מֶרֶד וּמַרדוּת    🔗

I    🔗

– הכָּנסוּ! ­–

פקד פתאום קולו הניחר של הרבי; ומתוך החלון הפתוּח, הוא גופו נגלה עלינו בירמולקא הקמוטה ובפנים המיוגעים, גוחן וסוקר בעין זועמת את כל מחננו – אחד עשר תלמידים שנתפזרו בסעודת בין-ערבּים, כל אחד עם מזונו שלו על גבי הסטיו של חמר המחובר לכותל. אנחנו כולנו נבהלנו לפקודה זו ומתוך לעיסה ושיחה עמדנו משתאים זה לזה, ואין מבין ואין מגיד למה נגזלת כך היום שעה קצרה זו של חירותנו… אלו לאלו מתמיהים עינים ואלו לאלו שואלים בלחישה:

– כל כך מהרה?…

– הכנסו, הרי אמרתי לכם! – מתמרמר הקול הניחר ושונה פקודתו.

גזירה היא… אך חנא-הירש וראובן-“שאר-ירקות” הקדימו והערימו עליה, הם כבר נמלטו אחורי הבית לפינה שבחצר… באמתלא של “אשר יצר” הצילו אלו לנפשם עוד כחמשה רגעים של שהייה בחוץ, ואנו, שוב אין אחד ממנו יכול לזכות עוד בהצלה פורתא זו, שכּן, כלל גדול הוא ב“חדר”, חוק ולא יעבור: אין יוצאין בשלשה… ואנו נגררים מתוך אונס ונכנסים בפנים של תרעומת לחדר נמוך זה שעדיין לא פגה הימנו גם קצת הבלה של זיעת הצהרים… רק פייטל-“קל-וחומר” עושה את עצמו זריז והריהו מזדקר לפנינו כגדי; בא והטיל שיורי סעודה שלו על הכירים, נחפז אל הארגז שהרבי יושב עליו בראש השוּלחן, חטף משם את “הפסוק” וראשון נתישב במקום שלו מתוך קפיצה של חדוָה, כאילו שׂשׂ הוא לתורה בכל חשק נפשו – נפש רמיה!…

– את הגמרות תקחו – אומר הרבי ומניע את גופו ממתניו ולמעלה בנענועים גדולים, מכוֵץ עור פניו ומעקם צורתו בשרבּוּב שפתה התחתונה, ומשתפס פאה אחת של זקנו הצהוב הריהו מושכה מן הסנטר עד לחוטם, משפיל ומצמצם עינים קודרות לעיין בתוכה – סימן מובהק לצריך עיוּן שבגמרא… ושוב אנו תמהים:

– לא את “הפסוקים”?…

– את הגמרות, אמרתי – רוח באביך! – מתמרמר הרבי וסוטר על ראשו של המקשן, הוא פייטל קל-וחומר.

משמע, סדרי בראשית משתנים: בשעת “הפסוק” – גמרא… הלב מתחמץ: למה נדחה עלוב זה – הפסוק “משלי”, מפני תקיפה זו – הגמרא “פסחים”? שוב גמרא, ועוד גמרא…

מסרבין ומתרעמין בנהימה דקה מתוך החוטם – והגמרות ניטלות.

חוטמי שלי גם הוא נרגן עלי מאליו ועיני כהות בהבל של דמעה מרוב צער… עדיין קשה עלי להאמין בגזירה רעה וכפולה כזו שתבוא: החופשה ניטלה לפני שעתה וגמרא ניתנת גם שלא בשעתה. כנגזל אני יושב בתוך חברי הצפופים על הספסלים לכל עברי השוּלחן, שהעלו עליו פסחים תחת משלי – ונפשי בקרבי ל“פסוק” תערוג… עלובה מיוגעה זו, אמנם, לא חשקה ביותר לחכמתו של שלמה המלך, כי זו, מה חידוש יש בה? אפילו אמא גם היא יודעת להטיף לי דברי חכמה כגון אלו, גם היא אומרת תמיד שהחכמה – כלומר התורה, דהיינו הגמרא – יקרה היא מכל וכל, והמלך החכם מכל אדם אינו אלא מוסיף משל לדבר, שהתורה, כלומר הגמרא, מין אשה היא העומדת בשוק ומרננת וצווחת לבריות ו“על גפי מרומי קרת” היא מכריזה על עצמה תהילות ותשבחות מוגזמות ומופלגות… ובכן, לא חכמת שלמה לקחה לבי; ולא לזה נכספתי כך באותה שעה; אלא למה? לרננה שדברי חכמתו נאמרין בה כשיר של נחמה לנפש שחלשה בעמל היום. כל היום מחטטת הגמרא ורוצעה באוזן ובמוח מבלי כל רחמנות, תבוא שעת הפסוק – והרי זמרה נוחה, המרצה אפילו את רבנו ומרשלת כעסו מעלינו; נעימה זו משתפכת ומבשׂרת לנו את הערב הקריר, כי קרוב הוא לבוא עם חופשתו משיבת הנפש, את שוב העדרים מן השדה ואת צאת הכוכבים והלבנה בשמים – והנה… “אילת אהבים ויעלת חן”, זו הגמרא הסלאוויטאית ש“דדיה ירווך בכל עת” – היא נפתחה לפני על דפיה הנכתמים, הטפוחים ומסואבים מזיעת ידים… עוד ניכרות הן הדמעות שנפלו על דפים אלו לפני לחם הערבּים, והיא זו תשוב תקראנו “לשקוד על דלתותיה”, – פת בשומן עם שומניות ודובדבניות שבסעודה, למה לכם? – “לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי!” “שמעו כי נגידים אדבר”:

– ר' חני-נא סגן הכה-נים או-מר – – – הו והוֹ! עוד בבוקר ראיתי כי שבוע של חושך בא לקראתנו בזכותו של ר' חנינא זה. משנכנסתי לחדר מצאתי את הרבי זה יושב ומקמט מצח, נושך ולועס את זקנו ומהפך בדפי הגמרא אילך ואילך – מבקש מה שקשה למצוא… התלמידים גם הם כולם יושבים כבר מסביב לשולחן, יושבים כאלמים ומראים ברמיזה “עליו”, כי בדאגה וברוגזה “הוא”, והוא, הרבי, אף לא קדמני ב“ברוך הבא” כראוי למאחר לבוא… ישבתי, ו“הוא” אף עין אחת לא נתן בי, כי את שתיהן נעץ במהרש“א, ומתוך נגינתו החשאית שתססה מתוך נחיריו שנתנפחו ונתנקשו, הכרתי, שהענין מסתכסך ומסתבך עלינו… אחר כך פתח הרבי ופתחנו גם אנו אחריו בקול: לשונותינו נמשכות ונגררות אחרי לשונו, המגמגמת אף היא באותו ענין, ושפתותינו מדובבות, חציָן פתוחות וחציָן סגורות נותנות הן לבומ”פ וגיכ“ק שיתנדפו דרך האף ושאר האותיות נלעסות ומסתננות דרך השינים, בשביל שיהא הרבי שומע במוצא-פינו כל מה שלבו חפץ… ו”הוא" על כל שמועה שהוא שומע וגם על מה שאינו שומע הריהו מתרעם וכועס, מכה בראשינו, סוטר על לחיינו, מכה באגרוף על כתפינו, ובפרקי אצבעותיה של כף ימינו, שנקטעה אגוּדלה, הריהו דופק על לוח לבנו, לנטוע בו את הדברים כמסמרות:

– אם לא תשעבדו את ראשכם גויים, ממזרים, – חיים אקבר אתכם בשבוע זה! – שיטת ר' חנינא סגן הכהנים לפניכם!

כך זרז אותנו הרבי והתרה בנו פעם בפעם; ונפשנו כצפור כבושה תוך יד חזקה – מפרכסת כל היום לצאת, ואין מוצא… ועכשיו, גם החכם מכל אדם לא עמד לנו להוציאנו מידו של סגן הכהנים זה.

ונוטים קוי השמש בדרך החלון הקטן ויורדים על ראשינו, ומתנועעים משה בריינה’ס ויענקילי הקטן ושונים ביבבה דקה; אחרי הרבי ילכו והוא מנהלם בקולו הצרוד והמר ובנטיות בוהן ידו זה המדומה, שאינו אלא בכוח ולא בפועל… הם תועים בלשונם, וכולנו – עלינו לישב כפופים על הגמרא, ל“הקשיב” ולנהום חרש אחריהם כל מלה ומלה היוצאת מפיהם – וצר… צר לי בין הכותל המזיע והשולחן המזוהם, צר לי בין שני חברי שכפפו אלי את ראשיהם משני צדדי, להסתכל בגמרא שלפני שלשתנו, ומחנקים אותי בהבל פיהם – ורוח אין… מטעם הרבי אסור גם לנפנף בכובע שבראש, והכובע שלי – שארית החורף הוא ועשוי במוך – מטפיח ומעלה עלי הבל גם הוא, וטפּות גדולות של זיעה זולגות משערות ראשי וקווצות פאותי, זוחלות על פני ועל גופי כזבובים, או כתולעים… תש גופי, חלוש ופולט זיעה, גם שערותי גם כותנתי דבקו לבשרי, ואני כולי כאבטיח כבוש בציר מלוח… מבהיקה החמה אורה ומזדהבת, ובמוחי עלטה וסנורים – כל הרשמים מוחשים לי כמו מבעד לערפל… ועדיין אני מתאמץ במחשבה לקלוט מלה אחר מלה מפי אומריהן אל פי שלי הפתוח, ומבקש לכוון כל מלה שאני תופסה על-פה ולקבעה על גבי תיבה שבכּתב שלה, בגמרא; אבל המלים הללו, שאינן מובנות לי, קופצות על התיבות המוזרות ודולגות מן הפְּנים אל הרש“י ומן הרש”י אל הפנים, ופתאום הן נעלמות גם מן הפנים גם מן הרש"י ופורחות באויר… תוהו-ובוהו נעשה במוחי, ואני – אבדתי דרך…

חוזר אני לעיוּני, לבקש תיבות למלים, אולם הפעם לא בדרך הישר כמו שהתיבות סדורות לשורותיהן, לרוחב העמוד, אלא מחזר אני ומחפש באותם המשעולים העקלקלים העוברים בינות לתיבות ממעלה למטה, לאורך העמוד – ואלו מתפתלים ומשתברים, מתאחדים ותמפרדים ומתפצלים כנהרות נפשי לתעות במוצאיהם ומבואיהם של המשעולים הללו, בכדי להתפזר מן השעמום והזיהום – שוב אין התיבות תיבות והאותיות אינן אותיות, אלא עולם אחר מבולבל בוצץ כנגד עיני…

ואת חטאי אני מזכיר – מעודי אך כשה אובד הייתי בערבות הגמרא הסלאַוויטאית שלי, ורבי – “חוימילי גרגרת” – אף שהיה גם “אדמוני” וגם כהן, לא היה יכול לשעבד בכל כעסו ואכזריותו אלא את גופי בלבד, שיהא זה יושב מבלי נוע ושעיניו יהיו מושפלות לתוך הגמרא, אך נפשי, הנשמה החטָטה שבקרבי, זו לא נשתעבדה לא לחפצו שלו וגם לא לרצוני שלי, וכמה שהייתי רוצה בכל תוקף לשעבדה מפני היראה – לא הועלתי כלום. יושב אתה כחמש שעות רצופות מבלי כל הפסקה בחום הצהרים שלאחר חצות; יושב בלחץ ובדחק, בריח-מרחץ של בשר אדם מזיע, בתוך ד' אמות מחליאות אלו, שאין בהן אלא ספרים ישנים שנתמרטטו ופרצופים עייפים ומשועבדים של אנוסים קטנים, שאכזרי צהוב מנצח עליהם כל היום בעינויי נפש, מושכם ומשקיעם בעל כרחם באיזה ענין מסוכסך שהם אינם רוצים בו כלל; ובכדי שיהא ענין לא רצוי זה שגור על פה בכל השקלא-וטריא שלו, שונים ומשננים אותו לך משעה לשעה ומיום ליום בלי שינוי כל שהוא, משננים מתוך בכי, צעקה ומכה, גמיחה, קללה וניגון; ניגון שהוא מושך ושוזר מתוך מוחך חוט ארוך שאינו נפסק וכורכו על שיטה סבוכה, והשיטה – רדיפת ערב-רב של מלים בלתי ממשיות שהן מתנדפות ונשאות עליך כאבק פורח, כמהומת הבל נדף זה שעל הסטיו העליון שבמרחץ – ועתה, לך והוֵה תופס את אלו שאין בהן תפיסה?… אמנם, רואה אני שחברי תופסין, – כיצד? יושבים הם בראש כפוף ובעינים מושפלות לתיבות שבגמרא בכדי לצרף שמיעה לראיה, – ובכן, הרי גם ראשי שלי כפוף וגם עיני שלי מושפלות לתיבות; ומה אעשה אם מבין לתיבות ולעינים קופץ כנגדך איזה דמיון שהוא, מרחף ושט, שט ומושך אותך לעולמות אחרים? אני אמנם קשור בכל עיוּני אל ה“שיטה”, – ובכן גם היא, השיטה גופה, נמשכת ונסרכת עמי לאותם העולמות של הפקר, והדמיון עושה עמה שם בלהטיו ערבוביה של צורות ולא “שיטה”…

קול צרוד רוצע באזני, גורר ודוחק מלים וחצאי מלים, והמלים נשנות בגמגום על ידי קול דק הנסחב אחרי הצרוד – שונין בגמרא, סוחטין ומפרשין אותה כגון כך:

"ה-כא – כאן… וְלד הטומאה זה ששנינו במשנה – "בוְלָ-ד ולָד עסקינן " – אנו מדברים בוְלדו של ולד הטומאה, ניינו, ולד שבמשנה נטמא לא באב הטומאה, אלא בולד הטומאה, שהוא ראשון, ונעשה זה ולד-ולד, דהיינו שני לטומאה – "דה-וי ליה " – ונעשה בש זה שנגע בולד-ולד זה שהוא שני – “שלי-שי " רק שלישי לטומאה בלבד – – –”

אנה אפנה ואנה אלך לבקש מלים אלו ששבעתים מהן אינן כתובות כלל בגמרא? תלכנה להן לבדן, ואני, כאשר אבדתי – אבדתי… הנה יקום הדמיון וישחק לפני… צלצול פעמונים – עגלה עברה בחוץ… נוסע שם אב-הטומאה, בצורת בעל-עגלה מלא רבב; וּולד הטומאה, קטן שחוטמו זב, רץ אחרי העגלה בבכי, – גם הוא רוצה לנסוע עם אביו למרחקים… לא כך, – אני הוא הנוסע… אני נוסע ברכיבה. רוכב אני ברחובות – רוכב על העז הלבנה של שכנתבנו… הרחובות שוקטים ודוממים, אין איש רואה בי ובמעשי… החלי-רע נשא את כל הבריות, ורק אנוכי והעז נשארנו לבדנו בתוך העיר העזובה ועושה אני מה שלבי חפץ – אין מוחה בידי… אני גועה בקול גס כשור: מָהָה! – והוד בתים ריקים ושוממים יענה לי, – וצפרים נבהלות תתעופפנה… זורק אני בהן קטניות, והן נופלות ארצה ונעשות ולדות וּולדי-ולדות של טומאה – – –

כפתור אחד מן החזיה שלי כבר ניתק, בסובבי אותו שלא מדעת… אני מציץ הצצה של גניבה לחוץ – עוד היום גדול, ודאי עוד כשתי שעות נהיה יושבים בחדר, וכבר יגעתי בשברי חלומות והזיות… ראשי כראש שכּור, אזני שומעות ואינן מכניסות כלום כדי הכרה; נתרוקן המוח, ורק מלה קשה אחת מלעיזה-מוזרה – כַּשכַּרתּוֹק" – מקשקשת תוך הגולגולת בלי הפסק, כדפיקתו של שעון – ורע לי… האַא! – נפח היום, וזרם רוח קל בא דרך החלון ונושא ממרחק ריח-מה רטוב וענוג עם קול צוויץ של דרור מתעלסת בחוץ… ואני זה מבקש לי דמיון אחר, מחזה חי ונאה… במתכוֵן אני מעלה לי זכרונה של פּרילי שַאֲרָתי:

ריבה זו, פּרילי, או כמו שהיא רוצה שיהיו קורין לה: פּוֹלְיָה, מעיר-הפלך באה לחתונה שהיתה במשפחתנו “בשבת שלאחר שבועות”, – עם אביה באה, ונתארחו בביתנו. ילדה קלה בגופה היא, ובכל ניעה ואמירה שלה נימוס של חן, נימוסי כרך גדול ראיתי בה, – כּחֵי"ש היא אומרת ולא רֵי"ש… פניה הלבנים ענוגים, ממוזגים וָרוֹד וארגמן וזרועים בעֶברי החוטם המוּגבה נקודות-חַמה, “סובין” דקין-דקיקין; עיניה הכחולות פתוחות לרוָחה וחוסות לבטח בצילן של גבות ושמורות שחרחרות, שהן הֶפך נעים ומתמיה לשער ראשה, שמראהו משי צהוב; סנטרה בליטה נאה הוא מעל לכפל פימה צחה ורכה – פלח אפרסק טוב ונחמד… ובצאתה במחול תעשה נפלאות ברגליה – כרעים דקות ומיוּשרות שגרבים ורוּדים מתוחים עליהן כקרום דק והן נשקפות מתחת שולי שמלתה הקצרה ככרעי חסידה רוממה… – ואני, בשני הימים שנתארחה בביתנו, לא נועזתי ולא נדברתי עמה אף דבּוּר קל, והיא ראתני כאילו איני. רק בליל החופה, כשיצאתי בריקוד אחר “מרק-הזהב” עם כל היהודים שטלטלו רגליהם, עמדה היא והביטה בי רגע – ותתנפל בצחוק אל חיק אמי ותקרא: “אוי, דודתי, כמה מגוחך הוא במחול!” – ומיד נשתמטתי מן המעגלה המקפצת ופניתי בכלימה גדולה כבוֹשת גנב וביקשתי לנוס. אך אמי החזיקה בי וקירבתני דרך חבּה, התחילה מוחה במטפחתה זיעת פני ואמרה לה לפוליה: “ומה תאמרי כשיהיה, אי”ה, למדן מופלג? אז הרי יבקשנו אבא שיהא זה “חתן” שלך!"… מיד צמצמה פוליה את חוטמה כמו מריח רע – וחרפה שׂמה מחנק לגרוני… ולמחרת היום – נסעה פרילי – – –

ומאז הריני מזכיר לי את דמותה שבע ביום. תחילת זכרונה – תרעומת, אך לסוף, שלום אעשה לה. וגם עכשיו קרא דמיוני לפרילי-פוליה – וַתבוא…

מסובב אני כפתור שני, כפתור מן המעיל, כופף ראש ומתבונן לראות במה כוח חוטו גדול, ועם זה, אני רואה את עצמי במחזה: מלובש אני לתפארת כבנו של הדוקטור הרופא שבעירנו, – חוּלצת תכלת ומכנסי סאמיט קצרים, וגם רגלי שלי נשקפות ארוכות וקרומות בגרבים מתוחים יפה, תלתלים מכתירים ראשי, ועל חולצתי צוארון-מלחים לבן ורחב, ואני ופריל יוצאים במחול זה מול זה ומפליאים לעשות בריקודינו, וכל המחותנים מתפלאים ומוחאים לנו כף… ומחי-כף צרב לחיי:

– היכן קורין?

נבהל ומשתומם אני מביט אל הרבי המתקומם עלי, מביט כמת זה שהעירו מלאך-דוּמה בשאלתו הידועה: מה שמך?… את שמי אני זוכר, ואלמלא מת הייתי בשעה זו, הייתי אומר: גרשון, אבל, היכן קורין – איני יודע… והרבי בדרישתו עומד, מחריש הוא ומסתכל, לוטש עיניו ונועצן בי, שיניו חרוקות, נחיריו מתרחבים, שפמו הצהוב סמר והפּיקה החדה שבגרגרתו עולה ויורדת כבשעת שתיה – שותה עלי כעס כמים…

– הראה! הראה, ממזר! היכן עומדין? – הרוח באביך! הוא משׂתער עלי – ואני מצטמק, הוא רועד מכעס, ואני – מאימה, וחברי מסביב צוחקים ונהנים מהפסקה זו… מחזה זה של כעס וקלון, שאגה וחרדה – כמים קרים הוא לנפשם העייפה מהבלה ושעמומה של תורה… ושוב דממה וליטוש עינים; ידי הולכת ונמשכת למעלה בכוח תביעת מבטו של הרבי, נמשכת ועולה על השולחן… שני עמודים של תיבות לפני בגמרא ושני עמודים גדולים מאלו ברש"י – והיכן אמצא בכל אלה את התיבה הדרושה שלא שמעתיה?… בלבי אני מתפלל לעושה נפלאות ומכוֵן פסוק מפורש לשם סגולה: “עשה עמדי אות לטובה” – סומך על הנס, וכמטיל גורל כן נפלה ידי בבת-אחת, להראות באשר תַראה – ולתמהוני, כל חמש אצבעותיה פרושות על שני הדפים יחד!…

יגילו חברי ויריעו בצחוק, אך הרבי עודהו מחריש ומסתכל בי:

– מי אומר את השיעור? – הוא מסנן לי שאלה מבין שיניו החרוקות.

אני שותק, איני מבין מה הוא סח.

– ענֵה! – נתן עלי בקול שאגה ניחרה.

עכשיו, אני זה מבין שאלתו מה היא, אבל להשיב עליה איני יודע. מי היה שונה בשעה זו? זכורני, שנשמע לי קול יחידי – נראה, שמשה בריינה’ס ויעקילי הקטן גמרו כבר תלמודם, ונער אחר התחיל שונה אחריהם יחידי – אבל מי הוא?

– הִבּ… אִמ… גְ… – מגמגם אני ומטיל הצצה על חברי, בתקוה כי אחד מהם ילחש או ירמוז לי על השונה, – אבל כולם אך צוחקים למשבּתּי… ואני מתכווין לקרוא שם זר לגמרי, שלא מחברי התלמידים, בכדי שיהיה לי כאמתלא, שלא שמעתי שאלת הרבי מיראתי אותו… והרבי מביט בי וממתין בעינים קמות. שפתי נעות וחרדות, נעות לומר מה:

– הִפּ… פְּ… – ואני נבהל מפני השם המתלבט בפי, ובטרם שאתאפק למצוא שם אחר, זה נדחק ומתמלט בלחישה:

– פְּפֶּ-פֶּרִיל!

פֶרץ של צחוק בקולי קולות, מריטות לחי כגחלים בוערות, ואחריהן מהלומות סוקלות ראשי, גבי וערפי – ובכי-פרא מתפרץ מגרוני ברוק שבפי, במיץ-אפּים ודמעות עינים…

– כאן… – שומע אני את קול הרבי הנושם ושואף בזעפו, הוא מראה המקום שעמדו בו.

ולעיני המזילות דמע, רק תוהו לבן שנקודות של אש-צבעים מרחפות בו – – –

יסורין ממרקין; ומהומה זו שבאה עלי כאילו הדיחה את נפשי מן השעמום כמטר סוחף, רק שנאה עזה וכבושה תאכל קרבי כחלודה, ריח של שנאה נודף אלי מן הרבי, זיקי משטמה יורות עיני ועיניו אלו לאלו, אף שאין אנו מביטים זה בזה… למה לנו, לשני שונאים כאלו לישב יחדיו כל היום, אל שולחן אחד זה כנגד זה? הן גם את מטפחתו האדומה וקוספת-הטביקא שלו המוטלות על השולחן, – הן גם את אלו אני שונא כמות. גם קדשיו, הטלית ותפילין שלו, התלויים בשׂקם על הכותל, שנאה נפשי כתועבה… ושוב עמדה לפני השאלה הארורה, בדמות מכשפה רעה הבאה לענות נפש על לא דבר היא עומדת לפני:

– היכן קורין?…

וגם הפעם איני יודע… מביט אני על הרבי, והוא, כאילו נתרכך ממבטי המבקש רחמים – שואלני בקול נמוך:

– ומי אומר את השיעור?

ואני שותק, מפני ששוב איני יודע…

­– חיים-מאיר – לוחש לי “כדרלעומר” הארוך היושב לימיני.

– חיים-מאיר – אני חוזר אחריו בשפה רפה…

ושוב צחוק – צחוק לבבות צוהלים בחשקם… רימני חברי, מכשול נתן לפני ונפלתי… והרבי אינו מכה, הוא אך הבט יביט בי. גם לו גם לי מר, מר לשנינו. מי יתן ומת האחד משנינו!… שפתי נעות… יהיה רצון שתבוא מחלה על הרבי, שיפול למשכב ולא יקום, או מיתה-משונה תחטפהו, שיטבע במקוה מחר בבוקר בשעת טבילה…

– הראה לו – מצווה הרבי לכדרלעומר, לנסות גם אותו דרך אגב.

כדרלעומר הארוך מראה לי בתיבה שעמדו בה מקרוא, והרבי פוטרני הפעם רק במבט, מבא של התראה רבה על להבא… נותן אני את אצבעי על תיבה זו, כאילו ניתנה לי לאחזה למשמרת, פן תעשה לה כנפים לעוף…

– אין מורין באצבע – מזכיר לי הרבי כלל גדול (תקנה, שלא יהיו החברים סומכין על המורה באצבע ויביטו לצדדין) – עיניך עדיין לא יצאו מחוריהן…

ואני נותן עיני ומשעבד את נפשי לאותו מקום, אך מחמת בושה לא אדע נפשי… עיני הולכות בשורות לפי קריאתו של השונה (עכשיו זה יודע אני שהשונה הוא אהרן-“סרחון”) וראשי – שוב הזָיה ושעמום ישופוהו…

לוא יכולתי לעוף – ופרשתי לפתע את כנפי ואעוף דרך החלון לדרור… אעופה, ארחיק נדוד, עד בואי קישינוב העיר הגדולה ואשב שם בבית אבותיה של פרילי – הלא אנשים אחים אחנו. את שנינו יתנו לגימנזיה. בגימנזיה אחת נלמד. יחד עם “פּוֹליה” אלך בבוקר לגימנזיה… אנו הולכים לגימנזיה והולכים – רחוקה הדרך לגימנזיה (נעים לי מאד להגות במחשבה מלה זו: גימנזיה…) בצהרים אנו שבים יחד מן הגימנזיה, ואז יבוא מורה – “מורה” ולא “מלמד” – ללמדנו רק תנ"ך ודקדוק בלבד… לפנות ערב – ואני ופוליה יוצאים לטייל לפני התחנה, לראות במסילת-הברזל… ומרכבות הברזל באות בשריקה וטיסה, רצות מבלי סוסים…

– היכן קורין?

זועת-מות ואפילה אחזה נפשי – נדמה לי באותו רגע כי נופל אני אל תחת גלגלי הרכבת הרצה כנגדי – והברה נפלה ונפסקה מפי, – כמעט שקראתי אותה, את פרילי-פוליה לעזרה…

והרבי קם; פותח הוא את קופסתו, קומץ הימנה טביקא, סוגרה ומעמידה – ושואף בשאיפה ארוכה את כל הטביקא לאחד מנחיריו, עד שנקוו דמעות בעיניו. רואה אני, כי משתכר הוא בריח, בכדי לאמץ כוחו ולעשות בי משפט אכזרי… הנה הוא יוצא ממקומו, מצוה ברמיזה לשני חברי היושבים עמי, שיצאו, – והם יוצאים בחדוָה ממקומם. והריהו מושכני מן השולחן בצביטת הבשר, מושכני מבלי הוציא אף הגה אחד מפיו, ואני אוחז בו בשולחן בכל כוח, והוא נעתק ממקומו ונגרר אחרי, והתלמידים מתפזרים – ב"קוּנֶה " מבקש הרבי להעמידני… בן שתים-עשרה אנוכי, ומלאך-דומה זה עושני כדרדקא לעונשין, – ואילו ראתה זאת פריל! – –

הוּצאתי בידים חזקות ממני… בכל מאמצי כוחי הדל, בתעצומתם של כל רמ"ח אברי אני נלחם, נלחם ונזהר לבלתי הכות חלילה את הרבי, בשעה שכעסי משיאני לנשוך ולכסכס בשיני, לפחות, אחת מארבע אצבעותיו שבכף ימינו, – אני רק מתנגד לו ומשתמט לבל יתעלל בגוויתי… אך הרבי הארוך חזק ממני וכבשני בין רגליו – והריהו מכניס ידיו לחגורת מכנסי ומטפל להתירה… שנינו מתאבקים בדומיה… נשמטתי מבין ברכיו ובשארית כוחי אני מחזיק מכנסי בשתי ידי; הוא מפילני אצרה, ואני מתכנס ומצטנף עד שכל גופי נעשה מקופל כקפּוֹד; הוא גוחן עלי, מבקש מבוא לכפתורי מכנסי – ואינו משיג; הוא מהפכני, ואני מתגולל ככדור על הארץ… בכל מיני זיין, שניתנו לי מברייתי, אני מגין על מכנסי, – ונקרע בית-זרועו של הרבי. הרבי נרתע –

רוח באביך! – התפרצה געיה מגרוני כלפי הרבי ובעטה רגלי בכרסו… ועד שקפץ הוא לאחור ועמד שלא ליפול – תפסתי כובעי ונזדקרתי בבת-ראש החוצה – – –

II    🔗

אני רץ כבוער באש, בורח ונס דרך המבוי לפרבר הגויים שבקצה העיירה… עדר העזים והעגלים נכנסים לעיר, – העז הלבנה של שכנתנו הכירתני, פועה ורצה לקראתי – ואני נס כרוצח שנמלט, רץ ומחזיק מכנסי וכוּתנתי בשתי ידי… ילדה אחת ערומה, המעפרת בעפר על אם הדרך, נבהלה, זקפה עלי עיניה, נתעוררה, חיזקה מתניה בידיה, והריהי רצה אחרי בכותנתה הארוכה ועונה עלי שיר של ערבית בלשון נלעגה:

הָעֵדֶר יָשוּב, פָּנָה יוֹם, הָרַבִּי מַלְקֶה בִּרְצוּעַת עוֹר,

וּבַחֶדֶר עוֹמֵד הֲדוֹם. וְהַתִּינוֹק חָשׁ בְּאָחוֹר…

ואני בורח – אנוס על נפשי, אנוסה – – –

אל המִנהרה, שלקצה גבול העיר והשדה – שמה באתי. אל תחת הגשר בין הקוצים והברקנים נסתרתי, שם תקנתי בגדי על גופי – והריני אורב ממסתור כלסטים מזוין: לקטתי לי אבנים – אם שלח הרבי אחרי רודפים מחברי, ויבואו – אנַפץ גולגולתם…

אני יושב ומצפה – אין איש בא… ובשעת פנאי זו איני רוצה אפילו לחשוב מה יהיה בסוף; חפּשתי ומצאתי בכיסי חוט של פשתן וצרור של דונג, ואני מתקין לי מהם אנך לצוד בו עכבישי-שדה מחוריהן שבתוך העשב.

כִליתי מלאכתי – ואצא ממארבי אל המגרש. השמש אך נעלם מן האופק – שעת המנחה עוברת, ואני, בכוונה להכעיס, איני רוצה להתפלל “לו”… אך בכדי שלא להתגרות "בו ", כביכול, יותר מדאי – הריני מחליט לכפר פניו בערבית, שכל הלילה זמנה, בשתי פעמים שמונה-עשרה, – והוא רחום יכפר עוון…

וזיו הארגמן שבקצה הרגיע הולך הלוך וחווֹר, הלוך וכהה. בכל הככר הרחבה אין איש, גם הצאן והבקר לא יֵרָאו בה עוד… אך מרחוק נראה לי סוס אחד שחור, בודד יעמוד שם בצואר נטוי לקרקע ורועה. הנה הרים ראש והתחיל מתקומם ומדלג בשתי רגליו הקדומות שהן כבולות לו; עמד וחזר והשפיל צוארו לכרסם בעשב השדה. נתעופפה לילית מפרפרת כנפים, נאנקה בקולה הצורם – ונעלמה מאחורי ההר… מן ההר הצומח פּפּוּשוֹיות (תירס) יורדים במשעול עקוב כנופיה של פועלים ופועלות, מכושיהם על שכמיהם ובמקהלה יחד ירוֹנו: מקול הגברים העכור קול הנשים הדק בוקע ועולה – ושירתם זו קוראה מרחב שדות, הד הרים ויערים אשר שם… ו“שם” זה הלא קרוב הוא, מאחורי הר-הפפוּשיות זה, – וכמה רחוק הוא ממני, רחוק כאפסי שמים… רק פעם בימי חיי הייתי “שם” – העוד אשוב אחזה את הארץ ההיא, או בדְמִי-ימי אמות מידי חוימילי גרגרת, אשר ישית קץ לחיי?…

ומה יהיה להבא? – ביום מחר מה אעשה?… אבא ואמי מה יעשו לי?… מכותל ובזיונות, וחברי כולם יתקלסו בי… והאכזר האדמוני?… לבי הומה לי, נכמרו רחמי על נפשי העלובה והבזויה, ואבקש לבכות – – – והנה בֶריל שואב-המים עובר לפני, אצלי; את סמרטוטיו המסואבים והטופחים, שהוא לבוש בעבודת היום, החליף לשעת מנוחתו בלבושים יבשים; על רגליו הערומות, סנדלים גסים מתלבטים ומחרידים מן העשב חגבים מנתרים; הולך הוא לו בנחת כמטייל לרוח הערב, נושא בידו אפסר ושפתותיו דובבות בתפילת מנחה:

– עגל אתה מבקש, קטן? – והוא מורה לי בידו על בית-אכרים בודד שאצל הבאר – הנה שם, בין החרוּלים, עגל אחד עומד – לך וראה אם שלך הוא.

והוא הולך לו לדרכו, אל סוסו זה הבודד בשדה; אך כנקוּדה נעה נראה לי בריל זה במרחב הככר, ונדמה לי כי זוהי הנקודה היחידה של חירות ונחת שיש בעולם… וגם אני רוצה להיות נקודה כזו, או שלא להיות כלל בעולם… משתטח אני על העשב ומסתכל למעלה, – הרקיע כקערת זכוכית כחולה ירקרקת מכסה על כל, על המגרש ועל רכסי ההרים ועל בתי העיר הקטנים, שעשן דק וערפל דק חתולתם – והרי גם אני לעצמי אני… בריה קטנה תחת כפת השמים, נבדלת מכל, תועה אובדה מבלי מצוא מקום לה… אפרוח שנפל מקינו ואינו יכול לעוף… ובדמיוני: קן נסתר ושאנן בין עפאים, אבוא אתכנס בו, רק קצה חרטומי אשלח כמעט קט החוצה וממעוני הקטן אביטה בעולם הגדול הנרדם… העפאים עלי ישָאו, וצפרדע מתחת תהגה בסוד: גְהוּ- גְהוּ… תקרא אלי תנומה ואני אישנה לי…

כן! אסור לי לילך הביתה. פה בשדה אלין, וכאור בוקר אשכימה ואלכה לי. אברחה אל אשר ישאוני רגלי, אל אשר יראוני עיני… אל אחת הערים אבוא… לשואב-מים אהיה נשׂכר, אתו אשאב מים מן הבאר שבשדה, אתו בעגלתו אסע, את דלייו אשא, אלך לבקש סוסו בערבין – ואת חוימילי גרגרת לא אביט עוד!… יהרגני אבא הרוג, ואל חוימילי לא אלך עוד… פה אלינה…

ונפשי בקרבי קשֶבֶת, בצפִיָתה להקשיב ולחזות בליל זה מה שלא חזיתי עוד מעודי… כיעקב אבינו בשעתו: “ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חָרָנָה, ויפגע במקום ויָלן שם, כי בא השמש… ויחלם.. סולם.. וראשו מגיע השמימה.. מלאכי אלהים עולים ויורדים.. והנה יי נצב עליו”… ופירש רש"י: “לשמרו”, ופירש רבי: “מפני מי? מפני מזיקין וחיות רעות שבשדה” – ומי ישמור אותי מפניהם?… לבי מתפעם… ועדיין אני מתחזק ואומר: אותי ישמרו נערי בעלי-העגלות היוצאים לרעות סוסיהם לילה במגרש הזה וללון פה. אתם אשב אצל המדורה, זו שבכל לילה היא נשקפת לי מעל לגגות – מאחורי הגגות מרחוק – בוערת בשדה ככוכב אדמדם… הם שירים ישירו ומעשיות יספרו… ובבוקר עם צאת השמש – “וישא יעקב את רגליו וילך ארצה בני קדם” – – – ובתוך כך אני לוטש עיני אל החורבה הנשקפת לי מערפלו של הערב, שקַו דמדומיו כהה כבר; שם מעבר לנחל היא מקדירה – וחשודה היא בעיני… חורבה שוממה בשדה ועזובה מבלי “מזוזות” – – וכמו צל ענקי שחור עולה בכְלִיל-אש כהה, ירקרקת-אדמדמת – עולה ומתנשא משם לאטו… סמר בשרי, ואשא את רגלי ואברח, לבוא מהר… הביתה – –

בגבולם של בתי העיירה אני – ומה תמאן נפשי לבוא שמה… אני עומד, פונה לשדה – ומתירא, פונה לעיר – ורע לי… והנה שלד של נבלת-בהמה מלבין כשׂיד בעצמותיו הניחרות; בועט אני בגולגלתו הריקה, ומיני זוחלים קטנים נחפזים ורומשים הימנו נבהלים. לבי רע, ואני מבקש לעשות דבר שש בו כדי “להכעיס”, דבר שאינו נאה לבנו של חנא-בן-הרב ולא יאה לתלמידו של חוימילי-גרגרת: להתפרץ אני רוצה מפניהם, למרוד בהם וב“דרך-ארץ” זו שהם מלמדים אותי, – ואני בועט ובועט בנבילה, מכה באחת הצלעות לפרקָה מן השדרה, בועט וגם נוגע בה בידים, בכוונה להטמא גם “במגע” גם “בהיסט” נבלה, שהיא “אב הטומאה”… “טומאה” – טומאה זו מה היא? מפני מה מכים ומבזים אותי עליה? זו “תורה” וזו “חכמה”, אשר “ליד-שערים לפי-קרת מבוא-פתחים תרונה?” זו היא שהיתה אצלו “אמון”, “שעשועים יום יום ומשחקת לפניו בכל עת?”… טומאה – “טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד שמי-שמים” – האיך נבילה זו בוקעת לשמים?… והנקמה הרצוצה, זו הכבושה בלבי כמשקע של שמרים, מתחילה תוססת ומתחמצת בקרבי כיין לפני חַמה; להתפרץ, להתהפך ל“אחֵר” אני רוצה, להתחמץ – לרע לי ולרע להם… רוח רעה ושחורה אני רוצה להשליט בי, להתקלס גם בהם וגם ב“טומאה”, שיראתם היא, – ואני תופס בקרניו הקלוּפות של השלד, סוחב את הנבילה, סוחב ומתקלס ב“אב הטומאה” – עד שאני נתקל בגדר. גָפה דחויה ופרוצה זו מקפת את ה“תלמוד-תורה” וה“הֶקדש” שבקצה העיר, – ואני תולה ותוקע את השלד על הגדר, בשביל שיתקלסו מחר גם בני התלמוד-תורה בטומאה ארורה זו…

ואני הולך הביתה בנשמה טמאה ושחורה, מַמרה וסוררת – ויהיה אשר יהיה – – –

בחנותנו, שלפני הבית, מעשנת עששית קטנה. שלהבתה קודחת ככתם אדמוני מבעד לזכוכיתה המפוחמה ופורשת צללים גסים על הכל. מתוך הצללים נשקפות תיבות של מיני סחורה וקופסות פחים נושנות בציוּרים מטושטשים, דגים מיובשים, חבילות חבלים, רסנים ואגודות של מגלבי עור חדשים, שריח בורסקי וזפת ועיטרן נודף מהם. על הרצפה שפוך נפט המפעפע סרחון, וזרועים בו גרגרי אורז, – ומקללת אמא את גולדה אחותי שעשתה “היזק” זה:

– בשר נבילה! עיניך יצאו מחוריהן? ידיך יבשו? גולם! ולואי שאקפחך – ובלילה זה, רבש"ע!

ויוצא אבא מתוך הבית, מקמט מצחו ומצמצם גביניו, ראשי אצבעותיו תולשות ומורטות בזקנו הקצר, ומבטי זעמו ישלח באלכסון… בדרך הילוכו חודר מבטו גם בי – והוא עובר ויוצא מתוך החנות. נשען בתריס הפתוח הוא עומד, שתים מאצבעותיו מוללות ומוללות קווצה דקה של סנטרו, נמצאה השערה היוצאת – מריטה, ונעקרה מן השורש…

אפשר, הם כולם אינם יודעים כלל מאותו המאורע? – ומחר ידעו?…

– ערב טוב, ר' חנא…

הוֹי, הרבי, הרוח בלבו, בא להתאונן עלי! – כמו סכין קהה נתחב בלבי קולו הצרוד ועשה קרע… ועד שהוא מתחיל לספר עם אבא, שלא חשב לעצמו חובה לענות ל“מלמד” על ברכתו – נמלטתי מן החנות אל הבית, ומן הבית אל החצר, ושם בריצה ובטיפוּס ובדילוּג מגדר לגדר ומחצר לחצר, כגנב הנמלט מפני רודפיו – הגעתי עד חבית אחת שכוּבה שניטלו שוליה, ובה נחבאתי. ריח החומץ שנודף בתוכה שֹם מחנק לנשימותי התכופות, מחלחל בגרוני – ואני מתאפק ואיני משתעל אפילו שיעול כל שהוא…

– גרשון! גרשון! – שומע אני קול גולדה אחותי הקורא מחצרנו וגוער בי, ואני דומם כאבן.

קולה של אחותי השמחה לכלימתי מרגיזני מאד; תמיד בשעת קלקלתי, היא רוצה למשול בי, מתגדלת עלי ומשנה אז את קולה שיהא נשמע ממש כקולה של אֵם בשעה שהיא גוערת ומַתְרה בבן-ממרה…

– גרשון! והרי אני קוראת לך – גרשון!!

האיך לא תירא “קליפה” זו מפני? כלום אינה יודעת, שאם לא היום, הרי מחר השב אשיב לה על קריאה של מָרוּת זו? אסחבנה במקלעותיה ואדרכנה באפי, ברגל ארמסנה – צפרדע זו!…

– גרשון! – גֶאֶרשון!! – גֶאֶאֶרשון!!!

– “וַרְקָה החולבת!” – אני מבטא בחריקת שנים את כינויה, מניף אגרופי בתוך החבית אל מול חצרנו ונוהם בקרבי כחיה רעה זועמת:

– המתיני, וַרקה, המתיני… שאוֹל אורידך!…

פסקה הקריאה, ואני יושב כפוף בתוך החבית, ראשי על ברכי נופל, ונפשי משתקעת בהרהורים רעים ומרים, הרהורי נקמה: ולואי שימצאוני כאן מת, מוטל בפישוט ידים ורגלים בתוך חבית זו מאחורי הגדר, – ויֵדע לו אבא!… ואמא – איך היא תצעק, איך תבכה אז וכמה מעלות טובות תתַנה אז עלי – אין עוד חסרונות!… היא תטפח בידיה על שדיה ועל פניה, תזעק במכאובים: “בני, תכשיטי! בני, בני, למה עזבתני?!”… ואני מת… אפילו גולדה תזעק, תמרוט מקלעותיה ותקרא: “הוי, אחי הטוב! אחי יקירי! מה אעשה בלעדיך?… (וגם הפעם תשנה קולה שיהיה כקול האֵם ותספר בשבחי כגדולה…) תגדל היללה, וגם אבא לא יתאפק עוד ויגעה בבכיה… וידעו, ידעו כולם אשר עוללו לי… גם שני אחי, יהודה-ליב וחיימיל ובכו עמהם, יהיו פועים כטלאים – אך בעוד שעה הלא ישחקו ב”סוס ורוכב", ואני – כאילו לא נוצרתי, וכאילו לא עשיתי להם “כנורות”… רק אחת לא תבכה עלי כלל – צירֵלי (אחותי היונקת) – ולה מה הומה לבי… היא כל-כך שמחה ושוחקת לקראתי תמיד, – ומעתה לא אראנה עוד עד עולם… מת… והשכנות – גם הן כולן תבואנה לתנות עם אמא עלי: “נטיעה רכה… תלמיד-חכם קטן”… ודודתי סוֹסִיָה העגונה בעלת השינים הרקובות – לפני ניגון קינתה מי יעמוד ולא יריד בבכי? היא תקונן למראשותי, תבקשני שאלך למענה (תמיד הריהי מבקשת שאלך לה בשליחות…), שאלך ואבוא לפני כסא-הכבוד להפיל תחינותיה ולהיות שם מליץ טוב עליה: “יונה תמה! נשמה כשרה! עופי ולפני קונך המליצי עלי הנעלבה”… והיללה קורעת לב – גם דמעותי נוזלות מניני על לחיי… כמה רחמנות! נער שאינו עדין אפילו “בר-מצוה” – הריהו צריך לילך להיות מליץ טוב!… באדמה וקברוני, ואנא תמאן הִנָחם – כל הלילות בכה תבכה עלי…

אף אני, את מותי אני מבכה בטרם אלך ואינני…

ומאחורי הגג של בית-הכנסת עולה הירח והוא אדמוני… מביט הוא לתוך אותה חבית שנער אחד אומלל מושכב בתוכה למות – ואין לו בכך כלום… מבית ניסל חייט, חֵבר קולות דקים וצלוּלים התחילו עונים ביבבה, – הנערות התופרות שם בגדי חתונה מצפצפות כצפרים בנעימה אחת, בשירה של געגועים תמשוכנה ותענינה:

אוֹי שֶאַתָּה נוֹסֵעַ,

וְאוֹי שֶאַתָּה נוֹסֵעַ!…

אוֹיָה, עַל מִי כֹה תַּעַזְבֶאֶאֶנִי? – –

וניסל גופו דופק מהירוֹת במכונת-התפירה ונותן תְּבָל בנעימה לפי דרכו: מפרפר שֹפה ומאראר לשון, עושה קול חצוצרה ועונה

פְּרֶטוּרְטוּ-פוּרֶטוּרְטוּ – תַּעַזְבֶאֶאֶנִי!..

בני חורין הם, איש הישר בעיניו יעשה לו – ולא עלי הם מתגעגעים… אני – אין אף אחד שישתתף בצערי כל זמן שאני חי… בדד, גלמוד – ומן הגדר יריע הצרצור בקול…

ומפני מה לא נולדתי גם אני בכרך גדול, אצל אבותיה של פרילי שאהיה אוהב ונאהב וחפשי כמוה?

או שיֵעָשה לי בליל זה הנס של ר' אלעזר בן-עזריה – אקום בבוקר והרי אני כבן שלושים, יהודי בעל זקן, יושב לפני פתחי חנויות עם יהודים שכמותי ומספר בשמועות וחדשות שונות; את הישר בעיניך תעשה – ואין מוחה.

או שיבוא אליהו ויגלה לי הסוד של רואה-ואינו-נראה – ומתוך נחמה של מעשי נסים עוטפני המראה היפה והחביב שהיה מבקרני לפעמים על משכבי בלילות:

…אני נישֹא בתהום שמים, משוטט בין כוכבים; הם מסביב ישוטו, אחור וקדם ירחפו, יסובבו, ממעל לראשי אל תחת רגלי כשלג-אורות ירדו, ומתחת רגלי בשפעת זיום יתאבכו ויעלו דממה, ואני שט ונישא בתוכם לאין תכלית… יתנערו – ויחדיו כעדת צפוריות נרחפה, בדממה ובמהירות קלה נרפרפה, טסים מבלי השֵב אף רוח כל-שהוא בדומית התהום; מעלה ומטה אנו מרפרפים ושטים במהירות נפלאה, מרפרפים ומנצנצים בתהום אפילה פושרת.

ואותה הפעם, גם הלבנה עברה לפנינו ועמנו, יחד אתנו שטה, ומתוכה פני פרילי נשקפו אלי בחמלה רכה ודוממה – –

III    🔗

– קום, החדרה – הקיצני אבי…

אני שוכב על יצועי בבית – מי הביאני, איך באתי הלום?… נזכרתי, כי בלילה הפריעו שנתי, טלטלוני, ואני לא ידעתי נפשי.

הצצתי אל אבי – ואראה כי נחרץ דיני… לא הועלתי כלום. מה שהיה הוא שיהיה – ויהיה עוד קשה ורע משהיה…

מלא בושה וכלימה שהתישה עלי את אברי, התחלתי לובש את בגדי מתוך רטט וזיע, ואבא עומד על גבי ואומר “קטורת” בהטעמה מיוחדת, כקורא פסק-דין קשה, גוזר ואומר: “ואם נתן בה דבש – פסָלה, ואם חִסר אחת מכל סַמניה – חייב מיתה!” ומתוך הגזירות הללו הוא גוזר עוד:

– נטול את הידים…

יודע הוא שמעצמי הייתי נוטל, אבל צריך שאהיה עושה דווקא משום גזירה… והוא הולך ושונה גזירות: "זה הכלל: אם כמידתה – כשֵרה, לחצאין, ואם חִסר אחת מכל סַמניה – חייב מיתה! "…

אני מסתפג וקורא “מודה” קודם שגזר אבא, אבל אין מפלט מפני הגזירה – היא יוצאת ונשלחת במבט אלכסוני:

– קרא בקול, אשמע גם אני…

ואני מוכרח לקרות “מודה” כדרדקא, קורא בקול מלים-מלים… מגיע לברכת ציצית – ושוב גזירה:

– הראה ציציותיך…

בודק אבא בציציותי – באחת מהן רק שבעה חוטים, והריהו נותן את עווני לנגד עיני מבלי אומר:

– אף בז' כשרה – הריני מורה הלכה בקול נופל מאימה, ואבא אינו משיב כלום ועוקר את הציצית מן הכנף…

פושט אני את הטלית-קטן, ואבא מצוה בקול:

– חוה! תני טלית-קטן לבּן שלך…

אמא מוציאה לי “ארבע-כנפות” כבוּס. משל אחי הקטנים הוא, ובקושי אני מותחו על גופי – והיא מביטה בי. מבטה – תרעומת גלויה וחמלה כמוסה, ופיה מחריש בגזירה של אסור לדבּר…

נותנת היא לי שתי פרוסות-לחם מרוחות שומן ומונחות זו על פני זו, ושני בצלצלים עליהן, ואני נוטל מבלי כל ערעור, אף-על-פי שהשומן כבר יצא מאפי…

גולדה שלי זריזה היום ביותר, שותקה ועושה בפני בהשתדלות יתירה… “כשגוזזין את הצאן – מרתתין הטלאים” – והיא, בשעת קלקלתי משפרת היא מעשיה בכוונה כנגדי… ואני, לה איני יכול לוותר גם הפעם: “יבוא יומך” – הוגה לה רוחי הקשה ברמז, שאין אבא רואהו…

– בוא ונלך – גוזר אבא…

אימה וחשיכה! – גם הוא רוצה לילך אתי ל“חדר”…

אמא מגיעה באבא מין מבט של תחנון, אך הוא אינו משיב אפילו במבט אלכסוני…

– אַבּא… – גונח אני מלבי ונחנק בדמעה, מביט בו ומתחנן ברעדה:

– אַ-אַבּא!…

– כך עושה ילד של בעל-בית? הנשמע כזאת בין הבריות? – מתחילה אמא להטיף לי דברי מוסר שאפשר לשמוע בהם יותר תחינה לאבא – מה אתה, אסופי חלילה? או ממזר – שאתה בורח לישון אחורי הגדרות…

מוסר זה הוא לי כפרץ בחומת הגזירה ונותן תקוה בלבי לנסות דבר – אולי… אך בעודני חוגר כוח לפתוח פה – החזיק אבא בשכמי דחפני מלפניו ואמר בגזירה:

– נלך, אין פנאי! – ומבטו האלכסוני שם מחסום למוסרה של אמי…

הארץ תנוט תחתי. אני הולך כמובל לגרדום. אזני קולטות קולות הרחוב, ולעיני – צורות מטשטשות: עגלה עם חבילי זמורות רטובות; נערי הנחתומין נושאים עריסות של כעכין על ראשיהם, עוברים ומרננים בקול דק: “כעכין חמין – שנים באגורה – קנו!” סייח קטן שאבד מאמו רץ נחפז ונבהל, צוהל ומצלצל בזוֹג שבצוארו; גדי לבן כפוּת ומוכן לשחיטה מפרכס ומפעה: “מְמֶהה!” – ואני חש הכל בחוש תועה ועמום: חטאי וענשי חוצצים ביני ובין העולם… אני נכנע ונכבש, לב מפרכס וגוסס תלוי בי, ובראש כפוף אני נסרך אחרי אבא…

בתוך החדר… אך כחמשה תלמידים בו, וכולם העמידו בנו את עיניהם תמהות ונבהלות. בא עוד אחד – ועמד בפתח משתאה…

נדחק אני אל אבא – לחסות בצל כנפיו בקשתי: אך הוא דוחקני מאצלו, ואני נרתע ומעומד באמצע החדר:

– עשה בו – גוזר אבא על רבי – מה שרצית…

– פשוט את הקאפוטקילי – גוזר רבי, אך בשפה רפה…

אני מנסה שוב – ומבלי כל תקוה – לעורר רחמי אבי, ואני מביט אליו עוד בעינים שכהו בדמע…

– שומעין לרבי… – פוסק אבא הלכה.

אני פושט מעילי – אולי יכמרו רחמי אב בהכנעתי.

– התֵּר המכנסים… – גוזר הרבי שוב בפקפוק.

– שומעין לרבי – מסכים אבא ומאשר גזירתו.

איני יכול… אני בוכה, בוכה מלב מורתח וזב דם. אפילו החברים שבאותו מעמד, שרגשותיהם לא קהו עדיין מעמל היום, עומדים נפחדים ומביטים עליו בחמלה, רק אבא, רק אבי – הוא לא יחמול… הרבי חיור אף הוא, רותת מפני בעל-הבית ונכנע לפקודתי, מביט לדעת רצונו של אבא, ומחליט ואומר:

– התּר, אמרו לך…

אני… אצבעותי עושות ועושות בכפתור, עד שנפתחה החגורה וארכוּבותי נוקשות.

– שלשל… – מפקד הרבי.

אך הם מאליהם נפלו… והרבי לוקח אותי ביד ומציגני מול הפתח הפתוח לרשות הרבים… בשרי סמר מקור ועורי עליו בוער… כותנתי קצרה, מאד קצרה… מזלי הרע גרם שבשבת זו ניתנה לי כתונת מן הישנות, וזו מגלה ואינה מכסה… אנה אשים עיני מפני בשתי?…

ואת המגרפה שמו בין רגלי ודָלוּה, שאהיה רכוב עליה, וכנף-אוז מפוחמת באפר-הכירים נעצו בכובעי… ואני – פני לוטות בשתי כפותי, קול בכיי וגניחתי נפלט מלחץ לב… פי פתוח, ואיני יכול לסגרו ולהפסיק את העווית שאחזה בלסתותי המפוסקות, חזי נופח כמפוח ריק, שחה נפשי ולא אוּכל עמוֹד… ורבי מסיר את כפותי מעל עיני, לבל אסָתר מכלימתי, וכופתן לאחורי באלונטית…

אני שוב לא התנגדתי הרבה, הפקרתי את ידי, כי את אבא שיויתי לנגדי, את אבי!… אך, לסוף, כשנשאתי עין, ראיתי כי הוא איננו עוד בזה, ואת זאת עשה הרבי מדעת עצמו…

מתחילין לומר את השיעור – ואני כפוּת עדיין וערום ממתני ולמטה, רכוב על המגרפה ומעוטר נוצות, עומד כנגד הפתח לעין רואים…

להתפרץ אמרתי מפניהם – ואני אך אחד, אך קטן, אך תש ותלוי בהם, והם חזקים, גדולים וקשים, עושים בי כרצונם – ומי יאמר להם, מה תעשו? – גם חרה לא יחרה לי עליהם… אני רק בוש אבוש כי מרדתי… בוש ונכלם על בשתי וחרפתי אשר עשו לי –

כמדומני, שגם מלקות הלקני אז הרבי – אבל, אותן איני זוכר בבירור, כי מה הן ומה צערן? – – –