ערב־האביב ברחוב שוקֵטה, אשר בקצה העיר…

מתווכְּחים.

אַ־אַח! יווגניה פאוולובנה תסור לראות. וכי צריך עוד לפוּן בדבר? הוויכוחים נלהבים מאוד, והיא כל כך אוהבת את ההתלהבות המעשית של הלבבות הצעירים…

סרנו ולא אחרנו עוד. מייסדים חברה חדשה – “ישראל הצעיר”. הצעתו של לרנר בדבר חלוקת־העבודה נתקבלה פה אחד. היא, הצעתו של לרנר, קראה להם בשֵם את אותה ההרגשה הכהה, אשר היתה מתנשאת ומרפרפת בלבבם כפעם בפעם מדי היאספם לאסיפות הכלליות…

הבית היה מלא צעירים מכל המינים. רובם היו תלמידי בתי־הספר הבינוני והריאלי אשר בעיר, מבני המחלקות האחרונות ושלפני האחרונות. הרבה היו בעלי בתים, הרבה בני־ישיבה, מורים עברים, “כלליים”, אֶקסטרנים וסופרי בתי מסחר אחדים. תשׁואה ומהומה. שונות דעות הצעירים הללו ושונות הרגשותיהם; אבל הצד השוה שבהם, כי כולם בני־ישראל המה. תשוּאה ומהומה…

הפרוגראמה של החֶברה היתה כבר נכונה, כלומר בכלליותה. היא היתה רחבה מאוד. צריך לייסד קריאות־צבור בשביל ההמון לחוד ובשביל בני השכלה פחות או יותר לחוד. אלה האחרונות צריכות לטפל במקצועות שונים. את כל מפלגות הנערים המתלמדים צריך לאַגד לאגודה אחת וללַמדם בשיטה מסוימה אחת. צריך להשתדל להשיג רישיון לפתוח בית־ספר עברי־כללי, שבו ילַמדו את כל לימודי הגימנאזיה בהוספת הידיעות העבריות. בגמוֹר התלמידים העניים את בית־הספר הזה או שכמותו, ובלבד כשתהא להם הידיעה הדרושה בספרות העברית, צריך לתמוך בידם להיכנס אל אוניברסיטה זו או אחרת עד אשר תיווסד “אותה האוניברסיטה” בירושלים… הציעו לייסד “פוֹנד” מיוחד לַדבר ולגשת אל העבודה ברצינות הדרושה. לאחרונה, צריך להושיב ועד של מומחים לעסוק בייסוד אגודות־פועלים על יסודות עברים, כלומר: בהתאמה אל התנאים שהאוּמנים העברים נתונים בהם…

אלה המה קטעי הפּרוגראמה בכלליותה. היו עוד חלומות נעימים כאלה, חלומות תּמימים – כחלומות, אבל גדולים וצעירים – גם כן כחלומות. ההתלהבות היתה גדולה, והמהומה – מחרשת אוזניים.

על פני לרנר שורה השכינה. לשמחתו אין קץ. לסוף הוא רואה, כי לא אלמן ישראל; דור חדש קם, מתנער, מתעודד ופורש את כנפיו לעינינו. האגודה הזאת צריכה, היא צריכה להסתעף ולפרוש מצודתה על פני כל עולם ישראל. עין בעין הוא רואה, כי התחייה־העממית לא חלום שוא הוא. עוד ישראל עֵר. לאחרונה, אחי, יש לנו מרחביה לעבודה. לאחרונה… עתה יתחילו החיים!

ואת יֶווגֶניה פאוולוֹבנה אי־אפשר היה להכיר באותה שעה. עוֹר חדש לבשה. היא לא קיוותה למצוא אצלנו תנועה כבירה כזאת. האמת צריכה להיאמר: באודיסה לא פגשה התעוררות נלהבת כזו. מצד אחד היא שמֵחה מאוד: היא רואָה התרגשות כוחות צעירים, פּוֹריים, הנותנים תקווה רבה ללב; ואולם מצד השני מאוד לא נעים לה לראות בתרדמת אחיותיה… דממת־מוות… לא! הדבר לא יימָשך – הוא לא יוכל להימשך כך לאורך ימים. היא תקום. היא תעורר…

לרנר קרב אלי. העיקר צריך להשתדל בייסוד סניפים לאגודה הזאת גם בכל יתר הערים. ככה תתפשט עבודתנו בכל תפוצות ישראל. מי זה שם? אח, המיילדת…

– כן, פגשתיה ואביאה הנה…

נו, ועתה הוא חושב להודיע, כי האסיפה נגמרה. עליו עוד לכתוב היום קולות־קריאה גדולים ונלהבים. מה אני חושב?

העירותיו, כי מצודתנו אינה פרושה עוד על מרחב רב, כל זמן שלא רכשנו לנו עוד את לבות נשי ישראל, העובדות היותר חרוצות והיותר פּוֹרִיוֹת…

אָמנם צדקתי; ואולם לַכּוֹל עת.

– המיילדת – אני מספר לו – נמוגה כולה… התראה?

היא עמדה לא הרחק מאתנו ותשוחח את אחד הריאליסטים.

אש זרה הוצתה בעיני חבֵרי הלוהטות ועל מצחו שכנה עננה כמעט.

– חדל… לא משכמותה ניבּנה…

– להפך, אני מוצא…

– ובכן, אודיע תיכף, כי האסיפה נגמרה…

הוא התבולל בין ההמון…

קרבתי אל יווגניה פאוולובנה. אַ, הנה גם אנוכי, והיא חיפּשתני… מה שָׁם?

על השולחן עמד אחד הנאספים ויכרז:

– היושב ראש מתכבד להודיע, כי האסיפה נגמרה, והוא מבקש את חברי הועד להיוועד הנה מחר בערב בשביל לגשת אל העבודה. את החברים הנכבדים הוא מבקש לבלי החסיר אף אסיפה כללית אחת, אשר תהיה מדי שבוע בשבוע ביום החמישי לשבוע בבית הזה.

השאוֹן שב לקדמותו.

– נו – קראה יווגניה פאוולובנה – שמחה אני מאוד, כי נפגשתי אתך היום…

היא שפשפה את ידיה ופניה אוֹרו.

– ערב כזה! – לא יכלה להירגע – ערב כזה!…

הנאספים החלו לעזוב את הבית. בדלת היה הדוחק גדול מאוד והתשׁוּאה – עוד יותר רבה. יווגניה פאוולובנה עמדה על ידי מבלי יכולת להניע ביד או ברגל – ותשוחח עמדי בהתלהבות על העבודה הציבורית בכלל ועל ערכה של זו החדשה בפרט. לרנר עמד גם הוא לא הרחק מאיתנו, ובכל השאון הרב, אשר עמד עלינו ובתוכנו, לא יכול בכל זאת לבלי שמוע את דבריה. לי נדמה אפילו, כי התאמץ להקשיבם, ולבי מלא רחמים עליו. פניו עוררו זאת. מהֵרה הופיע על שפתי יווגניה פאוולובנה אותו הלעג, אשר ראיתי עליהן עוד בערב הראשון להתודעותנו: מבטה נח על לרנר – ולא חדלה מֵהבט אליו.

לבסוף יצאנו ומכירתי קראתני למעונה לשתות תה.

 

7    🔗

למחרת אחרי הצהריים סר אלי לרנר. הוא הודיעני כי אסיפת הועד תהי היום בביתו הוא ולא בבית־המקרא.

– מדוע?

פניו עוּותוּ בלעג חלש. דאגה עמוקה, רוחשת, הִכרתי תחת הלעג הזה.

– קְרא! – הושיט לי פתקה קטנה.

קראתי:

אדוני הנכבד!

ישיבת הועד של “ישראל הצעיר” צריכה להיות היום באחד הבתים הפּרטים. אל בית־המקרא תתאספנה היום בערב צעירות אחדות, החפֵצות לאחד את כוחותיהן ולהקדישן לדבר טוב.

ברגשי־כבוד י. פלשר.

– פלשר?

– הְמְ…

רעי השליך את מגבעתו על המיטה וישב. הבטתי אל פניו. אותו הלעג נמוג והדאגה נשארה.

– התנועה – העירותי – מקיפה את כל המחנה…

– חושש אני מאוד…

אני מתפלא. כלומר?

רעי מכחש לי. כלומר… הוא אינו רואה בזה כל רעה; אדרבה… אול־ם… להסתפּק בקיומו של דבר, חושב הוא באותו הלעג החלש, אפשר ואפשר…

– מה ראית?

– נחיה ונראה…

אין אני מבין בכל זאת לרֵעו. אין אני יודע היטב, למשל, את “זו פלשר”, אבל אפשר, כמדומה, להגיד בבִטחה, כי עוצמה לה כבירה, אם לא בלתי־מצויה… כלומר… נו, כן… מלבד זאת – מוזר! – הלא גם בלעדה, אני חושב, אפשר למצוא בין הצעירות כאלה, אשר אפשר לסמוך עליהן… לאחרונה – מה לך עוד? – הן לא תהא חֶברתן עומדת ברשות עצמה…

רעי התנודד.

– הלא חֶברָתן – שיניתי – תיספח בוַדאי אל שלנו…

רעי קם מן הכיסא ויתחיל להתהלך בחדר.

– מְ?…

– איני אומר כלום – סינן רעי מבעד לשִיניו – נחיה ונראה…

ישבנו עוד מעט ונלך אל האסיפה.

 

8    🔗

ואגודת הנשים נוסדה. לעת עתה היה מספר חברותיה מעט מאוד: עלָמות אחדות, ובתוכן שתי בנות גילדין ומָרוֹת אחדות, וביניהן מרת גילדין; אולם מקווים, כי החבֵרות תתרבינה. ליושבת־ראש נבחרה אשת הד"ר דוִידוביץ. יווגניה פאוולובנה, העוסקת הראשית בדבר, הודיעה גלוי, כי היא איננה מקבלת עליה כל משרה רשמית, אולם עבוד תעבוד ככל יכולתה. על הוועד רק להקל מעליה, כעל יוצאת מן הכלל, את השיעבוד לַמָּרוּת הנהוגה… כך, הסבירה, צריך להיות…

והעבודה הרתיחה בכל המחנות. חברי “ישראל הצעיר” רבּו מיום ליום. יום יום אספו אסיפות ודרשו ברבים, קבעו עתים לפרקים במקצועות שונים: תורת הכלכלה, התפתחות הקוּלטוּרה, חקר חיי החברה, תולדות הספרות בכלל בהתאמה עם התפתחותה של זו העברית, המדעים הטִבעים ועוד. מלבד זה נוסדו בשבתות אסיפות לשאת ולתת בדבר בירור יחסם הנפשי של הצעירים אל היהדות והיהודים… המיתרים נמתָּחו, הגלגלים הסתובבו במרוצה ובתשׁוּאה רבה.

מלבד כל אלה נוסדו קריאות שונות בשביל ההמון. הדבר היה חדש ופתאומי. בני ההמון הצעירים נהרו מכל עֵבר.

גם את “הגימנאזיה העברית” לא שכחנו אף רגע. לא נחנו ולא שקטנו עד אשר הקימונו לזה ועד מיוחד, שיִשא ויִתן בדבר. הוועד צריך להיות מוכן והסעיפים מעוּבָּדים – איך שיהיה…

המיתרים נמתָּחו. העבודה הִרתיחה. קולות־הקריאה עפו מיד אל יד ונקרְאו בעניין רב.

בקרוב סרה אלי יווגניה פאוולובנה למסור מודעה, כי היא חדֵלה ללמד את נערי “תקות־ציון”. היא השיגה רשיון לפתוח בית־ספר פרטי לילָדות עבריות. היא חפצה איפוא להתיישב עמי בדבר.

שפת הארץ תורֶה היא בחינם. היא אינה חפֵצה ליהנות מזה כלום. היא תמצא לה די מחסורה גם מאוּמנותה בלבד. חסרות איפוא, לעת עתה, רק מורָה לעברית ומורה לאריתמטיקה. היא לא תחפוץ, מעומקי לבבה, לא תחפוץ לבקש הוראוֹת חינם; אולם מסופּקת היא אם אפשר יהיה להשיג את הכסף הדרוש לשכירת־מורים. מהתלמידות אי־אפשר לקחת כלום… נו, הרבה – עשרים וחמש קופיקות ליֶרח… גם בזה תֵּפֶן מאוד… בנות עניים… נוּ, מלבד זה – דירה… אף־על־פי שבעצם הדבר אפשר לעת עתה בבית התלמוד־תורה, אף כי… באחת: ההוצאות מרובוֹת מאוד… אולי טוב ליסוד פוֹנד? הדבר אפילו לא טוב… גם בלעדי זה כבר ישנם אחדים בעיר, אבל – מוכרחים נהיה. איך שיהיה, בדבר שכירת־מורים אי־אפשר לעת־עתה לדבר.

ובעוד ימים אחדים היה כבר הכול מוכן ומזומן: גם דירה, גם מורים, גם ספרים ומַכְשירים – הכל בחינם ו“בחצי־חנם”. ניגשו אל העבודה בהתלהבות ובחשק נמרץ.

 

9    🔗

ובאחד הימים קיבלתי מאת היושב־ראש של הוועד המרכזי לכל אגודות העיר את המכתב אשר קיבל מאת אגודת־הנשים בו קראתי כדברים האלה:

אדונינו הנכבדים!

אגודת הנשים, אחרי אשר הספּיקה לקבוע את יחס־הכספים עם כל היחסים החיצונים שלה במגמה קבועה, חפֵצה לשום לב עתה אל היחס הרוחני, הַפְּנימי, החסר לה עוד כמעט. באסיפת כל החבֵרות החלטנו איפוא, אדונים נכבדים, לפנות אליכם להיות לנו לעזר בדבר זה, אחרי כי, לדעתנו, אפשר לרכוב את אותו היחס רק באמצעות ידיעת השפה העברית וספרוּתה.

ברגשי כבוד, היו"ר פ. דוידוביץ

גם הטופס, גם החתימה היו כתובים, כאשר הכרתי, בידי יווגניה פאוולובנה.

בסוף המכתב הוסיף היושב־ראש דברים אחדים משׁלו:

אדוני הצעירים!

שימו נא לב לדברי “עורב זקן”, אולי תמצאו בהם תועלת. אחים! דעו את אשר לפניכם ואל תשגו בחלומות. לי נראה, כי מרוב העבודה אין אנחנו עושים כלום. שקלים לשנה החדשה לא נמכרו עוד, מלבד אותם, שהספקנו לחלק באסיפתנו הראשונה – ולעת עתה – זכרו נא! – גם האחרונה… ואַקציות – מאן דכר שמן. גם את החובות חדלו לגבות ובאוצר האגוּדות, לפי הודעת הנאמן המרכזי, לא תהיה בקרוב אף פרוטה לפוֹרטה. אחים! סלחו לי אם אומַר, כי מְרַפּים אתם את העם… דעו את אשר לפניכם – ואנוכי את נפשי הדוֹאבת הִצלתי.

ד"ר מינקין.

– אבל הלא נתחלקה בינינו העבודה!… – התרגז לרנר בהראותי לו את המכתב.

הרגעתיו. עוד העת רבה לבוא חשבון. עתה יש לנו עבודה אחרת יותר נחוצה.

וגם לאגודת־הנשים נמצאו מורים והשיעורים הראשונים נקבעו.

 

10    🔗

ואולם יווגניה פאוולובנה לא הסתפקה בזה בלבד. נפשה הקשיבה מָה והרגשתה חיפּשה את הקול.

באחד הימים סרתי אל משכנה ואמצאָהּ הוֹגָה בתרגום הרוסי של “חיקוי והתבוללות” לאחד־העם.

– טוב כי באת – קראה – ואנוכי אמרתי לסור היום אליך.

– וכי מה?

לעזרתי היא צריכה. היא אָמנם לומדת עברית, אבל חסֵרה לה הסבלנות לחכות הרבה.

– ובכן?

ובכן היא חפֵצה, כי אנוכי אקדיש לה זמן מועט. כלומר, בעצמוֹ של דבר די רק להראות לה על אותם הספרים הכתובים בשפת הארץ, שאליהם היא צריכה לפנות. אולם, בלעדי זאת… מובן מאליו, שאלה הספרים, אשר תוכל לקרוא בלי עזרתי, תקרא בעצמה; אולם בלעדי זאת היא חפֵצה, כי אותם אשר בעצמה לא תוכל לעַכֵּל, אקרא אני אִתה. הנה, למשל, את המאמר הזה היא קוראת ומבינה אותו היטב; אולם את המאמר שלפניו ניסתה לקרוא וַתהי אנוסה לחדול. אינה מבינה כדבעי. העיקר אין היא בקיאה בתולדות העם והתפתחותו. כל אותם הזרמים השונים, בּינוּ נא, זרים לה לגמרי… נוּ, מה תהא תשובתי?

– בחפץ לבב… מדוע לא? את זאת אפשר לעשות…

נתתי לה את “תולדות ישראל” לדוּבּנוֹב לקריאה בפני־עצמה. מלבד זאת הייתי נותן לה מפרק לפרק גם מחברות בודדות לתכלית זו. לקריאה־משותפת בחרתי את ה“על פרשת דרכים” במקורֹ; ויום יום הייתי בא אליה בשעה קבוּעה, קורא לה מן הספר – בתרגום, כמובן – ומסביר לה בהרחבה.

היא היתה תלמידה מקשיבה. בימים הראשונים היתה אָמנם מקיפה אותי בשאלות זרות ומתמיהות, יותר נכון: תמימוֹת, כפי שאפשר לחכות מאיש שאיננו יודע מהעניין אשר לפניו ולא כלום; אולם ברבות הימים הספיקה להשיג לה, על־ידי עבודה תמידית ועיונית, מושג פחות או יותר נכון מהעניין אשר לפניה, וקריאותינו נעשו מיום ליום יותר חַיות ולפיכך גם יותר מעניינות…

לפעמים הייתי מביא לה גם מן הספרות היפה ומתרגם. ממנה, מהספרות הזאת, היתה רגילה לתבוע את היסוד הכללי, יסוד כל האדם…

– טוב – היתה מסברת – בעברית; אבל הלא גם המה חיים כבני־אדם…

אנוכי נעניתי לה. אולם הדבר מובן; עד העת האחרונה היתה אצלנו הספרות רק אמצעי, סרסרה, ואין איפוא להתחשב עמה עתה. להסתמל בדמוּת רכושו הפנימי של העם, הנובע מחייו בלי כל אמצעי, היא מתחילה רק עתה – והעם, כמובן, מביע קודם־כל את המיוחד לו לבדו… עוד יבואו ימים. התחייה זה אך החלה…

וכשקראה באחד הימים את ה“לְאָן” של פַיֶרבֶרג רוסית, מצאתיה נרגשה מאוד. את נפשה לא ידעה. מרגלית! כדאי ללמוד את השפה העברית ולוּ גם רק בשביל לקרוא את היצירה הלוהטת הזו במקורה. אח, לוּ ידעה קרוֹא עברית. היא משערת… מי הוא זה פַיֶרבֶּרג? בן אחד היהודים האדוקים בוודאי… מובן… כן. אנוֹכי צדקתי באָמרי, כי התחייה זה אך החלה. ואולם – מה משפט ההתחלה! יצירות כאלה הן אָמנם סימני תחייה מתפרצת, בלתי־סבלנית… היא רואה בחוש, כי כך הוא הדבר, והיא מתפלאה על עצמה: איככה זה, נו, איככה חָיתה עד עתה בלי כל שורש, בלי כל… מולדת־רוחנית?… בעצמה אינה יודעת!… אל אלוהים! והלא מאוד, מאוד אפשר היה הדבר, כי תישאר “שֵׂיָה נידחה” גם להבא, לעולמי עולמים, אילמלא… שבאה עתה לכאן ואלמלא… אלמלא… שסודרו התנאים באופן כזה… היא מתחלחלת.

ומה שמרעישה עוד יותר: הלא ידעה בכל זאת, ידעה גם באודיסה את דבר התנועה… ידעה… השכּם והערב דיברו לה על אודותה… היא מאבדת את פתיל המחשבות…

גמרנו את “על פּרשת דרכים” בפעם השנית. היא בקיאה בתולדות ישראל של השנים האחרונות. בהֶאָרות ידיעות שונות מן התקופות הקודמות, עם כל הסתבכויותיהן. היא יודעת ומרגישה את כל אותן השאיפות הנשגבות, המתרוצצות בלב טובי העם בשנים האלה וחשה אותן כחלק גדול מעצמה, ממהותה. היא הנה אחת מאותן החולמות הגדולות, שישראל כל כך נזקק להן והיה גם כל כך עשיר בהן, לו אך ידעה לערוך להן מחיר נאות…

– ובכל זאת – התאוננה פעם באוזני – כבד מאוד לחכות… עולמנו מצומצם ביותר…

ופניה באותה השעה היו סֵמל השאיפה הקודחת.

– מחוץ לחיים עודנו – הסבירה.

– פַּלסי איפוא נתיב אליהם…

היא הורידה את ראשה. מצחה היה מחשבה־רוגשת.

– ונפַלֵס! – קראה פתאום בקול ותרם ראשה – נרחיב את הגבולים!

רגעים אחדים התהלכה החדר דוֹממה ובצעדים בלתי־ישרים; אחרי כן קראה אחוזת־מחשבה:

– כן… אבל מתחילה עודנו צריכים להיכּון לזה… “לעולם תלמד”… ללמוד, אנו צריכים ללמוד… נו, – קראה פתאום בהחלטה קודחת – לֵך־לך הביתה, א־דוני, אַל־נא תבלה עת לשווא. גם אנוכי אגש אל העבודה…

 

11    🔗

יצאתי מביתה בלב נרגש כים. ברדתי מהמדרגות שטפה כל עוֹצמתי אל תוֹך לבי ואחיש את צעדי הביתה. ברגעים ההם נדמה לי, כי שם, בביתי, מחכּה לי איזו עבודה כבירה, עבודה עולמית גדולה, אשר כל העולם כולו מיום היותו ועד היום הזה נלחם בה ולא יכול לה, ורק בנפשי אני חשתי גבוּרת עשרה “שמשוֹנים”, עזוּז אלוהי־האלוהים בעצמו כביכול וָאהי בטוּח, כי די לי רק לנגוע בה באצבעי הקטנה הזאת – ותֵיעשה. אנוכי אוֹמַר – ויֶהי.

אין צריך איפוא לאחר. נחוץ להחיש. אַ?… ערבא טבא, ערבא טבא. סליחה. פנאי מועט. שלום.

ובבוֹאי הביתה – לא עשיתי כלום…

כל עבודה היתה קטנה לי, לא יכוֹלתי לנגוע בה מחמת מיאוס. על השולחן מצאתי את מכתבו של מוּרשה־הגליל, אשר שלח לי, כפי הנראה, הד"ר לעבור עליו. בכדי שאקראהו אחר־כך באוזני החברים. הוא מדבר שם בהרחבה על איזה שקלים, על איזה מניות, על איזה באנק ועל איזו ידיעות יותר מפורטות מחיי האגודות – מי זה ישים לב לדברים פעוטים, קטנטנים כמו אלה? עבודה, עבודה תנו לי, עבודה גדולה, כבירה –אותה העבודה…

לא מצאתי כלום מה שיספּיק לי – ואיעף…

שכבתי על מיטתי ואעביר שנית במוחי את אותה השיחה, שהיתה לפני חצי שעה ביני ובין אותה החולמת הגדולה, שאני כורע לפניה…

כן, באותה שעה כרעתי לפניה ברך…

גם את עיניה הלוהטות זכרתי אז, גם את פניה העזיזים, גם את עטרת תלתליה, גם את קולה החזק, החודר…

ובמוחי עלו, על־פי איזו השתלשלות משונה או בלתי־משונה, בפעם הראשונה אחרי אותו הערב, שבו התוודעתי אל העלמה הזאת – דברי בֶּלי חברי עליה, ואוזני כמו שמעו ממרחקי העתים את השם גֶ’ניה כמו ששמעתיו מפי חברי הלז לפני שנה, בבוקר אביב, בכפר, על שפת הנחל, אחרי הרחצה…

בפעם הראשונה במשך כל העת הופיעה במוחי בהבלטה מציקה וַתִנחת בלבבי הסתירה הזאת בכל תוקף אַכזריוּתה…

ואני מתנודד…

ריבונו־של־עולם, האומנם כיחש לי בֶּלי?

את הקודש חיללתי לוּ עלתה אז על לבבי מחשבת־פיגול על מכּירתי!

האמנם כיחש לי בֶּלי?

את מחשבתי פיגלתי לוּ עלה אז על לבבי, כי לא כיחש!

אבל, אֵל אלוהים! האמנם כיחש לי בֶּלי?…

ולרנר?

האמנם רק את חזוּת־לבי ראיתי?…

אבל מה לי – ולזה?…

מה לי – ולזה? בחוץ רעש. רעש אופנים, כנראה, על אבני השׁוֹסֶה. הארמוֹניקה מנסרת. בן אדון החצר, כנראה. חג היום להם. חג גדול. הזמרת עזיזה מאוד. הנה רעש התופים. טה־טה, טה־טה, טה־טה־רה־רה־טה. החַיִל הולך ישר, בטוח, צעד אחר צעד הולך החַיִל. היא צועדת בראש, ראשה זקוף, השֵׂיער פרוע, הפנים חוצבים את המדבר – נתיב היא מפלסת… ונפַלֵס! מתגלגל קולה כרעם אדיר – והמדבר רועש. והיא גדֵלה וגדֵלה. הנה ראשה מגיע לשמים. ופנַי תכסה כלימה. הכול מראים באצבע. מי זה שם מתגלגל לרגליה? בֶּלי… ידידי בֶּלי… אחי בֶּלי… סרוויזוֹב? טוב… טוב מאוד… לרנר… מה הוא עושה? חרב מרוטה… אל לבה, אל לב ג’ניה…

– ג’ניה – התחלחלתי ואיקץ.

עבר רגע. בינתי שבה אלי ואקוּט בפנַי.

בלילה ההוא נדדה שנתי מעינַי.

 

12    🔗

דופק העבודה לא עלה ולא ירד. אנוכי אולי הייתי האחד, אשר ירד בו מעט; אולם בכל אופן לא גררה אחריה הירידה הזאת גם ירידת דופק החיים בכלל בקרבי…

יווגניה פאוולובנה היתה ממלאה אל כל המוטל עליה באמונה, אם גם בהתאמצות ידועה… לרנר היה סר אלי יום יום, מוסר לי פקודות ומקבל ממני. הוא היה כולו נבלע בעבודה. לי נדמה אפילו לפרקים, כי ירא הוא מאוד מפני אפס עבודה; גם הִרגשתי בו בעת ההיא רגשָׁנות יתירה, שלא הסכנתי לראות בו עד עתה. הוא היה נוח מאוד להתרגז.

והדבר הזה – אולי גם הִרגשתי מדוע – לא היה נותן לי מנוח מידי פעם בפעם; אולם סערת רוחי לא היתה־נמשכת. גם אני הייתי נבלע בעבודה.

וקריאוֹתינו המשותפות עוד נמשכו באותה ההתלהבות שהתחילו. במזון “רוחני” היתה השפעת שובע; אולם יווגניה פאוולובנה היתה יותר כרוכה ויותר שוֹגָה בקריאותינו בביתה, אם גם בימים האחרונים היתה מפריעה את סדר הקריאה לפרקים תכופים שלא־בכוונה. בכלל היתה בימים האחרונים מצומצמה אל תוֹכה, ואותה ההתאַמצוּת שהיכרתי בעבודתה לפני שבועות אחדים הובלטה יותר ויותר; שיחותיה היו מקוטעות ומרוסקות וְהֶאָצוֹתֶיה הקודחות לעבודה נעשו יותר תכופות ויותר רוגשות.

באחד הימים הבאתי לה את ספרי בֶּרדיצֶ’בסקי מהוצאת “צעירים” וַנקראם יחד. היא, המיילדת פלשר, לא סבלה את קפיצותיו הפילוסופיות־פייטניות של המחבר, אולם חביבות היו עליה, מפני שמתוך עב הערפל דיברו הקפיצות האלה לנפשה הרבה, הרבה… היא סלחה לו את הכול.

– אצלו – אמרה לי – אני מקשיבה את משק אותם החיים החדשים, הרחבים…

וכשרכשה לה מושג פחות או יותר נאמן מתביעותיו היסודיות של הסופר הזה, אמרה לי פעם ברגש:

– יודע אתה… צריכים אנחנו מתחילה לפסוע על ראשו של זה… לפסוע – שינתה ותרם את ידה ותכף אותה לאט לאט כקשת – הלא תבין? ואז נבוא אל החיים הנכספים…

ודווקא באותה שעה – בשעה שראיתיה לפני עטופת שמלת־בית קלה, פרועת־שיער יורד תלתלים, פניה לוהטים מוחוורים, עיניה לטושות־חולמות וידה כאילו נעוצה בעתידות אשר התרקמו לפניה – דוקא באותה שעה ניעורו בקרבי אותם הזכרונות התולעים, אותם הזכרונות העלוקות, אשר מצצו את דמי וליבי…

ניעורו בחברתה – בפעם הראשונה למִמָחרת הערב הראשון להתוודעותנו.

והיא קמה ממושבה ותחל והתהלך בחדר בלי־הרף בדוּמיה. זמן רב נעניתי מִתִּגרת אותן המחשבות המרות, אשר הדומיה הצִפעונית כמו הוסיפה אֶרס מַכְוֶה לעקיצותיהן; נטפים נטפים מצצו את דמי לבי ונפשי; נשימתי כָּבדה, מוחי להט; אולם בכל כוחי התאמצתי להירגע. לקום וללכת משם – לא עלתה על דעתי… ביקשתי לי איזו אמתלא להפריע את הדומייה.

לאחרונה מצאתי.

– יווגניה פאוולובנה, שכחתי…

היא עמדה מלכת, בהתרגשות קלה הפנתה אלי את ראשה ומבטה החָמים, מבטה הסוחף כמו גרפני אל תוכו… עיני נעכרו, ראשי סבב, הכל נעלם, רק בָּבָה ראיתי; בבת־עין טופחת, מחממת, מתגעגעת, מאמינה, מוסרת־נפש, בבה־נשמה… תחת לוח לבבי, חשתי, התכַּדֵר פתאום איזה רגש חמים ויִמוֹג. חמימות־עדָנים השתפכה בכל יצוּרַי, ותשֶׂם מחנק לגרוני…

נאלמתי דומיה.

היא עקרה את רגליה ממקומה, ניגשה אלי לאט ותשׂם את כפה על שכמי בלי הכרח. פניה היו נלאים־לוהטים ומרוּכּכים, בעיניה הוצתה פתאום אש זרה לי עד הנה, ותקרא חרש:

– אין צריך… התשמע?… אמור פשוט ג’ניה…

תיק־תיק־תיק…

והיא שׂטתה מעלי ותוסף להתהלך בחדר בצעדים בלתי־ישרים.

ואנוכי לא ידעתי עוד את נפשי. בלבבי התחוללה סערה מפָרקת. ההוּצא משם גן־העדן והוּבא הגיהינום – או להיפך?

דומה ששניהם השתוללו שם…

– דויד! – קראה בגִשתה אלי שנית. בפעם הראשונה קראה לי בשמי – נהיה נא ידידים… אני… נהיה נא ידידים, דויד!…

דבריה הקֵרו ישר, אך קולה היה רך ורועד מעט. עדנת פרחי־אגדה נשבה עלי.

– ג’ניה! – קפצתי ממקומי בקוֹראִי בקול כמתחנן – ג’ניה שלי!…

וזו היתה נשיקת האהבה הראשונה בחיי…

ולי נדמה, כי נשמותינו התלכדו אז…

 

13    🔗

ולנו נפתח מאז מקור חיים חדשים. לי נדמה, כי המקור ההוא היה גם זה, שנתן לי כוח ועוֹצמה להטיל על שכמי עבודה רבה. כמעט תמיד יותר מכפי יכולתי, מה שהרגשתי גם אצל ג’ניה. שאיפתנו לעבודה היתה בימים ההם כל כך עצומה, כל כך כבירה, שוקֵטה־כבירה ונוראה עד אשר כמעט בלעה אותנו ואת אהבתנו יחד…

ועל הפרק היתה אז אָמנם עבודה רבה מאוד. עברה מחצית השנה מיום היווסד “ישראל־הצעיר” ופעולות החברה לא היו ניכּרות ביותר. לא ראינו גם כלום שישוּנה לטובה או לוּ גם לרעה אף במעט. לא עשינו כל רושם יסודי. היינו טיפה בים, מָעָה, גַרְגִיר בערימת חול. כי עבודת חֶברה כזאת היא עבודה לדורות – לא הכּרנו, ואם גם הופיעה הכּרה זו רגע בלב אחד מאתנו, חלפה ותֹאבד כברק, ובלבותינו הנלהָבים עשינו אָשָם נפשותינו; לכן התחוללה בנו תשוקה קודחת, תשוּקת־תוֹפתה אבל עִוֶּרֶת לתקן את אשר עיוַתנו – ונִּיקלע מפעולה לפעולה ומעבודה לעבודה בלי כל עמדה.

יותר מכולנו התהלך לֶרנר קודר ולפיכך גם קוּלע קליעות יותר מסוכנות משל כולנו. אסיפות נאספו, כמעט, יום יום; הקריאות השונות נדחו מפניהן, והן, האסיפות, הצטיינו בתשואה רבה, בקדחת קיצונית, אבל לא בתוכן־למעשה כלל וכלל…

עבודה, עבודה, עבודה! – קראו כל הפִּיות, כמחַקים איש את רעהו עפ"י איזה בולמוס נעלם, ואיש לא נגע באצבעו הקטנה בעבודה ממשית אפילו כל שהיא, אף־על־פי שכל שדרה היתה כואבת, כל רגל צבה וכל ראש נלאה…

לאחרונה התחלחלנו מהרגשת הסכנה של הקדחת, המקפת את כל החֶברה, ונתאמץ להשיב את הכל למקומו ולהשקיט מעט את הדופק הנמהר.

וכעבור יֶרח ימים הספקנו אָמנם להשיב את הכל על מכונו. למִצער, לנו – לי ולג’ניה – נדמה כן. לרנר הוסיף להתהלך קודר בלחץ יגון מעיק.

– לא – התאונן באוזנַי פעם, אחרי אשר, כנראה, לא יכול עוד להבליג על רגשותיו – חש אני, כי סרתי מן הדרך… – פרידין, חושב אני ללכת מפה…

רועד, מבקש עזרה בצרה היה קולו.

– איזו רוח נכנסה בך, לרנר? – נזדעזעתי.

לרנר הסב את פניו ממני ויתאנח ומחזהו התפרצה אנחה עצורה:

– כך הוא הדבר, ידידי… אלך… אלך מפה… את הכל צריך להתחיל מחָדָש…

– אבל מה היה לך, לרנר, והעבודה הלא הולכת כסדרה…

– מחָדָש, מחָדָש – לא שׂם את לבו לדברַי – את הכל מחָדש… חש אני, כי סרתי…

ואנחנו, אני וג’ניה, עבדנו הרבה. חיפשנוּ לנו עבודה – וַנמצא. ביטלנו גם את חלוקת־העבודה, שהתווינו לנו מראש…

ויהי לנו היום לעבודה, והערב לשילומים… או אִיפְּכָא?. – – –

והחידה, בכל זאת, עודה סתומה לי…

לרנר ובֶּלי… בֶּלי ולרנר…

ולרנר הולך מזה… פתאום…

ועל לבה של ג’ניה, כנראה, אין כל עָקה.

ולבי מתפרפר בין שתי צבתות מלוּבָּנוֹת בָּאש…

 

14    🔗

עברו שני ירחים. העבודה הלכה כסִדרה וגם החיים – כסִדרָם… לרנר היה מדבר אלי יום יום על החלטתו ללכת מזה, ואני הייתי משתדל להטותו ממנה, משתדל באמת ובתום־לבב, אף־על־פי שמהצד השני לא היה הדבר נוגע אל לבי כל כך עמוק, כמו שנדמה לי, לו גם עזב את העיר. יחסי אל ג’אֶניה, הגיעו עד נקודת־ההפסקה ודמוּת־דיוקנו של לרנר חברִי היתה מרגיזה תמיד אחד ממיתרי לבבי…

בבוקר אחד סר אלי.

היתה השעה השמינית ואנוכי שכבתי עוד על משכבי. הבוקר היה מעונן מעט; בחדר היה חצי־אופל: אור היום הכּהה גם הוא חדר אל חדרי רק למֶחצה מבעד לשמשות המכוּסות באֵד כהה. כל הלילה נדדה שנתי מעיני: טיפות הגשם הפעוט, שהתדפקו בלי הרף ובלי כל שינוי על פחי־הגג לא נתנו לי מנוח כל הלילה, בהעירן בי מחשבות נוגות, דוקרות עמוק, עמוק – כסתָּיו…

הייתי קרוב לדמעות…

ואף־על־פי שהמחשבות הללו היו חצי־הַרגשות, לא ברורות, בכל זאת אפשר לאמור, כי ליל־הנדודים הזה היה לי ליל חשבון־הנפש הראשון אחרי השִׁגיון המבליע שנטבעתי במצולתו; ההפסקה הארעית הראשונה של אותו הזמזום הנעים, שהממני כל העת…

אולם זה לא היה עוד הווידוי בעצמו; זאת היתה המצילה הקוראת להתוודות…

ורק אנוכי הייתי אז אותו “עם־הארץ”, שאיננו יודע את פּירושה של הקריאה הזאת…

המצִילה הכּהה אבל הבלתי־נפסקת עוררה בלבי מחשבות נוגות ועוקצות, אותה התשובה העיוורת שבלב על חטאים־סתם, חטאים שספק נעשו ספק לא נעשו וחטאים שוודאי עלולים להיעשות… ואולם בה באותה שעה, בעקבה של זו הראשונה, פּירכּסה בלב עוד תשובה אחרת, יותר ברורה, יותר וַדאית, ויותר מורעלה ומַרעילה – תשובה על עבירות שלא נעשו, על חטאים שנחמצו, ועל עוונות שנדושו בעקֵב…

אֶרס אותו הלילה מילא עוד את כל לבבי; גם השמים הכֵּהִים מחוץ היו מלֵאים ארס; גם חדרי מבפנים היה נזעם וקודר – וכל תשוקה לא היתה לי להתנשא ממיטתי.

ובבוא אלי לרנר החדרה, בהירָאות אלי פניו המעוּוָתים, המפיקים ייסורים רבים נקבָּרים, נחנָקים, בהביטי אל עיניו שנתעמקו, אשר גורלן, כנראה, היה כגורל אותן שלי – שׂמו דמעות מחנק לצווארי.

– עודך ישן?

והקוֹל ניחר ורועד־רועד, שופך עליך ים של רעל בדידות־עולמים; קול אַלמנה צעירה צנועה וחפֵצה חיים, בשובה מקבורת אישהּ האהוב…

– לא… אין חשק לקום…

– איחרת שֶבת, מה?

הוא ישב על הכיסא אשר למראשותַי.

– לא… כך…

הבטתי אל פני רעי כמעט ואבין, כי דבר לאט עמו; אולם הַרגֵש הִרגשתי, כי צריך אני לשׂוּם יד לפה עד עת קץ, והעת ההיא – אשורנה ולא רחוקה…

קמתי ואלבש את בגדי וארחץ את פּני ואבקש תֵּה. מילאתי כוס גם לחבֵרי ונשתה בדומיה.

כבֵדה היתה עלי השתיקה – כַּדיבוּר על חבֵרי, אבל שתקתי.

– פרידין – הרים, לאחרונה, חברי את עיניו הלחות־בוערות עלי.

הבטתי אל פניו בציפייה.

– פרידין – התנשא ממקומו וישב שנית – היום אני נוסע, כלומר מחר…

לא זה חפץ להגיד. חשתי, כי לבי מתמזמז מעוֹצמת הלחיצה.

– לרנר – לא התאפקתי, כי לא ידעתי את נפשי – אתה… מה אתה חפץ להגיד לי?…

פני רֵעי כוסו בעב־הענן ויאָלם.

נקוטוֹתי בפנַי – ואשתוק.

עברו עוד רגעים אחדים. הוא העיף עלי שנית את עיניו.

– היא – קרא בהַמשכה שלא־מדעת – לא זאת… אֶ… כבד מאוד, אַח לא…

לבי נלחץ ועיני נעכרו. מיהרתי להסב את פּני.

– גמרתי – הוסיף רעי לקפוץ מעניין לעניין – לנסוע עתה לבזק… אנוח מעט; אחר־כך –

מחָדש… הַכּוֹל מחדש… מבין אתה?… פרידין – קם, לאחרונה, מכיסאו – ניסע נא יחדיו…

זאת חפץ להגיד.

– יחדיו?

– כן – התחיל רעִי וקולו נעשה מרגע לרגע יותר בטוח – זאת היא עצתי…

הבינותי – חשתי בכל מהותי המתקוממת את אותם הדברים המרים, את אותם הדברים הנוראים, אשר החליט חברי להשמיע היום באוֹזנַי – ואתחלחל; אולם לא הסתּפַּקתי רק במה שהִרגשתי; לא חפצתי להאמין, וכשחפצתי – לא האמנתי, כי הוא החליט להשמיעם אלי ברור; צריך הייתי לשמוע אותם מפיו, אף־על־פי שרק זכרונם הכּהה והמטושטש בלבד בּיתֵר את לבבי כמדקרות חרב…

– לא אבינך, לרנר…

– בל צריך אתה להבין! – התלהב רעי – פרידין… עומד אתה על עברי פי פחת…

נו חושה, חושה איפוא – – –

– פרידין – גמגם רעי בהתרגשות – אתה… אתה אוהב את ג’ניה… אתה… גם אני

אהבתיה…

גם אני אהבתיה – ופירושה?

לוּ היה מדבר אלי כדברים האלה עוד אתמול – כי אָז היתה ג’ניה אולי זוכה שתפריד ביני ובינו לעולמי עולמים; אבל היום הבלגתי. הוא לא חידש לי כלום; הוא – היה רק המשך הלילה…

הורדתי את ראשי.

– גם א־ני א־הב־תי־ה! – הטעים רעי את דבריו שנית ויורה באצבעו על לבו, בהתייצבו נכחי.

– יודע אני, לרנר…

– מה? – קפץ רעי כנשוך נחש – יודע אתה?… היא עוֹדָה…

– לרנר! – שיסעתיו להכחיש את השערתו.

– ואתה – שעה אלי – בכל זאת לא ירקת לה בפניה…

– לרנר, היא לא…

– סמרטוט! – שאג רעי בקול מוזר – אין לי דבר עמך!…

– לרנר! – קמתי ממקומי.

– סוּרה! לא טוב אתה ממנה, נבזה!

הוא חבש בקצפו את מגבעתי שלי ויפתח את הדלת ברעש.

– היא לא סיפּרה לי כלום! – שאגתי בנשימה אחת – חזוֹר בך, רֵע!

– מה? – הִפנה אלי את פניו וישאל באֶרס־רוֹעֵד.

– חזור בך!

באותה שעה תיעבתיהו בלבי.

– מה אמרת? – הוסיף רעי אֶרס בלעג־מר.

– היא לא סיפרה כלום, אני אומר לך, כלום לא סיפּרה! שומע אתה?

– כלום – נבוך רֵעי ויסגור את הדלת – ו… מאין איפוא תדע?

– לא לך לדעת… הבינותי…

– ה־בי־נו־ת – הטיל ספק בדברי ויחפוץ להאמין בהם.

– כן… דרכיך העידו… פניך העידו…

– כן – נאחז רעי במחשבה – נו, סלח לי, רֵע… ובכן אנו נוסעים?…

– לא אראה כל נחיצות בדבר…

– חה־חה: נו, השתעשע עם השטן… פרידין – אני אחיך…

– לרנר – התחננתי אליו – ספר לי מה מצאת בה…

– אני אחיך – לא שׂם לרנר לב לדברי – פרידין, אני… אני רואה אחריתך…

– מה מצא־ת בה, לרנר?

– מה? – הזדעזע פתאום – מה מצאתי בה, אתה שואל? את זה אתה שואל? – המשיך בארס

במהירות – פרידין… אחי… אנוכי מצאתי בה… מצאתי בה עלמה… המתרפקת – הוא מונה באצבעותיו – עלי; אחר־כך על איזה רֵיאליסט־רֵיקָה; אחר־כך על איזה מורה־סופר או, חושב כי הוא סופר… סרוויזוב… יודע אתה אותוֹ… אחר־כך על רֵעוֹ, מתחת לחוטמוֹ, על בֶּלי… אחר־כך עליך, ובעוד שבועות אחדים תמצא לה מסתמא עוֹגב אחר – – – הנה מה שמצאתי בה!… עמוּד הקלון היא בדרך־חיי! – סִיים בקול נורא – נוּסה לנפשך, אני אוֹמר…

כל מידת שִנאתי שטפה אל תוך לבבי הנענה ולרנר היה מטרתה.

– לרנר – הטלתי בו ארס – הלא אהוֹב תׂאהבנה עוד גם עתה…

– מה? – קפץ רעי ופניו עוּותוּ.

– כן! – החלטתי במנוחה־מעוּשׂה – אתה אוהב אותה גם עתה…

– את מי? התלהבו עיני רעי באש מוזרה – את זו העגבנית?…

– מה אמרת? – שאגתי ולא ידעתי את נפשי – שוטה!

הדלת נפתחה וג’ניה באה החדרה.

 

15    🔗

אנוכי קמתי לקראתה. לרנר הוריד את עיניו.

היא הציגה במנוחה את שׁמשייתה בפינה על יד התנור. ניגשה אלי, נתנה לי את ידה ותברכני; אחר־כך קרבה אל לרנר במנוחה, כאל מיודעה מכבר, ותושט גם לו את ידה.

– מה שלומך, אדוני לרנר?

הוא הרים את עיניו ויבט אליה – ויושט לה את ידו.

– הא… שלום – התנשא ממקומו לאט.

– שב נא, שב – הרגיעה אותו ותתבונן מסביבה – אנוכי אמצא לי מקום.

דוּמייה. איש מן הצד היה שֹם אותה לשוֹפטת ואותנו – לנאשמים…

– נו – הפריע, לאחרונה, לרנר את הדומייה – צריך איפוא ללכת; איזו שעה אתה? – פנה אלי ויישאר על מקומו.

– למה זה תמהר? – שאלה ג’ניה בשִבתה על המיטה – או אולי אנוכי הגורמת? – הוסיפה בלעג כל־שהוא.

עיני רעי התלקחו, כיסאו חרק מתחתיו ולא ענה דבר.

– הוא נוסע מחר מכאן – חפצתי להחליק את השרטת.

– נוסע? לאן?

– לבזק.

– להרבה זמן? – פנתה אל לרנר.

– עד… עד עבור ימי הקיץ.

– ואח"כ תשוב אלינו?

– לא.

– כיצד? לעולם?

לרנר לא ענה. כוחו עזבהו.

– והעבודה? – קיבלה ג’ניה את שתיקתו כהוֹדאה.

הוא לא ענה גם על שאלתה זו.

– נו, שלום איפוא, פרידין! – קם, לאחרונה, מכיסאו ויושט לי את ידו.

קולו רעד.

– הלא תסור הנה מחר?

– אולי… נתראה עוד – חפץ, כנראה, לרמוז לי על הצעתו.

בלבי התעורר פתאום רגש מעיק; האומנם – הרגשת הבדידות העתידה?…

– שלום! – קרא בחופזה ויצא.

ולג’ניה גם לא פנה…

 

16    🔗

בצאת לרנר מן הבית השׂתררה בינינו דוּמיה נוראה. ג’ניה קמה מן המיטה ותתחיל להתהלך בחדר אחוזת־מחשבות, כפי הנראה, בלתי נעימות. לפעמים היתה מעבירה בכפה על פניה במהירות ומתאנחת חרש.

ואנוכי סבלתי ברגע ההוא את כל ייסורי הגיהינום. נוסף על הכול עלו על לבי ברגעים ההם גם דברי בֶּלי חברי למקוּטעים, אשר החלו בימים האחרונים מאיזה סיבה לעלות על לבי ולדוקרני לעתים תכופות. כל מלה וקטע־מלה עקצוני כנחש צפעוני; כל הד צחוק־פרוּע או הלצה צינית, שהגיע לאוזני ממרחק בעת ההיא, הסתמנו באוזני ובלבבי במלה האַכזרייה:

– עגבנית…

עגבנית… הנה היא מתהלכת בחדרי ולועגת לי ולאהבתי…

אַח… אוֹיְ־יְ…

עגבנית – תיכף תיגש אלי, תחבקני, תישקני, ואגב תשקיף מבעד לחלון החוּצה: אולי יש אחר טוב הימני, יפה הימני…

מְצִיאה…

הכיסא חרק תחתי ברעש.

עגבנית, עגבנית – עטופת שמלה שחורה – עדוּיית מעיל לבן חוֹפשי – עגבנית…

ולרנר הלא אהוֹב יאהבנה גם עתה – וגם אני אוֹהבנה…

הנה היא עלמה זו – אני אוהב אותה…

תרועה גדולה וממושכה… תרועת עגלת־הקיטור מן התחנה. ולי נדמה, כי את יללת לרנר חברי האומלל אני שומע, הבוכה עתה במסתרי היער על אובדן אהבתו ונשמתו, ויללתו הולכת מסוף העולם ועד סופו…

וככה איליל גם אנוכי…

לא! הוא ייליל; הוא – יבכה; כי הוא חדל־אישים, נבזה, עריץ…

ואני…

– ג’ניה! – קפצתי אליה בחלחלה ואלחצנה מאחוריה אל לבי בכוֹח גדול – אחותי!…

– דויד! קראה אלי ג’ניה חרש – עָזבֵני.

– מה? – נרתעתי לאחורי.

– הראית? הוא לא הושיט לי את ידו…

הורדתי את עיני.

– כן…

– שוטה! – סיננה מבעד לשיניה ותשב על הכיסא.

דומיה.

– שוטה – הוסיפה לחשוב בקול חרש – והלב כואב…

– מה?

– שמע נא, דויד – פנתה אלי – קרב הֵנה… הֵנה… שב…

היא הושיבתני על ברכיה.

– כן… האהבת מימיך?…

עיניה היו כל כך שוגות ומַשׁגוֹת – ואנוכי הבטתי ישר אל תוֹכן. לא העזתי לחשוב עליה מחשבת־פיגול באותה שעה.

עניתי לה בנשיקה רותחת.

– חדל, דוד… אֱמוֹר: האהבת מימיך?

– אהבתי, ג’ניה, אהבתי… אהבתי ואוֹהַב…

– אַח, דויד! חדל ממעשי־נערוּת! נו?

– כלומר?

– בטרם שפגשתני?…

– זאת היא אהבתי הראשונה, ג’ניה, הראשונה…

– ככה ידעתי… ואני…

– ואַתּ?…

– דויד! – לא הפיקה שאלתי הנלהבה רצון ממנה.

– ג’ניה…

– שמע נא איפוא, דויד… מעולם לא הייתי מספרת לך, אלמלא… אלמלא, נו… אנוכי אהבתי

פעמים אחדות בטרם שפגשתי אותך… את לרנר אהבתי עוד לפני שנתיים ימים… את רפאל גילדין הריאליסט… אהבתי את סרוויזוב באודיסה, גם את בֶּלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך… כן… ואת כולם אהבתי! – הרימה את קולה הרטוב – את כולם, דויד!… אהבתי בכל חוֹם־נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב־העלומים… אהבתי – ואתמסר לידם כולי… כולי, דויד, כמו שאני מסורה לך עתה… אבל הם לא אבו הבינני… הם… הם היו שוטים ושפלים… הֲכיחדתי מלרנר דָבר? ישר הגדתי לו: לרנר – חדלתי… מה הפֶלא? חדלתי – וַחֲסל… אדם שוֹגה… ומה ענה?… ומה ענה רפאל גילדין? וסרוויזוב? … במי האשָם?… שואלת אני, וכי בי האשמה?… בִּי?… מפני מי הורמה המסיכה?… מפני מי, אני שואלת… מילא, לבֶּלי ירקתי בפניו… שוטה! – כתפותיה הזדעזעוּ וקולה הורם כמעט ויֵחָנק – שָׁפל!… לְ… עגבנית נתנני… הוא בֶּלי, המוּגבל, ה… השפָל, הנמלה, דויד! – נפלה פתאום על צווארי ותלחצני אל חזה וקולה הלוהט־רועד נפסק – יקירי… אנא… אל נא תהי גם אתה כמוהם…

– ג’ניה! – התחלחלתי ואקרא בכאב עצום בלב – הישָׁקטי… אני מאמין… אני שונא את

כולם… אני מתעב…

– אַח, דויד! – נרתעה ג’ניה וקולה רעד מתוך דמעות סוערות –שכח, דויד… שׁכָחה…

 

17    🔗

נִדְכֶּא, מעוּנה, חיוור ורפוי־עצבים ישבתי למחרתיים על יד ג’ניה ואחריש. דומייה מעיקה רבצה בחדר. היא היתה כבֵדה ואילמת כגֶ’ניה. מה לה?

היא לא דיברה אתי דבר, רק שאלה קטנה אחת שאלתני בבוֹאָה:

– אתה לא היית בביתי כל העת?…

מדוע לא עניתי לה?

ותשב.

מתחת למצח העיפותי עליה את עיני. הכל כשהיה, אך…

העיניים, העיניים… מִנָלָהֶן הָא?…

קוֹר־קל עבר בעצמותַי…

מה לה?…

– מה תביטי אלי?

ואנוכי רוֹעד שוב מקוֹר בלתי־ידוע לי עד הֵנה.

וכשהנחתי דומם, שלא בלי רֶטט, את ראשי הנִלאֶה על כתֵפה הדומֵמָה, חיבקתני פתאום בשתי זרועותיה, כוננה רגע עיני מול עיניה, אחרי־כן לחצתני פתאום אל חזה בכל כוחה ותמטיר עלי עתרת נשיקות חמות, נלהבות, קודחות, נשיקות נפש רועדת, מפרכּסת…

חשתי בלבי חמימוּת קלה מאירה…

– ג’ניה! – קראתי בקול חלש מבלי הרים את ראשי – אח, ג’ניה…

היא לא ענתני.

הִבטתי אל עיניה שֵׁנִית ואֶדום.

ובטרם לכתה מאתי שלחה אלי שנית את מבטה החדש, מבטה הנורא, ומפי התמלטו מלים נחפזות, בוערות:

– מחר אהיה אצלך…

והיא העיפה עלי שֵׁנית את עיניה, מעֵבר לסף…

 

18    🔗

עברו ארבעה ירחים, ירחי עמל וייסורים. לרנר כבר הלך לו מזה וכל העבודה נשארה על ידינו…

תיכף אחרי לכת לרנר מזה החל הד“ר מינקין וכל אלה החברים ה”מתונים", כמו שקראו לעצמם, להציקני בדברים מעין אלה, שהֵעיר לנו זה כבר בהערתו למכתב־הנשים, ורק ביֶתר מחאה, ביֶתר שׂאת… במצב האגודה, בנוגע לפּרוֹגראמה הבּאזֶלית, היתה עזוּבה רבה; הפּועלים היותר חרוצים מן העם עזבו את מחנותיהם השונות ויבואו לעבוד אתנו, יען כי היתה עבודת “ישראל־הצעיר” יותר מַתאמת, יותר מַספקת לתביעותיהם הכהות של כוחות צעירים, כוחות סוערים, רוגשים והוֹמים; אולם גם בעוֹבדם במחיצתנו אנו נזקקו למורי־דרך, למפַקדים…

ואני וג’ניה – אהבנו איש את רעהו… אהבנו בכל אַכזריותה ומוֹראה של המלה הגדולה הזאת לנו – – –לנו!…

אָמנם בימים האחרונים מתחילה ג’ניה לשׂוּם יותר את לבה לעבודתה; אבל ככל אשר תוסיף לעבוד כן יגדל יגוֹנה; תמיד אינה שבֵעת רצון, תמיד היא מתאוננת…

בוֹדֵדה היא…

החבירות באגודתה אָמנם מתרַבוֹת, אבל אין היא רואָה בהן כל תועלת. שולחים אותן לגבות כסף – הולכות, מפקדים לעשות איזה דבר – עושות. אבל אין בהן כל חַיּוּת, כל ניצוץ לוהט… כל צעד קדימה עיקרי, יסודי אינה מַרגשת… לומדות הֵנה עברית – ומפטפטות בסַאלוֹניהן: שלום, אדונִי… תודה רבה… מה?… אָהבתי, אהבתָּ, אהבתְּ… והלאה מזה – לא כלום… לְ־לא כלום… כאילו כל עיקרה של האגודה לא נברא אלא בשביל זה, שאֵלוּ בנות־המוֹדה תוכלנה להשתעשע, מלבד במִלות הצרפַתּיות, שרכשו להן מעל דַפי איגנַטוֹביץ, עוד גם במִלוֹת עבריות… לאחרונה, מתחיל הדבר להיות לה לזרא… זמן רב לא תסבוֹל את זאת… אנוכי מדבר – מה אנוכי מדבר? יודע אנוכי אותה, מה?… לא זאת היתה כוונתה… מבין אנוכי? כל זה, כל זה ביחד – לא זאת, לא זאת – וַחֲסַל… אח, דויד, דויד!…

ואנוכי – מבקר אותה יום יום, שוהה אצלה זמן רב, מדבר על מה שנשכח ושלא נשכח, ומתאונן באוזניה על אשר בימים האחרונים התחילה לסוּר אלי לעיתים בלתי־תכופות כל כך כמקוֹדם…

כן… אותה המהומה הרבה, שמתחה את העצבים עד הקצה האחרון בעוד היות פה לרנר, היתה אנחת־הגיבור האחרונה…

“ישראל הצעיר” יגווע, ימות והיה כלֹא היה – ושנה לא תמלא לו…

העֶצב־הרועד הראשון נקרע יחד עם לכת לרנר מזה – וגם האחרים ייקרעו…

ייקרעו…

ג’ניה מתחילה בימים האחרונים לִישַׁעמֵם. מבין אנוכי? הכּול ה־כּול – מה־שֶׁהיה… מרחביה אין… צר לה המקום…

לי עודנו דַי מרוּוח…

 

19    🔗

עבר עוד ירח…

הכול כשהיה – מלבד מפלגות התלמידים שחדלו וקריאות־הציבור שאפסו; הכול כשהיה – מלבד האסיפות הנלהבות שבטלו ובית־המקרא והבּיבּליוֹתֵקה ששממוּ…

הכול כשהיה – מלבד בית־הספר לנערוֹת, שבא לידי מוֹרָה אחרת “מחזקת פּנסיוֹן” והיא מחנכת שם את ילדות אלה האנשים, שידם משֹגת לשלם לה חמישה וששה רוּבַּל לחודש…

ג’ניה כבר הלכה מפה לפני שבועיים. שוממים היו לה, לאחרונה, החיים פה בכפיפה אחת – עם מִי? עם מה?

– אין היא פילוֹסוֹפָה – אמרה לי על התחנה – אחרת במקומה ובמצבה היתה כבר טעונה מסקָנות־טבועות והחלטות קבועות, והיא… היא יכולה רק לקחת את מקלה ואת תרמילה – וְהַיְדָה…

אנחנו, כמובן, נשארנו ידידים… כשניפגש ברבות הימים צריך אני להוֹשיט לה את ידִי ולשאול לשלומה…

היא… אך, לא! ג’ניה, קרן־השמש האחת, אשר במחשכי לבבי השָמֵם – לא! אין אני כמוהם, אין אני כמוהם!…