א 🔗
חשבוננו עם עצמנו כל יום זמנו, אין שעת חירום גורעות מערכו כלום, אם לא מוסיפה עליו 1. יחסנו לעצמנו הלא הוא היסוד והשורש לכל היחסים מצדנו, לכל חשבון חיינו ועולמנו, וקודם כל תלוי בו כוח קיומנו הלאומי, כוחנו הלאומי לחיות ולחדש את חיינו. ודוקא בשעה זו, שכל תקותנו הלאומית מוטלת בחיק הגורל לא למותר לנו להתבונן קצת, כיצד אנחנו מתיחסים לעצמנו בזמן הזה, כיצד אנחנו מעריכים את עצמנו ואת כוחנו, לא למותר להטריח קצת את מוחנו, לחשוב קצת מחשבות, אם באמת זהו היחס הנכון, המבוקש של עם מבקש חיים אל עצמו. ואם לא – כיצד אנחנו צריכים, אם חפצים אנחנו באמת, להתיחס לעצמנו, כיצד אנחנו צריכים להעריך את עצמנו ואת כוחנו.
‘הערכת עצמנו’ – מבטא בן שתי מלים פשוטות וברורות, ועדיין אינני יודע פירושו, עדיין אני תוהה ושואל: מה משתי אלה חשוב לנו יותר: ה’הערכה' או ‘עצמנו’? מה הוא פה העיקר: אם העיקר הוא איך שאנו מעריכים – מידת כשרוננו להעריך יפה, או שמא העיקר הוא מה שאנחנו מעריכים, אותו הדבר שאנחנו קוראים לו עצמותינו? ואין השאלה על מהותו של מה שמעריכים, כי אם על ישותו ועל זכות קיומו. השאלה היא: היש איזה ‘עצמנו’, איזה ‘אני’ לאומי קיים, שמעריכים אותו, או שמא אין בו צורך כלל, ובלבד שנדע להעריך יפה? השאלה היא: היש זכות קיום לעצמותנו העלובה, שבאים להעריכה, היש לה הזכות להשאר עצמות מיוחדת, מקורית או לא? בשביל מה נחוצה לנו ההערכה: אם בשביל לחדש, לחזק ולהעמיק את עצמותנו הלאומית או בשביל למעט את דמותה ולטשטש את צורתה? או שמא בשביל לעקרה לגמרי מן השורש ולהחליפה באחרת, נאה הימנה? ואין כל השאלה הזאת, כמו שיש לחשוב בהשקפה ראשונה, פרי מוח מפולפל ומשונה, כי אם פרי חיינו האויריים, המפולפלים והמשונים. כי בהסתכלך בצורה שמקבלת הערכת עצמנו בחיינו ובספרותנו, אתה רואה, כי כל הערכה חדשה אינה באה אלא להראות, כי רבים עוד יותר הקווים בצורתנו הלאומית, הבולטים יותר מדי והדורשים ‘דִיות’ או פשוט טשטוש, והמהדרים דורשים פשוט לעקור את הכל. ובעל כרחך אתה שואל: מה באים להעריך? הנשאר עוד מה להעריך או הֲיִשָאר?
הלכה זו נתפרשה מחדש על ידי י"ח ברנר בהרצאתו, שנדפסה ב’רביבים‘, קובץ חמישי, בשם ‘הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ (של כתבי מנדלי מוכר ספרים) 2. אולם אין זאת דעת יחיד, – הלכה זו רווחת מאד בזמננו בחיינו ובספרותנו. רבים לוטשים לנו, איש איש כפי מסת כוחו וכשרונו וכיד ההשקפה הרחבה או הטעם הטוב או ההכרה העליונה הטובה עליו. הצורות שונות, שונות לפעמים מן הקצה אל הקצה, אבל הרוח אחת. זאת הרוח הזרה, הרודה בנפשנו שלא מדעתנו, שדברתי בה בכלל דברי על אודות הקונגרס 3, אלא שבהרצאה זו של ברנר מצאה לה את ביטויה האחרון, היותר שלם והיותר ברור. באופן כי הרצאה זו כאילו באה לאַמת באופן היותר נמרץ ובקול ענות גבורה מה שאני אמרתי במאמרי על הקונגרס בקול ענות חלושה, ומתוך כך בצורה לא מוצלחת. כדאי היה לסקור סקירה שלימה, מקיפה ועמוקה על הזרם הזה בספרותנו החדשה, לגלות ולהאיר את עקבותיו באשר הם שם. אולם הדבר הזה דורש עבודה גדולה, ואני מניחה למי שירגש בעצמו כוח לעשותה. אני אסתפק בתמציתו של דבר, בהרצאתו של ברנר, אלא בתור דוגמא, עד כמה הרוח ההיא נתפשטה ונתאזרחה בקרבנו בדור הזה ועד כמה היא מתלבשת בלבושים שונים בחוגים שונים, ובתור מצע ומבוא לעצם הענין, אתחיל בסקירה קלה על מה שהורה לנו ה’ ח. ז’יטלובסקי בקיץ שעבר בהלכות ‘הלאומיות הפרוגרסיבית’ בשורה שלימה של הרצאות ובמאמרים ב’האחדות'.
– – – –
על תורתו של ה' זי’טלובסקי לא אתעכב הרבה. דעותיו במה שנוגע לעניני אינן שונות הרבה ממה שאנחנו רגילים לשמוע ולקרוא בכל הזדמנות רצויה ושאינה רצויה ומצטיינות אולי ביתר ליטוש, מחשבתי ונפשי כאחד. השקפתו על מה שהוא קורא בשם ‘לאומיות פרוגרסיבית’ חשובה בעיני יותר בתור דוגמא טיפוסית מאופן המחשבה וההרגשה ביחס להתחדשותנו הלאומית, ומתוך כך ביחס לעצמותנו הלאומית, מאשר מצד עצמה. כך או בדומה לכך חושבים ומרגישים בזמננו רבים בקרב חוגים ידועים, שקוראים לעצמם או שקוראים להם מתקדמים.
תמצית השקפתו, עד כמה שהיא נוגעת לעיני, כלולה כולה במאמר אחד: לאומית פרוגרסיבית – לאומיות יחּוסית. זוהי כל התורה – ואידך פירושא. הלאומית אינה עצמות לאומית מיוחדת, אינה ‘אני’ לאוּמי מיּוחד, - הלאוּמיות היא מין צבע חיצוני של רוח האומה – כמובן, עד כמה שיש בכלל מקום בלאוּמיות יחוּסית לאותו הדבר, שקוראים לו ‘רוח האומה’, - שאין לו, והעיקר שלא צריכה להיות לו השפעה מיוחדת על היחסים של בני האוּמה אל החיים והטבע. העיקר – שלא לשגות באיזו עצמות לאוּמית טבעית, מיוּחדת, באיזו ‘עצמות לאוּמית מיטפיסית’. השתקעוּת במין שגיון שכזה יכולה להביא לידי, מי יודע מה, אבל ביחוּד היא מסוּכנה לפרוגרס. צריך לדעת ולהבין, כי העיקר הוא הפרוגרס וכי תחיה לאוּמית ריאקציונית (קרי: עצמית, מקורית) נוח לה שלא תבוא לעולם.
פרט אחד קטן, צדדי, משעת הרצאתו של הסופר בכנרת די אופיי במובן היחס הנפשי אל עצמוּתנו הלאומית. בשעה שבירר המרצה את השקפתו על הדת, שהיקפה קטן מהיקפה של הלאומיות, מעין עיגול קטן בתוך עיגול גדול, ושאפשר לפי זה ללאומיות אחת, וגם הלאוּמיות היהודית בכלל זה, שתהא כוללת בתוכה דתות שונות, נמצא מי ששאל: אם כן יכול יהודי לקבל את הדת הנוצרית ולהשאר יהודי לאומי? – ‘כן!’ ענה המרצה. וכאשר הוסיף השואל ואמר: אם הדעה הזאת תתפשט ותתקבל בכל תפוצות ישראל, לא יארכו ימי חיי עם ישראל על האדמה, – על זה אינני חושב', ענה המרצה.
עם ישראל יחיה, עם ישראל לא יחיה, – מה יש פה לחשוב? הפרוגרס הלא לעולם יחיה! זאת היא הלאומיות הפרוגרסיבית, היחוּסית.
וככוח קיומה של הלאומיות היחוּסית, כך כוח יצירתה. כשם שהעצמות הלאוּמית אינה דבר מיוחד על פי עצם מהוּתה כעצמותו של כל פרט, של כל בריה חיה, כי אם דבר יחוּסי וממילא – אם תאבה ואם תמאן – עובר ושטחי, כך היא גם היצירה הלאומית. אוּמה (כמובן, לא אוּמה נחשלת, כמו שהיו, למשל היהודים, היוונים, הרומאים בימי קדם, או כמו שהנם עד היום הסינים, ההודים, היפנים), – אוּמה פרוגרסיבית אינה יוצרת תרבות מיוּחדת, ליצירת חיים חדשים שלא על פי נוסח אירופה היא על פי עצם מהותה לא רק פרי דמיון חולה, כי אם – מה שהרבה גרוע מזה – גם שאיפה ריאקציונית, שוביניסטית וכו'.
‘התבדלות קולטורית זו (יצירת ‘תרבות עברית עצמית וחפשית’ בארץ ישראל) עלולה להוליך אתכם לקנוסא. כי מי שבקי בקצת בתולדות העם העברי יודע שעלייתו וירידתו הקולטורית מוּתנה מכוחות היצירה המפכים מסביבו. אם הוא נתון במרכז קולטורי עשיר ומלא חיים, אז הוא צומח ומתפתח, ואם לאו הריהו שוקע ויורד. כך, למשל, בתקופת הפריחה של הקולטורה האשורית נוצר התנ"כ, ובתקופת העליה של הקולטורה הערבית – הפילוסופיה העברית של ימי הבינים. וכשמסביב לנו לא נמצא מרכז חי, היינו צוללים בבצתנו בלי כל תנועה של חיים ויצירה’ (ממאמרו של ה' ז’יטלובסקי ב’האחדות' 38–39).
הוי אומר: תמיד מותנה עלייתו וירידתו התרבותית של עם ישראל מכוחות היצירה של אחרים. ואפילו בימי עמידתו ברשות עצמו לגמרי, בימי יצירת התנ"כ, היתה עלייתו וירידתו התרבותית מותנה מכוחות היצירה של עם אחר, של עם אשוּר. ועם אשוּר? מכוחות היצירה של מי היתה מותנה עלייתו וירידתו התרבותית של זה? מאליו מובן, כי עם זה, מכיון שאינו עם ישראל, שאינו עמנו, לא היתה לעלייתו וירידתו התרבותית צורך להיות מותנה מכוחות היצירה של אחרים. כך לומדים את היסטוריתנו אנו מפי אחרים! כך לומדים להתבטל בפני אחרים על יסוד מדעי; ובאמת במה נחשבת עדוּת עצמותו המקורית מאין כמוה של התנ"כ, עדות מקוריותם מאין כמוה של כל חיינו בעבר הרחוק לעומת עדותם של מלומדים מקרב האחרים?
בעל כרחך אתה שואל את עצמך: עד היכן צריכה לרדת הרגשת עצמותו של אדם (ושל עם), בשביל שהוא לא יאמין בכוח החיים של עצמו, בכוחו להיות חי ככל בריה חיה, נושא את עצמו, עולה ויורד בכוח עצמו ויוצר חייו בכוח עצמו, בשביל שהוא יפחד מפני צלו, מפני עצמותו, מפני מקוריותו! ובשכר זה באים אלינו במליצות, הבאות לגלות את יתרון הלאוּמיות הפרוגרסיבית על כל עצמות לאוּמית מקורית, מעין: ‘אין קנין פרטי בנכסי הרוח’, ‘הפקר הן היצירות הרוחניות’ וכדומה. אינני בקי הרבה במליצות כאלה, רק אחת אני יודע, כי מי שחי רק על מה שהוא זוכה מן ההפקר, הוא עני, עני עלוב, כי השיר משלם תמיד משלו בעד מה שהוא לוקח משל אחרים או בעד מה שהוא זוכה מן ההפקר, – משלו ולא ממה שטחן משל אחרים או ממשה שמזג את של אחרים בשל אחרים. ויותר שהוא עשיר – יותר הוא משלם משלו. וחילופו בעני.
דוגמה יפה ממהות היצירה של הלאומית היחוּסית, הפרוגרסיבית הוא האידישיזמוס, משא נפשו של האדון ז’יטלובסקי, אשר הטפתו ללאומיות פרוגרסיבית באה בעיקר כדי לכבוש ל’לשוננו האלומית' את ארצנו הלאוּמית, – לא! איזו ריאקציה, איזו נסיגה לאחור! לשון, שקיבלנוה, מאחרים לצורך משא ומתן עם אותם האחרים ושקנינו אותה בעיבוד צורה, – היא לשוננו הלאומית מעתה, היא ולא אחרת!
וכך צריכה להיות תרבותנו, כך צריכים להיות חיינו, וזאת תורת עולמנו!
אכן אין חקר לרוח הסרסרות!
כללו של דבר: באפנו להתחדשות לאוּמית צריך שיהיה לנו לעינים לא ה’אני' הלאומי שלנו כמו שהנהו על פי עצם מהותו וכמו שהוא צריך להיות, – לא! צריך שיהיו לנו לעינים האחרים, אנחנו צריכים להיות ככל העמים. בזה הדעות שוות משני הצדדים. יותר נכון, ברנר עוד מרחיק לכת. שהרי הוא כותב: 'תעודתנו היא עתה דוקא להכיר ולהודות באי-היחוס שלנו מימות עולם ועד עתה. בפסול האופי שלנו – ולהתעלות ולהתחיל הכל מחדש ' (ההדגשה שלי – הכותב). וקצת לפני זה: 'הכרת עצמותנו הנכונה, הצדקת הדין עלינו, מעלה אותנו על עצמנו '. ובמקום אחר (צד III ): 'אנו אם עתה לא נהיה לאחרים, אם אם עתה, בהשתנות תנאי הסביבה, לא נהיה לעם סגולה, זאת אומרת לעם ככל העמים (ההדגשות שלי – הכותב) שכולם סגולה בשביל עצמם, נאבד מהר ' (ההדגשה בגוף ההרצאה).
זאת אומרת – אוסיף גם אני פירוש משלי – הסמל הלאומי שלנו צריך להיות מעתה אותו הטיפוס העלוב של בן אדם, שאין לו משלו כלום ושכל האידיאל של הוא: ‘כמו כל הבריות’. ומובן, כי גם אותו בן אדם, אותה בריה עלובה, יש לו חוטם שלו ובכלל כל אותם הסימנים, שמנוּ חכמים בבריה זו, שקוראים לה אדם, ישנם לו משלו, וגם הוא חי ברוחו הוא, עד כמה, מובן, שיש בו רוח חיים, כלומר גם הוא ‘סגולה בשביל עצמו’… אכן צריך להשיג את המדרגה העליונה שבהכרה בשביל להכיר ולהשיג את כל פרוגרסיביותו, את כל אסתיטיותו ואֶתיותו של סמל לאומי כזה! ואני אמרתי, עלובה בריה כזו, עלוב בן אדם כזה ועלובה אוּמה כזאת. בריה כזאת אינה בריה חיה, כי אם סמרטוט, ולעולם לא תתעורר, לעולם לא תתרומם משפלותה, כי גם שפלותה, גם התרוממותה אינן כלום, אינן רחוקות זו מזו כלל. ואני אמרתי, כי כל אישיות – בין פרטית, בין לאומית – כל אדם בעל אופי וכל עם בעל אופי, הוא תמיד במובן זה בבחינת ‘אני – אני ולא אחר’, תמיד בבחינת ‘אתה בחרתנו’ ולכשתרצה – בבחינת ‘אני ואפסי עוד’. מובן, כי יש הבדל בין ‘אני ואפסי עוד’ של תינוק או של פרא אדם, ובין ‘אני ואפסי עוד’, למשל, של טולסטוי, הכותב ביומנו, בהיותו כבן כ"ד, בעת שכתב את סיפורו הראשון ‘היסטורית ילדותי’, כדברים האלה: 'יש בי דבר-מה, המכריח אותי להאמין, כי אני נולדתי לא בשביל להיות כמו כל הבריות 4. ולאו דוקא טולסטוי, אשר, כנראה, ‘נמצא על השלבים התחתונים של גידולו האנושי’, – כך הוא כל איש בעל כשרון ובעל אופי, לפי מידת עצמותו ומקוריותו. כך הוא, למשל, גם ברנר בעצמו, במידה שהוא בעל כשרון מקורי ואישיות. וכך היא כל אומה, במידה שהיא ראויה לשם אומה, כל אומה שיש בה רוח חיים, שיש בה לא רק הכרה עצמית עליונה, כי אם גם הרגשה עצמית חיה, בריאה, טבעית, כל אומה שיש בה כוח ורצון לחיות ולהיות יוצרת את חייה ואת עולמה.
והסיסמה הזאת: ‘כמו כל העמים’, ‘כמו כל הבריות’ היא עתה ‘המלה האחרונה’ בקרב כל בעלי ההכרה העליונה שלנו, בלי הבדל מפלגה ומעמד. כך סובר הדוקטור המלומד, הפרוגרסיסט הנלהב ה' ז’יטלובסקי, כך סובר המספר-הפובליציסט, בעל ה’אמת' האסתיטית והאתית י"ח ברנר, הרחוק מן הראשון אולי כרחוק מזרח ממערב, וכן סוברים, למשל, בעלי ה’רַזְסְוֶט' 5, הרחוקים משניהם אולי כרחוק מזרח ממערב. ‘כמו כל העמים’ – את המלים האלה אני זוכר עוד מלפני שנים אחדות (אתה אני קורא את העתון הזה רק לעתים רחוקות, רחוקות מאד, ואיני יודע מה שכותבים בו עתה), אף כי בעלי ה’רזסוט' באו למסקנה זו מתוך הנחות, שיש לחשוב, כי גם ז’יטלובסקי גם ברנר היו נרתעים מפניהן לאחוריהם ואלי לא פחות מאשר מפני ‘אתה בחרתנו’.
אכן כל הדרכים מובילות לרומא!
כמדומני, כי בסיסמה הקטנה הזאת, ‘כמו כל העמים’, כלולה הערכת עצמנו שלימה וברורה, הערכת עצמנו, שהיא באמת ‘המלה האחרונה’: ללכת הלאה – אין מקום.
אבל בזה אני עובר ל’הערכת עצמנו בשלושת הכרכים' של י"ח ברנר, אשר, כמו שנראה להלן, מצא מקום ללכת הלאה.
ב 🔗
את תכנה של ההרצאה ‘הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ לא אמסור בזה, בסמכי על ה’רביבים', שהקרואים בודאי קראו או יקראו אותם.
לא אבוא לבקר את ההרצאה בפרטות, לסתור את הוכחותיה ולהראות, כי המרצה טעה. לא זאת מטרתי ולא זו הדרך לפני.
במה שנוגע לעצם האמת האוביקטיבית אני בכלל אינני יודע, מה חפץ ברנר בקטיגוריה שלו, שאני אינני מוצא לה שם ושהוא קורא לה ‘הערכת עצמנו’. אולי אלהים יודע. כשאתה קורא את רעל אשמותיו, נדמה לך, כי גורלו של עמנו, חייו של עמנו, כוחו של עמנו תלויים והיו תלויים תמיד רק בו בעצמו, רק ברצונו. לוּ רצה, היה יכול להיות עומד ברשות עצמו, היה יכול להיות אוכל משל עצמו, עושה ואוכל, ולא להיות מצפה לשולחן אחרים, לא להיות פרזיט, היה יכול להיות בריא, חזק, עוזר לעצמו בכל, היה רוצה, היה יכול לרצות (כאילו היכולת לרצות גופה אינה באה כלל לידי ירידה והתנוונות בכוח תנאים כל כך קשים במשך דורות כל כך רבים!). מה זאת? לעג לרש? או שמא כאב? שמא כאב לב אכזרי, המביא את האדם להתאכזר על עצמו? האמנם? האמנם מתוך כאב לב על מי שאסור בכבלי ברזל יבוא אדם לרמוס עליו, על אותו אסור בכבלי ברזל, ברגלים, לירוק במלוא הפה על פצעיו המאוסים, על מכותיו הטריות! הלא זוהי הטרגיות היותר עמוקה והיותר נוראה שבמצבנו בשעה זו של סכנת מות לאומי מוחלט אם לא נחזור שארית כוחנו לשוב לתחיה מוחלטת – שהגלות המיתה בנו את הרצון ואת היכולת לרצות. על חורבן לאוּמי עמוק ונורא כזה, על פצע לאומי מסוכן כזה יוכל הלב החי לכאוב עד כדי טירוף הדעת, להתפקע מכאב, – אבל האם יוכל לשפוך לתוך פצע אנוש כזה רעל ושופכין?! פשוט אינני מבין. האם יש עם אחר בעולם, אשר באותם התנאים, שהתקיים בהם עמנו, היה יכול להישאר במעלה יותר גבוהה ממנו באיזה מובן שהוא: להיות יותר חזק, יותר פעיל, יותר מוכשר לעזור לעצמו, יותר רוצה לעזור לעצמו וכו' וכו'?
חטאתו היחידה של עמנו, לפי הערכה כזו – אם הא, כמובן, אינה עומדת בכלל למעלה מן ההגיון – חטאתו היחידה היא מה שהוא חי, מה שיש לו אופי כזה, שיכול לחיות בתנאים כאלה, שבהכרח הם מביאים את החי בהם לידי ירידה והתנוונות. אבל באופן כזה הרי אין זו הערכת עצמנו, הבאה להאיר את דרכנו בחיים, כי אם קטיגוריה, הבאה להוכיח, כי עם ישראל לא היה עם ראוי לשם זה, עם מהוגן ככל העמים המהוּגנים! היה צריך למות בעתו מיתה יפה כמות רבים מבני גילו, כי ‘בודאי אותם הגויים, שביטלו את הפרט לטובת הכלל ובאו להילחם על עניני העולם הזה, חשוּבים לאין ערוך מאלה היהודים, שאינם חושבים לשום דבר, אלא כל אחד עושה שבת לעצמו ושביל עצמו’ (צד 112, עיין שם כל הענין). אלא שכאן יש טעות, שאפילו למעריך בעל מידה עליונה היה מותר לבלי לטעות בה. שאר הגויים אבדו מן העולם לא מפני שביטלו את הפרט מפני הכלל ותועלת היחיד מפני תועלת הרבים ובאו להילחם על עניני העולם הזה, להיות מנצחים או מנוצחים, ונשמדו מפני אויביהם החזקים‘. סוף סוף לא במלחמות נשמדו, ספו תמו כל העמים, שעברו ובטלו מן העולם; סוף סוף אחרי כל מלחמותיו של איזה עם מאלה, אחרי שנוצח לגמרי, עוד נשאר העם ברובו הגדול בחיים, אם כי נכבש כולו, ממש כמו שנשאר עם היהודים אחרי נפלו ואחרי חורבנו. הם עברו ובטלו מן העולם, מפני שנטמעו בקרב העם המנצח, ואפילו עם הרומאים, ‘הארי’ הגדול, עוד נשאר אחרי נפלו ברובו הגדול בחיים, אלא שנטמע גם הוא בקרב המנצחים. בעוד אשר עם ישראל,ש נלחם גם הוא על חירותו לא פחות מכל אלה, ואפילו מן הרומאים בכבודם ובעצמם, ובגבורה לא פחות גדולה מגבורתם של כל אלה, – רק עם ישראל, לא נטמע, לא ויתר על עצמותו אפילו במצב נורא של עבדות נוראה כזו. זאת היא כל חטאתו. כל הדרשה על דבר הארי המת והכלב החי, עם כל מה שמובא שם לענין זה מן הכתבים, אינה איפוא אלא דרשה בעלמא, באמת מתו כל העמים שמתו, וגם עם הרומאים בכלל זה, לא כאריות, כי אם ככלבים, אם להשתמש בהשוואה שאנחנו עומדים בה. בכל אופן ההערכה שבאה להוכיח חטאתו זו של ישראל שהוא נשאר חי – אם היא, כאמור, אינה עומדת למעלה מן ההגיון – היתה חייבת להסתפק בזה. מכאן ואילך לא בעל דברים דידן מעריך כזה. שהרי איזה הגיון יש, אחרי הערכה כזו, להשלים עם קיומו של עמנו ולבוא בטענות על מה שחייו הם כך ולא אחרים? – זהו בדרך כלל, כך הוא היסוד של ה’אני מאשים’, ומזה לא קשה להקיש על הפרטים, העומדים על היסוד הזה.
מטרתי היא, כאמור, לא להתווכח. מטרתי היא לברר את דרכו של ברנר ואת הדרך, שהוא מתנגד לה בהחלט ושאני אחד מן ההולכים בה.
אני לא אבוא לדון בשאלה: אם אנחנו גרועים מאחרים או טובים מאחרים, אם אנחנו הרשעים והם הצדיקים או להפך. אין לי עסק באחרים, בערכם של אחרים, בערך קניניהם של אחרים, בכלל אין לי צורך לבטל את אחרים, בשביל שלא לבטל את עצמנו, בשביל שלא להתבטל בפניהם, כשם שאין לי צורך באורם של אחרים בשביל לראות את נגעינו, זהו עסק אולי בשביל כותבי היסטוריתנו של לעתיד לבוא, אשר, כשיגיעו אל השאלה: מה בין המשכילים של הדורות הקודמים ובין המשכילים של הדור, שאנחנו חיים בו? – ימצאו כאן תשובה ברורה מן המוכן: המשכילים הראשונים היו מאמינים ב’אתה בחרתנו' שלילי בהחלט; המשכילים הראשונים היו אומרים: ‘לנו הצדקה ולאחרים בושת הפנים’, והמשכילים האחרונים אומרים: ‘לאחרים הצדקה ולנו בושת הפנים’. אני אינני משכיל, אני יהודי פשוט, אני יודע רק את עצמנו ומעריך את עצמנו. וגם יחסנו, כמובן, עד כמה שהוא תלוי בנו, אנחנו צריכים להעריך מתוך עצמנו, מתוך רגש האמת והצדק שבנו, ולא על פי יחסם של אחרים אלינו.
מתוך הערכה עצמית זו, מתוך כל חיינו בעבר ובהווה, אנחנו רואים קודם כל דבר אחד, שראו ושרואים אותו כל מי שרוצים לראות – כי אין אנחנו ואיננו יכולים להיות מה שהיינו צריכים והיינו יכולים להיות, אבל גם לאחרים לא נהיה ולא נוכל להיות. לא טובים אנחנו מאחרים ולא גרועים מאחרים, – בתוך כף הקלע אנחנו ביד אותם האחרים. ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’ – מוסרת לנו תורתנו מפי אחד הנביאים מקרב האחרים, אינך יודע, אם ברכה היא זו או קללה, אבל כך אנחנו, כך ולא אחרים. גדולה הבדידות של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, – וגדולה ונוראה הבדידות של עם נודד נצחי, שבאו עליו כתומן של כל האלות הכתובת בתורתו ביחד עם ‘כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה’. עוד מעט – וכלו גם העינים הרואות וכלות. עד הדורות האחרונים, בטרם ראינו ‘אור’, עוד היה בנו לפחות כוח ועוד היה בנו רוח להיות בודדים. עוד יכולנו להאמין באמת ובתמים, כי הבדידות הגדולה הולמת אותנו, כי נפש בנו, אשר בתוך כל חבלי השאול וכל הרפש, אשר אנחנו נתונים בהם, ומתוך כל הנגעים הרעים והמכוערים, אשר דבקו בנו, תשאף לגדולות, לגבורות, לגבוהות, לנגוהות. אז עוד היתה תקוה לאחריתנו, עוד יכולנו לקוות ליום גאוּלה ותחיה. עוד היה לנו עוזר ותומך די בטוח, אם לא העוזר והתומך היותר בטוח – הלא הוא אנחנו בעצמנו, ה’אני' של עצמנו. אבל הנה ראינו ‘אור’ – והגענו בסוף על הדיוטה התחתונה של ירידת הרוח, אשר המגיע אליה אינו מאמין עוד בעצמו, אינו מרגיש עוד את עצמותו ואינו מכיר עוד את עצמו אלא לאורם של אחרים. והאור פקח עינינו לראות, כי לא ירדנו כלל, כי בדידותנו לא בדידות, צערנו לא צער ועצמותנו לא עצמות, רק נגעינו נגעים, רקבוננו רקבון ורפשנו רפש, – כי הם הם עצם עצמותנו. ובעל כרחך, אם עוד נפש בך, המבקשת חיים, אם עוד ה’אני' שלך מבקש את תיקונו האנושי, אתה שואל בחרדה: העוד חיים אנחנו? ואם חיים, – איפה אנחנו בעולם?…
בכל אופן המצב קשה, והעיקר לא ברור, – ובזה עיקר הקושי. כי עצם השאלה: מה פה הרע – מביאה לידי פולמוס של דברים שאין לא סוף, לידי מבוכה ומהומה. אם אלה אומרים, כי קשה הוא מה שאין אנחנו מאמינים עוד בעצמנו, באים אחרים ואומרים, כי הצרה היא במה שאנחנו הורגלנו להאמין יותר מדי בעצמנו.
נתבונן בדבר. הדבר דורש בירור יסודי.
ג 🔗
בקרב בעלי המחשבה שבעמנו בזמן הזה אתה מוצא שתי שיטות יסודיות ביחס לצורה, ששאיפתנו להתחדשות לאוּמית צריכה לקבל.
השיטה הראשונה עומדת על בסיסה של עצמותנו הלאומית, כפי שהיא באה לידי גילוי בכל חיינו מתחילת בריאתה עד היום הזה. עם ישראל הוא בעל אופי מיוחד, שיש בו, כמובן, גם אורות וגם צללים, אלא שגם האורות גם הצללים מתאימים לעצם האופי. מובן, כי תנאים רצויים מביאים לידי תגבורת האורות ותנאים לא רצויים – לידי תגבורת הצללים. הגלות החשיכה את מאורנו וכמעט שכיבתה אותה כָלָה. היא הדביקה בנו נגעים נוראים בעמקם ובכיעורם, וביניהם היותר קשה והיותר מכוער – הפרזיטיות. התרופה האחת והיחידה לכל זה היא התשובה לארץ אבות ואל הטבע. שם נשוב לתחיה. חי טבע ועבודה וחופש ירפאו את נגעינו ויעירו את כוחותנו הנרדמים מתרדמתם. הצללים ימסו, כי אורנו הגנוז בנשמתנו הלאומית ישוב ויאיר כמי קדם ואולי – מי יודע? – אולי עוד יגדל כוחו עתה מכוחו בימי קדם. מובן, כי אסור לנו לרמות את עצמנו, להעלים עין ממגרעותינו וחלשותינו, כי עלינו להעריך את עצמנו בכל תוקף הדיוק והאמת. אולם הערכת עצמנו זו צריכה לבוא מתוך עצמנו. היא צריכה לגלות ולהראות את כל צללינו, אל כל ליקויינו, את כל נגעינו, מבלי שיוּר כל שהוא, ומבלי העלמה כל שהיא, – למען תהיה ההערכה אמיתית, יהיה חשבון נפשנו חשבון צודק ומדויק, אשר נוכל לסמוך עליו בבואנו לעשות לבנין עולמנו החדש. השיטה הזאת – כמובן, בגרעיניה היסודי – ימיה כימי הגלות, אלא שביטוי מתאים לרוח זמננו, ביטוי למעשה ולא רק להלכה, נתנו לה ראשונה חובבי-ציון הראשונים וביחוד ‘אחד-העם’.
אבל הנה באה השיטה השניה. היא נולדה מתוך השוואת אָפינו הלאומי לאפים של עמי אירופה, העומדים, כמו שנהוג לחשוב, על המדרגה העליונה של התרבות האנושית או ההולכים בדרך היחידה, המובילה ישר אל המדרגה העליונה של התרבות האנושית. ההשוואה הזאת היתה הולכת ונעשית בתוך הלבבות מאליה, במקצת מדעת ובעיקר שלא מדעת, מעת שהחלה לחדור לתוכנו ההשכלה האירופית. אולם את ביטויה היותר רדיקלי נתן לה מ"י ברדיצ’בסקי, אשר הניחה ליסוד בהערכת עצמנו ושאיפתנו לחיים חדשים. מתוך ההשוואה הזאת יצא, כי אפינו העלוב לקוי מתחילת ברייתו. עיקר הצרה היא היהדות העלובה, תרבותנו העלובה שלאחר מתן תורה. עם אפינו שלפני מתן תורה או בשעה שאבותינו עשו את הרע בעיני ה' עוד אפשר היה אולי איך שהוא להשלים. אין לנו איפוא דרך אחרת, אם שואפים אנחנו לחיים ראויים לשם חיים, אלא לשנות את אפינו שינוי מוחלט, לתת לאפינו את הצורה, שיש לאפים של עמי אירופה, או בכלל לאפים של עמים, שיכלו לחיות בעתם ולמות בהגיע עתם. אנחנו צריכים להיות אחרים. כך פסק ברדיצ’בסקי על פי ניצשה בתקופת הניצשיאניות שלו, אולם ההלכה נתקבלה, אם כצורתה או בשינויים ידועים, בקרב כל בעלי ההכרה העליונה שלנו. מכאן – (ביחוד, אצל ברנר, שקיבל את הצורה הזאת של הערכת עצמנו בתור צורה יחידה של הערכת עצמנו אמיתית) – מכאן הצורך להראות את כל אפסותו של אפינו היהודי, יותר ברור, היהדותי, לבטל את כל ישותנו ביטול מוחלט, מבלי להשאיר אף ניצוץ אחד של אור. והרצאה זו, שאנחנו עומדים בה, באה למלא, וביחוד לזרז את מי שיש לזרז למלא את הצורך הזה – ביטול מוחלט של היש שלנו, שברנר רואה בו הערכת עצמנו מתוך הכרה עליונה או ‘הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה’, ‘הערכה מנוקדת מבט גבוהה, גלוית עין, בעלת מידה עליונה’. לא אוכל, כמובן, לדעת בדיוּק את מהלך מחשבתו של ברנר בנידון דידן, אבל המוֹטיב היסודי של מחשבתו, היחס הנפשי שלו אל הענין הזה הם בקירוב כך.
השיטה הזאת היא בעצם בבחינת ‘שבור את החבית – ושמור את יינה!’ יותר נכון, בבחינת ‘כרות ראשו – ולא ימות!’ בעלי השיטה אינם רוצים בהתבוללות, בכליון האוּמה, ואולם הם רואים בשיטתם אופן הצלה, מכליון האומה, – ובפועל יכולה שיטתם רק לעזור להתבוללות, לכליון האומה. כי מה היא התבוללות, מה הוא כליון האוּמה – האומה שאין לה כוח מקיים אחר מלבד עצמותה – אם לא הריסת האופי הלאוּמי, הריסת העצמוּת הלאוּמית עד היסוד, שמתוך כך אין עוד שום קשר פנימי בין אישי האומה, אין עוד נשמה לאומית, וממילא הולך הגוף הלאומי ומתפרד לאטומיו, ההולכים ומצטרפים לצירופים אחרים? ומה היא השאיפה להיות לאחרים, לשנות את אפינו, אם לא שאיפה להריסת אפינו הלאוּמי, להריסת עצמותנו הלאומית עד היסוד?
האור המתעה בה מתוך טעות קטנה בחשבון: את הגרעון בהרגשת עצמותנו הלאומית חושבים להוספה בהכרת עצמנו, להוספה בהכרתנו בכלל. והדבר מובן. עצמות לאוּמית היא בכלל דבר הסמוי מן העין, וההבדל בין עצמוּיות לאומיות שונות הוא מן הדברים המסורים להרגשה, שאין להם הכרע, ולא מן הדברים שבהכרה, שאפשר לבררם בדרך ההגיון ולהוכיחם בהוכחות הגיוניות. וממילא גם פעולה המהרסת והמהפכת של עצמות זרה לעינה הנֶהָ גם היא מן הדברים הסמויים מן העין. ובפרט, אם נביא בחשבון, כי פה, בפעולה ההשפעה הזרה עלינו ובמלחמת עצמותנו הלאומית על קיומה, התנגשו שני כוחות, שאינם שווים, שאינם כמעט בגדר ההשוואה, לא בכמות ולא באיכות – העיקר, לא באיכות. מצד אחד – העצמות של עמי אירופה, שבאה לידי גילוי בתרבות ענקית, אדירה ונאורה, ועל ידי כך אתה רואה אותה כראות כוח ריאלי, ממשי, חי, – כל כך ריאלי, וכל כך חי, עד שהוא נותן מקום להאמין, כי מה שכובש לו את נפש היהודי והופכה משרשה הוא לא הבאתו את המושפע לידי התבטלות, כי אם ההכרה החיובית הברורה של המושפע, המחשה הרציונלית, עצם האמת האוביקטיבית. ומצד שני – עצמותו של ישראל סבא, של הנודד הנצחי, שאין לו בעולמו אלא עצמותו זו הערטילאית (בפרט, אחרי שגם קרומה הדק האחרון, הדת, הולך ונקרע ומתמזמז), המבקשת לה מקום לבוא לידי גילוי, – כלומר דבר לא ריאלי כלל, שאתה יכול להטיל ספק בהבדל הרדיקלי שבינו ובין עצמותם הכללית של עמי אירופה, אחרי אשר לעצם צרכו לבוא לידי גילוי הוא מוכרח לקחת הרבה מאותה התרבות גופה, אשר ברוחה הוא נלחם. וכך, בלי כל מלחמה, בחשאי ובבטחה, הולכים להם החיים שאנחנו נתונים בהם, שנפשנו חיה בהם, הנובעים בעיקרם ממקורות זרים לעצמותנו והמלאים אטומים של עצמות זרה, ומלחכים לאט לאט, אטום אחר אטום, מעצמותנו וסוחפים אותם הלאה ובמקומם הם משקיעים בנפשנו אטום אחר אטום מעצמות זרה. באופן כי השכבה הזרה נעשית בנפשו יותר ויותר עבה, והשכבה שלנו – יותר ויותר דקה, עד שלאחרונה גם היא הולכת ומתרסקת ומתמזמזת תחת כובד משאה של הזרה.
מובן כי עצמות זרה לא תירש לעולם ולא תוכל לרשת בנפשנו את מקומה של עצמותנו אנו, אבל להרוס ולהחריב את עצמותנו אנו די כוח לה. כך נולדה בקרבנו השלילה המבטלת הכל, השלילה העקרה, שאין לה לא שרשים ולא פרי (השלילה הגדולה התהומית, המחריבה ויוצרת יכולה להיות רק בת עצמות כבירה, חיה, טבעית). בשום אומה ולשון לא תמצא כל כך הרבה בעלי שלילה כמו בקרבנו בזמן הזה. מחשבה חפשית, הכרה עליונה הן בקרבנו כמעט שם נרדף לשלילת הכל, אבל ביחוד לשלילת הכל משלנו. קלים אנחנו מאחרים ומאבותינו בדורות הקודמים לשלול, לא מפני שאנחנו באמת מבינים יותר לעמקו של דבר, כי אם מפני שאנחנו מרגישים פחות, מפני שעצמותנו לקויה והרגשת עצמנו לקויה. גבורים אנחנו להתימר ברציונליות, בחופש המחשבה, אבל חופש זה דומה לגלגל מניע במוכנה, שהוסרה מעליו הרצועה המחברת, והוא מסתובב בחופש גמור ובמהירות רבה, – והמכונה תנוח, כמובן, על מקומה בשלום. התבטלות בפני אחרים – זהו בעיקר הכוח הפועל בקרבנו היום, התבטלות נפשית, תהומית, התבטלות שלפני ההכרה ובלתי מוכרה, הקשה מכל התבטלות מדעת שבעולם, התבטלות המביאה את בעליה לא רק לידי ביטול כל מה שיש לנו, כי אם, לעתים ידועות, מתוך ריאקציה פסיכולוגית ידועה, גם לידי ביטול מה שיש אצל אחרים. משתמשים בשם ‘היפנוז’ ביחס להשפעת היהדות עלינו, אולם באמת נאה השם היפנוז להשפעת התרבות הזרה עלינו. זהו באמת היפנוז משעבד את המוח ואת הלב ואת הרצון – את כל היש של היהודי, מבלי להשאיר כל אפשרות, והעיקר כל רצון להשתחרר ממנו.
מאמינים אמנם אצלנו באמונה שלימה, כי ההשכלה האירופית פועלת קודם כל על הכרתנו ודרך צנורות ההכרה – על הרגשתנו העצמית. היא – אומרים לנו – מאירה אור במחשבתנו, והאור פועל על ההרגשה או, כמו שאומרת המליצה, האור מניס את החושך, את האמונות הטפלות, את ההזיות וכו'. ואין שמים אל לב, כי אין אור טבעי מזיק לעצמות טבעית, להרגשה עצמית טבעית, כי עלוב האור ועלובה העצמות, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אולם באמת הדבר הוא ממש להפך. התרבות האירופית פועלת קודם כל, כמעט מתחיל היהודי להתקרב אליה, בזהרה החיצוני, בתוקף גזרותיה העיוניות והפסיכולוגיות. היא מביאה את היהודי לידי התבטלות, הממיתה בקרבו כל כוח להתנגד וכל רצון להתנגד לשעבוד עצמותו, להילחם בעד שלימות עצמותו והתחדשותה.
ד 🔗
מובן, כי במידה שהדורות הולכים ומתחדשים בקרב חיינו, ההולכים ומתקרבים יותר ויותר אל זרם החיים הכללי, בעוד אשר הזרם הלאומי, העצמי לנו, שנבע כולו ממקור הדת, הולך הלוך וחסור, הלוך והתרחק מן הלבבות, – בה במידה נעשית השפעת התרבות הזרה עלינו יותר תקיפה ופעולת ההיפנוז יותר נמרצה. עולמה של הנפש הצעירה בדור החדש נבנה על פי דפתראות ופנקסאות לגמרי אחרים, ו’השכבות הגיאולוגיות' מסודרות בו בסדר אחר לגמרי מאשר בעולמם של בני הדורות הקודמים.
קודם כל אין יצירת רוחנו הלאומית ממלאה עוד את הנפש ומפרנסת את הלב ואת המוח של הצעיר בן הדור החדש, כמו שמילאה את נפשו ופרנסה את לבו ואת מוחו של הצעיר בן הדורות הקודמים. בשעה שמדברים על דבר יצירת עולמה של נפש צעירה, צריך להביא בחשבון, כי יצירות הרוח, יצירות המחשבה, השירה, החיים,ש הנפש הצעירה מתחנכת על פיהן, נערכות יותר על פי החשיבות, שיש להן בעיני בני הדור, על פי הגדולות, שרואים בהן, כלומר על פי הקשב הרב והעיוּן העמוק, שנותנים להן, מאשר על פי ערך עצמן. יש, למשל, ספרים, שאפשר לאמור עליהם, כי מוצאים בהם הרבה, מתוך שמבקשים בהם הרבה. העיקר מה שמבוקש בנידון דידן הוא – לתת לנפש הצעירה יתד לתלות עליו את רגשותיה ומחשבותיה היא או לתת לה צרור לכרוך עליו את פקעת חוטיה היא. ובמובן זה יש מקום לאמור, כי היצירות היותר טובות הן אלה, הנותנות יותר ממה שיש בהן. הדת, התורה, יחוּסן של אלה אל החיים ואל השאלות העולמיות, האדם, היהודי, הגלות ותקוות הגאולה – כל אלה פרנסו את הנפש הצעירה המרגישה והחושבת של הדורות הקודמים, פרנסו אולי בצמצום גדול, אבל משלה פרנסוה, ולפעמים – הכל לפי הנפש – משלה יותר מאשר משלהם. וכאשר נפגשה נפש כזאת אחרי כן בעולם אחר, שונה מעולמה היא וסותר הרבה ממה שיש בעולמה, התחוללה אמנם בקרבה מלחמה עצומה, קשה, שהביאה לפעמים לידי מהפכה שלימה, אבל המלחמה הביאה לאחרונה רק לידי כיבושים חדשים, והמהפכה ככל התפרצות ווּלקנית, באה מתוך התהום, והיה בה הרבה מברכות תהום. לא כן הצעיר בן הדור החדש. אפילו אם הוא קיבל אותו החינוך, קיבל בן הדורות הקודמים, ולמד אותם הספרים, אבל העולם כבר אחר, הסביבה אחרת, החיים אחרים, האטמוספירה אחרת, ואפילו האבות, החרדים, אחרים. עולמנו הלאומי כבר לא לקח את כל נפשו, את כל רגשותיו ומחשבותיו, לא בצלמו נברא עולמו, לא רוחנו הלאוּמית יצרה את רוחו, לא היא היתה המילדת של האמת שלו.
ולעומת זאת הנה הוא משכים ומוצא לפניו מן המוכן, בלי יגיעת בשר ונפש יתירה, עולם שלם ומלא אור. והאור – ביחד, כמובן, עם הצללים, נקלט בנפשו ביתר עומק ממה שיכול להיקלט בנפש בן הדור הקודם, כי ממלא הוא את כל המקומות הפנויים, הגלויים והנסתרים, שהיו מלאים קודם אור מעולם אחר, מעולמם העצמי שלהם. עיקר כוחו של האור החדש על נפש הצעירה הוא כוח החיים שבו, כי הוא בא מתוך החיים. בכוחו זה הוא מגלה לה בה בעצמה צדדים חדשים, כוחות חדשים, שלא היו גלויים לה ולא היו יכולים להיות גלויים מתוך חיינו הגלותיים. ובאמת במובן זה פועלים בעיקר החיים הכבירים, העשירים והעמוקים של האחרים, ולא האור השכלי או הנפשי. ומכאן – כל אותם המבטאים, קלי-המעוף, מעין ‘שינוי ערכין’ וכדומה. אבל באמת אין כאן מן התהום, מן העצמות התהומית כלום. וממילא אין כאן מקום למלחמה עצומה. ואם יש, – הרי היא לגמרי אחרת, ממש ההפך מן הראשונה: השליט הוא החדש, הוא הקם על הישן, במידה שזה דוחק את רגליו, להוציאו מעולמו, ולא להפך. סוף סוף עוד יש בנפש, ביחוד בנפש עמוקה, תהום רבה, שמתרחש שם דבר-מה מן העולם הישן, דבר-מה טרדני, תובעני, לוחם על קיומו ומבקש חיים, אבל אין האור החדש, הזר מגיע שמה, והשופט העליון המחדש מוציא משפט, כי מה שמתרחש שם הוא שריד קדומים, יציר החושך והדמיון ההוזה וטעון עקירה.
צריך ביחוד להביא בחשבון את האופי הדספוטי של ההשכלה האירופית, את שאיפתה לשפוך ממשלתה על כל באי העולם, לטשטש כל צורה תרבותית, שאינה נכנסת בגדר הנוסח התרבותי האירופי. אם, למשל, עם הסינים מתעורר, עם, שיצר תרבות מיוחדת לעצמו, כי עתה חשוב בשביל האנושות, אם להתרומם לגובה של נקודת-מבט אנושית-קוסמית, לא שהוא יתפתח לרוחב, לגובה ולעומק מתוך עצמו, מתוך עצמותו המיוחדת, המקורית, שהוא יתקן את עצמו ואת עולמות במלכות ה’אני' העליון שלו, כי אם העיקר הוא, שהוא יקבל את ההשכלה האירופית בשלימותה, אם כי בתרגום לרוחו הסינית. תרבות עליונה, חיים עליונים שלא על פי נוסח אירופה כלל – זהו דבר שאין הדעת סובלתו.
ברור, כי בקרב הדור הצעיר שלנו לא הספיק היסוד הלאומי להתפתח בנפשות התפתחות עצמית די עמוקה, די חזקה, בשביל לעמוד בפני היסוד הזר. וכך, באופן בלתי מורגש, נעשתה הרגשת עצמותנו הלאומית לקויה בקרב רבים מבני הדור הצעיר שלנו, לקויה במידה כזאת, עד שהאמת מחייבת אותם לתת משפט הבכורה למה שיש אצל אחרים על מה שיש אצלנו ואפילו – לנפשם של אחרים על נפשנו. אין פלא, כי אלה רואים בהגנה על עצמותנו הלאומית מצד המרגישים אותה יותר מלחמה האבות בבנים, הישן בחדש, החושך באור. אין פלא, כי אלה –ה דרך סלולה לפניהם על המעלה העליונה של ההכרה העליונה: עלה על ראש הפסגה וראה בעיניך, כי הרגשת עצמותנו הלאומית אינה אלא ‘חיוניות יהודית-סוסית’! וראה, אם עינים לך לראות, את ‘פסול האופי שלנו’ ‘מימות עולם עד עתה’!
אדרבה, שואל אני את כל איש אמת, שאין לפניו משוא פנים למי שהוא, במיוחד, שאין לפניו משוא פנים לעם ישראל, אלא שאין לפניו גם התבטלות בפני מי שהוא, את כל מי שמחשבתו שלו ותהומות נפשו שלו, – שואל אני: 'מאין יכול יהודי לבוא לכלל דעה, כי אפינו הלאומי פסול – פסול לא רק מזמן הגלות, כי אם ‘מימות עולם ועד עתה’, כלומר כי האופי הלאומי, שיצר את התנ"כ, אשר השפיע השפעה כל כך נמרצה על כל התרבות האנושית, הוא לא רק אופי פחות במעלה מן האופי האריי – דעה, שמחזיקים בה אריים ידועים – כי אם פשוט אופי פסול במידה שאין לו זכות קיום ושאין לו תקנה אלא בשינוי מוחלט?
כך מעריכים – ‘הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה’. מעריכים ודי! מה מעריכים? היש מה שמעריכים? היש איזו עצמות קיימת, איזה ‘אני’ קיים שמעריכים? במה הוא מוּכר? במה הוא מתגלה? במה הוא מצטיין מבני מינו האחרים? מה מתאים לו בתרבות האירופית ומה מזיק לו? על כל השאלות אין תשובה ריאלית, תשובה התלויה בהכרה, בהגיון ובידיעה (כל החקירות בזה והתגליות כביכול, שבאו מתוך הנסיון, מתוך השוואות שונות, אין בכוחן לבאר את הספירה הנפשית הזאת לכל עמקה התהומי). כל זה הוא כעצם ה’אני' וכעצם החיים; כל זה תלוי ב’שכל הנעלם', בספירה שמתחת למפתן ההכרה, שאין להכרה תפיסה בה, – ואיך תבנה על זה בנין?
ה 🔗
רבים מבקשים לברר את עצמותנו הלאומית על ידי בירור מהותה של היהדות, מהותו של מה שיצרה רוחנו הלאומית בעבר.
אולם העושים כן אינם שמים אל לב, כי באופן כזה הם באים לבאר על ידי דבר שבהכרה מה שאין להכרה תפיסה בו. מה שנוצר על ידי הרוח הלאומית, אם כי באה בו לידי גילוי העצמות הלאומית, אבל מכיון שנוצר, מכיון שנכנס לתוך צורותיה הקבועות ועומדות של ההכרה, שוב אינו מוסר רק את העצמות באיתגליא, אבל אינו מוסר את העצמות באיתכסיא, שאינה נתפסת אלא מתוכה. על העצמות הפנימית, על החיים שבעצמות הוא – מה שנוצר – רק מרמז לנפש או גם מוסרו מתוכו לנפש, לנפש המרגשת עצמות זו מתוכה, אבל להכניסו לתוך צורותיה הקבועות ועומדות של ההכרה, לעשותו דבר שבהכרה, הנמסר לכל מי שיש לו מוח בקדקדו, אין בכוחו. בהכרה אין עצמות, ואין לה תפיסה בעצמות. היא תופסת רק את הכללי, את המשותף לכל מוח ושב. על כן אין ביכולת לקבוע גדרים לעצמוּת, ולא מה שנמסר לרשותה יכול לכלול בתוכו מה שמציין את העצמות.
בעלי מהות היהדות טועים מעין אותה הטעות, שטועים בעלי ההכרה העליונה: גם הם חושבים, כי יש לנו פה עסק בדבר שבהכרה, שאפשר להגדירו הגדרה הגיונית ולהעריכו הערכה חיצונית בדרך הגיון. באים הם אמנם ברובם לעורר את הרגש הלאומי בלב הפרט, אבל הם רואים את העצמות הלאומית כאילו היא דבר נבדל מהעצמות הפרטית, כאילו יש מרחק ידוע או גם ניגוד ידוע בין שתי אלה. ניגוד ומרחק אשר התנאים הקיצוניים הקשים דרכם להגדילם, ועבודת מבררי היהדות באה להמעיטם ולקרב את המרוחקות עד היותן דברות ואחוזות בו בזו. אולם אם לראות בעצמות הלאומית אחד מיסודותיו של ה’אני' הפרטי, הרי שלקה עצם הכוח המשוך הפנימי, ולא תועיל לו כל הקרָבה חיצונית. אם הרכַבתָ תפוח זהב בלימון, הרי שלא יגדל עוד לימון ולא יינק עוד או שלא יעכל עוד את המזון הדרוש ללימון, אפילו כשתעמידהו בכל התנאים הרצויים ותמציא לו את כל החמרים הרצויים לגידולו של לימון. ואם הרכבת מין בשאינו מינו, לא תגדל אמנם ההרכבה, אבל גם הגזע לא יגדל בדרכו הטבעית, אם כי הוא נשאר אילן כשהיה ולכאורה אותו האילן הפרטי כשהיה. ליקוי העצמות הלאומית בנפשו של האדם הפרטי, הרי זה אומר ליקוי ה’אני' הפרטי, ליקוי האדם שבו, ליקוי נשמה ולא ליקוי הכרה: בהכרה, כאמור, אין עצמות.
כוח היהדות עלינו, כל זמן שהוא משלה בחיינו הפנמיים ממשלה בלי מצָרים, היה בעיקר לא במה שהיא שמרה בנו את הכרתנו הלאומית, כי אם במה ששמרה בנו הרגשת עצמנו הלאומית, את ה’אתה בחרתנו' שלנו, את ה’אני' המיוחד שלנו, היהודי והאנושי כאחד. במקום שיש הרגשה עצמית חיה, איתנה, שם תהיה גם הכרה עצמית נכונה וגם עליונה באמת (כמו שהלימון הטבעי יתן פריו, לימונים טבעיים, בעתו), – כמובן, כשיהיה הקרקע הלאומי מוכשר לכך, לכשתהיה בחיים הלאומיים אפשרות של תנועה, של שאיפה להתחדשות (על כן אין להאשים את הדורות הקודמים על שלא עסקו בהערכה עצמית מקיפה, כי לא היה לזה קרקע מוכשר, ולא היה בזה צורך, – הערכה עצמית לשם ביטול עצמי הרי היא מפעולותיו של גוף מתפרד לאטומיו ולא פעולה אורגנית חיה של גוף חי ושואף לחיים). אבל הלא השאלה היא: מה לעשות במקום שההרגשה העצמית הולכת ויורדת, הולכת ונובלת בכוח עצמות זרה, שהורכבה בגזע שלא מדעת, הולכת ומתה? את זו, את הרגשתנו העצמית, אנחנו מבקשים דרכים להציל, – והנה באים בעלי מהות היהדות עם חקירותיהם העיוניות! וכך הם שבים לאותו מעגל הקסם, שאנחנו מבקשים מוצא ממנו. אמנם כן, היהדות, בתור יצירת רוחנו, עשויה לפרנס את עצמותנו הלאומית מתוכה, באופן בלתי אמצעי ובלתי מורגש; ידיעת היהדות עשויה לבאר לנו באור פנימי, באור שלפני ההכרה, את העצמות הלאומית שבנפשנו. כלומר היהדות מושגה בשלימותה ומביאה ברכה, במקום שיש הרגשה עצמית לאומית בריאה. במקום שאין לה צורך בבירורים מפולפלים; ידיעת היהדות נחוצה מאד בתור אמצעי חינוכי, אבל איך תברר את מהות היהדות לאלה שהכרתם העליונה עומדת למעלה מהרגשה עצמית לאומית בלתי אמצעית? איך תוכיח להם את זכות קיומה?
הנה זה ימים ושנים חוקרים ודורשים בהלכות יהדות ומהות היהדות, – ומה למדנו מזה? במה חכמנו עתה יותר? במה אנחנו מכירים עתה יותר את עצמותנו? בא אחד ומוכיח, כי ביהדות ישנם ערכין אלה ואלה, שהם ערכין אנושיים גדולים, – ובא רעהו וחקָרו: אם הערכין הם כל כך גדולים, עד שהם בגדר אנושיים כלליים, הרי שאין בהם משום יחוּד לאוּמי. או בא אחד ומוכיח, כי עם ישראל היה בעל תכונה רוחנית יתירה, – ובא השני ומוכיח ממש ההפך, כי ישראל היה בעל תכונה חמרית יתירה. וכן הלאה והלאה. ובאמת היתה תכונה זו והיתה תכונה זו, והיו תכונות שונות ומשונות וגם מתנגדות זו לזו וסותרות זו את זו, – שהרי עם אינו עדר. וכן אמת, שהיהדות כוללת בתוכה ערכין אנושיים גדולים. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא הנקוּדה היסודית שבתכונותה אלה וכאלה ובצירופיהן וצירופי צירופיהן; העיקר הוא הצביון המיוחד, הפנימי], הנעלם שבערכין הגדולים, – העיקר הוא, אם נכון לאמור כן, הטֶמבר של רוח ישראל. חי בעולם, למשל, מזמן גאון, שהיה מפליא את שומעיו בקולו הערב והעמוק, והניח אחריו תוי נגינה, שכתב בהם כל מה ששר בימי חייו, – מה נוכל לדעת על דבר הטמבר שלו על פי התוים האלה? ובנידון דידן ובשבילנו הלא העיקר הוא הטמבר.
את הטמבר שלנו נוכל לדעת רק מתוכנו ומתוך שירה. כלומר במידה שנהיה יוצרים יצירה לאומית אמיתית, עצמית, מקורית; במידה שנהיה בוראים לנו חיים חדשים לפי רוחנו, בה במידה יבוא לידי גילוי כשרון היצירה שלנו בצביוננו העצמי, בה במידה תבוא לידי גילוי עצמותנו הלאומית.
ו 🔗
אולם השאלה היא: מה יהיה עד אז, עד הזמן של חיים אחראים בעד עצמם? איך עלינו לשמור על עצמותנו מטשטוש ומהריסה? ואיך לשמור על עצמותנו מתערובת זרה, העושה אותנו למין אנדרוגינוס, למין עקרה ביצירה לאומית מקורית? והעיקר מה יהיה בסופנו? חיים לאומיים, אשר יפרנסו פרנסה מספיקה את עצמותנו הלאומית, אין לנו ולא במהרה יהיו, ואם רוחנו הלאומית תהיה ניזונה רק בפרי רוחם של אחרים, – האמנם נתקיים בתור אומה לאורך ימים? האמנם ישאר בנו לאורך ימים רוח לרצות עדיין להתקיים בתור אומה מיוחדת? אם בקרב הדור הצעיר של היום, שעדיין נשתמרה בו רוחנו הלאומית במידה הגונה מחינוכו בבית הוריו ושגדל בתוך רדיפות מן החוץ, הדוחפות גם הן במידה הגונה לצד פנים, – אם בקרב הדור הזה כבר ישנם צעירים (וכלל לא מוכח, כי הם מהיותר גרועים) במספר כל כך גדול, שהמעבר למחנה האחרים הוא בעיניהם כל כך קל? מה יהיה בעוד דור אחד ובעוד דור אחד, באת אשר גם התנאים החיצוניים בודאי יהיו יותר נוחים? האמנם ספרותנו החדשה תצילנו? אבל הספרות הרי אינה יכולה לתת לעצמותנו יותר ממה שחיינו נותנים לנו ומה שהם נותנים לה, ואם היא תלך בדרך זו של ביטול היש שלנו ושל התפרנסות ממזונם של אחרים ושל יצירה מתוך עיכול מזון זה, הבא מן החוץ, – במה כוחה גדול לפרנס את עצמותנו מכוח הספרויות האחרות?
ברוך לכאורה, כי במצבנו של היום, שחיינו הלאומיים העצמיים בכל ארצות פזורינו נתמזמזו לגמרי, שאנחנו קרואים לקרעים כמספר הרוחות הנושבות בעולמותיהם של אחרים, ושכל קרע נישא ברוח אחרת וחי ברוח האחרת ההיא, אין לעצמותנו הלאומית גואל אחר מלבד עצמותו של כל אחד מאתנו, של כל ‘אני’ חי שבקרבנו. ברור לכאורה, כי החושב על חינוך לאומי בזמן הזה, עליו לדאוג קודם כל לשלימות העצמית הפרטית, שבהכרח כלול בה היסוד הלאומי ולפרנסת היסוד הלאומי הזה, עליו לדאוג לטיפוח אותן הנימים הדקות הנעלמות שבנפש, שהורכב מהן היסוד הלאומי שב’אני' הפרטי.
אולם אין האדם חי את הטבע לעמקו בתוך גן נטוע על פי המלה האחרונה של הגננוּת, כי אם בתוך הטבע הפראי, עם הערבוביה והעדר הסימטריה שבו, עם כל השממות, הבצות, התהומות שבו; ואין ה’אני' הפרטי חי את העצמות הלאומית לעמקה לא מתוך דברים שבשירה ולא מתוך דברים שבאמנות ולא מתוך דברים שבמחשבה, בכלל לא מתוך דברים שבצורה. לא מהרגשות מן המוכן ולא ממחשבות מן המוכן ניזונה העצמות הלאומית החיה. היא זקוקה למה שמעורר את ההרגשה ואת המחשבה של ה’אני' הפרטי לפעולה עצמית. ההרגשות והמחשבות – אלה הן הצורות, שהיא צריכה לבוא בהן לידי גילוי מתוך עצמו של ה’אני' הפרטי – כמובן, לפי מידת כוח ההרגשה והמחשבה של בעליו, – שהיא צריכה ליצור אותן בו מתוך בואה לידי בילוי. היא ניזונה מהחומר ההיולי של כל הרגשה ושל כל מחשבה לאומיות, מהחומר ההיולי שבנשמת האוּמה, אשר באומה חיה הוא הולך ומתחדש. ובאומה חצי מתה כאומתנו, שאין לה חיים משלה, אין לו קיום אחר אלא זה שהוא משתמר, בבחינת אור גנוז, בכל מה שנשאר לה מן העבר, מחייה העצמיים, בכל הקמטים והעקמומיות, שכל הערבוביה והעדר הסימטריה, בכל הרמות והתהומות שבנשאר. ובמובן זה אמרתי במקום אחר, כי הספרים של הספרות הישנה – מן התנ"כ עד הספרות הרבנית בדורות שלפנינו, שניזונה כולה מן העברה – גדולים לנו לא במה שאמרו, כי אם במה שלא אמרו, והרבה הרבה לא אמרו.
מובן כי רעיונות מעין אלה אינם כלל קבועים במסמרים, ולא קשה לבטלם. אולם בכל אופן מי שמבקש את האמת לא קשה לו, מובטחני, להודות, כי יש כאן מקום למחשבות רבות ועמוקות.
ומי, כמדומה לך, היה צריך לשוב בזה יותר מכל, אם לא אלה העוסקים ביצירה, ולא רק ביצירה לשם יצירה גרידא, כי אם ביצירה לשם חינוך העם, – אם לא ‘הסופרים המחנכים’? אם בתור אמנים הם יכולים להשתעשע ברעיון, כי ציור בלטריסטי אחד, שעלה יפה יפה, שווה יותר לא רק מכל הספרות הרבנית, כי אם גם מכל הספרות שאחרי התנ“כ ואולי גם מן התנ”כ, – הנה בתור מחנכי העם היו צריכים, כמדומה לך, להתחשב קצת גם עם עצמותו של העם שהם באים לחנך, לחשוב קצת גם בזו העלובה, להרגיש קצת את זו העלובה, ואולי – מי יודע? – גם לשאוב קצת אינטואיציה מזו העלובה.
אולם מה שנדמה לנו, ‘אנשי הקהות והטמטום’! הנה דברים כדרבונות: ‘לגבי דידה (הספרות הרבנית) הכל עולה בקנה אחד, ובה – הכל דברי אלהים מתים. הנביאים עמוס ומיכה, ישעיהו וירמיהו הם קדומים ע“פ הדרש והקבל, וגם התנאים והאמוראים שבזבחים ובמנחות וכל סדר קדשים וגם שלמה המלך משיר השירים וקוהלת וגם המהר”י מטראני והפתחי תשובה מהלכות מליחה – קדושים כמוהם; הכל קדושים ומתים’. ובמקום אחר (צד 103): ‘הסופרים המחנכים מטיפוסו של י. ל. גורדון (גם יל"ג במחנכינו! – הכותב) ולילינבלום… כל ימיהם נלחמו לא רק עם האורתודוכסיה השוטה, כי אם גם עם האורתודוכסיה המשכילה, שבקהותה היא רוצה להעבירנו על דעתנו ולהשיאנו, שיש חכמה ויש אנושיות ויש שכל היסטורי בכל אותם החוקים השוטים, הרשעים והמגוחכים, שאין דוגמתם בשום קיבוץ בני אדם חיים ושכל לב חי יתמרמר עליהם מדי היתקלו בהם (ואפילו מה שאיזו חלקים מבני עמנו מתחילים לבלי התחשב עמהם ועולם הקשה הולך ונשבר בסיבות שמחוצה לנו – עדיין אין זה פוטר את הסופרים המחנכים מהעריך את התעתועים הרעים כערכם בדברם על מפעלי דברי ימינו וחזיונות חיינו)’. ואם מעט לך דברי ברנר אלה, הנה תראה באותם ה’רביבים' (במאמר ‘לפני ארון הספרים’), כיצד מלמדים פרק בהלכות יצירה ותחיה את ח. נ. ביאליק, שהעיז להתיחס אל הענין הזה בקצת יתר רצינות (אצל ביאליק אתה מוצא לפי שעה רק יחס נפשי, חיפוש נפשי, הכרת הצורך לעשות דבר-מה, אבל הדרך עוד לא נמצאה, כי באמת קשה, קשה מאד למצוא את הדרך. על כן אין מאמרו בנידון דידן מצטיין בעומק, ולא קשה למי שלא ירד לסוף יחסו הנפשי לתקוף אותו מצדדים שונים). הנה לדוגמה דברים אחדים:
'נסים בל יעשו בארץ: אבק הדורות לא יתהפך לטל של תחיה, והגולל שנסתם – לשופרו של משיח… אלפי מבואות וביאורים בשלהי ובראשי הספרים, אפילו ע"פ המלה האחרונה של המדע והטעם החדש, לא יסבו את לבנו מן המעינות החיים המפכים סביבינו. ומימי טולסטוי, איבסן, ניצשה וכדומה נשתה ורק על מבועיהם נשבור את צמאוננו. לדברי המאורות הגדולים הללו נפנה תמיד יותר מאשר אל ‘התלמוד’ ו'הזוהר' (ההדגשה שלי – הכותב), אפילו לאחרי שיעברו ‘דרך המסננת של הטעם החדש והרוח החדשה שבימינו’.
'ביראת הכבוד נכרע ברך לפני הדר גאון הרוח החילוני, בגאון ובאהבה רבה נשתחווה מול משכן היהדות העתיקה, אך חיה נחיה (ההדגשה בגוף המאמר) את חוזינו המתהלכים אתנו – 'והיו עיניך רואות את מוריך' ' (ההדגשה שלי – הכותב).
ממש דברי נבואה! וכך הוא כל המאמר. רק אני, העני ממעש, העזתי להרגיש בה ממש מה שאני מרגיש תמיד בהיתקלי בפרזיטיותנו הלאומית בכל צורה שהיא! ולולא היה הדבר כל כך מכאיב וכל כך מעליב, הייתי מקנא באנשים הטובים האלה, המדברים בטון כל כך בטוח אמת כל כך בטוחה, שאין להרהר אחריה.
וכן נסתם הגולל על העבר, אין גשר ואין קשר בין העבר ובין ההווה, ואין צורך בו, שהרי כן אתה מוצא אצל האחרים (לפחות, אין העומד מבחוץ רואה את הקשר שמבפנים). ובפרט אחרי שדאגת פרנסה בהווה אין לנו ב"ה (סוף סוף בנים למקום!), שהרי מלאכתנו נעשית כל כך יפה על ידי אותם האחרים. אבל אצל האחרים הלא יש אותו הדבר, שקוראים לו חיים, חיים משלהם, חיים עצמיים, – ומה יש לנו משלנו מלבד העבר ומלבד אותו ‘ההיפנוז’ החי בנשמתנו מן העבר? ואם עם העבר גמרנו את חשבונותינו באופן כל כך מוצלח, – למה לא עוד מעט הכרה עליונה ועוד מעט אומץ לב, ועיקר, למה לא מעט עקביות: למה לא נסתום הגולל על אותו ‘ההיפנוז’ מן העבר – על היהדות? למה לא התבוללות? ואם לא התבוללות אקטיבית, למה לפחות לא התבוללות פסיבית? כלומר בשם מה אנחנו נלחמים בהתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים? אדרבה, איזה חיוב יש להם לבעלי ההכרה העליונה שלנו, אשר בשמו אנחנו צריכים להתנגד לאותו הצעד, אשר יקרב אותנו קירבה בלתי אמצעית לאותם המבועים, אשר רק עליהם נשבור את צמאוננו, אשר יקרב אותנו קירבה משפחתית ל’חוזינו המתהלכים אתנו‘? יש להם נימוק שלילי: עם אינו יכול להתבולל. אבל קודם כל מאין הבטחון הזה אצל בעלי השלילה שלנו, בשעה שאנחנו רואים את עצמנו מצד ידוע הולך ומתבולל, – ומאין הבטחון הזה, כי הוא אינו יכול להתבולל, כמו שהתבוללו הרבה עמים, שחיו לפנים ויצרו תרבות, ועתה אין זכר להם בחיים? והעיקר, איזה הגיון מגוחך: מכיון שעם אינו יכול להתבולל, הרי שאנחנו צריכים להתנגד, כשאנחנו רואים אותו הולך ומתבולל! למה ההתנגדות, אם אינו יכול, ושם מה ההתנגדות, אם הוא הולך ומתבולל? אבל בעלי ההכרה העליונה שלנו מתרוממים כביכול מעל לשאלה קטנונית כזאת, – מכיון שאנחנו חיים, אנחנו רוצים לחיות לפי רוחנו, ומה יש פה לשאול! – טוב מאוד! יחיה מי שירצה, ‘מכיון שאנחנו חיים’! אבל הלא השאלה היא: למה להתנגד לשאיפתם של אלה שאינם רוצים, שאינם גורסים ‘מכיון שאנו חיים’, לשאיפתם של אלה, הרוצים לגמור את החשבון עם חיים מכוערים ובזויים כאלה? בשם מה להתנגד להתבוללות? מובטחני, כי בנקודה זו אין כוחם של מחנכינו אלה גדול כלל, להפך – הרבה יותר קטן מכוחנו אנו, בבואנו להגן על עצמותנו בכל שלימותה. גבורים הם בשלילה, אבל במקום שאי אפשר בלי חיוב כל שהוא, – שם קץ לגבורתם! ובאמת עם, שאין לו לא ארץ ולא לשון לאומית, לא תרבות חיה ולא חיים לאומיים; עם, אשר את דתו חושבים מחנכיו לחובה להרוס עד היסוד ועל עברו לסתום את הגולל; עם, שאפיו, עצם עצמותו, עצם ה’אני’ שלו, פסול מימות עולם ועד עתה ואין לנו תקנה אלא בשינוי מוחלט, בשינוי לאופי אַלאַ אירופה, – מה נשאר לו לעם כזה משלו, שבכוחו להמשיך את קיומו בתור עם, שבשבילו יסבול כל כך הרבה? למה לו לעם כזה להתנגד להתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים? בשם מה להתנגד לאפשרות להיות אנשים אירופיים גמורים?
כך ‘מחנכים’ אותנו ‘מחנכינו’! ומה פלא, כי אין בקרבנו ‘חוזים’ משלנו? היש מקום למקוריות חוזית, באשר אין בפנים אלא שלילה, וכל חיוב, קטן וגדול, בא מבחוץ, יותר נכון, באשר גם החיוב וגם השלילה באים מבחוץ? היש קרקע לצמיחת ‘חוזים’, במקום שהעצמות הלאומית, הקרקע העצמי של כל מקוריות חוזית, לא רק שאינה נעבדת ואינה נזרעת, אלא שהיחס אליה הוא כל כך רחוק וזר, עד שלאחרונה הביא לידי הכרת הצורך להחליפה באחרת, טובה ממנה? היש מקום למקוריות חוזית ב’אני' שאינו ‘אני’, שאינו מכיר את עצמו, אלא בהווה ולא בכל רגעי חייו, מיום דעתו את עצמו, משום שבזמנים שונים בחייו היתה צורתו שונה ואחרת ממה שהיא עתה? ומה פלא, כי כל עולמנו נהפך באפס יד, מבלי להוליד שום התפרצות ווּלקנית, מבלי לשחרר שום כוח ענקי תהומי, מבלי להוליד שום אור חדש, אנושי, עולמי!
הן אפילו החסידות, יצירת ‘האורתודוכסיות השוטה’, אתה רואה בה הרבה מן המקוריות החוזית, אתה רואה בה איזו שאיפה, אם כי לא ברורה, לאפקים אחרים, איזו התפרצות לעולמות אחרים, ומה נתנו במובן זה ‘הסופרים המחנכים’ שלנו, כלומר, אלה, שערכם העיקרי מיוסד על עבודתם החינוכית ברוחו של ברנר? איזה חיוב אנושי חדש, שאינו כתוב בשום תורה של אחרים, או אפילו איזו שלילה אנושית חדשה, שלא מכל אחרים אתה מוצא בהם? הן חיוב אחד אנושי גדול, חדש, מקורי כוחו גדול חנך – לחנך לא רק בחיוב, כי אם גם בשלילת מה שיש לשלול – מכוח כל עבודת השלילה של מחנכינו. ובאמת מי מחנך יותר את צעירינו: מחנכינו אנו או, למשל, אותם טולסטוי, ניצשה, איבסן וכו'? וכמובן, הם מחנכים אותם ברוחם הם וכלל לא ברוחנו אנו. ולא מפני שאין לנו ספרות – כלומר שספרותנו החדשה עניה בכמות – כמו שרגילים מחנכינו להתאונן, כי אם מפני שמה שיש בספרותנו החדשה במובן זה אינו בא ברובו אלא מכוח כוחם של אלה, שצעירינו מתחנכים על פיהם בלי אמצעי.
ז 🔗
אולם רצונך לראות, עד היכן מגיע כוח ההיפנוז האירופי עלינו, – התבונן באותה העובדה, שנגעתי בה בתחילת הענין, כי הראשון שהטיף בכל כוח כשרונו הגדול לטשטוש צורתנו הלאומית, לשינוי אפינו הלאומי היה מי שבא להורות בקרבנו את תורת היחיד, יחיד – וטשטוש הצורה! יחיד – ושינוי האופי!
כדאי להתעכב מעט על זה.
תורת היחיד, כלומר בירור מהותו של היחיד, היתה יכולה להיות לנו רק לברכה. עולמנו הלאומי, עד כמה שהוא ראוי לשם עולם, עומד עתה רק על היחיד, כלומר רק על הפרטים. אין לעצמותנו הלאומית בזמן הזה, כאמור למעלה, גואל אחר מלבד ה’אני' של כל אחד מאתנו.
אולם מהו היחיד? מהו היחיד לא על פי התורה והמסורה, עי אם על פי עצם מהותו של האדם? מהו העיקר בו? האם העיקר הוא יחסו את אחרים, חשבונו עם הציבור, התגדלותו והתגברותו על חשבון הציבור, – או העיקר הוא יחסו אל עצמו, חשבונות עם עצמו, התגדלותו והתגברותו על חשבון עצמו מבלי להתחשב עם הציבור; האם העיקר הוא הצורה הקבוּעה על פי התורה או על פי המסורה, צורת צב שריון, שכל חייו וחיי כל העולמות מצומצמים בו, – או העיקר הוא גילוי עצמותו המיוחדת של היחיד ועלייתה למעלת עצמות עליונה? מי הוא יותר יחיד: אם, למשל, טולסטוי, שהיה ההפך הגמור ממה שקורא ניצשה, אלא שיצר את עצמו ואת עולמו מתוך עצמו, או איזה תלמיד ותיק של ניצשה, נניח, אדם מאד נעלה, שיצר את עצמו בצלם האדם העליון של ניצשה?
צורה קבועה ליחיד – הרי היא סתירה מינה ובה, כי על כן יחיד הוא. צורת היחיד מתיחדת ב’אני' המיוחד שלו, ואינה נפסלת כלל, כשהיא, לפי המבטא הישן, צלם אלהים – ממלא כל עלמי וחי לתוך כל חיים. בכלל, היחיד אינו איזו בריה מיוחדת במינה, כל אדם, במידה שהוא אדם, במידה שהוא שלו ועולמו שלו, הרי הוא יחיד. האדם מתחיל מן היחיד, מן היחיד שבכל אדם. רק בנפש היחיד יש מקום ליחסים גדולים. יחס גדול אל עצמו הרי זה אומר יחסים גדולים אל הכל – אל הטבע, אל האדם, אל כל מה שחי ואל כל מה שהווה.
מהותו של היחיד הרי היא עצמותו, ‘אני שלי ועולמי שלי’ – יחס גדול, יחס של אמת מוחלטת בין ה’אני' הפרטי ובין ה’אני' העולמי, בין העולם שבצמצום ובין העולם שבהתפשטות. בירור היחס הזה הרי הוא כל תוכן חייו של היחיד, כל היצירה שבחייו, לפיכך השואל על מהותו של היחיד הרי הוא כאילו שואל: מה חשוב לאדם יותר: עצמותו, שגילוי צורתה העצמית העליונה היא יצירת חייו – או חושבה לו יותר הצורה הכללית העליונה, הטבועה בחותם ההשכלה של הזמן או המחשבה העליונה של הזמן? או בלשון אחרת: כיצד ומהיכן צריך אדם לבנות את בנין עולמו: אם מלמטה למעלה ומבפנים אל חוץ, מן היסוד שבספירת הבלתי-מוּכר שבנפשו אל המוּכר ואל הנלמד, ומה שאינו מתאים אל היסוד, אפילו אם בעולמותיהם של אחרים הוא ראש פינה, הוא צריך לזרות הלאה; או הוא צריך לבנות מבחוץ אל תוך נפשו ומלמעלה למטה – ממה שנלמד וממה שמוּכר אל היסוד שבנפשו, ומה שאינו מתאים לו ביסוד צריך להקציע או להוסיף עליו, בכדי שהיסוד יתאים אל הבנין?
היחיד עונה: העצמות עיקר. אין כל השכלה בעולם ואין כל אידיאל שבעולם שווים בנזק ‘אני’ אחד, כי השכלה כזאת אינה השכלה ואידיאל כזה אינו אידיאל. חשבון עולם של אחרים וחשבון חיים של אחרים קרואים לגבי דידיה חשבון שלא מדעת בעלים, האדם יוצר את עולמו מתוך עצמו, מתוך ‘השכל הנעלם’ של עצמו, ובעיקר בשביל עצמו, או, במידה שהעולם נוצר בשביל יוצרו, יש בו בכדי להאיר גם לאחרים. מעולם לא ברא אדם ולעולם לא יברא אדם עולם אוביקטיבי, עולם השווה לכל נפש. עולם אוביקטיבי אינו אלא אחד, ואותו אין האדם מבין, אותו אין האדם משיג אלא מתוך העולם אשר בלבו, שמשתקף בו – ובמידה שמשתקף בו – העולם הגדול, מתוך ‘השכל הנעלם’ שבנפשו, שמשתקף בו השכל הנעלם העולמי. מאחרים יכול אדם לקחת רק מה שמתאים לעצמותו, מה שעוזר לגילויה ולעלייתה. יותר מזה רק פוגם, מה שמטשטש את עצמותו – עליו להילחם בו בכל כוח מחשבתו ולפנותו כולו ממסלולו, אפילו אם לגבי האחרים הוא אור עולם.
את הדבר הזה אתה לומד גם מניצשה, או ביחוד מניצשה, – אבל מניצשה ולא מתורתו.
ניצשה התקומם נגד המוסר, הוא דק ומצא, כי המוסר אינו אלא פרי התפרצות עבדותית מצד הקטנות והחולשה בספירת השלטון והגבורה, לפיכך מה שנקרא בשם מוסר אינו אלא מוסר עבדים, לפיכך אין בכלל מוסר ולא צריך להיות, כי כל מה שיפה ונעלה, והעיקר מה שעמוק ברוח האדם אינו אלא בספירת הגבורה והשלטון. לפיכך אם האנושות שואפת לעלייה, אין לפניה דרך אחרת אלא לברוא טיפוס עליון של בני אדם, אשר יהיה, גם מצד כוחות הגוף גם מצד כוחות הנפש, העומד ממעל לאנושות והשליט באנושות, אשר יהיה הגרעין, העיקר, האידיאה העליונה של האנושות.
אבל מה כל זה אומר? כל זה אומר רק, כי הוא, ניצשה, היה צריך לעשות כך, כי הוא לא יכול אחרת, משום שכך היא עצמותו, וכך היא צורתה העליונה. ומתוך כך הוא שפך אור חדש, אור גדול על מה שיש מן היפה והנעלה והעמוק בספירת הגדולה והגבורה, או, לפי השקפתנו אנו, האיר מצד חדש, מצד הגדולה, הגבורה, את המוסר העליון. זאת היא האמת של ניצשה, וזאת הברכה, שהביא לכל מבקש אמת עליונה. אבל אין זה אומר, כי זאת היא האמת המוחלטת, אין זה אומר, כי הוא גילה את כל שרשי המוסר או כי אין שרשים למוסר כלל. אין זה אומר, כי ישנה רק ספירה אחת עמוקה ונאורה – ספירת הגבורה והשלטון. המוסר, ככל כוח פועל בחייו של האדם, יש לו שרשים בכל הספירות, כמו שיש יופי ויש גבורה, כמו שיש שמים ויש תהומות ויש אין סוף בכל הספירות. ואם יבוא יחיד בעל כשרן גאוני, ששורש נשמתו הוא, למש, מספירת הרחמים, מספירת האהבה, מספירת האמת או אפילו מספירת הענווה, ואם הוא ימצא צורך לעשות חשבון עם ניצשה, – חזקה על יחיד כזה, כי הוא האר יאיר על הספירה שלו אור חדש, אור לא פחות גדול מן האור, ששפך ניצשה על ספירת הגבורה והשלטון. ואם ניצשה חשב, כי הוא מצא את אב החכמה ואם השתדל לבטל את כל תורות המוסר ואת כל בעלי המוסר ולהראות, כי הם, בהיותם נאמנם לעצמותם ולספירתם, הם כולם זייפנים, פחדנים, שטחיים וכו', – הרי זה מראה רק, כי גם הכשרון הגאוני אינו מעמיק לראות הרבה מחוץ לעולמו העצמי וכי גם האדם הגדול אינו נקי מחולשות, ביחוד, במקום שהדבר נוגע לתורתו, שהרי האמת היא ממש ההפך. נקח שוב למשל את טולסטוי. בא טולסטוי בעודו עומד בתקופה של בקשת דרכים, ומוצא את תורתו של ניצשה, האם היה צריך או האם היה רשאי לקבל את התורה הזאת? אבל לוּא קיבל טולסטוי את תורת ניצשה, ולוּא גם האמין בה בכל כוח האמת שבהכרתו, ולוּ גם השקיע בה את כל כשרונו הגאוני ואת כל כוחות נפשו הגדולה – הרי זה שקר נורא, שקר נפשי, הקשה לאין ערוך משקר הגיוני, שהרי שורש נשמתו אינו מספירה אחת עם שורש נשמתו של ניצשה. והוא הדין להפך: לוא קיבל ניצשה את תורת טולסטוי.
מכאן אתה אומר, כי עיקר מה שחידש ניצשה במשפט היחיד הוא לא בתורת האדם העליון שלו ובכלל לא בתורתו. עיקר כוחו של ניצשה הוא לא במה שנתן תורה, כי אם במה שהראה דוגמה – דוגמה יפה ונאדרה – כיצד מעלה האדם את עצמותו המיוחדת למעלת עצמות עליונה, אנושית, קוסמית, באופן כי מתוך עצמותו המיוחדת הוא מאיר באור חדש אחד מן הצדדים של רוח האדם בכלל ואולי של רוח החיים בכלל. רעיון האדם העליון גופו ערכו גדול רק בתור דוגמה, אבל לא בתור צורה קבועה של עצמות עליונה ולא בתור דרך קבועה לעליית האנושות למעלה עליונה. ספירת השלטון, ספירת מלכות, אם למדוד במידה קוסמית, אינה כלל הספירה העליונה. השלטון עומד על גביהם של אחרים, כתרו – הכנעה של אחרים, גבורתו – חולשתם של אחרים, גדולתו – גדלות מתוך קטנותם של אחרים. יתר בירור – למותר. ואם בספירה זו מצא ניצשה כל כך הרבה אור, והעיקר, כל כך הרבה עומק, הרי זה מראה, כי אין לך תכונה נפשית, שאינה יכולה, כשהיא תכונה יסודית בנפש עשירה ועמוקה, לעמוד במרכז כל כוחות הנפש ולהאיר מתוכה אור חדש על כולם ומתוך כך – על נפש האדם בכלל; הרי זה מראה, כי אין לך עצמות, בעלת איזו תכונה שהיא, שלא תוכל, כשיש עמה כוח משחבה וכוח יצירה וכוח רצון, להעלות למעלת עצמות עליונה. ואם את הספירה הזאת לא נבצר מניצשה להעלות על כל הספירות, הרי זה מראה, כי אין דבר עומד בפני עצמותו של אדם בשאפה למעלתה העליונה.
ניצשה קערה מצא בתוך נפשו, בתוך עצמותו המיוחדת, קערה גדולה ויפה, שלא יכלה לעמוד במחצה אחת עם יתר הקערות שבעולם הרוח: מה עשה? עמד והפך את כל הקערות על פיהן והעמיד במקומן את קערתו הוא. והעיקר, יפה הפך, כי בכוח קערתו הגדולה והיפה הפכן. אבל – וגם זה צריך להאמר – ורק במחיצתו הפכן, רק בחלל עולמו המיוחד הפכן. הנה זאת תורת היחיד, – זאת ולא יותר.
אבל הנה בא יחיד משלנו, וגם הוא קערה מצא בתוך עצמותו המיוחדת, קערה שלא יכלה לעמוד במחיצה אחת עם קערתו של ניצשה, מה עשה היחיד שלנו? עמד והפך את קערת עצמו על פיה והעמיד את קערת ניצשה במקומה! יחיד הופך קערת עצמו ומעמיד קערת אחרים במקומה!
ברדיצ’בסקי – ניצשיאני! ברדיצ’בסקי, אשר היהדות – ודוקא היהדות היבנאית – היא שורש נשמתו, עצם עצמותו, ברדיצ’בסקי היחיד, המורד, בעל הכשרון המקורי והעצמות המקורית במידה שאין אולי דוגמתם בקרב סופרינו בזמן הזה, – ברדיצ’בסקי בא והופך על פיה – לא את קערת ניצשה, חלילה! – את קערת עצמו! במקום ללמוד אל דרכו של ניצשה היחיד, במקום לגלות מרחקים חדשים, תהומות חדשות, אורות חדשים בספירתו הוא ולתיתה עליונה על כל הספירות, הוא פשוט מקבל תורת ניצשה, ככל המקבלים תורה ממי שרוצה לתת להם, ונעשה כולו, עם כל עצמותו, פירוש על ה’אני' של ניצשה! ולא עוד אלא שבא ודרש, כי על עמנו כולו לשנות את אָפיו ולהיות לאחר! יחיד אשר בתור יחיד – בתור יחיד ולא רק בתור יהודי – היה חייב לקרוע על אשר עצמותה של אומה, שיצרה תרבות מיוחדת, הולכת ומטשטשת מאליה, בלי כל הטפה, עד אשר אומה מקורית הולכת ונעשית בהשפעת חייהם ותרבותם של אחרים לאחרת, לאומה בלי כל צורה עצמית, – יחיד בא ומטיף לטשטוש הצורה הלאומית, לשינוי האופי הלאומי, יחיד בא ודורש, כי האומה צריכה להיות אחרת!…
מובן, כי בזה רק החריב ברדיצ’בסקי את עולמו במקום לברוא עולם חדש – מי יודע? אולי לא קטן מעולמו של ניצשה – מתוך עצמותו המיוחדת, מתוך עצמותו היהודית-היבנאית המיוחדת. וזה סוד ה’קרע' שבלבו, – קרע, שאין אתה מוצא דוגמתו לעומק אף באחד מהמתאוננים על הקרע שבלב, המרובים כל כך בזמננו.
כך מרסקת השפעת התרבות הזרה את העצמות אולי היותר מקורית שבקרבנו! זה כוחו של ההיפנוז האירופי עלינו! (יש לחשוב כי דוקא מקוריות של ב. גרמה לו, שהוא לא יכול להתפשר, להשתמש בכתר אחד עם ניצשה: הוא היה מוכרח או לקחת את הכתר מניצשה, או למעט את עצמו) ומה יש לדבר באלה שאינם ברדיצ’בסקי, באלה, שברדיצ’בסקי נעשה להם למורה תורת היחיד ובכלל למורה דרך החיים, שעל היהודי החדש לבקש!
כך נבראה, או שבאה לידי שכלולה הגמור, התורה הגדולה של ביטול היש שלנו, שנתקבלה ב’נעשה ונשמע' על ידי מי שרצו לקבלה, כך אנחנו הולכים ומשתעבדים ברצון לרוח אחרים, בשעה שאנחנו רוצים לכאורה להשתחרר משעבוד הגוף לאחרים. כך אנחנו מעמידים את כל עולמנו ואת כל חיינו על פרזיטיות רוחנית, על פרזיטיות בדעות, במידות, בסדרי החיים החברותיים, בכל רוח החיים. עתה ירדנו (בעלי ההכרה העליונה גורסים: עלינוּ) עד המדרגה של ‘אהבתי את אדוני – לא אצא חפשי’. עתה איננו מעיזים ואיננו רוצים להיות מה שהננו, להרגיש מתוך עצמנו ועל דעת עצמנו, חשוב מתוך עצמנו ועל דעת עצמנו, לחיות מתוך עצמנו ועל דעת עצמנו. צִלם של אחרים, צל עולמם של אחרים, צל חייהם של אחרים – זהו האידיאל שלנו היום. – – – – –
עולם שלם חרב עלינו – עולם גדול. למרות כל ביטוליהם של מתבטלינו – ואיך חרב! האם אנחנו בעצמנו החרבנו את עולמנו מתוכנו על מנת לברוא על חורבותיו עולם אחר, חדש, כדרך כל מחריבים-יוצרים? רוח מן החוץ באה והפכה את עולמנו והחריבה אותו עד היסוד. ואנחנו? אנחנו קיבלנו עלינו את הדין בדחילו ורחימו כגזירת החכמה העליונה, שאין להרהר אחרי מידותיה ואין לבקש חשבונות רבים בגזירותיה ואין אפילו להצטער הרבה על רוע הגזירה. החורבן לא הרעיש אוֹתנו, לא הביא את מחשבתנו לידי התפרצות פראית סטיכית, לידי התנפלות לתוך התהום או לידי טיסות קומטיוֹת מסוכנות – לידי מעשה גבורה של מתיאש. אפילו לא ביקשנו הרבה בתוך החורבות, אולי נמצא שם איזו חמדה גנוזה, איזה כוח נעלם, איזה אור גנוז, אשר יתן לנו את היכולת לשוב ולברוא לנו עולם משלנו. אפילו טרגדיה של חורבן עולם לא נשארה בלבנו, אפילו מה שנותן מחזה של מהפכה קוֹסמית לא ניתן לנו. בדרך פשוטה ורגילה, מתחילה בפנים אולי קצת עצובים, אבל ברוח לא מדוכאה ביותר, ולבסוף בתרועת נצחון, בהצדקת הדין על החורבן, בגילה, רינה, דיצה וחדוה נכנסנו לעולמם הגדול והמלא אור של אחרים, ממש כמו שנכנס נשרף קבצן, לא איסטניס ביותר או לא איסטניס כלל, לגור בחדרים מרוּוחים ומוארים יפה, שנדבן עשיר מסר לרשותו.
והדבר מובן. לידי התגעשות מתוך חורבן עולמה באה הנפש לא מתוך הכרה עליונה, כי אם מתוך הרגשה עצמית עמוקה, כשאדם (ובמובן זה גם עם, כלומר אנשי הלב והמחשבה שבעם) בעל עצמוּת כבירה ובריאה מרגיש, כי עצמותו בסכנה, כי נתגלו ספירות חדשות בעולם המחשבה, תהומות חדשות בעולם הרגש, החוצצות בין העולם הגדול, בין העולם שבהתפשטות ובין עולמו שבצמצום, באופן כי עולמו אחת דתו להיחרב, – הרי הרגשה זו נותנת דחיפה עצומה למחשבתו ואינה נותנת לה מנוח, עד אם תמצא מוצא נכון ובטוח, עד אם תגלה בעולמו אפקים חדשים, יותר רחבים, עד אם תמצא יחסים חדשים, יותר גדולים, בין עצמותו ובין הטבע והחיים. וחזקה על הרגשה עצמית כזאת, כי היא תדחף את המחשבה אל הדרך המבוקשה ותמצא לה די צידה לדרך.
אולם זה כוחה של השפעת התרבות האירופית עלינו, שהיא מתחילה את הריסת עצמותנו מן היסוד, מהרגשתנו העצמית, שהיא, כאמור למעלה, מחלישה אותה לאט לאט, עד שהיא מביאה אותה לידי ליקוי גמור. באופן שאין עוד מה שיעורר את מחשבתנו בחזקה, בכל תוקף להתקומם, להתפרץ, לעבוד עבודה של יצירה משחררת, מצילה.
במצב כזה טבע הדבר מחייב, שהמחשבה תלך בקרך הקו של ההתנגדות היותר קטנה – תקבל את אמיתיותיהם של אחרים בתור אמת מוחלטת ואת מידותיהם של אחרים בתור מידותיהם של החיים העליונים שאין עליונים מהם. ואם אין זה מתאים לשורש נשמתנו, הרי זה אומר, כי שורש נשמתנו רקוב, ואין לו תקנה אלא בעקירה. ואם אנחנו עוד חוץ מזה נגועי הגלות, שבורים ורצוצים בגוף וברוח, טבועים ברפש ובחלאה שלנו ושל אחרים עד צואר, הרי אנחנו בודאי לא נפש אובדת בעניה, המבקשת את תיקונה, הרי אנחנו בודאי רק סמרטוט מכוער ומזוהם. ומה שייך, שיבוא עם סמרטוט מכוער ומזוהם לקבוע לעצמו יחסים חדשים אל הטבע ואל החיים. ומה שייך להתעמק, לבקש איזה כוח נעלם, איזה אור גנוז ב’חילוניות יהודית-סוסית'! להפך, אם איזה קו אור מבצבץ ועולה מאליו, צריך להראות, כי הוא אור מתעה, צריך לבטל אותו כעפרא דארעא, פן תבוא לידי יהירות, לידי מידת ‘אתה בחרתנו’, אותה תינוקת מכוערה, מנוּולת ומזוהמה, אותה כנסת ישראל, אשר ‘כאשר מצֵרה תתיצב לעינינו בכל חייה ההיסטוריים חוטאת, מוכה וצועקת’ ואשר אנחנו באים לחנכה.
כך היא המידה, – אבל צריך להוסיף: המידה האסתיטית.
וכך בלי ‘שבירת מוחין’ יתירה, בלי בקשת יחסים חדשים קבלנו את היחס האסתיטי, בתור היחס היחיד והמיוחד, העליון על כל יחסים אפשריים, אסתיטיקה – זאת היא דתנו היום, וביחוד, בתם של מחנכינו. וכדרך כל מחקים, אנחנו, כמובן, יותר אפיפיוריים מן האפיפיור.
ח 🔗
וכך היא גם ‘הערכת עצמנו’ של ברנר. ברנר מבטל אמנם, כדרכו, גם את ‘משרתי היופי’, הרואים הבדל בין אסתיטיקה ואתיקה, ומתפארים, כי הם אינם כהני המוסר. הוא רוצה, כי הערכה אסתיטית תהיה אחת עם הערכה אתית, כי האסתיטיקה תהיה בכלל, בכוחה המוסרי, אחת עם האתיקה. רצונו זה נובע אולי שלא מדעתו משורש נשמתו היהודית. אבל עד כמה רצונו זה מתאים אל האמת, עדיין צריך עיון גדול. אני, למשל, מרשה לי לחשוב, כי בתחום החיים אין הרבה אסתיטיקה, ואולי אין אסתיטיקה כלל. ויש שאני מרשה לי לחשוב, כי הרבה והרבה כיעור נמצא בחיים, מתוך שמבקשים אסתיטיקה, במקום שיש לבקש הרבה יותר עמוק. בכל אופן ‘הערכת עצמנו’ של ברנר היא בודאי לא יותר – אם לא פחות – מהערכה אסתיטית. בחיינו אין באמת הרבה אסתיטיקה (אם כי אפילו מצד זה עוד יש מקום לבעל דין לחלוק הרבה על הערכה זו ולהראות, כי היא לא נכונה כלל). אבל בשום פנים אין זו הערכה אתית, אם האתיקה אינה פרזה ריקה. אינני מבין, איזה מוסר עליון מחייב לשפוך קיתונות של רעל ושל שופכין על מי שאסור בכבלי-ברזל על אשר הוא אסור בכבלי-ברזל. אינני מבין, איזה מוסר עליון מחייב לחלל צערה של אומה. זכורני, כי בעת קראי את דוסטויבסקי לא היה דבר מכל דברי שנאתו ליהודים, שכל כך לא יכולתי לסלוח לו, כמו יחסו אל צערנו הלאומי. משורר הצער – מחלל צערה של אומה! והנה בא ברנר שלנו, שגם הוא משורר הצער, וחילל את צערנו הלאומי לאין ערוך יותר ממה שחילל אותו דוסטויבסקי, פשוט רמס ברגלים את צערנו הלאומי, פשוט ירוק ירק על צערנו הלאומי! ואיזה יחס מצד יהודי משורר הצער לאותו משחק הבלהות, שקוראים לו בלשון בני אדם עלילת דם ושבלב יהודי חי ומרגיש אין לו ביטוי ואין כוח ואין רוח למצוא לו ביטוי מתאים! ‘עלילת דם! עלילה זו שמרעילה חיי כל יהודי, מכניסה פגם ביחסיו הטהורים לילדים הנוצרים, מטילה מרה בו בכל פעם אשר יגש להחליק לחי ילד נוצרי – מה תחשוב אמו של הילד בשעת מעשה? האם לא תחשוב, כי כוונת שחיטה בדבר? (רבונו של עולם, איזו הבעת הקלה, איזו אוביקטיביות טהורה, איזו הומניות נעלה מעל כל רגש אישי! וזה הכל? ויותר אין ברשעות זו, שאין לה שם, משורר הצער? – הכותב) – עלילה נוראה ואיומה ומגוחכה ומחוסרת כל צל של יסוד זו (תודה רבה! – הכותב), האין היא מופת ברור, כמה כל העולם חייב ואנו זכאים? (כן, מופת ברור לגבי מי ששופט מתוך יחסו הנפשי, מתוך פצעו האנוש, שאין לו ביטוי, ולא מתוך הכרתו העליונה, העליונה על כל רגש אנושי טבעי, בלתי אמצעי, מופת ברור, כי את היהודי אפשר להאשים ומותר להאשים במה שאין בו ולא יכול להיות בו, ולהאשים מתוך רשעות גרידא! – הכותב), ואף על פי כן!’ כמה שווה ‘ואף על פי כן!’ זה! אל אלהים, כמה שווה! (עיין שם צד 88, כל הענין. מעניין לדעת, אם גם לגבי הנוצרים הראשונים, הנאשמים בשחיטת ילדים לצורך דתי והזכאים לכל הדעות, התחתונות והעליונות גם יחד, היה משורר הצער שלנו מוצא איזה ‘ואף על פי כן’?). אבל בכל זה, כנראה לא די, כי לבסוף, אחרי כל צידוק הדין הזה, שאיני יודע דוגמתו לאוביקטיביות טהורה הוא בא עם חמלתו! ולא חלה ולא הרגיש משורר הצער, כי אין כל רוֹק שבעולם מעליב ומחלל את צערנו כמו חמלתו זו! אבל הדבר מובן. אסתיטיקה אין הרבה בצער שלנו, ב’גניחות‘, ב’בכיות’, ב’עינויים ומרטירולוגיה של העולם הבא' (כך מבין אמן, פסיכולוג, מתוך ‘אותו המבט המקיף, הרואה למעמקים, הדן מתוך הבנה פנימית, אינטואיטיבית, נסתרה’!) וכו' וכו'. אינני יודע, אולי יש יהודים, המקבלים באהבה ובהודיה מוסר השכל כזה, אבל אני לא זכיתי לעמוד על מעלה כזו. ואני מרשה לי להגיד לברנר מה שאני חושב לאמת, כשם שהוא הגיד לנו מה שהוא חשב לאמת. ולא רק לברנר, כי אפילו אם יבואו כל הדוסטויבסקים וכל השכספירים שבעולם, ואפילו אם יצרפו אליהם את כל מי שחפצים להצטרף אליהם משלנו וכולם יחד יירקו כך על צערנו ועוד יוסיפו לחללו בחמלתם, בת נפשם הגדולה, – אני אעיז להגיד להם, ואני חושב, כי כל יהודי שאינו בועט בחלקו בצערנו הגדול, רשאי להגיד להם: אתם אינכם מבינים את צערנו, כי לא יפה הוא צערנו, כי אין בכוח כל צורה יפה שבעולם לבטאו, כי עמוק הוא מן האסתיטיקה שלכם ומן האינטואיציה האסתיטית שלכם. ואפילו אם יהיה פיכם מלא רוֹק כים, – רוקכם לא ישיג את צערנו, וגם חמלתכם, המעליבה ומחללת עוד יותר, אלף פעמים יותר, לא תשיגהו גם היא, כי נשגב הוא מכם ומנשמתכם הגדולה, היודעת להתגדל על בני תמותה, קטני ארץ, ועל חייהם הקטנים, להתעלות למרומי האינטואיציה האסתיטית, לרחם כרוב רחמיה, אבל אין היא יודעת את סוד הצמצום הגדול, את הסוד של ‘עמו אנכי בצרה’ ושל ‘השוכן אתם בתוך טומאותם’, את הסוד של 'ועתה אם תשא חטאתם, ‘ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת!’.
ובמצב כזה צא והגן על עצמותנו הלאומית! במצב כזה, שאתה מרגיש, כי עוד עליך להביא ראיה, כי אדם אתה, אף על פי שהנך יהודי, צא ודבר על עצמות יהודית מיוחדת, מקורית, על זכותה להתחדש מתוכה, על פי דרכה, באופן מיוחד לה! והעיקר, צא ועבוד עבודת התחיה הלאוּמית!
ט 🔗
אף אמנם בעלי ביטול היש שלנו אינם מרבים לדבר או אינם מדברים כלל בתחיה לאומית. הם אינם מאמינים בתחיה. בזה הם לפחות נאמנים לשיטתם. הם מסתפקים בהצלת האוּמה מכליון ובחיים לאומיים, שאין בהם בושה וכלימה, כלומר שאין היהדות בולטת בהם במידה מרובה. איך הם מציירים להם את אופן ההצלה ההיא ואת יצירת החיים ההם, – אולי אלהים יודע, ואולי גם הם יודעים. על פי הטון, שהם מדברים בזה, שאינו כלל אותו קול ענות גבורה, שהם משמיעים בו את שלילתם המוחלטת, יש לחשוש, כי גם בזה אינם מאמינים הרבה.
פה הגענו עד סוף המרחק שבין דרכו של ברנר ובין הדרך, שהוא מתנגד לה בהחלט ושאני אחד מן ההולכים בה. פה בא לידי ביטוי ההבדל ביחס הנפשי אל חיינו הלאומיים ואל עבודתנו הלאומית מתוך ההבדל היסודי שבין שתי השיטות.
אני רואה את כל אסוננו הפנימי בדור הזה, בשעה שאנחנו מוכרחים לבקש תחיה לאוּמית שלימה בשביל להינצל מכליון לאוּמי. אני רואה את כל הטרגיות שבתחיתנו בליקוי הרגשת עצמותנו הלאומית, בהתבטלותנו בפני אחרים ובפני עצמנו, בחוסר אמונה ובטחון בעצמנו, ברוחנו ובכוחותינו. ומכאן – כל חולשתה וכל קטנותה של עבודתנו הלאוּמית, אם כי כולנו – כל בעלי הנפש שבקרבנו – מבקשים, מאמין אני, אם במידה גדולה או קטנה, תחיה לאומית, כלומר כולנו מבקשים הצלה מכליון לאומי, שאין לה בזמן הזה דרך אחרת אלא תחייה שלימה. השאיפה הזאת, השאיפה לתחייה שלימה דורשת מאתנו התאמצות כל כוחותינו במידה שאין למעלה הימנה, והתאמצות כזאת אינה בגדל האפשרות במקום שאין המתאמץ מאמין באותה המידה בכוחות עצמו, מאחר שמידת הכוח, היוצא מתוך ההתאמצות, אינה דבר מסוים וצפוי מראש, כי אם תלויה כולה במידה ההתאמצות. אמונה בכוחות עצמו קודמת להתאמצות הכוחות. במובן זה יש מקום לאמור, כי לא רק עסקי כסף, כי אם גם עסקי רוח זקוקים לקרדיט, כי גם כוחות הנפש אין דרכם להיות מונחים לבטלה בעין, במזומנים באוצרה של ההכרה, כי באים הם לידי גילוי לפי מידת הצורך בהם. לפיכך במידה שאדם נותן לעצמו קרדיט גדול, בה במידה הוא עושה עסקים גדולים. ומה עמקו דברי חכם גרמני אחד: האדם יכול הרבה, אם הוא מאמין בכוחו. ומנקודת מבט זו גם הערכת עצמנו אמיתית, חיה, מורגשת בכל ישותנו, הרגשת ליקויינו לכל עמקם לא תוכל לבוא אלא מתוך הרגשת עצמנו עמוקה, מתוך אמונה חזקה בעצמנו, מתוך הכרת ערכנו. אין אדם רואה את נגעי עצמו אלא לאור נשמתו, – לאורם של אחרים לא יראה כלום, או יראה רק חושך כללי, שאין להבחין בו כלום. ויותר שאור נשמתו גדול, יותר הוא רואה את נגעי עצמו. ואני מאמין באור נשמתנו הלאומית, ואני מאמין, כי גדול האור, – כי רואה אני את הנגעים לכל מראה עיני. אף אין הנשמה אומרת וידוי בקול, אין הנשמה מתוודה לפני אחרים. להתוודות אנחנו צריכים רק לפני עצמנו, – אבל בשביל כך צריך שיהיה לנו איזה ‘עצמנו’, איזה ‘אני’, שיש לנו דרך ארץ לפניו, שיש לו עלינו תביעות גדולות ושבכוחו לגבות את חובו.
ובא ברנר וגוער בנזיפה בקירוב כך: קרדיט? – על איזה סמך, קרדיטורים מטומטמי מוח ולב? הלא אין לנו כלום, הלא אנחנו קבצנים מנוּולים, שלא רק שאין לנו במה לשלם אלא שאין בנו אפילו הכרת החובה לשלם, קבצנים נבזים, היודעים רק לחזור על הפתחים ולצפות לשולחן אחרים! הלא הקרדיט שלכם, קרדיטורים טפשים, יביא אותנו רק לידי פשיטת הרגל, שאין אחריה תקומה עולמית! ואיזה אור אתם מוצרים בנו, מוּכי סנוורים, תועים ומתעים? הלא אין בקרבנו אלא רקבון ורפש! רק לאור ההכרה העליונה של אמנים, סופרים מחנכים, ולאור האינטואיציה שלהם, רק לאורם של יחיד סגולה אלה, היוצאים מן הכלל, ושאין להקיש מהם על הכלל, אנחנו רואים את נגעינו, את הצרעת הממארת, המכוערה והמעלה סרחון – לא שדבקה בנו בבית העבדים של אחרים, כמו שאתם רגילים לרמות את עצמכם ואת אחרים, לא! – הדבֵקה בנו מתחילת ברייתנו. בשנותנו את אפינו המקולל, רק בהיותנו לאחרים, עם ככל העמים, נוכל לקוות לאיזה חיים של בני אדם חיים.
ברור, כי במקום שאני רואה ליקוי הרגשת עצמנו, התבטלות בפני אחרים, רואה ברנר התבלטות עצמנו באופן מכוער, בטחון פראי בעצמנו, הונאת עצמנו, חיוניות יהודית-סוסית רבה, וכי מאותה הנקודה גופה, שהוא רואה רק חושך ואפילה, אני רואה אור גדול. ברור, כי ההבדל שבינינו מונח לא בגבול דברים שבהכרה, שאפשר להוכיחם במופתים הגיוניים, כי אם בגבול דברים שבלב, בגבול דברים שבהרגשה, בגבול היחס הנפשי. ברור, כי בדברים שכאלה, אין מקום להוכחות. שום כוח שבעולם לא יעצור בעד גוף, שנמצא על פני כדור הארץ, מנפול, באין מחזיק ותומך בו, למטה, לארץ. ואפילו אם תקח כדור פורח, אשר יתרומם בכוח הגז שבו למעלה למעלה, – די לעשות בו נקב קטן, בשביל שישוב ויפול לארץ. לשלול מגוף ארצי את הסגולה לנפול לארץ אפשר רק בהוצאת אותו הגוף אל מחוץ לחוג משיכתה של הארץ, – אבל הדבר הזה אין בכוח האדם לעשותו. הוכחות, ביחוד, בדברים מן החיים, שאין להם הכרע, וביחוד, בדברים מן הפסיכולוגיה של החיים, שהם בכלל הררים התלויים בשערה, הן בידי המוכיח כחומר ביד היוצר. השכל, כידוע, הולך אחרי הרגש או אחרי הרצון, הרצון מושל בשכל ולא להיפך. במקום שהרצון זקוק להוכחות, הדבר תלוי יותר בכוח השכל (וגם בתוקף הרגש, הנותן להוכחה כוח גדול, גדול הרבה ממה שגלוי לעיניו) מאשר בכוח הוכחות אוביקטיביות. החיים הם מרובי צדדים ומרובי גוונים לאין קץ, הכל מעורב ומסובך לאין חקר, עד כי כל דבר מן החיים, ואין צריך לומר חיים של קיבוץ שלם בכל היקפם, תוכל לדרוש לאיזה פנים שתרצה, – הוכחות לא תחסרנה, אם יש מוח בקדקדך (כך נבראות וכל קיימות כל התורות, העומדות על עובדות מן המציאות, עם חוקי הברזל שלהן). ולא עוד אלא שאותן הוכחות עצמן, ששימשו למתנגדך להוכיח על ידן את הנחותיו הוא, יוכלו לשמש לך להוכיח על ידן ממש ההפך, אם רק תשפוך עליהן אור אחר (וכך אתה מוצא תורות שונות מתנגדות זו לזו וגם סותרו זו את זו מסתייעות בסכום אחד של עובדות, אלא שכל אחת מסדרתן בסדר אחר ומצרפן בצירופים אחרים). בפרט כשיש לך בבית גנזיך אמצעי פשוט יחיד במינו: אם, למשל, נתקלת בחזיונות חיוביים או ביהודים בעלי תכונה חיובית, אשר אינך יכול לא לכחש במציאותם ולא לבטלם, – הרי אתה פשוט, מוציאם מן הכלל (כאילו אין הפרטים מלמדים על הכלל, שיצאו ממנו, כלום, וכאילו אצל האחרים החלק הטוב הוא לא המועט או המועט שבמועט), באופן כי מה שנשאר בכלל, מה שקראת עליו שם ‘היהודי’ (בהא הידיעה), הוא כולו כמו שעלה רצון מלפניך, כולו רקבון וכו'. ולעומת זה כשנפגשו לך חזיונות שליליים או טיפוסים שליליים, אז פשוט מאד, כי ‘האמנות, עד כמה שאנו יודעים, הולכת דווקא בדרך זו של כיוּל הפרטים הנפגשים לה’, ‘בהכרח תלמד האמנות מן הפרטים על הכללות, בהכרח תכייל’. כך היא מידתו של הרצון וגם האמן אינו במובן זה מלאך. גם האמן אינו רואה אלא מהרהורי לבו, אינו מסיק את מסקנותיו האמנותיות, מה לכייל ומה להוציא מן הכלל, אלא לפי נטיית לבו, לפי יחסו הנפשי. גם שכספיר אינו רואה את שילוק אלא מתוך יחסו הנפשי אל היהודים. הדבר היחידי, שיש לעשותו במקרה כזה, הוא – להראות בבהירות מספיקה, לאיזה צד נפשו של המוכיח נמשכת, ואם אפשר – מאין נולדה המשיכה הזאת, ואיך נולדה. וגם זה לא לשם הוכחה, כי אם בכדי להביא לידי בירור גמור, כי אין כאן מקום לויכוחים ולהוכחות. הדרכים נפרדות, – ילך לו איש איש בדרכו, שהוא בוחר בה ובמידה זו החזקתי ביחס להרצאה, שאנו עומדים בה.
ובאמת במה, למשל, תוכיח, כי מידת ‘אתה בחרתנו’ שלילי בהחלט אינה כלל מידה יותר עליונה ממידת ‘אתה בחרתנו’ חיובי בהחלט, כי אין זו מידה עליונה כלל מה שיחסנו לעצמנו, יחס כל אדם חי ומרגיש לעצמו, נהפך בקרבנו להד קול יחסים של אחרים אלינו, והכרת עצמנו – לצל מהכרת עצמם של אחרים; כי אין זו מידה עליונה כלל מה שיחסנו לאחרים, כלומר לאלה מהאחרים, השאטים אותנו בנפש ויורדים עמנו לחיינו, שהיה קודם, נאמר פשוט, בלי מליצות, יחס של בריה חיה אל רודפיה ומעניה, הנפך בקרבנו למין יחס של סמרטוט אל המקנחים בו את רגליהם, שהיה בודאי בא לכלל הכרה עליונה כי בדין הוא שיקנחו בו את הרגלים? או במה תוכיח, כי לא ‘החוקים השוטים, הרשעים והמגוחכים’ כשהם לעצמם, (אשר חוקי דתם של אחרים, נאמר דרך אגב, אינם כלל וכלל לא יותר טובים ולא יותר יפים מהם), הולידו רגש של שנאה ושל תיעוב כזה לעצמם, כי אם הרגש של שנאה ושל תיעוב לכל מה שיש אצלנו לא ברוחם של אחרים, הביא לידי כך, שהחוקים, שהיו קודם חביבים על כל בני עמנו, ובתוכם גם על אנשים בעלי לב חי, מעמיקים להרגיש וגם לחשוב, נהפכו לחוקים שוטים, רשעים ומגוחכים וכו‘, ‘לתעתועים רעים’ וכדומה? או כי יבוא סופר יהודי ועל יסוד הסתכלות אמנותית שלו או של אחרים במה שעלה רצון להסתכל יחליט בפשיטות כי ‘אצל היהודים אין רליגיוזיות, ואי-רליגיוזיות, כלומר יחס ואי-יחס לעולמות אחרים – אצל היהודים הכל רליגיה מחוסרת יחס. היהודים אינם עם רליגיוזי, כי אם אנשים המחזיקים בדת, רבים מתוך צביעות ושפלות הנפש, כדי שהדת תחזיק אותם, ובדרך כלל – מצות אנשים מלומדה’ – במה תוכיח לו אם לא תחשוב לעלבון לך ולעמך, כל זמן שהנך אדם בעיניך, להוכיח לו, כי רק חוסר יחס נפשי עמוק, רק חוסר הבנה פסיכולוגית עמוקה (בנידון דידן הא בהא תליא) יכול להביא לידי החלטה משונה כזאת? תאמר: עם שיצר דת לעצמו – ולא רק לעצמו! (ואיזה מקרה משונה, שקרה כמו להכעיס, כי דוקא אלה, שחייבם אנו לחשבם לעמים רליגיוזיים על פי עצם מהותם, קבלו את דתם דווקא מידי בן אומה שפלה זו, שאינה רליגיוזית כלל, אם לא רליגיוזית במובן היותר מגונה!) תאמר: עם, שנתן את כל חייו ואת כל נפשו על דתו! אבל במה תוכיח את זה גופו? במה תוכיח, כי הוא יצר את דתו? הלא כבר הוכיחו מלומדים מקרב האחרים, שהוכחתם היא בודאי נכונה, אנושית, בלתי משוחדה, כי דת ישראל לקוחה מבבל ומאושר ומכל אשר עלה במחשבה לפניהם, רק לא מרוח ישראל. או איך תוכיח, כי עם ישראל נתן את נפשו על דתו? הן אין בני אדם חיים מחוץ לתנאים ידועים, כלכליים ואחרים, ואיך תברר, כוחו של מי היה גדול יותר: אם כוחה של הדת או כוחם של מניעים אחרים? תביא ראיה מחזיונות ידועים, מטיפוסים ידועים, – אבל מה תעשה, אם אלה יוצאים מן הכלל, ואלה לא באו אל הכלל? תאמר: הלא גם אני אדם הנני, הלא גם לי עינים לראות ולב להבין, – אבל אם אתה מתבונן במה שלא הורשית, אם אתה רואה מה שלא הֶראית, הלא בזה גופו אתה מעיד על עצמך, כי הנך מבעלי החיוניות היהודית-סוסית הרבה, מאנשי הקהות והטמטום! וכן הלאה. וכל השלילות – ודאיות מוחלטות, וכל הדברים – כדרבנות וכמסמרות נטועים, והכל – בכפיית כר כגיגית: אם מקבלים אתם את תורתי – מוטב … אבל ולמה אכחד? בעיני אני דומות כל ההחלטות הנוראות האלה ממש להחלטה נוראה ממין אחר, שקראתי על אודותיה לפני איזה זמן בעתון אחד. בא מלומד רוסי אחד – כמדומה, מוֹרוֹזוֹב שמו – וחישב חשבונות אסטרונומיים ידועים ומצא, כי נביאינו הקדמונים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכו’ חיו במאה הרביעית לספירת הנוצרים – לא פחות ולא יותר! – וכי ספריהם הושפעו מהאבנגליון, וכי ממלכת יהודה לא היתה מעולם במציאות, אלא שהיהודים בדאו מלבם ממלכה דמיונית וקראו לה בשם ממלכת יהודה על שם ר' יהודה הנשיא. וכן הלאה בדרך זו. ואם תאמר: הרי הנביאים נזכרים בספרים קדומים בהרבה לאותה התקופה, שלפי החלטתו היו בה? אבל מה מוּכח מזה? כלום מוּכח מזה, כי אין השערתו נכונה, כי הוא חשב וטעה? חלילה! מוּכח מזה, כי כל הספרים הקדומים שנזכרים בהם הנביאים, הם כולם מזויפים – לא פחות ולא יותר! וכל זה הוא מבאר בצורה מדעית ובבטחון של מגלה אמת, שאין להרהר אחריה. ואפשר להגיד בבטחה, כי מי שיעיז להטיל ספק בהשערתו יהיה בעיניו בוּר, שוטה וגס רוח. כך מוכיחים מה שיש רצון להוכיח.
כללו של דבר: אין כאן מקום לויכוחים ולהוכחות, – זאת היא המסקנה האחרונה, אבל גם הנותנת מקום למחשבות מעציבות. שתי דרכים נפרדות, רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב לשני עולמות זרים איש לרעהו. איזוהי דרך החיים? כל אחד משני הצדדים חושב את דרכו לנכונה. יוכיחו – החיים. אבל דרך חיים – בודאי רק אחת מהן. וכאן מקום הכאב. אין כאן שני זרמים חיים, אשר התנגדותם רק מוסיפה תנועה וחיים לזרם הכללי; אין כאן מלחמת דעות מתוך החיים ולשם החיים, מלחמת שאיפות חיות, – מלחמה, אשר כשהיא לעצמה בררה בה יותר מאשר בכל נצחון. אבל יש כאן מצד אחד עצמות לאומית ערטילאית, תהומית, נלחמת על קיומה באין כל נשק ומבקשת לבוא לידי גילוי באין כל דרך; ומצד שני – הסתערות מבפנים על אותה עצמות עלובה, בכוונה לשנותה שינוי מוחלט ולעשותה לאחרת, במקום לחדשה מתוכה.
י 🔗
וכך הן כל מלחמותינו שאין להם סוף בחיינו הגלותיים, כך הן מחלקותינו בדברים, שכל קיומנו הלאומי עומד עליהם. בכולן – עצמותנו הלאומית נלחמת על קיומה או על שלימותה עם המסתערים עליה מבפנים. כולן – לא מלחמות בשל כיבושים חדשים בחיים בכוח העצמות הלאומית ולהפרחתה של העצמות הלאומית, כי אם מלחמות בעד וכנגד העצמות הלאומית בשם החיים. כי העיקר חסר – חיים משלנו אין לנו. זה כוחו של עם חי – שהוא שלו וחייו שלו ועולמו שלו. בקרבו סתירה בין עצמותו ובין החיים – החיים בכל המובנים, ובכללם גם חיים עליונים – היא דבר שאין הדעת סובלתו, כי עצמותו חיה, כי חייו הם חיי עצמותו. כל מה שהוא עושה בשביל עצמו הרי הוא עושה בשביל החיים, הרי הוא עושה בשביל האנושות: כי מה היא האנושות, אם לא סכום כל העמים? ערך מעשהו בכלל, ערך כל מעשה, שהוא עושה: אם הוא טוב או רע בכלל – נערך במידה שהוא טוב או רק ביחוסו לו לעצמו, כמובן אם להעריך במידה עליונה. כל השאיפות לחיים עליונים, המתחוללות בקרבו בצורת זרמים שונים, הרי הן בעצם שאיפה אחת – להעלות את עצמותו הלאומית למעלת עצמות עליונה. הניגודים בין עניניהם של מעמדים שונים בקרבו או בין עניניו הוא ובין עניניהם של עמים אחרים הרי הם בעצם מעין אותם הניגודים שבחיים התחתונים של נפש אחת, הדוחפים אותה – במידה שהיא נפש אנושית חיה – לבקש חיים עליונים, שאין בהם ניגודים כאלה, אלא שאין החיים דבר קבוע ועומד, וזרם החיים זו סגולתו – שהוא מחדש את הניגודים בצורה יותר גבוהה, במידה שהנפש עלתה, ודוחף אותה למעלה יותר גבוהה. על כן אין, לאמיתו של דבר, בשביל בן עם חי ענינים לאומיים תחתונים, קטנים, צרים, ויש ענינים לאומיים עליונים, לאומיים-אנושיים, לאומיים-קוסמיים. ולא עוד אלא שאם חלק ידוע מן העם נתעה לחשוב, כי יש ענינים אנושיים כלליים יותר רחבים ויותר גבוהים מעניניו הלאומיים, והוא בא למעט את הדמות הלאומית בשם הענינים הכלליים, באים החיים ומלמדים אותו פרק בהלכות לאומיות.
ניקח למשל את התנועה הסוציאלית. הסוציאליות הרשמית אינה מודה אלא בעל כרחה, מבלתי יכולת לעמוד בכפירה גמורה. אולם לגבי בן עם חי אין ההלכה הזאת הרבה יותר מהלכה ואין מורין כן. יכול הוא לדבר גבוהות וגם לחלום נשגבות על דבר הפרולטריון העולמי, האנושי, העומד למעלה מענינים לאומיים – ובאותה שעה להיות רוסי, גרמני, צרפתי וכו' בכל ישותו ובכל כוחות נפשו. אין השקפתו הסוציאלית מחייבת אותו לוותר אף על קוצו של יוד מקניניו הלאומיים האמיתיים. ארצו, לשונו, ספרותו, חינוכו הלאומי, חייו הלאומיים, עצמותו הלאומית נשארים כשהיו. ולא עוד אלא שבמקום שהענינים הלאומיים העיקריים מתנגשים באמת בענינים הסוציאליים כפי שהם מובנים על פי התורה, מכריחים הענינים הלאומיים את גדולי ההוראה בכבודם ובעצמם לבקש פשרות ולוותר ויתורים ולפרש את התורה ברוח מתאימה לענינים הלאומיים. ויש שהרוח הלאומית מתפרצת בכל תוקף ולועגת לעג שנון ואכזרי לכל התורה ומפרשיה ומחזיקיה ומלמדת אותם פרק בהלכות לאומיות על פי דרכה היא, מבלי להתחשב הרבה, אם מבינים הם את שיעורה או אם יבארוהו על פי תורתם הם. כך היא, למשל, המלחמה הנוכחית עם כל מראותיה (במצה כזה גם פלֶחנוב6, למשל, אשר ביחס לחינוך הלאומי היהודי הוא מחמיר גדול, אומר מפורש: ‘קודם כל רוסי הנני’. – ‘האחדות’ 2–1). מה שתחשוב על המלחמה הזאת ועל היחס אליה מצד כל המתנגדים למלחמה בשנים כתקנָן, ואין שתחשוב, אם מתוך החיים תחשוב, בעל כרחך תבוא לכלל דעה, כי לא מקרה הוא מה שהפרולטריון ובכלל כל טובי האומות בכל הארצות הנלחמות לא התקוממוּ בכל תוקף נגד המלחמה, כי יש כאן, בהשקפתם, בשאיפתם ובעבודתם של אלה בשנים כתקנן, איזו טעות יסודית בחשבון הלאומיות, בהערכת ערכה, בהגדרת תפקידה בחיים הממשיים, והיא מתנקמת בהם על פי דרכה. ואולי יש לחשוש, כי הלאומיות, ככל כוח נפשי כביר, כשאין סוללים לה דרך לעשות גדולות בחיים העליונים, היא מתפרצת ומוצאת לה דרך להראות גבורות בחיים התחתונים.
וכך הם גם יתר הזרמים בקרב עם חי.
לפיכך כשיש בקרב עם חי מלחמת דעות, הרי היא מלחמה מתוך החיים ולשם החיים, המביאה רק ברכה. אם, למשל, ברוסיה נלחמו הזרם המערבי והזרם הלאומי, הרי עמדו שניהם על בסיסה של העצמות הלאומית ושניהם שאפו להתחדשותה באופן היותר שלם והיותר נעלה. לא נחלקו אלא בצורה: כל אחד משני הצדדים צייר לו את הצורה העליונה של העצמות הלאומית באופן אחר. על כן יש מקום לאמור, כי הרבה מן האמת היה גם בצד זה. בירור דעות כזה יכול להביא רק ברכה.
לא כן מלחמותינו העלובות על דברים העומדים ברום עולמנו העלוב אנו. בכל מלחמה כזאת הנה צד אחד מן הלוחמים רואה תמיד מִפגָע לו בעצמותנו הלאומית, אם בכולה או בחלק ממנה, והוא נלחם בה, בעצמותנו הלאומית, או מבטלה בלי מלחמה, באותה המידה. הסוציאליסט שלנו, למשל, הסוציאליסט בלי פשרות כופר בעצמותנו הלאומית כולה כמות שהיא לא רק להלכה, כי אם בפועל ובמעשה. אין זה אומר, כמובן, כי הוא נעשה בכוח התורה למין בריה אוירית, שאינה שייכת לשום אומה ואינה אלא סתם אדם, – זה אומר, כי הוא לובש צורה שאולה מהאומה השלטת או העיקרית ונעשה כולו רוסי, פולני, גרמני, צרפתי וכו', על הרוב יותר מבני האומה עצמם, רק לא יהודי. הענינים הלאומיים הם בעיניו יותר מדי צרים, אגואיסטיים (כך סובר גם הסוציאליסט המתפשר במקצת עם הלאומיות היהודית או האידישיסטית) ומחוייבים להידחות מפני עניניו של הפרולטריון העולמי, כלומר, לאמיתו של דבר, מפני עניני הפרולטריון של האומה השלטת או העיקרית. – הרצי שלנו נלחם ביסוד אחד של עצמותנו הלאומית – בארץ האבות, האידישיסט נלחם ביסוד אחר – בלשוננו הלאומית. וכך הולך יסוד אחר יסוד, אבר אחר אבר מעצמותנו הלאומית ונכנס לשדה המלחמה, הולך ומתקרב לחורבן. כי לא הנצחון הוא פה העיקר כי אם עצם המלחמה, עצם השאלה. כל זמן שההרגשה העצמית הלאומית חיה ושלימה מכל הצדדים, אין שאלה על אחד מיסודותיה עולה על הדעת כלל, כשם שלא יעלה על דעת אדם שלם בכל אבריו לשאול שאלה, מה יפה לו יותר: אם ידו הטבעית – אפילו אם היא חלשה מאד – או יד מלאכותית. ומכיון שכבר נעשה לאפשר להעמיד שאלה: אם ארץ ישראל או ארץ אחרת, אם עברית או ז’רגון, הרי זה מראה, כי העצמות הלאומית כבר די לקויה במקום הזה ואינה מרגישה עוד כאב בניתוח, שבאים לעשות בה, וכבר הלבבות מוכנים לקבל תשובה יותר מתפשרת עם המציאות הקיימת. ובמקום שהלב מוכן, שם אין מחסור בהוכחות, כמבואר למעלה.
הנה, למשל, ברנר, אשר, מצד היותו סופר עברי, הרגשתו הלאומית ביחס ללשון די חיה, די עמוקה ודי תקיפה, מודה גם הוא, כי האמן היהודי אינו יכול למצוא ביטוי שלם לרוח יצירתו אלא בעברית (אם כי לעמוד לגמרי על צד המתנגדים לאידישיזם לא מן המידה היא, כמובן). אבל מה הביאו לידי כך – להודות בכוח הלשון העברית? אדרבה, ינסה נא להוכיח מה שכל כך ברור בעיניו במובן זה לז’יטלובסקי וחבריו, הכותרים רק ‘אידיש’ והלוחמים בעדה גם בארץ ישראל, – אז אולי יגיע עד גבול האובייקטיביות האמיתית, כי אז יראה מה הוא בנידון דידן הכוח הפועל העיקרי, מה מדבר בו, מה מכריחו לחשוב מה שהוא חושב: אם ההכרה העליונה או ההרגשה החיה. או ניקח משל אחר, עוד יותר נמרץ, הנה, כמדומה לך, הניתוח היותר מסוכן – המרת הדת. אם אין השאלה עומדת עוד על הפרק בחיים (על דבר יחידי סגולה, בעלי הכרה עליונה שבעליונות, הפוסקים בפשיטות הלכה למעשה, כי אפשר להמיר את הדת ולהישאר יהודי לאומי, אין לדבר), אבל הכנות, בצורת אנקֶטות וגם בצורת דרישות וחקירות על דבר ערכה של הנצרות ויתרונה על היהדות, כבר הולכות ונעשות. ואם הדבר ילך כך גם להבא, לא קשה לראות מראש, כי בעוד זמן לא רחוק תעמוד השאלה על דבר המרת הדת על הפרק גם בחיים, כמו שעומדות היום על הפרק השאלות על דבר הארץ והלשון. ואז, כשעצם הדבר כבר יהיה קרוב אל הלבבות, במה תוכיח, כי המרת הדת היא נבָלה? הייתי מציע לכל אלה מבעלי השלילה שלנו, המתקוממים כיום בכל תוקף, בכל הרגש האסתיטי והאתי שלהם נגד ההמרה, להוכיח במצב כזה, כי ההמרה היא נבלה. ובאמת לא קשה להראות, כי כל ההוכחות נגד ההמרה, נראות לנו היום לתקיפות כל כך רק מפני שעצם הדבר הזה עדיין רחוק מאוד מאן הלבבות, כי באמת לא קשה כלל לסתור את ההוכחות האלה, כשיש צורך ורצון לסתור, כמו שלא קשה לסתור את ההוכחות נגד ההתבוללות והטמיעה הגמורה (עיין, למשל, ה’ווֹסחוֹד’ים7 של הימים הטובים שעברו), כמו שלא קשה לסתור את ההוכחות נגד הז’רגון ונגד ארץ אחרת, כמו שלא קשה לסתור את ההוכחות נגד ביטול היש שלנו.
הדבר הזה – כיצד יכול כל שינוי בהרגשת עצמנו הלאומית משנה את אופן מחשבתנו או, יותר נכון, את צביון השגתנו ההגיונית והנפשית בכלל ביחס לחשבון עצמותנו הלאומית ולחשבון עולמנו הלאומי – הדבר הזה הוברר לי כמעט בבהירות מוחשית מתוך ‘הערכת עצמנו’ של ברנר. את תקופת ההתבוללות ברוסיה הכרתי מתוך חיי, חייתי אותה בכל מה שהיה בה כדי חיים למי שאינו מתבולל. קראתי, חשבתי, נפגשתי עם מתבוללים, חייתי בין מתבוללים, – ולא ידעתי את נפש המתבולל, עד שקראתי את ההרצאה, שאנחנו עומדים בה, אם כי אין בה אף רמז דרמיזא להתבוללות, אם כי היא, להפך, באה בכוונה להועיל להצלת האומה מכליון. מעולם לא האמנתי, כי אפשר ליהודי בעל נפש ומחשבה ואיש אמת להיות מתבולל. את המתבולל חשבתי תמיד או לאדם שטחי מאוד גם במחשבה גם ברגש – אם כי לעתים לא רחוקות עשיר במחשבות וברגשות משל אחרים – או לאדם, שגדל וחונך בסביבה זרה ואינו יודע כלום מן היהדות ואינו מרגיש בעצמו כל עצמות יהודית, או פשוט – וזה הטיפוס של הרוב – לקריֶריסט ונבל. אתה, אחרי קראי את ההרצאה, אני מודה ומתוודה בפה מלא, כי לוּא הייתי אני מעריך כך בנפשי את עצמותנו הלאומית, שולל כך שלילה הגיונית ונפשית כאחת את היהודי ואת היהדות, כי עתה הייתי מתבולל לא פחות קיצוני ממה שאני עתה לאומי, – ולא מתוך פניה לא נקיה, כי אם מתוך היאוש היותר נקי והאידיאליות היותר נקיה. לעצמות לאוּמית כזאת, שאין בה כלום, אין תקנה עולמית, ולא יועילו לה כל סגולות וכל קמיעות וכל לחשים, מעין צידוק הדין והעלאת עצמה על עצמה וכדומה. ויהודי בעל נפש, חפשי בדעות וברוח, השואף, לפי מידת כוחו, לחיים עליונים, סור לו להמשיך את קיומה של עצמות לאומית רקובה כזאת. ואם הוא אינו מתיר לעצמו או שאין בו די כוח לשים קץ לחייו הפרטיים, עליו החובה לשים קץ לחייו הלאומיים ולשאוף להתבולל בעם בריא, בתקוה, כי על-ידי תערובת הדמים אולי יתוקן המעוּות ההיסטורי, לפחות, בפרטים. לידי מסקנה אחרת מתוך הרצאה זו, מובטחני, אין שום הגיון יכול להביא. המסקנה, שבאה בעצם סופה של ההרצה בת מ"וּ העמודים, שכולה שלילה אחת מוחלטת, במלים האחדות האלה: ‘כוסף החיים שבנו, לוחש לנו תקווה: מושבי פועלים. מושבי פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו, האחת והיחידה’, – המסקנה הזאת היא כל כך פתאומית, כל כך לא עקבית לא במובן ההגיוני ולא במובן הפסיכולוגי, עד שהיא נופלת על ראש הקורא ממש כאין פתקה שנפלה מרקיע, כדי שההרצאה תגמר בכי טוב.
ובאמת במצב כזה שמצוייר בהרצאה יכול להיות כוסף החיים רק בקרב היסודות הרקובים, אבל לא בקרב היסודות הבריאים, אשר מציאותם בקרב הגוף הרקוב יכולה רק להביא גם אותם לידי רקבון. ואם, מצד אחר, אנחנו רואים, כי יש כוסף החיים בקרב היסודות הבריאים שלנו, הרי זה מראה, כי יש די יסודות בריאים בקרב הגוף בשביל להבריאו כולו, כומר הרי זו ההכחשה הפסיכולוגית היותר נמרצה לכל ‘הערכת עצמנו’ של ברנר. ‘אם רק מנינים בחורים יוצרים מבין שנים עשר מיליונים, הנכונים לרחוץ בנטפי זיעתם את חלאת הסרסרות הנוראה שדבקה בנו’, הרי אין זה ‘אות קין, כי סרסורים בסרסרותם ניחא להוּ, מפני שכוח לדבר אחר יותר מכובד אין להם’ – לא נכון! – הרי זה אות, כי עוד די כוח בנו לשוב לאיתננו, הרי זה מראה רק כי העבדות היא מחלה קשה מאוד להרפא, אבל הֵרָפא תרָפא! כך היו בתחילת התעוררותם, למשל, גם הבולגרים, שברנר אהב כל כך להביא אותם בתוך מופת לעמנוּ, אף על פי שהם נמצאו גם אז במובן הלאומי בתנאים לאין-ערוך פחות מחריבים מן התנאים, שחי בהם עמנו, שהרי העיקר עוד נשאר אצלם בשלימות: הארץ והלשון. גם בקרבם התעוררו בתחילה רק מנינים בחורים, שלא היו מובנים לרוב הגדול, שהיו נחשבים לא רק למשוגעים, כי אם גם למסוכנים, לעוכרי העם, הממיטים עליו אסון בתעלוליהם. ממש כמו אצלנו. רק לאט לאט השפיעו הבחורים האלה על אחרים, עד שלאחרונה התעורר העם כולו. יותר מזה. אני מעיז לחשוב, כי ברנר בעצמו הוא ההכחשה היותר נמרצה לכל ‘הערכת עצמנו’ שלו. רק הודות לאיזו אי-עקביות מוצלחה, – אי-עקביות הגיונית ופסיכולוגית כאחת, – הוא יכול לחשוב כך על עצמותנו הלאומית ולהישאר יהודי רוצה בקיום האומה וסופר עברי חובב את לשוננו הלאוּמית ואת ספרותנו, לפחות, החדשה.
יא 🔗
הרבה למדתי מתוך ‘הערכת עצמנו’, ביחוד, למדתי לדעת את מקורן של הרבה מבוכות נפשיות בקרבנו בדור הזה. שום ציורים בלטריסטיים או מאמרים פובליציסטיים לא היו מגלים לי כל כך את נפש חלק ידוע מבני הדור, את הצינורות שבין הרגשת עצמם ובין מחשבתם, דעותיהם, חשבון חייהם, את הקרעים, הסתירות ואי-העקביות, היוצאים מתוך אי-ההתאמה שבין מה שמתחת למפתן הכרתם ובין הכרתם או בין מה שבהכרתם, כמו שגילתה לי ‘הערכת עצמנו’ זו.
רק דבר אחד קטן לא למדתי ממנה – לא למדתי להעריך את עצמנו. קריקטורה כזאת או מעין זאת אפשר לעשות מצורתו של כל אדם ושל כל עם, בלי יוצא מן הכלל, מקום שיש ידיעת חייו של המצוייר בכללם ובכל פרטיהם, בכל עשרים וארבע השעות של המעת-לעת שלו, ויש עין חדה, התופסת בנקל ביחוד את הצדדים השליליים, ויש כשרון ציורי מספיק ויש יחס נפשי מתאים. הצרפתים, למשל, העם היותר פיקח והיותר אסתיטי, יראים יותר מכל מפני המגוחך, כי הם יודעים מאוד או לפחות מרגישים מאוד, כי אין אדם, שאין בו מומנטים מגוחכים, המראים על אפסותו, על אפסות האדם בכלל. ולא לחינם אמרו: רק כפשֹע בין הגדול והמגוחך. כך הוא האדם וכך הם החיים: ‘לוחות ושברי לוחות מונחים בארון’. ‘הכסלונים’ וכו' הם רק פחות אסתיטיים מאחרים ויודעים פחות מאחרים וגם מפקידים פחות להסתיר את המגוחך או לשפר את פני חייהם ואת פני מעשיהם, אם לא להביא בחשבון את תנאי חייהם המעַוותים את פני חייהם עד להשחית. האמת המרה והפשוטה הזאת היתה צריכה להיות יותר נזכרת. אז היו בני אדם מבקשים פחות מלאכי מעלה, בשעה שבאים לבקש אדם, והיו מוצאים פחות מלאכי חבלה ואולי היו מוצאים יותר בני אדם. וגם המעריך שלנו היה מבקש בעצמנו פחות אסתיטיקה והיה מוצא יותר ‘עצמנו’ ואולי – מי יודע? – אולי היה מוצא גם אדם, אדם ממש כביכול כמוה אחרים. אולם לפי שעה אפילו בריה חיה אין בצלם בלהות זה, שהופיע לעינינו מתוך ‘הערכת עצמנו’ זו. כי בכל אלה העיקר חסר – החיים, שמדברים בשמם, כלומר חיים משלנו. מוח, הגיון, ידענות, אידיאליות אוירית, כמה שאתה רוצה – משלנו, חיים – משל אחרים. אבד מקרבנו הכשרון לתפוס את האמת שבחיים בתוך כדי מעופה. על כן לא יָצא ולא יצא מכל התנגשויותינו אף ניצוץ אחד של אור חי ומבשר חיים, לא הבריק ולא יבריק אם ברק אחד מאיר את החשכה, וכל פרין הוא רק התמרמרות והתרגזות משני הצדדים, רק התפוררות והתרחקות, רק הריסה וחורבן. ולא משום שכל אלה, הפוגעים, בכל אופן לא בכוונה רעה, בעצמותנו הלאומית, אין בהם כשהם לעצמם אלא שלילה, אלא חושך. יש אור, אולי לא מעט, גם בתנועה הארצית גם בתנועה האידישיסטית גם בהשתתפותנו בתנועת השחרור או בתנועה הסוציאלית של אחרים (כלום יש בחיינו מקום לסוציאליות, אפילו אם להודות בעצם התורה הזאת!), כמו שיש אור ידוע גם בשיטה זו של הערכת עצמנו, שאנחנו עומדים בה, כשהיא לעצמה. אלא שכל האור הזה אינו אלא כעין דגש חזק בלב החשכה הלאומית הכללית הגדולה והנוראה: כל אלה לא יביאו את העם לידי תקוה, ואפילו לידי הצלה מכליון; להפך הם רק קורעים את האומה לקרעים שאינם מתאחים. אלה אינם זרמים שונים בתוך ים אחד או בתוך נהר גדול אחד: אלה הן חפירות, העשויות להוביל את מימי הנהר לצדדים שונים, עד כי הנהר יחרב וייבש. אין להם לכל הזרמים האלה נקודה אחת משותפת, אשר תאחדם עם הזרם הכללי של האומה, הזורם בנטיה אחת, כי מקורם לא מקור חיים.
את הערכת עצמנו היינו צריכים להתחיל מצד חוסר החיים, מצד מיעוט הדם, המתגלים בקרבנו במקום שאנחנו באים לעשות לעצמנו או לדון על עצמנו, במקום שאין אנחנו נדחפים בכוח זרם החיים של אחרים. מליקוי הרגשת עצמנו היינו צריכים להתחיל. מצד זה היינו סוף סוף מוצאים את מקור הרעה, את מקורה של אפסותנו בכל מה שאנחנו עושים לעצמנו. תנועת השחרור של אחרים לימדה אותנו פרק בהלכות הערכת עצמנו על פי שיטה חדשה, על פי שיטת חיים בחיים. משם ראינו, מצד אחד, כי לא ‘כצעקתה’, כי כוחנו לעבוד עבודה של שחרור ושל תחיה אינו כלל קטן מכוחם של אחרים, אם לא עולה עליו. יש לנו די אומץ לב, די מסירות נפש, די כשרון המעשה, די רצון, די מרץ, די סבלנות, בקצרה – כל מה שצריך. אבל, מצד אחר, ראינו, כי כל זה רק כשאנחנו עובדים בשביל אחרים. כשאנחנו באים לעבוד בשביל עצמנו – כל זה כאילו אינו. משם יכולים היינו גם לעמוד על טעמו של דבר, על הסיבה הפסיכולוגית האמיתית (יש, כמובן, למצוא סיבות חיצוניות. אבל הסיבות החיצוניות אינן מבארות את תקפם של כוחות הנפש). הטעם ברור. בתנועתם של אחרים אנחנו נפעלים מכוח החיים של האחרים, אנחנו נישאים בזרם חייהם. שם בטוחים אנחנו בהחלט, כי עובדים אנחנו לא רק בשביל אותו עם, שאנחנו נישאים בזרם חייו, כי אם בשביל כל האנושות, ובתוכה – גם בשביל עמנו. ממילא אין שם דברים לא חשובים, שלא כדאי לעשותם, ואין שם פקפוקים. הכל גדול, הכל כדאי וראוי לאדם לתת את נפשו עליו. לא כן כשאנחנו באים לעשות לעצמנו, לעבוד עבודתנו הלאומית אנו. פה חסרה ההכרה הבטוחה הזאת לגמרי. פה אנחנו מתחילים לפשפש במעשינו, מתחילים ‘להעריך את עצמנו’, כלומר לבטל את עצמנו ואת מעשינו עוד בטרם שעשינו דבר-מה.
והכל מפשפשים, הכל מעריכים. אלה רואים מתוך השקפתם הרחבה, כי חוג עבודתנו מצומצם וצר, כי עובדים אנחנו רק בשביל עצמנו ולא בשביל האנושות. והמסתכלים מתוך אספקלריה עוד יותר מאירה רואים, כי גם לא בשביל העם כולו אנחנו עובדים, כי אם בשביל חוג קטן של אנשי רוח, ‘אידיאליסטים’, או לגמרי כל אחד בשביל ‘תיקון נשמתו’. ולעומתם ישנם גם כאלה, הרואים, כי אנחנו שקועים רק בלאומיות ואיננו עושים כלום בשביל האדם, איננו דואגים כלל ל’תיקון נשמתו' של כל אחד מאתנו. ואחרים באים ולועגים לכל ה’עבודה' הפעוטה והדמיונית כאחת. ובאים בעלי חשבון הנפש ועושים לך חשבון מדויק מכל כוחנו לעבוד ומכל כשרוננו לעשות דבר-מה ומראים לך את כל אפסותנו המוחלטת. וכן הלאה והלאה. אין אותו זרם החיים הכביר, הדוחף לפעול מבלי לבקש חשבונות רבים, הנותן נשמה בכל מעשה קטן וגדול, העושה גדולות במעשים גדולים וגם במעשים קטנים. אין אותו הבטחון העז, השליט היחידי של ‘אני’ שלם, בריא, חי ומבקש חיים, חיים שלימים, וממילא עליונים, מרגיש בהרגשה עמוקה וברורה, אם לא מכיר בהכרה ברורה, כי את כל החיים הוא יכול לבקש רק מתוך עצמו, כי אין בשבילו חיים מחוץ לעצמותו. כי ה’אני' שלנו לקוי, כי ה’אני' שלנו משועבד שלא מדעתנו לאחרים, והשעבוד הפנימי, התוכי, המסתתר הזה הוא הממית בקרבנו כל יכלתנו לעשות בשביל עצמנו כמו שאנחנו עושים בשביל האחרים.
את הדבר הזה – עד כמה אנחנו בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו – אתה רואה קודם כל באותה השניות, המוזרה והמעליבה כאחת, שאתה מוצא בקרבנו בזמן הזה, ושאין דוגמתה בשום אומה ולשון, ושלא היתה דוגמתה בשום דור מדורותינו שלפני ההשכלה, – שניות בצורת אדם ויהודי. הרוסי, הגרמני, הצרפתי די לו להיות רוסי, גרמני, צרפתי הגון, נאור, מוסרי – כל מה שהוא רוצה להיות, בשביל שהיה אדם הגון, מוסרי וכו‘. לא כן בקרבנו בזמן הזה. האדם והיהודי אינם דבר אחד, כי נבדלים הם שני אלה, וכאילו יש ניגוד ידוע ביניהם. היהודי הוא מעין בריה, שאנחנו בעצמנו, בסתר נשמתנו, כמעט בזים לה או ‘סובלים’ אותה אולי לא הרבה פחות ממה שבזים לה או ‘סובלים’ אותה האחרים; והאדם הוא לגבי דידן מין עטרה עליונה, שאנחנו יכולים להשיגה רק או בראותנו את עצמנו עומדים למעלה מכל העמים או בראותנו עמידתנו דלים וריקים למטה מכל העמים, או הערצת עצמנו או ביטול עצמנו, רק לא ‘עצמנו’, לא אמונה בעצמנו, לא בטחון בעצמנו, לא אדם חי, בן-חורין, נאמן לעצמו ונאמן על עצמו, נאמן לחיות ולבקש חיים, נאמן לעלות ולבקש עליה, נאמן גם לחטוא וגם לשוב, אדם – צלם אלהים ובשר וגם כאחד, אדם חי עם כל יתרונותיו וגבורותיו ועם כל פגימותיו וחולשותיו. על כן בכל ‘הערכותינו’, בין בהערכת עצמנו בין בהערכת מעשינו, לא די לנו בקריטריון עצמי, בקריטריון מתוכנו ומתוך חיינו: מבקשים אנחנו תמיד קריטריון ‘אנושי’, עד כמה דרך זו, מעשה זה מתאימים לאידיאליה ולשאיפותיה העליונות של ‘האנושות’, כלומר, לאמיתו של דבר, לחשבון עולמם של האחרים, שהם הם עצם האנושות (שהרי בעבדנו בשביל אותו עם, שאנחנו נישאים בזרם חייו, אין זכר לשניות כזאת, אין זכר לקריטריון אחר מלבד אותו הקריטריון, שנותנת העבודה בעצמה. כל מה שהוא יותר ‘אנושי’ ופחות יהודי הרי זה משובח. על כן בכל מקום שה’אני’ הלאומי שבנו תובע את חלקו בחיים, הרי הוא מעורר דאגה מכל הצדדים. אלה יראים, כי בריה משונה זו, שקוראים לה יהודי, עלולה ללכת לקַנוֹסה או להרי חושך או, מי יודע לאן; ואלה יראים מפני ה’רוח' שבבריה זו, העלולה גם היא לעשות מעשים אשר לא ייעשו (כגון לבקש אוניברסיטה עברית בארץ ישראל וכדומה); ובעלי ה’רוח', להפך, יראים מפני החומר העכור, פן יעשה הוא שמות בבריה זו, אם לא ישמרו עליה בכל תוקף השמירה המעולה; ואלה פשוט יראים מפני ‘החיוניות היהודית-הסוסית הרבה’. וכן הלאה והלאה.
יב 🔗
חיים אין לנו – משלנו – זהו כל אסוננו, וחיים עלינו לבקש, במקום שבאנו לבקשם, לבקש בכל האפשר, בכל כוחות גופנו ונפשנו – זהו כל מה שאנחנו יכולים לעשות, כל מה שמוטל עלינו לעשות לקיומנו הלאומי. החיים מלמדים את תורת החיים והאדם יותר יופה מכל תורות, מכל הערכות והדרכות. החיים מלמדים על פי שיטתם – על פי שיטת חיים בחיים. לא הרבה עשינו בארץ ישראל, אשר באנו לבקש בה חיים, אף מה שעשינו – הצללים מרובים בו על האור, – ובכל זאת כבר יש לראות את ההבדל שבין הערכת עצמנו, המשתקפת מתוך טיפת חיים משלנו, ובין הערכת עצמנו מתוך החיים של הגלות. ולא עוד אלא שמעריכינו על פי שיטת הגלות היו יכולים למצוא פה הערכה נאמנה לעצם הערכתם. אבל קודם כל אנחנו רואים פה בעצמנו צורה אנושית, צורת אדם חי, אשר גם כוחותיו הפועלים חיים גם נגעיו חיים.
הנה – מצד אחד.
כמה הורגלנו לשמוע ולקרוא בספרותנו ולחשוב לאמת שאין לכחש בה, כי אנחנו איננו מסוגלים לשום סידוּר עצמי, לשום שלטון עצמי, ואפילו לשלטון עצמי בכפר קטן. כמה ‘מסקנות אמנותיות’ על יסוד החזיונות הידועים לכולנו מחיינו הגלותיים באו לנטוע בנו את ההכרה, כי תכונה זו ועוד תכונות בדומה לזו אין להן תקנה, כי הן תכונות לאומיות. עד שלאחרונה עמדו בעלי הכשרון האמנותי הגדול וסיכמו את כל המסקנות למסקנה אחת גדולה, כי ‘לא עם אנחנו, לא עדה, כי עם עדר’, כי ‘חברים כל ישראל רק בעניני העולם הבא, ובניני העולם הזה רחוקים הם איש מחברו, ואדם קרוב לעצמו. נהירנא, שבמידת אהבת-עצמו ישראל גוי אחד בארץ’, כי ‘כשרון מדיני אין לנו, זאת אומרת, אפסיים אנו’ וכו' וכו'.
ומה אנחנו רואים בטיפת החיים שלנו, שעדיין תלויה גם היא על בלימה, שעדיין יש בה גם היא יותר מן התוהו-ובוהו של התהוות ממה שיש בה חיים גמורים? לפי שעה רואים אנחנו, למשל, כי ההנהלה העצמית בכל המושבות היא די יפה. – ויש די משמעת ודי סדר ודי חיים. אין זה אומר, כמובן, כי ההנהלה העצמת במושבות עומדת למעלה מכל בקורת, אבל בשום פנים אין היא עומדת למטה מביקורת. וזה לפי שעה די. זה אקטיב, ואקטיב לפי הערך כלל לא כל כך קטן. ובשנים כתקנן, לוּלא האנדרלמוסיה שבאה לעולם, אפשר לאמור בבטחה, כי גם רעיון ההסתדרות הכללית של הישוב, המרחף באוירו של מחננו, היה אם בקרוב או לא בקרוב, מתגשם בחיים (אולי יותר שיארך הזמן, יותר יפה לעצם הדבר). כמו כן ראינו לפי שעה – למשל, בפולמוס על דבר הלשון ובסידור העזרה הדרושה בשעת חירום זו, – כי גם המסקנה על דבר אהבת עצמו הנפרזה של ישראל אינה כל כך נוראה, כי בכל אופן איננו נופלים במובן זה כלל משאר האומות. אבל את הדבר הזה אפשר היה לראות גם בגולה גם היום גם בכל עת צרה לישראל, לוּא היינו מודים בגבול שבין האפשרי והבלתי-אפשרי בחיינו הגלותיים, לוּלא מחשבתנו האוירית, הדורשת מבני האומה, המקולעים בכף הקלע לכל רוחות השמים ביד הגלות המשחקת בהם כמו בכדור משחק וכמו בבובות של בית משחק המוני, מה שאפשר לדרוש מאומה, שלכל הפחות לא נעקרה משרשה ושנוסף לזה גם שיעבודה אינו כל כך נושן, כל כך מושרש בפסיכולוגיה של בני האומה.
או תחיית הלשון. כאן מתהווה דבר-מה גדול מאוד, אולי יחיד במינו, כי בעוד שניים שלושה דורות, אם הכל ילך כשורה, לפחות כמו שהלך עד לפני המלחמה, תהיה לשוננו בארץ ישראל חיה או קרוב לזה.
ומי עשה כל זה? ומי עשה את כל הישוב, אשר, עם כל פגימותיו וליקוייו, עם כל נגעיו הגדולים והקשים, נתן לנו טיפת חיים, שלא טעמנו כמוה מיום שיצאנו בגולה? הן אפילו את המרירות והכיעור שבחיינו בתור אומה, אפילו את הכאב שבנגעים הלאומיים הקשים והנוראים, אנחנו מתחילים רק פה להרגיש הרגשה חיה, הרגשה שיש בה כל מה שיש בכאב חי. בגלות הרגשנו במובן זה רק חולשה סמרטוטית, רק כאב ‘אפּלטוני’, שאינו מביא לידי שום מעשה, רק יאוש של אפיסת הכוחות, שאינו מבקש תרופה ואינו נותן להאמין בתרופה.
ואיך התיחסו אל כל זה מעריכינו? איך התיחסו אל הפרכוסים הראשונים של התנועה הלשונית ושל התנועה הישובית בכלל? שאלתי על זה רק בכדי לציין את דרכם של מעריכינו. אחרי כל מידתם להתיחס בביטול לכל תוהו-ובוהו שלפני יצירה רחוקה וקשה, אחרי כל יחסם הרחוק, האיסטניסי, הסולד, ה’אסתיטי' כל כך לידה קשה, ממושכה, מסוכנה, שבהכרח אינך רואה בה לפי שעה אלא העויות וקולות משונים, מסגפים, לא יפים ושאין לראות בה את הנולד אלא מתוך הלב, להרגיש עמוק עמוק את חבלי הלידה, – הם באים ומסיקים לך מסקנה: “במעשה – אין סבלנות כחוט השעה, אין משהו און ואין עמידה לרגע על מקום אחד. העיקר של ‘פה אנו עומדים וממנו לא נזוז!’ חסר לגמרי מן הספר-החיים של העם הזה”! וגם זה הגיון! וגם זאת פרספקטיבה של חיים! ואחרי כל זה במי אתה מוצא ‘צרות אופק וצמצום המושגים’?
והנה – מצד שני.
כשאני מבקש לברר לעצמי את השאלה: אם בכלל אפשר להאשים את היהודים אשר בגולה באיזו אשמה שהיא בתור יהודים, אני מוכרח להשאיר לפי שעה את השאלה בצריך עיון. להחליט בבירור, כי אין שום יסוד לשום אשמה, אינני יכול, כי החלטה כזאת צריכה עיון גדול. אבל גם ההפך צריך עיון גדול. היה מי שאמר, כי כל ממלכה יש לה אותם היהודים, שהיא ראויה להם. מעליבה ומכאיבה דעה זאת, אבל הרבה אמת יש בה. אינו דומה היהודי, החי מדורי דורות ברוסיה, ליהודי, החי מדורי דורות בגרמניה. וכן הלאה. היהודי נהפך על כרחו, בכוח התנאים הזרים והקשים, שהוא חי בהם, למין זָקית, המקבלת את הגוון של הסביבה, שהיא נמצאת בה, וכאילו אין לה כל גוון עצמי.
להאשים את היהודי בתור יהודי בברור, בהחלט, אפשר רק פה, במקום שיש לנו אפשרות להיות מה שהננו. מובן, כי גם פה עוד הגלות סוכנת בנו, בתוך נשמתנו הרצוצה והלקויה, ולא במהרה יעלה בידינו לעקרה כולה ולמחות את זכרו מקרבנו, – אבל פה אנחנו יכולים ופה אנחנו חייבים מטעם חיי עצמותנו ומטעם החיים בכלל לאמץ את כל כוחותינו להשתחרר מן הגלות הפנימית הזאת, להיות בני חורין ברוח. פה איננו צריכים לעשות מעשה בשביל להיות אשמים: אם אין אנחנו עושים כל מה שבידינו לעשות לחשבוננו הפנימי – הרי שאנחנו אשמים. וזאת ראשית חטאתנו פה.
רבים המתאוננים על הישוב כי קטן הוא, כי פעוט הוא, כי אין ממנו תקוה לתשועת ישראל. אולם באמת לא בכמותו הקטנה של הישוב הצרה, וההתאוננות הזאת גופה מעידה רק על יחסנו על יצירתנו הלאומית. החיים נמדדים לא לפי רחבם, כי אם לפי עמקם. הצפור הקטנטנה, למשל, היא, לפי ערך כוח החיים שבה ביחס למידת גופה, יותר חזקה מן הארי וגם מן הפיל. עוד יותר חזק במובן זה – הפרעוש הרקדן. ומי יודע ומי יכול לשער את כוח החיים של מיקרואורגניזם, שאין לראותו אלא במיקרוסקופ? המיקרואורגניזמים הלא הם יסוד החיים; בעלי החיים היותר גדולים והיותר עליונים הלא נוצרים ממיקרואורגניזמים. העיקר הוא כוח החיים. ועד כמה לקוי כוח החיים שבישוב, אתה רואה על פי עובדה קטנה, אבל נמרצה: הדור הצעיר שבמושבות הוא רובו ככולו מפוזר ומפורד בכל הארצות אשר שם הזהב, ואיננו בביתו ועל נחלתו. וגם מן הצעירים החדשים, גם מן הטובים, לא רבים הנשארים בארץ. אין כוח קולט של חיים, אין כוח מושך של יצירה.
ובזה בודאי רק אנחנו אשמים. אין כוח קולט של חיים, – כי לא חיים אנחנו מבקשים פה, חיים של מרחב ודרור, חיים לכל היקפם ועמקם, כי אם ‘פרנסה’ גלותית, המעמידה את כל החיים על הפרוטה עם כל התלוי בה. אין כוח מושך של יצירה, – כי לא ליצור אנחנו באים, כי אם לעשות, לפַבְרֵק: אם לעשות עסקים טובים על פי המלה האחרונה של תורת המסחר, או לעשות ישוב ולפברק אומה על פי המלה האחרונה של כל התורות שבעולם (ובמובן זה אין הבדל גדול, למשל, בין תורתו של מרכס ובין תורתו של ‘אחד העם’ ואפילו בין תורה שבעל פה גרידא). ולזה קוראים יצירה. אפילו המושג הפשוט והתמים ‘טבעיות’ עומד אצלנו על הפרוטה ועל ‘התורה’: ‘ישוב טבעי’, ‘פועל טבעי’ וכו' הרי זה אומר: מתאים לחשבון הפרוטה ולהוראת התורה. מי שכופר בפרוטה, מי שסובר, כי מותר לאדם לחיות לאו דוקא על עמל אחרים, כי אם גם על עבודת כפיו ממש, מותר אפילו למר בר רב אשי, מותר לא רק למי שלוחם נגד ‘הפועלים’, כי אם אפילו למי שלוחם בעד ‘הפועלים’, – מי שכופר כך בפרוטה, הרי הוא כופר בחיים, הרי הוא כופר בתורה, ומי שכופר ב’תורה', – הרי הוא כופר בטבע ובחוקות הטבע. יחס נפשי בלתי אמצעי, שלא על פי חשבון הפרוטה ולא על פי שום תורה, יחס של חיים אל החיים ואל הטבע ואל יצירת החיים מתוך הטבע, – מעטים ואולי מעטים מאוד המבקשים יחס כזה.
וכך אנחנו רואים פה בני אדם לא גדֵלים, כי אם נובלים, לא עולים, כי אם יורדים. רואים אנחנו צעירים, שהביאו עמם הנה נפש, ואחרי עבור שנים אחדות של עבודה ושל מסירות נפש, – והנה לא הם! יש מתאוננים, כי לא מצאו פה מה שביקשו, ומזכירים בגעגועים את הימים הראשונים הטובים, את השנים הראשונות לבואם הנה, שהיו כל כך מלאות ענין, כל כך מלאות חיים ושעברו לבלי שוב עוד. יש – ש’הסתגלו‘, שמצאו פה את ‘החיים’, ובמידה שהתבססו במובן הכלכלי, בה במידה ירדו במובן האנושי. ויש שנעשו בעלי ‘תורה ומצוה’ ונתיבשו כהושענא חבוּטה או כ’שמות’ מספרים בלים. ואם לצרף לחשבון את המתישבים הראשונים, שגם הם ברובם הביאו עמם נפש ושגם הם, או שהם ביחוד ‘הסתגלו’, – היה שיהיה החשבון שלם. לא קשה להורות מה יש ללמוד מזה, אבל מה תועיל לנו ההוראה? הלא העיקר היחס הנפשי הבלתי אמצעי, החיים מן המקור ולא חיים שאובים, הכוח להיקלט בתוך חיי חופש, בתוך חיים עצמיים ויצירה עצמית והכוח לינוק ממקור ואתם החיים. כי רק דבר אחד יש להעיר. האומר, כי פה אין די מרחב אנושי-עולמי, כי פה החיים לא די עשירים או כי הם פשוט צרים ועניים – האומר כן רק מוציא משפט על עצמו ולא על מה שיש פה. פה יותר מדאי מרחב בשביל מי שאינו עומד איתן. פה הקרקע יותר מדי שמן, ומי שאין כוח-יניקתו גדול – נובל. פה העליה יותר מדאי זקופה, ומי שאינו עולה – יורד, לעמידה אין מקום. אולם אל יאמר האומר: אם כן, הלא נחוצים פה כוחות יוצאים מן הכלל! לא! כל כוח יכול למצוא פה את מקומו, להיקלט ולחיות, לחיות לעומק ולגובה ולרוחב, – אבל את זה שוב קשה לבאר. ‘החיים’ נותנים ביאורים יותר יפים. ‘שחררו את עצמכם מן הגלות, מן החיים הגלותיים, מן התורות הגלותיות, מן היחס הגלותי – וחיו!’ – כך היא דרישת החיים פה.
אולם הדרישה הזאת במידה שהיא נדרשת מן הפרט, בה במידה היא נדרשת מן הכלל. מן הקיבוץ הישובי בכללו – דרישה חוזרת, כי היא מתיחסת בעת ובעונה אחת אל סידור החיים הקיבוציים של הישוב ואל סידור החיים הפרטיים של כל פרט. הדרישה הזאת עומדת על העבודה ועל פרי העבודה וכאן אנחנו נתקלים בשרשיו העמוקים של נגענו הלאומי והעיקרי.
וכך אנחנו רואים פה עד סוף שרשיו המרובים, החזקים והקשים את נגענו היותר מכוער, את נגע הפרזיטיות, אשר כל עוד לא נרפא ממנו, רק צחוק השטן הוא לדבר על דבר תחיה לאומית. פרזיטיותנו בגולה מעציבה, מכאיבה, מדכאה, אבל אינה מביאה לידי יאוש. אולם מראה פרזיטיותנו פה, במקום שתעודתו העיקרית היא לרפא אותנו מצרעת ממארת זו, – עלול להביא לידי מחשבות מספירת היאוש.
העיקר מה שמביא לידי מחשבות מספירת היאוש הוא – שבכל מעשיהם של ‘הבונים’ שלנו, בכל האיניציאטיבה הפרטית הבריאה שלהם, בכל הספקולציה הכשרה שלהם, בכל מלחמותיהם בעבודה העברית ובעובדיה וכו' וכו' אתה רואה לא רשעות או שפלות, אף לא רשלנות ואהבת הבטלה, ואפילו לא טפשות, ואפילו לא תמיד אהבת הבצע והכבוד, כי אם קטנות. ואפילו כשהם נכשלים במה שרחוק מן האמת ומן המוסר ומן היופי כרחוק ‘בנינם’ מבנין לאומי ממש, הרי זה לא מתוך נטיה נפשית לשקר או לכיעור או לאי-מוסריות, אלא מתוך שכל המידות והמרחקים הם אצלם קטנים, ובכללם גם המרחק שבין האמת והשקר, שבין הנאה והמגונה, שבין המוסרי והבלתי מוסרי. אין לך מכה קשה מקטנות במקום יצירה, במקום שהעיקר הוא מרחב לאין סוף, אפקים חדשים, התרוממות מעל לכל הרגיל, מעוף. אבל ביחוד, אין קשה מזו במקום יצירה לאומית, במקום שבאים לברוא את האומה בריאה חדשה ואת החיים – עולם חדש, במקום שיש לך עסק במידות קוסמיות, עומק קוסמי, ערכים קוסמיים וסממנים קוסמיים. הקטנות היא מכה אשר לא כתובה בשום תורה ואין שום נשק להלחם בה. כי במה, למשל, תוכיח לה, כי האבנים, שהיא לוקחת לבנין, קטנות מכפי המידה הדרושה, כי היסוד, שהיא מניחה, קטן מכפי הבנין, אם כל מידותיה קטנות, אם כל עולמה קטן, אם כל מקומו של עולמה קטן?
וגם פה אתה רואה את המידה לא בפתרון השאלה, כי אם בעצם השאלה, בעצם אפשריותה של השאלה, כי בה, בעצם השאלה, אתה רואה את ההערכה, שהם מעריכים את עצמם, ואת קנה המידה של משא נפשם להיקפו ולעמקו. הם לא התרוממו אפילו עד להכרה הפשוטה, כי במקום שמדובר בתחיה לאומית, שם המבוקש – העבודה, ולא ניצול העבודה, כי עצם העבודה היא ערך לאומי עיקרי, כמו הארץ וכמו הלשון וכמו העצמות הלאומית, ערך לאומי עיקרי לא רק במובן הכלכלי, כי אם במובן החיים לכל היקפם ועמקם. ולפיכך לנו העיקר העבודה העצמית ולא עבודה קנויה, איזו שהיא, לנו העיקר, כי כל מי שמתישב בארץ ישראל יעבוד בידיו ממש הוא ובני ביתו, ורק כשאין עבודתו זו מספיקה, מתירים לו לקחת עוזרים (לאמיתו של דבר – גם זו רק פשרה), כמובן, מבני האומה. כי לנו העיקר לא אלפי הדונמים של פרדס, כי אם אלפי הידים העובדות, כי אלפי דונמים של פרדס, עשויים בידי אחרים, אינם שווים לנו בנזק עובד אחד משלנו (כמו שאינם שווים מיליונים פרנקים לטובת הקופה הלאומית, למשל, בהמרת הדת של נפש אחת מישראל). לפיכך רק אבסורד הוא לשאול שאלה: אם עבודה עברית או לא עברית או מעורבת, ואסור לנו לשאול שאלה כזאת, כשם שאסור לנו לשאול שאלה: אם עברית או ז’רגון או שתיהן יחד, אם דת ישראל או דת אחרת או דת מעורבת. עצם השאלה בצורה כזו נותנת מקום לתשובה שלילית, להליכה בדרך הקו של ההתנגדות היותר קטנה. לוּא, למשל, היה אפשר לשאול שאלה: אם איכרות עברית או לא עברית או מעורבת, כלומר לוּלא האבסורד גם בזה כל כך גלוי לעינים ולוּלא היו גם בזה המתישבים בעצמם הנוגעים בדבר, – כי עתה כבר היו לנו בארץ ישראל אולי שתים-שלוש מאות כפרים לא-עבריים עשירים ופורחים, וכעשר, ואולי פחות מעשר מושבות עבריות עניות, חלשות, תלויות ועומדות בנס, שהיו משמשות לאנשי המעשה הוכחה, כי איכרות עברית אינה בגדר האפשרות ואינה ענין אלא לבעלי חלומות.
וכשאנחנו פונים מזה אל עברנו, אל אבותינו הקדמונים, הפשוטים, אשר לא ידעו את אירופה, אנחנו רואים, כי הם ידעו יחס אחר לעבודה לאומית, יחס אחר לעצמם, ידעו לתבוע מעצמם תביעות אחרות ולהעריך את עצמם יותר יפה מכפי שאנחנו, בני דור הדעה, מעריכים את עצמנו.
בימי העליה מבבל, למשל, מצאו, כי תקומת האומה דורשת מהם לגרש את נשותיהם הנכריות, – עמדו וגירשו (אם טוב הדבר כשהוא לעצמו או לא, – אין זה נוגע לעניני. לעניני נוגע – כי מה שהם מצאו לנחוץ לעשות לטובת תקומת האומה עמדו ועשו, אף כי הדבר עלה להם בקרבן כל כך גדול וכל כך קשה). ראו, כי החובות, שהעניים חייבים לעשירים, משעבדים את העניים לעשירים ואינם נותנים להם לחיות, מצאו, כי העשירים חייבים לוותר על החובות, – והעשירים ויתרו. יודע אני, כי את כל זה אפשר לבאר בביאור מבטל, אבל גם זה ידוע לי, כי מעשים כאלה, איך שיבארו אותם, יש תמיד ביסודם יחס נפשי, שכל ביאורים לא יבטלוהו.
וכשאנחנו מגיעים עד ליוצאי מצרים, – שם יחס אחר לגמרי, שם אנחנו נכנסים יש לתוך עצם הטבע, לתוך חיי עולם, שם תביעות טבועות בגושפנקה של מעלה. ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוהיכם' – איזה יחס, איזו דברים! עולם מלא במאמר אחד! במאמר אחד כזה יש ביד היוצר לברוא את עולמו. כך תובע הטבע, בשעה שלבו טוב עליך, בשעה שאתה זוכה לשמוע את תביעתו מעצמו ומבריותיו – שותפיו במעשה בראשית. ואם יבוא יהודי ויאמר לך, כי פסוקי התורה הידועים הכל אפשר להוכיח מהם, דבר והיפוכו, או כי הוא כבר השתחרר מההיפנוז של התנ“כ, – וידעת, כי דבריו אלא האחרונים מבארים את הראשונים. התנ”כ הוא לגבי דידיה דברים שבכתב, שאפשר לדרשם לכאן ולכאן. אולם היהודי, שההרגשה העצמית הלאומית שבו חיה ושלימה, אין התנ"כ לגבי דידיה דברים שבכתב, כי אם דברים שבלב, דברים שבתהום נשמתו, שגם שם אתה מוצא לפעמים פסוקים, שהכל אפשר להוכיח מהם, דבר והיפוכו. הדברים האלה הוא אמרם, הוא אמרם אתמול או שלשום, והיום – היום יש להם הצביון של האופק, שהוא עומד בו היום (הלא זאת סגולתם של דברים גדולים שיש בהם כוח הגידול, שהם גדֵלים בגדול רוח האדם. בעוד שדברים יפים די להם שהם נשארים בצביונם הראשון בכל הזמנים. היום הוא רואה בהם מעין מה שאיש בא בימים רואה בתמונתו מימי נעוריו. ומחר – מי יודע? – מחר אולי יגיד עוד דברים כאלה, ואולי עוד גדולים מאלה, אבל קשורים באלה כחוליות בשרשרת.
ושוב אותו הדבר: יבטל מי שירצה, אפשר לבטל הכל! אולם הערכת עצמנו לא תשתנה על ידי כך. הערכת עצמנו תשאר, כשהיתה, ביחסנו אל עצמנו ואל החיים ובתביעותינו מעצמנו. זאת היא ההערכה העצמית היחידה בין ביחיד הפרטי בין באומה בכלל, שאינה יודעת נטיות לשום צד, כי אין בה מקום לנטיות, כי היא עצם האמת שבחיים. אולם יחס גדול אל עצמו ואל החיים, תביעות גדולות מעצמו לא יוכלו להיות במי שאין בו אומנה בעצמו והכרת ערך עצמו.
יג 🔗
אמרתי לגמור, – והנה המלחמה העולמית. הנה באה המלחמה העולמית ומלמדת אותנו פרק חדש בהלכות הערכת עצמנו, פרק גדול, עמוק, ברור שנון, נמרץ, פרק, שלא היה כמוהו לעולמים. הנלמד הפעם לדעת ולהבין מה שיש לנו לכאורה לדעת ולהבין?
לכאורה מתחילים אנחנו קצת לפשפש במעשינו, לבקר קצת את ‘אמיתיותינו’, את ‘ודאיותינו’, שזכינו בהן מן ‘ההפקר’, להתבונן קצת בעצמנו מתוכנו. לכאורה אתה מוצא פה ושם סמוכים להנחה כזאת. ואפילו במקום שלא פיללת, כגון ב’האחדות‘8 (גליון 5), אתה מוצא ‘קווים’, שבשנים כתקונן היו שם בודאי ב’בל יראה ובל ימצא’. אבל די לך להתבונן מקרוב, בשביל לראות, כי אין לך למהר להוציא משפט. די לך לקרוא באותו הגליון, כיצד דנים של על שאלת הלשון, שמתחילים בסערה – כלפי חוץ, כדרכם – וגומרים בפשרה – כלפי פנים, גם כן כדרכם, – בפשרה שהביאה לידי כך, שבין חברי אותה המפלגה אתה מוצא צעירים לא מעט, שהנם כבר בארץ כמה שנים וכבר למדו לדבר ערבית ומדברים בה לעת צורך, ולפעמים אפילו שלא לצורך, ועברית לא למדו ואינם מדברים בה; די לך לקרוא, כיצד מדברים שם אל ‘הפועל’ ועל ‘הפועל’ ועל הפרולטריון בכלל, – די לך לקרוא את כל זה ועוד בדומה לזה, בשביל שתיווכח, כי הכל שם ‘כדאשתקד’. תוכל להיות בטוח כי ‘כלל ישראל פוליטיק’ היא שם גם עתה שם נרדף לריאקציה, לשוביניות וכו' וכי ‘ההכרה המעמדית’ של ‘הפועל’ קודמת שם גם עתה להכרה הלאומית ולהרגשה הלאומית של היהודי, כי שם אין לומדים כלום מתוך החיים, במקום שהחיים סרו מדרך התורה והמצוה וכי מאמרים מעין ‘קווים’ הם שם שלא במקומם, ורק על פי איזה מקרה לא מובן ולא רגיל, אם לא מתוך אי-העקביות המובנה מאוד והרגילה שם מאוד, הם יכולים לבוא שם. וכדבר הזה או מעין זה אתה רואה גם במקומות אחרים, ועל כרחך אתה מעמיק לשאול את עצמך: מי יודע, אם גם הלקח הזה של המלחמה יועיל לנו לשחרר אותנו מן הגלות הפנימית? מי יודע, אם גם לו, ללקח הזה, הכוח לפקוח את עינינו על עצמנו, להשיבנו לעצמנו? מי יודע?
נכון מאד: בעיה לאומית מעשית, בעיה לאומית באותו המובן, שיש למבטא זה בקרב עם חי על אדמתו, בודאי שאין שעה זו מציגה לפנינו. אולם במצבנו האבסורדי, המיוחד, היוצא מכל כלל נורמלי, לוּא לפחות היינו מסוגלים ללמוד ממאורע עולם זה מה שיש לנו ללמוד ממנו, הרי שהיתה נגלית לעינינו בכל גדלה ועמקה פרובלימה זו, המיוחדת והיוצאת מכל כלל גם היא, של כל עצמנו, – פרובלימה אמנם לא כל כך מעשית, אבל לא פחות ריאלית, לא פחות דורשת פתרון ולא פחות עשירה בתוצאות מעשיות.
הן המלחמה הזאת מגלה לנו בבהירות מאין כמוה את האבסורד שבמצבנו לא רק מצדו החיצוני, שאינו תלוי בנו, כי אם גם מצדו הפנימי, – את האבסורד, שכולו פרי יחסנו לעצמנו בזמן הזה להתפאר. ודוקא לזה – דוקא אל ‘הפיל’ – לא שמנו לב, כי איננו אוהבים לשים לב.
נתבונן בדבר.
קודם כל רואים אנחנו על כרחנו, כי מצבנו שונה בהחלט ממצב כל האומות, לא רק הגדולות, כי אם גם הקטנות, הקטנות גם ממנו, לא רק העומדות ברשות עצמן, כי אם גם המשועבדות, אין אומה בעולם, שיש לנו להקיש ממנה על עצמנו, – מצב שאין דוגמתו. את העובדה הזאת אנחנו חושבים לעלבון על כל עלבון לנו או לאחרים, עד שכדאי לנו אם להרשיע את האחרים או לבטל את עצמנו, ובלבד שלא להתחשב עם העובדה כמות שהיא בלי פירושים, וכמו שיש להתחשב עמה. ומכאן – השקפתנו על חיינו אנו כעל חלק קטן, בלתי חשוב, מחייהם הרחבים מני ים של אחרים, אשר בהשבחתם כלולה ממילא גם השבחת חיינו אנו. מכאן – התמכרותנו לעניניהם של אחרים יותר הרבה מאשר לענינינו אנו. מכאן – בקשת דרך חיינו אנו, אפילו במקום שאנחנו מעיזים לבקש חיים לעצמנו, דוקא על פי דרך חייהם של אחרים. אין לך דבר קשה לנו מאשר להודות לעצמנו, כי עלינו לבקש עזרתנו רק בנו בעצמנו ובדרך מיוחדת לגמרי לנו לעצמנו.
שנית, המלחמה הזאת, הרבה יותר מכל תנועות ומהפכות פנימיות בארצות שונות, גילתה לנו, כי כוחנו הלאומי מצד עצמו, אינו כלל כל כך קטן וכל כך עלוב, כמו שאנחנו רגילים ‘להודות’ לעצמנו בכוח ‘האמת’ האוירית שלנו, כי בתנאים נאותים היה כוחנו זה מסוגל לפעולה אקטיבית כבירה מאוד, ובפרט בהביאנו בחשבון, כי לא במלחמה אנחנו שואפים להושיע לנו.
שלישית – והיא העיקר – יותר מכל אנחנו יכולים לראות מכאן, עד כמה מזיקות לנו, עד כמה מחריבות אותנו מלחמותינו הפנימיות, מלחמות, שאין להן שום יסוד בחיינו העצמיים, שכל עיקרן לא בא אלא מתוך חיקוי, מתוך חוסר השגה חיה בעולם ובחיים ובאדם, מלחמות, הקורעות אותנו לקרעים כמספר הזרמים אשר בחייהם של אחרים, הנושאים אותנו הלאה הלאה מחיינו אנו, עד שאפילו הזרמים שבתוך חוג עבודתנו הלאומית, המושפעים יותר מרוחם של אחרים מאשר מרוחנו אנו, קורעים אותנו גם הם לקרעים שאינם מתאחים, כמבואר למעלה. העיקר מה שדורשת עבודה לאומית גדולה, משחררת, מקוממת, חסר לנו, – חסר לנו איחוד הרצונות והכוחות לעבודה משותפת אחת. ובמובן זה אפשר לאמור, כי אסוננו הלאומי הוא יותר בפנים מאשר בחוץ.
הן לוּא היינו כולנו מאוחדים ומרוכזים בנקודה אחת, באידיאל לאומי חי אחד בזמן הזה, כלומר בזמן שיש לנו אפשרות כל שהיא לעשות דבר-מה לעצמנו, לפחות באותה המידה, שהיינו מאוחדים בדורותינו הקדומים באידיאל הדתי – כי עתה היינו יכולים אפילו במצבנו שאנו נמצאים בו, לעשות דבר-מה, לבקש דבר-מה, להציג לנו איזו מטרה, שהיתה יכולה להיות מושגה בזמן מן הזמנים. לוּא, למשל, היינו כולנו, כל הכוחות הפועלים שבעצמנו בכל מקום שהם, עובדים במובן זה מעת שנראו הפרצים הראשונים בחומת הגיטו עד היום, מי יודע, אם לא היתה לפנינו היום פרובלימה, לפחות, באיזו מידה יותר ממשית מן הבעיה, שעלינו להתחבט בה לפי שעה מעתה.
הוה אומר: אסוננו הפנימי, שהוא בלי ספק האסון היותר גדול והיותר קשה, הוא התבקעותנו הלאומית בזמן הזה, התפרדות כוחותינו האקטיביים לשברים שברים, לכתות כתות, שאין שום עבודה לאומית משותפת אפשרית ביניהן, שכל אחת יש לה אידיאל שלה, שאיפותיה שלה, דרך עבודה שלה – בעיה שלה, בעיה הסותרת, אם בהחלט או במידה ידועה, את בעיותיהן של יתר הכתות. צריך לשים לב ביחוד להבדל היסודי הזה שבין כוחותינו אנו ובין הסיעות השונות שבכל תנועה לאומית, שכולן עובדות עבודה אחת מצדדים שונים, שעבודת כולן מצטרפת לעבודה לאומית אחת גדולה: כתותינו אנו דוגלות כל אחת בשם אידיאל זר ליתר הכתות ובאות לפתור בעיות סותרות זו את זו. ובמובן זה אפשר לאמור, כי אין לנו בעיה לאומית אחת, מפני שיש לנו בעיות הרבה.
יד 🔗
מה לעשות?
הן בבואנו להתחקות על שרשי מצבנו האבסורדי, לפשפש במעשינו, להתוודות על שגגותינו ועל זדונותינו, לא נצא ידי חובתנו בהשתפכות הנפש, בשפיכת דמעות של רחמנות על עצמנו או בהצדקת הדין על עצמנו – סגולה אולי יפה לעלית נשמה מתוך התפשטות הגשמיות, אבל לצרתנו הלאומית לא תועיל כלום ואפילו לתיקון נשמתנו העלובה לא תועיל כלום, כל זמן שהננו בשר ודם. כמו כן לא ניוושע אפילו תשועה כל שהיא במה שכל אחת מכתותינו תוכיח את צדקת שיטתה ותטיל את האשמה על ראש חברותיה. נהיה פעם אחת בני אדם חיים! נרגיש פעם אחת, כי בצרה גדולה אנחנו כולנו! נבקש פעם אחת להבין איש את רעהו. להבין, כי כל אחד מאתנו מבקש מוצא מן המיצר, מבקש מה שהוא חושב לטוב ולאמת על פי דרכו ואינו יכול ואינו רשאי לבקש מה שאחרים חושבים לאמת ולטוב על פי דרכם הם! נבקש פעם אחת לעמוד עמידה נכונה על ההלכה היחידה בדרך חיינו, היוצאת לנו מכל נוראותיה של המלחמה – כי רק באיחוד כל כוחותינו לעבודה אחת עלינו לבקש עזרתנו, כי רק איחוד כוחותינו יביא לנו פרי ברכה בעתו, אם בזמן קרוב או רחוק!
מה לעשות? איך למצוא את הדרך לאיחוד הכוחות לעבודה משותפת? איך למצוא את הפרובלימה, המצרפת את כל הפרובלימות לפרובלימה לאוּמית אחת?
מותר לנו ללמוד קצת מן הדת. מותר לנו להביט גם על הדת ועל תפקידה בחיינו הגלותיים בעינים פקוחות לרווחה, מרוכזת בעצמו של דבר. הדת, בעת שהיא שלטה בחיינו שלטון בלתי מוגבל, איחדה את נשמות כל בני אומתנו בקשר אמיץ אחד וריכזה את כל כוחותינו האקטיביים בנקודה אחת. אז היה לנו רק תפקיד לאומי אחד – לשמור על קיומנו הלאומי עד בוא יום גאולתנו (על עבודה של תחיה וגאולה, לא היתה אז כל אפשרות לחשוב). כל כוחות הקיום וכל אמצעי הקיום מצאו את ביטוים הממשי היחידי בדת. הפרובלימה הלאומית היתה איפוא אחת. כל הפרובלימות בחיינו הלאומיים – ובמובן זה גם הפרובלימות האנושיות והאישיות – היו רק צדדים שונים של פרובלימה אחת כללית: שאלת הדת היתה צד אחד של שאלת קיום האומה, כמו ששאלת קיום האומה היתה תלויה בשאלת הדת. וכן היתה הלשון וכן הארץ וכן השאלות העולמיות, המוסריות וכו' – כולן היו שלובות ואחוזות זו בזו ויונקות זו מזו, עד היותן כולן מעין אברים של אורגניזם אחד חי. מכאן – מעין חיים לאוּמיים עצמיים, מעין עולם לאוּמי עצמי בתוך החיים הזרים והעולמות הזרים. מובן, כי בעיקר היינו תלויים בתנאים החיצוניים, אולם ההסתגלות את התנאים החיצוניים באה כולה מתוך ריכוז הרצונות והכוחות בנקודה היחידה ההיא. זה היה די במצבנו הפסיבי בהחלט של הדורות ההם, זה היה די בשביל לשמור על קיומנו הלאומי מכליון. הדת מילאה את תפקידה במובן זה בשלימות.
אולם במידה שהדת הלכה וירדה, בה במידה הלכה הנקודה המרכזית ההיא הלוך והיטשטש. גם פה פעלו, כמובן, התנאים החיצוניים. אולם הבדל הוא בזה: שם לא יכלה הרוח מן החוץ לנגוע הרבה לרעה בעצם הנקודה המאוחדת, בדת. כי הרוח החיצונית היתה אז בעיקרה גם היא דתית, וכנגד דת אחרת יכלה דתנו לעמוד; בעוד אשר הרוח החיצונית החדשה יצאה בעיקר מן הכפירה הדתית, אשר גם דתנו לא עמדה בפניה, ונקודה מאחדת אחרת לא נמצאה בקרבנו, לפחות, לפי שעה. וכך יצאנו אמנם מהגיטו, אב במובן הלאומי לא לטובתנו. למדנו אמנם הרבה מאחרים, חיינו בתור בני אדם חיים אמנם במידה ידועה ובמובן ידוע התרחבו, התעשרו, התעמקו – אבל במידה גדולה על חשבון חיינו הלאומיים: החיים הלאומיים התרופפו, בלוז של השדרה כאילו התרכך ונתמזמז או לפחות נסתלק הצדה ונעלם מן העין, הקשר הלאומי נתפקקו חוליותיו ונתרפטו ועדיין הן תלויות זו בזו וכמעט רק בשערה, אם לא בנס. עתה יש לנו כתות, אשר כמעט שאין ביניהן ובין האומה שום קשר חיובי חי, וכמעט אפשר לנו לאמור, כי עתה יש לנו אומה אחת רק במובן השלילי. עתה יש לנו פרובלימות הרבה, כמספר הצדדים של החיים הכלליים, הזרים לנו בעיקרם, וכמספר הקרעים שבחיינו אנו, אבל אין פרובלימה לאומית אחת אשר תקיף את כולן ותאחד את כולן בנקודה אחת. אין לנו נקודה מרכזית כזאת.
במצב כזה אין פלא, כי אפילו בעצם הגדרת הלאומיות והפרובלימה הלאוּמית, במקום שמבקשים התחדשות לאומית, אין לבוא לכלל דעה אחת. אלה מעמידים את הלאומיות בעיקר על חייה הכלכליים של האומה ואלה על חיים רוחניים מיוחדים, אלה – על חיים לאומיים בתוך הגולה ואלה – על שלילת הגלות, אלה – על ארץ ישראל ואלה – על ארץ באשר היא שם, אלה על הלשון והספרות העברית ואלה – על הלשון והספרות הז’רגונית, וכן הלאה. והעיקר, כי כל אחת מן ההגדרות האלה סותרת, אם בהחלט או במידה ידועה, את יתר ההגדרות, באופן שאינן מניחות שום אפשרות לעבודה משותפת.
היה זמן, בעת הקונגרס הציוני הראשון, שאפשר היה לחשוב, כי הנקודה המרכזית החסרה נמצאה. נדמה היה, כי ‘ציון’ באותו הצביון, שקיבלה ממרום מעופו של הרצל, תאחד את כל הלבבות לשאיפה אחת כללית, אולם הנה באה אוגנדה והראתה, כי טעינו. ולא עוד אלא שאותה היד, שכתבה את הנקודה על דגלנו בבהירות כל כך נפלאה, באה וטשטשה אותה, אם לא מחקה. הדבר הזה מראה ברור, עד כמה אין אנחנו מבינים, מה שחסר לנו, מה שהוא עיקר לנו בבואנו להעמיד את פרובלימתנו הלאומית בכל היקפה ועמקה. הרצל לא ראה, כי האפשרות שנבראה על ידו, להשגת ההסכם הכללי של כל האומה, כמו שהיה אז מקום להאמין, חשובה יותר מכל האפשרויות האובייקטיביות, שנבראו על ידו או שנגלו לו מחדש, כמו שהוא חשב. הוא לא ראה, כי ‘ציון’ הסוביקטיבית, ‘ציון’ שבלב כל בני האומה, היא היתה הכוח הפועל העיקרי, היותר בטוח, ולא ‘ציון’ האובייקטיבית, לא המקלט הבטוח, שאינו תלוי במקום ידוע דוקא. ואת הדבר הפשוט הזה אין הארציים שלנו מבינים עד היום. ובאמת לוּ היה עולה ביד הרצל לאחד את כל הכוחות הפועלים שבאומה לעובדה לאומית אחת, הרי זה היה המפעל היותר גדול, שאפשר לנו לצייר בקרבנו בזמן הזה, מפעל הרבה יותר גדול מן ההסתדרות הציונית, מן הקונגרס, הבנק, מכל מה שפעל ויצר הרצל. ולא רק מפני שעל ידי כך היינו יותר מצליחים בעבודה הציונית, כי אם אפילו לא היינו מצליחים. אפילו היינו מוכרחים להודות לעצמנו, כי טעינו, ולבקש דרך אחרת, אבל רק בתנאי היחידי הזה, כי כולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו מוכרחים לזה על פי הכרתנו הפנימית, באופן כי הכוחות היו נשארים מאוחדים, – כי עתה אפילו באופן כזה היינו, סוף סוף, בזמן מן הזמנים, מוצאים את הדרך. החיים מלאים תמיד, בכל עת ובכל זעה, חליפות ותמורות. וכוח מרוכז בנקודה אחת מוצא תמיד אפשרויות להתקרב אליה לאט לאט, על הרוב בצעדים מיקרוסקופיים, בלתי מורגשים כלל ולעתים בצעדים מורגשים, ולפעמים אפילו בצעדים גדולים, עד שלאחרונה, אם בזמן קצר או ארוך, אם בפחות או ביתר קושי, הוא משיג את מטרתו. הדבר הזה, חושב אני, הוא מן המפורסמות, שאינן צריכות ראיה. ומי כהרצל עצמו ידע את זאת?
אולם מתוך כך נמצאנו למדים מן הנסיון, כי נקודה מרכזית לאומית כללית, שלא תיפול בה מחלוקת, יכולה להיות רק נקודה, שהיא מרכזית בלבו של כל אחד מבני האומה, כמו שהיתה הדת בלב בני הדורות הקודמים.
היש לנו בזמן הזה נקודה מרכזית כזאת, נקודה הנדסית בנפשו של כל אחד מאתנו, אשר מתוך תנועתה יתהווּ בעל כרחו אותן התמונות, אשר כולן יחד, בכל הנפשות, יצטרפו ליצירה לאומית אחת, ליצירת עולמנו החדש? ומה היא הנקודה הזאת?
את השאלה הזאת אני מניח בלי תשובה – לא בצריך עיון, כי אם בצריך חיים, אם נכון לאמור כן. מי שישאל את עצמו את השאלה מתוך האמת של עצמו ולא מתוך ‘אמיתיות’ שוות לכל נפש, הוא ימצא את התשובה כרוכה בעקבה. ואם לא ימצא, – הרי זה אומר, כי לא שאל כענין, וממילא תהיה תשובתי – אם אשיב – שלא כהלכה, לא ממין השאלה. ברור בעיני, כי במידה שכל אחד מאתנו יבקש לחיות את ה’אני' של עצמו מראשית שרשיו עד סוף פירותיו, מתהום ארעא עד רום רקיע, – בה במידה ימצא בעצמו את הנקודה, שאנחנו מבקשים כי דבר אחד אנחנו מבקשים כולנו, אם כי מצדדים שונים – כי את עצמנו אנחנו מבקשים. ואם כולנו נבקש, – הרי שמצירוף כל הנקודות תבוא לידי גילוי הדרך לשיתוף הדעות השונות, לריכוז הרצונות, לאיחוד הכוחות לעבודה לאומית משותפת, לבקשת מטרה לאוּמית אחת ולהגשמתה, – הרי שתבוא לידי גילוי הפרובלימה הלאומית, העומדת לפנינו לפי שעה.
אני אינני קובע מסמרים. יודע אני, כי בשעה זו, שתותחים ענקיים וכל מיני כלי משחית מתווים את פרובלימות החיים והעולם של העמים היותר נאורים בנהרי נחלי דם ובחורבן שלא היה דוגמתו לעולמים, רק במצחק או כמגוחך אהיה בעיני רבים בבקשי להעמיד את פרובלימתנו הלאומית על דברים שבלב, בבקשי משען לעולמנו הלאומי בנקודה נפשית מרכזית. אדרבה, אולי ימצא מי שהוא אופן אחר, יותר ממשי, לאחד את כל הלבבות – את כל הלבבות החיים והמרגישים שבשנים עשר המיליונים שלנו – לשאיפה אחת, למטרה לאומית אחת, לאחד את כל הכוחות הפועלים לעבודה אחת לשם השגת אותה המטרה או, לפי שעה, לשם בקשת אותה המטרה. ימצא איזה אופן שימצא – רק ימצא! רק נבקש את האחוד הזה שבו תלוי כל קיומנו לעתיד! אולם לפי שעה אינני רואה אופן אחר להשגת ההסכם הללי המבוקש בקרב האומה, אם לא מתוך השגת הסכם כללי בנפש כל אחד מבני האומה, כשם שהקרעים בקרב האומה לא באו בעיקרם אלא מתוך הקרעים שבלב כל אחד מבני האומה, כי גם שם – בכל ‘אני’ פרטי שבקרבנו – קרעים קרעים, כי גם שם האַטומים מפוזרים ודורשים ריכוז, הכוחות מפוררים ודורשים איחוד.
יתר ביאור לכל זה אני מרשה לי לראות במלחמה הנוכחית. המלחמה העולמית הזאת, בדומה לחזיונות הקוֹסמיים הגדולים, באה ללמד את האדם שיעור חדש, גדול ועמוק בתורת האדם והטבע, בתורת חיי האדם וחיי העולם, וביחוד, בפרשת הלאומיות הטבעיות והעצמות הלאוּמית. אם המלחמה הזאת תפקח את עינינו לראות, כי אין לנו להידמות לשום אומה ולשון, כי אין לנו לקוות לשום עזרה מאחרים, ממי שהוא, או ללמוד במובן זה גזירה שווה מאחרים, כי את עזרתנו הלאומית וכמו כן את תיקוננו האנושי אנחנו צריכים ויכולים לבקש רק בעצמנו ובאופן מיוחד לנו לעצמנו; אם היא תשיב לנו את האמונה בעצמנו ואת הכרת ערך עצמנו, את הזכות לשאוף לתחיה לאומית שלימה; והעיקר, אם היא תביא את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, לידי איחוד הרצונות והכוחות לעבודה לאוּמית אחת מתוך הכרה עצמית לאומית אחת, והעיקר, מתוך הרגשה עצמית לאומית אחת, – כי אז, יהיה מה שיהיה, תחריב המלחמה בנו ובעמלנו ובחלומותינו כמה שתחריב, אנחנו נוכל לאמור בבטחה גמורה, בלי פקפוק כלל:
עוד לא אבדה תקותנו!
כנרת, טבת א’תתמ"ו [לחורבן הבית השני]
תרע"ו (1916)
-
המאמר נכתב בתחילת מלחמת העולם הראשונה. ↩
-
ראה כעת כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ז‘, תרפ"ח, ע’ 219–267. ↩
-
במאמר ‘הקונגרס’, כרך א'. ↩
-
לפי הביוגרפיה של טולסטוי, הכתובה על ידי פ. י. ביריוקוב,–א. ד. ג. ↩
-
עתון רוסי–יהודי שיצא לאור בזמן ההוא. ↩
-
תאורטיקן רוסי של הסוציאליזם. ↩
-
עתון רוסי–יהודי שיצא לאור בימים ההם. ↩
-
עתון של ‘פועלי ציון’. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.