הערות עורכי המהדורה    🔗

א. במקום שהפניה מזדהית עם הכותרת (שעל יד המיספר הסידורי) – הפנייה מושמטת.

ב. כשהתאריך אינו בגוף המכתב אלא משוער ע"י העורכים – הוא ניתן בסוגריים מרובעים [־].

 

1. ליוסף אהרונוביץ ולי"ח ברנר¹    🔗

ל“ג בעומר תרס”ט, יפו

ידידי,

כבר הודעתיכם על ידי ט' על דבר השינוי, שעשיתי במה שכתבתי בשביל ‘הפועל הצעיר’ ². כאשר תקראו את דברי, וראיתם בעצמכם מפני מה קשה עלי כל כך להוציא את השמור בלבבי אל החוץ, אל המקום, שמנשבות שם רוחות שונות – יש קרות ויש גם זרות.

קשה לי לדבר בזה. ברור בעיני, כי דברים מעין אלה צריכים להיאמר, אבל מסופקני מאוד, אם עלה בידי לאמרם, לפחות, בקירוב כמו שצריך. על כן אני מוסרם למשפטכם האובייקטיבי. אם, לפי דעתכם, עלולים הם לעורר מחשבות, איזו שתהיינה, אפילו היותר מתנגדות, אפילו היותר מבטלות, אבל לעורר,אבל מחשבות ממש, כי עתה אולי כדאי להדפיסם. אולם אם לא יעוררו רק את הביטול המשומר בפי בעלי הדעה המיושבת, מעין: ‘רומנטיקה’, ‘מיסטיקה’, ‘דמיונות’ וכדומה וכדומה, כי עתה אבקש להשיב לי תיכף את כתב ידי (במעטפה סגורה).

צר לי מאד על התוכן, שיסבול על ידי הצורה. ואולי עוד יעלה בידי אני בעצמי להגיד את הדברים בצורה יותר רצויה בפעם אחרת. בכל אופן, אבקש מאוד להודיעני תיכף את תשובתכם ברור ואת דעתכם גלוי.

אם תמצאו כי כדאים הדברים כמו שהם להיאמר, אבקש להדפיסם כולם בגליון אחד, אם אפשר.

ושלום לכם, ידידי. מוקירכם ומכבדכם

אהרן דוד גורדון

 

2. ליוסף אהרונוביץ    🔗

ד' סיון תרס"ט, יפו

ידידי,

ידוע, כמדומני, גם לך, כי אינני פחדן כל כך ואינני מתיירא מפני הביטול במה שברור בעיני. מה שהרגשתי בכתבי את דברי על תעודת העבודה פה הוא עניין אחר לגמרי ³

לא קשה להשמיע לאחרים מחשבות, אשר כל החמרים, שמחשבות אלה הורכבו מהם או נוצרו מתוכם –הכל לפי כוח החושב וכשרונו –כבר נמצאים מן המוכן בבית היוצר של המוח החושב. לא קשה להן למחשבות כאלה להתקבל, כלומר לא קשה להטיל את גרעין המחשבה לתוך החמרים המוכנים לכך במוח חושב אחר, בכדי שיתהווה מהם מה שנתהווה מחמרים כאלה במוח החושב הראשון. לא כן אותן המחשבות, המתרקמות במוח חושב בעיקר מתוך חומר, היוצא זה עתה ממצב חומר היולי בנפש החושב עצמו, אשר אף אם ברור לו כי חומר ממין זה צריך להימצא בבית־גנזיו של כל מוח חושב, אבל אין הוא יודע לא את מקומו ולא את מצבו, אין הוא יודע אם חומר זה נמצא שם מתחת למפתן ההכרה או במצב של דמדומי ההכרה, ואיך להעלותו אל בית היוצר של המחשבה. למחשבות ממין זה, אם להביען באיזה אופן, מתאמת צורה של צללים תועים, משוטטים בכל רחבי הנפש, בכל העולמות שלה, אשר בדרך תנודתם אולי יפגשו את החומר ההוא, והוא ייזקק להן – צורה של חלום, של אגדה וכדומה. אבל להכין מחומר כזה מחשבה חיה, ברורה ולהשמיעה לאחרים, והעיקר, כי אחרים ישמעוה – לזה נחוץ כשרון בלתי רגיל. צריך, כי הצורה תהיה כל כך מאירה וכל כך חיה, עד כי אורה יגיע לכל המעמקים והמעקשים, לכל המקומות האפלים והנסתרים שבכל נפש, עד כי בהכרח יאיר אור גם על החומר ההוא בכל מקום שהוא, וזרם החיים יגע גם בו להחיותו בעל־כרחו.

מטעם זה, בבואי לדבר בתחילה על דבר ערכה של העבודה, ועל הפגימות שהעזרה מן החוץ פוגמת בה, בחרתי בשביל מחשבתי בצורת חלום ⁴ , אם כי חלום בהקיץ, בסמכי על המבין, והעיקר על המרגיש. על כן התפלאתי מאוד, כאשר דנת את מאמרי ההוא לגניזה, בדעתי מאוד, כי הבעתי את מחשבתי בצורה היותר נאותה לה, וכי בצורה זו עלה הדבר בידי יפה, לפי מידת כוחי, כמובן. ובאמת היה הצדק אתי – אבל רק בעיון; במעשה היה הצדק אתך, כאשר הראה הנסיון. אף אחד מן הקוראים, כמדומה, לא הרגיש, כי יש פה איזה רעיון, וכי המאמר בא לא רק בשביל למלא את המקום הריק שבעיתון בלבד. הוכרחתי, איפוא, להודות לעצמי, כי גם בשביל צורה שכזו אין כשרוני מספיק.

כי על כן בקבלי על עצמי לכתוב על דבר תעודת עיתונה של הסתדרות ‘הפועל הצעיר’ ובבואי, מתוך התבוננות, לידי הכרה, כי אי־אפשר לי לכתוב על תעודת העיתון מבלי לברר את השקפתי על תעודת ההסתדרות ועל תעודת העבודה בכלל – בהכירי את כל זה באתי במבוכה. הרגשתי כי קיבלתי עלי עבודה שהיא גדולה מכפי כוחי. ומצד אחר, הוברר לי עוד יותר, ביתר בהירות, כי השאלה על דבר העבודה זקוקה לבירור, להארה חדשה, ממש כנושם – לאוויר. על כן כל עת כתבי היתה נפשי קלועה בכף הקלע בין שני כוחות מתנגדים, בין הצורך לכתוב, ובין הפחד מפני גדלה של העבודה, הגוזר עלי לחדול מכתוב, מבלי דעת בכ"ז בבירור, איזה צד הוא סטרא דימינא ואיזה –דשמאלא. ובמצב נפש כזה כתבתי את מכתבי אל המערכת. לא מפני הביטול יראתי, כי אם למאמרי, שהרגשתי בחולשתו, חרדתי, שאם לא יתוקן, מי יודע אם לא נוח לו שלא ייאָמר כלל.

ולא שוא פחדתי, כאשר נוכחתי ממכתבך. ‘עולם דמיוני’ אתה קורא להשקפתי על עבודתנו – וזה די. כלומר: העיקר מה שביקשתי לא עלה בידי. לא עלה בידי להבליט את נקודת השרפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי; לברר את הבר מן התבן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית – הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה כמו מתוך האווירה שאנחנו נמצאים בה. יש אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו־הכי בהשקפה על דבר ולתוכו של דבר שלא בא עוד לעולם. אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב מרחק. בכל אופן, לוּ עלה בידי מה שבקשתי, לא היית חושב בכל כך ביטחה, כי השקפתי היא יותר דמיונית מהשקפתך אתה והשקפת כל המעשיים שכמותך. שהרי מה הוא ההבדל שבין השקפתי אני ובין השקפתך אתה? שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו. דרך אין. סביב חושך ואפלה. הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים. מלפנינו ומלאחרינו תהומות. ואנחנו מבקשים מוצא. והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר. ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגדיר בדיוק את נטייתה, את מידת רוחבה וכו'. בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר: אולי אמצא שם איזה קו אור, אשר אליו או על פניו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו גם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כל. מובן, כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש; בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו, באופן היותר טוב, אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני. אולם זה רק למראית עין. כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחוריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו, מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.

הגע בעצמך.

צריך לגאול את הארץ, צריך שיבוא הנה הקפיטאל היהודי ויפתח את התעשיה, צריך שיבואו כוחות צעירים, צריך… טוב, צריך! ומה בכך אם צריך? ואם תצעק מן הבוקר ועד הערב אתה וכל המעשיים, ואם אצטרף גם אני ושכמותי אליכם וכולנו לא נחדל מצעוק: צריך, צריך… האם אינך יודע, אתה המעשי, כי המרחק מן ‘הצריך’ הזה עד מוחם של בעלי היכולת וממוחם עד לבם ומלבם עד כיסם ועד מעשיהם – כי כל המרחקים האלה הם לא קטנים, לפחות, מן המרחק אשר מן הארץ עד הכוכב מאדים? האם לא ברור לך, המעשי, כי מה שצריך להיעשות על ידי אנשי המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך ובאופן גרוע כל כך שנוח לו שלא ייעשה? ומה נעשה אז? האמנם – ‘התלין הא צואר’!… אבל, אהיה נא לרגע גם אני מעשי, כלומר אאמין לרגע גם אני, כי כל הדברים הטובים האלה אפשר שיבואו ושייעשו. כבר התעוררו כל העשירים וכל בעלי היכולת, כבר גאלו את הארץ; כבר קנו בכסף כל האדמה שאפשר לקנות; כבר בנו בתי־חרושת כמה שצריך; כבר באו צעירים כמה שצריך. רק אופן העבודה לא נשתנה כמובן, כלומר לא חדל מהיות מעשי – מעשי ממש, לא מה שאתה ושכמותך קוראים ‘מעשי’! – חַשבני, תגרני, וההשקפה על החיים ועל העבודה גם כן לא נשתנתה, לא נעשתה ‘דמיונית’. עולם כמנהגו נוהג. נותני העבודה אינם נותנים עבודה ליהודים אלא, באופן היותר טוב, בשיעור שיש בו כדי לצאת ידי חובת ‘אידיאל’; והצעירים עובדים גם כן בשיעור כזה. כל העבודות נעשות בעיקר על ידי ערבים. ובהתרבות התעשייה במידה שעבודת הערבים לא תספיק, לא יהיה צורך לשלוח למצריים או למקום אחר להביא פועלים; הם יבואו מעצמם. זה הוא המהלך המעשי. אינני חושד בך, כי אתה תהיה שבע רצון ממהלך כזה, כי אתה לא תכיר בהכרה ברורה שבאופן כזה הארץ לא תהיה שלנו יותר ממה שהיא עתה, והעם לא יהיה יותר חי, לא יהיה פחות גלותי ממה שהוא עתה, אפילו יהיו לנו קושנים ⁵ ככל חפץ לב המעשיים שלנו וטשרטר⁶ ככל חפץ לב המדיניים שלנו. יודע אתה, כי כבר הוּצא על היישוב כתשעים מליון פרנק, ובכל זאת מסופקני מאוד אם תמצא די אומץ בלבך להחליט כי יש לנו אף מושבה אחת שכולה שלנו, כל זמן שהעבודה נעשית על ידי אחרים. תאמר: צריך לברוא מפלגה של פועלים. עוד הפעם – צריך! אבל איך בוראים מפלגה כזאת, אפילו אם נודה כי בריאת מפלגה כזאת היא רצויה? כלומר, איך בוראים פועלים מחנוונים, תגרנים, סרסורים, נושאי משרות קטנות עם גדולות, בעלי מקצועות חפשיים וכדומה, במקום שיש אפשרות לעשות עסקים טובים שאחרים יהיו בהם הפועלים – ואז הלא תהיה אפשרות כזאת – ולחיות ‘ככל האדם’? והעיקר, איך בוראים באופן מעשי?…

חושב אני כי אין צורך לברר לך יותר את כוונתי בזה, כי מעצמך תרד לסוף דעתי.

כן, ידידי, אתה יותר מעשי ממני רק בזה, שאני מכיר בהכרה ברורה, שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן ‘מעשי’, בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך כי את מטרתנו נשיג באופן מעשי.

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן, כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעט ניסית, עד כי במובן זה אפשר לאמור ביחד עם המון העם כי ניגָאל ונוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה’ניסית' הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות. יש רגעים של הרמת רוח יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש. רגע כזה אפשרי הוא גם במצבנו, אם כל הכוחות האקטיביים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה. והדרך לזה היא רק העבודה פה, ודוקא באופן לא ‘מעשי’ כלומר דווקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש כל חשבון חיינו הגלותי.

יודע אתה, ידידי? יש שאני חושב, כי הרבה מוסיף על אסוננו מה שאנחנו יודעים כל כך הרבה, והעיקר, מה שאנחנו יודעים כל כך הרבה על דבר החיים מפי אחרים ועל דבר ה’אני' שלנו – מפי הספר (מכאן – ‘עם הספר’). מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים, באופן בלתי אמצעי, כמעט שאין אנו מסוגלים לקחת כלום. אין דעתנו תקיפה, מתוך שאין אנו סומכים על דעתנו, ואין רצוננו תקיף, מתוך שאין אנו נשמעים לרצוננו. מקנא אני באבותינו הקדמונים: ביוצאי מצריים, בשָבי בבל, בדור החשמונאים, שהם לא ידעו לא מן ההסטוריה ולא מהלכות החברה ולא מהלכות הכלכלה, ועשו הכל על דעת עצמם ועל פי רצון עצמם. ברור בעיני, כי לוּ באו הם לדרוש ולחקור כמונו היום, כי אז היה מתברר להם, כי הרבה ממה שהם באים לעשות אינו מעשי כלל, ולא היו עושים כלום. ואפילו בדורות יותר מאוחרים, בזמן שבתאי צבי ובזמן החסידות, היו עוד בני עמנו מוכשרים לעשות דבר על דעת עצמם וכרצון עצמם, אלא שאז עוד לא היתה השעה מוכשרת וגם הדור לא היה ראוי לתחייה טבעית ולגאולה טבעית. ומצד אחר אני מתקנא ביפנים, בתורכים הצעירים וכדומה, שעוד בזמן הזה אינם כל כך מהירים לשמוע למה שגוזר ‘השכל הבריא’ או אפילו ה’מדע' במקום שרצונם גוזר אחרת. זוכר אני ובוודאי הנך זוכר גם אתה, בעת המלחמה של היפנים עם הרוּסים; בכל פעם שראו איזה מהלך חדש במלחמה, שלא על פי נוסח אירופה, מצד שר הצבא היפני, היו כל גדולי הדיפלומטים וכל חכמי המלחמה האירופיים מנבאים תבוסה שלמה, מפלה מוחלטת ליפנים. – ושר הצבא היפני עשה את שלו – והצליח. וכן התורכים הצעירים. הלא זה לא כבר, עוד בתחילת נצחונם, היו רבים לועגים להם ולנצחונם: כי איך זה תיתכן מהפכה בלי מתרסים וכו', והעיקר, שלא על פי נוסח אירופה! דמיונות! והדמיונות האלה, כאשר אנו רואים עתה, הם יותר מעשיים מן הנוסח היותר מעשי שאחזו בו ברוסיה. כן הוא עם חי, טבעי, הנשמע לרצונו הבלתי־אמצעי. ואנחנו?…

יוכל להיות, כי עוד אשוב אל העניין הזה אחרי שיודפס ‘פתרוני’. ואולי אשתמש במכתבי זה, כמובן בצורה נאותה לזה, להשלים מה שהחסרתי שם.

אין חפצי לטפל יותר במאמרי. רק במקום אחד אני מוצא לנחוץ לעשות תיקון קטן. במקום שנאמר על דבר ארץ־ישראל בכלל: ‘והחיים בה – חיים של שנוררות, של מסחר בכל הקדוש, של רקבון’ – אבקש להוסיף את המלה ‘בעיקרם’. כלומר: 'והחיים בה – בעיקרם חיים של וגו"– שהרי ישנם בארץ־ישראל הרבה אנשים החיים על יגיע כפם ובכלל לא מן השנוררות - - -

(הסוף חסר)

 

3. לי"ח ברנר    🔗

עין־גנים, י“ט חשוון תרע”א

ידידי

תסלח לי, כי אשאל אותך שאלה אחת, ואם תרצני – והשיבות לי תשובה. בדבריך ב’מן המשעול' ⁷ משמע, כי ברדיצ’בסקי וכל אלה שדרשו ‘שינוי ערכין’, ‘הפיכת קערה’ וכו' עמדו על אותה הנקודה, שאנחנו עומדים עליה בארץ־ישראל, או כי עמדתנו אנו היא תוצאה ישרה מעמדתם הם, כלומר: הם בעיקר התקוממו נגד הפרזיטיות של עמנו ודרשו להפוך את עמנו מעם פרזיטי שלא מרצונו לעם עובד, לעם חי על עבודתו ויוצר מתוך חייו.

אודה ולא אבוש, כי אני לא הבינותי את דרישותיהם במובן זה ולא במובן דומה לזה. כמדומה לי, כי קראתי את כל מה שכתב ברדיצ’בסקי או כמעט כל מה שכתב, בייחוד בהיותי ברוסיה, ואינני זוכר שום מקום, שמדובר בו על הצורך לעבוד, לחיות חיים פרודוקטיביים תחת היותנו פרזיטים; על הצורך שחיינו ופרי חיינו יהיו שלנו, פרי עמלנו ועבודתנו; שספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שלנו שיצרנו בכוחנו ובצלמנו, וכדומה. הוא אמנם דרש ודרש ‘שינוי ערכין’, ‘הפיכת קערה’ וכדומה, אבל במובן אחר לגמרי, במובן הניצשיאני או גם במובן ההילניסטי, במובן שינוי ההשקפה על הטוב והרע, על הנאה והמגונה וכדומה וכדומה; במובן שינוי כל השקפתנו על העולם והחיים ברוח אחרים ולא ברוחנו אנו ושינוי החיים במובן זה. אבל שינוי יסודי חיינו, יותר נכון, בריאת יסוד לחיינו, שבגולה אין להם יסוד – את זה, כמדומה, לא דרש, לא הוא ולא חבריו. כך לפחות, נשתמר בזכרוני הרושם הכללי. ויש לזה, כמדומה, ראיה ניצחת. לוּ היה ברדיצ’בסקי דורש שינוי כזה, הרי היה בהכרח ציוני או, לפחות, טריטוריאלי – והוא, כפי שאני זוכר, לא היה לא הא ולא הא. הוא אמנם דרש יציאה מן הגיטו, אבל לא בשביל לעבור לארצנו אנו, בשביל לעמוד על הקרקע שלנו, כי אם בשביל להיכנס לתוך החיים האירופיאיים ולחיות ברוח אירופה ולא ברוחנו אנו. ויציאה כזו מן הגיטו וכניסה כזו לתוך החיים בתוך הגולה, במקום שאין לנו כל אפשרות לברוא לנו חיים בכוח עצמנו ובמובן שאנו מבינים אותם, והעיקר, שאיפה כזו לטשטש את כל צורתנו העצמית, הרי זה ממש ההיפך ממה שאנו מבקשים פה, בארץ־ישראל, הרי זו הדרך היותר קרובה להתבוללות ולטמיעה גמורה, אם כי, כמובן, אין לחשוד את ברדיצ’בסקי בהטפה להתבוללות. לא אכחד ממך, כי אני הייתי ממתנגדיו היותר קיצוניים של ברדיצ’בסקי והנני גם עתה מתנגדו. אולם לוּ כתב ברדיצ’בסקי ברוח זו שכתבת, כי עתה לא הייתי יכול בשום פנים להתנגד לו בעיקר. יותר מזה, גם פייארברג לא היה מתנגד לו בעיקר, ואפילו, כמדומני, אחד־העם. כל התנגדות לברדיצ’בסקי וחבריו היתה מכוונה אך ורק נגד טשטוש הצורה הלאומית וההתבטלות בפני אחרים עד כדי לשאוף להיברא מחדש בצלמם ובדמותם, שהיו ליסוד תורתו. עיקר ההבדל שבין שני ‘הקולות’, כמו שאתה קורא להם, היה בעצם אך ורק בזה: הקול הראשון אמר: הנקודה המרכזית בשאיפתנו להתחדשות ולתחייה, היא – אנו בעצמנו, ה’אני' הלאומי שלנו; את הכל אנו יכולים לקבל מאחרים, את הכל אנו יכולים לשנות, רק אנחנו צריכים להישאר אנחנו, או: ה’אני' במובן הלאומי, צריך להישאר ‘אני’. והקול השני עשה – אם מדעת או שלא מדעת – את האחרים למרכז הכל: כל מה שיש באחרים צריך שיהיה גם בנו, ומה שאין באחרים הרי הוא פיגול וכו' וכו'.

כמובן, לא קשה לבטל מין מושג, שאין לתפשובידים, כזה של ה’אני’הלאומי, אולם אם כן – מה נשאר לנו להשיב לתחייה? – אנשים הלא נהיה גם את נתבולל, –ולמה, איפוא, לא נלך בדרך שהחיים בכבודם ובעצמם מוליכים אותנו, שהיא בלי ספק הדרך היותר קצרה והיותר קלה, ובכל אופן יותר קצרה ויותר קלה מדרך התחייה והגאולה?…

אינני בטוח, כי דברי יהיו לך לרצון, אף על פי שאני אין חפצי בשום פנים לגרום לך אי־נעימות כל שהיא. אבל אם לא קשה לך, הייתי מבקש ממך להראות לי את המקומות בספרי ברדיצ’בסקי וגם במאמרי ר' בנימין שכתב לפני בואו לארץ־ישראל, שמדובר בהם במובן שכתבת. השאלה הזאת מעניינת אותי מאוד. תורה היא וללמוד אני צריך.

ידידך בלב שלם ונאמן

אהרן דוד גורדון

 

4. ליוסף אהרונוביץ    🔗

[תרע"א]

ידידי,

תודה לך על מכתבך. באמת חפצתי לדעת שלום ברנר, וחפץ אני עוד יותר כי יהיה בריא. הייתי מבקש ממנו, כי ישמור על בריאותו – לוּ היה הדבר תלוי בבקשתי. מקווה אני כי ליבו יאמר לו מה שאיני אוהב לדבר ולכתוב. הלא אנחנו כל כך מעטים!

אני מצטער על מעשה אחד־העם ⁸ ומשתתף בצערו של ברנר.

באמת אומר לך ולו, כי אני כלל וכלל לא הסכמתי לדבריו שכתב ב’הפועל הצעיר‘. יותר מזה, אני חושב את מאמרו של אחד־העם לחַשוב מאוד ולדבר שהשעה צריכה לכך. אבל אם אמת הדבר שכתב מ’ – יש רק להצטער. איני מאמין בזה. קצת חשוד בעיני המודיע, שדבריו יש להם בכל אופן ריח של רכילות ואולי יותר מריח. את אחד־העם אני מכבד מאד, אף על פי שאיני כלל מחסידיו, כמו שבכלל אינני ‘חסיד’, כי מעטים מאוד אצלנו כמוהו. ואם אמת הדבר – הרי זה…

איני חפץ להשתמש במלים מרעישות; אבל קשה מאוד להשלים עם רעיון כזה. לוּ היה אפשר, הייתי נכון לכתוב לאחד־העם ולשאול ממנו פשר דבר (אף על פי שאיני מכירו). הייתי נכון לעשות כל מה שאפשר בשביל לדעת דבר ברור, בשביל למצוא צד של זכות – כל כך נוגע הדבר אל לבי. לא רק היהודי שבי סובל מזה, כי אם גם – ואולי, בעיקר – האדם. אבל די! הרגשות כאלה לא ניתנו למשמש בהן הרבה, ואולי אפילו לא מעט. לפי דעתי, לא צריך לחדול מקבל את התמיכה ל’הפועל הצעיר' עד שיחדלו מתת. אין בזה משום חילול כבוד ‘הפועל הצעיר’. אבל צריך לדעת את האמת. הלא יודיעו את הטעם של הפסקה זו. ואם לא יודיעו, הייתי שואל את הטעם. בייחוד לוּהיה מ' מתיר, הייתי שואל אם זה באמת על פי בקשתו של אחד־העם.

הייתי חפץ מאוד שהכנסיה התרבותית ⁹ , תהיה בארץ־ישראל, אף על פי שהדבר קשה מאוד. אני כותב על אודות זה (אני אומר את זה רק לך ולברנר). כמעט שהטיוטה כבר נגמרה. אבל, כדרכי תמיד, קשה לי גם הפעם – ואולי הפעם עוד יותר – להכריע, אם כדאי לי לכתוב או לא. יותר מדי אני נלחם עם המציאות ומבקש את ‘הקערה שבשמים’. כאשר אגמור את הטיוטה, אולי אלך ליפו בשביל להתייעץ עמך ועם ברנר, אם כדאי לטפל בה ולכתוב את הנוסח האחרון. ב’הפועל הצעיר' אין לדבר זה מקום, אבל אולי כדאי לשלחו ל’השילוח' או להדפיס בחוברת מיוחדת. יש שם כמדומני רעיונות נכונים, אבל… יש שאני שואל את עצמי: למה לי כל הצרה הזו, כל התאווה המוזרה לכתוב, להילחם בריחַים של רוח, אם הדבר כל כך קשה לי?…

אם לא קשה לברנר לקרוא, תוכל להראות לו את מכתבי זה. ושלום לברנר ושלום גם לך, ידידי! וגם עליך חלה החובה להיות בריא ושלם.

א. ד. גורדון

 

5. ליוסף אהרונוביץ    🔗

[תרע"א]

––– קראתי את ההקדמה ואת המבוא של הספר על דבר הפוגרומים ¹⁰. אינני יכול לברר לעצמי, מפני מה הספר הזה עושה עלי רושם אחר מזה, שכפי הנראה, עשה עליכם, הוגי הרעיון להוציאו בעברית. אולי אני טועה, אבל לא אמנע מהגיד לך, ידידי, את אשר הרגשתי באופן בלתי־אמצעי בעת הקריאה.

קודם כל הטון של ההקדמה עשה עלי רושם של איזו פרוקלמציה, אמנם של פרוקלמציה לא בטעם המוני, כי אם בטעם פרלַמנטרי, נאור – אבל של פרוקלמציה. בעת שקראתי את הציורים המזהירים של הרבולוציה הרוּסית ושל ההשתתפות המלאה גבורה ומסירות־נפש מצד היהודים בה, הרגשתי, כיהדברים האלה לא רק שאינם מסוגלים ‘להחליש את הגעגועים לרוּסיה המבורכה’, כי אם להיפך, יש בהם הרבה קסם למשוך לאותה ‘רוסיה המבורכה’ לבבות – למשוך בכוח הגרנדיוזיות של המלחמה לשם האידיאל ושל מסירות הנפש, המקבלת כאן צורה כמעט של איזה חזיון גרנדיוזי של הטבע. אין דבר שהמלחמה לא הצליחה הפעם, אבל המקום למלחמה נשאר – ועיקר הקסם הוא במקום הגדול והנורא הזה.

ובתור ‘תניא דמסייע’ בא המבוא ומוכיח, כי הפוגרומים אינם רק פרק בהלכות הרבולוציה והקונטר־רבולוציה בלבד, אלא שיש בהם פסול מצד עצמם, כלומר: פסול לגבי מהלך החיים הפוליטיים ברוסיה. לוּ היו הפוגרומים נבדלים משאר נגישות מצד הממשלה נגד הרבולוציה רק בכמותם, כי עתה לא היה מקום להוציאם וגם היה חטא להוציאם מכלל הרבולוציה כולה, אלא שהם (להצלחתנו! (נבדלים גם באיכות.

השקפה רחבה – הלא? – רחבה עד מעבר לגבול הרגש הבלתי־אמצעי, הרגש הטבעי של בן־תמותה פשוט. אינני נכנס עתה בחקירה על דבר ערכן ההגיוני של כל המחשבות הרחבות, החפשיות האלה. אולי לא היה קשה כל כך להראות את כל הסופיזם שבאופן מחשבה כזה. אבל נניח לפי שעה את גבולות המוח בידי מחַברי המבוא – אבל הלב מה הוא אומר? העיקר הוא לא השאלה אם המחשבות האלה הן צודקות מצד עצמן או לא – העיקר הוא: למה באו כאן כל המחשבות האלה? האמנם המדעיות דורשת זאת? האמנם המדעיות היא כל כך רחוקה מכל מה שהוא אנושי עד כי צריך לקלקל בידים כל גילוי נפש אנושי אם יש בזה צורך או לא? כי מה היה המדע חסר מבלי המחשבות האלה, מבלי ההתלבשות הזאת בלבושין די־נור לשם הכניסה ‘לשרת בהיכל המדע’?

ואיזה הבדל בין הרוח הנושבת עליך מתוך ההקדמה והמבוא האלה – ובין רוח ספרו של רופין! ¹¹ איזה פשטות, איזו הרגשה דקה, צער צנוע, אתה מוצא שם אצל רופין, אם כי המדעיות אינה פחותה שם מאשר פה – איזה גילוי לב אמיתי, מבלי כל צל של הבטה לצדדין, של בקשת הכשר מדעי! שם אולי תמצא באי־אלה מקומות מדעיות יתירה על ידיעת היהדות או על הרגשת היהדות, אבל לא יתירה על הרגש האנושי הבלתי־אמצעי, אף לא על הלב היהודי העמוק.

כמדומני, כי עוד הדבר צריך עיון, אם יש נחיצות לתרגם את הספר פה, בארץ־ישראל. הודיעני נא את דעתך בזה.

 

6. ליוסף אהרונוביץ    🔗

י“ב אייר תרע”א, עין־גנים

ידידי

הנני שולח לך את הפרק הראשון מתרגומי ¹² למבחן. אינני בטוח כי עלה יפה, לפחות בקירוב. בעפרון תרגמתי כבר כארבעים וחמישה עמודים –––

התרגום הוא קל מאוד, ובכל זאת אינו עולה לי בנקל. לגבי דידי עבודת התרגום היא פשוט עבודה, עבודה שאין בה נעימות כמעט כלל, אף על פי שהיא מועילה, מצד אחד במובן הלשון, ומצד שני היא נחוצה לי מאוד, בעת שאין עבודה, במובן הכלכלי.

הייתי שמח מאוד, לוּ היה אפשר, שלא ייקרא שמי על התרגום כלל. אינני רואה, במה העבודה הזאת מחויבת לזַכות אותי יותר מעבודתי, למשל, בפרדס. והריני מתיר לעשות בתרגומי כל מה שצריך: לתקן, להוסיף, לגרוע וכו'. כמובן אם יצטרך תיקון גדול יותר מדי אז פשוט אין עבודתי עבודה, ואין לי רשות לקבל שכר, או, לפחות, לקבל שכר שלם.

בשביל כל האמור אני שולח את הגליונות האלה למבחן. ועוד דבר אחד. אמרו לי כי כבר יצאה בהוצאת ‘לעם’ חוברת אחת על דבר הרי־געש (אני עוד לא ראיתי את החוברת) – אם כן, אולי כבר אין צורך בתרגומי או, לפחות, בכל תרגומי?

עכשיו יש לי קצת עבודה, ואיני עסוק לפי שעה בתרגום. בכלל אני מקבל עלי רק עבודת תרגום כזו, שאינו נחוץ תיכף לקבלָתי אותו.

על כל הדברים האלה אבקש מאוד לענות לי בפרטות ובבירור.

כתבת לי, כי צריך אתה אולי למחוק שורה אחת במאמרי מטעם ידוע. לא מצאתי לנחוץ לכתוב בשביל כך מכתב מיוחד, בהיותי בטוח, כי בוודאי לא תקלקל במאמרי מאומה. עתה, מכיון שאני כותב לך, הייתי חפץ לדעת, איזו שורה אתה חושב לנחוץ למחוק, ואיך תמלא את החסרון כך, שלא יצא מזה קלקול לשלמות העניין וכו'. כמובן, לוּ הייתי ביפו, היינו יכולים להתייעץ ביחד מה לעשות. עכשיו אני סומך עליך, אבל אבקש להודיעני מזה; כמובן, אם בין כך לא יצא ‘הפועל הצעיר’ מבית הדפוס.

מה שלומך? אתה קודח? ומה שלום ברנר? – הודיעני נא.

שלום לך, ושלום לברנר, ושלום לכל היהודים הטובים.

א. ד. גורדון

 

7. ליוסף אהרונוביץ    🔗

כ“ה סיוון תרע”א, עין־גנים

ידידי

קיבלתי את הספר 'גאונים, ממציאים וגו'' לתרגום.

בכלל איני יודע באיזו שיטה אתם מחזיקים בהוצאת ספרי ‘לעם’. אני, למשל, איני מבין היטב, למה לנו עכשיו דווקא תולדות ממציאים וכדומה? וכן איני מבין, למה לנו שני ספרים בעניין אחד כמעט, כמו הספר ‘הרי שרפה’ שיצא קודם והספר שאני מתרגם? האם הוצאת ‘לעם’ היא כל כך עשירה? אבל צריך אני להודות, כי הספר הזה, שאני מתרגם, הוא, לפי דעתי, ראוי באמת להוצאת ‘לעם’. העניין שהוא דן עליו, נמסר בו בשלימות ובבהירות הרצויה להוצאה כמו ‘לעם’. העניין נתברר בו מכל הצדדים, ההרצאה קלה, מודרגת ויפה (הנני מדבר על המקור), ומי מקוראי ‘לעם’ שיקרא בו (אם תרגומי יעלה יפה) – יקבל מושג שלם ובהיר על דבר הרי הגעש, על מלחמת האש והמים ובכלל על חיי הארץ, עד כמה שזה נחוץ בשביל קוראים כאלה. ספרים כאלה נחוצים, לפי דעתי, ודווקא מבלי קיצורים והשמטות – אף כי גדולים הם קצת, לפי הערך. דבר שלם ומתוקן כל צרכו ראוי תמיד שיעשו בשבילו אפילו מעט יותר מן המידה. לוּ היה לכם לתרגם ספר ממין זה על איזה ענין שהוא מן העניינים הדרושים בשביל ‘לעם’, הייתי מקבלו ביתר רצון.

בכל אופן רצוי היה, לפי דעתי, כי תהיה לכם איזו שיטה בהוצאת הספרים. אולי יש לכם? אני לא ביררתי עוד לעצמי מה צריכה להיות ההוצאה הזאת, מה צריכה היא להוציא בעיקר. לדידי הדבר צריך עיון. הייתי חפץ לשמוע את דעתך.

את התרגום שאני עסוק בו, אגמור, חושב אני, בסוף השבוע הזה או בתחילת שבוע הבא, אז אשלחהו לכם.

בעניין המוּנחים שמשתמשים בהם, היה גם כן נחוץ איזה סדר והסכמה ואחדות. הנה, למשל, הוולקנים. דושמן קרא להם ‘הרי שרפה’, ואני קראתי להם, עוד מלפני צאת תרגומו, בשם ‘הרי־געש’. אני התנהגתי בזה כך: כיוון שיש כל כך הרבה שמות למושג זה (בתוכם גם ‘הר אש’; ויש שרוצים לכתוב גם ‘הַרֵש’ ולעשות מזה מלה אחת) – על כן פניתי לבוגרשוב ושאלתי אותו איך קוראים לזה ולעוד מושגים אחדים ממין זה, בגימנסיה. וכאשר אמר לי בוגרשוב כן הסכמתי לתרגם. חושב אני כי בתי־הספר ממין הגימנסיה יכולים לשמש במובן זה בתור בסיס, שצריך לסמוך עליו. לא כל כך משום שמורי בתי־ספר כאלה הם בני סמך במידה מספקת, אלא שבין כך ובין כך אין לנו בני סמך במידה מספקת; על כן העיקר הוא לנו בעניין זה – ההסכמה.

את השמות הפרטיים, כמו שמות ההרים, הערים וכדומה, ניקדתי כמעט בכל מקום. לפי דעתי, בספרים ממין זה צריך לבלי לקמץ בניקוד. אם תסכימו לזה, אשתדל בתרגומי הבאים לנקד עוד יותר, במידה שאפשר. את אימות הקריאה השארתי על הרוב גם במקומות, שעל פי הדקדוק אינן נחוצות, אלא שכך נהוג לכתוב בספרים בלתי־מנוקדים. כמו, למשל, הוָו בבינוני פעוּל מפּיעל (לפי דעת אחרים: בינוני מפוּעל) – מהוּתך במקום מהֻתך. וכן קליפה במקום קלפה, וכדומה. גם בזה היתה נחוצה הסכמה ידועה.

לעומת זה לא כתבתי ה“א הידיעה אצל שמות ההרים (דושמן כתב). למשל, אני כתבתי: ‘את אֶטנָה’, בעוד שדושמן כתב: ‘את האטנה’ וכדומה. עם מי הצדק – אינני בטוח. יש ראיות לשיטתו של דושמן, למשל, 'הלבנון, ‘הכרמל’, ‘החרמון’, ועוד. אבל המדקדקים (‘מורה הלשון’, ‘יתרון לאדם’, ‘תלמוד לשון עברי’) מוצאים, כי אלה אינם בעיקר אלא תארים, אבל שמות עצם פרטי אינם באים לעולם עם ה”א הידיעה.

יש עוד הרבה דברים, שלפי דעתי היה צריך לדון בהם ולמצוא איזו דרך קבועה.

לבאר מלים קשות במלים יותר קלות בשולי הגליון לא נהגתי. פשוט איני מוכשר לזה. וגם איני בטוח כי יש צורך בזה. בתוך התרגום גופו השתדלתי, לפי כוחי, להקל את המובן ולשלב במקומות אחדים את ביאור מה שאינו מובן כל כך. בכל זאת חפץ אני לדעת את דעתכם גם בזה. –––

ושלום לך, ידידי, ולכל הקרובים אל לבבנו.

ידידך א. ד. גורדון

 

8. ליוסף אהרונוביץ    🔗

י“ד תמוז תרע”א, עין־גנים

ידידי,

הנני עוסק בתרגום הספר ששלחת לי.

מה שאתם חפצים להוסיף שם, אינני יודע בבירור. הן זה לא ספר היסטוריה; זה רק ספר להפצת הרעיון על דבר השלום, או כמו שהמחבר מבטא את זה: על דבר המלחמה במלחמה. ואפילו על דבר ענייני רוסיה נזכר שם רק דרך אגב, במלחמות עם נפוליון ולשם החופש, כמו שקוראים לזה.

בכלל, אינני מבין למה לנו עתה ספרים ממין זה, אף כי אני מבין היטב את הצורך הגדול בספרים ממין זה ברוסיה, למשל. בכלל, כאשר כבר אמרתי לא אחת, אינני מבין את שיטתכם: ספר תולדות אדיסון נחוץ לנו מאוד – וספר תולדות לינקולן פוטרים בבת־צחוק של ביטול! לא אתווכח, אבל חפץ הייתי לברר לעצמי את שיטתכם. אני אמנם אינני חושב את עצמי, כידוע לכם, אלא לפועל פשוט ביחס להוצאת ‘לעם’, אבל הרי גם בשביל פועל פשוט, בשביל שעבודתו תהא נעשית כתיקונה, לא למוֹתר הוא לדעת את מטרת העבודה בכלל ולא רק בפרט שהוא עוסק בו. הלא כך הוא גם בכל העבודות: יותר שהפועל מבין את מטרת העבודה, יותר הוא עושה אותה כתיקונה.

במלחמת הרומאים הוספתי, לפי שעה, רק שתי הערות, שתבואנה בשולי הגליון בשם ‘הערת המתרגם’. מסופקני אם אצא בהן ידי חובתי, לפי דעתכם, ואם בכלל הן מתאימות להשקפתכם. כך אני חושב לעשות גם בעניין מסעי הצלב. יש אמנם עתה בידי ספר ‘תולדות מסעי הצלב’ של ברנפלד, אבל בשביל להוציא ממנו הוצאה מקוצרה בתכלית הקיצור, כיאות לספר שאני עוסק בתרגומו, אינני מרגיש בי די כשרון ודי ידיעה. בכלל, אינני אוהב ואינני יכול לעשות דבר שאינני מוכשר לעשות כתיקונו. –––

ושלום לך, ידידי, ולכל הקרובים אל לבבנו.

ידידך א. ד. גורדון

 

9. ליוסף אהרונוביץ    🔗

ה' אב תרע"א, עין־גנים

ידידי,

הנני שולח לך את מאמרי ‘מעט התבוננות’ ¹³. אם תמצא בו צורך – הדפיסהו, ואם לאו – תשיבהו לי. אני כותב לך כך, מפני שכתבתיו במצב נפש של התרגשות יתירה מן המידה. במצב־נפש כזה אינני אוהב לכתוב. אף גם התאפקתי הרבה. על כן איחר כל כך לבוא. אבל סוף־סוף גבר היצר הרע של כתיבה.

לא יכולתי להתאפק ולבלי להגיד לנביאי ‘החיים’ מה שבלבי. דבר־מה צריך היה בוודאי להגיד להם; אבל לוּ הייתי במצב־נפש קצת יותר שקט, הייתי מוצא אולי דברים יותר חשובים להגיד. עתה אני עושה אותך לשופט. אבל הייה נא לי לשופט נאמן, כלומר – ‘אין רחמים בדין’. אני אוהב ביקורת קשה, מחמירה כמו רב מן המחמירים בדיני חמץ בפסח.

במאמרי הקודם מצאתי אילו השמטות קטנות, שכמדומה, לא היה בהן צורך מצד המצב. ואני חושב, שהן באו עלפי טעות הדפוס. על כן אבקש להשגיח יותר על זה.

מכיוון שיש לי עכשיו עמכם חשבונות של כסף, על כן לא למותר, אולי, להגיד הפעם מפורש מה שידוע לך, כי בעד מאמרי אינני מקבל שכר. ראה, אַל תחשוב לי שכר בעד זה בשום פנים, אני הרי לא אבוא לבקש חשבון כמה מגיע לי בעד התרגום. בזה הלא אני סומך לגמרי עליך, על כן אני מזהיר אותך שלא תבליע לי בתוך החשבון שלי גם שכר המאמר הזה. אחשוב את זה לעלבון. –––

ושלום לך, ולכל ידידינו.

ידידך א. ד. גורדון

כמובן, אבקש לענות לי תיכף אם יבוא מאמרי בגליון הקרוב.

הייתי מבקש ממך לראות מעתה, שיהיה לי מה לתרגם אחרי גמרי את הספר שאני מתרגם, או לדעת ברור, שלא יהיה לי מה לתרגם, למען לא אצטרך לבטל ימים. אז, בחכותי מיום ליום לתשובה, בטלתי, כמדומני, קרוב לשני שבועות, בכל אופן יותר משבוע.

את הטיוטה כבר גמרתי וכבר כתבתי לנקי יותר מרבע. לולא הייתי עצלן כל כך, אולי כבר הייתי קרוב לגמר, ואינני יודע מתי אגמור, כי הדבר תלוי בחשק לעבודה. אבל אינני חושב כי יארך הדבר.

ושלום הנ"ל

 

10. לבן משה ¹⁴    🔗

ידידי

[תרע"ב]

אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות. אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה ¹⁵ במסגרת שחורה, הרגשתי צורך לכתוב אליך.

מה יתנו לך דברי? שואל אני את עצמי. אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב – ואני נשמע לו.

לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך – לך, לילדים ולאמה של דבורה.

לא אדבר, אבל אני בטוח כי לבך יבאר לך מה ששולח לך לב ידידך.

א. ד. גורדון

 

11. לאחד העם ¹⁶    🔗

[תרע"ב]

סופר נכבד!

בהיותך בעין גנים, באספת הפועלים, ביקשת כי יראו לך את המקומות במאמרך ‘תורה מציון’, שאפשר לראות בהם הטלת חשד על הפועלים בנטייה להורות היתר בדעה הנוצרית. וכי בכלל יבררו לך את כל עניין התמרמרות הפועלים עליך.

בחפץ לב הננו עושים את בקשתך זאת, כי גם אנחנו חפצים בבירור העניין.

אולם בשביל להפיץ די אור על כל עומק העלבון, שאנחנו הרגשנו בכל הנהגתך ובכל דבריך בעניין שלפנינו, צריך להגדיר בקווים כוללים את שאיפותינו בארץ־ישראל ואת מצבנו בתוך הסביבה הארצישראלית, ואולי צריך לאמור בכל הסביבה הציונית בכלל.

לא קשה להביע במלים אחדות, כי שאיפתנו היא להכין דרך בתוך תנועת התחייה שלנו בשביל שעמנו, תחת היותו פרזיטי בעל כרחו, ישוב להיות עם עובד וחי על עבודתו; או במלים יותר פשוטות, בשביל שהיישוב ההולך ונברא בארץ־ישראל, יהיה יישוב בריא, טבעי, עובד ומתפתח מתוך עבודתו עצמו; או במלה אחת: שאיפתנו היא – העבודה.

אולם ההעתקה מלשון השאיפות ללשונם של החיים אינה, כידוע, תרגום גרידא. מה שברור בלשון השאיפות, אינו ברור עוד כלל בלשונם של החיים, בייחוד, בשאיפה הבאה להכניס ערך חדש לתוך חיי חברה ידועה, בשעה שהשאיפה היא עדיין בתחילת צמיחתה ואינה עדיין אלא נחלת קיבוץ קטן. וקודם כל קשה עצם ההגדרה של השאיפה, כלומר ההגדרה בלשונם של החיים: צירוף דעות היחידים על דבר אופן הגשמתה של השאיפה לדעה אחת כללית, מסוגלת להיות כוח פועל בחיים, וקביעת היחסים בין הקיבוץ השואף ובין הסביבה שהוא בא לפעול בה, שהרי שאיפה להתחדשות כזו דורשת בהכרח יחסים חדשים.

הנה מכל דרישותיך וחקירותיך בדבר הפועלים יכולת לפי שעה להוציא רק משפט אחד ברור, כי אין דעת קהל אחת בקרב הפועלים על דבר אופן הגשמת שאיפתם ברורה לכולם, כלומר לכל בעלי ההכרה. ואין כל פלא. התנועה למַה שאנו שואפים אליו עודנה נמצאת במצב ההתהוות. אין עוד תנועה ריאלית, אין עוד זרם אובייקטיבי, שדרכו נכונה לפניו, והפורץ לו דרך במקום שאינה. את כל כוחנו אנחנו מכלים לפי שעה רק על הדחיפה הראשונה, היותר קשה בכל תנועה. בכל מעשינו אינך מוצא אלא נסיונות, התחלות, צעדים לא בטוחים וגם כשלונות. שאיפתנו היא עדיין במצב המעבר מכוח רצון סובייקטיבי לכוח פועל ריאלי, ואינך רואה בה אלא נקודות סובייקיטיביות בלתי מאוחדות, שקשה לצרף מהן קו ישר, בייחוד, למי שאינו עומד בתוך המחנה. המעבר הוא קשה יותר מדי וגדול מדי. מובן, שבמקום שהסובייקטיביות היא השלטת, שם אתה מוצא מן ההכרח הרבה מן הדמיון, הרבה תערובות זרות ובכלל, הרבה דברים לא מתאימים אל המטרה הכללית ולא רצויים.

רק דבר אחד ברור לכולנו בהחלט – כי יסוד שאיפותינו איתן, יותר נכון, כי אין יסוד לכל תנועת התחייה שלנו מבלעדי אותו הדבר שאנחנו שואפים אליו – מבלעדי העבודה. תחייה לאומית פרזיטית אינה תחייה. אומה, שאין לה ידיים לעבוד, אין לה כוח לקום ולעמוד על רגליה, ואין צריך לומר, שאין בה די רוח חיים בשביל לברוא תרבות לאומית חיה.

והדבר הזה מספיק לנו. הוא נותן לנו די בטחון כי סוף סוף נמצא את דרכנו.

כך הוא המצב מבפנים.

ומבחוץ? מצב הסביבה הארצישראלית והחוץ־לארצית? מובן כי מצד זה המצב עוד יותר קשה, יותר נכון, כאן הוא עיקר הקושי, שהרי כאן אין מודים כלל בנחיצותה המוחלטת של עבודה עברית בתור יסוד כל בנייננו הלאומי. מכאן – השאלה, שאין עליה תשובה, יותר נכון, שאינה נשאלת כלל לשם קבלת תשובה, על דבר אפשרותה ואי־אפשרותה של עבודה עברית. בדברים יסודיים, בדברים שכל הבניין עומד עליהם, אין מקום לשאלה על דבר אפשרות ואי־אפשרות. הרי לא יעלה על הדעת לשאול שאלה על דבר אפשרות ואי־אפשרות לאַכר יהודים, ואם לא יותר רציונאלי ויותר מעשי לאַכר לא־יהודים, שזה בודאי יותר אפשר ויותר קל.

הדבר הגיע לידי כך, עד שהשאלה על דבר עבודה עברית אינה נחשבת כלל בין השאלות, שאנשים ‘בעלי דעה’ עוסקים בהן ברצינות גמורה, באותה הרצינות, שעוסקים, למשל, בשאלות על דבר עקירות גפנים, על דבר מכירת יין, על דבר אגרר־בנק, ובכלל על ענייני כספים ועסק. יש איזו ‘שאלת פועלים’, מין שאלה על דבר ‘לחם אביונים’, שאין עוסק בה אלא מי ששעתו פנויה ודעתו אינה רחבה כלל. בכל שאיפתנו לעבוד ובכל עבודתנו אין רואים אלא מעשי נערות, חלומות, הזיות, או לפי המבטא הטיפוסי מאווירא דארעא דישראל– ‘שמנדריקיזם’. ואם בקרב האיכרים אפשר כבר לראות אי אלה סימנים של שינוי לטוב, הנה עסקנים ציוניים ידועים מאשר בארץ־ישראל ומאשר בחוץ־לארץ, לא הרחיקו עוד הרבה ללכת מהשקפה זו שבארצנו על העבודה והעובדים בארץ־ישראל, ובכלל, אינם מבינים ואינם חפצים כלל להבין את שאיפתנו. הנה משל אחד. אחד מחברי הוועד הפועל הציוני, שיש לו פרדס בפתח־תקוה, שאל פעם את הפועלים, מה הן דרישותיהם מההנהגה הציונית. וכאשר ענו לו שדרישתם הראשונה והעיקרית היא, כי ההנהגה תשפיע, במידה שאפשר ובכל האמצעים שבידה, על האיכרים, שעבודתם תהא נעשית על ידי יהודים, וכי קודם כל ישתדל הוא, חבר הוועד הפועל בכבודו ובעצמו, כי בפרדסו, שהנהו כמעט ‘יודן־ריין’, יעבדו יהודים – כאשר ענו לו הפועלים כך, השיב להם הוא בקצף, כי אין הפועלים יודעים מה הם חפצים, וכי בפעם הראשונה בחייו הוא רואה, שפועלים יתערבו בעניינים שאינם שלהם ושהם אינם מומחים להם כלל. משלים כאלה ישנם לרוב.

בשביל שהציור יהיה שלם צריך להוסיף עוד את ההשקפה הרגילה על כל עובד כעל ‘פועל’, כלומר כעל איזו ברייה שפלה – השקפה שהביאה את הפועלים בעלי הכרה מפלגתית באירופה לידי קיצוניות מהופכה – לראות בפועל איזה בחיר המין האנושי, מה שלפי האמת אינו מעלה כי אם מוריד את כבוד האדם שבפועל. בכל מקום שמדברים אצלנו על דבר יישוב סתם, מובן מאליו, שמדברים על דבר האיכרים, שהם עיקר היישוב, שמנו וסלתו. ביחס להם אין מקום לאפוטרופסות, לטובות, להדרכה. עמהם מתחשבים כעם אנשים, שכוח בידם להיות אחראים לעצמם. אולם במקום שידובר על דבר העבודה והעובדים בארץ ישראל, שם אתה מוצא תיכף ומיד הצעות ‘לטובת הפועלים’, אפוטרופסות וכל מילי מעלייתא כיוצא באלו.

ואל יהיו כל הדברים האלה וכאלה, המורידים את כבוד האדם שבעובד, קלים בעינינו. היחס לעובד הרי הוא נובע מתוך היחס לעבודה, ואם חפצנו להרים את ערך העבודה בקרב בני היישוּב, עלינו להגן בכל תוקף על כבוד האדם שבעובד. מובן, כי את זה אפשר להשיג רק בעבודה חיובית אקטיבית, וביחס שלילי פסיבי לכל אלה שאינם מבינים את שאיפתנו. וכך אנו נוהגים בעיקר. יחשבו עלינו מה שיחשבו, ידברו מה שידברו, - אנחנו את שלנו נעשה. אנו אין לנו אלא הכרת עצמנו, רצון עצמנו וכוח עצמנו.

אולם אם יחס כזה המבואר למעלה אלינו מצד השוק והסַלון יש לו תקנה במה שאמרנו, הנה יחס כזה אלינו מצד אנשי הלב והמחשבה, מצד אלה, שיש לנו להאמין, כי הם יבינו את שאיפתנו, בייחוד מצד אלה, שהשפעתם מרובה, אין לו תקנה. יחס כזה אלינו מצד אנשים כאלה אי אפשר שלא ישאיר רושם קשה בלבנו ועל כל עניינינו.

ויחס כזה או מעין זה אלינו מצדך ראינו בכל הנהגתך בעניין ‘המאורע’ שאנחנו דנים בו.

ב’הפועל הצעיר', שהוא כלי מבטאם של רוב הפועלים בארץ־ישראל, כלומר של הפועלים השייכים להסתדרות ‘הפועל הצעיר’ וגם של רבים מאלה הפועלים שאינם שייכים לשום הסתדרות, נדפס מאמר, שהוא בעיקר מתקומם נגד כל דתיות ונגד כל תורת מוסר מקובלה, ובמובן זה – גם נגד היהדות המקובלה. ומתוך שבעל המאמר כופר בכל, ובייחוד, בחשיבותן גם של היהדות גם של הנצרוּת בתור כוחות פועלים בחיים, הרי הוא אינו מבדיל ביניהן במובן זה הרבה או אינו מבדיל כלל, ואין הדעות של הדת הנוצרית מעוררות בו יותר התנגדות ממה שמעוררות בו הדעות של הדת היהודית.

עד כמה רחוקים כל קוראי ‘הפועל הצעיר’ בארץ־ישראל מדעות כאלה, בייחוד, עד כמה רחוקים הם משלילת היהדות או מ’שלילת השלילה' ביחס לנצרות, מראה העובדה הזאת בעצמה, כי אף אחד מן הקוראים וגם המערכת בעצמה, שכולם, אם מצד זה או אחר, התנגדו למאמר, לא הרגישו כלל, כי המאמר מסוגל לעורר רעש בתוך הגולה. דעות מעין שלילת היהדות או ‘שלילת השלילה’ ביחס לנצרות נראות לנו כל כך רחוקות, עד כי, מצד אחד, הן אינן נכנסות כלל בגדר הרעיונות הפועלים על המחשבה והרגש; ומצד שני – אפילו הדעות השליליות שבמאמר ההוא לא הצטיירו במוחנו באותה הצורה המבהילה, שהן קיבלו במוחות הקוראים שבגולה. הלא זהו ההבדל שבין ארץ־ישראל ובין הגולה, שבארץ־ישראל אין היהודי זקוק למשמש בדפקו הלאומי בכל שעה ושעה, כי במובן זה הוא לגמרי בריא. וכשם שלא יעלה למשל, על דעת שום גרמני או סקנדינבי חושב מחשבות וחפשי הרוח לראות סכנה לשלמות לאומיותו או אפילו לשלמות דתו, אם יבוא אדם וידבר בשבח הבודהות, ואפילו אם יראה, כי באי אלה עניינים עולה הבודהות על הנצרות, או אם יבטל את שתיהן יחד, או אם יכפור בכל חשיבותה של שארית נחלת העבר של אומתו (שהרי הרשות נתונה לכל חושב להגיד מה שהוא חושב אם נכונה מחשבתו או לא), – כך לא עלה כלל על דעתנו, כי יש בדעה של יחיד איזו סכנה לשלמות היהדות. ויש שחשבנו, כי דווקא בשביל לחבב על כולנו את היהדות ואת העבר של אומתנו לא מתוך פחד, לא מתוך חרדה לשלמות לאומיותנו, כי אם מתוך מחשבה צרופה ולב בריא, עלינו לתת למי שאנחנו יודעים בו שהוא נאמן ומסור לעמנו בלב ונפש להביע את כל מחשבתו עד גמירא. לשפוך את כל לבו מבלי שיור כל שהוא. כי רק באופן כזה ועל ידי חילוף מחשבות חפשי תצטרפנה הדעות, ייטהרו ויבריאו הלבבות ויחודש רוח נכון בקרבנו.

אבל יכולים אנחנו להבין, כי על יהודי הגולה, אשר מגפת ההמרה עושה עתה שמות בקרבם, אשר נפשם מרה עליהם על כל הבגידות והבריחות מן המחנה ועל ‘הדעות’ הנוטות להתיר את הבגידה, והמתפשטות עתה בקרב בני הנעורים – כי עליהם היה מאמר כזה מסוגל לעשות רושם קשה, מדכא, מרגיז, מרעיש (אם כי, למשל, מאמרו של בן־ישראל ב’השילוח' אינו, לפי הבנתנו, בשום פנים יותר טוב במובן זה ממאמרו של ברנר. והערת המערכת אינה גם היא, לפי דעתנו, תריס בטוח ביותר).

וגם שאתה התרגזת על זה אין לנו, כמובן, לבוא בטענה. אולם מה היית צריך לעשות, לוּ היית מתחשב עמנו כעם אנשים בעלי הכרה, ולוּ היית חושב לחובה להתנהג עמנו באותה הזהירות, שאתה רגיל להתנהג בכל מקום שהדבר נוגע לכבודו של אדם, איזה שיהיה, ואין צריך לאמור, לכבודם של קבוצה שלמה של אנשים? קודם כל לא היית ממהר להחליט על פי מאמר אחד (או שניים) של אדם אחד, אף אם לא באה עליו הערה מצד המערכת (האמנם פורמליות זו כל כך מכרעת?ומי כמוך יודע כי גם המערכת עלולה לפעמים לעשות משגה?), כי יש כאן דעה כללית. לא היית ממהר להחליט על קבוצה גדולה של אנשים, כי הם כל כך חסרי לב ומוח, עד כי לא יימצאו בקרבם אנשים, אשר מעצמם יבינו וירגישו מה שצריך להבין ולהרגיש יהודי לאומי בעל דעה במקום שיש סכנה ליהדות, ומעצמם יידעו מה לעשות במקום שיש באמת לחשוש להתפשטות דעות מעין שלילת היהדות או ‘שלילת השלילה’ ביחס לנצרות (אף על המאמר היתה באה תשובה תכופה מאת סופר ידוע אחד, לוּלא השאון שהקימה ‘החירות’ ¹⁷). ושנית, במצאך, כי נגד המאמר צריך למחות, היית מוחה באותו האופן והנשק הראויים לך בתור סופר שדבריו נשמעים. היית כותב מאמר, ודווקא באותו ‘הפועל הצעיר’ גופא, והיית מגיד מה שהיית מוצא לנחוץ להגיד. ובזה היית מביא את הדבר לידי בירור.

אולם את זה לא חשבת לנכון לעשות. האמנם יותר נכונה הדרך, אשר בחרת בה אתה? האמנם יותר נאה לאחד־העם לקבל על עצמו תפקיד של צנזור? בתור חובב ציון היתה לך בוודאי הזכות לעשות זאת. אבל האמנם חובה היא לסופר להשתמש בזכות זו ולא להשתמש בזכותו של סופר? האמנם כך נוהגים עם אנשים שאין חושבים לנכון לבטל אותם כלאחר יד?

וכאשר הרגשנו עלבון מאין כמוהו בדרכך זו אשר בחרת אתה והוועד האודיסאי, וכאשר מצאנו לנחוץ למחות נגד הצנזורה ונגד האפוטרופסות מן המין היותר מעליב, התמלאת עברה וזעם ויצאת במאמר מלא ארס לא כל כך נגד המאמר הנידון, כמו נגדנו, נגד כולנו. ובזה לא רק הוכחת כי אתה חושב אותנו לנערים, לאנשים שאין בהם דעה, כי אם גם נתת מקום לחשוד בנו כי אנחנו נוטים לשלילת היהדות ול’שלילת השלילה' ביחס לנצרות.

בשביל להראות, כי כך כמו שאנחנו הבינונו אותו, הוא מובנו של מאמרך ‘תורה מציון’, אין לנו צורך בהרבה ראיות ובהרבה ציטטות.

קודם כל רוח המאמר וסגנונו בלשון רבים: ‘הם’, מבלי לפרש, מי הם אלה, שמדובר בהם בלשון רבים ובהסתר פנים כזה.

והנה שתי ציטטות:

‘אך די בזה. באמת לא היה כל אותו הקשקוש במלים מבהילות, כל אותו ציניזמוס בכוונה ‘להכעיס’, ראוי כלל לשימת לב מיוחדת, לולא נראה על פי סימנים שונים שזו היא ‘שיטה' המתפשטת עתה בארץ־ישראל (ההטעמה שלנו). באו לשם שיכורי מלים מחוץ לארץ (ההטעמה שלנו. יתר ההטעמות הבאות בציטטה זו הן בגוף המאמר) והביאו עמם את המליצות שהיו שמורות בפיהם בחוץ לארץ, ביחד עם ‘בוהן היד’ שהיה משמש ‘פרשן’ למליצות אלו בחוץ לארץ, – והרי הם משתדלים להשפיע מרוחם על ‘הדור הצעיר’ בארץ־ישראל ולעשותו לא רק ‘חפשי מן המצוות’, כי אם חפשי מכל דבר המקשר דור לדור בחיים הלאומיים. ואם מסרב אתה להיות שותף להם ב’עבודה לאומית’ זו, מוציאים הם מאוצר המליצות נשק ‘ממית’, שאין שום ברייה יכולה לעמוד בפניו: את העיקר של ‘סבלנות וחופש הדיבור’, על פי פירושו של אותו ‘פרשן’ בחוץ לארץ עם הוספות ותיקונים של ארץ־ישראל. בחוץ לארץ היו בחורי ישראל ‘בימים ההם’ באים לבתי כנסיות וכובשים ביד חזקה, על סמך העיקר הגדול של סבלנות וחופש הדיבור, את הבימה של הרב והמגיד, ומחרפים ומגדפים משם את הדת וכל קדשיה. ובארץ ישראל הרחיבו והעמיקו עתה את הפירוש: לא זו בלבד שאני רשאי לכבוש בעל כרחך כלי הבניין שבידך, בשביל להרוס בהם מה שאתה בונה, אלא אף זו, שחייב אתה לעזור לי בהריסתו ברצונך הטוב, ואם אתה עוזבני לנפשי והולך לך, הרי אתה שולח יד בעיקר הסבלנות ומחזיר את העולם לימי אינקוויזיציה’.

והלאה:

‘אבל יחד עם זה אין ספק בעיני, שאלמלי ידעו המיסיונרים האנגלים מה הן הדעות המתפשטות עתה בין צעירי היהודים בא"י (ההטעמה שלנו), היו מתמלאים שמחה ורואים בזה ‘אתחלתא דגאולה’. סולחים היו לה ל’ההכרה הלאומית החפשית’ כל אותן השלילות הדתיות, שהיא מתגנדרת בהן עכשיו, ובלבד שתתפשט על ידה גם שלילת השלילה (ההטעמה בגוף המאמר) ביחס ל’בן אלהים'.

מה נאמר בשתי הציטטות האלה ועל מי נאמר? מי הם אלה אשר ‘באו לשם מחוץ לארץ’? מכיון שלא נאמר מפורש, מי מן הבאים, בעל כרחך אתה אומר, כי הדברים מוסבים על כולנו, אשר באנו ‘לשם’, כלומר לארץ־ישראל, לעבוד (סתם באי­ם לארץ־ישראל הרי אין להם כל יחס ל’הפועל הצעיר'), וכךמוכח מכל מאמר בשתי הציטטות. ולא רעדה היד, שכתבה את כל זה, ולא נזדעזע הלב, שהביע את כל זה! האמנם מותר לכתוב דברים כאלה על קבוצה גדולה של אנשים מבלי חקירה ודרישה קודמות מספיקות, נותנות רשות לכתוב דברים כאלה, מבלי אשר המציאות תכריח לכתוב דברים כאלה?

העלבון היה כל כך מרעיש, כל כך הומם, עד כי אפילו לא מחינו, לא תבענו אותך לדין לפני דעת הקהל. עלבון כזה אין תובעים.

אולם מכיוון שאתה בעצמך התעוררת לבקש, כי נברר לך במה העלבת אותנו כל כך, על כן בררנו לך את כל טענותינו עליך, והננו חושבים כי אין לנו לבקש שופט אחר במשפטנו עמך זולתך. סוף סוף אדם דובר אמת בלבבו אין בשבילו שופט יותר נאמן מן השופט אשר בלבבו. זהו בית הדין של מעלה שלו. ואל בית הדין הזה הננו מוסרים את דיננו עליך, סופר נכבד!

בכבוד

קבוצה של פועלים, עין גנים - פתח תקוה

המען: בן־משה, עין־גנים

אור ליום א', חשוון אתתמ"ג ¹⁸

 

12. לגליקין ¹⁹    🔗

מגדל

ט“ז סיוון תרע”ב

––– טעות יסודית מונחת בהשקפת רוב ‘בוני היישוב’, כלומר בהשקפת רוב נותני העבודה שלנו על אלה שבאו לעבוד בארץ־ישראל. נותני העבודה מביטים על העובדים כעל ‘פועלים’ במובן המקובל, ובמובן זה הם שואפים לקבוע את יחסם ההדדי. הפועל אין לו אלא לעבוד ולעשות מה שמצווים לו, ונותן העבודה אין לו אלא לצוות ולשלם שכר העבודה, ולפעמים גם לתת לפועל דירה, ולפעמים גם מזון –הכל לפי התנאים. מלבד העבודה והמשמעת דורשים מאת הפועל עוד מילתא זוטרתא – יחס של כבוד, בעוד שמצד נותן העבודה די ביחס שאין בו עלבון גס. רבים מבינים אמנם, כי הפועל שלנו בא הנה לשם האידיאל שלנו, אבל זה אינו מחייב את נותן העבודה המבין אלא לצרף במידה ידועה את מידת החסד והרחמים למידת הדין ביחס אל הפועל, ואולי גם להתייחס אליו במין כבוד של חסד. עצם הדבר אינו משתנה ע“י כך. החובות נשארות אותן של הפועל במובן המקובל וגם הזכויות כך. אידיאליות במעשה ובחיים דורשים מאת הפועל, שהרי רק ע”י כך הוא קונה לו את הזכות לחשוב את עצמו לשותף בבניין היישוב ובעבודת היצירה של חיינו החדשים. אולם בונה היישוב ויוצר יצירות לאומיות אמיתי הוא נותן העבודה, בעל הקרקע ובעל הרכוש המושל בזה העסק והמנהיג את כל העסק, וזה כבר די אידיאלי מצדו, מה שהוא משרה שכינתו בארץ־ישראל – ועושה את עסקיו בה, ועל הרוב – בייחוד בתחילה, עושה עסקים לא כל כך טובים. כך היא ההשקפה המקובלת. להבין את תפקידו של העובד בארץ־ישראל לכל עומקו ואת חובותיו של נותן העבודה בהתאם לזה ובהתאם לתפקידו הוא, - לזה לא הגיעו עוד הרבה מן העסקנים היותר מעולים שבנו.

מה אנחנו באים לעשות בארץ־ישראל? לגאול את הארץ (אם במובן רחב או במובן מצומצם, – אין בזה הבדל לענייננו) ולהחיות את העם. אבל אין אלה שני תפקידים נבדלים, אלא שני צדדים לדבר אחד. אין לגאול את הארץ בלי תחיית העם ואין תחיית העם בלי גאולת הארץ. רכישת האדמה בכסף אינה עוד גאולתה במובן הלאומי, כל זמן שהיא אינה נעבדת בידי יהודים, ותחיית העם לא תצויר בלי עבודת האדמה ובניין היישוב על ידי יהודים (האמת הפשוטה הזאת נעלמה גם מעיני אחד־העם). העבודה העברית היא יסוד התחייה הלאומית כשם שהיא יסוד לגאולת הארץ הלאומית. העובד מניח יסוד לתחיית האומה על ידי תחיית עצמו, כי העבודה משיבה אותו לתחייה, כלומר עלולה להשיב אותו לתחייה, עד כמה שהוא ראוי לכך. זהו תפקידה העיקרי של העבודה.

מתוך השקפה זו משתנה לגמרי היחס שבין נותן העבודה (כמובן, במידה שהוא מסור לרעיוננו) ובין העובד ויחס העובד אל העבודה. נותן העבודה, כלומר בעל הקרקע, אם הוא אינו עובד בעצמו (הרעיון שלנו בעצם מחייב אותו לידי כך), הרי הוא משתתף במידה ידועה בגאולת הארץ על ידי הנהלת העבודה (הכסף שהוא הוציא על קניית האדמה נותן לו זכות שיתוף כזה במידה מעטה מאד, כי ‘לא בכסף תגאלו’ וגם ‘הארץ לא תימכר לצמיתות’). שני הצדדים, מנהל העבודה והעובדים, עוסקים איפוא בעניין, שהוא משותף במובן המבואר לשניהם וקרוב במובן המבואר ללב שניהם ובמידה שווה. היחס שביניהם צריך, איפוא, להיות יחס של אחים בדעה ובעבודה (בניגוד הכלכלי איני נוגע בזה, ראשית מפני שאני מתכוון בזה בעיקר לאותן החוות, שנוסדו לא לשם רווח כספי בלבד, ובייחוד שבשאיפת תנועתנו להלאמת האדמה ובכלל ברוח כל תנועתנו אני רואה שאיפה לטשטש לאט לאט את הניגוד הכלכלי). המנהל הוא רק מנהל המקהלה, שעל פי תנועת הקנה שבידו מתאחדים כוחות הרבים לכוח אחד הרמוני, והעובד מוצא בעבודה ובמהלכה עניין שאין למעלה ממנו. הוא מתחנך בעבודה ובידיעת העבודה, מתקרב אל הטבע קרבה בלתי אמצעית, מתחזק ומתחדש בגוף וברוח, כלומר הולך ושב לתחייה.

מובן, כי מתוך השקפה זו העיקר הוא לא העסק ואפילו לא האדמה, כי אם האדם – האדם שבעבודה, וכשם שלמנהל חשוב כי העסק יצליח ויפרח, כך, אם לא יותר, חשוב לו, כי האדם שבפועל והאדם שבו יתחדש ויתעלה. הגנת העובד על כבוד האדם שבו אינה רק דבר שהנימוס החברתי בלבד מחייב אותו, אלא היא חובה הכרחית ועיקרית. רגש הכבוד הזה אינו מצומצם כולו בהגנה זו בלבד, להיפך, הגנה זו אינה אלא הכרח לא רצוי ולא נעים. עיקרו של רגש הכבוד לעצמו הוא בחובות שהעובד עצמו מקבל ומקיים אותן בעצמו, מבלי מעורר מן הצד, ביחסו הנאמן לעבודה ולמהלך העבודה, בעבודתו הרצינית והרצויה, ובכלל בכל הנהגתו הרצויה. וכן הדבר מצד המנהל. יחס כזה אל העבודה מצד העובד מרים את פריון העבודה במידה שאין כל יחס אחר יכול להשיגה. ––– א.ד. גורדון

 

13. ליוסף אהרונוביץ    🔗

כנרת, חנוכה תרע"ד

שלום!

במאמרי ‘הקונגרס’, במקום שמדובר על דבר הערבים, נפלה טעות, ששינתה לגמרי את כוונת הנאמר שם. הנה המקום: 'אנחנו והם – בעלי ברית טבעיים: יותר ממה שמאחדת אותנו האחווה הגזעית מבפנים, מאחדת אותנו השנאה כלפי חוץ '. במקום המלים האחרונות המשורטטות²⁰ היה כתוב אצלי: ‘מאחדת אותנו השנאה מבחוץ לשני הצדדים יחד’.

אולי לא הבעתי יפה את כוונתי, אבל אני חפצתי להגיד בזה, כי עמי אירופה התקיפים שונאים גם אותנו גם את הערבים יחד, ובכל הזדמנות רצויה, אם באמתלה להגן עלינו (גם אמתלה כזאת אפשרית במקום שיש אפשרות להרע!) או עליהם וכדומה, הם בוודאי ישתמשו להרע לנו ולהם יחד. השנאה החיצונית הזאת מאחדת אותנו, כמובן לכל מי שרוצה להבין, יותר מכל קשרים פנימיים. מטעם מובן לא ביארתי את דברי ביתר ביאור.

והנה, במקום הרעיון הזה, מובע במאמר הנדפס רעיון שלא עלה על דעתי – כי אותנו מאחדת השנאה, שאנחנו והם שונאים את העמים האחרים (המלים: ‘השנאה כלפי חוץ’ הלא אין להן מובן אחר). לעולם לא אכתוב דברים כאלה. השנאה אינה בעיני כוח מאחד ובכלל אינה בעיני כוח. אני שונא את השנאה, בין בעצמי ובין באחרים, ואינני יכול להשלים עם הרעיון, כי בשמי כתובים דברים כאלה.

הטעות הזאת אינה נותנת לי מנוחה בכל פעם שאני נזכר בה. הנני מבקש לתקנה, אבל באופן שירגישו בזה הקוראים. איך לעשות את זה איני יודע, אבל אני סומך בזה עליך, כי תעשה את הדבר באופן רצוי לי, ואכיר טובה לך²¹

ושלום לך, ושלום לדבורה.

א. ד. גורדון

 

14. לרחל בלובשטיין ²²    🔗

אור ליום ו‘, ט’ אייר אתתמ"ד²³ , כפר אוריה

מילא!…

בקבלי את גלוייתך ממצרים, שלחתי לך על ידי טלגרף בלי חוטים בריאות הגוף ובריאות הנפש, – הקיבלת?

ראיתי את נפשך עומדת לפני גובה גבוה וזקוף, על עברי פי תהומות, מבקשת דרך לעמוד למעלה, למעלה, יותר נכון, חוגרת את כל כוחותיה לעלות בלי דרך, בשבילה המיוחד, הלא תסלחי לי, כי ניגשתי אליך ואלחץ את ידך – ההרגשת?

אחרי כן ליויתי אותך הרבה בדרכך, – הראית?

ועודך בודדה!

זה לא כבר דיברנו על דבר קנוט המסון ועל דבר הסודיות של טיפוסיו, אז אמרתי: יש עומק עמוק מסודיות, ויש גובה גבוה מבדידות. הנך מבינה?

הפעם לא ארבה דברים, אף כי יש לי הרבה עניינים להגיד לך. ראשונה, אינני בטוח כי המכתב יתקבל, ושנית אני קצת ‘ברוגז’ עליך. אבל לא עתה העת לדבר בזה, מילא!…

אגב אורחא. ה’לעזאזל' שלך אָפייני לך אולי לא פחות ממה שה’מילא' הוא אָפייני לי. אבל שני אלה הם גדָלים שאין להשוותם אהדדי. בכלל סובר אני, כי נפשות, שיש לכל אחת דבר משלה, הן גדָלים בלתי נמדדים אהדדי.

אבל צריך לגמור, הן אַת, בכתבך אלי ראשונה, לקחת טון גבוה, גבוה, ואני, בן תמותה פשוט, מדבר תמיד, כידוע גם לך, בטון עמוק, עמוק. והיה כי אאריך, אוכל להיכשל ולהוריד חס ושלום מן הטון שמינית שבשמינית ולהביא דיסוננס לעולם!

ואולי כבר הורדתי וכבר הבאתי? האני יודע?

בריאותי, כמדומה, הוטבה קצת, וכמדומה, הולכת וטובה.

א. ד. גורדון

בכל אופן כתבי, כתבי באיזה טון שתרצי. יש שאני חושב כי טון כזה יוכל לבוא גם מעומק יפה. אני עוד לא ביררתי לי את זה. אין לך צורך לברר לי. הטון בעצמו יברר לי. שנים־שלושה מכתבים ממך יספיקו לי. בכל אופן אין לך לשנות את הטון, אם זה טון נפשך, אפילו אם רק ביחס אלי.

רב שלום לך מבנציון.

מובן כי מכתבי זה הוא רק מעין כניסה בדברים. אקווה, כי מכתבי השני יהיה יותר עשיר בתוכן. אקווה, כי חליפת מכתבים זו תועיל לשנינו לברר לעצמנו הרבה דברים, הרבה חיים. מובן כי הרבה תלוי בך, בהשקפתך על חליפת מכתבים זו, ועד כמה שאַת מוצאת בה עניין.

 

15. לרחל בלובשטיין    🔗

ה', י“ד סיוון אתתמ”ד ²⁴, כפר אוריה

רחל,

אני עובר לסדר היום. אני לא העלבתי אותך ולא חשבתי להעליב, ולא כתבתי דברים העלולים להעליב בלי ביאורים. צר לי מאד שיש בינינו איזו אי־הבנה, אבל בביאורים, בדברים, כפי שאני רואה, אין לתקן את זה, - די! סוף סוף אנחנו שנינו, חושב אני, עומדים למעלה מכל זה.

כתבי לי יותר מכל אשר אתך. הן יש לך עתה כל כך הרבה עניינים, ועניינים כל כך חשובים.

‘נשרפו הגשרים’ – את כותבת, למה? האם אין גשר בין ארץ־ישראל ובין כל העולם, בין היהודי ובין כל האדם? האם אין לאדם חלק בכל העולם ובכל החיים? האם אין אירופה שלך, בעת שאתה חי בה, כמו ארץ־ישראל, או האם אין ארץ־ישראל של בן אירופה, בעת שהוא חי בה, כמו ארץ מולדתו? יש גבולים לאומיים, יש גבולים חברותיים, אבל רק ביחס לצורת החיים אבל לא ביחס לחיים עצמם, לא ביחס לחיי עולם. את צורת החיים שלך לא יקחו ממך בכל מקום שתחיי, בכל מקום יהיו חייך – חייך, ולמה לא תחיי באירופה כמו שאַת חיה בארץ־ישראל? למה זה אַת מבטת על הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מעבר, כעל זמן של הכנה לחיים ולא כעל זמן של חיים? בכלל, רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר לחיות וכן הלאה. אבל השקפה זו לא נכונה היא. כבר דיברנו בזה במקצת ביפו. עוד אז אמרתי לך, כי לפי דעתי, הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: ‘בכל דרכיך דעהו’! בכל מה שהאדם עושה, בכל מקום ובכל זמן – הכל הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם. הנה אַת עכשיו באירופה – האם רק ללמוד אַת צריכה שם? הלא גם לחיות אַת צריכה שם! סוף סוף אירופה הלא היא עולם מלא, סוף סוף האדם באירופה הלא הוא אדם, – האם אין בכל זה בכדי חיים, בכדי חיים, בכדי חיים עשירים? או היש מקום בעולם שאין שם בכדי חיים, בכדי חיים עשירים למי שיש לו נפש חיה ועשירה? מלבד זאת הלא יש לך שם או יהיו לך שם חברים וחברות – האם צריכה אַת לעמוד רחוק מהם, אפילו אם, למשל, אין דעותיהם כדעותיך או אין רגשותיהם כרגשותיך? האם אין אַת צריכה למצוא את חייך אַת בתוך חייהם הם? האם חייך אַת לא ימצאו די יניקה בתוך החיים ההם ולא יסולו להם דרך בתוך החיים ההם? שתי שנים ומחצה, שתלמדי באירופה, אם תאבדנה מתוך חייך, הרי זו אבידה שאינה חוזרת לא רק ביחס לחיי שעה, כי אם גם ביחס לחיי עולם. תקופות החיים של האדם הרי הן דומות לשכבות הגיאולוגיות: כל שכבה היא שכבה לבסיס שלמעלה ממנה. ואם, למשל, בשכבת השחם (גרניט) אין לכאורה סימני חיים, אבל כמה אש יש בו וכמה כוח צפון בו בשביל הארץ כולה!

כן, רחל, חיי באירופה, חיי בכל כוח נשמתך! אל תיראי פן יחולל על ידי זה משא נפשך, פן יֵצא מזה הפסד לאשר אַת מבקשת בארץ־ישראל. להיפך, אַת תביאי לארץ־ישראל, בשובך, לא רק מה שלמדת במשך שתי שנים ומחצה, כי אם דבר הרבה יותר חשוב – מה שחיית באירופה במשך שתי שנים ומחצה, שתי שנים ומחצה של חיים!

שאלה אחת קטנה לי אליך – כי תכתבי לי רק מכתבים סגורים. עד כמה נכון מה שכתבתי במכתבי הקודם, כי נפשות, שיש לכל אחת דבר מה משלה הן גדלים בלתי נמדדים אהדדי. הן אַת, בחייך הפנימיים, מתרחקת מעיני אחרים יותר ממני. אַת, למשל, אינך סובלת, כי אחרים, ואפילו אנשים קרובים לך, יֵדעו את צרת נפשך וכדומה, ואני, כידוע לך, אינני כל כך מקפיד על דברים כאלה. לפי זה היית אַת, לכאורה, צריכה לשנוא מכתבים גלויים ואני לא. ובמציאות הדבר ממש להיפך: אַת, כפי שנראה, אוהבת מכתבים גלויים – ואני אינני סובלם! אינני אוהב לא לכתוב ולא לקרוא מכתבים גלויים. אני אמרתי לך, כי אני חי במכתבים. וכשאני כותב מכתב גלוי לא מעניני עסק, נדמה לי שאני חי ברחוב. וצריכה אַת לדעת, כי אני חי לא רק בכתיבת מכתבי אני, כי אם גם בקריאת מכתביהם של אחרים אלי. אקווה, כי תעשי לי את ההנאה הקטנה הזאת.

אבקש לבלי לחכות לתשובה למכתביך, כי אם לכתוב בכל עת שיהיה לך צורך בזה. הלא יודעת אַת את הפוסטה של כפר אוריה, ואם נחכה עד שנקבל תשובה על מכתבינו, נוכל לקבל מכתב, למשל, אחת לשני חדשים.

ושלום לך, רחל.

א. ד. גורדון

 

16. לרחל בלובשטיין    🔗

ערב יום הכיפורים תרע"ד, יפו

רחל,

היום קיבלתי ²⁵ את מכתבך. והיום הנני ממהר להשיב לך. ערב יום הכיפורים, ומצב הנפש כל כך מתאים! אם אומר לך: ‘לשנה טובה!’ – אבל היש צורך לאמור? אבל בין כך ובין כך אַת תהיי ברוכה! מכתבך בא לי כל כך בעיתו!

יחסי אליך לא השתנה, לרעה בוודאי לא. בכלל, אני אינני מן המשתנים במובן זה, בזה תוכלי להיות בטוחה. אולי השתנה יחסי אל עצמי, – אבל עם עצמי יש לי תמיד חשבונות פרטיים, מסובכים וקשים. ואם יחסי אל עצמי נעשה על ידי כך ועל ידי סיבות אחרות יותר רציני – אין רע.

‘אַפּטיה’, ‘ייאוש’ – אין דבר! במקום שיש ספקות, במקום שיש ייסורים, חבלי שאיפה גדולה, – שם יש דבר מה. אינני יודע, אם ייאושך הוא ממין אותם הספיקות, שרימזתי עליהם במקום שדיברתי על דבר התלהבותך, בכל אופן בוודאי לא רחוק מהם. אני יודע את טעם הייסורים האלה. אם פירותיהם גדולים או לא, אינני יודע, אבל פירות בוודאי הביאו לי ומביאים. הרבה פקפקתי בדבר אם להגיד לך מחשבתי עליך, כי תבקשי גדולות: דברים כאלה אינם בכלל אמירה לאחר. אבל אני מרגיש, כי אַת אומרת זאת לעצמך, ואם כי לא לחינם. מעצמך תביני, כי לא בעלת מוניטין הייתי חפץ לראות בך, – וזה מה שהביאני אז להרהר קצת אחרי התלהבותך. אבל גדולות אני מבקש. לא ארבה בזה דברים, רק אומר לך: חזקי ואמצי! לפעמים גם דברים יש בהם כוח לאמץ ידים רפות, בייחוד אם אינם רק דברים.

בעוד ימים מספר הקבוצה עוברת מכפר אוריה לתל־עדס ²⁶ אשר אצל מרחביה. אינני יודע אם גם אני אהיה שם. לפי שעה אדריסתי על שם ‘הפועל הצעיר’.

ושלום לך, רחל, וברכה!

ידידך כאז כן עתה

א"ד גורדון

פ. ס. ²⁷

הייתי חפץ, כי תכתבי לי ביתר פרטות וביתר בירור, מה הביאך לידי אַפטיה וכו'. בכלל הייתי מבקש, כי תכתבי ביתר פרטות וביתר בירור.

 

17. לרחל בלובשטיין    🔗

ד' שבט אתתמ"ד ²⁸ , כנרת

רחל,

זה עתה קיבלתי את מכתבך, ששלחת לי על שם ‘הפועל הצעיר’, ואני ממהר לענות לך, כי באמת זה זמן רב אשר לא כתבתי לך.

אולם קודם כל – מעט דברי־מוסר. כותבת אַת: ‘ומכתבַי בשבילך – אין לך צורך (ועוד בהטעמה) בהם, כי גם מלחמותי הפנימיות, גם ייסוּרי וגיל נצחוני – כל זה כה ילדותי וכה ישן נושן לגבי דידך’. – שפטי אַת לאיזה עונש אַת ראויה בעד דברים כאלה. לוּ האמנתי כי אַת באמת חושבת כך, הייתי חושב את הדברים האלה לעלבון גדול, אלא שאני מתנחם, כי רק קפריסה של ידידות יש כאן, ואני סולח לך. הגיעי בעצמך, לוּ הייתי כך מתייחס למכתביך, לוּ הייתי מתייחס כך אל נשמתך, אל עולמך, – האם הייתי כותב כך? האם כך דרכי? הלא להיפך, הלא לעתים לא רחוקות התאוננתי לפניך על אשר אַת ממעטת כל כך לגלות לפני את עולמך הפנימי, את 'מלחמותיך הפנימיות, גם ייסוריך וגיל נצחונך". אם חפצה אַת לכפר את פני, צריכה אַת מעתה להיות יותר גלוית־לב ונפש במכתביך אלי.

כתבתי לך פעם, כי בחיים אין לנהוג מנהג של בגדי חג, שלובשים אותם רק לפרקים ובמקומות ידועים. החיים ניתנו לנו לחיות אותם בכל זמן ובכל מקום, ובכל מצב יכול אדם למצוא את החיים הגדולים, אם לבקש רוצה אַת, את החיים העליונים, שהוא מבקש. מצד זה צריכה אַת להשתדל לחיות בטולוז, כאילו אַת בארץ־ישראל. יש לך מטרה, היכולה להיות גדולה (הדבר תלוי בך), – ומדוע לא יוכלו חייך שם להיות גדולים כמו בארץ־ישראל?‘אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה’. שמחה של מצווה נחוצה לך שם – והמצווה היא אותה המטרה שאַת שואפת אליה שם.

מה אַת לומדת? הלומדת אַת ציור? העושה אַת חיל באמנות? העושה אַת חיל בעבודת האדמה? מעניין אותי מאד לדעת דרכך באמנות ובעבודת האדמה.

ובאמת אני לא כתבתי לך, מפני שאת לא כתבת לי. לא מפני שאני מתחשב עמך כל כך – בכך דווקא אין דרכי – אלא שמצב נפשי הוא כך. – אין חפצי להתאונן, ואין חפצי לגרום לך צער, כי מצב נפשי הוא כך, שהייתי רוצה להתרחק מכל, להתבודד, ‘לצלול בשיכחה ולהירדם’ ²⁹. עכשיו אני עונה רק למי שכותב לי. אם חפצה אַת לקבל ממני מכתבים, כתבי לי. ואל תאמרי אין לי צורך במכתביך – אהיה ‘ברוגז’. אם באמת יש לך צורך במכתבי, אינך יכולה לחשוב כי אין לי צורך במכתביך.

הקוראת אַת את ‘הפועל הצעיר’? הקוראת אַת עברית בכלל? מעניין אותי לדעת דעתך על מה שכתבתי ב’הפועל הצעיר' על דבר הקונגרס. כמובן, שלא על דבר ערך המאמר אני מדבר, כי אם על אותם הרעיונות שהבעתי בו. איך אַת מתייחסת לכל זה? מעניין אותי לדעת אם כדאי היה לכתוב מה שכתבתי, ואם כתבתי באופן שהיה כדאי לכתוב. הלא תביני, שבעת שאדם מוציא מתוך לבו מה שנחשב לקדוש בעיניו, קשה לו לחשוב: אולי נתחלל הדבר על ידי כך, אולי היה יותר נוח לו להישאר במקומו. – היש לך שם ספרים עבריים?

תודה רבה לך בעד תמונתך.

שלום לך, רחל! היי בריאה ושמחה! חזקי ואמצי, – עלה תעלי!

א. ד. גורדון

אני עתה בכנרת, כמו שראית בראש מכתבי. וכתבתי היא לכנרת על שמי.

 

18. לרחל בלובשטיין    🔗

כנרת, י“ב ניסן תרע”ד

היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, היתה לי כשהיא לעצמה מעין חג. חייתי במכתבים – כאשר הגדתי לך פעם וגם כתבתי – כמו שאני חי בטבע. כשהיו ייסורים באים אלי – והם אצלי אורחים תדירים, – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחיד כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב מכתב לאחד מידידי. ולאו דווקא ממה שלחץ את לבי – מזה דווקא לא הייתי מדבר – אלא כך, מעניינים הקרובים אל לבי. ושני אלה היו מביאים לי את ההרגעה הדרושה, את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל, את ההשתתפות בצער העולם ובשירת הצער העולמי.

עתה כמעט שלא נשאר לי אלא הטבע. זה מזמן־מה הולך ופוחת אצלי הרגש לכתיבת מכתבים. וכשאני מעלה על זכרוני את המכתבים שכתבתי אליך, לא אוכל להגיד כי היו בהם הרבה כאלה, שכתבתים באותה הרוח, באותם החיים, שהייתי רגיל לכתוב קודם.

מה גרם לכך? קשה להגיד, קשה לי לברר לעצמי. ואולי זה רק חולשה עוברת. בכל אופן גרמו לזה הרבה היחסים שביני לבין האדם. אני הולך ונסגר יותר ויותר בתוך עצמי. מי אשם בזה, אני או אחרים? איזה הבדל? יותר מדי אני מבקש את האדם, את הנפש. אַת כתבת לי פעם, כי ישנם כאלה, הכורעים ברך לפני. אבל לא זה אני מבקש. אני אינני אוהב ברכים כורעות אפילו לפנַי. ואולי לפנַי עוד יותר קשה לי לראות. אני מבקש לב דופק, נפש חיה. אני הייתי חפץ, כי בני האדם יימשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים הנאים לאדם, אם הוא באמת נזר היצירה. ואל תאמרי כי אני דורש יותר מדי, כי אני דורש מבני האדם כי יהיו בני עליון. לא! אני רק דורש כי יהיו טבעיים, אמיתיים, ככל אשר בטבע. בטבע אין גדול וקטן. שם הכל גדול, הכל אמת. בטבע אין יודע מי גדול ממי: הכוכב או התולעת.

ואת זה אינני מוצא. והדבר היותר קשה הוא, שאינני מוצא לא רק באחרים, כי אם גם בעצמי. רק בתוך הטבע אני מוצא את זה, וכשאני בתוך הטבע, אני מוצא את זה גם בעצמי. שם אני גדול ככוכב וכתולעת.

אבל איזה נשמה מוזרה נתן בי אלוהים, שהיא נמשכת דווקא אל האדם, אל נפש האדם, נמשכת – ונכווה או נקפאת מקור. יש שנדמה לך: הנה האדם, הנה הנפש. אבל די בדיבור אחד, במלה אחת, במבט אחד, בתנועה אחת, – ואתה רואה תהום בין נפשך ובין הנפש ההיא. ואתה נופל לתוך התהום, נופל ונשבר כחרס הנשבר.

ואל תאמרי: כך הוא האדם, כך הוא על פי עצם מהותו, ואין לשנות מה שעיוות הטבע. לא! אל תוציאי דיבה על הטבע! ‘אלוהים עשה את האדם ישר’ – רק התרחקותו של האדם מן הטבע הביאה אותו לידי כך. את זה אני רואה מעצמי, מנפשי, ואת זה אני רואה גם מאחרים, מכל נפש־אדם חיה.

ואת זה הייתי רואה, כשהייתי כותב מכתב, ויש שאני רואה גם עתה. הנה אני יושב וכותב, – ואני רואה לפני נפש, רק נפש, והנפש גם היא כולה טבע. אין הסתתרות ואין התראות, אין קטנות, ואין נימוסיות, אין חבלי בני אדם לא מצד זה ולא מצד זה. רק נפש מדברת ונפש שומעת. או גם דיבור אין, אבל יש יותר מזה: יש נפש וטבע כאחד.

אולם מאיזה זמן, כאשר אמרתי למעלה, נתקלקל גם זה. עתה במקום מכתבים ליחידים אני כותב לרבים, לדפוס. ואל תחשבי, כי אני שכחתי את הנפש היחידה בשביל הנפש הקיבוצית. לא ולא! אלא שאני רואה ונוכח יותר ויותר, כי הנפש היחידה נשגבה ממני, כי הנפש היחידה היא בשבילי ‘הקערה שבשמים’. ובעל כרחי, מתוך כאב לב ומתוך נפש פצועה, אני מבקש לי מפלט בתוך הטבע, בתוך דברים לרבים, בתוך עצמי.

ובדברי לרבים אני מדבר באמת גם לנפש היחידה, שהרי הרבים הם סוף סוף סכום של יחידים, אלא ששם אין הרבים רואים אותי ואין אני רואה אותם. שם באמת רק נפש מדברת ונפש שומעת. שם יש פרספקטיבה, אבל צריך להוסיף גם זה – פרספקטיבה יותר מדי רחוקה. אולם לעומת זה שם יש לנפש מרחקים לאין גבול. וזה המקום היחיד, שאני מוצא בו תנחומים מכל מה שאני סובל בחברת האדם (אם באשמתי או באשמת אחרים או באשמת שני הצדדים יחד, – הרי אין הבדל).

ואם חושבת אַת, כי שם אינני סובל, אינך אלא טועה. ייסוּרי נפשי ישיגוני גם שם, אבל, כמובן, בצורה אחרת, ושם יש להם צביון אחר, שם הם באים מספירה יותר עליונה. וזה בא לה לנפשי העלובה עקב מה שהיא מבקשת את האמת – האמת ההגיונית, הנפשית והאמת שבחיים – ואת הטוהר היא מבקשת. טוהר כעצם השמים ואמת כעצם החיים, כעצם האין־סוף. את היופי אין עלובה זו מבקשת או אינה יודעת לבקש. וכשהיא רואה – כמה כיעור פנימי, עמוק יש לפעמים במה שמעריצי היופי קוראים לו יופי, אם רק צורתו די יפה, - היא כמעט שונאה את היופי. לקויה היא עלובה זו, כמו שאַת רואה, אבל כמה היא נענשת! קשה למצוא את האמת ואת הטוהר, – אוי, כמה קשה לה לעלובה זו למצוא את אלה בעצמה!

אולם אלה הם החיים, עליות וירידות, ספקות, מלחמות, אבל גם נצחונות ידועים. ובזה אני חי. וכשעולה לי באיזה מידה לכתוב מה שאני רוצה, אני מרגיש את עצמי טוב, חגיגי.

מעין חג כזה לי עתה; כי שלחתי דבר חדש ל’הפועל הצעיר', דבר לא חשוב כל כך, אבל מצאתי בו צורך, אולי צורך השעה. זה היה לפני הצהרים. ואחרי הצהרים עבדתי גם כן טוב, ובערב ישבתי לכתוב אליך. חפצתי לקיים את המאמר: ‘נגיד פרזלא כד רתח’. וכמדומה, כי לא טעיתי בחשבוני. המכתב הזה אולי יעלה לי יפה, אולי יהיה יותר חי.

ועוד דבר אחד. גם מכתבך האחרון יהיה לי בזה לעזר. אַת קצת פתחת לפני את לבך. אין לך דבר, שאני מוצא בו סעד רוחני, שאני מוצא בו כוח לשאת את ייסורי נפשי, כמו התגלות לב סובל ייסוּרים. כשאני מתאמץ להרים את חברי, אני מתרומם גם בעצמי. בלי זה יותר קשה להתרומם, על דרך שאמרו: ‘אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים’. וזה לך תשובה על אשר אַת כל כך יראה לצערני. למה?

הנה אַת מתאוננת על חוסר מקוריות. אבל בשביל לדבר בזה, עד כמה שאפשר לאדם לדבר על מה שגנוז בסתרי הנפש של חברו, הלא צריך לי לדעת יותר את נפשך. הן על פי האמת שאני מכיר אותך לפי הערך מעט מאוד, אם כי אני לוקח לי רשוּת לחשוב, כי אני מבין אותך הרבה.

לפי שעה אוכל להגיד לך, כי עד כמה שהספקתי להכיר אותך, אינני יכול להסכים להנחתך, שאין בך תוכן עצמי, מקורי. אוכל להגיד לך, כי אני למדתי הרבה מתוך נשמתך, ואין למדים ממה שאין בו תוכן.

חושב אני, כי תוכן נשמתך הוא בעיקר מה שמתחת למפתן ההכרה. יכול להיות, כי מהלך הזרם של מה שמתחת למפתן ההכרה, של ה’שמן למאור', אל תוך ההכרה אינו כל כך מהיר אצלך, ואין המקוריות המוכרת ל כך גלויה, אבל מקורית אַת בחיים, במעשים בלתי־אמצעיים ובהרגשות בלתי־אמצעיות. אני כך חשבתי עוד קודם, וכמדומני, כי מעין זה רמזתי לך באחת משיחותינו.

ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך. מקוריות בחיים, מקוריות בלתי־אמצעית היא אולי יותר חשוּבה ממקוריות מוּכרת, ממקוריות שבמחשבה ושבכשרון.

יוכל להיות עוד דבר אחד. יוכל להיות, כי כוח מחשבתך וכשרונך לא נתבשל עוד, כי עוד לא נגמר בניין עולמך. ישנם כשרונות, שאינם באים לידי גמר בישולם אלא בזמן מאוחר מאוד. הנה, למשל, מנדלי מוכר ספרים. בחיבוריו הראשונים אין רואים כלל אותו הכשרון, שנגלה בו אחרי כן, אין רואים בהם מקוריות כלל.

לפיכך, כאשר יעצתיך ללמוד ציור לא יעצתיך כל כך בשביל ההווה כמו בשביל העתיד . ובפירוש אמרתי לך פעם: אולי בזמן מן הזמנים יתעורר בך חפץ לצייר, כי אז תהיה לך היכולת לעשות זאת, כי תהיינה לך הידיעות הדרושות וההתכשרות הדרושה.

אינני חפץ לעורר בך תקוות, שאינני בטוח, כי אינן דמיונות. בכל זאת אני סומך על הגיונך הבריא, ואני אומר לך: מי יודע? אולי דווקא יש בך כשרון מקורי, ודווקא מפני שהוא מקורי, קשה לו למצוא את הדרך לבוא לידי גילוי, קשה לו למצוא את עצמו.

אני, כאשר כתבתי לך פעם, בוּר גמור באמנות. ובכל זאת אתרשה להגיד לך מחשבה אחת בעניין זה.

הקונגרס היה, כידוע לך, באחד האוּלמים היותר מפוארים שבוינה. והנה בשבתי שם הרגשתי, כי האולם מדבר דבר מה או שר, ועל הרוב נדמה לי,שהוא צועק, מה – אינני יודע, כי אינני אמן, - אבל נשמתי שותקת, ולא עוד אלא כאילו קול האוּלם מחריש והומם אותה.

אז חשבתי: אולי לא צריכה האמנות להיות מדברת, כי אם שותקת. אולי, לא נפש האמן צריכה לדבר מתוכה, כי אם נפש הרואה צריכה לדבר למראה פניה, כמו שהיא מדברת למראה פני הטבע השותק. מובן, כי המלה ‘מדברת’ ביחס לנפש הרואה אינה הולמת יפה את כוונתי, כי פה יש יותר מדיבור וגם יותר משתיקה.

ואולי לאמנות כזאת, לאמנות שותקת, לאמנות שאינה מגידה לכאורה כלום, אלא שנפש הרואה מגידה על ידה הרבה, - אוּלי לאמנות כזאת נועד כשרונך, שיש בו יותר מיסוד הבלתי־מוּכר מאשר מיסוד המוּכר.

ועוד פעם הנני סומך על הגיונך הבריא, אם, אולי, אין זה אלא דמיון.

ומכיון שנגעת בעניין המקוריות, אגיד לך עוד דבר אחד. אני בכלל רואה בדרך החינוך לילדים ובדרך החינוך העצמי מגרעת אחת גדולה מאוד, לפי דעתי: משתדלים יותר מכל ‘לפתח’ אם את אחרים או את עצמם. ממלאים את המוח ידיעות, דעות, מחשבות,–הכל מן המוכן. הקריאה המרובה יותר משהיא מביאה תועלת היא מזיקה, כי היא מחלישה את העבודה העצמית של המחשבה. בייחוד פוגמים בנפש הקורא אלה הספרים, הקרובים לה על פי רוחם, מפני שהיא נשפעת מהם יותר ומשתעבדת להם יותר.אני, למשל, חושב, כי קנוט המסון משפיע עליך יותר ומשעבד את נפשך יותר מאחר, דווקא מפני שהוא קרוב מאוד אל נפשך. אבל הדבר הזה מזיק, אַת אינך קנוט המסון ואינך צריכה להיות, אבל דווקא מפני קרבתך אליו, קשה לך למצוא את שלך. וכן גם יתר הסופרים והמשוררים, הקרובים אליך. אליהם צריכה את בייחוד להתייחס בביקורת מושכלת ולהיזהר מהשפעתם עליך.

מובן, כי אני לא באתי לתת לך בזה כללים או חוקים; אני רק חפצתי לתת דחיפה למחשבתך העצמית. אם זה עלה בידי, אשמח מאוד.

בנוגע לעברית, הייתי מיעץ לך לקרוא את התנ“ך על הסדר, כמו שקוראים תהילים, בכל יום חמישה או עשרה פרקים – כמה שיש זמן וחשק, – מבלי להשגיח אם ברור לך פירוש המלות והעניין או לא. כך עשו הרבה סופרים ולא־סופרים, עד כי היו כאלה, שידעו את התנ”ך בעל פה. הדבר הזה יביא לך תועלת מרובה מאוד. גם בספרי האגדה היית צריכה לעיין הרבה או לקרוא הרבה. –––

 

19. ליוסף אהרונוביץ    🔗

כנרת, אסרו חג של פסח תרע"ד

ליוסף אהרונוביץ, שלום

בודאי קבלת את מאמרי ‘מקוצר רוח’. אקוה, כי תעשה את בקשתי להדפיסו בגליון אחד.

שומע אני מצדדים שונים התאוננות על י' ר‘, שדרכו בכלל להתיחס אל הדבר המבוקר על ידו, כמו שהתיחס לפועלי מרחביה ³⁰; ועל המערכת, שאינה נותנת אלא בקושי גדול להעמיד את הדבר על על אמתו; שבכלל אינה נותנת אלא בקושי גדול מקום למה שאינו לפי רוחה המיוחדת של המערכת. את הדבר הזה שמעתי מאנשים, שאין להם שום נגיעה בדבר, ושאני מכבדם מאד. ומצדי צריך אני להוסיף, כי יש אשר ההתנפלויות ב’הפועל הצעיר’ על אנשי מלחמתנו, כמו על לבונטין³¹ ובקר³² וכדומה, עושות רושם קצת לא נעים. יש פרטים, כמו, למשל, בפרטים הרבים שבמכתב מהרטוב, שיש בהם ריח של לשון הרע, של רכילות, וכן גם במקומות אחרים. יודע אני ומבין, כי קשה להיזהר בכמו אלה בשעת פולמוס של דברים וגם קשה להבחין, ובכל זאת.

אקווה, כי מעצמך תבין, כי לא מתוך איזה רגש לא רצוי אל י' ר' או אל המערכת כתבתי את הדברים האלה, כי אם להיפך, מפני הכבוד ומפני ש’הפועל הצעיר' יקר לי. חושב אני, כי כדאי לאדם מן הצד, הרואה לפעמים יותר ממה שרואים העובדים בפנים, להגיד מה שהוא רואה לאשר בפנים.

היה אצלנו יוליוס סימון ³³ ושוחחנו עמו קצת.

השיחה היתה מעניינת ונאה. העיקר, כי לא היה בה שום רשמיות, הפוגמת כל כך בשיחות מעין אלה. כולנו – כשלושים איש היינו או יותר – הרגשנו, כאילו יש כאן שיחה בינינו לבין עצמנו, הבאה לברר את העניינים, שרצוי לנו לבררם. מה גרם לכך? איני יודע, אבל עובדה היא. העיקר, מה שראינו צורך לברר הוא, כי ההבדל בינינו ובין מתנגדינו הוא לא, כמו שחושבים, בזה שאנחנו פועלים והם נותני־עבודה, כי אם בהשקפותינו על העבודה היישובית בכלל. אנחנו רואים בעבודה היישובית יצירה והם רואים בה עשייה. כאן, בהבדל הקטן הזה, מונח השורש לכל ההבדלים והניגודים הגדולים שבינינו לבינם, בכל מעשינו ובכל חיינו. אפילו אותו הבדל יסודי שבינינו ובינם: שאנחנו עובדים והם אינם עובדים – נובע מתוך ההבדל הראשי הזה. כי לא פועלים במובן הסוציאלי אנחנו, כי אם עובדים במובן הלאומי. כי רק מתוך השקפתנו על עבודת התחייה הלאומית כעל עבודה של יצירה באנו לעבוד, ולא מתוך השקפה סוציאלית כלכלית.

את הדבר הזה, כמו שראינו מתוך השיחה, יש ויש צורך לברר, אף על פי שלכאורה הדבר ברור. מצד אחד נותן מקום לטעות מצבנו בתור עובדים, שאין העומדים מבחוץ יכולים להבדיל בינו ובין מצבם של פועלים על בסיס כלכלי בלבד. ובפרט שהרבה מדרישותינו הן בהכרח דומות לדרישות סוציאליות של פועלים סתם, ויש גם בקרבנו חלק ידוע, הדוגל בשם הסוציאליות.

ומצד שני, אין המושג ‘יצירה’ ביחס לעבודה היישובית שלנו ברור כל כך. יש קוראים ‘יצירה’ למה שנעשה בהיקף גדול; העיקר בעיניהם הכמות, ההיקף, ההרכבה המרובה. מתוך השקפה כזו יש קוראים, למשל, ל’בחריה' ³⁴ יצירה. אלה הם, כמובן, בעלי השגה קטנה. בעלי השגה יותר גדולה יקראו יצירה, למשל, לחפירת תעלת סואץ או פנמה. אבל די לקרוא בשם תמונה אחת קטנה של צייר גדול או יציר חי קטן אחד; די לקרוא בשם, מצד אחד, פנמה, ומצד שני, למשל, נמלה חיה, בשביל לראות את ההבדל התהומי בין שתי אלה. מתוך ההבדל הזה אנחנו עושים ודורשים אחרת ממה שעושים ודורשים אחרים, – אחרת במידה כזאת, עד שאנחנו כאילו מדברים בלשון אחרת. מוכרחים אנחנו לעבוד בעצמנו ולדרוש כזאת מאחרים; מוכרחים אנחנו לדרוש הלאמת האדמה ועוד דרישות ראדיקליות; מוכרחים אנחנו בכלל להיות קיצוניים בהחלט. כך דרכה של יצירה חיה, ואין דרך אחרת לפניה.

וכך צריכה להיות הציונות בכלל, אם באמת יצירה היא. העשייה, להיפך, דרכה להתפשר ומוכרחת היא להתפשר, אם רוצה היא למצוא דרכה בחיים. העשייה פורטת את החיים לחלקים, חלקים חשובים ובלתי חשובים, מוקדמים ומאוחרים, וכן הלאה. לא כן היצירה, ביציר חי נולד הכל בבת אחת, מתפתח וגדל בבת אחת, במידה אחת ובאופן אחד.

 

20. לועדה לחיזוק החינוך העברי בא"י    🔗

תרע"ד

אדונים נכבדים

שלחנו מחאה לקורטוריום בברלין ³⁵ והעתקים ממנה –לועד הפועל הציוני בברלין, למערכת ‘הפועל הצעיר’ ולמערכת ‘האחדות’.

נוסח המחאה, כאשר תראו מן הרצוף בזה, אינו נוסח רגיל במחאות בכלל, ואולי גם אינו מתאים בשלמות למחאה זו, אם לראות בה רק מחאה במובן הרגיל. אולם אנחנו לא יכולנו אחרת. עמידתו על דעתו של פאול נתן ³⁶ הוכיחה, כי הרגשתנו לא הטעתנו. מחאה בלבד היא כאן כמעט שלא במקומה, ובכל אופן מעליבה מאוד. מה שהבענו אנו הוא יותר ממחאה: יש בו מעין התראה. ואת הדבר הזה נבאר בזה.

אם למלחמה – למלחמה! מקום המלחמה הוא, כמובן, לא בברלין, כי אם בחיפה, והאויב שאנחנו נלחמים בו בעיקר, הוא לא הקורטוריום, כי אם התלמידים – ובמידה ידועה גם המורים – אשר יעיזו להיכנס אל הטכניון, כל זמן שהלשון העברית לא תהיה שלטת בו. אנחנו לא נשתמש בכוח האגרוף, במעשי אלמות, אבל יש גם די אמצעים תרבותיים לצורך זה. מובן, כי אין לנו עוד תכנית ברורה ומסויימה, שאין עוד צורך בה לפי שעה. אולם כשתגיע השעה, כשיִוָלד הצורך, – תהיה גם תכנית וגם סידור הכוחות וכו'.

אנחנו מודיעים לכם את זה, אבל לא בשביל שתשתתפו עמנו במלחמה פרטיזנית זו בפועל ובמעשה. חושבים אנחנו, כי מוסדותינו החינוכיים בארץ־ישראל, בתור מוסדות רשמיים, אינם צריכים להשתתף במלחמה כזו באופן אקטיבי. כל מה שאנחנו מבקשים מהם היא עזרה פסיבית: שהם לא יתפשרו עם האויב, לא ישלימו עם המצב ולא יתנכרו לנו, אפילו אם ירגישו בזה אחרים. פשרנות ופחדנות הם המיקרובים הראשונים של כל רקבון, ואין צורך לומר, שאינם יכולים להנחיל נצחון או כבוד לבעליהם. 'אם למלחמה – למלחמה! ' – צריכה להיות גם סיסמתם של כל מוסדותינו החינוכיים בארץ־ישראל, אם כי אופן מלחמתם צריך להיות אחר.

אולי לא למותר, כי תחוו לנו דעתכם על כל האמור בזה.

בשם הסתדרות פועלי הגליל

א. ד. גורדון

בתור כותב המכתב אני מרשה לעצמי להשתמש בהזדמנות זו להעיר את הוועדה וגם את מרכז המורים על עניין אחד, הקרוב מאוד לעניין שלפנינו, אף כי לא מצדו החינוכי, אבל מצדו המדיני וגם מצד שהוא נוגע במוסד חינוכי. אני מדבר על דבר מסירת הגימנסיה בירושלים לחסותה של צרפת. למה?בשביל התועלת הזמנית, שהדבר הזה יכול להביא לגימנסיה? האם אין מנהלי הגימנסיה מבינים, מה ערך הטובה, שממשלות חוץ באות לעשות לנו בארץ־ישראל? האם אינם מבינים מה אלה מבקשות? –בביתן הן אין אלה כלל כל כך נדיבות, כל כך מוכנות ומזומנות לעשות לנו טובות. האם קשה לראות מראש, כי כל טובה, קטנה או גדולה, שאֵלה עושות לנו בארץ־ישראל, מסוגלה להביא לנו בכייה לדורות?

אני דיברתי בזה עם מר שילר ³⁷ , בעת שנסענו יחד באנייה לוינה, ואני חושב, כי חובה היא על מרכז המורים ועל כל מי שיש לו השפעה, אם עדיין לא מאוחר, לבלי לתת לדבר הזה לצאת אל הפועל. חובה היא למחות בכל תוקף נגד כל מעשה, המוסר את אשר לנו לידיים, העשויות להחניק אותנו ולא להחזיק בנו. מכל העמים, הבאים לעשות לנו חסד, טובה לנו תורכיה, מפני שהיא אינה עושה עמנו חסד, מפני שהיא אינה כל כך נאורה ועוד לא למדה לדעת את כל עומק הרשעות הנאורה, המשוכללה, על פי המלה האחרונה של המדע ושל האמנות ושל החכמה העליונה, ומפני שהיא אינה כל כך חזקה.

הנ"ל

מחאה נגד ‘עזרה’

בבואנו להביע את השתתפותנו במחאה נגד החלטת הקורטוריום של הטכניון החיפאי להשליט בבית ספר זה את הלשון הגרמנית במקום העברית, אי אפשר לנו לבלי להרגיש, מלבד כאב לב ודכדוכה של נפש, מלבד עלבון לאומי כללי, גם עלבון חלקי, מקומי. אי אפשר לנו לבלי להרגיש, כי דברינו, היוצאים מלב כואב, שהנם סוף סוף רק דברי אנשים כפריים בגליל, לא יהיה להם כל ערך בעיני המגביהים לשבת בקורטוריום בברלין.

ולא זה בלבד. אי אפשר לנו לבלי להרגיש, כי לא רק למחאתנו אנו, כי אם למחאת כל בני ארץ־ישראל לא יהיה כל ערך בעיניהם, כי מה הם כל בני ארץ־ישראל, בני עם עני, ההוזים מתוך עוני חמרי ורוחני, מתוך חוסר תרבות על דבר איזו תחייה לאומית דמיונית, – מה הם בעיני שמנה וסלתה של עדת הגרמנים בני דת משה, אשר לולא הצרה, שקוראים לה יהדות, אולי היו ראויים להיות שמנה וסלתה של הגרמניות ממש, של הגרמניות בכבודה ובעצמה! רק חוצפה של קבצנים נבערים וגסים בפני מיטיביהם הנאורים, תהיה בעיניהם כל התקוממותנו נגד חילולם את הקדוש בעינינו. היש די כוח במחאה לבטא רק את העלבון הצורב הזה! – את העלבון של גילוי פצעי לב לפני מי שאינו ראוי לכך, לפני מי שמביט על פצעי לב מתוך משקפים של זהב!

אבל יֵדעו נא האדונים האלה, כי גם לנו יש כוח, אם כי לא כוח הכסף ולא כוח האגרוף ולא כוח כוחם של אחרים. ידעו נא, כי התחייה הלאומית בכל היקפה, הכולל גם את הלשון הלאומית, אינה בעינינו מלה ריקה, חסרת תוכן או מחכה לתוכן, שינדבו בשבילה בברלין או בפריז,– עדים הם שני הקברים החדשים של חברינו ואחינו ³⁸, אשר עוד לא הוגלד עליהם קרום ואשר לא במהרה יוגלד קרום על הפצע אשר בלבות חופריהם, – אם כי הם, העדים האלה, מעידים בלשון, שאינה מובנת לאנשים שנותנים את נפשם על תרבות זרה. – ידעו נא מי שאינם חפצים לדעת, כי לשוננו הלאומית אינה בעינינו דבר, המחכה למשפטם של נדיבים, של ‘גדולי דעה’ אשר בברלין או בפריז, אינה בעינינו דבר, המתבטל בהבל פיהם של ‘נדיבים’…

אנחנו לא ניתן לרמוס ברגל גאווה מה שעולה לנו במחיר כל כך יקר, אנחנו נדע להגן על כבודנו, על כבוד הדם, שנשפך על תחיית האומה ולשונה וארצה, והמטיל עלינו חובה לתבוע את עלבונו מכל מי שבא לחללו. כוחנו הוא לא כוח האגרוף, אבל כוח הוא, הגדול מכוח הכסף ומכוח כוחם של אחרים, – ידעו זאת ‘הנדיבים’ וחונפיהם והמתבטלים בפניהם.

אולם יותר משאנחנו מוחים נגד חברי הקורטוריום ונגד ‘עזרה’ בכלל, אשר חבריה סוף סוף זרים לנו, ואשר בתור נדיבים ועושי חסד עשו די חסד עם לשוננו העלובה בארצה העלובה, – אנחנו מוחים בייחוד נגד עסקנינו הלאומיים, נגד ציונינו ‘הנלהבים’, אשר לא עשו כלום בשביל להרים את לשוננו הלאומית משפלותה, ממצב של דבר תלוי בדעתם של נדיבים. אנחנו מוחים בכל תוקף נגד אנשים, המדברים בשם התחייה הלאומית והחירות הלאומית, אשר לא עשו כלום בשביל לשחרר את בתי ספרנו, לפחות, בארץ־ישראל מהשפעת ה’אליאנס' ו’עזרה', מהשפעת כל אלה החברות, אשר כל אחת מהן באה להשפיע עלינו כל טוב אדוניה, העם התקיף, אשר בכבודו היא מתיימרת, ואשר אנחנו די לנו בעיניה שזכינו להיות עפר תחת כפות רגליו. בשם אותה התחייה, שהם מדברים בשמה אנחנו דורשים בכל תוקף מעסקנינו שהכוח בידם, כי בהתעוררות זו, שהתעוררה בקרב העם לרגל החלטת הקורטוריום של הטכניון, הם ישתמשו בשביל למצוא את כל הדרכים הנאותות ואת כל האמצעים הדרושים בכדי לייסד בתי ספר חדשים ככל הצורך ולהוציא, באופן כזה, אם לא בפעם אחת, - לפחות, לאט לאט, את חינוך הדור הבא, שאנחנו מקווים לראות בו דור של תחייה, – מידי מהרסים ומחריבים. חובה היא על כל מי שקורא בשם תחייה, אם נפש לו, שאינה מניחה לו לחללה או לראות בחילולה ולשתוק.

 

21. לבנימין קוצ’רבסקי (בנימיני) ³⁹    🔗

רמה, כסלו תרע"ו

שאלה גדולה שאלתני, שאלת חיים – ואתה אומר: אולי יש בעניין זה דברים אחדים להגיד לך! ובדברים רבים אפשר להגיד? אם אגיד לך, למשל, כי אני מצאתי בארץ־ישראל, הרבה מצאתי, אולי יותר ממה שביקשתי, – האם זה יספיק לך? הלא רק בשבילי מצאתי. וגם זה אם אבוא לפרש, לפרוט, לא אמצא דברים. כי יש הרבה צללים, הרבה שלילה, אלא שבחשבוני אני גם הצללים והשלילה מצטרפים לחשבון האקטיב שלי, – כי גם בהם יש חיים, יש צער חי.

בכל זאת שמחתי לראות כי יש עוד שואלים את עצמם שאלות כאלה, – וזה הניעני לכתוב את דברי אלה, אם כי לא להגיד לך דבר מה, כי אם בשביל לרשום לך את הכתובת הנכונה, למי לפנות בשאלה זו.

– אל עצמך!

שאל את עצמך, רק העמד את השאלה כהלכה, –ומצוא תמצא את התשובה. העיקר הוא, כי השאלה היא הרבה יותר רחבה ויותר עמוקה ממה ששאלת, ממה שנהוג לשאול. ארץ־ישראל היא בשבילנו הכל, כל החיים או –לא כלום, כל השאלות האנושיות, הלאומיות, האישיות עומדות פה בשבילנו על הפרק ודורשות מאתנו ביקורת חדשה, בירור חדש, פתרון חדש. רק בכל שלמותה זו יש בשאלה רוח חיים, יש בה כוח לפתוח לשואל את מקור החיים, יותר נכון, לתת לו היכולת לפתוח לעצמו את מקור החיים, את מקור המחשבה והיצירה בכל אשר הוא עושה, בכל אשר הוא חי.

הנה, למשל, לפני הצעיר עומדת קודם כל השאלה על דבר חיי משפחה, אבל השאלה הזאת קשורה בקשר אורגני, חי, בכל יתר השאלות. וכן כל השאלות. הכל קשור ומאורגן וחי, ובאיזו נקודה שאתה נוגע – הרי אתה נוגע בכל הנקודות. ואל תחשוב, כי זה רק מקשה את השאלה. זה כוחם של החיים – שהם נושאים את עצמם. מה שחי הוא תמיד מרובה צדדים, רב־הרוחב ורב־העומק, – הוא חי!

כמדומה לי, כי די במה שאמרתי בשביל ברירות הכתובת, השאר – על פי הכתובת!

 

22. לבנימין קוצ’רבסקי (בנימיני), מרחביה    🔗

רמה, טבת תרע"ו

קראתי את דברי מכתבך ושמעתי את קול נפשך. יודע אני את נפש המבקש חיים בחיים. אולם טעות אחת ראיתי פה, שרבים טועים בה. ביקשת את החיים לפני החיים; במחשבה על דבר חיים חדשים; באידיאלים נשגבים, בשאיפות יפות – וכשנפגשת בעצם החיים נבהלת, לא הכרת את פניהם, לא אותם ביקשת בחלומותיך היפים.

אבל לא בחיים האשם. כך הם החיים, כך הם בשלמותם: באורותיהם ובצלליהם. אם את אור החיים תבקש, בקשהו פה, בתוך הצללים, כי אין אור, בייחוד אין אור חי, בלי צללים. באותם הדברים הקטנטנים, קלי־הערך, בקש, דע לבקש, – ואם שם לא תמצא, לא תמצא בשום מקום. האדם, נפש האדם עושה את אור החיים. החיים מורכבים מאטומים, כמו שהזמן מורכב מרגעים, לפי הנפש, לפי יחסה של הנפש, אם גדול הוא או קטן, אם נאור או כהה, – כך האטומים, אם ניצוצות של אור או גרגרים של פיח. העיקר הוא, אם יש מקום לבקש חיים, – את החיים בורא האדם, בורא בצלמו.

הנה, למשל, ה’קואופרציה'. הלא יש כאן רעיון, אידיאל (לאו דווקא באידיאלו של אופנהיימר אני מדבר, כי אם בעצם הנסיון לברוא פה חיים חדשים, אם בצורה זו או אחרת), יש מקום לבקש חיים. אלא מאי? החומר האנושי? מה זאת אומרת: האנשים אינם יודעים לבקש את החיים; כל שאלות החיים החברותיים נפתרות אצלם על ידי ‘ניתי ספר ונחזה’ – ואתה? אתה טוען, כי מלבד התקנות הכתובות בספר יש עוד תורה שבלב, אבל ההבאת בחשבון, כימלבד התורה שבלב יש עוד תורה שבחיים? ההבאת בחשבון, כי מבלעדי התורה הזאת שבחיים לא הרחקת ללכת, כי מבלעדי התורה הזאת שבחיים אין התורה שבלב גם היא אלא מעין תקנות הכתובות בספר? כי מה הוא האידיאל, כל האידיאלים ביחס אל החיים? האידיאל הוא מעין נקודה הנדסית, שהיא אמנם יסוד כל ההנדסה, יסוד כל הצורות, אבל אינה עוד כל ההנדסה. הצורות אינן נבראות אלא על ידי תנועה, על ידי תנועת הנקודה, ובמקום שיש תנועה, שם יש לך הרבה דרכים, הרבה דרכים מתעות (כי רק אחת היא הנכונה), ויש הרבה תנועות נגדיות, וצריך לדעת למצוא את הדרך הנכונה.

את החיים צריך לבקש בחיים, בעצם החיים, צריך לבקש בכל רגע, כי כל רגע הוא אות חדשה, מלה חדשה, פרק חדש, – הכל לפי החי, לפי כוח החיים. צריך לבקש כמו שמבקשים את היופי שבטבע, את האור הגנוז שבטבע. יחיד האדם בטבע, בשעה שהוא מבקש את השפע העליון, ויחיד הוא צריך להיות בחיים, אם הוא מבקש את אור החיים. מה לו ולאחרים איך שהם חיים ומה שהם מבקשים? – הוא צריך לבקש את דרכו כמו שהוא מבקש בטבע, כשהוא הולך על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסים שלג עולמים. ורק באופן כזה ייפגשו כל היחידים, אם כל אחד ידע לבקשת את דרכו לעצמו. כי רק באופן כזה ידע האדם את נפש חברו, את נפש האדם בכלל, כי ידע את נפש עצמו לכל עמקה ולכל היקפה, בכל מצביה ובכל הליכותיה.

מובן, כי בדברים יותר ברורים אי אפשר לבאר עניינים כאלה. אלה הם דברים שבלב, שאין לבררם, כי אם לרמוז עליהם. אין דופקים בפטיש על הפסנתר ואין קובעים בו מסמרים, – נגיעה קלה מספקת, והעיקר הוא, שתהא הנגיעה קלה. כמדומה לי כי די בזה.

 

23. לבנימין קוצ’רבסקי (בנימיני)    🔗

[תרע"ו]

הנני בא הפעם להציע לפניך מה שאתה הצעת פעם לפני: אולי יש בשבילי עבודה במרחביה, לפחות עד יעבור זעם. כמובן, אם במרחביה המצב יותר שקט, ואם באמת יש עבודה. אתה, חושב אני, תדע כיצד לסדר את הדבר באופן נאות, ותודיעני בהזדמנות הראשונה, כי אני מחכה לזה ככל אשר יכריחני מצבי.

 

24. לרחל כצנלסון    🔗

[תרע"ו]

אני כותב לך מאותה הבחינה, שאַת כתבת לי: לא לעזור ולא להשפיע כי אם להביע את אשר בלבבי. אני מרגיש צורך לכתוב – וזה בעיני אות כי הדברים במקומם, כי הדברים צריכים להיאמר.

לא הנסיעה מפה קשה, אם תסעי מפה לשנה או לשנתיים או לשלוש, תוכלי לא להפסיד מזה כלום, תוכלי גם להרוויח, הרבה להרוויח. בייחוד אם תרוויחי חיי משפחה. השאלה היא – אם תשובי, אם תשובי לעבודה, אם תשובי לאותה העבודה הגדולה, שאנחנו מבקשים בה את חיינו, את עולמנו, את עצמנו. אבל פה יש, כמובן, נקודה שאסור לאחרים לנגוע בה. פה אַת השופטת, אַת הפועלת, אַת הסוללת לך דרך בחיים, אַת היוצרת את חייך.

חפצי אני הוא להעירך על דבר אחד חשוב, לפי דעתי, מאוד. אני רואה בך פחד מדומה, חשדנות, מה שקורים ברוסית нительностьϺ, במידה מרובה. וזה מזיק לך מאוד. עינוי הדין, אומרים, קשה מן הדין, ופחד החיים קשה מן החיים. צריך, אומרים, להביט ישר לעיני החיים. וזה נכון. החיים הם מורה גדול, מחנך גדול וגם רֵע נאמן; לפחות, מחנך יותר גדול ורע יותר נאמן אין לנו. אבל בשביל לקבל בשלמות מה שהם נותנים, צריך לדעת להתהלך אתם כהתהלך את מחנך ורע. פחדך, חשדנותך היתירה, מוציאה אותך במידה מרובה מן החיים, מוציאה אותך במידה לא פחותה מעולמך, מעצמך. כי שני פנים לפחדך: מצד עצמך ומצד החיים.

מצד עצמך. אַת מוצאת קלקול באופייך בזמן האחרון, רואה איזה קושי לא טבעי וכו'. לא אבוא לבטל את העובדה, אבל צריך לעמוד עליה כמו שהיא. רואה אני, כי חלק גדול מן הקלקול בא מתוך הפחד, מתוך האימה היתירה, שהקלקול מטיל עליך. הקושי בא בעיקר לא מתוכך, כי אם מתוך יחסם של אחרים אליך, מתוך חוסר־הבנה מצד אחרים לנפשך, יותר נכון, מתוך חוסר הבנת בני־אדם איש לנפש רעהו. כי גם אַת אינך מבינה מבחינה זו את האחרים. זו הטרגיות שבחיי בני האדם, שכל אחד נושאה בנפשו, ואין איש מכיר בה בנפש חברו. כל אחד מבקש קרבת נפשות – ומתרחק. כל אחד מבקש נפשיות – וסוגר את נפשו. התרוממי מעט, התבונני מעט בצער החיים בכלל, אף בצערם של אלה שגורמים לך לפעמים צער, אם מדעת או שלא מדעת, אף בצער עצמך, בגרמך לפעמים צער לאחרים, אם מדעת או שלא מדעת – התבונני בכל זה וביותר מזה, ומצאת רגעים של פיוס עליון, אשר ירפא את קשי נפשך, במידה שיכבוש לו מקום בנפשך.

מצד החיים. אַת רואה לפניך את החיים בכל גדלם ועמקם הנורא – ונבהלת. אבל אנחנו חיים את החיים רגעים, רגעים – וכך צריך לחיותם, וכך צריך לפעול בהם. דבר יפה אמרה לי במובן זה יעל. פעם אחת הלכה היא עם חברה אחת לאיזה מקום, ובדרך פגעו בביצה, שלא ראו אפשרות לעברה. החברה אמרה כבר לשוב, אבל י' התבוננה במקום עמידתן, וראתה לפניה בביצה איזו נקודה יבשה, שאפשר להעמיד עליה את הרגל. ננסה – אמרה אל חברתה. בעמוד רגליה על הנקודה היבשה ראתה הלאה לפניה איזו אבן, אחרי־כן – איזה רגב, וכן הלאה, עד שעברו את כל הביצה בשלום, בנקיון רגליים. כך הם החיים, צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה לגמרי אין.

הנה אַת חושבת, כי צריך לך להשתלם בעבודה מצדה הטכני, וגם אני חושב כן. אַת צריכה להתכשר בעבודה, להתמחות, להיות פועלת טובה במידה היותר אפשרית, וזה אַת יכולה להשיג. אם הרעיון עלדבר הנסיעה מפה לזמן ידוע לא יטיל עליך אימה, הרי לא נורא אם תשארי פה עוד כחצי שנה או כשנה ויותר. בין כך ובין כך הלא קשה עתה לנסוע. אז תרגישי את עצמך חפשית ותעבדי ותעשי מה שצריך לעשות בנפש שקטה, ברגש חי ובמחשבה חיה. כשיבוא הזמן לנסוע –תסעי גם כן בנפש שקטה, וברגש ובמחשבה חיים. וכן הלאה. העיקר להיות תמיד, בכל רגע, חיה, עֵרה, מתבוננת ומבקשת מה שיש לעשות ברגע זה. כך – כמובן, הכל תלוי בך, בנפשך – כך תוכלי לעבור בשלום, בנקיון גוף ונפש, את דרכך הקשה ולשוב לאשר אַת נושאה את נפשך.

 

25. לרחל כצנלסון    🔗

י“ב אלול תרע”ו, רמה

קודם כל – לא פאטאליות! לא גורל ולא קרבנות! האדם צריך להיות פועל ולא נפעל. ואם יפול–יפול בתור לוחם, או טוב מזה – בתור יוצר, שגברה עליו יצירתו, שגדלה מכפי כוחו ללדת, ולא בתור קרבן. כך הם החיים, או בקירוב כך, כי אין להגביל בדיוק את החיים.

מרכז החיים הוא לא שם ולא פה, כי אם בך, ב’אני' שלך. על הלכה זו צריכה אַת לעמוד, אם מבקשת אַת חיים של פעולה ושל מחשבה כאחד, ואין צריך לומר – אם חיים של יצירה. זאת היא טעותם וזאת חולשתם של רבים, שאין מרכז לנפשם, לחיי רוחם. יש להם כוחות, ולעיתים כוחות גדולים, אבל הכוחות מתפזרים לכל מרחבי החיים, לכל מעמקי הנפש, מתמזמזים וכלים כענן, כי אין להם מרכז, אשר יאחדם בנקודת שרפה אחת, אשר יצרפם לכוח אחד של חיים ויצירה; ואין הם יודעים לבקש את מרכז חייהם, כי הם מבקשים אותו מחוץ לנפשם, באידיאלים, בשאיפות, במעשים שבחיי החברה, האומה, האנושות; הם מבקשים מרכז אובייקטיבי, בעוד שהמרכז הוא עצם הסובייקטיביות, עצם ה’אני‘. לפיכך יש להם כל כך הרבה מרכזים סותרים זה את זה: אנושיות, לאומיות, חברותיות, אינדיבידואליות, אידיאליות, מעשיות, ארץ־ישראל – וכל העולם, וכך הלאה. לפיכך כשהם מתרכזים בנקודה אחת, ב’מרכז’ אחד, שוב אין להם עסק ביתר הנקודות, כאילו כל העולם אינו בשבילם במציאות. אם אני מרוכז, למשל, ביצירת משק הגון בארץ־ישראל, הדורש כשרון מעשי במידה מרובה – איזה עסק לי באדם, באהבת הבריות, בחינוך עצמי, ביצירת אוויר נקי, ביצירת אדם חדש, שאינם עסק אלא בשביל ‘אידיאליסטים’! אם אני אינדיבידואליסט או אוניברסליסט איזה עסק לי בלאומיות! אם אני עובד בארץ־ישראל לשם רעיוננו הלאומי, איזה עסק לי בכל יתר העולם! וכן הלאה.

אין מרכז אלא אחד, כי אין עולם אלא אחד–הוא עולמו של האדם, ה’אני' שלו. אולם ה’אני' הוא כעין נקודה הנדסית, שצריך לדעת להגדירה בדיוק. ולהגדיר את נקודת עצמו יכול האדם רק בעצמו. רק כלל אחד גדול יש כאן: כל שהנקודה יותר דקה, יותר זכה, יותר היא מסוגלת לחבק עולם ומלואו. רק הנקודה ההנדסית, שאין בה תפיסה כלל, יוצרת בתנועתה את כל הצורות שבעולם ואת צורת כל העולם. אין־סוף לעומק מוליד אין־סוף בהתפשטות. נקודה קצת יותר גסה אינה ראויה להיות נקודה הנדסית, אינה ראויה להיות מקומו של עולם.

בקשי את מרכז החיים בנפשך. כאשר תמצאי – כל העולם לפניך וכל החיים חייך, כי אל כל אשר תבואי, שם יהיה מרכז החיים, כי שם יהיה ה’אני' שלך.

וזה יהיה באמת מרכז, כלומר נקודה המרכזת את כל אשר סביבה. כל משא נפשך וכל התביעות העליונות עם כל השאיפות העליונות של נפש האדם – כולם יהיו כעין פריפריות לאותו המרכז, כולם יהיו כעין גוף לאותה הנקודה, המחַיה אותם. אז לא תהיה בעיניך נסיעתך לזמן מה לחוץ לארץ כאילו אַת דוחה ‘מה שהוא כלֵב חיינו’, כי נסיעתך תהיה אחת מנקודות ההיקף של אותו המרכז, הקשור כל כך ב’מה שהוא כלֵב חיינו'. אני כתבתי לך, כי אַת יכולה גם להרוויח מנסיעתך, ולא ביארתי מה טיבו של רווח זה מלבד חיי המשפחה. אנסה לבאר. ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ־ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם.

אנחנו הולכים מן החיים האירופיים, מן האדם האירופי, אנחנו מתייחדים בארץ־ישראל. מבקשים אנחנו את חיי עצמנו, את האדם שבעצמנו, מבקשים אנחנו להשתחרר משיעבודנו לאחרים, מהשפעתם של אחרים. אולם במידה שנפשנו משתחררת, הרי חשובים לנו מאוד החיים האירופיים, האדם האירופי. בתור בני־חורין הרי אנו אחים, אם קרובים או רחוקים, לאדם האירופי כמו לכל אדם, וחייו אינם צריכים להיות זרים לנו, איך שיהיה יחסו אלינו, אם יש בכוחנו להתרומם ליחס של חירות עליונה. אנחנו יודעים את אירופה בתור משועבדים, משועבדים בגוף, משועבדים ברוח, העיקר – ברוח. ננסה להכיר את אירופה בתור בני־חורין – כמה התרוממות יש כאן! כמה יכולה כאן הנפש להתעשר ולהתעמק! איזה קשר אמיץ, חיוני, אנושי־קוסמי בין רעיוננו הלאומי ובין רעיון האנושיות בכלל, בין עולמנו אנו ובין העולם הגדול בכלל! ואיך אפשר כאן לשכוח או להסיח דעת מארץ־ישראל, מעבודתנו, מרעיוננו, מ’מה שהוא לב חיינו'?

והטבע האירופי? כלום, מבחינה זו, אינו אבר מגוף אחד חי, שארץ־ישראל היא אברו השני? וכמה הוא יכול לתת לנפשנו, במידה שהיא מרגישה את עצמה בת חורין!

מובן, כי דברים כאלה אינם נמסרים במילים. פה הנפש מדברת בלשונה המיוחדת – והמבין יבין.

כללו של דבר: הכל תלוי בך, בנפשך, ב’מרכז החיים' שבך. אַת יכולה להביא הנה מאירופה נפש עשירה, עמוקה, אמיצה ממה שהיא עתה. ואם אינך בטוחה שם – במה אַת בטוחה פה יותר? האמנם בסביבה, בתנאים החיצוניים? הלא רואה אַת, כי גם פה נחוצה לך התחדשות. ובאמת אַת צריכה להתחיל מפה.

כמדומני כי די בזה. חשבי על זה. כמדומני, יש פה מקום למחשבה. ואולי יש בזה גם בכדי ליישב הרבה ממה שלא נגעתי בו. –––

 

26. ליוסף שפרינצק    🔗

[תרע“ו או תרע”ז]

יוסף,

כתבתי דבר קטן אחד, שיכול לבוא רק בתור פתיחה (הרעיון על דבר פתיחה בא לי מלבקוביץ ⁴⁰ ). דבר אחר, דבר עומד בפני עצמו לא הייתי יכול עתה בשום פנים לכתוב. אינני יודע, מה צריך להיות הקובץ על פי דעתך, ובכלל אינני מקוה הרבה מקובץ כזה. אני מצייר לי את הקובץ כך: יבואו בו מאמרים מאלה, שבאו כבר ב’הפועל הצעיר' (על דרך ‘הארץ והעבודה’) וגם חדשים. שמו יהיה ‘קול מארץ ישראל’ או ‘קול מהארץ’ בלבד. יכול לצאת רק קובץ אחד או שיבואו קבצים מזמן לזמן. ובמובן זה כתבתי את הפתיחה. בעיקר הדגשתי את הצורך להעמיק את המחשבה והרגש ואת ההפסד הבא לנו מתוך השטחיות ומאלה שבאו הנה מתוך שטחיות. אבל מכיון שאינני יודע את השקפתך על הענין הזה, על כן אני מהסס בדבר, והייתי מבקש ממך להודיעני על ידי המוכ"ז, מה אתה דורש ואם כדאי שאני אכתוב את הפתיחה, או אולי יותר כדאי, שיכתבו ביפו, במקום שהכל ידוע בברור.

אם תמצא לנכון לתת בקובץ זה או באחר ממה שכתבתי אני, אבקש לשלוח לי את גליון ‘הפועל הצעיר’ שבא שם המאמר – ואתקנהו. בלי תיקוני אבקש מאד מאד שלא להדפיס שום דבר משלי.

מסכים אני להדפסת המאמרים, ששלחתי באחרונה תחת השם ‘חשבוננו עם עצמנו’, ואז יוכל לבוא בקובץ ‘בשעה זו’ הרביעי רק המאמר הראשון. אז הייתי אולי מתקן את המאמר השני (יש לי העתקה). באופן כזה אני מבקש ממך ומברנר, מבקש מאד להעיר לי, מה, לפי דעתכם, יש לתקן, לשנות, להוסיף, להשמיט וכו' ולשלוח לי הערותיכם ע“י המוכ”ז.

ושלום וברכה,

ידידך א. ד. גורדון

 

27. לשמעון קושניר    🔗

[כנרת, תרע"ז]

ראית את האמת שבחיים – ונבהלת. האמת היא בבחינת ‘לא יראנה האדם וחי’ – וחי אותם החיים שחי עד הנה, בלי חשבונות רבים.

ראיתָ תהומות, עומק נורא, אכן יש… במקום הזה – ואתה לא ידעת, לא ידעת אם יש, ומה יש.

עולמך – בחייך אלה, באמת נוראה זו, בתהומות האלה, ושם – מי יודע? – שם אולי אלהים, אל חי, אל אמת.

אל תבקש אנשים לשם עליית נשמה. האדם – בך ועלייתך בך. את אוֹרך ואמיתך אתה בקש, הם יַנחוּך, הם יאירו את דרכך, ומצאת את עולמך.

יודע אתה מדוע אתה מרגיש קרבה יתירה אלי? מפני שאני ראיתי את האמת, שנגלתה לך, ראיתי את אורה – ואור גם לי הרבה. מי יתן ולמדת אתה ממני כל כך הרבה כמו שלמדתי אני ממך, מאותה האמת הנוראה, שדי כוח בה להאיר את חייך ולא רק את חייך.

לאורה תראה את הצער, את צער האדם, את צערו של עמנו, את צערו של כל אדם ושל כל מי שחי, הנני שונה ומדגיש: של כל אדם ושל כל מה שחי, בלי יוצא מן הכלל. חטא, שפלות, כיעור, נבָלה –הכל צער.

והרגשת, שיש לחיות, שיש לך עַם, כמו שאמרת, והרגשת עוד, מה שלא אמרת – כי יש לך אדם, כי יש לך עולם מלא, והעולם מלא צער ומתחנן: בקש עלי רחמים, תקנני!

ומצאת את עצמך, את עצמותך המיוחדת, את ה’אני' שלך, וגם הוא מבקש רחמים ותיקון. אך אל תלך בדרך אחרים, בדרך מי שהוא, ואל תֵאוֹר באורו של מי שהוא. לך בדרכך אתה, בקש לאור האמת הנוראה, שהופיעה לנגד עיניך, ואם קשה – לפום צערא אגרא.

 

28. לשלום שטרייט ⁴¹    🔗

עין גנים, ט' אלול תרע"ז

למר שלום שטרייט – שלום.

כוונתי היתה לכתוב לכל בני הדור הצעיר או, ביתר דיוק, לכל הצעירים בנשמתם, במובן היותר מעולה, אלא שאיני יודע בדיוק את הכתובת, – ומי זה יערבני, כי דברי לא יפגעו בנשמות, אשר יהיו שם בבחינת אורחים לא קרואים? אדברה נא איפוא אליך – והשומע ישמע. אני מרגיש צורך לכתוב, – וזה בעיני האות היותר נאמן, כי הדברים צריכים להיאמר.

מיום בואי הנה, ארצה ישראל, חשבתי תמיד, אף הבעתי לא אחת, כי היסוד להשבחת החומר האנושי שלנו, לתחיית הלבבות האמיתית, למהפכה ברוח היסודית צריך להיות מונח פה, בעצם מקומה של עבודתנו העיקרית. רק אם יעלה בידינו להצמיח פה, בקרקענו המבוקש, הטבעי, במקום שאנו באים להניח את היסוד לכל בנייננו הלאומי, דור חדש, בריא, שואף לתחייה מתוך הכרה ברורה ונפש חיה – נוכל להיות בטוחים, כי הבאים הנה מן החוץ, מכל תפוצות ישראל, יתמזגו בגרעין הבריא, ובעל כרחם יהיו פועלים ונפעלים לטובה, יצמחו, יגדלו וישאו פרי ברכה.

אולם כל זמן שפרי הארץ רקוב או הולך ונרקב, לא יועילו לנו כל גרעינים בריאים מן החוץ – כי על כרחם יהיו גם הם, במשך זמן פחות או יותר ארוך, הולכים ונרקבים, ולא יהיה לאֵל ידנו.

הדבר הזה התאמת לעינינו בכל המהדורות של הבאים הנה להגשים את שאיפתנו הלאומית, והולך ומתאמת הלאה והלאה. עיקר עבודת התחייה צריכה, איפוא, להיות נעשית פה, במושבות ובערים בארץ־ישראל, ועיקר העיקרים הוא הדור הצעיר.

הרעיון הזה, הברור כל כך והחשוב כל כך לכל עבודתנו פה – לא מצא לו עד היום קרקע להיקלט בו לא בקרב הצעירים העובדים ולא בקרב העוסקים בחינוך הדור הצעיר בארץ־ישראל.

והנה – לכאורה חדשה, הרעיון כאילו מתחיל להיקלט: הנה נוסדה אגודה המבטיחה כל כך הרבה, אגודת ‘הדור הצעיר’ – והכל, לכאורה, טוב ויפה.

אבל האמנם הכל טוב ויפה?

שואל אני את עצמי: מה נשתנה הדור הצעיר בארץ־ישראל מהדור הצעיר בכל ארצות פזורנו? מדוע דווקא בארץ־ישראל, שכל עבודתנו הלאומית מרוכזת בה או שואפת להתרכז בה – אין החיים מעוררים, מצמיחים, מחיים, ועוד להיפך? והדור השני ל’תחיה' הוא בכל אופן, אם לדבר בלשון רכה, לא דור של תחייה! מדוע, למשל, באיזו עיירה נידחת ברוסיה או בפולין או בגליציה יש למצוא יותר צעירים עֵרים לכל שאיפה אנושית חיה, ובייחוד לשאיפתנו הלאומית – מאשר במושבה גדולה בארץ ישראל, הבאה להגשים אותה השאיפה? או, ביתר דיוק, מדוע דווקא במושבה בארץ־ישראל אין צעירים כאלה כמעט כלל? האמנם הצעירים בארץ־ישראל גרועים על פי עצם מהותם מכל הצעירים בכל העולם? או החיים הארץ־ישראליים גרועים מהחיים הגלותיים?

אינני חושב. שום הגיון ושום חשבון נפש אנושי לא יחייב דבר כזה.

כמה שאני חושב בזה, אינני יכול לבוא לכלל דעה אחרת מלבד זו, כי אשמה בזה הפשרנות, הוותרנות, החצאיות בכל עבודתנו הלאומית בכלל ובעבודתנו החינוכית בפרט. מטבעה של נפש האדם שאינה סובלת ריקניות. הריקניות, במקום שהיא מורגשת, מביאה אותה לידי התקוממות, לידי התפרצות, לידי מהפכה ולידי יצירת תוכן. אבל משהו של ‘תוכן’, תחליף של תוכן מזויף, משקיט את הרגשת הריקניות ומביא לידי השלמה עם הרקבון הקיים.

בחוץ לארץ מורגשת הריקניות בכל תוקף, ובמידה שהיא מורגשת היא מעוררת ומביאה לידי עבודה חיה ופורייה. אולם פה, בארץ־ישראל, קל מאוד לאדם מישראל לראות את חייו כאילו הם מלאים תוכן! הנה הישיבה בארץ־ישראל בלבד דיה לקבוע ברכה לעצמה, וכשאדם מישראל עוסק בנטיעת כרם או פרדס בארץ־ישראל, הרי הוא הופך מדבר שממה לגן עדן, אף אם לא השקיע בכל הבניין בכוחו ולא כלום חוץ מקולו הקורא ‘יללא!’ ⁴², היפה לבניין ויצירה, לדעת בוני ארצנו ויוצרי עמנו. וכשהוא עוד מדבר עברית, וכשהוא עוד ‘לוחם’ בעד העברית, וכשהוא עוד משתתף באיזו עסקנות ציבורית או לאומית, הרי הוא פשוט גיבור ונערץ, שאין מהרהרין אחרי מידותיו, אף אם אינן אלא ממידת התגרנות, הסרסרות, הפרזיטיות והרדיפה אחרי הפרוטה והכבוד של פרוטה. והנה לך חיים מלאים תוכן כרימון, והנה לך די מקום לרקבון להתעלם שם בכל גרעין וגרעין ולאכול את הנפש בכל פה.

והוא הדין בחינוך הדור הצעיר. אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזרייה את הריקניות שבחייו; מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף מידת דינן, את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים; מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו.

מתנהגים עמו במידת הרחמים ומלעיטים אותו תוכן ערב לחך וקל הלעיסה והעיכול – מעין: התעמלות, תזמורת, דיבור עברי שטחי, קריאה קלה ונעימה, הרצאות וכו'. או נותנים לו תחליף של תוכן במקום תוכן חי ופורה, כמו בייסוד האגודה החדשה. בכל – ויתורים, פשרנות, חצאיות, העלולים רק לסמא את העינים ולהביא לידי הונאה עצמית ולידי שביעת רצון מהרקבון הקיים. מובן, כי תוכן כזה לא יעמוד בפני כל מכשול קטן, וכל רוח מצויה של החיים הורסת בלי רחמים את הבניין הבנוי ברחמים גדולים כאלה. כמדומה, כי הדבר הזה אין לו צורך בבירור ובהוכחות; לא אגודה אחת ממין זה כבר התפוצצה לרסיסים על ידי נגיעה אחת, קלה או קשה, של החיים.

על הדור הצעיר בארץ־ישראל מוטל תפקיד גדול, ועבודה גדולה מאין כמוה עומדת לפניו, בייחוד בשעת הרת עולם זו⁴³, הרת העולם האנושי בכלל ועולמנו היהודי בפרט; עבודה של הכשרת הקרקע, של התאמת החיים; עבודה של מהפכה שלמה ברוח ובחיים. דרושים כוחות, דרושה גבורה עליונה ומסירות נפש במידה שאין למעלה ממנה.

ותחת כל זה, תחת לבוא אל הדור הצעיר בתביעה גדולה כזו כמו שהיא, תחת לבאר ולברר לו את כל כוח חיוּבה עליו של התביעה הזאת, את כל קשיי הגשמתה, אבל גם את אפשרות הגשמתה, תחת לגלות לו את האור שבתביעה זו העשוי לעורר את כוחותיו הנרדמים ולהקימו לתחייה אמיתית, באים ופורטים את התביעה הגדולה למעות קטנות ונותנים לו פרוטות לקנות לו צעצוּעים וממתקים…

העם הרוסי, למשל, ואחריו יתר העמים באירופה ובאמריקה אינם יראים ואינם בושים כלל לחשוב וגם להשמיע, כי בשעה זו אנו עומדים לפני חיים חדשים, לפני עולם חדש, וגם היהודים בארצות ההן, רוח חדשה מדברת מתוך גרונם. ‘צעירי ציון’ ברוסיה, למשל, לא יָראו ולא בושו לדרוש בוועידה הציונית בפטרבורג, כי הזכות לקנות קרקעות בארץ ישראל תהיה רק לקופה הלאומית ⁴⁴, ולא לפרטים. ואם בעלי הכסף יואילו להשתתף בהונם ברכישת קרקעות בארץ ישראל, עליהם ללכת בדרך הברון הירש ולמסור את הכסף לידי העם, כלומר לידי הקופה הלאומית. ואם הם יקנו אדמה לעצמם, יראו בזה “צעירי ציון” היזק לעבודתנו הלאומית בארץ ישראל וילחמו בהם בכל האמצעים שבידם. ולא בשם הסוציאליות מדברים “צעירי ציון”, כי אם דווקא בשם הלאומיות. וגם אלה מן הצירים בוועידה ההיא, שבקשו פשרות עם הקפיטל הפרטי, בראותם בו צורך הכרחי, מתוך שאין די כסף בקופה הלאומית, גם אלה עמדו בכל תוקף על העבודה העברית והכריזו בפה מלא, כי בלי עבודה עברית אין לנו קניין לאומי באדמה.

ואנחנו בארץ־ישראל? – אווירא דארעא דישראל מחכים: אנחנו איננו בטלנים. בעינינו לא רק השאיפה להלאמת הקרקע, כי אם גם העבודה העברית, ואין צריך לומר העבודה העצמית, הן בטלנות. בכלל, כל החלומות של ‘הגויים המטומטמים’ ושל צעירי היהודים הגלותיים על דבר חיים חדשים, על דבר אדם חדש הם בעינינו המעמיקות ראות לא יותר מבטלנות. בקרבנו, כשבאים להדריך את הדור הצעיר בדרך חדשה, לאַגדוֹ לאגודה אחת ולסדר לו תקנות, אין מוצאים עצה אחרת אלא להתחנן, לבקש רחמים מהחברים הנכבדים, כי יואילו בחסדם להתחייב לעבוד לפחות שעה־שעתיים ביום.

האם אין זה אומר, כי העבודה העברית היא בעינינו, באופן היותר טוב, מין מידה של ‘לפנים משורת הדין’, שלא כל אדם יכול לעמוד בה, אם לא כשיש מתן שכרה בצדה; למשל, בצורת קרדיטים, או מתוך הכרח, כשאין די ידיים זרות?

לא! רק עיוור לא יראה, כי כך לא יוכל להיות. רק עיוור לא יראה, כי בדרכים כאלה לא נרחיק לכת, או נרחיק לכת בנטייה הפכית מדרך שאיפתנו הלאומית.

אם המושבות רוצות לעשות את חובתן לעם ישראל, להיות מה שהן צריכות להיות בכלל, ובשעה זו בפרט, עליהן לשאוף להתחדשות יסודית ממסד עד הטפחות; אבל בייחוד יש לדרוש כזאת מהדור הצעיר, יותר נכון, יש לעורר את הדור הצעיר שידרוש מעצמו מה שיש לדרוש, שידרוש בכל תוקף מידת הדין, אם אין חפצו להיות מן הנחשלים ומן המעכבים את מהלכה הרצוי של תנועתנו הלאומית. ולצורך זה עליו קודם כל להתבונן, לחפש דרכיו ולחקור כמה עמוקה המהפכה, אשר עליו לעשות בחייו וברוחו.

הן האמת צריכה להיאמר עד הסוף, אף אם מרה היא, אף אם מכאיבה היא ומעליבה. רגילים להתפאר ולצלצל בכל הפעמונים: ‘אנחנו’ הפכנו מדבר שממה לגן עדן. ‘אנחנו!’ – והידיים ידי אחמד או מוּסטפה!…

– – – כמה גדול מכאן המרחק לעבודה לאומית אמיתית, לעבודה לאומית יוצרת, מחנכת, מחיה. כמה גדולה העבודה ועמוקה המהפכה הדרושה כאן. כמה כוחות, כמה מסירות נפש נחוצים לעבודה כזו וכמה כשלונות ועלבונות, ייסורים ודכדוכה של נפש צפויים לעובד עבודה כזו.

בשעה שהצעתי את ‘הסכימה לתקנות’ שלי, הרצופה בזה, אמרתי מפורש, כי אין כוונתי, שהצעתי תתקבל תיכף. אדרבה, רוצה הייתי, כי לא תתקבל אלא לאחר זמן, למשל, לאחר חצי שנה או יותר – לאחר עיון רב ומחשבה מקיפה ומעמיקה. כוונתי היתה בעיקר לתת לדור הצעיר מקום להתבוננות, למחשבה, לעיון. רוצה הייתי, כי יהיה לו די זמן לקרוא מה שיש לקרוא בעניין זה, למשל, ב’הפועל הצעיר' או במקומות אחרים; להתחקות על מה שיש בזה להתחקות בקרב הצעירים העובדים; להקשיב למה שיש להקשיב בקרב צעירינו מחוץ לארץ; וגם למַה שיש להקשיב בקרב העמים המתוקנים האחרים וכו'.

העמדתי במרכז התכנית את העבודה, את העבודה העצמית והעבודה העברית. אבל מה זה אומר? האם זה אומר, כי כל חבר או חברה מחויב לעבוד דווקא בכל יום כך וכך שעות? הן אדם עובד, החי על העבודה, יכול לפעמים, כשיש צורך בדבר, לא לעבוד ימים, שבועות וירחים, מבלי שיצא על ידי כך מכלל עובד־יוצר; ולהיפך, יכול אדם לעבוד שעה שעתיים בכל יום ויום מבלי שיבוא על ידי כך לכלל עובד־יוצר. העמדתי במרכז התכנית את העבודה בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם, בניגוד לתכונה הפרזיטית של החיים אשר חיינו בגולה, ושל החיים במושבות בארץ־ישראל, הנוצרים בידי אחרים. חשבתי כי המבין יבין מה זו עבודה של יצירה, בייחוד היתה לי רשות לחשוד בהבנה כזו את בני הדור הצעיר, היודעים או הצריכים לדעת מה זו עבודה.

האם יכול היה לעלות על דעתי, כי אפגע במין ‘הבנה’ כזו, הרואה עבודה של יצירה גם במעשה החנוונות והתגרנות, או בעבודה של שעה־שעתיים ביום כדי ‘לצאת ידי חובת עבודה’? (אגב אורחא: מגיני החנוונות והתגרנות בשם התועלת וכו' אינם חושדים, כנראה, כלל, כי יש בעולם שאיפה לחיים של יצירה כאלה, שלא יהיה בהם מקום למתווכים בין העובד־היוצר ובין הצרכן, כי את תפקיד המתווך ימלאו מוסדות ציבוריים מעין: חנויות ציבוריות, מחסנים ציבוריים וכדומה).

איזו זכות יש לנו על הארץ אחר שניתשנו ממנה מזמן קרוב לאלפיים שנה? במה אנחנו באים לפדותה, אם לא בעבודה, בעבודה של יצירה? ומי המחויב בעיקר לעבוד בעצמו ועם בני ביתו, אם לא מי שחי מן האדמה, מי שחושב את פרי האדמה לקניינו הפרטי? (את עצם האדמה הרי אין אדם על פי האמת יכול לחשוב לקניינו הפרטי, ‘לי הארץ’ של תורתנו זוהי אמת ישנה וחדשה תמיד). הן על פי האמת לאמיתה רק פשרה היא, כשעם ישראל מרשה לאיכריו בארץ־ישראל לעשות עסק באדמתו: לחשוב לקניינם הפרטי את האדמה, היתירה על המידה שבכוחם לעבדה בידי עצמם ובידי בני ביתם, והעשויה, באופן כזה, להיות נעבדת בידי אחרים. או האמנם לבעלי אחוזה החיים על עבודת אחרים זקוק עם ישראל בארץ־ישראל? האמנם בעלי אחוזה כאלה הם הנותנים גאולה לארץ, הם המביאים לידי גילוי ומאשרים את זכותנו על הארץ?

גיבורים אנחנו לתקוע בכל החצוצרות ולצלצל בכל הפעמונים, כי תרבות, תרבות עליונה, מקורית, עברית, אנחנו באים לנטוע בארץ־ישראל, כי את הצדק המוחלט אנחנו באים להמליך בעולם וכו' וכו‘, – ובכוח כל הגדולות האלה אנחנו באים בבטחה גמורה לדרוש את זכותנו על הארץ ועל תחייתנו הלאומית בארץ. אבל המבינים אנחנו, בני עם חכם ונבון, או הנבין סוף סוף מה שמבינים ה’גויים המטומטמים’: כי אין תרבות לאומית נעשית בידי אחרים ואין כל צדק – לא רק צדק מוחלט, – במקום שיש פרזיטיות? היבואו סוף סוף גם בני ארץ־ישראל, היסוד העיקרי בבנייננו הלאומי, לידי הכרת מה שיש פה להכיר? היבינו סוף סוף גם מדריכי הדור הצעיר, כי אין כאן מקום לפשרות, לוויתורים, לחצאיות? הנבין סוף סוף כולנו, גם בני הארץ גם בני חוץ לארץ, כי עת לעשות היא לנו דווקא עכשיו, בתוך כל הפורענויות והעלבונות, בתוך כל הכשלונות והירידות, כי שעה גדולה היא לנו, גדולה ליצירה, שעת הרת עולם זו, אשר, אם נאחרנה לא תשוב אלינו עוד; כי הפורענויות עם הכשלונות הם לנו הפטיש החזק, העשוי לחשל את רוחנו חישול מאין כמוהו, אם נדע לכוון את פעולתו לאשר יש לכוון, או – לפוצצה לרסיסים, אם לא נדע?

קשה, קשה מאוד הדבר שאנחנו מבקשים, אבל גדול הוא, גדול מאין כמוהו, ורק בתפסנו ובהקיפנו אותו בכל גדלו – וגם בכל קשיו – הוא משפיע על נפשנו המבקשת השפעה חינוכית גדולה. קשה הוא וגדול, על כן בשביל להשיגו דרוש איחוד הכוחות, דרושה הסתדרות, הסתדרות רחבה וחזקה, ולא ‘אגודה’.

ועוד דבר אחד. רגילים הם בני ארץ־ישראל, כשמראים להם על הריקניות שבחייהם ועל התיקונים הדרושים, רגילים הם לפטור את עצמם מן הדין או להמתיק את הדין בהצביעם על הצעירים העובדים, כי גם בקרבם לא הכל כתיקונו, כי גם בהם ובחייהם יש צללים, ליקויים וכו'. איזו טענה משונה! כאילו הצעירים האלה קיבלו עליהם קיבולת להיות למופת למי שהוא! ומדוע לא יהיו בני ארץ ישראל, החיים בכל אופן בתנאים לאין ערוך יותר טובים, למופת לצעירים האלה? גם הצעירים האלה בני עם ישראל הם, גם בהם היתה יד הגלות אשר לא כל כך קל ולא כל כך מהר אפשר להשתחרר ממנה, וגם עליהם חלה החובה לבקש תיקונים לחינוך עצמם. ובכל זאת עוד יכול הדור הצעיר בארץ־ישראל לפי שעה ללמוד הרבה מהצעירים האלה.

לבי אומר לי, כי הדברים, שנאמרו בזה, יעידו על עצמם, כי לא לשם קנטור או עלבון וכדומה נאמרו. מי יתן והיה הדור הצעיר בארץ־ישראל מה שאני הייתי רוצה לראות בו!

הנני מצרף בזה, בתור עניין לעיון ולמחשבה, את ה’סכימה לתקנות' שלי, אבל בתנאי קודם למעשה, שלא יוקח מהן דבר בשביל תקנות אחרות, שלא לפי הצעתי. בנידון דידן הנני עומד על הכלל הידוע: ‘או הכל – או לא כלום’.

אם יהיה למי שהוא מה להשיב על דברי בזה, אבל, כמובן, בדברים של טעם, אתחשב עם דבריו וגם, אם יהיה צורך בדבר, אענה עליהם.

ושלום לך, שלום, ושלום לדור הצעיר!

א.ד. גורדון

 

סכימה להסתדרות ‘הדור הצעיר’ בארץ ישראל    🔗

הרעיון היסודי והמטרה    🔗

הדור הצעיר בארץ- ישראל, שבא לכלל הכרת תעודתו האמיתית, שואף להתאים את החיים בארץ־ישראל לשאיפותיה של תנועתנו הלאומית, לתת לחיים במושבות ובערים (בעיקר במושבות) אותה הצורה, שדורשת מהם התחייה הלאומית האמיתית: תחיית היצירה הלאומית, זאת אומרת, תחיית הלשון העברית, העבודה העברית וכל גילויי החיים העבריים היצירתיים. למטרה זו נוצרת הסתדרות בשם ‘הדור הצעיר’.

הסתדרות ‘הדור הצעיר’ באה, איפוא, למלא בחיים בארץ־ישראל באופן בלתי אמצעי, מה שעם ישראל בכל ארצות פזוריו שואף אליו באמצעות התנועה הציונית, והמטרה הסופית של הסתדרות זו – כמו של יתר ההסתדרויות בארץ- ישראל – צריכה להיות העברת מרכזה של התנועה הלאומית ממקום גלותה למקום מקור חייה הטבעיים, לארץ- ישראל.

תכנית העבודה    🔗

מאחר שהרעיון היסודי והמטרה של ‘הדור הצעיר’ הם בעיקרם אותו הרעיון ואותה המטרה, שלשמם באו הנה צעירים מן הגולה, וההבדל הוא רק בצורה, הרי שעל הסתדרות ‘הדור הצעיר’ ללכת יד ביד עם הצעירים הללו בכל הנוגע להגשמת אותו הרעיון ולהשגת אותה המטרה, ולעסוק בכל אותם העניינים, שעוסקת בהם הסתדרות הצעירים העובדים, שבי הגולה. ומצד אחר, מצד התנאים האחרים, שהדור הצעיר המקומי נמצא בהם, הרי יש להסתדרותו גם עניינים מיוחדים.

מכל זה נובעת תכנית עבודתה של הסתדרות ‘הדור הצעיר’ בקירוב בצורה כזו:

א. העבודה העברית    🔗

שאיפתנו לחיים עצמיים, לחיים של יצירה עצמית מחייבת אותנו, שכל עבודתנו, מן העבודה החמרית היותר גסה והיותר קשה עד העבודה הרוחנית היותר דקה והיותר נשגבה, תהא נעשית על ידי עצמנו. עבודה של יצירה, ובייחוד של יצירה לאומית אינה נעשית על ידי אחרים. כל חבר וחברה של הסתדרות ‘הדור הצעיר’ מחויבים, לפי זה, לעבוד בעצמם את כל עבודות המשק, אם במשק אבותיהם או במשקם שלהם או במשקם של אחרים. עליהם גם החובה להשתדל בכל כוחם, כי העבודה במשק אבותיהם, שאין סיפק בידם לעשותה כולה בידי עצמם, תהא נעשית על ידי יהודים. בזה צריכה לעזור להם בכל האמצעים שבידה גם הסתדרות ‘הדור הצעיר’ בכללה. ואם החבר יש לו משקו שלו, הרי אסור לו לעבדו בידי לא־יהודים, והעובר על זה מוציאים אותו מן ההסתדרות.

ב. השמירה העברית    🔗

רגש הבטחון העצמי והכבוד העצמי מחייב, שהשמירה במושבות תהיה לא רק עברית, כי אם גם עצמית, זאת אומרת: מסודרה מתוך בני המושבה. לתכלית זו צריכה להסתדר מקרב בני המושבות הסתדרות של שמירת המושבות ורכושן: הכרמים, הפרדסים, השדות, הגרנות. מעין הסתדרות ‘השומר’.

ג. צורות יישוביות חדשות    🔗

מאחר שצורת היישוב הקיים אינה מתאימה בעיקרה לשאיפותיה העליונות של תנועתנו הלאומית (למשל, לרעיון הלאמת הקרקע), ומאחר שבין כך ובין כך לא כל בני המושבות יכולים להתאחז במושבות,– מכאן חובה על הסתדרות ‘הדור הצעיר’ לבקש צורות יישוביות חדשות, מעין קבוצות, מושבי עובדים (צריך להעיר, כי מושבי עובדים אין פירושם מושבים של עובדים אצל אחרים כי אם דווקא של עובדים אצל עצמם ועומדים ברשות עצמם, אלא שכל זה עומד על בסיס העבודה העצמית והלאמת הקרקע) וכדומה. לכלל זה נכנסות גם קבוצות של צעירות לגידול ירקות, עופות וכו', בכלל, לחינוך צעירות לעבודות במשק הביתי ולהנהלת המשק הביתי ⁴⁵.

ד. הלשון העברית    🔗

חובה על כל חבר וחברה לדבר רק עברית עם כל מי שמבין עברית ולהשתלם בידיעת השפה ככל האפשר. בזה צריכה בייחוד לפעול ההסתדרות בכלל, בייחוד חובה עליה להשתדל להשפיע על כל המוסדות הציבוריים במושבה ובעיר, שתהיה השפה העברית שלטת בהם בתור לשון חיה בכל ענייניהם, שלטון גמור.

ה. העבודה התרבותית    🔗

התרבות העברית, ככל תרבות לאומית חיה, הרי מתחילה בעצם מאותם העניינים, שנמנו בזה ושלא נמנו: העבודה העברית, הלשון העברית וכו' וכו', שהם היוצרים את החיים העבריים, המביאים לידי גילוי את הרוח העברית, את העצמות העברית. אלא שכאן מדובר, כמובן, בעבודת ההכנה, בהכשרת ‘הדור הצעיר’ לעבודה לאומית, לבקשת חיים חדשים וליצירת אותם החיים או, במלים אחרות, בהכשרת הדור הצעיר לחינוך עצמי. אולם המדריך היותר נאמן במובן זה הם עצם החיים ועצם עבודת החיים, המוטלת על המתחנך. אינו דומה לומד דעת לשם ידיעה גרידא ללומד דעת מתוך שעומדת לפניו שאלה חיה, שאלת חיים, הדורשת פתרון בכל תוקף מבלי תת לו מנוחה ואפשרות ללכת בבטחה הדרושה בדרך החיים. וכן אינו דומה מבקש חשבון נפשו ותובע ממנה מה שיש לתבוע מתוך חובה גרידא או מתוך אידיאליות גרידא – לדורש חשבון נפשו מתוך עבודה של יצירת חיים, המביאה לידי גילוי את כל אורות נפשו והמבליטה בלי רחמים את כל חולשותיה וליקוייה והתובעת את חובה בכל כוח החיים ובכל תוקף הדין.

החובות והעבודות, המוטלות על כל חבר וחברה בהסתדרות ‘הדור הצעיר’, מעמידות לפני כל אחד מהם שאלות, הדורשות לפתרונן ידיעות מכל מקצועות המדע והארה מכל ספירות המחשבה והיצירה האנושית, והכל לפי השגת כל אחד ולפי כשרונו. העבודה החקלאית, יצירת צורות יישוביות חדשות, ההתקרבות אל הטבע, – כל אלה מעמידות שאלות חקלאיות, בוטניות, זואולוגיות; חברותיות, לאומיות, פילוסופיות וכו', שאלות על דבר חשבונו של האדם עם נפשו ועם עולמו ועל דבר חשבונה של האומה עם עצמה ועם עולמה. ובמקום שיש צורך עיוני לדעת ויש הכרה ברורה מה שצריך לדעת, – מבקש האדם דעת על מנת למצוא, והמבקש כך – מוצא. והעיקר, פה מתעוררים בכל תוקף המחשבה העצמית וכל כוחות נפשו של האדם לפעולה עצמית, ליצירה עצמית. הדבר הזה מביא לידי הכרת הצורך החיוני, שבעלי היכולת במובן זה יסדרו תכניות לקריאה בכל מקצועות המדע, במחשבה והיצירה האנושית, כמו שהדבר נוהג בקרב העמים המתוקנים. ואם ‘הדור הצעיר’ יפנה בעניין זה למשל, למרכז המורים, יש לקוות, כי הוא לא ישיב פניו ריקם ובעזרת בעלי מקצוע שונים יסדר תכניות כאלה לקריאה בספרים עבריים וגם בספרים בלשונות אחרות.

לכלל העבודה התרבותית נכנסות, כמובן, גם התעמלות, תזמורת וכדומה.

אם הסתדרות ‘הדור הצעיר’ תתקיים ותתפתח, אז, בהתגבר בה זרם החיים ועם התרַבות השאלות הדורשות פתרון, יש לפניה עוד צורך תרבותי חשוב: כלי מבטא מיוחד, מעין ‘הפועל הצעיר’.

ו. סידור ענייני המושבה    🔗

הדור הצעיר הרי הוא כולו מבני המקום, ויש לו כאן כל הזכויות האזרחיות; לעומת זה אין לו כל אותן הדאגות הכלכליות וכו', שישנן לפועלים־העולים. החובה, איפוא, על כל חבר וחברה בהסתדרות ‘הדור הצעיר’ וגם על ההסתדרות בכלל לשאוף להשפיע על סידור העניינים ועל מהלך העניינים בהנהלת המושבה, ולשקוד על תקנת מה שיש לתקן בהתאם לתביעות החיים המתוקנים ולשאיפותיה העליונות של תנועתנו הלאומית.

חברוּת    🔗

להסתדרות ‘הדור הצעיר’ מתקבלים: כל צעיר וכל צעירה מבני שמונה עשרה ומעלה, בין רווקים בין בעלי משפחה.

האמצעים הכספיים    🔗

מובן, כי הסתדרות בעלת תכנית רחבה כזאת, דורשת אמצעים כספיים גדולים. האמצעים האלה יימצאוּ לה לפי שעה בדרך שנמצאים אמצעים לכל הסתדרות מתחילה: דמי־חבר, נשפים, תרומות חברים וכו'. אולם כאשר תתחזק ההסתדרות, יש לראות, כי יימצאו לה אמצעים גם ממקורות אחרים, כגון: מקופת המושבה או העיר וכדומה.

 

29. לי"ח ברנר    🔗

[תרע“ז או תרע”ח]

קודם כל אבקש לסלוח לי על אשר לא עניתי לך על מכתבך עד כה. חשבתי, אולי אמצא שעת רצון להעתיק את מאמרי ⁴⁶ לשלחו אליך, אם לא לדפוס, לפחות לקריאה. אבל הדבר לא עלה בידי מסיבות שונות, והעיקר – מצב הנפש. להעתיקם על ידי אחרים אינני נוהג, כי בכל פעם שאני מעתיק דבר משלי, אני מוצא מקום לתיקונים, ובפרט – זה, שאני רואה צורך לתקן בו הרבה.

ואני חפצתי כי תקרא את המאמר. משם היית רואה הרבה ממה שחוצץ בינינו ועד כמה קשה עלי החציצה. אז היה אולי קל לי יותר לכתוב אליך. ואני מרגיש צורך נפשי לכתוב אליך. ההתנגשות במה שחוצץ בינינו בספירת הרעיונות והיחסים הלאומיים עוררתני לראות בבהירות אכזרייה מה שחוצץ בינינו בספירת היחסים הנפשיים, – והנה אין שלום בנפשי, עד אם הוצאתי לאור מה שחוצץ, עד אם טיהרתי את לבי מכל טינא, מכל רבב. קשה עלי הדבר, ולא רחוק לראות, כי בעיניך ייראה אולי מוזר, אם לא גרוע מזה, אבל מה לעשות? כך היא תכונת נפשי. הן אני בכלל אדם מוזר בהרבה מובנים, ואולי בכל המובנים, ולעתים אני מרגיש את עצמי פשוט זר בעולם הזה שכולו אור, שכולו גדוּלה וגבורה. נפשי היא, כנראה, מן הנפשות שלפני ההיסטוריה, שלפני התרבות האנושית המהוללה. היא לא רק שאינה מתבוששת להיות ערומה, אלא שאינה סובלת שום לבושין, ואפילו לבושין די נור, בפרט ביחסים נפשיים; אינה סובלת שום התחבאות, שום הסתתרות, ואפילו הסתתרות בשפריר חביון של הבדידות העליונה או של התפארת העליונה או של הגבורה העליונה. כלל פשוט, פשוט מאוד בידי: אין לך ביחסים נפשיים מידה טובה מן האמת, מן האמת הערומה. האמת, אם לא תמיד היא מקרבת, אבל לעולם אינה מרחקת, והעיקר – תמיד היא מטהרת את היחסים.

אדבר איפוא הפעם ככל אשר עם לבבי, ובידך, כמובן, הרשות להתייחס לזה ככל אשר עם לבבך אתה.

יש שנדמה לי, כי על פי שורש נשמתך או על פי שאיפת נשמתך לעומק אין לי אולי בין כל מכירי אדם קרוב לי ממך; אולם על פי אופן מחשבתך, על פי חשבון העולם, והעיקר, על פי חשבון החיים שלך, אין לי אולי רחוק ממך, ולעתים הנך נדמה לי פשוט כזר לי. יש שנראה לי, כי יש כאן איזו טעות, – אבל מי יודע? אולי אני הוא הטועה.

קרוב לחשוב, כי הגורם העיקרי הוא מה שאנחנו בני דורות שונים – וזה מה שמעציב אותי בייחוד. כל תקוותי הוא הדור הצעיר, הדור הבא אחרי, ולראות את טובי בני הדור הזה, את אלה הקרובים לי קרבת נפש, רחוקים ממני או גם זרים לי, – מסופקני, אם תרד לסוף עמקו של מה שאני מרגיש בזה. אני מבקש דור צעיר חי, חי את עצמו ויודע לחיות את עצמו, את עצמותו המיוחדת, הטבעית; לצרוף בה, בכוח החיים שבה, את הבריא והטבעי מן הרקוב והכיעור שעלו בה בבית העבדים, להעלותה למעלת עצמות עליונה, כלומר לחיותה עד המעלה של עצמות עליונה, וממילא יודע את ערכה, יודע לכבד את עצמו, – ואני מוצא דור מתבטל, שאינו יודע לכבד את עצמו, שאינו יודע את ערך עצמותו המיוחדת, הטבעית, משום שאינו יודע לחיות את עצמו מתוך עצמותו הטבעית; שאינו יודע אופן אחר לכבד אחרים, את עצמותם של אחרים, את כוח החיים והיצירה של אחרים וללמוד מהם מה שיש ללמוד, אלא בהתבטלו בפניהם התבטלות גמורה, בבטלו את כל עצמותו, את כל כוח החיים והיצירה של עצמו; שאינו יודע אופן אחר לתקן את עצמו אלא בשאפו לברוא את עצמו בריאה משונה בצלמם של אחרים. ואם דעתך אחרת, אם גילית בזה דרך חדשה, שבני תמותה כמוני לא זכו אפילו לשער כמוה, – הנקודה הזאת דורשת בכל אופן בירור יסודי והארה יתירה, – ומה הם השופכין והרעל ששפכת עלינו ביד רחבה, במקום לשפוך על עצם העניין אור בהיר, מאיר נתיבות חושך, פוקח עינים עיוורות?

לדוגמה.

הנה ה’כסלונים‘, ה’בטלונים’ וכו' הם בעיניך, על פי מנדלי, סמל השפלות וכו' ואין להם תקנה, כלומר אין לכל היהודים תקנה אלא להיות לאחרים. אולם כלום אין הדבר תלוי אלא בהחלטתך? ומה יעשה, למשל, ברנש כמוני, המרגיש בכל ישותו, כי הינו בכל נשמתו ‘כסלוני’ או ‘בטלוני’, עם כל יתרונותיהם ומגרעותיהם? מה אעשה? האתכחש לעצמי? או האפלוט את נשמתי הכסלונית ואבלע נשמה אחרת, חדשה, אירופית על פי המלה האחרונה? או אולי תעשה עמדי חסד של אמת ותוציאני מן הכלל? אבל הן אני לא אצא מן הכלל! לא אצא, מאותו הטעם הפשוט, כי הנני אחד מן הכלל, יהודי ככל היהודים. ולוּ אפילו הייתי חכם כגיתה, גיבור כאלכסנדר מוקדון, ‘מורד’ כניצשה ועוד ועוד, – תמיד הייתי מרגיש את עצמי כסלוני ככל הכסלונים עם כל יתרונותיהם ומגרעותיהם, תמיד הייתי מרגיש, כי רק מתוך עצמי, מתוך עצמותי הטבעית, הכסלונית, אוכל לעלות לאשר ארצה לעלות, וכי באופן אחר, אם ארצה להיות מה שאינני, לא אהיה כלום, לא חכם, לא גיבור וכו‘, כי אם חיקוי מלאכותי טפשי, פרודיה תפלה ומגוכחה ולא יותר. ומה אעשה לבנַי, ומה אעשה לכל בני הדור הצעיר, שגם הם,אפילו אם יפשיטו את עורם מעל עצמם, לא יצאו מתוך עצמותם הכסלונית, כל זמן שהינם הם עצמם ורוצים להיות הם עצמם, בני אדם חיים, טבעיים? כי גם ה’כסלונים’ אדם הם, אדם ממש כביכול כבני אירופה, אדם עם כל יתרונותיו ומגרעותיו. גם ה’כסלונים' נפש להם – נפש ממש ככל הנפשות ששמן ‘איוון’ או ‘יוהן’ או דז’ון‘, ועצמות להם ושאיפה להם – כמובן, למעולים שבהם – להעלות את עצמותם לכל אותה המעלה, שכל נפש אדם חיה בקרב כל העמים והלשונות שואפת אליה. הן גם לי רשות להאמין, כי אני יודע את ה’כסלונים’ לא פחות מכל היודעים המושבעים. מנדלי יודע את ה’כסלונים' מתוך הסתכלות אמנותית – אתרשה להוסיף תואר אחד קטן: משכילית, – ואני יודע את ה’כסלונים' מתוך עצמי, מתוך שורש נשמתי, מתוך כל חיַי ה’כסלוניים‘, שחייתי ביחד – בלב אחד ובנפש אחת – עם יתר ה’כסלונים’ בני דורי ובני הדור הקודם שחיו בדורי, אם כי לא תמיד בדעה אחת ובדרך חיים אחת, ואם כי מעולם לא העלמתי לא את דעותי ולא את דרך חיי. מנדלי הוא יהודי פיקח, פיקח מאוד. את הפקחנות היהודית עם בת לויתה הטפשות ההוזה או ההזיה הטפשית, ובכלל כל אותם הצדדים החולניים, המגוחכים והמכוערים, שנבראו על ידי המוחיות האווירית והדמיון החולה, שרק בהם קשור היהודי הגלותי בסביבתו הגלותית ובכלל בכל החיים הרחבים והטבע החי, שגם הם הינם לגבי היהודי הגלותי בבחינת ‘שכינתא בגלותא’, – את כל אלה ראה מנדלי והשיג השגה עמוקה ושלמה וציירם באמנות רבה. אולם את הנשמה היהודית החיה, הקבורה חיים, המתרסקת והנחנקת תחת שכבת הקרח הנורא, את תהום הנשמה היהודית לא העמיק מעולם לראות יותר ממה שרואה משכיל יהודי מושבע, שיש לו כשרון להסתכלות אמנותית. ממרום האינטואיציה המשכילית שלו, לא העמיק לראות יותר ממה שראה, למשל, י. ל. גורדון וכדומה. אפילו מה שראה פייארברג הצעיר לא ראה מנדלי הזקן.

אמנם אתה רק מסתייע במנדלי, ועל יסוד הוכחות, כמדומה לך אובייקטיביות, אתה מוציא דין צדק בהחלט על עם ישראל בלי משוא פנים, בלי רחמים בדין, מגלה את האמת העליונה, כך אתה רוצה להאמין. על עצם העניין כבר דנתי במאמרי, – פה לנגד עיני רק השרטת העמוקה, ששרטה בלבי עצם האובייקטיביות הזאת, שלפי ראות עיני אינה אובייקטיביות טבעית, כלומר אינה אובייקטיביות כלל. מובן, כי את הדבר הזה אפשר רק להרגיש אבל לא להוכיח. אולם אם להוכיח עד כמה לא אובייקטיבית, כלומר עד כמה לא טבעית, עד כמה רחוקה מן האמת, ממה שיש ויכול להיות במציאות, הנֶהָ תמונת עם ישראל שקמה מתוך הערתך על פי מנדלי ועל פי הסתכלותך והוכחותיך האובייקטיביות, כי עתה אין לו צורך בהוכחות הרבה. כמדומני, כי ההוכחה היותר נמרצה, היא עצם צלם הבלהות, שעלה לך מצורתו של עם ישראל ושכל כך עמלת בשכלולו, – צלם בלהות, שאין בו מצורת אדם כלום, שאינו אפילו ברייה חיה, כי אם צלם בלהות סתם, מעין אלה שמעמידים בגינת ירק בשביל להפחיד את הצפרים. (אף אמנם את הצפרים – כמובן לא את הנשרים – הוא הפחיד מאוד). כמדומני, היית צריך להרגיש יותר ממי שהוא, כי צלם בלהות כזה לא היה ולא נברא, כי צלם בלהות כזה אינו דבר חי ואינו יכול לחיות ולהתקיים בעולם, כי מין בריאה משונה כזאת יכלה אולי להיברא רק בדמיונם של כותבי רומנים מן המין הידוע. ולוּ הייתי רוצה לענשך קשה, מסופקני, אם הייתי יכול להמציא בשבילך, בשביל האמן, החי חיי נשמות בעולם האמנות, עונש קשה כזה, שענשת את עצמך, בהוציאך מתחת ידך יצירה משונה כזאת, מבלי להרגיש בזה אפילו. הפובליציסט בעל הטנדנציה הדספוטית שבך ענש כהלכה, מידה כנגד מידה, את האמן שבך, אף גם את המבקר שבך לא ניקה על חטאתו לעם ישראל, שחטא הוא עצמו מתוך היפנוז של התבטלות בפני התרבות האירופית, בפני החיים האירופיים.

ומאין כל השנאה הכבושה הזאת, כל הבוז הזה, שאין לו גבול, לדת ישראל, לרוח ישראל, לכל מה שיש בנו לא ברוחם של אחרים, לא לפי טעמם של אחרים? כמדומני, כי גם אני יודע את דת ישראל, ומדוע זה כל כך חביבה עלי דת ישראל, חביבה עלי עד עומק נשמתי עד היום, אף על פי שהיום אינני שומר דת ואינני דתי במובן הרגיל? וחביבה עלי גם הספרות הרבנית, עם כל מה שיש בה לא לפי רוחי ולא לפי טעמי, בתור בן דור אחר. הרשות בידך, כמובן, להתייחס אל הדת בכלל כרצונך, אבל מאין השנאה והבוז המיוחדים האלה, דווקא לדת ישראל ולדתיותו של עם ישראל וכו'? (ואולי אחד הגורמים הוא מה שאתה, בן הדור של ירידת הדת, ראית בעיניך את החיים הדתיים ואת הרגש הדתי של עמנו רק מעת ירידתם?). אמנם יש בדתנו מנהגים אחדים לא יפים ביותר, ויש בספרות הרבנית נקודות או קווים לא מזהירים ביותר. אבל באיזו דת ובאיזו ספרות דתית אין כמו אלה? אני למשל, גרתי כל ימי בכפרים ברוסיה הקטנה, בקרב איכרים נוצרים, נפגשתי עם נוצרים גם מספירות אחרות, ולא זכיתי לראות לא את הרליגיוזיות היתירה שבהם, העמוקה או הנשגבה מרוח אחי הכסלונים, ולא את יתרון היופי או החכמה או הצדקות שבמנהגי דתם ושבחוקי דתם על מנהגי דתנו אנו. ובכלל לא זכיתי לראות באחרים את כל הגדולה והגבורה, ההוד והתפארת, שאתה מבטל בפניהם את כל עצמוּתנו כעפרא דארעא.

דבר אחד יש באחרים, שאינו בנו, דבר אחד שקול כנגד הכל – טבעיות, נורמליות, הטבעיות הנורמליות נותנת לחייהם של האחרים כל אותן קרני האור, המסמאות כל כך את עיניהם של המשכילים המושבעים ושל ה’מורדים' שבקרבנו. אבל כלום אנחנו באשמתנו גרידא באנו לידי אי־הטבעיות ואי־הנורמליות המרקיבות את חיינו ואת רוחנו עד להשחית? כלום הקולר תלוי בנו? כלום לא בכבלי ברזל אנחנו? כלום יש לנו היכולת, לוּ אפילו רצינו בכל כוח נשמתנו, לשנות את חיינו בתוך הגלות שינוי עיקרי מבלי לשנות גם את כל עצמותנו, מבלי לבגוד בכל עצמותנו, כלומר פשוט מבלי להיטמע טמיעה גמורה בקרב האחרים? כלום אפילו היכולת לרצות גופה לשנות מה שיש לשנות לא הומתה בנו כמעט כולה בכוח כבלי הברזל, בכוח התנאים הקשים והנוראים, שאנחנו נתונים בהם במשך דורות כל כך רבים?

יותר מזה. אני הכסלוני מרשה לי לחשוב, כי בכל אופן ה’כסלונים' הם פחות אי־טבעיים מאלה, הבאים ‘לחנך’ אותם, האומרים לשנות את חייהם שינוי עיקרי, לעשותם לחיים טבעיים, נורמליים בתוך התנאים שאינם טבעיים, בתוך התנאים, העושים בהכרח את הנתון בהם לאי־טבעי, לאי־נורמלי, אם בצורה זו או אחרת, חדשה, באיזו צורה שתרצה. הכסלונים הם ‘טבעיים’ באי־טבעיותם. צמח, שצמח במרתף אפל, הוא בהכרח חלש, חיוור, אי־טבעי – זאת היא ‘טבעיותו’. אולם אם יבוא אדם לשנות את הדבר שינוי עיקרי בכוח סממנים ובדומה אמצעים מלאכותיים, להביא לידי כך, שהצמח, הנתון במרתף אפל ובכל התנאים שאינם טבעיים, יצמח צמיחה טבעית, – האם לא תהיה השתדלותו יותר אי־טבעית מאי־טבעיותו של הצמח, הנתון במרתף אפל? הכסלונים וכו' יכולים להיות לגמרי טבעיים, לגמרי נורמליים, לפי מה שמחייב מצב חייהם בתוך חיי יתר העמים בזמן הזה, רק באחד משני האופנים האלה: או שייטמעו טמיעה גמורה בקרב העמים שהם חיים בתוכם, או שישובו – או שישוב לפחות חלק הגון מהם – לחיות בתוך סביבתו הטבעית, שישובו לחיות ולברוא להם חיים חדשים ברוח עצמם בארץ אבות.

האם כך הבינו את הדבר ‘הסופרים המחנכים’ שלנו, שאמרו לברוא אותנו בריאה חדשה, טבעית, על פי הדיבור? האם כך ראו את נגעינו, האם כך ביקשו תרופה לנגעינו? האם כך, למשל, התייחסו אל חיבת ציון, אל הצינות, אל תחיית הלשון וכו' וכו‘? ולעומת זה מאיזה גובה אולימפי, מאיזה מרחק אֶסטֶטְיוני, איסטניסי זרקו עלינו, ‘אנשי הקהות והטמטום’, את חיצי לעגם המורעל, כשראו במחננו מהומה ומבוכה, קולות ופרכוסים בלתי אסטטיים או גם מכוערים או גם מה שתרצה, אבל גם מלאים טרגיות עמוקה לגבי מי שמרגיש את חבלי הלידה הקשים לכל עמקם, ששום התחלה של ריפוי, שום חבלי יצירה לאומית כל שהיא במצב כל כך קשה, לא טבעי ולא נורמלי, אינם אפשריים בלעדיהם? אמנם על זה יש תשובה ניצחת: הם אינם ‘כסלונים’, ‘בטלונים’, אינם בעלי הזיה, פזיזים, שקועים בהבלים ורודפי רוח, הם רואים את הדברים כהווייתם ואינם מאמינים בדברים בטלים ומבקשים דרכים יותר ריאליות. יודע אני, יודע את ההשקפה הריאלית, יודע אותה לכל רחבה ולכל עמקה, אבל… אלוהים עמה עם ההשקפה הריאלית! – – – אולם לוּ הרגישו יותר – מרשה לו כסלוני כמוני לחשוב, – כלומר לוּ היתה הרגשתם יותר עצמית, יותר טבעית ויותר חיה, כי עתה היו רואים אחרת, מבינים אחרת, מבקשים אחרת; כי עתה היו ‘מאמינים’, מאמינים מתוך ייאוש, מאמינים על כרחם, ואמונתם לא היתה בשום פנים לא אמונה תפלה ולא אמונת שוא… או הם, אלה שבאים לחנך את העם, האם לא חובה עליהם ללכת לפני העם, ‘לקפוץ לתוך הים’, לשבור במצחם את הכותל? ואם הם יטבעו, ואם מצחם יישבר, ואם הם יהיו שוטים, בטלנים, משוגעים וכו’ וכו' בעיני בעלי ההשקפה הריאלית, – מה זה אומר, מה זה עושה?

וצער האומה? זה הצער התהומי כתהום נשמתה של האומה, זה הצער הגנוז, שאין יודע בו, שאין מרגיש בו לא רק בקרב יודעי תעלומות לב ונפש מקרב האחרים, כי אם גם בקרב המעמיקים לגלות אוצרות חושך משלנו, בקרב ‘בוני היכל הספרות’ שלנו, בקרב ‘יוצרי האמנות’ שלנו? ומה הן איפוא הדמעות, שהם מורידים על אפסותה של ספרותנו, של אמנותנו? האמנם אין שום קשר בין יחסם זה ה’אובייקטיבי' לנשמת האומה, לצער האומה, ובין תשישות כוח היצירה שלהם? מה היא ספרות לאומית, שירה לאומית, אמנות לאומית, – מה היא יצירה לאומית בלי נשמת האומה, בלי עצמות האומה, בלי צער האומה, בלי תהום נשמת האומה, בלי תהום צער האומה? אמרתי פעם על צערנו הלאומי ‘צער שאין לו שם ואין לו גואלים’, – ומי כמוך ב’הערכת עצמנו בשלושת הכרכים' שלך הראה לי, כי צדקתי במשפטי, צדקתי יותר ממה שחשבתי אז? מי כמוך הראה לי, כי במקום יודעי ערך צערנו הלאומי, במקום גואלים לצערנו הלאומי יש לנו מחללים את צערנו הלאומי,– מחללים במובן הפשוט, במובן זלזולים ובוז ורמיסה ברגלים? אתה, שכל צער, כל צער פרטי וכל צער כללי מורגש לך עד עומק נשמתך, אתה, האדם בעל הנפש העמוקה, בעל ההרגשה הדקה, החדה, אתה האמן בעל האינטואיציה האמנותית, – אתה רואה בצערנו הלאומי רק ‘בכיות’, ‘גניחות’, ‘מרטירולוגיה של עולם הבא’, – בכלל, מין אפסות, שלכל היותר היא מעוררת ‘חמלה’ בלב אמן בוחן כליות, בעל אינטואיציה עליונה, או נותנת תעודה של אמן בוחן כליות ובעל אינטאיציה עליונה למי שיודע ‘חמלה’ עליה, למי שמרגיש בה, למי ששם אליה לב!…

מה זה? מאין כל זה, לאן כל זה יובילנו?…

יותר אין מלים בפי. אף השאלות האחרונות האלה כאילו נזדרקו מפי רק מתוך הסתתמות המעין הנפשי, ואין בהן אלא בכדי לדגיש מה שיש להדגיש, מה שאין לבטא במלים, כי אם ברגש בעלמא.

מובן, כי דעתי אינה מכרעת, כי יחסי הנפשי אינו מכריע. מובן, כי אתה יש לך עולמך שלך, כשם שאני יש לי עולמי שלי, רק אחת אשאל עוד: האמנם יש כאן רק מצער האבות על הבנים שאינם מובנים להם, או מהתקוממות הישן על החדש, המכהה באורו המתחדש ועולה את זוהרו של הישן המיטשטש וכבה, או פשוט מן הבטלנות, הקהות והטמטום וכדומה?

ועתה – המשפט לך הוא. אם דברי יהיו לרצון לך, תוכל לשפטני כמשפט לבבך אתה, – לפחות תדע, כי יש לך עלי על מה להביאני במשפט לפניך ואיך לשפטני. בכל אופן אקוה, כי תרגיש לפחות, כי לא מרוע לב או מאיזו כוונה זרה שהיא יצאו הדברים. ואם אמת במאמר ‘אין אדם נתפס על צערו’, – והרגשת את זה וידעת את זה. וידעת עוד, – כי לא שאני מקל בכבודך, כי אם להיפך, רגש הכבוד הטהור חייבני להגיד לך את האמת בפניך – את האמת אשר בלבי, כמובן – ולטהר את לבי לפניך.

ועתה, אחרי הגידי לך את כל זה, לבי טהור נגדך, והנני חותם באמת ובתמים ובלב כואב, מוקירך ומכבדך

א.ד. גורדון.

 

30. אל מערכת ‘בשעה זו’ ⁴⁷, יפו    🔗

תרע"ח

הנני שולח לכם שני דברים, שהם כמעט אחד: א) 'מתוך קריאת ‘בשעה זו’ ב" ⁴⁸; ב) ‘מעניין לעניין באותו עניין’ ⁴⁹. אם תמצאו לנכון להדפיסם בקובץ הקרוב – הדפיסו, אבל אם גם לא תדפיסום לא תגרמו לי בזה צער או חלישות דעת. אינני רחוק בעצמי ממשפט כזה.

אולם אם תדפיסו, אבקש להדפיסם שניהם בקובץ אחד. כמעט שחפצתי לחבר את השני אל הראשון בתור מילואים, אלא שראיתי בזה פגימה לשלמותם של שניהם.

… אינני מסכים לשום תיקונים והשמטות, אפילו מתוך ההכרח הידוע. אינני מוותר אף על רעיון אחד, אף על ביטוי אחד נחוץ לעניין. מוטב לי שהדברים לא יבואו בדפוס, עד שיבואו ימים יותר טובים, או עד שיימצא להם מקום יותר חפשי, או שלא יבואו בדפוס כלל, מאשר לראותם לקויים או פגומים אף במשהו…

ושלום לכם וברכה

ידידכם א. ד. גורדון

 

31. ליעקב אֶפטר ⁵⁰    🔗

תל־עדש, ב' תמוז תרע"ח

שני האופנים של ההוצאה המבוקשה יש להם לכל אחד צד רצוי וצד לא רצוי. קובץ המוּצא מדפוס, אם רק אפשר להשיג רשיון, הנהו יותר בטוח במובן הפוליטי ולפיכך הוא יכול להיות נקרא על ידי הכל – וזה לנו עיקר גדול, – אבל לעומת זה מצומצמת מאוד האפשרות להגיד בו מה שיש להגיד, – בעוד שהוצאת עלון הקטוגרפי וכדומה מסוכנת במובן הפוליטי ויכולה לגרום לנו הרבה צרות קשות, אם על פי מקרה יוודע על אודותיה, – דבר שבקרבנו בזמן הזה איננו רחוק כלל, – וממילא מוכרח חוג קוראיו של העלון להיות מצומצם מאוד, עד שכמעט יצא שכרו בהפסדו, כי דווקא אלה, שהיו צריכים אולי יותר מכל לשמוע את הדברים הנאמרים, דווקא אלה לא יקראו אותם. ולעומת זה יש יותר חירות בהבעת מה שיש להביע, אם כי, לפי דעתי, דרושה גם כאן זהירות יתירה, – על כל צרה שלא תבוא. דעתי אני נוטה יותר להוצאת קובץ בדפוס. אפשר יהיה למצוא אופני ביטוי ‘כשרים’ למה שיש להגיד. צריך יהיה רק לחדד קצת את המוח, לאמץ קצת את כשרון ההמצאה, כמו שהדבר נוהג בכל מקום שהצנזורה קשה.

בכלל הדבר דורש עיון רב והתייעצות מרובה.

רצוני היה לכתוב עוד דברים אחדים על אודות המריבה שנפלה בכ‘, ובכלל על כל מה שרחוק כל כך מיופי – אם לדבר בלשון נקייה, – שמתרחש שם בגבולכם בזמן האחרון. אני הצטערתי על זה מאוד, ועוד יותר הצטערתי על אשר דגניה עומדת מרחוק, במין מרחק של כבוד מכל זה, כאילו אין הדבר איכפת לה כלל. חובה על דגניה, חובה על כולנו, על כל מי שיש לו לב רַגֶש, לעשות כל אשר בכוחנו בכדי לתקן מה שיש לתקן ולנקות את האוויר. חשבתי לכתוב דברים אחדים על זה גם לי’ ט' וגם לב"צ ולר' ⁵¹ ולהגיד להם בלי משוא פנים מה שיש להגיד בזה, אבל יראתי, פן אהיה בעיניהם כמוכיח וכמטיף מוסר, אם כי בי מדבר הכאב על מה שיש פה לכאוב משני הצדדים, מכל הצדדים.

בכל אופן תוכל למסור להם את דברי אלה או לתת להם לקרוא את מכתבי זה.

 

32. ליעקב אפטר    🔗

תל- עדש, תמוז תרע"ח

– – – ובזה אני פונה אל העניין השני ⁵², שאנחנו עסוקים בו, שיהיה אולי עניין ראוי לרשימה, לוּ היה המצב ידוע לי ביתר פרטות, ולולא הייתי רואה, עד כמה אינני יודע לדבר בלשון מובנה לאלה, שאני מדבר אליהם.

אתה מתפלא על שאני ‘רוצה שבני דגניה יהיו בתוך כל דבר מכוער ומאוס’, על שאני רוצה לדחוף אותם אל תוך הביצה, – ואני אפילו אינני מתפלא על אשר אתה וחבריך מתפלאים על דברי, על אשר אתם מבינים כך את דברי. כבר חדלתי להתפלא. ובכל זאת אבאר לך את דברי. אולי תראה לפחות, כי אנחנו מדברים בשתי לשונות שונות.

אתה וחבריך חושבים: אם לא נוכל להציל מפגעי הזמן את כל הציבור, – נשמור לכל הפחות על אותו החלק, שבכוח עברו היפה יתגבר ולא ייפול בפח הזמן. ובכן: ‘הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו!’ – אשריכם וטוב לכם, כי אתם רואים את עצמכם כל כך נקיים, בשעה שהציבור, ציבורנו האחרון, נמצא בתוך הביצה! אבל מה יעשה עני ממעש כמוני, אשר בשעה שהוא רואה את הציבור בתוך הביצה, הוא רואה את עצמו עמהם בביצה? ולא דברים מן השפה ולחוץ הם דברי אלה. אני כתבתי לך, כי חשבתי לכתוב לט‘, לב’, ולר‘, אבל לא זה בלבד, – הייתי מוכן ומזומן ללכת בשביל כך לכ’; לא כתבתי שמה, מפני שבדברים שבכתב לא קשה בכלל להיראות כמוכיח וכמטיף מוסר. אבל בעיקר לא כתבתי ולא הלכתי, כי גם הם מדברים בלשון אחרת, באותה הלשון, שאתם מדברים ביחס אליהם, ששמעתי אותה לא אחת מפיהם ביחס לאחרים, כמובן. ובכל זאת לא אגיד כי יפה עשיתי שלא הלכתי. אני מוכן ומזומן להודות כי לא יפה עשיתי, לבי איננו חכם כל כך להבין, כי ‘אסור לדחוף לתוך החטא אנשים נקיים’, ואיני יודע את החשבון הפשוט, כי ‘כל התערבות עכשיו היא ללא תועלת’, לבי דוחף ודוחף אותי ‘לתוך החטא’ וצועק ככרוכיה לא: ‘הרחק מן הכיעור!’, כי אם: ‘צא מתוך הביצה!’. הוא יודע חשבון אחר, אמנם לא מחוכם כל כך, אולי לא פשוט כל כך, אבל בעיניו הוא חשבון צודק. לפי חשבונו, זו כל צרתנו, שבשעה שאנחנו רואים את אחרים, את ‘הציבור’, או אפילו את חברינו היותר קרובים והיותר נאמנים, בתוך הביצה, אנחנו רואים את עצמנו נקיים, ואיננו רואים את עצמנו בביצה אלא בשעה שאנחנו כבר שקועים בה עד צוואר, שקועים במידה כזאת, שהיא אינה מפחדת אותנו עוד, ועוד להיפך, אנחנו מרגישים בה את עצמנו טוב ויפה מאוד, עד כי, על פי האמת, אנחנו שוב איננו רואים את עצמנו בתוך הביצה, כי אם האחרים ‘הנקיים’ רואים אותנו. אני אומר: ‘אנחנו’, כי גם פלוני ואלמוני, שאנחנו כל היום רואים את עצמנו בפניהם נקיים, היו לפנים, לפני זמן לא רב, גם הם ‘אנחנו’. ומי יודע, מה ילד יום? אם אנשים כ…, שגם להם ‘עבר יפה’, הם היום בתוך הביצה, ו’אנחנו' נקיים, – מי יוכל להגיד מי יהיה מחר בביצה, ומי יהיה אז ‘אנחנו נקיים’?

יודע אנכי, כי גם דברי אלה לא יצאו בעיניכם מכלל זרות, אבל אוכל לקוות, לא תתפלאו עוד. תדעו, כי אני מדבר בלשון אחרת. תאמרו: בלשון שאינה מן החיים או בלשון של אדם שאינו מן היישוב או שלא מעלמא הדין וכדומה – אבל בלשון אחרת. ואם תשאלו: אבל מה יש לעשות? – ידוֹע תדעו, כי בלשוני אין שאלה כזאת. מי שמרגיש מה שיש פה להרגיש, מי שרואה פה את עצמו בתוך הביצה, לא ישאל שאלות, כי לא ינוח ולא ישקוט, כשם שלא ישאל שאלות ולא ינוח מי שרעב ולחם אין לו וכדומה. הוא יידחף בכוח לבקש מוצא, לעשות, – ואם לא יוציא את אחרים מן הביצה, את עצמו בוודאי יוציא. ואולי מותר לאמור, כי בכוח זה שיוציא את עצמו יוציא גם את אחרים, לפחות במידה ידועה, כי כל אלה שבאו אל הביצה, באו רק מתוך שראו את עצמם נקיים, בשעה ש’הציבור' או חבריהם נמצאו בתוך הביצה. כמדומני, כי זה לא רק מליצה בעלמא, הרי כך מדברים החיים. יש כלל בידינו: ‘כל ישראל ערבים זה בזה’ – כלל אמנם לא מודרני, אבל הרי גם אני לא מודרני, ואני מרשה לעצמי להוסיף: רק במקום שיש ערבים זה לזה, שם יש ישראל. ולא זה בלבד, אלא שאני מוסיף עוד: כל בני האדם ערבים זה לזה, ורק במקום שיש ערבים זה לזה שם יש אדם (ושם יש אומה, אומה אנושית, כמובן). ואם אין ערבים זה לזה, – מה יש? מה שיש אצלנו ראיתם או יכולתם לראות. אבל לא קשה לראות מה יש בחברה האנושית בכלל, מתוך שאין ערבים זה לזה. בכל אופן אנחנו, הבאים לבנות בניין חדש, בוודאי לא נבנה הרבה על יסוד יחסים של דור־הפלגה זה לזה. – – –

 

33. למנחם ברקוביטש ⁵³    🔗

[תרע"ט]

מנחם,

אם אתה מכירני, לא היתה צריכה להיות אצלך שאלה, אם אני יכול להיות לך אותו שהייתי. אני התרחקתי קצת ממך לא מפני שנגעת בי במשהו. לי קשה היה לראות בקלקלתך, קשה היה לראות, שאתה הולך בדרך הטמטום, בדרך קטני־המוח והנפש, שנוח להם והנאה להם לראות בירידת אחרים, יהיו מי שיהיו אותם האחרים ובלבד שלא מה’קלייזל' שלהם, כי בזה הם רואים את עצמם כאילו הם מעולים… רק אחת אגיד לך: רצונך לדעת אם קרוב אני לך וכמה, – בחן את נפשך וראה אם נקי אתה מהמידה הזאת וכמה אני לך אותו גורדון שהייתי, באותה המידה שאתה לכל אדם אותו ברקוביטש, שאני הייתי רוצה לראותו בך. ודע לך, כי אותי לא תרמה, כמה שיעלה בידך לרמות את עצמך.

מלה מעודדת הייתי בוודאי מביא לך בכל אופן, בלי כל תנאים. אבל כלום מלה כזאת היא מן הדברים המצויים בכל עת ובכל מקום, ואין הדבר חסר אלא ברצון להגידה?

אבל גם בזה נוהגת, כמדומני, לפחות במידה ידועה, אותה הבחינה: במידה שתהיה יותר קרוב אל האדם, אל כל אדם, יותר מבין, יותר משיג את נפש האדם, בה במידה תהיה יותר רחוק מריקניות.

ושלום לך וברכה.

א.ד. גורדון

 

34. ליוסף שפרינצק    🔗

תל־עדש, כ“ד תשרי תרע”ט

יוסף,

אינני יודע פשוט מה לכתוב לך הפעם. הנני כמבולבל. שומע אני מכל הצדדים קול שמחה וקול ששון: פשוט גאולה וישועה ⁵⁴ – ואני המשוגע ממראה עיני רחוק רחוק משמחה וששון ויותר קרוב לרפיון ידים ולייאוש. כמעט כל חלומותי וכל תקוותי כלו כעשן בתוך השמחה והששון, הגאולה והישועה, בתוך כל הריקוד הזה לפני המנגנים, אם לא להשתמש במבטא יותר מתאים ויותר חריף. לא אבוא לבאר לך הפעם את מחשבתי: אולי גם אתה בין השמחים, וכל מחשבת ספק, כל מחשבה מקיפה יותר ומעמיקה יותר ממראה עינים מזהיר בזוהר של פיאֶרואֶרק, זרה לך וקשה לך כמו לרבים אחרים. אני רק רושם מה שאני מרגיש, למען דעת ולזכרון.

בבקשה להודיעני, מה נשמע אצלכם? מה נשמע בספרות? בבקשה לשלוח לי מה שיצא ביהודה בדפוס מעת שנפרדנו. ושלום לך ושלום לכל אשר לנו! מי יתן ונתראה בשעה שגם לי יהיה מקום לשמוח.

ידידך א. ד. גורדון

 

35. למנחם ברקוביטש    🔗

ט' מרחשון תרע"ט, יפו

מנחם,

קראתי את מכתבך כמדומה כמו שצריך לקרוא, וראיתי כי בהרבה טעית בי וגם בך בעצמך. טעית בי בחשבך, כי יחס ישר, אמיתי, אלי, ואפילו בצורה גסה, יכול להעליב אותי, או כי ההוראה או ההזכרה לי על הצדדים השליליים שבי יכולות לדחות אותי מן המורה או המזכיר. אוהב אני את האמת ומכבד את איש האמת ואת יחס האמת – דוחה אותי רק יחס מזויף ואפילו בצורה היותר יפה. ואני בעצמי מבקש תמיד יחס של אמת מצדי, אם כי לא תמיד הוא מושג לי בשלמות, או כי לא תמיד עולה בידי לתת לו את הצורה הרצויה. ואם יחס של אמת, הרי אי אפשר לו למתייחס שלא יגע, אם שלא מדעת או גם מדעת, בצדדיו השליליים של מי שהוא מתייחס אליו, במקום שהיחס נוגע בהם, אם אני מתייחס אל חברי כמו אל עצמי, הרי אי אפשר לי שלא ארגיש צער על הליקויים והחולשות שבי בעצמי. והרגש הזה אי אפשר לו שלא יבוא לידי ביטוי באיזה אופן שהוא. ובצורה זו, זאת אומרת, בצורה של אמת שתוכנה אמת, אין האמת מעליבה. מעליבה הצורה של אמת, שתוכנה הוא לא צער אמיתי על הצללים שבחברי כמו על הצללים שבעצמי, כי אם הרגשת יתרוני אני מצד זה, מצד הצללים שבחברי, על חברי. פה יש צורה של אמת שתוכנה שקר, בייחוד אם הדבר מתבטא לא מתוך שנאה גלויה או מתוך כעס גלוי, שבמובן ידוע איננו טוב גם הוא משנאה, או מתוך הערצה עצמית גלויה, וזה מעליב. וזה כלל גדול בידי: אם אני מצטער על מגרעותיו של חברי, מותר לי גם להביען לו, כמובן, בצורה רצויה, בצורה, שהצער בעצמו יצייר לו, ואם לא – אסור. והכלל הזה, עד כמה שאני מבין בחיים, מתאַמת גם בחיים.

אבל, כאמור, טועה אתה גם בך בעצמך. ‘יסוד נפשך’ הוא בשום פנים לא גס. יסוד נפשך או אחד מיסודות נפשך, עד כמה שאני יכול לשפוט על נפש חברי, היא מידת האמת. אלא שאין אתה יודע לעבד, לקלטר את המידה הזאת, יותר נכון, להכשיר את הקרקע למידה זו ולשפוך עליה די אור, עד כדי למצוא את מקום פעולתה החיה בקרב הצירוף של יתר מידותיך ובקרב החיים. ועל זה יש באמת להצטער. זה מביא אותך לידי יחסים לא רצויים – לא רצויים גם לך – אל בני האדם, ולידי ייסורים נפשיים של חינם. ובכלל, זה משפיע הרבה לא לטובה על כל חשבון החיים וחשבון העולם שלך (יודע אני, כי המלים האחרונות יהיו בעיניך מוזרות: לפי סברתך הרי אין לך שום חשבון עם החיים והעולם, וגם אין בעולם חשבון אמת כזה, וגם אין צורך בו, אבל גם זה אינו אלא סברה. לכל אדם, וגם לך בכלל זה, יש חשבון כזה, כי עצם החיים הם עצם החשבון. ההבדל הוא פה רק בין חשבון ברור במידה ידועה ובין חשבון לא ברור, מעורפל, חשוך).

לא אבוא לברר לך את כל זה. אם הדברים הם דברים של טעם בעיניך, תוכל לבררם לך לעצמך, ואם לא – הרי אין צורך בבירור. אוסיף רק דברים אחדים על יחסך אלי. הרבה אמת ראיתי ביחסך אלי ולאחרים, אמת לא רק בהכרה, כי אם בעיקר אמת בלתי אמצעית, נפשית. יחס כזה לא תמיד מושג לי בשלמות, מה שגורם לי לעתים צער לא מעט. ובמובן זה למדתי ממך הרבה ממה שאני מבקש ללמוד מכל אדם. אולם חוסר הברירות, חוסר הערכה נכונה של המידה הזאת, מביאים אותך לעתים לידי הגזמה או לידי העלמה שלא לצורך, מתוך חששות יתרים שמא יש שמץ זיוף או כיעור בדבר, או שמא יש ביחס ישר וגלוי שמץ גסות מצדך. לא עמדת, כנראה, מעצמך על האמת הפשוטה, כי כשם שאסור לאדם שלא להביא בחשבון את הצד השלילי שבו, כך אסור לו שלא להביא בחשבון ברור את הצד החיובי שבו. זה האקטיב שלו, ובלי זה לא ימצא את דרכו הנכונה בחיים, אם מבקש דרך הוא.

מה יש, למשל, ביחסך אלי? אם אני עושה לך שירות חברי קל, אם בשעה, שאתה קצת או הרבה חולה, או אפילו בשעה שהנך בריא, ואתה דוחה אותה בשתי ידיים; אם אתה מתרחק ממני מתוך יראה שמא תפגע בכבודי, כאילו אני רודף אחרי הכבוד או אחרי הנימוסיות התפלה, – אתה פשוט לא הבינות אותי, וגם, במובן המבואר – את עצמך, ולא ידעת למצוא את יחסך אלי, את היחס הפשוט, הנפשי כמו שהוא, בלי כל חששות ופקפוקים, ובלי כל צורות שאולות ממושגי הכבוד או הנימוסיות התפלים, המתהלכים ברחוב או בסַלונים.

מה היה לי לעשות במצב כזה, באין חפצי לבוא ולהביא לידי קטנות? כי הקטנות ביחסים בין אדם לחברו מולידה בהכרח קטנוּת משני הצדדים. ובמובן זה צדקת באמרך, כי גם על צדי לא הכל חלק, אבל מה יכולתי לעשות? אני נוהג במצבים כאלה להסתלק הצדה, כאילו למחוק את המתייחס אלי כך מרשימות האנשים שיש לי יחס אליהם. ואין זה אומר, כי אני מבטל אותו בלבי, להיפך, במקום שההכרח מביא אותי להוציא עליו משפט, אני מוציא את משפטי באובייקטיביות גמורה, בין מהצד החיובי ובין מהצד השלילי שבו, כאילו לא נפל בינינו שום דבר.

וגם עתה, כמו שאתה רואה, משפטי עליך וגם יחסי הנפשי אליך לא נשתנו, ואם יש מקום בלבך ליחס פשוט אלי, ליחס אמיתי, גלוי, ליחס כזה, שאתה מתייחס אל חבריך הצעירים שיש לך אליהם יחס טוב, מבלי כל חששות שמא חס ושלום תפגע בכבודי או בנפשי, המביאות אותך בהכרח לידי יחס מזויף, אם כי במובן מהופך מהרגיל, ליחס מזויף מתוך שאיפה נפשית לאמת וליופי וכדומה, – אם יש בלבך מקום ליחס כזה אלי, אני מוחק מזכרוני ומלבי כל שנפל בינינו, ואנחנו יכולים שוב להתייחס איש אל רעהו, כמו שהתייחסנו בימים הטובים שעברו, ואולי עוד ביחס יותר טהור ונאמן. ואם לא… אבל אם לא, – אני אניח את המשפט לך.

בכל אופן, בין כך ובין כך, תשיב לי על מכתבי זה, כי גם משפטך, בין לחיוב בין לשלילה, ילמדני במידה ידועה ממה שאני שואף ללמוד מכל אדם, ושלום לך וברכה, ותודה על מכתבך מקרב לב.
א.ד. גורדון

 

36. לחברי ע"ג    🔗

[כסלו תרע"ט]

חשבתי להישאר פה עוד יום ולבקש אתכם להתאסף הערב לשוחח מעט על דבר עניני ע“ג מצדם האנושי. אבל מה יועילו דברים במקום שמדברים אינטרסים ממשיים תקיפים? אבל פטור בלי כלום אי אפשר: יותר מדי קרובה לי ע”ג ואני כותב.

יודע אני, כי לדברי לא יועילו. יודע אני, כי כשם שמצוה לאמור דבר הנשמע, כך מצוה שלא לאמור דבר שאינו נשמע, – ואני כותב: יותר מדי גדול החורבן.

בתור אדם מן הצד ני רואה את ירידת ע"ג, זו, שהיתה למופת למושבות אחרות בנקיונה בעניני כספים, בנקינה מכל שנוררות, שכל כך סבלה על נקיונה זה, שכל כך הרבה נתנה עליו, זו שכל כך הרבה קויתי לראות בה, – ואיך אשתוק?

בולמוס מכוער של קרדיטים, של התעשרות על חשבון הקהל בא לעולמנו, – וע“ג נמשכת בזרם והולכת ונעשה שנוררת לכל דקדוקי השנוררות ולכל פרטיה. אינה חושבת עוד איך לקומם את הריסותיה בכוח עצמה ורק מתוך הכרח ובצמצום גדול להעזר בקרדיטים, כמו שיתהנוהגת לפנים, אינה חושבת עוד ע”ד עבודתנו הלאומית, שכל שנוררות וכדומה מחריבה אותה. היא חושבת רק מחשבה אחת: די לסבול! צריך לחיות, לחיות טוב, ואפילו על חשבון הקהל. צריך לקבל כמה שאפשר יותר, כמובן, אם יתנו.

האמנם אין שום תקנה? האמנם אין שום אפשרות שע"ג תתבונן קצת, תתעודד קצת ותשוב להיות מה שהיתה? הנני מוכרח להאמין כי אי אפשר, כל מה שראיתי ושמעתי מכריח אותי להאמין כי אי אפשר, אבל אינני יכול להאמין, איזה כוח נעלם דוחף אותי לכתוב אף על פי שיודע אני, כי דברי יהיו רק לשחוק וללעג ולפלפולא חריפתא. אבל יהי מה! רגיל אני בכמו אלה – ואת האמת אגיד.

ושלום לכם וברכה, שתשובו לקדמותכם בחומר וברוח!

א. ד. גורדון

 

37. למנחם ברקוביטש    🔗

תל־עדש, י“ג טבת תרע”ט

מנחם,

את מכתבך מג' טבת קיבלתי, – ושוב אותו הדבר: חוסר הבנה. כך אני רואה את הדבר, ואינני חושש להגיד כי כך אני רואהו.

אתה כותב: 'כפי שנדמה לי, התחלת הרוגז שבינינו באה מזמן שהחילותי להתבטא לפניך; שאתה החילות להכיר אותי. לגורם, נדמה לי, שימשה מלה אחת וכו''. המלה, כפי שיש לחשוב, היא: ‘בלוף’, שאתה השתמשת בה פעם ביחס למה שכתבתי או למה שאני כותב, אבל כמה חוסר הבנה יש כאן!

קודם כל יש להביא בחשבון, כי הכלל הגדול: ‘סיבות קטנות מולידות מאורעות גדולים’, אם אינו עניין נכון לגמרי לפוליטיקה עליונה, הנהו עניין ליחסים שבין אדם לחברו. החיים מורכבים מרגעים ומדברים שברגע, מדברים קטנים וקטנטנים, והחיכוכים והגירויים שבין אדם לחברו נפעלים בעיקר על ידי אותם הדברים הקטנטנים, אם כי הם מיטשטשים מהר, כלעומת שנפעלו; ואם יוצאת מהם לאחרונה התרחקות ידועה, נמצאת תמיד איזו סיבה פחות או יותר חשובה או פחות או יותר ממשית, שתולים בה את הקלקלה. אתה, למשל, שכחת, כי כמה פעמים, כשהייתי פנוה אליך באיזו שאלה בענייני החיים היום־יומיים, בייחוד בהיותי לפעמים, מבלי שמעי היטב, כופל או גם משלש את השאלה, היית פוטר אותי במין ‘כלאחר יד’, שאין בו בכל אופן ידידות יתירה או במין קריאות בדומה למשל לאותה הקריאה, שהזכרתי במכתבי הקודם, או… אבל האם יש צורך או יש יכולת לפרוט את כל הדברים הקטנים, שגרמו לי בכל אופן אי־נעימות? אפשר, שגם מצדי, כמו שכתבת במכתבך הקודם, לא הכל חלק במובן זה, – אבל למה לתלות את הקלקלה לא במה שיש לתלות?

העוקץ שבעלבונות קטנים הוא, שהם מולידים קטנות, שכוחם קטן מכדי לתת מקום לרגש חשוב או למחשבה חשובה, או שהם בכל אופן דורשים כוח נפשי גדול בשביל להוציא מהם יותר ממה שהם נותנים, – כוח נפשי, שלא בכל מקום ולא בכל זמן הוא נמצא בעין.

ואם מצד זה תתבונן בדבר, תראה, עד כמה רחוקה השערתך, כי ראשית התרחקותי ממך באה ממה שהבעת דעה לא מחניפה לי על מה שכתבתי. דעתך המבטלת, בייחוד הביטוי, שנתת לדעתך, בצורת המלה ‘בלוף’, היתה יכולה ברגע הראשון לעקוץ אותי, אבל לא לשמש סיבה להתרחקות. לא קשה היה להבין, בפרט אחרי הביאור שנתת לדבריך, כי לא לקנתר היתה כוונתך, כי כך היא דעתך. דעה, איזו שתהיה, נותנת מקום למחשבה, לרגש, אם נעימים או לא נעימים, אבל לא מביאים לידי קטנות ולא נותנים מקום להתרחקות למי שרודף להשיג, עד כמה שאפשר, את סוד הנפש האנושית ואת סוד החיים. ובפרט שדעתך היא לא דעת יחיד ולא מחוסרת יסוד, כי כך היא בזמננו דעת רוב המעמיקים לחשוב ולהרגיש, יותר נכון, המעמיקים לחטט ולנקר במוחם ובנפשם, ויש לה לדעה זו יסוד בכל עברו של האדם.

תמצית השאלה הישנה, הנותנת מקום לחילוקי דעות בנידון דידן, היא: היש תיקון לאדם, היש הארה עליונה לחיי האדם? על פי כל עברה של האנושות, אף גם על פי עברו של האדם הפרטי, של היחיד החושב, הנותן חשבון לעצמו מעברו, וגם על פי מה שיש לראות במציאות שמחוץ לאדם, אין יסוד מוצק, ואולי אין כל יסוד לענות על השאלה בחיוב. המחשבה הטכנית, שהיא בעיקר המחשבה המתקדמת של זמננו, לא רק שאין בכוחה למצוא חיוב עליון בנפש האדם ובחיי האדם, אלא שהיא רואה את עצמה בת־סמכא להשיב על השאלה בשלילה מוחלטת. ומכאן היא מסתעפת לשני ראשים. על פי סברהאחת, מכיוון שהנפש האנושית מבקשת אור עליון, שאיננו במציאות, מכיוון שאין חייה חיים בלי אור עליון, הרי שעל האדם לברוא לו אור כזה בכוח דמיוני או, כמו שקוראים לזה, בכוח היצירה, כלומר, עליו להסתפק ביופי שבצורה, ביופי שבאמנות, ב’מיטב השיר' או, כמו שאומרים מפורש, עליו לחיות על האילוזיה, ואם לתרגם את זה ללשון בני אדם פשוטה, הרי זה אומר: עליו לחיות על הונאה עצמית לדעת. ולעומת זה סוברים אחרים, כי גם בזה אין צורך, כי צריך אדם ויכול לחיות פשוט כפי הרצון והיכולת, לחיות חיים של מכונה להנאה ולצער, להרגשה ולמחשבה, בלי כל אורות דמיוניים ובלי הונאה עצמית.

מובן, כי התשובה בשלילה בכלל, הרבה פנים לה מלבד אלה שציינתי בזה, וגם לא חדשה מקרוב באה היא, אבל כך הוא הזרם של זמננו. בזמננו הגיעה השלילה עד הקצה האחרון: ספקנות לאין סוף, חיטוט וניקור במוח ובנפש עד לידי ‘וימש ריקניות’ אם יש לאמור כן, התנודדות המחשבה והרגש עד לידי אפותיאוזה של תלישות. כך הוא אופיו של הזרם העליון של הזמן, זוהי מין דוגמטיות של ספקנות, אם יש לאמור כן, אשר מצד ערכה המחשבתי והנפשי אינה עולה בשום פנים על הדוגמטיות של ודאות. מצוינה היא רק באי־הטבעיות הגמורה שבה. זהו אופן מחשבה והרגשה עירוני בהחלט, כריתות גמורה מתוך כל העולמי וצמצום כל המחשבה וכל ההרגשה בעולמו הקטן של האדם, של האדם הכרוּת מתוך העולם הגדול והסמוי מכל החי בו והווה בו, מכל המהווה בו והמחיה בו, ובזה רוצים לראות מחשבה עליונה, חכמה עליונה, נפשיות עליונה – כל המעלות שמנו חכמים ושלא מנו חכמים בעולמם העליון של בני עלייה.

אבל נפש האדם העלובה היא נפש חיה, היא אינה יכולה לחיות בתוך ספירה של ריקניות מוחלטת, מבלי גלגל נשימה של חיים, היא תובעת חיוב, לא חיוב דמיוני, העומד על הונאה עצמית לדעת, כי אם חיוב ממשי, הוויתי, חיוב בנפש האדם ובחיי האדם וגם בחיי הבריאה העולמית כולה, – והמחשבה החיה נשמעת לה ומבקשת.

לא אבוא לבאר יותר. הן לא להציע את דעותי ולברר את דרכי בבקשת מה שאני מבקש באתי בזה. חפצתי רק לברר לך, איך אני מצייר לי את היחס שבין שתי ההשקפות היסודיות, המתנגדות זו לזו, על האדם והחיים, שאתה עומד על צדה של האחת, ואני – על צדה של השנייה. מכאן תראה, כי רק מתוך ההשקפה השוללת, המיכנית, אפשר לבטל בהחלט, בבטחון גמור את ההשקפה השנייה המחייבת, שאין לה שום סמוכין, שעשויים למששם בידים, במציאות הממשית, אבל לא להיפך. מתוך ההשקפה המחייבת החיה, אין לבטל את ההשקפה השוללת, כי אם לכל היותר, רק לצמצם אותה בגבולים ידועים. החיים אינם מכונה, המקיפה היקף ידוע ולכל השאר אין לה עסק, והרי הוא לפניה כאילו אינו. החיים הם חיים, הם מקיפים את הכל, גם את החיוב גם את השלילה. שני אלה, החיוב והשלילה, או כמו שנוהגים לקרוא להם, האופטימיות והפסימיות, אינם בעצם לגבי החיים אלא שני צדדים של דבר אחד או שני מצבים של נפש אחת, אף יכולים להימצא ונמצאים בנפש אחת. וגם אני אדם, ונפשי נפש אדם, – גם אני יודע את השלילה ואת אמת השלילה ואת צער השלילה, מותר, כמדומני, לאמור, לא פחות מכל השוללים. יותר מזה אגיד לך: אין לעמוד על החיוב, ביתר דיוק, אין לבקש בקשה של ממש את החיוב אלא מתוך עומק השלילה. הדבר הזה מחייב אותי, בבואי להביא לידי ביטוי איזה ניצוץ קל של חיוב, לבחון ולבדוק ולשקול ולהעריך את כל צדדי השלילה, בכדי לראות, היעמוד החיוב בפניהם אם לא. אני מבקש אז את השלילה ומחפשה כמטמונים, מבקשה קודם כל בעצמי, מוציאה מתוך כל מחבואיה, בתוך כל אָפיי, מתוך כל דרכי בחיים, מבקשה מזכרוני, מבקשה בספרים, מבקשה בכל אשר אוכל לבקש. מכאן לא רחוק לראות, כמה יכולה לתת לי במובן זה שלילה חיה בצורת אדם חי, חי את השלילה עם הצער שבה ועם כל מה שיש בה על פי דרכו, – ואתה אומר: סיבה להתרחקות! הן אתה סובל על השלילה, ואני יודע, כמה אתה סובל, – ואתה אומר: סיבה להתרחקות, משום שהחילות להתבטא לפני, משום שהחילותי להכיר אותך! אכן מבין אתה אותי יפה!

יותר מזה אגיד לך: גם במכתבך ראיתי כמה אתה סובל משלילתך היתירה, כמה היא אוכלת את נפשך בכל פה, והעיקר, כמה היא מחריבה את האקטיב שבך מבלי דעתך, מבלי תת לך לעמוד על הדבר, כשם שאסור לאדם להעלים עין מן הפאסיב שלו ולתת לו מבלי דעת מקום לגדול, כך אסור לאדם להעלים עין מן האקטיב שלו ולהחריבו מבלי דעת. והדבר הזה אמר לי בכל אופן לא אמירה של התרחקות.

סוף דבר: מצדי אין סיבה להתרחקות, והנני נותן לך את ידי לשלום בלי כל תנאים, ואתה – עשה כרצונך.

א. ד. גורדון

 

38. ליוסף שפרינצק    🔗

תל־עדש, אדר א' תרע"ט

יוסף,

אם אתם רוצים להוציא בקובץ מיוחד מה שכתבתי, היה כדאי שאני אגיה את הכתוב ואתקן מה שיש לתקן, כי אינו דומה מה שנכתב בעיתון בזמנו למה שחוזרים ומדפיסים לזמן יותר ארוך. איך להשיג את זה?

את מאמרו של ו' קראתי רק אחרי קבלי את מכתבך ואחרי אשר הפנית את לבבי אליו. אמנם אין עוד להוציא עליו משפט חרוץ, כי עוד לא נגמר, ואינני יודע בעצם מה הוא רוצה. רק דבר אחד אפשר להגיד, כי מאמר, המדבר בטון של מגלה אמריקות ובפתוס של נבואה, אינו כל כך ראוי לתשומת לב מיוחדת. מי, למשל, אינו יודע אותן התגליות, שהוא מגלה שם? ואותם האנשים המבקשים דבר־מה יודעים את כל זה הרבה יותר ממנו, בייחוד הרבה יותר עמוק, מפני שהם מבקשים יותר ומתעמקים יותר…

ל’אחדות העבודה‘, מאותה הצורה שמציעים אותה המציעים, זאת אומרת בלשון פשוטה, לכניסה להסתדרות ‘פועלי ציון’, אני, כמובן, מתנגד בהחלט, אם כי הייתי רוצה מאוד בהתאחדות אמיתית, בהתאחדות על בסיס לאומי, מבלי תערובת של סוציאליות. אבל הלא גם ב’הפועל הצעיר’ כבר יש זרם סוציאלי או שואף לסוציאליות, בייחוד, כפי שמסרו לי, מצטיין בזה פ‘. ואני הייתי שואל אותו ואת חבריו בדעה: אם כן, מה בין ‘הפועל הצעיר’ ובין ‘פועלי ציון’? – עברית? אבל הלא גם הם כבר נכונים לקבל עליהם את מרותה של העברית. מסופקני מאוד, אם יש בידם תשובה ברורה ואמיתית על שאלתי. בכלל, ‘הפועל הצעיר’, לפי השקפתי, ירד הרבה, אם מעתה יעלה, – נחכה ונראה. אני שולח על ידי ל’ לוועידה⁵⁵ מה שכתבתי על ‘עבודתנו מעתה’ ⁵⁶. משם תלמד לדעת את השקפתי על כל עניינינו. מסופקני, אם אפשר לקרוא את הדבר לפני הוועידה, אבל יקראו יחידים. להדפיס גם כן אי אפשר מטעם ידוע, – אולי בחוברת מיוחדת.

ידידך א. ד.גורדון

 

39. לב. כצנלסון    🔗

יום ג', י“א אדר ראשון תרע”ט, תל־עדש

ברל,

הנני שולח לך מה שכתבתי על דבר ‘עבודתנו מעתה’. משם תראה את השקפתי על כל העניינים העומדים היום על הפרק, תראה כי השקפתי יותר מדי רחוקה מהשקפת כולכם (אני חושב, גם מהשקפת חברי ‘הפועל הצעיר’) בשביל שאבוא להגן עליה. כי על כן אינני נוסע אל הוועידה. למה? למה לגרום ייסורים לבטלה לעצמי, ואולי גם לאחרים? כבר התנסיתי דיי בכנרת בוועידה, שדנו בה על דבר הגדוד, וביפו בוועידת ‘הפועל הצעיר’. ואם תתקבל ‘ההתאחדות’ (יותר יפה – כי אמת – היה לקרוא לה בפשיטות, בלי פוליטיקה, בשמה האמיתי: 'כניסה להסתדרות ‘פועלי ציון’) בתור תכנית של הסתדרות הפועלים בארץ־ישראל, הרי הברירה בידי לצאת מתוך ההסתדרות. בכל אופן אעירך על דבר אחד, גם אם יהיו דברי נשמעים או לא: שאלות כאלה אינן נפתרות על פי רוב דעות. שום רוב שבעולם לא יוכל להטיל חובה אפילו על המיעוט היותר קטן, ואפילו על היחיד לקבל את הצעת אוגנדה (בעיני אני, למשל, הצעתכם יותר קשה מהצעת אוגנדה, ואני חושב, כי גם אני רשאי להאמין באמיתות דעתי לא פחות ממה שאתם רשאים להאמין באמיתות דעתכם, ואולי – מי יודע? – אולי אני לא יחיד בזה). פה לא תוכל להיות החלטה, אלא פשוט מי שרוצה יירשם בתור חבר להסתדרות ‘פועלי ציון’ או להסתדרות ‘ההתאחדות’, אם אתם רוצים דווקא בפוליטיקה. כך מחובת האמת. ואולי – מי יודע – אולי יש לכם גם בזה איזו אמת אחרת, שאין לי תפיסה בה? היום בעינַי הכל אפשר.

הדבר שאני שולח לך, הייתי רוצה שתעיין בו ותרשום לי את הערותיך עליו ותשיבו לי. ואולי יש עוד למי להעיר, הייתי מכיר טובה לו. בעיקר חסרות לי עכשיו ידיעות על מה שנעשה ועל מה שמתרחש עתה בעולם, ויוכל להיות, כי באיזה דברים טעיתי והוצאת משפט מעוקל. דבר זה, שכתבתי, דורש זהירות יתירה. משפט אחד לא נכון יוכל לתת מקום לבטל את הכל. והדברים בכלל צריכים, חושב אני, להיאמר. אם כדאי להקריא את הדבר לפני הוועידה, – אינני יודע. אולי הדבר יותר מדי ארוך ואולי יותר מדי עיוני בשביל אספה. בזה אני סומך עליך ועל חבריך. בכל אופן תתן את הדבר למקרא ליותר חושבים ומרגישים בין מקרב ‘פועלי ציון’ בין מקרב חברי ‘הפועל הצעיר’. בייחוד הייתי רוצה שיקרא את זה מרדכי קושניר. אם תראהו, תמסור לו, כי אני בייחוד התפלאתי עליו אחרי מאמרו בקובץ ‘בעבודה’, שהוא הסכים ל’התאחדות'. אני חיכיתי ליותר עקביות מצדו.

הכדאי להדפיס את הדבר? גם בזה אני סומך עליך. ואולי תתייעץ גם עם ברנר ועם עוד מי שהוא. בכל אופן אני חושב, כי הדבר, אם להדפיסו, ידרוש אולי תיקונים, כי על כן ביקשתיך ומבקש עוד פעם שתשיבוֹ לי עם הערותיך והערות מי שיעיר עליו, ואני אתקנהו ואשיבוֹ לך (תכתוב לי, כמובן, כתובת). מובן, כי מטעם ידוע אפשר יהיה להדפיסו רק בחוברת מיוחדת. ואולי אפשר להדפיסו גם בלי תיקונים, אם אין בו שגיאות גסות בדבר המצבים והמאורעות? הייתי רוצה, כי אתה תבין לי ותעיין בדבר עמוק עמוק.

ושלום לך. ושלום לוועידה.

א. ד. גורדון

 

40. לב. כצנלסון    🔗

[אדר א' תרע"ט]

ברל,

ידוע, כמדומה, גם לך, כי אני בכלל אינני דורש הרכנת ראש לפני משפטי. וגם הפעם כתבתי מה שכתבתי לא בכדי שתרכין את ראשך וגם לא לשם קנתור. אני אמנם הייתי נרגז, כי איך לא להתרגז, אם אתה רואה בעיניך, שקוראים ‘אחדות עבודה’ למה שאינו אלא תכנית של הסתדרות ‘פועלי ציון’, אבל גם מתוך רוגז לא אבוא לדבר על ענין חשוב דברים לא נכונים או דברי קנתור. כתבתי מה שכתבתי מפני שכך היא האמת. וכך היא האמת. תן את החוברת ‘אחדות העבודה’ לאדם, שאינו נוגע בדבר ושיש לו קצת מוח בקדקדו וקצת אמת בלבבו, אם לא יאמר לך, כי זו היא תכנית ‘פועלי ציון’. הסעיף הראשון, המלים הראשונות, היסוד לכל הבנין: ‘תנועת העבודה בארץ ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם’ (שאינו גם אמת, כי הרוב הגדול של העובדים לא באו לשמה של הסוציאליות), מראה לך, כמדומה די ברור, כי פה מעמידים את כל עבודתנו הלאומית בעיקר על הסוציאליות, והלאומיות אינה אלא סעיף שני. ואך לחינם טרחת למצוא נימוקים להתנגדותי, בשעה שאני כתבתי לך מפורש, כי הרכבה זו של סוציאליות ולאומיות היא בעיני כלאים, הרכבת מין בשאינו מינו, כי הסוציאליות והלאומיות סותרות זו את זו. ואם אתה וחבריך סוברים, כי הרכבה זו עולה יפה, אבל הרי צריכים אתם להודות, כי זה הוא עצם הרעיון של ‘פועלי ציון’. ואם בעיניכם צורה זו של ‘פועלי ציון’ רצויה, נעלה וכו', אבל הרי אתם שואפים להתאחד עם קטני מוח וטמטום לב כמונו, ולא דרכה דרכנו. ואם אתם קוראים לזה ‘אחדות העבודה’, ‘התאחדות’ – איך נקרא למעשה כזה אנחנו? תהיה כונתכם רצויה, כמה שאתם רוצים, אבל המעשה מה הוא אומר?

בשעה שכתבתי את המלים: ‘יבואו בעלי ההכרה הלאומית השלמה וכו’ ויורו ויעזרו לבנות את האחדות הנכונה וכו'', היית צריך לזכור, כי לא אחת דברנו על דבר הצורך להתאחד, אבל להתאחד באמת ובתמים על בסיס הלאומיות שהכל מודים בה, גם ‘פועלי ציון’ הרי מודים בה, ולא על בסיסה של הפועל־ציוניות, שמודים בה רק ‘פועלי ציון’. אבל נסה נא להטות את ‘פועלי ציון’ שיעמדו על קרקע הלאומיות בלבד, והתפאר אז, אם גם אתה עומד על צדם, כי 'אנו לא נהיה המעכבים, הכופים וכו'', נשמח לסייע בידיהם וכו''. ומדוע זה אתה דורש מאתנו מה שאינך יכול לדרוש ממך ומחבריך, הנותנים את נפשם על האיחוד?

קראתי להצעתכם בשם ‘אוגנדה’ וכך, כמדומה, היא באמת. ואל תחשוב כי בזה אני רוצה לאמור, כי אתם אנשים לא ישרים, לא הגונים וכדומה: גם בקרב האוגנדיסטים היו אנשים חשובים מאוד, ואפילו מאוד נעלים. אבל פה יש טרגיות, טרגיותנו הלאומית, העמוקה, שבכל שעה שאנחנו באים לקום על רגלינו, ללכת אל מטרתנו, בא אור מתעה ומושך אותנו אל לא־דרך, ואנחנו שבים ונופלים. פה אין הבנה הדדית, כי אין הרגשה הדדית, אם יש לאמור כן, אין אותו הדבר, שאתה מדבר עליו בכעין אירוניה ‘ההכרה הלאומית השלמה’, יותר נכון, ההרגשה הלאומית השלמה. פה התורה הסוציאלית והשאיפה הסוציאלית וכל מיני תורות ושאיפות קודמים ללאומיות. פה לא נבוא במהרה – ואולי לא נבוא לעולם – לידי הבנה הדדית, כי אנחנו מדברים בלשונות שונות.

כמו שאתה רואה, אני גם עתה נרגז, נרגז על שאין הבנה הדדית, במקום שהיתה לכאורה צריכה להיות. להאשים? אתה תוכל להאשים אותי, – אני, מסופקני, אם אוכל להאשים אותך ואת חבריך. אם אתם חושבים, כי כך צריך להיות, הרי אתם חושבים כך.

אבל אני רוצה לדבר עתה על מה שכתבתי ⁵⁷, וקשה לי הדבר, עד שכמעט אינני יכול לדבר. ולוא היה הדבר שכתבתי עכשיו בידי, מסופקני, אם ברגע זה הייתי שולחו אל הועידה, אם הייתי מסוגל לשלחו, כל כך אני רואה ברגע זה את עצמי רחוק מכם ומכל הועידה. אני לא נסעתי אל הועידה, ואולי היה יותר טוב גם לא לשלוח כלום. למה?

אבל הרי כבר שלחתי, ואתה שואל: במי אבחר לקרוא את דברי בועידה. אני אינני מבין את השאלה הזאת. איזה הבדל לי מי יקרא? הלא כתבתי לך, שאני אינני יודע אפילו, אם כדאי לקראם ואני סומך בזה עליך ועל חבריך. ואולי זה אומר, כי אתה מסתלק מזה?

בכל אופן, אם הדבר ששלחתי לא לפי רוחך, תמסור אותו ללבקוביטש ⁵⁸, והוא יתן אותו לקריאה ליותר מבינים מקרב ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי ציון' ובכלל למי שירצה, ואם יהיה צורך להקריא את הדבר לפני הועידה, אז בודאי יצא מי שיקריא.

ושלום לך. א. ד. גורדון

 

41. ליוסף שפרינצק    🔗

יוסף,

תל- עדש, ג' אדר ב' תרע"ט

בבקשה להודיעני בהקדם האפשרי על דבר הוועידה ⁵⁹, בפרטות, וקודם כל איך נתקבל האיחוד, אם בצורה שנתנה לו התכנית של ‘אחדות העבודה’ או בשינויים ובאיזה שינויים? מי נשאר נאמן לדגל ‘הפועל הצעיר’ ומי עזב? אני חושב, כי א"ש, אליעזר יפה וכדומה בוודאי נשארו ב’הפועל הצעיר‘, וכאלה עוד פרטים חשובים. ועוד דבר הייתי רוצה לדעת, אם ‘הפועל הצעיר’ בעצמו נשאר נאמן לדגלו הראשון, כלומר ללאומיות בלי כל תערובת של סוציאליות או שנכנסו גם אל תוכו איזה זרמים של סוציאליות, כמו שהציע פ’ באספת הסניף שלפני ועידת ‘הפועל הצעיר’.

כל זה חשוב בעיני מאוד. אם ‘הפועל הצעיר’ נשאר נאמן לדגלו הראשון, לאותו הדגל שגם אני דוגל בו, יש לו דווקא עכשיו, כמדומני, תפקיד גדול, ואין לו כלל לפחוד מפני המרובים, ואם יש גם בו זרמים סוציאליים, מסופקני אם יש לו זכות קיום.

לא אבאר בזה יותר, אני אולי אכתוב דבר־מה בשביל ‘הפועל הצעיר’, כמובן, אם יעלה בידי. אבל לצורך זה צריך אני לדעת, עד כמה שאפשר, את כל הפרטים וגם את הרוח הכללית.

בכל אופן הייתי מייעץ לכם להיות שקטים. התבוננות, התרכזות המחשבה והרוח באשר לפנינו, – הנה הדרך היותר נאמנה והיותר יפה לצאת מן המבוכה ולמצוא דרך חדשה.

ושלום לך, ושלום לברנר.

א. ד. גורדון

 

42. למרדכי קושניר    🔗

י“ד אדר ב' תרע”ט

אם אתה כועס עלי על שאמרתי לך את האמת, לא אוכל להועיל כלום ולא אצטער. כדאית היא האמת. מעוררת בי ספק הצורה, שהבעתי לך בה באחרונה את האמת, אולי היתה קשה מהמידה. בכל אופן אני – שלום, ואתה – כרצונך. מובן, כי על האמת לא אוותר אף ויתור כל שהוא.

א. ד. גורדון

 

43. לש. לבקוביץ (ש. לביא)    🔗

[תרע"ט]

לבקוביץ,

קראתי את מכתבך ברגש, שאיני יודע לקרוא לו שם, הייתי קורא לו תמהון, לולא כבר חדלתי לתמוה. רק אחת אוכל להגיד, כי מכתבך כאילו בא להראות לי בבהירות מוחשית מה שידוע לי מקודם, עד כמה אתם מוכי עיוורון, עד כמה אתם נישאים בזרם, ועד כמה אין שום הבנה הדדית בינינו אפשרית במצבכם זה.

אני תופס מה שבעיני עיקר, נקודת הכובד במכתבך ומה שאמר לי גם מרדכי קושניר כמעט מלה במלה. גם אתם וגם הוא רואים את הפרוגראמה כאילו אינה, עומדים אתם למעלה מפרוגראמה, עומדים אתם על בסיס אחד עמי, כמו שעמדתם, והפרוגראמה –– דברים בעלמא, אבל השאלה היא: אם כן, למה באה הפרוגראמה? למה מצאתם לאפשר להתאחד אך ורק על בסיסה של פרוגראמה זו, ובלי פרוגראמה זו לא היתה בעיניכם התאחדות אפשרית? אני מדגיש בכל תוקף על השאלה הזאת, כי היא עיקר. על השאלה הזאת, כמה עקיפין שתעקיפו, כמה כרכורים שתכרכרו סביבה, אין לכם תשובה פשוטה, ישרה, נכונה ולא תוכל להיות, כי באמת אין הפרוגראמה פה דברים בעלמא כלל. את הפרוגראמה הניחו ליסוד ההתאחדות, – והרי היא יסוד, פרוגראמה נכתבת לא בשביל פרטים, כי אם בשביל הסתדרות, וההסתדרות מתנהלת על פיה. ההסתדרות תהיה הסתדרות סוציאליסטית בעיקר, קשורה עם האינטרנציונל וכו’וכו‘, ואני, אם אני חבר בה, אינני יכול לאמור כי אני עומד על אותו בסיס הלאומיות החפשית, המושלת יחידה, שראשיתה ב’אני’ האישי ואחריתה בעומק החיים הקוסמיים, שעמדתי עליה קודם. ההסתדרות תעבוד לא כמו שמחייבת הלאומיות לפי מושגי אני, ועוד בניגוד ובסתירה לה, ואיך אוכל להתייחס אל זה כמו אל דברים בעלמא? אם אני חבר להסתדרות, הרי זה אומר, כי אני התאחדתי עם אנשים, בכדי שבשיתוף הכוחות נעבוד להגשמת אותו האידיאל, שאני נושא את נפשי אליו, – אותו האידיאל ולא אחר. ואם ההסתדרות עובדת להגשמת אידיאל אחר, שלפי דעתי הוא סותר את אידיאלי אני, או אפילו להגשמת אותו אידיאל רק בצורה סותרת, לפי דעתי, את אידיאלי או ממעטת את דמותו, – הרי אני אינני יכוללהיות חבר באותה הסתדרות ולהשתעשע ברעיון ילדותי, כי אני הפרט נשאר לי בפינתי על מקומי כשהייתי, וההסתדרות תעשה לה מה שהיא רוצה. האם אין זה דומה ממש למעשה בת־היענה, המחביאה את ראשה ומדמה כי נסתתרה כולה מעין רודפיה? אדרבה, אם בעיניך אין הפרוגראמה עיקר, נסה להציע למאחדיך, שיבטלוה, שישובו להתאחד על אותו הבסיס, שעמדה עליו ההסתדרות החקלאית, על ידי הרחבות אותו הבסיס, על ידי הרחבת זכויותיה של אותה הסתדרות והכנסה לתוך רשותה כל אותם העניינים הציבוריים של העובדים, שנמצאו ברשות ‘פועלי־ציון’ו’הפועל הצעיר’(ועמה אפשר, כמובן, לאחד גם את הסתדרות בעלי המלאכה וכדומה), – אדרבה, נסה להציע את זה, וראית אם תמצא לך אזנים קשובות בקרב חבריך. נסה להציע את זה להעמוד הימני, אם לא לאמור: לעמוד התווך, של עבודת ‘האיחוד’, לברל, וראית מה היא הפרוגראמה פה. אז אולי תרגיש גם אתה או לפחות תהיה לך אפשרות להרגיש, כיצד מצלצלים דבריו של ברל, שהבאת במכתבך: ‘איחוד האנשים לא על יסוד של דעות מתהלכות, כי אם על יסוד החיים הממשיים, העבודה הכללית, הרצון הפועל וכו’ וכו'' (כדאי שתקרא שוב ‘איגרת זו בשלמותה ובאמיתותה’ לאור האמת הפשוטה שהבעתי בזה). אז הטריחה נא להקשיב גם כיצד מצלצלים דבריך: ‘ויצא קול, שקרא להבנה הדדית, לאיחוד הכוחות לקראת הבא לפנינו על ידי ביטול המפלגות או יותר נכון, על ידי ביטול השמות, על ידי הסרת המעטפות, על ידי ויתור על כל מה שטפל, על מה שאיננו עיקר’. הדגשתי בעיקר על ביטול המפלגות, כי פה, כמו שאומרים ‘הכלב קבור’. וכי זהו ביטול המפלגות, שמחייבים את הכל להיכנס לתוך מפלגת ‘פועלי ציון’? זהו ביטול או שאיפה לביטול מפלגת ‘הפועל הצעיר’ על קידוש שמה של מפלגת ‘פועלי ציון’, אבל לא ביטול המפלגות (שינוי השם הוא תמיד סגולה לעין הרע ולכל מיני מרעין בישין וכיוצא בה). הזאת היא קריאה להבנה הדדית, להתמסרות הדדית, לאיחוד הכוחות! לחייב את הכל, את כל מי שרוצה באחדות אמיתית של העובדים ושל העבודה, לקבל אתתורתם, את הפרוגראמה הפועל־ציונית של הלידרים, של ה’מאחדים' כביכול, ואם לא, איננו ראויים לכבוד להתאחד עמכם לעבודה אחת, לעבודתנו הלאומי –איזו אינקוויזיציה! ולזה קוראים איחוד! לזה קוראים ביטול המפלגות!.

גם אני שאפתי לאיחוד לא פחות מכם, אם כי לא בקולות וברקים כמוכם, אבל אני לא חייבתי שום איש לוותר על דעותיו, להתכחש לעצמו. הֱיו לכם סוציאליסטים כמה שאתם רוצים –– זֶה לא יפריע לי לעבוד עמכם יחד, להתאחד עמכם לעבודתנו המשותפת לכולנו. ואתם, ‘המאחדים’ מה לכם להתחשב עם דעותיו של מי שהוא! כך נגזרה גזירה מלפנינו: אם מקבלים אתם את תורתנו מוטב, ואם לא, הרי אינכם ראויים להתאחד עמנו!

בזה אפשר לאמור, עניתי לך בדרך כלל על כל דברי מכתבך. הראיתי לך, כי יסוד דבריך מאפע, וממילא נופל כל מה שעומד על היסוד הזה. מובן, אם להיכנס בפרטים, יש ויש הרבה והרבה לענות, אבל אין צורך, בין כך ובין כך לא תבין לי, כפי שאינם מבינים כל חבריך, למשל מרדכי קושניר, בן־ציון, וכדומה. אנחנו מדברים עתה בלשונות שונות.

אתה מקווה, כי אני עוד אשוב אליכם, כי אני עוד אכנס ל’אחדות העבודה' שלכם, יותר אמת, להסתדרות ‘פועלי ציון’. טועה אתה, חביבי! לאוגנדה לא שבתי ולא אשוב ל’אוגנדה‘. גם אחד־העם לא שב ל’אוגנדה’. תקוותך זו רק מעידה יותר ממאה עדים, עד כמה אינך מוכשר, במצבך זה שאתה נמצא בו, להבין את החורבן הנפשי, שגרמה לי ‘התאחדותכם’ כביכול.

ושלום לך, וברכה כי תשוב לאיתנך, אל עצמך!

א.ד. גורדון

P.S. שמעתי, כי את מכתבך אלי אתה חושב להדפיס. מובן, כי בזה לא אוכל לחוות לך דעה, – זה עסקך, אולם את תשובתי זו אליך כתבתי לא בשביל הדפוס, ואינני מרשה לך להדפיסה. אם אמצא צורך להשיב לך בדפוס, אשיב ב’הפועל הצעיר'.

 

44. ליעֵל גורדון⁶⁰    🔗

דגניה, י“ט אייר תרע”ט

יעל,

ובכן – אני בדגניה ⁶¹. הנני מרגיש את עצמי פה טוב בכל המובנים. הנני עובד, וגם את עבודתי לעצמי אני עובד במקצת, אם כי במובן זה עוד לא התכוננתי – כתבי מה שלומך וכל אשר אתך. שלום לקבוצתך ⁶² , וגם לקבוצת מרחביה אמרי שלום, אבל בייחוד הייתי מבקש ממך למסור את ברכתי שלום לקבוצת תל־עדש. הייתי חפץ שירגישו, כי אין בלבי טינה עליהם, ועוד להיפך. חשבתי לכתוב להם, ואולי עוד אכתוב בשעת רצון. חושב אני, כי כדאי היה, שיהיה קשר ידידותי דווקא בין דגניה הפועל־צעירית ובין תל־עדש הפועל־ציונית. זה היה מביא ברכה לשני הצדדים, וכן בין כל הקבוצות ובין כל העובדים בכלל. בדרך זו היתה באה מאליה, בדרך טבעית, אחדות אמיתית בין העובדים, אחדות מתוך הבנה הדדית, מתוך אמונה וכבוד איש לרעהו, שלא תושג בשום פוליטיקה, – האפשר הדבר? האפשר, שבני אדם יעזבו את קטנוּתם, לפחות בשעה שהם שואפים לכאורה לגדולות? את הרעיון הזה הייתי רוצה להביע לבני תל־עדש (כמו גם לבני דגניה).

אבל כאמור, אראה. מה דעתך? כתבי.

אביך אהרן דוד

 

45. ל –– –– ––⁶³    🔗

כ“ח סיון תרע”ט, דגניה

ידידי הנכבד,

שמחתי מאד בקראי על דבר מחשבתך להוציא לאור את אגדת ישראל במלואה ובצורתה הראשונה. ‘כל אגדות ישראל’ של ביאליק ורבניצקי, אם כי הם מפעל חשוב, אבל הן, לפי דעתי, רחוקות משלמות: יותר מדי ‘עברו’ את הדבורים הארמיים שכבר נתקבלו באומה, כמעט כמו הקדיש, ואולי גם יותר מדי ארפו (או נתנו צורה ארופית) את האגדות. אבל הייתי רוצה להעירך על דבר אחד קטן, אבל חשוב מאד וגדול מאד בעיני.

לפי דעתי, צריך להוציא את האגדות מנוקדות בשלמות, ואפילו, אם אפשר, את הפירושים והמבואים לנקד. לפי דעתי, צריך היה להוציא גם את המשנה וגם את התלמוד בניקוד שלם. יותר מזה אגיד לך: לוא היה הדבר תלוי בי, הייתי אומר, כי כל מה שיוצא מבית הדפוס בעברית, ואפילו עתונים, צריך להיות מנוקד. או שצריך היה להמציא סימנים חדשים, יותר מקילים את ההדפסה, לניקוד. הסופרים אינם שמים לב לזה. בעיניהם זה דבר קטן, הנוגע רק ל’עמי הארצות‘, בעיניהם בעיקר הספרות. אבל אדם פשוט כמוני, הנכנס לעתים אל ‘היכל הספרות’ מתוך החיים, יודע עד כמה חשוב, עד כמה עיקרי הדבר הזה, בפרט עכשיו, כשאנחנו שואפים להחיות את השפה בדיבור, ואפילו עד כמה שאפשר, בתוך הגולה. אפשר לאמור, כי הרבה והרבה עם־ארצות גרם לנו חוסר הניקוד בספרינו. כמה, למשל, ראינו אנשים מבני ישראל, שאינם יודעים רוסית, מתחילים לקרוא עתון או הידיעות היותר מענינות שבעתון, לקרוא בהבנה למחצה, לשליש ולרביע או עוד פחות מזה, ולאט לא, מתוך עצם הקריאה ומתוך הענין שהם מוצאים בקריאה, הם מתחילים יותר ויותר להבין, עד שלאחרונה הם לומדים לקרוא בהבנה ספר רוסי, ולמצוא ענין בספר רוסי. וכמה, להיפך, ראינו שאדם מישראל היה רוצה לקרוא איזה ספר או עתון עברי, והיה אולי גם קצת מבין בו, ובכל אופן, לא פחות ממה שמבין ספר רוסי אותו המתחיל, שהבאתי לדוגמה. – אבל איך יקרא, והוא אינו יודע אפילו את הקריאה או את ה’עברי’. הן בשביל לדעת לקרוא פסוק אחד בעברית בלי נקודות כצורתו, צריך לדעת את השפה על בוריה. והדבר הזה, חוסר הניקוד, מטיל אימה של מסתורין, כמו מפני איזה הירוגליפים. וכמה, מצד אחר, ראינו יהודים יודעי תורה, למדנים, שאינם יודעים לקרוא עברית כהלכה. וכמה שיבושים בקריאה נשתרשו אפילו בקרב היודעים עברית כהלכה.

אין לי צורך להאריך בזה. הן אתה יהודי לא־צעיר כמוני, קצת או הרבה מהדור הישן, ובודאי ראית מה שראיתי אני ויודע בענין זה לא פחות ממני. מקוה אני, כי דברי אלה יתקבלו על לבך ותעשה מה שיש לעשות, ויש צורך לעשות. יש קודם כך צורך, כי הסופרים וכל העוסקים ביצרת הספרות והפצת ספרי הספרות יעמדו על הדבר, עד כמה חשוב, עד כמה עיקרי, כי הספרים וגם העתונים בעברית יהיו נקראים בקלות וגם כהלכה, כמו שהם נקראים ברוב השפות האירופיות וגם בז’רגון. אבל קודם כל צריך, שהספרים היסודיים: התלמוד (התנ"ך הלא נדפס תמיד בנקודות), המשנה, המדרש, הזוהר וכן הלאה, ובכלל כל הספרים הקלאסיים שלנו יהיו נדפסים בנקודות. עוד יש יהודים פשוטים המחבבים ומעריצים ספר עברי, והיו קוראים בו, אבל ה’עברי' מעכב. אם יהודים כאלו יקנו להם אפילו רק משהו ממה שיש בספרי ספרותנו, כי עתה כבר כדאי כל הטורח. ובפרט שהדבר הזה יתן לא רק משהו, כי אם הרבה והרבה, כמו שתודה, מקוה אני, גם אתה.

ושלום לך והצלחה בכל מעשיך ובכל שאיפותיך.

ידידך א.ד. גורדון

תודה לך על מכתבך. אם יש רצון ופנאי –– כתוב.

הנ"ל

 

46. ליוסף אהרונוביץ    🔗

דגניה, תמוז תרע"ט

יוסף,

הנני שולח לך מה שכתבתי בשם ל’בירור עמדתנו', בבקשה לתיתו בגליון אחד כולו. באופן אחר אינני מסכים בשום פנים להדפיס, כי בהיקרעו אפילו רק לשניים, יאבד ממנו רוב טעמו. עוד הפעם אבקש להתאמץ כי ההגהה תהיה טובה ושלמה. מאוד מאוד אני מבקש על זה.

הייתי עסוק בכתיבת דבר יותר גדול כמעט באותו ענין בשם ‘הלאומיות והסוציאליות’, אבל עוד לא גמרתי אותו. ועתה, מכיון שכבר אמרתי את העיקר, אם כי בפחות עומק, אולי כבר לא אגמור, ואם אגמור, אולי אדון אותו לגניזה. הדבר עולה לי בקושי, ואולי יהיה בו משום כופל ענין.

מה על דבר ‘קול העם’? ( ⁶⁴ ) הייתי שמח לו קיבל עליו פיכמן את עריכת ‘קול העם’, לו קיבל את זה בתור דבר קרוב אל לבו, למשל, כמו שקרובה אל לבו עריכת ה’מולדת‘. בעיני אני חשוב ‘קול העם’ הרבה יותר אפילו מה’מולדת’.

האמת אגיד, כי אני מצדי, לו היה הדבר תלוי בי, הייתי מוותר על ה’מעברות' ( ⁶⁵) בשביל ‘קול העם’… בנוגע ל’מעברות‘, הייתי רוצה לראות בו יותר קולות מתוך העבודה וחיי העבודה. לפי שעה אני רואה בו רק ספרות, שלא היתה נופלת בערכה בעיני, לו פגשתיה, למשל, ב’השילוח’. לא לירחון כזה התפללתי.

אולי אשלח לך בהזדמנות אחרת מה שכתבתי לענין ה’משביר'( ⁶⁶ ). הכל אמנם מתנגדים למה שאמרתי שם, אבל אני הייתי רוצה, כי אתה תעיין בדבר ותבקרנו. דעתי אני, כמובן, אחרת. לי נדמה, כי הדברים צריכים להיאמר, אבל איני עומד על דעתי. בין כה ובין כך אין אמונתי רבה בכוחם של דברים.

עתה אני כותב לך בעיקר לשם עניין אחר. צעיר אחד מהחדשים, מבני וינה, עושה רושם יפה מאוד, העירני על דבר ‘הצופים’ אשר בארץ־ישראל. הוא מאגודת ‘השומר’( ⁶⁷ ) אשר בגליציה, אבל ההבדל רב בינה ובין ה’הצופים‘. בכאב לב דיבר הצעיר הזה על האגודה הזאת האחרונה, שהיתה יכולה להיות אגודה כל כך יפה, מחנכת ומפתחת את הכוחות הצעירים, כמו אגודת ‘השומר’. אבל אין לה מנהלים ומדריכים והיא הולכת בדרך לא טובה. הוא התאונן לפני על אשר אין ‘הפועל הצעיר’, על אשר אין הסופרים, כמו למשל יעקב רבינוביץ, שמים לב כלל להסתדרות הזאת, המונה כשש מאות חבר; על אשר בכלל אין שמים לב לחינוך הדור הצעיר פה וגם בגולה. אני הבטחתי לו להעיר על זה את ‘הפועל הצעיר’ ואת י’ ר', – וזה מה שאני מקיים בזה. אין לי צורך, חושב אני, לדבר בזה הרבה: אתם הלא קרובים אל התנועה הזאת, ובוודאי יודעים ויכולים לדעת יותר ממני מה שיש לכתוב עליה. אני מוצא, כי דברי הצעיר בעניין זה נכונים מאוד, ויש צורך רב לכתוב ולחזור ולכתוב בעניין זה הרבה. על הדור הצעיר אפשר לפעול הרבה, בכל אופן יותר מאשר על הגדולים. מובן, אם לדבר אליהם דברים היוצאים מלב נאמן, אוהב וכואב.

ושלום לך, ושלום לפיכמן ולכל חברי המערכת. מה ברנר? התרחק לגמרי? שלום לו.

ידידך א.ד. גורדון

 

47. ליוסף אהרונוביץ    🔗

דגניה, אלול תרע"ט

יוסף,

רשמתי לך אילו מלים קודם שגמרתי בכתיבה לנקי מה שהזכרתי לך ( ⁶⁸ ), עכשיו גמרתי והנני שולחו לך. שים עינך עליו ולבך, מתח עליו מידת דין קשה, והגידה לי דעתך. לי אל תדאג, אם הדברים צריכים להיאמר – ואני חושב, כי צריכים – ייאמרו בזמן מן הזמנים, אולי בצורה יותר ברורה, בקשר לדברים אולי יותר עמוקים.

להדפיס את הדבר אני מרשה רק אם תמצאו בזה נחיצות חיונית, אבל עוד הפעם אעירך על ההגהה. צ"י בוודא מסר לך את גליון ‘הפועל הצעיר’ שנדפס שם ‘לבירור עמדתנו’. השמת לב לתיקונים שתיקנתי שם, למספר השגיאות שהיו שם? אינך יודע כמה זה גורם לי צער. כמעט שאני בוחר יותר שלא להדפיס מאשר להדפיס בשגיאות, הפוגמות כל כך.

חפצתי לדבר עמך דברים אחרים על ‘הפועל הצעיר’ (על ההסתדרות) ( ⁶⁹ ), אך… אולי, בפעם אחרת. אגיד לך רק, כי לפי השקפתי, לא למדה ההסתדרות כלום מהמשבר בקרב העובדים. עדיין היא נוהגת סלסול בעצמה, מין ‘אברכות משי’. מה שקלקל לה כל כך קודם. הן ההסתדרות הכללית הקודמת עבדה בעצם בפועל ובמעשה כולה ברוח ‘הפועל הצעיר’, ולו הבין את זה ‘הפועל הצעיר’ היה עתה ובעת האיחוד מצבו הרבה יותר איתן, אבל הוא נהג סלסול בעצמו… וכך הגיע הדבר למה שהגיע. צר מאוד, אם ‘הפועל הצעיר’ לא יעמוד על מה שיש לו לעמוד מעתה, אם לא ידע להתקרב יותר אל כל מי שעובד ולקרבו אליו, אם לא ידע להתקרב אל העם. עד כמה הוא מבקש קירבה כזאת, די כמדומה, להגיד כי א' קרא לי ‘רודף־שלום’ניק’, אבל לא זה, כמובן העיקר. אפשר לראות את זה ממקומות אחרים, וחבל!

ושלום לך, ושלום לדבורה.

ידידך א.ד. גורדון

 

48. ליעקב פיכמן    🔗

כ“ח אלול תרע”ט, דגניה

ידידי,

בוודאי ידועים לך מקרים כאלה, שדווקא בשעה שהיית רוצה לדבר או לכתוב למי שהוא ככל אשר עם לבבך, – דווקא אז אינך מוצא את הטון הרצוי, את הרוח הנכונה להביע בפשיטות את מה שיש לך להביע, מה שהיית לכאורה גם יכול להביע. רושם אתה את הדברים, העולים במחשבה, והדברים כאילו נאמרים כהלכה, – אבל יש איזו הרגשה, כי לא זאת הרוח, כי יש איזה דיסוֹנַנס שאין אתה תופסו.

כמקרה הזה קרני הפעם בבואי לכתוב אליך. חשבתי, רשמתי בלב גלוי ובדעה צלולה, – אבל לא עלה כרצוני. כמקרה הזה יקרני על הרוב, בשעה שאני בא להביע דבר מה מאותן הפינות, שהן לגמרי רשות היחיד שלי. ולא מפני שאני מפחד מפני הזרות שבדעותי, או שאני הולך בזה בדרך המסתתרים בשפריר חביון של הבדידות העליונה, אלא שאני רואה אז את עצמי כל כך רחוק ממהלך הדעות והרוח של הדור, עד שנדמה לי, כאילו אני חי בעולם שאינו שלי, ואין לי רשות לחוות דעה בענינים מאותו העולם, שאני אולי אינני מבינם, מפני שהם אולי סמויים מעיני רוחי. נשאר לי, איפוא, רק לבקש ממך סליחה על אשר לא עניתי לך עד כה, ולהבטיחך נאמנה כי יקרה לי קרבתך מאוד והייתי רוצה לכתוב לך ככל אשר עם לבבי, אולי בפעם אחרת.

ושלום וברכת שנה טובה לך, לבת־שבע ולכל בני ביתך מקרב לב,

ידידך א.ד. גורדון

 

49. אל מרכז ה’מכבי' בירושלים    🔗

[תר"פ]

האמת אגיד לכם, כי מכתבכם הביאני במבוכה. רחוק אני מאוד מענייני הסתדרותכם, ומה שאני יכול להגיד, מסופקני אם יהיה לפי רוחכם. ואני אין חפצי בשום פנים לגרום לכם אי־נעימות כל שהיא. למה? הן כוונתכם בוודאי רצויה. רוצים אתם בכל לב לעשות לטובת העם, ואם דעתי בדבר מה שיש לעשות, לא כדעתכם, כלום רשאי אני להטיל את דעתי עליכם? ומי יאמר, כי דעתי היא הנכונה?

נשאר לי, איפוא, רק להישאר עומד מן הצד כמו שעמדתי עד הנה. אבל הרי גם לא לענות על מכתבכם לא נכון, ואולי יש בזה גם משום גסות.

מה לעשות?

החלטתי לענות לכם, לחברי המרכז, במכתב פרטי, שלא בשביל הדפוס: במכתב פרטי אין רע, אם אכתוב מה שאכתוב.

יודע אני, כי הרעיון היסודי של הסתדרותכם הוא: ‘נפש בריאה בגוף בריא’. אבל אני שואל: איפה הוא הגוף, גופנו הלאומי? לפי שעה אני רואה רק עצמות יבשות, וכשאני שומע את הרעש והשאון אשר במחננו, נדמה לי, כי אני שומע את הרעש, ששמע יחזקאל בבקעה. אלא שהוא ראה, כי קרבו עצם על עצמו, ואני עוד מסופקני בזה. ואם גוף אין, הבראה זו מה עושה? או האמנם בהתעמלות ובספורט נברא את גופנו הלאומי?

יודע אני, כי בקרב עמים אחרים ישנן הסתדרויות להתעמלות ולספורט, והן, אומרים, עושות הרבה, ויש גורסים, עושות גדולות. אבל לאחרים הלא יש דבר מה: יש עם חי עם כל המתייחס לזה, – ומה יש לנו? היש לנו איכרים? או האמנם נצא חובת עם חי במה שנשלה את עצמנו ונראה ‘איכרים’ באלה הסוחרים בתפוחי־זהב, בענבים, בשקדים וכו‘, העשויים בידי בני עם אחר? היש לנו פועלים, בונים את בנייננו הלאומי ויוצרים את חיינו הלאומיים? ומה יש לנו? יש לנו בתי־ספר, המוציאים מדי שנה בשנה מאות תלמידים המחכים בכליוןעינים לשעה המאושרת, שיוכלו לצאת את הארץ וללכת ל’השתלם’, ואחרי כן? אחרי כן חלק גדול מהם בוודאי יישאר בחוץ לארץ, והשבים יהיו רופאים, מהנדסים, אגרונומים או מורים, אשר יחנכו לנו שוב דור של משתלמים, של’מביאים תועלת‘, ‘מעשירי’ העם ושל מבריאים את הגוף והנפש על ידי התעמלות וספורט, ומי יהיו איכרינו ועובדינו? שוב בני עם אחר. או הנקווה ל’פועלינו הטבעיים’, בעלי השרירים החזקים, הידים הגסות, שהם יבואו והם יעבדו? אבל הלא גם אותם ראינו וגם את רוחם אנו יודעים, ואת עבודתם לא ראינו עוד ולא נראה. הרי לא יותר טבעיים הם ‘פועלינו הטבעיים’ מ’איכרינו בוני הארץ‘. ומה יהיה בסופנו? ובכלל הייתי שואל את ההולכים ל’השתלם’, שהם בוודאי החברים הראשונים, בכל אופן, לא החברים האחרונים בהסתדרותכם: האם נאה ויאה הוא, האם כשר וישר הוא, כי בשעה שהעם ממש נלחם בשארית כוחו על חייו, על קיומו, בשעה של ‘אם לא עכשיו, אימתי’ של להיות או לחדול, יבחרו להם הכוחות היותר חיים, היותר צעירים, היותר רעננים שבעם, את העבודות היותר נקיות וקלות, המכובדות בעיני הבריות, ואת העבודות הקשות והגסות המפרכות את הגוף, יעזבו לאחרים ויצאו ידי חובת עבודה גופנית בהתעמלות וספורט? הלא תודו, כמדומה, כי להיות רופא, מהנדס, אגרונום, מורה וכו' ולעסוק בהתעמלות ובספורט, הרבה יותר קל ויותר יפה בעיני בעלי העבודות האלה עצמם, ועוד יותר בעיני הבריות, מאשר לעבוד כל היום במחרשה, במעדר וכו‘. וכמה מצעירינו העובדים היו מוכשרים גם הם ל’השתלם’ ולהיות בעלי מקצוע אינטליגנטי? הרוב הגדול בוודאי, אם לא כמעט כולם.

אינני בא להטיף מוסר, אבל אם לענות, הרי מוכרח אני לכתוב מה שאני חושב ומרגיש. או האם אסור לחשוב כך ולהרגיש כך? האם אני משקר או מגזים? האם אפשר לבלי לחשוב ולהרגיש כך למי שחושב ומרגיש, למי שרואה את אשר לפניו בחיים, בלי אמצעי, ואיננו יכול להסיח דעת ממה שאין להסיח את הדעת?

אני הייתי מבין התעמלות וספורט בתור הוספה לעבודה, בתור השלמה לעבודה או בתור הכנה לעבודה, אבל התעמלות וספורט בלבד בתור תנועה לאומית או בתור זרם מיוחד, שלא יביא לעולם את הנישאים בו לידי הכרת החובה לעבוד, בשעה שאנחנו נמצאים במצב כל כך קשה, כל כך מסוכן, אודה ולא אבוש: לאו מוחי סביל דא.

אם צריך אני לבקש מכם סליחה על דברי אלה, אני מוכן ומזומן לבקש. אבל אני מכבד אתכם יותר מכדי בקשת סליחה על דברי אמת, מושפעים מעצם החיים וצרכי עבודתנו הלאומית כמו שהם – חוששני, כי בקשת סליחה תעליב אתכם יותר. לפי מה ששמעתי על אודותיכם, הרשות בידי לחשוב ולהאמין, כי אני מדבר אל אנשים שיבינו לי, שיש להם לב להבין יותר ממה שכתוב כאן.

ושלום לכם וברכה, כי תמצאו את דרככם הנכונה, שאתם, מאמין אני, מבקשים באמת ובתמים.

א.ד. גורדון

 

50. ליעקב פיכמן    🔗

[תר"פ]

ידידי,

קורא אני את ה’מעברות', חושב עליהן – ואינני יודע לברר את יחסי אליהן. לא בערכן הספרותי אני מדבר, כי אם בערכן החיוני בשבילנו העובדים.

בעיקר הייתי רוצה לברר לך, מה אני מבקש בספרות עתית – ואולי לא רק בספרות העתית בלבד – בשביל מחננו העובד וגם בשביל אלה, שיש לקרבם אל העבודה, או, לפחות, אל רעיון העבודה. אולם אני הייתי רוצה שתבין לי, שתרד לא רק לסוף דעתי כי אם גם לסוף יחסי הנפש. בשביל כך לא די בהצעת תביעות ממין זה של ספרות, – בשביל כך צריך הייתי לברר את יחסי הנפשי אל דבריםשבספרות ושבשירה בכלל. והדבר הזה קשה לי לעשותו, קשה בייחוד, אולי דווקא מפני שאתה משורר ואני לא. קשה בכלל לברר, להאיר דברים שבנפש, שהרי לכל נפש הארה מיוחדת, קרני- X ⁷⁰ מיוחדות באורן, – על אחת כמה וכמה במקום שנקודות השרפה נמצאות בספירות שונות.

אולם דווקא בדברים שבנפש יש אשר מה שאין לו ביטוי, אין לו גםצורך בביטוי. הדבר תלוי בקרבת הנפשות.

אנסה לברר מה שניתן להתברר.

האמת אגיד לך, כי לפעמים או על הרוב נדמה לי, כי אין לי רשות לחוות דעה לא רק בעייני ספרות ושירה, כי אם גם בענייני החיים בכלל. נדמה לי, כאילו אני חי בעולם שאינו שלי, וכל מה שאני חולק עליו, כל מה שאני נושא אליו את נפשי, אינו אלא מין שגעון לדבר אחד. הן כך באמת חושבים רבים, – ומי יוכל להגיד, כי הצדק החיוני, הצדק המחויב מתוך עצם החיים, לא אִתם? כי מה הם החיים, החיים הציבוריים, שאנחנו שואפים לחדשם, אם לא חיי הרבים?

קודם כל אני יהודי מהדור הישן, ולא רק על פי חינוכי, כי אם גם על פי שורש נשמתי, על פי כל ישותי, מין שריד קדומים מאותם היהודים, שמנדלי־מוכר־ספרים מצא אותם בכסלון, בבטלון וכו' (אגב אורחא, שמנדלי, היהודי הפיקח, השיג בשלמות או כמעט בשלמות, את פקחנותם עם בת לוויתה ההזיה הטפשית ועם יתר הצדדים השליליים שלהם, שציירם באמנות רבה, ולא השיג אפילו בחצי שלמות את תהום נשמתם). ועד היום, אף על פי שאני היום רחוק מהחיים ההם ומהספרות העתיקה, אני מרגיש יותר קרבה נפשית אל החיים ההם (כמובן, כפי שנתרשמו בנפשי במשפחות יפות) ואל הספרות העתיקה: התנ"ך, התלמוד, המדרש, הזוהר וכו' – מאשר אל החיים בדור הזה (חוץ כמובן מחיי העבודה) ואל הספרות החדשה. אף על פי שאני בכל אופן קורא אותה, ויש לי עמה אולי גם יותר נקודות משותפות, שיתוף חיוני. ולא שאינני רואה את הצללים שבחיים ההם ובספרות ההיא, ואת הנגעים אשר בבית ישראל של הדור ההוא. אני רואה אותם לא פחות, אם לא יותר, מכל הרואים, כי אני רואה אותם מתוך עצם עצמותי. אבל היא הנותנת, הצללים – צללי; את נפשי הם מחשיכים, אבל אני רואה אותם לא לאורם של אחרים, כי אם לאורה העצמי של נפשי, לאותו האור, שהאירו בי אותה הספרות העתיקה ואותם החיים על פי אותה הספרות עם אותן הנפשות, שחיו אותם החיים. ומטעם זהגופו אין חלקי עם המתבטלים בפני אחרים ובפני אורם המזהיר, והמבטלים את כל עצמותנו מתוך היפנוז של התבטלות. כי עצם הצללים, במידה שאני רואה את כל עומק חשכתם לכל מראה עיני, מעידים לי יותר ממאה עדים על אור גנוז, החותר לבוא לידי גילוי, על אור גנוז (וגם גלוי, שאני, מבלתי היותי מהופנט, רואהו גם מצדים אחרים) לא פחות גדול מאורם המזהיר של אחרים. והנגעים – נגעי, שאני לא רק רואה אותם וכואב עליהם, – הם עצם מכאובי, עצם יסורי נפשי. והייסורים הנפשיים האלה גם הם שווים דבר־מה: אם הם אינם כשלעצמם כוח פעיל, הם בכל אופן כוח דוחף לפעולה. הם בעיקר שדחפוני לארץ־ישראל, והם שדחפוני אל העבודה – – –

(לא נגמר)

 

51. למנחם ברקוביטש    🔗

מנחם,

ג' מרחשוון תר"פ, דגניה

אתמול קיבלתי את מכתבך על ידי ה', ובערב כתבתי לך תשובה בעפרון וכך חשבתי לשלחו, אולם מאחר שהמכתב, באין הזדמנות, לא נשלח, אני כותבו עתה בדיו. יתר בהירות לא יזיק.

אין לי צורך, חושב אני, לבאר לך את פעולת מכתבך עלי, ועד כמה הוא הביאני במבוכה. הרגשתי את עצמי כאילו נדחף בכוח מתוך־תוכי לעשות דבר־מה. לפחות לנסות דבר־מה, – ואין לאל ידי. יותר מזה, מבחינה ידועה נדמה, כי הדבר כל כך קל לעשותו, אבל מי כמוני וגם כמוך יודע, כי לא הרי הדמיון, ואפילו המחשבה, כהרי המציאות.

יודע אני, כמדומני, את נפשך, כי על כן אינני יודע מה לענות לך, מה יש לענות בדברים בעניינים כאלה? לברר, לבאר, להאיר? כלום יש לנפש, לחיי הנפש, ביאור, בירור, הארה מבחוץ, שלא מתוכה?

נבוך אתה, – ומי אינו נבוך? שאלה קטנה אתה שואל: ‘מה חיי, למה אני חי?’ – ומי בעל נפש ומחשבה אינו שואל? ומי יודע לענות?

אמרתי לך בהיותך פה, כי ההבדל ביני ובינך הוא רק בהדגשה: על איזה חלק מהמאמר ‘על כרחך אתה חי’ כל אחד משנינו מדגיש. אתה מדגיש על ‘על כרחך’ ואני על ‘אתה חי’.

יש לי איזו הרגשה או איזו השגה עמומה שלפני ההרגשה, כי החיים, החיים הנפשיים בלי אמצעי הם העונים על כל השאלות והמיישבים את כל הפליאות והסתירות, הם המבארים והמאירים. מובן, כי את הדבר הזה אין לבאר ואין להוכיח, ואין צורך לומר כי אין למסרו לאחר, ובפרט שגם לבעליו עצמו אינו דבר קבוע ועומד איתן, כי אם כעין דבר של אינטואיציה, של השראה. אם יש לך רגע, שאתה חי חיים יפים, גדולים, עליונים – ורגעים כאלה, ויהיו מעטים מאוד, הלא ישנם בחיי כל אדם בעל נפש, – אז מורגש לך בכל ישותך, כי לא דבר ריק הם החיים, כי יש למצוא בהם אור עליון, אם האדם מבקש, ולעומת זה ברגעים של חיים לא יפים, יחשך לו לאדם עולמו בעדו, אם בעל נפש הוא.

רואה אתה בנפשך סערות, זוועות, חשכת תהום, והרי אתה נבהל, נרעש, נדהם. ואני רואה בזה עושר, עומק, תהום של נפשיות. אותו הנעלם, שאתה נתקל בו, שאתה תוהה עליו ושואל עליו, הרי היא ההויה העולמית, המשתקפת בנפשך בצורות, גוונים ומצדדים כל כך מרובים בעומק כל כך תהומי, עד שהיא מביאה אותך במבוכה, מטילה עליך אימה. ואתה שואל אותי: מה זאת? ואתה מבקש ממני, שאני אבאר לך את הדבר: אם זה שכל נעלם או נעלם עיוור, שאני אעשה לך חשבון מכל המבוכה של עושר בנפשך.

אבל חביבי, כל זה משתקף בנפשי באופן אחר לגמרי. אין זה אומר ביתר או בפחות עושר ועומק, אלא שהעושר והעומק, כמה שישנם, הם מבחינה אחרת לגמרי, ואיך אוכל אני לעשות חשבון עולם שאינו שלי?

זו הטעות, שהביאה ומביאה הרבה מבוכה לעולם – שחושבים, כי יש או כי יכול להיות חשבון עולם אובייקטיבי, כללי, שווה לכל נפש, באים גדולי המחשבה וכל אחד חשבון העולם בידו – חשבון העולם בהא הידיעה דווקא: כזה ראה וקדש! ובני האדם, שאינם פילוסופים, רואים את חשבונות העולם, השונים זה מזה וגם הסותרים זה את זה, ובאים במבוכה. רואים הם בזה רק תעתועי הדמיון וביטול כל חשבון עולם ואינם רואים את העושר והעומק שבדבר, את כל עומק עשירותה של נפשר האדם.

בכל נפש משתקף העולם באופן אחר, בנוסח אחר, ויותר שהנפש עמוקה ועשירה, יותר עמוק ועשיר נוסח ההשתקפות הזאת. חשבון העולם אינו בעצם אלא פירוש לנוסח ההשתקפות הזאת. כל אדם, אם בעל נפש הוא ובמידה שהוא בעל נפש, יש לו לפי זה חשבון מיוחד עם החיים והעולם. כל תוכן חייו, כל יצירת חייו וכל אור חייו אינם בעצם אלא עשיית החשבון הזה, ההולך ומתחדש ומתרחב ומתעמק, לפי מידת התחדשותם, התרחבותם והתעמקותם של חיי בעל החשבון, שעשיית החשבון, מצידה, מחדשת, מרחיבה ומעמיקה אותם לפי מידתה. העדר החשבון הזה מביא לידי מבוכה נפשית ולידי הרגשת ריקניות.

אולם פה יש שוב להיזהר מטעות, כשאומרים ‘חשבון עולם’, חושבים חשבון בהגיון, חשבון מוחי, ושוכחים, כי פה מבוקש בעצם דבר נעלם, דבר שאין ההכרה תופסתו. ההכרה אינה יכולה להקיף את החיים ולא להשיג את עומקם, כי החיים יתירים על ההכרה גם בהיקף וגם בעומק. החיים נובעים מעצם ההוויה העולמית האין־סופית בלי אמצעי. תפקידה של ההכרה הוא רק להאיר באורח הגלוי את החיים מצדם הגלוי, שעל ידי כך נברא מקום לפעולת האור הנעלם של החיים. את זה אפשר להביא לידי ביטוי גם בדברים,בסדר ידוע, בשיטה, ובזה אפשר להיעזר במידה ידוע בחשבונותיהם של אחרים, אבל לא זה העיקר, והעיקר הם החיים.

מכל מה שעובר בנפשך יכול אתה לראות, כי בעיקר חסר לך לא אור שכלי, כי אם אור נפשי, אור של חיים. אדם בעל נפש קשה לו או אינו יכול – הכל תלוי בעומק הנפש – לחיות חיים שאין בהם רעיון, שאינם מוארים באור עליות, ואת האור העליון הזה מבקשים כל המבקשים: מבקשים שכל נעלם בעולם, בעצם ההוויה העולמית, מבקשים אלוהים. וכשאין מוצאים, שהרי אין למצוא בשכל הגלוי את השכל הנעלם, אין למצוא בשכל מה שנעלם מהשכל, באים לכלל דעה כי אין מה לבקש, כי הטבע עיוור וכו'. אבל מאין אותו הצורך לבקש, אותו הצורך החיוני, העמוק והתקיף בעצם החיים, באור עליון, בשכל נעלם? ומאין ההכרה גופה, הגוזרת כי הכל עיוור, רק היא פקחית? הלא הכל בא ממקום אחד, מאותו הטבע העיוור!.

רואה אתה, כי ההבדל לא כל כך פשוט וחלק, אפילו אם תהיה אלף פעמים חכם וגיבור, כופר בעיקר ובכל מה שאין השכל תופסו. אין בני אדם נותנים חשבון לעצמם, כי על השאלה העולמית, הגדולה והעמוקה לאין סוף: מה היא ההוויה העולמית הזאת? מאין היא? מי בראה? מה היא סיבת הסיבות, עילת העילות? היש דעה בעליון? וכו' וכו‘, – כי על השאלה רבת הצורות והגוונים לאין סוף הזאת היא בעצם, קודם כל, שאלת האדם על עצמו, על הכרתו וה’אני’ שלו. מאין הכרה זו, היודעת לשאול כל כך הרבה, להכיר כל כך הרבה, בשעה שהכל, כל מה שהיא מכירה, שגם היא גופה יצאה משם, לכאורה עיוור, ומאין ‘אני’ זה הדורש בכל תוקף החיים אור עליון באותם החיים שהוא חי, בשעה שבאותם החיים לכאורה רק חושך ואפלה? מה אני, למה אני? מה חיי, למה הם חיי? ורק מפה, בדרך המחשבה העקיבית או בדרך הנפשיות העקיבית, הקודמת לכל מחשבה, בא האדם לכלל שאלה: מה היא ההוויה העולמית, מה סיבתה וכו' וכו'.

הווה אומר: קודם כל מבקש האדם או על האדם לבקש את השכל הנעלם לא בעולם האובייקטיבי, כי אם בעולמו הסובייקטיבי. את השכל הנעלם שבנפשו עליו קודם כל לבקש, כי מה שנפשו מבקשת בעיקר הם הם החיים בצלם אלוהים, חיים גדולים, אנושיים־קוסמיים, חיים לאין סוף. השכל הנעלם האובייקטיבי, העולמי מתחייב, במידה שבא לידי גלוי השכל הנעלם הסובייקטיבי, בא לידי גילוי בחיים, בחיים מבוקשים, עליונים, ולא מתוך חקירה מוחית. הלא הוא הדבר האמור למעלה, כי רק ברגעים של חיים גדולים כאילו נגלה לו לאדם ממרומים או מתוך תהום נפשו, כי לא דבר ריק הם החיים וההוויה.

כל ברייה חיה, פרט להאדם, מידת הכרתה מתאימה בדיוק למידת חייה. היא מכירה רק את גופה ואת מינה מה שצריך לה לקיום גופה ומינה, – ואת זה היא חיה בשלמות. לפיכך חייה שלמים, והאדם מכיר עולם ומלואו, – וכמה הוא חי? לא יותר, אם לא פחות ממה שחיה כל ברייה חיה. כי מה שהוא מוסיף מדיליה – בחיים הרגלים של רוב בני האדם הכתוב מדבר – אינו בעיקר אלא גידולי התאוות הטבעיות לבטלה וסיפוק אותם הגירויים לבטלה: אכילת מאכלים יקרים, כלומר אכילה לשם אכילה, מילוי התאווה המינית לשם התאווה, תלבושת לשם התהדרות וכו' וכו' או במלים אחרות: מה שהוא מוסיף אינו אלא חיים לקויים. והנפש החיה דורשת את תפקידה. במידה שההכרה מכירה יותר, הנפש שואפת לחיות יותר, לחיות מה שההכרה מכירה, זאת אומרת לחיות אל מעבר לגבול חייה הפרטיים והמיניים, להיות לתוך החיים העולמיים, שההכרה מגלה ומאירה אותם לה. וכשהיא מוצאת חיים במידה זעומה ועוד יותר מזה, כשמגישים לה תחליף של חיים, חיים לקויים, היא מרגישה ריקניות, מרגישה במידה שהיא עמוקה ועשירה.

חיים חדשים ואדם חדש (כי באין התחדשות האדם, אין התחדשות החיים), הנה מה שהנפש מבקש, חיים, כמו שאמרתי במקום אחר, של התמזגות החיים האנושיים בחי העולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית.

מה צריכים להיות החיים החדשים ומה האדם החדש? גם את זה אין לבאר בדברים, – החיים יבארו. רק דבר אחד צריך להביא בחשבון: אין חיים חדשים ליחיד, לפרט, באין חיים חדשים לכלל, חיים ציבוריים חדשים, ביתר דיוק, חיים לאומיים חדשים, ואין אדם חדש באין עם חדש. על זה צריך לעמוד עמידה נכונה. אם מבקשים אנחנו מה שמבקשים באמת ובתמים, גם בזה המבוכה גדולה. מעמידים את היחיד נגד הכלל, רואים ניגוד או גם סתירה בין תביעות היחיד ובין תביעות הכלל, ואין רואים את האחדות שבדבר, אינם רואים כי העומק והעושר, ריבוי הגוונים והאורות שבחייו ובנפשיותו של היחיד באים מהכלל ושבים אל הכלל. אבל גם את זה אין לבאר בדברים למי שלא עמד ואינו רוצה לעמוד על זה מתוך החיים.

כללו של דבר: עד כמה שאני יכול לשפוט, עד כמה שהכרת אדם אחד יכולה לשפוט על נפשו ועל חיי של חברו, עליך לא להתבודד ולהתרחק מן החיים, כי אם להיפך, להיכנס לעומק החיים, לעומק חיינו, ההולכים ומתייצרים, ולהשתתף ביצירת החיים. יש לך כוחות נפשיים, כמה שיש, והם דורשים את תפקידם. ויש לך מקום להשקיע את הכוחות, להשקיע לא על פי שבלון, כי אם ככל אשר תורה נפשך המבקשת, – נסה לחשוב בזה, ולעשות בזה, להפנות לכל צד את תשומת לבך. מי יודע? אולי זו הדרך היותר קרובה למצוא את עצמך. צריך אתה לדעת, כי כוחותיו היותר חשובים של האדם אינם באים על הרוב לידי גילוי ואינם נראים לבעליהם, אלא מתך העבודה בהם ובמידה שיש צורך בהם. אין נפשיותו של האדם מתגלה לו לעצמו מכל צדדיה ולכל עומקה אלא מתוך עבודת החיים, ולא מתוך חיטוט וניקור מוחי או דמיוני.

מובן, כי אינני קובע מסמרים ואינני מטיל את דעתי עליך. הלא מראש הגדתי לך, כי את חשבונך אין בכוחי לעשות, כי אין בכוח אדם לעשות את חשבון נפשו וחייו של חברו. העיקר – בקש חשבון, בקש חיים ואל תתייאש! אחת אוכל להגיד לך, כי בכל לבי הייתי מוכן ומזומן לעשות כל מה שבכוחי בכדי להיות לך לעזר, בכדי לגלות לך קו אור כל שהוא.

כתוב!מה שצריך לעשות, ואפילו לבוא אליך, אם יש צורך – אעשה. רק התעודד וחיה חיים ממש, כמו שיש בכוחך לחיות! אל תחשוב את עצמך לחולה רוח, כי מחלתך היא מחלת דורנו, מחלת הכמישה, ואולי מחלת המעבר מחיים של רקבון לחיים חדשים, לחיים של חיים.

שלום לך, שלום אמת!

א.ד. גורדון

 

52. לש. פרלמן, עורך ‘הארץ’, ירושלים    🔗

[טבת תר"פ]

אדון נכבד,

בא אני לכאורה בתור מאשים, – והנה, אני כאילו מרגיש צורך לבקש סליחה: כל כך לא נעים לי כל הענין.

אבאר לך, כבקשתך במכתבך, את מעשי התמוה בעיניך, אם כי בעיני תמוהה תמיהתך, אחרי אשר נתת לי די מקום לעשות מה שעשיתי. אתחיל ממה שהביאני לכתוב את המאמר שכתבתי.

מלפני חודש וחצי בערך דנו ב’הארץ' בשאלת העבודה העברית השביתות וכו'. השעה נראתה לי שעת כושר להעמיד את שאלת העבודה העברית, כהלכה, ולשם כך כתבתי את המאמר. כוונתי היתה לעורר את המתייחסים אל השאלה בכל הרצינות הדרושה לדון על השאלה מכל הצדדים ולכל עמקה, להגיד מה שיש להגיד בעד וכנגד עד שיתבררו ויתלבנו הדברים. חשבתי, כי השקלא והטריא הזאת צריכה להיות דוקא בעתון כללי, על קרקע נייטרלי, שאין שם מקום לנטיות לשום צד, אבל יש מקום לאובייקטיביות גמורה. לצורך כך, חשוב היה, כמובן, כי המאמר יודפס תיכף, בעוד השאלה עומדת על הפרק או לפחות בעוד לא נמחה כליל הרושם שהיא השאירה, יודפס, אם אי אפשר בגליון אחד, לפחות בשנים־שלושה המשכים תכופים בזה אחר זה. מלבד זה התניתי תנאי, שהמאמר יודפס בלי כל שינויים והשמטות. אינני סובל טשטוש בצורת דברי ואפילו לשבח. סגנוני הוא סגנוני, ואם אינו די מגוהץ או די עברי טהור על פי המלה האחרונה של ‘הארץ’ או של המטהרים הרשמיים, לא איכפת לי. אני אינני מבקש את זה. אני מבקש בעיקר בהירות, קלות, שטף, טבעיות, חיים. וכשעומדת לפני ברירה בין אופן ביטוי עברי טהור, אבל לא די קל וחי, ובין אופן ביטוי לא כל כך פוריסטי, מוּרשה אפילו רק על פי המקובל, ועם זה קל ודי חי, אני תמיד בוחר באופן ביטוי שני. בתנאי כזה, בתנאי מפורט קודם למעשה, כי המאמר יודפס תיכף ובלי כל שינויים והשמטות נמסר המאמר לידך, אדון נכבד. הברירה היתה בידך, כמובן, לבלי להסכים לזה, אבל אתה, לפי שמסר לי אהרונוביץ, הסכמת, הסכמת לפני קראך את המאמר והסכמת גם לאחר שקראת אותו, ורק הוספת כי התור להדפסתו יגיע בעוד ימים אחדים. אנחנו, כמובן, חשבנו כי ‘ימים אחדים’ פירושו שנים־שלושה, עד חמישה ימים בערך.

והנה עברו כשלושה שבועות, עד שהמאמר זכה לראות אור, וגם זה לא בהמשכים תכופים, כי אם למקוטעין. מלבד זה חלו בו, לתמהוני, השמטות ותיקונים, וביניהם תיקונים כאלה שלא היה בהם צורך אפילו לדעת הפוריסטים היותר רשמיים. למשל, בעצם ההתחלה נדפס: ‘סבורני, כי כדאי לאדם…’ במקום: ‘כדאי, חושב אני, לאדם…’ האם ביטוי כזה אינו די עברי (בכלל – באיזו רשות? הרשות היתה בידך לבלי לקבל את המאמר, אבל מכיון שקבלתו על מנת שלא להשמיט ושלא לשנות בו כלום, איזו רשות היתה לך לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו?) בשנים־שלושה מקומות נשתבשה הכונה. למשל, אני כתבתי ‘הטלת דעות דמגוגית’ בלשון יחיד, כי התואר מוסב על ‘הטלת’, ההטלה היא דמגוגית ולא הדעות אשר בעיקר אינן דמגוגיות כלל. ונדפס דמגוגיות בלשון רבים, כאילו הדעות הן דמגוגיות. ובמקום שמדובר בסכנה הנשקפת לנו מה שאנחנו בעבדנו בערבים כאילו מוסרים להם בידינו את זכותנו על הארץ וכו‘. אם יימסרו הדברים בצורה כזו יטשטש כל הרעיון שהיה בהם. העיקר הוא כי על ידי כל זה ניטל מהמאמר כל כוחו לשמש מעורר לברר את השאלה ככל הדרוש. איחור זמן גרם, כי על הפרק כבר עמדו שאלות אחרות, ושאלת העבודה כבר עשתה רושם כדבר שלא בזמנו, וההדפסה למקוטעין עוד הוסיפה להחליש את כוחו של המאמר. בכלל עלי עשה הדבר רושם, כאילו המאמר נדפס רק לשם קוריוז, כאומר: ראו, בני אדם, איזו השקפה קוריוזית על העבודה יכלה להיות בקרב העובדים. ומאחר שבעיני אין כאן קוריוז כלל, מאחר שבעיני הדבר חשוב מאוד, ומצד שני, מאחר שאינני סובל טשטוש בצורת דברי, על כן מצאתי לנכון, בבוא לידי הגליון קס"ב, שחסר בו המשך דברי, לטלגרף להפסיק את הדפסת המאמר, וחשבתי, כי כדאי, באין ברירה, לשוב להדפיס את המאמר בצורתו הראשונה ובגליון אחד ב’הפועל הצעיר’. אולם אני קבלתי את הגליון קס"ב רק בערב, כי עובד אני לפי שעה במקוה־ישראל, ורק למחר הלכתי ליפו ושלחתי טלגרמה, ובאופן זה אחרתי.

האמת, אגיד לך, כי בתחילה עלה בדעתי לתבוע אותך למשפט סופרים (חשבתי לבחור בפיכמן, מ. סמילנסקי ואהרונוביץ, וקויתי כי גם אתה היית מסכים לבחירה זו). המשפט היה צריך לברר את הדבר משלושה צדדים: א) אם כך צריך עורך עתון להתייחס אל הבטחתו. ב) אם היתה באמת נחיצות להשמיט ולשנות, אם משום שהיו במקומות שחלו בהם ההשמטות והשינויים חטאים לדקדוק או לרוח הלשון או לנימוס או לטעם, או שהיו שם דברים לא רצויים מטעם פוליטי (פחדנות או חשדנות פוליטית אינה טעם פוליטי, במקום שהדברים צריכים להאמר בכדי להראות על הסכנה הפוליטית האמיתית). ג) אם כך צריך עורך עתון הגון להתייחס אל שאלה כל כך יסודית כשאלת העבודה העברית, שבעצם בירורהוהארתה יש כוח חינוכי כל כך חשוב. בתור פיצוי היתה משמשת הדפסת פסק הדין ב’הארץ'.

מבחינת האתיקה הספרותית היה אולי כדאי להביא את הדבר למשפט. משפט כזה היה יכול לשמש כעין דרישה, כי בין העורך והמשתתפים בעתון יקבעו יחסים יותר אחראיים מהנהוגים עד היום. אולם משפטים בכלל אינם לפי רוחי. די לי מה שלמדתי מהמקרה כזה – כי לא לי לכתוב ב’הארץ' האריסטוקרטית.

כי על כן אני מוסר את דיני לך. על יסוד דברי אהרונוביץ אני חושב אותך לאדם הגון, ועל אדם הגון אני סומך. אם גם אתה תלמד דבר־מה מהמקרה כזה ותעמיד את העתון על גובה של עתון הגון באמת, של עתון מחנך, – והיה זה לי הפיצוי היותר הגון.

בכבוד

א.ד. גורדון

 

53. ליעקב פיכמן    🔗

ה' שבט תר"פ, מקווה־ישראל

קיימתי: קראתי את דבריך ‘על החינוך’, והנני מרגיש צורך להגיד לך מלים אחדות.

מובן, כי לא הרעיונות עיקר, כי אם השאיפה, והשאיפה בתור פנייה ראשונה לצד זה, מבטיחה לי הרבה, ובפה מלא אוכל לאמור: זו הדרך: התורה והעבודה (התורה באותו הבן הרחב והעמוק וגם השירי, החי בנשמתנו, שעלינו, בני הדור החי, רק לחדשו, להרחיבו, להעמיקו ולהרימו עוד ביתר שאת). אני מעולם לא ציירתי לי ולעולם לא אשלים עם הרעיון, כי העובד צריך להיות עם־הארץ או בוּר, למשל כאיכר הרוסי. זה מחיר יותר מדי גדול בעד העבודה, וערך רוחני שצריך לשלם בעדו מחיר כזה, איננו ערך רוחני כל עיקר. המדע ובכלל הדעת היא עושר גדול; רכוש, כוח ואור, אשר גם המחשבה, השירה והיצירה זקוקות להם, במידה מרובה – ולשלול את זה מהעובד, הרי זה אומר לרוששו במקום שהוא בא לבקש עשירות בכל המובנים הרצויים.

לפיכך, כשעמדה על הפרק שאלת האוניברסיטה העברית בירושלים, עניתי אמן בכל כוחי, בכל לבי ונפשי, נגד דעת רבים מחברי, שענו על השאלה בשלילה גמורה. ונימוקי היה: אם האוניברסיטה תמשוך את כוחותינו הצעירים מהעבודה – כי עתה אוי ואבוי לעבודה כזאת, שבין כך ובין כך אין לה שום ערך ואין בה שום ממש. וגם לאוניברסיטה אין שום ערך באופן כזה. האוניברסיטה צריכה לקרב אל העבודה, להאיר עליה אור חדש, כמו שהעבודה צריכה להכניס רוח חדשה, רוחחיים ויצירה לאוניברסיטה. רק בתנאי כזה, חשבתי, רק אם מהאוניברסיטה ילך אדם לעבוד ביתר עוז וברוח יתירה, רק בתנאי כזה נברא תרבות עברית חדשה באמת.

חלומי הלך עוד הלאה מזה, אבל זה היה, כמובן, חלום רחוק, אשר האמנתי אמנם כי איננו בגדר הנמנע וכי בזמן מן הזמנים יתקיים. והנה באת אתה והראית לי, כי החלום איננו כלל כל כך רחוק. אם דעתך תתקבל על לב המורים, אם רוחך זו תחיים, הרי אנחנו עומדים על דרך זו המבוקשה. רחוקה וקשה אמנם הדרך, – אבל כלום הרוחק והקושי יבעתונו?

כן ידידי, רוח חיים חדשה, שאין אנחנו יכולים עתה אפילו לשער את כוחה ואת אורה, היתה נכנסת גם להוראה ולחינוך וגם לעבודה, לוא היו שני המחנות האלה, מחנה העובדים ומחנה המורים, מתאחדים למחנה אחד עובד עבודת הגאולה והתחייה. ואני נותן את ידי לך ולחבריך בדעה וברוח בשמי, ורשאי אני, כמדומה, לאמור גם בשם חברי בעבודה וברוח (אם כי אין לי מהם, כמובן, כוח־הרשאה): הבה, אחים, נעבוד יחד את עבודתנו האחת!

ושלום וברכה, כי תצליח בדרכך החדשה או, כי נצליח בדרכנו!

א.ד. גורדון

 

54. לדגניה    🔗

אדר תר"פ

רואים אתם, אני לא הבטחתי לכם לכתוב מן הדרך – והנה אני כותב עוד מלפני הדרך ( ⁷¹

כידוע לכם, נסעתי ברכבת ביחד עם פ' מבן־שמן. הוא סיפר לי על חייו ועבודתו, בפרטות מרובה צייר לי כמה הוא עובד, הוא ואשתו ובניו ובנותיו, ואיך סידר את משקו ואת ביתו. הוא לא קיבל שום קרדיטים ותקציבים, ובכל זאת הסתדר באופן היותר טוב, דווקא מתוך שלא סמך על אחרים, כי אם ביקש הכל בעבודתו העצמית ובסידורו העצמי. ביקש – ומצא – – –

לא אוכל להגיד, כמה מן הדיוק היה בציורו (בעיקרו אישרוֹ לי אחר כך צ', ואמר, כי זאת היא משפחה מצוינה מבחינת העבודה והסידור של המשק והבית, וכי יכולה היא להיות למופת מבחינה זו). אבל עלי עשו דבריו רושם. הרבה חשבתי בזה – ומחשבות מעציבות. בשעה זו, שהכל עומד בקרבנו על קרדיטים ותקציבים, שכולנו, אפשר כמעט לאמור, חיים על ‘קיצבה’ ומדברים הרבה על עבודה עצמית ועוד דברים יפים כאלה– והנה לך יהודי בלי טענות יתירות על אידיאליות, שלא דיבר כי אם עשה הכל בלי קרדיטים ובלי תקציבים!

כמה, כמה – חשבתי – צריכים אנחנו כולנו לפשפש במעשינו ! – – –

ביום הששי ירדו מהאניה צעירים חדשים, כולם ‘צעירי ציון’, מדברים עברית ועושים רושם יפה. ביניהם, בחור אחד מחברי הועד שלהם, ל', שהיה לפני המלחמה בארץ ישראל ושהה איזה זמן בדגניה. הם מתכווונים להיכנס בימים האלה להסתדרות ‘הפועל הצעיר’. מספרם, אומרים, עולה יותר מששים איש.

אולי מכאן תבוא רוח חדשה, מטהרת, מחדשת ומאחדת איחוד חי וקיים!

ושלום לכם. ראו אל תהינו לקדוח, ובכלל, לחלות בלי רשיון ממני! ושלום לחברי הקבוצה הצעירה ( ⁷² ). יהיו נא הם מה שאנחנו צריכים להיות ואשר כל־כך קשה לנו! – – –

א.ד. גורדון

 

55. לרחל ⁷³    🔗

לְכִי בִּשְבִילֵךְ

עָלֹה תַעֲלִי

אִיש אַל יַעַצְרֵךְ,

אַל יֹאמַר: עֲלִי!

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ

יֵאוֹר לָךְ הַיוֹם

וְהִנֵה אַת אֵינֵךְ

בּוֹדֵדָה בָּמָּרוֹם.

 

56. ליעל גורדון    🔗

[דגניה, סיון תר"פ]

יעל,

– – אין לך להצטער כל כך אם חשדתי בך בנטייה ל’אחדות העבודה'. כלום אני חושב את אנשי ‘אחדות העבודה’ לבוגדים או לאנשים גרועים? אני חושב אותם לטועים, וכמובן, יש גם להם רשות לחשוב אותנו, המתנגדים להם, לטועים. ומה שמרגיז בהם הוא, שהם כל כך בטוחים, כי כבר מצאו את האמת ואת הטוב, עד כי מי שאינו הולך בדרכם הוא או מטומטם מוח ולב או בכלל אדם גרוע או שניהם כאחד. זהו צמצום, אם לא יותר מזה. אגיד לך: לולא הצמצום הזה, לא היה קשה כל כך למצוא דרך להבנה הדדית ולעבודה משותפת.

שלום לך וברכה!. כתבי.

אביך – אהרן דוד

 

57. לשמואל ודבורה דיין    🔗

תר"פ

שמואל ודבורה,

קבלתי את מכתבם וקראת את דבריכם על הרצאתו של ביסטריצקי. אבל על פי זה בלבד אינני יכול, כמובן, לדעת עד כמה הוא קרוב לי בדעה. בדרך כלל אני אינני גורס: ‘אירופה ואנחנו’ – אני גורס: ‘אנחנו’. אין לי עסק באחרים ואינני אוהב להתמודד עם אחרים, להעריך את עצמנו על פי ערכם של אחרים, בין לשלילה ובין לחיוב. מה לי להתעמק בחקירות, אם גרועים אנחנו מאחרים או טובים, אם ישנן בנו מידות שישנן באחרים או אינן! אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות, לחיות מתוך עצמנו כמו שאנחנו יכולים לחיות, לשאוף לחיים עצמיים, ליצירה עצמית, להעלות את עצמותנו למעלת עצמות עליונה.

העיקר מה שאני בא לכתוב לכם הוא על מצבכם אתם בשעה זו, לענות על דברי המרירות אשר במכתבה של דבורה. אני יודע את נפשכם, יודע עד כמה קשה המעבר מחיים של עבודה בתוך הטבע לחיי עיר ⁷⁴, מחיים של חיים, לחיים של עמל ורעות רוח. אבל יודע אני גם זה: כי כל חיים פה הם חיים, כי בכל חיים יש למצוא חיים מבוקשים, יש למצוא אור החיים וגם נעימות החיים, אם האדם יודע לחיות, וזה העיקר. לא החיים האובייקטיביים מעלים את החיים כי אם הסובייקטיביים. ואל זה אין בני אדם שמים לב כראוי, אם כי הם לכאורה ידועים את זה ומבינים, תולים הם תמיד את הקלקלה של חלייהם במקום, בדברים אובייקטיביים. בקבוצה, במושב עובדים, באנשים שעליהם לחיות עמהם או בקרבתם, בעוד שהם מכניסים את הקלקלה בעצם נפשם, ביחסם הנפשי אל הדברים האובייקטיביים ואל האנשים וכו'. למשל, אתם ביפו יכולים ללמוד דברים נחוצים לכם מאד בחיים, ביחוד אַת, דבורה, יכולה ללמוד הרבה עברית ולך נחוץ ללמוד הרבה והרבה, או את עוסקת בסידור מכתבים⁷⁵ . ובשליחתם לתעודתם: כמה רגעים טובים יכולה את להמציא לבני אדם, אם תסדרי את הדבר כהלכה! וכמה זה שוה! וכן הלאה והלאה. אלה הם דברים קטנים, אבל החיים מורכבים מרגעים ומדברים קטנים, ודוקא את הדברים הקטנים צריך לדעת לחיות, – וזה עושה את החייםלגדולים. לקח טוב תוכלו לקבל במצב זה בשביל חייכם בעתיד. אם תלמדו ותבינו את השעור כהלכה, תדעו אחרי כן למצוא חיים מבוקשים, אם במושב עובדים או בקבוצה או בכל אשר תחיו.

ושלום לכם וברכה.

ידידכם א.ד. גורדון

 

58. למערכת ‘הפועל הצעיר’    🔗

סוף תר“פ או תחילת תרפ”א

למערכת ‘הפועל הצעיר’, יפו

להתרעם על אשר הדפסתם את רשימתי ( ⁷⁶ ) ב’הפועל הצעיר' אין, כמובן, מקום, אבל יש מקום להעיר על עניין אחר, אשר אתם, כנראה, לא שמתם אליו לב.

עוד בהיותי בירושלים הגדתי לאחדים מכם, כי, לפי דעתי, יש עתה צורך מיוחד בכלי־מבטא מיוחד בשביל הארגון החדש שנוצר ( ⁷⁷ ). חפצתי לשם כך להתראות עם עורכי ‘הארץ’ וגם להציע את הדבר לפני הוועד הלאומי. אבל, כידוע לכם, לא עלה בידי לא דא ולא הא.

והדבר חשוב מאוד ונחוץ מאוד. כלי־מבטא מתאים, זאת אומרת, חי, יודע את תפקידו ונאמן לתפקידו, היה יכול להפיח רוח חיים בכל הארגון וגם בוועד הלאומי. לפי דעתי, חייבים אנחנו כולנו, כל אלה שהשתתפו ומשתתפים ביסוד הארגון, לעזור ליצירת כלי־מבטא כזה, ולפי שעה, מאחר שאין לראות אפשרות קרובה לייסוד עיתון חדש – להחזיק בעיתון ‘הארץ’ ולהשתדל להביאו לידי השלמות הרצויה. אני חושב, כי גם אתם חייבים להשתדל בזה לפי כוחכם.

המחשבות האלה הביאוני לנסות דבר לפי כוחי. אני אמנם אינני סופר מהיר ואינני מרבה לכתוב, אבל, חשבתי, אולי אכתוב מזמן לזמן, ויהי לעתים רחוקות.

לשם כך כתבתי את רשימתי. זה היה הנסיון הראשון, הצעד הראשון, אשר, אם היה עולה יפה, היה אולי נותן לי אפשרות לצעוד הלאה. עתה נפסק החוט, ואינני יודע איך לקשרו שוב. אולי תוכלו אתם לתקן את הדבר? ומתוך כך אולי תמצאו מקום להתעניין יותר בכל העניין הזה ולהשתדל לעשות מה שיש פה לעשות.

שלום וברכה,

ידידכם א.ד. גורדון

על ועידת האיחוד אני חושב בדאגה – – – חוששני, שזו תהיה ועידת פתח־תקוה במהדורה שניה, במהדורה הרבה יותר גרועה ויותר קשה ל’הפועל הצעיר‘, יען אשר המכריעים לצד ‘אחדות העבודה’ יהיו הפעם לא ‘חברים’ מהגדוד האמריקני והלונדוני, כי אם חברי ‘החלוץ’ ו’השומר’ ( ⁷⁸ ) מהבחורים היותר מעוּלים שבגולה. אינני יודע אם יש לעשת דבר־מה, אבל כדאי לחשוב על זה. יותר מכל אני מתירא מפני – פשרות ומפני פוליטיקה. הלואי שאטעה! אני לא אהיה שם, כמו שאמרתי קודם. למה? לעזור לא אוכל, כי אינני פוליטיק, והנצחון, כפי שיש לראות, יהיה גם על צד הפוליטיקה.

הנ"ל

 

59. לנתן ביסטריצקי    🔗

[תרפ"א]

לנ. ביסטריצקי – שלום,

הרעיון על דבר קובץ לצמחונות הוא בוודאי רעיון יפה, אלא שיופיו תלוי, כמובן, ברוח הקובץ ובתכנו וגם ברוח קוראיו. אלה, אשר הצמחונות היא בשבילם יותר מסתם אי־אכילת בשר, בוודאי זקוקים לבירור עניינה מכל צדדיו ולכל עמקו וגם לחילוף דעות ומערכי לב בין החברים. ישנן הרבה והרבה שאלות, הרבה והרבה קושיות, הדורשות בירור וליבון. הצמחונות, אם להתייחס אליה ברצינות הדרושה, הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים, והעולם בפועל ובמעשה. אותו יחס חדש, שאנחנו מבקשים בעבודתנו, בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים.

העיקר הוא, איפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. היחס הרגיל אפילו בקרב הצמחונים הוא לפי שעה לא כאל דבר שבחובה מוחלטת, שבתביעה אנושית יסודית, כי אם אל איזה לוקסוס רוחני או כאל איזו מידת חסידות. מורגש משהו של אי־טבעיות וממילא – גם משהו מן המגוחך. אפילו לאמור בפשיטות: ‘אני צמחוני, אינני אוכל בשר’ כמו שאומר אדם למשל ‘איני אוכל בצל או שום’ וכדומה, על הרוב מתקשים. כאילו יש בזה במקצת משום יהירות או משום אי־טבעיות.

בעצם, לעמקו של דבר, כך הוא היחס הרגיל אל כל מה שיש בו משום חידוש החיים מיסודם (כלום אל העבודה, למשל, היחס הרגיל אינו כך?), אלא שכאן, בצמחונות, הדבר יותר בולט, יותר גלוי היחס החדש.

ובאמת היחס אל הצמחונות, זאת אומרת בעצם, בשורה האחרונה, היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים שלתועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מהם הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת וכו' וכו' – וטביחת בעלי החיים ואכילתם! ובאמת איזה הבדל יסודי, אנושי־קוסמי בין אכילת בשר בהמה ובין אכילת בני שבטו (את בני שבטם גם אוכלי אדם אינם אוכלים), ואוכל בשר בהמה אוסר על עצמו גם אכילת בני מינו, אבל לא יותר. ברור בעיני, כי אוכל אדם פיקח היה יכול לבטל ולהפוך למגוחכות את טענותיו של מי שהיה בא להראות לו את עוותתו, באותו ההגיון ובאותן ההוכחות מן החיים, שבשרנים פיקחים משתמשים בהם בכדי לבטל ולהפוך למגוחכה את הצמחונות.

עד כמה יש בביטול הצמחונות מעומק רגש הצדק, מעומק היחס אל החיים בכלל, מראה בייחוד טענה אחת מהיותר רגילות בפי הבשרניםומהיותר נמרצות בעיניהם. אומרים: הרי גם הצמחים חיים, נמצא שגם הצמחונים ממיתים ואוכלים דבר שיש בו חיים, ומה יועילו איפוא, בתקנתם?

שני דברים קטנים יואילו הטוענים כך לשכוח או לבלי לראות. ראשית, אנחנו על פי גופנו יכולים לשפוט, כי אופן ההרגשה של הצמח, אם יש בו הרגשה, אינו כאופן ההרגשה של החי: אינו מרגיש כאב כמו החי. גם בגופנו יש צמחים: השערות, אשר בגזזנו אותן איננו מרגישים שום כאב. שנית, אנחנו רואים, כי הצמח בעצמו מכין מתוך עצמו דברים לאכילת בעלי החיים: המיץ המתוק בשביל הרמשים, המועילים להפראתו, והפירות בשביל אוכלי הפירות גם כן לצורך ההפראה. הפירות הרי נועדו כולם על ידי הצמח בעצמו רק בשביל שייאכלו על ידי בעלי החיים, בכדי שמתוך כך יפלו חרצניהם באיזה אופן שהוא על הקרקע במקומות שונים. בכל אופן כל זמן שאנחנו מתנהגים באכזריות כל כך בהמית עם בעלי החיים שאנחנו רואים אותם חיים ומרגישים ממש כמונו, עדיין מוקדם קצת לדרוש שיגיעו רחמינו אל הצמח, שאין אנחנו רואים אותו בכך. בטענה כזאת נגד הצמחונות במצב ההשגה החיונית של האדם כיום יש יותר משמינית שבשמינית של קלות ראש, אם לא פשוט צביעות. ואם בזמן מן הזמנים יגיע האדם למדרגת השגה חיונית כזאת, שיראה וירגיש בצמח ממש מה שאנחנו רואים ומרגישים בחי, אז, מלבד שגם אז ישארו לו עוד הפירות וכדומה, שהצמח בעצמו נותנם לו לאכילה, הנה יש לקוות, כי אז ימצא לו דרך להתפרנס במידה מרובה, אם לא בכל, מן הדומם.

בכלל, איזה צדק ואיזו אמת ואיזה רגש אנושי אתה מוצא בבני אדם ביחס לבעלי החיים? אין לי צורך להרחיק עדותי, די להתבונן מקרוב. מי משלנו, ואפילו מן הצמחונים, לא יגחך במקצת, כשתראה לו, שהוא יושב לו בבית או בצל, אוכל ושותה או סתם משוחח שעות, ובהמת הרכיבה או העבודה שלו עומדת קשורה או רתומה בשמש הלוהט או בקור וגשם, ומתג הברזל בפיה? או אם תראה לו, באיזה אכזריות הוא גוזל מהדבורים את הדבש, שהן עמלו עליו כל כך? או ייכנס מי שנפש חיה לו אל האורווה באמצע הלילה. אחרי יום עבודה, שגם אז אין לבהמות שוםחופש התנועה, שום מנוחה טבעית, חיה, חפשית, וישמע את האנחות הבהמיות, האנחות אולי היותר עמוקות, של הבהמות, ויראה את פניהן, או מבטן, את תנועותיהן המיואשות גם כן באופן בהמי. אז אולי ידע לשפוט, ואלה הרי הם משלים קלים אחדים מאלפים, שמצויים בהם מעשי אכזריות הרבה יותר קשים. ומי ישים לב לזה? מי לא יגחך מתוך פיקחות יתירה, כאשר תעירו על כך?

מהו היחס הזה אל בעלי החיים? אדרבה, יאמר כל בעל נפש באמת ובתמים מה זה? האם לא טמטום לב? האם לא חוסר יכולת חיונית לחיותלתוך נפש החי? ואותו הטמטום, אותו חוסר היכולת לחיות לתוך נפש השני אתה מוצא גם בכל היחסים שבין בני אדם, אלא שכאן הדבר מכוסה במסווה של נימוסיות, של יחסים מסורים ומקובלים. רוב היחסים בין בני האדם הם יחסים של תורה וקבלה, אם תרצה, של מוסר ואסתטיקה, אבל לא יחסים של חיים, של שפע חיים, העובר את גבול הפרטיות של ה’אני’המצומצם ומשתפך לתוך כל מה שחי והווה. אם באמת ובתמים אנחנו באים לחדש את החיים, – את זה אנחנו באים קודם כל לחדש, ואם את זה לא נחדש – לא חידשנו כלום, את היחס החיוני הזה אנחנו מבקשים בעבודה, בפעולות, בחיוניות של רוחנו ושל כל ישותנו; את שפע החיים הזה אנחנו מבקשים בהתקרבותנו אל הטבע, אל מקור החיים, ובשאיפתנו להשתתף עמו בחיים, בעבודה וביצירה.

יחס חדש, יחס של צדק, של אמת, של נפשיות אל בעלי החיים הרי זה על פי האמת, מבחינה עליונה, אנושית־קוסמית, יחס חדש אל כל החיים, אל כל המצוות העליונות, שהאדם מבקש בחיים: אל הצדק, אל האמת, אל האהבה וכו' וכו‘. הרי זה שחרור החיים האנושיים מצמצום במין, כמו שכל מידה עליונה היא קודם כל שחרור החיים מצמצומם באיש, ב’אני הפרטי’. זאת אומרת, מצד אחד – קנה־מידה חדש, גדול, אנושי־קוסמי לכל המידות האנושיות, ומצד שני – אופק חדש לרוח האנושית, לחיים האנושיים. הרי צריך שיהיה ברור, כי אין תיקון לחיים האנושיים בצמצומם אם באיש או במין: תיקונם בהתפשטות לתוך חיי העולם לאין סוף, מצמצום החיים, – צמצום כל המידות העליות, טשטושם, סירוסם, ריסוקם, זיופם.

מכאן – אותו טמטום הלב והמוח ביחסים שבין בני האדם, כנזכר למעלה, המגיע לפעמים, בהערכת אותן המידות ואותם היחסים עד לידי טמטום מדעת, לשם תכלית עליונה, כמעט הייתי אומר עד לידי גאוניות, כי מה היא בעצם, לעמקו של דבר ולאמיתו של דבר, ההטפה לטשטושה או לצמצומה של מידת הרחמים באיזו צורה שהיא לשם גידול טיפוס אנושי עליון ( ⁷⁹ ), ואיזה שם לקרוא לה, אם לא טמטום גאוני? כאילו צמצום החיים, המונח בהכרח בצמצום מידת הרחמים באיזו צורה שהיא, הוא הקרקע המוכשר לצמיחתו ולגידולו של טיפוס אנושי עליון! או כאילו צמצום החיים באישיות, ותהי בעלת נפש רחבה כרוחב חללו של עולם ועמוקה מני ים, אינה צמצום החיים האנושיים־הקוסמיים בכלל!

אבל הרבים, אפילו בקרב הצמחונים, הרואים כך את הדבר? הרוב הגדול רואה את ההתחדשות בסדרי חיים חדשים, בצורות חיים חדשות, זאת אומרת, באותם החיים ובאותם היחסים אל החיים, שהתחדשותם תלויה בסדרים ובצורות, אבל לא בהתחדשות עצם החיים מיסודם ובהתחדשות רוח האדם מיסודה. די להתבונן בוויכוחים הנלהבים והקנאים לצורת התיישבות זו או אחרת: לקבוצה, למושב עובדים, לקבוצה גדולה, לקומונה, לגדוד עבודה, די לשמוע את טענותיו, נימוקיו והוכחותיו של כל צד מהמתווכחים, המעמיד את כל החיים דווקא על הצורה החביבה עליו ביותר, – בכדי לראות עד כמה גדול עוד המרחק מכאן עד אותו היחס אל החיים, המחייב את הצמחונות חיוב מוחלט. האמת היא, כי כל אחת מהצורות האלה יכולה להיות טובה, אם תהיה בה רוח חיים, אם תצמח מתוך שפע חיים, ויכולה להיות גרועה, אם תהיה נבובה או נפוחה (ומי בעל נפש ומחשבה, המבקש חיים חדשים, ולא צורה, שתחדש את החיים, יוכל להחליט, כי כל החיים של כל העם והאדם צריכים לעמוד רק על צורה אחת?) בכל אחת מהצורות האלה ישנם צדדים חיוביים וצדדים שליליים. יען מה? יען אשר מעמידים את הכל על הצורה ומעלימים עין מהעיקר, מהתוכן, אין פלא לפי זה, כי דווקא בצורה, שרואים אותה, כאילו היא היותר שלמה, ממהרים יותר להתבלט הצדדים השליליים, במידה שהצורה מרכזת את כל עבודת המחשבה והרוחב ה בעצמה, ובאותה המידה היא מסיחה את הדעת מהחינוך העצמי ומהתיקון העצמי, מבקשת יחס חדש אל כל מה שיש לאדם יחס אליו, משחרור החיים מצמצומם בחוגים או בצורות.

כללו של דבר: אם להתיחס אל הצמחונות ביחס הרגיל, המתואר לעיל, מסופקני, אם כדאי להתחיל בהוצאת הקובץ. חוששני כי מתוך הקובץ יהיה נודף באופן כזה, במקצת או בהרבה, אותו הרוח, הנודף מתוך חברות צער בעלי חיים ידועות, שרוב חבריהן הן גבירות מפונקות, שאינן יודעות מה לעשות בזמנן הריק, שיללת חתול או כלב פצוע מביאה אותן לידי התעלפות, אבל אין רגשנות יתירה זו מונעת אותן מאכילת בשר בעלי חיים שחוט או הרוג, או מראות במחזה של עשיית משפט מוות בבן־אדם, או מהושיב בכלא עגלון עני, המפרנס היחידי של משפחות העלובה, על הכותו את בהמתו העלובה כמוהו. אבל כדאי וכדאי לברר את היחס הנכון לאלה, השואפים ליחס כזה. ואם את זה מבקשים הוגי רעיון הקובץ – וצריך לחשוב, כי כן הוא – ואם יש חוג קוראים, שזוהי תביעת נפשם, – בוודאי אין לך דבר נחוץ מהוצאת הקובץ, יש ויש מה שדורש בירור ושבירורו עשוי לשפוך אור חדש על החיים, שאנחנו נושאים את נפשנו אליהם.

בכלל קשה לנו עתה, ביחסים המסחריים בין בני האדם, ביחסים העומדים על החשבון הפרטי – האישי, הלאומי, המעמדי, המיני – ולא על החשבון הכללי, האנושי ­–הקוסמי, – קשה לנו עתה לָמוד את כל עומק ההתחדשות שביחס חדש אל בעלי החיים, אבל את העומק הזה צריך להביא בחשבון, במקום שבאים לברר את היחס המבוקש, הדבר הזה צריך בעיקר להיות לעינים בעריכת הקובץ.

בידידות רבה אני דורש לשלום הוגו ברגמן ונתן חפשי.

ושלום לך וברכה

ידידך א.ד. גורדון

N.B.

לכתוב בשביל הקובץ אינני רואה בי לפי שעה יכולת, וכל עוד אינני יודע את טיבו של הקובץ, והעיקר – את יחס קוראיו אליו, אינני מוצא בי גם רצון מיוחד. אבל אולי אפשר להשתמש לצורך הקובץ במכתבי זה, אם בשם ‘מתוך מכתב פרטי’ או בשם ‘מכתב אל המערכת’ או בשם אחר, שתמצאו למתאים ביותר, אבל דעו לכם, כי אני מוסר את הדבר לגמרי לרשותכם, ולא אראה שום עלבון בדבר, אם תמצאו את המכתב לא ראוי לכך. בעניינים כאלה, בכל מה שאני כותב בשביל הדפוס, אני דורש תמיד יחס של מידת הדין ולא של מידת הרחמים או של כבוד, ועוד להיפך, ביחס אחר, לא של מידת הדין, אני רואה עלבון.

לשינויים ולתיקונים אני, כמובן, אינני מסכים, אם לא שתראו לי על מה שדורש תיקון, שאני בעצמי אתקן על פי דרכי.

אם המכתב יודפס, אבקש להשגיח על ההגהה שתהיה מתוקנה כל צרכה.

אני מטיל ספק בדבר, אם מכתבי ראוי לבוא בקובץ, בעיקר מפני שאינני בטוח, כי בשביל רוב הצמחונים לא תהיה השקפתי יותר מדי רחוקה או גם מוזרה. רואה אני, כי גם בעניינים יותר קרובים אין השקפתי כל כך קרובה בשביל הרוב (למשל, הנוסחה ‘עם עובד’ והרעיון על עם־אדם אין קולם נשמע בין הקולות המרובים, ברובם בעלי גוון לגמרי אחר, על דבר עבודת חיינו, כאילו הם עדיין תחת האופק, או כאילו הם פשוט דברי בטלנות), אבל שם אין המרחק בולט כל כך, דווקא מפני שהדבר יותר מורכב ויותר עמוק. ומצד שני, אינני רוצה לעמוד על דעתי, כי באופן כזה לא כדאי להוציא את הקובץ, שהרי יכולה להיות גם דעה אחרת. באופן כזה, כדאי לי יותר לחכות עד שיצא הקובץ, ואז אראה ואשפוט. ואם יש מקום להשקפתי, אוכל להשתתף בקבצים הבאים.

 

60. ליוסף אהרונוביץ    🔗

דגניה, אדר א' תרפ"א

יוסף,

במאמרי על ‘האיחוד’ נפלו טעויות, אבל על שני דברים אני חושב לא למותר להעיר.

הבאתי את הכתוב: ‘והאיש משה ענו מאוד מכל האדם’, והנה בדפוס חסרה המלה ‘מאוד’. בציטטה זה עושה רושם לא יפה.

שנית, אני כתבתי: ‘עינינו תלויות לאחרים’ ובדפוס משום מה נכתב: באחרים. הפועל ‘תלה’ במובן ‘אבהענגיג זיין’ קישור אמנם בבי"ת. אבל פה מובן אחר לגמרי. פה המובן כמו עינינו נשואות, אלא שבמלה ‘תלויות’ מתבטא יתר מסירות ובטחון. הפועל ‘תלה’ במובן זה בא בביטוי: ‘כי לך לבד עינינו תלויות’.

בכלל אני נזהר מאוד בקישורים, אלא שיש קישורים שאני מתקשה בהם, מפני שאיני מוצאם מפורש בתנ"ך או במקום אחר, ובזה אוכל אולי לפעמים לטעות.

זה מזכיר לי, אגב אורחא, שוב את הצורך ב’האוצר' של פין.

אולי לא למותר להוסיף עוד דבר על כינויי הקנין. אני, עד כמה שאפשר, נזהר מלהשתמש במלת הגוף ‘שלי’, ‘שלך’ במקום כינויי הקנין, כמון שנהוג אצלנו בדיבור וגם בדפוס. אני על הרוב משתמש באופן ביטוי זה רק במלים מורחבות הרכבה של סמיכות, למשל: ‘ספר התורה שלי’ וכדומה, שכינוי הקנין נותן פה מקום לטעות. אינך יודע, אם ההדגשה היא פה על ‘התורה’ או על ‘הספר’. במובן הראשון אני כותב: ‘ספר של תורתי’, וכן בכל כיוצא בזה. לפיכך אני מתיר לעצמי להשתמש גם במלים זרות בכינויי הקנין. אינני רואה ניגוד לרוח השפה בכתבי, למשל, ‘סוציאליסטינו’. כמדומני, כי כך יותר נכון, יותר עברי מאשר ‘הסוציאליסטים שלנו’. אם אנחנו משתמשים בשפתנו במלה ‘סוציאליסט’ הרי אנחנו נותנים לה זכות אזרח, וצריכה להיות חוקה אחת לה ולכל המלים בשפה. ואם לא – הרי זה אומר כי אין להשתמש בה בשפתנו. איננו רואה שם הגיון לחייב אחרת.

[אין חתימה]

 

61. לתלמידות ביה"ס היהודי לבנות בברלין    🔗

כ“א אדר ב' תרפ”א, דגניה

אל תלמידות בית הספר היהודי לבנות בברלין

ילדותַי!

על פי הצעת י' כ' אני כותב אליכן מבלי להכיר אתכן פנים אל פנים, כותב כאל ילדות, בנות־אדם ויהודיות קטנות.

הן, הִנֵה שואלות אתן לארץ ישראל, אף כי אינכן מכירות אותה. הן, הנה מתעניינות אתן בחיינו אף כי אינכן יודעות אותם. אות הוא, כי יש איזה קשר חי בלתי נתפס, איזה מיתר רועד נעלם ביניכן ובין ארצנו וחיינו. אותו הקשר ישנו גם ביני וביניכן, ילדותי!

כותב אני אליכן מהארץ, שאתן רואות רק בחזון, ובלשון, שאתן יכולות רק לחלום עליה. אבל הארץ היא ארצכן והלשון ­ לשונכן, ארץ נשמתכן ולשון נשמתכן, הן תדברנה אליכן גם מבלי דעתכן אותן. הן תדברנה אליכן מתוך נשמתכן.

ומה אכתוב לכן? – השתדלנה להיות מה שאתן יכולות להיות, ורק מה שאתן יכולות להיות. תהי כל אחת מכן היא עצמה, רק היא עצמה, – זה די, זה הכל. אתן תגדלנה, תדענה לחשוב מחשבות, תדענה להעמיק לחשוב. אז תראינה, אז תבינינה, כי אין יהודיה יכולה להיות בת־אדם שלמה מבלי היות יהודיה שלמה, כמו שאין גרמניה יכולה להיות בת־אדם שלמה מבלי היות גרמניה שלמה.

אז, כאשר תגדלנה, כאשר תתעורר נשמתכן לרקום את חלום חייה, כאשר תבוא מחשבתכן לחשב את חשבון עולמה, – אז תמצאנה בנשמתכן דברים, אשר לא תבינינה אותם. אז תראינה על לוח לבכן חרותים דברים בכתב ולשון, אשר לא תדענה לקרוא אותם.

וקשה יהיה לכן הדבר, אשר לא תדענה את עצמכן, וביקשתן פשר דבר ולא תמצאנה מנוח.

וביקשתן לדעת, מה חברותיכן הגרמניות, הגם להן קרה כדבר הזה? והנה הן, בעלות הנפש והמחשבה אשר בקרבן, תבארנה לכן: אמנם כן, יש גם בנשמתנו דברים, אשר לא הכל ברור לנו בהם, ויש גם על לוח לבנו חרותים דברים בכתב ולשון ישנים נושנים. אבל יש לנו מפתחות למצוא ביאורים לזה. הרבה ביאורים אנו מוצאות בגיתה, בשילר וביתר הסופרים והמשוררים הישנים והחדשים; הרבה בלותר וביתר אבות הכנסיה; הרבה ב’ניבלונגן' וביתר אגדותינו הלאומיות, וכן הלאה. וניסיתן גם אתן למצוא באורים כאלה, אבל – לשוא! לא זה הכתב, לא זאת הלשון ולא אלה הדברים.

ופניתן אל הגדולים, אבל מהן תשמענה דעות שונות. האחד, למשל, יאמר לכן: ‘הדברים הם שריד קדומים, דברים, אשר עבר זמנם, דברים בטלים, אשר אין להם היום כל ערך, והכתב הוא כתב חרטומים, לא יצלח למאומה, אשר לא כדאי לטפל בו. אני פיניתי מנשמתי את כל ההבל הזה והכנסתי במקומו דברים חדשים, יפים, מזהירים. ואת הכתב המוזר מחקתי מעל לוח לבי, וכתבתי מה שיש לו ערך היום בכתב חדש וברור, מאיר עינים. עתה הכל ברור לי וטוב לי’.

אולם השני, אדם יותר חכם ויותר בעל נפש, יגיד לכן אחרת: ‘אמנם גם אני עשיתי כן, הוצאתי את הישן מפני החדש, אבל – לשוא, נשמתי אינה קולטת את החדש: החדש אמנם מזהיר, אבל מונח כאבן מעמסה, בלי חיים ותנועה, והנשמה ריקה. והכתב החדש על הלוח אני קוראו רק בפי, – הנשמה אינה יודעת לקראו. הנשמה יודעת לקרוא רק מה שכתבה הנשמה, והנה אני למדתי הרבה חכמה ודעת, ונשמתי – עם־הארץ, בּוּר’. והרבה יהודים יש היום, משכילים, דוקטורים, פרופסורים, סופרים, משוררים, אשר נשמתם – עם־הארץ. אינה יודעת כתב ולשון, את הכתב והלשון של עצמה. והנה היא, נשמתם, כאילו עשירה – והיא ענייה; כאילו מלאה – והיא ריקה.

אז תזכרנה את דברי, כי לשון נשמתכן היא הלשון, אשר אני כותב בה אליכן, היא עברית.

למדתן עברית, ולמדתן את ספר הספרים, את התורה, הנביאים והכתובים בעברית, ולמדתן עוד ועוד ולא תדענה שָבעה. כי כל אשר תוספנה ללמוד, כן ייפתחו לפניכן שערי נשמתכן לרוָוחה וכן תוספנה דעת לקרוא את החרות על לוח לבכן.

אז תיפָקחנה עיניכן וראיתן, כי לא דבר ריק הוא נשמתכן היהודית. עולם מלא תמצאנה שם: גנים ופרדסים, יערות וערבות, הרים ובקעות, יַמים ותהומות, שמים עם כל צבאם, אף מכרות זהב, כסף ואבנים טובות וגם הרי געש. אבל… עולם אשר היה ועולם אשר יהיה, אולם לפי שעה העולם כאילו עומד, ואורו קטן וכהה, ושוב תבואנה במבוכה.

וחקרתן ודרשתן ושאלתן את פי האגדה, והיא תגיד לכן, כי יש לנו אור גנוז ונפלא, אשר אם יאיר – והתעורר בנשמתנו היהודית הכל לחיים, ונגלו ונראו בה עולמות חדשים וחיים חדשים, אשר לא שערנו ואשר לא היו עוד לעולמים, – אבל איפה גנוז האור ואיך למצאו? האגדה מדברת ברמזים. סוד…

אבל הנה נודע הסוד לצעירי הדור, מתוך נשמתם הסובלת נודע להם הסוד, כי האור גנוז בארץ ישראל, ועל ידי עבודה רבה וגדולה יש למצאו, ולא בפעם אחת ייגלה ויאיר, כי אם לאט לאט, ניצוצות־ניצוצות, ייגלה וייראה ויאיר הלוך ואור.

והנה הם באים, הצעירים והצעירות, לבקש את האור ואת החיים ואת העולמות החדשים.

ובאתן גם אתן, ילדותי!

והיה כאשר תבואנה, והבאתן בגופכן בריאות שלמה, כוחות גופניים רעננים, ובנשמתכן תבאנה חיים עשירים גדולים ועמוקים, כוחות נפשיים כבירים, ולשון בפיכן – כולה שירה.

ושלום וברכה לכן, ילדותי!

ידידכן הזקן א.ד. גורדון

 

62. ליוסף שפרינצק    🔗

דגניה, ל“ג בעומר תרפ”א

יוסף,

תסלח לי, אבל אני מוכרח להגיד לך את האמת. מכתבך לב' עשה עלי רושם קשה ומעציב מאד. הפרעות והרציחות ( ⁸⁰ ), כנראה, בלבלו לגמרי את מוחכם והיכו אתכם בתמהון לבב. אתה כותב על דבר ועד דיקטטורי ועל הקמת שאון, התעוררות בקרב עובדינו. כלום לזה אנחנו זקוקים עתה? כלום להגברת כוחנו ‘לפָנים’ ומעל השטח אנחנו זקוקים עתה? כפי הנראה, החינוך הסוציאליסטי לא עבר לבטלה גם עליכם, חברי ‘הפועל הצעיר’. נתתם לחוג את האחד במאי בשם ההסתדרות הכללית. באיזו רשות? ההסתדרות הכללית איננה הסתדרות סוציאליסטית, כי אם מקצועית. על זה עמדתם, חברי ‘הפועל הצעיר’ כל הזמן, – וכשהגיע הדבר לידי מעשה, לא יכולתם עמוד. ועתה אתם מדברים על דבר ועד דיקטטורי ועל הקמת רעש, – ממש סוציאליסטים כשרים בתכלית הכשרות. גם הסגנון נעשה סוציאליסטי.

מה נתחדש? כלום לא ידעתם, כי כל מה שאנחנו בונים עומד על הר געש, כי אין בטחון כלשהו משום צד? כלום הדברים לא נאמרו קודם, בעוד מועד? או כלום חשבתם, כי אלה הם רק פרזות, הגזמה? כל הזמן רוצים במחננו להשיא אותנו, כי התקוממות הערבים נגדנו היא רק מעשה אפנדים בורגנים, כי ההמון העובד, הוא אתנו. אבל אנחנו צריכים לדעת ברור, כי הערבים כולם הם נגדנו, ויעשו כָל אשר בכוחם להחריב מה שאנחנו בונים וגם להשמיד את כולנו, עד כמה שזה יהיה בכוחם. אנחנו זקוקים להגנה עצמית, אבל קודם כל לכוח הגנה פנימי, ולא לדיקטטורה ולכל אותם האמצעים, העלולים רק להחריב אותנו מבפנים על ידי העמדת פנים של גבורה מבחוץ, כמו שהם החריבו ומחריבים אותנו תמיד בכל מקום ובכל זמן.

כמדומה, שהמכות שהוכינו צריכות היו, לפחות עתה באיחור זמן, ללמד אותנו פרק בהלכות חינוך עצמנו, עד כמה אנחנו זקוקים עתה לחינוך פנימי, עמוק ויסוד, עד כמה אנחנו צריכים לפתח בקרבנו את הגבורה האמיתית, היודעת להגן ולא להינקם, ולא להרעיש עולמות. נגד מה שצריך למחות – נמחה, אבל גם כן בגבורה ולא ברעש ולא בצעקנות.

כמובן, אינני יכול לסדר עתה את מחשבותי בעניין זה, וגם אין צורך. אתם תבינו לרֵעי. אני רק חשבתי לנחוץ להעיר אתכם בשעה קשה זו, שלא קשה לבוא בה לידי תמהון לבב.

ושלוםלכם. חזקו ואמצו! אל יפול רוחכם, אבל אל תוציאו את רוחכם לבטלה. בקשו גבורה בפנים, בעומק נשמתנו ולא בחוץ, לא ברעש.

ידידכם היודע את נפשכם ומברככם בגבורה עליונה.

א.ד. גורדון

 

63. לב' כצנלסון⁸¹    🔗

יום ג' ט“ו סיון תרפ”א, דגניה

דוב,

צר לי, כי רק ברגע זה האחרון, כשעה או פחות לפני הרכבת, עלה בדעתי הרעיון לכתוב לך. אינני יודע, אם יעלה בידי להביא לידי ביטוי מה שאני רוצה להגיד לך ובצורה מתאימה. אני ממהר, וממילא אין לי המנוחה הדרושה.

חושב אני, כי תפקידכם הרציני ירומם אתכם, חברי המשלחת, מעל כל מפלגתיות, על כן אני כותב אליך.

אני מצייר לי את תפקידכם לא רק בתור שליחים לעורר את העם באמריקה וביתר הארצות לבוא לעזרת בניין הארץ באמצעים כספיים. אני חושב, כי תפקידכם הוא הרבה יותר רחב ויותר גדול: תפקידכם הוא לעורר תנועה לאומית ואנושית בקרב היהודים בארצות הגולה גופן; כמובן, לזרוע את הגרעין של תנועה כזאת. אני שולח על ידי ברץ רשימה⁸² אשר מתוכה תראה את הרעיון היסודי, אבל אינה דומה רשימה לפעולת בני אדם חיים.

לעורר בכל ארצות הגולה תנועה של עבודה, של עבודת האדמה, של תשובה אל הטבע, של תחיית הדיבור העברי לא רק בארץ ישראל, כי אם גם באותן הארצות גופן, – הנה הרעיון היסודי. אתם יכולים לפעול הרבה מאד במובן זה, אם הרעיון הזה יהיה בעיניכם עיקר.

פה בא בַרַץ ואומר, כי הוא ממהר אל הרכבת. אני מוכרח לגמור. אם תרצה, אם תכתוב לי, אבאר לך את דעתי יותר.

לפי שעה שלום לך ושלום לכל המשלחת והצלחה במשלחתכם!

א.ד. גורדון

 

64. ליוסף ברץ    🔗

דגניה, ט“ז סיון תרפ”א

יוסף,

שכחתי לאמור לך, כי במסרך את רשימתי⁸³ למערכת ‘התורן’ התנה תנאי קודם למעשה, כי ברשימתי לא ישונה, לא ישמט ולא יתוקן כלום. יכולה המערכת לא לקבל את הרשימה, אבל אם תקבל אותה, תדפיסה כמו שהיא.

שכר סופרים, כפי שאמרתי לך, אינני מקבל, ואם המערכת תרצה לשלם, תוכל למסור את הכסף לאיזה מוסד לתרבות העברית. גם את הכסף בעד הרשימה שנדפסה כבר⁸⁴ זה שנשלח על שמי ואני לא קיבלתיו, יכולה היא למסור לאותו המוסד.

חפצתי להוסיף מלים אחדות על תפקידכם אמריקה ובכל אשר תהיה שם, אבל אין המלים באות או אין הרעיונות באים ברגע זה. אעירך רק, כי עצם הרעיון שהבעתי לך, אם כי לא בשלמות, הוא לפי דעתי נכון; שאתם צריכים לאמץ את כל כוחותיכם לזרוע את הגרעין הראשון בכל אשר תהיו שם. את עצם הרעיון הלא תפסת, ואם הוא קרוב אל לבבכם, ואם תחשבו בו הרבה ואם תרצו הרבה, – תוכלו לפעול הרבה. היזהר רק שלא לתעות מן הדרך, מדרך העבודה והחיים, אל דרך הפוליטיקה, איזו פוליטיקה שהיא ובאיזה שם שתיקרא.

תאמר שום לצבי־יהודה ולחנוך⁸⁵. גם לכל העוסקים בתחייתנו, בתחיית הרוח. השפה והתרבות העברית, שיהיה לך עסק עמהם, אני שולח על ידך את ברכתי שלום, אם כי איני מכירם.

תאמר שלום לב' כצנלסון ולמאניה שוחט.

ידידך א.ד. גורדון

 

65. ליוסף ברץ    🔗

דגניה כ“ב סיון תרפ”א

יוסף,

מחכה הייתי עד שיכתוב מנוח, אבל מרים הציעה לי לכתוב במכתבה, והנני כותב.

העיקר, מה שהייתי רוצה להגיד לך הוא: חזק ואמץ! ראיתי כי אתה מסופק בכוחותיך, מהסס עד לידי חולשה, ואני אומַר לך: בספקותיך כוחך, אך אל חולשה! ומי צריך לעשות דבר מה חשוב, אם לא מי שמרגיש את האחריות בכל ישותו? טוב, שאתה אינך בטוח עד לידי טמטום, ככל האגיטטורים, אבל לא טוב שאתה מסופק עד לידי חולשה. אל תירא! נקוט בידך את הכלל הישן והנאמן: דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אני יודע את זה מן הנסיון. דבריך הפשוטים והנאמנים יפעלו על היהודים האמריקאים, השקועים במ"ט שערי ביזנס, יותר מדברי הנואמים היותר מהוללים, היותר תיאטרליים.

חפצתי להוסיף עוד מלים, אבל עוד מעט יבואו לקחת את המכתב אל הרכבת.

שלום לך וברכת הצלחה שלמה.

ידידך א.ד. גורדון

 

66. ליוסף ברץ    🔗

צפת, ה' תמוז תרפ"א

יוסף,

כפי שאתה רואה, הנני בצפת, בנאות קיץ. כך כנראה נגזרה גזירה, כי גם אני אהיה ‘פריץ’.

כמה שאני חושב במצבנו הקשה, אני מתחזק בדעה, כי צריך לשלוח אנשים אל הגולה, וטוב כי הלכתם. אבל העיקר הוא לא הכסף, צריך לעורר את העם אשר בגולה, את כל העם. ארץ ישראל לא תהיה לנו כל עוד אין עם ישראל. כל עוד אין עם ישראל חי אלא בפינו, בשירה אשר בפינו. העם הערבי תובע את זכותו בקולות, בצעקות, בפרעות, בשערוריות. כמה שזה מכוער מבפנים, אבל מבחוץ זה עושה רושם. עם ישראל שותק, יותר נכון, את עם ישראל אין רואים כלל, הוא כאילו איננו במציאות. ואם אפילו אנחנו מוחים, יותר נכון עורכים מחאות, איזה ממש יש בהן? הלא יודעים אנחנו, איך עורכים מחאות. וכמה מיני מחאות אתה מוצא אצלנו? גם חברת ‘כל ישראל חברים’ מוחה, גם ‘אגודת ישראל’ מוחה, ולו אפילו באנו כולנו לכלל דעה אחת, והיינו כולנו מוחים בפה אחד, גם אז אין לזה ערך מיוחד, כי אין זה אלא מחאה בפה או, במובן היותר טוב, תביעה בפה. העם הערבי הוא עם חי עם כל האטריבוטים של עם חי, ולפיכך כשהוא משמיע את קולו, ואפילו בצורה לא יפה, הרי זה קול העם (הטענה כי רק אפנדים מקימים שאון, אינה עושה רושם מיוחד. סוף סוף, על פי האמת, לא רק האפנדים נגדנו). ואנחנו? באים בתביעה, בתביעת זכותנו על ארצנו ההיסטורית, והתביעה צודקת, לא קשה להוכיח את צדקתה בהוכחות נמרצות, איתנות כאיתני עולם. אבל איפה התובע? איפה העם?

בני ישראל הפזורים בכל הארצות, הם בכל זאת בזמן הזה כוח. את זה אפשר לראות מצדדים שונים. ואפילו שונאינו בנפש רואים בנו כוח, אם כי, לפי סברתם, כוח מהרס, אבל כוח. אולם לו היינו מאוחדים כולנו, ולא היינו רק בני ישראל מפורדים, כי אם עם ישראל, כי עתה היינו בוודאי כוח חשוב והיינו יכולים להשמיע את תביעתנו בכל תוקף, בתוקף כזה שהיא היתה נשמעת בכל אשר היא צריכה להישמע והיתה מכריחה להתחשב עמה.

ואל תחשוב, כי זאת פוליטיקה. תביעת זכותנו על ארצנו אינה דבר שבפוליטיקה. אנחנו צריכים לתת ביטוי לתביעתנו, ביטוי חי ונמרץ לא רק כלפי חוץ, כי אם גם כלפי פנים, כלפי עצמנו. אנחנו בעצמנו איננו די תקיפים בתביעתנו, ויש בנו בעצמנו פקפוקים, היסוסים, ויש אפילו מקרבנו מערערים על זכותנו. כידוע, אנחנו תבחוץ ולא רק במעשה, כי אם גם בתביעה. אנחנו איננו די חיים. לו היינו די חיים, כי עתה היתה תביעתנו די חיה, ובאותה המידה די צודקת. תביעת עם חי על ארץ מולדתו, על ארץ מולדת חייו הלאומיים, ובאותה מידה פועלת מה שהיא צריכה לפעול.

העיקר הוא, איפוא, התעוררותנו לחיים. התחלה להתעוררות הרי ישנה, אלא שאנחנו צריכים לדעת לטפחה ולגדלה. התחילה התעוררות בגולה – חיבת ציון, ציונות – והליכה לארץ ישראל, אל מקום גידולה הראשון והאחרון. זאת היתה התעוררות ראשונה, התעוררות של זריעה. מעתה, מאחר שהזרע נקלט במידה ידועה, צריכה ההתעוררות לשוב, ללכת מארץ ישראל אל הגולה. וזאת תהיה התעוררות של צמיחה, של גידול, של חיים ממש.

אני אמרתי פעם, כי ארץ ישראל צריכה להיות לא רק לוקחת מבני הגולה – אמצעים כספיים, כוחות אנושיים ובמידה ידועה גם את הרעיון – כי אם גם נותנת. כל זמן שבני הגולה רק נותנים ולא לוקחים, הם אינם מתעוררים על ידי נתינתם, הם צריכים ללמוד וארץ ישראל צריכה ללמד אותם לקחת ממנה מה שהיא יכולה לתת להם. וארץ ישראל יכולה לתת להם הרבה, הרבה יותר, לאין ערוך יותר, ממה שהם יכולים לתת לה. רק אז, כאשר הם ידעו לקחת מארץ ישראל מה שהיא יכולה לתת להם, רק אז תהיה נתינתם נתינה של חיים, אשר תוסיף חיים גם לארץ ישראל, גם להם בעצמם.

אתם, השלוחים מארץ ישראל לארצות הגולה או, כמו שאומרים, חברי המשלחת, אתם באים למלא את התפקיד של מניחי־צינורות בין ארץ ישראל ובין ארצות הגולה. אבל העיקר צריך להיות בעיניכם הצינור לשפע עליון מארץ ישראל לארצות הגולה. לא לתת לארץ ישראל אתם באים בעיקר לעורר את בני הגולה, כי אם בעיקר לקחת מארץ ישראל מה שהיא יכולה לתת להם.

לעורר את העם אשר בגולה על ידי ארץ ישראל – כך אני מצייר לי את תפקידכם, והדבר הזה הוא לא רק אפשרי, כי־אם גם הכרחי. העיקר הוא כאן העם אשר בגולה ולא ארץ ישראל, העיקר הוא תחיית העם אשר מתוכה בוא תבוא גאולת הארץ.

ואתה, אל תאמר: מה אפשר לעשות במובן זה המבואר במשך זמן קצר כזה, שאתם תשהו בארצות הגולה? אפשר ואפשר. אני מדבר את זה לא מן הסברה, כי אם מן הנסיון. אני ראיתי במשך שהותי בוינה ובפראג, כי גדול כוח ארץ ישראל על בני־הגולה. צריך רק לדעת להשתמש בכוח הזה. אתם אינכם צריכים להטיף, לעשות תעמולה – אתם צריכים רק למסור מה שידוע לכם ולברר מה שברור לכם ואינו ברור לבני הגולה כלל. אתם צריכים רק לפתוח להם פתח ללמוד מה שיש להם ללמוד מארץ ישראל ולקחת מה שיש להם לקחת ממנה. לי יש הרגשה, כי ההשפעה שתהיה נמשכת ובאה מארץ ישראל, כוחה רב להתגבר על כל הזרמים אשר בגולה, על כל התבוללות, על כל אידישיזמוס ואפילו על כל סוציאליזמוס גלותי, ואפילו על כל ביזנס אמריקני.

התדעו להניח יפה את כל הצינורות להשפעה זו?

שלום לך, יוסף, ושלום לחבריך במשלחת וברכה שלמה לכם, כי תצליחו בדרככם.

ושלום לצ"י ולח'.

א.ד. גורדון

 

67. למערכת ‘הפועל הצעיר’    🔗

צפת, י“ד תמוז תרפ”א

אל מערכת ‘הפועל הצעיר’

חושב אני לא למותר להעיר דברים אחדים על אופיו של העיתון בזמן האחרון.

מה שהעיתון מתרחק במידה שאפשר מפוליטיקה – על זה מעיד גם מה שהוא התחיל שוב לצאת בשם ‘הפועל הצעיר’ – בוודאי נכון וטוב. אבל יש גם צד שני למטבע. שומע אני מאחרים, ודווקא מהקרובים לעיתון ומוקירים אותו, וגם אני חושב כמוהם, כי ‘הפועל הצעיר’ אינו מבטא בשלמות את דעת הקהל בארץ ישראל ביחס לממשלה ולנציב, ואינו נותן תמונה שלמה מהנעשה במובן זה בארץ ישראל. ה’קונטרס' ממלא⁸⁶ במובן זה את תפקידו ביתר שלמות.

פה באמת קשה למצוא את הדרך הנכונה. התמרמרות יתירה, ובפרט בצורה מרגיזה, בוודאי לא רצויה, ואולי גם מזיקה. מלבד זאת המצב כל כך קשה, עד כי שום התמרמרות אין בכוחה לבטאו. יפה ממנה השתיקה והעבודה. אבל תמונת השתיקה הרי צריכה להיות די בולטת ודי בהירה, שלא יתקבל רושם, כי אנחנו שותקים מתוך שלווה פנימית, מתוך בטחון ושביעת רצון ממה שיש ומתוך תקווה לעתיד. הרי צריך, כי המצב כמו שהוא, בלי כחל ובלי פרכוס, המצב בכל אובייקטיביותו, יהיה נראה ברור לעין כל גם בארץ וגם בחוץ־לארץ.

אם למשל, סופרי ‘הצפירה’ ⁸⁷ – כפי המובא ב’פנקס‘⁸⁸ מכ’ תמוז – מוצאים להם מקום להגן על הנציב בפני האשמותיו של ‘הקונטרס’, הרי זה אומר, כי הם אינם יודעים את המצב. סוף סוף מה שכתב ה’קונטרס' בכל ענין המאורעות ובכל יחסו והתנהגותו של הנציב הוא אמת. סוף סוף הרי הנציב באמת בגד בנו בפועל ובמעשה – ותהא כוונתו טובה עד לאין חקר. מי לא ידע את טיבן ואת ערכן של כוונות טובות! והעיקר שאין בטחון לעתיד… ולא רק לעתיד אין בטחון, כי גם היום אין בטחון החיים והעבודה, כמו שיש לראות המאורע האחרון בב' תמוז ביפו וגם במקומות אחרים. את המצב הקשה הזה ואת יחסו של הנציב היהודי לכל זה צריכים לדעת כל היהודים באשר הם שם. אסור להגזים, אבל אסור גם להמעיט את הרע. אם בני הגולה טועים ומצדיקים את הנציב, הרי זה לא רק מכאיב ומעציב, כי אם גם מזיק, מתעה, ובזה אולי אשם גם ‘הפועל הצעיר’, שאין לראות בו תמונה שלמה מכל זה. ‘הפועל הצעיר’, יש לחשוב, יותר נאמן על המתונים שבבני הגולה מאשר ‘הקונטרס’.

כללו של דבר, פה דרוש טעם מיוחד, טקט מיוחד, זהירות יתירה, אובייקטיביות שלמה, אבל תמונת המצב צריכה להיות שלמה, די בולטת ודי בהירה.

מהיותי עתה בצפת, אני מתענין במקצת במצב העיר, ואם אמנם אין לי אפשרות להיוודע הרבה, בהיותי רחוק מענייני העיר, אבל אחת ידוע לי ברור – כי המצב קשה מאד. יש הרבה מחוסרי פרנסה, ממש מחוסרי לחם, המוכרחים לעזוב את העיר ואת הארץ. יש רצון לעבוד, לעשות כל מה שאפשר בכדי להישאר, אבל אין שום מקום לעבוד, ואין שום מקור לפרנסה.

לפני המלחמה היו בצפת, כפי שאומרים, כשנים עשר אלף יהודים. ועתה, אחרי המלחמה, המגפה, מגפת הרעב ויתר מרעין בישין, ואחרי הנדידה הגדולה, נשארו כשלושת אלפי נפש. מעתה עומדת העיר כמעט להיחרב כולה.

אנחנו עוסקים בבניין, ויותר משעוסקים מדברים בבניין, צועקים על שאין בניין, – ועיר שלמה עומדת להיחרב, ואין דבר, אין זה מענייננו! אין פוצה פה ומצפצף. זהו סמל כל עבודתנו העלובה.

והעיקר, כי גם בצפת גופה אין הדבר מעורר שום הרגשה מיוחדת, שום מחשבה, ואין צריך לומר – שום פעולה או רצון לפעולה, עולם כמנהגו נוהג.

יש בצפת אינטליגנציה ידועה, יש מורים, יש פקידים בבנק, במוסדות הממשלה, יש רופאי ‘הדסה’ וכן הלאה, אבל מה עניין שמיטה אצל הר סיני! כל אחד עוסק במקצועו, ובוודאי, יש להאמין, עוסק באמונה, – ומה לו עוד? והעיקר – מה הם יכולים לעשות? במה הם יכולים לעזור? טענה צודקת – האין זאת?

והעיר הולכת ונחרבת, ובלי כל טענות, צודקות או לא צודקות.

יש טוענים, כי חסרים אמצעים כספיים. בכסף היה אפשר לעשות הרבה. ומנהל הבנק אומר, כי כסף אפשר דווקא להשיג, אלא אין פשוט מה לעשות. אין דרכים, אין פרודוקטים, הסביבה ענייה וכן הלאה.

יש אומרים, למשל, כי אפשר היה להקים מחלבה גדולה, לכונן תעשיית גבינה, יש מציעים עיבוד עורות, טויית צמר, חיצוב אבנים, בית חרושת לאריגה. אבליודעי דבר מבטלים אתכל זה. אין חשבון, כבר ניסו לעשות ונכשלו, ולא יצא כלום.

ובכן? ובכן אחת דתה של צפת להיחרב. או לחכות, כלומר לרעוב קצת, לסבול קצת כל אותם הדברים הטובים, הכרוכים בעקב המחסור, אד אשר יבנו דרכים ועד אשר יתרבה היישוב היהודי מסביב לה.

ואני שואל שוב? ובכן ‘אין חשבון’?

‘אין חשבון’ – אבל הרי בכל מעשינו, בכל היישוב הקיים אין חשבון, וגם בכל היישוב, אשר אנחנו באים להקים, אין לפי שעה לראות חשבון, הרי כל כוחותינו אנחנו מאמצים בכדי להביא לידי כך, שיהיה חשבון.

ומה עשו עסקנינו אשר בארץ, בוועד הלאומי, בוועד הצירים, בהסתדרות העובדים, ואשר בצפת גופה בשבילצפת? איפה ההתאמצות? האמנם די בזה שניסו פעם או שתים או שלוש לעשות דבר מה ולא עלה?

ואולי לא כדאי? סוף סוף לא חלוצים, לא עובדים, ואפילו לא ציונים רשמיים, כי אם סתם יהודים צפתיים…

פה נזכרתי, איך התייחסו במועצה החקלאית בחיפה לעין־גנים. עין־גנים זו, העומדת כולה על עבודה עברית ואשר הקריבה כל כך הרבה על העבודה העברית, בדקו ומצאו בה הרבה חטאים להרבה פרינציפים, וכמעט שמצאוה לא ראויה לעזרה, לולא הסירו את השאלה לגמרי מעל הפרק. העיקר הוא: לא מה’קלייזל' שלנו. כך מתייחסים עובדים אל מושב, בכל אופן של עובדים, ומה יש לדרוש מסתם עסקנים, או מסתם ציונים ביחס ליהודים שאינם אפילו ציונים רשמיים!

וכשאני חושב כך, כשאני מעלה על דעתי את אופן התייחסותנו לכל מה שאינו בפרוגרמה זו או אחרת, אם פרוגרמת המעשה והשאיפה או פרוגרמת המחשבה וההרגשה, הריני בעיני עצמי בדברי אלה כמדבר דברים בטלים, כמרעיש עולמות על לא דבר, רק לשם הרעשת עולמות, וכמעט שאני מרגיש צורך לבקש סליחה ממי שהוא על אשר אני בא בטענה ריקה, בטלנית אל אנשים רציניים, העוסקים בדברים העומדים ברומו של עולם.

ושלום לכם. בידידות א.ד. גורדון

 

68. ליהושע מנוח, דגניה    🔗

צפת, כ“ח תמוז תרפ”א

– – –בענין רב קראתי את דבריך על הגדוד⁸⁹ נתת לי תמונה שלמה. ובאמת עניין הגדוד, יותר נכון, עניין קהל הצעירים, המבקש דרכים להסתדר בעבודה או גם לסדר את חייו בכלל, הוא בוודאי עניין חשוב מאד. פה דבר־מה תוסס. מן התסיסה הזאת יוכל לצאת דבר־מה חדש, חשוב מאוד, אבל התסיסה דורשת זמן ידוע, עד שיתהווה ממנה דבר־מה. אולם זו הצרה, כי תמיד נמצאים מזַכי הרבים, המחישים את הגאולה, המוצאים סיסמאות מוכנות למה שצריך עוד להתייצר, ומאַמצים את כל כוחם להכניס את המקשה להיוולד חי לתוך הסיסמאות המקובלות. ‘קומונה’, ‘קואופרציה’, וכן הלאה ­ כמה זה קל לבטא, להציע, להסביר, לבאר, לברר! אבל החיים אינם הולכים אחרי הביטוי, ההצעה, ההסברה וכו'. חידוש החיים הוא דבר שביצירה – ואת זה לא הכל מבינים וגם אינם רוצים להבין.

בכל אופן הדבר מחייב להתבונן בו, ללמוד לדעתו, אף את אלה שאינם מזכי הרבים. פה יש בכל אופן פרק חשוב בחינוך עובדים או, בחינוך עצמי של עובדים, וקודם כל י ללמוד פה, כיצד לא צריך לחנך ולהתחנך, – – –

 

69. [לדגניה]    🔗

[צפת, תרפ"א]

יום ה' בבוקר

לא רק מצבה ההררי היפה, כי אם גם השקט המיוחד, מכשיר את צפת למקום מנוחה, מנוחת הגוף והנפש. פה יכול אדם, אם רצונו בכך, להיות רחוק מכל פוליטיקה ומכל הדומה לה. כמעט מכל רחוב ומכל בית יש לך מראה אל המרחב, אל ההרים, אל השדה. יושב אתה לך בבית,– ולנגד עיניך עולמו של הקב“ה, ואתה שוכח, אם רצונך בכך, את כל עולמו הקטן של האדם הקטן, ויש לך עסק עמו, עם העולם הגדול הזה. והוא מלמד אותך, על פי דרכו, פרק חדש בהלכות האדם ובהלכות עולמו של האדם, והכל בקנה- מידה גדול, עד שהנך מתבייש בכל קני־מידה הקטנטנים של כל התורות ‘הגדולות’ שכל כך מרעישים עליהם עולמות. וכמה גדולים הם ה’עולמות', שכל כך קל להרעישם! כן, קטן הוא האדם, קטנים אנחנו,– הנה הצרה, צרתנו אנו וצרת האנושיות בכלל. והעיקר, כי אין רואה ואין שם על לב לתקן את הקלקלה. הן כדאי לחשוב בזה, כדאי לבקש דרכים לגדול קצת. ואתה מרגיש, כי יש דרכים, ויש אפשרות להתנער, לחתרומם קצת. גדול עולמו של הקב”ה, יש די מרחב לגידול, אבל… האין אלה דברים בטלים, אשר רק הררי צפת ההוזים, הפראים, המקדמים את פני בברכת הבוקר שלהם, השפיעום עלי? סוף סוף הלא אנשים פיקחים אנחנו, בני אירופה של המאה העשרים – – – ולעומת זה קשה מאוד מצבה הכלכלי של צפת. יש הרבה מחוסרי פרנסה, פשוט מחוסרי לחם, המוכרחים לעזוב את העיר ולנדוד ולבקש לחם. יש רצון לעבוד, אבל אין מקום, אין למצוא עבודה. והעיר הולכת ונחרבת כולה. והעיקר שאין שם על לב. סוף סוף רק יהודים צפתיים הם! וכמה קל לנו להצדיק את הדין על צפת: קן החלוקה, רקבון וכו'. אכן צדיקים אנחנו, גיבורים,– ומה לנו ולאלה!.. גם זה סמל עבודתנו העלובה וכשרוננו לעבוד עבודת חיים ויצירה… – – – ואתם יושבים לכם סביב החרוב, מקלפים שקדים ומשוחחים. גם שם יש עולמו של הקב"ה, אבל כמדומני, כי גם שם לא הרבה שמים אליו לב. בכל אופן יש רגעים. מי יתן ורבו הרגעים האלה!.. בוודאי גם שמי נזכר שם, אבל אותי לא תראו. ואני, יש אשר אני מתגנב בשקט וחודר לתוככם ויושב לי שם כדאשתקד. ואני באותה שעה רואה ואינו נראה. וטוב לי באותה שעה. וכל כך הייתי רוצה, כי תהיו כולכם בריאים, כי יהיה הכל טוב. ואת זה, אני חושב, בוודאי תרשו לי. מה דעתכם? אולי גם זה השפיעו עלי הרי צפת, ההוזים להם את הזיית הבוקר שלהם? – – –

 

70. לועד המרכזי של ‘הפועל הצעיר’    🔗

צפת, ג' אב תרפ"א

אל הוועד המרכזי של ‘הפועל הצעיר’,

אני חושב לא למותר או גם לנחוץ להעיר את הנבחרים לקונגרס ⁹⁰ על שאלה אחת, אשר לא ראיתיה במספר השאלות העומדות על הפרק בקונגרס, והיא, לפי דעתי, שאלה עיקרית. היא נוגעת אמנם בשאלה הערבית, אבל היא דורשת הבלטה מיוחדת. הדבר דורש קצת ביאור. בכל עלילותיהם של הערבים נגדנו יש צד אחד, אשר אנחנו לא שמנו אליו לב כראוי ולא הערכנוהו כראוי: הַכְרָזָתָם על זכות העם הערבי על ארץ ישראל כעל ארצו הלאומית ותביעתם את זכותו זו. הערבים יש להם כל התכונות וכל הקניינים של עם חי, רק לא חפשי. יושבים הם בארץ, חיים בה, עובדים את אדמתה, מדברים בלשונם הלאומית, היחידה לכל העם, וכן הלאה. לפיכך יש לתביעתם על הארץ צורה וערך של תביעת עם חי על ארצו הטבעית, אף אם התביעה מתבטאת בצורה לא יפה ולא תרבותית, כמו בצורת צעקנות פראית, פרעות וכדומה. פה יש בעין כל מה שדרוש. פה החיים מדברים בעד עצמם. עושים ומעשים מעצמם. עד שאנחנו דנים, אם יש תנועה לאומית ערבית או לא – החיים פועלים את פעולתם החיה, התנועה צומחת וגדלה, כי ישנם בעין כל התנאים הנאותים לצמיחתה ולגידולה. סכנה גדולה היא בשבילנו לעצום את עינינו מראות העובדה החיה הזאת, לרמות את עצמנו לאמור, כי פה לפנינו רק עלילות של אֶפֶנדים, של בורגנים ולא יותר. המעוררים, המניעים העיקריים, המנהלים את התנועה הם אמנם האפנדים ובכלל האינטליגנציה הערבית, אבל לא הם הכל, ואפילו לא העיקר. הלא כך הדבר נוהג בכל תנועה לאומית, ולא רק לאומית. רק סוציאליסטים נוקשים יכולים להשיא את עצמם ואת אחרים, כי ההמון הערבי, בייחוד ההמון העובד, הוא עמנו או יהיה עמנו נגד האפנדים. האמת היא, כי ההמון הערבי העובד, לא פחות מאשר האפנדים, היה, הווה ויהיה תמיד נגדנו. ואפילו אם בזמן מן הזמנים הוא יתקומם נגד האפנדים – נגדנו הוא יהיה גם אז עם האפנדים ולא להפך. שוכחים הם סוציאליסטינו, כי ההמון הערבי אינו המון תלוש כאותו קומץ הפרוליטרים שלנו, הקורא לעצמו המון, כי אם המון של עם חי. ומצד שני, כפי שיש לראות מהמובא בזמן האחרון מהעתונים הערבים, מתחילים מנהלי התנועה להבין מה היא תנועה לאומית ומה תפקידם לכל ההיקף והעומק. ואנחנו? תובעים אנחנו את זכותנו על ארצנו, אבל איפה הוא התובע, איפה העם? יש לנו הסתדרות ציונית, המדברת בשם העם, אבל לעומת זה יש ‘אליאנס’, יש ‘אגודת ישראל’, יש בונדאים, בולשביקים, וכל כת דילהון, יש מתבוללים בפולין, בהונגריה וכו‘, המדברים כולם גם הם בשם העם, ממש ההפך ממה שמדברים הציונים, ומבטלים את כל תביעתנו הלאומית. אנחנו אמנם יודעים את ערכם הלאומי של כל אלה, אבל מה יועילנו זה? לעניין תביעת זכותנו אין אנחנו כוח. ולא רק לעניין תביעת זכותנו מאחרים. כי אם גם בעיני עצמנו. ואל יהי דבר זה קל בעיניכם משום צד, לא מצד פנים ולא מצד חוץ. גם מעצמנו אין אנחנו תובעים את זכותנו על ארצנו בתור עם, בכל תוקף התביעה של עם חי. ולא במקרה נמצאים בתוכנו לא מעט מפקפקים בזכותנו. אין בנו בדור הזה אותה ההרגשה החיה של עם חי, שזכותו על ארצו הלאומית, על מקור מחצבתו, היא דבר המובן מאליו, דבר שהוכחתו בו בעצמו. ואין צריך לומר, כי כן הדבר ביחס לתביעתנו מאחרים. קולו של עם יש לו תוקף חיוני וערך אנושי לגמרי אחרים מאשר קולה של מפלגה, המדברת בשם העם, ותהי המפלגה היותר גדולה במניין ובבניין. את הדבר הזה מבינים, כנראה, או מרגישים כל שונאינו ומתנגדינו, וקודם כל הערבים, המדברים תמיד בשם העם הערבי ובניגוד לו הם מעמידים את הציונים, את המפלגה הציונית. לעולם אין הם מזכירים את העם היהודי, את עם ישראל. עם ישראל תובע את זכותו על ארץ ישראל, – זהו דבר שלא כל כך קל לבטלו כלאחר יד או להטיל עליו אבק. ואל יטעו בדברי, אל יחשבו, כי אני מדבר פה בשם הפוליטיקה. אני מעמיד תמיד הכל על עצמנו, על כוחנו העצמי ועל עבודתנו העצמית, וגם הפעם כך. עתה, שתשובתנו אל ארצנו ועבודתנו בארצנו בתור עם הולכות ונעשות לדבר שבחיים, אנחנו צריכים קודם כל להרגיש את עצמנו בתור עם חי. אנחנו באים עתה לעשות את ההתאמצות האחרונה, היותר גדולה והיותר קשה, ואנחנו זקוקים לכוח כל הגוף המתאמץ, לכוח כל העם. אמנם האמצעי היסודי לעורר את העם ולבניין הארץ היא העבודה בארץ ישראל, אבל זה לא הכל. מעתה אנחנו זקוקים להרחבת העבודה לפי הרחבת התנועה. והעיקר, אנחנו הרי עומדים לפני מעצורים על דרך האפשרות לעבוד עבודת יצירה, והמעצורים הולכים ומתרבים וקשים, ואין צורך להיות נביא כדי לראות כי הם עוד יתרבו ויקשו יותר ויותר. נגד המעצורים האלה צריכים אנחנו להעמיד כוח גדול, אשר יוכל להם, – והכוח הזה לא יוכל להיות אחר מאשר עם ישראל בכללו בתור עם חי. היהודים הם בזמן הזה כוח, אפילו השונאים רואים בהם כוח, לפי סברתם אמנם כוח מהרס, אבל כוח. והכוח הזה, אם יהיה מאוחד וחי, יהיה די גדול, והשפעתו די חזקה. בזה הגעתי אל עצם העניין של מכתבי. אני חושב, כי נחוץ להעמיד על הפרק בקונגרס בתור שאלה מיוחדת את השאלה: איך להביא לידי ביטוי הגון, חי ונמרץ את תביעת עם ישראל בתור עם, על ארצו הלאומית? הקונגרס בעצמו אינו יכול לעשות את זה, הוא איננו יכול לדבר בשם כלל העם, כי אם שוב רק בתור המפלגה העיקרית המקיפה את הרוב הגדול של העם אבל לא בתור עם. הקונגרס צריך להחליט לקרוא לקונגרס יהודי כללי, אבל לא לשם מטרות אחרות, העלולות לטשטש את המטרה העיקרית הזאת, כי אם בעיקר, בראש וראשונה לשם מטרה הזאת–להביא לידי ביטוי חי ונמרץ את תביעת עם ישראל בתור עם על ארצו הלאומית. מובן, כי מסביב לנקודה המרכזית הזאת תבואנה עוד שאלות לאומיות כלליות, אבל כולן בתור היקף לנקודה העיקרית הזאת. הקונגרס צריך לבחור ועדה, אשר תעסוק בהוצאת דבר הקונגרס היהודי הכללי הזה אל הפועל בצורה מתאימה, והעיקר – ברוח רצויה. יש לחשוב, כי עתה, בשעה שההתעוררות ביחס לארץ ישראל הולכת ומתגברת בקרב כל העם, בקרב כל השדרות, המעמדות, המפלגות והכיתות, יש אפשרות להוציא את הדבר אל הפועל. הדבר דורש אמנם עבודה רבה, הכנה יתירה, זהירות מרובה וכדומה, אבל אפשרות יש. ואז, אם יעלה הדבר במידה רצויה, אף אם יישארו מבחוץ אילו מתבדלים, כעין ‘אליאנס’, ה’בונד’ וכדומה. לא יהיה להם שום ממש ושום ערך בעיני מישהו. קשה לנו עתה אפילו לשער, איזו התחדשות, איזו רוח חדשה תבוא בכל תנועתנו על ידי השינוי הקטן הזה, שתשתנה מתנועה ציונית, מפלגתית, לתנועת עם מלאה ושלמה, לתקומת עם ישראל בתור עם חי; איזה שפע כוחות חדשים ישפיע זה על כולנו יחד ועל כל אחד מאתנו בייחוד. כל אחד מאתנו ירגיש את עצמו יותר חי, במידה שהעם יקום ויחיה, כאילו רוחו החיה של כל העם תהיה שורה בו וכל נשמתו תחיהו. ואפשר להיות בטוח, כי גם האמצעים הכספיים יתרבו במידה כזאת. זוהי, בעצם, תעודתו העיקרית של הקונגרס הציוני הזה. הוא צריך לבקש דרכים לעשות את הדבר לאפשרי ולהוציאו אל הפועל. הקונגרס הזה צריך להיות המעורר האחרון לתחייה, לתחיית כל העם, לולא יראתי מפני מליצה, הייתי אומר: הוא צריך להיות שופרו של משיח. ובזה יהיה כוחו. כאן– אותה הרחבת חוג העבודה, שהזכרתיה למעלה. אנחנו צריכים מעתה לראות את העם בכל הארצות, כאילו הוא קשור כולו ומאוחד בארץ ישראל, כאילו שרשו מושרש או הולך ומשתרש בארץ ישראל ונופו נוטה אל כל הארצות. הן לא בשנה אחת ולא בדור אחד יעבור כל העם לארץ ישראל, ומי יודע אם יעבור כולו. צריך, איפוא, לדאוג, כי העם אשר בגולה יהיה מאוחד עם העם אשר בארץ ישראל בעבודה אחת של התחדשות לאומית ואנושית, בזרם אחד של חיים לאומיים ואנושיים. צריך, שתהיה פה הפעלה הדדית, שהמיץ העולה מן השרשים יגיע עד סוף כל הענפים, היונקות והעלים, ושפע האור והרוח, המושפע העלים באשר הם שם, יגיע עד הגזע ועד סוף כל השרשים. צריך, איפוא, להבריא את כל העם באשר הוא שם, לחדשו מעם פרזיטי וחצי מת לעם חי, עובד ויוצר. השאלה על דבר העבודה בגולה צריכה להיות אחת השאלות העיקריות בקונגרס הזה, והמעורר העיקרי בשאלה זו והמטפל בה במידה הנאותה ובצורה הנאותה צריך, לפי דעתי, להיות ‘הפועל הצעיר’, המכניס לחוג עבודת התחייה את כל העם היהודי ולא רק את הפרולטריון היהודי או את השואפים להיקרא בשם זה. צריך לברר את הנחיצות לעשות את לשוננו הלאומית, את העברית, לשפת הדיבור בקרב כל העם גם בגולה, כמו גם את הנחיצות לשאוף לעבודה בכל צורותיה, אבל בייחוד לעבודת האדמה, גם בגולה. כל הרעיונות של התחדשות, המבקשים את התגשמותם בארץ ישראל, צריכים לבקש את התגשמותם בצורה מתאימה ובמידה מתאימה, והעיקר, ברוח מתאימה, גם בארצות הגולה.בדרך כזו, בדרך של עבודה לאומית ואנושית כאחת, ורק בדרך כזו, נקשור את נפש בני העם אשר בגולה לארץ ישראל יותר מאשר בכל שלילת הגלות, במובן שלילת העבודה הלאומית והאנושית בעצם ארצות הגולה. חושב אני למותר לבאר יותר את הרעיון הזה, אשר כבר דיברתי עליו לא אחת.

 

71. לחיותה בוסל ⁹¹    🔗

ד' מנחם אב תרפ"א, צפת

חיותה,

זה עתה קיבלתי וקראתי את מכתבך – והנני להשיב לך. אינני יודע אם יעלה בידי ברגע זה לכתוב הרבה (ברגע שישבתי לכתוב היו בחדרנו אורחים), אולי רק שורות אחדות, אבל חשוב לי לכתוב, כמה שאכתוב, ברגע של הרושם הראשון. במכתב אני נותן חשיבות מיוחדת לרגש בלתי אמצעי, לאותו דבר־מה, שאינו בא לידי ביטוי בדברים, אבל מלַווה את הדברים הכתובים, כאילו ברוח, כעין לוואי מגנזי הנפש. ואותו דבר־מה חי ונמרץ בייחוד ברגע של הרושם הראשון. וביחס אליך, חיותה, נחוץ לי בייחוד אותו דבר־מה שאינו בא לידי ביטוי, שאין לבטאו במלים. את מצב נפשך אני תופס. תופס בלי אמצעי, גם כן על פי מה שלא בא לידי ביטוי, כי אין מלים תופסות בו. ומה שיש לי להשיב לך הוא גם כן מאותו המין, שהמלים רק כאילו נוגעות בו, מרמזות עליו, אבל אינן מבטאות אותו. כלום אבוא לנחמך, לעודדך? לדבר יותר עמוק אַת זקוקה, אבל איך לבטאו? דברים כאלה אינם נמסרים אלא מנפש לנפש בלי אמצעי, בלשונה של הנפש האנושית החיה. קשה לך, חיותה, לחיות. כן, יודע אני כמה קשה לך. אבל הגידי, תני חשבון לעצמך: למי מבעלי הנפש לא קשה לחיות? רואה אַת אותי, יודעת אַת איך אני חי, אבל היודעת אַת כמה קשה לי לחיות? לולא היה כל כך קשה לי, כלום הייתי מבין כמה קשה לך ולכל קְשֵי החיים? ויש שאני מתנחם בזה: אולי כדאים הם כל הייסורים, כל קשיי החיים, אם הם נותנים את האפשרות להרגיש כל כך הרבה בייסורים של האדם ושל החי. מובן, כי זו רק נחמה רגעית, אבל גם זה עולה בחשבון. בכלל, אם לחיות, אם יש נפש חיה, צריך להבין את החיים, צריך לחיות יותר. צריך אני להגיד לך, כי אני מכבד מאוד את רגשך ליוסף, רגש עמוק כזה ראוי בעיני לכל הכבוד. אבל כלום הרגש הזה מחייב שלא לחיות? אם להבין את החיים לעמקם, הרי זה מחייב לחיות יותר. החיים קשים ומרים, אבל הם רחבים ועמוקים; ואפשר לאמור, כי הם רחבים ועמוקים במידה שהם קשים ומרים. מובן, כי ייסורים עלולים גם לשבור את האדם, אבל דווקא רגש עמוק לנפש יקרה שנעדרה מן החיים צריך, כמדומה, לעזור להתגבר על הייסורים, צריך לעזור להרחבת החיים ולהעמקתם ולא לצמצומם ולכמישתם. רואה את, חיותה, לא כל כך קל להביע מה שיש פה להביע. סוף סוף גם מה שכתבתי בזה הוא רק מלים, אם תקראי רק את הכתוב ולא תצרפי אליו מה שלא נכתב. התביני לי? התרדי לסוף עומק נשמתך אַת? אולי אני טועה. אבל יש שנדמה לי כי גם את נשמת עצמך אינך מבינה לכל עמקה. אולי אני טועה. את זה, אני חושב, בוודאי תסלחי לי. ואין לך צורך להיסגר כל כך; אין לך לראות חולשה לעצמך, אם יש לך לפעמים צורך לשפוך שיח לפני אדם קרוב. ואין לך לראות גבורה בהתאבנות הרגשות. הגבורה הם החיים, החיים בכל הרגשות ובכל ישותו של האדם. חיי, חיותה, והיי בריאה בגוף ובנפש, והשתדלי גם להיות שמחה וטובת לב! החיים והטבע הם סוף סוף עשירים. למדי לרכוש מה שיש לרכוש מעשירותם! חיי בשבילך, חיי בשביל הדסה ⁹², חיי בשביל האדם והחי, חיי בשביל החיים!

ושלום לך וברכה, לך ולהדסה ולכל הקטנים! ושלום לכל הדגניים של כל הדגניות מקרב לב ידידכם.

א. ד. גורדון

 

72. לחיותה בוסל    🔗

כ' אב תרפ"א, צפת

תודה לך, חיותה, על שלפחות את כותבת! כבר חשבתי לכתוב גם מבלעדי זה, אבל לפי שעה רק חשבתי, ואלוהים יודע אם המחשבה היתה יוצאת לפועל. האמת אגיד לך, כי כבר נמאס לי לשבת בצפת ולהוציא לירות, להיות אוכל ואינו עושה. ובִפרט בּראוֹתי, כי לפי שעה אין כל הקלה ואינני מקווה שתהיה. דבריו של ט – ר על דבר הקבוצה, שהוא רואה בה חזות הכל, אינם, כמובן, לגמרי לפי רוחי. אני אינני מעמיד את מפעלנו הלאומי והאנושי על הצורה, איזו שתהיה. בעיני טובות כל הצורות: קבוצה, קבוצה גדולה, מושב עובדים, קואופרטיב, קומונה – אם יהיה בהן תוכן אנושי. ואם לא – אף אחת מהן לא תועיל. ואל יאמרו לי, כי בקבוצה או בקומונה יותר קל להשיג את התוכן האנושי. בכל אחת מהצורות האלה ישנם צדדים חיוביים ושליליים, ולפי שעה אנחנו רואים, כי בכל אחת מהן פועלים קודם כל הצדדים השליליים. יען מה? יען אשר מעמידים את הכל על הצורה. שוכחים דבר קטן, שוכחים כי העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה, ולא הצורה עיקר. ודווקא בצורות שרואים אותן כאילו הן היותר שלמות – דווקא בהן שוכחים את זה, כי סומכים על הצורה שהיא תענה את הכל. מכאן בא מה שבא. וראי זה פלא: כשחשבתי על מאמרו של ט – ר, בעת קראי אותו, עלתה במחשבה לפני קודם כל שאלת חינוך הילדים בקבוצה, שאַת כל כך מתקשה בה. כן, שאלה קשה היא, ודווקא בקבוצה, כמו שאנחנו רואים, היא קשה ביותר. לא אבוא לדבר בזה על החינוך, רק זאת אגיד לך: על ‘חכמתו וגבורתו’ של נ' שלנו הצטערתי מאוד. מתפלא אני על ר', שאני מכירו בתור אדם חושב ומרגיש, איך הוא כל כך לא ידע דרך עם ילדים. על פי דבריך המעטים קשה לי לשפוט על מה שהוא מטיף, אבל גם זה די להראות לי את אפיה של הטפתו, שאינו כלל לפי רוחי. בפגישת החברים הייתי רוצה מאוד להשתתף, וזה בעצם מה שחשבתי לבוא לדגניה. אבל אני חושב שכדאי לי יותר לשוב לגמרי לדגניה. אינני רואה שום תועלת בישיבה פה, ואינני מקווה לשום הקלה. – – –

ושלום וברכה לך ולהדסה ולכל הדגניים מקרב לב.

ידידכם א. ד. גורדון

P.S.

וגם צ' ל' אינו כותב. אבל בדיעבד זה סימן טוב: סימן שהוא בריא. אולם ראה זה פלא: לר' הוא מצא כוח לכתוב גם בהיותו בריא, ולא הוא בלבד, כי אם גם רבים אחרים. מה זה אומר חברות וחברים או גבירות ואדונים? אדרבה, הגידו אתם מה זה אומר. אדוני ק'! שמעתי כי אדוני היה בראש פינה, ומדוע לא הואיל כבודו לגשת אלי לצפת? אכן גדול כנראה כבודו וכבד. אבל אל תחשבו, רבותי, כי אני כועס, כי אני ‘יוצא מן הכלים’ על אשר אינכם כותבים לי. אדרבה, אני אברך אתכם, את כולכם, מקרב לבי כי תהיו לגמרי בריאים, ואז הרי בוודאי לא תכתבו לי כלל. אז לפחות אדע בבטחה כי כולכם בריאים.

 

73. ליהושע מנוח    🔗

כ“א אב תרפ”א, צפת

– – – קיבלתי ידיעה מא – ב, כי נבחרתי בפולין לציר אל הקונגרס. אבל מה יועילנו זה, אם אין כסף להוצאות. ואני מאוד חפצתי להיות בקונגרס זה – – – התנהגותם של באי כוח הגדוד ⁹³ בדבר השוָואת המחירים וקרן המלווה – היא בוודאי יפה, אם כי יש גם בי איזה ספק בערכו האמיתי של הגדוד. הייתי רוצה להיות ימים מספר בגדוד, ולוּ היה אפשר הייתי מוכן לעבוד שם שבוע, שבועיים, שלושה. באופן כזה הייתי מכיר את חיי הגדוד על בוריים. מה דעתך? האפשר הדבר? בייחוד טוב היה, לוּ עלה הדבר בידי בעת שאתה עובד שם. פה יש כעין בית־הבראה של הגדוד. ישנם שם כשלושים, ארבעים מחברי הגדוד (המספר, כמובן, אינו קבוע). אני וי' מבקרים אותם לפעמים. פ' בוודאי יספר לך על זה. על טיולי ברגל אל תצטער. הם רק מוסיפים לי כוח. הלוואי שכל הריפוי בצפת היה פועל עלי לטוב לא פחות מאשר הטיולים. אבל דווקא את זה אינני רואה, ואני חושש שאשוב לדגניה לא יותר בריא – – –

(הסוף חסר)

 

74. ליוסף ברץ    🔗

א' אלול תרפ"א, צפת

יוסף,

אני, כמו שאתה רואה וכמו שכתבתי לך במכתבי הקודם, הנני בצפת. והנה אתמול קיבלתי חבילה שלמה של מכתביך שנשלחו לי מדגניה בפעם אחת. קראתי אותם בעניין רב. ולא זה בלבד. קראתי אותם לא רק מעל פני הנייר, כי אם גם מתוך נפשך. האמת אגיד לך, כי ממכתביך אלה הכרתיך יותר מאשר מדגניה, ולא אכחד, כי נעשית לי יותר קרוב. ושוב אגיד לך, כי לא טעיתי בשיקול דעתי בחשבי, כי דווקא אתה צריך לנסוע לאמריקה. לוּ היתה המטרה רק לקבץ כסף, היה באמת אולי יותר כדאי לשלוח איזה אגיטטור, שהיו מרעישים עולמות על בואו בכל מיני ‘אדברטייזמנטס’, והיו מדפיסים את ה’פיקטשור' שלו בכל העתונים הצעקניים, ובכלל, היו עושים כל מה שדורש הבלוף האמריקאי. זה בוודאי היה פועל על הכיסים פעולה יותר גדולה, ממה שיכול לפעול בן־תמותה פשוט כמוך, אבל הרי לא זו מטרתנו. על הלבבות תוכל אתה בדבריך הפשוטים והנאמנים לפעול יותר מאלף אגיטטורים, אשר את הלבבות הם יכולים רק להשחית. הלא רואה אתה, כי בדבריך הפשוטים ובפגישות מקריות עולה בּידך לגלות את האדם היהודי שביהודי השקוע במ"ט שערי ‘ביזנס’. ולא אכחד ממך, כי בעיני טובות הפגישות המקריות האלה עם כל מיני יהודים ברחוב, בשוק, באיזו חנות וכדומה, מאספה מקושטת בכל הקישוטים של הנוסח האמריקאי. ולוּ היית יכול כך להמשיך הרבה זמן: להיכנס לפעמים לאיזה ‘שוֹפ’, לאיזה בית־כנסת, תיאטרון, בית־מערכת, בורסה, בכלל, למקומות שמצויים שם הרבה יהודים, ודווקא לא בתור אדם מפורסם, ודווקא לא לדַבר מעל איזו במה, כי אם לשוחח עם איזו כנופיה של יהודים, שהיו בוודאי מתלקטים מסביב לך – כי עתה עתה היו דבריך, בטוח אני, פועלים יותר מכל נאומים מעל כל מיני במות, פועלים דווקא לעומק. מה שצריך הוא – לעורר את העם, לנערו, לגאלו מן ה’ביזנס', זאת אומרת להביאו לידי כך שירגיש את כל השלילה שבחיים כאלה. ואת זה אפשר להשיג רק בדרכים פשוטים כאלה וכיוצא באלה. אינני בקיא בתנאים האמריקאיים ואינני יכול לדעת בבירור את הדרכים, אבל הלא רואה אתה, כי לבך יוליכך ישר אל הלבבות. מובן, כי אתה לבדך לא תוכל לעשות שם הרבה, אבל אתה וחנוֹך תוכלו לסדר קבוצת אנשים בכל עיר, שהם יעשו את זה. כמובן, זוהי עבודה לא ליום ולא לשנה אחת, אבל דווקא בשקט, בסבלנות ובפשטות אפשר לעשות הרבה. ואל תחשוב, כי דרושים הרבה אנשים. שלושה מלאכים הפכו ארבע ערים, ואני מאמין, כי שלושה אנשים, בכל אופן לא הרבה, יכולים ‘להפוך’ עיר שלמה… אבל, כמובן אנשים, ועל תחשוב – נואמים, דברנים, גיבורים. לא ולא! העיקר – אנשים, שמפתחות הלבבות בידיהם, הלא אתה יודע, איך הלבבות נפתחים. והעיקר היה צריך להתחיל במעשה,– המעשה הרי הוא התעמולה היותר נמרצה. מספר אתה על דבר גיסך, שיש לו אדמה, כמובן, כמו שנהוג, עזובה, בלתי מעבדת כראוי. אולי אפשר להתחיל מצד זה. אולי אפשר לסדר שם מעין קואופרטיבים או קבוצות או מושבי עובדים, אם מבין אלה, שכבר יש להם אדמה או מבין צעירים, שיש להם אפשרות לרכוש אדמה; בכלל– לחולל שם תנועה לעבודת אדמה, אבל לעבודה ממש, ולא למסחר באדמה או בתעשייה של תרנגולות לביצים ולשחיטה. מובן, כי ה ‘אידישער פארמער’ היה יכול לעזור הרבה בעניין הזה. אבל מאדונים כאלה אין לקוות הרבה, הם בוודאי לא יבינו אפילו את הרעיון כראוי. ושוב – אינני יודע את התנאים גם בנידון דידן, ואני כותב רק בדרך השערה, אבל אתה שם במקום, תדע מה שיש לעשות. ואל תפחד כל כך מפני אספה. אני בטוח כי גם באספה תצליח דווקא בדבריך הפשוטים. אולי לא תרעיש, לא תיתן עניין רב לעתונים לענות בו, כדרך הנואמים התיאטרליים, אבל דבריך יפעלו על הלבבות הפשוטים, שעוד לא נתרוקנו לגמרי מתכנם, שלא נהפכו עוד לגמרי לדקוראציה תיאטרלית, בזה תוכל להיות בטוח. תודיעני מה גורלה של הרשימה שנתתי לך. הייתי יכול לוותר על המקומות ב ‘בריוולעך’ המדברים בז’רגון ⁹⁴ בחריפות יתירה. אפשר היה להשמיט את המקומות ההם, אבל אינני יודע, אם בכלל יש מקום לרעיונות המובעים שם, באמריקה. עשו כמו שתמצאו לנכון.

שלום לך וברכה.

ידידך א. ד. גורדון

 

75. ליהושע מנוח    🔗

א' אלול תרפ"א, צפת

– – – מצב ‘הפועל הצעיר’ באמת קשה, כנראה. האמת אגיד לך, כי קשה לי לדבר בזה. אני רואה במצבו הקשה של ‘הפועל הצעיר’ אות הזמן, דרך הרוח של תנועת הצעירים פה ובגולה. הרוח היא, כנראה, ברובה כנגדנו. גברה הפוליטיקה בקרב צעירינו כמו בכל העולם בשעה זו. ומה יש לעשות? גם כן להשתמש בנשק הפוליטיקה? לא! לא זו הדרך של ‘הפועל הצעיר’, כלומר לא זו הדרך בכלל. בפוליטיקה לא נקום לתחייה ולא ניגאל. ואם יש אחרית לעם ישראל, נקווה, כי זה יעבור, האמת תנצח והעבודה והרעיון. ואם לא… בכל אופן הפוליטיקה לא תועיל. אומרים, כי ‘הפועל הצעיר’ איננו עובד, כי יש רשלנות ואין אנשים. אולי יש בזה מקצת אמת, אבל רק מקצת. מדוע אין אנשים? מדוע אין עבודה? השרשים הם, כנראה, יותר עמוקים, כמו שאמרתי. קשה לי מחשבה כזאת. מחשבה כזאת הרי היא כמעט ייאוש. ייאוש מכל מה שאנחנו נושאים את נפשנו אליו. אבל האם לרמות את עצמי? נחיה ונראה. בכל אופן מה שיש לעשות צריך לעשות. מה? אינני יודע: אינני איש המעשה.

לשלומי אל תשאל. אין הקלה. חבל על הכסף – – –

 

76. לדגניה    🔗

ט' אלול תרפ"א, צפת

ובכן, רוצים אתם, לפי דברי חיותה (אתמול שבנו מטיול ומצאתי את מכתבה), כי אני אכתוב לכולכם, ומכם יכתוב לי רק אחד. – טוב! אני מסכים. אבל לא מטעמה של ח‘, כאילו כן דרככם עם כל נוסע מכם, שהוא כותב לכולכם, ומכם כותב רק אחד. תסלח לי ח’, אם תרצה ואם לא תתעצל, זה לא נכון. לב‘, למשל, כותבים תמיד אחדים, ועל הרוב, בכל פעם אחרים, או אותם ועוד אחרים, וגם לר’ כתבו אחדים. ולא מפני שדרשו מהם כתבו, כי אם מפני שהם בעצמם דרשו מעצמם, מפני שיש דרישה פנימית, צורך נפשי לכתוב. וזה עיקר. הצורך הנפשי לכתוב למי שהוא מראה, כי יש גם צורך נפשי לקבל מכתבים ממי שכותבים לו. הדבר פשוט וברור, טבעי וחי, ואין כאן מקום לפירושים או לשתי דעות. ואם אין כותבים? פה כבר יש שאלה. ולא שאלה חמורה או קשה. מובן מאליו, כי כשכותב הכותב גם מבלי שיכתבו לו–מקבלים וקוראים, ואולי גם ברצון. חמורה וקשה היא העובדה שיש שאלה. ביחסים נפשיים לא צריכות להיות שאלות. במקום שיש שאלה, הלב אינו עוסק בשלו, כי אם שואל, מהסס, מוצא כל מיני פקפוקים, כל מיני דקדוקים בכל מבטא ומלה, והיד אינה עובדת מעצמה, אם לא מעבידים אותה. וגם זה פשוט וברור, טבעי וחי, גם פה אין מקום ולפירושים ולשתי דעות. רואים אתם, כי חשבוני ברור ונכון. אם אני לא כתבתי לכולכם, כי אם רק למי שכתב לי, הרי זה לא מפני שלא חפצתי לכתוב לכולכם, כי אם מפני שחפצתי להיות טבעי, אמיתי מבלי זיוף כל שהוא באיזו צורה שהיא או באיזה אופן ביטוי שהוא. הזיוף פוסל במשהו, לא רק בצורה ובקול, כי אם גם בצלה של צורה ובבת־קול. ואם בכל זאת רוצים אתם שאכתוב לכולכם,– מצדי אין מניעה. אני מצדי רוצה באמת לכתוב לכולכם. מצדי אני אין בכלל מניעה להתקרבות עם בני אדם. אין בנפשי מחיצה או חציצה בפני כל נפש אדם, ואולי גם בפני כל נפש חיה, אבל אני מרגיש מאוד מאוד כל חציצה קלה שבקלות שבנפש אחרת ביחס אלי. והדבר הזה מעכב. לא תמיד יש יכולת ולא תמיד יש רצון להתגבר. ועוד דבר. אני זקן ונמצא תמיד בין צעירים, בני דור אחר, ובזה בלבד כבר יש במקצת חציצה. ושוב לא מצדי. מובן, כי ישנם יחסים נפשיים גם בין צעירים וזקנים, אבל דווקא מתוך שהיחסים האלה יותר טהורים, הם יותר קלים להיפגם. לא תמיד מבין הצעיר כהלכה את יחסו הנפשי של הזקן אליו, ולא תמיד נחוץ לו או חביב לו היחס הזה. במצבי אני הדבר עוד יותר מסובך. אני הרי אינני עובד כצעיר, ועל פי הדין אין לי מקום בקבוצה. בקבוצה צריכים לעבוד אנשים צעירים בעלי כוח ובעלי מרץ. אף אמנם היה זמן, בעת שהייתי עוד יותר חזק, אשר בשום פנים לא הסכמתי להיכנס לקבוצה, אף שהציעו לפני. אז הייתי שבע רצון במקום עבודה, שהיו משלמים לי פחות, בידעי שמשלמים לי בעד עבודתי כמה כסף שהיא שווה. אבל בעת שנתייסדה קבוצת כפר אוריה, ואני אז חולה במקצת ובכלל במצב קשה, הייתי מוכרח לקבל את הצעת החברים להיכנס אל הקבוצה. ומאז הדבר נמשך והולך כך. ובכל זאת מכנרת עוד יצאתי לעבוד בשרונה, שגם שם שילמו לי פחות, וגם בזה הייתי שבע רצון. אבל לא ארכו הימים ואני שוב נכנסתי לתל־עדש ומשם, כידוע לכם, לדגניה. אני רואה בזה חולשה, ירידה, אבל אין לי ברירה אחרת. ההכרח, אם אולי לא יגונה, אבל מר וקשה מאוד. וכשאני רואה את עצמי חולה בלי תקווה להתרפא ומוציא מדגניה לירות, שאני לא הכנסתין בעבודתי, וכשאני חושב על עתידי, אז… הגדתי לכם את כל זה, בהזדמנות זו, כי כדאי אולי שתדעו את זה. יהי החשבון ברור, והיחסים כשרים, לא מזויפים. ועתה אענה על דברי ח' הכלליים (אם תכתוב לי על דברים הנוגעים לה בייחוד, אענה לה במכתב מיוחד). אני לא אמרתי כי לקבוצה דרושים אנשים יותר מובחרים מאשר למושב עובדים. אני אמרתי, כי בצורה זו או אחרת, העיקר הם האנשים ולא הצורה. ויותר שסומכים על הצורה, פחות שמים לב על הצד האנושי. הקבוצה, כפי שאנחנו רואים במציאות, אינה מגדלת אנשים. (אולי גם המושב לא יגדל, אבל אין זה מוסיף כלום לזכותה של הקבוצה). אם אנשים כי' ב־ך, נ' ד‘, א"נ עזבו את דגניה, הרי זה אומר כי דגניה לא קשרה אותם אל עצמה, וגם לא את יתר החברים, לא גידלה אותם. ומה יש לדבר על החילופים, שישנם בכל שנה ושנה? האם זה גידול אנושי? או אם דגניה א’, ב' וג' יש להם דין ודברים על דבר זבל, מה זה אומר? או אם דגניה ב‘, כפי שאני שומע, מתחלפת השנה לגמרי, וכן כנרת, ועוד ועוד,– מה זה, גידול אנושי? והמכאובים הפנימיים? – – – אני לא רק שאינני דורש בשביל הקבוצה יחידי סגולה, כי אם להפך, הייתי רוצה כי אל הקבוצה ייכנסו כל מיני בני אדם מן השוק ושם יגדלו לאנשים הגונים, חשובים. וזה דבר אפשרי. כל אדם בדרך כלל יש לו צדדים חיוביים ושליליים. אבל הצרה היא, כי בני אדם נפגשים תמיד זה בזה דווקא בצדדיהם השליליים, וכך מתפתחים בהם הצדדים השליליים הלאה והלאה. כל עיקר רעיונה של הקבוצה הוא – לסַדר את החיים המשותפים, בכוח הרעיון, השאיפה, הרוח והעבודה המשותפים, באופן כזה שהחברים יהיו נסמכים זה בזה ופועלים זה על זה בצדדיהם החיוביים. לוּ היה הדבר כך, אפשר היה באמת לראות בזה את כוחה של הקבוצה. אז היו אנשים גדלים מתוך עצמם ומתוך חבריהם. בזה אפשר להיות בטוח. גדול כוח החיוב באדם לא פחות מכוח השלילה. ובאמת, בשנה הראשונה או בשנים הראשונות של כל קבוצה אנחנו רואים בו גידול ידוע. אבל רק בשנה או בשנים הראשונות. יען מה? יען אשר בשנים הראשונות עוד ישנו החידוש שבדבר, עוד ישנה היצירה של עצם הצורה, ישנה רוח אחת מאחדת ומחַיה. אולם אחרי שנים, אחרי שהצורה כבר נוצרה והעבודה נעשתה לעבודה של עשייה, הרוח מסתלקת החברים מתחילים להרגיש במציאותם ומציאות של חבריהם בתור פרטים נבדלים, מתחילים להתחכך איש ברעהו בצדדיהם השליליים, ואינם מוצאים להם דרך אחרת אלא להסתלק אחד אחד. כללו של דבר: אם בקבוצה אתם רוצים או באיזו צורה שהיא, אל תראו בצורה מין חבית, שאתם נכבשים בה, נתמכים איש ברעהו כדגים מלוחים, ובזה אתם מסודרים יפה. בני אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא. בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא. הכניסו לתוך הצורה את החיים והעולם, יותר נכון, פַלשו את הצורה לכל ספירות החיים ולכל העולמות, אז תתקיים הצורה כהתקיים החיים והעולם. הקבוצה, למשל, יכולה וצריכה לפעול משני הצדדים. מצד אחד – העבודה והטבע. האדם צריך להתחדש על ידי העבודה והטבע, שהוא עובד בהם, שהוא מחַדש בהם. בזה כבר דברו כל כך הרבה, עד כי הדברים יכולים להיות כבנליים. אבל בפועל ומעשה, היש זה בקבוצה? לוּ היה – לא היו י’ ב- ך וחבריו הולכים מדגניה, לא היו יכולים ללכת. ומצד שני – המשפחתיות בקבוצה. הקבוצה צריכה לפעול בתור משפחה במובנה היותר מעולה, צריכה לגדל את חבריה בכוח השפעתם ההדדית לחיוב, כמבואר למעלה. וגם זה אין, כאמור. זה היה מחייב קודם כל את הקביעות. כשמסתדרת קבוצה, טבע הדבר מחייב וכך צריך להיות, כי יתחברו אנשים, עד כמה שאפשר, קרובים ברוח, אבל מכיוָון שכבר התלכדו והתחברו– הם כבר משפחה, כאילו כבר חלה עליהם קדושה של נישואין. ואפילו אם אחר כך נגלה, כי איזה חבר או חברה אינם כל כך רצויים, אין להוציאם מן המשפחה. כי זו צריכה לפעול עליהם לטובה,– לפעול לא בדברים ולא בכוונה, כי אם בעצם מציאותה, כמו שפועל הטבע. וגם כל חבר וחבר צריך להרגיש את קשרו המשפחתי בקבוצה, את אחריותו לפניה וכו‘. האם כך נוהג הדבר בקבוצות? ובמה איפוא, יתרונה של הקבוצה? האמנם בזה שבמקומות אחרים יכול להיות עוד יותר גרוע? אמרו מה שתאמרו,– יתרון כזה אינו לא לפי הבנתי ולא לפי רוחי. טיילנו. גם יעל השתתפת בטיול. יצאנו ביום השני של השבוע שעבר לפנות בוקר ושבנו ביום הראשון בבוקר. הלכנו ברגל עד אַיֶלת השחר ועד יסוד המעלה. של לַנו. משם נסענו בעגלה למטולה. עברנו דרך תל־חי וכפר גלעדי. במטולה לנו. למחר, ביום הרביעי, נפרדה החבילה. כל החבורה טיילה בסביבות מטולה הקרובה, ואני עם ק’ הלכנו לכפר גלעדי. אני הייתי גם בתל־חי. שם מצאתי מעט מאוד מכרים. אבל הבחורים בכלל עושים רושם טוב. העברית, כנראה קצת ‘קודחת’. בעיקר, כמובן, קדחת ז’רגונית. אבל יש גם קדחת רוסית. עיקר הצרה היא גם פה, כמו בכל הקבוצות – החילופים. ישנם, כנהוג, שני זרמים: קבוצה ומושב עובדים קואופרטיבי. זהו מין אנדרוגינוס: עבודה משותפת, קבוצתית וחיים נפרדים, כמו במושב. גָבר המושב הקואופרטיבי, ובעלי הזרם השני יוצאים ובאים אחרים תחתם. כמובן, עד השנה השנייה. בכפר גלעדי מצאתי הרבה מכרים, אם לא כולם מכירי. ק' התעניין מאוד בחינוך הילדים. יש מורה וגננת. אני אינני יכול לשפוט, דווקא מפני שהדבר חשוב מאוד. בכלל, בכל מקום שאני נתקל בשאלת חינוך ילדים, אני נאלם דומייה. יש איזו הרגשה של עומק לא נחקר, של איזה נעלם שלא נתפס. ואני בוחר להשאיר לפי שעה את המשפט לאחרים. ישפוט, יעשה, מי שמרגיש את עצמו מוכשר לשפוט ולעשות. העברית גם פה, כמובן, קצת קודחת. אומרים, כי מלבד הקדחת רוסית והז’רגונית יש גם קדחת פולנית. אבל יש התאמצות, לפי דברי ס', להשליט בהחלט את העברית. מרגישים את האחריות בפני הילדים. המקום בכלל נחמד. מראה נהדר, אדמה טובה, יש מים במידה מספקת. ישנם כל התנאים להצלחת הקבוצה, אם רק ידעו לעמוד, אם לא יחלו במחלת החילופים, או, יותר נכון, אם יתרפאו מהמחלה הזאת. מרגישים אמנם את המחלה בכל מקום, אבל מריפוי עדיין הדרך רחוקה. לפנות ערב שבנו למטולה. למחר, ביום החמישי הלכנו כולנו ברגל אל נהר ליטניה. יצאנו בבוקר והגענו אל הליטניה לפני הצהריים. יצאנו כמובן, לא כל כך מוקדם והלכנו לא כל כך מהר. על יד הליטניה נחנו, התרחצנו, סעדנו את לבנו. בשתיים וחצי קמנו ללכת. התהלכנו לאורך החוף עד המקום, שקוראים לו ‘הדרך’, שהנהר נוטה שם נטייה אלכסונית ונראה מצד אחד. משם עלינו ושבנו למטולה לפנות ערב. הטיול עלה יפה. הרבה מראות וחילופי גוונים. קשה הייתה רק הירידה אל עצם הנהר והעלייה. הנהר שוטף בין הרים זקופים, אין לו שום חופים, ההרים ניגשים עד עצם הנהר. במובן זה הוא מופלא במינו. אני לפחות לא ראיתי עוד נהר כזה, שיהיה, כמו שאומרים, כמעט כולו, לכל ארכו או לרובו הגדול, לחוץ בין שתי חומות הרים. די בזה. בפעם אחת ובמכתב פרטי אין להגיד את הכל או אפילו את העיקר.

א. ד. גורדון

 

77. ליוסף ברץ    🔗

ט“ו אלול תרפ”א, צפת

יוסף,

אני שוב כותב אליך. אם יהיה לך מה לקרוא אינני יודע עוד, אבל אם תאבה ואם תמאן, תהיה מוכרח לקרוא. ואם תרצה לענשני ולמוד לי כמידתי, הלא בידך לכתוב לי, ואני אהיה מוכרח לקרוא מה שכתבת אתה. מידה כנגד מידה. מעניין אותי דבר התעניינותך בחקלאות האמריקאית של אחינו בני ישראל. גם אני מתעניין בזה, אבל מצד אחר. לי לא כל כך חשוב, מה שאנחנו בני ישראל, יכולים ללמוד מהם, מאחינו האמריקאים, כי אם הם עצמם. חשוב לי, כי תתעורר בקרב היהודים באמריקה תנועה לעבודת האדמה, אבל לעבודה ממש ולא רק למסחר בפרי האדמה. גם באמריקה צריכים היהודים להתעורר לאותם החיים אשר בא“י. תפקיד המשלחת הוא בעצם להתחיל בעבודת העֵרוּר הזה או, יותר טוב, לייסד שם מוסד של מעוררים או לארגן אגודות של מעוררים מקרב האנשים היותר חיים וערים. אתם שם, במקום המעשה, כבר תמצאו את הדרך איך להוציא את זה אל הפועל. העיקר הוא, כי בין ההסתדרות הזאת ובין הסתדרות העובדים בא”י יהיה קשר תמידי חי ופועל. מהצד המעשי אנחנו יכולים ללמוד מחקלאינו האמריקאיים רק מה שאין לעשות במשק החקלאי. טוב מאוד שאתה מתבונן ולומד, כי אסור להוציא כספים המושגים בהלוואה, על השבחות שונות במשק. אסור, אף כי קל מאוד להשיג את הכספים והיצר עומד ותובע ומוכיח בכל מיני הוכחות, כי הוצאה זו הכנסה היא בעתיד ואין דרך אחרת להצלחה או גם להצלה, ואתה בטוח, כי היצר הטוב הוא המדבר. הלוואי שלא תשכח את התורה הזאת בבואך לארץ ישראל! יותר מידי להוטים אצלנו אחרי השבחות, להרוס השנה מה שבנינו אשתקד, ובשנה הבאה – מה שאנחנו בונים השנה. ובכלל– עוד מכונה, עוד מוטור– אם יש בו צורך הכרחי או אפשר, איך שהוא, לחיות גם בלעדיו,– מה טוב! הרבה והרבה יש למנות פה ממה שמכאיב ומעציב מאוד, אבל כלום לך אני צריך למנות או להזכיר? אם תרצה, אתה יודע יותר ממני, ואם לא תרצה – הלא גם זה אתה יודע לא פחות ממני. אולם בחיוב אין לנו ללמוד הרבה מאמריקה. להם עבודת האדמה תורת מסחר, ולנו היא תורת החיים. וכבר אמרו חכמינו, כי תורת חיים אינה נקנית אלא בייסורים. במובן זה גם טעויותינו וכשלונותינו– אקטיב. אנחנו נכשלים וסובלים– וחיים, לומדים לחיות, לחיות לא כמו שהמציאות הקיימת רוצה, כמו שחיים, למשל, באמריקה, כי אם כמו שאנחנו רוצים. בכלל, אין להשוות את ארץ ישראל לאמריקה אפילו במובן הכלכלי. לא רק תנאים אחרים וצרכים אחרים, כי אם גם חיים אחרים. אל גם לשכוח, כי אנחנו חולמים לא רק על שמים חדשים, כי אם גם על ארץ חדשה, לא ‘ארץ חדשה’ זו של אמריקה, שמטרתה בעיקר חמרית – – –

ושלום לך והצלחה שלמה

ידידך א. ד. גורדון

יפה היא אהבתך לדגניה. היא מעידה על ערכה של דגניה יותר ממאה עדים, מכל הוכחות שבעולם. אבל, מדוע כל כך חלשה פעולת אהבה זו במקומה? מדוע יכלו לעזוב את דגניה י' ב־ך, ג‘, ד’ ג־ן? והרי היה זמן שגם חברים אחרים חשבו לעזוב. והחילופים בכל שנה ושנה? – אינני יכול לשכוח את זה ואינני יכול לסלוח לא לעוזבים ולא לנשארים.

 

78. לדגניה    🔗

ט“ז אלול תרפ”א, צפת

ושוב אנחנו משוחחים. בא צ' ל‘, הביא לי מכתב ובו גם דברים מק’ וממ' ז- נר. קבלתי גם מכתב מי' כ‘. יש על מה לשוחח. והעיקר – יש רצון לשוחח. אתחיל מדברי יעל, יען אשר היא מדברת על היופי ועל הברכה שבעבודה, שהיא מתחילה מעתה להרגישם בייחוד, ועל ההרמוניה שבין העובדים, המשפרת כל עבודה קשה. לא קשה להסכים לה בזה, אם כי לדבר כזה דרושה זהירות יתירה. היופי והברכה שבעבודה וההרמוניה שבין העובדים הם פרחים עדינים מאוד, אשר כל נגיעה יתירה קשה להם, אשר לבוש המלים לא תמיד הולם אותם, ולא תמיד הם יוצאים שלמים וחיים מהלבוש הזה; יראים הם מפני החולין שבחיים, מפני עין רעה, ביתר דיוק, מפני אוזן רעה, מפני החולין שבנפשות. אבל אין זה פוסל אותם ואינו ממעט את כוחם כל עיקר, במקום שישנם, כוחם גדול מכוח החולין, כי הם עצם החיים. מה שדרוש זהו בעצם כוח חיים מספיק. אבל זהו מה שחסר, אין אנחנו די חיים, על כן אנחנו כל כך ‘פיקחים’, אוי ואבוי לפיקחות כזאת! נשתדל לחיות, לחיות במידה כזאת, שהיופי והברכה שבעבודה וההרמוניה בין העובדים יהיו לנו לדבר שבחיים, אשר גם דברינו על אודותם יהיו חיים. מכאן המעבר לרעיון הקבוצה לא רחוק. מעולם לא שללתי ואינני שולל את ערך הקבוצה, כשם שאינני שולל את ערך מושבי העובדים וכל יתר הצורות. עד מתי לא תעמדו על הדבר, כי אני שולל רק את הפולחן של הצורה, איזו צורה שהיא, את האמונה, כי הצורה תחדש את האדם, אבל לא את עצם הצורה. בלי ספק בקבוצה ישנם הרבה צדדים חיוביים, כמו שישנם כאלה גם בצורות אחרות, אבל דווקא האמונה של הבוחרים בצורה ידועה, כי הצורה, שהם בחרו בה, היא הנבחרת, היא המביאה את הגאולה,– דווקא האמונה הזאת גורמת, כי קודם כל פועלים הצדדים השליליים שבצורה. צדדים שליליים ישנם בכל צורה, ישנם, אם תאבו או תמאנו, גם בקבוצה. זה איננו פוסל את הצורה, אבל זה דורש עבודה והשלמת מה שמחסרים הצדדים השליליים, התאמצות ידועה, וקודם כל, כמובן, הכרה במציאותם של אותם הצדדים השליליים. והעיקר – כי השלמת מה שחסר בצורה צריכה לבוא מתוך האדם, מתוך הנפש. דרושה עבודה חינוכית מרובה ועמוקה. אבל יותר קל, כמובן, להעלים עין מהצדדים השליליים, להאמין, כי הצורה מצד עצמה שלמה בתכלית וצריך רק לשכללה, אז הכל על מקומו יבוא בשלום. אולם האם זו הדרך? כמדומני, כי יתר ביאור למותר. כי בקבוצה צריכים להיות אנשים צעירים – זה ברור. הצעיר, אפילו החלש, יוכל להיות פועל טוב, העבודה מפתחת ומחזקת את הכוחות הצעירים. הייתי יכול להביא ראיה או ראיות, אבל אינני רוצה לקרוא בשמות. מובן, כי מי שמזדקן בקבוצה אין זכותו בה מתמעטת על ידי כך. וגם בזה, כמדומני, יתר ביאור למותר. על דבר החינוך, כמו שאמרתי במכתבי הקודם, קשה לי לדבר, על כן לא אגיד לפי שעה דבר על דברי א’ ב’קונטרס', אם כי הדברים אינם לא לפי רוחי ולא לפי השקפתי.

א. ד. גורדון

 

79. לדגניה    🔗

כ“ג אלול תרפ”א, צפת

כותב אני לכם הפעם, כמו שאתם רואים, מבית חולים. מצב רוח של בית חולים, ודווקא לא רוח של עצבות, בייחוד לא בבית היפה הזה. תיתי להם, לבוני הבית, שידעו להשרות עליו רוח כל כך מרנינה! כמה זה יפה לחולים וכמה זה נחוץ להם! אבל רוח של תוגה חרישית, כל כך חרישית, כל כך טהורה, כאילו ההתערטלות מכל העניינים הקטנים ומכל החשבונות הקטנים של החיים, שקוראים להם חברותיים, המשכרים ברתיחתם, ברדיפתם אחרי המדומה: אחרי העושר המדומה, הטוב המדומה, היופי המדומה. פה האדם סוף סוף כאילו מָעמד פנים אל פנים עם החיים והמות בלי אמצעי, זאת אומרת, עם החיים כמו שהם בעצם עצמותם, עם חיי הטבע העולמי, החיים בלי גבולים מצומצמים, בלי לבושים מטושטשים, בלי זוהמת הכמישה. וכמה קרוב אל הנפש העולם ומלואו, וכמה קרוב האדם, האדם בלי פירושים, האדם שגם היום לא בושה לקרוא לו צלם אלוהים! ואיזה ים של רחמים שוטף ועובר את הנפש, רחמים לאין גבול על ברייה נפלאה ועלובה זו– על האדם, שאינו יכול למצוא את עצמו. צלם אלוהים – וכל כך עלוב! ובמצב רוח כזה – קול מדגניה על עניין יחסים ועל תוצאות יחסים בין דגניה ב' וג'. פה באמת מקום הפצע. לכאורה היתה צריכה התוצאה המרה והמגונה האחרונה הזאת לפחות לפקוח את העינים לראות, כי לא הקבוצה ולא שום צורה אחרת אינה יכולה למלא מה שצריך האדם; כי היסוד לכל היחסים בין בני אדם הוא סוף סוף יחס האדם אל עצמו, אל החיים והעולם כפי שהוא חי אותם. יהי היחס הזה יותר רחב ויותר עמוק, יותר אנושי־קוסמי,– והיו כל יחסיו אל בני האדם יותר אנושיים. צורת חיים קיבוציים רצויה ומועילה לו לאדם להרחיב והעמיק את היחס הזה, במקום שישנו, והעיקר, במקום שיש הכרה, כי בכיוון זה צריכה ללכת השאיפה, ההתאמצות. אבל כלום יכולה הקבוצה או איזו צורה שהיא לברוא יחס כזה, במקום שאין הכרת הצורך בו; יותר מזה, במקום שיש כמעט הכרה שאין צורך בו? – – – הקבוצה – כמו כל צורה, הבאה להועיל לחידוש החיים – מחייבת, מטילה אחריות, וקודם כל – את החובה של עֵרות תמידית, בלתי פוסקת. החבר צריך להיות תמיד ער, שוקד בלי הפסק על תקנת המשק הכללי, הקבוצתי, אבל עוד יותר מזה הוא צריך להיות תמיד ער, שוקד בלי הפסק על תקנת משקו הפרטי, האנושי. וזהו מה ששוכחים, וזהו מה שקשה ביותר. המשק הזה הפרטי, האנושי. מלבד מה שהוא יותר לאין ערוך רחב, יותר כולל, בהיותו מקיף עולם ומלואו, הוא גם יותר מפורט לפרטים ולפרטי פרטים. החיים מורכבים מרגעים, מחזיונות ומעשים קטנים וקטנטנים. ודווקא מהקטנות האלה, הקטנות ברגעיותן והקטנות בערכן, מצטרפים כל היחסים בין בני אדם. ‘הווה זהיר במצוה קלה כבחמורה’, אמרו חכמי התורה, אבל יותר מזה אומרים החיים: ‘הווה גדול בקטנות כבגדולות’. אבל מי שומע את דברי החיים האלה וכאלה? או כלום בשמיעה בלבד תליא מלתא? כשהמחשבה מגיעה עד הנקודה הזאת, תרפינה כנפיה, והיא כמעט קרובה לייאוש. המסקנה היא כמעט: אין תקנה לאדם, וכל העבודה לחידוש החיים – הבל. כי מה יש פה לעשות? כלום יועילו פה דברים, הסברות, בירורים, דעות, תורות? אין לדבר באלה, המעמידים את כל החיים האנושיים ואת כל האדם על הסדֵר החברתי. להם הלא הכל כל כך מובן וכל כך ברור, כל כך קל להסביר ולברר. ואתה צא והסבר להם, כי בכל דעתם הרחבה ובכל מעשה תקפם וגבורתם, אין כוחם אלא לשחרר את האדם מסדר חברותי שכבר העלה רקבון, כדי לשעבדו לסדר חברותי, שכוחו לשעבד ולהרקיב עדיין חדש עמו, ועד שייגלה וייראה רקבונו צריך לעבור מי יודע כמה זמן. אבל הנה אדם, שעיניו פקוחות, הנה, למשל, טולסטוי. הוא בא וחידש את תורת האהבה, נתן לה פנים חדשות ונפח בה רוח חיים חדשה, מרוח חיי הזמן, והנה הוא אומר בפשיטות: ‘צריך להם לבני אדם רק לעמוד רגע, רגע אחד, ממרוצתם הבהולה בדרכיהם המעוקשים והנלוזים, להתבונן רגע ולהתחשב עם עצמם,– וראו בעצמם עין בעין, כי אין לפניהם אלא דרך אחת מובילה אל התכלית הנרצה – דרך האהבה’ – – – איזו תמימות, כמעט מעליבה, מצד אדם שעיניו פקוחות! כמעט לעג לרש. כלום אין בני אדם רוצים לאהוב? כלום אין בני אדם מבקשים אהבה, אם מדעת או שלא מדעת? כלום יש בעולם בשביל נפש האדם אושר יותר גדול מאהבה, ודווקא מאהבה טהורה? אבל הרי זו עליבותו של האדם, שחייו וכל עולמו מסודרים כך, שהוא פוגש קודם כל במה שיש לשנוא, פוגש לא רק באחרים, כי אם גם בעצמו (אלא שבעצמו די כוח החפץ בחיים להסיח דעתו ממה שיש לשנוא,– אף אמנם במקום שאין חפץ החיים די גדול, האדם בא מתוך כך לידי איבוד עצמו לדעת), הרי זו הצרה, שבני האדם נפגשים תמיד זה בזה קודם בצדדיהם השליליים. או האמנם זו הדרך לפני האדם להעלים עין מזה, להשיא את עצמו כי הוא אוהב מכל מקום? הלא זו דרך הנצרות, ואנחנו הלא ראינו לאן מובילה הדרך הזאת. כמה בן דת הנוצרית יודע לאהוב, אין אנחנו יודעים, אבל כמה הוא יודע לשנוא, מי כמונו יודע? אפשר לאמור בבטחה גמורה. כי אין בעולם בן דת אחרת, ואפילו בן דת אלילית, שיֶדע כל כך לשנוא, כמו בן הדת הנוצרית. זה פרי הזיוף הנפשי, הבא מתוך השאיפה לאהוב, במקום שאין הנפש מוכנה לאהבה אמיתית. פה אנחנו שוב רואים, כי יחסים רצויים, אנושיים בין בני האדם יכולים לבוא רק מתוך יחס רצוי, אנושי של האדם אל עצמו, אל החיים והעולם, כפי שהוא חי אותם. האדם אוהב את בני האדם, את כל החי, את כל העולם והחיים רק במידה שהוא רואה ומגביר בנפש עצמו מה שיש לאהוב, רק במידה שהוא חי אל מעבר לגבול פרטיותו המצומצמת. במידה שהוא חי או שואף לחיות כל מה שחי והווה עד לאין סוף. פה יש עבודה חינוכית גדולה ועמוקה, אבל איך תסביר את זה? כלום תמסור את זה בדברים, בהסברות, בבירורים, בדעות בתורות?

א. ד. גורדון

 

80. ליוסף ברץ    🔗

כ“ה אלול תרפ”א, צפת

יוסף חביבי,

– – – רק לא ייאוש, לא התבטלות בפני האמריקאים! אנחנו, עם כל מגרעותינו, לא גרועים מהם. עם כל היותנו בעיניהם שנוררים, אנחנו נקיים מהם וגם חזקים מהם. מה הם עושים ומה אנחנו עושים! איך חיים הם ואיך אנחנו חיים! אין אנחנו צריכים להתגאות עליהם, אבל להם אין בוודאי להתגאות עלינו. ואם הם אינם יודעים כלום מאשר אתנו, ואם הם אינם מבינים אותנו ואת חיינו, הרי הם העניים בדעת וברוח, הרי הם צריכים ללמוד לדעת ולהבין. חזק ואמץ, אל תירא ואל תחת! – זהו תפקידך, זה תפקיד המשלחת מארץ ישראל. שאו את דגל ארץ ישראל ברמה! לא ביהירות, לא בקולות וברקים, אבל בעוז רוח ובהכרת ערך המעשה, שאתם באים לעשות. לא פושטי־יד אתם ולא אנחנו, לא נדבות אתם באים לבקש מהם,– לשתף אותם בבניין עמנו וארצנו אתם באים. ואין פלא כי הם אינם מבינים אתכם, כי בטלים אתם בעיניהם, כי רחוקים הם מכם; כי גדולות אתם באים לבקש מהם, יותר מדי גדולות לפי שיעור קומתם של היום. ואתם דעו לכם, כי בזה כוחכם – כי גדולות אתם מבקשים. חלילה לכם להתבטל, להיות קטנים, כי את נפשכם ואת נפש העם אתם קובעים. אל תיראו, סוף הכבוד לבוא, אם תדעו לכבד את שליחותכם, את המעשה אשר אתם באים לעשות. הן היו ימים, ולא רחוקים כל כך, אשר בטלים עם כל מעשינו בא“י, לא רק בעיני אמריקה, כי אם גם בעיני כל עולמנו היהודי וגם בא”י עצמה. ועתה – יש אמנם שונאים לנו, יש לוחמים בנו, אבל לבטל אותנו– דרך ארץ! מובן, כי לא כארץ ישראל אמריקה. ולא במהרה יעלה בידכם למצוא את דרככם. אבל אם תדעו לבקש, אם תדעו לקבל את הכל, את הכל בלי התייאשות ובלי התבטלות, כי אם בהכרה ברורה כי כך צריך להיות באמריקה, כי אחרת לא יוכל להיות,– מצוא תמצאו סוף סוף את הדרך, כמה שהדבר יעלה לכם בקושי ובייסורים, ואולי גם בעלבונות. בזה תוכלו להיות בטוחים – – –

יום ה', כ"ו אלול

קראתי שוב את דבריך המיוחדים אלי על הירידה של היהדות באמריקה, על הילדים הגדלים בהתנכרות גמורה לעם ולשפה וכו'. ואני מרגיש צורך להוסיף מלים אחדות. כן, המצב נורא, אין מה לדבר. אבל שוב אותו הדבר: בייאוש, ברפיון ידים, בדכדוכה של נפש בודאי לא נתקן כלום ולא נועיל כלום. המצב הנורא צריך לשמש לנו לא גורם לייאוש, כי אם גורם להתקוממות, להתעוררות הרצון והמרץ לפעולה. כוח רצוננו צריך לא לרדת, כי אם לעלות במידת כוח ההתנגדות לנו ולכל מה שאנחנו רוצים ומבקשים. המצב נורא, אבל לא הכל אבוד. אין הכל אבוד במקום שיש רצון ויש מרץ, ויש הבנה, הבנת המצב כמו שהוא והבנה במה שדורש תקון, ויש גם סבלנות, סבלנות לאין גבול. בתחילה יהיה המפעל בהכרח קטן, חלש, עלוב עד כדי לעורר גחוך בהשוואה למה שדורש תקון, אבל אין דבר, אם רק יהיה גרעין של חיים במפעל, יהי גרעין מיקרוסקופי, המפעל יחיה, יגדל, יגבר ויתגבר על הכל. החיים חזקים מהרקבון. דוגמה – עבודתנו בארץ ישראל. אבל נחוצה לזה, כידוע גם לך מחיינו ומעבודתנו, סבלנות בלי גבול, רצון שאינו שב מפני כל והבנה עמוקה בהלכות הגידול של החי. כי קטן, מיקרוסקופי יהיה גידולו של המפעל בתחילה, ולא יום אחד ולא שנה אחת יארך זמן ההתחלה הזאת. מה שיש לעשות שם אינני יכול, כמובן, להגיד, מלבד מה שכבר אמרתי. אבל יודע אני די את האדם ויכול להגיד, כי בכל מקום, בקרב כל מיני בני אדם, יש ויש מה לעשות. צריך רק לדעת איך לעשות. האדם הוא תמיד, בכל מקום ובכל זמן, אדם, והחיים – תמיד חיים.

א. ד. גורדון

 

81. ליוסף אהרונוביץ    🔗

ערב ראש השנה תרפ"ב, דגניה

דבר לי אליך, אבל קודם כל אני מבקש ממך תשומת לב מיוחדת. אני מדבר על צפת. את חיי צפת לא היה סיפק בידי להכיר, אבל אחת היכרתי הכרה ברורה, כי צפת הולכת ונחרבת. לפני המלחמה היו בה, היה מי שאמר, שנים עשר אלף, יש אומרים עשרת אלפים יהודים. ועתה, אחרי כל הצרות של המלחמה, הרעב, המחלות, הנדידה הגדולה, נשארו כשלשת אלפים, וגם אלה הולכים ופוחתים. פשוט אין לחם. את זה אני יודע לא מפי אחד או שנַים, כי אם מפי כל מי שנזדמן לי לדבר עמו על מצבה של צפת. ואני דיברתי על זה כמעט עם כל מי שנפגשתי. מלבד זה הייתי במועצת המורים של סניף צפת, ושם סיפר מורה בית־ספר לבנים בין יתר הדברים, כי ישנם בבית־הספר הרבה ילדים רעבים או רעבים למחצה. אין שום מקורות לפרנסה, ואין מקום לעבוד. רבים היו עובדים בחפץ לב, וכאשר היתה לאיזה זמן עבודה, הלכו לעבוד צעירים וזקנים. האין מחובת ההסתדרות הציונית לבקש אמצעים להציל את העיר מחורבן? מדברים על דבר בניין יישוב חדש – ועיר שלמה הולכת ונחרבת, האמנם אין זה מענייננו? במה גרועה עיר זו מאיזו מושבה או מושב או קבוצה? האמנם מפני שהיא חיה לא לפי רוחנו ולא לפי תביעת רעיוננו? והמושבות, האם כולן חיות לפי תביעת רעיוננו? ובכל זאת עושים את כל מה שאפשר בכדי להחזיק את קיומן ולהיטיב את מצבן. בכלל, האם באים בחשבון מוסרי עם טובע, בשעה שצריך להצילו ממות? והסתדרות העובדים,– האמנם אין זה כלל מעניינה? אבל הלא הרבה והרבה היו עובדים עבוד, לו היתה להם עבודה במקום (ללכת לעבוד במקומות אחרים הם אינם יכולים, מהיותם בעלי משפחה או עוזרים במשפחה). האם אין החובה על ההסתדרות לבקש דרכים להמציא עבודה למי שרוצה לעבוד, ובכלל להשתדל להמציא מקורות פרנסה לעיר הולכת ונחרבת? האין החובה להציל מה שיש להציל מוטלת על כולנו ביחד ועל כל אחד מאתנו לחוד? האמנם על כולנו ועל כל אחד מאתנו לדאוג רק ל’קלייזלעך' שלנו, איש איש ל’קלייזל' שלו? בהיותי בצפת דיברתי על זה הרבה עם כל מי שנפגשתי מהמורים, הרופאים, עסקני הציבור, אבל, כמובן, כלום לא יצא. אני בעצמי אינני עסקן ציבורי, אינני איש מעשי ואינני יכול לעשות בזה כלום. אבל הדבר אינו נותן לי מנוחה. הנני פונה הפעם אליך, אתה הלא בתוך העסקנות הציבורית, אתה בוודאי בא לעתים לצפת ויודע אולי את מצבה. אולי תוכל אתה לעשות דבר- מה או– וזה העיקר– לעורר את מי שיש לעורר לעשות דבר־מה. כדאי, חושב אני, אם יש צורך בכך, לנסוע בייחוד לשם כך לצפת. אני כתבתי בעניין זה למערכת ‘הפועל הצעיר’, עוד בתחילת בואי לצפת. לא כתבתי מאמר או כתבה מיוחדת, כי לא חשבתי את עצמי די מומחה לדבר ודי בקי בדבר. חשבתי, כי המערכת תמצא בדברי סמך לדבר על העניין ביתר הרחבה. – – – אולי תמצא אתה במכתבי ההוא (אם הוא ישנו עדיין במציאות) ובמכתבי זה, וגם במה שידוע לך מקודם, סמך לדבר על זה ב’הפועל הצעיר'. כמדומני – כדאי. – כמובן, הכתיבה לא תפטור אותך ממעשה.

א. ד. גורדון

 

82. ליוסף ברץ    🔗

יוסף,

– – – את מכתבך אני שולח ליוסף אהרונוביץ על מנת להדפיסו ב’הפועל הצעיר‘. אני חושב כי כדאי, ומקווה כי הוא ידפיסו. את ה’עברי’ שנדפס בו מאמרי ⁹⁵, השגתי בטבריה. רוצה הייתי לדעת מה דעתו של ב. כצנלסון וגם מאניה שוחט. בגולה בולט בייחוד ההבדל שבין עבודת התחייה בצורה לאומית ובין אותה העבודה בצורה סוציאלית. שם העבודה בצורה סוציאלית מובילה ישר אל ההתבוללות, אם לא יותר נכון לאמור: היא היא עצם העבודה להתבוללות. הדבר הזה דורש אולי יתר ביאור משני הצדדים. גם מצד הצורה הלאומית, גם מצד הצורה הסוציאלית, אבל לא פה המקום, ואני חושב כי הם יבינו, אם כי בוודאי לא יודו בזה, ובוודאי ימצאו מקום לראות, כי אני אינני מבין את הסוציאליות או אינני רוצה להבין. אבל רוצה אני לדעת את דעתם. אם ברל ירצה להשיב על מכתבי, ששלחתי לו על ידך, יכתוב נא גם על זה. ובבית, בדגניה, שוב ויכוחים על השאלה, אם כדאי היה לך לנסוע לאמריקה או לא. הטענות ידועות: אתה חסר בדגניה. לוּ שמע אדם מן הצד, היה יכול לחשוב כי דגניה ממש הולכת ונחרבת בלעדיך. אבל אלוהים ירחם! אין השד נורא כל כך. ומצד שני טענה: ‘מה תועיל באמריקה? שם ביזנס, בלוף וכו’,– ומה תוכל את לעזור? – אבל גם זה ידוע וגם זה לא נורא. אם תדע מה לעשות, בייחוד, אם חבריך במשלחת יהיו עמך בדעה אחת בזה, תוכל לעשות הרבה מאוד. תוכל לזרוע גרעין מיקרוסקופי, אשר יצמח ויגדל לאילן גדול ורב השרשים ורב הענפים. וגם דגניה תבורך מפרי ברכתו. העיקר הוא, כמו שאמרתי כבר לא אחת, כי מטרתך תהיה לא הכסף בשביל ארץ ישראל, כי אם הרוח והחיים בשביל היהודים באמריקה. העיקר הוא לא בנק כספי בשביל העובדים בארץ ישראל, כי אם בנק רוחני בשביל אלה שצריכים לעבוד, שצריכים להתעורר לתחייה לאומית באמריקה. יהי הסכום, שביכולתם להשקיע בו בתחילה, מיקרוסקופי, אם רק תדעו להעמיד את עצם המוסד על יסוד נכון, הוא יתן רוָחים ויגדל במידה שלא פיללתם. אם יעלה בידכם לייסד בנק רוחני כזה בשביל אמריקה, יהיה גם בנק כספי בשביל העובדים בארץ ישראל. ואם לא – לא כדאי לנו וגם בושה לנו לקבל כספים מאמריקה. כי באופן כזה הכסף הוא נדבה, קצבה, ואנחנו שנוררים.

ידידך א. ד. גורדון

 

83. ליוסף ברץ    🔗

ז' תשרי תרפ"ב, דגניה

יוסף,

ושוב אני כותב אליך. זה רק ימים אחדים שלחתי לך שני מכתבים בזה אחר זה, והנה אתמול קיבלתי את מכתבך מי"ז אלול, אשר שימחנו מאוד על הצלחתך בדרך עבודת העֵרור והמציא לי שוב דברים לכתוב אליך. אינני שואל אם תצליח בענייני כספים. והאמת אגיד לך, כי אני מצד עצמי לא אצטער הרבה, אם לא תצליח, אם רק תצליח במידה מספקת באותו דבר שהוא עיקר, ואני בטוח, כי בזה יש ויש בידכם להצליח בשלמות. ולא עוד אלא שאם תצליחו בזה, אפילו אם בענייני הבנק לפי שעה לא תצליחו, גם הכסף בוא יבוא, יבוא אולי לאחר איזה זמן, יבוא דווקא מאותם ההמונים, שעד היום אינם רגילים לתת כסף. וזה חשוב לנו בייחוד. אז יהיה הכסף טהור, מותר, כמדומני, לאמור, קודש לעבודתנו הגדולה. ואם לא זה,– חולין הוא הכסף ובושה לנו לקבלו. אל נא נהיה שנוררים ואל נקבל נדבות או תמיכות! אל נא נשכח את הדבר שהיה כל כך יקר לנו, שכל כך הרבה נלחמנו עליו ויכולנו עמוד, שבשבילו סילקנו את ידינו מתמיכת חובבי ציון ל ‘הפועל הצעיר’ בשעה קשה! אל נא נהיה יורדים בשעה קשה! אל נא נהיה קטנים, בשעה שעלינו לעשות גדולות,– לעורר לחיים לאומיים ואנושיים שלשה ואולי ארבעה מיליון מאחינו! ואנחנו יכולים, זאת אומרת, ארץ ישראל יכולה לעשות את זה, מחויבת לעשות את זה. יותר מזה. ארץ ישראל כאילו עומדת למבחן: אם תוכל לעשות את זה – והיה זה כוחה, זה הכוח החסר לנו כל כך בשעה קשה זו. זה – ולא הפוליטיקה ולא הכסף. ולא יש מאין אתם צריכים לברוא באמריקה. את היש, את הכוחות הפזורים, האבודים בתוך ים הביזנס של היהודית האמריקאית אתם צריכים למצוא ולארגן בכל מקום לגוף חי, ואת כל הגופים האלה שוב לארגן בתור אברים של גוף אחד מאַחד את כולם. הנה כותב אתה, כי מצאת גם פנינים, אלא שאתה חושש – ובצדק – כי במשך זמן ידוע ישלימו גם הם את החיים האמריקאיים, וינשאו בזרם ויהיו אמריקאיים ככל יתר היהודים. ואני אומר לך, כי יש הרבה יותר פנינים ממה שאתה יכולת לראות וממה שיכולת לשער. הן ישנן בכל השדרות ובכל הצורות, לפעמים בצורת חנווני, בצורת פדלר, מצחצח נעלים, משרת בחנות, בצורת מלמד, סתם אינטליגנט וכו' וכו‘; ולפעמים אפילו בצורת צעיר או צעירה מדברים אנגלית ואינם יודעים כלום מיהדות. אלא שכל אלה על הרוב העלו חלודה וצריך לגרד קצת את החלודה בכדי להכירם. את הפנינים האלה אתם צריכים לדעת למצוא ולחרוז למחרוזת אחת, ובהיותם מאוחדים הם יכולים להיות בטוחים מחלודה, הלא צמאים הם לסביבה עברית ואנושית. צריך לברוא להם את הסביבה מתוך עצמם, מתוך אותם הכוחות החיוביים, הנמצאים בוודאי באמריקה לא פחות מאשר במקומות אחרים, אלא שהם פזורים ומפורדים ואינם יודעים איש מרעהו, ועד שאחד מספיק להכיר את השני, הנה הם שניהם כבר נסחפו בזרם ונהפכו ל’ביזנסמן’ וכדומה. אתם יכולים למצאם, לעוררם, לאחדם, לשפוך עליהם רוח חיים מחיי ארץ ישראל. העיקר הוא לשפוך עליהם רוח חיים מחיי ארץ ישראל או פשוט לעוררם לחיים אנושיים. צריך שהם יבואו לכלל הכרה, כי גם באמריקה צריך יהודי לשאוף לחיים אנושיים, גם שם הוא צריך לשאוף לעבודה, בעיקר לעבודת האדמה, צריך לשאוף, כי העבודה תיתן לא רק פרנסה, כי אם גם חיים. יֶדעו, כיצד מבקשים חיים בעבודה – בעבודה ולא בכסף – בארץ ישראל, ויבקשו גם הם בדרך זו חיים באמריקה. ואפשר גם באמריקה לחיות כך. מבחינה ידועה אולי באמריקה עוד יותר אפשר. מובן, כי ליחידים בודדים קשה הדבר, אבל בכוחות מאוחדים אפשר ואפשר. מובן, כי אני מדבר פה רק קטעי דברים, בסמכי עליך, כי אתה מעצמך, מתוך חיינו ומתוך שאיפותינו, תבין מה שאני רוצה להגיד בזה בכל שלמותו. צריך לעורר תנועה, תנועה של חיים, לברוא אורגניזם לתנועה, שאבריו מתפשטים בכל מקום שיש שם יהודים. ויהיו האורגניזם והתנועה מיקרוסקופיים,– העיקר הוא – שיהיו חיים. טפה אחת מיקרוסקופית של חיים מספיקה. ואת זו הבאתם מארץ ישראל ויכולים אתם להשקיעה שם, אם לא תתנדף בכם על ידי הרדיפה אחרי הצלחה פיננסית או פוליטית. ועוד דבר. התנועה הזאת צריכה להיות קשורה בארץ ישראל. צריך, שתהיה חליפת מכתבים חיה ותמידית בין מרכז התנועה ובין מרכז העבודה בארץ ישראל. ואולי, בכדי שחליפת המכתבים תהיה יותר חיה, אולי כדאי, כי באופן פרטי תהיה חליפת מכתבים בין המרכז ובינך או בין דגניה. אני הייתי גם כן משתתף בזה. ולא זה בלבד. אני חושב, כי יש לשלוח לאמריקה מזמן לזמן אנשים מארץ ישראל בכדי לחדש את רוח התנועה. ולשם אותו הדבר יש צורך, כי גם מאמריקה, מתוך התנועה, יבואו מזמן לזמן אנשים לארץ ישראל. צדקת מאד באמרך, כי יש באמריקה מקום לתנועה מעין ‘השומר הצעיר’. אוסיף רק כי, לפי דעתי, יש מקום לתנועה כזאת ביחוד בקרב בני הנעורים המדברים אנגלית ורחוקים מהיהדות.

ושלום לך ולחבריך. הנני מברך אתכם בהצלחה שלמה.

בידיות נאמנה א. ד. גורדון

 

84. לשלמה הורביץ ⁹⁶    🔗

א' דראש חודש חשוון תרפ"ב, יפו

חבל, שלא היית במועצת ‘הפועל הצעיר’. ‘הפועל הצעיר’ הוא עתה במצב קשה, שלא ידע עוד דוגמתו, ובשעה קשה כזו כשעוזבים אותו האנשים היותר חשובים לו, אינני יודע, איך לקרוא לזה ואיך להביע את זה. ה' ב' כאילו – או בלי ‘כאילו’ – מסתלק; מ' ב- ר, כפי הנשמע, יצא מה’התאחדות‘, וצריך לחשוב גם מ’הפועל הצעיר’. אתה, ש- י וכדומה, לא הייתם במועצה, לא מצאתם לנחוץ להתעניין בה. האמנם נפסל ‘הפועל הצעיר’? ולי נדמה, כי רק עכשיו מתחילה תקופה חדשה ל’הפועל הצעיר‘, תקופה של התרחבות והתעמקות. ודווקא בשעה קשה אבל גדולה זו אין גואלים ל’הפועל הצעיר’, אין גואלים בייחוד בין החדשים שמהם היו צריכים לבוא הגואלים. ומה יהיה הסוף? די להגיד, כי קשה היה למצוא אנשים שייכנסו אל המרכז ויצילו את המצב, ואלה, שנבחרו, ספק, אם יקבלו את פקודתם. נבחרת גם אתה, אבל מטילים ספק, אם אתה תקבל את התפקיד שהוטל עליך. האמנם לא תקבל? מובן כי אז לא בוא לדבר על לבך ולהוכיח לך מה שצריך להיות ברור לך, אבל חבל יהיה אם לא תקבל. אני נוסע מחרתים. מובן, כי יש הרבה מה לדבר, ואלי גם להגיד, בייחוד על ‘הפועל הצעיר’, על כן לא אדבר כלום ולא אגיד כלום. אם אינני טועה או שוגה בדמיונות, אם באמת יש מה שאני דומה לראות, הוא סוף סוף יבוא לידי גילוי. ואם אין…

א. ד. גורדון

 

85. לדגניה    🔗

א' מרחשוון תרפ"ב, יפו

שלום לכם!

בוודאי יש בכם מתרעמים עלי על אשר לא כתבתי לכם עד כה. אבל לא אבוא להתנצל. התנצלות לא קשה למצוא. כך היא העובדה: לא כתבתי; כך הוא מצב הנפש. מחר אני נוסע ⁹⁷ , ואני רוצה לאמר לכם שלום, לשלוח לכם את ברכתי. האם זה לא די? האם באמת יש צורך בהרבה דברים? לראות אתכם ולדבר עמכם פנים אל פנים הייתי אולי דווקא רוצה. אבל יש גם הרגשה אחרת: אולי יותר קל להיפרד ברוח מאשר להיפרד בגוף. יש לי אולי הרבה להגיד לכם, ומשום כך אין לדבר.

קבלו ברצון את ברכתי הנאמנה, השלוחה לכם בלי אומר ודברים מקרב לב.

ידידכם הנאמן א. ד. גורדון

בוודאי נתקבלו מכתבים מיוסף ברץ. הייתי רוצה לדעת מה הוא כותב; אבל, כמובן, אין סיפק להשיג את חפצי זה. אם אכתוב לו – מסופקני. כי בעת שאיני קורא את דבריו, אני רחוק ממנו – זאת אומרת, מענייניו באמריקה, ואיני יודע מה לכתוב לו.

 

86. לדגניה    🔗

ו' מרחשוון תרפ"ב

אנחנו בלב ים – – – חדשות בוודאי אין לנו. ואולי טוב שאין לנו, טוב שהים איננו מראה לנו את כוחו, ואין אנו סובלים ממנו. שלום לכם לכולכם וברכה! דרשו בשמי לשלום יוסף ברץ. אני לא אכתוב לו; כי אין לי מה, באין לי שום ידיעות ממנו, ואני כל כך הייתי רוצה להחליף אתו מכתבים. אולי תכתבו לו שהוא יכתוב דבר־מה ב ‘הפועל הצעיר’ על אודות העניינים שאנחנו עוסקים בהם. אולי באופן כזה אדע דבר־מה. אולי תוכלו לכתוב לי לוינה, על שם ה’התאחדות' ⁹⁸.

שלום לכם, כל בני דגניה!

ידידכם א. ד. גורדון

 

87. ליעל גורדון    🔗

כ“ח מרחשוון תרפ”ב

וינה, בית־הבראה ‘אליסבטינה’

יעל,

– – – אני בבית־הבראה. יחידי בחדר, בודד, אבל מצד זה אינני מרגיש שום קושי או אי־נעימות. אני קורא, כותב במקצת. גם באים אלי לעתים אנשים; הולך אני לפעמים אל לשכת ‘ההתאחדות’. במוצאי שבת הייתי בקלוב העברי. שם צעירים וצעירות, רובם סטודנטים וסטודנטיות, מדברים וקוראים עברית. יש להם גם שיחות. גם הפעם היתה שיחה. אני השתתפתי בה וגם ש' ש‘, השוהה כעת בוינה. מצב בריאותי לא השתנה הרבה. בכל אופן, הקלה מורגשת אין לראות. ההרגשה העצמית לפי ערך לא רעה. אוכל אני רק דברים נוזלים. אינני מקווה הרבה מריפוי זה, אבל נראה. – – – הלכתי אל הקלוב העברי לשמוע שיעור בתלמוד. המרצה יודע לא רק את התלמוד, כי אם את המשפט הרומי ואחרים (הוא עורך דין). שיטתו היא, שהוא מבאר את המשנה שהלומדים עומדים בה, ומתוכה – את הדעות השונות הבאות בגמרא, על פי מצב המשפט של הימים ההם בבבל ובארץ ישראל ובהשוואה אל המשפט הרומי והיווני, וכן הלאה. הרצאה יפה ומועילה. והעיקר, נעים לראות בוינה צעירים (היתה גם צעירה), כנראה מבתי הספר הגבוהים, לפחות רובם, מקדישים זמן ללימוד התלמוד. שיעורים כאלה יש להם בכל שבוע ביום השני בערב. מלבד זאת ישנו בכל שבוע שיעור לתנ"ך, שיעור אחד לספרות החדשה ושיעור אחד לדקדוק. חבל רק, שאת שיעורי התלמוד מבקרים מעט מאוד אנשים… בכלל, יש בוינה איזו עבודה תרבותית עברית. על הפדגוגיון כבר סיפרתי בשובי מפראג. יש גם גימנסיה ‘עברית’, זאת אומרת, שלומדים בה חמש פעמים בשבוע עברית בעברית. התלמידים לומדים באופן כזה לקרוא, לכתוב וגם לדבר עברית. בכלל, הרוח בבית הספר, כפי שמסרו לי, כולה עברית. יש עוד קורסים ללימוד עברית. יש שלושה בתי תלמוד תורה, שמלמדים בהם עברית בעברית. כל זה נודע לי לפי שעה רק מפי אחרים. אני בעצמי עוד לא ביקרתי את כל אלה, ואינני יודע אם יהיה סיפק בידי לבקר. בכלל, אין לי עוד מושג שלם וברור על העבודה התרבותית העברית בוינה. על אודות ‘השומר הצעיר’, כמה ששאלתי עליו לא נודע לי דבר ברור. אינני יודע, אם ירד לגמרי מהבמה, או ממשיך איזה קיום עלוב. בכל אופן אינני חושב כי התקדם או כי לפחות יש לו עוד ערכו הקודם. אלמלא כן, הייתי שומע ואולי גם היה נפגש לי אחד מחבריו. אם תראי את ש־י, את ש־ה או אף את י־רי או את מי שהוא אחר מ’השומר הצעיר’, תשאלי אותם, אולי יכולים הם להראות לי איזה דרך להיוודע על אודות ‘השומר הצעיר’ בוינה ובגליציה (אגב: תאמרי להם שלום). אני מתעניין בזה מאוד. המצב הרוחני של היהודים בוינה, בגליציה ובפולין הוא, כפי שאני שומע מכל הצדדים, ירוד מאוד. הספקולציה בכספים, ה’שיבֵרַיי', כמו שקוראים לזה פה, וכל כיוצא בזה, זהו עסקם של היהודים. הדבר הגיע לידי כך, שגם צעירים ונערים, תלמידי בתי ספר, עוסקים בספקולציה.

ושלום לך וברכת כל טוב.

אביך אהרן דוד

וזאת בקשה מיוחדת לי אליך. אַת כעת ביפו, ולא קשה יהיה לך ביותר לבקש למצוא במערכת ‘הפועל הצעיר’ את הגליונות, שבאו בהם מאמרי, ובכלל זה גם המאמרים שבאו בחוברות ‘בשעה זו’, ‘הארץ והעבודה’ ובכל אשר באו. מאמרי הראשון ב ‘הפועל הצעיר’ נקרא בשם ‘הערה קטנה’ ונחתם בשם ‘נוגע בדבר’, באו עוד שני מאמרים בלי חתימת שמי, בשם האדם והטבע. יתר המאמרים חתומים כולם בשמי. אולי תדברי על אודות כל זה עם יוסף אהרונוביץ, ותבקשי ממנו בשמי לעזור לך בזה. יש לי עניין עכשיו לשוב ולסקור בסקירה אחת את כל מה שכתבתי. חושבני כי זה יעניין אותך. מתוך סקירה זו יתברר לי, חושב אני, אם אשוב להדפיס את כל מאמרי שנית.

שלום לאהרונוביץ ולביתו. ולחנה מיזל ולכל הקרובים והרחוקים – שלום וברכה.

הנ"ל

 

88. ליעל גורדון    🔗

ג' כסלו תרפ"ב, וינה

יעל,

הייתי רוצה לדעת, איך התייחסו או מתייחסים אל ‘היסודות לתקנות’⁹⁹ חברי נהלל, חברי המושב השני, חברי הקבוצה הגדולה וכדומה? היסודות הרי הם בעצם יסודות לכל מושב ולכל קבוצה. אבל היחס יוכל להיות שונה: מיחס של הסכמה גמורה עד יחס של ביטול גמור. מעניין. מהרבה פנים מעניין. ב ‘הפועל הצעיר’ שמתי לב קודם כל למאמרה של עדה פישמן ¹⁰⁰. הבא אחרי ‘היסודות לתקנות’, כאילו כדי להבליט, כי רוחו אחרת, כמעט ההיפף מרוח המאמר ההולך לפניו, ומצד אחר, כאילו בכדי לשמש דוגמה לנאמר שם, כי האשה היא עד היום עדיין רק תלמידת הגבר ולא תלמידת עצמה. הדברים הנאמרים במאמרה של ע' הם בעיקרם צודקים, וגם התביעות בעיקר, לפי המצב של היום, צודקות, אבל אני מרשה לי לחשוב, כי אשה תלמידת עצמה היתה מביעה אותם הדברים ברוח אחרת, בטעם אחר, וגם לתביעות היתה אז צורה אחרת וגוון אחר, ולאחדות – אולי גם מהות אחרת. כל זה לכאורה קל ערך, אם לשקול את כל זה ב’דעה מיושבת' וב’שכל בריא', אבל יש עוד, אם אינני טועה, דבר מה יותר עמוק, יותר חי ובלתי־אמצעי מ ‘שכל בריא’ ומ ‘דעה מיושבה’, וגם משקלו, כמדומה, יש לו ערך. בייחוד יש להרגיש את זה במשפט האחרון של המאמר, המשמש כעין אקורד אחרון, הבא להטעים ולהדגיש בכל תוקף את הנאמר בכל המאמר: ‘ברור לכולנו, **כי הגשמת שאיפתנו ליצור חברה עובדת בלי מנצלים ומנוצלים אפשרית היא רק אז, אם הבנות כבנים האיש כאשה ישאו בעול העבודה והחיים בכל היקפם’** (ההדגשה בגוף המאמר). ואני בקראי את הדברים האלה, היה הרעיון הראשון שעלה במחשבתי: חברה עובדת אולי כן, אבל עַם עובד לא, לא באלף רבתי. גם ההבדל הזה קל ערך מאוד, אם לשקול אותו באותו המשקל הנוח, ‘המשקל של כיס’ הייתי קורא לו. ראיה לדבר, כי אפילו הרוב הגדול של חברי ‘הפועל הצעיר’ אינם רואים בזה שום הבדל. אבל בזה איני נשמע לדעת הרוב. די לי שאני מבדיל. ולא עוד אלא שאני מעיז לחשוב, כי יבוא יום, אשר גם הרוב יבדיל ויבדיל, – יבדיל בשעה שעמים אחרים יכירו וידעו מתוך חייהם את ההבדל היסודי שבדבר. זאת אומרת יכירו וידעו, כי רק בדרך העבודה ליצירת עם - עובד, יש אפשרות לברוא חיים ציבוריים, חדשים באמת, אנושיים באמת, ולא בדרך העבודה ליצירת חברה עובדת.וגם פה במשפט האחרון הזה של המאמר הנידון, לא הדברים עיקר,– הדברים בעיקר אולי צודקים, העיקר הוא טעם הדברים, אותו הלקח היוצא מהם בקשר עם כל הנאמר במאמר, כי רק בהכנסת רוח הציבוריות לתוך חיי המשפחה טמון סוד גאולת האנושיות או ‘החברה’. האשה בוודאי צריכה לשאת בעול העבודה והחיים בכל היקפם כמו הגבר. אבל אם אשה הגונה ואֵם הגונה – אם משתתפת היא בחיים הציבוריים בכל היקפם או בהיקף מצומצם מאוד או אינה משתתפת כלל,– היא נושאת בעול העבודה והחיים לא רק בכל היקפם, כי אם גם לכל עמקם (גם המבטא הזה אומר דבר מה). כי היא קודם כל אֵם, הרה ויולדת, סובלת את כל התייצרותות וגידולו של הנולד; היא מחנכת, או המחנכת היותר טבעית, היותר נאמנה והיותר טובה (כמובן, האשה, היודעת מה השאיפות האנושיות העליונות דורשות ממנה, הרי גם השאיפה ‘ליצור חברה עובדת’ היא מהשאיפות האנושיות העליונות). היא אשה, אשה־אדם, – וגם זה שווה דבר־מה. היא עובדת את עבודות הבית, הגינה והחצר ועוזרת במידה ידועה גם בעבודות השדה. היא שופכת מרוחה, בלי שתתכוון לכך, על הבית, על אישה, על ילדיה, ומתוך כך – גם על הציבור, לפי מקומה ולפי מקום אישה ולפי כוחה ולפי כוח אישה בעבודת הציבור. האם כל זה מעט? דבר השתתפותה של האשה בחיים הציבוריים לא בא עדיין לידי בירור. לא הוברר, באילו מקצועות השתתפותה מועילה ובאילו – מזיקה. הדבר לא יוברר אלא מתוך החיים, מתוך החיים העצמיים של האשה, זאת אומרת, לא יוברר כל זמן שהאשה היא רק תלמידת הגבר.

 

89. לדגניה    🔗

ד' כסלו תרפ"ב

וינה, בית הבראה ‘אליסבטינה’

– – – אצלי לא נתחדש, כמובן, כלום בימים המעטים האלה. אבל בעיר וינה נתחדש הרבה. ובכן יהא הפעם דבר זה עניין לשיחתנו. בוינה היתה, לרגל עליית המחירים על כל צרכי החיים הראשונים, הפגנה של פועלים גדולה, והיו גם פרעות (זה היה ביום החמישי שעבר), אולם כדאי לציין אופיה של ההפגנה הזאת וגם של הפרעות. ההפגנה באה בהיסח הדעת. היא לא הסתדרה קודם על ידי העומדים בראש הסתדרות הפועלים ולא על ידי הפועלים עצמם. זאת היתה התפרצות פתאומים, לפי כל הסימנים, באמת התפרצות מתוך סבל נורא של רעב, קור, עוני וכל מיני פורענויות, הבאים בעקב כל אלה. המפגינים העיקריים, הפועלים המסודרים בהסתדרות הפועלים, נהרו אל הפרלמנט, עברו את הרחובות בשקט גמור וברצינות מרוכזת. בבואם אל הפרלמנט הציעו על ידי באי־כוחם את דרישותיהם מהממשלה. לפני הפרלמנט היו גם נאומים אל המפגינים. הממשלה התחשבה מאוד עם דרישותיהם. באותו מעמד נכנסו לישיבה כל המיניסטרים, מנהלי הסתדרות הפועלים והרבה צירי הפרלמנט. דנו על התיקונים, שיש לעשות בסידור ענייני הכספים והכלכלה המדינית, ואחר עיון רב הבטיחו לפועלים למלא את כל דרישותיהם. המפגינים שבו במנוחה. אבל בינתיים נלוו אליהם מצדדים שונים של העיר עוד פועלים והתחילו לפרוע פרעות. חמתם ניתכה בעיקר על החיים חיי לוקסוס נפרזים, בשעה שהם רעבים ללחם וסובלים כל מיני מחסור, אבל יותר מכל – על העושים עסק באסון העם ומתעשרים, על הסוחרים בוַלוּטה, על ה ‘שיברים’, כמו שקוראים להם פה. על כן הם התנפלו רק או בעיקר על בתי הקהווה וההוטלים הגדולים מהמדרגה הראשונה עם החלונות הגדולים, בעלי זכוכית אחת יקרה מאוד, אשר שם מתפנקים בעיקר בעלי הלוקסוס וה ‘שיברים’ – שברו את החלונות, פרצו לתוך הבתים, שיברו את הרהיטים היקרים, גרשו את האוכלים ושותים שם בחרפות וגידופים (מעשי אלמות בידיים, כנראה, לא עשו, ברחוב היו אולי מעשי אלמות אחדים, אבל רק אחדים). כמו כן התנפלו על החנויות הגדולות וגם שם עשו כמעשה הזה, היו גם ביזות וגנבות. אבל כל הפורעים ובייחוד הבוזים וגונבים היו, כנראה, לא מהפועלים המיושבים. הפורעים היו רובם צעירים עם נערים, והגונבים והחומסים היו, כנראה, מאלה, שנמצאים תמיד בעיר גדולה, מוכנים תמיד למעשים כאלה ומשתמשים בכל הזדמנות רצויה להם. די לאמור, כי מספר אלה האחרונים היה לפי הערך קטן מאוד, אינני יודע אם הגיע לשתים, שלוש מאות, בעוד אשר מספר המפגינים הגיע להרבה עשרות אלפים. החורבן בעיר גדול. יותר ממאה ושבעים מוסדות, בתי קהווה, הוטלים, חנויות, נהרסו. ההפסד מגיע ליותר ממיליארד ומאתים מיליון קרונים. ברחובות הגדולים אתה רואה על כל צעד חלונות גדולים סגורים בקרשים במקום הזכוכית; הרבה מוסדות מאלה נסגרו לגמרי. אולם העיקר הוא שהרושם, אשר עשתה והשאירה ההפגנה הזאת, ואפילו הפרעות (חוץ, כמובן, מהגניבות והגזלות), הוא אחר לגמרי מהרושם שעושות כל מיני התפרצויות המוניות. פה התגלה איזה כוח מוסרי גדול, כוח הסבל האנושי, הצער האנושי בעברו את הכוח האנושי לסבול. פה לא פרעות ביהודים, למשל. במקומות שונים, בעת שנעצרו רכבות עירוניות שונות וכדומה, נשמעו אמנם גם קריאות: ‘צאו יהודים, המביאים עלינו את האסון’! אבל זה רק מפני שרוב היהודים בוינה הם ‘שיברים’, ואולי רוב ה’שיברים' הם יהודים. פה היה מעשה המזכיר עוון לאלה, האשמים באסון הלאומי, אבל גם אזהרה נמרצה לאלה, כי יש כוח נאמן לשלם להם כפעלם, אם לא ישובו מדרך פשעם. אפילו העיתונים המנבאים ברוח השְבֵעים, אינם מעיזים להשמיע ברמה קולם ולהאשים בתוקף את המפגינים. יש אמנם ביניהם כאלה, המבליטים בעיקר את הפרעות, את הגניבות והגזלות, מבלי להתעכב הרבה על העיקר, על הרוח הכללית של ההפגנה, ומשתדלים לטשטש את הרושם הכללי, אבל דבריהם כל כך חיוורים, והטון כל כך חלש, מבויש, נזוף, אף כי גם מתוכם יש לראות מה שהם כל כך משתדלים להעלים. יוצאים מכלל זה העיתונים של המפלגות השליטות, ה ‘קריסטליך- סוציאלע והגרוס- דייטשען’. הם מתנפלים בחימה שפוכה לא רק על הסוציאל דמוקרטים, כי אם גם על היהודים, כי לפי דבריהם, אלה היו פרעות של היהודים, הקומוניסטים, בנוצרים וכדומה. הרבה, הרבה מאוד היינו יכולים אנחנו, בייחוד הסוציאליסטים שבנו, ללמוד מההפגנה הזאת. פה אתה רואה, מה היא הפגנה טבעית, מתפרצת מתוך כאב או כעס צודק, פועלים טבעיים, ובעיקר של אנשים טבעיים, אבל גם בני תרבות. אין זכר לצעקנות, להגזמה, להאשמות נפרזות, דקורטיביות (פרט לקומוניסטים מעטים בערך, אשר הצטיינו בצעקנותם, כדרכם, ואשר גילו בזה רק את חולשתם). איזה כוח תרבותי, אם לא לאמור כוח מוסרי, איזו אמיתיות, אפילו בשעה של התפרצות הרוח הסוערת! בכלל, הסוציאלדמוקרטיה האוסטרית מצטיינת, כנראה וכפי שאני יכול לשפוט על פי עיתונה ‘די ארבייטר צייטונג’, ברצינות מיוחדת וגם בכוחה הפוליטי המיוחד. בפרלמנט היא אמנם עתה המיעוט, האופוזיציה. הממשלה הרשמית עברה עתה לידי מתנגדיה (ה ‘קריסטליך־סוציאלע והגרוסדייטשען’), אבל כוחה גדול מחוץ לפרלמנט. בזמן היותה בראש הממשלה, היא הספיקה לחדש את רוח הצבא באופן כזה, שהורידה את ראשי הצבא, הגדולים עם הקטנים, שלא היתה בטוחה בהם, והעמידה תחתם אנשים משלה. עתה הצבא כולו שלה, ובמקרה של התנגשות רצינית עם הממשלה הוא כולו עומד לפקודתה. בגרמניה, למשל, אין הדבר כן. בעת היות הסוציאלדמוקרטיה שם תקיפה, לא הספיקה או לא העיזה לעשות צעד מוחלט כזה, ועתה אין לה כוח. וכן בצורות שונות ביתר הארצות בעלות משטר פוליטי חדש. הסוציאלדמוקרטיה האוסטרית היא במובן זה, כנראה, היחידה, היותר חזקה בכל אירופה. גם פה היינו יכולים ללמוד הרבה. היינו יכולים ללמוד: כיצד מתנהלת מפלגה, העומדת באופוזיציה, וכיצד היא מתנהל את האופוזיציה. גם פה אין הגזמה, אין האשמות נפרזות עם כל יתר הדקורציות, שאנחנו רגילים לראות באופוזיציה, בייחוד באופוזיציה שלנו, אין איומים לבטלה, אם כי הכוח בידה. אבל יש רצון רציני לברר לעצמה ולאחרים מה שעומד בשאלה ובמחלוקת, וגם לברר באמת, איך מבינה הממשלה את התיקונים, שיש לעשות, ואם יש בתיקוניה איזה תיקון טוב, אין פחד ואין חשש כל שהוא להודות בו. בכלל – כמעט אובייקטיביות גמורה (אמרתי ‘כמעט’ ליתר בטחון, כי סוף סוף אינני כל כך בקי בדבר), ואיזו זהירות ביחס לסידור דמונסטרציות ובכלל, ביחס להשתמשות באמצעים חריפים! קורא אני כסדרם את העתונים ‘די ארבייטר צייטונג’ ו’וינר מורגונצייטונג' (האחרון בייחוד לעניינים יהודיים). קורא אני לפעמים גם עיתונים מהצד השני, בכדי לדעת גם את טענותיו ואת הוכחותיו של הצד השני. ‘די ארבייטר צייטונג’ נראה לי בתור עיתון רציני, אולי היותר רציני מכל אותם העיתונים שמזדמן לי לקרוא פה. בכל אופן אינני מוצא בו אותה השטחיות, הצעקנות, המלאכותיות וכל יתר הסממנים של הדמגוגיה, שאתה מוצא בעיתונות הסוציאלדמוקרטית שלנו בז’רגון. לפני כשבועיים היה ה ‘פארטייטאג’ של הסתדרות הנשים הסוציאלדמוקרטיות ואחרי זה היה ה ‘פארטייטאג’ של הסוציאלדמוקרטים האוסטרים, קראתי בעיון את הדין והחשבון של שתי האספות. היו שם הרבה דברים חשובים, והעיקר – נאמרו ברצינות וברצון רב לברר את השאלות העומדות על הפרק. באספה האחרונה היה לי גם רצון להיות, ואולי, על פי המלצת הסוציאליסטים הארץ־ישראליים, השוהים פה, אולי הדבר עולה בידי, אבל מאחר שאיני רגיל לשמוע את הדיבור הגרמני ובפרט את הדיבור של הנואמים, לא הייתי בוודאי קולט הרבה מהמדובר, על כן מצאתי את הדבר למיותר. אתם, בקראכם את דברי אלה, בוודאי תחשבו או תאמרו, כי אני כבר קרוב או מתקרב אל הסוציאליות. אל תיראו. דווקא פה, במקום שהסוציאליות היא חזקה ביותר, אני לומד לדעת את חולשתה. חולשתה הראשונה, היסודית של הסוציאלדמוקרטיה באוסטריה (כמו בכל הארצות) היא, שהאיכרות העובדת אינה על צדה, כי אם נגדה, עד כמה החולשה יסודית, עד כמה רופף על ידי כך כל הבניין הסוציאלדמוקרטי, לא קשה לראות מתוך היחסים הכלכליים והפוליטיים של אוסטריה עצמה. בכלל – בניין ולא יצירה, ‘חברה עובדת’ ולא עם עובד. אבל די, אין מקום וגם אין חשק להמשיך. מה שלום הדגניות ב' וג'? התבנו אילו בניינים? בכלל איך הסתדרתם לשנה הבאה? ועוד עוד עניינים, אשר ימצא אולי מי מכם רצון ופנאי לכתוב לי על אודותם.

א. ד. גורדון

 

90. ליעל גורדון    🔗

ו' כסלו, תרפ"ב, אליסבטינה

יעל,

אתמול שלחתי לך מכתב, אבל בינתיים שמעתי, כי אַת מתכוננת לבוא הנה לטפל בי, לדאוג לי, לעזור לי, וגם יש לך כבר אמתלה, בכדי לשכך את תרעומתי – כי את רוצה ללמוד, ל ‘השתלם’, כנהוג היום. אני מבקש ממך, יעל, אל תעשי זאת, אם באמת רוצה אַת בשלומי, במנוחתי. אַת יודעת כמה מרגיז אותי כל רמז של דאגה לי. – – – אם רצונך ללמוד, להשתלם, תבואי בזמן אחר, בעת שאני לא אהיה באירופה.

ושלום לך וברכה.

אביך אהרן דוד

אני עכשיו באיזה מצב של התבודדות, לא של בדידות, כי אם של התבודדות, של התרחקות מכל העולם. למות, לחיות – לי הכל אחד. כך לפחות נדמה לי, כך הוא מצב הנפש. נחוצה לי מנוחה שלמה, ובמנוחה טוב לי. אין זו מרה שחורה, עצבות חולנית, אין זה מצב נפש לא נורמלי. כלל וכלל לא. אין מצב זה גרוע בכל מצבי הנפש הנורמליים, אבל מנוחה נחוצה לי, מנוחה ברשות היחידי שלי.

 

91. ליעל גורדון    🔗

י“ז כסלו, תרפ”ב, בית הבראה אליבסטינה

יעל,

אתמול קבלתי את מכתבך. רואה אני כי את אינך מקבלת את כל מכתבי, ועל זה אני מצטער. – – – על מכתבי האחרון, ששלחתי לך, אני צריך אולי לבקש ממך סליחה. שמועה שמעתי, כי את מתכוננת לבוא לוינה לטפל בי, וכבר הזמין לך הקב"ה אמתלה, כי את רוצה ללמוד, כנהוג כיום. הדבר הזה הרגיז אותי מאוד. הלא יודעת את, כמה קל עתה לעורר התרגזותי. ואני כתבתי לך בטון מרוגז מאוד, שלא תבואי. את בודאי תצטערי מאד בקבלך מכתבי זה, ואני מצטער מאוד על צערך. אני מבקש מאד לסלוח לי. לבוא אין, כמובן, צורך. מדגניה אינני מקבל שום מכתבים. מכתב אחד מחיותה עם דברי שלום מיצחק קבלתי בתחילה, ומאז – אין קול ואין קשב. ואני הלא שלחתי להם כמה מכתבים. המקבלים הם לפחות את מכתבי? מובן מאליו, כי אינני יודע עוד כמה זמן אשאר בוינה. הדבר תלוי, כמובן, במהלך הריפוי. אולי יהיה צורך עוד לעשות ניתוח. בכלל אין לדעת דבר ברור. ההרגשה העצמית מצד זה לא רעה. יש לי מנוחה שלמה, שאני שמח עליה, אני קורא, כותב, חושב, כדרכי. באים אלי לפעמים אורחים, לפעמים גם קצת מפריעים, אבל לא הרבה. ובזמן האחרון באים לגמרי לא הרבה. כתבי, יעל, אם את רוצה, שאני אכתוב. הלא את רואה, כי על מכתביך אני עונה מהר.

ושלום לך וברכת כל טוב! ברכה נאמנה מקרב לב.

אביך אהרן דוד

 

92. ליוסף ברץ    🔗

כ“ד טבת תרפ”ב, דגניה

יוסף חביבי,

הנני, כמו שאתה רואה, שוב בדגניה ושוב כותב אליך וגם שמח על זה. אבל, אם להגיד את האמת, על מכתביך האחרונים לא שמחתי כלל. קראתי אחדים מהם והצטערתי מאוד על הירידה שירדתם בעבודתכם. למצוא ולמשוך קונים למניות של הבנק בכל האמצעים של הפוליטיקה ושל הקבצנות יחד. כמה ירדנו! השוֵוה, למשל, את הזמן, שהתנגדנו בכל תוקף לבניין בתים בשביל הפועלים מכספי ‘חובבי ציון’ וכדומה, שסילקנו ידינו מתמיכת ‘חובבי ציון’ לעיתוננו, שלא רצינו לדעת את הקפא"י ¹⁰¹,– השווה את כל זה וכיוצא בזה לאותו הרפש, שהמשלחת שלנו, של העובדים בארץ ישראל, של אותם לכאורה נקיי הדעת, שקעה בו עתה לשם הפרוטה, לשם מכירת מניות של הבנק שלנו, של העובדים בארץ ישראל. הן אם יעלה בידכם לאסוף ממון קורח – היעלה בידכם למחות או לכפר את העלבון ואת ההשפלה, שאתם גורמים לנו, שולחיכם, העובדים בארץ ישראל לא לשם הפרוטה? הן העלבון וההשפלה יישארו מגובשים בתוך אותן המניות של הבנק, שיימכרו באופן כזה, באותן הפרוטות שנקבצו בפוליטיקניות ובקבצנות כזאת. יישארו כל זמן שיתקיים הבנק. וכל זה בא לכם רק מתוך הרדיפה אחרי ה ‘ארבייטערשאפט’, שאינה רוצה לדעת אותנו, שאינה רוצה לדעת לא את ארץ ישראל ולא את עם ישראל. יש באמריקה כארבעה מיליון יהודים, יהודים בלי פירושים, שבכל אופן בהכרה אינם מתנכרים לעמם ולכל קניינו, ויש לפי ערך חלק קטן, שהעיקר אצלם הסוציאליות ומתנגדים לשאיפותינו הלאומיות. למי היתה המשלחת מארץ ישראל, מהעובדים לשם תחיית עם ישראל, צריכה לפנות? לּו הייתם פונים אל העם, היתה פנייתכם פועלת דבר־מה, אם לא היתה מביאה לכם הרבה כסף, היתה בכל אופן מעוררת איזו תנועה, מאירה איזה ניצוץ לאומי אנושי. יותר מזה, יש לחשוב, כי אז היו גם הטובים שבפועלים מתעוררים ומתקרבים אליכם ואל עבודתכם. אבל הלא יש בעולם תורה וסוציאליות שמה, והתורה מחייבת יותר ממה שיכולים החיים וכל רעיון חי לחייב. תסלח לי על דברי הקשים האלה, אתה בעצמך בוודאי סובל מזה די. הלא אתה כותב במקום אחד, כמה היית מרגיש את עצמך מאושר, לוּ היית עוסק בעבודה לעורר תנועה מבלי קשר עם מניות וכסף. חפצתי רק להגיד לך: אם יש בידך היכולת לעבוד בכיוון זה, להכניס איזו רוח חיים ביהדות האמריקאית – מוטב, ואם לאו – עזוב את כל העסק ושוב הביתה. ואל יכך לבך, פן באופן כזה תמעל בשליחותך, להפך, בזה תציל את כבודנו, עד כמה שיש עוד להציל. כך היא דעתי, ואני חושב, כי לא רק דעתי אני.

ושלום לך וברכה, כי יעלה בידך לצאת למרחב ולעבוד עבודה מביאה ברכה ליהדות האמריקאית ולנו.

ידידך א. ד. גורדון

הראיתי את המכתב לאחדים מחברינו לחוַות דעתם. הם מצאו, כי מה שכתבתי אמת ונכון, אבל קשה מדי. אולם אני שואל את עצמי ושואל גם אותך: מה היה לי לעשות ומה לי עתה לעשות? הרי תבין, כי כתבתי מה שכתבתי לא כדי לקנטר או להטיף מוסר וכדומה. כך היה הרגשתי הבלתי אמצעית, הרגשתי העמוקה, שאיני יכול להסתלק או להתעלם ממנה. אני מרגיש את העלבון ואת ההשפלה בכל כוח החיים, ואיך יכולתי לדבר אחרת, אם לדבר דברי אמת, דברים היוצאים מן הלב ולא רק מן השפה אל ולחוץ. יכולתי אמנם לבלי לנגוע בזה כלל, אבל באופן כזה הרי אין לי מה לכתוב לך, הרי זה בעיקר מה שמעניין אותי בכל נסיעתך ונסיעת המשלחת לאמריקה. או, לאמיתו של דבר, האם נכון וישר הוא, שלא אעירך על מה שיש להעיר, שלא אגיד לך את האמת כמו שהיא, אף כי מרה היא? ובפרט שאתה בעצמך, כמו שיש לראות ממכתביך, מרגיש את האמת הזאת, אלא שקשה לך להוציא ממעשיך וממעשי חבריך את המסקנה האחרונה. ומה שמכאיב ומעליב בייחוד הוא שאתה (ואולי גם חבריך) מוכשר מאוד לאותו התפקיד שהוטל עליך ועל כל המשלחת בעצם נסיעתכם לאמריקה מטעם הסתדרות העובדים בארץ ישראל. כן, הרבה והרבה היית יכול אתה והיתה המשלחת יכולה לעשות לברכה ליהדות האמריקאית ולנו, לוּ הבינותם את תפקידכם כראוי, ואולי יש עוד מקום לתקן?…

שלום לך ולחבריך.

הנ"ל

היום כבר ח' שבט. עיכבתי את המכתב מחפצי לראות, מה ההצלחה שהצלחתם בעבודתכם: אם בזה נפתחה דרך חדשה, אותה הדרך הרצויה, המבוקשה, או שוב אותה הדרך הכבושה של הפוליטיקה ושל השנוררות, אותו הצלצול בפעמונים, הקשקוש בקופסאות, ההתרפסות לפני ה’ארבייטערשאפט' ומנהליהם, וכן הלאה. כפי הנראה, לא נשתנה כלום. – – אני עכשיו גומר את המכתב. יהיה מה שיהיה, יישמע גם קולי היחיד, קול של מחאה נמרצה נגד הפוליטיקה והשנוררות. ואם טועה אני – הלוואי שאצטרך לבקש סליחה. אני מוכן ומזומן אפילו תיכף.

ושלום וברכה.

הנ"ל

 

93. אל מועצת ‘הפועל הצעיר’    🔗

[תחילת שבט תרפ"ב]

שתי פעמים שתיים ארבע – היא אמת בנלית. לחזור על בנליות כזאת קצת בושה. אבל סוף סוף אם אין אדם עומד או אינו רוצה לעמוד על האמת הזאת, ואפילו רק משום שהיא בנלית, הוא לעולם לא יבין את החשבון הפשוט כפשוטו, תמיד ימצא בו קושיות, אי־הבנה, סתירות, ותמיד תישאר אצלו השאלה במקומה עומדת: איזה הבדל בין שתיים פעם שתיים ובין שתיים סתם? מה בין ‘הפועל הצעיר’ ובין יתר תנועות הפועלים בעולמנו היהודי ובעולם בכלל? התשובה ברורה ממש כמו שתיים פעם שתיים ארבע. ולפיכך כל כך קשה לבררה למי שאינו רוצה לעמוד עליה, לעמוד בפשטות, בלי התחכמות יתירה, כמו שקשה היה לברר ששתיים פעם שתיים ארבע למי שהיה מתעקש לכפור בזה. ‘הפועל הצעיר’ אומר לא ‘חברה עובדת’, לא בניין סוציאליסטי מיכני, כי אם ‘עם עובד’, יצירה אנושית־קוסמית. כמדומה לך, הבדל תהומי וגם גלוי וברור לכל צדדיו ועד סוף מעמקיו. איזה מקום, למשל, יש פה לכל השאלות והפרכות המחוכמות, שאתה נתקל בהן על כל צעד: אם ‘הפועל הצעיר’ הוא כיתה או מפלגה, אם הוא בא רק למצוא פתרון לתביעות יחידים בודדים ואינו מתחשב כלל עם תביעות ‘ההמונים’? וכן הלאה והלאה. כמדומה לך, כי המושג ‘עם עובד’ כולל יותר מ’כיתה' ומ’מפלגה‘, ומכל אותם הקְמָצים שנקרא שמם בישראל ‘המונים – משום שנמצאו להם לידֶרים’, שארגנו אותם בארגון סוציאליסטי כביכול. וכן הן כל יתר השאלות, הקושיות והפרכות. יש פשוט להתפלא על שטחיותם הגדולה של בני אדם, שדווקא הדברים היותר פשוטים קשים להם בייחוד להבין, והם מוצאים בהם מקום לשאלות, קושיות, פרכות. בייחוד בשעה שהרוח מן החוץ היא כנגדם, כנגד אותם הדברים הפשוטים. הצרה של ‘הפועל הצעיר’ היא לא במה שהוא אינו ברור, במה שהוא כאילו כולו מוקשה. לא ולא! ‘הפועל הצעיר’ כולו ברור מכל יתר התנועות. הדעה ברורה, הדרך ברורה, או ביתר דיוק, הכיוון ברור. הצרה היא במה שהרוח מבחוץ נגדו. הזרם הוא כנגד ‘הפועל הצעיר’. ולא רק הזרם שבכל יתר התנועות של הפועלים, העומדות כנגד התנועה הציונית, כי אם גם הזרם של הפועלים, או של השואפים להיות פועלים, שבתוך התנועה הציונית, ואפילו הזרם שבארץ ישראל גופא. אפילו בתוך ה ‘התאחדות’ אתה רואה התרוצצות אותו הזרם מבחוץ. עד כמה הזרם מבחוץ דוחק את רגלי ‘הפועל הצעיר’ והולך וגובר גם מבפנים, יש לראות מקרוב מאוד. יש לראות בכל התסיסות של הסיעות, הקרובות לכאורה אל ‘הפועל הצעיר’ והבאות לכאורה בטענה על עמידתנו במקום אחד, והשואפות ללכת הלאה. אל תקרי: ‘הלאה’ כי אם ‘החוצה’. אבל בייחוּד, בצורה הקונקרטית, אתה רואה את התגברות הזרם מבחוץ בעובדה היותר חדשה מעבודת ההסתדרות הכללית שלנו, שגם ‘הפועל הצעיר’ משתתף בה. שלחנו משלחת לאמריקה. כמדומה לך, כמדומה לכל יהודי בעל־נפש פשוט, המאמין בפשטות, כי הבאים לארץ ישראל לעבוד באים לשם תקומת עם ישראל בתור עם חי ועובד בארצו; כמדומה לך, כי משלחת מהחלוץ העובר לפני העם לפלס לו דרך בא"י, בבואו לבקש עזר וסעד בעבודתו, צריך לפנות אל כל העם. יש באמריקה כארבע מיליון יהודים, אשר– לפחות, מדעת, בהכרה – אינם מתנכרים אל העם ולכל קנייניו. כמדומה לך, כי אל העם הזה היה צריך לפנות בעיקר, קודם כל, לא לשם הכסף, כי אם לשם העזרה, לשם השתתפותו בעבודתנו, שהיא גם עבודתו. צריך היה לעורר את העם, והעם היה מתעורר, מתעורר לפי מידת כוח המעוררים. סוף סוף העם אשר באמריקה אינו אחד מאותו העם, שאנחנו מכירים מרוסיה, מאוקריינה, מפולין וכו’. יותר מזה – יש לחשוב כי באופן כזה היו גם הטובים מקרב הפועלים המאורגנים באים אלינו. העם היה מרגיש סוף סוף, כי פה מדבר לא הכסף, לא הפוליטיקה ולא ‘הביזנס’ או הבלוף. כמובן, ההתעוררות היתה יכולה להיות בתחילה רק מיקרוסקופית, אבל היתה, והיתה התעוררות של חיים. האם לא היה בזה בשבילנו דבר־מה יותר חשוב מכל מניות של בנק? וגם כסף היה בא – אולי פחות הרבה מאשר היום, ואולי – מי יודע? – אולי גם לא פחות. והעיקר – הכסף היה אז כסף טהור בלי כל מליצה, תרומת הקודש. אבל הנה יש באמריקה חלק קטן לפי ערך, אבל מאורגן ארגון סוציאליסטי כביכול. והעיקר, כי החלק הזה ברובו ובייחוד במנהליו אינו רוצה לדעת אותנו, אינו רוצה לדעת את שפתנו הלאומית, אף מתנגד לה ונלחם בה, אינו רוצה לדעת את העם, את ה ‘כלל־ישראל־פוליטיק’. ומה בשבילו ארץ ישראל?… אבל הרי הוא ה’ארבייטערשאפט', הוא שקנה לו רשת להיקרא בשם ‘המונים’, הוא ולא אחר, אליו פונה המשלחת מא"י ולו היא מוסרת את כל עניינה. – – –

א. ד. גורדון