I.    🔗

האולם הגדול, אשר להאוניבירסיטה בעיר הבירה, מלא אנשים רבים. חמשה חלונות גדולים באולם, ובין חלון לחלון, לכל אורך החדר, עומדים ספסלים עשויים כשלבים, העולים זה על גבי זה מן הרצפה כמעט עד התקרה. על הספסלים יושבים צפופים תלמידי-בית-המדרש, בחורים ועלמות, יושבים בכנופיות שונות, ממללים ומדברים בקול רם עד שכל האולם נמלא בקולותיהם השונים. וגם בפרוזדור הרחב, אשר לפני העולם, עומדים אנשים רבים, תלמידי-חכמים צעירים וגם מלומדים באי- בימים; כולם מתקבצים בכנופיות קטנות ומשיחים שיחות קלות.

פה ושם מדברים בהויות-העולם, בעניני-מדע, בחקירות החדשות; מתוכחים על-דבר מאמרים חשובים שהופיעו בימים האלה בעתונים, מבקרים דראמה חדשה שהוצגה בתיאטרון; אבל בכל פעם שבים ומוסיפים לשוחח על-דבר הענין, אשר המשיך עליו היום את כל האנשים האלה אל האולם של האוניבירסיטה: ביום הזה יעמוד וידרש לפני המורים ולפני הקהל אחד מן המלומדים הצעירים, חניך-האוניבירסיטה הזה. כולם נושאים על שפתותיהם את שמו: וולאדימיר בירשטיין.

מספרים, כי הצעיר הזה עבד שנים אחדות באינסטיטוט של פאסטיר בפאריז, כי מומחה גדול הוא בחכמת הבאקטיריאולוגיה. הסניף הגדול והחשוב הזה של המדע התרחב והתגדל בשנים האחרונות למאד; הבאקטיריאולוגיה הולכת וצועדת בצעדים ענקים קדימה, הרחיבה את אפקי-המדע, שנתה את מהלך-החכמות ונתנה להן תכונה אחרת, מיתודות חדשות… גם בין המון העם, בין השדרות הרחבות, חוללו סער גדול ההמצאות הנפלאות – לרפא מחלות אנושות, שלא היו להן תרופה עד היום, ולהציל אנשים לקוחים למות, אשר הרופאים כבר אמרו נואש לחייהם… מצאו נסיובה לתרופה ממחלת הדיפתיריה האיומה, העושה שמות בין הילדים הרכים; אומרים, כי מצאו תחבולה גם למחלת השחפת, נמצאה נסיובה המגינה מפני החולירה.

בכנופיה אחת עומד איש, אשר שערותיו הארוכות יורדות תלתלים עד כתפו, ובדברים נלהבים מדבר אל העומדים לפניו:

– חכמת-הרפואה פשטה את הרגל… עתה הראתה החקירה המדעית, כי סבת כל מחלה זו היא הבאקטיריה… היא מחוללת את המחלה, את השנויים בדם האדם… צריך למצא אותה, לגלות את צפונותיה, ללמוד לדעת את איכותה ומהותה – והתרופה נמצאה!…

העומדים לפניו, שני אנשים באי-בימים, לועגים לדבריו ולחלומותיו:

– לא!… עוד די עבודה גם לנו, הרופאים הזקנים… גם מבלעדי בעלי-החיים הזעירים, אשר לא שזפתם עוד עין, יש סבות רבות למחלות בני-אנוש…

ברגע הזה נראו שני אנשים עולים בשלבי-הסולם הרחב מן האכסדרה אל הפרוזדור, ועיני כל הנאספים נסבו אליהם.

האחד היה רם-הקומה ורחב-הכתפיים; שערות ראשו וזקנו צהובות וארוכות; שרטוטי-פניו בולטים אבל יפים ועדינים; צחוק של התול ושל עונג מיוחד מרחף על שפתיו ומשתקף מעיניו הכחולות, המפיקות בינה רבה וטוב-לב; יצורי-גוו הענקי, מדבריו, פניו העגולים והיפים, מצחו הגדול וגם חטמו העב ואפילו תכונות צעדיו וכל הדרת פניו – יעידו בו, כי מוצאו מן האצילים הנודעים והחשובים שבמדינה.

האיש השני היה קטן ממנו; תוי פניו דקים, רכים ועדינים; פניו מארכים מעט; מצחו גדול ורחב ומגיע עד ממעל לרקותיו; חטמו ארוך ודק; עיניו השחורות והמבריקות מפיקות, מבין הפנסנה עשוי זהב, מחשבה עמוקה וגם דאגה נסתרה; רשמי-פניו נזעמים, ולעתים מתגדלים קמטי המצח ועברו על פניו עד ריסי-עיניו השחורים והעבים ויעשו את פניו עוד יותר עצובים ועגומים. שערות ראשו השחורות גזוזות, זקנו הקטן מחודד. הוא לבוש בגד מארג שחר ושוליו עוברים עד הברכים. צוארון לבן נראה מבעד המעיל המרוכס; באבקת-המעיל נתונה חבצלת רעננה יפה. ידו האחת אוחזת מגבעו המגוהץ הגבה וידו השניה העטופה בכסיה שחורה אוחזת זרוע רעהו.

אך הגיעו האנשים השנים האלה אל הפרוזדור לפני האולם, ורובי-הנאספים נגשו אליהם, נתנו להם שלום ויסובו עליהם.

– האיש הגבה הוא אוגריומוב, – אמר בלחש אחד מן העומדים בפרוזדור לרעהו. – הוא איש מלומד, נודע בחכמת-התולדה של הצמחים; זה כשנתים נמנה בין המורים של האוניבירסיטה, ומנבאים לו עתידות גדולות… הוא גם דברן מצוין, גם כתבן ידוע, הכותב על שאלות החיים של בני-האדם כמו על שאלות חיי-הצמחים. והשני – הוא בירשטיין, רופא צעיר… הוא יקריא היום את דרשתו…

בין כה וכה הופיע אל הפרוזדור עוד איש אחד רם הקומה ויפי-המראה; זקנו מגודל, ובין שערותיו השחורות נראו שערות אשר שיבה זרקה כהן.

– הפרופיסור אליסמאן, – נשמעו קריאות-לחש בכנופיות אחדות.

הוא נגש אל הקבוצה, ששם עמדו אוגריומוב ובירשטיין. צחוק-חדוה רחף על שפתיו. הוא הושיט את ידו לכל העומדים שמה, דרש לשלומם ובאחרונה אחז ביד בירשטיין בחבה גלויה.

– אשמח מאד לראותך, – אמר אליו אליסמאן. – ברוך בואך, חביבי…

– ספרך, – הוסיף הפרופיסור הנודע הזה, אהוב-כל-תלמידי החכמים שבאוניבירסיטה, ספרך אמנם עשה רושם גדול על כל המורים… הקצאת לך מקצוע חדש במדע – וזו תהלתך…

השיחה הוסבה על עניני-הבאקטיריאולוגיה, על פאסטיר ועל תלמידיו המצוינים, אשר עשו להם שם גדול בעולם המדע בהוסיפם ללכת בעקבות מורם הגאון.

אליסמאן דרש ושאל מאת בירשטיין על אודות המוסג הגדול והחשוב של פאסטיר, על מהלך-העבודה ועל הנסיונות הנעשים שמה, על המיתודות החדשות בחקירת היצורים הזעירים, עד שבא העוזר על יד זקן-המחלקה ואמר, כי הגיע זמן-קריאת-הדרשה. –

 

II.    🔗

הנאספים עזבו את מקומותיהם ונכנסו אל האולם הגדול. גם אוגריומוב ובירשטיין עזבו את הפרוזדור ונכנסו אל המקום ששם ידרש המרצה את דרשתו. האולם היה מלא מפה לפה עד אפס מקום. אלה, שלא מצאו להם מקום לשבת על הספסלים, עמדו בזויות שונות או נשענו על העמודים הגבוהים.

עברו רגעים אחדים. דלת קטנה מעבר השני נפתחה, ואל האולם נכנסו שלשה פרופיסורים. בראש צעד איש קטן-קומה נושא תיק של סופרים – זהו זקן-המורים של המחלקה למידיצינה. זקנו הלבן והגדול יורד על מדותיו; ממצחו עד קדקדו עוברת קרחת, ורק שלש-ארבע שערות מכסות את קרקפו; פניו נזעמים כאילו מפיקים קצף ורגז, ואך עיניו האפרות והבהירות, עיני ילד תמים, מפיצות שלוה נעימה.

הוא לקח את מקומו בראש אצל השלחן הגדול המכוסה מפה ירוקה; מימינו ומשמאלו ישבו שני הפרופיסורים האחרים – אליסמאן ועוד מורה צעיר שני.

בירשטיין נגש אל הקתדרה ויעל עליה ויעמד הכן אצל השלחן הקטן העומד עליה. במבוכה קלה לקח את הבקבוק העומד על השלחן, מלא את הכוס מים – וישת.

זקן-המורים התנשא ממקומו, הוציא מן תיק-הסופרים גליון והחל לקרוא בקול זועף את “curriculum vitae” של מרצה הדיסירטאציה.

“וולאדימיר בן רופא-המחוז יוסף בירשטיין נולד בשנת… בעיר זיראין אשר על נהר ווֹלגה. בשנת… גמר את חק למודיו בגימנאזיה אשר בעיר ההיא וקבל את אות-ההצטינות של המדרגה הראשונה. בשנת… כלה את חק למודיו באוניבירסיטה הקיסרית שבעיר-הבירה במחלקה המידיצינית וקבל פרס בעד חקירותיו על פי ההצעה של מורי-הפאקולטיט. בשנה ההיא הלך לחוץ-לארץ, השתלם בלמודיו בהיידילברג ובברלין; שמה קבל את התאר דוקטור לפילוסופיה בעד ספרו – “כלכלת בני-האדם ותורת ההיגיונה”. שנתים עבד באינסטיטוט של פאסטיר וכתב מאמרים רבים בעניני-מדע בכלל ובתורת הבאקטיריאולוגיה בפרט, ואלה הם מאמריו, הנדפסים בלשונות שונות…” –

אחרי כלותו את דבריו, ישב הזקן במנוחה ונתן אות להמרצה, כי יכול להחל את דרשתו.

בירשטיין באר ופרש את תוכן הגיונותיו ואת מסקנותיו, אשר שם אותן בחבורו הנדפס והנמסר למורי-הפאקולטיט לבקרת. כשעה ארכה הרצאתו. הוא באר את דבריו בשום שכל, למען יבינו גם אלה, אשר לא התעמקו בחקירות-הבאקטריאולוגיה. בתחלה דבר בקול נמוך וברטט קל כאיש, אשר לא הסכין לדבר לפני קהל רב, ולפעמים גם גמגם בלשונו, כאלו לא היה בטוח בפרושיו ובבאוריו; אבל לאט-לאט התלהב והתרגש, כל יצורי-גוו התנועעו, קולו התרומם, הוא הדגיש את הנחותיו ויפרש את מסקנותיו.

אחרי כן החל הויכוח. בראשונה קם ממקומו הפרופיסור הצעיר והתוכח עם בירשטיין על דבר פרטים אחדים, אשר בחבורו של הדרשן, פרטים ספיציאליים, שלא היו מובנים לרוב השומעים. הוא הוכיח אותו על שגגות אחדות שמצא בחבורו ובמסקנותיו.

בירשטיין קם לשים לאל את משפטיו של בעל-ריבו ולהצדיק את דעותיו והחלטותיו אשר בחבורו; גם איש אחד מן הנאספים, מלומד זקן, הרבה להוכיח להדרשן על שגיונותיו ועל שטת פאסטיר בכלל… התלמידים הרבים החלו להתמרמר, וקול לחש נשמע בכל חלל-האולם, גם אוגריומוב בא בויכוחים עם בירשטיין, וברגע ההוא חדל השאון העצור, כי התלמידים התעניינו בדברי-אוגריומוב, אשר נתנו כבוד לשמו, ודממה שררה בחדר בכל עת דבר אוגריומוב. הוא באר פרטים אחדים, המראים את השפעת-מדע הבקטיריאולוגיה על החקירות החדשות של חיי-הצמחים; הוא דבר את דבריו בנחת ובקול רך, ערב בהם חדודים שונים לבדח את השומעים, ובדברים נמלצים המליץ על דעותיו אלה השונות מההנחות היוצאות מחקירת רעהו בדרשתו.

בירשטיין השיב על כל טענותיהם של בעלי-ריבו. הוא דבר עתה צחות; העיר הערות מחוכמות על דרישת המדע בכלל, על גדל-ערך הנסיונות והשפעתם הרבה על התפתחות-המדע; עורר את התלמידים, המקשיבים לקח, להקדיש את כחם ואת כשרונם להתורות הגדולות של גאוני-המדע; הראה בדברים נמרצים את היחס החשוב בין הרחבת כל מקצוע של המדע ובין החיים הכלכליים והכלליים של בני-האדם.

כרעד הבא מזרם האליקטריון בעברו דרך גוף האדם, כן עבר רעד של שמחה ושל תענוג מיוחד בין כל הנאספים… כולם כאלו לקחו חלק בהויכוח הנפלא והמצוין הזה; כולם ראו והבינו, כי לפניהם עומד איש מזוין בידיעותיו, איש השוחה בבטחה בכל ים-החכמה, איש העומד הכן להגין על דעותיו ועל מסקנותיו, הנוסדות על אמתיות נאמנות וקימות, ולהלחם נגד כל מתנגדיו בכל עז-כשרונו.

הנאספים מחאו כף בכל פעם, כאשר השכיל בירשטיין להדף אחור את מתנגדיו לדעה, להראות את שגגותיהם, בהשענו על הנסיונות שעשה בעצמו או על ההנחות של גדולי-החקרנים; כולם הביעו את עליצותם ברגש, בקול ששון וצחוק.

רק זקן-המורים לא שנה את חזות-פניו. הוא ישב במנוחה על מקומו, כאלו אין האולם מלא אנשים מתרגשים ונרעשים, כאלו דממה שוררת מסביבו. הוא לא גרע עיניו מהדרשן, ופניו הפיקו רצינות עמוקה.

אחרי כלות הויכוח קרא בירשטיין את הטיזות של דרשתו, המבארות את תכן מסקנותיו בחבורו, אבל תבל בהן גם טיזות אחרות, שלכאורה אין להן שייכות לענינו של מקצוע-דרשתו;

החכמה תרחיב את גבולה, אף כי ישימו גבול לה.

המדע לא יפלה בין איש ואיש, בין אומה אחת ובין אומה אחרת.

בפעם הזאת רעש כל האולם ממחיאות-כפים של כל הנאספים. התלמידים והתלמידות קמו כאיש אחד ממקומותיהם ויערכו אובאציה סואנת לכבוד הדרשן, העומד נבוך ונרגש על הקתדרה.

כאשר קמה הסערה מעט לדממה, קם זקן-המורים ממקומו, כרגע חדלו הקולות ונשתתקו… הוא לקח גליון המונח לפניו על השלחן ויקרא את משפט-המורים:

אספת המורים קימה, כי החבור של הרופא וולאדימיר יוספוביץ בירשטיין ראוי לשבח גדול וכי מחברו זכה לקבל את התאר של דוקטור למידיצינה.

– ונעים לי, – הוסיף בנחת, – להודיע קבל-עם את דעתי ואת דעת כל חברי, כי מצאנו את חבורו של בירשטיין מצוין בתכנו ובערכו הגדול, כי עבודת המלומד הצעיר הזה מצטיינת באיכותה הנמרצת וכי האוניבירסיטה שלנו מתגאה, שהוא אחד מתלמידינו… ומקוים אנו, כי הוא יוסיף ללכת בדרכו זאת ויהיה לתפארת לארצנו ולגאון לעמנו…

הרעש של מחיאות-כפים ושל קריאות הידד גבר למאד; כאילו רעדה הארץ מתחתה, כן רעד כל האולם, עמודיו, ספסליו וחלונותיו הגדולים… זה היה רעש-עליצות של חובבי-החכמה, תרועת נצחון של המדע…

זקן-המורים נגש אל בירשטיין, הושיט לו את ידו בחבה ויחבקהו וינשקהו; אחריו נגשו גם שני המורים ויברכוהו ברגש.

אוגריומוב נדחק בין ההמון הרב, נגש אל רעהו ויחבקהו בדמעות גיל על עיניו. הוא לקח את יד בירשטיין, ושניהם יצאו שלובי-זרוע מן האולם.

III.    🔗

– ואיה אחותי? – שאל בירשטיין את רעהו ברדתם מן הפרוזדור.

– אננה עמדה פה באולם בכל עת דרשתך… היא יצאה לפנינו ומחכה לנו באכסדרה…

ואמנם במורד, על השלבים לפני הפתח ברחב, עמדה אחות-בירשטיין ושוחחה עם רבים ממכיריה, אשר כתרוה. בירשטיין מהר לגשת אל אחותו, והיא חבקה אותו בהתרגשות רבה.

כל עין בוחנת, בהביטה על שניהם, יכלה בנקל להכיר, כי אח ואחות לפניהם: כן היו דומים פרצופי-פני-שניהם; אך שרטוטי-פניה היו עוד יותר עדינים ורכים משרטוטי פני אחיה. היא היתה עוד צעירה מאד – כבת עשרים ושתים קומתה וגזרת-גופה כמו מחוטבות על ידי ציר נפלא; עיניה המזהירות, אשר ברק אש שחורה בהן, הפיקו עדנת-חן ונעם.

– ואני כבר דאגתי על דבר הסעודה… הן נצרך לברך את הדוקטור על כוס-יין, – הוסיפה בצחוק בפנותה אל כל העומדים לפניה.

– תודה לך, אננה… והאם הזמנת את כל האורחים?

– היה בטוח, וולאדימיר: אני עשיתי את המוטל עלי, כמו שאתה עשית את חובתך, – ענתה בצחוק, כולם צחקו.

– ולאן? – שאל בירשטיין.

– לבית-המרזח “הדב”… שם כבר הכל מוכן ומזומן לסעודה.

אננה לקחה את יד אחיה ויצאו שניהם האוניבירסיטה, ואחריהם יצאו כל מכיריהם.

באחד האולמים הגבוהים והיפים של בית-המרזח “הדב”, אשר לשם רגילים משכילי-העיר הנודעים להתאסף לסעודות-שמחה למועדים ידועים, כבר היה ערוך שלחן ארוך בסדר מצוין ובהדר. כאשר ישבו כל האורחים סביב השלחן, נבחר הפרופיסור אליסמאן לראש-המסובים. הכוסות נמלאו יין. הפרופיסור הנכבד קם ממקומו לברך את חתן-השמחה, את תלמידו בירשטיין, בדברים נמרצים הגדיל את ערך עבודתו של תלמידו החביב, הכלל את פעולותיו ואחרי-כן הוסיף:

– יכול אני עתה להגיד במסבת-רעים את ה“סוד”, כי הועד של המורים החליט לבקש את שר-ההשכלה למנות את המלומד הצעיר למנהל של המחלקה לחכמת הבקטיריאולוגיה ולמורה בהאוניבירסיטה.

כל המסובים שמחו לידיעה הזאת ובמחיאת-כפים הביעו את ששונם.

אחריו קם אוגריומוב ממקומו וישא את נאומו:

– חברי ורעי! הנני מרים כוס-יין לחיי חברי הנאמן, ידיד-נעורי, וולאדימיר יוספוביץ! תקותי תשעשעני, כי הפתיל, אשר בו נקשר חברנו אל בית-המדרש, אל alma mater שלנו, היקרה לנו כנפשנו, – הפתיל הזה לא ינתק כל ימי-חייו, וממנו קרנים – להרבות דעה ולהעמיד תלמידים מקשיבים להחכמה ההיא, אשר איש גדול כפאסטיר גדלה ורבתה… יודע אני את אשר בנפש ידידי, יודע אני, כי ענן כבד יכסה את זהר שמי-חיי-עתירותיו הנקדשים רק לתורה ולתעודה… אמנם עננים זועפים כסו גם את שמי-ארצנו… אבל, ידידי, מאמין אנכי, כי, כדברי חברנו, “המדע לא יפלה בין איש ואיש”, ולכן ימצא הוא את חלקו במוסד המדעי הנוסד עתה בהאוניבירסיטה, יעמד גם הוא בבית-מדרשנו, שכל ראשיו ומנהיגיו רחוקים מכל דעות קדומות ומכל צרות לאומית… הנני להגיש את שבחו של רעי בפניו, כי רק יחידי סגולה כמוהו אוהבים את ארצם ואת עמם בכל נפשם ומסורים בכל מאדם לעבודה, אשר תביא ברכה לארץ הורתם ומולדתם!.. לחיי רענו! יחי החופש של החכמה!..

כאשר כלו כל הברכות, אשר ברכו המסובים את חתן-המשתה, קם בירשטיין ממקומו להשיב תודה למברכיו.

– ידידי! – אמר בקול רועד מהתרגשות. – אין מלים בפי להביע לכם את תודתי בעד ברכותיכם, הנובעות ממקור לבות אוהבים נאמנים… וגם אני לא אסתיר מכם היום את הגות-רוחי… צדק ידידי דמיטרי אלכסנדרוביץ באמרו, כי ענן כבד כעפרת כסה את נפשי… ערגה נפשי לבא הנה, לבא לעיר-הבירה, אשר אליה נקשרתי בעבותות אהבה מימי-ילדותי… ערגה נפשי לשוב הנה מארץ רחוקה ומוזרה, כי אמנם אנחנו נוכל לאהב עוד יותר את קרובינו, לחבב עוד יותר את ארצנו, אם התרחקנו מהם שנים הרבה… אז תגדל שבעתים חבתנו להם… וכן גדלה תשוקתי לארצי, לבית-מדרשנו ואפילו לעיר הזאת, אחרי שבתי שנים אחדות בחוץ לארץ… שבתי הנה… עוד פסיעות אחדות – וכמעט הגעתי אל המטרה, אשר אליה נשאתי את נפשי מנעורי… ללמוד וללמד – זהו האידיאל שלי, זאת היא מטרתי בחיי… אולם כל מה שאוסיף לקרב אליה, כן תתרחק היא ממני… מדוע? ידידי נתן תשובה ולא פרש: עננים כסו את שמי-ארצנו… אגיד יותר ברור: השנאה לבן לאום אחר תגדל מיום ליום והספחת הזאת תרחיב את גבולותיה ותגיע – עד בית-מקדשנו…

אבל סלחו לי, אחי, כי תחת ברכה החלותי להתאונן מר… וגם אני כמוכם מאמין, כי הימים הרעים האלה יעברו כעשן… למועד הזה ניחל… ולקרבו בימינו ובזמננו – נקדיש כולנו את כל כחותינו ואת כל כשרונותינו… יחדיו נתאמץ ונתאחד להפיץ אור המדע – ומפני האור המזהיר הזה ינוסו הצללים… ואני מרים את כוסי לחייכם, מורי וחברי, יען לא פניתם ערף לאידיאלי-החפש והצדק, לאידיאלי-העבר הקרוב… ובעבודתכם הפוריה תקרבו את העת המאושרה, כאשר יתפזרו וכליל יעברו העננים משמי-ארץ מולדתנו החביבה!..

 

IV.    🔗

עברו שבועות אחדים מן היום ההוא, אשר דרש וולאדימיר בירשטיין את דרשתו לפני קהל-עם בבית-המדרש. הוא הלך לזיראון לראות את פני הוריו, אבל לא התמהמה שמה, יען מהר לשוב לעיר-הבירה למען דעת, אם נתקבלה ברצון בקשתם של המורים בדבר מנויו למורה בהאוניבירסיטה. מאחורי הפרגוד נודע לו, כי הבקשה הזאת לא תזכה להסכמת השר, יען אין הדבר רצוי לפניו למנות איש-יהודי למנהל מחלקה מדעית באוניבירסיטה ובפרט אי-אפשר להזמינו למורה, – ובכן אין לו עוד תקוה להשיג את מטרתו, אשר שעשעה את נפשו בהיותו עוד בפאריז. –

עצוב-רוח יצא בבקר אל הגן הקטן, אשר בחצר בית-אוגריומוב, דמיטרי אלכסנדרוביץ, בן אחד האצילים העשירים, אשר בפלך זיראון, רכש לו את הבית הזה ואת הגן אחרי חתונתו עם אננה, אחות וולאדימיר.

עוד בהיותו תלמיד הגימנאזיה בזיראון וחבר לוולאדימיר, היה דמיטרי קרוב לבית הרופא יוסף בירשטיין. אננה היתה אז ילדה קטנה, והוא לא שם לבו אל הילדה השובבה הזאת, אהובת-כל אנשי-הבית. אבל בהיותו כבר תלמיד האוניבירסיטה, היה נכנס אל בית מיודעו הרופא בכל פעם, שהיה עובר מדי שנה בשנה דרך זיראון לבית הוריו; ואננה, תלמידת-הגימנאזיה, גדלה ותיף מאד, ויאהבנה דמיטרי בכל לבו ונפשו. אחרי השתלמו ידיעת תורת-הצמחים ואחרי עבדו שנים אחדות במקצוע-המדע האהוב לו במקומות שונים במדינה ובחוץ-לארץ, – נמנה בין המורים באוניבירסיטה, ושמו יצא לתהלה.

אז בא לזיראון וימצא את אננה כלולה ביפיה, עליזה ורעננה כפרח הטוב. היא כלתה אז את למודיה בגימנאזיה, ישבה שנתים בעיר הבירה ושמעה לקח בבית-המדרש לנשים. אז נפגשו שני הרעים האהובים, ונפשותיהם נקשרו באהבה עצומה. האיש העליז, גדל-הדעה, לקח שבי את לבה, היא המירה את דתה, למען היות לאשה לבחירה אהובה; וגם הוריה שמחו, כי בתם יחידתם תהיה מאושרת בבית דמיטרי, אשר הוקירוהו מימי-ילדותו, וגם הורי-דמיטרי הסכימו לקבל אל ביתם את אננה כבת להם, אף כי “יהודיה” היא, יען כבדו את הרופא בירשטיין, אשר היה ידוע לכל יושבי-המחוז לרופא מומחה ולאיש נכבד מאד: הוא היה בא תמיד לחברת האצילים החשובים, היה הולך אתם לצוד ציד, לקח תמיד חלק במשתיהם, באספותיהם בקלוב – והיה כאחד מהם; ורבים מהם אף לא ידעו, כי יהודי הוא הרופא הנכבד הזה.

וולאדימיר יושב בחוץ-לארץ ועובד את עבודתו המדעית באינסטיטוט של פאסטיר; וכאשר הגיעה אליו השמועה על דבר הזווג הזה, לא הקשה לשאל, אם ראוי הדבר, כי אחותו תמיר את דתה – ללכת אחרי מאהבה, יען גם בעיניו היה הדבר פשוט וטבעי, והוא ברך בשמחה רבה את רעו ואת אחותו ליום שמחתם.

וגם עתה, בלכתו הלך ושב בגן ממשעול אחד לשני, מנקרת במוחו שאלה אחת: מדוע לא יסיר גם הוא ממנו את הכבלים, המקשרים אותו לעם מוזר, לעם נכרי לו לגמרי, כעם ישראל, למען יגיע בנקל אל מטרתו, אשר אותה נפשו?

הימים ימי-סתיו האחרונים. כבר החלה השלכת. רוח קלה עוברת בין הענפים והבדים. עלים צהובים נושרים ונופלים מן העצים העבותים והרמים ומכסים את המשעולים ואת הדשא הנקמל, אשר בין שדרות העצים. גם הפרחים היפים, הממלאים את כל המגרש הגדול בגן לפני מעקה הבית, הולכים ונובלים. השמים בהירים וזכים, רק זעיר שם, זעיר שם עוברים עננים קלים לבנים ושקופים, עוברים, חולפים – ונמסים במרחבי הרקיע ואינם… השמש עודנה מחממת בהם נעים, אבל כבר מורגשה גם קרירות האויר השקוף.

גם דמיטרי ואננה יצאו אל הגן ויקרבו אל וולאדימיר.

– אמנם אין בדעתי לתת לך עצות, – פנה דמיטרי אל וולאדימיר ויקחהו בזרוע, – אבל לו לעצתי שמעת, – הן יש לך מוצא מן המיצר ויש אפשרות מוחלטת להשיג את מטרתך…

– להמיר את דתי? – קרא בירשטיין ויעמד על מקומו לפני דמיטרי.

– כן… חשבתי, – נמנם אוגריומוב; ועל פניו נראתה מבוכה מפני שאלת רעו המבוטאה ברגז ובקול זועף.

– אני לא אעשה כדבר הזה…

– מדוע? – שאלה אננה, וקולה רעד מפני איזה רטט פנימי.

– גאותי לא תתן לי לעשות כזאת… לעשות שקר בנפשי…

גם אננה וגם דמיטרי הביטו אליו בתמהון.

– כן… גאותי… יען כופים אותי לשמד… אדמה, חביבי, כי גם אתה נקשר בקשר שאינו קים לאצילותך… אפשר, כי סלקת מן האצילות הזאת לו ישבת… בפראנס… אבל לו היו כופים אותך לעזב את מקורך למען משרה, למען מצא מחיה או מצב בחיים, – הלא לא עשית כדבר הזה, הלא התנגדת בכל נימי-נפשך למעשה העול הזה… ובפרט… ובפרט… לו רדפו את בני-בריתך בלא משפט, בלא צדק, באין חמס בכפיהם… רק מפני שנאה כבושה…

דמיטרי הניע בכתפיו, ולעג. […] ¹

– כן, כן… לא עזבת את […]

והכרתך העצמית תמנע אותך מעש- […]

– ואם כן, אמרה אננה בלח […]

קשה גם עלי?…

– את? את מאהבה עשית, באין-אונס… אהבת את בחירך והלכת אחריו… היית בירשטיין ועתה הנך הגברת לבית אוגריומוב… ואני – בירשטיין אהיה ובירשטיין אשאר…

– סילוניזם מוזר, אמר דמיטרי.

וולאדימיר לא השיב דבר, הוא ישב על הספסל העומד במשעול, וגם אחותו ישבה אצלו.

– אם חפצת להקביל את מצבי למצבך, רעי, – אמר אינריומוב אחרי רגעי-דממה – אענך: הן לי יש במראדיציה גדולה של האצילות, קשר אמיץ למוצאי, לכל קרובי… אבל – הן אפילו הוריך מתנכרים לעמך… הנה נשארו יהודים רק בשמם, בכתב-הפקודות, אבל במנהגיהם, בנטיותיהם, בכל הלך-רוחם וגם בחנוכם – הנם ככל יושבי-הארץ, רוסים גמורים ונאמנים…

– הורי מרמים את עצמם… המה מתאמצים להיות ככל האזרחים… היום – המה מתראים כאצילים או כפקידים, מחר – מתחפשים המה בלבושי סוחרי מדינתנו, ומחרתים – יהיו לדימוקראטים, ילחמו מלחמותיהם ויתבצרו על עמדתם זו… לא, יקירי! הרבה חשבתי בענין הזה… אפשר… שגיתי…

וולאדימיר החשה רגעים אחדים. פתאם פנה לעבר אחותו ויאמר:

– התזכרי, אננה, את אם זקנתנו? עוד היית ילדה קטנה, כאשר היתה באה אל בית-הורינו לזיראון… היא ואבי-אבינו… אני ידעתי ובחנתי את נפשה… זה שנים רבות, שגברה עליה חולשתה מזקנתה, ולכן חדלה מבא אלינו… היא אוהבת מאד את אבינו, כי יחיד הוא לה…

– היא אשה טובה… אבינו אמנם מכבד אותה מאד, – אמרה אננה.

– כן, אמת הדבר… אבל היודעת את, כי אשה מרת נפש היא? זוכר אני: כמה גדלו יסוריה בשבתה אתנו… מפתנו לא אכלה… את מנהגינו מאסה… היא היתה יושבת בחדרה בימי מועד ושבת… ביום הששי בערב היתה מדלקת נרות רבים… עומדת ומתפללת חלפני הנרות הללו… מתפללת ובוכה…

– מדוע את בוכיה, זקנתי? – שאלתיה פעם, ואני עודני נער קטן.

היא חבקתני באהבה רבה ותאמר;

– מתפללת אני לפני אלהינו שבשמים, שיהיה לבך לב טהור, לב נאמן… כי תאהב את כל הנברא בצלם אלהים וכי תאהב, בני, את אחיך היהודים…

– וגם אז שאלתי לנפשי, מדוע מקימת זקנתי מנהגים רבים, – והורי אינם מקימים אותם? מדוע היא מתפללת, מאמינה באל אחד, ואנחנו… אנחנו אינם מאמינים “לא באל ולא בשטן”…

– בקשתיה ללמדני להתפלל… עוד ילד קטן הייתי אז, ונפשי בקשה להשתפך בתפלה… באמונה…

היא אמרה לי:

– זכור, בני, ואל תשכח רק את התפלה הזאת: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

– שנים רבות עברו… נולדתי… אין בי שום שאיפה למנהגי-דת, אין בי החפץ להיות נאמן לאיזו אמונה… אבל את התפלה הזאת לא שכחתי ולא אשכח לעולם… ולא אבא להגיד, כי מאמין אני באמונה חדשה, למען יזכני השר להיות מורה, יען שקר יהיה הדבר הזה ויען משרתי העתידה תאלצני להחזיק במנהגים, אשר המה לי לזרים… ולגעל… אבל תפלת זקנתנו… יש איזה רך פיוטי בהמלים האלה, החביבות עלי… זקנתנו עודנה בחיים, היא יושבת גלמודה, אלמנה מאישה, רחוקה מבנה יחידה, מביתו, מבניו… מדוע? יען אנחנו התרחקנו ממנה… והשאלה הגדולה מנקרת את מוחי:

– היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דמיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…

בירשטיין פסק מדבר והחשה… נראה היה, כי כל דבריו, אשר דבר, היו רק כמענה על שאלותיו המרעישות את פנים-לבבו, ואחת לו, אם הוא נותן תשובה לשומעיו או לא…

– ומה תאמר לעשות? – שאלה אותו אננה אחרי רגעי דממה ארוכים.

וולאדימיר הרים את ראשו ויבט אל עבר אחותו.

– לשוב לפאריז, – אמר באנחה.

– ומה תעשה בפאריז? – שאלהו אוגריומוב.

– הן שם תמצא גם פרופיסורים נודעים, אשר היו אנוסים לעזוב את ארץ מולדתנו… וכל אחד מוצא לו עבודה במקצוע המדע שבחר בו, גם אני אוסיף לעבוד באינסטיטוט של פאסטיר או במוסד אחר… העבודה רבה ומעניינת… ואפשר יעלה בידי להיות גם מורה בארץ אחרת… הן לדאוג על דבר פרנסה איני מוכרח… השכר, שאני מקבל בעד מאמרי בעתונים ובעד עבודתי באינציקלופדיה, די לי לכלכלתי… ובפרט, כי זקנתי מסרה למעני סכום הגון מאוצרה; הכסף נמצא בידי אבי, והוא ישלח אלי בכל עת דרשי…

הוא הרים את ראשו והביט למעלה אל השמים הזכים… זהרי-החמה האירו את פניו… הוא הפנה את ראשו אל עבר אחותו, וצחוק-גיל נשקף מבין עיניו הבהירות.

– אל נא נדאוג, יקירי… העולם הגדול פתוח לפנינו… והעולם גדול ונהדר מאד… והחיים מפכים וזורמים בשאונם… נעבוד עבודה גדולה וכבירה, בכל מקום נמצא לנו עבודה לפי הלך-רוחנו…

הוא חבק את אחותו, שגם פניה הפיקו גיל, בראותה שמחת אחיה. שלשתם כוננו את צעדיהם במשעול, המוביל אל מעקה-הבית, הפונה אל הגן.

– הלא תכבדיני, אחותי, היום בארוחה טובה טרם אעזוב את ביתך ואת עיר-הבירה?

– בכל לב, וולאדימיר! – ענתה אננה בשחוק-ששון.

אננה עזבה את הגברים ותמהר לבוא הביתה להכין את סעודת-הצהרים, ואוגריומוב לקח את יד רעהו ויאמר לו:

– הצדק אתך, וולאדימיר… טובה היא החלטתך…

 

V.    🔗

ביום השלישי עזב בירשטיין את עיר-הבירה.

– גמרתי בלבי, – אמר לאחותו טרם הפרדו, – ללכת לעיר קובנה, מקום מושב זקנתנו. חפץ אני לראות את פניה… מי יודע, אם אזכה עוד לראותה בעת אחרת… אתה אשב ימים אחדים ואחרי כן אלך לפאריז…

וגם בשבתו במרכבת-המדע לא עזבוהו הרעיונות על דבר העובדה הנפלאה בעיניו של קיום עם ישראל… הרעיון הזה נולד במקרה במוחו, בעת אשר חפץ להוכיח, כי לא נכון הדבר לפניו לעזוב את עם-מכרתו.

– נצרך לחקור את הענין החשוב הזה, – אמר ללבו. – אבל איך ואיה? לקרוא בספרים? לא… אם אני משים לבי לאיזה דבר-טבע הנסתר מעינינו, – הלא לוקח אני את עצם-הדבר, חוקרהו ומחפש תעלומותיו, דורש אני את מהותו – ורק אז אני מוצא את מבוקשתי, רק אז אפשר להבינהו ולדעתו על בוריו… ואם יפליאני העם הזה, הלא צריך אני ללמדו, לחקרו, להבין את צפונות נפשו, את תכונותיו השונות ואת ערכו…

– אם כן טוב להשאר בקובנה לימים רבים… בעיר הגדולה הזאת יושבים יהודים רבים מכל שדרות העם… שם יש לי גם קרובי-אבי… בודאי יעלה בידי לבא שם עד תכונות העם… אם ראוי הוא לכבדהו ולהשאר בן נאמן לו, או אולי רק מקסם כזב, רק חזון רוח מוליכני שולל להאמין, כי יש כחות נסתרים ונעלמים בו, אוצרות יקרים בעמקי-המונו…

למחרתו בבוקר יצא מן המרכבה אל התחנה הגדולה, אשר אצל עיר פ. במקום-הזה עוברות ומתלכדות מסלות אחדות. פה עומד המסע יותר מחצי שעה. הוא הלך לו אל האולם לבקש סעודת-בקר וישב אל השלחן הגדול ויצו להמלצר להביא לו קהוה וארוחה. –

נושא-העתונים עבר לפניו.

– קנו עתונים של היום הזה… חדשות חשובות מאד…

הוא לקח שנים-שלשה גליונות ויחל לקרוא. פתאום שמע מאחוריו קול-לחש.

– סלח נא, אדוני… אפריעך מקריאתך…

הוא פנה לעבר הדובר. לפניו עמד איש צעיר גבה-קומה; פניו מלאים ועגולים; בטנו רחבה וגם כתפותיו רחבות; שערות ראשו וזקנו המחודד צהובות; עיניו האפורות משקיפות בצחוק-התול מבין זכוכיות הפנסנה, אשר על חטמו הגדול.

– סלח נא אדוני, – הוסיף האיש, וצחוק ההתול רחף גם על שפתיו ועל תוי-פניו. אם לא שגיתי – רואה אני לפני את וולאדימיר בירשטיין?…

וולאדימיר קם ממקומו ויבט בתמהון ובמבוכה על הדבור אתו ויתאמץ לזכור את שמו של האיש, אשר קלסתר-פניו הוא מכיר בזכרונו.

– כן, – – גמגמם וולאדימיר, – אני הוא בירשטיין.

– איני מתפלא, כי לא תוכל לזכור נשכחות… מובן, כי שכחת את שמי, – הוסיף הלזה בלעג.

– גרונין! – קרא בירשטיין בחדוה. – הלא נזכרתי…

הוא הושיט את ידו לגרונין ויחבקהו.

– לא פללתי, חבר, לפגש אותך פה, – אמר גרונין. – קראתי בעתונים למידיצינה ששבת מארץ פראנציה, כי הרצית דיסירטאציה מצוינת וכי אומרים להזמינך לאחר המורים לתורת הבאקטיריאוליגה…

– אבל – לא נמניתי…

– מדוע?… אם לא אשגה, עשירה alma mater שלנו בבאקטיריאולוגנים מצויינים…

– אבל… להיות מורה אי-אפשר לי. כי… יהודי אני…

– אתה, בירשטיין, יהודי?

– ומדוע תתפלא?

– חמש שנים למדנו יחד באוניבירסיטה… עבדנו יחדיו גם בלאבוראטוריום, גם בחדרי-הגהות, גם בבתי-החולים… ותמיד דמיתי, כי אתה… רוסי-אשכנזי או רוסי מיוצאי חלצי-היהודים, – וצחוק פרץ מפיו.

ובו ברגע הפסיק את שטף אמרותיו ויקרא:

– מלצר!…

המלצר מהר לגשת אליו.

– שכר טוב תן… מהר!…

הוא נתן כוס אחת לבירשטיין וימלא את שתי-הכוסות שכר.

– מאין ולאן, ידידי? אשאלך, כמו ששאל אי-מוצלח את איש-מוצלח, ככתוב בקומודיה של אוסטרובסקי.

– מעיר הבירה לפאריז… ואתה?

– מאושה לעיר-הבירה…

– אושה? עיר היא או כפר?

– עיר… עיירה קטנה מיושבת יהודים רבים… שם הייתי שלש שנים רופא… הרופא של היהודים. יש שם גם רופא-מחוז, אבל הוא כמעט אינו מקבל חולים מן העיר, יען טרוד הוא בעבודתו במחוז… יש שם גם רופא-העיר, איש זקן, אבל הוא שותה שכור רוב ימיו… ואז הוא מרפא חולים… ואגיד לך, כי בשעה שהוא שכור, אז הופך נפלא, דיאגנוסטן גאוני; אבל יהודינו מתיראים מפניו במצבו זה, יען הוא מחרף ומגדף את החולה; ובשעה שאינו שכור, – הוא אינו זוכר דבר מלמודיו… ובכן יש להצבור היהודי רופא מיוחד.

– והאם עזבת את העיר ואת משרתך שם?

– לא! חלילה לי! לא עזבתיה, כי אם ברחתי משם…

– ברחת? מפני מה?

– יען היה לי המקום הזה לגעל-נפש ולזרה… די לי! יותר משלש שנים טרחתי ונשאתי את העול הקשה הזה… יבוא נא עתה איש אחר על מקומי – ויעבוד שמה!… ובכלל – הן אתה לא היית רופא בערי-הפרזות… קשה מאד העבודה שמה… עתה אלך לעיר-הבירה… ראשית, נצרך ללמוד… רופא, שאינו מוסיף בלמודו ואינו מחדש את ידיעותיו לעתים מסוימות, הרי הוא פסול לעבודתו… ושנית – הלא תדע את המשל: הדג מבקש לו מים עמוקים, – והאדם – חיים מתוקים.

– ועתה נשאר המקום הזה פנוי?

– בוודאי לא בנקל ימצא הקהל העברי רופא אחר… פרסני-העיר לא נתנוני לצאת משם; המה בקשוני, פצרו בי וגם אמרו להוסיף על משכורתי… אבל אני אמרתי להם: רופא הולך, ורופא בא, – והעיר אושה לעולם עומדת… כן! שש מאות רובל קבלתי לשנה מקופת מכס-הבשר, ומן הסכום הזה צריך הייתי לנכות הרביעית לטובת הרב, לצורך כלכלתו… אבל – מה בכך?… החולים מרובים שמה: אוהבים יהודינו להתרפא – אפילו העניים שבעניים – ומשלמים… משלמים מעט מאד, ובכל זאת יצבר השכר לסכום הגון…

רעיון אחד הבריק במוחו של בירשטיין.

– גרונין! אני אסע לשם… אני אקבל עלי משרת רופא בעיר הזאת…

אתה? אתה בירשטיין המלומד, העתיד להיות פרופיסור? לא נכון הדבר… בעיירה נכחדה כמוה? אי-אפשר הדבר…

– אבל… הן חפץ אני, כי יהיו לי נסיונות בעבודת-הרפואה… עבדתי גם בבתי-החולים… ולפי דבריך יש שמה חומר רב לרופא, ואפשר לחקור בתכונות מחלות שונות… ושנית – חפץ אני להתכונן לדרכי בני-ישראל… להבין לדעת את יסוריהם, חייהם ואנקותיהם, שמחותיהם ושאיפותיהם… אנא, ידידי, תן על ידי מכתב לראשי-העיר, – ואלך לשם…

גרונין ישב רגעים אחדים נבהל לשמוע בקשת בירשטיין,

– מכתב… מכתב-תהלה… אין צורך בזה… לך לשם, חבר… אמור להם, אם תחפץ, כי אני בקשתיך, אני פצרתי בך, כי תקבל את המשרה הזאת, – ועשה כחפצך…

– אה! – הוסיף. – הן כבר מצלצלים בפעמון… המסע שלי ילך כרגע מפה.

הוא הושיט את ידו לבירשטיין, אשר הלך ללוותו, ושלובי-זרוע יצאו שניהם אל הרחבה. הוא חבק בחבה את רעהו ומהר לעלות על שלבי-המרכבה.

– אם חפץ אתה, – הוסיף גרונין, כאשר כבר עמד על עלית-המרכבה, – תוכל לשכן במעוני… עזבתי את כל רהיטי וכל בלי-ביתי… תמצא שמה עתה ילדים חולים במחלת הדיפתיריה – הן זהו המקצוע שלך… שלום, שלום לך!… עשה חיל באושה… הא לך את כרטיסי ואת כתבתי בעיר-הבירה… וכל אשר ידרש לך – אמלא בחפץ-לב… כתב נא לי מאושה… אבל ראה נא: אל תפל בפח של פרנס העיר, ברוך חלפן… האיש הזה מלא תככים ומרמה…

– שם יבוא אליך בוודאי גם חיים קלאמץ… הוא יעזור לך…

את הדברים האחרונים קרא גרונין בקול ברגע הנתק המסע ממקומו, והמרכבות עברו לפני בירשטיין.

כרגע מהר לשוב אל אולם-בית הנתיבות, קרא לסבל וילך אתו אל מקומו בתא של המרכבה ויקח את חפציו ויוציאם אל בית-הנתיבות.

הסבל אמר לו, כי המסע, אשר יעבור דרך התחנה אושה, יבוא רק בעוד שעות אחדות, לכן עזב את חפציו על יד הסבל וישכר לו רכב ויסע מבית-הנתיבות העירה. שם רכש לו כלי-מכשירי-העבודה הנחוצים לרופא, קנה גם ספרים אחדים וחפצים שונים. באחד מבתי-המרקחת דרש לנסיובה של הדיפתיריה וישמח לדעת, כי הנסיובה נמצאת כבר בכל בתי-המרקחת וכי רופאי-העיר כבר מרפאים בתחבולה החדשה הזאת, ויקן לו בקבוקים אחדים לעת-מצוא.

 

VI.    🔗

לפנות-ערב עזב בירשטיין את מקומו במסע ויצא אל התחנה אושה. הגשם, אשר ירד כל היום, לא חדל גם עתה מרדת; טפות טפות קטנות ירדו, והאדים מלאו את כל חללה של הסביבה; רוח קרה נשבה בחזקה וחדרה אל קרביו; האויר הרטוב לפת אותו ומלא את כל גופו קור ורטבון. הסבל הוציא את כליו, אבל הוא נשאר עומד רגעים אחדים והביט אל המסע כאילו לא חפץ להפרד ממנו וכאילו פקפק בדבר החלטתו, אם להשאר במקום השומם והנזעם הזה, או לשוב אל המרכבה וללכת הלאה, הלאה אל מקום האור והחום.

המסע נעתק ממקומו וכרגע נבלע בין האדים הרבים ובין הערפל – ויעלם, העגלונים כתרוהו ויקיפוהו… איש איש משך אליו את חפציו באמרם, כי המה יובילוהו אל מחוז חפצו. המה החלו גם לריב איש את רעהו; איש איש הלל את עגלתו המרוחה ואת סוסיו הממהרים לרוץ ארח. רגע עמד על מקומו, כי תקפה עליו עקת-לבו, ולא שם לב להמולת העגלונים. באחרונה פנה את העגלונים ברגז:

– רבותי! לי נצרך רק עלה אחת… ואתם רבים אתכם… נבוא ונראה, למי מכם עגלה יותר טובה…

כולם יצאו אל עבר השני של בית-הנתיבות. בירשטיין בחר באחת העגלות ויעל עליה.

– לאן אובילך, אדוני הרם? – שאלהו העגלון.

– לאושה, כמובן…

בירשטיין התעטף באדרתו, הרוח התגברה, והמטר החל לטפטף בשאון. כל הסביבה היתה מעוננת ועגומה; יגון קודר אחז בחזקה את נפש בירשטיין; דמדומי-ערב העליטו את כל היקום מסביב בערפל מלא רטבון ובאדים קרים הנוקרים את עצבים.

העגלה עזבה את המסלה הגדולה ותעבר דרך יער עבות במסלולים מלאים רפש ובצות מים; היא התנועעה, התנוטטה ונטלטלה מצד אל צד; וגם היושב בה הטלטל כמטולטלת-השעון מצד אל צד, מבלי יכולת למצוא משענה לגופו המרוצץ. מראה היער ותמונות האלונים כמו הטשטשו וקבלו צורת-גדר ארוך ומעונן… והמראה הזה עוד הגדיל תוגת-לב בירשטיין, אשר לפה את עצביו, הפחידתהו והרעישתהו…

כעבור חצי-שעה עזבה העגלה את היער ותגיע לראש גבעה תלולה; משם החלו הסוסים לרדת במהירות, ועוד מעט – ויעמדו אצל חוף הנהר. מעבר החוף נראה העיר; בחלונות רבים כבר האירו הנרות.

העגלון ירד מן הקרון, נגש אל החוף, התבונן לכל עבר ויקרא בקול גדול:

– המעברה!… תנו את המעברה…

אבל אין קול ואין קשב… גלי-המים מתדפקים לחול החנף, הרוח נושבת לאטה, כאילו גם היא מתרשלת, או כחה עזבה, או אין לה חפץ להראות את גבורתה במקום העגום והעומם הזה.

– המעברה!… תנו את המעברה… אדון נודע!… הוסיף העגלון לצרח בקול צרוד.

צללים שנים נעתקו מן הגדר ומן הסככה, אשר לצד הדרך, ויקרבו אל העגלה, בירשטיין התבונן וירא, כי שתי נשים עטופות במטפחות גדולות הולכות וקרבות אל העגלון. בגדיהן מלוכלכים ברפש ורטובים מן הגשם ומן האדים. רגעים אחדים התלחשו עם העגלון ואחרי-כן נגשו אל העגלה.

– אדוני, תן לנו נדבה, – אמרה האחת בשפת יהודית.

בירשטין הבין את בקשתה רק מרמיזותיה ויוציא מטבעות כסף אחדות ויתן על יד האשה. בראותן את הנדבה, אשר לא פללו לקבל כמוה, נראו אותו רצון ושמחה על פניהן הקמוטים, ותמהרנה לגשת את העגלון להשיח, כפי הנראה, לפניו את שמחתן ואת תמהונן.

מן הנהר נשמע קול משק המים בעבור עליהם אניה. המעברה הגיעה אל החוף. הסוסים משכו את העגלה ויבאו ויעמדו על המעברה.

– לאן יחפוץ אדוני לבא? – שאל העגלון, כאשר עלו מן המעברה לעבר השני ויגיעו אל הבתים הראשונים של העיר.

– בודאי יש אכסניה טובה בעיר… הובילני לשם…

– אכסניה? לא, אדון מרומם, אכסניה טובה לא תמצא פה… יש בתי-מלון… מזוהמים…

בירשטיין חשב רגעים שנים… פתאם נזכר, כי גרונין אמר לו, שמעונו שישב בו פנוי הוא, וגם נשארו במעון כל רהיטיו וכלי-בית.

– הובילני אל המעון ששם דר הרופא גרונין.

– אה! – קרא העגלון וידפק את סוסיו.

העגלה עברה שנים-שלשה רחובות, עברה שוק גדול, אשר לכל צדדיו בנויות חנויות רבות, קטנות וגדולות, – והגיעה עד בית אחד מוקף גדר גדול. מעבר לבית, מבין הגדר, נראו אילנות גבוהים ועצי-פרי של גן גדול.

בירשטיין נכנס דרך מסדרון אפל אל חדר גדול. בעלת-הבית מהרה להביא נר וגם הדליקה את המנורה אשר על השולחן.

– הרופא נסע מפה ואמר, כי לא ישוב הנה, – אמרה בעלת-הבית.

– יודע אני, – השיב בירשטיין, – הוא הגיד לי, כי אוכל להתאכסן פה בדירתו.

– אה! אדוני גם-כן רופא?… כבודו ימלא את מקום גרונין?

– אפשר…

העגלון הביא בין כה וכה את החפצים אל החדר וקבל ביד רחבה את שכרו.

– התוכלי להכין למעני את המיחם? חפץ אני לשתות תה ולאכל דבר-מה…

– השפחה, אשר שרתה את הרופא גרונין, עזבה את המקום הזה, כי קבלה שכרה… אבל אל ידאג נא אדוני… תכף אצוה ויביאו לו תה להתחמם וגם ארוכה… מזג-האויר איננו טוב… אדוני התקרר בודאי בדרך נסיעתו מן בית-הנתיבות… הגשם אמנם עז מאד…

בירשטיין מהר לתת על יד בעלת-הבית כסף ויבקשנה לקנות למענו את כל הדרוש לארוחתו. הוא האיר אור גם במנורה השניה ונהנה לראות, כי אמנם מעונו של גרונין רצוי הוא לפניו.

החדר הראשון שמש, כפי הנראה, לקבלת-החולים, שהיו צריכים לחכות עד אשר יצא אליהם הרפא, החדר היה גדול, כמעט מרובע; הרהיטים היו פה פשוטים; שלחן גדול, ספסלים אחדים ושנים-שלשה כסאות עמדו לצדי הכתלים; פה עמד גם ארון גבה עשוי מעץ בלי קשוטים. בחדר השני היו הרהיטים טובים ויפים ומסודרים בסדר נכון. פה עמדו – שלחן-עבודה גדול מכוסה במפה ירוקה, ארגז ספרים גדול מקושט בפתוחי-ציצים, וזכוכיות גדולות עשויות בדלתותיו. הוא היה פנוי, כי לקח אתו גרונין את כל ספריו. כסאות טובים ויפים עמדו במשטר לצד הכתל האחד, וביניהם שני שלחנות קטנים; לצד השני ספה נמוכה מכוסה עור, ואצלה כוננית, המשמשת לכלים הנחוצים לרופא בשעת קבלת-החולים. על החלונות יו תלויות יריעות מעשה מקלעת, ועל הקיר נשארה גם תמונה גדולה במסגרת יפה, ועליה צויר מראה מגרש מלא הוד בשעת שקיעת-החמה. בחדר השלישי, ששמש לחדר-המשכב של בעל המעון, עמדה מטת-ברזל מעשי-פתוחים נהדרים ועליה מזרן רך. שני ארגזים, אחד לבגדים ואחד ללבנים, שלחן עגול אצל המטה, שני כסאות עם מושבים רכים של קפיצים מכוסים בארג תכלת, כסא-נדנדה, כיור גדול של שיש לבן וראי קטן – אלה היו רהיטי-החדר הגדול הזה – מבעד שני החלונות, אשר בחדר הזה, נראו אילנות-הגן.

בירשטיין פתח את החלון והביט אל הגן באישון-ליל, אבל רוח קרה התפרצה אל החדר, והוא מהר לסגור את החלון.

החדרים האלה היו נקיים, הרצפה משוחה בצבע אדם. המעון הזה הרגיע את רוח-בירשטיין. עקת-לבו כמעט הוסרה ממנו.

– עלי לתת תודה להחבר שלי, כי סדר היטב את מעונו, ואני אוכל עתה לשבת פה מבלי דאוג לכל אלה הקטניות הממררות את רוחו של אדם כמוני, אשר התרגל לשבת באכסניות מהודרות בארצות קולטוריות, – כן דבר אל לבו בירשטיין.

בעלת-הבית ערכה לו משתה-שמנים: הביאה לו לחם, גבינה, חמאה, דגים מלוחים שונים ונקניקים. המיחם עמד על השלחן אשר בחדר השני. השלחן היה מכוסה במפה לבנה; הכלים מסודרים באופן טוב. אד חם עולה מן המיחם וממלא את כל החדר חום נעים.

 

VII.    🔗

בבקר, כאשר השכים בירשטיין לקום ממשכבו, הוציא את חפציו מצקלנו, למען סדר אותם ולהניחם בארון ובארגזים – והנה נפתחה הדלת. מן הסדק הצר והארוך נראו פנים, אשר להם חוטם ישר וגדול, זקן צהוב קטן ומחודד עם שערות לבנות אחדות, עינים תועות לכל עבר החדר ומפיקות תמימות. הסדק התרחב לאט לאט ודרך החור נדחף גם בעל-הפנים: איש גבה-הקומה וצר-הכתפים; יותר נכון להגיד, כי הוא איש ארוך: גם שרטוטי-פניו היו מארכים, רגליו וידיו ארוכות, כל גופו התמתח והתארך; וגם את ראשו מתח בהכנסו אל החדר; ובהסירו ממנו את מגבעתו, נראה ראשו המחודד והמארך, המכוסה שערות צהובות גזוזות; ואפילו מעילו עליו היה ארוך וצר מאד, ושולי-כנפיו הגיעו עד כפות רגליו, ונגלו רק קצות המכנסים המקוצרים באופן מוזר.

עוד טרם הספיק בירשטיין לשאל את הבא למטרת בואו, נענע האיש בראשו ויאמר:

– אתכבד להגיד לאדוני הרופא, כי אני הוא חיים קלאטץ…

בירשטיין נזכר, כי גרונין הגיד לו על דבר האיש הזה, שהוא יעזרהו לסדר את מעונו.

– טוב מאד!… גרונין אמר לי על אודותיך; ונעם לי מאד, אם תסכים להיות משרת אצלי… האיש הזה לטש את עיניו התמימות אל עבר הרופא, הביט במבוכה סביבו ונסג אחור על עקבותיו, עד שרובו שוב נכנס אל סדק הפתח אשר פתח.

– אני, אדוני הרופא… איני משרת… אני חייט…

– חייט? אם כן סלח נא לי… שגיתי… אין לי צורך עתה בחייט…

– אבל, אדוני הרופא! הנך גלמוד פה… מנהגי-עירנו מוזרים לך… הרשני נא לעזרך… אני אמצא למענך משרת או משרתת… וגם אוכל לסדר את כלי-ביתך…

בירשטיין שמח למקרה הזה ונתן את הסכמתו. אז נכנס חיים קלאטץ אל החדר והחל לסדר את החפצים של הרופא.

– אני יודע אל נכון… רופא צעיר בא אל עירנו… אין לו מודע ומכיר, מוזרים לו כל מנהגינו… ואני בא ועוזר לו… מדוע יטריח בעצמו, אם עתו יקרה לו לעבודה אחרת? יהיה בטוח בי… גרונין בטח בי… הוא מסר על ידי את כליו הנשארים פה… יכל אתה, – אמר לי טרם נסעו, – למכרם או למסור אותם להרופא האחר, אשר יבא למלא מקומי בעיר הזאת… והיום בבקר רק קמתי ממשכבי ועוד טרם הלכתי אל בית-הכנסת להתפלל, – והנה שמועה יצאה בעיר, כי בלילה בא אלינו רופא חדש, שמחתי מאד ומהרתי לבא אל כבודו…

דפיקה קלה בדלת הפסיקה את שטף דברי חיים. הוא עזב את הכלים ומהר לצאת אל החדר הראשון. רגעים אחדים נשמע לחש המדברים. אחרי-כן שב חיים ויאמר אל בירשטיין:

– דורשים לכבודך… לחולה קוראים את אדוני הרופא…

בירשטיין פתח את הדלת. לפניו עמדה עלמה צעירה עטופה מטפחת גדולה; פניה היפים נבוכים מאד; שערותיה בסבוכות נראו מבין המטפחת.

– אדוני הרופא, מהרה להגיד, – אנא יסלח נא לי, כי אטרידהו עתה… אנא יבא נא אלינו… אחי הילד – חולה מסוכן… גרונין לא הספיק אפילו לראותו… הילד חלה, באתי הנה ואמרו לי, כי הרופא עזב את אושה ונסע מפה… החובש, המרפא את הילד, אמר, כי חלה במחלת הדיפתיריה.

– כרגע אלך אחריך… חכי נא מעט קט…

הוא מהר לקחת את מכשירי-הרפואה, שם עליו את בגדו העליון ויעזוב את חיים קלאטץ לעשות בכליו, כאשר חפץ, ויצא עם העלמה החוצה.

הגשם חדל מרדת ארצה, העננים כמעט התפזרו, וקרני-השמש חדרו מבין העבים הקלים והפזורים הנשאים על כל מרחבי-הרקיע, אבל רוח קרה עוד נושבת בחזקה ומראה, כי ימי-החורף ממשמשים ובאים.

שניהם עברו דרך סמטאות מלוכלכות ודרך רחובות צרים מכוסים רפש וטיט ויגיעו עד בית קטן ונמוך. כאשר נכנסו מן המסדרון אל החדר הראשון הגדול, התבונן בירשטיין אל רהיטי-הבית והתפלא לראות מכונת-אריגה גדולה העומדת בחדר; אצל המכונה ישב איש בלי לבוש עליון ועשה את מלאכתו. מלבד המכונה עמד בחדר שלחן-עץ פשוט, ספסלים גדולים פשוטים, ארגז גבוה; בצד השני השתרע תנור גדול, והאח בוער בו. אשה דלת-פנים עומדת על יד הכירים ועוסקת בבשול, מטפלת בקדרות, אשר על האח.

– אמי, – קראה בלחש העלמה ברגע הכנסם אל החדר, – הנה הרופא בא.

האשה מהרה לקנח את ידיה באיזה סמרטוט מלוכלך, הנמצא אצל התנור, וצעדה לקראת הרופא. גם האיש עזב את מלאכתו ויקם ממושבו. גם הוא היה דל-פנים מאד; זקן שחור מקיף את סנטרו; פאות שחורות ארוכות נראו מן ה“יארמולקה”, אשר על ראשו, וציציות נמשכות מבין המקטורן הקרוע, אשר עליו, ונגררות על המכנסים המלוכלכים. עיניו מפיקות עצבות גדולה, תוי-פניו יפים ועדינים מאד.

האם בקשה את הרופא לבא אל החדר השני. החדר השני היה צר וארוך וקטן מן הראשון. שתי מטות-עץ גדולות עמדו לצדי שני כתלי-הבית. שלחן אחד, שני ארגזים, כסאות פשוטים אחדים מלאו את החדר. מן החלון נראתה חצר גדולה מוקפת גד דחוי מצד זה ורפתות רעועות מצד שני.

על אחת המטות שכב הילד החולה עטוף שמיכה עבה. פניו אדומים ובוערים כאש; עיניו מפיצות תוגה ומשוטטות הנה והנה, הוא נפחד, בראותו את הרופא בא אל החדר, והחל לבכות חרש.

– אל תבך, בני מחמדי. – אמרה האם בגשתה אל בנה החולה. – אל תבך, יקיר… אדני ישלח לך רפואה… זהו רופא…

בירשטיין בהביטו אל גרון הילד ראה ונוכח, כי אמנם דיפתיריה אחזה את הילד, ומצבו מסוכן מאד. הוא הוציא את כלי-מכשירי-עבודתו ויפן אל ההורים, העומדים נבוכים לפניו:

– מהרו ותנו לי מים רותחים… צלוחיות שתים… מפה נקיה…

– דבורה! – פנתה האם אל בתה העלמה. – הוציאי מפה מן הארגז, ואנכי אכין מהר מים רותחים…

עבור רגעים אחדים, עד אשר הביאו לו את הדרוש לו, בירשטיין הוסיף להתבונן אל כלי-הבית, אל העניות השוררת בכל פנות המעון הזה, מראה החדרים עשה עליו רושם עגום מאד, כי לא הסכין מעודו לראות מסכנות כזאת. הוא הסיר בעצמו את כל הכלים שונים המונחים על השלחן, טהר את המקום במטפחתו אשר הוציא מכיסו, על החלון ועל השלחן ראה עומדים בקבוקים שונים מלאים סמי-מרפא.

– מה המה אלה? – שאל בפנותו אל דבורה אשר הביאה לו כוסות ומפה נקיה.

– סמי-תרופה אלה נתן לנו החובש וצוה למשח את גרון הילד.

בירשטיין לקח את כל הבקבוקים, צברם לאחד, פתח את החלון – וישליכם החוצה.

האם, אשר נכנסה ברגע זה אל החדר, נבהלה מאד לראות מעשה הרופא, פתחה את פיה להגיד דבר לרופא, אבל דבורה לחשה לה, כי תביא עוד אלונטית ומים לרחוץ את ידי-הרופא.

בירשטיין, אחרי אשר הכין במנוחה ובזריזות את כל מכשירי-הרפואה, פנה אל העלמה ובקשנה לעזר לו, ככל אשר יאמר אליה.

היא הוציאה את הילד מן השמיכה, הסירה ממנו את כותנתו, – והרופא הוציא מן הנרתיק כעין מחט גדול, מל אותו באיזה סם מוזר ותחב את המחט בבשר-הילד.

אנחה עמוקה יצאה מגרון הילד.

האם והאב עומדים מרחוק ומשתאים, אבל הבטחון והשלום, השולטים על פני הרופא, חזקו את לבם להאמין, כי האיש הזה יציל את בנם ממות… ודמעות נגרות על פניהם הדלים והרזים מבלי דבר דבר.

דבורה הניחה את הילד על המטה, הקשיבה בעיון נמרץ לדברי-הרופא, שהסביר לה, איך לכלכל את הילד; היא לא גרעה עיניה ממבטו החדר והנזעם.

רק עתה, כאשר עשה את כל המוטל עליו, הביט בירשטיין בעין בוחנת אל פני-העלמה העומדת לפניו, התבונן ליפי-פניה למצחה הלבן, לצמות שערותיה השחורות והגדולות, לשפתיה הקטנות והחכלילות ולעיניה המבריקות והמזהירות. עדנה, רך וחן מצוין הפיקו כל שרטוטי-פניה; מבנה גוה היה מחוטב להפליא. יפי כזה לא ראה מעודו, והוא הביט ותמה למראה העלמה הזאת, אשר היתה בעיניו כמראה נפלא, בפרט בחדר עני זה. אדם כסה את לחיו, הוא נטה הצדה להסתיר את מבוכתו, צבר את כל כליו, הושיט את ידו להעלמה ויאמר:

– אם כן… לא נצרך עתה יותר שום תרופה… מחר בבקר אבא אל ביתכם – ואז אמצא את הילד בריא, – הוסיף בצחוק קל.

בצאתו מן החדר, נגשה אליו אם הילד, הרכינה את ראשה ואמרה בקול דממה:

– תודה רבה לכבודו… ותושט לו ידה לתת לו את שכרו, איזו מטבעות-כסף.

בירשטיין נסג אחור בבהלה וברטט, כאילו נשכו נחש. מבוכתו גברה מאד.

– אין צורך… אין צורך… גמגם במבוכה.

יד האשה נשארה תלויה כאילו יבשה, וגם היא נשארה עומדת נבהלה, ובירשטיין מהר לצאת החוצה. פה שאף מלא חזהו אויר קר ומבריא; הוא הרים את ראשו נגד קרני-השמש המאירות… איזה רגש של שמחה ורצון תקף אותו… הוא לא שם לבו לאנשים, אשק עברו לפניו והביטו עליו בסקרנות והתלחשו על אודותיו בדממה, לבו נמלא רצון כביר… הוא הרגיש בו את החפץ ואת היכולת לעבוד, לפעול מעשים אדירים, ללכת קדימה בדרך החיים הגדולה…

 

VIII.    🔗

בירשטיין החליט לשוטט בחוצות העיר, למען התבונן אל המקום, אשר אליו הביאהו המקרה. הוא עבר שני רחובות קטנים, ששם עומדים בתים נמוכים ומסכנים, יצא אל הככר הגדולה ששם השוק והחנויות הרבות. בשעה ההיא היתה כל הככר מלאה עגלות טעונות מזמרת-הארץ, אשר הביאו האכרים למכר בשוק: תפוחי-אדמה, ירקים, פשתן, דגן, פירות וכולהון. שאון-המולה מתנשא ומרחף בכל אויר הככר ומתגבר אצל החנויות ואצל העגלות: אלה לאלה קוראים, אלה לאלה צועקים וממללים, כולם נדחקים ונדחפים, ממהרים לרוץ ממקום למקום, טרודים, עסוקים, נרעשים ונרגשים… אצל עגלות אחדות עומדים יהודים ומריבים את האכרים: דומה כאילו יצאו לקרב וכאילו יקראו למהלומות, אבל בעוד רגע – והנה נותנים המה איש כף לרעהו: הקנין נגמר, והשלום העמד.

משם פנה ויצא אל רחוב גדול; שם היו בתי-עץ בנויים לתפארה, גם בתי-אבן אחדים של שתי-מכפלות. מן השלטים הקטנים והמטושטשים, אשר על הבתים האלה, נוכח בירשטיין, כי פה מצאו להם מקום כל תאי-הפקידות לסוגיהם. סביב בתים אחדים משתרעים גם גנים מוקפים גדרות-עץ. על פני בית גבוה אחד עב וראה עליו שלט של בית-מרקחת, הוא גמר בלבו לבא ולהתודע אל בעליו.

איש עב-הכרס וקטן-הקומה קבל פניו ואמר לו, כי הוא בעל בית-המרקחת. זקנו גלוח, שפתותיו עבות וכל שרטוטי-פניו גסים; קרחת גדולה עוברת ממצחו ועד קדקדו; איזה עונג-עצמי מרחף על פניו המלאים ומשתקף מבין עיניו הקטנות והסגורות למחצה.

– אתכבד לבקש את אדוני הרופא לבא אל מעוני, – אמר לו בעל-בית-המרקחת וגם מהר להגיד לו את שמו: סאמואיל יופימוביץ הורין.

המה נכנסו אל טרקלין מיופה בכלים ורהיטים רבים ושונים. בעבור רגעים אחרים נכנסה גם גברת-הבית, אשה צעירה, קטנת-קומה, מתיפה.

– כן, כן, – אמרה בברכה בשלום את האורח. – כבר ספרו לנו, כי רופא חדש בא במקום גרונין… מאד ינעם לנו, כי כבודו נא אלינו… ואמנם כן צריך להיות: הן רק אנחנו וכבודו האינטיליגינטים היחידים, הנמצאים בעיר הנכחדה הזאת!… גרונין נסע מפה… ערגה נפשו אל עיר-הבירה… אבל אני אמרתי אליו, כי משגה הוא עושה… האם ימצא גם בעיר-הבירה חולים הצריכים לו כבעיר הזאת? אמנם היהודים משלמים רק מטבעות כסף, אבל לא על העניים לבדם אנו חיים!… יש פה במחוזנו גם אצילים עשירים, גם “שליאכטים” טובים, גם פקידים… רובם פונים אל הרופא היהודי ומשלמים שכר טוב… רק נצרך לדעת, איך לארח בחברתם… אנחנו יודעים אותם ואת מנהגיהם ואת משאלותיהם… המה מכבדים אותנו… המה אינם חושבים אותנו גם ליהודים… ואמנם מה לנו וליהודים? האם רק באשר נולדנו יהודים? אותי גם בעלי המה מהללים מאד…

סאמואיל יופימוביץ, אשר שמע בכל העת במנוחה את פטפוטי רעיתו המהוללה בפי האצילים והפקידים, פקח מעט את עיניו הסגורות, פתח גם את פיו ויאמר:

– מאניה יקירתי! אל לך לשכח חובת בעלת-הבית… “אין מלעיטים את הזמיר רק בזמרות לבד”… צוי נא, מחמדתי, ויכינו למעננו ארוחת-הבקר ויאכל אתנו גם אורחנו הנכבד.

בירשטיין התנגד לדבריו אלה.

– אין עתה שעת-האכילה… סלחו נא לי… אפשר בזמן אחר… ינעם לי לבוא בצל קורתכם… אבל מאריה איזראיליבנה וגם סאמואיל יופימוביץ הפצירו בו, כי ישאר במעונם.

– כן לא יעשה במקומנו, אדוני הרופא, – אמרה גברת הורין בחן נעים על שפתותיה החכלילות. – יאכל נא כבודו אתנו לחם היום…

בירשטיין מוכרח היה להשאר בחברה “הנעימה” הזאת. המה פטפטו וספרו לו על כל דברי-חיי-העיר. אמנם הבעל דבר מעט: הוא בכר את האכילה על הדבור, אבל אשתו לא חדלה מלהרבות להג על אנשי-העיר ועל מכריה האצילים “הנודעים”.

– אנשי-עירנו – אנשים פשוטים וגסים… אין אף איש אחד אינטיליגינטי, משכיל… רק בעלי-מלאכה, חנונים או סוחרים שונים; כולם להוטים אחרי הפרנסה… כל היום עובדים וטרודים המה, ובלילה – ילכו לישן ולנוח… רחוקים המה מכל אינטריסים גבוהים, מכל שאיפות נשגבות… לכן יגדל השעמום פה למאד, לולא בית ברוך חלפן…

– אה, חלפן! – פער פיו סאמואיל יופימוביץ והוסיף גם חלקו: זהו איש מורם מעם – הוא עשיר!.. בכף ידו החזקה הוא אוחז את כל אנשי-העיר, את כל סדריה והליכותיה… בלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו… כל אשר יאמר – חוק הוא… וגם הפקידים מכבדים אותו…

– הפרזת מאד, יקירי, – ענתה גברת-הבית, – חלפן!.. מה הוא חלפן? יהודי פשוט ככל יושבי העיר… אין בו השכלה… איש גס הוא…

– אבל בתו – עלמה משכלת… גם בניו – אנשים מן הישוב… והוא עשיר…

– הוא עשיר!.. פקח הוא… יודע הוא, איך להתהלך עם הסכלים האלה… וגם אנחנו, רופא נכבד, למדנו ללכת בדרך ישרה… הן מלפנים היו פה שני בתי-מרקחת והיו מתחרים ביניהם… הלכנו וקנינו את בית-המרקחת השני… והטפשים הללו, שאינם יודעים את הסוד הזה, הולכים לקנות סמי-תרופה אל המקום השני, ושם עוד מוסיפים על המקח… כן, כן… נצרך להורות דרך להסכלים האלה, – הוסיפה בלעג.

במרוצת הדברים גלתה בעלת-הבית עוד סוד אחד, כי בערים אחדות נותנים בעלי-בתי-המרקחת “הנחות” הגונות להרופאים, המרפאים את חוליהם בסמי-תרופה בשפע רב ומן הסממנים היותר יקרים…

– לדאבוננו, – הוסיפה, – כמעט אי-אפשר היה לנו להנהיג את המנהג הטוב הזה גם במקומו, יען גרונין לא חפץ לקבל בשום אופן כל “הנחות”… אבל בינך ובינינו אגיד, כי לא היה האיש הזה “חכם” גדול… והרופאים האחרים – האם נוכל לקראם רופאים מומחים?…

כל הספורים האלה היו לגעל-נפש-בירשטיין… הוא התאמץ למהר לעזב את הבית הזה, אבל מאריה איזראליבנה הפצירה בו לשתות גם כוס קהוה אחרי הסעודה, בעת אשר בעלה מוכרח היה לעזבם, כי קראו אותו אל בית-מרקחת.

בלב דואב מוכרח היה להשאר בחברת האשה הזאת. היא הגידה עתה לפניו את צערה, כי גלמודה היא פה, כי אמנם רק ההכרח יאלצנה לשבת בעיירה הזאת. היא ספרה לו, כי גודלה והתחנכה בבית אביה, איש עשיר, סוחר נודע בווילנה. היא בקשה לה איש כלבבה, איש משכיל, אינטילגינטי… סאמואיל יופימוביץ ראה אותה פורחת כשושנה בבית-אביה; נפשו חשקה בה מאד. והוא אז עובד בבית-מרקחת אחד בעיר ההיא, היא נעתרה לבקשתו… חמלה עליו ונתנה את לבה ואת נדוניתה להאיש הזה… אבל עתה נוכחה, כי כל הגיוני-בעלה רק בעבודה הרבה אשר בבתי-המרקחת שלהם… אינו יושב בחברתה ואינו שם לבו, כי השעמום יגבר עליה בעיר מזוהמה כזאת. בקוקיטיריה, שלא הוסיפה עליה לוית-חן, ספרה, כי גרונין היה בא לפעמים קרובות לביתה וגם לבב אותה… דומה לה, כי אפשר, שבת עזבו פתאם את העיר היא, יען שקשה היה לו להשאר פה בלי העגב עליה.

בירשטיין שאף רוח ברוחה, כאילו נטל ממנו משא כבד לעיפה, כאשר סוף כל סוף עזב את חברת הגברת לבית הורין ומהר לשוב למעונו.

שם מצא לתמהונו חולים רבים יושבים ומחכים לבואו: בחדר הגדול נקבצו יהודים ואכרים, נשים וילדים, את כל אחד ואחד קבל וטפל בו זמן רב, עד אשר עיף מאד, וראשו היה כסחרחר עליו. כל איש, טרם צאתו מחדרו, הניח איזו מטבע על שולחנו. בתחלה מאן לקבל כל שכר, אבל רבים מן החולים היו נשארים עומדים נבוכים במאנו לקבל כסף, בקשוהו והשאירו את מתנותיהם על השלחן. רק מן האנשים, שראה, כי עניים המה, לא קבל מאומה. הוא צבר את כל שכר-היום והניח אותו בארגז מיוחד. –

כבר אתא לילה. אשה זקנה אחת נכנסה אל החדר, בשעה שהיה עוד מקבל את החולים, והאירה או במנורות. בחדרים היה חום נעים. נראה, כי איש דאג לרוחתו, הסיק את התנורים, סדר את כל כליו וחפציו. האשה, שהעלה אור במנורה, נכנסה והביאה לו כוס-תה, לביבות ומעש-מרקחת.

– מי את? – שאל בירשטיין.

– אני?… משרתת… חיים קלאטץ צוה עלי, כי אבא לשרת את אדוני וגם נקב לי שכרי… האם כחש בי?

– לא, לא… טוב מאד עשה קלאטץ…

הוא עזב את שלחן-העבודה, לקח מקומו בכסא-הנדנדה לנוח מעל היום, להשקע במחשבותיו, לברר לעצמו את הרגשות השונים, אשר עשו עליו מקרי-היום.

 

IX.    🔗

הדלת נפתחה, וחיים קלאטץ נכנס בלאט אל החדר ששם ישב בירשטיין. הוא צעד פסיעות קטנות ולאטיות לבל יפריע את הרופא ממחשבותיו.

בירשטיין קדם את פניו בצחוק קל.

– הודות לך, קלאטץ, על טוב לבך, כי דאגת לי וסדרת את צרכי-מעוני… לא אדע, במה אוכל לשלם לך בעד טובך?…

– שלם?… סלח נא, אדוני… אבל אני לא אקבל שכר מכבודו… אמרתי, כי חייט אני, וברוך-השם יש לי פרנסה… פרנסה קטנה… אבל מה נצרך ליהודי? לחם לאכל ובגד ללבוש וגם לשלם להמלמד – ודי לו…

בירשטיין נרגש מהדברים הפשוטים האלה; הוא קרא למשרתת וצוה להביא לו ולקלאטץ כוסות תה ובקש את קלאטץ לשבת אצלו ולשוחח אתו.

– חפץ אני להתיעץ אתך על אודות דברים אחדים… ראשית, אין ברצוני, כי תהיה לי מבשלת בביתי, אשר תכין לי את סעודתי… אין ברצוני כלל לטפל בענינים תפלים כאלה… מאסתי בטרדות כאלה… אפשר ימצא לי פה איש, אשר יתן לי בשכר הגון את כל צרכי כלכלתי…

– דבר כזה קשה מאד למצא פה… אפשר שירצה לאדוני לבקש את בעלת-בית-המרקחת?…

– לא, קלאטץ… אני הייתי כבר בביתה, התודעתי אל המשפחה ההיא ולא מצאה חן בעיני…

חיים קלאטץ חכך לדברים האלה.

– אם כן, – אמר, – אבקש את בעלת-הדירה הזאת… בודאי תסכים לתת לך ארוחה מדי יום ביום… אבל היא תתן לך רק מאכלים “כשרים”. –

– איזה מאכלים? – שאל בירשטיין בתמהון.

חים קלאטץ נבהל מעט ויגמגמם:

– סלח נא, אדוני, ואשאלך… כבודו יהודי הנהו או לא?

– יהודי…

– וכבודו אינו יודע, מה המה מאכלים “כשרים”?

– איני מבין, יקירי, יהודית…

חיים לטש את עיניו אל היושב לפניו בתמהון גדול, כאילו איזו בריה משונה ישבה לפניו. אחרי-כן חכך ויאמר:

– כן דוברים כל צעירינו… אינם מבינים יהודית… לא טוב הדבר… נער היית וגם זקנתי… הרבה ערים במחוזנו ראיתי, עברתי הרבה מקומות, שהיתי באחוזות ובכפרים… אבל כל בן-אומה יודע את לשונו: הפולני ידבר רק פולנית… אפילו המשכיל שבמשכילים… ועוד יתפאר עליך, כי אינו מבין רוסית… וצעירינו… המה מתכחשים בעמם… מתפארים, שאינם יודעים את שפת המון-העם…

בירשטיין בא במבוכה לשמע כל דברי-התוכחה הזאת. הוא קם ממקומו, נגש אל קלאטץ ולקח את ידו.

– שמע נא, יקירי, אמנם איני מבין כלל את השפה היהודית… האמין לי, כי איני יודע כלל ממנהגי-היהודים, אם כי יהודי אני… בפנים המדינה גודלתי… הורי אנשים משכילים… אבי רופא המחוז בעיר גדולה על גדות נהר וולגה… הוא לא למדני כלל יהודית…

– ומדוע באת אלינו? – שאל קלאטץ ברעד וברגש, – האם מעטים המקומות, שאפשר שם לקבל לך משרת רופא… לידען גדול כמוך?…

– שאלה גדולה שאלתני, ידידי… אפשר, כי עוד אגלה לך את סודי, – הוסיף בירשטיין בצחוק. – אבל המעשה הוא כמו שמגיד אני לך… הן אתה מבין את שפתי…

– אני מבין רוסית… אמנם אני מדבר בהברה אינה ברורה… אבל גם הפקידים מבינים את להגי…

רגעים אחדים ישבו שניהם שקועים בשרעפיהם. קלאטץ חשב מחשבות על האיש “הנפלא” הזה. ספרו לו, כי לא קבל שכר בבית שמואל האורג ברפאו את ילדו; ספרו לו, כי עשה נתוח משונה והשליך החוצה את כל התרופות שנתן החובש. גם החולים היהודים, שבאו אליו היום, אמרו, כי לא חפץ הרופא לקבל שכר, כי כמעט לא נתן להם “רֶצֶפְטִים”, אלא נתן להם “עצות” שונות ותרופות פשוטות… מי הוא האיש הזה? מה מעשהו? מה חפצו של הלזה פה, בעיירה זאת?

וגם בירשטיין נשקע במחשבותיו, הוא ראה, כי תהום גדול בינו ובין אחיו היהודים, אשר בא ללמוד ארחותיהם ומשאלותיהם, הלא אינו יודע את לשונם, מוזרים לו מנהגיהם… זר לו רוחו של העם הזה, ונסתרות ממנו שאיפותיו מגמותיו. עתה נזכר, כי גם זקנתו, כאשר היתה מתארחת בבית-הוריו, לא אכלה אתם מארוחותיהם, יען כי אינם “כשרים” המאכלים… היעלה בידו להתקרב אל העם הזה, לחדור אל צפונות נפשו ולהבין את יסוד חייו?

– גרונין חברי אמר לי, – הפסיק בירשטיין את הדומיה המעיקה, – כי צריך אני להתראות עם ראש הקהלה, עם ברוך חלפן… הגידה נא לי, מי הוא האיש הזה ומה מעשהו?

חיים לא ענה תיכף על השאלה הזאת, הוא החשה רגעים אחדים, כאילו סדר את מחשבותיו, טרם ימצא מענה לשאלה הזאת. אחרי-כן הושיט את צוארו הארוך ואת זקנו הקטן והתנועע על הכסא מעבר האחד לעבר השני.

– אמשל לכבודו משל, – ואז ידע, מה לנו חלפן… התלמוד – הן שמעת בודאי, כי יש לנו תלמוד – מספר, כי ירד מלאך גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי, וכאשר עלה במחשבתו של הקב"ה לבנות עיר אושה, שלח מלאך רע, והוא נעץ באחת הבצות הגדולות אשר בליטה – מלוה אחד!… ועלה בבצה שרטון של רוכלים, חנונים ותגרנים… עליהם נוספו כל בעלי-מלאכה למיניהם וכל “כלי-קדש”: שמשים, גבאים, רבנים, בטלנים ועניים סתם… כן מתרבה העיירה, מתרבים הבתים ומתרבים… גם המלוים הקטנים והגדולים וגם – העניים… הלא יבין אדוני הרופא, כי חלפן – זה הוא הקנה של בצתנו… הוא היסוד של עירנו… ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו… הוא השר השליט על כולנו…

בירשטיין נרגש מדברי המשל והנמשל, מן החדוד והעוקץ שבו… הוא הבין, כי מלב נדכא, מלב רגש בצרת-אחיו נובעות המלים הפשוטות האלה.

– בעירנו יש רוכלים, – הוסיף חיים לדבר בקול נמוך, – עושים סחר-ומכר עם האכרים… קונים המה את הפשתן ואת התבואות השונות, שולחים אותן לארצות רחוקות… המה אינם שולחים… אלא באים החלפנים ולוקחים מהם את התבואות, צוברים באוצרותיהם ושולחים לכרכי-הים… יש פה בעלי-מלאכה רבים… אורגים… יש רחובות, שכמעט כל יושביהם הם אורגים… רוקמים המה טליתים, מטפחות ועוד רקמות שונות… אבל להם נצרכים – חוטים, כלי-עבודה שונים… צריכים המה למכור את סחורתם… יש שהסחורה מונחת ירחים אחדים – ואין דורש אותה… ובאים החלפנים ונותנים את החוטים ואת מכשירי-העבודה להפועלים, לוקחים מהם את הארג – ומשלמים ככל העולה על רוחם… ישנם חנונים, המוכרים צרכי-אכל לאכרים או ליושבי-העיר… צריכה להם סחורה… ובעיר-הגדולה אינם נותנים בהקפה – ובאים החלפנים ונותנים להם כסף… כסף בערבון של הסחורה ומקבלים רבית של רבית ככל אות-נפשם… ישנם בעלי-מלאכה פשוטים כמוני, עבדך… עתים יש מלאכה, ועתים אין מלאכה כלל… אבל לפרנס את משפחתנו נצרכים אנו… לחם יבקשו מפינו בכל יום… והולכים אנו אל החלפנים ומבקשים… והם נותנים לנו פרוטות, ומן הפרוטות יעלה חוב גדול…

קלאטץ החשה רגעים אחדים, אבל בראותו, כי הרופא אינו גורע ממנו את עינו ומחכה לדבריו, – הוסיף לשיח:

– לי יש בן באמריקה… קשה היתה לו ישיבתו פה ונסע לניו-יורק… רבים המה העוזבים את ערינו החשובות ונוסעים… המה אומרים, כי שם מצויה הפרנסה… שם משלמים רק דולארים, והדולאר מטבע גדולה היא… ימים רבים התענה שם בני בכל הענויים… עתה עובד הוא שמה… חייט הוא כמוני… אבל הוא למד היטב את מלאכתו… הוא אינו חייט פשוט כמוני, היודע לתפור רק בגד פשוט… לא! אפילו האצילים הללוהו ואמרו עליו, כי אמן טוב הוא… ומה עושה שמה? יושב כל הימים – לרבות הלילות – ואנוס הוא לתפור מכנסים… רק מכנסים… מן הבקר ועד הערב – רק מכנסים… ומדוע? יען גם שמה ישנם חלפנים, אשר להם חנויות גדולות, ומוכרים המה מכנסים לאלפים… ובכן מאי נפקא-מינה, אם אני עובד כל הימים ונותן רוב עבודתי לחלפן שלי, או בני שעובד רק מכנסים – ומזעת אפיו יאסף חיל רב החלפן שלו?

– ובכל זאת מרבים הצעירים לברח מפה… מדוע? לא רק מפני שנמאסו עליהם החלפנים שלנו, אלא מפני שיש אשר אין פה, במקומנו, שום פרנסה… לכולם יש מכנסים – חדשים או ישנים – אין נפקא-מינה… אבל מלאכה אין… על כל עשרת אכרים יש כבר חנות אחת או שתים – והחנוני – מתרושש… אז נוסע הוא אל כרכי-הים…

חיים הפסיק מדבר לרגעים אחדים. אחרי דומיה קצרה הוסיף באנחה:

– כן, אדני הרפא… השרטון שלנו קטן הוא מאד… צר לנו המקום הזה… היושבים מתרבים – ואין לכולם מקום פנוי… בית בבית יגיע, כמאמר הנביא. אז נופלים הנשארים אל הים… הולכים ונשאים המה אל המרחק הגדול… הרוח ישאם לכל עבר ופנה… הצרות והמצוקות, העניות והדלות מגרשות אותנו מפה…

– מקבלים אנו מכתבים מקרובינו… מהללים המה את הארצות ההן… בלונדון טוב. בניו-יורק טוב מאד… ומה נצרך להיהודי? בודאי, אם יש פרנסה אפילו בדחק, אם יש לחם לאכל והנוגש אינו מושל בו – כבר טוב לפניו… היהודי שמח בחלקו הוא!…

קלאטץ הוריד את ראשו ולא הוסיף לדבר. עיניו הפיקו יגון נורא… וגם בירשטיין לא הוציא הגה מפיו. הוא ישב דומם שקוע במחשבותיו, נרעש מכל הדברים ששמע מפי החייט. המשרת הזה, דומיה שררה בחדר… רק מן החוץ נשמעה המית-הרוח העזה המקישה בתריסי-החלונות… הד קולו של הגשם, היורד ונופל על הגג טפות-טפות, מרחף בחללו של החדר וממלא אותו עצבות ושעמום… אושת האלונים, אשר בגן, מגיעה אל פנים החדר, ודומה, כאילו גם המה נאנקים על גורלם המר להיות עומדים באפלה עגומה, רועדים מקור ורטובים מדלף טורד… קולות שונים חודרים אל תוך החדר ומחרידים את היושבים בו: קול שריקות בריחי-הדלתות בהגרן או קול אנחות אומללים ויגיעי-כח, התועים בחשכת ליל, בין הערפל ובין האדים העגומים…

 

X.    🔗

למחרתו לעת ערב דרש בירשטיין לבית ברוך חלפן. הוא בא אל בית גדול ומרוח. בהכנסו אל מסדרון הבית, יצאה לקראתו המשרתת, והוא מסר לה את כרטיסו לתת ליד בעל-הבית, ויובא אל טרקלין גדול, מואר ומיופה ברהיטים רבים ושונים. בפנה עמד פסנתר טוב. הוא שם לבו אל רהיטי-הטרקלין והתבונן לראות, כי צבורים בחדר זה כלים שונים, חדשים וגם ישנים. בלי טעם נכון ובלי סדר יפה. מן החדר השני, בעד הדלת הסגורה, נשמע קול דברים, קול אנשים משוחחים ושוחקים. אבל הקולות חדלו פתאום, כפי הנראה ברגע, אשר הראתה המשרתת את כרטיסו של האורח. קול לחש עצור חדר אל אוזן בירשטיין. בעוד רגע נפתחה הדלת, ואל הטרקלין נכנס איש בא בימים, קומתו ממוצעת, שערות ראשו שחורות, ורק זעיר שם נראו רצי שערות לבנות; זקנו השחור מגודל ובשני צדדיו נמצאו קווצות שערות לבנות; תוי-פניו-המלאים הפיקו איזו לאות, ומעיניו נשקפו גאוה ויהירות. הוא לבוש מעיל שחור וארוך המגיע עד הברכים והמרוכס על כל כפתריו. בצעדים אטיים ובקומה זקופה נגש אל בירשטיין, הושיט לו את ידו הגדולה המכוסה שערות ויאמר לו ברצינות:

– אתכבד להתודע לאדוני הרופא… ישב נא…

– המקרה הביאני אל עיר אושה, – אמר בירשטיין, בלקחו מקומו על הכסא אצל שלחן עגול העומד אצל ספה רכה והמכוסה מפה מרוקמת פרחים בצבעים שונים. – גרונין חברי נפגש אתי ואמר לי, כי עזב את משרתו פה, והחלטתי אני לבא הנה…

– גרונין היה מבאי-ביתי… אמנם הצטערנו, על אשר לא חפץ להשאר בעירנו… כולנו כבדנוהו… אקוה, כי גם כבודו ימצא את מקומנו טוב לפניו… כבר ספרו לי, כי החל לרפא חולים… כבר מספרים על כבודו נסים ונפלאות, – הוסיף בלעג.

– חפצתי לשאל את כבודו היזמינני הצבור היהודי לרופא באושה? ומי יפרש לי את התנאים של משרתי בתור רופא?

– בודאי יזמינו ראשי קהלתנו את כבודו לרופא לנו… ומדוע לא יזמינוהו? הנלך ונבקש לנו רופא אחר, אם כבודו כבר קדם לבא אלינו, – אמר חלפן בהדגישו את המלה “קדם” –

– ועל דבר התנאים… אני אוכל להגיד לכבודו… ראש-העיר, כלומר גבאי ראשי של מוסדות הצבור היהודי פה אני הוא… ובכל אשר אומר אני – כן יעשה…

בירשטיין נענע בראשו לאות הסכמה, וחלפן הוסיף:

– משכורתו של כבודו תהיה… חמש מאות רובל לשנה…

– גרונין אמר לי, – הפסיקהו בירשטיין, – כי שש מאות רובל קבל מסכומי-המוסדות…

– לא מן מוסדי-צדקה קבל, אלא מן הסכום של מכס-הבשר הכשר… בודאי ידוע לכבודו, כי בכל עיר של יהודים קוצבים מס על הבשר הכשר, והיה הכסף הזה לנו לכלכל את כל מוסדי-הצדקה… אני… הנני גם החוכר של המס הזה… משלם אני אלפי רובלים לטובת המוסדים האלה… והאם מקבל אני את כל אשר אני מוציא? הס מלהזכיר! עוד מכיסי אני מוסיף מדי שנה בשנה… העניים רבים אתנו… בשר יאכלו רק משבת לשבת… מרבים להתענות… לכן חולים המה – ואוהבים להתרפא… וטוב להרופא המקבל שכרו מהם…

– אבל, אדוני, – הפסיקהו בירשטיין עוד הפעם: – אם הרופא מקבל את שכרו מקופת הצדקה או מקופת מכס הבשר, – הרי אין לו המשפט לקבל שכר טרחתו מהחולים!…

– שנית, אדוני הרופא: החולים משלמים שכר להרופא כפי אשר יושת עליהם…

– אין זה משטר צדק: או לקבל שכר מקופת הקהל, או לקבל מן האנשים הבאים אל הרופא לדרוש תרופה למחלותיהם… כן המנהג גם בהפקידות הארצית… הרופא מקבל שכרו ומרפא את האכרים חנם.

– הפקידות הארצית… זהו דבר אחר… במקומנו אין פקידות ארצית… משלמים אנו מסים ככל יושבי-הארץ, אבל את חולינו מחויבים אנו לרפא על-ידי רופאינו..

שניהם החשו רגעים אחדים.

– אני מסכים, – אמר בירשטיין, – אני מסכים לתנאים האלה… נכון אני לקבל את שכרי הנקוב…

– אבל, רופא נכבד, עוד לא הגדתי לכבודו עוד תנאי נחוץ… מן השכר הזה חיב הרופא לתת מאה וחמשים רובל בשנה לרב-העיר…

בירשטיין הביט בתמהון אל הדובר בו; אחרי-רגע קטן נענע בראשו!

– כן, כן… נזכרתי… גרונין הגיד לי על דבר התנאי הזה… אבל יבינני נא, אדוני, מה הוא דבר הנכיון הזה? מדוע לא תשלמו להרב את שכרו לבד ולהרופא – לבד?

– רואה אני, חביבי, כי ידען גדול כבודו בחכמת-הרפואה, אבל את צרכי-קהלתנו אין הוא יודע כלל…

– אמנם כן הוא הדבר…

– צריכים אנו לתת דין-וחשבון לפקידות הראשית של הפלך מכל סכומי-מכס-הבשר. אנחנו עורכים מדי שנה בשנה הערכה מפורטת, וראשי-הפקידות, שהמה כמובן לא מבני-ישראל, מקיימים ומאשרים את ההערכה הזאת… יש שהם מקצרים, ויש שהם מרחיבים בהוצאות שונות… הכל על פי חות דעת הפקידים, מבלי שאול את דעתנו ומבלי התחשב עם משאלותינו… צריכים המה לשלם “הוספות” לפקידים שונים, לשוטרי-העיר, לבולשת או… להציב עמודי-פנס להאיר את הרחובות או לתקן את הדרכים. – או המה מוסיפים גם משלהם; נצרך לנו להוצאות של תלמוד תורה, להוצאות המרחץ, לשכר הרב או לענינים כלליים אחרים – באים המה ומקמצים… וכל המותר מן הכסף יושלח לאוצר-הממשלה והיה לפקדון… לימים ושנים עד… שיבא המשיח…

– הלא מחויבים אנו להתנגד בכל תוקף למצב כזה, מחויבים אנו למחות מחאה עצומה, – קרא בירשטיין, אשר השתומם לשמע את דברי ראש-הקהלה.

– להתנגד? להביע מחאה?… לפני מי, אדוני?… רק לתנות ענותנו לפני רבונו-של-עולם… ואם צריכים אנו למלא את צרכינו המרובים, אנו הולכים ומקבצים עוד נדבות… ישראל – רחמנים בני רחמנים… תובעים אותנו, האמידים, ונותנים אנו…

ברגע הזה הופיעה ל הטרקלין אש באה בשנים, מלובשת עדנים ושמלה יקרה, עבת-הכרס ורחבת-החזה, אחריה נכנסה עלמה כבת עשרים ושלש, חורת-הפנים ודלת-הבשר, לבושה שמלת-משי חדשה; שערותיה השחורות עשויות כעין מגדל גבה, ובין שערותיה נוצצת מכבנה, אשר בה מתנוצצת אבן יקרה; על אצבעותיה נתונות טבעות שתים משובצות ספירים טהורים ויקרים; מתחת לצוארה תחובה מכבנת-זהב גדולה מפותחה צצים ומשובצה יהלומים קטנים, המזהירים בברק-יפעתם לאור המנורה, –

– אתכבד, אדוני הרופא, להציג לפני כבודו את רעיתי ואת בתי אסתר…

הוא דרש לשלומם ויעמוד עד אשר ישבו הנשים.

– רק זה בא אלינו אורח, – אמרה הבת בהתיפה לפני הראי הגדול, – וכבר הלאה אותו אבי בעניני-עסקים…

– לא, בתי – השיב אביה; – ראשית-כל נצרך לכלות את העסק, אשר לפנינו, ואחרי-כן – עת לשיחת-נשים ולפטפוטי-דברים בטלים, – ויצחק צחוק גדול.

– הלא תצוי, – הוסיף חלפן בפנותו לגברת-הבית, – להביא לנו תה… ונשתה עד אשר נכלה את דברינו…

האשה קמה ממקומה בלי אמר ודברים ותצא אל החדר הסמוך, אבל אסתר נשארה יושבת על מקומה אצל הגברים המדברים “בעניני-עסק”. –

– ואני אשמע ואאזין לדברי-העסקים – אמרה אסתר בצחוק. – אשמע, מה ידברו הגברים, העסוקים בענינים גדולים וחשובים העומדים ברומו של עולם-היהודי באושה.

– תוכלי לשמע, בתי, כאות-נפשך, – השיב חלפן ויעצם עיניו לרגע וישקע במחשבותי.

– כבודו אמר, – הפסיק בירשטיין את הדומיה, – כי מוכרחים אתם גם לקבץ נדבות למלא את הצרכים למוסדי-צדקה… והפקידים מקמצים…

– מקמצים? לא, חביבי! אינם נותנים כלום גם לדברים נחוצים מאד, נחוצים לקהלה חשובה וגדולה כמו קהלת-עירנו… מלבד רב-רשמי, המסדר ספרי הנולדים והמתים, רשימות הנשואים והגרושים – הן נצרך לנו רב-דתי… ואינם מקציבים כלום להספקתו…

– האומנם יש להם המשפט להתערב אפילו בענין זה – שאל בירשטיין בתמיה.

– יש ויש… רב-רשמי הוא מאושר מן הפקידות, אבל רב, העוסק בשאלות דתנו, – אין צורך בו לפי מושגם…

חלפן התאנח אנחה עמוקה ויעצם את עיניו.

– והאם בסכום המצער של מאה וחמשים רובל יוכל להסתפק איש-נכבד כרב-העיר?

– כן… אינו יכול… אבל כמו שלהרופא יש הכנסות שונות מן החולים, כן יש גם להרב הכנסות שונות: באים אליו לדין-תורה, שולחים אליו מתנות לימי-החג… ובפרט רבנו… הוא מסתפק במועט… הרבנית – – היא מפרנסת את ביתה, מקבלת את ההכנסות…

– אבן הן גם הוא איש המצטרך לחיי בשר-ודם, – אמר בירשטיין בצחוק קל.

– רבנו? לא!.. זה איש-אלהים… כל ימיו יושב הוא על התורה… אמנם זכתה עירנו לגאון גדול נודע בכל תפוצות ישראל… מכל הערים פונים אליו בשאלות, והוא נותן תשובותיו לכולם… הוא מחזיק ישיבה… שם לומדים בחורים תורה…

בעלת-הבית נכנסה אל הטרקלין, ואחריה הולכת המשרתת ונושאת טס גדול, היא שמה על השולחן, אשר לפני הכסאות, כוסות תה, ממתקים ואפיות.

השיחה נסבה על דברים שונים, ודברי-עסקי-הקהלה נפסקו. אל הטרקלין נכנסו עוד אנשים אחדים, אשר ישבו בתחלה בחדר-האכל הסמוך. חלפן הציג את כל אחד לפני הרופא, קרא את שמותיהם והגיד את מעשיהם ועסקיהם. אחד היה סוחר-עצים, השני בעל-רחים, השלישי – אחד מפקידי-העיר, פולני אציל, הרביעי – בנו הבכור של בעל-הבית, שמעון חלפן, סוחר בעיר הגדולה, זה היה איש רם הקומה ודל-הפנים; זקנו מגולח, שתי קצות שפמו מתרוממות למעלה כשני מחטים מעוקמים ומגיעות עד חטמו הארוך.

 

XI.    🔗

המה מדברים ומשוחחים ושותים תה, והנה קול עב וחזק נשמע מן המסדרון, בעל-הבית מהר לקום בחפזון לקראת הבא, וכרגע הוסרה ממנו יהירותו ומנוחתו, וגם ליאותו הנשקפה מכל שרטוטי-פניו חלפה ממנו. הבא היה פקיד, איש גבה-קומה, בעל כרס רחבה וכתפים רחבות; זקנו מגולח; שערות ראשו גזוזות, שתי הקצוות הגדולות והעבותות של שפמו עוברות למטה מן השפתים עד צוארון בגד השרד, אשר עליו.

בעל הבית הציג לפני הפקיד, הוא ראש פקידי-העיר, את הרופא; דבר באזני-הפקיד דברי-תהלה על אודות הרופא הצעיר בחנופה רבה ובהכנעה גדולה.

– כן, כן… ספרו לי… אשמח מאד… שמו כבר יצא לתהלה בעירנו… נעים לי, כי בעירי ימצא רופא מהולל, – אמר ניקולאי וואליריאנוביץ מישצארין הפקיד.

– אני הגדתי את שבחו של הרופא גם להאצילים… המה הבטיחוני, כי יבכרו את “רופאנו” על הרופאים האחרים… אמרתי להם, כי רפאת ילד נוטה למות בארח פלא… אנחנו נשתדל, כי יגדל שכר אדוני הרופא, – הוסיף חלפן בצחוק של חנופה וישם את ידו על שכם בירשטיין לאות חבה.

רטט קל עבר בכל אבריו של בירשטיין. הוא הרגיש איזה געל-נפש אל כל המסובים. גם חלפן זה, אשר לבב אותו בכל עת ספר לו מכל עניני-הקהלה; חלפן זה, אשר, למרות התואר שתארו אותו גרונין ובפרט חיים קלאטץ, מצא חן בעיניו בשעה שהביע את דאגותיו בעניני-עירו, משכהו אחריו באנחותיו שנאנח, בשעה שתאר לפניו את שעבודתם להפקידים, בשעה שדבר בגאוה מלבבת על “רבם הגאון”, – חלפן זה נפל פתאום בעיניו ממרומי-שחקים אל תהום-הרפש… הוא חש בקרבו מועקה, עצבת ועגמת-נפש… רגע חפץ לקום ממקומו ולברח מן הבית הזה, לירוק בפני כל האנשים האלה, לעזוב את העיר ולברח, כאשר ברח גרונין, לנוס הלאה-הלאה, אל העיר הגדולה והיפה, עיר מלאה תשואות המון אדם רב, עיר מלאה חכמה, עיר מלאה אנשים משכילים… לפניו עבר פתאם מראה חדרי-האינסטיטוט, ששם עבד שנתים בשקידה עצומה, לפניו נראו פני מוריו החביבים והתמימים, המסורים בכל לבם ונפשם אל המדע ואל התורה ואל הנסיונות החשובים… אבל הוא הבליג על סערת-רוחו ולא ענה דבר, רק אנחה יצאה מתוך פנים נפשו, אנקת-אסיר הנקשר אל כבליו, כבלי-ברזל, ואשר שונאיו בנפשו כתרוהו ומלעיגים עליו…

– השולחן בודאי ערוך, – אמר מישצארין אחרי שתותו כוס תה. – אל נא נאבד את הזמן היקר לנו ונשב – לעבוד, – הוסיף הפקיד ויצחק בקול רם.

– “זמן – זהו מטבע”, – אמר בלעג שמעון חלפן, – כאשר אומרים האמיריקאים.

– אמת, אמת!… – קראו כל הנאספים.

– וגם אתה, אדוני הרופא, תקח, כמובן, חלק…

– במה?

– בצחוק הקלפים… – קרא מישצארין, – מה תמים – הה! – עוד האיש הזה!…

– איני צוחק בקלפים, ניקולאי וואלריאנוביץ, – השיב בירשטיין.

– אין חלקך בצחוק הקלפים? – שאלו הפקיד וחלפן בקול אחד. – הנשמע כדבר הזה?

– אי-אפשר הדבר! – הוסיף הפקיד. – ומה יאמר כבודו לעשות בנוח מעבודתו?

– תמוה מאד… רופא ואינו צוחק בקלפים… אמת דבר ניקולאי וואליריאנוביץ, – אמר גם חלפן בפנותו אל מישצארין בחנופה. –

– אבל מה אעשה? לצערי הגדול לא למדתי את החכמה הנפלאה הזאת – וימים יגידו עתידותי…

– אם כן… אנחנו נלך אל החדר הסמוך, והאיש הצעיר ישוחח עם הנשים, – אמר מישצארין בקומו ממושבו.

כולם יצאו מן הטרקלין ויבאו אל החדר השני, חדר-העבודה של בעל-הבית, ובירשטיין ואסתר נשארו בטרקלין על מושבותיהם.

המה דברו על אושה ועל יושביה. בירשטיין התאונן, כי רוב החולים היהודים, הבאים אליו, אינם מבינים היטב את שפת המדינה, ולכן אינם יכולים לבאר את דרישותיהם.

– כבודו אינו מבין, כמובן, יהודית, – שאלה העלמה.

– הן תתפלאי לדבר הזה? אבל…

– אני?!… איני מתפלאה כלל… יען גם אני איני יודעת דבר יהודית…

בירשטיין הביט אליה במבוכה ולא ידע, אם תלעג לו העלמה או מדברת ברצינות.

אבל, – שאל –, הן בתוך עמך את יושבת תמיד, – הכי אפשר, כי לא תבין את שפתו?

– בבית הורי חונכתי רק בחברת מורות אשכנזיות ופראנציות… דברתי והגיתי רק בשפות אלה… וכמובן, בשפה רוסית, שהיא לי שפת-אם…

הוא הביט אל פניה בעין בוחנת ברגע אחד.

– ינעם לי מאד לשמוע את הדבר הזה… עתה אוסיף לדבר אתך פרנצית…

– האם גם אדוני יודע את השפה הזאת?

– בלא ספק, עלמה כבודה, הן שנים אחדות ישבתי בפאריז.

– האומנם?.. אבל – יראה אני לדבר אתך פראנצית… בודאי הברתי אינה נכונה כהברה פאריזאית.

בירשטיין קם ממושבו ויגש אל הפסנתר.

– כפי הנראה את מנגנת בפסנתר…

– כן, כן, – ענתה בזהירות, – הן שנתים למדתי את המוזיקה גם בהקונסירבאטוריום אשר בווארשה…

הפעם שמח בירשטיין לדבריה אלה, הוא אהב מאד את המוזיקה ואת המנגינות בכלל, ומכל כלי-הזמר חבב בפרט את הפסנתר. בילדותו למדהו את המוזיקה אחד המורים הנודעים בעיר מולדתו; גם בהיותו בהאוניברסיטה לא חדל מלנגן בפסנתר שהיה במעונו. גם הוא וגם חברו אונריוטוב אהבו לנג בשעות-המנוחה אחרי עבודה רבה ועיון גדול בלמודים. תמיד הלכו לשמוע את הזמרה בתיאטרון ובנשפי-זמר הסימפוניים, הנערים באולם היכל-הזמרה בידי גדולי-המנגנים.

הפעם היה נכון למחול להעלמה הזאת את כל פטפוטיה ואת כל יהירותה ואפילו חטאת אביה, לו רק תהיה לו שעת הכשר לשמוע פה בעיירה נכחדה מנגינה נאה ויפה היוצאת מן הפסנתר… היא למדה בבית-מדרש הזמרה, ומסתמא יודעת היא היטב את מבחרי המנגינות של הקומפוזיטורים הגדולים והגאונים. –

הוא עמד רגעים אחדים לפני הפסנתר. אחרי-כן פנה אל אסתר ויבקשנה לנגן איזו מנגינה לפי רוחה, כאשר תבחר בעצמה.

– זה ימים רבים לא נגעתי בפסנתר… איזו ליאות נפלה עלי בימים האחרונים, – אמרה בקול ענוג, – עיפה נפשי מעמל החיים הבודדים והמשעממים…

– ובכל זאת אבקשך מאד, עלמה כבודה… אוהב אני מאד לשמוע את המוזיקה…

היא מאנה בתחלה, אבל הוא הפציר בה… ותסכים…

– רק למענך, רופא יקר, רק למענך, – אמרה ותשקר בעיניה אל מול בירשטיין, הי התיפה לפני הראי, נגשה אל הפסנתר והסירה את המכסה. היא ישבה על הכסא הקטן והעגול, השמיעה אקורדים אחדים ותנגן – וואלס פשוט וידוע… אחרי כלותה את הוואלס, נגנה גם איזו “מאזורקה”.

ובירשטיין עומד ומשתאה.

– המצא חן ניגוני בעיניך, רופא יקר? – שאלה אסתר בחן עגבנית.

– אם יש בלבבך לעשות לי נחת-רוח – הלא תנגני לי אחת המנגינות של שופין… או של מוצארט…

– שופין?… לא אדע, איה מונחים תווי הנוטים, – השיבה במבוכה קלה ותעמוד ממקומה.

– תני נא לי רשות, כבודה, לשבת על מקומך…

– בכל לב… אם גם כבודו מנגן, אשמע ברצון ואשפט במישרים או… בבקרת קשה… הלא תזהר, אדוני!.. – השיבה אסתר בצחוק-חן ובתנועת-ראש. –

הוא החל לנגן את אחת המנגינות האהובות לו של ביטהובן. קולות לאטיים וקלים יצאו מן הפסנתר… הקולות הולכים ומתרבים, הולכים ומתלכדים וממלאים את כל החדר… עוד מעט – והזדעזעו כל מיתרי הפסנתר. הקולות מרעישים ומרעידים… גלים יוצאים מחביון המנגינה, מתרוממים ומתנשאים, מתגלגלים ומתדפקים ביאוש ובקצף אל חוף הים… הנה ישמע קול אנחות רצוצות, אנקות מדאיבות, – ואחרי הרעש – קול דממה דקה כקול ילד מתיפח ומילל…

ורוחו של בירשטיין מתנשאה לעל, אל כנפי הדמיון והחזיון… הוא שכח את מקומו בחדר אנשים זרים ונכרים… הנה לפניו חזיונות ימי ילדותו… רענן וצהל ושמח הוא… אפילו עננה קלה אינה מכסה את זוהר שמי-חייו… הולך הוא מחיל אל חיל… והקולות היוצאים מן הפסנתר מזמרים ומרננים, אומרים שירה להטבע היפה והבהיר ולכל ברואיו הנחמדים והחביבים… צהלה ורנה מסביב!… אבל הנה נשמעו האנחות הראשונות… והקולות מתרוצצים, אחד ירדוף את חברו, כולם ימהרו לעוף, לרוץ אורח ולהנשא אל על, אל מרחבי אין סוף… הנה קמו לפניו ימי התסיסה העצומה: לחיים או למות!… דרכים רבות לפניו – במה יבחר? והקולות מתדפקים ומתרפקים, רצים לכל עבר רגלי-ים סואן, מתנשאים ונופלים אל תהום עמוק… יאוש איום יוצר מן המנגינה – ואחריו קול קינה ויללה… יאוש, עקת-לב, מצוקת-נפש, אנקות איומות…

והפסנתר בוכה, מילל ומתיפח… והקולות מתיפחים ומקוננים… כל היקום לבש קדרות… כל העינים מלאות דמע, כל לב מורתח מלא תוגה, אשר אין לה ראשית ואין לה תכלית… האומנם אין מוצא מן המיצר? האומנם אין שביב אור אחד המזהיר את דרכנו מבין הערפל העגום?

ובירשטיין מכה בכח על המנענעים… והקולות יוצאים ויפים ומבוהלים, כאילו שד משחת רודף אחריהם באישון ליל… והנה – הם… דממה… התמו למות כל התבל ומלואה?… הנה ישמע קול לחש, קול שיח-שרפי-קדש, המפילים תחנותיהם לפני אלהי-מרום, לפני אדון כל הארץ… קינה מהולה בשירה, ספקות מרוקמות בתקווה… והקולות מושכים אחריהם את כל הלבבות הנדכאים, מושכים אחרים בחבלי-קסם ובזיו קרני-זהר…

ובחדר השני, ששם ישבו הנאספים וצחקו בקלים, שלטה פתאום דומיה… הקלפים היו בידי כל המצחקים, אבל ראש החברה, הפקיד מישצארין, יושב נבוך, יושב ושומע, מאזין ומקשיב לקולות, המחרידים כליות ונפש, החודרים אל עמקי-הנפש, – והוא נשקע בשרעפיו… וכולם יושבים ומחכים… אי-אלה הרגשות, שהתעוררו בקרב האיש העב, בעל-הכרס הזה? הנזכרו לו ימי-בחרותו, בהיותו עוד בבית אביו האציל, טרם הספיק אביו לפזר את כל הונו ואת אחוזתו בהוללות? הנזכרו לו הימים ההם, כאשר היתה גם אמו העדינה יושבת ומנגנת בפסנתר, עת גבר עליה היאוש, את תקפה אותה עצבות נוראה, עת קצתה בחייה מפני הוללות בעלה?

רק המסובים אתו לפני השלחן הירוק, חלפן, בנו וחבריהם, ישבו ושעממו, יען כי לא חדרה ללבם המנגינה הנפלאה הזאת, יען כי טפש לבם מהבין את עצמת הדרתה ורושמה האדיר… המה ישבו במנוחה ורק מפני הכבוד לא חפצו להפריע את מחשבות הפקיד, ראש-העיר.

– מטיב הוא נגן, – אמר מישצארין והניח את הקלפים שבידו על השלחן. הוא קם ממקומו בחפצו לבא אל הטרקלין. אבל ברגע זה פסקו פתאם הקולות.

בירשטיין התעורר, כאילו חפץ להסיר ממנו את הקסם של החזון ושל המנגינה. בחפזון סגר את מכסה הפסנתר, הושיט את ידו לאסתר ויאמר:

– תודה לך, כבודה, בעד טוב לבך… לי עת ללכת…

– עוד הערב גדול, – אמרה אסתר; – מדוע תחפז ללכת?

מישצארין נגש אליו ויקח בידיו הגדולות את יד בירשטיין הרכה והמעונגה.

– אין מלה בפי להגיד תהלתך, יקיר…

– אבא! – פנתה אסתר אל אביה, שגם הוא נכנס אל הטרקלין אחרי הפקיד, – אבא! – אמרה בקול בוכים מעושה: – הרופא אומר לעזוב אותנו… הנשמע כדבר הזה?…

– לא אוכל להשאר… לא הסכנתי לאחר שבת בלילה…

כולם הפצירו בו, אבל הוא מהר לעזוב את הבית וינס משם כמנוסת-חרב.

 

XII.    🔗

וגם בשכבו על משכבו בחדרו לא יכל בירשטיין להשקיט את סערת-רוחו; שנתו נדדה ממנו; מחשבות שונות התרוצצו במוחו ולא נתנו מרגע לנפשו ההומיה…

מה לו פה? מה יבקש למצא בעיר הזאת? האם לא באה כבר העת לעזוב את הארץ, אשר הקיאה אותו ואשר תגרשהו לבל יסתפח בהיכל המדע?… לך, לך, נודד מסכן, הלאה, לעבר-הגבול, אל הארץ ההיא, ששם תמצא מנוחה לנפשך הכואבה, בהשקעך בלמודי-המדע ובנסיונות של הבאקטיריאולוגיה!… האומנם ישאר פה גלמוד ובדד או יבלה את זמנו בחברת הגברת הורין או במסבת אסתר ברוך חלפן? מה יוכל למצא פה מלבד עניים מרודים, השקועים כל ימיהם בדאגות הפרנסה, או מלבד “בעלי-בתים”, אשר הבצע כל מגמתם ומאוים, כמו חלפן או הורין?… אין פה זרמי-חיים… מות וכליון!… אדים מרעילים יוצאים מן הבצות ומישנים את יושבי הסביבה בשינת מות… אבל האומנם ימצא אי-אלה שאיפות, איזו פעילות, בקשת-חיים נאורים – גם בעיר גדולה כעיר מושב זקנתו? לא ולא!… בודאי גם שמה הולכים החיים ומתנונים, הולכים וכלים… ההבדל רק בזה, ששם ימצאו עניים בכמות יותר גדולה וגם עוד עשרות או מאות חלפנים או הורינים למיניהם – ותו לא מידי!…

ערפלי-מות מכסים ועטים את כל הגיטו הגדול של היהודים; כולם ישנים בעלטה העצובה הזאת; כולם קפואים במצבם השפל והנדכא או מפרכסים בשעת גסיסתם… אין מוצא ממצוקותיהם, אין תרופה מכליונם… מות וכליון!…

ויאוש נורא אחז את בירשטיין… ספקות איומים לפתו אותו… בעד מה נלחמים המה? אי-אלה מטרות עמדות לפני האנשים המדוכאים האלה? מה יוכלו לבקש בחייהם מלבד לחם-הקלוקל הנצרך למחיתם?

הוא התנודד על משכבו… לקח ספר-מדע, המונח על הדלפק העומד לפני מטתו, פתח אותו והחל לעיין בו, באמרו פן ירגיע את עצביו הנרגשים בהתעניינו בדבר-מדע… אבל הוא קרא רק שתים-שלש דלתות והניח שוב את הספר, ומחשבותיו הוסיפו להתרוצץ במוחו, מחשבות תכופות ורצוצות…

אבל הבאקטיריות, היצורים הזעירים הללו… אם לא נסתכל בהם היטב, אם לא נלמוד לדעת את מהותם, את איכותם ואת אפני-חייהם, הן לא נדע אפילו את הויתם… צריכים אנו גם בדבר הזה לחדור אל השדרות הזעירות, אשר כמעט לא נראו אותותיהן בחוץ… אי-אלה אוכלסי-אנשים – הוגים, חיים, נלחמים: אפשר גם זרמי-שאיפות שונות מסתתרים בעמקי-ישותם… מין יבאו ויצאו לאויר-העולם הגדול אלה האנשים העברים, המחוללים מהפכות במדע, בספרות, במנגינות, במדינות? האם לא מתהום-עמקי-השדרות של המון העם מוצאם?…

הוא נזכר בנהר העצום והגדול, השוטף לרגל הגבעה הרמה, אשר עליה בנויה זיראון, עיר מולדתו, הוא רואה לפניו את הנהר בימי-החורף… מות וכליון מסביב… כל היקום קפא… אין חיים ואין תנועה… כל הככר הגדולה עוטה תכריך-שלג ומשתרעת במרחק גדול בין אפלולית, בין דמדומים כהים; משתרעת עגומה ועצובה, בלי חיים, בלי תנועה… אבל האומנם פסו החיים מן הנהר? לא!… שם, מתחת הקרח, אשר הגליד על פני-המים, מוסיפים מי הנהר לשטוף ולזרום בדרכם הנצחית… שם, מתחת מכסה-הקרח, יש תנועה רבה וחיים אדירים… גם על פני-הגיטו אמנם לא נראו עקבות חיים עצובים ושאיפות נשגבות, אבל, אפשר, שם, בעומקן של השדרות הנמוכות, מוסיפים גלי-החיים לסעור כשאונם ובתנועתם התמידית, ומשם יכולות להתפרץ החוצה להבות-אש של שאיפות נעלות, של צרכים מיוחדים, אשר ישנו את כל סדרי-החיים של העם ומשטרם ואשר יביאוהו למרומי-פסגת האושר וההצלחה… והאש האוכל הזאת תבער את הזוהמה אשר זהמו את העם צרותיו ואסונותיו…

בבקר השכים לקום ממטתו וישב אל שלחן-העבודה לכתוב מאמר למען העתון הנודע “המעורר”, שהיה אחד מעוזריו התמידים ושהיה ממציא לו בכל שבוע עלון קטן על חדשות-המדע. כשלש שעות רצופות לא מש משלחן העבודה, עד אשר כלה את מאמרו. אז נזכר, כי צריך הוא ללכת לדרוש בשלום הילד של שמואל האורג, זה הילד, אשר הצילהו ממות ברפאו אותו בבקר יום בואו לאושה.

בפעם הזאת, כאשר נכנס אל החדר הגדול במעון האורג, קם שמואל לקראתו ויבקשו לבא אל חדר אחר.

– הילד הובא לחדר בתו דבורה, – אמר שמואל, – הוא בקש להיות אתה.

המה שבו אל המסדרון ומשם באו אל חדר קטן ונקי מאד. החדר הזה היה צר ומארך. בצד החלון עמד שלחן-עץ פשוט מכוסה בנייר כחול. על השלחן עמדו כלי-כתיבה וצבורים ספרים וקונטרסים שונים. בפנת החדר תלויה כוננית קטנה ועליה מונחים ספרים, עתונים, גליונות, על האצטבה העליונה עומד ראי קטן בלי מסגרת וגם צלוחיות קטנות לתמרוקי-הנשים. משני עברי-השלחן תלויות על הקיר תמונות פוטוגראפיות של אנשי-שם; רובן נתלו במחטים על הקיר, ורק אחדות מהן נתונות במסגרות פשוטות. בצד השני עומדת מטת-ברשל מכוסה בשמיכה לבנה. עליה ישב הילד והשתעשע בצעצועים.

דבורה ישבה על טאבוריט לפני השלחן וארגה איזו רקמה. היא התחלחלה בשמעה קול פתיחת הדלת ומהרה לקום לקראת הנכנסים.

– סלחי נא, על אשר הפרעתיך מעבודתך… רצוני לדעת את שלום הילד… אתמול בבקר לא הספיקה לי העת לבא לביתכם, כי קראו אותי לחולים אחרים.

– בבקשה מכבוד הרופא… הילד בריא… יושב ומשחק בצעצועים.

בירשטיין הסיר את אדרתו ונגש אל הילד.

– אל תפחד ממני, חביבי, – אמר בפנותו אל הילד, אשר פניו הפיקו חרדה בראותו את הרופא. – אני לא אעשה לך דבר… רק אסתכל בך…

שמואל האורג יצא מן החדר לשוב אל עבודתו. בירשטיין משש את החולה והאזין לדופקו.

– טוב מאד!… מצבו הוטב… בעוד ימים שנים יכל יוכל לרקד כאות נפשו.

פני הילד האירו, וצחוק-שמחה נראה על שפתותיו.

– תודה לאדוני הרופא!… אמר דבורה ברגש.

בירשטיין התכונן לכל הנמצא בחדר ובקש אמתלא להשאר שעה קלה במקום הזה. הוא ישב על הכסא, אשר לפני השלחן, כתב על גליון קטן דברים אחדים ואמר אל דבורה:

– כתבתי על הגליון לזכרון לך, איך נצרך להאכילהו ולהבריאהו למען החזיק את בריאותו, כי ילד חלש הוא…

היא לקחה את הגליון מידו, קראה את הכתוב ותאמר:

– תודה… אני כן אעשה כפקודתך, אדוני…

בירשטיין לקח מן השלחן את הרקמה, שהניחה דבורה אותה בעת הכנסו אל החדר, והסתכל בה בסקרנות.

– מלאכה טובה ויפה… גם הציורים נרקמו בטעם טוב… בודאי ימצאו בידיך ציורים נאים…

– אמי למדתני את המלאכה הזאת… היא רוקמת נפלאה… אבל עכשיו אין עתה בידה לעשות במלאכה הזאת… טרודה היא תמיד בצרכי-ביתנו, ואני ממלאה את העבודה הזאת.

– בודאי עומדות הרקמות אלה למכירה?

דבורה הרימה את עיניה למול הרופא.

– כמובן, למכירה…

הוא החשה רגע קטן, התבונן לתמונות של אנשי-השם הנודעים לו ואל הקונטרסים המונחים על השלחן, לקח ספר אחד – והפעם התפלא למצא ספר זה בחדר עלמה רוקמת. הוא הישיר את מבטו נגד היושבת לפניו וישאל:

– כבודך מתעניינת בספרי אנשי-השם של תורת-הכלכלה?

– כן, אדוני הרופא… – ענתה דבורה ותתאדם.

– גם אני, בהיותי תלמיד-האוניבירסיטה, התעניינתי הרבה בשאלות-הכלכלה; אחרי-כן לקחו מדעים אחרים את לבי… ובהיותי בארצות אשכנז וצרפת בשנים האחרונות, שוב החילותי להתעניין בשאלות-הפועלים, כמפלגותיהם… בודאי מתעניינת כבודך גם בשאלות אלה…

– בודאי, אדוני הרופא, – ענתה כמעט בלחש, ומבוכתה עוד לא סרה ממנה.

– אבל האומנם גם בעיר הזאת ישנם אנשים, המבינים והיודעים פרקי-הלכות של השאלה הגדולה והמסובכה הזאת?…

– בודאי… הן השאלה הזאת נוגעת לחייהם… רוב אנשי-העיר פועלים המה… בעלי-מלאכה… ואיך לא יתעניינו בשאלה זאת? איך לא יתאמצו להבין לדעת את מצב הפועלים בארצות אחרות, לדעת את מגמותיהם ושאיפותיהם?…

– האומנם אפשר לפתור את שאלת בעלי-מלאכה פה, כאשר יאמרו לפתור את שאלת-הפועלים בארצות קולטוריות?

– יש דרכים שונות… אבל העיקר… יסוד-המצב אחד הוא…

– אחד הוא?…

– אדמה, כי כן הדבר… ישנן שתי מפלגות: בורגנים ופועלים… נותני-עבודה ועובדים… המלחמה, אשר בין שתי המפלגות האלה, אחת היא גם פה וגם שם.

– אבל במלחמה זאת ינצחו הגבורים את החלשים, כבכל מלחמה…

– כן… ינצחו… אם הפועלים יתאגדו ויקומו נגד מעניהם ונגד עריצותם…

– ואיזו היא דרך ההתאגדות, שבה ילכו בעלי-המלאכה… כלומר הפועלים… במקומכם, למען יגיעו למטרתם?

– דרך אחת לנו כמו לכל הפועלים… שביתה… הטפה… למען יבינו וידעו כל העובדים את ערך-ההכרה של גדל-רעיוננו וערך עניני-מפלגתנו…

בירשטיין ישב רגעים אחדים בדממה שקוע במחשבותיו. הוא נמשך אחרי הויכוחים המשונים האלה בהתעניינות רבה, וסקרנותו הלכה וגדלה.

– אבל גברתי, אם מתעניינת את בתורת-הכלכלה, הן ידוע לך גם מאמר-לאסאל: כל חוק-יסודי צריך להשען על כל ריאלי… המפלגה של הפועלים בארצות קולטוריות מאגדה ומאחדה את הפועלים, למען יהיה לה ערך פוליטי גדול וכביר… זהו כח ריאלי המחולל נפלאות… הכחות הבודדים אמנם הולכים לאבוד, אבל האגודה – לה יש כח אמיץ ואדיר… אבל במקומנו – איזה כח מדיני תחדשו ותאוששו?…

– אגודתנו… תאגד את כל הפועלים היהודים…

– כלומר את בעלי-המלאכה? או את הפועלים העובדים בבתי-מלאכה אלה?

– את כל העובדים… את כל העמלים…

– למען איזו מטרה?

– למטרות כלליות… כמו שמתאגדים פועלי-עם אחר…

– אבל אנחנו היהודים כולנו נרדפים ונדחקים… כולנו שרויים בצער… מן הבורגני עד הפועל, מן המשכיל ועד… שואב-המים… איה הוא הקרקע, אשר עליו נוכל לבסס את מעמדנו, לבנות את בניננו?

–כאשר תפתר שאלת-הפועלים בכלל, אז ממילא תהיה הרוחה גם לכל העובדים… לכן צריכים אנו להטיף… להפיץ את הדעה הסוציאלית בין כל שדרות-העם… אנחנו נתן יד לכל המפלגות הסוציאליות שבארצות השונות, להתאחד עמהן… וגם מצבנו יוטב..

– כלומר, כאשר ישונו כל סדרי-החיים המדיניים והכלכליים?

– בודאי… כן הוא הדבר… כאשר תגבר יד הפועלים, אז יעמד הסדר האקונומי והמדיני הנכון והישר, אשר אליו שואפים אנו כולנו…

– אבל מי יוכל להבטיחך, כי תפתר גם אז שאלתנו, שאלת היהודים, שאלת הפועלים היהודים?

– הן כל הסדר ישונה!… קראה דבורה בקול של רוגז;

– סדרים רבים שונו באירופה במשך מאות שנים… אבל המצב המדיני של היהודים כמעט לא השתנה… ובפרט המצב החברתי; הוא לא הוטב כלל… היהודים התאמצו תמיד להסתגל לסדר, השורר בתקופה זאת או אחרת, אבל תמיד נשאר מצבם החברתי רעוע מאד, יען זקוקים המה תמיד לאחרים: אם מסבירים אדוני-הארץ לנו פניהם, אז טוב לנו או ליחידים מאתנו; ואם יפנו הם לנו עורף, אז נשארים אנו רצוצי-משפט… היו ימים שהאמינו אבותינו, כי הליביראלות בנצחה תביא לנו ישועת-נצח… אבל גם היא הכזיבה את תוחלתנו… אני ישבתי בפאריז, בזו היא הנאורה ומקולטרה, כאשר גברה המלחמה בעד איזה דרייפוס… התבוננתי וראיתי, איך התפרצה פתאם השנאה ליהודים… צאי וראי, מה יעשה באשכנז או באוסטריה…

–הליבראליות – זו היא הבורגנות… הסדר הזה צריך לנפל… ועל משואותיו יקום סדר של צדק ושל יושר…

– מאמינה כבודך ברעיון-צדק משפט… אפשר, כאשר יהיו כל בני-אדם למלאכי-עליון, אז יגבר וישתרר הצדק האבסולוטי… ועכשו – אם גם תגבר יד הפועלים, וסדר חדש יקום על הארץ, אז ימצאו המה אמתלאות לדכא את הפועלים היהודים, כמו שהמשכילים והבורגנים בזמננו מדכאים ומשפילים את המשכילים ואת הבורגנים היהודים… יען – באשר המה החלשים… באשר אין להם כח ריאלי… מובטחני, כי אז יבאו במקומכם פועלים פולנים, ליטאים או רוסים ויקימו חוקים ומשפטים המסיגים את הפועלים היהודים לבל ירחקו לבא… לעבוד באיזה סוגי-פאבריקאות…

– ובכן – מה תרופתו, רופא נכבד? – שאלה דבורה בהלצה, וצחוק-מר נראה על שפתותיה.

– עצתי?… עוד לא אוכל להגיד לכבודך את דעתי הנכונה… בינתי תענני, כי צריכים אנו לחפש לנו מעמד מוצק מיוחד… למצא לנו לעצמנו כח ריאלי גדול…

המה ישבו רגעים אחדים בדומיה.

– אבל ינעם לי לדעת, – אמר בירשטיין, – כי תמצאנה פה שאיפות לשנוי מצבנו… אם לא יקשה הדבר לפני כבודך, הלא תגידי לי על-דבר החברות והאגודות המתאמצות לשנות סדרי-חיינו…

רגעים שנים ישבה דבורה ולא ענתה דבר; מבוכה נראתה על פניה, כאילו פקפקה, אם נכון הוא לגלות את מצפוני-אגודותיהם. אבל בהביטה אל בירשטיין היושב ומחכה בהתעניינות לדבריה, ספרה לו מן כל השאיפות הנבלטות בין הצעירים, בארה לפניו את מגמותיהם, את הטפותיהם, הגידה לו על-דבר הספרות, אשר מפיצים אותה אדוקי-המפלגה בין היהודים בשפת יהודית. היא דברה את דבריה בנחת ובטעם נכון, אבל לאט לאט התעוררה, והתלהבותה גברה למאד. פניה התאדמו, עיניה הפיקו אש-התפעלות, כל יצורי-גוה התגעשו, תוי-פניה הרכים והעדינים הזהירו באתרערותא – ותיף מאד ברגע זה.

– אקוה, – אמרה בכלותה את דבריה, – כי אם באמת מתעניין גם כבודו במצבנו האיום, יתן גם הוא את ידו לנו והיה כאחד מאתנו…

רגע אחד ישב על מקומו והתענג שלא ברצונו בהסתכלותו בפני העלמה הנפלאה הזאת, המסורה בכל לבה לרעיון נעלה ונשגב, אבל לא ענה דבר. אחרי-כן התאושש, קם ממקומו, הושיט את ידו לדבורה ויאמר:

– מסופקני, אם אתן את ידי לאגודתכם… מטרתכם אינה ברורה לי די צרכה… כמדומני, שאין לכם קרקע מוצק… סלחי נא, אם אמר, כי אתם… תחקו רק מעשי-אחרים… אבל לעת-עתה גם אני רק דורש ומבקש… אקוה, כי אמצא את הדרך הנכונה… בכל זאת אסיר-תודה אני לכבודך, על אשר הוריתיני את דעות מפלגתך, למען אוכל לדעת את שאיפותיה… תודה רבה!… אם תרשיני – עוד אבוא לבקר בביתך ונשיח על אודות הענין גדל-הערך הזה. –

ובצאתו החוצה נהפכה עליו הרוח. עגמת-נפש, אשר העיקה עליו מיום אתמול, אחרי התודעו אל משפחת חלפן, כאילו סרה ממנו…

הוא הלך ברחובות העיר בצעדים אמיצים.

– יש פה זרמים כבירים, – דבר לנפשו, – ובמקום הזרם – שם מפכים גם החיים…

 

XIII.    🔗

עברו שבועות אחדים. בירשטיין הוסיף לעבוד את עבודתו הרגילה; ביום היה מבקר את החולים בבתיהם, בערב מקבל חולים במעונו ובלילה היה יושב וכותב מאמרים לעתונים או קורא בשקידה רבה בספרים, אשר מהם יכול לשאוב ידיעה נכונה מדברי ימי ישראל, מספרותו ומחייו בתקופות שונות. הוא בקש במכתבים את אחותו, כי תשלח לו מעיר-הבירה את הספרים הנחוצים לו הנמצאים בשפות אשכנז, צרפת ורוסיה, והיא קנתה ושלחה לו חבילות רבות של הספרים האלה.

אבל מלבד עיונו בספרים התאמץ ללמוד את החיים כהויתם, ובשעה שהיה ממשמש את החולה הבא אליו לדרוש תרופה, – דרש תמיד לחייו הרגילים והתדירים, לפרנסתו ולמנהגי-ביתו; וכן בשעה שהיה בא אל בית החולה, – התבונן לכל הליכות-הבית, הקשיב לדבוריהם, שם לבו לנמוסיהם וגם החל להבין את שפתם, הוא התאמץ לחדור אל פנים-נפש החולה, להבין את משאלותיו, מכאוביו הנפשיים, דרישותיו הרגילות ואת הלך-דעותיו; מתוך שתים-שלש שאלות צדדיות חקר לדעת לא רק את מצם הגשמי של הבאים לבקש ממנו מרפא לתחלואיהם, כי אם גם העמיק לבאר לעצמו גם את יסודי-חייהם ואת שאיפותיהם של האנשים הללו.

אם קשה היה לפניו להבין איזה ענין פשוט של נמוסי האנשים האלה או איזה מנהג שלהם, אז היה פונה בשאלות שונות לחיים קלאטץ, שנהיה כבן-בית במעונו של בירשטיין ושהיה בא כמעט בכל ערב להרופא. אם היה קורא אותו בירשטיין, אז היה נכנס אל חדר עבודתו של הרופא, מקשיב לשאלותיו ועונה לו כפי אשר הורתו בינתו בדברים רבים וסבוכים; ואם לא היה קרוא, אז היה יושב בחדר הנועד לקבלת החולים, השגיח על צרכי-בית הרופא, היה נותן צו ופקודה למשרתת, מוסר את דרישותיו לבעלת-הבית ומתאמץ בכלל לבל תפריענה הדאגות הפעוטות את מנוחת-הרופא.

פעם, כאשר נכנס קלאטץ אל חדר-העבודה, פנה אליו בירשטיין בשאלה:

– הגידה נא לי, קלאטץ, מי הוא הרב שבעירכם?

– רבנו?… רבנו – הוא רבי שמואל… איש זקן ונשוא פנים… גאון גדול בתורה וגם בחכמה… נפש יקרה וחביבה… – השיב קלאטץ בהתלהבות.

– חפץ אני להתודע אליו… לבא אל ביתו..

– ומדוע לא?… הוא ישמח בודאי לראות את כבודו…

– ומתי נוכל ללכת?

– מתי?… בכל עת…

– אבל… הן עלינו לבא בשעות הפנויות לוֹ…

– שעות פנויות – מאי קא משמע לן… הרב עסוק תמיד… הולך בבקר אל בית-הכנסת… מתפלל… ואחרי-כן לומד תורה… אחרי-כן קורא שעור בתלמוד לפני “הבחורים” מבני-הישיבה שלו… פוסק שאלות או דן דין תורה… באים אליו בעניני סכסוך של עסקים, והוא מפשר בין המריבים… בערב הולך להתפלל “מנחה” ו“ערבית”, יושב ודורש לפני העם, מבאר אגדות עין-יעקב לבעלי-הבתים, לבעלי-מלאכה, לכל המון העם… ואחרי-כן שב אל ביתו ולומד תורה…

– רגיל אתה, חיים יקירי, – הפסיקהו בירשטיין בצחוק, – לדבר הרבה ולהשיב כהוגן על שאלתי – אינך יכול, הגידה נא לי, באיזו שעה יותר נכון לבא אל הרב?

– יסלח נא כבודו כגדל חסדו… אמנם זה היא משוגתי, וכולם אומרים כזה עלי… גם גרונין היה לועג עלי, על אשר מרבה אני להג…

– ובכן מתי נלך?

– בערב… אם חפץ כבודו, נלך עכשו… עכשו הוא בביתו… בודאי ישנם אצלו אנשים אחדים… תמיד ממלאים ביתו אנשים רבים הבאים לשמוע רובי-תורתיו או המחכים לעצתו או המקשיבים לדברי-מוסרו… וגם אותנו יקבל… יקבל בסבר פנים יפות…

– אם כן נלך תיכף, – אמר בירשטיין ויקם מכסאו, כסא הנדנדה, אשר אהב לשבת עליו בשעת-מנוחתו. –

המה יצאו החוצה. כבר גדל הקור, החורף השליך קרחו על כל הרחובות. הבצות יבשו… פתי-שלג נשאים, ממלאים את כל האויר ונופלים על הארץ ומכסים את הבתים ואת החוצות ואת כל הרפש והזוהמה של חוצות-העיר. החושך גדול מאד, ורק האור המציץ מבין תריסי-החלונות ופנסי-הרחוב הקלושים מאירים להם את הדרך.

המה נגשו אל בית קטן ונמוך ונכנסו אל מסדרון אפל. קלאטץ עבר לפני הרופא ופתח את הדלת, ויבאו אל חדר קטן וצר ומשם עברו אל חדר גדול. בתָוֵך [עמד שול]חן ²ארוך, ומן התקרה יורדת מנורה פשוטה, המפיצה אור כהה על כל החדר, המלא צללים. סביב השלחן ישבו אנשים אחדים ומגבעותיהם על ראשיהם; קול דברים נשמע עוד בפתח, קול מבולבל של מתוכחים.

אשה זקנה קדמה את פני הבאים.

– הרבנית… לחש קלאטץ באזני בירשטיין.

הוא נענע בראשו ונתן לה שלום מבלי הושיט את ידו, כי כבר ידע את מנהגי-המקום, שאין להושיט יד לאשה.

האנשים, אשר ישבו סביב השלחן, קמו בחפזון ממקומותיהם בהכירם את הרופא. פליאה הפיק מבטם: מה לרופא בבית-הרב? – כאילו שאלה חזות-פניהם.

– האדון הרופא חפץ להתודע לכבוד רבנו, – אמר קלאטץ, כאילו ענה על שאלת-העומדים לפניו.

– בבקשה, אדוני הרופא, – אמרה הרבנית, – ישב נא כבודו… אני אגיד להרב…

בירשטיין הסיר מעליו את אדרתו, אשר לקחה מידו קלאטץ, הסיר את מגבעתו, אבל כרגע שם אותה על ראשו במבוכה קלה ויקח מקומו על כסא-עץ, העומד לפני-השלחן.

– בבקשה, אדוני הרופא, – אמרה הרבנית, אשר הספיקה לבא אל חדר-הרב, – בבקשה להכנס אל חדר-הרב…

הוא נכנס אל חדר מרוח, אצל שלחן-עץ גדול על כסא פשוט ישב איש זקן, קטן-הקומה ודל הבשר; פניו מאורכים ודלים, לחייו צנומות, זקנו מגודל; קווצות פאותיו הגדולות יורדות ונסבכות עם שערות זקנו הלבן; מצחו רחב וגדול; על קדקדו “יארמולקה” קטנה שחורה; קמטים עמוקים עוברים על מצחו ומגיעים עד רקותיו; עיניו הגדולות והיושבות עמוק בחוריהן מפיקות רב-בינה ומחשבה ועליהן מורדות גבות-העינים הארוכות, והן שמות לפניו מראה נזעם וזועף, על השלחן מונח ספר גדול פתוח, אשר, כפי הנראה, הגה בו הרב בשעה זו. על השלחן נצברים ספרים רבים בצד אחד עומדת דיותה-זכוכית, וגליונות אחדים מתגלגלים בלי סדר. מלבד השלחן ושלשה-ארבעה כסאות פשוטים לא היו כמעט רהיטים אחרים בחדר. אבל בכל אורך כתליו ובכל פנותיו נעשו אצטבאות-עץ, ועליהן מונחים ועומדים ספרים רבים מכורכים ובלתי מכורכים. –

– הרב קם ממקומו לקראת האורח. הוא נתן את ידו לבירשטיין ויאמר:

– שלום-עליכם… ברוך בואן, חביבי, אל מעוני…

הוא דבר אשכנזית כמט צחה וברורה, והדבר הזה הפליא את בירשטיין, הוא ענהו גם-כן אשכנזית:

– סלח נא רבי, כי באתי להפריע את כבודו מעבודתו… אבל אדיר חפצי להתודע לכבודו… להועץ אתו ולשמוע את חות דעתו בענינים שונים המעניינים אותי בימים האלה… זה כמה פעמים אמרתי בלבי למלא את מאויי זה, מעת אשר באתי לעיר אושה, אבל… האמת אגיד – לא הרהבתי…

– לא, לא, בני! זהו חובי – לקבל כל איש, לשמוע את אשר בפיו… ובפרט אתה, אדוני הרופא, – הן נכרי וגר אתה במקומנו… אין לך מודע ומכיר…

הרב שב למקומו וישב על כסאו ויבקש את בירשטיין לשבת סמוך לשלחן.

– את שמך, בני, שמעתי וישמח לבי… מרחם אתה על העניים… אוהב צדקות אתה ועושה חסד לרבים – וזאת תהלתך…

– אמנם היטבת, רבי, לאמר: נכרי אני פה… יהודי אני, אבל זרים ונכרים היו לי כולם פה, כי… אפילו את מנהגי-היהודים לא ידעתי…

הרב סקר עליו בעיניו החודרות, קמט את מצחו ויאמר:

– חכמינו אמרו: רחמנא לבא בעי… כלומר הקדוש-ברוך-הוא דורש מאתנו לב טהור ונאמן, לב עברי… ואם לב כזה לך – הכל כאן… כי מה אלהים דורש מאתנו? עשות חסד וצדקה… כן מלמדת אותנו תורתנו הצרופה… ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה…

הדברים האלה הרעישו את בירשטיין. הוא הביט אל פני הרב, היושב לפניו, בחרדת קדש. שניהם ישבו והחשו רגעים שנים.

הגידה נא לי, רופא נכבד, – פנה אליו הרב: – מה הוא הדבר, אשר הובילך הלוך, אל עיר זרה ונכריה, הן התבוננתי ונוכחתי לדעת, כי לא אל הפרסה נשואות עיניך… מן החולים העניים – והן רב חולי-עירנו עניים המה – אינך מקבל מאומה… שכרך מן הקהל מצער הוא… וגם את השכר, אשר קבלת בראשונה, כולו שלחת אלי, באמרך עם השליח, כי זה הוא חלקי, כפי תנאים שהותנו בינך ובין הקהל…

בירשטיין נבוך מדברי-הרב האחרונים.

– אל נא, רבי… לעת-עתה אין לי צורך בשכר זה… ואל אושה באתי רק במקרה…

– במקרה?…

– כן הוא הדבר… שאלה אחת גדולה עמדה לפני ולא יכלתי למצא לא פתרון… אדיר חפצי היה ללמוד לדעת את חיי בני-עמנו… להבין את נפש העם הזה… לדעת, מה הוא הכח החיוני שלו…

– ומצאת מענה לשאלתך?

– עודני חוקר ודורש למהות היהודים… ראיתי אנשים נלחמים בעד קיומם… אלה שואפים לבצע, ואלה מבקשים פת לחם הקלוקל… אבל – חידת העם, חידת קיומו – מבקש אני להבינה…

– את החידה הזאת כבר תארה לפנינו תורתנו עוד בימים הקדמונים האלה, כאשר לא היה זכר לעם-ישראל, כי אם היו בני-ישראל משועבדים למצרים, מעונים באכזריות ובעבודה קשה…

בירשטיין הרים את עיניו כמתמיה וכשואל.

– משה רבנו היה הולך במדבר… אין ספק, כי חפץ להושיע לאחיו הנדכאים, להוציאם מעבדות לחרות ולשימם לגוי גדול ונבון… שאלות רבות התרוצצו אז בקרבו, ספקות גדולים הרגיזו את רוחו… והנה הראה לו אלהים מראה נפלא: סנה עומד כערער במדבר שמם, בוער באש ואיננו אוּכּל… הנה לפנינו מראה כל עם ישראל ופליאת קיומו: הוא בוער באש תמיד… צרות ומצוקות תקיפנה אותו מכל העברים, גזרות, הרב וכליון – מתחדשים עליו בכל מקום ובכל הזמנים, – והוא איננו אוכל… חי וקים הוא אלפי-שנים…

– הלא, רבי, רק תארת במליצה יפה את מחזה מצב עמנו, אבל החידה נשארה סתומה!…

– רק אמרתי לך את השאלה, ועתה אגידך גם את התשובה… כאשר סר משה לראות את המראה הנפלא הזה, כאשר שאל גם הוא בנפשו להבין את הסוד הכמוס הזה, שמע קול אלהים מדבר אליו מתוך הסנה: אנכי אלהי-אברהם, אלהי-יצחק ואלהי-יעקב… אדני אלהינו בחסדו ובנפלאותיו מקיימנו ומחיינו… אמונתו הצרופה היא נותנת לנו חיים, היא מבדילה אותנו מן העמים האחרים המרובים, היא – לנו למגן ולצנה לבל נבלע בין הגוים… זאת היא חידת קיומנו!…

– הבאור הזה אינו מספיק לי, – אמר בירשטיין בתתו את ידו אל מצחו, – אני מבין, רבי, את הלך-רוחך… אני מבין כי אתה, רבי, תבקש פתרון לכל שאלותינו רק באמונה, היא תעודד אותך… אבל אנחנו – אנחנו, שאבדה לנו האמונה…

– לו אבדה לך כל אמונה, כי אז לא באה הנה, בני, – הפסיקהו הרב ברגש. – הייתי בערים גדולות רבות… הייתי באשכנז, בצרפת… היה עלי ללכת להתודע לאנשים שונים בעניני-כלל-ישראל… ובמקומות האלה תמצא רבים מאחינו בני ישראל, אשר לפי מנהגיהם ולפי הלך-רוחם אינם קרואים יהודים… הקנאים שבנו קוראים להם אפיקורסים, פושעי-ישראל, אבל אין דעתי כדעתם… חכמינו כבר אמרו: פושעי-ישראל מלאים מצוות כרמון… מה הוא פשר המאמר הזה? פשוט, אפילו הוא פושע באלהים ובתורתו – הנהו עוד נקשר בכל נימי נפשו, בכל רגשותיו לאחיו, והוא עושה צדקות עם אחיו תמיד… ומדוע? יען שביב אש תורתנו מחמם את לבו, רגש האמונה, רגש החבה לתורתנו, טמון ונסתר בעמקי-לבבו – והוא לא ידע ולא הרגיש… ויש אנשים, אשר רק זיק אחד נפל אל קרבם, זיק אחד מהוד אמונתנו, ממנהגינו או מדברי חוזינו, – והזיק הזה כמעט שומם בקרבם… אבל פתאם בא המקרה, נשבה הרוח ותפח בזיק הזה – ויהי לשלהבת בוערת ויהי לאש גדולה המאירה לכל עם ישראל… וזיק כזה – לא אדע, מאין בא אל קרבך, אפשר – ירושה הוא לך מאבות-אבותיך – מתלקח עתה בלבך… ועוד מעט – והיה לשלהבת… ואהבתך לעמך ומסירותך לתורתנו ודביקותך במצוותינו ובחוקינו המחכימים – תגדלנה מיום ליום, – ואז תדע ותבין, מה גדול ונכבד העם הנדכא והגדול הזה, העם נבון והאומלל בין כל העמים, אשר על פני-הארץ…

הרב דבר ברגש ובחם, עיניו מתלקחות באש… ובירשטיין הביט על הזקן הזה ונדמה לו, כי אחד מנביאי-ישראל ירד אליו ומדבר אליו באמריו הנמרצים… נדמה לו, כי אחד מגדולי-המטיפים לצדק ולישר, שקמו בימי-קדם בישראל, דובר לפניו בקול חזק וענוג דברים פשוטים ומובנים אלה… כמו עולם חדש, עולם מלא אור וזיו, נגלה לפניו… הוא הוריד את ראשו וישקע במחשבותיו.

הרב הפסיק את הדומיה.

– אם נפש עמך תחפוץ לדעת, – הוסיף בקול רך ויקח את יד הרופא בחבה: אם תחפוץ באמת ללמוד את רוח -אומתנו, – צריך אתה ללמוד את התורה, יען כי היא נפש-אומתנו… ואם רק לעזור להיהודים האומללים מגמתך, לעזור להם בצרתם, – הנה דרכים רבות לפניך… רבים המה הבנים הנאמנים לעמם והבאים להושיעם בצר להם: זה יפזר כסף לרוב ונותן נדבות, עושה צדקות אתם, זה יבנה בתי-חולים או בתי-ספר או מחזיק ישיבות להרביץ תורה, זה מיסד קולוניות, למען יעבדו בני-עמנו את האדמה – וטוב להם… כל איש לפי ראות עיניו…

– לא, רבי! אינני נדיב… בתחלה לא שמתי לבי כלל אל חיי-היהודים… קרוב היה הדבר, כי אעזוב את עמי לחלוטין, ואפשר, כי יצאתי מכלל ישראל, לולא הגיעה הרעה עד נפשי, לולא בא המקרה להשפילני, לתבוע ממני בעריצות קשה, שאמכור את כבודי, את גאותי – בעד נזיד עדשים… לכן עתה באתי וחש אני לעתידות ישראל…

– לעתידותיו של עם ישראל?…

הרב התעמק רגעים שנים במחשבותיו.

– אבאר לך את השאלה הזאת על-פי מאמרם של חכמינו. הנביא ישעיה אמר: ישראל לא ידע, עמי לא התבונן… ודרשו חכמינו: ישראל לא ידע – לשעבר, עמי לא התבונן – לעתיד… וגם אני אומר לך: אי-אפשר לך להתבונן לעתידות עמנו, עד שלא תדע את העבר שלו… מן העבר תלמד את העתיד…

– ומה היה עֲברו?

– אם חפץ אתה לדעת את פתרון השאלה הזאת על רגל אחת, בוא ואעמידך על עיקר אחד: עברו – הוא תורתו, ועתידותיו – רק בתורתו…

– כן, כן רבי… רואה אני, כי כל דבריך סובבים רק על ציר אחד, וממנו לא תסור… מבין אני, כי התורה חביבה עליך, יען כי רק באהלה של התורה אתה יושב… אבל אנחנו דורשים ומבקשים את החיים בכל מלואם… צריכים אנו לפנות אל החיים, אל המונם ושאונם, למען דעת את אשר לפנינו…

– הוא קם ממושבו. גם הרב קם מכסאו ויחזק ביד בירשטיין באהבה.

– תודה לך, תודה רבה, כי באת אלי… מבקש אני אותך מאד, כי תוסיף לבא אלי… אפשר תוכח לדעת מדברי, כי החיים, שאליהם תשאף רוחך, והתורה, שהיא כל הגיוני, – קרובים המה מאד וממעין אחד מוצאם. –

 

XIV.    🔗

באחד הימים, לעת ערב, כאשר שב בירשטיין מבית אחד של חוליו, פגש ברחוב את דבורה, הוא לא ראה אותה מן היום, שבקר את אחיה החולה וישב אתה בחדרה. העלמה הזאת עשתה עליו רושם גדול גם בחן עיניה וגם במקסם רוח-עצב המרחפת על כל שרטוטי-פניה היפים והעדינים; גם תעלומת-חייה המשיכה אליה את בירשטיין, כי התפלא למצא עלמה, הטרודה תמיד במלאכתה, מלאכת רוקמת בבית הוריה, עובדים פשוטים, – עסוקה עם בעניני-מדע, שואפת למטרות נשגבות, מתעמקה לדעת את התיחסות השדרות החברתיות השונות במלחמת-החיים וגם פועלת, כפי הנראה, לטובת המפלגה, המאחדת את הפועלים והעובדים. תמונתה היתה נשאת לפניו בחזיון דמיוני גם בשבתו בחדרו ובהתעמקו לחקור עניני-מדע וענינים מדיניים וגם בבואו אל בתי-האומנים ובהתבוננו אל חייהם, טרדותיהם ופרנסותיהם.

הוא שמח מאד לראותה, הושיט לה את ידו ואמר:

– זה ימים רבים שלא ראיתיך, גברת וויביר… אני חפצתי לבקש רשיון לבקרך עוד הפעם במעונך… להמשיך את שיחתנו…

– ואדוני הרופא מוסיף עוד לחקור את חיינו פה? – אמרה דבורה בצחוק.

– כן, כן… אני מוסיף ללמוד, – ענה אף הוא חלקו בצחוק קל. – את הזקנים כבר חקרתי… עתה על הסדר שלי – הצעירים… בודאי תעזור לי להתודע אליהם…

– לא יקשה הדבר הזה לפניך, – אמרה ותצחק, – הן לא מעבר הים הנם ואינם מסתתרים במערות…

המה הוסיפו ללכת יחדיו בצד הרחוב. הקור היה חזק מאד ולכן מהרו בלכתם. רוח קרה נשבה בחזקה מאחריהם ונשאה אל כל עבר פתות-שלג. דמדומי-ערב עטו את כל הרחובות; מן הבתים הציצו אורות רבים של נרות דולקים. פה ושם נראו אנשים ממהרים ללכת אל עבר הרחוב הגדול.

– אם תרשיני, עלמה כבודה, אבוא בערב הזה לבית-אביך… ונמשיך את דברינו…

דבורה עמדה על מקומה במבוכה קלה ולא ידעה מה לענות.

– אני אמרתי לבא אל ביתכם בערב זה, יען היום – יום-הששי… כבר התקדשה השבת… הזקנים הולכים לבית-התפלה… מלאכה לא תעשה…

– בבקשה, בבקשה, אדוני הרופא, – מהרה דבורה לענות. – אנא יבא אלינו… גם הורי ישמחו לראות את כבודו ולקבל פניו…

המה נכנסו אל הבית. בירשטיין כמעט לא הכיר את החדר הגדול, שהיה בו פעמים. מכונת-הארג נעתקה ממקומה אל זוית-החדר וגם כסוה בשמיכה. השלחן הגדול, אשר בתוך החדר, ערוך לסעודה ומכוסה מפה לבנה; מנורת נחשת בעלת שלשה קנים עומדת באמצע השלחן, ומן שלשת הנרות מציץ אור נעים ומאיר את כל החדר. מסך פרוש על התנור לבל יראה לעין הבא. סביב השלחן עומדים ספסלים. על השלחן מעבר האחד מונחות חלות לחם שתים, ועליהן פרוש מכסה-משי מרוקם אותיות גדולות וציצים בצבעים שונים; קערות, מזלגים וסכינים צבורים ומונחים באמצע השלחן לצד המנורה. שלוה ומנוחה שוררות בכל החדר. בעלת-הבית יושבת על הספסל וסדור בידיה. אין עליה בגדיה המלוכלכים, כי לבושה היא שמלה רחבה מצמר-גפן, ומבין מטפחתה על ראשה נראו שערותיה השחורות. עתה התבונן בירשטיין וראה, כי גם האם מצטיינת ביפי-פניה העדינים ובעיניה השחורות והעצובות שמהן נשקפת תוגה עמוקה; היא ישבה שקועה במחשבותיה הנוגות והישירה את מבטה אל פנת החדר בזמרה בלחש דברי-התפלות. ברגע שראתה את הרופא נכנס אל החדר יחד עם בתה, נראה רגש של פחד בעיניה, כל עצמותיה רעדו; היא קמה במבוכה ממקומה ולא יכלה להוציא מלה מפיה. אבל דבורה הקדימה להגיד לה בשחוק נעים:

– אמא! האדון הרופא בקש ממני רשיון לבא אלינו כאורח ליום-השבת…

פני בעלת-הבית שונו כרגע, אבל מבוכתה לא סרה.

–נשמח מאד לאורח חשוב כזה!… יואיל נא לשבת אתנו…

בירשטיין מהר להסיר את אדרתו ממנו, צחצח את הפנסנה ויש אליה:

– שבת-טובה, שלום לכבודך, – ויקח את ידה בחבה.

– שבת-טובה! – ענתה חיה-שרה, בעלת-הבית. – ישב נא אדוני הרופא… במהרה יבא גם שלמה מבית-הכנסת.

–אכן הן אורח אני בביתכם ולא רופא, אמר בצחוק בירשטיין, – לכן מבקש אני לקראני בשמי פשוט.

הנשים צחקו.

– כן, כן… הצדק אתך, אדוני בירשטיין, – אמרה חיה-שרה.

– מדברים אנו רוסית, – אמרה דבורה, – לכן נצרך גם לקרא בשמו בכנוי רוסי.

– אם רצונכן כן, קראנה לי וולאדימיר יוסיפוביץ: זה שמי וזה כנויי, – אמר בירשטיין ויקח מקומו על הספסל לפני השלחן, וגם הנשים ישבו אצלו. הנער הקטן, שאותו רפא בירשטיין, יצא מן החדר הסמוך, נגש אל הרופא ודרש בשלומו.

כשה ישבו יחדיו ושוחחו על ענינים שונים. במרוצת הדברים ספר בירשטיין, כי ישב שנים אחדות בארצות אשכנז וצרפת. בעלת-הבית תאבה לדעת, איך חיים שם היהודים, אבל בירשטיין לא יכל למלא את סקרונותה זאת.

– אני ישבתי בין אנשי-המדע… ידעתי יהודים אחדים, אבל רק כדורשי חכמה ידעתים ולא כיהודים…

דבורה שאלה אותו על החיים המדיניים המפכים שמה בשאון, על שאיפותיהן של המפלגות השונות ומלחמותיהן. דבורה ידעה הרבה משאלות הפועלים, אשר באשכנז; שמעה את שמות גדולי-הלוחמים בעד חרות העם ובעד חופשו; היתה בקיאה גם בידיעת-נטיותיהן השונות שבין מפלגות-הפועלים; על-פיה היו שגורים עיקרי-רעיונותיהם של ראשי-המפלגה. בסקרנות שאלה את בירשטיין, אולי ראה את גדולי-המפלגה, אולי שמע את הטפותיהם ואולי השתתף באיזו אספת-הפועלים. הוא ספר לה על דבר בקורו, שבקר את הפרלמנטים בברלין ובפאריז. ובפרט שמח אותה בהגידה לה את הרושם, שעשה עליו אחד-הדברנים המצוינים והנודעים, בשמעו את נאומו בבית-המחוקקים. שיחתם המעניינת נמשכה עד שנפתחה הדלת, ואל החדר נכנס שלמה בשובו מבית הכנסת.

גם הוא נבהל מאד, בראותו את הרופא יושב במעונם… במחשבתו עלה הרעיון, כי אחד מבני-ביתו חלה פתאם. אבל אשתו מהרה להרגיע אותו בלחשה לו, כי בירשטיין נא אליהם רק כאורח.

– שבת טובה, שבת טובה! – קרא שלמה בשמחה, ועיניו נהרו, הוא הסיר מעליו את בגדו העליון המכוסה כפור ושלג, נקה את מגבעתו מן השלג הנמס בואו אל החדר החם. בירשטיין קם ממקומו לקראת בעל-הבית

– יום מנוחה לך… וגם אני באתי לבלות עתי בחברתכם…

– תודה לך, אדוני הרופא… בכל לבי אודך… ינעם לי מאד לראותך בביתי… אקוה, כי גם תסעד אתנו בערב הזה…

– בכל לבי…

בעל-הבית החל לזמר: שלום עליכם, מלאכי השרת!… הלוך בחדר ורנן בקול נמוך. אחרי-כן נגש אל השלחן, מלא את כוס הזכוכית יין-צמוקים ויקדש את השבת. כולם קמו ממקומותיהם ובדממה הקשיבו “לקדוש”.

– אם כן… נסעד את סעודתנו, – אמרה בעלת-הבית יהודית, כאשר נגמר “הקדוש” – בבקשה מכם… רחצו את ידיכם…

כל אנשי הבית נגשו אל הכיור של נחשת קלל, העומד בזויות החדר אצל הדלת, ורחצו את ידיהם, טרם ישבו את השלחן לאכל; גם בירשטיין נגש אל הכיור לנטילת- ידים.

– וולאדימיר יוסיפוביץ, – אמרה דבורה בצחוק, במהרה ברגע זה אביא אלונטית רכה ולבנה, – הוא יהיה בקרוב לאחד מאדוקי-היהודים… לקיים כל המנהגים…

– בכלל התבוננתי, דבורה סולומונובנה, – ענה בירשטיין, – כי רובי-מנהגינו נוסדו על אשיות מחוכמות ורצויות… ורחיצת-ידים לפני הסעודה היא אחד מן המנהגים היותר חשובים ונכונים…

הוא נגש ברגע ההוא אל השלחן וישב על מקומו.

– האומנם? שאלהו שלמה, בברכו בלחש על החלה ובבצעו אותה לחתיכות שמסרן לכל המסובים.

בירשטיין פנה לעבר דבורה שישבה למולו.

– כבאקטיריאולוגן מומחה צריך אני להגיד, כי למנהג הזה יש יסוד נכון בשמירת-הגוף… נזכרתי, כי אחד ממורינו הגדולים באינסטיטוט של פאסטיר היה רגיל לאמר: אם רצונכם, רבותי, להשמר מפני כל מחלה מתדבקת ומפני כל מגפה רעה, – הזהרו תמיד בנטילת-ידים לפני כל סעודה.

שלמה סקר סקירה של נצחון אל מול פני דבורה כאומר: הרי אמרתי לך!…

פני דבורה התאדמו, צחוק קל עבר על שפתותיה. גם אודם-לחייה וגם צחוק-שפתותיה החכלילות הוסיפו לוית-חן לפניה היפים – ותיף ברגע זה בעיני בירשטיין.

ואיזו רוח-עליצות עברה עליו. בפעם הראשונה בימי חייו ישב בסביבה כזאת. השלוה והקדושה כמו רחפו על כל החדר המסכן הזה, על האנשים הפשוטים האלה ועל רהיטי הבית. הוא אכל לתיאבון את המאכלים, שהגישה להם חיה-שרה, כי היא בעצמה הביאה מן הכירים את הדגים הממולאים ואת מרק-הבשר ואת הלפתן המתוק. ורוח עליזה עברה עליו להצהיל את המסובים בספוריו ובהלצותיו. כולם היו שמחים במסבת-סעודה זאת. כולם צחקו מטוב לב. איזו אחוה טהורה קשרה ברגע את כל המסובים בקשר אמיץ…

בשעה שכלו בני משפחת שלמה האורג את סעודתם, נכנסו אחדים משכניהם לדרוש בשלומם; גם המה כבר אכלו את סעודתם ונמשכו הנה מפני הסקרנות לראות, איך סועד הרופא המהולל בבית אחד מהם, רובם היו אורגים, היושבים ברחוב הזה, היו ביניהם גם אומנים שונים. אחריהם נכנסו עוד אנשים מן הרחוב השני, והחדר נמלא אורחים רבים.

בירשטיין שאל ודרש על-דבר תוכן עבודתם, דרש לדעת, מאין המה מקבלים את החומר הנחוץ לאריגותיהם, מי המה הקונים את סחורתם, איך עובדים המה במכונות פשוטות אלה ואיך יכולים המה להתחרות במלאכתם עם האריגות, היוצאות מבתי-החרושת, ששם עושים את המלאכה במכונות מיכאניות.

איש איש ספר על עבודתו ועל מלאכתו, איש איש התאונן על גורלו המר, כולם דברו מר על שעבודם ל“הגבירים” לאלה הנותנים להם חוטים וכלי-מכשירי-העבודה בהקפה ומוצצים מהם את שכר-עמלם… גם בעלי-המלאכה התאוננו על מעוט העבודה ועל מצבם הרופף… התלקחו ביניהם ויכוחים, טענות ומענות… אחדים הביעו את דעתם, כי רק ההגרה לאמיריקה תצילם מדלותם ומעניותם… אחרים קבלו על הפאבריקאות, שהגה בעורכיהם ואמרו, כי קרובה העת שמוכרחים יהיו כולם לעזוב את הארץ ולנדוד לארצות אחרות לבקש להם מחיה.

– אומרים, כי גם בעירנו תוסד פאבריקה לאורגים, כמו שיסדו בערים הקרובות, – אמר אחד מן הנאספים.

– אז נשליך את מכונותינו ונלך לעבוד בבית-החרושת… אפשר ייטב לנו…

– אין אנו רגילים לעבוד במכונות מיכאניות… הפועלים הנכרים יקחו את מקומנו…

– אז יימר גורלנו… אם יהודים עשירים או נכרים ייסדו את בתי-החרשת, גם אלה וגם אלה יבקשו להם פועלים מן הנכרים… המה ידרשו, כי נעבוד בימי-שבת ומועד… אז לא נמצא לנו אפילו את לחם-הקלוקל, המכלכל אותנו עכשיו בעברנו איש איש בביתו…

כל אחד הביע את דעתו, כל אחד התאונן, כל איש התפלפל והתוכח, אבל איש לא יכל לתת עצה, איך לחץ את נפשם מן הרעה הקרובה לבא עליהם, למצוא מוצא נאמן מעבודתם ומעניותם.

– רק באחדות ובהשתתפות תמצאו לכם את הדרך המובילה אתכם אל אשרכם, – אמר בירשטיין. כולם הקשיבו קשב לדבריו.

– יביננו נא אדוננו את מחשבתו…

והוא הולך ומבאר לפניהם את תכנית רעיונו. צריכים כולם להתאגד, ליסד אגודות וחברות… בתחלה נצרך ליסד מוסד-כספי… הוא יתן את היכולת לכל אחד מן עובדים לקבל את ההן המועט הנצרך לעבודתו… נצרך אחרי-כן להתאגד, למען יקנו כל האורגים וכל האומנים לסוגיהם את כל החומר הדרוש להם מן הסיטונות במחיר נמוך ולא יצטרכו לבעלי-הטובות, להחנונים, להסרסורים ולהספסרים המרובים הבאים וקונים מהסיטונות או מן בתי-החרושת ומוכרים לבעלי-העבודה במחיר גבוה. נצרך ליסד אגודה משותפת, המתעסקת במכירת סחורתם, האורגים מביאים את הארג אל אוצר האגודה, הנותנת דמי-קדימה לבעלי-העבודה, האגודה דורשת אחרי השוקים הצריכים לסחורה זו ומוכרת בשעה רצויה את כל האריגות והרקמות במחיר טוב. כל החברים יקבלו רווח הגון וגם יחסכו סכומים מסוימים לעת-מצוא. חברי-האגודה בוחרים באיש הבקי בעניני-מסחר, והוא מנהל את העסק של האגודה תחת השגחת ראשי-האגודה, אז לא יהיו בעלי-המלאכה אנושים למכור את פרי-עמלם להחנונים, הלוקחים את סחורתם מאתם במחיר נמוך וגם מתפארים, כי צדקה המה עושים עם העובדים העניים.

הרעיונות האלה היו חדשים לגמרי בעיני-הנאספים. רבים השתוממו והשתאו לשמע דברים נפלאים כאלה… החלו להתפלפל ולהתוכח; אלה אומרים, כי הרעיון הזה גדול ונכבד הוא ואפשר להוציאו לפועל, ואלה מוכיחים לעומתם, כי דברי-הרופא הנכבד המה דברי-הזיות, מעשיות שלא היו ולא נבראו, אלא ראם הרופא בחלום, בחזיוני לילה.

– אמנם טובים ונכונים דברי-הרופא – ענה שלמה גם הוא חלקו, – אבל נניח, כי כולנו הסכמנו למלא אחרי המחשבות האלה: – מי הוא האיש, אשר יכול לאגדנו? ומי האיש, אשר יאסף את כל הכסף הרב הנצרך להתחלת עבודתנו המשותפת? מי יפרש לנו את התנאים, שיהיו קימים בין החברים? היום התחלנו בעבודה זו, ומחר יבא ראובן או שמעון ויאמר: איפכא מסתברא! ואחריו יבא דן או נפתלי ויחפץ לכוף את דעתנו עלינו… אז יתלקח ריב דברים בין כל החברים, – והאגודה תתפרד, ותופר מחשבתנו עוד טרם החילנו בעבודתנו. –

הויכוחים גברו… זה הוכיח, כי באגודה אפשר, כי תהיינה אחדות ומשמעת, וזה מבאר, כי היהודים אינם יכולים להתאגד לחברה, והא ראיה, שאפילו “בחברת תהלים” או “בחברה קדישא” – אין סדר ואין משמעת, הריבות והמשפטים מתרבים, ואיש לעברו יפנה…

רבו והתוכחו האנשים האומללים האלה, אשר מצוקותיהם וענוייהם דכאו את רוחם ושעבדום לעבדות גמורה, לעבדות עולם…

הנרות החלו להכבות, והקולות עוד לא פסקו… אחדים עזבו את הבית… נזכרו, כי כבר הגיעה העת לנוח על משכבותיהם, וכל הנאספים יצאו החוצה…

גם בירשטיין לבש את אדרתו, דרש בשלום בני-הבית בתודה ובברכה ויצא החוצה.

הקור חזק מאד… ברחוב שקט ומנוחה… החושך הליט את כל הרחובות ואת כל הבתים… שקוע במחשבותיו, נרגש מרשמי-הערב הזה – הלך בירשטיין בחשכת הלילה בצעדים לאטיים אל עבר מעונו…

הוא עיין עתה בתכנית המעשה, אשר יחל לעשות לטובת העובדים בעיר הזאת. הוא כבר ראה לפניו את כל הבנין הנפלא אשר בנה לו ברעיונו, ראה אותו כלול בהדרו ונכון וקים ביסודו… הוא יתחיל בעבודה רמה ונשגבה, אשר מוטות כנפיה תפרשנה על פני כל הגיטו הגדול של בני-אומתו; הוא יתחיל בעבודה, אשר תעקר משרש את כל היסודות הכלכליים הרעים והמרעלים, אשר עליהם נשענים בפרנסותיהם אוכלוסי-העם; הוא יתחיל בעבודה נשגבה, אשר תשנה מן הקצה אל הקצה את כל חיי-העם, את מצבו בין הגויים, למען לא יהיה עוד לשמצה, ללעג ולקלס בין כל העמים, למען לא יהיה עוד חלש, נרדף ונדכא…

 

XV.    🔗

השמועה התפשטה, כי הרופא אומר ליסד “באנק לעניים”, – ותהם העיר: התוכחו בענין הזה בשוקים וברחובות, התפלפלו בבתי-הכנסת, רבו והתעניינו בבתי-העניים, דברו ולעגו בבתי-העשירים. חיים קלאטץ היה אחד מהמתוכחים הנלהבים, אשר האמינו אמונה שלמה, כי אפשר מאד להכין את המוסד הזה ולבססו לטובת העניים ולטובת בעלי-העבודה. בכל מקום התאמץ להראות את שומעיו, כי גדול ורצוי מאד הרעיון הזה, כי גדולה תהיה פעולת-האגודה וכי מחויבים כולם לתת יד לענין הזה, בעלי-המלאכה וגם החנונים הפעוטים שמעו, נאנחו ולחשו:

– הלואי שיקיים הדבר הזה, ונצא למרחב מעול בעלי-הנשך…

בעלי-הבתים הכרסנים לעגו לכל הענין, התלוצצו ואמרו:

– נניח, כי כל אחד מכם יתן את תרומתו להחברה, יתן איזה סכום כסף, שלשים או חמשים רובל… על פי התקנות שלכם תהיה הרשות לכל חבר לקחת לעסקו עשרת מונים… כן אתם אומרים על פי חות-דעת-הרופא. אבל כל אחד מכם מצטרך לכסף… ובא איש ולקח עשרת מונים, ובא השני ולקח גם-כן עשרת מונים, – והלא אז ידל אוצרכם ביום אחד! וכאשר יבוא השלישי או הרביעי, אז כבר תם הכסף… והן יתאונן גבר זה ויאמר בצדק: מדוע יגרע חלקי מחברי? ומאין תמצאו לכם כסף, למען מלא כל צרכי-חבריכם, אפילו לתת רק כפלים מתרומת כל חבר?

כל השומעים צחקו למשבתם של מגיני ה“באנק” צחוק גדול.

– הן לא ביום אחד יבאו כולם לבקש כסף! – מתאמץ קלאטץ להוכיח את אמתתו. – היום אני – ומחר הוא!…

– שוטה שבעולם! אם אתה הראשון שלקחת את הכסף, – הלא לא תשאר מאומה לחברך…

קול צחוק פרץ מפי כל השומעים.

– המה יפשטו את הרגל כעבור חדש ימים, – מוסיף אחד מן העשירים. – ראובן יקח ולא ישלם, שמעון יקח ולא ישלם, – והחברים מאבדים את תרומותיהם… האוצר ריק, והכסף שם אין… אז תגדל היללה, אז יקללו כולם את יומם, על אשר האזינו לדברי-שקר, אז יקראו ויזעקו כולם: הכסף אין, תרומותינו הלכו לאבוד, – ואנה אנו באים!…

– חבל על העניים הטפשים: את פרוטותיהם האחרונות יאבדו במקסם-כזב של הרופא המשוגע הזה, – אומר באנחה אחד מבעלי-הבתים הזקנים.

– אפשר שממון-קורח יש לרופא זה, והוא יתן לה“באנק” כסף כפי צרכו, – אומר אברך אחד, אשר זה מקרוב החל לתת את כסף-הנדוניה שלו בנשך.

– האם כל ממון-רוטשילד יספיק לכל העניים המרובים? – ענה בהלצה אחד מן המתוכחים.

כן דורשים וחוקרים בענין הזה אשר שם כמרקחה את כל העיר. וגם בביתו של ברוך חלפן מתוכחים ומתפלפלים על אודות המוסד החדש והמוזר שאומר הרופא ליסד. ברוך חלפן אינו מסכים לדברי חבריו ואנשי בריתו, כי כל דברי-הרופא המה רק חזון-הכל והזיה.

– מתירא אני, כי הרופא יצלח במעשיו… לא אדע, איך יבסס את העסק הזה, אבל יש דרכים שונות ורבות, ובודאי כבר יש לו תכנית נכונה להגיע למטרתו… מתירא אני, כי כל אלה החנונים ובעלי-המלאכה יצאו מרשותנו, והרופא ימיט רעה רבה לכל עסקינו…

– אתה, אבא, אשם בעצמך בכל הרעה הזאת, – אמרה אסתר.

– אני? במה אשמתי?

– מדוע זה הסכמת, כי ישאר הוא בעירנו לרופא?

– אבל לא אני בקשתי… הוא בעצמו בא הנה… ועוד טרם הספקתי להתודע אליו, – כבר יצא לו שם בעיר כרופא מומחה, עושה נפלאות…

– אחרי כן הן ראית אותו וצריך היית להוכח ולדעת, כי גא ויהיר האיש הזר הזה.

– קלסתר-פניו לא העירו ביהירותו, ופרצופו לא נבא לי, כי הוא יהיה לא רק רופא, כי אם גם עוסק בצרכי-צבור…

– כי הוא איש יהיר, – אמרה העלמה במר-רוח, – נראה מכל מעלליו… בלילה הראשון, כאשר בא אל ביתנו, לא נשאר לסעוד אתנו לחם, אף כי כולנו הפצרנו בו… ואל שלמה האורג הקבצן הלך לאכול סעודת-שבת… לפני ימים אחדים פגש אותי ברחוב. הוא נגש, כמובן, אלי ונתן לי שלום, וגם אני החזרתי לו שלום ושאלתיו רק מפני הנמוס:

– אדוני הרופא! מדוע זה לא ראינו פניך זה ימים רבים.

– בודאי מפני שלא הייתי בבית-הוריך, – ענה אותי בהלצה גסה.

– אבל מדוע זה לא בא כבודו אלינו? – הוספתי לשאל.

– יען כי, תודה לאל, אין חולים בבית-הוריך; אני הולך רק אל כל בית ששם יש חולה.

כל המסובים, בשמעם את הדברים האלה, הביעו את תמהונם והחליטו, כי אמנם איש גס הוא הרופא הזה, את פני עשירים לא יהדר ואף את פני עלמה כבודה ומשכלת כאסתר לא יכבד, כולם השתוממו לחוצפה הרופא והביעו את צערם על עלבונה של אסתר.

גם מאריה איזראיליבנה, שהזדמנה לבית חלפן בעת ההיא, שפכה את זעמה על בירשטיין, המתרחק מבתי-המשכילים היחידים שבעיר אושה, כביתה וכבית חלפן.

– ביום בואו לעירנו בקר, כמובן, התחלה את ביתי… אני ובעלי קבלנו אותו כיאות לאנשים משכילים; הזמנו אותו לסעודה, ואני כריתי לו כרה גדולה… האמנתי, כי גם לימים הבאים יהיה מבאי-ביתי התמידים… והנה הזמנתי אותו לפני שבועות אחדים לבא אל – Jour-fixe שלי, – אבל הוא מאן לבא אלי, אף כי צריך היה לדעת, כי למעוני יבאו למועד הזה אף האצילים והפקידים… לא, לא, אדוני… רופא כזה… אין צורך בו… ילך לו למקום שבא משם… והאמת אגיד לכם, כי בעלי נוכח לדעת מן סמי-הרפואות שנותן הוא לחוליו, כי גם ידיעותיו במידיצינה קלושות הן מאד…

– לפי דעתי, – אמר אחד ממקורביו של חלפן, – צריך אתה לחדול משלם לו את שכרו, שהוא מקבל מהטכסא… ואום יריב אתך, תאמר לו, כי אין דעת הקהל נוחה ממנו…

– טוב יעצת, ידידי! – ענה חלפן בלעג וברוגז. – טוב דברת! התאמר בלבבך, כי אמנם מצטרך הרופא הזה לשכרנו המצער? הן אגיד לך בלחישא, כי אפילו את השכר הזה הוא נותן עד הפרוטה האחרונה לרבנו שמואל…

– האומנם?! – קראו השומעים בתמהון.

כולם השתוממו לשמוע את הדבר הזה, אשר הפליאם מאד. כל המקורבים לחלפן, כל בעלי-הבתים האלה, הרגישו בלבם רגש של כבוד להרופא המשונה הזה, אשר אפילו את שכרו יתן לאחר… איזה רגש פנימי הגיד להם, כי ראוי האיש הזה שיכבדהו, שישמעו לקולו, שיקשיבו לאמרות דעותיו… בלבם כבר נכנעו לפני רוממות רוחו… אחדים מן הנאספים החלו להעריץ את שמו ולהתפלא על גדל-נפשו… ספרו, איך הוא מתיחס באהבה לכל חוליו, מעניק להעניים מטובו, אינו מקבל שכר-טרחתו מבעלי-העבודה החולים, דורש לעסקיהם ומיצר בצרותיהם…

– הרופא הזה, – אמר בעל-בית-זקן אחד שישב במסבה זאת, – הוא, כאשר נודע לי, ממשפחת בירשטיין אשר בקובנה… משפחה עשירה וחשובה מאד… לפני שנים רבות, בהיותי סוחר בפשתן והולך לערים גדולות לרגל מסחרי, הכרתי את הזקן דניאל בירשטיין, אבי-אביו של הרופא… הוא היה קבלן נודע, איש משכיל ועשיר מפורסם, מכובד מכל יושבי-העיר… עסקן בצרכי-צבור… וגם את רבקה אשתו הכרתי… היא עודנה חיה, אשה זקנה מאד… כל ימיה עשתה צדקות לכל עניי-העיר… אשה צנועה וחסידה… בת-ישראל נאמנה לכל מצוותינו… בעלה מת לפני שנים רבות והשאיר לה רכוש גדול… בתי-חומה וגם כסף… והרופא, כפי הנראה, הוא היורש את כל הונה ורכושה…

דברי הזקן עשו רושם גדול על כל הנאספים, ולבם כבר רחש כבוד להאיש הזה, אשר בודאי לא ינוח ולא ישקט, עד אשר יפיק את מעשהו, אשר החל… ולא הוסיפו עוד לגנות את שם הרופא…

רק אסתר והגברת הורין עמדו על דעתן, כי אינו שוה הרופא להניחהו באושה וכי צריכים ראשי-הקהל לבער את הרעה מקרבם בעוד מועד…

וחלפן ישב דומם ולא הגיד לאיש את מחשבתו, אשר זמם לעשות.

 

XVI.    🔗

ובירשטיין לא ידע מכל הנחרץ עליו… הוא גמר אומר להוציא לפעולה את מחשבתו, אשר חשב בדבר יסוד אגודה לקרידיט הדדי בהשתתפות כל אנשי אושה. הוא קרא לאספה אל מעונו רבים מיושבי-העיר. הוא התאמץ, כי יבואו ויתקבצו אליו מכל פנות העם: גם החנונים, גם האורגים, גם בעלי-המלאכה וגם בעלי-בתים אמידים.

חיים קלאטץ ושלמה וויביר היו מן הראשונים, אשר נתנו ידם לדעה, שהביע הרופא. המה היו מן “החסידים” הנלהבים, אשר עמלו ויגעו להפיץ את הדעה הזאת בין כל מכיריהם ולאסוף את מיודעיהם למעון-בירשטיין לטכס עצה, איך להוציא לפועל את הענין גדל-הערך הזה.

בערב, במוצאי-שבת, נקהלו ונאספו אל ביתו אנשים רבים. שני חדרי מעונו, ששמשו לקבלת חולים, היו מלאים אנשים, שישבו והתלחשו יחדיו עד התחלת האספה; כולם חכו בסקרנות להצעת-הרופא; אחדים ישבו על הספסלים ועל הכסאות, ואלה, אשר לא מצאו מקום לשבת, עמדו צפופים ודחוקים בזוית.

בירשטיין ישב בראש השלחן, העומד באמצע החדר, ופתח את האספה. שאון הלחש נפסק, וכולם האזינו בדממה לדברי ראש-האספה. –

– אחי! – פנה בירשטיין אל הנאספים, – גר אני פה במקומכם. באתי אל העיר הזאת, ראיתי והתבוננתי לחייכם, למנהגיכם, לעסקיכם, לעבודותיכם… ראיתי עמל הרבה; ראיתי, כי בכל העמל, אשר אתם עמלים, הנכם מדוכאים בגלל העול הכבד העמוס על צואריכם, והנכם מוצאים רק שכר מעט לפרנסתכם. גם מצב הפועלים והאומנים שבכם, גם מצב כל הסוחרים הפעוטים מראה רק את ענותכם ואת עמדתכם הרעועה. וכמראה הזה אנו רואים גם בערים האחרות ובכל מקומות מושב בני-היהודים. המצב הכלכלי של כל אוכלוסי-ישראל איום הוא מאד… לכן באה השעה לשאול, איך תוכלו לעזור לכם?

עברו הימים, שאפשר היה לחכות לנדיבות גבירי-העם… כי לא על נדבות נוכל לבסס מצב כלכלי של איזה עם ולא על נסים ונפלאות… אתם תוכלו לעזור לכם רק בכחכם!… השענו רק על עבודתכם הפוריה ואל תבטחו בנדיבים, בקנה רצוץ זה…

אבל איזו היא הדרך, אשר נבחר בה ללכת בחיינו, למען נמצא מחסה וסעד בצרתנו? הדרך ההיא, רבותי, – דרך ההתאגדות, דרך ההסתעיות!… התאגדו, אחי, והסתעיו! איש את אחיו יעזר – וטוב לכם כל הימים!…

הרעיון הזה, שמגיד ומציע אני לפניכם היום, אינו חדש הוא ולא מלכי הוצאותיו. בכל הארצות כבר דרכו ועמדו על המסלה הזאת המעולות שבאומות… המעשה הזה כבר הציל אלפי-אלפים עובדים ופועלים בכל הארצות הנאורות מכליון חרוץ; המעשה הזה בסס את חייהם, מצבם וקיומם; הפעולה הזאת הרימה אותם מאשפתות-האביונות, הגדילה מעין-פרנסתם, הרחיבה את התעשיה ואת העבודה ונתנה לחם רב לרעבים, למדוכאים, להאובדים, התועים בישימון דרך, ההולכים בחושך בלי מצוא דרך נכונה…

ההסתעיות!… אם כל איש יחיד יהיה בודד במעשהו ובעבודתו, אז יפול תחת משא סבלו ועמלו – ויאבד… והאנשים האחרים, אשר לא עבדו ולא עמלו, באים ואוכלים את פרי יגיעו… אבל אם כל העובדים מתאגדים לאגודה אחת, אם כולם מתאחדים ומתלכדים, – על פי תקנות נאמנות וקימות, אשר כל אחד מהחברים מחויב לקיימן, – אז אדיר כחם של כל החברים לעמוד נגד כל צר ומשטין… פלג קטן בודד, כי יצא ממעין אחד ויפלס לו נתיב במדבר-דרך, – יאבד בין החול, ייבש מן קרני השמש הלוהטות, מן הרוחות והזועות הזועמות, כל שור וחמור ילחכהו וירמסהו – יאבד זכרו לנצח… פלגים קטנים, כי יתלכדו יחדיו, – והיו לנהר גדול, אשר מימיו העצומים והרבים יפלסו להם נתיב גם בין סלעי-מגור, גם בערבות רחבות וגדולות; והמים האלה משקים ומרוים את קרקע חופי-הנהר המביא דשא רב, נושאים המה על גבי-גליהם אניות-סוחר, – ואין קץ לשפע ברכתם, שהמה מביאים לכל הברואים…

ההסתעיות!… לכל אחד מכם יש כח קטן ודל, אבל אגדו את כל הכחות הפעוטים הללו, – והיו כולם לכח אחד אדיר ועצום שיהיה משמש רק לטובתכם, לטובת כל החברים, ואיש לא יעיז לעמוד בפניכם, לא יבוז אתכם, לא יקח מכם את עמלכם לו לשלל…

אולם, אחי, הכח היותר גדול, המניע בימינו אלה את כל גלגלי-הפרנסה ואת כל אופני-התעשיה, הוא ההון!… לכן טרם נמצא לנו מוצא לכסף – שוא כל עמלנו!… אבל אל תדמו בנפשכם, כי צריכים אנו להיות דוקא בעלי-הון, עשירים בכסף, אילי-הזהב, למען יהיה לנו אוצר גדול למלא את כל דרישותינו… עניים אתם, אבל לא אביונים אתם!… כולכם עמלים, – והעמל מביא את הכסף, בורא את ההון!…

ובירשטיין הולך ומבאר בשום שכל את כל פרטי-המוסד של האגודה להלואות, מפרש את עיקרי-תקנותיה, מסביר להם ראשי-הלכות על דבר האחריות של כל אחד מהחברים, הוא הביא ראיות ברורות להנחותיו מהאגודות אשר כבר עומדות וקימות בארצות אשכנז, אנגליה ואיטליה; הוא ספר להם באר היטב על אודות האגודות הללו ועל האנשים, אשר הקדישו את חייהם להתבססותן והתגשמותן של כל אלה האגודות השונות, פרש לפניהם את כל פרשת גדולתן, את הסכומים העצומים שהתרבו במשך שנות עבודתן ואת מכסת מחזור סכומיהן…

כולם הקשיבו בעיון רב לכל דבריו הנמלצים והברורים והתפלאו לשמוע את כל החדשות והנצורות בעולן הגדול ההוא, הרחוק מיון-בצתם, ששם מפרכסים המה ובניהם בלי-כח ובלי-תקוה…

אחרי אשר כלה בירשטיין את דבריו, בקש את הנאספים שכל אחד יחוה את דעתו, שכל איש יציע את הצעתו ויגיד את פקפוקיו, למען יתברר ויתלבן כל הענין היטב. אבל איש לא קם ממקומו לדבר ולהביע את מחשבתו, אך החלו להתלחש איש עם רעהו. כרגע גבר שאון-משק-הדוברים, איש איש דבר אל חברו היושב לפניו, איש איש התאמץ להוציא את רוחו, להגיד את חפצו ולבאר את הענין לפי ראות עיניו.

בירשטיין חפץ להביא סדר נכון בויכוחים המשונים האלה; הוא הציע, כי כל אחד, אשר יש לו להגיד דבר, יעמד ויביע את הגות-רוחו, והאחרים ישמעו; ובאחרונה הוא יענה על כל שאלותיהם ויברר את הפקפוקים.

אז נשתתקו כולם, וכרגע שררה דממה בחדר.

את הדממה הפריע חיים קלאטץ. הוא קם ממקומו ויאמר:

– אני מאמין בדברי הרופא הנכבד… אבל אחרים מפקפקים ואומרים, אולי יאבד כל הכסף של תרומות-החברים וילד לטמיון… הכסף הנה מעט, והדרישה רבה תהיה… ולכן יתם הכסף… אז יפול כל המוסד…

הוא כלה לדבר, אבל עיניו עודן משוטטות לכל צד, כאילו מבקש מענה מאת האחרים.

– מי יחפוץ עוד להגיד דבר? – שאל בירשטיין כראש-האספה.

אנשים אחדים מהרו להתנשא ממקומותיהם. אבל קול אחד הפסיק אותם:

– סוחולסקי ידבר!…

– בבקשה ממך, ר' דוד… דבר נא את דבריך.

האנשים שבו וישבו על כסאותיהם. אל השלחן נגש איש כבן שלשים וחמש שנה. קומתו ממוצעת; פנים דלים וכחושים בפני חולה; זקנו השחור ושערות ראשו השחורות עוד הוסיפו להבליט את חורת פניו העדינים; עיניו העמוקות מפיקות רב בינה ומחשבה גדולה.

– רצוני, אחי, להשיב תשובה על שאלת ר' חיים, יען השאלה הזאת נשואה עתה על שפתות רבים מכם… גם שמעתי, כי בעלי-בתים אחדים לועגים למחשבת הרופא הנכבד ואומרים, כי ימט המוסד ויפול, באשר כל החברים “יחטפו” איש איש את הכסף יותר מכפי צרכו… אבל באמת לא כן הוא הדבר!… חזקת כל המוסד תלויה באחריות של כל החברים… ונכונים דברי הרופא, שאמר, כי הוא מזמין לחברי-האגודה לא את האביונים, אלא את האנשים העובדים, וכל איש עובד משתכר בעבודתו ויש לו כבר חזקת בעל-בית… ולרבים מאתנו יש בתים, חצרות… אמנם הבתים קטנים ודלים, אבל יש להם ערך, ולכן גם האחריות של כל החברים יחדיו גדולה בערך, והאחריות הזאת תתן לנו עוז ועצמה למצא כסף אפילו בבאנקים שונים בעיר הגדולה… בתחלה נצרך, כמובן, לצבור כסף מכל החברים, אשר יתנו איש איש כפי יכלתו, ולו גם אפילו לא בפעם אחת יביא החבר את מניתו… בתחלה נצרך, כי לא ימהר הועד של האגודה לתת הלואות גדולות מסכום הונו, אבל אחרי-כן, כאשר יגדל ויפרח וישגשג המוסד הזה, אז תהיה ביכלתה של האגודה למלא את כל דרישות החברים בשעת דחקם… אז נצא משעבודם של נושכי-נשך, המוצצים את דמנו ואת לשדנו… עוד אפשר, כי החברה הגדולה, אשר ידי אחד מנדבי-עם-ישראל הנפלאים והמצוינים כוננוה, הבא לעזרתנו, והיא תלוה, – אני מדגיש את דברי: לא תתן לנו חלילה נדבה, אלא תלוה לנו איזה אלפים רובל באחריותם של כל החברים… אז נתחיל בעבודה פוריה לטובת כל אנשי-שלומינו…

ובכלל, אחי, אל תפקפקו ואל תשימו לב לדברים בטלים של אלה האנשים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ושלא יוכלו להתרומם מעמק שפלותם… תנו ידכם להמוסד הזה!… היה תהיו חברים נאמנים לאגודה וידעתם היום, כי היא אגודתכם, פרי מעלליכם, – ותשמרו אותה מכל פגע…

צריכים אנו להתאגד, למען נוכל להקים את הריסות מעמדנו, לכן אמרו חכמינו זכרם לברכה: אין ישראל נגאלים, אלא עד שיעשו אגודה אחת…

האגודה הזאת תבסס את מצבכם, תיטיב את מעין-פרנסתכם… אז תתרגלו להיות באגודה בגלל חיי-שעה, בגלל פרנסה… אחרי-כן תתאגדו ותהיו חברים נאמנים לאגודה, שמטרתה לא חיי-שעה, אל חיי-עולם של כל האומה, להאגודה שתדאג לא רק לטובת האישים הפרטיים של אומתנו, אלא לטובת כלל-ישראל… אז נתן יד אחת לאגודה, אשר כתבה על רגלה: **תחית עם ישראל בארץ ישראל!… ** אז נגבור חילים, אז תבא תשועתנו לעולם!…

דוד סוחולסקי דבר רתת… את כל מליו הדגיש, ובדבר את דבריו האחרונים התלהב והרים את קולו הרועד והחלש, הוא התאמץ לדבר חצי-אשכנזית, ונראה היה כי רצונו שיבינהו גם הרופא, שאינו מבין יהודית פשוטה.

כל הנאספים הסכימו לדברי-סוחולסקי… עיניהם התנוצצו; על פניהם נראו אותות שמחה ועליצות. דבריו עשו רושם חזק על כל שומעיו רב יתר מדברי בירשטיין; אפשר, כי היו יותר מובנים לכולם… נראה היה, כי דבריו נכנסו ללבות-הנאספים.

כולם הביעו את חפצם להיות חברים לאגודה העתידה להוסד. כל אחד רשם את שמו על הגליון המונח על השלחן, למען יכתב בין מיסדי-האגודה. עוד התוכחו על אודות פרטים של פרקי-התקנות, אחרי-כן אשרו את עקרי-התקנות, וגם חפצו לתת תרומותיהם לההוצאות הנחוצות בעד ההשתדלות בעיר הבירה, כדי שתאשר הרשות את תקנות החברה. אבל בירשטיין מנע אותם מעשות זאת, באמרו, כי כל ההוצאות עליו הנה, ולא יקח מאיש כסף לההוצאות האלה.

הנאספים ברכו בשלום את הרופא ולאט-לאט החלו לעזוב את מעון-בירשטיין. רק דוד סוחולסקי היה מהאחרונים. הוא נגש אל הרופא באמרו:

– דבר לי אליך, אדוני הרופא.

– אנא השאר פה וחכה עד אשר יצאו כל האנשים. ינעם לי מאד.

 

XVII.    🔗

רהיטי-הבית נסדרו; אויר-קר ונעים בא אל החדר וטהר אותו מן ריח הזעה של אנשים רבים נאספים בחדר צר. בירשטיין נכנס ושאף רוח צח בשמחה על פניו ובקש את סוחולסקי לשבת אתו, ולהמשרתת צוה, כי תביא להם כוסות-תה.

– אם יש לכבודו עת פנויה, ינעם לי מאד לשבת אתו ולשוחח בענינים אחדים. דרשת-כבודו מצאה חן בעיני מאד, – הוסיף בירשטיין בשבתם לפני השלחן הערוך. – התבוננתי, כי דבריו עשו רושם אדיר על השומעים.

– נשארתי, אדוני הרופא, – אמר סוחולסקי בשפת רוסית, – יען כי חפצתי להזהירך…

– להזהירני? מפני מי?… היש לי פה אויבים?

– כן, לצערנו הגדול, יש ויש… לכן צריך כבודו ללכת אל הפקיד הראשי של העיר, מישצארין, ולספר לו את כל פרטי-הענין. אין ספק, כי אז לא יהיה הוא לשטן על דרכך בבואך לפני הרשות לבקש, כי יאשרו את תקנות החברה… טוב שיִוָדע הדבר הזה מפיך ולא מפי אנשים אחרים…

– טוב!… כן אעשה כעצתך… אף כי קשה לי להבין, מדוע זה תהיה פקידות העיר נגד הדבר הזה… הן הרשות נתנה גם במדינתנו ליסד אגודות אלה…

– אבל על כן יאמר המשל הרוסי: אלהים ישמור את השומר-נפשו…

בירשטיין צחק ואמר:

– אמת דברת, אדוני… אבל שאני, ידידי, ואשאלך… בסוף דרשתך היום הוספת, כי תקוה, כי על ידי האגודה שאני הצעתי ליסד יתגלגל הדבר ותכונן האגודה לטובת כלל-ישראל בארץ-ישראל… הלא תבאר לי את דעותיך..

– חובב-ציון אני, אדוני הרופא…

– והנך מקוה, הפסיקהו בירשטיין, – ישוב-יהודים בפלשתינה יכול להביא תשועה לאוכלסי-היהודים?

– אני חושב, כי הרעיון הזה מוביל אותנו בדרך היחידה. לפתרון שאלת-עמנו…

– פתרון שאלת-עמנו!… אבל מה היא השאלה ומה הוא פתרונה?… לפי דעתי רק שאלה אחת עצומה לפנינו: להסיר ממנו את חרפתנו, חרפת-רדיפותינו, חרפת-שפלותנו!… הצרה היותר איומה של מצב בני-היהודים מקורה רק בדבר הזה, כי בזויים ושנואים אנו, כי מכים בחרפה את לחיינו בחוקים מעיקים, בחוקים המשפילים אותנו… שפלותנו – זאת היא צרתנו וענותנו… אבל נשפלים אנו רק באשר חלשים אנו…

– הלא אין אנו רחוקים בדעות, אדוני הרופא!… גם אנו, חובבי-ציון, הרימנו את דגל רעיוננו, יען כי חשים אנו את חרפתנו, חרפת-הגלות… ולכן אנו אומרים לבני-ישראל: שובו לארץ אבות! הקדישו את כחותיכם לכל עבודה ולכל פעולה בארץ ההיא, למען הגדילה ולהקימה משוממותה… ואפילו הפעולה היותר פעוטה, שיכולים אנו לפעול שמה בארץ-אבות, מוסד קטן אחד המתחיל את פעולתו שמה בארץ ההיא, בית-ספר אחד לאומי הממציא השכלה ותורה לבני-היושבים שמה, – כל עבודה שונה וכל פעולה ממשית, – כל אלה כבר מקרבים את הגאולה, כל אלה אבני הפנה לבניננו הלאומי הגדול והנשגב…

ישוב ארץ-ישראל זה הוא התרכזות אישי-עמנו לארץ מיוחדה, וההתרכזות הזאת תתן לנו עוז ועצמה לעמוד בפני כל הרדיפות והגזרות לבל נהיה שפלים ונבזים… אמתים המה דבריך: מדוע נשפלו מכל עם? מדוע אנו נרדפים ונבזים? מדוע זה רק עלינו מתרגשות צרות ורעות רבות? יען אשר חלשים אנו מכל עם, יען אין כח בנו לקום בפני האויב הרודף אותנו בחמת-רוח… כל זמן שהכרתנו העצמית הלאומית תכריחנו להשאר עם בודד, אשר לו תכונה אישית מיוחדת; כל זמן שאין אנו יכולים להשתחרר משאיפתנו, שאיפה אינסטינקטיבית של כל האומה, להיות נאמנים למוצאנו, לדתנו, לקולטורתנו המיוחדה; כל זמן שאין אנו יכולים או שאין אנו חפצים להתבולל כליל בין העמים העצומים האחרים מוכרחים אנו לברוא לנו מעמד חזק ואמיץ… והמעמד הזה יכול להיות נברא רק בארץ אבותינו הקדמונים, כאשר תהיה האדמה, כלומר עבודת-האדמה, למקור פרנסת רובי-המונינו, כאשר כל האכרות, כל מעשה-החרושת, כל עבודת-האומנות וכן גם הקולטורה, – כולם יהיו בידינו, בארצנו; כולם יהיו משלנו ושלנו!… האפשר במקום אחר להקים מעמד מוצק כמוהו?…

– כן… אדמה, כי אפשר… בפלשתינה יתישב רק החלק הקטן של כל אוכלוסי-היהודים, ולא המה יבראו את המעמד החזק… המה יוסיפו להיות חלשים, נדכאים, נשפלים, נזקקים לאחרים… אבל פה, בכל ארצות פזורנו, פה נוכל לבסס את עמדתנו על אשיות כלכליות בריאות ונכונות… ובפרט במדינתנו… במקום שיושבים המוני-עמנו… אם נבסס את המעמד הכלכלי של פועלינו, של בעלי-המלאכה, של כל העובדים השונים במקצעות כלכליים שונים, על אשיות מוצקות של ההסתדרות הנאחדה, אז יהיה הכח הזה גדול לבל נהיה עוד נרדפים… אז ישמעו גם מנהלי-המדינה לקול הפועלים הנאחדים האלה… ומקיים אני את הרעיון הזה על העובדות, שאנו רואים בארצות הנאורות. – מה היו הפועלים הבודדים בארץ-אשכנז או בארץ אנגליה? המה היו כצאן אובדות, עדר גדול בלי מנהל ורועה אחד… אבל הנה באו כל הפועלים והתאגדו והתלכדו למפלגה אחת גדולה, הנשמעת למנהליהם הנבחרים, הרימו דגל רעיון גדול של התאחדות-הפרוליטאריים, הרימו דגל החופש והאחדות, – ויהיו לכח אדיר ועצום, לכח מדיני… והנה גם קולם ישמע בכל חוגי-המדינות: המה יפלסו להם נתיב בין הגלים ההומים של חיי-הארצות; המה מפיצים את דעותיהם, את מגמותיהם; המה נאגדים לאגודה אחת קימת וחזקה… וכל אשר המה מוסיפים להלחם על נפשם, על דעותיהם, על מטרותיהם הנשגבות, כן הולכים המה מחיל אל חיל, מתגברים על שונאיהם ומשנאיהם ונוצחים נצחונות הדירים ולאטיים…

בירשטיין שתק רגעים אחדים… הוא לא הביט אל היושב לפניו, כאילו היה מדבר רק לנפשו, שואל ונותן מענה להמית-רוחו, מבאר לו לעצמו את מחשבותיו המתרוצצות והיוצאות תכופות אשה אחרי רעותה.

– מה הוא יסוד צרתנו, מקור רעתנו? – הוסיף לדבר, בלקחו את כוס-התה, שהצטנן כבר. – חולשתנו!… אין איש שם לב לשאיפותינו, אין איש דורש למגמותינו… אם יש לנו איזו שאיפות מיוחדות או לא – אחת היא להם, להאנשים הנלחמים בעד החרות האנושית… אפילו הטובים שבסופרים ושבעסקני-המדינה עוברים עלינו מבלי שום לבבם אלינו… נמלים המחטטות והמנקרות באשפתות… ואם בזדון או בשגגה דרכה כף רגל על ערמת-מושבנו – מה בכך?… היום רודפים אותנו, מחר מגרשים אותנו מנו או חוקקים בעדנו חוקים מעיקים… כל רגל גאוה, כל רגל זר דורכת ורומסת אותנו בבוז ובמשטמה – ועוד ישחקו על משבתנו… והטובים שבאומות-שותקים… ומה להם ולמצוקת נפשנו? ומה להם ולאנקתנו האיומה?… הישים איש לב לאנקת-נמלים נרמסות?… לכן אני אומר: באחדותנו האמיצה תשועתנו… באחדות, הנוסדה על אשיות אקונומיות, על הרעיונות הכלכליים הבהירים והאמתים, ההולכים ומתפתחים בחברה האנושית… למפלגה גדולה אמיצה, המאחדת אלפי-אלפים פועלים, עובדים, בעלי-מלאכה, למפלגה של הסתעיות, אשר לה גם אמצעים חמריים רבים וגם אמצעים רוחניים, קולטוריים… למפלגה זו תהיה נשמעת אפילו הנהגה גדולה של ממשלה כבירה…

– ועוד מאמין אני, כי סוף כל סוף יגבור גם במדינתנו המשטר העתיד, המשטר הנוסד על החוקים, אשר יחוקו בחירי-האומה, כלומר המשטר הפרלמנטי… לא אדע, מתי יהיה הדבר הזה, אבל בא יבוא… אז יהיו גם מאתנו נבחרים לבית המחוקקים, אז יהיה גם קול מפלגתנו נשמע בבית הגדול הזה… אז לא יעיזו בעלי-ההנהגה להעיק עלינו בחומרותיהם ובגזרותיהם ולדכא אותנו… יען כי כח יהיה לנו, כח ריאלי…

– אבל, אדוני, הן בארצות אחרות, ששם כבר שורר המשטר ההוא, – הן גם שם רע ומר חלקנו, גם שם נתנו לחרפה ולבוז… – קרא סוחולסקי ברגש, – האם גם שם לא יגדרו גדר לפנינו? הלא גם שם תגדל המשטמה, המשטמה היותר איומה, השנאה של כל המון-העם ולא רק של בעלי-ההנהגה!..

– היהודים שבארצות האלה אשמים בעצמם, – השיב בירשטיין בשומו מבטו החודר אל פני סוחולסקי. – כאשר הגיע זמן חרותה של המדינה ההיא, אמנם לקחו גם המה חלק גדול במלחמת החופש, אבל חיש התפרדו למפלגות שונות ושמו בטחונם רק במפלגות המתקדמות ובהן תמכו את תקוותיהם… הרוב הגדול של היהודים ההם – ממעמד הבורגני המה… ונשענו על המפלגה הליבראלית… למפלגה כלכלית מיוחדה לא היה להם צורך להתאגד… רק באוסטריה, בגאליציה, ששם יושבים המוני היהודים, שמה המה נשפלים ונבזים, אף כי אינם משוללי-זכיות, יען כי עניים המה… אין להם משענה נאמנה בחיים הכלכליים לפי מהלך-התפתחותה בזמן הזה… ולכן מצבם של הרוב הגדול רופף… לכן אין להם מעמד קים כל שהוא… לו הבינו את הדרך, אשר לפניהם, והתאגדו שמה לאגודות משותפות, לוא עזבו את מקור פרנסתם, הנשענת על יסודות עתיקים שכבר החלו להתפורר, והלכו ויסדו להם אגודות כלכליות המאחדות את הפועלים, את העובדים ואת כל העמלים בחברות של הסתעיות בסוגים רבים ושונים של העבודה ושל המלאכה, כי אז יצרו להם מוסדים מוצקים, אשר בכחם להלחם נגד אויביהם… המשטר המדיני נותן להם את היכולת, את האפשרות… אבל המה אינם יודעים, אינם מבינים להתאגד… לכן ינוע הקרקע מתחתם, לכן מוכרחים המה או לנוע לארצות אחרות או למות ברעב ובעוני ובחסר-כל במקומות-מושבותיהם… וכן הדבר גם במדינתנו… המשטר הכלכל משתנה… עוד יבא יום ואומנים לאלפים, אשר לא ימצאו להם מקור למחיתם, ילכו וירעבו ללחם או ההכרח יאלצם לעזוב את ערי-מגוריהם… וצריכים אנו להקדים פני הרעה ולהפיץ רעיון ההסתעיות וההתאגדות בין כל שדרות עמנו…

בירשטיין שתק רגעים אחדים ונשקע במחשבותיו, סוחולסקי ישב בדממה וחכה לדברים, אשר עוד יוסיף הרופא להגיד.

– כן, אדוני סוחולסקי… זהו יסוד הרעיון שהנחתיו ביסוד האגודה, שאני אומר לבסס בעירכם… זהו – רק ההתחלה. הנסיון הראשון!… ואח"כ תוסדנה אגודות כאלה בכל הערים, ששם יושבים יהודי-מדינתנו… וכל האגודות האלה תתאחדנה ותתרכזנה… אחריהן תבאנה האגודות של ההסתעיות בסוגי-מלאכה שונים… וגם האגודות האלה תתרכזנה, עד שיהיה לנו, בדרך ההתפתחות ההדרגית, מוסד אחד גדול, אשר לו יהיה הכח והעוז לעמוד לפני כל הסערות השואגות. אז יהיה די אומץ לנו לדרוש משפט צדק… **לדרוש ולא לבקש ולא להתחנן… ** אז לא נשמיע בלחש ובמסתרים את קול אנקתנו המרה, רק תשמע שאנחנו, כקול שאגת-הארי…

בידים רועדות לקח בירשטיין את הכוס וישת את התה הצונן לגימה אחת, וסערת-רוחו עוד לא שקטה… הוא התנער מכסאו בהתרגשות; עיניו הביטו נכחן, כאילו ראו לפניהן את המראה הנפלא הגדול, אשר ציירו אותו דמיונו והגות-רוחו… וגם סוחולסקי קם ממקומו ורגע אחד הביט אל פני בירשטיין בתמהון ובהתפלאות.

– האם תעזבני? – שאל בירשטיין כמתעורר משנה.

– השעה כבר מאוחרת, אדוני… עת ללכת…

הוא הושיט את ידו לבירשטיין, ויאמר:

– אמנם דעותיך נעלות… דמיונך נושא אותך אל מרומי-האידיאל הנשגב… אבל…

– אבל לא תאמין בו?

– לא! אני מאמין… מאמין באמונה שלמה, כי האידאל יוכל להתגשם, יוכל להתקיים ולהביא את אוכלוסי-אומתנו למדרגה גבוהה של מצב כלכלי… רק לא פה, אדוני…

– לא פה? – קרא בירשטיין בתמהון.

– כן… רק שם… שם בארץ תקותנו…

 

XVIII.    🔗

בירשטיין בא אל בית-הפקיד מישצארין. הוא קדם את פני-אורחו בשמחה גלויה.

– שלום, שלום לך, וולאדימיר יוסיפוביץ… לסוף זכיתי גם אני, כי תבקרני במעוני…

– סלח לי כבודו… אמנם כמה פעמים אמרתי בלבי לבא אל בית-כבודו, אבל סבות שונות הניעוני… הן כרופא עמוסה עלי עבודה רבה כל היום… ויש שגם בלילה לא יתנו מרגוע לי…

– כן, כן… ישב נא פה… בבקשה… ישב נא אדוני הרופא ונשוחח…

בירשטיין ישב למולו על הכסא אשר אצל השלחן בחדר-משכיתו של מישצארין. החדר היה גדול ומרווח, מפואר בכלים שונים ויפים; על הקירות תלויות תמונות אנשים לבושי-שרד. שלחן גדול עומד באמצע החדר ועליו כלי-כתיבה, ניירות רבים בתכריכים כחולים, ספרים אחדים וגם תמונות קטנות נתונות בנפופים יקרים. על השלחן עומדת מנורת-נפט גדולה, ועליה נתונה גולה כחולה לשמירת העינים מפני-האור.

– ולי נודע, – אמר מישצארין, – כי מעיר זיראון בא כבודו אלינו…

– כן… שם נולדתי ושם חונכתי…

בן אוסיפ דאנילוביץ בירשטיין, רופא המחוז?

– כן, אדוני, – ענה בירשטיין בתמהון, – ומאין יודע אדוני את הפרטים האלה?

– חא, חא, חא! – הרעים מישצארין בקול צחקו. – תושב זיראון – ואלי לא יבא! הלא גם אני מזיראון הנני!… אחוזה היתה לאבי, שם בפלך ההוא… אציל אני מאצילי-המקום ההוא… עוד נשמרו מן האחוזה גם עתה אי-אלה שיָרים…

– האומנם? – קרא בירשטיין, – הדבר הזה ישמחני מאד…

השיחה נסבה על עיר מולדתם ועל אנשיה, על מכיריהם הרבים ועל השנויים ועל החדשות שנקרו ויאתיו שמה. בינתים נכנסה אל החדר גם רעיתו של הפקיד, אשה קטנה וצנומה ודלת-בשר, שדמתה לילדה בעמדה לפני אישה הכרסני, גדל-הקומה ורחב-הכתפים. גם היא הכירה את משפחת-בירשטיין, ידעה את בני-אונריומוב ואת דמיטרי, שלקח לו לאשה את אחותו של וולאדימיר. שלשתם ישבו ושוחחו בעניני-מכיריהם.

בירשטיין נתבקש לאכול אתם סעודת-הערב, והוא נאות ברצון לבקשתם. בשעה זו כמעט שכח את מקומו, את עבודתו ואת העיר הקטנה. שלשת האנשים האלה נשאו ברגעים האלה על כנפי-דמיונם אל המקום היקר ההוא, אשר שם נולדו ואשר בו היו קשורים כל זיכרונותיהם החביבים. בדמיונם חזו לפניהם את בתי האצילים במחוזות ההם, את נויהם היפים והגדולים המוקפים גנים ופרדסים נחמדים, את היערות העבותים, המשתרעים במרחב-רב והסמוכים למשכנות-האצילים, ואת השפלות, נאות-הדשא, ושדות-הבר הנמצאים לחופי-הנהר הגדול. נזכרו בכל עניני היושבים בפלך ההוא הרחוק מהם, העבירו לפניהם את אינטי ריסי-האזרחים השונים, את מאויי-התושבים והתעניינו בהם, כאילו השתתפו גם המה עתה בנפתולי-סכסוכיהם ובמלחמות הבחירות לפקידות הארצית או לההנהלה האצילית.

ניקולאי וואליריאנוביץ היה איש ציד, אשר אהב וחמד את ציד-החיות בכל נפשו ובכל מאדו. הוא נזכר, כי פעמים אחדות צד ציד בחברת הרופא יוסף דניאלוביץ בירשטיין, וספר מעשים ומקרים שונים מימי-חייו אלה בעליצות ובלהג רב. שעות שתים עברו עליהם בשיחה נעימה ומעניינת כשהיו מסובים אל השלחן,

אחרי הסעודה בקשה הגברת את וולאדימיר יוסיפוביץ, כי ינגן על הפסנתר, כי כן הגיד לה אישה, ששמע את מנגינותיו הנפלאות בבית אחד מתושבי העיר הזאת, כי מיטיב הרופא לנגן. הוא נאות לבקשתה וינגן מנגינות אחדות של הקומפוזיטורים הנודעים. גם בעלת-הבית היטיבה לנגן ויחד ישבו וינגנו שניהם.

רק בשעה התשיעית נזכר בירשטיין למטרת בואו אל משכן הפקיד.

– דבר לי אליך, ניקולאי וואליריאנוביץ, – אמר בפנותו אל מישצארין, – מאד אבקשך לשמוע את דברי ולתת לי את עצתך הנאמנה.

– הנני לשרתך בכל נפשי… נבא אל חדר-עבודתי.

אל החדר הזה הביאו להם תה, ממתקים וליקר יקר.

בירשטיין פרש ובאר מישצארין את מחשבותיו על דבר יסוד אגודה לקרידיט, שתהיה לה היכולת להספיק לבעלי-המלאכה ולהסוחרים הפעוטים הלואות קטנות בשעת דחקם, לבל יפלו ברשתות של נושכי-נשך, בקורי-עכביש אלה, ששם “מוצצים בעלי-האגרופין כעלוקות את עמלם ויגיעם של העובדים”. הוא בקשהו, כי מצדו לא יעכב את דבר-הרשיון, כאשר ידרשו ממנו הפקידים הראשים בעיר הבירה לחוות את דעתו.

– כן… כן… אני כבר שמעתי על אודות הענין הזה… הגידו, ספרו לי… גם אספה גדולה היתה בביתך, וולאדימיר יוסיפוביץ… אספה בלי רשיוני!.. חא, חא, חא!… מה תאמר אתה לזה, רופא-אושה?

– אני לא ידעתי, כי…

– כן… כן… אבל בפעם האחרת צריך אתה, יקירי, לדעת…

הוא נתן את ידו הגדולה והעבה על כתף בירשטיין.

– טוב תעשה, ידידי! טובה עצתך מאד!… יקח אופל את המלוים האלה, את החלפנים ואת כל כונותיהם… אמת… ברוך חלפן כבר היה אצלי והתאונן, כי הרופא אינו מרפא חולים, אלא שם גם הוא את ידו להדימוקראטים… חא, חא!… נוכל גדול היהודי הזה! נוכל כרוב אחיו היהודים… סלח נא, יקירי, – הן אתה כאחד מאתנו… זיראוני אתה ואת דרכי-הנוכלים האלה לא ידעת…

– אבל הגידה נא לי, ניקולאי וואליריאנוביץ: מי המה הדימוקראטים פה? לא אבין למליך…

– הדימוקראטים – המה בני הנעורים היהודים… בונדיסטים, סוציאליסטים המה כולם… טפשים וסכלים גדולים, האומרים להקים מרד במדינה… חא, חא, חא!…

– ידעתי מאד, – הוסיף מישצארין בקחתו את מקטרתו, – ידעתי אמנם, כי רחוק אתה מן האנשים האלה… אבל אל תדמה בנפשך, כי רודף אני את היהודים פה… לא, לא!… יודע אני את מכאובם, את ענים ואת גורלם הקשה והמר…. רבים פה בעלי-המלאכה, רבים העניים…. ובאמת אומר לך, כי אין דעתי נוחה ממעשי הממשלה המדכאה את היהודים בחוקים מעיקים… מגרשים אותם מן הכפרים… מדוע? האם בעזוב היהודי את הכפר יחדל האכר מלשתות לשכרה? או – האם טובים “בעלי האגרופין” אשר במחוזנו, שם בפנים המדינה, המנצלים את האכרים והמוצצים מהם את כל שכר עמלם, הטובים המה מאלה היהודים הסרסורים, הנשפלים והנדכאים, העושים סחר-ומכר עם האכרים בפלך הזה? אלה האחרונים מסתפקים בשכר פרוטות אחדות – ודי להם, אבל לא כן אלה התושבים במקומותינו: המה יקחו את כל השלל הרב גם מן האצילים וגם מן האכרים, ישמנו ויעשו פימה על כסל!..

דימוקראטים!.. ומה היא הרעה, אשר יעשו הדימוקראטים האלה? נאספים ומתוכחים נערים טפשים –, והפקידות הראשית מתיראה מפניהם!.. “עינים גדולות להפחד!” חא, חא, חא!

משצארין מלא את הכוסות ליקר נוזל בנטפים עבים ונוצץ כעין החשמל.

– לחייך, רופא יקר!..

הוא שתה את כוס הליקר בלגימה אחת.

– אוהב אני את המשקה הטוב הזה… ואתה, חביבי, אינך שותה?… לא כאביך אתה… כאשר היינו יחד אתו בציד והיינו נאספים יחדיו לנוח, – אז היה גם הוא אוהב לשתות יין הרבה… רגיל היה לאמר: כרופא צריך אני לחוות את דעתי, כי אסור לשתות יין רב פן יבולע לנו; – אבל מה נעשה? הן ינעם היין הטוב לחכנו, ויין טוב משמח לב איש… חא, חא!… הוא איש יקר, דגול מרבבה… לכן יכבדוהו כל יושבי-מחוזנו, האצילים, הסוחרים, הפקידים והאכרים… ידעתי את אביך – ואאהבהו!.. והיה כנוח עליו הרוח הטוב, היה מבדח אותנו בהתולים ובליצנות… אבל יש שהיה מדבר גבוהה גבוהה על המדינה ועל משטריה ומביע דעות חפשיות… נאמנות מאד… ובאמת אגיד לך, כי גם דעתי היא, שנצרך לתת חרות במדה ידועה להמון-העם… אי-אפשר לדכא את כל העם, להעמיד את כל קיום חייהם במחוזנו… אין פה אפילו הפקידות הארצית כמו בפלכנו; כל דבר יעשה רק על פי דעתה של הבולשת ומצוותיה… הייטב לעם הארץ? לא!…. אין פה לא בתי-ספר, לא בתי-חולים, לא מסלות מתוקנות… אין כל! ואם הפולני, הליטאי או היהודי מתמרמר, מבקש לו חרות, חופשה, – יצעקו כל אלה הפקידים משם, ממרום שבת הפקידות הראשית, יצעקו מר: תפסו! דכאו את הנפש!

מישצארין דבר את דבריו ברגש ובהתלהבות. נראה היה, כי דבריו אלה יוצאים מלב כואב ודואג לצרת המון-העם. בירשטיין ישב על מקומו והקשיב רב קשב להדברים הברורים לפניו והנפלאים רק לשמעם בפי פקיד ראשי. אבל במהרה נזכר, כי הן הוא מהאצילים החשבים בפלך זיראון, מאלה האצילים, אשר רובם נודעו לאנשים מתקדמים ומבקשים חופש ודרור לכל המדינה… הוא נזכר, כי מהם יצאו גדולי-האומה, אשר דרשו בכל לבם חרות עמם ואשר מסרו את נפשם על קדוש רעיונם… המה היו בין הלוחמים בעד חרות האכרים והתנגדו לכל מעשה עול ולכל דבר-אלמות.

מישצארין ישב רגעים אחדים שקוע במחשבותיו או בזיכרונותיו והוסיף להעלות עשן ממקטרתו.

– כן, ידידי, – הוסיף אחרי דומיה קצרה. – בעת ההיא קראו דרור להאכרים… התזכור את דברי-ניקראסוב, המשורר הלאומי הגדול?…“נקרעו הכבלים – והקצה האחד הכה באצילים, והקצה השני הכה מכה רבה באכרים”. גם אז צעדו פסיעות אחדות לפנים – ותיכף נסוגו אחור פסיעות רבות…

פתאום הפסיק את דבריו והחשה. הוא שתה את כוס התה בשלש לגימות ופנה את בירשטיין.

– ובכן, מה שאלתך, חביבי?

בירשטיין הוציא את הגליון, אשר עליו היו כתובות התקנות של האגודה, מישצארין לקח את הגליון, קרא שתים-שלש דלתות, הפך את הדף האחרון ויקרא בשום לב את שמות האנשים, אשר חתמו על הבקשה.

– איעצך לקצר בשמות… ישארו רק שמות אחדים.

הוא לקח את העפרון מן השלחן ומחק שמות רבים.

– גם איני רואה שמות אזרחי-העיר הנוצרים… האומנם רק יהודים יהיו המיסדים? לא נכון הדבר… הסכלת עשה… איעצך להוסיף גם שמות יושבי-העיר הנוצרים… אני אקרא לך בשמות אחדים… בזה תקל השתדלותך בפקידות השרים הראשים… ובכלל למה לכם להבדל משכניכם?

– לא עלה על לבבי להבדל, – ענה בירשטיין במבוכה קלה, – רק אמור אמרתי, כי לנוצרים אין צורך לאגודה כזאת… ביניהם אין בעלי-מלאכה וחנונים.

– צריכים, יקירי, צריכים, – הפסיקהו מישצארין, – לכולם נצרכה עזרה…

הוא תקן מקומות אחדים של גוף התקנות, הוסיף שמות אנשים אחדים והחזיר את הגליון ליד בירשטיין.

עשה כדבריך… לך וחזק… עבוד את עבודתך לטובת כל המרודים, כל הנאנקים והנאנחים, לטובת כל אלה הנושאים עליהם סבל משא עמלם הרב בכל ימי-חייהם המרים…