_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הערכת עצמנו

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

א

חשבוננו עם עצמנו כל יום זמנו, אין שעת חירום גורעות מערכו כלום, אם לא מוסיפה עליו[1].  יחסנו לעצמנו הלא הוא היסוד והשורש לכל היחסים מצדנו, לכל חשבון חיינו ועולמנו, וקודם כל תלוי בו כוח קיומנו הלאומי, כוחנו הלאומי לחיות ולחדש את חיינו.  ודוקא בשעה זו, שכל תקותנו הלאומית מוטלת בחיק הגורל לא למותר לנו להתבונן קצת, כיצד אנחנו מתיחסים לעצמנו בזמן הזה, כיצד אנחנו מעריכים את עצמנו ואת כוחנו, לא למותר להטריח קצת את מוחנו, לחשוב קצת מחשבות, אם באמת זהו היחס הנכון, המבוקש של עם מבקש חיים אל עצמו.  ואם לא – כיצד אנחנו צריכים, אם חפצים אנחנו באמת, להתיחס לעצמנו, כיצד אנחנו צריכים להעריך את עצמנו ואת כוחנו.

'הערכת עצמנו' – מבטא בן שתי מלים פשוטות וברורות, ועדיין אינני יודע פירושו, עדיין אני תוהה ושואל:  מה משתי אלה חשוב לנו יותר:  ה'הערכה' או 'עצמנו'?  מה הוא פה העיקר:  אם העיקר הוא איך שאנו מעריכים – מידת כשרוננו להעריך יפה, או שמא העיקר הוא מה שאנחנו מעריכים, אותו הדבר שאנחנו קוראים לו עצמותינו?  ואין השאלה על מהותו של מה שמעריכים, כי אם על ישותו ועל זכות קיומו.  השאלה היא:  היש איזה 'עצמנו', איזה 'אני' לאומי קיים, שמעריכים אותו, או שמא אין בו צורך כלל, ובלבד שנדע להעריך יפה?  השאלה היא:  היש זכות קיום לעצמותנו העלובה, שבאים להעריכה, היש לה הזכות להשאר עצמות מיוחדת, מקורית או לא?  בשביל מה נחוצה לנו ההערכה:  אם בשביל לחדש, לחזק ולהעמיק את עצמותנו הלאומית או בשביל למעט את דמותה ולטשטש את צורתה?  או שמא בשביל לעקרה לגמרי מן השורש ולהחליפה באחרת, נאה הימנה?  ואין כל השאלה הזאת, כמו שיש לחשוב בהשקפה ראשונה, פרי מוח מפולפל ומשונה, כי אם פרי חיינו האויריים, המפולפלים והמשונים.  כי בהסתכלך בצורה שמקבלת הערכת עצמנו בחיינו ובספרותנו, אתה רואה, כי כל הערכה חדשה אינה באה אלא להראות, כי רבים עוד יותר הקווים בצורתנו הלאומית, הבולטים יותר מדי והדורשים 'דִיות' או פשוט טשטוש, והמהדרים דורשים פשוט לעקור את הכל.  ובעל כרחך אתה שואל:  מה באים להעריך?  הנשאר עוד מה להעריך או הֲיִשָאר?

הלכה זו נתפרשה מחדש על ידי י"ח ברנר בהרצאתו, שנדפסה ב'רביבים', קובץ חמישי, בשם 'הערכת עצמנו בשלושת הכרכים' (של כתבי מנדלי מוכר ספרים)[2].  אולם אין זאת דעת יחיד, – הלכה זו רווחת מאד בזמננו בחיינו ובספרותנו.  רבים לוטשים לנו, איש איש כפי מסת כוחו וכשרונו וכיד ההשקפה הרחבה או הטעם הטוב או ההכרה העליונה הטובה עליו.  הצורות שונות, שונות לפעמים מן הקצה אל הקצה, אבל הרוח אחת.  זאת הרוח הזרה, הרודה בנפשנו שלא מדעתנו, שדברתי בה בכלל דברי על אודות הקונגרס[3] , אלא שבהרצאה זו של ברנר מצאה לה את ביטויה האחרון, היותר שלם והיותר ברור.  באופן כי הרצאה זו כאילו באה לאַמת באופן היותר נמרץ ובקול ענות גבורה מה שאני אמרתי במאמרי על הקונגרס בקול ענות חלושה, ומתוך כך בצורה לא מוצלחת.  כדאי היה לסקור סקירה שלימה, מקיפה ועמוקה על הזרם הזה בספרותנו החדשה, לגלות ולהאיר את עקבותיו באשר הם שם.  אולם הדבר הזה דורש עבודה גדולה, ואני מניחה למי שירגש בעצמו כוח לעשותה.  אני אסתפק בתמציתו של דבר, בהרצאתו של ברנר, אלא בתור דוגמא, עד כמה הרוח ההיא נתפשטה ונתאזרחה בקרבנו בדור הזה ועד כמה היא מתלבשת בלבושים שונים בחוגים שונים, ובתור מצע ומבוא לעצם הענין, אתחיל בסקירה קלה על מה שהורה לנו ה' ח. ז'יטלובסקי בקיץ שעבר בהלכות 'הלאומיות הפרוגרסיבית' בשורה שלימה של הרצאות ובמאמרים ב'האחדות'.

__________

על תורתו של ה' זי'טלובסקי לא אתעכב הרבה.  דעותיו במה שנוגע לעניני אינן שונות הרבה ממה שאנחנו רגילים לשמוע ולקרוא בכל הזדמנות רצויה ושאינה רצויה ומצטיינות אולי ביתר ליטוש, מחשבתי ונפשי כאחד.  השקפתו על מה שהוא קורא בשם 'לאומיות פרוגרסיבית' חשובה בעיני יותר בתור דוגמא טיפוסית מאופן המחשבה וההרגשה ביחס להתחדשותנו הלאומית, ומתוך כך ביחס לעצמותנו הלאומית, מאשר מצד עצמה.  כך או בדומה לכך חושבים ומרגישים בזמננו רבים בקרב חוגים ידועים, שקוראים לעצמם או שקוראים להם מתקדמים.

תמצית השקפתו, עד כמה שניא נוגעת לעיני, כלולה כולה במאמר אחד:  לאומית פרוגרסיבית – לאומיות יחּוסית.  זוהי כל התורה – ואידך פירושא.  הלאומית אינה עצמות לאומית מיוחדת, אינה 'אני' לאוּמי מיּוחד, - הלאוּמיות היא מין צבע חיצוני של רוח האומה – כמובן, עד כמה שיש בכלל מקום בלאוּמיות יחוּסית לאותו הדבר, שקוראים לו 'רוח האומה', - שאין לו, והעיקר שלא צריכה להיות לו השפעה מיוחדת על היחסים של בני האוּמה אל החיים והטבע.  העיקר – שלא לשגות באיזו עצמות לאוּמית טבעית, מיוּחדת, באיזו 'עצמות לאוּמית מיטפיסית'.  השתקעוּת במין שגיון שכזה יכולה להביא לידי, מי יודע מה, אבל ביחוּד היא מסוּכנה לפרוגרס.  צריך לדעת ולהבין, כי העיקר הוא הפרוגרס וכי תחיה לאוּמית ריאקציונית (קרי:  עצמית, מקורית) נוח לה שלא תבוא לעולם.

פרט אחד קטן, צדדי, משעת הרצאתו של הסופר בכנרת די אופיי במובן היחס הנפשי אל עצמוּתנו הלאומית.  בשעה שבירר המרצה את השקפתו על הדת, שהיקפה קטן מהיקפה של הלאומיות, מעין עיגול קטן בתוך עיגול גדול, ושאפשר לפי זה ללאומיות אחת, וגם הלאוּמיות היהודית בכלל זה, שתהא כוללת בתוכה דתות שונות, נמצא מי ששאל:  אם כן יכול יהודי לקבל את הדת הנוצרית ולהשאר יהודי לאומי? – 'כן!' ענה המרצה.  וכאשר הוסיף השואל ואמר:  אם הדעה הזאת תתפשט ותתקבל בכל תפוצות ישראל, לא יארכו ימי חיי עם ישראל על האדמה, – על זה אינני חושב', ענה המרצה.

עם ישראל יחיה, עם ישראל לא יחיה, – מה יש פה לחשוב?  הפרוגרס הלא לעולם יחיה!  זאת היא הלאומיות הפרוגרסיבית, היחוּסית.

וככוח קיומה של הלאומיות היחוּסית, כך כוח יצירתה.  כשם שהעצמות הלאוּמית אינה דבר מיוחד על פי עצם מהוּתה כעצמותו של כל פרט, של כל בריה חיה, כי אם דבר יחוּסי וממילא – אם תאבה ואם תמאן – עובר ושטחי, כך היא גם היצירה הלאומית.  אוּמה (כמובן, לא אוּמה נחשלת, כמו שהיו, למשל היהודים, היוונים, הרומאים בימי קדם, או כמו שהנם עד היום הסינים, ההודים, היפנים), – אוּמה פרוגרסיבית אינה יוצרת תרבות מיוּחדת, ליצירת חיים חדשים שלא על פי נוסח אירופה היא על פי עצם מהותה לא רק פרי דמיון חולה, כי אם – מה שהרבה גרוע מזה – גם שאיפה ריאקציונית, שוביניסטית וכו'.

'התבדלות קולטורית זו (יצירת 'תרבות עברית עצמית וחפשית' בארץ ישראל) עלולה להוליך אתכם לקנוסא.  כי מי שבקי בקצת בתולדות העם העברי יודע שעלייתו וירידתו הקולטורית מוּתנה מכוחות היצירה המפכים מסביבו.  אם הוא נתון במרכז קולטורי עשיר ומלא חיים, אז הוא צומח ומתפתח, ואם לאו הריהו שוקע ויורד.  כך, למשל, בתקופת הפריחה של הקולטורה האשורית נוצר התנ"כ, ובתקופת העליה של הקולטורה הערבית – הפילוסופיה העברית של ימי הבינים.  וכשמסביב לנו לא נמצא מרכז חי, היינו צוללים בבצתנו בלי כל תנועה של חיים ויצירה' (ממאמרו של ה' ז'יטלובסקי ב'האחדות' 38-39).

הוי אומר:  תמיד מותנה עלייתו וירידתו התרבותית של עם ישראל מכוחות היצירה של אחרים.  ואפילו בימי עמידתו ברשות עצמו לגמרי, בימי יצירת התנ"כ, היתה עלייתו וירידתו התרבותית מותנה מכוחות היצירה של עם אחר, של עם אשוּר.  ועם אשוּר?  מכוחות היצירה של מי היתה מותנה עלייתו וירידתו התרבותית של זה?  מאליו מובן, כי עם זה, מכיון שאינו עם ישראל, שאינו עמנו, לא היתה לעלייתו וירידתו התרבותית צורך להיות מותנה מכוחות היצירה של אחרים.  כך לומדים את היסטוריתנו אנו מפי אחרים!  כך לומדים להתבטל בפני אחרים על יסוד מדעי;  ובאמת במה נחשבת עדוּת עצמותו המקורית מאין כמוה של התנ"כ, עדות מקוריותם מאין כמוה של כל חיינו בעבר הרחוק לעומת עדותם של מלומדים מקרב האחרים?

בעל כרחך אתה שואל את עצמך:  עד היכן צריכה לרדת הרגשת עצמותו של אדם (ושל עם), בשביל שהוא לא יאמין בכוח החיים של עצמו, בכוחו להיות חי ככל בריה חיה, נושא את עצמו, עולה ויורד בכוח עצמו ויוצר חייו בכוח עצמו, בשביל שהוא יפחד מפני צלו, מפני עצמותו, מפני מקוריותו!  ובשכר זה באים אלינו במליצות, הבאות לגלות את יתרון הלאוּמיות הפרוגרסיבית על כל עצמות לאוּמית מקורית, מעין:  'אין קנין פרטי בנכסי הרוח', 'הפקר הן היצירות הרוחניות' וכדומה.  אינני בקי הרבה במליצות כאלה, רק אחת אני יודע, כי מי שחי רק על מה שהוא זוכה מן ההפקר, הוא עני, עני עלוב, כי השיר משלם תמיד משלו בעד מה שהוא לוקח משל אחרים או בעד מה שהוא זוכה מן ההפקר, – משלו ולא ממה שטחן משל אחרים או ממשה שמזג את של אחרים בשל אחרים.  ויותר שהוא עשיר – יותר הוא משלם משלו.  וחילופו בעני.

דוגמה יפה ממהות היצירה של הלאומית היחוּסית, הפרוגרסיבית הוא האידישיזמוס, משא נפשו של האדון ז'יטלובסקי, אשר הטפתו ללאומיות פרוגרסיבית באה בעיקר כדי לכבוש ל'לשוננו האלומית' את ארצנו הלאוּמית, – לא!  איזו ריאקציה, איזו נסיגה לאחור!  לשון, שקיבלנוה, מאחרים לצורך משא ומתן עם אותם האחרים ושקנינו אותה בעיבוד צורה, – היא לשוננו הלאומית מעתה, היא ולא אחרת!

וכך צריכה להיות תרבותנו, כך צריכים להיות חיינו, וזאת תורת עולמנו! 

אכן אין חקר לרוח הסרסרות!

כללו של דבר:  באפנו להתחדשות לאוּמית צריך שיהיה לנו לעינים לא ה'אני' הלאומי שלנו כמו שהנהו על פי עצם מהותו וכמו שהוא צריך להיות, – לא!  צריך שיהיו לנו לעינים האחרים, אנחנו צריכים להיות ככל העמים.  בזה הדעות שוות משני הצדדים.  יותר נכון, ברנר עוד מרחיק לכת.  שהרי הוא כותב:  'תעודתנו היא עתה דוקא להכיר ולהודות באי-היחוס שלנו מימות עולם ועד עתה.  בפסול האופי שלנו – ולהתעלות ולהתחיל הכל מחדש' (ההדגשה שלי – הכותב).  וקצת לפני זה:  'הכרת עצמותנו הנכונה, הצדקת הדין עלינו, מעלה אותנו על עצמנו'.  ובמקום אחר (צד III):  'אנו אם עתה לא נהיה לאחרים, אם אם עתה, בהשתנות תנאי הסביבה, לא נהיה לעם סגולה, זאת אומרת לעם ככל העמים (ההדגשות שלי – הכותב) שכולם סגולה בשביל עצמם, נאבד מהר' (ההדגשה בגוף ההרצאה).

זאת אומרת – אוסיף גם אני פירוש משלי – הסמל הלאומי שלנו צריך להיות מעתה אותו הטיפוס העלוב של בן אדם, שאין לו משלו כלום ושכל האידיאל של הוא:  'כמו כל הבריות'.  ומובן, כי גם אותו בן אדם, אותה בריה עלובה, יש לו חוטם שלו ובכלל כל אותם הסימנים, שמנוּ חכמים בבריה זו, שקוראים לה אדם, ישנם לו משלו, וגם הוא חי ברוחו הוא, עד כמה, מובן, שיש בו רוח חיים, כלומר גם הוא 'סגולה בשביל עצמו' ...  אכן צריך להשיג את המדרגה העליונה שבהכרה בשביל להכיר ולהשיג את כל פרוגרסיביותו, את כל אסתיטיותו ואֶתיותו של סמל לאומי כזה!  ואני אמרתי, עלובה בריה כזו, עלוב בן אדם כזה ועלובה אוּמה כזאת.  בריה כזאת אינה בריה חיה, כי אם סמרטוט, ולעולם לא תתעורר, לעולם לא תתרומם משפלותה, כי גם שפלותה, גם התרוממותה אינן כלום, אינן רחוקות זו מזו כלל.  ואני אמרתי, כי כל אישיות – בין פרטית, בין לאומית – כל אדם בעל אופי וכל עם בעל אופי, הוא תמיד במובן זה בבחינת 'אני – אני ולא אחר', תמיד בבחינת 'אתה בחרתנו' ולכשתרצה – בבחינת 'אני ואפסי עוד'.  מובן, כי יש הבדל בין 'אני ואפסי עוד' של תינוק או של פרא אדם, ובין 'אני ואפסי עוד', למשל, של טולסטוי, הכותב ביומנו, בהיותו כבן כ"ד, בעת שכתב את סיפורו הראשון 'היסטורית ילדותי', כדברים האלה:  'יש בי דבר-מה, המכריח אותי להאמין, כי אני נולדתי לא בשביל להיות כמו כל הבריות[4].  ולאו דוקא טולסטוי, אשר, כנראה, 'נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי', – כך הוא כל איש בעל כשרון ובעל אופי, לפי מידת עצמותו ומקוריותו.  כך הוא, למשל, גם ברנר בעצמו, במידה שהוא בעל כשרון מקורי ואישיות.  וכך היא כל אומה, במידה שהיא ראויה לשם אומה, כל אומה שיש בה רוח חיים, שיש בה לא רק הכרה עצמית עליונה, כי אם גם הרגשה עצמית חיה, בריאה, טבעית, כל אומה שיש בה כוח ורצון לחיות ולהיות יוצרת את חייה ואת עולמה.

והסיסמה הזאת:  'כמו כל העמים', 'כמו כל הבריות' היא עתה 'המלה האחרונה' בקרב כל בעלי ההכרה העליונה שלנו, בלי הבדל מפלגה ומעמד.  כך סובר הדוקטור המלומד, הפרוגרסיסט הנלהב ה' ז'יטלובסקי, כך סובר המספר-הפובליציסט, בעל ה'אמת' האסתיטית והאתית י"ח ברנר, הרחוק מן הראשון אולי כרחוק מזרח ממערב, וכן סוברים, למשל, בעלי ה'רַזְסְוֶט'[5], הרחוקים משניהם אולי כרחוק מזרח ממערב.  'כמו כל העמים' – את המלים האלה אני זוכר עוד מלפני שנים אחדות (אתה אני קורא את העתון הזה רק לעתים רחוקות, רחוקות מאד, ואיני יודע מה שכותבים בו עתה), אף כי בעלי ה'רזסוט' באו למסקנה זו מתוך הנחות, שיש לחשוב, כי גם ז'יטלובסקי גם ברנר היו נרתעים מפניהן לאחוריהם ואלי לא פחות מאשר מפני 'אתה בחרתנו'.

אכן כל הדרכים מובילות לרומא!

כמדומני, כי בסיסמה הקטנה הזאת, 'כמו כל העמים', כלולה הערכת עצמנו שלימה וברורה, הערכת עצמנו, שהיא באמת 'המלה האחרונה':  ללכת הלאה – אין מקום.

אבל בזה אני עובר ל'הערכת עצמנו בשלושת הכרכים' של י"ח ברנר, אשר, כמו שנראה להלן, מצא מקום ללכת הלאה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] המאמר נכתב בתחילת מלחמת העולם הראשונה.

[2] ראה כעת כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ז', תרפ"ח, ע' 219-267.

[3] במאמר 'הקונגרס', כרך א'.

[4] לפי הביוגרפיה של טולסטוי, הכתובה על ידי פ. י. ביריוקוב,  - א. ד. ג.

[5] עתון רוסי-יהודי שיצא לאור בזמן ההוא.