מבין הערפל

יחיאל יוסף לבונטין

לתוכן הענינים

I.

האולם הגדול, אשר להאוניבירסיטה בעיר הבירה, מלא אנשים רבים. חמשה חלונות גדולים באולם, ובין חלון לחלון, לכל אורך החדר, עומדים ספסלים עשויים כשלבים, העולים זה על גבי זה מן הרצפה כמעט עד התקרה. על הספסלים יושבים צפופים תלמידי-בית-המדרש, בחורים ועלמות, יושבים בכנופיות שונות, ממללים ומדברים בקול רם עד שכל האולם נמלא בקולותיהם השונים. וגם בפרוזדור הרחב, אשר לפני העולם, עומדים אנשים רבים, תלמידי-חכמים צעירים וגם מלומדים באי- בימים; כולם מתקבצים בכנופיות קטנות ומשיחים שיחות קלות.

פה ושם מדברים בהויות-העולם, בעניני-מדע, בחקירות החדשות; מתוכחים על-דבר מאמרים חשובים שהופיעו בימים האלה בעתונים, מבקרים דראמה חדשה שהוצגה בתיאטרון; אבל בכל פעם שבים ומוסיפים לשוחח על-דבר הענין, אשר המשיך עליו היום את כל האנשים האלה אל האולם של האוניבירסיטה: ביום הזה יעמוד וידרש לפני המורים ולפני הקהל אחד מן המלומדים הצעירים, חניך-האוניבירסיטה הזה. כולם נושאים על שפתותיהם את שמו: וולאדימיר בירשטיין.

מספרים, כי הצעיר הזה עבד שנים אחדות באינסטיטוט של פאסטיר בפאריז, כי מומחה גדול הוא בחכמת הבאקטיריאולוגיה. הסניף הגדול והחשוב הזה של המדע התרחב והתגדל בשנים האחרונות למאד; הבאקטיריאולוגיה הולכת וצועדת בצעדים ענקים קדימה, הרחיבה את אפקי-המדע, שנתה את מהלך-החכמות ונתנה להן תכונה אחרת, מיתודות חדשות... גם בין המון העם, בין השדרות הרחבות, חוללו סער גדול ההמצאות הנפלאות – לרפא מחלות אנושות, שלא היו להן תרופה עד היום, ולהציל אנשים לקוחים למות, אשר הרופאים כבר אמרו נואש לחייהם... מצאו נסיובה לתרופה ממחלת הדיפתיריה האיומה, העושה שמות בין הילדים הרכים; אומרים, כי מצאו תחבולה גם למחלת השחפת, נמצאה נסיובה המגינה מפני החולירה.

בכנופיה אחת עומד איש, אשר שערותיו הארוכות יורדות תלתלים עד כתפו, ובדברים נלהבים מדבר אל העומדים לפניו:

– חכמת-הרפואה פשטה את הרגל... עתה הראתה החקירה המדעית, כי סבת כל מחלה זו היא הבאקטיריה... היא מחוללת את המחלה, את השנויים בדם האדם... צריך למצא אותה, לגלות את צפונותיה, ללמוד לדעת את איכותה ומהותה – והתרופה נמצאה!...

העומדים לפניו, שני אנשים באי-בימים, לועגים לדבריו ולחלומותיו:

– לא!... עוד די עבודה גם לנו, הרופאים הזקנים... גם מבלעדי בעלי-החיים הזעירים, אשר לא שזפתם עוד עין, יש סבות רבות למחלות בני-אנוש...

ברגע הזה נראו שני אנשים עולים בשלבי-הסולם הרחב מן האכסדרה אל הפרוזדור, ועיני כל הנאספים נסבו אליהם.

האחד היה רם-הקומה ורחב-הכתפיים; שערות ראשו וזקנו צהובות וארוכות; שרטוטי-פניו בולטים אבל יפים ועדינים; צחוק של התול ושל עונג מיוחד מרחף על שפתיו ומשתקף מעיניו הכחולות, המפיקות בינה רבה וטוב-לב; יצורי-גוו הענקי, מדבריו, פניו העגולים והיפים, מצחו הגדול וגם חטמו העב ואפילו תכונות צעדיו וכל הדרת פניו – יעידו בו, כי מוצאו מן האצילים הנודעים והחשובים שבמדינה.

האיש השני היה קטן ממנו; תוי פניו דקים, רכים ועדינים; פניו מארכים מעט; מצחו גדול ורחב ומגיע עד ממעל לרקותיו; חטמו ארוך ודק; עיניו השחורות והמבריקות מפיקות, מבין הפנסנה עשוי זהב, מחשבה עמוקה וגם דאגה נסתרה; רשמי-פניו נזעמים, ולעתים מתגדלים קמטי המצח ועברו על פניו עד ריסי-עיניו השחורים והעבים ויעשו את פניו עוד יותר עצובים ועגומים. שערות ראשו השחורות גזוזות, זקנו הקטן מחודד. הוא לבוש בגד מארג שחר ושוליו עוברים עד הברכים. צוארון לבן נראה מבעד המעיל המרוכס; באבקת-המעיל נתונה חבצלת רעננה יפה. ידו האחת אוחזת מגבעו המגוהץ הגבה וידו השניה העטופה בכסיה שחורה אוחזת זרוע רעהו.

אך הגיעו האנשים השנים האלה אל הפרוזדור לפני האולם, ורובי-הנאספים נגשו אליהם, נתנו להם שלום ויסובו עליהם.

– האיש הגבה הוא אוגריומוב, – אמר בלחש אחד מן העומדים בפרוזדור לרעהו. – הוא איש מלומד, נודע בחכמת-התולדה של הצמחים; זה כשנתים נמנה בין המורים של האוניבירסיטה, ומנבאים לו עתידות גדולות... הוא גם דברן מצוין, גם כתבן ידוע, הכותב על שאלות החיים של בני-האדם כמו על שאלות חיי-הצמחים. והשני – הוא בירשטיין, רופא צעיר... הוא יקריא היום את דרשתו...

בין כה וכה הופיע אל הפרוזדור עוד איש אחד רם הקומה ויפי-המראה; זקנו מגודל, ובין שערותיו השחורות נראו שערות אשר שיבה זרקה כהן.

– הפרופיסור אליסמאן, – נשמעו קריאות-לחש בכנופיות אחדות.

הוא נגש אל הקבוצה, ששם עמדו אוגריומוב ובירשטיין. צחוק-חדוה רחף על שפתיו. הוא הושיט את ידו לכל העומדים שמה, דרש לשלומם ובאחרונה אחז ביד בירשטיין בחבה גלויה.

– אשמח מאד לראותך, – אמר אליו אליסמאן. – ברוך בואך, חביבי...

– ספרך, – הוסיף הפרופיסור הנודע הזה, אהוב-כל-תלמידי החכמים שבאוניבירסיטה, ספרך אמנם עשה רושם גדול על כל המורים... הקצאת לך מקצוע חדש במדע – וזו תהלתך...

השיחה הוסבה על עניני-הבאקטיריאולוגיה, על פאסטיר ועל תלמידיו המצוינים, אשר עשו להם שם גדול בעולם המדע בהוסיפם ללכת בעקבות מורם הגאון.

אליסמאן דרש ושאל מאת בירשטיין על אודות המוסג הגדול והחשוב של פאסטיר, על מהלך-העבודה ועל הנסיונות הנעשים שמה, על המיתודות החדשות בחקירת היצורים הזעירים, עד שבא העוזר על יד זקן-המחלקה ואמר, כי הגיע זמן-קריאת-הדרשה. –

II.

הנאספים עזבו את מקומותיהם ונכנסו אל האולם הגדול. גם אוגריומוב ובירשטיין עזבו את הפרוזדור ונכנסו אל המקום ששם ידרש המרצה את דרשתו. האולם היה מלא מפה לפה עד אפס מקום. אלה, שלא מצאו להם מקום לשבת על הספסלים, עמדו בזויות שונות או נשענו על העמודים הגבוהים.

עברו רגעים אחדים. דלת קטנה מעבר השני נפתחה, ואל האולם נכנסו שלשה פרופיסורים. בראש צעד איש קטן-קומה נושא תיק של סופרים – זהו זקן-המורים של המחלקה למידיצינה. זקנו הלבן והגדול יורד על מדותיו; ממצחו עד קדקדו עוברת קרחת, ורק שלש-ארבע שערות מכסות את קרקפו; פניו נזעמים כאילו מפיקים קצף ורגז, ואך עיניו האפרות והבהירות, עיני ילד תמים, מפיצות שלוה נעימה.

הוא לקח את מקומו בראש אצל השלחן הגדול המכוסה מפה ירוקה; מימינו ומשמאלו ישבו שני הפרופיסורים האחרים – אליסמאן ועוד מורה צעיר שני.

בירשטיין נגש אל הקתדרה ויעל עליה ויעמד הכן אצל השלחן הקטן העומד עליה. במבוכה קלה לקח את הבקבוק העומד על השלחן, מלא את הכוס מים – וישת.

זקן-המורים התנשא ממקומו, הוציא מן תיק-הסופרים גליון והחל לקרוא בקול זועף את "curriculum vitae" של מרצה הדיסירטאציה.

"וולאדימיר בן רופא-המחוז יוסף בירשטיין נולד בשנת... בעיר זיראין אשר על נהר ווֹלגה. בשנת ... גמר את חק למודיו בגימנאזיה אשר בעיר ההיא וקבל את אות-ההצטינות של המדרגה הראשונה. בשנת... כלה את חק למודיו באוניבירסיטה הקיסרית שבעיר-הבירה במחלקה המידיצינית וקבל פרס בעד חקירותיו על פי ההצעה של מורי-הפאקולטיט. בשנה ההיא הלך לחוץ-לארץ, השתלם בלמודיו בהיידילברג ובברלין; שמה קבל את התאר דוקטור לפילוסופיה בעד ספרו – "כלכלת בני-האדם ותורת ההיגיונה" . שנתים עבד באינסטיטוט של פאסטיר וכתב מאמרים רבים בעניני-מדע בכלל ובתורת הבאקטיריאולוגיה בפרט, ואלה הם מאמריו, הנדפסים בלשונות שונות..." –

אחרי כלותו את דבריו, ישב הזקן במנוחה ונתן אות להמרצה, כי יכול להחל את דרשתו.

בירשטיין באר ופרש את תוכן הגיונותיו ואת מסקנותיו, אשר שם אותן בחבורו הנדפס והנמסר למורי-הפאקולטיט לבקרת. כשעה ארכה הרצאתו. הוא באר את דבריו בשום שכל, למען יבינו גם אלה, אשר לא התעמקו בחקירות-הבאקטריאולוגיה. בתחלה דבר בקול נמוך וברטט קל כאיש, אשר לא הסכין לדבר לפני קהל רב, ולפעמים גם גמגם בלשונו, כאלו לא היה בטוח בפרושיו ובבאוריו; אבל לאט-לאט התלהב והתרגש, כל יצורי-גוו התנועעו, קולו התרומם, הוא הדגיש את הנחותיו ויפרש את מסקנותיו.

אחרי כן החל הויכוח. בראשונה קם ממקומו הפרופיסור הצעיר והתוכח עם בירשטיין על דבר פרטים אחדים, אשר בחבורו של הדרשן, פרטים ספיציאליים, שלא היו מובנים לרוב השומעים. הוא הוכיח אותו על שגגות אחדות שמצא בחבורו ובמסקנותיו.

בירשטיין קם לשים לאל את משפטיו של בעל-ריבו ולהצדיק את דעותיו והחלטותיו אשר בחבורו; גם איש אחד מן הנאספים, מלומד זקן, הרבה להוכיח להדרשן על שגיונותיו ועל שטת פאסטיר בכלל... התלמידים הרבים החלו להתמרמר, וקול לחש נשמע בכל חלל-האולם, גם אוגריומוב בא בויכוחים עם בירשטיין, וברגע ההוא חדל השאון העצור, כי התלמידים התעניינו בדברי-אוגריומוב, אשר נתנו כבוד לשמו, ודממה שררה בחדר בכל עת דבר אוגריומוב. הוא באר פרטים אחדים, המראים את השפעת-מדע הבקטיריאולוגיה על החקירות החדשות של חיי-הצמחים; הוא דבר את דבריו בנחת ובקול רך, ערב בהם חדודים שונים לבדח את השומעים, ובדברים נמלצים המליץ על דעותיו אלה השונות מההנחות היוצאות מחקירת רעהו בדרשתו.

בירשטיין השיב על כל טענותיהם של בעלי-ריבו. הוא דבר עתה צחות; העיר הערות מחוכמות על דרישת המדע בכלל, על גדל-ערך הנסיונות והשפעתם הרבה על התפתחות-המדע; עורר את התלמידים, המקשיבים לקח, להקדיש את כחם ואת כשרונם להתורות הגדולות של גאוני-המדע; הראה בדברים נמרצים את היחס החשוב בין הרחבת כל מקצוע של המדע ובין החיים הכלכליים והכלליים של בני-האדם.

כרעד הבא מזרם האליקטריון בעברו דרך גוף האדם, כן עבר רעד של שמחה ושל תענוג מיוחד בין כל הנאספים... כולם כאלו לקחו חלק בהויכוח הנפלא והמצוין הזה; כולם ראו והבינו, כי לפניהם עומד איש מזוין בידיעותיו, איש השוחה בבטחה בכל ים-החכמה, איש העומד הכן להגין על דעותיו ועל מסקנותיו, הנוסדות על אמתיות נאמנות וקימות, ולהלחם נגד כל מתנגדיו בכל עז-כשרונו.

הנאספים מחאו כף בכל פעם, כאשר השכיל בירשטיין להדף אחור את מתנגדיו לדעה, להראות את שגגותיהם, בהשענו על הנסיונות שעשה בעצמו או על ההנחות של גדולי-החקרנים; כולם הביעו את עליצותם ברגש, בקול ששון וצחוק.

רק זקן-המורים לא שנה את חזות-פניו. הוא ישב במנוחה על מקומו, כאלו אין האולם מלא אנשים מתרגשים ונרעשים, כאלו דממה שוררת מסביבו. הוא לא גרע עיניו מהדרשן, ופניו הפיקו רצינות עמוקה.

אחרי כלות הויכוח קרא בירשטיין את הטיזות של דרשתו, המבארות את תכן מסקנותיו בחבורו, אבל תבל בהן גם טיזות אחרות, שלכאורה אין להן שייכות לענינו של מקצוע-דרשתו;

החכמה תרחיב את גבולה, אף כי ישימו גבול לה.

המדע לא יפלה בין איש ואיש, בין אומה אחת ובין אומה אחרת.

בפעם הזאת רעש כל האולם ממחיאות-כפים של כל הנאספים. התלמידים והתלמידות קמו כאיש אחד ממקומותיהם ויערכו אובאציה סואנת לכבוד הדרשן, העומד נבוך ונרגש על הקתדרה.

כאשר קמה הסערה מעט לדממה, קם זקן-המורים ממקומו, כרגע חדלו הקולות ונשתתקו... הוא לקח גליון המונח לפניו על השלחן ויקרא את משפט-המורים:

אספת המורים קימה, כי החבור של הרופא וולאדימיר יוספוביץ בירשטיין ראוי לשבח גדול וכי מחברו זכה לקבל את התאר של דוקטור למידיצינה.

– ונעים לי, – הוסיף בנחת, – להודיע קבל-עם את דעתי ואת דעת כל חברי, כי מצאנו את חבורו של בירשטיין מצוין בתכנו ובערכו הגדול, כי עבודת המלומד הצעיר הזה מצטיינת באיכותה הנמרצת וכי האוניבירסיטה שלנו מתגאה, שהוא אחד מתלמידינו... ומקוים אנו, כי הוא יוסיף ללכת בדרכו זאת ויהיה לתפארת לארצנו ולגאון לעמנו...

הרעש של מחיאות-כפים ושל קריאות הידד גבר למאד; כאילו רעדה הארץ מתחתה, כן רעד כל האולם, עמודיו, ספסליו וחלונותיו הגדולים... זה היה רעש-עליצות של חובבי-החכמה, תרועת נצחון של המדע...

זקן-המורים נגש אל בירשטיין, הושיט לו את ידו בחבה ויחבקהו וינשקהו; אחריו נגשו גם שני המורים ויברכוהו ברגש.

אוגריומוב נדחק בין ההמון הרב, נגש אל רעהו ויחבקהו בדמעות גיל על עיניו. הוא לקח את יד בירשטיין, ושניהם יצאו שלובי-זרוע מן האולם.

III.

– ואיה אחותי? – שאל בירשטיין את רעהו ברדתם מן הפרוזדור.

– אננה עמדה פה באולם בכל עת דרשתך... היא יצאה לפנינו ומחכה לנו באכסדרה...

ואמנם במורד, על השלבים לפני הפתח ברחב, עמדה אחות-בירשטיין ושוחחה עם רבים ממכיריה, אשר כתרוה. בירשטיין מהר לגשת אל אחותו, והיא חבקה אותו בהתרגשות רבה.

כל עין בוחנת, בהביטה על שניהם, יכלה בנקל להכיר, כי אח ואחות לפניהם: כן היו דומים פרצופי-פני-שניהם; אך שרטוטי-פניה היו עוד יותר עדינים ורכים משרטוטי פני אחיה. היא היתה עוד צעירה מאד – כבת עשרים ושתים קומתה וגזרת-גופה כמו מחוטבות על ידי ציר נפלא; עיניה המזהירות, אשר ברק אש שחורה בהן, הפיקו עדנת-חן ונעם.

– ואני כבר דאגתי על דבר הסעודה... הן נצרך לברך את הדוקטור על כוס-יין, – הוסיפה בצחוק בפנותה אל כל העומדים לפניה.

– תודה לך, אננה... והאם הזמנת את כל האורחים?

– היה בטוח, וולאדימיר: אני עשיתי את המוטל עלי, כמו שאתה עשית את חובתך, – ענתה בצחוק, כולם צחקו.

– ולאן? – שאל בירשטיין.

– לבית-המרזח "הדב"... שם כבר הכל מוכן ומזומן לסעודה.

אננה לקחה את יד אחיה ויצאו שניהם האוניבירסיטה, ואחריהם יצאו כל מכיריהם.

באחד האולמים הגבוהים והיפים של בית-המרזח "הדב", אשר לשם רגילים משכילי-העיר הנודעים להתאסף לסעודות-שמחה למועדים ידועים, כבר היה ערוך שלחן ארוך בסדר מצוין ובהדר. כאשר ישבו כל האורחים סביב השלחן, נבחר הפרופיסור אליסמאן לראש-המסובים. הכוסות נמלאו יין. הפרופיסור הנכבד קם ממקומו לברך את חתן-השמחה, את תלמידו בירשטיין, בדברים נמרצים הגדיל את ערך עבודתו של תלמידו החביב, הכלל את פעולותיו ואחרי-כן הוסיף:

– יכול אני עתה להגיד במסבת-רעים את ה"סוד", כי הועד של המורים החליט לבקש את שר-ההשכלה למנות את המלומד הצעיר למנהל של המחלקה לחכמת הבקטיריאולוגיה ולמורה בהאוניבירסיטה.

כל המסובים שמחו לידיעה הזאת ובמחיאת-כפים הביעו את ששונם.

אחריו קם אוגריומוב ממקומו וישא את נאומו:

– חברי ורעי! הנני מרים כוס-יין לחיי חברי הנאמן, ידיד-נעורי, וולאדימיר יוספוביץ! תקותי תשעשעני, כי הפתיל, אשר בו נקשר חברנו אל בית-המדרש, אל alma mater שלנו, היקרה לנו כנפשנו, – הפתיל הזה לא ינתק כל ימי-חייו, וממנו קרנים – להרבות דעה ולהעמיד תלמידים מקשיבים להחכמה ההיא, אשר איש גדול כפאסטיר גדלה ורבתה... יודע אני את אשר בנפש ידידי, יודע אני, כי ענן כבד יכסה את זהר שמי-חיי-עתירותיו הנקדשים רק לתורה ולתעודה... אמנם עננים זועפים כסו גם את שמי-ארצנו... אבל, ידידי, מאמין אנכי, כי, כדברי חברנו, "המדע לא יפלה בין איש ואיש", ולכן ימצא הוא את חלקו במוסד המדעי הנוסד עתה בהאוניבירסיטה, יעמד גם הוא בבית-מדרשנו, שכל ראשיו ומנהיגיו רחוקים מכל דעות קדומות ומכל צרות לאומית... הנני להגיש את שבחו של רעי בפניו, כי רק יחידי סגולה כמוהו אוהבים את ארצם ואת עמם בכל נפשם ומסורים בכל מאדם לעבודה, אשר תביא ברכה לארץ הורתם ומולדתם!.. לחיי רענו! יחי החופש של החכמה!..

כאשר כלו כל הברכות, אשר ברכו המסובים את חתן-המשתה, קם בירשטיין ממקומו להשיב תודה למברכיו.

– ידידי! – אמר בקול רועד מהתרגשות. – אין מלים בפי להביע לכם את תודתי בעד ברכותיכם, הנובעות ממקור לבות אוהבים נאמנים... וגם אני לא אסתיר מכם היום את הגות-רוחי... צדק ידידי דמיטרי אלכסנדרוביץ באמרו, כי ענן כבד כעפרת כסה את נפשי... ערגה נפשי לבא הנה, לבא לעיר-הבירה, אשר אליה נקשרתי בעבותות אהבה מימי-ילדותי... ערגה נפשי לשוב הנה מארץ רחוקה ומוזרה, כי אמנם אנחנו נוכל לאהב עוד יותר את קרובינו, לחבב עוד יותר את ארצנו, אם התרחקנו מהם שנים הרבה... אז תגדל שבעתים חבתנו להם... וכן גדלה תשוקתי לארצי, לבית-מדרשנו ואפילו לעיר הזאת, אחרי שבתי שנים אחדות בחוץ לארץ... שבתי הנה... עוד פסיעות אחדות – וכמעט הגעתי אל המטרה, אשר אליה נשאתי את נפשי מנעורי... ללמוד וללמד – זהו האידיאל שלי, זאת היא מטרתי בחיי... אולם כל מה שאוסיף לקרב אליה, כן תתרחק היא ממני... מדוע? ידידי נתן תשובה ולא פרש: עננים כסו את שמי-ארצנו... אגיד יותר ברור: השנאה לבן לאום אחר תגדל מיום ליום והספחת הזאת תרחיב את גבולותיה ותגיע – עד בית-מקדשנו...

אבל סלחו לי, אחי, כי תחת ברכה החלותי להתאונן מר... וגם אני כמוכם מאמין, כי הימים הרעים האלה יעברו כעשן... למועד הזה ניחל... ולקרבו בימינו ובזמננו – נקדיש כולנו ת כל כחותינו ואת כל כשרונותינו... יחדיו נתאמץ ונתאחד להפיץ אור המדע – ומפני האור המזהיר הזה ינוסו הצללים... ואני מרים את כוסי לחייכם, מורי וחברי, יען לא פניתם ערף לאידיאלי-החפש והצדק, לאידיאלי-העבר הקרוב... ובעבודתכם הפוריה תקרבו את העת המאושרה, כאשר יתפזרו וכליל יעברו העננים משמי-ארץ מולדתנו החביבה!..

IV.

עברו שבועות אחדים מן היום ההוא, אשר דרש וולאדימיר בירשטיין את דרשתו לפני קהל-עם בבית-המדרש. הוא הלך לזיראון לראות את פני הוריו, אבל לא התמהמה שמה, יען מהר לשוב לעיר-הבירה למען דעת, אם נתקבלה ברצון בקשתם של המורים בדבר מנויו למורה בהאוניבירסיטה. מאחורי הפרגוד נודע לו, כי הבקשה הזאת לא תזכה להסכמת השר, יען אין הדבר רצוי לפניו למנות איש-יהודי למנהל מחלקה מדעית באוניבירסיטה ובפרט אי-אפשר להזמינו למורה, – ובכן אין לו עוד תקוה להשיג את מטרתו, אשר שעשעה את נפשו בהיותו עוד בפאריז. –

עצוב-רוח יצא בבקר אל הגן הקטן, אשר בחצר בית-אוגריומוב, דמיטרי אלכסנדרוביץ, בן אחד האצילים העשירים, אשר בפלך זיראון, רכש לו את הבית הזה ואת הגן אחרי חתונתו עם אננה, אחות וולאדימיר.

עוד בהיותו תלמיד הגימנאזיה בזיראון וחבר לוולאדימיר, היה דמיטרי קרוב לבית הרופא יוסף בירשטיין. אננה היתה אז ילדה קטנה, והוא לא שם לבו אל הילדה השובבה הזאת, אהובת-כל אנשי-הבית. אבל בהיותו כבר תלמיד האוניבירסיטה, היה נכנס אל בית מיודעו הרופא בכל פעם, שהיה עובר מדי שנה בשנה דרך זיראון לבית הוריו; ואננה, תלמידת-הגימנאזיה, גדלה ותיף מאד, ויאהבנה דמיטרי בכל לבו ונפשו. אחרי השתלמו ידיעת תורת-הצמחים ואחרי עבדו שנים אחדות במקצוע-המדע האהוב לו במקומות שונים במדינה ובחוץ-לארץ, – נמנה בין המורים באוניבירסיטה, ושמו יצא לתהלה.

אז בא לזיראון וימצא את אננה כלולה ביפיה, עליזה ורעננה כפרח הטוב. היא כלתה אז את למודיה בגימנאזיה, ישבה שנתים בעיר הבירה ושמעה לקח בבית-המדרש לנשים. אז נפגשו שני הרעים האהובים, ונפשותיהם נקשרו באהבה עצומה. האיש העליז, גדל-הדעה, לקח שבי את לבה, היא המירה את דתה, למען היות לאשה לבחירה אהובה; וגם הוריה שמחו, כי בתם יחידתם תהיה מאושרת בבית דמיטרי, אשר הוקירוהו מימי-ילדותו, וגם הורי-דמיטרי הסכימו לקבל אל ביתם את אננה כבת להם, אף כי "יהודיה" היא, יען כבדו את הרופא בירשטיין, אשר היה ידוע לכל יושבי-המחוז לרופא מומחה ולאיש נכבד מאד: הוא היה בא תמיד לחברת האצילים החשובים, היה הולך אתם לצוד ציד, לקח תמיד חלק במשתיהם, באספותיהם בקלוב – והיה כאחד מהם; ורבים מהם אף לא ידעו, כי יהודי הוא הרופא הנכבד הזה.

וולאדימיר יושב בחוץ-לארץ ועובד את עבודתו המדעית באינסטיטוט של פאסטיר; וכאשר הגיעה אליו השמועה על דבר הזווג הזה, לא הקשה לשאל, אם ראוי הדבר, כי אחותו תמיר את דתה – ללכת אחרי מאהבה, יען גם בעיניו היה הדבר פשוט וטבעי, והוא ברך בשמחה רבה את רעו ואת אחותו ליום שמחתם.

וגם עתה, בלכתו הלך ושב בגן ממשעול אחד לשני, מנקרת במוחו שאלה אחת: מדוע לא יסיר גם הוא ממנו את הכבלים, המקשרים אותו לעם מוזר, לעם נכרי לו לגמרי, כעם ישראל, למען יגיע בנקל אל מטרתו, אשר אותה נפשו?

הימים ימי-סתיו האחרונים. כבר החלה השלכת. רוח קלה עוברת בין הענפים והבדים. עלים צהובים נושרים ונופלים מן העצים העבותים והרמים ומכסים את המשעולים ואת הדשא הנקמל, אשר בין שדרות העצים. גם הפרחים היפים, הממלאים את כל המגרש הגדול בגן לפני מעקה הבית, הולכים ונובלים. השמים בהירים וזכים, רק זעיר שם, זעיר שם עוברים עננים קלים לבנים ושקופים, עוברים, חולפים – ונמסים במרחבי הרגיע ואינם... השמש עודנה מחממת בהם נעים, אבל כבר מורגשה גם קרירות האויר השקוף.

גם דמיטרי ואננה יצאו אל הגן ויקרבו אל וולאדימיר.

– אמנם אין בדעתי לתת לך עצות, – פנה דמיטרי אל וולאדימיר ויקחהו בזרוע, – אבל לו לעצתי שמעת, – הן יש לך מוצא מן המיצר ויש אפשרות מוחלטת להשיג את מטרתך...

– להמיר את דתי? – קרא בירשטיין ויעמד על מקומו לפני דמיטרי.

– כן... חשבתי, – נמנם אוגריומוב; ועל פניו נראתה מבוכה מפני שאלת רעו המבוטאה ברגז ובקול זועף.

– אני לא אעשה כדבר הזה...

– מדוע? – שאלה אננה, וקולה רעד מפני איזה רטט פנימי.

– גאותי לא תתן לי לעשות כזאת... לעשות שקר בנפשי...

גם אננה וגם דמיטרי הביטו אליו בתמהון.

– כן... גאותי... יען כופים אותי לשמד... אדמה, חביבי, כי גם אתה נקשר בקשר שאינו קים לאצילותך... אפשר, כי סלקת מן האצילות הזאת לו ישבת... בפראנס... אבל לו היו כופים אותך לעזב את מקורך למען משרה, למען מצא מחיה או מצב בחיים, – הלא לא עשית כדבר הזה, הלא התנגדת בכל נימי-נפשך למעשה העול הזה... ובפרט... ובפרט... לו רדפו את בני-בריתך בלא משפט, בלא צדק, באין חמס בכפיהם... רק מפני שנאה כבושה...

דמיטרי הניע בכתפיו, ולעג. [...][1]

– כן, כן... לא עזבת את [...]

והכרתך העצמית תמנע אותך מעש- [...]

– ואם כן, אמרה אננה בלח [...]

קשה גם עלי?...

– את? את מאהבה עשית, באין-אונס... אהבת את בחירך והלכת אחריו... היית בירשטיין ועתה הנך הגברת לבית אוגריומוב... ואני – בירשטיין אהיה ובירשטיין אשאר...

– סילוניזם מוזר, אמר דמיטרי.

וולאדימיר לא השיב דבר, הוא ישב על הספסל העומד במשעול, וגם אחותו ישבה אצלו.

– אם חפצת להקביל את מצבי למצבך, רעי, – אמר אינריומוב אחרי רגעי-דממה – אענך: הן לי יש במראדיציה גדולה של האצילות, קשר אמיץ למוצאי, לכל קרובי... אבל – הן אפילו הוריך מתנכרים לעמך... הנה נשארו יהודים רק בשמם, בכתב-הפקודות, אבל במנהגיהם, בנטיותיהם, בכל הלך-רוחם וגם בחנוכם – הנם ככל יושבי-הארץ, רוסים גמורים ונאמנים...

– הורי מרמים את עצמם... המה מתאמצים להיות ככל האזרחים... היום – המה מתראים כאצילים או כפקידים, מחר – מתחפשים המה בלבושי סוחרי מדינתנו, ומחרתים – יהיו לדימוקראטים, ילחמו מלחמותיהם ויתבצרו על עמדתם זו... לא, יקירי! הרבה חשבתי בענין הזה... אפשר... שגיתי...

וולאדימיר החשה רגעים אחדים. פתאם פנה לעבר אחותו ויאמר:

– התזכרי, אננה, את אם זקנתנו? עוד היית ילדה קטנה, כאשר היתה באה אל בית-הורינו לזיראון... היא ואבי-אבינו... אני ידעתי ובחנתי את נפשה... זה שנים רבות, שגברה עליה חולשתה מזקנתה, ולכן חדלה מבא אלינו... היא אוהבת מאד את אבינו, כי יחיד הוא לה...

– היא אשה טובה... אבינו אמנם מכבד אותה מאד, – אמרה אננה.

– כן, אמת הדבר... אבל היודעת את, כי אשה מרת נפש היא? זוכר אני: כמה גדלו יסוריה בשבתה אתנו... מפתנו לא אכלה... את מנהגינו מאסה... היא היתה יושבת בחדרה בימי מועד ושבת... ביום הששי בערב היתה מדלקת נרות רבים... עומדת ומתפללת חלפני הנרות הללו... מתפללת ובוכה...

– מדוע את בוכיה, זקנתי? – שאלתיה פעם, ואני עודני נער קטן.

היא חבקתני באהבה רבה ותאמר;

– מתפללת אני לפני אלהינו שבשמים, שיהיה לבך לב טהור, לב נאמן... כי תאהב את כל הנברא בצלם אלהים וכי תאהב, בני, את אחיך היהודים...

– וגם אז שאלתי לנפשי, מדוע מקימת זקנתי מנהגים רבים, – והורי אינם מקימים אותם? מדוע היא מתפללת, מאמינה באל אחד, ואנחנו... אנחנו אינם מאמינים "לא באל ולא בשטן"...

– בקשתיה ללמדני להתפלל... עוד ילד קטן הייתי אז, ונפשי בקשה להשתפך בתפלה... באמונה...

היא אמרה לי:

– זכור, בני, ואל תשכח רק את התפלה הזאת: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

– שנים רבות עברו... נולדתי... אין בי שום שאיפה למנהגי-דת, אין בי החפץ להיות נאמן לאיזו אמונה... אבל את התפלה הזאת לא שכחתי ולא אשכח לעולם... ולא אבא להגיד, כי מאמין אני באמונה חדשה, למען יזכני השר להיות מורה, יען שקר יהיה הדבר הזה ויען משרתי העתידה תאלצני להחזיק במנהגים, אשר המה לי לזרים... ולגעל... אבל תפלת זקנתנו... יש איזה רך פיוטי בהמלים האלה, החביבות עלי... זקנתנו עודנה בחיים, היא יושבת גלמודה, אלמנה מאישה, רחוקה מבנה יחידה, מביתו, מבניו... מדוע? יען אנחנו התרחקנו ממנה... והשאלה הגדולה מנקרת את מוחי:

– היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?... דמיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות... אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות... הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!... האם כצוענים אנחנו? לא!... יש לנו יחד-אבות... מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני... אני שלך ונשמתי שלך!... והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים... יוסיף להלחם... ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי...

בירשטיין פסק מדבר והחשה... נראה היה, כי כל דבריו, אשר דבר, היו רק כמענה על שאלותיו המרעישות את פנים-לבבו, ואחת לו, אם הוא נותן תשובה לשומעיו או לא...

– ומה תאמר לעשות? – שאלה אותו אננה אחרי רגעי דממה ארוכים.

וולאדימיר הרים את ראשו ויבט אל עבר אחותו.

– לשוב לפאריז, – אמר באנחה.

– ומה תעשה בפאריז? – שאלהו אוגריומוב.

– הן שם תמצא גם פרופיסורים נודעים, אשר היו אנוסים לעזוב את ארץ מולדתנו... וכל אחד מוצא לו עבודה במקצוע המדע שבחר בו, גם אני אוסיף לעבוד באינסטיטוט של פאסטיר או במוסד אחר... העבודה רבה ומעניינת... ואפשר יעלה בידי להיות גם מורה בארץ אחרת... הן לדאוג על דבר פרנסה איני מוכרח... השכר, שאני מקבל בעד מאמרי בעתונים ובעד עבודתי באינציקלופדיה, די לי לכלכלתי... ובפרט, כי זקנתי מסרה למעני סכום הגון מאוצרה; הכסף נמצא בידי אבי, והוא ישלח אלי בכל עת דרשי...

הוא הרים את ראשו והביט למעלה אל השמים הזכים... זהרי-החמה האירו את פניו... הוא הפנה את ראשו אל עבר אחותו, וצחוק-גיל נשקף מבין עיניו הבהירות.

– אל נא נדאוג, יקירי... העולם הגדול פתוח לפנינו... והעולם גדול ונהדר מאד... והחיים מפכים וזורמים בשאונם... נעבוד עבודה גדולה וכבירה, בכל מקום נמצא לנו עבודה לפי הלך-רוחנו...

הוא חבק את אחותו, שגם פניה הפיקו גיל, בראותה שמחת אחיה. שלשתם כוננו את צעדיהם במשעול, המוביל אל מעקה-הבית, הפונה אל הגן.

– הלא תכבדיני, אחותי, היום בארוחה טובה טרם אעזוב את ביתך ואת עיר-הבירה?

– בכל לב, וולאדימיר! – ענתה אננה בשחוק-ששון.

אננה עזבה את הגברים ותמהר לבוא הביתה להכין את סעודת-הצהרים, ואוגריומוב לקח את יד רעהו ויאמר לו:

– הצדק אתך, וולאדימיר... טובה היא החלטתך...

V.

ביום השלישי עזב בירשטיין את עיר-הבירה.

– גמרתי בלבי, – אמר לאחותו טרם הפרדו, – ללכת לעיר קובנה, מקום מושב זקנתנו. חפץ אני לראות את פניה... מי יודע, אם אזכה עוד לראותה בעת אחרת... אתה אשב ימים אחדים ואחרי כן אלך לפאריז...

וגם בשבתו במרכבת-המדע לא עזבוהו הרעיונות על דבר העובדה הנפלאה בעיניו של קיום עם ישראל... הרעיון הזה נולד במקרה במוחו, בעת אשר חפץ להוכיח, כי לא נכון הדבר לפניו לעזוב את עם-מכרתו.

– נצרך לחקור את הענין החשוב הזה, – אמר ללבו. – אבל איך ואיה? לקרוא בספרים? לא... אם אני משים לבי לאיזה דבר-טבע הנסתר מעינינו, – הלא לוקח אני את עצם-הדבר, חוקרהו ומחפש תעלומותיו, דורש אני את מהותו – ורק אז אני מוצא את מבוקשתי, רק אז אפשר להבינהו ולדעתו על בוריו... ואם יפליאני העם הזה, הלא צריך אני ללמדו, לחקרו, להבין את צפונות נפשו, את תכונותיו השונות ואת ערכו...

– אם כן טוב להשאר בקובנה לימים רבים... בעיר הגדולה הזאת יושבים יהודים רבים מכל שדרות העם... שם יש לי גם קרובי-אבי... בודאי יעלה בידי לבא שם עד תכונות העם... אם ראוי הוא לכבדהו ולהשאר בן נאמן לו, או אולי רק מקסם כזב, רק חזון רוח מוליכני שולל להאמין, כי יש כחות נסתרים ונעלמים בו, אוצרות יקרים בעמקי-המונו...

למחרתו בבוקר יצא מן המרכבה אל התחנה הגדולה, אשר אצל עיר פ. במקום-הזה עוברות ומתלכדות מסלות אחדות. פה עומד המסע יותר מחצי שעה. הוא הלך לו אל האולם לבקש סעודת-בקר וישב אל השלחן הגדול ויצו להמלצר להביא לו קהוה וארוחה. –

נושא-העתונים עבר לפניו.

– קנו עתונים של היום הזה... חדשות חשובות מאד...

הוא לקח שנים-שלשה גליונות ויחל לקרוא. פתאום שמע מאחוריו קול-לחש.

– סלח נא, אדוני... אפריעך מקריאתך...

הוא פנה לעבר הדובר. לפניו עמד איש צעיר גבה-קומה; פניו מלאים ועגולים; בטנו רחבה וגם כתפותיו רחבות; שערות ראשו וזקנו המחודד צהובות; עיניו האפורות משקיפות בצחוק-התול מבין זכוכיות הפנסנה, אשר על חטמו הגדול.

– סלח נא אדוני, – הוסיף האיש, וצחוק ההתול רחף גם על שפתיו ועל תוי-פניו. אם לא שגיתי – רואה אני לפני את וולאדימיר בירשטיין?...

וולאדימיר קם ממקומו ויבט בתמהון ובמבוכה על הדבור אתו ויתאמץ לזכור את שמו של האיש, אשר קלסתר-פניו הוא מכיר בזכרונו.

– כן, – – גמגמם וולאדימיר, – אני הוא בירשטיין.

– איני מתפלא, כי לא תוכל לזכור נשכחות... מובן, כי שכחת את שמי, – הוסיף הלזה בלעג.

– גרונין! – קרא בירשטיין בחדוה. – הלא נזכרתי...

הוא הושיט את ידו לגרונין ויחבקהו.

– לא פללתי, חבר, לפגש אותך פה, – אמר גרונין. – קראתי בעתונים למידיצינה ששבת מארץ פראנציה, כי הרצית דיסירטאציה מצוינת וכי אומרים להזמינך לאחר המורים לתורת הבאקטיריאוליגה...

– אבל – לא נמניתי...

– מדוע?... אם לא אשגה, עשירהalma mater שלנו בבאקטיריאולוגנים מצויינים...

– אבל... להיות מורה אי-אפשר לי. כי... יהודי אני...

– אתה, בירשטיין, יהודי?

– ומדוע תתפלא?

– חמש שנים למדנו יחד באוניבירסיטה... עבדנו יחדיו גם בלאבוראטוריום, גם בחדרי-הגהות, גם בבתי-החולים... ותמיד דמיתי, כי אתה... רוסי-אשכנזי או רוסי מיוצאי חלצי-היהודים, – וצחוק פרץ מפיו.

ובו ברגע הפסיק את שטף אמרותיו ויקרא:

– מלצר!...

המלצר מהר לגשת אליו.

– שכר טוב תן... מהר!...

הוא נתן כוס אחת לבירשטיין וימלא את שתי-הכוסות שכר.

– מאין ולאן, ידידי? אשאלך, כמו ששאל אי-מוצלח את איש-מוצלח, ככתוב בקומודיה של אוסטרובסקי.

– מעיר הבירה לפאריז... ואתה?

– מאושה לעיר-הבירה...

– אושה? עיר היא או כפר?

– עיר... עיירה קטנה מיושבת יהודים רבים... שם הייתי שלש שנים רופא... הרופא של היהודים. יש שם גם רופא-מחוז, אבל הוא כמעט אינו מקבל חולים מן העיר, יען טרוד הוא בעבודתו במחוז... יש שם גם רופא-העיר, איש זקן, אבל הוא שותה שכור רוב ימיו... ואז הוא מרפא חולים... ואגיד לך, כי בשעה שהוא שכור, אז הופך נפלא, דיאגנוסטן גאוני; אבל יהודינו מתיראים מפניו במצבו זה, יען הוא מחרף ומגדף את החולה; ובשעה שאינו שכור, – הוא אינו זוכר דבר מלמודיו... ובכן יש להצבור היהודי רופא מיוחד.

– והאם עזבת את העיר ואת משרתך שם?

– לא! חלילה לי! לא עזבתיה, כי אם ברחתי משם...

– ברחת? מפני מה?

– יען היה לי המקום הזה לגעל-נפש ולזרה... די לי! יותר משלש שנים טרחתי ונשאתי את העול הקשה הזה... יבוא נא עתה איש אחר על מקומי – ויעבוד שמה!... ובכלל – הן אתה לא היית רופא בערי-הפרזות... קשה מאד העבודה שמה... עתה אלך לעיר-הבירה... ראשית, נצרך ללמוד... רופא, שאינו מוסיף בלמודו ואינו מחדש את ידיעותיו לעתים מסוימות, הרי הוא פסול לעבודתו... ושנית – הלא תדע את המשל: הדג מבקש לו מים עמוקים, – והאדם – חיים מתוקים.

– ועתה נשאר המקום הזה פנוי?

– בוודאי לא בנקל ימצא הקהל העברי רופא אחר... פרסני-העיר לא נתנוני לצאת משם; המה בקשוני, פצרו בי וגם אמרו להוסיף על משכורתי... אבל אני אמרתי להם: רופא הולך, ורופא בא, – והעיר אושה לעולם עומדת... כן! שש מאות רובל קבלתי לשנה מקופת מכס-הבשר, ומן הסכום הזה צריך הייתי לנכות הרביעית לטובת הרב, לצורך כלכלתו... אבל – מה בכך?... החולים מרובים שמה: אוהבים יהודינו להתרפא – אפילו העניים שבעניים – ומשלמים... משלמים מעט מאד, ובכל זאת יצבר השכר לסכום הגון...

רעיון אחד הבריק במוחו של בירשטיין.

– גרונין! אני אסע לשם... אני אקבל עלי משרת רופא בעיר הזאת...

אתה? אתה בירשטיין המלומד, העתיד להיות פרופיסור? לא נכון הדבר... בעיירה נכחדה כמוה? אי-אפשר הדבר...

– אבל... הן חפץ אני, כי יהיו לי נסיונות בעבודת-הרפואה... עבדתי גם בבתי-החולים... ולפי דבריך יש שמה חומר רב לרופא, ואפשר לחקור בתכונות מחלות שונות... ושנית – חפץ אני להתכונן לדרכי בני-ישראל... להבין לדעת את יסוריהם, חייהם ואנקותיהם, שמחותיהם ושאיפותיהם... אנא, ידידי, תן על ידי מכתב לראשי-העיר, – ואלך לשם...

גרונין ישב רגעים אחדים נבהל לשמוע בקשת בירשטיין,

– מכתב... מכתב-תהלה... אין צורך בזה... לך לשם, חבר... אמור להם, אם תחפץ, כי אני בקשתיך, אני פצרתי בך, כי תקבל את המשרה הזאת, – ועשה כחפצך...

– אה! – הוסיף. – הן כבר מצלצלים בפעמון... המסע שלי ילך כרגע מפה.

הוא הושיט את ידו לבירשטיין, אשר הלך ללוותו, ושלובי-זרוע יצאו שניהם אל הרחבה. הוא חבק בחבה את רעהו ומהר לעלות על שלבי-המרכבה.

– אם חפץ אתה, – הוסיף גרונין, כאשר כבר עמד על עלית-המרכבה, – תוכל לשכן במעוני... עזבתי את כל רהיטי וכל בלי-ביתי... תמצא שמה עתה ילדים חולים במחלת הדיפתיריה – הן זהו המקצוע שלך... שלום, שלום לך!... עשה חיל באושה... הא לך את כרטיסי ואת כתבתי בעיר-הבירה... וכל אשר ידרש לך – אמלא בחפץ-לב... כתב נא לי מאושה... אבל ראה נא: אל תפל בפח של פרנס העיר, ברוך חלפן... האיש הזה מלא תככים ומרמה...

– שם יבוא אליך בוודאי גם חיים קלאמץ... הוא יעזור לך...

את הדברים האחרונים קרא גרונין בקול ברגע הנתק המסע ממקומו, והמרכבות עברו לפני בירשטיין.

כרגע מהר לשוב אל אולם-בית הנתיבות, קרא לסבל וילך אתו אל מקומו בתא של המרכבה ויקח את חפציו ויוציאם אל בית-הנתיבות.

הסבל אמר לו, כי המסע, אשר יעבור דרך התחנה אושה, יבוא רק בעוד שעות אחדות, לכן עזב את חפציו על יד הסבל וישכר לו רכב ויסע מבית-הנתיבות העירה. שם רכש לו כלי-מכשירי-העבודה הנחוצים לרופא, קנה גם ספרים אחדים וחפצים שונים. באחד מבתי-המרקחת דרש לנסיובה של הדיפתיריה וישמח לדעת, כי הנסיובה נמצאת כבר בכל בתי-המרקחת וכי רופאי-העיר כבר מרפאים בתחבולה החדשה הזאת, ויקן לו בקבוקים אחדים לעת-מצוא.

VI.

לפנות-ערב עזב בירשטיין את מקומו במסע ויצא אל התחנה אושה. הגשם, אשר ירד כל היום, לא חדל גם עתה מרדת; טפות טפות קטנות ירדו, והאדים מלאו את כל חללה של הסביבה; רוח קרה נשבה בחזקה וחדרה אל קרביו; האויר הרטוב לפת אותו ומלא את כל גופו קור ורטבון. הסבל הוציא את כליו, אבל הוא נשאר עומד רגעים אחדים והביט אל המסע כאילו לא חפץ להפרד ממנו וכאילו פקפק בדבר החלטתו, אם להשאר במקום השומם והנזעם הזה, או לשוב אל המרכבה וללכת הלאה, הלאה אל מקום האור והחום.

המסע נעתק ממקומו וכרגע נבלע בין האדים הרבים ובין הערפל – ויעלם, העגלונים כתרוהו ויקיפוהו... איש איש משך אליו את חפציו באמרם, כי המה יובילוהו אל מחוז חפצו. המה החלו גם לריב איש את רעהו; איש איש הלל את עגלתו המרוחה ואת סוסיו הממהרים לרוץ ארח. רגע עמד על מקומו, כי תקפה עליו עקת-לבו, ולא שם לב להמולת העגלונים. באחרונה פנה את העגלונים ברגז:

– רבותי! לי נצרך רק עלה אחת... ואתם רבים אתכם... נבוא ונראה, למי מכם עגלה יותר טובה...

כולם יצאו אל עבר השני של בית-הנתיבות. בירשטיין בחר באחת העגלות ויעל עליה.

– לאן אובילך, אדוני הרם? – שאלהו העגלון.

– לאושה, כמובן...

בירשטיין התעטף באדרתו, הרוח התגברה, והמטר החל לטפטף בשאון. כל הסביבה היתה מעוננת ועגומה; יגון קודר אחז בחזקה את נפש בירשטיין; דמדומי-ערב העליטו את כל היקום מסביב בערפל מלא רטבון ובאדים קרים הנוקרים את עצבים.

העגלה עזבה את המסלה הגדולה ותעבר דרך יער עבות במסלולים מלאים רפש ובצות מים; היא התנועעה, התנוטטה ונטלטלה מצד אל צד; וגם היושב בה הטלטל כמטולטלת-השעון מצד אל צד, מבלי יכולת למצוא משענה לגופו המרוצץ. מראה היער ותמונות האלונים כמו הטשטשו וקבלו צורת-גדר ארוך ומעונן... והמראה הזה עוד הגדיל תוגת-לב בירשטיין, אשר לפה את עצביו, הפחידתהו והרעישתהו...

כעבור חצי-שעה עזבה העגלה את היער ותגיע לראש גבעה תלולה; משם החלו הסוסים לרדת במהירות, ועוד מעט – ויעמדו אצל חוף הנהר. מעבר החוף נראה העיר; בחלונות רבים כבר האירו הנרות.

העגלון ירד מן הקרון, נגש אל החוף, התבונן לכל עבר ויקרא בקול גדול:

– המעברה!... תנו את המעברה...

אבל אין קול ואין קשב... גלי-המים מתדפקים לחול החנף, הרוח נושבת לאטה, כאילו גם היא מתרשלת, או כחה עזבה, או אין לה חפץ להראות את גבורתה במקום העגום והעומם הזה.

– המעברה!... תנו את המעברה... אדון נודע!... הוסיף העגלון לצרח בקול צרוד.

צללים שנים נעתקו מן הגדר ומן הסככה, אשר לצד הדרך, ויקרבו אל העגלה, בירשטיין התבונן וירא, כי שתי נשים עטופות במטפחות גדולות הולכות וקרבות אל העגלון. בגדיהן מלוכלכים ברפש ורטובים מן הגשם ומן האדים. רגעים אחדים התלחשו עם העגלון ואחרי-כן נגשו אל העגלה.

– אדוני, תן לנו נדבה, – אמרה האחת בשפת יהודית.

בירשטין הבין את בקשתה רק מרמיזותיה ויוציא מטבעות כסף אחדות ויתן על יד האשה. בראותן את הנדבה, אשר לא פללו לקבל כמוה, נראו אותו רצון ושמחה על פניהן הקמוטים, ותמהרנה לגשת את העגלון להשיח, כפי הנראה, לפניו את שמחתן ואת תמהונן.

מן הנהר נשמע קול משק המים בעבור עליהם אניה. המעברה הגיעה אל החוף. הסוסים משכו את העגלה ויבאו ויעמדו על המעברה.

– לאן יחפוץ אדוני לבא? – שאל העגלון, כאשר עלו מן המעברה לעבר השני ויגיעו אל הבתים הראשונים של העיר.

– בודאי יש אכסניה טובה בעיר... הובילני לשם...

– אכסניה? לא, אדון מרומם, אכסניה טובה לא תמצא פה... יש בתי-מלון... מזוהמים...

בירשטיין חשב רגעים שנים... פתאם נזכר, כי גרונין אמר לו, שמעונו שישב בו פנוי הוא, וגם נשארו במעון כל רהיטיו וכלי-בית.

– הובילני אל המעון ששם דר הרופא גרונין.

– אה! – קרא העגלון וידפק את סוסיו.

העגלה עברה שנים-שלשה רחובות, עברה שוק גדול, אשר לכל צדדיו בנויות חנויות רבות, קטנות וגדולות, – והגיעה עד בית אחד מוקף גדר גדול. מעבר לבית, מבין הגדר, נראו אילנות גבוהים ועצי-פרי של גן גדול.

בירשטיין נכנס דרך מסדרון אפל אל חדר גדול. בעלת-הבית מהרה להביא נר וגם הדליקה את המנורה אשר על השולחן.

– הרופא נסע מפה ואמר, כי לא ישוב הנה, – אמרה בעלת-הבית.

– יודע אני, – השיב בירשטיין, – הוא הגיד לי, כי אוכל להתאכסן פה בדירתו.

– אה! אדוני גם-כן רופא?... כבודו ימלא את מקום גרונין?

– אפשר...

העגלון הביא בין כה וכה את החפצים אל החדר וקבל ביד רחבה את שכרו.

– התוכלי להכין למעני את המיחם? חפץ אני לשתות תה ולאכל דבר-מה...

– השפחה, אשר שרתה את הרופא גרונין, עזבה את המקום הזה, כי קבלה שכרה... אבל אל ידאג נא אדוני... תכף אצוה ויביאו לו תה להתחמם וגם ארוכה... מזג-האויר איננו טוב... אדוני התקרר בודאי בדרך נסיעתו מן בית-הנתיבות... הגשם אמנם עז מאד...

בירשטיין מהר לתת על יד בעלת-הבית כסף ויבקשנה לקנות למענו את כל הדרוש לארוחתו. הוא האיר אור גם במנורה השניה ונהנה לראות, כי אמנם מעונו של גרונין רצוי הוא לפניו.

החדר הראשון שמש, כפי הנראה, לקבלת-החולים, שהיו צריכים לחכות עד אשר יצא אליהם הרפא, החדר היה גדול, כמעט מרובע; הרהיטים היו פה פשוטים; שלחן גדול, ספסלים אחדים ושנים-שלשה כסאות עמדו לצדי הכתלים; פה עמד גם ארון גבה עשוי מעץ בלי קשוטים. בחדר השני היו הרהיטים טובים ויפים ומסודרים בסדר נכון. פה עמדו – שלחן-עבודה גדול מכוסה במפה ירוקה, ארגז ספרים גדול מקושט בפתוחי-ציצים, וזכוכיות גדולות עשויות בדלתותיו. הוא היה פנוי, כי לקח אתו גרונין את כל ספריו. כסאות טובים ויפים עמדו במשטר לצד הכתל האחד, וביניהם שני שלחנות קטנים; לצד השני ספה נמוכה מכוסה עור, ואצלה כוננית, המשמשת לכלים הנחוצים לרופא בשעת קבלת-החולים. על החלונות יו תלויות יריעות מעשה מקלעת, ועל הקיר נשארה גם תמונה גדולה במסגרת יפה, ועליה צויר מראה מגרש מלא הוד בשעת שקיעת-החמה. בחדר השלישי, ששמש לחדר-המשכב של בעל המעון, עמדה מטת-ברזל מעשי-פתוחים נהדרים ועליה מזרן רך. שני ארגזים, אחד לבגדים ואחד ללבנים, שלחן עגול אצל המטה, שני כסאות עם מושבים רכים של קפיצים מכוסים בארג תכלת, כסא-נדנדה, כיור גדול של שיש לבן וראי קטן – אלה היו רהיטי-החדר הגדול הזה – מבעד שני החלונות, אשר בחדר הזה, נראו אילנות-הגן.

בירשטיין פתח את החלון והביט אל הגן באישון-ליל, אבל רוח קרה התפרצה אל החדר, והוא מהר לסגור את החלון.

החדרים האלה היו נקיים, הרצפה משוחה בצבע אדם. המעון הזה הרגיע את רוח-בירשטיין. עקת-לבו כמעט הוסרה ממנו.

– עלי לתת תודה להחבר שלי, כי סדר היטב את מעונו, ואני אוכל עתה לשבת פה מבלי דאוג לכל אלה הקטניות הממררות את רוחו של אדם כמוני, אשר התרגל לשבת באכסניות מהודרות בארצות קולטוריות, – כן דבר אל לבו בירשטיין.

בעלת-הבית ערכה לו משתה-שמנים: הביאה לו לחם, גבינה, חמאה, דגים מלוחים שונים ונקניקים. המיחם עמד על השלחן אשר בחדר השני. השלחן היה מכוסה במפה לבנה; הכלים מסודרים באופן טוב. אד חם עולה מן המיחם וממלא את כל החדר חום נעים.

VII.

בבקר, כאשר השכים בירשטיין לקום ממשכבו, הוציא את חפציו מצקלנו, למען סדר אותם ולהניחם בארון ובארגזים – והנה נפתחה הדלת. מן הסדק הצר והארוך נראו פנים, אשר להם חוטם ישר וגדול, זקן צהוב קטן ומחודד עם שערות לבנות אחדות, עינים תועות לכל עבר החדר ומפיקות תמימות. הסדק התרחב לאט לאט ודרך החור נדחף גם בעל-הפנים: איש גבה-הקומה וצר-הכתפים; יותר נכון להגיד, כי הוא איש ארוך: גם שרטוטי-פניו היו מארכים, רגליו וידיו ארוכות, כל גופו התמתח והתארך; וגם את ראשו מתח בהכנסו אל החדר; ובהסירו ממנו את מגבעתו, נראה ראשו המחודד והמארך, המכוסה שערות צהובות גזוזות; ואפילו מעילו עליו היה ארוך וצר מאד, ושולי-כנפיו הגיעו עד כפות רגליו, ונגלו רק קצות המכנסים המקוצרים באופן מוזר.

עוד טרם הספיק בירשטיין לשאל את הבא למטרת בואו, נענע האיש בראשו ויאמר:

– אתכבד להגיד לאדוני הרופא, כי אני הוא חיים קלאטץ...

בירשטיין נזכר, כי גרונין הגיד לו על דבר האיש הזה, שהוא יעזרהו לסדר את מעונו.

– טוב מאד!... גרונין אמר לי על אודותיך; ונעם לי מאד, אם תסכים להיות משרת אצלי... האיש הזה לטש את עיניו התמימות אל עבר הרופא, הביט במבוכה סביבו ונסג אחור על עקבותיו, עד שרובו שוב נכנס אל סדק הפתח אשר פתח.

– אני, אדוני הרופא... איני משרת... אני חייט...

– חייט? אם כן סלח נא לי... שגיתי... אין לי צורך עתה בחייט...

– אבל, אדוני הרופא! הנך גלמוד פה... מנהגי-עירנו מוזרים לך... הרשני נא לעזרך... אני אמצא למענך משרת או משרתת... וגם אוכל לסדר את כלי-ביתך...

בירשטיין שמח למקרה הזה ונתן את הסכמתו. אז נכנס חיים קלאטץ אל החדר והחל לסדר את החפצים של הרופא.

– אני יודע אל נכון... רופא צעיר בא אל עירנו... אין לו מודע ומכיר, מוזרים לו כל מנהגינו... ואני בא ועוזר לו... מדוע יטריח בעצמו, אם עתו יקרה לו לעבודה אחרת? יהיה בטוח בי... גרונין בטח בי... הוא מסר על ידי את כליו הנשארים פה... יכל אתה, – אמר לי טרם נסעו, – למכרם או למסור אותם להרופא האחר, אשר יבא למלא מקומי בעיר הזאת... והיום בבקר רק קמתי ממשכבי ועוד טרם הלכתי אל בית-הכנסת להתפלל, – והנה שמועה יצאה בעיר, כי בלילה בא אלינו רופא חדש, שמחתי מאד ומהרתי לבא אל כבודו...

דפיקה קלה בדלת הפסיקה את שטף דברי חיים. הוא עזב את הכלים ומהר לצאת אל החדר הראשון. רגעים אחדים נשמע לחש המדברים. אחרי-כן שב חיים ויאמר אל בירשטיין:

– דורשים לכבודך... לחולה קוראים את אדוני הרופא...

בירשטיין פתח את הדלת. לפניו עמדה עלמה צעירה עטופה מטפחת גדולה; פניה היפים נבוכים מאד; שערותיה בסבוכות נראו מבין המטפחת.

– אדוני הרופא, מהרה להגיד, – אנא יסלח נא לי, כי אטרידהו עתה... אנא יבא נא אלינו... אחי הילד – חולה מסוכן... גרונין לא הספיק אפילו לראותו... הילד חלה, באתי הנה ואמרו לי, כי הרופא עזב את אושה ונסע מפה... החובש, המרפא את הילד, אמר, כי חלה במחלת הדיפתיריה.

– כרגע אלך אחריך... חכי נא מעט קט...

הוא מהר לקחת את מכשירי-הרפואה, שם עליו את בגדו העליון ויעזוב את חיים קלאטץ לעשות בכליו, כאשר חפץ, ויצא עם העלמה החוצה.

הגשם חדל מרדת ארצה, העננים כמעט התפזרו, וקרני-השמש חדרו מבין העבים הקלים והפזורים הנשאים על כל מרחבי-הרקיע, אבל רוח קרה עוד נושבת בחזקה ומראה, כי ימי-החורף ממשמשים ובאים.

שניהם עברו דרך סמטאות מלוכלכות ודרך רחובות צרים מכוסים רפש וטיט ויגיעו עד בית קטן ונמוך. כאשר נכנסו מן המסדרון אל החדר הראשון הגדול, התבונן בירשטיין אל רהיטי-הבית והתפלא לראות מכונת-אריגה גדולה העומדת בחדר; אצל המכונה ישב איש בלי לבוש עליון ועשה את מלאכתו. מלבד המכונה עמד בחדר שלחן-עץ פשוט, ספסלים גדולים פשוטים, ארגז גבוה; בצד השני השתרע תנור גדול, והאח בוער בו. אשה דלת-פנים עומדת על יד הכירים ועוסקת בבשול, מטפלת בקדרות, אשר על האח.

– אמי, – קראה בלחש העלמה ברגע הכנסם אל החדר, – הנה הרופא בא.

האשה מהרה לקנח את ידיה באיזה סמרטוט מלוכלך, הנמצא אצל התנור, וצעדה לקראת הרופא. גם האיש עזב את מלאכתו ויקם ממושבו. גם הוא היה דל-פנים מאד; זקן שחור מקיף את סנטרו; פאות שחורות ארוכות נראו מן ה"יארמולקה", אשר על ראשו, וציציות נמשכות מבין המקטורן הקרוע, אשר עליו, ונגררות על המכנסים המלוכלכים. עיניו מפיקות עצבות גדולה, תוי-פניו יפים ועדינים מאד.

האם בקשה את הרופא לבא אל החדר השני. החדר השני היה צר וארוך וקטן מן הראשון. שתי מטות-עץ גדולות עמדו לצדי שני כתלי-הבית. שלחן אחד, שני ארגזים, כסאות פשוטים אחדים מלאו את החדר. מן החלון נראתה חצר גדולה מוקפת גד דחוי מצד זה ורפתות רעועות מצד שני.

על אחת המטות שכב הילד החולה עטוף שמיכה עבה. פניו אדומים ובוערים כאש; עיניו מפיצות תוגה ומשוטטות הנה והנה, הוא נפחד, בראותו את הרופא בא אל החדר, והחל לבכות חרש.

– אל תבך, בני מחמדי. – אמרה האם בגשתה אל בנה החולה. – אל תבך, יקיר... אדני ישלח לך רפואה... זהו רופא...

בירשטיין בהביטו אל גרון הילד ראה ונוכח, כי אמנם דיפתיריה אחזה את הילד, ומצבו מסוכן מאד. הוא הוציא את כלי-מכשירי-עבודתו ויפן אל ההורים, העומדים נבוכים לפניו:

– מהרו ותנו לי מים רותחים... צלוחיות שתים... מפה נקיה...

– דבורה! – פנתה האם אל בתה העלמה. – הוציאי מפה מן הארגז, ואנכי אכין מהר מים רותחים...

עבור רגעים אחדים, עד אשר הביאו לו את הדרוש לו, בירשטיין הוסיף להתבונן אל כלי-הבית, אל העניות השוררת בכל פנות המעון הזה, מראה החדרים עשה עליו רושם עגום מאד, כי לא הסכין מעודו לראות מסכנות כזאת. הוא הסיר בעצמו את כל הכלים שונים המונחים על השלחן, טהר את המקום במטפחתו אשר הוציא מכיסו, על החלון ועל השלחן ראה עומדים בקבוקים שונים מלאים סמי-מרפא.

– מה המה אלה? – שאל בפנותו אל דבורה אשר הביאה לו כוסות ומפה נקיה.

– סמי-תרופה אלה נתן לנו החובש וצוה למשח את גרון הילד.

בירשטיין לקח את כל הבקבוקים, צברם לאחד, פתח את החלון – וישליכם החוצה.

האם, אשר נכנסה ברגע זה אל החדר, נבהלה מאד לראות מעשה הרופא, פתחה את פיה להגיד דבר לרופא, אבל דבורה לחשה לה, כי תביא עוד אלונטית ומים לרחוץ את ידי-הרופא.

בירשטיין, אחרי אשר הכין במנוחה ובזריזות את כל מכשירי-הרפואה, פנה אל העלמה ובקשנה לעזר לו, ככל אשר יאמר אליה.

היא הוציאה את הילד מן השמיכה, הסירה ממנו את כותנתו, – והרופא הוציא מן הנרתיק כעין מחט גדול, מל אותו באיזה סם מוזר ותחב את המחט בבשר-הילד.

אנחה עמוקה יצאה מגרון הילד.

האם והאב עומדים מרחוק ומשתאים, אבל הבטחון והשלום, השולטים על פני הרופא, חזקו את לבם להאמין, כי האיש הזה יציל את בנם ממות... ודמעות נגרות על פניהם הדלים והרזים מבלי דבר דבר.

דבורה הניחה את הילד על המטה, הקשיבה בעיון נמרץ לדברי-הרופא, שהסביר לה, איך לכלכל את הילד; היא לא גרעה עיניה ממבטו החדר והנזעם.

רק עתה, כאשר עשה את כל המוטל עליו, הביט בירשטיין בעין בוחנת אל פני-העלמה העומדת לפניו, התבונן ליפי-פניה למצחה הלבן, לצמות שערותיה השחורות והגדולות, לשפתיה הקטנות והחכלילות ולעיניה המבריקות והמזהירות. עדנה, רך וחן מצוין הפיקו כל שרטוטי-פניה; מבנה גוה היה מחוטב להפליא. יפי כזה לא ראה מעודו, והוא הביט ותמה למראה העלמה הזאת, אשר היתה בעיניו כמראה נפלא, בפרט בחדר עני זה. אדם כסה את לחיו, הוא נטה הצדה להסתיר את מבוכתו, צבר את כל כליו, הושיט את ידו להעלמה ויאמר:

– אם כן... לא נצרך עתה יותר שום תרופה... מחר בבקר אבא אל ביתכם – ואז אמצא את הילד בריא, – הוסיף בצחוק קל.

בצאתו מן החדר, נגשה אליו אם הילד, הרכינה את ראשה ואמרה בקול דממה:

– תודה רבה לכבודו... ותושט לו ידה לתת לו את שכרו, איזו מטבעות-כסף.

בירשטיין נסג אחור בבהלה וברטט, כאילו נשכו נחש. מבוכתו גברה מאד.

– אין צורך... אין צורך... גמגם במבוכה.

יד האשה נשארה תלויה כאילו יבשה, וגם היא נשארה עומדת נבהלה, ובירשטיין מהר לצאת החוצה. פה שאף מלא חזהו אויר קר ומבריא; הוא הרים את ראשו נגד קרני-השמש המאירות... איזה רגש של שמחה ורצון תקף אותו... הוא לא שם לבו לאנשים, אשק עברו לפניו והביטו עליו בסקרנות והתלחשו על אודותיו בדממה, לבו נמלא רצון כביר... הוא הרגיש בו את החפץ ואת היכולת לעבוד, לפעול מעשים אדירים, ללכת קדימה בדרך החיים הגדולה...

VIII.

בירשטיין החליט לשוטט בחוצות העיר, למען התבונן אל המקום, אשר אליו הביאהו המקרה. הוא עבר שני רחובות קטנים, ששם עומדים בתים נמוכים ומסכנים, יצא אל הככר הגדולה ששם השוק והחנויות הרבות. בשעה ההיא היתה כל הככר מלאה עגלות טעונות מזמרת-הארץ, אשר הביאו האכרים למכר בשוק: תפוחי-אדמה, ירקים, פשתן, דגן, פירות וכולהון. שאון-המולה מתנשא ומרחף בכל אויר הככר ומתגבר אצל החנויות ואצל העגלות: אלה לאלה קוראים, אלה לאלה צועקים וממללים, כולם נדחקים ונדחפים, ממהרים לרוץ ממקום למקום, טרודים, עסוקים, נרעשים ונרגשים... אצל עגלות אחדות עומדים יהודים ומריבים את האכרים: דומה כאילו יצאו לקרב וכאילו יקראו למהלומות, אבל בעוד רגע – והנה נותנים המה איש כף לרעהו: הקנין נגמר, והשלום העמד.

משם פנה ויצא אל רחוב גדול; שם היו בתי-עץ בנויים לתפארה, גם בתי-אבן אחדים של שתי-מכפלות. מן השלטים הקטנים והמטושטשים, אשר על הבתים האלה, נוכח בירשטיין, כי פה מצאו להם מקום כל תאי-הפקידות לסוגיהם. סביב בתים אחדים משתרעים גם גנים מוקפים גדרות-עץ. על פני בית גבוה אחד עב וראה עליו שלט של בית-מרקחת, הוא גמר בלבו לבא ולהתודע אל בעליו.

איש עב-הכרס וקטן-הקומה קבל פניו ואמר לו, כי הוא בעל בית-המרקחת. זקנו גלוח, שפתותיו עבות וכל שרטוטי-פניו גסים; קרחת גדולה עוברת ממצחו ועד קדקדו; איזה עונג-עצמי מרחף על פניו המלאים ומשתקף מבין עיניו הקטנות והסגורות למחצה.

– אתכבד לבקש את אדוני הרופא לבא אל מעוני, – אמר לו בעל-בית-המרקחת וגם מהר להגיד לו את שמו: סאמואיל יופימוביץ הורין.

המה נכנסו אל טרקלין מיופה בכלים ורהיטים רבים ושונים. בעבור רגעים אחרים נכנסה גם גברת-הבית, אשה צעירה, קטנת-קומה, מתיפה.

– כן, כן, – אמרה בברכה בשלום את האורח. – כבר ספרו לנו, כי רופא חדש בא במקום גרונין... מאד ינעם לנו, כי כבודו נא אלינו... ואמנם כן צריך להיות: הן רק אנחנו וכבודו האינטיליגינטים היחידים, הנמצאים בעיר הנכחדה הזאת!... גרונין נסע מפה... ערגה נפשו אל עיר-הבירה... אבל אני אמרתי אליו, כי משגה הוא עושה... האם ימצא גם בעיר-הבירה חולים הצריכים לו כבעיר הזאת? אמנם היהודים משלמים רק מטבעות כסף, אבל לא על העניים לבדם אנו חיים!... יש פה במחוזנו גם אצילים עשירים, גם "שליאכטים" טובים, גם פקידים... רובם פונים אל הרופא היהודי ומשלמים שכר טוב... רק נצרך לדעת, איך לארח בחברתם... אנחנו יודעים אותם ואת מנהגיהם ואת משאלותיהם... המה מכבדים אותנו... המה אינם חושבים אותנו גם ליהודים... ואמנם מה לנו וליהודים? האם רק באשר נולדנו יהודים? אותי גם בעלי המה מהללים מאד...

סאמואיל יופימוביץ, אשר שמע בכל העת במנוחה את פטפוטי רעיתו המהוללה בפי האצילים והפקידים, פקח מעט את עיניו הסגורות, פתח גם את פיו ויאמר:

– מאניה יקירתי! אל לך לשכח חובת בעלת-הבית... "אין מלעיטים את הזמיר רק בזמרות לבד"... צוי נא, מחמדתי, ויכינו למעננו ארוחת-הבקר ויאכל אתנו גם אורחנו הנכבד.

בירשטיין התנגד לדבריו אלה.

– אין עתה שעת-האכילה... סלחו נא לי... אפשר בזמן אחר... ינעם לי לבוא בצל קורתכם... אבל מאריה איזראיליבנה וגם סאמואיל יופימוביץ הפצירו בו, כי ישאר במעונם.

– כן לא יעשה במקומנו, אדוני הרופא, – אמרה גברת הורין בחן נעים על שפתותיה החכלילות. – יאכל נא כבודו אתנו לחם היום...

בירשטיין מוכרח היה להשאר בחברה "הנעימה" הזאת. המה פטפטו וספרו לו על כל דברי-חיי-העיר. אמנם הבעל דבר מעט: הוא בכר את האכילה על הדבור, אבל אשתו לא חדלה מלהרבות להג על אנשי-העיר ועל מכריה האצילים "הנודעים".

– אנשי-עירנו – אנשים פשוטים וגסים... אין אף איש אחד אינטיליגינטי, משכיל... רק בעלי-מלאכה, חנונים או סוחרים שונים; כולם להוטים אחרי הפרנסה... כל היום עובדים וטרודים המה, ובלילה – ילכו לישן ולנוח... רחוקים המה מכל אינטריסים גבוהים, מכל שאיפות נשגבות... לכן יגדל השעמום פה למאד, לולא בית ברוך חלפן...

– אה, חלפן! – פער פיו סאמואיל יופימוביץ והוסיף גם חלקו: זהו איש מורם מעם – הוא עשיר!.. בכף ידו החזקה הוא אוחז את כל אנשי-העיר, את כל סדריה והליכותיה... בלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו... כל אשר יאמר – חוק הוא... וגם הפקידים מכבדים אותו...

– הפרזת מאד, יקירי, – ענתה גברת-הבית, – חלפן!.. מה הוא חלפן? יהודי פשוט ככל יושבי העיר... אין בו השכלה... איש גס הוא...

– אבל בתו – עלמה משכלת... גם בניו – אנשים מן הישוב... והוא עשיר...

– הוא עשיר!.. פקח הוא... יודע הוא, איך להתהלך עם הסכלים האלה... וגם אנחנו, רופא נכבד, למדנו ללכת בדרך ישרה... הן מלפנים היו פה שני בתי-מרקחת והיו מתחרים ביניהם... הלכנו וקנינו את בית-המרקחת השני... והטפשים הללו, שאינם יודעים את הסוד הזה, הולכים לקנות סמי-תרופה אל המקום השני, ושם עוד מוסיפים על המקח... כן, כן... נצרך להורות דרך להסכלים האלה, – הוסיפה בלעג.

במרוצת הדברים גלתה בעלת-הבית עוד סוד אחד, כי בערים אחדות נותנים בעלי-בתי-המרקחת "הנחות" הגונות להרופאים, המרפאים את חוליהם בסמי-תרופה בשפע רב ומן הסממנים היותר יקרים...

– לדאבוננו, – הוסיפה, – כמעט אי-אפשר היה לנו להנהיג את המנהג הטוב הזה גם במקומו, יען גרונין לא חפץ לקבל בשום אופן כל "הנחות"... אבל בינך ובינינו אגיד, כי לא היה האיש הזה "חכם" גדול... והרופאים האחרים – האם נוכל לקראם רופאים מומחים?...

כל הספורים האלה היו לגעל-נפש-בירשטיין... הוא התאמץ למהר לעזב את הבית הזה, אבל מאריה איזראליבנה הפצירה בו לשתות גם כוס קהוה אחרי הסעודה, בעת אשר בעלה מוכרח היה לעזבם, כי קראו אותו אל בית-מרקחת.

בלב דואב מוכרח היה להשאר בחברת האשה הזאת. היא הגידה עתה לפניו את צערה, כי גלמודה היא פה, כי אמנם רק ההכרח יאלצנה לשבת בעיירה הזאת. היא ספרה לו, כי גודלה והתחנכה בבית אביה, איש עשיר, סוחר נודע בווילנה. היא בקשה לה איש כלבבה, איש משכיל, אינטילגינטי... סאמואיל יופימוביץ ראה אותה פורחת כשושנה בבית-אביה; נפשו חשקה בה מאד. והוא אז עובד בבית-מרקחת אחד בעיר ההיא, היא נעתרה לבקשתו... חמלה עליו ונתנה את לבה ואת נדוניתה להאיש הזה... אבל עתה נוכחה, כי כל הגיוני-בעלה רק בעבודה הרבה אשר בבתי-המרקחת שלהם... אינו יושב בחברתה ואינו שם לבו, כי השעמום יגבר עליה בעיר מזוהמה כזאת. בקוקיטיריה, שלא הוסיפה עליה לוית-חן, ספרה, כי גרונין היה בא לפעמים קרובות לביתה וגם לבב אותה... דומה לה, כי אפשר, שבת עזבו פתאם את העיר היא, יען שקשה היה לו להשאר פה בלי העגב עליה.

בירשטיין שאף רוח ברוחה, כאילו נטל ממנו משא כבד לעיפה, כאשר סוף כל סוף עזב את חברת הגברת לבית הורין ומהר לשוב למעונו.

שם מצא לתמהונו חולים רבים יושבים ומחכים לבואו: בחדר הגדול נקבצו יהודים ואכרים, נשים וילדים, את כל אחד ואחד קבל וטפל בו זמן רב, עד אשר עיף מאד, וראשו היה כסחרחר עליו. כל איש, טרם צאתו מחדרו, הניח איזו מטבע על שולחנו. בתחלה מאן לקבל כל שכר, אבל רבים מן החולים היו נשארים עומדים נבוכים במאנו לקבל כסף, בקשוהו והשאירו את מתנותיהם על השלחן. רק מן האנשים, שראה, כי עניים המה, לא קבל מאומה. הוא צבר את כל שכר-היום והניח אותו בארגז מיוחד. –

כבר אתא לילה. אשה זקנה אחת נכנסה אל החדר, בשעה שהיה עוד מקבל את החולים, והאירה או במנורות. בחדרים היה חום נעים. נראה, כי איש דאג לרוחתו, הסיק את התנורים, סדר את כל כליו וחפציו. האשה, שהעלה אור במנורה, נכנסה והביאה לו כוס-תה, לביבות ומעש-מרקחת.

– מי את? – שאל בירשטיין.

– אני?... משרתת... חיים קלאטץ צוה עלי, כי אבא לשרת את אדוני וגם נקב לי שכרי... האם כחש בי?

– לא, לא... טוב מאד עשה קלאטץ...

הוא עזב את שלחן-העבודה, לקח מקומו בכסא-הנדנדה לנוח מעל היום, להשקע במחשבותיו, לברר לעצמו את הרגשות השונים, אשר עשו עליו מקרי-היום.

IX.

הדלת נפתחה, וחיים קלאטץ נכנס בלאט אל החדר ששם ישב בירשטיין. הוא צעד פסיעות קטנות ולאטיות לבל יפריע את הרופא ממחשבותיו.

בירשטיין קדם את פניו בצחוק קל.

– הודות לך, קלאטץ, על טוב לבך, כי דאגת לי וסדרת את צרכי-מעוני... לא אדע, במה אוכל לשלם לך בעד טובך?...

– שלם?... סלח נא, אדוני ... אבל אני לא אקבל שכר מכבודו... אמרתי, כי חייט אני, וברוך-השם יש לי פרנסה... פרנסה קטנה... אבל מה נצרך ליהודי? לחם לאכל ובגד ללבוש וגם לשלם להמלמד – ודי לו...

בירשטיין נרגש מהדברים הפשוטים האלה; הוא קרא למשרתת וצוה להביא לו ולקלאטץ כוסות תה ובקש את קלאטץ לשבת אצלו ולשוחח אתו.

– חפץ אני להתיעץ אתך על אודות דברים אחדים... ראשית, אין ברצוני, כי תהיה לי מבשלת בביתי, אשר תכין לי את סעודתי... אין ברצוני כלל לטפל בענינים תפלים כאלה... מאסתי בטרדות כאלה... אפשר ימצא לי פה איש, אשר יתן לי בשכר הגון את כל צרכי כלכלתי...

– דבר כזה קשה מאד למצא פה... אפשר שירצה לאדוני לבקש את בעלת-בית-המרקחת?...

– לא, קלאטץ... אני הייתי כבר בביתה, התודעתי אל המשפחה ההיא ולא מצאה חן בעיני...

חיים קלאטץ חכך לדברים האלה.

– אם כן, – אמר, – אבקש את בעלת-הדירה הזאת... בודאי תסכים לתת לך ארוחה מדי יום ביום... אבל היא תתן לך רק מאכלים "כשרים". –

– איזה מאכלים? – שאל בירשטיין בתמהון.

חים קלאטץ נבהל מעט ויגמגמם:

– סלח נא, אדוני, ואשאלך... כבודו יהודי הנהו או לא?

– יהודי...

– וכבודו אינו יודע, מה המה מאכלים "כשרים"?

– איני מבין, יקירי, יהודית...

חיים לטש את עיניו אל היושב לפניו בתמהון גדול, כאילו איזו בריה משונה ישבה לפניו. אחרי-כן חכך ויאמר:

– כן דוברים כל צעירינו... אינם מבינים יהודית... לא טוב הדבר... נער היית וגם זקנתי... הרבה ערים במחוזנו ראיתי, עברתי הרבה מקומות, שהיתי באחוזות ובכפרים... אבל כל בן-אומה יודע את לשונו: הפולני ידבר רק פולנית... אפילו המשכיל שבמשכילים... ועוד יתפאר עליך, כי אינו מבין רוסית... וצעירינו... המה מתכחשים בעמם... מתפארים, שאינם יודעים את שפת המון-העם...

בירשטיין בא במבוכה לשמע כל דברי-התוכחה הזאת. הוא קם ממקומו, נגש אל קלאטץ ולקח את ידו.

– שמע נא, יקירי, אמנם איני מבין כלל את השפה היהודית... האמין לי, כי איני יודע כלל ממנהגי-היהודים, אם כי יהודי אני... בפנים המדינה גודלתי... הורי אנשים משכילים... אבי רופא המחוז בעיר גדולה על גדות נהר וולגה... הוא לא למדני כלל יהודית...

– ומדוע באת אלינו? – שאל קלאטץ ברעד וברגש, – האם מעטים המקומות, שאפשר שם לקבל לך משרת רופא... לידען גדול כמוך?...

– שאלה גדולה שאלתני, ידידי... אפשר, כי עוד אגלה לך את סודי, – הוסיף בירשטיין בצחוק. – אבל המעשה הוא כמו שמגיד אני לך... הן אתה מבין את שפתי...

– אני מבין רוסית... אמנם אני מדבר בהברה אינה ברורה... אבל גם הפקידים מבינים את להגי...

רגעים אחדים ישבו שניהם שקועים בשרעפיהם. קלאטץ חשב מחשבות על האיש "הנפלא" הזה. ספרו לו, כי לא קבל שכר בבית שמואל האורג ברפאו את ילדו; ספרו לו, כי עשה נתוח משונה והשליך החוצה את כל התרופות שנתן החובש. גם החולים היהודים, שבאו אליו היום, אמרו, כי לא חפץ הרופא לקבל שכר, כי כמעט לא נתן להם "רֶצֶפְטִים", אלא נתן להם "עצות" שונות ותרופות פשוטות... מי הוא האיש הזה? מה מעשהו? מה חפצו של הלזה פה, בעיירה זאת?

וגם בירשטיין נשקע במחשבותיו, הוא ראה, כי תהום גדול בינו ובין אחיו היהודים, אשר בא ללמוד ארחותיהם ומשאלותיהם, הלא אינו יודע את לשונם, מוזרים לו מנהגיהם... זר לו רוחו של העם הזה, ונסתרות ממנו שאיפותיו מגמותיו. עתה נזכר, כי גם זקנתו, כאשר היתה מתארחת בבית-הוריו, לא אכלה אתם מארוחותיהם, יען כי אינם "כשרים" המאכלים... היעלה בידו להתקרב אל העם הזה, לחדור אל צפונות נפשו ולהבין את יסוד חייו?

– גרונין חברי אמר לי, – הפסיק בירשטיין את הדומיה המעיקה, – כי צריך אני להתראות עם ראש הקהלה, עם ברוך חלפן... הגידה נא לי, מי הוא האיש הזה ומה מעשהו?

חיים לא ענה תיכף על השאלה הזאת, הוא החשה רגעים אחדים, כאילו סדר את מחשבותיו, טרם ימצא מענה לשאלה הזאת. אחרי-כן הושיט את צוארו הארוך ואת זקנו הקטן והתנועע על הכסא מעבר האחד לעבר השני.

– אמשל לכבודו משל, – ואז ידע, מה לנו חלפן... התלמוד – הן שמעת בודאי, כי יש לנו תלמוד – מספר, כי ירד מלאך גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי, וכאשר עלה במחשבתו של הקב"ה לבנות עיר אושה, שלח מלאך רע, והוא נעץ באחת הבצות הגדולות אשר בליטה – מלוה אחד!... ועלה בבצה שרטון של רוכלים, חנונים ותגרנים... עליהם נוספו כל בעלי-מלאכה למיניהם וכל "כלי-קדש": שמשים, גבאים, רבנים, בטלנים ועניים סתם... כן מתרבה העיירה, מתרבים הבתים ומתרבים... גם המלוים הקטנים והגדולים וגם – העניים... הלא יבין אדוני הרופא, כי חלפן – זה הוא הקנה של בצתנו... הוא היסוד של עירנו... ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו ... הוא השר השליט על כולנו...

בירשטיין נרגש מדברי המשל והנמשל, מן החדוד והעוקץ שבו... הוא הבין, כי מלב נדכא, מלב רגש בצרת-אחיו נובעות המלים הפשוטות האלה.

– בעירנו יש רוכלים, – הוסיף חיים לדבר בקול נמוך, – עושים סחר-ומכר עם האכרים... קונים המה את הפשתן ואת התבואות השונות, שולחים אותן לארצות רחוקות... המה אינם שולחים... אלא באים החלפנים ולוקחים מהם את התבואות, צוברים באוצרותיהם ושולחים לכרכי-הים... יש פה בעלי-מלאכה רבים... אורגים... יש רחובות, שכמעט כל יושביהם הם אורגים... רוקמים המה טליתים, מטפחות ועוד רקמות שונות... אבל להם נצרכים – חוטים, כלי-עבודה שונים... צריכים המה למכור את סחורתם... יש שהסחורה מונחת ירחים אחדים – ואין דורש אותה... ובאים החלפנים ונותנים את החוטים ואת מכשירי-העבודה להפועלים, לוקחים מהם את הארג – ומשלמים ככל העולה על רוחם... ישנם חנונים, המוכרים צרכי-אכל לאכרים או ליושבי-העיר... צריכה להם סחורה... ובעיר-הגדולה אינם נותנים בהקפה – ובאים החלפנים ונותנים להם כסף... כסף בערבון של הסחורה ומקבלים רבית של רבית ככל אות-נפשם... ישנם בעלי-מלאכה פשוטים כמוני, עבדך... עתים יש מלאכה, ועתים אין מלאכה כלל... אבל לפרנס את משפחתנו נצרכים אנו... לחם יבקשו מפינו בכל יום... והולכים אנו אל החלפנים ומבקשים... והם נותנים לנו פרוטות, ומן הפרוטות יעלה חוב גדול...

קלאטץ החשה רגעים אחדים, אבל בראותו, כי הרופא אינו גורע ממנו את עינו ומחכה לדבריו, – הוסיף לשיח:

– לי יש בן באמריקה... קשה היתה לו ישיבתו פה ונסע לניו-יורק... רבים המה העוזבים את ערינו החשובות ונוסעים... המה אומרים, כי שם מצויה הפרנסה... שם משלמים רק דולארים, והדולאר מטבע גדולה היא... ימים רבים התענה שם בני בכל הענויים... עתה עובד הוא שמה... חייט הוא כמוני... אבל הוא למד היטב את מלאכתו... הוא אינו חייט פשוט כמוני, היודע לתפור רק בגד פשוט... לא! אפילו האצילים הללוהו ואמרו עליו, כי אמן טוב הוא... ומה עושה שמה? יושב כל הימים – לרבות הלילות – ואנוס הוא לתפור מכנסים... רק מכנסים... מן הבקר ועד הערב – רק מכנסים... ומדוע? יען גם שמה ישנם חלפנים, אשר להם חנויות גדולות, ומוכרים המה מכנסים לאלפים... ובכן מאי נפקא-מינה, אם אני עובד כל הימים ונותן רוב עבודתי לחלפן שלי, או בני שעובד רק מכנסים – ומזעת אפיו יאסף חיל רב החלפן שלו?

– ובכל זאת מרבים הצעירים לברח מפה... מדוע? לא רק מפני שנמאסו עליהם החלפנים שלנו, אלא מפני שיש אשר אין פה, במקומנו, שום פרנסה... לכולם יש מכנסים – חדשים או ישנים – אין נפקא-מינה... אבל מלאכה אין... על כל עשרת אכרים יש כבר חנות אחת או שתים – והחנוני – מתרושש... אז נוסע הוא אל כרכי-הים...

חיים הפסיק מדבר לרגעים אחדים. אחרי דומיה קצרה הוסיף באנחה:

– כן, אדני הרפא... השרטון שלנו קטן הוא מאד... צר לנו המקום הזה... היושבים מתרבים – ואין לכולם מקום פנוי... בית בבית יגיע, כמאמר הנביא. אז נופלים הנשארים אל הים... הולכים ונשאים המה אל המרחק הגדול... הרוח ישאם לכל עבר ופנה... הצרות והמצוקות, העניות והדלות מגרשות אותנו מפה...

– מקבלים אנו מכתבים מקרובינו... מהללים המה את הארצות ההן... בלונדון טוב. בניו-יורק טוב מאד... ומה נצרך להיהודי? בודאי, אם יש פרנסה אפילו בדחק, אם יש לחם לאכל והנוגש אינו מושל בו – כבר טוב לפניו... היהודי שמח בחלקו הוא!...

קלאטץ הוריד את ראשו ולא הוסיף לדבר. עיניו הפיקו יגון נורא... וגם בירשטיין לא הוציא הגה מפיו. הוא ישב דומם שקוע במחשבותיו, נרעש מכל הדברים ששמע מפי החייט. המשרת הזה, דומיה שררה בחדר... רק מן החוץ נשמעה המית-הרוח העזה המקישה בתריסי-החלונות... הד קולו של הגשם, היורד ונופל על הגג טפות-טפות, מרחף בחללו של החדר וממלא אותו עצבות ושעמום... אושת האלונים, אשר בגן, מגיעה אל פנים החדר, ודומה, כאילו גם המה נאנקים על גורלם המר להיות עומדים באפלה עגומה, רועדים מקור ורטובים מדלף טורד... קולות שונים חודרים אל תוך החדר ומחרידים את היושבים בו: קול שריקות בריחי-הדלתות בהגרן או קול אנחות אומללים ויגיעי-כח, התועים בחשכת ליל, בין הערפל ובין האדים העגומים...

X.

למחרתו לעת ערב דרש בירשטיין לבית ברוך חלפן. הוא בא אל בית גדול ומרוח. בהכנסו אל מסדרון הבית, יצאה לקראתו המשרתת, והוא מסר לה את כרטיסו לתת ליד בעל-הבית, ויובא אל טרקלין גדול, מואר ומיופה ברהיטים רבים ושונים. בפנה עמד פסנתר טוב. הוא שם לבו אל רהיטי-הטרקלין והתבונן לראות, כי צבורים בחדר זה כלים שונים, חדשים וגם ישנים. בלי טעם נכון ובלי סדר יפה. מן החדר השני, בעד הדלת הסגורה, נשמע קול דברים, קול אנשים משוחחים ושוחקים. אבל הקולות חדלו פתאום, כפי הנראה ברגע, אשר הראתה המשרתת את כרטיסו של האורח. קול לחש עצור חדר אל אוזן בירשטיין. בעוד רגע נפתחה הדלת, ואל הטרקלין נכנס איש בא בימים, קומתו ממוצעת, שערות ראשו שחורות, ורק זעיר שם נראו רצי שערות לבנות; זקנו השחור מגודל ובשני צדדיו נמצאו קווצות שערות לבנות; תוי-פניו-המלאים הפיקו איזו לאות, ומעיניו נשקפו גאוה ויהירות. הוא לבוש מעיל שחור וארוך המגיע עד הברכים והמרוכס על כל כפתריו. בצעדים אטיים ובקומה זקופה נגש אל בירשטיין, הושיט לו את ידו הגדולה המכוסה שערות ויאמר לו ברצינות:

– אתכבד להתודע לאדוני הרופא... ישב נא...

– המקרה הביאני אל עיר אושה, – אמר בירשטיין, בלקחו מקומו על הכסא אצל שלחן עגול העומד אצל ספה רכה והמכוסה מפה מרוקמת פרחים בצבעים שונים. – גרונין חברי נפגש אתי ואמר לי, כי עזב את משרתו פה, והחלטתי אני לבא הנה...

– גרונין היה מבאי-ביתי... אמנם הצטערנו, על אשר לא חפץ להשאר בעירנו... כולנו כבדנוהו... אקוה, כי גם כבודו ימצא את מקומנו טוב לפניו... כבר ספרו לי, כי החל לרפא חולים... כבר מספרים על כבודו נסים ונפלאות, – הוסיף בלעג.

– חפצתי לשאל את כבודו היזמינני הצבור היהודי לרופא באושה? ומי יפרש לי את התנאים של משרתי בתור רופא?

– בודאי יזמינו ראשי קהלתנו את כבודו לרופא לנו... ומדוע לא יזמינוהו? הנלך ונבקש לנו רופא אחר, אם כבודו כבר קדם לבא אלינו, – אמר חלפן בהדגישו את המלה "קדם" –

– ועל דבר התנאים... אני אוכל להגיד לכבודו... ראש-העיר, כלומר גבאי ראשי של מוסדות הצבור היהודי פה אני הוא... ובכל אשר אומר אני – כן יעשה...

בירשטיין נענע בראשו לאות הסכמה, וחלפן הוסיף:

– משכורתו של כבודו תהיה... חמש מאות רובל לשנה...

– גרונין אמר לי, – הפסיקהו בירשטיין, – כי שש מאות רובל קבל מסכומי-המוסדות...

– לא מן מוסדי-צדקה קבל, אלא מן הסכום של מכס-הבשר הכשר... בודאי ידוע לכבודו, כי בכל עיר של יהודים קוצבים מס על הבשר הכשר, והיה הכסף הזה לנו לכלכל את כל מוסדי-הצדקה... אני... הנני גם החוכר של המס הזה... משלם אני אלפי רובלים לטובת המוסדים האלה... והאם מקבל אני את כל אשר אני מוציא? הס מלהזכיר! עוד מכיסי אני מוסיף מדי שנה בשנה... העניים רבים אתנו... בשר יאכלו רק משבת לשבת...&