_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האדם והטבע

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

ח. החוויה ככלי ההשגה

כל זה אומר, כי את השכל הנעלם צריך קודם כל לבקש במקורה הראשון של השאלה ושל הסתירה כאחת – בנפש החיה.  עדיין כלי אומנותה של הנפש, של החיים שלפני ההכרה, צריך בדיקה, אשר תאיר אולי את הדרך לתקן מה שנפגם בספירת ההכרה מתוך היקָרעה מהחיים.

האדם בעל ההכרה, בבואו לשאול על העולם והחיים, אינו מוצא אלא ודאות אחת מוחלטת – החיים.  ודאות יותר מוחלטת אין ברשותו. יודע הוא בהחלט, כי הוא חי וכי הכל חי עמו או כי הוא חי את הכל.  כאילו תאמר: הוויתו הפרטית של כל פרט שהוא משיג היא חלק מחייו, או כאילו חייו הם חלק מהוויתו הכללית של הכל הכולל את כל מה שהוא משיג.  הן בעצם אין האדם משיג הוויה אלא בבחינת חיים, כלומר אין הוויתו של דבר מושגה לו השגה שלמה וחיה אלא בבחינת תוכן – כאילו בבחינת נפש הוויתית – מהווה לתורתו לא רק יחס חיצוני, ביחס שבין הדבר ובין ההכרה, כי אם יחס פנימי, בין עצמותו של המשיג.  וזה בעצם יסוד ההשגה, ההשגה מצד כלליותו של הדבר ולא מצד הפרטים וכיולם, החיים שבהשגה.  האדם רואה אמנם, כי ישנם דברים, שאין בהם חיים, הוא לומד לדעת את תכונת הדברים האלה, לומד לדעת, כי יש כוחות פועלים בדברים האלה, לומד לדעת את חוקי הכוחות האלה ואת היחסים שהין כל אלה ובין עצמם, לבין הטבע בכללו ולבינו.  את כל זה הוא יודע על פי ההכרה.  אולם מה היא ההבנה ההכרתית הזאת?  הלא היא רק הבנה, כי יש דברים מובדלים ממנו, זרים לו, כאילו צורות מופשטות מכל תוכן, לולא היתה נפשו החיה משיגה אותם מצד תכנם, היוצר את צורתם.  הבנה זו של ההכרה בדבר שבמציאות, בלי השתתפות הנפש החיה, היא רק הרגל לחשוב למובן מה שיש לו צורה של דבר כשר מצד ההגיון.  מבין ומשיג האדם בעצם רק מה שהוא לא מכיר אותו, כי אם גם חי אותו.

אין זה אומר, כי יש להטיל ספק בחובתה של ההכרה להגדיר בדיוק את תחומיה, לברר בירור גמור את יסודותיה, את צורותיה, את חוקיה.  אין זה אומר, כי חוקת ההכרה אינה עומדת בפני חוקת החיים.  להיפך, השקפה כזאת יכולה שוב רק להביא לידי ערוּב תחומין שלא במקומו ולהכניס ערבוביה לספירת ההשגה האנושית במקום להאירה. זה אומר, כי ההכרה אינה אלא צד אחד, חלק אחד של כוח ההשגה, שהאדם משיג באמצעות ההכרה רק בכוח החיים וכי הפרדת ההכרה מתוך החיים היא מעין נטילת נשמתה של ההכרה.

זה אומר, כי החיים – ביחוד בצורתם האנושית – הם לא רק כוח קוסמי גדול, כי אם גם כוח השגה גדול, שהוא היסוד לכל השגה האנושית, לא רק בחינת הוויה מיוחדת, כי אם גם בחינת השגה מיוחדת.

אולם המושג 'חיים' במובן זה דורש במקום הזה הגדרה מיוחדת ושם מיוחד ([i]). השמות: 'חיים', 'חַיות', 'חִיות', 'חיוניות', 'כוח חיים', 'רוח חיים', אינם הולמים. היותר קרוב להלום את התוכן הדרוש הוא אמנם השם הראשון: 'חיים', אבל השם הזה אינו עומד בדיוק בדרוש: מצד אחר, הוא משמש על הרוב להוראת צורות שונות או מצבים של החיים (חיים חברותיים, לאומיים, חיי עולם, חיי שעה, חיי גוף, חיי נפש וכו') וקשה לצמצמו בדיוק להוראתו הקוסמית האנושית; ומצד שני, פוגם לא מעט מה שהוא בא בצורת ריבוי וגם מה שבצורתו זו הוא דומה לשם התואר ברבים. ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם בצורת חוויה על משקל הוויה.

המושג חוויה מקביל, מצד אחד, במובן עצם החיים, למושג הוויה, שאנחנו מבינים בו את עצם המציאות, ומצד שני, במובן כוח השגה הוא מקביל למושג 'הכרה'.  המושג חוויה כאילו עומד באמצע, בין מושג 'הוויה' ובין המושג 'הכרה', בין על פי היקפו הקוסמי (וגם ההגיוני) הממוצע ובין במובן היות החוויה הכוח המתווך בין ההוויה ובין ההכרה.

השגה זו של החוויה (של החיים) היא לא השגה של הכרה, השגה של הבדלת מה שהמשיג בא להשיג מתוך ההוויה האין-סופית וריכוזו בנקודה אחת, שעל ידי כך הוא נעשה בהיר ומושכל, כי אם השגה חיונית, השגה של התפשטות מתוך מה שהמשיג בא להשיג לתוך הכל האין-סופי, ולפיכך אינה מוּכרת ואינה מורגשת, אלא שהיא, דרך צינורותיה הנעלמים של החוויה, מחזיקה את האיחוד המוחלט בין מה שההכרה מרכזת בנקודה אחת ובין ההוויה העולמית המתפשטת לאין סוף, שעל ידי כך נמצא מה שמושג על ידי ההכרה שוב מאוחד עם הכל האין-סופי וחי בכל האין-סופי.  זוהי השגת הכלליות המוחלטת והאחדות המוחלטת של כל מה שההכרה משיגה אותו פרטים פרטים, שהיא מסדרתם, מכללתם ונותנת להם צורה מושכלת.  השגה זו של החוויה כוללת לא רק מה שמובן במבטא 'מה שמתחת למפתן ההכרה' כי אם גם מה שלפני זה: בהשגה זו מצורפים לא רק כל הכוחות הנפשיים וכל הכוחות החיוניים של תאי הגוף, כי אם גם כל הכוחות הפיסיים והחימיים של אטומי הגוף – כל מה שיש לראותו, כאילו הוא הצד האטום של הראי, שההכרה היא צידו השקוף.  או במלים אחרות: בה מצורף לחשבון ההשגה – לחשבון ההשגה ולא רק לחשבון ההוויה והחיים – לא רק מה שהאדם מכיר את הטבע, כי אם גם מה שהאדם חי את הטבע.  היא כאילו אומרת, כי ההכרה, כמו החוויה, אינה כוח נבדל מהטבע העולמי ומקביל אל הטבע העולמי, כי אם כוח קשור בעצם הטבע העולמי, כי הטבע העולמי פועל על ההכרה ומהווה את ההכרה לא רק בתור מה שמוּכר בתור אוביקט, כי אם גם בתור מה שמכיר, בתור סוביקט או בתור מה שלפני הסוביקט, בתור ה'אני' המכיר מצדו הבלתי מוּכר.  או במילים אחרות: הטבע העולמי, ההוויה האין-סופית שופעת לתוך נפשו של האדם, לתוך הרגשתו והכרתו, משני צדדים: מאותו הצד, שהוא מרגיש ומכיר אותה, ומאותו הצד, שאינה מוּכרת ואינה מוּרגשת לו, אלא שהוא חי אותה (כמבואר בפרק הראשון).

החוויה היתירה על ההכרה.  ההכרה היא חלק והחוויה היא הכל.  ההכרה מוגבלת בגבול צורות קבועות, התופסות את הדבר המוּכר כמו בדפוס, בעוד שהחוויה היא אין-סופית. ההכרה היא פירוט ההוויה, שעל ידי כך אפשר לתפסה וגם למסרה חלק חלק, אבל החוויה אינה מתחלקת ואינה מתפרטת. החי בעל ההכרה מכיר את ההוויה פרטים פרטים וחי אותה בכלליותה האין-סופית, בכל גילוייה ובכל מסתריה לאין סוף (לולא כן, הרי לא היה בכוחו גם להכיר את כל מה שהוא מכיר). החוויה דומה במובן זה למנוף או לשיטה של מנופים, המרימה את כל המשא, את כל ההוויה בבת אחת, רק במתינות מתאימה, עד שאין ההגבהה מורגשת.

ולא רק מצד ההיקף,– גם מצד העומק (או ביחוד מצד העומק) החוויה יתירה על ההכרה. במידה שאדם מעמיק לחיות, הוא בא לכלל הרגשה עמומה או לכלל השגה חיונית שלפני ההרגשה הברורה, כי מלבד החיים הגלויים הוא חי כוד מעין חיים שאינם גלויים, מעין חיים, שחייו הגלויים אינם אלא חלק מהם. הוא משיג בעומק החוויה, כי ישנה עוד איזו בחינת חיים, השונה בהחלט מבחינת החיים שהוא חי בהכרה, איזו בחינת חיים כוללת, עולמית, שכל הטבע בכללו חי, שכל ההוויה האין-סופית חיה.  אם ביחס לגילויי הטבע הפרטיים הוא משלים עם הבנה נבובה, מוחית, ספרית, הנה ביחס אל הטבע בכללו, אין הוא יכול להתיחס כך.  הוא מרגיש ביחוד בשעה שהוא נמצא יחידי בתוך הטבע, בשעה שהוא רואה את עצמו בודד, עם כל שמיו ותהומותיו האנושיים, אטום יחדי ברוחב חללו של עולם,– הוא מרגיש בכל ישותו, כי הוא מאוחד באיזה אופן מיוחד עם הבריאה העולמית, הנצחית הזאת.  והאיחוד כל כך עמוק, עד כי אין האדם רואה את עצמו דבוק בה, בבריאה הזאת, או אוהב אותה, כשם שאין הוא רואה את עצמו דבוק בעצמו, אוהב את עצמו.

ומכלל הרגשה או מכלל השגה שלפני ההרגשה – לכלל מחשבה: אולי על ההוויה העולמית לאין-סוף אינה אלא בחינת חיים אחת, שאין להכרתנו תפיסה בה? ואם לדבר בלשון ההכרה, אם לשבר את האוזן: אולי זוהי בחינת החיים של התפשטות לאין-סוף, בעוד שבחינת החיים של הטבע החי היא אותה בחינת החיים של ההוויה רק מצומצמת לאין-סוף, מצומצמת בכל ברייה חיה, כאילו מרוכזת בנקודה אחת? באופן כי בכוח הקוסמי הכללי הזה יש אולי לראות מעין מה שאנו רואים בכוחות פרטיים ידועים של הטבע, בגלויים לנו יותר, למשל בכוח האלקטרי: כשכוח כזה נמצא במצב של התפשטות, אין לראות את פעולתו ואין להרגיש את מציאותו, וכשהוא מצומצם במכונה עשויה לדבר, אנחנו רואים את מציאותו ואת פעולתו, אלא שהכוח הכללי הזה, מכיון שהוא מקור כל ההוויה וסוד כל ההוויה, ומכיון שבואו לידי גילוי בבחינת מה שאנו קוראים לו חיים בעצם הוא מעין צמצום כל עצמה של ההוויה בנקודה אחת,– הרי שבחינת התפשטותו היא בהכרח כל כך נעלמה ובחינת צמצומו כל כך עמוקה, עד שאין להכרה תפיסה בהן.  מבחינה זו יש אולי לראות בתמורה הנצחית שבין חיים ומוות ובכלל שבין יצירה וכליון מעבר בלתי פוסק, מעבר הדרגי מבחינת חיים של צמצום לבחינת חיים של התפשטות ולהיפך, דומה בצד מה – דמיון רחוק, כמובן,– למשל, למעבר ממצב מימי, ממשי למצב אדי, אוירי, ובתנאים ידועים – למצב קרחי, מוצק, מה שאנחנו יודעים – למצב גזי, ולהיפך – ממצב גזי שוב למצב מימי וגם למצב קרחי, מוצק, מה שאנחנו רואים במים, וביתר הנוזלים, ומכלל כל זה הרי יש לראות בזה מעין מה שיש לראות (כמבואר במאמר 'הנצח והרגע') ביחסם ההדדי של הזמן והמקום מבחינת הנצחיות: החוויה, החיים של הטבע החי, היא צמצום כל עצמה של ההוויה בנקודה אחת, וההוויה, חיות הכל האין-סופי, היא התפשטות החוויה לאין-סוף.

מה הם חיים של התפשטות? היש בחיים ההם הרגשה? הרגשה הלא היא צמצום,– ואיך יצוייר צמצום בחיים של התפשטות? היש בהם רצון? הרצון הרי הוא גם כן צמצום, כמיהה להשיג מה שאיננו,– ואיך יצוּייר רצון, במקום שאין מה לרצות, במקום שהכל שם, ואין מחוץ למה שיש שם כלום? היש שם הכרה? ההכרה באותה הצורה, שהיא ידועה בה לאדם, הרי היא אולי הצמצום היותר גדול,– ומה יש להכיר במקום שעצם החיים הוא עצם כל מה שיוכל להיות מוּכר? ומה יש שם במקום כל אלה? הרי לא יצוייר שם עוורון, הרי לא יצוייר, כי הרגשה, רצון, הכרה, שישנם בחיים של צמצום, יתהוו מאפס, מעוורון? בכלל מה אופן פעולתם של החיים ההם? מה דרך מעברם מהתפשטות לצמצום? מה מקומם ומה פעולתם בטבע הדומם? מה שם בכלל? ואולי שם עצם השכל הנעלם?

מכל זה, כמובן, אין אנחנו יודעים כלום ואיננו יכולים לדעת כלום, את כל זה אין בכוח ההכרה להשיג.  את כל זה יכולים אנחנו במובן ידוע לחיות, להשיג בכל החוויה.  אולם פה המקום להכרה להאיר את הדרך לפני החוויה, לברר מה שיש להוציא בתור מסקנה מתוך ההנחה על דבר חיים של התפשטות.  ובמובן זה אפשר לאמור, כי פה לא רק לא פקעה זכותה של המחשבה החיה לבקש מה שהיא מבקשת, לרדוף להשיג מה שלכאורה אין להשיג, כי אם להיפך, פה כאילו נהרסה החומה שבין חיי האדם המצומצמים ובין חיי העולם האין-סופיים ויש מרחב ויש מרחקים ויש מעמקים ויש כל מה שמושך את המחשבה החיה, המבקשת חיים יתרים על ההכרה ומפרנסים את ההכרה בבחינת 'שמן למאור'.  אלא שפה דרושה קודם כל זהירות יתירה, מפני שפה עלולה המחשבה שוב להסתבך בקורי העכביש, אם לסמן בדיוק גמור את המושגים והמוצגים, המשמשים בענין שלפנינו, המדבר במה שאינו מושג להכרה, בכדי שלא לערבבם במושגים ובמוצגים מן המציאות הממשית.

אין לנו לצייר את הטבע בדמות אורגניזמוס גדול, המהווה את החיים ההם של התפשטות, הפועלים בצורת כוחות הטבע ובאים לידי גילוי בצורת חזיונות הטבע.  מוצג כזה הוא מוצג מגשים ומטעה.  בחינת חיים כזו היא שוב בחינת חיים של צמצום, שהיתה צריכה להיות מושגה להכרה, ולא בחינת חיים של התפשטות.  בין שתי בחינות חיים אלה אין דמיון כלל.  בחיים של התפשטות אין תפיסה להכרה ואין לערבבם במה שההכרה תופסת בו. כוחות הטבע, חזיונות הטבע – אותם צריך החושב להשאיר באותה הבחינה, שההכרה תופסת אותם, וכשם שאין לחשוב, למשל, את הכוחות הפיסיים והחימיים שבמכונה אלקטרית, המביאים לידי גילוי את הכוח האלקטרי, למהווי הכוח הזה, או את הכוח של הזכוכית המדליקה, המביאה לידי גילוי את כוח החום של השמש, למהווה את האש, – כך אין לשוב את כוחות הטבע וחזיונותיו למהווי החיים של התפשטות.  כל אלה, כוחות הטבע וחזיונותיו, הם הצורה, שההוויה מתגלה בה אל ההכרה, או שההכרה תופסת בה את ההוויה.  מצד זה ההוויה מפולשת לשכל הנגלה של האדם, להכרה, ואינה מפולשת ל'שכל הנעלם' שלו, לחוויה.

המוצג על דבר החיים של התפשטות הוא מוצג על דבר תוכנו של הטבע שלפני הצורה המושגה להכרה, כביכול באותו המובן שהאתר קודם לכל חומר ולכל תנועה.  זהו, אם יש להסביר כך, מוצג על דבר חיים ערומים, מתוך שהם כוללים הכל, כל מיני הוויה וכל מיני חיים וכל מיני השגה, כל מיני תוכן וכל מיני צורה, מתוך שהם מהווים את הכל ואין דבר מהווה אותם.  ומבחינה זו גם הכוחות והחזיונות של הטבע הדומם, והחי, הם גילויים של החיים ההם, אבל רק בבחינה זו, כלומר רק בבחינת גילויים של חיים נעלמים ולא בבחינת מהווים לחיים של צמצום.  לפיכך אין למדוד את החיים ההם במידות החיים של צמצום ואין ליחס להם את המידות, הנהוגות בחיים האלה,  אין צורך בהרגשה, ברצון, בהכרה באותה הבחינה, שהם ידועים לאדם, וכן אין מקום לטוב ולרע, לצדק ולרשע וכו' באותה הבחינה המצומצמת, באשר אין שם הרגשה מצומצמת וצער מצומצם, באשר החיים שם למעלה מכל זה.  ולפיכך אין ביכולת ההכרה האנושית לתפוס לא את החיים ההם ולא את השכל של החיים ההם.  לא בהכרה, כאמור, יש לאדם להשיג את כל זה, כי אם בחוויה, כלומר אין לו להכיר, כי אם לחיות את כל זה, ורק דרך צינור זה של החוויה משיגה ההכרה מה שהיא יכולה להשיג. הן אף את עצם עצמותו, את ה'אני' שלו אין האדם מכיר מתוכו, כי אם חי אותו ומכיר אותו מתוך החוויה.  מצד זה ההוויה מפולשת ל'שכל הנעלם' של האדם, לחוויה, ואינה מפולשת לשכל הנגלה, להכרה.

על דרך משל ודמיון יש לצייר לנו את החיים של התפשטות בצורת ים של חיים, המקיפים את כל הבריאה העולמית בכללה ובכל פרטיה ופרטי פרטיה, אף האטומיים, כמו שהמים מקיפים את הדג (הנני מדגיש, כי הציור הזה של חיים מקיפים כמו כל הציורים הבאים בענין זה, מעין 'חיים ערומים' וכדומה, הם דרך הסברה רחוקה מאד.  בכלל המושגים 'חוץ' ו'פנים' באים פה במובן נעלם וגלוי, אבל באמת אין בחיים ההם מקום לכל מה שדומה לזה).  באופן הזה הם כאילו מחזיקים מבחוץ את החלקים שבכל השלם ושבכל פרט, דוחפים אותם איש לרעהו, מאחדים ומחיים אותם, אבל אין רישומם ניכר מבפנים, זאת אומרת, בעצם – בטבע הגלוי.  הם הכלל של הכל, רוח החיים של הכל, של הכל השלם ושל כל פרטיו ופרטי פרטיו, הם השכל של הכל, אבל לגבי פנימיותו או, כאמור, לגבי הטבע הגלוי הם כאילו אינם.  שם פועלים הפרטים איש על רעהו, מושכים זה את זה, דוחים זה את זה, מתאחדים, מתפרדים, מתכללים, מתפרטים וכו' וכו', והכל בכוח עצמם.  שם ממשלת הסיבתיות. הסיבתיות הרי אינה בעצם אלא הקשר הפנימי של הפרטים ביחוּסם בינם לבין עצמם.  מחוץ לפרטים אין סיבתיות, אין צורך בסיבתיות.  מבחינה זו יש לומר, כי החיים של התפשטות, המהווים ומחיים את הכל, הם מעין סיבת סיבות, סיבה של הכלל כולו וסיבה של כל פרט ופרט, של כל סיבה וסיבה, אבל לא בבחינת סיבה ראשונה, ואפילו לא בבחינת סיבה, כי אם בבחינת איחוד נעלם של כל הפרטים והִווי נעלם של כל הסיבות.  כי החיים אינם נקשרים לא בכלל ולא בפרטים בקשר של סיבה ומסובב כלל.  הם מחוץ לכל סיבה ולגבי קשר הסיבות, הפועלות בטבע בגלוי, כאילו אינם במציאות כלל.

ליתר בירור.

חקירת הטבע הביאה לכלל דעה, כי אין כוח בעולם נברא מחדש, כשם שאין בעולם כוח אובד, כשם שאין חומר אובד (ששניהם הנם אולי דבר אחד), אלא שישנם צירופים שונים וגילויים שונים של כוחות או של כוח אחד המתקיים תמיד, זאת אומרת, כי כל מה שאנו רואים בעולם כאילו נברא מחדש, אינו אלא דבר שכבר כלול בעצם ההוויה, אלא שברגע זה הוא, כמו שאומרים, יצא מן הכוח אל הפועל או לבש צורה גלויה, ומה שאנחנו רואים כאילו הוא אובד, אינו אלא דבר ששב להוויה בכוח מהוויה בפועל או שלבש צורה לא גלויה.  ואם כך, – הרי שבדעה הזאת גופה כבר כלול הרעיון, כי גם מה שאנו קוראים לו חיים, הרגשה, הכרה, שכל, מחשבה וכו' אינו דבר שנברא יש מאין מתוך אותה המכונה, שקוראים לה כוח, כי אם שהיא עצם הכלי – הכלי היחידי – שהמכיר משיג בו את הצורות, שכוחות הטובע יכולים ללבוש, או את כל מה שיוצא מן הכוח אל הפועל, הרי שאין ביכלתה להשיג, איך הווה, איך אפשרית השגה בלי אותן הצורות, שהיא משיגה בהן את הכל, ומה מהותה של השגה כזאת, איך הווים חיים, שהיא, ההכרה, תולדתם הבלתי אמצעית, בלי אותן הצורות שהיא משיגה בהן חיים, ומה מהותם של חיים כאלה.  אין לה שום אפשרות להשיג חיים של התפשטות ואת המעבר מחיים של התפשטות לחיים של צמצום.  אין באפשרותה לראות אותה ההשתלשלות המובנת לה, שהיא רואה במעברים מספירה אחת של גילויי הוויה לספירה שלמעלה או שלמטה ממנה, למשל, מספירת הצומח לספירת החי, ואפילו במעבר מספירת הדומם לספירת הצומח, שעדיין לא עמדה על סודו.  והטעם פשוט: כאן היא נתקלת במעבר ממה שלפני הצורות ולפני הפרטים, שאפילו המושג 'מעבר' או 'השתלשלות' אינו הולמו.  האדם, למשל, יכול לצייר לו את השתלשלות חיי ה'אני' שלו משעה שיצא לאויר העולם, אבל אינו יכול בשום פנים לצייר לו את השתלשלות חיי ה'אני' שלו שלפני צאתו לאויר העולם, שבבטן אמו.  החוליה, המחברת השתלשלות שלפני ההכרה, – אם יש לקרוא לה על דרך ההסבר השתלשלות – אל ההשתלשלות שלאחרי ההכרה, היא החוויה. המקום שתופסת פה החוויה הוא מעין המקום, שתופס בהשתלשלות הטבע הגלוי הצומח, שבו נגמרת השתלשלות הטבע הדומם ומתחילה השתלשלות הטבע החי, – מעבר, שגם על סודו עדיין לא עמדה ההכרה האנושית, אלא שפה, במקום שהשאלה היא במה שלפני ההכרה, הסוד נעלם בהחלט, ואין כל תקווה להכרה לעמוד עליו בזמן מן הזמנים.  אבל הסוד נעלם בתוך החוויה, בתוך השכל הנעלם של האדם, וכשם שהצמח מקבל שפע עליון מן השמש ויוצר בו באופן לא מושג לנו את עצמותו הממשית, המפרנסת את כל החי, כך מקבלת ההוויה באופן לא מושג לנו שפע עליון מן החיים של התפשטות ומפרנסת בו את ההכרה.

האיחוד שבין האדם ובין החיים ההם הוא איפוא איחוד של חיים והשגה כאחד, ואם אין ביכלתו להשיג את החיים ההם מצד עצמם, הנה יש באפשרותו להשיג מה שיש מן החיים ההם בחיי נשמתו בצורת כמיהה כמוּסה לחיות בחייו הגלויים את החיים ההם לֵאור באור החיים ההם.  וכאן, יש לחשוב, מקור כל השאיפות העליונות של רוח האדם.

ודאות החיים מחייבת עוד ודאות אחת: כל נפש חיה היא חוליה קטנה בבנין העולם, חיי כל יציר חי הם טיפה אחת קטנה בתוך ים החיים האין-סופי. הוודאות הזאת מגבילה את מקומו של האדם, החי והמשיג את העולם בחיים העולמיים משני הצדדים יחד: מצד ההשגה – מצד השתקפות החיים העולמיים בעצמותו של האדם, ומצד החיים-מצד השתתפות עצמותו של האדם בחיים העולמיים וביצירה העולמית.

מצד ההשגה.  יש מקום לחשוב, כי אי-יכלתו של האדם להשיג את הרעיון העולמי באה לא רק מתוך מהותה המפרטת של ההכרה, שאינה משיגה אלא פרטים פרטים, כי אם גם מתוך התפרטות החיים בגופים שונים, מתוך התגלות החיים של התפשטות בפרטים פרטים.  ואולי הא בהא תליא: התפרטות ההכרה בהתפרטות החיים. אורים אנחנו, כי אין  דעות בני אדם שוות, ולא רק בענפים, כי אם בשרשים, בעצם מהותם של החיים והעולם.  את ההבדל הזה, כמו שראינו במשל של מרכס וניצשה, אין לבאר בהבדל במידת כוח המחשבה.  ואין צורך לומר, כי אין לבאר את ההבדל מתוך אותה הסברה, שיש למצוא בתורת ההכרה הניסיונית, כי ההשגה הסוביקטיבית של הפרט אינה אלא נסיון מאורגם ארגון אינדיבידואלי, זאת אומרת, נסיון שאינו מצורף כל צרכו, בעוד אשר האמת האוביקטיבית היא נסיון מאורגן ארגון סוציאלי, זאת אומרת נסיון מצורף מתוך ההשגות האינדיבידואליות של כל הפרטים (כפי שסובר, למשל, א. בוגדנוב ב'אמפיריומוניסם' שלו), שהרי ההבדל הוא פה לא באופן המחשבה, כי אם בצביונו המיוחד של העולם הנתון בלבו של כל פרט בסגולתו המיוחדת של 'השכל הנעלם' של כל פרט להשיג את החיים ואת העולם באופן מיוחד לו.  כל זה כאילו אומר, כי אין ביכולת השגתו של אדם אחד להקיף את הרעיון העולמי כולו, כי אין ההוויה האין-סופית יכולה להשתקף כולה בטיפה אחת של חיים, כי בכל טיפה וטיפה היא משתקפת באופן אחר מאיזו בחינה שהיא.  כל זה כאילו אומר, כי אין ים החיים של התפשטות משתקף כולו, בכל מלואו ושלמותו, אלא בים החיים של צמצום כולו, באותו ים החיים שאנו בעצם קוראים לו חיים.

בעצם חיי האדם יש לראות את שתי בחינות החיים האלה, את ההתפשטות ואת הצמצום, בתור יסודות של עצם חיי האדם, בתור כוחות פועלים ומפעילים בנפש האדם ויוצרים בפעולתם החוזרת את החיים האנושיים.  מצד אחד, נטייה לחיי הנאה, למילוי תאוותיו, שהן הצמצום היותר גדול, לאנוכיות מטומטמת, היודעת רק את עצמה ומצד שני – נטייה מתנגדת נעלמה, כמיהה כמוסה לחיי נפש, שהם למעלה מהנאה, נטייה, אתרשה לאמור, לאנכיות מפולשת לכל הצדדים ולכל המעמקים, מחבקת עולם ומלואו.  הן כל מיני הנעימות קלי אחד להם, וההבדל ביניהם תלוי רק בעליות הקול וירידותיו וצירופיהן (וסימנך – כי במקום שאתה מוצא הכנה יתירה לעונג אסתטי או בכלל לעונג של יצירה, שם אתה מוצא על הרוב הכנה יתירה לתאווה המינית).  הנפש שואפת למעלה מזה, למרחב, לחירות עליונה, לחיים שיש בהם התפשטות לתוך חיי העלום, לתוך האין-סוף, לחיים, שהם אחראים בעד קדושת חיי העולם ונועדים לתקן עולם במלכות הקדושה העליונה.  את הכמיהה הכמוסה הזאת אתה מוצא – אם כי לא תמיד מבוטאה באופן מתאים- בכל פרישות ונזירות טהורה ועמוקה, ביחוּד בפרישות המוחלטת של בוּדהָה, ובכלל בכל שאיפה דתית עמוקה.

ואותה הסתירה, אתה מוצא בתוך הבריאה העולמית: מצד אחד, פירוט לאין סוף, מלחמת כל פרט על צמצומו, ומתוך כך – העדר כל אחדות  ומצד שני – אחדות מוחלטת, חוקיות נוקבת כל העולמות וכל התהומות, שלמות, עומק, אור – לאין-סוף.

הסתירה הזאת, שאין אנחנו יודעים ליישבה בתוך חיי העולם, מוצאה לה פירוש מספיק בחיי האדם.

הסתירה הזאת בנפש האדם כאילו באה ללמד, כי חיי האדם המבוקשים אינם אלא התמזגות של שתי הנטיות האמורות: הנטייה לחיים של צמצום והנטייה לחיים של התפשטות.  הסתירה אינה אלא הכוח המניע, אשר ככל כוח מוליד תנועה, יש בו דבר והיפוכו.  האדם, הטבע החי במדרגתו העליונה, כאילו עומד על הגבול שבין החיים של צמצום ובין החיים של התפשטות, נפשו מפולשת לשני העולמות, המשלימים זה את זה, כאחד: לעולם של צמצום לאין-סוף ולעולם של התפשטות לאין-סוף, אשר מולידה בנפשו את אורה העליון.

החיים העליונים אינם עומדים לא על השאיפה לברוח מתוך ה'אני' של עצמו לתוך ה'אני' של אחרים, ולא על השאיפה להתבצר מיתר העולמות בתוך ה'אני' של עצמו כצב זה בתוך שריונו, להגדיל ולהאדיר את ה'אני' של אחרים או לבטל את ה'אני' של עצמו מפני ה'אני' של אחרים, ולא של השאיפה להתבצר מיתר העולמות בתוך ה'אני' של עצמו כצב זה בתוך שריונו, להגדיל ולהאדיר את ה'אני' של עצמו בכוח השלטון – ויהי שלטון ברוח – על ה'אני' של אחרים כצמח הפרזיטי הזה הגדל על צמחים אחרים.  שתי המידות האלה יחד – האלטרואיזם והאינדיבידואליזם בצורתו הניצשיאנית – שורש אחד להן.  הן צמחו מאותה ההשקפה העתיקה, כי האדם שואף לחיים עליונים בכדי לקבל שכר או לצאת ידי חובה, ולפיכך העיקר הוא, שיצטיין, שיראה גבורה.  אף החיים העליונים עומדים פשוט על השאיפה הטבעית של האדם לחיות, לחיות, עד כמה שאפשר, יותר, לחיות את כל עצמו, מתהום נשמתו עד סוף ספירותיה העליונות, לחיות את כל עצמו, מתהום נשמתו עד סוף ספירותיה העליונות, לחיות מתוך ה'אני' של עצמו, מתוך כל אורותיו וכל צלליו, כל שירתו וכל צערו לתוך ה'אני' של האחרים, של כל מה שחי והווה, לתוך כל אורותיהם וצלליהם, כל שירתם וכל צערם.  רק מתוך קוצר ראות רואים את האגואיסט הגס, כאילו הוא חי את עצמו יותר מן החי חיים עליונים.  על פי האמת, אין האגואיסט הגס חי אלא את הספירות העליונות של עצמו.  אין האגואיזם הגס אלא צמצום עצמותו של האדם בעוד שהחיים העליונים עומדים על התפשטות עצמותו לתוך כל הספירות וכל העולמות.  החיים העליונים אינם חובה.  האדם שואף לחיים עליונים מתוך צורך נפשי עמוק, יותר נכון, מתוך הכרח נפשי עמוק, מפני שבלתם חייו אינם חיים.

התנועה הנפשית לחיים של התפשטות באה לידי גילוי בצורה שישבה מעין מה שיש בחוגים המתהווים במי נהר, כשזורקים אבן לתוכם; בתחילה, במרכז, חוגים צרים, שמתוך צורתם יש לראות יותר את צמצומם מאשר את התפשטותם, אם כי בהם צפון כל כוח ההתפשטות הבאה: אחרים – יותר רחבים ויותר רחבים, עד שהם מעלמים מן העין מתוך רחבותם, מתוך חולשת פעולתם.  מתחילה התנועה לחיים של התפשטות מן הרגש שבין גבר לאישה, שאינך יודע מה יש בו יותר: צמצום או התפשטות. שני לרגש המיני הוא רגש ההורים – ביחוד רגש האם – אל בניהם, השלישי – הרגש המשפחתי בכלל.  אחריהם באים: הרגש הלאומי, הרגש האנושי, הרגש ביחס אל כל חי.  מכאן – רגש הרחמים, רגש הצדק, רגש המוסר.  הלאה – הרגש ביחס אל הטבע ומלואו, ביחס אל ההוויה האין-סופית.  מכאן רגש היופי, רגש האהבה העליונה, רגש האמת, רגש הקדושה העליונה, הרגש הדתי (לא למותר אולי להעיר, כי הרגש הדתי ישנו בכל מקום, שיש האהבה העליונה, האמת העליונה, הקדושה העליונה, אפילו במקום שאין עמה אמונה באלהים.  והראיה – דת הבודהה).

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] השם הזה דרוש היה קודם, אלא שמטעם הקושי להשתמש בשם מחודש, ביחוד במקום שאין המכוּון להציע דעה פילוסופית בשיטה מדעית מדויקת, כי אם לתת ביטוּי להגיונות אנושיים פשוטים, באו עד הנה תחת השם הזה מעין: 'הנפש החיה', 'החיים הנפשיים שלפני ההכרה', 'בחינת הוויה של הטבע החי' וכדומה.