_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האדם והטבע

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

א. ההכרה והבלתי מודע

 

היו ימים, אשר האדם לא הכיר את ערך-האויר, אשר לא ידע, כי באין אויר אין חיים לו ולכל חי על האדמה, כמו שאין חיים לדג בלי מים.  וכן היו ימים, אשר לא ידע האדם, מה האור לו ולחייו

אולם את ערך הטבע בכללו, בכל מרחבו האין-סופי ובכל עמקו האין-תהומי הכיר, כמדומה לך, האדם תמיד, עוד מתחילת ברייתו.  היו ימים, אשר האדם העריץ את הטבע, אשר חשב אותו ואת כל אשר בו לאלהים ויעבוד אותו באמונה.  והמשוררים והאמנים – הם הרי לא פסקו משירתם אפילו שעה אחת מיום דעת האדם טוב ורע עד היום הזה.  ולאחרונה הנה בא המדע – המדע המושכל, הברור, הבהיר, אשר גילה אפקים חדשים ויאר אור חדש – אור קר ונרא, אבל גדול ונאדר.  והנה הוא מחליט, כי 'אין אנו עניים בשעה שאנו נהנים מהטבע הפרוש לפני הכל'

ובכל זאת יש שמתעורר בך חפץ מוזר להטיל ספק בדבר, אם הכיר האדם, בזמן מן הזמנים, אם רצה באמת ובתמים להכיר מה הטבע לו.  הגע בעצמך: הנאה עראית מן הטבע, אם תכופה או לא תכופה מספיקה לאדם להוציאו מכלל עניות!  הרי לא יעלה על הדעת להחליט כי אין אדם עני בשעה שהוא 'נהנה' מן האויר, או כי אין הדג חסר כלום בשעה שהוא 'נהנה' מן המים!..  כן, יש שהיצר מסיתך לקרוא: אכן עני גמור הוא מי ש'נהנה' מן הטבע!..

ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה.  כי לא רק את הנשימה הוא חסר.  חסר הוא את הספירה של המים.  חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו–אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה לחיות; חסר הוא את הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק מהם ושכולו יונק מהם.  על כן כמעט תוציאוֹ מן המים, מתחיל דמו להתפרץ מכל נקבוביות גופו–מתחלת ההתפרדות.

וכן הדבר באדם, כשהוא נתון באויר דק הרבה מכפי הראוי לנשימה; לא רק נשימתו נעשית קשה, כי גם דמו מתחיל להתפרץ מכל נקבוביות גופו.

והטבע?  הגם זה ברור לכל, כי הטבע, הטבע הרחב, הגלוי, 'הפרוש לפני הכל' הוא לאדם ממש מה שהמים הם לדג ומה שהאויר הוא לכל חי על פני האדמה?..

רואה אתה את חיי הטבע, והנה הם ים של תנועה, ים רותח רתיחה עולמית, ואת כל הנמצאים ואת כל החזיונות–והנה הם בעבועות, בעבועות בתוך הרתיחה העולמית הזאת.  ורואה אתה את האדם, והנה הוא הבעבועה, בת הרתיחה היותר עליונה, שאין אחריה רתיחה עוד, הבעבועה, שמשתברים בה, כמו קוי האור בראי, כל קוי התנועה העולמית. ושואל אתה: האם עשויה בעבועה זו לזוז זיז כל שהוא מתוך עצם הרתיחה העולמית ההיא?

שואל אתה: האם האדם רק מכיר ומרגיש את הטבע, ורק להכירו ולהרגישו הוא צריך, או כי הוא גם חי את הטבע וגם לחיותו הוא צריך?  האם אין האדם חי את הטבע הרבה יותר ממה שהוא מכיר ומרגיש אותו, בהיותו חי את הטבע הרבה יותר ממה שהוא מכיר ומרגיש אותו, בהיותו חי את הטבע במלואו, בכל מלוא כוחותיו לאין תכלית ובכל עמקו לאין חקר?

הנה אין האדם מרגיש את תנועת הארץ, ואף אינו מכיר אותה אלא מזמן לא רב, – האם אין הוא חי את התנועה הזאת? התנועה הזאת הלא היא פועלת בכל אטומי גופו, ולוּא הובא אדם פתאום לתוך המרחב האין-סופי, אל מחוץ לספירת משיכתה של הארץ, הלא היה מתנועע בכח ההתמדה ממש באותה התנועה עצמה, שמתנועעת הארץ, האמנם אין הכוח הזה משתתף ביצירת אותו דבר, שאנו קוראים לו חיים, אינו מיסודותיו של אותו דבר?  והוא הדין בכל הכוחות של כל הבריאה אין-הסופית, הגלויים ושאינם גלויים לנו.

הרי לא יצויר, כי החיים, ההרגשה וההכרה הם דבר נבדל מכל הכוחות האלה, כי החי, במידה שהוא חי, והאדם, במידה שהוא אדם, נפסק הקשר שבינם ובין התנועה העולמית, אין-הסופית, כאלו הוקפו לזמן חייהם באיזו חומת סינים.  בעל כרחך אתה חושב, כי החיים, ההרגשה וההכרה הם ההרכבה היותר עליונה, הצירוף היותר עמוק של כל הכוחות העולמיים וצמצומם בנקודה אחת.

ומי יודע, אם היה האדם מסוגל להכיר מה שהוא מכיר ולהרגיש מה שהוא מרגיש, אם היתה בכלל אפשרות הכרה או הרגשה, לוּלא היה האדם חי את כל מה שהוא מכיר ומרגיש, לוּלא היו כל הכוחות וכל התנועות העולמיים, שהוא מסוּגל להכיר ולהרגיש, משתתפים בתור יסודות ביצירת אותו הדבר, שאנו קוראים לו חיים.

הכל מודים היום, כי 'אין דבר בהכרה שלא היה קודם בהרגשה'.  האם אין לך יסוד, לפי האמור, לחשוב, כי אין דבר בהכרה שלא היה קודם בהכרה ובהרגשה, שלא היה קודם בחיים הבלתי מוּכרים והבלתי מוּרגשים?

מסתבר איפוא, כי ההוויה העולמית, הטבע האין-סופי, שופעת לתוך נפשו של האדם, לתוך הרגשתו והכרתו משני הצדדים: מאותו הצד, שהוא מרגיש ומכיר אותה, ומאותו הצד, שהיא אינה מוּכרת ואינה מורגשת לו, אלא שהוא חי אותה; כאילו תאמר: מצד פניו של הראי, מצדו השקוף שכל הבריאה כולה משתקפת בו, שכל ההוויה העולמת באה בו לידי גילוי בצורות ידועות, ומצד אחוריו של הראי, מצדו האטום, שאותה ההוויה גופה אוטמת אותו על ידי עצמה ועושה אותו על ידי כך לראי שקוּף, בעוד שהגוף וכליו, כלי ההרגשה וההכרה על כל מכשיריהם אינם אלא הזכוכית, אשר כל ערכה הוא בזַכותה, ובבהירותה, בסגולתה להיות ראי שקוף.  או כאילו תאמר: מצד ההרגשה וההכרה שופע האור, המתעורר על די הלהבה, ומצד החיים הבלתי מוּכרים והבלתי מורגשים–השמן למאור, המפרנס את הלהבה לפי צורך פרנסתה בעוד אשר כלי ההרגשה וההכרה הם המנורה שאינה אלא מכונה עם בית-קיבול לקבל אל תוכה ולהוליד התחברותם של שני הזרמים, הנובעים משני הצדדים.

יאמרו: מיסטיקה; מה שאינו מוּכר ואינו מורגש הרי אינו לגבי האדם במציאות ואינו יכול להוסיף על הכרתו והרגשתו כלום.  אולם איך לקרוא מיסטיקה למה שהוא עצם עצמותו של האדם?  הרי כל עצמו של הפרט, הרצון הפרטי, האופי הפרטי,– ה'אני' מונח דווקא בצד בלתי מוּכר והבלתי מורגש, ובכל אופן לא בגבול ההכרה.  שהרי האדם רואה את ויודע את רצונו של עצמו רק לאחר שרצה את ה'אני' של עצמו שלאחר ההכרה, אבל אותו דבר-מה הרוצה ומכיר שבנפשו אין הוא רואה ואין הוא יודע. אותו דבר-מה הנהו כמעט בבחינת 'ופני לא יראו'–ואותו דבר-מה הלא הוא הבורא את כל עולמו.

את זה אתה רואה מיד, לכשתתבונן בשתי השקפות עולם שונות של שני חכמים חושבי מחשבות. קח, למשל, את שני החכמים, אשר תורותיהם, השונות כל כך, הן מן היותר מפורסמות בזמננו, את מרכס ואת ניצשה. אם 'חסידו' של אחד מהם אתה או מתנגדם של שניהם–אבל הרי לא תחשוב, כי השקפותיהם שונות כל כך, מפני שאחד היה בעל שכל יותר גדול, בעל הגיון יותר חזק, בעל ידיעות יותר רחבות או מפני שהוא חי בסביבה אחרת בתנאים אחרים. ברי לך, כי אפילו לוּא היו שני החכמים הנזכרים שוים בתכלית בכל הדברים האלה, לא היה זה מעכב אותם מהיות דעותיהם שונות מן הקצה אל הקצה.  כי ההבדל שביניהם מונח לא הכרתם, כי אם באפים, ב'שורש נשמתם', כלומר בגבול ההרגשות ועוד יותר בגבול הבלתי מוּכר והבלתי מורגש–בכמות ובאיכות של 'השמן למאור', שהיה שופע בתוך נשמתם.

הצד הבלתי מוּכר–זהו איפוא מקום הדבֶק, שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה; זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדים חיי האדם הפרטי עם חיי הבריאה כולה והיו לחיי עולם; זהו הטבע בעצמו בנפש האדם, וזהו מקור החיים. כל מה שהוא חי בנפש האדם, כל מחשבה חיה וכל הרגשה חיה, כל מה שהוא מקורי ומואר באור עליון, מה שקוראים: מעוף הרוח, רוח הקודש, יצירה–הרי הוא נובע מתוך המקור האין-תהומי ומתוך הים אין-הגבולי הזה.

מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג.  כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם.

יותר מזה.  כל מה שהאדם מתפתח יותר, כל מה שהרגשתו והכרתו מוסיפות להתעמק ולהתרחב ואוצר ידיעותיו להתעשר, יותר הוא זקוק להתדבקות בלתי אמצעית בתוך הטבע. ליניקה בלתי אמצעית מתוך ההוויה העולמית.  האדם הטבעי, הפרא, אוכל מן המוכן בין בחומר ובין ברוח. הוא אינו מוציא הרבה ואינו זקוק להכנסה מרובה.  לא כן האדם בן התרבות החושב והמרגיש.  הוא אינו מסתפק במהשמוכן ודורש רק לקיחה או תפישה, אלא שהוא שואף לברוא מה שאינו מוכן; הוא אינו מסתפק במה שמגולה, אלא הוא מבקש לחדור לתוך מצפוני הטבע ולראות את הנעלם ממנו.  מצד אחד, הוא סוקר ומסתכל, בוחן ובודק, מנתח ומרכיב, חוקר ודורש–מבקש לדעת פרטי כל הדברים. ומצד אחר להשיג, מה שהוא יותר על הפרטים ועל הסכום הכולל שלהם–את ההרמוניה העולמית, את האמת העולמית–את חיי העולם. הוא מוציא הרבה, הוא מבזבז הרבה 'אור', ובהכרח עליו להכניס הרבה, בהכרח הוא זקוק לזרם שאינו פוסק, מתחדש ומתגבר של 'שמן למאור'.

ובפועל אתה רואה ממש ההפך מזה. רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו עד כי כבר הורגל לחשוב למכשול ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד. רואה אתה, כי גם המדע, המבקש את אורו הנגלה של הטבע, גם האמנות, המבקשת את אורו הגנוז–שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עלייו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו–זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית–ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע. לכל היותר הם מזמינים את האדם (ובצורה זו ממילא יש בהזמנתם מעין לעג נסתר) לצאת לפרקים, לעתים קרובות או רחוקות, יציאת עראי אל הטבע לבקש תורה מפיהו, להסתכל בו ו'להינות' ממנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה