_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נתן החכם

גוטהולד אפריים לסינג

תרגם: אברהם בר גוטלובר

לתוכן הענינים

 

מִיֶּתֶר הַפְּלֵטָה לְסֹפְרֵי עַמֵּנוּ

אֶחָד אֲנִי, כֹּתֵב בִּשְׂפַת קָדְשֵׁנוּ,

יֵשׁ מְהַלְלִים סְפָרַי, וְיֵשׁ לֹא טוֹב יֹאמֵרוּ.

עַל מַהֲלָלוֹ לְאִישׁ שֹׁחַד לֹא אֶתֵּנָה,

גַּם הִנֵּה לִמְשׁוֹפְטַי לֹא אֶתְחַנֵּנָה

הַאֻמְנָם אֵלֶּה צֶדֶק יְדַבֵּרוּ?

אַחַת הִיא, אוֹתָהּ מְאֹד נַפְשִׁי יֹדַעַת,

כִּי אַהֲבַת עַמִּי עַד לִבִּי נֹגַעַת

וְאַתָּה, אָדוֹן נִכְבָּד, אֹהֵב עַמֶּךָ,

עֹשֶׂה טוֹב וָחֶסֶד כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ,

בִּפְרוֹץ נַחֲלֵי בְלִיַּעַל תַּעֲמוֹד בַּפָּרֶץ,

לֹא תֶחֶשֶׁה לַזֵּד פֹּשֵׁעַ מֵרֶחֶם,

צַר וְאוֹיֵב אֹכֵל עַמִּי אֹכֵל לֶחֶם,

כִּי עַל כֵּן נִכְבַּדְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ.

לֹא לָרִיק יָגַעְתָּ, שִׁמְךָ יְפָאֵרוּ,

עַם זוּ אָהָבְתָּ תְּהִילָּתְךָ יְסַפֵּרוּ.

אָסַפְתָּ יְתוֹמִים וַתַּעַשׂ לָהֶם בָּיִת,

יִשְבָּעוּ, יַשְׂכִּילוּ, יִפְרְחוּ כַּזָיִת,

תַּלְבִּישׁ עֲרוּמִים וּרְעֵבִים תַּשְׂבִּיעַ

תַּרְנִין רוּחַ נְכֵאָה, נֶפֶשׁ דֹּאֶבֶת,

תָּפִיר עֲצַת בַּדִּים, שְׁאוֹן זֵדִים תַּכְנִיעַ

גַּם כִּי זָקַנְתָּ עֲשׂוֹת טוֹב לֹא תֵלֶא,

הֲלֹא יְכַבֵּדְךָ עַמְּךָ תַּחַת כָּל אֵלֶּה?

וְתַחַת כָּל אֵלֶּה אֲכַבֵּדְךָ גַּם אָנִי,

הוֹאֵל נָא אָדוֹן וּקְחָה מִנְחַת עָנִי

מִנְחָה בְלוּלָה בְשֶׁמֶן אַהֲבָה לָנֶצַח,

הִנֵּה גַּם לִי מֹשֵךְ חֶסֶד הָיִיתָ,

נַפְשִׁי וּלְבָבִי לָעַד לָךְ קָנִיתָ,

יִשָּׂא נָא סִפְרִי שִּׁמְךָ כְּצִיץ עַל מֶצַח.

וְהָיָה זֶה שְׂכָרִי חֵלֶף עֲבוֹדָתִי,

כִּי תִרְצֶה פָעֳלִי וְתֶעֱרַב לְךָ מִנְחָתִי.

 

פעטערסבורג

יום ו' עש"ק, ב' תמוז תרל"ג לפ"ק.

אברהם בער הכהן גאָטטלאבער.

הקדמה

זה לי יותר מעשרים שנה, כאשר קרבתי אל המלאכה, לתרגם את ס' ירושלים להרמבמ"ן ז"ל, נדרתי לאמר:  אם יהיה ה' עמדי וברך את מעשה ידי ופעל כפי ירצה להוציא את מחשבתי אל הפועל;  והיה כאשר אבצע את מעשי בהר הקדש בירושלים, אפקוד את פרי טהר לבב חסיד שבאו"ה, הוא ס' "נאטהאן דער ווייזע" להחכם הגדול אבי המליצים האשכנזים גאטטהאלד עפראים לעססינג, להלבישו בד קדש ולתתו לפני בני עמי ככתבם וכלשונם, למען ידע דור אחרון את מעשה החכם ההוא, אשר עשה להגדיל שם ישראל בלאומים ולהאדיר אמונתם לגאון ולתפארת.  כי זה האיש לעססינג גדול מאד בחכמה מכל בני דורו, ויותר שהיה לעססינג חכם עוד למד דעת את העם – בחבוריו המחכמים בדרך דראמה ויעלה אותם אותם גם עלה על במות השחוק לעיני כל רואה ולאזני כל שומע – לבלי שנוא איש את רעהו בעבור שנוי דתו ואמונתו.  הוא היה הראשון אשר קרא באזני עמי אשכנז לאמר:  אל תבוזו ליהודי, אשר בשברכם לו מטה לחם וחק וגבול שמתם למלאכת ידו ולמקום מושבו, מט וישוח ולא מצא חית ידו ונפשו כעפר לכל היתה, וישם רק אל המסחר פניו ובתחבולות יביא ממרחק לחמו.  הלא אתם הסבותם בכל אלה, בשלכם הרעה הזאת, מי נתן לסוחרים יעקב, וישראל לכנעני ארץ כל העם מקצה?  הלא אתם אשר מן גו תגרשוהו מבלי תת לו נחלת שדה וכרם.  פּתחו שערים ויבא גוי שומר אמונתו עובד אלהיו ומלכו, תנו לו אחוזה בתוככם והיה כאחד האדם, ומי יודע אם לא למחיה שלחו אלהים לפניכם, הלא עם בינות הוא, ומאז מעולם גדולות ונצורות עשה. – כאלה וכאלה דבר לעססינג בספריו אחד הנה ואחד הנה, וישמע העם ותהי הרוחה.  וביחוד הפליא לעשות בסוף ימיו בס' "נתן החכם" אשר אמרתי, כי זה יותר מעשרים שנה נדרתי לתתו לפני בני עמי, וה' היה עמי ויחיני עד כה להקים את נדרי יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם!

והנה למען אַחַי הקוראים, אשר לא ידעו את לעססינג, מבלתי ידעם לשון וספר עמים, ואולי לא שמעו את שמעו בלתי היום, הנני לספר באזניהם בקצרה קצת מקורות ימי חייו, וביחוד מאלה הקורות הנוגעות לעמנו אשר הרים קרנם בכבוד.

החכם המליץ גאָטטהאלד עפראים לעססינג נולד ביום 22 לחודש יאנואר בשנת 1729 (ה"א תפ"ט למב"י) אביו היה כהן לוטעראני, וחפץ לחנכו ע"פ דרכו להושיבו בין ברכי הכהנים מורי הדת ולמודי האמונה, ולא אבה בנו ללכת בדרך זה, ויבחר בלמוד החכמות וישם נכח הלשון וצחות המליצה פניו, ובהיותו בלייפציג תלמיד באוניווערזיטאֶט ארח לחברה עם אוהבי הצחות וישקוד על דלתות בתי הטיאטראות ויתרועע עם המשחקים האקטורין, אשר היו בימים ההם למשל ולשנינה, כי לא הבינו עוד בימים ההם אל פעולת הטיאטר, כי בית למוד המדות ומוסר השכל הוא, כאשר אנחנו יודעים כלנו היום הזה, וגם אמנם לא נתעלה עוד אז למעלה הגדולה הזאת אשר הוא בימינו אלה, כי זה האיש לעססינג היה הראשון, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת ועיניו למרחוק צפו, כי אין כטיאטר בית ספר לעם ורק ממנו תצא תורה ואורה לגוי כלו, וע"כ דבקה נפשו אחריו וישם אל לבו להתחבר אל האקטורין ללמדם דעת ולהוליכם אל המטרה הגדולה והנכבדה הזאת, לעשותם למורי העם ולחדש רוח נכון בקרבו לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם.  לתכלית זה עשה לעססינג עט סופרים ויכתוב ספרים שונים בדרך דראמה הנודעים לשם ולתהלה, ויעלום האקטורין על במתי השחוק ויהיו לנס עולם וישאו חן וחסד בעיני כל אוהבי דעת, רק מורדי האור אשר יכוו בגחלתם של הספרים האלה, קראו אחריהם מלא וירדפו את המחבר עד חרמה וישטמוהו.  אבל הוא לא שת לבו להם וילך לבטח דרכו.  מגמת פני לעססינג היה להעיר ולעורר את האהבה בקרב לב האדם, לאהוב איש את רעהו בעבור היותו רעהו, בן אדם כמֹהו, מבלי הבדל בין עם לעם, בין בעל דת זאת לבעל דת אחרת.  ויהי כאשר ראה לעססינג כי שפל ישראל מאד בלאומים בימים ההם, והוא עם בזוז ושסוי, מעוצר וממשפט לֻקח, בין אזרחי הארץ לא יתחשב וגם כבוד בן אדם כמעט שֻלל ממנו, וגם במדינת פרייסין המהוללה, תחת ממשלת המלך הפילוסוף פרידריך, לא נִתן לבני ישראל המשפט הטבעי לפרות ולרבות ולהתפרנס בכבוד ככל יתר האדם, וגם החסות בצל הממשלה, אשר קנה היהודי במחיר רב, לא היתה לו הרשות נתונה להנחיל לזרעו אחריו, בלתי אם לאחד מבניו בלבד, ויהי בנסוע היהודי מעיר לעיר לסחור את הארץ או לעשות מלאכתו, וישימו עליו שרי מסים לקחת ממונו בשער העיר אשר בא שמה כסף לגלגלת, כאשר ישלם איש מכס צאנו ובקרו בעובר בשער. – כראות לעססינג את כל זאת, וירא את עמל העם הזה, ויחר לו ותקצר נפשו בעמל ישראל ולא יכל להתאפק לבלי היות לעם הזה למלאך מליץ להגיד צדקתם בקהל רב.

בן עשרים שנה היה לעססינג, כאשר עבר עליו רוח קנאת האמת ואהבת האדם ורוח דעת ויראת ה' מלאה את לבבו לחשוף זרוע עזו להלחם נגד משאות שוא ומדוחים ודעות קדומות שנתישנו בקרב העם ע"פ ההרגל, ויקם ויכתוב את ספר "היהודים" (דיא יודען), דראמה, או מעשה ע"ד ההוה.  בספר הזה, אשר עלה על במת השחוק לפני קהל ועדה, העמיד חי איש יהודי טוב וישר, אשר הציל ממות נפש שר נוצרי מיד רוצחים נוצרים; ובמלאת נפש השר תודה אל מצילו ומושיעו (אשר לא ידע מי הוא) חפץ לתת לו את בתו לאשה לאות תודתו, אז גלה לו מפלטו ממות כי יהודי הוא, אשר לא יחליף ולא ימיר דתו באשה מבנות מרום עם הארץ, כי באמונתו יחיה ובה ימות ויקרה היא לו מכֹּל.  ויהי כאשר שמע עבד היהודי נערו משרתו איש נוצרי, כי אדוניו יהודי (את אשר לא ידע עד הנה) ויחר לו ויתחלחל מאד ויאמר:  שלחני כי לא אוכל לעבוד את היהודי, אשר לו להיות לי לעבד.  ולא חרה אף היהודי ולא כהה בו ויענהו רכות:  לא טוב אתה מאחֶיךָ ומחשבותיהם מחשבותיך.

בן עשרים שנה היה לעססינג כאשר ערב לבו לדבר בפומבי את הדברים הנמרצים האלה אשר לא נשמעו עוד בימים ההם משפתי נוצרי, ועוד היום יקרים המה, לאמר:  "בן תשע פעמים אשר יונה היהודי את הנוצרי הכריח אותו הנוצרי על זה שבע פעמים. נפשי יודעת כי כמעט נוצרי אין בארץ אשר לבו טוב על היהודי, ובכל זאת יתפלא וישתומם כי ישלם לו היהודי במטבע שלו.  אם שלום אמת יהיה בין שני עמים שונים הנה מהראוי שגם שניהם ישתדלו על זה ויבקשו שלום;  ואיך יתכן זה אם לאחד מהעמים האלה דבר חק ומשפט אמונתו הוא ולמצוה תחשב לו לרדוף באף את העם השני ולהשמידו מתחת שמי ה'!"

כאשר נתפרסם ספר "היהודים" של לעססינג בארץ אשכז וקראו בו רבים ושמעו את קול האקטורין מדברים מעל במת השחוק, ותחל רוח אחרת לפעם את עמי אשכנז ונפקחו עיניהם לראות, כי לא אלמן גם ישראל מאנשי חסד וישרי לב עושי טוב ואוהבי אדם.  אמנם אויבי ישראל בנפש היטב חרה להם על החכם לעססינג ועל ספרו הנ"ל, ויאמרו לאמור:  כי הפריז לעססינג על המדה, ומעולם לא נמצא יהודי כזה אשר תאר לעססינג בספרו "היהודים", ומה שמח ורחב לב לעססינג, כאשר הכיר את החכם רבנו משה בן מנחם הנקרא מענדעלס-זאָהן, אשר היה בימים ההם ג"כ איש צעיר לימים, כי נולד כתשעה ירחים לפני לעססינג, ודאָקטאָר גומפערץ היהודי הציגהו לפניו בתור מטיב לצחק בצחוק הצעצועים (שאך או אשקאקי) אשר אהב לעססינג מאד (בשנת 1754) וירא לעססינג ויתבונן כי זה האיש משה נוסף על חכמתו הגדולה באמת צדיק וישר הוא, איש שרוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, וכל יודע ומכיר אותו לא יאמר עוד כי איש אין בישראל אשר יעשה טוב וחסד וכי הפריז מחבר "היהודים" על המדה, ויאהבהו לעססינג אהבה בלי מצרים ויהיו שני החכמים האלה, הנוצרי והיהודי צמודים כאחים תאמים מבטן עד יום מותם.  חמש שנים לפני מות הרמבמ"ן הלך לעססינג למנוחות (בשנת 1781 ביום 15 לחודש פעברואר), ויעזוב את רֵעו לאנחות, כי לא התנחם מענדעלסזאָהן על מות אהובו עד יום אחרון, וכל אוהבי לעססינג החכמים המפורסמים שבדור דעה ההוא, וגם אחיו וקרוביו הכירו בבן-מנחם את ראש המתאבלים על אהוב נפשם זה, וכלם שמו עיניהם בו ויפנו אליו במכתבי אבל ויגון ובשפוך מרי שיחם.

כארבע שנים לפני מותו (בשנת 1778) החל לעססינג לחשוב מחשבות איך להראות העמים והשרים מעל במת השחוק את יקר תפארת עם בני ישראל ואמונתם, ולעשות בזה ג"כ זכרון עולם לאוהבו ורעו מענדעלסזאָהן, היינו לשים דבריו בפי איש יהודי צדיק וישר וחכם לב, אשר יכיל בקרבו רוח מענדעלסזאָהן ותכונתו, באופן אשר כל רואיו מדבר מעל הבמה יכירו כי הוא זה מענדעלסזאָהן ולא אחר.  ובשנת 1779 בצע אשר זמם ויוצא לאור את ס' "נתן החכם" (נאטהאן דער וויזע).

יסוד הספר הזה, אשר עליו אדניו הָטבעו, היא הסבלנות (טאָלעראנץ), זאת הסבלנות הטהורה והזכה, אשר לא תבדיל בין בעלי הדתות האמונות והדעות השונות, לא תקרב ולא תרחק ע"פ הסבות האלה, לא תתן יתרון לאיש ומגרעת לרעהו בעבור הבדל דתם ואמונתם, כי אם איש על פי פעלו ינחל כבוד או קלון, מעשיו ועלילותיו הוד והדר ישוו עליו או סחי ומאוס ישימוהו דראון לכל בשר.  זאת הסבלנות אשר אשיותיה מיוסדות בתורת משה ובאהבת רֵעים הנלמדת בה, האהבה הזאת שהיא עיקר כל התורה ויסודה (כדברי הלל הזקן), והמתנגדת מן הקצה אל הקצה אל קנאת הדת (פאנאטיזמוס), הדורשת אהבה וכבוד רק לשומרי דתה ומחזיקי כן תרנה, באשר היא לבדה (לפי דעת המקנאים) הערוכה בכל אֹשר שמור למאמינים בה.  המחשבה הגדולה והקדושה הזאת שם לו לעססינג למטרה בספרו "נתן החכם" ואל המטרה הזאת ירה חצי שכלו החד ומליצתו הרמה והנשבה, ויקלע ולא החטיא! – וזה האות כי עשה הספר הזה רעש גדול בעולם הספרות, העיר מכסאותם כל מלאכי משחית אשר אש קנאתם בקרבם כשאול תוקד ולכל דורש אֹשר האדם והצלחתו באמת ערוף מאתמול תפתה בלבם וברוחם הקשה.  אבל למרות עיני מאזרי זיקות אלה הלוהטים לו מסביב, ספר "נתן החכם" עבר שלום בין הלהבים והלפידים האלה ושער ראשו לא התחרך, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ובכל זאת דבקה נפשם אחרי הספר המחכם הזה וינשאוהו וינטלוהו ודבריו היוצאים מלב טהור ורוח נכון נכנסו בלב העם ויכו שרש ויעשו פרי קדש.  ולא בחנם אמר הרמבמ"ן בספרו "מאָרכענשטונדען" על עם האשכנזים בכלל בזה"ל "מה מאד רמה ונשגבה מדרגת ההשכלה של עם כזו, אשר יתנשא איש מקרבו למרות מחשבות נעלות ונשגבות כאלה (של לעססינג בס' נאטהאן), אל ידיעות דקות ומדוקדקות כחוט השערה כאלה בעניני אלהים ואדם".  אמת, עם גדול ורם הוא עם האשכנזים!  העולה הוא למעלה במדרגת ההשכלה על עמי אוראפה.  כי מי בכל עמי הארצות אשר הכתה שם שרש שנאת היהודים ודתם כעמי אשכנז, איה הארץ (זולתי ארץ ספרד) אשר נרדפו שם היהודים על צוארם בימי החשך והבערות בארץ אשכנז, מי השח השפיל את היהודי עד לעפר יותר מהאשכנזים וישימהו מרמס כטיט חוצות – ויהי בהעביר אלהים את רוח הטמאה מן הארץ ושמש ההשכלה החלה לזרוח, העם החכם והנבון הזה היה הראשון אשר מהר כגבור לרוץ ארח ההשכלה ויצא לקראתה כצאת החתן לקראת כלה, ויום יום עינינו רואות איך העם הזה משליך מעליו זיקי האולת והבלי שוא אשר נשארו עוד מעט מדורות החשך והעלטה, ועוד מעט ובכל ארצות אשכנז לכל בני ישראל יהי אור במושבותם;  וכל זאת בעבור כי רק בין עמי אשכנז התרומם והתנשא איש גדול ורם כלעססינג למחשבות טהורות ומזקקות שבעתים כאלה אשר שם בפי החכם, "נתן".

נתן החכם, אשר בפיו שם לעססינג אמרות טהורות מאירות עינים ומשיבות נפש כל איש בר לבב ודורש אמת, הוא מורנו ורבנו משה בן מנחם, הוא ולא אחר.  איש יהודי "חכם גם עשיר" (מערכה ב' מחזה ב').

"כבינתך כן תמיד טוב הנך

ובינתך רחבה כחכמת לבך" (מערכה א' מחזה ג').

"כמו כמלך

יכבדהו, ומאז אני נפלאתי,

כי אך נתן החכם שמו יקראו,

מדוע לא גם העשיר יוסיפו".

"אך יותר יצדקו

לו הטוב יקראוהו, כין אין כל ערך

אל לבו הטוב" (מערכה א' מחזה וי"ו). – דבר ברור הוא, כי חרפת מענדעלסזאָהן אשר נשא מאת המלך אשר מֵאֵן לאספהו אל חברת החכמים באשר הוא יהודי, אף כי אספת החכמים דרשו זאת מאת המלך, נגעה אל לב אוהבו כנפשו לעססינג ויגזר אֹמר בלבו להציב לו זכר עולם בתארו את "נתן החכם" בתכונת רוחו ובמדותיו הטובות של מענדעלסזאָהן.  ולא את מענדעלסזאָהן לבד זכר כי אם את כל ביתו, ומביתו לקח את רוב המדברים של ספרו הנ"ל. – כאשר למֵד נתן את רחל בתו, כי עשה ג"כ מענדעלסזאָהן בלַמְדו את בתו, כי הורה אותה לדעת, עודה בילדותה, כי יד ה' תעשה נפלאות ותוכל לשנות גם סדרי בראשית לעת הצורך.

"הלא למדתני אבי, ותאמר:

יש אלהים יֹרְדִים ממרום ארצה,

ולאוהביו י"י יפליא מעשהו"; (מערכה א' מחזה ב')

כאשר עמד נתן לפני המלך סלדין, כן עמד מענדעלסזאָהן לפני גדולים ושרים, ומבלי לבוש גאה וגאון לא השפיל ג"כ לעפר כבודו ובהוד והדר הביעו שפתיו "יהודי אני!" (מערכה ג' מחזה ה').  כאשר שחק ורגז נתן על דיה והזיותיה, כן גם מענדעלסזאָהן מלא שחוק פיו על הזיות שוא והבל:

"כי אשר "קרֹב אל ראש מסבות" תחפֹּצי

אך הבל היא, ואלהים אַתְ מחרפת" (מערכה א' מחזה ב').  כאשר נתן זרע דעת ותבונה בכל הגה היוצא מפיו, וכאשר בקש סלדין למשכו ברשת שאלתו השיב אותו הדברים הנמרצים האלה:

"איש איש מכם יעמול, ישא נפשהו,

להוציא אל הפֹּעל כח האבן,

בטבעת;  ומכחכם שחֵגו.

זה הכח רוח נדיבה תסמכהו!

בעשותכם רק חסד וצדק תרדֹפו" (מערכה ג' מחזה ז'), כן לִמֵד גם הרמבמ"ן, כי זה כל האדם, רק לדרוש חכמה לאהוב את הנאה והיפה לבחור בטוב ולעשות הטוב והישר.  כְדַבֵר נתן את פרש ההיכל כן ידע מענדעלסזאָהן לקחת נפשות אלה אשר ידע כי קשה להם להתרועע עם יהודי בראשית הכירם אותו ובחוט של חן המשוך על כל מדברותיו משך אבירים בכחו עד כי דבקה נפשם אחריו.  קצור הדברים, כל מעשה תקף חכמתו של "נתן" וגבורת ישע מדברותיו הנעימות, אשר כל שומען יתפלא וישתומם על חין ערכם, כל היוצא מפי "נתן" במלא רוחב הספר, כולם דברי הרמבמ"ן הם, מפוזרים ומפרדים בספריו המלאים חכמה ודעת, משה ידבר ונתן היה לו לפה.

גם את הנזיר המושלמני (דערוויש) מצא לעססיהג בבית הרמבמ"ן.  לפי המסופר בס' Lorbeer und Cipresse להחכם Max Ring (העתיקו הר"ר חיים מרדכי הלוי לייסטינא לעברית ונדפס במ"ע המגיד שנת 1872 מן נו' 26 עד 29 בהצופה) נתן לעססינג עיניו בהחכם ר' יצחק סטאנוב בתארו את הזיר;  ולפי ד"ר קייזערלינג בספרו Moses Mendelssohn, sein Leben und seine Werke היה ר' אברהם וואָלף נזירו של לעססינג, הוא וואלף שהתארח בבית הרמבמ"ן, והיה פרוש מכל חמדות העולם וכל עסקו בחכמה וכפי הנראה גם את שני אלה שם לעססינג נוכח פניו ומתמונת שניהם יחד יצר לו את הנזיר.  סוף דבר, עיקר ענין הספר "נתן החכם" הורתו ולידתו ברוח היהדות הצרופה בכור הפילוסופיא הטהורה, ומטרתו סבלנות זכה ונקיה מכל מחשבת און ורדיפה דתיית.

ובמה שנוגע לתרגומי העברי, אחשוב למותר להרבות מלים, כי אחר שהוא מסור לדפוס הרי הוא מסור ליד כל אדם, וכל הרוצה לבקר יבא ויטלנו ויבקרנו, כי אין המחבר שליט ברוח המבקר.  לא אפיל תחינתי לפניו ולמשופטי לא אתחנן שלא יביאני במשפט על כל קוץ וקוץ אשר יעדף או יחסר, אולי בשגגת מסדר האותיות או המגיה, כי מבקר נאמן לא ישים לבו לדברים קטני ערך כאלה, ולבבו יבין, כי היודע לכלכל דבריו במשפט הלשון וההגיון ידע גם להזהר בחסר ויתיר דגש ורפי וכדומה, ואם נפל טעות באיזה מקום לא בו האשם, כי אין שום דפוס, ואף לא כ"י, נקי משגיאות קטנות.  ואם ימצא המבקר איזה שגיאה בדרכי הלשון ודומה, הנה מה בצע כי אבקשהו, הן לא לפניו חנף יבא, לא ישא פנים ולא יקח שחד דברים.  באופן כזה אין טוב למחבר כי אם להראות צדקו, אם עמו הצדק, או להודות על האמת ולתקון המעות במהדורא שניה. – אך זאת אודיע  להקוראים, כי תרגומי זה, רֻבו ככֻלו, כבר יצא מתחת ידי זה שתים עשרה שנה, וזה כעשר שנים, אשר שלחתיו לעיר ווינא ליד החכם המנוח הר"ר נפתלי קעללער ז"ל, ומסרו לידידי המנוח המליץ הגדור ד"ר מאיר הלוי לעטטעריס ז"ל, ואחר שהגידו שניהם עליו משפטו להלל מאד שְלָחוֹ החכם לעטטעריס לאוהבו המנוח אביר החכמים והמשורר הר"ר שמואל דוד לוצאטו ז"ל, וגם הוא הרבה לפארו ולשבחו ואמר בזה הלשון: "התרגום העברי בהרבה מקומות איננו נופל בערכו מהאוריגינאל". – ואחר שנדפס תרגום החכם ר' שמעון בכרך (אשר לא קראתי עד היום) כתב לי ידידי לעטטעריס ז"ל, כי לא אשיב ידי מבצע אשר החלותי ואוציא תרגומי לאור ולא אבוש מפני תרגומו של בכרך, כי כבוד תרגומי במקומו מונח, ואחרי כך קראתי (במ"ע צייטונג דעס יודענטהומס שנת 1867 נו 30) בקרת על תרגומו של בכרך, גם בהשחר שנה רביעית חוברת ראשונה בא מאמר מחכם מאת החכם ד' ה' מיללער בשם "תולדות נתן החכם" ובו ישפוט משפט העתקת בכרך ולא לטובה, ומדברי הבקרת בנתי לרע רֵעִי אהובי ד"ר לעטטעריס ז"ל.

במשקל השיר הלכתי בעקבות המחבר, בהבדל זה בלבד, שאצלו החרוזים לפעמים בעלי עשר תנועות כשהם חותמים בארוכה, ולפעמים בעלי אחת עשרה כשהם חותמים בקצרה;  ואצלי כלם חותמים בקצרות, ר"ל במלות מלעיל, ע"כ כלם בעלי י"א תנועות.  ואם תחסר או תעדוף תנועה את לפעמים, אין אחריותה עלי, כי תקרינה כאלה לכל בעלי שיר, וזה מכלל חרות השיר במקום שיש הפסד מרובה ליופי המליצה ע"י שמירת חוק התנועות בצמצום.  וזה הכלל:  אין לך כלל שאין לו יוצאים מן הכלל. – ועם זה נשלם מה שרציתי להקדים לתרגומי זה.  ויהי רצון שיתורגמו ללשוננו עוד ספרים הרבה כספר "נתן החכם" ממין זה של ספרי שיר ומליצה, ועוד ספרים מעולים ומועילים ממנים אחרים, היינו מחכמות ומדעים, ישוטטו רבים ותרבה הדעת!

     יום א' כ"א מנחם אב שנת תרל"ב

                 פה זיטאָמיר

                 אברהם בער הכהן גאטטלטבער.

 

כבוד ידידי הרב כו' הרא'ב גאטטלאבער ני'.

ידידנו האינספקטאר ששומר זה ימים חמשה מטתו מסבה שנתנפח בהן ידו הימנית, המונע הטוב ממנו להשיב לשואלו דבר בזריזות יתרה, בקש ממני להשיב לכבודך על ארבעת השאלות שהצעת לפניו כו'.  לכשיתרפא האינספקטאר ממכתו ימהר להודיעך באריכות משפטו על העתקתך הנפלאה. ואם ברצונך לשמוע גם משפטי עליה גם לזאת אשא פניך.. הנה כבר כניתיה בדרך כלל בשם העתקה נפלאה, ואוסיף עוד לומר, שאם ההעתקה כלה תסכים בשלימות להעלים ששלחת לנו לדוגמא, נוכל לומר עליה מה שאמרו המבקרים על העתקות פעדראָ מצרפתית לאשכנזית, והוא:  שאין בידינו להחליט המשפט למי היתרון, אם להמחבר או להמעתיק, אם לראסין או לשיללער.

ואך על שני מקומות יש לי להעירך, אשר באחד מהם, יסלח לי כבודך, לא ירדת לסוף דעתו של המחבר, ובשני העתקתך לא עלתה לך כהוגן.  ועליך לתקנם בטרם ההעתקה תראה אור, כי הם שני כתמים שחורים בשמי העתקתך. – השיחה שבין דיה לנתן סובבת על הציר הזה:  דיה מתאמצת להוכיח שמלאך בדמות אנושי הציל רעכא מאש, ולבה מהסס להאמין שבדרך הטבע נצולה ע"י שבוי אייראפיי בשמו שר ההיכל (טעמפעלהערר), אחד מגדולי השונאים של סאלאדין, ובכל זאת חסה עינו עליו לשחתו, לפי שמצא שרטוטי פניו דומים לשרטוטי פני אחיו, שהלך זה רבות בשנים לאייראפא ועקבותיו לא נודעו.  לבה מהסס בהספור הזה באמרה שהוא דבר שלא נתן להאמין בו, לפי שעוד לא נשמע כזאת, שנחומי סאלאדין יכמרו על אחד מנושאי הצלם, ודמיון השרטוטים הוא ספור בדוי מנשים המוזרות בלבנה.  קנצי למלין, הוא דבר אין אמון בו (עס איזט איינע אונגלויבליכע זאכע), ונתן משיב אמריו לה: אָתְּ דיה מתאמצת להוכיח שהצלחת רעכא ע"י טעמפעלהערר הוא דבר שלא נִתַּן להאמין בכדי שתאמינו בדבר שהשכל הבריא מסרב עוד יותר להאמין בו (אום נאך עטוואס אונגלויבליכערעס צו גלויבען).  ותיכף תוך כדי דיבור חזר מדבריו ואמר כמתלהלה (איראָניש) "איי וייזע דאיא, דאנן ווערע עס דיין וואונדער מעהר, אונד נור דיינע וואונדער בעדירפען, פערדיענען ווילל איך זאגען, גלויבען.  בבאור דבריו אמר לה: סלחי אשה חכמה שלא בינותי בדבריך המחוכמים, צדקת מאד באמרך שהצלתה ע"י איש הוא דבר אין אמון בו (איזט אונגלויבליך), כלומר שהוא דבר שאינו צריך לאמונה, ורק פלאיך המה גלויבליך כלומר צריכים לאמונה.  כי המלה אונגלויבליך יש לה שתי הוראות הפוכות, הוראתה האחת היא ההוראה המורגלת, דבר אין אמון בו, וההוראה השנית היא דבר שאינו צריך לאמונה, אונגלויבליך כלומר דבר בלתי נצרך לאמונה[1]. – בהעתקתך לשיחר שבין הדערוויש שנעשה גבאי צדקה לסאלאדין ובין נתן הורדת המשוג תבונה ממעלתו הרמה ונתתו למושג קלוגהייט, וכלן לא יֵעָשה.  ווייזע וקלוג המה כמעט שני מושגים סותרים זה את זה.  כפקח כחכם (דער קלוגע וויא דער ווייזע) משתדלים בהשגת האמצעים היותר מוכשרים להוביל אל המטרה המבוקשת, ואך בזאת נבדלים המה איש מרעהו, שהפקח אין עינו ולבו כל היום כי אם אל בצעו ואל תועלתו וכאלו אין לו בעולמו כ"א ד"א של עצמו ובשרו, והחכם (דער וייזע הינגעגען) אוהב את זולתו כנפשו ועומד מוכן ומזומן לבטל רצונו ותועלתו מפני רצון ותועלת אחרים.  אנשים כאלה המה אנשי הקצוות, לב החכם לימינו ולב הפקח לשמאלו, והמה יקרים מאד, אבל רֻבֵּי האנשים המה מהעומדים בתוך, מאותם הנשבעים לדגל "זה נהנה וזה לא חסר", אוהבים להיות בתומכי זלתם בגופם ובמאודם, אך בתנאי שיהיו בטוחים שלא יגיע להם מזה שום היזק, כל מעשיהם ומחשבותיהם מורכבות מחכמה ופקחות, מאהבת עצמו ואהבת זולתו, ואם יקר מקרה שמה שתהיה לאחת לתועלת תהיה לשניה ללא תועלת ואולי גם להפסד ונזק, אז ע"פ רוב יד הפקחות על העליונה[2].  ומעתה נבין על בוריו מאמר הדערוויש.  הוא בקש מנתן שילוה לו סך מסוים על חשבון סאלאדין שמבזבז יום יום יותר מחומש מהאוצרות שהניח לו אביו בהביאו עניים מרודים אל ביתו להאכילם להשקותם ולהלביש מערומיהם, ונתן השיב אמריו לו:  מוכרחים אנחנו לעשות מחיצה בין הדערוויש ההולך יחף ובין נהרי אינדוס וגאנגוס ורדליו לא תכוינה מהחול הבוער כשהלבת, ובין הדערוויש שנעשה גברי צדקה לסאלאדין....  אבל גם הפקחות הולכת אצלך בד בבד עם החכמה (דוא ביסט זאָ ווייזע אלס קלוג, ביסט אבער אויך זאָ קלוג אלס ווייזע)[3]. הנני כאשר הייתי מכבדך ומוקירך

                                                     מרדכי סוכעסטאווער

 

תשובה

דובנא ה' כסלו תרל"ד.

 

לכבוד ידידי הישיש הרב החכם הנכבד החוקר והבלשן הר"ר מרדכי סוכעסטאוור ני' שלום!

מעת נתפרדה חבילתנו, בהסגר בית מדשנו ואיש לעברו פנינו ולרגל ההפכה הזאת באתי הנה לשבת פה משמים הנני סגור בתוך חדרי ורעיוני סגורים בלבי, אין איש אשר אוציאם לפניו ואדבר דבר באזניו.  העיר דובנא אינה אשר היתה לפנים, זה ארבעים ושתי שנים כבואי הנה בן אחת ועשרים שנה, אז נהרו אלי מכל עבר ופנה צעירים מבקשי דעת, תלמידים מקשיבים לקולי ורעים להתרועע.  עתה אין גם אחד אשר יבוא בצל קורתי לשמוע דבר מפי.  והנה עלתה במחשבתי לפנות אל אוהבי ורעי, אשר רחקו ממני ולהשתעשע עמם מרחוק.  בתוך אוהבי ורעי אלה שויתי גם אותך, חכם נכבד, לנגד עיני ונפשי אותה לבוא עמך במסורת ברית חלוף-אגרות, כי ידעתי שאין להם סוף, אבל זכרתי דרכך, כי תפוש עט סופר שנאת ומה בצע, כי אכתוב אליך, אם אתה תחשה ולא תענה.  הן ישיש וכביר ימים אתה, רגלך האחת עומדת בתוך המאה השמונה עשרה, דור חכמים מפוארים רשר היו למופת ובדור חכם ונבון זה לא היה עוד כל אדם כותב וענותך הגדולה שמתך לאיש שומע ואינו מדבר בקהל, כאילו לא הגעת למעלת מחברים.  האף אמנם חכם אתה כדניאל וכל סתום לא עממוך, ורבה האבדה לספרותנו בעצרך את שמי חכמתך וגשמי בינתך לא יְרַוֶהָ נחת.  ובכן עצרתי במלים גם אני ולא כתבתי אליך מדאגה מדבר פן תשים מחסום לפיך ולא תענני.  ומה מאוד השתוממתי לראות, כי אתה ידידי קדמת פני במכתב אהבה ושלום וגם לא ריק הוא מדברי דינה ובטרם קראתי עוד עניתני!  על כן אשלם תודות לך ומקרב ולב עמוק תברכך נפשי ואברכה גם את ידידנו הרב החכם איש ח"י רב פעלים מאגיסט. גורלאנד ני' אשר בשלו כל הטובה זאת לי ובאצבעו האחת הסב את כל אלה ויהי רצון שתשוב אצבעו לאיתנה ואחדה בשמחה גם את פני מכתבו, אשר בצפיתי אצפה עליו, כי באהבתו אשגה תמיד ודגלו עלי אהבה.

קטנתי מכל התהלות והתשבחות אשר עטרת בהנה את ספרי "נתן החכם" ע"פ העלים המטעים אשר הגיעו לידך מודפסים וכמעט אמרתי כי דרך אוהבים לך המפזרים תהלות לאוהביהם מאהבתם אותם לולא קדמוך שני חכמים גדולים וידועים בדברים כדבריך ממש.  הלא המה הרב החכם המנוח הר"ר שד"ל ז"ל, אשר לא ידעני פא"פ ומעולם לא החלפתי עמו אגרות והרב החכם המליץ ד"ר מאיר הלוי לעטטעריס ז"ל, אשר על ידו הגיע ספרי בכ"י זה כשתים עשרה שנה ליד אוהבו שד"ל ושניהם יחדיו עטרוהו זר תפארה בדברים כדבריך, לאמור שלא נופל התרגום מעצם הספר בלשון אשכנזית.

גם הבקורת שלך, חכם נכבד, חמודות היא לי.  נפשי יודעת מאוד, שכמעט דבר נמנע הוא גם למתרגם היותר שלם שיצא תרגומו נקי כסלת נקיה בלי כל חצץ ואשרי המתרגם שלא מלא חצץ תרגומו.  ורק במקומות מעטים ימצאו גרגרי חול, אשר ימצא אותם המבקר בעברו על פני התרגום בדרך כבושה והכל מוכן לפניו בלי כל עמל ויגיעה.  לו נקל מאוד לראות גם אבק דק אשר עיני המתרגם לא תראינה מעמלו הרב ומעבודה קשה.  המתרגם עמל ויגע לזרוע שושנים ואי אפשר שלא יעלה לפעמים גם חוח בידו – כי אין שושנים בלי קוצים והמבקר קוטף השושנים בלי עמל ותלאה ובא פתאום בכפו החוח ונקבה והנהו מרים קולו ומשמיע צעקה:  ראו חוח עלה בידי!  ולא עוד אלא שלפעמים יראה המבקר תהפוכות ושושנה נראה לו כחוח, בהיותו קורא בלי עיון נמרץ ולא ירד לעומקה של הלכה על כן יוציא משפט מעוקל.  ומהראוי שכל הפושט ידו בבקרת ישים אל לבו (וביחוד אם המתרגם או המחבר מוחזק אצלו ואצל אחרים לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן) שגם להמתרגם עינים לראות ואולי כשיעיין היטב בדבריו ויעמיק בהם ימצא שנכונים הם ורק המבקר טעה בסקירה ראשונה ואתו תלין משוגתו.  ואני, בהיותי זה ימים רבים מחבר ומתרגם, הסכן הסכנתי לעיין יפה בקראי דברי זולתי, וע"פ הרוב מצאתי דברי המחבר או המתרגם נכונים יותר מדברי מבקרו (ואצ"ל מדברי פרחי מבקרי זמננו הפורחים כרוש על תלמי שדי הספרות, שהם לא יבינו ולא ישכילו דבר לאשורו וכל מגמתם לבקש קיסם וצרור בעיני המחברים והסופרים ובאמת הם כמתים אינם יודעים מאומה וקסמים בידם) ולא היה זה כלל לפלא בעיני כי בלי כל ספק העמיק הרחיב המחבר יותר לעיין בדבריו ולבדקם בשבע בדיקות ואזן וחקר ותקן מן המבקר הקורא כקורא להגיה או קורא מתנמנם ואינו משים לבו כלל להפוף בזכותו של המחבר. קצור הדברים:  מה קשה לחבר ולתרגם ומה נקל לבקר.

גם הבקורת הזאת, ידידי היקר והנכבד, אשר כבדתני בה במחילת כבוד חכמתך הרבה, לא עלתה יפה זאת הפעם ותמהני עליך שלא העמקת יותר בדברי כי אז מצאת ראית שלא לבד שכונתי לדעתך הרחבה בתרגומי בשני המקומות שנראו לך ככתמים אלא שבמקום הראשון עוד העמקתי יותר בדברי המחבר וכללתי בדברי יחד שתי כונותיו (שאתה לא ראית מהנה רק אחת) ובמקום השני קלעתי אל השערה ולא חטאתי, אלא שאתה נשענת על כח זכרונך והעתקת דברי לעססינג בע"פ מבלי הבט בספר, חשבת וטעית.  ואבאר דברי ולבך תשית לדעתי.

ראש דברך אמת וכן לא נכחד גם ממני, שנתן כמתלהחלה יורה חצי התולים לדיה באמרו:

Ei freilich, weise Daja, wär's für dich

Kein Wunder mehr; und deine Wunder nur

Bedürf... verdienen, will ich sagen, Glauben.

ואם היה המציל אחד מבני אדם אין עוד הדבר פלא בעיניך (für dich) וממילא מובן שאינו צריך לאמותנה, וְאַתְּ תחפצי שיהיה בהצלחת רעכא ענין שצריכים להאמין בו, לפי שהאמונה אזור חלצַיִך וכל בה חיי רוחֵךְ אמנם בהתוליו אלה כלל נתן עוד כונה אחרת עקריית וגדולה היא אליו והוא מה שבאר אח"כ באריכות יותר, בפנותו בדבריו אל רעכא לאמר: Auch so noch, Recha bleibt deine Rettung Ein wunder. והוא הולך ומבאר מה גדלו נפלאות השי"ת בדרך הטבע, ידע מראש שעתידה רעכא להיות בבית נתן בסכנה גדולה במאכלת אש, מה עשה הקב"ה?  צר קלסתר פניו של פרש היכל בארצות המערב דומה לשל אחיו של סאלאדין בארץ הקדם והוליכו שמה על כנפי רוח סערה של מלחמת הצלביים לפול שדוד בידי סלדין, הממית בזעם אפו כל הבא בידו מאלה הפרשים שנואי נפשו ואותו החיה, כי הביט בפניו והכיר צורת אחיו וראה אותו וחי ועי"ז נצלה רעכא מיקוד איש.  האין זה הנס הטבעי יותר פלא מכל הנפלאות.  כן דבר נתן אל רעכא ולדיה אמר כמתלהלה ויהתל בה und nur deine Wunder וכ', וראה בספר אותיות מחכימות כי אותיות deine נפרדות להורות על הכונה.  וכן תרגמתי וכללתי שתי הכונות יחד בקצור נמרץ ממש כאשר הם בארגינאל.

ובמה שנוגע לתרגומי בשיחת נתן עם הנזיר (מחזה ג') חנם תפשת עלי באמרך בזה"ל "הורדת המושג תבונה (בתרגומי בינה, אבל הכל אחד) ממעלתו הרמה ונתתו למושג קלוגהייט, וכן לא יעשה. ווייזע וקלוג המה כמעט שני מושגים הסותרים זה את זה וכו' דע ידידי שלא השפלתי בזה מושג הבינה או התבונה ולא גרעתי מכבודה דבר, כבודה במקומה מונח ואחת מהוראותיה היא קלוגהייט, כמו שתמצא מפורש בהקאנקרדאנץ, ועוד יותר במקומות הרבה מפוזרים ומפורדים בכל ספרי הקודש.  ובאמת יש שני מיני קלוגהייט:  האחת מתורגמת בלשון עברית עָרְמָה, והיא הנוטה יותר למושג ליסט בל"אש, אם לא ליסט גמורה היא (כי ערמה בל"ע היא לפעמים מורה על ליסט גמורה ולפעמים על קלוגהייט הנוטה לליסט) והשנית מתורגמת בינה והוא הנוטה יותר לפערנונפט, געזונדער מענשענפערשטאנד.  ואין בה שום תוך ומרמה (ליסט) ולזאת השנית כיון העערוויש, באמרו אל נתן Erriet ich’s nicht, dass Ihr doch / So gut als klug, so klug als weise sind. חלילה לו להוציא דבה על אוהבו החכם, שהוא נוכל ערום כנחש (ארגליסטיג).  ואין אף דבור אחד בדברי הדערוויש, שנראה ממנו שיצא לחרף את נתן ולתת את כבודו הגדול בעיניו לכלמה, אדרבא שבחו ותהלתו בפיו ומאד נשאו חן בעיניו דברי נתן האחרונים שדבר בחכמה ובבינה יתרה Hier giebt’s zu unterscheiden u.s.w ועל זה השיב לו:  הן זאת ידעתי מקדם, כי כבינתך כן תמיד טוב הנֶךָ, ובינתך רחבה כחכמת לבֶךָ. פי':  אם אמנם איש רב תבונות אתה להבין דבר מתוך דבר ולראות מראשית אחרית, כי בתתך יד לסלדין כל עשרך ילך תמס כקצף על פני המים ונבון כמוך תחבולות יקנה (משלי א' ה') להשמר מפח טמנו לו, בכל זאת לא תעשך בינתך זאת לאיש האוהב רק את נפשו ומעלים עין מעניין דורשי עזר, כי כבינתך כן תמיד טוב הנך (so gut als klug) והנה המושגים השוים (דיא פאראללעלן) כאן הם קלוג וגוט, בינה וטוב הלב ולא קלוג עם ווייזע בינה וחכמה, כאשר הטעך זכרונך והמושגים האלה מאירים ומתאימים זה את זה לומר שכשם שבינתך גדולה ויוגע אתה להזהר, כך גדול מאד טובך וחסדך למי שצריך להם. – ולמען הראות באספקלריא מאירה עוד יותר, כמה גדול טובו (הדומה לבינתו) יען שלא הספיק לו ערך הדמיון הזה, בהיות גם שני הנערכים יחד עוד בלתי נודעים כמה גדול ערכם, נהג מנהג חכמה להעריך שניהם בערך שלישי הנודע לכל, ועד ידי הדמיון הזה יוָדע ערך המושג הראשון (טוב הלב) שהוא כאן העיקר.  והנה הכל יודעים את פרשת גדולת חכמתו של נתן, שכן נקרא בפי ההמון  "נתן החכם" (der Weise) ועכשיו כשהוסיף לומר ובינתך רחבה כחכמת לבך (so klug als Weise) הנה כבר יודע ערך בינתו ועל פיה גם ערך טובו על פי התמונה הראשונה מתמונות הקישי ההגיון:  כל א' ב', כל ב' ג';  א"כ כל א' ג' ועם זה רמז לו ג"כ שנשאה חן בעיניו בינתו, שעמדה לו להשתמר מפח יוקשים כמדומה לי שע"י באורי זה יוסר כל ספק מלבך ותדע ברור, כי בנתי לרע המחבר ולכונתו העמוקה ולא הפכתי הכתם הטוב לכתמים שחורים.  ואי"ה כשיגיעו אליך יתר העלים, אשר אשלחם בכל פעם שיגיעו לכבוד ידידי הדגול מרבבה הרה"ר היוג ני' והוא בטובו יראמו גם לכבודך אבקש ממך לעיין היטב בתרגומי ותשים גוף הספר האשכנזי לנוכח עינך ובין תבין את אשר לפניך, אז תשפוט משפט צדק ויעלו דברי על מזבח לבך הטהור לרצון.  ואתה שלום וברכה ושנות חיים ושלום והשקט ומנוחה יוסיפו לך כתאות נפש אוהבך ומכבדך ומוקירך כערכך הרב

                             אברהם בער הכהן גאטטלטבער.

 

שמות המדברים

סלדין, מלך בירושלים, מחמדי.

סתא אחותו.

נתן, יהודי עשיר בירושלים.

רחל, נערה אשר לקח לו לבת.

דיה, אשה נוצריה בבית נתן להתרועע אל רחל.

פָּרָש-הֵיכָל[4] איש צעיר לימים.

נָזִיר מחמדי[5].

כהן הראש, לנוצרים בירושלים.

נער המקלט, נוצרי.

שר עם עבדים, סריסי סלדין.

מקום המעשה העיר בירושלים.

 

הַמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה

הַמַּחֲזֶה הָרִאשׁוֹן

(בחצר בית נתן)

נָתָן, בבואו מדרכו, והנה דַּיָּה לקראתו.

 

                 דיה

הַאַתָּה זֶה? נָתָן! -  תּוֹדוֹת לֵאלֹהַּ,

כִּי אַחֲרֵי בֹשֶׁשְׁךָ הִנֵּה זֶה שַׁבְתָּ!

 

             נתן

כֵּן, דַּיָּה, נוֹדֶה יָהּ! אַךְ מַה בּשַׁשְׁתִּי?

הֲשׁוֹב כְּבָר אֶל בֵּיתִי אָבֹה אָבִיתִי?

אוֹ הֲיָכֹלְתִּי אִם חָפָצְתִּי? הֵן אֶרֶץ

בָּבֶל, וּבְלֶכְתִּי כְּכָל צָרְכִּי לָלֶכֶת,

הֵמִין וְהַשְׂמִיל, רְחוֹקָה מִירוּשָׁלַיִם

מָאתַיִם פַּרְסָה; גַּם קַבֵּץ אֶת כֶּסֶף

נִשְׁיוֹ מֵאֵת כָּל אִישׁ נָקֵל אֵינֶנּוּ,

כַּקֹּנֶה כַּלֹּוֶה לֹא יִמְצְאוּ נַחַת

לְשַׁלֵּם אֶת נִשְׁיָמוֹ, כִּי אִם לָקַחַת.

           

                     דיה

מָה רָעָה רַבָּה לִקְרוֹתְךָ יָכֹלָה,

הָהּ, נָתָן! הֵן בֵּיתְךָ . . .

 

                        נתן

                             הָיָה לְמַאֲכֹלֶת

אֵשׁ, זֹאת כְּבָר שָׁמָעְתִּי, יוֹאֵל אֱלֹהַּ

וּכְבָר אֶת-כָּל-אֲשֶׁר קָרָה שָׁמָעְתִּי.

 

                     דיה

עוֹד מְעַט וְהָאֵשׁ עַד הַיְסוֹד בּוֹ אָכָלָה.

 

                        נתן

אָז, דַּיָּה, בַּיִת חָדָשׁ לִי בָנִיתִי,

וְגָדוֹל הָיָה כְבוֹדוֹ מִזֶּה הַבָּיִת!

 

             דיה

כֵּן. אֲבָל עוֹד מְעַט וְגַם רָחֵל נִשְׂרָפָה.

 

              נתן

נִשְׂרָפָה? מִי? רָחֵל? רָחֵל נִשְׂרָפָה?

נִשְׂרָפָה – עוֹד מְעַט? לֹא, כִּי כְּבָר נִשְׂרָפָה,

כֵּן, נִשְׂרָפָה, הַגִּידִי, אַל תְּכַחֵדִי!

הַגִּידִי! מוֹתְתִינִי וְאַל נָא תוֹסִיפִי

לְעַנּוֹתֵנִי – הָהּ, כֵּן הוּא!

 

               דיה

הָיָה, הֶאָנֹכִי זֹאת הִשְׁמַעְתִּיךָ?

 

                       נתן

וְלָמָּה זֶה, אֲהָהּ דַּיָּה, הֶחֱרַדְתִּינִי?

אֲהָהּ, רָחֵל בִּתִּי!

 

                      דיה

                             רָחֵל בִּתֶּךָ?

 

                 נתן

אוֹי לִי אִם יָבֹא יוֹם וְלִקְרוֹא חָדַלְתִּי

לַיַּלְדָּה הַזֹּאת בִּתִּי!

 

                דיה

                        מַר חֶבְלֶךָ,

נָתָן, אִם כֹּל יֶשׁ לָךְ כֹּה תֹאמַר בְּצֶדֶק

כִּי לְךָ הוּא.

 

                     נתן

                אֵין דָּבָר יוֹתֵר אֶצְדָּקָה

בְּאָמְרִי כִּי לִי הוּא! כָּל יֶשׁ לִי בַּבַּיִת

בַּעֲבוֹדָתִי קָנִיתִי, וּמְחִיר צֶדֶק

עָשִׂיתִי הִיא לִי נִתָּנָה.

 

                      דיה

                                     רִבִּיתָ,

נָתָן, קַחַת מִמֶּנִּי מְחִיר טוּבֶךָ,

אִם עֲשׂוֹת טוֹב וְקַלַּע לְמַטָּרָתֶךָ

טוֹב יִקָּרֵא.

 

                     נתן

                                מַטָּרָתִי תֹאמֵרִי?

וּמַה הִיא ?

 

                          דיה

                                תֻּמַּת לִבִּי . . .

                             נתן

                                    אַךְ שְׁמָעִינִי,

דַּיָּה, בְּטֶרֶם כֹּל אֲסַפֵּר לָךְ . . .

 

                       דיה

                                  ישֶׁר

נַפְשִׁי אֹמְרָה אָנִי.

 

                          נתן

                                   אֲשֶׁר קָנִיתִי

לְמַעֲנֵךְ בְּבָבֶל, אֶדֶר יָקָר לְתִפְאֶרֶת.

יָקָר וּמְאֹד נַעֲלֶה מֵאֵין כָּמוֹהוּ.

לְרָחֵל לֹא הֵבֵאתִי יָקָר מִמֶּנּוּ.

 

                            דיה

וּבְכָל זֹאת אֹמְרָה: מַה-זֶּה יוֹעִילֵנִי,

אִם יִשְׁרַת לִבִּי הַשְׁקֵט לֹא תִתְּנֵנִי.

 

                          נתן

וְהָאֶצְעָדָה וְצָמִיד וָחֳלִי וָכֶתֶם

וְנִזְמֵי הַזָּהָב, אֵיךְ יִיטְבוּ בְעֵינַיִךְ

לִרְאוֹת אֹבֶה.

 

                   דיה

                        הֵן זֶה מֵאָז דַּרְכֶּךָ,

רַק נָתֹן תִּתֵּנָה בִּשְׁתֵּי יָדֶיךָ.

 

                      נתן

קְחִי נָא בְּכָל לֵב כַּאֲשֶׁר אֶתֵּן, וְהַחֲרִישִׁי!

 

                  דיה

וְהַחֲרִישִׁי! – מִי יָפוּן כִּי בְּכָל דְּרָכֶיךָ,

נָתָן, צַדִּיק תָּמִים וְיָשָׁר הִנֶּךָ,

וּבְכָל זֹאת . . . .

 

                                 נתן

וּבְכָל זֹאת אַךְ יְהוּדִי אָנִי, –

זֹאת הַגֵּד חָפַצְתְּ?

 

                          דיה

                             אֶת הַגֵּד חָפַצְתִּי

הֵן יָדַעְתָּ.

 

                          נתן

                                   לְזֹאת הַחֲרִישִׁי!

 

                             דיה

                                         אַחֲרִישָׁה.

אַךְ אִם חָטָאתִי וּמָעַלְתִּי מַעַל

בַּיְיָ, אֲשֶׁר לֹא יֹאבֶה סָלֹחַ,

לְבַדְּךָ תִשָּׂא!

 

                          נתן

                                    כֵּן הוּא, לְבַדִּי אֶשָּׂאָה!

אַךְ אַיֵּה אֵיפֹה הִיא? דַּיָּה, הַגִּידִי!

אִם רִמִּיתִינִי! – הֲיָדְעָה יָדוֹעַ

כִּי כְּבָר בָּאתִי?

 

                          דיה

                             הִנֵּה זֹאת אֶשְׁאָלְךָ!

עוֹד כָּל עוֹרְקֶיהָ מִפַּחַד יֶחֱרָדוּ;

כִּי הָגוּת לִבָּהּ אֵימִים, אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת

יֶהְגֶּה אֶל כָּל אֲשֶׁר הֹגֶה הִנֵּהוּ,

בְּעוֹד הִיא יְשֵׁנָה רוּחָהּ עֵרָה, וְהֵקִיצָה

וְיָשְׁנָה רוּחָהּ, לַבְּהֵמָה נִמְשְׁלָה רֶגַע

וְלַמַּלְאָךְ מִשְׁנֵהוּ.

 

                  נתן

                        יַלְדָּה קְשַׁת רוּחַ!

מָה אֱנוֹשׁ! מַה חַיָּיו!

 

                דיה

                             הַיּוֹם בַּבֹּקֶר

שָׁכְבָה כַמֵּתָה, עֵינֶיהָ נִסְגָּרוּ,

פִּתְאֹם קָמָה וַתִּקְרָא:"שִׁמְעִי! שְׁמָעִי"!

"הֵן גְּמַלֵּי אָבִי בָּאִים! הַטִּי אֹזֶן!

הִנֵּה זֶה גַּם קוֹלֹו יִשָּׁמַע בְּנַחַת!"

וּבְדַבְּרָהּ וְעֵינָהּ נִסְגְּרָה עוֹד הַפַּעַם;

וְרֹאשָׁהּ, אֲשֶׁר זְרוֹעָהּ לֹא עוֹד סְמָכַתְהוּ,

נָפַל עַל הַמִּטָּה. –  חַשְׁתִּי הַשָּׁעְרָה!

וְהִנֵּה הִנְּךָ בָא! בָּא כַּאֲשֶׁר הִגִּידָה! –

מָה אֵיפוֹא אֶתְמַהּ! הֵן מֵאָז חָלָתָה

נַפְשָׁהּ וְרוּחָהּ אֶצְלְךָ – וְאֶצְלוֹ. –

 

                  נתן

                          אֶצְלֵהוּ?

אֵצֶל מִי?

 

                    דיה                

                                        אֵצֶל מְפַלְּטָהּ מִשַּׁלְהֶבֶת.

 

               נתן

מִי הוּא זֶה? מִי? חִישׁ הַגִּידִי, וְאַיֵּהוּ?

 

                                  דיה

פָּרַשׁ הַהֵיכָל, אִישׁ צָעִיר הִנֵּהוּ,

הוּבָא זֶה יָמִים מְעַט הֵנָּה בַּשֶּׁבִי,

וְסָלָדִין בְּחַסְדּוֹ קָרָא לוֹ דְּרוֹר.

 

                    נתן

                                    פֶּלֶא!

לְפָרַשׁ-הֵיכָל נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל הָיָתַה,

מִיַּד סָלָדִין, וְנִפְלָאוֹת כָּאִלֶּה

נַעֲשׂוּ לְפַלְּטָהּ? אֵלִי!

 

                        דיה                             

                        מִבַּלְעָדֵיהוּ,

אִישׁ הִשְׁלִיךְ הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת מִנֶּגֶד,

מֵאֶרֶץ הַחַיִּים הִיא כְּבָר נִגְזָרָה.

 

                                   נתן

וְאַיֵּה הָאִישׁ, דַּיָּה, אִישׁ יְקַר הָרוּחַ? –

אַיֵּהוּ? בֹּאִי, וּלְרַגְלָיו אֶפֹּלָה.

הֵן נְתַתֶּן לוֹ אֶת כָּל אוֹצְרוֹתַי אֵלֶּה

הֶהָיוּ אִתְּכֶן? כָּל אֲשֶׁר בַּבָּית?

וַתִּשָּׁבְעוּ לָתֵת עוֹד?

 

                            דיה

                                אֵיךְ יָכֹלְנוּ?

 

                    נתן

לֹא? לֹא?

 

                       דיה

                        בָּא, וְאֵי-מִזֶּה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.

וַיֵּלֶךְ, וְאֵין בָּנוּ יוֹדֵעַ אָנָה.

אַף מוֹצָאֵי וּמוֹבָאֵי הַבַּיִת

לֹא יָדַע, וּלְקוֹל הַקֹּרֵא: הוֹשִׁיעוּ!

חָשׁ, עָף, וּבִגְדּוֹ עָשָׂה לוֹ כְנָפַיִם,

בָּאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן, וּכְבָר אָמַרְנוּ

אָבַד וְאֵינֶנּוּ, וּפִתְאֹם לְנֶגְדֵּנוּ:

הוּא יֹצֵא מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וּבִזְרוֹעַ

נְטוּיָה נֹשֵׂא אוֹתָהּ. מִבְּלִי שָׁמֹעַ

אֶל קוֹל תְּרוּעַת תּוֹדָתֵנוּ, הִנִּיחַ

לָאָרֶץ שְׁלָלוֹ, וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ –

וְאֵינֶנּוּ!

 

                                 נתן

                    אֲקַוֶּה כִּי לֹא לָנֶצַח.

 

                   דיה

הֵן גַּם אַחֲרֵי כֵן יָמִים מְעַט, רְאִינוּהוּ

מִתְהַלֵּךְ בֵּין הַתְּמָרִים, הֵנָּה וְהֵנָּה,

תַּחַת צִלָּם קֶבֶר הַקָּם מִשַּׁחַת,

וּבְגִילָה אֵלָיו קָרַבְתִּי, הוֹדֵיתִי

לוֹ חַסְדּוֹ, הִתְחַנַּנְתִּי, הִשְׁבַּעְתִּיהוּ,

לִרְאוֹת הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה אַךְ פַּעַם

אַחַת, אֲשֶׁר לֹא תֵדַע לָהּ מַרְגּוֹעַ

עַד בְּדִמְעוֹת תּוֹדָה לְפָנָיו תִּכְרַע בֶּרֶךְ.

 

                     נתן

וְהוּא?

 

                     דיה

לַשָּׁוְא! לֹא הִטָּה אֹזֶן קַשָּׁבֶת

לְקוֹלֵנוּ; וְלִי גַּם לַעֲגוֹ הָיָה לְחֶבֶל . . .

 

                נתן

וְאַתְּ חָרַדְתְּ כַּצּפּוֹר . . .

 

                  דיה

                       אַף לֹא חָרַדְתִּי!

וּבְכָל יוֹם לְחֶרְפָּה אֶת נַפְשִׁי נָתַתִּי

מַה לֹּא נָשָׂאתִי וּמַה לֹּא סָבַלְתִּי,

וְעוֹד נְשׂוֹא חָפַצְתִּי! – אֲבָל לֹא יָשׂוּחַ

עוֹד זֶה כַּמָּה בֵּין הַתְּמָרִים יָסֹכּוּ

עַל קֶבֶר מְשִׁיחֵנוּ הַקָּם מִשַּׁחַת;

וּמְקוֹמוֹ הֵן עַתָּה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, –

הֵן תִּתְמַהּ? תִּשְׁתָּאֶה?

 

                     נתן

                             הִנֵּה לָדַעַת,

מִקְרֶה כָזֶה אֲשֶׁר יִפְעַל, אֶחְשֹׁבָה,

בְּרוּחַ כַּאֲשֶׁר לְרָחֵל כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ

הֱיוֹת בְּעֵינֵי הָאִישׁ, לִבָּהּ יְאַלְּצֶהָ

הוֹקִירוֹ מִכֹּל; נֶהְדָּפָה מִמֶּנּוּ

וְאַחֲרָיו מְשׁוּכָה! הֵן כַּבִּיר יִלָּחֵמוּ

עַל זֹאת הַלֵּב (וְהָרֹאשׁ[6]), אִם קְשִׁי-הָרוּחַ

יִגְבַּר, אִם שִׂנְאַת כָּל הָאָדָם יָחַד.

וּפַעַם גַּם שְׁנֵי אֵלֶּה לֹא יִגְבָּרוּ,

וּבְרִיבָם הֵן אָז הַדִּמְיוֹן יִתְעָרֶב,

הֲפַכְפַּךְ דַּרְכּוֹ וּמְאֹד זָר מַעֲשֵׂהוּ,

לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה הַלֵּב לָרֹאשׁ יְצַו פַּעַם,

פַּעַם הֱיוֹת רֹאשׁ לַלֵּב יִתֵּן אֹמֶר,

וּמָה רָעָה זֹאת הַתְּמוּרָה! יָדַעְתִּי

אֶת רָחֵל, זֶה מְנָת חֶבְלָהּ, צָרַר רוּחַ

עִוְעִים אוֹתָהּ בִּכְנָפָיו, וַיַּתְעֶהָ,

לַחֲזוֹת תַּהְפֻּכוֹת אֵלֶּה.

 

                דיה

                        בְּטַהֲרַת נֶפֶשׁ

וְרוּחַ חֵן.

 

                   נתן

               בְּכָל זֹאת תַּהְפֻּכוֹת וָהֶבֶל.

 

                     דיה

אֶחָד רַעֲיוֹנָהּ- אוּלַי רַעֲיוֹן רוּחַ –

הַיָּקָר לָהּ מְאֹד, כִּי מְפַלְּטָהּ מִמָּוֶת

לֹא בְעָפָר יְסוֹדוֹ, בֶּן-אָדָם אֵינֶנּוּ,

אַחַד מַלְאֲכֵי יָהּ, בָּם נַפְשָׁהּ חָסָיָה

מִיַּלְדּוּתָהּ, הִנֵּה מֵעַרְפְּלֵי טֹהַר,

הָחְתָּל בָּם גַּם בָּאֵשׁ בְּרַחֲפוֹ סְבִיבֶיהָ,

בִּדְמוּת פָּרַשׁ הַהֵיכָל יָצָא פֶתַע. –

אֲבָל לָמָּה זֶה תִּשְׂחַק! – מִי יוֹדֵעַ? –

וְאִם אַתָּה תִּשְׂחַק, לָהּ לִשְׁגּוֹת הַנִּיחָה

בַּאֲשֶׁר יִשְׁגּוּ בְנֵי הָאָדָם כֻּלָּמוֹ,

כַּיְּהוּדִי כַּנּוֹצְרִי כַּעֲרָבִי סֶלָה.

הַשִּׁגָּיוֹן הַזֶּה נָעִים הִנֵּהוּ.

 

              נתן

נָעִים גַּם לִי! – לְכִי, דַּיָּה יְקָרָה, לֵכִי;

רְאִי הֲשָׁלוֹם לָהּ; אִם דַּבְּרָהּ אוּכָלָה. –

אַחַר אֲבַקֵּשׁ לָהּ מַלְאָכָהּ הַפֶּרֶא,

גֹּאֲלָהּ הַשּׁוֹבֵב, וְאִם תֵּבֵל אַרְצֵנוּ

הִתְהַלֵּךְ בָּהּ עוֹד בְּעֵינָיו חֵן מָצָאָה;

עוֹד טוֹב לְפָנָיו לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת בִּפְרוֹעַ

מוּסָר, אֶמְצָאֵהוּ, לִבִּי בָטוּחַ,

אֲבִיאֵהוּ.

 

                   דיה

                           לֹא נָקֵל לַעֲשׂוֹת.

 

                 נתן

                                     תַּחַת

שִגָּיוֹן נָעִים, דְּבַר אֱמֶת מִמֶּנּוּ

נָעִים עוֹד יוֹתֵר, לָהּ אָבִיא; הַאֲמִינִי

לִי, דַּיָּה, כִּי בֶן הָאָדָם לְמִינֵהוּ,

וְאָדָם מִמַּלְאָךְ לוֹ יָקָר הִנֵּהוּ; – 

וְעָלַי, עָלַי, אָז דַּיָּה, לֹא תִרְגָּזִי,

לִרְאוֹת הַשּׁוֹגָה בְּמַלְאָכִים נִרְפָּאָה?

 

       דיה

עַד מְאֹד טוֹב אַתָּה, וּמְאֹד רַע הִנֶּךָ!

אֵלְכָה! – אוּלָם שְׁמַע! רְאֵה! בָּאָה, הִנֶּהָ.

          

 

המחזה השני

רָחֵל והקודמים.

 

רחל

הַאַתָּה זֶה, אָבִי! אַתָּה כְּתֻמֶּךָ?

אוֹ רַק קוֹלְךָ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ.

אַיֶּךָּ? וּמַה הֶהָרִים הָאֵלֶּה

מַה הַמִּדְבָּר, הַנְּהָרוֹת, נַחֲלֵי מַיִם,

מַפְרִידִים בֵּינֵינוּ? רַק קִיר הַחֶדֶר

בֵּינְךָ וּבֵינָהּ, וְאֶת רָחֵל בִּתֶּךָ

חַבֵּק לֹא חָשְׁתָּ? – הָהּ, רָחֵל קְשַׁת רוּחַ!

הַשְּׂרוּפָה בָּאֵשׁ! הַשְּׂרוּפָה כְּמוֹ רָגַע!

כִּמְעַט קָט! אַל אָבִי יִפּוֹל לִבֶּךָ

הָהּ! הִשָּׂרֵף! מַה-נּוֹרָא זֶה הַמָּוֶת!

 

נתן

הָהּ בִּתִּי, בִּתִּי!

 

רחל

                                         הֵן אָבִי עָבַרְתָּ

אָרְחוֹת יַמִּים, יַרְדֵּן וּפְרָת וְחִדֶּקֶל

וְכַמָּה עוֹד מִי יוֹדֵעַ? מֶה חָרַדְתִּי

חָרֹד עָלֶיךָ טֶרֶם בָּאֵשׁ בָּאתִי!

כִּי מֵאָז פָּנִים אֶל פָּנִים רָאִיתִי

לַבַּת אֵשׁ אֹכֵלָה, לָמוּת בַּמַּיִם

אֶחְשְׁבָה הִתְעַנֵּג וָרֹךְ לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ.

אוּלָם, אַתָּה אָבִי, הוֹדוֹת לֵאלֹהַּ,

לֹא טֻבַּעְתָּ, וַאֲנִי הֵן לֹא נִשְׂרָפְתִּי.

מַה-נָּגִיל, מַה-נָּשִׂישׂ וְנוֹדֶה יָהּ עָתָּה!

נוֹדֶה יָהּ, הַנֹּתֵן בַּיָּם לְךָ דֶּרֶךְ,

אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ,

וּבְסֵתֶר פָּנִים נְשָׂאֲךָ עַל כַּפַּיִם,

וּנְהָרוֹת אֵיתָן, הֶאָח, לֹא שְׁטָפוּךָ!

הֵן גַּם לְמַלְאָכִי קָרָא יָהּ, וַיֵּדֶא

חִישׁ קַל, בִּכְנָפָיו הַלְּבָנוֹת כַּשֶּׁלֶג

נְשָׂאַנִי, נְטָלַנִי, מִתּוֹךְ הַלַּהַב,

וְעֵינַי רוֹאוֹת.

 

נתן (בפ"ע)

                                       לִבְנַת כְּנָפָיו יָדַעְתִּי!

מְעִיל פָּרַשׁ-הֵיכָל הוּא, מַדּוֹ בַּד קֹדֶשׁ,

כֹּה יִלְבְּשׁוּ הַנְּזִירִים.

 

רחל

                                         רָאֹה רָאִיתִי

בְּנָשְׂאוֹ אוֹתִי, בְּצֵל כְּנָפָיו הִסְתִּירַנִי,

פָּנִים אֶל פָּנִים אֱלֹהִים רָאִיתִי,

לְפַלְּטֵנִי יָרַד מַלְאָךְ מִשָּׁמַיִם,

וּמַלְאָכִי הוּא.

 

נתן

                                       לְרָחֵל רְאוֹת פָּנֵיהוּ

יָאֲתָה; אַף לֹא יוֹתֵר יִרְאוּ עֵינֶיהָ

בּוֹ מֵאֲשֶׁר עֵינָיו בָּהּ.

 

רחל  (בשחוק נעים)

                                אָבִי! אֶת אשֶׁר

מִי תְּשַׁבֵּחַ? אשֶׁר מַלְאַךְ בִּתֶּךָ,

אוֹ אָשְׁרֶךָ?                                         

 

נתן

                       אָמְנָם אִם גַּם אִישׁ כְּיֶתֶר

הָאָדָם מַצִּילֵךְ מִמָּוֶת יֶהִי,

הִנֵּה בְצֶדֶק מַלְאָכֵךְ לוֹ תִקְרָאִי,

כִּי לְהַצִּילֵךְ מֵאלֹהִים הוּא שָׁלוּחַ.

 

רחל

לֹא מַלְאָךְ כָּזֶה; כִּי אִם מִשָּׁמַיִם

יָרַד וְאָתָה מֵרִבְבוֹת שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ!

הֲלֹא לִמַּדְתַּנִי אָבִי, וַתֹּאמֶר:

יֵשׁ אֱלֹהִים יֹרְדִים מִמָּרוֹם אָרְצָה,

וּלְאֹהֲבָיו יְיָ יַפְלִיא מַעֲשֵׂהוּ;

וַאֲנִי אֲהַבְתִּיהוּ.

 

נתן

                                   עַל כֵּן בְּעֵינֵיהוּ

יָקַרְתְּ, וְלָךְ וּלְיִשְׁרֵי לֵב כָּמוֹךְ יַעַשׂ

נִפְלְאוֹתָיו, וּכְבָר זֶה מִקָּדְמֵי אֶרֶץ

הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

רחל

זֹאת נָעִים לִי לִשְׁמוֹעַ

 

נתן

וּמָה? אִם פָּרָשׁ זֶה קָרוּץ מִחֹמֶר

הָיָה בַצָּרָה לָךְ גֹּאֵל מוֹשִׁיעַ,

הֲבַעֲבוּר זֶה, רָחֵל, יִקְטַן הַפֶּלֶא?

הֵן זֶה הוּא פֶּלֶא הַפְּלָאִים כֻּלָּמוֹ,

כִּי יִהְיוּ נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת אֵין חֵקֶר

מַעֲשֵׂה יוֹם יוֹם לָנוּ לְבִלְתִּי תָמֹהַּ

הֲמִבַּלְעֲדֵי נִפְלָאוֹת אֱמֶת אֵלֶּה

יִפָּלֵא בְּעֵינֵי אִישׁ מַשְׂכִּיל יוֹדֵעַ

דָּבָר אֲשֶׁר עָלָיו יְלָדִים יִתְמָהוּ

 

דיה

לָמָּה, נָתָן, תָּרֹץ מֹחַ גֻּלְגֹּלֶת

רָחֵל, זֶה כְּבָר עָבַר גְּבוּלוֹ לָלֶכֶת

מְאֹד הִרְחִיק, בְּנִבְכֵי תְהוֹם חִקְרֵי לִבֶּךָ,

וּכְשֵׂבֶר נֵבֶל לִרְסִיסִים תַּכֵּהוּ?

 

נתן

חִדְלִי מֶנִּי! הַלְבִתִּי אֵין דֵּי פֶלֶא

כִּי הוֹשִׁיעָה לָהּ יְמִין אִישׁ עֹשֶׂה חַיִל,

מֻצָּל וְנוֹשַׁע גַּם הוּא בִּגְבוּרַת יֶשַׁע

יְמֵין עֶלְיוֹן עֹשֶׂה נִפְלָאוֹת לְבַדֵּהוּ!

כִּי מִי רָאָה וּמִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה

כִּי יִקְרָא סָלָדִין לִשְׁבוּיֵי חֶרֶב

דְּרוֹר וּלְפָרַשׁ הֵיכָל אָסִיר פְּקַח-קוֹחַ?

וּמִי הַפָּרָשׁ בִּקֵּשׁ מִיָּדֵהוּ

נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וּבְיָדוֹ כֹּפֶר נֶפֶשׁ

אָיִן, בִּלְתִּי הַחֲגוֹרָה עַל מָתְנַיִם

נֹשֵׂאת חַרְבּוֹ, וְאוּלַי גַּם כְּלִי נִשְׁקֵהוּ?

 

רחל

הִנֵּה זֶה הָאוֹת, אָבִי, כִּי צָדַקְתִּי,               

עַל כֵּן פָּרַשׁ הֵיכָל זֶה לְמַרְאֵה עַיִן

אָדָם הָיָה – כִּי מִי לִירוּשָׁלַיִם

אָסִיר כָּמוֹהוּ בָא אִם לֹא לַמָּוֶת?

וְאַיֵּה הַפָּרָשׁ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם

חָפְשִׁי מִתְהַלֵּךְ? וְאֵיכָכָה כָּמוֹהוּ

יָבֹא פִתְאֹם בַּלַּיְלָה וִימַלְּטֵנִי?

 

נתן

מֶה עָצְמוּ, רָחֵל, אוֹתוֹתַיִךְ, אֶפֶס

דַּבְּרִי נָא אַתְּ, דַּיָּה, עַתָּה דַּבֵּרִי,

הֲלֹא אַתְּ לִי הִגַּדְתְּ, כִּי אָסִיר הֵנָּה

נִשְׁלָח. רַב מִזֶּה , לֹא אָפוּן, תֵּדָעִי.

 

דיה

כֵּן אֹמְרִים אָמֹר; אָכֵן עוֹד יֹאמֵרוּ,

כִּי נָטָה סָלָדִין עָלֵיהוּ חָסֶד,

יַעַן כִּי פָרָשׁ זֶה תֹּאַר פָּנֵיהוּ

פְּנֵי אַחַד אֶחָיו אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

וְהִנֵּה זֶה כְּבָר עֶשְׂרִים שָׁנָה עָבָרוּ

מֵאָז אָחִיו זֶה –וּשְׁמוֹ לֹא יָדַעְתִּי –

מֵת בַּקְּרָב – לֹא אֵדַע אֵיפֹה – וְאֵינֶנּוּ.

שְׁמוּעָה כָזֹאת אֵין אֵמֻן בָּהּ,אֶחְשָׁבָה,

מֵהֶבֶל הִיא יַחַד, אַךְ דְּבַר שְׂפָתָיִם

 

נתן

אֵין אֵמֻן בָּהּ? מַדּוּעַ? אוּלַי לְמַעַן

הַאֲמֵן דְּבָרִים עוֹד יוֹתֵר לֹא נֶאֱמָנוּ?

זֶה הָאִישׁ סָלָדִין מֵאָז יְדַעְנוּהוּ,

אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו מְאֹד אֹהֵב הִנֵּהוּ,

הֲלֹא יוּכַל הֱיוֹת כִּי בִנְעוּרֵיהוּ

אָח אֶחָד אָהַב יוֹתֵר מִכֻּלָּמוֹ?

וּפְנֵי אִישׁ כִּי יִדְמוּ לִפְנֵי רֵעֵהוּ

הֲלֹא גַם נַחְנוּ בְעֵינֵינוּ רָאִינוּ?

וְאַהֲבָה חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבֵּנוּ

הֲיִמָּחֶה זִכְרָהּ וְתֹאבֵד לָנֶצַח?

וַאֲשֶׁר לָקַח לֵב בַּיָּמִים עָבָרוּ

הֲלֹא יוֹסִיף גַּם עַתָּה תֵּת כֹּחֵנוּ?

מָה אֵיפוֹא הַדָּבָר אֵמֻן בּוֹ אָיִן?

הֵן אָמְנָם יָדַעְתִּי, דַּיָּה מַשְׂכֶּלֶת,

לֹא תִהְיֶה עוֹד כָּזֹאת פֶּלֶא בְעֵינַיִךְ;

וְאַתְּ הֵן רַק פְּלָאַיִךְ כִּי יֵאָמֵנוּ

תַּחְפֹּצִי.

 

דיה

                             הֵן תִּלְעַג לִי, נָתָן.

 

נתן

                                          יַעַן

כִּי לִי תִלְעָגִי. – הֵן אָמְנָם עוֹד כָּכָה,

רָחֵל, תְּשׁוּעָתֵךְ זֹאת הַפְלֵא וָפֶלֶא,

פֶּלֶא רַק הוּא לְבַדּוֹ יוּכַל עֲשׂהוּ,

אֲשֶׁר כִּשְׂחוֹק בְּיָדָיו לֵב מֶלֶךְ, יַעַשׂ

חֶפְצוֹ בוֹ וְלַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַטֶּנּוּ. –            

 

רחל

הָהּ, אָבִי! אָבִי! סְלַח נָא אִם שָׁגִיתִי!

יָדַעְתָּ לֹא בִזְדוֹן לֵב אֶשְׁגֶּה סֶלָה.

 

נתן

כֵּן, גַּם הִנֵּה תֶּאֱהָבִי מוּסָר קַחַת.

לָכֵן הַאֲזִינִי וְנִפְלָאוֹת תָּבִינִי!

הֵן אִם כֹּה וְאִם כֹּה רָקוּעַ הַמֶּצַח.

אִם יָשָׁר הָאַף אוֹ כָּפוּף הִנֵּהוּ

אִם עַל מִלֵּאתָם גַּבּוֹת הָעֵינַיִם

כֹּה אוֹ כֹה אָרְחוֹת דַּרְכָּם יִלָּפֵתוּ,

קַו, תָּו, עַל פְּנֵי אִישׁ בָּא מִמְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ,

וְאַתְּ נִצֶּלֶת מֵאֵשׁ בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם!

הוֹי, תֹּאֲבֵי נִפְלָאוֹת! הַאֵין דֵּי פֶלֶא?

מַה-לָּכֶם אֵיפוֹא עוֹד מַלְאָךְ הַטְרִיחַ?

 

דיה

אַךְ מַה לָּנוּ, נָתָן, יַשְׁחִית יָרֵעַ –

שָׂאֵנִי נָא וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם –

מַה יַּשְׁחִית אִם הַאֲמֵן יִתְאַו לִבֵּנוּ,

כִּי לֹא בֶן אָדָם רַק מַלְאָךְ גֹּאֲלֵנוּ?

הֲלֹא בְזֹאת אָמְנָם נָבוֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ

וּמְאֹד נִקְרְבָה אֶל רֹאשׁ מְסִבּוֹת כֻּלָּנָה

עֹשֶׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.

 

נתן

                                     גְּאוֹן לֵב סֶלָה!

חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה, סִיר נָפוּחַ,

יִתְאַוֶּה כִּי יֻקַּח בְּמֶלְקָחֵי כֶסֶף

מֵעַל הָאֵשׁ, לְבַעֲבוּר יַחְשֹׁב בְּלִבֵּהוּ

כִּי כֶסֶף גַּם הוּא, גְּאוֹן לֵב הוּא וָהֶבֶל!

וּמַה יַּשְׁחִית, תִּשְׁאֲלִי? וּמַה יָּרֵעַ?

וּמַה יּוֹעִיל? אוּכַל שְׁאָלֵךְ גַּם אָנִי –

כִּי אֲשֶׁר "קְרֹב אֶל רֹאשׁ מְסִבּוֹת" תַּחְפֹּצִי.

אַךְ הֶבֶל הוּא וֵאלֹהִים אַתְּ מְחָרֶפֶת. –

אֲבָל גַּם יַשְׁחִית גַּם יָרֵעַ סֶלָה.

הַאֲזֵנָּה עָדַי, רָחֵל וְדַיָּה שְׁמַעְנָה!

אִם אֵל אִם אִישׁ מוֹשִׁיעֵךְ רָחֵל יֶהִי,

הִנֵּה שְׁנֵיכֶן יַחַד הֲלֹא תַחְפֹּצְנָה,

וְאַף כִּי רָחֵל אַתְּ, לִגְמוֹל לוֹ כְּמַעֲשֵׂהוּ?

הֲלֹא תְכַל נַפְשְׁכֶן הָשֵׁב לוֹ גְּמוּלֵהוּ?

וְהִנֵּה לְמַלְאַךְ אֵל מָה הַגְּמוּל תָּשֵׁבְנָה?

מַה מִּיֶּדְכֶן יִקַּח? מַה לּוֹ תִּתֵּנָה?

תַּרְבֵּינָה לוֹ תְפִלָּה, שִׂיחַ תִּשְׁפֹּכְנָה,

וּבְיוֹם קָרְאֲכֶן אֶת נַפְשְׁכֶן תְּעַנֶּינָה,

תִּפְרֹשְׂנָה כַּפַּיִם, תִּכְרַעְנָה בֶּרֶךְ,

גַּם אוּלַי תִּפְרֹסְנָה לָרָעֵב לָחֶם –

אֶפֶס דָּבָר לֹא עֲשִׂיתֶן בְּכָל אֵלֶּה

לַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֶתְכֶן מִמָּוֶת.

כִּי בִתְפִלַּתְכֶן אַךְ לִבְּכֶן שָׂמֵחַ,

וּלְבֶן אָדָם כְּמוֹכֶן טוּבְכֶן יַגִּיעַ.  

מִצּוֹמְכֶן לֹא יִשְׂבַּע, לֹא יֶאֱסֹף עֹשֶׁר

כִּי תְפַזֵּרְנָה, וּכְבוֹדוֹ בִּשְׁמֵי מַעַל

לֹא יִגְדַּל בְּרִנַּתְכֶן, כִּי בוֹ תִבְטַחְנָה

 לֹא תִרֶב גְּבוּרָתוֹ. – אַךְ אִישׁ לוּ יֶהִי!

 

דיה

אָמְנָם כֵּן הוּא, עֲשׂוֹת דָּבָר לְמַעֲנֵהוּ

לוּ בֶן אָדָם הָיָה, יוֹתֵר יָכֹלְנוּ,

וַיְיָ עֵדֵנוּ מַה מְּאֹד חָפָצְנוּ!

אָכֵן הוּא מְאוּם לֹא בִקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ,

לֹא חָפֵץ גַּם אָז כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁנוּהוּ;

וּבְפָעֳלוֹ מָצָא דֵּי עֹנֶג וָנַחַת,

כַּאֲשֶׁר לְבַד מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים יִמְצָאוּ.

 

רחל

 

גַּם נֶעְלַם וַיִּסָּתֵר מֵעֵינֵינוּ –

 

נתן

נֶעְלַם? – וּבַמָּה אֵיפוֹא נֶעְלַם? – יַעַן

תַּחַת הַתְּמָרִים לֹא יֵצֵא לָשׂוּחַ?-

לֹא כֵן? – אוֹ הֲשַׂמְתֶּן לִבְּכֶן לְבַקְּשֵׁהוּ

עוֹד גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר?

 

דיה

                זֹאת לֹא עָשִׂינוּ.

 

נתן

לֹא? דַיָּה, לֹא? – רְאִי אֵיפוֹא מַה יָּרֵעַ

וּמַה יַּשְׁחִית הַאֲמֵן בַּשָׁוְא וְהֶבֶל! –

וְאִם הַמַּלְאָךְ הַזֶּה חוֹלֶה הִנֵּהוּ? –

 

רחל

חוֹלֶה!

 

דיה

חוֹלֶה? אָנָּא אֵל נָא רְפָאֵהוּ!

 

רחל

תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי! – יָדֵך נָא שִׂימִי

דַּיָּה עַל מִצְחִי, בָּעַר לִפְנֵי רֶגַע

כָּאֵשׁ, עַתָּה קַר הִנֵּהוּ כַּשָּׁלֶג.

 

נתן

מֵאֶרֶץ מֶרְחָק הוּא, תְּכוּנַת אַרְצֵנוּ

זָרָה לוֹ לֹא יוּכַל שְׂאֵתָהּ, גַּם נַעַר

עוֹדֶנּוּ, לֹא הִסְכִּין עוֹד לַעֲבוֹד בְּפָרֶךְ,

לָלֶכֶת בַּגּוֹלָה מִדְּחִי אֶל דֶּחִי,

רָעָב, מַחְסוֹר, וְכָל יַד עָמָל תְּבוֹאֶנּוּ

דִּכְּאוּ לְעָפָר נַפְשׁוֹ

 

רחל

                    וְחוֹלֶה הִנֵּהוּ!

 

דיה

אַךְ יָרֵא נָתָן פֶּן כָּזֹאת תִּקְרֵהוּ.

 

נתן

וְהִנֵּה עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, בָּדָד, בְּלִי רֵעַ,

רָחוֹק מִישׁוּעָה דִּבְרֵי שַׁאֲגָתֵהוּ,

יֵאָנֵק, יֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנָיִם.

 

רחל

הָהּ אָבִי!

 

נתן

                       אֵין מִי יַהֲפֹךְ מִשְׁכָּבֵהוּ,

אֵין יוֹעֵץ, אֵין מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשֵׁהוּ,

וּבַאֲשֶׁר שָׁכַב הוּא טֶרֶף לַמָּוֶת!

 

רחל

אַיֵּה? אֵיפֹה?

 

נתן

                           הָאִישׁ אֲשֶׁר מִנֶּגֶד

הִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ לְמַלֵּט מִמָּוֶת נֶפֶשׁ

לֹא יָדַע, לֹא רָאָה –רַב לוֹ כִּי נֶפֶשׁ

אָדָם הִיא. . .

 

דיה

                   חוּסָה נָּא, נָתָן, עָלֶיהָ!

 

נתן

אֶת אֲשֶׁר הִצִּיל לֹא חָפֵץ לָדַעַת,

לִרְאוֹת, לְבִלְתִּי בְתוֹדָה תְקַדֵּם פָּנֵיהוּ.

 

דיה

הָהּ נָתָן, חֲמוֹל עַל נַפְשָׁהּ!

 

נתן

                                         פָּנֶיהָ

רְאוֹת לֹא אָבָה, עַד אִם יִקֶר מִקְרֵהוּ

הַצִּילָהּ שֵׁנִית – יַעַן רַב לוֹ נֶפֶשׁ

אָדָם הִיא. . .

 

דיה

                   חֲדַל, חֲדַל נָא, הַבִּיטָה!

 

נתן

זֶה הָאִישׁ בְּמוֹתוֹ מֵשִׁיב נַפְשׁוֹ אָיִן,

בִּלְעֲדֵי זֹאת צִדְקָתוֹ בְּקֶרֶב לִבֵּהוּ!

 

דיה

חֲדַל לָךְ, נָתָן, פֶּן הָמֵת תְּמִיתֶהָ!

 

נתן

וְאַתְּ הֵמַתְּ אוֹתוֹ! – אוֹ כֹה הֲמִיתֵהוּ

מַה נָּקֵל לָךְ הָיָה! – רָחֵל! לֹא רַעַל

הוּא, כִּי צְרִי גִלְעָד, אֲשֶׁר לָךְ נָתַתִּי.

חַי, חַי הוּא! אַף לֹא חוֹלֶה; אַל תִּירָאִי!

 

רחל

הַאֻמְנָם? חַי הוּא? – אַף חוֹלֶה אֵינֶנּוּ?

 

נתן

אֲבָל, חַי הִנֵּהוּ, לֹא מֵת לַשַּׁחַת!

כִּי לְעֹשֶׂה טוֹב בָּאָרֶץ גַּם בָּאָרֶץ

יְיָ גְּמוּל יְשַׁלֵּם. אָכֵן הַגִּידִי,

הִתְנַשֵּׂא עַל כַּנְפֵי דִמְיוֹן שָׁמַיְמָה

מַה נָּקֵל מֵעֲשׂוֹת טוֹב הֲלֹא תָבִינִי

עַתָּה? וּמַה מְּאֹד רַבּוּ מְתִים מֵחֶלֶד,

שָׁמַיְמָה יַגְבִּיהוּ עוּף כִּבְנֵי רֶשֶׁף

שָׁם יִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ,

לְמַעַן – אִם גַּם עַל מַה הֵם עֹשִׂים כָּכָה   

לָרוֹב בָּרוּר לֹא יֵדַע לִבָּם –לְמַעַן

עֲשׂוֹת טוֹב וָחֶסֶד חָדֹל יֶחְדָּלוּ.

 

רחל

אָבִי! אָבִי! אַל עוֹד תַּעֲזוֹב בִּתֶּךָ

גַּלְמוּדָה! – אֲבָל כֵּן הוּא, מִי יוֹדֵעַ

אוּלַי נָסַע מִזֶּה, אַךְ חַי הִנֵּהוּ.

 

נתן

אוּלַי כֵּן הוּא, בִּתִּי! אַךְ לֵכְנָה! שָׁמָּה

מוּשְׂלָמִי[7] עוֹיֵן גְּמַלַּי רוֹאֶה אָנִי,

הַיְדַעְתּוּהוּ?

 

דיה

                               הֲלֹא הוּא חֲסִידֶךָ.

 

נתן

מִי הוּא זֶה?

 

דיה

                               חֲסִידְךָ הַמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ

עִמְּךָ בְצַעֲצֻעִים[8]

 

נתן

                             אַלְחָפִי הִנֵּהוּ?

 

דיה

עַתָּה הַסֹּכֵן עַל אֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ.

 

נתן

מִי? אַלְחָפִי? עוֹד תָּשׁוּבִי תַּחֲלוֹמִי?

אָמְנָם כֵּן! אַלְחָפִי, הֹלֵךְ אֵלֵינוּ.

מַהֵרְנָה! לֵכְנָה! מַה יְדַבֵּר אֶשְׁמָעָה!

 

 

המחזה השלישי

נתן והנזיר

 

נזיר

מַה זֶּה עָלַי כֹּה עֵינֶיךָ פָּקַחְתָּ? –

 

נתן

הַאַתָּה אַלְחָפִי? אוֹ חֹלֵם אָנִי? –

לָבוּשׁ מַחֲלָצוֹת – נָזִיר וּנְכֵה רוּחַ! . . .

 

נזיר

וּמַדּוּעַ לֹא? הַאִם נָזִיר גֶּבֶר

לֹא יִצְלָח, לַעֲשׂוֹתוֹ לִכְלִי חֵפֶץ?

 

נתן

הֵן כְכָל הָאָדָם לִמְלָאכָה יַצְלִיחַ!

אָכֵן אִם יִהְיֶה הַנָּזִיר, דִּמִיתִי,

כַּאֲשֶׁר נָכוֹן הֱיוֹתוֹ, הֱיוֹת חֹמֶר

בְּיַד יוֹצֵר לֹא יֹאבֶה וּכְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ.

 

נזיר

חֵי הַנָּבִיא צָדַקְתָּ! כִּי אֵינֶנִּי

נָזִיר כַּמִּשְׁפָּט הֵן אוֹדֶה הַפָּעַם

אַךְ אִם נֶאֱנָסְתִּי? –

 

נתן

                                 נָזִיר- אָנוּס יֶהִי?!     

גַּם אַחַד הָאָדָם נֶאֱנָס אֵינֶנּוּ

לִהְיוֹת אָנוּס, וְאֵיךְ הַנָּזִיר יֵאָנֵס?

וּמַה נֶּאֱנָס לַעֲשׂוֹת?

 

נזיר

                                       אֲשֶׁר יְבַקְּשׁוּהוּ

בְּטוּב טַעַם וָדַעַת וְיָבִין לִבֵּהוּ

כִּי טוֹב, אָנוּס הַנָּזִיר לַעֲשׂוֹת סֶלָה

 

נתן

חֵי נַפְשִׁי, אַלְחָפִי, כִּי כֵן דִּבַּרְתָּ.-

בֹּא בִזְרֹעוֹתַי! – הֲרֵעִי עוֹדֶךָ?

 

נזיר

וּבְטֶרֶם עוֹד תִּשְׁאַל אוֹתִי מָה אָנִי?

 

נתן

הֱיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֶה וְלִי הֱיֵה רֵעַ!

 

נזיר

וְאִם הָיִיתִי הַיּוֹם לְאִישׁ, שַׂר גְּדָל-כֹּחַ

אִישׁ אֲשֶׁר אַהֲבָתוֹ לְךָ לְלֹא תוֹעֶלֶת?

 

נתן

אֵין דָּבָר! אִם עוֹדְךָ נָזִיר בְּלִבֶּךָ,

הַשַּׂר גְּדָל-כֹּחַ הוּא רַק שִׂמְלָתֶךָ.

 

נזיר

אֲשֶׁר גַּם הִיא כָּבוֹד וִיקָר דֹּרֶשֶׁת.-

הֲתֵדַע מָה אֲנִי בַּחֲצַר מַלְכֵּנוּ?

 

נתן

נָזִיר; לֹא יוֹתֵר. אוֹ אוּלַי הִנֶּךָ

גַּם טַבָּח!

 

נזיר

                     אוֹ עוֹד גַּם מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ?

וְעַתָּה הוֹדֶה נָא, נָתָן, כִּי יְדָעַנִי

סָלָדִין יוֹתֵר מִמְּךָ וַיִּתְּנֵנִי

לְסוֹכֵן עַל אֹצְרוֹתָיו.

 

נתן

                                 אַתָּה? – סֹכְנֵהוּ?

 

נזיר

בֶּן-מֶשֶׁק בֵּיתוֹ. כִּי אָמְנָם אֹצְרֵהוּ

הַגָּדוֹל תַּחַת יַד אָבִיו עוֹדֶנּוּ.

 

נתן

גַּם בֵּיתוֹ גָדוֹל.

 

נזיר

                                      וְרַב מֵאֲשֶׁר יָדַעְתָּ;

כָּל עָנִי כָּל דָּל מֵאַנְשֵׁי בֵיתֵהוּ.

 

נתן

אִם אָמְנָם כֻּלָּם שְׂנוּאֵי נַפְשׁוֹ הֵמָּה-

 

נזיר

עַד נִשְׁבַּע לְבַעֲרָם כָּלִיל מִן הָאָרֶץ,

וְלוּ יִדַּל בְּזֹאת גַּם הוּא כְּאַחַד מֵהֵמָּה.       

 

נתן

טוֹב! בַּנְתָּ לְרֵעַי, כֹּה אֶחְשֹׁב גַּם אָנִי.

 

נזיר

וּכְבָר נִהְיָה חֶפְצוֹ, כִּי כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

מִדֵּי יוֹם יוֹם, רֵק מִכָּל רֵק אֹצְרֵהוּ.

אִם עַל כָּל גְּדוֹתָיו הוּא מָלֵא בַּבֹּקֶר,

לְעֵת הַצָּהֳרָיִם וּכְבָר רֵק הִנֵּהוּ.

 

נתן

יַעַן אֵין קֵצֶה לַתְּעָלוֹת יִבְלְעוּהוּ,

אֲשֶׁר לֹא יוּכַל גַּם סָתְמֵם גַּם מַלְּאֵמוֹ.

 

נזיר

כֵּן הוּא.

 

נתן

                      מִי כָמוֹנִי כָּל זֹאת יוֹדֵעַ.

 

נזיר

הֵן לֹא יִסְכֹּן כִּי יִהְיוּ רֹזְנֵי אֶרֶץ

עֵיט הָרִים עַל רֹב חָלָל וְכֹבֶד פֶּגֶר;

אָכֵן אִם פְּגָרִים אֶל עַיִט צָבוּעַ

יִהְיוּ, אָז לֹא יִסְכֹּן עוֹד יוֹתֵר.

 

נתן

                                             הֶרֶף,

נָזִיר! רַב לָךְ!

 

נזיר

נָקֵל לְךָ דַבֵּר כָּכָה!

אָכֵן שְׁמַע נָא, נָתָן! מַה לִּי תִּתֵּנָה?

וּמִשְׂרָתִי זֹאת אָשִׂים עַל שִׁכְמֶךָ.

 

נתן

מַה-תְּבוּאַת מִשְׂרָתֶךָ? הוֹדִיעֵנִי.

 

נזיר

לִי אַךְ מְעַט הִיא, אָכֵן לְךָ תַרְבֶּה עשֶׁר;

בֶּאֱזֹל הַכֶּסֶף מֵאֹצַר הַמֶּלֶךְ

וְנַהֲרֵי זָהֳבוֹ כִּי יֶחֶרְבוּ יִבָשׁוּ,

אַתָּה תִפְתַּח אֲרֻבּוֹת אֹצְרוֹתֶיךָ,

וְנֶשֶׁךְ תִּקַּח כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ.

 

נתן

וּמִנֶּשֶׁךְ הַנְּשָׁכִים תַּרְבִּית וְנֶשֶׁךְ,

וּלְנֶצַח נְצָחִים כֹּה הָלְאָה יִמָּשֶׁךְ?

 

נזיר

כֵּן

 

נתן

                    כֹּה אֵשֵׁב בֶּטַח מִבְּלִי כָּל פַּחַד,

כִּי נֶשֶׁךְ יִהְיֶה כָּל עָשְׁרִי גַּם יַחַד.

 

נזיר

וְזֶה לֹא יִמְשֹׁךְ לִבֶּךָ? – קוּם כְּתֹב סֵפֶר

כְּרִיתוּת לְאַהֲבָתֵנוּ! כִּי רַק עָלֶיךָ

הִשְׁלַכְתִּי יְהָבִי.

 

נתן

עָלַי? – אֵיךְ, הַגִּידָה        

 

נזיר

כִּי לָשֵׂאת הַמִּשְׂרָה בְּכָבוֹד עַל שֶׁכֶם

עֹזֵר וְתֹמֵךְ בְּכָל עֵת תִּהְיֶה לִי אַתָּה,

וְתָמִיד אֹצָרְךָ לִי יִהְיֶה פָּתוּחַ.

תִּשְׁתּוֹמָם?

 

נתן

                       נִשְׁמַע אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ!

דְּבָרִים שׁוֹנִים פֹּה וְהַבְדֵּל אַבְדִּילֵמוֹ:

לְךָ, אַלְחָפִי הַנָּזִיר, הֵן פָּתֹחַ

אֶפְתַּח יָדִי בְּכָל עֵת וְעָשְׁרִי עָשְׁרֶךָ;

אוּלָם אַלְחָפִי סֹכֵן בֵּית הַמֶּלֶךְ,

זֶה – אֶת זֶה –

 

נזיר

                          הֵן זֹאת יָדַעְתִּי מִקֶּדֶם,

כִּי כְּבִינָתְךָ כֵּן תָּמִיד טוֹב הִנֶּךָ,

וּבִינָתְךָ רְחָבָה כְּחָכְמַת לִבֶּךָ.

חַכֵּה! עוֹד מְעַט מִזְעָר וַאֲשֶׁר הִבְדַּלְתָּ

מָבְדָּל יִהְיֶה. – הַמַּחֲלָצוֹת הָאֵלֶּה,

אֲשֶׁר הִלְבִּישַׁנִי סָלָדִין, בְּטֶרֶם

נִקְרָעוּ וּבְלוֹאֵי סְחָבוֹת תִּהְיֶינָה,

כַּאֲשֶׁר מֵעוֹלָם הַנְּזִירִים יִלְבָּשׁוּ,

אֶתְלֶה עַל הַיָּתֵד בִּירוּשָׁלַיִם,

וּמֵעֵבֶר לִנְהַר גּוֹזָן אָז אָנִי,

מִתְהַלֵּךְ יָחֵף עֲלֵי חוֹל קֹדֵחַ,

עִם מוֹרַי שָׁמָּה יַחַד אֶתְרוֹעֵעַ.

 

נתן

נָאוָה לָךְ!

 

נזיר

                              וּבְצַעֲצֻעִים נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.

 

נתן

הֵן זֶה אָשְׁרֶךָ!

 

נזיר

                                   שְׁמַע אֲשֶׁר הִתְעַנִי! –

הַלְבִלְתִּי הֱיוֹת אֶהְיֶה מְבַקֵּשׁ לָחֶם

לָקַחְתִּי מִשְׂרָתִי מִיַּד הַמֶּלֶךְ?

לִהְיוֹת לֹעֵג לָרָשׁ כְּאִישׁ עֹשֶׂה עשֶׁר?

לַהֲפוֹךְ רָשׁ-עָשִׁיר לְעָשִׁיר-רָשׁ כָּרָגַע?

 

נתן

זֹאת לֹא זֹאת!

 

נזיר

                               הֵן אָמְנָם בַּעֲבוּר אִוֶּלֶת

עוֹד יוֹתֵר גְּדוֹלָה נוֹקַשְׁתִּי הַפַּעַם

הָרִאשׁוֹנָה, בְּרֶשֶׁת תְּהִלַּת שָׁוְא וְהֶבֶל,

מִפִּי סָלָדִין שֹׁגֶה בְתֹם לִבֵּהוּ.

 

נתן

וּמַה שְּׁגִיאָתוֹ?

 

נזיר

                                   "רַק הָרָשׁ יוֹדֵעַ  

לֵב עָנִי וְאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ מְשַׁוֵּעַ!

מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּתֵת לוֹ לֶחֶם לִשְׂבּוֹעַ,

הֵן יוּכַל הֱיוֹת רַק עָנִי כָּמוֹהוּ.

הַסֹּכֵן, כֹּה אָמַר, אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ

הָיָה, לָשֵׂאת קָרָתוֹ לֹא יָכֹלְתִּי,

וּבְתִתּוֹ לָרָעֵב בְּעָנְיוֹ פַּת לֶחֶם,

קַרְחוֹ כְּפִתּוֹ הִנֵּה הִשְׁלִיךְ עָלֵיהוּ,

מִי הוּא וּמֵאַיִן בִּקֵּשׁ לָדַעַת,

מִבְּלִי אֵין דַּי לוֹ כִּי עָנִי הִנֵּהוּ,

וַיִּשְׁקוֹל נִדְבָתוֹ בְּמֹאזְנַיִם אֵלֶּה,

אִם יַרְבֶּה אִם יַמְעִיט מִכְסַת הַכָּסֶף.

אֶת זֹאת אַלְחָפִי הֵן לֹא יַעֲשֶׂה סֶלָה!

בַּעֲשׂוֹת חֶסֶד לֹא יִהְיֶה חֲסַר חֶסֶד

כֹּה סָלָדִין בְּיַד אַלְחָפִי סֹכְנֵהוּ!

כְּצִנּוֹר סָתוּם אַלְחָפִי זֶה אֵינֶנּוּ,

הַנֹּתֵן דְּלוּחִים מֵימָיו בְּשָׁאוֹן וְרַעַשׁ,

אֲשֶׁר זַכִּים בָּאוּ לְאַט אֶל קִרְבֵּהוּ.

כִּי כֵן הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב כָּמוֹנִי!"

כֹּה שַׁךְ יְקוּשִׁים קוֹל הֶחָלִיל הִשְׁמִיעַ,

וְאֶל הַפַּח מִהֵר הַצִּפוֹר הַבָּעַר.

אָנֹכִי הַבַּעַר, בַּפְּתָאִים פֶּתִי!

 

נתן

לְאַט נָא לִי, נָזִירִי, לְאַט נָא לִי לַמֶּלֶךְ!

 

נזיר

הַאַף אָמְנָם אֵין זֶה פְּתַיוּת וָכֶסֶל,

עָשֹׁק רָצֹץ בְּנֵי אָדָם מֵאוֹת אֶלֶף,

הַשְׁמֵד, אַבֵּד, וַחֲפֹץ הֱיוֹת אִישׁ חֶסֶד

לִמְתֵי מְעָט? הֲלֹא פְּתַיּוּת הִיא וְאִוֶּלֶת,

לַחְפֹּץ הֱיוֹת כֵּאלֹהִים בַּשָּׁמַיִם,

לַטּוֹבִים לָרָעִים עֹשֶׂה חַסְדֵּהוּ,

בַּכַּרְמֶל בַּמִּדְבָּר שִׁמְשׁוֹ מוֹפִיעַ,

אַף גֶּשֶׁם נִדְבָתוֹ יָנִיף עָלֵימוֹ;

מִבְּלִי הֱיוֹת כָּמוֹהוּ כַּבִּיר כֹּחַ?

הַאֵין זֶה אִוֶּלֶת וּכְלִמַּת נֶצַח?

 

נתן

רַב לָךְ! הֶרֶף!

 

נזיר

                                   אֲבָל תִּשְׁמַע שָׁמֹעַ

גַּם אֶת אִוַּלְתִּי! הַאֵין זֶה אִוֶּלֶת,

עַל זֹאת הָאִוֶּלֶת לִפְקֹחַ עַיִן,

וְדָבָר טוֹב נִמְצָא בָהּ לָתוּר לָדַעַת,

לְמַעַן עַל דְּבַר טוּבָהּ הֱיוֹת לָהּ עֵזֶר?

הַאֵין זֶה אִוֶּלֶת פְּתַיּוּת וָכֶסֶל?

 

נתן

קוּם בְּרַח לְךָ, אַלְחָפִי! בְּרַח הַמִּדְבָּרָה!

אֶל אֶרֶץ צִיָּה אֲשֶׁר מִשָּׁם בָּאתָ,

פֶּן בֵּין בְּנֵי אָדָם הֱיוֹת אָדָם תֶּשִׁי.

 

נזיר

גַּם אָנֹכִי יָרֵא פֶּן זֹאת תִּקְרֵנִי    

הֹלֵךְ הִנֵּנִי.

 

נתן

                                    עֲמוֹד כִּמְעַט רֶגַע!

הֲמִדְבַּר שְׁמָמָה מִפָּנֶיךָ יִסָּתֶר?

עֲמָד נָא ! עֲמוֹד! – אַךְ לֹא יִשְׁמָעֵנִי!

שׁוּבָה נָּא, אַלְחָפִי! – בָּרַח וְאֵינֶנּוּ!-

וַאֲנִי עוֹד חָפַצְתִּי לִשְׁאוֹל אֶת פִּיהוּ,

עַל דְּבַר פָּרַשׁ הַהֵיכָל, אִם יְדָעָהוּ.

 

 

המחזה הרביעי

דיה (ממהרת לבוא) נתן

 

דיה

נָתָן! נָתָן!

 

נתן

                                   מַה יֵּשׁ אִתֵּךְ

 

דיה

                                           הִנֵּהוּ! - [9]

הִנֵּה הוּא נִרְאֶה שָׁמָּה עוֹד הַפָּעַם!

 

נתן

מִי, דַּיָּה? מִי נִרְאֶה לָךְ?

 

דיה

                                      הוּא ! הִנֵּהוּ!

 

נתן

הוּא? מָתַי הוּא לֹא יֵרָאֶה? –יָדַעְתִּי

כֵּן הוּא, רַק אֶת אֲשֶׁר אַתֶּן תִּקְרֶאנָה

לוֹ הוּא, הוּא שְׁמוֹ; - אַךְ זֹאת הָיֹה לֹא תֶהִי!

וְלוּ גַּם מַלְאָךְ מִמָּרוֹם הוּא, לֹא תֶהִי!

 

 

דיה

מִתְהַלֵּךְ בֵּין הַתְּמָרִים אָנֶה וְאָנֶה

וּמִפִּרְיֵהֶם יִקַּח פַּעַם בְּפַעַם.

 

נתן

וּכְמוֹ פָרַשׁ הֵיכָל אָכֹל יֹאכְלֵמוֹ?

 

דיה

מַה-תְּעַנֶּה, נָתָן, אֶת נַפְשִׁי? עֵינֶיהָ,

הַמְּשׁוֹטְטוֹת תָּמִיד לְבַקְּשֵׁהוּ, מְצָאוּהוּ

נֶחְבָּא בַּסְּבַךְ עֲצֵי הַתְּמָרִים, וְהֵנָה

פְּקוּחוֹת עָלֵיהוּ. וְאוֹתְךָ הִיא מְבַקֶּשֶׁת,

הַשְׁבֵּעַ תַּשְׁבִּיעֲךָ, צֵאת לִקְרָאתֵהוּ.

עַתָּה חוּשָׁה! בְּעַד הַחַלּוֹן תַּרְאֶךָ

אִם מִמְּךָ וְהָלְאָה הוּא אוֹ מִמְּךָ וְהֵנָּה.

 

נתן

כֹּה, כַּאֲשֶׁר מֵעַל הַגָּמָל יָרַדְתִּי?

הַלְכָבוֹד יִהְיֶה לוֹ? לְכִי נָא אַתְּ! חוּשִׁי!

סַפְּרִי נָא לוֹ כִּי מִדַּרְכִּי הִנֵּה בָאתִי.

רְאִי, דַּיָה!  הֵן זֶה הָאִישׁ יְקַר הָרוּחַ

רְמוֹס חֲצֵרַי רַק בִּהְיוֹתִי בַדֶּרֶךְ

לֹא אָבָה, וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה עָתָּה,

בְּבַקֵּש אֲבִי הַנַּעֲרָה מִיָּדֵהוּ       

זֹאת, בֹּא יָבֹא וּבְהֵיכָלִי יְבַקְּרֵנִי.

לְכִי, הַגִּידִי, כִּי אֲבַקְּשָׁה פָּנֵיהוּ,

לָבֹא הֵנָּה, בְּכָל לִבִּי אֲבַקְּשֵׁהוּ.

 

דיה

לַשָּׁוְא! לֹא יָבֹא הֵנָּה, אֶל הַבַּיִת

אֲדוֹנָיו יְהוּדִי לֹא יָבֹא לָנֶצַח.

 

נתן

אִם כֵּן לְכִי נָא אַךְ לְעָצְרֵהוּ בַּדֶּרֶךְ;

אוֹ לָשׂוּם עָלָיו מֵרָחוֹק עֵינַיִךְ. –

מַהֲרִי וּלְכִי נָא! אַחֲרַיִךְ הִנֵּנִי!

 

(נתן ממהר לבוא אל הבית ודיה לצאת)

 

המחזה החמישי

(ככר ועליו נטועים עצי תמרים, פרש ההיכל הולך בין שדרותיהם אנה ואנה ונער בית מקלט הכמרים הולך אחריו בירכתים מרחוק נראה כרוצה לדבר עמו)

 

פרש ההיכל

לֹא יֵלֵךְ אַחֲרַי זֶה לְבַלּוֹת זְמַנֵּהוּ! –

כִּי הִנֵּה אֶל כַּפַּי יִשָּׂא עֵינֵיהוּ! (אל הנער)

רְאֵה אָחִי! – אוּלַי אָבִי אֶקְרָאֶךָ? –

כֹּהֵן אַתָּה?

 

נער המקלט

                               לֹא אֲדוֹנִי; רַק נַעַר

וּמְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַכֹּהֲנִים עַבְדֶּךָ.

 

הפרש

רְאֵה אָחִי! מִי יִתֵּן וְתֵת לְךָ יָכֹלְתִּי!

אֲבָל חַי יְיָ! בְּיָדִי אֵין מְאוּמָה. –

 

הנער

וּבְכָל זֹאת, אֲדוֹנִי, תּוֹדוֹת לְךָ אֶלֶף!

וְיִתֵּן לְךָ יְיָ אֶלֶף פְּעָמִים כָּכָה,

כְּכָל אֲשֶׁר תֵּת חָפַצְתָּ, כִּי רַק חֵפֶץ

הַלֵּב, וְלֹא מַתַּת הַיָּד, טוֹב בְּעֵינֵיהוּ.

אַף לֹא בַּעֲבוּר נִדְבַת כֶּסֶף שֻׁלַּחְתִּי

אַחֲרֶיךָ אֲדוֹנִי.

 

הפרש

                                   אֲבָל שֻׁלַּחְתָּ?

 

הנער

כֵּן! מִבֵּית הַמִּקְלָט.

 

הפרש

                               אֲשֶׁר זֶה רֶגַע

לִסְעוֹד לֵב שָׁם בִּקַּשְׁתִּי וְלֹא מָצָאתִי?

 

הנער

לֹא נִשְׁאַר מָקוֹם, כִּי הָאוֹרְחִים רַבּוּ.

אֲבָל שׁוּב נָא, אֲדוֹנִי, עִמִּי עַתָּה.

 

הפרש

לָמָּה? הֵן אֱמֶת בָּשָׂר לֹא אָכַלְתִּי

זֶה יָמִים רַבִּים; אַךְ הֲיִחְיֶה גֶבֶר

רַק עַל סִיר הַבָּשָׂר? הֵן אֵל מַשְׂבִּיעַ

כָּל חַי. רְאֵה הַתְּמָרִים גָּמְלוּ פִּרְיָמוֹ.        

 

הנער

הִשָּׁמֶר לְךָ, אֲדוֹנִי, פֶּן תִּשְׂבְּעֵמוֹ;

כִּי יַשְׁחִיתוּ אֶת הַדָּם וְרוּחַ עֹצֶב

יָבִיאוּ.

 

הפרש

                          וּמָה, אִם עֹצֶב אָהַבְתִּי? –

הֵן לְמַעַן הַזְהִירֵנִי לֹא שֻׁלָּחְתָּ?

 

הנער

לֹא אֲדוֹנִי, כִּי אִם לַחֲקוֹר אוֹתָכָה,

וְלָדַעַת אֶל נָכוֹן מִי אֵיפוֹא אָתָּה.

 

הפרש

וְאֶת זֶה תַּגִּיד וְלֹא תְכַחֵד מִמֶּנִּי?

 

הנער

לָמָּה אֲכַחֵד?

 

הפרש( בפ"ע)

                          (אִישׁ מִרְמָה הַנַּעַר

הַזֶּה) הֲרַבּוּ בְמִקְלָט כָּמוֹךָ?

 

הנער

לֹא יָדַעְתִּי. אַךְ חוֹבָתִי לִשְׁמוֹעַ.

 

הפרש

וְתִשְׁמַע מִבְּלִי חֲקוֹר, דִּבְרֵי שֹׁלְחֶךָ?

 

הנער

אִם חָקַרְתִּי הַאֶקָּרֵא שֹׁמֵעַ?

 

הפרש

(בְּתָם-לֵב יְדַבֵּר וּדְבָרָיו צָדְקוּ יַחַד!)

הֲיֵשׁ אֶת לִבְּךָ לְהַגִּיד לִי, מִי דַעַת

אוֹתִי כֹּה יַחְפֹּץ? – הֵן לִבִּי בָטוּחַ

כִּי לֹא אַתָּה הוּא הֶחָפֵץ לְבַדֶּךָ.

 

הנער

אָנִי? – מַה יִּסְכֹּן לִי? מַה יַּמְרִיצֵנִי?

 

הפרש

וּלְמִי זֶה יִסְכֹּן אֵיפוֹא? נָא הַגִּידָה.

 

הנער

לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים, אֶחְשֹׁב – כִּי הוּא שְׁלָחַנִי.

 

הפרש

מִי? רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים? הַאֵין זֶה יוֹדֵעַ

תַּבְנִית הָעֵץ[10] הַזֶּה אָדוֹם מַרְאֵהוּ

עֲלֵי מְעִיל הַפָּרָשׁ לָבָן כַּשָּׁלֶג?

 

הנער

גַּם אֲנִי זֹאת אֵדָע!

 

הפרש

                                         וּבְכֵן יָדַעְתָּ

אָחִי, פָּרַשׁ-הֵיכָל אָנִי; וְאַגִּידָה

לְךָ עוֹד זֹאת, כִּי שָׁבוּי אָנִי; נִשְׁבֵּיתִי

בַּמְּצוּדָה אֲשֶׁר לִלְכּוֹד הִתְאַמַּצְנוּ

בְּהָפִיר בְּרִית יְמֵי שֶׁבֶת מֵרִיב וָשֶׁקֶט

לַעֲשׂוֹת לָנוּ דֶרֶךְ מִשָּׁם צִידוֹנָה.

וּלְהַגִּיד עוֹד זֹאת לְךָ אָחִי אוֹסִיפָה     

כִּי עֶשְׂרִים הָיִינוּ אֲשֶׁר נִשְׁבִּינוּ,

וְעָלַי לְבַדִּי נָטָה סָלָדִין חָסֶד;

וּבְכֵן אֲשֶׁר נִכְסֹף נִכְסַף לָדַעַת

רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים הִנֵּה יֵדַע הַפַּעַם;

וְאוּלַי עוֹד רַב מֵאֲשֶׁר חָפֵץ הִנֵּהוּ.

 

הנער

אַךְ לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כְּבָר הוּא יוֹדֵעַ. –

הִנֵּה גַּם זֹאת נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ לָדַעַת,

לָמָּה בְעֵינֵי סָלָדִין חֵן מָצָאתָ,

וּלְבַדְּךָ רַק אָתָּה?

 

הפרש

                                           הֲזֹאת יָדַעְתִּי?

הֵן כְּבָר עַל מְעִילִי כָּרַעְתִּי לַטֶּבַח,

דּוּמָם שָׁכַבְתִּי צָפוּי אֱלֵי חֶרֶב,

וְהִנֵּה סָלָדִין שָׂם עָלַי עֵינֵהוּ,

וַיְמַהֵר וַיִּגַּשׁ וַיִּקְרָא: הֶרֶף!

כְּרֶגַע הִנֵּה עַל רַגְלַי הֱקִימוּנִי,

וּנְחֻשְׁתַּי הֵסִירוּ. הוֹדוֹת חָפַצְתִּי

וָאֶרְאֶה עֵינֵיהוּ דְּמָעוֹת נִמְלָאוּ,

נֶאֱלַם דּוּמִיָּה, גַּם אֲנִי נֶאֱלַמְתִּי;

וַיְמַהֵר וַיֵּלֶךְ, וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי. –

אֵיכָה נִהְיָה זֶה? מֶה רָאָה עַל כָּכָה?

יַגִּיד רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים אִם יֵדַע פֶּשֶׁר.

 

הנער

שָׁפֹט יִשְׁפֹּט, כִּי הִצִּילְךָ אֱלֹהַּ 

לְמַעַן עֲשׂוֹת גְּדֹלוֹת נְצוּרוֹת בָּאָרֶץ.

 

הפרש

גְּדֹלוֹת נְצוּרוֹת! הוֹצִיא מֵאֵשׁ אֹכֶלֶת

יַלְדָּה עִבְרִיָּה, וּלְהַרְאוֹת הַדֶּרֶךְ

לַהֹלְכִים הֶרָה סִינָי; עוֹד כָּאֵלֶּה.

 

הנער

וְעוֹד יָבֹא; אַף גַּם זֶה אֵינֶנּוּ הֶבֶל,

עַד כֹּה וְעַד כֹּה, אֲדוֹנִי, מִי יוֹדֵעַ

אִם לֹא לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים דָּבָר אֵלֶיךָ.

אֲשֶׁר עֲשׂוֹת תּוּכַל גְּדֹלוֹת אֵין חֵקֶר.

 

הפרש

כֹּה לִבְּךָ יַחְשֹׁב? אוֹ גִּלָּה אָזְנֶיךָ

כְּבָר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים מַה יַּחְשֹׁב לִבֵּהוּ?

 

הנער

כֵּן אָמְנָם! כִּי אֶחְקוֹר בַּתְּחִלָּה נֶפֶשׁ

אֲדוֹנִי אִם לִמְלַאכְתּוֹ זֹאת יַצְלִיחַ.

 

הפרש

הִנְנִי, חָקְרֵנִי! (הֵן אֶחְפֹּץ לָדַעַת

אֵיךְ יַחְקוֹר כְּלָיוֹת וָלֵב זֶה הַגֶּבֶר!)

הָבָה!

 

הנער

                   בְּדֶרֶךְ קְצָרָה בֹּחֵר הִנְנִי.

וּמִשְׁאֲלוֹת רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים לְךָ אַגִּידָה.

 

הפרש

טוֹב!

 

הנער

                    כִּי לִשְׁלוֹחַ עַל יָדְךָ אִגֶּרֶת

יַחְפֹּץ.

 

הפרש

                     עַל יָדִי? אֲבָל צִיר אֵינֶנִּי. –

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יִיקַר בְּעֵינֵיהוּ

מֵהַצִּיל יַלְדָּה עִבְרִיָּה מִמָּוֶת?

 

הנער

כֵּן! יַעַן – כֹּה דְּבַר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – נֶפֶשׁ

כָּל בְּנֵי דַת הַנּוֹצְרִים בְּיַד הָאִגֶּרֶת

הַהִיא, וַאֲשֶׁר יִשָּׂא זֹאת הָאִגֶּרֶת

אֶל מְקוֹמָהּ – נְאֻם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – עֲטֶרֶת

תִּפְאֶרֶת יְקָרָה יִנְחוֹל בַּשָּׁמָיִם.

וְזֹאת הָעֲטֶרֶת –נְאֻם הַכֹּהֵן –יָאָתָה

אֲדוֹנִי, לְךָ לְבַדֶּךָ.

 

הפרש

                                      לִי? מַדּוּעַ?

 

הנער

כִּי כָבֵד לִמְצוֹא אִישׁ בְּיָדוֹ הַכֹּחַ

לִנְחוֹל הַכָּבוֹד הַזֶּה בִּלְעָדֶיךָ –

יֹאמַר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים –

 

הפרש

                                 בְּיָדִי? מַדּוּעַ?

 

הנער

הֵן חָפְשִׁי תֵּלֵךְ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם;

כֹּל אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ עֵינֶיךָ תֶחֱזֶינָה;

מִי –נְאֻם הַכֹּהֵן –כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ

הַחוֹמָה הַפְּנִימִית, בִּצְּרָהּ הַמֶּלֶךְ

וְחִדְּשָׁהּ, הַחֲזָקָה אִם רָפָה הִנֶּהָ;

וּמוֹדִיעַ כָּל זֹאת לְלוֹחֲמֵי מִלְחֶמֶת

הַדָּת –נְאֻם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים –אֵין בִּלְתֶּךָ.

 

הפרש

אוּלַי, אָח יָקָר, תּוּכַל הוֹדִיעֵנִי

וְאֵדַע גַּם אֶת דִּבְרֵי זֹאת הָאִגֶּרֶת.

 

הנער

הַכָּתוּב בָּהּ גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי.

אֲבָל שְׁלוּחָה הִיא אֶל פְהִילִיפּ הַמֶּלֶךְ.

זֶה רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – נוֹרָאוֹת נִפְלֵאתִי

אֵיךְ קָדוֹשׁ כָּזֶה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם

דַּרְכּוֹ, יֵרֵד פְּלָאִים אַרְצָה לָדַעַת

אֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה בָּאָרֶץ מִתַּחַת.

כִּי רַע וּמַר לוֹ כָּל זֹאת לֹא אָפוּנָה.

 

הפרש

וּמָה? רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים?

 

הנער

                                       בֶּטַח יוֹדֵעַ

וּכְבָר נִגְלָה לוֹ אֶל נָכוֹן כָּל תֹּקֶף

חֵיל סָלָדִין וְאֵי-זֶה דֶרֶךְ יַנְחֵמוֹ          

לַמִּלְחָמָה כִּי תָחֵל עוֹד הַפָּעַם.

 

הפרש

זֹאת הוּא יוֹדֵעַ?

 

הנער

                                 כֵּן. וְנַפְשׁוֹ נִכְסֶפֶת

לְהוֹדִיעַ אֶת כָּל זֹאת לְפְהִילִיפּ הַמֶּלֶךְ;

לְמַעַן יֵדַע וְיַשְׂכִּיל בְּטוּב טַעַם וְדַעַת

אִם מַחֲנֵה סָלָדִין שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ,

לֹא יוּכַל הַכּוֹתָהּ, וְחָשַׁב מַחֲשֶׁבֶת

לְהָשִׁיב לְקַדְמָתָהּ עֵת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט

(עַד יֵעָרֶה רוּחַ עֵצָה עָלֵיהוּ)

אֲשֶׁר בְּרוּחַ אַמִּיץ הִפְרִיעַ חֶבֶר

פָּרָשֵׁי הֵיכָל.

 

הפרש

                                     כֹּהֵן אֵין כָּמוֹהוּ?

כֵּן הוּא! אִישׁ חַיִל זֶה לֹא לְצִיר בְּחָרַנִי

כְּאַחַד הָעָם; כִּי אִם לִמְרַגֵּל חֶרֶשׁ. –

לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים, אָח יָקָר נָא הַגִּידָה:

עַל פִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר חֲקַרְתַּנִי –

וַתֵּדַע, כִּי לַעֲשׂוֹת גְּדֹלוֹת כָּאֵלֶּה

נְצוּרוֹת אֵין חֵקֶר – לֹא אֲנִי הַגֶּבֶר.

עוֹדִי שְׁבוּי חֶרֶב בַּקְּרָב לֹא אֵצֵאָה

וְזֹאת תֹּרַת פָּרַשׁ הֵיכָל, צֵאת בַּחֶרֶב

לַמִּלְחָמָה, לֹא רַגֵּל אֶת הָאָרֶץ.

 

הנער

הֲלֹא דִמִּיתִי זֹאת! אַף לֹא אַפִּילָה

פָּנַי בְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה. אָכֵן שׁוּב

שְׁמַע אֲדוֹנִי, עוֹד דָּבָר לִי אֵלֶיךָ. –

נִגְלֹה נִגְלָה לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים בֵּית יַעַר

הַלְּבָנוֹן, אֲשֶׁר שָׁם דֵּי זָהָב תַּחַת

אֲבִי סָלָדִין יֵחָסֵן, וְכֶסֶף

תּוֹעָפוֹת לוֹ, וּבִתְבוּנַת כַּפֵּיהוּ

יְמַלֵּא יְדֵי עוֹשֵׁי הַמְּלָאכָה, רֶכֶב

וָסוּס יָכִין לְמַכְבִּיר, וּפַעַם בְּפַעַם

יֵלֵךְ גַּם סָלָדִין הַמֶּלֶךְ שָׁמָּה,

בָּאֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת לְבַדּוֹ יֵלֶךְ. –

בַּנְתָּ אֲדוֹנִי?

 

הפרש

                                 דָּבָר לֹא אָבִינָה!

 

הנער

וּמַה נָּקֵל אֵיפוֹא לֶאֱרוֹב בַּדֶּרֶךְ

וּלְהַשְׁמִידוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם? –

רְעָדָה תֹאחֲזֶךָּ? – וּכְבָר הֵן נִמְצָאוּ

יִרְאֵי אֱלֹהִים מָרוֹנִיטִים שְׁנַיִם,

שְׁלוֹחַ בּוֹ יָד נַפְשָׁם בְּכַפָּם יָשִׂימוּ,

אִם יִמָּצֵא אִישׁ חַיִל וְשָׁם יַנְחֵמוֹ.

 

הפרש

וְלִהְיוֹת אִישׁ חַיִל כָּזֶה חֵן מָצָאתִי       

בְּעֵינֵי רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים?

 

הנער

                                           וְיַחְשֹׁב לִבֵּהוּ

כִּי מִתַּלְמִי הָעִיר פְהִילִיפּ הַמֶּלֶךְ

גַּם הוּא יוּכַל לָתֵת יָד וּלְהוֹשִׁיעַ.

 

הפרש

לִי? לִי אָחִי? לִי? הֲלֹא זֶה שָׁמַעְתָּ?

הָרֶגַע שָׁמַעְתָּ, אֶת כָּל הַחֶסֶד

אֲשֶׁר מָשַׁךְ לִי סָלָדִין?

 

הנער

                                    שָׁמַעְתִּי.

 

הפרש

וּבְכָל זֹאת

 

הנער

הֵן – נְאֻם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – חֶסֶד

עָשָׂה עִמְּךָ; אַךְ אֱלֹהִים וְדַת קֹדֶשׁ. . .

 

הפרש

לֹא יְשַׁנּוּ מִשְׁפַּט צֶדֶק וְלֹא יְצַוֻּנִי

לַעֲשׂוֹת נְבָלָה!

 

הנער

                                  כָּכָה אֶחְשֹׁב גַּם אָנִי!

אוּלָם – כֹּה דְּבַר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – לֹא אָוֶן

וּנְבָלָה הוּא לִפְנֵי אֱלֹהִים סֶלָה

אֶת אֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם נְבָלָה יִקְרָאוּ.

 

הפרש

מִיָּדוֹ לְשָׁלָל לִי נַפְשִׁי הָיָתָה,

וּבְמִסְתָּרִים אֶאֱרוֹב נַפְשׁוֹ לָקַחַת

כְּדוֹב שַׁכּוּל בַּדֶּרֶךְ?

 

הנער

                                       הוֹי, כְּלִמַּת נֶצַח!

וּבְכָל זֹאת – חשֵׁב הַכֹּהֵן – הַמֶּלֶךְ

סָלָדִין שׂוֹנֵא כָּל בְּנֵי דַת נַצָרֶת;

וּצְדָקָה אֵין לוֹ עוֹד לִהְיוֹת אֹהֲבֶךָ.

 

הפרש

אֹהֵב? – הִנֵּה אַךְ הֱיוֹת אִישׁ בְּלִיַּעַל

לֹא אֶחְפֹּץ, בְּלִיַּעַל טוֹבָה שֹׁכֵחַ.

 

הנער

אֱמֶת! אֲבָל –יַחְשֹׁב הַכֹּהֵן –אֶפֶס

וְתֹהוּ הוֹדוֹת לָאִישׁ עַל הַחֶסֶד

אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא לְמַעֲנֵנוּ; וַאֲנַחְנוּ

שָׁמֹעַ שָׁמַעְנוּ, כִּי נָטָה חֶסֶד

עָלֶיךָ סָלָדִין, יַעַן בְּפָנֶיךָ

תָּוֵי אָחִיהוּ הִנֵּה לוֹ יֵרָאוּ. . .

 

הפרש

גַּם אֶת זֹאת יֵדַע הַכֹּהֵן וְלָקַחַת

נַפְשׁוֹ יִבְחֲרֵנִי? – מָה אֶתְמַהּ תָּמֹהַּ!

סָלָדִין! אִם רַק תָּו אֶחָד מִתֹּאַר

פָּנַי שָׁת אֱלֹהִים בִּפְנֵי אָחִיךָ;     

וּבְנַפְשִׁי אֵין מְאוּמָה יִשְׁוֶה אֵלֵיהוּ?

וְאֶת אֲשֶׁר יִשְׁוֶה בִּי אֶל תָּו זֶה סֶלָה

לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַכֹּהֵן אוּכַל כַּחְדֵּהוּ?

לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב בְּמַעֲשֵׂה יָדֵיהוּ!

לֹא יַעֲשֶׂה כֹה שֶׁקֶר בְּפֹעַל כַּפֵּיהוּ! –

לֵךְ אָחִי! וּכָל חֲמָתִי לֹא תָעִירָה!

לֵךְ! לֵךְ!

 

הנער

הִנְנִי הֹלֵךְ וְלִבִּי שָׂמֵחַ

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָיָה אָז כַּאֲשֶׁר בָּאתִי.

סְלַח אֲדוֹנִי! אַנְשֵׁי מִקְלָט כָּמוֹנִי

זֹאת חֻקַּת עֲבוֹדָתָם, רַק לִשְׁמוֹעַ.

 

המחזה הששי

 

פרש ההיכל ודיה (אשר זה כבר שמה

עינה עליו מרחוק ועתה תקרב אליו)

 

דיה

(נַעַר הַמִּקְלָט, הֵן כַּאֲשֶׁר אֶחְשֹׁבָה,

לֹא עֲזָבוֹ בְּלֶכְתּוֹ טוֹב לֵב וְשָׂמֵחַ. –

וּבְכָל זֹאת אָהִין לָגֶשֶׁת אֵלֵיהוּ.)

 

הפרש

(הֵן מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי לֹא יְדַבֵּר שֶׁקֶר:

אֵין מִכֹּהֵן וּמֵאִשָּׁה כָּל נַחַת,

וְאוֹתִי מִזֶּה אֶל זוֹ יַשְׁלִיךְ הַפָּעַם.)    

 

דיה

מָה אָנֹכִי רֹאָה? – אוֹתְךָ אִישׁ חַיִל? –

הוֹדוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן! תּוֹדוֹת אַלְפֵי אָלֶף!

יָמִים רַבִּים אַיֵּה אֵיפוֹא נַחְבֵּאתָ?

הֲלֹא חֻלֵּיתָ?

 

הפרש

לֹא!

 

דיה

וּבָרִיא אָתָּה?

 

הפרש

כֵּן!

 

דיה

הֵן דָאַגְנוּ לְךָ, אֲדוֹנִי!

 

הפרש

          לָמָּה?

 

דיה

הֵן הָיִיתָ בַּדֶּרֶךְ?

 

הפרש

כִּדְבָרַיִך!

 

דיה

וְהַיּוֹם הַזֶּה הֵנָּה בָאתָ?

 

הפרש

תְּמוֹל בָּאתִי.

 

דיה

גַּם אֲבִי רָחֵל בָּא הַיּוֹם מִדֶּרֶךְ   

רְחוֹקָה וְהִנֵּה לְרָחֵל תִּקְוָה צֹמַחַת. . .

 

הפרש

מָה?

 

דיה

כִּי תְמַלֵּא שְׁאֵלָתָה זֹאת הַפַּעַם.

גַּם אָבִיהָ יָבֹא הֵנָּה בְּעוֹד רֶגַע,

וִיבַקְּשֶׁךָ לָבֹא אֵלָיו הַבָּיְתָה.

הִנֵּה זֶה בָא מִבָּבֶל עַל דַּבֶּשֶׁת

עֶשְׂרִים גְּמַלִּים יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק,

הוֹדוּ, פָּרָס וְאֶרֶץ סִינִים, כָּל אֶבֶן

יְקָרָה וְקָנֶה הַטּוֹב וְכָל בִּגְדֵי חֹפֶשׁ

וְתִפְאֶרֶת וְכָל סְחַר הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה.

 

הפרש

אֵינֶנִּי קֹנֶה מְאוּמָה!

 

דיה

עַמּוֹ כְּמֶלֶךְ

כִּבְּדָהוּ. וּמֵאָז אֲנִי נִפְלֵאתִי,

כִּי אַךְ נָתָן הֶחָכָם שְׁמוֹ יִקְרָאוּ,

מַדּוּעַ לֹא גַּם הֶעָשִׁיר יוֹסִיפוּ.

 

הפרש

אוּלַי חָכָם וְעָשִׁיר בִּשְׂפַת עַמֵּהוּ

רַק שֵׁם אֶחָד הוּא.

 

דיה

אַךְ יוֹתֵר יִצְדָּקוּ

לוּ הַטּוֹב יִקְרְאוּהוּ. כִּי אֵין כָּל עֵרֶךְ

אֶל לִבּוֹ הַטּוֹב. אַךְ שָׁמַע שָׁמֹעַ

אֶת כָּל אֲשֶׁר לְרָחֵל בִּתּוֹ עָשִׂיתָ,

מַה לַּעֲשׂוֹת לֹא נָכוֹן הָיָה לִבֵּהוּ,

אַף גַּם לָתֵת לְךָ בְּרֶגַע הַהוּא!

 

הפרש

                                            פֶּלֶא!

 

דיה

נַס נָא אֲדוֹנִי! בֹּא וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ!

 

הפרש

וּמָה? אֵיךְ יַחְלוֹף חִישׁ זֶה הָרֶגַע?

 

דיה

לוּלֵא רַב טוּבוֹ הַאֲנִי הָיִיתִי

בְּבֵיתוֹ זֶה כַּמָּה? הֲיַחְשֹׁב לִבֶּךָ

כִּי לֹא אֶת עֶרְכִּי נַפְשִׁי מְאֹד יוֹדַעַת

הֱיוֹת נֹצְרִיָּה? – מֵרֹאשׁ כָּאֵלֶּה

גַּם לִי לֹא הֻגַּד, כִּי הָלֹךְ אֵלֵכָה

רַק בַּעֲבוּר זֹאת אַרְצָה כְּנַעַן וּפְלֶשֶׁת

אַחֲרֵי אִישִׁי, לְמַעַן הֱיוֹת אֹמֶנֶת

יַלְדָּה עִבְרִיָּה. הֵן אִישִׁי אִישׁ חַיִל

 הָיָה, יוֹצֵא בִּצְבָא פְרִידְרִיךְ הַמֶּלֶךְ. . .

 

הפרש

יְלִיד שְׁוֵצִיָּה, וַיְיָ הִגְדִּיל חֶסֶד

עִמּוֹ אַף כִּסֵּא כָבוֹד הִנְחִילָהוּ,

לִטְבֹּעַ בַּנָּהָר עִם מַלְכּוֹ יַחַד –

אִשָּׁה! עַד כַּמָּה פְעָמִים לִי תַגִּידִי

כָּל אֵלֶּה? עַד מָה לֹא תַרְפִּי מִמֶּנִּי

וְתִרְדְּפִינִי?

 

דיה

רָדֹף? – אֱלֹהֵי שָׁמָיִם!

 

הפרש

כֵּן, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, רָדֹף תִּרְדְּפִינִי.

כִּי לֹא חָפֵץ אֶחְפֹּץ עוֹד רְאוֹת פָּנָיִךְ.

קוֹלֵךְ שָׁמֹעַ לֹא אֹבֶה! נִלְאֵיתִי

נְשׂוֹא כִּי תַזְכִּירִינִי כֹה פַּעַם בְּפַעַם

דָּבָר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְלֹא זַמּוֹתִי;

וְהָיִיתִי כַּחֹלֵם מִדֵּי אֶזְכְּרֵהוּ.

הֵן אֱמֶת מֵהִנָּחֵם עַל זֹאת חָלִלָה

לִי; אָכֵן הֶעָוֹן אַךְ אַתְּ תִּשָּׂאִי

וּבָךְ יִהְיֶה חֵטְא. אִם לֹא עוֹד אָחִישָׁה

מִפְלָט מִלַּהַב אִם יִקְרֶה עוֹד פַּעַם

מִי שָׁם בָּאֵשׁ טֶרֶם אֶחְקֹר אֶשְׁאָלָה,

וְעַד כֹּה וְעַד כֹּה וְשׂרָף וּמַצִּיל אָיִן.

 

דיה

שָׁמְרֵנִי אֵל!

 

הפרש

מִזֶּה הַיּוֹם וָמַעְלָה

עֲשִׂי נָא עִמָּדִי רַק אֶת הַחֶסֶד

הַזֶּה, לְבִלְתִּי הַכִּירֵנִי, וְהָיִיתִי

זָר וְנֵכָר לָךְ, רְאִי, אֶתְחַנֵּן אֵלַיִךְ,

אַל תָּבִיאִי צַוָּארִי בְּעוֹל אָבִיהָ!

הַיְּהוּדִי יְהוּדִי הוּא, מַה לִּי וְלֹו יַחַד?

צֶלֶם דְּמוּת הַנַּעֲרָה חָלַף וַיֵּלֵךְ

מִלִּבִּי אִם חָרוּת הָיָה שָׁם רֶגַע.

 

דיה

אַךְ לֹא חָלַף לוֹ מִלִּבָּהּ צַלְמֶךָ.

 

הפרש

מַה לְּצַלְמִי שָׁם כִּי יַחְצֹב לוֹ שָׁם קָבֶר?

 

דיה

וּמִי יוֹדֵעַ? הֵן בְּנֵי אָדָם הֵמָּה

לֹא בְכָל עֵת אֲשֶׁר הֵם נִרְאִים לְעֵינָיִם.

 

הפרש

אַךְ טוֹבִים מֵאֲשֶׁר נִרְאִים מְאֹד יִמְעָטוּ.

(הולך)

 

דיה

עֲמָד נָא ! עֲמוֹד! מַה תְּמַהֵר לָלֶכֶת?

 

הפרש

הָהּ, אִשָּׁה! לָמָּה זֶה אַפִּי תַּבְעִירִי,

עַד אֶשְׂנָא הַתְּמָרִים בְּצִלָּם חָמַדְתִּי.

 

דיה

לֵךְ, דּוֹב גֶּרְמַנִּי! לְכָה כְּאַוַּת נַפְשֶׁךָ!

וַאֲנִי אֶתְחַקֶּה עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלֶיךָ.

(הולכת אחריו מרחוק)

 

הַמַּעֲרָכָה הַשֵּׁנִית

הַמַּחֲזֶה הָרִאשׁוֹן

(מקום המעשה ארמון המלך)

סלדין וסִתָּא אחותו משעשעים בשחוק צעצעים –

 

סתא

מַה לְּךָ סָלָדִין? אֵיכָה תִּשְׂחַק עָתָּה?

 

סלדין

לֹא טוֹב? וְאָנֹכִי אָמְנָם לֹא יָדַעְתִּי.

 

סתא

הָשֵׁב אָחוֹר אַבְנְךָ זֹאת.

 

סלדין

וּמַדּוּעַ?

 

סתא

בִּלְעָדֶיהָ לַפָּרָשׁ מַחֲסֶה אָיִן.

 

סלדין

אֱמֶת! לָכֵן כֹּה אָסֹב!

 

סתא

וַאֲנִי כָּכָה.

 

סלדין

גַּם זֶה אֱמֶת – אֲבָל רְאִי נָא, הַמֶּלֶךְ!

 

סתא

מַה יוֹשִׁיעֲךָ? שֹׁמֵר לְרֹאשׁוֹ אָשִׂימָה

וְהִנְּךָ כְּבַתְּחִלָּה.

 

סלדין

מִבְּלִי כֹפֶר נֶפֶשׁ,

רֹאֶה אֲנִי, לַחָפְשִׁי לֹא אֵצֵאָה.

וִיהִי מָה! קְחִי לָךְ הַפָּרָשׁ, קָחִיהוּ!

 

סתא

לֹא אֶקָּחֵהוּ, וּמִזֶּה אָסֹבָּה.

 

סלדין

לֹא לְמַעֲנִי אַתְּ עֹשָׂה זֹאת; כִּי מִקַּחַת

הַפָּרָשׁ מְקוֹם זֶה לָךְ יָקָר הִנֵּהוּ.

 

סתא

אוּלַי כֵּן הוּא.

 

סלדין

שָׁוְא מְצוֹא חֶשְׁבּוֹן תְּבַקֵּשִׁי

וְאֶל אֲדוֹנֵי הַבַּיִת לֹא תִדְרֹשִׁי.

רְאִי! זֶה לֹא עָלָה עַל לִבֵּךְ?

 

סתא

חָלִילָה!

אֵיכָה יַעֲלֶה עַל לִבִּי כִּי מָאַסְתָּ

קַצְתָּ בַּמַּלְכָּה, לְזָרָא לְךָ הָיָתָה?

 

סלדין

לִי הַמַּלְכָּה לְזָרָא?

 

סתא

עֵינַי תִּרְאֶינָה

כִּי הַיּוֹם הַזֶּה מֵאֲשֶׁר הִתְעָרָבְנוּ

בּוֹ יוֹתֵר לֹא אֶקָּח – רַק אֶלֶף כָּסֶף.

 

סלדין

אֵיךְ?

 

סתא

עוֹדְךָ שֹׁאֵל? הִנֵּה בְּכָל מְאֹדֶךָ

בְּאָבְדַּן כַּסְפְּךָ תַּחְפֹּץ. אֲבָל מַה-בֶּצַע

כִּי אֶבְצַע? הֵן מִלְּבַד אֲשֶׁר שַׁעֲשֻׁעַ

זֶה לֹא יְשַׁעֲשַׁע נַפְשִׁי, הֲלֹא בִצַּעְתִּי

תָּמִיד יוֹתֵר בְּכָל עֵת אֲשֶׁר בִּצַּעְתָּ?

יַעַן לְמַעַן נַחֵם אוֹתִי, כִּפְלַיִם

מֵאֲשֶׁר רָכַשְׁתָּ לִי תָּמִיד נָתַתָּ.

 

סלדין

וּבְכֵן אֲחוֹתִי! הֵן נִגְלוּ נְכָלַיִךְ

עָרֹם תַּעְרִימִי וְלֹא תֹאבִי בָּצֹעַ.

 

סתא

מַדּוּעַ לֹא תָשִׂים אָשָׁם נַפְשֶׁךָ,

כִּי אַךְ יָדְךָ הַפְּתוּחָה לֹא תִתְּנֵנִי

לָשׂוּם לַשְּׂחוֹק לִבִּי כִּי אֵדָעֵהוּ.

 

סלדין

הִרְחַקְנוּ מִמַּטָּרַת שַׁעֲשֻׁעֵנוּ.

כַּלִּי נָא מַעֲשַׂיִךְ!

 

סתא

אִם כֹּה חָפַצְתָּ? –

יְהִי כֵן, הַמֶּלֶךְ, הָרִימָה פְעָמֶיךָ!

קוּמוּ, הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה גַּם יַחַד!

 

סלדין

כֵּן אָמְנָם מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן הָשְׁבָּרוּ!

עֵינַי לֹא רָאוּ כִּי גַם הַגְּבֶרֶת

נִלְכָּדָה.

 

סתא

אוּלַי לִנְטוֹת עוֹד יֵשׁ דֶּרֶךְ?

נִתְבּוֹנֵנָה!

 

סלדין

קְחִי הַמַּלְכָּה, קָחִיהָ!

הֵן הָאֶבֶן הַזֹּאת לֹא אֶבֶן בֹּחַן

פִּנַּת יִקְרַת הִיא לִי מֵאָז וְעַד עָתָּה

לְהָבִיא לִי אֹשֶׁר.

 

סתא

רַק מַלְכַּת הָאֶבֶן?

 

סלדין

שִׁמְטִיהָ! בִּגְלָלָהּ רָע לֹא יִקְרֵנִי,

יַעַן הַנּוֹתָרוֹת בֹּטְחוֹת תִּהְיֶינָה.

 

סתא

תֵּת כָּבוֹד לַמְּלָכוֹת אָחִי הוֹרַנִי,

לִפְגּוֹעַ בַּמַּלְכָּה יָד לֹא אָרִימָה.

(תשאיר המלכה על מקומה)

 

סלדין

קָחִיהָ אוֹ לֹא! לְמַעֲנִי כְּבָר אֵינֶנָּה.

 

סתא

מַה לִּי וְלָהּ? תַּעֲמוֹד. הַמֶּלֶךְ! הַמֶּלֶךְ!

 

סלדין

הָלְאָה!

 

סתא

הַמֶּלֶךְ!

 

סלדין

וּמָט וַיָּשֹׁחַ!

 

סתא

עוֹדוֹ לֹא מָט, אָחִי, וְלֹא תַם לִגְוֹעַ!

יַעֲמֹד הַפָּרָשׁ לְפָנָיו וִיהִי סֵתֶר

לוֹ מִפְּנֵי הַמֵּץ...

 

סלדין

שָׁוְא! אָבַד נִצְחֵהוּ!

נִלְחַמְתְּ גַּם נָצַחְתְּ וְאַלְהָפִי כֶּסֶף

יְשַׁלֵּם. יִקְרְאוּהוּ וִימַהֵר בֹּא הֵנָּה!

לֹא שָׁגִית, סִתָּא, כִּי לִבִּי לֹא שַׂמְתִּי

הַיּוֹם לַשְּׂחוֹק, כִּי רַעֲיוֹנַי נִפְזָרוּ.

גַּם לָמָּה הַיּוֹם הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה,

מִבְּלִי צֶלֶם וּתְמוּנָה, לִי נִתָּנוּ,

אֲשֶׁר לֹא אֶמְצָא בְּשַׂחֲקִי בָם כָּל עֹנֶג?

הֵן לֹא עִם הַכֹּהֵן הַיּוֹם שָׂחַקְתִּי,

אֲשֶׁר כָּל תְּמוּנָה תֹּעֵבָה לוֹ סֶלָה.

אַךְ מַה שָּׁוְא אֶצְטַדָּק, אוֹדֶה הַפָּעַם,

לֹא הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לִי שִׁחֵתוּ,

כִּי רַק חָכְמָתֵךְ, סִתָּא, לָךְ עָמָדָה,

עֵינֵךְ אֲשֶׁר תֵּטִיב רְאוֹת...

 

סתא

עוֹד גַּם כָּכָה

תְּבַקֵּשׁ הִצְטַדֵּק עַל כִּי לֹא יָדֶיךָ

עָשׂוּ תּוּשִׁיָּה. דַּי לְךָ כִּי לְכָל רוּחַ

נִפְזְרוּ רַעֲיוֹנֶיךָ, יוֹתֵר מִמֶּנִי. –

 

סלדין

מִמֵּךְ? רַעֲיוֹנַיִךְ מַה זֶּה זֵרָמוֹ?

 

סתא

אַךְ לֹא אֲשֶׁר זֵרָה עֶשְׁתֹּנוֹתֶיךָ! –

הָהּ, סָלָדִין, מָתַי נָשׁוּב נְשַׁעֲשֵׁעַ

כַּאֲשֶׁר שִׁעֲשַׁעְנוּ בַּיָּמִים עָבָרוּ!

 

סלדין

בִּמְעֹט הַשַּׁעֲשֻׁעִים יִגְדַּל הָעֹנֶג! –

אַךְ בַּנְתִּי לְרֵעַיִךְ, לַקְּרָב תִּדְאָגִי,

כִּי יָשׁוּב יִתְחַדָּשׁ. לֹא אָשֵׁם אָנִי,

הֵן לֹא אָנֹכִי רִאשוֹנָה יָצָאתִי,

וּלְהַאֲרִיךְ יְמֵי שֶׁבֶת מֵרִיב חָפַצְתִּי,

וְלָתֵת סִתָּא אֲחוֹתִי לְאִישׁ יְשַׁר דָּרֶךְ.

אִישׁ כָּזֶה הוּא אֲחִי רִיכַרְדְּ לְבַדֵּהוּ;

הֲכִי אֲחִי רִיכַרְדְּ הוּא.

 

סתא

בְּפִיךָ נֶצַח

תְּהִלַּת רִיכַרְדְּ.

 

סלדין

וְלוּ גַּם לְאָחִינוּ מֶלֶךְ

אֲחוֹת רִיכַרְדְּ אֲזַי לְאִשָּׁה הָיָתָה,

הָהּ מַה טּוֹב הָיָה שִׁבְתֵּנוּ גַּם יַחַד!

מְאֻשָּׁר הָיָה בֵיתֵנוּ בְּכָל הָאָרֶץ! – 

מִמִּבְחַר בָּתֵּי תֵבֵל בְּחִיר כֻּלָּמוֹ! –

רְאִי, גַּם אוֹתִי מֵהַלֵּל לֹא אֶחְדָּלָה.

יַעַן אֵדַע כִּי אֶשְׁוֶה לְאֹהֲבַי גַּם אָנִי.

מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים הָיָה חֶלְקֵנוּ! –

 

סתא

מֵאָז צְחוֹק עָשָׂה לִי זֶה חֲלוֹמֶךָ.

לֹא יָדַעְתָּ אֶת הַנֹּצְרִים הָאֵלֶּה,

לֹא שַׂמְתָּ לִבְּךָ לָדַעַת אוֹתָמוֹ.

גְּאוֹן לִבָּם וְגַאֲוָתָם כִּי נֹצְרִים הֵמָּה,

לֹא בְּנֵי אָדָם. גַּם אֲשֶׁר הִשְׁאִיר לָמוֹ

בְּרָכָה זֶה מְחוֹקֵק דָּתָם: דַּרְכֵי חֶסֶד

אַהֲבַת אָדָם וּדְבַר אֶמֶת וָצֶדֶק,

יַחְפְּצוּ רַק יַעַן מְשִׁיחָמוֹ לִמְּדָהוּ,

יַעַן כִּי מוֹשִׁיעֵמוֹ זֶה עָשָׂהוּ.

אַשְׁרֵיהֶם, כִּי הָיָה הוּא אִישׁ תְּמִים דָּרֶךְ!

אַשְׁרֵיהֶם כִּי צִדְקָתוֹ נָחֲלוּ לָמוֹ,

וּלְבַד שְׁמוֹ יֹאבוּ יְמַלֵּא כָּל הָאָרֶץ,

וְשֵׁם כָּל אִישׁ צַדִּיק יְגָרְשׁוּ מִפָּנֵיהוּ,

 

סלדין

לוּלֵא זֹאת הֵן מִיֶּדְכֶם לֹא בִקֵּשׁוּ

תַּחְשֹׁבִי, מִמֵּךְ וּמֵאָחִיךְ מֶלֶךְ,

כִּי נֹצְרִים תִּהְיוּ גַּם אַתֵּמָה בְּטֶרֶם

הֱיוֹת לְבָשָׂר אֶחָד בְּנֹצְרִים תִּדְבָּקוּ?

 

סתא

כֵּן הוּא, אָחִי! זֹאת מַחֲשַׁבְתָּם אֵלֵינוּ.

וּכְמוֹ הָאַהֲבָה הַזֹּאת קֵן מָצָאָה

רַק בְּלֵב הַנֹּצְרִים, אֲשֶׁר יַד יוֹצְרֵנוּ

בְּלֵב כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה לְתִפְאֶרֶת נָטָעָה.

 

סלדין

הֵן בְּנֵי אָדָם יַאֲמִינוּ הַרְבֵּה הֶבֶל,

מַדּוּעַ גַּם זֹאת לֹא הַאֲמֵן יוּכָלוּ!

בְּכָל זֹאת שָׁגִית, פָּרָשֵׁי הֵיכָל הֵמָּה,

לֹא הַנֹּצְרִים, אֲשֵׁמִים, בִּהְיוֹתָמוֹ

פָּרָשֵׁי הֵיכָל, לֹא כִּי נֹצְרִים הֵמָּה.

רַק הֵם לְבַדָּם מַחְשְׁבוֹתֵינוּ הֵפֵרוּ.

כִּי אֶת הָעִיר עַכּוֹ, אֲשֶׁר נְבַקֵּשָׁה,

כִּי תִתֵּן שִׁלּוּחִים, לְמֶלֶךְ אָחִינוּ,

אֲחוֹת רִיכַרְדְּ, הֵם עָזֹב לֹא יַחְפֹּצוּ.

וּמַחְשְׁבוֹת אוֹנָם רַק לְמַעַן בַּצֵּעַ

בְּאַדֶּרֶת הַפָּרָשִׁים יִתְחַפָּשׂוּ,

אַדֶּרֶת תְּמִימֵי דֶרֶךְ, וְכֻלָּהּ כַּחַשׁ.

לְהוֹצִיא לִפְעֻלּוֹת אָדָם מְזִמּוֹתָמוֹ,

עַד קֵץ יְמֵי שַׁלְוָה הַשְׁקֵט לֹא יָכָלוּ.

אֲבָל אֵין דָּבָר! יֵלְכוּ הֵם דַּרְכָּמוֹ!

יִכָּשְׁלוּ בַהֲלִיכָתָם וְיִמְצְאוּ קָבֶר!

לוּ סִבּוֹת אֲחֵרוֹת לֹא הִפְרִיעוּנִי.

 

סתא

וּמַה זֶּה בִּלְעָדֵיהֶם יַפְרִיעֶךָ?

וּמַה יַּעֲמוֹד לְשָׂטָן לְךָ עַל דַּרְכֶּךָ?

 

סלדין

אֲשֶׁר מֵעוֹלָם עֲצָתִי הִפְרִיעַ. –

לִרְאוֹת אָבִינוּ בַּלְבָנוֹן הָיִיתִי,

וְהִנֵּה עוֹד יָגוֹן בִּלְבָבוֹ...

 

סתא

מַדּוּעַ?

 

סלדין

עֵצָה וְתוּשִׁיָּה הֵן נִדְּחָה מִמֶּנּוּ;

מִכָּל עֲבָרִים צָרוֹת אֲפָפוּהוּ,

זֶה יֶחְסַר פֹּה וְזֶה שָׁם.

 

סתא

מַה יֶּחְסַר שָׁמָּה?

 

סלדין

מָה, אִם לֹא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מָאַסְתִּי!

אֲשֶׁר אִם יֶשְׁנוֹ לִי כְּאֶפֶס אֶחְשְׁבֵהוּ,

וְאֵינֶנּוּ – וְיָקָר מִכֹּל לִי הִנֵּהוּ. –

אַךְ אַיֵּה אֵיפוֹא אַלְהָפִי? אַיֵּהוּ?

לֹא הָלַךְ עוֹד אִישׁ לִקְרוֹא אוֹתוֹ הֵנָּה?

כֶּסֶף נִכְסָף. כַּסּוּפָה יָבֹא וְיֵלֶךְ!

וּלְךָ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת רָשׁ וָמֶלֶךְ. –

טוֹב, אַלְהָפִי! טוֹב עָשִׂיתָ כִּי בָאתָ!

 

המחזה השני

אלהפי הנזיר סלדין וסתא

 

אלהפי

הֵן מִמִּצְרַיִם, אֲדַמֶּה, הִגִּיעוּ

צְרוֹרוֹת הַכֶּסֶף, לוּ רַק הַרְבֵּה יֶהִי.

 

סלדין

הֲנוֹדַע לְךָ דָבָר?

 

אלהפי

לִי? אֵין כָּל מְאוּמָה.

כִּי פֹה אֶמְצָאֵם, אֶקָּחֵם, דִּמִּיתִי.

 

סלדין

שַׁלֵּם לְסִתָּא אֲחוֹתִי אֶלֶף כָּסֶף!

 

אלהפי

שַׁלֵּם! תַּחַת: קַח! טוֹב וְנָעִים לִשְׁמוֹעַ!

הִנֵּה זֶה עוֹד מְעַט מֵאֶפֶס וָאָיִן –

לְסִתָּא? עוֹד הַפַּעַם לְסִתָּא? וּכְפַעַם

בְּפַעַם בִּשְׂחוֹק הַצַּעֲצֻעִים הַכֶּסֶף

אָבַד. עוֹד אַבְנֵי הַשְּׂחוֹק עוֹמְדוֹת הֵנָּה!

 

סתא

הֵן בְּאָשְׁרִי, אֶחְשֹׁב, לֹא רָעָה עֵינֶךָ.

 

אלהפי (מתבונן בשחוק)

מַה-תֵּרַע עֵינִי בָךְ. הֵן...

 

סתא (רומזת אליו בעיניה)

הַס! יַד לְפִיךָ!

 

אלהפי (עוד עיניו משוטטות בשחוק)

עוֹד לֹא בְיָדֵךְ טוּבֵךְ, הֲלֹא תֵדָעִי?

 

סתא

אַלְהָפִי; הַס!

 

אלהפי

הַלְּבָנוֹת אֲבָנַיִךְ?

וַתֹּאמְרִי: מֶלֶךְ?

 

סתא

טוֹב כִּי לֹא שֹׁמֵעַ!

 

אלהפי

וְהִנֵּה לוֹ לִצְעוֹד הַפַּעַם?

 

סתא (מתקרבת אליו)

הַגִּידָה

נָא לוֹ כִּי כַסְפִּי אֶקַח.

 

אלהפי

כֵּן, תִּקָּחִי!

תִּקְּחִי כַסְפֵּךְ כַּאֲשֶׁר תָּמִיד לָקַחַתְּ.

 

סתא

מַה לְּךָ? הַחֲסַר דַּעַת אַתָּה?

 

אלהפי

מַדּוּעַ?

עוֹד לֹא תַם הַשְּׂחוֹק סָלָדִין, כַּסְפֶּךָ

עוֹד לֹא אָבָד.

 

סלדין (מבלי שים לב לדבריו)

אֲבָל שַׁלֵּם! שַׁלֵּמָה! –

 

אלהפי

שַׁלֵּם! שַׁלֵּם! – עוֹד הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת.

 

סלדין (כבראשונה)

אֶפֶס וָתֹהוּ הִיא, וּכְמוֹ אֵינֶנָּה.

 

סתא

הַגֵּד נָא, כִּי אוּכַל קַחַת הַכֶּסֶף.

 

אלהפי (עוד עיניו משוטטות בשחוק)

כֵּן אָמְנָם, וּכְמוֹ בְּכָל עֵת. – וּבְכָל אֵלֶּה;

אִם גַּם הַמַּלְכָּה אַךְ אֶפֶס וָתֹהוּ;

עוֹד הַמֶּלֶךְ לֹא מָט.

 

סלדין (נגש וסותר אבני השחוק)

מָט, מָט הִנֵּהוּ!

כִּי כֹה אֹבֶה.

 

אלהפי

כֵּן, כֹּה! – כַּשְּׂחוֹק כַּבֶּצַע!

וְכַבֶּצַע הַשִּׁלֻּמִים.

 

סלדין

מַה תַּבַּעְנָה

שְׂפָתָיו?

 

סתא (תרזום בעיניה בכל רגע לאלהפי)

הִנֵּה נָא יָדֹעַ יְדִעְתָּהוּ,

יֶאֱהַב עֲמוֹד עַל דַּעְתּוֹ עַד יְבַקְּשׁוּהוּ;

גַּם מְקַנֵּא הוּא בִי מְעַט, הֵן זֶה דַרְכֵּהוּ.

 

סלדין

בָּךְ? בַּאֲחוֹתִי? לֹא! מָה אָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה?

אַלְהָפִי! הַמְקַנֵּא אָתָּה?

 

אלהפי

מַדּוּעַ

לֹא? – יוּכַל הֱיוֹת! – מִי הַשְׂכֵּל כָּמוֹהָ

לֹא יֹאבֶה? לֹא יַחְפֹּץ כְּלִבָּה לִבֵּהוּ

טוֹב וְיָשָׁר יֶהִי?

 

סתא

וּבְכָל זֹאת יָדֵהוּ

לֹא יִקְפֹּץ מִשַּׁלֵּם מִכְסַת הַכֶּסֶף,

כַּעֲשׂוֹתוֹ בְּכָל עֵת. אַךְ חֲדַל מִמֶּנּוּ!

לֵךְ, אַלְהָפִי, לְכָה! וְאָנֹכִי לָקַחַת

כַּסְפִּי מַהֵר אֶשְׁלָחָה.

 

אלהפי

לֹא! נִלְאֵיתִי

הִתְחַפֵּשׂ. הֵן בֹּא יָבֹא יוֹם וְיָדוֹעַ

יֵדַע אֶת כֹּל.

 

סלדין

מִי? וָמָה? חִישׁ הַגִּידָה!

 

סתא

רְאֵה, אַלְהָפִי! הֲזֹאת הַבְטָחָתֶךָ?

וְכֹה דְבָרְךָ תָקִים?

 

אלהפי

וְאֵיךְ אוּכַל וְיָדַעְתִּי,

כִּי יַגִּיעַ עַד כֹּה.

 

סלדין

הֲלֹא תַגִּידָה?

 

סתא

בִּי, אַלְהָפִי! הִתְאַפֵּק, מְשֹׁל בְּרוּחֶךָ!

 

סלדין

דָּבָר זָר הוּא, פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי!

מַה-תִּתְחַנֵּן אֲחוֹתִי וּמְבַקֶּשֶׁת

מֵאִישׁ אַחֵר וְלֹא מִמֶּנִּי אָחִיהָ?

דַּבֵּר, אַלְהָפִי! כִּי מְצַוֶּה הִנֵּנִי!

 

סתא

אַל אָחִי עַל נְקַלָּה יִחַר אַפֶּךָ,

וְעַל דְּבַר אֶפֶס אַל נָא יִפֹּל לִבֶּךָ.

וּפְעָמִים לֹא מְעַט, הִנֵּה נָא יָדַעְתָּ,

מִכְסַת כֶּסֶף כָּזֹאת אֲנִי בָצָעְתִּי.

וְעַל כִּי אֵין הַכֶּסֶף נָחוּץ לִי עָתָּה,

וְאֹצַר אַלְהָפִי הֵן מָלֵא אֵינֶנּוּ

הַיּוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו, הִנֵּה הִשְׁאַרְתִּי

הַכֶּסֶף אֶצְלוֹ; אַךְ אַל נָא לִבֶּךָ

תָּשִׂים לַדָּבָר הַזֶּה, וֶהֱיֵה בָטוּחַ,

כִּי גַם לְךָ גַם לוֹ לֹא יִהְיֶה לָנֶצַח;

וּלְעֵת מְצוֹא מִיַּד אֹצָרוֹ אֶדְרְשֶׁנּוּ.

 

אלהפי

לוּ רַק כֶּסֶף בִּצְעָהּ יִהְיֶה, הֶחֱרַשְׁתִּי!

 

סתא

גַּם הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לְמָנָה נָתַתָּ לִי,

נִשְׁאַר זֶה יְרָחִים מְעַט בְּאֹצָרֶךָ,

 

אלהפי

לֹא זֶה לְבָד.

 

סלדין

עוֹד? עוֹד? אַלְהָפִי, פְּתַח פִּיךָ!

 

אלהפי

מֵעֵת מְיַחֲלִים אֲנַחְנוּ מִמִּצְרַיִם

עֵזֶר, הִנֵּה הִיא...

 

סתא (לסלדין)

מַה תִּשְׁמַע אֵלֵיהוּ?

 

אלהפי

לֹא זֶה לְבַד אֲשֶׁר מְאוּמָה לֹא לָקָחָה...

 

סלדין

נַעֲרָה טוֹבַת לֵב! עוֹד שָׁחֲדָה בַעֲדֵנוּ.

מִכֹּחָהּ, כֵּן?

 

אלהפי

כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלֶיהָ;

וּלְבַד מִכִּיסָהּ אֶת הַכֹּל נָתָנָה.

 

סלדין

כֵּן אָמְנָם! אֲחוֹתִי הִיא בְּלֵב וָנָפֶשׁ!

(נופל על צווארה ומחבקה)

 

סתא

וּמִי זוּלָתְךָ, אָחִי, הֶעֱשִׁירַנִי

עֹשֶׁר רָב, כִּי עֲשׂוֹת כָּזֹאת אוּכָלָה?

 

אלהפי

אָכֵן עוֹד מְעַט וּכְלִי רִיק יַצִּיגֶנָּה

הָרֵק יָרִיק כִּיסָהּ וְתִדַּל כָּמוֹהוּ.

 

סלדין

כָּמוֹנִי? מָה? הֶאָנֹכִי דַלּוֹתִי?

מָתַי הוֹתַרְתִּי וּמָתַי חָסָרְתִּי?

שִׂמְלָתִי לְעוֹרִי וַעֲלֵי יָרֵךְ חֶרֶב,

סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְאֵל עֹזֵר מוֹשִׁיעַ,

וּמַה לִּי עוֹד? וְאֵלֶּה מָתַי יֶחְסָרוּ?

וּבְכָל זֹאת, אַלְהָפִי, אָרִיב עִמֶּךָ.

 

סתא

אַל נָא, אָחִי! אֹבֶה אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי

הָקֵּל גַּם מֵאָבִינוּ כֹּבֶד עֻלֵּהוּ.

 

סלדין

בִּדְבָרֵךְ זֶה הָפַכְתְּ שִׂמְחָתִי לְאֵבֶל!

הֵן לִי, לִי לְבַדִּי, לֹא יֶחְסַר כָּל מְאוּמָה.

אָכֵן לוֹ, לוֹ יֶחְסַר, וְעִמּוֹ לְכֻלָּנוּ. –

עֻצוּ עֵצָה, מָה אֶעֱשֶׂה? מִמִּצְרַיִם

אוּלַי עוֹד יָמִים רַבִּים לֹא יַגִּיעַ

הַכֶּסֶף. מַדּוּעַ אֵחַר וְאֵינֶנּוּ –

יְיָ לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ. הֵן שֶׁקֶט

וְשַׁלְוָה שָׁם. חַסֵּר נַפְשִׁי מִכָּל עֹנֶג,

לָשׂוּם לַכֶּסֶף דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ,

בְּכָל נַפְשִׁי אֹבֶה; לֹא יִצֶר לִי מְאוּמָה;

אִם רַק נַפְשִׁי אֲחַסֵּר, וְלֹא אָרֵעַ

לָאִישׁ זוּלָתִי. – אַךְ מַה יּוֹעִילֵנִי

זֶה? הִנֵּה מִבְּלִי שִׂמְלָה סוּס וָחֶרֶב

הֱיוֹת לֹא אוּכָל. גַּם מֵאֲשֶׁר לֵאלֹהַּ

לֹא אוּכַל חַסֵּר. שֹׁאֵל הוּא מִמֶּנִּי

רַק מְעָט; כִּי הֵן דַּי לוֹ לִבִּי לְבַדֵּהוּ. –

כִּי יֶתֶר יֵשׁ, אַלְהָפִי, בְּאֹצָרֶךָ,

קִוְּתָה נַפְשִׁי, וְעָלָיו בָּטָחְתִּי.

 

אלהפי

יֶתֶר? –

הַגֵּד, אִם לֹא בַחֶרֶב בִּתַּקְתַּנִי,

אוֹ אִם לֹא לְמִצְעָר חַנֵּק חִנַּקְתַּנִי,

אִם מוֹתָר כִּמְעָט בְּאֹצָרִי מָצָאתָ?

הֵן אִם גָּנַבְתִּי וְאֶל כֵּלַי נָתַתִּי

גַּם אָז לֹא גָדַל עֲוֹנִי בְּעֵינֶיךָ,

כַּעֲוֹן יִתְרָה עָשִׂיתִי.

 

סלדין

אַךְ מַה לָּנוּ

לַעֲשׂוֹת, הַגִּידָה? – הַאִישׁ בָּעִיר אָיִן

בִּלְעֲדֵי סִתָּא, אֲשֶׁר יַלְוֶה לְךָ כָּסֶף?

 

סתא

אֶת אֲשֶׁר לִי לַעֲשׂוֹת בְּמִשְׁפָּט וָצֶדֶק,

הַאֲנִי, אָחִי, לְאַחֵר עֲשׂוֹת אֶעֱזֹבָה?

הֵן הוֹדוֹת לָאֵל, עוֹד עֲזֹר אוּכָלָה.

עוֹד כֹּחִי וְאוֹנִי לֹא יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ.

 

סלדין

אַךְ לֹא כַּחֶרֶשׂ. מַה נָּעִים לִשְׁמוֹעַ!

לֵךְ הָפִי, מַהֵר! הֵימִינָה! הַשְׂמִילָה!

וּלְוֵה בַּאֲשֶׁר תִּלְוֶה, כַּאֲשֶׁר תּוּכָלָה!

לֵךְ, הַבְטִיחָה וּלְוֵה! – רַק לֹא מֵאֵלֶּה,

אַלְהָפִי, אֲשֶׁר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּימוֹ.

כִּי מֵאֵלֶּה לָוֹה הוּא שׁוּב לָקַחַת

מִידֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר לָהֶם נָתַתִּי. –

לֵךְ אֶל אֹהֲבֵי הוֹן אֲשֶׁר לֹא יִשְׂבְּעוּהוּ;

כִּי הֵמָּה בְּהַלְוֹתָם לִי יִמְצְאוּ נַחַת.

כִּי תֶרֶב מַרְבִּיתָם יֹדְעִים הִנָּמּוֹ.

 

אלהפי

הֵן גַּם אֶחָד מֵאֵלֶּה לֹא יָדָעְתִּי.

 

סתא

הִנֵּה נָא שָׁמַעְתִּי, כִּי יְדִיד נַפְשֶׁךָ,

אַלְהָפִי, שָׁב וַיָּבֹא מִדַּרְכֵּהוּ.

 

אלהפי (חרד)

יְדִיד נַפְשִׁי? מִי הוּא זֶה?

 

סתא

הַמְּהֻלָל בְּפִיךָ תָּמִיד,

הַיְהוּדִי בְּפִיךָ תְהִלָּתֵהוּ.

 

אלהפי

יְהוּדִי מְהֻלָּל? וּבְפִי?

 

סתא

אֲשֶׁר בֵּרְכָהוּ –

עוֹד עֶצֶם דְּבָרֶיךָ זָכֹר אֶזְכֹּרָה,

בִּתְהִלּוֹתֶיךָ מִפִּיךָ יָצָאוּ –

אֲשֶׁר בֵּרְכָהוּ אֱלֹהֵי שָׁמַיִם,

וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנּוּ כָּל טוּב הָאָרֶץ,

לְמִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל.

 

אלהפי

כָּכָה אָמַרְתִּי?

וּמַה יִּרְזְמוּן מִלָּי?

 

סתא

הַקָּטָן, עֹשֶׁר;

וְהַגָּדוֹל, חָכְמָה.

 

אלהפי

וְהוּא יְהוּדִי, הַגֶּבֶר

אֲשֶׁר נִכְבָּדוֹת אֵלֶּה בּוֹ דִבַּרְתִּי?

 

סתא

הֲלֹא דִבַּרְתָּ כָּל אֵלֶּה בְּאֹהֲבֶךָ

בְּנָתָן?

 

אלהפי

כֵּן! בָּזֶה! בְּנָתָן! צָדְקוּ דְבָרַיִךְ!

שָׁכַחְתִּי. הָאָמְנָם? בָּא מִדַּרְכֵּהוּ

מִקֵּץ יָמִים רַבִּים? אוּלַי לֹא מָטָה

גַּם יָדֵהוּ, כַּאֲשֶׁר רַבִּים יֹאמֵרוּ.

כֵּן, זֶה נִקְרָא בְּפִי כֹל, בְּיָמִים עָבָרוּ,

חָכָם גַּם עָשִׁיר.

 

סתא

הֶעָשִׁיר יִקְרְאוּהוּ

הַיּוֹם יוֹתֵר מִלְּפָנִים. הֵן יַבִּיעוּ

כֻּלָּם תִּפְאֶרֶת עָשְׁרוֹ וּכְלֵי חֵפֶץ

אֲשֶׁר הֵבִיא.

 

אלהפי

וּכְשׁוּב עָשְׁרוֹ אֵלֵיהוּ

גַּם חָכְמָתוֹ הִנֵּה תָשׁוּב הַפָּעַם.

 

סתא

וּמָה, אַלְהָפִי, אִם אֵלָיו דָּרַשְׁתָּ?

 

אלהפי

וּמָה אֶדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ? אַךְ לֹא כֶסֶף?

לֹא תֵדָעִיהוּ! הֵן זֹאת חָכְמָתֵהוּ,

כִּי לֹא יַלְוֶה לָאִישׁ.

 

סתא

זָכֹר אֶזְכֹּרָה,

כִּי לְפָנִים תֵּאַרְתָּ תְּמוּנָה אַחֶרֶת

לְנֶגֶד עֵינָי.

 

אלהפי

סַחֲרוֹ וּמַעֲרָבֵהוּ

יִתֵּן לָכֶם בַּנֶּשֶׁךְ, אַךְ לֹא כֶסֶף,

כֶּסֶף לֹא יִתֵּן, הֵן יְהוּדִי הִנֵּהוּ,

אִם אָמְנָם לֹא רַבּוּ יְהוּדִים כָּמוֹהוּ,

אִישׁ מַשְׂכִּיל, חֲכַם לֵב, מֵבִין, יֹדֵעַ,

בִּשְׂחוֹק הַצַּעֲצֻעִים מֵטִיב שַׁעֲשֵׁעַ.

אוּלָם כַּעֲלוֹתוֹ עַל כָּל בְּנֵי עַמֵּהוּ

בְּחָכְמָתוֹ וּבְכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂהוּ, כָּכָה

רָעָתוֹ רַבָּה מֵרָעַת כֻּלָּמוֹ.

אַךְ בּוֹ, אַךְ בּוֹ אַל תִּבְטָחוּ. פָּתֹחַ

יִפְתַּח יָדוֹ לַדַּל; בִּנְדִיבַת לִבֵּהוּ

עִם סָלָדִין יִתְעָרֵב. אִם כָּמוֹהוּ

לֹא יַרְבֶּה תֵּת, הִנֵּה כָמוֹהוּ בְנֶפֶשׁ

חֲפֵצָה יִתֵּן. אִם יְהוּדִי מְבַקֵּשׁ עֵזֶר,

אוֹ נֹצְרִי, מוּשְׂלָמִי, פַּרְסִי הִנֵּהוּ,

כֻּלָּם יִשְׁווּ בְעֵינָיו.

 

סתא

וְאִישׁ כָּזֶה...

 

סלדין

פֶּלֶא,

כִּי לֹא שָׁמַעְתִּי עוֹד דָּבָר מִמֶּנוּ!...

 

סתא

הַהוּא לֹא יְשַׁוֶּה עַל סָלָדִין עֵזֶר?

עַל סָלָדִין הַלֹּוֶה לֹא לְמַעֲנֵהוּ,

כִּי אִם לָתֵת, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד?

 

אלהפי

וּבְזֹאת אָמְנָם אֶת הַיְהוּדִי תַכִּירוּ;

הַיְהוּדִי כְאַחַד עַמֵּהוּ! – הַאֲמִינוּ

לִי! – כִּי רָעָה עֵינוֹ בְּכָל עֹשֶׂה חֶסֶד,

וְקִנֵּא בוֹ! כִּי גְּמוּל יְשַׁלֵּם לוֹ לְבַדֵּהוּ

אֵל גְּמֻלוֹת חָפֵץ הוּא; עַל כֵּן בַּנֶּשֶׁךְ

כַּסְפּוֹ לֹא יִתֵּן, לְמַעַן לִמְשַׁוֵּעַ

יוּכַל תֵּת כִּרְצוֹנוֹ כָּל עֵת כָּל רָגַע.

כִּי לָקוּם עַל נְדִיבוֹת דָּתוֹ תְּצַוֵּהוּ,

לָתֵת לֶעָנִי לַגֵּר נִדְבַת כָּסֶף;

אַךְ מְצֹא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב, הֱיוֹת אִישׁ חֶסֶד,

לֹא צִוַּתְהוּ, אֲשֶׁר עַל כֵּן תְּשִׂימֵהוּ

רוּחַ נְדִיבָתוֹ לָאִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ

חֵן אֵין בּוֹ. הֵן רִיב בֵּינִי וּבֵינֵהוּ

זֶה יָמִים רַבִּים; בְּכָל זֹאת אַל תַּחְשֹׁבוּ

כִּי אַכְחִיד תַּחַת לְשׁוֹנִי צִדְקָתֵהוּ.

טוֹב הוּא לְכָל דָּבָר, אַךְ לֹא לְהַלְוֹת כֶּסֶף,

רַק זֶה הַדָּבָר לֹא יוּכַל עֲשֹׂהוּ.

לִדְפֹּק עַל דַּלְתוֹת אֲחֵרִים לָלֶכֶת

אֲמַהֵר... הִנֵּה אִישׁ כּוּשִׁי יָדַעְתִּי,

עָשִׁיר גַּם כִּילַי הוּא. – אֵלָיו אֵלֵכָה.

(הולך)

 

סתא

מַה תְּמַהֵר, הָפִי?

 

סלדין

הַנִיחִי לוֹ! יֵלֵךְ!

 

המחזה השלישי

 

סתא וסלדין

 

סתא

הֵן יָחִישׁ כְּמוֹ הוּא מִפָּנַי בֹּרֵחַ!

מַה זֹּאת הֲבֶאֱמֶת תָּעָה אָז לִבֵּהוּ

בְּדַבְּרוֹ טוֹב עַל נָתָן, אוֹ אַךְ אוֹתָנוּ

הַתְעוֹת יַחְפֹּץ הַיּוֹם?

 

סלדין

וְאוֹתִי תִשְׁאָלִי?

אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ הֵן לֹא יָדַעְתִּי,

שְׁמוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי זוּלָתִי הַפָּעַם.

 

סתא

וְאֵיכָכָה יָכוֹל וְנֶעְלָם מֵעֵינֶיךָ,

אִישׁ עָלָיו יֵאָמֵר כִּי בָא עַד חֵקֶר

קִבְרֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה, וּבְלָטֵיהוּ

יִפְתַּח אֶת סְגוֹרָם, וּסְגוֹר יִקַּח שָׁמָּה, הוֹן עָתָק,

אֲשֶׁר יָעִיד עַל מְקוֹרֵהוּ.

 

סלדין

אִם זֶה הָאִישׁ בַּקְּבָרִים מָצָא עֹשֶׁר,

הֵן לֹא קִבְרֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה הֵמָּה.

כִּי אִם אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים שָׁם נִקְבָּרוּ!

 

סתא

אוֹ רֵקִים וּפֹחֲזִים! הֵן כְּהָקִיר בַּיִר

מַיִם לֹא יָקִיר קֶבֶר הוֹן וְעֹשֶׁר.

 

סלדין

כִּי עֹשֶׂה מִסְחָר הוּא אֲנִי שֹׁמֵעַ.

 

סתא

יְפַלֵּס נָתִיב לִגְמַלָּיו בְּכָל הָאָרֶץ,

יָשִׂים בַּמִּדְבָּר וּבַעֲרָבָה דֶּרֶךְ,

אֲנִיּוֹתָיו לְחוֹף כָּל יַמִּים תִּשְׁכֹּנָה.

לְפָנִים אַלְהָפִי לִי הִגִּיד כָּל אֵלֶּה,

גַּם הוֹסִיף לְהַגִּיד, מְלֵא עֹנֶג וָנַחַת,

מָה רַב טוֹב וָחֶסֶד עֹשֶׂה אֹהֲבֵהוּ

זֶה בְּעָשְׁרוֹ, רְכָשׁוֹ בְּטוּב טַעַם וָדַעַת,

וּבְרֹב עָמָל וִיגִיעָה מְלֹא חָפְנָיִם;

וַיּוֹסֶף עוֹד הַלֵּל מִשְׁפַּט צִדְקֵהוּ,

חֹפֶשׁ רוּחוֹ מִמִּשְׁפְּטֵי שָׁוְא וָהֶבֶל,

וְכִי אֶל כָּל דָּבָר טוֹב לִבּוֹ פָּתוּחַ,

וּבְקֶרֶב נַפְשׁוֹ מְקוֹר חַיִּים וָיֹפִי.

 

סלדין

וְעַתָּה דִבֵּר הָפִי כְּאִישׁ לֹא יֹדֵעַ,

וַיַּשְׁלֵךְ קַרְחוֹ כְּפִתִּים עַל אֹהֲבֵהוּ.

 

סתא

לֹא בַעֲבוּר קָרָתוֹ; יָרֵא הִנֵּהוּ

פֶּן יְבֻלַּע לְאֹהֲבוֹ כִּי יֶרֶב שַׁבְּחֵהוּ,

אֶפֶס לֹא יָכֹל גַּם גַּדְּפוֹ חָרְפֵהוּ.

אוֹ אוּלַי נְכוֹנָה דִבֵּר וְלֹא דְבַר שֶׁקֶר,

כִּי גַם הַטּוֹב בְּעַמּוֹ יַךְ שָׁרָשֵׁיהוּ

בְּעַמֵּהוּ וּבֵין אֶחָיו יַפְרִיא סֶלָה,

יַחַד לֹא יְרוֹמֵם אֶת נַפְשׁוֹ עָלֵימוֹ?

וְאַלְהָפִי יֵבוֹשׁ וּפָנָיו יֶחֱוָרוּ,

כִּי זֶה הָאִישׁ נָתָן אֹהֲבוֹ הִנֵּהוּ?

וִיהִי מָה! יַעֲלֶה הַיְּהוּדִי עַל יֶתֶר

בְּנֵי עַמּוֹ אוֹ יִשְׁוֶה לָמוֹ; אִם כֶּסֶף

תּוֹעָפוֹת לוֹ אִם עָשִׁיר הוּא, דַּי לָנוּ.

 

סלדין

אַךְ אָמְנָם לֹא תֹאבִי, אֲחוֹתִי, קַחַת

בִּזְרֹעַ אֲשֶׁר לוֹ בְּמִשְׁפָּט וָצֶדֶק?

 

סתא

כֵּן הוּא, לֹא אֶקַּח מִיָּדוֹ בַּחֶרֶב,

וְלֹא בָאֵשׁ, לֹא, לֹא, תַּאֲוַת אִישׁ הִיא רֶשֶׁת

פְּרוּשָׂה לְרַגְלָיו וּבָהּ יִלָּכֵד סֶלָה.

עַתָּה, אָחִי, בֹּא אִתִּי הַהַרְמוֹנָה,

לִשְׁמוֹעַ קוֹל מְטִיבַת שִׁיר תְּמוֹל קָנִיתִי.

בֹּא, עַד תִּגְמוֹל עֲצָתִי וְתַעַשׂ פֶּרִי.

 

 

 

המחזה הרביעי

(לפני בית נתן אשר אל מול פני התמרים)

 

רחל ונתן באים מתוך הבית החוצה

אחרי כן תבא אליהם דיה

 

רחל

מַדּוּעַ זֶה אָבִי עַד כֹּה אֵחַרְתָּ,

יָרֵאתִי פֶּן הָלַךְ עַד הִתְמַהְמֶהְךָ.

 

נתן

רַק אֵין דָּבָר; אִם לֹא יִמָצֵא תַּחַת

הַתְּמָרִים, בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם אָז נְבַקְּשֵׁהוּ. –

רַק הֵרָגְעִי – הִנֵּה דַיָּה אֵלֵינוּ

בָּאָה.

 

רחל

הָלַךְ וְאֵינֶנּוּ!

 

נתן

וּמַדּוּעַ?

 

רחל

לוּ הָיָה כִּי עַתָּה מִהֲרָה לָלֶכֶת.

 

נתן

הֵן עוֹד עֵינֶיהָ לֹא רָאוּ אוֹתָנוּ...

 

רחל

הִנֶּהָ רֹאָה.

 

נתן

וְלָלֶכֶת מְמַהֶרֶת.

רְאִי וְהֵרָגְעִי!

 

רחל

הֲתִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ

בַּת כָּזֹאת אֲשֶׁר תָּנוּחַ תַּרְגִּיעַ,

וְלֹא תִדְאַג לָאִישׁ מֵשִׁיב לָהּ חַיֶּיהָ?

חַיִּים יְקָרִים לָהּ כִּי מִמְּךָ נִתָּנוּ.

 

נתן

כַּאֲשֶׁר אַתְּ הִנֵּךְ כֵּן אֵהָבֵךְ סֶלָה,

אִם גַּם עַתָּה יִרְחַשׁ לִבֵּךְ יָדַעְתִּי

אֲשֶׁר לֹא רָחַשׁ עַד כֹּה.

 

רחל

מַה מִּלֶּיךָ

יִרְזְמוּן, אָבִי?

 

נתן

הַאוֹתִי אַתְּ שֹׁאֶלֶת?

שֹׁאֶלֶת בְּאֵימָה? – וִיהִי מָה! מִפֶּשַׁע

אַתְּ חַפָּה, לִבֵּךְ נָקִי, אַל תִּירָאִי!

גַּם אֲנִי לֹא אִירָא. רַק הַבְטִיחִינִי,

אִם יָבֹא יוֹם וְדָבָר יְגֻנַּב אֵלַיִךְ,

אַל נָא תְשׁוּקָתֵךְ מִפָּנַי תַּסְתִּירִי.

 

רחל

כִּי יוּכַל וְיִקְרֶה כָזֹאת, לְשֵׁמַע אֹזֶן

לְבַד יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמֵהוּ.

 

נתן

נֶחְדַּל מִזֶּה! עוֹד דַבֵּר לֹא נוֹסִיפָה.

הֵן דַּיָּה בָאָה – מָה אִתֵּךְ? הַגִּידִי!

 

דיה

עוֹד בֵּין הַתְּמָרִים מִתְהַלֵּךְ הִנֵּהוּ;

וּמֵעֵבֶר מִזֶּה מְהֵרָה תִרְאֵהוּ. –

רְאֵה, הִנֵּה בָא!

 

רחל

הָהּ! וְרַעֲיוֹנָיו נָבֹכוּ,

לֹא יֵדַע אִם יֵימִין אוֹ יַשְׂמִיל? הָלְאָה

יֵלֵךְ אוֹ יָשׁוּב? – יִבְרַח מִפָּנֵינוּ!

 

דיה

לֹא, לֹא, אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּקְלָט יִלָּפֶת

אָרְחוֹת דַּרְכּוֹ, וּפֹה יַעֲבוֹר עָלֵינוּ. –

 

רחל

כֵּן! כֵּן! – הֲדַבֵּר דּבַּרְתְּ עִמּוֹ עָתָּה?

וְאֵיךְ מָצָאת אֶת לְבָבוֹ?

 

דיה

כַּאֲשֶׁר עַד הֵנָּה.

 

נתן

אַךְ אִיעָצְכֶן הִסָּתֵר מִפָּנֵיהוּ,

הֵחָבֵא, וְטוֹב מִזֶּה לֵכְנָה הַבָּיְתָה.

 

רחל

אַךְ אָעִיף עֵינַי בּוֹ! הוֹי! תַּסְתִּירֵהוּ

זֹאת הַגָּדֵר מִפָּנָי!

 

דיה

בֹּאִי! בֹּאִי!

פֶּן יִרְאֵךְ וְיָשׁוּב. דְּבָרָיו מְאֹד צָדָקוּ.

 

רחל

זֹאת הַגָּדֵר!

 

נתן

אִם יַעֲבוֹר עַל פָּנֶיהָ

וְרָאָה אֶתְכֶן כְּרָגַע. לָכֵן נָא לֵכְנָה!

 

דיה

בֹּאִי! בֹּאִי! שָׁם בְּעַד הַחַלּוֹן יַחַד

נִרְאֵהוּ גַּם שְׁתֵּינוּ.

 

רחל

נִרְאֶה? – נֵלֵכָה!

 

המחזה החמישי

נתן וחיש אחרי כן פרש ההיכל

 

נתן

כִּמְעַט יֶהְגֶּה לִבִּי אֵימָה וָפַחַד

מִפְּנֵי זֶה הַגֶּבֶר הַזָּר בְּמַעֲשֵׂהוּ.

תַּחֲרִידֵנִי צִדְקָתוֹ סָרַת טָעַם.

זֶה חֶבֶל נַחֲלַת בְּנֵי אָדָם כֻּלָּמוֹ,

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בִּמְבוּכָה יָבִיאוּ!

רְאֵה! הֵנָּה הוּא בָא! חֵי נַפְשִׁי!  הַנַּעַר

הַזֶּה כְּאִישׁ מַרְאֵהוּ. רָצוֹן יָפִיקוּ

עֵינֵי גַבְהוּתוֹ וּפַעֲמֵי רַגְלֵיהוּ!

אִם הַזָּג יֵמַר אַךְ יִמְתַּק לְשַׁדֵּהוּ!

אַיֵּה אֵיפוֹא זֶה רָאִיתִי כָמוֹהוּ? –

סְלַח נְדִיבִי!...

 

הפרש

מָה?

 

נתן

אַל נָא יִחַר אַפֶּךָ...

 

הפרש

מַה, יְהוּדִי?

 

נתן

כִּי עָרַב לִבִּי לָגֶשֶּׁת

לְדַבֵּר אֵלֶיךָ.

 

הפרש

הַאוּכַל גָּרְשֶׁךָ?

אַךְ דַּבֵּר וָלֵךְ!

 

נתן

סְלַח! אַל נָא לָלֶכֶת

תְּמַהֵר לַעֲבוֹר מֵעַל אִישׁ בְּבוּז וּבְרֶגֶל

גַּאֲוָה, אֲשֶׁר קָשַׁרְתָּ בְךָ לָנֶצַח.

 

הפרש

אֵיכָכָה? – כִּמְעַט אָבִין. הֲלֹא אָתָּה...

 

נתן

שְׁמִי הוּא נָתָן! אֲבִי הַנַּעֲרָה אָנִי,

אֲשֶׁר בְּרוּחַ נְדִיבָה מֵאֵשׁ הִצַּלְתָּ.

עַתָּה בָאתִי...

 

הפרש

אִם לְהוֹדוֹת לִי, – דַּיֶּךָּ!

בַּדָּבָר הַקָּטָן הַזֶּה נִלְאֵיתִי

כְּבָר נְשׂוֹא תּוֹדוֹת הַרְבֵּה. וְאַף כִּי מִמֶּךָּ,

וּלְךָ אֵין עַל מַה לְהוֹדוֹת. הֲיָדוֹעַ

יָדַעְתִּי כִּי הַנַּעֲרָה הִיא בִתֶּךָ? –

תּוֹרַת פָּרָשֵׁי הֵיכָל הִיא לְהוֹשִׁיעַ

לְכָל אִישׁ, יְהִי מִי, אִם בַּצָּרָה הִנֵּהוּ.

חַיַּי גַּם בִּלְעֲדֵי זֶה, בָּזֶה הָרֶגַע

הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, וּמִנֶּגֶד

הַשְׁלִיכֵם בְּעַד חַיֵּי אַחֵר חָפַצְתִּי

וְלוּ גַם חַיֵּי יְהוּדִי יִהְיוּ.

 

נתן

גְּדָל-רוּחַ!

נִשְׂגָּב וְנִתְעָב יַחַד! אָכֵן אָבִינָה:

הַנִּשְׂגָּב בְּעַנְוָתוֹ, יְכַסֶּה פָנֵיהוּ

בְּמַסְוֶה תֹעֵבָה, לְבַל עָלָיו יִתְמָהוּ

וּבַשְּׁעָרִים כְּבוֹד מַעֲשֵׂהוּ יְהַלְּלוּ.

אוּלָם אִם בַּתְּהִלָּה תָּהֳלָה יָשִׂימָה

אֵי-זוֹ הִיא הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יָרִיחַ?

אֲדוֹנִי! לוּלֵא מוּזָר וּשְׁבוּי חֶרֶב

הָיִיתָ, לֹא כַחֲלָמִישׁ פָּנַי שַׂמְתִּי

לִשְׁאָלְךָ. הַגֵּד, צַו, בַּמָּה אֲקַדְּמָה

פָּנֶיךָ?

 

הפרש

אַתָּה? בְּלִי כֹל.

 

נתן

עָשִׁיר אָנִי.

 

הפרש

יְהוּדִי עָשִׁיר הַטּוֹב בְּעַמּוֹ אֵינֶנּוּ.

 

נתן

וּבְכָל זֹאת הֲכִי לֹא לְהוֹעִיל וְלֹא לְעֵזֶר

יִהְיֶה לְךָ הַטּוֹב אֲשֶׁר לוֹ הָעֹשֶׁר?

 

הפרש

טוֹב! בָּזֹאת לֹא אֲמָאֵן לְמַעַן הַבֶּגֶד

הַזֶּה לֹא אֲמָאֵן, כִּי יִקָּרֵעַ,

וְהָיָה לִבְלוֹאֵי סְחָבוֹת, אָז אֵלֶיךָ

אָבוֹא, וְלָוִיתִי מִמְּךָ מִכְסַת כֶּסֶף,

וְחָדָשׁ אֶקָּח. – לָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

עוֹד תֵּשֵׁב בֶּטַח גַּם שָׁלֵו מִפַּחַד

הִנֵּה לִשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים עוֹדֶנּוּ

לֹא נִקְרָע. רַק אֶחָד לְבַד הוּא הַכֶּתֶם

אֲשֶׁר עַל הַכָּנָף הַזֹּאת, צָרֶבֶת

הִיא, מִכְוַת אֵשׁ, נַעֲשֶׂה מִדֵּי נָשָׂאתִי

מִתּוֹךְ הָאֵשׁ אֶת הַנַּעֲרָה בִתֶּךָ.

 

נתן (בקחתו את הכנף בידו ומתבונן בו.)

פְּלִיאָה דַעַת הִיא מִמֶּנִי אֵיך כֶּתֶם

נִבְזֶה כָּזֶה, נִחַר מֵאֵשׁ וְלַהֶבֶת,

הוּא יָצֹר תְּעוּדָה נֶאֱמָנָה לַגֶּבֶר

אֲשֶׁר פִּיהוּ וּלְשׁוֹנוֹ יַכְזִיבוּהָ.

אָהַבְתִּי כִּי אֶשָּׁקֵהוּ – הַכֶּתֶם

הַזֶּה! סְלַח! כִּי בִשְׁגָגָה זֹאת עָשִׂיתִי.

 

הפרש

מָה?

 

נתן

הֵן אֶגְלֵי דִמְעָה עָלָיו נָפָלוּ.

 

הפרש

רַק אֵין דָּבָר! עוֹד רַבִּים לוֹ כָאֵלֶּה.

(הַיְהוּדִי הַזֶּה, עוֹד מְעַט, יָרֵא אָנִי,

וְיָנִיעַ אֶת רֹאשִׁי.)

 

נתן

לוּ, אָדוֹן, הוֹאַלְתָּ

לִשְׁלוֹחַ גַּם לְבִתִּי אֶת זֶה הַבֶּגֶד?

 

הפרש

לָמָּה?

 

נתן

לָשׂוּם גַּם פִּיהָ עַל הַכֶּתֶם.

כִּי לְנַשֵּׁק כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ תּוֹחֶלֶת שָׁוְא הִיא.

 

הפרש

אֲבָל יְהוּדִי – הֵן נָתָן שְׁמֶךָ? –

אֲבָל נָתָן – מַה מְּאֹד דַּבֵּר תֵּדָעָה –

מִלֶּיךָ שְׁנוּנִים – מַה תֵּדַע קַלֵּעַ. –

הֵן אֱמֶת וָצֶדֶק הוּא – לוּ הוֹאַלְתִּי...

 

נתן

הִתְחַפֵּשׂ, הִסָּתֵר כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ,

אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הִנֵּה יָדַעְתִּי.

בַּעֲבוּר יָשְׁרְךָ, צִדְקָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ

בֹּא לֹא מִהַרְתָּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. –

כִּי לֵב הַנַּעֲרָה מְלֵא-רֶגֶשׁ הִנֵּהוּ,

כִּי מֵהָאִשָׁה הַשְּׁלוּחָה לֹא מְאוּמָה

לַעֲשׂוֹת יִבָּצֵר הוֹדוֹת עַל חַסְדֶּךָ;

כִּי הָאָב רָחוֹק הוּא – כָּל זֹאת יָדָעְתָּ. –

וַתִּדְאַג לִשְׁמָהּ הַטּוֹב לְבַל תְּחַלְלֵהוּ;

וּלְבִלְתִּי נַסּוֹתָהּ בַּמַּסָּה נַסְתָּ;

הֵן יָדַעְתָּ כִּי נָצַחְתָּ וּבָרַחְתָּ.

גַּם לְזֹאת קַח תּוֹדָה.

 

הפרש

אוֹדֶה כִּי יָדַעְתָּ

כַּאֲשֶׁר לְפָרַשׁ הֵיכָל לַחְשׁוֹב יָאָתָה.

 

נתן

הַאַךְ רַק לְפָרַשׁ הֵיכָל? וְרַק יָאָתָה?

כִּי תוֹרַת הַפָּרָשִׁים זֹאת תְּצַוֵּהוּ?

יָדַעְתִּי אֲשֶׁר יִשְׁרֵי לֵב יַחְשֹׁבוּ;

וְכִי בְכָל אַרְצוֹת תֵּבֵל יְשָׁרִים נִמְצָאוּ.

 

הפרש

לֹא מִבְּלִי הַבְדֵּל בֵּין אֶרֶץ לָאָרֶץ.

 

נתן

כֵּן הוּא. בַּמַּרְאֶה, בַּלְּבוּשׁ וּבַתֹּאַר

נִבְדָּלוּ.

 

הפרש

גַּם בְּרַב וּבִמְעַט תְּמִימֵי דָרֶךְ.

 

נתן

בְּזֹאת הַבְדֵּל בֵּינֵיהֶם לְמוֹתָר אֶחְשֹׁבָה.

הָעֵץ אֲשֶׁר תֶּאֱרַכְנָה פֹּארֹתֵיהוּ

כַּר נִרְחָב יִדְרֹשׁ לְמַעַן יִשְׂתָּרֵעַ;

אִם רַבִּים יִנָּטְעוּ כָמוֹהוּ יַחַד,

כְּסִירִים סְבוּכִים יְסֻבְּכוּ דָלִיּוֹתֵימוֹ;

כֵּן אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ גַּם הֵמָּה יִמְעָטוּ.

וַאֲנָשִׁים כָּמוֹנוּ הַרְבֵּה הִנָּמוֹ,

בְּקֶרֶב כָּל הָעַמִּים וּבְכָל הָאָרֶץ.

לוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ רַק מוּם לֹא בִקֵּשׁוּ;

לוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אַךְ יִשְׂאוּ יִסְבָּלוּ;

וַהֲרָרִי בַּשָּׂדֶה לֹא אֶל הָאָרֶץ

יַבִּיעַ בִּגְאוֹנוֹ: לֹא אַתְּ יִלִדְתִּינִי.

 

הפרש

הֵיטַבְתָּ לְדַבֵּר! – אוּלָם הֲיָדַעְתָּ

הָעָם אֲשֶׁר הֵחֵל תֵּת תִּפְלָה בְּיֶתֶר

עַמֵּי הָאָרֶץ? גּוֹי מֵאָז מִקֶּדֶם

שָׂם אֶת שְׁמוֹ סְגֻלַּת הָעַמִּים כֻּלָּמוֹ.

וּמָה? אִם הָעָם הַזֶּה – הֵן חָלִילָה

לִי מִשְּׂנוֹא – אִם נִבְזֶה בְעֵינַי הִנֵּהוּ,

בַּעֲבוּר גְּאוֹנוֹ אֲשֶׁר הִנְחִיל אַחֲרֵיהוּ

גַּם לַנֹּצְרִי וְלַמּוּשְׂלָמִי לָנֶצַח,

וַיְלַמְּדֵם לֵאמֹר: אֱלֹהַי לְבַדֵּהוּ

הוּא אֱלֹהִים אֱמֶת!? – מִשְׁתָּאֶה אָתָּה,

מִפִּי נֹצְרִי פָּרַשׁ הֵיכָל לִשְׁמוֹעַ

כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? אֲבָל הַגִּידָה,

הֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת זוֹ, לְהָתֵל בֵּאלֹהַּ

כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ, לֵאמֹר: אֵל אֵין כָּמוֹהוּ

אַךְ אֵלִי! וְזֹאת הָרִשְׁעָה חֲמַת פֶּתֶן

חֲמָתָהּ, הֵן הִיא קִנְאַת שָׁוְא וָהֶבֶל,

לְהָבִיא בְעוֹל אֵל זֶה הָעַמִּים כֻּלָּמוֹ,

מָתַי וְאֵיפֹה הִיא אֵלֵינוּ נִרְאָתָה

בִּשְׁחוֹר תָּאֳרָהּ, בְּעֵינֶיהָ מְזָרֵי פַחַד,

כְּמוֹ פֹה בָּאָרֶץ וּבְיָמֵינוּ עָתָּה?

פֹּה – עַתָּה – עֵינֵי מִי לֹא תִפָּקַחְנָה....

אֶפֶס, כָּל הֶחָפֵץ יְעַצֵּם עֵינֵיהוּ! –

וְאַתָּה שְׁכַח אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי וְעָזְבֵנִי.

(רוצה ללכת)

 

נתן

הֲיָדוֹעַ לֹא תֵדַע כִּי לֹא אַרְפֶּךָ,

כִּי אִם בְּיֶתֶר עֹז נַפְשִׁי בְּךָ תִדְבָּקָה.

הָבָה! בְּרִית אַהֲבָה בֵּינֵינוּ נִכְרֹתָה!

אִם גַּם נִבְזֶה יִהְיֶה עַמִּי בְּעֵינֶיךָ!

הֵן אֶת עַמֵּנוּ לֹא בָחַרְנוּ לָנוּ,

הֲנַחְנוּ עַמֵּנוּ? וּמָה, הַגִּידָה,

זֶה הָעָם? – כַּנֹּצְרִי כַּיְּהוּדִי בְּטֶרֶם

נֹצְרִי וִיהוּדִי הָיוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד

הֲלֹא בְנֵי אָדָם הֵמָּה? – לוּ מָצָאתִי

אוֹתְךָ לְבַדְּךָ אִישׁ יָשְׁרָה בוֹ נַפְשֵׁהוּ

וּבְשֵׁם אָדָם לְבַד יְכַנֶּה!

 

הפרש

חַי אֱלֹהַּ

כִּי כֵן, נָתָן, מְצָאתָנִי! – תֵּן יָדֶךָ! –

בֹּשְׁתִּי כִּי רֶגַע נַכֶּרְךָ יָכֹלְתִּי.

 

נתן

וַאֲנִי זֹאת תִּפְאַרְתִּי, כִּי מְתִים מֵחֶלֶד

אִישׁ לֹא יְנַכֵּר.

 

הפרש

וְיִקְרֵי רוּחַ לָנֶצַח

לֹא נשְׁכַּח אַחֲרֵי יָדַעְנוּ אוֹתָמוֹ.

כֵּן, נָתָן! בְּרִית מֶלַח עוֹלָם נִכְרֹתָה!

 

נתן

כְּבָר כֹּרָתָה – הֶאָח! מַה תָּגֵל נֶפֶשׁ

רָחֵל! וּמָה עוֹד מֵרָחוֹק תִּצְפֶּינָה

עֵינַי! – וּבְטֶרֶם כֹּל בֹּא וְהַכִּירֶהָ!

 

הפרש

מְאֹד נַפְשִׁי שׁוֹקֵקָה לִרְאוֹת פָּנֶיהָ, –

אַךְ מִי זֶה מִבֵּיתְךָ כֹּה יְמַהֵר לֶכֶת?

הֲלֹא דַיָּה הִיא?

 

נתן

כֵּן, וְזֹעֲפִים פָּנֶיהָ!

 

הפרש

אִם לֹא קָרָה לְרָחֵל יִקְרַת נַפְשֵׁנוּ

דָּבָר!

 

 

 

המחזה הששי

הקודמים ודיה בחפזון

 

דיה

נָתָן! נָתָן!

 

נתן

מָה?

 

דיה (אל הפרש)

סְלַח אִישׁ חַיִל,

כִּי אַפְרִיעֶךָ!

 

נתן

אַךְ מַה זֶּה, הַגִּידִי!

 

הפרש

מַה-זֶה?

 

דיה

לִקְרוֹא אוֹתְךָ שָׁלַח הַמֶּלֶךְ,

וּמְבַקֵּשׁ הִנֵּהוּ לְדַבֵּר עִמֶּךָ.

אֲהָהּ אֱלֹהִים, הַמֶּלֶךְ!

 

נתן

הַמֶּלֶךְ,

אוֹתִי? הִנֵּה חָפֵץ יַחְפֹּץ לָדַעַת,

לִרְאוֹת, כָּל דָּבָר חָדָשׁ אֲשֶׁר הֵבֵאתִי.

לְכִי הַגִּידִי, עוֹד הַגְּמַלִּים הִנָּמוֹ

טְעוּנִים, לֹא הוּסַר מִשִּׁכְמָם הַסֶּבֶל.

 

דיה

לֹא! לֹא יַחְפֹּץ רְאוֹת, כִּי דַבֵּר עִמֶּךָ,

עִמְּךָ לְבַד וּמְהֵרָה, בַּל תִּתְמַהְמֵהַּ.

 

נתן

אָבוֹא. – לְכִי, לְכִי נָא! אַחֲרַיִךְ הִנֵּנִי.

 

דיה (לפרש)

אַל נָא, אֲדוֹנִי, בִּי יִחַר אַפֶּךָ!

נֶחֱרַד לָדַעַת מֶה חָפֵץ הַמֶּלֶךְ.

 

נתן

וּמְהֵרָה תֵדָעוּ, אַךְ לְכִי נָא, לֵכִי!

(הולכת)

 

המחזה השביעי

נתן ופרש ההיכל

 

הפרש

וּבְכֵן עוֹד אֶת סָלָדִין לֹא יָדַעְתָּ

פָּנִים אֶל פָּנִים?

 

נתן

לֹא. הֵן לֹא בָרַחְתִּי

מִפָּנָיו אַף לֹא בַקֵּשׁ בִּקַּשְׁתִּיהוּ.

תְּהִלָּתֵהוּ אֲשֶׁר פִּי כֹל יַבִּיעַ,

מֵרְאוֹת בְּעֵינַי יוֹתֵר הַאֲמֵן אָהַבְתִּי.

אוּלָם – יְהִי מָה – הִנֵּה טֶרֶף לַמָּוֶת

לֹא נְתָנֶךָ...

 

הפרש

כֵּן, הַחַיִים הָאֵלֶּה

אֲשֶׁר אֲנִי חַי מַשְׂאַת כַּפָּיו הֵמָּה.

 

נתן

וּבְזֹאת אֲנִי מִשְׁנֶה חַיִים נָשָׂאתִי

מַשְׂאוֹת מֵאֵת פָּנָיו, וּשְׁלִישִׁים הֵמָּה.

לָכֵן שֻׁנּוּ פְנֵי מַחְשְׁבוֹתַי אֵלֵיהוּ;

וּבְמוֹסֵרוֹת לַעֲבוֹדָתוֹ נֶאֱסָרְתִּי,

עֲבוֹתִים חֲדָשִׁים לֹא יִנָּתֵקוּ.

וּבִמְאֹד מְאֹד נַפְשִׁי תַעֲרוֹג לָדַעַת,

אֶת אֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה הוּא יְצַוֵּנִי.

לְמַלְּאֹת כָּל מִשְׁאֲלוֹתָיו נָכוֹן הִנֵּנִי;

נָכוֹן לְהַגִּיד כִּי כָל זֹאת בִּגְלָלֶךָ.

 

הפרש

עוֹד הוֹדוֹת לוֹ חַסְדּוֹ בְּפִי לֹא יָכֹלְתִּי,

גַּם כִּי פְעָמִים רַבּוֹת אֵלָיו נִגָּשְׁתִּי.

אֶת אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהוּ לְחֶסֶד שָׂמַנִי

כַּאֲשֶׁר בָּא כֵּן הָלַךְ וּכְבָר שְׁכֵחָנִי.

אִם עוֹד אֶעֱלֶה עַל לִבּוֹ מִי יֹדֵעַ.

וְלִי מַה יָּקָר כִּי עַל לִבּוֹ יַעֲלֵנִי,

וְעוֹד זָכֹר יִזְכְּרֵנִי אַךְ זֹאת הַפָּעַם;

כִּי בְיָדוֹ עִתּוֹתַי וְהַטּוֹב בְּעֵינֵיהוּ

יֵעָשֶׂה בִי. הַמְעַט כִּי בִדְבַר פִּיהוּ

עוֹד נַפְשִׁי בִי. עוֹדִי חַי בִּרְצוֹנֵהוּ;

מִשְׁפָּטִי עוֹד יֵצֵא אַךְ מִלְּפָנֵיהוּ,

לָדַעַת כִּרְצוֹן מִי אֶחְיֶה בָאָרֶץ.

 

נתן

כֵּן דִּבַּרְתָּ; לָכֵן לֹא אֶתְמַהְמֵהַּ –

אוּלַי פְּנֵי הַדָּבָר סַבֵּב אוּכָלָה

כִּי יְדַבֵּר סָלָדִין עַל אֹדוֹתֶיךָ

הוֹאִילָה וּסְלַח כִּי הֹלֵךְ הִנֵּנִי. –

אֲבָל מָתַי בְּבֵיתִי נִרְאֶה פָנֶיךָ?

 

הפרש

בְּרֶגַע אוּכָל.

 

נתן

כַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ תּוּכָלָה.

 

הפרש

עוֹד הַיּוֹם.

 

נתן

וּמַה שְּׁמֶךָ? הוֹדִיעֵנִי!

 

הפרש

שְׁמִי הָיָה – שְׁמִי הוּא – קוּרְדְּ, קוּרְדְּ לְבֵית הַשְּׁטֹפֶן.

 

נתן

הַשְּׁטֹפֶן? – שְׁטֹפֶן? – שְׁטֹפֶן? –

 

הפרש

אֲבָל לָמָּה

תִּשְׁתָּאֶה?

 

נתן

שְׁטֹפֶן? – הֲיֵשׁ מִמִּשְׁפַּחַת הַשְּׁטֹפֶן

הַרְבֵּה אֲשֶׁר...

 

הפרש

כַּן, יֵשׁ, קֶבֶר

מָצְאוּ פֹה הַרְבֵּה מִבְּנֵי זֶה הַשֵּׁבֶט.

הֵן דּוֹדִי – הֵן אָבִי הַגֵּד חָפַצְתִּי –

אֲבָל לָמָּה זֶּה מֵרֶגַע לָרֶגַע

תּוֹסִיף לָשׁוּם עֵינְךָ בִּי?

 

נתן

אֵין כָּל מְאוּמָה!

הֲתִשְׂבַּעְנָה עֵינַי לִרְאוֹתְךָ סֶלָה?

 

הפרש

עַל כֵּן אֶעֱזָבְךָ בְּטֶרֶם עוֹד הָלָכְתָּ.

עֵינֵי הַתָּר, הַחֹפֵשׂ חַדְרֵי בָטֶן,

פְּעָמִים רַבּוֹת מֵאֲשֶׁר נִכְסָף לָדַעַת

יוֹתֵר יִמְצָאוּ. וְאָנֹכִי עֵינַיִם

כָּאֵלֶּה אִירָא. הֵן יָמִים יָבֹאוּ

וְאִישׁ בְּחֵיק רֵעֵהוּ שִׂיחֵנוּ נִשְׁפֹּכָה;

יַד הַזְּמַן תַּעֲשֶׂה זֹאת וְהִיא תִמְשָׁל בָּנוּ,

אַךְ לֹא הַתְּשׁוּקָה חֲדָשׁוֹת לָדָעַת.

(הולך)

 

נתן

(ישלח עיניו אחריו משתאה ומשתומם)

"עֵינֵי הַתָּר, הַחֹפֵשׂ חַדְרֵי בָטֶן,

"פְּעָמִים רַבּוֹת מֵאֲשֶׁר נִכְסָף לָדַעַת

"יוֹתֵר יִמְצָאוּ." כַּקֹּרֵא בַסֵּפֶר

קָרָא אֲשֶׁר בְּלִבִּי! אֱמֶת וָצֶדֶק;

כַּדָּבָר הַזֶּה גַּם אוֹתִי קָרָנִי

יוּכַל הֱיוֹת. לֹא לְבַד עֵינַי תִּרְאֶינָה

תַּבְנִית וָלְף לְפָנַי וּפַעֲמֵי רַגְלֵיהוּ,

כִּי גַם אֶת קוֹלוֹ אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

כָּמוֹהוּ הִטָּה גַם וָלְף אֶת רֹאשֵׁהוּ;

כֹּה גַם וָלְף נָשָׂא בִזְרֹעוֹ הַחֶרֶב;

כֹּה הֶעֱבִיר יָדוֹ עַל גַּבּוֹת עֵינֵיהוּ

כְּמַסְתִּיר כִּידוֹדֵי אֵשׁ לְבַל יִתְמַלָּטוּ.

כֹּה יָנוּמוּ שְׁנָתָם בְּקֶרֶב נַפְשֵׁנוּ

תְּמוּנוֹת חֲרוּשׁוֹת עַל לוּחַ לִבֵּנוּ,

וּפִתְאֹם, כִּמְעַט מִלֵּב כְּבָר נִשְׁכָּחוּ,

לְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יֵעוֹרוּ יָקִיצוּ

שְׁטֹפֶן! – כֵּן הוּא! כֵּן הוּא! פִלְנֶק וּשְׁטֹפֶן. –

עוֹד מְעַט מִזְעָר וְיוֹתֵר מִזֶּה אֵדָעָה;

עוֹד מְעָט. עַתָּה אֶל סָלָדִין אֵלֵכָה

אַךְ מִי שָׁם? – הַאַתְּ, דַּיָּה שָׁם אֹרֶבֶת? –

מַה תִּתְחַבָּאִי? קוּמִי וּגְשִׁי הֵנָּה! –

 

המחזה השמיני

דיה ונתן

 

נתן

הָאָמְנָם הוֹמֶה לֵב שְׁתֵּיכֶן גַּם יַחַד?

וְעוֹד דְּבָרִים אֲחֵרִים דַּעַת תְּבַקִּשְׁנָה

לְבַד מֵאֲשֶׁר שׁוֹאֵל סָלָדִין מִמֶּנִי.

 

דיה

הֲתַחְשֹׁב זֹאת עָוֹן לְרָחֵל בִּתֶּךָ? –

כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל אֹהֵב וָרֵעַ,

דַּבֵּר אֵלָיו כִּמְעַט זֶה הַחִלּוֹתָ,

וְצִיר הַמֶּלֶךְ בָּא וְהַחַלּוֹן עָזָבְנוּ.

 

נתן

לָכֵן לְכִי וְהַגִּידִי לָהּ, כִּי בְכָל רֶגַע

תְּחַכֶּה לוֹ, בֹּא יָבֹא וְלֹא יִתְמַהְמֵהַּ.

 

דיה

אֶל-נָכוֹן?

נתן

 

רְאִי, דַּיָּה, כִּי בָךְ אֶבְטָחָה.

שִׁיתִי שָׁמְרָה לְפִיךְ, נִצְרִי דַל שְׂפָתַיִךְ.

אַחַת שָׁאַלְתִּי, וְאַתְּ לֹא תִנָּחֵמִי.

גַּם זֹאת תֻּמַּת לִבֵּךְ אֲשֶׁר תֹּאמֵרִי,

הַשְׁקֵט לֹא תִתְּנֵךְ, גַּם הִיא, לִי הַאֲמִינִי,

שָׂכָר טוֹב תִּמְצָא. אַךְ אַל נָא תַשְׁחִיתִי

דַּרְכִּי לִמְחוֹז חֶפְצִי אֲשֶׁר פָּנִיתִי

לְפָנַי כִּי תְסַפְּרִי, כִּי תִשְׁאֲלִי, דְּבָרַיִךְ

בְּהַשְׂכֵּל יִהְיוּ, וּפִתְחֵי פִיךְ תִּשְׁמֹרִי...

 

דיה

אַךְ לְמוֹתָר אֶחְשֹׁב כִּי זֹאת תַּזְכִּירֵנִי! –

הִנֵּה הֹלְכָה אָנֹכִי; לֵךְ גַּם אָתָּה.

כִּי הִנֵּה זֶה שָׁמָּה, רֹאָה הִנֵּנִי,

צִיר שֵׁנִי בָּא, אַלְהָפִי חֲסִידֶךָ. (הולכה)

 

המחזה התשיעי

נתן, אלהפי

 

אלהפי

הִנֵּה זֶה אֵלֶיךָ הֹלֵךְ הִנֵּני!

 

נתן

כֹּה נָחוּץ דְּבָרוֹ? וּמָה הוּא מִמֶּנִּי

שוֹאֵל?

 

אלהפי

מִי?

 

נתן

סָלָדִין. –

אָבֹא כָּרָגַע.

 

אלהפי

אֶל מִי? אֶל סָלָדִין?

 

נתן

הֲלֹא שְׁלָחֲךָ?

 

אלהפי

אוֹתִי? לֹא. הֲשָׁלַח לִקְרֹא אֹתָכָה?

 

נתן

שָׁלַח.

 

אלהפי

כִּי אֱמֶת הוּא עַל כֵּן יָדַעְתִּי.

 

נתן

מָה?

 

אלהפי