נתן החכם / גוטהולד אפרים לסינג / אברהם בר גוטלובר

זה לי יותר מעשרים שנה, כאשר קרבתי אל המלאכה, לתרגם את ס' ירושלים להרמבמ“ן ז”ל, נדרתי לאמר: אם יהיה ה' עמדי וברך את מעשה ידי ופעל כפי ירצה להוציא את מחשבתי אל הפועל; והיה כאשר אבצע את מעשי בהר הקדש בירושלים, אפקוד את פרי טהר לבב חסיד שבאו"ה, הוא ס' “נאטהאן דער ווייזע” להחכם הגדול אבי המליצים האשכנזים גאטטהאלד עפראים לעססינג, להלבישו בד קדש ולתתו לפני בני עמי ככתבם וכלשונם, למען ידע דור אחרון את מעשה החכם ההוא, אשר עשה להגדיל שם ישראל בלאומים ולהאדיר אמונתם לגאון ולתפארת. כי זה האיש לעססינג גדול מאד בחכמה מכל בני דורו, ויותר שהיה לעססינג חכם עוד למד דעת את העם – בחבוריו המחכמים בדרך דראמה ויעלה אותם אותם גם עלה על במות השחוק לעיני כל רואה ולאזני כל שומע – לבלי שנוא איש את רעהו בעבור שנוי דתו ואמונתו. הוא היה הראשון אשר קרא באזני עמי אשכנז לאמר: אל תבוזו ליהודי, אשר בשברכם לו מטה לחם וחק וגבול שמתם למלאכת ידו ולמקום מושבו, מט וישוח ולא מצא חית ידו ונפשו כעפר לכל היתה, וישם רק אל המסחר פניו ובתחבולות יביא ממרחק לחמו. הלא אתם הסבותם בכל אלה, בשלכם הרעה הזאת, מי נתן לסוחרים יעקב, וישראל לכנעני ארץ כל העם מקצה? הלא אתם אשר מן גו תגרשוהו מבלי תת לו נחלת שדה וכרם. פּתחו שערים ויבא גוי שומר אמונתו עובד אלהיו ומלכו, תנו לו אחוזה בתוככם והיה כאחד האדם, ומי יודע אם לא למחיה שלחו אלהים לפניכם, הלא עם בינות הוא, ומאז מעולם גדולות ונצורות עשה. – כאלה וכאלה דבר לעססינג בספריו אחד הנה ואחד הנה, וישמע העם ותהי הרוחה. וביחוד הפליא לעשות בסוף ימיו בס' “נתן החכם” אשר אמרתי, כי זה יותר מעשרים שנה נדרתי לתתו לפני בני עמי, וה' היה עמי ויחיני עד כה להקים את נדרי יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם!

והנה למען אַחַי הקוראים, אשר לא ידעו את לעססינג, מבלתי ידעם לשון וספר עמים, ואולי לא שמעו את שמעו בלתי היום, הנני לספר באזניהם בקצרה קצת מקורות ימי חייו, וביחוד מאלה הקורות הנוגעות לעמנו אשר הרים קרנם בכבוד.

החכם המליץ גאָטטהאלד עפראים לעססינג נולד ביום 22 לחודש יאנואר בשנת 1729 (ה“א תפ”ט למב"י) אביו היה כהן לוטעראני, וחפץ לחנכו ע“פ דרכו להושיבו בין ברכי הכהנים מורי הדת ולמודי האמונה, ולא אבה בנו ללכת בדרך זה, ויבחר בלמוד החכמות וישם נכח הלשון וצחות המליצה פניו, ובהיותו בלייפציג תלמיד באוניווערזיטאֶט ארח לחברה עם אוהבי הצחות וישקוד על דלתות בתי הטיאטראות ויתרועע עם המשחקים האקטורין, אשר היו בימים ההם למשל ולשנינה, כי לא הבינו עוד בימים ההם אל פעולת הטיאטר, כי בית למוד המדות ומוסר השכל הוא, כאשר אנחנו יודעים כלנו היום הזה, וגם אמנם לא נתעלה עוד אז למעלה הגדולה הזאת אשר הוא בימינו אלה, כי זה האיש לעססינג היה הראשון, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת ועיניו למרחוק צפו, כי אין כטיאטר בית ספר לעם ורק ממנו תצא תורה ואורה לגוי כלו, וע”כ דבקה נפשו אחריו וישם אל לבו להתחבר אל האקטורין ללמדם דעת ולהוליכם אל המטרה הגדולה והנכבדה הזאת, לעשותם למורי העם ולחדש רוח נכון בקרבו לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. לתכלית זה עשה לעססינג עט סופרים ויכתוב ספרים שונים בדרך דראמה הנודעים לשם ולתהלה, ויעלום האקטורין על במתי השחוק ויהיו לנס עולם וישאו חן וחסד בעיני כל אוהבי דעת, רק מורדי האור אשר יכוו בגחלתם של הספרים האלה, קראו אחריהם מלא וירדפו את המחבר עד חרמה וישטמוהו. אבל הוא לא שת לבו להם וילך לבטח דרכו. מגמת פני לעססינג היה להעיר ולעורר את האהבה בקרב לב האדם, לאהוב איש את רעהו בעבור היותו רעהו, בן אדם כמֹהו, מבלי הבדל בין עם לעם, בין בעל דת זאת לבעל דת אחרת. ויהי כאשר ראה לעססינג כי שפל ישראל מאד בלאומים בימים ההם, והוא עם בזוז ושסוי, מעוצר וממשפט לֻקח, בין אזרחי הארץ לא יתחשב וגם כבוד בן אדם כמעט שֻלל ממנו, וגם במדינת פרייסין המהוללה, תחת ממשלת המלך הפילוסוף פרידריך, לא נִתן לבני ישראל המשפט הטבעי לפרות ולרבות ולהתפרנס בכבוד ככל יתר האדם, וגם החסות בצל הממשלה, אשר קנה היהודי במחיר רב, לא היתה לו הרשות נתונה להנחיל לזרעו אחריו, בלתי אם לאחד מבניו בלבד, ויהי בנסוע היהודי מעיר לעיר לסחור את הארץ או לעשות מלאכתו, וישימו עליו שרי מסים לקחת ממונו בשער העיר אשר בא שמה כסף לגלגלת, כאשר ישלם איש מכס צאנו ובקרו בעובר בשער. – כראות לעססינג את כל זאת, וירא את עמל העם הזה, ויחר לו ותקצר נפשו בעמל ישראל ולא יכל להתאפק לבלי היות לעם הזה למלאך מליץ להגיד צדקתם בקהל רב.

בן עשרים שנה היה לעססינג, כאשר עבר עליו רוח קנאת האמת ואהבת האדם ורוח דעת ויראת ה' מלאה את לבבו לחשוף זרוע עזו להלחם נגד משאות שוא ומדוחים ודעות קדומות שנתישנו בקרב העם ע“פ ההרגל, ויקם ויכתוב את ספר “היהודים” (דיא יודען), דראמה, או מעשה ע”ד ההוה. בספר הזה, אשר עלה על במת השחוק לפני קהל ועדה, העמיד חי איש יהודי טוב וישר, אשר הציל ממות נפש שר נוצרי מיד רוצחים נוצרים;

ובמלאת נפש השר תודה אל מצילו ומושיעו (אשר לא ידע מי הוא) חפץ לתת לו את בתו לאשה לאות תודתו, אז גלה לו מפלטו ממות כי יהודי הוא, אשר לא יחליף ולא ימיר דתו באשה מבנות מרום עם הארץ, כי באמונתו יחיה ובה ימות ויקרה היא לו מכֹּל. ויהי כאשר שמע עבד היהודי נערו משרתו איש נוצרי, כי אדוניו יהודי (את אשר לא ידע עד הנה) ויחר לו ויתחלחל מאד ויאמר: שלחני כי לא אוכל לעבוד את היהודי, אשר לו להיות לי לעבד. ולא חרה אף היהודי ולא כהה בו ויענהו רכות: לא טוב אתה מאחֶיךָ ומחשבותיהם מחשבותיך.

בן עשרים שנה היה לעססינג כאשר ערב לבו לדבר בפומבי את הדברים הנמרצים האלה אשר לא נשמעו עוד בימים ההם משפתי נוצרי, ועוד היום יקרים המה, לאמר: “בן תשע פעמים אשר יונה היהודי את הנוצרי הכריח אותו הנוצרי על זה שבע פעמים. נפשי יודעת כי כמעט נוצרי אין בארץ אשר לבו טוב על היהודי, ובכל זאת יתפלא וישתומם כי ישלם לו היהודי במטבע שלו. אם שלום אמת יהיה בין שני עמים שונים הנה מהראוי שגם שניהם ישתדלו על זה ויבקשו שלום; ואיך יתכן זה אם לאחד מהעמים האלה דבר חק ומשפט אמונתו הוא ולמצוה תחשב לו לרדוף באף את העם השני ולהשמידו מתחת שמי ה'!”

כאשר נתפרסם ספר “היהודים” של לעססינג בארץ אשכז וקראו בו רבים ושמעו את קול האקטורין מדברים מעל במת השחוק, ותחל רוח אחרת לפעם את עמי אשכנז ונפקחו עיניהם לראות, כי לא אלמן גם ישראל מאנשי חסד וישרי לב עושי טוב ואוהבי אדם. אמנם אויבי ישראל בנפש היטב חרה להם על החכם לעססינג ועל ספרו הנ“ל, ויאמרו לאמור: כי הפריז לעססינג על המדה, ומעולם לא נמצא יהודי כזה אשר תאר לעססינג בספרו “היהודים”, ומה שמח ורחב לב לעססינג, כאשר הכיר את החכם רבנו משה בן מנחם הנקרא מענדעלס-זאָהן, אשר היה בימים ההם ג”כ איש צעיר לימים, כי נולד כתשעה ירחים לפני לעססינג, ודאָקטאָר גומפערץ היהודי הציגהו לפניו בתור מטיב לצחק בצחוק הצעצועים (שאך או אשקאקי) אשר אהב לעססינג מאד (בשנת 1754) וירא לעססינג ויתבונן כי זה האיש משה נוסף על חכמתו הגדולה באמת צדיק וישר הוא, איש שרוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, וכל יודע ומכיר אותו לא יאמר עוד כי איש אין בישראל אשר יעשה טוב וחסד וכי הפריז מחבר “היהודים” על המדה, ויאהבהו לעססינג אהבה בלי מצרים ויהיו שני החכמים האלה, הנוצרי והיהודי צמודים כאחים תאמים מבטן עד יום מותם. חמש שנים לפני מות הרמבמ"ן הלך לעססינג למנוחות (בשנת 1781 ביום 15 לחודש פעברואר), ויעזוב את רֵעו לאנחות, כי לא התנחם מענדעלסזאָהן על מות אהובו עד יום אחרון, וכל אוהבי לעססינג החכמים המפורסמים שבדור דעה ההוא, וגם אחיו וקרוביו הכירו בבן-מנחם את ראש המתאבלים על אהוב נפשם זה, וכלם שמו עיניהם בו ויפנו אליו במכתבי אבל ויגון ובשפוך מרי שיחם.

כארבע שנים לפני מותו (בשנת 1778) החל לעססינג לחשוב מחשבות איך להראות העמים והשרים מעל במת השחוק את יקר תפארת עם בני ישראל ואמונתם, ולעשות בזה ג"כ זכרון עולם לאוהבו ורעו מענדעלסזאָהן, היינו לשים דבריו בפי איש יהודי צדיק וישר וחכם לב, אשר יכיל בקרבו רוח מענדעלסזאָהן ותכונתו, באופן אשר כל רואיו מדבר מעל הבמה יכירו כי הוא זה מענדעלסזאָהן ולא אחר. ובשנת 1779 בצע אשר זמם ויוצא לאור את ס' "נתן החכם " (נאטהאן דער וויזע).

יסוד הספר הזה, אשר עליו אדניו הָטבעו, היא הסבלנות (טאָלעראנץ), זאת הסבלנות הטהורה והזכה, אשר לא תבדיל בין בעלי הדתות האמונות והדעות השונות, לא תקרב ולא תרחק ע“פ הסבות האלה, לא תתן יתרון לאיש ומגרעת לרעהו בעבור הבדל דתם ואמונתם, כי אם איש על פי פעלו ינחל כבוד או קלון, מעשיו ועלילותיו הוד והדר ישוו עליו או סחי ומאוס ישימוהו דראון לכל בשר. זאת הסבלנות אשר אשיותיה מיוסדות בתורת משה ובאהבת רֵעים הנלמדת בה, האהבה הזאת שהיא עיקר כל התורה ויסודה (כדברי הלל הזקן), והמתנגדת מן הקצה אל הקצה אל קנאת הדת (פאנאטיזמוס), הדורשת אהבה וכבוד רק לשומרי דתה ומחזיקי כן תרנה, באשר היא לבדה (לפי דעת המקנאים) הערוכה בכל אֹשר שמור למאמינים בה. המחשבה הגדולה והקדושה הזאת שם לו לעססינג למטרה בספרו “נתן החכם” ואל המטרה הזאת ירה חצי שכלו החד ומליצתו הרמה והנשבה, ויקלע ולא החטיא! – וזה האות כי עשה הספר הזה רעש גדול בעולם הספרות, העיר מכסאותם כל מלאכי משחית אשר אש קנאתם בקרבם כשאול תוקד ולכל דורש אֹשר האדם והצלחתו באמת ערוך מאתמול תפתה בלבם וברוחם הקשה. אבל למרות עיני מאזרי זיקות אלה הלוהטים לו מסביב, ספר “נתן החכם” עבר שלום בין הלהבים והלפידים האלה ושער ראשו לא התחרך, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ובכל זאת דבקה נפשם אחרי הספר המחכם הזה וינשאוהו וינטלוהו ודבריו היוצאים מלב טהור ורוח נכון נכנסו בלב העם ויכו שרש ויעשו פרי קדש. ולא בחנם אמר הרמבמ”ן בספרו “מאָרכענשטונדען” על עם האשכנזים בכלל בזה"ל “מה מאד רמה ונשגבה מדרגת ההשכלה של עם כזו, אשר יתנשא איש מקרבו למרות מחשבות נעלות ונשגבות כאלה (של לעססינג בס' נאטהאן), אל ידיעות דקות ומדוקדקות כחוט השערה כאלה בעניני אלהים ואדם”. אמת, עם גדול ורם הוא עם האשכנזים! העולה הוא למעלה במדרגת ההשכלה על עמי אוראפה. כי מי בכל עמי הארצות אשר הכתה שם שרש שנאת היהודים ודתם כעמי אשכנז, איה הארץ (זולתי ארץ ספרד) אשר נרדפו שם היהודים על צוארם בימי החשך והבערות בארץ אשכנז, מי השח השפיל את היהודי עד לעפר יותר מהאשכנזים וישימהו מרמס כטיט חוצות – ויהי בהעביר אלהים את רוח הטמאה מן הארץ ושמש ההשכלה החלה לזרוח, העם החכם והנבון הזה היה הראשון אשר מהר כגבור לרוץ ארח ההשכלה ויצא לקראתה כצאת החתן לקראת כלה, ויום יום עינינו רואות איך העם הזה משליך מעליו זיקי האולת והבלי שוא אשר נשארו עוד מעט מדורות החשך והעלטה, ועוד מעט ובכל ארצות אשכנז לכל בני ישראל יהי אור במושבותם; וכל זאת בעבור כי רק בין עמי אשכנז התרומם והתנשא איש גדול ורם כלעססינג למחשבות טהורות ומזקקות שבעתים כאלה אשר שם בפי החכם, “נתן”.

נתן החכם, אשר בפיו שם לעססינג אמרות טהורות מאירות עינים ומשיבות נפש כל איש בר לבב ודורש אמת, הוא מורנו ורבנו משה בן מנחם, הוא ולא אחר. איש יהודי “חכם גם עשיר” (מערכה ב' מחזה ב').

"כבינתך כן תמיד טוב הנך

ובינתך רחבה כחכמת לבך" (מערכה א' מחזה ג').

"כמו כמלך

יכבדהו, ומאז אני נפלאתי,

כי אך נתן החכם שמו יקראו,

מדוע לא גם העשיר יוסיפו".

"אך יותר יצדקו

לו הטוב יקראוהו, כין אין כל ערך

אל לבו הטוב" (מערכה א' מחזה וי"ו).

– דבר ברור הוא, כי חרפת מענדעלסזאָהן אשר נשא מאת המלך אשר מֵאֵן לאספהו אל חברת החכמים באשר הוא יהודי, אף כי אספת החכמים דרשו זאת מאת המלך, נגעה אל לב אוהבו כנפשו לעססינג ויגזר אֹמר בלבו להציב לו זכר עולם בתארו את “נתן החכם” בתכונת רוחו ובמדותיו הטובות של מענדעלסזאָהן. ולא את מענדעלסזאָהן לבד זכר כי אם את כל ביתו, ומביתו לקח את רוב המדברים של ספרו הנ“ל. – כאשר למֵד נתן את רחל בתו, כי עשה ג”כ מענדעלסזאָהן בלַמְדו את בתו, כי הורה אותה לדעת, עודה בילדותה, כי יד ה' תעשה נפלאות ותוכל לשנות גם סדרי בראשית לעת הצורך.

"הלא למדתני אבי, ותאמר:

יש אלהים יֹרְדִים ממרום ארצה,

ולאוהביו י“י יפליא מעשהו”;(מערכה א' מחזה ב')

כאשר עמד נתן לפני המלך סלדין, כן עמד מענדעלסזאָהן לפני גדולים ושרים, ומבלי לבוש גאה וגאון לא השפיל ג"כ לעפר כבודו ובהוד והדר הביעו שפתיו “יהודי אני!” (מערכה ג' מחזה ה'). כאשר שחק ורגז נתן על דיה והזיותיה, כן גם מענדעלסזאָהן מלא שחוק פיו על הזיות שוא והבל:

"כי אשר “קרֹב אל ראש מסבות” תחפֹּצי

אך הבל היא, ואלהים אַתְ מחרפת" (מערכה א' מחזה ב').

כאשר נתן זרע דעת ותבונה בכל הגה היוצא מפיו, וכאשר בקש סלדין למשכו ברשת שאלתו השיב אותו הדברים הנמרצים האלה:

"איש איש מכם יעמול, ישא נפשהו,

להוציא אל הפֹּעל כח האבן,

בטבעת; ומכחכם שחֵגו.

זה הכח רוח נדיבה תסמכהו!

בעשותכם רק חסד וצדק תרדֹפו" (מערכה ג' מחזה ז'), כן לִמֵד גם הרמבמ“ן, כי זה כל האדם, רק לדרוש חכמה לאהוב את הנאה והיפה לבחור בטוב ולעשות הטוב והישר. כְדַבֵר נתן את פרש ההיכל כן ידע מענדעלסזאָהן לקחת נפשות אלה אשר ידע כי קשה להם להתרועע עם יהודי בראשית הכירם אותו ובחוט של חן המשוך על כל מדברותיו משך אבירים בכחו עד כי דבקה נפשם אחריו. קצור הדברים, כל מעשה תקף חכמתו של “נתן” וגבורת ישע מדברותיו הנעימות, אשר כל שומען יתפלא וישתומם על חין ערכם, כל היוצא מפי “נתן” במלא רוחב הספר, כולם דברי הרמבמ”ן הם, מפוזרים ומפרדים בספריו המלאים חכמה ודעת, משה ידבר ונתן היה לו לפה.

גם את הנזיר המושלמני (דערוויש) מצא לעססיהג בבית הרמבמ“ן. לפי המסופר בס' Lorbeer und Cipresse להחכם Max Ring (העתיקו הר“ר חיים מרדכי הלוי לייסטינא לעברית ונדפס במ”ע המגיד שנת 1872 מן נו' 26 עד 29 בהצופה) נתן לעססינג עיניו בהחכם ר' יצחק סטאנוב בתארו את הזיר; ולפי ד”ר קייזערלינג בספרו Moses Mendelssohn, sein Leben und seine Werke היה ר' אברהם וואָלף נזירו של לעססינג, הוא וואלף שהתארח בבית הרמבמ"ן, והיה פרוש מכל חמדות העולם וכל עסקו בחכמה וכפי הנראה גם את שני אלה שם לעססינג נוכח פניו ומתמונת שניהם יחד יצר לו את הנזיר. סוף דבר, עיקר ענין הספר “נתן החכם” הורתו ולידתו ברוח היהדות הצרופה בכור הפילוסופיא הטהורה, ומטרתו סבלנות זכה ונקיה מכל מחשבת און ורדיפה דתיית.

ובמה שנוגע לתרגומי העברי, אחשוב למותר להרבות מלים, כי אחר שהוא מסור לדפוס הרי הוא מסור ליד כל אדם, וכל הרוצה לבקר יבא ויטלנו ויבקרנו, כי אין המחבר שליט ברוח המבקר. לא אפיל תחינתי לפניו ולמשופטי לא אתחנן שלא יביאני במשפט על כל קוץ וקוץ אשר יעדף או יחסר, אולי בשגגת מסדר האותיות או המגיה, כי מבקר נאמן לא ישים לבו לדברים קטני ערך כאלה, ולבבו יבין, כי היודע לכלכל דבריו במשפט הלשון וההגיון ידע גם להזהר בחסר ויתיר דגש ורפי וכדומה, ואם נפל טעות באיזה מקום לא בו האשם, כי אין שום דפוס, ואף לא כ“י, נקי משגיאות קטנות. ואם ימצא המבקר איזה שגיאה בדרכי הלשון ודומה, הנה מה בצע כי אבקשהו, הן לא לפניו חנף יבא, לא ישא פנים ולא יקח שחד דברים. באופן כזה אין טוב למחבר כי אם להראות צדקו, אם עמו הצדק, או להודות על האמת ולתקון המעות במהדורא שניה. – אך זאת אודיע להקוראים, כי תרגומי זה, רֻבו ככֻלו, כבר יצא מתחת ידי זה שתים עשרה שנה, וזה כעשר שנים, אשר שלחתיו לעיר ווינא ליד החכם המנוח הר”ר נפתלי קעללער ז“ל, ומסרו לידידי המנוח המליץ הגדור ד”ר מאיר הלוי לעטטעריס ז“ל, ואחר שהגידו שניהם עליו משפטו להלל מאד שְלָחוֹ החכם לעטטעריס לאוהבו המנוח אביר החכמים והמשורר הר”ר שמואל דוד לוצאטו ז“ל, וגם הוא הרבה לפארו ולשבחו ואמר בזה הלשון: “התרגום העברי בהרבה מקומות איננו נופל בערכו מהאוריגינאל”. – ואחר שנדפס תרגום החכם ר' שמעון בכרך (אשר לא קראתי עד היום) כתב לי ידידי לעטטעריס ז”ל, כי לא אשיב ידי מבצע אשר החלותי ואוציא תרגומי לאור ולא אבוש מפני תרגומו של בכרך, כי כבוד תרגומי במקומו מונח, ואחרי כך קראתי (במ"ע צייטונג דעס יודענטהומס שנת 1867 נו 30) בקרת על תרגומו של בכרך, גם בהשחר שנה רביעית חוברת ראשונה בא מאמר מחכם מאת החכם ד' ה' מיללער בשם “תולדות נתן החכם” ובו ישפוט משפט העתקת בכרך ולא לטובה, ומדברי הבקרת בנתי לרע רֵעִי אהובי ד“ר לעטטעריס ז”ל.

במשקל השיר הלכתי בעקבות המחבר, בהבדל זה בלבד, שאצלו החרוזים לפעמים בעלי עשר תנועות כשהם חותמים בארוכה, ולפעמים בעלי אחת עשרה כשהם חותמים בקצרה; ואצלי כלם חותמים בקצרות, ר“ל במלות מלעיל, ע”כ כלם בעלי י“א תנועות. ואם תחסר או תעדוף תנועה את לפעמים, אין אחריותה עלי, כי תקרינה כאלה לכל בעלי שיר, וזה מכלל חרות השיר במקום שיש הפסד מרובה ליופי המליצה ע”י שמירת חוק התנועות בצמצום. וזה הכלל: אין לך כלל שאין לו יוצאים מן הכלל. – ועם זה נשלם מה שרציתי להקדים לתרגומי זה. ויהי רצון שיתורגמו ללשוננו עוד ספרים הרבה כספר “נתן החכם” ממין זה של ספרי שיר ומליצה, ועוד ספרים מעולים ומועילים ממנים אחרים, היינו מחכמות ומדעים, ישוטטו רבים ותרבה הדעת!

יום א' כ“א מנחם אב שנת תרל”ב

פה זיטאָמיר

אברהם בער הכהן גאטטלטבער.

כבוד ידידי הרב כו' הרא’ב גאטטלאבער ני'.

ידידנו האינספקטאר ששומר זה ימים חמשה מטתו מסבה שנתנפח בהן ידו הימנית, המונע הטוב ממנו להשיב לשואלו דבר בזריזות יתרה, בקש ממני להשיב לכבודך על ארבעת השאלות שהצעת לפניו כו'. לכשיתרפא האינספקטאר ממכתו ימהר להודיעך באריכות משפטו על העתקתך הנפלאה. ואם ברצונך לשמוע גם משפטי עליה גם לזאת אשא פניך.. הנה כבר כניתיה בדרך כלל בשם העתקה נפלאה, ואוסיף עוד לומר, שאם ההעתקה כלה תסכים בשלימות להעלים ששלחת לנו לדוגמא, נוכל לומר עליה מה שאמרו המבקרים על העתקות פעדראָ מצרפתית לאשכנזית, והוא: שאין בידינו להחליט המשפט למי היתרון, אם להמחבר או להמעתיק, אם לראסין או לשיללער.

ואך על שני מקומות יש לי להעירך, אשר באחד מהם, יסלח לי כבודך, לא ירדת לסוף דעתו של המחבר, ובשני העתקתך לא עלתה לך כהוגן. ועליך לתקנם בטרם ההעתקה תראה אור, כי הם שני כתמים שחורים בשמי העתקתך. – השיחה שבין דיה לנתן סובבת על הציר הזה: דיה מתאמצת להוכיח שמלאך בדמות אנושי הציל רעכא מאש, ולבה מהסס להאמין שבדרך הטבע נצולה ע“י שבוי אייראפיי בשמו שר ההיכל (טעמפעלהערר), אחד מגדולי השונאים של סאלאדין, ובכל זאת חסה עינו עליו לשחתו, לפי שמצא שרטוטי פניו דומים לשרטוטי פני אחיו, שהלך זה רבות בשנים לאייראפא ועקבותיו לא נודעו. לבה מהסס בהספור הזה באמרה שהוא דבר שלא נתן להאמין בו, לפי שעוד לא נשמע כזאת, שנחומי סאלאדין יכמרו על אחד מנושאי הצלם, ודמיון השרטוטים הוא ספור בדוי מנשים המוזרות בלבנה. קנצי למלין, הוא דבר אין אמון בו (עס איזט איינע אונגלויבליכע זאכע), ונתן משיב אמריו לה: אָתְּ דיה מתאמצת להוכיח שהצלחת רעכא ע”י טעמפעלהערר הוא דבר שלא נִתַּן להאמין בכדי שתאמינו בדבר שהשכל הבריא מסרב עוד יותר להאמין בו (אום נאך עטוואס אונגלויבליכערעס צו גלויבען). ותיכף תוך כדי דיבור חזר מדבריו ואמר כמתלהלה (איראָניש) “איי וייזע דאיא, דאנן ווערע עס דיין וואונדער מעהר, אונד נור דיינע וואונדער בעדירפען, פערדיענען ווילל איך זאגען, גלויבען. בבאור דבריו אמר לה: סלחי אשה חכמה שלא בינותי בדבריך המחוכמים, צדקת מאד באמרך שהצלתה ע”י איש הוא דבר אין אמון בו (איזט אונגלויבליך), כלומר שהוא דבר שאינו צריך לאמונה, ורק פלאיך המה גלויבליך כלומר צריכים לאמונה. כי המלה אונגלויבליך יש לה שתי הוראות הפוכות, הוראתה האחת היא ההוראה המורגלת, דבר אין אמון בו, וההוראה השנית היא דבר שאינו צריך לאמונה, אונגלויבליך כלומר דבר בלתי נצרך לאמונה¹. – בהעתקתך לשיחר שבין הדערוויש שנעשה גבאי צדקה לסאלאדין ובין נתן הורדת המשוג תבונה ממעלתו הרמה ונתתו למושג קלוגהייט, וכלן לא יֵעָשה. ווייזע וקלוג המה כמעט שני מושגים סותרים זה את זה. כפקח כחכם (דער קלוגע וויא דער ווייזע) משתדלים בהשגת האמצעים היותר מוכשרים להוביל אל המטרה המבוקשת, ואך בזאת נבדלים המה איש מרעהו, שהפקח אין עינו ולבו כל היום כי אם אל בצעו ואל תועלתו וכאלו אין לו בעולמו כ“א ד”א של עצמו ובשרו, והחכם (דער וייזע הינגעגען) אוהב את זולתו כנפשו ועומד מוכן ומזומן לבטל רצונו ותועלתו מפני רצון ותועלת אחרים. אנשים כאלה המה אנשי הקצוות, לב החכם לימינו ולב הפקח לשמאלו, והמה יקרים מאד, אבל רֻבֵּי האנשים המה מהעומדים בתוך, מאותם הנשבעים לדגל “זה נהנה וזה לא חסר”, אוהבים להיות בתומכי זלתם בגופם ובמאודם, אך בתנאי שיהיו בטוחים שלא יגיע להם מזה שום היזק, כל מעשיהם ומחשבותיהם מורכבות מחכמה ופקחות, מאהבת עצמו ואהבת זולתו, ואם יקר מקרה שמה שתהיה לאחת לתועלת תהיה לשניה ללא תועלת ואולי גם להפסד ונזק, אז ע"פ רוב יד הפקחות על העליונה². ומעתה נבין על בוריו מאמר הדערוויש. הוא בקש מנתן שילוה לו סך מסוים על חשבון סאלאדין שמבזבז יום יום יותר מחומש מהאוצרות שהניח לו אביו בהביאו עניים מרודים אל ביתו להאכילם להשקותם ולהלביש מערומיהם, ונתן השיב אמריו לו: מוכרחים אנחנו לעשות מחיצה בין הדערוויש ההולך יחף ובין נהרי אינדוס וגאנגוס ורדליו לא תכוינה מהחול הבוער כשהלבת, ובין הדערוויש שנעשה גברי צדקה לסאלאדין…. אבל גם הפקחות הולכת אצלך בד בבד עם החכמה (דוא ביסט זאָ ווייזע אלס קלוג, ביסט אבער אויך זאָ קלוג אלס ווייזע)³. הנני כאשר הייתי מכבדך ומוקירך

מרדכי סוכעסטאווער

תשובה

דובנא ה' כסלו תרל"ד.

לכבוד ידידי הישיש הרב החכם הנכבד החוקר והבלשן הר"ר מרדכי סוכעסטאוור ני' שלום!

מעת נתפרדה חבילתנו, בהסגר בית מדשנו ואיש לעברו פנינו ולרגל ההפכה הזאת באתי הנה לשבת פה משמים הנני סגור בתוך חדרי ורעיוני סגורים בלבי, אין איש אשר אוציאם לפניו ואדבר דבר באזניו. העיר דובנא אינה אשר היתה לפנים, זה ארבעים ושתי שנים כבואי הנה בן אחת ועשרים שנה, אז נהרו אלי מכל עבר ופנה צעירים מבקשי דעת, תלמידים מקשיבים לקולי ורעים להתרועע. עתה אין גם אחד אשר יבוא בצל קורתי לשמוע דבר מפי. והנה עלתה במחשבתי לפנות אל אוהבי ורעי, אשר רחקו ממני ולהשתעשע עמם מרחוק. בתוך אוהבי ורעי אלה שויתי גם אותך, חכם נכבד, לנגד עיני ונפשי אותה לבוא עמך במסורת ברית חלוף-אגרות, כי ידעתי שאין להם סוף, אבל זכרתי דרכך, כי תפוש עט סופר שנאת ומה בצע, כי אכתוב אליך, אם אתה תחשה ולא תענה. הן ישיש וכביר ימים אתה, רגלך האחת עומדת בתוך המאה השמונה עשרה, דור חכמים מפוארים רשר היו למופת ובדור חכם ונבון זה לא היה עוד כל אדם כותב וענותך הגדולה שמתך לאיש שומע ואינו מדבר בקהל, כאילו לא הגעת למעלת מחברים. האף אמנם חכם אתה כדניאל וכל סתום לא עממוך, ורבה האבדה לספרותנו בעצרך את שמי חכמתך וגשמי בינתך לא יְרַוֶהָ נחת. ובכן עצרתי במלים גם אני ולא כתבתי אליך מדאגה מדבר פן תשים מחסום לפיך ולא תענני. ומה מאוד השתוממתי לראות, כי אתה ידידי קדמת פני במכתב אהבה ושלום וגם לא ריק הוא מדברי דינה ובטרם קראתי עוד עניתני! על כן אשלם תודות לך ומקרב ולב עמוק תברכך נפשי ואברכה גם את ידידנו הרב החכם איש ח"י רב פעלים מאגיסט. גורלאנד ני' אשר בשלו כל הטובה זאת לי ובאצבעו האחת הסב את כל אלה ויהי רצון שתשוב אצבעו לאיתנה ואחדה בשמחה גם את פני מכתבו, אשר בצפיתי אצפה עליו, כי באהבתו אשגה תמיד ודגלו עלי אהבה.

קטנתי מכל התהלות והתשבחות אשר עטרת בהנה את ספרי “נתן החכם” ע“פ העלים המטעים אשר הגיעו לידך מודפסים וכמעט אמרתי כי דרך אוהבים לך המפזרים תהלות לאוהביהם מאהבתם אותם לולא קדמוך שני חכמים גדולים וידועים בדברים כדבריך ממש. הלא המה הרב החכם המנוח הר”ר שד“ל ז”ל, אשר לא ידעני פא“פ ומעולם לא החלפתי עמו אגרות והרב החכם המליץ ד”ר מאיר הלוי לעטטעריס ז“ל, אשר על ידו הגיע ספרי בכ”י זה כשתים עשרה שנה ליד אוהבו שד"ל ושניהם יחדיו עטרוהו זר תפארה בדברים כדבריך, לאמור שלא נופל התרגום מעצם הספר בלשון אשכנזית.

גם הבקורת שלך, חכם נכבד, חמודות היא לי. נפשי יודעת מאוד, שכמעט דבר נמנע הוא גם למתרגם היותר שלם שיצא תרגומו נקי כסלת נקיה בלי כל חצץ ואשרי המתרגם שלא מלא חצץ תרגומו. ורק במקומות מעטים ימצאו גרגרי חול, אשר ימצא אותם המבקר בעברו על פני התרגום בדרך כבושה והכל מוכן לפניו בלי כל עמל ויגיעה. לו נקל מאוד לראות גם אבק דק אשר עיני המתרגם לא תראינה מעמלו הרב ומעבודה קשה. המתרגם עמל ויגע לזרוע שושנים ואי אפשר שלא יעלה לפעמים גם חוח בידו – כי אין שושנים בלי קוצים והמבקר קוטף השושנים בלי עמל ותלאה ובא פתאום בכפו החוח ונקבה והנהו מרים קולו ומשמיע צעקה: ראו חוח עלה בידי! ולא עוד אלא שלפעמים יראה המבקר תהפוכות ושושנה נראה לו כחוח, בהיותו קורא בלי עיון נמרץ ולא ירד לעומקה של הלכה על כן יוציא משפט מעוקל. ומהראוי שכל הפושט ידו בבקרת ישים אל לבו (וביחוד אם המתרגם או המחבר מוחזק אצלו ואצל אחרים לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן) שגם להמתרגם עינים לראות ואולי כשיעיין היטב בדבריו ויעמיק בהם ימצא שנכונים הם ורק המבקר טעה בסקירה ראשונה ואתו תלין משוגתו. ואני, בהיותי זה ימים רבים מחבר ומתרגם, הסכן הסכנתי לעיין יפה בקראי דברי זולתי, וע"פ הרוב מצאתי דברי המחבר או המתרגם נכונים יותר מדברי מבקרו (ואצ"ל מדברי פרחי מבקרי זמננו הפורחים כרוש על תלמי שדי הספרות, שהם לא יבינו ולא ישכילו דבר לאשורו וכל מגמתם לבקש קיסם וצרור בעיני המחברים והסופרים ובאמת הם כמתים אינם יודעים מאומה וקסמים בידם) ולא היה זה כלל לפלא בעיני כי בלי כל ספק העמיק הרחיב המחבר יותר לעיין בדבריו ולבדקם בשבע בדיקות ואזן וחקר ותקן מן המבקר הקורא כקורא להגיה או קורא מתנמנם ואינו משים לבו כלל להפוף בזכותו של המחבר. קצור הדברים: מה קשה לחבר ולתרגם ומה נקל לבקר.

גם הבקורת הזאת, ידידי היקר והנכבד, אשר כבדתני בה במחילת כבוד חכמתך הרבה, לא עלתה יפה זאת הפעם ותמהני עליך שלא העמקת יותר בדברי כי אז מצאת ראית שלא לבד שכונתי לדעתך הרחבה בתרגומי בשני המקומות שנראו לך ככתמים אלא שבמקום הראשון עוד העמקתי יותר בדברי המחבר וכללתי בדברי יחד שתי כונותיו (שאתה לא ראית מהנה רק אחת) ובמקום השני קלעתי אל השערה ולא חטאתי, אלא שאתה נשענת על כח זכרונך והעתקת דברי לעססינג בע"פ מבלי הבט בספר, חשבת וטעית. ואבאר דברי ולבך תשית לדעתי.

ראש דברך אמת וכן לא נכחד גם ממני, שנתן כמתלהחלה יורה חצי התולים לדיה באמרו:

Ei freilich, weise Daja, wär's für dich

Kein Wunder mehr; und deine Wunder nur

Bedürf… verdienen, will ich sagen, Glauben.

ואם היה המציל אחד מבני אדם אין עוד הדבר פלא בעיניך ( für dich ) וממילא מובן שאינו צריך לאמותנה, וְאַתְּ תחפצי שיהיה בהצלחת רעכא ענין שצריכים להאמין בו, לפי שהאמונה אזור חלצַיִך וכל בה חיי רוחֵךְ אמנם בהתוליו אלה כלל נתן עוד כונה אחרת עקריית וגדולה היא אליו והוא מה שבאר אח“כ באריכות יותר, בפנותו בדבריו אל רעכא לאמר: Auch so noch, Recha bleibt deine Rettung Ein wunder. והוא הולך ומבאר מה גדלו נפלאות השי”ת בדרך הטבע, ידע מראש שעתידה רעכא להיות בבית נתן בסכנה גדולה במאכלת אש, מה עשה הקב“ה? צר קלסתר פניו של פרש היכל בארצות המערב דומה לשל אחיו של סאלאדין בארץ הקדם והוליכו שמה על כנפי רוח סערה של מלחמת הצלביים לפול שדוד בידי סלדין, הממית בזעם אפו כל הבא בידו מאלה הפרשים שנואי נפשו ואותו החיה, כי הביט בפניו והכיר צורת אחיו וראה אותו וחי ועי”ז נצלה רעכא מיקוד איש. האין זה הנס הטבעי יותר פלא מכל הנפלאות. כן דבר נתן אל רעכא ולדיה אמר כמתלהלה ויהתל בה und nur deine Wunder וכ', וראה בספר אותיות מחכימות כי אותיות deine נפרדות להורות על הכונה. וכן תרגמתי וכללתי שתי הכונות יחד בקצור נמרץ ממש כאשר הם בארגינאל.

ובמה שנוגע לתרגומי בשיחת נתן עם הנזיר (מחזה ג') חנם תפשת עלי באמרך בזה“ל “הורדת המושג תבונה (בתרגומי בינה, אבל הכל אחד) ממעלתו הרמה ונתתו למושג קלוגהייט, וכן לא יעשה. ווייזע וקלוג המה כמעט שני מושגים הסותרים זה את זה וכו' דע ידידי שלא השפלתי בזה מושג הבינה או התבונה ולא גרעתי מכבודה דבר, כבודה במקומה מונח ואחת מהוראותיה היא קלוגהייט, כמו שתמצא מפורש בהקאנקרדאנץ, ועוד יותר במקומות הרבה מפוזרים ומפורדים בכל ספרי הקודש. ובאמת יש שני מיני קלוגהייט: האחת מתורגמת בלשון עברית עָרְמָה, והיא הנוטה יותר למושג ליסט בל”אש, אם לא ליסט גמורה היא (כי ערמה בל"ע היא לפעמים מורה על ליסט גמורה ולפעמים על קלוגהייט הנוטה לליסט) והשנית מתורגמת בינה והוא הנוטה יותר לפערנונפט, געזונדער מענשענפערשטאנד. ואין בה שום תוך ומרמה (ליסט) ולזאת השנית כיון העערוויש, באמרו אל נתן Erriet ich’s nicht, dass Ihr doch / So gut als klug, so klug als weise sind. חלילה לו להוציא דבה על אוהבו החכם, שהוא נוכל ערום כנחש (ארגליסטיג). ואין אף דבור אחד בדברי הדערוויש, שנראה ממנו שיצא לחרף את נתן ולתת את כבודו הגדול בעיניו לכלמה, אדרבא שבחו ותהלתו בפיו ומאד נשאו חן בעיניו דברי נתן האחרונים שדבר בחכמה ובבינה יתרה Hier giebt’s zu unterscheiden u.s.w ועל זה השיב לו: הן זאת ידעתי מקדם, כי כבינתך כן תמיד טוב הנֶךָ, ובינתך רחבה כחכמת לבֶךָ. פי‘: אם אמנם איש רב תבונות אתה להבין דבר מתוך דבר ולראות מראשית אחרית, כי בתתך יד לסלדין כל עשרך ילך תמס כקצף על פני המים ונבון כמוך תחבולות יקנה (משלי א' ה') להשמר מפח טמנו לו, בכל זאת לא תעשך בינתך זאת לאיש האוהב רק את נפשו ומעלים עין מעניין דורשי עזר, כי כבינתך כן תמיד טוב הנך ( so gut als klug ) והנה המושגים השוים (דיא פאראללעלן) כאן הם קלוג וגוט, בינה וטוב הלב ולא קלוג עם ווייזע בינה וחכמה, כאשר הטעך זכרונך והמושגים האלה מאירים ומתאימים זה את זה לומר שכשם שבינתך גדולה ויוגע אתה להזהר, כך גדול מאד טובך וחסדך למי שצריך להם. – ולמען הראות באספקלריא מאירה עוד יותר, כמה גדול טובו (הדומה לבינתו) יען שלא הספיק לו ערך הדמיון הזה, בהיות גם שני הנערכים יחד עוד בלתי נודעים כמה גדול ערכם, נהג מנהג חכמה להעריך שניהם בערך שלישי הנודע לכל, ועד ידי הדמיון הזה יוָדע ערך המושג הראשון (טוב הלב) שהוא כאן העיקר. והנה הכל יודעים את פרשת גדולת חכמתו של נתן, שכן נקרא בפי ההמון “נתן החכם” ( der Weise ) ועכשיו כשהוסיף לומר ובינתך רחבה כחכמת לבך (so klug als Weise ) הנה כבר יודע ערך בינתו ועל פיה גם ערך טובו על פי התמונה הראשונה מתמונות הקישי ההגיון: כל א’ ב‘, כל ב’ ג'; א”כ כל א' ג' ועם זה רמז לו ג“כ שנשאה חן בעיניו בינתו, שעמדה לו להשתמר מפח יוקשים כמדומה לי שע”י באורי זה יוסר כל ספק מלבך ותדע ברור, כי בנתי לרע המחבר ולכונתו העמוקה ולא הפכתי הכתם הטוב לכתמים שחורים. ואי“ה כשיגיעו אליך יתר העלים, אשר אשלחם בכל פעם שיגיעו לכבוד ידידי הדגול מרבבה הרה”ר היוג ני' והוא בטובו יראמו גם לכבודך אבקש ממך לעיין היטב בתרגומי ותשים גוף הספר האשכנזי לנוכח עינך ובין תבין את אשר לפניך, אז תשפוט משפט צדק ויעלו דברי על מזבח לבך הטהור לרצון. ואתה שלום וברכה ושנות חיים ושלום והשקט ומנוחה יוסיפו לך כתאות נפש אוהבך ומכבדך ומוקירך כערכך הרב

אברהם בער הכהן גאטטלטבער.

שמות המדברים 🔗

סלדין, מלך בירושלים, מחמדי.

סתא אחותו.

נתן, יהודי עשיר בירושלים.

רחל, נערה אשר לקח לו לבת.

דיה, אשה נוצריה בבית נתן להתרועע אל רחל.

פָּרָש-הֵיכָל ⁴איש צעיר לימים.

נָזִיר מחמדי⁵.

כהן הראש, לנוצרים בירושלים.

נער המקלט, נוצרי.

שר עם עבדים, סריסי סלדין.

מקום המעשה העיר בירושלים.

הַמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה 🔗

הַמַּחֲזֶה הָרִאשׁוֹן 🔗

(בחצר בית נתן)

נָתָן , בבואו מדרכו, והנה דַּיָּה לקראתו.

דיה

הַאַתָּה זֶה? נָתָן! - תּוֹדוֹת לֵאלֹהַּ,

כִּי אַחֲרֵי בֹשֶׁשְׁךָ הִנֵּה זֶה שַׁבְתָּ!

נתן

כֵּן, דַּיָּה, נוֹדֶה יָהּ! אַךְ מַה בּשַׁשְׁתִּי?

הֲשׁוֹב כְּבָר אֶל בֵּיתִי אָבֹה אָבִיתִי?

אוֹ הֲיָכֹלְתִּי אִם חָפָצְתִּי? הֵן אֶרֶץ

בָּבֶל, וּבְלֶכְתִּי כְּכָל צָרְכִּי לָלֶכֶת,

הֵמִין וְהַשְׂמִיל, רְחוֹקָה מִירוּשָׁלַיִם

מָאתַיִם פַּרְסָה; גַּם קַבֵּץ אֶת כֶּסֶף

נִשְׁיוֹ מֵאֵת כָּל אִישׁ נָקֵל אֵינֶנּוּ,

כַּקֹּנֶה כַּלֹּוֶה לֹא יִמְצְאוּ נַחַת

לְשַׁלֵּם אֶת נִשְׁיָמוֹ, כִּי אִם לָקַחַת.

דיה

מָה רָעָה רַבָּה לִקְרוֹתְךָ יָכֹלָה,

הָהּ, נָתָן! הֵן בֵּיתְךָ…

נתן

הָיָה לְמַאֲכֹלֶת

אֵשׁ, זֹאת כְּבָר שָׁמָעְתִּי, יוֹאֵל אֱלֹהַּ

וּכְבָר אֶת-כָּל-אֲשֶׁר קָרָה שָׁמָעְתִּי.

דיה

עוֹד מְעַט וְהָאֵשׁ עַד הַיְסוֹד בּוֹ אָכָלָה.

נתן

אָז, דַּיָּה, בַּיִת חָדָשׁ לִי בָנִיתִי,

וְגָדוֹל הָיָה כְבוֹדוֹ מִזֶּה הַבָּיִת!

דיה

כֵּן. אֲבָל עוֹד מְעַט וְגַם רָחֵל נִשְׂרָפָה.

נתן

נִשְׂרָפָה? מִי? רָחֵל? רָחֵל נִשְׂרָפָה?

נִשְׂרָפָה – עוֹד מְעַט? לֹא, כִּי כְּבָר נִשְׂרָפָה,

כֵּן, נִשְׂרָפָה, הַגִּידִי, אַל תְּכַחֵדִי!

הַגִּידִי! מוֹתְתִינִי וְאַל נָא תוֹסִיפִי

לְעַנּוֹתֵנִי – הָהּ, כֵּן הוּא!

דיה

הָיָה, הֶאָנֹכִי זֹאת הִשְׁמַעְתִּיךָ?

נתן

וְלָמָּה זֶה, אֲהָהּ דַּיָּה, הֶחֱרַדְתִּינִי?

אֲהָהּ, רָחֵל בִּתִּי!

דיה

רָחֵל בִּתֶּךָ?

נתן

אוֹי לִי אִם יָבֹא יוֹם וְלִקְרוֹא חָדַלְתִּי

**לַיַּלְדָּה הַזֹּאת בִּתִּי!

דיה

מַר חֶבְלֶךָ,

נָתָן, אִם כֹּל יֶשׁ לָךְ כֹּה תֹאמַר בְּצֶדֶק כִּי לְךָ הוּא.

נתן

אֵין דָּבָר יוֹתֵר אֶצְדָּקָה

בְּאָמְרִי כִּי לִי הוּא! כָּל יֶשׁ לִי בַּבַּיִת

בַּעֲבוֹדָתִי קָנִיתִי, וּמְחִיר צֶדֶק

עָשִׂיתִי הִיא לִי נִתָּנָה.

דיה

רִבִּיתָ,

נָתָן, קַחַת מִמֶּנִּי מְחִיר טוּבֶךָ,

אִם עֲשׂוֹת טוֹב וְקַלַּע לְמַטָּרָתֶךָ

טוֹב יִקָּרֵא.

נתן

מַטָּרָתִי תֹאמֵרִי?

וּמַה הִיא?

דיה

תֻּמַּת לִבִּי …

נתן

אַךְ שְׁמָעִינִי,

דַּיָּה, בְּטֶרֶם כֹּל אֲסַפֵּר לָךְ …

דיה

ישֶׁר

נַפְשִׁי אֹמְרָה אָנִי.

נתן

אֲשֶׁר קָנִיתִי

לְמַעֲנֵךְ בְּבָבֶל, אֶדֶר יָקָר לְתִפְאֶרֶת.

יָקָר וּמְאֹד נַעֲלֶה מֵאֵין כָּמוֹהוּ.

לְרָחֵל לֹא הֵבֵאתִי יָקָר מִמֶּנּוּ.

דיה

וּבְכָל זֹאת אֹמְרָה: מַה-זֶּה יוֹעִילֵנִי,

אִם יִשְׁרַת לִבִּי הַשְׁקֵט לֹא תִתְּנֵנִי.

נתן

וְהָאֶצְעָדָה וְצָמִיד וָחֳלִי וָכֶתֶם

וְנִזְמֵי הַזָּהָב, אֵיךְ יִיטְבוּ בְעֵינַיִךְ

לִרְאוֹת אֹבֶה.

דיה

הֵן זֶה מֵאָז דַּרְכֶּךָ,

רַק נָתֹן תִּתֵּנָה בִּשְׁתֵּי יָדֶיךָ.

נתן

קְחִי נָא בְּכָל לֵב כַּאֲשֶׁר אֶתֵּן, וְהַחֲרִישִׁי!

דיה

וְהַחֲרִישִׁי! – מִי יָפוּן כִּי בְּכָל דְּרָכֶיךָ,

נָתָן, צַדִּיק תָּמִים וְיָשָׁר הִנֶּךָ,

וּבְכָל זֹאת….

נתן

וּבְכָל זֹאת אַךְ יְהוּדִי אָנִי, –

זֹאת הַגֵּד חָפַצְתְּ?

דיה

אֶת הַגֵּד חָפַצְתִּי

הֵן יָדַעְתָּ.

נתן

לְזֹאת הַחֲרִישִׁי!

דיה

אַחֲרִישָׁה.

אַךְ אִם חָטָאתִי וּמָעַלְתִּי מַעַל

בַּיְיָ, אֲשֶׁר לֹא יֹאבֶה סָלֹחַ,

לְבַדְּךָ תִשָּׂא!

נתן

כֵּן הוּא, לְבַדִּי אֶשָּׂאָה!

אַךְ אַיֵּה אֵיפֹה הִיא? דַּיָּה, הַגִּידִי!

אִם רִמִּיתִינִי! – הֲיָדְעָה יָדוֹעַ

כִּי כְּבָר בָּאתִי?

דיה

הִנֵּה זֹאת אֶשְׁאָלְךָ!

עוֹד כָּל עוֹרְקֶיהָ מִפַּחַד יֶחֱרָדוּ;

כִּי הָגוּת לִבָּהּ אֵימִים, אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת

יֶהְגֶּה אֶל כָּל אֲשֶׁר הֹגֶה הִנֵּהוּ,

בְּעוֹד הִיא יְשֵׁנָה רוּחָהּ עֵרָה, וְהֵקִיצָה

וְיָשְׁנָה רוּחָהּ, לַבְּהֵמָה נִמְשְׁלָה רֶגַע

וְלַמַּלְאָךְ מִשְׁנֵהוּ.

נתן

יַלְדָּה קְשַׁת רוּחַ!

מָה אֱנוֹשׁ! מַה חַיָּיו!

דיה

הַיּוֹם בַּבֹּקֶר

שָׁכְבָה כַמֵּתָה, עֵינֶיהָ נִסְגָּרוּ,

פִּתְאֹם קָמָה וַתִּקְרָא:“שִׁמְעִי! שְׁמָעִי”!

"הֵן גְּמַלֵּי אָבִי בָּאִים! הַטִּי אֹזֶן!

הִנֵּה זֶה גַּם קוֹלֹו יִשָּׁמַע בְּנַחַת!"

וּבְדַבְּרָהּ וְעֵינָהּ נִסְגְּרָה עוֹד הַפַּעַם;

וְרֹאשָׁהּ, אֲשֶׁר זְרוֹעָהּ לֹא עוֹד סְמָכַתְהוּ,

נָפַל עַל הַמִּטָּה. – חַשְׁתִּי הַשָּׁעְרָה!

וְהִנֵּה הִנְּךָ בָא! בָּא כַּאֲשֶׁר הִגִּידָה! –

מָה אֵיפוֹא אֶתְמַהּ! הֵן מֵאָז חָלָתָה

נַפְשָׁהּ וְרוּחָהּ אֶצְלְךָ – וְאֶצְלוֹ. –

נתן

אֶצְלֵהוּ?

אֵצֶל מִי?

דיה

אֵצֶל מְפַלְּטָהּ מִשַּׁלְהֶבֶת.

נתן

מִי הוּא זֶה? מִי? חִישׁ הַגִּידִי, וְאַיֵּהוּ?

דיה

פָּרַשׁ הַהֵיכָל, אִישׁ צָעִיר הִנֵּהוּ,

הוּבָא זֶה יָמִים מְעַט הֵנָּה בַּשֶּׁבִי,

וְסָלָדִין בְּחַסְדּוֹ קָרָא לוֹ דְּרוֹר.

נתן

פֶּלֶא!

לְפָרַשׁ-הֵיכָל נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל הָיָתַה,

מִיַּד סָלָדִין, וְנִפְלָאוֹת כָּאִלֶּה

נַעֲשׂוּ לְפַלְּטָהּ? אֵלִי!

דיה

מִבַּלְעָדֵיהוּ,

אִישׁ הִשְׁלִיךְ הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת מִנֶּגֶד,

מֵאֶרֶץ הַחַיִּים הִיא כְּבָר נִגְזָרָה.

נתן

וְאַיֵּה הָאִישׁ, דַּיָּה, אִישׁ יְקַר הָרוּחַ? –

אַיֵּהוּ? בֹּאִי, וּלְרַגְלָיו אֶפֹּלָה.

הֵן נְתַתֶּן לוֹ אֶת כָּל אוֹצְרוֹתַי אֵלֶּה

הֶהָיוּ אִתְּכֶן? כָּל אֲשֶׁר בַּבָּית?

וַתִּשָּׁבְעוּ לָתֵת עוֹד?

דיה

אֵיךְ יָכֹלְנוּ?

נתן

לֹא? לֹא?

דיה

בָּא, וְאֵי-מִזֶּה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.

וַיֵּלֶךְ, וְאֵין בָּנוּ יוֹדֵעַ אָנָה.

אַף מוֹצָאֵי וּמוֹבָאֵי הַבַּיִת

לֹא יָדַע, וּלְקוֹל הַקֹּרֵא: הוֹשִׁיעוּ!

חָשׁ, עָף, וּבִגְדּוֹ עָשָׂה לוֹ כְנָפַיִם,

בָּאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן, וּכְבָר אָמַרְנוּ

אָבַד וְאֵינֶנּוּ, וּפִתְאֹם לְנֶגְדֵּנוּ:

הוּא יֹצֵא מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וּבִזְרוֹעַ

נְטוּיָה נֹשֵׂא אוֹתָהּ. מִבְּלִי שָׁמֹעַ

אֶל קוֹל תְּרוּעַת תּוֹדָתֵנוּ, הִנִּיחַ

לָאָרֶץ שְׁלָלוֹ, וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ –

וְאֵינֶנּוּ!

נתן

אֲקַוֶּה כִּי לֹא לָנֶצַח.

דיה

הֵן גַּם אַחֲרֵי כֵן יָמִים מְעַט, רְאִינוּהוּ

מִתְהַלֵּךְ בֵּין הַתְּמָרִים, הֵנָּה וְהֵנָּה,

תַּחַת צִלָּם קֶבֶר הַקָּם מִשַּׁחַת,

וּבְגִילָה אֵלָיו קָרַבְתִּי, הוֹדֵיתִי

לוֹ חַסְדּוֹ, הִתְחַנַּנְתִּי, הִשְׁבַּעְתִּיהוּ,

לִרְאוֹת הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה אַךְ פַּעַם

אַחַת, אֲשֶׁר לֹא תֵדַע לָהּ מַרְגּוֹעַ

עַד בְּדִמְעוֹת תּוֹדָה לְפָנָיו תִּכְרַע בֶּרֶךְ.

נתן

וְהוּא?

דיה לַשָּׁוְא! לֹא הִטָּה אֹזֶן קַשָּׁבֶת

לְקוֹלֵנוּ; וְלִי גַּם לַעֲגוֹ הָיָה לְחֶבֶל…

נתן

וְאַתְּ חָרַדְתְּ כַּצּפּוֹר…

דיה

אַף לֹא חָרַדְתִּי!

וּבְכָל יוֹם לְחֶרְפָּה אֶת נַפְשִׁי נָתַתִּי

מַה לֹּא נָשָׂאתִי וּמַה לֹּא סָבַלְתִּי,

וְעוֹד נְשׂוֹא חָפַצְתִּי! – אֲבָל לֹא יָשׂוּחַ

עוֹד זֶה כַּמָּה בֵּין הַתְּמָרִים יָסֹכּוּ

עַל קֶבֶר מְשִׁיחֵנוּ הַקָּם מִשַּׁחַת;

וּמְקוֹמוֹ הֵן עַתָּה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, –

הֵן תִּתְמַהּ? תִּשְׁתָּאֶה?

נתן

הִנֵּה לָדַעַת,

מִקְרֶה כָזֶה אֲשֶׁר יִפְעַל, אֶחְשֹׁבָה,

בְּרוּחַ כַּאֲשֶׁר לְרָחֵל כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ

הֱיוֹת בְּעֵינֵי הָאִישׁ, לִבָּהּ יְאַלְּצֶהָ

הוֹקִירוֹ מִכֹּל; נֶהְדָּפָה מִמֶּנּוּ

וְאַחֲרָיו מְשׁוּכָה! הֵן כַּבִּיר יִלָּחֵמוּ

עַל זֹאת הַלֵּב (וְהָרֹאשׁ⁶), אִם קְשִׁי-הָרוּחַ

יִגְבַּר, אִם שִׂנְאַת כָּל הָאָדָם יָחַד.

וּפַעַם גַּם שְׁנֵי אֵלֶּה לֹא יִגְבָּרוּ,

וּבְרִיבָם הֵן אָז הַדִּמְיוֹן יִתְעָרֶב,

הֲפַכְפַּךְ דַּרְכּוֹ וּמְאֹד זָר מַעֲשֵׂהוּ,

לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה הַלֵּב לָרֹאשׁ יְצַו פַּעַם,

פַּעַם הֱיוֹת רֹאשׁ לַלֵּב יִתֵּן אֹמֶר,

וּמָה רָעָה זֹאת הַתְּמוּרָה! יָדַעְתִּי

אֶת רָחֵל, זֶה מְנָת חֶבְלָהּ, צָרַר רוּחַ

עִוְעִים אוֹתָהּ בִּכְנָפָיו, וַיַּתְעֶהָ,

לַחֲזוֹת תַּהְפֻּכוֹת אֵלֶּה.

דיה

בְּטַהֲרַת נֶפֶשׁ

וְרוּחַ חֵן.

נתן

בְּכָל זֹאת תַּהְפֻּכוֹת וָהֶבֶל.

דיה

אֶחָד רַעֲיוֹנָהּ- אוּלַי רַעֲיוֹן רוּחַ –

הַיָּקָר לָהּ מְאֹד, כִּי מְפַלְּטָהּ מִמָּוֶת

לֹא בְעָפָר יְסוֹדוֹ, בֶּן-אָדָם אֵינֶנּוּ,

אַחַד מַלְאֲכֵי יָהּ, בָּם נַפְשָׁהּ חָסָיָה

מִיַּלְדּוּתָהּ, הִנֵּה מֵעַרְפְּלֵי טֹהַר,

הָחְתָּל בָּם גַּם בָּאֵשׁ בְּרַחֲפוֹ סְבִיבֶיהָ,

בִּדְמוּת פָּרַשׁ הַהֵיכָל יָצָא פֶתַע. –

אֲבָל לָמָּה זֶה תִּשְׂחַק! – מִי יוֹדֵעַ? –

וְאִם אַתָּה תִּשְׂחַק, לָהּ לִשְׁגּוֹת הַנִּיחָה

בַּאֲשֶׁר יִשְׁגּוּ בְנֵי הָאָדָם כֻּלָּמוֹ,

כַּיְּהוּדִי כַּנּוֹצְרִי כַּעֲרָבִי סֶלָה.

הַשִּׁגָּיוֹן הַזֶּה נָעִים הִנֵּהוּ.

נתן

נָעִים גַּם לִי! – לְכִי, דַּיָּה יְקָרָה, לֵכִי;

רְאִי הֲשָׁלוֹם לָהּ; אִם דַּבְּרָהּ אוּכָלָה. –

אַחַר אֲבַקֵּשׁ לָהּ מַלְאָכָהּ הַפֶּרֶא,

גֹּאֲלָהּ הַשּׁוֹבֵב, וְאִם תֵּבֵל אַרְצֵנוּ

הִתְהַלֵּךְ בָּהּ עוֹד בְּעֵינָיו חֵן מָצָאָה;

עוֹד טוֹב לְפָנָיו לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת בִּפְרוֹעַ

מוּסָר, אֶמְצָאֵהוּ, לִבִּי בָטוּחַ,

אֲבִיאֵהוּ.

דיה

לֹא נָקֵל לַעֲשׂוֹת.

נתן

תַּחַת

שִגָּיוֹן נָעִים, דְּבַר אֱמֶת מִמֶּנּוּ

נָעִים עוֹד יוֹתֵר, לָהּ אָבִיא; הַאֲמִינִי

לִי, דַּיָּה, כִּי בֶן הָאָדָם לְמִינֵהוּ,

וְאָדָם מִמַּלְאָךְ לוֹ יָקָר הִנֵּהוּ; – –

וְעָלַי, עָלַי, אָז דַּיָּה, לֹא תִרְגָּזִי,

לִרְאוֹת הַשּׁוֹגָה בְּמַלְאָכִים נִרְפָּאָה?

דיה

עַד מְאֹד טוֹב אַתָּה, וּמְאֹד רַע הִנֶּךָ!

אֵלְכָה! – אוּלָם שְׁמַע! רְאֵה! בָּאָה, הִנֶּהָ.

המחזה השני 🔗

רָחֵל והקודמים.

רחל

הַאַתָּה זֶה, אָבִי! אַתָּה כְּתֻמֶּךָ?

אוֹ רַק קוֹלְךָ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ.

אַיֶּךָּ? וּמַה הֶהָרִים הָאֵלֶּה

מַה הַמִּדְבָּר, הַנְּהָרוֹת, נַחֲלֵי מַיִם,

מַפְרִידִים בֵּינֵינוּ? רַק קִיר הַחֶדֶר

בֵּינְךָ וּבֵינָהּ, וְאֶת רָחֵל בִּתֶּךָ

חַבֵּק לֹא חָשְׁתָּ? – הָהּ, רָחֵל קְשַׁת רוּחַ!

הַשְּׂרוּפָה בָּאֵשׁ! הַשְּׂרוּפָה כְּמוֹ רָגַע!

כִּמְעַט קָט! אַל אָבִי יִפּוֹל לִבֶּךָ

הָהּ! הִשָּׂרֵף! מַה-נּוֹרָא זֶה הַמָּוֶת!

נתן

הָהּ בִּתִּי, בִּתִּי!

רחל

הֵן אָבִי עָבַרְתָּ

אָרְחוֹת יַמִּים, יַרְדֵּן וּפְרָת וְחִדֶּקֶל

וְכַמָּה עוֹד מִי יוֹדֵעַ? מֶה חָרַדְתִּי

חָרֹד עָלֶיךָ טֶרֶם בָּאֵשׁ בָּאתִי!

כִּי מֵאָז פָּנִים אֶל פָּנִים רָאִיתִי

לַבַּת אֵשׁ אֹכֵלָה, לָמוּת בַּמַּיִם

אֶחְשְׁבָה הִתְעַנֵּג וָרֹךְ לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ.

אוּלָם, אַתָּה אָבִי, הוֹדוֹת לֵאלֹהַּ,

לֹא טֻבַּעְתָּ, וַאֲנִי הֵן לֹא נִשְׂרָפְתִּי.

מַה-נָּגִיל, מַה-נָּשִׂישׂ וְנוֹדֶה יָהּ עָתָּה!

נוֹדֶה יָהּ, הַנֹּתֵן בַּיָּם לְךָ דֶּרֶךְ,

אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ,

וּבְסֵתֶר פָּנִים נְשָׂאֲךָ עַל כַּפַּיִם,

וּנְהָרוֹת אֵיתָן, הֶאָח, לֹא שְׁטָפוּךָ!

הֵן גַּם לְמַלְאָכִי קָרָא יָהּ, וַיֵּדֶא

חִישׁ קַל, בִּכְנָפָיו הַלְּבָנוֹת כַּשֶּׁלֶג

נְשָׂאַנִי, נְטָלַנִי, מִתּוֹךְ הַלַּהַב,

וְעֵינַי רוֹאוֹת.

נתן (בפ"ע)

לִבְנַת כְּנָפָיו יָדַעְתִּי!

מְעִיל פָּרַשׁ-הֵיכָל הוּא, מַדּוֹ בַּד קֹדֶשׁ,

כֹּה יִלְבְּשׁוּ הַנְּזִירִים.

רחל

רָאֹה רָאִיתִי

בְּנָשְׂאוֹ אוֹתִי, בְּצֵל כְּנָפָיו הִסְתִּירַנִי,

פָּנִים אֶל פָּנִים אֱלֹהִים רָאִיתִי,

לְפַלְּטֵנִי יָרַד מַלְאָךְ מִשָּׁמַיִם,

וּמַלְאָכִי הוּא.

נתן

לְרָחֵל רְאוֹת פָּנֵיהוּ

יָאֲתָה; אַף לֹא יוֹתֵר יִרְאוּ עֵינֶיהָ

בּוֹ מֵאֲשֶׁר עֵינָיו בָּהּ.

רחל (בשחוק נעים)

אָבִי! אֶת אשֶׁר

מִי תְּשַׁבֵּחַ? אשֶׁר מַלְאַךְ בִּתֶּךָ,

אוֹ אָשְׁרֶךָ?

נתן

אָמְנָם אִם גַּם אִישׁ כְּיֶתֶר

הָאָדָם מַצִּילֵךְ מִמָּוֶת יֶהִי,

הִנֵּה בְצֶדֶק מַלְאָכֵךְ לוֹ תִקְרָאִי,

כִּי לְהַצִּילֵךְ מֵאלֹהִים הוּא שָׁלוּחַ.

רחל

לֹא מַלְאָךְ כָּזֶה; כִּי אִם מִשָּׁמַיִם

יָרַד וְאָתָה מֵרִבְבוֹת שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ!

הֲלֹא לִמַּדְתַּנִי אָבִי, וַתֹּאמֶר:

יֵשׁ אֱלֹהִים יֹרְדִים מִמָּרוֹם אָרְצָה,

וּלְאֹהֲבָיו יְיָ יַפְלִיא מַעֲשֵׂהוּ;

וַאֲנִי אֲהַבְתִּיהוּ.

נתן

עַל כֵּן בְּעֵינֵיהוּ

יָקַרְתְּ, וְלָךְ וּלְיִשְׁרֵי לֵב כָּמוֹךְ יַעַשׂ

נִפְלְאוֹתָיו, וּכְבָר זֶה מִקָּדְמֵי אֶרֶץ

הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

רחל

זֹאת נָעִים לִי לִשְׁמוֹעַ

נתן

וּמָה? אִם פָּרָשׁ זֶה קָרוּץ מִחֹמֶר

הָיָה בַצָּרָה לָךְ גֹּאֵל מוֹשִׁיעַ,

הֲבַעֲבוּר זֶה, רָחֵל, יִקְטַן הַפֶּלֶא?

הֵן זֶה הוּא פֶּלֶא הַפְּלָאִים כֻּלָּמוֹ,

כִּי יִהְיוּ נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת אֵין חֵקֶר

מַעֲשֵׂה יוֹם יוֹם לָנוּ לְבִלְתִּי תָמֹהַּ

הֲמִבַּלְעֲדֵי נִפְלָאוֹת אֱמֶת אֵלֶּה

יִפָּלֵא בְּעֵינֵי אִישׁ מַשְׂכִּיל יוֹדֵעַ

דָּבָר אֲשֶׁר עָלָיו יְלָדִים יִתְמָהוּ

דיה

לָמָּה, נָתָן, תָּרֹץ מֹחַ גֻּלְגֹּלֶת

רָחֵל, זֶה כְּבָר עָבַר גְּבוּלוֹ לָלֶכֶת

מְאֹד הִרְחִיק, בְּנִבְכֵי תְהוֹם חִקְרֵי לִבֶּךָ,

וּכְשֵׂבֶר נֵבֶל לִרְסִיסִים תַּכֵּהוּ?

נתן

חִדְלִי מֶנִּי! הַלְבִתִּי אֵין דֵּי פֶלֶא

כִּי הוֹשִׁיעָה לָהּ יְמִין אִישׁ עֹשֶׂה חַיִל,

מֻצָּל וְנוֹשַׁע גַּם הוּא בִּגְבוּרַת יֶשַׁע

יְמֵין עֶלְיוֹן עֹשֶׂה נִפְלָאוֹת לְבַדֵּהוּ!

כִּי מִי רָאָה וּמִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה

כִּי יִקְרָא סָלָדִין לִשְׁבוּיֵי חֶרֶב

דְּרוֹר וּלְפָרַשׁ הֵיכָל אָסִיר פְּקַח-קוֹחַ?

וּמִי הַפָּרָשׁ בִּקֵּשׁ מִיָּדֵהוּ

נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וּבְיָדוֹ כֹּפֶר נֶפֶשׁ

אָיִן, בִּלְתִּי הַחֲגוֹרָה עַל מָתְנַיִם

נֹשֵׂאת חַרְבּוֹ, וְאוּלַי גַּם כְּלִי נִשְׁקֵהוּ?

רחל

הִנֵּה זֶה הָאוֹת, אָבִי, כִּי צָדַקְתִּי,

עַל כֵּן פָּרַשׁ הֵיכָל זֶה לְמַרְאֵה עַיִן

אָדָם הָיָה – כִּי מִי לִירוּשָׁלַיִם

אָסִיר כָּמוֹהוּ בָא אִם לֹא לַמָּוֶת?

וְאַיֵּה הַפָּרָשׁ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם

חָפְשִׁי מִתְהַלֵּךְ? וְאֵיכָכָה כָּמוֹהוּ

יָבֹא פִתְאֹם בַּלַּיְלָה וִימַלְּטֵנִי?

נתן

מֶה עָצְמוּ, רָחֵל, אוֹתוֹתַיִךְ, אֶפֶס

דַּבְּרִי נָא אַתְּ, דַּיָּה, עַתָּה דַּבֵּרִי,

הֲלֹא אַתְּ לִי הִגַּדְתְּ, כִּי אָסִיר הֵנָּה

נִשְׁלָח. רַב מִזֶּה, לֹא אָפוּן, תֵּדָעִי.

דיה

כֵּן אֹמְרִים אָמֹר; אָכֵן עוֹד יֹאמֵרוּ,

כִּי נָטָה סָלָדִין עָלֵיהוּ חָסֶד,

יַעַן כִּי פָרָשׁ זֶה תֹּאַר פָּנֵיהוּ

פְּנֵי אַחַד אֶחָיו אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

וְהִנֵּה זֶה כְּבָר עֶשְׂרִים שָׁנָה עָבָרוּ

מֵאָז אָחִיו זֶה –וּשְׁמוֹ לֹא יָדַעְתִּי –

מֵת בַּקְּרָב – לֹא אֵדַע אֵיפֹה – וְאֵינֶנּוּ.

שְׁמוּעָה כָזֹאת אֵין אֵמֻן בָּהּ,אֶחְשָׁבָה,

מֵהֶבֶל הִיא יַחַד, אַךְ דְּבַר שְׂפָתָיִם

נתן

אֵין אֵמֻן בָּהּ? מַדּוּעַ? אוּלַי לְמַעַן

הַאֲמֵן דְּבָרִים עוֹד יוֹתֵר לֹא נֶאֱמָנוּ?

זֶה הָאִישׁ סָלָדִין מֵאָז יְדַעְנוּהוּ,

אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו מְאֹד אֹהֵב הִנֵּהוּ,

הֲלֹא יוּכַל הֱיוֹת כִּי בִנְעוּרֵיהוּ

אָח אֶחָד אָהַב יוֹתֵר מִכֻּלָּמוֹ?

וּפְנֵי אִישׁ כִּי יִדְמוּ לִפְנֵי רֵעֵהוּ

הֲלֹא גַם נַחְנוּ בְעֵינֵינוּ רָאִינוּ?

וְאַהֲבָה חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבֵּנוּ

הֲיִמָּחֶה זִכְרָהּ וְתֹאבֵד לָנֶצַח?

וַאֲשֶׁר לָקַח לֵב בַּיָּמִים עָבָרוּ

הֲלֹא יוֹסִיף גַּם עַתָּה תֵּת כֹּחֵנוּ?

מָה אֵיפוֹא הַדָּבָר אֵמֻן בּוֹ אָיִן?

הֵן אָמְנָם יָדַעְתִּי, דַּיָּה מַשְׂכֶּלֶת,

לֹא תִהְיֶה עוֹד כָּזֹאת פֶּלֶא בְעֵינַיִךְ;

וְאַתְּ הֵן רַק פְּלָאַיִךְ כִּי יֵאָמֵנוּ

תַּחְפֹּצִי.

דיה

הֵן תִּלְעַג לִי, נָתָן.

נתן

יַעַן

כִּי לִי תִלְעָגִי. – הֵן אָמְנָם עוֹד כָּכָה,

רָחֵל, תְּשׁוּעָתֵךְ זֹאת הַפְלֵא וָפֶלֶא,

פֶּלֶא רַק הוּא לְבַדּוֹ יוּכַל עֲשׂהוּ,

אֲשֶׁר כִּשְׂחוֹק בְּיָדָיו לֵב מֶלֶךְ, יַעַשׂ

חֶפְצוֹ בוֹ וְלַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַטֶּנּוּ. –

רחל

הָהּ, אָבִי! אָבִי! סְלַח נָא אִם שָׁגִיתִי!

יָדַעְתָּ לֹא בִזְדוֹן לֵב אֶשְׁגֶּה סֶלָה.

נתן

כֵּן, גַּם הִנֵּה תֶּאֱהָבִי מוּסָר קַחַת.

לָכֵן הַאֲזִינִי וְנִפְלָאוֹת תָּבִינִי!

הֵן אִם כֹּה וְאִם כֹּה רָקוּעַ הַמֶּצַח.

אִם יָשָׁר הָאַף אוֹ כָּפוּף הִנֵּהוּ

אִם עַל מִלֵּאתָם גַּבּוֹת הָעֵינַיִם

כֹּה אוֹ כֹה אָרְחוֹת דַּרְכָּם יִלָּפֵתוּ,

קַו, תָּו, עַל פְּנֵי אִישׁ בָּא מִמְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ,

וְאַתְּ נִצֶּלֶת מֵאֵשׁ בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם!

הוֹי, תֹּאֲבֵי נִפְלָאוֹת! הַאֵין דֵּי פֶלֶא?

מַה-לָּכֶם אֵיפוֹא עוֹד מַלְאָךְ הַטְרִיחַ?

דיה

אַךְ מַה לָּנוּ, נָתָן, יַשְׁחִית יָרֵעַ –

שָׂאֵנִי נָא וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם –

מַה יַּשְׁחִית אִם הַאֲמֵן יִתְאַו לִבֵּנוּ,

כִּי לֹא בֶן אָדָם רַק מַלְאָךְ גֹּאֲלֵנוּ?

הֲלֹא בְזֹאת אָמְנָם נָבוֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ

וּמְאֹד נִקְרְבָה אֶל רֹאשׁ מְסִבּוֹת כֻּלָּנָה

עֹשֶׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.

נתן

גְּאוֹן לֵב סֶלָה!

חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה, סִיר נָפוּחַ,

יִתְאַוֶּה כִּי יֻקַּח בְּמֶלְקָחֵי כֶסֶף

מֵעַל הָאֵשׁ, לְבַעֲבוּר יַחְשֹׁב בְּלִבֵּהוּ

כִּי כֶסֶף גַּם הוּא, גְּאוֹן לֵב הוּא וָהֶבֶל!

וּמַה יַּשְׁחִית, תִּשְׁאֲלִי? וּמַה יָּרֵעַ?

וּמַה יּוֹעִיל? אוּכַל שְׁאָלֵךְ גַּם אָנִי –

כִּי אֲשֶׁר “קְרֹב אֶל רֹאשׁ מְסִבּוֹת” תַּחְפֹּצִי.

אַךְ הֶבֶל הוּא וֵאלֹהִים אַתְּ מְחָרֶפֶת. –

אֲבָל גַּם יַשְׁחִית גַּם יָרֵעַ סֶלָה.

הַאֲזֵנָּה עָדַי, רָחֵל וְדַיָּה שְׁמַעְנָה!

אִם אֵל אִם אִישׁ מוֹשִׁיעֵךְ רָחֵל יֶהִי,

הִנֵּה שְׁנֵיכֶן יַחַד הֲלֹא תַחְפֹּצְנָה,

וְאַף כִּי רָחֵל אַתְּ, לִגְמוֹל לוֹ כְּמַעֲשֵׂהוּ?

הֲלֹא תְכַל נַפְשְׁכֶן הָשֵׁב לוֹ גְּמוּלֵהוּ?

וְהִנֵּה לְמַלְאַךְ אֵל מָה הַגְּמוּל תָּשֵׁבְנָה?

מַה מִּיֶּדְכֶן יִקַּח? מַה לּוֹ תִּתֵּנָה?

תַּרְבֵּינָה לוֹ תְפִלָּה, שִׂיחַ תִּשְׁפֹּכְנָה,

וּבְיוֹם קָרְאֲכֶן אֶת נַפְשְׁכֶן תְּעַנֶּינָה,

תִּפְרֹשְׂנָה כַּפַּיִם, תִּכְרַעְנָה בֶּרֶךְ,

גַּם אוּלַי תִּפְרֹסְנָה לָרָעֵב לָחֶם –

אֶפֶס דָּבָר לֹא עֲשִׂיתֶן בְּכָל אֵלֶּה

לַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֶתְכֶן מִמָּוֶת.

כִּי בִתְפִלַּתְכֶן אַךְ לִבְּכֶן שָׂמֵחַ,

וּלְבֶן אָדָם כְּמוֹכֶן טוּבְכֶן יַגִּיעַ.

מִצּוֹמְכֶן לֹא יִשְׂבַּע, לֹא יֶאֱסֹף עֹשֶׁר

כִּי תְפַזֵּרְנָה, וּכְבוֹדוֹ בִּשְׁמֵי מַעַל

לֹא יִגְדַּל בְּרִנַּתְכֶן, כִּי בוֹ תִבְטַחְנָה

לֹא תִרֶב גְּבוּרָתוֹ. – אַךְ אִישׁ לוּ יֶהִי!

דיה

אָמְנָם כֵּן הוּא, עֲשׂוֹת דָּבָר לְמַעֲנֵהוּ

לוּ בֶן אָדָם הָיָה, יוֹתֵר יָכֹלְנוּ,

וַיְיָ עֵדֵנוּ מַה מְּאֹד חָפָצְנוּ!

אָכֵן הוּא מְאוּם לֹא בִקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ,

לֹא חָפֵץ גַּם אָז כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁנוּהוּ;

וּבְפָעֳלוֹ מָצָא דֵּי עֹנֶג וָנַחַת,

כַּאֲשֶׁר לְבַד מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים יִמְצָאוּ.

רחל

גַּם נֶעְלַם וַיִּסָּתֵר מֵעֵינֵינוּ –

נתן

נֶעְלַם? – וּבַמָּה אֵיפוֹא נֶעְלַם? – יַעַן

תַּחַת הַתְּמָרִים לֹא יֵצֵא לָשׂוּחַ?-

לֹא כֵן? – אוֹ הֲשַׂמְתֶּן לִבְּכֶן לְבַקְּשֵׁהוּ

עוֹד גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר?

דיה

זֹאת לֹא עָשִׂינוּ.

נתן

לֹא? דַיָּה, לֹא? – רְאִי אֵיפוֹא מַה יָּרֵעַ

וּמַה יַּשְׁחִית הַאֲמֵן בַּשָׁוְא וְהֶבֶל! –

וְאִם הַמַּלְאָךְ הַזֶּה חוֹלֶה הִנֵּהוּ? –

רחל

חוֹלֶה!

דיה

חוֹלֶה? אָנָּא אֵל נָא רְפָאֵהוּ!

רחל

תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי! – יָדֵך נָא שִׂימִי

דַּיָּה עַל מִצְחִי, בָּעַר לִפְנֵי רֶגַע

כָּאֵשׁ, עַתָּה קַר הִנֵּהוּ כַּשָּׁלֶג.

נתן

מֵאֶרֶץ מֶרְחָק הוּא, תְּכוּנַת אַרְצֵנוּ

זָרָה לוֹ לֹא יוּכַל שְׂאֵתָהּ, גַּם נַעַר

עוֹדֶנּוּ, לֹא הִסְכִּין עוֹד לַעֲבוֹד בְּפָרֶךְ,

לָלֶכֶת בַּגּוֹלָה מִדְּחִי אֶל דֶּחִי,

רָעָב, מַחְסוֹר, וְכָל יַד עָמָל תְּבוֹאֶנּוּ

דִּכְּאוּ לְעָפָר נַפְשׁוֹ

רחל

וְחוֹלֶה הִנֵּהוּ!

דיה

אַךְ יָרֵא נָתָן פֶּן כָּזֹאת תִּקְרֵהוּ.

נתן

וְהִנֵּה עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, בָּדָד, בְּלִי רֵעַ,

רָחוֹק מִישׁוּעָה דִּבְרֵי שַׁאֲגָתֵהוּ,

יֵאָנֵק, יֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנָיִם.

רחל

הָהּ אָבִי!

נתן

אֵין מִי יַהֲפֹךְ מִשְׁכָּבֵהוּ,

אֵין יוֹעֵץ, אֵין מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשֵׁהוּ,

וּבַאֲשֶׁר שָׁכַב הוּא טֶרֶף לַמָּוֶת!

רחל

אַיֵּה? אֵיפֹה?

נתן

הָאִישׁ אֲשֶׁר מִנֶּגֶד

הִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ לְמַלֵּט מִמָּוֶת נֶפֶשׁ

לֹא יָדַע, לֹא רָאָה –רַב לוֹ כִּי נֶפֶשׁ

אָדָם הִיא…

דיה

חוּסָה נָּא, נָתָן, עָלֶיהָ!

נתן

אֶת אֲשֶׁר הִצִּיל לֹא חָפֵץ לָדַעַת,

לִרְאוֹת, לְבִלְתִּי בְתוֹדָה תְקַדֵּם פָּנֵיהוּ.

דיה

הָהּ נָתָן, חֲמוֹל עַל נַפְשָׁהּ!

נתן

פָּנֶיהָ

רְאוֹת לֹא אָבָה, עַד אִם יִקֶר מִקְרֵהוּ

הַצִּילָהּ שֵׁנִית – יַעַן רַב לוֹ נֶפֶשׁ

אָדָם הִיא…

דיה

חֲדַל, חֲדַל נָא, הַבִּיטָה!

נתן

זֶה הָאִישׁ בְּמוֹתוֹ מֵשִׁיב נַפְשׁוֹ אָיִן,

בִּלְעֲדֵי זֹאת צִדְקָתוֹ בְּקֶרֶב לִבֵּהוּ!

דיה

חֲדַל לָךְ, נָתָן, פֶּן הָמֵת תְּמִיתֶהָ!

נתן

וְאַתְּ הֵמַתְּ אוֹתוֹ! – אוֹ כֹה הֲמִיתֵהוּ

מַה נָּקֵל לָךְ הָיָה! – רָחֵל! לֹא רַעַל

הוּא, כִּי צְרִי גִלְעָד, אֲשֶׁר לָךְ נָתַתִּי.

חַי, חַי הוּא! אַף לֹא חוֹלֶה; אַל תִּירָאִי!

רחל

הַאֻמְנָם? חַי הוּא? – אַף חוֹלֶה אֵינֶנּוּ?

נתן

אֲבָל, חַי הִנֵּהוּ, לֹא מֵת לַשַּׁחַת!

כִּי לְעֹשֶׂה טוֹב בָּאָרֶץ גַּם בָּאָרֶץ

יְיָ גְּמוּל יְשַׁלֵּם. אָכֵן הַגִּידִי,

הִתְנַשֵּׂא עַל כַּנְפֵי דִמְיוֹן שָׁמַיְמָה

מַה נָּקֵל מֵעֲשׂוֹת טוֹב הֲלֹא תָבִינִי

עַתָּה? וּמַה מְּאֹד רַבּוּ מְתִים מֵחֶלֶד,

שָׁמַיְמָה יַגְבִּיהוּ עוּף כִּבְנֵי רֶשֶׁף

שָׁם יִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ,

לְמַעַן – אִם גַּם עַל מַה הֵם עֹשִׂים כָּכָה

לָרוֹב בָּרוּר לֹא יֵדַע לִבָּם –לְמַעַן

עֲשׂוֹת טוֹב וָחֶסֶד חָדֹל יֶחְדָּלוּ.

רחל

אָבִי! אָבִי! אַל עוֹד תַּעֲזוֹב בִּתֶּךָ

גַּלְמוּדָה! – אֲבָל כֵּן הוּא, מִי יוֹדֵעַ

אוּלַי נָסַע מִזֶּה, אַךְ חַי הִנֵּהוּ.

נתן

אוּלַי כֵּן הוּא, בִּתִּי! אַךְ לֵכְנָה! שָׁמָּה

מוּשְׂלָמִי⁷ עוֹיֵן גְּמַלַּי רוֹאֶה אָנִי,

הַיְדַעְתּוּהוּ?

דיה

הֲלֹא הוּא חֲסִידֶךָ.

נתן

מִי הוּא זֶה?

דיה

חֲסִידְךָ הַמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ

עִמְּךָ בְצַעֲצֻעִים⁸

נתן

אַלְחָפִי הִנֵּהוּ?

דיה

עַתָּה הַסֹּכֵן עַל אֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ.

נתן

מִי? אַלְחָפִי? עוֹד תָּשׁוּבִי תַּחֲלוֹמִי?

אָמְנָם כֵּן! אַלְחָפִי, הֹלֵךְ אֵלֵינוּ.

מַהֵרְנָה! לֵכְנָה! מַה יְדַבֵּר אֶשְׁמָעָה!

המחזה השלישי 🔗

נתן והנזיר

נזיר

מַה זֶּה עָלַי כֹּה עֵינֶיךָ פָּקַחְתָּ? –

נתן

הַאַתָּה אַלְחָפִי? אוֹ חֹלֵם אָנִי? –

לָבוּשׁ מַחֲלָצוֹת – נָזִיר וּנְכֵה רוּחַ!…

נזיר

וּמַדּוּעַ לֹא? הַאִם נָזִיר גֶּבֶר

לֹא יִצְלָח, לַעֲשׂוֹתוֹ לִכְלִי חֵפֶץ?

נתן

הֵן כְכָל הָאָדָם לִמְלָאכָה יַצְלִיחַ!

אָכֵן אִם יִהְיֶה הַנָּזִיר, דִּמִיתִי,

כַּאֲשֶׁר נָכוֹן הֱיוֹתוֹ, הֱיוֹת חֹמֶר

בְּיַד יוֹצֵר לֹא יֹאבֶה וּכְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ.

נזיר

חֵי הַנָּבִיא צָדַקְתָּ! כִּי אֵינֶנִּי

נָזִיר כַּמִּשְׁפָּט הֵן אוֹדֶה הַפָּעַם

אַךְ אִם נֶאֱנָסְתִּי? –

נתן

נָזִיר- אָנוּס יֶהִי?!

גַּם אַחַד הָאָדָם נֶאֱנָס אֵינֶנּוּ

לִהְיוֹת אָנוּס, וְאֵיךְ הַנָּזִיר יֵאָנֵס?

וּמַה נֶּאֱנָס לַעֲשׂוֹת?

נזיר

אֲשֶׁר יְבַקְּשׁוּהוּ

בְּטוּב טַעַם וָדַעַת וְיָבִין לִבֵּהוּ

כִּי טוֹב, אָנוּס הַנָּזִיר לַעֲשׂוֹת סֶלָה

נתן

חֵי נַפְשִׁי, אַלְחָפִי, כִּי כֵן דִּבַּרְתָּ.-

בֹּא בִזְרֹעוֹתַי! – הֲרֵעִי עוֹדֶךָ?

נזיר

וּבְטֶרֶם עוֹד תִּשְׁאַל אוֹתִי מָה אָנִי?

נתן

הֱיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֶה וְלִי הֱיֵה רֵעַ!

נזיר

וְאִם הָיִיתִי הַיּוֹם לְאִישׁ, שַׂר גְּדָל-כֹּחַ

אִישׁ אֲשֶׁר אַהֲבָתוֹ לְךָ לְלֹא תוֹעֶלֶת?

נתן

אֵין דָּבָר! אִם עוֹדְךָ נָזִיר בְּלִבֶּךָ,

הַשַּׂר גְּדָל-כֹּחַ הוּא רַק שִׂמְלָתֶךָ.

נזיר

אֲשֶׁר גַּם הִיא כָּבוֹד וִיקָר דֹּרֶשֶׁת.-

הֲתֵדַע מָה אֲנִי בַּחֲצַר מַלְכֵּנוּ?

נתן

נָזִיר; לֹא יוֹתֵר. אוֹ אוּלַי הִנֶּךָ

גַּם טַבָּח!

נזיר

אוֹ עוֹד גַּם מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ?

וְעַתָּה הוֹדֶה נָא, נָתָן, כִּי יְדָעַנִי

סָלָדִין יוֹתֵר מִמְּךָ וַיִּתְּנֵנִי

לְסוֹכֵן עַל אֹצְרוֹתָיו.

נתן

אַתָּה? – סֹכְנֵהוּ?

נזיר

בֶּן-מֶשֶׁק בֵּיתוֹ. כִּי אָמְנָם אֹצְרֵהוּ

הַגָּדוֹל תַּחַת יַד אָבִיו עוֹדֶנּוּ.

נתן

גַּם בֵּיתוֹ גָדוֹל.

נזיר

וְרַב מֵאֲשֶׁר יָדַעְתָּ;

כָּל עָנִי כָּל דָּל מֵאַנְשֵׁי בֵיתֵהוּ.

נתן

אִם אָמְנָם כֻּלָּם שְׂנוּאֵי נַפְשׁוֹ הֵמָּה-

נזיר

עַד נִשְׁבַּע לְבַעֲרָם כָּלִיל מִן הָאָרֶץ,

וְלוּ יִדַּל בְּזֹאת גַּם הוּא כְּאַחַד מֵהֵמָּה.

נתן

טוֹב! בַּנְתָּ לְרֵעַי, כֹּה אֶחְשֹׁב גַּם אָנִי.

נזיר

וּכְבָר נִהְיָה חֶפְצוֹ, כִּי כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

מִדֵּי יוֹם יוֹם, רֵק מִכָּל רֵק אֹצְרֵהוּ.

אִם עַל כָּל גְּדוֹתָיו הוּא מָלֵא בַּבֹּקֶר,

לְעֵת הַצָּהֳרָיִם וּכְבָר רֵק הִנֵּהוּ.

נתן

יַעַן אֵין קֵצֶה לַתְּעָלוֹת יִבְלְעוּהוּ,

אֲשֶׁר לֹא יוּכַל גַּם סָתְמֵם גַּם מַלְּאֵמוֹ.

נזיר

כֵּן הוּא.

נתן

מִי כָמוֹנִי כָּל זֹאת יוֹדֵעַ.

נזיר

הֵן לֹא יִסְכֹּן כִּי יִהְיוּ רֹזְנֵי אֶרֶץ

עֵיט הָרִים עַל רֹב חָלָל וְכֹבֶד פֶּגֶר;

אָכֵן אִם פְּגָרִים אֶל עַיִט צָבוּעַ

יִהְיוּ, אָז לֹא יִסְכֹּן עוֹד יוֹתֵר.

נתן

הֶרֶף,

נָזִיר! רַב לָךְ!

נזיר

נָקֵל לְךָ דַבֵּר כָּכָה!

אָכֵן שְׁמַע נָא, נָתָן! מַה לִּי תִּתֵּנָה?

וּמִשְׂרָתִי זֹאת אָשִׂים עַל שִׁכְמֶךָ.

נתן

מַה-תְּבוּאַת מִשְׂרָתֶךָ? הוֹדִיעֵנִי.

נזיר

לִי אַךְ מְעַט הִיא, אָכֵן לְךָ תַרְבֶּה עשֶׁר;

בֶּאֱזֹל הַכֶּסֶף מֵאֹצַר הַמֶּלֶךְ

וְנַהֲרֵי זָהֳבוֹ כִּי יֶחֶרְבוּ יִבָשׁוּ,

אַתָּה תִפְתַּח אֲרֻבּוֹת אֹצְרוֹתֶיךָ,

וְנֶשֶׁךְ תִּקַּח כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ.

נתן

וּמִנֶּשֶׁךְ הַנְּשָׁכִים תַּרְבִּית וְנֶשֶׁךְ,

וּלְנֶצַח נְצָחִים כֹּה הָלְאָה יִמָּשֶׁךְ?

נזיר

כֵּן

נתן

כֹּה אֵשֵׁב בֶּטַח מִבְּלִי כָּל פַּחַד,

כִּי נֶשֶׁךְ יִהְיֶה כָּל עָשְׁרִי גַּם יַחַד.

נזיר

וְזֶה לֹא יִמְשֹׁךְ לִבֶּךָ? – קוּם כְּתֹב סֵפֶר

כְּרִיתוּת לְאַהֲבָתֵנוּ! כִּי רַק עָלֶיךָ

הִשְׁלַכְתִּי יְהָבִי.

נתן

עָלַי? – אֵיךְ, הַגִּידָה

נזיר

כִּי לָשֵׂאת הַמִּשְׂרָה בְּכָבוֹד עַל שֶׁכֶם

עֹזֵר וְתֹמֵךְ בְּכָל עֵת תִּהְיֶה לִי אַתָּה,

וְתָמִיד אֹצָרְךָ לִי יִהְיֶה פָּתוּחַ.

תִּשְׁתּוֹמָם?

נתן

נִשְׁמַע אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ!

דְּבָרִים שׁוֹנִים פֹּה וְהַבְדֵּל אַבְדִּילֵמוֹ:

לְךָ, אַלְחָפִי הַנָּזִיר, הֵן פָּתֹחַ

אֶפְתַּח יָדִי בְּכָל עֵת וְעָשְׁרִי עָשְׁרֶךָ;

אוּלָם אַלְחָפִי סֹכֵן בֵּית הַמֶּלֶךְ,

זֶה – אֶת זֶה –

נזיר

הֵן זֹאת יָדַעְתִּי מִקֶּדֶם,

כִּי כְּבִינָתְךָ כֵּן תָּמִיד טוֹב הִנֶּךָ,

וּבִינָתְךָ רְחָבָה כְּחָכְמַת לִבֶּךָ.

חַכֵּה! עוֹד מְעַט מִזְעָר וַאֲשֶׁר הִבְדַּלְתָּ

מָבְדָּל יִהְיֶה. – הַמַּחֲלָצוֹת הָאֵלֶּה,

אֲשֶׁר הִלְבִּישַׁנִי סָלָדִין, בְּטֶרֶם

נִקְרָעוּ וּבְלוֹאֵי סְחָבוֹת תִּהְיֶינָה,

כַּאֲשֶׁר מֵעוֹלָם הַנְּזִירִים יִלְבָּשׁוּ,

אֶתְלֶה עַל הַיָּתֵד בִּירוּשָׁלַיִם,

וּמֵעֵבֶר לִנְהַר גּוֹזָן אָז אָנִי,

מִתְהַלֵּךְ יָחֵף עֲלֵי חוֹל קֹדֵחַ,

עִם מוֹרַי שָׁמָּה יַחַד אֶתְרוֹעֵעַ.

נתן

נָאוָה לָךְ!

נזיר

וּבְצַעֲצֻעִים נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.

נתן

הֵן זֶה אָשְׁרֶךָ!

נזיר

שְׁמַע אֲשֶׁר הִתְעַנִי! –

הַלְבִלְתִּי הֱיוֹת אֶהְיֶה מְבַקֵּשׁ לָחֶם

לָקַחְתִּי מִשְׂרָתִי מִיַּד הַמֶּלֶךְ?

לִהְיוֹת לֹעֵג לָרָשׁ כְּאִישׁ עֹשֶׂה עשֶׁר?

לַהֲפוֹךְ רָשׁ-עָשִׁיר לְעָשִׁיר-רָשׁ כָּרָגַע?

נתן

זֹאת לֹא זֹאת!

נזיר

הֵן אָמְנָם בַּעֲבוּר אִוֶּלֶת

עוֹד יוֹתֵר גְּדוֹלָה נוֹקַשְׁתִּי הַפַּעַם

הָרִאשׁוֹנָה, בְּרֶשֶׁת תְּהִלַּת שָׁוְא וְהֶבֶל,

מִפִּי סָלָדִין שֹׁגֶה בְתֹם לִבֵּהוּ.

נתן

וּמַה שְּׁגִיאָתוֹ?

נזיר

"רַק הָרָשׁ יוֹדֵעַ

לֵב עָנִי וְאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ מְשַׁוֵּעַ!

מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּתֵת לוֹ לֶחֶם לִשְׂבּוֹעַ,

הֵן יוּכַל הֱיוֹת רַק עָנִי כָּמוֹהוּ.

הַסֹּכֵן, כֹּה אָמַר, אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ

הָיָה, לָשֵׂאת קָרָתוֹ לֹא יָכֹלְתִּי,

וּבְתִתּוֹ לָרָעֵב בְּעָנְיוֹ פַּת לֶחֶם,

קַרְחוֹ כְּפִתּוֹ הִנֵּה הִשְׁלִיךְ עָלֵיהוּ,

מִי הוּא וּמֵאַיִן בִּקֵּשׁ לָדַעַת,

מִבְּלִי אֵין דַּי לוֹ כִּי עָנִי הִנֵּהוּ,

וַיִּשְׁקוֹל נִדְבָתוֹ בְּמֹאזְנַיִם אֵלֶּה,

אִם יַרְבֶּה אִם יַמְעִיט מִכְסַת הַכָּסֶף.

אֶת זֹאת אַלְחָפִי הֵן לֹא יַעֲשֶׂה סֶלָה!

בַּעֲשׂוֹת חֶסֶד לֹא יִהְיֶה חֲסַר חֶסֶד

כֹּה סָלָדִין בְּיַד אַלְחָפִי סֹכְנֵהוּ!

כְּצִנּוֹר סָתוּם אַלְחָפִי זֶה אֵינֶנּוּ,

הַנֹּתֵן דְּלוּחִים מֵימָיו בְּשָׁאוֹן וְרַעַשׁ,

אֲשֶׁר זַכִּים בָּאוּ לְאַט אֶל קִרְבֵּהוּ.

כִּי כֵן הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב כָּמוֹנִי!"

כֹּה שַׁךְ יְקוּשִׁים קוֹל הֶחָלִיל הִשְׁמִיעַ,

וְאֶל הַפַּח מִהֵר הַצִּפוֹר הַבָּעַר.

אָנֹכִי הַבַּעַר, בַּפְּתָאִים פֶּתִי!

נתן

לְאַט נָא לִי, נָזִירִי, לְאַט נָא לִי לַמֶּלֶךְ!

נזיר

הַאַף אָמְנָם אֵין זֶה פְּתַיוּת וָכֶסֶל,

עָשֹׁק רָצֹץ בְּנֵי אָדָם מֵאוֹת אֶלֶף,

הַשְׁמֵד, אַבֵּד, וַחֲפֹץ הֱיוֹת אִישׁ חֶסֶד

לִמְתֵי מְעָט? הֲלֹא פְּתַיּוּת הִיא וְאִוֶּלֶת,

לַחְפֹּץ הֱיוֹת כֵּאלֹהִים בַּשָּׁמַיִם,

לַטּוֹבִים לָרָעִים עֹשֶׂה חַסְדֵּהוּ,

בַּכַּרְמֶל בַּמִּדְבָּר שִׁמְשׁוֹ מוֹפִיעַ,

אַף גֶּשֶׁם נִדְבָתוֹ יָנִיף עָלֵימוֹ;

מִבְּלִי הֱיוֹת כָּמוֹהוּ כַּבִּיר כֹּחַ?

הַאֵין זֶה אִוֶּלֶת וּכְלִמַּת נֶצַח?

נתן

רַב לָךְ! הֶרֶף!

נזיר

אֲבָל תִּשְׁמַע שָׁמֹעַ

גַּם אֶת אִוַּלְתִּי! הַאֵין זֶה אִוֶּלֶת,

עַל זֹאת הָאִוֶּלֶת לִפְקֹחַ עַיִן,

וְדָבָר טוֹב נִמְצָא בָהּ לָתוּר לָדַעַת,

לְמַעַן עַל דְּבַר טוּבָהּ הֱיוֹת לָהּ עֵזֶר?

הַאֵין זֶה אִוֶּלֶת פְּתַיּוּת וָכֶסֶל?

נתן

קוּם בְּרַח לְךָ, אַלְחָפִי! בְּרַח הַמִּדְבָּרָה!

אֶל אֶרֶץ צִיָּה אֲשֶׁר מִשָּׁם בָּאתָ,

פֶּן בֵּין בְּנֵי אָדָם הֱיוֹת אָדָם תֶּשִׁי.

נזיר

גַּם אָנֹכִי יָרֵא פֶּן זֹאת תִּקְרֵנִי

הֹלֵךְ הִנֵּנִי.

נתן

עֲמוֹד כִּמְעַט רֶגַע!

הֲמִדְבַּר שְׁמָמָה מִפָּנֶיךָ יִסָּתֶר?

עֲמָד נָא! עֲמוֹד! – אַךְ לֹא יִשְׁמָעֵנִי!

שׁוּבָה נָּא, אַלְחָפִי! – בָּרַח וְאֵינֶנּוּ!-

וַאֲנִי עוֹד חָפַצְתִּי לִשְׁאוֹל אֶת פִּיהוּ,

עַל דְּבַר פָּרַשׁ הַהֵיכָל, אִם יְדָעָהוּ.

המחזה הרביעי 🔗

דיה (ממהרת לבוא) נתן

דיה

נָתָן! נָתָן!

נתן

מַה יֵּשׁ אִתֵּךְ

דיה

הִנֵּהוּ! - ⁹

הִנֵּה הוּא נִרְאֶה שָׁמָּה עוֹד הַפָּעַם!

נתן

מִי, דַּיָּה? מִי נִרְאֶה לָךְ?

דיה

הוּא! הִנֵּהוּ!

נתן

הוּא? מָתַי הוּא לֹא יֵרָאֶה? –יָדַעְתִּי

כֵּן הוּא, רַק אֶת אֲשֶׁר אַתֶּן תִּקְרֶאנָה

לוֹ הוּא, הוּא שְׁמוֹ; - אַךְ זֹאת הָיֹה לֹא תֶהִי!

וְלוּ גַּם מַלְאָךְ מִמָּרוֹם הוּא, לֹא תֶהִי!

דיה

מִתְהַלֵּךְ בֵּין הַתְּמָרִים אָנֶה וְאָנֶה

וּמִפִּרְיֵהֶם יִקַּח פַּעַם בְּפַעַם.

נתן

וּכְמוֹ פָרַשׁ הֵיכָל אָכֹל יֹאכְלֵמוֹ?

דיה

מַה-תְּעַנֶּה, נָתָן, אֶת נַפְשִׁי? עֵינֶיהָ,

הַמְּשׁוֹטְטוֹת תָּמִיד לְבַקְּשֵׁהוּ, מְצָאוּהוּ

נֶחְבָּא בַּסְּבַךְ עֲצֵי הַתְּמָרִים, וְהֵנָה

פְּקוּחוֹת עָלֵיהוּ. וְאוֹתְךָ הִיא מְבַקֶּשֶׁת,

הַשְׁבֵּעַ תַּשְׁבִּיעֲךָ, צֵאת לִקְרָאתֵהוּ.

עַתָּה חוּשָׁה! בְּעַד הַחַלּוֹן תַּרְאֶךָ

אִם מִמְּךָ וְהָלְאָה הוּא אוֹ מִמְּךָ וְהֵנָּה.

נתן

כֹּה, כַּאֲשֶׁר מֵעַל הַגָּמָל יָרַדְתִּי?

הַלְכָבוֹד יִהְיֶה לוֹ? לְכִי נָא אַתְּ! חוּשִׁי!

סַפְּרִי נָא לוֹ כִּי מִדַּרְכִּי הִנֵּה בָאתִי.

רְאִי, דַּיָה! הֵן זֶה הָאִישׁ יְקַר הָרוּחַ

רְמוֹס חֲצֵרַי רַק בִּהְיוֹתִי בַדֶּרֶךְ

לֹא אָבָה, וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה עָתָּה,

בְּבַקֵּש אֲבִי הַנַּעֲרָה מִיָּדֵהוּ

זֹאת, בֹּא יָבֹא וּבְהֵיכָלִי יְבַקְּרֵנִי.

לְכִי, הַגִּידִי, כִּי אֲבַקְּשָׁה פָּנֵיהוּ,

לָבֹא הֵנָּה, בְּכָל לִבִּי אֲבַקְּשֵׁהוּ.

דיה

לַשָּׁוְא! לֹא יָבֹא הֵנָּה, אֶל הַבַּיִת

אֲדוֹנָיו יְהוּדִי לֹא יָבֹא לָנֶצַח.

נתן

אִם כֵּן לְכִי נָא אַךְ לְעָצְרֵהוּ בַּדֶּרֶךְ;

אוֹ לָשׂוּם עָלָיו מֵרָחוֹק עֵינַיִךְ. –

מַהֲרִי וּלְכִי נָא! אַחֲרַיִךְ הִנֵּנִי!

(נתן ממהר לבוא אל הבית ודיה לצאת)

המחזה החמישי 🔗

(ככר ועליו נטועים עצי תמרים, פרש ההיכל הולך בין שדרותיהם אנה ואנה ונער בית מקלט הכמרים הולך אחריו בירכתים מרחוק נראה כרוצה לדבר עמו)

פרש ההיכל

לֹא יֵלֵךְ אַחֲרַי זֶה לְבַלּוֹת זְמַנֵּהוּ! –

כִּי הִנֵּה אֶל כַּפַּי יִשָּׂא עֵינֵיהוּ! ( אל הנער)

רְאֵה אָחִי! – אוּלַי אָבִי אֶקְרָאֶךָ? –

כֹּהֵן אַתָּה?

נער המקלט

לֹא אֲדוֹנִי; רַק נַעַר

וּמְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַכֹּהֲנִים עַבְדֶּךָ.

הפרש

רְאֵה אָחִי! מִי יִתֵּן וְתֵת לְךָ יָכֹלְתִּי!

אֲבָל חַי יְיָ! בְּיָדִי אֵין מְאוּמָה. –

הנער

וּבְכָל זֹאת, אֲדוֹנִי, תּוֹדוֹת לְךָ אֶלֶף!

וְיִתֵּן לְךָ יְיָ אֶלֶף פְּעָמִים כָּכָה,

כְּכָל אֲשֶׁר תֵּת חָפַצְתָּ, כִּי רַק חֵפֶץ

הַלֵּב, וְלֹא מַתַּת הַיָּד, טוֹב בְּעֵינֵיהוּ.

אַף לֹא בַּעֲבוּר נִדְבַת כֶּסֶף שֻׁלַּחְתִּי

אַחֲרֶיךָ אֲדוֹנִי.

הפרש

אֲבָל שֻׁלַּחְתָּ?

הנער

כֵּן! מִבֵּית הַמִּקְלָט.

הפרש

אֲשֶׁר זֶה רֶגַע

לִסְעוֹד לֵב שָׁם בִּקַּשְׁתִּי וְלֹא מָצָאתִי?

הנער

לֹא נִשְׁאַר מָקוֹם, כִּי הָאוֹרְחִים רַבּוּ.

אֲבָל שׁוּב נָא, אֲדוֹנִי, עִמִּי עַתָּה.

הפרש

לָמָּה? הֵן אֱמֶת בָּשָׂר לֹא אָכַלְתִּי

זֶה יָמִים רַבִּים; אַךְ הֲיִחְיֶה גֶבֶר

רַק עַל סִיר הַבָּשָׂר? הֵן אֵל מַשְׂבִּיעַ

כָּל חַי. רְאֵה הַתְּמָרִים גָּמְלוּ פִּרְיָמוֹ.

הנער

הִשָּׁמֶר לְךָ, אֲדוֹנִי, פֶּן תִּשְׂבְּעֵמוֹ;

כִּי יַשְׁחִיתוּ אֶת הַדָּם וְרוּחַ עֹצֶב

יָבִיאוּ.

הפרש

וּמָה, אִם עֹצֶב אָהַבְתִּי? –

הֵן לְמַעַן הַזְהִירֵנִי לֹא שֻׁלָּחְתָּ?

הנער

לֹא אֲדוֹנִי, כִּי אִם לַחֲקוֹר אוֹתָכָה,

וְלָדַעַת אֶל נָכוֹן מִי אֵיפוֹא אָתָּה.

הפרש

וְאֶת זֶה תַּגִּיד וְלֹא תְכַחֵד מִמֶּנִּי?

הנער

לָמָּה אֲכַחֵד?

הפרש( בפ"ע)

(אִישׁ מִרְמָה הַנַּעַרהַזֶּה) הֲרַבּוּ בְמִקְלָט כָּמוֹךָ?

הנער

לֹא יָדַעְתִּי. אַךְ חוֹבָתִי לִשְׁמוֹעַ.

הפרש

וְתִשְׁמַע מִבְּלִי חֲקוֹר, דִּבְרֵי שֹׁלְחֶךָ?

הנער

אִם חָקַרְתִּי הַאֶקָּרֵא שֹׁמֵעַ?

הפרש

(בְּתָם-לֵב יְדַבֵּר וּדְבָרָיו צָדְקוּ יַחַד!)

הֲיֵשׁ אֶת לִבְּךָ לְהַגִּיד לִי, מִי דַעַת

אוֹתִי כֹּה יַחְפֹּץ? – הֵן לִבִּי בָטוּחַ

כִּי לֹא אַתָּה הוּא הֶחָפֵץ לְבַדֶּךָ.

הנער

אָנִי? – מַה יִּסְכֹּן לִי? מַה יַּמְרִיצֵנִי?

הפרש

וּלְמִי זֶה יִסְכֹּן אֵיפוֹא? נָא הַגִּידָה.

הנער

לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים, אֶחְשֹׁב – כִּי הוּא שְׁלָחַנִי.

הפרש

מִי? רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים? הַאֵין זֶה יוֹדֵעַ

תַּבְנִית הָעֵץ¹⁰ הַזֶּה אָדוֹם מַרְאֵהוּ

עֲלֵי מְעִיל הַפָּרָשׁ לָבָן כַּשָּׁלֶג?

הנער

גַּם אֲנִי זֹאת אֵדָע!

הפרש

וּבְכֵן יָדַעְתָּ

אָחִי, פָּרַשׁ-הֵיכָל אָנִי; וְאַגִּידָה

לְךָ עוֹד זֹאת, כִּי שָׁבוּי אָנִי; נִשְׁבֵּיתִי

בַּמְּצוּדָה אֲשֶׁר לִלְכּוֹד הִתְאַמַּצְנוּ

בְּהָפִיר בְּרִית יְמֵי שֶׁבֶת מֵרִיב וָשֶׁקֶט

לַעֲשׂוֹת לָנוּ דֶרֶךְ מִשָּׁם צִידוֹנָה.

וּלְהַגִּיד עוֹד זֹאת לְךָ אָחִי אוֹסִיפָה

כִּי עֶשְׂרִים הָיִינוּ אֲשֶׁר נִשְׁבִּינוּ,

וְעָלַי לְבַדִּי נָטָה סָלָדִין חָסֶד;

וּבְכֵן אֲשֶׁר נִכְסֹף נִכְסַף לָדַעַת

רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים הִנֵּה יֵדַע הַפַּעַם;

וְאוּלַי עוֹד רַב מֵאֲשֶׁר חָפֵץ הִנֵּהוּ.

הנער

אַךְ לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כְּבָר הוּא יוֹדֵעַ. –

הִנֵּה גַּם זֹאת נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ לָדַעַת,

לָמָּה בְעֵינֵי סָלָדִין חֵן מָצָאתָ,

וּלְבַדְּךָ רַק אָתָּה?

הפרש

הֲזֹאת יָדַעְתִּי?

הֵן כְּבָר עַל מְעִילִי כָּרַעְתִּי לַטֶּבַח,

דּוּמָם שָׁכַבְתִּי צָפוּי אֱלֵי חֶרֶב,

וְהִנֵּה סָלָדִין שָׂם עָלַי עֵינֵהוּ,

וַיְמַהֵר וַיִּגַּשׁ וַיִּקְרָא: הֶרֶף!

כְּרֶגַע הִנֵּה עַל רַגְלַי הֱקִימוּנִי,

וּנְחֻשְׁתַּי הֵסִירוּ. הוֹדוֹת חָפַצְתִּי

וָאֶרְאֶה עֵינֵיהוּ דְּמָעוֹת נִמְלָאוּ,

נֶאֱלַם דּוּמִיָּה, גַּם אֲנִי נֶאֱלַמְתִּי;

וַיְמַהֵר וַיֵּלֶךְ, וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי. –

אֵיכָה נִהְיָה זֶה? מֶה רָאָה עַל כָּכָה?

יַגִּיד רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים אִם יֵדַע פֶּשֶׁר.

הנער

שָׁפֹט יִשְׁפֹּט, כִּי הִצִּילְךָ אֱלֹהַּ

לְמַעַן עֲשׂוֹת גְּדֹלוֹת נְצוּרוֹת בָּאָרֶץ.

הפרש

גְּדֹלוֹת נְצוּרוֹת! הוֹצִיא מֵאֵשׁ אֹכֶלֶת

יַלְדָּה עִבְרִיָּה, וּלְהַרְאוֹת הַדֶּרֶךְ

לַהֹלְכִים הֶרָה סִינָי; עוֹד כָּאֵלֶּה.

הנער

וְעוֹד יָבֹא; אַף גַּם זֶה אֵינֶנּוּ הֶבֶל,

עַד כֹּה וְעַד כֹּה, אֲדוֹנִי, מִי יוֹדֵעַ

אִם לֹא לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים דָּבָר אֵלֶיךָ.

אֲשֶׁר עֲשׂוֹת תּוּכַל גְּדֹלוֹת אֵין חֵקֶר.

הפרש

כֹּה לִבְּךָ יַחְשֹׁב? אוֹ גִּלָּה אָזְנֶיךָ

כְּבָר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים מַה יַּחְשֹׁב לִבֵּהוּ?

הנער

כֵּן אָמְנָם! כִּי אֶחְקוֹר בַּתְּחִלָּה נֶפֶשׁ

אֲדוֹנִי אִם לִמְלַאכְתּוֹ זֹאת יַצְלִיחַ.

הפרש

הִנְנִי, חָקְרֵנִי! (הֵן אֶחְפֹּץ לָדַעַת

אֵיךְ יַחְקוֹר כְּלָיוֹת וָלֵב זֶה הַגֶּבֶר!)

הָבָה!

הנער

בְּדֶרֶךְ קְצָרָה בֹּחֵר הִנְנִי.

וּמִשְׁאֲלוֹת רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים לְךָ אַגִּידָה.

הפרש

טוֹב!

הנער

כִּי לִשְׁלוֹחַ עַל יָדְךָ אִגֶּרֶת

יַחְפֹּץ.

הפרש

עַל יָדִי? אֲבָל צִיר אֵינֶנִּי. –

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יִיקַר בְּעֵינֵיהוּ

מֵהַצִּיל יַלְדָּה עִבְרִיָּה מִמָּוֶת?

הנער

כֵּן! יַעַן – כֹּה דְּבַר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – נֶפֶשׁ

כָּל בְּנֵי דַת הַנּוֹצְרִים בְּיַד הָאִגֶּרֶת

הַהִיא, וַאֲשֶׁר יִשָּׂא זֹאת הָאִגֶּרֶת

אֶל מְקוֹמָהּ – נְאֻם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – עֲטֶרֶת

תִּפְאֶרֶת יְקָרָה יִנְחוֹל בַּשָּׁמָיִם.

וְזֹאת הָעֲטֶרֶת –נְאֻם הַכֹּהֵן –יָאָתָה

אֲדוֹנִי, לְךָ לְבַדֶּךָ.

הפרש

לִי? מַדּוּעַ?

הנער

כִּי כָבֵד לִמְצוֹא אִישׁ בְּיָדוֹ הַכֹּחַ

לִנְחוֹל הַכָּבוֹד הַזֶּה בִּלְעָדֶיךָ –

יֹאמַר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים –

הפרש

בְּיָדִי? מַדּוּעַ?

הנער

הֵן חָפְשִׁי תֵּלֵךְ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם;

כֹּל אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ עֵינֶיךָ תֶחֱזֶינָה;

מִי –נְאֻם הַכֹּהֵן –כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ

הַחוֹמָה הַפְּנִימִית, בִּצְּרָהּ הַמֶּלֶךְ

וְחִדְּשָׁהּ, הַחֲזָקָה אִם רָפָה הִנֶּהָ;

וּמוֹדִיעַ כָּל זֹאת לְלוֹחֲמֵי מִלְחֶמֶת

הַדָּת –נְאֻם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים –אֵין בִּלְתֶּךָ.

הפרש

אוּלַי, אָח יָקָר, תּוּכַל הוֹדִיעֵנִי

וְאֵדַע גַּם אֶת דִּבְרֵי זֹאת הָאִגֶּרֶת.

הנער

הַכָּתוּב בָּהּ גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי.

אֲבָל שְׁלוּחָה הִיא אֶל פְהִילִיפּ הַמֶּלֶךְ.

זֶה רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – נוֹרָאוֹת נִפְלֵאתִי

אֵיךְ קָדוֹשׁ כָּזֶה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם

דַּרְכּוֹ, יֵרֵד פְּלָאִים אַרְצָה לָדַעַת

אֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה בָּאָרֶץ מִתַּחַת.

כִּי רַע וּמַר לוֹ כָּל זֹאת לֹא אָפוּנָה.

הפרש

וּמָה? רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים?

הנער

בֶּטַח יוֹדֵעַ

וּכְבָר נִגְלָה לוֹ אֶל נָכוֹן כָּל תֹּקֶף

חֵיל סָלָדִין וְאֵי-זֶה דֶרֶךְ יַנְחֵמוֹ

לַמִּלְחָמָה כִּי תָחֵל עוֹד הַפָּעַם.

הפרש

זֹאת הוּא יוֹדֵעַ?

הנער

כֵּן. וְנַפְשׁוֹ נִכְסֶפֶת

לְהוֹדִיעַ אֶת כָּל זֹאת לְפְהִילִיפּ הַמֶּלֶךְ;

לְמַעַן יֵדַע וְיַשְׂכִּיל בְּטוּב טַעַם וְדַעַת

אִם מַחֲנֵה סָלָדִין שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ,

לֹא יוּכַל הַכּוֹתָהּ, וְחָשַׁב מַחֲשֶׁבֶת

לְהָשִׁיב לְקַדְמָתָהּ עֵת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט

(עַד יֵעָרֶה רוּחַ עֵצָה עָלֵיהוּ)

אֲשֶׁר בְּרוּחַ אַמִּיץ הִפְרִיעַ חֶבֶר

פָּרָשֵׁי הֵיכָל.

הפרש

כֹּהֵן אֵין כָּמוֹהוּ?

כֵּן הוּא! אִישׁ חַיִל זֶה לֹא לְצִיר בְּחָרַנִי

כְּאַחַד הָעָם; כִּי אִם לִמְרַגֵּל חֶרֶשׁ. –

לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים, אָח יָקָר נָא הַגִּידָה:

עַל פִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר חֲקַרְתַּנִי –

וַתֵּדַע, כִּי לַעֲשׂוֹת גְּדֹלוֹת כָּאֵלֶּה

נְצוּרוֹת אֵין חֵקֶר – לֹא אֲנִי הַגֶּבֶר.

עוֹדִי שְׁבוּי חֶרֶב בַּקְּרָב לֹא אֵצֵאָה

וְזֹאת תֹּרַת פָּרַשׁ הֵיכָל, צֵאת בַּחֶרֶב

לַמִּלְחָמָה, לֹא רַגֵּל אֶת הָאָרֶץ.

הנער

הֲלֹא דִמִּיתִי זֹאת! אַף לֹא אַפִּילָה

פָּנַי בְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה. אָכֵן שׁוּב

שְׁמַע אֲדוֹנִי, עוֹד דָּבָר לִי אֵלֶיךָ. –

נִגְלֹה נִגְלָה לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים בֵּית יַעַר

הַלְּבָנוֹן, אֲשֶׁר שָׁם דֵּי זָהָב תַּחַת

אֲבִי סָלָדִין יֵחָסֵן, וְכֶסֶף

תּוֹעָפוֹת לוֹ, וּבִתְבוּנַת כַּפֵּיהוּ

יְמַלֵּא יְדֵי עוֹשֵׁי הַמְּלָאכָה, רֶכֶב

וָסוּס יָכִין לְמַכְבִּיר, וּפַעַם בְּפַעַם

יֵלֵךְ גַּם סָלָדִין הַמֶּלֶךְ שָׁמָּה,

בָּאֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת לְבַדּוֹ יֵלֶךְ. –

בַּנְתָּ אֲדוֹנִי?

הפרש

דָּבָר לֹא אָבִינָה!

הנער

וּמַה נָּקֵל אֵיפוֹא לֶאֱרוֹב בַּדֶּרֶךְ

וּלְהַשְׁמִידוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם? –

רְעָדָה תֹאחֲזֶךָּ? – וּכְבָר הֵן נִמְצָאוּ

יִרְאֵי אֱלֹהִים מָרוֹנִיטִים שְׁנַיִם,

שְׁלוֹחַ בּוֹ יָד נַפְשָׁם בְּכַפָּם יָשִׂימוּ,

אִם יִמָּצֵא אִישׁ חַיִל וְשָׁם יַנְחֵמוֹ.

הפרש

וְלִהְיוֹת אִישׁ חַיִל כָּזֶה חֵן מָצָאתִי

בְּעֵינֵי רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים?

הנער

וְיַחְשֹׁב לִבֵּהוּ

כִּי מִתַּלְמִי הָעִיר פְהִילִיפּ הַמֶּלֶךְ

גַּם הוּא יוּכַל לָתֵת יָד וּלְהוֹשִׁיעַ.

הפרש

לִי? לִי אָחִי? לִי? הֲלֹא זֶה שָׁמַעְתָּ?

הָרֶגַע שָׁמַעְתָּ, אֶת כָּל הַחֶסֶד

אֲשֶׁר מָשַׁךְ לִי סָלָדִין?

הנער

שָׁמַעְתִּי.

הפרש

וּבְכָל זֹאת

הנער

הֵן – נְאֻם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – חֶסֶד

עָשָׂה עִמְּךָ; אַךְ אֱלֹהִים וְדַת קֹדֶשׁ…

הפרש

לֹא יְשַׁנּוּ מִשְׁפַּט צֶדֶק וְלֹא יְצַוֻּנִי

לַעֲשׂוֹת נְבָלָה!

הנער

כָּכָה אֶחְשֹׁב גַּם אָנִי!

אוּלָם – כֹּה דְּבַר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים – לֹא אָוֶן

וּנְבָלָה הוּא לִפְנֵי אֱלֹהִים סֶלָה

אֶת אֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם נְבָלָה יִקְרָאוּ.

הפרש

מִיָּדוֹ לְשָׁלָל לִי נַפְשִׁי הָיָתָה,

וּבְמִסְתָּרִים אֶאֱרוֹב נַפְשׁוֹ לָקַחַת

כְּדוֹב שַׁכּוּל בַּדֶּרֶךְ?

הנער

הוֹי, כְּלִמַּת נֶצַח!

וּבְכָל זֹאת – חשֵׁב הַכֹּהֵן – הַמֶּלֶךְ

סָלָדִין שׂוֹנֵא כָּל בְּנֵי דַת נַצָרֶת;

וּצְדָקָה אֵין לוֹ עוֹד לִהְיוֹת אֹהֲבֶךָ.

הפרש

אֹהֵב? – הִנֵּה אַךְ הֱיוֹת אִישׁ בְּלִיַּעַל

לֹא אֶחְפֹּץ, בְּלִיַּעַל טוֹבָה שֹׁכֵחַ.

הנער

אֱמֶת! אֲבָל –יַחְשֹׁב הַכֹּהֵן –אֶפֶס

וְתֹהוּ הוֹדוֹת לָאִישׁ עַל הַחֶסֶד

אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא לְמַעֲנֵנוּ; וַאֲנַחְנוּ

שָׁמֹעַ שָׁמַעְנוּ, כִּי נָטָה חֶסֶד

עָלֶיךָ סָלָדִין, יַעַן בְּפָנֶיךָ

תָּוֵי אָחִיהוּ הִנֵּה לוֹ יֵרָאוּ…

הפרש

גַּם אֶת זֹאת יֵדַע הַכֹּהֵן וְלָקַחַת

נַפְשׁוֹ יִבְחֲרֵנִי? – מָה אֶתְמַהּ תָּמֹהַּ!

סָלָדִין! אִם רַק תָּו אֶחָד מִתֹּאַר

פָּנַי שָׁת אֱלֹהִים בִּפְנֵי אָחִיךָ;

וּבְנַפְשִׁי אֵין מְאוּמָה יִשְׁוֶה אֵלֵיהוּ?

וְאֶת אֲשֶׁר יִשְׁוֶה בִּי אֶל תָּו זֶה סֶלָה

לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַכֹּהֵן אוּכַל כַּחְדֵּהוּ?

לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב בְּמַעֲשֵׂה יָדֵיהוּ!

לֹא יַעֲשֶׂה כֹה שֶׁקֶר בְּפֹעַל כַּפֵּיהוּ! –

לֵךְ אָחִי! וּכָל חֲמָתִי לֹא תָעִירָה!

לֵךְ! לֵךְ!

הנער

הִנְנִי הֹלֵךְ וְלִבִּי שָׂמֵחַ

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָיָה אָז כַּאֲשֶׁר בָּאתִי.

סְלַח אֲדוֹנִי! אַנְשֵׁי מִקְלָט כָּמוֹנִי

זֹאת חֻקַּת עֲבוֹדָתָם, רַק לִשְׁמוֹעַ.

המחזה הששי 🔗

פרש ההיכל ודיה ( אשר זה כבר שמה עינה עליו מרחוק ועתה תקרב אליו)

דיה

(נַעַר הַמִּקְלָט, הֵן כַּאֲשֶׁר אֶחְשֹׁבָה,

לֹא עֲזָבוֹ בְּלֶכְתּוֹ טוֹב לֵב וְשָׂמֵחַ. –

וּבְכָל זֹאת אָהִין לָגֶשֶׁת אֵלֵיהוּ.)

הפרש

(הֵן מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי לֹא יְדַבֵּר שֶׁקֶר:

אֵין מִכֹּהֵן וּמֵאִשָּׁה כָּל נַחַת,

וְאוֹתִי מִזֶּה אֶל זוֹ יַשְׁלִיךְ הַפָּעַם.)

דיה

מָה אָנֹכִי רֹאָה? – אוֹתְךָ אִישׁ חַיִל? –

הוֹדוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן! תּוֹדוֹת אַלְפֵי אָלֶף!

יָמִים רַבִּים אַיֵּה אֵיפוֹא נַחְבֵּאתָ?

הֲלֹא חֻלֵּיתָ?

הפרש

לֹא!

דיה

וּבָרִיא אָתָּה?

הפרש

כֵּן!

דיה

הֵן דָאַגְנוּ לְךָ, אֲדוֹנִי!

הפרש

לָמָּה?

דיה

הֵן הָיִיתָ בַּדֶּרֶךְ?

הפרש

כִּדְבָרַיִך!

דיה

וְהַיּוֹם הַזֶּה הֵנָּה בָאתָ?

הפרש

תְּמוֹל בָּאתִי.

דיה

גַּם אֲבִי רָחֵל בָּא הַיּוֹם מִדֶּרֶךְ

רְחוֹקָה וְהִנֵּה לְרָחֵל תִּקְוָה צֹמַחַת…

הפרש

מָה?

דיה

כִּי תְמַלֵּא שְׁאֵלָתָה זֹאת הַפַּעַם.

גַּם אָבִיהָ יָבֹא הֵנָּה בְּעוֹד רֶגַע,

וִיבַקְּשֶׁךָ לָבֹא אֵלָיו הַבָּיְתָה.

הִנֵּה זֶה בָא מִבָּבֶל עַל דַּבֶּשֶׁת

עֶשְׂרִים גְּמַלִּים יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק,

הוֹדוּ, פָּרָס וְאֶרֶץ סִינִים, כָּל אֶבֶן

יְקָרָה וְקָנֶה הַטּוֹב וְכָל בִּגְדֵי חֹפֶשׁ

וְתִפְאֶרֶת וְכָל סְחַר הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה.

הפרש

אֵינֶנִּי קֹנֶה מְאוּמָה!

דיה

עַמּוֹ כְּמֶלֶךְ

כִּבְּדָהוּ. וּמֵאָז אֲנִי נִפְלֵאתִי,

כִּי אַךְ נָתָן הֶחָכָם שְׁמוֹ יִקְרָאוּ,

מַדּוּעַ לֹא גַּם הֶעָשִׁיר יוֹסִיפוּ.

הפרש

אוּלַי חָכָם וְעָשִׁיר בִּשְׂפַת עַמֵּהוּ

רַק שֵׁם אֶחָד הוּא.

דיה

אַךְ יוֹתֵר יִצְדָּקוּ

לוּ הַטּוֹב יִקְרְאוּהוּ. כִּי אֵין כָּל עֵרֶךְ

אֶל לִבּוֹ הַטּוֹב. אַךְ שָׁמַע שָׁמֹעַ

אֶת כָּל אֲשֶׁר לְרָחֵל בִּתּוֹ עָשִׂיתָ,

מַה לַּעֲשׂוֹת לֹא נָכוֹן הָיָה לִבֵּהוּ,

אַף גַּם לָתֵת לְךָ בְּרֶגַע הַהוּא!

הפרש

פֶּלֶא!

דיה

נַס נָא אֲדוֹנִי! בֹּא וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ!

הפרש

וּמָה? אֵיךְ יַחְלוֹף חִישׁ זֶה הָרֶגַע?

דיה

לוּלֵא רַב טוּבוֹ הַאֲנִי הָיִיתִי

בְּבֵיתוֹ זֶה כַּמָּה? הֲיַחְשֹׁב לִבֶּךָ

כִּי לֹא אֶת עֶרְכִּי נַפְשִׁי מְאֹד יוֹדַעַת

הֱיוֹת נֹצְרִיָּה? – מֵרֹאשׁ כָּאֵלֶּה

גַּם לִי לֹא הֻגַּד, כִּי הָלֹךְ אֵלֵכָה

רַק בַּעֲבוּר זֹאת אַרְצָה כְּנַעַן וּפְלֶשֶׁת

אַחֲרֵי אִישִׁי, לְמַעַן הֱיוֹת אֹמֶנֶת

יַלְדָּה עִבְרִיָּה. הֵן אִישִׁי אִישׁ חַיִל

הָיָה, יוֹצֵא בִּצְבָא פְרִידְרִיךְ הַמֶּלֶךְ. ..

הפרש

יְלִיד שְׁוֵצִיָּה, וַיְיָ הִגְדִּיל חֶסֶד

עִמּוֹ אַף כִּסֵּא כָבוֹד הִנְחִילָהוּ,

לִטְבֹּעַ בַּנָּהָר עִם מַלְכּוֹ יַחַד –

אִשָּׁה! עַד כַּמָּה פְעָמִים לִי תַגִּידִי

כָּל אֵלֶּה? עַד מָה לֹא תַרְפִּי מִמֶּנִּי

וְתִרְדְּפִינִי?

דיה

רָדֹף? – אֱלֹהֵי שָׁמָיִם!

הפרש

כֵּן, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, רָדֹף תִּרְדְּפִינִי.

כִּי לֹא חָפֵץ אֶחְפֹּץ עוֹד רְאוֹת פָּנָיִךְ.

קוֹלֵךְ שָׁמֹעַ לֹא אֹבֶה! נִלְאֵיתִי

נְשׂוֹא כִּי תַזְכִּירִינִי כֹה פַּעַם בְּפַעַם

דָּבָר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְלֹא זַמּוֹתִי;

וְהָיִיתִי כַּחֹלֵם מִדֵּי אֶזְכְּרֵהוּ.

הֵן אֱמֶת מֵהִנָּחֵם עַל זֹאת חָלִלָה

לִי; אָכֵן הֶעָוֹן אַךְ אַתְּ תִּשָּׂאִי

וּבָךְ יִהְיֶה חֵטְא. אִם לֹא עוֹד אָחִישָׁה

מִפְלָט מִלַּהַב אִם יִקְרֶה עוֹד פַּעַם

מִי שָׁם בָּאֵשׁ טֶרֶם אֶחְקֹר אֶשְׁאָלָה,

וְעַד כֹּה וְעַד כֹּה וְשׂרָף וּמַצִּיל אָיִן.

דיה

שָׁמְרֵנִי אֵל!

הפרש

מִזֶּה הַיּוֹם וָמַעְלָה

עֲשִׂי נָא עִמָּדִי רַק אֶת הַחֶסֶד

הַזֶּה, לְבִלְתִּי הַכִּירֵנִי, וְהָיִיתִי

זָר וְנֵכָר לָךְ, רְאִי, אֶתְחַנֵּן אֵלַיִךְ,

אַל תָּבִיאִי צַוָּארִי בְּעוֹל אָבִיהָ!

הַיְּהוּדִי יְהוּדִי הוּא, מַה לִּי וְלֹו יַחַד?

צֶלֶם דְּמוּת הַנַּעֲרָה חָלַף וַיֵּלֵךְ

מִלִּבִּי אִם חָרוּת הָיָה שָׁם רֶגַע.

דיה

אַךְ לֹא חָלַף לוֹ מִלִּבָּהּ צַלְמֶךָ.

הפרש

מַה לְּצַלְמִי שָׁם כִּי יַחְצֹב לוֹ שָׁם קָבֶר?

דיה

וּמִי יוֹדֵעַ? הֵן בְּנֵי אָדָם הֵמָּה

לֹא בְכָל עֵת אֲשֶׁר הֵם נִרְאִים לְעֵינָיִם.

הפרש

אַךְ טוֹבִים מֵאֲשֶׁר נִרְאִים מְאֹד יִמְעָטוּ.

(הולך)

דיה

עֲמָד נָא! עֲמוֹד! מַה תְּמַהֵר לָלֶכֶת?

הפרש

הָהּ, אִשָּׁה! לָמָּה זֶה אַפִּי תַּבְעִירִי,

עַד אֶשְׂנָא הַתְּמָרִים בְּצִלָּם חָמַדְתִּי.

דיה

לֵךְ, דּוֹב גֶּרְמַנִּי! לְכָה כְּאַוַּת נַפְשֶׁךָ!

וַאֲנִי אֶתְחַקֶּה עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלֶיךָ.

(הולכת אחריו מרחוק)

הַמַּעֲרָכָה הַשֵּׁנִית 🔗

הַמַּחֲזֶה הָרִאשׁוֹן 🔗

(מקום המעשה ארמון המלך)

סלדין וסִתָּא אחותו משעשעים בשחוק צעצעים –

סתא

מַה לְּךָ סָלָדִין? אֵיכָה תִּשְׂחַק עָתָּה?

סלדין

לֹא טוֹב? וְאָנֹכִי אָמְנָם לֹא יָדַעְתִּי.

סתא

הָשֵׁב אָחוֹר אַבְנְךָ זֹאת.

סלדין

וּמַדּוּעַ?

סתא

בִּלְעָדֶיהָ לַפָּרָשׁ מַחֲסֶה אָיִן.

סלדין

אֱמֶת! לָכֵן כֹּה אָסֹב!

סתא

וַאֲנִי כָּכָה.

סלדין

גַּם זֶה אֱמֶת – אֲבָל רְאִי נָא, הַמֶּלֶךְ!

סתא

מַה יוֹשִׁיעֲךָ? שֹׁמֵר לְרֹאשׁוֹ אָשִׂימָה

וְהִנְּךָ כְּבַתְּחִלָּה.

סלדין

מִבְּלִי כֹפֶר נֶפֶשׁ,

רֹאֶה אֲנִי, לַחָפְשִׁי לֹא אֵצֵאָה.

וִיהִי מָה! קְחִי לָךְ הַפָּרָשׁ, קָחִיהוּ!

סתא

לֹא אֶקָּחֵהוּ, וּמִזֶּה אָסֹבָּה.

סלדין

לֹא לְמַעֲנִי אַתְּ עֹשָׂה זֹאת; כִּי מִקַּחַת

הַפָּרָשׁ מְקוֹם זֶה לָךְ יָקָר הִנֵּהוּ.

סתא

אוּלַי כֵּן הוּא.

סלדין

שָׁוְא מְצוֹא חֶשְׁבּוֹן תְּבַקֵּשִׁי

וְאֶל אֲדוֹנֵי הַבַּיִת לֹא תִדְרֹשִׁי.

רְאִי! זֶה לֹא עָלָה עַל לִבֵּךְ?

סתא

חָלִילָה!

אֵיכָה יַעֲלֶה עַל לִבִּי כִּי מָאַסְתָּ

קַצְתָּ בַּמַּלְכָּה, לְזָרָא לְךָ הָיָתָה?

סלדין

לִי הַמַּלְכָּה לְזָרָא?

סתא

עֵינַי תִּרְאֶינָה

כִּי הַיּוֹם הַזֶּה מֵאֲשֶׁר הִתְעָרָבְנוּ

בּוֹ יוֹתֵר לֹא אֶקָּח – רַק אֶלֶף כָּסֶף.

סלדין

אֵיךְ?

סתא

עוֹדְךָ שֹׁאֵל? הִנֵּה בְּכָל מְאֹדֶךָ

בְּאָבְדַּן כַּסְפְּךָ תַּחְפֹּץ. אֲבָל מַה-בֶּצַע

כִּי אֶבְצַע? הֵן מִלְּבַד אֲשֶׁר שַׁעֲשֻׁעַ

זֶה לֹא יְשַׁעֲשַׁע נַפְשִׁי, הֲלֹא בִצַּעְתִּי

תָּמִיד יוֹתֵר בְּכָל עֵת אֲשֶׁר בִּצַּעְתָּ?

יַעַן לְמַעַן נַחֵם אוֹתִי, כִּפְלַיִם

מֵאֲשֶׁר רָכַשְׁתָּ לִי תָּמִיד נָתַתָּ.

סלדין

וּבְכֵן אֲחוֹתִי! הֵן נִגְלוּ נְכָלַיִךְ

עָרֹם תַּעְרִימִי וְלֹא תֹאבִי בָּצֹעַ.

סתא

מַדּוּעַ לֹא תָשִׂים אָשָׁם נַפְשֶׁךָ,

כִּי אַךְ יָדְךָ הַפְּתוּחָה לֹא תִתְּנֵנִי

לָשׂוּם לַשְּׂחוֹק לִבִּי כִּי אֵדָעֵהוּ.

סלדין

הִרְחַקְנוּ מִמַּטָּרַת שַׁעֲשֻׁעֵנוּ.

כַּלִּי נָא מַעֲשַׂיִךְ!

סתא

אִם כֹּה חָפַצְתָּ? –

יְהִי כֵן, הַמֶּלֶךְ, הָרִימָה פְעָמֶיךָ!

קוּמוּ, הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה גַּם יַחַד!

סלדין

כֵּן אָמְנָם מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן הָשְׁבָּרוּ!

עֵינַי לֹא רָאוּ כִּי גַם הַגְּבֶרֶת

נִלְכָּדָה.

סתא

אוּלַי לִנְטוֹת עוֹד יֵשׁ דֶּרֶךְ?

נִתְבּוֹנֵנָה!

סלדין

קְחִי הַמַּלְכָּה, קָחִיהָ!

הֵן הָאֶבֶן הַזֹּאת לֹא אֶבֶן בֹּחַן

פִּנַּת יִקְרַת הִיא לִי מֵאָז וְעַד עָתָּה

לְהָבִיא לִי אֹשֶׁר.

סתא

רַק מַלְכַּת הָאֶבֶן?

סלדין

שִׁמְטִיהָ! בִּגְלָלָהּ רָע לֹא יִקְרֵנִי,

יַעַן הַנּוֹתָרוֹת בֹּטְחוֹת תִּהְיֶינָה.

סתא

תֵּת כָּבוֹד לַמְּלָכוֹת אָחִי הוֹרַנִי,

לִפְגּוֹעַ בַּמַּלְכָּה יָד לֹא אָרִימָה.

(תשאיר המלכה על מקומה)

סלדין

קָחִיהָ אוֹ לֹא! לְמַעֲנִי כְּבָר אֵינֶנָּה.

סתא

מַה לִּי וְלָהּ? תַּעֲמוֹד. הַמֶּלֶךְ! הַמֶּלֶךְ!

סלדין

הָלְאָה!

סתא

הַמֶּלֶךְ!

סלדין

וּמָט וַיָּשֹׁחַ!

סתא

עוֹדוֹ לֹא מָט, אָחִי, וְלֹא תַם לִגְוֹעַ!

יַעֲמֹד הַפָּרָשׁ לְפָנָיו וִיהִי סֵתֶר

לוֹ מִפְּנֵי הַמֵּץ…

סלדין

שָׁוְא! אָבַד נִצְחֵהוּ!

נִלְחַמְתְּ גַּם נָצַחְתְּ וְאַלְהָפִי כֶּסֶף

יְשַׁלֵּם. יִקְרְאוּהוּ וִימַהֵר בֹּא הֵנָּה!

לֹא שָׁגִית, סִתָּא, כִּי לִבִּי לֹא שַׂמְתִּי

הַיּוֹם לַשְּׂחוֹק, כִּי רַעֲיוֹנַי נִפְזָרוּ.

גַּם לָמָּה הַיּוֹם הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה,

מִבְּלִי צֶלֶם וּתְמוּנָה, לִי נִתָּנוּ,

אֲשֶׁר לֹא אֶמְצָא בְּשַׂחֲקִי בָם כָּל עֹנֶג?

הֵן לֹא עִם הַכֹּהֵן הַיּוֹם שָׂחַקְתִּי,

אֲשֶׁר כָּל תְּמוּנָה תֹּעֵבָה לוֹ סֶלָה.

אַךְ מַה שָּׁוְא אֶצְטַדָּק, אוֹדֶה הַפָּעַם,

לֹא הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לִי שִׁחֵתוּ,

כִּי רַק חָכְמָתֵךְ, סִתָּא, לָךְ עָמָדָה,

עֵינֵךְ אֲשֶׁר תֵּטִיב רְאוֹת…

סתא

עוֹד גַּם כָּכָה

תְּבַקֵּשׁ הִצְטַדֵּק עַל כִּי לֹא יָדֶיךָ

עָשׂוּ תּוּשִׁיָּה. דַּי לְךָ כִּי לְכָל רוּחַ

נִפְזְרוּ רַעֲיוֹנֶיךָ, יוֹתֵר מִמֶּנִי. –

סלדין

מִמֵּךְ? רַעֲיוֹנַיִךְ מַה זֶּה זֵרָמוֹ?

סתא

אַךְ לֹא אֲשֶׁר זֵרָה עֶשְׁתֹּנוֹתֶיךָ! –

הָהּ, סָלָדִין, מָתַי נָשׁוּב נְשַׁעֲשֵׁעַ

כַּאֲשֶׁר שִׁעֲשַׁעְנוּ בַּיָּמִים עָבָרוּ!

סלדין

בִּמְעֹט הַשַּׁעֲשֻׁעִים יִגְדַּל הָעֹנֶג! –

אַךְ בַּנְתִּי לְרֵעַיִךְ, לַקְּרָב תִּדְאָגִי,

כִּי יָשׁוּב יִתְחַדָּשׁ. לֹא אָשֵׁם אָנִי,

הֵן לֹא אָנֹכִי רִאשוֹנָה יָצָאתִי,

וּלְהַאֲרִיךְ יְמֵי שֶׁבֶת מֵרִיב חָפַצְתִּי,

וְלָתֵת סִתָּא אֲחוֹתִי לְאִישׁ יְשַׁר דָּרֶךְ.

אִישׁ כָּזֶה הוּא אֲחִי רִיכַרְדְּ לְבַדֵּהוּ;

הֲכִי אֲחִי רִיכַרְדְּ הוּא.

סתא

בְּפִיךָ נֶצַח

תְּהִלַּת רִיכַרְדְּ.

סלדין

וְלוּ גַּם לְאָחִינוּ מֶלֶךְ

אֲחוֹת רִיכַרְדְּ אֲזַי לְאִשָּׁה הָיָתָה,

הָהּ מַה טּוֹב הָיָה שִׁבְתֵּנוּ גַּם יַחַד!

מְאֻשָּׁר הָיָה בֵיתֵנוּ בְּכָל הָאָרֶץ! –

מִמִּבְחַר בָּתֵּי תֵבֵל בְּחִיר כֻּלָּמוֹ! –

רְאִי, גַּם אוֹתִי מֵהַלֵּל לֹא אֶחְדָּלָה.

יַעַן אֵדַע כִּי אֶשְׁוֶה לְאֹהֲבַי גַּם אָנִי.

מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים הָיָה חֶלְקֵנוּ! –

סתא

מֵאָז צְחוֹק עָשָׂה לִי זֶה חֲלוֹמֶךָ.

לֹא יָדַעְתָּ אֶת הַנֹּצְרִים הָאֵלֶּה,

לֹא שַׂמְתָּ לִבְּךָ לָדַעַת אוֹתָמוֹ.

גְּאוֹן לִבָּם וְגַאֲוָתָם כִּי נֹצְרִים הֵמָּה,

לֹא בְּנֵי אָדָם. גַּם אֲשֶׁר הִשְׁאִיר לָמוֹ

בְּרָכָה זֶה מְחוֹקֵק דָּתָם: דַּרְכֵי חֶסֶד

אַהֲבַת אָדָם וּדְבַר אֶמֶת וָצֶדֶק,

יַחְפְּצוּ רַק יַעַן מְשִׁיחָמוֹ לִמְּדָהוּ,

יַעַן כִּי מוֹשִׁיעֵמוֹ זֶה עָשָׂהוּ.

אַשְׁרֵיהֶם, כִּי הָיָה הוּא אִישׁ תְּמִים דָּרֶךְ!

אַשְׁרֵיהֶם כִּי צִדְקָתוֹ נָחֲלוּ לָמוֹ,

וּלְבַד שְׁמוֹ יֹאבוּ יְמַלֵּא כָּל הָאָרֶץ,

וְשֵׁם כָּל אִישׁ צַדִּיק יְגָרְשׁוּ מִפָּנֵיהוּ,

סלדין

לוּלֵא זֹאת הֵן מִיֶּדְכֶם לֹא בִקֵּשׁוּ

תַּחְשֹׁבִי, מִמֵּךְ וּמֵאָחִיךְ מֶלֶךְ,

כִּי נֹצְרִים תִּהְיוּ גַּם אַתֵּמָה בְּטֶרֶם

הֱיוֹת לְבָשָׂר אֶחָד בְּנֹצְרִים תִּדְבָּקוּ?

סתא

כֵּן הוּא, אָחִי! זֹאת מַחֲשַׁבְתָּם אֵלֵינוּ.

וּכְמוֹ הָאַהֲבָה הַזֹּאת קֵן מָצָאָה

רַק בְּלֵב הַנֹּצְרִים, אֲשֶׁר יַד יוֹצְרֵנוּ

בְּלֵב כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה לְתִפְאֶרֶת נָטָעָה.

סלדין

הֵן בְּנֵי אָדָם יַאֲמִינוּ הַרְבֵּה הֶבֶל,

מַדּוּעַ גַּם זֹאת לֹא הַאֲמֵן יוּכָלוּ!

בְּכָל זֹאת שָׁגִית, פָּרָשֵׁי הֵיכָל הֵמָּה,

לֹא הַנֹּצְרִים, אֲשֵׁמִים, בִּהְיוֹתָמוֹ

פָּרָשֵׁי הֵיכָל, לֹא כִּי נֹצְרִים הֵמָּה.

רַק הֵם לְבַדָּם מַחְשְׁבוֹתֵינוּ הֵפֵרוּ.

כִּי אֶת הָעִיר עַכּוֹ, אֲשֶׁר נְבַקֵּשָׁה,

כִּי תִתֵּן שִׁלּוּחִים, לְמֶלֶךְ אָחִינוּ,

אֲחוֹת רִיכַרְדְּ, הֵם עָזֹב לֹא יַחְפֹּצוּ.

וּמַחְשְׁבוֹת אוֹנָם רַק לְמַעַן בַּצֵּעַ

בְּאַדֶּרֶת הַפָּרָשִׁים יִתְחַפָּשׂוּ,

אַדֶּרֶת תְּמִימֵי דֶרֶךְ, וְכֻלָּהּ כַּחַשׁ.

לְהוֹצִיא לִפְעֻלּוֹת אָדָם מְזִמּוֹתָמוֹ,

עַד קֵץ יְמֵי שַׁלְוָה הַשְׁקֵט לֹא יָכָלוּ.

אֲבָל אֵין דָּבָר! יֵלְכוּ הֵם דַּרְכָּמוֹ!

יִכָּשְׁלוּ בַהֲלִיכָתָם וְיִמְצְאוּ קָבֶר!

לוּ סִבּוֹת אֲחֵרוֹת לֹא הִפְרִיעוּנִי

סתא

וּמַה זֶּה בִּלְעָדֵיהֶם יַפְרִיעֶךָ?

וּמַה יַּעֲמוֹד לְשָׂטָן לְךָ עַל דַּרְכֶּךָ?

סלדין

אֲשֶׁר מֵעוֹלָם עֲצָתִי הִפְרִיעַ. –

לִרְאוֹת אָבִינוּ בַּלְבָנוֹן הָיִיתִי,

וְהִנֵּה עוֹד יָגוֹן בִּלְבָבוֹ…

סתא

מַדּוּעַ?

סלדין

עֵצָה וְתוּשִׁיָּה הֵן נִדְּחָה מִמֶּנּוּ;

מִכָּל עֲבָרִים צָרוֹת אֲפָפוּהוּ,

זֶה יֶחְסַר פֹּה וְזֶה שָׁם.

סתא

מַה יֶּחְסַר שָׁמָּה?

סלדין

מָה, אִם לֹא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מָאַסְתִּי!

אֲשֶׁר אִם יֶשְׁנוֹ לִי כְּאֶפֶס אֶחְשְׁבֵהוּ,

וְאֵינֶנּוּ – וְיָקָר מִכֹּל לִי הִנֵּהוּ. –

אַךְ אַיֵּה אֵיפוֹא אַלְהָפִי? אַיֵּהוּ?

לֹא הָלַךְ עוֹד אִישׁ לִקְרוֹא אוֹתוֹ הֵנָּה?

כֶּסֶף נִכְסָף. כַּסּוּפָה יָבֹא וְיֵלֶךְ!

וּלְךָ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת רָשׁ וָמֶלֶךְ. –

טוֹב, אַלְהָפִי! טוֹב עָשִׂיתָ כִּי בָאתָ!

המחזה השני 🔗

אלהפי הנזיר סלדין וסתא

אלהפי

הֵן מִמִּצְרַיִם, אֲדַמֶּה, הִגִּיעוּ

צְרוֹרוֹת הַכֶּסֶף, לוּ רַק הַרְבֵּה יֶהִי.

סלדין

הֲנוֹדַע לְךָ דָבָר?

אלהפי

לִי? אֵין כָּל מְאוּמָה.

כִּי פֹה אֶמְצָאֵם, אֶקָּחֵם, דִּמִּיתִי.

סלדין

שַׁלֵּם לְסִתָּא אֲחוֹתִי אֶלֶף כָּסֶף!

אלהפי

שַׁלֵּם! תַּחַת: קַח! טוֹב וְנָעִים לִשְׁמוֹעַ!

הִנֵּה זֶה עוֹד מְעַט מֵאֶפֶס וָאָיִן –

לְסִתָּא? עוֹד הַפַּעַם לְסִתָּא? וּכְפַעַם

בְּפַעַם בִּשְׂחוֹק הַצַּעֲצֻעִים הַכֶּסֶף

אָבַד. עוֹד אַבְנֵי הַשְּׂחוֹק עוֹמְדוֹת הֵנָּה!

סתא

הֵן בְּאָשְׁרִי, אֶחְשֹׁב, לֹא רָעָה עֵינֶךָ.

אלהפי (מתבונן בשחוק)

מַה-תֵּרַע עֵינִי בָךְ. הֵן…

סתא (רומזת אליו בעיניה)

הַס! יַד לְפִיךָ!

אלהפי (עוד עיניו משוטטות בשחוק)

עוֹד לֹא בְיָדֵךְ טוּבֵךְ, הֲלֹא תֵדָעִי?

סתא

אַלְהָפִי; הַס!

אלהפי

הַלְּבָנוֹת אֲבָנַיִךְ?

וַתֹּאמְרִי: מֶלֶךְ?

סתא

טוֹב כִּי לֹא שֹׁמֵעַ!

אלהפי

וְהִנֵּה לוֹ לִצְעוֹד הַפַּעַם?

סתא (מתקרבת אליו)

הַגִּידָה

נָא לוֹ כִּי כַסְפִּי אֶקַח.

אלהפי

כֵּן, תִּקָּחִי!

תִּקְּחִי כַסְפֵּךְ כַּאֲשֶׁר תָּמִיד לָקַחַתְּ.

סתא

מַה לְּךָ? הַחֲסַר דַּעַת אַתָּה?

אלהפי

מַדּוּעַ?

עוֹד לֹא תַם הַשְּׂחוֹק סָלָדִין, כַּסְפֶּךָ

עוֹד לֹא אָבָד.

סלדין (מבלי שים לב לדבריו)

אֲבָל שַׁלֵּם! שַׁלֵּמָה! –

אלהפי

שַׁלֵּם! שַׁלֵּם! – עוֹד הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת.

סלדין (כבראשונה)

אֶפֶס וָתֹהוּ הִיא, וּכְמוֹ אֵינֶנָּה.

סתא

הַגֵּד נָא, כִּי אוּכַל קַחַת הַכֶּסֶף.

אלהפי (עוד עיניו משוטטות בשחוק)

כֵּן אָמְנָם, וּכְמוֹ בְּכָל עֵת. – וּבְכָל אֵלֶּה;

אִם גַּם הַמַּלְכָּה אַךְ אֶפֶס וָתֹהוּ;

עוֹד הַמֶּלֶךְ לֹא מָט.

סלדין (נגש וסותר אבני השחוק)

מָט, מָט הִנֵּהוּ!

כִּי כֹה אֹבֶה.

אלהפי

כֵּן, כֹּה! – כַּשְּׂחוֹק כַּבֶּצַע!

וְכַבֶּצַע הַשִּׁלֻּמִים.

סלדין

מַה תַּבַּעְנָה

שְׂפָתָיו?

סתא (תרזום בעיניה בכל רגע לאלהפי)

הִנֵּה נָא יָדֹעַ יְדִעְתָּהוּ,

יֶאֱהַב עֲמוֹד עַל דַּעְתּוֹ עַד יְבַקְּשׁוּהוּ;

גַּם מְקַנֵּא הוּא בִי מְעַט, הֵן זֶה דַרְכֵּהוּ.

סלדין

בָּךְ? בַּאֲחוֹתִי? לֹא! מָה אָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה?

אַלְהָפִי! הַמְקַנֵּא אָתָּה?

אלהפי

מַדּוּעַ

לֹא? – יוּכַל הֱיוֹת! – מִי הַשְׂכֵּל כָּמוֹהָ

לֹא יֹאבֶה? לֹא יַחְפֹּץ כְּלִבָּה לִבֵּהוּ

טוֹב וְיָשָׁר יֶהִי?

סתא

וּבְכָל זֹאת יָדֵהוּ

לֹא יִקְפֹּץ מִשַּׁלֵּם מִכְסַת הַכֶּסֶף,

כַּעֲשׂוֹתוֹ בְּכָל עֵת. אַךְ חֲדַל מִמֶּנּוּ!

לֵךְ, אַלְהָפִי, לְכָה! וְאָנֹכִי לָקַחַת

כַּסְפִּי מַהֵר אֶשְׁלָחָה.

אלהפי

לֹא! נִלְאֵיתִי

הִתְחַפֵּשׂ. הֵן בֹּא יָבֹא יוֹם וְיָדוֹעַ

יֵדַע אֶת כֹּל.

סלדין

מִי? וָמָה? חִישׁ הַגִּידָה!

סתא

רְאֵה, אַלְהָפִי! הֲזֹאת הַבְטָחָתֶךָ?

וְכֹה דְבָרְךָ תָקִים?

אלהפי

וְאֵיךְ אוּכַל וְיָדַעְתִּי,

כִּי יַגִּיעַ עַד כֹּה.

סלדין

הֲלֹא תַגִּידָה?

סתא

בִּי, אַלְהָפִי! הִתְאַפֵּק, מְשֹׁל בְּרוּחֶךָ!

סלדין

דָּבָר זָר הוּא, פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי!

מַה-תִּתְחַנֵּן אֲחוֹתִי וּמְבַקֶּשֶׁת

מֵאִישׁ אַחֵר וְלֹא מִמֶּנִּי אָחִיהָ?

דַּבֵּר, אַלְהָפִי! כִּי מְצַוֶּה הִנֵּנִי!

סתא

אַל אָחִי עַל נְקַלָּה יִחַר אַפֶּךָ,

וְעַל דְּבַר אֶפֶס אַל נָא יִפֹּל לִבֶּךָ.

וּפְעָמִים לֹא מְעַט, הִנֵּה נָא יָדַעְתָּ,

מִכְסַת כֶּסֶף כָּזֹאת אֲנִי בָצָעְתִּי.

וְעַל כִּי אֵין הַכֶּסֶף נָחוּץ לִי עָתָּה,

וְאֹצַר אַלְהָפִי הֵן מָלֵא אֵינֶנּוּ

הַיּוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו, הִנֵּה הִשְׁאַרְתִּי

הַכֶּסֶף אֶצְלוֹ; אַךְ אַל נָא לִבֶּךָ

תָּשִׂים לַדָּבָר הַזֶּה, וֶהֱיֵה בָטוּחַ,

כִּי גַם לְךָ גַם לוֹ לֹא יִהְיֶה לָנֶצַח;

וּלְעֵת מְצוֹא מִיַּד אֹצָרוֹ אֶדְרְשֶׁנּוּ.

אלהפי

לוּ רַק כֶּסֶף בִּצְעָהּ יִהְיֶה, הֶחֱרַשְׁתִּי!

סתא

גַּם הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לְמָנָה נָתַתָּ לִי,

נִשְׁאַר זֶה יְרָחִים מְעַט בְּאֹצָרֶךָ,

אלהפי

לֹא זֶה לְבָד.

סלדין

עוֹד? עוֹד? אַלְהָפִי, פְּתַח פִּיךָ!

אלהפי

מֵעֵת מְיַחֲלִים אֲנַחְנוּ מִמִּצְרַיִם

עֵזֶר, הִנֵּה הִיא…

סתא (לסלדין)

מַה תִּשְׁמַע אֵלֵיהוּ?

אלהפי

לֹא זֶה לְבַד אֲשֶׁר מְאוּמָה לֹא לָקָחָה…

סלדין

נַעֲרָה טוֹבַת לֵב! עוֹד שָׁחֲדָה בַעֲדֵנוּ.

מִכֹּחָהּ, כֵּן?

אלהפי

כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלֶיהָ;

וּלְבַד מִכִּיסָהּ אֶת הַכֹּל נָתָנָה.

סלדין

כֵּן אָמְנָם! אֲחוֹתִי הִיא בְּלֵב וָנָפֶשׁ!

(נופל על צווארה ומחבקה)

סתא

וּמִי זוּלָתְךָ, אָחִי, הֶעֱשִׁירַנִי

עֹשֶׁר רָב, כִּי עֲשׂוֹת כָּזֹאת אוּכָלָה?

אלהפי

אָכֵן עוֹד מְעַט וּכְלִי רִיק יַצִּיגֶנָּה

הָרֵק יָרִיק כִּיסָהּ וְתִדַּל כָּמוֹהוּ.

סלדין

כָּמוֹנִי? מָה? הֶאָנֹכִי דַלּוֹתִי?

מָתַי הוֹתַרְתִּי וּמָתַי חָסָרְתִּי?

שִׂמְלָתִי לְעוֹרִי וַעֲלֵי יָרֵךְ חֶרֶב,

סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְאֵל עֹזֵר מוֹשִׁיעַ,

וּמַה לִּי עוֹד? וְאֵלֶּה מָתַי יֶחְסָרוּ?

וּבְכָל זֹאת, אַלְהָפִי, אָרִיב עִמֶּךָ.

סתא

אַל נָא, אָחִי! אֹבֶה אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי

הָקֵּל גַּם מֵאָבִינוּ כֹּבֶד עֻלֵּהוּ.

סלדין

בִּדְבָרֵךְ זֶה הָפַכְתְּ שִׂמְחָתִי לְאֵבֶל!

הֵן לִי, לִי לְבַדִּי, לֹא יֶחְסַר כָּל מְאוּמָה.

אָכֵן לוֹ, לוֹ יֶחְסַר, וְעִמּוֹ לְכֻלָּנוּ. –

עֻצוּ עֵצָה, מָה אֶעֱשֶׂה? מִמִּצְרַיִם

אוּלַי עוֹד יָמִים רַבִּים לֹא יַגִּיעַ

הַכֶּסֶף. מַדּוּעַ אֵחַר וְאֵינֶנּוּ –

יְיָ לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ. הֵן שֶׁקֶט

וְשַׁלְוָה שָׁם. חַסֵּר נַפְשִׁי מִכָּל עֹנֶג,

לָשׂוּם לַכֶּסֶף דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ,

בְּכָל נַפְשִׁי אֹבֶה; לֹא יִצֶר לִי מְאוּמָה;

אִם רַק נַפְשִׁי אֲחַסֵּר, וְלֹא אָרֵעַ

לָאִישׁ זוּלָתִי. – אַךְ מַה יּוֹעִילֵנִי

זֶה? הִנֵּה מִבְּלִי שִׂמְלָה סוּס וָחֶרֶב

הֱיוֹת לֹא אוּכָל. גַּם מֵאֲשֶׁר לֵאלֹהַּ

לֹא אוּכַל חַסֵּר. שֹׁאֵל הוּא מִמֶּנִּי

רַק מְעָט; כִּי הֵן דַּי לוֹ לִבִּי לְבַדֵּהוּ. –

כִּי יֶתֶר יֵשׁ, אַלְהָפִי, בְּאֹצָרֶךָ,

קִוְּתָה נַפְשִׁי, וְעָלָיו בָּטָחְתִּי.

אלהפי

יֶתֶר? –

הַגֵּד, אִם לֹא בַחֶרֶב בִּתַּקְתַּנִי,

אוֹ אִם לֹא לְמִצְעָר חַנֵּק חִנַּקְתַּנִי,

אִם מוֹתָר כִּמְעָט בְּאֹצָרִי מָצָאתָ?

הֵן אִם גָּנַבְתִּי וְאֶל כֵּלַי נָתַתִּי

גַּם אָז לֹא גָדַל עֲוֹנִי בְּעֵינֶיךָ,

כַּעֲוֹן יִתְרָה עָשִׂיתִי.

סלדין

אַךְ מַה לָּנוּ

לַעֲשׂוֹת, הַגִּידָה? – הַאִישׁ בָּעִיר אָיִן

בִּלְעֲדֵי סִתָּא, אֲשֶׁר יַלְוֶה לְךָ כָּסֶף?

סתא

אֶת אֲשֶׁר לִי לַעֲשׂוֹת בְּמִשְׁפָּט וָצֶדֶק,

הַאֲנִי, אָחִי, לְאַחֵר עֲשׂוֹת אֶעֱזֹבָה?

הֵן הוֹדוֹת לָאֵל, עוֹד עֲזֹר אוּכָלָה.

עוֹד כֹּחִי וְאוֹנִי לֹא יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ.

סלדין

אַךְ לֹא כַּחֶרֶשׂ. מַה נָּעִים לִשְׁמוֹעַ!

לֵךְ הָפִי, מַהֵר! הֵימִינָה! הַשְׂמִילָה!

וּלְוֵה בַּאֲשֶׁר תִּלְוֶה, כַּאֲשֶׁר תּוּכָלָה!

לֵךְ, הַבְטִיחָה וּלְוֵה! – רַק לֹא מֵאֵלֶּה,

אַלְהָפִי, אֲשֶׁר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּימוֹ.

כִּי מֵאֵלֶּה לָוֹה הוּא שׁוּב לָקַחַת

מִידֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר לָהֶם נָתַתִּי. –

לֵךְ אֶל אֹהֲבֵי הוֹן אֲשֶׁר לֹא יִשְׂבְּעוּהוּ;

כִּי הֵמָּה בְּהַלְוֹתָם לִי יִמְצְאוּ נַחַת.

כִּי תֶרֶב מַרְבִּיתָם יֹדְעִים הִנָּמּוֹ.

אלהפי

הֵן גַּם אֶחָד מֵאֵלֶּה לֹא יָדָעְתִּי.

סתא

הִנֵּה נָא שָׁמַעְתִּי, כִּי יְדִיד נַפְשֶׁךָ,

אַלְהָפִי, שָׁב וַיָּבֹא מִדַּרְכֵּהוּ.

אלהפי (חרד)

יְדִיד נַפְשִׁי? מִי הוּא זֶה?

סתא

הַמְּהֻלָל בְּפִיךָ תָּמִיד,

הַיְהוּדִי בְּפִיךָ תְהִלָּתֵהוּ.

אלהפי

יְהוּדִי מְהֻלָּל? וּבְפִי?

סתא

אֲשֶׁר בֵּרְכָהוּ –

עוֹד עֶצֶם דְּבָרֶיךָ זָכֹר אֶזְכֹּרָה,

בִּתְהִלּוֹתֶיךָ מִפִּיךָ יָצָאוּ –

אֲשֶׁר בֵּרְכָהוּ אֱלֹהֵי שָׁמַיִם,

וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנּוּ כָּל טוּב הָאָרֶץ,

לְמִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל.

אלהפי

כָּכָה אָמַרְתִּי?

וּמַה יִּרְזְמוּן מִלָּי?

סתא

הַקָּטָן, עֹשֶׁר;

וְהַגָּדוֹל, חָכְמָה.

אלהפי

וְהוּא יְהוּדִי, הַגֶּבֶר

אֲשֶׁר נִכְבָּדוֹת אֵלֶּה בּוֹ דִבַּרְתִּי?

סתא

הֲלֹא דִבַּרְתָּ כָּל אֵלֶּה בְּאֹהֲבֶךָ

בְּנָתָן?

אלהפי

כֵּן! בָּזֶה! בְּנָתָן! צָדְקוּ דְבָרַיִךְ!

שָׁכַחְתִּי. הָאָמְנָם? בָּא מִדַּרְכֵּהוּ

מִקֵּץ יָמִים רַבִּים? אוּלַי לֹא מָטָה

גַּם יָדֵהוּ, כַּאֲשֶׁר רַבִּים יֹאמֵרוּ.

כֵּן, זֶה נִקְרָא בְּפִי כֹל, בְּיָמִים עָבָרוּ,

חָכָם גַּם עָשִׁיר.

סתא

הֶעָשִׁיר יִקְרְאוּהוּ

הַיּוֹם יוֹתֵר מִלְּפָנִים. הֵן יַבִּיעוּ

כֻּלָּם תִּפְאֶרֶת עָשְׁרוֹ וּכְלֵי חֵפֶץ

אֲשֶׁר הֵבִיא.

אלהפי

וּכְשׁוּב עָשְׁרוֹ אֵלֵיהוּ

גַּם חָכְמָתוֹ הִנֵּה תָשׁוּב הַפָּעַם.

סתא

וּמָה, אַלְהָפִי, אִם אֵלָיו דָּרַשְׁתָּ?

אלהפי

וּמָה אֶדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ? אַךְ לֹא כֶסֶף?

לֹא תֵדָעִיהוּ! הֵן זֹאת חָכְמָתֵהוּ,

כִּי לֹא יַלְוֶה לָאִישׁ.

סתא

זָכֹר אֶזְכֹּרָה,

כִּי לְפָנִים תֵּאַרְתָּ תְּמוּנָה אַחֶרֶת

לְנֶגֶד עֵינָי.

אלהפי

סַחֲרוֹ וּמַעֲרָבֵהוּ

יִתֵּן לָכֶם בַּנֶּשֶׁךְ, אַךְ לֹא כֶסֶף,

כֶּסֶף לֹא יִתֵּן, הֵן יְהוּדִי הִנֵּהוּ,

אִם אָמְנָם לֹא רַבּוּ יְהוּדִים כָּמוֹהוּ,

אִישׁ מַשְׂכִּיל, חֲכַם לֵב, מֵבִין, יֹדֵעַ,

בִּשְׂחוֹק הַצַּעֲצֻעִים מֵטִיב שַׁעֲשֵׁעַ.

אוּלָם כַּעֲלוֹתוֹ עַל כָּל בְּנֵי עַמֵּהוּ

בְּחָכְמָתוֹ וּבְכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂהוּ, כָּכָה

רָעָתוֹ רַבָּה מֵרָעַת כֻּלָּמוֹ.

אַךְ בּוֹ, אַךְ בּוֹ אַל תִּבְטָחוּ. פָּתֹחַ

יִפְתַּח יָדוֹ לַדַּל; בִּנְדִיבַת לִבֵּהוּ

עִם סָלָדִין יִתְעָרֵב. אִם כָּמוֹהוּ

לֹא יַרְבֶּה תֵּת, הִנֵּה כָמוֹהוּ בְנֶפֶשׁ

חֲפֵצָה יִתֵּן. אִם יְהוּדִי מְבַקֵּשׁ עֵזֶר,

אוֹ נֹצְרִי, מוּשְׂלָמִי, פַּרְסִי הִנֵּהוּ,

כֻּלָּם יִשְׁווּ בְעֵינָיו.

סתא

וְאִישׁ כָּזֶה…

סלדין

פֶּלֶא,

כִּי לֹא שָׁמַעְתִּי עוֹד דָּבָר מִמֶּנוּ!…

סתא

הַהוּא לֹא יְשַׁוֶּה עַל סָלָדִין עֵזֶר?

עַל סָלָדִין הַלֹּוֶה לֹא לְמַעֲנֵהוּ,

כִּי אִם לָתֵת, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד?

אלהפי

וּבְזֹאת אָמְנָם אֶת הַיְהוּדִי תַכִּירוּ;

הַיְהוּדִי כְאַחַד עַמֵּהוּ! – הַאֲמִינוּ

לִי! – כִּי רָעָה עֵינוֹ בְּכָל עֹשֶׂה חֶסֶד,

וְקִנֵּא בוֹ! כִּי גְּמוּל יְשַׁלֵּם לוֹ לְבַדֵּהוּ

אֵל גְּמֻלוֹת חָפֵץ הוּא; עַל כֵּן בַּנֶּשֶׁךְ

כַּסְפּוֹ לֹא יִתֵּן, לְמַעַן לִמְשַׁוֵּעַ

יוּכַל תֵּת כִּרְצוֹנוֹ כָּל עֵת כָּל רָגַע.

כִּי לָקוּם עַל נְדִיבוֹת דָּתוֹ תְּצַוֵּהוּ,

לָתֵת לֶעָנִי לַגֵּר נִדְבַת כָּסֶף;

אַךְ מְצֹא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב, הֱיוֹת אִישׁ חֶסֶד,

לֹא צִוַּתְהוּ, אֲשֶׁר עַל כֵּן תְּשִׂימֵהוּ

רוּחַ נְדִיבָתוֹ לָאִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ

חֵן אֵין בּוֹ. הֵן רִיב בֵּינִי וּבֵינֵהוּ

זֶה יָמִים רַבִּים; בְּכָל זֹאת אַל תַּחְשֹׁבוּ

כִּי אַכְחִיד תַּחַת לְשׁוֹנִי צִדְקָתֵהוּ.

טוֹב הוּא לְכָל דָּבָר, אַךְ לֹא לְהַלְוֹת כֶּסֶף,

רַק זֶה הַדָּבָר לֹא יוּכַל עֲשֹׂהוּ.

לִדְפֹּק עַל דַּלְתוֹת אֲחֵרִים לָלֶכֶת

אֲמַהֵר… הִנֵּה אִישׁ כּוּשִׁי יָדַעְתִּי,

עָשִׁיר גַּם כִּילַי הוּא. – אֵלָיו אֵלֵכָה.

(הולך)

סתא

מַה תְּמַהֵר, הָפִי?

סלדין

הַנִיחִי לוֹ! יֵלֵךְ!

המחזה השלישי 🔗

סתא וסלדין

סתא

הֵן יָחִישׁ כְּמוֹ הוּא מִפָּנַי בֹּרֵחַ!

מַה זֹּאת הֲבֶאֱמֶת תָּעָה אָז לִבֵּהוּ

בְּדַבְּרוֹ טוֹב עַל נָתָן, אוֹ אַךְ אוֹתָנוּ

הַתְעוֹת יַחְפֹּץ הַיּוֹם?

סלדין

וְאוֹתִי תִשְׁאָלִי?

אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ הֵן לֹא יָדַעְתִּי,

שְׁמוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי זוּלָתִי הַפָּעַם.

סתא

וְאֵיכָכָה יָכוֹל וְנֶעְלָם מֵעֵינֶיךָ,

אִישׁ עָלָיו יֵאָמֵר כִּי בָא עַד חֵקֶר

קִבְרֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה, וּבְלָטֵיהוּ

יִפְתַּח אֶת סְגוֹרָם, וּסְגוֹר יִקַּח שָׁמָּה, הוֹן עָתָק,

אֲשֶׁר יָעִיד עַל מְקוֹרֵהוּ.

סלדין

אִם זֶה הָאִישׁ בַּקְּבָרִים מָצָא עֹשֶׁר,

הֵן לֹא קִבְרֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה הֵמָּה.

כִּי אִם אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים שָׁם נִקְבָּרוּ!

סתא

אוֹ רֵקִים וּפֹחֲזִים! הֵן כְּהָקִיר בַּיִר

מַיִם לֹא יָקִיר קֶבֶר הוֹן וְעֹשֶׁר.

סלדין

כִּי עֹשֶׂה מִסְחָר הוּא אֲנִי שֹׁמֵעַ.

סתא

יְפַלֵּס נָתִיב לִגְמַלָּיו בְּכָל הָאָרֶץ,

יָשִׂים בַּמִּדְבָּר וּבַעֲרָבָה דֶּרֶךְ,

אֲנִיּוֹתָיו לְחוֹף כָּל יַמִּים תִּשְׁכֹּנָה.

לְפָנִים אַלְהָפִי לִי הִגִּיד כָּל אֵלֶּה,

גַּם הוֹסִיף לְהַגִּיד, מְלֵא עֹנֶג וָנַחַת,

מָה רַב טוֹב וָחֶסֶד עֹשֶׂה אֹהֲבֵהוּ

זֶה בְּעָשְׁרוֹ, רְכָשׁוֹ בְּטוּב טַעַם וָדַעַת,

וּבְרֹב עָמָל וִיגִיעָה מְלֹא חָפְנָיִם;

וַיּוֹסֶף עוֹד הַלֵּל מִשְׁפַּט צִדְקֵהוּ,

חֹפֶשׁ רוּחוֹ מִמִּשְׁפְּטֵי שָׁוְא וָהֶבֶל,

וְכִי אֶל כָּל דָּבָר טוֹב לִבּוֹ פָּתוּחַ,

וּבְקֶרֶב נַפְשׁוֹ מְקוֹר חַיִּים וָיֹפִי.

סלדין

וְעַתָּה דִבֵּר הָפִי כְּאִישׁ לֹא יֹדֵעַ,

וַיַּשְׁלֵךְ קַרְחוֹ כְּפִתִּים עַל אֹהֲבֵהוּ.

סתא

לֹא בַעֲבוּר קָרָתוֹ; יָרֵא הִנֵּהוּ

פֶּן יְבֻלַּע לְאֹהֲבוֹ כִּי יֶרֶב שַׁבְּחֵהוּ,

אֶפֶס לֹא יָכֹל גַּם גַּדְּפוֹ חָרְפֵהוּ.

אוֹ אוּלַי נְכוֹנָה דִבֵּר וְלֹא דְבַר שֶׁקֶר,

כִּי גַם הַטּוֹב בְּעַמּוֹ יַךְ שָׁרָשֵׁיהוּ

בְּעַמֵּהוּ וּבֵין אֶחָיו יַפְרִיא סֶלָה,

יַחַד לֹא יְרוֹמֵם אֶת נַפְשׁוֹ עָלֵימוֹ?

וְאַלְהָפִי יֵבוֹשׁ וּפָנָיו יֶחֱוָרוּ,

כִּי זֶה הָאִישׁ נָתָן אֹהֲבוֹ הִנֵּהוּ?

וִיהִי מָה! יַעֲלֶה הַיְּהוּדִי עַל יֶתֶר

בְּנֵי עַמּוֹ אוֹ יִשְׁוֶה לָמוֹ; אִם כֶּסֶף

תּוֹעָפוֹת לוֹ אִם עָשִׁיר הוּא, דַּי לָנוּ.

סלדין

אַךְ אָמְנָם לֹא תֹאבִי, אֲחוֹתִי, קַחַת

בִּזְרֹעַ אֲשֶׁר לוֹ בְּמִשְׁפָּט וָצֶדֶק?

סתא

כֵּן הוּא, לֹא אֶקַּח מִיָּדוֹ בַּחֶרֶב,

וְלֹא בָאֵשׁ, לֹא, לֹא, תַּאֲוַת אִישׁ הִיא רֶשֶׁת

פְּרוּשָׂה לְרַגְלָיו וּבָהּ יִלָּכֵד סֶלָה.

עַתָּה, אָחִי, בֹּא אִתִּי הַהַרְמוֹנָה,

לִשְׁמוֹעַ קוֹל מְטִיבַת שִׁיר תְּמוֹל קָנִיתִי.

בֹּא, עַד תִּגְמוֹל עֲצָתִי וְתַעַשׂ פֶּרִי.

המחזה הרביעי 🔗

(לפני בית נתן אשר אל מול פני התמרים)

רחל ונתן באים מתוך הבית החוצה

אחרי כן תבא אליהם דיה

רחל

מַדּוּעַ זֶה אָבִי עַד כֹּה אֵחַרְתָּ,

יָרֵאתִי פֶּן הָלַךְ עַד הִתְמַהְמֶהְךָ.

נתן

רַק אֵין דָּבָר; אִם לֹא יִמָצֵא תַּחַת

הַתְּמָרִים, בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם אָז נְבַקְּשֵׁהוּ. –

רַק הֵרָגְעִי – הִנֵּה דַיָּה אֵלֵינוּ

בָּאָה.

רחל

הָלַךְ וְאֵינֶנּוּ!

נתן

וּמַדּוּעַ?

רחל

לוּ הָיָה כִּי עַתָּה מִהֲרָה לָלֶכֶת.

נתן

הֵן עוֹד עֵינֶיהָ לֹא רָאוּ אוֹתָנוּ…

רחל

הִנֶּהָ רֹאָה.

נתן

וְלָלֶכֶת מְמַהֶרֶת.

רְאִי וְהֵרָגְעִי!

רחל

הֲתִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ

בַּת כָּזֹאת אֲשֶׁר תָּנוּחַ תַּרְגִּיעַ,

וְלֹא תִדְאַג לָאִישׁ מֵשִׁיב לָהּ חַיֶּיהָ?

חַיִּים יְקָרִים לָהּ כִּי מִמְּךָ נִתָּנוּ.

נתן

כַּאֲשֶׁר אַתְּ הִנֵּךְ כֵּן אֵהָבֵךְ סֶלָה,

אִם גַּם עַתָּה יִרְחַשׁ לִבֵּךְ יָדַעְתִּי

אֲשֶׁר לֹא רָחַשׁ עַד כֹּה.

רחל

מַה מִּלֶּיךָ

יִרְזְמוּן, אָבִי?

נתן

הַאוֹתִי אַתְּ שֹׁאֶלֶת?

שֹׁאֶלֶת בְּאֵימָה? – וִיהִי מָה! מִפֶּשַׁע

אַתְּ חַפָּה, לִבֵּךְ נָקִי, אַל תִּירָאִי!

גַּם אֲנִי לֹא אִירָא. רַק הַבְטִיחִינִי,

אִם יָבֹא יוֹם וְדָבָר יְגֻנַּב אֵלַיִךְ,

אַל נָא תְשׁוּקָתֵךְ מִפָּנַי תַּסְתִּירִי.

רחל

כִּי יוּכַל וְיִקְרֶה כָזֹאת, לְשֵׁמַע אֹזֶן

לְבַד יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמֵהוּ.

נתן

נֶחְדַּל מִזֶּה! עוֹד דַבֵּר לֹא נוֹסִיפָה.

הֵן דַּיָּה בָאָה – מָה אִתֵּךְ? הַגִּידִי!

דיה

עוֹד בֵּין הַתְּמָרִים מִתְהַלֵּךְ הִנֵּהוּ;

וּמֵעֵבֶר מִזֶּה מְהֵרָה תִרְאֵהוּ. –

רְאֵה, הִנֵּה בָא!

רחל

הָהּ! וְרַעֲיוֹנָיו נָבֹכוּ,

לֹא יֵדַע אִם יֵימִין אוֹ יַשְׂמִיל? הָלְאָה

יֵלֵךְ אוֹ יָשׁוּב? – יִבְרַח מִפָּנֵינוּ!

דיה

לֹא, לֹא, אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּקְלָט יִלָּפֶת

אָרְחוֹת דַּרְכּוֹ, וּפֹה יַעֲבוֹר עָלֵינוּ. –

רחל

כֵּן! כֵּן! – הֲדַבֵּר דּבַּרְתְּ עִמּוֹ עָתָּה?

וְאֵיךְ מָצָאת אֶת לְבָבוֹ?

דיה

כַּאֲשֶׁר עַד הֵנָּה.

נתן

אַךְ אִיעָצְכֶן הִסָּתֵר מִפָּנֵיהוּ,

הֵחָבֵא, וְטוֹב מִזֶּה לֵכְנָה הַבָּיְתָה.

רחל

אַךְ אָעִיף עֵינַי בּוֹ! הוֹי! תַּסְתִּירֵהוּ

זֹאת הַגָּדֵר מִפָּנָי!

דיה

בֹּאִי! בֹּאִי!

פֶּן יִרְאֵךְ וְיָשׁוּב. דְּבָרָיו מְאֹד צָדָקוּ.

רחל

זֹאת הַגָּדֵר!

נתן

אִם יַעֲבוֹר עַל פָּנֶיהָ

וְרָאָה אֶתְכֶן כְּרָגַע. לָכֵן נָא לֵכְנָה!

דיה

בֹּאִי! בֹּאִי! שָׁם בְּעַד הַחַלּוֹן יַחַד

נִרְאֵהוּ גַּם שְׁתֵּינוּ.

רחל

נִרְאֶה? – נֵלֵכָה!

המחזה החמישי 🔗

נתן וחיש אחרי כן פרש ההיכל

נתן

כִּמְעַט יֶהְגֶּה לִבִּי אֵימָה וָפַחַד

מִפְּנֵי זֶה הַגֶּבֶר הַזָּר בְּמַעֲשֵׂהוּ.

תַּחֲרִידֵנִי צִדְקָתוֹ סָרַת טָעַם.

זֶה חֶבֶל נַחֲלַת בְּנֵי אָדָם כֻּלָּמוֹ,

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בִּמְבוּכָה יָבִיאוּ!

רְאֵה! הֵנָּה הוּא בָא! חֵי נַפְשִׁי! הַנַּעַר

הַזֶּה כְּאִישׁ מַרְאֵהוּ. רָצוֹן יָפִיקוּ

עֵינֵי גַבְהוּתוֹ וּפַעֲמֵי רַגְלֵיהוּ!

אִם הַזָּג יֵמַר אַךְ יִמְתַּק לְשַׁדֵּהוּ!

אַיֵּה אֵיפוֹא זֶה רָאִיתִי כָמוֹהוּ? –

סְלַח נְדִיבִי!…

הפרש

מָה?

נתן

אַל נָא יִחַר אַפֶּךָ…

הפרש

מַה, יְהוּדִי?

נתן

כִּי עָרַב לִבִּי לָגֶשֶּׁת

לְדַבֵּר אֵלֶיךָ.

הפרש

הַאוּכַל גָּרְשֶׁךָ?

אַךְ דַּבֵּר וָלֵךְ!

נתן

סְלַח! אַל נָא לָלֶכֶת

תְּמַהֵר לַעֲבוֹר מֵעַל אִישׁ בְּבוּז וּבְרֶגֶל

גַּאֲוָה, אֲשֶׁר קָשַׁרְתָּ בְךָ לָנֶצַח.

הפרש

אֵיכָכָה? – כִּמְעַט אָבִין. הֲלֹא אָתָּה…

נתן

שְׁמִי הוּא נָתָן! אֲבִי הַנַּעֲרָה אָנִי,

אֲשֶׁר בְּרוּחַ נְדִיבָה מֵאֵשׁ הִצַּלְתָּ.

עַתָּה בָאתִי…

הפרש

אִם לְהוֹדוֹת לִי, – דַּיֶּךָּ!

בַּדָּבָר הַקָּטָן הַזֶּה נִלְאֵיתִי

כְּבָר נְשׂוֹא תּוֹדוֹת הַרְבֵּה. וְאַף כִּי מִמֶּךָּ,

וּלְךָ אֵין עַל מַה לְהוֹדוֹת. הֲיָדוֹעַ

יָדַעְתִּי כִּי הַנַּעֲרָה הִיא בִתֶּךָ? –

תּוֹרַת פָּרָשֵׁי הֵיכָל הִיא לְהוֹשִׁיעַ

לְכָל אִישׁ, יְהִי מִי, אִם בַּצָּרָה הִנֵּהוּ.

חַיַּי גַּם בִּלְעֲדֵי זֶה, בָּזֶה הָרֶגַע

הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, וּמִנֶּגֶד

הַשְׁלִיכֵם בְּעַד חַיֵּי אַחֵר חָפַצְתִּי

וְלוּ גַם חַיֵּי יְהוּדִי יִהְיוּ.

נתן

גְּדָל-רוּחַ!

נִשְׂגָּב וְנִתְעָב יַחַד! אָכֵן אָבִינָה:

הַנִּשְׂגָּב בְּעַנְוָתוֹ, יְכַסֶּה פָנֵיהוּ

בְּמַסְוֶה תֹעֵבָה, לְבַל עָלָיו יִתְמָהוּ

וּבַשְּׁעָרִים כְּבוֹד מַעֲשֵׂהוּ יְהַלְּלוּ.

אוּלָם אִם בַּתְּהִלָּה תָּהֳלָה יָשִׂימָה

אֵי-זוֹ הִיא הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יָרִיחַ?

אֲדוֹנִי! לוּלֵא מוּזָר וּשְׁבוּי חֶרֶב

הָיִיתָ, לֹא כַחֲלָמִישׁ פָּנַי שַׂמְתִּי

לִשְׁאָלְךָ. הַגֵּד, צַו, בַּמָּה אֲקַדְּמָה

פָּנֶיךָ?

הפרש

אַתָּה? בְּלִי כֹל.

נתן

עָשִׁיר אָנִי.

הפרש

יְהוּדִי עָשִׁיר הַטּוֹב בְּעַמּוֹ אֵינֶנּוּ.

נתן

וּבְכָל זֹאת הֲכִי לֹא לְהוֹעִיל וְלֹא לְעֵזֶר

יִהְיֶה לְךָ הַטּוֹב אֲשֶׁר לוֹ הָעֹשֶׁר?

הפרש

טוֹב! בָּזֹאת לֹא אֲמָאֵן לְמַעַן הַבֶּגֶד

הַזֶּה לֹא אֲמָאֵן, כִּי יִקָּרֵעַ,

וְהָיָה לִבְלוֹאֵי סְחָבוֹת, אָז אֵלֶיךָ

אָבוֹא, וְלָוִיתִי מִמְּךָ מִכְסַת כֶּסֶף,

וְחָדָשׁ אֶקָּח. – לָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

עוֹד תֵּשֵׁב בֶּטַח גַּם שָׁלֵו מִפַּחַד

הִנֵּה לִשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים עוֹדֶנּוּ

לֹא נִקְרָע. רַק אֶחָד לְבַד הוּא הַכֶּתֶם

אֲשֶׁר עַל הַכָּנָף הַזֹּאת, צָרֶבֶת

הִיא, מִכְוַת אֵשׁ, נַעֲשֶׂה מִדֵּי נָשָׂאתִי

מִתּוֹךְ הָאֵשׁ אֶת הַנַּעֲרָה בִתֶּךָ.

נתן (בקחתו את הכנף בידו ומתבונן בו.)

פְּלִיאָה דַעַת הִיא מִמֶּנִי אֵיך כֶּתֶם

נִבְזֶה כָּזֶה, נִחַר מֵאֵשׁ וְלַהֶבֶת,

הוּא יָצֹר תְּעוּדָה נֶאֱמָנָה לַגֶּבֶר

אֲשֶׁר פִּיהוּ וּלְשׁוֹנוֹ יַכְזִיבוּהָ.

אָהַבְתִּי כִּי אֶשָּׁקֵהוּ – הַכֶּתֶם

הַזֶּה! סְלַח! כִּי בִשְׁגָגָה זֹאת עָשִׂיתִי.

הפרש

מָה?

נתן

הֵן אֶגְלֵי דִמְעָה עָלָיו נָפָלוּ.

הפרש

רַק אֵין דָּבָר! עוֹד רַבִּים לוֹ כָאֵלֶּה.

(הַיְהוּדִי הַזֶּה, עוֹד מְעַט, יָרֵא אָנִי,

וְיָנִיעַ אֶת רֹאשִׁי.)

נתן

לוּ, אָדוֹן, הוֹאַלְתָּ

לִשְׁלוֹחַ גַּם לְבִתִּי אֶת זֶה הַבֶּגֶד?

הפרש

לָמָּה?

נתן

לָשׂוּם גַּם פִּיהָ עַל הַכֶּתֶם.

כִּי לְנַשֵּׁק כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ תּוֹחֶלֶת שָׁוְא הִיא.

הפרש

אֲבָל יְהוּדִי – הֵן נָתָן שְׁמֶךָ? –

אֲבָל נָתָן – מַה מְּאֹד דַּבֵּר תֵּדָעָה –

מִלֶּיךָ שְׁנוּנִים – מַה תֵּדַע קַלֵּעַ. –

הֵן אֱמֶת וָצֶדֶק הוּא – לוּ הוֹאַלְתִּי…

נתן

הִתְחַפֵּשׂ, הִסָּתֵר כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ,

אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הִנֵּה יָדַעְתִּי.

בַּעֲבוּר יָשְׁרְךָ, צִדְקָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ

בֹּא לֹא מִהַרְתָּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. –

כִּי לֵב הַנַּעֲרָה מְלֵא-רֶגֶשׁ הִנֵּהוּ,

כִּי מֵהָאִשָׁה הַשְּׁלוּחָה לֹא מְאוּמָה

לַעֲשׂוֹת יִבָּצֵר הוֹדוֹת עַל חַסְדֶּךָ;

כִּי הָאָב רָחוֹק הוּא – כָּל זֹאת יָדָעְתָּ. –

וַתִּדְאַג לִשְׁמָהּ הַטּוֹב לְבַל תְּחַלְלֵהוּ;

וּלְבִלְתִּי נַסּוֹתָהּ בַּמַּסָּה נַסְתָּ;

הֵן יָדַעְתָּ כִּי נָצַחְתָּ וּבָרַחְתָּ.

גַּם לְזֹאת קַח תּוֹדָה.

הפרש

אוֹדֶה כִּי יָדַעְתָּ

כַּאֲשֶׁר לְפָרַשׁ הֵיכָל לַחְשׁוֹב יָאָתָה.

נתן

הַאַךְ רַק לְפָרַשׁ הֵיכָל? וְרַק יָאָתָה?

כִּי תוֹרַת הַפָּרָשִׁים זֹאת תְּצַוֵּהוּ?

יָדַעְתִּי אֲשֶׁר יִשְׁרֵי לֵב יַחְשֹׁבוּ;

וְכִי בְכָל אַרְצוֹת תֵּבֵל יְשָׁרִים נִמְצָאוּ.

הפרש

לֹא מִבְּלִי הַבְדֵּל בֵּין אֶרֶץ לָאָרֶץ.

נתן

כֵּן הוּא. בַּמַּרְאֶה, בַּלְּבוּשׁ וּבַתֹּאַר

נִבְדָּלוּ.

הפרש

גַּם בְּרַב וּבִמְעַט תְּמִימֵי דָרֶךְ.

נתן

בְּזֹאת הַבְדֵּל בֵּינֵיהֶם לְמוֹתָר אֶחְשֹׁבָה.

הָעֵץ אֲשֶׁר תֶּאֱרַכְנָה פֹּארֹתֵיהוּ

כַּר נִרְחָב יִדְרֹשׁ לְמַעַן יִשְׂתָּרֵעַ;

אִם רַבִּים יִנָּטְעוּ כָמוֹהוּ יַחַד,

כְּסִירִים סְבוּכִים יְסֻבְּכוּ דָלִיּוֹתֵימוֹ;

כֵּן אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ גַּם הֵמָּה יִמְעָטוּ.

וַאֲנָשִׁים כָּמוֹנוּ הַרְבֵּה הִנָּמוֹ,

בְּקֶרֶב כָּל הָעַמִּים וּבְכָל הָאָרֶץ.

לוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ רַק מוּם לֹא בִקֵּשׁוּ;

לוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אַךְ יִשְׂאוּ יִסְבָּלוּ;

וַהֲרָרִי בַּשָּׂדֶה לֹא אֶל הָאָרֶץ

יַבִּיעַ בִּגְאוֹנוֹ: לֹא אַתְּ יִלִדְתִּינִי.

הפרש

הֵיטַבְתָּ לְדַבֵּר! – אוּלָם הֲיָדַעְתָּ

הָעָם אֲשֶׁר הֵחֵל תֵּת תִּפְלָה בְּיֶתֶר

עַמֵּי הָאָרֶץ? גּוֹי מֵאָז מִקֶּדֶם

שָׂם אֶת שְׁמוֹ סְגֻלַּת הָעַמִּים כֻּלָּמוֹ.

וּמָה? אִם הָעָם הַזֶּה – הֵן חָלִילָה

לִי מִשְּׂנוֹא – אִם נִבְזֶה בְעֵינַי הִנֵּהוּ,

בַּעֲבוּר גְּאוֹנוֹ אֲשֶׁר הִנְחִיל אַחֲרֵיהוּ

גַּם לַנֹּצְרִי וְלַמּוּשְׂלָמִי לָנֶצַח,

וַיְלַמְּדֵם לֵאמֹר: אֱלֹהַי לְבַדֵּהוּ

הוּא אֱלֹהִים אֱמֶת!? – מִשְׁתָּאֶה אָתָּה,

מִפִּי נֹצְרִי פָּרַשׁ הֵיכָל לִשְׁמוֹעַ

כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? אֲבָל הַגִּידָה,

הֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת זוֹ, לְהָתֵל בֵּאלֹהַּ

כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ, לֵאמֹר: אֵל אֵין כָּמוֹהוּ

אַךְ אֵלִי! וְזֹאת הָרִשְׁעָה חֲמַת פֶּתֶן

חֲמָתָהּ, הֵן הִיא קִנְאַת שָׁוְא וָהֶבֶל,

לְהָבִיא בְעוֹל אֵל זֶה הָעַמִּים כֻּלָּמוֹ,

מָתַי וְאֵיפֹה הִיא אֵלֵינוּ נִרְאָתָה

בִּשְׁחוֹר תָּאֳרָהּ, בְּעֵינֶיהָ מְזָרֵי פַחַד,

כְּמוֹ פֹה בָּאָרֶץ וּבְיָמֵינוּ עָתָּה?

פֹּה – עַתָּה – עֵינֵי מִי לֹא תִפָּקַחְנָה….

אֶפֶס, כָּל הֶחָפֵץ יְעַצֵּם עֵינֵיהוּ! –

וְאַתָּה שְׁכַח אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי וְעָזְבֵנִי.

(רוצה ללכת)

נתן

הֲיָדוֹעַ לֹא תֵדַע כִּי לֹא אַרְפֶּךָ,

כִּי אִם בְּיֶתֶר עֹז נַפְשִׁי בְּךָ תִדְבָּקָה.

הָבָה! בְּרִית אַהֲבָה בֵּינֵינוּ נִכְרֹתָה!

אִם גַּם נִבְזֶה יִהְיֶה עַמִּי בְּעֵינֶיךָ!

הֵן אֶת עַמֵּנוּ לֹא בָחַרְנוּ לָנוּ,

הֲנַחְנוּ עַמֵּנוּ? וּמָה, הַגִּידָה,

זֶה הָעָם? – כַּנֹּצְרִי כַּיְּהוּדִי בְּטֶרֶם

נֹצְרִי וִיהוּדִי הָיוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד

הֲלֹא בְנֵי אָדָם הֵמָּה? – לוּ מָצָאתִי

אוֹתְךָ לְבַדְּךָ אִישׁ יָשְׁרָה בוֹ נַפְשֵׁהוּ

וּבְשֵׁם אָדָם לְבַד יְכַנֶּה!

הפרש

חַי אֱלֹהַּ

כִּי כֵן, נָתָן, מְצָאתָנִי! – תֵּן יָדֶךָ! –

בֹּשְׁתִּי כִּי רֶגַע נַכֶּרְךָ יָכֹלְתִּי.

נתן

וַאֲנִי זֹאת תִּפְאַרְתִּי, כִּי מְתִים מֵחֶלֶד

אִישׁ לֹא יְנַכֵּר.

הפרש

וְיִקְרֵי רוּחַ לָנֶצַח

לֹא נשְׁכַּח אַחֲרֵי יָדַעְנוּ אוֹתָמוֹ.

כֵּן, נָתָן! בְּרִית מֶלַח עוֹלָם נִכְרֹתָה!

נתן

כְּבָר כֹּרָתָה – הֶאָח! מַה תָּגֵל נֶפֶשׁ

רָחֵל! וּמָה עוֹד מֵרָחוֹק תִּצְפֶּינָה

עֵינַי! – וּבְטֶרֶם כֹּל בֹּא וְהַכִּירֶהָ!

הפרש

מְאֹד נַפְשִׁי שׁוֹקֵקָה לִרְאוֹת פָּנֶיהָ, –

אַךְ מִי זֶה מִבֵּיתְךָ כֹּה יְמַהֵר לֶכֶת?

הֲלֹא דַיָּה הִיא?

נתן

כֵּן, וְזֹעֲפִים פָּנֶיהָ!

הפרש

אִם לֹא קָרָה לְרָחֵל יִקְרַת נַפְשֵׁנוּ

דָּבָר!

המחזה הששי 🔗

הקודמים ודיה בחפזון

דיה

נָתָן! נָתָן!

נתן

מָה?

דיה (אל הפרש)

סְלַח אִישׁ חַיִל,

כִּי אַפְרִיעֶךָ!

נתן

אַךְ מַה זֶּה, הַגִּידִי!

הפרש

מַה-זֶה?

דיה

לִקְרוֹא אוֹתְךָ שָׁלַח הַמֶּלֶךְ,

וּמְבַקֵּשׁ הִנֵּהוּ לְדַבֵּר עִמֶּךָ.

אֲהָהּ אֱלֹהִים, הַמֶּלֶךְ!

נתן

הַמֶּלֶךְ,

אוֹתִי? הִנֵּה חָפֵץ יַחְפֹּץ לָדַעַת,

לִרְאוֹת, כָּל דָּבָר חָדָשׁ אֲשֶׁר הֵבֵאתִי.

לְכִי הַגִּידִי, עוֹד הַגְּמַלִּים הִנָּמוֹ

טְעוּנִים, לֹא הוּסַר מִשִּׁכְמָם הַסֶּבֶל.

דיה

לֹא! לֹא יַחְפֹּץ רְאוֹת, כִּי דַבֵּר עִמֶּךָ,

עִמְּךָ לְבַד וּמְהֵרָה, בַּל תִּתְמַהְמֵהַּ.

נתן

אָבוֹא. – לְכִי, לְכִי נָא! אַחֲרַיִךְ הִנֵּנִי.

דיה (לפרש)

אַל נָא, אֲדוֹנִי, בִּי יִחַר אַפֶּךָ!

נֶחֱרַד לָדַעַת מֶה חָפֵץ הַמֶּלֶךְ.

נתן

וּמְהֵרָה תֵדָעוּ, אַךְ לְכִי נָא, לֵכִי!

(הולכת)

המחזה השביעי 🔗

נתן ופרש ההיכל

הפרש

וּבְכֵן עוֹד אֶת סָלָדִין לֹא יָדַעְתָּ

פָּנִים אֶל פָּנִים?

נתן

לֹא. הֵן לֹא בָרַחְתִּי

מִפָּנָיו אַף לֹא בַקֵּשׁ בִּקַּשְׁתִּיהוּ.

תְּהִלָּתֵהוּ אֲשֶׁר פִּי כֹל יַבִּיעַ,

מֵרְאוֹת בְּעֵינַי יוֹתֵר הַאֲמֵן אָהַבְתִּי.

אוּלָם – יְהִי מָה – הִנֵּה טֶרֶף לַמָּוֶת

לֹא נְתָנֶךָ…

הפרש

כֵּן, הַחַיִים הָאֵלֶּה

אֲשֶׁר אֲנִי חַי מַשְׂאַת כַּפָּיו הֵמָּה.

נתן

וּבְזֹאת אֲנִי מִשְׁנֶה חַיִים נָשָׂאתִי

מַשְׂאוֹת מֵאֵת פָּנָיו, וּשְׁלִישִׁים הֵמָּה.

לָכֵן שֻׁנּוּ פְנֵי מַחְשְׁבוֹתַי אֵלֵיהוּ;

וּבְמוֹסֵרוֹת לַעֲבוֹדָתוֹ נֶאֱסָרְתִּי,

עֲבוֹתִים חֲדָשִׁים לֹא יִנָּתֵקוּ.

וּבִמְאֹד מְאֹד נַפְשִׁי תַעֲרוֹג לָדַעַת,

אֶת אֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה הוּא יְצַוֵּנִי.

לְמַלְּאֹת כָּל מִשְׁאֲלוֹתָיו נָכוֹן הִנֵּנִי;

נָכוֹן לְהַגִּיד כִּי כָל זֹאת בִּגְלָלֶךָ.

הפרש

עוֹד הוֹדוֹת לוֹ חַסְדּוֹ בְּפִי לֹא יָכֹלְתִּי,

גַּם כִּי פְעָמִים רַבּוֹת אֵלָיו נִגָּשְׁתִּי.

אֶת אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהוּ לְחֶסֶד שָׂמַנִי

כַּאֲשֶׁר בָּא כֵּן הָלַךְ וּכְבָר שְׁכֵחָנִי.

אִם עוֹד אֶעֱלֶה עַל לִבּוֹ מִי יֹדֵעַ.

וְלִי מַה יָּקָר כִּי עַל לִבּוֹ יַעֲלֵנִי,

וְעוֹד זָכֹר יִזְכְּרֵנִי אַךְ זֹאת הַפָּעַם;

כִּי בְיָדוֹ עִתּוֹתַי וְהַטּוֹב בְּעֵינֵיהוּ

יֵעָשֶׂה בִי. הַמְעַט כִּי בִדְבַר פִּיהוּ

עוֹד נַפְשִׁי בִי. עוֹדִי חַי בִּרְצוֹנֵהוּ;

מִשְׁפָּטִי עוֹד יֵצֵא אַךְ מִלְּפָנֵיהוּ,

לָדַעַת כִּרְצוֹן מִי אֶחְיֶה בָאָרֶץ.

נתן

כֵּן דִּבַּרְתָּ; לָכֵן לֹא אֶתְמַהְמֵהַּ –

אוּלַי פְּנֵי הַדָּבָר סַבֵּב אוּכָלָה

כִּי יְדַבֵּר סָלָדִין עַל אֹדוֹתֶיךָ

הוֹאִילָה וּסְלַח כִּי הֹלֵךְ הִנֵּנִי. –

אֲבָל מָתַי בְּבֵיתִי נִרְאֶה פָנֶיךָ?

הפרש

בְּרֶגַע אוּכָל.

נתן

כַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ תּוּכָלָה.

הפרש

עוֹד הַיּוֹם.

נתן

וּמַה שְּׁמֶךָ? הוֹדִיעֵנִי!

הפרש

שְׁמִי הָיָה – שְׁמִי הוּא – קוּרְדְּ, קוּרְדְּ לְבֵית הַשְּׁטֹפֶן.

נתן

הַשְּׁטֹפֶן? – שְׁטֹפֶן? – שְׁטֹפֶן? –

הפרש

אֲבָל לָמָּה

תִּשְׁתָּאֶה?

נתן

שְׁטֹפֶן? – הֲיֵשׁ מִמִּשְׁפַּחַת הַשְּׁטֹפֶן

הַרְבֵּה אֲשֶׁר…

הפרש

כַּן, יֵשׁ, קֶבֶר

מָצְאוּ פֹה הַרְבֵּה מִבְּנֵי זֶה הַשֵּׁבֶט.

הֵן דּוֹדִי – הֵן אָבִי הַגֵּד חָפַצְתִּי –

אֲבָל לָמָּה זֶּה מֵרֶגַע לָרֶגַע

תּוֹסִיף לָשׁוּם עֵינְךָ בִּי?

נתן

אֵין כָּל מְאוּמָה!

הֲתִשְׂבַּעְנָה עֵינַי לִרְאוֹתְךָ סֶלָה?

הפרש

עַל כֵּן אֶעֱזָבְךָ בְּטֶרֶם עוֹד הָלָכְתָּ.

עֵינֵי הַתָּר, הַחֹפֵשׂ חַדְרֵי בָטֶן,

פְּעָמִים רַבּוֹת מֵאֲשֶׁר נִכְסָף לָדַעַת

יוֹתֵר יִמְצָאוּ. וְאָנֹכִי עֵינַיִם

כָּאֵלֶּה אִירָא. הֵן יָמִים יָבֹאוּ

וְאִישׁ בְּחֵיק רֵעֵהוּ שִׂיחֵנוּ נִשְׁפֹּכָה;

יַד הַזְּמַן תַּעֲשֶׂה זֹאת וְהִיא תִמְשָׁל בָּנוּ,

אַךְ לֹא הַתְּשׁוּקָה חֲדָשׁוֹת לָדָעַת.

(הולך)

נתן

(ישלח עיניו אחריו משתאה ומשתומם)

"עֵינֵי הַתָּר, הַחֹפֵשׂ חַדְרֵי בָטֶן,

"פְּעָמִים רַבּוֹת מֵאֲשֶׁר נִכְסָף לָדַעַת

“יוֹתֵר יִמְצָאוּ.” כַּקֹּרֵא בַסֵּפֶר

קָרָא אֲשֶׁר בְּלִבִּי! אֱמֶת וָצֶדֶק;

כַּדָּבָר הַזֶּה גַּם אוֹתִי קָרָנִי

יוּכַל הֱיוֹת. לֹא לְבַד עֵינַי תִּרְאֶינָה

תַּבְנִית וָלְף לְפָנַי וּפַעֲמֵי רַגְלֵיהוּ,

כִּי גַם אֶת קוֹלוֹ אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

כָּמוֹהוּ הִטָּה גַם וָלְף אֶת רֹאשֵׁהוּ;

כֹּה גַם וָלְף נָשָׂא בִזְרֹעוֹ הַחֶרֶב;

כֹּה הֶעֱבִיר יָדוֹ עַל גַּבּוֹת עֵינֵיהוּ

כְּמַסְתִּיר כִּידוֹדֵי אֵשׁ לְבַל יִתְמַלָּטוּ.

כֹּה יָנוּמוּ שְׁנָתָם בְּקֶרֶב נַפְשֵׁנוּ

תְּמוּנוֹת חֲרוּשׁוֹת עַל לוּחַ לִבֵּנוּ,

וּפִתְאֹם, כִּמְעַט מִלֵּב כְּבָר נִשְׁכָּחוּ,

לְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יֵעוֹרוּ יָקִיצוּ

שְׁטֹפֶן! – כֵּן הוּא! כֵּן הוּא! פִלְנֶק וּשְׁטֹפֶן. –

עוֹד מְעַט מִזְעָר וְיוֹתֵר מִזֶּה אֵדָעָה;

עוֹד מְעָט. עַתָּה אֶל סָלָדִין אֵלֵכָה

אַךְ מִי שָׁם? – הַאַתְּ, דַּיָּה שָׁם אֹרֶבֶת? –

מַה תִּתְחַבָּאִי? קוּמִי וּגְשִׁי הֵנָּה! –

המחזה השמיני 🔗

דיה ונתן

נתן

הָאָמְנָם הוֹמֶה לֵב שְׁתֵּיכֶן גַּם יַחַד?

וְעוֹד דְּבָרִים אֲחֵרִים דַּעַת תְּבַקִּשְׁנָה

לְבַד מֵאֲשֶׁר שׁוֹאֵל סָלָדִין מִמֶּנִי.

דיה

הֲתַחְשֹׁב זֹאת עָוֹן לְרָחֵל בִּתֶּךָ? –

כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל אֹהֵב וָרֵעַ,

דַּבֵּר אֵלָיו כִּמְעַט זֶה הַחִלּוֹתָ,

וְצִיר הַמֶּלֶךְ בָּא וְהַחַלּוֹן עָזָבְנוּ.

נתן

לָכֵן לְכִי וְהַגִּידִי לָהּ, כִּי בְכָל רֶגַע

תְּחַכֶּה לוֹ, בֹּא יָבֹא וְלֹא יִתְמַהְמֵהַּ.

דיה

אֶל-נָכוֹן?

נתן

רְאִי, דַּיָּה, כִּי בָךְ אֶבְטָחָה.

שִׁיתִי שָׁמְרָה לְפִיךְ, נִצְרִי דַל שְׂפָתַיִךְ.

אַחַת שָׁאַלְתִּי, וְאַתְּ לֹא תִנָּחֵמִי.

גַּם זֹאת תֻּמַּת לִבֵּךְ אֲשֶׁר תֹּאמֵרִי,

הַשְׁקֵט לֹא תִתְּנֵךְ, גַּם הִיא, לִי הַאֲמִינִי,

שָׂכָר טוֹב תִּמְצָא. אַךְ אַל נָא תַשְׁחִיתִי

דַּרְכִּי לִמְחוֹז חֶפְצִי אֲשֶׁר פָּנִיתִי

לְפָנַי כִּי תְסַפְּרִי, כִּי תִשְׁאֲלִי, דְּבָרַיִךְ

בְּהַשְׂכֵּל יִהְיוּ, וּפִתְחֵי פִיךְ תִּשְׁמֹרִי…

דיה

אַךְ לְמוֹתָר אֶחְשֹׁב כִּי זֹאת תַּזְכִּירֵנִי! –

הִנֵּה הֹלְכָה אָנֹכִי; לֵךְ גַּם אָתָּה.

כִּי הִנֵּה זֶה שָׁמָּה, רֹאָה הִנֵּנִי,

צִיר שֵׁנִי בָּא, אַלְהָפִי חֲסִידֶךָ. (הולכה)

המחזה התשיעי 🔗

נתן, אלהפי

אלהפי

הִנֵּה זֶה אֵלֶיךָ הֹלֵךְ הִנֵּני!

נתן

כֹּה נָחוּץ דְּבָרוֹ? וּמָה הוּא מִמֶּנִּי

שוֹאֵל?

אלהפי

מִי?

נתן

סָלָדִין. –

אָבֹא כָּרָגַע.

אלהפי

אֶל מִי? אֶל סָלָדִין?

נתן

הֲלֹא שְׁלָחֲךָ?

אלהפי

אוֹתִי? לֹא. הֲשָׁלַח לִקְרֹא אֹתָכָה?

נתן

שָׁלַח.

אלהפי

כִּי אֱמֶת הוּא עַל כֵּן יָדַעְתִּי.

נתן

מָה?

אלהפי

כִּי… אֲבָל נָתָן, לֹא אָשֵׁם אָנִי;

עֵד אֱלֹהִים כִּי חַף אֲנִי מִפֶּשַׁע. –

יָגַעְתִּי, עָמַלְתִּי, וְשֶׁקֶר עָלֶיךָ

טָפַלְתִּי, רַק לְמַעַן הָסֵב מִמֶּךָּ!

נתן

מָה הָסֵב? וּמָה אֱמֶת?

אלהפי

כִּי לְבֶן מֶשֶׁק

בֵּיתֵהוּ וְסֹכֵן אֹצְרוֹתָיו הָיִיתָ.

הָמוּ מֵעַי לָךְ. אָכֵן לֹא תִרְאֶינָה

זֹאת עֵינַי. הָרֶגַע אֵלְכָה, אֵלֵכָה.

אָנָה פָנַי מוּעָדוֹת כְּבָר שָׁמַעְתָּ;

דַּרְכִּי יָדָעְתָּ. אִם יֵשׁ לְךָ לִשְׁלוֹחַ

דְּבַר מָה בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה; צַו לְשָׁרְתֶךָ,

הִנֵּנִי, אַךְ מַשָּׂאֲךָ אַל נָא תֵרֶב

מֵאֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת אִישׁ עָרֹם כָּמוֹנִי.

הַגֵּד, כִּי הֹלֵךְ אָנִי.

נתן

אֲבָל שִׂימָה

אֶל לִבְּךָ, אַלְהָפִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי

עוֹד דָּבָר. וּמַה זֶּה אֵיפוֹא בְּלִי דַעַת

מִלִּים תַּכְבִּיר?

אלהפי

הֲלֹא תָבִיא בְיָדֶיךָ

אֶת הַצְּרֹרוֹת?

נתן

צְרֹרוֹת?

אלהפי

צְרֹרוֹת הַכֶּסֶף

אֲשֶׁר הַלְוֹתָם לְסָלָדִין נִקְרֵאתָ.

נתן

יוֹתֵר אֵין דָּבָר?

אלהפי

הַעֵינַי תִּרְאֶינָה

אֵיךְ מִיּוֹם לְיוֹם עֶרְיָה יֵעוֹר כִּיסֶךָ,

עַד אִם הִתְנַצַּלְתָּ, כְּלִי רִיק נִשְׁאַרְתָּ?

עֵינַי תִּרְאֶינָה, אֵיךְ מְזָרֶה לָרוּחַ דְּגָנוֹ,

יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח מִגֹּרֶן

נָדִיב מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, הַשְׁכֵּם וְלָקֹחַ,

עַד אֲשֶׁר בְּמַשְׁמַנָּיו רָזוֹן יְשַׁלֵּחַ,

וְגַם עַכְבְּרֵי בֵיתוֹ בָּרָעָב יָמוּתוּ?

וְכִי תֹאמַר בְּלִבְּךָ כִּי דֹרֵשׁ כַּסְפֶּךָ

גַּם לַעֲצָתְךָ יַטֶּה אֹזֶן קַשָּׁבֶת;

עַל זֹאת אָנֹכִי, שָׁגִיתָ, אֶעֱנֶךָּ.

הַהוּא עֲצַת אֹהֵב יִשְׁמַע שָׁמֹעַ?

מָתַי סָלָדִין לָעֵצָה לִבֵּהוּ שָׂם?

שְׁמַע נָא, נָתָן, אֶת אֲשֶׁר קָרָנִי

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

נתן

מַה זֶּה? סַפֵּרָה!

אלהפי

בָּאתִי אֶל חֶדְרוֹ וְהִנֵּה הוּא מְשַׁעֲשֵׁעַ

עִם סִתָּא בְצַעֲצֻעִים – סִתָּא מְשַׂחֶקֶת

בְּטוּב טַעַם וָדַעַת – וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ

אֲשֶׁר אָמַר סָלָדִין כִּי שִׂבְרֵהוּ

אָבָד, עוֹדֶנּוּ עֹמֵד פֹּה עִם יֶתֶר

הַפְּלֵטָה בַּמַּעֲרָכָה. וָאָשִׂימָה

אֶת עֵינַי וָאֶרְאֶה, כִּי יֵשׁ עוֹד דֶּרֶךְ

לְפָנָיו לִנְטוֹת.

נתן

וְאַתָּה עַל זֹאת שָׂמַחְתָּ

כְּמֹצֵא שָׁלָל רָב!

אלהפי

כִּי הָיָה לַמֶּלֶךְ

רַק לִצְעוֹד מוּל הָרַגְלִי וְלִקְרֹא: מֶלֶךְ!

אֶל סִתָּא אֲחוֹתוֹ. – לוּ רַק יָכֹלְתִּי הַרְאוֹתְךָ

כָּל זֹאת!

נתן

אַאֲמִין לִדְבָרֶיךָ!

אלהפי

כִּי אָז אַךְ הַמִּגְדָּל נָשָׂא רַגְלֵהוּ,

וּמַלְכָּהּ לִפְנֵי צָר אָז הָלַךְ שֶׁבִי.

כָּל זֹאת הַרְאוֹתוֹ חָפַצְתִּי, קָרָאתִי

אֵלָיו – אַךְ הוּא הָהּ!…

נתן

לֹא אָבָה שָׁמֹעַ?

אלהפי

לֹא הִטָּה אָזְנוֹ לִי וְכָל הַשַּׁעֲשֻׁעַ

הָרַס וְלֹא חָמָל.

נתן

מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה?

אלהפי

וַיִּקְרָא: מָט! מָט! כִּי כָּכָה חָפָצְתִּי.

הֲכָזֶה יִהְיֶה הַשְּׂחוֹק נִבְחָרֵהוּ?

נתן

לֹא! אִם לֹא מִן הַשְּׂחוֹק שְׂחוֹק נַעֲשֶׂה לָנוּ!

אלהפי

גַּם הִנֵּה הִתְעָרָבוּ וְאֶלֶף כֶּסֶף

שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם סָלָדִין.

נתן

אֵין הַכֶּסֶף

נֶחְשָׁב לִמְאוּמָה! זֶה אֶפֶס וָתֹהוּ!

אֲבָל לְבִלְתִּי הַטֵּה אֵלֶיךָ אֹזֶן,

לְעֵצָה כָזֹאת לֹא אָבָה שָׁמֹעַ,

כִּי עֵינֵי נֶשֶׁר לְךָ לְבִלְתִּי תָמֹהַּ,

הֵן הִיא חַטַּאת מֶרִי!

אלהפי

זֹאת לֹא זֹאת! אֶפֶס

הִגַּדְתִּי לָךְ, רַק לְמַעַן תֵּדָעֵהוּ,

כִּי גַם כָּל עֵצָה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ.

וַאֲנִי הִנֵּה כְּבָר נְשׂוֹא עֻלּוֹ נִלְאֵיתִי.

עַל דֶּלֶת כָּל כּוּשִׁי מְגֹאָל דָּפַקְתִּי,

מִי יַלְוֶה לוֹ כֶסֶף שָׁאֹל שָׁאַלְתִּי.

הֵן לַחְמִי לְנַפְשִׁי מֵאִישׁ לֹא בִקַּשְׁתִּי,

וּבַעֲבוּר אִישׁ אַחֵר לִלְוֹת אָרוּצָה.

בְּעֵינַי לֹא טוֹב לֹוֶה מִמְּבַקֵּשׁ לָחֶם;

כַּאֲשֶׁר מִגְּנוֹב לֹא טוֹב הַלְוֵה בַנָּשֶׁךְ.

מֵעֵבֶר לַגּוֹזָן בֵּין רֵעַי שָׁמָּה,

לֹא אֲבַקֵּשׁ לֶחֶם לֹא אֶלְוֶה כֶסֶף,

כַּמְּבַקֵּשׁ כַּלֹּוֶה שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד

לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתָּם הֵן לֹא אוֹתִי יִשְׁלָחוּ

אַךְ שָׁם, אַךְ שָׁם בְּנֵי אָדָם יִמָּצֵאוּ.

פֹּה אוֹתְךָ לְבַדְּךָ אִישׁ אֶחָד מָצָאתִי,

אִישׁ יָשָׁר וְכָשֵׁר לָשֶׁבֶת בֵּינֵימוֹ.

בֹּא עִמִּי, נָתָן, עֲזֹב זֹאת הָאָרֶץ!

וַעֲזֹב לְסָלָדִין הָרְכוּשׁ בּוֹ חֶפְצֵהוּ.

הֵן אִם כֹּה וְאִם כֹּה מִמְּךָ יִקָּחֵהוּ.

טוֹב תִּתְּךָ לוֹ פַּעַם אֶחָת וְהָלָכְתָּ.

בֹּא! בֹּא עִמִּי!

נתן

וַאֲנִי אָמְנָם אֶחְשֹּׁבָה,

עוֹד זֹאת עֲשׂוֹת נוּכַל גַּם כִּי לֹא עָתָּה.

חַכֵּה לִי מְעַט, אַלְהָפִי, וְאִוָּעֵצָה…

אלהפי

כָּל נוֹעָץ מְבַקֵּשׁ סִבָּה לְבִלְתִּי יַעַשׂ.

הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא כְחֶתֶף יִגְזָר אֹמֶר

וְיָקָם, לִחְיוֹת חָפְשִׁי חַיֵּי מַרְגּוֹעַ,

עֶבֶד לַאֲחֵרִים הוּא יִהְיֶה לָנֶצַח.

עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ! יְיָ עִמֶּךָ! –

דַּרְכִּי הָלְאָה וְדַרְכְּךָ הֵנָּה. אֵלֵכָה.

נתן

אַלְהָפִי! אֵין אִישׁ נֹשֶׁה בְךָ פֹּה מְאוּמָה?

אלהפי

צְרוֹר כַּסְפִּי נָקוּב; נִשְׁיִי שַׁלֵּם אָתָּה,

אוֹ סִתָּא תְשַׁלֵּם. יְיָ עִמֶּךָ! (הולך)

נתן (מביט אחריו)

עָלַי מַחֲסֹרֶךָ, אִישׁ טוֹב וָפֶרֶא!

רַק הָרָשׁ אֵין כֹּל לוֹ לְבַדֵּהוּ מֶלֶךְ!

(הולך לעבר השני)

הַמַּעֲרָכָה הַשְּׁלִישִׁית 🔗

הַמַּחֲזֶה הָרִאשׁוֹן 🔗

(בבית נתן)

רחל ודיה

רחל

הַעֶצֶם דִּבְרֵי אָבִי אֵלֶה הֵמָּה

דַּיָה? “כִּי אֲחַכֶּה לוֹ? וּבְכָל רֶגַע?”

אַךְ רַבּוּ הָרְגָּעִים זֶה כְּבָר עָבָרוּ! –

אֲבָל לָמָּה לָאֵלֶּה לֵב אָשִׂימָה?

לָרְגָעִים הַבָּאִים טוֹב לִי שְׂאֵת עָיִן.

הֵן יָבֹא גַם הוּא עִם אֶחָד מֵהֵמָּה.

דיה

חֲמָסִי עַל הַצִיר מֵאֵת הַמֶּלֶך,

לוּלֵא אֶל סָלָדִין קָרָא אָבִיךָ,

כִּי עַתָּה כְּבָר בָּא הֵנָּה עִמּוֹ יָחַד.

רחל

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בֹּא יָבֹא זֶה הָרֶגַע

הַיָקָר, וּבְהִמָלֵא מִשְׁאֲלוֹת נֶפֶש

שׁוֹקֵקָה אֲשֶׁר גָּרְסָה לְתַאֲבָה סֶלָה,

מָה אַחֲרֵי כֵן? –

דיה

מַה זֶה אַחֲרֵי כֵן יֶהִי?

אֲזַי גַּם מִשְׁאֲלוֹת נַפְשִׁי תִּמָלֶאנָה

הֵן אֲקַוֶּה.

רחל

מָה אָז יְמַלֵּא הַנֶּפֶשׁ

הַזֹאת, אֲשֶׁר בְּקִרְבָּה תְּשֹוּקָה נִמְרֶצֶת

לָשֵׂאת הִנֵּה זֶה כְּבָר הַסְכֵּן הִסְכִּינָה? –

אֶפֶס! – הָהּ! פַּחַד קְרָאָנִי!

דיה

אָז תַּחַת

תְּשׁוּקָתֵךְ תָּבֹא תְּשׁוּקָתִי, בֹּעֶרֶת

כָּאִשׁ בִּלְבָבִי, תְּשׁוּקָתִי כִּי אַרְצָה

אֶוְרְֹפָה תָּבֹאִי וְשָׁמָּה תִּפְרָחִי,

בְּחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר לְךָ יָאָתוּ.

רחל

תֹּעָה אַתְּ, דַּיָה, וְאֶל לֵב לֹא תָשִׂימִי

כִּי בַעֲבוּר אֲשֶׁר זֹאת תְּשׁוּקָתֵךְ תֶהִי

לֹא תוּכַל הֱיוֹת תְּשׁוּקָתִי לָנֶצַח.

זֹאת אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ אֲשֶׁר אַחֲרֶיהָ

תִּמְשָכֵךְ הִנֵּה לֹא תִמְשְׁכֵנִי אָנִי.

וְלָמָּה לֹא כָמוֹךְ גַּם אוֹתִי תְעַוְּדֵנִי

אַרְצִי מוֹלַדְתִּי בְּחַבְלֵי אַהֲבָה סֶלָה?

הֲזֶה הָרוּחַ יַחֲלוֹף עַל פָּנַיִךְ,

וּתְמוּנָה אַךְ יַעֲבִיר לְנֶגֶד עֵינַיִךְ,

אֲשֶׁר זֶה יָמִים רֶבִּים כְּבָר הָיָתָה,

יֶחְזְקוּ מוֹסָרָיו מִמּוֹסְרוֹתַי אֵלֶּה,

עֲבוֹתִים חֲדָשִׁים בַּל יִנָּתֵקוּ,

אֲשָׁר אֶל תְּמוּנוֹת חַיוֹת יֶאֶסְרוּנִי,

וְהִנָּה מוּל עֵינַי בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע?

דיה

דַבְּרִי אַתְּ, רָחֵל, אֵת אֲשֶׁר תְּדַבֵּרִי!

אַךְ אָרְחוֹת שַׁדַּי אָרְחוֹת שַּדַי הֵמָּה.

מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא מְפַלְטֵךְ מִמָּוֶת

זֶה מֵאלֹהָיו הוּא שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ,

מֵאלֹהָיו, אֲשֶׁר הוּא נִלְחָם לוֹ סֶלָה,

כִּי יִנַהֲגֵךְ וִיבִיאֵךְ אֶל עַם אֶל אֶרֶץ

לְמַעֲנָם נוֹלַדְתְּ?

רחל

אֲבָל מָה עוֹד הַפַּעַם,

הָה, דַּיָּה יְקָרָה, תֶּהְגִּי רִיק וָהֶבֶל!

הֵן דְּבָרַיִך אֵלֶּה אֵין לָמוֹ כָּל שָׁחַר!

אֱלֹהָיו! אֱלֹהֵיהוּ וְלֹוֹ יִלָּחֶם!

הַאֱלֹהֵי אִישׁ אֶחָד אֵל כְּמִקְנַת כָּסֶף?

הֲכָזֶה אֵל נִבְחֲרֵהוּ וְנַעַבְדֵהוּ?

אֵין אוֹנִים, בְּנֵי אָדָם לוֹ יְלָּחֵמוּ?

וּבַמָּה אֵיפוֹא נֵדַע אֵיזֶה רֶגֶב

הָאֲדָמָה אֲשֶׁר רַק לְמַעֲנוֹ נוֹלַדְנוּ? –

אִם לֹא זֶה הוּא אֲשֶׁר עָלָיו נוֹלַדֱנוּ? –

אִם שָׁמֹעַ יֱשְׁמַע אָבִי דְבָרַיִךְ

אֵלֶּה! – מֶה עָשָׂה לָךְ אָבִי, הַגִּידִי,

כִּי הַרְאוֹת לִי אָשְׁרִי חַיִל תֶּאֱזוֹרִי

הַרְחֵק מִמֶּנוּ מְאֹד בִּקְצוֹת הָאָרֶץ?

מֶה עָשָׂה לָךְ, כִּי עַל יַד זֶרַע שֵׂכֶל

טוֹב, זָרַע בִּי הוּא נָקִי מִכָּל חֶדֶק,

תִּזְרְעִי אַתְּ קוֹצֵי אַרְצֵךְ, אוֹ פְרָחֶיהָ?

דַּיָּה, דַּיָּה יְקָרָה! הֲלֹא יָדַעַתְּ,

אֵין חֵפֶץ לוֹ בִּשְׁלַל צִבְעֵי פְרָחַיִךְ

עֲלֵי תַלְמֵי לִבִּי! – וַאֲנִי גַם אָנִי,

זֹאת לָךְ אַגִּידָה: כִּי פְרָחַיִךְ אֵלֶּה,

בְּכָל חֵן צִבְעֵיהֶם, אָךְ זְמוֹרַת זָר הֵמָּה

אֶל חֶלְקַת שְׂדֵה לִבִּי, כִּי לֹא יַצְלִיחַ

לָהֶם, וּבִגְלָלָם יִיבַשׁ כַּחֶרֶשׂ

כֹּחוֹ וְנָס לֵחֹה; וְרֵיחָם הַנִיחוֹחַ

בְּאַפֵּךְ, שִׁכָּרוֹן וְתִמָּהוֹן יְמַלְּאֵנִי! –

הֵן אַתְּ, דַיָּה, הִסְכַּנְתְּ לְהָרִיחַ בָּמוֹ.

לֹא אֶפְקוֹד עַל אִישׁ לוֹ חַיִל וָחֹסֶן

בְּמֵיתָרָיו וַעֲצַבָּיו, כִּי יִשְׂבַּע עֹנֶג

מֵרֵיחַ הַפְּרָחִים, אַךְ לִי יָרֵעַ.

הִנֵּה זֶה מַלְאָכֵךְ, מֵעָבֵי שַׁחַק

דִּמְיוֹנְֵך לִי הוֹרַדְתְּ, עוֹד כִּמְעַט רֶגַע

מַלְאָךְ מַשְׁחִית הָיָה לִי, לְהוֹלִיכֵנִי

תּוֹעָה. עוֹד בּוּשָׁה וּכְלִמָּה תְּכַסֵנִי

אֵבוֹשׁ מִפְּנֵי אִוַלְתִּי זֹאת.

דיה

אִוֶּלֶת!

הַאַךְ רַק בַּבַּיִת הַזֶה הַשֵׂכֶל

מָצָא קֵן לוֹ? – אִוֶּלֶת! זֹאת אִוֶּלֶת!

לוּ אַךְ דַּבֵּר יָכֹלְתִּי!

רחל

לֹא תוּכְלִי?

מָתַי לָךְ, דַיָה, לֹא הִטֵּיתִי אֹזֶן?

בְּדַבְּרֵךְ אֵלַי מִגִבּוֹרֵי הַחִַיל

הַלֹחֲמִים מִלְחֶמֶת דָּתֵךְ בַּשָׁעַר?

הֲלֹא הִשְׁתּוֹמַמְתִּי עַל גְבוּרַת יַשַׁע

יְמִינָם, וְלִקֹשִי יוֹמָם אִם לֹא בָכִיתִי?

אִם גַּם דֶּרֶךְ אֱמוּנָתָם תִּפְאֶרֶת

גְּבוּרָתָם בְּעֵינַי מֵאָז לֹא הָיָתָה;

הִנֵה בְּכָל זֹאת כְּבָר נַפְשִׁי מְאֹד יֹדַעַת,

כִּי כָל הַבֹּטֵחַ בַיְיָ חֶסֶד

יְסוֹבְבֶנּוּ, אִם אָמְנָם שׁוֹגֶה הִנֵּהוּ

בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה, הֲלֹא כֹה הוֹרַנִי

אָבִי פְּעָמִים רַבּוֹת; גַּם אַתְּ שָֹמַעַתְּ

וּדְבָרָיו אֵלֶּה הֵן יָשְׁרוּ בְעֵינַיִךְ!

וְלָמָּה זֶה, דַּיָּה, תֶּהֶרְסִי בְּיָדַיִךְ

עַתָּה אֲשֶׁר בָּנִית עִמּו גַם יָחַד?

דַּיָּה יְקָרָה! הֲכָזֶה שִׂיג וָשִׂיחַ

בּוֹ אֶת פְּנֵי יְדִידֵנוּ בְּשִׂמְחָה נְקַדֵּמָה?

הֵן אֱמֶת לִי, לִי בְשִׂיחָה זֹאת אֵין דֹּפִי,

כִּי לִי מַה יָּקָר מְאֹד רֵעָיו לָדַעַת

אִם גַּם הוּא… אַךְ שִׁמְעִי, דַיָּה שְׁמָעִי! –

הֲלֹא אִישׁ צֹעֵד מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת?

אוּלַי הוּא? שְׁמָעִי!

המחזה השני 🔗

הקודמים ופרש ההיכל (הפותח לו את הדלת מבחוץ אומר אליו)

פּהֹ אֲדוֹנִי, סוּרָה!

רחל (חורדת אבל מחזקת את לבה ורוצה להשתחוות לפניו אפים ארצה)

הִנֵהוּ! מְפַלְּטִי מִמָּוֶת!

הפרש

לִמְנוֹעַ

אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הֵן בֹּא אֵחַרְתִּי

וּבְכָל זֹאת –

רחל

לְכָף פַּעֲמֵי אִישׁ גְּבַהּ הָרוּחַ

הַלָּזֶה אַךָ יָהּ אוֹדֶה עוֹד הַפָּעַם;

לֹא אֶת הָאִישׁ, כִּי לוֹ תוֹדָתִי תֹּהוּ,

אֵינֶנּוּ חָפֵץ בָּהּ; כַּדְּלִי הִנֵּהוּ,

בְּיוֹם כַּבּוֹתוֹ אֶת הָאֵשׁ הַבֹּעֶרֶת

לֹא נָח וְלֹא שָׁקַט. מֻלָּא, הוּרַק כְּפַעַם

בְּפַעַם, וְלֹא יָדַע מָה הוּא עֹשֶׂה; כָּכָה

גַּם זֶה הָאִישׁ. מִקְרֶה קָרָה וַיֵתֶא,

הָשְׁלַךְ אֶל תּוֹך הָאֵשׁ, וַאֲנִי הָשְׁלַכְתִּי

אֶל זְרֹעוֹתָיו, וָאֶשָּאֵר בָּהֵנָּה,

כְּמוֹ זִקַּת הָאֵשׁ בְּבִגְדּוֹ, וְכֹה גַם שְׁנֵינוּ

מִתּוֹךְ זוֹ הָאֵשׁ הַחוּצָה הָשְׁלַכְנוּ,

מִבְּלִי אֲשֶׁר אֲנִי וָהוּא יָדָעְנוּ. –

וּלְאִישׁ זֶה מָה אֵיפוֹא אוֹדֶה חַסְדֵּהוּ?

בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ דַּם עֵנָב וָגֶפֶן

יְעוֹרֵר לִפְעֻלוֹת נוֹרָאוֹת מֵאֵלָּה.

וּפָרָשֵׁי הֵיכָל הֵן חוֹבָתָמוֹ

הִיאלַעֲשׂוֹת כָּאֵלֶה; וְהֵמָּה כַּכֶּלֶב

לֻמַּד בְּחֶזְקַת יַד אֲדוֹנָיו לָקַחַת

וְלָשֵׂאת כִּמְצֻוָּה מֵאֵשׁ וּמִמָּיִם.

הפרש

(אחרי אשר עמד כל עת דברה מחריש משאה ומתבונן עליה).

מַה-זֶּה, אֲהָה דַּיָּה! עָשִׂית, אִם בְּרֶגַע

כַּעֲשִׂי וְהַוָתִי דָּבָר מַר הוֹצֵאתִי

מִשִׂפְתוֹתַי, מַדּוּעַ זֶה כֹּל הֶבֶל

נִדָּף מִפִּי לְהַגִּיד לָהּ כֹּה תָחִישִׁי?

אֲהָהּ דַּיָּה! מָה הִרְבֵּית נָקָם קַחַת;

לוּ הוֹאַלְתְּ, דַּיָּה, אַךְ מֵהַיֹום וְהָלְאָה

הֵיטִיב דַּרְכֵּךְ עִמִּי.

דיה

אֶחְשֹׁב אִיש חַיִל,

כִּי אֵלֶֹּה הַחִצִּים אֲשֶׁר יָרִיתִי

אֶל לִבָּהּ לֹא לְךָ הֶעֱמִיקּו שִׁחֵתוּ.

רחל

הֵן יָגוֹן בִּלְבָבְךָ לְבַדְּךָ נָשָׂאתָ,

תֵּת לְאִישׁ חֵלֶק מִמֶּנוּ לֹא חָפָצְתָּ,

וֵיִּיקַר כֹּה יְגֹונְךָ לְךָ מֵחַיֶּיךָ.

הפרש

יַלְדָּה נֶחְמָדָה, טוֹבַת חֵן וָשֵׂכֶל! –

אֵיךְ בֵּין עֵינַי וְאָזְנַי נַפְשִׁי מְרַחֶפֶת!

אִם אַבִּיט אִם אֶקְשׁוֹב אֵינִי יוֹדֵעַ –

אֵין זֹאת הַנַּעֲרָה מֵאֵשׁ הִצַּלְתִּיהָ –

כִּי מִי לֹא קִדְּמַנִי אִם זֹאת הָיָתָה?

מִי חִכָּה עַד בֹּאִי? – אֲבָל – הַפַּחַד

מִמוֹקְשֵׁי הַמָּוֶת מְשַׁנֶה פְּנֵי גָבֶר.

(השקטה ודומיה, ובהתבוננו בה יצלול בתהום מזמותיו.)

רחל

וַאֲנִי כְּיוֹם אָז עוֹד אֶמְצָאֲךָ גַם עָתָּה. –

(גם היא מתבוננת וצוללת במזמותיה כמוהו, אח"כ תחל לדבר למען העיר אותו מהשתומותו.)

וְעַתָּה, אִישׁ חַיִל! נָא, אֵיפֹה הָיִיתָ

עַד כֹּה, הַגֵּד לָנוּ! – אוֹ גַם אֶשְׁאָלָה

אַיֶךָּ עוֹד עָתָּה?

הפרש

הַיוֹם הִנֵּנִי

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר אוּלַי עֲשׂוֹ הִשְׂכַּלְתִּי

אִם לֹא הָיִיתִי. –

רחל

וּבַאֲשֶׁר הָיִיתָ

פֶּן גַּם שָׁם לוּ לֹא הָיִיתָ הֵטַבְתָּ

לַעֱשׂוֹת? לֹא טוֹב זֶה הַדָּבָר.

הפרש

שָׁם! – שָׁמָּה! –

עַל הָהָר – מַה שְׁמוֹ? – עַל סִינַי הָיִיתִי.

רחל

עַל הַר סִינַי? – הִנֵּה מַה טוֹב! – הַפַּעַם

אֶל נָכוֹן, אִם אֱמֶת דַּעַת אוּכָלָה,

כִּי…

הפרש

מַה? מָה? ִם אֱמֶת כִּי עוֹד תֶּחֱזֶינָה

עֵינֵינוּ מְקוֹם אֲשֶׁר עָמַד אָז שָׁמָּה

מֹשֶׁה לִפְנֵי יְיָ בְּיוֹם…

רחל

אֵין חֵפֶץ

לִי לָדַעַת הַדָּבָר הַזֶּה, יַעַן

כִּי בּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם נֹכַח

פְּנֵי יְיָ עָמַד, וְאֶת זֹאת יָדַעְתִּי

לְמַדַּי. אָכֵן מִמְּךָ אֶחְפֹּץ לָדַעַת

אִם אֱמֶת הוּא, כִּי לֹא יִיעָף לֹא יֵלֶא

אִישׁ בַּעֲלוֹתוֹ עַל הַר חָמַד אֱלֹהַּ,

כַּאֲשֶׁר יִיעָף וְיֵלֶא בְּרִדְתּוֹ מִמֶּנּוּ?

כִּי הִנֵּה בְּכָל הֶהָרִים עֵת עָלִיתִי

עֲלֵיֶהם הִתְבּוֹנַנְתִּי, וַתְּהִי לְהֶפֶךְ. –

מָה, אֲדוֹנִי? הַגֵּד! – אֲבָל פָּנֶיךָ

תָּסֵב מֶנִּי? רְאוֹתֵנִי לֹא חָפָצְתָּ?

הפרש

יַעַן דְּבָרַיִךְ חָפַצְתִּי לִשְׁמוֹעַ.

רחל

יַעַן לֹא תֹאבֶה כִּי עֵינַי תֶּחֱזֶינָה

הַשּׂחוֹק אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ דְּבָרַי אֵלֶּה;

הֵן תִּלְעַג לִי, כִּי לִשְׁאוֹל לֹא מָצָאתִי

נִכְבָּדוֹת מֵאֵלֶּה עַל הַר הַקֹּדֶשׁ?

הֲלֹא?

הפרש

לָכֵן רְאוֹת בְּפָנַיִךְ אָשׁוּבָה

וֱעֵינַי אֶת עֵינַיִך לָכֵן תְּרְאֶינָה

וְיָדַעַתְּ הַיּוֹם כִּי לֹעֵג אֵינֶנִּי!

אֲבָל מָה? עַתָּה עֵינַייךְ תַּשְׁפִּילִי

אַתְּ? וּשְׂחוֹק בְּשִׂפְתוֹתַיִךְ אַתְּ תַֹסְתִּירִי!

לָמָּה קְרֹא אִיגַע מֵאוֹתוֹת פָּנַיִךְ.

אוֹתוֹת אֵין דֵּי בָם, לֹא בָרוּר יְמַלֵּלוּ,

אֶת אֲשֶׁר אַקְשִׁיבָה וְאָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה,

אֶת אֲשֶׁר לִי תַגִּידִי – וְאַתְּ חֹרֶשֶֹת? –

הוֹי רָחֵל! רָחֵל! דְּבָרָיו מַה צָדָּקוּ:

“בְּטֶרֶם כָּל דָּבָר בֹּא נָא הַכִּירֶהָ!”

רחל

מִי? עַל אֹדוֹת מִי הִגִּיד לְךּ זֹאת?

הפרש

"בְּטֶרֶםּ

כֹּל לֵךְ הַכִּירָהּ" לִי הִגִּיד אָבִיךְ כָּכָה;

וְעָלַיִך זֹאת הִגִּיד.

דיה

וַאֲנִי גַּם אָנִי?

הֲלֹא גַם אֲנִי אֶת זֹאת לְךָ הִגַּדְתִּי?

הפרש

אַךְ אַיֵּה אֵיפֹה הוּא? אָבִיךְ אַיֵהוּ?

הַעוֹדוֹ בְּבֵית הַמֶּלֶךְ?

רחל

כֵּן.

הפרש

עוֹד שָׁמָּה?

אֲבָל שָׁכַחְתִּי! לֹא, לֹא; שָׁם אֵינֶנּוּ. –

עַל יַד הַמִּקְלָט שָׁם מְצַפֶּה הִנֵּהוּ

עַל בּוֹאִי; כִּי כֵן בֵּינֵינוּ יָעָדְנוּ.

אֵלְכָה אֲבִיאֵהוּ…

דיה

זֹאת אֶעֱשֶׂה אָנִי,

אַל נָא תֵלֵךְ מִזֶּה, אֲדוֹנִי, אָתָּה!

הִנֵּה אָחִישָׁה אֲבִיֵאהוּ רָגַע.

הפרש

לֹא כֵן, לֹא! כִּי עָלַי עֵינָיו תְּצַפֶּינָה;

לֹא עָלַיִךְ. גַּם הִנֵּה מִי יוֹדֵעַ…

הֵן אַתֵּנָה לֹא יֱדַעְתֶּן אֶת הַמֶּלֶךְ!…

מִי יֹדֵעַ אִם לֹא עָצוּר הוּא שָׁמָה!

פֶּן יִקְרֶה אָסוֹן הִנֵּה יָרֵא אָנִי,

הַאֲמֵנָּה לִי, אִם לֹא אָחִישׁ לָלֶכֶת.

רחל

אָסוֹן יִקְרֶה? אֶת מִי?

הפרש

אוֹתִי, גַּם יַחַד

אֶתְכֶן, אוֹתוֹ; אִם לֹא לֶכֶת אָחִישָׁה. ( הולך )

המחזה השלישי 🔗

רחל ודיה

רחל

מַה זֹאת,דַּיָה? – מַה לוֹ כִּי יָנוּס כָּכָה? –

וּמַה זֶה יַבְרִיחֶנוּ חִיש כְּבֶן קֶשֶׁת?

דיה

הֵרָגְעִי! אֵין זֶה אוֹת לְרָעָה, אֶחְשׁוֹבָה.

רחל

אוֹת? וּמָה הָאוֹת הַזֶּה?

דיה

כִּי בְקִרבֵּהוּ

דָּבָר מְצֻלַּת לִבּוֹ כַּסִּיר יַרְִתִּיחַ.

אֶת שְׂפַת הַסִּיר לִבְלִי יַעֲבֹר הָקֶּצֶף,

יָרֵא הוּא וַיּנָס. אַךְ אַל תִּירָאי!

עֵת לַעֲשׂוֹת גַּם לָךְ.

רחל

לִי? מָה אֶעֱשֶׂה אָנִי?

לֹא אֵדַע, דַּיָּה, מַה יִרְזְמוּן מִלַּיִךְ,

וְכָמוֹהוּ גַם אַתְּ לִי הַיוֹם דְּבַר סֵתֶר.

דיה

עוֹד מְעַט מִזְעָר וְנָקָם לוֹ אַתְּ תְּשַׁלֵּמִי

עַל כִּי מְנוּחָתֵךְ עַד הֵנָּה הִפְרִיעַ.

אֲבָל אַל נָא תַרְבִּי נָקָם לָקַחַת,

וּבְמוּסָר אַכְזָרִי אַל נָא תְיַסְּרִיהוּ.

רחל

דְּבָרַיִך אֵלֶּה אַתְּ לְבַדֵּךְ תָּבִינִי…

דיה

הַאֻמְנָם כְּבָר מָצָאת לְנַפְשֵׁךְ מַרְגוֹעַ?

רחל

כֵּן, דַּיָּה, נַפְשִׁי תַרְגִּיעַ.

דיה

הַפַּעַם

הוֹדִי, כִּי תָשִׂישִׂי עַל כִּי מִמֶּנּוּ

רָחֲקָה מְנוּחָה, וּמֵאָז לוֹ אָבָדָה

בְּלִבֵּךְ קֵן מָצָאָה.

רחל

זֹאת לֹא יָדָעְתִּי.

כִּי אֶת אֲשֶׁר מִמֵּךְ לֹא אֲכַחֵדָה,

הִנֵּה זֹאת הִיא – אֲשֶׁר לֹא אֵדַע שָׁחַר,

מִי הֵקִים פִּתְאֹם לִדְמָמָה הַסַּעַר

בִּלְבָבִי? – אוֹר פָּנֵיהוּ, אִמְרֵי פִיהוּ,

הֵמָּה…

דיה

הִשְׁבִּיעוּךְ

רחל

הֵן זֹאת לֹא אָמַרְתִּי,

לֹא, דַּיָּה, לֹא עוֹד אֶת נַפְשִׁי הִשְׂבִּיעוּ. –

דיה

כּי אִם אֶת חֹם רַעֲבֹנֵךְ אַךְ הִמְעִיטוּ.

רחל

יְהִי כֵן; אִם חֶפְצֵךְ בָּזֹאת אַתְּ תִּמְצָאִי.

דיה

לֹא זֹאת חָפָצְתִּי.

רחל

עוֹד גַּם כֹּה לָנֶצַח

יִיקַר בְּעֵינַי, מֵחַיַי אוֹקִירֵהוּ,

אִם גַּם עַל לִבִּי לֹא עוֹד יַחֲלֹף סַעַר

מִדֵּי אֶת זִכְרוֹן שְׁמוֹ אָזְנַי תִּקְשַׁבְנָה;

אִם גַּם לֹא יִדְפּוֹק עוֹד בְּשָאוֹן וּבְרַעַשׁ

דָּמִי עַל דַּלְתֵי לִבִּי כִּי אֶזְכְּרֶנּוּ.

אַךְ מָה אֶהְגֶּה פֹּה כְּיוֹנָה פוֹתָה? בֹּאִי

נָא, דַּיָּה אֲהוּבָה, נֵלְכָה נִקְרָבָה,

אֶל הַחַלּוֹן, אֶל מוּל הַתְּמָרִים שָׁמָּה.

דיה

וּבְכֵן לֹא עוֹד שָׂבַעַתְּ וְעוֹד תִּרְעָבִי.

רחל

עַתָּה גַּם הַתְּמָרִים עֵינַי תֶּחֱזֶינָה,

וְלֹא בֵין הַתְּמָרִים רַק אוֹתוֹ לְבַדֵּהוּ.

דיה

קֹר רוּחֵךְ זֶה רַק רֵאשִׁית קַדַּחַת

חֲדָשָׁה בְּקִרְבֵּךְ.

רחל

קֹר? לֹא קָרָה אָנִי.

הִנֵּה אָנֹכִי אֱהֹב לֹא אֶחְדָּלָה

אֶת אֲשֶׁר בְּרוּחַ שוֹקֵטָה אֶרְאֱנּוּ.

המחזה הרביעי 🔗

(מקום המעשה: בית-קבול¹¹בארמון סלדין) סלדין סתא

**סלדין ** (עומד ומדבר לנכח הפתח

כֵּי יָבֹא הַיְהוּדִי הֵנָּה תְּבִיאוּהוּ!

הֵן רוֹאֶה אָנֹכִי כִּי לֹא יָחִישָׁה.

סתא

וּמִי יֹדֵעַ אִם נִמְצָא כָּרָגַע,

אִם לֹא עוֹד יְבֻקָּשׁ.

סלדין

אֲחוֹתִי!

סתא

אַךְ לָמָּה

זֶה תָּעִיר קִנְאָה הַיוֹם כְּאִישׁ מִלְחֶמֶת…

סלדין

הַלֹּחֵם בִּכְלֵי קְרָב לֹא הִסְכִּין בָּמוֹ.

הֶאָֹנֹכִי זֶה כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים אָשׁוּרָה;

אַצִּיבָה מַשְׁחִית; אֲנָשִׁים אֶלְכֹּדָה?

מָתַי אָנִי כָזֹאת עֲשׂוֹת יָכֹלְתִּי?

וְאַיֵּה כָאֵלֶּה, הַגִּידִי לָמָדְתִּי? –

וְאֶת כָּל אֵלֶּה הָהּ, אֶעֱשֶׂה עָתָּה, וְלָמָּה?

לָמָּה? לָצוּד צֵיד כֶּסֶף! לְמַעַן כֶּסֶף!

תֵּת חִתִּיתִי עַל יְהוּדִי בִּגְלַל כֶּסֶף!

עַל מִרְמָה כָזֹאת רַגְלִי כָּעֵת תַּחַשׁ,

בַּהֲבֵל הַהֲבָלִים, דְּבַר אֶפֶס וָתֹהוּ?

סתא

אַל תֱּהִי בָז מְאֹד, אָחִי, גַּם לְרִיק וָהֶבֶל,

כִּי יָבֹא יוֹמוֹ וְיִנְקוֹם נִקְמָתֵהוּ.

סלדין

אֱמֶת! – וּמָה אִם הַיְהוּדִי הִנֵּהוּ

הַיָּשָׁר וְהֶחָכָם כַּאֲשֶׁר תֵּאֲרָהוּ

לָךְ אַלְהָפִי מֵאָז?

סתא

אִם כֹּה הִנֵּהוּ

הִנֵּה לְנֶגֶד עֵינֵינוּ אֵין כָּל פַּחַד!

רַק לַכִּילַי, לַנָּבָל פַּח טָמַנּוּ,

לֹא לַיָּשָׁר, לָנָבוֹן דַּעַת, כִּי לָנוּ

אִישׁ כָּזֶה, לָנוּ, מִבְּלִי פַח וָפַחַת.

וּמִלְּבַד זֶה הִנֵּה עוֹד תִּשְׂבַּע עֹנֶג

מִפְּרִי פִי אִישׁ כָּזֶה; נָעִים לִשְׁמוֹעַ

מַה יְדַבֵּר, אֵיךְ יְשַׁנֵּס יַחְגֹּר מָתְנֵיהוּ,

יְנַתֵּק מֹסְרוֹתֶיךָ כִּפְתִיל הַנְּעֹרֶת

אוֹ עָרֹם יַעֲרִם לָךְ, כְּיָרֵא מִגֶּשֶׁת,

צִדָּה יַעֲבֹר שָׁלוֹם, לֹא יִגַּע בָּרֶשֶׁת.

סלדין

כֵּן הוּא, כֵּן, אַף עַל זֹאת לִבִּי שָׂמֵחַ.

סתא

עַל כֵּן אָחִי, אַל נָא יִפּוֹל לִבֶּךָ.

יַעַן אִם תִּרְאֶה כִּי כְרֻבָּם כָּמוֹהוּ,

אִם רַק יְהוּדִי הוּא כְּכָל יְהוּדִי אָחִיהוּ,

אָז בּוֹשׁ לֹא תֵבוֹשׁ הֵרָאוֹת לְפָנֵיהוּ

כַּאֲשֶׁר כָּל אָדָם הוּא יַחְשׁוֹב בְּלִבֵּהוּ?

הֵן עָמָל הוּא בְעֵינָיו הֱיוֹת תָּם דֶּרֶךְ,

מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ יִקְרָא כְּסִיל וָבַעַר.

סלדין

הֲבַעֲבוּר זֹאת, אֲחוֹתִי, אֶעֱשֶׂה עָוֶל,

לְבַל יַחְשׁוֹב עַוֶל לִי עָמָל וָאָוֶן? –

סתא

יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר לְמַעֲנֵהוּ

הַאֻמְנָם עֹשֶׂה עָוֶל הוּא בְעֵינֶיךָ?

סלדין

רַעֲיוֹן אֲשֶׁר הָרְתָה אֵשֶׁת חַיִל

הֲתוֹלִידֵהוּ וְלֹא תָאִיר פָּנֵיהוּ?

סתא

הָאִיר פָּנֵיהוּ בַּשָּׁוְא וּדְבַר שָׁקֶר?

סלדין

הֵן כְּלִי חַד וּמְאֹד דַּק בְּיָדִי תִתֵּנִי,

וּבֵין אֶצְבְּעוֹתַי הָעָבוֹת יָרֵאתִי

פֶּן יִשָׁבֵר! כִּי רַעֲיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה

לִפְעֻלּוֹת אָדָם נֶצַח לֹא תֵצֶאנָה

אִם לֹא כַאֲשֶׁר חֻשְׁבוּ כֵּן תֵּעָשֶׂינָה,

בְּתַחְבֻּלוֹת וּבְעָרְמָה. אָמְנָם כֵּן יֶהִי!

אֶעֱשֶׂה אֶת אֲשֶׁר אוּכָל; אַף גַּם הִנֵּה

יוֹתֵר אֹבֶה כִּי לֹא אוּכַל עֲשֹהוּ.

סתא

גַּם בְּךָ אָחִי, אַל נָא תִגֲרַע בָּטֹחָ!

רְצֵה נָא, וְהִנְּךָ רַב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ.

שָׁוְא תַּשִּׂיאוּ אוֹתָנוּ, רוֹזְנֵי אֶרֶץ,

כִּי רַק בְּחֶרֶב וּבְקֶשֶׁת תַּעֲשׂוּ חָיִל.

הֵן כִּי יֵצֵא הָאַרְיֵה לִטְרוֹף טֶרֶף,

וּפָגַע בַּשׁוּעָל וְיַחְדָּו יֵלֵכוּ,

בְּחֶבְרַת הַשׁוּעָל לְבַד תָּקוּץ נַפְשֵׁהוּ,

רַק אוֹתוֹ לּא יוּכַל – אַךְ לא נְכָלֵיהוּ.

סלדין

זֹאת נַחֲלַת הַנָּשִׁים, נֶצַח תַּחְפֹּצְנָה

כִּי יִשְׁווּ הַגְּבָרִים לַהֵנָּה סֶלָה!

יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת; לְכִי אַל תִּירָאִי!

סתא

מָה? אֵלְכָה?

סלדין

הֵן הֱיוֹת פֹּה לֹא תַחְפֹּצִי!

סתא

לֹא פֹה עִמָּכֶם, אֲבָל שָׁם בֶּחָדֶר.

סלדין

אַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְזוּזָה? לִשְׁמוֹעַ?

גַּם זֹאת לֹא, סִתָּא, אִם בְּקוֹלִי תִשְׁמָעִי. –

לְכִי, לְכִי! קוֹל צְעָדִים אֶשְׁמָע; בָּא הִנֵּהוּ!

גַּם שָּם לֹא תִתְמַהָמְהִי, אֶרְאֶה, אֵדָעָה.

(בצאתה מפתח זה יבא נתן בפתח השני וסלדין יושב על כסאו.)

המחזה החמישי 🔗

סלדין ונתן

סלדין

גֶֹּש הֵנָּה יְהוּדִי! – קָרְבָה אֵלַי! – קְרָבָה!

בְּלִי מוֹרָא וָפַחַד!

נתן

אַלֶּה לְאוֹיְבֶיךָ!

סלדין

נָתָן תִּקְרָא שְׁמֶךָ?

נתן

כֵּן אֶקְרָאֵהוּ.

סלדין

נָתָן הֶחָכָם?

נתן

לֹא.

סלדין

כֵּן? אִם לֹא אָתָּה

הִנֵּה פִּי עַמְּךָ חָכָם יִקָּבֶךָ.

נתן

הָעָם! אוּלַי כֵּן!

סלדין

הֲיַחְשׁוֹב לִבֶּךָ

כִּי קוֹל הָעָם לִי מֵאֶפֶס וָתֹהוּ? –

הִנֵּה כְּבָר אֶת הָאִישׁ דַּעַת אִוִיתִי

אֲשֶׁר פִּי הָעָם חָכָם יְקֻּבֶנּוּ.

נתן

וְאִם יֶקָּבֶנּוּ כֹה לְלַעַג וָקֶלֶס?

וְאִם הֶחָכָם בְּעֵינֵי הָעָם הִנֵּהוּ

רַק עָרוּם? עָרוּם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְדַעַת

רַק יִתְרָה לְנַפְשׁוֹ?

סלדין

לוּ לְיִתְרוֹן הַנֶּפֶשׁ

בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים פֹּה יִרְזְמוּן מִלֶּיךָ!

נתן

אָז מְבַקֵּשׁ יִתְרוֹ עָרוּם מִכֹּל יֶהִי.

אָז עָרוּם וְחָכָם הֵם אֶחָד לֹא שְׁנַיִם.

סלדין

הֵן בֹּנֶה אָנֹכִי רֹאֶה אוֹתָכָה

אֲשֶׁר סָתֹר חָפָצְתָּ. – כֵּן, יֹדֵעַ

אֶת מוֹתַר הָאָדָם בֶּאֱמֶת הִנֶּךָ

אֶת אֲשֶׁר הָעָם יֹדֵעַ אֵינֶנּוּ;

אוֹ לַמִּצְעָר בִּקַּשְׁתָּהוּ לָדַעַת;

דָּרַשְׁתָּ חָקַרְתָּ, וּבְכֵן חָכָמְתָּ.

נתן

כַּאֲשֶׁר יֶחְכַּם גַּם כָּל אָדָם בְּעֵינֵיהוּ.

סלדין

אַל תְּהִי עָנָו הַרְבֵּה, וּמִזֶּה הֶרֶף!

לִרְאוֹת רַק עֲנָוָה תָּקוּץ הַנֶפֶשׁ

בִּמְקוֹם נֹאמַר לִמְצֹא חָכְמָה וָדַעַת. (קם חיש מכסאו).

אָשׁוּבָה אֶל אֲשֶׁר דַּבֵּר חָפָצְתִּי!

רַק אֱמֶת, יְהוּדִי, רַק אֱמֶת אֶדְרֹשָׁה!

נתן

שַׁלִיט, יְהִי לִבְּךָ נָכוֹן וּבָטוּחַ,

כִּי מַלֵּא אֲמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ,

גַּם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי.

סלדין

מִשְׁאֲלוֹתַי תְּמַלֵּא? אֵיך?

נתן

מִכָּל יְגִיעַ

מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ אֲשֶׁר הֵבֵאתִי

אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ,

מֵיטַב מַעֲרָבִי לְךָ, אָדוֹן, תִּבְחָרָה,

בְּלֹא-הוֹן אֶמְכֹּר לֹא אַרְבֶּה בִמְחִירֵהוּ.

סלדין

הִנֵּה מֵעִזְבוֹנֶךָ תְּדַבֵּר אָתָּה?

זֶה דְבַר אֲחוֹתִי, תּוֹנֶהָ וְתוֹנֶךָ.

(זֶה שְׂכָרֵךְ, שֹׁמַעַת אַחַר הַדֶּלֶת!)

אַך לִי נָתָן, אֵין דָּבָר עִם הַכְּנָעַן.

נתן

אִם כֵּן לֹא אָפוּן כִּי תַחְפֹּץ לָדַעַת

אִם לֹא פָגַעְתִּי אוֹיְבֶיךָ בַּדֶּרֶךְ,

וּמַה מַּעֲשֵׂיהֶם? הֲלֹא?

סלדין

גַּם זֶה אָיִן

אֶת הֹנָּחוּץ לָדַעַת כְּבָר יָדָעְתִּי.

נתן

אִם כֵּן צַו אָדוֹן!

סלדין

לֹא בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי,

שְׁאֵלוֹת אֲחֵרוֹת הֵן אֶשְׁאַל מִמֶךָּ –

הַגֵּד לִי אֵיפוֹא – כִּי חָכַם לִבֶּךָ:

אֵי-זוֹ היִא אֱמוּנָה יָשְׁרָה בְעֵינֶיךָ?

אֵי-זוֹ הַדָּת תִּבְחַר וֹתֱקָרֵב אָתָּה?

נתן

יְהוּדִי אָנֹכִי.

סלדין

וּמֻשְֹלְמָנִי אָני.

בֵּינֵינוּ הַנֹצְרִי. – וּמִשְׁלָשׁ אֵלֶּה

הַדָּתוֹת רַק אַחַת תִּגְבַּר בָּאָרֶץ

לֶאֱמוּנָה, רַק הָאַחַת אֱמֶת תֶּהִי. –

אִישׁ כָּמוֹךָ הֵן לֹא יַעֲמוֹד לָנֶצַח

בְּמָקוֹם לְהִוָּלֵד קָרָה מִקְרֵהוּ.

וְאִם שָׁמָּה יַעֲמֹד לֹא יֵט מִנִּי אֹרַח,

הִנֵּה חָקַר וְדָרַשׁ וַיִבְחָרֵהוּ,

וַאֲשֶׁר יִבְחַר הוּא הַקָּדוֹשׁ בְּעֵינֵיהוּ.

הָבָה! הַגִּישָׁה לִי עַצֻמוֹתֶיךָ.

אֶת אֲשֶׁר חֲקוֹר עִתִּי לֹא תִתְּנֵנִי

הוֹדִיעֵנִי נָא אָתָּה, הַשְׁמִיעֵנִי,

עַל מָה אַדְנֵי אֱמוּנָתְךָ הָטְבָּעוּ

וְגַם אָנֹכִי עָלֵימוֹ אֶשָׁעֵנָה.

וּמָה? הֵן מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה הִנֶּךָ?

לִשְׁקוֹל מַחֲשַבְתִּי עֵינְךָ בִּי חֹדֶרֶת?

יָכוֹל הֱיוֹת בַּמְּלָכִים רִאשׁוֹן אָנִי

מַחֲשָבָה כָזֹאת עַל לִבּוֹ עָלָתָה,

אֲשֶׁר אָמְנָם לֹא לְחֶרְפָּה הִיא לַמֶּלֶךְ.

הַאֵין זֹאת? לָכֵן דַּבֶּר נָא, דַּבֵּרָה!

אוֹ אוּלַי תֹּאבֶה לַחֲשׁוֹב רֶגַע טֶרֶם

תְּדַבֵּר? טוֹב; הִנֵּה גַּם בְּזֹאת לְךָ אֵאוֹתָה. –

(אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע אֵלְכָה אֵדָעָה;

אֶשְׁמַע אִם עָשִׂיתִי כַטוֹב בְּעֵינֶיהָ).

(הולך אל החדר אשר הלכה שמה סתא

המחזה הששי 🔗

(נתן לבדו)

נתן

עַל הַמַּרְאֶה הַזֶּה הֵן אֶשְׁתּוֹמֵמָהָ

מַה זֹאת? מָה הַמֶּלֶךְ שֹׁאֵל מִמֶּנִּי? –

אֲנִי כֶסֶף לָתֵת נָכוֹן הָיִיתִי,

אַךְ הוּא-אֱמֶת שֹׁאֵל מִמֶּנִּי וָקֹשֶׁט.

אֱמָת! וְכֹה בָרָה וּמְאִיַרת עֵיַנִים

דֹרֵשׁ אוֹתָהּ – כְִּאִלוּ הָיְתָה מַטְבֵּעַ!

וְלוּא מַטְבֵּעַ עַתִּיק, שָׁקוּל בַּפֶּלֶס

לֹא אָמַרְתִּי נוֹאָשׁ! אוּלָם מָטְבֵּעַ

חָדָשׁ, רַק עַל פִּי חוֹתָמוֹ יֵעָרֵךְ

וּבְמִסְפָּר וּבְמִנְיָן יָצֹא יֵצֵאָה!

הִנֵּה כָמוֹהוּ זֹאת הָאֱמֶת אֵינֶנָּה!

הֲיוּכַל אִיש כְּמוֹ אֶל תוֹך הַשַׂק כֶּסֶף

תֵּת אֱמֶת אֶל קֶרֶב וָלֵב רֵעֵהוּ?

מִי פֹה אֵפוֹא הַיְהוּדִי? הוּא אוֹ אָנִי?

אַךְ מָה? הִנֵּה לִבִּי יְסִיתֵנִי בְשָׂפֶק,

כִּי לֹא בֶאֱמֶת דֹּרֵשׁ אֱמֶת הִנֵּהוּ?

הֵן אָמְנָם חַסְּדֵהוּ, כִּי לְפַח וָפַחַת

שָׂם הָאֱמֶת לֱלָכֱדֵנִי, שָׁפָל מְאֹד יֶהִי! –

שָׁפָל? – אָמְנָם מַה-זֶּה יִשְׁפַּל בְּעֵינֵיהוּ

לְבִלְתִּי עֲשֹהוּ? כֵּן הוּא, לֹא שָׁגִיתִי!

הֵן הָיָה דְבָרֵהוּ זֶה אֵלַי פֶּתַע!

כַּאֲשֶׁר יָבֹא אִישׁ פִּתְאֹם אֶל הַבַּיִת!

וֱאֹהֵב כֵּי יִקְרַב הֵן יִדְפֹּק בַּדֶּלֶת. –

אֶשָּׁמֵר נָא, אֶשָּׁמֵר מִפָּנֵיהוּ: –

וְאֵיכָה? הֱיוֹת יְהוּדִי כְּכָל מִשְׁפָּטֵהו,

לֹא יִתָּכֵן. – תֵּת בַּיְהוּדִי מִגְרַעַת,

לֹא יִכּוֹן עוֹד יוֹתֵר. הֵן יִשְׁאָלֵנִי:

אִם יְהוּדִי אֵינֶךָ, אֵפוֹא מַדּוּעַ,

לֹא תִהְיֶה מֻשְׁלָמִי? – רְאֵה זֶה מָצָאתִי!

זֶה יַצִילֵנִי! – לֹא יְלָדִים לְבַדָּמוֹ

סִפּוּרִים בְּדוּיִים יֶאֱהָבוּ, יֶחֱמָדוּ. –

הִנֵהוּ בָא. יָבֹא נָא וְיִשְׁמָעֵנִי! –

המחזה השביעי 🔗

(סלדין ונתן)

סלדין

(עַתָּה אִיש שֹּמֵעַ אוֹתָנוּ אָיִן!)

אֶחְשֹׁב כִּי לֹא מִהַרְתִּי בֹא אֵלֶיךָ,

וֹכְבָר מַה תַּעֲנֶה חָשַבְתָּ בְלִבֶּךָ – –

עַתָּה דַבֵּר! זוּלָתִי אֵין שֹּמֵעַ.

נתן

מִי יִתֵּן וְיִשְׁמְעוּ בְנֵי אָדָם כֻּלָּמוֹ!

סלדין

כֹּה בֶאֱמֶת דְּבָרוֹ לֵב נָתָן בָּטוּחַ?

הֵן כָּזֶה אִישׁ חָכָם יִקָּרֵא בְּצֶדֶק!

הוּא לֹא יַכְחִיד הָאֱמֶת תַּחַת לְשׁוֹנֵהוּ!

אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּעַד הָאֱמֶת יִתֵּנָה!

אַף יַשְׁלִיךְ אֶת נַפְשׁוֹ בִּעֲדָהּ מִנֶּגֶד!

עַל מִזְבְּחָהּ יַקֱרִיב עָשְׁרֵהוּ וְדָמֵהוּ!

נתן

כֵּן, כֵּן הוּא! אִם לְהוֹעִיל יִהְיֶה וּלְעֶזֶר.

סלדין

עַתָּה אֲקַוֶּה כִּי בְמִשְׁפָּט וָצֶדֶק

אֶקָּרֵא: מְתַקֵּן הָאָרֶץ וְחֻקֶּיהָ.

נתן

מַה יָפֶה הַשֵׁם הַזֶה! אוּלָם בְּטֶרֶם

אֲגַלֶּה לְךָ לִּבִּי, אָדוֹן וָמֶלֶךְ!

לְדָבָר לְךָ אֲסַפֵּר תַּטֶּה נָא אֹזֶן.

סלדין

מַדּוּעַ לֹא? הִנֵּה מֵאָז אָהַבְתִּי

לִשְׁמוֹעַ סִפּוּרִים יְסֻפְּרוּ בְּטוּב טָעַם.

נתן

סַפֵּר בְּטוּב טַעַם, בְּזֹאת לֹא אֶתְפָּאֵרָה.

סלדין

עוֹד תָּשׁוּב תַּרְאֵנִי גְּאוֹן עַנְוָתֶךָ?

חֲדַל לְךָ מִזֶּה! אַךְ סַפְּרָה, סַפֵּרָה!

נתן

זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים חַי בְּאֶרֶץ קֶדֶם

אִישׁ וְלוֹ טַבַּעַת אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיהָ.

יְרֻשַׁת אַהֲבָה, חוֹתָם עַל יַד יְמִינֵהוּ.

וּשְׁלַל צְבָעִים שׁוֹנִים כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת

לָאֶבֶן הַלֶּשֶׁם בְּתוֹך הַמִּשְׁבֶּצֶת,

וּבְקִרְבָּה צָפוּן וְסָתוּם כֹּחַ פֶּלֶא,

לָתֵת אֶת נֹשְׂאָהּ וְלִבּוֹ בָהּ בָּטוּחַ,

בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם לְחֵן וּלְחֶסֶד.

הֲיִפָּלֵא כִּי לֹא מָשָׁה הַטַּבַּעַת

מֵאֶצְבַּע הָאִישׁ מֵאֶרֶץ הַקֶדֶם,

וְיַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת כִּי גַם לָנֶצַח

תִּשָּׁאֵר לְזַרְעוֹ לְדֹר דֹּרִים אַחֲרֵיהוּ?

וַיַעַשׂ כֵּן. וַיַּשְׁאֵר הַטַּבַּעַת

לֶאָהוּב מִכָּל בָּנָיו: וַיְצַוֵּהוּ

כִּי יֵתְּנֶנָּה גַם הוּא בְּאַחֲרִית יָמֵיהוּ,

לַאֲשֶׁר יִבְחַר לְאַהֲבָה מִכָּל בָּנֵיהוּ;

וְהַבֵּן הֶאָהוּב נֹשֵׂא הַטַּבַּעַת,

יִהְיֶה אוֹ לֹא יִהְיֶה הַבְּכוֹר מִבֶּטֶן,

בְּכֹחַ טַבַּעַתּוֹ נְשִׂיא בֵית אָבִיו יֶהִי. –

בִּיָנה הַמֶּלֶך!

סלדין

אָבִינָה. סַפֵּרָה!

נתן

כֹּה מִבֵּן לְבֵן, הַטַּבַּעַת נִמְסָרָה,

עֲדֵי אֶל אָב לוֹ שְׁלֹשָה בָנִים בָּאָה;

שֹׁמְעִים בְּקוֹלוֹ הָיוּ שְׁלָשְׁתָּם גַּם יַחַד.

עַל כֵּן שְׁלָשְׁתָּם גַּם יַחַד אָהֵב סֶלָה.

וּמֵעֵת אֶל עֵת מִדֵּי שָּפַךְ שִׂיחַ

אַחַד הָאַחִים לְבָד לִפְנֵי אָבִיהוּ,

וְאֶחָיו לֹא הָיוּ כִּי יִשְׁווּ אֵלֵיהוּ,

אָז מָצָא אָבִיו רַק אֹתוֹ לְבַדֵּהוּ

הַטוֹב לְפָנָיו לָרֶשֶׁת הַטַּבַּעַת;

כָּכָה חֲלִיפוֹת אֶת זֶה וְאֶת זֶה פַּעַם

הִבְטִיחַ אֲבִיהֶם, אַף לֹא עַל שָׁקֶר,

כִּי דִבֵּר בְּכָל פַּעַם אֱמֶת בְּלִבֵּהוּ,

כִּי לוֹ הַטַּבַּעַת מוֹרָשָׁה תֶהִי.

כָֹכָה יַעֲשֶׂה הָאָב כָּל יְמֵי חַיֵיהוּ.

אוּלָם יֵשׁ קֵץ לְכָל חַיִים עֲלֵי אָרֶץ,

בָּא הַקֵּץ עַל אָב זֶה הֵקִיץ אֱלֹהַּ,

וַיְהִי הָאָב דֹּאֵג, מִבְּלִי יָדוֹעַ,

מַה זֶה יַעֲשֶׂה בְּטֶרֶם יֵלֵך וְאֵינֶנּוּ,

הַיְשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתוֹ לְבָנָיו שְׁנַיִם,

אֲשֶֹר בִּדְבָרוֹ גַּם הֵמָּה בָּטָחוּ?

וּמְזִמּוֹת הוּא יָעַץ וַיִשְׁלַח חֶרֶשׁ,

לְבַקֵּשׁ חָרָשׁ חָכָם וַיִמְצָאֵהוּ,

עֹשֶׂה מְלָאכָה בַּזָּהָב וּבָאֶבֶן,

וּבְתַבְנִית טַבַּעַתּוֹ לַעֲשׂוֹת צִוָּהוּ

שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת תִּהְיֶינָה כָמוֹהָ,

אִשָׁה לִרְעוּתּהּ תִּדְמֶינָה שְׁלָשְׁתָּנָה.

וַיַפְלִיא הֶחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתֵּהוּ,

עַד כִּי לֹא הִכִּיר בִּרְאוֹתוֹ אוֹתָנָה,

הָאָב, אֵי-זוֹ טַבַּעֱתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

וַיִקְרָא אֶל בָּנָיו טוֹב לֵב וְשָׂמֵחַ,

אֶחָד אֶחָד אֶל חָדְרֵהוֹ בַּסָּתֶּר;

לְכָל אֶחָד נָתַן בִּרְכָתוֹ – וְטַבָּעַת; –

וַיָמָת. – הֲתִשְׁמַע מַלְכִּי, שָׁמֹעַ?

סלדין

(מסב פניו משתומם)

שֹׁמֵעַ אָנִי! – אַך כַּלֵּה דְבָרֶיךָ!

נתן

כִּיּלִיתִי, כִּי אָמְנָם הֲלֹא תָבִינָה

אַחֲרִית דָּבָר. כִּמְעַט מֵת וַיִקָּבֶר

הָאָב, וַיָבֹא אִישׁ אִישׁ מִבָּנֵיהוּ

וּבְיָדוֹ טַבַּעְתּוֹ, וּנְשִׂיא הַבַֹיִת

יֹאמַר לִהְיוֹת. וַיַרִיבוּ כֻלָּמוֹ

וּפֵשֶׁר הַדָּבָר בִּקְּשׁוּ לָדַעַת,

לַשָׁוְא! אֵין מַגִּיד לְמִי בֶאֱמֶת הַטַּבַּעַת; –

(מחריש מתאפק לשמוע מה יענה המלך, ואח"כ אומר)

כַּאֲשֶׁר לְמִי דַת אֱמֶת אֵין מַגִּיד עָתָּה.

סלדין

מָה? זֹאת עַל שְׁאֵלָתִי תְּשִיבֵנִי אָתָּה?

נתן

רַק אֶת אָזְנְךָ בְּזֹאת אָנֹכִי גִלִּיתִי

כִּי לֹא אָשֵׁם אֲנִי עַל בְּלִי אֵדָעָה

בֵּין הַטַּבַּעוֹת הָאֵלֶּה מְצֹא פֶשֶׁר,

אֲשֶׁר לֹא אָבָה הָאָב כִּי בֵינֵימוֹ

הַבְדֵּל נֵדָעָה.

סלדין

טַבָּעוֹת! – תִּצְחָקָה

לִי! – הָאֱמוּנוֹת אֲשֶׁר בִּשְׁמָם קָרָאתִי,

אֶחְשֹׁב כִּי עַד מְאֹד נִבְדָּלוֹת הִנָמוֹ,

עַד הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִלְבַּשׁ כָּל גָּבֶר,

עֲדֵי כָּל מַאֲכָל וּמִשְׁתֵּה הַיָּיִן.

נתן

אַךְ לֹא בְּיְסֹדוֹתֵיֶהן שֶׁהָטְבָּעוּ

עֲלֵיהֶן אַדְנֵיֶהן. – הֲלֹא כֻלָּנָה

בְּהַרְרֵי הַקֹּרוֹת מֵרֹאש וּמִקֶּדֶם

יְסוֹדָתָן, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ,

כְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר אוֹ עַל פֶּה נִמְסָרוּ!

וַאֲנַחְנוּ נַאֲמִין כִּי אֱמֶת הִגִּידוּ

מְסַפְּרֵי הַקֹּרוֹת לָנוּ וְלֹא כחֵדוּ. –

וּבְמִי אֵיפֹא ייבְטַח יוֹתֵר לִבֵּנוּ

כִּי לֹא יְשַׁקֵּרוּ, אִם לֹא בַאֲבוֹתֵינוּ?

אֲשֶׁר עֶצֶם מֵעַצְמֵיהֶם אֲנַחְנוּ

וּבָשָׂר מִבְּשָׂרָם? וּמִנְּעוּרֵינוּ

הֶרְאוּ לָנוּ אוֹתוֹת אַהֲבָה וָחֶסֶד?

אֲשֶׁר לֹא אוֹתָנוּ שׁוֹלָל הוֹלִיכוּ

כִּי אִם לְטוֹב לָנוּ וּלְהַצְמִיחַ יֶשַׁע?

הֲלֹא אַאֲמִין אֵיפֹא לַאֲבוֹתַי אָנִי

כַּאֲשֶׁר תַּאֲמִינָה לַאֲבוֹתֶיךָ אָתָּה?

אוֹ לְהֶפֶךְ. הֲדָרֹש אֶדְרֹש מִמֶּךָ,

כִּי בַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ תִּתֵּן דֹפִי

רַק לְבִלְתִּי הַכְזִיב אֲבוֹתַי מִקֶּדֶם?

אוֹ לְהֶפֶךְ. וּמִשְׁפָּט לַנֹצְרִי כָּכָה.

הֲלֹא?

סלדין

(חֵי אֱלֹהַּ! כִּי זֶה הַגֶּבֶר

אֱמֶת יְדַבֵּר, וּשְׂפָתַי תֵּאָלַמְנָה).

נתן

אַךְ נָשׁוּב נָא אֶל טַבְּעוֹתֵינוּ רָגַע.

הִנֵּה הָאַחִים מִשְׁפָּטָם הִקְרִיבוּ

אֶל הַשֹׁפֵט; וְהִנֵּה אִישׁ אִישׁ מֵהֵמָּה

נשְׁבַּע כִּי מִיַד אָבִיו הַטַּבַּעַת

לָקַח; – כַּאֲשֶׁר הָיָה בֶּאֱמֶת וָצֶדֶק –

אַחַר אֲשֶׁר אִָביו כְּבָר הִבְטִיחָהוּ

כִּי לוֹ יְהִי מִשְׁפַּט נֹשֵׂא הַטַּבַּעַת –

כַּאֲשֶׁר גַּם זֶה אֱמֶת – אִישׁ אִישׁ מֵהִמָּה

נִשְׁבַּע, כִּי תָם וְיָשָׁר הָיָה אָבִיהוּ

וְלֹא יָכַל לְהַבְטִיחַ אוֹתוֹ עַל שָׁקֶר;

חָלִלָה לוֹ מִתֵּת לְקָלוֹן כְּבוֹדֵהוּ,

כְּבוֹד אָב יָקָר, כִּי יְחַסְּדֵהוּ שׁוֹמֵעַ:

עַל כֵּן לְהַאֲמִין יוֹתֵר יַטֵּה לִבֵּהוּ,

כִּי אֶחָיו, לַמְרוֹת אַהֲבָתוֹ אוֹתָמוֹ,

הִשְׁחִיתוּ אֶת דַּרְכָּם וַיַעֲשׂוּ עָוֶל.

כִּי יְגַלֶּה עֲוֹנָם לִבּוֹ בָטוּחַ,

גַּם נָקָם יִקַּח לֹא יָחוּס עָלֵימוֹ.

סלדין

וְהַשֹׁפֵט? – נִכְסָף אָנֹכִי לָדֲעַת

אֶת אֲשֶׁר שׂוֹם תִּשִׂים בְּפִיהוּ, דַּבֵּרָה!

נתן

הַשֹׁפֵט עָנָה כַּדְּבַרִים הָאֵלֶּה:

אִם לֹא תָבִיאוּ אֶת אֲבִיכֶם הֵנָּה

מֵעַל פְּנַי אֲגָרֵשׁ אֶתְכֶם יָחַד.

הְלַבַעֲבוּר הַגֵּד חִידוֹת פֹּה הִנֵּנִי?

אוֹ אוּלַי כִּי תִפְתַּח פִּיהָ תְּשַׂבֵּרוּ

הַטַּבַּעַת הָאֱמֶת? – אַךְ עִמְדוּ רֶגַע!

הֲלֹא הִגַּדְתֶּם: "לָזֹאת הַטַּבַּעַת

כֹּחַ פֶּלֶא לָתֵת אֶת נֹשְׂאָהּ לְחֶסֶד

וְּלֵחן בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְכָל רֹאֵהוּ".

הַכֹּחַ הַזֶּה בֵּינֵיכֶם יוֹכִיחַ!

כִּי לֹא תַעֲשֵׂינָה זֹאת טַבְּעוֹת הַשָׁקֶר! –

וְעַתָּה עִמְדוּ וּרְאוּ וּבְזֹאת תִּבָּחֵנוּ;

אֶת מִי מִכֶּם אֹהֲבִים יוֹתֵר הַשְׁנַיִם?

מַהֲרוּ, הַגִּידוּ! – אַך הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּ?

פְּעֻלַּת הַטַּבַּעַת פְּנִימָה וְלֹא חוּצָה?

אִישׁ אִישׁ מִכֶּם אֹהֵב אַךְ אֶת נַפְשֵׁהוּ? –

הוֹי פּוֹתִים אֵין לֵב הֵן שְׁלָשְׁתְּכֶם גַּם יַחַד!

וּשְלֹש טַבְּעוֹתֵיכֶם אֶפֶס וָתֹהוּ.

כִּי אָמְנָם אָבֹד אָבְדָה הַטַּבַּעַת

הָאֱמֶת. וְֹלַמַען כַּסוֹת זֹאת בַּסֵּתֶר

וְלִמְנוֹת הַחֶסְרוֹן עָשָׂה אֶת שְׁלָשׁ אֵלֶּה

אֲבִיָכם הֶחָכָם.

סלדין

הַפְלֵא וָפֶלֶא!

נתן

וּבְכֵן – כֹּה הוֹסִיף הַשֹׁפֵט וַיֹאמֶר –

אִם לֹא אֶת עֲצָתִי תִדְרשׁוּ תַּחַת

מִשְׁפָּטִי: לְכוּ לָכֶם לְדַרְכֵיכֶם! – אֶפֶס

עֲצָתִי: קְחוּ הַדְֹבָרִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה

לִפְנֵיכֶם. אִם אִישׁ מִיַּד אָבִיהוּ

קִבֵּל הַטַּבַּעַת, יַאֲמִין לִבֵּהוּ

כִּי טַבַּעְתּוֹ אֱמֶת, צֶדֶק הִנֶּהָ. –

וּמִי יֹדֵעַ אִם לֹא קָצְרָה נֶפֶש

הָאָב בַּעֲמַל בָּנָיו, בִּהְיוֹת טַבַּעַת

אַחַת בְּיָד חֲזָקָה בְּבֵיתוֹ שׂוֹרָרֶת! –

הֵן אָהַב אֶתְכֶם בֶּאֱמֶת, שְׁלָשְׁתְּכֶם יַחַד

אֲשֶׁר עַל כֵּן מֵאֵן לַעֲשׁוֹק הַשְׁנַיִם

בַּעֲבוּר הָאֶחָד. – לְכוּ לִמְדוּ מִמֶּנוּ

מָה אַהֲבַת אֱמֶת זֹאת מִכֶּם דֹּרֶשֶׁת!

אִישׁ אִישׁ מִכֶּם יַעֲמוֹל, יִשָּׂא נַפְשֵׁהוּ,

לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל כֹּחַ הָאֶבֶן

בַּטַּבַּעַת! וּמִכֹּחֲכֶם שַּחֵדוּ.

זֶה הַכֹּחַ רוּחַ נְדִיבָה תִּסְמְכֵהוּ!

בַּעֲשׂוֹתְכֶם רַק חֶסֶד וְצֶדֶק תִּרְדֹּפוּ,

וּבְקֶרֶב לִבְּכֶם בַּאֲדֹנָי תִּבְטָחוּ.

וְאִם יִגָלֶה וְיֵרָאֶה זֶה הַכֹּחַ

בְּדוֹר בְּנֵיכֶם אַחֲרוֹן עָל עָפָר יָקוּמוּ:

קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם אַחֲרֵי אֶלֶף

אַלְפֵי שָׁנִים לְכִסֵּא הַמִּשְׁפָּט הֵנָּה,

יָבֹאוּ אָז כֻּלָּם יַעַמְדוּ יַחַד.

לַכִּסֵּא אָז יֵשֵׁב חָכָם מִמֶּנִּי,

וְיֹאמַר בַּיּוֹם הַהוּא: לְכוּ לְשָׁלוֹם, לֵכוּ!

כָּכָה דִבֵּר הַשׁוֹפֵט בְּעַנְוַת צֶדֶק.

סלדין

אֵלִי! אֵלִי!

נתן

סָלָדִין! אִם יוֹדַעַת

נַפְשֶֹךָ, כִּי זֶה הֶחָכָם הוּא – אָתָּה,

אַתָּה הָאִישׁ…

(ממהר לרוץ אליו, מחזיק בידו אשר לא ירפנה עד סוף המחזה).

סלדין

אֲנִי? עֲפַר הָאָרֶץ!

אָנֹכִי הָאֵפֶר! אֶפֶס וָאַיִן!

אֲהָהּ יְיָ אֱלֹהִים!

נתן

הַמֶּלֶךְ!

מַה לָּךְ?

סלדין

נָתָן, אֲהָהּ נָתַן, יְקַר רוּחַ! –

עוֹד אֵלֶּה אֶלֶף אַלְפֵי שְׁנוֹת שׁוֹפְטֶךָ

לֹא כָלוּ. – וְכִסֵּא מִשְׁפָּטוֹ אֵינֶנּוּ

כִּסְאִי. – לֵךְ! לֵךְ! – אַךְ הֱיֶה אֹהֲבִי סֶלָה!

נתן

יוֹתֵר אֵין לְסָלִָדין לְהַגִּיד לִי מְאוּמָה?

סלדין

מְאוּמָה.

נתן

כָּל מְאוּמָה?

סלדין

אֵין כָּל מְאוּמָה. – וְלָמָּה?

נתן

עֵת מְצוֹא לִשְׁאוֹל מִמְּךָ דָבָר אָבִיתִי.

סלדין

הֲמִבְּלִי אֵין עֵת? – שְּאַל כְּאַוַּת נַפְשֶׁךָ!

נתן

הִנֵּה מִדֶּרֶךְ רְחוֹקָה בָּא הִנֵּנִי,

מִלֹּקְחֵי סְחוֹרָתִי חוֹבוֹת אָסַפְתִּי. –

וְהִנֵּה צְרוֹרוֹת כַּסְפִּי הַיּוֹם תִּרְבֶּינָה; –

וּבְעֵת אֵין שָׁלוֹם אֵינֶנִּי בֹטֵחַ. –

עַל כֵּן אָמַרְתִּי, אוּלַי,מַלְכִּי, אָתָּה –

הֵן מִלְחָמָה קְרוֹבָה תִּדְרּש רַב כָּסֶף –

אוּלַי תֹּאבֶה – וְכֶסֶף תִּלְוֶה מִמֶּנִּי,

וְרָוַח לִי וְהָיִיתִי שָׁלֵו מִפַּחַד.

סלדין

(מביט בפני נתן בעין חודרת)

נָתָן! לֹא אֶשְׁאַל אִם הָפִי רָאִיתָ;

לֹא אֲנַסֶּה, מָה רָאִיתָ עַל כָּכָה,

לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה לִרְצוֹנֶךָ,

אִם לֹא תַחְשֹׁב עָוֹן לִי כִּי לִבֶּךָ

יֶהְגֶּה אֵימָה…

נתן

עָוֹן לָךְ?

סלדין

כִּי נוֹקַשְׁתִּי

בְּפֹעַל כַּפִּי. – סְלַח! – כִּי מַה יוֹעִילֵנִי?

אוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשָׁה – כִּי כְּבָר חָפַצְתִּי –

נתן

אוּלַי לִשְׁאוֹל זֶה הַדָּבָר מִמֶּנִּי?

סלדין

כֵּן הוּא.

וּבְכֵן לִשְׂנֵינוּ יִוָשֵׁעַ! –

נתן

כִּי לֹא כָּל כַּסְפִּי לְךָ אוּכַל שָׁלוֹחַ,

הוּא אֲשֵׁם פָּרַשׁ הַהֵיָכל הָעֶלֶם.

בַּעַל מַשּׁה יָד הוּא לִי, וְלֹא נִקֵּיתִי

עַד אִם אָשִׁיב לוֹ בְּטֶרֶם כָּל רַב כָּסֶף.

סלדין

פָּרַשׁ הֵיָכל? הַעֵזֶר לְצָרִי תֶהִי,

וּמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי בְּכַסְפְּךָ תִּסְעָדֶנּוּ?

נתן

עַל זֶה הָאֶחָד מִלָּתִי תִטֹּפָה

אֲשֶׁר נָתַתָּ לוֹ לְשָׁלָל נַפְשֵׁהוּ…

סלדין

זֶה! הֱטִיבֹתָ כִּי אֵלַי הִזְכַּרְתָּהוּ! –

הֵן כִּמְעַט שָכַחְתִּי אֶת זֶה הָעֶלֶם!

הֲיָדוֹעַ תֵּדַע אוֹתוֹ? – אַיֵּהוּ?

נתן

מָה? וְלֹא יָדַעְתָּ כַּמָּה מִמְּלֹא מֶסֶך

כּוֹס חַסְדְּךָ אֲשֶׁר הִגַּרְתָּ לַנַּעַר

הַזֶּה שָׁתִיתִי מָצִיתִי גַּם אָנִי? –

הֲלֹא זֶה הוּא אֲשֶׁר חֵרֵף נַפְשֵׁהוּ,

אֵת נַפְשׁוֹ אֲשֶׁר לוֹ לְשָׁלָל הָיָתָה,

וַיַּצֵּל אֶת בִּתִּי מֵאֵשׁ אֹכֶלֶת.

סלדין

הוּא? הוּא עָשָׂה זֹאת? – וּבְכֵן לֹא שָׁגִיתִי.

הֵן גַּם אָחִי אֲשֶׁר פָּנָיו פָּנֵיהוּ,

לֹא חָדַל מֵעֲשׂוֹת כָּזֹאת. – הַעוֹדֶנּוּ

פֹּה? – הִנֵּה לַאֲחוֹתִי סַפֵּר הִרְבֵּיתִי

מֵאָחִיהָ זֶה, אֲשֶׁר לֹא יָדָעָה,

גַּם אֶת דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ הַרְאוֹתָהּ עָתָּה

אֶחְפָּצָה, לֶךְ נָא, הֲבִיאֵהוּ הֵנָּה! –

רְאֵה פֹּעַל טוֹב אֶחָד, אִם גַּם מְקוֹרֵהוּ

מַעְיָן נִרְפָּשׁ, יְלִיד הַתֲאָוה הִנֵּהוּ,

כַּמָּה פְּעֻלּוֹת טוֹבוֹת יִמְשׁוֹךְ אַחֲרֵהוּ!

לֵךְ וְשׁוּב עִמּוֹ!

נתן

(כהרפותו את יד סלדין) רֶגַע! וְהָיוּ גַם יֶתֶר

דְּבָרֵינוּ כֵּן? (הולך).

סלדין

אֲבָל! ע’שׂוֹ הִסְכַּלְתִּי

כִּי לֹא נָתַתִּי אֲחוֹתִי לִשְׁמוֹעַ! –

אֵלֶיהָ! אֵלֶיהָ! – אֵיךְ אֶת כָּל אֵלֶּה

אֲשֶׁר קָרָה אֲסַפְּרָה לָהּ גַּם יָחַד? (הולך מעבר השני).

המחזה השמיני 🔗

(מקום המעשה: בין התמרים בקרבת המקלט אשר שם פרש ההיכל מצפה על בוא נתן)

פרש ההיכל

(הולך אנה ואנה, ומרשמי פניו נכר כי מלחמה נוראה בקרבו, עד אשר הגה מפיו יצא)

כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח פִּתְאֹם בָּאתִי וָנָסְתִּי,

עַתָּה עָיֵף יָגֵעַ פֹּה אָנוּחַ. –

טוֹב! לֹא אָתוּרָה, לֹא אֶחְקֹר לָדַעַת

אֶת אֲשֶֹר נַעֲשָׂה בְּקֶרֶב לִבִּי סֶלָה;

אַף אָמְנָם מֵרֹאשׁ דַּעַת לֹא אֶחְפָּצָה

אֶת אֲשֶׁר עוֹד יָבוֹא. – אַךְ זֹאת יָדַעְתִּי,

כִּי לְהֶבֶל וָרִיק עָמַלְִּתי לִבְרוֹחַ:

לַשָּׁוְא! – וּמַה יּוֹתֵר עֲשֹה יָכלְתִּי,

אִם לֹא לָנוּס! – עַתָּה יְהִי אֲשֶׁר יֶהִי! –

הַחֵץ מִפָּנָיו יָגֹרְתִּי וְנִשְּׁמַרְתִּי,

פִּתְאֹם הָיָה מָכָּתִי, וְלֹא נֱתָנַנִי

הִמָּלֵט עַל נַפְשִׁי. – כִּי רְאוֹת פָּנֶיהָ,

אֶת אֲשֶׁר אָמְנָם נִכְסֹף לֹא נִכְסַפְתִּי –

רְאוֹת פָּנֶיהָ; וְגָמֹר בִּלְבָבִי אֹמֶר,

לְבִלְתִּי הָסֵב עֵינַי מִמֶּנָּה נֶצַח, –

אַךְ מָה אָמַרְתִּי “גָּמֹר בְּלִבִּי אֹמֶר”?

הַגֹּמֵר בְּלִבּוֹ כְּבָר חָפֵץ הִנֵּהוּ,

וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה דָבָר בְּזֶה חֶפְצֵהוּ:

וְאָנֹכִי אָמְנָם גַּם זֹאת לֹא עָשִׂיתִי,

כִּי רַק כַּמַּטַּרָה לַחֵץ הָיִיתִי!

אוּלָם רְאוֹתָהּ וְיָדוֹעַ כִּי נִלְכַּדְתִּי

בַּפָּח, דָּבָר אֶחָד הוּא, – וִיהִי נֶצַח. –

כִּי חָיֹה אֶחְיֶה אֲנִי בִלְעָדֶיהָ,

זֹאת לֹא יוּכַל לִבִּי לַחְשׁוֹב הַפָּעַם;

כִּי הִנֵּה מוֹתִי הוּא – מָוֶת גַּם שָׁמָּה

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִהְיֶה אַחֲרֵי מוּתֵנוּ! –

אִם אַהֲבָה זֹאת: הִנֵּה קֵן לָהּ מָצָאָה

בְּלֵב פָּרַשׁ-הֵיכָל, הִנֵּה חָשְׁקָה נֶפֶשׁ

הַנֹּצְרִי בֱּבַת יְהוּדִי. – אַךְ מַה יָּרֵעַ

לִי זֶה וּמַה יַשְׁחִית? – הֵן כְּבָר בָּאֶרֶץ

הַבְּרוּכָה הַזֹאת – בְּרוּכָה גַּם לִי נֶצָח

בַּדָּבָר הַזֶּה – הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל

שִׁכְמִי הַרְבֵּה אֱמוּנוֹת שָׁוְא וָהֶבֶל.

מַה לְּחֶבֶר פָּרָשֵׁי הֵיכָל מִמֶּנִּי

לִדְרֹש עוֹד צְדָקָה? אָנֹכִי כְּבָר מַתִּי,

אָנֹכִי הַפָּרָשׁ; מַתִּי בָּרֶגַע

אֲשֶׁר סָלָדִין הוֹלִיכַנִי שֶׁבִי.

הֲזֶה הָרֹאשׁ אֲשֶׁר לְמָנָה לָקַחְתִּי

מִידֵי סָלָדִין הוּא רֹאשִׁי מִקֶּדֶם?

הִנֵּה חָדָשׁ הוּא עִמָּדִי, אֵיֶננּוּ

יֹדֵעַ דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר הִגִּידוּ

לַיָשָן, וְאֶת חַרְצֻבּוֹתָיו פִּתֵּחַ.

גַּם טוֹב מִמֶּנּוּ וּלְרָצוֹן הִנֵּהוּ

יוֹתֵר לִפְנֵי אָבִי שָׁם בַּשָּׁמָיִם.

הִנֵּה זֹאת נַפְשִׁי בְקִרְבִּי מְאֹד יֹדָעַת.

כִּי רַק בְּרֹאשִׁי זֶה לַחְשׁוֹב הַחִלֹּתִי

כַּאֲשֶׁר חָשַׁב אָז אָבִי פֹּה בָּאָרֶץ;

אִם לֹא שֶׁקֶר הַדְּבָרִים לִי סֻפָּרוּ. –

שֶׁקֶר? – מַדּוּעַ? הַאֵין אֵמֻן בָּמוֹ?

הֲלֹא לִי הַפַּעַם נֶאֶמְנוּ יַחַד

בְּמוֹט רַגְלַי וְקַרְסֻלַּי לִנְפֹּל מָעָדוּ,

כַּאַשֶׁר נָפַל שָׁדוּד וְרַגְלָיו נִגָּפוּ. –

נָפַל? – טוֹב כִּי עִם אֲנָשִׁים אֶפֹּלָה

מֵאֲשֶׁר עִם יְלָדִים עַל רַגְלַי אֶעֱמֹדָה. –

הֳנֵּה פָּעֳלוֹ אָז לַטֹּוב יַעַרְבֵנִי,

כִּי לֹא יַחְשּׁוֹב עָוֹן לִי וְיֶאֱהָבֵנִי.

וּדְבַר מִי זוּלָתוֹ נֵר לְרַגְלִי יֶהִי?

מִי זֶה אֶשְׁאַל אֶת פִּיהוּ בִּלְעָדֵהוּ?

נָתָן? – בּוֹ עוֹד יוֹתֵר לִבִּי בָטוּחַ,

כִּי יְחַזֵּק רוּחִי וַעֲצָתוֹ תַנְחֵנִי. –

יְהוּדִי אֵין כָּמוֹהוּ! וְעוֹד מִכַּף רֶגֶל

עַד רֹאש הֵרָאוֹת יְהוּדִי יַחְפֹּוץ לִבֵּהוּ!

הִנֵּהוּ בָא; מְמַהֵר לָבֹא; שָׂמֵחַ

וְטוֹב לֵב. אַךְ מִי זֶה פָּנָיו לֹא יִצְהָלוּ

בְּצֵאתוֹ מֵאֵת פְּנֵי סָלָדִין מַלְכֵּהוּ? –

נָתָן! נָתָן!

המחזה התשיעי 🔗

(נתן ופרש ההיכל)

נתן

הַאַתָּה זֶה?

הפרש

אֵחַרְתָּ

בְּבֵית הַמֶּלֶךְ.

נתן

אַךְ לֹא שָֹם הִתְמַהְמָהְתִּי,

כִּי בַדֶּרֶך נֶעְצַרְתִּי בְּלֶכְתִּי שׁמָה. –

אָמְנָם קוּרְדְּ, זֶה הָאִישׁ לֹא שָׁוְא יְהַלְלוּהוּ,

וּתְהִלָּתוֹ רַק צִלּוֹ. – אַךְ אַגִּידָה

לְךָ מַהֵר בְּטֶרֶם כֹּל…

הפרש

מָה?

נתן

כִּי הִנֵּהוּ

חָפֵץ לְדַבֵּר עְִּמְּךָ; חָפֵץ כִּי לֶכֶת

תְּמַהֵר אֵלָיו. עַתָּה בֹּא נָא וְלַוֵּנִי

אֶל בֵּיתִי, עוֹד לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר שָּׁמָּה:

אַחֲרֵי כֵן שְׁנֵינוּ גַּם יַחַד נֵלֵכָה.

הפרש

נָתָן, אֶל בֵּיתְךָ לֹא אוֹסִיף בֹּא טֶרֶם…

נתן

וּבְכֵן הִנֵּה כְּבָר הָיִיתָ שָׁם פַּעַם?

וְעִמָּהּ כְּבָר דִּבַּרְתָּ? – הָבָה _ הַגִּידָה:

הֲטוֹבָה רָחֵל בְּעֵינֶיךָ?

הפרש

כָּמוֹהָ

אָיִן! הַגֵּד תְּהִלָתָה לְשׁוֹנִי תֵלֶא!

אֶפֶס לָשׁוּב לִרְאוֹתָה לֹא אוּכָלָה

לֹא! לֹא! עַד אִם לִי, נָתָן, תִּשָּׁבֵעַ:

כִּי עוֹד כָּל יְמֵי חַיַי אֶרְאֶהָ – נֶצַח.

נתן

מַה תֹאבֶה כִּי מִדְבָרֶיךָ אָבִינָה?

הפרש

(מחריש מתאפק מעט אח"כ נופל על צוארו)

אֳבִי!

נתן

עוּל יָמִים!

הפרש

(ישוב ממנו פתאם ויאמץ רוחו) לֹא בֵן תִּקְרָאֵנִי?

הָהּ, נָתָן!

נתן

עֶלֶם נֶחְמָד וִיקַר רוּחַ!

הפרש

אַךְ לֹא בֵן? – אָנָא נָתָן! – אַשְׁבִּיעֶךָ! –

הַשְׁבֵּעַ אַשְׁבִּיעֲךָ בְּמוֹסְרוֹת הַטֶּבַע,

בָּם רִאשׁוֹנָה בְּנֵי אָדָם יֵאָסֵרוּ,

אַל נָא מֵאֵלֶּה בְּעֵינֶיךָ יִיקָרוּ,

עֲבוֹתִים חֲדָשִׁים מִקָּרוֹב בָּאוּ! –

וּלְךָ דַּי יִהְיֶה כִּי אָדָם הִנֶּךָ! –

אַל נָא גָרֵשׁ תְּגָרְשֵׁנִי מִפָּנֶיךָ!

נתן

הָהּ דּוֹד מְאֹד יָקָר לִי, יָקָר מֵאָלֶף!

הפרש

וּבִנְךָ? – לֹא? – בִּנְךָ לֹא תִקְרָאֵנִי? –

אִם גַּם, כִּי הַתּוֹדָה, תֵּדַע יָדֹעַ

פִּלְּסָה לְאַהֲבָה נָתִיב בִּלְבַב בִּתֶּךָ?

אִם מְיַחְלִים שְׁנֵינוּ כִּי יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ

וּלְבָשָׂר אֶחָד נִהְיֶה? – מַחֲרִישׁ אָתָּה?

נתן

לְפֶתַע פִּתְאֹם הָיוּ אֵלַי דְבָרֶיךָ.

הפרש

הַלְפֶתַע פִּתְאוֹם, נָתָן, לְךָ גִּילִּיתִי

אֶת אֲשֶׁר יֶהְגֵּה זֶה כְּבָר גַּם לִבֶּךָ? –

הֲרַק בְּפִי תְנַכֵּר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵלֶּה?

הַלְפֶתַע פִּתְאֹם תִּהְיֶינָה לָךְ?

נתן

בְּטֶרֶם

אֵדַע אֵיזֶה שְֹטֹפֶן הָיָה אָבִיךָ!

הפרש

מַה-זֶה, נָתָן, שִׂפְתוֹתֶיךָ תַּבַּעְנָה?

רַק דַּעַת חֲדָשׁוֹת נַפְשְׁךָ נִכְסֶפֶת? –

וּתְשׁוּקָה מִלְּאָה לִבֶּךָ זֶה הָרָגַע?

נתן

כִּי אִישׁ לְבֵית שְֹטֹפֶן גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי,

וּשְׁמוֹ קָנְרַד הָיָה.

הפרש

מָה אִם כָּמֹהוּ

הָיָה שֵׁם אָבִי?

נתן

הַאֻמְנָם?

הפרש

הִנֵּנִי

לָאוֹת כִּי גַם שְׁמִי כְּשֵׁם אָבִי הִנֵּהוּ:

קוּרְדְּ הוּא קָנְרַד.

נתן

אַךְ אָמְנָם לֹא אָבִיךָ

הָיָה קָנְרַד מוֹדָעִי, כִּי כָמוֹךָ

נָזִיר הָיָה; לֹא הָיָה בַּעַל אֵשֶׁת.

הפרש

רַק זֹאת!

נתן

מָה?

הפרש

הִנֵּה זֹאת לֹא תִמְנָעֵהוּ

אָמְנָם מִהְיוֹת אָבִי.

נתן

הַמְצַחֵק אָתָּה?

הפרש

וְאַתָּה נָתָן צַדִּיק הַרְבֵּה אַל תֶּהִי.

וּמָה אִם לֹא אֵרֵשׂ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶש

אָבִי אֶת אִמִּי? אִם הִיא לֹא אֹרָשָׂה?

וּמָה אִם מִיַּלְדֵי הָאַהָבה אָנִי?

אַל נָא, נָתָן, בּוֹז תָּבוּז גַּם לְאֵלֶּה. –

אַךְ לָמָּה לָרִיק תִּיגַע לִמְצֹא חֵקֶר

אֲבוֹתַי? הַנִיחֵם לִי, וַאֲבוֹתֶיךָ

אַנִּיחָה לָּךְ, לֹא אֶחְקְרֵמוֹ גַּם אָנִי.

לֹא כִּי עַל דְּבַר צוּר חֻצַּבְתָּ מִמֶּנּוּ

יְסִיתֵנִי חָלִלָה לִּבִּי בַּשָּׁפֶק,

כִּי עַד אַבְרָהָם תִּסְפֹּר אֲבוֹתֶיךָ

אֶחָד לְאֶחָד לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן, יָדָעְתִּי.

וּמִמֶּנוּ וְהָלְאָה, כִּי סְפוֹרוֹת לָמוֹ

אַף אֲנִי אֵדַע הִנֵּה אִשָׁבֵעַ.

נתן

הִנֵה אַתָּה תַּמְרוּרִים תַּכְעִיסֵנִי. –

אוּלָם הַכְמִשְׁפָּט תַּעֲשֶׂה לִי אֶשְׁאָלָה.

הֶאָמֹר אָמַרְתִּי: חֲדַל מִמֶּנִּי!

לִבְלִי אֲחָזְךָ בִּדְבָרְךָ הֶחֱשֵׁיתִי –

זוּלַת זֶה אֵין דָּבָר.

הפרש

כֵּן? – דּבָרָ אָיִן?

לָזֹאת תִּסְלַח לִי…

נתן

בֹּא נָא עִמִּי, בֹּאָה!

הפרש

אָנָה? אֶל בֵּיתֶךָ? – שָׁמָּה לֹא אֵלֵכָה!

לֹא! לֹא אֵלֵך, שָׁם אֵשׁ תָּמִיד יֹקֶדֶת! –

לֵך נָא! וָאֲנִי אֶעֱמֹד פֹּה עַד שׁוּבֶךָ. –

אִם רָאֹה אֶרְאֶהָ עוֹד זֹאת הַפַּעַם,

עוֹד הַרְבֵּה פְעָמִים עוֹד אֶחֱזֶּה פָנֶיהָ;

אִם אָיִן, רַב מֵאֲשֶׁר דַּי חֲזִיתִיהָ.

נתן

אָחִישׁ אֳמַהֵר, אָשׁוּבָה אִלֶיךָ.

המחזה העשירי 🔗

(הפרש ואח"כ דיה באה אליו)

הפרש

רַב מֵאֲשֶׁר דַּי! – אֵין סְפוֹרוֹת לַאֲשֶׁר מֹחַ

אֱנוֹשׁ יָכִיל; וּפַעַם פִּתְאֹם, פֶּתַע

דָּבָר קָטֹן עַל כָּל גְּדוֹתָיו יְמַלְאֵהוּ,

כַּמַּיִם הַמְכַסִּים לַיָּם יְכָסֵּהוּ! –

הֶבֶל הוּא, אֵין בּוֹ מוֹעִיל; וִימַלְאֵהוּ

זֶה אוֹ זֶה. – אֶפֶס אֲחַכֶּה, אֶסְבֹּלָה!

עוֹד מְעַט וְהִנֵּה הַנֶּפֶש תַּשֵׁב רוּחַ,

אֶל מָקוֹם אֶחָד יִקָּווּ הַמַּיִם

תֵּרָאֶה הַיַבָּשָׁה, גַּם אוֹר יֶהִי. –

הֲזֹאת הַפַּעַם רִאשׁוֹנָה אַהֲבְתִי? –

אוֹ לֹא הָיְתָה אֲשֶׁר אַהֲבָה דִמִּיתִי

אַהֲבָה? – רַק זֹאת אֲשֶׁר אֵדַע הַפָּעַם?…

דיה

(הבאה בלט מירכתים)

אָדוֹן! אָדוֹן!

הפרש

מִי זֶה שָׁם יִקְרָאֵנִי? –

הֲקוֹלֵך זֶה דַּיָּה?

דיה

הִנֵּה נַחְבֵּאתִי

בְּעָבְרִי עַל פָּנָיו, וּבְכָל זֹאת יִרְאֵנִי

אִם פֹּה נַעֲמֹד. – לָכֵן, אֲדוֹנִי, סוּרָה

פֹּה, נָשִׂיחָה נָּא תַּחַת הָעֵץ שָׁמָּה.

הפרש

מָה אִתֵּךְ, דַּיָּה? – דְּבַר סֵתֶר? – הַגִּידִי!

דיה

כֵּן, דְּבַר סֵתֶר יוֹבִילֵנִי אֵלֶיךּ;

אַף גַּם כָּפוּל הוּא. הָאֶחָד יֹדַעַת

אֲנִי לְבַדִּי; וְהַשֵּׁנִי לְבַדְּךָ אָתָּה. –

וּמָה? אִם הַחֲלֵף נַחֲלִיף סוֹדוֹתֵינוּ?

גַּלֵּה לִי סוֹדְךָ וְקַח סוֹדִי תַחְתֵּהוּ.

הפרש

וְּבֶנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. לוּ רַק יָדַעְתִּי

מַה-זֶּה סוֹדִי אֲשֶׁר תַּחְפְּצִי לָדַעַת,

אָמְנָם זֶה מִסּוֹדֵךְ לִי יִוָּדֵעַ –

לָכֵן דַּבֵּרִי.

דיה

לֹא, אָדוֹן, רִאשׁוֹנָה

אַתָּה סוֹדְךָ תְגַלֶּה; וַאֲנִי אַחֲרֶיךָ. –

כִּי אָמְנָם סוֹדיִ לֹא לְהוֹעִיל לֹא לְעֵזֶר

יִהְיֶה לָךְ, עַד אִם סוֹדְךָ אֲנִי יָדָעְתִּי.

רַק עַד מְהֵרָה! – כִּי, אִם לִי יִוָּדֵעַ

עַל פִּי שְׁאֲלוֹתַי: לֹא לִי גִּילִּיתָהוּ.

אָז סוֹדִי לָנֶצַח בְּחֵקִי יָנוּחַ:

וְסוֹדְךָ אֲדוֹנִי, לֹא עוֹד סוֹדְךָ יֶהִי. –

אַךְ אָדוֹן אֻמְלָל! – אֵיךְ הֶבֶל תַּאֲמִינוּ

אַתֶּם הַגְּבָרִים, כִּי סוֹדוֹת כָּאֵלֶּה

מִפָּנֵינוּ נָשִּים הַסְתֵּר תּוּכָלוּ!

הפרש

כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרֶה, כִּי נַפְשֵׁנוּ

אַף הִיא לֹא תֵדַע כִּי יֶשְׁנָם אִתָּנוּ.

דיה

יָכוֹל לִהְיוֹת. אֲשֶׁר עַל כֵּן הַפַּעַם

זֶה חַסְדִּי, כִּי אֶת סוֹדְךָ לְךָ אוֹדִיעַ. –

הַגֵּד: מֶה הָיָה לָךְ, כִּי פִתְאוֹם לְפֶתַע

נַסְתָּ לִבְרוֹחַ? כִּי כֹה עֲזַבְתָּנוּ?

אַף גַּם עִם נָתָן לֹא שַבְתָּ אֵלֵינוּ? –

הֲזֶה כֹּה מְעַט רָחֵל חַיִל עָשָׂתָה?

מָה? אוֹ לְהֶפֶךְ, כֹּה הִרְבְּתָה עֲשׂוֹת חָיִל?

הִרְבְּתָה! הִרְבְּתָה! – הֲלֹא אֶחֱזֶה בְךָ כָּכָה

מַחֲזֶה הַצִּפּוֹר בַּפַח הִיא נִלְכֶּדֶת,

וְלָעוּף לִבְרוֹחַ הִיא כָּנָף נֹדֶדֶת! –

סוֹף דָבָר: תֵּן תּוֹדָה, מַהֵר הַגִּידָה,

תֶּאֱהָבֶהָ, תֶּאֱהַב עַד הִשְׁתַּגֵּעַ;

וֹלְךָ גַּם אֲנִי אָז דָּבָר אַגִּיָדה…

הפרש

עַד הִשְׁתַּגֵּעַ? אָמְנָם, רַב תֵּדָעִי.

דיה

גַּלֵּה לִי אָדוֹן, רַק סוֹד אַהֲבָתֶךָ,

וּמִשִׁגְעוֹנְךָ הִנֵּה אַעְלִים עָיִן.

הפרש

יַעַן כִּי לְעֵינֵי כֹל גָּלוּי הִנֵּהוּ? –

פָּרַש-הֵיכָל יַחְשׁוֹק בְּבַת יְהוּדִי סֶלָה!

דיה

דָּבָר זָר וּמַפְלִיא הוּא לְמַרְאֵה עָיִן. –

אָמְנָם יִשׁ דָּבָר לֹא נֵדַע לוֹ שַׁחַר.

וְדָבָר לָאַט עִמּוֹ נִשְׂגָּב מִדָּעַת.

וּמַדּוּעַ זֶה יִפָּלֵא בְעֵינֵינוּ,

אִם יִמְשְכֵנוּ מוֹשִׁיעֵנוּ אַחֲרֵיהוּ,

בְּדֶרֶךְ לֹא יֵדַע גַּם חָכָם לָלֶכֶת.

הפרש

מָה רָם? (וְאִם אָשִׂים תַּחַת הַמּוֹשִׁיעַ

עֵין יְיָ הַמְּשׁוֹטֶטֶת בְּכָל הָאָרֶץ

הֲלֹא יִצְדְּקוּ יַחַד דְּבָרֶיהָ אֵלֶּה? –)

נִכְסֹף לָדַעַת חֲדָשׁוֹת תַּעֲשִׁינִי,

יוֹתֵר מֵאֲשֶֹר אֲנִי לִהְיוֹת הִסְכָּנְתִּי.

דיה

הֵן אֶרֶץ הַנִפְלָאוֹת זֹאת הָאָרֶץ!

הפרש

(נִפְלָאוֹת אֵלֶּה אֵיךְ פֹּה לֹא תִקְרֶינָה?

הֵן כָּל מְתֵי חֶלֶד הֵנָּה יִתְאַסָּפוּ).

דַּיָּה יְקָרָה, אוֹדֶה לֹא אֲכַחֵדָה,

כִּי אֲהַבְתִּיהָ; כִּי גַם לֹא אֵדָעָה

אֵיכָה חָיֹה אֶחְיֶה מִבַּלְעָדֶיהָ;

כִּי גַם…

דיה

הַאֻמְנָם? – לָכֵן הִשָּׁבֵעַ

לִי, אֲדוֹנִי, כִּי גַם לְךָ תִּקָּחֶהָ;

כִּי הַצֵּל תַּצִּילֶהָ פֹּה בָאָרֶץ,

גַּם בַּשָּׁמַיִם תַּצִּילָה לָנֶצַח.

הפרש

וְאֵיךְ אוּכָלָה? – הֲלַעֲשׂוֹת אִשָּׁבֵעַ

הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא בְיָדִי הִנֵּהוּ?

דיה

בֱּיָדְךָ הִנֵּהוּ. יֵצֵא מִפִּי הֶגֶה

וּבְיָדְךָ הִנֵּהוּ.

הפרש

כִּי גַם אָבִיהָ

לֹא יְמָאֵן?

דיה

מָה? מִי? אָבִיהָ? אָבִיהָ! –

אָבִיהָ יֵאָנֵס.

הפרש

יֵאָנֵס? לָמָּה?

הֵן לֹא בִיְדֵי שׁוֹדְדִים נָפַל אָבִיהָ? –

לֹא יֵאָנֵס.

דיה

אַךְ לִרְצוֹת אָנוּס יֶהִי;

וּבְכָל לִבּוֹ לִרְצוֹת יֵאָנֵס סֶלָה.

הפרש

אוֹנֶס וְרָצוֹן! – אַךְ דַּיָּה, אִם אַגִּידָה

לָךְ אֵיפֹה, כִּי דָבָר אֵלָיו נִסִּיתִי

זֶה כְּבָר?

דיה

וְהוּא לֹא עָנָה?

הפרש

עָנָה מַעֲנֵהוּ

הִכְאִיב רוּחִי.

דיה

מָה? אִם צֵל תְּשׁוּקָתֶךָ

אֱלֵי רָחֵל אַךְ הַרְאֵה הֶרְאֵתָהוּ

וְהוּא לֹא דִלֵּג כָּאַיָּל בְּשִׂמְחָתֵהוּ?

כִּי אִם נָסוֹג אָחוֹר וּבְקָרַת רוּחַ

כִּי כָבֵד הַדָּבָר הֶרְאֲךָ לָדָעַת?

הפרש

כִּמְעַט עָשָׂה זֹאת.

דיה

עַתָּה לֹא עוֹד רֶגַע

אֶחֱשֶׁה אֶתְאַפָּק. ( חושבת)

הפרש

בְּכָל זֹאת מִתְאַפֶּקֶת

אַתְּ?

דיה

הֵן הָאִישׁ הַזֶּה אִישׁ טוֹב הִנֵּהוּ! –

גַּם עִמָּדִי הֵן הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת חָסֶד! –

אַךְ לָמָּה זֶּה עַתָּה לִבּוֹ יַקְשִׁיחַ! –

כִּי רַע וּמַר לִי אֱלֹהִים יֹדֵעַ,

הַכְבֵּד עָלָיו אַכְפִּי וּלְעַנּוֹתֵהוּ.

הפרש

אַחֲלַי, דַּיָּה לַמֶּרְחָב הוֹצִיאִינִי

חִישׁ מִמְּבוּכָה זֹאת לֹא אֵדַע לָהּ שָּחַר.

אֶפֶס אִם גַּם אַתְּ לֹא תֵדְעִי יָדֹעַ

אִם טוֹב אִם רָע אֲשֶׁר עֲשׂה תַּחְפֹּצִי,

אִם עָוֶל אִם יָשָׁר: הִנֵּה הַחֲרִישִׁי!

וַאֲנִי אֶשְׁכַּח כִּי הֶחֱשֵית וַתֵּדָעִי.

דיה

דְּבָרֵיךָ תַּחַת שׂוֹם מַחְסוֹם לְפִי רֶסֶן

יְשַׁלְּחוּ מִפָּנָי. דַּע כִּי רָחֵל אֵינֶנָּה

יְהוּדִית; כִּי – כִּי אִם נֹצְרִיָּה הִנֶּהָ.

הפרש (בקרת רוח)

כֵּן? אַשְׁרֵיךְ! הַהִרְבֵּית עָמָל וָטֹרַח?

אַל יַפְחִידוּךְ חֶבְלֵי יוֹלֵדָה אֵלֶּה! –

הוֹסִיפִי הַרְבּוֹת זֶרַע בַּשָּׁמַיִם;

אַחֲרֵי כִּי עָמַדְתְּ מִלֶּדֶת בָּאָרֶץ!

דיה

מָה אֲדוֹנִי? זֶה שְׂכָרִי? לַעַג, קֶלֶס,

תַּחַת בְּשׂוֹרָתִי? וְאַתָּה נֹצְרִי אָתָּה,

וּפָרַשׁ-הֵיכָל, וְאָהֹב תֶּאֱהָבֶהָ,

וְלֹא תָגִילָה כִּי נֹצְרִיָה הִנֶּהָ?

הפרש

וּמַה גַּם נֹצְרִיָה מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ.

דיה

כֹּה תַחֲשׁוֹבָה? לָכֵן אֶסְלַח לָךְ! – אֶפֶס

לֹא כֵן הוּא, אַף מִי הוּא זֶה יַעְצֹר כֹּחַ

לִמְשׁוֹל בְּרוּחָהּ וּלְהַטּוֹתָה הַדָּרֶךְ!

אָכֵן זֶה אָשְׁרָהּ, כִּי זֶה כְּבָר הִנֶּהָ

אֵת אֲשֶׁר לַעֲשׂוֹתָה כְּבָר הִיא נִשְׁחָתָה.

הפרש

נָא בָּרוּר מַלֵּלִי, אוֹ – לְדַרְכֵּךְ לֵכִי!

דיה

נֹצְרִיָה הִיא מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן;

הוֹרֶיהָ נֹצְרִים הָיוּ וַיִטְבְּלוּהָ…

הפרש (בחפזון)

וְנָתָן?

דיה

אֵינֶנוּ אָבִיָה!

הפרש

אֵינֶנּוּ

אָבִיהָ? – הֲתֵדְעִי אֲשֶׁר תַּגִּידִי?

דיה

אֱמֶת; אֱמֶת אֲשֶׁר נִגְרָה עָלֶיהָ

עֵינִי מֵאִין הֲפֻגוֹת; כֵּן, אֵינֶנּוּ

אָבִיהָ…

הפרש

וַיְהִי אֹמֵן בַּת נַצָּרֶת

כְּבִתּוֹ? וּכְאִלּוּ עִבְרִיָּה הָיָתָה?

דיה

כֵּן הוּא.

הפרש

וְאֵת אֲשֶׁר נוֹלְדָה לֹא יָדָעָה? –

לֹא הִגִּיד לָהּ כִּי נֹצְרִיָּה נוֹלָדָה,

לֹא עִבְרִיָּה?

דיה

לֹא! לֹא!

הפרש

גַּם כִּי גָדָלָה

לֹא גִלָּה אֶת אָזְנָהּ?

דיה

לְדַאֲבוֹן נַפְשֵׁנוּ!

לֹא!

הפרש

נָתָן! – מָה? – הֶחָכָם וִישַׁר דֶּרֶך

מִשְׁמֹעַ קוֹל הַטֶּבַע יֶאֱטוֹם אֹזֶן?

הוּא יַטֶּה לֶב יַלְדָּה לָלֶכֶת אֹרַח

בְּרַגְלָהּ לֹא בָאָה לוּ לְבַדָּהּ הָלָכָה? –

דַּיָּה, הֵן גִּלִּית לִי הַיוֹם דְּבַר סֵתֶר –

יִמְשׁוֹךְ עוֹד דְּבָרִים נִמְרָצִים אַחֲרֵיהוּ, –

סוֹד אֲשֶׁר יָנִי רֹאשִׁי – וְזֶה הָרֶגַע

מַה לַעֲשׂוֹת לֹא אֵדַע – לָכֵן הַנִּיחִי

לִי. לָכֵן לֵכִי! – הֵן בֹּא יָבֹא הֵנָּה,

לְכִי! פֶּן יִמְצָאֵנוּ פֹה שְׁנֵינוּ יָחַד.

דיה

הָהּ, מוֹת אָמוּת!

הפרש

הֵן דַּבְּרוֹ לֹא אוּכָלָה

עָתָּה. וְהָיָה כִּי תִפְגְּעִיהוּ בַדֶּרֶךְ

אִמְרִי לוֹ, בְּבֵית הַמֶּלֶךְ יִמְצָאֵנִי.

דיה

רַק אַל נָא תַגִּיד לוֹ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה. –

כִּי רַק לְמַעַן לֹא יַכֶּכָּה לִבֶּךָ

עַל דְּבַר רָחֵל אֶת סוֹדִי לְךָ גִלִּיתִי! –

וְהָיָה כִּי יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמֶּךָ

וְאַרְצָה אֶבְרָפָּה אֶת רָחֵל תּוֹלִיכָה

וּזְכַרְתַּנִי וּפֹה לֹא תַעַזְבֵנִי.

הפרש

עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד. רַק לְכִי נָא, לְכִי!

הַמַּעֲרָכָה הָרְבִיעִית 🔗

המחזה הראשון 🔗

(המחזה בשבילי המקלט)

נער המקלט ואח"כ פרש ההיכל.

נער המקלט

כֵּן, כֵּן, דִּבְרֵי רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים צָדָקוּ!

כִּי לְכָל אֲשֶׁר יְצַוֵּנִי לֹא אַצְלִיחַ. –

אַךְ לָמָּה יְצַוֵּנִי דְּבָרִים כָּאֵלֶּה? –

כִּי לֹא עָרֹם אַעְרִם הִנֵּה יָדַעְתִּי;

הַטּוֹת לֵב אִישׁ בִּדְבָרִים לֹא אוּכָלָה;

מָאַסְתִּי הָרִיחַ בְּאַפִּי כַּכֶּלֶב!

תֵּת יָדִי בַכֹּל תֹּעֲבַת נַפְשִׁי סֶלָה, -

הֲבַעֲבוּר זֶה נַסְתִּי מִמְּתִים מֵחֶלֶד,

וּכְמוֹ צִפּוֹר מִפַּח נִמְלַטְתִּי לְמַעַן

בִּגְלַל אֲחֵרִים אָשׁוּב אֶלָּכֵדָה?

פרש ההיכל

(נגש אליו בחפזה)

הִנְךָ פֹה, אִישׁ טוֹב, זֶה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּיךָ.

הנער

אוֹתִי, אֲדוֹנִי?

הפרש

הֲלֹא תַכִּירֵנִי?

הנער

אֲבָל אָמַרְתִּי, וְלַיָי קִוִּיתִי

כִּי לֹא עוֹד פָּנֶיךָ, אֶרְאֶה לָנֶצַח. –

מָה רַע וּמַר, הָאֵל הַטּוֹב יוֹדֵעַ,

הָיָה לִי הַדָּבָר לְדַבֵּר בְּאָזְנֶיךָ

הוּשָׂם בְּפִי. הוּא יֹדֵעַ אִם אָבִיתִי

כִּי תִתֵּן לִדְבָרַי אֹזֶן קַשָּׁבֶת;

יֹדֵעַ, אֵיךְ בְּקֶרֶב לִבִּי שָׂמַחְתִּי,

כִּי מִבְּלִי חֲשׁוֹב אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְתָּ

אֲשֶׁר לִנְזִיר אֵל לֹא נָכוֹן עֲשׂהוּ. –

עַתָּה הִנֵּה בָאתָ! הַהִכּוּ שֹׁרֶשׁ

בְּלִבְּךָ הַדְּבָרִים?

הפרש

הֲתֵדַע יָדֹע

לָמָּה בָאתִי? הֲגַם אֲנִי יָדַעְתִּי?

הנער

דָּרַשְׁתָּ וַתִּמְצָא כִּי אֵין כָּל עָוֶל

בִּדְבַר רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים; כָּבוֹד וְתִפְאֶרֶת

יִנְחַל עֹשֶׂה דְבָרוֹ, אַף בֶּצַע כֶּסֶף;

כִּי אוֹיְבֵנוּ הוּא אוֹיְבֵנוּ לָנֶצַח,

וְלוּ שִׁבְעָתַיִם יִפְדֵּנוּ מִשַּׁחַת.

כָּל אֵלֶּה שַׂמְתָּ אֶל לִבְּךָ וַתָּבֶן,

עַל כֵּן בָּאתָ לְמַלְאוֹת חֶפְצוֹ הַפָּעַם. –

אֵלִי! אֵלִי!

הפרש

אַל נָא יִפּוֹל לִבֶּךָ,

אִישׁ טוֹב וְיָשָׁר, כִּי לֹא בַעֲבוּר זֶה בָּאתִי,

לֹא כַדָּבָר הַזֶּה דַּבֵּר אֶחְפֹּצָה

אֶל רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים. כַּאֲשֶׁר אָז חָשַׁבְתִּי

אֶחְשׁוֹב עוֹד עָתָּה. גַּם כָּל טוּב הָאָרֶץ

לֹא אֶקַּח בְּאָבְדַּן תְּהִלַּת אִישׁ תְּמִים דֶּרֶךְ

טוֹב לֵב חָסִיד וְיָשָׁר כָּמוֹךָ. אֶפֶס

לִדְרשׁ אֶת עֲצַת רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים בָּאתִי…

הנער

הֲתִדְרשׁ עֲצַת רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים אָתָּה?

עֲצַת הַכָּמָר פָּרָשׁ רוֹמֶה קָשֶׁת? (רואה סביבו כמתירא)

הפרש

הַדָּבָר אֲשֶׁר עֲצָתוֹ אֶדְרשָׁה

דְּבַר הַכְּמָרִים הוּא.

הנער

וּבְכָל זֹאת מַדּוּעַ

עֲצַת פָּרָשׁ לֹא יִדְרשׁ כָּמָר סֶלָה,

אִם גַּם הַדָּבָר דְּבַר פָּרָשִׁים יֶהִי?

הפרש

יַעַן לוֹ הַמִּשְׁפָּט לִשְׁגּוֹת בָּרֹאֶה;

אֲשֶׁר לֹא יְקַנֵּא בוֹ אִישׁ מֵאִתָּנוּ.

הֵן לוּ הַדָּבָר לַעֲשׂוֹתוֹ אֶחְפֹּצָה

אֶל עַצְמִי וּבְשָׂרִי יִגַּע נָגֹעַ;

בִּלְעָדַי דֹרֵשׁ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן מִמֶּנִּי,

לוּ הָיֹה לֹא יִהְיֶה: אָז לֹא פָנִיתִי

אֶל רֹאשׁ כֹּהֲנֵיכֶם וְאוֹתוֹ לֹא דָרָשְׁתִּי.

אַךְ יֵשׁ דְּבָרִים עֲשׂוֹתָם רַע אֶבְחָרָה

עַל פִּי עֲצַת אֲחֵרִים מֵעֲשֹׂתָמוֹ

טוֹב עַל פִּי עֲצָתִי. – וַאֲנִי יָדַעְתִּי

כִּי גַם בְּדִבְרֵי אֱמוּנַת אֱלֹהֵיהוּ

אִישׁ לְעֶבְרוֹ יִטֶּה וְכִי יֹאמַר נִקֵּיתִי,

לֹא אַטֶּה הַמִּשְׁפָּט, בְּכָל זֹאת יַכְרִיעַ

לְדַת אֲבוֹתָיו כַּף הַמֹּאזְנַיִם סֶלָה.

וּבַאֲשֶׁר כֵּן הוּא, כֵּן יָשָׁר הִנֵּהוּ

הנער

לַדָּבָר הַזֶּה הֵן אֶחֱשֶׁה אֶחֱרָשָׁה,

כִּי דִבְרֵי אֲדוֹנִי מִנִּי נִשְׂגָּבוּ.

הפרש

וּבְכָל זֹאת (אָשִׂים נָא לִבִּי לָדַעַת

מַה שֹּׁאֵל אָנִי! דְּבַר שִׁלְטוֹן רַב כֹּחַ

אוֹ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה? עֲצַת תְּמִים דֶּרֶךְ

זַךְ וְיָשָׁר, אוֹ עֲצַת חָכָם יוֹדֵעַ?)

תּוֹדוֹת לְךָ אָחִי; תּוֹדוֹת אֲשַׁלֵּמָה,

יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר יִרְזְמוּן מִלֶּיךָ –

מָה רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים! – כֹּהֲנִי הֱיֵה אָתָּה! –

הֵן הַנֹּצְרִי בַכֹּהֵן אֲבַקֵּשָׁה,

אַךְ לֹא אֶת הַכֹּהֵן בַּנֹּצְרִי סֶלָה. –

זֶה הַדָּבָר …

הנער

אָדוֹן, חֲדַל מִמֶּנִּי

לָמָּה תְּדַבֵּר אֶל אֹזֶן לֹא שׁוֹמַעַת –

יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף דְּאָגָה בְלִבֵּהוּ,

וְאָנֹכִי לִדְאֹג רַק לְנַפְשִׁי נָדָרְתִּי. –

טוֹב! שְׁמַע אֲדוֹנִי! רְאֵה! לְהוֹצִיא מֵרֶשֶׁת

רַגְלַי הִנֵּה הוּא בָא. עֲמוֹד נָא רֶגַע.

כִּי הִנֵּה כְבָר אוֹתְךָ עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה.

המחזה השני 🔗

(ראש הכהנים בא בכל הדר כהונתו אל הקודמים)

הפרש

אוֹבֶה אֲשֶׁר אוּכַל נְטוֹת מִנִּי-דָרֶךְ –

כִּי לֹא אִישׁ כִּלְבָבִי אִישׁ זֶה הִנֵּהוּ! –

אִישׁ עַב הַכֶּרֶשׂ, חַכְלִילִי לְחָיַיִם!

וּמָה רַב הֲדַר כָּל כָּבוֹד וְתִפְאָרֶת!

הנער

לוּ רְאִיתָהוּ הֹלֵךְ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ.

כִּי רַק מִבַּקֵּר חוֹלֶה בָּא הַפָּעַם!

הפרש

מַה יֵּבוֹשׁ סָלָדִין פָּנָיו יֶחֱוָרוּ!

ראש הכהנים

( הולך וקרב רומז אל נער המקלט)

הֵנָּה! – פָּרַשׁ הַהֵיכָל הוּא? מָה חֶפְצֵהוּ?

הנער

לֹא יָדַעְתִּי.

ראה"כ

( הולך וקרב אל פרש ההיכל אחר אשר נזורו אחור ההולכים עמו ונער המקלט).

עַד מְאֹד לִבִּי שָׂמֵחַ

אֲדוֹנִי הַפָּרָשׁ, לִרְאוֹת הָעֶלֶם

הַיָּשָׁר אֲשֶׁר שִׁמְעוֹ שָׁמָעְתִּי. –

מַה מְּאֹד עוֹד צָעִיר לַיָּמִים הִנֶּךָ: -

כֵּן, בְּעֵזֶר שַׁדַּי עוֹד תִּהְיֶה לְאִישׁ חָיִל.

הפרש

לֹא, אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד, לֹא אַאֲמִינָה

כִּי אֶהְיֶה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר כְּבָר הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַם מִזֶּה אֶגָּרַע יָרֵאתִי.

ראה"כ

וַאֲנִי תְפִלָּתִי, כִּי פָרָשׁ כָּמוֹךָ,

חָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו, עוֹד רַעֲנָן כַּזַּיִת

יִהְיֶה, יָנוּב וְיִפְרַח כַּתָּמָר לְמַעַן

כְּבוֹד אֱלֹהֵינוּ וְעַמֵּי דַת נַצָּרֶת!

וּתְפִלָּתִי לֹא תָשׁוּב רֵיקָם סֶלָה,

אִם תַּטֶּה גְבוּרַת כֹּחַ יַלְדֻּתֶךָ

לַעֲצַת זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֹזֶן שׁוֹמָעַת. –

וּבַמֶּה זוּלַת זֶה אוּכַל עָבְדֶךָ?

הפרש

בַּאֲשֶׁר יֶחְסַר לְיַלְדּוּתִי: בַּעֲצָתֶךָ.

ראה"כ

בְּכָל לִבִּי אֶתֵּן לוּ רַק תֹּאבֶה קַחַת!

הפרש

אֶפֶס לֹא בְעֵינַיִם מֵרְאוֹת עֻצָּמוּ.

ראה"כ

מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיָּדְךָ? – הֵן הַשֵּׂכֶל

נִתַּן מִמְּרוֹמִים, וּבְקוֹלוֹ שָׁמֹעַ

נִשְׁמַע, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת

תֵּת עֵצָה נְכוֹנָה. אוּלָם הֲתַגִּיעַ

יָדוֹ לָתֵת בְּכָל דָּבָר עֲצַת אֹמֶן? –

לֹא! – אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל: אִם אֵל רַב חֶסֶד

יִמְצָא יָשָׁר לְפָנָיו הוֹדִיעַ לָנוּ

עַל יַד מַלְאָכוֹ, הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּפִיהוּ

שָׂם דְּבָרוֹ, תַּחְבֻּלָה, בָּהּ תִּוָּשֵׁעַ

דַּת הַנֹּצְרִים וְהֵיכַל קָדְשָׁם יִוָּסֶד:

הֲתֶחֱזַקְנָה עוֹד יְדֵי קָרוּץ מֵחֹמֶר

לִשְׁקוֹל רְצוֹן אֵל שַׁדַּי יֹצֵר הַשֵּׂכֶל

בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלֵהוּ, וּבְשַׁעֲלֵי כְבוֹדֵהוּ

יָמֹד כְּבוֹד אֵל? – אֶפֶס אֶחְדַּל הַפַּעַם

מִזֶּה. – וּמַה זֶה הַדָּבָר, הַגִּידָה

נָא לִי, בַּעֲבוּרוֹ עֲצָתִי תִדְרֹשָׁה?

הפרש

נְדַמֶּה נָּא, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ עִבְרִי יֶלֶד

שָׁעֲשֻׁעִים – – וּנְדַמֶּה עוֹד כִּי בַת תֶּהִי,

וַיְהִי אֹמֵן אוֹתָהּ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת

וּבְיִרְאַת יְיָ, וּבְכָל נַפְשֵׁהוּ

יֶאֱהָבֶהָ, וְכֹה גַם הִיא תֶאֱהָבֵהוּ.

וְהִנֵּה הֻגֹּד הֻגַּד לְאִישׁ מֵאִתָּנוּ

לֵאמֹר, כִּי לֹא בַת הַיְּהוּדִי הִנֶּהָ,

זֹאת הַיַּלְדָּה לֹא מֵחֲלָצָיו יָצָאָה,

כִּי אֲסוּפָה הִיא אוֹ מִקְנַת כַּסְפֵּהוּ,

אוֹ גְנוּבָה עִמּוֹ, רַק בִּתּוֹ אֵינֶנָּה;

גַּם נוֹדַע כִּי בַת נֹצְרִי הִיא וְנִטְבָּלָה;

וַיְהִי הוּא אֹמֵן אוֹתָהּ כְּבַת עַמֵּהוּ;

וּכְבַת עַמּוֹ וּכְבִתּוֹ כֹה עוֹד עָתָּה,

בֶּאֱמוּנָתָהּ תִּחְיֶה: – אָנָּא הַגִּידָה,

אָב נִכְבָּד, הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר תֶּחֱרָצָה.

ראה"כ

רַעַד יֹאחֲזֵנִי וְנַפְשִׁי מְאֹד נִבְהָלָה!

אוּלָם יְבָאֵר אֲדוֹנִי בָרִאשׁוֹנָה

אִם הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה הוּאפֹעַל,

אוֹ מָשָׁל וּכְמוֹ שָׁעַרְתָּ בַנֶּפֶשׁ:

רְצוֹנִי: אִם מְמַשֵּׁל מָשָׁל אָדוֹן אָתָּה,

אוֹ קָרָה הַדָּבָר וְיִקְרֶה עוֹד עָתָּה.

הפרש

אֶחְשׁוֹב כִּי אֶחָד הוּא אִם כֹּה וְאִם כָּכָה,

לָדַעַת אֶת מִשְׁפַּט הֲדַר כְּבוֹדֶךָ.

ראה"כ

אֶחָד? – רְאֵה, אֲדוֹנִי, אֵיךְ בִּדְבַר קֹדֶשׁ

שֵׂכֶל הָאָדָם אַךְ תֹּעֶה הִנֵּהוּ!

הֵן אִם רַק מָשָׁל וְחִידָה זֶה דְבָרֶךָ,

הִנֵּה שׂוּם לֵב עָלָיו שֹׁוֶה אֵינֶנּוּ

אֶל בָּמַת הַמְּשַׂחֲקִים אָז אֶשְׁלָחֶךָ,

אִם הֵימִין אִם הַשְׂמִיל שָׁם יִתְוַכָּחוּ. –

אוּלָם אִם לֹא שְׂחוֹק לִי, אָדוֹן, עָשִׂיתָ;

אִם הַדָּבָר הַזֶּה פֹּעַל הִנֵּהוּ,

קָרָה בְּעִיר קָדְשֵׁנוּ בִּירוּשָׁלָיִם:

הִנֵּה אָז –

הפרש

וּמָה אָז, אֲדוֹנִי, יֶהי?

ראה"כ

אֲזַי, רֵאשִׁית דָּבָר, עָנשׁ יֵעָנֵשׁ

הַיְּהוּדִי כַּמִּשְׁפָּט עַל חֵטְא וָפֶשַׁע

גָּדוֹל כָּזֶה, בְּדָתֵי כֹהֵן וָמֶלֶךְ.

הפרש

כֵּן?

ראה"כ

מִשְׁפַּט הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר יַדִּיחַ

אִישׁ נֹצְרִי מִדָּתוֹ אַחַת דָּתֵהוּ

לַעֲלוֹת עַל הַמּוֹקֵד, שָׂרֹף יִשָּׂרֶף. –

הפרש

כֵּן?

ראה"כ

אַף כִּי יְהוּדִי צוֹדֵד בְּאֶגְרוֹף רֶשַׁע

נַפְשׁוֹת יַלְדֵי נֹצְרִים לְהָפִיר דַּת קֹדֶשׁ!

כִּי אֵין יֵשׁ לַקָּטָן רָצוֹן וָחֵפֶץ,

מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לוֹ דַּת קָדְשֵׁנוּ.

הפרש

וְאִם לוּלֵא רַחֲמֵי הַיְּהוּדִי נִכְמָרוּ

נָפְחָה הַיַּלְדָּה אֶת נַפְשָׁהּ וָמֵתָה?

ראה"כ

לֹא יוֹעִיל לוֹ זֶה! הַיְּהוּדִי יִשָּׂרֶף. –

יַעַן טוֹב הֱיוֹתָהּ לַמָּוֶת טֶרֶף

מֵאֲשֶׁר תִּנָּצֵל כֹּה לַאֲבַדּוֹן נֶצַח. –

הֲתַחַת יְיָ הַיְּהוּדִי הִנֵּהוּ?

מִי בִקֵּשׁ מִיָּדוֹ הַצֵּל מִמָּוֶת?

הֲיַד יְיָ תִּקְצַר מֵהוֹשִׁיעַ?

הַהַצֵּל לֹא יוּכַל מִבַּלְעָדֵהוּ?

הפרש

גַּם מִיַּד שְׁאוֹל הִנֵּה יִפְדֶּה הַנֶּפֶשׁ

לַמְרוֹת עֵינֵי הַיְּהוּדִי, הֵן אֶחְשׁוֹבָה.

ראה"כ

לֹא יוֹעִיל לוֹ זֶה! הַיְּהוּדִי יִשָּׂרֶף.

הפרש

הַדָּבָר הַזֶּה עַד לִבִּי נֹגֵעַ!

כִּי יֵשׁ אֹמְרִים, כִּי גַם עַל בִּרְכֵּי דָתֵהוּ

לֹא גִדֵּל הַנַּעֲרָה, כַּאֲשֶׁר אַחֶרֶת

מָנַע מִמֶּנָּה, כִּי גִלָּה אָזְנֶיהָ

רַק לְמוּסַר הַשְׂכֵּל, כִּי יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם

אֱלֹהִים, אֲבִי כָל בְּנֵי אָדָם יָחַד.

ראה"כ

לֹא יוֹעִיל לוֹ זֶה! הַיְּהוּדִי יִשָּׂרֶף…

וְגַם אָמְנָה בַּדָּבָר הַזֶּה לְבַדֵּהוּ

הֵן מִשְׁפַּט הִשָּׂרֵף לוֹ שִׁבְעָתָיִם! –

הַיְגַדֵּל אִישׁ בֵּן אוֹ בַת כְּחַיְתוֹ יַעַר,

בְּלִי כָל דָּת וֶאֱמוּנָה וְנִקָּה מִפֶּשַׁע?

גַּם עָלֶיךָ אֶתְמַהּ הַפְלֵא וָפֶלֶא…

הפרש

לְיֶתֶר הַדְּבָרִים חַכֵּה עֵת אֶעֱטֹפָה

וְלִפְנֵי כִסְאֲךָ, אָדוֹן, אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחַ

הוֹדוֹת עַל פְּשָׁעַי בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג לָנוּ.

( רוצה ללכת)

ראה"כ

מָה? גַּם אֶת דְּבָרֶיךָ תִכְלָא מִמֶּנִּי

תַּעְלִים אֶת שֵׁם הַיְּהוּדִי הַבְּלִיָּעַל

וּבְיָדִי לַמִּשְׁפָּט לֹא תַסְגִּירֶנוּ? –

עֵצָה וְתוּשִׁיָּה לֹא נִדְחָה מִמֶּנִּי! –

הִנֵּה אָנֹכִי הֹלֵךְ אֶל הַמֶּלֶךְ.

עַל פִּי הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָנוּ

סָלָדִין בַּעֲשׂוֹתוֹ חֹזֶה עִמָּנוּ,

הֵן עָלָיו לְהָגֵן עַל כָּל מִשְׁפָּטֵינוּ,

וּמִשְׁעַן עֹז יִהְיֶה אֶל דַּת קָדְשֵׁנוּ.

סֵפֶר הַבְּרִית בְּיָדִי, הוֹדוֹת לֵאלוֹהַּ!

כָּתוּב וְחָתוּם הוּא בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ! –

גַּם אֲבִינֵהוּ אוֹרֵהוּ לָדַעַת,

כִּי תַחַת ישְׁבֶיהָ תֶחֱנַף הָאָרֶץ,

אִם שָׁתוֹת הַדָּת הָרֹס יֵהָרֵסוּ,

וּבְאֵין דָּת וֶאֱמוּנָה הָעָם פָּרוּעַ,

כִּי יַעֲשֶׂה אִישׁ אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵיהוּ,

יַשְׁלִיךְ מוֹסְרוֹת הַמּוֹשֵׁל מֵעָלֵיהוּ,

וִינַתֵּק הַחֶבֶל כִּפְתִיל הַנְּעֹרֶת. –

הָרִשְׁעָה הַזֹּאת לֹא תָקוּם לֹא תֶהִי…

הפרש

מְאֹד צַר לִי אֲדוֹנִי, כִּי לֹא אוּכָלָה

שָׁמֹעַ עַד תֻּמָּם דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה

הַנֶּחְמָדִים מְאֹד אֶל אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

יַעַן אֶל סָלָדִין קָרוּא אָנֹכִי.

ראה"כ

כֵּן הוּא! – כֹּה – הַאֻמְנָם! – אִם כֵּן הִנֵּהוּ –

הפרש

אִם יָשָׁר בְּעֵינֵי אֲדוֹנִי אוֹדִיעַ

אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי דָבָר לְךָ אֵלֵיהוּ.

ראה"כ

יָדַעְתִּי כִּי מָצָאתָ חֵן וָחֶסֶד

בְּעֵינָיו! – אַחֲלַי, לַטּוֹב נָא הַזְכִּירֵנִי

לְפָנָיו! – קִנְאַת יְיָ אֲכָלַתְנִי,

וַאֲשֶׁר אַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת אֶעֱשֶׂה לְמַעֲנֵהוּ. –

זֹאת יָשִׂים נָא אֲדוֹנִי עַל לִבֵּהוּ!

וְעַתָּה אֲדוֹנִי הַפָּרָשׁ! הַגִּידָה,

אֶת אֲשֶׁר בִּדְבַר הַיְּהוּדִי סִפַּרְתָּ,

הֵן רַק לְנַסּוֹתֵנִי בְּחִידוֹת חָפָצְתָּ.

הֲלֹא?

הפרש

כֵּן הוּא, בְּחִידוֹת. ( הולך)

ראה"כ

אֲשֶׁר אֶעֱמֹלָה

לָבוֹא עַד תְּכוּנָתָן. הִנֵּה הַנַּעַר

הַתָּם, הוּא יַחְקָר זֹאת). – בֹּא נָא בְנִי הֵנָּה!

(הולך ביחד עם נער המקלט ומדבר עמו).

המחזה השלישי 🔗

(חדר בארמון סלדין עבדים נושאים צרורות כסף ומניחים אותם על הרצפה זה אצל זה).

סלדין ומהר אח"כ סתא.

סלדין (בבואו)

עוֹד לֹא כִלִּיתֶם! הַצְרוֹרוֹת הַכֶּסֶף

עוֹד רַבּוּ?

עבד

עוֹד מַחֲצִיתָם לְהָבִיא הֵנָּה.

סלדין

שְׂאוּ הַנּוֹתָרִים אֶל סִתָּא הֶחָדְרָה. –

וְאַיֵּה אַלְחָפִי? הוּא יִקַּח אֶת אֵלֶּה.

אוֹ טוֹב מִזֶּה אֶל אָבִי אֶשְׁלָחֵמוֹ,

כִּי בֵין אֶצְבְּעוֹתַי פֹּה תֶמֶס יֵלֵכוּ. –

הֵן אֱמֶת בִּרְבוֹת הַיָּמִים לָמַדְתִּי

לִקְפּוֹץ אֶת יָדִי, וּבְלִי יְגִיעַת נֶפֶשׁ

לֹא יַעְדִּיף הַמַּרְבֶּה קַחַת מִמֶּנִּי!

כָּל עוֹד צְרוֹרוֹת הַכֶּסֶף מִמִּצְרַיִם

לֹא הִגִּיעוּ הֵנָּה, יְבַקְּשׁוּ נָא עֵזֶר

הָאֶבְיוֹנִים לָמוֹ בַּאֲשֶׁר יוּכָלוּ! –

לוּ נִדְבוֹתַי רַק שָׁם עַל יַד הַקֶּבֶר

לֹא תִכְלֶינָה! לוּ הַנֹּצְרִים הָאֵלֶּה

הָעֲנִיִּים הַנּוֹדְדִים הַמְּבַקְּשִׁים לֶחֶם

בְּפָרְשָׂם כַּפֵּיהֶם רֵיקָם לֹא יָשׁוּבוּ! –

סתא

מַה זֹאת אָחִי? מַה לִי וְלָזֶה הַכֶּסֶף?

סלדין

אֲשֶׁר לָוִיתִי מִמֵּךְ לָךְ תִּקָּחִי;

וְהַנּוֹתָר שִׂימִי בָאֹצָר לְמִשְׁמֶרֶת.

סתא

עִם פָּרַשׁ הַהֵיכָל עוֹד נָתָן אֵינֶנּוּ?

סלדין

עוֹדֶנּוּ מְבַקְּשֵׁהוּ וּבֹא יָבֹאוּ.

סתא

רְאֵה אָחִי הַדָּבָר אֲשֶׁר מָצָאתִי

בְּחַפְּשִׂי כָּל יָשָׁן בֵּין עֲדִי עֲדָיִים.

( מראה לו תבנית איש קטנה משוחה בששר)

סלדין

הוֹי אָחִי! זֶה הוּא! זוֹ דְמוּת תַּבְנִיתֵהוּ!

הָהּ, מַה זֶּה מִהַרְתָּ אָחִי לְעָזְבֵנִי,

וַתֵּלֶךְ וְלֹא שַׁבְתָּ בְּטַל יַלְדֻּתֶךָ!

מַה לַּעֲשׂוֹת הִגְדַּלְתִּי עִמְּךָ גַם יַחַד!

סִתָּא! הַתְּמוּנָה הַזֹּאת לִי נָא תֵנִי!

גַּם הִנֵּה מֵאָז כְּבָר הִיא לִי נוֹדָעָה:

זֹאת הִיא אֲשֶׁר נָתַן פַּעַם בַּבֹּקֶר

לַאֲחוֹתֵךְ לִלָּא אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

אֲחוֹתֵךְ זֹאת הַגְּדוֹלָה לֹא הֵסַבָּה

בַּבֹּקֶר הַהוּא מִמֶּנּוּ עֵינֶיהָ.

בַּיּוֹם הַהוּא חָלַף הָלַךְ וְאֵינֶנּוּ!

רָכַב עַל סוּסוֹ וַיַּעֲבֹר וַיֵּלֵךְ,

וַאֲנִי, הָהּ, נְתַתִּיו לָלֶכֶת לְבַדֵּהוּ!

מֵרֹב צָרָה וְיָגוֹן, הָהּ, לִלָּא מֵתָה,

וּלְבַדּוֹ עַל כִּי נְתַתִּיהוּ לָלֶכֶת

לִי עַד נֶצַח סָלֹחַ לֹא אָבָתָה.

וַיֵּלֵךְ וְלֹא שָׁב!

סתא

הָהּ לְיוֹם אֵיד וָשֶׁבֶר!

סלדין

הֵרָגְעִי אֲחוֹתִי,הֵן יוֹם לְכֻלָּנוּ

כִּי נֵלְכָה הָלֹךְ מִזֶּה וְלֹא נָשׁוּבָה! –

אַף אָמְנָם – מִי יֹדֵעַ? לֹא הַמָּוֶת

לְבַדּוֹ יֶאֱרֹב לַחֲטֹף נַעַר כָּמוֹהוּ

מָה רַבּוּ עוֹד אוֹיְבָיו עָלָיו יַקִּיפוּ,

הַטּוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ לְמָשְׁכוֹ בָרֶשֶׁת,

וְנָפַל בַּעֲצוּמֵיהֶם גַּם גִּבּוֹר חַיִל,

לֹא יוּכַל הִמָּלֵט כִּרְפֵה יָדָיִם. –

וִיהִי מָה! – תְּנִי נָא לִי אֶת תְּמוּנָתֵהוּ,

כַּמָּה פְּנֵי הַפָּרָשׁ יִדְמוּ אֵלֶיהָ

אֶרְאֶה; כַּמָּה הַדִּמְיוֹן הוֹלִיכַנִי

שׁוֹלָל.

סתא

רַק בַּעֲבוּר זֶה הֵבֵאתִיהָ.

אֶפֶס בְּיָדִי תְהִי, עֵינִי בָהּ אָשִׂימָה,

גַּם עָלָיו בְּבוֹאוֹ אָשִׂים עַיִן חֹדֶרֶת,

כִּי עֵינֵי הַנָּשִׁים לִרְאוֹת תֵּיטַבְנָה.

סלדין

(אל שומר הסף הבא אל החדר)

מִי שָׁם? פָּרַשׁ הַהֵיכָל הוּא? – יָבֹאָה!

סתא

לֹא אַשְׁבִּיתְכֶם, וּפָנָיו אַל יֶחְפָּרוּ –

( הולכת לירכתי החדר ותשב על הכסא ותתכס בצעיף)

סלדין

טוֹב! טוֹב! (עַתָּה קוֹלוֹ נָא אֶשְׁמָעָה

הַקּוֹל אַסַּד אָחִי הוּא, עוֹד זֹכְרֵהוּ

אָנִי, בְּקֶרֶב נַפְשִׁי נִרְדָּם קוֹלֵהוּ!)

המחזה הרביעי 🔗

פרש ההיכל, סלדין.

הפרש

אֲנִי, אִישׁ שֶׁבְיְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ…

סלדין

אִישׁ שֶׁבְיִי? לַאֲשֶׁר לְשָׁלָל לוֹ נַפְשֵׁהוּ

נָתַתִּי, הֲלֹא חֻפְּשָׁה לוֹ אֶתֵּנָה? –

הפרש

אֲשֶׁר לְךָ אֲדוֹנִי לַעֲשׂוֹת יָאָתָה

הַגֵּד מֵרֹאשׁ אָנֹכִי בַּל אוּכָלָה,

עַד לֹא מִמְּךָ מַלְכִּי דָבָר אַקְשִׁיבָה.

אָכֵן זֹאת אַגִּיד לָךְ, אָדוֹן רַב חֶסֶד!

מַלֵּא פִי תוֹדָה עַל כִּי הֶחֱיִתָּנִי

וּמִמְּךָ לִי נַפְשִׁי לְשָׁלָל הָיָתָה,

לֹא תִתְּנֵנִי נַפְשִׁי חֹנֶף מֹאֶסֶת –

אָכֵן מִמְּךָ הִיא לִי, וּלְךָ אֶתְּנֶנָּה,

וּפִקּוּדֶיךָ הִיא נֶצַח דֹּרֶשֶׁת.

סלדין

לוּ רַק לְאוֹיְבִי תֵת כֹּחָהּ לֹא תוֹסִיפָה! –

כִּי שְׁתֵּי יָדַיִם יוֹתֵר לוֹ תִהְיֶינָה

לֹא יֵצֶר לִי, לֹא אִירָא מִפָּנֵיהוּ,

אַךְ לֵב כָּמוֹךָ צַר לִי כִי לוֹ יֶהִי.

עֶלֶם נֶחְמָד! בָּרֹאֶה לֹא שָׁגִיתִי,

כִּי אַסַּד אַתָּה מִבָּשָׂר עַד נָפֶשׁ.

הֵן אוּכַל שְׁאָלְךָ אֵיפֹה זֶה הָיִיתָ.

אַיֵּה אֵיפֹא הַמְּעָרָה בָהּ יָשַׁנְתָּ

מֵאָז מִנִּי הָלַכְתָּ וַתִּסָּתֶר?

אֵי-זֶה מִדְבָּר וִישִׁימוֹן בּוֹ נִסְתָּרְתָּ?

מַה שֵּׁם הַמַּלְאָךְ שָׂם עֵינוֹ עָלֶיךָ

לִבְלִי תִבּוֹל, וַתִּפְרַח כַּחֲבַצֶלֶת?

גַּם הִנֵּה אֹבֶה הַזְכִּירְךָ הַפַּעַם

אֲשֶׁר עָשִׂינוּ פֹה וְשָׁם שְׁנֵינוּ יָחַד.

גַּם לָרִיב עִמְּךָ הֵן יָכֹל יָכֹלְתִּי,

עַל אֲשֶׁר לֹא גִלִּיתָ לִי סוֹדֶךָ,

וְנַחְבֵּאתָ לַעֲשׂוֹת דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי. –

כָּל אֵלֶּה אוּכַל עֲשׂוֹת עֵת פָּנֶיךָ

אֶחֱזֶה, מִבְּלִי שׂוּם גַּם עַל פָּנַי עָיִן. –

וִיהִי מָה! הֵן גַּם דְּבַר אֱמֶת מָצָאתִי

בַּחֲלוֹמִי הַנָּעִים, כִּי לִי בְהַגִּיעַ

תּוֹר זִקְנָתִי, אַסַּד חָדָשׁ פֹּרֵחַ. –

הֲטוֹב זֶה הַדָּבָר, פָּרָשׁ, בְּעֵינֶיךָ?

הפרש

כָּל אֲשֶׁר יָבֹא לִי, אָדוֹן, מִמֶּךָּ,

וִיהִי מָה, זֶה כְבָר בְּלִבִּי הִתְאַוֵּיתִי.

סלדין

לָכֵן הָבָה אֲנַסְּךָ נָא הַפָּעַם. –

הֲתֹאבֶה שֶׁבֶת עִמָּדִי גַם יַחַד?

הֱיֵה נֹצְרִי, מוּשְׁלָמִי, כִּרְצוֹנֶךָ!

בִּמְעִיל לָבָן אוֹ בְתַכְרִיךְ אִישׁ דָּתֵנוּ;

שִׂים עֲלֵי רֹאשְׁךָ כֹּבַע אוֹ מִצְנָפֶת;

כִּרְצוֹנְךָ! מֵעוֹדִי לֹא הִתְאַוֵּיתִי

כִּי קְלִיפָה אַחַת תְּכַס כָּל עֲצֵי הַיָּעַר.

הפרש

לוּלֵא זֹאת, אֲשֶׁר הִנְּךָ לֹא הָיִיתָ:

גִּבּוֹר הֻקַּם עָל לִהְיוֹת נֹטֵר כֶּרֶם

יְיָ צְבָאוֹת.

סלדין

טוֹב כִּי כֹה תַחְשְׁבֵנִי:

וּבְכֵן בְּרִית כְּרוּתָה בֵינֵינוּ.

הפרש

לָנֶצַח!

סלדין (מושיט ידו)

דָּבָר!

הפרש

לֹא יָשׁוּב רֵיקָם! מֵאֲשֶׁר קַחַת

מִנִּי יָכֹלְתָּ יוֹתֵר לְךָ אֶתֵּנָה.

כִּי בְכָל נַפְשִׁי וּמְאֹדִי לְךָ הִנֵּנִי!

סלדין

הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאֹד בְּיוֹם אֶחָד רָכַשְׁתִּי! –

וְעִמְּךָ לֹא בָא?

הפרש

מִי?

סלדין

נָתָן?

הפרש

לְבַדִּי בָּאתִי.

סלדין

מַה גָּדְלָה עַד מָרוֹם זֹאת פְּעֻלָתֶךָ!

מַה טּוֹב כִּי לְמַעַן אִישׁ כָּזֶה הָיָתָה!

הפרש

כֵּן, כֵּן!

סלדין

מַדּוּעַ זֶה קָרָה רוּחֶךָ?

אִם יִבְחַר יְיָ אִישׁ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד

עַל יָדוֹ, לֹא טוֹב כִּי יִהְיֶה בְלִבֵּהוּ

קֹר וְקִפָּאוֹן! – אַף לֹא בְעַנְוַת צִדְקֵהוּ

יַחְפֹּץ כִּי יֵרָאֶה כֹה לָעֵינָיִם.

הפרש

הִנֵּה כָל דָּבָר תַּחַת הַשָּׁמַיִם

לוֹ עֲבָרִים שׁוֹנִים, עַד בְּלִי נֵדָעָה

אֵיךְ שָׁלוֹם לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו אֵלֶּה,

אֵיךְ אֵלֶּה גַם יַחַד בָּאוּ נִקְבָּצוּ!

סלדין

רַק אֶל הַטּוֹב לְבַדּוֹ תָשִׂים לִבֶּךָ,

וְשַׁלֵּם לַיָי תּוֹדָה הַיֹּדֵעַ

עַל מָה וְלָמָּה אֵלֶּה יַחַד נֶאֱסָפוּ. –

אֲבָל אִם כֹּה אֶת כֹּל תִּשְׁקֹל בְּמֹאזְנַיִם

אַף אֲנִי אִירָא אֶשָּׁמֵר מִמֶּךָּ –

כִּי מֵחֹמֶר הֵן קֹרַצְתִּי גַּם אָנִי,

וַעֲבָרִים שׁוֹנִים לִי כְמִשְׁפַּט כָּל חֹמֶר,

וּלְעֵין רֹאֶה יֵשׁ לֹא יִכּוֹנוּ יָחַד.

הפרש

זֶה יַכְאִיב לִבִּי! חָרשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן

עַל אִישׁ הִנֵּה מֵעוֹדִי לֹא הִסְכַּנְתִּי.

סלדין

הֲלֹא תַגִּיד לִי מִי הוּא זֶה הַגֶּבֶר

דָּבָר לְךָ עִמּוֹ? לֹא נָתָן הִנֵּהוּ?

מָה? עַל נָתָן אָוֶן יַחְשׁוֹב לִבֶּךָ?

אַתָּה? עַל נָתָן? הַגִּידָה! דַּבֵּרָה!

וּתְנָה לִי אוֹת כִּי בִי בָטַח לִבֶּךָ.

הפרש

אָכֵן לֹא עַל נָתָן קָצַפְתִּי קֶצֶף,

כִּי אִם עָלַי.

סלדין

לָמָּה זֶה?

הפרש

כִּי חָלַמְתִּי

כִּי יוּכַל יְהוּדִי יַהֲדוּתוֹ שָׁכֹחַ,

כִּי לֹא בַחֲלוֹם אַךְ בְּהָקִיץ כֹּה חָלַמְתִּי.

סלדין

אֶת חֲלוֹמְךָ בְּהָקִיץ נָא לִי סַפֵּרָה!

הפרש

אֶת דְּבַר בַּת נָתָן הִנֵּה נָא יָדַעְתָּ,

אֲשֶׁר לָהּ עָשִׂיתִי, הִנֵּה עָשִׂיתִי –

יַעַן כֹּה עָשִׂיתִי, וְכַאֲשֶׁר מֵאַנְתִּי

מִגְּאוֹן לֵב, לִקְצֹר תּוֹדָה לֹא זְרַעְתִּיהָ,

לֹא הִקְשַׁבְתִּי לַאֲשֶׁר יוֹם יוֹם נִדְרַשְׁתִּי,

לִרְאוֹת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת עוֹד הַפָּעַם.

אָבִיהָ, אֲשֶׁר הָיָה אָז בַּדֶּרֶךְ,

בָּא, שָׁמַע, וּבִקֵּשׁ וַיִּמְצָאֵנִי;

מִלֵּא פִיהוּ תוֹדָה, וְכִי חֵן וָחֶסֶד

תִּמְצָא בִתּוֹ בְעֵינַי אִוְּתָה נַפְשֵׁהוּ;

וַיְּדַבֵּר אִתִּי מִתִּקְוָה וָשֶׁבֶר,

מִשִּׂמְחָה וָגִיל מֵרָחוֹק יֵרָאוּ. –

פִּתַּנִי וָאֶפָּת – נִבְעָר מִדַּעַת! –

וּבָאתִי וְרָאִיתִי, וְנַעֲרָה מָצָאתִי…

אֵבוֹשׁ, אֶכָּלֵם, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! –

סלדין

תֵּבוֹשׁ? – כִּי בַת יְהוּדִי לָקְחָה לִבֶּךָ:

זֹאת הָיֹה לֹא תִהְיֶה!

הפרש

כִּי לֹא נִשְׁמַרְתִּי,

נַפְשִׁי מִנֶּגֶד הִשְׁלַכְתִּי! וּפַעַם

שֵׁנִית כֹּה בָאֵשׁ בָּאתִי, אֲנִי בַעַר!

כִּי הִנֵּה תִתּוֹ אוֹתָהּ לִי דָרַשְׁתִּי

וְהִנֵּה הָכְלַמְתִּי.

סלדין

הָכְלַמְתָּ?

הפרש

אָבִיהָ

הֶחָכָם לֹא שָׂם כָּלִיל לְאַל תִּקְוָתִי;

רַק יִדְרשׁ, יַחְקֹר, יַחְשֹׁב עִם לִבֵּהוּ

אָבִיהָ הֶחָכָם. אָמְנָם! עָשִׂיתִי

כֵּן גַּם אָנִי? הֵן חָקַרְתִּי, דָּרַשְׁתִּי,

כַּאֲשֶׁר צָעֲקָה הַנַּעֲרָה וְאֵין מוֹשִׁיעַ?

חַי יְיָ! כִּי לֹא נָאֲוָה לַגֶּבֶר

כִּי יֶחְכַּם, כִּי יַרְבֶּה לַחְשֹׁב כָּמוֹהוּ!

סלדין

תִּסְלַח לְאִישׁ כַּבִּיר יָמִים זֹאת הַפָּעַם.

לֹא לְאֹרֶךְ יָמִים יְמָאֵן יִקְפֹּץ פִּיהוּ,

לְהִתְיַהֵד הִנֵּה לֹא יִדְרשׁ מִמֶּךָּ.

הפרש

מִי יֹדֵעַ?

סלדין

מִי? אֲנִי, הַיֹּדֵעַ

יוֹתֵר אֶת נָתָן זֶה.

הפרש

אֱמוּנַת הֶבֶל

יֻלַּדְנוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, גַּם עֵינֵינוּ

לִרְאוֹת אֶת אִוַּלְתָּהּ כִּי תִפָּקַחְנָה,

לֹא תֶחְדַּל תֵּת כֹּחָהּ וְעוֹד תִּמְשָׁל בָּנוּ.

לֹא כָל לֹעֵג לְזִקָּיו חָפְשִׁי הִנֵּהוּ.

סלדין

כֵּן דִּבַּרְתָּ! אַךְ נָתָן כֹּה אֵינֶנּוּ…

הפרש

הָרַע בְּכָל אֱמוּנַת הֶבֶל וָתֹהוּ,

הַאֲמִין, כִּי מִכָּל הֶבֶל טוֹב הֶבְלֵהוּ…

סלדין

יְהִי כֵן! אֲבָל נָתָן …

הפרש

רַק בּוֹ יִבְטָחוּ

ישְׁבֵי חשֶׁךְ עַד כִּי יַעֲלֶה הַשַּׁחַר;

בּוֹ לְבַד…

סלדין

טוֹב! אַךְ נָתָן! לֹא נָפַל חֶבֶל

לוֹ בֵּין מַאֲמִינֵי שָׁוְא וָהֶבֶל אֵלֶּה.

הפרש

כָּכָה דִּמִיתִי גַּם אָנֹכִי! – אֶפֶס

אִם בְּחִיר בְּנֵי אָדָם זֶה יְהוּדִי הִנֵּהוּ

כְּאַחַד הָעָם, וְיַלְדֵי נֹצְרִים רַק לְמַעַן

גַּדֵּל אוֹתָמוֹ כִּיהוּדִים מִבֶּטֶן

יָבִיא אֶל בֵּיתוֹ: – מַה מִּשְׁפָּטוֹ יֶהִי?

סלדין

מִי מַגִּיד עָלָיו כִּי כָזֶה מַעֲשֵׂהוּ?

הפרש

הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר בָּהּ מְשָׁכַנִי,

וַיֵּרָאֶה כְחָפֵץ תִּתָּהּ מַשְׂכֹּרֶת

לִי, לִבְלִי הֱיוֹת חִנָּם פֹּעַל פָּעַלְתִּי:

הֵן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת בִּתּוֹ אֵינֶנָּה;

בַּת נֹצְרִי הִיא, עֲזוּבָה לֹא רֻחָמָה.

סלדין

וּלְךָ תִתָּהּ בְּכָל זֹאת לֹא יֹאבֶה עָתָּה?

הפרש (בחרון אף)

יֹאבֶה אוֹ לֹא יֹאבֶה! נִגְלָה לְעֵינֵינוּ!

אֲשֶׁר בְּפִיו וּבִלְשׁוֹנוֹ שָׁווֹת יַחַד

כָּל הַדָּתוֹת, הִנֵּה נִגְלָה לִבֵּהוּ!

בַּיְּהוּדִי הַזֶּה, שִׁית חָכְמָה מַעֲטֵהוּ,

כַּזְּאֵב הַטֹּרֵף מִתְחַפֵּשׂ בְּעוֹר כֶּבֶשׂ!

הִנֵּה שֵׁן הַכְּלָבִים בּוֹ אֲשַׁלֵּחַ!

סלדין ( משנה פניו)

הַרְגִּיעָה נֹצְרִי!

הפרש

מָה? נֹצְרִי הַרְגִּיעָה?

אִם יְהוּדִי וּמוּשְׁלָמִי כֹּה יַחֲזִיקוּ

בְּמָעֻזָּם; לָמָּה הַנֹּצְרִי לְבַדֵּהוּ

מֵהֶם יִגָּרַע, לְבִלְתִּי נֹצְרִי יֶהִי?

סלדין ( משנה פניו עוד יותר)

הִשָּׁקֵט נֹצְרִי!

הפרש

מְאֹד נַפְשִׁי יֹדַעַת

אֶת כֹּבֶד מַשָּׂא הָאַשְׁמָה, – יְשִׂימֶהָ

סָלָדִין עָלַי בְנָשְׂאוֹ עַל שְׂפָתֵיהוּ

זֹאת הַמִּלָּה! – לוּ יָדוֹעַ יָדַעְתִּי

מֶה עָשָׂה אַסַּד, זֶה אַסַּד אָחִיךָ,

בִּמְקוֹמִי!

סלדין

לֹא הֵטִיב לַעֲשׁוֹת מִמֶּךָּ! –

הֵן כָּמוֹךָ גַּם הוּא בְרַעַשׁ וּבְרֹגֶז

הָיָה דַּרְכּוֹ! אֲבָל מִי זֶה כָּמוֹהוּ

שָׁחֳדֵנִי לִמֶּדְךָ כֹה בִּדְבַר פִּיךָ?

הֵן אֱמֶת, אִם כֵּן הוּא כַאֲשֶׁר סִפַּרְתָּ

לִי: גַּם אָנֹכִי לֹא אֵדַע יָדֹעַ

מֶה הָיָה לְנָתָן. – וּבְכָל זֹאת הִנֵּהוּ

יְדִידִי, וִידִידַי כִי אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ

יָרִיבוּ לֹא אֹבֶה. –אוֹרְךָ, שְׁמָעֵנִי!

הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט! אַל תִּתְּנֵהוּ בְנֶפֶשׁ

צָרָיו בְּנֵי עַמֶּךָ! אַל נָא מִפִּיךָ

תּוֹצִיא דָבָר, אֲשֶׁר עָלָיו יָאִיצוּ

בִּי כֹּהֲנֵי דָתְךָ מְאֹד נָקָם לָקַחַת.

אַל לַמְרוֹת יְהוּדִי וּמוּשְׁלָמִי יַחַד

וּלְבַעֲבוּר הַכְעִיסָמוֹ נֹצְרִי תֶהִי.

הפרש

כִּמְעַט קָט וַעֲצָתְךָ זֹאת בּוֹא אֵחֵרָה

תּוֹדוֹת לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים כִּי בְשָׁאֲפוֹ רֶצַח

בָּחֲלָה נַפְשִׁי הֱיוֹת לְמַעֲשֵׂהוּ כֶלִי!

סלדין

מֶה עָשִׂיתָ? עוֹד בְּטֶרֶם אֵלַי בָּאתָ

אֶל רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים קִדַּמְתָּ לָלֶכֶת?

הפרש

בְּסַעֲרַת רוּחִי וּמַחְשְׁבוֹתַי כִי רַבּוּ!

כַּפֵּר! יָרֵא אֲנִי, כִּי מֵאָחִיךָ

אַסַּד הַכֵּר בִּי דָבָר לֹא תוֹסִיפָה.

סלדין

אֲבָל גַּם בַּיִּרְאָה הַזֹּאת הֵן אֵלֵינוּ

תִּדְמֶה! אֲדַמֶּה כִי אָנֹכִי יֹדֵעַ

אֶת חֶסְרוֹנוֹתֵינוּ אֲשֶׁר בָּהֶם שֹׁרֶשׁ

פּוֹרֶה צִדְקוֹתֵינוּ. אִם אֵלֶּה תִצְמַחֲנָה

אֵין זִכְרוֹן לָרִאשׁוֹנִים, לֹא יָרֵעוּ

וּלְךָ בִלְבָבִי לֹא יַשְׁחִיתוּ סֶלָה.

אוּלָם לֵךְ לִמְצֹא אֶת נָתָן, בַּקְּשֵׁהוּ

כַּאֲשֶׁר בִּקְּשֶׁךָ, אֵלַי הֲבִיאֵהוּ.

אָשִׁית אֶל לִבְּכֶם כִּי אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ

תָּבִינוּ. אִם אַךְ בַּנַּעֲרָה חָפַצְתָּ

בֶּאֱמֶת, אַל יִפּוֹל לִבֶּךָ, כִּי לְךָ תֶהִי!

גַּם נָתָן לֹא יִנָּקֶה, כִּי לִבֵּהוּ

מְלָאוֹ גַדֵּל בַּת נֹצְרִי עַל בִּרְכֵּהוּ

מִבְּלִי בְשַׂר הַחֲזִיר! – לֵךְ!

( פרש ההיכל יוצא וסתא תקום מכסאה).

המחזה החמישי 🔗

(סלדין וסתא)

סתא

הַפְלֵא וָפֶלֶא!

סלדין

הַאַף אֵין זֹאת, סִתָּא! הֲלֹא אִישׁ חַיִל

הָיָה אָחִי אַסַּד וִיפֵה עֵינָיִם?

סתא

אִם כֹּה הָיָה, אִם לֹא דְמוּת זֶה הַגֶּבֶר

עָשָׂה הַצַּיָּר תַּחַת דְּמוּת אָחִיךָ!

אוּלָם אֵיךְ שָׁכַחְתָּ שָׁאֹל אֶת פִּיהוּ

מִי הָיוּ אֲבוֹתָיו?

סלדין

אַף כִּי הוֹרָתוֹ?

אִם לֹא פֹה בְאַרְצֵנוּ אִמּוֹ הָיָתָה?

הֲלֹא?

סתא

טוֹב תְּדַבֵּר.

סלדין

וְדָבָר זֶה אֵינֶנּוּ!

כִּי אָמְנָם מָצָא אַסַּד חֵן וָחֶסֶד

בְּעֵינֵי נָשִׁים נֹצְרִיּוֹת טוֹבוֹת רֹאִי,

עַד עַל אֹדוֹתָיו הַקּוֹל נִשְׁמַע פַּעַם –

אֲבָל דַּבֵּר מִזֶּה לֹא אֶמְצָא עֹנֶג. –

דַּי כִּי הוּשַׁב לִי! וּבְכָל מַחְסוֹרֵיהוּ,

בְּכָל תַּהֲפֻּכוֹת לִבּוֹ הָרַךְ עוֹדֶנּוּ,

לִי הִנֵּהוּ, אֲחַזְתִּיו לֹא אַרְפֶּנּוּ! –

וְהַנַּעֲרָה – מַה תֹּאמְרִי! הִנֵּה לוֹ תֶהִי!

נָתָן יִתְּנֶנָּה לוֹ, בְּחֵפֶץ לִבֵּהוּ.

סתא

לֹא יִתְּנֶנָּה, כִּי אִם לוֹ יַעַזְבֶהָ.

סלדין

צָדַקְתְּ! כִּי הִנֵּה נָתָן לֹא-אָבִיהָ

הוּא, וּמַה יֵּשׁ לוֹ עוֹד צְדָקָה? לַגֶּבֶר

אֲשֶׁר כָּכָה הִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד

לָשׂוּם נַפְשָׁהּ בַּחַיִּים, לוֹ לְבַדֵּהוּ

מִשְׁפַּט הָאָב שֶׁנָתַן לָהּ חַיֶּיהָ.

סתא

שְׁמָעֵנִי סָלָדִין, וּקְחָה אֵלֶיךָ

הַנַּעֲרָה מִכַּף אִישׁ לֹא לוֹ הִנֶּהָ.

סלדין

אִם נָחוּץ הַדָּבָר?

סתא

נָחוּץ אֵינֶנּוּ!

רַק תְּשׁוּקָתִי שָׂמָה בְפִי זֹאת עֲצָתִי;

כִּי הִנֵּה נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לָדַעַת

הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר יֶאֱהַב זֶה הַגֶּבֶר.

סלדין

טוֹב! שִׁלְחִי וְקָחִיהָ!

סתא

הַאֶעֶשֶׂה כָכָה

אָחִי?

סלדין

רַק עַל נָתָן, אָנָּא, תַּחְמֹלִי!

אַל יַחְשֹׁב נָתָן כִּי בְחָזְקָה לֻקָּחָה.

סתא

אַל תִּירָא!

סלדין

וַאֲנִי הֵן לִרְאוֹת אֵלֵכָה

אַיֵּה אַלְהָפִי, לָמָּה יִתְמַהְמֵהַּ.

המחזה הששי 🔗

(חצר בית נתן נגד התמרים כמו במחזה הראשון במערכה הראשונה. הרבה מסחורות נתן היקרות מונחות שמה)

(נתן ודיה)

דיה

הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה! מִבְחַר מַעֲרָבֶךָ!

הַכֹּל – כַּאֲשֶׁר רַק אַתָּה תֵת תּוּכָלָה.

עִם פֹּארֹת זָהָב זֹאת רִקְמַת הַכֶּסֶף

אַיֵּה אֵיפֹא רֻקָּמָה? הוֹדִיעֵנִי,

וּמַה בִּמְחִירָהּ לָתֵת הִרְבֵּיתָ?

הֵן שִׂמְלַת כַּלָּה כָזֹאת גַּם בַּת מֶלֶךְ

בְּיוֹם חֻפָּתָהּ לֹא תַחְפֹּץ טוֹב מִמֶּנָּה.

נתן

שִׂמְלַת כַּלָּה? לָמָּה לְבוּשׁ כַּלָּה יֶהִי?

דיה

הֵן אֱמֶת לֹא עָלָה זֶה עַל לִבֶּךָ

בְּיוֹם קַחְתְּךָ רִקְמָה זֹאת. – אַךְ זֹאת הִנֶּהָ

וְלֹא אַחֶרֶת! וּכְמוֹ מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם

לְשִׂמְלַת כַּלָּה הוּכָנָה. לְבֶן הַבֶּגֶד,

דְּמוּת מַרְאֵה הַנֶּפֶשׁ חַפָּה מִפֶּשַׁע;

וּפאֹרֹת הַזָּהָב הִיא דְמוּת הָעשֶׁר.

מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד.

נתן

מִי זוֹ הַכַּלָּה מִמֶּנָּה תְדַבֵּרִי?

וּמְלִיצָה חִידוֹת לָךְ? הָאֹרַשׂ אֹרָשְׂתְּ?

דיה

אָנִי?

נתן

אִם לֹא אֵיפֹא מִי בִלְעָדַיִךְ?

דיה

אֲנִי? אֵלִי!

נתן

מִי זוּלָתֵךְ הַגִּידִי?

מִשִּׂמְלַת מִי לְיוֹם חֻפָּתָהּ תְּדַבֵּרִי?

הֵן כָּל זֶה לָךְ הֵבֵאתִי לֹא לְאַחֶרֶת.

דיה

לִי הוּא? לִי יֶהִי? לֹא לְרָחֵל הֵבֵאתָ?

נתן

אֲשֶׁר לְרָחֵל בְּאַרְגָז אַחֵר שַׂמְתִּיהוּ.

וְאַתְּ קְחִי לָךְ אֲשֶׁר לָךְ! קְחִיהוּ וָלֵכִי!

דיה

לְנַסּוֹתֵנִי בָא הַשָּׂטָן עוֹד פָּעַם!

לוּ כָל יְקָר תִּפְאֶרֶת תֵּבֵל אַרְצֵנוּ

הָיָה פֹה! לֹא תִגַּע בּוֹ יָדִי בְּטֶרֶם

נִשְׁבַּעְתָּ קַחַת מִיַּד עֹשֶׂה פֶלֶא

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר שָׁלַח לְפָנֶיךָ,

כִּי הִנֵּה לֹא יוֹסִיף לְשָׁלְחָהּ פַּעֲמָיִם.

נתן

לָקַחַת? מָה אֶקַּח? – הַבְּרָכָה? לָמָּה?

דיה

אַל נָא תִתְרָאֶה, נָתָן, כְּלֹא יוֹדֵעַ!

אַךְ בִּמְעַט מִלִּים לְךָ הַכֹּל אַגִּידָה:

הַפָּרָשׁ אֹהֵב אֶת רָחֵל; לוֹ תְנֶנָּה!

וְסָר עֲוֹנְךָ, הַסְתֵּר עוֹד לֹא אוּכָלָה.

וְשָׁבָה הַנַּעֲרָה אֶל עַמָּהּ וְאַחֶיהָ:

וְהָיְתָה אֲשֶׁר נוֹלְדָה; אֲשֶׁר הָיָתָה:

וּבְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר עֹשֶׂה הִנֶּךָ

וַאֲשֶׁר הוֹדוֹת לְךָ אֵין דֵּי מִלִּים בְּפִינוּ

חֹתֶה גֶחָלִים עַל רֹאשְׁךָ לֹא תֶהִי.

נתן

הֵן זֶה נִבְלֵךְ יָשָׁן נוֹשָׁן הִנֵּהוּ,

רַק קַו חָדָשׁ עָלָיו הַיּוֹם תִּמְתָּחִי

אֵין מָעֳמָד לוֹ, אַף לֹא יִנְעַם קוֹלֵהוּ.

דיה

מַה יִּרְזְמוּן מִלֶּיךָ?

נתן

לֹא אֶתֵּן דֹּפִי

בַּפָּרָשׁ. וּבְכָל לִבִּי לוֹ אֶתְּנֶנָּה.

וְנִבְחַר לִי מֵאִישׁ אַחֵר בְּכָל הָאָרֶץ.

אֲבָל… הַרְפִּי… אַל תָּאִיצִי… הוֹחִילִי!

דיה

הוֹחִילִי? מָה אוֹחִיל? הֵן הַתּוֹחֶלֶת

לֹא נִבְלְךָ הַיָּשָׁן נוֹשָׁן הִנֶּהָ?

נתן

רַק יָמִים אֲחָדִים נָא עוֹד הוֹחִילִי!

רְאִי מִי זֶה בָא שָׁמָּה? מִמִּקְלָט נָעַר?

לְכִי שַׁאֲלִיהוּ מַה חֶפְצוֹ.

דיה

מַה חֶפְצֵהוּ?

(הולכת ושואלת אותו)

נתן

תְּנִי לוֹ טֶרֶם בִּקֵּשׁ. – (לוּ רַק יָכֹלְתִּי

לַחֲקוֹר אֶת הַפָּרָשׁ, דָּבָר לִשְׁמוֹעַ

מִבְּלִי הַגֵּד לוֹ לָמָּה זֹאת לָדַעַת

נִכְסַפְתִּי! כִּי אִם לוֹ הַגֵּד אַגִּידָה

וְנִמְצָא אַחֲרֵי כֵן כִּי אַךְ שָׁוְא חָשַׁבְתִּי

וְגִלֵּיתִי עַל לֹא דָבָר שֵׁם אָבִיהָ)

דיה

דָּבָר לוֹ אֵלֶיךָ.

נתן

יָבֹא וָלֵכִי.

המחזה השביעי 🔗

(נתן ונער המקלט)

נתן

(וֶהֱיוֹת אָב לְרָחֵל הֵן נִכְסָף אָנֹכִי!

הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל לִהְיוֹת אָבִיהָ

אִם גַּם הֱיוֹת נִקְרָא כֵן כְּבָר אֶחְדָּלָה? –

וְלָהּ, לְנַפְשָׁהּ, גַּם אֶקָּרֵא כֵן לָנֶצַח,

כִּי תַכִּיר אֵיךְ הֱיוֹת לָהּ לְאָב אֶכְסֹפָה).

לְכִי! – אָח יָשָׁר, בַּמֶּה אוּכַל שָׁרְתֶךָ?

נער המקלט

מְעָט! לִרְאוֹתְךָ, נָתָן, בַּטּוֹב אֶשְׂמָחָה.

נתן

הַיְדַעְתָּנִי?

נעה"מ

מִי זֶה לֹא יֵדָעֶךָ,

וּבְיַד אִישׁ וָאִישׁ הֵן שִׁמְךָ חָתַמְתָּ.

גַּם בְּיָדִי חָתוּם מִיָּמִים מִקֶּדֶם.

נתן (שולח ידו אל כיסו)

בֹּא אָחִי, בֹּא, וַאֲחַדֵּשׁ הַחֹתֶמֶת.

נעה"מ

חֵן לְךָ אָדוֹן! לֹא אֶקַּח נִדְבַת כֶּסֶף;

כִּי אֶקַּח וְגָזַלְתִּי עֲנִיִּים מִמֶּנִּי.

אֲבָל רְצֵה נָא כִּי גַם שְׁמִי אֲחַדֵּשָׁה.

הֵן גַּם אֲנִי אֶתְפָּאֵר כִּי נָתַתִּי

דָּבָר בְּיָדֶיךָ לֹא נִבְזֶה הִנֵּהוּ.

נתן

סְלַח אָחִי! – הֵן אֶכָּלֵם, אֵבוֹשָׁה. –

הַגֵּד מַה נָּתַתָּ וְקַח שִׁבְעָתַיִם

מִיָּדִי בִמְחִיר מִיָּדְךָ לָקַחְתִּי.

נעה"מ

בְּטֶרֶם כֹּל יִשְׁמַע אֲדוֹנִי אֵיכָכָה

בָּא לְפָנַי פִתְאֹם הַיּוֹם הַזֶּה זֵכֶר

הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ הִפְקַדְתִּי.

נתן

הִפְקַדְתָּ בְיָדִי?

נעה"מ

מִתְבּוֹדֵד הָיִיתִי

אֵצֶל יְרִיחוֹ, וְאֲנִי שָׁקֵט בֹּטֵחַ,

וְהִנֵּה קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנַי הֶחֱרִידַנִי,

וּבַשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד בָּא וַיְשֻׁדֵּנִי,

אֶת אָהֳלִי הֵשַׁם וַיּוֹלִיכֵנִי שֶׁבִי.

כַּצִּפּוֹר מִפַּח נִמְלַטְתִּי, בָּרַחְתִּי,

לְבַקֵּשׁ אֶת רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים הֵנָה בָאתִי,

כִּי יִתֵּן לִי אֹהֶל אַחֵר לָשֶׁבֶת,

עַל אַחַד הֶהָרִים הַרְחֵק מִקֶּרֶת,

לַעֲבוֹד אֱלֹהַי עַד אָשׁוּב אֵלֵיהוּ.

נתן

עַל גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת עֹמֵד הִנֵּנִי,

אָנָּא אָח יָקָר, כַּלֵּה נָא דְבָרֶיךָ!

וּמַה הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הִפְקַדְתָּ!

נעה"מ

מְהֵרָה, אֲדוֹנִי נָתָן, אַשְׁמִיעֶךָ.

רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים אָמַר לָתֵת לִי אֹהֶל

בֹּדֵד בְּהַר תָּבוֹר לְמַעַן שָׁם אָנוּחַ.

וְעַד יִמְצָא לִי מָקוֹם שָׁמָּה צִוַּנִי

לָשֶׁבֶת בַּמִּקְלָט וּלְשָׁרֵת שָׁמָּה,

אַךְ בְּתוֹר אָח לַכֹּהֲנִים וְכֹהֵן אֵינֶנִּי.

וּבְכֵן אֲדוֹנִי, בַּמִּקְלָט הִנֵּנִי,

וּלְשָׁלְחֵנִי הַר תָּבוֹר בַּיּוֹם שֶׁבַע

אֶת רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים בַּקֵּשׁ אֲבַקֵּשָׁה.

כִּי הִנֵּה רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים יוֹם יוֹם יְצַוֵּנִי

לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁהֵם לִי לְגֹעַל נָפֶשׁ.

לְמָשָׁל:

נתן

אָנָּא אָחִי, כַּלֵּה דְבָרֶיךָ!

נעה"מ

עַד מְהֵרָה! – הִגִּיד לוֹ מְלָשְׁנִי בַּסֵּתֶר

הַיּוֹם, נִמְצָא אִישׁ עִבְרִי פֹה אִתָּנוּ,

מְגַדֵּל בַּת נֹצְרִי כְמוֹ בִתּוֹ הָיָתָה.

נתן (משתאה)

מָה?

נעה"מ

שְׁמָעֵנִי! וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי

לַחֲקוֹר וְלִמְצוֹא הָעִבְרִי הַפֹּשֵׁעַ

הַזֶּה וַחֲמָתוֹ בוֹ כָאֵשׁ בֹּעֶרֶת,

כִּי זֶה הֶעָווֹן הוּא חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת

בְּעֵינָיו, חַטַּאת מֶרִי לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ;

אֱמֶת, חֵטְא זֶה רֹאשׁ חֲטָאִים הוּא לָנוּ,

אַךְ תּוֹדוֹת לָאֵל, אֵין בָּנוּ יוֹדֵעַ

עַל מָה וְלָמָּה חֵטְא וְעָווֹן נִקְרָאֵהוּ! –

וְהִנֵּה הֵקִיצָה נַפְשִׁי וָאֶזְכֹּרָה

כִּי הַרְבֵּה שָׁנִים לְפָנִים סַבֹּתִי

גַּם אָנִי בֶּעָווֹן כָּזֶה. – הַגִּידָה

נָא אֲדוֹנִי: הֲלֹא הֵבִיא אֵלֶיךָ

זֶה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה רַכָּב עֶבֶד

יַלְדָּה בַת שְׁבוּעוֹת מְעַטִּים יְפַת הֶעָיִן?

נתן

מַה? מָה? – אָמְנָם כֵּן. –

נעה"מ

בְּפָנַי נָא הַבִּיטָה! –

הֵן אָנֹכִי זֶה הָעֶבֶד הִנֵּנִי.

נתן

אַתָּה?

נעה"מ

וְהָאָדוֹן אֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי

אִישׁ לְבֵית פִילְנֶק הוּא, וָלְףְ שְׁמוֹ, אִם אֶזְכְּרֵהוּ.

נתן

כֵּן הוּא.

נעה"מ

אֵם הַיַּלְדָּה מֵתָה בְצִירֶיהָ

וְאָבִיהָ אָץ מְאֹד לָלֶכֶת עַזָּתָה,

וְאֵת בִּתּוֹ לַקְּרָב לֹא יָכֹל לָקַחַת,

וְאֵלֶיךָ שְׁלָחָהּ, הֵן בְּדָרוּן מְצָאתִיךָ?

נתן

כֵּן הוּא!

נעה"מ

אִם שָׁכַחְתִּי דָבָר אֵין פֶּלֶא.

כִּי הֶחֱלַפְתִּי אֲדוֹנַי פַּעַם בְּפַעַם,

וְאֶת אֲדוֹנִי זֶה יָמִים מְעָט עָבַדְתִּי

כִּי עַל יַד אַשְׁקְלוֹן נָפַל בַּמִּלְחֶמֶת,

טוֹב וְיָשָׁר הָיָה, זִכְרוֹ בָרוּךְ יֶהִי.

נתן

כֵּן,כֵּן, גַּם עִמִּי הִרְבָּה פְדוּת וָחֶסֶד,

וּפְעָמִים הַרְבֵּה מִלְּטַנִי מֵחֶרֶב.

נעה"מ

טוֹב וְיָפֶה! כִּי עַל כֵּן שַׂמְתָּ עֵינֶיךָ

עַל בִּתּוֹ לְטוֹבָה.

נתן

בְּזֹאת יִבְטַח לִבֶּךָ.

נעה"מ

וְעַתָּה אַיֶּהָ? הֲלֹא הָיְתָה טֶרֶף

לַמָּוֶת? אַל בַּמָּוֶת תַּסְתִּירֶהָ! –

כִּי אִם רַק זוּלָתִי אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

אֵין רָע.

נתן

אֵין רָע?

נעה"מ

נָתָן! יִבְטַח לִבֶּךָ.

כִּי הִנֵּה כֹה יַחְשׁוֹב לִבִּי, הַקְשִׁיבָה:

אִם זֶה הַטּוֹב אֲשֶׁר אֶחְשׁוֹב עֲשֵׂהוּ

יָבִיא לְרַגְלָיו רָע וְיֵלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד:

לֹא אֶעֱשֶׂה זֶה הַטּוֹב אֶחְדַל מִמֶּנּוּ;

כִּי אָמְנָם אֶת הָרַע נֵדַע יָדוֹעַ,

וְאֶת הַטּוֹב לֹא נֵדַע אִם טוֹב הִנֵּהוּ, –

וְהִנֵּה אִם בַּת נֹצְרִי אֹמֵן הָיִיתָ,

וְלָתֵת עֵינֶיךָ עָלֶיהָ אָבִיתָ:

טוֹב וְנָכוֹן מְאֹד הָיָה לְגַדְּלָהּ כְּבִתֶּךָ. –

וְהִנֵּה זֹאת עָשִׂיתָ בְרַחֲמִים וָחֶסֶד,

וְעַתָּה תַחַת טוֹבָה רָעָה יִגְמְלוּךָ?

הוּא הַדָּבָר לֹא אוּכַל הֲבִינֵהוּ!

הֵן אֱמֶת אֶת בַּת הַנֹּצְרִי יָכֹלְתָּ

לְגַדֵּל עַל יְדֵי אַחֵר עַל דַּת נַצָּרֶת;

אֶפֶס אִם עָשִׂיתָ זֹאת לֹא אָהַבְתָּ

אֶת בַּת הַנֹּצְרִי אֹהַבְךָ כְּבִתֶּךָ.

וּלְחֵפֶץ הַיֶּלֶד בְּאִבּוֹ עוֹדֶנוּ

דְּרוּשָׁה יוֹתֵר אַהֲבַת נֶפֶשׁ וָחֶסֶד,

וְלוּ גַם הָיְתָה אַהֲבַת חַיְּתוֹ הַיַּעַר,

מִכָּל טוּב הָאֱמוּנָה וְדַת נַצָּרֶת.

כִּי לְדַת נַצָּרֶת עוֹד יָמִים יָבוֹאוּ.

אִם הַיַּלְדָּה בְרִיאַת בָּשָׂר וָנֶפֶשׁ

וּבְיִרְאַת שַׁדַּי אַךְ גָּדְלָה לְעֵינֶיךָ,

תְּהִי בְּעֵינֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר הָיָתָה. –

וְכָל זֹאת הַנֹּצְרִיּוּת עַל מַה נִּבְנָתָה

אִם לֹא עַל דַּת הַיַּהֲדוּת וְאָשְׁיוֹתֶיהָ?

הֵן יִדְוֶה לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמֵהוּ,

וּפְעָמִים רַבּוֹת עֵינַי יָרְדוּ מַיִם,

כִּי הַנֹּצְרִים אַחַי יִשְׁכְּחוּ שָׁכֹחַ,

כִּי יְהוּדִי הָיָה גַם זֶה מוֹשִׁיעֵנוּ.

נתן

אַתָּה, אָח יָקָר, מְלִיצִי תִהְיֶה אָתָּה,

כִּי יְקוּמוּן עָלַי מַשְׂטֵמָה וָחֹנֶף. –

בִּדְבַר – בַּדָּבָר – רַק אַתָּה תֵדָעֵהוּ! –

לְךָ סוֹדִי אֲגַלֶּה – וְעִמְּךָ יִקָּבֶר!

עַל דַּל שְׂפָתַי עַד הֵנָה לֹא נְשָׂאתִיהוּ,

עוֹד לֹא גִלִּיתִיו לָאִישׁ חוּץ מִמֶּךָּ.

רַק בְּאָזְנֵי אִישׁ יִצְרוּהוּ תֹם וָישֶׁר

אֲסַפְּרֵהוּ, כִּי רַק לִבּוֹ יְבִינֵהוּ,

רַק הוּא יֹדֵעַ אֹמֶץ לֵב בֹּטֵחַ

בֵּאלֹהָיו וְאֵת אֲשֶׁר יוּכַל עֲשׂהוּ.

נעה"מ

נָמַס לִבְּךָ וְעֵינְךָ תִדְמַע דָּמֹעַ.

נתן

כְּבוֹאֲךָ עִם הַיַּלְדָּה בְּדָרוֹן מְצָאתָנִי.

אֲבָל אֲשֶׁר קָרָה לִפְנֵי בוֹאֶךָ

בְּגַת לֹא יָדַעְתָּ, כִּי הַשְׁמֵד הִשְׁמִידוּ

הַנֹּצְרִים אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר

עַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים; אַף לֹא יָדַעְתָּ

כִּי אֶת אִשְׁתִּי וְשִׁבְעַת בָּנַי הִסְתַּרְתִּי

שָׁמָּה מִפַּחַד הָאוֹיֵב בְּיוֹם זַעַם,

וּבְבֵית אָחִי כֻּלָּם יַחַד שָׂרָפוּ.

נעה"מ

אֵל שֹׁפֵט צֶדֶק!

נתן

וּבְעֵת אֵלַי בָּאתָ

הִנֵּה כְּבָר הָיִיתִי מִתְגּוֹלֵל שְׁלשֶׁת

יָמִים וְלֵילוֹת בְּתוֹךְ הֶעָפָר וָאֵפֶר,

וָאֵבְךְּ לִפְנֵי אֱלֹהַי הַרְבֵּה בֶכֶה

גַּם מִשְׁפָּטִים דִּבַּרְתִּי גַם כָּעַסְתִּי

תַּמְרוּרִים, קָלַלְתִּי קְלָלָה נִמְרֶצֶת,

וָאָאֹר גַּם אוֹתִי גַם כָּל הָאָרֶץ

אַף אֵיבַת עוֹלָם לַנֹּצְרִים נִשְׁבָּעְתִּי.

נעה"מ

אֲהָהּ! לִבִּי יַאֲמִין כִּי זֹאת עָשִׂיתָ!

נתן

אוּלָם מְעַט מְעַט רוּחַ בִּינָתִי שָׁבָה

אֶל קִרְבִּי. בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה הִבִּיעָה

אֵלַי לֵאמֹר: "הֲלֹא אֵל חַי בְקִרְבֵּנוּ!

הוּא יָעַץ! וּמִי יָפִיר עֲצָתֵהוּ!

הָבָה! עֲשֵׂה אֶת אֲשֶׁר כְּבָר הֵבִינָה

נַפְשֶׁךָ, וַאֲשֶׁר אָמְנָם מֵהֲבִינֵהוּ

לֹא יִכְבַּד עֲשׂוֹתוֹ, אִם תֹּאבֶה. קוּמָה!"

וְהִנֵּה קַמְתִּי וְאֶל אֱלֹהַי שִׁוַּעְתִּי:

אֹבֶה אֵלִי, לוּ תַחְפֹּץ כִּי אָבִיתִי!

עוֹדִי מְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵה בָאתָ

וַתִּצְנַח מֵעַל הַסּוּס וּבְיָדֶיךָ

זֹאת הַיַּלְדָּה חֲתוּלָה בְאַדַּרְתֶּךָ.

אֶת אֲשֶׁר בְּתִתְּךָ אוֹתָהּ לִי דִבַּרְתָּ,

וְאֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲנִי, שָׁכַחְתִּי.

רַק זֹאת אֵדַע, כִּי הַיַּלְדָּה לָקַחְתִּי,

עַל יְצוּעִי הִנַּחְתִּיהָ וָאֶכְרַע בֶּרֶךְ

וָאֵבְךְּ: "תַּחַת הַשִּׁבְעָה הֲשִׁיבֹתָ

לִי אֵלִי יַלְדָּה אַחַת זֹאת הַפָּעַם!"

נעה"מ

נָתָן! נָתָן! הִנֵּה נֹצְרִי הִנֶּךָ!

חַי יְיָ, נָתָן, נֹצְרִי הִנֶּךָ!

נֹצְרִי טוֹב מִמְּךָ לֹא הָיָה בָאָרֶץ!

נתן

אַשְׁרֵינוּ! כִּי אֲשֶׁר לְנֹצְרִי יַעֲשֵׂנִי

בְּעֵינֶיךָ, בְּעֵינַי לִיהוּדִי יַעֲשֶׂךָ! –

אַךְ אַל נָא נָרֵךְ אִישׁ אֶת לֵב רֵעֵהוּ.

עֵת לִפְעוֹל הַיּוֹם! אִם עַזָּה כַמָּוֶת

אַהֲבָתִי אֶת זֹאת הַיַּלְדָּה מוֹלֶדֶת

חוּץ; אִם אָמְנָם נַפְשִׁי תֵצֵא בְהַעֲלוֹתִי

עַל לִבִּי, כִּי בְהִלָּקַח זֹאת מִמֶּנִי

יָמוּתוּ שִׁבְעַת בָּנַי עוֹד הַפָּעַם: –

אִם אֲדוֹנָי דִבֵּר תְּנֶנָּה – וְאֶתְּנֶנָּה.

נעה"מ

טוֹב! וִיעָצְךָ זֹאת עַד הֵנָּה חָשַׁבְתִּי,

וְהִנֵּה יְעָצְךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ!

נתן

רַק לֹא כָל הַקּוֹדֵם יָעוֹז לִשְׁלוֹחַ

יָד וּלְקַחְתָּהּ, מִי אֲשֶׁר לֹא כָמוֹנִי

הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת עִמָּהּ צְדָקָה וָחֶסֶד,

כָּזֶה לֹא יִדְרְשֶׁנָּה מִיָּדִי בְּטֶרֶם

יַרְאֶה כִּי אֱלֹהִים נְתָנָהּ בְיָדֵהוּ

בְּיַד הַטֶּבַע.

נעה"מ

כָּכָה אֶחְשׁוֹב גַּם אָנִי!

נתן

וְהוּא שְׁאֵרָהּ, גֹאֲלָהּ הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ.

נעה"מ

כֵּן! אֱמֶת!

נתן

וּבְכֵן אֵיפֹא הוֹדִיעֵנִי

מִי זֶה בַּעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֵלֶיהָ

לֵאמֹר: אֲחוֹתִי אַתְּ, אוֹ דוֹדֵךְ אָנִי,

אוֹ בֶן דּוֹדֵךְ, אוֹ אֶחָד מִקְּרוֹבַיִךְ,

יָבֹא זֶה וְלֹא אֶמְנָעֶהָ מִמֶּנּוּ –

אוֹתָהּ, אֲשֶׁר לִהְיוֹת לִצְבִי תִפְאֶרֶת

כָּל בֵּית אָב וְכָל דָּת נִבְרָאָה אַף גֻּדָּלָה.

קַוֵּה אֲקַוֶּה כִי יוֹתֵר מִמֶּנִי

יָדַעְתָּ אֲדוֹנְךָ וּמִשְׁפַּחְתֵּהוּ.

נעה"מ

זֶה הַדָּבָר, אִישׁ טוֹב, יִכְבַּד מִמֶּנִי! –

הֵן הִגַּדְתִּי לָךְ, כִּי רַק מְעַט יְדַעְתִּיהוּ,

יְמֵי עֲבוֹדָתִי אוֹתוֹ לֹא נִמְשָׁכוּ.

נתן

אַחַת אֶשְׁאָלְךָ, לוּ רַק זֹאת יָדַעְתָּ,

לְאֵי-זוֹ מִשְׁפָּחָה אִמָּהּ הִתְיַחָשָׂה? –

לֹא חֹטֶר מִגֶּזַע שְׁטֹפֶן הָיָתָה?

נעה"מ

אוּלַי כֵן הוּא! כֹּה אֲדַמֶּה גַם אָנִי.

נתן

הֲלֹא קָנְרַד לְבֵית שְׁטֹפֶן שֵׁם אָחִיהָ

הָיָה? – וּפָרָשׁ הֵיכָל אִישׁ מִלְחֶמֶת?

נעה"מ

כֵּן הוּא, יְדִידִי, אִם לֹא שׁוֹגֶה אָנֹכִי.

אֲבָל רְאֵה! עָלָה עַל לִבִּי כִּי סֵפֶר

קָטָן מֵאֵת אֲדוֹנִי שָׁמוּר לְזֵכֶר

עִמָדִי, כִּי מֵחֵיקוֹ הוֹצֵאתִיהוּ,

אָז בְּיוֹם נָפְלוֹ, כַּאֲשֶׁר בְּאַשְׁקְלוֹן קְבַרְנוּהוּ.

נתן

וּמָה?

נעה"מ

סֵפֶר תְּפִלּוֹת הוּא, – כִּי אָמַרְתִּי

סֵפֶר כָּזֶה יִסְכֹּן לְנֹצְרִי יוֹדֵעַ

קָרֹא. – הֵן אָמְנָם לִי לֹא יִסְכֹּן, יַעַן

לֹא אֶקְרָא. –

נתן

סַפְּרָה נָא הָלְאָה, סַפֵּרָה!

בַּסֵּפֶר הַזֶּה – הֻגַּד לִי – נִרְשָׁמוּ,

בְּיַד אֲדוֹנִי, שְׁמוֹת קְרוֹבָיו וּקְרוֹבֶיהָ.

נתן

הֶאָח נַפְשִׁי! חוּשָׁה! הָבִיא הַסֵּפֶר!

אֶשְׁקֹל לְךָ זָהָב מְחִירוֹ וְתוֹדוֹת אָלֶף!

רוּץ! מַהֲרָה!

נעה"מ

אֲבָל כְּתָב עַרְבִי הִנֵּהוּ

הַכָּתוּב בְּיַד אֲדוֹנִי. (הולך)

נתן

הֲבִיאֵהוּ!

וִיהִי מָה! – אֵלִי! אֵלִי! לוּ הוֹאַלְתָּ

וְהָיְתָה לִי הַיַּלְדָּה, וְעוֹד לִי קָנִיתִי

חָתָן כָּזֶה! – דָּבָר כָּבֵד הִנֵּהוּ!

יַעֲשֶׂה יְיָ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֵיהוּ! –

אֲבָל לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים, נָחוּץ לָדַעַת,

מִי גִלָּה סוֹד? לֹא דַיָּה זֹאת עָשָׂתָה?!

המחזה השמיני 🔗

דיה ונתן

דיה

מַה תֹּאמַר נָתָן!

נתן

מָה?

דיה

אֵיךְ תִּפָּעֶם רוּחַ

הַיַּלְדָּה, אֵיךְ הִיא כַּצִפּוֹר חֹרֶדֶת

בִּשְׁלוֹחַ…

נתן

רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים?

דיה

אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ. .

נתן

סִתָּא? אַךְ לֹא רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים?

דיה

שׁוֹמֵעַ

הִנֶּךָ, הַגְּבִירָה אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ

סִתָּא, הִיא שָׁלְחָה לִקְרֹא לָהּ אֵלֶיהָ.

נתן

אֶת מִי? רָחֵל? סִתָּא לִקְרֹא שָׁלָחָה?

לֹא רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים, אַךְ סִתָּא שָׁלָחָה?

דיה

רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים? אֵיךְ עָלָה עַל לִבֶּךָ?

נתן

לֹא לָקְחָה אָזְנֵךְ, דַיָּה, מֶנְהוּ שֶׁמֶץ?

גַּם אַתְּ הֲלֹא הִגַּדְתְּ לוֹ בַּלָּאט מְאוּמָה?

דיה

אֲנִי? לוֹ?

נתן

אַיֵה הַמַּלְאָכִים בָּאוּ

לִקְרֹא לָהּ אֶל סִתָּא?

דיה

בַּחוּץ הִנָּמוֹ

נתן

אֵלְכָה אֶחְקֹרָה, עִמָּם אֲדַבֵּרָה.

אִם רַק לַכֹּהֵן אֵין דָּבָר עִמָּנוּ! (הולך)

דיה

וַאֲנִי לֹא זֹאת אִירָא כִּי אִם אַחֶרֶת:

זֹאת הַבַּת הַיְּחִידָה וִיפַת הֶעָיִן

לַיְּהוּדִי הֶעָשִׁיר (כַּאֲשֶׁר יַחְשְׁבוּהָ),

גַּם בְּעֵיֵני הַמּוּשְׁלָמִי לֹא תֵרַע מְאוּמָה. –

הֲתָעִיף עֵינֶיךָ, פָּרָשׁ, וְאֵינֶנָּה!

אֵינֶנָּה, אִם לֹא אֲשֶׁר הֲחִלּוֹתִי

אֲבַצֵּעַ; אִם לֹא גַם לָהּ גִּלִּיתִי

מִי הִיא! הִנָּחְמִי נַפְשִׁי! כִּי בָרֶגַע

הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר לְבַדִּי עִמָּהּ יַחַד

אֶהְיֶה הִנֵּה כָל רוּחִי לָהּ אַבִּיעַ!

וּמְהֵרָה אוּלַי יָבֹא זֶה הָרֶגַע,

כַּאֲשֶׁר לְלַוּתָהּ אֵלְכָה אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

לֹא יַשְׁחִית קָרֹץ לָהּ עַיִן בַּדֶּרֶךְ.

כֵּן, כֵּן! אִם לֹא עַתָּה, מָתַי? אָחִישָׁה!

(הולכת אחריו)

נעה"מ

הַמַּעֲרָכָה הַחֲמִישִׁית 🔗

המחזה הראשון 🔗

החדר בארמון סלדין, אשר ישאו שמה כיסים מלאי כסף, ועודם נראים שמה.

סלדין ואח"כ עבדים שונים.

סלדין (בבואו אל החדר)

עוֹד הַכֶּסֶף פֹּה! וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

הַנָּזִיר אַיֵּהוּ, אִם לֹא לָשֶׁבֶת

בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים בְּצַעֲצֻעִים מִקְרֵהוּ

קָרָה, שָׁם אֶת נַפְשׁוֹ יִשְׁכַּח שָׁכֹחַ

וְלָמָּה לֹא גַם אוֹתִי? – אֲבָל אַבְלִיגָה!

מַה-תֹּאמַר?

עבד

טוֹבָה בְּשׂוֹרָתִי, הַמֶּלֶךְ!

שְׂמַח מַלְכִּי! הִנֵּה מִקַּאהִירָה בָאָה אֹרְחַת שָׂרֶיךָ, גַּם כָּל טוּב מִצְרַיִם

עֹשֶׁר שִׁיחוֹר הִנֵה בְיָדָם הֵבִיאוּ,

מַס שֶׁבַע שָׁנִים לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.

סלדין

טוֹב, אִבְּרַהִים! חֵן לָךְ, מְבַשֵּׂר טוֹב אָתָּה!

בָּא הַקֵּץ! – קַח תּוֹדָתִי! טוֹב בִּשָּׂרְתָּ.

העבד (בצפיתו)

(מָה? תְּנֶנָּה!)

סלדין

לָמָּה תַעֲמוֹד? – לֵךְ לְדַרְכֶּךָ!

העבד

לְאִישׁ בְּשׂוֹרָה אֵין דָּבָר?

סלדין

מָה עוֹד תַּחְפּוֹצָה?

העבד

וּשְׂכַר בְּשׂוֹרָתוֹ לַמְּבַשֵּׂר טוֹב אָיִן?

לִהְיוֹת הָרִאשׁוֹן אֶתְפָּאֵר אָנֹכִי

אֲשֶׁר גָּמְלֵהוּ רַק בִּדְבַר שְׁפָתַיִם

לָמַד סָלָדִין! גַּם זֶה לִי תִפְאֶרֶת! הָרִאשׁוֹן שֶׁקָּפַץ יָדוֹ מִמֶּנּוּ!

סלדין

לָכֵן קַח לְךָ אַחַד הַכִּיסִים שָׁמָּה!

העבד

לֹא, עַתָּה לֹא אֶקַּח מִיָּדְךָ מְאוּמָה!

הֲנָקֵל לְךָ עַתָּה תֵּת לִי כֻּלָּמוֹ.

סלדין

אַל תְּהִי מֶרִי! בֹּא הֵנָה, הֵא לְךָ שְׁנָיִם! – מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ הוּא? הֹלֵךְ הִנֵּהוּ?

וּבְרוּחַ נְדִיבָה הֵן יִגְדַּל מִמֶּנִי?

יַעַן כִּי כָבֵד מִמֶּנּוּ עֲזוֹב כֶּסֶף

מֵאֲשֶׁר מִמֶּנִּי תִתּוֹ. – מַדּוּעַ

זֶה יָמִים מְעַט בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי

לִהְיוֹת אִישׁ אַחֵר עַל לִבִּי עָלָתָה?

אִם סָלָדִין לָמוּת חָפֵץ אֵינֶנּוּ

כְּסָלָדִין, הִנֵּה לַשָּׁוְא חַי כָּמוֹהוּ.

עבד שני

אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!…

סלדין

אִם לְהַגִּיד בָּאתָ…

עבד שני

כִּי הִגִּיעָה הַכְּבוּדָה מִמִּצְרָיִם!

סלדין

זֹאת כְּבָר יָדָעְתִּי.

עבד שני

וַאֲנִי, הָהּ, אֵחַרְתִּי!

סלדין

מַדּוּעַ? הֵן טוֹב הָיָה רְצוֹנֶךָ –

לֵךְ, קַח לְךָ שָׁמָּה כִּיס אֶחָד אוֹ שְׁנָיִם.

עבד שני

יַחַד הֵם שְׁלֹשָׁה.

סלדין

כֵּן הוּא, אִם יָדַעְתָּ

לִמְצוֹא חֶשְׁבּוֹן! – טוֹב דִּבַּרְתָּ, קָחֵמוֹ.

עבד שני

עוֹד שְׁלִישִׁי יָבֹא – אִם יוּכַל לָלֶכֶת.

סלדין

מָה?

עבד שני

הֵן אֶחְשׁוֹב כִּי שָׁבַר הַמַּפְרֶקֶת.

יַעַן כִּרְאוֹתֵנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחַד

כִּי בָאָה הַכְּבוּדָה, רַצְנוּ כֻלָּנוּ

לְהַגִּיד לָךְ. הָרִאשׁוֹן כָּשַׁל בַּדֶּרֶךְ

וַיִּפּוֹל, וּלְפָנִים אֲנִי הָיִיתִי,

עַד בּוֹאִי הָעִירָה, שָׁם הִקְדִימַנִּי

אִבְּרַהִים, כִּי חוּצוֹתֶיהָ יוֹדֵעַ.

סלדין

הַכֹּשֵׁל אֲהָהּ! – רוּצָה לִקְרָאתֵהוּ!

עבד שני

כֹּה אֶעֱשֶׂה, אֲדוֹנִי, וְאִם חַי הִנֵּהוּ

לוֹ תִהְיֶה מַחֲצִית הַכִּיסִים הָאֵלֶּה. (הולך)

סלדין

מַה טּוֹב וּמַה יָּשָׁר גַּם זֶה הָעֶבֶד! –

מִי בִלְתִּי יִתְפָּאֵר כִּי לוֹ כָאֵלֶה?

מַדּוּעַ לֹא אֶחְשׁוֹב כִּי מוֹפְתָם אָנִי?

וּלְעֵת קֵץ אֹרַח אַחֵר אֲלַמְּדֵמוֹ?

עֵצָה נִבְעָרָה זֹאת רָחֲקָה מִמֶּנִּי;…

עבד שלישי

מַלְכִּי!

סלדין

הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר כָּשָׁלְתָּ?

עבד שלישי

לֹא. אֲנִי לַאֲדוֹנִי רַק לְהַגִּיד בָּאתִי,

כִּי שַׂר צְבָא מַנְצוֹר פְּקִיד אֹרְחַת מִצְרַיִם

יוֹרֵד מֵעַל סוּסוֹ.

סלדין

חִישׁ הֲבִיאֵהוּ!

הִנֵּהוּ! –

המחזה השני 🔗

(השר מנצור. סלדין).

סלדין

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם אֱלוֹהַּ!

הֲשָׁלוֹם מַנְצוֹר? מַה קָּרְךָ בַדֶּרֶךְ?

רַב מְאֹד, מַנְצוֹר, מָשַׁכְתָּ תּוֹחַלְתֵּנוּ!

מנצור

שְׁאַל אֶת הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וְתַגֵּדְךָ,

כַּמָּה יָגַע אַבּוּל-כַּסֵּם לְהַשְׁבִּיחַ

בְּתֵבַּאִים אֶת שְׁאוֹן גַּלֵּי הַמֶּרֶד,

בְּטֶרֶם לָלֶכֶת מִשָּׁם עֹז הִרְהָבְנוּ.

וּמִשָּׁם וָהָלְאָה מִהַרְתִּי לֶכֶת

כַּאֲשֶׁר יָכֹלְתִּי.

סלדין

אַאֲמִין לִדְבָרֶיךָ!

אַךְ קַח נָא, מַנְצוֹר יַּקִּירִי, קַח כְּרָגַע…. הַאֻמְנָם תַּעֲשֶׂה זֹאת מִטּוּב לִבֶּךָ?….

קַח אַנְשֵׁי חַיִל אֲשֶׁר לָהֶם זְרוֹעַ

עִם גְּבוּרָה, וְחָלַפְתָּ מִזֶּה וָהָלְאָה,

וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ אֶת מַרְבִּית הַכֶּסֶף,

וְהֵבֵאתָ אוֹתוֹ אֶל אָבִי לְבָנוֹנָה.

מנצור

בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵב.

סלדין

רַק רַבֵּה צְבָאֶךָ!

חָדְלוּ בַטֻּחוֹת בַּלְבָנוֹן, חָדֵלוּ.

הֲלֹא שָׁמַעְתָּ? כִּי שָׁבוּ נֵעוֹרוּ

פָּרָשֵׁי הַהֵיכָל, עַל כֵּן עֵינֶיךָ

פְּקוּחוֹת תִּהְייֶנָה. בֹּא עִמִּי! הַרְאֵנִי,

אַיֵּה הַמַּחֲנֶה? אָנֹכִי אָכִינָה

לַדֶּרֶךְ פְּעָמֶיךָ. – וְאַתֶּם לֵכוּ!

וּבַחֲדַר סִתָּא אַחֲרֵי כֵן תִּמְצְאוּנִי.

המחזה השלישי 🔗

מקום המעשה: התמרים לפני בית נתן,

פרש ההיכל הולך ושב

אַחַת דִּבַּרְתִּי, לֹא אָבוֹא הַבָּיְתָה. –

אִם גַּם יִתְמַהְמֵהַּ, בֹּא יָבֹא הֵנָּה!

לִרְאוֹתִי פֹּה מַה מְּאֹד שָׂמַח לִבֵּהוּ!

עוֹד יָבֹא יוֹם וְאָזְנַי דָּבָר תִּשְׁמַעְנָה:

“עַל פְּנֵי בֵיתִי אַל נָא תוֹסִיף תַּעֲבֹרָה!”

אֲבָל לָמָּה זֶה לְאִישׁ רֹגֶז נֶהְפָּכְתִּי? –

מֶה עָשָׂה לִי נָתָן כִּי אֶקְצֹף קָצֶף?

כִּי לְתִקְוָתִי לֹא עוֹד נוֹאָשׁ אֹמֵרָה,

הֵן שִׂפְתֵי נָתָן לִי בָרוּר מִלֵּלוּ.

וְסָלָדִין גַּם הוּא אֶת חַסְדוֹ יַרְאֵנִי,

כִּי יַטֶּה לֵב נָתָן לִי יַבְטִיחֵנִי.

וּמָה? אִם לֹא בְּקִרְבִּי הֶעֱמִיק לָשֶׁבֶת

הַנֹּצְרִי מֵאֲשֶׁר הַיְּהוּדִי בְּלִבֵּהוּ?

הֵן מִי זֶה הָאִישׁ אֶת נַפְשׁוֹ יוֹדֵעַ?

אִם לֹא אֵיפֹא לָמָּה זֶה אֶפְקַח עַיִן

עַל גְּזֵלָה קְטַנָּה כִּי יִשְׁקֹד עָלֶיהָ,

לִגְזֹל מִיַּד הַנּוֹצְרִים? – הֵן יָדַעְתִּי

כִּי לֹא גְזֵלָה קְטַּנָּה הִיא יְצִיר כָּמוֹהָ! – יְצִיר? וּמִי יְצָרָהּ? – אַךְ לֹא זֶה הָעֶבֶד,

אֲשֶׁר מָשָׁה בּוּל עֵץ מִן הַמַּיִם

אֶל הַחוֹף וַיַּנִּיחֵהוּ וַיֵּלֶךְ?

כִּי אִם הֶחָרָשׁ, לִפְסֹל מֶנְהוּ פֶסֶל

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים הִתְבּוֹנֵן וַיַעַשׂ.

הַנֹּצְרִי אֲשֶׁר הוֹלִידָהּ אֵינֶנּוּ

אֲבִי רָחֵל, הַיְּהוּדִי הוּא אָבִיהָ.

רַק הוּא לְבַדֵּהוּ אָבִיהָ לָנֶצַח.

אִם כְּבַת נֹצְרִי לְבַד נֶגְדִּי אֲשַׁוֶּהָ,

בִּלְעֲדֵי כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר רַק רוּחַ

דַּעַת יְהוּדִי כָזֶה תֵּת לָהּ יָכֹלָה.

הַגֵּד לִבִּי – מָה הַדָּבָר מָצָאתָ

בָּהּ כִּי יִיטַב בְּעֵינֶיךָ? אֵין כָּל מְאוּמָה!

גַּם הִנֵּה נֹעַם הַשְּׂחוֹק עַל פָּנֶיהָ –

אִם הוּא רַק יִפְעַת תְּנוּעַת עוֹרְקֶיהָ,

הַדָּבָר אֲשֶׁר סַבּוֹ שֹׁוֶה אֵינֶנּוּ

אֶת הַחֵן אֲשֶׁר הוּצַק בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ: –

לֹא; גַּם בִּשְׂחוֹק זֶה לֹא מָצָאתִי עֹנֶג,

הֵן רָאִיתִי כָמוֹהוּ, וּמִמֶּנּוּ

עוֹד יָפֶה, כָּלָה בְהֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ,

פֻּזַּר לְעֹגְבִים לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וָאָוֶן!

לִשְׂחוֹק כָּזֶה הִנֵּה מְהוֹלָל אָמַרְתִּי,

וְחָשְׁכָה לוֹ לִשְׂחוֹק כָּזֶה מִקְּסֹם קֶסֶם

לְצוֹדֵד נַפְשִׁי כִּי תִתְאַו יָפְיוֹ סֶלָה!

רַק שְׂחוֹק שְׂפָתֶיהָ כַּצִּפּוֹר צוֹד צָדַנִּי,

רַק הִיא לִבְּבַתְנִי בְאַחַת מֵעֵינֶיהָ.

וְעַל הָאִישׁ הַזֶּה אֵיכָה אֶזְעֹם זַעַם,

אֲשֶׁר יֶתֶר שְׂאֵתָהּ זֶה רַק מִמֶּנּוּ

הוּא נִמְצָא וּמִיָּדוֹ לָהּ קַרְנָיִם!

אִם לֹא בְצֶדֶק שְׂחוֹק לְסָלָדִין הָיִיתִי,

זֶה לַעֲגוֹ עָלַי כִּכְלוֹתוֹ דְבָרֵהוּ,

וּכְדַי בִּזָּיוֹן אִם כֹּה יַחְשׁוֹב לִבֵּהוּ!

וּמָה אֲנִי בְעֵינָיו אֲזַי קָטֹנְתִּי!

נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים בְּעֵינָיו הָיִיתִי! –

וְכָל זֹאת בַּנַּעֲרָה – הִיא סַבָּה בְּכָל אֵלֶּה? – קוּרְדְ! קוּרְדְ! לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה. שׁוּבָה! וּמָה אִם דַּיָּה לִי כְזָבִים הֵפִיחָה

וְאוֹת וּמוֹפֵת אֵין לָהּ עַל כָּל דְּבָרֶיהָ?

רְאֵה, אַחֲרֵי הִתְמַהְמְהוֹ זֶה בָא הִנֵּהוּ,

יֹצֵא מִבֵּיתוֹ, הֹלֵךְ וּמֵשִׂיחַ! –

אֲבָל! עִם מִי? עִמּוֹ? עִם זֶה הַנַּעַר

בַּמִּקְלָט יְשָׁרֵת? וּבְכֵן הוּא יוֹדֵעַ

כְּבָר כָּל אֲשֶׁר קָרָה! וּכְבָר מַעֲשֵׂהוּ

לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים נִגְלָה! – הָהּ, מֶה עָשִׂיתִי! אֵיךְ זִיק זֹאת הַתַּאֲוָה אֶחָד יְבַלֵּעַ

יַשְׁחִית מוֹחַ רֹאשֵׁנוּ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת! –

חוּשָׁה הָבָה עֵצָה מַה לַּעֲשׂוֹת עָתָּה!

הֵן צִדָּה אָסוּרָה וַאֲחַכֵּה שָׁמָּה

אוּלַי נַעַר הַמִּקְלָט יַעַזְבֵהוּ.

המחזה הרביעי 🔗

נתן ונער המקלט

נתן (הולך וקרב)

אֲשַׁלֵּם תּוֹדוֹת לָךְ, אִישׁ טוֹב וָחֶסֶד,

עָמוֹק מִקֶּרֶב לִבִּי עוֹד הַפָּעַם!

נער המקלט

וּלְךָ גַּם אֲנִי תּוֹדוֹת אֲשַׁלֵּמָה!

נתן

לִי? אַתָּה? עַל מָה? כִּי הִקְשֵׁיתִי עֹרֶף

וָאֶפְצַר בְּךָ מְאֹד לָקַחַת מִמֶּנִּי

אֲשֶׁר לֹא יִסְכֹּן לָךְ? לוּ לֹא הִקְשֵׁיתָ

עָרְפְּךָ גַּם אַתָּה, לוּ רַק לֹא אָבִיתָ

לִהְיוֹת עָשִׁיר בְּחָזְקָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

נער המקלט

הַסֵּפֶר גַּם בְּלִי זֶה לֹא לִי הִנֵּהוּ;

כִּי לְבִתּוֹ הוּא; יְרֻשַּׁת אָבִיהָ. –

הֵן לְאָב הָיִיתָ לָהּ אַתָּה, אַשְׁרֶיהָ! –

יֹאֵל אֱלוֹהַּ כִּי לֹא תִנָּחֵמָה

עַל כָּל הַטּוֹב אֲשֶׁר לַעֲשׂוֹת הִרְבֵּיתָ!

נתן

הַאוּכַל הִנָּחֵם? לֹא אוּכַל נֶצַח.

אַל נָא יִפּוֹל לִבֶּךָ!

נעה"מ

אֲבָל, אוֹיָה!

רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַפָּרָשִׁים – הֵמָּה…

נתן

לֹא יוּכְלוּן עֲשׂוֹת מְאוּמָה לְהָבִיא נֹחַם

בְּלִבִּי עַל כָּל דָּבָר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי;

אַף כִּי הַדָּבָר הַזֶּה! – הֲיָדוֹעַ

תֵּדַע אֶל נָכוֹן אַתָּה, כִּי הַגֶּבֶר

אֶת רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים יָסִית בִּי לְבַלְּעֵנִי,

זֶה הַגֶּבֶר פָּרַשׁ הֵיכָל הִנֵּהוּ?

נעה"מ

כִּמְעַט לֹא יוּכַל הֱיוֹת אַחֵר. הִנֵּה

פָּרַשׁ הֵיכָל דַּבֵּר עִמּוֹ רָאִיתִי,

וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָזְנַי הִקְשִׁיבוּ.

נתן

אֲבָל פָּרַשׁ הֵיכָל בִּירוּשָׁלָיִם

רַק אֶחָד לְבַד נִמְצָא, וְאוֹתוֹ יָדַעְתִּי,

אֹהֲבִי הוּא: צָעִיר לְיָמִים וִיקַר רוּחַ!

נעה"מ

כֵּן הוּא; אֲבָל אֲשֶׁר בְּקֶרֶב לִבֵּהוּ

יִהְיֶה הָאָדָם וַאֲשֶׁר לָעֵינַיִם

יֵרָאֶה פְּעָמִים רַבּוֹת לֹא יִכּוֹן יַחַד.

נתן

אֱמֶת, לֹא יִכּוֹן. לָכֵן, יְהִי מִי, יַעַשׂ

אֲשֶׁר יַחְפֹּץ! מֵאָז בְּיָדִי הַסֵּפֶר

אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי אֶשְׂחַק לְכֻלָּמוֹ,

וְעִמּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ הֹלֵךְ הִנֵנִּי.

נעה"מ

יְהִי יְיָ עִמְּךָ! פֹּה אֶעֶזְבֶךָּ.

נתן

וְלֹא רָאִיתָ פָנֶיהָ. לָכֵן בֹּאָה

נָא, שְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתַי מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה. –

אִם אַךְ הַיּוֹם הַזֶּה לֹא יִוָּדֵעַ

דָּבָר לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים! אַךְ מָה? הַגִּידָה

לוֹ עוֹד הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר תֹּאבֶה.

נעה"מ

לֹא אָנִי.

חֲיֵה בְשָׁלוֹם (הולך)

נתן

אַךְ אַל נָא תִּשְׁכָּחֵנִי!

אֱלֹהָי! לָמָּה פֹה לֹא אֶכְרַע בֶּרֶךְ

בָּרֶגַע הַזֶּה תַּחַת הַשָּׁמָיִם! –

מִבְּלִי מֵשִׂים יָד הֻתְּרָה הַמַּסֶּכֶת,

אֲשֶׁר מִפָּנֶיהָ זֶה כְּבָר יָגֹרְתִּי!

אֵיךְ רָחַב לִבִּי וַיִּרְוַח לִי עָתָּה,

מֵעֵין כָּל בָּשָׂר דְּבַר סֵתֶר לִי אָיִן!

עַתָּה לִפְנֵי בְנֵי אָדָם אֶתְהַלֵּכָה,

בְּלִי מַסְוֶה, כַּאֲשֶׁר עַד כֹּה הִתְהַלַּכְתִּי

לְפָנֶיךָ אֱלֹהָי! אֲשֶׁר לְבַדֶּךָ

רֹאֶה לַלֵּב, וּלְךָ יְיָ חֶסֶד,

כִּי לֹא עַל פִּי פָעֳלוֹ תִּשְׁפֹּט גָּבֶר,

וּבִלְעָדֶיךָ אֵין לְפָעֳלוֹ יָדָיִם! –

המחזה החמישי 🔗

נתן ופרש ההיכל (הנגש אליו מן הצד).

הפרש

עֲמוֹד נָא, נָתָן! קָחֵנִי עִמֶּךָ!

נתן

מִי קֹרֵא אֵלַי? הֲקוֹלְךָ שׁוֹמֵעַ

אֲנִי, פָּרָשׁ! אֵיפֹה עַד כֹּה הָיִיתָ,

כִּי לֹא נִמְצֵאתָ לִי שָׁם בְּבֵית הַמֶּלֶךְ?

הפרש

סְלַח, כִּי אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לֹא פָגַעְנוּ

בַּדֶּרֶךְ!

נתן

אֲבָל סָלָדִין סָלֹחַ

לֹא יֹאבֶה…

הפרש

כִּמְעַט שֶׁיָצָאתָ…

נתן

בָּאתָ?

וּבְכֵן דִּבַּרְתָּ עִמּוֹ? טוֹב עָשִׂיתָ.

הפרש

וּלְדַבֵּר עִם שְׁנֵינוּ חָפֵץ הִנֵּהוּ.

נתן

טוֹב גַּם זֶה. הֵן אֵלָיו הֹלֵךְ הִנֵּנִי.

הפרש

אַךְ מִי הוּא זֶה, נָתָן, פָּנָה וַיֵּלֶךְ?

נתן

לָמָּה זֶה תִשְׁאַל? וְאַתָּה לֹא יְדַעְתָּהוּ.

הפרש

הֲלֹא מְשָׁרֵת הַמִּקְלָט הוּא. הַגִּידָה,

רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים מְרַגֵּל חֶרֶשׁ שָׂמָהוּ?

נתן

יוּכַל הֱיוֹת! כִּי בְּבֵיתוֹ הוּא יָדָעְתִּי.

הפרש

תַּחְבֻּלָּה טוֹבָה: תֹּם בְּנִקְיוֹן כַּפֵּהוּ

הוּא יָצוּד אַף יַחְרֹךְ לִרְמִיָּה צָיִד.

נתן

בְּסִכְלוּתוֹ; אֲבָל לֹא בְצִדְקַת לִבֵּהוּ.

הפרש

לֹא יַאֲמִין רֹאשׁ כֹּהֲנִים בְּצִדְקַת לֵב גָּבֶר.

נתן

אֶת זֶה לֹא תִירָא, אֲנִי אֶעֶרְבֶנּוּ.

עִם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים לֹא יָשִׁית יָדֵהוּ

לַעֲשׂוֹת רָע.

הפרש

כֵּן יֵרָאֶה לָעֵינָיִם. –

אַךְ הֲלֹא הִגִּיד לְךָ דָּבָר מִמֶּנִּי?

נתן

מִמֶּךָ? אֶת שִׁמְךָ עֲלֵי שְׂפָתֵיהוּ

לֹא נָשָׂא. – אַף אֶחְשׁוֹב כִּי לֹא יְדָעָהוּ.

הפרש

כֵּן אֶחְשׁוֹב גַּם אָנִי.

נתן

הֵן אֱמֶת, שֶׁמֶץ

דָּבָר מִפָּרַשׁ הֵיכָל לִי הִבִּיעַ…

הפרש

מָה?

נתן

אַךְ לֹא עָלֶיךָ יִרְזְמוּן מִלֵּיהוּ!

הפרש

מִי יוֹדֵעַ? אֶת דְּבָרָיו הַשְׁמִיעֵנִי.

נתן

כִּי לִפְנֵי רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים הִרְשִׁיעָנִי…

הפרש

הִרְשִׁיעֲךָ? יִסְלַח נָא, כְּזָבִים הֵפִיחַ –

שְׁמַע אֵלַי, נָתָן, לֹא אֲנִי הַגֶּבֶר

כַּחֵשׁ דָּבָר יוּכַל. אֲשֶׁר עָשִׂיתִי,

עָשִׂיתִי! גַּם אָמְנָם לֹא אֲנִי הַגֶּבֶר

הָאֹמֵר עַל כָּל מַעֲשָׂיו: טוֹב עָשִׂיתִי!

אִם עָוֶל עָשִׂיתִי לָמָּה אֵבֹשָׁה?

הַאֵין רְצוֹנִי חָזָק עִמִּי לְתַקְּנֵהוּ?

אוֹ כִּי הָרָצוֹן גְּדָל-כֹּחַ הִנֵּהוּ

הַאִם אָנֹכִי לֹא אֵדַע יָדוֹעַ?

שְׁמַע אֵלַי, נָתָן, הֵן אָמְנָם אָנֹכִי

הַפָּרָשׁ, אֲשֶׁר הִגִּיד לְךָ זֶה נַעַר

הַמִּקְלָט כִּי הַרְשֵׁעַ הִרְשַׁעְתִּיךָ. –

אֲשֶׁר הָיָה כְּרָקָב בְּעַצְמוֹתַי יָדָעְתָּ!

אֲשֶׁר אֶת דָּמִי בְּכָל עוֹרְקַי הִרְתִּיחַ!

בְּלֵב וָנֶפֶשׁ בָּאתִי, אֲנִי הַבַּעַר!

אֵלֶיךָ, לְהִתְנַפֵּל בִּזְרֹעוֹתֶיךָ.

וּבַמָּה קִדַּמְתַּנִי? בְּקָרַת רוּחַ, –

אַךְ לֹא! – כִּי גַם קַר גַּם חַם לֹא הָיִיתָ.

וְזֶה הֵן יֵרַע לָנוּ מִצִּנַּת שָׁלֶג. –

יָמִין וּשְׁמֹאל לִנְטוֹת בִּקַּשְׁתָּ דָּרֶךְ.

תַּחַת הָשֵׁב דָּבָר שְׁאַלְתַּנִי הֶבֶל:

אָמְנָם טוֹב כִּי כָל אֵלֶּה לֹא אֶזְכֹּרָה,

לְמַעַן רוּחִי בְקִרְבִּי יִשְׁקֹט יַרְגִּיעַ.

בִּהְיוֹת לִבִּי כַּיָם נִגְרָשׁ – שְׁמָעֵנִי

נָתָן! – וְהִנֵּה דַיָּה כַּנָּחָשׁ זֹחֶלֶת

אַחֲרַי, וְאֶת סוֹדָהּ בִצְדִיָּה הִשְׁלִיכָה

עָלַי, וּבוֹ אָמַרְתִּי לִמְצוֹא פֶשֶׁר

הֲלִיכוֹתֶיךָ עִמִּי.

נתן

זֹאת עָשָׂתָה!

הפרש

עַד כַּלּוֹתִי אָנָּא נָתָן שְׁמָעֵנִי!

דִּמִּיתִי: הַשָּׁלָל אֲשֶׁר שַׁלּוֹתָ

אֶת הַנֹּצְרִים, הִנֵּה יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ

הֲשִׁיבוֹ אֶל נֹצְרִי. וּבְכֵן אָמַרְתִּי,

דֶּרֶךְ קְצָרָה וְטוֹבָה אֶבְחַר הַפַּעַם,

וְאָשִׂים הַמַּאֲכֶלֶת עַל צַוָּארֶךָ.

נתן

קָצָר וָטוֹב? טוֹב? וְאַיֵּה הַטּוֹב? הַגִּידָה!

מָה רַב טוּבְךָ וּמַה יָּקָר חַסְדֶּךָ!

הפרש

שְׁמַע נָתָן! הֵן אֱמֶת: לֹא טוֹב עָשִׂיתִי

אַף אָמְנָם לֹא אָשַׁמְתָּ. – הֵן זֹאת אֵשֶׁת כְּסִילוּת, דַּיָּה, פְּתַיּוּת וּמָה בַּל יָדָעָה –

כִּי רָעָה עֵינָהּ בְּךָ וְרַע הִיא חֹרֶשֶׁת

עָלֶיךָ – לְהִתְעוֹלֵל עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע. –

אוּלַי כֵּן הוּא! – וּמְאֹד הֱיוֹת יוּכָלָה!

אִישׁ צָעִיר אָנֹכִי, נַעַר וּבַעַר,

וּמִקָּצֶה אֶל קָצֶה אָעוּף כָּרֶגַע;

רֶגַע אַעֲדִיף וּמִשְׁנֵהוּ אַחְסִירָה; –

גַּם זֶה יוּכַל הֱיוֹת! נָא נָתָן סְלָחָה!

נתן

אִם כֵּן הוּא –

הפרש

אֲקַצֵּר וְאֹמַר: הָלַכְתִּי

אֶל רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים. – אַךְ שִׁמְךָ לֹא הִזְכַּרְתִּי. בָּזֶה שֶׁקֶר עָנָה, כַּאֲשֶׁר אָמָרְתִּי.

כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר קָרָה לוֹ סִפַּרְתִּי,

לְמַעַן אֶת מִשְׁפָּטוֹ אָזְנַי תִּקְשַׁבְנָה. –

טוֹב מִזֶּה אִם גַּם זֹאת מֵעֲשׂוֹת חָדָלְתִּי:

הֲלֹא אֶת זֶה רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים יָדַעְתִּי

כְּבָר, כִּי אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה הִנֵּהוּ?

וְלֹא טוֹב הָיָה לוּ אֶת פִּיךָ שָׁאָלְתִּי? –

חָרֹף נֶפֶשׁ הַנַּעֲרָה אֵיךְ יָכֹלְתִּי

כִּי תִלָּקַח מִזְּרֹעוֹת אָב כָּמוֹךָ?

אוּלָם, אַל נָא, נָתָן, יִפּוֹל לִבֶּךָ!

מֵרָעַת הַכֹּהֵן, מִזְּדוֹן לִבֵּהוּ.

אֲשֶׁר לֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר לָנֶצַח,

עֵינַי לַחֲזוֹת נְכֹחוֹת הֲלֹא נִפְקָחוּ

מִדַּרְכִּי שַׁבְתִּי מֵישָׁרִים לָלֶכֶת.

כִּי שְׁמָעֵנִי נָתָן, עַד תֹּם שְׁמָעֵנִי! –

לוּ יִהְיֶה כִּי הַכֹּהֵן יָדַע שְׁמֶךָ:

מַה יַּעֲשֶׂה לָךְ? – הֵן רַק אָז יוּכַל קַחַת הַנַּעֲרָה מִיָּדְךָ, אִם זוּלָתֶךָ

אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ מִשְׁפַּט הַגְּאוּלָה לָהּ אָיִן; מִבֵּיתְךָ אֶל הַמִּקְלָט יִסְחָבֶנָּה. –

לָכֵן תְּנֶנָּה לִי, נָתָן, אַךְ לִי תְנֶנָּה! –

וְיֹאֶל-נָא הַכֹּהֵן לָבוֹא לָקַחַת

אֶת אִשְׁתִּי מִיָּדִי, הוֹי! אַךְ לִי תְנֶנָּה! –

חוּשָׁה! תִּהְיֶה אוֹ לֹא תִהְיֶה בִתֶּךָ!

נֹצְרִית אוֹ יְהוּדִית זֹאת הַנַּעֲרָה תֶהִי

אוֹ לֹא תִהְיֶה גַּם אַחַת מִשְׁתֵּי אֵלֶּה!

וִיהִי מָה! לֹא אֲבַקֵּשׁ זֹאת לָדַעַת

לֹא הַיּוֹם הַזֶּה עַל זֹאת אֶשְׁאָלֶךָ,

וְגַם לֹא עוֹד כָּל יְמֵי חַיַּי עַל הָאָרֶץ.

וִיהִי כֵן אוֹ כֵן!

נתן

הֲתַחְשׁוֹב בְּלִבֶּךָ

כִּי לְהַכְחִיד הָאֱמֶת יֵשׁ דָּבָר יְאַלְּצֵנִי?

לֹא אוּכַל גַּלּוֹתָהּ?

הפרש

כֵּן אוֹ כֵן יֶהִי

נתן

הֵן עוֹד דָּבָר לֹא כִחַדְתִּי מִמֶּךָ,

וּמֵאֵת כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ לָדַעַת,

כִּי נֹצְרִיָּה הִיא, וְרַק אֹמְנָהּ הָיִיתִי.

אָמְנָם, מַדּוּעַ לֹא אָזְנָהּ גָּלִיתִי

בַּדָּבָר הַזֶּה עַד הֵנָּה? לִסְלוֹחַ

לַעֲוֹנִי זֶה רַק אוֹתָהּ אֲבַקֵּשָׁה.

הפרש

גַּם אֶת זֶה לֹא תַעֲשֶׂה. – אָנָּא הַנִּיחָה

לָהּ לִרְאוֹתְךָ עַד נֶצַח בָּעֵינַיִם

אֲשֶׁר רָאַתְךָ עַד הֵנָּה כְאָבִיהָ!

אַל נָא תְגַלֶּה לָהּ לָנֶצַח סוֹדֶךָ!

עוֹד לְךָ הַמִּשְׁפָּט הוּא, וּלְךָ לְבַדֶּךָ,

לַעֲשׂוֹת בַּנַּעֲרָה כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.

לָכֵן תְּנֶנָּה לִי! נָא נָתָן, לִי תְנֶנָּה!

אֲנִי לְבַדִּי הַצִּילָהּ לְךָ הַפַּעַם

הַשֵּׁנִית אוּכַל – אַף חָפֵץ הִנֵּנִי.

נתן

כֵּן, – יָכֹלְתָּ! יָכֹלְתָּ! אַךְ לֹא עָתָּה.

אֵחַרְנוּ הַמּוֹעֵד!

הפרש

אֵיךְ זֶה? אֵחַרְנוּ?

נתן

תּוֹדוֹת לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים…

הפרש

תּוֹדוֹת? מַדּוּעַ?

הוּא יִשָׂא בְרָכָה מֵאִתָּנוּ? לָמָּה?

נתן

כִּי נֵדַע גֹאֲלָהּ הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ;

נֵדַע לְיַד מִי תִנָּתֵן וְתִשְׁכֹּן בֶּטַח.

הפרש

אֶת חַסְדּוֹ זֶה יוֹדֶה לוֹ זֶה הַגֶּבֶר –

אֲשֶׁר עַל רַב מִזֶּה לְהוֹדוֹת לוֹ יֶהִי!

נתן

מִידֵי זֶה, לֹא מִיָּדִי תִּקָּחֶנָּה.

הפרש

הָהּ, עֲנִיָּה סֹעֲרָה רָחֵל! אֵין פֶּגַע,

אֵין מִקְרֶה רָע אֲשֶׁר לֹא יִקְרֵךְ סֶלָה!

גַּם אֲשֶׁר יַרְנִין לֵב יְתוֹמָה אַחֶרֶת,

יֵהָפֵךְ לָךְ לִמְחִתָּה וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ!

וְאַיֵּה הֵמָּה, נָתָן, קְרוֹבֶיהָ אֵלֶּה?

נתן

אַיֵּמוֹ?

הפרש

וּמִי הֵמָּה? נָא הַגִּידָה!

נתן

אֶחָד מֵהֶם הוּא אָחִיהָ מִבֶּטֶן,

לֹו תִנָּתֵן וּמִיָּדוֹ תְבַקְּשֶׁנָּה.

הפרש

אָח? וּמַה הוּא? אִישׁ חַיִל שׁוֹלֵף חֶרֶב?

אוֹ אַחַד הַכֹּהֲנִים אַנְשֵׁי הָרוּחַ? –

הַגִּידָה נָא וְאֵדַע מָה אֲיַחֵלָה.

נתן

אֶחְשׁוֹב כִּי אֶחָד מֵאֵלֶּה אֵינֶנּוּ, –

אוֹ אוּלַי הִנֵּהוּ שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד.

כִּי הִנֵּה אֶל נָכוֹן עוֹד לֹא יְדַעְתִּיהוּ.

הפרש

וּבִלְעֲדֵי זֶה מַה הוּא?

נתן

אִישׁ תְּמִים דֶּרֶךְ;

וּבְבֵיתוֹ לֹא יֶחְסַר לְרָחֵל כָּל מְאוּמָה.

הפרש

אֲבָל נֹצְרִי הוּא! – אַל יִחַר אַפֶּךָ,

נָתָן! אָמַרְתִּי אָבִינָה מִשְׁפָּטֶךָ,

אֶחְכְּמָה דַעְתְּךָ וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי –

הֵן בֵּין הַנֹּצְרִים נֹצְרִית לְמַרְאֵה עַיִן

הֲלֹא תִהְיֶה? וַאֲשֶׁר רַק לָעֵינַיִם

תִּהְיֶה יָמִים רַבִּים הֲלֹא יַךְ שֹׁרֶשׁ

בְּלִבָּהּ אַחֲרֵי כֵן וְיִשָּׁאֵר לָנֶצַח?

וְתַחַת חִטָּה זָרַעְתָּ יַעֲלֶה חוֹחַ?

וְכָל זֹאת, נָתָן, לֹא נָגַע עַד לִבֶּךָ?

וּבְכָל זֹאת אָמֹר תֹּאמַר, נָתָן – אָתָּה?

כִּי לֹא יֶחְסַר לָהּ דָּבָר בְּבֵית אָחִיהָ?

נתן

כֹּה אֶחְשׁוֹב! זֹאת תִּקְוָתִי! – וְאִם שָׁגִיתִי, וְדָבָר לָהּ יֶחְסַר, אָז, הֲלֹא אֲנַחְנוּ,

אַתָּה וַאֲנִי, לָנֶצַח לָהּ נִשְׁאַרְנוּ? –

הפרש

אָמְנָם מַה יּוּכַל חֲסוֹר לָהּ אֶצְלֵהוּ?

הֲלֹא יִתֵּן אֶל פִּיהָ לְמַכְבִּיר אֹכֶל

אָחִיהָ זֶה? אוֹ לֹא יְכַסֶּהָ בֶגֶד?

גַּם מַעֲדַנִּים יִתֵּן לָהּ וַחֲלִי כֶתֶם.

וּמָה הָאָחוֹת יוֹתֵר מְבַקֶּשֶׁת?

הֵן אָמְנָם עוֹד תְּבַקֵּשׁ אֲחוֹתוֹ בַּעַל!

אַךְ הֶאָח גַּם אֶת זֶה בְּעִתּוֹ יְחִישֶׁנּוּ,

וּמִמֵּיטַב הַנֹּצְרִים לָהּ יִתְּנֶנוּ! –

נָתָן, נָתָן! מַה יִתְרוֹן כִּי יָדֶיךָ

עִצְּבוּ וַיְכוֹנְנוּ זֶה מַלְאָךְ מִמַּעַל,

אִם אֲחֵרִים יִשְׁלְטוּ בוֹ וְיַשְׁחִיתוּהוּ!

נתן

אַל תֵּעָצֵב! כִּי עוֹד זֶה מַלְאָכֵנוּ

יִמְצָא חֵן בְּעֵינֵינוּ וְנִמְשְׁכֶנּוּ חָסֶד.

הפרש

לֹא, נָתָן, אַל תֹּאמַר זֹאת! שָׁוְא מִשְׁפָּטֶךָ,

עַל דְּבַר אַהֲבָתִי אַל נָא תִשְׁפֹּט כָּכָה!

לֹא תִתֵּן לִגְרוֹעַ מִמֶּנָּה מְאוּמָה;

מְאוּמָה, וְאִם מִצְעָר הוּא! וְלוּ רַק שְׁמָהּ יֶהִי!

אַךְ הַגֵּד נָא לִי – הֲתֵדַע יָדוֹעַ

כְּבָר אֶת כָּל קוֹרוֹתֶיהָ אֵלֶּה?

נתן

יוּכַל הֱיוֹת; אִם אָמְנָם לֹא יָדַעְתִּי

מִי הִגִּיד לָהּ.

הפרש

רַב לִי. תֵּדַע יָדוֹעַ,

מִפִּי תַקְשִׁיב אֲשֶׁר אוֹתָהּ תִּקְרֶינָה.

הֶגְּיוֹן לִבִּי, כִּי רְאוֹתָהּ לֹא אוֹסִיפָה,

לֹא אוֹסִיף דַּבֵּר עִמָּהּ דָּבָר, בְּטֶרֶם

אֵדַע אֶל נָכוֹן כִּי לִי הִיא, לְאַל יֶהִי.

אָחִישׁ…

נתן

עֲמוֹד! אָנָּה תָרוּץ?

הפרש

אֵלֶיהָ!

לִרְאוֹת אִם לֹא לְהַנַּעֲרָה הַזֹּאת רוּחַ

אַמִּיץ וּכְאִישׁ גְּבוּרָתָהּ לִגְזוֹר אֹמֶר

הוּא לְבַדּוֹ יְשַׁוֶּה לָהּ!

נתן

מַה הוּא?

הפרש

לִשְׁכּוֹחַ

אוֹתְךָ וְאָחִיהָ –

נתן

וּמָה עוֹד?

הפרש

וְלָלֶכֶת

אַחֲרָי; וִיהִי מָה, לֹא תִפְחַד כָּל פַּחַד,

אִם גַּם בַּעֲבוּר זֶה לְמוּשְׁלְמָנִי לְאִשָּׁה תֶהִי.

נתן

עֲמוֹד! לֹא תִמְצָאֶנָּה, כִּי הִנֶּהָ

אֵצֶל סִתָּה, אֵצֶל אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ.

הפרש

מִמָּתַי? וְלָמָּה?

נתן

וְאִם גַּם אֶת אָחִיהָ

לִמְצוֹא שָׁמָּה תֹאבֶה: בֹּא, וְנֵלְכָה יַחַד!

הפרש

אֲחִי מִי? אֲחִי סִתָּא אוֹ רָחֵל שָׁמָּה?

נתן

אוּלַי אֲחִי שְׁתֵּיהֶן, בֹּא עִמִּי! אָנָּא!

(הולך עמו יחד)

המחזה הששי 🔗

בהרמון סתא

סתא ורחל כבר מדברות זו אל זו.

סתא

מָה אֶשְׂמַח בָּךְ נַעֲרָה טוֹבַת חֵן וָשֵׂכֶל! –

רַק אַל נָא יֵרַךְ לְבָבֵךְ אַל תַּעֲרוֹצִי! –

הֵטִיבִי פָנַיִךְ! הוֹסִיפִי שִׂיחַ!

אַף בָּטֹחַ עָלַי תּוֹסִיפִי!

רחל

גְּבֶרֶת!…

סתא

אַל נָא! אַל תִּקְרְאִי לִי גְּבֶרֶת! קִרְאִינִי

סִתָּא – רְעוּתֵךְ; – אוֹ אֲחוֹתֵךְ קִרְאִינִי,

אוֹ אִמֵּךְ! הֵן אִמֵּךְ הֱיוֹת יָכֹלְתִּי, –

עוֹדֵךְ צְעִירָה מְאֹד וְכֹה חָכַמְתְּ! אַף צֶדֶק מָלֵא לִבֵּךְ! מָה רַב קָרָאת! יָדַעַתְּ!

רחל

אֲנִי קָרָאתִי? סִתָּא, אַל נָא תַלְעִיגִי

לַאֲחוֹתֵךְ הַקְטַנָּה. קְרֹא לֹא אוּכָלָה.

סתא

לֹא תוּכְלִי? כֹּזֶבֶת?

רחל

אֲנִי יוֹדַעַת

לִקְרֹא מְעַט כְּתַב אָבִי. וַאֲנִי אָמַרְתִּי

כִּי עַל דְּבַר קָרְאִי בַסֵּפֶר תְּדַבֵּרִי.

סתא

כֵּן הוּא! מִסְּפָרִים אֲדַבֵּר.

רחל

בַּסֵּפֶר

לֹא אֶקְרָא מְאוּם.

סתא

הֲיֵאָמְנוּ דְבָרַיִךְ?

רחל

מְאֹד נֶאֱמְנוּ, כִּי הִנֵּה אָבִי אֵינֶנּוּ

אֹהֵב תֹּרַת סְפָרִים קָרָה כַּקֶּרַח,

תְּמַלֵּא רֹאשֵׁנוּ תָּוִים אֵין בָּם רוּחַ.

סתא

מַה תֹּאמֵרִי? – אָכֵן לֹא בִּבְלִי דַעַת

דִּבֵּר אָבִיךְ! – וְאֶת זֶה אֲשֶׁר תֵּדָעִי?…

רחל

אֵדַע מִפִּיו: וּלְהַגִּיד לָךְ אוּכָלָה

רֻבֵּי תוֹרָתוֹ, אֵיכָה? אַיֵּה? וְלָמָּה?

הוֹרַנִי.

סתא

אֱמֶת, כֹּה בְלֵב הַשֹּׁמֵעַ

יִדְבַּק הַמַּדָע כְּאֵזוֹר בְּמָתְנַיִם,

וְכָל חַדְרֵי הַנֶּפֶשׁ יִמָּלְאוּ דָעַת.

רחל

כִּי גַם סִתָּא רַק מְעַט קָרְאָה אֶחְשׁוֹבָה,

אוֹ אוּלַי מְאוּמָה לֹא קָרְאָה בַסֵּפֶר.

סתא

לֹא יִגְאֶה לִבִּי כִּי הָיָה בִי הֵפֶךְ

מֵאֲשֶׁר חָשַׁבְתְּ. – אוּלָם עַל מָה, הַגִּידִי,

אַדְנֵי מַחֲשַׁבְתֵּךְ זֹאת עָלַי הָטְבָּעוּ?

רחל

כִּי תֹם וְיֹשֶׁר יִצְרוּהָ; לֹא הִשְׁחִיתָה

דַּרְכָּהּ; וּלְבַד לְנַפְשָׁהּ הִיא תִשְׁוֶה סֶלָה…

סתא

וּמָה?

רחל

יָקָר מְאֹד כִּי נִשָּׁאֵר כָּכָה

עוֹד אַחַר אֲשֶׁר בַּסְפָרִים קָרָאנוּ;

יֹאמַר אָבִי.

סתא

מַה גָּדוֹל זֶה הַגֶּבֶר!

רחל

הֲלֹא כֵן הוּא?

סתא

מַה מְּאֹד יַפְלִיא לְקַלֵּעַ

אֶל הַמַּטָּרָה!

רחל

הֲנִמְצָא כָמוֹהוּ? –

וְהָאָב הַזֶּה –

סתא

מַה לָּךְ, אֲהוּבַת נָפֶשׁ?

רחל

זֶה הָאָב –

סתא

אֵלִי! עֵינַיִךְ תִּדְמַעְנָה?

רחל

הָאָב הַזֶּה – לֹא אוּכַל כַּלְכֵּל נֶגַע

לְבָבִי עוֹד! לִבִּי יִשְׁאַף רוּחַ! רוּחַ!…

(נופלת אפים ארצה לרגלי סתא ודמעותיה פורצות כנחל).

סתא

מַה לָּךְ בִּתִּי? אָנָּא רָחֵל, הַגִּידִי!

רחל

זֶה הָאָב, הַיּוֹם יִפָּקֵד מִמֶּנִי!

סתא

מִמֵּךְ? יִפָּקֵד? הוּא? מַה זֶּה? אֵיכָכָה? – הֵרָגְעִי נָא! – לֹא תִהְיֶה כָּזֹאת! – קוּמִי! –

רחל

לֹא שָׁוְא אָמַרְתְּ: “רְעוּתֵךְ אֲחוֹתֵךְ אָנִי!”

סתא

הִנְנִי כַאֲשֶׁר אָמַרְתִּי! – אֲבָל קוּמִי!

וְאִם אַיִן אֶקְרָא עֲבָדַי לָעֵזֶר.

רחל (תתעורר ותקום)

סִלְחִי! כַּפְּרִי! כִּי בְצָרָתִי שָׁכַחְתִּי

מִי אַתְּ. הֵן הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם,

לֹא יוֹעִיל לִפְנֵי סִתָּא, וְהַרְבּוֹת בֶּכִי.

כִּי אַבְנֵי כִיס לָהּ רַק הַשְׂכֵּל וָדַעַת,

רַק שֵׂכֶל וּבִינָה לָהּ מֹאזְנֵי צֶדֶק.

אֲשֶׁר אֵלֶּה יַצְדִּיקוּ יִצְדַּק לְפָנֶיהָ.

סתא

וּבְכֵן?

רחל

אַל נָא, רְעוּתִי, אֲחוֹתִי, אָנָּא,

אָב אַחֵר בְּיַד חֲזָקָה אַל תִּתְּנִימוֹ

תֵּת לִי!

סתא

אָב אַחֵר? תֵּת לָךְ? וּבִזְרוֹעַ?

מִי יוּכַל עֲשׂוֹת זֹאת, אֲהוּבַת נָפֶשׁ?

אַף רַק בַּקֵּשׁ זֹאת מִי יֶעֱרַב לִבֵּהוּ?

רחל

מִי? דַּיָּה הַטּוֹבָה וְהָרָעָה יַחַד,

הִיא תוּכַל לְבַקֵּשׁ זֹאת – לִיכוֹל מְבַקֶּשֶׁת. – אֶת דַּיָּה זֹאת הִנֵּה אַתְּ לֹא תֵדָעִי?

דַּיָּה זֹאת הַטּוֹבָה וְהָרָעָה יַחַד?

הָאֵל יִסְלַח לָהּ! – יִגְמוֹל לָהּ טוֹב סֶלָה!

מָה רַב טוֹב, – וּמָה רַב רָע לִי עָשָׂתָה!

סתא

לָךְ אֲהוּבַת נָפֶשׁ, רָעָה עָשָׂתָה?

מַה מְעַט נַפְשָׁהּ בָּחֹר בַּטּוֹב יָדָעָה.

רחל

רַב מְאֹד!

סתא

מִי הִיא זֹאת?

רחל

מִבְּנוֹת דַּת נַצָּרֶת,

אֲשֶׁר עַל בִּרְכֶּיהָ אוֹתִי גִדֵּלָה,

כִּי יְתוֹמָה אֲנִי מִבְּלִי אֵם שִׁכְּחַתְנִי. –

אֵל גְּמוּלוֹת יְיָ כָּל טוֹב יִגְמְלֶהָ! –

אָכֵן גַּם הֵצֵרָה לִי וַתְּעַנֵּנִי! –

סתא

אֲבָל עַל מָה? אֵיכָכָה? וּמַדוּעַ?

רחל

הָהּ! הָמוּ מֵעַי לְאִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ!

כִּי נֹצְרִיָּה הִיא הֲלֹא לָךְ הִגַּדְתִּי.

בְּאַהֲבָתָהּ תֵּצַר וְחַסְדָּהּ עַנּוֹת נָפֶשׁ;

אַחַת מֵאֵלֶּה הַחוֹלְמוֹת לָדַעַת

אֵי זֶה דֶרֶךְ יָשָׁר אֶל אֵל מִמָּעַל!

סתא

עַתָּה אָבִינָה.

רחל

וְגַם הִנֵּה תַאֲמֵנָה

כִּי הוּשַׁת עֲלֵיהֶן לְהוֹרוֹת הַדֶּרֶךְ

הָעוֹלֶה בֵּית אֵל לְכָל תֹּעֶה מִמֶּנּוּ. –

אַף לֹא אֲשֵׁמָה הִיא; כִּי, אִם הַדֶּרֶךְ

הַזֶּה הוּא הַטּוֹב לְבַדּוֹ: אֵיךְ תִּרְאֶינָה

עֵינֶיהָ אֲהוּבֵי נַפְשָׁהּ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ

אַחֵר, הַמּוֹלִיכָם אֶת פֹּעֲלֵי אָוֶן

לִבְאֵר שַׁחַת וְרַגְלֵיהֶם יוֹרְדוֹת מָוֶת?

אִם יֵעָשֶׂה זֹאת גַּם אֵלֶּה תִקְרֶינָה:

כִּי אִישׁ אֶת אָחִיו יֶאֱהַב וְיִשְׂנָא יַחַד.

אַף לֹא עַל זֹאת אֶצְעַק חָמָס עָלֶיהָ. לְתוֹכַחְתָּהּ לַבְּקָרִים, וְכִי תִשְׁפּוֹךְ שִׂיחַ

לִפְנֵי אֱלֹהֶיהָ, גַּם כִּי תַשְׁמִיעַ

עָלַי בְּרֹגֶז קוֹלָהּ, עַד כֹּה הֶחֱרַשְׁתִּי,

וְעוֹד יָמִים רַבִּים מַחֲרִישָׁה הָיִיתִי;

הֵן כָּל אֵלֶּה אֶת רַעֲיוֹנַי הֵעִירוּ,

לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר תּוֹעִילֶנָה.

וּמִי הוּא זֶה נַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹנֶג,

לִרְאוֹת כִּי יָקָר הוּא בְעֵינֵי רֵעֵהוּ

וִיהִי מִי, לִבְלִי תִתּוֹ רֶדֶת שַׁחַת!

סתא

כֵּן דִּבַּרְתְּ!

רחל

אֲבָל – הִיא גְדֹלוֹת מֵאֵלֶּה

תְּבַקֵּשׁ. נֶגְדָּהּ מַבְלִיגִיתִי כָאָיִן;

גַּם שְׂאֵתִי גַּם סָבְלִי לֹא יוֹעִילוּנִי.

סתא

מַה הָאִשָּׁה הַזֹּאת מִמֵּךְ מְבַקֶּשֶׁת?

רחל

כִּי אַאֲמִין לַאֲשֶׁר לִי הַיּוֹם גִּלָּתָה.

סתא

גִּלְּתָה? הַיּוֹם?

רחל

לִפְנֵי רָגַע. בְּלֶכְתֵּנוּ

הֵנָּה, אֶל הֵיכַל הַנֹּצְרִים קָרַבְנוּ

שֶׁשָׁמֵם. וּפִתְאֹם עָמְדָה מִלֶּכֶת;

רָאִיתִי כִּי בְקִרְבָּהּ מִתְחוֹלֵל סָעַר;

עֵינֶיהָ הָרְטוּבוֹת נָשְׂאָה שָׁמַיִם.

גַּם עָלַי הִבִּיטָה, וַתֹּאמַר: קוּמִי,

בְּדֶרֶךְ מִקְדָשׁ זֶה מֵישָׁרִים נֵלֵכָה!

וַתֵּלֶךְ; וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ הֹלֶכֶת,

וּמִפֶּרֶץ נִבְעֶה בָּחֳרָבוֹת אֵלֶּה

פָּחַד לִבִּי וַיִּתַּר מִמְּקוֹמֵהוּ.

וָאֵרֶא וְהִנֵה עָמְדָה עוֹד הַפַּעַם,

וּלְרַגְלֵי מִזְבֵּחַ הָרוּס אֲנָחְנוּ.

וּמֶה חָרַדְתִּי לִרְאוֹתָהּ, עֵינֶיהָ

יֹרְדוֹת מַיִם וּבְיָדֶיהָ פֵרֵשָׂה,

וַתִּפּוֹל לְרַגְלָי!…

סתא

יַלְדָּה טוֹבַת נָפֶשׁ!

רחל

וּבְשֵׁם הַקְּדוֹשָׁה, אֲשֶׁר פֹּה הִקְשִׁיבָה

הַרְבֵּה תַחֲנוּנִים וְנִפְלָאוֹת עָשָׂתָה,

בְּעֵינַיִם מְלֵאוֹת רַחֲמִים הִשְׁבִּיעַתְנִי:

כִּי עַל נַפְשִׁי אָחוּסָה, אֲרַחֵמָה, –

אַף אֶסְלַח לָהּ, כִּי אֲחֻזַּת דָּתָהּ אָנִי.

סתא

(אֻמְלָלָה! – לִבִּי נִבָּא לִי כָּל אֵלֶּה!)

רחל

מֵאָבוֹת נֹצְרִים נוֹלַדְתִּי וְנִטְבַּלְתִּי;

לֹא בַת נָתָן אֲנִי, אָבִי אֵינֶנוּ! –

אֵלִי! אֵלִי! נָתָן אָב לִי אֵינֶנּוּ! –

סִתָּא! הִנְנִי לְרַגְלַיִךְ עוֹד הַפַּעַם…

סתא

אַל נָא! רָחֵל! הִנֵּה אָחִי בָא! קוּמִי!

המחזה השביעי 🔗

(סלדין והקודמות)

סלדין

מַה זֹּאת? סִתָּא!

סתא

אֵלִי! הִיא מִתְעַלֶּפֶת!

סלדין

מִי הִיא?

סתא

יָדַעְתָּ…

סלדין

בַּת נָתָן הִנֶּהָ?

מַה לָּהּ?

סתא

הִתְעוֹרְרִי, בִּתִּי! רְאִי, הַמֶּלֶךְ…

רחל

(זוחלת על ברכיה לרגלי המלך וראשה שח לארץ).

לֹא אָקוּמָה! – לֹא אֶרְאֶה פְנֵי הַמֶּלֶךְ! –

לֹא אַבִּיט תְּמוּנַת הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד

הַנֹּצְצִים מֵאוֹר עֵינָיו וְעַל מִצְחֵהוּ,

טֶרֶם…

סלדין

קוּמִי!

רחל

טֶרֶם יְמַלֵּא הַמֶּלֶךְ

שְׁאֵלָתִי…

סלדין

בֹּאִי! כָּל מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ

אֲמַלֵּא – וִיהִי מָה!

רחל

מְעַט הוּא, לַהֲשִׁיבֵנִי

אֶל אָבִי, וְאוֹתוֹ אֵלַי. – עוֹד אֵינֶנִּי

יֹדַעַת, מִי זֶה חָפֵץ בִּלְעָדֵהוּ

הֱיוֹת לִי לְאָב? מִי זֶה עָרַב לִבֵּהוּ

לְבַקֵּשׁ כָּזֹאת? אַף לֹא אֹבֶה לָדַעַת.

אָמְנָם, הַאַךְ רַק הַדָּם לְאָב יְשִׂימֵהוּ?

הַאַךְ רַק בַּדָּם יִקָּרֵא לוֹ זָרַע?

סלדין (מרים אותה)

(אָבִינָה!) אַךְ מִי זֶה לִבּוֹ הִקְשִׁיחַ,

לְהוֹדִיעֵךְ אֶת כָּל זֹאת? וּמִי יוֹדֵעַ

אִם יֵאָמְנוּ הַדְּבָרִים?

רחל

יֵאָמֵנוּ!

כִּי דַיָּה מִפִּי מְנִקְתִּי הִקְשִׁיבָה

אוֹתָם.

סלדין

מֵנִקְתֵּךְ?

רחל

אֲשֶׁר מָצְאָה בְּרֶגַע

מוֹתָהּ אֶת לְבָבָהּ לְגַלּוֹת לָהּ.

סלדין

וּבְרֶגַע

מוֹתָהּ! אוּלַי כְּבָר בְּלִי דַעַת דִבֵּרָה?

וְלוּ יִהְיֶה כִדְבָרֶיהָ, גַּם זֶה הֶבֶל!

הֵן לֹא יְשִׂימֵהוּ לְאָב הַדָּם לְבַדֵּהוּ!

כִּי לֹא כַּבְּהֵמָה הָאָדָם הִנֵּהוּ!

רַק לִקְנוֹת שֵׁם זֶה לוֹ מִשְׁפַּט הַיָּתֶר! –

לָכֵן אַל נָא מִפְּנֵי אָב זֶה תִירָאִי!

לְכִי אִיעָצֵךְ: כִּי תִרְאִי אָבוֹת שְׁנַיִם

נִצִּים עָלַיִךְ: גַּם שְׁנֵיהֶם תַּעֲזֹבִי!

וּקְחִי אֶת הַשְּׁלִישִׁי! לָאָב קָחִינִי!

סתא

כֹּה תַעֲשִׂי! כֹּה תַעֲשִׂי!

סלדין

אָב רַחוּם אֶהִי! –

אֲבָל קוּמִי! עוֹד לִי עֵצָה אַחֶרֶת, וּמֵהָרִאשׁוֹנָה טוֹבָה הִנֶּהָ. –

מַה לָּךְ וּלְאָבוֹת? וְאִם אֵלֶּה יָמוּתוּ?

טוֹב כִּי בְטֶרֶם יֹאבַד עָלֵינוּ כָלַח,

נְבַקֵּשׁ אִישׁ יֹאבֶה לִחְיוֹת עִמָנוּ יַחַד!

הַעוֹד לֹא שַׂמְתְּ לִבֵּךְ לְבַקֵּשׁ כָּמוֹהוּ?..

סתא

לָמָּה זֶה תְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה

אֲשֶׁר כַּתּוֹלָע יַאֲדִימוּ פָנֶיהָ?

סלדין

הִנֵּה לִרְאוֹת אֶת זֹאת נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי.

גַּם פְּנֵי רָעוֹת הַמַּרְאֶה כִּי יַאֲדִימוּ

חֵן תִּשֶׂאינָה, אַף כִּי תוֹסַפְנָה יֹפִי

הַיָּפוֹת. – אֶת נָתָן אָבִיךְ וְעִמּוֹ יַחַד

עוֹד אִישׁ אֶחָד – לָבוֹא הֵנָּה קָרָאתִי.

אֶת הָאֶחָד הַהוּא – הֲלֹא תֵדָעִי? –

וּמֵאִתֵּךְ, סִתָּא, רִשְׁיוֹן אֲבַקֵּשָׁה,

כִּי אֶל חֶדְרֵךְ זֶה לָבוֹא אֲצַוֵּמוֹ.

סתא

אָחִי!

סלדין

וְאַתְּ נֶחְמָדָה! מַה יַאֲדִימוּ פָנַיִךְ

לִפְנֵי הָאֶחָד!…

רחל

לִפְנֵי מִי? – יַאֲדִימוּ? –

סלדין

שָׁוְא תִּתְחַפְּשִׂי! – יַאֲדִימוּ אוֹ יֶחֱוָרוּ! –

כְּכָל אַוַּת נַפְשֵׁךְ! – אוֹ כַאֲשֶׁר תּוּכָלִי! –

(שפחה באה ותגש אל סתא)

הֲלֹא הֵם?

סתא (אל השפחה)

טוֹב! יָבוֹאוּ! – אָחִי! הֵמָּה –

המחזה האחרון 🔗

נתן והפרש אל הקודמים

סלדין

הִנֵּה אַחַי וְרֵעַי! – אוֹתְךָ אוֹדִיעַ,

נָתָן, רִאשׁוֹנָה, כִּי תוּכַל לָקַחַת

כַּסְפְּךָ מִמֶּנִּי, אִם תֹּאבֶה, כָּרָגַע!

נתן

מַלְכִּי!

סלדין

גַּם לָתֵת לְךָ אוּכַל הַפַּעַם

דֵּי מַחְסוֹרְךָ…

נתן

מַלְכִּי!

סלדין

שָׁבָה מִמִּצְרַיִם

אֹרְחַת מַלְאָכַי, וּבְבֵיתִי הוֹן וְעֹשֶׁר,

יָמִים רַבִּים לֹא הָיָה לִי כָמֹהוּ.

וְעַתָּה הַגֵּד לִי, אִם יֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ,

לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת בָּאָרֶץ בְּמִסְחָרֶךָ.

הֵן גַּם סֹחֲרֵי אֶרֶץ הוֹן לֹא יֹאמֵרוּ,

וּבִפְרֹץ מִסְחָרָם לֹא יִשְׂבְּעוּ כֶסֶף!

נתן

מַדּוּעַ רִאשׁוֹנָה מִזֶה נְדַבֵּרָה,

וְהוּא מִצְעָר? שָׁם אֶרְאֶה עַיִן דֹּמַעַת,

וּמַה יָקָר לִי לִמְחוֹת דְּמָעוֹת אֵלֶּה.

(נגש אל רחל)

בָּכִית? מַה לָךְ? – הֵן עוֹד בִּתִּי אַתְּ סֶלָה?

רחל

אָבִי!…

נתן

אָבִינָה. הַרְפִּי! – הֵטִיבִי פָנַיִךְ!

חִזְקִי! אִם רַק עוֹד לִבֵּךְ לָךְ הִנֵּהוּ!

אִם לֹא יֶחְסַר לוֹ דָבָר בִּלְעָדֵיהוּ –

הִנֵּה אָבִיךְ שָׁמוּר לָךְ, אַל תִּירָאִי!

רחל

אֶפֶס, אֶפֶס זוּלָתוֹ!

הפרש

אֶפֶס? – אֶפֶס? –

הִנֵּה כִּי כֵן הוּא, אֶת נַפְשִׁי רִמִּיתִי!

אֶת אֲשֶׁר לַלֵּבָב חָסֵר אֵינֶנּוּ,

מֵרֹאשׁ לֹא הָיָה לוֹ, אַף לֹא אִוָּהוּ. –

טוֹב! נָתָן! פְּנֵי הַדָּבָר שֻׁנּוּ עָתָּה! –

סָלָדִין! בָּאנוּ הֵנָּה כִּי פָקַדְתָּ.

אָמְנָם אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל אֵלֶּה;

וְעַתָּה אַל נָא עוֹד בִּגְלָלִי תִיגָעָה!

סלדין

הִנֵּה תָשׁוּב תִּתְקַצֵּף עוֹד הַפַּעַם,

אִישׁ צָעִיר לַיָּמִים! – הֲבוֹא יָבוֹאוּ

כָּל מַאֲוַיֵי לִבְּךָ לְקַדֵּם פָּנֶיךָ?

הַבְטֶרֶם תִּקְרָא יַעֲנוּךָ כֻלָּמוֹ?

הפרש

אֲבָל מַלְכִּי! הִנְךָ רֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ!

סלדין

הֵן אֱמֶת רַע מְאֹד, כִּי תֹעֶה הָלַכְתָּ,

בַּדָּבָר אֲשֶׁר נָגַע עַד לִבֶּךָ!

הפרש

עַתָּה נִפְקְחוּ עֵינַי.

סלדין

בֹּטֵחַ בַּחֶסֶד

עָשָׂה, לִקְנוֹת לֵב, חַסְדּוֹ כַּעֲנַן בֹּקֶר,

וַאֲשֶׁר פִּזַּר נָתָן יָשׁוּב לָקַחַת.

אִם הִצַּלְתָּ לֹא בַעֲבוּר זֶה נָחַלְתָּ.

אִם לֹא אֵיפֹא, גַּם הַשּׁוֹדֵד מִנֶּגֶד

יַשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ, וּבְאַהֲבָתוֹ הַבֶּצַע

יָבֹא בָאֵשׁ, וְהִנּוֹ גִבּוֹר כָּמוֹךָ!

(נגש אל רחל להוליכה אל הפרש)

בֹּאִי, נְעִימָה, אַל נָא עָלָיו תִּקְצֹפִי.

הֵן לוּלֵא הָיָה זֶה כַּאֲשֶׁר הִנֵּהוּ,

לוּלֵא גָבַהּ רוּחוֹ וְלֹא רָם לִבֵּהוּ,

כִּי עַתָּה לֹא חָלַץ נַפְשֵׁךְ מִמָּוֶת,

זֶה לְעֻמַּת זֶה בְּמֹאזְנַיִם תִּשְׂאִי יָחַד. –

בֹּאִי וּגְשִׁי וּתְכַסֶּה פָנָיו בֹּשֶׁת!

עֲשִׂי אַתְּ אֶת אֲשֶׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת עָתָּה.

הַגִּידִי לוֹ, כִּי אוֹתוֹ אַתְּ אֹהֶבֶת!

כִּי אֶת אַהֲבָתוֹ הִנֵּה אַתְּ דֹּרֶשֶׁת!

וְאָז אִם יְמָאֵן קַחְתֵּךְ, וְיִשְׁכַּח שָׁכֹחַ,

כִּי בְצַעֲדֵךְ זֶה הִגְדַּלְתְּ עֲשׂוֹת מִמֶּנוּ,

מֵאֲשֶׁר עָשָׂה הִרְבֵּית עֲשׂוֹת לְמַעֲנֵהוּ –

וּמֶה עָשָׂה וּבַמָּה תִפְאַרְתֵּהוּ? –

נִכְוֶה בְעָשָׁן מְעַט – מַה נּוֹרָא מַעֲשֵׂהוּ! – וּבְכֵן מֵאָחִי אַסַד אֵין בּוֹ מְאוּמָה;

לִבּוֹ בַל עִמּוֹ רַק מַסְוֶה פָנֵיהוּ.

בֹּאִי יְקָרָה!

סתא

לְכִי אֲהוּבָתִי, לֵכִי!

כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי אֵין דֵּי תַגְמוּלוֹהִי.

נתן

הַרְפִּי נָא סִתָּא! גַּם סָלָדִין הֶרֶף!

סלדין

גַּם אַתָּה?

נתן

עוֹד פֹּה אֶחָד, יִדְרֹשׁ בְּצֶדֶק,

כִּי תִשְׁמְעוּהוּ, וְלִבְּכֶם לְדַעְתּוֹ תָשִׁתוּ.

סלדין

מִי יַכְחִישׁ אֶת זֹאת, כִּי לְאֹמֵן כָּמוֹךָ

יֵשׁ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְחַוֹּת דַּעְתֵּהוּ?

גַּם רִאשׁוֹן, אִם חָפַצְתָּ, תְּדַבֵּר אָתָּה –

הִנְךָ רֹאֶה, נָתָן, הַכֹּל יָדַעְתִּי.

נתן

לֹא הַכֹּל! – הֵן לֹא אֲדַבֵּר מִמֶּנִּי.

יֵשׁ עוֹד אַחֵר; הֵן אִישׁ אַחֵר הִנֵּהוּ

אֲשֶׁר שָׁמֹעַ אוֹתוֹ אֲבַקֶּשְׁךָ.

סלדין

מִי הוּא?

נתן

אָחִיהָ!

רחל

אָחִי?

הפרש

(אשר עמד מחריש משתאה עד כה מתעורר פתאום)

אַיֵּהוּ?

אָח זֶה אָמַרְתִּי כִּי פֹה אֶמְצָאֵהוּ.

נתן

בֹּא יָבֹא לֹא יְאַחֵר, אַךְ מְעַט הַבְלִיגָה!

הפרש (מהתל)

הֵן אָב שָׂם לָהּ, נַפְשׁוֹ אִוְתָה וַיַּעַשׂ.

הֲגַם אָח לֹא יוּכַל תֵּת כִּי יִדְרְשֵׁהוּ? ¹²

סלדין

הוֹי נוֹצְרִי מִתְעַבֵּר! בַּל יֶחְדַל פֶּשַׁע,

שְׂפַת אָוֶן כָּזֹאת, אִישׁ נָקִי לַרְשִׁיעַ

מִפִּי אָחִי אַסַד לֹא תֵצֵא סֶלָה. –

צְלַח רְכַב עַל דְּבַר בְּלִיַעַל.

נתן

נָא לוֹ סְלָחָה!

אַף אֲנִי לִדְבָרָיו לִבִּי לֹא אָשֶׁת. –

אִם כִּשְׁנוֹתָיו יִהְיֶה מִסְפַּר שָׁנֵינוּ

כִּי לֹא אֵלָיו נִדְמִינוּ מִי יוֹדֵעַ?

(נגש אל הפרש ברגש אהבה)

כֵּן אָמְנָם אִישׁ הֶחָיִל, מִשֹּׁרֶשׁ כַּחַשׁ

יֵצֵא חֹסֶר אֱמוּנָה וּבְכֵן נִכְזָבְתִּי.

לוּ אֶת שִׁמְךָ לַאֲמִתּוֹ אָז הוֹאַלְתָּ

לְגַלּוֹת לִי…

פרש

מַה זֹּאת?

נתן

הֵן לֹא שְׁטוֹפֶן אַתָּה!

פרש

מִי אֲנִי אֵיפוֹא?

נתן

לֹא קוּרְדְ לְבֵית שְׁטוֹפֶן שְׁמֶךָ.

פרש

וּמִי שְׁמִי?

נתן

שִׁמְךָ לֶעוְו לְבֵית פִילְנֶק

פרש

פֶּלֶא!

נתן

נִפְלָאת הִיא בְעֵינֶיךָ?

פרש

אֶתְמַהּ תָּמוֹהַּ;

אַךְ מִי הָאוֹמֵר כִּי כֵן הִיא?

נתן

הוּא אָנִי,

אֲשֶׁר עוֹד יוֹתֵר הַגֵּד לְךָ אוּכָלָה.

אוּלָם עִם כָּל זֹאת לֹא אַכְזִיבֶךָ.

פרש

לֹא תַכְזִיבֵנִי?

נתן

יוּכַל הֱיוֹת, דִּמִיתִי,

כִּי גַּם שֵׁם הָרִאשׁוֹן קֹרָא לְךָ בְּצֶדֶק.

פרש

הֶגֶה אֱמֶת יָצָא מִפִּיךָ עָתָּה.

(אֵלֶה הַדְּבָרִים שָׂם אֱלֹהִים בְּפִיהוּ)

נתן

אִמְךָ לְבַדָּהּ הִיא מִמִּשְׁפַּחַת שְׁטוֹפֶן

וְאָחִיהָ – זֶה, אֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ גֻדַּלְתָּ,

וַאֲשֶׁר עַל יָדוֹ נְתָנוּךָ הוֹרֶיךָ,

יוֹם מִתַּחַת שְׁמֵי אַשְׁכְּנַז כְּמוֹץ סֹעָרוּ

וַיָּבֹאוּ הֵנָה אַרְצָה הַקֶּדֶם –

דּוֹדְךָ זֶה נִקְרָא בִשְׁמוֹ: קוּרְדְ לְבֵית שְׁטוֹפֶן; אוּלַי הוֹאִיל לְבֵן לוֹ אוֹתְךָ לָקַחַת. –

הַאִם רַבּוּ הַיָּמִים מֵאָז בָּאתָ

עִם דּוֹדְךָ הֵנָה? הַאִם חַי עוֹדֶנּוּ?

פרש

מָה אֹמַר נָתָן? הֵן בְּדָבְרְךָ צָדַקְתָּ!

אֲהָהּ! הוּא כְּבָר מֵת, וַאֲנִי לְבַדִּי בָאתִי

עִם חֵיל הַפָּרָשִׁים, עוֹדְרֵי מַעֲרֶכֶת,

לָשִׁית עֵזֶר הָאַחֲרוֹן עַל אַחֵימוֹ,

אוּלָם מָה אַחֲרִית כָּל הַדְּבָרִים אֵלֶה,

מַה לָּמוֹ וְלַאֲחִי רָחֵל נָא הַגִּידָה

וְאֵדָעָה.

נתן

אָבִיךָ…

פרש

הֲכִי יָדַעְתָּ

גַּם אוֹתוֹ?

נתן

אוֹהֵב הָיָה לִי וָרֵעַ.

פרש

הוּא רֵעֲךָ? אֵין זֹאת.

נתן

שְׁמוֹ לְתִפְאָרֶת

הָיָה וָואלְף לְבֵית פִילְנֶק, וְגַם אָמְנָה אֶרֶץ אַשְׁכְּנַז אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ לֹא הָיָתָה.

פרש

גַּם זֹאת תֵּדַע?

נתן

אַשְׁכְּנַזִית, אֵשֶׁת חָיִל

לָקַח, הִיא אִמְּךָ, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ

אַרְצָה אַשְׁכְּנַז…

פרש

רַב, שִׂים קִנְצִי לְמִלֶּיךָ

אַךְ אֲחִי הַבַּת רָחֵל זֹאת אַיֵּהוּ?

נתן

אַתָּה הוּא.

פרש

הֲכִי אָחִיהָ אָנֹכִי?

רחל

הוּא אָחִי?

סתא

אָח וְאָחוֹת!

סלדין

אָח וְאָחוֹת הֵמָּה!

רחל

(תחרד לקראת הפרש)

הֶאָח, אָח מִבָּטֶן!

פרש (יסב לאחור)

אֲנִי אָחִיהָ?

רחל

(תעמד תחתה ותפן אל נתן)

הֱיוֹת לֹא יוּכַל! שׁוּר אָבִי, לִבֵּהוּ

לֹא יַכִּירֵנִי! – מְתַעְתְּעִים לוֹ נֶחְשַׁבְנוּ.

סלדין

(יפנה אל הפרש)

הוֹי בּוֹגֵד! הַאֻמְנָם נָתָן מְתַעְתֵּעַ?

כָּזֹאת אֵיפֹה יוּכַל דַּמוֹת לִבֶּךָ?

אִישׁ תּוֹךְ וּמִרְמָה אַךְ אַתָּה לְבַדֶּךָ.

מַרְאֲךָ וְקוֹלְךָ אַף הֲלִיכוֹתֶיךָ שָׁקֶר,

וּמְאוּמָה מֵרוּחַ אַסַד בְּךָ אָיִן.

אָחוֹת כָּמוֹהָ מִי לֹא יַכִּירֶנָּה?

פרש

(יקרב נכנע אל סלדין)

אַל-נָא תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ, תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ

אַל-נָא בְּתִמְהוֹן רֶגַע זֶה תַּרְשִׁיעֵנִי,

בּוֹ אֶת אָחִיךָ אַסַד לֹא חָזִיתָ;

אַל-נָא תִּפְצֶה פִיךָ לַחֲטֹא לִשְׁנֵינוּ!

(יחרד לקראת נתן)

הֵן אָמְנָם, נָתָן, לָקַחְתָּ אַף תַּתָּה

לִי בִמְלֹא חָפְנֶיךָ – אַךְ לֹא,

נָתַתָּ לִי מְאֹד יֶתֶר מֵאֲשֶׁר מֶנִּי לָקַחְתָּ.

(נופל על צוארי רחל)

אֲחוֹתִי רָחֵל, לִשְׁמֵךְ תַּאֲוַת נָפֶשׁ!

נתן

בְּלַנְדַא לְבֵית פִילְנֶק…

פרש

בְּלַנְדַא, לֹא בִתֶּךָ

רָחֵל כְּקֶדֶם? הַאֵין לְךָ בָּהּ עוֹד חֵפֶץ

כִּי בִשְׁמָהּ הַנּוֹצְרִי תְכַנֶּהָ סֶלָה?

הֲכִי בְרָחֵל בִּתְּךָ מָאֹס מָאַסְתָּ?

תַּעֲזֹב חַסְדְךָ וּבָהּ יֶחֱרֶה אַפֶּךָ?

נתן

לֹא כֵן! בְּנֵי שַׁעֲשׁוּעִים אַתֶּם לִי יָחַד,

הַאִם אֲחִי בִתִּי לֹא בְּנִי הִנֵּהוּ

אַף הוּא? אִם אַךְ יִרְצֶה, כָאָב אֶרְצֵנּוּ.

(מדי יחבקו באהבה איש את רעהו יעמד סלדין נבהל ומשתומם, אחר יפנה אל סתא)

סלדין

וּמַה תֹּאמְרִי גַּם-אַתְּ אֲחוֹתִי עָתָּה?

סתא

נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר.

סלדין

נִדְהָם גַּם אָנִי,

אַך עוֹד יוֹתֵר אֲדַמֶּה, יֶהֱמוּ מֵעֵינוּ.

הִתְחַזְּקִי אֲחוֹתִי, לִבֵּךְ הָכִינִי

עַד מְהֵרָה נְצוּרוֹת אָזְנַיִךְ תִּקְשַׁבְנָה.

סתא

מָה אֵלֶּה?

סלדין

(אל נתן) עוֹד דְבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ.

(נתן יקרב אל סלדין וסתא נגשה אל הפרש ואחותו לשמוח בשמחתם ואז נדברו סלדין ונתן חרש)

הַאֲזִינָה נָתָן, הַאִם לֹא הִגַּדְתָּ…

נתן

מַה-זֶּה הִגַּדְתִּי?

סלדין

כִּי אֶרֶץ מוֹלֶדֶת

אֲבִיהֶם לֹא אֶרֶץ אַשְׁכְּנַז הָיָתָה?

וְאִם לֹא מִשָּׁם הוּא, מֵאַיִן הִנֵּהוּ?

נתן

מְקוֹם מוֹלַדְתּוֹ לִי לֹא אָבָה הוֹדִיעַ

שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מִפִּיהוּ לֹא שָׁמָעְתִּי.

סלדין

אוּלַי הָיָה צָרְפָתִי אוֹ מֵאַחַת

אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב, אוּלַי זֹאת יָדַעְתָּ?

נתן

כִּי לֹא יֻלַּד שָׁם פִּיהוּ לִי הִבִּיעַ

אַף דִּבֵּר פַּרְסִית אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

סלדין

שְׂפַת פַּרְסִית חָמַד לְדַבֵּר? בַּל אָפוּנָה

עַתָּה כִּי הוּא זֶה, לֹא אַחֵר הִנֵּהוּ.

נתן

מִי הוּא?

סלדין

אָחִי אַסַד, אַסַד הִנֵּהוּ.

נתן

סוֹד מִכְּבָר כָּמוּס עִמָדִי גִלִּיתָ,

כִּי כֵן דִּבַּרְתָּ יַגִּיד זֶה הַסֵּפֶר.

סלדין

(יפתח הספר ברגש)

מִכְתַּב אֶצְבְּעוֹתָיו הוּא! עוֹד אַכִּירֶנּוּ.

נתן

בָּנָיו מִכָּל זֹאת בַּל יֵדְעוּ עוֹדֶנָה

עוֹד בְּיָדְךָ הוּא גַּלּוֹת לָמוֹ סוֹדֵנוּ.

סלדין

(יחפש בגליוני הספר)

הֶאָנֹכִי אֶת בָּנַי לֹא אַכִּירָה?

הַאִם יַלְדֵּי אָחִי לֹא בָנַי הֵמָה?

הַאַשְׁחִית רַחֲמַי וּלְךָ אֶעֶזְבֵמוֹ?

(ישא קולו)

הִנֵּה הִנָּם סִתָּא, הִנֵּה הִנָּמוֹ,

יַלְדֵּי אָחִי וְאָחִיךְ הֵמָּה גַם יָחַד.

סתא

לְשֵׁמַע קֵץ הַפְּלָאוֹת אָגִיל בָּרָעַד.

סלדין (אל הפרש)

עַל חֲמַת אַפְּךָ מִשְׁתּוֹלֵל! הֵן תֶּאֱהָבֵנִי.

(אל רחל)

עַל דִּבְרָתִי, אִם תֹּאבִי וְאִם תְּמָאֵנִי,

אַךְ בִּתִּי אַתְּ, יְלִדְתִּיךְ הַיּוֹם אָנִי.

(ישוב אל הפרש)

בְּנִי, בֶּן-אָחִי אַסַד, תַּחְתָּיו לִי תֶהִי.

פרש

הַאֻמְנָם עַצְמֶךָ וּבְשָׁרְךָ הִנֵּנִי

וַאֲשֶׁר אוֹמְנֵי יַלְדּוּתִי לִי סִפְּרוּ

לֹא חֲזוֹן שָׁוְא הוּא? (נופל לרגלי סלדין)

סלדין (יקימנו בידו)

שׁוּרוּ הַבְּלִיָּעַל

שֶׁמֶץ מִכָּל זֹאת יָדַע יָדוֹעַ

וְכִמְעַט לְשׁוֹפֵךְ דְּמֵי אָח נַפְשׁוֹ שָׂמַתְנִי

עַל עָוֹן פְּלִילִי זֶה לֹא אֲנַקֶּךָ.

(מדי ישובו יחבקו וינשקו בשמחת עולם איש אחיהו ירד המסך ויסתירם מעין רואיהם).

תם הספר

אחרי אשר קבלתי עלי הדפסת הספר והגהתו, לא אוכל התאפק מהעיר על המכתב אשר דבריו המה כחידות סתומות בעיני.לא אבין מאין לקח לו הכותב הוראה חדשה למלת אונגלויבליך שהיא דבר אשר אינו צריך לאמונה?הדבר אשר אינו צריך לאמונה הוא רק הדבר אשר נדעהו, אך על דבר כזה לא יאמר אונגלויבליך ואונגלויבליך יאמר רק על דבר אשר לא נוכל להאמין בו היינו אשר איננו ראוי לאמונה, יען כי הוא יוצא מגבול הטבע והלצון אשר חמד לו נתן בדברו עם דיה לא במלת אונגלויבליך נראהו, כי אם באמרו: אנוד דיינע וואונדער נור בעדירפ… פערדיענען, ווילל איך זאגען גלויבען. הוא חפץ לאמר לה כי רק הפלאות אשר בהן תאמין הנה בעדירפען גלויבען, כלומר הנה צריכות אמונה ולא ראויות הנה, ובלי אמונה נפרזה לא ישמע איש אליהן, אך הוא הפסיק בדברו לבל יראה כמו חפץ לתת אותה כפתיה, ועל כן אמר פערדיענען גלויבען, כלומר ראויות הן כי נאמין בהן, ובדבר הזה הסתיר הלצון, כי רב הדרך מאוד בין פלאות הראויות כי נאמין בהן ובין פלאות אשר להן נצרכה אמונה למען נוכל להאמין בהן. ואם כן לדברי כותב המכתב אין כל יסוד ולא אבין מה השיג פה על המעתיק – פ. סמאלענסקין. ↩
הדברים האלה נפלאים עוד יותר, ולא אבין איכה נוכל לאמר כי ווייזע וקלוג המה כמעט שני הפכים?פליאה דעת ממני!אמת הדבר כי ווייזע וקלוג המה שני מושגים שונים אשר יתכנו להיות האחד גם בלי חברו, אבל לא הפכים, כי שני הפכים לא יתכנו להיות בנושא אחד וקלוגהייט עם ווייזהייט יתאחדו אצל רוב הכחכמים. המה שני מושגים כאשר בכל מלה נמצא מושגים שונים, למשל במלת כח נמצא מושג כח נושא סבל וכח לוחם במלחמה, לפעמים נראה כי איש אשר רב כחו לשאת משא קצר ידים הוא במלחמה ולהפך, ולפעמים ימצא באיש הכח בכל מושגיו. וגם לבאורו אשר יבאר את המלות קלוג לאיש אשר רק את נפשו יאהב ומלת ווייזע אם האיש ידאג למען אחרים, לבאורו זה אין כל שחר. איין ווייזער מאנן נאמר על איש אשר כל דבריו ומעשיו במשפט וחשבון ויחשב תמיד מראשית אחרית וידע לעשות את חכמתו ודעתו לכלי חפץ ואשר על כן יהיה מתון בדבריו ומעשיו כאשר יאמר האשכנזי “פאָרזיכט איזט דיא מוטטער דער ווייזהייט” ולפעמים יהיה איש ווייזע גם מבלי אשר לו רחב לב ושכל חד, רק הרבה ללמוד ולהתבונן, אבל איין קלוגער מאנן הוא איש אשר לו שכל חד מטבעו, ואם גם לא קרא ולא שנה ולפעמים לא יהיה איש כזה ווייזע, כי בפעולתו לא ירבה לבקש משפט ולא יהיה מתון, ועל כן לא תעמוד לו גם חכמתו, ונתן היה איש אשר בו התאחדו שתי אלה: הבינה היתרה לרדת עד תהום הדבר וגם כח המשפט והמתינות לבל יהיה מהיר במשפטו. ואיכה הוציא הכותב משפט כי ווייזהייט וקלוגהייט כמעט שני הפכים המה? הלא בדבריו יסתיר דברי עצמו, הן בנתן התאחדו שני אלה והפכים לא יתאחדו לעולם. ובאמרו כי בכל בני האדם יתאחדו הקלוגהייט והווייזעהייט בזה הוציא משפט אשר כל שופט יתמה לשמוע כזאת. הלא לפי דבריו יתרון להמון העם על החכמים אחרי כי בהם תתאחדנה שתי המדות, וגם זה האיש נתן המהולל בפי כל וגם בפי הדערוויש, הלא גם הוא אך כאחד מהמון העם היה, כי גם הוא היה זאָ קלוג אלס ווייזע, ואם כן אך איש המוני היה לפי משפט הכותב, מליצה חדות לי הדברם האלה – פץ סמאלענסקין. ↩
הדערוויש לא כן יאמר כי אם זאָ גוט אלס קלוג, זאָ קלוג אלס ווייזע ויהללנו בזאת כי בו התאחדו כל היתרונות האלה אשר תפארת המה לאדם, ולא כמו שיחשוב הכותב כי הדערוויש איחשוב לו את חכמתו (קלוגהייט) לחטאה – פרץ סמאלענסקין. ↩
עיין סוף הספר הערה א'. ↩
עיין שם הערה ב'. ↩
עיין הערה ג' בסוף הספר ↩
עיין הערה ד' בסוף הספר ↩
שם הערה ד' ↩
עיין סוף הס‘ הערה ה’ ↩
Das Kreuz ↩
Audienzsaal ↩
עד הנה העתקתי והספר היה מונח אצלי ימים רבים, בלתי נגמר, כי נדחה מפני עבודות אחרות אשר העמסתי עלי בהעתקות ס‘ ירושלים, ממצרים וחבור ס’ בקרת לתולדות הקראים וס‘ תולדות הקבלה והחסידות ועוד אחרים. ויהי בשנת תר"ל כהו עיני וכמעט הכיתי בסנורים וכמעט אמרתי נואש להשלמת הס’ הזה, כי אם גם נרפאתי במקצת בחמלת ה‘ עלי, הנה נאסרה עלי הכתיבה והקריאה מטעם הרופאים. ויהי מקץ שנת תר"ל בהיותי באדעסא שחרתי פני ידידי הרב החכם המליץ היקר הר’ אליהו מרדכי ווערבעל הי“ו ויאות לי להשלים ההעתקה עד תומה בסגנוני ובמשקל אשר בחרתי, והנני משיב לו בזה את תודתי מקרב לבי נגדה נא לכל אחי. א”ב"ג. ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52813 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!