מֶרֶד וּמַרדוּת    🔗

I    🔗

– הכָּנסוּ! ­–

פקד פתאום קולו הניחר של הרבי; ומתוך החלון הפתוּח, הוא גופו נגלה עלינו בירמולקא הקמוטה ובפנים המיוגעים, גוחן וסוקר בעין זועמת את כל מחננו – אחד עשר תלמידים שנתפזרו בסעודת בין-ערבּים, כל אחד עם מזונו שלו על גבי הסטיו של חמר המחובר לכותל. אנחנו כולנו נבהלנו לפקודה זו ומתוך לעיסה ושיחה עמדנו משתאים זה לזה, ואין מבין ואין מגיד למה נגזלת כך היום שעה קצרה זו של חירותנו… אלו לאלו מתמיהים עינים ואלו לאלו שואלים בלחישה:

– כל כך מהרה?…

– הכנסו, הרי אמרתי לכם! – מתמרמר הקול הניחר ושונה פקודתו.

גזירה היא… אך חנא-הירש וראובן-“שאר-ירקות” הקדימו והערימו עליה, הם כבר נמלטו אחורי הבית לפינה שבחצר… באמתלא של “אשר יצר” הצילו אלו לנפשם עוד כחמשה רגעים של שהייה בחוץ, ואנו, שוב אין אחד ממנו יכול לזכות עוד בהצלה פורתא זו, שכּן, כלל גדול הוא ב“חדר”, חוק ולא יעבור: אין יוצאין בשלשה… ואנו נגררים מתוך אונס ונכנסים בפנים של תרעומת לחדר נמוך זה שעדיין לא פגה הימנו גם קצת הבלה של זיעת הצהרים… רק פייטל-“קל-וחומר” עושה את עצמו זריז והריהו מזדקר לפנינו כגדי; בא והטיל שיורי סעודה שלו על הכירים, נחפז אל הארגז שהרבי יושב עליו בראש השוּלחן, חטף משם את “הפסוק” וראשון נתישב במקום שלו מתוך קפיצה של חדוָה, כאילו שׂשׂ הוא לתורה בכל חשק נפשו – נפש רמיה!…

– את הגמרות תקחו – אומר הרבי ומניע את גופו ממתניו ולמעלה בנענועים גדולים, מכוֵץ עור פניו ומעקם צורתו בשרבּוּב שפתה התחתונה, ומשתפס פאה אחת של זקנו הצהוב הריהו מושכה מן הסנטר עד לחוטם, משפיל ומצמצם עינים קודרות לעיין בתוכה – סימן מובהק לצריך עיוּן שבגמרא… ושוב אנו תמהים:

– לא את “הפסוקים”?…

– את הגמרות, אמרתי – רוח באביך! – מתמרמר הרבי וסוטר על ראשו של המקשן, הוא פייטל קל-וחומר.

משמע, סדרי בראשית משתנים: בשעת “הפסוק” – גמרא… הלב מתחמץ: למה נדחה עלוב זה – הפסוק “משלי”, מפני תקיפה זו – הגמרא “פסחים”? שוב גמרא, ועוד גמרא…

מסרבין ומתרעמין בנהימה דקה מתוך החוטם – והגמרות ניטלות.

חוטמי שלי גם הוא נרגן עלי מאליו ועיני כהות בהבל של דמעה מרוב צער… עדיין קשה עלי להאמין בגזירה רעה וכפולה כזו שתבוא: החופשה ניטלה לפני שעתה וגמרא ניתנת גם שלא בשעתה. כנגזל אני יושב בתוך חברי הצפופים על הספסלים לכל עברי השוּלחן, שהעלו עליו פסחים תחת משלי – ונפשי בקרבי ל“פסוק” תערוג… עלובה מיוגעה זו, אמנם, לא חשקה ביותר לחכמתו של שלמה המלך, כי זו, מה חידוש יש בה? אפילו אמא גם היא יודעת להטיף לי דברי חכמה כגון אלו, גם היא אומרת תמיד שהחכמה – כלומר התורה, דהיינו הגמרא – יקרה היא מכל וכל, והמלך החכם מכל אדם אינו אלא מוסיף משל לדבר, שהתורה, כלומר הגמרא, מין אשה היא העומדת בשוק ומרננת וצווחת לבריות ו“על גפי מרומי קרת” היא מכריזה על עצמה תהילות ותשבחות מוגזמות ומופלגות… ובכן, לא חכמת שלמה לקחה לבי; ולא לזה נכספתי כך באותה שעה; אלא למה? לרננה שדברי חכמתו נאמרין בה כשיר של נחמה לנפש שחלשה בעמל היום. כל היום מחטטת הגמרא ורוצעה באוזן ובמוח מבלי כל רחמנות, תבוא שעת הפסוק – והרי זמרה נוחה, המרצה אפילו את רבנו ומרשלת כעסו מעלינו; נעימה זו משתפכת ומבשׂרת לנו את הערב הקריר, כי קרוב הוא לבוא עם חופשתו משיבת הנפש, את שוב העדרים מן השדה ואת צאת הכוכבים והלבנה בשמים – והנה… “אילת אהבים ויעלת חן”, זו הגמרא הסלאוויטאית ש“דדיה ירווך בכל עת” – היא נפתחה לפני על דפיה הנכתמים, הטפוחים ומסואבים מזיעת ידים… עוד ניכרות הן הדמעות שנפלו על דפים אלו לפני לחם הערבּים, והיא זו תשוב תקראנו “לשקוד על דלתותיה”, – פת בשומן עם שומניות ודובדבניות שבסעודה, למה לכם? – “לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי!” “שמעו כי נגידים אדבר”:

– ר' חני-נא סגן הכה-נים או-מר – – – הו והוֹ! עוד בבוקר ראיתי כי שבוע של חושך בא לקראתנו בזכותו של ר' חנינא זה. משנכנסתי לחדר מצאתי את הרבי זה יושב ומקמט מצח, נושך ולועס את זקנו ומהפך בדפי הגמרא אילך ואילך – מבקש מה שקשה למצוא… התלמידים גם הם כולם יושבים כבר מסביב לשולחן, יושבים כאלמים ומראים ברמיזה “עליו”, כי בדאגה וברוגזה “הוא”, והוא, הרבי, אף לא קדמני ב“ברוך הבא” כראוי למאחר לבוא… ישבתי, ו“הוא” אף עין אחת לא נתן בי, כי את שתיהן נעץ במהרש“א, ומתוך נגינתו החשאית שתססה מתוך נחיריו שנתנפחו ונתנקשו, הכרתי, שהענין מסתכסך ומסתבך עלינו… אחר כך פתח הרבי ופתחנו גם אנו אחריו בקול: לשונותינו נמשכות ונגררות אחרי לשונו, המגמגמת אף היא באותו ענין, ושפתותינו מדובבות, חציָן פתוחות וחציָן סגורות נותנות הן לבומ”פ וגיכ“ק שיתנדפו דרך האף ושאר האותיות נלעסות ומסתננות דרך השינים, בשביל שיהא הרבי שומע במוצא-פינו כל מה שלבו חפץ… ו”הוא" על כל שמועה שהוא שומע וגם על מה שאינו שומע הריהו מתרעם וכועס, מכה בראשינו, סוטר על לחיינו, מכה באגרוף על כתפינו, ובפרקי אצבעותיה של כף ימינו, שנקטעה אגוּדלה, הריהו דופק על לוח לבנו, לנטוע בו את הדברים כמסמרות:

– אם לא תשעבדו את ראשכם גויים, ממזרים, – חיים אקבר אתכם בשבוע זה! – שיטת ר' חנינא סגן הכהנים לפניכם!

כך זרז אותנו הרבי והתרה בנו פעם בפעם; ונפשנו כצפור כבושה תוך יד חזקה – מפרכסת כל היום לצאת, ואין מוצא… ועכשיו, גם החכם מכל אדם לא עמד לנו להוציאנו מידו של סגן הכהנים זה.

ונוטים קוי השמש בדרך החלון הקטן ויורדים על ראשינו, ומתנועעים משה בריינה’ס ויענקילי הקטן ושונים ביבבה דקה; אחרי הרבי ילכו והוא מנהלם בקולו הצרוד והמר ובנטיות בוהן ידו זה המדומה, שאינו אלא בכוח ולא בפועל… הם תועים בלשונם, וכולנו – עלינו לישב כפופים על הגמרא, ל“הקשיב” ולנהום חרש אחריהם כל מלה ומלה היוצאת מפיהם – וצר… צר לי בין הכותל המזיע והשולחן המזוהם, צר לי בין שני חברי שכפפו אלי את ראשיהם משני צדדי, להסתכל בגמרא שלפני שלשתנו, ומחנקים אותי בהבל פיהם – ורוח אין… מטעם הרבי אסור גם לנפנף בכובע שבראש, והכובע שלי – שארית החורף הוא ועשוי במוך – מטפיח ומעלה עלי הבל גם הוא, וטפּות גדולות של זיעה זולגות משערות ראשי וקווצות פאותי, זוחלות על פני ועל גופי כזבובים, או כתולעים… תש גופי, חלוש ופולט זיעה, גם שערותי גם כותנתי דבקו לבשרי, ואני כולי כאבטיח כבוש בציר מלוח… מבהיקה החמה אורה ומזדהבת, ובמוחי עלטה וסנורים – כל הרשמים מוחשים לי כמו מבעד לערפל… ועדיין אני מתאמץ במחשבה לקלוט מלה אחר מלה מפי אומריהן אל פי שלי הפתוח, ומבקש לכוון כל מלה שאני תופסה על-פה ולקבעה על גבי תיבה שבכּתב שלה, בגמרא; אבל המלים הללו, שאינן מובנות לי, קופצות על התיבות המוזרות ודולגות מן הפְּנים אל הרש“י ומן הרש”י אל הפנים, ופתאום הן נעלמות גם מן הפנים גם מן הרש"י ופורחות באויר… תוהו-ובוהו נעשה במוחי, ואני – אבדתי דרך…

חוזר אני לעיוּני, לבקש תיבות למלים, אולם הפעם לא בדרך הישר כמו שהתיבות סדורות לשורותיהן, לרוחב העמוד, אלא מחזר אני ומחפש באותם המשעולים העקלקלים העוברים בינות לתיבות ממעלה למטה, לאורך העמוד – ואלו מתפתלים ומשתברים, מתאחדים ותמפרדים ומתפצלים כנהרות נפשי לתעות במוצאיהם ומבואיהם של המשעולים הללו, בכדי להתפזר מן השעמום והזיהום – שוב אין התיבות תיבות והאותיות אינן אותיות, אלא עולם אחר מבולבל בוצץ כנגד עיני…

ואת חטאי אני מזכיר – מעודי אך כשה אובד הייתי בערבות הגמרא הסלאַוויטאית שלי, ורבי – “חוימילי גרגרת” – אף שהיה גם “אדמוני” וגם כהן, לא היה יכול לשעבד בכל כעסו ואכזריותו אלא את גופי בלבד, שיהא זה יושב מבלי נוע ושעיניו יהיו מושפלות לתוך הגמרא, אך נפשי, הנשמה החטָטה שבקרבי, זו לא נשתעבדה לא לחפצו שלו וגם לא לרצוני שלי, וכמה שהייתי רוצה בכל תוקף לשעבדה מפני היראה – לא הועלתי כלום. יושב אתה כחמש שעות רצופות מבלי כל הפסקה בחום הצהרים שלאחר חצות; יושב בלחץ ובדחק, בריח-מרחץ של בשר אדם מזיע, בתוך ד' אמות מחליאות אלו, שאין בהן אלא ספרים ישנים שנתמרטטו ופרצופים עייפים ומשועבדים של אנוסים קטנים, שאכזרי צהוב מנצח עליהם כל היום בעינויי נפש, מושכם ומשקיעם בעל כרחם באיזה ענין מסוכסך שהם אינם רוצים בו כלל; ובכדי שיהא ענין לא רצוי זה שגור על פה בכל השקלא-וטריא שלו, שונים ומשננים אותו לך משעה לשעה ומיום ליום בלי שינוי כל שהוא, משננים מתוך בכי, צעקה ומכה, גמיחה, קללה וניגון; ניגון שהוא מושך ושוזר מתוך מוחך חוט ארוך שאינו נפסק וכורכו על שיטה סבוכה, והשיטה – רדיפת ערב-רב של מלים בלתי ממשיות שהן מתנדפות ונשאות עליך כאבק פורח, כמהומת הבל נדף זה שעל הסטיו העליון שבמרחץ – ועתה, לך והוֵה תופס את אלו שאין בהן תפיסה?… אמנם, רואה אני שחברי תופסין, – כיצד? יושבים הם בראש כפוף ובעינים מושפלות לתיבות שבגמרא בכדי לצרף שמיעה לראיה, – ובכן, הרי גם ראשי שלי כפוף וגם עיני שלי מושפלות לתיבות; ומה אעשה אם מבין לתיבות ולעינים קופץ כנגדך איזה דמיון שהוא, מרחף ושט, שט ומושך אותך לעולמות אחרים? אני אמנם קשור בכל עיוּני אל ה“שיטה”, – ובכן גם היא, השיטה גופה, נמשכת ונסרכת עמי לאותם העולמות של הפקר, והדמיון עושה עמה שם בלהטיו ערבוביה של צורות ולא “שיטה”…

קול צרוד רוצע באזני, גורר ודוחק מלים וחצאי מלים, והמלים נשנות בגמגום על ידי קול דק הנסחב אחרי הצרוד – שונין בגמרא, סוחטין ומפרשין אותה כגון כך:

"ה-כא – כאן… וְלד הטומאה זה ששנינו במשנה – "בוְלָ-ד ולָד עסקינן " – אנו מדברים בוְלדו של ולד הטומאה, ניינו, ולד שבמשנה נטמא לא באב הטומאה, אלא בולד הטומאה, שהוא ראשון, ונעשה זה ולד-ולד, דהיינו שני לטומאה – "דה-וי ליה " – ונעשה בש זה שנגע בולד-ולד זה שהוא שני – “שלי-שי " רק שלישי לטומאה בלבד – – –”

אנה אפנה ואנה אלך לבקש מלים אלו ששבעתים מהן אינן כתובות כלל בגמרא? תלכנה להן לבדן, ואני, כאשר אבדתי – אבדתי… הנה יקום הדמיון וישחק לפני… צלצול פעמונים – עגלה עברה בחוץ… נוסע שם אב-הטומאה, בצורת בעל-עגלה מלא רבב; וּולד הטומאה, קטן שחוטמו זב, רץ אחרי העגלה בבכי, – גם הוא רוצה לנסוע עם אביו למרחקים… לא כך, – אני הוא הנוסע… אני נוסע ברכיבה. רוכב אני ברחובות – רוכב על העז הלבנה של שכנתבנו… הרחובות שוקטים ודוממים, אין איש רואה בי ובמעשי… החלי-רע נשא את כל הבריות, ורק אנוכי והעז נשארנו לבדנו בתוך העיר העזובה ועושה אני מה שלבי חפץ – אין מוחה בידי… אני גועה בקול גס כשור: מָהָה! – והוד בתים ריקים ושוממים יענה לי, – וצפרים נבהלות תתעופפנה… זורק אני בהן קטניות, והן נופלות ארצה ונעשות ולדות וּולדי-ולדות של טומאה – – –

כפתור אחד מן החזיה שלי כבר ניתק, בסובבי אותו שלא מדעת… אני מציץ הצצה של גניבה לחוץ – עוד היום גדול, ודאי עוד כשתי שעות נהיה יושבים בחדר, וכבר יגעתי בשברי חלומות והזיות… ראשי כראש שכּור, אזני שומעות ואינן מכניסות כלום כדי הכרה; נתרוקן המוח, ורק מלה קשה אחת מלעיזה-מוזרה – כַּשכַּרתּוֹק" – מקשקשת תוך הגולגולת בלי הפסק, כדפיקתו של שעון – ורע לי… האַא! – נפח היום, וזרם רוח קל בא דרך החלון ונושא ממרחק ריח-מה רטוב וענוג עם קול צוויץ של דרור מתעלסת בחוץ… ואני זה מבקש לי דמיון אחר, מחזה חי ונאה… במתכוֵן אני מעלה לי זכרונה של פּרילי שַאֲרָתי:

ריבה זו, פּרילי, או כמו שהיא רוצה שיהיו קורין לה: פּוֹלְיָה, מעיר-הפלך באה לחתונה שהיתה במשפחתנו “בשבת שלאחר שבועות”, – עם אביה באה, ונתארחו בביתנו. ילדה קלה בגופה היא, ובכל ניעה ואמירה שלה נימוס של חן, נימוסי כרך גדול ראיתי בה, – כּחֵי"ש היא אומרת ולא רֵי"ש… פניה הלבנים ענוגים, ממוזגים וָרוֹד וארגמן וזרועים בעֶברי החוטם המוּגבה נקודות-חַמה, “סובין” דקין-דקיקין; עיניה הכחולות פתוחות לרוָחה וחוסות לבטח בצילן של גבות ושמורות שחרחרות, שהן הֶפך נעים ומתמיה לשער ראשה, שמראהו משי צהוב; סנטרה בליטה נאה הוא מעל לכפל פימה צחה ורכה – פלח אפרסק טוב ונחמד… ובצאתה במחול תעשה נפלאות ברגליה – כרעים דקות ומיוּשרות שגרבים ורוּדים מתוחים עליהן כקרום דק והן נשקפות מתחת שולי שמלתה הקצרה ככרעי חסידה רוממה… – ואני, בשני הימים שנתארחה בביתנו, לא נועזתי ולא נדברתי עמה אף דבּוּר קל, והיא ראתני כאילו איני. רק בליל החופה, כשיצאתי בריקוד אחר “מרק-הזהב” עם כל היהודים שטלטלו רגליהם, עמדה היא והביטה בי רגע – ותתנפל בצחוק אל חיק אמי ותקרא: “אוי, דודתי, כמה מגוחך הוא במחול!” – ומיד נשתמטתי מן המעגלה המקפצת ופניתי בכלימה גדולה כבוֹשת גנב וביקשתי לנוס. אך אמי החזיקה בי וקירבתני דרך חבּה, התחילה מוחה במטפחתה זיעת פני ואמרה לה לפוליה: “ומה תאמרי כשיהיה, אי”ה, למדן מופלג? אז הרי יבקשנו אבא שיהא זה “חתן” שלך!"… מיד צמצמה פוליה את חוטמה כמו מריח רע – וחרפה שׂמה מחנק לגרוני… ולמחרת היום – נסעה פרילי – – –

ומאז הריני מזכיר לי את דמותה שבע ביום. תחילת זכרונה – תרעומת, אך לסוף, שלום אעשה לה. וגם עכשיו קרא דמיוני לפרילי-פוליה – וַתבוא…

מסובב אני כפתור שני, כפתור מן המעיל, כופף ראש ומתבונן לראות במה כוח חוטו גדול, ועם זה, אני רואה את עצמי במחזה: מלובש אני לתפארת כבנו של הדוקטור הרופא שבעירנו, – חוּלצת תכלת ומכנסי סאמיט קצרים, וגם רגלי שלי נשקפות ארוכות וקרומות בגרבים מתוחים יפה, תלתלים מכתירים ראשי, ועל חולצתי צוארון-מלחים לבן ורחב, ואני ופריל יוצאים במחול זה מול זה ומפליאים לעשות בריקודינו, וכל המחותנים מתפלאים ומוחאים לנו כף… ומחי-כף צרב לחיי:

– היכן קורין?

נבהל ומשתומם אני מביט אל הרבי המתקומם עלי, מביט כמת זה שהעירו מלאך-דוּמה בשאלתו הידועה: מה שמך?… את שמי אני זוכר, ואלמלא מת הייתי בשעה זו, הייתי אומר: גרשון, אבל, היכן קורין – איני יודע… והרבי בדרישתו עומד, מחריש הוא ומסתכל, לוטש עיניו ונועצן בי, שיניו חרוקות, נחיריו מתרחבים, שפמו הצהוב סמר והפּיקה החדה שבגרגרתו עולה ויורדת כבשעת שתיה – שותה עלי כעס כמים…

– הראה! הראה, ממזר! היכן עומדין? – הרוח באביך! הוא משׂתער עלי – ואני מצטמק, הוא רועד מכעס, ואני – מאימה, וחברי מסביב צוחקים ונהנים מהפסקה זו… מחזה זה של כעס וקלון, שאגה וחרדה – כמים קרים הוא לנפשם העייפה מהבלה ושעמומה של תורה… ושוב דממה וליטוש עינים; ידי הולכת ונמשכת למעלה בכוח תביעת מבטו של הרבי, נמשכת ועולה על השולחן… שני עמודים של תיבות לפני בגמרא ושני עמודים גדולים מאלו ברש"י – והיכן אמצא בכל אלה את התיבה הדרושה שלא שמעתיה?… בלבי אני מתפלל לעושה נפלאות ומכוֵן פסוק מפורש לשם סגולה: “עשה עמדי אות לטובה” – סומך על הנס, וכמטיל גורל כן נפלה ידי בבת-אחת, להראות באשר תַראה – ולתמהוני, כל חמש אצבעותיה פרושות על שני הדפים יחד!…

יגילו חברי ויריעו בצחוק, אך הרבי עודהו מחריש ומסתכל בי:

– מי אומר את השיעור? – הוא מסנן לי שאלה מבין שיניו החרוקות.

אני שותק, איני מבין מה הוא סח.

– ענֵה! – נתן עלי בקול שאגה ניחרה.

עכשיו, אני זה מבין שאלתו מה היא, אבל להשיב עליה איני יודע. מי היה שונה בשעה זו? זכורני, שנשמע לי קול יחידי – נראה, שמשה בריינה’ס ויעקילי הקטן גמרו כבר תלמודם, ונער אחר התחיל שונה אחריהם יחידי – אבל מי הוא?

– הִבּ… אִמ… גְ… – מגמגם אני ומטיל הצצה על חברי, בתקוה כי אחד מהם ילחש או ירמוז לי על השונה, – אבל כולם אך צוחקים למשבּתּי… ואני מתכווין לקרוא שם זר לגמרי, שלא מחברי התלמידים, בכדי שיהיה לי כאמתלא, שלא שמעתי שאלת הרבי מיראתי אותו… והרבי מביט בי וממתין בעינים קמות. שפתי נעות וחרדות, נעות לומר מה:

– הִפּ… פְּ… – ואני נבהל מפני השם המתלבט בפי, ובטרם שאתאפק למצוא שם אחר, זה נדחק ומתמלט בלחישה:

– פְּפֶּ-פֶּרִיל!

פֶרץ של צחוק בקולי קולות, מריטות לחי כגחלים בוערות, ואחריהן מהלומות סוקלות ראשי, גבי וערפי – ובכי-פרא מתפרץ מגרוני ברוק שבפי, במיץ-אפּים ודמעות עינים…

– כאן… – שומע אני את קול הרבי הנושם ושואף בזעפו, הוא מראה המקום שעמדו בו.

ולעיני המזילות דמע, רק תוהו לבן שנקודות של אש-צבעים מרחפות בו – – –

יסורין ממרקין; ומהומה זו שבאה עלי כאילו הדיחה את נפשי מן השעמום כמטר סוחף, רק שנאה עזה וכבושה תאכל קרבי כחלודה, ריח של שנאה נודף אלי מן הרבי, זיקי משטמה יורות עיני ועיניו אלו לאלו, אף שאין אנו מביטים זה בזה… למה לנו, לשני שונאים כאלו לישב יחדיו כל היום, אל שולחן אחד זה כנגד זה? הן גם את מטפחתו האדומה וקוספת-הטביקא שלו המוטלות על השולחן, – הן גם את אלו אני שונא כמות. גם קדשיו, הטלית ותפילין שלו, התלויים בשׂקם על הכותל, שנאה נפשי כתועבה… ושוב עמדה לפני השאלה הארורה, בדמות מכשפה רעה הבאה לענות נפש על לא דבר היא עומדת לפני:

– היכן קורין?…

וגם הפעם איני יודע… מביט אני על הרבי, והוא, כאילו נתרכך ממבטי המבקש רחמים – שואלני בקול נמוך:

– ומי אומר את השיעור?

ואני שותק, מפני ששוב איני יודע…

­– חיים-מאיר – לוחש לי “כדרלעומר” הארוך היושב לימיני.

– חיים-מאיר – אני חוזר אחריו בשפה רפה…

ושוב צחוק – צחוק לבבות צוהלים בחשקם… רימני חברי, מכשול נתן לפני ונפלתי… והרבי אינו מכה, הוא אך הבט יביט בי. גם לו גם לי מר, מר לשנינו. מי יתן ומת האחד משנינו!… שפתי נעות… יהיה רצון שתבוא מחלה על הרבי, שיפול למשכב ולא יקום, או מיתה-משונה תחטפהו, שיטבע במקוה מחר בבוקר בשעת טבילה…

– הראה לו – מצווה הרבי לכדרלעומר, לנסות גם אותו דרך אגב.

כדרלעומר הארוך מראה לי בתיבה שעמדו בה מקרוא, והרבי פוטרני הפעם רק במבט, מבא של התראה רבה על להבא… נותן אני את אצבעי על תיבה זו, כאילו ניתנה לי לאחזה למשמרת, פן תעשה לה כנפים לעוף…

– אין מורין באצבע – מזכיר לי הרבי כלל גדול (תקנה, שלא יהיו החברים סומכין על המורה באצבע ויביטו לצדדין) – עיניך עדיין לא יצאו מחוריהן…

ואני נותן עיני ומשעבד את נפשי לאותו מקום, אך מחמת בושה לא אדע נפשי… עיני הולכות בשורות לפי קריאתו של השונה (עכשיו זה יודע אני שהשונה הוא אהרן-“סרחון”) וראשי – שוב הזָיה ושעמום ישופוהו…

לוא יכולתי לעוף – ופרשתי לפתע את כנפי ואעוף דרך החלון לדרור… אעופה, ארחיק נדוד, עד בואי קישינוב העיר הגדולה ואשב שם בבית אבותיה של פרילי – הלא אנשים אחים אחנו. את שנינו יתנו לגימנזיה. בגימנזיה אחת נלמד. יחד עם “פּוֹליה” אלך בבוקר לגימנזיה… אנו הולכים לגימנזיה והולכים – רחוקה הדרך לגימנזיה (נעים לי מאד להגות במחשבה מלה זו: גימנזיה…) בצהרים אנו שבים יחד מן הגימנזיה, ואז יבוא מורה – “מורה” ולא “מלמד” – ללמדנו רק תנ"ך ודקדוק בלבד… לפנות ערב – ואני ופוליה יוצאים לטייל לפני התחנה, לראות במסילת-הברזל… ומרכבות הברזל באות בשריקה וטיסה, רצות מבלי סוסים…

– היכן קורין?

זועת-מות ואפילה אחזה נפשי – נדמה לי באותו רגע כי נופל אני אל תחת גלגלי הרכבת הרצה כנגדי – והברה נפלה ונפסקה מפי, – כמעט שקראתי אותה, את פרילי-פוליה לעזרה…

והרבי קם; פותח הוא את קופסתו, קומץ הימנה טביקא, סוגרה ומעמידה – ושואף בשאיפה ארוכה את כל הטביקא לאחד מנחיריו, עד שנקוו דמעות בעיניו. רואה אני, כי משתכר הוא בריח, בכדי לאמץ כוחו ולעשות בי משפט אכזרי… הנה הוא יוצא ממקומו, מצוה ברמיזה לשני חברי היושבים עמי, שיצאו, – והם יוצאים בחדוָה ממקומם. והריהו מושכני מן השולחן בצביטת הבשר, מושכני מבלי הוציא אף הגה אחד מפיו, ואני אוחז בו בשולחן בכל כוח, והוא נעתק ממקומו ונגרר אחרי, והתלמידים מתפזרים – ב"קוּנֶה " מבקש הרבי להעמידני… בן שתים-עשרה אנוכי, ומלאך-דומה זה עושני כדרדקא לעונשין, – ואילו ראתה זאת פריל! – –

הוּצאתי בידים חזקות ממני… בכל מאמצי כוחי הדל, בתעצומתם של כל רמ"ח אברי אני נלחם, נלחם ונזהר לבלתי הכות חלילה את הרבי, בשעה שכעסי משיאני לנשוך ולכסכס בשיני, לפחות, אחת מארבע אצבעותיו שבכף ימינו, – אני רק מתנגד לו ומשתמט לבל יתעלל בגוויתי… אך הרבי הארוך חזק ממני וכבשני בין רגליו – והריהו מכניס ידיו לחגורת מכנסי ומטפל להתירה… שנינו מתאבקים בדומיה… נשמטתי מבין ברכיו ובשארית כוחי אני מחזיק מכנסי בשתי ידי; הוא מפילני אצרה, ואני מתכנס ומצטנף עד שכל גופי נעשה מקופל כקפּוֹד; הוא גוחן עלי, מבקש מבוא לכפתורי מכנסי – ואינו משיג; הוא מהפכני, ואני מתגולל ככדור על הארץ… בכל מיני זיין, שניתנו לי מברייתי, אני מגין על מכנסי, – ונקרע בית-זרועו של הרבי. הרבי נרתע –

רוח באביך! – התפרצה געיה מגרוני כלפי הרבי ובעטה רגלי בכרסו… ועד שקפץ הוא לאחור ועמד שלא ליפול – תפסתי כובעי ונזדקרתי בבת-ראש החוצה – – –

II    🔗

אני רץ כבוער באש, בורח ונס דרך המבוי לפרבר הגויים שבקצה העיירה… עדר העזים והעגלים נכנסים לעיר, – העז הלבנה של שכנתנו הכירתני, פועה ורצה לקראתי – ואני נס כרוצח שנמלט, רץ ומחזיק מכנסי וכוּתנתי בשתי ידי… ילדה אחת ערומה, המעפרת בעפר על אם הדרך, נבהלה, זקפה עלי עיניה, נתעוררה, חיזקה מתניה בידיה, והריהי רצה אחרי בכותנתה הארוכה ועונה עלי שיר של ערבית בלשון נלעגה:

הָעֵדֶר יָשוּב, פָּנָה יוֹם, הָרַבִּי מַלְקֶה בִּרְצוּעַת עוֹר,

וּבַחֶדֶר עוֹמֵד הֲדוֹם. וְהַתִּינוֹק חָשׁ בְּאָחוֹר…

ואני בורח – אנוס על נפשי, אנוסה – – –

אל המִנהרה, שלקצה גבול העיר והשדה – שמה באתי. אל תחת הגשר בין הקוצים והברקנים נסתרתי, שם תקנתי בגדי על גופי – והריני אורב ממסתור כלסטים מזוין: לקטתי לי אבנים – אם שלח הרבי אחרי רודפים מחברי, ויבואו – אנַפץ גולגולתם…

אני יושב ומצפה – אין איש בא… ובשעת פנאי זו איני רוצה אפילו לחשוב מה יהיה בסוף; חפּשתי ומצאתי בכיסי חוט של פשתן וצרור של דונג, ואני מתקין לי מהם אנך לצוד בו עכבישי-שדה מחוריהן שבתוך העשב.

כִליתי מלאכתי – ואצא ממארבי אל המגרש. השמש אך נעלם מן האופק – שעת המנחה עוברת, ואני, בכוונה להכעיס, איני רוצה להתפלל “לו”… אך בכדי שלא להתגרות "בו ", כביכול, יותר מדאי – הריני מחליט לכפר פניו בערבית, שכל הלילה זמנה, בשתי פעמים שמונה-עשרה, – והוא רחום יכפר עוון…

וזיו הארגמן שבקצה הרגיע הולך הלוך וחווֹר, הלוך וכהה. בכל הככר הרחבה אין איש, גם הצאן והבקר לא יֵרָאו בה עוד… אך מרחוק נראה לי סוס אחד שחור, בודד יעמוד שם בצואר נטוי לקרקע ורועה. הנה הרים ראש והתחיל מתקומם ומדלג בשתי רגליו הקדומות שהן כבולות לו; עמד וחזר והשפיל צוארו לכרסם בעשב השדה. נתעופפה לילית מפרפרת כנפים, נאנקה בקולה הצורם – ונעלמה מאחורי ההר… מן ההר הצומח פּפּוּשוֹיות (תירס) יורדים במשעול עקוב כנופיה של פועלים ופועלות, מכושיהם על שכמיהם ובמקהלה יחד ירוֹנו: מקול הגברים העכור קול הנשים הדק בוקע ועולה – ושירתם זו קוראה מרחב שדות, הד הרים ויערים אשר שם… ו“שם” זה הלא קרוב הוא, מאחורי הר-הפפוּשיות זה, – וכמה רחוק הוא ממני, רחוק כאפסי שמים… רק פעם בימי חיי הייתי “שם” – העוד אשוב אחזה את הארץ ההיא, או בדְמִי-ימי אמות מידי חוימילי גרגרת, אשר ישית קץ לחיי?…

ומה יהיה להבא? – ביום מחר מה אעשה?… אבא ואמי מה יעשו לי?… מכותל ובזיונות, וחברי כולם יתקלסו בי… והאכזר האדמוני?… לבי הומה לי, נכמרו רחמי על נפשי העלובה והבזויה, ואבקש לבכות – – – והנה בֶריל שואב-המים עובר לפני, אצלי; את סמרטוטיו המסואבים והטופחים, שהוא לבוש בעבודת היום, החליף לשעת מנוחתו בלבושים יבשים; על רגליו הערומות, סנדלים גסים מתלבטים ומחרידים מן העשב חגבים מנתרים; הולך הוא לו בנחת כמטייל לרוח הערב, נושא בידו אפסר ושפתותיו דובבות בתפילת מנחה:

– עגל אתה מבקש, קטן? – והוא מורה לי בידו על בית-אכרים בודד שאצל הבאר – הנה שם, בין החרוּלים, עגל אחד עומד – לך וראה אם שלך הוא.

והוא הולך לו לדרכו, אל סוסו זה הבודד בשדה; אך כנקוּדה נעה נראה לי בריל זה במרחב הככר, ונדמה לי כי זוהי הנקודה היחידה של חירות ונחת שיש בעולם… וגם אני רוצה להיות נקודה כזו, או שלא להיות כלל בעולם… משתטח אני על העשב ומסתכל למעלה, – הרקיע כקערת זכוכית כחולה ירקרקת מכסה על כל, על המגרש ועל רכסי ההרים ועל בתי העיר הקטנים, שעשן דק וערפל דק חתולתם – והרי גם אני לעצמי אני… בריה קטנה תחת כפת השמים, נבדלת מכל, תועה אובדה מבלי מצוא מקום לה… אפרוח שנפל מקינו ואינו יכול לעוף… ובדמיוני: קן נסתר ושאנן בין עפאים, אבוא אתכנס בו, רק קצה חרטומי אשלח כמעט קט החוצה וממעוני הקטן אביטה בעולם הגדול הנרדם… העפאים עלי ישָאו, וצפרדע מתחת תהגה בסוד: גְהוּ- גְהוּ… תקרא אלי תנומה ואני אישנה לי…

כן! אסור לי לילך הביתה. פה בשדה אלין, וכאור בוקר אשכימה ואלכה לי. אברחה אל אשר ישאוני רגלי, אל אשר יראוני עיני… אל אחת הערים אבוא… לשואב-מים אהיה נשׂכר, אתו אשאב מים מן הבאר שבשדה, אתו בעגלתו אסע, את דלייו אשא, אלך לבקש סוסו בערבין – ואת חוימילי גרגרת לא אביט עוד!… יהרגני אבא הרוג, ואל חוימילי לא אלך עוד… פה אלינה…

ונפשי בקרבי קשֶבֶת, בצפִיָתה להקשיב ולחזות בליל זה מה שלא חזיתי עוד מעודי… כיעקב אבינו בשעתו: “ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חָרָנָה, ויפגע במקום ויָלן שם, כי בא השמש… ויחלם.. סולם.. וראשו מגיע השמימה.. מלאכי אלהים עולים ויורדים.. והנה יי נצב עליו”… ופירש רש"י: “לשמרו”, ופירש רבי: “מפני מי? מפני מזיקין וחיות רעות שבשדה” – ומי ישמור אותי מפניהם?… לבי מתפעם… ועדיין אני מתחזק ואומר: אותי ישמרו נערי בעלי-העגלות היוצאים לרעות סוסיהם לילה במגרש הזה וללון פה. אתם אשב אצל המדורה, זו שבכל לילה היא נשקפת לי מעל לגגות – מאחורי הגגות מרחוק – בוערת בשדה ככוכב אדמדם… הם שירים ישירו ומעשיות יספרו… ובבוקר עם צאת השמש – “וישא יעקב את רגליו וילך ארצה בני קדם” – – – ובתוך כך אני לוטש עיני אל החורבה הנשקפת לי מערפלו של הערב, שקַו דמדומיו כהה כבר; שם מעבר לנחל היא מקדירה – וחשודה היא בעיני… חורבה שוממה בשדה ועזובה מבלי “מזוזות” – – וכמו צל ענקי שחור עולה בכְלִיל-אש כהה, ירקרקת-אדמדמת – עולה ומתנשא משם לאטו… סמר בשרי, ואשא את רגלי ואברח, לבוא מהר… הביתה – –

בגבולם של בתי העיירה אני – ומה תמאן נפשי לבוא שמה… אני עומד, פונה לשדה – ומתירא, פונה לעיר – ורע לי… והנה שלד של נבלת-בהמה מלבין כשׂיד בעצמותיו הניחרות; בועט אני בגולגלתו הריקה, ומיני זוחלים קטנים נחפזים ורומשים הימנו נבהלים. לבי רע, ואני מבקש לעשות דבר שש בו כדי “להכעיס”, דבר שאינו נאה לבנו של חנא-בן-הרב ולא יאה לתלמידו של חוימילי-גרגרת: להתפרץ אני רוצה מפניהם, למרוד בהם וב“דרך-ארץ” זו שהם מלמדים אותי, – ואני בועט ובועט בנבילה, מכה באחת הצלעות לפרקָה מן השדרה, בועט וגם נוגע בה בידים, בכוונה להטמא גם “במגע” גם “בהיסט” נבלה, שהיא “אב הטומאה”… “טומאה” – טומאה זו מה היא? מפני מה מכים ומבזים אותי עליה? זו “תורה” וזו “חכמה”, אשר “ליד-שערים לפי-קרת מבוא-פתחים תרונה?” זו היא שהיתה אצלו “אמון”, “שעשועים יום יום ומשחקת לפניו בכל עת?”… טומאה – “טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד שמי-שמים” – האיך נבילה זו בוקעת לשמים?… והנקמה הרצוצה, זו הכבושה בלבי כמשקע של שמרים, מתחילה תוססת ומתחמצת בקרבי כיין לפני חַמה; להתפרץ, להתהפך ל“אחֵר” אני רוצה, להתחמץ – לרע לי ולרע להם… רוח רעה ושחורה אני רוצה להשליט בי, להתקלס גם בהם וגם ב“טומאה”, שיראתם היא, – ואני תופס בקרניו הקלוּפות של השלד, סוחב את הנבילה, סוחב ומתקלס ב“אב הטומאה” – עד שאני נתקל בגדר. גָפה דחויה ופרוצה זו מקפת את ה“תלמוד-תורה” וה“הֶקדש” שבקצה העיר, – ואני תולה ותוקע את השלד על הגדר, בשביל שיתקלסו מחר גם בני התלמוד-תורה בטומאה ארורה זו…

ואני הולך הביתה בנשמה טמאה ושחורה, מַמרה וסוררת – ויהיה אשר יהיה – – –

בחנותנו, שלפני הבית, מעשנת עששית קטנה. שלהבתה קודחת ככתם אדמוני מבעד לזכוכיתה המפוחמה ופורשת צללים גסים על הכל. מתוך הצללים נשקפות תיבות של מיני סחורה וקופסות פחים נושנות בציוּרים מטושטשים, דגים מיובשים, חבילות חבלים, רסנים ואגודות של מגלבי עור חדשים, שריח בורסקי וזפת ועיטרן נודף מהם. על הרצפה שפוך נפט המפעפע סרחון, וזרועים בו גרגרי אורז, – ומקללת אמא את גולדה אחותי שעשתה “היזק” זה:

– בשר נבילה! עיניך יצאו מחוריהן? ידיך יבשו? גולם! ולואי שאקפחך – ובלילה זה, רבש"ע!

ויוצא אבא מתוך הבית, מקמט מצחו ומצמצם גביניו, ראשי אצבעותיו תולשות ומורטות בזקנו הקצר, ומבטי זעמו ישלח באלכסון… בדרך הילוכו חודר מבטו גם בי – והוא עובר ויוצא מתוך החנות. נשען בתריס הפתוח הוא עומד, שתים מאצבעותיו מוללות ומוללות קווצה דקה של סנטרו, נמצאה השערה היוצאת – מריטה, ונעקרה מן השורש…

אפשר, הם כולם אינם יודעים כלל מאותו המאורע? – ומחר ידעו?…

– ערב טוב, ר' חנא…

הוֹי, הרבי, הרוח בלבו, בא להתאונן עלי! – כמו סכין קהה נתחב בלבי קולו הצרוד ועשה קרע… ועד שהוא מתחיל לספר עם אבא, שלא חשב לעצמו חובה לענות ל“מלמד” על ברכתו – נמלטתי מן החנות אל הבית, ומן הבית אל החצר, ושם בריצה ובטיפוּס ובדילוּג מגדר לגדר ומחצר לחצר, כגנב הנמלט מפני רודפיו – הגעתי עד חבית אחת שכוּבה שניטלו שוליה, ובה נחבאתי. ריח החומץ שנודף בתוכה שֹם מחנק לנשימותי התכופות, מחלחל בגרוני – ואני מתאפק ואיני משתעל אפילו שיעול כל שהוא…

– גרשון! גרשון! – שומע אני קול גולדה אחותי הקורא מחצרנו וגוער בי, ואני דומם כאבן.

קולה של אחותי השמחה לכלימתי מרגיזני מאד; תמיד בשעת קלקלתי, היא רוצה למשול בי, מתגדלת עלי ומשנה אז את קולה שיהא נשמע ממש כקולה של אֵם בשעה שהיא גוערת ומַתְרה בבן-ממרה…

– גרשון! והרי אני קוראת לך – גרשון!!

האיך לא תירא “קליפה” זו מפני? כלום אינה יודעת, שאם לא היום, הרי מחר השב אשיב לה על קריאה של מָרוּת זו? אסחבנה במקלעותיה ואדרכנה באפי, ברגל ארמסנה – צפרדע זו!…

– גרשון! – גֶאֶרשון!! – גֶאֶאֶרשון!!!

– “וַרְקָה החולבת!” – אני מבטא בחריקת שנים את כינויה, מניף אגרופי בתוך החבית אל מול חצרנו ונוהם בקרבי כחיה רעה זועמת:

– המתיני, וַרקה, המתיני… שאוֹל אורידך!…

פסקה הקריאה, ואני יושב כפוף בתוך החבית, ראשי על ברכי נופל, ונפשי משתקעת בהרהורים רעים ומרים, הרהורי נקמה: ולואי שימצאוני כאן מת, מוטל בפישוט ידים ורגלים בתוך חבית זו מאחורי הגדר, – ויֵדע לו אבא!… ואמא – איך היא תצעק, איך תבכה אז וכמה מעלות טובות תתַנה אז עלי – אין עוד חסרונות!… היא תטפח בידיה על שדיה ועל פניה, תזעק במכאובים: “בני, תכשיטי! בני, בני, למה עזבתני?!”… ואני מת… אפילו גולדה תזעק, תמרוט מקלעותיה ותקרא: “הוי, אחי הטוב! אחי יקירי! מה אעשה בלעדיך?… (וגם הפעם תשנה קולה שיהיה כקול האֵם ותספר בשבחי כגדולה…) תגדל היללה, וגם אבא לא יתאפק עוד ויגעה בבכיה… וידעו, ידעו כולם אשר עוללו לי… גם שני אחי, יהודה-ליב וחיימיל ובכו עמהם, יהיו פועים כטלאים – אך בעוד שעה הלא ישחקו ב”סוס ורוכב", ואני – כאילו לא נוצרתי, וכאילו לא עשיתי להם “כנורות”… רק אחת לא תבכה עלי כלל – צירֵלי (אחותי היונקת) – ולה מה הומה לבי… היא כל-כך שמחה ושוחקת לקראתי תמיד, – ומעתה לא אראנה עוד עד עולם… מת… והשכנות – גם הן כולן תבואנה לתנות עם אמא עלי: “נטיעה רכה… תלמיד-חכם קטן”… ודודתי סוֹסִיָה העגונה בעלת השינים הרקובות – לפני ניגון קינתה מי יעמוד ולא יריד בבכי? היא תקונן למראשותי, תבקשני שאלך למענה (תמיד הריהי מבקשת שאלך לה בשליחות…), שאלך ואבוא לפני כסא-הכבוד להפיל תחינותיה ולהיות שם מליץ טוב עליה: “יונה תמה! נשמה כשרה! עופי ולפני קונך המליצי עלי הנעלבה”… והיללה קורעת לב – גם דמעותי נוזלות מניני על לחיי… כמה רחמנות! נער שאינו עדין אפילו “בר-מצוה” – הריהו צריך לילך להיות מליץ טוב!… באדמה וקברוני, ואנא תמאן הִנָחם – כל הלילות בכה תבכה עלי…

אף אני, את מותי אני מבכה בטרם אלך ואינני…

ומאחורי הגג של בית-הכנסת עולה הירח והוא אדמוני… מביט הוא לתוך אותה חבית שנער אחד אומלל מושכב בתוכה למות – ואין לו בכך כלום… מבית ניסל חייט, חֵבר קולות דקים וצלוּלים התחילו עונים ביבבה, – הנערות התופרות שם בגדי חתונה מצפצפות כצפרים בנעימה אחת, בשירה של געגועים תמשוכנה ותענינה:

אוֹי שֶאַתָּה נוֹסֵעַ,

וְאוֹי שֶאַתָּה נוֹסֵעַ!…

אוֹיָה, עַל מִי כֹה תַּעַזְבֶאֶאֶנִי? – –

וניסל גופו דופק מהירוֹת במכונת-התפירה ונותן תְּבָל בנעימה לפי דרכו: מפרפר שֹפה ומאראר לשון, עושה קול חצוצרה ועונה

פְּרֶטוּרְטוּ-פוּרֶטוּרְטוּ – תַּעַזְבֶאֶאֶנִי!..

בני חורין הם, איש הישר בעיניו יעשה לו – ולא עלי הם מתגעגעים… אני – אין אף אחד שישתתף בצערי כל זמן שאני חי… בדד, גלמוד – ומן הגדר יריע הצרצור בקול…

ומפני מה לא נולדתי גם אני בכרך גדול, אצל אבותיה של פרילי שאהיה אוהב ונאהב וחפשי כמוה?

או שיֵעָשה לי בליל זה הנס של ר' אלעזר בן-עזריה – אקום בבוקר והרי אני כבן שלושים, יהודי בעל זקן, יושב לפני פתחי חנויות עם יהודים שכמותי ומספר בשמועות וחדשות שונות; את הישר בעיניך תעשה – ואין מוחה.

או שיבוא אליהו ויגלה לי הסוד של רואה-ואינו-נראה – ומתוך נחמה של מעשי נסים עוטפני המראה היפה והחביב שהיה מבקרני לפעמים על משכבי בלילות:

…אני נישֹא בתהום שמים, משוטט בין כוכבים; הם מסביב ישוטו, אחור וקדם ירחפו, יסובבו, ממעל לראשי אל תחת רגלי כשלג-אורות ירדו, ומתחת רגלי בשפעת זיום יתאבכו ויעלו דממה, ואני שט ונישא בתוכם לאין תכלית… יתנערו – ויחדיו כעדת צפוריות נרחפה, בדממה ובמהירות קלה נרפרפה, טסים מבלי השֵב אף רוח כל-שהוא בדומית התהום; מעלה ומטה אנו מרפרפים ושטים במהירות נפלאה, מרפרפים ומנצנצים בתהום אפילה פושרת.

ואותה הפעם, גם הלבנה עברה לפנינו ועמנו, יחד אתנו שטה, ומתוכה פני פרילי נשקפו אלי בחמלה רכה ודוממה – –

III    🔗

– קום, החדרה – הקיצני אבי…

אני שוכב על יצועי בבית – מי הביאני, איך באתי הלום?… נזכרתי, כי בלילה הפריעו שנתי, טלטלוני, ואני לא ידעתי נפשי.

הצצתי אל אבי – ואראה כי נחרץ דיני… לא הועלתי כלום. מה שהיה הוא שיהיה – ויהיה עוד קשה ורע משהיה…

מלא בושה וכלימה שהתישה עלי את אברי, התחלתי לובש את בגדי מתוך רטט וזיע, ואבא עומד על גבי ואומר “קטורת” בהטעמה מיוחדת, כקורא פסק-דין קשה, גוזר ואומר: “ואם נתן בה דבש – פסָלה, ואם חִסר אחת מכל סַמניה – חייב מיתה!” ומתוך הגזירות הללו הוא גוזר עוד:

– נטול את הידים…

יודע הוא שמעצמי הייתי נוטל, אבל צריך שאהיה עושה דווקא משום גזירה… והוא הולך ושונה גזירות: "זה הכלל: אם כמידתה – כשֵרה, לחצאין, ואם חִסר אחת מכל סַמניה – חייב מיתה! "…

אני מסתפג וקורא “מודה” קודם שגזר אבא, אבל אין מפלט מפני הגזירה – היא יוצאת ונשלחת במבט אלכסוני:

– קרא בקול, אשמע גם אני…

ואני מוכרח לקרות “מודה” כדרדקא, קורא בקול מלים-מלים… מגיע לברכת ציצית – ושוב גזירה:

– הראה ציציותיך…

בודק אבא בציציותי – באחת מהן רק שבעה חוטים, והריהו נותן את עווני לנגד עיני מבלי אומר:

– אף בז' כשרה – הריני מורה הלכה בקול נופל מאימה, ואבא אינו משיב כלום ועוקר את הציצית מן הכנף…

פושט אני את הטלית-קטן, ואבא מצוה בקול:

– חוה! תני טלית-קטן לבּן שלך…

אמא מוציאה לי “ארבע-כנפות” כבוּס. משל אחי הקטנים הוא, ובקושי אני מותחו על גופי – והיא מביטה בי. מבטה – תרעומת גלויה וחמלה כמוסה, ופיה מחריש בגזירה של אסור לדבּר…

נותנת היא לי שתי פרוסות-לחם מרוחות שומן ומונחות זו על פני זו, ושני בצלצלים עליהן, ואני נוטל מבלי כל ערעור, אף-על-פי שהשומן כבר יצא מאפי…

גולדה שלי זריזה היום ביותר, שותקה ועושה בפני בהשתדלות יתירה… “כשגוזזין את הצאן – מרתתין הטלאים” – והיא, בשעת קלקלתי משפרת היא מעשיה בכוונה כנגדי… ואני, לה איני יכול לוותר גם הפעם: “יבוא יומך” – הוגה לה רוחי הקשה ברמז, שאין אבא רואהו…

– בוא ונלך – גוזר אבא…

אימה וחשיכה! – גם הוא רוצה לילך אתי ל“חדר”…

אמא מגיעה באבא מין מבט של תחנון, אך הוא אינו משיב אפילו במבט אלכסוני…

– אַבּא… – גונח אני מלבי ונחנק בדמעה, מביט בו ומתחנן ברעדה:

– אַ-אַבּא!…

– כך עושה ילד של בעל-בית? הנשמע כזאת בין הבריות? – מתחילה אמא להטיף לי דברי מוסר שאפשר לשמוע בהם יותר תחינה לאבא – מה אתה, אסופי חלילה? או ממזר – שאתה בורח לישון אחורי הגדרות…

מוסר זה הוא לי כפרץ בחומת הגזירה ונותן תקוה בלבי לנסות דבר – אולי… אך בעודני חוגר כוח לפתוח פה – החזיק אבא בשכמי דחפני מלפניו ואמר בגזירה:

– נלך, אין פנאי! – ומבטו האלכסוני שם מחסום למוסרה של אמי…

הארץ תנוט תחתי. אני הולך כמובל לגרדום. אזני קולטות קולות הרחוב, ולעיני – צורות מטשטשות: עגלה עם חבילי זמורות רטובות; נערי הנחתומין נושאים עריסות של כעכין על ראשיהם, עוברים ומרננים בקול דק: “כעכין חמין – שנים באגורה – קנו!” סייח קטן שאבד מאמו רץ נחפז ונבהל, צוהל ומצלצל בזוֹג שבצוארו; גדי לבן כפוּת ומוכן לשחיטה מפרכס ומפעה: “מְמֶהה!” – ואני חש הכל בחוש תועה ועמום: חטאי וענשי חוצצים ביני ובין העולם… אני נכנע ונכבש, לב מפרכס וגוסס תלוי בי, ובראש כפוף אני נסרך אחרי אבא…

בתוך החדר… אך כחמשה תלמידים בו, וכולם העמידו בנו את עיניהם תמהות ונבהלות. בא עוד אחד – ועמד בפתח משתאה…

נדחק אני אל אבא – לחסות בצל כנפיו בקשתי: אך הוא דוחקני מאצלו, ואני נרתע ומעומד באמצע החדר:

– עשה בו – גוזר אבא על רבי – מה שרצית…

– פשוט את הקאפוטקילי – גוזר רבי, אך בשפה רפה…

אני מנסה שוב – ומבלי כל תקוה – לעורר רחמי אבי, ואני מביט אליו עוד בעינים שכהו בדמע…

– שומעין לרבי… – פוסק אבא הלכה.

אני פושט מעילי – אולי יכמרו רחמי אב בהכנעתי.

– התֵּר המכנסים… – גוזר הרבי שוב בפקפוק.

– שומעין לרבי – מסכים אבא ומאשר גזירתו.

איני יכול… אני בוכה, בוכה מלב מורתח וזב דם. אפילו החברים שבאותו מעמד, שרגשותיהם לא קהו עדיין מעמל היום, עומדים נפחדים ומביטים עליו בחמלה, רק אבא, רק אבי – הוא לא יחמול… הרבי חיור אף הוא, רותת מפני בעל-הבית ונכנע לפקודתי, מביט לדעת רצונו של אבא, ומחליט ואומר:

– התּר, אמרו לך…

אני… אצבעותי עושות ועושות בכפתור, עד שנפתחה החגורה וארכוּבותי נוקשות.

– שלשל… – מפקד הרבי.

אך הם מאליהם נפלו… והרבי לוקח אותי ביד ומציגני מול הפתח הפתוח לרשות הרבים… בשרי סמר מקור ועורי עליו בוער… כותנתי קצרה, מאד קצרה… מזלי הרע גרם שבשבת זו ניתנה לי כתונת מן הישנות, וזו מגלה ואינה מכסה… אנה אשים עיני מפני בשתי?…

ואת המגרפה שמו בין רגלי ודָלוּה, שאהיה רכוב עליה, וכנף-אוז מפוחמת באפר-הכירים נעצו בכובעי… ואני – פני לוטות בשתי כפותי, קול בכיי וגניחתי נפלט מלחץ לב… פי פתוח, ואיני יכול לסגרו ולהפסיק את העווית שאחזה בלסתותי המפוסקות, חזי נופח כמפוח ריק, שחה נפשי ולא אוּכל עמוֹד… ורבי מסיר את כפותי מעל עיני, לבל אסָתר מכלימתי, וכופתן לאחורי באלונטית…

אני שוב לא התנגדתי הרבה, הפקרתי את ידי, כי את אבא שיויתי לנגדי, את אבי!… אך, לסוף, כשנשאתי עין, ראיתי כי הוא איננו עוד בזה, ואת זאת עשה הרבי מדעת עצמו…

מתחילין לומר את השיעור – ואני כפוּת עדיין וערום ממתני ולמטה, רכוב על המגרפה ומעוטר נוצות, עומד כנגד הפתח לעין רואים…

להתפרץ אמרתי מפניהם – ואני אך אחד, אך קטן, אך תש ותלוי בהם, והם חזקים, גדולים וקשים, עושים בי כרצונם – ומי יאמר להם, מה תעשו? – גם חרה לא יחרה לי עליהם… אני רק בוש אבוש כי מרדתי… בוש ונכלם על בשתי וחרפתי אשר עשו לי –

כמדומני, שגם מלקות הלקני אז הרבי – אבל, אותן איני זוכר בבירור, כי מה הן ומה צערן? – – –

 

יָמִים כְּתִקּוּנָם    🔗

I    🔗

“מה שהיה הוא שיהיה” – ימות השבוע הולכים ועוברים עלי כמנהגם וכדרכם תמיד:

בבוקר, כמעט שקמת משנתך – חטוף ולך החדרה ביראה לבל תאחר. והחדר גם הוא כמנהגו נוהג, ואני גם אני נוהג שם כמנהגי, יושב על הגמרא הסלאוויטאית ומהרהר במה שלא היה ולא יהיה: בדמיוני אני מעמיד את הרבי ב“קוּנה” באותו מצב שהוצגתי אני, מרכיבו על המגרפה בין הדלת והמזוזה, נועץ נוצות בכובעו, כופת ידיו לאחוריו באלונטות וכו' עם כל אותם הפרטים הנאים שנעשו בי… מדמה אני לי, כי רוח-פרצים עבר על התלמידים, כולם כאחד מרדו ויקומו ויעמידו את רבם בקוּנה – ואני המנצח על אותו מעשה… אני אמנם מבין, שדבר זה לא יקום ולא יהיה לעולם, אבל מבקש אני לעשות נקמה בחוימילי, לכל הפחות במחשבה… דבר זה גיליתי בחצר ליענקלי הקטן (נער כחוש ודק האוהב לצייר ציורים, ושחוימילי “מושכו” בקושי אחרי ה“כתּה”…) וזה רקד משמחה וצחק מתוך דמעות של גילה, קפץ אגרופיו הקטנים וקרא: – “ואני אלַבּן אז מלקחים לצבוט בהם את בשרו הערום!”… וגילה לי, שהוא מצדו דן את הרבי יום יום בשריפה. כיצד? הוא צר צורתו על נייר ושורפו באש…

בכלל לא התקלסו בי חברי על קלוני, כמו שדימיתי מראש; אדרבא, מרגיש הייתי, כי אחרי מרידה זו שמרדתי ביד רמה, מחכים הם לי, שאמצא עוד איזו תחבולה לנקום ברבי, – ואז יהיו הם עוזרים בדבר. ואני – רבות מחשבות בלבי, אבל אף אחת מהן אינה ראויה להוציאה אל הפועל. והרי אנו יושבים ולומדים כתמול שלשום, אלא שחוימילי בשעה שהוא יושב בראש השולחן ורודה בנו – הריהו עומד גם בקוּנה מנגד לפתח הפתוח… ואף ששיטתו של ר' חנינא סגן הכהנים לפני, אך חוימילי אינו מדקדק עמי עכשיו יותר מבשאר השבועות; הוא הרי כבר הניח חמתו בי, וגם לאבא הרי הראה שאינו עושה את מלאכתו רמיה – הקוּנה תוכיח! אף אני, בהגיע תורי לומר את השיעור, איני מתפחד יותר מן הרגיל; אדרבא, יראת העונשין כאילו ניטלה ממני והייתי אומר בלבי: יכני נא חוימילי הכה ופצוע, מה בכך? רואה אני את בשרי כאילו הוא נחוש…

וראה זה פלא, הפעם דווקא יודע אני את השיעור, יודעו כמעט שלא במתכוון! סר פחדו של זה מעלי – והרי אני מושל בו…

בצהרים, והסעודה בבית עוברת גם היא כדרכה תמיד; את הארוחה שמשאירין לי אני אוכל לי לבדי במהירות, חטוף ואכול, כדי שאציל רגעים אחדים להשתובב מעט עם רעי לפני החדר, עד שוב הרבי. גולדה אחותי, שמושיטה לי ארוחתי, עיניה אמנם אומרות “קוּנה” ופיה מצומצם כנגדי בצחוק דק מן הדק – אבל בכל זאת יראה היא לרמז אף במלה אחת על אותו מעשה; מרגישה היא בי, שאני כקשת דרוכה, אם רק תגע בי – ואירה, ועל כן די לה לפי שעה במה שמרגישה היא בי, ואף-על-פי-כן הסעודה אינה עוברת גם הפעם מבלי קטטה… והפעם אני הוא המשתדל לבוא לידי סכסוך: ראשית – כדי להודיעה ולהראות לה, לגולדה, כי אני – אני הוא, ולא תשמח אויבתי לי גם לאחר מעשה זה שאירע לי. ושנית, כדי שלא לעשות היכר בשינוי הסדר הנהוג בינינו מכבר: יכול הייתי להסכים לקטטה מבלי סעודה, אך לא לסעודה מבלי קטטה… אמנם רואה אני, שגם גולדה רוצה בזאת, אלא שהיא יראה להתחיל, ובדין הוא שלא אעשה רצונה ושאפטרנה דווקא בלא כלום, אבל גם יצרי שלי אינו רך כקנה; הנה היא נגשת, גולדה שלי, לפַנות אחרי מעל השולחן במין טרדה ופזיזות – מעשה בעלת-בית כעסנית, בשעה שמטרידין אותה מעבודותיה המרובות – ואיך לא אשים רגלי למפגע ל“בעלת-בית” זו?… היא נתקלת ונופלת – והרי צביטות ושריטות מצדה, מריטות מקלעת ומכות אגרוף מצדי – הכל כנהוג. ובכל זאת עוד שמור תשמור גולדה את שפתיה; היא תצעק – “אוי אמא”, תקראני – “משומד”, וכיד הברכה הטובה עליה תברכני בנפּוּץ גולגולת, בשבירת מפרקת, במריטת גידים וקרבים וכו', אבל "קוּנה-בחור " – הס מלהזכיר! – כינוי זה שמוּר אתה רק לעתיד-לבוא, כשלא יהיה עוד הכאב חד וחדש, אבל עתה יודעת היא, שאני “כשור שחור בימי ניסן” ואינה מסכנת את נפשה לבטא את השם הזה…

אך כוח ידי עמד לי רק כנגד גולדה ולא כנגד בני-גילי הנערים, שלא חשבו אותי כלל לבעל-כוח; פגע בי נער שברחוב, קרא אחרי בפה מלא: “קוּנה-בחור!” – ואני רק עושה את עצמי כלא שומע, עובר ואיני משיב על חרפתי, כאילו לא כנגדי מכוּון הפסוק…

מחוץ אין שינוי, הכל הוא כמעט כמו שהיה, אך בקרבי רגשות שנאה מתגברים, ולא רק על הרבי בלבד, אלא גם על כל העולם הזה שאני נתון בתוכו, על כל אלה העושים בי מה שלבם חפץ ו“אני” שלי נראה להם כאילו אינו… הרגשות המדאיבים הללו היו כבושים בלבי, חיטטו ופרכסו שם מאז, אבל עתה עצמוּ והתחילו מתגלים במחשבות ברורות ומובנות, ועל כן גם מבהילות: אלה שאני חייב לכבדם, שאני מצוּוה עליהם לאהבם ולחשבם למבקשי טובתי – אבא ואמא – להם אומר לבי, אך צָרַי ואויבַי לי המה…

ובשעה שהנני מעמיד פנים כאילו לא נעשה אתי דבר – “אותו דבר” נוקר ונוקר בקרבי… לכאורה, “זה” הולך ונשכח מלבך, אך פתאום, גם בשעה שאני מצחק עם חברי, נעקרת מאליה אנחה מעומק-לב וזֵכר כל “המעשה” עולה לפני, מבייש ומכעיס מאד… “אני” שלי צועק חמס מתוך עמקי לבי, עלוב זה היה רוצה בשעה זו לעקור את הכל: שתגזור מלכות גזירה על התורה, שהתלמידים ימסרו את רבותיהם לרשות וישלחום לארץ-גזירה, וכדומה וכיוצא בזה – אך כל זה המתרחש מהפנים אינו עושה שום שינוי מבחוץ…

גם בערב, בשעה שאנו מסובין בסעודה יחד עם אבא ואמא על גבי השולחן שבחנות, הכל כמו שהיה: הורי מדברים על הפרנסה ועל הפדיון ונדונים על מין סחורה שחסר, הבנים יושבים בדוחק וצובטים זה את זה בצנעה, כל אחד משתדל לזכות בכף ובפרוסת-לחם במוקדם האפשרי, עינו של איש צרה באחיו, נדמה שזה חוטף באכילה וזה נדחק אל הקערה יותר מדאי, וריב של רמיזות עובר על השולחן ובעיטות וצביטות מתחת לשולחן. וגולדה גם היא עושה כדרכה, היא שהתחילה ברמיזות אלו, מעמידה פנים כאילו אין דעתה נוחה מסדר ישיבה ואכילה כזה, והרי היא משתדלת בכל כוחה להזכירנו מידת “דרך-ארץ”, שלא נקניט חלילה את אבא ואמא: היא מושכת וקורצת עיניה ברוגז, מניעה עלינו ראש בחמלה כגדולה ומעירה אותנו למוסר בחיוך של ענוָה, עושה פנים של תחינה כאשה צנועה וחסידה, ומתרה בנו ומבקשת שנחוס על נפשנו ונשקיע קטטה זו בעוד שלא נתגלתה לאבא ואמא השרויים בצער… כך היא מִתַּמֶמֶת להכעיסני, עד שהיא מכוונת את הרגע ומטילה ארסה בקול קורא:

– ראה נא, אבא, איך הם יושבים!… – “הם” היא אומרת, אך עיניה רק עלי בלבד, כלומר, שאני, אני הוא החייב בכל…

אבא מפסיק; מתחיל ממני ונותן עיניו בי, מוליכן ומעבירן על יתר המסובים הקטנים ושב במבט אימה זה וגומרו עלי בתנועת-ראש של התראה רבה – וחוזר לשוחח עם אמא מתוך אכילה…

העבודה! גם הפעם בהביטו בי, לא זכר את עלבוני, איך שהעמידני לקלון בשבוע זה… ואמא – גם היא אינה אלא אומרת: “הנח! המרק מצטנן”…

בטל ומבוטל אני לגביהם כדבר שאין בו רוח חיים, הם אינם מכירים בצערי, חרפתי הגדולה כלא היא בעיניהם וכבר שכחוה, – והבריות אומרות: “רחמי-אם”, והכתוב אומר: “כרחם אב על בנים”… – שקר! הרחמים היכן הם?

וגולדה מוסיפה עוז ומפקחת עלינו, כאילו מסר עתה אבא את רסן ההנהגה בידה, מסכסכת היא אותנו בצנעה ומנצחת עלינו ברמיזות תקיפות בגלוי, ועלי תביא בנצחון מרגיז לאחר שגירתה בי את אבא… הנה היא מעיזה גם לצווֹת עלי במבטה שאתנהג כשוּרה, ויותר מזה – היא נוטלת לה רשות גם להניף למולי אצבע על חוטם בנזיפה… בפעם אחרת הייתי מוצא תחבולה לעורר עליה את הדינין, אך עתה רעיון אחר יאכלני: “וכי בשביל כך דחקני אבא והכניסני ל”כתּה הגדולה“, כדי שיתעללו בי שם כמו בדרדקא? – ואני עוד התפארתי לפני חברי בפסח זה במה שזכיתי להכנס לחדרו של חוימילי!” –

והגזירה הקדומה: תיכף לאכילה – שינה, כדי שלא אאחר בבוקר לבוא לחדר, גם היא עומדת בתקפה, כנהוג. אני מתאווה מאד בשעה של חופשה זו לפכח צערי עם בני גילי ומנסה, כדרכי בכל ערב, להמלט החוצה, אך גם גולדה אינה מוותרת על דרכה שבכל ערב:

– גרשון! – תקרא אלי, בעמדה על פתח החנות, כדי שישָמע קולה לאבא החדרה – גרשון! מדוע אינך הולך לישון?…

– הקברי, וַרקה! – עונה אני לה מרחוק ונמלט; אבל בו ברגע היא שבה לקרוא ביתר עוז:

– גרשון, לך! אבא קורא לך! אבא קורא לך, גרשון! אבא אומר שתבוא מהר!…

והרי גם אמי עוזרת אחרי: “גרשון, מהר ולך לישון!”

גם היא, אמא, אינה חפצה לוותר משלה – והכל הוא לה כתמול שלשום; גם היא אינה מבינה שלהסיח דעתי אני צריך… היא עודנה יושבת לה לפני החנות בתוך שכנותיה על הקרקע, נאותה לצינת הלילה ומשוחחת, גם גולדה בתוכן, רק אני איני יכול ליהנות מעט מעונה זו של מנוחה, שאין בה חדר… אני הולך לישון; אך לפני בואי להטביע נפשי בתהומה של חשיכה, הריני מתגנב ופוגע עוד בצביטה גדולה בגולדה. גולדה אמנם מיבבת ומתפתלת כאילו נשכה ערוד, אבל אבא מוטל כבר במיטה, ואמא אין כוחה לענוש אלא בפה, והריהי רק שולחת אחרי ברכה: “הלואי שתיבשנה ידיך, משומד, ולא תכה עוד וכו'”. ולגולדה תאמר: “הלואי שיסָכר גרונך, חצופה, ולא תצעקי עוד וכו'”.

מתעלם אני ומתחבא מאחורי הדלת שבחנות, שומע משם איך אמי כורכת אותי ואת גולדה ביחד ואומרת: “והלואי שאקפח, רבונו-של-עולם, את שניכם ביום אחד של חול, שלא תשביתו לי יום של שבת! יהי רצון שתשכבו ולא תקומו ואפטר מכם, אב הרחמן!” ואין אני יכול לעצור בכעסי, הריני עמד ומעווה פני עליה בלגלוג ומחקה את דבּוּרה בחשאי מאחורי הדלת… גם על השכנות הטובות, המשתיקות ומפייסות את אמי ברחמים רבים, יחרה לי; הענוגות הללו נפשן סולדת בתוכחה כזו ואומרות: “למה תאכלי לבך מכעס, חוה? כך דרכם של בנים, שיאריכו ימים, וכי שלנו טובים משלך?”

“כל האמות טובות רק לבני אחרים”… מהרהר אני בשנאה אל אותן הנשים, שכולן ביחד מתחילות להתאונן ולתַנות צרות-הבנים.

– הוי, נשים חביבות – אומרת אמי בקולה של מקוננת – קצר כוח הסבל! זוג זה בא רק לקצר את שנותי. שנותי ממש הם מקצרים! בדמי ימי אגווע בשלהם!…

ואני איני מצטער כלל על דבריה… בכלל הייתי בשבוע זה למבקר קשה להורי – ואני אומר בלבי לשֵמע דבריה: “קיצור שנים מה שייך? גוזמא קתָני! כך דרכן של אמות לגזם?”… ועל מה אני מצטער? על מה שאיני יכול להיות נעור עוד שעה בליל בהיר ונחמד כזה הנשקף אלי מבעד לפתח, כי הנה זה אבא בעצמו נתן קולו ממטתו:

– גרשון, לך לישון!

לוּ יכולתי לתפוש עוד הפעם את גולדה המתחמקת שם בין השכנות!

– לישון, גרשון! – שונה אבא.

שינה – רק הפסק זה יש לי בין יום ליום, בין חדר לחדר…

ובחלומי – אני ערום ועריה בתוך קהל של מחותנים ומחותנות מקושטים, שנתאספו לחתונה; פרילי בתוכם, והיא שלובת זרוע עם גולדה תעבור, עוד מעט ותביט בי בעֶטיה של גולדה… ואני איני יודע אנה אוליך חרפתי? רגלי אינן יכולות לילך…

כל אותו השבוע עִנה חלום זה את נפשה בלילות, וגם לאחר זמן רב עדיין היה זה טורד אותי לפעמים בשנתי.

II    🔗

והנה זה בא יום הששי…

ובבוקר של יום זה אנו משכימים בקימה קודם מבשאר ימים, והנה הולך אני החדרה בעוד שהטל מרטיב את האשפה שברחוב ומכסיף את הגגות. התרנגולים קורין קריאה של שחרית, והכלב – אחד מתושבי הרחוב – עודנו מחבק אשפתו; שמע קול צעדים ופתח עין אחת לחצאין, מביט בחשד ואינו זע; תקרב – והריהו קם מבלי חמדה, קש וגבבא תלויים בשערותיו הקלוטות, והוא לא יתנער; תעבור, והסתובב על מקומו והתמודד והריהו חוזר ומתקפל על משכבו – קשתה עליו פרידתו מיצועו החם… שינה של שחרית, זו שקודם הנץ החמה, גם הארי לא יתגבר כנגדה! ואני – שנתי הנגזלה מסתכסכת עדיין בעיני והריני הולך ונושם כישן, הכל נשכח ממני רק להשיעור לבי יחרד…

יום הששי – יום המַסָה הוא בחדר. עמד בנסיון וזכה – שׂכרו בצדו: תלמיד זה פטור מלישב עוד ולהקשיב בשינון חבריו, והרשות בידו להתהלך גם מחוץ לחדר, חפשי הוא לנפשו ויכול גם לזכות שיהא ממציא עזר לחנצי בעלת-הבית, – להביא לה עצים, לשלח עגלתה אל מגרש המרעה, לחפור לה חמר מן המחפוֹרת שאחורי החצר, וכדומה. לא זכה – והריהו יושב ושומע בשינונו של כל חבר וחבר ונשאל בכל פעם מאת הרב, או גם שונה ומשלש לפניו את השיעור כולו שכבר יצא מן האף… וחוימילי – הוי כמה הוא מכה אז בעֶברה, מכה מתוך יאוש ונקמה!

וידיעת השיעור ביום זה תלויה כמעט רק במזל, אתמול ידעתוֹ, והיום – אם מתוך מחשבה זרה, או מתוך השינה שלא פגה עוד ממך, נכשלת בדבּוּר קל – והמם אותך חוימילי בראשך עד שהכל מיטשטש ומתחיל מרקד לעיניך ואינך מכיר גם את האותיות שבגמרא… ביום זה אין כל מחילה לפניו, והריהו מדקדק כחוט השערה, הן יום הששי, היום, קץ השבוע – ואם היום משנתך אינה שגורה עוד על פיך כקורא ב“אשרי” – אחרי מתי עוד?… ונפלֵית ביום זה מכל חבריך למכה רבה, לקצף ובזיון גדול…

אך שבח לאל! השיעור הולך לו היום מבלי מכשול. לא לחינם ניחר גרונו של חוימילי בשבוע זה וקולו צרוד עכשיו יותר מן הרגיל, לא לחינם חשים התלמידים באבריהם – כולנו יודעים את השיעור כראוי… אני אומר, והרבי יושב לו בהרחבה ושומע, כותנתו פתוחה, עיניו עצומות והוא אינו מטריח גם את בוהן-ידו הקטועה: הרפה חוימילי ממושכות סוסו הרגיל, ואינו משגיח עוד בי, בטוח הוא כי גם בלעדיו אלך למישרים בדרך הרצויה – והריהו רק מקשיב ומתעדן על שיעורו, בן-טפּוחו, היוצא מפי מלוּבן ומזורז, הכל צפוי מראש במשנתו: “הבוחן” לא ימצא שום פגם כדי שיחגור בו, הכל חד וחלק! בקרנות השולחן יאחז חוימילי, יתנועע בנחת לקולי כנוע הלולב על העץ מפני רוח קלה…

והנה זה כולנו עומדים בחוץ ודעתנו זחה עלינו, כולנו מאושרים בידיעתנו. רק יענקלי הקטן עודהו מבפנים; עלוב זה בוכה שם ומיבב בשיעור, ואנו שומעים בקול בכיתו ומלעיגים עליו: אתמול חפץ פעוט זה להראות לרבו שגם הוא מבין בשיטתו של ר' חנינא ואיבָּעא: “בשר שנטמא באֵם -הטומאה מה הוא, ראשון או שני לטומאה?”… ועתה כשנשקף לי יענקלי בעד החלון איך הוא משרבב שפתותיו בבכי ופניו מלוכלכים בדמעות, קראתי עליו בלשון הכתוב:

– “בעד החלון נשקפה אם-הטומאה ותיבב!”…

ומיד גם כל חברי הרימו קול בכיות כחתולים:

– הו, הו, אם-הטומאה! אם-הטומאה!…

ברגעים של אושר אין רחמים ואין כעס: שם הרבי מכה ומצליף על יענקילי האומלל, ופה בתוכנו אך ששון וגיל ירקידו לבותינו… כל חימה אין לי באותה שעה על חוימילי. כל התלאה של השבוע נשכחה כולה. עוד מעט ונלך להתפלל במנין בבית-המדרש, כנהוג בערב שבת – וגם זה לא דבר קטן הוא לנו!…

אחרי ארוחת הצהרים שוב אנו חוזרים לחדר, וחירות של שבת כבר מגינה עלינו. הלחמנית החמה עם ה“רוֹסיל-פלייש” שאכלנו כל אחד בביתו, מבדחין את דעת כולנו, ואנחנו מקילים ראש בצחוק – וחוימילי אינו מעניש… “מעבירים” אנחנו על פרשת השבוע בניגון הטעמים ומלגלגים על “כדרלעומר הארוך”, שהוא מתעמר בם בקולו המשונה, אבל הוא עצמו נהנה מאוד מניגונו.

ההפטרה גם היא נלמדת בניגון, – ואחרי ברכות המפטיר אנו נפטרים הביתה בדיצה ובחדוָה –תם ונשלם סדר השבוע שבחדר! כל אחד חוטף את ספריו – הביתה, לאור השמש, בחצי היום!

אבוא הביתה אפרק מעלי את הגמרא הסלאוויטאית, את ה“פסוק” הזיטומירי עם “עברי-טייטש” ואת החומר הוורשאי עם יו"ד פירושים שנשאתי אתי מן החדר, ואחר פריקת עול תורה שבחדר – כמה הייתי רוצה לפרוק מעלי גם עול “דרך-ארץ” המוכן לי בבית! כמה הייתי רוצה לילך ולבוא בחצר שאינה שלנו, ולהשתובב שם עם בני-גילי… אבל דרוש אני לאבא שישלחני להביא את “דמי-השבוע” לר' יצחק-יוסף המלווה – והריני יושב ומחכה…

מה אעשה עתה בבית? – אני הולך ומחפש לי עסק לטפל בו.

אמי עוסקת בבישול, טרודה ונחפזה בהכנת לשבת עד שאינה נותנת דעתה אפילו להצניע שערותיה היוצאות מן השביס ולהשקיט או יותר נכון, לגרש במכה את חיימיל האוחז בסינורה ועושה עצמו כבוכה, כדי שתתן לו מן המאכלים שהוא רואה ומתאווה להם. עול כבד הוא השבת על אמי, והכנת מטעמיה ומנעמיה אינה חביבה עליה כלל. היא מקללת את גולדה, המכופשה באפר ובחול, על שאין זו מזדרזת במלאכתה ועדיין היא ממרטת את המנורות – והרי העבודה כל-כך מרובה עדיין “עד שהעור בוער על הבשר”. ושם בעריסה צירלי “נקרעת לשנים” מבכי וצעקה – ואין משקיט.

עולה צירלי בגורלי; עלי לנדנדה בעריסתה. אך הנדנוד אינו מועיל, כי רעבה היא, ואמא – אין שעתה פנויה להיניקה… אני אמנם אוהב את צירלי, רחם ארחמנה עד מאד, אבל לטלטלה ולשעשעה, בשעה שכל אלה הטלטולים עם השעשועים מרגיזים אותה עוד יותר והיא צועקת ובוכה באזני, ופניה מלוכלכים בדמעות ובריר – לא אוכל. ואף אני מתרגז, בוכה וצועק עמה יחד, מתמרמר עליה ומכה וצובט אותה בכוונה, כדי שתרים קול גדול עד שתחבא נשמתה מבכי, ובעל-כרחה תחוש אמי לעזרתה. סגולה זו בדוקה היא ומנוסה; הנה באה אמא ברעש ובקללה, חוטפתה ומטלטלתה, כדי להשיב את רוחה הכָּלָה, סותמת פיה בדַד, ואני בתוך כך נמלט אל החצר כצפור מפח.

ואחרַי שני אחי הקטנים, יהודה-ליב וחיימיל באים. אנו מתישבים מאחורי הגדר. אני בונה להם בתים מכפיסי-עץ ושבבים, נוטע גנים מחֲריות יבשות, צד זבובים ומכניסם בגומא תחת כיסוי של זכוכית… אך הנה יצא אבא, רואני בעבודתי ומגרשני בחרפה ובוז; חושד הוא בי (ואינו טועה…) שאני מתכוון לשעשע את עצמי, כתינוק דלא חכים – וכי נאה הוא זה לבנו הגדול, וכי יאה הוא לתלמידו של חוימילי גרגרת?

– ספר אינך יכול לקחת, שתעיין בו? בחנות אינך יכול לשבת, שתשגיח בערלים שלא יגנבו? – כך אבא אומר, ואני, כמובן, בוחר יותר בחנות מבספר.

החנות, בכל מקום שאני עמד בה מיותר אני; הריני נתקל באבא או בקונה, מלכלך בגדי, או מהפך איזה תיבה – ואבא מזלזלני ומטרידני ממקום למקום.

הנה זה הוא מחטט במטמונית שלו, מצרף מטבע למטבע ומעמיד עמודי כסף ונחושת, פניו זועפים והוא נאנח כשהוא כורך וגולל גלילי-כסף בנייר – ומחזירם למטמונית… הוא מקמט מצחו ומורט זקנו בראשי צפרניו. כנראה, חסר עוד הרבה לאותו סך של 7 רו"כ עם 44 קופיקות, ואבא חושב מחשבות: ממי יוכל “לחטוף” הפעם “גמילת-חסד”, כדי למלאות את החסר.

מתי זה ישלחני ואלכה? ומה אעשה לעת עתה?

הנה מצאתי מסמרות אחדים שהוחלדו. אני ממהר להמלט עוד הפעם אל החצר. שם אמצא לי עבודה. הרי סמרטוטים מתבוססים ונגררים, ואני לוקח עלי את הטורח להמציא להם מנוחה, קובע את המסמרות בסולם הניצב לפני ארובת העליה ותולה עליהם את כל הכבוּדה הזאת. יצאה אמא ונתנה עלי קולה בצעקה:

– לנוֹי תלית את אלו? הסר אותם, תַלְיָן, ימח שמך!

באה גולדה לקולה וספקה כפיה, כלמראה אסון נורא, וקראה ביאוש:

– אוי, אמי, אבא יקברהו באדמה! המסמרות – אבא צריך להם, ומשומד זה לוקח וקובעם בסולם, בכדי שאני אקרע את שמלתי, הלואי שיקָרע מן העולם, אב-הרחמן!

אני מסיר את הסמרטוטין, גוללם ומשליכם בראשה של גולדה, ובורח מהר מחמת אמי.

חזרה אמי למטבח ואני חוזר ומבקש לי עסק. הנה מצאתי מלכודת-עכברים שבורה: את זו טוב לתקן יפה שתהא כשרה לשמש ארגז לכלי-הטרפה – הלא המה קְשׂות-הפחים של המנורות ולהבת-הסכין החלודה שמצאתי ברחוב. “אומר – ועושה”; מוציא אני למלאכתי את הסכין מן הבית. והנה אמא צריכה לו. מצאה אותו בידי והרי היא מקללת אותי שפגמתיו במלאכתי, וצועקת חמס על חתיכת-הקרש שבקעתי, – זו הרי שמשה לה לדבר אחר. תופסת אמא שבב מן הבקיעים להכותני, ואני שוב נמלט – ולתמהוני אני רואה, שאצבעותי זבות דם…

סוף מעשי – אני מטפס ומבקש קורי-עכביש לשים על החתך, גולדה מקררת דעתה בדמי, ואמא תולה עיניה למרום ונותנת שבח למקום ואומרת:

– רבונו של עולם! מה הייתי עושה, אלמלי היה יושב מזיק זה בבית כל ימות השבוע? – אריח על גבי לבינה הרי לא היה מניח בכותל, מחבּל זה!

– גרשון – נשמע קול אבא מן החנות – ואני נדחף בלב פועם החנותה לעמוד לדין…

אך אבא אין לבו לכל הקולות והצעקות שנשמעו עלי בבית; דעתו טרודה עתה בעניין אחר לגמרי: הוא זה עומד וצורר את “דמי השבוע” בצרור, מוציא גליון מזוהם, מביט בו, מתאנח ומניד עליו ראש, כמו שרואה את שונאו התקיף ממנו, נותן לי ואומר לסוף:

– לך שא את “דמי-השבוע” וראה כי ירשום לך בכאן (הוא מראה לי את המקום מתחת השורה האחרונה שבגליון): קבלתי 7 רו"ח 44 קופ', כמו בזו שלמעלה, והפרשה של שבוע זה, – זוכר אתה? של שבוע זה ולא של אחר… איזו פרשה היא? – שואל הוא אותי בתוך כך.

אני משיב, ותמיה לי: “וכי חשוד הוא ר' יצחק-יוסף, שיערבב את הפרשיות?”

אני לוקח ושׂשׂ ללכת, אבל אבא מעכבני עוד, מסדר פאותי, רוכס לי את מעילי ומתרה בי:

– לך ובוא כאיש, בנימוס ובדרך-ארץ. אם ישאלך-מה ר' יצחק-יוסף, וידעת מה שתשיב…

ושוב הוא מתרה בי:

– לך ואל תביט “לצפרים המעופפות”. דע, דמים אתה נושא…

אני יוצא, ואבא עודנו מביט אחרי וקורא:

– לך ושוב מהר, ונלך למרחץ – היום יפנה…

– לך ואל תרוץ. הזהר!

– לך – וזכור את הכל!…

III    🔗

לקראת שבת:

אבא עובר לפנַי עטוף בקפוטא קרועה ובלואה ומוכתר בירמולקא קמוטה שנזדהמה מיושן, גורר ברגליו סנדלים מעופשים ונושא בזרועותיו את חיימיל הבוכה, ואני נושא אחריו כליו, צרור לבָנים וחבילת-זרדין, והולך לרגליו עם יהודה-ליב אחי. הננו הולכים שנינו ומדלגים ברגלינו היחפות על חדודי-אבנים, שברי-חרס, שיורי קש, גבבא וקוצים שברחוב, – אל בית-המרחץ ינהגנו אבא…

בבית-המרחץ– “עידנא דריתחא”: קיטור ועשן, ובתוך ערפל בוער ומחניק זה, ערבוביה של צללים אדומים ומפרכסים, הומים, נושמים ומהבילים. בריות ערומות נבוכות ונדחקות מסביב, ואני חושב: כולם ב“קוּנה” ואין איש מהם מרגיש בקלונו…

– רותחים, רותחים! הזהרו! צועקים ונחפזים מכל צד, כמו בשעת שריפה, ואני איני רואה ואיני יודע איך אהיה נזהר ומהלך באופל ומהומה וחלקלקות, ושלא ימלגו אותי ברותחים. ומהסטיו העליון שטף של קולות סוחף את הכל – יהודים לוקים שם בידי עצמם, מצטלפים בחבילי-זרדין וצורחים כפראים עלי-טרף, כאילו שדים כופאים אותם שם לקרוע את עורם מעליהם ולהתגודד עד יציאת נשמה… דרי מעלה אלה מנצחים על דרי מטה; שׂרָפים שבהם קוראים:

– אפיקו הבל! הבל, הבל!

ולעומתם קול אנשים חלשים שואגים:

– רב, רב! אוי, רב ורב! – – –

אבא נוטל את חיימיל הבוכה ומושיבו בתוך העדה הצפופה שעל הסטיו התחתון ומעמיד עליו משגיח את יהודה-ליב, ואותי הוא מזכה ומעלני ל“עילה דָרָתא”, מקום שכמה גדולים וטובים ממני אינם יכולים לעמוד בו. נשימתי פוסקת מפני החום הנורא, העשן מחלחל בגרוני ובעיני; אני חפץ לצועק ואיני יכול, כמו להבה מהבהבת אותי, אני נצלה בערפלי אד לוהט, ואבא מפילני תיכף על פני, מצליף עלי בחבילת-הזרדין – גחלי רתמים הוא ממטיר עלי בכל תנופה ותנופה!… אני איני יכול גם להביע לו כי בצרה גדולה אני… עווית תאחזני, ואני תופש בידי אבא וברגליו, תולה ראשי למטה מן הסטיו, נלחם ותוחב את צפרני בבשרו של אבא: “הצילני!” – אני נותן קול צעקה, אך הוא מהפכני וקורא אלי בהנאה משונה: – “נו, נו, לא-יוצלח, מה אתה מרתת ומפחד? ההבל ממש מחיה-נפשות” – ומצליף ומצליף…

הרפה ממני, ואני משליף את עצמי למטה כמתוך הלהבה… ובטרם תשוב רוחי אלי, מורידני אבא לבאר צרה, חשיכה ומסריחה – למקוֶה; אני ירא מפני המים, ולכן הוא נוטלני וטובלני בעל-כרחי פעמים אחדות בזו אחר זו… אני חפץ לקרוא: “די, די, המתן מעט!” – והמים המאררים והנבאשים באים אל פי ואל גרוני… וכשהוא מוציאני משם, הריני משתעל ומפרכס בכל אברי כתרנגול שחוט.

– התרגל להיות יהודי! – אומר אבא – וכי עד חתונתך אטפל בך כמו בתינוק קטן? בחור הוא, ומתירא מפני המקוה כמפני האש!

– עמוד עליהם – הוא מצווה עלי, כשאנו מגיעים ליהודה-ליב וחיימיל, ששניהם יושבים ובוכים, מתחננים על נפשם במבטי-רחמים כיתומים עזובים ונואשים בצרה, ואין שם לב עליהם… ואבא – יצר-הרע של הבל שולט בו, הוא מביט בקטנים בתאוה ואומר:

– גם אותם צריך היה להעלות למעלה ולהחיותם בהבל, אבל מתי אעשה לנפשי? אח שכמותך, אצל שאר הבריות, הוא עושה זאת לאחיו – אבל לא אתה… קח ורחץ אותם לכל הפחות בדרגא אחת למעלה מזו – גומר אבא, שאינו יכול לראות בשפלותם של בניו, ומסתלק הימנו, עולה ונעלם בשמי-תקרה, וקולו ממרומים יענה ויריע:

– אפיקו, אפיקו!!

ירד אבא וטבל ועלה – והנה הרחיצה ברותחין מתחלת. אבא שולק במי-חמין את עור בניו, הצפוד על עצמותם; גם על הקטן חיימיל לא יחמול, ואני – לבי ימס בקרבי לקולו ולמבטיו שהוא מפנה אלי בתחנונים, שאצילהו מידי אבא… סורק אבא את ראשי בניו, והנה אותו המסרק עצמו שבידי אמא הוא סורק, בידי אבא הוא קורע ושורט כמסמרות, כמחטים, עד שאתה נעוֶה ומתעקם מכאב…

ועייפים ואדמונים ורטובים אנו יוצאים מבית-המרחץ. – ומה נעים הוא האויר שבעולמו של הקדוש ברוך הוא! הוא מלא זיו ערבּים ומפיק נוגה קריר, – כולו אומר ערב-שבת…

ואבא – “חנא בן-הרב” – אכן, מה נאה הוא לשמו בצאתו מבית-המרחץ! – אבא זה, שבכל ימות השבוע הוא מסתלק מן כל אלה הבריות דמתקרין “יפות”, וכל מה שאין ענינו לממון אך “מיני מלמדות”, קליפת השום הוא לו; חנוָני להוט זה, שלמשקלו ומידתו יצאו מוניטין בכל העיר, וקריאותיו של חבּה, פתוייו והכנעתו לפני כל גוי וגויה, שנראים לו כדמות “קונה”, הם למשל בפי כל – זה אבא חנוָני, המורט זקנו, היכן הוא? – נתמרק אבא, נתעדן ונעשה “יפה” גם הוא: עם הטבילה שבערב שבת – “עילאה” גבר, ואבא אחר הוא.

אך יצוא יצא מבית-המרחץ וכבר נכנס בהרחבה לעולם-האצילות. שתי פאותיו הסרוקות מתוחות לו מעברי זקנו כשני חלפים חלקים ונוצצים, קפוטתו זו, המוטלת לו על כתפיו, כנפיה פתוחות לרוָחה, תחתוניו הלבנים תחובים וקשורים בתוך פוזמקאות לבנים ומתגלים לעיני כל, – וכך הוא עובר לו ברחוב, כאדם המטייל בחדר-משכבו, ואינו חש ללעג המלעיגים; בנם של קדושים הוא, ועול דרך-ארץ זו שלשאר בעלי בתים שבישוב אינו חל עליו… נס של שבת מנפנף בידו, הלא היא המטפחת האדומה שרחץ בה, סחטה ונערה, ועתה הוא נושאה מלפניו פרושה כסינור; אוחז הוא שתים מכנפותיה בראשי אצבעותיו וכאילו הוא משתבח ואומר: ברוך אלהינו שהבדילני ל“דגל הזהב”… ובשעה שאחרים יוצאים מן המרחץ ונחפזים לביתם, הוא גורר לו סנדליו בשובה ונחת ואינו מטריח את גופו בפסיעה גסה: אחרים – מוראה של שבת עליהם, ועליו – קדושתה תתנוצץ; זה חנוני – כבן-כפר שהבהילוהו להיפרכוס, והוא בן-הרב, כבן-מלך הוא היוצא לקראת בת-מלכה, הוא נאה לה והיא נאה לו…

ואני, אף-על-פי שאני נוטר לאבא בלבי ויצרי משיאני עכשיו להסתכל בהליכותיו ולהפוך במעשיו, כדי לקרר דעתי בו על ידי עבירה במה שאומר לעצמי מבלי יראה: “ראה, אבא שלך כך וכך הוא” – אבל, כשאני רואהו הפעם מתהדר בלבושו המשונה ומתלבש ביהירוּת ונעימות, השמורות לו מערב-שבת לערב-שבת, אני מתבייש ונכלם, רץ ועובר אותו, שלא אראה בקלקלתו… הלא ברשות הרבים אנו!…

חנותנו גם היא מקבלת שבת – לא זמן “פדיון” הוא לה, כי האכרים והכפריים, שמהם היא מתפרנסת, אינם מצויים בערבי-שבתות – ונמסרה משעת המרחץ להשגחתה של גולדה בלבד, ואבא, כיון שנתקדש מבעוד-יום שוב אינו נפנה לעסקי חול.

מעכשיו, כל מה שהוא עושה אינו אלא “מצוָה” לכבוד-שבת: טועם הוא את הדגים והפרפראות –ומקיים ואומר: “טוֹעֲמֶיהָ חַיִים זָכוּ”, משחיז את הסכין – ואומר ומקיים “וְיָדַעתָּ כִּי שָלוֹם אָהֳלֶךָ”, נוטל צפרניו – ואומר בפה מלא: “לִכְבוֹד שבּת”… פורש בידיו מפה על גבי המפה הפרושה מכבר על השולחן, מסדר עליה את החלות – ולוחש: “והיה ביוֹם הששי והכינוּ את אשר יביאוּ”, חוזר ומכסה עוד מפה שלישית על החלות – ואומר: “זכר למן”, מעמיד את כוס-הכסף הגדולה, כוס של קידוש, באמצע השולחן – ומרמז בעיניו ולוחש בסוד: “ימינא וּשְׂמָאלָא, וּבֵיניהוּ – כַּלָה…” מעמיד את הנרות במנורותיהם ומיטיב את פתילותיהם וכו' – כדי שיטול לעצמו כל אותן “המצוות” הנהוגות בנר ויניח לאמא אך מצוָה קלופה וערומה, ההדלקה גרידא…

ובשעה זו, שאבא עושה לו מצוות חבילות חבילות, עבודתי אני לגהץ את הנעלים לכבוד-שבת. עבודה יחידה זו, המוטלת עלי רק מערב-שבת לערב-שבת, אינה נעימה לי אף היא ביותר: בתוך כל הנעלים הגדולות והקטנות מוסרת לי גולדה גם את נעליה – ועלי לקבלן… העבודה נמשכת, ואבא מזרזני ומזלזלני, שאני מתפחם בה כגורף ביבין, וגולדה מנעימה קולה בפני אבא ואמא וקוראה עלי פעם בפעם בתמיה: “העוד לא גמרת”?…" ושלא בפניהם היא מצוה עלי כגבירה על משרתה: “ראה, תגהצן לי יפה!” – ואני, כמובן, משתדל עד כמה שידי מגעת להיות מוֹעל במלאכת נעליה, כדי שתהא נזקקת לשוב ולגהצן ולא תאמר: “שמַשתני”, והיא, כדרכה, מקללת אותי על זה בחשאי; אף אני מצדי עושה כדרכי, ובצנעה ובדאפשר הריני מורט מריטה במקלעתה, והיא כמובן מכריזה עלי בקולי קולות, כמנהגה; אבל, כיון שאבא עסוק במצוות ובהכנות לשבת, ואמא מוצנעת במטבח וחופפת ראשה, – גולדה אינה נענית, והריני מתעלל ומתקלס בנעליה עד כדי להביאה לידי בכיה…

החמה משפילה את עצמה לראש ההר שבקצה האופק ומזהיבה את העיר. חללו של עולם מלא זהרוריות של שבת. זו אינה נראית עדיין אבל כבר מוחשת היא בכל, ברדתה מן הספירה העליונה טהורה ורעננה… ומזדרז אבא וסוגר את תריסי החנות, מכריז על השבת בקול:

– יותר אין פודין – שבת! – כך הוא מצוה לגולדה, אף שאין כל קונה בחנות, ומתכון הוא בקריאה זו ביחוד כלפי שכניו “עמי-הארצות”… והריהו מניד ראש על שכנו הקרוב ומוכיחו בלשון רכה של ירא-שמים הנוח לבריות:

– די לך, די, בנדיט, הרי שבת!…

– מאזני כשרים הם ואין להם להתבייש בפני השבת!… – עונה בנדיט השחור בעקיצה. אך אסא אינו נפגע כלל ומשחק הוא לו מתוך הנאה; הוא למעלה מכל “עמי-הארצות” הללו ופגיעותיהם הרעות, וכלום להתוכּח בא עם עבריָן זה? הוא רק להוכיח אותו בא, משום “ולמוכיחים ינעם”…

וכיון שעשה גם “מצוה” זו של תוכחה וזו נעמה עליו, הריהו נכנס אל ביתו להתלבש מבעוד יום, “להוסיף מן הקודש אל החול”…

כולנו מתלבשים בגדי-שבת, אבא מדייק בלבושיו, נועל סנדליו המגוהצים, נוטל כל בגד ובגד בזהירות כנוטל מן ההקדש, ועד שהוא לובשו הריהו מעיין בו ונוערו בנחת, חובש כובע רחב של סאמיט על גבי הירמולקא החדשה, לובש את הקפוטא של אטלס וחוגר עליה איזור רחב של צמר, מתעטף בזוּפּיצא של משי, – והולך ומתיצב באמצע הבית, במרכזו ממש, תחת כפתורה של הנברשת התלויה בתקרה, קורא לבני ביתו בניחותא:

– חוה…

– גולדה…

– גרשון…

שלשתנו ניצבים לפניו, והוא גוחן אלינו בחבּה וברצון ושואל רכה ובלשון הקודש:

– הפרשתם חלה?"…

וחוזר וגוחן ואומר כמבקש חסד:

– “הדליקו את הנר!”…

– מנהג זה – סח אבא – קבלה הוא בידי מאבי זצוק"ל – – –

 

יוֹם שְׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת    🔗

I    🔗

עומד לו אבא בבית-המדרש בקרן-זוית שלו במזרחית-דרומית, מקום כבודו זה שנחל מאביו הרב, והריהו מַדרים פנים ומתרברב במיני צניעות. חברי קורצין אלי ומעקמין פניהם ומחקים את אבא בחסידות, ופרחי בית-המדרש אף הם אומרין עליו דברי חידודין – אבל הוא מוסיף עוז להתפלל במין דביקות עצומה וברינונים המתנגדים לקולו שאינו עדין וגמיש כדי צרכם. גם אנחתו גסה היא וקבועה ומזומנת לו מראש, כל אחת במקומה המקובל הוא “עושה” ביראת שמים, – וזה נער עומד ומקדימו ונאנח כנגדי בהלצה…

קורא אבא ב“ויכולו השמים” – והריהו כתובע בחזקה מהקב"ה כביכול, שיעשהו שותף במעשי בראשית… וזה נער צועק אתו כמותו ומביא לידי חיוך…

יוצאים אנו מבית-המדרש, והוא נותן בידי את סידורו “תיקוני שבת” ואת קופסת הטביקא שלו (בשבת אין אבא מורט זקנו, אלא טביקא הוא מריח…) שאשׂאם אני (עירוב בעיר, אבל אבא אינו מטלטל משום חשש, שמא נפסק); ואת מטפחתו האדומה, זו הידועה מבית-המרחץ, הוא משאיר לעצמו ועושה בה שוב פרסומא מילתא – הוא קושרה “ענקים לגרגרותיו”…

הנה זה שׂם לדרך פעמיו – והו! כמה ארוכה היא דרך זו! עקב בצד אגודל הוא פוסע – “דרך-שְׂררה”, ואני נושא-כליו, נגרר אחריו, רואה בחברי המורים באצבע – והריני כמובל לעמוד-הקלון…

ובבית – כמה כבד הוא השעמום, שאבא עושה אותו ב“אמירות” ו“זמירות” שלפני הסעודה ובתוך הסעודה ולאחר הסעודה, – כמדומני, שאין כל בריה יכולה לעמוד מפניו, אבל מוכרחים אנו לעמוד – ועומדין.

אחר אמירת “שלום-עליכם” כנהוג, מתישב לו אבא אצל השולחן, פותח את סידורו ומתחיל לומר “תיקוני שבת” – זיווּג נאה זה של שיר-השירים ומסכת שבת – וכמה ארוכה עלינו שעה זו… אבא אומר –ועל בני ביתו לשבת אתו בבית, בכדי שתהא השׂררה במלואה, לשבת ולדקדק ב“דרך-ארץ” שעיקר מידתה שתיקה יפה. ההולך – צועד על בהונות רגליו, הדובר – מתלחש כיושב במארב, וכולנו כיראים להעיר את שבת-מלכתא, שנרדמה לה עם אמירתו של אבא…

הכל רעבים ויגעים ונוטים לנום, ואבא פעם ברנן ירנן ופעם בזמזום יזמזם, – כצרעה מעופפת בחדר ומטילה חבלי שינה ושעמום… קורא הוא ומשנה כפעם בפעם את קולו מניגון של מקרא לניגון של משנה וממשנה למקרא מבלי הפסק:

“… קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת כירה שהסיקוה בקשׁ ובגבבא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שׁהוא מכבה דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים וכו' הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל…”

התנור נותן חומו, המאכלים הטמונים ומכוסים על גביו ריחם והבלם מפעפע בבית, הנרת מתיזין ניצוצות – ואבא עדיין מרנן ומזמזם… יושב אני מן הצד אצל החלון, חוצץ בכפות ידי מעברי פני בעד האור שבבית, כדי שאוכל להציץ אל השמים וכוכביהם הירקרקים ובמה שנעשה בתוך החצר… הנה חתול מטפס על הגדר, עמד ולטש מן החשיכה עינים בוערות באש ירוקה – הוא צועד לאט ומתגנב, על גחון כנחש ילך, פתאום קפץ על הסולם ונפלה צוָחה, ואחריה יללה נמשכת כיבבת תינוקות, חריקה, שריטה וצריחה על העליה… אמא רוקקת ולוחשת תַאֲלתה על החתולים והילדים מביטים נבהלים מפחד פתאום. אני מתעורר, קופץ ממקמי ומזדרז לצאת כדי לעלות בסולם ולגרש את החתולים המתקוטטים, וכוונתי להמלט בתוך כך מן הבית; אבל כאן אבא דופק באצבע על השולחן וקרא:

– אֵי, אי-אי-אי!! – עם הארץ!

“עם הארץ” למה? שכן כדאי לי שאהיה זוכר, ששעה ראשונה בערב שבת – מזל מאדים היא, וסמאל שולט בה, ואין לצאת יחידי, ובפרט בשעה זו שהחתולים מיללים…

פונה אני מן החלון בהרהורי פחד, יושב, ואבא מרנן ומזמזם:

“… אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדָר דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשׁוֹשַׁנִּים במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באפסר ונאקה בחוטם ולובדקים בפרומביא…”

מפני החום והשעמום פג תאבון-האכילה וריק הלב, תש וחלש – ואני יושב כנתון בתוך כלוב ורע לי; גולדה מנדנדת את צירלי, מנעימה לה שיר בנהימה דקה מבעד לחוטם, אחי הקטנים – שינה תוקפה עליהם, ראשיהם כמדולדלים, אמא מגפפת אותם, נופחת בפניהם לעוררם ומעמידתם על רגליהם – הם מבקשים לבכות, והיא מראה להם באימה על אבא.

מבתי שכנינו נשמעות כבר הזמירות שבתוך הסעודה ואבא עדיין מזמזם:

“… חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסן ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשׁים שׁמתבשׁלות עמהן כֻּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת…”

כאן מכסה אבא מצחו ועיניו בכף ידו ומכוון – איני יודע מה… בודאי גם זה “קבלה היא מאבא זצוק”ל".

גולדה מתגנבת לצאת, לפצח גרעינים היא מבקשת, אבל כאן אני מתעורר עליה בבעיטת רגל וקורא בלחישת נחש:

– גול-דה!…

– אי, אי-אי, בתולה! –מתרה בה אבא וקורא בנזיפה: “כְּחוּט הַשָנִי שִׂפְתוֹתַיִך וּמִדְבָּרֵך נָאוֶה!” – נוּ, נו-נו, בתולה!…

ורוח אחזה את אבא, רוח של התלהבות תטלטלהו – “זוהר” הוא אומר “בדביקות”! והוא נקלע בין הכותל והשולחן וצועק: “… כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תָליָן – וי-וי אבא! וי-וי אבא!…” – עד שיאחז בקרנות השולחן, כמתירא מפני הרוח שלא ישאהו חלילה, עוצר קולו ומשפילו, כדי להשיב את נפשו למנוחתה… וכשהוא קורא ומושך: “… ותאנא, אמאי לא אשתכח מאנא ביומא שביעאה?? וכו'” – הריהו מקמט מצח, מצמצם עיניו וחוזר ופותחן לרווחה – כאילו נפתחו השמים לעיניו, וירא… ראשו כמו מאליו מזדעזע, וכולו כמו מתגבר על גופו שלא יצא ויתפשט מעורו…

גמר אבא את הזוהר וברנן ירנן “אתקינו סעודתא”, ובזה גם אני נמשך אחריו ברינונו.

ההכנות לקידוש, נטילת הכוס, הקידוש, שתית הקידוש, נתינתו לאמא – על כל פסיעה, אמירה ותנועה, איזה מנהג ודקדוק יראים, ואם מנהג אין כאן, “קבלה מאבא זצוק”ל" יש כאן – והכל נעשה בישוב הדעת ובנחת המושכים ונוטלים ממך את נפשך הריקה…

וקידוש שלי – כמה קשה הוא עלי! בלב נוקף מאימתא דאבא הריני נגש אל השולחן: יודע אני מראש, שלא יעלה לי יפה; מתבייש אני להמשיך את המלים בהרחבה ובניגון כאבא וחושש שמא אטעה באמירה משום פחד, ומפני כך אני ממהר לאמרו אגב שיטפא דלישנא, והוא חטוף וטרוף בפי; ואבא עומד על גבי, מטה אוזן שמאל, ומניע עלי ראש ועונה באנחה של נזיפה “אמן” יתומה לברכותי, שאינן נשמעות מתוך השטף… “מְקַדֵש הַשַבָּת”, גמעה – וברוך שפטרני!

אני מתבייש להרים ראש, ואבא עונה:

– עם-הארץ! בעל עגלה!…

פתיחה היא זו למסכתא מוסר ודרך-ארץ רבתא שבשבת.

– ישמח חותנו ותגל חותנתו בקידוּשו של בנך!… – מתחיל אבא מדבר לאמא.

ועל נבואה זו מוכן ומזומן בפי האם אחת משלש תשובות אלו: או אנחה, או הסכמה, או קנטור:

נתגלגלו עלי רחמיה – נתאנחה אמא, ואנחה זו פירושה: “נקבל את היסורים באהבה, הקב”ה הטוב בעיניו יעשה, ואנחנו נשב לאכול, כדי שלא יישנו התינוקות". ואבא אינו מסרב: הן גם אל השולחן ימצאני ושם ידבר עמי.

רגזה עלי אמא – והריהי עונה לאמר: “לענין זה שלך הוא ולא שלי…” ותשובה זו משמע הסכמה לאבא, כלומר: “עוד יש שהות, חפצך – ונמתין בסעודה, הוכח תוכיח ותבוא עליך ברכה”… ואז ישב אבא לכסא-דין… אני – עיני טבועות בקרקע, והוא מטיף לי מוסרו בשובה ונחת, נטפים נטפים, המביאים אותי לידי חלשוּת. אנה מפניו אברח, במה אסתום אזני? – כבר יודע אני על-פה מוּסר זה, שאין לו קץ וסוף… עוד הפעם אני שומע, שאיני רוצה “להיקוֹט בפני” ורק להתקוטט עם גולדה אני מבקש כל היום, שאיני רוצה “לקחת מוסר” ושאני חושב איך “לקנות חכמה” ולהתלמד להיות “איש ולא בעל-עגלה”, שאיני רוצה לדעת כל “נימוס ודרך-ארץ כבן-אדם” ושאין בי “ריח תורה ויהדות” ושהתפילה למשא עלי ו“מלה יהודית” שנאה נפשי ושאיני חס על כבוד אבא ואמא ורק לצחק ולהשתעשע חפצי, כתינוק שלא הגיע לחינוך, ושאני אוהב לעשות כנורות, לנטוע גנים כחיימיל, ובשעה של חופשה איני יושב להיות שונה על משנתי שבחדר, רק למרוט נימין מזנבות הסוסים אני מבקש, ושאין בי כל שׂכל וחיימיל חכם ממני באצבע קטנה, ושאיני “חושב לתכלית” ושאני חושב את עצמי כתינוק ושוכח כי עוד מעט ואהיה בר-מצוה, ושסופי להיות עם-הארץ, משרת בחנות, בעל-עגלה וכו' וכו' וכו'… כך אבא מבזני ומשפילני מבלי חמלה ובלי סוף. אני – קללה עצורה ורצוצה בלבי… ואמא מנידה עלי ראש – מאמינה היא לכל דבריו של אבא ומצטערת מאד… זיעה תכסני, ראשי סובב הולך, והמוסר נוטף ונוטף, והכל נשנה במלים שונות, בהטעמות שונות מאה פעמים ואחת… ואבא ארך-רוח הוא ומדבר הכל בניחותא…

אבל אם חפצה אמא לקנטר את אבא מסבּה שהיא, הריהי משיבה בתלונה: “להפר את השבת אתה זה אומר? כל תקלה וכל קטטה הוא מוצא רק בשבת!” ואז מתחזק אבא בחמת-קרי, גוער בה בנזיפה ואומר: “ולמדתם את בניכם” – כתיב, ואם לא עכשיו – אימתי? בחוֹל איני פנוי לו!" – ומצוה זו, מכיון שבאה לידו בשבת, אינו מחמיצה, והריהו נושא עלי תיכף “משא” קצר וחריף בשנאה כבושה, בגועל נפש… וכדי להראות עם זה לאמא שאין לומר לו “מה תעשה” – הוא מוסיף לי על דבריו גם מכות-לחי שתים; ובזה הוא הולך ומוליך גם אותי בדחיפה ליטול את הידים לסעודה…

ושוב דיוּקי מצוה: סדר נטילת-ידים ובציעת-הפת בשבת, כמה דינים והלכות תלויים בהן! – אפשר שלא היו נראים כל כך מרובים, אבל אבא מתכון להראותם לבני ביתו, או להקב"ה עצמו כביכול, שמדקדק הוא בהם ומקיימם לכל פרטיהם. וכל אותם הדקדוקים הוא דורש גם ממני.

– עם הארץ! בעל-עגלה! – קורא אבא חליפות, כי כמה וכמה דינים אני דש אז בעקבי. – דקדוקי-דינים אלו, אמנם, לא פירש לי לא רבי בחדר ולא אבא בבית, ואף-על-פי-כן רוצה אבי שאדעם: שכּן “גם שפחה כנענית שבתוך ביתו של רב יודעת בפסקי שאלות” – ואני “גם מידה יהודית אחת אינה נדבקת בי”, כמו בביתו של בעל-עגלה אני גדל – “בעל-עגלה!” – “עם-הארץ”!" – “עבריָן!”

הדגים – ואחריהם מיד הזמירות: אבא – זמרתו צעקה, והוא מושך בקולו מאד. וקולי שלי רפה ונשימתי אף היא קצרה. קולי עולה, נפסק ויורד, והריני נגרר אחרי אבא כתרנגול צעיר וניחר, הרוצה להאריך בקריאתו יחד עם הזקנים הרגילים ב“קוקוריקא”.

אמא מראה בעצמה ליאוּת וגוֹהקת: בשבת ה“סְפַּזְמָה” שלה מתעוררת, והריהי מתאוננת לפני אבא על ה“פקעת שתחת לבה” ועוד על מיני מחלות פנימיות… ואבא מדבר אליה רכות ומצוה, ממש מצוה עליה, כי “בלי נדר שבת” תלך לדרוש ברופא ולא תדחה עוד את הדבר… ומובן, כי כאן מקום להתאונן על הילדים, שאין בהם שום רחמנות על האם החולנית – ו“הבתולה” (גולדה) מקבלת את שלה… אך אני איני מתנחם במוסר זה; נפשי יודעת מאד: אם ראשיתו – גולדה, אחריתו – אני…

התנור מהביל בחדר, ואמא מתאנחת על החום הרב ועל גולדה שאינה כבנותיהן של “שאר הבריות”, מתירה מצוארה את העניבה של מטפחת ראשה, מניפה בכנף ונופחת מפיה על פניה. וגולדה, לאחר שקבּלה מוסר, הריהי מזדרזת לעשות נחת-רוח לאמא ופותחת את החלון; אך כמעט נפח הרוח בנרות, אבא נותן בקולו:

– מעשה זה מה הוא? “מוֹדה” חדשה בביתי!… מה רוצה היא הבתולה? שנסעד בחושך היא רוצה?…

גולדה ממהרת לסגור את החלון, ואבא מביט בשׂררה, מריח בחוטמו מחימה כאילו הוא בודק בו אם אין עוד איזה ריח של “מוֹדה” בתוך ביתו…

בדק ומצא – שתי כפותי על השולחן:

– עם-הארץ!

נשכתי מן הפרוסה ולא פרסתי ממנה ביד:

– בעל-עגלה!

איני מניח את הכף מידי בין גמיעה לגמיעה:

– רעבתן!

והנה העליתי מתוך הקערה את הכף כשהיא מלאה מרק וגדושה לוקשי"ן, ואני נבהל בפה פתוח לרווחה ומכוונו שיקבל אל תוכו תחילה את הפתילים הללו, שהם תלויים בכף ונוטפים מרק על המפה…

– עם-הארץ! בעל-עגלה! רעבתן! עברין! מתי זה תלמד לאכול לוקשי"ן כבן-אדם?! – ועל כל קריאה טפח וטפחיים בראש.

ומתחילים דברי מוסר שבסעודה. מוסר זה תחילתו מעניני דרך-ארץ שבשולחן, עד שהוא עובר ומשתלשל לשאר ענינים, והוא נוטף ונוטף כדלף טורד, כזפת בוערה, ואני יושב אסור אל השולחן ושומעו… איך אסתום אזני? הן כבר יודע אני אותו, יודעו על-פה, ואין קץ לו ותכלָה, והוא נאמר מפי אבא בלי כעס, אלא כקורא מן הספר – את מעי הוא מהפך בקרבי… עוד פעם אותו המוסר ואותה התוכחה על כל תנועה מתנועותי, על כל פינה שאני פונה ועל כל מה שאני חפץ ועל כל מה שאיני חפץ, ושוב מפני מה איני “נָקוֹט בפני” ומפני מה אני רק מתקוטט עם גולדה ומפני מה איני לוקח מוסר, וכו' וכו'. ואני, מכיר אני בחטאותי, אמנם אשמתי מכל נער, בושתי מכל ילד, ובכל זאת לבי אומר לי, שאיני חייב כלל באשמות אלו – הן הרי נעשות שלא מרצוני, ואך שוגג אני… שוגג? – לא! האשמות הללו גם לא שגגות הן עמי, הן נעשות מאליהן. מאליהן הן צומחות כשערות ראשי… ומה אעשה להן? – ובשעה שאני יושב דומם כאבן, – לבי צועק: “אוי מה אתה חפץ ממני, אבא, עוכר נפשי!” והסעודה לי, כאילו מאכילין אותי את בשרי… ואבא עודהו מסיח לו בנחת ואוכל לו בנחת, עד שהוא פותח “מנוחה ושמחה” במין זמר שיש בו מבחינת קוֹזק – וגם אני מזמר אחריו – – –

כלתה הזמירה, ניתן הבשר, אבא חותכו לחתיכות קטנות וחוזר לענינו שהפסיק:

– עד כמה בן זה ממרה, עד כמה נער זה אינו חש לכבוד אבותיו, עד כמה ילד זה אינו חש לכל הפחות למה יאמרו הבריות, עד כמה בחור זה אינו נותן דעתו וכו' וכו'.

רואה אמא שאבא מגדיש את הסאר – והרי היא באה במוסרה, בכוונה להפסיק מוסרו של אבא, שבכוחו לאכול כחלודה גם עצבים יותר עזים מעצבי אמי; אך מכיון שהתחילה היא אינה יכולה עוד לקצר – או שאינה רוצה לקצר, כדי שלא ישוב אבא למוסרו שלו – והיא באה בטענה כזו על רבונו-של-עולם:

– במה חטאתי לפניך, רבונו-של-עולם, שילדי אינם כילדים של שאר הבריות? (“שאר הבריות” שאמי היתה מקנאה בהן, הן מיני בני-אדם שלא ידעתי באיזו מדינה טובה נאחזו, אלא בידוע הוא, שאצל “שאר הבריות” הכל טוב ויפה ונעים ונחמד, ובפרט בניהם – ילדים הם לאות ולמופת בעולם…) וכי לא שפכתי דמי על בני? וכי איני נשחרת עליהם כשולי קדירה? וכי איני מלמדת אותם? וכי מפנקת אני אותם? ובמה חטאתי יותר משאר הבריות? – וכי איני חופרת בשבילם את האדמה בצפרני ממש, להספיק להם צרכיהם כשאר הבריות? וכי טרודה אני רק בי לקשט את עצמי ולעדן את נפשי כנשים של שאר הבריות? וכו‘… כמדומה לך הנה נער זה, שלא תשלט בו עין-הרע, נער בן שתים-עשרה, ברוך השם, ולומד ב“חדר גדול”, בין בחורים גדולים ברי-מצוה, וכבר הגיע זמן לראות בו מעט נחת כשאר הבריות, והוא – לאו ולאו ולאו! וכו’ וכו'.

כך אמא מטיפה מוּסרה שלה, עד שהיא גוהקת ומצמצמת פניה ברגש של זוהמה, מפילה ראשה על כתפו של אבא, מעצמת עיניה ואומרת בקול חלש:

– הוי, חנא, רע לי…

אבא אינו מתבהל, רק תומך ראשה בידיו ושואלה רכות:

– התקחי חתיכת לימונא?

אמא מצמצמת פיה וחוטמה, ואבא נותן עיניו בגולדה:

– עומדת הבתולה ומביטה כעֶגלה – מדוע לא תתני חתיכת לימונא לאמא?

גולדה פונה במהירות, דלג וטפוף כבריה עליזה ומביאה חתיכת לימון מגולגלת באבקת סוּכר, מושיטה לאבא, והוא משים בפי אמא, המעצמת עיניה מחולשה, מוצצת ומשיבה נפשה: “הַהַהַה”!" –

ואני, מה חפצתי אז לצאת מאצל השולחן לבלתי-ראות בכל אלה הפיוסין – – –

… ועד כמה תהיה הסעודה נמשכת עוד? עוד יש לנו פרפרת אחת ושתי זמירות: “יה-רבון” ו“צור משלו”, מלבד ברכת-המזון – והנרות זה נותנים ריחם, הם כלים וכבים ומסריחים זה אחר זה… גם אלה השנים הגסים שבשתי המנורות הגדולות, מאסו אורם מפיח פתילותיהם, ובעינים אדומות יביטו גם הם על ההפיכה שבשולחן, המלא שברי עצמות כגי ההרגה… שכנינו כולם כבר מתענגים הם בחוץ לרוח הלילה, קול בניהם הרצים ודצים נשמע ברחוב, רק אנחנו עודנו יושבים בחדר החם כקשורים אל שולחן זה לפני אבא, הנוהג ברבנות ושררה ועונג שבת…

חיימיל ויהודה-ליב כבר נרדמו מיושבים אצל השולחן, וגולדה מפשיטה בגדיהם ומשכיבה אותם במיטה; אמא מספרת לאבא כל הרפתקאותיה בבית-המקולין, איך שְמַריה הקצב אינו נוהג בה כבוד ונותן לה לעמוד ולחכות יותר מכל השפחות, ממש עד כלות הנפש – ואני, נפשי תכלה, מתי זה נגמור את הסעודה?… ובתשובה על דברי אמא ותאניותיה מרים אבא בשיר קולו. הוא מזמר, ואני עוזר אחריו בניגון תורקי משונה:

“יָהּ-רִבּוֹן עָעָלַם וְעָלְמַ-יָּא. לַייָא-לַייָא-לַילַי-לַייָא!”

והפעם אבא מגבר חילים בזמירתו וצועק ביותר, כלומר: “ישמעו נא עמי-הארצות שבחוץ וידעו איך הם עושים ואיך אני “בן-הרב” עושה את השבת” –

II    🔗

שבת בבוקר. אבא הולך לו לטבול במקוה, ואמא לוקחה את צירילי ויוצאה בבגדי לבן התחתונים לספר עם השכנות הבאות ומתכנשות אל האצטבא שלפני חנותנו. – עם יציאתם של אבא ואמא קופץ לתוך הבית מין יצר-הרע עליז ומתחיל מרקד בתוכנו ומגָרה: השתובבו נא, התקוטטו נא!…

יהודה-ליב וחיימיל מדלגים ערומים ממשכב למשכב, מתבוססים ומתגוללים בין כרים ומצעות וגם אני, “הבחור הגדול”, מדלג יחף בתוכם. גולדה כמנהגה, עושה את עצמה כאילו אינה נהנית כלל משעת-חדוה זו, אדרבא, כמרעמת היא עלינו ומקללת ומקללת, ואני משיב לה ומשיב, והקללות הללו אינן חלילה, משום כעס ומרי-נפש, אלא תענוג הוא לנו “לחדד את הלשון”… הקללות, כמובן, גוררות אחריהן מכות, צביטות, שריטות ומריטות, אך גם אלו אינן אלא מטוב לב… ומטוב לב מתנפלים אנו, שלשת האחים, ביחד על גולדה, סוקלים אותה בכרים, כורכים אותה בכסתות, מטליות ושמיכות והיא מפרכסת, צובטת ובועטת בנו, מתאמצת להוציא ראשה מתוך הגל של מוכין שנערם עליה וצועקת בקול:

– אמא, המשומדים, אמא-א!!

ואני מחזיק בה ומתיפח עליה:

– הוי, מתעלפת היא, – אחותי היקרה!!…

– הושיעו-נא, יהודים! רחמנים-בני-רחמנים, הצילו-נא!…

ויהודה-ליב וחיימיל נופלים על פניה בקול ענות גבורה וצחוק, תולשים בחוטמה ונופחים בפניה כדי להשיבה לתחיה, וגולדה מפרכסת תחתינו ביד וברגל וקוראה במלוא-הגרון:

– אוי! אמא! – הגזלנים! אמא, אמא! א-מ-א!!

וקולה הולך ובוקע מבין קולותינו, וכאילו אלף חתולים מתקוטטים ביחד…

אמא חשה אל הבית, משליכה בכעס את צירילי על אחד הכרים המוטלים על הרצפה ומתנפלת עלינו בחימה עזה ומכה בשתי ידיה ביחד, באחת עלי ובשנית על גולדה; היא טופחת בעברה וזעם על המצעות הרכים שאנו מתכסים בהם וצועקים מתוכם למקוטעים בקול אטום ובבכיה מעושה מתוך צחוק מתפרץ:

– לא אני!…

– אני לא!…

– מה את מכה, מה?… רק היא!…

– הבחור, ימח שמו!…

– הבתולה, ימח זכרה!…

ושני אחי הקטנים רוקדים כנגד אמא בכתנותיהם, קוראים וצווחים ביחד:

– גולדה, אמא! גולדה! רק גולדה חייבת בדבר!

– כן תחיו, משומדים קטנים! – מתמרמרת עליהם גולדה – מפני מה קראני הוא תחילה: “וַרקה החולבת”?

– ומפני מה קראתני תחילה: “משומד”?

– מפני מה בעט בי? – הלואי שלבו יבעט בו, אב הרחמן!

– ומפני מה השליכה את הגרבים על ראשי! – הלואי שתושלך מעל לחומות!

היא – “מפני מה”, ואני – “ומפני מה”, והקטנים רוקדים וקוראים:

– גולדה, אמא, גולדה! רק גולדה! גולדה חייבת – גולדה!

עד שאמא קופצת וקוראה:

– המתינו, כלבים, המתינו, יבוא אבא וקבּלתם את שלכם! –

והנה בא אבא “מן המים” – כולו מנוחה ושלוה, גופו עטוף ב“חלט”, פניו מלובנים יפה, זקנו נתמתח, פאותיו דבוקות אל זקנו ומבטו – שׂררה…

כולנו מסתלקים בשתיקה לצדדין, ואמא מתיצבת לפניו ומקטרגת עלי ועל גולדה, שאנו “מקצרים שנותיה”, שאין אנו מרחמים עליה, בעוד שהיא חולה וגוררת בקושי את רגליה מאפס כוח וכו'… ובשעה שהיא מארכת בקטרוג, אבא עומד ממולה ופניו מוסבים אלי ועיניו שולחות בי את מבטו האלכסוני… להצטדק לפני אבא, ובכלל לדבר אליו, אין אף אחד מן הבנים מעיז בנפשו – ולכן אני עומד בראש מושפל ארצה ושותק. אמא עדיין מקטרגת, ואבא עוד לא הסיר מעלי את עיניו, ערפי כואב וראשי כבד מעמידתי זו, והוא, אבא, יש לו פנאי ועודהו מביט בי באלכסון… ומדוע רק בי ולא באחותי? וכי בשביל שאני זָכָר עלי להיות נעלב ואינו עולב? – אף אמא מבקשת להסב מעלי את עינו של אבא והריהי ממתיקה את דינה בלשון של סניגוריה אגב קטרוגה:

– הלא רק בושה היא בפני הבריות, בחור שכמותו, בלי עין-הרע, בחור של מהרש"א ותוספות, שאתה מחכה לראות בו “נחת”, יש לו עסקים עם “פרה” כזו.

אך אבא עודהו מביט בי, רק בי, ושותק. ואמא אומרת ברוגז:

– התבונן נא גם אליה, אל חצופה זו – ימח שמה! – שאינה בושה לצעוק, כאילו שוחטין אותה… הלא כל הרחוב נתמלא מקולה!…

אך אבא עודהו מביט בי, רק בי, ושותק… עד שאמא גוהקת בנאקה ונאנחה בחולשה:

– אוי, הפקעת שבלבי!

כאן אבא שואל:

– והסדרה?…

הסדרה, הסדרה! לא די שאני לומדה בימות החול עם פירושו של רש"י מתחילה ועד סוף, לא די שאני “מעביר” עליה בחדר בערב-שבת בניגון הטעמים – ועוד עלי לעבור עליה גם היום בביתי – ודוקא “שנים מקרא ואחד תרגום”!…

והנה קול התורה נשמע בביתנו. אבא מצדו מסלסלה בחבּה ובקול של שררה, ואני מצדי מתרפק עליה כילד. ואמא – מי ידמה לה באותה שעה? כל חלי וכל מדוֶה סרו ממנה. היא צועדת לה לבושה “חַלַט” רחב, המכבד בסרח-עודפו את הבית, ומהלכה כבת-מלכים… “נחת” יש לה. ואני, רואה אותה בתענוגה, והענין לכאורה כדאי, אבל ארוך הוא יותר מדאי. לו יכולתי לדלג מעט על הפסוקים, ובפרט על התרגום הקשה! אבל אבא יש לו שהות, וגם “לחטוף” אינו נותן; כמעט ארוץ בקריאתי – והוא:

– נוּוּוּ… נסיעה… אתה ליריד? – שבת!…

כך הוא מדבר בלשון-הקודש, בכדי שלא להפסיק.

… ועוד הפעם בבית המדרש עם אבא…

חומר לא-יצלח אני, אין אבא יכול לעשותני “כלי” כחפצו; אבל היוצר הזה עדיין אינו מתיאש להשליכני מלפניו… הוא אינו מוותר על חפצו כמלוא-נימא. עם הוצאת ספר-התורה הרי הוא מקרבני אליו ומושיבני על ידו, כדי שאקשיב עמו אל הקריאה מתוך חומשו ולא אפנה לבטלה. בקושי גדול מכניסני אבא לתוך שורה צפופה ודבוקה זו של המזרח, צד זה שכל המכובדים נדחקים אליו. שכנו של אבא בספסל, ר' ישעיה גיטי’ס, רוצה היה למחות בידי אבא התוקעני כ“יתד” בצדו; אבל אינו יכול, מפני שגם הוא, ר' ישעיה, אף שכרסני הוא ותופס מקום גדול, מזכה במקומו גם את חתנו לשבת עמו יחד… ולפיכך אך מתאנח הוא ר' ישעיה על הצרה ועושה כאילו הוא מזיז עצמו בשבילי זיז כל שהוא בתוך הלחץ והדחק, ואינו מתכוון בזיז זה אלא ללחצני בגופו המזיע לצד הכותל ולצד אבא עד כדי להתמעך… וכך אני יושב בצד מזרח “במקום גדולים” – ושוב הסדרה לפני; לפני ולפני אבא בחומש אחד…

ומבחוץ, דרך החלונות הפתוחים,קולות באים לאזני למקוטעים: קול ענות של קהל אנקורים, שנתאספו על גבי הזיזים היוצאים מעל לחלונות בית המדרש ובתוך הצינור שבשפת הגג, והם מצפצפים ושורקים שם בכל כוח; קול נערים בני-חורין בשעת הקריאה, הצוחקים, קוראים ורצים בחצר, גם קולם של אותם הצעירים הנקראים “משכילים”, העומדים כנגד חלוננו ומפלפלים בהתלהבות על איזה ענין משלהם…

“לאחר חתונתי – כך אני חושב – לכשאצא מרשותו של אבא, אהיה גם אני ל”משכיל“… רוב אברכים בזמן הזה “משכילים” הם, שכך יפה להם; הם קוראים במכתבי-עתים, מסלסלים בשערותיהם ובבגדיהם ויוצאים לטייל עם נשותיהם”…

– נוּוּוּ?… אֵי-אי! – מעוררני אבא במרפקו ומניע עלי ראשו בנזיפה:

– נוּ… חומש… קריאה?…

כך הוא שואל בלשון-הקודש, ורצונו לומר: “היכן קורין?”

אני רוצה להורות באצבע על מקום שקורין בו, כדי שיראה אבא שלא הסחתי דעתי מן הקריאה – והריני שומע, שהקורא מסלסל כבר את הפּזר שמעבר לדף…

– נוּוּוּוּ??… – נוהם אבא בתמיה גדולה – נוּ- נו, עם-הארץ!…

אדם אבוּד אני לאין תוחלת – גם הוא תופסני בהיכן קורין. ואם יתפסני עוד פעם בכך, וניתנה לי מכת-לחי בתוך קהל-עם ועדה, – וכאן קורין וקורין… הסדרה “ארוכה מארץ מידתה”, האברך ה“בעל-קורא”, חתנו החדש של הגבאי, מתגדר בקריאתו, מתגרגר ומטעים לו כל נגינה ונגינה יפה יפה בשובה ונחת ומושך ב“אמן” של כל ברכה עד כדי יציאת הנשימה שבגרונו… ארוכה היא התורה ורוחי קצרה, – צר לי, אוי, כמה צר במזרח!…

III    🔗

ככלות התפילה נשאר עוד בבית-המדרש רק אבא והרב דמתא וגם אני עומד אתם, עומד רעב ומחכה לאבא שיגמור תפילתו (מאחרים אנו לבוא בשחרית ואין אבא מספיק לגמור תפילתו עם הציבור). גמר אבא – ואני לוקח את סידורו וחומשו והולך לבדי הביתה, והוא נשאר עוד בבית-המדרש ללמוד “אור החיים” של פרשת השבוע.

ושכאחרים גומרים סעודתם ויוצאים לרחוב לשוחח בחדשות – נראה אבא כשהוא הולך ובא מבית המדרש… ציציות טליתו, שהוא עטוף בה מתחת ל“זופיצא”, נגררות אחריו; בצוארו קשורה המטפחת האדומה והידועה, והוא פוסע לו פסיעות קטנות וקלות, ופניו כאילו מביעים הם הנאה רבה; מושך הוא גבות עיניו בענוה, מנענע ראשו אילך ואילך במעדנות ותמימות וכאילו הוא אומר: “מי אני ומה אני בכל זכות אבותי, תורה וחסידות שיש בי? ברוך הוא וברוך שמו שזכּני בכך”… ואני ממהר ונכנס לבית שלא אשמע איך אחרים אומרים: “גונב דעת בוראו”…

… ושוב אמירות שלפני הקידוש… מקדש הוא אבא על היין המשומר לו מכוס הקידוש של ליל שבת, ושיוּר השיַרים הללו הוא לוקח וחוזר ויוצקו אל הצלוחית, שיהא שמור לו לכוס של הבדלה במוצאי-השבת… יציקה זו נעשית בזהירות יתירה ובמתינות גדולה, כי יש פנאי… כולנו רעבים כבר עד מאד, אך הנשמה היתירה של אבא מתונה היא ואין בה כלל ממידת הפזיזות של חברתה התדירה, זו המשמשת לאבא בחול…

וארוכה ארוכה היא סעודת היום – “סעודת יצחק” קורא לה אבא, – ארוכה היא עלי גם “מסעודת אברהם” של אתמול, שכן דומה היא לשל אתמול, ולאור היום ולחלונות פתוחים היא נעשית – ורואה אני כת ליצנים צעירים מסתכלים לחלוננו ומלעיגין מרחוק… והשעה שעה שקול דרור נשמע ברחוב, קול הבריות בשיחתן וקול ילדים בשובבותם, ואפילו לגולדה ולאחי הקטנים הותרה הרצועה ואין אבא מקפיד ביותר שהם יוצאים ונכנסים בשעת ה“אמירות” והזמירות; אך אני הבן הגדול הריני כנעקד על ה“מזבח” – זה השולחן אשר לפני ה' – מחוייב אני לישב בשוה עם אבא עד גמירא ממש…

ארוכה היא הסעודה ודומה לשל אתמול, ומכיון שדומה היא הרי אני יכול לסכמה כאן ולסדר סידורה בקיצור נמרץ:

הכנות וזהירות ומתינות בנטילת-ידים ובבציעת הפת… מתינות במיני בצל וצנון וזמירות… כבד מרוסק עם בצל ומעט מוסר מתון וזמירות מתונות… מאכלי הטשולינ“ט ועל כל אחד זמר שלו… הזמר של אבי-אבא זצוק”ל, הנאמר בפרסום גדול ובקול רם לפני הקוגיל… הקוגיל ואחריו אמירת “תיקוני שבת” – (ה“תיקונים” של שחרית נוהג אבא לומר בתוך הסעודה, לפני הבשר…) ועוד הפעם מוסר והוראת דרך-ארץ על שאני יושב אצל השולחן “כמו על מסמרות” ומערים להתפטר ממנו, על שאיני יכול גם לשמוע “מלה יהודית” אף מפי אחר ורק חברים אני מבקש… על שאני רק מצחק ורוצה למרוט נימין מזנבות סוסים בשעת חופש, ובשבת רוצה אני לצאת כצאת החייטים והחייטות, על שאני וכו' וכו' – הכל כנ"ל, כבליל אתמול וכבשבת שעברה – ונאמר הוא המוסר בניחותא, בשעה שכל העיר ישנה כבר בשנת הצהרים… אך ברוך הוא וברוך שמו – ברכת המזון נאמרת…

אני קם לצאת, אבל – “לאן, בחור?”… “שינה בשבת תענוג”, וכל “העולם” ישן, ומובן, שגם אני חייב בתענוג זה של שבת… גם אמא, מחמלתה עלי, הריהי מדברת תמיד על לבי אחר הסעודה לאמור:

– ילד שכל ימות השבוע הוא עמל בחדר, האיך אינו רוצה להתענג ככל הבריות ולישון מעט בשבת-קודש אחר הסעודה? רק “לטפס על ההרים” הוא מבקש!

לשעבר הייתי אמנם מתחמק מתענוג זה ובורח אל חברי מחוץ לעיר, אירע לי פעם שחזרתי בפני שרטת, ואז נתן אבא עיניו בי וגזר עלי להבא לכל השבתות שלא אצא מפתח הבית. ומקיץ דאשתקד, הריני אנוס לקבל על עצמי אותו תענוג של שנת הצהרים מדי שבת בשבתו…

אותו תענוג! – תריסי החלונות מוגפים, בבית אפילה ונַחרה, ריח של זיעה ושיָרי טשולינט מחמיצים, זבובים מזמזמים בלחש ומעקצים, ואני מתהפך מצד אל צד על יצועי שהצעתי לי על רצפת הבית. אני עוצם עיני ומתאמץ לישון – ואיני יכול; בשרי המזיע עלי למשא. אני משתטח פרקדן על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, מסתכל בשברירי השמש, המפזזים בסדקי התריסין, כדי להסיח דעתי מההרהורים הרעים העולים כבלהות: לקול נחרת אמי נדמה לי שהקיאה מרָתה ומתה… אבי לקח לו אשה אחרת – ואני בורח מפני האם-החורגת… בורח אני לעיר הגדולה לאבות פריל או לישיבה שבליטא, אני הולך ותועה בשדה – אבדתי דרך… אני קורא שם בקול, ורק הד קולי עונה לי… ואני יושב לי שם על אבן ובוכה… בלילה ימצאני גוי, יקחני אל ביתו והוא והגויה שלו מאנסים אותי לאכול חזיר, להמיר דתי וכו'… אני קורא אלי ממחבוא נפשי את פוליה תלמידת הגימנזיה והריני משתדל לחשוב אך בה, כדי לקצץ ארג הדמיון המשוקץ של מיתה והמרת-דת, ההולך ונארג במחשבתי, אבל אותו הרעיון הנתעב והמרגיז והנורא חוטט בקרבי כרימה, – ואני מתהפך מצד אל צד… נגעל גופי בזיעתו ורע לי…

אקום בלאט, אצא החנותה, חרש אלך כמתגנב לשום מה… ובלבי עולה חפץ ומסיתני לעשות איזה דבר האסור, הן אין רואה בי בשעה זו… אני מסתכל – ואין לי מה לעשות… אעמוד, אביט מבעד סדקי הדלתות אל הרחוב, כאסיר הנשקף מבית כלאו.

הרחוב ריק ושקט, מנוחה שלימה בו ואין עובר. הנה כלב עייף רובץ בצל האצטבא, מאריך לשון אדומה – ישום וישאף, ולרגעים חטוף יחטוף בפיו איזה זבוב מטריד… שם יושב לו על הארץ בצל הכותל קוֹרנִי הגוי-של-שבת, נרגן ורוטן חרש ומדבר אל נפשו, ואל פרוסת החלה הלבנה שבידו יגיד שיחו… יניד עליה את ראשו הקרח והמזוהם ומרים בזהירות את הפירור שנפל ממנה – פותח לאט את פיו ומכניס את הפירור אל תוכו, לפנים משיורי שיניו המסואבות, מוצץ בלסתותיו הנופלות – וחוזר לדבר אל נפשו ואל פרוסת החלה…

שקט, חום ושעמום. גם אני רוצה לדבר אל נפשי – ואיני יודע מה… לשרוק אני חפץ, לתת קול, אבל מתירא אני שלא אעיר את אבותי…

אשב על חבילת חבלים, אתבונן בסחורות שבחנותנו, – גם הן כמו מנמנמות בשינה של שבת בתוך האפילה… אשב ואחשוב כמה מקומות וארצות רחוקות ונעלמות ראו הסחורות האלו השונות; קופסת-ממתקים זו, הנשקפת אלי מן המערכה בפני נערה צוחקת וגלוית חזה, אדומת לחיים ושפתים מתוּלָעוֹת – הלא מאודיסה גופה הובאה עד הנה… והצמוקים הללו, שבקופסה עגולה זו עם צבי מקרין – הלא מארץ ישראל הובאו… ואני, בריה חיה, במקום אחד אני יושב ואת העולם איני רואה…

עכבר אחד מכרסם לו בזוית מסותרת… ועוד פעם יתעורר בי חפץ לעבור עבירה בחושך, אך הדגים היבשים כמו מביטים אלי בחשד מן הפינה בעיניהם שכוּסו מלח ושומרים צעדי… זכורני, אשתקד תקף עלי יצרי לגנוב צמוקים אחדים, אך כמעט נצבתי על העמוד ולקחתי את הקופסה, נדמה לי שאמא הולכת וקרבה – ובמהרי בחרדת-לב להשיב את הקופסה למקומה, נפלה – הה! – מידי בקול רעש על הפחים של הנפט, ונשפכו הצמוקים הארורים וקצתם נפלו אל תוך הנפט… אבותי, שנבהלו ונחפזו למקום המעשה, עמדו עלי תמהים ומשתוממים: “נוּ”?… שאל אבא את אמא. “אוי ואבוי, לנפשי!” ענתה אמי – ויותר לא דבּרו…

הם נתביישו – ואני, נוח היה לי שתבלעני האדמה ותכסה עלי ועל בושתי בושת גנב…

מאורע מגונה זה הייתי חפץ לחשוב לי כחלום כבד… אך גולדה היתה מזכירתו לי בכינוי: “בחור של צמוקים”. ואני, אלמלא יראתי, הייתי תוקע לה סכין בלועה!

עתה זה נשכח אותו מעשה, וכדי שלא להתגרות עוד ביצר-הרע של שעמום המשיאני לעבירות, הריני שב ובא לחדר האפל. שוכב – והיראה הנעלמה מפני אותו הרעיון הנורא בטומאתו, חזרה ונעורה… והרי אפשר שתאחזני רוח רעה ותעבירני חלילה על דעתי… ושמא כבר טִמאתי נשמתי באותה הנבילה שטלטלתי באותו ערב ויש כבר ל“דבּוּק” שליטה עלי?… אני מתגולל בזיעתי על הרצפה ומקום מנוחה לא אמצא.

קפץ אבא בתחתוניו וכותנתו ונחפז כמו מן השריפה ליטול את ידיו ולהדיח פיו – שעת קימה הגיעה. מפהקים, והטשולינט עולה בגיהוק: פֶּפֶּהֶה!…

התריסים נפתחים, ולשטף האור, כיתות כיתות של זבובים מתעוררים ונבהלים בזמזום רב ממקום מנוחתם, מתעופפים במהומה במלוא כל הבית ומבקשים להם מוצא מתוכו… כל פנים חמוצות וקמוצות, הכל מביטים כגועלים זה בזה, כמתרעמים ואומרים: החמצתני, הקדחתני – פּפֶהֶה!…

ואבא מקמט את חוטמו עד מאד…לחיו האחת אדומה ומעוכה, והפאה והזקן שעליה קלוּטות ודבוקות לה בזיעתן, ובלחיו השניה הפאה והזקן נזדקפו ונסתבכו זו בזו; הירמולקה החדשה שבראשו קימטה גם היא פניה… ובעוד שהוא מנגב את ידיו, הריהו שולח בי מבט אלכסוני מתוך עיניו המצומצמות, לראות אם אני עומד בעין ומוכן לדבר – והריהו מראה לי במחוג אל הגמרא…

הוא לובש את החלט ואני לוקח את הגמרא הסלאוויטאית העבה, ושנינו מתישבים אל השולחן.

גולדה מטפלת שם על התנור, חופרת “מטמונים” מתוך סמרטוטים וכרים… יורדת ומושיטה לנו שתי כוסות פושרין שהצהיבו כמי-גשמים לאחר לינה – תּה כביכול. אני ואבא מכרסמים סוכר וגומעים מן הכוסות מבלי דַבּר דַבר, כנזופים…

הגמרא נפתחת:

– מה למדתם?

אני מראה מה וכמה.

– ויותר לא יכול רבך? אין לו… לא השיגה ידו לקנות עוד מן החנות?…

משנתי תמיד חסרה בעיני אבא.

– אמור…

אני אומר. אבא מותיב ואני מפרק; על כל תירוץ הוא עונה רק “נוּוּ” ארוך, שאיני יודע פירושו… אך הסוף מוכיח: אם נתון נתן לי אבא מכות-לחי שתים במספר (לא יותר) והשליכני מאצל השולחן – מופת חותך הוא שבשבוע הבא ילחצני חוימילי-גרגרת עוד יותר מן הרגיל; ואם אמור אמר אבא: – “חוה, הבי לנו ונברך” – אות היא לי שלא מצא בי שום פגימה ונימה.

ובשבת זו של “ר' חנינא סגן הכהנים” בא דוקא האות האחרון – ואמא נתנה לנו עדשים מבושלות ומיני פירות.

גם באכילת הפירות נוהג סידורו של שבת: מתּחילה מברך אבא, ואני עונה “אמן” לברכתו. אחר-כך מברך אני, ואבא עונה לברכתי “אמן”, וכן גם בברכה אחרונה…

ומן השולחן טרם אקום. אני יושב כגבר, כגדול, כאבא כביכול, ומשמשין אותי כמותו; כוס מים כי אחפוץ, והושיטה לי גולדה בהכנעה… וכאורח כל גבר הבא בשנים, מתגעגע גם אני באותה שעה לזכרון “ילדותי”, אז כשהייתי עדיין “מטפס על ההרים” עם חברי בני גילי… ועתה – הרי אנו לומדים “פרקי אבות”…

לומדים, ואף-על-פי-כן מין קורבה לאבא וחשיבות עצמי אני רואה בלימוד זה. אבא אינו מתכוון לבחנני בו, ולומדים אנו את הפרק כחברים… ואני מתגבר על יצרי שלא להביט החוצה…

סוף-סוף הגיעה השעה שנלך להתפלל מנחה, ואני יוצא ביחד עם אבא.

השבת כל כך פינקה אותי, עד כי הפעם עובר אבא אותי בלכתו, ואני הולך אחריו כמונה פסיעות רגלי המרושלות… ראשי כבד עלי והכל כמו מטושטש… יש שאני רואה ואיני יודע מה אני רואה – מראה עינים נבלע בהלך-נפש, ודמיון ההווה – בזמנים בלתי מוגבלים.

– קוּנה-בחור! – קרא אחרי נער יחף אחד, ואני איני מתעורר בשום רגש גם לקריאה זו… הנני הולך בלי כוח אחר אבא.

בבית-המדרש ממתינים עדיין לתפילת המנחה; בלשכת ה“שומרים-לבוקר” אומרים עוד תהילים, ולפי שעה יושבים להם אלה ולומדים, ואלא עומדים ומספרים חדשות בעלמא. אבא פונה לו אל זוית שלו, וניתנה לי בשעה זו חופשה ממש, ללכת ולעמוד באשר אחפוץ, – שעה קלה, אבל גם זו לטובה.

יוצא אני מבית-המדרש ומתישב על הרמה שמאחוריו. רמה זו פינה בודדה היא, צומחת דשא ואגודות קוצים ונשקפה על פני המרחץ. עז אחת, שנפרדה בעוד יום מן העדר, עומדת לה שם ומכרסמת בעשבים, ואין מחריד. מן הכותל תחת פי-הגג אפרוחי דרור מצייצים מקיניהם, והוריהם עפים מסביב וצווחים, מסתובבים ומשתובבים לרוח היום בפנותו. ושם, מעל לגגו של המרחץ ולבתי הגויים שבסוף תחומה של העיר, נשקפים לי ממרחק ההרים: מימין – יער מתעלם באד תכלת, וגפני הכרמים, הנראות ככובעים ירוקים, ניצבות במורד שורות שורות; לפנים – הר מרעה, ועדרה של עיר נפוץ עליו, ומשמאל – תלמים ישרים וארוכים משתטחים ועולים בהר עד קצה האופק במצעות צהובים, ירקרקים, אדומים ולבנונים ומפיצים הם זהרורים וכתמי פז מנגהו של השמש היורד אליהם. משתטח אני על הרמה בצלו של הכותל, ראשי למעלה, אל שמי התכלת שטִהֲרם החום מכל ענן קל, ואזני קולטות מנגינת התהילים הנוהה ומשתפכת ביגון-געגועים של נפש שבויה וכלואה בצרה… היא מיבבת ומבקשת נחמה ברחבי-אין-סוף לתוגת-אין-סוף – ואני שוכב כילד חלוש, שאמו מנידתו בעריסה ושרה לו שירת נכאים ורחמים… נעימה זו, נגינה תמה וענווה זו שוטפת לגליה ועולה מן החלון השמימה… את נפשי לנפשה אתן, כי תנשאה כי תנטלה מכאן – והשמים כל-כך רמים, נשאים, שלווים ושקטים – – –

והתנוצץ פתאום כְּלִיל-נוֹגה מפיץ קרנים… כיד זהב נשתלחה ברקיע התכלת והריהי מורה באצבע של פז למרומים ריקים… זוועה אחזתני – הצלב של הקלוֹסטר הוא זה…

איני רוצה להסתכל לאותו צד, אך נצנוצי האורה יורים משם כחיצים, מרקדים בכשפים ומשתעשעים בסנוורים – ואימת מזיקין, יראת “דיבוק” וטרוף-הדעת תסמר בשרי… הנה כצורת עין גדולה, עין-ענק בוערת קרצה לי משם… אני נבהל לקום – ונופל כורע כמפני מכת אגרוף, מכת פתאום:

– בּומְ"ם! – נפל אגרוף בחללו של עולם, נעֵר רקיע, הֵנע הרים, וכצל מָאדם, כלהבה בתוך העשן הוא טש – הניף הוא עלי אצבע בשתי-וערב – וי! הדבּוק אחזני! הריני שורף ספרים בבית-המדרש! – ערבוביה של צלצלים נופלת על ראשי כעדת-בלהוֹת, צלצלים מרקדים, מרננים, משחקים ומבלבלים דעתי:

– בּליל-בּליל-בּליל-בליל…

ועל הילולא וחינגא מתחוללת זו כוח עמום ינצח: יהלום קול, יפול קול וימש קול:

– בּום–בּום–בּומְם! –

הריהו מכה ודופק בי, דופק לברוח, – לברוח מכאן אני צריך! – ואני קופץ ממקומי לרוץ.

– וַאֲ-אֲנִי תְפִלָאָ-תִי – לְך יְיָ עֵת רָ-צוֹן – –

התחיל חותר ובוקע בתוך המהומה קול דק, פועה כגדי מבית-המדרש – ואני ממהר למקום שאבא שם…

להתפלל מנחה אני נכנס.

 

יְמֵי הֲנָחָה וּרְשׁוּת    🔗

I    🔗

לא ידעתי מה זה התחילה אמי לראות בי, שלפעמים היא מרמזת עלי לאבא כמו על-פי סוד הידוע לשניהם, ולפעמים היא תוהה ואינה נזהרה מלומר גם בגלוי: “איני יודעת, מה זה היה לו?” ואבא עונה אז ברוגז: “נוּ-נוּ!”…

אני איני מרגיש בשום דבר חדש שיעשה בי; אך מכיר אני באמי שהיא מסתכלת עלי בחמלה, שלא כפי הרגיל, ואיני יודע, לחמלה מה זו עושה? אני מתרכך לפעמים ממבט אחד של אמי, ולבי אז דווי, בוכה בקרבי ואומר: “רחמנות עלי” – ואיני יודע מפני מה…

פעם אחת, כשגברה בי מידת רחמנות זו על נפשי, אמרתי לרבי מתוך דמעות נעצרות:

– רבי, אני רוצה לומר את השיעור בבוקר, קודם התפילה…

ולבי תמה על עצמי שאני מעיז לבקש על שינוי הסדר בלי מורא ומביע חפצי לרבי בדברים פשוטים כאלו. גם מין תחינה רכה נשמעה לעצמי מקולי, כתחינה זו שתינוק מתחטא בה לפני אמו…

וחוימילי אף הוא אך לגלג עלי ומבלי כל רוגז אמר:

– ומפני מה קודם? מאכל קשה היא לך התפילה, ורע לך לאחריה?

חברי, כדרכם, שחקו על זה. אבל כשאני לעצמי הרגשתי, שחוימילי מצא את המלה הנכונה למצב נפשי אחר התפילה… בשלש שעות הלימוד שלפניה עודני כמו שאני רגיל להיות, מכאן ואילך ניחשתי וראיתי, כי תורתי תפוג ממני ולא ידעתי עוד נפשי, מה לה כל היום…

תפילה זו היתה במעמד אחד עם הרבי בחדר (חוימילי שלנו גם בזה קשה הוא מכל המלמדים שבעיר, שאינו הולך להתפלל שחרית במנין, כדי שלא נצא מתחת השגחתו אפילו שעה אחת): עומדים התלמידים איש במקומו ומתפללים בלחישה מתוך סידוריהם, וגם חוימילי עומד לו במקומו כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, מניע שפתותיו בלחש, ולפעמים במעט דביקות ואנחות, ומתפלל על-פה… תפילתו והשגחתו אינן מעכבות זו את זו: רוממות אל ותחנונים בשפתיו, ואימה וזעם בעיניו הנתונות עלינו, ובפרשו כפיו ל“מוֹשֵל בּגוֹיִם”, יניד ראשו לאחד התלמידים בהתראה – ולבו של זה נד כאילו הוא קשור לראשו של רבי בנימה… מתוך “וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשוּת זֶה לָזֶה” משמיע חוימילי קול גערה, והריהו משמש: “למה אתנך, כדרלעומר, כטיט חוצות?”… או: “השמר לך חיים-מאיר!”… מתלהב חוימילי ב“לאֵל בָּרוּך נעִימוֹת יִתֵּנוּ” – ולברוך בלומה’ס מכת-לחי ניתנה שבת-קול עונה לה – והתפילה כסדרה הולכת, הולכת כמים המוגרים מבלי הפסק… אין שהות להפסיק – ללמוד אנו צריכים! והתפילה עצמה אינה אלא הפסק של “חיי שעה” בתוך “חיי עולם”, זו תורה… ואני – השגחה יתירה נודעת לי בתפילה; חשוד אני על היסח-הדעת, שאני עלול לשכוח עיקר תפילה מתוך מחשבות זרות, ולכן מעמידני חוימילי על ידו ומצַוה עלי להתפלל בקול ולא יתנני להפסיק עד בלעי רוקי. ורוקי – כריר חלמות הוא בפי מנִיעת לשוני ושפתי בתפילה זו הארוכה וכל-כך תדירה, עד שאני מזהם אחר כך פת-שחרית שלי…

כל חברי אוכלים, ואני רק כוסס את אכלי בעצלות כמעלה גירה, כוסס ואינו בולע, כוסס ומשליך מפי…

חוזרים אנו אל הגמרא, והיא גם היא טעם לה לפי כאילו החזירו לתוכו פליטת כסיסתו – ואיני יכול “לבלעה”….

לא ידעתי נפשי…

עוד לפני הצהרים הריני כבר עייף ויגע; בלב ריקן וחלש אני יושב אצל הגמרא הפתוחה לפני ראשי כמוכה קיטור… מין דמיון עצל מתאבך עלי כעשן וצָר לי שברי צורות. דברים שונים מתנשאים לפני בדמיוני בערבוביה, ואיני יודע בעצמי למה הם באים. הנה ידו של מת, שצפרניה ארוכת מאצבעותיה, מונפה וסובבת על ראשי, עושה לי כשפים ונוטלת כוחי… והנה “אפיקורוס” – מין אדם ארור שבמדבר, דולג על ארבע, ושני ראשים לו משני קצות גוִיתוֹ, דולג וקורץ לי בעיניו של ראש זה, וחוזר ודולג וקורץ לי בעיניו של ראש זה… ואני שואל בלבי: “אפשר יוצא אני עכשיו מדעתי?”… ורגש של רחמנות רבה מתעורר בי על נפשי האמולה – והריני רוצה לבכות על סופי… דומה אני, שאמי כבר הרגישה ורואה בי אותות שגעון, ולכן היא מרמזת לאבא עלי – ודואגת לי…

כן… החום גדול, סוף חודש תמוז הוא – ירח של שגעון – ואני אפשר שאצא מדעתי… למחר – ואני רץ ברחובות ועושה מעשים מגונים…

אבוא הביתה לאכול בצהרים, והנה אמא – לא גולדה – מושיטה לי ארוחתי, נפנית היא בשבילי מהחנות ומשתדלת להבריאני כל חתיכה טובה. אני נהנה מזה הרבה, אבל אמא אמרת, שאני אוכל מעט…

אז יש שאני חושב בתומתי, כי חבּה שאינה רגילה זו אך שכר היא לי על ששפּרתי את מעשי בבית, שהרי איני מתקוטט עוד עם גולדה אלא לעתים רחוקות… ואלי היטבתי דרכי גם בחדר, שהרי חוימילי, כמדומני אינו מכּני עוד כלשעבר, ואני מושך בעולו כפי כוחי ואיני מסרב…

אין בי חשק לא לצחק ולא להתקוטט – ובכלל סר ממני כל חשק. מעין התרשלות יש בגופי, נומה במוחי ורגש של תיעוב בלבי… אבל אני איני מכיר הכרה ברורה בכל אלה, כדרכו של ילד שאינו יודע ומבין בחולשתו כשאין עמה כאֵב.

לא ידעתי כי חלוש אני, כי התורה שבקיץ התישה את כוחי, לכן ביקשתי טעמים אחרים לדאגת אמי עלי וחבּתה היתירה, ולא מצאתי אלא מעלות טובות או שגעון רחמנא ליצלן!

פעם שאלתני אמי, מה אני רוצה שתתן לי לחדר לסעודת בין-הערבים (גם זה חידוש הוא, כיון שכבר קבוע חוק בביתנו – אוכלים מה שאמא נותנת). אני עמדתי תמה ולא ידעתי במה לבחור, עד שעניתי בשפה רפה, שלא מדעת:

– תני לי לימונא, אמא – ובעצמי נתבישתי מבקשה זו…

אמא אף היא אך צחקה ל“מאכל” שבחרתי, אבל תיכף נתחלף לה צחוקה בדמעה גדולה שעמדה בעינה:

– אבוי לאמך! – נתעקרה אמירה ברגש מלבה – הרע לך?…

כמה נעמו לי דמעה ואמירה זו!

ובאותו ערב, כששכבתי לישון, באה אמא, גחנה עלי, בדקה בגופי ואמרה:

– תרטימר בשר אין בכל גופו…

ואבא לא ענה כלום ממשכבו.

“משמע – אמרתי בלבי – שחולה אני, ומפני מה אני הולך עוד לחדר?” וכמובן, נצטערתי צער גדול, ולא על חולשתי – אדרבה, הרגשתי שטוב לי בה, כי עכשיו, מכיון שאיני רוצה כלום, הרי איני ממרה ברצונם של אחרים, שלום לי מסביב, ואמי גם מחבבת אותי, – אלא על זה נצטערתי, שאיני חולה ממש ואיני מוטל במיטתי מבלי קום… סוף כל סוף, להיות פטור מחוימילי ומחדרו מכל-וכל – טוב ויפה הוא בכל עת ובכל שעה ובכל מצב שיהיה.

באותם הימים חלה חיימיל אחי וקראו לדוקטור. לאחר שבדק זה את החולה וכתב לו מה שכתב, הציגה אמי גם אותי לפניו – שלא ברצון אבא – כהוספה לשכרו, ואמרה ברחימא ודחילא:

– אדוני הדוקטור, הואילה נא ושים עינך גם על זה. איני יודעת מה היה לו שהוא הולך וכוחש מיום ליום?

אך הרופא שם עלי עין כמו על “סוס הניתן במתנה, שאינו צריך בדיקה”, ואמר: “צריך הוא לישב בתוך אויר של שדה וגן ולא בסרחונה של עיירתכם” – והלך לו.

– צריכה הייתי, לשלם לו עוד בעד סקירה אחת – אמרה אמא אחר-כך בחרטה – כדי שיבדוק גם את גרשון כראוי. התינוק נהלך כצל…

– ומה עוד תאמרי, זוגתי? – ענה אבא ברוגז – לבדיקה הוא צריך! וכי לא ענה לך הדוקטור כשאלתך המחוכמה: “קחי אותו – אמר – ושלחיהו לנווה-קיץ, אם בר-פחתי הוא לך!”

אמי נשתתקה לשנים או שלשה ימים, ואחר כך חזרה לומר:

– גרשון נהלך כצל…

ואבא שותק.

אז התחלתי לעשות בערמה ולהתאונן פעם בפעם, שראשי כואב עלי, אף-על-פי שלא חשתי בו כאב ממש, אלא שהיה גם הוא כבד עלי כשאר אברי. אמי האמינה לדברי אלו והיתה פוטרת אותי לשעה מן החדר, ואני הייתי הולך ושוכב על הכר כחולה; וראה פלא, אבא שותק ואינו מוחה… אך כיון שראני קם ממשכבי, או שנראתה לו בי תנועה אחת של חיוּת, ענה לאמור:

– בן-חורין הוא! עושה לו ימים-טובים בביתו! איזה "יומא דפגירה " עליך היום? – – –

ואני הולך החדרה.

התחילה אמי מאכילה אותי “חציר-תולעים” ומשקתני משׁרת חינין אדום, וכשראתני עוד עומד בעיני, שפוי וכחוש וירוק כעלה נבל, אמרה פעם לאבא (היא לא הרגישה בי שאני עומד ושומע בדבריה):

– וכי דומה אתה, חנא, שרע היה לו לילד שיסע לאהרן (אחיה של אמי), וישב בכפר בתוך אויר טוב, שבוע או שבועיים?

– מה אדַמֶה? – ענה אבא – רואה אני שהחום של חודש תמוז עוד לא פג מראשך גם בחודש אב! מה יעשה שם בכפר? כלבים יכה? – “אויר” תפָשה לאשה זו, כל היום אינה אלא מקשקשת עלי כזוֹג, “אויר-שמאוויר” תן לבנה; תני לו שיאכל – ודי!

באמת, גם לי נראה היה שהפריזה אמא בבקשה כזו. כשאני לעצמי היה נראה לי, שיותר יתכן שיעשו לי כנפים לעוף בנס, משאשב בתוך עגלה ממש, והיא תשאני בחיקה למקומות שמחוץ לעיר ומגרשיה… מימי נסעתי רק פעם אחת לחתונה, שהיתה בכפר הסמוך, והייתי אז כבן ארבע או חמש, ונסיעה זו נשארה בזכרוני כאגדה נעימה שנשמעה לך רק פעם מתוך נומה בחיקה של האם הזקנה, והייתי מזכיר לי נסיעה זו פעם בפעם כדי שלא תסור מלבי… וכמה הייתי בוכה בקטנותי ומתחנן לאבא, שיקחני אתו בנסעו לקישינוב להביא סחורה. וכמה פעמים בקשו עלי רחמים דודתי אסתר-מלכה ודודי אהרן, שיתנני אבא לנסוע אתם לכפר לימים מספר – ולא הסכים גם לזה. אני הייתי רץ בבכי אחר העגלה המתרחקת, רץ וצועק עד כלות כוחי, מתנפל ארצה מכעס ומצער, מתגולל ומתבוסס באבק דרכים, מטיח ראשי בקרקע, עד שהיו באים ונוטלים ונושאים אותי הביתה – להיות סופג מלקות… וסוף סוף, ברוב הימים קניתי שׂכל והתחלתי מבין מדעתי, שנסיעה תפילת-שוא היא לבר-חדר. אבל העולם למקומותיו התחיל מושך אותי עוד יותר. שמות של ערים נעשו חביבים עלי ונעימים לביטוי פי מכל המלים שבלשון בני אדם; אלו ציורים נאים הם, מוסיקה הם ולא מלים: הרי בֶּלצי והרי סוֹרוֹקי וּסקוּלֶנִי ואוּנֶגיני ודוֹמְבּריוֵיני אף קוֹרנֶשתָּא וקַפּרֶשתּא וטילינֶשתא ומרכּוּלֶשתּא – וסתם קאלאראש… ועל כולם קישינוב אוי קישינוב!… אבל, מי אני כי אתאַוה למה שלמעלה מדרך הטבע? אני ראיתי את עצמי כמוקף סמבטיון – ואין לצאת עד עת קץ. רק אז, לקץ הימין, לכשאגדל ואעָשה חתן (ברי, שהכלה שלי דוקא מעיר אחרת תהיה) – אז, אם-ירצה-השם, אזכה לנסוע – ואפשר גם במסילת-הברזל!… אהיה נוסע אל הכלה ומן הכלה, נוסע מהכא להתם ומהתם להכא – ואראה את העולם… והריני מודה ומתודה, שנוח היה לי להתבזות ולהעשות חתן תיכף-ומיד, ובלבד שאהיה נוסע, ואפילו רק פעם אחת, אל מחוץ לעיר עד כדי ביאה לישוב אחר… אבל, כלום אפשר הדבר?

ועתה – הרי כמעט אפשר שיגיע אושר מופלג כזה גם לי: פשוט, לכשיבוא הדוד אהרן ליום השוק – קום ושב אתו בעגלה כבן-אדם ולך דרך גנים ופרדסים, שדות ויערים ונהרים וכפרים, עד בואך אל כפר מושבו, ושם קום והתהלך לארכו ולרחבו של הכפר, – חירות כשבועים ימים! והחירות גם היא מה היא כלפי האושר שבנסיעה גופה! אמא הרי כבר רוצה היא בכך, ואין הדבר חסר אלא שיסכים גם אבא…

וי, וי! ומפני מה אין אבא מסכים עדיין? מפני-מה, מפני-מה ומפני-מה??!

התחלתי משתדל בכל כוח ערמתי להִתחלוֹת יותר ויותר לפני אמי, כדי לקבוע בה דעה זו של נסיעה – אולי ואולי תפתּה סוף-כל-סוף גם את אבא ויסכים לעצתה. אבל ערמתי לא עמדה לי: הדוד אהרן בא למזל, ואני התאוננתי ביום זה שראשי כואב וכוחי תש; אך אבא טרוד היה מאד ביום השוק, ואמא גם היא טרודה היתה ואמרה לי שאשכב… שכבתי וקמתי, קמתי ושכבתי – ולא ידעתי במה לבחור! אם אשכב ואתאנח בלי כוח – ותירא אמי לשלחני שמא חולה גמור אני; אם אתהלך בבית – שמא יחשבוני לבריא… לא ידעתי, עד שבא אבא וגער בי:

– החדרה! מה אתה יושב פה? לעזור לי בפרנסה באת?! – –

אבל גם אחר זה לא נתיאשתי עדיין מתקוָתי: הן יבוא הדוד אהרן גם ליום-השוק שבשבוע הבא, ובתוך-כך אולי תהיה עם אבא רוח אחרת, אולי יחוס, אולי יחמול, אולי, אולי ירחם! –

ניחשתי בגמרא הסלאוויטאית (כמנהגנו בחדר, בכל הדבר הקשה) והיא הראתה לי מספר זוגי, כלומר: “הן”. אבל אחר-כך חזרה בה ואמרה בזה אחר זה: “לאו” ו“לאו” ו“לאו”! – ועוד הפעם “הן”! עוד “הן” אחד ויהיו שלשה כנגד שלשה, והנה עוד הפעם – “לאו”…

אבל אין זה מן הדין – אין מטילין גורל על גורל… אני מתנה, שכל הגורלות הללו יהיו בטלין ומבוטלין כעפרא דארעא, וגורל חדש אטיל עתה, גורל צדק, גורל אחד, רק אחד, ומה שיאמר זה – כן יקום… והנה – “הן”!… אם פעם זו עלה “הן”, הרי מובטחני שיעלה לי עוד הפעם “הן”, ואני – מה כמהה נפשי שתאמר לי הגמרא הקדושה “הן” “הן” כל היום! לכן הריני חוזר ומטיל – “לאו!”…

שוא ושקר! – הגורל “האמיתי”, היחידי, זה שהתניתי עליו, הוא אמר “הן”, ויהי “הן” – מובטחני!!

אבל – גם אבא אומר "לאו "…

עבר קיץ, בא הבציר, בין-הזמנים הגיע – ולאו ולאו ולאו!

II    🔗

תקוָתי לנסוע אבדה, וחולשתי – גם היא כמו ביד לוקחה ממני… ובדיעבד, מה אעשה? אין מערבין שמחה בשמחה – עכשיו, די לי בחופשה שלפני מועד בין-הזמנים הממשמש ובא לקראתנו.

כרפות החום בחודש אלול, כן הולך ורפה גם הלימוד שבחדר. הענבים והאגוזים החדשים – פירות אלו המבשרים חירות – נראו בארץ, ואני אוכלם בכל פה. תקעו שופר בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות – וקול דרור נשמע בחדרים. חוימילי התחיל מכין את עצמו לדרך, לנסוע אל ביתו שבמדינת פולין, והריהו טרוד בחשבונות בינו לבין עצמו ובינו לבין חנצי בעלת-הבית; הוא נותן לה לתקן את הגרבּים, את הכותנות ואת התחתונים, והיא תובעת: “רבי – חוטים”, “רבי – מחט”, “רבי – בד”. ועל כל טלאי וטלאי טעונה היא שאלת חכם, באה ופורשת את השמלה על גבי הגמרא ושואלת בעצתו של רבי. חוימילי מפסיק ומעיין בדבר בכובד-ראש. הטלאים ברוך-השם, רבים הם, גדולים עם קטנים, וגם ההפסקות בלימוד מתרבות, הפסקות גדולות עם קטנות. השעה שעת טרדה היא לחוימילי, והריהו כחסידה זו בבוא עתה, עת הנסיעה: היא עודה כאן, בצפון, אך לבה שם, שם בדרום… עכשיו סידורו של יום החדר אינו אלא דרך-ארעי, כדי לצאת ידי חיי-שעה במה שהוא ואיך שהוא. התלמידים נמלטים באמצע הלימוד המטורף אחד-אחד מן החדר, מתערבים עם בני החדרים הקרובים, והרי הם מתאספים כיתות-כיתות כבני עורב הללו בשילהי דקייטא, רצים ומריעים בחוץ, כי דרור נקרא להם…

סליחות! – ממשמש ובא יום הדין הנורא והאיום… אך אטוּ משום הא החיים אינם חיים? הרבי יצא לחזור על פתחי בעלי-הבתים לקבץ שיורי שכר-הלימוד ולדבר בנוגע ל“זמן” הבא, ואותנו השאיר לשנן את הגמרא… ובאם לאו?… גם-כן לא כלום! – ולכן אנו יוצאים מבלי מורא ומתערבים בתוך תלמידיו של ליפא-החֵרֵש, ועסקי שותפות נעשים: כיתות-כיתות יכוֹסו במכסת נפשות לקנות אבטיח אחד, – ומלאכים “מבינים” יחפזון, רצים ודצים במַלאכוּתם, באים ונושאים אבטיח משונה בגדלו, וקהל כל המנויים יוצאים לקראתם, מקדמים פניהם בתרועה ומביאים פרי-הילולים זה בגילה ובצהלה. חותכים ומחלקים אותו; תוכו המתוק נאכל למנוייו על גרעיניו, וקליפתו הקשה נזרקת גם שלא למנוייו… מלחמה במחנות… ויבוא הרבי… ענשו – כאין, ניטל ארסו: מכת-לחי זו שהוא נותן, אך סגולה היא לעורר צחוק… רק מפני הכבוד מתאפקים אלו הלוקים ועושים עצמם כבוכים, עד – שיפרוץ הצחוק. וראה נא, גם “הוא”, הרבי עצמו שוחק! – –

ובמוצאי-שבת-שובה – נסע הרבי…

הידעתם שתי המלים הללו מה הן לנו? “נסע הרבי” – ונשאר עולם שכולו, כולו טוב! האושר מורגש בכל האברים, מכף רגל ועד ראש!…

בין-הזמנים הוא בעצם תקפו! לא ימות החג עיקר – בימים הללו אבא יש לו פנאי והוא משגיח עליך כדרכו – אלא ימות החול עיקר: אבא טרוד ואמא טרודה, והרי אתה רק למכשול בבית. אבא גוער ומגרש אותך לבית-המדרש, לקחת ספר וללמוד מעט – אבל גם בלעדיו אני רוצה בזה, כלומר ללכת לבית-המדרש, שכן זה בית-ועד הוא עתה לתלמידי החדרים, והרי הם עושים בו מעשים אשר לא יעַשו. שלמה-זלמן השמש ניחר גרונו מצעוק, הוא גוער וצועק, מכה אותנו במקל, צורם באזנינו, אך לגרש אינו יכול את המחבלים הקטנים, אשר עלו ובאו בכל מטמוניותיו של בית-המדרש: עולים הם על העליה וקוראים קוקוריקו, באים לבית-העצים ומשליכים אבנים בעד אשנבו, מחטטים ב“גניזה” שבפרוזדור ומפזרים את “השמות” הבלואים; ובבית-המדרש עצמו הם מהפכים את השטנדר“אות, זורקים מים מן הכיור, מטפסים על התנור ומשליכים זה על זה טליתים בלות ואלונטיות מסואבות ומעלים ערפלי אבק עד כדי חניקה… צעקה וצווחה מחרשת אזנים – ופתאום קול שופר תוקע ומריע מבית-המדרש בחול המועד סוכות!… ויחרד העם אשר ברחוב, ויבואו ויתפשו את חנא-הירש התוקע – ותקעו לו כדבעי (מאז קוראים לו לחנא-הירש: “בעל-תוקע”). בקיצור, בני “החברה הלבנה” “מהפכים את העולם” בבית המדרש; אין אברכים ואין לומדים, ובית המדרש שלנו הוא. שלנו היה בערב יום-טוב, שהכל היו טרודים בצרכי-החג, שלנו הוא גם בחול המועד, שהכל מקיימים מצוות לימוד בסוכה, וגם השמש עצמו טרוד הוא בלולב ובאתרוג של נשים, בקריאה לאסיפה רבתא של חברה-קדישא וכו'. נשארו רק שנים שלשה בטלנים זקנים-נרגנים, מבלי-עולם, המבקשים להשתטח ולישון בצהרים, – ובכן אנו יוצאים ואומרים להם: “תערב לכם שנתכם!” ולכשיישנו אנו באים אליהם בלאט ומשימים להם קטורה באפם – מה שקורין פונפירי”ל בלע"ז – ושמחת בחגך!

ובשעת-חדוָה שכזו עמדה פתאום לפני שאלה נכבדה שדרשה פתרונה מיד:

איני יודע במה זכיתי יותר מכל חברי, שפתאום בחר בי ישראל-משה, הוא כדרלעומר, והציע לפני שאל אתו לכרמו של תודוס. הוא, ישראל-משה, צריך היה ללכת אל תודוס זה בשליחותו של אביו, להודיע לו, כי מחר, בהושענא-רבה, אחר תפילת שחרית יבואו הדורכים לדרוך אצלו את שארית היי"ג שלו. והנה עומד הוא ישראל-משה ומקלו בידו, מוכן לדרך ושואלני: “הן או לאו?”

אבל לגבי דידי, הליכה זו יש לה פנים לכאן ולכאן:

לצאת מן העיר ולבוא שמה, אל פרבר האכרים, – לישוב זה שעוד לא זכיתי להיות שם מעודי, ורק מרחוק נראו לי כרמיו המשתרעים על ההר הרם, ובתשעה באב זה, כשהלכתי לבית-הקברות, נגלו לי גם בתיו הקטנים המפוזרים בין הגנים, – ללכת בדרך זו, שלא עברתי בה מעודי (והדרך לא רחוקה היא, אך כדי מהלך חצי תחום מחוץ לעיר), לרדת אל הבקעה ולעלות שם על ההר הטוב ההוא, לעבור שם במשעול הכרמים ולאכול ענבים ממקום גידולם, – שלא להשתמש בידים, אלא להכניס את הראש כחיה וכבהמה בתוך הגפן ולמוץ בפה מלא את האשכלות התלויים בה, – לרוץ ולקפץ ולתת קול במלוא הגרון ממרומים אלה, ליפול ולהשתטח אחר כך עייף ושבע ולנום מתחת לגפנים נומה קלה, – טיול של תענוג כזה שיש בו כמעט מעין “נסיעה”, והכל במשך שלש או ארבע שעות, עד שאבא לא יהיה מרגיש אפילו בצאתך ובבואך, – מי יסרב בכגון זה?

ולאידך גיסא – פרבר זה מקום סכנה הוא, “שקצים” יש בו וכלבים רעים בו, שונאי ישראל שאני ירא אותם יראה גדולה עד מאד; ולא עוד, אלא שגם מקום “הפקירות” הוא: שמה יבואו בשבת ויום-טוב רק פרחי החייטים והמשרתים עם ארוסותיהם או עם סתם בתולות מן המשרתות, ומחללים שם שבת – קונים וקוטפים פירות בידיהם ועושים להם הילולא וחינגא בכרמים. ואף-על-פי שעכשיו רק חולו של מועד סתם, אבל הפרבר הרי דרך חטאים הוא – ואולי ושמא יוָדע הדבר לאבא…

וחזר הדין – אם לא עכשיו אימתי? ושוב חוזר הדין – הגורל זכות נסיעה הבטיח לי, – עכשיו, יהא “הוא” מעלה עלי טיול זה כנסיעה, ונמצא שאיני אלא מפסיד…

כיון שראה כדלעומר – איש מעשה זה, שהיה רגיל לנסוע עם אביו לכפרים ולעזור לו במסחר – שאני עודני עומד ומפקפק בטובתו, עומד ופוסח על שתי הסעפּים – רקק ופנה לי עורף ברוגז… ראה יצרי ופחז על פחדי – ומיד תפשתי את כדרלעומר בבגדו בבקשה, בשבועה ובהבטחה, שאיני חלילה כפוי טובה, ואדרבא, שרוצה אני ורוצה, אלא ש“עסק” אחד יש לי, וחשבתי עליו רגע האיך לדחותו מפני זה – ולא הרפיתי מחברי עד שנתרצה לי ואמר:

– אומרים לו, שכל הגויים שבפרבר מַכָּרי הם וכל “השקצים” דהתם “כפרתי” הם, והוא עומד עדיין וחושב!

כמה בטחון וכמה הכרת כוח עצמו בדברים אלו! גמרתי בלבי כי מעכשיו אהיה גם אנכי לאיש כישראל-משה.

ומיד שמתי נפשי בכפי ומקל ארוך של גדר דחויה בידי, ובטחוני בכדרלעומר, הבקי ורגיל בכפר ויודע לדבר לגויים “גויית” – ונלך.

לבי חרד ושמח, נוקף אותי ומייסר ומאמץ כאחד… ואני משתדל להעמיד פנים כרגיל בהליכה רחוקה, זוקף קומתי כבן-חיל ופוסע פסיעות קצובות כעוברי-דרכים… חוזר ועומד ומזהיר בתחנון את ישראל-משה לאמור:

– אבל אנא בי, ישראל-משה – ראה-נא שישאר הדבר בסוד מפני אבא!

וחוזר וצועד בצעדי-און.

היום נהייתי לאיש.

III    🔗

והנה זה הפרבר!

ממדרונו של הר בית-הקברות עד לשפילה מתבדרים כעדת יונים בתים קטנים ולבנים מכוסי-סוף וחבויים בצלם וביַרקם של אילנות ונטיעות. מעבר לפרבר – שדרות עמיר, וסמוך לנו מימין – שדה שנקצר, ועליו ערימה גדולה של תבן מתנוצץ כזהב, ולהלן – תלם של “פפושויות” (תירס) שנקצרו, ובשרשי הגבעולים הבולטים כיתידות, דלעות צהובות ולבנות, קטנות וגדולות מסתובבות פה ושם בטרפיהן הכמושים… מעל ראש הר נשפּה קָרֵח, טחנה של רוח נשקפת כמין צפור גדולה בודדת הפורשת כנפיה השחורות בתוך נגהו של אויר התכלת… משמאל לדרך – משעול צר מתפתל ועולה עד ראש רמה נישאה וירקרקת אשר במבוא הכפר, ועליה עמוד נישא ורם משוח ירוק, על ראשו קשת-פחים ירוקה, ומתחתה – וי לי! – צלוב ערום פורש כפּים… חרדה אחזתני. נדמה לי שבר-מינן מקברות ישראל הוציאו הגויים והוקיעוהו כאן… אך מיד נזכרתי והבנתי מה זה, ושפתי התחילו רוחשות בפסוק שבתורה, לבי – הולם פעם…

נפחד ונרעש אני לפני מקום זה, מקום יפה ומוזר – מקום סכנה!

– נעמוד נא לנוח! – אני אומר לישראל-משה, נושם ושואף כאילו עייף אני מן הדרך.

– הא למה? – שואל רעי בתמיה – הלא קרובים אנחנו למקום. הרואה אתה שם חצר זו עם שער חדש? שם ביתו של תודוס.

– אף-על-פי-כן… – אומר אני בשפה רפה ומשתטח על העשב בכדי לחשב עוד דרכי, אם לילך או לשוב…

עננים קלים, לבנים וקלושים שוּטחו כרשת קרועה על גבי תכלת השמים. האויר רווה אֵד זך וחם, נימי-עכביש מתנוצצות מתמתחות בתוך האויר ועל העשב ושרשי השבלים. הרוח נושא ריחות: ריח תירוש תוסס, ריח רפת ובהמה, ריח שדה וגן ועוד מיני ריחות שאיני יודע טיבם. קול תרנגול בוקע ועולה מן הדממה. הנה שני שוָרים בעלי קרנים מתנהלים בעצלתים ומושכים בקרון שאופניו חורקים, שורקים וגונחים בקול, ובתוכו ניצב גלוי-ראש גוי קטן אחד שאינו גדול ממני, להבדיל, והריהו מכה במגלב הארוך שבשתי ידיו: הך, הך! וקורא בקול גס כגוי גמור: “טְשַה, בּוֹיֶה, טְשַה-טְשַה!” (השמאילו, שוָרים, השמאילו, השמאילו!) – והד הרים יענה לו ולמגלבו…

והנה כלבים רודפים אחרי העגלה, רצים ורוקדים כנגד השורים ומנבחים בכעס גדול – הב-הב!…

אוי, אלו הכלבים, הכלבים!

– קום! – קרא אלי ישראל-משה.

אנוס אני לקום ולילך אחריו, מפני שאני בוש ואיני רוצה לשוב בגפי… ושוב אני מערים: אני עושה את עצמי כאילו נתחב לי קוץ ברגלי ומתעכב להוציאו, מתכוון להמתין לפחות עד שישובו הכלבים לחצרותיהם…

הנה זה עברנו את הגשר, ולבי – הוי לבי! מכה הוא כפטיש.

– מה אתה אוחז בי? – שואל כדרלעומר ושוחק על חרדתי.

ואני חרד גם מפני קולו של רעי, פן יעורר איזה כלב רע ממנוחתו. הולך אני בשתיקה ועוצר בנשימתי ומסתכל מסביב, אם אין שקצים אורבים לנו בין החצרות? אם עוד לא הרגיש בנו כלב?

והנה אצל הבאר, קרוב אל הבית הקיצון, עמדה גוֹיה אחת לשאוב מים – ידיה מטפסות במהירות על הקילון החורק ומושך את הקורה שלמעלה – ואני מקובלני, שהגויים חושבים למצוה להשקות מים ואפילו לנער-יהודי, והריני אומר לישראל-משה: “אני רוצה לשתות…” אך הוא מאיץ בי ואומר בקוצר-רוח:

– למה לך מים? הרי נשתה תירוש!

– אף-על-פי-כן… – משיב אני בשפה רפה, מתכוון לדחות עוד רגע את ביאתנו לכפר… מי יודע אולי בתוך כך יעזור השי"ת ויצא אל הבאר תודוס עצמו, או אחד מבני ביתו, ויעבירנו ויביאנו בשלום, בלי כל פגע רע.

אני נגש לבדי אל הבאר ועומד בברכים כושלות מאחורי השואבת, בוש בקרבתה של גויה צעירה זו, שרק כתונת בד גסה ושמלת ציצא ברודה על בשרה, ורגליה הקרומות עור גס, אדום ומתנוצץ, חשופות לה עד הברכיים… אני עומד וירא להתחיל בדבּור.

היא הרגישה בי, הסבה פניה – והרי היא “קוֹנָה” הרגילה בחנותנו! – האין זה סימן טוב?

– מה אתה מבקש בכפר? – שואלת היא אותי, וכל פניה הבריאים שוחקים אלי…

– תני לי מעט מים – אומר אני בתשובה שלא מן השאלה, משום שיותר מאמירה זו איני יודע לדבר בלשונם.

היא הרימה והגישה אל פי את הדלי הנוטף, ואני חרד וגומע מתוך פיו הגס, נחנק במים השוטפים אל אפי ונשפכים עלי ומתכוון להאריך בשתיה… לאחר שיצאתי ידי חובת שתיה זו, הנידה עלי הגויה ראש, שחקה, אמרה – ולא ידעתי מה. רוצה הייתי להשיב לה תודה על שתיה, כנהוג, אבל שכחתי איך אומרים “תודה” בלע"ז, – הרכנתי לה בראשי כאומר “הן” לדבריה ומהרתי בשמחה לישראל-משה לומר לו שגויה זו מכּרתי היא, – והנה הוא זה יודע אותה גם בשם ומודיעני לאמור:

– היליאנה זו, ביתה אצל ביתו של תודוס.

האח! רק מן השמים נשלחה היליאנה, שתעבור עמנו עד לתודוס.

הולך אני על יד בריאה בריאה ואדומה זו, הצועדת בקומה זקופה עם משא שני דליים מלאים מים, התלויים לה בקצות המוט שעל שכמה, ובימינה תשא עוד כד-חרס גדול מלא מים גם הוא. רואה אני בצעדיה המאוששים, ולכל מדרס כף רגלה אני חש ממש באדמה שהיא רועדת תחתה… ראשה הכרוך מקלעות שער קשה ויבש, שהוא מבצבץ ועולה מקליעתו כנימי נחושת – ראש חזק זה ניצב מוקשה על כתפיה ולא יזוע, וגם דלייה לא יזועו; טפּה צלולה תלויה בדלי ואינה ננערת – רק מפלי בשרה מרתתים בלכתה… למראה גבורה זו, גם אני נעשה גבור, קופץ אגרופי, מניפו מול פני ואומר לישראל-משה בקול גס, כראוי לבן-כפר:

– הוי! כמה המאמיליגה מבריאה!

– וחזיר אינו כלום? – מזכיר לי ישראל-משה בשפה רפה עיקר גדול וחשוב בסוד הבריאות שלהם.

– כך, כך – מסכים אני – חזיר ומאמיליגה מבריאים מאד!

ולא שאני מקנא, חלילה, בבריאותם של אלו האוכלים חזיר ומאמיליגה, יהי להם אשר להם – גם שור אבוס בריא הוא, – אלא שטוב לי בראותי את עצמי עובר בכפר על יד בריה חזקה כזו.

והכל מסביב כל-כך שאנן, בטוח, חזק וחדש – גם כל הישן חדש הוא בעיני…

ישראל-משה מספר עם היליאנה – ואני איני מבין כלום, רק דבּור אחד הבנתי לבסוף: היא שאלה אם גם מר חנא בביתו…

נזכרתי באבא ורעדה אחזתני: למחר תבוא זו אל חנותנו ותספר לאבא שהייתי בכאן – ואני, אנה אני בא?

– הוי! אנא, ישראל-משה-נא, הגד נא לה שלא תגיד לאבא! – מתחנן אני אל רעי; אך הוא רק דחפני במרפקו ומוסיף לספר עמה.

– בי, ישראל-משה, אנא, חוס-נא על שנותי! הגד נא לה! בקש נא עלי! אני איני יודע לדבר!…

– “מה הוא מבקש ממך?” – הבנתי ששאלה אותו עלי היליאנה השוחקת.

– נא, אמור נא לה עכשיו! מפני מה אינך אומר? וכי טרחה גדולה היא לך? אנא אמור נא!

אך כפי הנראה בוש ישראל-משה לבקש בקשה כזו וענה לי:

– אין צריך לבקש זאת, משוגע!

ובעוד אני מעתיר דברים ומפציר מאד בישראל-משה, פנתה היליאנה, הרימה רגל – והתנשא גופה ועמד על קצהו של נסר היוצא דרגא מגָפה אחת; שמלתה בידה הפנויה – פסיעה גסה מעל הגדר, והריהי בקצה השני שלדרגא זו לחצר פנימה – רק המוט שעל שכמה נאנח אנחה מתנופה זו… והרי קומה חזקה ניצבה כחיה יפה, זקופה בין שני אילנות, מחזירה אלינו פנים שוחקות בשינים נוצצות לפני שמש – ירידה – ונעלמה אחורי הסוֹסיאק ¹ …

– אוי! נאנחתי – מה אעשה כשתסיח זו לאבא? – –

אך הנה זה אנחנו אצל חצרו של תודוס הגדורה גפה של שבטים עבים כטפח, המסורגים על עצי שיטה שתולים ורעננים.

– ראה – אומר לי ישראל-משה – כשינבחו הכלבים אל תברח ואל תצעק, שלא יתמרמרו עליך וישכוך…

עיני חשכו ולבי מת בקרבי; כלבים רעים כאלה בחצר, ואיך אסכן בעצמי לבוא? ואיך לא עלה זה על דעתי עד עכשיו? –

– בי, ישראל-משה! ראה, הנני מבקשך! – התחלתי מתחנן מתוך בכי עצור – הוליכני נא הביתה! שלחני רק מתוך הכפר ואלך לי לבדי.

אך ישראל-משה אינו עונה, גם בו נראה שהוא מכין את עצמו לקראת הכלבים עזי-הנפש… ושלא מדעת אני נגרר אחריו מרחוק…

הנה עמד מנגד לשער החדש המשולב נסרים מפורדים זה מזה, ואני רואה מבעד לחלולים שבין הנסרים את החצר הרחבה שבני עוף מתהלכים בה. אני רואה וירא מן הראיה… ובכל זאת אני סוקר את הכל: את הבית הלבן והשאנן עם חלונותיו הקטנים והנעימים ועם עמודיו הדקים שהם מטוּיטים ומשוחים כָחול לנוי; את אשתו של תודוס, העומדת בין הגדר והרפת וחובטת מין חבילה של קנים שנעורות ניתזות ממנה (פשתי-עץ היו אלו); את תודוס עצמו כשהוא עומד לצד ביתו, במקום שהגן מתחיל, ומתעסק במיני קרשים עבים וקורות משונות (בית-הבד היה זה). הוי, אלמלא מוראם של הכלבים בנוֵה-שלום זה! – הנה רובץ באמצע החצר כלב אחד גדול, אסור בשלשלת הנתונה על גבי גיד-ברזל מתוח על כל החצר, ומלבד חיה רעה גדולה זו, עוד חיות רעות קטנות שם – שלשה גורי-כלבים משחקים, מקפצים ונוהמים מטוב לב… ואני, גם נהימה קלה זו תשימני לחרדה…

דמעות מחשיכות את עיני, שפתי רועדות ודובבות בלחש אל ישראל-משה:

– שלחני ואשובה!… למה הביאוֹתני הלוֹם?…

– הלא תודוס ו“התודוסית” בחצר, ומה אתה ירא? – אומר אלי ישראל-משה ומושכני אחריו; אך כמעט קרב עד השער – והכלבים פה אחד: הב! – ונרתעתי לאחור בקול:

– הוי-הוי-הוי, אמא!…

הקולות, הקולות! הכלבים טורפים את קרבי – רק בקולם לבד… אני בורח – אנה אברח? הלא בכפר אני!… לבדי אני במקום סכנה זה, ואין מנוס…

הנה זה נדמו הכלבים בחצר, וקולו של ישראל-משה קורא אלי משם:

– גרשון! גרשון! איֶכּה? בוא הנה, הכּנס!

כאשר אבדתי אבדתי! – אני שב בתקוה, כי עתה יֵצא תודוס מחצרו לקראתי ויכניסני. אבל הוא, תודוס, אינו עושה כך, הוא עוד עומד שם במקומו, גם אשתו במקומה עומדת, מביטים ושוחקים עלי משם, וישראל-משה חברי, אף כי עבר בשלום, מתירא גם הוא להתהלך בחצר, והוא עומד מתחת לאילן וקורא אלי משם.

אני מתגבר לפסוע פסיעה אחת אל השער, נהם כלב – וקפצתי שבע לאחור: – הוי-הוי-הוי, אמא!!

– המתן שם! – קורא אלי ישראל-משה – המתן, ונלך לכרם!

אבל איך אמתין, והכלבים נובחים אצל השער? הם תוקעים חרטומיהם בין נסריו וחורקים עלי שיניהם בכעס גדול, ולקול נחרתם אימה לא אשמע גם מה שישראל-משה שם קורא אלי עוד…

אני ירא לבוא, אני ירא לברוח ואני ירא גם לעמוד מרחוק, – הן בכפר אני, במקום סכנה! – “ענני, מי שענה לדניאל בגוב האריות, ענני!”…

ואלהים שמע תפילתי: באותו רגע נראה לי דורך אחד מאחינו בני-ישראל עובר בין החצרות ושק-הדריכה מופשל לו על שכמו.

– חוס נא, דודי, הוציאני מן הכפר!

זה חמל עלי וישלחני עד לסוף תחומו של הישוּב.

משם מהרתי ועליתי ההרה כנס מן הדליקה… ניצלתי!

האשב פה לנוח? אולי דרך פה יעבור ישראל-משה ועוד אלך עמו לכרם?

אך הנה מאחורי ההר מצילת-צאן מקשקשת: גלוֹ-גלון.. – ושוב נבהלתי; אפשר לכאן יעלה הרועה ועדרו, ואתו בודאי גם כלבים… וכארנבת מודחה, התחלתי רץ בירידה, נתגלגלתי מן ההר – נמלטתי מסביבה זו המלאה כלבים עזי נפש…

והנה זה בתי העיר וסוכותיה השונות: סוכת-עצים, סוכת-נסרים, סוכת-מחצלות, סוכת-קנים-וסדינים – והנה אגף הגג של סוכתנו שלנו הבנויה, הנה נראה לי גם הוא מרחוק…

שמה, אל סוכתנו – אמרתי – אבוא לנוח, כי עיפה נפשי.

דרך החצר התגנבתי ונכנסתי בחשאי אל הסוכה והשתטחתי שם על הדרגש – שוכב ומחכה, שתסָפג הזיעה ותקָלט האדמומיות שעל פני, ולא יכירו בי הורי שום שינוי, אני שוכב, ונפשי לכאורה ריקה מכל רגש, רעיון ורושם…

התפוחים הגדולים, התלויים ממעלה לנוי, נותנים ריחם הטוב… טרפי הסכך מתלחשים מעלי ומתלחשים… ומקור דמעתי נפתח פתאום מאליו – ואבך…

בכיתי על נפשי הנכלמה, על לבתי האמולה והחרדה – –

 

בְּהִרְהוּרִים רָעִים    🔗

I    🔗

ושוב חדר ותורה מזמן קימה עד זמן שכיבה… עם חשיכה אני יוצא מביתי ומאיר בפנס שבידי את דרכי לחדר, ועם חשיכה אני שב מן החדר ומאיר בפנס שבידי את דרכי לביתי. ובין בצאתי ובין בשובי, בתי העיר עומדים לפני סתומים וחתומים ושותקים, ואיני רואה ושומע ברחוב אלא דממה, חשיכה ושינה…

לימוד חדש נוסף לנו: “יורה דעה” – והרבי ספי לן תורה כתורא, ומפסיק רק כדי תפילה ואכילה.

הפסקה זו הנעשית בחדר בבין השמשות של ימות החורף, שעה זו שהרבי הולך לו להתפלל מנחה ומעריב, והתלמידים נשארים לבדם בחדר האפל, – כבר מקובל לומר עליה שהיא מלאה פואיזיה; גם אנו היינו תועים שעה זו בעולם התוהו כגרי אשמנים שעזבם מלאך דומה, גם אנו תלמידי חוימילי, זכינו לפואיזיה זו. באפילה ישבנו, מגששים בחדר הצר, נדחקים ונדבקים זה לזה, כדי שנרגיש בישוּתנו, ומספרים ספּוּרי מעשיות נוראים בלחישה של יראה ופחד, ואיש לא ערב לבו למוש ממקומו אפילו לצורך גדול…

אך כשאני לעצמי הייתי מחבב יותר את ההפסקה של תפילת שחרית. אותה ההפסקה נשתנתה לטוב בחדרנו בחורף זה, שהביא חוימילי את בני ביתו להשתקע בעירנו; מאז אין חוימילי מתפלל עוד יחד עם תלמידיו בחדר, אלא הולך הוא לו להתפלל בהקלויז הסמוכה, ואותנו הוא עוזב לבדנו, שנתפלל בחדר. מעכשיו יודע הוא שגם בצאתו לא נצא מתחת השגחה מעולה: מָטיל זוגתו ופינחס-זעליג בנו ישגיחו עלינו.

ומטיל היא אשה שיש לסמוך עליה: אם תאחז את רסן הממשלה בידה, שוב לא יתפרצו “המשומדים” מפניה. ובאמת אך מטיל היא השלטת בכל; לה יש פרה – והיא מוכרת חלבה, בעל – והיא גובָה שכר-לימודו, אוָזים – למכור שמנם, בשרם ונוצתם, תרנגולות – להטיל לה ביצים למכירה, וכל החדר עם תלמידיו כלוּל של תרנגולים הוא לה, וחוימילי – הגבר המפקח עליהם… כשהגבר איננו, מה תעשה מטיל שלא ימרטו אלה את אלה ושלא תחרשנה האזנים מן הקרקור? – לוקחת היא את המערוך הארוך ומביאה סדרים… כן תעשה גם לאלו התרנגולות העגונות הצרורות שבכּוּך מתחתית התנור הגדול – כמעט שיגיע לאזניה משם קול ריב, והנה כרעה נפלה על פניה ועל גחון תזחל אל החור, מכניסה אל קרבו ראשה ורובה ועושה שפטים: את זו תיַסר באגרוף, את זו תוציא מן החבורה ותאסרנה בחבל אל כרעי המיטה, וכל כולן מפיה קללות יהלכון, עד שגם תרנגולות אלו שאינן נזקקות ללשונה, נרתעות לאחורן ונשתתקות… שתיקה – גזירה היא מלפני מטיל על התלמידים ועל התרנגולים יחד!

ועל התפילה שלא תטרף – ישמור פינחס-זעליג בנה את פינו. הנה יעמוד לו גבּן זה עקום-העינים אצל התנור, הסידור בידיו היבשות והירוקות, ועיניו – כמדומה לך, שבריה יבשה ושבורה זו עיניה בסידור, לא! הן משוטטות ובודקות בכל. והכל הוא תופש בראיה וזוכר הכל לספר בפרוטרוט לחוימילי אביו. וכמה נוקם הוא זה ונוטר לכל, כמו חטא רבים על גבו ישא יסבול… כל החביב לנו שנוא הוא לו, רק שוחד הוא אוהב מאד – וזה כָפרנו…

ובכל זאת, שעה זו של תפילה היתה לנו מעֵין שבת של רשעים בגיהנום: יודע אתה שעיניהם של מלאכי-חבלה מציצות בכך, ויודע אתה כי עוד מעט וישוב הכל לקדמותו, ובכל זאת שעת מנוחה היא… אסור לצעוק ולהשתובב – אבל אם נתת כופר פדיון נפשך לגבּן, הרי יכול אתה להתהלך ולהזין את עיניך לשובע בכל מה שאתה רוצה, הורשית להתבונן בסל הביצים שתחת המיטה, בקילוח הנסיובה המקלח מן הגבינה שתחת המכבש, לנגוע בתרנגול הקשור ומוטל על הרצפה, ולשחק עם זרח’ל המוטל בעריסתו התלויה, וגם לעשות חליפין ומסחר עם חבריך אתה יכול – ובלבד שיהא הדבר נעשה בחשאי… ואף אם לא תפדה בכופר-נפש, ועל מקומך תעמוד ותתפלל, – עוד תמצא עונג לנפשך, שיכול אתה, לפחות, למלא את אזניך: אתה עומד ושומע ברתיחת התבשילין שבתנור, ברקיחת גלדי-השומן הנותנים ריח-ניחוח שמעורר תאבון האכילה וכו'…

חמימוּת בבית, לחלוחית של הבל וריח שכבר הורגלנו אליו, וזמזום לוחש מעֵין זה שבכוֶרת – הכל יפה מבלי חוימילי.

יש גם שזֶלדה בת-הרבי, בוגרת שתקנית היושבת תדיר בסריגה שלה אצל החלון שבמטבח, תתן אז בשיר קולה, ולקולה הערֵב והדק אנחנו מתפללים בחשק, כבני-צאן המכרסמים לתיאבון לחליל הרועה… אז גם אני מתפלל בזריזות ככל הנערים ומחשבות ודמיונות זרים לא יטרידוני, אך על-פי-רוב שותקת היא זלדה, כמו דבר-סוד מעציב תשמור בלבה – ושתיקתה זו ועיניה הגדולות המביעות געגועים מביאות אותי לידי הרהורים: על מה מתגעגעת היא ככה?

כמדומני, שגם לה צר בתוך העולם-הזה…

המקום שיִחדתי לתפילתי, כלומר להרהורי, היה אצל החלון. שם על ספו הייתי מניח את סידורי הפתוח ומביט החוצה בעד הזכוכית שהוגלדה למחצה. אראה בבתים, בעוברים ושבים, ואני חפץ לדַמות לי, מה יעשה עתה בבתים הללו? ולשעֵר – לאילו צרכים עוברים הם האנשים האלה? אילו מחשבות הם חושבים? – אבל אין זה לפי כוחה של השגתי… ורק שאלה אחת חוזרת וניעורה בי תמיד למראה כי איש וכל בעל חי: היודעים הם ומרגישים בחופשה זו שלהם כל היום, שהולכים בשעה שהם רוצים ולמקום שהם רוצים, שעומדים הם, מביטים ומדברים כמה שרוצים ועושים מה שרוצים?…

ויש שהרחוב נראה לי פתאום כעולם זר ומוזר שאיני מבינו כלל מהו ולמה הוא, והתנועה שבו –אפשר רק מעשה דמיון היא, כתנועה זו וכמחזה זה שבתוך הראי?… והרי אפשר שאיני אלא תועה “בעולם התוהו”, והחברים שאני רואה בתפילה, אינם אלא מתים מתלחשים… ומין פחד נעלם תוקפני לאור היום בעמדי בחדר המלא חברים. הספירה מפזרת לפעמים הרהורי שגעון אלו מתוך מוחי השומם, והריני מתחיל למנות את הטפּות המטפטפות מקילוּח קרח אחד גדול המתנוצץ כבדולח מפי-הגג לנוגה השמש: אחת, שתים, שלש… מאה… מאתים… מאתים ושתים-עשרה… הרבי הולך! – ומיד אני מהפך כמה דפים בבת-אחת, רוקק ב“עלינו לשבח” – וממהר לקחת מאכלי, לאכול עם כל הנערים כאחד. וחטא יאכל לבי כרימה – הן לא התפללתי היום!

יש שאקבל עלי בנדר ובשבועה להתחזק, “לשנס את מתני” ולהתפלל כדבעי, תפילה תמה מן “מה טובו” עד “עלינו לשבח” בלי כל הפסק! הלא אך דבר קטן הוא לעבור על התפילה מתּחילה ועד סוף בלי הפסק ודילוג כל-שהוא, שהרי אלפי אלפים יהודים עושים כך… התפילה היא טרחה קטנה, והדילוג בה, הלא חטא גדול הוא. ולמה לי להיות נכנע ומשועבד לגבּן יותר מכל הנערים?… אך הרהור תשובה זה בטל תיכף לפתיחת הסידור לי. – אפתחהו ועוד פעם לפנַי אותן התפילות של תמול ושל שלשום ודאשתקד… כל תפילה ותפילה שאתן עיני בה נדמה לי שכבר אמרתיה היום…

אבל רוצה אני בכל עוז שיהא בי רצון להתפלל… והריני מתגבר כארי, מתיצב אל השולחן, ולא אצל החלון, ומתחיל תפילתי בקול ובחשק עשוי… ומבלי דעת איך ומתי – נחבא קולי – והריני הולך ונאחז בהרהורים כפעם בפעם… אשוב אתעורר, ולבי מכה אותי, ושוב אני מתחיל להניע שפתי ולהתפלל מהר-מהר, כמציל מפני הדליקה –

וחוזר ומשתקע בהרהרים מבלי הרגש בדבר…

סוף דבר – הגבּן רואה ויודע את הכל…

II    🔗

… עוד הברכות הראשונות “שלא עשני” באו עלי ברוב ענין ועוררוני להרהר ולהקיש מצבי למצבם של שאר בני אדם.

עודני זוכר תכנם של אותם הרהורים שהייתי חוזר עליהם בכוונה, מחבּתם עלי, כמעט בכל יום ויום, חוזר עליהם וממלאם ומשכללם בציורים שונים.

“שלא עשני גוי” – באמת מצד אחד לא טוב היות “גוי”, לאכול חזיר בעולם-הזה ולירוש גיהנום לעולם הבא; להיות מין בריה גסה, מין אדם-ובהמה האוכל מאמיליגה ופת קיבר ושאינו יודע מה הוא בית-המדרש ושלא שמע מעולם ספּוּרים ונפלאות מהצדיקים וממעשי אלהינו; ללבוש מיני בגדים שעטנז השורטים את הבשר, לגדל בלורית המכסה על צורת הפרצוף ולדבר במין לשון גסה ופרועה עד שאתה מתפלא איך הם מבינים זה את זה… לשתות לשכרה ולזמר מיני זמירות זרות בקול גס וללעוג עוד ליהודים מפונקים ויפים כשהם מתפללים בנעימה קדושה ובסלסול עדין – זה הוא באמת לא נאה לבן-אדם. אבל הם – מושבם בכפר, בתיהם צנועים, לבנים ושאננים, משכנם בין הגנים, בחצריהם בהמה ועוף למיניהם, והחירות, – רבונו-של-עולם, כמה חירות השפעת עליהם ועל ילדיהם המסואבים והיחפים! בני-חורין בבית, בני-חורין בשדה, בהר וביער – חפשים כטלאים מרקדים במרעה…

“שלא עשני עבד” – בגמרא יש "עבד ששכרוֹ רבוֹ לצוד דגים " – יושב לו עבד זה על שפת הנהר ומושך מתוכו ברשת דגים מינים ממינים שונים… “עבד” – ובן-חורין הוא יותר ממני… ויש "עבד החורז מרגליות ", זהו מין “פריץ”, “גלוח”, יושב – וקערה מלאה מרגליות לפניו והוא חורזן מחרוזות לצוארי כלות נאות… חופן מהן מלוא חפניו וחוזר ומזילן לאט לתוך הקערה – זרם של מרגליות מדרדרות לאור החמה שבחלון… וכי יש לך עבודה נאה מזו?… אבל יש גם עבד שהוא "יוצא בשן ועין “; עבודתו של זה איני יודע מה היא, אבל משער אני כמה הכהו רבו עד שהפיל שינו ושיחת עינו… הן זה כשנה שחוימילי מכני ועוד לא הטיל בי מום… בעבד כזה לכאורה אין לקנא כלל. – אבל לאידך גיסא, הרי אני, למשל, הייתי נותן לעקור לי שן אילו יצאתי בזה לחפשי מן החדר… ומה תאמר ב”עבד נרצע “? – זה הוא הלא שפל שבשפלים… “והגישו אל הדלת ואל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע” – ממש כעין “קוּנֶה” שבחדר! “לא אצא” – הוא אומר – והטעם: “אהבתי את אשתי” – וכי אין אשתו מקללת אותו, וכי אינה מקוננת תמיד על מזלה הרע? אוהב הוא את בניו – שקר מוחלט! אלמלי אהבם לא היה מכה אותם!… ועוד מין עבד יש שהוא עומד “להקים ולָדות”… כדרלעומר המנוול מספר הרבה ומרמז תמיד על דברים שכגון אלו שבגמרא… אבל עבד שכזה ודאי מין מזוהם הוא… וסוף סוף הנני מסכים, – טוב באמת שהקב”ה “לא עשני עבד” כזה שבזמן גמרא; אבל עבד שבזמן הזה, ואפילו אם הוא רק כיוסיל הנער המשרת באכסניא של משה מאיר’ס שכננו, האם לא טוב חלקו מחלקי? בן-חורין הוא, עומד ברשות עצמו ויש לו כספו שלו!

והנה עוד ברכה: “שלא עשני אשה”. באמת לא טוב היות אשה חנוָנית ירקרקת בעלת בנים קטנים, רגזנית וקפדנית… חלאה, מחלות, טרדה ועבודה נמבזה – וכמה קללות וכמה קינות בפיה!… בריה טמאה וחולה!… אבל לא כן היא הנערה. זו אורגת, רוקמת וסורגת ושרה שירים בקול צלול ודק, כמו זלדה בת הרבי, ובאה רק לשעה אחת לבית ראובן הכתבן לקרוא “עברי-טייטש” ולכתוב “פריסת –שלום”, וקולעת היא לה מקלעת שחורה וארוכה מול הראי – כמה נוי יש בדבר זה! אבל מה הן יודעות הנערות? אך פתיות הן כולם! ומה שתיקנו להן ברכה “שעשני כרצונו” באותיות קטנות, כך יפה להן – די להן בחלקן!…

להרהורים כאלו וכאלו הייתי נותן את נפשי, עד שנזכרתי ונבהלתי לראות, כי עוד מעט ועברה השעה ואני עודני בתחילת התפילה…

מעיף אני עין לסידורו של חברי, לדעת בכמה נחשלתי, אך זה חכם מקדמני ומכסה בידו, כדי שלא אראה בדילוגיו שעשה ושהוא עתיד לעשות, או פשוט משום שנוח לו להכשיל את חברו, בשביל שיהיה איזה ענין לטַפל בו…

אני חוזר לקריאת הברכות: “פוקח עוורים”, “מלביש ערומים”, “מתיר אסורים” – והכל ב“ברוך אתה” וב“ברוך אתה”… גם הוא, כביכול, למה לו כל אותו ה“יריד” שבכל בוקר?… מה לו בכך אם עומדים ואומרים לו כך מן הסידור? והרי ידועים לו כל הדברים הללו מתמול ומשלשום ומאשתקד ומלפני מאה שנה. – – –

שאלה אחרונה זו היתה נשאלת בדעתי כמעט בכל תפילה ותפילה. אך באותה שעה, שעליה אני רוצה לספר, הרהור חדש נזרק בי כחץ: ואפשר לא ניתן הסידור ותפילותיו, אלא בכדי שיהא להן לבריות במה לדלג – – –

וכך היה משמע לי דבר זה, אמר הקב“ה: הרי סידור והרי מחזור והרי תהלים – ואתם עמדו ואמרו לפני. ראה כמה תפילות ארוכות יש לך, ואף-על-פי-כן הזהר והזהר לכוון את לבך בכולן. שמא תחליף את “היוצרות” שלא כדין, שמא תקצר ב”תחנון" ביום שיש להאריך", שמא תשכח “יעלה ויבוא” אחד שבראש-חודש – והרי חטא. חטא – ובדין הוא שתֵענש עליו. יסורים בעולם-הזה – אינם ולא כלום, דינה של גיהנום אם תראה, אש, נחשים ועקרבים וכף-הקלע – וידעת את ה'!…

נרעש ונפחד מרעיון זה שאיני יכול לגרשו – רוצה אני לברוח, להמלט מפני הכוח החושב והמדמה שהתחיל פתאום מתעופף לצדדין שונים, בוקע ופורץ אי-אלו מחיצות… לנוס על נפשי אני מבקש! דליקה הטלתי שם! אש יצאה מרעיוני והיא אוחזת ומלהטת שמים! אני בורח – כלומר ממהר אני ללחוש כל מלה וכל פסוק הבא לעיני תחילה, מלמטה, מלמעלה, מאמצע העמוד ומשני העמודים יחד, פסוק אחד נשנה בפי כמה וכמה פעמים, והריני מבלבל בלחישה מכל הבא בפי, חוטף בשפתי, מולל בלשוני, טוחן בשיני – מכונת פי עובדת ומתנועעת בכל אומץ כוחה ומרוצתה, מבלי השמיע קול… מנוסה רוחנית מפני רעיונות דולקים ומחריבים אני נס… אנה אברח? אני רץ בערבות הפרשה “ויהי אחר הדברים האלה” כמטורף, רץ בה מפינה לפינה, ישר והפוך, נבוך מבלי לצאת ממנה… ומאחרי שברי רעיונות כמו רשפי-אש יעופו, רשף אחר רשף יַכווני… ערבוב של הרהורים, רגשות ודמיונות נוראים, ואף תורתי עמדה עלי ותשלח בי רעיונות שלא יכולתי הכילם…

אותה שעה – כאילו נתפקע איזה מדור נעלם שבקרבי, וההרגשות של כל שנות-ילדותי פרצו בצורות של רעיונות, פרצו בהמון ככלבים עזי-נפש רודפים ונרדפים במהומת-ומבוסת-קטטה…

לפי הפרטים שנשארו עד היום בזכרוני – ואפשר שלא רק מאותה שעה בלבד – זעקות-מחשבה אלו בקעו בתוך ההמון והמהומה הגולשת:

…“הוא” ניסה את אברהם – והרי יודע הוא את העתיד ולמה ניסה? – רק בעינוי של יסורים נוראים לאברהם וליצחק בנו חפץ… “קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת”, עקדהו כאיל בידיך וקח מאכלת, פשוט צוארו ואחוז בו ושחוט אותי לי בברכה “ברוך אתה”… “ברוך אתה” – ושא עיניך למרום בכוונה כאילו אתה שמח בעשיית רצוני… בטרוניא הוא בא עם הבריות! – הקָבר בחדר וּלמד גמרא יומם ולילה, ושמא תחפוץ ללמוד – הא לך יצר-הרע ושטן לשטנך והוא ימשול בך להטותך, והא חוימילי גרגרת שיחזירך למוטב…

…“ד” אמות בלי נטילת ידים – חייב מיתה… נטלת צפרניך ונזרקו – ולא תמצא מנוחה בקבר, מאות בשנים תתעה עד שתלקטן אחת-אחת. לא גחנת ב“מודים” כראוי – שדרתך נעשית נחש… מי יחיה לפניו ומי יעמוד? חוט של עשב עקרת בשבת – חייב מיתה… הכל חייבין מיתה – סקילה, שריפה, הרג וחנק… ומן החטאים אין מנוס… משה רבנו – גם הוא חטא… כמה שנזהר ונזהר בכל ימי חייו, ולסוף – הכה אבן, והרי חֵטא… חָטא וגם נענש… משה רבנו נענש וכל תחינה לא הועילה גם לו!…

… “אבינו אב הרחמן”, “חנון ורחום”, “מוחל וסולח” – ממש כתלמיד המברך את רבו בשעה שהוא מלקה אותו: “רבי-נא – תאריך ימים! רבי-נא יקירי!” – – –

ובעוד שאני צועק עלי במחשבה: “רשע, רשע! האיך? האיך אתה חושב ככה!?” הריני מרגיש כי גם את המחשבות הללו אך הוא שולח ונותן בי בכדי שיענשני עליהן!… וכי כלום חפץ אני לחשוב כך?

… אנה אברח? אנה אנוס? אנה אמלט? הוא הרי יודע כל מחשבותי אלו… “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”, “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”, – מדוע לא יקח ממני מחשבותי אלו שאיני חפץ בהן, שאני ירא מהן?… “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”… הוא מחטיא והוא מעניש… לא לחינם צעק איוב מה שצעק… מי ממנו רוצה לחטוא בכוונה נגד רצונו של מקום? ולמה עשה שאנחנו נחטא והוא יעניש? – “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו” – וכי אינו מעניש גם את אלו שלא חטאו? – “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”… אברהם אבינו חטא בדבּור קל – “במה אדע כי אירשנה” (גם זה חטא!) ולכן “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” – יונק זה מה עשה להקדוש-ברוך-הוא? “ואחר כן יצאו ברכוש גדול” ובקריעת-ים-סוף… אבל… אבל אלה הילדים שנתנו אותם חיים בבנין תחת הלבֵנים, הילדים, ששחטו אותם לתוך האמבטאות של פרעה – (אמבטי מלא דם רותח וגל ילדים שחוטים וילדים צועקים ומפרכסים תחת השכין…) הם הרי לא ראו בנחמה!… ובמה יכפר “הוא” על נפשו?! – בגן-עדן תהא מנוחתם… אבל גם שם בגן-העדן לא הייתי שוכח צער השחיטה ומכאוביה וצעקת-אמי עלי, והייתי בוכה כל הימים, מהלך ומראה צוארי לכל הצדיקים ושואל: “ראו-נא, צדיקי עולם! הביטו וראו, מדוע, מדוע שחטוני פה מן הצואר?”…

… מעניש הוא בכדי להטיל אימתו על הבריות – זה כל חפצו! אבל מה היו עושים לו הבריות אלמלי חרדו כך מפניו? כלום מתירא הוא מפניהם?… וי-וי! הצילני, רבונו-של-עולם! – השטן אומר שאתה ירא, כביכול! – ירא הוא מפניכם ממש – "פן ישלח ידו " “והייתם כאלהים!” – אנה אברח?!… “הוא” הרי נתבהל, מפני דור ההפלגה… לא, לא! שקר!… הוא אינו מתירא!… “רגשו גוים ולאומים נוסדו יחד על ה'”, מגדל וראשו בשמים – המון גדול של גבורים מזוינים מעפילים לעלות בקרדומות – – – וי, רשעים, מה אתם עושים! – “השמימה, השמימה!” יקראו… קרדומות יהלומו, בוקעים, פורצים ומשחיתים בפחי הרקיע… רעמים וברקים – השמים נשברו!… נהר-די-נור משתפך – ואלה פורצים בתוך האש מעלה… דהרות-דהרות אבירים בשמים, יצעקו יריעו: “עליו! עליו! עליו!!” – – –

ודאי שעשיתי אז מיני עקימות משונות בגופי ובפני, כי פתאום פרץ צחוק חברי… נשאתי עינים תועות וכהות – כולם נקבצו עלי בשחוק גדול, מעקמים פנים ומטלטלים ידים, ואָכלם ממלא כבר פיהם וידיהם… וּוי! – גם חוימילי על גבי עומד… צמרמורת אחזתני ממבטו הנעוץ בי… והגבּן נדחק אצלי, עומד ומראה באצבעו הדקה והמסואבה בסידורי, חורג בקולו היוצא כמו מגרון מרוסק ואומר בקלסה:

– יהודי טוב הוא, ומתפלל בכוונה עצומה… רואה אתה, אבא, היכן הוא עומד – ב“לעולם יהא אדם”…

עיני טבועות בסידור – רק אותו לבדו אני רואה, כשאותיותיו מרקדות ובוערות לפני… הרגש היחידי שבי הוא – בושה עשה, והרעיון היחידי הבא מתוך רגש זה הוא: “יהי רצון שמכותי שאקבל תהייה כפרתי” – ואני מכון את עצמי לקבל את ענשי ברצון, ובלבד שיהא לי לכפרה על הרהורי הנוראים שרק אני יודעם…

ובא העונש.

מכת-לחי תלהטני כמכת אוד-אש… ומלאך-דומה חופן פאת-ראשי יחד עם אזני ומושך אותי אחריו, – אנה? הלמדור התחתון שבגיהנום? – צהלת שחוק שדים מסביבי… אלה הם חברי הרואים בענשי…

ועדיין חוימילי מושך אותי בפאותי ובאזני, ואני נגרר אחריו אילך ואילך ומתלבט, עד שהחזירני לסידורי ושואלני:

– מה עשית עד עכשיו? אמור!

אין לי מה לומר; אני עומד וממתין להמשך העונש…

– מה אעשה? מה אעשה לו?! – צועק הרבי ביאוש ומטפח ומכה באגרוף על ראשי ועל פני, מטיל אותי ארצה, בועט בי ודוחפני ברגליו אל תחת השולחן, מכני שם במקל – ואני שותק, שותק כעגל מוכה ומבקש רק לראות בחשיכה שמתחת לשולחן אם אין עוד דם יוצא מאפי או מפי… רק כשחובל המקל באזני או בגולגלתי, תתפרץ כעין געיה מפי – ומשתומם אני על קשי עצמותי שאינן נשברות…

– חיים! לך לאכול – נשמע קול מטיל המדברת בניחותא אל הרבי – הלגימא מצטננת…

– סורי! – נותן עליה הרבי בקול נוחר ונחנק – אני רוצה תחילה להרגו!…

והוא סוחבני מתחת לשולחן, מותחני באמצע הבית על הקרקע – וחבל שורק עלי, מלקה וצורב את בשרי… ואני שוכב, נועץ צפרני וכובש פני בקרקע, נאנק ונושך שפתי לבל אצעק, אך האדמה תחתי נמסה בדמעותי, דמעות של כאב נעכר, דמעות של חוטא ופושע, והלב נשבר מחרפה… ולא יחרה לי על איש – אני, רק אני, אני לבדי, מתחייב בנפשי

*

… אותו שבוע הייתי לומד מעומד, – לישב לא יכולתי…

III    🔗

והרי אני מאנס את נפשי להרהר בתשובה, לעבוד את ה' בתפילה תמה; הן בעוד שני חדשים אהיה לבר-מצוה. שני הסופרים סת"ם שבעירנו, ר' זליג’ל ומשה-חים, באים בכל יום ומביאים לאבא במטפחותיהם “בתים” מעור אחד, רצועות ופרשיות, ואבא בורר ועומד על המקח – ואני, חוטא, עודני עומד במרדי ואיני מכין את עצמי לַדָבר.

עוד לא עלתה בידי אפילו פעם אחת שאתפלל בלי דילוגים…

בכּל אני נזהר כחסיד גמור; בלילה אני מקיץ כמה פעמים ובודק אם לא נשמטה, חלילה, הירמולקא מכל ראשי; לפנות-בוקר אני מתגבר לנטול את ידי תיכף ליקיצתי בעודני על משכבי; בנטילת-ידים לפת, אני בודק כל פעם את האנטלא שלא יהיה בה פגם; אם אגע בשערות ראשי, אני משפשף תיכף את ידי בכותל, וגם משתדל אני שלא להסתכל כלל בנשים, וכדומה דקדוקים רבים. רק התפילה, התפילה – עמה עוד לא השלמתי… ובשעה שאני נוחר בח' של “נפשנו חכתה”, עושה כוונה ב“פותח את ידיך”, מתיז בז' של “תזכרו”, – יודע אני שנהגתי עם כל פרק מפרקי התפילה כבעל “תיקון-שבועות” עם הסדרות: פאה מהתחלה ופאה מסוף, ועיקר חסר…

אני חפץ בכל נפשי ומאודי שאהיה ירא-שמים ועובד את ה' מאהבה, כי בלעדי זה מה טעם יש בחיים? מקנא אני בחסידים שהם מתפללים באהבה רבה, בשמחה ובהנאה יתירה, ומאד הייתי חפץ לטעת בי אהבה ושמחה זו של מצוה.

אז קבלתי על עצמי לקרוא את ה“שבט-מוסר” מראשו ועד סופו.

אך מה אעשה? – גלגול שלג, מלקות ושאר עינויים הייתי מקבל באהבה, ואלמלי הייתי ברשותי, הייתי בודאי עושה עינויי תשובה אלו. אבל ספר זה – לא אוכל: הוא ממאס את גופי על נשמתי, וכל דבריו כרימה לבשר החי… קצרה נפשי מקרוא בו דף שלם… במה גרוע האדם מכל החיות שבעולם, שנתן בו הקב"ה חיים ורוצה דוקא שהוא יזכור בכל ימי חייו את “יום המיתה ויום הקבורה”?

וי! מה אני עושה! – ומה אעשה? – כל הרהור של תשובה פותח לי כמה פתחים להרהורי חטא… העולם חשך בעדי…

אך הנה מצאתי ספרים אחרים בין ספרי אבא, ספרי אגדה, ספורים ומעשיות ממפעלות הצדיקים – ומצאתי מעט נחמה.

“שבחי הבעש”ט – שם ארץ ושמים נשקו, והרי הם כפרוזדור וטרקלין הסמוכים זה לזה, ומלאכי רחמים, אלו הצדיקים, עולים למרום בכל שעה שרוצים, יוצאים ונכנסים מהיכל להיכל, כבני-בית. אם המלאכים הם משרתים עושי דברו של מקום, עומדים איש על משמרתו ויראים לחוות דעה, – הרי הם, הצדיקים, כבנים; באים הם ומשדלים אותו, כביכול, בדברים, הוא עושה פנים של אימה וגוזר, והם בתחינה אחת ממתיקים או מבטלים לגמרי את הדין. וכשהדינין מתגברין מאד, אז הם ממש מעיזין לבוא לפניו, כביכול, בטענה, – והוא סוף-סוף נענה להם, שוחק ואומר: “נצחוני בני!”… והרי עולם כמנהגו נוהג, הבריות יכולין לעמוד מפניו, ועומדין אנו בזכותם של הצדיקים הטובים, המגינים עלינו כאמא זו שמסתירה את ילדיה בסינורה מפני רצועתו של אבא… גם השטן המקטרג אינו כלום, טענותיו מסתתמות בפני הצדיק והוא שב כלעומת שבא, וגם אָבל וחפוי ראש…

כמה אהבתי וכמה שגיתי בבני עליון אלה הרחמנים, האוהבים אותנו ובצל כנפיהם נחסה ונתלונן!

אילו היה לפחות צדיק אחד בכל עיר ועיר מישראל – ולא היתה גם שליטתם של שדים, רוחות, מזיקים ודבּוקים, רחמנא ליצלן, רבה כל-כך; אז היה העולם באמת יפה וטוב והיינו יכולים לישב בשלוה. אבל דא עקא, שהצדיקים מעטים והמזיקים כל-כך רבים! ליצנים אלו פרים ורבים וממלאים חללו של עולם כזבובים “וקימא עלן ככיסלא לאוגיא” – ואיך תוכל להאמין בחייך אם אתה יושב בריחוק מקום מן הצדיק?

ו“כאיל תערוג על אפיקי מים” כן ערגה נפשי אל הצדיק מטולנא, – מתי אגדל ואבוא ואראה פניו, ובקלויז שלו אשב כי איויתיה? אור פניו ואמתו המה ינחוני, ושם, מאחורי התנור החם, אעבוד את ה' עבודה תמה באהבה רבה ודביקות עצומה… כאן “הם” אינם מניחים, אך “הם” הם הטורפים את תפילתי, שכך שמעתי בשם הזוהר הקדוש, שיש מיני כלבים חצופים הטורפים את התפילות, ונפשי – אבוי לנפשי – בתוך הכלבים היא תמיד!…

הדמיונות הללו היו לי דברים של ממש יותר מלחמי שאכלתי, ולהפך, לחם אכלי נראה לי לפעמים רק כדמיון – שמא גלגול אני אוכל… הרחוב – כאחיזת עינים, כל הבריות – גלגולי נשמות הצריכות תיקון, והכל כקליפה המכסה על התוך הנעלם…

החלומות היו עולמי, והעולם – חלומי הרע…

נפטרים אנו מן החדר בלילה בשעה מאוחרת, מזוינים במקלות ובפנסים דולקים, ולבותינו שמחים על הפטירה. אך תיכף ליציאתי, למראה החשיכה, תבוא אימה בלבי – הן כמאה צעדים עלי לעבור יחידי, מבלי כל חבר, עד ביתנו – וכבר כלתה רגל מן השוק…

הרפש עבה ועמוק, אד ערפל מליט את הרחוב ואין צורת הבתים נכּרת, הכל כמו מתמזמז והולך בתהומו של חושך וערפל, ובתוך תוהו-ובוהו זה נישאים רוחות ומזיקים, הם רואים בך באלפי עינים ואינם נראים לך ואינם מוחשים גם בשעה שהם מתלבטים בין רגליך ורוכבים על כתפיך, – רק הלב הוא מרגיש וחרד ודופק כפטיש… ואני חוגר את כל כוחי והולך נבהל, תוקע ומוציא ותוקע רגלי בבוץ, וזיעה קרה נוזלת על פני… הנה נצנצה עינו של מזיק באחד מחלונותיו של בית-הכנסת הישן… הנה הוא מתרוצץ על גג בית-האופים לבוש מכנסים של נייר לבן… הנה ישמיע קול כחתול קטן שנשלך החוצה. נפל קו אור מפנסי – ואני רואהו בדמות חזיר עובר וטובע ברפש עד לבטנו ונוחר… אני ירא אותו שמא יאחזני ויוליכני מחוץ לעיר למקום שממה ויטביעני בטיט עד לצוארי – ואני לוחש ואומר פסוקים לשמירה… הנה הולך אחד, הולך וקרב מאחורי, ואני ממהר לנוס ונופל ברפש, קם וממהר מבלי להביט אחרי – נופל אל דלת חנותנו ודופק בידי וברגלי, בשעה שאני מהרהר: שמא גם בית זה אינו אלא אחיזת-עינים…

– מה אתה דופק שם כך? – המתים יתעוררו לדפיקותיך!…

ברוך השם! – הקול קול גולדה – – –

IV    🔗

והנה עוד ספר אחד המושך את הלב, – “שארית ישראל” שמו; המעשיות יפות הן, אבל המעשים שבמעשיות הללו נוראים מאד.

שחיטות אחר שחיטות, שריפת נפשות וגזירות משונות על ישראל בכל דור ובכל מקום. מצייר אני לי, כיצד שחיטה נעשית: גויים, קצבים ופושטי-עורות, באים בבוקר עם סכיניהם לבית-המדרש בשעת תפילה ולימוד – ומושכים את בני-ישראל מן הגמרות; את ר' שלמה היצלס, את ר' מאיר דיין, את ר' זליגל סופר ואת ר' שכנא שפירא עם מתיתיל חתנו האברך, לוקחים גם את החזן מעל התיבה עם שאר בני המנין העומדים בשמונה-עשרה וטליותיהם משולשלות על פניהם… עוקדים אותם כאילים, תופשים בזקניהם, והללו פושטים את הצואר, אומרים “שמע ישראל” – והמאכלות “חיק-חיק” בצוארם, דם רותח מזנק ותוסס… נובע ומבעבע… דם, דם, דם… פתחו צוארים פיות מאָדמים מתחת להזקָנים… וזרחה השמש מן החלונות על נחל הדם הקרוב שבבית-המדרש הדומם… גם אבות ואמהות שוחטים את ילדיהם בידיהם ובסכיניהם – דבר זה מבעית את דמיוני ביותר, המלים שבספר קודחות בגולגלתי כשפודים מלובנים ומאדמים! – – –

גם הצדיקים יסודי עולם עצמם, אשר אמרתי בצילם נחיה, נשחטים ונהרגים כצאן טבחה… ועשרה הרוגי מלכות יוכיחו…

השחוטים על קידוש השם – הם עושים מה שראוי לעשות, גם אני הייתי נותן את עצמי לשחיטה שלא לעבוד עבודה-זרה.

אבל הוא, הקב"ה, שחיטות אלו, למה הן לו? אוי, מה בצע בדמנו השפוך?!

… ואני יושב בחדר לאור המנורה עם חברי אצל השולחן הארוך, ואנו לומדים “יורה-דעה”. חביב עלי היורה-דעה, שכּן זהו לימוד ממשי הנחוץ בחיים. ים התלמוד אין לו סוף, וכאן, למדת סעיף עם מפרשים – והלכה פסוקה בידיך, יודע אתה מה שתעשה או שלא תעשה. ורבותינו הפוסקים עצמם קרובים יותר ללבי מן התנאים והאמוראים שבגמרא; הטור, הרמ“א, הרדב”ז, הש“ך והט”ז, רבנים-דיינים הם היושבים ועוסקים בשאלות ממש, שנשים באות ושואלות עליהן, והם מסיקים שמעתתא אליבא דהילכתא ולא לשם פלפולים בלבד – ונעים לך בחברתם של תלמידי-חכמים אלה…

הגיע תורי לומר את השיעור, ואני אומרו בחשק, בנדנודי-גוף ובטלטול-ידים – נהנה הנאה של תורה… אחרי יאמר חיים-מאיר, וגם הוא יודע – ובחדר חם וטוב… על השולחן אור זרוע מן המנורה התקועה בכַן של עץ, על הכתלים מרקדים צללים גדולים, פס ידו של הרבי משונה בגדלה וכאילו היא משחקת, קופצת על הכותל ונעלמת על התקרה, קופצת ונעלמת; הרבנית יושבת אצל התנור ומורטת נוצות מן הסיר שבצדה אל הנפה שעל ברכיה; זלדה כורעת לפני פתחו של התנור וגורפת בו את הגחלים הלוחשות ופניה הרכים מצהיבים בנוגה אדמומי, – היא מניעה בראשה להפשיל את הקווצה המדולדלת ונופלת על פניה… והחתול מסתובב אצלה, מחַכך ראשו בשמלתה ונוהם בנהימה דקה של חנופה.

– השמת בצל במרק? – שואלת הרבנית בנחת.

– הן – משיבה זלדה בלחישה וסוגרת את התנור, קמה, כורכת על אצבעה חוט הסרג ושמה את הפקעת בכיס סינורה – ונעלמת מעבר לתנור, לשבת שם אל עבודתה, לבדה, אצל המנורה הקטנה… וחיים-מאיר קורא את היורה-דעה בטעם ובשכל, בלשון ברורה ובמנוחה. זלדה אינה נשמעת ואינה נראית לנו – אך יֶשנה עמנו פה בצל קורתנו… גם ממקום מדורת התרנגולות אין כל קול וקשב – הן ישינות להן שם במנוחה ושלוה שלימה… אני מצטמק, תומך ראשי בידי, יושב ונהנה מישיבתי – – – וקהל אבות ואמות לבושים בגדי שבת נושאים ילדים ונדחקים לחצר אחת שבקיעי אצים מושלכים ומפוזרים בה, שם על אבן אחת, “בּמה”, עומד “מגיד” אחד, מתנדנד ומתלהב באמירה, כנפי קפוטתו מופשלות ותחובות באבנטו, הציציות של הטלית קטן שלו מטפחות מתנועות גופו העצומות, בידו “חלָף” – ועיניו למרום בדביקות רבה… הוא מדבר למרום, קורא בניגון וצועק. אין מלים ואין חתּוּך הדבּוּר למאמרי פיו אלא ניגון של צעקה בלבד – – – “וי-וי-וי!” – הוא גועה בבכיה על איזו גזירה או חטאה רבה וכבדה שאינה ידועה גם לו, – ואבות ואמות דוממים דוחקים את עצמם ככבשים, נושאים ומרימים את ילדיהם מעל ראשיהם ומוסרים לידיו, והוא נוטל אותם בין ברכיו בבכי ובצעקה מנגנת – ושוחט… שוחט את הקטנים, והם נופלים ומתחבטים על בקיעי העצים, מפרכסים בדמם, מטיחים ראש בקרקע ובדם השוטף ותוסס בקול נחרה מבית-השחיטה שבצואר, ובשפתים מרתתות הם חוזרים אחרי טשטוש הדברים היוצא מפי המגיד – משום שמצוה היא לומר כך בשעת גסיסה… אבות ואמות מוסרים – שכך צריך, זה זובח ובוכה – שכך צריך, ואלו מניעים שפתים – שכך צריך… צריך משום מצוה חמורה או גזירה חמורה שאין יודעים בה מה היא… שחיטה בלי כוונה, בלי תלונה והתרגשות, אלא הכרח גדול ונעלם של “וי-וי-וי!” – – – –

ונפסק קול המגיד, וננערתי…

תנועה בחדר – חברי קמים וסוגרים את הספרים – אנו הולכים הביתה – הרבנית עדיין מורטת את הנוצות – הרבי נכנס אל זלדה – ואני כשכּור מפני המחזה שעברני –

                                          -  -  -  -  -

“שארית ישראל” ודרשה שבבית-הכנסת עם שחיטת טלאים – מחזה שהייתי רואהו בכל אביב ואביב במקומנו, – מכל אלו נצטרף באופן משונה חלום אחד נורא, וכמדומני, שראיתיו בהָקיץ…

הריני לובש את אדרתי ונגרר אחר חברי היוצאים בשמחה…

ליל בהיר בשחקים, ירח מלא וכוכבים נוצצים, גגות לבנים ושלג שורק לכל צעד, חברי הולכים ומשוחחים – ואני איני שומע בשיחתם מה היא… והנה נתן יענקל’ה הקטן את קולו הדק בשיר, מושך וקורא בדמי הרחובות:

לָמָּה-וְלָמָּה, לָמָּה-לָמָּה-וְלָמָּה??

לָמָּה הַשֵׁם?!

לָמָּה פָנֶיךָ תַּסְתִּיר?

תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ תַּסְתִּיר…

תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ,

עָנְיֵנוּ תִּשְׁכַּח וְלַחֲצֵנוּ…

וכאן כל חברי ביחד מרימים קול-ענות, מושכים וצועקים:

אוֹי-וַאֲבוֹי! וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי!

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה הָרוֹאֶה,

כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ,

דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ –

אוֹי-וַי! קוּמָה-קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ

וּפְדֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ – –

אנו מתפרדים, חברי לימין ואני לשמאל. אני הולך יחידי.

ולמה, למה-ולמה השחיטה?…

ושם מן הסימטה קולו של יענקל’ה בוקע בשיר, הוא הולך יחידי ומושך בדמי הליל הבהיר:

אוֹי-וַאֲבוֹי וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי!

וחלומי-דמיוני מהלך עלי קפאון ומורא… מקריש את לבי בכפירה שעדיין איני יודע מה טיבה… כפירה קרה, איומה ואילמת מַתוָה תו זועה לפסול בקדשים נערצים, שגם הם אינם ידועים וברורים לי מה הם…

מופקרת נפשי לשטן המתעלל בה – למה תחשה אדני?…

*

וכשגיליתי בפעם הראשונה את זרוע שמאלי להתרגל בהנחת תפילין לעיני רבי, עלה פתאום מעין סך-הכל נורא שנתלבש בשאלה זו:

“ומה אם טעות היא בידנו, ואין שום טעם לדבר?”…

ידי נתרשלו, – והתפילה נפלה מידי.

– וי-וי! – צעק הרבי בקול מר ותפש ברצועה… אני נעוויתי, תפשתי ראשי בחלחלה ואקרוס תחתי, כנשמר ממכה נוראה בידי שמים…

התפילה לא הגיעה עד הארץ!

… ופושט רבי את זרועי החשופה, הנה זה נגעה התפילה בבשרי – ואני עודני חוטא, חוטא ואומלל…

אני מברך ברכה לשם דוגמא בלי שם, ורבי מהדק את הקשר הצובט עורי…

דמעה גדולה נפלה מעיני, התפוצצה בקציצה של התפילה, וניצוצות ניתזו הימנה על הבשר של זרועי הערומה, שרבי כורך עליה רצועה חדשה, הדק היטב – – –

 

מִלִּפְנֵי הָאָבִיב    🔗

I    🔗

כל אותו היום, יום מעונן ומעורפל שלא נראה בו הרחוב ורפשו מבעל לחלונות המזיעים ודולפים מים, לא פסק השחוק מן החדר. חוימילי רבנו, כלי מלא רוגז זה הצף ומולג אותנו ברותחין בכל שעה, אף הוא אך רגע ירתח באפו, יז קצפו – ושוב נזיפה עשויה, שמשמעה יותר בדיחת הדעת ולא כעס.

הקטן שבנוּ, יענקלי, מגמגם ב“יורה דעה” ואינו יודע ואינו מכיר ב“קפילא עכו”ם" זה שהט"ז עוסק בו:

– הוי “נבילה עכו”ם"! – קורא הרבי ומושך את יענקלי באזניו למעלה למעלה – והכל שוחקין: שוחקין לא רק כדי לעשות נחת-רוח לרבי על חכמתו, אלא מפני שהשעה משחקת לנו גם בלאו הכי; ואפילו יענקלי עצמו, הפוער פיו שלא כדרך הטבע וצועק מתוך המשיכה: “וי-וי!” ופניו נעווים ומתלהבים מצער – גם הוא שוחק, שוחק מתוך דמעות, כמובן…

גף-כובעו של אחד שנשמט לצד אזנו – גם זה מביא לידי שחוק, שחוק והלצה.

היתה שעה שהרבי אמר להתלבש בכעס כדבעי והתחיל מצליף על ימין ועל שמאל:

– איזה שד נכנס היום בכם, משומדים? – קרא ונתלהב מאד… והנה “כדרלעומר הארוך” נכנס מן החוץ כשפיו פתוח לספר איזה דבר-חידוש, – הסתער עליו הרבי באגרופו, נשתמט הימנו כדרלעומר, נתקל ונתחלק על הקרקע המרופש – אוֹץ! – ונפל פרקדן בפישוט ידים ורגלים!… נתגלגלה גערתו של הרבי בשחוק ובשיעול עצום – “וכל החדר” מתחבט שוב בשחוק גדול ומשתשכך בדיצה רבה, שמחה על כדרלעומר השכוב במלוא ארכו ועושה כאילו מתקשה הוא בכאבו לקום מן האדמה…

יום דיצה, יום חדוה – סרה יראתו של הרבי, יום מעונן ומעורפל זה בשורה טובה וברורה נשמעת בו לימי אורה וחירות הממשמשים ובאים, – היום, יום חמישי בשבת פרשה “פקודי”, ואנו משתחררים מן הלימוד של לילה…

סוף-סוף עברה תקופת החורף הארוך של שנה מעוברת זו – וגם אנו בני-חוימילי מרגישים ברצועה שהיא מתרשלת… עוד מעט והותרה כולה, ובא “זמן חירותנו”, ונשתחרר שחרור גמור, – שחרור לחודש ימים, חודש של זיו אורה וחג; ויש מי שיזכה גם להשתחרר עולמית מן החדר…

להשתחרר עולמית מן החדר – כלום טועמים אתם בטעמן של המלים הללו? כלום רואים אתם בהן אותו אופק רחב ומאיר שכולו עדן הנפתח ומתפשט ומבהיק עליך את החיים?…

גרעין קבור בתוך האדמה, אדמה קרושה ונוקשה מקרח, כבוש בצרה תוך האפילה והטחב, צבה הוא ומתנפח בקברו הצר, מתפקע ומתבקע מתוך עורו הבלוי והמעופש, כל נפשו, כל אונו הוא מוציא מתוכו – ואין מוצא; זהו דמותו של בר-בי-רב שנתבגר… וחבל לגרעין זה שהוא גם מרגיש, מרגיש וחש בצרת הקבר וצער הצמיחה!… פתאום – והרגיש בהאדמה שהיא נמקה עליו, נעשית פושרת ורכה, ורוח חמימה מסתננת וחודרת אליו – הרי ימות החמה הגיעו!… ימות החמה – ואפילו פרצידא דתותי קלא נבט ונבט!

גם אני מתבגר… בשבוע הבא, הרי זה ודאי שאתחיל להניח תפילין. שוב אין לדחות דבר זה. גם אבא כבר נוקר הוא את מוחי מדי שבת בשבתו בשכר-הלימוד שהוא משלם עלי; אומר הוא, שממש בזיון וחרפה לנער שכמותי שיהא עדיין זקוק למלמד כדרדקא זה – כלום בנו של חייט אני, או בנו של סנדלר, ולא מגזע רבנים?

אפשר, אומר אבא להוציאני מן החדר ולמסרני לבית-המדרש?…

ולואי, רבש“ע! כלום תורתך קשה עלי ואינה חביבה לי? כלום במצוותיך איני רוצה? והרי כבר קבּלתי עלי להיות יהודי כשר ועוסק בתורה ובמצוות לאחר שאתחיל להניח תפילין… רק החדר, חדר נבאש זה עם בזיונותיו, ועם מכותיו המבישות ועם הרבי, עם חוימילי – רק את המות הזה הסר נא מעלי! את קברי זה פתח לי – ובקוֹנם ובנדר ובאָלה ובשבועה הריני נוטל ומקבל עלי לשעבד אליך את “הנשמה שהיא במוח ואת הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות” לעבדך בלבב שלם, לעבדך באהבה ולהיות זהיר ונזהר במצוות תפילין בקדושה ובטהרה לכל פרטיה ודקדוקיה, גם “שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין” אלא להתפלל, להתפלל לפניך, רבש”ע, לומר לך תהילים בכל יום ויום וללמוד דף גמרא לאחר התפילה בעוד שהתפילין בראשי – אך העמידני נא ברשותי, כלומר ברשותך, רק ברשותך שלך, בבית-המדרש שלך בין שאר בני חורין!…

הרהורים אלו אינם פוסקים ממוחי אפילו בשעה זו של שמחה ושחוק – ולבי חרד ושׂשׂ, נובע ומתרחב מגילה ופג ומעיק מיראה: “ושמא לאו”…

והנה הגיעה השעה שאפשר לומר עליה: “חסל סדר חורף”… הספרים נסגרו, ואנו הולכים עם הרבי להתפלל מנחה ומעריב בקלויז הסאדיגורי, – גם הליכה זו סימן חירות היא לנו; עד עכשיו היינו מתפללים בחדר, ורק הרבי לבדו היה הולך לקלויז, אבל עכשיו, כיון שנשתחררנו, הרינו הולכים ביחד “מחַיִל אל חַיִל” – מן החדר לבית-המדרש…

באמת נוהגין לתת סימן אחר בערב כזה – עושין סעודה בחדר; אבל במה דברים אמורים? בקטנים, או בבינונים, אלו שפוסקין מלימודו של לילה מסדר “משפטים” או “תרומה”, אבל “אנו הגדולים” אין מדקדקין בכך… ואפשר שמדקדקין דוקא שלא לעשות סעודה זו, שכן מעין פרסום של גדוּלה יש ב“שב ואל תעשה” זה… ולדידי – גם זו לטובה! עדיין זוכר אני את הסעודה דאשתקד; כמה דמעות שפכתי אז לפני אמא עד שנתרצית לי “לגנוב” מפני אבא שלשים אגורות וליתן לי, כדי שאשתתף עם כל חברי בסעודה…

יצאנו. חושך לבן של אבק לח ממלא חללו של עולם ומאפיל על הכל, עד שאינך מבחין אם בישוב אתה עומד אם במדבר, אם בעיר אתה עובר אם ביער… דומה, שהקַמָחים שלמעלה התחילו מתעסקים, כביכול, בביעור-חמץ, ומכבדים הם את הרקיע לכבוד פסח ומנערים את שקיהם מן הקמח – והרי אבק-סולת זה נופל ונמלח בעשן היורד מן הגגות, וחודר ומחלחל בכל חוטם ובכל גרון עד כדי להשתעל ולהתעטש… משפת הגג נופלות טפּין טפּין גדולות, כאילו לקה גם הוא בנזילה כבן-אדם. מקוב לך נתעטש אחד, ואתה אינך ראה אפילו בבואה שלו… רואה אתה רק שטח של ד' אמות שרגליך עומדות בהן, וד' אמות הללו אינן אלא רפש עב ונבאש שנדושו בו קש וגבבא, קדירה שבורה, סמרטוטין וסחבות וכדומה מן הדברים הנותנים ריח. הריח, כמובן, אין בו ניחוח, ואף-על-פי-כן – צריך להודות – מרגיש אני בו את האביב הממשמש ובא עם פורים מלאכו – עומד הוא אחר כתלנו, אלא שהוא מתכסה עדיין בערפל…

הולכים אנו ונגררים בטרחא ודרך השערה בעלמא; רק לפי חלון ודלת, או לפי עמודו של בית שאתה עובר אצלו ורואהו – אתה מבחין באיזה מקום אתה… הקלויז הסאדיגורי נתעלם מן העין וכאילו נתרחק מעלינו ת"ק פרסא ואין להגיע אליו עוד; מתיגעים אנו בהליכה, הבל קר וזיעה צוננת מכסה את הגוף – מזג רע בחוץ, אבל טוב ויפה ומשמח הוא המזג שבלבנו!

אפשר – כולנו מקווים להשתחרר עולמית?…

הקלויז מתגלה מתוך התוהו ובוהו שבחוץ; פס של אורה עכורה שופע ומוריק בערפל, יוצא הוא כזנבו של כוכבא דשביט מאחד החלונות המעוגלים למעלה… כמה חביב הוא הקלויז ומרחיב את הדעת בחירוּתו זו שביום של חול פשוט! מתנפלים אנו על הכיור שבתוך הפרוזדור האפל, נוטלים לידים וזורקים מתוך כך מים זה בפניו של זה, מתנגבים באלונטית הטפוחה והצבה ומצליפים בה זה על גבי זה – ונכנסים אל הקלויז ברגש… והנה חומו והבלו של התנור החלקלק, שנשתפשף ונשתמן ממשמוש ידים וחכּוּך גבות שמתחככים בו גם עכשיו בהנאה רבה, ריח טיגון של חלב הנרות המפעפע באויר עם עשן קטרתם של החסידים, החסידים עצמם שנתכנסו צפוּפים ושומעים בספּוּרו של ר' זליג’ל הזקן, השטנדראות המפוזרות בספק-חשיכה זו ככבשים במרעה… שריקה גלמודה של נעל קרועה רוַת מים, נר-התמיד המהבהב בענוה מארובתו שאחורי התנור ומכסה צללים קלושים על גבי הקבצן היושב כנגדו ומנמנם ונושם לו בחשאי – כל אלו משפיעים עליך מיד מין נחת-רוח של הכנעה והשראת-רוח טובה של אדם המוצנע לו וחוסה בקרן זוית בשעת סערה וגשמים… הרי כך נדמה לי תמיד גם בית מדרשם של שֵם ועֵבר, מקום שנטמן בו יעקב אבינו י"ד שנה ולמד לו תורה באין שטן ומפריע ומבלי “מלמד”…

"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶ-כָהָהָהָ!

עוֹוֹוֹד יְהַלְלוּוּך סֶלָה"…

פותח אחד בנעימה נוחה והולך וקרב אל העמוד, והכל עונים אחריו מיד ומתגרגרים בניחותא באותו הניגון המפיג כל טרדתו של יום. השמש מדליק את הנרות שעל גבי העמוד ואני מוצא לי איזה סידור שנפרט ונקרע, קרב לאורם של הנרות ומתפלל בכוונה עצומה ומתוך הסידור, כדי להזהר מן הדילוגים שאני נכשל בהם תמיד.

תפילה בחשק עם הצבּוּר – הרי יש בה ממש טעם גן-עדן… הש“ץ חוזר על “שמונה עשרה” וקולו מתגלגל, קובל ומתנחם בנוסח היפה, נוסח של תחנונים וטענה רכה ונכנעה, – הוא מתחטא ברחמים רבים לפני אבינו שבשמים, ואני עונה אחריו בכוונה “ברוך הוא וברוך שמו” ו”אמן" בקול רם הממלא אחר ניגונו וחינוּנו של זה.

מה שהיה – עבר… עכשיו, בשעה זו, אני מותח קו על חשבוני שהיה לי עם הקב“ה, והוא הלא ימחוק אותו לגמרי ברחמיו וברוב חסדיו – והרי אני מרגיש את עצמי טהור בנשמתי וקל בגופי כקטן שנולד וכגדול לאחר תענית וטבילה… “ברוך שפטרני” – יאמר אבא – והכל יהא חל עלי ועל צוארי; אבל מה בכך? “אנכי אחטאנה – מידי תבקשנה”!… מובטחני בעזרת השם-יתברך שהכל יהא נעשה בכי טוב; כל זמן שהייתי “קטן” – הייתי מה שהייתי, אבל מכיון שאני נעשה “גדול”, יצרפוני ל”מנין" ואהיה נופל עם הצבור ב“רחום וחנון חטאתי” – הכל יעלה יפה, אם-ירצה-השם! – ו“עלינו לשבּח, לאדוֹן הכל, לתת גדוּלה, ליוֹצר בּראשית – הַא והַא רבונו-של-עולם!” – כך אני מַרצה מלים זוגות-זוגות ומערב אנחה וקריאה של התפעלות בתוך התפילה, ממש כגדול וכבן-חורין – וטוב וחביב ונחמד! – – –

אבל דבר אחד יש – אזכרהו ויפוג לבי מבושה ומחרפה! – עדיין איני יודע אימתי, באיזה יום אתחיל להניח תפילין? מתירא אני שאבא מערים לה“לֶעקיך” והיי“ש, שיהא צריך ליתן ביום זה, והוא רוצה לדחות אותו יום ל”תענית אסתר" – שיפטר בלא כלום…

אבא – מידה אחת יש בו, כשם שהוא יכול לדבר ולנסר במוסרו את בני-ביתו כל היום כבמגירה, כך יכול הוא להיות שותק, שותק ואינו משיב דבר על כל הטענות והמענות וההערות שתשלח בו אמא. קולה ודבריה בטלים ומבוטלים אצלו באותה שעה כדפיקותיו של השעון הישן שעל הכותל, היא מדברת – והוא מקמט מצחו, מעַבּה גבותיו ותולש בזקנו – דואג לו בשלו… אף עכשיו כבר נתיגעה אמא בשאלותיה:

– אימתי, חנא, ואימתי? והרי צריכה אני להכין “לעקיך”?…

ואבא – תשובתו שתיקה, שאינה דומה כלל להודאה…

– הכלל, גזלן! – מתמרמרת אמא – מה אתה רוצה? הרי צריכה אני לדעת – כלום בן חורג הוא לי? אימתי, ואימתי?!

מבט אלכסוני מתוך גבות מקומטות – ונגמר הדין…

אתמול שלחה בו אמא את הרבי, אפשר יוציא הוא איזו תשובה מפיו. – רוצה, רוצה ומתאַוה היא עניה זו, לראות קצת נחת בבנה הראשון; גולדה, כלום יש מה לראות בה עד לחתונה? הרי אינה אלא נקבה עלובה…

נכנס הרבי אצל אבא כשישבנו וסעדנו בצהרים. אותו היום יום גשמים היה, ואבא לא היה חפוז ובהול אל החנות. נתישב לו חוימילי, גרף מחוטמו והתחיל כהלכת דרך-ארץ “מן הצד” – בקצת פוליטיקה של יום, בקלקול דרכים המפיר את הפרנסה, ואבא – אוכל ושותק…

מנסה הרבי ופותח שוב בחכמה: “אומרים, שניסי בלדזיר יבוא למחננו עם כ”ד משוררים לפרשת החודש – ומה דעתו של ר' חנא, למשל?"

אבא אוכל ושותק…

– אין זה אלא בדותא! – משיב הרבי לעצמו בחכמה בעד אבא – הכרח גדול יש לו לניסי לענות כוחו בדרך זה של ערבי פסחים! – חוץ לזה – מוחל אני לכם על הרפש – אבל ברדיטשוב! כלום תוותר לו ברדיטשוב את פרשת-החודש שלה? – בדותא, ותו לא.

ואבא אינו אוכל, אבל שותק…

אמא נאנחת – גדול צערה והיא קוראת לרבי “הושע-נא” ברמז.

מתחזק חוימילי ומתקרב יותר אל הענין, אל העיקר; מתחיל הוא להצדיק את אבא בדין זה שיש לו עכשיו עם יוסף-יצחק המַלוה: “כיצד? הנשמע כזאת? עיסקא-דעיסקא הוא רוצה? והרי זה אסור ממש כחתיכה של חזיר!”

אבא שולח בו מבט אלכסוני וטומן את הסכין תחת המפה – סימן, שהוא רוצה לברך…

הרבי, כיון שנסקר באלכסון, מתבלבל וקם, רוצה להפּטר מבעל-בית זועם, נזכר בתחנוניה של בעלת הבית ומתחיל לגמגם בשינוי קול ובעצם עיקרו של הדבר:

– כך… עם גרשון שלנו… עם בר-נש זה… רצוני לומר – מה כבודו אומר? – והרי כבר הגיע זמן… ובאמת, מפני מה לא? – קורא הרבי ומתעורר בתנועת ידים – מנהג הוא, מובא בשולחן ערוך, שאפילו ג' חדשים קודם שנעשה בן י"ג – ובפרט…

– איני אוהב כשמלמדים אותי מנהגים! – מפסיקו אבא באמירה ממש, אמירה של נזיפה ובטלה – ומתחיל:

– וַי – “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ”…

חוימילי העלוב, פניו מתכרכמות, מבקש להריח טביקא – ואינו מוצא את רגליו לצאת…

– אָ-אָ! נו, אָ! – מרמז לו אבא שישב…

נראה שסוף-סוף רוצה הוא לומר לו – אימתי…

יושב לו חוימילי וממתין, ממתין ועונה “ברוך הוא וברוך שמו” ו“אמן” על כל ברכה וברכה שאבא מברך בנחת ובכוונה – יש פנאי, הגשם הרי מתגבר בחוץ… ואני – לבי בקרבי: תוך-תוך!…

לאחר ברכת המזון קם אבא, נתן עיניו בחוימילי, ובהרמת אצבע, כרב המלמד דבר גדול לתלמידו, אמר:

– זכורני, בימים שאבא זצ“ל היה חונה עדיין בק”ק שרשתא, נשאל בענין זה של בר-מצוה וענה בזה הלשון: “דיה למצוה בשעתה – תפילין אינן צעצועים שיתנו אותן לקטן קודם זמנן”…

וכיון שהשמיע אבא את מאמרו של “אבא זצ”ל" – פנה ויצא לו את החנות… ו“היום”, יום זה שאינו נותן לי לישון בלילה, נשאר תלוי ועומד בסודו! – – –

ועומד אני לי עכשיו בקלויז מן הצד, שלא בתוך חברי, וההרהורים הללו מנקרים במוחי ומבלבלים אותי בתפילת המעריב… אני מתגבר על יצרי הטורף עלי תפילתי ורוצה לכוון לבי עם פי ולשמור את הבטחתי… אבל שוב איני בטוח אם איני מדלג בתפילה גם באותו רגע עצמו, כדרכי מאז… לבי נוקפני שמא אני מועל, ומוחי – חשבונות ושאלות חוזרים והופכים ומחטטים בו:

שבוע זה כבר עבר עלי – מחר ערב שבת – ובשבוע הבא הרי “יומי” – יום הולדתי – בשושן פורים, וזה חל בד' בשבת – וכלום אפשר שיניחני אבא עד לאותו יום ממש מבלי שירגילני במצוה אפילו יום אחד קודם?… ג' בשבת – הרי פורים, ואין מערבין שמחה בשמחה… ב' בשבת – תענית אסתר… ו“כלום בן חורג” אני שיביישוני כך ולא יחלקו לעקיך ויי“ש אפילו למנין זה שאני עתיד להתפלל בתוכו?… וכלום מוותרין כך על הברכות שיהודים מברכין על כוס של “לחיים”?… הסברה נותנת שאין לבחור אלא ביום א' – עכשיו, מפני מה שותק אבא?… אפשר שטעם יש לו במאמרו של סבא, “אבא זצ”ל”, וגם ביום א' יאמר, שעדיין “קטן” אני ע"פ דינא… והעיקר – אבא ודררא דממונא, – “הוצאה יתירה” שאשר לפטרה בתענית צבּוּר… והרי אפשר שלא יתן גם שום מתנה לחוימילי רבי שלימדני שולחן-ערוך והנחת תפילין – ואיכה, איכה ארים ראש להביט בפני חברי מבושה ומחרפה?…

תפילתי נבלעת שלא מדעת ומסיימת בשתי שאלות קשות וכבדות שאני ירא ומֵיצר מתשובתן:

– בא' בשבת או בב' בשבת?

– היתן אבא אם לא?…

וגדול כעסי, – היום, בערב זה, עשיתי חוזה עם השי"ת, ומיד בתפילה ראשונה לא עמדתי בדבּוּרי – ודלגתי בה…

אני נגרר ויוצא אחרי חברי מבית-המדרש לילך הביתה בלי שום חשק… הולך אני וצועד בתוך הרפש ונפשי מזדהמת עלי וכאילו היא מתמזמזת בטחב ובאפילה שבחוץ; מאוס הוא עלי כל אותו ערב שאני עתיד לבלות בבית, לראות את אבא ולהתעלם הימנו, שלא אהיה נראה לעיניו כאבר מיותר ומקבל נזיפה והערות של טרוניא עלי ועל הרבי שאנו עושים לנו “חגאות”… לשמוע אל תלונותיו בשעה שתלונה מרה וגדולה תוססת עליו בכל דמי – ואני צריך לשתוק, כאילו אין הדבר נוגע לי כלל…

באמת, מוטב היה לי לשוב אל הקלויז לקחת גמרא וללמוד, ללמוד ולשמוע בקול לימודם של אחרים ולהשכיח ממני דבר מר זה – אבל רוצה אני עוד לנסות דבר אל אמי בצנעא, אפשר בשעה שיעמוד עוד אבא בחנות אמצאנה בבית ואעמוד על נפשי, בדמעות אבקשנה, – תחגור נא שארית כוחה, אפשר ואולי תפתּה את אבא, אולי יחוס עלי ועל כבודי…

ובשעה שאני דואג כל כך ומיצר, מכיר אני בדאגתי שזו אינה כלל דאגת-תינוק, ובכוונה אני משתקע בדאגה זו יותר ויותר עד כדי דמעות; הרי נער הגון אני, אדם ברוך השם, הרוצה לבוא באנשים, להתחשב בין בני-אדם – ומפני מה, מפני מה אינם חסים על כבודי?…

אור עכור ומשונה מתמזג מתוך חנותנו עם אבקת הערפל שבחוץ. עדיין פתוחה היא חנותנו. כבר, זה כבר – מלאחר סוכות ואילך, לא ראיתי את זו פתוחה בערב… אבל מה לי בה גם עכשיו אם אבא זועם עומד בה? הרי קשה יהיה לי גם לעבור על פניו, ומכל-שכן לעמוד בה ובפניו…

אבל אבא אינו עומד בחנות באותה שעה; ודאי הלך לו אל יוסף-יצחק המלוה להחליף את השטרות (היום נתפשרו בדין של שלשה “בוררים”) – וגם זו לטובה! אמא נמצאת לבדה, והרי אני יכול לדבר אתה…

מתלבש אני בתרעומת עגומה, שלא כדרך הקטן שנשתחרר מן החדר, מקמט מצח ומסתכל רק כנגד לבי – ונכנס… תקלל לה שם אמא את אחי הלוקקים שם מן הקדירה שהיא מטפלת בה אצל המאזנים – אני שרוי לי בדאגה שלי…

– הרי, הריהו! – מקדמת אמי את פני בקול מבשׂר שלא מן הרגיל – רואה אתה בחור נאה? – הלואי שנזכה ונאפה “לעקיך” לחתונתך, בחור, ושתהא איש כרצון אבא ואמא!

– אמן… – אני עונה בניחותא ומקבל בשׂורה זו כיאוּת לגדול, בלי התפעלות חיצונית…

– רואה אתה, בן? – מוסיפה אמא – אבא הוא אבא, שיאריך ימים! הוא עצמו שילם בידיו בעד הדבש, וציוה לי שאקח דוקא מן המובחר… יוסף-יצחק, תפּח רוחו, את דמינו הוא מוצץ זה חמש שנים ואינו אומר די, – הוא, גזלן זה, הביא עלינו היסורין הללו, – ולואי, רבש“ע, שלא יצא מידי יסורין וצרות ופגעים לעולם! – טרוד היה אבא, אבל עכשיו, כיון שנפנה – והרי “לעקיך” ויי”ש מוכנים, ברוך השם, ליום א'… ולואי שנזכה ונכין לכל אחד ואחד מכם משתאות של חתונה! – אופל יקחכם, לקקנים! הרעֵלו, צוענים! – מה אתם לוקקים?!…

כמובן, אני בכבודי לא לקקתי מן הקדירה של דבש, וברכה אחרונה זו לא כנגדי נאמרה אלא כנגד יהודה-לייב וחיימיל אחי הקטנים.

נכנס אני אל הבית בחשיבות, כחתן הנכנס לבית חמותו, מבמבם לי ניגון מתון בחשאי: בִּם-בִּם-בַּם, בַ-וּבַמבִי…

– הרי זה מנגן! – מתריסה גולדה כנגד פני – ברוך הבא, עוד מעט ויעשה “חתונה”… הוא והמשומדים הקטנים כאן – והשמחה, אם-ירצה-השם, תהא שלמה במעוננו!

אבל אני – נשחט יצרי שהיה משיאני לגולדה, עכשיו אין בי חשק אפילו לתפשה במקלעותיה – תנבח לה אותה כלבה, ואני – ידי מכונסות לתוך כיסוני מכנסי, חוזר ופוסע לי במתינות לארכו של החדר לכאן ולכאן, מסתכל בכרסי: ובי-בּמבּי, ובִם-בַם-בַם… אני מנגן לי בהנאה מרובה של יראת-שמים.

צריך לסגור את החנות, ואבא עדיין לא בא – עם “שופך דמים” זה, עם יוסף-יצחק, אין לגמור במהרה.

– אני אסגור – אומר אני לאמא ומתנדב לעבודה.

גם גולדה יוצאת לסייע לי… מבקשת היא ענין להכּנס עמי באיזה סכסוך – אבל אני בועט בה ברגלי, שלא בדברים, והיא נכנסת מיד בקללה ובתלונה לפני אמא:

– אי אפשר לעמוד במחיצתו של אותו משומד!

– דומי, חצופה! – גוערת בה אמא – פיך יתעקם ואל תקראי לו כך! כלום קורין כך לבחור המניח תפילין? –

“הבחור המניח תפילין” השלים את עבודתו לבדו ואין איש אתו, הבריח את הדלת ונכנס:

– כך-כך, בני! – אומרת לי אמא – צריך, צריך אתה להתחיל לשאת במשא עם אבא ואמא, אינך קטן עוד, ברוך-השם… הוי! ולואי שיתן לנו השי"ת כל מה שאנו צריכים בשבילך…

והרי אמא מנַפּה קמח ומטגנת את הדבש, גולדה מפצעה אגוזים – והכל בשביל אותו “בחור המניח תפילין”… ואותו בחור רוצה לעשות עכשיו נחת רוח לאמא; במה? – ישַנן את המגילה עם הטעמים? כבר יודע הוא אותה על פה, ואם ישננה עכשיו – לא תהא כחדשה לפני אמא בפורים…

מביט אני בארון-הספרים – והרי כדאי לי לעבור על הלכות תפילין ברמב“ם לאחר שלמדתי אותן ב”שולחן-ערוך".

לוקח אני מאחורי הראי את הסטוצ’שיק (פקעת של פתילת שעוה, שנתנה אשה אחת לאבא במתנה, שיהא שונה לאורה) ומתוך הארון – את “היד החזקה” האוקספורדי הכרוך בלוחות-עץ, מתישב אל השולחן כלמדן זקן ומתחיל לשנות בקול נגינה, לא כבר-בי-רב, אלא בנעימה זו של צורבא דרבנן – כבר-בי-מדרש, כגדול…

– בנים זכרים, שיחיו! – אומרת אמא לגולדה – בהם יש לראות קצת תענוג, אבל הנקבה – אוי-אוי! אינה כדאית שתוָלד – כי מה היא ומה חייה?…

גולדה מטפחת על ידי אחי הקטנים, המהפכים בקלפות לבקש שיורי אגוז, ואומרת בתרעומה:

– האדמה תבלעם, בנים זכרים כאלו! חוטפים הם מן הידים ככלבים…

כך! חיציה של גולדה עתה ממני והלאה… מתגבר אני בקול נעימה, אוחז בשולחן ושונה בהתלהבות ובחשק נמרץ לאורו של הסטוצ’שיק, שונה ומנעים זמרה בדבר קציצה, תּיתּורא ומעבּרתא… אמא נאנחת מרוב עונג ונחת, מודה להשי“ת ומקללת בלחש את “השופך דמים שלנו”, את יוסף-יצחק – ואני נהנה ומתענג על לימודי ועל הנחת שאני נותן בלב אמי, על הרמב”ם ועל הסטוצ’שיק, על גודלי ועל יום א' הבא…

כך אגדל ואהיה עוזר לאבותי בפרנסה, אגדל עוד ואהיה למדן מופלג, אחזיר את העטרה ליושנה – אהיה רב ומורה הוראה בישראל, כסבא זצ"ל…

וכמדומני, שהקב"ה כביכול עצמו נהנה ממני באותה שעה, שקולי קול תורה הולך ומצלצל בארבע פינות הבית… כך אלמד תמיד, בכל ערב וערב; תשמע אמא ותשמח, ויראה אבא ויבין שאיני נזקק לחדר – וישחררני ויושיבני בבית-המדרש ללמוד בתוך כל הגדולים – – –

II    🔗

ואני גָדֵל וגדל משעה לשעה, גדל – ואַשרי לי ואַשרי נשמתי! מרגיש אני את גידוּלי בכל עצמוּתי, בנפשי, במחשבותי, במאוויי, ואפילו גם בהנהגתו של אבא שהוא מתנהג עמי בימים אלו; גם על הערותיו, שהוא נותן בי כדרכו, תמצא לומר שהן נשמעות קצת בלשון של עצה ולא רק בלשון של “ראה הזהרתיך בבל תעבור”… מרגיש, מרגיש אני שעברתי גבול אחד צר ומיצר ונכנסתי לתחום אחר יותר רחב, – רַחַב ונוגה לו על סביבי…

הכל שמחים אתי בחדר, לאחר שהודעתי להם ממחרת הבוקר שביום א' בשבת הבא הריני מתחיל להניח תפילין. שמחים, שהרי הכל ילכו עמי באותו בוקר להתפלל בבית-המדרש – ו“לעקיך” ויי"ש ושעה של חירות עתידים להם בזכותי. בעל זכות אני, אך מעמיד אני את עצמי בבחינה זו של “ולא ידע כי קרן”…

ורוח של מתינות וישוב-הדעת נחה עלי כל אותו היום, גם לאחר ששבתי הביתה בצהרים, כנהוג בערב-שבת:

חכם אני ומבין מדעתי במה יש לסייע לאבא בחנות – ומסייעו, עוסק אני גם בתיקוני שבת כאבא; בעצמי אני זכוּר ולוקח את הסכין הקטן ומשחיזו ונוטל בו את צפרני כדין, צורר את הלבנים ומהדק את החבילה של זרדין, שיהא הכל מוכן ומזומן להליכה למרחץ. ובבית המרחץ גופו, אני משגיח על אחי ומשתיקם מבכיתם, כיאות למי שהוא גדול מאחיו…

בבית אני מתרחק “מן הכיעור”, כלומר, מגולדה אחותי, וכמה שהיא מסכסכת עלי בעלילותיה ופקודותיה, כדרכה, הריני מעמיד את עצמי מחוץ לסכסוך (אם בעטתי בה פעם שלא בדברים אלא ברגל גרידא – הרי אין זה ולא כלום!)…

בבית-המדרש הריני מתפלל בכוונה ובנחת ובלי שום היסח הדעת; “שלום עליכם” אני מזמר בקול נאה ובשמחה של מצוה; גם הקידוש שלי נאמר בבטחון, במתינות ובלי טירוף-הדעת… ואצל עשולחן לא היה צריך אבא לגעור בי ולקראני “בעל-עגלה” אפילו פעם אחת – הכל נעשה כראוי וכנכון, ב“דרך-ארץ” וכמו “אצל שאר הבריות”…

כל אותם המנהגים והדקדוקים הרבים, האמירות והזמירות השונות של אבא בשבת, שהיו עלי תמיד לטורח, נעשו עלי בשבת זו חביבים ונאים, ואדרבא, מקום מצאתי בהם להתגדר ולהראות ש“גדול” אני, מכיר כחובתי ועושה הכל, כיהודי וָתיק מאהבה רבה…

וכמו-כן גם יום השבת – לא די שאיני נותן סבּה שיגערו בי בנזיפה, אלא משגיח אני גם באחי הקטנים ומזהירם בלחישה ובעין טובה שישבו ויתנהגו כראוי אצל השולחן, כדי שלא יתרעמו חלילה אבא ואמא… השבת משפיעה עלי אך נחת – דברי מוסר אומרים היום רק לה, לגולדה בלבד… אבל גם מוסר זה אינו אלא של הערות קצרות, כי איזו דעה, בינה או הַשׂכּל יש ללמד לנקבה ביום השבת? –

נראה, שגם אבא ואמא רואים בי ומקווים עלי שמעכשיו יעלה עמי יפה… אבא, אמנם, דומה הוא כאילו אינו רואני כלל, אבל די לי בשתיקתו; שתיקה כזו היא חן וחסר שלו היותר גדולים שהוא מוותר לפעמים על בניו… אך אמא – רואה אני בה בחוש שהיא מקבלת הימני נחת-רוח; מעצימה היא את עיניה ומושכת פניה כלפי מעלה בשעת ברכת-המזון שלה – מודה היא ומתפללת להשם-יתברך, ודאי על בנה שיחיה…

ונחת זו נתפשטה באותה שבת והגיעה לידי כך עד שלאחר ששכב האב לישון שינה של שבת בקובה האפילה, ואני שכבתי לקיים מצוה זו על הספסל הירוק שאצל השולחן – ישבה אצלי אמא, גחנה עלי והתחילה ממשמשת בראשי… ואני – כבר, זה כבר שלא הרגשתי במגע כזה של אהבה, כבר – עד שהייתי עכשיו כמתבייש הימנו…

אמא מאפילה עלי בגופה, ממשמשת אצבעותיה בראשי ולוחשת עלי דברי-כבושין באנחות חשאיות של אהבה ורחמים:

– כך, בני, – אוי, כך! כבר הגיע זמן שנראה מעט נחת ותענוג… אבא ואמא מיבּשים את מוחם – אוי! שלא אחטא בדברי – על הפרנסה. ובשביל מי? הלא רק בשבילכם, בנים, כדי לקבל קצת תענוג מכם… ואתה, הרי יכול אתה, אוי, להיות בחור יפה, בר-אורין, ולמצוא חן, אוי, בעיני אלהים ואנשים… כבר בחור אתה, ברוך השם, בחור העומד על הפרק… ולואי שיעזרנו ה', שיטול מצוארנו קורה זו, את גולדה, – נקבה, אוי, שָאני! – וכלום צריך שתהא לנו דאגה עליך, אם-ירצה-השם? בן-זכר – אוי, תורתו, נדוניתו… כלום הרבה נידנו את אבא לחתונתו?…

גולדה הכפופה על המטאטא ומכבדת את הבית, הופכת אלי פניה בלגלוג; אבל אני, חימה אין לי עליה; ולואי שיעזור השם-יתברך את אבא ואמא שיוכלו לנַדנה בכבוד ויזמין לה לזו את בן-זוגה בעגלא ובזמן קריב!… גולדה מתרחקת מעלינו עם כּבּוּדה, ואמא כאילו נפתח לה בלבה מקור חתום של חמימות והוא נוזל עלי בלחש של אהבה – סודות היא מגלה לי ומשמיעתני דברים המתמיהים אותי; היאך? כיצד היא מספרת לפני אלו הדברים? כלום אחותה הגדולה אני?…

– אתה רואני, בני – היא אומרת – אוי! כלום כך הייתי בנעורי? – יפה הייתי ולא היו יכולים להסתכל במאור-פני; יפה, אוי, ובריאה – האדמה היתה מזדעזעת ורוקדת תחתי… אבי, עליו-השלום, יהודי “נגיד” היה – כלום לא שמעת? והרי נידן אותי בשני אלפים, בתכשיטין, בזהב ובאבנים טובות ובכל טוב – אוי!… שאל-נא בעיר ויאמרו לך גם עכשיו איזו חתונה היתה אז אצלי, – עדיין הבריות זוכרות אותה… ואמי, נוחה עדן – אויה! במרום תלמד עלינו זכות – היא היתה מפנקת אותי, שומרתני כבבת-עין, כל היום לא פסק שמי מפיה – “חוה’לי” ו“חוה’לי” ושוב “חוה’לי שלי”… ואני – מעשי ידי, סירוגי, וריקוּמי – הרי שם יצא להם בעיר… אוי ואבוי!… אמורה הייתי לבעל-הון, בחור נאה, בעל קומה שאין להסתכל בצורתו, אדם סוחר… הלא הוא קלמן-אשר, אביה של פֶרילי, שנתארח אצלנו אשתקד בשעת החתונה… יתום היה קלמן-אשר וירושה גדולה נפלה בחלקו וכמעט שנתגדל בתוך ביתנו… אבל כיון שבאו והציעו לפני אמא – היא נוחה-עדן בת תלמיד-חכם היתה, ואבא עליו השלום היה נשמע לה בכל – באו והציעו את השידוך עם אביך שיחיה – אוי! – ותּרה אמא מיד על כל הון ועושר שבעולם… ואביך שיחיה, אף-על-פי שקטן היה, בן ט"ו, נער דל וירקרק, אבל הכל ידעו שחנא בן-הרב הוא, בן תורה הוא… אויה! – רואה אתה, בני, תורה ושׂכרה?…

… והנה מאז שכיסיתי ראשי – אויה! – עוד לא ראיתי בטובה… הרי רואה אתה – נשחרת אני כשולי קדירה ונעקרת – כלפי שונאי יהא אמור – מן הבריאות ומן החיוּת; כל הימים רק דאגות, דאגות, צרות ויסורין… אבא מת, אמא מתה, ולנו – לא היה מזל… אבד כל העושר, גם שיני אבדו מפי… פרנסה, צער-גידול-בנים… ואבא – הרי רואה אתה, בני, – כך הוא מטבעו… כלום קובלת אני? – אלא כך… אני בעוונותי הרבים איני כצינה-לאה דודתי (זוגתו של קלמן-אשר) – אומרים עליה שהיא בעָבְיָה – שלא תשלוט בה עין-הרע – לא תכּנס בפתח זה… היא – “עולם” אחר יש לה שם… בקישינוב… אויה! – אבל כדאי לי, רבונו-של-עולם, כדאי לי לקבל הכל באהבה, אך בלבד שבני – אוי! – הזכרים שיחיו, לא יביישוני חלילה, שיהיו לי לכבוד ולזכות בעולם הזה ובעולם הבא, רבונו-של-עולם…

… ועתה, אתה בני, הרי גדול אתה מאחיך – בך הדבר תלוי – כל זמן שהאדם קטן שולט בו רק יצר-הרע, הגדיל – ונכנס בו גם יצר-הטוב; והרי הבחירה בידך היא, שתהא אדם, תלמיד-חכם, יהודי כשר ומכבד את אבותיך – יראו אחיך וילמדו ממך – – – – – –

––––––––

– מותר ליקח וללמוד קצת “ראשית חכמה” קודם התפילין…

כך אמר אבא לתוך חללו של הבית, בערב לאחר ההבדלה – ויצא לו את החנות…

גם אמא עומדת כבר בחנות – אך פניה, אלו הפנים הדלים שהתחילו מתקמטים קמטי זוֹקן, אלו העינים הרכות שגבותיהן השירו כבר שערותיהן, הפנים והעינים שנראו לי כל-כך טובים באותו יום – עדיין הם מרפרפים עלי מעל ספר המוסר הישן… ועדיין צר לי, צר לי ונעים לי בנעמן של יסורין, בכליון נפש של תוחלת… מין חדש של יסורין נודע לי היום – יסורי-קדומים שכבר ניטלה מרירותם ונתאהבו עליך ואינם אלא כאנחות אלו שבניגון-חסידי… והניגון עצמו הרי אינו אלא של נחמה, – מעכשיו הרי הכל צריך להשתנות לטובה, בעזרת השם-יתברך…

III    🔗

…. והנה זה בוקר יום א'…

שוב לבשתי בגדי שבת שלי, לכבוד “יום מיומים”… לקחתי את התפילין שלי המונחות בכיסן החדש (הוא נעשה מפאות של ארג עבה, שחבּרוּן זו לזו בפסים אדומים של פלאַנילא) – נתתים תחת אזרועי והלכתי עם אבא (עם אבא ולא אחרי אבא כרגיל – מפני שקרבני אז בימין ממש…) ובאנו לבית-המדרש. ומשום הלכנו לטבול במִקוֶה קודם התפילה…

שבתי לבית-המדרש רטוב ורענן, טהור ומקודש – וכבר מצאתי שם את רבי עם כל חברי. כל המנין כולו המתין לי בתפילה…

פושט אני את מעילי מעל יד שמאל ורוכסו מתחת אזרועי שאני מגלה עד לבית-השחי, נופח על הקבּוֹרת שלא יהא משהו חוצץ… אבא והרבי עומדים עלי – הרבי פניו מתאדמות, מחרדת-לב שלא אכּשל חלילה, ואבא עומד כגינירל בשעת הביקורת… גם כל חברי ושאר המתפללים התקרבו להסתכל בי.

אני מניח את התפילין ומתכוון לצאת ידי כל הפרטים והדקדוקים שבעבודה זו, והעבודה עולה יפה – יפה אפילו בעיני אבא:

– כך, כך! – הוא אומר לאחר “וארשתיך” שאמרתי – ראה שתזהר תמיד שלא לטמא את האצבעות במגע למעלה מן המרפק…

והרבי נחה דעתו כשׂר-גדוד זה לאחר שאמר הגינירל לבני-גדודו: “יישר כוח!”…

והתפילה, תפילה מתונה ומתוקה… תפילה כדת בשעה ש“שם ה' נקרא” עלי, אלו התפילין…

ידי השמאלית – כבר נצרר דמה, נקפא בתוכה ודוקר מבין הכריכות הצפופות של הרצועות הרחבות המהודקות עליה הדק היטב, כדין… ותפילה-של-ראש מכאיבה על מוחי כחבורה (התפילין שלי גדולות היו מאד “שלא כתפילין של חייטים”)… ואני, אדרבא, מתענג אני על כאב זה שאינו נותן לי להסיח מהן דעתי, חס ושלום, אפילו רגע אחד…

אחר שמונה-עשרה רמז אבא לשמש – ויצא. ול“עלינו לשבח” חזר – ומטפחת אדומה מלאה לעקיך ובקבוק יי"ש צלוּל בידו…

שותים לחיים.

כוס ראשונה מוזג אבי לרבי; זה מושיט לי ידו בברכות ואנחות, ואני מתבייש להביט בפניו… וכיצד הוא אינו בוש בברכו אותי? – מברך אחר כל אותם הענינים וההרפתקאות שאני והוא יודעים?… אבל, – כלום שונא אני לו, חלילה?…

מוזג אבא לשאר כל היהודים – הכל שותים לחיים ומברכים ברכות נעימות על כל ישראל בכלל ועלי בפרט – ונדמה לך שהברכות כבר התחילו מתקיימות…

שלום-ראובן השדכן שותה ואומר לי: “ראה גֶרשי’לי שתהא ראוי לאותה כלה ושעון ושרשרת של זהב שיש לי בשבילך”…

מוזג אבא לכל חברי – וגם אלו שותים לחיים – רוצים לברך ומתאדמים ואינם יכולים…

אבל לא כן אני – הנה זה מזג אבא כוס אחת לו וכוס אחת לי – מושיט לי ידו, ואני מביט ישר אל פניו כמו שלא הסתכלתי בהם מעודי… אבא מהדק ידי הידוּק אחר הידוק ומעין מוסר ודברי כבושין נשמעים לי מברכתו המשולשת או המרובעת – ואני עונה לעומתו בלב טוב: “אמן”, “אמן ואמן”…

איני מכיר את עצמי – וכי אני הוא זה?

הולך אני הביתה עם אבא ורבי ונושא שוב את כיס-התפילין שלי החדש מתחת אזרועי, ונראה לי שכל הרחוב מסתכל בי… גם החמה מסתכלת משמים חמימים, מבין הררי כסף וזהב שבמרום היא מזהירה על הרפש – ומַבטחת כל כך טובה ואורה לעולם…

ואפילו גולדה, – גולדה מקבלת פני כחתן… לוקחת היא מידי את כיס-התפילין – מבקשת היא לשמשני בשעה זו – ותולה אותו על המסמר מתחת לראי במקום רואים – יראו עינינו וישמח לבנו…

ואמא – אמא זו שכל כך הוטבה ונתיפתה בעיני מיום אתמול, היא שכחה כל בושה – ונשקה לי נשיקה ממש בפני אבא ורבי…

– אשה היא אשה – אומר אבא, אך שלא בתרעומות.

הרבי אוכל אצלנו בסעודת הצהרים – ולאחר הסעודה נותן לי אבא את הכוס של ברכה, ואני מברך במזומן… מרים אני את הכוס וקורא בדחילו ורחימו:

– “ברשות אבי מורי וברשות מורי ורבי נברך שאכלנו משלו” – ורבי שוב מאיר הוא מנחת, שכוונתי לדינא והקדמתי את אבא – שיש לו זכות “אב המלמד תורה” – לפני רבי…

בכלל איש אני… ומה טוב להיות איש!

וצריך אני להודיע, שאבא ברוך-השם, לא ביישני גם בפני הרבי; הוא נתן לו רובל כסף שלם ובמזומן…

ודע, שנתינה – מילתא היא~

… ושוב גדוּלה:

בו ביום, בערב לאחר תפילת מעריב, נשתמטתי מחברי ולא יצאתי עמם מבית-המדרש ללכת הביתה, אלא ביקשתי את השמש ונתרצה ליתן לי חתיכת נר (רק חתיכה – אבל נתן, קטנה – אבל עבה…) – וישבתי ללמוד בבית-המדרש בתוך כל הגדולים…

יושב אני לי אצל “שטֶנדרא” ומאיר לי בנר סטיאריני, וקולי מתמזג בתוך כל הקולות הנוערים ומתלהבים ומנעימים בלימודם… (אמרו מה שתאמרו – עונג כזה לא תמצאו בשום ביבליותיקה שבעולם…) ואני מקבל עלי ללמוד כאן בכל לילה ולילה עד לפסח. הלימוד עצמו יפה הוא, ויפה גם התקוה שהוא נותן בלבי: “יראה אבא – וישחררני מן החדר…”

כשבאתי הביתה, נתן בי אבא את מבטו האלכסוני:

– מאָן? – שאלני, וקולו הריהו זה אותו הקול שהיה מדבר עמי אז, בהיותי קטן, כלומר לפני שבת זו…

– למדתי קצת בבית-המדרש – עונה אני בקצת הרחבה של אדם שמוחו טרוד עדיין מהעבודה שעשה…

– מה למדת?… (כבר נתרכך קולו).

– גמרא “ברכות”.

– כך? – התחלת ש"ס?… שאל אבא בשחוק ממש –

שחוק על שפתי אבא – מבינים אתם עד היכן הדבר מגיע?!

ואף-על-פי שהחשיך מיד את גבותיו, כדרכו, ואמר במידת רגזנות: “וכבר היה כדאי…” אבל לבי אמר לי שידי על העליונה…

ואף-על-פי שאמר לי לבי כך, אבל להעיז פנים ולומר לו: “ומי מכריחך שתתנני לחדר?” – לא יכולתי, שהרי בכלל אין הדבּוּר נוהג עם אבא…

אבל לבי לוחש לי בתקוה: אבא גופו, ודאי ישאל לעצמו שאלה זו…

IV    🔗

ושוב אני גָדֵל, גדל ומתעלה באותו שבוע מיום ליום; סימני גדלות באים עלי בזה אחר זה, ומגדילים בעיני לא רק את ערכּי בלבד, אלא גם את קומתי… הלב מתמלא ברגשות ודמיונות חדשים ומחודשים, וקומתי – כשאני עומד לבדי ומתמתח, נראה לי שכבר גדלתי… גבהתי כגדול ממש, כגון “שמואל הקטן” שזקנו מגודל כבר…

דבר גדול הוא שאבא מחל על כבודו, או על טרחתו, ונתן לי שאקרא את המגילה בערב לפני אמא ו“מנין” של שכנות וקרובות שבאו לשמוע.

קורא אני את המגילה על לב ריקן מחמת תענית – ואף-על-פי-כן במתינות ובסלסולים נאים; קולי נשמע לאזני כשהוא צלול ורך – ומרגיש אני מגבי במבטיהן הטובים של הנשים העומדות מאחורי ושותקות בכבוד וביראת שמים… שומע אני בקריאתי תשובה טובה, מענה-לשון בשיר של נחמה לדברי אמא אלו שדבּרה אלי בשבת שעבר…

– פה מפיק מרגליות – ולואי שתגדליהו ברוב נחת!

– קול כנף-רננים – שיחיה לך!

– פעמון זהב ולא גרגרת!

– ולואי רבונו-של-עולם, שנזכה לשמוע מקרא מגילה מפיו בבית-המקדש!

כך משבחות ומברכות אותי אל אמי כל הנשים ביחד – ואני, ראוי לגדול, כורך לי את המגילה ואיני פונה אליהן כלל…

… ושוב גדולה: בשושן-פורים, ממש באותו בוקר שנמלאו לי י"ג שנה בדיוק – צרפוני למנין! – עברתי עם התפילין לפני בית-הכנסת הקר ויקראוני לשם; ולא עוד אלא שזכיתי להשלים את המנין – אני הייתי העשירי ממש, ואך דרכו רגלי על המפתן, והנה:

הוֹדוּ לַיְיָ, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו!…

במזלי, היה שם גם “יאהר-צייט” – וכבדוני ביי"ש “ובפלָאדין” יחד עם כל היהודים…

… ו“מפטיר” זה שקראתי בבית-המדרש בשבת זו – מפטיר של פרשה “פרה” היה, שאין לתתו בשום אופן ל“קטן”!

ועוד סימן אחד של גדולה, וזה צף ועולה על הכל כשמן הטוב; מרגיש אני ברגש ענוג זה ביום ובלילה, משעשע הוא את דמיוני במיני מחזות והרגשות שבעצמי איני יודע מניין הם אלו:

פורים בבוקר לאחר התפילה, פנה הנגיד ר' ישעיה גיטיס, שכנו של אבא בבית-המדרש, ואמר לאבא:

– חתני נסע להוריו – אפשר “תשאיל” לי את הבחור שלך שילך לקרוא את המגילה בביתי?

– קודם יקרא לפני “שלי” – אמר אבא – ואחר-כך אם ירצה, ילך.

ידע אבא שאהיה רוצה ונתן הבחירה בידי…

אמא סלסלה פאותי וצותה עלי שאנַקה את נעלי מן הרפש בחוץ קודם שאכנס אל הבית, נאנחה – ודאי על נעלי שהן בלי גאלושין ושלחתני עם המגילה לר' ישעיה גיטיס.

ור' ישעיה, יהודי “נגיד” שיצא מן הכפר לגור בעיר, לאחר שחכר כאן את בית-הריחיים, – כבר השיא שתי בנות לתלמידי-חכמים, ובידוע, שהוא מבקש תלמיד-חכם שלישי לבתו “אסתר השחרחורת”, נערה בת י"ד…

אלמלא שאלו אותי על שמלותיה של נערה זו, ודאי הייתי יודע חשבונן, אף-על-פי שראיתי אותה רק לעתים רחוקות, וכשראיתיה לא שמתי אליה לב, כמו שלא התבוננתי גם לשאר נערות שבעיר – ואלא מה? אסתר זו סמל הקנאה היתה לגולדה אחותי, ובכל יום-טוב ויום-טוב היתה גולדה בולעת רירה ומספרת לאמא על אסתר ותלבשתה: לאסתר עשו כזה וכזאת, כך וכך. ואמא היתה שומעת בחשק, נאנחת ואומרת: “בתי, לאבא של אסתר יש כסף – ולנו אין”… ומנחמתה תוך כדי דבּוּר: “אבל אין זה מוכיח עוד אל סופה ועל מזלה – גם לי היה הרבה בנערותי…”

עכשיו הופיעה אסתר לפני כשהיא לבדה בדירה מרווחת המהודרה בכלים נאים – ובלבלה דעתי… מגַבָה לא הכרתיה כלל, היא נראתה לי כגדולה ממש, פנתה אלי – ותהי בעיני כחדשה בשמלתה הארוכה. “בתולה” היא, כלה נאה ומקושטת, צועדת על גבי שטיחים, טופפת ואין פעמיה נשמעות, רק שקשוק שמלתה החדשה לוחש סביבה… דל גופה, אך חזה בולט, פניה כאילו קטנו מתוך שמלה זו ונראים כפני ילדה, אך כבר מצמצמת היא את שפתיה כגדולה… היא עמדה ונתנה בי את עיניה השחורות והגדולות כמחכה לדבר מה – ודאי המתינה לברכת יום-טוב שאומר – וכשראתה כי אין מענה בפי, הסתובבה על תפוח עקבה (מניפה קלה של שערות שחורות נתבדרה אז על גבה) וקראה לחדר השני:

– אמא! הביאו את המגילה…

נראה לי שכל הכלים שבבית משתאים עלי וכאילו הם אומרים זה לזה: מה לו לנער חסר-גאלושין זה בתוכנו?…

מתחיל אני את המגילה בקול נמוך וברוח נופלת כאדם שאינו ראוי למקומו שעמד בו… קורא חפוז – והתיבות נמלטות מעיני; אני קורא יותר בעל-פה… אך הניגון השגור כל-כך בתוך פי נובע מאליו, מתגבר קצת ומניח את דעתי יותר ויותר.

ואסתר בת ישעיה גיטיס מנצנצת לעיני עם כל פעם ופעם שאני מוציא שם זה בניגון הטעמים… חנה-רבה, זוגתו של ר' ישעיה, מתאנחת בחשאי על שם בתה שזכה להיות נזכר כל כך פעמים במגילה – ואסתר עצמה, כמדומה שהיא שוחקת שם, כאילו שם זה בא ומחכך אותה בצלעותיה…

– וּבְהַגִיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר בַּת-אֲבִיחַיִל – –

נדמה לי כאילו ניגון-הטעמים זה קורא ומלגלג לאסתר: “בואי כלה… בואי, בואי…” ואני בוש בלבי… כבר יודע אני אותו סוד של “בערב היא באה” (יודע אני בכך מן התורה ומן הגמרא ומפי רבותי ובפירושים מספיקים מפי חברי, וביחוד מפי כדרלעומר הבקי בעניני דעלמא (והרבה מאמרות נאמרו בינינו על ביאה זו של אסתר שחלה בלילה קר – לפי פירוש רש“י… מאמרות שבידחו את דעתי וגירו בי מיני הרגשות משונות. אבל עכשיו, כיון שאסתר היא אסתר בת ישעיה, זו שמאחורי גבי – נגע בלבי משפטה… מה חטאה ומה פשעה של אסתר שמוליכין אותה ללון במיטתו של עכו”ם? המלך אחשורוש, סוף-סוף, אינו אלא ערל שכּוֹר…

ושוב “אסתר” ו“אסתר” – רוצה אני להבליע שם זה בנעימה, והוא יורה דוקא כחץ יוצא וצולל לאזני בהטעמה מיוחדה… ואסתר זו הנמצאת כאן, נישאת לפני בחזון בשעת קריאתי: היא מסובה על כסא מרוּוח של סאמיט אדום, כזה העומד כאן בבית, נזר זהב על ראשה ותכשיטין של אבנים טובות ומרגליות על חזה – והיא כבר יהודית יפה, גבוהה ומלאה – “נערותיה” יושבות לרגליה, רוקמות לה מיני רקמות ומספרות לה ספּוּרי מעשיות – אך היא עגומה, עגומה היא ושותקת…

– מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – מתחנן קולי ברחמים – וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ!…

אתן כיד המלך – ובלבד שתדע אסתר כי אדם טוב אני – –

– יתן ה' ותזכה ותחיה עם אבא ואמא, עם אחיך ואחיותיך ויראו בך רב נחת – ולשנה הבאה תקרא את המגילה לפני כלתך!

כך מברכתני ברגש של שמחה זוגתו של ר' ישעיה, הנגידה מרת חנה-ריבה, חובקת כפותיה זו בזו, כופפת קומתה הגבוהה ומנדנדת עלי בראשה מתוך חדוה והנאה רבה שנהנתה הימני…

נכנס ר' ישעיה:

– אסתר המלכה! – הוא קורא לבתו בהרחבה, בעוד שאני גולל את המגילה, – הביאי פלאָדין ויי"ש ונכבד את הבעל-קורא! – היום יומך!

אני, ברוך השם, זוכר מידת דרך-ארץ – ומסרב… אבל ר' ישעיה – הכפרי ניעור בו, והוא מחזיק בידי וקורא:

– לאו-לאו, אחא! אתי תשתה! פורים היום ואין מתביישין. כשתהא חתן – שָאני: אז תתבייש!…

אסתר הביאה את הכּבּוּד בטס של כסף – לא ראיתי פניה אך שקשוק שמלתה שמעתי – ושוב לא יכולתי לסרב וישבתי אל השולחן עם ר' ישעיה בכבודו ובעצמו, – והוא שתה עמי “לחיים” ממש כשני אחים וחברים! – – –

ורעיון נולד במוחי, רעיון שפתח לי פתח רחב לתוך היכל-קסמים נאה והדור: “אפשר אומר ר' ישעיה לקחתני חתן לבתו?…”

והשערה זו מלפפתני ומרפרפת עלי ביום ובלילה – מוצא אני סמך גם במה שאמר לי השדכן במשתה ה“בר-מצוה” שלי, שיש לו “כלה” בשבילי עם שעון ושרשרת של זהב – והלא אסתר היא זו, אסתר בת ר' ישעיה גיטיס, – ולא אחרת!…

ורואה אני את עצמי באותה דירה של ר' ישעיה גיטיס, בתוך כל אותה הטובה, בין האנשים הטובים הללו – מטייל אני לי שם בבית על גבי השטיחים, מלובש בגדי יום-טוב ושרשרת של זהב מטולטלת ונוצצת על גבי חזיתי של סאמיט, והשעון דופק על צלעי מתוך כיסוני, דופק תכופות: טיק-טיק-טיק…! – ואסתר – כלתי היא…

“כלה” – מין הד נעים עונה בלבי למלה זו… “כלה” – אני שונה במחשבתי ומשעשע דמיוני בכל הטובה הצפונה במלה זו… “כלה” זוהי בריה טהורה, חמימה, עורה רך, ריחה מבושם, תבניתה נאה ותכשיטין נוצצין עליה; יוצאת היא במחול – וצעדיה מדודים, קלים ונוחים, מסתובבת – ושמלותיה כקול כנפים משיקות להן… הנשים לוחשות סודות באזניה, מגלות לה רזין דרזין – והיא שוחקת בענוות-חן ובישנות נעימה…

אני מגדל בי דמיון-תענוגים זה, מגדל ומחמם סוד כמוס בקרב לבי במסתרים, ומתחמם לאורו תמיד – אפילו בשעת התפילה… כלום חטא ועוון יש בזה? אדרבה, כמה מצוות תלויות בכך!… אך תוסס הוא דבר זה בקרבי בקצת בושה ויראה, והלב חרד ומרתת כתינוק שמראין לו מין בעל-חי קטן ויפה והוא שׂשׂ ומתירא לנגוע בו…

ולאו דוקא אסתר היא הכלה שלי – הן כל כלה נאה היא והשכינה שורה עליה – ואדרבה, לאחר עיון רב, הריני רוצה שתהא ה“כלה” שלי דוקא מעיר אחרת. ולא רק משום פרסומא מילתא בעלמא הריני רוצה בעיר אחרת, לא רק בכדי שידברו בי הבריות: “החתן בא”, “החתן נסע אל הכלה”, “המחותן והמחותנת באו” וכדומה – אלא כדי שתתמלא עם זה גם תאוה אחרת, זו התאוה הגדולה והנושנה שגדלה עמי מילדותי – לנסוע ולראות את העולם שמחוץ לעירי, לראות סוף כל סוף כיצד היא עיר אחרת והאיך היא שם?… עיר אחרת ובפרט קישינוב – אוי קישינוב!… בקישינוב הרי גם פרילי שם, – פרילי היא פוליה בת הדוד קלמן-אשר. והדוד קלמן-אשר הרי גם הוא “נגיד”, ופרילי הרי יפה היא גם מאסתר, יפה ולומדת בגימנזיה – – –

V    🔗

… שבת בסעודה של יום – אותה שבת של פרשה “פרה” שעליתי בה לתורה במפטיר.

אבא שואלני במה שלמדתי שבוע זה לבדי בבית-המדרש, וכנראה, תשובותי כהלכה, מפני שהוא אומר:

– ראה, הבריות אומרין, שצריך לחשוש למי שמתחיל בגמרא “ברכות” – שמא לא יגמור…

– מפני מה? – שואלת אמא בפחד של הזיה.

– מפני שכך דרכם של העצלים – משיב אבא ברוגז מבטל – אומרים הרבה ואינם עושים כלום. מתחילים את הש"ס מהתחלתו בשביל לסיימו, ונשארים עומדים בהתחלה…

אבל אמא כיון שצמאה היא לנחת מעיזה עוד ושואלת:

– אבל יודע הוא במה שלמד עד כאן?…

– "יודע "… – עונה אבא בעקימה לדבריה שלא יהא “יודע” זה משמע כלום, לא בחיוב ולא בשלילה.

אבל זה משמע כבר שאני יודע ויודע – ואמא מזינה את עיניה בפני בנה היקר, העלוב…

– “יודע” – שונה אבא לפני ברכת המזון – ומאי רבותא?? – עד כמה צריך אדם לישב לפני רבו? עד כמה?… כבר הגיע זמן!… קשה לו מִידִי – ישאל! כלום אין עונים בבית-המדרש?

– וכך אני עושה – מרהיב אני בנפשי להעיר – שואל, ומשיבין לי…

– או אילו היה מבקש מיקותיאל בנו של אהרלי שו"ב, למשל – מוסיף אבא ואומר כאילו לא שמע בדבּוּרי – כלום לא היה לוקחו ללמוד עמו ביחד? גם אני כשהייתי חובש בית-המדרש ויקותיאל עודהו נער, היה זה יושב עמי ולומד…

– ליקותיאל, אפשר תאמר אתה – אומרת אמא בהערה ענוותנית –

– אומַר – ומה? כלום לא אהיה אומר? אך אראה תחילה שהוא לומד בעצמו וראוי לכך!…

לבי התחיל מנתר בי: הרי פוטר אותי אבא מן החדר!… והרי גם בלאו-הכי קבּלתי על עצמי ללמוד בבין-הזמנים זה בבית-המדרש, ועכשיו – הרי כל תשועתי תלויה רק בזה!…

נראה, שראתה אמי בפני שנתלהטו ובדמעות הגיל שעמדו בעיני, מפני שנענעה לי בראשה ואמרה:

– שומע אתה, בני, מה שאבא אומר? הווה “איש” – וטוב לך ואשרי לך…

כלום אפשר? כלום אפשר שזכיתי גם לגדוּלה זו הגדוֹלה מכל הגדוּלות?…

כמה, כמה אני רוצה מעכשיו בטובת אבא והצלחתו! ולואי שיתן לו ה' פרנסה בריוח – והעולם הרי יהא אז כגן-עדן לפני!

גם אבא נראה לי באותה שעה שאדם טוב הוא…

הלך לו אבא לישון בחדר האפל שינה של שבת; אמא גם היא הטביעה את עצמה במיטה, בין הר הכרים וכתלו של התנור, והריהי נושמת משם במנוחה, רק מטפחת המשי הישנה שעל ראשה נראה משם בציציה הנובלים; שני אחי, יהודה-ליב וחיימיל, עלו על תנור-האופה, יושבים שם בתוך האפילה החמימה ומספרים בלחש; גולדה יושבת ומנענעת ברגליה את העריסה שפּרילי ישנה בה, מפצעה גרעיני שמשונֶת בזהירות יתירה שלא ישמע קול פיצועם, מפצעה כל גרעין בנחת כעכבר המכרסם בחורו, ומניחה קליפתו על שמלתה בין רגליה, לועסת חרצנו – ורק לחייה הרזות נעות… ומתוך כך היא מתלמדת בעיון לקרוא בעברי-טייט"ש, מתוך התחינה הקרועה שבידה – מה שנותן לה פנים של אשה צנועה וכשרה… גם אני, אני עם לבי זה שהשמחה עצורה בו, חבשתי על ראשי את כובע-השינה – כובע ישן וממועך שניטלה מצחתו – ושכבתי על הספסל הירוק בחשאי, נתכסיתי בבורנסה של אמא המרופד עור חתולים צהובים – וחם לי וטוב לי…

בחוץ נשיאים ורוח וגשם טורד – ובבית דממה… גם גולדה נרדמה בשבתה, רק אני – דמיונותי אינם מניחים לי לישון. אני שוכב ושומע ברביבי הטפּות המתפוצצות על הגגות, בדלתות השערים המתדפקות וחורקות – הנה נשב ברוח בארובה וזרק על החלון טפּי גשם בזעף… שלשה-ארבעה ימי-אורה היו – ושוב ימי סגריר… רוצה אני לדאוג בדאגה של גדול: “אי-אי – נתקלקל היריד של מחר” – אבל הדאגה אינה מתדבקת בי… רואה אני בעורב רטוב אחד, פרוע-הנוצה ונפוח הוא עומד בפינת גג, גג רפתו של בנדיט שכננו, עומד הוא כתוהה ותמה לדבר, מצטמק לתוך נוצותיו הרטובות וקר לו ורע לו – ואני מצטמק לתוך בורנסה של אמא וחם לי וטוב לי כאן… והדמיון, דמיון חדש ומחודש יוצא לשחק בי:

– – – שמי יוצא למרחוק, אומרים עלי: “גרשון בן-חנא כבר ראוי הוא לסמיכה”… אבל “טוב תורה עם דרך-ארץ” – ונהירין לי גם עסקי החנות שלנו על צד היותר טוב. וכך דרכי: ביום תדיר, עומד אני בחנות רק כשתי שעות לאחר סעודת-הצהרים, ושאר השעות הנני כמובן בבית-המדרש; אך ביום השוק, הריני עומד כל אותו היום בחנות. מפני שהקונים אוהבים אותי, הם מאמינים בי ואוהבים לדבר דוקא עמי… ומכיון שהתחלתי לעזור בחנות – מיד הלכו העסקים הלוך וטוב, ובביתנו היתה הרוחה בכל. אני, למשל, לבוש כבנו של גביר – ומקבל עתון על-ידי הפוסטא… אמת, התורה היא עיקר, ועליה אני מבלה רוב שעותי ביום ובלילה ובבית-המדרש, אבל גם עניני דעלמא נאים הם – ויש בזה גם משום “ודע מה שתשיב”… ובחנות מתרבה “השפע” מיום ליום – היא מלאה סחורה נקיה בכל בדפים שעל כל הכתלים מסביב, מראשה ועד סופה ועד לתקרה. סחורות בקופסות-פחים ובתיבות וארגזים מצוירים, גם שאר סחורות עומדות במערכות מלמטה, חביות מלאות זיתים, מליחים, אורז, סוכר וגריסי-סוכר… מלא הוא גם המרתף, סחורה גם בעליה – לא חנות היא אלא בית-אוצר שכל החנוָנים שבסביבה קונים וניזונים הימנו… אומר אבא: “יודע אתה, גרשון, אשלחך לקישינוב – נראה היך תהא אתה קונה סחורה? אגב תתחשב שם עם המנונא, – המן הרע הזה מסכסך הוא את החשבונות עד שאין לצאת מהם”… אני קונה לי מזודת עור חדשה, חובש את בגדי ואיני שוכח לקחת עמי גם את הגמרא שאני לומד בה (מש"ס קטן של דפוס וורשא אקח) והריני נוסע… נוסע אני עד לתחנה עם בעל-עגלה – ה' ירחם! השדות צריכים גשם – ואני כלום ירא אני מפני הגשמים? הרי יש אתי גם סוֹכך טוב! – מן התחנה ואילך אני נוסע לי במרכבת-הברזל… בדרך מתודעים לאנשים סוחרים: “לאן בחור נוסע?” – “לקישינוב לקנות סחורה” – עונה אני ומדליק לי פפירוסא… הכל משתאים לי – בחור צעיר כזה נוסע בעצמו לקישינוב… סוחרים וחנוָנים בעלי-זקן באים עמי בדברים, מרגיש אני “שלגשש בעגלתי” הם מתכוונים – ואני מדבר עמהם בחכמה; יראו ויבינו כי לא עם איזה נער שהוא יש להם כאן עסק; במקום שצריך פוטר אני אותם ב“אט” וב“בֶע” – וידעו כי “שומר פיו” אני לעת מצוא… אדרבה, אני בדרך אגב, כך מן הצד, חטטתי והוצאתי מהם סוד איזהו מקומה של מין סחורה אחת, שאבא לא יכול למצוא בקישינוב את מקורה הראשון… קישינוב בודאי עיר יפה היא, אבל עדיין אין לי פנאי – העסק קודם, לכשאגמור אותו אטייל לי בחוצותיה, אשמע את המוזיקא שבגן-העיר – אבל לעת עתה שוכר אני לי כרכרה ואני ביחד עם מזודתי – לקלמן-אשר דודנו…

– “שלום עליכם” – “עליכם שלום”. – “מהיכן אברך?” – “מבארשן”. – “יודע כבודו את חנא בן-הרב?” – “והאיך לא? – הרי לזאת באתי להביא לכם פריסת-שלום ממנו ומבני ביתו!”… – “כך? מה שלומו ושלום ביתו?” – “ברוך השם! שלום…” – “חוה מה היא עושה?…” – “פודה היא, ברוך השם, בחנות”. – “בתולה שבגרה יש להם?” – “כך – והרי זה נתארסה”. – “אומרים שבן יש להם, מין כפתור ופרח – אמת? – שמעו הולך גם בקישינוב!”… – “או אפשר אתה הוא זה?!… צינה-לאה! – אורח יקר יש לנו! – גרשון, גרשון בנה של חוה בא!” – – – הכל שוחקים ומתפלאים על רוב חכמתי… ואני, מה שלבריות – לבריות אבל מה שלאלהים – לאלהים, ואיני מוותר כלום: נוטל אני לידי ושואל לצד מזרח; מראים לי ואני עומד כדרכי בקרן דרומית-מזרחית – והריני מתפלל מנחה כדבעי למהווי… פרילי מדליקה את המנורה, השפחה מביאה את המיחם הרותם ואנו יושבים לשתות תה… פרילי היא היא המוזגת, מושיטה היא לי כוס תה – ואני, אף-על-פי שחושבת היא אותי “לחסיד”, אך נוהג אני במידת דרך-ארץ ואומר לה בנענוע ראש: “תודה לך, עלמה” – ובשפת רוסיה!… ובכן אנו יושבים לנו, ואני מעשן לי פפירוסא ומסיח עם דודי בעניני מסחר שונים… דומה היא פרילי שמחוץ לעניני-מסחר איני יודע כלום, אבל כאן נתגלגלו הדברים – ואני מוציא גליון של עתון ומתחיל קורא לפני כל המסובין בדבר איזו מלחמה גדולה שבאמריקה, – למשל, – בכדור של תותח אחד עקר שם התוגר כרך שלם ונפּץ בו כמה אלפים אנשי חיל… רואה היא פרילי שאיני, ברוך-השם, “קַטְלָא קַנְיָא” גם בענינים שלה וקורא אני רוסית “פחז כמים”… אוכלים סעודת-הערב… צינה-לאה הכינה לכבודי מין פרפרת קישינובית – טעם מלכות. מברכים על המזון, מציעים את המיטות, והכל הולכים לישון, – אבל כאן, אני גרשון מוציא לי ממזודתי את הגמרא מש"ס קטן שלי ויושב ללמוד את שיעור היום שלי כדרכי!… רומז עלי קלמן-אשר לצינה-לאה ולפרילי לאמור: “אָ! אתרוג קורפו הוא בחור זה!” – –

התמונות מבהילות אותי בבהירותן – עולם מלא צומח ונבנה עלי מאליו לכל פרטיו, וקשה לי להכיל עתרת כל התענוג שהוא שופע עלי: “מנין זה לי?” – אני מתפלא וחוזר ומתפלא על מחשבותי – וראשי סובב הולך, והתענוג שופע ומפעפע בכל אברי… אין זה מחשבה אלא מעשה, מעשה שאני קיים ועומד בו – חזיון הוא… אין זה, כי רואה אני את העתיד להיות בנבואה…

אני מתכווץ תחת הבורנס החם ושוחק מלא מלא, שוחק – והחזיון הולך וגדל מאליו יותר ויותר:

– – – אבא ואמא – אין קץ לפליאתם שהם מתפלאים עלי היך שעשיתי הכל בחכמה; כל “קניה” שקניתי אינה אלא “מציאה”… ולא עוד אלא שגמרתי את הענין המסוכסך עם “המן” וגם מצאתי מקומות אחרים חדשים לקנות משם סחורה טובה ובזולי-זול, – שם סוחרים ישרים ולא רמאים כהמנונא גנב, הוא “המן”… והסחורה שהבאתי רבו הקופצים עליה, כל ימות השבוע אינם אלא יריד אחד – וצריך אני לנסוע פעמים בחודש לקישינוב… והנה בא אלינו קלמן-אשר: “אני נותן – הוא אומר לאבא – שני אלפים, שני אלפים וחצי, אך את גרשון תתן לי!” – מצטחק אבא ואומר: “י”ב מאות הרי נותן גם אני…" – “יהא שלשה אלפים – ובשעה טובה ומוצלחת! אסור לי לבוא אל ביתי, אל צינה-לאה, בלי תנאים”… בקיצור, אמא, רוצה היא לעשות הפעם את רצונו של קלמן-אשר ורוצה היא בכלה יפה ומלומדת, והריהי יוצאת מגדרה ונכנסת בעובי הקורה, עד שהיא מפתה את אבא – ומזל טוב!… שעון של זהב וקופסות של כסף לטבק ולגפרוריות ושאר מתנות – ולחג הסוכות אנו מביאים את ה“כלה” אלינו – – –

– – – – לאחר החתונה: – “מה את אומרת, פרילי זוגתי, אקבל את הרבנות שמציעים לפני?” – “איני רוצה להיות רבנית, ואיני רוצה שיהיו ידיך מלוכלכות בקורקבנים של עופות”. – “ומה? נעשה לנו חנות!” – “אצל אבא לא הייתי חנוָנית וגם אצלך איני רוצה”. – “ומה, פרילי? – הרי צריך אדם לעשות איזה עסק”. – אם יזדמן לך עסק טוב – מוטב, ואם לאו – יש לנו ברוך-השם במה שתהיה מַלוה ברבּית". – “מילא פרילי, בשבילך… אעשה רצונך…” – “וכלום איני שווה לך?”… – עונה פרילי בשחוק, שהוא משמע הרבה, הרבה והרבה – – –

אני מתקרצף מחדוה, מחכך בראשי ומשפשף את מצחי – מתירא אני ממש שלא אצא מדעתי, כל כך שתו סבּו עלי החזיונות!… אני מתעורר וקם, ובשביל להשתמט מהם, מדמיונותי, אני מתחיל בקריאת “ברכי נפשי” – ולבי ובשרי ירננו לאל-חי הגומל עלי חסדים טובים ורבים כאלו…

מסלסל אני את פאותי בחדוה וביראת שמים – וכמדומה לי שכבר צומח לי זקן, כאן מתחת לפאות…

 

דֻּגְמָה שֶׁל חֵרוּת    🔗

מִשֶׁנִּכְנַס חֹדֶשׁ נִיסָן –

נִתְלֵית הָרְצוּעָה לְשׁוּם נוֹי,

וּמִשֶׁנִּכְנַס חֹדֶש אִיָר –

הָרְצוּעָה נִטֶּלֶת – אוֹי וַאֲבוֹי!

(זמר לתשב"ר)

I    🔗

נשתחררתי מן החדר כשבוע ימים קודם לחברי!

פרוס-הפסח הגיע, אבא צריך היה לנסוע לקישינוב לקנות סחורה, ונשארות רק אמא וגולדה לשאת בעול החנות והבית. בבית מהומת הפסח ממשמשת ובאה, ובחנות עונת ה“פדיון” קרבה ומגיעה, – עונה זו שכל כך מיחלים ומצפים לה כל ימות החורף ומתאנחת אמא ואומרת:

– החנות, החנות! צריך לשמור אותה כבבת-עין – ואני נשארת בה יחידה וגלמודה. גולדה – עול הבית עליה.

משיב אבא בסקירה אלכסונית כלפי פני ואומר:

– והוא מה? – קטן הוא? – התורה שעתיד רבו ללמדו בשבוע זה של בין הזמנים – ידועה היא…

ובכן – אני נשאר עומד עוזר כנגד אמא בחנות!…

החנות, שאמא אומרת עליה: “היא, רק היא חיינו” – הפרקמטיא שבה אינה עולה ר' רובל אפילו בתקופת ניסן ותקופת תשרי – עונות אלו שמתקינין אותה בסחורה לחצי שנה – ועומדין עליה בחוב של ש' רובל ליוסף-יצחק המַלוֶה. חוב זה הולך ונפרע תדיר עם הרבּית לשיעורין של 7 רובל עם 44 ק“פ בכל שבוע ושבוע. נמצא שמתשרי עד אדר, למשל, מסתלק חציו – אבל מיד חוזר אבא ולוקח ק”ן רובל אלו שסילק ונוסע לקנות סחורה חדשה…

סחורה זו נמכרת ברובה עד לאחר פסח – והרי זה מתחילין לקחת סחורה מהסיטונות שבעיר למלאות את החסר, וכמובן, שלא במקחי קישינוב. לוקחין אנו סחורה מתחילה במזומן ואחר-כך בהקפה. הקפה כיצד? מתחילין בהקפות לשבוע ימים, ואחר כך, כשהחוב מתגדל קימעא קימעא ואינו משתלם שוב בסוף השבוע, אין מקיפין לנו אלא מעט ורק ליום אחד, “עדי-ערב”, ואחר-כך רק “לפי שעה” ו“עד לפדיון”… תינח – פודין, אבל אם אין פודין ועברה השעה וכבר הגיע “עדי-ערב”, – אז “מחזרת” אמא ו“מסתובב” אבא בגמילות-חסדים, שקשה למצוא וקשה לסלק, – קשין הן, אבל קשה מזה היא “העמידה” בלי סלוק לגימפל אידל’ס המאמין לנו בסחורה, וקשה מכולם הוא יוסף-יצחק אם מדלגין עליו חלילה בתשלומי שבוע אחד…

כך “חוזרין ומסתובבין” ו“מיבּשין את המוח” ב“גמילות חסדים” ו“מקיפין את הראש” בהקפות “עדי-ערב” ו“לפי שעה” ו“עד לפדיון” – עד לחודש תשרי… בתשרי חוזר אבא ולוקח מיוסף-יצחק אותם ק"ן רובל שנסתלקו, נוסע לקישינוב – וחוזר חלילה… ובתוך כך מתפרנסין וניזונין בעזרת השם-יתברך ובעזרת המאזנים החלודים שלנו, שסגולה נפלאה יש בהם – לאשר תחפוץ תַטֵם, ולצד שתטם – יעמדו ויכריעו…

באותו אדר נתאחר אבא בנסיעתו לקישינוב – –

הפרנסה בחנות היתה בשנה זו לקויה. גם שכר סרסרות של יין, שהיה אבא קונה לפרקים בשביל מכירים טובים מ“סוחרי פולין” – לא היה; לקו הגפנים בשנה זו, והיינות היו חמוצים וערוכים, ובכן, נפסקו “תשלומי השבועות” – ונאחז אבא בסכסוך של דיני-דברים עם יוסף-יצחק, – עיסקא ועיסקא-דעיסקא תבע זה, עד סוף כל העיסקאות. – הושיבו בית-דין של שלשה “בוררים”, ועשו, ב“ה, פשרה, אבל גם לאחר הפשרה, שוב לא רצה יוסף-יצחק להאמין באבא ולהלוות לו את הק”ן רובל שהיה רגיל בהם, מפני שעדיין לא נסתלקו בשלימות… לפנות ל“בעל-טובה” אחר אי-אפשר, מפני שהכל יודעים בחנא בן-הרב ש“בפנקסו של יוסף-יצחק” הוא עומד, ואין אדם משמש לשני מַלוים… בינתים, פרוס-הפסח בא-בא – ובחנות רק שיורי סחורה שנפסלה המונחת רק למראית עין בלבד, וסחורה שהזמן גרמא, כל אותם המינים הדרושים לפסחא שלהם – עוד אינם…

מוכרח אבא לכתוב את הדירה שלנו על שמו של יוסף-יצחק… מה יעשה? – הלך וכתב… וחגר שארית כוחו ואימץ לבו ולקח הפעם לא ק"ן אלא ר' רובל בבת-אחת: “אולי ירחם – תהא סחורה ותהא פרנסה”…

וחוב של ארבע מאות וחמשים רובל עם עיסקא של מאה ושמונה רובל לשנה נפלו במלוא משאן על הדירה הנושנה והשחוחה… ובבית, אימה ודאגה, חשכה ואנחה – ותקוה, תקוה זו ילידת השעה של “באו מים עד נפש” שקורין לה “בטחון”…

בטחו אבותי – כי גדלה הסכנה; דירה זו שעמדה תמיד במשקולת והכריעה לצדנו, עכשיו, הצד שכנגד מתגבר ומכביד כנגדה… גדל הוא החוב ומתגדל יחד עם הבנים, ובעל החוב, יוסף-יצחק, כבר לוטש הוא על דירתנו את עיניו הירוקות – “לואי שיצאו מחוריהן” – ומנענע עליה ראש ואומר: “מקום פרנסה כזה – ועומדת בו דירה כזו עם חנות כזו…” רוצה היה זה לצרפה אל דירתו של בנדיט שכננו, שכבר עמדה לו, ליוסף-יצחק, “בכתיבה וחתימה טובה” – ולעשות משתי דירות אלו דירה אחת וחנות אחת – “ולואי, רבש”ע, שתיעשה לו מכה אחת, אבל הגונה בתוך גרגרתו הטריפה!" – –

– אנא, ה', הצליחה נא! – הצליחה נא, רבונו-של-עולם! – נאנחת גולדה בפריסת כפים כגדולה ומנענעת ראש על הקרון העומד לפני חנותנו עמוס שַיָרה של “בריות” ושקוע בתוך רפש עד לסדנאותיו…

בתוך קרון זה, באמצע השַיָרה, עומד אבא שנתעטף בהאדרת של שבת לכבוד קישינוב ומתכסה מלמעלה במין מעפורת קרועה שנעשתה כבר כשק בלה, מתכסה ואינו מביט כלל אלינו…

זזו הסוסים והתחילו מושכים, משכו עד שזז גם הקרון אחריהם:

– רבונו-של-עולם! אב הרחמן! – הצליח נא את דרכו, רבונו-של-עולם!! – קוראה אמא בקול עצור, אבל ברגש עז כל כך עד שאי אפשר שלא יהא הקב"ה נענה לה…

העגלה מפליגה בכבדות בתוך הים הקרוש והשחור המזהיר לפני החמה ונותן ריחו, האופנים והסוסים לשים בו בפרך כבתוך העיסה, והפעמונים מצלצלים כקוראים לעזרה את כל אנשי הרחוב – ואבא מוציא את ראשו מבין שני הגבּים שלצדדיו וקורא אלי:

– גרשון – החנות! – – –

נחשול של שמחה, חירות ואושר הכה עלי בבת-אחת וישטפני וישאני ברקידה אל החנות, זו החנות היקרה והחביבה!

בחנות, בחנות אני! בן-חורין אני ועומד לכַהן בחנות – בטחון! – בי ובעזרתי הכל יעלה ויצלח!

אל העבודה ואל המעשה!

מתיר אני את החבלים מעניבותיהם וקושרם בחבילות מכורכות יפה ותולן על המגוֹד שמחוץ לחנות; עורך על גבי הדפים בסדר נאה את הקופסות שרובן – הה! – עדיין ריקות ומכוון אני את הצד היפה שבהן כלפי חוץ; מסדר את שארית הדגים השסועים – חמשה וחצי במספר – פורשׂם ומניחם זה בצד זה, שיהיו ממלאים את מקום דוכנם ולא יהא נראה בחסרונו; מושח את ידי בשמן וממחה אותן בחרובין שהתליעו, כדי שיהיו נראין כחדשים, כאילו נתקבלו אך היום מארץ ישראל! הסוכריות שנמקו כבר מן הטחב וזבות בתוך מעטפות ניירותיהן האדומות – מערים אני עליהן ומשים קרקעית כפולה בתיבתן ומפזרן על גבה כדי שתהיינה נראות לעין כאילו רבות הן וממלאות את התיבה כולה…

בקיצור, אמא עומדת לאנחות ומסתכלת מבחוץ – שמא יעבור קונה, ואני מתכשר כאן במלאכת החנות כגמד-לילה זה המכין כל מעשה שלא מדעת בעלים – והלב – הוי חוטא! אי קל שבקלים! – הוא רוקד ושמח גם על שחרור זה שנשתחררתי מאבא לארבעה או חמשה ימים! – – –

– הו, ידיד! מה אתה קונה? – בבקשה, עלמה! בבקשה, גבירה – אלינו אל החנות!

כך קוראה אמא בקול דק ומושך הבוקע בכל הרחוב.

ואני מזדרז שלא תקדימני לאה בת בֶנדיט שכננו – ורץ לקראת הגוי ואשתו העוברים לפני חנותנו, מחזיק בכנף הבעל (בזוגתו איני רוצה לנגוע משום חסידות…) מושכו ומפטפט מאשר שׂם אלהים בפי שאינו רגיל כלל במוֹלדאווית, מפטפט ורוקד כנגדו וכנגד אשתו, רוקד ככלב וקורא במלים היחידות שלמדתי בחנות:

– טְשִׁי טְרֶבִּי? טְשִׁי טְרֶבִּי? לַנוֹי יֶפְטִין – זוּקִי יֶפְטִין! לַנוֹי פֶלְדִיפֶל! יַאקִי הַאֵישׁ, הַאֵישׁ! – לַנוֹי, זוּקִי לַנוֹי! ¹ הערל מתפתה לי ואני מכניסו עם זוגתו לתוך חנותנו.

אמא מקבלת את הקונים בסבר פנים יפות ובדברים טובים שאני מכוון את דעתי לשמוע ולהבינם, בשביל שאלמד לדבר בזמן קרוב מולדאווית כיאות לחנוָני; תוהה אמא על הקנקנים שבדיוסקא של הקונה ומתכוונת להחזיק בו שמא יתחרט חלילה על כניסתו, יפסע על המפתן – ויחטפנו בנדיט. מושכת אותו ואת אשתו בלשונם לדעת למה ומה הם צריכים, מראה להם ממה שיש לה, משבחת ומפתה ומקריאה לי

מתוך כך “בלשון הקודש” כל מין הדרוש להם וחסר בחנותנו:

– שמן שנים פונט".

– “אחד פונט נרות לבן” (כלומר, פונט של שמונה נרות סטיארין).

– “זיתים חצי ואחד פונט”.

ואני עומד ומצפה עד שהיא אומרת: “הולך!” – ומיד אני נמלט ורץ כצבי אל גימפל אידל’ס לקחת כל זה “עד לפדיון”…

ובעוד שאמא עומדת עם קוניה במשא ומתן וטענות ומענות, מדברת על לבם בדברים היוצאים מן הלב וחותרים עד לנשמה, כאילו מצטדקת היא לפני אלו על איזו עלילה נוראה שהיא חייבת עליה חלילה ארבע מיתות בית-דין, ובעוד שהיא נשבעה להם שבועי-שבועות בחיי בעלה ובחיי ראשה ובחיי בניה עד שצינורין ניתזים מפיה, ושוקלת להם עוד בטרם שנתרצו וקודם להסכמתם מאותם המינים הנמצאים אתה, והכל בהכרעה משלה (המאזנים – הראה להם במחוג, ומיד הם נוטין בטובתן לצד הקונה ומשחדין אותו…) – אני שב כמתגנב, מניח כל מין ומין על מקומו – ואנו “פודין” ב"ה…

אין ספק, כי ברכה והצלחה תבואנה לרגלי אל החנות! –

II    🔗

ולאחר יום של עבודה מועילה ופוריה כעבודתי, בתוך חללו וחירותו של עולם – כמה נעים, כמה יפה שִבתי לערב בבית-המדרש!

השמש זה מכיר בי ונותן לי נר כלכָל הלומדים – והרי אני יושב לי אצל הגמרא, שונה ומנגן מתוכה בנעימה, וקולי הולך בחבורה עם קולותיהם של כל האברכים ו“הבחורים החתנים” – כלום דאגה יש לי לענין “תכלית”, רצוני לומר, לענין שידוך? והרי אני נעשה, ב"ה, “מושלם” בכל המעלות – “לאלהים ולאנשים”…

הולך הניגון ומנגן מקרב לבי, מנגן ומתרונן… ואפילו בשעה שאני מקמט מצח ומעמיק את המחשבה ב“ותסברא” או ב“איפכא מסתברא” וכדומה – הוא מנגן מאליו, מנגן ואומר בלי דברים: “ברוך הגומל חסדים טובים לירֵאיו! ברוך מגדיל את הבריות! ברוך הוא וברוך שמו – אמן, נצח, סלה, ועד!”…

וברוך הוא ומבורך שם ה' בתוך לבי לא רק על שהוציאני מאפילה לאורה – מן החדר אל החנות ולבית המדרש, ומשעבוד לגאולה – מחוימילי ובזיונותיו אל אמא שנעשית טובה ומקבלת הימני תענוג ונחת ביום ובלילה, – אלא ברוך הוא אלהינו שהבדילני גם מחברי!

אלו, חברי שבחדר, התחילו מקנטרים ומקניטים אותי בכל עת ובכל שעה. רוצה אני להיות צדיק, תמים בכל דרכי ולמצוא חן וחסד בעיני אלהים ואנשים, והם – כעקרבים היו לי… וכי מה איכפת להם אם לומד אני ערבית בבית-המדרש? כלום רעה אני גורם להם? כלום לאור נרותיהם אני משתמש שם? אם מקנאים הם בי – הרי יכולים גם הם לישב וללמוד… אבל הם שכחו אפילו את הלגימא שניתנה להם לפני ימים אחדים ב“בר מצוה” שלי והתחילו שוטמים אותי כפורש מן הצבּוּר ומעקצים הם אותי בלי רחמנות – ולא יראים את ה'…

וכי מה אני עושה להם? ומה אכפת להם אם אני מתנהג כיהודי כשר? אבל הם מלגלגים עלי כגויים גמורים, עלי ועל עבודת ה' שאני עובד; אמרים הם שבתפילתי הריני עושה ככלב זה בשעה שהוא צד זבובים בפיו, עושים מיני עקימות משונות של ענוה וצניעות ומסלסלים פאותיהם כנגדי, משיחים ומזכירים שם-שמים על כל דבּוּר ודבּוּר: “אם ירצה השם”, “ברוך השם”, “בעזרת השם” וכו' – כלומר, הם מראים לי בזה כיצד אני אומר ועושה… ולא די שהם מלעיבים בי בכינויי בזיון: “נכד אופטאי”, “גונב אלהים”, “לבן הארמי” וכדומה באלו – אלא שהם מלעיבים גם באבא שלי וגורין אותי “כרעא דאבוה”, כלומר, מה אבא, חס ושלום, צבוע – אף אני צבוע ומרמה את הבריות…

– “ואל יירא מפני המלעיגים” – הייתי עונה להם בדברי השולחן-ערוך, עונה מתוך גרון סכוּר כעס ודמעה, – אבל תשובה כשרה וענוְתנית זו, שכך היה עונה בודאי כל צדיק וחסיד, הביאה אותם לא רק לידי קינטור וחידודין, אלא גם לידי הכאות…

להתאונן לפני רבי לא הייתי מעיז, יודע אני בו שגם הוא טינא יש לו בלבו עלי בשביל אבא; אבא דרישתו רבה ושכרו מועט, – ומשכר זה לא שילם עדיין ב“זמן” הזה אפילו את החצי… ולא עוד, אלא שחברי כבר סחו לרבי שאני מתפאר שיעשני אבא בר-בי-מדרש…

הרבי, כשסחו לו דבר זה, שחק ואמר: “דאגה יש לי! ולואי שיהיו לי כל כך דינרים כמה מכות שיחטוף עוד “צורבא דרבנן” זה מידי!”… שחקו גם חברי ולעגו – הוי, כמה לעגו לי – ואני, מר לי מר; אפשר באמת טועה אני בחשבוני? –

אבל עכשיו – יראו חברי ויבושו! הרי יביטו וידעו מה אני ומה הם!… הכל רואים, ברוך-השם, כי מכל הדרו של חוימילי, רק אני אחד יושב בבית-המדרש ולומד – ולא רק לפי שעה, אלא רואה אבא שאני ראוי לכך ושחררני לגמרי מן החדר…

ושם בסתר לבי מגיהה ומחממת הודאה של הכרת טובה להשגחתו של הקב"ה, באמת אמרו: “כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”, – שהרי אלמלא אותה “עת קשה” שהביאה עד לידי כתיבת הדירה על שמו של יוסף-יצחק – אפשר לא יצאתי עוד לחפשי – – –

ויצר אחד אומר – יצר תמים זה של ילדות:

– העולם, כמה חירות, כמה הרחבה, כמה חן, ענין ודרור יש בו בין ביום ובין בלילה…

ויצר שני אומר –יצר זה של “בר מצוה”:

– וחייב אדם למצוא חן בעיני אלהים ואנשים ולעשות רצון אבא ואמא שיחיו…

אך טוב ויפה לי בשני יצרי גם יחד – – – –

אבל חברי, אף-על-פי שרואים הם בגדולתי, אינם מאמינים בשחרורי, או עושים את עצמם כאינם מאמינים:

– היתכן? – טוענים הם אלי – תינה כדרלעומר, ארוך הוא וגדול באמת, שכן בן חמש-עשרה הוא, גם ראובן-“שאר-ירקות” שָאני, אמו אלמנה – ואף-על-פי-כן החזיקה אותו בחדר עד שנתמלאו לו ארבע-עשרה שנה! – אבל אתה במה זכית לכך?

הם אינם מאמינים לי לא על דברָתי ולא על שבועתי.

אומר אני להם: “אני שָאני… אבא שלי מבין יותר מאבותיכם, ורואה הוא בי, שאני ברצותי איני צריך לרבי”…

והם אומרים, שסתם רמאי אני ורוצה לרמות את הבריות וכל לימודי אינו אלא בכדי שאהיה נראה כמתמיד ושיחשבוני הבריות כחובש בית-המדרש, כביכול – אבל לאחר פסח אשוב לחדר והרבי עוד יעמידני בקוּנ"א כדאשתקד…

כך מגרדים הם את בשרי בבין מנחה למעריב וזורים מלח על הפצעים – ואף-על-פי-כן, יודע אני שאיני טועה חלילה, הרי גם חוימילי כבר נתיאש ממני – והא ראיה, מָטיל זוגתו באה יום יום ותובעת שכר לימוד ברוגז, כיוצאת לריב; גם הוא עצמו נכנס פעם בבקשה שיתנו לו לפחות “רובל אחד לצרכי שבת” ובדבר ה“זמן” הבא – אין אומֶר ואין דבר.

רק יענקלי הקטן, זה שהיה בן-סודי בחדר, רק הוא רוצה להאמין בגדולתי; כלומר, מאמין הוא ואינו מאמין למראה עיניו שהוא רואני בכך, בתור אדם המעלה… עומד הוא על ידי בערב ורואה כיצד אני יושב ומשתמש לאורו של נר סטיאריני עבה ושומע כיצד אני שונה לי בניגון של חירות שאינו נהוג כלל בחדר – ובולע הוא את רירו כאילו הוא רואני אוכל במעדני מלכים…

– גרשון – הוא לוחש לי באזני – אני כשאפּטר מן החדר כמותך, אפגוש את הרבי ובפניו אקללהו באביו ובאבי-אביו… ביהדותי גרשון! גם אתה עשה לו כך!

– למה? מה לי ולא?…

– היאך? – משתומם יענקלי לדברי עד שבָּבותיו השחורות רצות לכאן ולכאן כמזיקים קטנים – זכור את אשר עשה לך!

– בֶּה!… אני משיב כגדול ששכח כבר בעסקי ילדותו.

– כך? חייך שאתה מרמה אותנו – ותו לא! אלמלא כך לא היית שותק עכשיו לרוצח אדמוני זה… השכחת את הקוּנ"א דאשתקד? –

זכר הקונ"א מביאני תמיד לידי כעס, ואני קורא במוסר ליענקלי:

– אוי לאותה בושה! – ומה אב ואֵם נאמר עליהם: “ומקלל אביו ואמו מות יומת”, רבי – המלמדו תורה לא כל שכן?…

– “רבי… מלמדו תורה… רבי” – מעקם יענקלי את דברי ואת פניו הכחושים – אל תהא "וצדקתך! יכול היה חוימילי לקלל אותך באביך ובאבי-אביך, זה שהיה רב וגאון בישראל?… וחוימילי שכיר-יום הוא, פועל הבא בשכרו – ולא יותר! איני מאמין לך, גרשון, איני מאמין שנשתחררת לגמרי – רמאי אתה!! – – – –

– מילא… נחיה ונראה – משיב אני בניחותא של חסידות השומעת חרפתה ואינה משיבה – אם-ירצה-השם לאחר פסח תראה…

ולבי – מה הוא מפקפק עדיין…

III    🔗

בחמישי בשבת בערב נכנסו כל חברי לבית המדרש בשמחה וברגש – גם הם משוחררים כולם, אבל רק שחרור של “בין-הזמנים” בלבד. הכל מקיפין אותי ומספרים לי במעשי תקפם וגבורתם של “כדרלעומר” ו“שאר ירקות” – הם הרי נשתחררו לגמרי, ולפיכך עשו היום ברבי חוכא ואטלולא:

ראובן “שאר ירקות” הביא אתו אל החדר קנה של אוז שחוט – רמז לכנוי “גרגרת” שמכנין לחוימילי רבנו על שום הפיקה הגדולה הבולטת מגרגרתו – וכשלקחו את הספרים ללכת הביתה, קפץ “שאר ירקות” ועמד על הספסל ותקע בגרגרת תקיעה-שברים-תרועה והכל התחילו צועקים: “גרגרת, גרגרת, גרגרת!” וברחו החוצה…

וכדרלעומר מה הוא עושה? לאחר שברחו ועמדו הכל ברחוב, הוא חזר אל החלון והתחיל מתופף בו וקורא: “רבי, רבי!” נשקף אליו חוימילי ושאל: “מה?”… סטר כדרלעומר אצבעו בגרגרתו במקום הפיקה ואמר: “כך רבי? כבר יש לי, ברוך השם פיקה יפה?” – ומיד ברח והתחיל צועק: “בנים! חוימילי, חוימילי רץ אליכם עם גרגרתו!”…

– ואפילו אני – מוסיף חיים-מאיר ומתהלל גם הוא באומץ רוחו – אני שאיני משתחרר עוד לגמרי מן החדר, עשיתי את עצמי כאילו חש בבוהן ידי (רמז לבוהן חוימילי הקצוצה) ואמרתי וחזרתי ואמרתי: “אוי אוי! צריך לקוץ בוהן זו לשטן!” והכל שחקו כל כך לבוהן – והרבי עושה את עצמו כלא שומע ומבין…

יצר של ילדוּת צוהל ושמח בקרבי למשמע הדברים, וגם צר לי שלא הייתי גם אני עם חברי באותו מעשה… אבל יצר זה של בר-מצוה מתגבר ושׂם בפי דברי צדיק תמים:

– מעשה שקצים… פּפה!

– בנאמנות! – קופצים כל חברי ונשבעים – אך משַטה הוא בנו צבוע זה! הוא לא נשתחרר עדיין מחוימילי! – –

אבל עוד ביום ראשון של חול-המועד נוכחו הכל באמיתתי והאמינו בי!

– מה אתה מטייל, בר-בי-מדרש שלי, כיושב קרנות? – גער בי אבא לאחר סעודת הצהרים כשיצאתי לעמוד בחנות – “בין הזמנים” הוא לך מללמוד?…

צדק אבא ממני – צריך לילך לבית המדרש, הן לא יום-השוק היום.

באתי ומצאתי שם את שני חברי המשוחררים כמותי, את “כדרלעומר” ואת “שאר ירקות”, וגם יענקלי עמהם כשהם עומדים ומספרים בתוך כנופיא של חובשי בית המדרש צעירים. כל פנים צוהלים מסעודה של יום טוב, הכל לבושים בגדי יום-טוב, ובית המדרש מלא חמה וכל הדעות מבודחות והכל מתלוצצים בפנים החדשות שיצאו מחדרו של חוימילי ונכנסו לבית-המדרש.

– הוא רק מרַמה – אומר “שאר ירקות” ומראה עלי – הוא עדיין אינו משוחרר…

דמי רוּתחו ושטפו אל פני – היאך מעיז הוא “גוי” זה לומר עלי כך? אני, שכבר שניתי בבית המדרש עשרים ושמונה דף גמרא – עדיין איני מוחזק?…

רוצה אני להוכיח את שקרו על פניו ואני נגש אל יקותיאל, זה שכבר אמא לי אבא עליו שאבקש קרבתו, ואמרתי לו:

– ר' יקותיאל… אבא מבקש את כבודו שילמד אתי במסכת של כבודו…

– מה? – שואל יקותיאל ופניו מתכרכמות.

יקותיאל זה אברך הוא לאחר חתונתו, בנו של שו“ב וחתנו של שו”ב, אבל רוצה הוא להיות דוקא סוחר, וקנה יין בשנה זו – והריהו עומד להפסיד מעותיו; וכלום יכול הייתי לדעת שחמותו קוראת לו “מלמד”, ואני איני אלא מביישו בבקשה זו?… אני הרגשתי רק בבושת-פני ולא הבינותי כלל בכלימתו של יקותיאל.

– אבא אמר… הרי גם הוא… היה מלמד את כבודו… אז בנערותו…

– כך?… – אמר יקותיאל בבת-צחוק של מבוכה –

– יתן תחילה “תיקון”! – קורא הבחור מיכל –

– אם ירצה השם לאחר פסח, בלי-נדר, אתן – עונה אני בנעימות זו שנתן בי היצר של בר-מצוה…

– אבל – מתעורר יקותיאל ואומר ברמיזה – אין אדם נעשה בר-בי-מדרש אלא עד שמקדשין אותו בעליה על הבימה…

ובעוד שלא תפסתי את כוונת הדברים – והנה נתרוממתי… ידים ידים נוטלות ונושאות אותי מכל העברים… צחוק: “כך-כך!” – קורין – “לקידושין, לקידושין!”… ואני נמתח בפישוט ידים ורגלים על גבי השולחן שקורין עליו בתורה – ופני למטה… רוצה אני לפנות, להתנצח, להתנגד ואיני יכול – נתוּן ואחוּז אני בכל אברי בתוך מועקות של כמה וכמה ידים:

– כך-כך! – החזיקו!

– “כהן!” ושם – סטירה במחילה של פס יד פשוטה, וניצוצות ניתזין מעיני… איני מספיק ליתן קול והנה:

– “לוי”! – ושוב אני מרגיש פס יד במחילה שנית כראשונה:

– “כל ישראל!” – וסטירות מטפחות וצורבות, מטפחות וצורבות עד שהכתלים רוקדים, ובשרי, במחילה – “אוי-אוי-אוי-אוי!!”

– חה-חה-חה-חה!! – עונים קולי קולות בצחוק אחד.

– מקודש! מקודש! מקודש! – – –

דמעות זולגות מעיני ומאפילות אורו של יום, אך יצר טוב זה של בר-מצוה מעקם עדיין את שפתי ומותחן לצחוק… ועדיין מתנחם אני לראות גם את “הקידושין” של כדרלעומר ו“שאר ירקות”.

אורו עיני, ואני צופה לראות את הללו היכן הם, – והם כבר אינם… הנה הם עומדים בחוץ אצל החלון ומאריכים לי לשון – – –

ומסביב אך צחוק וקלות-ראש והלצות…

מילא! כך הוא המנהג – ובדיעבד, ברוך שפטרני כבר מעונש זה!… אבל ליקותיאל שוב איני נגש.

עומד אני – לישב קשה לי – עומד אני סמוך לחלון הנשקף כלפי השדה ולבי ועיני אינם כלל בגמרא… לבי, סוף-סוף, עלבונו גדול, ועיני מסתכלות באורו של יום אביב נעים…

השדה כולו מוריק מקצה עד קצה; הנחל שלרגלי ההרים המתנשאים זה לאחר זה בעין התכלת, נחל זה כמה נתרחב היום – נהר הוא, רחב ידים ומבהיק כראי של כסף ממורט; נקודות שחורות – בני אדם הן? – ידודון ידודון עליו פה ושם, מה הם עושים שם?… חסידה רוממה ויפה עומדת בקינה על ראש גגו של בית-אכרים אחד, מפשילה צוארה ומקשקשת ומקשקשת במקורה האדום…

רוח אביב חמימה מסובבת שם את כנפי הטחנה, הנשקפת בודדה מעל ראש ההר מרחוק; מסתובבות הכנפים, מסתובבות ומסתובבות בתוך חללו של עולם… וחללו של עולם אין קץ ואין סוף לו… שמים פושרים ממעל והיכלי ספיר ויהלום וענקי בראשית, שתקנים נכבדים, שטים שם בדומיה, נוגעים זה בזה, מצטרפים ומזדווגים זה עם זה בחשאי…

יצר קדומים, יצר של ילדות השואף למרחב, נושאני לצאת מכאן, לצאת ולתעות יחידי בחללו של אותו עולם, לטייל על ארץ ירוקה מתחת לשמים רמים ומקושטים – לפזר את עלבוני כאפר לרוח… אבל יצר חדש זה של בר-מצוה כוחו גדול משל זה, אַלים הוא… אני מנדנד את גופי כמכין את עצמי לעוף ומתחיל:

– נוּוּוּ… תנן התם…

והכל מתנער הימני, ודברי אותו יצר של מצוה מפזרים אפילו את רגש הבושה שבי: “וחייב אדם למצוא חן בעיני אלהים ואדם ולעשות רצון אבא”… ושני יצרי מסכימים לזה ביחד לעשות רצון אבא, כדי שלא יתחרט חלילה…

ומה שחברי אינם מאמינים עוד – מה בכך? – יאמינו אחר פסח, יראו ויוָכחו…

הכל כשוּרה –

ואף-על-פי-כן, אלמלי ניתנה הרשות הייתי נושך עכשיו את מי שהוא – – –

… לפנות ערב שבו השלשה מחברי שראו “בקידושין” שלי…

יענקילי – פניו הכחושות לוהטות, גופו הקטן כולו תנועה, עיניו מתנוצצות ופיו הפתוח נושם וגומע את הרוח בצמאון; הוא מספר, בחפזון של תאוה, ו“כדרלעומר” ו“שאר ירקות” גם כן בהנאה רבה מספרים מכל מה שראו היום בשדה:

הנהר שבכפר הוּדישֶן פרץ ושטף והביא לנחל שאצלנו דגים גדולים וקטנים – וכל היום עמדו שם הדייגים ודיגו. צדו שיבוטאות של ארבע וחמש ליטראות השיבוטא (ואלו הן הנקודות שראיתי מתנועעות שם, דייגים היו – ואני עוד לא ראיתי מעולם כיצד צדים את הדגים)… ועוד חידוש – שַיָרה גדולה של צוענים, באה למחננו, הם וחמוריהם ופרדיהם, ונטו את אהליהם מעבר לגשר האדום… כולם הם נפחים וחרשי-נחושת, וה“שופט” שלהם לבוש מעיל קצר שעשרה כפתורי כסף בו הגדולים כביצי אוזה, וכדרלעומר מכר לו את סכינו הקטן… וכו' וכו'.

ויצר קדומים, יצר ילדותי עומד נכלם, מיצר ומתגעגע מפינתו ואינו מעיז לתת אומר ודברים… ורגש מר המזעזע אותי בקרירותו ובחריפותו נקוֶה בתוכי מבלי דעת, בשעה שאני עומד עם חברי מחוץ לבית המדרש בתוך אויר רענן המתקרר עם הערב שמש – והם מספרים ומספרים…

והנה עובר לו הרבי חוימילי כשהוא מטייל עם אפרים פייגֶה’ס – יהודי בעל-הבית שגם לו יש נער מן “הכתּה הגדולה” – וחברי מתחילים מגרים אותי בלחש, מלעיגים ואומרים:

– אצלו, אצל חוימילי תלמוד – ולא בבית-המדרש!

– יקחכם השטן ביחד עם חוימילי גרגרת!!

מי הרים את קולי כל-כך? – גם אפרים פייגה’ס גם חוימילי עמדו ונסתכלו בי…

אני נמלט לאחורי בית-המדרש – ודומה אני עלי כמי שהרג את הפנש, כמי שהבעיר דליקה נוראה והחריב עיר ויושביה…

אנה אברח, אנה אסתר? – הרי סיספר חוימילי דבר זה לאבא!…

אבל חברי רצים ובאים אחרי, שוחקים ושמחים עלי ואומרים:

– עכשיו אנו מאמינים לך!! –

אבל מה לי באמונתם? – אני אמנם עושה את עצמי שוחק עמהם ביחד, אבל צורתו של חוימילי שהלבינה כפני מת, שיניה החרוקות ועיניה שגדלו מתמהון ומבטן בי – מבט קשה, מבט ממית, מבט מכעיס – מראה זה משסה בי את היצר של בר-מצוה, וזה קורע את כל קרבי ככלב רע…

ויצר זה של ילדוּת, שקפץ וניצח רגע שלא מדעת – דומה הוא עלי כקטן שקרהו מקרה לא טהור, והוא מזדהם ובוש… ורוצה אני לבכות על נצחוני…

יוָדע הדבר לאבא וקלקלתי כל עולמי – – –

… אבל הדבר לא נודע לאבא.

למחרת, כשבאתי הביתה מתפילת שחרית, פגעה בי גולדה ברוגז ובתלונה, כדרכה להקניטני, ואמרה:

– הרבי שלך בבוקר הוא בא ותובע כסף, גם ביום-טוב אינו נותן מנוחה, חוימילי זה…

שומע אני שהיה כאן חוימילי ותבע כסף, אבל על אותו דבר – שתיקה… כלום אפשר?

מסתכל אני בפני אבא ואמא – הכל כשהיה! משמע הוא, חוימילי, בוש לספר… יהא כפרתי! אם הוא בוש – אני, שוב אין לי מה ליבוש; וחברי הרי מאמינים הם מעכשיו!

ושוב טוב ויפה לי בשני יצרי גם יחד, גם ביום והם בלילה.

אודך ה'! בן-חורין אני, בן-חורין מוחלט!

IV    🔗

– גרשון, גרשון; קום! – קורא אבא –

פוקח אני את עיני ומכיר בחמה של מוצאי פסח שהיא מאירה ומבהיקה את העולם – ושורה שלימה של ימות החמה עומדים לפני, וכולם, כל הימים ימי חירות הם, כולם טובים, כולם אהובים כולם ברורים…

– נוּ-נוּ – אומר אבא – ישן הוא כדרך מלכים… די! די לך שהלכת בטל עד עכשיו – קום ולך אל החדר!

---

אמא צוררת לי בתוך נייר מצה שנשברה ונכתשה, מוסיפה עליה גם בצל וביצה מגולגלת – פת שחרית שאקח עמי לחדר; וכל אותם הימים הטובים מה היו – חלום??

קורא לו אבא ב“איזהו מקומן” – ולא כלום…

מתחיל אני גונח ובוכה כקטן, מעיז ואומר:

– הרי… הרי… הרי לא שילמנו עוד לרבי בעד ה“זמן” שעבר…

אבא זוקף בי את עיניו ישר, ולא מאלכסון כדרכו, משום שהוא תוהה ותמה ביותר – הדבּוּר מניין לי?…

– נוּוּוּ?!! – – –

ומסיים מבטו בנדנוד ראש לאמור:

– אי-אי-אי “פּרים הנשׂרפין שחיטתן בּצפוֹן וקבּוּל דמן בּצפוֹן”! – נוּנוּ!…

… ובכן – לוקח אני את צרור המזון וכיס התפילין והולך אל החדר – – –

יצר זה של בר-מצוה נשחט ונהרג ומוטל שם בדמיו כפגר מובס בתוך לבי… ויצר זה של ילדוּת פורש ובוכה, בוכה הוא במסתרים על הבושה, על החרפה, על הרמאות, על מזלי הרע ועל נפשי הנרמסת כתולעת… ואני הולך ואיני מרגיש לא בשמים ממעל ולא בארץ מתחת…

יעשה לי חוימילי מה שיעשה בי שם…

אמרתי איטיבה דרכי – ומה רצה אבא ממני עוד?

ו“אבינו שבשמים” – הוא מה רוצה? איזה עוול מצא בי עכשיו בכל מה שעשיתי לו?…

רע… הכל כאבא, כחוימילי, כיקותיאל – וחברי רעים מכולם. הם עוד יתלוצצו בי כל היום…

ועומד הוא לו בית-המדרש – ומה אכפת לו…

מה בצע לאדם בצדקו? – – –

חוזרים הימים להיות כשהיו, וגם רעים משהיו…

חצר של בקיעי עצים… דור הפלגה העולה בחומה…

כפירה נוקמת התחילה מפרכסת בלי כוח…

נזקפות עיני כלפי השמים – ואיני מתירא… יהיה אשר יהיה… איני מתירא אפילו מפני חוימילי! –

רוצה אבא כך – יהיה כך, כפוף ונכנע אני לרצונו… אך בקרבי נפשי הרצוצה בוקעת, חותרת ובוקעת לרצוני ושלא לרצוני…