_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

הערות עורכי המהדורה

א. במקום שהפניה מזדהית עם הכותרת (שעל יד המיספר הסידורי) – הפנייה מושמטת.

ב. כשהתאריך אינו בגוף המכתב אלא משוער ע"י העורכים – הוא ניתן בסוגריים מרובעים [-].

 

1. ליוסף אהרונוביץ ולי"ח ברנר[i]

                                                                                                ל"ג בעומר תרס"ט, יפו

ידידי,

כבר הודעתיכם על ידי ט' על דבר השינוי, שעשיתי במה שכתבתי בשביל 'הפועל הצעיר'[ii].  כאשר תקראו את דברי, וראיתם בעצמכם מפני מה קשה עלי כל כך להוציא את השמור בלבבי אל החוץ, אל המקום, שמנשבות שם רוחות שונות – יש קרות ויש גם זרות.

קשה לי לדבר בזה.  ברור בעיני, כי דברים מעין אלה צריכים להיאמר, אבל מסופקני מאוד, אם עלה בידי לאמרם, לפחות, בקירוב כמו שצריך.  על כן אני מוסרם למשפטכם האובייקטיבי.  אם, לפי דעתכם, עלולים הם לעורר מחשבות, איזו שתהיינה, אפילו היותר מתנגדות, אפילו היותר מבטלות, אבל לעורר,אבל מחשבות ממש, כי עתה אולי כדאי להדפיסם.  אולם אם לא יעוררו רק את הביטול המשומר בפי בעלי הדעה המיושבת, מעין: 'רומנטיקה', 'מיסטיקה', 'דמיונות' וכדומה וכדומה, כי עתה אבקש להשיב לי תיכף את כתב ידי (במעטפה סגורה).

צר לי מאד על התוכן, שיסבול על ידי הצורה.  ואולי עוד יעלה בידי אני בעצמי להגיד את הדברים בצורה יותר רצויה בפעם אחרת.  בכל אופן, אבקש מאוד להודיעני תיכף את תשובתכם ברור ואת דעתכם גלוי.

אם תמצאו כי כדאים הדברים כמו שהם להיאמר, אבקש להדפיסם כולם בגליון אחד, אם אפשר.

ושלום לכם, ידידי.  מוקירכם ומכבדכם

                                                     אהרן דוד גורדון

 

2. ליוסף אהרונוביץ

ד' סיון תרס"ט, יפו

ידידי,

ידוע, כמדומני, גם לך, כי אינני פחדן כל כך ואינני מתיירא מפני הביטול במה שברור בעיני.  מה שהרגשתי בכתבי את דברי על תעודת העבודה פה הוא עניין אחר לגמרי[iii].

לא קשה להשמיע לאחרים מחשבות, אשר כל החמרים, שמחשבות אלה הורכבו מהם או נוצרו מתוכם –הכל לפי כוח החושב וכשרונו –כבר נמצאים מן המוכן בבית היוצר של המוח החושב.  לא קשה להן למחשבות כאלה להתקבל, כלומר לא קשה להטיל את גרעין המחשבה לתוך החמרים המוכנים לכך במוח חושב אחר, בכדי שיתהווה מהם מה שנתהווה מהחמרים כאלה במוח החושב הראשון.  לא כן אותן המחשבות, המתרקמות במוח חושב בעיקר מתוך חומר, היוצא זה עתה ממצב חומר היולי בנפש החושב עצמו, אשר אף אם ברור לו כי חומר ממין זה צריך להימצא בבית-גנזיו של כל מוח חושב, אבל אין הוא יודע לא את מקומו ולא את מצבו, אין הוא יודע אם חומר זה נמצא שם מתחת למפתן ההכרה או במצב של דמדומי ההכרה, ואיך להעלותו אל בית היוצר של המחשבה.  למחשבות ממין זה, אם להביען באיזה אופן, מתאמת צורה של צללים תועים, משוטטים בכל רחבי הנפש, בכל העולמות שלה, אשר בדרך תנודתם אולי יפגשו את החומר ההוא, והוא ייזקק להן – צורה של חלום, של אגדה וכדומה.  אבל להכין מחומר כזה מחשבה חיה, ברורה ולהשמיעה לאחרים, והעיקר, כי אחרים ישמעוה– לזה נחוץ כשרון בלתי רגיל.  צריך, כי הצורה תהיה כל כך מאירה וכל כך חיה, עד כי אורה יגיע לכל המעמקים והמעקשים, לכל המקומות האפלים והנסתרים שבכל נפש, עד כי בהכרח יאיר אור גם על החומר ההוא בכל מקום שהוא, וזרם החיים יגע גם בו להחיותו בעל-כרחו.

מטעם זה, בבואי לדבר בתחילה על דבר ערכה של העבודה, ועל הפגימות שהעזרה מן החוץ פוגמת בה, בחרתי בשביל מחשבתי בצורת חלום[iv], אם כי חלום בהקיץ, בסמכי על המבין, והעיקר על המרגיש.  על כן התפלאתי מאוד, כאשר דנת את מאמרי ההוא לגניזה, בדעתי מאוד, כי הבעתי את מחשבתי בצורה היותר נאותה לה, וכי בצורה זו עלה הדבר בידי יפה, לפי מידת כוחי, כמובן.  ובאמת היה הצדק אלי – אבל רק בעיון; במעשה היה הצדק אתך, כאשר הראה הנסיון.  אף אחד מן הקוראים, כמדומה, לא הרגיש, כי יש פה איזה רעיון, וכי המאמר בא לא רק בשביל למלא את המקום הריק שבעיתון בלבד.  הוכרחתי, איפוא, להודות לעצמי, כי גם בשביל צורה שכזו אין כשרוני מספיק.

כי על כן בקבלי על עצמי לכתוב על דבר תעודת עיתונה של הסתדרות 'הפועל הצעיר' ובבואי, מתוך התבוננות, לידי הכרה, כי אי-אפשר לי לכתוב על תעודת העיתון מבלי לברר את השקפתי על תעודת ההסתדרות ועל תעודת העבודה בכלל – בהכירי את כל זה באתי במבוכה.  הרגשתי כי קיבלתי עלי עבודה שהיא גדולה מכפי כוחי.  ומצד אחר, הוברר לי עוד יותר, ביתר בהירות, כי השאלה על דבר העבודה זקוקה לבירור, להארה חדשה, ממש כנושם – לאוויר.  על כן כל עת כתבי היתה נפשי קלועה בכף הקלע בין שני כוחות מתנגדים, בין הצורך לכתוב, ובין הפחד מפני גדלה של העבודה, הגוזר עלי לחדול מכתוב, מבלי דעת בכ"ז בבירור, איזה צד הוא סטרא דימינא ואיזה –דשמאלא.  ובמצב נפש כזה כתבתי את מכתבי אל המערכת.  לא מפני הביטול יראתי, כי אם למאמרי, שהרגשתי בחולשתו, חרדתי, שאם לא יתוקן, מי יודע אם לא נוח לו שלא ייאָמר כלל.

ולא שוא פחדתי, כאשר נוכחתי ממכתבך.  'עולם דמיוני' אתה קורא להשקפתי על עבודתנו – וזה די.  כלומר: העיקר מה שביקשתי לא עלה בידי.  לא עלה בידי להבליט את נקודת השרפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי; לברר את הבר מן התוכן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית – הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה כמו מתוך האווירה שאנחנו נמצאים בה.  יש אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו-הכי בהשקפה על דבר ולתוכו של דבר שלא בא עוד לעולם.  אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב מרחק.  בכל אופן, לוּ עלה בידי מה שבקשתי, לא היית חושב בכל כך ביטחה, כי השקפתי היא יותר דמיונית מהשקפתך אתה והשקפת כל המעשיים שכמותך.  שהרי מה הוא ההבדל שבין השקפתי אני ובין השקפתך אתה? שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו.  דרך אין.  סביב חושך ואפלה.  הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים.  מלפנינו ומלאחרינו תהומות.  ואנחנו מבקשים מוצא.  והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר.  ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגדיר בדיוק את נטייתה, את מידת רוחבה וכו'.  בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר: אולי אמצא שם איזה קו אור, אשר אליו או על פניו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו גם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כל.  מובן , כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש; בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו, באופן היותר טוב, אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני.  אולם זה רק למראית עין.  כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחוריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו, מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.

הגע בעצמך.

צריך לגאול את הארץ, צריך שיבוא הנה הקפיטאל היהודי ויפתח את התעשיה, צריך שיבואו כוחות צעירים, צריך... טוב, צריך! ומה בכך אם צריך? ואם תצעק מן הבוקר ועד הערב אתה וכל המעשיים, ואם אצטרף גם אני ושכמותי אליכם וכולנו לא נחדל מצעוק:  צריך, צריך... האם אינך יודע, אתה המעשי, כי המרחק מן 'הצריך' הזה עד מוחם של בעלי היכולת וממוחם עד לבם ומלבם עד כיסם ועד מעשיהם – כי כל המרחקים האלה הם לא קטנים, לפחות, מן המרחק אשר מן הארץ עד הכוכב מאדים? האם לא ברור לך, המעשי, כי מה שצריך להיעשות על ידי אנשי המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך ובאופן גרוע כל כך שנוח לו שלא ייעשה? ומה נעשה אז? האמנם – 'התלין הא צואר'!... אבל, אהיה נא לרגע גם אני מעשי, כלומר אאמין לרגע גם אני, כי כל הדברים הטובים האלה אפשר שיבואו ושייעשו. כבר התעוררו כל העשירים וכל בעלי היכולת, כבר גאלו את הארץ; כבר קנו בכסף כל האדמה שאפשר לקנות; כבר בנו בתי-חרושת כמה שצריך; כבר באו צעירים כמה שצריך.  רק אופן העבודה לא נשתנה כמובן, כלומר לא חדל מהיות מעשי– מעשי ממש, לא מה שאתה ושכמותך קוראים 'מעשי'! – חַשבני, תגרני, וההשקפה על החיים ועל העבודה גם כן לא נשתנתה, לא נעשתה 'דמיונית'.  עולם כמנהגו נוהג.  נותני העבודה אינם נותנים עבודה ליהודים אלא, באופן היותר טוב, בשיעור שיש בו כדי לצאת ידי חובת 'אידיאל'; והצעירים עובדים גם כן בשיעור כזה.  כל העבודות נעשות בעיקר על ידי ערבים.  ובהתרבות התעשייה במידה שעבודת הערבים לא תספיק, לא יהיה צורך לשלוח למצריים או למקום אחר להביא פועלים; הם יבואו מעצמם.  זה הוא המהלך המעשי.  אינני חושד בך, כי אתה תהיה שבע רצון ממהלך כזה, כי אתה לא תכיר בהכרה ברורה שבאופן כזה הארץ לא תהיה שלנו יותר ממה שהיא עתה, והעם לא יהיה יותר חי, לא יהיה פחות גלותי ממה שהוא עתה, אפילו יהיו לנו קושנים[v]  ככל חפץ לב המעשיים שלנו וטשרטר[vi]  ככל חפץ לב המדיניים שלנו.  יודע אתה, כי כבר הוּצא על היישוב כתשעים מליון פרנק, ובכל זאת מסופקני מאוד אם תמצא די אומץ בלבך להחליט כי יש לנו אף מושבה אחת שכולה שלנו, כל זמן שהעבודה נעשית על ידי אחרים.  תאמר: צריך לברוא מפלגה של פועלים.  עוד הפעם – צריך!  אבל איך בוראים מפלגה כזאת, אפילו אם נודה כי בריאת מפלגה כזאת היא רצויה? כלומר, איך בוראים פועלים מחנוונים, תגרנים, סרסורים, נושאי משרות קטנות עם גדולות, בעלי מקצועות חפשיים וכדומה, במקום שיש אפשרות לעשות עסקים טובים שאחרים יהיו בהם הפועלים – ואז הלא תהיה אפשרות כזאת – ולחיות 'ככל האדם'? והעיקר, איך בוראים באופן מעשי?...

חושב אני כי אין צורך לברר לך יותר את כוונתי בזה, כי מעצמך תרד לסוף דעתי.

כן, ידידי, אתה יותר מעשי ממני רק בזה, שאני מכיר בהכרה ברורה, שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן 'מעשי', בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך כי את מטרתנו נשיג באופן מעשי.

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן, כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעט ניסית, עד כי במובן זה אפשר לאמור ביחד עם המון העם כי ניגָאל ונוושע תשועת עולמים רק בדרך נס.  בכל זאת הדרך ה'ניסית' הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות.  יש רגעים של הרמת רוח יוצא מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש.  רגע כזה אפשרי הוא גם במצבנו, אם כל הכוחות האקטיביים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה.  והדרך לזה היא רק העבודה פה, ודוקא באופן לא 'מעשי' כלומר דווקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש כל חשבון חיינו הגלותי.

יודע אתה, ידידי? יש שאני חושב, כי הרבה מוסיף על אסוננו מה שאנחנו יודעים כל כך הרבה, והעיקר, מה שאנחנו יודעים כל כך הרבה על דבר החיים מפי אחרים ועל דבר ה'אני' שלנו – מפי הספר (מכאן – 'עם הספר').  מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים, באופן בלתי אמצעי, כמעט שאין אנו מסוגלים לקחת כלום.  אין דעתנו תקיפה, מתוך שאין אנו סומכים על דעתנו, ואין רצוננו תקיף, מתוך שאין אנו נשמעים לרצוננו.  מקנא אני באבותינו הקדמונים: ביוצאי מצריים, בשָבי בבל, בדור החשמונאים, שהם לא ידעו לא מן ההסטוריה ולא מהלכות החברה ולא מהלכות הכלכלה, ועשו הכל על דעת עצמם ועל פי רצון עצמם.  ברור בעיני, כי לוּ באו הם לדרוש ולחקור כמונו היום, כי אז היה מתברר להם, כי הרבה ממה שהם באים לעשות אינו מעשי כלל, ולא היו עושים כלום.  ואפילו בדורות יותר מאוחרים, בזמן שבתאי צבי ובזמן החסידות, היו עוד בני עמנו מוכשרים לעשות דבר על דעת עצמם וכרצון עצמם, אלא שאז עוד לא היתה השעה מוכשרת וגם הדור לא היה ראוי לתחייה טבעית ולגאולה טבעית.  ומצד אחר אני מתקנא ביפנים, בתורכים הצעירים וכדומה, שעוד בזמן הזה אינם כל כך מהירים לשמוע למה שגוזר 'השכל הבריא' או אפילו ה'מדע' במקום שרצונם גוזר אחרת.  זוכר אני ובוודאי הנך זוכר גם אתה, בעת המלחמה של היפנים עם הרוּסים; בכל פעם שראו איזה מהלך חדש במלחמה, שלא על פי נוסח אירופה, מצד שר הצבא היפני, היו כל גדולי הדיפלומטים וכל חכמי המלחמה האירופיים מנבאים תבוסה שלמה, מפלה מוחלטת ליפנים. – ושר הצבא היפני עשה את שלו – והצליח.  וכן התורכים הצעירים.  הלא זה לא כבר, עוד בתחילת נצחונם, היו רבים לועגים להם ולנצחונם: כי איך זה תיתכן מהפכה בלי מתרסים וכו', והעיקר, שלא על פי נוסח אירופה! דמיונות! והדמיונות האלה, כאשר אנו רואים עתה, הם יותר מעשיים מן הנוסח היותר מעשי שאחזו בו ברוסיה.  כן הוא עם חי, טבעי, הנשמע לרצונו הבלתי-אמצעי.  ואנחנו?...

יוכל להיות, כי עוד אשוב אל העניין הזה אחרי שיודפס 'פתרוני'.  ואולי אשתמש במכתבי זה, כמובן בצורה נאותה לזה, להשלים מה שהחסרתי שם.

אין חפצי לטפל יותר במאמרי.  רק במקום אחד אני מוצא לנחוץ לעשות תיקון קטן.  במקום שנאמר על דבר ארץ-ישראל בכלל: 'והחיים בה – חיים של שנוררות, של מסחר בכל הקדוש, של רקבון' – אבקש להוסיף את המלה 'בעיקרם'.  כלומר: 'והחיים בה – בעיקרם חיים של וגו"– שהרי ישנם בארץ-ישראל הרבה אנשים החיים על יגיע כפם ובכלל לא מן השנוררות - - -

(הסוף חסר)

 

3. לי"ח ברנר

עין-גנים, י"ט חשוון תרע"א

ידידי

תסלח לי, כי אשאל אותך שאלה אחת, ואם תרצני – והשיבות לי תשובה.  בדבריך ב'מן המשעול'[vii] משמע, כי ברדיצ'בסקי וכל אלה שדרשו 'שינוי ערכין', 'הפיכת קערה' וכו' עמדו על אותה הנקודה, שאנחנו עומדים עליה בארץ-ישראל, או כי עמדתנו אנו היא תוצאה ישרה מעמדתם הם, כלומר:  הם בעיקר התקוממו נגד הפרזיטיות של עמנו ודרשו להפוך את עמנו מעם פרזיטי שלא מרצונו לעם עובד, לעם חי על עבודתו ויוצר מתוך חייו.

אודה ולא אבוש, כי אני לא הבינותי את דרישותיהם במובן זה ולא במובן דומה לזה.  כמדומה לי, כי קראתי את כל מה שכתב ברדיצ'בסקי או כמעט כל מה שכתב, בייחוד בהיותי ברוסיה, ואינני זוכר שום מקום, שמדובר בו על הצורך לעבוד, לחיות חיים פרודוקטיביים תחת היותנו פרזיטים; על הצורך שחיינו ופרי חיינו יהיו שלנו, פרי עמלנו ועבודתנו; שספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שלנו שיצרנו בכוחנו ובצלמנו, וכדומה.  הוא אמנם דרש ודרש 'שינוי ערכין', 'הפיכת קערה' וכדומה, אבל במובן אחר לגמרי, במובן הניצשיאני או גם במובן ההילניסטי, במובן שינוי ההשקפה על הטוב והרע, על הנאה והמגונה וכדומה וכדומה; במובן שינוי כל השקפתנו על העולם והחיים ברוח אחרים ולא ברוחנו אנו ושינוי החיים במובן זה.  אבל שינוי יסודי חיינו, יותר נכון, בריאת יסוד לחיינו, שבגולה אין להם יסוד – את זה, כמדומה, לא דרש, לא הוא ולא חבריו.  כך לפחות, נשתמר בזכרוני הרושם הכללי.  ויש לזה, כמדומה, ראיה ניצחת.  לוּ היה ברדיצ'בסקי דורש שינוי כזה, הרי היה בהכרח ציוני או, לפחות, טריטוריאלי – והוא, כפי שאני זוכר, לא היה לא הא ולא הא.  הוא אמנם דרש יציאה מן הגיטו, אבל לא בשביל לעבור לארצנו אנו, בשביל לעמוד על הקרקע שלנו, כי אם בשביל להיכנס לתוך החיים האירופיאיים ולחיות ברוח אירופה ולא ברוחנו אנו.  ויציאה כזו מן הגיטו וכניסה כזו לתוך החיים בתוך הגולה, במקום שאין לנו כל אפשרות לברוא לנו חיים בכוח עצמנו ובמובן שאנו מבינים אותם, והעיקר, שאיפה כזו לטשטש את כל צורתנו העצמית, הרי זה ממש ההיפך ממה שאנו מבקשים פה, בארץ-ישראל, הרי זו הדרך היותר קרובה להתבוללות ולטמיעה גמורה, אם כי, כמובן, אין לחשוד את ברדיצ'בסקי בהטפה להתבוללות.  לא אכחד ממך, כי אני הייתי ממתנגדיו היותר קיצוניים של ברדיצ'בסקי והנני גם עתה מתנגדו.  אולם לוּ כתב ברדיצ'בסקי ברוח זו שכתבת, כי עתה לא הייתי יכול בשום פנים להתנגד לו בעיקר.  יוצר מזה, גם פייארברג לא היה מתנגד לו בעיקר, ואפילו, כמדומני, אחד-העם.  כל התנגדות לברדיצ'בסקי וחבריו היתה מכוונה אך ורק נגד טשטוש הצורה הלאומית וההתבטלות בפני אחרים עד כדי לשאוף להיברא מחדש בצלמם ובדמותם, שהיו ליסוד תורתו.  עיקר ההבדל שבין שני 'הקולות', כמו שאתה קורא להם, היה בעצם אך ורק בזה: הקול הראשון אמר: הנקודה המרכזית בשאיפתנו להתחדשות ולתחייה, היא – אנו בעצמנו, ה'אני' הלאומי שלנו; את הכל אנו יכולים לקבל מאחרים, את הכל אנו יכולים לשנות, רק אנחנו צריכים להישאר אנחנו, או: ה'אני' במובן הלאומי, צריך להישאר 'אני'.  והקול השני עשה – אם מדעת או שלא מדעת – את האחרים למרכז הכל: כל מה שיש באחרים צריך שיהיה גם בנו, ומה שאין באחרים הרי הוא פיגול וכו' וכו'.

כמובן, לא קשה לבטל מין מושג, שאין לתפשובידים, כזה של ה'אני'הלאומי, אולם אם כן – מה נשאר לנו להשיב לתחייה? – אנשים הלא נהיה גם את נתבולל, –ולמה, איפוא, לא נלך בדרך שהחיים בכבודם ובעצמם מוליכים אותנו, שהיא בלי ספק הדרך היותר קצרה והיותר קלה, ובכל אופן יותר קצרה ויותר קלה מדרך התחייה והגאולה?...

אינני בטוח, כי דברי יהיו לך לרצון, אף על פי שאני אין חפצי בשום פנים לגרום לך אי-נעימות כל שהיא.  אבל אם לא קשה לך, הייתי מבקש ממך להראות לי את המקומות בספרי ברדיצ'בסקי וגם במאמרי ר' בנימין שכתב לפני בואו לארץ-ישראל, שמדובר בהם במובן שכתבת.  השאלה הזאת מעניינת אותי מאוד.  תורה היא וללמוד אני צריך.

ידידך בלב שלם ונאמן

     אהרן דוד גורדון

 

4.  ליוסף אהרונוביץ

 [תרע"א]

ידידי,

תודה לך על מכתבך.  באמת חפצתי לדעת שלום ברנר, וחפץ אני עוד יותר כי יהיה בריא.  הייתי מבקש ממנו, כי ישמור על בריאותו – לוּ היה הדבר תלוי בבקשתי.  מקווה אני כי ליבו יאמר לו מה שאיני אוהב לדבר ולכתוב.  הלא אנחנו כל כך מעטים!

אני מצטער על מעשה אחד-העם[viii]  ומשתתף בצערו של ברנר.

באמת אומר לך ולו, כי אני כלל וכלל לא הסכמתי לדבריו שכתב ב'הפועל הצעיר'.  יותר מזה, אני חושב את מאמרו של אחד-העם לחַשוב מאוד ולדבר שהשעה צריכה לכך.  אבל אם אמת הדבר שכתב מ' – יש רק להצטער.  איני מאמין בזה.  קצת חשוד בעיני המודיע, שדבריו יש להם בכל אופן ריח של רכילות ואולי יותר מריח.  את אחד-העם אני מכבד מאד, אף על פי שאיני כלל מחסידיו, כמו שבכלל אינני 'חסיד', כי מעטים מאוד אצלנו כמוהו.  ואם אמת הדבר – הרי זה...

איני חפץ להשתמש במלים מרעישות; אבל קשה מאוד להשלים עם רעיון כזה.  לוּ היה אפשר, הייתי נכון לכתוב לאחד-העם ולשאול ממנו פשר דבר (אף על פי שאיני מכירו).  הייתי נכון לעשות כל מה שאפשר בשביל לדעת דבר ברור, בשביל למצוא צד של זכות – כל כך נוגע הדבר אל לבי.  לא רק היהודי שבי סובל מזה, כי אם גם – ואולי, בעיקר – האדם.  אבל די! הרגשות כאלה לא ניתנו למשמש בהן הרבה, ואולי אפילו לא מעט.  לפי דעתי, לא צריך לחדול מקבל את התמיכה ל'הפועל הצעיר' עד שיחדלו מתת.  אין בזה משום חילול כבוד 'הפועל הצעיר'.  אבל צריך לדעת את האמת.  הלא יודיעו את הטעם של הפסקה זו.  ואם לא יודיעו, הייתי שואל את הטעם.  בייחוד לוּהיה מ' מתיר, הייתי שואל אם זה באמת על פי בקשתו של אחד-העם.

הייתי חפץ מאוד שהכנסיה התרבותית[ix], תהיה בארץ-ישראל, אף על פי שהדבר קשה מאוד.  אני כותב על אודות זה (אני אומר את זה רק לך ולברנר).  כמעט שהטיוטה כבר נגמרה.  אבל, כדרכי תמיד, קשה לי גם הפעם – ואולי הפעם עוד יותר – להכריע, אם כדאי לי לכתוב או לא.  יותר מדי אני נלחם עם המציאות ומבקש את 'הקערה שבשמים'.  כאשר אגמור את הטיוטה, אולי אלך ליפו בשביל להתייעץ עמך ועם ברנר, אם כדאי לטפל בה ולכתוב את הנוסח האחרון.  ב'הפועל הצעיר' אין לדבר זה מקום, אבל אולי כדאי לשלחו ל'השילוח' או להדפיס בחוברת מיוחדת.  יש שם כמדומני רעיונות נכונים, אבל... יש שאני שואל את עצמי: למה לי כל הצרה הזו, כל התאווה המוזרה לכתוב, להילחם בריחַים של רוח, אם הדבר כל כך קשה לי?...

אם לא קשה לברנר לקרוא, תוכל להראות לו את מכתבי זה.  ושלום לברנר ושלום גם לך, ידידי! וגם עליך חלה החובה להיות בריא ושלם.

     א. ד. גורדון

 

5.  ליוסף אהרונוביץ

[תרע"א]

––– קראתי את ההקדמה ואת המבוא של הספר על דבר הפוגרומים[x].  אינני יכול לברר לעצמי, מפני מה הספר הזה עושה עלי רושם אחר מזה, שכפי הנראה, עשה עליכם, הוגי הרעיון להוציאו בעברית.  אולי אני טועה, אבל לא אמנע מהגיד לך, ידידי, את אשר הרגשתי באופן בלתי-אמצעי בעת הקריאה.

קודם כל הטון של ההקדמה עשה עלי רושם של איזו פרוקלמציה, אמנם של פרוקלמציה לא בטעם המוני, כי אם בטעם פרלַמנטרי, נאור – אבל של פרוקלמציה.  בעת שקראתי את הציורים המזהירים של הרבולוציה הרוּסית ושל ההשתתפות המלאה גבורה ומסירות-נפש מצד היהודים בה, הרגשתי, כיהדברים האלה לא רק שאינם מסוגלים 'להחליש את הגעגועים לרוּסיה המבורכה', כי אם להיפך, יש בהם הרבה קסם למשוך לאותה 'רוסיה המבורכה' לבבות – למשוך בכוח הגרנדיוזיות של המלחמה לשם האידיאל ושל מסירות הנפש, המקבלת כאן צורה כמעט של איזה חזיון גרנדיוזי של הטבע.  אין דבר שהמלחמה לא הצליחה הפעם, אבל המקום למלחמה נשאר – ועיקר הקסם הוא במקום הגדול והנורא הזה.

ובתור 'תניא דמסייע' בא המבוא ומוכיח, כי הפוגרומים אינם רק פרק בהלכות הרבולוציה והקונטר-רבולוציה בלבד, אלא שיש בהם פסול מצד עצמם, כלומר:  פסול לגבי מהלך החיים הפוליטיים ברוסיה.  לוּ היו הפוגרומים נבדלים משאר נגישות מצד הממשלה נגד הרבולוציה רק בכמותם, כי עתה לא היה מקום להוציאם וגם היה חטא להוציאם מכלל הרבולוציה כולה, אלא שהם (להצלחתנו!( נבדלים גם באיכות.

השקפה רחבה – הלא? – רחבה עד מעבר לגבול הרגש הבלתי-אמצעי, הרגש הטבעי של בן-תמותה פשוט.  אינני נכנס עתה בחקירה על דבר ערכן ההגיוני של כל המחשבות הרחבות, החפשיות האלה.  אולי לא היה קשה כל כך להראות את כל הסופיזם שבאופן מחשבה כזה.  אבל נניח לפי שעה את גבולות המוח בידי מחַברי המבוא – אבל הלב מה הוא אומר? העיקר הוא לא השאלה אם המחשבות האלה הן צודקות מצד עצמן או לא – העיקר הוא: למה באו כאן כל המחשבות האלה? האמנם המדעיות דורשת זאת? האמנם המדעיות היא כל כך רחוקה מכל מה שהוא אנושי עד כי צריך לקלקל בידים כל גילוי נפש אנושי אם יש בזה צורך או לא? כי מה היה המדע חסר מבלי המחשבות האלה, מבלי ההתלבשות הזאת בלבושין די-נור לשם הכניסה 'לשרת בהיכל המדע'?

ואיזה הבדל בין הרוח הנושבת עליך מתוך ההקדמה והמבוא האלה – ובין רוח ספרו של רופין![xi]  איזה פשטות, איזו הרגשה דקה, צער צנוע, אתה מוצא שם אצל רופין, אם כי המדעיות אינה פחותה שם מאשר פה – איזה גילוי לב אמיתי, מבלי כל צל של הבטה לצדדין, של בקשת הכשר מדעי!  שם אולי תמצא באי-אלה מקומות מדעיות יתירה על ידיעת היהדות או על הרגשת היהדות, אבל לא יתירה על הרגש האנושי הבלתי-אמצעי, אף לא על הלב היהודי העמוק.

כמדומני, כי עוד הדבר צריך עיון, אם יש נחיצות לתרגם את הספר פה, בארץ-ישראל.  הודיעני נא את דעתך בזה.

 

6.  ליוסף אהרונוביץ

י"ב אייר תרע"א, עין-גנים

ידידי

הנני שולח לך את הפרק הראשון מתרגומי[xii]  למבחן.  אינני בטוח כי עלה יפה, לפחות בקירוב.  בעפרון תרגמתי כבר כארבעים וחמישה עמודים –––

התרגום הוא קל מאוד, ובכל זאת אינו עולה לי בנקל.  לגבי דידי עבודת התרגום היא פשוט עבודה, עבודה שאין בה נעימות כמעט כלל, אף על פי שהיא מועילה, מצד אחד במובן הלשון, ומצד שני היא נחוצה לי מאוד, בעת שאין עבודה, במובן הכלכלי.

הייתי שמח מאוד, לוּ היה אפשר, שלא ייקרא שמי על התרגום כלל.  אינני רואה, במה העבודה הזאת מחויבת לזַכות אותי יותר מעבודתי, למשל, בפרדס.  והריני מתיר לעשות בתרגומי כל מה שצריך: לתקן, להוסיף, לגרוע וכו'.  כמובן אם יצטרך תיקון גדול יותר מדי אז פשוט אין עבודתי עבודה, ואין לי רשות לקבל שכר, או, לפחות, לקבל שכר שלם.

בשביל כל האמור אני שולח את הגליונות האלה למבחן.  ועוד דבר אחד.  אמרו לי כי כבר יצאה בהוצאת 'לעם' חוברת אחת על דבר הרי-געש (אני עוד לא ראיתי את החוברת) – אם כן, אולי כבר אין צורך בתרגומי או, לפחות, בכל תרגומי?

עכשיו יש לי קצת עבודה, ואיני עסוק לפי שעה בתרגום.  בכלל אני מקבל עלי רק עבודת תרגום כזו, שאינו נחוץ תיכף לקבלָתי אותו.

על כל הדברים האלה אבקש מאוד לענות לי בפרטות ובבירור.

כתבת לי, כי צריך אתה אולי למחוק שורה אחת במאמרי מטעם ידוע.  לא מצאתי לנחוץ לכתוב בשביל כך מכתב מיוחד, בהיותי בטוח, כי בוודאי לא תקלקל במאמרי מאומה.  עתה, מכיון שאני כותב לך, הייתי חפץ לדעת, איזו שורה אתה חושב לנחוץ למחוק, ואיך תמלא את החסרון כך, שלא יצא מזה קלקול לשלמות העניין וכו'.  כמובן, לוּ הייתי ביפו, היינו יכולים להתייעץ ביחד מה לעשות.  עכשיו אני סומך עליך, אבל אבקש להודיעני מזה; כמובן, אם בין כך לא יצא 'הפועל הצעיר' מבית הדפוס.

מה שלומך? אתה קודח? ומה שלום ברנר? – הודיעני נא.

שלום לך, ושלום לברנר, ושלום לכל היהודים הטובים.

     א. ד. גורדון

 

7.  ליוסף אהרונוביץ

כ"ה סיוון תרע"א, עין-גנים

ידידי

קיבלתי את הספר 'גאונים, ממציאים וגו'' לתרגום.

בכלל איני יודע באיזו שיטה אתם מחזיקים בהוצאת ספרי 'לעם'.  אני, למשל, איני מבין היטב, למה לנו עכשיו דווקא תולדות ממציאים וכדומה?  וכן איני מבין, למה לנו שני ספרים בעניין אחד כמעט, כמו הספר 'הרי שרפה' שיצא קודם והספר שאני מתרגם? האם הוצאת 'לעם' היא כל כך עשירה? אבל צריך אני להודות, כי הספר הזה, שאני מתרגם, הוא, לפי דעתי, ראוי באמת להוצאת 'לעם'.  העניין שהוא דן עליו, נמסר בו בשלימות ובבהירות הרצויה להוצאה כמו 'לעם'.  העניין נתברר בו מכל הצדדים, ההרצאה קלה, מודרגת ויפה (הנני מדבר על המקור), ומי מקוראי 'לעם' שיקרא בו (אם תרגומי יעלה יפה) – יקבל מושג שלם ובהיר על דבר הרי הגעש, על מלחמת האש והמים ובכלל על חיי הארץ, עד כמה שזה נחוץ בשביל קוראים כאלה.  ספרים כאלה נחוצים, לפי דעתי, ודווקא מבלי קיצורים והשמטות – אף כי גדולים הם קצת, לפי הערך.  דבר שלם ומתוקן כל צרכו ראוי תמיד שיעשו בשבילו אפילו מעט יותר מן המידה.  לוּ היה לכם לתרגם ספר ממין זה על איזה ענין שהוא מן העניינים הדרושים בשביל 'לעם', הייתי מקבלו ביתר רצון.

בכל אופן רצוי היה, לפי דעתי, כי תהיה לכם איזו שיטה בהוצאת הספרים.  אולי יש לכם? אני לא ביררתי עוד לעצמי מה צריכה להיות ההוצאה הזאת, מה צריכה היא להוציא בעיקר.  לדידי הדבר צריך עיון.  הייתי חפץ לשמוע את דעתך.

את התרגום שאני עסוק בו, אגמור, חושב אני, בסוף השבוע הזה או בתחילת שבוע הבא, אז אשלחהו לכם.

בעניין המוּנחים שמשתמשים בהם, היה גם כן נחוץ איזה סדר והסכמה ואחדות.  הנה, למשל, הוולקנים.  דושמן קרא להם 'הרי שרפה', ואני קראתי להם, עוד מלפני צאת תרגומו, בשם 'הרי-געש'.  אני התנהגתי בזה כך: כיוון שיש כל כך הרבה שמות למושג זה (בתוכם גם 'הר אש'; ויש שרוצים לכתוב גם 'הַרֵש' ולעשות מזה מלה אחת) – על כן פניתי לבוגרשוב ושאלתי אותו איך קוראים לזה ולעוד מושגים אחדים ממין זה, בגימנסיה.  וכאשר אמר לי בוגרשוב כן הסכמתי לתרגם.  חושב אני כי בתי-הספר ממין הגימנסיה יכולים לשמש במובן זה בתור בסיס, שצריך לסמוך עליו.  לא כל כך משום שמורי בתי-ספר כאלה הם בני סמך במידה מספקת, אלא שבין כך ובין כך אין לנו בני סמך במידה מספקת; על כן העיקר הוא לנו בעניין זה – ההסכמה. 

את השמות הפרטיים, כמו שמות ההרים, הערים וכדומה, ניקדתי כמעט בכל מקום.  לפי דעתי, בספרים ממין זה צריך לבלי לקמץ בניקוד.  אם תסכימו לזה, אשתדל בתרגומי הבאים לנקד עוד יותר, במידה שאפשר.  את אימות הקריאה השארתי על הרוב גם במקומות, שעל פי הדקדוק אינן נחוצות, אלא שכך נהוג לכתוב בספרים בלתי-מנוקדים.  כמו, למשל, הוָו בבינוני פעוּל מפּיעל (לפי דעת אחרים: בינוני מפוּעל) – מהוּתך במקום מהֻתך.  וכן קליפה במקום קלפה, וכדומה.  גם בזה היתה נחוצה הסכמה ידועה.

לעומת זה לא כתבתי ה"א הידיעה אצל שמות ההרים (דושמן כתב).  למשל, אני כתבתי: 'את אֶטנָה', בעוד שדושמן כתב: 'את האטנה' וכדומה.  עם מי הצדק – אינני בטוח.  יש ראיות לשיטתו של דושמן, למשל, 'הלבנון, 'הכרמל', 'החרמון', ועוד.  אבל המדקדקים ('מורה הלשון', 'יתרון לאדם', 'תלמוד לשון עברי') מוצאים, כי אלה אינם בעיקר אלא תארים, אבל שמות עצם פרטי אינם באים לעולם עם ה"א הידיעה.

יש עוד הרבה דברים, שלפי דעתי היה צריך לדון בהם ולמצוא איזו דרך קבועה.

לבאר מלים קשות במלים יותר קלות בשולי הגליון לא נהגתי.  פשוט איני מוכשר לזה.  וגם איני בטוח כי יש צורך בזה.  בתוך התרגום גופו השתדלתי, לפי כוחי, להקל את המובן ולשלב במקומות אחדים את ביאור מה שאינו מובן כל כך.  בכל זאת חפץ אני לדעת את דעתכם גם בזה. –––

ושלום לך, ידידי, ולכל הקרובים אל לבבנו.

                 ידידך א. ד. גורדון

 

8.  ליוסף אהרונוביץ

            י"ד תמוז תרע"א, עין-גנים

ידידי,

הנני עוסק בתרגום הספר ששלחת לי.

מה שאתם חפצים להוסיף שם, אינני יודע בבירור.  הן זה לא ספר היסטוריה; זה רק ספר להפצת הרעיון על דבר השלום, או כמו שהמחבר מבטא את זה: על דבר המלחמה במלחמה.  ואפילו על דבר ענייני רוסיה נזכר שם רק דרך אגב, במלחמות עם נפוליון ולשם החופש, כמו שקוראים לזה.

בכלל, אינני מבין למה לנו עתה ספרים ממין זה, אף כי אני מבין היטב את הצורך הגדול בספרים ממין זה ברוסיה, למשל.  בכלל, כאשר כבר אמרתי לא אחת, אינני מבין את שיטתכם: ספר תולדות אדיסון נחוץ לנו מאוד – וספר תולדות לינקולן פוטרים בבת-צחוק של ביטול! לא אתווכח, אבל חפץ הייתי לברר לעצמי את שיטתכם.  אני אמנם אינני חושב את עצמי, כידוע לכם, אלא לפועל פשוט ביחס להוצאת 'לעם', אבל הרי גם בשביל פועל פשוט, בשביל שעבודתו תהא נעשית כתיקונה, לא למוֹתר הוא לדעת את מטרת העבודה בכלל ולא רק בפרט שהוא עוסק בו.  הלא כך הוא גם בכל העבודות: יותר שהפועל מבין את מטרת העבודה, יותר הוא עושה אותה כתיקונה.

במלחמת הרומאים הוספתי, לפי שעה, רק שתי הערות, שתבואנה בשולי הגליון בשם 'הערת המתרגם'.  מסופקני אם אצא בהן ידי חובתי, לפי דעתכם, ואם בכלל הן מתאימות להשקפתכם.  כך אני חושב לעשות גם בעניין מסעי הצלב.  יש אמנם עתה בידי ספר 'תולדות מסעי הצלב' של ברנפלד, אבל בשביל להוציא ממנו הוצאה מקוצרה בתכלית הקיצור, כיאות לספר שאני עוסק בתרגומו, אינני מרגיש בי די כשרון ודי ידיעה.  בכלל, אינני אוהב ואינני יכול לעשות דבר שאינני מוכשר לעשות כתיקונו. –––

ושלום לך, ידידי, ולכל הקרובים אל לבבנו.

                 ידידך א. ד. גורדון

 

9.  ליוסף אהרונוביץ

ה' אב תרע"א, עין-גנים

ידידי,

הנני שולח לך את מאמרי 'מעט התבוננות'[xiii].  אם תמצא בו צורך – הדפיסהו, ואם לאו – תשיבהו לי.  אני כותב לך כך, מפני שכתבתיו במצב נפש של התרגשות יתירה מן המידה.  במצב-נפש כזה אינני אוהב לכתוב.  אף גם התאפקתי הרבה.  על כן איחר כל כך לבוא.  אבל סוף-סוף גבר היצר הרע של כתיבה.

לא יכולתי להתאפק ולבלי להגיד לנביאי 'החיים' מה שבלבי.  דבר-מה צריך היה בוודאי להגיד להם; אבל לוּ הייתי במצב-נפש קצת יותר שקט, הייתי מוצא אולי דברים יותר חשובים להגיד.  עתה אני עושה אותך לשופט.  אבל הייה נא לי לשופט נאמן, כלומר – 'אין רחמים בדין'.  אני אוהב ביקורת קשה, מחמירה כמו רב מן המחמירים בדיני חמץ בפסח.

במאמרי הקודם מצאתי אילו השמטות קטנות, שכמדומה, לא היה בהן צורך מצד המצב.  ואני חושב, שהן באו עלפי טעות הדפוס.  על כן אבקש להשגיח יותר על זה.

מכיוון שיש לי עכשיו עמכם חשבונות של כסף, על כן לא למותר, אולי, להגיד הפעם מפורש מה שידוע לך, כי בעד מאמרי אינני מקבל שכר.  ראה, אַל תחשוב לי שכר בעד זה בשום פנים, אני הרי לא אבוא לבקש חשבון כמה מגיע לי בעד התרגום.  בזה הלא אני סומך לגמרי עליך, על כן אני מזהיר אותך שלא תבליע לי בתוך החשבון שלי גם שכר המאמר הזה. אחשוב את זה לעלבון. –––

ושלום לך, ולכל ידידינו.

                 ידידך א. ד. גורדון

 

כמובן, אבקש לענות לי תיכף אם יבוא מאמרי בגליון הקרוב.

הייתי מבקש ממך לראות מעתה, שיהיה לי מה לתרגם אחרי גמרי את הספר שאני מתרגם, או לדעת ברור, שלא יהיה לי מה לתרגם, למען לא אצטרך לבטל ימים.  אז, בחכותי מיום ליום לתשובה, בטלתי, כמדומני, קרוב לשני שבועות, בכל אופן יותר משבוע.

את הטיוטה כבר גמרתי וכבר כתבתי לנקי יותר מרבע.  לולא הייתי עצלן כל כך, אולי כבר הייתי קרוב לגמר, ואינני יודע מתי אגמור, כי הדבר תלוי בחשק לעבודה.  אבל אינני חושב כי יארך הדבר.

                 ושלום הנ"ל

 

10.  לבן משה[xiv]

ידידי

[תרע"ב]

אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות.  אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה[xv] במסגרת שחורה, הרגשתי צורך לכתוב אליך.

מה יתנו לך דברי? שואל אני את עצמי.  אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב – ואני  נשמע לו.

לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך – לך, לילדים ולאמה של דבורה.

לא אדבר, אבל אני בטוח כי לבך יבאר לך מה ששולח לך לב ידידך.

                 א. ד. גורדון

 

11.  לאחד העם[xvi]

                        [תרע"ב]

סופר נכבד!

בהיותך בעין גנים, באספת הפועלים, ביקשת כי יראו לך את המקומות במאמרך 'תורה מציון', שאפשר לראות בהם הטלת חשד על הפועלים בנטייה להורות היתר בדעה הנוצרית.  וכי בכלל יבררו לך את כל עניין התמרמרות הפועלים עליך.

בחפץ לב הננו עושים את בקשתך זאת, כי גם אנחנו חפצים בבירור העניין. 

אולם בשביל להפיץ די אור על כל עומק העלבון, שאנחנו הרגשנו בכל הנהגתך ובכל דבריך בעניין שלפנינו, צריך להגדיר בקווים כוללים את שאיפותינו בארץ-ישראל ואת מצבנו בתוך הסביבה הארצישראלית, ואולי צריך לאמור בכל הסביבה הציונית בכלל.

לא קשה להביע במלים אחדות, כי שאיפתנו היא להכין דרך בתוך תנועת התחייה שלנו בשביל שעמנו, תחת היותו פרזיטי בעל כרחו, ישוב להיות עם עובד וחי על עבודתו; או במלים יותר פשוטות, בשביל שהיישוב ההולך ונברא בארץ-ישראל, יהיה יישוב בריא, טבעי, עובד ומתפתח מתוך עבודתו עצמו; או במלה אחת:  שאיפתנו היא – העבודה.

אולם ההעתקה מלשון השאיפות ללשונם של החיים אינה, כידוע, תרגום גרידא.  מה שברור בלשון השאיפות, אינו ברור עוד כלל בלשונם של החיים, בייחוד, בשאיפה הבאה להכניס ערך חדש לתוך חיי חברה ידועה, בשעה שהשאיפה היא עדיין בתחילת צמיחתה ואינה עדיין אלא נחלת קיבוץ קטן.  וקודם כל קשה עצם ההגדרה של השאיפה, כלומר ההגדרה בלשונם של החיים:  צירוף דעות היחידים על דבר אופן הגשמתה של השאיפה לדעה אחת כללית, מסוגלת להיות כוח פועל בחיים, וקביעת היחסים בין הקיבוץ השואף ובין הסביבה שהוא בא לפעול בה, שהרי שאיפה להתחדשות כזו דורשת בהכרח יחסים חדשים.

הנה מכל דרישותיך וחקירותיך בדבר הפועלים יכולת לפי שעה להוציא רק משפט אחד ברור, כי אין דעת קהל אחת בקרב הפועלים על דבר אופן הגשמת שאיפתם ברורה לכולם, כלומר לכל בעלי ההכרה.  ואין כל פלא.  התנועה למַה שאנו שואפים אליו עודנה נמצאת במצב ההתהוות.  אין עוד תנועה ריאלית, אין עוד זרם אובייקטיבי, שדרכו נכונה לפניו, והפורץ לו דרך במקום שאינה.  את כל כוחנו אנחנו מכלים לפי שעה רק על הדחיפה הראשונה, היותר קשה בכל תנועה.  בכל מעשינו אינך מוצא אלא נסיונות, התחלות, צעדים לא בטוחים וגם כשלונות.  שאיפתנו היא עדיין במצב המעבר מכוח רצון סובייקטיבי לכוח פועל ריאלי, ואינך רואה בה אלא נקודות סובייקיטיביות בלתי מאוחדות, שקשה לצרף מהן קו ישר, בייחוד, למי שאינו עומד בתוך המחנה.  המעבר הוא קשה יותר מדי וגדול מדי.  מובן, שבמקום שהסובייקטיביות היא השלטת, שם אתה מוצא מן ההכרח הרבה מן הדמיון, הרבה תערובות זרות ובכלל, הרבה דברים לא מתאימים אל המטרה הכללית ולא רצויים.

רק דבר אחד ברור לכולנו בהחלט – כי יסוד שאיפותינו איתן, יותר נכון, כי אין יסוד לכל תנועת התחייה שלנו מבלעדי אותו הדבר שאנחנו שואפים אליו – מבלעדי העבודה.  תחייה לאומית פרזיטית אינה תחייה.  אומה, שאין לה ידיים לעבוד, אין לה כוח לקום ולעמוד על רגליה, ואין צריך לומר, שאין בה די רוח חיים בשביל לברוא תרבות לאומית חיה.

והדבר הזה מספיק לנו.  הוא נותן לנו די בטחון כי סוף סוף נמצא את דרכנו.

כך הוא המצב מבפנים.

ומבחוץ? מצב הסביבה הארצישראלית והחוץ-לארצית? מובן כי מצד זה המצב עוד יותר קשה, יותר נכון, כאן הוא עיקר הקושי, שהרי כאן אין מודים כלל בנחיצותה המוחלטת של עבודה עברית בתור יסוד כל בנייננו הלאומי.  מכאן – השאלה, שאין עליה תשובה, יותר נכון, שאינה נשאלת כלל לשם קבלת תשובה, על דבר אפשרותה ואי-אפשרותה של עבודה עברית.  בדברים יסודיים, בדברים שכל הבניין עומד עליהם, אין מקום לשאלה על דבר אפשרות ואי-אפשרות.  הרי לא יעלה על הדעת לשאול שאלה על דבר אפשרות ואי-אפשרות לאַכר יהודים, ואם לא יותר רציונאלי ויותר מעשי לאַכר לא-יהודים, שזה בודאי יותר אפשר ויותר קל.

הדבר הגיע לידי כך, עד שהשאלה על דבר עבודה עברית אינה נחשבת כלל בין השאלות, שאנשים 'בעלי דעה' עוסקים בהן ברצינות גמורה, באותה הרצינות, שעוסקים, למשל, בשאלות על דבר עקירות גפנים, על דבר מכירת יין, על דבר אגרר-בנק, ובכלל על ענייני כספים ועסק.  יש איזו 'שאלת פועלים', מין שאלה על דבר 'לחם אביונים', שאין עוסק בה אלא מי ששעתו פנויה ודעתו אינה רחבה כלל.  בכל שאיפתנו לעבוד ובכל עבודתנו אין רואים אלא מעשי נערות, חלומות, הזיות, או לפי המבטא הטיפוסי מאווירא דארעא דישראל– 'שמנדריקיזם'.  ואם בקרב האיכרים אפשר כבר לראות אי אלה סימנים של שינוי לטוב, הנה עסקנים ציוניים ידועים מאשר בארץ-ישראל ומאשר בחוץ-לארץ, לא הרחיקו עוד הרבה ללכת מהשקפה זו שבארצנו על העבודה והעובדים בארץ-ישראל, ובכלל, אינם מבינים ואינם חפצים כלל להבין את שאיפתנו.  הנה משל אחד.  אחד מחברי הוועד הפועל הציוני, שיש לו פרדס בפתח-תקוה, שאל פעם את הפועלים, מה הן דרישותיהם מההנהגה הציונית.  וכאשר ענו לו שדרישתם הראשונה והעיקרית היא, כי ההנהגה תשפיע, במידה שאפשר ובכל האמצעים שבידה, על האיכרים, שעבודתם תהא נעשית על ידי יהודים, וכי קודם כל ישתדל הוא, חבר הוועד הפועל בכבודו ובעצמו, כי בפרדסו, שהנהו כמעט 'יודן-ריין', יעבדו יהודים – כאשר ענו לו הפועלים כך, השיב להם הוא בקצף, כי אין הפועלים יודעים מה הם חפצים, וכי בפעם הראשונה בחייו הוא רואה, שפועלים יתערבו בעניינים שאינם שלהם ושהם אינם מומחים להם כלל.  משלים כאלה ישנםלרוב.

בשביל שהציור יהיה שלם צריך להוסיף עוד את ההשקפה הרגילה על כל עובד כעל 'פועל', כלומר כעל איזו ברייה שפלה – השקפה שהביאה את הפועלים בעלי הכרה מפלגתית באירופה לידי קיצוניות מהופכה – לראות בפועל איזה בחיר המין האנושי, מה שלפי האמת אינו מעלה כי אם מוריד את כבוד האדם שבפועל.  בכל מקום שמדברים אצלנו על דבר יישוב סתם, מובן מאליו, שמדברים על דבר האיכרים, שהם עיקר היישוב, שמנו וסלתו.  ביחס להם אין מקום לאפוטרופסות, לטובות, להדרכה.  עמהם מתחשבים כעם אנשים, שכוח בידם להיות אחראים לעצמם.  אולם במקום שידובר על דבר העבודה והעובדים בארץ ישראל, שם אתה מוצא תיכף ומיד הצעות 'לטובת הפועלים', אפוטרופסות וכל מילי מעלייתא כיוצא באלו.

ואל יהיו כל הדברים האלה וכאלה, המורידים את כבוד האדם שבעובד, קלים בעינינו.  היחס לעובד הרי הוא נובע מתוך היחס לעבודה, ואם חפצנו להרים את ערך העבודה בקרב בני היישוּב, עלינו להגן בכל תוקף על כבוד האדם שבעובד.  מובן, כי את זה אפשר להשיג רק בעבודה חיובית אקטיבית, וביחס שלילי פסיבי לכל אלה שאינם מבינים את שאיפתנו.  וכך אנו נוהגים בעיקר.  יחשבו עלינו מה שיחשבו, ידברו מה שידברו, - אנחנו את שלנו נעשה.  אנו אין לנו אלא הכרת עצמנו, רצון עצמנו וכוח עצמנו.

אולם אם יחס כזה המבואר למעלה אלינו מצד השוק והסַלון יש לו תקנה במה שאמרנו, הנה יחס כזה אלינו מצד אנשי הלב והמחשבה, מצד אלה, שיש לנו להאמין, כי הם יבינו את שאיפתנו, בייחוד מצד אלה, שהשפעתם מרובה, אין לו תקנה.  יחס כזה אלינו מצד אנשים כאלה אי אפשר שלא ישאיר רושם קשה בלבנו ועל כל עניינינו. 

ויחס כזה או מעין זה אלינו מצדך ראינו בכל הנהגתך בעניין 'המאורע' שאנחנו דנים בו.

ב'הפועל הצעיר', שהוא כלי מבטאם של רוב הפועלים בארץ-ישראל, כלומר של הפועלים השייכים להסתדרות 'הפועל הצעיר' וגם של רבים מאלה הפועלים שאינם שייכים לשום הסתדרות, נדפס מאמר, שהוא בעיקר מתקומם נגד כל דתיות ונגד כל תורת מוסר מקובלה, ובמובן זה – גם נגד היהדות המקובלה. ומתוך שבעל המאמר כופר בכל, ובייחוד, בחשיבותן גם של היהדות גם של הנצרוּת בתור כוחות פועלים בחיים, הרי הוא אינו מבדיל ביניהן במובן זה הרבה או אינו מבדיל כלל, ואין הדעות של הדת הנוצרית מעוררות בו יותר התנגדות ממה שמעוררות בו הדעות של הדת היהודית.

עד כמה רחוקים כל קוראי 'הפועל הצעיר' בארץ-ישראל מדעות כאלה, בייחוד, עד כמה רחוקים הם משלילת היהדות או מ'שלילת השלילה' ביחס לנצרות, מראה העובדה הזאת בעצמה, כי אף אחד מן הקוראים וגם המערכת בעצמה, שכולם, אם מצד זה או אחר, התנגדו למאמר, לא הרגישו כלל, כי המאמר מסוגל לעורר רעש בתוך הגולה.  דעות מעין שלילת היהדות או 'שלילת השלילה' ביחס לנצרות נראות לנו כל כך רחוקות, עד כי, מצד אחד, הן אינן נכנסות כלל בגדר הרעיונות הפועלים על המחשבה והרגש; ומצד שני – אפילו הדעות השליליות שבמאמר ההוא לא הצטיירו במוחנו באותה הצורה המבהילה, שהן קיבלו במוחות הקוראים שבגולה.  הלא זהו ההבדל שבין ארץ-ישראל ובין הגולה, שבארץ-ישראל אין היהודי זקוק למשמש בדפקו הלאומי בכל שעה ושעה, כי במובן זה הוא לגמרי בריא.  וכשם שלא יעלה למשל, על דעת שום גרמני או סקנדינבי חושב מחשבות וחפשי הרוח לראות סכנה לשלמות לאומיותו או אפילו לשלמות דתו, אם יבוא אדם וידבר בשבח הבודהות, ואפילו אם יראה, כי באי אלה עניינים עולה הבודהות על הנצרות, או אם יבטל את שתיהן יחד, או אם יכפור בכל חשיבותה של שארית נחלת העבר של אומתו (שהרי הרשות נתונה לכל חושב להגיד מה שהוא חושב אם נכונה מחשבתו או לא), – כך לא עלה כלל על דעתנו, כי יש בדעה של יחיד איזו סכנה לשלמות היהדות.  ויש שחשבנו, כי דווקא בשביל לחבב על כולנו את היהדות ואת העבר של אומתנו לא מתוך פחד, לא מתוך חרדה לשלמות לאומיותנו, כי אם מתוך מחשבה צרופה ולב בריא, עלינו לתת למי שאנחנו יודעים בו שהוא נאמן ומסור לעמנו בלב ונפש להביע את כל מחשבתו עד גמירא.  לשפוך את כל לבו מבלי שיור כל שהוא.  כי רק באופן כזה ועל ידי חילוף מחשבות חפשי תצטרפנה הדעות, ייטהרו ויבריאו הלבבות ויחודש רוח נכון בקרבנו.

אבל יכולים אנחנו להבין, כי על יהודי הגולה, אשר מגפת ההמרה עושה עתה שמות בקרבם, אשר נפשם מרה עליהם על כל הבגידות והבריחות מן המחנה ועל 'הדעות' הנוטות להתיר את הבגידה, והמתפשטות עתה בקרב בני הנעורים – כי עליהם היה מאמר כזה מסוגל לעשות רושם קשה, מדכא, מרגיז, מרעיש (אם כי, למשל, מאמרו של בן-ישראל ב'השילוח' אינו, לפי הבנתנו, בשום פנים יותר טוב במובן זה ממאמרו של ברנר.  והערת המערכת אינה גם היא, לפי דעתנו, תריס בטוח ביותר).

וגם שאתה התרגזת על זה אין לנו, כמובן, לבוא בטענה.  אולם מה היית צריך לעשות, לוּ היית מתחשב עמנו כעם אנשים בעלי הכרה, ולוּ היית חושב לחובה להתנהג עמנו באותה הזהירות, שאתה רגיל להתנהג בכל מקום שהדבר נוגע לכבודו של אדם, איזה שיהיה, ואין צריך לאמור, לכבודם של קבוצה שלמה של אנשים? קודם כל לא היית ממהר להחליט על פי מאמר אחד (או שניים) של אדם אחד, אף אם לא באה עליו הערה מצד המערכת (האמנם פורמליות זו כל כך מכרעת?ומי כמוך יודע כי גם המערכת עלולה לפעמים לעשות משגה?), כי יש כאן דעה כללית.  לא היית ממהר להחליט על קבוצה גדולהשל אנשים, כי הם כל כך חסרי לב ומוח, עד כי לא יימצאו בקרבם אנשים, אשר מעצמם יבינו וירגישו מה שצריך להבין ולהרגיש יהודי לאומי בעל דעה במקום שיש סכנה ליהדות, ומעצמם יידעו מה לעשות במקום שיש באמת לחשוש להתפשטות דעות מעין שלילת היהדות או 'שלילת השלילה' ביחס לנצרות (אף על המאמר היתה באה תשובה תכופה מאת סופר ידוע אחד, לוּלא השאון שהקימה 'החירות'[xvii]).  ושנית, במצאך, כי נגד המאמר צריך למחות, היית מוחה באותו האופן והנשק הראויים לך בתור סופר שדבריו נשמעים.  היית כותב מאמר, ודווקא באותו 'הפועל הצעיר' גופא, והיית מגיד מה שהיית מוצא לנחוץ להגיד.  ובזה היית מביא את הדבר לידי בירור.

אולם את זה לא חשבת לנכון לעשות.  האמנם יותר נכונה הדרך, אשר בחרת בה אתה? האמנם יותר נאה לאחד-העם לקבל על עצמו תפקיד של צנזור? בתור חובב ציון היתה לך בוודאי הזכות לעשות זאת.  אבל האמנם חובה היא לסופר להשתמש בזכות זו ולא להשתמש בזכותו של סופר? האמנם כך נוהגים עם אנשים שאין חושבים לנכון לבטל אותם כלאחר יד?

וכאשר הרגשנו עלבון מאין כמוהו בדרכך זו אשר בחרת אתה והוועד האודיסאי, וכאשר מצאנו לנחוץ למחות נגד הצנזורה ונגד האפוטרופסות מן המין היותר מעליב, התמלאת עברה וזעם ויצאת במאמר מלא ארס לא כל כך נגד המאמר הנידון, כמו נגדנו, נגד כולנו.  ובזה לא רק הוכחת כי אתה חושב אותנו לנערים, לאנשים שאין בהם דעה, כי אם גם נתת מקום לחשוד בנו כי אנחנו נוטים לשלילת היהדות ול'שלילת השלילה' ביחס לנצרות.

בשביל להראות, כי כך כמו שאנחנו הבינונו אותו, הוא מובנו של מאמרך 'תורה מציון', אין לנו צורך בהרבה ראיות ובהרבה ציטטות.

קודם כל רוח המאמר וסגנונו בלשון רבים: 'הם', מבלי לפרש, מי הם אלה, שמדובר בהם בלשון רבים ובהסתר פנים כזה.

והנה שתי ציטטות:

'אך די בזה.  באמת לא היה כל אותו הקשקוש במלים מבהילות, כל אותו ציניזמוס בכוונה 'להכעיס', ראוי כלל לשימת לב מיוחדת, לולא נראה על פי סימנים שונים שזו היא 'שיטה' המתפשטת עתה בארץ-ישראל (ההטעמה שלנו).  באו לשם שיכורי מלים מחוץ לארץ (ההטעמה שלנו.  יתר ההטעמות הבאות בציטטה זו הן בגוף המאמר) והביאו עמם את המליצות שהיו שמורות  בפיהם בחוץ לארץ, ביחד עם 'בוהן היד' שהיה משמש 'פרשן' למליצות אלו בחוץ לארץ, – והרי הם משתדלים להשפיע מרוחם על 'הדור הצעיר' בארץ-ישראל ולעשותו לא רק 'חפשי מן המצוות', כי אם חפשי מכל דבר המקשר דור לדור בחיים הלאומיים.  ואם מסרב אתה להיות שותף להם ב'עבודה לאומית' זו, מוציאים הם מאוצר המליצות נשק 'ממית', שאין שום ברייה יכולה לעמוד בפניו: את העיקר של 'סבלנות וחופש הדיבור', על פי פירושו של אותו 'פרשן' בחוץ לארץ עם הוספות ותיקונים של ארץ-ישראל.  בחוץ לארץ היו בחורי ישראל 'בימים ההם' באים לבתי כנסיות וכובשים ביד חזקה, על סמך העיקר הגדול של סבלנות וחופש הדיבור, את הבימה של הרב והמגיד, ומחרפים ומגדפים משם את הדת וכל קדשיה.  ובארץ ישראל הרחיבו והעמיקו עתה את הפירוש: לא זו בלבד שאני רשאי לכבוש בעל כרחך כלי הבניין שבידך, בשביל להרוס בהם מה שאתה בונה, אלא אף זו, שחייב אתה לעזור לי בהריסתו ברצונך הטוב, ואם אתה עוזבני לנפשי והולך לך, הרי אתה שולח יד בעיקר הסבלנות ומחזיר את העולם לימי אינקוויזיציה'.

והלאה:

'אבל יחד עם זה אין ספק בעיני, שאלמלי ידעו המיסיונרים האנגלים מה הן הדעות המתפשטות עתה בין צעירי היהודים בא"י (ההטעמה שלנו), היו מתמלאים שמחה ורואים בזה 'אתחלתא דגאולה'.  סולחים היו לה ל'ההכרה הלאומית החפשית' כל אותן השלילות הדתיות, שהיא מתגנדרת בהן עכשיו, ובלבד שתתפשט על ידה גם שלילת השלילה (ההטעמה בגוף המאמר) ביחס ל'בן אלהים'.

מה נאמר בשתי הציטטות האלה ועל מי נאמר? מי הם אלה אשר 'באו לשם מחוץ לארץ'? מכיון שלא נאמר מפורש, מי מן הבאים, בעל כרחך אתה אומר, כי הדברים מוסבים על כולנו, אשר באנו 'לשם', כלומר לארץ-ישראל, לעבוד (סתם באי­ם לארץ-ישראל הרי אין להם כל יחס ל'הפועל הצעיר'), וכךמוכח מכל מאמר בשתי הציטטות.  ולא רעדה היד, שכתבה את כל זה, ולא נזדעזע הלב, שהביע את כל זה!  האמנם מותר לכתוב דברים כאלה על קבוצה גדולה של אנשים מבלי חקירה ודרישה קודמות מספיקות, נותנות רשות לכתוב דברים כאלה, מבלי אשר המציאות תכריח לכתוב דברים כאלה?

העלבון היה כל כך מרעיש, כל כך הומם, עד כי אפילו לא מחינו, לא תבענו אותך לדין לפני דעת הקהל.  עלבון כזה אין תובעים.

אולם מכיוון שאתה בעצמך התעוררת לבקש, כי נברר לך במה העלבת אותנו כל כך, על כן בררנו לך את כל טענותינו עליך, והננו חושבים כי אין לנו לבקש שופט אחר במשפטנו עמך זולתך.  סוף סוף אדם דובר אמת בלבבו אין בשבילו שופט יותר נאמן מן השופט אשר בלבבו.  זהו בית הדין של מעלה שלו.  ואל בית הדין הזה הננו מוסרים את דיננו עליך, סופר נכבד!

     בכבוד

     קבוצה של פועלים, עין גנים - פתח תקוה

     המען: בן-משה, עין-גנים

אור ליום א', חשוון אתתמ"ג[xviii]

 

12.  לגליקין[xix], מגדל

            ט"ז סיוון תרע"ב

–––  טעות יסודית מונחת בהשקפת רוב 'בוני היישוב', כלומר בהשקפת רוב נותני העבודה שלנו על אלה שבאו לעבוד בארץ-ישראל.  נותני העבודה מביטים על העובדים כעל 'פועלים' במובן המקובל, ובמובן זה הם שואפים לקבוע את יחסם ההדדי.  הפועל אין לו אלא לעבוד ולעשות מה שמצווים לו, ונותן העבודה אין לו אלא לצוות ולשלם שכר העבודה, ולפעמים גם לתת לפועל דירה, ולפעמים גם מזון –הכל לפי התנאים.  מלבד העבודה והמשמעת דורשים מאת הפועל עוד מילתא זוטרתא – יחס של כבוד, בעוד שמצד נותן העבודה די ביחס שאין בו עלבון גס.  רבים מבינים אמנם, כי הפועל שלנו בא הנה לשם האידיאל שלנו, אבל זה אינו מחייב את נותן העבודה המבין אלא לצרף במידה ידועה את מידת החסד והרחמים למידת הדין ביחס אל הפועל, ואולי גם להתייחס אליו במין כבוד של חסד.  עצם הדבר אינו משתנה ע"י כך.  החובות נשארות אותן של הפועל במובן המקובל וגם הזכויות כך.  אידיאליות במעשה ובחיים דורשים מאת הפועל, שהרי רק ע"י כך הוא קונה לו את הזכות לחשוב את עצמו לשותף בבניין היישוב ובעבודת היצירה של חיינו החדשים.  אולם בונה היישוב ויוצר יצירות לאומיות אמיתי הוא נותן העבודה, בעל הקרקע ובעל הרכוש המושל בזה העסק והמנהיג את כל העסק, וזה כבר די אידיאלי מצדו, מה שהוא משרה שכינתו בארץ-ישראל – ועושה את עסקיו בה, ועל הרוב – בייחוד בתחילה, עושה עסקים לא כל כך טובים.  כך היא ההשקפה המקובלת.  להבין את תפקידו של העובד בארץ-ישראל לכל עומקו ואת חובותיו של נותן העבודה בהתאם לזה ובהתאם לתפקידו הוא, - לזה לא הגיעו עוד הרבה מן העסקנים היותר מעולים שבנו.

מה אנחנו באים לעשות בארץ-ישראל? לגאול את הארץ (אם במובן רחב או במובן מצומצם, – אין בזה הבדל לענייננו) ולהחיות את העם.  אבל אין אלה שני תפקידים נבדלים, אלא שני צדדים לדבר אחד.  אין לגאול את הארץ בלי תחיית העם ואין תחיית העם בלי גאולת הארץ.  רכישת האדמה בכסף אינה עוד גאולתה במובן הלאומי, כל זמן שהיא אינה נעבדת בידי יהודים, ותחיית העם לא תצויר בלי עבודת האדמה ובניין היישוב על ידי יהודים (האמת הפשוטה הזאת נעלמה גם מעיני אחד-העם).   העבודה העברית היא יסוד התחייה הלאומית כשם שהיא יסוד לגאולת הארץ הלאומית.  העובד מניח יסוד לתחיית האומה על ידי תחיית עצמו, כי העבודה משיבה אותו לתחייה, כלומר עלולה להשיב אותו לתחייה, עד כמה שהוא ראוי לכך.  זהו תפקידה העיקרי של העבודה.

מתוך השקפה זו משתנה לגמרי היחס שבין נותן העבודה (כמובן, במידה שהוא מסור לרעיוננו) ובין העובד ויחס העובד אל העבודה.  נותן העבודה, כלומר בעל הקרקע, אם הוא אינו עובד בעצמו (הרעיון שלנו בעצם מחייב אותו לידי כך), הרי הוא משתתף במידה ידועה בגאולת הארץ על ידי הנהלת העבודה (הכסף שהוא הוציא על קניית האדמה נותן לו זכות שיתוף כזה במידה מעטה מאד, כי 'לא בכסף תגאלו' וגם 'הארץ לא תימכר לצמיתות').  שני הצדדים, מנהל העבודה והעובדים, עוסקים איפוא בעניין, שהוא משותף במובן המבואר לשניהם וקרוב במובן המבואר ללב שניהם ובמידה שווה.  היחס שביניהם צריך, איפוא, להיות יחס של אחים בדעה ובעבודה (בניגוד הכלכלי איני נוגע בזה, ראשית מפני שאני מתכוון בזה בעיקר לאותן החוות, שנוסדו לא לשם רווח כספי בלבד, ובייחוד שבשאיפת תנועתנו להלאמת האדמה ובכלל ברוח כל תנועתנו אני רואה שאיפה לטשטש לאט לאט את הניגוד הכלכלי).  המנהל הוא רק מנהל המקהלה, שעל פי תנועת הקנה שבידו מתאחדים כוחות הרבים לכוח אחד הרמוני, והעובד מוצא בעבודה ובמהלכה עניין שאין למעלה ממנו.  הוא מתחנך בעבודה ובידיעת העבודה, מתקרב אלהטבע קרבה בלתי אמצעית, מתחזק ומתחדש בגוף וברוח, כלומר הולך ושב לתחייה.

מובן, כי מתוך השקפה זו העיקר הוא לא העסק ואפילו לא האדמה, כי אם האדם – האדם שבעבודה, וכשם שלמנהל חשוב כי העסק יצליח ויפרח, כך, אם לא יותר, חשוב לו, כי האדם שבפועל והאדם שבו יתחדש ויתעלה.  הגנת העובד על כבוד האדם שבו אינה רק דבר שהנימוס החברתי בלבד מחייב אותו, אלא היא חובה הכרחית ועיקרית.  רגש הכבוד הזה אינו מצומצם כולו בהגנה זו בלבד, להיפך, הגנה זו אינה אלא הכרח לא רצוי ולא נעים.  עיקרו של רגש הכבוד לעצמו הוא בחובות שהעובד עצמו מקבל ומקיים אותן בעצמו, מבלי מעורר מן הצד, ביחסו הנאמן לעבודה ולמהלך העבודה, בעבודתו הרצינית והרצויה, ובכלל בכל הנהגתו הרצויה.  וכן הדבר מצד המנהל.  יחס כזה אל העבודה מצד העובד מרים את פריון העבודה במידה שאין כל יחס אחר יכול להשיגה. –––            א.ד. גורדון

 

13.  ליוסף אהרונוביץ

            כנרת, חנוכה תרע"ד

שלום!

במאמרי 'הקונגרס', במקום שמדובר על דבר הערבים, נפלה טעות, ששינתה לגמרי את כוונת הנאמר שם.  הנה המקום: 'אנחנו והם – בעלי ברית טבעיים:  יותר ממה שמאחדת אותנו האחווה הגזעית מבפנים, מאחדת אותנו השנאה כלפי חוץ'.  במקום המלים האחרונות המשורטטות[xx]  היה כתוב אצלי: 'מאחדת אותנו השנאה מבחוץ לשני הצדדים יחד'.

אולי לא הבעתי יפה את כוונתי, אבל אני חפצתי להגיד בזה, כי עמי אירופה התקיפים שונאים גם אותנו גם את הערבים יחד, ובכל הזדמנות רצויה, אם באמתלה להגן עלינו (גם אמתלה כזאת אפשרית במקום שיש אפשרות להרע!) או עליהם וכדומה, הם בוודאי ישתמשו להרע לנו ולהם יחד.  השנאה החיצונית הזאת מאחדת אותנו, כמובן לכל מי שרוצה להבין, יותר מכל קשרים פנימיים.  מטעם מובן לא ביארתי את דברי ביתר ביאור.

והנה, במקום הרעיון הזה, מובע במאמר הנדפס רעיון שלא עלה על דעתי – כי אותנו מאחדת השנאה, שאנחנו והם שונאים את העמים האחרים (המלים: 'השנאה כלפי חוץ' הלא אין להן מובן אחר).  לעולם לא אכתוב דברים כאלה.  השנאה אינה בעיני כוח מאחד ובכלל אינה בעיני כוח.  אני שונא את השנאה, בין בעצמי ובין באחרים, ואינני יכול להשלים עם הרעיון, כי בשמי כתובים דברים כאלה.

הטעות הזאת אינה נותנת לי מנוחה בכל פעם שאני נזכר בה.  הנני מבקש לתקנה, אבל באופן שירגישו בזה הקוראים.  איך לעשות את זה איני יודע, אבל אני סומך בזה עליך, כי תעשה את הדבר באופן רצוי לי, ואכיר טובה לך[xxi].

ושלום לך, ושלום לדבורה.

                 א. ד. גורדון

 

14.  לרחל בלובשטיין[xxii]

אור ליום ו', ט' אייר אתתמ"ד[xxiii], כפר אוריה

מילא!...

בקבלי את גלוייתך ממצרים, שלחתי לך על ידי טלגרף בלי חוטים בריאות הגוף ובריאות הנפש, –הקיבלת?

ראיתי את נפשך עומדת לפני גובה גבוה וזקוף, על עברי פי תהומות, מבקשת דרך לעמוד למעלה, למעלה, יותר נכון, חוגרת את כל כוחותיה לעלות בלי דרך, בשבילה המיוחד, הלא תסלחי לי, כי ניגשתי אליך ואלחץ את ידך –ההרגשת?

אחרי כן ליויתי אותך הרבה בדרכך, – הראית?

ועודך בודדה!

זה לא כבר דיברנו על דבר קנוט המסון ועל דבר הסודיות של טיפוסיו, אז אמרתי:  יש עומק עמוק מסודיות, ויש גובה גבוה מבדידות.  הנך מבינה?

הפעם לא ארבה דברים, אף כי יש לי הרבה עניינים להגיד לך.  ראשונה, אינני בטוח כי המכתב יתקבל, ושנית אני קצת 'ברוגז' עליך.  אבל לא עתה העת לדבר בזה, מילא!...

אגב אורחא.  ה'לעזאזל' שלך אָפייני לך אולי לא פחות ממה שה'מילא' הוא אָפייני לי.  אבל שני אלה הם גדָלים שאין להשוותם אהדדי.  בכלל סובר אני, כי נפשות, שיש לכל אחת דבר משלה, הן גדָלים בלתי נמדדים אהדדי.

אבל צריך לגמור, הן אַת, בכתבך אלי ראשונה, לקחת טון גבוה, גבוה, ואני, בן תמותה פשוט, מדבר תמיד, כידוע גם לך, בטון עמוק, עמוק.  והיה כי אאריך, אוכל להיכשל ולהוריד חס ושלום מן הטון שמינית שבשמינית ולהביא דיסוננס לעולם!

ואולי כבר הורדתי וכבר הבאתי? האני יודע?

בריאותי, כמדומה, הוטבה קצת, וכמדומה, הולכת וטובה.

א. ד. גורדון

 

בכל אופן כתבי, כתבי באיזה טון שתרצי.  יש שאני חושב כי טון כזה יוכל לבוא גם מעומק יפה.  אני עוד לא ביררתי לי את זה.  אין לך צורך לברר לי.  הטון בעצמו יברר לי.  שנים-שלושה מכתבים ממך יספיקו לי.  בכל אופן אין לך לשנות את הטון, אם זה טון נפשך, אפילו אם רק ביחס אלי.

רב שלום לך מבנציון.

 

מובן כי מכתבי זה הוא רק מעין כניסה בדברים.  אקווה, כי מכתבי השני יהיה יותר עשיר בתוכן.  אקווה, כי חליפת מכתבים זו תועיל לשנינו לברר לעצמנו הרבה דברים, הרבה חיים.  מובן כי הרבה תלוי בך, בהשקפתך על חליפת מכתבים זו, ועד כמה שאַת מוצאת בה עניין.

 

15.  לרחל בלובשטיין

            ה', י"ד סיוון אתתמ"ד[xxiv], כפר אוריה

רחל,

אני עובר לסדר היום.  אני לא העלבתי אותך ולא חשבתי להעליב, ולא כתבתי דברים העלולים להעליב בלי ביאורים.  צר לי מאד שיש בינינו איזו אי-הבנה, אבל בביאורים, בדברים, כפי שאני רואה, אין לתקן את זה, - די! סוף סוף אנחנו שנינו, חושב אני, עומדים למעלה מכל זה.

כתבי לי יותר מכל אשר אתך.  הן יש לך עתה כל כך הרבה עניינים, ועניינים כל כך חשובים.

'נשרפו הגשרים' – את כותבת, למה? האם אין גשר בין ארץ-ישראל ובין כל העולם, בין היהודי ובין כל האדם? האם אין לאדם חלק בכל העולם ובכל החיים? האם אין אירופה שלך, בעת שאתה חי בה, כמו ארץ-ישראל, או האם אין ארץ-ישראל של בן אירופה, בעת שהוא חי בה, כמו ארץ מולדתו? יש גבולים לאומיים, יש גבולים חברותיים, אבל רק ביחס לצורת החיים אבל לא ביחס לחיים עצמם, לא ביחס לחיי עולם.  את צורת החיים שלך לא יקחו ממך בכל מקום שתחיי, בכל מקום יהיו חייך – חייך, ולמה לא תחיי באירופה כמו שאַת חיה בארץ-ישראל? למה זה אַת מבטתעל הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מעבר, כעל זמן של הכנה לחיים ולא כעל זמן של חיים? בכלל, רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר לחיות וכן הלאה.  אבל השקפה זו לא נכונה היא.  כבר דיברנו בזה במקצת ביפו.  עוד אז אמרתי לך, כי לפי דעתי, הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: 'בכל דרכיך דעהו'!בכל מה שהאדם עושה, בכל מקום ובכל זמן –הכל הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם.  הנה אַת עכשיו באירופה – האם רק ללמוד אַת צריכה שם? הלא גם לחיות אַת צריכה שם! סוף סוף אירופה הלא היא עולם מלא, סוף סוף האדם באירופה הלא הוא אדם, – האם אין בכל זה בכדי חיים, בכדי חיים, בכדי חיים עשירים? או היש מקום בעולם שאין שם בכדי חיים, בכדי חיים עשירים למי שיש לו נפש חיה ועשירה? מלבד זאת הלא יש לך שם או יהיו לך שם חברים וחברות – האם צריכה אַת לעמוד רחוק מהם, אפילו אם, למשל, אין דעותיהם כדעותיך או אין רגשותיהם כרגשותיך? האם אין אַת צריכה למצוא את חייך אַת בתוך חייהם הם? האם חייך אַת לא ימצאו די יניקה בתוך החיים ההם ולא יסולו להם דרך בתוך החיים ההם? שתי שנים ומחצה, שתלמדי באירופה, אם תאבדנה מתוך חייך, הרי זו אבידה שאינה חוזרת לא רק ביחס לחיי שעה, כי אם גם ביחס לחיי עולם.  תקופות החיים של האדם הרי הן דומות לשכבות הגיאולוגיות: כל שכבה היא שכבה לבסיס שלמעלה ממנה.  ואם, למשל, בשכבת השחם (גרניט) אין לכאורה סימני חיים, אבל כמה אש יש בו וכמה כוח צפון בו בשביל הארץ כולה!

כן, רחל, חיי באירופה, חיי בכל כוח נשמתך!  אל תיראי פן יחולל על ידי זה משא נפשך, פן יֵצא מזה הפסד לאשר אַת מבקשת בארץ-ישראל.  להיפך, אַת תביאי לארץ-ישראל, בשובך, לא רק מה שלמדת במשך שתי שנים ומחצה, כי אם דבר הרבה יותר חשוב – מה שחיית באירופה במשך שתי שנים ומחצה, שתי שנים ומחצה של חיים!

שאלה אחת קטנה לי אליך – כי תכתבי לי רק מכתבים סגורים.  עד כמה נכון מה שכתבתי במכתבי הקודם, כי נפשות, שיש לכל אחת דבר מה משלה הן גדלים בלתי נמדדים אהדדי.  הן אַת, בחייך הפנימיים, מתרחקת מעיני אחרים יותר ממני.  אַת, למשל, אינך סובלת, כי אחרים, ואפילו אנשים קרובים לך, יֵדעו את צרת נפשך וכדומה, ואני, כידוע לך, אינני כל כך מקפיד על דברים כאלה.  לפי זה היית אַת, לכאורה, צריכה לשנוא מכתבים גלויים ואני לא.  ובמציאות הדבר ממש להיפך: אַת, כפי שנראה, אוהבת מכתבים גלויים – ואני אינני סובלם!  אינני אוהב לא לכתוב ולא לקרוא מכתבים גלויים.  אני אמרתי לך, כי אני חי במכתבים.  וכשאני כותב מכתב גלוי לא מעניני עסק, נדמה לי שאני חי ברחוב.  וצריכה אַת לדעת, כי אני חי לא רק בכתיבת מכתבי אני, כי אם גם בקריאת מכתביהם של אחרים אלי.  אקווה, כי תעשי לי את ההנאה הקטנה הזאת.

 

אבקש לבלי לחכות לתשובה למכתביך, כי אם לכתוב בכל עת שיהיה לך צורך בזה.  הלא יודעת אַת אתהפוסטה של כפר אוריה, ואם נחכה עד שנקבל תשובה על מכתבינו, נוכל לקבל מכתב, למשל, אחת לשני חדשים.

ושלום לך, רחל.

     א. ד. גורדון

 

16.  לרחל בלובשטיין

            ערב יום הכיפורים תרע"ד, יפו

רחל,

היום קיבלתי[xxv] את מכתבך.  והיום הנני ממהר להשיב לך.  ערב יום הכיפורים, ומצב הנפש כל כך מתאים!  אם אומר לך: 'לשנה טובה!' – אבל היש צורך לאמור? אבל בין כך ובין כך אַת תהיי ברוכה! מכתבך בא לי כל כך בעיתו!

יחסי אליך לא השתנה, לרעה בוודאי לא.  בכלל, אני אינני מן המשתנים במובן זה, בזה תוכלי להיות בטוחה.  אולי השתנה יחסי אל עצמי, – אבל עם עצמי יש לי תמיד חשבונות פרטיים, מסובכים וקשים.  ואם יחסי אל עצמי נעשה על ידי כך ועל ידי סיבות אחרות יותר רציני – אין רע.

'אַפּטיה', 'ייאוש' – אין דבר!  במקום שיש ספקות, במקום שיש ייסורים, חבלי שאיפה גדולה, – שם יש דבר מה.  אינני יודע, אם ייאושך הוא ממין אותם הספיקות, שרימזתי עליהם במקום שדיברתי על דבר התלהבותך, בכל אופן בוודאי לא רחוק מהם.  אני יודע את טעם הייסורים האלה.  אם פירותיהם גדולים או לא, אינני יודע, אבל פירות בוודאי הביאו לי ומביאים.  הרבה פקפקתי בדבר אם להגיד לך מחשבתי עליך, כי תבקשי גדולות: דברים כאלה אינם בכלל אמירה לאחר.  אבל אני מרגיש, כי אַת אומרת זאת לעצמך, ואם כי לא לחינם.  מעצמך תביני, כי לא בעלת מוניטין הייתי חפץ לראות בך, – וזה מה שהביאני אז להרהר קצתאחרי התלהבותך.  אבל גדולות אני מבקש.  לא ארבה בזה דברים, רק אומר לך: חזקי ואמצי!  לפעמים גם דברים יש בהם כוח לאמץ ידים רפות, בייחוד אם אינם רק דברים.

בעוד ימים מספר הקבוצה עוברת מכפר אוריה לתל-עדס[xxvi]  אשר אצל מרחביה.  אינני יודע אם גם אני אהיה שם.  לפי שעה אדריסתי על שם 'הפועל הצעיר'.

ושלום לך, רחל, וברכה!

ידידך כאז כן עתה

     א"ד גורדון

 

פ. ס.[xxvii]

הייתי חפץ, כי תכתבי לי ביתר פרטות וביתר בירור, מה הביאך לידי אַפטיה וכו'.  בכלל הייתי מבקש, כי תכתבי ביתר פרטות וביתר בירור.

 

17.  לרחל בלובשטיין

            ד' שבט אתתמ"ד[xxviii], כנרת

רחל,

זה עתה קיבלתי את מכתבך, ששלחת לי על שם 'הפועל הצעיר', ואני ממהר לענות לך, כי באמת זה זמן רב אשר לא כתבתי לך.

אולם קודם כל – מעט דברי-מוסר.  כותבת אַת: 'ומכתבַי בשבילך – אין לך צורך (ועוד בהטעמה) בהם, כי גם מלחמותי הפנימיות, גם ייסוּרי וגיל נצחוני – כל זה כה ילדותי וכה ישן נושן לגבי דידך'. – שפטי אַת לאיזה עונש אַת ראויה בעד דברים כאלה.  לוּ האמנתי כי אַת באמת חושבת כך, הייתי חושב את הדברים האלה לעלבון גדול, אלא שאני מתנחם, כי רק קפריסה של ידידות יש כאן, ואני סולח לך.  הגיעי בעצמך, לוּ הייתי כך מתייחס למכתביך, לוּ הייתי מתייחס כך אל נשמתך, אל עולמך, – האם הייתי כותב כך? האם כך דרכי? הלא להיפך, הלא לעתים לא רחוקות התאוננתי לפניך על אשר אַת ממעטת כל כך לגלות לפני את עולמך הפנימי, את 'מלחמותיך הפנימיות, גם ייסוריך וגיל נצחונך".  אם חפצה אַת לכפר את פני, צריכה אַת מעתה להיות יותר גלוית-לב ונפש במכתביך אלי.

כתבתי לך פעם, כי בחיים אין לנהוג מנהג של בגדי חג, שלובשים אותם רק לפרקים ובמקומות ידועים.  החיים ניתנו לנו לחיות אותם בכל זמן ובכל מקום, ובכל מצב יכול אדם למצוא את החיים הגדולים, אם לבקש רוצה אַת, את החיים העליונים, שהוא מבקש.  מצד זה צריכה אַת להשתדל לחיות בטולוז, כאילו אַת בארץ-ישראל.  יש לך מטרה, היכולה להיות גדולה (הדבר תלוי בך), – ומדוע לא יוכלו חייך שם להיות גדולים כמו בארץ-ישראל?'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה'.  שמחה של מצווה נחוצה לך שם – והמצווה היא אותה המטרה שאַת שואפת אליה שם.

מה אַת לומדת? הלומדת אַת ציור? העושה אַת חיל באמנות? העושה אַת חיל בעבודת האדמה? מעניין אותי מאד לדעת דרכך באמנות ובעבודת האדמה.

ובאמת אני לא כתבתי לך, מפני שאת לא כתבת לי.  לא מפני שאני מתחשב עמך כל כך – בכך דווקא אין דרכי – אלא שמצב נפשי הוא כך. – אין חפצי להתאונן, ואין חפצי לגרום לך צער, כי מצב נפשי הוא כך, שהייתי רוצה להתרחק מכל, להתבודד, 'לצלול בשיכחה ולהירדם'[xxix].  עכשיו אני עונה רק למי שכותב לי.  אם חפצה אַת לקבל ממני מכתבים, כתבי לי.  ואל תאמרי אין לי צורך במכתביך – אהיה 'ברוגז'.  אם באמת יש לך צורך במכתבי, אינך יכולה לחשוב כי אין לי צורך במכתביך.

הקוראת אַת את 'הפועל הצעיר'? הקוראת אַת עברית בכלל? מעניין אותי לדעת דעתך על מה שכתבתי ב'הפועל הצעיר' על דבר הקונגרס.  כמובן, שלא על דבר ערך המאמר אני מדבר, כי אם על אותם הרעיונות שהבעתי בו.  איך אַת מתייחסת לכל זה? מעניין אותי לדעת אם כדאי היה לכתוב מה שכתבתי, ואם כתבתי באופן שהיה כדאי לכתוב.  הלא תביני, שבעת שאדם מוציא מתוך לבו מה שנחשב לקדוש בעיניו, קשה לו לחשוב: אולי נתחלל הדבר על ידי כך, אולי היה יותר נוח לו להישאר במקומו. – היש לך שם ספרים עבריים?

תודה רבה לך בעד תמונתך.

שלום לך, רחל!  היי בריאה ושמחה!  חזקי ואמצי, – עלה תעלי!

     א. ד. גורדון

 

אני עתה בכנרת, כמו שראית בראש מכתבי.  וכתבתי היא לכנרת על שמי.

 

18.  לרחל בלובשטיין

            כנרת, י"ב ניסן תרע"ד

היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, היתה לי כשהיא לעצמה מעין חג.  חייתי במכתבים – כאשר הגדתי לך פעם וגם כתבתי – כמו שאני חי בטבע.  כשהיו ייסורים באים אלי – והם אצלי אורחים תדירים, – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחיד כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב מכתב לאחד מידידי.  ולאו דווקא ממה שלחץ את לבי – מזה דווקא לא הייתי מדבר – אלא כך, מעניינים הקרובים אל לבי.  ושני אלה היו מביאים לי את ההרגעה הדרושה, את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל, את ההשתתפות בצער העולם ובשירת הצער העולמי.

 

עתה כמעט שלא נשאר לי אלא הטבע.  זה מזמן-מה הולך ופוחת אצלי הרגש לכתיבת מכתבים.  וכשאני מעלה על זכרוני את המכתבים שכתבתי אליך, לא אוכל להגיד כי היו בהם הרבה כאלה, שכתבתים באותה הרוח, באותם החיים, שהייתי רגיל לכתוב קודם.

מה גרם לכך?  קשה להגיד, קשה לי לברר לעצמי.  ואולי זה רק חולשה עוברת.  בכל אופן גרמו לזה הרבה היחסים שביני לבין האדם.  אני הולך ונסגר יותר ויותר בתוך עצמי.  מי אשם בזה, אני או אחרים? איזה הבדל? יותר מדי אני מבקש את האדם, את הנפש.  אַת כתבת לי פעם, כי ישנם כאלה, הכורעים ברך לפני.  אבל לא זה אני מבקש.  אני אינני אוהב ברכים כורעות אפילו לפנַי.ואולי לפנַי עוד יותר קשה לי לראות.  אני מבקש לב דופק, נפש חיה.  אני הייתי חפץ, כי בני האדם יימשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה.  אלה הם יחסים גדולים הנאים לאדם, אם הוא באמת נזר היצירה.  ואל תאמרי כי אני דורש יותר מדי, כי אני דורש מבני האדם כי יהיו בני עליון.  לא!  אני רק דורש כי יהיו טבעיים, אמיתיים, ככל אשר בטבע.  בטבע אין גדול וקטן.  שם הכל גדול, הכל אמת.  בטבע אין יודע מי גדול ממי: הכוכב או התולעת.

ואת זה אינני מוצא.  והדבר היותר קשה הוא, שאינני מוצא לא רק באחרים, כי אם גם בעצמי.  רק בתוך הטבע אני מוצא את זה, וכשאני בתוך הטבע, אני מוצא את זה גם בעצמי.  שם אני גדול ככוכב וכתולעת.

 

אבל איזה נשמה מוזרה נתן בי אלוהים, שהיא נמשכת דווקא אל האדם, אל נפש האדם, נמשכת – ונכווה או נקפאת מקור.  יש שנדמה לך: הנה האדם, הנה הנפש.  אבל די בדיבור אחד, במלה אחת, במבט אחד, בתנועה אחת, –  ואתה רואה תהום בין נפשך ובין הנפש ההיא.  ואתה נופל לתוך התהום, נופל ונשבר כחרס הנשבר.

ואל תאמרי: כך הוא האדם, כך הוא על פי עצם מהותו, ואין לשנות מה שעיוות הטבע.  לא!  אל תוציאי דיבה על הטבע!  'אלוהים עשה את האדם ישר' – רק התרחקותו של האדם מן הטבע הביאה אותו לידי כך.  את זה אני רואה מעצמי, מנפשי, ואת זה אני רואה גם מאחרים, מכל נפש-אדם חיה.

ואת זה הייתי רואה, כשהייתי כותב מכתב, ויש שאני רואה גם עתה.  הנה אני יושב וכותב, – ואני רואה לפני נפש, רק נפש, והנפש גם היא כולה טבע.  אין הסתתרות ואין התראות, אין קטנות, ואין נימוסיות, אין חבלי בני אדם לא מצד זה ולא מצד זה.  רק נפש מדברת ונפש שומעת.  או גם דיבור אין, אבל יש יותר מזה:  יש נפש וטבע כאחד.

אולם מאיזה זמן, כאשר אמרתי למעלה, נתקלקל גם זה.  עתה במקום מכתבים ליחידים אני כותב לרבים, לדפוס.  ואל תחשבי, כי אני שכחתי את הנפש היחידה בשביל הנפש הקיבוצית.  לא ולא!  אלא שאני רואה ונוכח יותר ויותר, כי הנפש היחידה נשגבה ממני, כי הנפש היחידה היא בשבילי 'הקערה שבשמים'.  ובעל כרחי, מתוך כאב לב ומתוך נפש פצועה, אני מבקש לי מפלט בתוך הטבע, בתוך דברים לרבים, בתוך עצמי.

ובדברי לרבים אני מדבר באמת גם לנפש היחידה, שהרי הרבים הם סוף סוף סכום של יחידים, אלא ששם אין הרבים רואים אותי ואין אני רואה אותם.  שם באמת רק נפש מדברת ונפש שומעת.  שם יש פרספקטיבה, אבל צריך להוסיף גם זה – פרספקטיבה יותר מדי רחוקה.  אולם לעומת זה שם יש לנפש מרחקים לאין גבול.  וזה המקום היחיד, שאני מוצא בו תנחומים מכל מה שאני סובל בחברת האדם (אם באשמתי או באשמת אחרים או באשמת שני הצדדים יחד, – הרי אין הבדל).

ואם חושבת אַת, כי שם אינני סובל, אינך אלא טועה.  ייסוּרי נפשי ישיגוני גם שם, אבל, כמובן, בצורה אחרת, ושם יש להם צביון אחר, שם הם באים מספירה יותר עליונה.  וזה בא לה לנפשי העלובה עקב מה שהיא מבקשת את האמת – האמת ההגיונית, הנפשית והאמת שבחיים – ואת הטוהר היא מבקשת.  טוהר כעצם השמים ואמת כעצם החיים, כעצם האין-סוף.  את היופי אין עלובה זו מבקשת או אינה יודעת לבקש.  וכשהיא רואה – כמה כיעור פנימי, עמוק יש לפעמים במה שמעריצי היופי קוראים לו יופי, אם רק צורתו די יפה, - היא כמעט שונאה את היופי.  לקויה היא עלובה זו, כמו שאַת רואה, אבל כמה היא נענשת!  קשה למצוא את האמת ואת הטוהר, – אוי, כמה קשה לה לעלובה זו למצוא את אלה בעצמה!

אולם אלה הם החיים, עליות וירידות, ספקות, מלחמות, אבל גם נצחונות ידועים.  ובזה אני חי.  וכשעולה לי באיזה מידה לכתוב מה שאני רוצה, אני מרגיש את עצמי טוב, חגיגי.

מעין חג כזה לי עתה; כי שלחתי דבר חדש ל'הפועל הצעיר', דבר לא חשוב כל כך, אבל מצאתי בו צורך, אולי צורך השעה.  זה היה לפני הצהרים.  ואחרי הצהרים עבדתי גם כן טוב, ובערב ישבתי לכתוב אליך.  חפצתי לקיים את המאמר: 'נגיד פרזלא כד רתח'.  וכמדומה, כי לא טעיתי בחשבוני.  המכתב הזה אולי יעלה לי יפה, אולי יהיה יותר חי.

ועוד דבר אחד.  גם מכתבך האחרון יהיה לי בזה לעזר.  אַת קצת פתחת לפני את לבך.  אין לך דבר, שאני מוצא בו סעד רוחני, שאני מוצא בו כוח לשאת את ייסורי נפשי, כמו התגלות לב סובל ייסוּרים.  כשאני מתאמץ להרים את חברי, אני מתרומם גם בעצמי.  בלי זה יותר קשה להתרומם, על דרך שאמרו: 'אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים'.  וזה לך תשובה על אשר אַת כל כך יראה לצערני.  למה?

הנה אַת מתאוננת על חוסר מקוריות.  אבל בשביל לדבר בזה, עד כמה שאפשר לאדם לדבר על מה שגנוז בסתרי הנפש של חברו, הלא צריך לי לדעת יותר את נפשך.  הן על פי האמת שאני מכיר אותך לפי הערך מעט מאוד, אם כי אני לוקח לי רשוּת לחשוב, כי אני מבין אותך הרבה.

לפי שעה אוכל להגיד לך, כי עד כמה שהספקתי להכיר אותך, אינני יכול להסכים להנחתך, שאין בך תוכן עצמי, מקורי.  אוכל להגיד לך, כי אני למדתי הרבה מתוך נשמתך, ואין למדים ממה שאין בו תוכן.

חושב אני, כי תוכן נשמתך הוא בעיקר מה שמתחת למפתן ההכרה.  יכול להיות, כי מהלך הזרם של מה שמתחת למפתן ההכרה, של ה'שמן למאור', אל תוך ההכרה אינו כל כך מהיר אצלך, ואין המקוריות המוכרת כל כך גלויה, אבל מקורית אַת בחיים, במעשים בלתי-אמצעיים ובהרגשות בלתי-אמצעיות.  אני כך חשבתי עוד קודם, וכמדומני, כי מעין זה רמזתי לך באחת משיחותינו.

ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך.  מקוריות בחיים, מקוריות בלתי-אמצעית היא אולי יותר חשוּבה ממקוריות מוּכרת, ממקוריות שבמחשבה ושבכשרון.

יוכל להיות עוד דבר אחד.  יוכל להיות, כי כוח מחשבתך וכשרונך לא נתבשל עוד, כי עוד לא נגמר בניין עולמך.  ישנם כשרונות, שאינם באים לידי גמר בישולם אלא בזמן מאוחר מאוד.  הנה, למשל, מנדלי מוכר ספרים.  בחיבוריו הראשונים אין רואים כלל אותו הכשרון, שנגלה בו אחרי כן, אין רואים בהם מקוריות כלל.

לפיכך, כאשר יעצתיך ללמוד ציור לא יעצתיך כל כך בשביל ההווה כמו בשביל העתיד .  ובפירוש אמרתי לך פעם: אולי בזמן מן הזמנים יתעורר בך חפץ לצייר, כי אז תהיה לך היכולת לעשות זאת, כי תהיינה לך הידיעות הדרושות וההתכשרות הדרושה.

אינני חפץ לעורר בך תקוות, שאינני בטוח, כי אינן דמיונות.  בכל זאת אני סומך על הגיונך הבריא, ואני אומר לך: מי יודע? אולי דווקא יש בך כשרון מקורי, ודווקא מפני שהוא מקורי, קשה לו למצוא את הדרך לבוא לידי גילוי, קשה לו למצוא את עצמו.

אני, כאשר כתבתי לך פעם, בוּר גמור באמנות.  ובכל זאת אתרשה להגיד לך מחשבה אחת בעניין זה.

הקונגרס היה, כידוע לך, באחד האוּלמים היותר מפוארים שבוינה.  והנה בשבתי שם הרגשתי, כי האולם מדבר דבר מה או שר, ועל הרוב נדמה לי,שהוא צועק, מה – אינני יודע, כי אינני אמן, - אבל נשמתי שותקת, ולא עוד אלא כאילו קול האוּלם מחריש והומם אותה.

אז חשבתי: אולי לא צריכה האמנות להיות מדברת, כי אם שותקת.  אולי, לא נפש האמן צריכה לדבר מתוכה, כי אם נפש הרואה צריכה לדבר למראה פניה, כמו שהיא מדברת למראה פני הטבע השותק.  מובן, כי המלה 'מדברת' ביחס לנפש הרואה אינה הולמת יפה את כוונתי, כי פה יש יותר מדיבור וגם יותר משתיקה.

ואולי לאמנות כזאת, לאמנות שותקת, לאמנות שאינה מגידה לכאורה כלום, אלא שנפש הרואה מגידה על ידה הרבה, - אוּלי לאמנות כזאת נועד כשרונך, שיש בו יותר מיסוד הבלתי-מוּכר מאשר מיסוד המוּכר.

ועוד פעם הנני סומך על הגיונך הבריא, אם, אולי, אין זה אלא דמיון.

ומכיון שנגעת בעניין המקוריות, אגיד לך עוד דבר אחד.  אני בכלל רואה בדרך החינוך לילדים ובדרך החינוך העצמי מגרעת אחת גדולה מאוד, לפי דעתי: משתדלים יותר מכל 'לפתח' אם את אחרים או את עצמם.  ממלאים את המוח ידיעות, דעות, מחשבות,–הכל מן המוכן.  הקריאה המרובה יותר משהיא מביאה תועלת היא מזיקה, כי היא מחלישה את העבודה העצמית של המחשבה.  בייחוד פוגמים בנפש הקורא אלה הספרים, הקרובים לה על פי רוחם, מפני שהיא נשפעת מהם יותר ומשתעבדת להם יותר.אני, למשל, חושב, כי קנוט המסון משפיע עליך יותר ומשעבד את נפשך יותר מאחר, דווקא מפני שהוא קרוב מאוד אל נפשך.  אבל הדבר הזה מזיק, אַת אינך קנוט המסון ואינך צריכה להיות, אבל דווקא מפני קרבתך אליו, קשה לך למצוא את שלך.  וכן גם יתר הסופרים והמשוררים, הקרובים אליך.  אליהם צריכה את בייחוד להתייחס בביקורת מושכלת ולהיזהר מהשפעתם עליך.

מובן, כי אני לא באתי לתת לך בזה כללים או חוקים; אני רק חפצתי לתת דחיפה למחשבתך העצמית.  אם זה עלה בידי, אשמח מאוד.

בנוגע לעברית, הייתי מיעץ לך לקרוא את התנ"ך על הסדר, כמו שקוראים תהילים, בכל יום חמישה או עשרה פרקים – כמה שיש זמן וחשק, – מבלי להשגיח אם ברור לך פירוש המלות והעניין או לא.  כך עשו הרבה סופרים ולא-סופרים, עד כי היו כאלה, שידעו את התנ"ך בעל פה.  הדבר הזה יביא לך תועלת מרובה מאוד.  גם בספרי האגדה היית צריכה לעיין הרבה או לקרוא הרבה. –––

 

19. ליוסף אהרונוביץ

            כנרת, אסרו חג של פסח תרע"ד

ליוסף אהרונוביץ, שלום

בודאי קבלת את מאמרי 'מקוצר רוח'.  אקוה, כי תעשה את בקשתי להדפיסו בגליון אחד.

שומע אני מצדדים שונים התאוננות על י' ר', שדרכו בכלל להתיחס אל הדבר המבוקר על ידו, כמו שהתיחס לפועלי מרחביה[xxx];  ועל המערכת, שאינה נותנת אלא בקושי גדול להעמיד את הדבר על על אמתו; שבכלל אינה נותנת אלא בקושי גדול מקום למה שאינו לפי רוחה המיוחדת של המערכת.  את הדבר הזה שמעתי מאנשים, שאין להם שום נגיעה בדבר, ושאני מכבדם מאד.  ומצדי צריך אני להוסיף, כי יש אשר ההתנפלויות ב'הפועל הצעיר' על אנשי מלחמתנו, כמו על לבונטין[xxxi],  ובקר[xxxii]  וכדומה, עושות רושם קצת לא נעים.  יש פרטים, כמו, למשל, בפרטים הרבים שבמכתב מהרטוב, שיש בהם ריח של לשון הרע, של רכילות, וכן גם במקומות אחרים.  יודע אני ומבין, כי קשה להיזהר בכמו אלה בשעת פולמוס של דברים וגם קשה להבחין, ובכל זאת.

אקווה, כי מעצמך תבין, כי לא מתוך איזה רגש לא רצוי אל י' ר' או אל המערכת כתבתי את הדברים האלה, כי אם להיפך, מפני הכבוד ומפני ש'הפועל הצעיר' יקר לי.  חושב אני, כי כדאי לאדם מן הצד, הרואה לפעמים יותר ממה שרואים העובדים בפנים, להגיד מה שהוא רואה לאשר בפנים.

היה אצלנו יוליוס סימון[xxxiii]  ושוחחנו עמו קצת.

השיחה היתה מעניינת ונאה.  העיקר, כי לא היה בה שום רשמיות, הפוגמת כל כך בשיחות מעין אלה.  כולנו – כשלושים איש היינו או יותר – הרגשנו, כאילו יש כאן שיחה בינינו לבין עצמנו, הבאה לברר את העניינים, שרצוי לנו לבררם.  מה גרם לכך? איני יודע, אבל עובדה היא.

 

העיקר, מה שראינו צורך לברר הוא, כי ההבדל בינינו ובין מתנגדינו הוא לא, כמו שחושבים, בזה שאנחנו פועלים והם נותני-עבודה, כי אם בהשקפותינו על העבודה היישובית בכלל.  אנחנו רואים בעבודה היישובית יצירה והם רואים בה עשייה.  כאן, בהבדל הקטן הזה, מונח השורש לכל ההבדלים והניגודים הגדולים שבינינו לבינם, בכל מעשינו ובכל חיינו. אפילו אותו הבדל יסודי שבינינו ובינם:  שאנחנו עובדים והם אינם עובדים – נובע מתוך ההבדל הראשי הזה.  כי לא פועלים במובן הסוציאלי אנחנו, כי אם עובדים במובן הלאומי.  כי רק מתוך השקפתנו על עבודת התחייה הלאומית כעל עבודה של יצירה באנו לעבוד, ולא מתוך השקפה סוציאלית כלכלית.

את הדבר הזה, כמו שראינו מתוך השיחה, יש ויש צורך לברר, אף על פי שלכאורה הדבר ברור.  מצד אחד נותן מקום לטעות מצבנו בתור עובדים, שאין העומדים מבחוץ יכולים להבדיל בינו ובין מצבם של פועלים על בסיס כלכלי בלבד.  ובפרט שהרבה מדרישותינו הן בהכרח דומות לדרישות סוציאליות של פועלים סתם, ויש גם בקרבנו חלק ידוע, הדוגל בשם הסוציאליות.

ומצד שני, אין המושג 'יצירה' ביחס לעבודה היישובית שלנו ברור כל כך.  יש קוראים 'יצירה' למה שנעשה בהיקף גדול; העיקר בעיניהם הכמות, ההיקף, ההרכבה המרובה.  מתוך השקפה כזו יש קוראים, למשל, ל'בחריה'[xxxiv]  יצירה.  אלה הם, כמובן, בעלי השגה קטנה.  בעלי השגה יותר גדולה יקראו יצירה, למשל, לחפירת תעלת סואץ או פנמה.  אבל די לקרוא בשם תמונה אחת קטנה של צייר גדול או יציר חי קטן אחד; די לקרוא בשם, מצד אחד, פנמה, ומצד שני, למשל, נמלה חיה, בשביל לראות את ההבדל התהומי בין שתי אלה.  מתוך ההבדל הזה אנחנו עושים ודורשים אחרת ממה שעושים ודורשים אחרים, – אחרת במידה כזאת, עד שאנחנו כאילו מדברים בלשון אחרת.  מוכרחים אנחנו לעבוד בעצמנו ולדרוש כזאת מאחרים; מוכרחים אנחנו לדרוש הלאמת האדמה ועוד דרישות ראדיקליות; מוכרחים אנחנו בכלל להיות קיצוניים בהחלט.  כך דרכה של יצירה חיה, ואין דרך אחרת לפניה.

וכך צריכה להיות הציונות בכלל, אם באמת יצירה היא.  העשייה, להיפך, דרכה להתפשר ומוכרחת היא להתפשר, אם רוצה היא למצוא דרכה בחיים.  העשייה פורטת את החיים לחלקים, חלקים חשובים ובלתי חשובים, מוקדמים ומאוחרים, וכן הלאה.  לא כן היצירה, ביציר חי נולד הכל בבת אחת, מתפתח וגדל בבת אחת, במידה אחת ובאופן אחד.

 

20.  לועדה לחיזוק החינוך העברי בא"י

תרע"ד

אדונים נכבדים

שלחנו מחאה לקורטוריום בברלין[xxxv]  והעתקים ממנה –לועד הפועל הציוני בברלין, למערכת 'הפועל הצעיר' ולמערכת 'האחדות'.

נוסח המחאה, כאשר תראו מן הרצוף בזה, אינו נוסח רגיל במחאות בכלל, ואולי גם אינו מתאים בשלמות למחאה זו, אם לראות בה רק מחאה במובן הרגיל.  אולם אנחנו לא יכולנו אחרת.  עמידתו עלדעתו של פאול נתן[xxxvi]  הוכיחה, כי הרגשתנו לא הטעתנו.  מחאה בלבד היא כאן כמעט שלא במקומה, ובכל אופן מעליבה מאוד.  מה שהבענו אנו הוא יותר ממחאה:  יש בו מעין התראה.  ואת הדבר הזה נבאר בזה.

אם למלחמה – למלחמה!  מקום המלחמה הוא, כמובן, לא בברלין, כי אם בחיפה, והאויב שאנחנו נלחמים בו בעיקר, הוא לא הקורטוריום, כי אם התלמידים – ובמידה ידועה גם המורים – אשר יעיזו להיכנס אל הטכניון, כל זמן שהלשון העברית לא תהיה שלטת בו.  אנחנו לא נשתמש בכוח האגרוף, במעשי אלמות, אבל יש גם די אמצעים תרבותיים לצורך זה.  מובן, כי אין לנו עוד תכנית ברורה ומסויימה, שאין עוד צורך בה לפי שעה.  אולם כשתגיע השעה, כשיִוָלד הצורך, – תהיה גם תכנית וגם סידור הכוחות וכו'.

אנחנו מודיעים לכם את זה, אבל לא בשביל שתשתתפו עמנו במלחמה פרטיזנית זו בפועל ובמעשה.  חושבים אנחנו, כי מוסדותינו החינוכיים בארץ-ישראל, בתור מוסדות רשמיים, אינם צריכים להשתתף במלחמה כזו באופן אקטיבי.  כל מה שאנחנו מבקשים מהם היא עזרה פסיבית:  שהם לא יתפשרו עם האויב, לא ישלימו עם המצב ולא יתנכרו לנו, אפילו אם ירגישו בזה אחרים.  פשרנות ופחדנות הם המיקרובים הראשונים של כל רקבון, ואין צורך לומר, שאינם יכולים להנחיל נצחון או כבוד לבעליהם.  'אם למלחמה – למלחמה! ' – צריכה להיות גם סיסמתם של כל מוסדותינו החינוכיים בארץ-ישראל, אם כי אופן מלחמתם צריך להיות אחר.

אולי לא למותר, כי תחוו לנו דעתכם על כל האמור בזה.

     בשם הסתדרות פועלי הגליל

     א. ד. גורדון

בתור כותב המכתב אני מרשה לעצמי להשתמש בהזדמנות זו להעיר את הוועדה וגם את מרכז המורים על עניין אחד, הקרוב מאוד לעניין שלפנינו, אף כי לא מצדו החינוכי, אבל מצדו המדיני וגם מצד שהוא נוגע במוסד חינוכי.  אני מדבר על דבר מסירת הגימנסיה בירושלים לחסותה של צרפת.  למה?בשביל התועלת הזמנית, שהדבר הזה יכול להביא לגימנסיה? האם אין מנהלי הגימנסיה מבינים, מה ערך הטובה, שממשלות חוץ באות לעשות לנו בארץ-ישראל? האם אינם מבינים מה אלה מבקשות? –בביתן הן אין אלה כלל כל כך נדיבות, כל כך מוכנות ומזומנות לעשות לנו טובות.  האם קשה לראות מראש, כי כל טובה, קטנה או גדולה, שאֵלה עושות לנו בארץ-ישראל, מסוגלה להביא לנו בכייה לדורות?

אני דיברתי בזה עם מר שילר[xxxvii], בעת שנסענו יחד באנייה לוינה, ואני חושב, כי חובה היא על מרכז המורים ועל כל מי שיש לו השפעה, אם עדיין לא מאוחר, לבלי לתת לדבר הזה לצאת אל הפועל.חובה היא למחות בכל תוקף נגד כל מעשה, המוסר את אשר לנו לידיים, העשויות להחניק אותנו ולא להחזיק בנו.  מכל העמים, הבאים לעשות לנו חסד, טובה לנו תורכיה, מפני שהיא אינה עושה עמנו חסד, מפני שהיא אינה כל כך נאורה ועוד לא למדה לדעת את כל עומק הרשעות הנאורה, המשוכללה, על פי המלה האחרונה של המדע ושל האמנות ושל החכמה העליונה, ומפני שהיא אינה כל כך חזקה.

     הנ"ל

מחאה נגד 'עזרה'

בבואנו להביע את השתתפותנו במחאה נגד החלטת הקורטוריום של הטכניון החיפאי להשליט בבית ספר זה את הלשון הגרמנית במקום העברית, אי אפשר לנו לבלי להרגיש, מלבד כאב לב ודכדוכה של נפש, מלבד עלבון לאומי כללי, גם עלבון חלקי, מקומי.  אי אפשר לנו לבלי להרגיש, כי דברינו, היוצאים מלב כואב, שהנם סוף סוף רק דברי אנשים כפריים בגליל, לא יהיה להם כל ערך בעיני המגביהים לשבת בקורטוריום בברלין.

ולא זה בלבד.  אי אפשר לנו לבלי להרגיש, כי לא רק למחאתנו אנו, כי אם למחאת כל בני ארץ-ישראל לא יהיה כל ערך בעיניהם, כי מה הם כל בני ארץ-ישראל, בני עם עני, ההוזים מתוך עוני חמרי ורוחני, מתוך חוסר תרבות על דבר איזו תחייה לאומית דמיונית, – מה הם בעיני שמנה וסלתה של עדת הגרמנים בני דת משה, אשר לולא הצרה, שקוראים לה יהדות, אולי היו ראויים להיות שמנה וסלתה של הגרמניות ממש, של הגרמניות בכבודה ובעצמה! רק חוצפה של קבצנים נבערים וגסים בפני מיטיביהם הנאורים, תהיה בעיניהם כל התקוממותנו נגד חילולם את הקדוש בעינינו.  היש די כוח במחאה לבטא רק את העלבון הצורב הזה! – את העלבון של גילוי פצעי לב לפני מי שאינו ראוי לכך, לפני מי שמביט עלפצעי לב מתוך משקפים של זהב!

אבל יֵדעו נא האדונים האלה, כי גם לנו יש כוח, אם כי לא כוח הכסף ולא כוח האגרוף ולא כוח כוחם של אחרים.  ידעו נא, כי התחייה הלאומית בכל היקפה, הכולל גם את הלשון הלאומית, אינה בעינינו מלה ריקה, חסרת תוכן או מחכה לתוכן, שינדבו בשבילה בברלין או בפריז,– עדים הם שני הקברים החדשים של חברינו ואחינו[xxxviii], אשר עוד לא הוגלד עליהם קרום ואשר לא במהרה יוגלד קרום על הפצע אשר בלבות חופריהם, – אם כי הם, העדים האלה, מעידים בלשון, שאינה מובנת לאנשים שנותנים את נפשם על תרבות זרה. – ידעו נא מי שאינם חפצים לדעת, כי לשוננו הלאומית אינה בעינינו דבר, המחכה למשפטם של נדיבים, של 'גדולי דעה' אשר בברלין או בפריז, אינה בעינינו דבר, המתבטל בהבל פיהם של 'נדיבים'...

אנחנו לא ניתן לרמוס ברגל גאווה מה שעולה לנו במחיר כל כך יקר, אנחנו נדע להגן על כבודנו, על כבוד הדם, שנשפך על תחיית האומה ולשונה וארצה, והמטיל עלינו חובה לתבוע את עלבונו מכל מי שבא לחללו.  כוחנו הוא לא כוח האגרוף, אבל כוח הוא, הגדול מכוח הכסף ומכוח כוחם של אחרים, – ידעו זאת 'הנדיבים' וחונפיהם והמתבטלים בפניהם.

אולם יותר משאנחנו מוחים נגד חברי הקורטוריום ונגד 'עזרה' בכלל, אשר חבריה סוף סוף זרים לנו, ואשר בתור נדיבים ועושי חסד עשו די חסד עם לשוננו העלובה בארצה העלובה, – אנחנו מוחים בייחוד נגד עסקנינו הלאומיים, נגד ציונינו 'הנלהבים', אשר לא עשו כלום בשביל להרים את לשוננו הלאומית משפלותה, ממצב של דבר תלוי בדעתם של נדיבים.  אנחנו מוחים בכל תוקף נגד אנשים, המדברים בשם התחייה הלאומית והחירות הלאומית, אשר לא עשו כלום בשביל לשחרר את בתי ספרנו, לפחות, בארץ-ישראל מהשפעת ה'אליאנס' ו'עזרה', מהשפעת כל אלה החברות, אשר כל אחת מהן באה להשפיע עלינו כל טוב אדוניה, העם התקיף, אשר בכבודו היא מתיימרת, ואשר אנחנו די לנו בעיניה שזכינו להיות עפר תחת כפות רגליו.  בשם אותה התחייה, שהם מדברים בשמה אנחנו דורשים בכל תוקף מעסקנינו שהכוח בידם, כי בהתעוררות זו, שהתעוררה בקרב העם לרגל החלטת הקורטוריום של הטכניון, הם ישתמשו בשביל למצוא את כל הדרכים הנאותות ואת כל האמצעים הדרושים בכדי לייסד בתי ספר חדשים ככל הצורך ולהוציא, באופן כזה, אם לא בפעם אחת, - לפחות, לאט לאט, את חינוך הדור הבא, שאנחנו מקווים לראות בו דור של תחייה, – מידי מהרסים ומחריבים.  חובה היא על כל מי שקורא בשם תחייה, אם נפש לו, שאינה מניחה לו לחללה או לראות בחילולה ולשתוק.

 

21.  לבנימין קוצ'רבסקי (בנימיני)[xxxix].

            רמה, כסלו תרע"ו

שאלה גדולה שאלתני, שאלת חיים – ואתה אומר: אולי יש בעניין זה דברים אחדים להגיד לך!  ובדברים רבים אפשר להגיד? אם אגיד לך, למשל, כי אני מצאתי בארץ-ישראל, הרבה מצאתי, אולי יותר ממה שביקשתי, – האם זה יספיק לך? הלא רק בשבילי מצאתי.  וגם זה אם אבוא לפרש, לפרוט, לא אמצא דברים.  כי יש הרבה צללים, הרבה שלילה, אלא שבחשבוני אני גם הצללים והשלילה מצטרפים לחשבון האקטיב שלי, – כי גם בהם יש חיים, יש צער חי.

בכל זאת שמחתי לראות כי יש עוד שואלים את עצמם שאלות כאלה, – וזה הניעני לכתוב את דברי אלה, אם כי לא להגיד לך דבר מה, כי אם בשביל לרשום לך את הכתובת הנכונה, למי לפנות בשאלה זו.

– אל עצמך!

שאל את עצמך, רק העמד את השאלה כהלכה, –ומצוא תמצא את התשובה.  העיקר הוא, כי השאלה היא הרבה יותר רחבה ויותר עמוקה ממה ששאלת, ממה שנהוג לשאול.  ארץ-ישראל היא בשבילנו הכל, כל החיים או –לא כלום, כל השאלות האנושיות, הלאומיות, האישיות עומדות פה בשבילנו על הפרק ודורשות מאתנו ביקורת חדשה, בירור חדש, פתרון חדש.  רק בכל שלמותה זו יש בשאלה רוח חיים, יש בה כוח לפתוח לשואל את מקור החיים, יותר נכון, לתת לו היכולת לפתוח לעצמו את מקור החיים, את מקור המחשבה והיצירה בכל אשר הוא עושה, בכל אשר הוא חי.

הנה, למשל, לפני הצעיר עומדת קודם כל השאלה על דבר חיי משפחה, אבל השאלה הזאת קשורה בקשר אורגני, חי, בכל יתר השאלות.  וכן כל השאלות.  הכל קשור ומאורגן וחי, ובאיזו נקודה שאתה נוגע – הרי אתה נוגע בכל הנקודות.  ואל תחשוב, כי זה רק מקשה את השאלה.  זה כוחם של החיים –  שהם נושאים את עצמם.  מה שחי הוא תמיד מרובה צדדים, רב-הרוחב ורב-העומק, – הוא חי!

כמדומה לי, כי די במה שאמרתי בשביל ברירות הכתובת, השאר – על פי הכתובת!

 

22.  לבנימין קוצ'רבסקי (בנימיני), מרחביה

            רמה, טבת תרע"ו

קראתי את דברי מכתבך ושמעתי את קול נפשך.  יודע אני את נפש המבקש חיים בחיים.  אולם טעות אחת ראיתי פה, שרבים טועים בה.  ביקשת את החיים לפני החיים; במחשבה על דבר חיים חדשים; באידיאלים נשגבים, בשאיפות יפות – וכשנפגשת בעצם החיים נבהלת, לא הכרת את פניהם, לא אותם ביקשת בחלומותיך היפים.

אבל לא בחיים האשם.  כך הם החיים, כך הם בשלמותם:  באורותיהם ובצלליהם.  אם את אור החיים תבקש, בקשהו פה, בתוך הצללים, כי אין אור, בייחוד אין אור חי, בלי צללים.  באותם הדברים הקטנטנים, קלי-הערך, בקש, דע לבקש, – ואם שם לא תמצא, לא תמצא בשום מקום.  האדם, נפש האדם עושה את אור החיים.  החיים מורכבים מאטומים, כמו שהזמן מורכב מרגעים, לפי הנפש, לפי יחסה של הנפש, אם גדול הוא או קטן, אם נאור או כהה, – כך האטומים, אם ניצוצות של אור או גרגרים של פיח.  העיקר הוא, אם יש מקום לבקש חיים, – את החיים בורא האדם, בורא בצלמו.

הנה, למשל, ה'קואופרציה'.  הלא יש כאן רעיון, אידיאל (לאו דווקא באידיאלו של אופנהיימר אני מדבר, כי אם בעצם הנסיון לברוא פה חיים חדשים, אם בצורה זו או אחרת), יש מקום לבקש חיים.  אלא מאי? החומר האנושי? מה זאת אומרת:  האנשים אינם יודעים לבקש את החיים; כל שאלות החיים החברותיים נפתרות אצלם על ידי 'ניתי ספר ונחזה' – ואתה? אתה טוען, כי מלבד התקנות הכתובות בספר יש עוד תורה שבלב, אבל ההבאת בחשבון, כימלבד התורה שבלב יש עוד תורה שבחיים?  ההבאצ בחשבון, כי מבלעדי התורה הזאת שבחיים לא הרחקת ללכת, כי מבלעדי התורה הזאת שבחיים אין התורה שבלב גם היא אלא מעין תקנות הכתובות בספר? כי מה הוא האידיאל, כל האידיאלים ביחס אל החיים? האידיאל הוא מעין נקודה הנדסית, שהיא אמנם יסוד כל ההנדסה, יסוד כל הצורות, אבל אינה עוד כל ההנדסה.  הצורות אינן נבראות אלא על ידי תנועה, על ידי תנועת הנקודה, ובמקום שיש תנועה, שם יש לך הרבה דרכים, הרבה דרכים מתעות (כי רק אחת היא הנכונה), ויש הרבה תנועות נגדיות, וצריך לדעת למצוא את הדרך הנכונה.

את החיים צריך לבקש בחיים, בעצם החיים, צריך לבקש בכל רגע, כי כל רגע הוא אות חדשה, מלה חדשה, פרק חדש, – הכל לפי החי, לפי כוח החיים.  צריך לבקש כמו שמבקשים את היופי שבטבע, את האור הגנוז שבטבע.  יחיד האדם בטבע, בשעה שהוא מבקש את השפע העליון, ויחיד הוא צריך להיות בחיים, אם הוא מבקש את אור החיים.  מה לו ולאחרים איך שהם חיים ומה שהם מבקשים? – הוא צריך לבקש את דרכו כמו שהוא מבקש בטבע, כשהוא הולך על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסים שלג עולמים.  ורק באופן כזה ייפגשו כל היחידים, אם כל אחד ידע לבקשת את דרכו לעצמו.  כי רק באופן כזה ידע האדם את נפש חברו, את נפש האדם בכלל, כי ידע את נפש עצמו לכל עמקה ולכל היקפה, בכל מצביה ובכל הליכותיה.

מובן, כי בדברים יותר ברורים אי אפשר לבאר עניינים כאלה.  אלה הם דברים שבלב, שאין לבררם, כי אם לרמוז עליהם.  אין דופקים בפטיש על הפסנתר ואין קובעים בו מסמרים, – נגיעה קלה מספקת, והעיקר הוא, שתהא הנגיעה קלה.  כמדומה לי כי די בזה.

 

23.  לבנימין קוצ'רבסקי (בנימיני)

            [תרע"ו]

הנני בא הפעם להציע לפניך מה שאתה הצעת פעם לפני: אולי יש בשבילי עבודה במרחביה, לפחות עד יעבור זעם.  כמובן, אם במרחביה המצב יותר שקט, ואם באמת יש עבודה.  אתה, חושב אני, תדע כיצד לסדר את הדבר באופן נאות, ותודיעני בהזדמנות הראשונה, כי אני מחכה לזה ככל אשר יכריחני מצבי.

 

24.  לרחל כצנלסון

            [תרע"ו]

אני כותב לך מאותה הבחינה, שאַת כתבת לי: לא לעזור ולא להשפיע כי אם להביע את אשר בלבבי.  אני מרגיש צורך לכתוב – וזה בעיני אות כי הדברים במקומם, כי הדברים צריכים להיאמר.

לא הנסיעה מפה קשה, אם תסעי מפה לשנה או לשנתיים או לשלוש, תוכלי לא להפסיד מזה כלום, תוכלי גם להרוויח, הרבה להרוויח.  בייחוד אם תרוויחי חיי משפחה.  השאלה היא – אם תשובי, אם תשובי לעבודה, אם תשובי לאותה העבודה הגדולה, שאנחנו מבקשים בה את חיינו, את עולמנו, את עצמנו.  אבל פה יש, כמובן, נקודה שאסור לאחרים לנגוע בה.  פה אַת השופטת, אַת הפועלת, אַת הסוללת לך דרך בחיים, אַת היוצרת את חייך.

חפצי אני הוא להעירך על דבר אחד חשוב, לפי דעתי, מאוד.  אני רואה בך פחד מדומה, חשדנות, מה שקורים ברוסית нительностьϺ, במידה מרובה.  וזה מזיק לך מאוד.  עינוי הדין, אומרים, קשה מן הדין, ופחד החיים קשה מן החיים.  צריך, אומרים, להביט ישר לעיני החיים.  וזה נכון.  החיים הם מורה גדול, מחנך גדול וגם רֵע נאמן; לפחות, מחנך יותר גדול ורע יותר נאמן אין לנו.  אבל בשביל לקבל בשלמות מה שהם נותנים, צריך לדעת להתהלך אתם כהתהלך את מחנך ורע.  פחדך, חשדנותך היתירה, מוציאה אותך במידה מרובה מן החיים, מוציאה אותך במידה לא פחותה מעולמך, מעצמך.  כי שני פנים לפחדך:  מצד עצמך ומצד החיים.

מצד עצמך. אַת מוצאת קלקול באופייך בזמן האחרון, רואה איזה קושי לא טבעי וכו'.  לא אבוא לבטל את העובדה, אבל צריך לעמוד עליה כמו שהיא.  רואה אני, כי חלק גדול מן הקלקול בא מתוך הפחד, מתוך האימה היתירה, שהקלקול מטיל עליך.  הקושי בא בעיקר לא מתוכך, כי אם מתוך יחסם של אחרים אליך, מתוך חוסר-הבנה מצד אחרים לנפשך, יותר נכון, מתוך חוסר הבנת בני-אדם איש לנפש רעהו.  כי גם אַת אינך מבינה מבחינה זו את האחרים.  זו הטרגיות שבחיי בני האדם, שכל אחד נושאה בנפשו, ואין איש מכיר בה בנפש חברו.  כל אחד מבקש קרבת נפשות – ומתרחק.  כל אחד מבקש נפשיות – וסוגר את נפשו.  התרוממי מעט, התבונני מעט בצער החיים בכלל, אף בצערם של אלה שגורמים לך לפעמים צער, אם מדעת או שלא מדעת, אף בצער עצמך, בגרמך לפעמים צער לאחרים, אם מדעת או שלא מדעת – התבונני בכל זה וביותר מזה, ומצאת רגעים של פיוס עליון, אשר ירפא את קשי נפשך, במידה שיכבוש לו מקום בנפשך.

מצד החיים.  אַת רואה לפניך את החיים בכל גדלם ועמקם הנורא – ונבהלת.  אבל אנחנו חיים את החיים רגעים, רגעים – וכך צריך לחיותם, וכך צריך לפעול בהם.  דבר יפה אמרה לי במובן זה יעל.  פעם אחת הלכה היא עם חברה אחת לאיזה מקום, ובדרך פגעו בביצה, שלא ראו אפשרות לעברה .  החברה אמרה כבר לשוב, אבל י' התבוננה במקום עמידתן, וראתה לפניה בביצה איזו נקודה יבשה, שאפשר להעמיד עליה את הרגל.  ננסה – אמרה אל חברתה.  בעמוד רגליה על הנקודה היבשה ראתה הלאה לפניה איזו אבן, אחרי-כן – איזה רגב, וכן הלאה, עד שעברו את כל הביצה בשלום, בנקיון רגליים.  כך הם החיים, צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה לגמרי אין.

הנה אַת חושבת, כי צריך לך להשתלם בעבודה מצדה הטכני, וגם אני חושב כן.  אַת צריכה להתכשר בעבודה, להתמחות, להיות פועלת טובה במידה היותר אפשרית, וזה אַת יכולה להשיג.  אם הרעיון עלדבר הנסיעה מפה לזמן ידוע לא יטיל עליך אימה, הרי לא נורא אם תשארי פה עוד כחצי שנה או כשנה ויותר.  בין כך ובין כך הלא קשה עתה לנסוע.  אז תרגישי את עצמך חפשית ותעבדי ותעשי מה שצריך לעשות בנפש שקטה, ברגש חי ובמחשבה חיה.  כשיבוא הזמן לנסוע –תסעי גם כן בנפש שקטה, וברגש ובמחשבה חיים.  וכן הלאה.  העיקר להיות תמיד, בכל רגע, חיה, עֵרה, מתבוננת ומבקשת מה שיש לעשות ברגע זה.  כך – כמובן, הכל תלוי בך, בנפשך – כך תוכלי לעבור בשלום, בנקיון גוף ונפש, את דרכך הקשה ולשוב לאשר אַת נושאה את נפשך.

 

25.  לרחל כצנלסון

            י"ב אלול תרע"ו, רמה

קודם כל – לא פאטאליות!  לא גורל ולא קרבנות!  האדם צריך להיות פועל ולא נפעל.  ואם יפול–יפול בתור לוחם, או טוב מזה – בתור יוצר, שגברה עליו יצירתו, שגדלה מכפי כוחו ללדת, ולא בתור קרבן.  כך הם החיים, או בקירוב כך, כי אין להגביל בדיוק את החיים.

מרכז החיים הוא לא שם ולא פה, כי אם בך, ב'אני' שלך.  על הלכה זו צריכה אַת לעמוד, אם מבקשת אַת חיים של פעולה ושל מחשבה כאחד, ואין צריך לומר – אם חיים של יצירה.  זאת היא טעותם וזאת חולשתם של רבים, שאין מרכז לנפשם, לחיי רוחם.  יש להם כוחות, ולעיתים כוחות גדולים, אבל הכוחות מתפזרים לכל מרחבי החיים, לכל מעמקי הנפש, מתמזמזים וכלים כענן, כי אין להם מרכז, אשר יאחדם בנקודת שרפה אחת, אשר יצרפם לכוח אחד של חיים ויצירה; ואין הם יודעים לבקש את מרכז חייהם, כי הם מבקשים אותו מחוץ לנפשם, באידיאלים, בשאיפות, במעשים שבחיי החברה, האומה, האנושות; הם מבקשים מרכז אובייקטיבי, בעוד שהמרכז הוא עצם הסובייקטיביות, עצם ה'אני'.  לפיכך יש להם כל כך הרבה מרכזים סותרים זה את זה: אנושיות, לאומיות, חברותיות, אינדיבידואליות, אידיאליות, מעשיות, ארץ-ישראל – וכל העולם, וכך הלאה.  לפיכך כשהם מתרכזים בנקודה אחת, ב'מרכז' אחד, שוב אין להם עסק ביתר הנקודות, כאילו כל העולם אינו בשבילם במציאות.  אם אני מרוכז, למשל, ביצירת משק הגון בארץ-ישראל, הדורש כשרון מעשי במידה מרובה – איזה עסק לי באדם, באהבת הבריות, בחינוך עצמי, ביצירת אוויר נקי, ביצירת אדם חדש, שאינם עסק אלא בשביל 'אידיאליסטים'!  אם אני אינדיבידואליסט או אוניברסליסט איזה עסק לי בלאומיות!  אם אני עובד בארץ-ישראל לשם רעיוננו הלאומי, איזה עסק לי בכל יתר העולם! וכן הלאה.

אין מרכז אלא אחד, כי אין עולם אלא אחד–הוא עולמו של האדם, ה'אני' שלו.  אולם ה'אני' הוא כעין נקודה הנדסית, שצריך לדעת להגדירה בדיוק.  ולהגדיר את נקודת עצמו יכול האדם רק בעצמו.  רק כלל אחד גדול יש כאן: כל שהנקודה יותר דקה, יותר זכה, יותר היא מסוגלת לחבק עולם ומלואו.  רק הנקודה ההנדסית, שאין בה תפיסה כלל, יוצרת בתנועתה את כל הצורות שבעולם ואת צורת כל העולם.  אין-סוף לעומק מוליד אין-סוף בהתפשטות.  נקודה קצת יותר גסה אינה ראויה להיות נקודה הנדסית, אינה ראויה להיות מקומו של עולם.

בקשי את מרכז החיים בנפשך.  כאשר תמצאי – כל העולם לפניך וכל החיים חייך, כי אל כל אשר תבואי, שם יהיה מרכז החיים, כי שם יהיה ה'אני' שלך.

וזה יהיה באמת מרכז, כלומר נקודה המרכזת את כל אשר סביבה.  כל משא נפשך וכל התביעות העליונות עם כל השאיפות העליונות של נפש האדם – כולם יהיו כעין פריפריות לאותו המרכז, כולם יהיו כעין גוף לאותה הנקודה, המחַיה אותם.  אז לא תהיה בעיניך נסיעתך לזמן מה לחוץ לארץ כאילו אַת דוחה 'מה שהוא כלֵב חיינו', כי נסיעתך תהיה אחת מנקודות ההיקף של אותו המרכז, הקשור כל כך ב'מה שהוא כלֵב חיינו'.  אני כתבתי לך, כי אַת יכולה גם להרוויח מנסיעתך, ולא ביארתי מה טיבו של רווח זה מלבד חיי המשפחה.  אנסה לבאר.  ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ-ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם.

אנחנו הולכים מן החיים האירופיים, מן האדם האירופי, אנחנו מתייחדים בארץ-ישראל.  מבקשים אנחנו את חיי עצמנו, את האדם שבעצמנו, מבקשים אנחנו להשתחרר משיעבודנו לאחרים, מהשפעתם של אחרים.  אולם במידה שנפשנו משתחררת, הרי חשובים לנו מאוד החיים האירופיים, האדם האירופי.  בתור בני-חורין הרי אנו אחים, אם קרובים או רחוקים, לאדם האירופי כמו לכל אדם, וחייו אינם צריכים להיות זרים לנו, איך שיהיה יחסו אלינו, אם יש בכוחנו להתרומם ליחס של חירות עליונה.  אנחנו יודעים את אירופה בתור משועבדים, משועבדים בגוף, משועבדים ברוח, העיקר – ברוח.  ננסה להכיר את אירופה בתור בני-חורין – כמה התרוממות יש כאן!  כמה יכולה כאן הנפש להתעשר ולהתעמק!  איזה קשר אמיץ, חיוני, אנושי-קוסמי בין רעיוננו הלאומי ובין רעיון האנושיות בכלל, בין עולמנו אנו ובין העולם הגדול בכלל!  ואיך אפשר כאן לשכוח או להסיח דעת מארץ-ישראל, מעבודתנו, מרעיוננו, מ'מה שהוא לב חיינו'?

והטבע האירופי?  כלום, מבחינה זו, אינו אבר מגוף אחד חי, שארץ-ישראל היא אברו השני? וכמה הוא יכול לתת לנפשנו, במידה שהיא מרגישה את עצמה בת חורין!

מובן, כי דברים כאלה אינם נמסרים במילים.  פה הנפש מדברת בלשונה המיוחדת – והמבין יבין.

כללו של דבר:  הכל תלוי בך, בנפשך, ב'מרכז החיים' שבך.  אַת יכולה להביא הנה מאירופה נפש עשירה, עמוקה, אמיצה ממה שהיא עתה.  ואם אינך בטוחה שם – במה אַת בטוחה פה יותר? האמנם בסביבה, בתנאים החיצוניים? הלא רואה אַת, כי גם פה נחוצה לך התחדשות.  ובאמת אַת צריכה להתחיל מפה.

כמדומני כי די בזה.  חשבי על זה. כמדומני , יש פה מקום למחשבה.  ואולי יש בזה גם בכדי ליישב הרבה ממה שלא נגעתי בו. –––

 

26.  ליוסף שפרינצק

 [תרע"ו או תרע"ז]

יוסף,

כתבתי דבר קטן אחד, שיכול לבוא רק בתור פתיחה (הרעיון על דבר פתיחה בא לי מלבקוביץ[xl]).  דבר אחר, דבר עומד בפני עצמו לא הייתי יכול עתה בשום פנים לכתוב.  אינני יודע, מה צריך להיות הקובץ על פי דעתך, ובכלל אינני מקוה הרבה מקובץ כזה.  אני מצייר לי את הקובץ כך:  יבואו בו מאמרים מאלה, שבאו כבר ב'הפועל הצעיר' (על דרך 'הארץ והעבודה') וגם חדשים.  שמו יהיה 'קול מארץ ישראל' או 'קול מהארץ' בלבד. יכול לצאת רק קובץ אחד או שיבואו קבצים מזמן לזמן. ובמובן זה כתבתי את הפתיחה.  בעיקר הדגשתי את הצורך להעמיק את המחשבה והרגש ואת ההפסד הבא לנו מתוך השטחיות ומאלה שבאו הנה מתוך שטחיות.  אבל מכיון שאינני יודע את השקפתך על הענין הזה, על כן אני מהסס בדבר, והייתי מבקש ממך להודיעני על ידי המוכ"ז, מה אתה דורש ואם כדאי שאני אכתוב את הפתיחה, או אולי יותר כדאי, שיכתבו ביפו, במקום שהכל ידוע בברור.

אם תמצא לנכון לתת בקובץ זה או באחר ממה שכתבתי אני, אבקש לשלוח לי את גליון 'הפועל הצעיר' שבא שם המאמר – ואתקנהו.  בלי תיקוני אבקש מאד מאד שלא להדפיס שום דבר משלי.

מסכים אני להדפסת המאמרים, ששלחתי באחרונה תחת השם 'חשבוננו עם עצמנו', ואז יוכל לבוא בקובץ 'בשעה זו' הרביעי רק המאמר הראשון.  אז הייתי אולי מתקן את המאמר השני (יש לי העתקה). באופן כזה אני מבקש ממך ומברנר, מבקש מאד להעיר לי, מה, לפי דעתכם, יש לתקן, לשנות, להוסיף, להשמיט וכו' ולשלוח לי הערותיכם ע"י המוכ"ז.

ושלום וברכה,

     ידידך א. ד. גורדון

 

27.  לשמעון קושניר

[כנרת, תרע"ז]

ראית את האמת שבחיים – ונבהלת.  האמת היא בבחינת 'לא יראנה האדם וחי' – וחי אותם החיים שחי עד הנה, בלי חשבונות רבים.

ראיתָ תהומות, עומק נורא, אכן יש... במקום הזה – ואתה לא ידעת, לא ידעת אם יש, ומה יש.

עולמך – בחייך אלה, באמת נוראה זו, בתהומות האלה, ושם – מי יודע? – שם אולי אלהים, אל חי, אל אמת.

אל תבקש אנשים לשם עליית נשמה.  האדם – בך ועלייתך בך.  את אוֹרך ואמיתך אתה בקש, הם יַנחוּך, הם יאירו את דרכך, ומצאת את עולמך.

יודע אתה מדוע אתה מרגיש קרבה יתירה אלי? מפני שאני ראיתי את האמת, שנגלתה לך, ראיתי את אורה – ואור גם לי הרבה.  מי יתן ולמדת אתה ממני כל כך הרבה כמו שלמדתי אני ממך, מאותה האמת הנוראה, שדי כוח בה להאיר את חייך ולא רק את חייך.

לאורה תראה את הצער, את צער האדם, את צערו של עמנו, את צערו של כל אדם ושל כל מי שחי, הנני שונה ומדגיש:  של כל אדם ושל כל מה שחי, בלי יוצא מן הכלל. חטא, שפלות, כיעור, נבָלה –הכל צער.

והרגשת, שיש לחיות, שיש לך עַם, כמו שאמרת, והרגשת עוד, מה שלא אמרת – כי יש לך אדם, כי יש לך עולם מלא, והעולם מלא צער ומתחנן:  בקש עלי רחמים, תקנני!

ומצאת את עצמך, את עצמותך המיוחדת, את ה'אני' שלך, וגם הוא מבקש רחמים ותיקון.  אך אל תלך בדרך אחרים, בדרך מי שהוא, ואל תֵאוֹר באורו של מי שהוא.  לך בדרכך אתה, בקש לאור האמת הנוראה, שהופיעה לנגד עיניך, ואם קשה – לפום צערא אגרא.

 

28. לשלום שטרייט[1]

עין גנים, ט' אלול תרע"ז

למר שלום שטרייט – שלום.

כוונתי היתה לכתוב לכל בני הדור הצעיר או, ביתר דיוק, לכל הצעירים בנשמתם, במובן היותר מעולה, אלא שאיני יודע בדיוק את הכתובת, – ומי זה יערבני, כי דברי לא יפגעו בנשמות, אשר יהיו שם בבחינת אורחים לא קרואים?  אדברה נא איפוא אליך – והשומע ישמע.  אני מרגיש צורך לכתוב, – וזה בעיני האות היותר נאמן, כי הדברים צריכים להיאמר.

מיום בואי הנה, ארצה ישראל, חשבתי תמיד, אף הבעתי לא אחת, כי היסוד להשבחת החומר האנושי שלנו, לתחיית הלבבות האמיתית, למהפכה ברוח היסודית צריך להיות מונח פה, בעצם מקומה של עבודתנו העיקרית.  רק אם יעלה בידינו להצמיח פה, בקרקענו המבוקש, הטבעי, במקום שאנו באים להניח את היסוד לכל בנייננו הלאומי, דור חדש, בריא, שואף לתחייה מתוך הכרה ברורה ונפש חיה – נוכל להיות בטוחים, כי הבאים הנה מן החוץ, מכל תפוצות ישראל, יתמזגו בגרעין הבריא, ובעל כרחם יהיו פועלים ונפעלים לטובה, יצמחו, יגדלו וישאו פרי ברכה.

אולם כל זמן שפרי הארץ רקוב או הולך ונרקב, לא יועילו לנו כל גרעינים בריאים מן החוץ – כי על כרחם יהיו גם הם, במשך זמן פחות או יותר ארוך, הולכים ונרקבים, ולא יהיה לאֵל ידנו.

הדבר הזה התאמת לעינינו בכל המהדורות של הבאים הנה להגשים את שאיפתנו הלאומית, והולך ומתאמת הלאה והלאה.  עיקר עבודת התחייה צריכה, איפוא, להיות נעשית פה, במושבות ובערים בארץ-ישראל, ועיקר העיקרים הוא הדור הצעיר.

הרעיון הזה, הברור כל כך והחשוב כל כך לכל עבודתנו פה – לא מצא לו עד היום קרקע להיקלט בו לא בקרב הצעירים העובדים ולא בקרב העוסקים בחינוך הדור הצעיר בארץ-ישראל.

והנה – לכאורה חדשה, הרעיון כאילו מתחיל להיקלט:  הנה נוסדה אגודה המבטיחה כל כך הרבה, אגודת 'הדור הצעיר' – והכל, לכאורה, טוב ויפה.

אבל האמנם הכל טוב ויפה?

שואל אני את עצמי:  מה נשתנה הדור הצעיר בארץ-ישראל מהדור הצעיר בכל ארצות פזורנו?  מדוע דווקא בארץ-ישראל, שכל עבודתנו הלאומית מרוכזת בה או שואפת להתרכז בה – אין החיים מעוררים, מצמיחים, מחיים, ועוד להיפך?  והדור השני ל'תחיה' הוא בכל אופן, אם לדבר בלשון רכה, לא דור של תחייה!  מדוע, למשל, באיזו עיירה נידחת ברוסיה או בפולין או בגליציה יש למצוא יותר צעירים עֵרים לכל שאיפה אנושית חיה, ובייחוד לשאיפתנו הלאומית – מאשר במושבה גדולה בארץ ישראל, הבאה להגשים אותה השאיפה?  או, ביתר דיוק, מדוע דווקא במושבה בארץ-ישראל אין צעירים כאלה כמעט כלל?  האמנם הצעירים בארץ-ישראל גרועים על פי עצם מהותם מכל הצעירים בכל העולם?  או החיים הארץ-ישראליים גרועים מהחיים הגלותיים?

אינני חושב.  שום הגיון ושום חשבון נפש אנושי לא יחייב דבר כזה.

כמה שאני חושב בזה, אינני יכול לבוא לכלל דעה אחרת מלבד זו, כי אשמה בזה הפשרנות, הוותרנות, החצאיות בכל עבודתנו הלאומית בכלל ובעבודתנו החינוכית בפרט.  מטבעה של נפש האדם שאינה סובלת ריקניות.  הריקניות, במקום שהיא מורגשת, מביאה אותה לידי התקוממות, לידי התפרצות, לידי מהפכה ולידי יצירת תוכן.  אבל משהו של 'תוכן', תחליף של תוכן מזויף, משקיט את הרגשת הריקניות ומביא לידי השלמה עם הרקבון הקיים.

בחוץ לארץ מורגשת הריקניות בכל תוקף, ובמידה שהיא מורגשת היא מעוררת ומביאה לידי עבודה חיה ופורייה.  אולם פה, בארץ-ישראל, קל מאוד לאדם מישראל לראות את חייו כאילו הם מלאים תוכן!  הנה הישיבה בארץ-ישראל בלבד דיה לקבוע ברכה לעצמה, וכשאדם מישראל עוסק בנטיעת כרם או פרדס בארץ-ישראל, הרי הוא הופך מדבר שממה לגן עדן, אף אם לא השקיע בכל הבניין בכוחו ולא כלום חוץ מקולו הקורא 'יללא!'[2], היפה לבניין ויצירה, לדעת בוני ארצנו ויוצרי עמנו.  וכשהוא עוד מדבר עברית, וכשהוא עוד 'לוחם' בעד העברית, וכשהוא עוד משתתף באיזו עסקנות ציבורית או לאומית, הרי הוא פשוט גיבור ונערץ, שאין מהרהרין אחרי מידותיו, אף אם אינן אלא ממידת התגרנות, הסרסרות, הפרזיטיות והרדיפה אחרי הפרוטה והכבוד של פרוטה.  והנה לך חיים מלאים תוכן כרימון, והנה לך די מקום לרקבון להתעלם שם בכל גרעין וגרעין ולאכול את הנפש בכל פה.

והוא הדין בחינוך הדור הצעיר.  אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו.  אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזרייה את הריקניות שבחייו;  מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף מידת דינן, את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים;  מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו. 

מתנהגים עמו במידת הרחמים ומלעיטים אותו תוכן ערב לחך וקל הלעיסה והעיכול – מעין:  התעמלות, תזמורת, דיבור עברי שטחי, קריאה קלה ונעימה, הרצאות וכו'.  או נותנים לו תחליף של תוכן במקום תוכן חי ופורה, כמו בייסוד האגודה החדשה.  בכל – ויתורים, פשרנות, חצאיות, העלולים רק לסמא את העינים ולהביא לידי הונאה עצמית ולידי שביעת רצון מהרקבון הקיים.  מובן, כי תוכן כזה לא יעמוד בפני כל מכשול קטן, וכל רוח מצויה של החיים הורסת בלי רחמים את הבניין הבנוי ברחמים גדולים כאלה.  כמדומה, כי הדבר הזה אין לו צורך בבירור ובהוכחות;  לא אגודה אחת ממין זה כבר התפוצצה לרסיסים על ידי נגיעה אחת, קלה או קשה, של החיים.

על הדור הצעיר בארץ-ישראל מוטל תפקיד גדול, ועבודה גדולה מאין כמוה עומדת לפניו, בייחוד בשעת הרת עולם זו[3], הרת העולם האנושי בכלל ועולמנו היהודי בפרט;  עבודה של הכשרת הקרקע, של התאמת החיים;  עבודה של מהפכה שלמה ברוח ובחיים.  דרושים כוחות, דרושה גבורה עליונה ומסירות נפש במידה שאין למעלה ממנה.

ותחת כל זה, תחת לבוא אל הדור הצעיר בתביעה גדולה כזו כמו שהיא, תחת לבאר ולברר לו את כל כוח חיוּבה עליו של התביעה הזאת, את כל קשיי הגשמתה, אבל גם את אפשרות הגשמתה, תחת לגלות לו את האור שבתביעה זו העשוי לעורר את כוחותיו הנרדמים ולהקימו לתחייה אמיתית, באים ופורטים את התביעה הגדולה למעות קטנות ונותנים לו פרוטות לקנות לו צעצוּעים וממתקים...

העם הרוסי, למשל, ואחריו יתר העמים באירופה ובאמריקה אינם יראים ואינם בושים כלל לחשוב וגם להשמיע, כי בשעה זו אנו עומדים לפני חיים חדשים, לפני עולם חדש, וגם היהודים בארצות ההן, רוח חדשה מדברת מתוך גרונם.  'צעירי ציון' ברוסיה, למשל, לא יָראו ולא בושו לדרוש בוועידה הציונית בפטרבורג, כי הזכות לקנות קרקעות בארץ ישראל תהיה רק לקופה הלאומית[4], ולא לפרטים.  ואם בעלי הכסף יואילו להשתתף בהונם ברכישת קרקעות בארץ ישראל, עליהם ללכת בדרך הברון הירש ולמסור את הכסף לידי העם, כלומר לידי הקופה הלאומית.  ואם הם יקנו אדמה לעצמם, יראו בזה "צעירי ציון" היזק לעבודתנו הלאומית בארץ ישראל וילחמו בהם בכל האמצעים שבידם.  ולא בשם הסוציאליות מדברים "צעירי ציון", כי אם דווקא בשם הלאומיות.  וגם אלה מן הצירים בוועידה ההיא, שבקשו פשרות עם הקפיטל הפרטי, בראותם בו צורך הכרחי, מתוך שאין די כסף בקופה הלאומית, גם אלה עמדו בכל תוקף על העבודה העברית והכריזו בפה מלא, כי בלי עבודה עברית אין לנו קניין לאומי באדמה.

ואנחנו בארץ-ישראל?  – אווירא דארעא דישראל מחכים:  אנחנו איננו בטלנים.  בעינינו לא רק השאיפה להלאמת הקרקע, כי אם גם העבודה העברית, ואין צריך לומר העבודה העצמית, הן בטלנות.  בכלל, כל החלומות של 'הגויים המטומטמים' ושל צעירי היהודים הגלותיים על דבר חיים חדשים, על דבר אדם חדש הם בעינינו המעמיקות ראות לא יותר מבטלנות.  בקרבנו, כשבאים להדריך את הדור הצעיר בדרך חדשה, לאַגדוֹ לאגודה אחת ולסדר לו תקנות, אין מוצאים עצה אחרת אלא להתחנן, לבקש רחמים מהחברים הנכבדים, כי יואילו בחסדם להתחייב לעבוד לפחות שעה-שעתיים ביום.

האם אין זה אומר, כי העבודה העברית היא בעינינו, באופן היותר טוב, מין מידה של 'לפנים משורת הדין', שלא כל אדם יכול לעמוד בה, אם לא כשיש מתן שכרה בצדה;  למשל, בצורת קרדיטים, או מתוך הכרח, כשאין די ידיים זרות?

לא!  רק עיוור לא יראה, כי כך לא יוכל להיות.  רק עיוור לא יראה, כי בדרכים כאלה לא נרחיק לכת, או נרחיק לכת בנטייה הפכית מדרך שאיפתנו הלאומית.

אם המושבות רוצות לעשות את חובתן לעם ישראל, להיות מה שהן צריכות להיות בכלל, ובשעה זו בפרט, עליהן לשאוף להתחדשות יסודית ממסד עד הטפחות;  אבל בייחוד יש לדרוש כזאת מהדור הצעיר, יותר נכון, יש לעורר את הדור הצעיר שידרוש מעצמו מה שיש לדרוש, שידרוש בכל תוקף מידת הדין, אם אין חפצו להיות מן הנחשלים ומן המעכבים את מהלכה הרצוי של תנועתנו הלאומית.  ולצורך זה עליו קודם כל להתבונן, לחפש דרכיו ולחקור כמה עמוקה המהפכה, אשר עליו לעשות בחייו וברוחו.

הן האמת צריכה להיאמר עד הסוף, אף אם מרה היא, אף אם מכאיבה היא ומעליבה.  רגילים להתפאר ולצלצל בכל הפעמונים:  'אנחנו' הפכנו מדבר שממה לגן עדן.  'אנחנו!' – והידיים ידי אחמד או מוּסטפה!...

– – – כמה גדול מכאן המרחק לעבודה לאומית אמיתית, לעבודה לאומית יוצרת, מחנכת, מחיה.  כמה גדולה העבודה ועמוקה המהפכה הדרושה כאן.  כמה כוחות, כמה מסירות נפש נחוצים לעבודה כזו וכמה כשלונות ועלבונות, ייסורים ודכדוכה של נפש צפויים לעובד עבודה כזו.

בשעה שהצעתי את 'הסכימה לתקנות' שלי, הרצופה בזה, אמרתי מפורש, כי אין כוונתי, שהצעתי תתקבל תיכף.  אדרבה, רוצה הייתי, כי לא תתקבל אלא לאחר זמן, למשל, לאחר חצי שנה או יותר – לאחר עיון רב ומחשבה מקיפה ומעמיקה.  כוונתי היתה בעיקר לתת לדור הצעיר מקום להתבוננות, למחשבה, לעיון.  רוצה הייתי, כי יהיה לו די זמן לקרוא מה שיש לקרוא בעניין זה, למשל, ב'הפועל הצעיר' או במקומות אחרים;  להתחקות על מה שיש בזה להתחקות בקרב הצעירים העובדים;  להקשיב למה שיש להקשיב בקרב צעירינו מחוץ לארץ;  וגם למַה שיש להקשיב בקרב העמים המתוקנים האחרים וכו'.

העמדתי במרכז התכנית את העבודה, את העבודה העצמית והעבודה העברית.  אבל מה זה אומר?  האם זה אומר, כי כל חבר או חברה מחויב לעבוד דווקא בכל יום כך וכך שעות?  הן אדם עובד, החי על העבודה, יכול לפעמים, כשיש צורך בדבר, לא לעבוד ימים, שבועות וירחים, מבלי שיצא על ידי כך מכלל עובד-יוצר;  ולהיפך, יכול אדם לעבוד שעה שעתיים בכל יום ויום מבלי שיבוא על ידי כך לכלל עובד-יוצר.  העמדתי במרכז התכנית את העבודה בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם, בניגוד לתכונה הפרזיטית של החיים אשר חיינו בגולה, ושל החיים במושבות בארץ-ישראל, הנוצרים בידי אחרים.  חשבתי כי המבין יבין מה זו עבודה של יצירה, בייחוד היתה לי רשות לחשוד בהבנה כזו את בני הדור הצעיר, היודעים או הצריכים לדעת מה זו עבודה.

האם יכול היה לעלות על דעתי, כי אפגע במין 'הבנה' כזו, הרואה עבודה של יצירה גם במעשה החנוונות והתגרנות, או בעבודה של שעה-שעתיים ביום כדי 'לצאת ידי חובת עבודה'?  (אגב אורחא:  מגיני החנוונות והתגרנות בשם התועלת וכו' אינם חושדים, כנראה, כלל, כי יש בעולם שאיפה לחיים של יצירה כאלה, שלא יהיה בהם מקום למתווכים בין העובד-היוצר ובין הצרכן, כי את תפקיד המתווך ימלאו מוסדות ציבוריים מעין:  חנויות ציבוריות, מחסנים ציבוריים וכדומה).

איזו זכות יש לנו על הארץ אחר שניתשנו ממנה מזמן קרוב לאלפיים שנה?  במה אנחנו באים לפדותה, אם לא בעבודה, בעבודה של יצירה?  ומי המחויב בעיקר לעבוד בעצמו ועם בני ביתו, אם לא מי שחי מן האדמה, מי שחושב את פרי האדמה לקניינו הפרטי?  (את עצם האדמה הרי אין אדם על פי האמת יכול לחשוב לקניינו הפרטי, 'לי הארץ' של תורתנו זוהי אמת ישנה וחדשה תמיד).  הן על פי האמת לאמיתה רק פשרה היא, כשעם ישראל מרשה לאיכריו בארץ-ישראל לעשות עסק באדמתו:  לחשוב לקניינם הפרטי את האדמה, היתירה על המידה שבכוחם לעבדה בידי עצמם ובידי בני ביתם, והעשויה, באופן כזה, להיות נעבדת בידי אחרים.  או האמנם לבעלי אחוזה החיים על עבודת אחרים זקוק עם ישראל בארץ-ישראל?  האמנם בעלי אחוזה כאלה הם הנותנים גאולה לארץ, הם המביאים לידי גילוי ומאשרים את זכותנו  על הארץ?

גיבורים אנחנו לתקוע בכל החצוצרות ולצלצל בכל הפעמונים, כי תרבות, תרבות עליונה, מקורית, עברית, אנחנו באים לנטוע בארץ-ישראל, כי את הצדק המוחלט  אנחנו באים להמליך בעולם וכו' וכו', – ובכוח כל הגדולות האלה אנחנו באים בבטחה גמורה לדרוש את זכותנו על הארץ ועל תחייתנו הלאומית בארץ.  אבל המבינים אנחנו, בני עם חכם ונבון, או הנבין סוף סוף מה שמבינים ה'גויים המטומטמים':  כי אין תרבות לאומית נעשית בידי אחרים ואין כל צדק – לא רק צדק מוחלט, – במקום שיש פרזיטיות?  היבואו סוף סוף גם בני ארץ-ישראל, היסוד העיקרי בבנייננו הלאומי, לידי הכרת מה שיש פה להכיר?  היבינו סוף סוף גם מדריכי הדור הצעיר, כי אין כאן מקום לפשרות, לוויתורים, לחצאיות?  הנבין סוף סוף כולנו, גם בני הארץ גם בני חוץ לארץ, כי עת לעשות היא לנו דווקא עכשיו, בתוך כל הפורענויות והעלבונות, בתוך כל הכשלונות והירידות, כי שעה גדולה היא לנו, גדולה ליצירה, שעת הרת עולם זו, אשר, אם נאחרנה לא תשוב אלינו עוד;  כי הפורענויות  עם הכשלונות הם לנו הפטיש החזק, העשוי לחשל את רוחנו חישול מאין כמוהו, אם נדע לכוון את פעולתו לאשר יש לכוון, או – לפוצצה לרסיסים, אם לא נדע?

קשה, קשה מאוד הדבר שאנחנו מבקשים, אבל גדול הוא, גדול מאין כמוהו, ורק בתפסנו ובהקיפנו אותו בכל גדלו – וגם בכל קשיו – הוא משפיע על נפשנו המבקשת השפעה חינוכית גדולה.  קשה הוא וגדול, על כן בשביל להשיגו דרוש איחוד הכוחות, דרושה הסתדרות, הסתדרות רחבה וחזקה, ולא 'אגודה'.

ועוד דבר אחד.  רגילים הם בני ארץ-ישראל, כשמראים להם על הריקניות שבחייהם ועל התיקונים הדרושים, רגילים הם לפטור את עצמם מן הדין או להמתיק את הדין בהצביעם על הצעירים העובדים, כי גם בקרבם לא הכל כתיקונו, כי גם בהם ובחייהם יש צללים, ליקויים וכו'.  איזו טענה משונה!  כאילו הצעירים האלה קיבלו עליהם קיבולת להיות למופת למי שהוא!  ומדוע לא יהיו בני ארץ ישראל, החיים בכל אופן בתנאים לאין ערוך יותר טובים, למופת לצעירים האלה?  גם הצעירים האלה בני עם ישראל הם, גם בהם היתה יד הגלות אשר לא כל כך קל ולא כל כך מהר אפשר להשתחרר ממנה, וגם עליהם חלה החובה לבקש תיקונים לחינוך עצמם.  ובכל זאת עוד יכול הדור הצעיר בארץ-ישראל לפי שעה ללמוד הרבה מהצעירים האלה.

לבי אומר לי, כי הדברים, שנאמרו בזה, יעידו על עצמם, כי לא לשם קנטור או עלבון וכדומה נאמרו.  מי יתן והיה הדור הצעיר בארץ-ישראל מה שאני הייתי רוצה לראות בו!

הנני מצרף בזה, בתור עניין לעיון ולמחשבה, את ה'סכימה לתקנות' שלי, אבל בתנאי קודם למעשה, שלא יוקח מהן דבר בשביל תקנות אחרות, שלא לפי הצעתי.  בנידון דידן הנני עומד על הכלל הידוע:  'או הכל – או לא כלום'.

אם יהיה למי שהוא מה להשיב על דברי בזה, אבל, כמובן, בדברים של טעם, אתחשב עם דבריו וגם, אם יהיה צורך בדבר, אענה עליהם.

ושלום לך, שלום, ושלום לדור הצעיר!

א.ד. גורדון

סכימה להסתדרות 'הדור הצעיר' בארץ ישראל

הרעיון היסודי והמטרה

הדור הצעיר בארץ- ישראל, שבא לכלל הכרת תעודתו האמיתית, שואף להתאים את החיים בארץ-ישראל לשאיפותיה של תנועתנו הלאומית, לתת לחיים במושבות ובערים (בעיקר במושבות) אותה הצורה, שדורשת מהם התחייה הלאומית האמיתית:  תחיית היצירה הלאומית, זאת אומרת, תחיית הלשון העברית, העבודה העברית וכל גילויי החיים העבריים היצירתיים.  למטרה זו נוצרת הסתדרות בשם 'הדור הצעיר'.

הסתדרות 'הדור הצעיר' באה, איפוא, למלא בחיים בארץ-ישראל באופן בלתי אמצעי, מה שעם ישראל בכל ארצות פזוריו שואף אליו באמצעות התנועה הציונית, והמטרה הסופית של הסתדרות זו – כמו של יתר ההסתדרויות בארץ- ישראל – צריכה להיות העברת מרכזה של התנועה הלאומית ממקום גלותה למקום מקור חייה הטבעיים, לארץ- ישראל.

 

תכנית העבודה

מאחר שהרעיון היסודי והמטרה של 'הדור הצעיר' הם בעיקרם אותו הרעיון ואותה המטרה, שלשמם באו הנה צעירים מן הגולה, וההבדל הוא רק בצורה, הרי שעל הסתדרות 'הדור הצעיר' ללכת יד ביד עם הצעירים הללו בכל הנוגע להגשמת אותו הרעיון ולהשגת אותה המטרה, ולעסוק בכל אותם העניינים, שעוסקת בהם הסתדרות הצעירים העובדים, שבי הגולה.  ומצד אחר, מצד התנאים האחרים, שהדור הצעיר המקומי נמצא בהם, הרי יש להסתדרותו גם עניינים מיוחדים.

מכל זה נובעת תכנית עבודתה של הסתדרות 'הדור הצעיר' בקירוב בצורה כזו:

א. העבודה העברית

שאיפתנו לחיים עצמיים, לחיים של יצירה עצמית מחייבת אותנו, שכל עבודתנו, מן העבודה החמרית היותר גסה והיותר קשה עד העבודה הרוחנית היותר דקה והיותר נשגבה, תהא נעשית על ידי עצמנו.  עבודה של יצירה, ובייחוד של יצירה לאומית אינה נעשית על ידי אחרים.  כל חבר וחברה של הסתדרות 'הדור הצעיר' מחויבים, לפי זה, לעבוד בעצמם את כל עבודות המשק, אם במשק אבותיהם או במשקם שלהם או במשקם של אחרים.  עליהם גם החובה להשתדל בכל כוחם, כי העבודה במשק אבותיהם, שאין סיפק בידם לעשותה כולה בידי עצמם, תהא נעשית על ידי יהודים.  בזה צריכה לעזור להם בכל האמצעים שבידה גם הסתדרות 'הדור הצעיר' בכללה.  ואם החבר יש לו משקו שלו, הרי אסור לו לעבדו בידי לא-יהודים, והעובר על זה מוציאים אותו מן ההסתדרות.

ב. השמירה העברית

רגש הבטחון העצמי והכבוד העצמי מחייב, שהשמירה במושבות תהיה לא רק עברית, כי אם גם עצמית, זאת אומרת:  מסודרה מתוך בני המושבה.  לתכלית זו צריכה להסתדר מקרב בני המושבות הסתדרות של שמירת המושבות ורכושן:  הכרמים, הפרדסים, השדות, הגרנות.  מעין הסתדרות 'השומר'.

ג. צורות יישוביות חדשות

מאחר שצורת היישוב הקיים אינה מתאימה בעיקרה לשאיפותיה העליונות של תנועתנו הלאומית (למשל, לרעיון הלאמת הקרקע), ומאחר שבין כך ובין כך לא כל בני המושבות יכולים להתאחז במושבות,– מכאן חובה על הסתדרות 'הדור הצעיר' לבקש צורות יישוביות חדשות, מעין קבוצות, מושבי עובדים (צריך להעיר, כי מושבי עובדים אין פירושם מושבים של עובדים אצל אחרים כי אם דווקא של עובדים אצל עצמם ועומדים ברשות עצמם, אלא שכל זה עומד על בסיס העבודה העצמית והלאמת הקרקע) וכדומה.  לכלל זה נכנסות גם קבוצות של צעירות לגידול ירקות, עופות וכו', בכלל, לחינוך צעירות לעבודות במשק הביתי ולהנהלת המשק הביתי[5].

ד. הלשון העברית

חובה על כל חבר וחברה לדבר רק עברית עם כל מי שמבין עברית ולהשתלם בידיעת השפה ככל האפשר.  בזה צריכה בייחוד לפעול ההסתדרות בכלל, בייחוד חובה עליה להשתדל להשפיע על כל המוסדות הציבוריים במושבה ובעיר, שתהיה השפה העברית שלטת בהם בתור לשון חיה בכל ענייניהם, שלטון גמור.

ה. העבודה התרבותית

התרבות העברית, ככל תרבות לאומית חיה, הרי מתחילה בעצם מאותם העניינים, שנמנו בזה ושלא נמנו:  העבודה העברית, הלשון העברית וכו' וכו', שהם היוצרים את החיים העבריים, המביאים לידי גילוי את הרוח העברית, את העצמות העברית.  אלא שכאן מדובר, כמובן, בעבודת ההכנה, בהכשרת 'הדור הצעיר' לעבודה לאומית, לבקשת חיים חדשים וליצירת אותם החיים או, במלים אחרות, בהכשרת הדור הצעיר לחינוך עצמי.  אולם המדריך היותר נאמן במובן זה הם עצם החיים ועצם עבודת החיים, המוטלת על המתחנך.  אינו דומה לומד דעת לשם ידיעה גרידא ללומד דעת מתוך שעומדת לפניו שאלה חיה, שאלת חיים, הדורשת פתרון בכל תוקף מבלי תת לו מנוחה ואפשרות ללכת בבטחה הדרושה בדרך החיים.  וכן אינו דומה מבקש חשבון נפשו ותובע ממנה מה שיש לתבוע מתוך חובה גרידא או מתוך אידיאליות גרידא – לדורש חשבון נפשו מתוך עבודה של יצירת חיים, המביאה לידי גילוי את כל אורות נפשו והמבליטה בלי רחמים את כל חולשותיה וליקוייה והתובעת את חובה בכל כוח החיים ובכל תוקף הדין.

החובות והעבודות, המוטלות על כל חבר וחברה בהסתדרות 'הדור הצעיר', מעמידות לפני כל אחד מהם שאלות, הדורשות לפתרונן ידיעות מכל מקצועות המדע והארה מכל ספירות המחשבה והיצירה האנושית, והכל לפי השגת כל אחד ולפי כשרונו.  העבודה החקלאית, יצירת צורות יישוביות חדשות, ההתקרבות אל הטבע, – כל אלה מעמידות שאלות חקלאיות, בוטניות, זואולוגיות;  חברותיות, לאומיות, פילוסופיות וכו', שאלות על דבר חשבונו של האדם עם נפשו ועם עולמו ועל דבר חשבונה של האומה עם עצמה ועם עולמה.  ובמקום שיש צורך עיוני לדעת ויש הכרה ברורה מה שצריך לדעת, – מבקש האדם דעת על מנת למצוא, והמבקש כך – מוצא.  והעיקר, פה מתעוררים בכל תוקף המחשבה העצמית וכל כוחות נפשו של האדם לפעולה עצמית, ליצירה עצמית.  הדבר הזה מביא לידי הכרת הצורך החיוני, שבעלי היכולת במובן זה יסדרו תכניות לקריאה בכל מקצועות המדע, במחשבה והיצירה האנושית, כמו שהדבר נוהג בקרב העמים המתוקנים.  ואם 'הדור הצעיר' יפנה בעניין זה למשל, למרכז המורים, יש לקוות, כי הוא לא ישיב פניו ריקם ובעזרת בעלי מקצוע שונים יסדר תכניות כאלה לקריאה בספרים עבריים וגם בספרים בלשונות אחרות.

לכלל העבודה התרבותית נכנסות, כמובן, גם התעמלות, תזמורת וכדומה.

אם הסתדרות 'הדור הצעיר' תתקיים ותתפתח, אז, בהתגבר בה זרם החיים ועם התרַבות השאלות הדורשות פתרון, יש לפניה עוד צורך תרבותי חשוב: כלי מבטא מיוחד, מעין 'הפועל הצעיר'.

ו. סידור ענייני המושבה

הדור הצעיר הרי הוא כולו מבני המקום, ויש לו כאן כל הזכויות האזרחיות;  לעומת זה אין לו כל אותן הדאגות הכלכליות וכו', שישנן לפועלים-העולים.  החובה, איפוא, על כל חבר וחברה בהסתדרות 'הדור הצעיר' וגם על ההסתדרות בכלל לשאוף להשפיע על סידור העניינים ועל מהלך העניינים בהנהלת המושבה, ולשקוד על תקנת מה שיש לתקן בהתאם לתביעות החיים המתוקנים ולשאיפותיה העליונות של תנועתנו הלאומית.

 

חברוּת

להסתדרות 'הדור הצעיר' מתקבלים:  כל צעיר וכל צעירה מבני שמונה עשרה ומעלה, בין רווקים בין בעלי משפחה.

 

האמצעים הכספיים

מובן, כי הסתדרות בעלת תכנית רחבה כזאת, דורשת אמצעים כספיים גדולים.  האמצעים האלה יימצאוּ לה לפי שעה בדרך שנמצאים אמצעים לכל הסתדרות מתחילה:  דמי-חבר, נשפים, תרומות חברים וכו'.  אולם כאשר תתחזק ההסתדרות, יש לראות, כי יימצאו לה אמצעים גם ממקורות אחרים, כגון: מקופת המושבה או העיר וכדומה.

 

29. לי"ח ברנר

[תרע"ז או תרע"ח]

קודם כל אבקש לסלוח לי על אשר לא עניתי לך על מכתבך עד כה.  חשבתי, אולי אמצא שעת רצון להעתיק את מאמרי[6] ולשלחו אליך, אם לא לדפוס, לפחות לקריאה.  אבל הדבר לא עלה בידי מסיבות שונות, והעיקר – מצב הנפש.  להעתיקם על ידי אחרים אינני נוהג, כי בכל פעם שאני מעתיק דבר משלי, אני מוצא מקום לתיקונים, ובפרט – זה, שאני רואה צורך לתקן בו הרבה.

ואני חפצתי כי תקרא את המאמר.  משם היית רואה הרבה ממה שחוצץ בינינו ועד כמה קשה עלי החציצה.  אז היה אולי קל לי יותר לכתוב אליך.  ואני מרגיש צורך נפשי לכתוב אליך.  ההתנגשות במה שחוצץ בינינו בספירת הרעיונות והיחסים הלאומיים עוררתני לראות בבהירות אכזרייה מה שחוצץ בינינו בספירת היחסים הנפשיים, – והנה אין שלום בנפשי, עד אם הוצאתי לאור מה שחוצץ, עד אם טיהרתי את לבי מכל טינא, מכל רבב.  קשה עלי הדבר, ולא רחוק לראות, כי בעיניך ייראה אולי מוזר, אם לא גרוע מזה, אבל מה לעשות?  כך היא תכונת נפשי.  הן אני בכלל אדם מוזר בהרבה מובנים, ואולי בכל המובנים, ולעתים אני מרגיש את עצמי פשוט זר בעולם הזה שכולו אור, שכולו גדוּלה וגבורה.  נפשי היא, כנראה, מן הנפשות שלפני ההיסטוריה, שלפני התרבות האנושית המהוללה.  היא לא רק שאינה מתבוששת להיות ערומה, אלא שאינה סובלת שום לבושין, ואפילו לבושין די נור, בפרט ביחסים נפשיים;  אינה סובלת שום התחבאות, שום הסתתרות, ואפילו הסתתרות בשפריר חביון של הבדידות העליונה או של התפארת העליונה או של הגבורה העליונה.  כלל פשוט, פשוט מאוד בידי:  אין לך ביחסים נפשיים מידה טובה מן האמת, מן האמת הערומה.  האמת, אם לא תמיד היא מקרבת, אבל לעולם אינה מרחקת, והעיקר – תמיד היא מטהרת את היחסים.

אדבר איפוא הפעם ככל אשר עם לבבי, ובידך, כמובן, הרשות להתייחס לזה ככל אשר עם לבבך אתה.

יש שנדמה לי, כי על פי שורש נשמתך או על פי שאיפת נשמתך לעומק אין לי אולי בין כל מכירי אדם קרוב לי ממך;  אולם על פי אופן מחשבתך, על פי חשבון העולם, והעיקר, על פי חשבון החיים שלך, אין לי אולי רחוק ממך, ולעתים הנך נדמה לי פשוט כזר לי.  יש שנראה לי, כי יש כאן איזו טעות, – אבל מי יודע?  אולי אני הוא הטועה.

קרוב לחשוב, כי הגורם העיקרי הוא מה שאנחנו בני דורות שונים – וזה מה שמעציב אותי בייחוד.  כל תקוותי הוא הדור הצעיר, הדור הבא אחרי, ולראות את טובי בני הדור הזה, את אלה הקרובים לי קרבת נפש, רחוקים ממני או גם זרים לי, – מסופקני, אם תרד לסוף עמקו של מה שאני מרגיש בזה.  אני מבקש דור צעיר חי, חי את עצמו ויודע לחיות את עצמו, את עצמותו המיוחדת, הטבעית;  לצרוף בה, בכוח החיים שבה, את הבריא והטבעי מן הרקוב והכיעור שעלו בה בבית העבדים, להעלותה למעלת עצמות עליונה, כלומר לחיותה עד המעלה של עצמות עליונה, וממילא יודע את ערכה, יודע לכבד את עצמו, – ואני מוצא דור מתבטל, שאינו יודע לכבד את עצמו, שאינו יודע את ערך עצמותו המיוחדת, הטבעית, משום שאינו יודע לחיות את עצמו מתוך עצמותו הטבעית;  שאינו יודע אופן אחר לכבד אחרים, את עצמותם של אחרים, את כוח החיים והיצירה של אחרים וללמוד מהם מה שיש ללמוד, אלא בהתבטלו בפניהם התבטלות גמורה, בבטלו את כל עצמותו, את כל כוח החיים והיצירה של עצמו;  שאינו יודע אופן אחר לתקן את עצמו אלא בשאפו לברוא את עצמו בריאה משונה בצלמם של אחרים.  ואם דעתך אחרת, אם גילית בזה דרך חדשה, שבני תמותה כמוני לא זכו אפילו לשער כמוה, –  הנקודה הזאת דורשת בכל אופן בירור יסודי והארה יתירה, – ומה הם השופכין והרעל ששפכת עלינו ביד רחבה, במקום לשפוך על עצם העניין אור בהיר, מאיר נתיבות חושך, פוקח עינים עיוורות?

לדוגמה.

הנה ה'כסלונים', ה'בטלונים' וכו' הם בעיניך, על פי מנדלי, סמל השפלות וכו' ואין להם תקנה, כלומר אין לכל היהודים תקנה אלא להיות לאחרים.  אולם כלום אין הדבר תלוי אלא בהחלטתך?  ומה יעשה, למשל, ברנש כמוני, המרגיש בכל ישותו, כי הינו בכל נשמתו 'כסלוני' או 'בטלוני', עם כל יתרונותיהם ומגרעותיהם?  מה אעשה?  האתכחש לעצמי?  או האפלוט את נשמתי הכסלונית ואבלע נשמה אחרת, חדשה, אירופית על פי המלה האחרונה?  או אולי תעשה עמדי חסד של אמת ותוציאני מן הכלל?  אבל הן אני לא אצא מן הכלל!  לא אצא, מאותו הטעם הפשוט, כי הנני אחד מן הכלל, יהודי ככל היהודים.  ולוּ אפילו הייתי חכם כגיתה, גיבור כאלכסנדר מוקדון, 'מורד' כניצשה ועוד ועוד, – תמיד הייתי מרגיש את עצמי כסלוני ככל הכסלונים עם כל יתרונותיהם ומגרעותיהם, תמיד הייתי מרגיש, כי רק מתוך עצמי, מתוך עצמותי הטבעית, הכסלונית, אוכל לעלות לאשר ארצה לעלות, וכי באופן אחר, אם ארצה להיות מה שאינני, לא אהיה כלום, לא חכם, לא גיבור וכו', כי אם חיקוי מלאכותי טפשי, פרודיה תפלה ומגוכחה ולא יותר.  ומה אעשה לבנַי, ומה אעשה לכל בני הדור הצעיר, שגם הם,אפילו אם יפשיטו את עורם מעל עצמם, לא יצאו מתוך עצמותם הכסלונית, כל זמן שהינם הם עצמם ורוצים להיות הם עצמם, בני אדם חיים, טבעיים?  כי גם ה'כסלונים' אדם הם, אדם ממש כביכול כבני אירופה, אדם עם כל יתרונותיו ומגרעותיו.  גם ה'כסלונים' נפש להם – נפש ממש ככל הנפשות ששמן 'איוון' או 'יוהן' או דז'ון', ועצמות להם ושאיפה להם – כמובן, למעולים שבהם – להעלות את עצמותם לכל אותה המעלה, שכל נפש אדם חיה בקרב כל העמים והלשונות שואפת אליה.  הן גם לי רשות להאמין, כי אני יודע את ה'כסלונים' לא פחות מכל היודעים המושבעים.  מנדלי יודע את ה'כסלונים' מתוך הסתכלות אמנותית – אתרשה להוסיף תואר אחד קטן: משכילית, – ואני יודע את ה'כסלונים' מתוך עצמי, מתוך שורש נשמתי, מתוך כל חיַי ה'כסלוניים', שחייתי ביחד – בלב אחד ובנפש אחת – עם יתר ה'כסלונים' בני דורי ובני הדור הקודם שחיו בדורי, אם כי לא תמיד בדעה אחת ובדרך חיים אחת, ואם כי מעולם לא העלמתי לא את דעותי ולא את דרך חיי.  מנדלי הוא יהודי פיקח, פיקח מאוד.  את הפקחנות היהודית עם בת לויתה הטפשות ההוזה או ההזיה הטפשית, ובכלל כל אותם הצדדים החולניים, המגוחכים והמכוערים, שנבראו על ידי המוחיות האווירית והדמיון החולה, שרק בהם קשור היהודי הגלותי בסביבתו הגלותית ובכלל בכל החיים הרחבים והטבע החי, שגם הם הינם לגבי היהודי הגלותי בבחינת 'שכינתא בגלותא', – את כל אלה ראה מנדלי והשיג השגה עמוקה ושלמה וציירם באמנות רבה.  אולם את הנשמה היהודית החיה, הקבורה חיים, המתרסקת והנחנקת תחת שכבת הקרח הנורא, את תהום הנשמה היהודית לא העמיק מעולם לראות יותר ממה שרואה משכיל יהודי מושבע, שיש לו כשרון להסתכלות אמנותית.  ממרום האינטואיציה המשכילית שלו, לא העמיק לראות יותר ממה שראה, למשל, י. ל. גורדון וכדומה.  אפילו מה שראה פייארברג הצעיר לא ראה מנדלי הזקן.

אמנם אתה רק מסתייע במנדלי, ועל יסוד הוכחות, כמדומה לך אובייקטיביות, אתה מוציא דין צדק בהחלט על עם ישראל בלי משוא פנים, בלי רחמים בדין, מגלה את האמת העליונה, כך אתה רוצה להאמין.  על עצם העניין כבר דנתי במאמרי, – פה לנגד עיני רק השרטת העמוקה, ששרטה בלבי עצם האובייקטיביות הזאת, שלפי ראות עיני אינה אובייקטיביות טבעית, כלומר אינה אובייקטיביות כלל.  מובן, כי את הדבר הזה אפשר רק להרגיש אבל לא להוכיח.  אולם אם להוכיח עד כמה לא אובייקטיבית, כלומר עד כמה לא טבעית, עד כמה רחוקה מן האמת, ממה שיש ויכול להיות במציאות, הנֶהָ תמונת עם ישראל שקמה מתוך הערתך על פי מנדלי ועל פי הסתכלותך והוכחותיך האובייקטיביות, כי עתה אין לו צורך בהוכחות הרבה.  כמדומני, כי ההוכחה היותר נמרצה, היא עצם צלם הבלהות, שעלה לך מצורתו של עם ישראל ושכל כך עמלת בשכלולו, – צלם בלהות, שאין בו מצורת אדם כלום, שאינו אפילו ברייה חיה, כי אם צלם בלהות סתם, מעין אלה שמעמידים בגינת ירק בשביל להפחיד את הצפרים.  (אף אמנם את הצפרים – כמובן לא את הנשרים – הוא הפחיד מאוד).  כמדומני, היית צריך להרגיש יותר ממי שהוא, כי צלם בלהות כזה לא היה ולא נברא, כי צלם בלהות כזה אינו דבר חי ואינו יכול לחיות ולהתקיים בעולם, כי מין בריאה משונה כזאת יכלה אולי להיברא רק בדמיונם של כותבי רומנים מן המין הידוע.  ולוּ הייתי רוצה לענשך קשה, מסופקני, אם הייתי יכול להמציא בשבילך, בשביל האמן, החי חיי נשמות בעולם האמנות, עונש קשה כזה, שענשת את עצמך, בהוציאך מתחת ידך יצירה משונה כזאת, מבלי להרגיש בזה אפילו.  הפובליציסט בעל הטנדנציה הדספוטית שבך ענש כהלכה, מידה כנגד מידה, את האמן שבך, אף גם את המבקר שבך לא ניקה על חטאתו לעם ישראל, שחטא הוא עצמו מתוך היפנוז של התבטלות בפני התרבות האירופית, בפני החיים האירופיים.

ומאין כל השנאה הכבושה הזאת, כל הבוז הזה, שאין לו גבול, לדת ישראל, לרוח ישראל, לכל מה שיש בנו לא ברוחם של אחרים, לא לפי טעמם של אחרים?  כמדומני, כי גם אני יודע את דת ישראל, ומדוע זה כל כך חביבה עלי דת ישראל, חביבה עלי עד עומק נשמתי עד היום, אף על פי שהיום אינני שומר דת ואינני דתי במובן הרגיל?  וחביבה עלי גם הספרות הרבנית, עם כל מה שיש בה לא לפי רוחי ולא לפי טעמי, בתור בן דור אחר.  הרשות בידך, כמובן, להתייחס אל הדת בכלל כרצונך, אבל מאין השנאה והבוז המיוחדים האלה, דווקא לדת ישראל ולדתיותו של עם ישראל וכו'?  (ואולי אחד הגורמים הוא מה שאתה, בן הדור של ירידת הדת, ראית בעיניך את החיים הדתיים ואת הרגש הדתי של עמנו רק מעת ירידתם?).  אמנם יש בדתנו מנהגים אחדים לא יפים ביותר, ויש בספרות הרבנית נקודות או קווים לא מזהירים ביותר.  אבל באיזו דת ובאיזו ספרות דתית אין כמו אלה?  אני למשל, גרתי כל ימי בכפרים ברוסיה הקטנה, בקרב איכרים נוצרים, נפגשתי עם נוצרים גם מספירות אחרות, ולא זכיתי לראות לא את הרליגיוזיות היתירה שבהם, העמוקה או הנשגבה מרוח אחי הכסלונים, ולא את יתרון היופי או החכמה או הצדקות שבמנהגי דתם ושבחוקי דתם על מנהגי דתנו אנו.  ובכלל לא זכיתי לראות באחרים את כל הגדולה והגבורה, ההוד והתפארת, שאתה מבטל בפניהם את כל עצמוּתנו כעפרא דארעא.

דבר אחד יש באחרים, שאינו בנו, דבר אחד שקול כנגד הכל – טבעיות, נורמליות, הטבעיות הנורמליות נותנת לחייהם של האחרים כל אותן קרני האור, המסמאות כל כך את עיניהם של המשכילים המושבעים ושל ה'מורדים' שבקרבנו.  אבל כלום אנחנו באשמתנו גרידא באנו לידי אי-הטבעיות ואי-הנורמליות המרקיבות את חיינו ואת רוחנו עד להשחית?  כלום הקולר תלוי בנו?  כלום לא בכבלי ברזל אנחנו?  כלום יש לנו היכולת, לוּ אפילו רצינו בכל כוח נשמתנו, לשנות את חיינו בתוך הגלות שינוי עיקרי מבלי לשנות גם את כל עצמותנו, מבלי לבגוד בכל עצמותנו, כלומר פשוט מבלי להיטמע טמיעה גמורה בקרב האחרים?  כלום אפילו היכולת לרצות גופה לשנות מה שיש לשנות לא הומתה בנו כמעט כולה בכוח כבלי הברזל, בכוח התנאים הקשים והנוראים, שאנחנו נתונים בהם במשך דורות כל כך רבים?

יותר מזה.  אני הכסלוני מרשה לי לחשוב, כי בכל אופן ה'כסלונים' הם פחות אי-טבעיים מאלה, הבאים 'לחנך' אותם, האומרים לשנות את חייהם שינוי עיקרי, לעשותם לחיים טבעיים, נורמליים בתוך התנאים שאינם טבעיים, בתוך התנאים, העושים בהכרח את הנתון בהם לאי-טבעי, לאי-נורמלי, אם בצורה זו או אחרת, חדשה, באיזו צורה שתרצה.  הכסלונים הם 'טבעיים' באי-טבעיותם.  צמח, שצמח במרתף אפל, הוא בהכרח חלש, חיוור, אי-טבעי – זאת היא 'טבעיותו'.  אולם אם יבוא אדם לשנות את הדבר שינוי עיקרי בכוח סממנים ובדומה אמצעים מלאכותיים, להביא לידי כך, שהצמח, הנתון במרתף אפל ובכל התנאים שאינם טבעיים, יצמח צמיחה טבעית, – האם לא תהיה השתדלותו יותר אי-טבעית מאי-טבעיותו של הצמח, הנתון במרתף אפל?  הכסלונים וכו' יכולים להיות לגמרי טבעיים, לגמרי נורמליים, לפי מה שמחייב מצב חייהם בתוך חיי יתר העמים בזמן הזה, רק באחד משני האופנים האלה: או שייטמעו טמיעה גמורה בקרב העמים שהם חיים בתוכם, או שישובו – או שישוב לפחות חלק הגון מהם – לחיות בתוך סביבתו הטבעית, שישובו לחיות ולברוא להם חיים חדשים ברוח עצמם בארץ אבות.

האם כך הבינו את הדבר 'הסופרים המחנכים' שלנו, שאמרו לברוא אותנו בריאה חדשה, טבעית, על פי הדיבור?  האם כך ראו את נגעינו, האם כך ביקשו תרופה לנגעינו?  האם כך, למשל, התייחסו אל חיבת ציון, אל הצינות, אל תחיית הלשון וכו' וכו'?  ולעומת זה מאיזה גובה אולימפי, מאיזה מרחק אֶסטֶטְיוני, איסטניסי זרקו עלינו, 'אנשי הקהות והטמטום', את חיצי לעגם המורעל, כשראו במחננו מהומה ומבוכה, קולות ופרכוסים בלתי אסטטיים או גם מכוערים או גם מה שתרצה, אבל גם מלאים טרגיות עמוקה לגבי מי שמרגיש את חבלי הלידה הקשים לכל עמקם, ששום התחלה של ריפוי, שום חבלי יצירה לאומית כל שהיא במצב כל כך קשה, לא טבעי ולא נורמלי, אינם אפשריים בלעדיהם?  אמנם על זה יש תשובה ניצחת:  הם אינם 'כסלונים', 'בטלונים', אינם בעלי הזיה, פזיזים, שקועים בהבלים ורודפי רוח, הם רואים את הדברים כהווייתם ואינם מאמינים בדברים בטלים ומבקשים דרכים יותר ריאליות.  יודע אני, יודע את ההשקפה הריאלית, יודע אותה לכל רחבה ולכל עמקה, אבל...  אלוהים עמה עם ההשקפה הריאלית!  – – – אולם לוּ הרגישו יותר – מרשה לו כסלוני כמוני לחשוב, – כלומר לוּ היתה הרגשתם יותר עצמית, יותר טבעית ויותר חיה, כי עתה היו רואים אחרת, מבינים אחרת, מבקשים אחרת;  כי עתה היו 'מאמינים', מאמינים מתוך ייאוש, מאמינים על כרחם, ואמונתם לא היתה בשום פנים לא אמונה תפלה ולא אמונת שוא...  או הם, אלה שבאים לחנך את העם, האם לא חובה עליהם ללכת לפני העם, 'לקפוץ לתוך הים', לשבור במצחם את הכותל?  ואם הם יטבעו, ואם מצחם יישבר, ואם  הם יהיו שוטים, בטלנים, משוגעים וכו' וכו' בעיני בעלי ההשקפה הריאלית, – מה זה אומר, מה זה עושה?

וצער האומה?  זה הצער התהומי כתהום נשמתה של האומה, זה הצער הגנוז, שאין יודע בו, שאין מרגיש בו לא רק בקרב יודעי תעלומות לב ונפש מקרב האחרים, כי אם גם בקרב המעמיקים לגלות אוצרות חושך משלנו, בקרב 'בוני היכל הספרות' שלנו, בקרב 'יוצרי האמנות' שלנו?  ומה הן איפוא הדמעות, שהם מורידים על אפסותה של ספרותנו, של אמנותנו?  האמנם אין שום קשר בין יחסם זה ה'אובייקטיבי' לנשמת האומה, לצער האומה, ובין תשישות כוח היצירה שלהם?  מה היא ספרות לאומית, שירה לאומית, אמנות לאומית, – מה היא יצירה לאומית בלי נשמת האומה, בלי עצמות האומה, בלי צער האומה, בלי תהום נשמת האומה, בלי תהום צער האומה?  אמרתי פעם על צערנו הלאומי 'צער שאין לו שם ואין לו גואלים', – ומי כמוך ב'הערכת עצמנו בשלושת הכרכים' שלך הראה לי, כי צדקתי במשפטי, צדקתי יותר ממה שחשבתי אז?  מי כמוך הראה לי, כי במקום יודעי ערך צערנו הלאומי, במקום גואלים לצערנו הלאומי יש לנו מחללים את צערנו הלאומי,– מחללים במובן הפשוט, במובן זלזולים ובוז ורמיסה ברגלים?  אתה, שכל צער, כל צער פרטי וכל צער כללי מורגש לך עד עומק נשמתך, אתה, האדם בעל הנפש העמוקה, בעל ההרגשה הדקה, החדה, אתה האמן בעל האינטואיציה האמנותית, – אתה רואה בצערנו הלאומי רק 'בכיות', 'גניחות', 'מרטירולוגיה של עולם הבא', – בכלל, מין אפסות, שלכל היותר היא מעוררת 'חמלה' בלב אמן בוחן כליות, בעל אינטואיציה עליונה, או נותנת תעודה של אמן בוחן כליות ובעל אינטאיציה עליונה למי שיודע 'חמלה' עליה, למי שמרגיש בה, למי ששם אליה לב!...

מה זה?  מאין כל זה, לאן כל זה יובילנו?...

יותר אין מלים בפי.  אף השאלות האחרונות האלה כאילו נזדרקו מפי רק מתוך הסתתמות המעין הנפשי, ואין בהן אלא בכדי לדגיש מה שיש להדגיש, מה שאין לבטא במלים, כי אם ברגש בעלמא.

מובן, כי דעתי אינה מכרעת, כי יחסי הנפשי אינו מכריע.  מובן, כי אתה יש לך עולמך שלך, כשם שאני יש לי עולמי שלי, רק אחת אשאל עוד:  האמנם יש כאן רק מצער האבות על הבנים שאינם מובנים להם, או מהתקוממות הישן על החדש, המכהה באורו המתחדש ועולה את זוהרו של הישן המיטשטש וכבה, או פשוט מן הבטלנות, הקהות והטמטום וכדומה?

 

ועתה – המשפט לך הוא.  אם דברי יהיו לרצון לך, תוכל לשפטני כמשפט לבבך אתה, – לפחות תדע, כי יש לך עלי על מה להביאני במשפט לפניך ואיך לשפטני.  בכל אופן אקוה, כי תרגיש לפחות, כי לא מרוע לב או מאיזו כוונה זרה שהיא יצאו הדברים.  ואם אמת במאמר 'אין אדם נתפס על צערו', – והרגשת את זה וידעת את זה.  וידעת עוד, – כי לא שאני מקל בכבודך, כי אם להיפך, רגש הכבוד הטהור חייבני להגיד לך את האמת בפניך – את האמת אשר בלבי, כמובן – ולטהר את לבי לפניך.

ועתה, אחרי הגידי לך את כל זה, לבי טהור נגדך, והנני חותם באמת ובתמים ובלב כואב, מוקירך ומכבדך

                       א.ד. גורדון.

 

30. אל מערכת 'בשעה זו'[7] , יפו

תרע"ח

הנני שולח לכם שני דברים, שהם כמעט אחד:  א) 'מתוך  קריאת 'בשעה זו' ב"[8];  ב) 'מעניין לעניין באותו עניין'[9].   אם תמצאו לנכון להדפיסם בקובץ הקרוב – הדפיסו, אבל אם גם לא תדפיסום לא תגרמו לי בזה צער או חלישות דעת.  אינני רחוק בעצמי ממשפט כזה.

אולם אם תדפיסו, אבקש להדפיסם שניהם בקובץ אחד.  כמעט שחפצתי לחבר את השני אל הראשון בתור מילואים, אלא שראיתי בזה פגימה לשלמותם של שניהם.

... אינני מסכים לשום תיקונים והשמטות, אפילו מתוך ההכרח הידוע.  אינני מוותר אף על רעיון אחד, אף על ביטוי אחד נחוץ לעניין.  מוטב לי שהדברים לא יבואו בדפוס, עד שיבואו ימים יותר טובים, או עד שיימצא להם מקום יותר חפשי, או שלא יבואו בדפוס כלל, מאשר לראותם לקויים או פגומים אף במשהו...

ושלום לכם וברכה

                                                                                               ידידכם א. ד. גורדון

 

31. ליעקב אֶפטר[10]

תל-עדש, ב' תמוז תרע"ח

שני האופנים של ההוצאה המבוקשה יש להם לכל אחד צד רצוי וצד לא רצוי.  קובץ המוּצא מדפוס, אם רק אפשר להשיג רשיון, הנהו יותר בטוח במובן הפוליטי ולפיכך הוא יכול להיות נקרא על ידי הכל – וזה לנו עיקר גדול, – אבל לעומת זה מצומצמת מאוד האפשרות להגיד בו מה שיש להגיד, – בעוד שהוצאת עלון הקטוגרפי וכדומה מסוכנת במובן הפוליטי ויכולה לגרום לנו הרבה צרות קשות, אם על פי מקרה יוודע על אודותיה, – דבר שבקרבנו בזמן הזה איננו רחוק כלל, – וממילא מוכרח חוג קוראיו של העלון להיות מצומצם מאוד, עד שכמעט יצא שכרו בהפסדו, כי דווקא אלה, שהיו צריכים אולי יותר מכל לשמוע את הדברים הנאמרים, דווקא אלה לא יקראו אותם.  ולעומת זה יש יותר חירות בהבעת מה שיש להביע, אם כי, לפי דעתי, דרושה גם כאן זהירות יתירה, – על כל צרה שלא תבוא.  דעתי אני נוטה יותר להוצאת קובץ בדפוס.  אפשר יהיה למצוא אופני ביטוי 'כשרים' למה שיש להגיד.  צריך יהיה רק לחדד קצת את המוח, לאמץ קצת את כשרון ההמצאה, כמו שהדבר נוהג בכל מקום שהצנזורה קשה.

בכלל הדבר דורש עיון רב והתייעצות מרובה.

רצוני היה לכתוב עוד דברים אחדים על אודות המריבה שנפלה בכ', ובכלל על כל מה שרחוק כל כך מיופי – אם לדבר בלשון נקייה, – שמתרחש שם בגבולכם בזמן האחרון.  אני הצטערתי על זה מאוד, ועוד יותר הצטערתי על אשר דגניה עומדת מרחוק, במין מרחק של כבוד מכל זה, כאילו אין הדבר איכפת לה כלל.  חובה על דגניה, חובה על כולנו, על כל מי שיש לו לב רַגֶש, לעשות כל אשר בכוחנו בכדי לתקן מה שיש לתקן ולנקות את האוויר.  חשבתי לכתוב דברים אחדים על זה גם לי' ט' וגם לב"צ ולר'[11] ולהגיד להם בלי משוא פנים מה שיש להגיד בזה, אבל יראתי, פן אהיה בעיניהם כמוכיח וכמטיף מוסר, אם כי בי מדבר הכאב על מה שיש פה לכאוב משני הצדדים, מכל הצדדים.

בכל אופן תוכל למסור להם את דברי אלה או לתת להם לקרוא את מכתבי זה.

 

32. ליעקב אפטר

תל- עדש, תמוז תרע"ח

– – – ובזה אני פונה אל העניין השני[12], שאנחנו עסוקים בו, שיהיה אולי עניין ראוי לרשימה, לוּ היה המצב ידוע לי ביתר פרטות, ולולא הייתי רואה, עד כמה אינני יודע לדבר בלשון מובנה לאלה, שאני מדבר אליהם.

אתה מתפלא על שאני 'רוצה שבני דגניה יהיו בתוך כל דבר מכוער ומאוס', על שאני רוצה לדחוף אותם אל תוך הביצה, – ואני אפילו אינני מתפלא על אשר אתה וחבריך מתפלאים על דברי, על אשר אתם מבינים כך את דברי.  כבר חדלתי להתפלא.  ובכל זאת אבאר לך את דברי.  אולי תראה לפחות , כי אנחנו מדברים בשתי לשונות שונות.

אתה וחבריך חושבים:  אם לא נוכל להציל מפגעי הזמן את כל הציבור, – נשמור לכל הפחות על אותו החלק, שבכוח עברו היפה יתגבר ולא ייפול בפח הזמן.  ובכן:  'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו!' – אשריכם וטוב לכם, כי אתם רואים את עצמכם כל כך נקיים, בשעה שהציבור, ציבורנו האחרון, נמצא בתוך הביצה!  אבל מה יעשה עני ממעש כמוני, אשר בשעה שהוא רואה את הציבור בתוך הביצה, הוא רואה את עצמו עמהם בביצה?  ולא דברים מן השפה ולחוץ הם דברי אלה.  אני כתבתי לך, כי חשבתי לכתוב לט', לב', ולר', אבל לא זה בלבד, – הייתי מוכן ומזומן ללכת בשביל כך לכ';  לא כתבתי שמה, מפני שבדברים שבכתב לא קשה בכלל להיראות כמוכיח וכמטיף מוסר.  אבל בעיקר לא כתבתי ולא הלכתי, כי גם הם מדברים בלשון אחרת, באותה הלשון, שאתם מדברים ביחס אליהם, ששמעתי אותה לא אחת מפיהם ביחס לאחרים, כמובן.  ובכל זאת לא אגיד כי יפה עשיתי שלא הלכתי.  אני מוכן ומזומן להודות כי לא יפה עשיתי, לבי איננו חכם כל כך להבין, כי 'אסור לדחוף לתוך החטא אנשים נקיים', ואיני יודע את החשבון הפשוט, כי 'כל התערבות עכשיו היא ללא תועלת', לבי דוחף ודוחף אותי 'לתוך החטא' וצועק ככרוכיה לא:  'הרחק מן הכיעור!', כי אם:  'צא מתוך הביצה!'.  הוא יודע חשבון אחר, אמנם לא מחוכם כל כך, אולי לא פשוט כל כך, אבל בעיניו הוא חשבון צודק.  לפי חשבונו, זו כל צרתנו, שבשעה שאנחנו רואים את אחרים, את 'הציבור', או אפילו את חברינו היותר קרובים והיותר נאמנים, בתוך הביצה, אנחנו רואים את עצמנו נקיים, ואיננו רואים את עצמנו בביצה אלא בשעה שאנחנו כבר שקועים בה עד צוואר, שקועים במידה כזאת, שהיא אינה מפחדת אותנו עוד, ועוד להיפך, אנחנו מרגישים בה את עצמנו טוב ויפה מאוד, עד כי, על פי האמת, אנחנו שוב איננו רואים את עצמנו בתוך הביצה, כי אם האחרים 'הנקיים' רואים אותנו.  אני אומר:  'אנחנו', כי גם פלוני ואלמוני, שאנחנו כל היום רואים את עצמנו בפניהם נקיים, היו לפנים, לפני זמן לא רב, גם הם 'אנחנו'.  ומי יודע, מה ילד יום?  אם אנשים כ..., שגם להם 'עבר יפה', הם היום בתוך הביצה, ו'אנחנו' נקיים, – מי יוכל להגיד מי יהיה מחר בביצה, ומי יהיה אז 'אנחנו נקיים'?

יודע אנכי, כי גם דברי אלה לא יצאו בעיניכם מכלל זרות, אבל אוכל לקוות, לא תתפלאו עוד.  תדעו, כי אני מדבר בלשון אחרת.  תאמרו:  בלשון שאינה מן החיים או בלשון של אדם שאינו מן היישוב או שלא מעלמא הדין וכדומה – אבל בלשון אחרת.  ואם תשאלו:  אבל מה יש לעשות?  – ידוֹע תדעו, כי בלשוני אין שאלה כזאת.  מי שמרגיש מה שיש פה להרגיש, מי שרואה פה את עצמו בתוך הביצה, לא ישאל שאלות, כי לא ינוח ולא ישקוט, כשם שלא ישאל שאלות ולא ינוח מי שרעב ולחם אין לו וכדומה.  הוא יידחף בכוח לבקש מוצא, לעשות, – ואם לא יוציא את אחרים מן הביצה, את עצמו בוודאי יוציא.  ואולי מותר לאמור, כי בכוח זה שיוציא את עצמו יוציא גם את אחרים, לפחות במידה ידועה, כי כל אלה שבאו אל הביצה, באו רק מתוך שראו את עצמם נקיים, בשעה ש'הציבור' או חבריהם נמצאו בתוך הביצה.  כמדומני, כי זה לא רק מליצה בעלמא, הרי כך מדברים החיים.  יש כלל בידינו:  'כל ישראל ערבים זה בזה' – כלל אמנם לא מודרני, אבל הרי גם אני לא מודרני, ואני מרשה לעצמי להוסיף:  רק במקום שיש ערבים זה לזה, שם יש ישראל.  ולא זה בלבד, אלא שאני מוסיף עוד:  כל בני האדם ערבים זה לזה, ורק במקום שיש ערבים זה לזה שם יש אדם (ושם יש אומה, אומה אנושית, כמובן).  ואם אין ערבים זה לזה, – מה יש?  מה שיש אצלנו ראיתם או יכולתם לראות.  אבל לא קשה לראות מה יש בחברה האנושית בכלל, מתוך שאין ערבים זה לזה.  בכל אופן אנחנו, הבאים לבנות בניין חדש, בוודאי לא נבנה הרבה על יסוד יחסים של דור-הפלגה זה לזה.  – – –

 

33. למנחם ברקוביטש[13]

 [תרע"ט]

מנחם,

אם אתה מכירני, לא היתה צריכה להיות אצלך שאלה, אם אני יכול להיות לך אותו שהייתי.  אני התרחקתי קצת ממך לא מפני שנגעת בי במשהו.  לי קשה היה לראות בקלקלתך, קשה היה לראות, שאתה הולך בדרך הטמטום, בדרך קטני-המוח והנפש, שנוח להם והנאה להם לראות בירידת אחרים, יהיו מי שיהיו אותם האחרים ובלבד שלא מה'קלייזל' שלהם, כי בזה הם רואים את עצמם כאילו הם מעולים...  רק אחת אגיד לך:  רצונך לדעת אם קרוב אני לך וכמה, – בחן את נפשך וראה אם נקי אתה מהמידה הזאת וכמה אני לך אותו גורדון שהייתי, באותה המידה שאתה לכל אדם אותו ברקוביטש, שאני הייתי רוצה לראותו בך.  ודע לך, כי אותי לא תרמה, כמה שיעלה בידך לרמות את עצמך.

מלה מעודדת הייתי בוודאי מביא לך בכל אופן, בלי כל תנאים.  אבל כלום מלה כזאת היא מן הדברים המצויים בכל עת ובכל מקום, ואין הדבר חסר אלא ברצון להגידה?

אבל גם בזה נוהגת, כמדומני, לפחות במידה ידועה, אותה הבחינה:  במידה שתהיה יותר קרוב אל האדם, אל כל אדם, יותר מבין, יותר משיג את נפש האדם, בה במידה תהיה יותר רחוק מריקניות.

ושלום לך וברכה.

                                                                                                                 א.ד. גורדון

 

34. ליוסף שפרינצק

תל-עדש, כ"ד תשרי תרע"ט

יוסף,

אינני יודע פשוט מה לכתוב לך הפעם.  הנני כמבולבל.  שומע אני מכל הצדדים קול שמחה וקול ששון:  פשוט גאולה וישועה[14] – ואני המשוגע ממראה עיני רחוק רחוק משמחה וששון ויותר קרוב לרפיון ידים ולייאוש.  כמעט כל חלומותי וכל תקוותי כלו כעשן בתוך השמחה והששון, הגאולה והישועה, בתוך כל הריקוד הזה לפני המנגנים, אם לא להשתמש במבטא יותר מתאים ויותר חריף.  לא אבוא לבאר לך הפעם את מחשבתי:  אולי גם אתה בין השמחים, וכל מחשבת ספק, כל מחשבה מקיפה יותר ומעמיקה יותר ממראה עינים מזהיר בזוהר של פיאֶרואֶרק, זרה לך וקשה לך כמו לרבים אחרים.  אני רק רושם מה שאני מרגיש, למען דעת ולזכרון.

בבקשה להודיעני, מה נשמע אצלכם?  מה נשמע בספרות?  בבקשה לשלוח לי מה שיצא ביהודה בדפוס מעת שנפרדנו.  ושלום לך ושלום לכל אשר לנו!  מי יתן ונתראה בשעה שגם לי יהיה מקום לשמוח.

ידידך א. ד. גורדון

 

35. למנחם ברקוביטש

ט' מרחשון תרע"ט, יפו

מנחם,

קראתי את מכתבך כמדומה כמו שצריך לקרוא, וראיתי כי בהרבה טעית בי וגם בך בעצמך.  טעית בי בחשבך, כי יחס ישר, אמיתי, אלי, ואפילו בצורה גסה, יכול להעליב אותי, או כי ההוראה או ההזכרה לי על הצדדים השליליים שבי יכולות לדחות אותי מן המורה או המזכיר.  אוהב אני את האמת ומכבד את איש האמת ואת יחס האמת – דוחה אותי רק יחס מזויף ואפילו בצורה היותר יפה.  ואני בעצמי מבקש תמיד יחס של אמת מצדי, אם כי לא תמיד הוא מושג לי בשלמות, או כי לא תמיד עולה בידי לתת לו את הצורה הרצויה.  ואם יחס של אמת, הרי אי אפשר לו למתייחס שלא יגע, אם שלא מדעת או גם מדעת, בצדדיו השליליים של מי שהוא מתייחס אליו, במקום שהיחס נוגע בהם, אם אני מתייחס אל חברי כמו אל עצמי, הרי אי אפשר לי שלא ארגיש צער על הליקויים והחולשות שבי בעצמי.  והרגש הזה אי אפשר לו שלא יבוא לידי ביטוי באיזה אופן שהוא.  ובצורה זו, זאת אומרת, בצורה של אמת שתוכנה אמת, אין האמת מעליבה.  מעליבה הצורה של אמת, שתוכנה הוא לא צער אמיתי על הצללים שבחברי כמו על הצללים שבעצמי, כי אם הרגשת יתרוני אני מצד זה, מצד הצללים שבחברי, על חברי.  פה יש צורה של אמת שתוכנה שקר, בייחוד אם הדבר מתבטא לא מתוך שנאה גלויה או מתוך כעס גלוי, שבמובן ידוע איננו טוב גם הוא משנאה, או מתוך הערצה עצמית גלויה, וזה מעליב.  וזה כלל גדול בידי:  אם אני מצטער על מגרעותיו של חברי, מותר לי גם להביען לו, כמובן, בצורה רצויה, בצורה, שהצער בעצמו יצייר לו, ואם לא – אסור.  והכלל הזה, עד כמה שאני מבין בחיים, מתאַמת גם בחיים. 

אבל, כאמור, טועה אתה גם בך בעצמך.  'יסוד נפשך' הוא בשום פנים לא גס.  יסוד נפשך או אחד מיסודות נפשך, עד כמה שאני יכול לשפוט על נפש חברי, היא מידת האמת.  אלא שאין אתה יודע לעבד, לקלטר את המידה הזאת, יותר נכון, להכשיר את הקרקע למידה זו ולשפוך עליה די אור, עד כדי למצוא את מקום פעולתה החיה בקרב הצירוף של יתר מידותיך ובקרב החיים.  ועל זה יש באמת להצטער.  זה מביא אותך לידי יחסים לא רצויים – לא רצויים גם לך – אל בני האדם, ולידי ייסורים נפשיים של חינם.  ובכלל, זה משפיע הרבה לא לטובה על כל חשבון החיים וחשבון העולם שלך (יודע אני, כי המלים האחרונות יהיו בעיניך מוזרות:  לפי סברתך הרי אין לך שום חשבון עם החיים והעולם, וגם אין בעולם חשבון אמת כזה, וגם אין צורך בו, אבל גם זה אינו אלא סברה.  לכל אדם, וגם לך בכלל זה, יש חשבון כזה, כי עצם החיים הם עצם החשבון.  ההבדל הוא פה רק בין חשבון ברור במידה ידועה ובין חשבון לא ברור, מעורפל, חשוך).

לא אבוא לברר לך את כל זה.  אם הדברים הם דברים של טעם בעיניך, תוכל לבררם לך לעצמך, ואם לא – הרי אין צורך בבירור.  אוסיף רק דברים אחדים על יחסך אלי.  הרבה אמת ראיתי ביחסך אלי ולאחרים, אמת לא רק בהכרה, כי אם בעיקר אמת בלתי אמצעית, נפשית.  יחס כזה לא תמיד מושג לי בשלמות, מה שגורם לי לעתים צער לא מעט.  ובמובן זה למדתי ממך הרבה ממה שאני מבקש ללמוד מכל אדם.  אולם חוסר הברירות, חוסר הערכה נכונה של המידה הזאת, מביאים אותך לעתים לידי הגזמה או לידי העלמה שלא לצורך, מתוך חששות יתרים שמא יש שמץ זיוף או כיעור בדבר, או שמא יש ביחס ישר וגלוי שמץ גסות מצדך.  לא עמדת, כנראה, מעצמך על האמת הפשוטה, כי כשם שאסור לאדם שלא להביא בחשבון את הצד השלילי שבו, כך אסור לו שלא להביא בחשבון ברור את הצד החיובי שבו.  זה האקטיב שלו, ובלי זה לא ימצא את דרכו הנכונה בחיים, אם מבקש דרך הוא.

מה יש, למשל, ביחסך אלי?  אם אני עושה לך שירות חברי קל, אם בשעה, שאתה קצת או הרבה חולה, או אפילו בשעה שהנך בריא, ואתה דוחה אותה בשתי ידיים;  אם אתה מתרחק ממני מתוך יראה שמא תפגע בכבודי, כאילו אני רודף אחרי הכבוד או אחרי הנימוסיות התפלה, – אתה פשוט לא הבינות אותי, וגם, במובן המבואר – את עצמך, ולא ידעת למצוא את יחסך אלי, את היחס הפשוט, הנפשי כמו שהוא, בלי כל חששות ופקפוקים, ובלי כל צורות שאולות ממושגי הכבוד או הנימוסיות התפלים, המתהלכים ברחוב או בסַלונים.

מה היה לי לעשות במצב כזה, באין חפצי לבוא ולהביא לידי קטנות?  כי הקטנות ביחסים בין אדם לחברו מולידה בהכרח קטנוּת משני הצדדים.  ובמובן זה צדקת באמרך, כי גם על צדי לא הכל חלק, אבל מה יכולתי לעשות?  אני נוהג במצבים כאלה להסתלק הצדה, כאילו למחוק את המתייחס אלי כך מרשימות האנשים שיש לי יחס אליהם.  ואין זה אומר, כי אני מבטל אותו בלבי, להיפך, במקום שההכרח מביא אותי להוציא עליו משפט, אני מוציא את משפטי באובייקטיביות גמורה, בין מהצד החיובי ובין מהצד השלילי שבו, כאילו לא נפל בינינו שום דבר.

וגם עתה, כמו שאתה רואה, משפטי עליך וגם יחסי הנפשי אליך לא נשתנו, ואם יש מקום בלבך ליחס פשוט אלי, ליחס אמיתי, גלוי, ליחס כזה, שאתה מתייחס אל חבריך הצעירים שיש לך אליהם יחס טוב, מבלי כל חששות שמא חס ושלום תפגע בכבודי או בנפשי, המביאות אותך בהכרח לידי יחס מזויף, אם כי במובן מהופך מהרגיל, ליחס מזויף מתוך שאיפה נפשית לאמת וליופי וכדומה, – אם יש בלבך מקום ליחס כזה אלי, אני מוחק מזכרוני ומלבי כל שנפל בינינו, ואנחנו יכולים שוב להתייחס איש אל רעהו, כמו שהתייחסנו בימים הטובים שעברו, ואולי עוד ביחס יותר טהור ונאמן.  ואם לא...  אבל אם לא, – אני אניח את המשפט לך.

בכל אופן, בין כך ובין כך, תשיב לי על מכתבי זה, כי גם משפטך, בין לחיוב בין לשלילה, ילמדני במידה ידועה ממה שאני שואף ללמוד מכל אדם, ושלום לך וברכה, ותודה על מכתבך מקרב לב.                                      א.ד. גורדון

 

36. לחברי ע"ג

[כסלו תרע"ט]

חשבתי להישאר פה עוד יום ולבקש אתכם להתאסף הערב לשוחח מעט על דבר עניני ע"ג מצדם האנושי.  אבל מה יועילו דברים במקום שמדברים אינטרסים ממשיים תקיפים?  אבל פטור בלי כלום אי אפשר:  יותר מדי קרובה לי ע"ג ואני כותב.

 יודע אני, כי לדברי לא יועילו.  יודע אני, כי כשם שמצוה לאמור דבר הנשמע, כך מצוה שלא לאמור דבר שאינו נשמע, – ואני כותב:  יותר מדי גדול החורבן.

בתור אדם מן הצד ני רואה את ירידת ע"ג, זו, שהיתה למופת למושבות אחרות בנקיונה בעניני כספים, בנקינה מכל שנוררות, שכל כך סבלה על נקיונה זה, שכל כך הרבה נתנה עליו, זו שכל כך הרבה קויתי לראות בה, – ואיך אשתוק?

בולמוס מכוער של קרדיטים, של התעשרות על חשבון הקהל בא לעולמנו, – וע"ג נמשכת בזרם והולכת ונעשה שנוררת לכל דקדוקי השנוררות ולכל פרטיה.  אינה חושבת עוד איך לקומם את הריסותיה בכוח עצמה ורק מתוך הכרח ובצמצום גדול להעזר בקרדיטים, כמו שיתהנוהגת לפנים, אינה חושבת עוד ע"ד עבודתנו הלאומית, שכל שנוררות וכדומה מחריבה אותה.  היא חושבת רק מחשבה אחת:  די לסבול!  צריך לחיות, לחיות טוב, ואפילו על חשבון הקהל.  צריך לקבל כמה שאפשר יותר, כמובן, אם יתנו.

האמנם אין שום תקנה? האמנם אין שום אפשרות שע"ג תתבונן קצת, תתעודד קצת ותשוב להיות מה שהיתה?  הנני מוכרח להאמין כי אי אפשר, כל מה שראיתי ושמעתי מכריח אותי להאמין כי אי אפשר, אבל אינני יכול להאמין, איזה כוח נעלם דוחף אותי לכתוב אף על פי שיודע אני, כי דברי יהיו רק לשחוק וללעג ולפלפולא חריפתא.  אבל יהי מה!  רגיל אני בכמו אלה – ואת האמת אגיד.

ושלום לכם וברכה, שתשובו לקדמותכם בחומר וברוח! 

       א. ד. גורדון

 

37. למחם ברקוביטש

תל-עדש, י"ג טבת תרע"ט

מנחם,

את מכתבך מג' טבת קיבלתי, – ושוב אותו הדבר:  חוסר הבנה.  כך אני רואה את הדבר, ואינני חושש להגיד כי כך אני רואהו.

אתה כותב:  'כפי שנדמה לי, התחלת הרוגז שבינינו באה מזמן שהחילותי להתבטא לפניך;  שאתה החילות להכיר אותי.  לגורם, נדמה לי, שימשה מלה אחת וכו''.  המלה, כפי שיש לחשוב, היא: 'בלוף', שאתה השתמשת בה פעם ביחס למה שכתבתי או למה שאני כותב, אבל כמה חוסר הבנה יש כאן!

קודם כל יש להביא בחשבון, כי הכלל הגדול:  'סיבות קטנות מולידות מאורעות גדולים', אם אינו עניין נכון לגמרי לפוליטיקה עליונה, הנהו עניין ליחסים שבין אדם לחברו.  החיים מורכבים מרגעים ומדברים שברגע, מדברים קטנים וקטנטנים, והחיכוכים והגירויים שבין אדם לחברו נפעלים בעיקר על ידי אותם הדברים הקטנטנים, אם כי הם מיטשטשים מהר, כלעומת שנפעלו;  ואם יוצאת מהם לאחרונה התרחקות ידועה, נמצאת תמיד איזו סיבה פחות או יותר חשובה או פחות או יותר ממשית, שתולים בה את הקלקלה.  אתה, למשל, שכחת, כי כמה פעמים, כשהייתי פנוה אליך באיזו שאלה בענייני החיים היום-יומיים, בייחוד בהיותי לפעמים, מבלי שמעי היטב, כופל או גם משלש את השאלה, היית פוטר אותי במין 'כלאחר יד', שאין בו בכל אופן ידידות יתירה או במין קריאות בדומה למשל לאותה הקריאה, שהזכרתי במכתבי הקודם, או...  אבל האם יש צורך או יש יכולת לפרוט את כל הדברים הקטנים, שגרמו לי בכל אופן אי-נעימות?  אפשר, שגם מצדי, כמו שכתבת במכתבך הקודם, לא הכל חלק במובן זה, – אבל למה לתלות את הקלקלה לא במה שיש לתלות?

העוקץ שבעלבונות קטנים הוא, שהם מולידים קטנות, שכוחם קטן מכדי לתת מקום לרגש חשוב או למחשבה חשובה, או שהם בכל אופן דורשים כוח נפשי גדול בשביל להוציא מהם יותר ממה שהם נותנים, – כוח נפשי, שלא בכל מקום ולא בכל זמן הוא נמצא בעין.

ואם מצד זה תתבונן בדבר, תראה, עד כמה רחוקה השערתך, כי ראשית התרחקותי ממך באה ממה שהבעת דעה לא מחניפה לי על מה שכתבתי.  דעתך המבטלת, בייחוד הביטוי, שנתת לדעתך, בצורת המלה 'בלוף', היתה יכולה ברגע הראשון לעקוץ אותי, אבל לא לשמש סיבה להתרחקות.  לא קשה היה להבין, בפרט אחרי הביאור שנתת לדבריך, כי לא לקנתר היתה כוונתך, כי כך היא דעתך.  דעה, איזו שתהיה, נותנת מקום למחשבה, לרגש, אם נעימים או לא נעימים, אבל לא מביאים לידי קטנות ולא נותנים מקום להתרחקות למי שרודף להשיג, עד כמה שאפשר, את סוד הנפש האנושית ואת סוד החיים.  ובפרט שדעתך היא לא דעת יחיד ולא מחוסרת יסוד, כי כך היא בזמננו דעת רוב המעמיקים לחשוב ולהרגיש, יותר נכון, המעמיקים לחטט ולנקר במוחם ובנפשם, ויש לה לדעה זו יסוד בכל עברו של האדם.

תמצית השאלה הישנה, הנותנת מקום לחילוקי דעות בנידון דידן, היא:  היש תיקון לאדם, היש הארה עליונה לחיי האדם?  על פי כל עברה של האנושות, אף גם על פי עברו של האדם הפרטי, של היחיד החושב, הנותן חשבון לעצמו מעברו, וגם על פי מה שיש לראות במציאות שמחוץ לאדם, אין יסוד מוצק, ואולי אין כל יסוד לענות על השאלה בחיוב.  המחשבה הטכנית, שהיא בעיקר המחשבה המתקדמת של זמננו, לא רק שאין בכוחה למצוא חיוב עליון בנפש האדם ובחיי האדם, אלא שהיא רואה את עצמה בת-סמכא להשיב על השאלה בשלילה מוחלטת.  ומכאן היא מסתעפת לשני ראשים.  על פי סברהאחת, מכיוון שהנפש האנושית מבקשת אור עליון, שאיננו במציאות, מכיוון שאין חייה חיים בלי אור עליון, הרי שעל האדם לברוא לו אור כזה בכוח דמיוני או, כמו שקוראים לזה, בכוח היצירה, כלומר, עליו להסתפק ביופי שבצורה, ביופי שבאמנות, ב'מיטב השיר' או, כמו שאומרים מפורש, עליו לחיות על האילוזיה, ואם לתרגם את זה ללשון בני אדם פשוטה, הרי זה אומר:  עליו לחיות על הונאה עצמית לדעת.  ולעומת זה סוברים אחרים, כי גם בזה אין צורך, כי צריך אדם ויכול לחיות פשוט כפי הרצון והיכולת, לחיות חיים של מכונה להנאה ולצער, להרגשה ולמחשבה, בלי כל אורות דמיוניים ובלי הונאה עצמית.

מובן , כי התשובה בשלילה בכלל, הרבה פנים לה מלבד אלה שציינתי בזה, וגם לא חדשה מקרוב באה היא, אבל כך הוא הזרם של זמננו.  בזמננו הגיעה השלילה עד הקצה האחרון:  ספקנות לאין סוף, חיטוט וניקור במוח ובנפש עד לידי 'וימש ריקניות' אם יש לאמור כן, התנודדות המחשבה והרגש עד לידי אפותיאוזה של תלישות.  כך הוא אופיו של הזרם העליון של הזמן, זוהי מין דוגמטיות של ספקנות, אם יש לאמור כן, אשר מצד ערכה המחשבתי והנפשי אינה עולה בשום פנים על הדוגמטיות של ודאות.  מצוינה היא רק באי-הטבעיות הגמורה שבה.  זהו אופן מחשבה והרגשה עירוני בהחלט, כריתות גמורה מתוך כל העולמי וצמצום כל המחשבה וכל ההרגשה בעולמו הקטן של האדם, של האדם הכרוּת מתוך העולם הגדול והסמוי מכל החי בו והווה בו, מכל המהווה בו והמחיה בו, ובזה רוצים לראות מחשבה עליונה, חכמה עליונה, נפשיות עליונה – כל המעלות שמנו חכמים ושלא מנו חכמים בעולמם העליון של בני עלייה.

אבל נפש האדם העלובה היא נפש חיה, היא אינה יכולה לחיות בתוך ספירה של ריקניות מוחלטת, מבלי גלגל נשימה של חיים, היא תובעת חיוב, לא חיוב דמיוני, העומד על הונאה עצמית לדעת, כי אם חיוב ממשי, הוויתי, חיוב בנפש האדם ובחיי האדם וגם בחיי הבריאה העולמית כולה, – והמחשבה החיה נשמעת לה ומבקשת.

לא אבוא לבאר יותר.  הן לא להציע את דעותי ולברר את דרכי בבקשת מה שאני מבקש באתי בזה.  חפצתי רק לברר לך, איך אני מצייר לי את היחס שבין שתי ההשקפות היסודיות, המתנגדות זו לזו, על האדם והחיים, שאתה עומד על צדה של האחת, ואני – על צדה של השנייה.  מכאן תראה, כי רק מתוך ההשקפה השוללת, המיכנית, אפשר לבטל בהחלט, בבטחון גמור את ההשקפה השנייה המחייבת, שאין לה שום סמוכין, שעשויים למששם בידים, במציאות הממשית, אבל לא להיפך.  מתוך ההשקפה המחייבת החיה, אין לבטל את ההשקפה השוללת, כי אם לכל היותר, רק לצמצם אותה בגבולים ידועים.  החיים אינם מכונה, המקיפה היקף ידוע ולכל השאר אין לה עסק, והרי הוא לפניה כאילו אינו.  החיים הם חיים, הם מקיפים את הכל, גם את החיוב גם את השלילה.  שני אלה, החיוב והשלילה, או כמו שנוהגים לקרוא להם, האופטימיות והפסימיות, אינם בעצם לגבי החיים אלא שני צדדים של דבר אחד או שני מצבים של נפש אחת, אף יכולים להימצא ונמצאים בנפש אחת.  וגם אני אדם, ונפשי נפש אדם, – גם אני יודע את השלילה ואת אמת השלילה ואת צער השלילה, מותר, כמדומני, לאמור, לא פחות מכל השוללים.  יותר מזה אגיד לך:  אין לעמוד על החיוב, ביתר דיוק, אין לבקש בקשה של ממש את החיוב אלא מתוך עומק השלילה.  הדבר הזה מחייב אותי, בבואי להביא לידי ביטוי איזה ניצוץ קל של חיוב, לבחון ולבדוק ולשקול ולהעריך את כל צדדי השלילה, בכדי לראות, היעמוד החיוב בפניהם אם לא.  אני מבקש אז את השלילה ומחפשה כמטמונים, מבקשה קודם כל בעצמי, מוציאה מתוך כל מחבואיה, בתוך כל אָפיי, מתוך כל דרכי בחיים, מבקשה מזכרוני, מבקשה בספרים, מבקשה בכל אשר אוכל לבקש.  מכאן לא רחוק לראות, כמה יכולה לתת לי במובן זה שלילה חיה בצורת אדם חי, חי את השלילה עם הצער שבה ועם כל מה שיש בה על פי דרכו, – ואתה אומר: סיבה להתרחקות!  הן אתה סובל על השלילה, ואני יודע, כמה אתה סובל, – ואתה אומר:  סיבה להתרחקות, משום שהחילות להתבטא לפני, משום שהחילותי להכיר אותך!  אכן מבין אתה אותי יפה!

יותר מזה אגיד לך:  גם במכתבך ראיתי כמה אתה סובל משלילתך היתירה, כמה היא אוכלת את נפשך בכל פה, והעיקר, כמה היא מחריבה את האקטיב שבך מבלי דעתך, מבלי תת לך לעמוד על הדבר, כשם שאסור לאדם להעלים עין מן הפאסיב שלו ולתת לו מבלי דעת מקום לגדול, כך אסור לאדם להעלים עין מן האקטיב שלו ולהחריבו מבלי דעת.  והדבר הזה אמר לי בכל אופן לא אמירה של התרחקות.

סוף דבר:  מצדי אין סיבה להתרחקות, והנני נותן לך את ידי לשלום בלי כל תנאים, ואתה – עשה כרצונך.

א. ד. גורדון

 

38. ליוסף שפרינצק

                                                                                                            תל-עדש, אדר א' תרע"ט

יוסף,

אם אתם רוצים להוציא בקובץ מיוחד מה שכתבתי, היה כדאי שאני אגיה את הכתוב ואתקן מה שיש לתקן, כי אינו דומה מה שנכתב בעיתון בזמנו למה שחוזרים ומדפיסים לזמן יותר ארוך.  איך להשיג את זה?

את מאמרו של ו' קראתי רק אחרי קבלי את מכתבך ואחרי אשר הפנית את לבבי אליו.  אמנם אין עוד להוציא עליו משפט חרוץ, כי עוד לא נגמר, ואינני יודע בעצם מה הוא רוצה.  רק דבר אחד אפשר להגיד, כי מאמר, המדבר בטון של מגלה אמריקות ובפתוס של נבואה, אינו כל כך ראוי לתשומת לב מיוחדת.  מי, למשל, אינו יודע אותן התגליות, שהוא מגלה שם?  ואותם האנשים המבקשים דבר-מה יודעים את כל זה הרבה יותר ממנו, בייחוד הרבה יותר עמוק, מפני שהם מבקשים יותר ומתעמקים יותר...

ל'אחדות העבודה', מאותה הצורה שמציעים אותה המציעים, זאת אומרת בלשון פשוטה, לכניסה להסתדרות 'פועלי ציון', אני, כמובן, מתנגד בהחלט, אם כי הייתי רוצה מאוד בהתאחדות אמיתית, בהתאחדות על בסיס לאומי, מבלי תערובת של סוציאליות.  אבל הלא גם ב'הפועל הצעיר' כבר יש זרם סוציאלי או שואף לסוציאליות, בייחוד, כפי שמסרו לי, מצטיין בזה פ'.  ואני הייתי שואל אותו ואת חבריו בדעה:  אם כן, מה בין 'הפועל הצעיר' ובין 'פועלי ציון'? – עברית?  אבל הלא גם הם כבר נכונים לקבל עליהם את מרותה של העברית.  מסופקני מאוד, אם יש בידם תשובה ברורה ואמיתית על שאלתי.  בכלל, 'הפועל הצעיר', לפי השקפתי, ירד הרבה, אם מעתה יעלה, – נחכה ונראה.  אני שולח על ידי ל' לוועידה[15] מה שכתבתי על 'עבודתנו מעתה'[16].  משם תלמד לדעת את השקפתי על כל עניינינו.  מסופקני, אם אפשר לקרוא את הדבר לפני הוועידה, אבל יקראו יחידים.  להדפיס גם כן אי אפשר מטעם ידוע, – אולי בחוברת מיוחדת.

                                                                                                         ידידך א. ד.גורדון

 

39. לב. כצנלסון

יום ג', י"א אדר ראשון תרע"ט, תל-עדש

ברל,

הנני שולח לך מה שכתבתי על דבר 'עבודתנו מעתה'.  משם תראה את השקפתי על כל העניינים העומדים היום על הפרק, תראה כי השקפתי יותר מדי רחוקה מהשקפת כולכם (אני חושב, גם מהשקפת חברי 'הפועל הצעיר') בשביל שאבוא להגן עליה.  כי על כן אינני נוסע אל הוועידה.  למה?  למה לגרום ייסורים לבטלה לעצמי, ואולי גם לאחרים?  כבר התנסיתי דיי בכנרת בוועידה, שדנו בה על דבר הגדוד, וביפו בוועידת 'הפועל הצעיר'.  ואם תתקבל 'ההתאחדות' (יותר יפה – כי אמת – היה לקרוא לה בפשיטות, בלי פוליטיקה, בשמה האמיתי: 'כניסה להסתדרות 'פועלי ציון') בתור תכנית של הסתדרות הפועלים בארץ-ישראל, הרי הברירה בידי לצאת מתוך ההסתדרות.  בכל אופן אעירך על דבר אחד, גם אם יהיו דברי נשמעים או לא:  שאלות כאלה אינן נפתרות על פי רוב דעות.  שום רוב שבעולם לא יוכל להטיל חובה אפילו על המיעוט היותר קטן, ואפילו על היחיד לקבל את הצעת אוגנדה (בעיני אני, למשל, הצעתכם יותר קשה מהצעת אוגנדה, ואני חושב, כי גם אני רשאי להאמין באמיתות דעתי לא פחות ממה שאתם רשאים להאמין באמיתות דעתכם, ואולי – מי יודע? – אולי אני לא יחיד בזה).  פה לא תוכל להיות החלטה, אלא פשוט מי שרוצה יירשם בתור חבר להסתדרות 'פועלי ציון' או להסתדרות 'ההתאחדות', אם אתם רוצים דווקא בפוליטיקה.  כך מחובת האמת.  ואולי – מי יודע – אולי יש לכם גם בזה איזו אמת אחרת, שאין לי תפיסה בה?  היום בעינַי הכל אפשר.

הדבר שאני שולח לך, הייתי רוצה שתעיין בו ותרשום לי את הערותיך עליו ותשיבו לי.  ואולי יש עוד למי להעיר, הייתי מכיר טובה לו.  בעיקר חסרות לי עכשיו ידיעות על מה שנעשה ועל מה שמתרחש עתה בעולם, ויוכל להיות, כי באיזה דברים טעיתי והוצאת משפט מעוקל.  דבר זה, שכתבתי, דורש זהירות יתירה.  משפט אחד לא נכון יוכל לתת מקום לבטל את הכל.  והדברים בכלל צריכים, חושב אני, להיאמר.  אם כדאי להקריא את הדבר לפני הוועידה, – אינני יודע.  אולי הדבר יותר מדי ארוך ואולי יותר מדי עיוני בשביל אספה.  בזה אני סומך עליך ועל חבריך.  בכל אופן תתן את הדבר למקרא ליותר חושבים ומרגישים בין מקרב 'פועלי ציון' בין מקרב חברי 'הפועל הצעיר'.  בייחוד הייתי רוצה שיקרא את זה מרדכי קושניר.  אם תראהו, תמסור לו, כי אני בייחוד התפלאתי עליו אחרי מאמרו בקובץ 'בעבודה', שהוא הסכים ל'התאחדות'.  אני חיכיתי ליותר עקביות מצדו.

הכדאי להדפיס את הדבר?  גם בזה אני סומך עליך.  ואולי תתייעץ גם עם ברנר ועם עוד מי שהוא.  בכל אופן אני חושב, כי הדבר, אם להדפיסו, ידרוש אולי תיקונים, כי על כן ביקשתיך ומבקש עוד פעם שתשיבוֹ לי עם הערותיך והערות מי שיעיר עליו, ואני אתקנהו ואשיבוֹ לך (תכתוב לי, כמובן, כתובת).  מובן, כי מטעם ידוע אפשר יהיה להדפיסו רק בחוברת מיוחדת.  ואולי אפשר להדפיסו גם בלי תיקונים, אם אין בו שגיאות גסות בדבר המצבים והמאורעות?  הייתי רוצה, כי אתה תבין לי ותעיין בדבר עמוק עמוק.

ושלום לך.  ושלום לוועידה.

א. ד. גורדון

 

40. לב. כצנלסון

 [אדר א' תרע"ט]

ברל,

ידוע, כמדומה, גם לך, כי אני בכלל אינני דורש הרכנת ראש לפני משפטי.  וגם הפעם כתבתי מה שכתבתי לא בכדי שתרכין את ראשך וגם לא לשם קנתור.  אני אמנם הייתי נרגז, כי איך לא להתרגז, אם אתה רואה בעיניך, שקוראים 'אחדות עבודה' למה שאינו אלא תכנית של הסתדרות 'פועלי ציון', אבל גם מתוך רוגז לא אבוא לדבר על ענין חשוב דברים לא נכונים או דברי קנתור.  כתבתי מה שכתבתי מפני שכך היא האמת.  וכך היא האמת.  תן את החוברת 'אחדות העבודה' לאדם, שאינו נוגע בדבר ושיש לו קצת מוח בקדקדו וקצת אמת בלבבו, אם לא יאמר לך, כי זו היא תכנית 'פועלי ציון'.  הסעיף הראשון, המלים הראשונות, היסוד לכל הבנין:  'תנועת העבודה בארץ ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם' (שאינו גם אמת, כי הרוב הגדול של העובדים לא באו לשמה של הסוציאליות), מראה לך, כמדומה די ברור, כי פה מעמידים את כל עבודתנו הלאומית בעיקר על הסוציאליות, והלאומיות אינה אלא סעיף שני.  ואך לחינם טרחת למצוא נימוקים להתנגדותי, בשעה שאני כתבתי לך מפורש, כי הרכבה זו של סוציאליות ולאומיות היא בעיני כלאים, הרכבת מין בשאינו מינו, כי הסוציאליות והלאומיות סותרות זו את זו.  ואם אתה וחבריך סוברים, כי הרכבה זו עולה יפה, אבל הרי צריכים אתם להודות, כי זה הוא עצם הרעיון של 'פועלי ציון'.  ואם בעיניכם צורה זו של 'פועלי ציון' רצויה, נעלה וכו', אבל הרי אתם שואפים להתאחד עם קטני מוח וטמטום לב כמונו, ולא דרכה דרכנו.  ואם אתם קוראים לזה 'אחדות העבודה', 'התאחדות' – איך נקרא למעשה כזה אנחנו? תהיה כונתכם רצויה, כמה שאתם רוצים, אבל המעשה מה הוא אומר?

בשעה שכתבתי את המלים:  'יבואו בעלי ההכרה הלאומית השלמה וכו' ויורו ויעזרו לבנות את האחדות הנכונה וכו'', היית צריך לזכור, כי לא אחת דברנו על דבר הצורך להתאחד, אבל להתאחד באמת ובתמים על בסיס הלאומיות שהכל מודים בה, גם 'פועלי ציון' הרי מודים בה, ולא על בסיסה של הפועל-ציוניות, שמודים בה רק 'פועלי ציון'.  אבל נסה נא להטות את 'פועלי ציון' שיעמדו על קרקע הלאומיות בלבד, והתפאר אז, אם גם אתה עומד על צדם, כי 'אנו לא נהיה המעכבים, הכופים וכו'', נשמח לסייע בידיהם וכו''.  ומדוע זה אתה דורש מאתנו מה שאינך יכול לדרוש ממך ומחבריך, הנותנים את נפשם על האיחוד?

קראתי להצעתכם בשם 'אוגנדה' וכך, כמדומה, היא באמת. ואל תחשוב כי בזה אני רוצה לאמור, כי אתם אנשים לא ישרים, לא הגונים וכדומה:  גם בקרב האוגנדיסטים היו אנשים חשובים מאוד, ואפילו מאוד נעלים.  אבל פה יש טרגיות, טרגיותנו הלאומית, העמוקה, שבכל שעה שאנחנו באים לקום על רגלינו, ללכת אל מטרתנו, בא אור מתעה ומושך אותנו אל לא-דרך, ואנחנו שבים ונופלים.  פה אין הבנה הדדית, כי אין הרגשה הדדית, אם יש לאמור כן, אין אותו הדבר, שאתה מדבר עליו בכעין אירוניה 'ההכרה הלאומית השלמה', יותר נכון, ההרגשה הלאומית השלמה.  פה התורה הסוציאלית והשאיפה הסוציאלית וכל מיני תורות ושאיפות קודמים ללאומיות.  פה לא נבוא במהרה – ואולי לא נבוא לעולם – לידי הבנה הדדית, כי אנחנו מדברים בלשונות שונות.

כמו שאתה רואה, אני גם עתה נרגז, נרגז על שאין הבנה הדדית, במקום שהיתה לכאורה צריכה להיות.  להאשים?  אתה תוכל להאשים אותי, – אני, מסופקני, אם אוכל להאשים אותך ואת חבריך.  אם אתם חושבים, כי כך צריך להיות, הרי אתם חושבים כך.

אבל אני רוצה לדבר עתה על מה שכתבתי[17], וקשה לי הדבר, עד שכמעט אינני יכול לדבר.  ולוא היה הדבר שכתבתי עכשיו בידי, מסופקני, אם ברגע זה הייתי שולחו אל הועידה, אם הייתי מסוגל לשלחו, כל כך אני רואה ברגע זה את עצמי רחוק מכם ומכל הועידה.  אני לא נסעתי אל הועידה, ואולי היה יותר טוב גם לא לשלוח כלום.  למה?

אבל הרי כבר שלחתי, ואתה שואל:  במי אבחר לקרוא את דברי בועידה.  אני אינני מבין את השאלה הזאת.  איזה הבדל לי מי יקרא?  הלא כתבתי לך, שאני אינני יודע אפילו, אם כדאי לקראם ואני סומך בזה עליך ועל חבריך.  ואולי זה אומר, כי אתה מסתלק מזה?

בכל אופן, אם הדבר ששלחתי לא לפי רוחך, תמסור אותו ללבקוביטש[18], והוא יתן אותו לקריאה ליותר מבינים מקרב 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון' ובכלל למי שירצה, ואם יהיה צורך להקריא את הדבר לפני הועידה, אז בודאי יצא מי שיקריא.

ושלום לך.                                                                                                                          א. ד. גורדון

 

41. ליוסף שפרינצק

יוסף,

תל- עדש, ג' אדר ב' תרע"ט

בבקשה להודיעני בהקדם האפשרי על דבר הוועידה[19], בפרטות, וקודם כל איך נתקבל האיחוד, אם בצורה שנתנה לו התכנית של 'אחדות העבודה' או בשינויים ובאיזה שינויים?  מי נשאר נאמן לדגל 'הפועל הצעיר' ומי עזב?  אני חושב, כי א"ש, אליעזר יפה וכדומה בוודאי נשארו ב'הפועל הצעיר', וכאלה עוד פרטים חשובים.  ועוד דבר הייתי רוצה לדעת, אם 'הפועל הצעיר' בעצמו נשאר נאמן לדגלו הראשון, כלומר ללאומיות בלי כל תערובת של סוציאליות או שנכנסו גם אל תוכו איזה זרמים של סוציאליות, כמו שהציע פ' באספת הסניף שלפני ועידת 'הפועל הצעיר'.

כל זה חשוב בעיני מאוד.  אם 'הפועל הצעיר' נשאר נאמן לדגלו הראשון, לאותו הדגל שגם אני דוגל בו, יש לו דווקא עכשיו, כמדומני, תפקיד גדול, ואין לו כלל לפחוד מפני המרובים, ואם יש גם בו זרמים סוציאליים, מסופקני אם יש לו זכות קיום.

לא אבאר בזה יותר, אני אולי אכתוב דבר-מה בשביל 'הפועל הצעיר', כמובן, אם יעלה בידי.  אבל לצורך זה צריך אני לדעת, עד כמה שאפשר, את כל הפרטים וגם את הרוח הכללית.

בכל אופן הייתי מייעץ לכם להיות שקטים.  התבוננות, התרכזות המחשבה והרוח באשר לפנינו, – הנה הדרך היותר נאמנה והיותר יפה לצאת מן המבוכה ולמצוא דרך חדשה.

ושלום לך, ושלום לברנר.

                                                                                                       א. ד. גורדון

 

42. למרדכי קושניר

י"ד אדר ב' תרע"ט

אם אתה כועס עלי על שאמרתי לך את האמת, לא אוכל להועיל כלום ולא אצטער.  כדאית היא האמת.  מעוררת בי ספק הצורה, שהבעתי לך בה באחרונה את האמת, אולי היתה קשה מהמידה.  בכל אופן אני – שלום, ואתה – כרצונך.  מובן, כי על האמת לא אוותר אף ויתור כל שהוא.

                                                                                                                                      א. ד. גורדון

 

43.  לש.  לבקוביץ (ש.  לביא)

[תרע"ט]

לבקוביץ,

קראתי את מכתבך ברגש, שאיני יודע לקרוא  לו שם, הייתי קורא לו תמהון, לולא כבר חדלתי לתמוה.  רק אחת אוכל להגיד, כי מכתבך כאילו בא להראות לי בבהירות מוחשית מה שידוע לי מקודם, עד כמה אתם מוכי עיוורון, עד כמה אתם נישאים בזרם, ועד כמה אין שום הבנה הדדית בינינו אפשרית במצבכם זה.

אני תופס מה שבעיני עיקר, נקודת הכובד במכתבך ומה שאמר לי גם מרדכי קושניר כמעט מלה במלה.  גם אתם וגם הוא רואים את הפרוגראמה כאילו אינה, עומדים אתם למעלה מפרוגראמה, עומדים אתם על בסיס אחד עמי, כמו שעמדתם, והפרוגראמה –– דברים בעלמא, אבל השאלה היא: אם כן, למה באה הפרוגראמה? למה מצאתם לאפשר להתאחד אך ורק על בסיסה של פרוגראמה זו, ובלי פרוגראמה זו לא היתה בעיניכם התאחדות אפשרית? אני מדגיש בכל תוקף על השאלה הזאת, כי היא עיקר.  על השאלה הזאת, כמה עקיפין שתעקיפו, כמה כרכורים שתכרכרו סביבה, אין לכם תשובה פשוטה, ישרה, נכונה ולא תוכל להיות, כי באמת אין הפרוגראמה פה דברים בעלמא כלל.  את הפרוגראמה הניחו ליסוד ההתאחדות, – והרי היא יסוד, פרוגראמה נכתבת לא בשביל פרטים, כי אם בשביל הסתדרות, וההסתדרות מתנהלת על פיה.  ההסתדרות תהיה הסתדרות סוציאליסטית בעיקר, קשורה עם האינטרנציונל וכו'וכו', ואני, אם אני חבר בה, אינני יכול לאמור כי אני עומד על אותו בסיס הלאומיות החפשית, המושלת יחידה, שראשיתה ב'אני' האישי ואחריתה בעומק החיים הקוסמיים, שעמדתי עליה קודם.  ההסתדרותתעבוד לא כמו שמחייבתהלאומיות לפי מושגי אני, ועוד בניגוד ובסתירה לה, ואיך אוכללהתייחס אל זה כמו אל דברים בעלמא? אם אני חבר להסתדרות, הרי זה אומר, כי אני התאחדתי עם אנשים, בכדי שבשיתוף הכוחות נעבוד להגשמת אותו האידיאל, שאני נושא את נפשי אליו, – אותו הא