_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האדם והטבע

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

ב. עקירת שרשי הנשמה מהטבע

 

ואין צורך בעין חדה ביותר בשביל לראות את התוצאות הקשות, היוצאות מזה לאדם, את הליקויים הקשים, שהוא לקוי בהם על ידי זה גם בגוף וגם בנפש.

הרבה דיברו ומדברים על דבר הליקויים החברתיים, הכלכליים, המיניים וכדומה.  הדבר הזה פוטר מלדבר בהם בזה.  ומצד אחר, הם כל כך מורכבים ונולדו בריחוק מקום כל כך מהטבע, עד כי קשה לראות מבעדם את הפצע בנפש האדם במקום הקרע, שנקרעה מן הטבע.  וכבר נפסקה הלכה בבית מדרשו של המדע האירופי, כי כך צריך להיות, כי כך דרכה של התפתחות, של השלמת האדם, וכי אין כאן לא פצע ולא קרע, אבל יש סדרים לא נכונים, שצריך לשנותם.  והיה כאשר יוסרו הסדרים האלה ובאו סדרים טובים במקומם, או כי לא יהיו סדרים כלל, אז יתוקן עולם במלכות צדק, והכל יהיה טוב בעולם שכולו טוב. אבל יש ליקויים, שסיבתם האמיתית עוד לא נעלמה כולה מן העין, ולא קשה כל כך לראותה למי שחפץ לראות.

 הנה החושים החיצוניים.  הכל מודים, כמדומה לך, כי החושים החיצוניים, אלה כלי ההרגשה וההכרה הראשונים והעיקריים, יש להם חשיבות מיוחדת בשביל האדם המרגיש והמכיר, וחובה עליו לפתחם, להגביר חילם ולהביאם לידי השלמות היותר עליונה.  והפועל מה אתה רואה?  האם אין החושים האלה הולכים ורפים, הולכים ולוקים המידה שגבולי ההכרה וההרגשה של האדם הולכים ומתרחבים ואצרן הולך ומתעשר?  האם הרבה תמצא עינים בריאות, מטיבות לראות ומרחיקות לראות בקרב הנאורים באור המדע, בקרב אלה, ה'נהנים' בעצמם וקוראים לאחרים 'להינות' מן הטבע, בקרב אלה, המשקיפים השקפה רחבה ועמוקה על הטבע מתוך חדר העבודה והדרישה שלהם?  והוא הדין ביתר החושים.  ודוקא הפרא, דוקא האדם הטבעי הנהו בעל חושים בריאים, חדים, חיים ושלמים, ויש שהוא משיג בחושיו הפשוטים מה שאין איש המדע משיג בכל כליו ומכשירי העבודה שלו.  והסיבה לזה היא לא רק שלילית, לא רק מה שהוא – האדם הטבעי – אינו נמצא בתוך התנאים המושחתים של החיי האדם הנאור, שגם הם אינם תוצאה, ישירה או בלתי ישירה, מן ההתרחקות מן הטבע כי אם גם חיובית, מה שהוא יונק ממנו יניקה בלתי פוסקת.

ולכשתפנה מזה אל ההרגשות הפנימיות והנה שם עוד יותר מרובה היבשת, עוד יותר גלויה עניות זרם החיים, השופע מתוך הטבע לתוך נפש האדם.  אהבת הבריות, אהבת המשפחה, אהבת רעים, מידת הרחמים הולכות ופוחתות במידה שהאדם 'מתקדם', ביחוד, במידה שחיי החברה הולכים ומתרכזים בערים הגדולות (הערים הגדולות הלא הן בכלל תמיד המרכזים של ההשכלה ושל ההשחתה, ותמיד הן מתקיימות על חשבון הכפרים והערים הקטנות וממלאות את הגרעון שלהן מחורבנם).  גם במקום, שאתה מוצא את ההרגשות האלה, אתה רואה, כי על הרוב אין הן נובעות מתוך הלב, כי אם מושפעות מן המוח. בכלל כל ההרגשות, בין הטובות בין אלו שאינן טובות, מעין שנאה וכדומה – הולכות ונמשכות ונובלות ומתנוונות.  גם האהבה את הטבע, כפי שהיא מתגלה ביצירות ידועות, איננה תמיד בריאה וטבעית. ואפילו הרגש היותר פשוט שפחות מכל הוא זקוק לאיזו רוח יתירה – האהבה בין גבר לאישה – פוחת והולך, אהבה טבעית, שאין בה לא מן ההפתעות הזרות, החולניות ולא מן האש הזרה, החולנית, אהבה עמוקה, 'עזה כמות', כמו שהיו אומרים לפנים, לא תמצא היום אלא לעיתים רחוקות מאד.  הרוב הגדול משתעשע לפרקים במין 'אהבה' כזו, שמטפל בה ביחוד מ. י. ברדיצ'בסקי.  את מקום האהבה תופסת יותר ויותר – התאווה הגסה.

אולם ביחוד אתה רואה את סתימתם של צינורות השפע העליון מצד הטבע בספירת האידאלים והיצירה.  את זה אתה מרגיש בסקירה הראשונה לתוך הספרות והחיים.  ניתוח פסיכולוגי הוא אחד מן הדברים, שבעלי בזמן הזה מטפלים בו בחיבה יתרה.  הכל מנתחים, הכל מחטטים ומנקרים בנפש האדם העלובה, וכל הגדול מחברו ניתוחו יותר דק וחיטוטו יותר עמוק משל חברו.  וכל החיטוט הזה אינו בא אלא לקעקע את כל היסודות של עולם האצילות וגם שלעולם היצירה.  אין אהבה בלתי תלויה בדבר, אין אמונה, אין אידיאליות, אין צדק, אין אמת; אבל יש 'אנכי' לא ידע שבעה.  ישנה קיבה, ישנן תאוות ופניות וישנה הונאת האדם את עצמו.  בעלי הנפש היפה עודם מעריצים ומקדישים וממליכים את היופי.  אבל לא קשה לראות, כי גם אליל היופי אינו בטוח בחיי עולם.  הלא גם היצירה אינה עוד ענין של 'רוח הקודש', ויש מנבאים, כי לעתיד לבוא לא תהיה היצירה אלא עסק שכלי של הרכבות מחוכמות וצירופים מושכלים.

דא עקא, כי בעצם החיים הולכים ופוחתים, כי 'השמן למאור' הולך וכלה.  כל מה שיש עוד בחברה הנאורה מן האהבה, מן האמונה, מן האידיאליות, מן היצירה, הרי הוא נשאר לנו בירושה מאלפי הדורות הקודמים ועודו מתקיים במידה ידועה בקרב נפשנו, למרות כל 'חכמתנו', למרות נקרנותנו, למרות כל אופן מחשבתנו והרגשתנו.  אולם התחדשות החיים של כל אלה והתגברות זרם החיים במידה שמתרחב בקרב נפשנו בית הקיבול לזרם החיים העולמיים וההוצאה מתרבה, – כל אותה 'תקופת הדם', כל אותה 'תמורת החמרים הרוחנית אין בקרב נפשנו, כי רחוקים אנחנו ממקור החיים – מן הטבע.  מתפרנסים אנחנו מן הספר, איש משיירי 'השמן' של חברו, יונקים אנחנו אצבעותינו, איש בשר זרועו נאכל.

אין פלא, כי בחיים מביאה אפיסת כוח וליח כזו, את האדם בן זמננו לידי חליפת אידיאלים (או 'שבירת אלילים' במבטאו האפיי של זמננו) במהירות האלקטרון, ולאחרונה – לידי כפירה גמורה, לידי ריקנות נוראה ולידי יאוש מוחלט.  לא כפירה כשהיא לעצמה מסוכנת, כי אם הכפירה הקטנה, העניה, שאין לה שרשים עמוקים בנפש הכופר ולא במוחו, אלא שהיא נזרעת על ידי כל רוח, נושאת זרע קלזה על כנפיה, וצומחת, כקוצי מדבר אלה, במקום שאין מזון לצמחים יותר מעוּלים.  הכפירה הגדולה, המקורית, בת הצער הגדול והמחשבה המחפשת הגדולה, היא פוריה ויוצרת לא פחות מן האמונה הגדולה, שגם היא הנה בת הצער הגדול והמחשבה המחפשת הגדולה.  הכפירה הגדולה הביאה לעולם עוד בשנים קדמוניות את דת הבוּדהה הנפלאה, הכפירה הגדולה בראה בזמננו את רעיון 'האדם העליון'.  זה כוחו של הצער הגדול שבכל מקום שהוא נמצא הוא יוצר.  הצער הגדול אינו נותן לבעליו מנוחה, אפילו לבקש מנוחה במות אינו נותן לו, כי מה יועיל המוות למצטער הגדול, אם הצער נשאר בעולם גם אחרי מותו?  האמנם 'הוא את נפשו יציל' בבריחה כזו, בתתו לנפשו תעודת עניות כזו?  האם הוא יכול לברוח באופן כזה?  בעל כרחו הוא חי, בעל כרחו הוא נושא את הצער הגדול – כי מי כמוהו נושא אותו.  מי כמוהו יעצור כוח אף ידע ויבין לשאת אותו? – ובעל כרחו הוא מבקש אמצעים לכל הסובלים לשאת אותו – ויוצר. זהו אולי ה'על כרחך אתה חי' היותר נורא, אבל הוא גם נהדר ונשגב. כפירה גדולה כזו – כמו גם אמונה גדולה – לא תמצא הרבה בזמננו.  על כן כל כך מועטים היוצרים וכל כך מרוּבים המתיאשים והמאבדים עצמם לדעת.  הכפירה של זמננו היא בת אפיסת כוחות.  כל מה שהיה באדם בן זמננו מן הלחלוחית, מן הכוח הרוחני, מן 'הנשמה היתרה' הוציא על השלילה, ובשביל החיוּב לא נשאר לו כלום.

כמו כן אין פלא, כי בספרות הביא מצב חולני כזה לידי השחתת הטעם, ורבים מבקשים דוקא מה שמעלה ריח של רקבון. והם מוצאים טעם מיוחד באותם הפרחים הדמיוניים, שאינם אלא נגעים פורחים בנפש, ואחרים, בראותם את מקור היצירה הולך ודל, הולך וחרב, מבקשים ומחפשים אור גנוז מתחת למפתן ההכרה, מבקשים ומחפשים 'צפרים כחולות' וכדומה.  כאילו אין הדבר חסר אלא בקשה וחיפוש.  ואי שם על לב, כי רודפים אנחנו אחרי הצל תחת לבקש את האור.  כאשר יהיו די חיים בקרב נפשנו, כאשר יהיו חיי עולם שופעים לתוך נפשנו מבלי הפסק ומבלי חציצה, אז לא נצטרך לבקש במקום שאין למצוא – מתחת למפתן ההכרה, כי אז יעלה הזרם מאליו לתוך גבול ההכרה, מתוך עצם תכונתו לפרנס את האור.

עלם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ואין חקר, – טבול, בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בתי נפשך לזרם החיים והאור – חיה!  חיה בכל אטומיך, חיה חיי עולם!  חיה – וראית  כי  עוד  יש  מקום  לאהבה,  לאמונה,  לאידיאליות,  ליצירה!  ואולי מי יודע? – אולי עוד ישם עולמות שאין לך אפילו מושג עליהם!..

הצווי המוחלט של הטבע האנושי, של רוח האדם הוא איפוא לא זה המנסר בזמננו בעולם הקלטורי: 'דע את הטבע וחובבהו!' כי אם זה, שאין קולו נשמע כלל בעולם הקלטורי, זה המנהם כיונה בתוך הנפש המחפשת, המתחבטת כצפור בכלובה הצר מחוסר חיים:

חיה את הטבע!..

אולם כיצד חיים את הטבע?

כי גם זה שבעה אזנך, בן אדם, לשמוע: 'שוב אל הטבע!'  שוב – כן הסכנת לחשוב על פי כל אשר שמעת – לאחוריך, אל הילדות ואל חיי הילדות, כי דרכך, אשר אתה הולך בה.  יורדת שחת!  שוב – ערום כיום היוולדך, פן ידבק בידך מן 'החרם', מאשר עשו לך ידיך חטא!..  כאילו אין טבע נפשך, בן אדם, אחד עם הטבע העולמי, וכל המתחדש בו – בטבע עולמך אתה – איננו ממעשי הטבע העולמי הזה, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית!  כאילו לא משלך לקחת כל אשר יגעת בו בזעת אפיך, כל אשר נתת נפשך עליו, כל אשר שלמת בעדו במיטב חלבך ודמך, במוח עצמותיך ובדמעות עיניך!

לא, בן אדם!  לא לשווא חיית, לא להבל וריק כלית כוחך ואם סרת רגע ממסילתך ותתע, או כי נעצרת במהלכך מאשר הכבדת על נפשך, ואם נכשלת ותפול, ואם סבלת – סבלת לך.  והיה כאשר תשוב אל הטבע, ולא תשוב ריקם, כי אם כאשר ישוב אל מקומו הראשון האיש, אשר סבב את כל כדור הארץ – מנוסה, מצורף, מלומד ועשיר – עשיר במראה עינים ובהלך נפש, עשיר ברוח וגם בנכסים ממשיים רבים.  כל אשר יש לו מקום בטבע ישוב עמך.

ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך.  וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך.  ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל.  וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה.  והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך – את הכל  והרגשת ביום ההוא בל כוח לבבך את הלחץ, אשר קירות הבתים בעיר – וגם בכפר – לוחצים על נפשך, והרגשת כל חציצה קלה, החוצצת בין נפשך ובין המרחב בעולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים.  והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת לבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל לבך – כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה.  ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה.

ולא יהיה עוד ביום ההוא בנינך, בן אדם, חורבן להוד בנינו של עולם, ולא תפארת בניתך – פגימה בספירת התפארת העולמית; ולא תהיה עוד העזובה הטבעית עם חרבותיך הנשכחות היופי האמיתי, האין-סופי היחידי.  ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור.  וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית.

והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש – לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה.  ומצאת עונג בכל עבודה, אשר תעבוד, ובכל מעשה, אשר תעשה, כעונג אשר אתה מוצא באכילה והשתיה.  ושמת לבך ביום ההוא להנעים ולהטעים את עבודתך, כאשר הנך שם לב היום להנעים את מאכלך, וכאשר הנך שם לב היום להרבות את פרי עבודתך – את הכסף.  וידעת לעבוד די סיפוקך בכל יום. לא תגרע ולא תוסיף.  אבל יתר כל תשים לב לעבוד כל עבודה וכל מעשה בתוך הטבע, בתוך העבודה העולמית, בתוך החיים העולמיים והמרחב העולמי.  כן תעשה את עבודתך בשדה וכן תעשה את עבודתך בבית.  כי כך תבנה את הבית.

והיה בעבדך את עבדתך, והיה בעיניך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע – עובדים.  ולב אחד לשניכם ורוח אחת.  ואמרת ביום ההוא: יפה הוא הטבע בפניו, אבל יפה שבעתיים ברוח חייו, בעבודתו.  והיה בעמדך רגע ליישר את קומתך ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אויר לנשימה, והרגשת, כי שואף אתה אל קרבך עוד דבר-מה, דבר-מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא, אבל אשר יפרה את הרגשתך ואת מחשבתך, אשר יוסיף חיים ואור לרוחך.  והיה יהיו לך רגעים, אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין-סוף.  אז תיאלם דומיה.  לא רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחילול הקודש, ואף גם המחשבה.  והשגת את סוד השתיקה וקדושתה.  והרגשת דבר, אשר אין לבטאו רק בעבודה. ועבדת בכוח, בעוז, בשמחה.  ושמעת בת-קול יוצאת מתוך עבודתך ואומרת: 'עבדו, בני אדם, כולכם עבדו!'  וידעת אז והשיבות אל לבבך, כי יש בעבודה אוצר רוח כזה אשר אתה רואה רק אפס קצהו, רק צד אחד, רק פינה אחת, וכולו לא ייראה רק לעיני כל הרואים, אשר יביטו עליו מכל הצדדים ואחרי הבת-קול – הטבע עונה: 'אמן' – לאמור: עבדו, בני אדם! אל תקטן עבודתכם בעיניכם – אני אתן לכם עבודה! והשלמתם את אשר החסרתי, למען השלימי אני את החסר לכם

ביום ההוא יהיה פרי עבודתך, בן-אדם – חיים, כי יהיו חיים בעבודתך. ולא יאבד רגע מרגעי חייך לבטלה. וביום רע, בבוא עליך יסורים, והיו יסוּריך גדולים, עמוקים, קדושים.  או ביום חושך, כי תכָשל רגע וחטאת – והיה בך די כוח ודי גאון לשאת עליך חטא ודי אש שלגיהינם להצרף בה.  וידעת את הצער, השופך עליך רוח קדושה עליונה ואהבה עליונה לכל החיים והסובלים, ולא תדע חולין, ולא תדע קטנות, ולא תדע חיים תפלים.

ונשאת ביום ההוא סביב עיניך, בן אדם, ונשאת עיניך למעלה, וראית את הארץ ואת היקום אשר בה, וראית את השמים עם כל צבאם, עם כל העולמות אשר בהם עד לאין תכלית ואין חקר – והנה כולם כולם קרובים אל נפשך, והנה כולם כולם נושאים לה ברכה.  אז תשיג את הנצח שברגע.  אז תדע, מה רב עשרך, מה רבה ממשלתך, תשיג את הנצח שברגע. אז תדע, מה עשרך, מה רבה ממשלתך, מה רבה הברכה, אשר הם נושאים לך.  אז תדע, ואמרת בלבבך: מה דלים, מה מסכנים הם החיים משל אחרים, הממשלה על האחרים, האור משל אחרים!

ואהבת ביום ההוא את כל הנמצא, ואהבת את האדם, ואהבת אף את עצמך – כי יהיה לבך מלא אהבה.

והאמנת בעצמך, והאמנת באדם, והאמנת בכל אשר יש להאמין – כי תהיה כולך מלא חיים.

והיתה הרגשתך ומחשבתך, והיתה רוחך כמעין המתגבר – תמיד חדשה, תמיד שלך.  אף את כל עצמך תרגיש, והנה הנך תמיד חדש, תמיד שלך.  כן תהיה בעיניך וכן תהיה בעיני אחיך – כי יהיה מקורך ברוך, ו'שמן למאור' לא יחסר.

ולא יהיה  ביום ההוא האדם על האדם למשא, אשר ישא אותו הנושא שעה אחת – וייעף. כי אח יהיה האדם ביום ההוא לכוכבי השמים ולרמש הארץ, כי יהיה די שמים בנפש איש ואיש ודי ארץ, וגדול יהיה מסלולו.  והיה די מרחב לאיש ואיש ודי מרחק בין איש ובין רעהו אשר לא יפול איש על רעהו ואשר ימשוך איש את רעהו תמיד, תמיד.

וידעת ביום ההוא, בן אדם, את הטבע, כי יהיו עיניך וכל חושיך די גלויים, לבך די פתוח, מוחך די עמוק; אבל תדע גם את החיים – והבינות את הטבע.  ולא יהיה עוד ביום ההוא אור חכמתך ומדעך אור קר ונורא, כי יהיה אור חי, שופע מכל העולמות.

וידעת ביום ההוא, בן אדם, כיצד חיים את הטבע – כי תרצה לדעת

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה