*
סרגי יסנין
לֹא אֶקְבֹּל, לֹא
אֵבְךְּ, לֹא אֲשַׁוֵּעַ
כֶעָשָׁן הַכֹּל חוֹלֵף-עוֹבֵר.
שְׁטוּף זָהָב שֶׁל
קַיִץ הַגֹּוֵעַ
לֹא אֶהְיֶה צָעִיר
יוֹתֵר.
לֵב נְגוּעַ
הַצִּנָּה, לַסַּעַר
לֹא תִפְעַם
כְּמִלְפָנִים כָּעֵת,
וְאַדְמַת עֲצֵי
לִבְנֶה בַּיַּעַר
לֹא תַשִׂיא יָחֵף
בָּהּ לְשׁוֹטֵט – –
לֹא יִרְבּוּ
מַאֲוַיִּים כְּקֶדֶם.
הֶהָיוּ חַיַּי
חֲלוֹם נִרְאָה ?
כְּמוֹ בְּיוֹם
אָבִיב צָלוּל עִם שַׁחַר
עַל סוּס וָרֹד
עָבַרְתִּי בִּדְהָרָה.
אַט נוֹטֶפֶת
נְחֹשֶׁת הַשַּׁלֶּכֶת,
הֶבֶל, הֶבֶל פֹּה
יְמֵי הַכֹּל.
אַךְ לָעַד הֲיִי
לִי מְבֹרֶכֶת
מְנָת חֶלְקִי:
לִפְרֹח וְלִבֹּל.