_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חיי שנים-עשר הקיסרים

סווטוניוס

תרגם אלכסנדר שור

לתוכן הענינים

 

הקדמה: גאיוּס סוֵיטוֹניוּס טְראנקוִילוּס (Gaius Suetonius Tranquillus)

רק ידיעות מועטות בלבד מצויות בידינו על חייו של סויטוניוס (בקרוב 75 – 160 לפי הספירה הרגילה).

ראשית דרכו היתה זו של עורך־דין, אולם עד מהרה פרש ממקצועו והתמכר לעבודה מדעית־ספרותית.  על שיבות מחקריו בשדה עתיקות רומי וספרותה מעידים מכתביו של ידידו ואפיטרופסו, הסופר ואיש־המדינה החשוב פּליניוּס הצעיר (Plinius minor).  בהשתדלותו של פּליניוּס זכה סויטוניוס למשרות־כבוד מסוימות וגם לתשומת־לבו של טריַנוס קיסר בכבודו ובעצמו.  משנת 199 ועד 121 שימש סויטוניוס כמזכירו הפרטי של אדריַנוס קיסר.  ממשרתו זו הודח מחמת פגיעה, בשוגג כנראה, בכבודה של אשת הקיסר, ומאז ואילך הקדיש כל עיתותיו לעבודה מדעית־ספרותית.

יש בידינו ידיעות על שורה ארוכה של מחקרים, שחיבר סויטוניוס בשדה הביוגראפיה, תולדות הספרות, קדמוניות רומי ויוון, שאלות הלשון ואף במדעי הטבע.  מכל החיבורים האלה נשתמר רק הספר על "חיי הקיסרים" (De vita Caesrum), ניתן בזה לקורא העברי, וחלקים מן החיבור על חייהם של אנשי הרוח הרומיים המפורסמים (De viris illustribus).  הספר על "חיי הקיסרים" הופיע בשנת 120 לספירה והוקדש לגאיוס ספטיקיוס קלרוס, ראש חיל הפרטוריאנים.

חיבוריו של סויטוניוס זכו לתהילה רבה בין בני דורו והציטטות הרבות מהם בכתביהם של סופרים רומיים מאוחרים מעידות על כך, שהירבו לקרוא בכתבי סויטוניוס במשך הרבה דורות.  הספר על "חיי הקיסרים" השפיע השפעה גדולה על ההיסטוריוגראפיה הרומית המאוחרת, שהלכה בעקבותיו ולבשה צורה ביוגראפית.  השפעה זו ניכרת בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים הרומיים, שתיארו את חיי הקיסרים מאדרינוס ועד נומריַנוס, והם ידועים בשם "כותבי תולדות הקיסרים" (Scriptores Historiae Augustae).  ספרו של סויטוניוס הטביע חותמו גם על הסופרים הנוצרים של התקופה העתיקה המאוחרת, ועוד בימי־הביניים שימש דוגמה לאינהרד, מזכירו של המלך קארולוס הגדול ומחבר הביוגראפיה עליו.

נשתמרו עד ימינו כתבי־יד אחדים מן הספר על "חיי הקיסרים"; העתיק שבהם מקורו במאה התשיעית לספירה.  לראשונה הופיע הספר בדפוס ברומי בשנת 1470.  לאנגלית תורגם עוד בראשית המאה הי"ז ומאז ניתרגם ללשונות אירופיות רבות  להוצאת־הטכסט הביקורתית הטובה ביותר נחשבת כיום זו של איהם (M. Ihm, Teubner, 1925) ועליה מבוסס התרגום הניתן בזה לקורא העברי.[1]

תכונות הסיגנון האופיניות ביותר לספרות הרומית בתקופתו של סויטוניוס היו: הקיצור, החיפוש אחרי ביטויים וצירופי־מלים בלתי־רגילים והשימוש המופרז באמצעים ריטוריים.  בסויטונוס אנו מוצאים רק את החיוביות שבתכונות אלו.  סיגנונו מצטיין במידת־קיצורו ובדיוק־ביטויו ואין בו מן הרדיפה אחרי הבלתי־רגיל ואף לא משאר סממני הכבודה הריטורית, האופייניים לרבים מסופרי אותה תקופה.  זהו סיגנון עניני ופשוט של מדקדק וחוקר.

התקופה, שבה פעלו שליטי רומי אלה שלתיאור־חייהם מוקדש חיבורו של סויטוניוס, תחילתה ביוליוס קיסר וסופה בדומיטיאנוס, האחרון לבית הפלַויים, והיא אחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה של רומי ושל העולם העתיק בכלל.  היא פותחת בביטול הרספובליקה הרומית בת 500 השנה על ידי יוליוס קיסר ובעיצוב צורת־השלטון החדשה, ה"פרינציפאט", על ידי יורשו אבגוסטוס.  בימי קאליגולה ונירון – שני השליטים אחוזי "שגעון־הקיסרים" – עמדה רומי על החזיון של שלטון עריץ.  לסוף הופל נירון בכוח הצבא ואחרי מלחמת־אזרחים קשה נתבסס השלטון בידי אספסיַנוס, אבי שושלת הפלַויים.  בימי שלטונו התקיף, שהיה עם זה נושא ברכה רבה, הוּסדר מחדש משק־המדינה, שיסודותיו נתערערו בימי נירון, והתחילה תקופת ההבראה ברוב שטחי החיים.

בעת ובעונה אחת עם מאורעות אלה ברומי הבירה נתרחשה שורה של תהליכים היסטוריים חשובים ברחבי האימפריה העולמית.  הפרובינציות הרומיות פסקו להיות מקור של ההתעשרות לנציבים רומיים, כפי שהיו בימי הרספובליקה; השפה והתרבות הלטינית מכות שרשים עמוקים בארצות המערביות של הקיסרות; האזרחות הרומית חדלה להיות נחלתם של תושבי איטליה בלבד והיא נעשית מעתה לקנין ערים ומחוזות שלימים ברחבי הקיסרות.  אנשי הפרובינציות מתחילים ליטול חלק פעיל בהנהלת עניני המדינה על כל ענפיהם.  הודות לתנאי השלום ולביטחון הרכוש והחיים באה רווחה כלכלית ברוב ארצות האימפריה הגדולה.

אלה הם התהליכים ההיסטוריים העיקריים של תקופת שנים־עשר הקיסרים, שחייהם תוארו בספרו של סויטוניוס.   ברם סויטוניוס אינו היסטוריון.  אין הוא מתעניין בתהליכים היסטוריים ואין הו מתאר תקופה היסטורית.  ביוגראף הוא, המתעניין בחיי הקיסרים – ובחייהם הפרטים לא פחות, ואולי גם יותר, מאשר בפעולותיהם הצבאיות והפוליטיות.  והודות להתענינות זו דווקא אנו מוצאים בחיבורו אוצר בלום של ידיעות, אנקדוטות, מימרות וביטויים חשובים ומענינים, שהיו הולכים לאבוד באין ספק, אילו נשתמרו בידינו כתבי ההיסטוריונים בלבד.

כל הביוגראפיות שבספרו זה של סויטוניוס נכתבו לפי סכימה אחת.  הן בנויות שורה של מדורות קבועים כגון: מוצאו של הקיסר, פעולותיו בימי שלום ובעת מלחמה, מראהו החיצוני ולבושו, אורח־חייו, חסרונותיו ומעלותיו, מותו ואופן קבורתו.  את הכרונולוגיה מביא סויטוניוס בחשבון רק בפתיחת הביוגראפיות ובסיומן, ואילו בגוף התיאור מרכז הוא את החומר לפי הענין בלא להתחשב בסדרם הזמני של המאורעות.  שיטה זו, שמהלכים לה בביוגראפיה היוונית המאוחרת וגם בביוגראפיה הרומית, אמנם אינה חושפת בפנינו את האישיות בהתפתחותה, אבל לעומת זאת היא מאפשרת לו למחבר הביוגראפיה לסדר ולרכז בתיאוריו חומר מרובה להפליא.  ואם אמנם חייב הקורא עצמו להסיק לו לעתים את המסקנות הכלליות מתוך ריבוי הפרטים, הרי עובדה היא שהחומר הביוגראפי, שסויטוניוס מגישו לקוראיו, הוא חשוב ומעניין.

במקורות רבים, שלא נשתמרו עד ימינו, השתמש סויטוניוס, החל מתעודות רשמיות, מכתבים וכתבי־זכרונות של הקיסרים עצמם וגמור בחיבוריהם של הסופרים והמלומדים שקדמו לו.  כמו כן מסתבר, שלא נעלמו מעיניו גם תעודות סודיות, שכן בתוקף משרתו כמזכירו של אדררינוס קיסר היתה הלו במשך כמה שנים גישה חפשית לארכיוני המדינה.

כתיבתו של סויטוניוס מצטיינת באובייקטיביות גמורה.  הוא קרא את חומר המקורות, בירר ובדק אותו וסידרו לפי המדורות הקבועים, שלא שתהיה לו דיעה קדומה כל־שהיא לגבי השיטה של שלטון־יחיד בכלל ולגבי אופיו של כל אחד מן הקיסרים, את חייהם הוא מתאר.  כך נתגשם בספרו של סויטוניוס העיקרון המפורסם של כתיבה "בלא כעס ובלא משוא־פנים" (sine ira et studio) שקבעוֹ, אך לא הצליח להגשימו, טאקיטוס, ההיסטוריון הגדול בן זמנו של סויטוניוס.  כמובן שאין להסיק מכאן, כי כל הידיעות, שמוסר לנו סויטוניוס, נכונות הן, וכי תיאור דמויותיהם של הקיסרים קולע תמיד אל האמת.  סויטוניוס נסתייע בחיבוריהם של אויבי הקיסרים וגם של משרתי הקיסרים והמחניפים להם ולא תמיד ידע (ואף לא תמיד שקד על כך) להבחין בין עובדה בדוקה לבין דברי כזב.  אבל אין ספק שלא העדיף מדעת את דברי האחד משני הזרמים המנוגדים על דברי האחר בהערכת הקיסרים ופעלם.

דרך כתיבתו של סויטוניוס, כאמור, פשוטה ועניינית.  אין הוא מבקש לקשט את סיפורו ואין הוא רודף אחר אפקטים דראמתיים חזקים.  ואילו התקופה עצמה, שעליה מספר בעל "חיי הקיסרים", רבת רושם כל־כך; הרקע הכללי מענין ורב־גוני, וחייהם של גאונים כיוליוס קיסר, מדינאים דגולים כאבגוסטוס, עריצים אחוזי "שגעון־הקיסרים" כנירון, מענינים כל־כך שהם כשלעצמם נושא רב־עלילה הם ורב־מתיחות.  וּסויטוניוס, שהחומר חשוב לו מן הצורה, יודע להתרומם גם לדרגה ספרותית גבוהה כשהענין מחייב זאת, וסצינות כגון: "קיסר על גדות הרוביקון", "מותו של קיסר", "ימי נירון האחרונים" יכולות להיחשב בצדק על מיטב הספרות הרומית.

אלכסנדר פוקס

האוניברסיטה העברית – ירושלים.


ספר ראשון: יוּלִיוּס הָאֱלֹהִי (גאַיוּס יוּליוּס קיסר)

[1][2] בן שש-עשרה[3] מת עליו אביו.  משנתמנה כעבור שנה למשרת כוהן־יופיטר[4] ניתק קשריו עם קוֹסוּטיה, אשה ממשפחת פרשים אך עשירה מאוד, שנארשׂה לו בעודנו נער, ונשׂא לו לאשה את קוֹרנֶליה בת קינה, ששימש קונסול ארבע פעמים.  היא ילדה לו כעבור זמן קצר את יוליה.  בשום פנים לא עלה בידי הדיקטאטור סוּלָה להכריח את קיסר שיתגרש ממנה,[5] ועל כך נענש בשלילת הכהונה, בהחרמת הנדוניה של אשתו וירושתו המשפחתית ונחשב על אנשי המפלגה היריבה,[6] עד כי אנוס היה לנטוש את עירו ולהחליף את מקום מחבואו כמעט מדי לילה בלילה, אף על פי שגברה עליו מחלת הקדחת החוזרת, ופדה את חייו בכסף מלא משומרי צעדיו.  לבסוף קיבל חנינה, בהשתדלות בתוּלוֹת־וסטה, ממרקוּס אֵמִיליוּס ואַבְרֶליוּס קוֹטָה, קרוביו ומחותניו.  ידוע היטב שסוּלָה דחה זמן־מה את בקשותיהם של ידידיו הקרובים מאנשי המעלה, ורק לאחר שהפצירו בו בתוקף נעתר להם לבסוף, אך מפיו פרצו – בין בהארה ממעל, בין מתוך השערה – הדברים האלה: "יזכו־נא בו וישמרוהו לעצמם, ובלבד שידעו כי האיש שאת שלומו הם דורשים בתוקף כזה יביא פעם אבדון על מפלגת האופטימאטים, שעליה מגינים הם יחד אתי; שכן בקיסר חבוי לא מאריוּס אחד". 

[2] בצבא שירת[7] קיסר לראשונה באסיה הקטנה במטהו של הפְּרֵיטור מארקוּס תֶּרמוּס.  וכאשר שלח אותו לבִיתִינִיה,[8] שיביא את הצי, נשתהה אצל ניקוֹמְדֶס,[9] ומשום כך ריננו אחריו שהפקיר למלך את תומתו.  ולהתגברות הלעז הזה עוד גרם על ידי כך שלאחר ימים מעטים חזר לביתיניה באמתלה לגבות סכום כסף, המגיע לעבד משוחרר אחד מבין הקְלִיֶנְטים שלו.  בשירותו שלאחר מכן רכש לו שם טוב מזה ובשעה שנלכדה מִיטִלֶנֶה[10] העניק לו תּרמוּס את ה"זר האזרחי".[11]

[3] כמו כן שירת בפיקודו של סֶרְוִיליוּס אִיסַבְריקוּס בקִלִיקִיה,[12] אבל רק זמן קצר, שכן נודע לו כי סוּלָה מת ועל כן מיהר לשוב לרומא בתלותו תקווֹתיו במרידה החדשה, שעורר מארקוס לֶפידוּס.  אך נימנע מלהתחבר אל לפידוס, כי לא בטח בכשרונו ואף לא במצב הענינים שמצאם יגעים ממה שקיווה.

[4] לאחר שמלחמת האזרחים שככה תבע לדין את קוֹרְנֶליוּס דוֹלַבֶּלה, שהיה קונסול וזכה למסע־נצחון, על עושק משלמי המסים; וכשהלה זוּכה מן האשמה גמר קיסר בלבו לפרוש אל האי רוֹדוֹס, גם משום שביקש להתחמק מפני השנאה, וגם כדי שיוכל להתמסר בשקט ובמנוחה ללימודים בהדרכת אַפּוֹלוֹניוּס מוֹלוֹ, המורה המפורסם ביותר בימים ההם לאמנות־הדיבור.[13]  בשעה שהפליג לשם באמצע חדשי החורף נפל בידי שודדי־ים על יד האי פארמאקוּסה, והיטב חרה לו על שאנוס היה לשהות אתם כארבעים יום עם רופא אחד ושני שמשים; שכן את שאר בני לוויתו ועבדיו שלח תיכף ומיד להביא דמי פדיונו.  לאחר תשלום חמישים כיכר־כסף הוציאוהו לחופש ליבשה.  אך הוא הפליג בלי שהייות עם הצי שהשיג לו בעקבות הבורחים, ומשנפלו לידו הטיל עליהם אותו עונש, שבו איים עליהם תכופות מתוך בדיחות־הדעת.[14]  אותם הימים החריב מִתְרידאתֶּס את הגלילות הסמוכים, וקיסר פנה מרודוס, שלשם היו מועדות פניו, לעבר אסיה הקטנה, שלא יחשבו כי הוא יושב בחיבוק־ידים בשעה שבעלי־הברית בצרה.  שם אסף חיל־עזר וגירש את נציב המלך מן הפרובינציה ועל ידי כך חיזק את נאמנותן המפוקפקת והפוסחת על שתי הסעיפים של הערים ההן. 

[5] בימים ששימש טריבּוּן צבאי[15] - היא משׂרת־הכבוד הראשונה שזכה בה על פי בחירת־העם לאחר שובו לרומא – תמך בכל כוחו באלה שהשתדלו להחזיר לישנה את עטרת הטריבונט, שכוחה צומצם על ידי סוּלה.  כמו כן הצליח להשיג על ידי הצעת־החוק־של־פּלוֹטיוּס את החזרתם העירה של סיגו לוּקיוּס קינָה והאנשים שנטו יחד אתו אחרי לפידוס במרידתו וברחו אחרי מות הקונסול[16] אל סֶרְטוֹריוּס.  בענין זה נאם הוא עצמו באסיפת־העם.

[6.] כקְוֵיסְטוֹר הספיד מעל במת־הנואמים בציבורית, כמנהג המקום, את דודתו יוליה ואת אשתו קוֹרנליה במותן.  בהספד על דודתו אמר על שלשלת היוחסין שלה ושל אביו, הן מצד האב והן מצד האם, דברים כגון אלה: "מוצאה של דודתי יוליה מצד האם ממלכים, מצד אביה קשור הוא באלים בני־האלמות; כי מוצא שבט מַרְקִייִ רֶגֶס, שאת שמו נשאה האם, מן המלך אנקוּס מרקיוּס; ואילו שבט היוּליי, שמשפחתנו משתייכת אליו, מוֶנוּס עצמה בא.[17]  ביחוס הזה יש למצוא איפוא גם כבוד מעלת המלכים, שלהם הכוח הגדול ביותר בין בני־האדם, וגם קדושת־האלים, שהמלכים עצמם נתונים לרשותם".  במקום קורנליה נשׂא לו לאשה את פּוֹמפּיה בת גְנֵיוּס פּוֹמפֵּיוס, נכדת לוּקיוּס סוּלָה, אך גירש אותה אחר כך, כי נפל עליה חשד שבגדה בו עם פּוֹבּליוּס קלוֹדיוּס.  השמועות שהלה התגנב אליה בלבוש אשה בשעת חגיגות פומביות[18] היו תכופות במידה כזו שהסנט ציווה לערוך חקירה של חילול־הקודש.

[7] בתופת הקויסטורה נפלה בחלקו היספניה הדרומית.[19]  בשעה שסובב שם בבתי־הדין בשליחות הפריטור, כדי לשבת במשפט, ובא לגאדֶס וראה על יד מקדש הרקוּלס את פסלו של אלכסנדר הגדול, פרצה אנחה מפיו כמו מתוך דאבון־לב על אפס מעשהו, שלא פעל עדיין שום דבר הראוי לזכרון, ובאותו גיל, שבו כבש כבר אלכסנדר את כל העולם.  מיד מיהר ודרש פיטוריו, שיוכל לנצל בהקדם את ההזדמנויות שיבואו לידיו למעשים גדולים בעירו.  אבל החלום שחלם בלילה שלאחריו ביעתהו; כי בחלומו ראה שבא על אמו.  אך פותרי־החלומות עודדוהו לתקווֹת גדולות ביותר, שפירשו את החלום כמנבא לו את השלטון על רחבי תבל; כי האם, שראה אותה נכנעת תחתיו, אינה אלא האדמה, שנחשבת אֵם־כל־חי.

[8] כך עזב את משרתו לפני המועד ובא אל המושבות הלאיניות, שהשתדלו להשיג להן את זכויות האזרחות,[20] והיה מעורר אותן להעז ולעשות דבר אילמלא עיכבו הקונסולים את הלגיונות שלהם דווקא מאתה סיבה, אם־כי נועדו כבר לקיליקיה.

[9] אף על פי כן הלך מיד ויזם לעשות בעיר מעשים גדולים יותר.  ימים אחדים לפני כניסתו למשרתו כאֵידִיל[21] נפל עליו החשד, שקשר קשר עם מארקוס קראסוּס, קונסול לשעבר, וכן עם פּוּבּליוּס סוּלָה ולוּקיוּס אַבטרוֹניוּס, שלאחר שנתמנו קונסולים נתחייבו בדין על השגת המשרה בשוחד.  תכניתם היתה לקום על הסנט בתחילת השנה, ולאחר שירצחו את האנשים שימצאו לנכון לרצחם, יתפוס קראסוס את הדיקטאטורה וימנה את קיסר לסגנו,[22] יקבעו את חוקת המדינה לפי ראות עיניהם ולבסוף יחזרו סוּלה ואבטרוניוס לקונסולט.  קשר זה ניזכר ב"היסטוריה" של טאנוּסיוּס גֶמינוּס, בפקודות של מארקוס בּיבּוּלוּס ובנאומי קיוּס קוּריוֹ האב.  ניראה שגם קיקרוֹ רומז על כך באחד ממכתביו של אַקסיוּס באמרו, כי קיסר בהיותו קונסול חיזק בידו את המלוכה שחשב כבר עליה בשעה ששימש כאידיל.  טרנוסיוס מוסיף, שקראסוס לא הופיע, מתוך חרטה או פחד, ליום שנועד לרצח ולפיכך לא נתן גם קיסר את האות שהיה עליו לתת לפי ההסכם.  קורי מספר, כי הוסכם ביניהם שקיסר ישליך את הטוגה מעל כתפיו.  קוריו זה וגם מארקוס אקטוֹריוּס נַטוֹ מעידים, שהשתתף גם בקשר של גניוּס פּיזוֹ הצעיר, שמשום החשד בקשר מדיני ניתנה לו היספניה לפרובינציה ברצון ומחוץ לסדר החוקי;[23] אף גמרו ביניהם, שיתחילו באותה שעה במהפכה, הוא בחוץ־לארץ וקיסר עצמו ברומא, בעזרת האמבּראנים והטרנספּאדאנים.  אבל עצת שניהם הופרה עם מותו של פיזו.

[10] בשעה ששימש אידיל קישט, נוסף על הקומיטום, הפוֹרום והבסיליקות, גם את הקפיטול יום בסטָוִים ארעיים, שהוקמו להציג בהם לפחות חלק מאותו השפע הגדול של הדברים, שהוכנו למישחקים.  גם מישחקי ציד ושעשועים ערך יחד עם חברו וגם לבדו, ועל ידי כך זכה הוא בלבד להכרת התודה גם על התוצאות המשותפות לשניהם.  על כך אמר חברו מארקוס ביבולוס בגלוי, כי קרה לו כמקרהו של פּוֹלוּכּס: כשם שהמקדש אשר הוקם בפורום לאחים־התאומים ניקרא על שם קאסטוֹר בלבד, כך נדיבותו שלו ושל קיסר ניזקפות לטובת קיסר בלבד.  על אלה הוסיף קיסר גם משחקי גלדיַטורים, אם־כי בהשתתפות זוגות במיספר קטן במשהו מן הניקבע על ידו; שכן המון הגלדיאטורים, שזימן ממקומות שונים, הטיל פחד על אויביו, ולפיכך ניקבע מספר הגלדיאטורים לפי החוק ולמעלה ממנו לא הורשה לאיש להחזיק ברומא.

[11] לאחר שקנה את לב העם ניסה לקבל בעזרת חלק מן הטריבונים ועל פי החלטת־העם את מצרים כפרובינציה.  להשגת שלטןו צבאי בלתי־רגיל זה השתמש במקרה שעורר אי־רצון כללי, שעה שבני אלכסנדריה גרשו את מלכם,[24] שקיבל מאת הסנט את התואר "ידי ובן־ברית".  אך לא השיג מבוקשו בשל התנגדות מפלגת האופטי מאטים.  כדי להשפיל איפוא את כבודם של אלה בכל הדרכים שברשותו הקים מחדש את אותו הזיכרון, שהוקמו לכבוד הניצחון של גאיוּס מריוּס על יוּגוּרתה, על הקימְבֶּרים והטֶבְטוֹנים, וסוּלה הרס אותם לפני זמן־מה.  ועוד זאת עשה: בשעה שניהל את החקירה על משפטי רוצחים כלל במנינם גם את  אלה שבשעת ההחרמות[25] קיבלו פרס מאוצר המדינה על מסרם את ראשיהם של אזרחים רומיים, אם כי חוקי קורנליוס חוננום כיוצאים מן הכלל.

[12] כמו כן הסית אדם אחד, שיתבע לדין על בגידה במולדת את גאיוּס רבּיריוּס, שעל ידי עזרתו עלה בידי הסנט לרסן שנים מועטות קודם לכן את הטריבון המרדן לוקיוס סאטוּרנינוּס.  וכאשר נפל הגורל עליו לשפוט את הנאשם, דן אותו לחובה בלהיטות כזאת, שרצונו הרע של הדיין היה אך לתועלת לנאשם כשעירער על פסק־הדין לפני העם.

[13] לאחר שנתיאש מן התקווה להשיג לו פרובינציה, שאף למשרת הכוהן הגדול ופיזר לשם כך ממון הרבה ביד רחבה.  וכאשר יצא עם בוקר לאסיפת הבחירות ושקל בבלו את גודל חובותיו, אמר לאמו שנשקה לו, כך מספרים, שלא ישוב הביתה אלא כוהן גדול.[26]  ואמנם היה ניצחונו על שני מתחריו התקיפים, שעלו עליו בגיל ובמעלה, גדול מאד, עד שקיבל באזוריהם קולות רבים משקיבל כל אחד מהם בכל האזורים גם יחד.

[14] כשניבחר לפּריטוֹר והסנט החליט פה אחד לרגל גילוי קשר־קטילינה להטיל על המשתתפים עונש מוות, הציע הוא האחד לחלק אותם, אחרי החרמת רכושם, בין הערים והלחזיקם שם במאסר.  ולא עוד אלא שהטיל פחד בלבות אלה, שהמליצו על עונש חמור יותר, וחזר והוכיחם, כי גדולה תיהה שנאת המון העם הרומי כלפיהם לדורות, עד כי דֶקימוּס סילֶנוּס, הקונסול הניבחר, לא נירתע מלפרש מחדש את חוות־דעתו (כי לשַנותה חרפה היתה לו) ולהקֵלה בתואנה שנתקבלה בצורה קשה משחשב הוא עצמו.  ואף אמנם משיג היה מבוקשו, כי כבר היטה רבים לדעתו, וביניהם את אחי קיקרו הקונסול,[27] אילמלא נאומו של מארקוס קאטו, שיִצֵב את עמדת הסנט שפּסח עד כה על שתי הסעיפים.  אבל גם אז לא הירפה מהתנגדותו עד שלהקת פרשים רומיים מזוינים, שעמדה מסביב לאסיפה כמשמר, איימה להרגו על שהוא עומד על דעתו בתוקף רב מדי.  אף ניגשו אליו בחרבות שלופות, וקרבו כל כך שהיושבים על ידו נתרחקו כולם ממנו, ובקושי יכלו אחדים מהם להגן עליו בחבקם אותו ובפרשֹם לפניו את הטוגה.  אז נבהל ולא זו בלבד שוויתר להם, אלא שנימנע מלבוא לישיבות הסנט כל אותה שנה.

[15] ביום הראשון לכניסתו לפריטוּרה העמיד לחקירה בפני העם את קְוינְטוּס קַטוּלוּס בקשר ע בניית הקפיטליום מחדש והציע עם־זה להעביר את ביצוע העבודה לידי אדם אחר.  אך לא יכול היה לעמוד בפני הכוח המאוחד של האופטימאטים, ומשראה כי אלה עוזבים מיד את מקומם בחגיגה לכבוד הקונסולים החדשים[28] ומתקהלים במספר רב נכונים להתנגדות, חזר בו גם מן ההצעה הזאת.

[16] לעומת זאת הצטיין בתמיכתו ובמלחמתו התקיפה לצד קֵיקִיליוּס מֶטֶלוּס, טריבון העם, בשעה שזה הציע חוקים מהפכניים ביותר נגד זכות ההתערבות של חבריו למשרה, עד שלבסוף הורחקו שניהם מהנהלת המדינה על פי החלטת הסנט.  אף על פי כן העז להישאר במשרתו ולשבת למשפט.  אבל משנודע לו כי יש המוכנים לעצור בו בכוח הנשק, שילח מעליו את הלקטורים, פשט את בגד־השרד וברח בסתר לביתו להמתין בשקט ולראות מה יֵעשה בתנאי המצב, ואילו יומַים אחרי כן, כשההמון התקהל מעצמו ומרצונו והבטיח בשאון רב לעזור לו להישאר במשרתו, הרגיע אותם, וכיוון שהדבר בא באופן בלתי צפוי כזה, התכנס הסנט בבהלה והביע לו תודה על ידי אנשים מכובדים מאד, ולאחר שביטלו את ההחלטה הקודמת הזמינוהו לקוּריה ובדברי שבח מרובים חזרו והושיבוהו על כנו.

[17] ושוב חזר ונסתכן בענין חדש: שמו ניזכר בין חבריו למרד של קטילינה, תחילה על ידי המלשין לוקיוס וֶטיוס בפני הקויסטור נוביוס ניגֶר, ואחר כך בפני הסנט על ידי קוינטוס קוּריוס, שקיבל פרס מאת המדינה על שגילה לראשונה את מזימות הקושרים.  קוריוס אמר שקיבל את ידיעותיו מפי קטילינה, וּוטיוס הבטיח להמציא מכתב כתוב אל קטילינה בעצם ידו של קיסר.  קיסר ידע, כי האשמה כזאת קשה יותר מדי, ולפיכך נסתמך על עדותו של קיקרו והוכיח, כי בעצמו ומרצונו הטוב מסר לו ידיעות מסוימות על דבר אותו הקשר.  על ידי כך השיג, שקוריוס לא קיבל את הפרסים, ואת וטיוס, שנתיסר קשות על ידי עיקול ערבונו ושדידת רהיטי ביתו ונקרע כמעט לגזרים באסיפת־העם בפני במת הנואמים, השליכו לבית־האסורים.  כך עשה גם לקויסטור נוביוס על אשר הניח, כי בעל סמכות גבוהה ממנו יתָּבע לפניו למשפט.

[18] עם גמר תקופת הפריטוריה שלו, משנפלה בחלקו היספניה הדרומית, ניפטר מבעלי חובותיו, שעיכבוהו מלצאת למשרתו, על ידי מתן ערֵבים, ובניגוד לחוק ולנוהג יצא לשם עוד קודם שסודרו עניני הפרובינציות,[29] ספק מתוך חשש למשפט שהוכן נגדו, כיוון שלא נשא עוד בתפקיד רשמי, כדי לחוד לעזרת בעלי הברית המתאוננים.  משהחזיר את הסדר בפרובינציה על כנו עזב אותה באותו חיפזון בלי להמתין ליורש מקומו, כדי לבוא לתהלוכת הניצחון ולהגיע יחד עם־זאת אל הקונסולט.  אך כיוון שנקבע כבר יום הבחירות, לא יכלו להתחשב בו אלא אם יכנס העירה כאדם פרטי; להשתדלויותיו, שישוחרר מן החוק הזה, התנגדו רבים, ועל כן אנוס היה לוותר על חג הניצחון, כדי שלא יורחק מן הקונסולט.

[19] מבין השנים, לוּקיוּס ומארקוס ביבולוס, שיחד אתו שאפו להשיג את הקונסולט, משך לצידו את לוקיוּס והוסכם ביניהם שהוא, לוקיוס, שהשפעתו היתה המעטה אך כספו מרובה, יבטיח לבורחים כספים משלו בשם שניהם.  משנודע הדבר לאופטימאטים נפל עליהם פחד, כי לא יהיה עוד דבר אשר לא יעז קיסר לעשותו בהגיעו למשרה העליונה עם חבר שיהיה אתו בהסכמה ובדעת אחת, לפיכך השפיעו על ביבולוס שיבטיח לבורחים אותו הסכום שנותן לוקיוס.  רבים אף תרמו כספים לכך, שכן אפילו איש כקאטוֹ לא הכחיש, שהשוחד הזה הוא לטובת המדינה.  וכך ניבחר לקונסול יחד עם ביבולוס.  מאותו טעם השתדלו האופטימאטים שלקונסולים העתידים יוקצו פרובינציות,[30] שיש בהן התעסקות בענינים פחותי־ערך, כגון יערות ושטחי מרעה שבהרים.[31]  פגיעה זו גרמה בעיקר לכך, שקיסר התקרב בכל מיני דרכים אל גניוס פומפיוס, שגם הוא ניפגע בשעה שהסנט התמהמה לתת אישור למעשיו לאחר ניצחונו על המלך מתרידַתּס.  כמו כן השלים בין פומפיוס ובין מארקוס קראסוס, שונאו הישן של זה מתקופת הקונסולט ששניהם שימשו בו במשותף, אבל באיבה הדדית גדולה ובפירוד לבבות.  עם שני אלה כרת ברית, שלא ייעשה במדינה דבר נגד רצונו של אחד משלשתם.[32]

[20] עם כניסתו למשׂרתו הנהיג לראשונה עריכת דינים וחשבונות יומיים מישיבות הסנט ואסיפת העם ופירסומם.  כמו כן חידש את המנהג העתיק, כי באותו חודש, שבו לא שימש במשרה,[33] יצעד שמש בית הדין לפניו ובעקבותיו ילכו הלקטורים.  ובאחד הימים, כאשר הביא את הצעת חוק־הקרקעות שלו לפני העם וחברו הביע התנגדות לו, גירש אותו בכוח הנשק מן הפורום.  למחרת היום התלונן על כך ביבולוס בסנט אבל לא מצא איש שיעז להציע הצעה במעשה העוול הגדול הזה, או גם לחוות דעה, ואף על פי שנתקבלו לעתים קרובות החלטות גם במעשי התפרעות פחותי ערך מזה.  לאחר מזה תקף עליו על ביבולוס היאוש עד כי נחבא אל ביתו בכל שאר ימי כהונתו ולא מחה אלא על ידי הודעות בכתב בלבד.  מאז ניהל קיסר לבדו את כל עניני המדינה כפי רצונו, עד שליצנים אחדים בשעה שחתמו מתוך הלצה על איזו תעודה כעדים, לא כתבו עוד "נעשה בימי הקונסולט של קיסר וביבולוס", אלא "בימי הקונסולט של יוליוס וקיסר" בציינם אותו אדם פעמַים, בשמו ושם משפחתו; ועד מהרה נתפשטו בפי ההמון חרוזים אלה:

"לא בימי ביבולוס, לא, בימי קיסר היה הדבר,

כי איני זוכר דבר שנעשה על ידי ביבולוס".

את המישור הסטלטי,[34] שהקדמונים עשאוהו הקדש, ואת שדמות קמפּניה, שנועדו להיות מקור הכנסה לטובת המדינה, חילק הוא בלא הגרלה בין עשרים אלף אזרחים, שהיו להם שלושה ילדים ויותר.  כאשר חוכרי המסים ביקשו הנחה ויתר להם על שליש דמי החכירה, אבל הזהירם ברבים שבשעת החכרת־מסים חדשה לא יציעו הצעות מופרזות.  וכן נענה לבקשות אחרות, שעלו על לבו של מישהו, בלי שאיש ירים קול נגדו, ואם היה אחד שאמר לעשות כן, הושתק באיומים.  כאשר מארקוס קאטו הגיש מחאה, ציוה להוציא על ידי ליקטור מן הקוריה ולשׂימו במאסר.  על לוקיוס לוּקוּלוּס, שהתנגד לו באופ גלוי יתר על המידה, הפיל אימת הלשנה גדולה כל כך, שמרצונו הטוב נפל על ברכיו וביקש ממנו סליחה.  קיקרו התאונן פעם בבית המשפט על מסיבות הזמנים; על כן עזר קיסר לאויבו האישי של זה, פּוּבּליוּס קלוֹדיוּס, לעבור מהפּטריקיים אל מעמד הפלבּיים, דבר שמכבר השתדל להשיגו לשוא[35] וסידר את הדבר עוד באותו היום בשעה התשיעית.[36] לבסוף השתמש במלשין וֶסִיוּס נגד כל המפלגה המתנגדת, ועל ידי מתן שוחד פיתה אותו להודות, כי כמה מחבריה עוררוהו לרצוח את פומפיוס, ולנקוב בשמם של יוזמי הדבר, כפי שהוסכם ביניהם, מעל במת הנואמים.  אך כאשר קרא הלז בשמו של פלוני ופלוני, והדבר לא עשה רושם, ואף עורר את החשד שיש כאן קנוניה מראש, התיאש קיסר מהצלחתה של עצה נימהרה זו וכפי שחושבים סילק את המלשין על ידי רעל.

[21] באותם הימים בערך לקח לו לאשה את קַלפּוּרְנִיה בתו של לוקיוס פּיזוֹ, שעמד לרשת את מקומו בקונסולט, ואת בתו יוליה השׂיא לגניאוס פומפיוס, לאחר שדחה את ארוסה הקודם סויליוּס קיפּיוֹ, אף על פי שהוא היה עוזרו העיקרי קודם לכן במלחמתו נגד ביבולוס.  לאחר יצירת קשרי המשפחה החדשים התחיל לקרוא בשעת הבעת דעה בסנט את פומפיוס לראשונה, אף על פי שרגיל היה עד אותה שעה לשאול תחילה את קראסוס, והנוהג היה כי הקונסול חייב לשמור על אותו סדר ההצבעה, שהנהיגו בתחילת השנה.

[22] בתמיכת חותנו וחתנו בחר לו מכל מנין הפרובינציות דווקא את גאליה, שמפאת התועלת שבה ועל ידי מצבה הטוב, עשויה היתה לתת לו את ההזדמנות למסע ניצחון.  תחילה קיבל אמנם, על פי החוק הוַטיני, רק את גאליה שמעבר לאלפים מזה יחד עם איליריה; אך כעבור זמן מה הוסיפו לו לפי החלטת הסנט גם את גאליה קוֹמָטָה; כי הסנטורים חששו שאם גם ימאנו הם, יתן לו העם מבוקשו.  בשמחתו על כך זחה דעתו עליו ולא התאפק מלהתרברב כעבור ימים אחדים בפני הקוריה המליאה, כי הנה השיג כל אשר איותה נפשו על אפם ועל חמתם של מתנגדיו, ומעתה יפסע על ראש כולם.[37]  וכאשר אמר מישהו מתוך צחוק, כי הדבר לא יהיה קל לאשה, השיב בצחוק אף הוא, שהנה גם בסוריה[38] משלה שמירמית וחלק גדול של אסיה היה פעם בידי האמזונות.

[23] כאשר גמר את שנת הקונסולט הציעו הפריטורים גאיוס מֶמיוּס ולוקיוס דוֹמיטיוּס לערוך חקירה על מעשה השנה שעברה, וקיסר העביר את החקירה לסנט.  ולאחר שזה לא קיבל את הדבר על עצמו ושלושה ימים עברו בוויכוחים יגעים, הלך לו אל הפרובינציה.  מיד הועמד למשפט הקויסטור שלו בכמה האשמות ודבר זה שימש לו אות לבאות.  במהרה ניתבע אף הוא לדין על ידי לוקיוס אנטיסטיוּס, טריבון העם, ורק על ידי פניה לחבר הטריבונים השיג, שלא יועמד לדין כל זמן שיהיה מחוץ לעיר בעניני המדינה.  וכדי שיהיה בטוח בזה בעתיד, עשה מאמצים רבים לקשור אליו ברגשי תודה את הפקידים הקבועים לאותה שנה, ולא עזר ולא נתן לעלות למשרה אלא לאותם המועמדים שהסכימו להגן עליו בהעדרו.  על הסכם כזה לא היסס לדרוש מאחדים שבועה, או גם התחייבות בכתב.

[24] אך כאשר לוקיוס דומיטיוס, בעמדו להבחר לקונסולט, איים בגלוי שיבצע כקונסול מה שלא עלה בידו לעשות בהיותו פריטור וישלול ממנו את צבאותיו, נועד קיסר עם קרסוס ופומפיוס בעיר לוּקה[39] שבפרובינציה שלו, והניע אותם לבקש להם את הקונסולט בשנית, כדי לדחוק את רגלי דומיטיוס.  כמו כן השיג על ידי שניהם, שהפיקוד העליון יאושר לו לעוד חמש שנים נוספות.  על סמך זה הוסיף על הלגיונות, שקיבל מאת המדינה, עוד אחרים על חשבונו הפרטי, ואחד מהם אף גוּיס מטראנסאלפיניים ונשׂא עליו שם גאלי – שמו היה Alauda[40] - ואותו שיכלל על ידי אימונים וצידו בנשק רומי, וכיבדוֹ אחר כך על ידי מתן אזרחות רומית לכולם.  מעתה לא נימנע מלצאת למלחמה בכל שעת־כושר שבאה לידו, ותהא זו אפילו בלתי צודקת ומסוכנת, והתגרה בלא סיבה הן בבעלי הברית, הן באויבים ושבטים פראיים, עד כי הסנט החליט פעם לשגר שליח לחקירת מצב הענינים בגליה, ואחדים אף הציעו להסגירו בידי האויב.  אבל כיון שהצליח במעשיו זכה בחגיגות־הודיה תכופות וממושכות מכל שזכה והשיג איש מעולם.[41]

[25] ואלה הדברים בקירוב שהוציאם לפועל בתשע השנים[42] שבהן היה מפקד עליון: העביר למעמד של פרובינציה את כל גאליה (זולת מדינות בעלות ברית וזכויות מיוחדות) בגבולות הרי הפירניים, האלפים, הסבנים והנהרות רינוס ורדנוס בהיקף של שלושת אלפים ומאתים מילין רומיים[43] ושׂם עליה מס שנתי של ארבעים מיליון ססטרקים.  הוא היה הראשון מבני רומא שגישר גשר על הרינוס ותקף את הגרמנים היושבים מעבר לו וגרם להם תבוסות גדולות.  עלה גם על הבריטנים, עם שלא היה ידוע קודם לכן, ומשנצחם פקד עליהם לתת לו כסף ובני־תערובות.  בכל הצלחותיו אלה פגע בו המזל הרע לא יותר משלוש פעמים: בבריטניה אבד כל הצי כמעט בסערה גדולה; בגליה פוזר לגיון אחד ליד גרגוביה; בגבולות הגרמנים נרצחו הלגטים שלו טיטוריוס ואברונקוליוס מן המארב.

[26] באותם הימים מתה עליו תחילה אמו, אחר־כך בתו וכעבור זמן־מה נכדו.  בינתיים גברו המהומות במדינה לרגל הרצחו של פובליוס קלודיוס,[44] וכאשר החליט הסנט לבחור בקונסול אחד בלבד וקרא בשם גניוס פומפיוס, ביקשו טריבוני־העם לקבוע לו את קיסר כחבר; אבל הוא הניע אותם שיציעו במקום זה בפני העם, כי יורשה לו לעמוד שנית לבחירה כקונסול שלא בנוכחותו היות וזמן פיקודו מתקרב לקצו, ולא יהא מוכרח לעזוב לשם כך את מקומו לפני  הזמן מבלי לסיים את המלחמה.  כאשר השיג מבוקשו שם מעינו בדברים גדולים יותר ובלב מלא תקוה לא חס על הוצאות ביד רחבה ולא נימנע מלעשות טובה לכל איש ואיש, הן בכוח משרתו והן באופן פרטי.  מחלקו בשלל ובביזה התחיל בבנין פורום, שהמגרש שרכש בשבילו עלה יותר ממאה מיליון ססטרקים, והכריז על משחקי גלדיַטורים ומשתה גדול לעם לזכר בתו, דבר שלא עשה איש לפניו.  וכדי שהצפיה לכך תהיה גדולה ככל האפשר, הכין את צרכי המשתה על ידי אנשי ביתו, אם כי מסר הזמנות גם לשוק המכולת.  כן ציוה כי כל אימת שגלדיטורים מפורסמים לא יזכו בהתנצחם ליחס של רצון מצד העם,[45] יחטפו אותם בכוח וישמרום בשבילו.  את הטירונים שלו לא נתן לחנך בבית־הספר ללודרים, או על ידי מאמנים מקצועיים, אלא בבתים פרטיים על ידי פרשים או גם סנטורים רומיים מלומדי חרב, והפציר בהם באלה, בבקשות, כפי שמוכיחים מכתביו, שיקבלו עליהם את אימונם של החניכים ובעצמם ידריכום בתרגיליהם.  את משכורת הלגיונות הכפיל ועשאה קבע לתמיד.  וכאשר היתה התבואה בשפע חילק אותה להם בלא מידה ומשקל ולעתים נתן גם עבד לכל חייל מתוך השבי והמלקוח.

[27] כדי לחזק את קשרי המשפחה והידידות עם פומפיוס הציע לו לאשה את אוקטביה נכדת אחותו, שהיתה נשואה כבר לגיוס מרקלוס, וביקש את יד בתו של הלה, אם כי היתה מיועדת לפאוסטוס סולה.  ולאחר שעשה את אנשי סביבתו של פומפיוס וכן חלק גדול של הסנט לאסירי־תודה לו על ידי הלוואות בלי רבית או ברבית נמוכה, העניק גם לאנשים משאר המעמדות, שבאו אליו על פי הזמנתו או מרצונם הטוב, מתנות ביד רחבה, ואפילו למשוחררים ולעבדים של כל אחד מאלה, במידה שהיו חביבים על אדונם או פטרונם.  אותם הימים היה הוא העזר היחידי, המוכן תמיד להושיע לכל נאשם או שקוע בחובות, או לבני הנעורים הבזבזנים.  פרט לאלה שכובד חטאם או מצוקתם או מידת ביזבוזם גדול היה משיוכל לבוא לעזרתם.  לאלה אמר בגלוי ובפה מלא שהדבר הדרוש להם הוא מלחמת־אזרחים.

[28] באותה מידה שקד להסב אליו את לב המלכים והפרובינציות שעל פני כל הארץ.  לאחדים מהם הגיש אלפי שבויים במתנה, לאחרים שלח בלי אישורו של הסנט והעם צבאות עזר לכל מקום שרצו וכל פעם שביקשו, וכן קישט בבנינים ציבוריים נהדרים את הערים האדירות לא רק באיטליה, בשני חלקי גאליה והיספניה, אלא גם באסיה וביוון.  לבסוף נידהמו כולם ושאלו עצמם לאיזו מטרה מכוּונים כל המעשים הללו.  הקונסול מארקוס קלודיוס מרקלוס, לאחר שהכריז במודעה מראש, כי המדובר הוא בענין חיוני לגבי המדינה, הציע בפני הסנט למנות ממלא מקום לקיסר לפני תום כהונתו, היות והמלחמה ניגמרה ושלום בארץ, ולשַלֵח את הצבא המנצח.  כן הציע שלא להתחשב בו אם יעדר בשעת הבחירות, כי התיקון של פומפיוס בנוגע לכך בא רק לאחר החלטת העם.  שכן אירע הדבר שפומפיוס, כאשר הגיש את הצעת החוק "על משפט הפקידים" שכח להוציא את קיסר מן הסעיף האוסר על הנעדרים להיות מועמדים בבחירות למשרות, ורק כאשר החוק כבר היה חרות בלוח הברונזה והופקד בבית הגנזים תיקן את השגיאה.  מרקלוס לא הסתפק בזה, שלקח מידי קיסר את הפרובינציה ואת הזכות המיוחדת הזאת, אלא הציע נוסף על כך לשלול את האזרחות מן המתישבים, שקיסר הביאם לנוֹבוּם קוֹמוּם על פי החוק הוטיני.[46]

[29] על הדברים האלה נתרגז קיסר עד מאוד, וכיוון שהניח – כפי שסיפרו עדי־שמיעה – כי מאחר שהיה לראשון במדינה יהא קשה יותר להדיחו מן המקום הראשון לשני, מאשר להחזירו מן השני לאחרון, עשה כל המאמצים להתנגדות, הן על ידי מחאות הטריבונים והן בעזרת הקונסול השני סרביוס סולפיקיוס.  אבל בשנה שלאחר זו, כאשר ניסה גיוס מרקלוס, יורשו של בן דודו מארקוס בקונסולט, לעשות אותו דבר, רכש בסכומים עצומים את עזרתם של הקונסול השני אימיליוס פאולוס והטריבון התקיף ביותר גיוס קוריו.  אך בראותו שההתנגדות הולכת וגוברת ואף המועמדים לקונסולט של השנה הבאה הם מן המפלגה המתנגדת, ביקש במכתב מאת הסנט שלא ישללו ממנו את הזכות, שניתנה לו על ידי העם,[47] או שגם שאר המצביאים יסולקו מעל צבאותיהם; כי מובטח היה לו, כפי שחושבים, שיעלה בידו לאסוף אחר־כך את חייליו הוותיקים ביתר קלות מאשר בידי פמפיוס את הטירונים שלו.  ואילו עם מתנגדיו בא בדברים והבטיח לוותר על שמונה לגיונות ועל גאליה שמעבר לאפים, אם ישאירו בידו שני לגיונות והפרובינציה שמעבר לאלפים מזה, או אפילו לגיון אחד בלבד עם איל יריקום, עד אשר ייבחר לקונסול.

[30] אבל מכיוון שהסנט לא שם לב לדבריו ומתנגדיו סירבו לבוא אתו לכל פשרה בעניני המדינה, עבר לגליה התחתית, המשיך וגמר את מושב בית־הדין ואחר כך נישאר בראוונה, מוכן לעשות נקמת חרב בסנט, אם יחליט בחומרה יתרה נגד טריבוני העם,ש התערבו בעדו.  אך זאת היתה לו רק תואנה למלחמת אזרחים, ויש סברה כי הסיבות אחרות היו.  גניוס פומפיוס היה חוזר ואומר, כי הרצון לערבב ולסכסך הכול קם בו בקיסר משום שלא יכול לגמור מאמצעיו הפרטיים את הבנינים שהתחיל בהם, או למלא את התקוות, שעורר בעם בקשר עם בואו.  אחרים אומרים, כי חשש שמא יהא אנוס לתת את הדין על מעשיו בזמן היותו קונסול לראשונה, בניגוד לאותו השמים והחוקים ועל אף מחאות הטריבונים, יבחוד מאחר שמארקוס קאטו הכריז פעם בפעם, ואף נשבע, כי יתבענו למשפט מיד לאחר שישלח את צבאו מעליו, ובראש חוצות ניבאו כי כאשר ישוב כאדם פרטי יהא עליו לעמוד במשפט כדומת מילו[48] כשהוא מוקף משמע מזוינים.  דעה זו מתקבלת עוד יותר על הדעת בשים לב לדבריו של אסיניוס פוליו, המספר כי כאשר ראה קיסר בקרב על יד פרסלוס[49] את ערימות חללי האויב אמר מלה במלה: "זה היה רצונם! לאחר שביצעתי מעשים גדולים כל־כך הייתי אני, גאיוס קיסר, נימצא חייב בדין אילמלא בקשתי עזרה מאת הצבא".  אחדים סוברים, כי ההרגל לשלטון שבה את לבו ולאחר ששקל כוחותיו מול כוחות מתנגדיו השתמש בהזדמנות לקחת בידיו את השלטון, שאליו שאף משחר נעוריו.  כנראה היתה זאת גם דעת קיקרו בשעה שכתב בספר השלישי של חיבורו "על החובה", שבפי קיסר היו שגורים חרוזי אבריפּידס, שתירגמם[50] בעצמו כך:

     "Nam si violandum est ius, [regnandi] gratia

Violandum est; aliis rebus pietatetm colas"[51]

[31] משנודע לו, איפוא, שמחאת הטריבונים[52] נידחתה והם עצמם עזבו את העיר, שלח לפניו בחיפזון ובחשאי את פלוגותיו, ושלא יתעורר חשד כל שהוא, נכח מתוך העמדת־פנים שלווה בהצגה פומבית ואפילו בחן את התכניות, שלפיהן ייבנה בית הספר לגלדיטורים, והשתתף, כמנהגו, במסיבה רבת־עם.  אחר כך, עם שיקעת החמה, אסרו בטחנה הקרובה פרדות לעגלתו ויצא לדרך בסודי־סודות בלווית אנשים מועטים.  וכיוון שהלפידים כבו סר מן הדרך ותעה זמן רב, עד שלבסוף מצא לו עם שחר מורה דרך ויצא ברגל בשבילים צרים ביותר ופגע בפלוגותיו ליד הנהר רוּבּיקו.[53]  כאן חנה קצת, וכאשר עמד והירהר בגודל העלילה העומדת לפניו, פנה אל אלה שעמדו בקרבתו ואמר: "עוד בידינו לחזור; אך אם עברנו את הגשר הקטן הזה ניתן הכול להכרעה בנשק"!

[32] ועוד הוא עומד ומהסס והנה נראה לו אות כזה: איש גדל־מידה שלא כרגיל ויפה־תואר הופיע פתאום והוא יושב בקרבת־מקום ומחלל בחליל.  וכאשר נתאספו על סביביו לשמע נגינתו מלבד הרועים הרבים גם החיילים שעמדו על משמרותיהם וביניהם חצוצרנים, חטף האיש מידי אחד את החצוצרה, רץ אל הנהר ובתקעו בקול אדיר את אות ההתקפה פנה ועבר לגדה השניה.  אז פתח קיסר ואמר: "נלך בכיוון זה שאותות האלים ואויבנו ואי־הצדק קוראים לנו! הוטל הגורל".

[33] כך העביר קיסר את הצבא.  לאחר מזה קרא לטריבונים, שבאו אליו אותה שעה כפליטים, ומתוך בכי וקריעת בגדו מעל חזהו לעיניהם, ביקש מחייליו נאמנות ועזרה.  יש גם שאומרים, כי הבטיח לכל אחד ואחד מהם רכוש, הדרוש לכניסה למעמד הפרשים, אבל ידעה זו מקורה באי הבנה.  שכן בשעה שנאם נאומו והלהיבם, הרים פעמים רבות את אצבע ידו השמאלית והבטיח שנכון הוא להסיר ברצון אפילו את טבעתו כדי להשביע רצונם של כל אלה, שבעזרתם יגן על כבודו.  מתוך כך קיבלו העומדים מרחוק, שנקל להם לראות את הנואם באסיפה מלשמוע אותו, את הרושם כאילו אמר באמת מה ששיערו על פי הראייה.  כך נפוצה השמועה, כי הבטיח להם את טבעת־הפרשים יחד עם ארבע מאות אלף הססטרקים.[54]

[34] וזה סדר מעשיו, שפעל מכאן ואילך: כבש את פיקנום, אומבריה ואטרוריה; הכריח את לוקיוס דומיטיוס, שנתמנה במקומו בשעת התוהו ובוהו והחזיק בעיר קורפיניום על ידי חיל־מצב, להיכנע ואחר שילחו לחפשי מעל פניו.  אחר זה פנה בכיוון הים האדריאטי לברונדיסיום, שהקונסולים ברחו לשם עם פומפיוס כדי לצאת בהקדם אל מעבר לים.  אבל לשוא התאמץ למנוע בכל האמצעים את הפלגתם, והפך דרכו לרומא, ולאחר שפנה אל הסנט בקריאה למען המדינה, התקיף את מבחר צבאות פופיוס, שחנו בהיספניה בפיקודם של שלושת הלגטים מרקוס פטריוס ולוקיוס הפרניוס עם מרקוס וררו.  קודם לכן אמר בפני אנשיו, שהוא הולך עתה אל הצבא חסר המנהיג, כדי לשוב ולעלות אחר כך על המנהיג בלי צבאו.  ואף־על־פי שהתעכב בגלל המצור על מסיליה, שסגרה שעריה בפניו, ולרגל המחסור החמור במזונות, התגבר במשך זמן קצר על הכול.

[35] מכאן שב לרומא ועבר למקדוניה; לבסוף ניצח את פומפיוס בקרב שעל יד פרסלוס לאחר שצר עליו כארבעה חדשים בעזרת מכונות־מצור ענקיות ורדף אחרי הבורח עד אלכסנדריה.  משנודע לו דבר הירצחו (של פומפיוס) יצא למלחמה רבת קשיים נגד המלך תלמי, כי ראה שהוא טומן פח גם לו.  המלחמה התנהלה במקום ובעונה בלתי מתאימים, בתקופת החורף ובתוך חומות של אויב מצוייד ומאומן היטב, בשעה שהוא עצמו היה מחוסר כל ובלתי מוכן.  לאחר הניצחון מסר את מלכות מצרים לקליאופטרה ולאחיה הצעיר, כי חשש להפכה לפרובינציה, שמא ימצא בה פעם נציב תקיף את האפשרות למרידה.  מאלכסנדריה הלך לסוריה ומשם לפוֹנטוּס, כי האיצו בו השמועות על פארנקס מבני מיתרידתס הגדול, שחשב לו את השעה כשירה למלחמה ולבו גבה בו לרגל כמה הצלחות קטנות.  ביום החמישי לבואו היכה אותו קיסר בקרב אחד ויחיד, ארבע שעות לאחר שראו אותו עיניו לראשונה.  כאן ניתנה לו שעת הכושר לדבר על מזלו של פומפיוס, שעיקר תהילתו כאיש מלחמה בא לו ממיני אויבים בלתי מוכשרים למלחמה כגון אלה.  לאחר זה ניצח את סקיפיו ואת יובה,[55] שניסו לעורר מחדש באפריקה את שרידי מפלגתם, וכן את בני פומפיוס בהיספניה.

[36] בכל מלחמות־האזרחים הללו לא נחל אף תבוסה אחת, פרט לאותם המקומות שבו פּידרו הלגטים שלו.  מבין אלה נפל גאיוס קוריו באפריקה, גאיוס אנטוניוס בידי האויב באיל יריקום, לפובליוס דולאבלה אבד הצי שם, ולגניוס דומיטיוס קלוינוס הצבא בפונטוס.  הוא עצמו נילחם תמיד בהצלחה מרובה וגורל הקרב לא היה מפוקפק אלא פעמיים בלבד: פעם אחת על יד דיראכיום, שעה שניגף לפני פומפיוס והוא לא רדף אחריו, ואז הטיל ספק ביכולת פומפיוס לנצח בכלל; ופעם שניה בהיספניה בקרב האחרון, שעה שמצבו היה מיואש וכבר חשב לאבד עצמו לדעת.

[37] עם גמר מלחמותיו ערך חמש פעמים תהלוכות ניצחון: ארבע בחודש אחד לאחר הניצחון על סקיפיו בהפסקות של ימים אחדים, ועוד פעם לאחר שהכניע את בני פופיוס.  החגיגה הראשונה והמפוארת ביותר חגג על גאליה; אחר כך על אלכסנדריה, אחר על הפונטוס, את החג הבא על אפריקה ולבסוף על היספניה, וכל אחד ואחד בתכונה ובאמצעים שונים.  ביום חג הניצחון על גאליה נפל כמעט מן המרכבה בעברו לפני הוֶלברום,[56] כי נשבר ציר העגלה.  אל הקפיטול יום עלה לאור לפידים וארבעים פילים נשאו את הנברשות מימנו ומשמאלו.  בחג הניצחון על פונטוס העביר לפניו בין החפצים, שהובאו לראווה בתהלוכה, שלט ועליו שלוש המלים: באתי, ראיתי, ניצחתי;[57] דבר זה לא בא לציין את מעשיו במלחמה ככל השאר, אלא רמז על המהירות שבה סיים אותה.

[38] ללגיונות הוותיקים נתן כחלקם בשלל: מלבד אלפיים הססטרקים, ששילם לכל אחד בתחילת מלחמת־האזרחים, עוד הוסיף עשרים וארבעה אלף לאיש איש מהם.  גם קרקעות נתן להם, אך לא סמוכות זו לזו, שלא לגרש מעליהן את הבעלים הישנים.  מלבד עשר מידות של בר ואותו מיספר ליטראות שמן, חילק בעם, כפי הבטחתו מכבר, שלוש מאות ססטרקים לאיש, ועוד מאה בשל האיחור.  אף את שכר־הדירות השנתי הקטין, ברומא עד לאלפיים ססטרקים ובשאר ערי איטליה עד לחמש מאות.  על כך הוסיף עוד משתה וזבח, ולאחרי הניצחון בהספניה שתי ארוחות־בוקר; והיות וחשב את הראשונה לדלה ובלתי מוגשת כיד נדיבותו, הוסיף עליה לאחר חמשה ימים שניה עשירה ביותר.

[39] שעשועים משעשועים שונים ערך: משחקי גלדיטורים, הצגות בכל רובעי־העיר, ועל ידי שחקנים שדיברו בכל הלשונות; וכן משחקי קרקס, אתליטים ומלחמת־ים.  במישחקים על הפורום נילחמו פוריוס לפטינוס, מצאצאי פריטורים, וקוינטוס קלפנוס, סנטור ועורך־דין לפנים.  ריקוד החרבות הוצג על ידי בני הנסיכים של אסיה וביתיניה.  במחזות התיאטרון הציג דקימוס לבּריוס, ממעמד הפרשים הרומי,את המומוס[58] שכתב, ולאחר שניתנו לו חמש מאות אלף ססטרקים וטבעתהזהב חזר ועבר מן הבימה דרך האורכסטרה אל מושבו בארבעה־עשר הספסלים.[59]  במשחקים בקרקס, ששטחו הורחב משני הצדדים והוקף תעלת מים, השתתפו צעירים רמי־יחש במרכבות רתומות לזוג סוסים או לארבעה ובקפיצות מסוס אל סוס.  את משחק טרויה[60] הציגה קבוצה כפולה מורכבת מנערים גדולים וקטנים מהם.  קרבות עם חיות הוצגו חמישה ימים רצופים ובסופם קרב של שני מחנות ניפרדים, שבכל אחד מהם נישלחו זה לעומת זה חמש מאות רגלי, עשרים פילים ושלוש מאות רוכבים.  כדי שיוכלו להתנגח ביתר רווחה, הוסרו עמודי המטרה ובמקומם הוקמו שני מחנות זה מול זה.  האתליטים התחרו ביניהם שלושה ימים באצטדיון, שהוקם לשם כך בשטח שדה־מארס.  במלחמת־הים התנגשו במקוה־המים, נשנחפר בשדה קודטה הקטן, אניות בעלות שנים, שלשה וארבעה טורי משוטים, בתבנית אניות צור ומצרים ובהן מיספר גדול של לוחמים.  לכל המחזות האלה נהר מכל עבר מיספר גדול כל כך של אנשים, שרוב הבאים נשארו באהלים, שהוקמו ברחובות ובשווקים, ורבים נלחצו ונחנקו תכופות בדוחק, וביניהם שני סנטורים.

[40] לאחר מכן נתמסר קיסר לסידור עניני המדינה.  תיקן את הלוח,[61] שבאשמת הכוהנים ולרגל הזכות שניתנה להם להוסיף את היום המיותר נהפכו בו הסדרים עד כדי כך, שחג הקציר לא חל בקיץ ואף לא חג הבציר בסתיו.  את השנה התאים למהלך השמש, שיהיו בה שלוש מאות שישים וחמישה יום ועם ביטול חודש העיבור ניתווסף יום אחד בכל שנה רביעית.  וכדי שבעתיד יהיה חשבון הזמנים מכוון לראשון ביאנואר, הכניס בין החדשים נובמבר ודצמבר חדשיים נוספים באופן שאותה שנה, שנעשו בה הסידורים האלה, היתה בת חמישה־עשר חודש יחד עם חודש־העיבור, שלפי הנוהג צריך היה לחול באותה שנה.

[41] כמו כן השלים את הסנט, מינה פטריקיים נוספים, הגדיל את מיספר הפריטורים, האידילים והקויסטורים, ואף מיספר הפקידים הנמוכים מהם; הושיב על כנם את אלה, שזכויותיהם נישללו על ידי הקנסורים, או שנמצאו חייבים בדין על מתן שוחד בבחירות.  זכות־הבחירה חילק בינו לבין העם באופן כזה, שמלבד המועמדים לקונסולט, ייבחרו מחציתם של השאר כפי רצון העם והמחצית השניה תתמנה על ידו; ובמכתבים היה מודיע לאיזורי הבחירות במלים קצרות:"קיסר הדיקטטור לטריבוס[62] פלוני: אני ממליץ בפניכם על פלוני ואלמוני, שיקבלו את משרתם על פי הצבעתכם".  הוא התיר לבחור למשרות־כבוד גם את בניהם של אלה, שהוטל עליהם חרם.[63]  את בתי־המשפט העמיד על שני סוגי שופטים: האחד ממעמד הפרשים והאחד מן הסנטורים.  את הסוג השלישי, מטריבוני האוצר, ביטל.  ערך מיפקד חדש של העם, אך לא לפי המנהג ולא במקום הרגיל, אלא לפי הרחובות ועל ידי בעלי גושי הבתים ומתוך שלש מאות ועשרים האל, שקיבלו תבואה מן המדינה, הוציא כמאה וחמשים אלף, וכדי שאסיפות מיפקד חדשות לא ייערכו עוד בזמן מן הזמנים קבע, שבכל שנה ושנה ייכנסו במקום אלה שמתו חדשים מתוך אלה שלא ניפקדו עדיין, ועל פי הגרלה שנעשתה על ידי הפריטורים.

[42] וכיוון שפיזר שמונים אלף אזרחים והושיבם במושבות שמעבר לים, קבע קיסר, כדי לחדש את צפיפות העיר שנתרוקנה, ששום אזרח בגיל שבין עשרים לארבעים שנה לא ירחק מאיטליה יותר משלוש שנים רצופות, בפרט אם הוא חייב על ידי שבועת אמונים לשרת בצבא.  כמו כן גזר על בני הסנטורים שלא לצאת לחוץ־לארץ אלא בשירות המטה הצבאי, או כשלישו של פקיד.  לבסוף פקד על מגדלי הבהמות, כי לפחות שליש מבין רועיהם יהיו אנשים מבוגרים בני־חורין. נתן זכות אזרח גם לכל אלה העוסקים ברפואה ברומא ולמורי האמנויות החפשיות, כדי שישארו גם הם מרצונם בעיר, וגם אחרים ישאפו לכך. אשר לחובות הכזיב את התקוות, שהובעו תכופות, שיבואו לביטולם הגמור, אבל פקד לבסוף שהלוֹוים יסַפּקוּ את דרישות תובעיהם על מסך הערכת נכסים לפי המחיר ששילמו בעדם לפני דולאבלה וקוּריוֹ האב, שבהם מכנהו דולאבלה בשם "פילגש המלך", "המסעד הפנימי של ערש המלך", וקוריו: "בית הבושת של ניקומדס" ו"בית־הקלון הביתיני".  כמו כן אעבור בשתיקה גם על כרוזי ביבולוס, שבהם כתב בגלוי "חבֵרי, מלכת ביתיניה" וציינו כאדם "שלבו נהה תחילה אחרי המלך, ועתה אחרי המלוכה".  ובאחד הימים אירע הדבר, כפי שמספר מארקוס ברוטוס, שאיזה אוקטביוס, אדם בלתי שפוי בדעתו שנהנה משום כך מחופש הדיבור כינה בפני קהל ועדה את פומפיוס בשם מלך ובירך את קיסר כמלכה.  גאיוס ממיוס מספר בגנותו שהיה עומד ומוזג יין לפני ניקומדס יחד עם שאר נערי־החשק במשתה גדול, שבו היו מסובים גם סוחרים רומיים אחדים, שהוא קורא בשמותיהם.  וקיקרו לא הסתפק במה שתיאר בכמה מכתבים, כיצד הובא קיסר על ידי שומרי־הראש לחדר־המשכב של המלך ושכב שם לבוש ארגמן במטה הזהובה וחילל כך את טוהר נעוריו, הוא שמוצאו מוֶנוס, אלא אמר לו בסנט, בשעה שקיסר הגן על עניני ניסה בת ניקומדס והזכיר את חסדי־המלך אליו: "אנא חדל מאלה, הלא ידוע היטב מה שהוא נתן לך ומה שנתת לו אתה".  ואחרון־אחרון: בתהלוכת הניצחון על גאליה השמיעו חייליו בין שאר השירים, שנוהגים לשיר מתוך צחוק אלה ההולכים אחרי מרכבת הכבוד, גם את אלה החרוזים הגסים ביותר:

     "גאליה לפני קיסר כרעה, והוא לפני ניקוֹמֶדֶס;

     ראו, קיסר חוגג עתה על כי גאליה הוכרעה,

ניקומדס אינו חוגג, הוא שהכריע את קיסר תחתיו".

[50] מקובל הוא, שקיסר שקוע היה בתאוות הגוף וביזבז עליה ממון הרבה והשחית נשים רבות ומיוחסות, ביניהן את פוסטומיה, אשת סרויס סולפיקיוס, את לוליה אשת אבלוס גביניוס, את טרטולה אשת מרקוס קרסוס, ואף את מוקיה, אשת גניוס פומפיוס; על כל פנים גם הקוריונים, האב והבן, וגם רבים אחרים הוכיחו את פומפיוס על פניו, כי מתוך תשוקה לשלטון נושא הוא לאשה את בתו של האיש, אשר בגללו גרש את אשתו, אם לשלושת בניו, ושאותו נוהג היה לקרוא מתוך אנחה "איגיסתוס".[64]  אך יותר מכולן חיבב את סרויליה, אמו של מארקוס ברוטוס.  לה קנה בשעה שהיה קונסול לראשונה מחרוזת מרגליות במחיר שישה מיליוני ססטרקים, ואף העביר לידה במכירות הפומביות שבמלחמת האזרחים, מלבד מתנות אחרות, גם אחוזות נרחבות במחיר פעוט ביותר.  וכאשר תמהו רבים על המחיר הזול ששילמה, ענה להם קיקרו בחכמה חריפה: "הקניה טובה עוד הרבה יותר מאשתם חושבים, כי השלישית יורדת מן החשבון", כיון שחשדו בה בסרויליה שהיא רוצה ליתן לקיסר גם את בתה טרטיה.[65]

[51] וגם בפרובינציות לא נתרחק מנשים נשואות, כפי שמוכיחות השורות הללו, שגם הן הושרו על ידי החיילים בתהלוכת הניצחון הגאלית:

     "העירונים, שמרו נשותיכם; הנה בא הנואף הקֵרֵח!

     הזהב, לווית כאן, פיזרת על פרוצות בגאליה".

[52] גם נשי מלכים אהב, ביניהן את אבנוֹאֶה המַבְרִית, אשת בוגוד, והעניק לה ולבעלה מתנות רבות וגדולות, כפי שכתב נַאסו.  אבל יותר מכולן אהב את קליאופטרה ואתה האריך תכופות במשתה עד עלות השחר.  והיה בוודאי חודר אתה בספינת־הפאר שלה לתוך מצרים עד לכוש כמעט, אילמלא סרב הצבא ללכת אחריו.  לבסוף הזמינה לרומא ורק לאחר שהעניק לה אותות־כבוד ומתנות גדולות שלחה לארצה; אף הרשה לה לכנות בשמו[66] את הבן שנולד לה.  על כך כתבו כמה מן הסופרים היווניים כי אמנם דומה היה לקיסר בתוארו כבהילוכו, ומארקוס אנטוניוס אישר בפני הסנט, שקיסר הכיר בו כבבנו, כפי שדבר זה ידוע גם לגאיוס מטיוס וגאיוס אופיוס ולידידי קיסר האחרים.  אחד מאלה, גאיוס אופיוס, כתב חיבור להוכיח בו, כי אין זה בנו של קיסר, כפי שטוענת קליאופטרה; כאילו הדבר זקוק להגנה משפטית וחוקית.  הֶלְוִיוּס קִינה, טריבון־העם, הודה ברבים, כי היתה בידו הצעת חוק כתובה ומוכנה, שקיסר ציווה להעבירה בשעת העדרו, כי יורשה לו, לשם הקמת צאצאים, לקחת לו לאשה ככל שירצה וכמה שיצרה.  וכדי שלא יהא לאיש כל ספק ביחס לשם הרע, שיצא לו על שחיתותו ונאופיו, הנני מזכיר בזה שקוריו האב קרא לו באחד מנאומיו בשם "בּעלן של כל הנשים ואֵשת כל הגברים".

[53] אפילו אויביו לא הכחישו כי היה ממעט בשתית יין, וזה דברו של מארקוס קטו: "קיסר היה היחידי, שבא להפוך את המדינה בראש מפוכח".  גם ביחס למאכליו מלמדנו גאיוס אופיוס, כי היה אדיש למטעמים עד כדי כך, שפעם אחת כשהגיש לו בעל הבית שמן ישן במקום חדש ושאר האורחים מאסו בו, טעם הוא לבדו ממנו ובמידה יתירה שלא ייראה כמאשים את בעל־הבית ברשלנות או בחוסר נימוס.

[54] בנקיון־כפיים לא הצטיין קיסר גם לא כמפקד הצבא וגם לא כפקיד אזרחי; כפי שהעידו אחדים בזיכרונותיהם קיבל בהיותו פרוקונסול[67] בהיספניה לא רק כסף־נדבות מבעלי הברית, להיות לו לעזר בתשלום חובותיו, אלא בזז באכזריות ערים אחדות של הלוסטינים, אף כי אלו לא סירבו למלא אחרי פקודותיו ופתחו לו שעריהן.  בגאליה שדד את מקדשי האלים והיכליהם המלאים דורונות, וערים הרס לרוב למען השלל ולא בשל איזה מעשה־פשע.  על כן משופע היה בזהב במידה כזאת, שהציע אותו למכירה כסחורה בכל רחבי איטליה והפרובינציות במחיר שלושת אלפי ססטרקים הליברה.[68]  כשהיה קונסול בפעם הראשונה גנב מן הקפיטול יום שלושת אלפי ליברה־זהב והניח במקומם אותה כמות נחושת מוזהבת.  בריתות וממלכות נתן במחיר, כגון לתלמי, שממנו בלבד הוציא כששת אלפים כיכר בשמו ובשם פומפיוס, ואחר כך סילק את המשא הכבד של מלחמת־האזרחים והוצאות חגי־הניצחון והמישחקים הפומביים על ידי מעשי שוד גלויים וחילול מקדשים.

[55] תהילתו כנואם וכאיש־מלחמה עומד במעלה אחת עם זו של האישים המצוינים ביותר ואף עולה עליה.  אחרי שתבע את דולבאלה לדין נימנה בלא ספק על עורכי־הדין הראשונים במעלה.  וקיקרו בספרו אל ברוטוס, שבו הוא מונה את אמני־הדיבור, אומר כי אינו רואה איש שקיסר צריך היה להירתע מפניו, ומוסיף ומספר שאופן דיבורו מובחר הוא ומבהיק, אף נשגב ואציל במידה ידועה.  ולקורנליוס נפוס כתב באותו ענין את הדברים האלה: "וכי יש לך נואם, מבין אלה שלא עסקו מלבד זאת בשום דבר אחר, אשר תבכר עליו? מי שנון או עשיר ברעיונות ממנו? ומי ביטוייו מפוארים או מובחרים משלו"?

כנראה שבנעוריו שימש לו דוגמה סיגנון דיבורו של סטארבו קיסר, שמתוך נאומו "למען אנשי סארדיניה" העתיק חלקים מסויימים מלה במלה אל נאום־המבחן[69] שלו.  את דבריו הרצה, כפי שמספרים, בקול צלול, בתנועות ובהעוויות נילהבות, אך לא מחוסרות חן.  הניח אחריו כמה נאומים, וביניהם כאלה, שלא הוכח כי שלו הם.  את נאומו "בעד קוינטוס מטלוס" חושב אבגוסטוס בצדק למעשי ידי הסופרים, שלא יכלו לעקוב כהוגן אחרי הנואם במרוצת דבריו, ולא הוגה והוצא על ידו.  וכן לא מצאתי בהעתקות אחדות את הכתובת "בעד מטלוס", אלא "אשר חובר בשביל מטלוס", והלא נושא הנאום היה קיסר עצמו, שלימד זכות על עצמו ועל מטלוס מן ההאשמות של מתנגדיהם המשותפים.  גם את הנאום "אל החיילים בהיספניה" אין אבגוסטוס חושב לנאום שלו ממש; ומצויים שני נאומים בשם זה:

האחד שנאמר כביכול לפני הקרב הראשון, והאחר לפני השני, שביחס אליו אומר אסיניוס פוליו, שלא היה לו אפילו הפנאי לנאום נאום, כה פתאומית היתה הסתערות האויב.

[56] נשארו אחריו גם זכרונותיו מן המלחמה הגאלית וממלחמת־האזרחים עם פומפיוס.  ואילו השאלה מי הוא מחבר הספרים על המלחמה באלכסנדריה באפריקה ובהיספניה, מוטלת בספק.  יש חושבים שאופיוס חיברם, אחרים סבורים שהירטיוס הוא המחבר, הוא שהשלים גם את הספר האחרון והבלתי מוגמר של "המלחמה הגאלית".  על זכרונותיו אלה מדבר קיקרו באותו הספר "אל ברוטוס" בזה הלשון: "הוא כתב זכרונות, הראויים לשבח באמת: מעורטלים ,ישרים ומלאי־חן, חסרי כל לבוש של קישוט דברני.  ואילו בשעה שהגיש כך חומר מוכן להיסטוריה נכונה, היטיב חסדו גם עם הסכלים, שיבואו להוסיף עליו סילסולים משלהם, אך את הנבונים הפחיד על ידי כך מלכתוב".  על הזכרונות האלה גומר היריוס את ההלל במלים אלו: "הם נתקבלו על דעת כולם במידה כזאת של התפעלות, שלא ניתנה אלא נשללה על ידם האפשרות מאת הסופרים להוסיף ולכתוב על נושא זה.  והערצתנו עוד גדולה מזו של הקהל הרחב; שכן רואה הוא רק את כוחו בשלימות דבריו הקולעים אל הענין, ואנו יודעים גם את הקלות והמהירות שבהן נכתבו".  אסיניוס פוליו סבור, שנתחברו בלא דייקנות יתירה ובלא התאמה לאמת השלימה, שכן ביחס למעשי אחרים היה קיסר מאמין לכול בלא הבחנה, ואילו מדברי עצמו נתן תיאור בלתי־נכון, אם בכוונה תחילה ואם בשל טעות שבזיכרון, משום כך חזר והבטיח לכתוב אותם מחדש ולתקנם.  נשאר אחריו עוד ספר "על האנאלוגיה" בשני כרכים, "דברים נגד קטו", גם הוא בשני כרכים, ומלבד זאת גם פואימה בשם "הנסיעה".  את הראשון כתב בעברו את האלפים, בשעה שחזר אל הצבא מגאליה אשר מעבר מזה גם גמר מושב בתי הדין; את השני בקירוב לימי הקרב שליד מונדה, ואת האחרון – בעשרים וארבעת הימים, שבם הגיע מרומה להיספניה הדרומית.  כמו כן נשתמרו גם מכתבים שכתב אל הסנט, ונראה שהיה הראשון שנתן להם צורה של ספר־יומן דף על דף, בשעה שקודם לכן לא שלחו הקונסולים והמפקדים אלא מכתבים הכתובים בגליונות לרחבם.  כאלה יש גם שנכתבו אל קיקרו, וכן אל בני ביתו בענינים פרטיים, שבהם השתמש, בבקשו למסור דברים סודיים יותר, בכתב סימנים, כלומר בסדר כזה של האותיות, שאי אפשר היה להבחין במלה שנתכוון אליה.  כל שיבוא לפענח אותם ולקראם כסדר, יהא עליו להחליף כל אות באות הרביעית שלאחריה באלפא־ביתא.  למשל D במקום A וכן הלאה.  כמו כן מצויים גם כתבים אחדים שכתב בילדותו ובנעוריו, כגון "תהילת הרקולס", טראגדיה בשם "אידיפוס", וכן "לקט פתגמים".  את פירסומם של כל הכתבים הקטנים הללו אסר אבגוסטוס על ידי אותו מכתב קצר ופשוט, ששלח אל פומפיוס מַאקֶר, שהיה ממונה על סידור הספריות.[70]

[57] בשימוש בנשק וברכיבה היה מנוסה מאוד ויכול היה לשאת תלאות ומאמצים במידה שאין להאמין.  במסעותיו הלך בראש הצבא, לעיתים רכוּב על סוס אך לרוב ברגל, ובראש גלוי, אם ירד גשם או אם ליהטה השמש.  את הדרכים הארוכות ביותר עבר במהירות שלא תיאמן, בלא משא, במרכבה שכורה, מאה מילין רומיים ליום.[71]  אם עיכבוהו נהרות בדרכו, עברם בשחייה או על גבי נאדות נפוחים, ובדרך זו הקדים לעיתים קרובות את הרצים, שהוא עצמו שלחם לפניו.

[58] במסעות המלחמה שלו קשה להכריע מה היה גדול ממה: זהירותו או אומץ־לבו.  מעולם לא הוליך את הצבא בדרכים שסכנת־מארב בהם אלא לאחר שריגל תחילה את טיב המקומות; גם לבריטניה לא העביר אותו קודם שחקר בעצמו את הנמלים, את קו־ההפלגה ואת הגישה אל האי.  ואילו אותו אדם עצמו, משנודע לו כי מחנהו בגרמניה נתון במצור, חדר מבעד למשמרות האויב בלבוש גאלי ובא אל אנשיו.  לעת חורף ובין ציי האויב עבר מברונדיזיום לדיראכיום, וכאשר בוששו חיילותיו, שנצטוו לבוא אחריו מיד, להגיע אליו ולשוא שלח להביאם פעמים אחדות, חזר וירד שוב בעצמו ובסתר הלילה, והוא מסתיר פניו בלוט, לספינה קטנה; לא גילה לאיש מיהו ולא נתן לקברניט להימלט מפני הסערה המשתוללת, אלא בשעה שכבר ניבלע כמעט בתוך הגלים.

[59] כל אמונה דתית לא הניאה אותו וגם לא השהתה אותו מלבצע מעשה שהתחיל בו.  כאשר ברחה ממנו הבהמה שעמד להקריבה קרבן, לא דחה את המסע נגד סקיפיו ויוּבָּה, וגם כאשר ניכשל ונפל בעלותו מן האניה על החוף הפך את הסימן לטובה באמרו: "הנה אני מחזיק בך, אפריקה!".  כדי לשים לצחוק את הנבואות, שלפיהן נחשב שם הסקי פיונים בפרובינציה הזאת למביא מזל בגזירת הגורל ולבלתי־מנוצח, הוליך אתו בתוך מחנהו אדם אחד שפל מאוד ממשפחת הקורנליים, שבגלל אופן חייו המגונה קיבל את שם־הגנאי סאַלוּטיו.[72]

[60] לקרבות לא היה יוצא תמיד לפי תכנית קבועה מראש, אלא גם לפי שעת־הכושר, תכופות מיד בגמר המסע, ואף במזג האוויר הרע ביותר, בשעה שאיש לא חשב שיזוז ממקומו.  רק בסוף ימיו נעשה זהיר יותר בהיאבקות, כי דעתו היתה, שבה במידה שנתרבו נצחונותיו עליו להביא את מזלו לידי ניסיון לעתים רחוקות יותר.  ועוד זאת חשש, שלא ישיג על ידי ניצחון כל כך הרבה (כאשר יכולה התבוסה לגזול ממנו).[73]  מעולם לא הניס את אויביו בלי לכבוש גם את מחנותיהם; על ידי כך לא נתן להם שהות בבהלתם.  ואם לא הגיע הקרב לידי הכרעה היה מוותר על הסוסים, ובראש וראשונה על שלו, שכן על ידי שלילת אמצעי־המנוסה יגדל ממילא ההכרח להחזיק מעמד.

[61] וגם סוסו מיוחד היה במינו: רגליו היו כמעט כשל אדם והפרסות סדוקות כאצבעות.  סוס זה יליד ביתו היה, וכיוון שמגידי־עתידות בישרוהו כי דבר זה מסמל לאדוניו את השלטון על העולם, גידלוֹ בדאגה רבה.  הוא עלה עליו לראשונה לרכיבה, כי לא נשא עליו רוכב אחר, ולאחר זמן העמיד פסלו לפני מקדשה של ונוס גנטריכס.

[62] לעתים קרובות היה מלכד לבדו ובעצם ידיו את המערכה המתמוטטת; התיצב אל מול הנמלטים, עיכבם אחד אחד כשהוא אוחז בערפם והפך פניהם כלפי האויב, אם כי לפעמים היו מבוהלים כל כך שנושא־דגל אחד למשל, שאותו עיכב, איים עליו בחוד מוט־הדגל, והשני שעצר בעדו השאיר בידיו את הנס.

[63] רוחו גם היא היתה בלתי־נרתעת במידה לא פחותה מזה, והיו לכך ראיות עוד גדולות יותר.  לאחר הקרב ליד פרסלוס, בשעה שכבר שלח לפניו את צבאותיו לאסיה, עבר את מיצר ההלספונטוס באנית משא קטנה; בדרכו פגע בלוקיוס קאסיוס מן הצד שכנגד עם עשר אניות מלחמה, אך לא ברח מפניו, כי־אם התקרב אליו וגדולה מזו, אף קראוֹ להיכנע לפניו; זה ביקש רחמים וקיסר קיבל אותו.

[64] באלכסנדריה, בשעת ההסתערות על הגשר, כשנידחק לתוך סירה אחת על ידי התפרצות פתאומית של האויב ורבים מאנשיו פנו לאותה סירה, קפץ אל הים ועבר בשחייה מרחק של מאתים רגל עד האניה הקרובה וידו השמאלית מורמה שלא יתרטבו הניירות שהיו עמו.  גם את גלימת המצביא[74] שלו סחב אחריו בין שיניו, שלא תפול שלל בידי האויב.

[65] את חייליו לא החשיב לפי התנהגותם, או לפי ערכם החיצוני, אלא לפי מידת גבורתם בלבד ונהג בחומר־הדין ובאורך־רוח במידה שווה.  אבל לא בכל מקום ובכל שעה נהג אתם בחומרה, אלא רק בשעה שהאויב היה קרוב.  אז היה מקפיד עד למאוד על המשמעת, עד שלא היה מכריז אפילו על מועד המסע או הקרב, אלא דרש מהם שיהיו מוכנים ליציאה בכל רגע ומיד לכשירצה בכך.  לעתים קרובות עשה כן גם בלא סיבה, ודווקא בימי גשם וחג.  או שפקד עליהם לפעמים, שלא יסיחו עיניהם מעליו והתחמק מהם באופן פתאומי ביום או בלילה; והיה מאריך לעתים במסע, כדי לעייף את אלה שפיגרו לבוא אחריו.

[66] ובשעה שהוחרדו אנשיו על ידי השמועות על ריבוי חיילות האויב, עודד את רוחם לא על ידי הכחשת השמועות או הקטנתן אלא דווקא בזה שהגזים והגדיל עליהן.  כך, למשל, בשעה שעמדו וציפו בחרדה גדולה לבואו של יוּבָּה, כינס את החיילים לאסיפה ואמר להם: "דעו כי בעוד ימים מועטים יגיע המלך הנה עם עשרה לגיונות, שלושים אלף רוכבים, מאה אלף כלי־נשק ושלושים פילים.  מכאן ואילך מוטב להם לבריות מסויימים להפסיק ולחקור בענין זה ולשבר ראשם ויתנו אמונם בי, היודע את הדברים על בוריָם; שאם לא כן אורידם באניה ישנה ואשלחם לכל מקום שישאם הרוח".

[67] לא לכל העוונות והחטאים שם לב ולא העניש אותם במידה הראויה.  רק את הבורחים ואת המורדים במשמעת חקר והעניש בחומרה יתירה.  משאר העוונות העלים עין.  לפעמים, לאחר קרב או ניצחון גדול, שיחרר את החיילים מחובת השירות ונתן להם חופש לכל מיני הוללות והתפאר, כדרכו, שחייליו מיטיבים להילחם גם כשהם סוכים בשמן.[75]  באסיפות לא היה קורא להם "חיילים", אלא בשם ערב יותר: "חברים לנשק".  וכל־כך דאג לחיצוניותם, שהיה מצייד אותם בכלי־נשק מקושטים כסף וזהב, גם לשם יפי מראיהם, וגם כדי שיטיבו לשמור עליהם בקרב מחשש הפסדם.  ואף אמנם אהב הוא אותם כל כך, שלשמע תבוסתו של טיטוריוס[76] גידל פרע שער ראשו וזקנו ולא גזזם עד שניקם נקמתו.  על ידי מעשים כאלה הגביר את מסירותם אליו ואת אומץ־לבם.

[68] כאשר פתח במלחמת האזרחים הציעו לו הקנטור יונים של כל הלגיונות, שכל אחד יעמיד לו על חשבונו רוכב אחד, והחיילים כולם ישרתו חינם בלא מזונות ושכר, והאמידים יקבלו על עצמם את הדאגה למחוסרי האמצעים.  במשך כל הזמן הארוך ההוא לא בגד בו איש ורבים מאלה שנפלו בשבי סירבו להישאר בחיים, אם הוצע להם הדבר כתנאי שיסכימו להילחם נגדו.  רעה וכל מחסור נשאו לא רק כאשר צרו עליהם, אלא גם בשעה שהם שמו מצור על מישהו, ובאומץ כזה, שפומפיוס, למשל, קרא מעל סוללות דיראכיום למראה הלחם העשוי עשבים, שבו כילכלו את נפשם, ואמר: "הלא כאן ענין לי עם חיות־טרף!" וציווה לסלק משם מהר את הלחם ולא להראותו לאיש, שלא יחלש אומץ־רוחם של אנשיו למראה כוח־הסבל של האויב ועקשנותו.

עדות לאומץ־הלב, שבו נילחמו חיילותיו, משמשת העובדה שבשעה שנחלו תבוסה, ואך פעם אחת ויחידה ליד דיראכיום, ביקשו מרצונם שקיסר יטיל עליהם עונש והמצביא אנוס היה לנחמם יותר מאשר להענישם.  בשאר הקרבות התגברו בנקל על המוני צבאות האויב, אף כי נפלו מהם פי כמה וכמה במיספר.  ומעשה בפלוגה אחת של הלגיון השישי, שעצרה בשעה שהעמידוה לשמור על מבצר בהמשך של שעות אחדות ארבעה לגיונות של פומפיוס, עד שכולם כמעט נפגעו בהמון חיצי האויב, שמהם נימצאו אחר כך מאה ושלושים אלף בתוך החומות.  ואין לתמוה על כך, ביחוד אם ניקח בחשבון את מעשי הגבורה של יחידים, כגון זה של הקנטוריון קאסיוס סקיבה, או החייל גאיוס אקיליוס, שלא להזכיר רבים אחרים.  סקיבה החזיק מעמד על משמרתו ליד שער המבצר גם לאחר שעינו אחת ניפגעה ונידקר בירכו ובכתפו ומגינו נוקב על ידי מאה ועשרים פגיעות חיצים.  אקיליוס אחז בקרב הימי על ידי מסיליה את אחורי אנית האויב בימינו וכאשר נגדעה זו קפץ לתוך האניה, כדוגמת מעשהו המהולל של קינגיירוס היווני,[77] וגירש את הבאים לקראתו בכפתור שבאמצע מגינו.

[69] במשך עשר שנות מלחמת־הגאלים לא קרה אף מקרה אחד של התקוממות חייליו, ובמלחמת־האזרחים קמו נגדו רק מעטים, וגם אלה שבו מהר למלא חובתם, ולא משום וותרנותו של המצביא, אלא בשל תקיפותו, שכן לא נסוג מעולם מפני המתפרצים, כי אם להיפך התיצב פעמים רבות למולם.  כך שילח מפניו בחרפה את כל הלגיון התשיעי על יד פלקנטיה, אם כי פומפיוס עמד עדיין בנשק, ולאחר בקשות ותחנונים רבים והענשת האשמים, חזר וקיבל אותם, וגם אז באי־רצון.

[70] ופעם אחת כאשר חיילי הלגיון העשירי ברומא דרשו את שיחרורם ושכרם באיומים נוראים ואמרו, שלא יירתעו מלהביא סכנה גדולה גם על העיר, וכל־זה בשעה שאש המלחמה באפריקה היתה בעצם התלקחותה, לא היסס לצאת אליהם, למרות אזהרות חבריו, וגם לשחררם מן הצבא.  ואילו במלה אחת, כאשר קרא להם "אזרחים" במקום "חיילים", רכש את לבם וריככם על־נקלה ומיד נענו לעומתו, שאכן חייליו הם והלכו אחריו מרצונם לאפריקה, אם־כי הוא התנגד לכך.

[71] דאגה ונאמנות כלפי התלויים בו נודעו ממנו עוד בימי נעוריו.  כאשר הגן על האציל הצעיר מאסינתה בפני המלך היאמפסאל, עשה זאת ברגש רב כל כך, שבשעת הדין והדברים אחז בזקנו של יוּבּה בן־המלך, וכאשר מאסינתה נידון לשלם את המס, חטפוֹ תיכף מידי האנשים שאמרו לאסרו והסתירוֹ בייתו זמן רב.  לאחר זמן, עם תום מועד הפריטורה, כאשר יצא להיספניה, הסיעו עמו בתוך האפריון שלו בין שורות לווּי־הכבוד ושבטי הליקטורים.

[72] אל ידידיו התיחס תמיד ברצון ובתשומת־לב.  כאשר תקפה פעם מחלה פתאומית את גאיוס אופיוס שליווהו בדרכו בין יערות פרא, וויתר למענו על מקום הלינה היחיד שהיה שם באחת הבקתות ובעצמו שכב על האדמה תחת כיפת השמים.  וכאשר עלה לשלטון העלה אחדים מאנשיו, למרות מוצאם השפל, למשרות המכובדות ביותר.  וכאשר הוכיחוהו על כך הודה בגלוי ואמר, שאילו היה נעזר בשודדים ובגזלנים להגנת מעמדו, היה מכיר תודה גם לאנשים כאלה באותה מידה.

[73] מימיו לא נטר שנאה לאדם במידה כזאת, שלא יכול להשתחרר ממנה ברצון, אם ניתנה לו ההזדמנות לכך.  גאיוס ממיוס, שעל נאומיו החריפים ענה בכתב במרירות לא מעטה משלו, ניתמך על ידו בשעה שהיה מועמד לקונסולט.  כאשר ביקש גאיוס קלווּס, שכתב עליו אפיגרמות מעליבות, להשלים עמו, כתב אליו בעצמו לראשונה.  כמו כן לא נעלמו מעיניו העלבונות, שוַלֶרְיוּס קאטוּלוּס כלל פעם בפעם בתוך חרוזיו על מַאמוּרָה,[78] אבל כאשר ביקש ממנו סליחתו, הזמינהו בו ביום אל שולחנו והמשיך לנהוג בידידות עם אביו של זה, כפי שעשה קודם לכן.

[74] אך גם בשעה שנקם נקמותיו נהג מטבעו בחסד.  כאשר נפלו בידיו שודדי־הים שחטפוהו ציווה להרגם לפני שיוקיעום על הצלב, באשר כבר נישבע קודם להצליבם.  מעולם לא עלה על לבו להרע לקורנליוס פגיטה, שארב לו פעם לילה לילה בהיותו חולה ומתחבא ורק בקושי נמלט מידו בתשלום שכר שלא ימסרהו לידי סוּלָה.  על מזכירו, העבד פילמון, שהבטיח לשונאיו להמיתו ברעל, לא הטיל עונש חמור ממיתה רגילה.[79]  כאשר נקרא להעיד נגד פובליוס קלודיוס, שנאף את אשתו ועל כך נאשם בחילול קדשי־הדת, הכחיש כי נודע לו הדבר, ואף על פי שגם אמו אברליה וגם אחותו יוליה תיארו הכול כהוויתו לפני אותם השופטים, וכאשר נשאל על שום מה איפוא שילח את אשתו מלפניו, אמר: "משום שדעתי היא, כי בני ביתי חייבים להיות נקיים מחשד כמו מעווֹן".

[75] ברם מפליאים המתינות ורוחב־הלב שהראה במלחמת האזרחים גם בהנהלתה וגם בשעה שהניצחון היה כבר בידו.  בשעה שהודיע פומפיוס, שכל מי שלא יהיה בעד הרספובליקה ייחשב לאויב, הכריז הוא כי העומדים מן הצד שלא יצטרפו לאחת המפלגות יהיו נימנים בין ידיידו בעתיד.  לעומת זאת איפשר לכל אלה, שנתמנו לקצינים על ידו לפי המלצת פומפיוס, לעבור אליו.  וכאשר הוחל במשא ומתן ליד אילרדה על דבר הכניעה ובין שני הצדדים נוצר מגע ומשא תדיר ואפרניוס ופטריוס שינו דעתם באופן פתאומי והרגו את אנשיו של קיסר, שתפסום בתוך מחנם, לא נתנוֹ לבו להשיב להם כמידת הבגידה שבגדו בו.  במערכת פרסלוס הכריז, כי יש לחוס על האזרחים.  אחר־כך הרשה לכל אחד מאנשיו להציל כרצונו חייו של איש אחד ממחנה האויב.  ואכן לא נימצא שאיש מהם אבד שלא בקרב, זולת אולי אפרניוס ופאבסטוס ולוקיוס קיסר הצעיר;  וגם אלה סולקו, כפי שחושבים, שלא על דעתו, אף כי הראשונים חזרו ומרדו בו לאחר שקיבלו סליחתו, ואילו קיסר זה רצח קודם באכזריות, באש ובחרב, את עבדיו ומשוחרריו ואחר כך טבח גם את בעלי־החיים, שהוכנו לשעשועים העממיים! לבסוף, באחרית ימיו, נתן רשות לכל אלה שעד אותה שעה לא סלח להם, לשוב לאיטליה ואף לתפוס משרות אזרחיות וצבאיות.  יתר על כן, הרשה להקים מחדש את מצבות לוקיוס סוּלה ופומפיוס, שההמון הפיל אותן.  בסוף ימיו העדיף למנוע מכך שידברו עליו דברי איבה קשים, מאשר להענישם.  וכן לא עשה מאומה נגד קשרים שנתגלו וכינוסי־לילה, אלא הכריז ברבים כי הדבר נודע לו.  כאשר דיברו עליו במרירות הסתפק בכך, שהזהיר אותם האנשים באסיפת־העם לבל ימשיכו לעשות כן ובשויון־נפש נשא את כתב־הפלסתר המלא נאצות של אבלוס קיקינה ואת שירי־הגנאי החריפים מאוד של פיתולאוס, שפגעו בשמו הטוב.

[76] ואילו שאר מעשיו ודבריו מכריעים את הכף לצד אותה דיעה, שניצל שלטונו לרעה ונרצח בצדק.  לא רק שקיבל משרות־כבוד יתר על המידה, כגון קונסולט רצוף, דיקטאטורה מתמדת ופיקוח על המוסר: ונוסף על כך נתן לעצמו את הכינוי "אימפרטור", את התואר "אבי־המולדת", העמיד פסלו בין פסלי המלכים, הגביה בימת האורכסטרה; אלא על כל אלה הניח שיעניקו לו כיבודים, העולים על שיא מאויי־אנוש: מושב־זהב בקוריה ובבית המשפט, מרכבה ואפריון[80] בין האלים בתהלוכת הקירקס, מקדשי, מזבחות, העמדת אנדרטאותיו ליד אלו של האלים, מיסב ליד "שולחן האלים",[81] כוהן גדול וחבורת כהנים לופרקיים[82] וקריאת חודש אחד[83] על שמו.  ועוד זאת: את כל משרות הכבוד קיבל וחילק כטוב בעיניו.  את הקונסולט השלישי והרביעי נשא רק להלכה, כי הסתפק בזה שהוכרז שלטונו הדיקטאטורי יחד עם הקונסולט ובכל שנה העמיד במקומו שני קונסולים לשלושת החדשים האחרונים, באופן כזה שבתקופת־הבינים לא היו כלל בחירות, מלבד למשרות טריבוני העם ואידיליו.  במקום הפריטורים מינה פרפקטים להנהלת עניני העיר בהעדרו.  ויום אחד לפני הראשון לינואר כשמת אחד הקונסולים, נתן לכמה שעות את המשרה הפנויה למי שביקש להשיגה.  ובאותה שרירות־הלב מסר, בלי שים־לב למנהג המקובל, את המשרות למשך שנים רבות; העניק לעשרה אנשים במעמד פריטורי את אותות הכבוד הקונסולריים וקיבל לסנט אנשים, שזה עתה זכו לאזרחות ומהם גם ברברים למחצה מבין הגאַלים.  נוסף על כך שם בראש עניני־המטבעות ומסי־המדינה את עבדיו הפרטיים.  את הפיקוד על שלושת הלגיונות, שהשאיר באלכסנדריה, מסר לידי רופיו, ריע־עגבים שלו, שהיה בן עבדו המשוחרר.

[77] כמו כן היה מתרברב בגלוי בדברי־התנשאות לא קטנים מזה באמרו, כפי שכותב טיטוס אַמפּיוס, שהקהיליה אינה ולא כלום; כינוי בלבד ללא גוף ותואר; שסוּלָה היה בוּר וניבער־מדעת ומשום כך ויתר על הדיקטאטורה;[84] שהבריות חייבים עתה לדבר אליו ביתר־זהירות ולקבל דבריו כחוק.  בחוצפתו הגיע לידי כך, שבשעה שמנחש־עתידות הודיע לו פעם, כי הקרביים של הקרבן מראים סימנים רעים באשר הלב חסר בו, ענה ואמר: "לכשארצה יבשרו הם טובות, ובכלל אין לראות בזה אות ומופת מאלהים שלבהמה אין לב!".[85]

[78] ברם, השנאה העיקרית והמסוכנת ביותר עורר עליו ביחוד לרגל המעשה הבא: בשעה שבא לפניו כל הסנט כולו ובידו החלטות על מתן אותות־כבוד רבים ומפוארים ביותר, קיבל פניהם לפני מקדש ונוס גניטריכס בישיבה.  יש אומרים, שביקש לקום, אבל קורנליוס באלבוס עצר בו; אחרים אומרים, שלא ניסה כלל אלא אדרבה, כשרמז לו גאיוס טרבאטיוס שיקום, הטיל בו מבט זועף.  מעשה זה נחשב כקשה לנשוא ביחוד משום שהוא עצמו, בשעה שעבר בתהלוכת הניצחון לפני מושב חבר הטריבונים ואחד מהם, פונטיוס אקוילה, לא קם בפניו, התמרמר כל־כך עד שפרץ בקריאה: "הבה אקוילה, דרוש איפוא מידי בחזרה כטריבון את הרספובליקה!", ובהמשך של כמה ימים בלא הפסק לא הבטיח לאיש דבר בלי להוסיף תנאי בלשון זו: "אם רק ירשה לי פונטיוס אקוילה".

[79] לעלבון ולבזיון זה בהתנהגותו עם הסנט, עוד הוסיף מעשה־זדון העולה על כך בהרבה: בשעה שחזר העירה בחגיגות הלאטינים[86] בתשואות סוערות של העם, שלא נשמע עוד כמוהן, הניח אדם אחד מן ההמון על פסלו זר־דפנים קשור בסרט לבן[87] וטריבוני־העם אפּידיוס מארולוס וקיסיטיוס פלאבוס ציוו לסלק את הסרט מן הזר ולשים את האיש בכבלים, חרה בו אפו של קיסר, אם משום שהנסיון להעלותו למלוכה עבר בלא הצלחה, או כפי שאמר, משום שנשללה ממנו התהילה שבסירוב, נזף בהם קשה והסירם ממשרתם.  ואמנם מכאן ואילך לא יכול להסיר מעליו את האשמה, כי שואף הוא לתואר מלך, אף־על־פי שלעם שברך אותו כמלך ענה שהוא קיסר ולא מלך, וגם בחג הלוּפֶרקאליה, שעה שהקונסול אנטוניוס ניסה כמה פעמים להקריב את הכתר אל ראשו לפני במת הנואמים, דחה אותו ושלח את הכתר לקפיטול יום, קודש ליופיטר אופטימוס מאכסימוס.  גם שמועה חוזרת ונשנית נתפשטה, כי עתיד הוא להעתיק מושבו לאלכסנדריה או לאיליום ויעביר אתו לשם את אוצרות הממלכה; את איטליה ירוקן על ידי הגיוסים ואת הנהגת העיר ימסור לידידיו; וכמו כן, שבישיבה הבאה של הסנט יציע לוקיוס קוטה בשם וועדת החמישה־עשר,[88] כי מאחר שכתוב בספרי־הגורל, שהפרתים לא ינוצחו אלא על ידי מלך, יש לתת לקיסר את התואר הזה.

[80] דבר זה הביא לידי כך, שהקושרים החישו את ביצוע זממם, כדי שלא יהיו אנוסים להסכים לכך.  והמועצות, שנערכו עד עתה במפורד ובהשתתפות שנים או שלושה אנשים, נצטרפו כולם לאחד, מפני שגם העם לא היה שבע־רצון ממצב הענינים והביע בסתר ובגלוי את התנגדותו לשלטון והשתוקק לגואלים.  בשעה שנתקבלו זרים לסנט הודבק גליון ובו כתוב: "בשעה טובה![89] איש בל ינסה להראות לסנטור חדש היכן הוקירה"! ובפי העם נישאו החרוזים האלה:

"קיסר גאלים הוליך לשבי, וגם לתוך הקוריה;

הגאלים מכנסיהם[90] פשטו ופס ארגמן ענדו".

 

בשעה שקוינטוס מאקימוס, שמינהו קונסול במקומו לשלושה חדשים, ניכנס לתיאטרון והליקטור הכריז לפניו "שימו לב"! כנהוג, קראו לעומתו מכל צד: "אין זה קונסול!".  לאחר שהדיח את הטריבונים קיסטיוס ומרולוס, נימצאו בבחירות הבאות פיתקאות הרבה, שבהן הצביעו עליהם כקונסולים.  מתחת לפסלו של לוקיוס ברוטוס[91] כתבו אלמונים: מי יתן והיית בחיים!", ועל אנדרטת קיסר רשמו את החרוזים:

     "ברוטוס על אשר גירש מלכים היה לקונסול ראשון;

     זה שסילק את הקונסולים נעשה מלך לבסוף".

 

למעלה משישים איש נתקשרו נגדו ובראשם גאיוס קאסיוס, מארקוס ודקימוס ברוטוס.  תחילה לא יכלו להחליט בדעתם, אם יתחלקו לשתי קבוצות ובשעת הבחירות בשדה מארס, כשקיסר יקרא את הטריבוס למסור קולותיהם, ישליכוהו אלה מעל הגשר[92] והמחכים לו למטה ירצחוהו; או יתקפוהו ברחוב הקדוש, הוויָה סַאקְרָה, או בפתח התיאטרון.  אך כאשר ניקבעה ישיבת הסנט באולם פומפיוס בחמישה־עשר למארס העדיפו בלי שהיות את הזמן והמקום הזה.

[81] בינתיים בישׂרו לו לקיסר דבר מותו הקרוב כמה וכמה אותות ברורים.  חדשים מועטים קודם לכן בשעה שהמתישבים, שנישלחו על פי "חוק יוליוס" למושבה קפּוּאה, הרסו קברים עתיקים לבנין בתיהם ועשו זאת במרץ רב כיוון שמצאו בחיטוטיהם כמה אגרטלים מעשי־קדמונים, נימצא להם גם לוח נחושת כציון־לנפש, ששם קבור היה לפי המסורת קאפּיס, מיסדה של קפּוּאָה, ועליו הכתובת באותיות ובמלים יווניות בזו הלשון: "בשעה שתתגלינה עצמות קאפּיס ייהרג אחד מבני בניו של איוּליוּס[93] בידי קרוביו.  אך עד־מהרה יוּקם דמו בפורענות גדולה שתבוא על איטליה".  וחלילה לנו לחשוב את הענין הזה לאגדה או לבדותה, שכן מעיד עליו קורנליוס באלבוס, ידידו הנאמן של קיסר.  ימים אחדים לפני מותו נודע לי, כי עדרי הסוסים, שהקדישם לָאֵלים בעברו את הנהר רוביקו ושלח אותם לנפשם בלא שמירה, נימנעים בכל תוקף מן המרעה, אינם אוכלים ובוכים בדמעות שליש.  בשעה שעמד והקריב קרבן הזהירו סְפּוּרִינָה הרואה־בכבד, שישמור נפשו מפני סכנה שלא תידחה מהלאה לחמישה־עשר במארס.  וביום שלפני אותו החמישה־עשר טסה ובאה אל תוך הקוריה של פומפיוס ציפורת־גדרון וזלזל של דפנה בפיה, וציפרים שונות ומשונות מן החורשה הקרובה רודפות אחריה וקורעות אותה שם לגזרים.  בעצם הלילה, אור ליום הרצח, ראה הוא עצמו חלום, שבו היה מרחף פעם מעל לעננים ופעם מושיט ידו ליופיטר.  וקאלפּוּרניה אשתו ראתה בחלומה, כי נפלה כותרת הגג ובעלה נידקר בחיקה; גם דלתות החדר ניפתחו פתאום מאליהן.

בעטין של כל הסיבות הללו, וגם מפאת מצב בריאותו הרופף, היסס קיסר זמן רב, אם להישאר בבית ולדחות את ההצעה, שעמד להציע בפני הסנט, אך לבסוף, כאשר האיץ בו דקימוס ברוטוס שלא יכזיב את הסנט הנאסף בהמון וממתין לו שם שעה ארוכה, יצא לדרך בערך בשעה החמישית.[94]  בדרך הגיש לו מישהו מכתב ובו הודעה על ההתנקשות, אך הוא שם אותו בין שאר המכתבים שבשמאלו, שאמר לקרוא בהם לאחר מכן.  ואף על פי שקרבנות רבים נשחטו אותה שעה בלי שיראה אות לטובה, ניכנס לקוריה מתוך בוז לאמונה, הביט בצחוק אל עבר ספּוּרינה וקרא לו נביא שקר, היות והגיע יום החמישה־עשר במארס בלי שתאוּנה לו כל רעה.  ועל כך ענה לו הלה, כי אמנם הגיע היום ובא אך עדיין לא עבר.

[82] לאחר שישב במקומו התיצבו הקושרים מסביב, כאילו באו לחלק לו כבוד.  מיד נתקרב אליו טיליוס קימבר, שקיבל על עצמו את התפקיד הראשי, כאומר לבקש ממנו דבר.  וכאשר קיסר השיב פניו ריקם ובתנועת־יד דחה אותו לזמן אחר, אחז קימבר בטוגה שלו משתי כתיפיו.  וכשקרא קיסר "הלא זה אונס"! פּצע אותו אחד מן האחים קסקה מלפנים, מעט למטה מן הגרון.  קיסר אחז בזרועו של קסקה ודקרו בחרט;[95] אחר ביקש להזדקף, אך נעצר על ידי דקירה שניה.  כאשר ראה כי באים עליו מכל צד בפגיונות שלופים, הליט ראשו בטוגה ומשך באותו זמן בשמאלו את שוּליה למטה עד לקרסוליו, שיפול בכבוד כשגם חלקו התחתון של גופו מכוסה.  כך צנח ונפל פצוע בעשרים ושלוש דקירות בלי להשמיע מלה, מלבד האנחה האחת עם המכה הראשונה, ואף על פי שיש גם המוסרים, כי בראותו את מארקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: "הגם אתה, בני?".  לאחר שברחו כולם איש לעברו, מוטל היה שם זמן־מה בלי נשמה עד שבאו שלושה נערי־עבדים והניחוהו על גבי אפריון ונשאוהו לביתו, כשזרוע אחת תלויה לו ויורדת.  מכל הפצעים הרבים לא נימצא אחד, שיכול היה לגרום למותו, לדעת אנטיסטיוס הרופא, אלא זה שקיבל בחזהו בשנית.  בדעת הקושרים היה להשליך את גופו לאחר הרצח לתוך הטיבר, להחרים נכסיו ולבטל את תקנותיו, אך וויתרו על כך מפחד הקונסול מארקוס אנטוניוס וְלֶפּידוס, שׂר־הרכב.

[83] על פי דרישת חותנו לוקיוס פיסו נפתחה צוואתו וניקראה בבית אנטוניוס; אותה צוואה שכתב בחמישה־עשר בספטמבר קודם שנה אחת באחוזתו שבלא ביקום והפקידה בידי הוֵסטאלית הראשית.  קוינטוס טוברו מוסר, כי מימי היותו קונסול לראשונה ועד לתחילת מלחמת האזרחים נהג לקבוע את פומפיוס ליורשו ואף הכריז על כך בפני חייליו.  אולם בצוואה האחרונה קבע ליורשים את שלושת הנכדים של אחיותיו: שלושת רבעי הירושה לגאיוס אוקטביוס[96] ורב ללוקיוס פינריוס ולקוי נטוס פדיוס.  בסוף אותה התעודה אימץ את גאיוס אוקטביוס לבן משפחתו ונתן לו את שמו.  רבים מרוצחיו מינה כאפיטרופסים לבנו, אם יוולד לו בן, ואת דקימוס ברוטוס אף מנה בין יורשי־המישנה.  לעם הניח את הגנים, שהיו לו לאורך הטיבר, לשימושו של הציבור, ולכל איש ואיש שלוש מאות ססטרקים.

[84] משניקבע יום ההלוויה, הוקם מוקד בשדה־מארס על יד קבר יוליה, ולפני במת הנואמים הועמד מקדש־מעט מוזהב כתבנית היכל וֶנוס גנטריכּס, ובו מיטת־שן מוצעת במצעות זהב וארגמן ולראשה נס ועליו הלבוש שבו נירצח.  כל אלה שביקשו להביא תרומות ללוויה, נצטווּ לעשות זאת בלי להתחשב בסדר הקבוע ולהביאן אל שדה־הקבורה איש־איש בדרך הרחוב שיבחר בו, כיוון שברור היה שיום אחד לא יספיק לכולם.  במישחקי־האבל הושרו שירים אחדים שהיו מכוּונים להביע צער על המת ורוגז על הרוצחים, כגון הפיסקה מ"הכרעת הנשק" של פּאקוּוִיוּס:

"ובכן הצלתי את רוצחַי להוותי"?

ועוד כמה משפטים דומים לאלה מתוך ה"אלקטרה" של אטיליוס.  במקום לספר בשבחיו הכריז הקונסול אנטוניוס על ידי כּרוֹז את החלטת הסנט, שבה העניקו לו את כל אותות־הכבוד הניתנים לאלים ולאדם, וכן את השבועה, שלפיה התחייבו הם כולם לדאוג לשלומו של אותו האחד.  משל עצמו הוסיף אך דברים מועטים ביותר.  את המיטה שעמדה לפני במת הנואמים נשאו אל הפורום פקידים גבוהים וכאלה ששימשו בעבר במשרות העליונות.  ובעוד שהללו מציעים לשרוף את הגויה בקודש־הקדשים של יופיטר קפיטולינוס והללו בפורום של פומפיוס, הבעירו שני אנשים חגורי חרב וזוג חניתות בידיהם את המוקד בלפידי־שעווה בוערים.  מיד הוסיף עליו ההמון, העומד מסביב, ענפים יבשים וכיסאות־המשפט עם הספסלים ונוסף על אלה כל שהובא כדוֹרוֹן.  אחר הטיל המנגנים ושחקני־התיאטרון אל תוך האש את הלבוש, שהשתמשו בו בחגיגות הניצחון שלו ולבשוהו עתה להלוויה, לאחר שפשטום מעליהם וקרעום לגזרים, וכן החיילים הוותיקים את כלי־נשקם, שהתקשטו בהם להלוויה.  גם נשים רבות זרקו את העדיים מעליהן, את הענקים של ילדיהן ומעיליהן.  המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, וביחוד היהודים,[97] שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה.

[85] מן ההלוייה פנה ההמון ישר אל ביתם של ברוטוס וקאסיוס עם לפידים בידיהם, ורק בקושי נהדפו משם.  בדרך פגעו בהֶלְבִיוּס ומחמת טעות בשמו (כי חשבו שזה הוא קורנליוס קינה[98] שביקשו לתפסו על כי דיבר קשות באסיפה על קיסר ביום שלפני־כן), הרגוהו ואת ראשו התקוע בקצה חנית נשאו מסביב ברחובות.  אחר כך העמידו בפורום עמוד מוצק עשוי שיש נומידי, עשרים רגל גובהו, וכתבו עליו "לאבי המולדת".  זמן רב נהגו להקריב על ידו קרבנות, לנדור נדרים וליישב סיכסוכים בשבועה בשם קיסר.

[86] בלבם של אחדים מאנשי שלומו עורר קיסר את החשש, שבכלל לא רצה להמשיך לחיות עוד ולא דאג לחייו מסיבת בריאותו הרופפת.  לפיכך הסיח דעתו מן האזהרות של האותות ומהודעות אוהביו,  יש חושבים, כי בטח בהחלטת הסנט, שנזכרה למעלה, ובשבועתו, ולכן הרחיק מעליו גם את שומרי־ראשו ההיספניים, שהיו מלווים אותו בחרבותיהם.  בניגוד לכך אומרים אחרים, שהעדיף ללכת פעם אחת לקראת הפח הטמון לו מכל הצדדים, מאשר להישמר לנפשו (ולחיות תמיד במתיחות).[99]  מספרים שרגיל היה לומר, כי לא רק לטובתו הוא אלא לטובת המדינה עליו להישאר בחיים; שכן השיג הוא כבר מזמן רב תוקף ותהילה למכביר, אבל אם יאונה לו אסון, לא תמצא המדינה את מנוחתה, אלא תבואנה עליה מלחמות אזרחים קשות עוד יותר משהיו.

[87] דבר אחד ברור למדי בעיני כולם כמעט, כי זכה במוות כזה, שביקשו כמעט לעצמו.  שכן בשעה שקרא פעם בספרוֹ של כסנופון[100] על כורש, שציווה במחלתו האחרונה אילו דברים בענין הלוויתו, אמר כי הוא סולד ממין מוות איטי כזה ואיווה לעצמו מיתה פתאומית וחטופה.  גם ביום שלפני הרצח, משנתגלגלה השיחה בשעת הסעודה בבית מארקוס לפידוס, מהו הקץ הנעים ביותר לחיים, העדיף קיסר את המוות החטוף והבלתי־צפוי.

[88] הוא מת בשנת החמישים ושש לחייו, ונתקבל למנין האלים לא רק לפי החלטה שמן־השפה־ולחוץ, אלא גם מתוך הכרת ההמונים.  כי הנה בשעת המישחקים, שערך יורשו אבגוסטוס מיד לאחר שהוּרם למעלת אֵל, האיר במשך שבעה ימים רצופים כוכב־שביט, שעלה בסמוך לשעה האחת־עשרה,[101] והבריות האמינו כי הוא נשמת קיסר, שנילקחה לשמים, ומטעם זה הציבו כוכב מעל לראש האנדרטה שלו.  את הקוריה שנירצח בה הוחלט לסתום בקיר; לקרוא ליום החמישה־עשר במארס "יום הרצח" ולא לקבוע לעולם את ישיבות הסנט לאותו יום.

[89] מרוצחיו לא נישאר כמעט איש בחיים למעלה משלוש שנים, ואיש מהם לא מת בדרך הטבע.  על כולם הוצא פסק־דין מוות, וכל אחד מהם אבד במסיבות שונות, האחד באניה שטבעה והאחד בשדה־הקרב.  ואחדים מהם שמו קץ לחייהם באותו פגיון, שבו פגעו בקיסר.

 

ספר שני: אַבְגוּסְטוּס הָאֱלֹהִי (קיסר אוקטאביַנוס אבגוסטוס)

[1] ראיות רבות מוכיחות, כי בית-האב האוקְטַבִיַנִי היה מן החשובים ביותר בימי קדם בעיר וֶלִיטְרֵי[102] ; כי מאז ומקדם ניקרא רחוב אחד בחלק המיושב ביותר שבעיר על שם אוקטבינוס, וכמו כן מראים היו שם מזבח, שהוקדש על ידי אוקטביוס. אוקטביוס זה היה מנהיג-הצבא במלחמה על עם שכן, ובשעה שעמד והקריב קרבנו למַארס הודיעו לו פתאום על האויב שפרץ לארץ; מיד חטף את הקרביים הצלויים-למחצה מתוך האש, ביתרם לקרבן, יצא למלחמה ואף חזר כמנצח.  מאז קיימת היתה תקנת-הקהל שלפיה הוחלט, כי גם להבא יקריבו את הקרביים למארס בצורה זו ושאר חלקי-הקרבן יימסרו לבני אוקטביוס.

[2] אותו בית-אב ניספח אל הסנט על-ידי המלך טארקוויניום פריסקוס בין בתי-האב נחותי-הדרגא[103] , אך לאחר זמן העביר אותו סֶרְבִיוּס טוּלְיוּס לשורות בתי-האב הפאטריקיים.  בהמשך הימים חזרו ונצטרפו למעמד הפְלבֶּיִי ורק כעבור זמן רב שבו אל שורות הפאטריקים על ידי יוליוס האלוהי. גאיוּס רוּפוּס היה הראשון בבית-אב זה, שקיבל משרה גבוהה על פי בחירת-העם.  הוא היה קְוֵיסְטוֹר ושני בנים נולדו לו, גְנֵיוּס וגָאיוּס, שעליהם נתייחסו שתי משפחות האוקטביים, השונות בגודלן זו מזו; שכן גניוס וכל צאצאיו אחריו שימשו במשרות הגבוהות ביותר, ואילו גאיוס וזרעו, אם ברצון הגורל ואם מרצון עצמם, נישארו במעמד-הפרשים עד לאביו של אבגוסטוס, אביו-זקנו של אבגוסטוס שירת במלחמה הפונית השניה[104]  בסיקיליה כטריבון צבאי בפיקודו של אֵימִילִיוּס פַּאפּוּס. אבי-אביו הסתפק במשרות עירוניות והגיע לשיבה טובה בעושר רב ובמנוחת-הנפש.  אבל כל אלה הם דברי אחרים; אבגוסטוס גופו אינו מספר[105] אלא זו בלבד, שמוצאו ממשפחת-פרשים עתיקה ואמידה, שבה היה אביו הראשון שהגיע למעלת סנטור.  מַארְקוס אַנְטוֹנְיוּס מעליל עליו, שאביו-זקנו היה עבד משוחרר, עושה-חבלים ממחוז תוּרִיאי ואבי-אביו שולחני.  יותר מזה לא מצאתי דבר על-אודות אבותיו של אבגוסטוס מצד אביו.

[3] אביו, גאיוס אוקטאביוס, זכה עוד משחר-נעוריו לעושר ולכבוד רב, ותמהני שיש כאלה שכתבו כי גם הוא היה שולחני, או עוד יותר מזה: אחד ממחלקי כספי-השוחד בשעת המסחר בקולות-הבוחרים בשדה-מאַרס.  שהרי נתחנך בעושר ורווחה ועל-נקלה זכה במשרות כבוד, ואף שימש בהן על הצד היותר טוב.  אחרי הפריטוּריה נפלה לו בגורל מקידוניה כפרובינציה. בדרכו לשם השמיד את השרידים הנעים והנדים של כנופיות ספארטאקוס וקאטילינה, שהחזיקו בשדות תוּריאי.  לתפקיד זה מינה אותו הסנט במיוחד. בפרובינציה שלט ביושר ובתקיפות כאחד; וכאשר הניס את הבֶסים ואת התראקים בקרב גדול, הוכיח בה-בשעה יחס כזה לגבי בעלי-הברית, שמארקוס קיקרוֹ במכתביו, שנתקיימו בידינו, מוכיח את אחיו קוינטוּס, ששימש אותם הימים פּרוֹקֹונסוּל באסיה[106]  ולא זכה לשם טוב כל-כך, ומעוררו לשאוף ליחסי-אחווה עם בעלי-הברית כדוגמת שכנו אוקטביוס.

[4] בשובו ממקידוניה מת מיתה חטופה, קודם שהיה סיפק בידו להעמיד עצמו לבחירה כקונסול, והניח אחריו את ילדיו: אוֹקְטַאבְיָה  הבכירה, שילדה לו אַנְכָארְיָה  אוקטביה הצעירה ואבגוסטוס ילדי אַטְיָה, היא בת מארקוס אַטְיוּס  בַּאלְבוּס ויוּלְיָה, אחות יוליוס קיסר.  בּאלבּוס מצד אביו היה מיוצאי אָרִיקיָה[107]  ומשפחתו הציגה לראווה פסלי סנטורים רבים[108].  מצד האם קרוב היה קרבת-בשר לפוֹמפּיוּס הגדול, ולאחר ששימש בפריטורה, היה חבר בוועדת-העשרים, שחילקה את המישור הקאמפאני לעם על פי חוק-יוליוס[109] . ואילו אנטוֹניוּס זה, שנזכר לעיל, מטיל דופי גם במשפחת אמו של אבגוסטוס וטוען נגדו, כי אביו-זקנו מוצאו היה מאפריקה והיתה לו פעם חנות-של-בשׂמים, אחר כך טחנת-קמח בעיר אריקיה; וקאסיוס מפארמה[110] מספר עליו באחד ממכתביו, שלא זו בלבד שהיה נכדו של טוחן, אלא גם נכדו של חלפן, וכותב בזה הלשון: "הקמח בא לה לאמך מן הטחנה הדלה באריקיה, שהשולחני מנֶרוּלוּם[111] לָש אותו, בידיו המזוהמות ממעות קטנות, לככרות-לחם".

 

[5] אבגוסטוס נולד בשנת הקונסולט של מארקוּס טוּליוּס קיקרוֹ וגאיוּס אנטוֹניוּס[112] , ביום העשרים ושלושה בספטמבר, זמן-מה קודם זריחת החמה. כרובע הפאלאטיני ליד "ראשי השוורים", מקום שם עומד כיום המקדש על שמו, שניבנה זמן-מה לאחר מותו. כפי שכתוב בדינים-והחשבונות מישיבות הסנט ביקש גאיוּס ליטוֹריוס, עלם ממוצא פאטריקיי, בשעה שהפיל תחינתו להקל מעליו את העונש, שפסקו לו בשל ניאוף והזכיר את גילו הצעיר ואת זכות-אבותיו – שיצרפו לזכותו גם את העובדה, שהוא בעל אותה הקרקע, שבה נגע לראשונה אבגוסטוס האלוהי בהיוולדו, והוא גם משמש לה שומר.  ולמען האלוֹהוּת המיוחדת הזאת, שנמצאת כביכול ברשותו, ביקש שיחוננוהו, ועל-כך החליט הסנט, שאותו חלק הבית יהא קודש מעתה.

[6] את המקום שבו קיבל ראשית חינוכו, מראים עוד היום והוא חדר קטן, מעין מזווה באחוזתו הכפרית של אבי-אביו בקרבת וֶלִיטְרַי, ובין אנשי אותם המקומות נפוצה הדיעה, כי הוא גם נולד שם.  וכחטא נחשב הדבר להכנס לאותו חדר ללא צורך ובלא טהרת-הנפש, מאחר שנתפשטה אמונה ישנה, כי הניגשים לשם בקלות-ראש, חיל ורעדה יאחזום.  ואכן נתאמתה אמונה זו עד-מהרה; כי לאחר שבעלה החדש של החווילה קבע שם, אם במקרה ואם לשם נסיון, את מקום-לינתו, אירע הדבר שכעבור שעות מעטות בלילה הוטל משם החוצה על ידי כוח פתאומי נעלם ומצאוּהוּ יחד עם מיטתו מוטל לפני הפתח כל עוד רוחו בו.

[7] עוד בילדותו ניתן לו הכינוי תוּרינוּס לזכר מקום מוצאם של אבותיו, או אולי משום שבסביבת תוּריאי הצליח אביו אוקטביוס במלחמתו בעבדים הבורחים, זמן קצר לפני הולדת הבן.  על הכינוי תורינוס מוסר אני לפי ראיה חותכת למדי, שכן השגתי תמונת-מתכת עתיקה, שבה הוא מתואר כנער, והכינוי הזה כתוב עליה באותיות-ברזל שכבר נמחקו כמעט.  תמונה זו הגשתי כדורון לקיסר[113] והוא סוגד לה בין הלארים[114] שבחדר-שנתו.  אך גם מארקוס אנטוניוס קורא לו במכתביו תכופות בשם תורינוס לגנאי, אבל אבגוסטוס עצמו לא ענה על כך אלא זאת, שתמוה הדבר בעיניו, כיצד משתמשים בינוי שהיה לו לפנים כדי לגנותו.  לאחר זמן נטל לעצמו את שם-הכינוי גאיוּס קיסר, ואחר כך אבגוסטוס.  הראשון ניתן לו בצוואת דוד אמו[115] , השני על פי הצעת מוּנַטיוּס פּלאנקוּס.  היו שסברו כי יש לכנותו בשם רומולוס, כאילו היה מייסדה השני של העיר אבל בכל זאת העדיפו לקרוא לו אבגוסטוס לא רק משום החידוש שהיה בו בשם זה אלא גם משום שהוא נעלה יותר, מאחר שגם מקומות קדושים, שנתקדשו בחלקם על ידי האבגורים[116], ניתן להם תואר זה, אם מפני השגב שבמשמעותו ואם לפי תנועות או האכלת הצפרים[117] ; הלא כן מלמדנו אֶנִיוּס בשירו:

Augusto augurio postquam incluta condita Roma est" "

("משנוסדה רומא הגדולה בנבואה נשגבה").

[8] בן חמש מת עליו אביו.  בשנתו השתים-עשרה הספיד בפני הקהל את אם-אביו יולְיָה במותה.  ארבע שנים לאחר-מכן, משלבש את טוגת-הבגרוּת, הוענקו לו מתנות-פרס צבאיות בחגיגת הניצחון האפריקאי של קיסר, אף כי מפאת גילו הרך לא השתתף עדיין במלחמה.  כאשר יצא אחר-כך דוד אמו להיספניה על בני גְנִיוּס פומפיוס, הלך הנער אחריו (אף על פי שאך זה-עתה קם ממחלה קשה) בדרכים משובשות בגייסות האויב, בלוית אנשים מועטים מאוד, וגם לאחר שטבעה אניתו.  על-ידי-כך זכה במידה רבה לאהדתו של קיסר, ויחס זה נתחזק במקרה גם מפאת אופיו של הנער, נוסף על המסירות אשר הוכיח לו בדרך.  לאחר שפרובינציות הִסְפַנְיָה סרו למשמעתו, תיכן קיסר את מסע-המלחמה על הדאקים ואחר-כך על הפרתים ושלח לפניו את אבגוסטוס לאפולוניה[118] , ובימי בטלה אלה הקדיש את זמנו ללימודים.  אבל משנודע לו דבר הירצחו של קיסר והירושה שנפלה בחלקו, שקל זמן רב בדעתו, אם עליו לקרוא לעזרה את הלגיונות החונים בקרבת-המקום, ולבסוף הסתלק מן העצה הזאת בהיותה נמהרה וקודם זמנה.  חזר על כל פנים לרומא וקיבל לידו את הירושה, על אף ספיקותיה של אמו ואזהרותיו הרבות של אביו-חורגו, מַרְקִיוּס פִילִיפּוּס, קונסול לשעבר. מן העת ההיא, לאחר שגייס צבאות רבים לצדו, עמד בראש המדינה; תחילה יחד עם מארקוס אנטוֹניוּס ומארקוס לֶפִּידוּס אחר-כך במשך שתים-עשרה שנה עם אנטוניוס בלבד, ולבסוף שלט לבדו בהמשך של ארבעים וארבע שנה.

[9] לאחר שתיארתי את חיי אבגוסטוס בקויהם הכוללים, אעבור על פרקיהם השונים אחד-אחד, ואם אמנם לא לפי סדר הזמנים אלא לפי הענין, כדי שיוצגו ויובנו ביתר-בהירות.

אבגוסטוס השתתף חמש פעמים במלחמת-אזרחים: ליד מוּטִינָה, פִילִיפִּי, פֶרוּסְיָה. סִיקִילְיָה ואַקְטִיוּם.  הראשונה והאחרונה מבין אלה נגד מארקוס אנטוניוס, השניה נגד בּרוּטוּס וקאסיוּס, השלישית נגד לוּקיוּס אנטוניוס, אחי הטְרִיוּמְוִיר, והרביעית נגד סֶכְּסְטוּס פוֹמפיוֹס, בנו של גנֵיוס.  

 [10] הגורם והעילה לכל המלחמות הללו היתה ההכרה, כי חובתו העיקרית היא לנקום את רצח דודו ולשמור על פעולותיו שפעל.  לפיכך החליט מיד עם שובו מאפוֹלוֹניה להתקיף את ברוטוס ואת קאסיוס במפתיע; וכיוון שאלה נמלטו מפני הסכנה, שראוה מראש, עמד לתבוע אותם לדין באשמת רצח שלא בנוכחותם.  והואיל ואלה שהחובה היתה מוטלת עליהם לערוך את המישחקים לכבוד נצחונותיו של קיסר, לא העזו לעשות זאת, ערך אותם הוא בעצמו.  כדי שיוכל לבצע גם את שאר הענינים ביתר-תוקף, הציג עצמו כמועמד במקומו של אחד מטריבוני העם, שמת באותם הימים, אף על פי שהיה בן-אצילים ועדיין לא זכה למעלת סנטור[119].  אבל הקונסול מארקוס אנטוניוס שממנו קיווה בעיקר לקבל את התמיכה העיקרית, התנגד לשאיפותיו ולא חפץ להגיש לו אף את העזרה המשפטית החוקית אלא במיקח שוחד כבד.  לפיכך עבר אבגוסטוס לצד האופטימאטים, שידע עליהם כי הם שונאים את אנטוניוס, ביחוד על ששׂם מצור על דקימוּס ברוטוס במוּטינה ועל שביקש לגרשוֹ בכוח הנשק מן הפרובינציה, שניתנה לו מטעם קיסר באישור הסנט. בהתאם לכך, ומעודָד על ידי חבריו למפלגה, שכר אנשים שירצחוהו נפש; ולאחר שנתגלה הקשר ומתוך חשש בפני סכנת הנקמה, גייס חיילים וותיקים לעזרתו ולעזרת הקהיליה כאחד, על ידי הוצאות גדולות ככל אשר השיגה ידו.  בראש הצבא הזה אשר הקים נידרש לעמוד בעצמו בדרגת פּרוֹפּריטוֹר ולהחיש עזרה לדֶקימוּס בְּרוּטוּס  יחד עם הִירְטִיוּס ופאְנָסה, שניכנסו אז לקונסולט.  מלחמה זו, שהטילו עליו, סיים בשלושה חדשים ובשני קרבות.  בקרב הראשון – כותב אנטוניוס – נימלט אבגוסטוס במנוסה ורק לאחר יומיים הופיע שוב בלי סוסו ומעיל-המפקד שלו.  אך במה שנוגע לשני, הרי ידוע למדי, כי מילא את חובתו לא רק כמצביא, אלא אף כחייל פשוט ובאמצע ההיאבקות נטל את הנשר מידי נושא הדגל של הלגיון, שנפצע קשה, וזמן רב נשא אותו על כתיפיו.

[11] מאחר שבמלחמה זו נפל הירטיוס במערכה, ופאנסה מת זמן-מה אחר-כך בפצעו, פשטה השמועה, כי מות שניהם היה מעשה ידי אבגוסטוס בכוונה תחילה לקבל לידו את הצבאות המנצחים כשהוא לבדו, מאחר שאנטוניוס הונס ולקהיליה לא היו עוד קונסולים.  ואמנם עורר מותו של פאנסה חשד כזה והרופא שלו, גְלִיקו, הושׂם במעצר על אשר שׂם, כפי שהאשימוהו, רעל לתוך הפצע.  על כך מוסיף אַקְוִילְיוּס  ניגֶר, כי את הירטיוס, הקונסול השני, היכה אבגוסטוס עצמו במהומת הקרב.

[12] אך משנודע לו, כי אנטוניוס הצטרף לאחר מנוסתו אל מארקוס לפידוס, ושאר המצביאים והצבאות עברו לצד המפלגה ההיא, עזב בלי שהות את מפלגת האופטימאטים ותלה את שינוי-דעתו בדבריהם ומעשיהם של אחרים – דברים שבדה מלבו – כאילו אלה קראו לו "נער" ואלה טענו שיש להעניק לו כבוד ולסלקו; וגם באשר לא נתנו את התודה הראויה לא לו ולא לחייליו הוותיקים כדי להוכיח ביתר בירור, שחזר בו מהשתייכותו לסיעה הקודמת, הטיל קנס כבד על תושבי נוּרסיה, ואף גירש אותם מעירם כאשר לא יכלו לשלמו, על אשר הקימו מכספי-הציבור ציון על קבר חבריהם האזרחים, שנפלו במערכה על יד מוּטינה , וכתבו עליו: "הם נפלו בעד החירות".

[13] אחרי שנתחבר עם אנטוניוס ולפידוס הביא לידי גמר גם את מלחמת פיליפי בשני קרבות, ואף על פי שהיה חלוש וחולה.  בקרב הראשון נהדף ממחנהו ובקושי התחמק במנוסה אל אגפו של אנטוניוס.  בנצחונו לא נהג בוויתורים.  את ראשו של ברוטוס שלח לרומא, שיטילוהו לרגלי אנדרטת קיסר, ואחר התעלל בדברי חירוף וגידוף בשבויים המכובדים ביותר.  כך מספרים, למשל, שענה לאדם אחד, שביקש ממנו בהכנעה כי יזכהו בקבורה, שדבר זה כבר נמסר לציפרים; אחרים, אב ובנו, התחננו לפניו שיחיים והוא ציווה שיפילו גורל ביניהם או שיכריעו במישחק ה"מורה"[120], למי משניהם תינתן בקשתו, ולבסוף ראה במות שניהם, כי לאחר שנהרג האב באשר התנדב לכך בעצמו הלך גם הבן למות אחריו מרצונו.  לפיכך היו האחרים וביניהם אותו מארקוס פאבוֹניוּס, שחיקה תמיד את דרכי קאטוֹ, משהובילום אסורים בשלשלאות, מברכים בכבוד את אנטוניוס כמצביא, ואותו גידפו בפומבי בדברי–נאצה חריפים ביותר.

משחולקו התפקידים בין השותפים לאחר הניצחון ועל אנטוניוס הוטל להביא סדרים במזרח, קיבל הוא עצמו עליו את החזרת הוֶטֶרנים לאיטליה ויישוּבם על קרקעות הערים, אך לא הפיק רצון בכך לא מהווטראנים ולא מבעלי-הקרקעות, כיוון שאלה התאוננו עליו שגרשם מעל אדמתם, ואלה טענו, שלא נהג בהם כפי שקיווּ על סמך שירוּתם.

[14] אותם הימים ביקש לוּקיוּס אנטוניוס לעורר הפיכה בהסתמכו על העובדה ששימש אותה שעה בקונסולט ועל כוח שלטונו של אחיו כאחד.  אך אוקטאבינוּס הכריחו לנוס לפֶרוּסיה, ושם הביאו לידי כניעה בהרעבה, אם כי באותה המלחמה ולפניה היה הוא בעצמו בסכנות גדולות.  בשעת הצגת מישחקי- גלדיטורים כאשר ציווה לגרש בידי השמשים חייל פשוט, שישב ב"ארבע-עשרה השורות"[121] ואויביו הפיצו את השמועה, כי מיד לאחר כך המית את האיש בעינויים, היה כפשע בינו ובין המוות בשעת התגודדות המוני החיילים הנרגזים. למזלו הופיע פתאום הנעדר בריא ושלם בגופו. ואילו תחת חומות פּרוסיה נפל כמעט בידי גדוד גלדיטורים, שהתפרצו מתוך העיר, בשעה שהוא עמד והקריב קרבן.

[15] לאחר נפילת פְּרוּסיה הוציא להורג אנשים רבים, וכלפי אלה שאמרו לבקש סליחה ממנו, או להצטדק לפניו, היתה רק תשובה אחת בפיו: "עליך למות!"  יש מספרים כי מבין אלה שניכנעו בפניו בחר שלוש מאות משני המעמדות[122] ובחמישה-עשר לחודש מארס טבח אותם אצל המזבח, שהוקם לכבוד יוליוס האלוהי, כדרך שטובחים קרבנות לזבח.  ויש גם שמוסיפים ומספרים, כי יצא למלחמה בכוונה תחילה לגלות את מתנגדיו החשאיים ואת אלה שעמדו לצידו מפחד ולא מרצונם הטוב, על ידי ההזדמנות שניתנה להם לקבל עליהם את הנהגתו של לוקיוס אנטוניוס; וגם כדי שיוכל לאחר נצחונו עליהם להחרים את רכושם ולשלם בכך לווטראנים את הפרסים שהבטיח להם.

[16] המלחמה הסיקילית היתה הראשונה שהתחיל בה; אך היא נמשכה זמן ארוך וניפסקה תכופות, פעם לרגל הצורך לבנות מחדש את הצי שאבד לו, פעמיים בהישבר האניות בסערות הים – ובעצם הקיץ – ובפעם אחרת כתוצאה מברית-השלום, שכרת על כרחו על פי דרישת העם, משום שהדרכים נשתבשו והרעב כבד בארץ.  לבסוף בנה מחדש את הצי כולו, שיחרר עשרים אלף עבדים והושיבם ליד המשוטים, והתקין את הנמל היוּלי ליד באיא[123] על ידי חיבור האגם הלוּקְרִינִי והאָבֶרְנִי עם הים.  שם אימן לקרב את חייליו כל ימות החורף ואחר-כך ניצח את פומפיוס בין מילא ונאַוּלוֹכוֹס[124].  משהגיעה שעת הקרב נפלה עליו פתאום תרדימה עמוקה כל-כך, שחבריו אנוסים היו להעירו שיתן את אות-ההתקפה.  מכאן לדעתי הנסיבה, שאנטוניוס התקלס בו ואמר עליו, כי לא יכול היה כלל לסקור את מערכת צבאותיו במבט ישר, אלא שכב לו פרקדן והביט בשמים במבט מטומטם, ולא קם מרבצו ולא הופיע בפני החיילים אלא בשעה שמארקוס אגריפה כבר הניס את אניות האויב.  אחרים מגנים את דבריו ומעשיו, על שום שבשעת אבדן הצי בסערה, פרץ בקריאה שיזכה בניצחון על אף רצונו של נֶפְּטוּן ובמישחקי-הקירקס, שבאו לאחר מזה, הרחיק את צלם האֵל מתוך התהלוכה החגיגית. לא לחינם היה איפוא בסכנות רבות וגדולות במלחמה זו מאשר בכל מלחמה אחרת: לאחר שהעביר את צבאו לסיקיליה ושב אל היבשת ואל שארית צבאותיו, הותקף באורח בלתי-צפוי על ידי דֵימֹוכָארֵס ואַפּוֹלוֹפַאנֵס, שרי הצבא של פומפיוס, ובקושי נמלט משם באניה אחת בלבד. ובפעם אחרת, כשהלך דרך לוֹקְרִי לרֶגְיוס[125]  ברגל, ראה אניות כפולות-משוט משל פומפיוס מפליגות לאורך החוף וחשָבָן לשלו, ירד אל החוף וכמעט נפל בשבי.  באותו זמן קרה הדבר, שבשעת בריחתו דרך שבילים נידחים, אמר עבדו של אֵימִילְיוּס פַּאוּלוּס, שנילווה אליו בדרך, לרצחו נפש, כדי לקחת נקם ממנו בהזדמנות זו על שאבגסטוס הטיל חרם על אבי אדוניו זמן-מה קודם לכן.

לאחר מנוסת פומפיוּס, כשנתרברב שותפו השני, מארקוס לפּידוּס, שנקרא לעזרתו מאפריקה, ודרש לעצמו באיומים חמורים, על סמך נאמנותם של עשרים לגיונתיו, את המקום הראשון במדינה, הוציא אבגוסטוס את הצבא מידו, וכאשר ביקש הלה את רחמיו, נתן לו חייו לשלל, אך היגלהו לקִירְקַיִי[126] לכל ימי חייו.

[17] בריתו עם מארקוס אנטוניוס מפוקפקת היתה תמיד ורופפת והחזיקה מעמד בקושי בעזרת נסיונות-התקרבות שונים, עד שלבסוף ביטלה לגמרי.  וכדי להוכיח עד מה השחית אנטוניוס דרכו כאזרח, ציווה שיפתחו ויקראו בפני העם את צוואתו, שהשאיר ברומא ובה מינה בין יורשיו גם את הבנים שנולדו לו מקליאוֹפּטרה.  אף על פי כן, גם לאחר שאנטוניוס הוכרז כאויב, הרשה לקרוביו ולידידיו, וביניהם גאיוס סוֹסיוּס וטיטוּס דוֹמיטיוּס, שהיו עוד אז קונסולים, לעבור לצידו.  גם לאנשי בוֹנוֹנְיָה[127] , שעמדו מימי קדם בחסותו של בית אנטוניוס, הרשה שלא להשבע לו שבועת-אמונים יחד עם כל בני-איטליה.  לא ארכו הימים והוא ניצח בקרב הימי ליד אקטיוּם, מקום שם נמשכה ההיאבקות עד לשעה מאוחרת של לילה והמנצח אנוס היה ללון באניה.  בשובו מאקטיום לסָמוֹס אל מחנות-החורף, החרידוהו הידיעות על התמרדות החיילים ששלחם לפניו משורות כל הלגיונות לאחר הנצחון בבּרוּנדיזיוּם, ועתה דרשו שכרם ופיטוריהם.  לפיכך חזר לאיטליה, ובעברו בים נאבק פעמיים עם הסערה; בפעם הראשונה בין צוקי הסלעים של הפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס ואֵיטוֹלְיָה, ובשניה בסביבת הרי קִירֵאוּנִיוּם.  בשני המקומות טבע חלק מספינותיו, והאניה, שבה הפליג, ניטרפו מפרשיה וההגה נשבר.  בברונדיזיום לא שהה למעלה מעשרים ושבעה ימים, עד שסודרו תביעות החיילים.  אחר כך הקיף את אסיה הקטנה וסוריה ובא למצרים, צר על אלכסנדריה, שאנטוניוס עם קליאוֹפטרה נימלטו אליה, ולכדה בזמן קצר.  את אנטוניוס, שביקש במאוחר לפתוח במשא ומתן של שלום, הכריח לשלוח יד בנפשו, ואחר עמד וזן עיניו בגוויתו.  כיוון שהשתוקק מאוד להשאיר בחיים את קליאוֹפטרה, כדי להעבירה בתהלוכת-הניצחון, הביא אליה פסילים[128] , שימוצו ממנה את סם-הארס, כי חשבו שמתה בנשיכת-פתן.  לשניהם העניק את הכבוד של קבר משותף וציווה לסיים הקמת אותה מצבת-הקבר, שבעצמם החלו בבנינה.  את הגדול מבין שני בני פוּלְבִיָה, הנער אנטוניוס, חטף בכוח מאת אנדרטתו של יוליוס קיסר, שנימלט אליה לאחר שתחונוניו הרבים היו לשוא, והוציאו להורג.  כן עשה גם לקֵיסַרְיוֹן, שקליאופטרה טענה, כי קיסר היה אביו-מולידו; החזירוֹ ממקום מנוסתו והרגוֹ.  את שאר בני אנטוניוס, שילדה לו קליאופטרה, השאיר בחיים ואחר-כך פירנס אותם ודאג לכל אחד מהם כפי מעמדו, כאילו היו בני-משפחתו.

[18] בימים ההם הוציא את ארונו של אלכסנדר הגדול עם גוויתו מתוך הקבר, ולאחר שהתבונן בו חילק לו כבוד ושם נזר-זהב בראשו, גם פרחים פּיזר עליו.  וכאשר שאלוהו, אם יש את נפשו לראות גם את הפּתוֹלֶמאיוֹן[129] , ענה שמלך רצה הוא לראות ולא פגרים מתים.

למצרים נתן מעמד של פרובינציה, כדי לעשותה פוריה יותר, שתוכל לספק תבואתה לצרכי עיר הבירה (רומא), ניקה על ידי חייליו את כל התעלות שהנילוס משתפך לתוכן ונתמלאו בוץ במרוצת-הזמן.  כדי להאדיר את ניצחונו באקטיום לדורות, ייסד את העיר ניקוֹפּוֹליס ליד אקטיום; קבע בה מישחקים חגיגיים בכל חמש שנים, ולשם הרחבת המקדש הקדום של אפוֹלוֹ הקדיש לנֶפְּטוּנוּס ולמארס את מקום-המחנה שהשתמש בו לאחר שקישט אותו בשלל הניצחון של האניות[130] .

[19] לאחר מכן דיכא מהומות, נסיונות-הפיכה ומעשי קשר רבים, כל אחד בזמנו, שנתגלו על ידי הלשנה קודם שהספיקו לקבל תוקף, והם: מרידת לֶפּידוּס הצעיר, אחריה מרידת וָארוֹ מוּרֶנָה ופָאניוּס קֻיפִּיוֹ, אחר-כך זו של מארקוס אֶגְנאטְיוּס, של פלָאוּטוּס רוּפוֹס ולוקיוס פַּאוּלוּס, בעלה של נכדתו[131].  נוסף על אלה דיכא גם את מרד לוקיוּס אַבְדָסְיוּס, איש זקן וחלש בגופו, נאשם גם בזיוף צוואה; כמו כן את קשר אֶסִינְיוּס אֶפִּיקאדוּס, בן-תערובת ממוצא פַּרתִּי; ולבסוף את מרד העבד טֵלֶפוּס, ששימש כרוז[132] בבית אשה אחת.  הנה כי כן לא היה חסר מעשי-קשר וסכנות אפילו מצד בריות מן המעמד הנמוך ביותר.  אֶבדאסיוּס ואֶפיקאדוּס התכוננו לחטוף את בתו יוליה ואת נכדו אגריפה מן האיים אשר הוגלו שמה ולהביאם אל הצבא, וטֵלֶפוּס ביקש להתקיף אותו ואת הסנט, כי האמין שהגורל הועיד אותו לשלטון.  ופעם אחת נתפס בלילה ליד חדר-השינה שלו רוכל אחד מן הצבא שבאיליריקוּם, מזויין במאכלת של ציידים, לאחר שנתחמק מעיני השומרים. ועדיין לא ברור, אם באמת היה בלתי-שפוי בדעתו, או העמיד פנים של מטורף, כי בעינויים לא יכלו להוציא מפיו דבר.

[20] רק שתי-מלחמות-חוץ ניהל אבגוסטוס בעצמו: המלחמה הדאלמאטית בעודנו צעיר לימים, והקאנטאבּרית [133]לאחר שניצח את אנטוניוס.  במסע הדאלמאטי ניפצע בגופו לאחר שניפגע בקרב האחד מקלע-אבן בברכו הימנית ובשני בשוק ובשתי הזרועות בשעת התמוטטות אחד הגשרים.  את שאר מלחמותיו ניהל על ידי לֵגָאטִים, אם כי בקרבות אחדים נגד הפּאנוֹנים והגרמנים היה נוכח בעצמו או שנמצא בקרבת-מקום והיה יוצא מן העיר גם עד לראוונה. מֶדְיוֹלנוּם ואַקוִילֵיָה.

[21] לפניו נכנעו, בחלקם בהנהלתו האישית ובחלקם בהשגחתו, קָאנְטִבְּרִיָה, אקוויטאניה, פּאנוֹניה, דאלמאטיה עם כל איליריקום. כן ניכנעו רִיטְיָה, הוִינְדֵלִיקים והסאלאסים, משבטי האַלפּים.  גם לפשיטות הדאקים שם קץ והרג שלושה ממצביאיהם ורבים מצבאותיהם.  את הגרמנים הדף אל מעבר לנהר אַלְבִּיס[134], מאלה עקר והעביר את הסְוֵבִּים והסיגַאמְבְּרים לגאליה לאחר שניכנעו לפניו, והושיב אותם בשטחים הסמוכים לריינוס.  כן הטיל עולו על עמים אחרים בלתי-שקטים.  אבל מימיו לא הרים נשקו נגד עם, אלא מסיבות צודקות והכרחיות, ורחוק היה מן השאיפה להגדיל בכל האמצעים את ממלכתו ותהילתו הצבאית, ועד כדי כך שחייב את מנהיגיהם של עמים ברבריים מסויימים להישבע במקדש "מארס,אֵל-הנקמות", שישמרו על ברית-השלום, אשר ביקשו לכרות אתו; ואילו מאחרים השתדל להשיג סוג חדש של בני-תערוּבוֹת, כלומר את נשותיהם, בראותו כי אינם שמים לב לערובה של גברים; אבל תמיד נתן את האפשרות לכולם לפדות את אלה כל-אימת שביקשו זאת.  ואפילו התקוממו תכופות, או בגדו בגידה גסה, לא הטיל עליהם עונש כבד ממכירת שבוייהם לעבדים, בתנאי שלא ישרתו במחוזות הקרובים לארצם ולא ישחוררו אלא כעבור שלושים שנה לפחות.  שֵמע גבורתו ומתינותו הניע אפילו את ההודים והסקיטים, עמים שהיו ידועים לנו מפי השמועה בלבד, לבקש מרצונם את ידידותו וידידות העם הרומאי.  גם הפרתים וויתרו לו על-נקלה כאשר תבע מהם את אַרְמֵינְיָה, ולדרישתו החזירו לו את דגלי-הצבא שלקחו מידי מארקוס קראסוּס ומארקוס אנטוניוס, ועוד הציעו לו בני-תערובות.  וגדולה מזו, בשעה שרבים מביניהם התחרו על כיסא המלוכה בארצותיהם, קיבלו עליהם רק את האיש שאבגוסטוס בחר בו.

[22] את מקדש יאנוּס קוירִינוס[135] , שמיום שנוסדה העיר ועד ימיו לא ניסגר אלא פעם או פעמיים סגר אבגוסטוס שלוש פעמים בפרק זמן קצר בהרבה, לאחר שהעמיד את השלום על כנו בים וביבשה.  פעמיים ניכנס העירה בתרועת-ניצחון[136]; לראשונה לאחר הניצחון הפיליפי, ועוד פעם אחת לאחר המלחמה הסיקילית. חגי-ניצחון רשמיים חגג שלוש פעמים, על דאלמאטיה, על אָקטיום ועל אלכסנדריה, וכל אחד מהם נמשך שלושה ימים רצופים.

[23] תבוסות קשות ומעליבות נפלו בחלקו בסך-הכל פעמיים בלבד, ושתיהן בגרמניה: זו של לוֹליוּס וזוֹ של וואַרוּס.  מפלתו של לוליוס היתה מחפירה יותר ממזיקה, ואילו זו של ווארוּס היתה קרובה להביא לידי אבדון, מאחר שנטבחו בה כל שלושת הלגיונות עם המצביא, הסגנים וכל חילות-העזר.  משנודע לו דבר התבוסה הפקיד משמרות בעיר כדי למנוע מהומות, והאריך את תקופת שלטונם של נציבי הפרובינציות, כדי שהפיקוח על בעלי-הברית יהיה בידי אנשים מנוסים וידועים להם. כמו כן נדר נֶדר לערוך משחקי-חג גדולים ליופיטר אופטימוס מאכסימוס אִם יוטב מצב המדינה; כך עשה גם במלחמה הקימבּרית והמאַרסית.  וכפי שמספרים זיעזע אותו הדבר במידה כזאת, שבמשך חדשים גידל פרע שער ראשו וזקנו ותכופות הטיח גולגלתו במזוזת הדלת והרים קול-צעקה: "קווינטיליוּס ווארוּס, השב לי את לגיונותי!"  ויום התבוסה היה לו יום אבל ומספד מדי שנה בשנה.

[24] במישטר–הצבא הכניס אבגוסטוס שינויים וחידושים רבים, ואף קבע מחדש תקנות נושנות הרבה.  הקפדה יתירה הקפיד על המשמעת הצבאית. לא הרשה לאיש, ואפילו אם היה מן הקצינים הגבוהים, לבקר את אשתו, אלא בקושי רק בחדשי-החורף, פרש רומאי, שקטע את בהונות-הרגלים לשני בניו הצעירים כדי לפטרם מחובת השירות בצבא, נידון להימכר במכירה פומבית, הוא ורכושו.  אבל כאשר ראה אבגוסטוס, כי חוכרי-המסים מבקשים לקנותו[137], פסק שיתנוהו לעבדו המשוחרר ויישלח אל הכפר לחיות שם כאדם חפשי. את כל הלגיון העשירי שילח מעל פניו בחרפה על אשר צייתו לו באי-רצון, ורבים אחרים, שדרשו פיטוריהם בחוצפה, שוחררו ללא קבלת התשלום המגיע לחיילים מצטיינים.  אם פלוגה נסוגה מעמדתה הוציא מתוכה להורג כל חייל עשירי ואת הנשארים כילכל בלחם-שעורים . קֶנְטוּריוֹנִים, שעזבו משמרתם, נענשו עונש-מוות, כדין חיילים פשוטים.  על שאר מיני פשעים פסק עונשי-ביזיון שונים: פקד על הנענש לעמוד כל היום לפני אוהל המיפקדה, לפעמים בכותנתו לעורו ובלא חגורה, ולעתים גם עם מוט-המודדים ביד, עשר רגלים ארכו, או עם גושי-עפר[138].

[25] עם גמר מלחמת-האזרחים לא פנה מעולם אל החיילים, לא באסיפה ולא בפקודות, בשם "חברים לנשק", כי-אם בשם "חיילים" ואף את בניו, או בניו החורגים, לא הרשה לקרוא בשם אחר, אם נתמנו למצביאים; כי חשב שיש בכך מידה יתירה של חנופה, למעלה מן הנדרש על-ידי המשמעת הצבאית ומצב-השלום בעת ההיא, ומן ההולם למעלתו ולמעלת-ביתו.  פרט למקרים של תבערה ברומא, או מחשש מהומות בשל האמרת מחירי-התבואה, השתמש אבגוסטוס בעבדים משוחררים כחיילים רק פעמיים: לראשונה כחיל-מצב בפרובינציות הגובלות עם איליריקום, אחר-כך להגנת גדות הנהר ריינוס.  גם חיילים אלה היו עד אותה שעה עבדים, שנימסרו לו על ידי אנשים ונשים אמידים ושוחררו על רגל אחת, אך הוא העמידם מתחת לדגל מיוחד; לא הוכנסו אל שורות בני-החורין ואף כלי-זינם אחרים היו.

מעדיף היה לתת לחיילים קישוטי-סוסים ושרשרות, וכן כל דבר זהב וכסף לאות הצטינות, מאשר כתבים בצורת סוללה או חומה, שכן באלה היה משום כבוד-יתר; על כן חילק אותם בצימצום, אך בלי משוא-פנים, ותכופות אפילו לחיילים פשוטים.  למארקוס אגריפה העניק דגל בצבע הים לאחר הניצחון הימי ליד סיקיליה.  הללו שזכו בתהלוכת-הניצחון היו לדעתו היחידים, שאין צורך להעניק להם מתנות, אף כי השתתפו במסעותיו ולקחו חלק בניצחונותיו, שכן היתה להם הזכות משלהם להעניק מתנות כאלו לכל שירצו.  הפזיזות וקלות-הדעת היו בעיניו לדבר שאינו הולם כל-עיקר את המצביא המושלם; לפיכך הרבה להזכיר את הפתגמים: " סוף הממהר לאחר", או: "טוב שר-צבא מיושב בדעתו מאמיץ-לב"[139], ועוד: "כל שנעשה היטב, נעשה גם מהר".  בכלל סבור היה, שאין לפתוח בקרב או במלחמה אלא אם ברור מראש, שגדולים הסיכויים לרווח מן החשש להפסד והמשיל את אלה הרודפים אחרי תועלת מצְערה בסכנה מרובה למי שצד דגים בחכת-זהב, שאם תאבד לא יתן כל שלל פצוי להפסד.

[26] בתפקידים ממשלתיים ובמשרות-כבוד זכה עוד קודם שהגיע לגיל הדרוש; מאלה היו גם חדשים לגמרי והוא כיהן בהם כל ימי חייו.  את הקונסולט קיבל בהיותו בן עשרים[140], בשעה שהצעיד את לגיונותיו עד העיר כאוייב ושלח לפניו אנשים שידרשו את המשרה למענו בשם הצבא, וכאשר הסנט היסס, הפשיל ראש המשלחת, הקֶנטוּריוֹן קורנליוס , את מעילו לאחוריו, הראה להם את ידית-חרבו ואמר: "זו תעשהו לקונסול, אם אתם לא תעשוהו." בקונסולט השני שימש אבגוסטוס כעבור תשע שנים, בשלישי – לאחר הפסקה של שנה אחת, ובכל השאר – עד הקונסולט האחד-עשר – שנה אחר שנה.  לאחר מזה מיאן לקבלו עוד, כאשר הציעוהו לו פעמים רבות, ולקונסולט השנים-עשר ניכנס רק לאחר הפסקה ארוכה של שבע-עשרה שנים; ואילו את השלושה-עשר ביקש שוב בעצמו כעבור שנתיים, כדי שיכהן במשרה הגבוהה ביותר בשעה שיציג את בניו גאיוס ולוקיוס בהופעתם הראשונה בפוֹרום[141].  בחמשת הקונסולטים שבין החמישי לעשירי שימש כל השנה, באחרים רק שמונה, שישה, ארבעה או שלושה חדשים, ואילו בשני שירת שעות מועטות בלבד; כי לאחר שישב מעט על הכיסא הקוּרוּלִי[142] וויתר על המשרה ומינה אחר תחתיו. לא תמיד התחיל לשמש בהם ברומא, ואת הקונסולט הרביעי התחיל באסיה, את החמישי באי סאמוֹס, ואת השמיני והתשיעי בטאראקוֹ.   

[27] בהמשך של עשר שנים השתתף בטריוּמוויראט[143] , כדי להסדיר את עניני המדינה.  בתפקידו זה התנגד אמנם זמן-מה לחבריו, שעה שהללו אמרו לערוך החרמות במדינה, אך משהוחל בכך, ביצע אותן באכזריות גדולה מחבריו.  כי בשעה שהללו נעתרו תכופות לאנשים רבים מפאת השפעתם האישית או תחנוניהם, עמד הוא לבדו בתוקף על-כך, שאין לחוס על איש.  כך הטיל חרם אפילו על אפוטרופסו לשעבר, גאיוס טוראניוס, שהיה חברו של אביו אוקטביוס במשרתו כאֵידִיל, יתר-על-כן, יוליוס סאטוּרנינוּס מספר שלאחר ביצוע ההחרמות, כשמארקוס לפידוס לימד זכות בסנט על מעשיהם בעבר ופתח סיכויים למשטר נוח יותר בעתיד, באשר דיים בעונשים שהוטלו כבר, הכריז אבגוסטוס בניגוד לכך, כי הוא יסכים להפסקת ההחרמות רק בתנאי שיתנו לו יד חפשית בכול.  על-כל-פנים, מתוך חרטה על אשר הכביד לבו כל-כך, העלה לאחר זמן למעמד-הפרשים את טיטוס ויניוּס פִילוֹפּוֹיְמֵן, משום שנתן פעם מחסה לפטרונו, שהוטל עיו חרם, כפי שסיפרו.  במשרתו זו עורר אבגוסטוס שנאה ומריבה.  כך, למשל, בשעה שנאם בפני החיילים ונכחו במקום גם אזרחים רבים, שם אל לבו, כי פרש רומי אחד, פִּינַארְיוּס, רושם אילו רשימות; וכיוון שחשב אותו למלשין ומרגל, ציווה להכותו נפש לעיני כולם.  טֶדְיוּס אַפֶּר, שנתמנה קונסול, מתח ביקורת על אחד ממעשיו במלים חריפות; אבגוסטוס החרידו על-כך באיומים במידה כזאת, שהלז שם קץ לחייו.  קווינטוּס גֶליוּס, הפריטור כשבא אליו לביקור-של-כבוד, החזיק בידו תחת בגדיו לוחות-כתיבה מקופלים; הוא חשד בו, כי הסתיר חרב, אך לא העז לחקרו בו-במקום שמא יתגלה דבר-מה אחר.  אולם זמן-מה לאחר מכן ציווה לחטפו בידי קנטוּריונים וחיילים אחדים מעל כיסא-המשפט ולענותו כדרך שמענים עבד, ואף-על-פי שלא הודה להם במאומה, ציווה להמיתו, וקודם לכן ניקר עיניו בעצם ידו.  ואילו אבגוסטוס עצמו כותב, שביקש ראיון עמו והתנקש בחייו, הושם במעצר לפי פקודתו, ואחר נאסר עליו להימצא בעיר, ובלכתו לגולה טבע בים, או נפל בידי שודדים שארבו לו, וכך ניספה.

את הסמכות הטריבונית[144]  קיבל לכל ימי חייו ופעמים צירף אליו חבר שני למשך חמש השנים הבאות.  גם את הפיקוח על המוסר והחוק[145]  קיבל לצמיתות, ובסמכותו זו, אם-כי לא היה לו תואַר קנסור, פקד את העם שלוש פעמים, בפעם הראשונה והאחרונה יחד עם חברו, ובפעם השניה לבדו.    

[28] פעמים עלה בדעתו להחזיר את משטר הרפובליקה ליושנו: לראשונה מיד לאחר מפלת אנטוניוס, כאשר העלה על לבו שהלה הוכיחו על פניו תכופות, כי הוא לבדו המונע את הקמת הרפובליקה מחדש.  ואחר כך מתוך הדיכאון, שגרמה לו מחלתו הממושכת.  אותה שעה קרא לפקידים ולסנט לבוא אל ביתו ומסר להם סקירה על מצב הממלכה.  ואילו לאחר שיקול דעת, שגם הוא גופו לא יחיה בביטחון אם יתפטר, ועם זה צפויה סכנה במסירת המדינה לחסדם ולרצונם של אנשים רבים, החליט להחזיק בשלטון גם להבא.  ואמנם קשה להכריע בדבר, אם הכוונה היתה רצויה יותר, או התוצאה.  על מגמתו זו חזר והכריז פעם בפעם, ואף העיד עליה בפומבי באחד הכרוזים בלשון זו: "מי יתן והקימותי את הרפובליקה שלימה ואיתנה על-תילה, וזכיתי על-כך בתגמול שאני שואף אליו: להיקרא מייסד המשטר הטוב ביותר ולשאת אתי אל קברי את התקווה, שהיסודות שהנחתי למדינה יעמדו איתנים במקומם!" ואף אמנם פעל בעצמו להגשמת משאת-נפש זו ובשקידתו להשביע בכל הדרכים את רצונו של כל אחד ואחד ביחס למשטר החדש, את העיר, שתפארתה לא עמדה עוד אז בהתאמה להוד הממלכה, וסבלה משטפונות ומשריפות, ייפה אבגוסטוס במידה כזאת, שבצדק יכול היה להתפאר, כי העיר שמצאה בנויה לבנים, הניחה – שיש.  כמו כן ביצר את העיר גם לדורות הבאים, עד למידה שניתן בידי אדם להכין את הבאות מראש.  

[29] בנינים ציבוריים רבים הקים, והחשובים שבהם: הפורום עם היכל מארס אל-הנקמות, מקדש אַפוֹלוֹ על הפלטין והיכל "יופיטר המרעים" על הקאפיטול.  הסיבה להקמתו של הפורום החדש היתה ריבוי התושבים ושפע עניני-המשפט, שהצריכו פורום שלישי, מאחר שלא היה די בשני האחרים[146].  על כן מיהרו למסרו לשימושו של הציבור עוד קודם שניגמר בנין היכל מארס, ונקבע ששם ידונו רק במשפטים הנוגעים לעניני הציבור, ושם תבוצע גם בחירת השופטים על ידי הפלת גורל.  להקים היכל למארס נדר במלחמת-פיליפי, שבה יצא לנקום את נקמת האב שאימצו לו לבן.  לפיכך התקין, כי בהיכל זה יתאסף הסנט בבואו לדון בדבר מלחמות וחגיגות-ניצחון; ממנו יצאו ההולכים לפרובינציות עם קבלת הפיקוד העליון על הצבא, והשבים כמנצחים יניחו כאן את אותות הניצחון.  את היכל-אפולו הקים בצד ארמונו הפלטיני, במקום שבו פגע ברק ומגידי-העתידות ביארו דבר זה כאות לרצון האֵל לשכון שם; הוסיף עליו אולמות של עמודים ובהם ספריה רומית ויוונית, ולעת זקנתו ערך במקום זה תכופות את ישיבות הסנט ואת ביקורת רשימות השופטים.  ל"יופיטר המרעים" הקדיש היכל לאחר שניצל מסכנה במסע-המלחמה הקאנטאברי, כשעשה דרכו בלילה וברק ירד לפני אפריונו והמית אחד העבדים, שהאירו לפניו את הדרך. בנינים אחדים הקים גם על שם אחרים, נכדיו, אשתו ואחותו, כגון הסטיו והבאסיליקי של גאיוס ולוּקיוס, אולמות-העמודים של ליוויה והתיאטרון של מארקלוס[147].  ועל כל אלה עוד היה מעורר תכופות שאר אנשים חשובים שיקשטו את העיר, איש במידת יכלתו, בסטווים חדשים או בתיקונם ושיכלולם של הישנים.  ורבים אמנם הקימו באותם הימים בנינים שונים,כגון מארקוס פיליפוּס את מקדש הרקוּלס ידיד-המוּזוֹת, לוקיוס קוֹרניפיקיוּס את מקדש דיאנה, אסיניוֹס פּוֹליוֹ את דביר אֵלת-החופש, מוֹנַטְיוּס פּלאנקוּס את מקדש סאטוּרנוֹס; וכן ניבנה תיאטרון על-ידי קורנליוּס באלבּוֹס, אמפיתיאטרון על-ידי סטאטיליוּס טאברוּס ובנינים נהדרים רבים על-ידי מארקוס אגריפה.    

[30]  את שטח-העיר חילק אבגוסטוס לאיזורים ולרובעים[148] ותיקן, כי על הראשונים יפקחו פקידים המתמנים על פי גורל מדי שנה בשנה, ועל האחרונים – מפקחים שתושבי אותה סביבה יבחרו בהם.  להגנה בפני שריפות העמיד משמרות יומם ולילה, וכדי למנוע שטפונות הרחיב וניקה את אפיק הטיבר, שֶבמשך הזמן נתמלא שפך-אבנים ונצטמצם על-ידי בנינים שנהרסו.  ואילו לשם הקלת התחבורה עם העיר מכל העברים, קיבל על עצמו את סלילת הכביש הפלאמיני עד ארימינוּם, ואת השאר חילק בין אלה שזכו בחגיגות–ניצחון,שירצפו אותם מכספי השלל והביזה.

היכלי–קודש, שנפלו מיושן, או שנהרסו בשריפות, הקים מחדש, וקישט אותם ואת האחרים בשפע מתנות.  כך העניק ללשכת יופיטר הקאפיטוליני תרומה של שישה-עשר אלף ליטראות זהב, ואבנים יקרות ומרגליות ששווין חמישים מיליון ססטרקים.  

[31] כל זמן שלֶפּידוּס  היה בחיים התאפק מלקחת את הכהונה הגדולה מידו, אך לבסוף, כאשר מת הלה, קיבל אותה אבגוסטוס, ומיד ציווה לאסוף את כל ספרי-הנבואה ביוונית ובלאטינית, ללא שמות מחברים, או שנכתבו בשמות מחברים בלתי-מהימנים, שהיו נפוצים בעם, למעלה מאַלפיים במיספר, ושרפם, והשאיר את ספרי-הסיבּילות בלבד, ואף מהם רק קטעים נבחרים.  את אלה הטמין בשתי תיבות מצופות-זהב תחת בסיס פסלו של אפולו הפלטיני.  את לוח-השנים, שיוליוס האלוהי הביא בו סדרים, אלא מתוך הזנחה נתערבב ונתבלבל מחדש, חזר והעמיד אבגוסטוס כתיקונו מקודם.  בשעת סידורו מחדש העדיף לקרוא את שמו על החודש השישי מאשר על חודש ספטמבר, שבו נולד, כי גם הקונסולט הראשון שלו וגם נצחונותיו החשובים ביותר נפלו בחלקו בחודש זה.  את מיספר הכוהנים, את מעלת-כבודם ואף את הכנסותיהם הגדיל בהרבה, וביחוד את אלה של בתולות וֶסְטָה.  פעם כאשר היה הצורך לבחור אחרת במקום אחת שמתה ורבים השתדלו להוציא את בנותיהם מן הבחירה בגורל[149], נשבע להם אבגוסטוס, כי אילו הגיעה אחת מנכדותיו לגיל הראוי, היה מציע אותה מרצונו.  הוא חידש צורות-טקס אחדות מן העתיקות ביותר, שעברו ובטלו מן העולם, כגון את האַבְגוּרְיוּם על שלום המדינה, את משרת הפְלַאמֶן דִיאליס, את חג הלוּפֶרְקַאלְיָה , משחקי מאת השנים וחגיגות הקוֹמְפִּיטַלְיָה; אסר על ציירים שעדיין לא צמח זקנם להצטרף למירוץ הלוּפּרקאליה, ובמישחקי מאת השנים לא נתן לצעירים משני המינים לבקר באחד משעשועי-הלילה אלא בלווית קרוביהם הגדולים בשנים; כמו כן פקד שיקשטו פעמיים בשנה את התרפים שעל פרשות הדרכם בפרחי האביב והקיץ.  את הכבוד הגדול ביותר, לאחר האלים בני-האַלמוות, נתן לזכר המנהיגים, שהעלו את ממלכת העם הרומאי משפלות לגדולה.  לפיכך שיפץ מחדש את בניניהם ושמר על הכתובות שעליהם; אף הקדיש להם פסלים מקושטים באותות-ניצחון והעמידם בשני אולמות-העמודים של הפורום שלו, והכריז על כך בזו הלשון: "כוונתי היא, שחיי האנשים האלה ישמשו לאזרחים מעין קנה-מידה, שלפיו יעריכו גם אותי כל עוד אני חי, וגם את מנהיגי הדורות הבאים".  את פסל פומפיוס העביר אבגוסטוס מן הקוריה, שבה נרצח גאיוס קיסר, והעמידו מתחת לקשת-השיש מול הכניסה הראשית לתיאטרון פומפיוס.

[32] כתחוצאה מהרגלי-ההפקרות של מלחמת-האזרחים נשתרשו קלקלות רבות וגרועות ביותר, שסיכנו את שלום הציבור ובחלקן צצו גם בימי-שלום: חבורות-שודדים העזו להיראות בגלוי חגורי חרב, שנשאוּה, כביכול "להגנת-עצמם".  עוברי-אורח ללא הבדל מעמד, בני-חורין כעבדים, נחטפו בשדות והוחזקו בצינוק-העבדים[150] של בעלי-האחוזות; חבורות רבות נועדו יחד בשמה של איזו אגודה חדשה, וכל אלו רק לשם שותפות לדבר-עבירה.  על כן העמיד אבגוסטוס משמרות-צבא במקומות מתאימים, כדי לשים קץ למעשי השוד; בדק את בתי-האסורים של העבדים ופירק את האגודות, מלבד את הוותיקות שבהן; שרף את רשימות החובות הישנים לאוצר המדינה. כיוון שאלה שימשו מקור עיקרי למעשי-סחיטה, ואותם המקומות בעיר, שבעלות הציבור עליהם מוטלת היתה בספק, מסר לאלה שהחזיקו בהם; מחה את שמות הנאשמים במשפטים ממושכים, במקרה שהתוצאה היחידה מהענשתם יכלה להיות סיפוק תאוות-הנקמה של אויביהם בלבד; ובמקרה שמישהו ביקש לחדש את תביעותיו נגד אדם אחר, קבע כתנאי שהמאשים יהיה צפוי לאותו עונש[151].  אבל כדי שאיזה מעשה-פשע לא יהא פטור מן העונש או שאיזה בירור משפטי לא יסבול מדחיות, העמיד לרשות המשא והמתן המשפטי גם אותם שלושים הימים, שבהם נערכו השעשועים לכבוד כניסת הפקידים הגבוהים למשרותיהם.  על שלוש הדֶקוּריוֹת של השופטים הוסיף רביעית, שנבחרה מבעלי רכוש קטן יותר.  שמם היה "בעלי-המאתיים"[152], ועליהם היה לדון במשפטים על סכומים קטנים יותר.  לשופטים מינה אנשים מגיל שלושים ומעלה, כלומר בחמש שנים למטה מן הנהוג.  אבל מאחר שרבים השתמשטו מן החובה להיות שופטים, הסכים מתוך אי-רצון לתת חופשה מדי שנה בשנה לאחת הדקוריות לסירוגין, ולבטל את הנוהג של קיום ישיבות בתי-הדין בחדשי נובמבר ודצמבר[153].

[33] הוא עצמו כיהן במשפט תמיד, לפעמים עד רדת הלילה, ואם הרגיש עצמו ברע, היה שוכב על המסב שהעמידוהו לפני אולם-המשפט, או שוכב היה בביתו.  במתן פסק-הדין נהג קפידה יתירה ועם-זאת במתינות.  כשביקש פעם, כפי שמספרים, להציל אדם אחד, שהוכחה אשמתו ברצח אביו, מן התפירה בשק[154], וכיוון שעונש זה נקבע רק לאלה שהודו באשמה, חקר אותו בזו הלשון: "אל נכון לא רצחת את אביך, הלא כן?" ובפעם אחרת, בשעה שדנו בדבר זיוף צוואה וכל העדים צפויים היו לעונש על פי חוק קורנליוּס, נתן אבגוסטוס בידי השופטים, מלבד שני הלוחות[155], של החיוב והזכוי בדין, גם לוח שלישי לשם מתן חנינה לאלה אשר התברר, כי על-ידי הערמה או אי-הבנה ניפתו לחתימה.  את העירעורים של בעלי-דין מתושבי העיר העביר אל הפריטור העירוני, ואת אלה של אנשי הפרובינציות מסר לקנסולים לשעבר, שנתמנו איש-איש לסדור עניני פרובינציה מסויימת.

[34] את כל התיקים בחן מחדש וחקק כמה חוקים חדשים לגמרי, כגון חוק-המותרות, חוק-הניאוף, חוק-הצניעות וחוק על מתן שוחד ועל עידוד נישואין בין-מעמדיים.  וכיוון שהתקין תקנות קשות בחוק זה, האחרון, מאשר באחרים, לא יכול להוציאן לפועל, משום סערת ההתנגדות שקמה, אלא לאחר שביטל או הקל חלק מן העונשין, נתן שהות של שלוש שנים[156] והגדיל את הפרסים.  אבל כאשר דרש מעמד הפרשים לאחר כל-אלה, בשעת השעשועים הציבוריים, את ביטול החוק, קרא אליו אבגוסטוס את בניו של גרמאניקוס, נטל מהם לחיקוֹ, ומהם נתן בחיק אביהם והראם לקהל, אגב רמיזה בתנועות ידים ובהבעת-פנים, שלא יקשה עליהם ללכת בעקבות הצעיר הלזה[157], וכאשר נכח וראה, כי עוקפים את החוק על-ידי אירושין בגיל הרך וחילופי-נישואין תכופים, קיצר את תקופת-האירושין והגביל את הגירושין.

[35] מיספר הסנטורים נופח על-ידי אספסוף חסר-דמות וחסר-צביון – עד למעלה מאלף הגיעו ובהם כאלה שלא היו ראויים לכך כל עיקר וסופחו לסנט אחרי הירצחו של קיסר, על ידי נטיית-חסד ומתן-שוחד, וההמון קרא להם משום כך אורקיביים[158].  לפיכך העמיד אבגוסטוס את מנין הסנטורים על מיספרם וגדולתם הקודמים, על-ידי שני טיהורים: בראשון היתה ההכרעה בידי הסנטורים עצמם, שכל אחד בחר במישהו אחר; השני בוצע לפי שיקול-דעתו שלו ושל אגריפה.  אומרים, שאותה שעה ישב בראש הסנט לבוש שריון תחת בגדו וחגר חרב ומסביב לכסאו עמדו עשרת ידידיו האמיצים ביותר שבמעמד הסנטורים.  קוֹרְדוּס קְרֶמוּטְיוּס  כותב, כי איש מן הסנטורים לא הורשה אז לבוא לפניו אלא ביחידות, ולאחר שחיפשו בבגדיו.  אחדים מהם הכריח להתפטר מרצונם ובכבוד, ולאלה שמר את זכותם ללבוּש הסנטורי, לישיבה באורכֶסְטְרָה בשעת המישחקים ולהשתתפות במשתאות-הציבור.  וכדי שאלה שנבחרו ואושרו מחדש יוכלו לשמש בתפקידם בכוונה טובה וגם בנוחיות יתירה, קבע שכל אחד ואחד מהם, לפני שיתפוס את מקומו בישיבה, יקטיר לבנה ויסוך יין טהור על מזבח אותו אֵל, שבמקדשו נתכנסה האסיפה, כמו כן החליט שהסנט לא יתכנס אלא פעמיים בחודש לישיבות מן-המנין, כלומר, בראשון ובחמישה-עשר לחודש, ושבחדשי ספטמבר ואוקטובר לא יהא איש חייב להופיע[159], פרט לאלה שניבחרו לשם כך על פי גורל, כדי שמספר הנוכחים יספיק לקבלת החלטוֹת.  לעצמו הקים מועצה, שניבחרה למשך שישה חדשים, ואתה דן מראש בענינים שיש להביאם בפני מליאת הסנט.  ואם ענין חשוב ביותר עמד להצבעה לא קרא את חברי הסנט לפי הסדר המקובל אלא כפי רצונו, כדי שכל אחד ירכז את תשומת-לבו לענין, כאילו היה עליו להביע פסק-דינו שלו ולא להצביע סתם.

[36] עוד כמה תקנות התקין, כגון: שלא יפרסמו את מהלך ישיבותיו של הסנט; שלא ישלחו את הפקידים הגבוהים לפרובינציות מיד לאחר תום מועד כהונתם; שיקציבו לפרוקונסולים סכום-כסף קבוע לפרדות ולאוהלים, דבר שנעשה עד אז בקבלנות על חשבון המדינה; כן התקין, שהפיקוח על אוצר-המדינה יעבור מן הקְוָסְטוֹרים העירוניים לידי פריטורים ופרטורים-לשעבר; שבמקום הקְוֶסְטוֹרים לשעבר, שהיו נוהגים לכנס את "בית-דין המאה", יעשו זאת להבא הדֶקֶמווירים[160].

 [37] כדי שרבים ככל-האפשר יקחו חלק בהנהלת המדינה המציא משרות חדשות: הפיקוח על העבודות הציבוריות, על הדרכים, על אפיק הטיבּר ועל חלוקת התבואה בעם; משרת הפְרֶפֶקטוּס העירוני, וועדת-שלושה למינוי סנטורים, ועוד אחת שתבדוק את מחלקות הפרשים בכל עת שיהא צורך בכך; חזר ומינה קֶנְסוֹרים לאחר שלא נתמנו במשך זמן רב הגדיל את מספר הפריטורים.  כמו כן דרש שכל אימת שיימסר לידו הקונסולט, יצרפו אליו שני חברים במקום אחד; אבל את מבוקשו זה לא השיג משום שהכול טענו ואמרו, כי העובדה שהוא נושא את המשרה הזאת עם עוד אחד ולא לבדו, כבר מקטינה ממילא את מעלתו יתר-על-המדה.

[38] גם במתן תגמול על אומץ-לב צבאי לא קימץ ידו ודאג לכך, שלמעלה משלושים שרי-צבא יזכו בחגיגת-ניצחון שלימה, ומיספר גדול מאלה באותות-ניצחון.  לבני הסנטורים התיר לשאת את הפס הרחב מיד עם קבלת טוגת-הבגרות ולהשתתף בישיבות הסנט כדי שיסכינו בהקדם לעניני-המדינה; לאלה שבחרו בשירות צבאי נתן לא רק דרגת טריבון של לגיון, אלא מינה אותם גם למפקדי-חטיבות של פרשים.  וכדי שיתמחו כולם בשירות העמיד לרוב שנים-שנים מבני הסנטורים בראש חטיבה אחת.

תכופות חזר ופקד את מחלקות הפרשים ולאחר הפסקה ארוכה חידש לשם כך את מנהג המצעד[161]. לעומת זאת לא הרשה שבשעת המיצעד הזה יורידו אחד הפרשים או ירחיקוהו מן השורה על ידי מאשימו, כפי שהיה מקובל עד אז, ועם-זה התיר לאלה מחברי מעמד הפרשים, שמפאת זיקנה או חולשת-הגוף לא יכלו לשתף עצמם ברכיבה, לשלוח סוסיהם לפניהם במערכה ובעצמם יבואו ברגל וייענו לקול הכרזתו של הקנסור.  לאחר-זמן הירשה לבני שלושים וחמש ומעלה שלא רצו להמשיך בהחזקת סוסיהם, להחזיר אותם[162].

[39] אחרי-כן ביקש מאת הסנט עשרה עוזרים וציווה על כל אחד מן הפרשים לתת דין וחשבון על אורחות-חייו, ועל אלה שנימצא בהם פגם הטיל עונש: מהם ניקנסו, מהם הורדו בדרגה, ולרבים נתנה אזהרה בלבד.  הסוג הקל ביותר של אזהרה היה זה שמסרו בפומבי לוחות-כתובים לידי הנאשמים, שחייבים היו לקראם לעצמם בו-במקום.  בין השאר הטיל קנס על אלה שלָווּ כספים בריבית נמוכה כדי לשוב ולהלווֹתם באחוזים גבוהים יותר.

[40] אם בבחירות הטריבונים לא נמצאו מועמדים סֶנָטוֹריים, מינה אבגוסטוס פרשים רומיים למשרה זו באופן כזה שלאחר תום תקופת שלטונם יוכלו להישאר באחד משני המעמדות כרצונם.  יתר על כן, בשעה שפרשים רבים לא העזו לשבת בהצגות-התיאטרון בארבעה-עשר הספסלים כיוון שרכושם נתמעט בהמשך מלחמת-האזרחים וחששו לעונש על פי חוקי הישיבה בתיאטרון, הכריז אבגוסטוס, כי העונש אינו חָל על אלה, אשר להם או להוריהם היה פעם רכוש של פרשים.           

את העם פקד לפי הרחובות והחליט לתת להם שוברים לארבעה חדשים, ג' פעמים בשנה, כדי שפשוטי-העם לא יתבטלו ממלאכתם לעתים תכופות יותר מדי בגלל חלוקת התבואה בחינם.  אבל משראה שהעם וויתר רק על כרחו על הנוהג העתיק חזר בו והסכים, שכל אחד יקבל מנתו מדי חודש בחודשו.  כמו כן חידש את המנהג העתיק של אסיפות-הבחירות, ועל-ידי אמצעי-עונש מרובים שם קץ לקניית-הקולות.  ביום אסיפות-הבחירות חילק לכל איש מאנשי איזורי-הבחירות שלו, הפָּבְּיָאנִים והסְקאפְטִים אלף ססטרקים, כדי שלא יצפו למתן-בסתר מאחד המועמדים.  מלבד זאת החשיב מאוד את השמירה על טהרת העם, שלא ייטמא על-ידי תערובת זרים ודם-עבדים.  לפיכך צימצם את מתן האזרחות הרומית וקבע תחום לשיחרור העבדים.  ופעם כשפנה אליו טיבריוס בבקשה לטובת יווני אחד מאנשי-חסותו, ענה לו במכתב, שלא יתן לו את מבוקשו אלא אם אותו אדם יופיע בעצמו לפניו ויווכח, כי אמנם יש טעמים מספיקים לבקשתו.  גם לבקשתה של ליוויה לא נענה, בשעה שדרשה ממנו מתן זכות-אזרח לאיש גאלי ממשלמי-המס, והעדיף לשחררו מתשלום המס באמרו, כי הנקל לו לשאת הפסד כלשהו על חשבון האוצר מאשר להנמיך את כבוד האזרחות הרומית.  בכל שנוגע לעבדים לא הסתפק בכך, שמנע מהם את החירות על-ידי עיכובים רבים, ואת השיחרור המלא מנע עוד בעיכובים רבים מאלה, אלא לאחר שקבע אמצעי-זהירות קפדנים ביחס למיספר המשוחררים, תנאיהם ומצבם החוקי, הוסיף ופקד שעבדים שהושמו באזיקים או עוני בחקירה לא יגיעו לעולם לאזרחות על-ידי כל סוג של שיחרור.

הוא שאף להנהיג מחדש גם את התלבושת המסורתית, וכאש ראה פעם באסיפת-העם המון אנשים לובשי מעילים אפורים, קרא בהתמרמרות: "הנה הם הרומאים, אדוני-העולם, העם עוטה הטוֹגה!"[163]  מיד הטיל על האידילים למנוע בעתיד את אלה לבקר בפורום ובסביבתו, אלא אם יסלקו מעיליהם ויתעטפו בטוגה.

[41] אבגוסטוס הירבה להראות נדיבותו לכל המעמדות בהזדמנויות שונות.  בשעה שהביא בחגיגת הניצחון האלכסנדרוני את אוצרות המלוכה אל העיר, גרם לריבוי עצום של הכסף המזומן, עד ששער הרבית ירד ומחיר הקרקעות עלה עד מאוד.  וגם לאחר מכן, כל אימת שהכסף היה בשפע כתוצאה מעיקול נכסיהם של פושעים, העמיד אותו כהלוואה לזמן קבוע ובלא ריבים לרשות אלה, שיכלו לתת ערבון פי שנים מן הסכום.  הוא הגדיל את מידת הרכוש המינימאלי הנידרש מסנטורים והעמידו על מיליון ומאתים אלף ססטרקים במקום שמונה מאות אלף, והוסיף משלו את החסר לאלה שלא היה ברשותם כסכום הזה. תכופות חילק בעם מתנות-כסף, אך לרוב סכומים שונים זה מזה.  פעם ארבע מאות ססטרקים, פעם שלוש מאות, לפעמים רק מאתיים וחמישים לאיש, ולא פסח אפילו על נערים קטנים, אם כי לא הסכינו מעודם לקבל כסף אלא משנת האחת-עשרה לחייהם.  בשנים קשות חילק את התבואה לכל אחד ולעיתים קרובות במחיר נמוך מאוד, לפעמים אף חינם, והכפיל את סכום המחאות-הכסף[164].

[42] ראיה לכך, שדאג יותר לטובת הכלל ברוב נדיבותו מאשר לשם מציאת-חן בעיני ההמון, עשויה לשמש העובדה, שענה במלים קשות לעם, שבא להתאונן לפניו על המחסור ביין ויוקר מחירו ואמר להם: "חתני אגריפה כבר היטיב לדאוג לכך שלא תהיו צמאים על ידי בנין אמות-המים הרבות!" וכאשר דרש ממנו העם את מתנות-הכסף שהבטיח, חזר וענה להם: "אני אדם השומר מוצא-פיו!" אבל כשתבעו ממנו דבר שלא הבטיחם, הוכיח אותם בהודעה פומבית על שפלותם וחוצפתם, והכריז כי לא יתן להם דבר ואף-על-פי שקודם לכן היה ברצונו לתת.  באותה חומרה ותקיפות נהג פעם, כאשר הוכרז על חלוקת-מתנות-כסף ונודע לו שעבדים רבים שוחררו והוכנסו לרשימת האזרחים.  הוא סירב לכלול בחלוקה את אלה, כי לא הובטח להם דבר, וגם לאחרים נתן פחות מאשר הבטיח, כדי שיספיק הסכום שהיה מיועד לכך.  ובפעם אחרת, בשעת מחסור גדול שקשה היה להתגבר עליו, שילח מן העיר את כל העבדים שעמדו למכירה, את הגלדיטוֹרים אשר בקסרקטינים, את כל הזרים, מלבד הרופאים והמורים, וחלק מעבדי-הבית.  משהוטל מצב האספקה לבסוף כתב: "היתה בי נטיה חזקה לבטל אחת ולתמיד את חלוקת התבואה מטעם הרשות, משום שהבריות סמכו על כך והזניחו את עבודת-האדמה, אלא שחדלתי מזה משום שמובטח היה לי, כי נוהג זה עתיד להתחדש בזמן מן הזמנים על ידי מי שירצה לשאת חן בעיני העם".  אבל מכאן ולהבא הסדיר את הענין מתוך התחשבות בתועלת החקלאים וסוחרי התבואה לא פחות מאשר ברצון העם.

[43] בתדירות השעשועים העממיים שערך, בריבוי גוניהם ובתפארתם, עלה אבגוסטוס על כל שקדמו לו.  הוא מספר, שערך משחקים ארבע פעמים בשמו ועשרים ושלוש פעמים במקום פקידים גבוהים אחרים, שלא היו בעיר אותה שעה, או שלא היו להם האמצעים לכך.  לפעמים ערך אותם בכל רובע מרובעי-העיר; על במות רבות בבת אחת ועל ידי שחקנים מכל הלשונות.  משחקי גלדיטורים הציג לא רק על הפורום והאמפיתיאטרון, אלא גם בקירקס ובסֵיפְּטוֹת[165], ולעתים הסתפק בהצגת ציד-חיות בלבד.  גם מישחקי-אתליטים נתן והקים לשם כך יציעי-עץ בשדה-מארס; קרבות-ים נערכו בבריכה, שנחפרה בסביבת הטיבר, מקום שם נמצאת כיום חורשת הקיסרים.  בימים כאלה העמיד משמרות בכל רחבי העיר למנוע סכנת שודדים מפאת מיעוט הנשארים בבתיהם.  בקירקס הציג מרוצי מרכבות ואנשים, וציד חות-טרף לעתים בהשתתפות בני-נוער מיוחסים ביותר.  ואילו את מישחק-טרויה הציג לעתים קרובות עד-מאוד על ידי נערים גדולים וקטנים, משום שחשב זאת למנהג קדום ונאה, שזרע האצילים יפגין יכלתו בצורה זו.  נֹוניוס אספרֶנַס, שנפל וניפגע במישחק זה, קיבל ממנו במתנה שרשרת-זהב והורשה לו לשאת את הכנוי "טוֹרקיואטוּס", הוא ובניו אחריו. אך עד-מהרה שם קץ להצגות אלה, לאחר שהנואם אָסִינְיוּס פּוֹליוֹ, התאונן מרה בסנט, ובהתמרמרות רבה, על האסון שקרה לנכדו אַסֶרְנִינוּס שרגלו נשברה.  להצגות-תיאטרוון ולמשחקי-גלדיטורים היה משתמש לעתים בפרשים רומיים, אבל רק עד שהדבר נאסר מטעם הסנט.  לאחר מכן לא נתן עד לבן-טובים להופיע בהצגה, מלבד הנער ליקיוּס, וגם אותו הציג לראוָה בלבד, כי היה אותו עלם פחות משתי רגלים[166] בגובהו, משקלו שבע-עשרה ליטראות בלבד, ואילו קולו אדיר היה.  באחד מימי השעשועים העביר לראווה דרך הזירה את בני-התערובות, שנישלחו אז בפעם הראשונה על ידי הפרתים, והושיבם ממעל לו בשורה השניה. גם מחוץ לימי-השעשועים, כל אימת שהובא איזה דבר ראוי לציון, שעין עוד לא ראתה, נוהג היה להעמידו לראוה באופן מיוחד באחד המקומות.  כך הציג, למשל, קרנף על יד הסיפטות, נמר בתוך התיאטרון ונחש, חמשים אמה ארכו, בקומינטיום.  במישחקי קירקס, שערך פעם משום נדר שנדר, קרהו המקרה שתקפתו חולשה ואנוס היה לעבור בראש "תהלוכת האלים"[167] כשהוא שוכב באפיריון.  ושוב נפל דבר בפתיחת משחקי-גלדיטורים בשעת חנוכת תיאטרון מארקלוס, כשהותרו פרקי כסא-הכבוד והוא נפל לאחור.  ובפעם אחרת כשנכדיו ערכו שעשועים, פרצה בהלה בקהל מחשש להתמוטטות, וכאשר לא עלה בידו בשום פנים להשתלט עליו, על הקהל, ולהרגיעו, העתיק מקומו ועבר לשבת באותו צד, שנחשב מסוכן ביותר.

[44] הוא  הביא סדרים בהתנהגותו הפרוצה והמופקרת של קהל-הצופים.  למעשה זה הניעו עלבונו של סנטור אחד, שאיש לא פינה לו מקום בתוך הקהל הרב שמילא את התיאטרון מפה אל פה בשעת המישחקים בפוּטֵיאוֹלי.  לפי דרישתו הציא הסנט פקודה, שלפיה ישמרו את מקומות-המושב שבשורה הראשונה לסנטורים בכל ההצגות הפומביות, ואפילו על צירי העמים החפשיים ובעלי-הברית אסר לשבת באורכסטרה, מאחר שנודע לו, כי בין אלה היו לעתים גם עבדים משוחררים.  הוא הפריד בין אנשי-הצבא והעם; הקציב שורות מיוחדות לגברים נשואים מפשוטי-העם, חלקה נפרדת לנערים, ואת המושבים הסמוכים קבע למחנכיהם.  כן אסר על לבושי-הבלואים לשבת בשורות האמצעיות.  לנשים לא התיר להסתכל בהצגות הגלדיטורים אלא מן השורה העליונה, אף על פי שמאז ומתמיד נהגו לשבת יחד עם קהל הגברים.  רק לבתולות-ווסטה היקצה מקום מיוחד בתיאטרון, אל מול לשכת הפריטור.  מהצגות האתליטים הרחיק את הנשים לגמרי[168], ובמידה כזאת שבשעת המישחקים שערך ככוהן גדול דחה לשעת-בוקר מוקדמת של יום-המחרת את מלחמת האגרופנים, שהעם דרש ממנו, והודיע שאין הוא רוצה כי נשים תבאנה לתיאטרון לפני השעה החמישית[169].

[45] בעצמו צופה היה במשחקי הקירקס על פי רוב מן החדרים העליונים של בתי ידידיו או משחרריו[170], אך לפעמים מעל הבמה הקיסרית[171], שבה ישב יחד עם אשתו וילדיו.  מן ההצגות נעדר היה במשך שעות רבות, לפעמים ימים תמימים, אבל תמיד התנצל והציע אחרים שישמשו בתפקיד היושב-בראש במקומו.  ואולם בשעה שהיה נוכח בהצגה, לא היה עוסק בדברים אחרים, אם משום שלא רצה שירננו אחריו – שכן זכר כי רבות גינו בגלוי את קיסר אביו על אשר מצא לו זמן בשעת ההצגה לקריאת מכתבים ורשימות ולכתיבת תשובות עליהם – או אולי מצא לו ענין והנאה בהצגה, דבר שלא הסתיר מעולם אלא הודה בו תכופות בגלוי.  משום כך היה מרבה להעניק פרסים ומתנות מפוארות משלו גם בשעשועים, שנערכו על ידי אחרים, ומעולם לא היה נוכח בהצגת  התחרות יוונית בלי לכבד במתנות כל אחד מן המשתתפים כראוי לו.  במיוחד ניהנה מן ההסתכלות במתאגרפים ובעיקר בלאטינים שבהם, לא רק במאומנים ורגילים בכך – אותם נהג אפילו להעמיד מול יוונים – אלא גם באנשי ההמון העירוני, שהתנגחו בסמטאות הצרות להנאתם ובלי מומחיות.  בקיצור, הוא הוכיח תשומת-לבו לכל סוגי האנשים, שהראו כשרונותיהם בשעשועים פומביים; שמר ואף הרחיב את זכויות האתליטים, אסר להעסיק גלדיטורים בלי שתהיה להם התקווה לצאת פעם לחפשי, ומן השלטונות שלל את הזכות, שניתנה להם על פי חוק ישן, לנקט באמצעים של עונש נגד השחקנים בכל עת ובכל מקום, אלא הגביל את סמכותם למקום ההצגה ולזמנה.  אף על פי כן הטיל השגחה חמורה על התחרויות באולמי-האימונים וקרבות-הגלדיטורים ואחז באמצעים קשים נגד הפקרוּת השחקנים.  כך, למשל, משנודע לו על דבר סטֶפאניוֹ, שחקן במחזות רומיים, שמטרוניתא אחת מבנות רומא היתה משרתת לפניו גזוזת שערות בלבוש נער, ציווה לייסרו בשבטים בכל שלושת התיאטראות ולגרשו מן העיר.  כמו כן הלקה בשוט וברצועה לעיני כל, בתוך האולם שבביתו, את הילאס, שחקן הפאנטומימות, מפני שהפריטור הגיש עליו תלונה; ופילאדס גורש מן העיר ומאיטליה על שום שהראה באצבע[172] על אחד הצופים שהשמיע שריקה והיפנה אליו על-ידי-כך את תשומת לב הקהל.

[46] אחרי שסידר כך את העיר ואת עניניה, הגדיל את הישוב באיטליה על ידי ייסוּד עשרים ושלוש מושבות והירבה להמציא להן הכנסות ובנינים ציבוריים, ואף השווה את זכויותיהן ומעמדן מבחינה מסויימת ובמידת-מה לאלו של הבירה, על ידי המצאת סוג מיוחד של הצבעה בבחירת שלטונות עיר הבירה, שנבחרי המושבות העבירוהו אש-איש במקומו ביום הבחירות שלחו את התוצאות לרומא חתומות בחותמת.  וכדי שלא יִכְלו מביניהם אנשי-מעלה, וגם ההמון הפשוט יפרה וירבה, קיבל לשירות צבאי אל חיל-הפרשים את כל-אלה שביקשו זאת.  אבל רק על פי המלצת אחת הערים; ומצד שני נתן אלף ססטרקים לראש ילד לכל אלה שהציגו לפניו את בניהם ובנותיהם כבני-חיל, בשעה שביקר בסביבה ההיא. 

[47] בעצמו לקח בידו את הפרובינציות החשובות ביותר, שהתנהלותן על ידי פקידים ממונים מחדש בכל שנה ושנה לא היתה קלה ואף לא בטוחה, ואת השאר חילק בגורל בין הפרוקונסולים; אבל לפרקים החליף את מעמדן של פרובינציות אחדות ותכופות ערך ביקורים באלו ובאלו.  הוא ביטל חירותן של ערים אחדות מבעלות-הברית, אשר לרגל אי-תלותן הגיעו לעברי-פי-פחת, והקל את מצבן של אחרות שהחובות העיקו עליהן, או שבנה מחדש ערים שנהרסו ברעידת-אדמה, ואף העניק את הזכויות הלאטיניות[173] ואפילו אזרחות רומית לאלו אשר יכלו להסתמך על מעשי-חסד שעשו עם העם הרומאי.  כמדומני שאין פרובינציה אשר לא ביקר בה, מלדבד אפריקה וסרדיניה; גם אל אלה התכונן לעבור מסיקיליה לאחר שניצח את סכסטוס פומפיוס, אך סערות ממושכות וכבידות מנעוהו מכך, ולאחר מכן לא היתה לו עוד הזדמנות או סיבה לעשות זאת.

[48] את הממלכות שכבש בסערת-מלחמה החזיר, פרט לאחדות, לאלה שלקחן מידיהם, או שמסרן לידי זרים.  את המלכים בעלי-הברית קשר בקשרי-משפחה הדדיים בינם לבין עצמם, ומוכן ומזומן היה תמיד לשמש מתווך או יוזם לכל שידוך והתקשרות ידידותית.  לכולם דאג באותה מידה, מהיותם כולם איבריה של ממלכה אחת, ונוהג היה למנות אפוטרופסים לאלה שעמדו בגיל רך, עד בוא שעת התבגרותם, או לחולי-רוח שבהם, עד שישובו לאיתנם; בניהם של רבים מהם גידל וחינך עם בניו יחד.

[49] מכוחות-הצבא שלו חילק לגיונות וחילות-עזר בכל הפרובינציות.  מחלקה אחת של הצי העמוד במיסֵנוּם, השניה ברַאוֶנָה, להגנת הים העליון והתחתון[174].  לשאר הצבאות ניתנה השמירה, בחלקם על עיר הבירה, בחלקם על אבגוסטוס עצמו, לאחר ששילח את גדוד הקאלאגוּרִיטַנים והגרמנים שהיו בין שומרי ראשו, אלה עד הנצחון על אנטוניוס, ואלה עד לתבוסת ווארוּס.  מכל מקום לא הירשה ליותר משלושה גדודים להימצא בעיר באותה שעה, וגם אלה נשארו ללא מחנה קבוע.  את השאר נוהג היה לשלוח למחנות-חורף-וקיץ ליד הערים השכנות.  אולם כל אנשי-הצבא, ובכל מקום ומקום, נתחייבו בחוקה קבועה אחת, בכל שנוגע למיספר שנות השירות וגודל ההענקות, על ידי קביעת תקופת השירות והענקת-הפיטורין לכל אחד ואחד על פי דרגתו, שלא יוכל איש להסיתם להפיכה לאחר שילוחיהם.  כדי שיוכל לספק תמיד ובלי קשיים את ההוצאות לכלכלתם מפאת גילם ועָניָם ולתמוך בהם, הקים אוצר צבאי, ולו הכנסות חדשות משלו.

כשי שיוכל להיוודע ולהיווכח מן הנעשה בפרובינציות השונות במהירות יתירה ובלי שהיה, העמיד תחילה רצים צעירים ברווחים לא גדולים בדרכי המלך, אחר-כך החליפם במרכבות לבלדרים, כי דבר זה נראה לו נוח יותר, שאם היה צורך בכך, יכלו מיד לחקור את השליחים, שהביאו בעצמם את המכתבים ממקומותיהם.

[50] לחתימת תעודות, מכתבים והודעות השתמש תחילה בספינכס, אחר כך בתמונות אלכסנדר הגדול, ולאחרונה בתמונתו שלו, גלופה בידי דיוֹסקרִידֵס, ובאותה חותמת המשיכו לחתום גם השליטים הבאים אחריו.  לכל המכתבים היה מוסיף, לציון זמן נתינתם, את השעה המדויקת לא רק ביום אלא אף בלילה.

[51] מצויות הוכחות רבות וחשובות על טוב-לבו ועל פשטותו.  לא אמנה בפרוֹטרוט מי הם ומה מספרם של אותם האנשים מן המפלגות המתנגדות שנתן להם סליחה ומחילה והעניק להם גם תפקידים מדיניים חשובים, ואזכיר רק זאת, כי בשעה שהטיל עונשין על יוּניוּס נוֹבאטוּס ועל קאסיוּס פאטאוינוּם, שניהם מפשוטי העם, הסתפק בפסק-דין של עונש-כסף לאחד, ולשני בגלות ובתנאים קלים, אף כי האחד הפיץ בקהל מכתב בשמו של אגריפה הצעיר, שפגע באבגוסטוס פגיעה קשה, והשני הכריז בגלוי בפני אורחים רבים באחת הסעודות, שאין הוא חסר לא רצון ולא אומץ-לב לרצוח נפש את אבגוסטוס.  ואילו במשפטו של אֵימִילְיוּס אליאנוּס איש קוֹרדוּבּה, בשעה שהבליטו בין שאר חטאיו את האשמה, שנוהג היה לדבר סרה בקיסר, פנה אבגוסטוס אל הקטיגור ואמר בהתרגשות מעושה: "רוצה הייתי שתוכיח זאת!  ואני כבר אדאג לכך, שאיליאנוס ידע כי גם לי לשון ואוכל גם אני ללעוֹז עליו רבות!"  ולא הוסיף עוד לחקור בענין זה לא באותה שעה ולא לאחר מכן.  לטיבריוס, שהתאונן לפניו במכתב על אותו ענין, אבל ביתר התרגשות, השיב כדברים האלה: "אל-נא תתן לגילך הצעיר, טביריוס יקירי, שיוכליך שולל בענין זה, ואל יחרה עפך במידה יתירה על אשר מצוים כאלה המדברים עלי רעות; דיינו בזה שאיש לא יוכל לעשות לנו כל-רע."

[52] מיקדשים לא נתן להקדיש לו בשום פרובינציה, אלא אם היו שמו ושם רומא נקראים עליהם במשותף; ואף על פי שידע, כי אפילו לפרוקונסולים נוהגים היו לעשות כן.  בעיר הבירה היה מרחיק מעליו את הכבוד הזה בעקשנות יתירה ואף את אנדרטות-הכסף, שהעמידו לו לפנים, התיכן כולן ומפדיונן הקדיש חצובות-קטורת של זהב לאפולון הפּאלאטיני.

את הדיקטאטורה שהעם דחק בו בתוקף רב לקבלה, מאן לקבל, כרע על ברכיו, סילק את הטוגה מעל כתפו, חשׂף, חזהו והתחנן שירפו ממנו.

[53] את הכינוי "אדון"[175] דחה תמיד בשאט-נפש כעלבון ושם-גנאי.  פעם אחת, בשעה שביקר בתיאטרון, ובמחזה נאמרו המלים "הוי אדון ישר וטוב!" קם כל העם על רגליו והריע לכבודו, כאילו היו המלים מכוונות אליו; אך הוא ביטל במחי-יד ובהעוויות בפניו חנופה קלוקלת זו בו במקום, ולמחרת היום נזף באותם משחקים קשות על ידי הודעה ממלכתית.  מאז ואילך לא נתן לבניו ולנכדיו, שיקראו לו "אדון", אם בליגלוג ואם בכובד-ראש, ואסר עליהם דברי-חונף מעין אלה אפילו בינם לבין עצמם.  ככל האפשר השתדל לבוא אל איזו עיר או לצאת מתוכה בשעות הערב או בלילה בלבד, שלא יטריח אדם על ידי קבלות-פנים רשמיות.  בשנים, שבהן היה קונסול, היה יוצא ובא בין הבריות כמעט תמיד ברגל, ובשנים אחרות לעתים קרובות באפריון סגור.  בשעות-קבלה פומביות הרשה גם לפשוטי-העם לגשת אליו והיטה אוזן לבקשות הבאים לפניו ברצון, ואף נזף פעם אגב צחוק במישהו, שהגיש לו את כתב-הבקשה בפחד כזה, כאילו היה מגיש, בלשונו, "פרוטה לפיל".  ביום ישיבת הסנט בירך את הסנטורים תמיד רק בקוריה[176], ודווקא כשהם יושבים לפניו, וקרא לכל אחד מהם בשמו בלי שמישהו יזכיר לו שמותיהם.  וגם בצאתו ניפרד מהם באותה דרך, בלי שיקומו ממקומם. הוא היה מחליף ביקורי-ידידות עם אנשים רבים ולא חדל מלבקר בחגיגות-משפחה של כל אחד מהם, אלא בשעה שהיה כבר בא בימים, לאחר שניטרד פעם על-ידי ההמון הנידחק בחגיגת-אירוסין.  הסנטור גאלוּס קֶרִינְיוּס לא היה מידידיו הקרובים, אבל משנתעורר פתאום והחליט להמית עצמו ברעב, בא אליו אבגוסטוס בכבודו ובעצמו ובדברי-נחמה השיבהו לחיים.

[54] בסנט אירע שמישהו ניכנס לתוך דבריו וקרא: "לא הבינותי!"  ואחֵר אמר לו: "הייתי מדבר נגדך אילו ניתנה לי שעת-הכושר לכך".  לא אחת קראו אחריו כמה מן הסנטורים בשעה שעזב פתאום את הישיבה בכעס על וויכוחי-הסרק הממושכים: "כלום אין רשות לסנטורים לדבר בעסקי-הציבור?!" – בשעת בחירת הסנטורים, כשכל אחד צריך היה לבחור באחד, הצביע אָנְטִיסְטְיוּס לָאבֵּין בעד מארקוס לפּידוּס, אויבו של אבגוסטוס לפנים, שבאותה שעה היה עוד בגולה; וכאשר שאלוֹ אבגוסטוס אם אין אחרים הראויים יותר לכך, ענה לו כי לכל אדם דעה משלו.  ואף על פי כן לא באה מעולם רעה על איש בשל דיבורו החפשי, או עזותו.

[55] גם לכתבי-פלסתר, שהופצו נגדו בקוּריה, לא חשש, ואף לא טרח הרבה להילחם בהם או לחפש את מחבריהם, והציע רק זאת שמעתה יחקרו אחר מעשיהם של אלה שהוציאו בשם בדוי כתבים או שירים בגנותו של מישהו.

[56] כשבריות מסויימים התקיפוהו בהלצות, שהיה בהן מעין התקלסות ועלבון, לא נענה להם אלא בהודעה רשמית.  אף על פי כן מנע חקיקת חוק נגד חופש הביטוי שבצוואות[177].  כל אימת שהיה נכח בבחירות השלטונות, היה סובב באזורים השונים יחד עם המועמדים משלו ומבקש בשבילם את קולות הבוחרים, כפי שנהוג היה לפי מסורת קדומה.  גם הוא מסר קולו באיזור שלו כאחד העם.  אם היה עליו להעיד במשפט, נשא בסבלנות את החקירה ואף את סתירת-דבריו.  את הפוֹרוּם שלו בנה צר יותר משרצה לבנותו כי לבו לא נתן לו להפקע את הבתים הסמוכים מידי בעליהם.  בשעה שהמליץ על בניו בפני העם לא שכח מעולם להוסיף: "אם יהיו ראויים לכך", והתרעם מאוד כאשר כל הקהל קם פעם מפניהם בתיאטרון והריע לקראתם והם היו עוד למטה מגיל הבגרות.  הוא שאף לכך שידידיו יהיו גדולים ובעלי-השפעה במדינה, אבל בתנאי שיהיו שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים ומשועבדים באותה מידה לנוהג המשפטי.  בשעה שאַסְפְרֵנאס נוֹניוּס, שהיה מקורב אליו ביותר, הועמד לדין משום שקאסיוס סֶוִירוּס האשימוֹ ברצח על ידי רעל, שאל אבגוסטוס בעצת הסנט, מה מחובתו לעשות לדעתם; כי נבוך היה ואמר, שאם יעמוד לימינו יתקבל הרושם, שהוא נותן לו מחסה מפני החוק, ואם יעזבהו לנפשו יחשבו, שהוא מפקיר את ידידו ועל ידי כך דן אותו מלכתחילה לכף-חובה.  על פי החלטתם המוסכמת ישב כמה שעות באולם בית-הדין, אך שתק ולא נתן כל גילוי-דעת בשבח הנאשם. תומך היה גם באנשי-חסותו, כגון באחד סקוּטאריוּס, שהיה לפנים קצין מתנדב[178] בצבאו, שניתבע לדין במשפט-נזיקין.  רק אדם אחד ויחיד הציל מידי החוק, וגם אותו רק על ידי בקשת-חנינה, שהפציר בקטיגור לחונו בנוכחות השופטים; היה זה אותו קאסטריקיוּס שגילה לו את קשר מוּרֶנָה.

[57] הנקל לשער עד-מה אהבוֹ העם על מעשי-חסד אלה.  עובר אני בשתיקה על החלטות-הסנט, שכן יכולים לראותן כתוצאה של לחץ או יראת כבוד. פרשי-רומא חגגו תמיד את יום-הולדתו במשך יומיים מרצונם ובהסכמה כללית. בני כל המעמדות זורקים היו מטבע לתוך אגם קוּרטיוּס[179] מדי שנה בשנה לקיום נדר שנדרו, וכן הביאו לו בראשון לינואר מתנת ראש-השנה אל הקאפיטוליום גם כשלא היה בעיר.  בסכומים אלה קנה אבגוסטוס פסלי-אלים יקרים והקדישם לאפולון סנדליאריוס, ליופיטר טרגודוס ולאחרים בכל אחת מן השכונות.  כשבנה מחדש את ביתו הפאלאטיני, שנשרף בתבערה, הביאו הווטראנים, אנשי הדֶקוּריוֹת והטְריבּוס, וכן יחידים משאר שכבות-העם סכומי-כסף מרצונם הטוב, איש כפי שהשיגה ידו; אבל הוא לקח לו מערימות הכסף אך מועט מן המועט, לא יותר מדינר מכל אחת מהן, כשהיה חוזר מאחת הפרובינציות קיבלוהו בקריאות-ברכה, ואף בשירה ובזמרה; כמו כן ניזהרים היו שלא להוציא אדם להורג ביום כניסתו אל העיר.

[58] את התואר"אבי-המולדת" העניק לו העם כולו במפתיע ובהסכמה כללית; לראשונה באה אליו משלחת מטעם העם הפשוט בענין זה לאַנְטִיוּם; אחר-כך, כיוון שלא קיבלוֹ מידם, הוצע לו הדבר על ידי קהל עצום של צופים עטורי זרי-דפנה בתיאטרון בבואו לרומא; לבסוֹף – הסנט בקוּריה, אך לא בהחלטה ולא בתרועת-הסכמה אלא על ידי וַאלֵרְיוּס מֶסַאלָה שפתח בשם כולם: "אושר וברכת-אלוהים עליך ועל ביתך, קיסר אבגוסטוס!  כי אכן סבורים אנו שבתפילה זו אנו מבקשים גם אושר מתמיד למדינה וששון לעיר הזאת. הסנט בהסכמה אחת עם העם הרומאי מברכך כאבי-המולדת!"  דמעות נוצצו בעיני אבגוסטוס כאשר ענה לו במלים אלה (הריני מביא את דבריו כפי שנאמרו מלה במלה, כמו שהבאתי גם את אלו של מסאלה): "מאחר שנתקיימו בזה כל מאוויי, אתם האבות הנאספים בזה, מה עוד נותר לי ואבקשהו מאת האלים בני האלמוות, אם לא שאזכה לשמור על אהבתכם זו עד קץ ימי-חיי."

[59] לאנטוניוס מוּסה רופאי, שמאמציו עמדו לו לקום ממחלה אנושה, העמידו מצבה ליד זו של אַסְקְלֶפִּיוּס מן הכסף שנאסף במיוחד לתכלית זו.  רבים מראשי המשפחות דאגו לכך, שיורשיהם יביאו קרבן-תודה אל הקאפיטוליום עם כתובת הנישאת לפניהם וישלמו בזה את הנדר, שנדרו אבותיהם אם אבגוסטוס יאריך ימים אחריהם.  ערים אחדות באיטליה החלו מונות שנתן מן היום, שבו ביקר בהן לראשונה.  הפרובינציות ברובן הקדישו לזכרו, מלבד מקדשים ומזבחות, גם מישחקי-זיכרון בכל חמש שנים בכל עריהן כמעט.

[60] כל אחד מן המלכים ידידיו ובעלי-בריתו ייסד ערים בשם קיסריה[180], איש איש בממלכתו, וכולם יחד החליטו לגמור בהוצאות משותפות את מלאכת מקדש יופיטר האולימפי, שיסודותיו הונחו עוד מימי קדם באתונה, ולהקדישו לגניוּס של אבגוסטוס, אף עזבו תכופות את ארצותיהם ובאו אליו, לבושי-טוגה ובלא אותות-מלכותם, ליתן לו את הכבוד הראוי בכל יום ויום כדרך אנשי החסות, ולא רק ברומא אלא גם בשעה שבא לפרובינציות.

[61] לאחר שתיארתי לעיל, האיך נהג בשלטון הצבאי והאזרחי האיך משל במדינה, שהשתרעה על פני תבל כולה, בעת מלחמה ובעת שלום, אספר להלן על חייו המשפחתיים והפרטיים; מה היו מנהגיו ומה היו מנת-חלקו וגורלו בביתו ובין בני משפחתו מנעוריו ועד אחרית-ימיו.

אמו מתה עליו כשהיה קונסול בפעם הראשונה, ואחותו אוקטביה במלאות לו חמשים וארבע שנים, וכשם שמילא חובתו כלפיהן במסירות יוצאת מן הכלל בעודן בחיים, כן חילק להן במותן את הכבוד הגדול ביותר.

[62] עודו נער נארסה לו בתו של פּובְּלִיּוּס סֶרְוִילִיוּס אִיסַבִרִיקוּס; אך לאחר שהתפייס עם אנטוניוס, בגמר המחלוקת הראשונה שביניהם, כשדרשו צבאות שניהם שיתקשרו גם על ידי קרבת-משפחה כלשהי, נשא לאשה את קְלָאבְדִיָה, בתו החורגת של אנטוניוס, שילדה פוּלְוִיָה לפּוּבּליוּס קלאבדיוּס; ואף על פי שעדיין לא הגיעה לפרקה, אבל בעטיה של מריבה שפרצה בינו ובין חותנתו פולוויה גירש אותה עוד קודם שנגע בה והיא בבתוליה.  מיד לאחר-כך נשא לאשה את סְקֵרִיבּוֹנְיָה, שנישאה כבר קודם לכן לשניים אחרים, קונסולים לשעבר, ומבעלה השני היו לה גם ילדים.  גם לה נתן גט-פיטורין על שום שקצה נפשו, כפי שכתב, בפריצות-דרכיה.  לאחר זמן-מה גזל את לִיוְיָה דְרוּסִילָה מבעלה טיבריוס נירון, אף על פי שהיתה כבר הרה ללדת.  אותה אהב והעריץ באמת ובתמים.

[63] מסקיבוניה נולדה לו יוליה, אך מליוויה, כל כמה שהשתוקק לכך, לא היו לו בנים.  היא נתעברה, אך הפילה את הוולד קודם זמנו.  את יוליה השיא אבגוסטוס למארקלוּס, בן אחותו אוקטביה שרק זמן מה לפני כן הגיע לבגרות.  אחרי-כן, במותו של זה, נתָנָה לאשה למארקוס אגריפה, והפציר באחותו שתוותר על חתנה למענו; שכן באותו זמן היתה מארקלה, בתה השניה של אוקטביה, אשתו של אגריפה ואף ילדים היו לו ממנה.  ולאחר שגם הוא מת הירבה לחפש במשך זמן רב אחר שידוך, אפילו במעמד הפרשים, ולבסוף בחר בבנו-חורגו טיבריוס[181] והכריחו לגרש את אשתו, שהיתה בהריונה ואף ילדה לו כבר בן קודם לכן.  מארקוס אנטוניוס כותב, שתחילה אירס את יוליה לבנו אנטוניוס, אחר כך לקוטיסו מלך הגֵטִים, שביקש לו בו-בזמן את בתו חלף זה לעצמו לאשה.

[64] מאגריפה ויוליה היו לו שלושה נכדים: גאיוס, לוקיוס ואגריפה, ושתי נכדות: יוליה ואגריפינה.  את יוליה נתן ללוקיוס פאולוס, בנו של קנטור, את אגריפינה לגרמאניקוס, נכד אחותו. את גאיוס ולוקיוס אימץ לבניו, לאחר שקנה אותם מאגריפה אביהם בביתם בכסף מלא[182].  עודם רכים בשנים קירבם אל עסקי המדינה, שלח אותם לבקר בפרובינציות ובצבאות כקונסולים נבחרים.  את בתו ונכדותיו חינך באופן כזה, שאפילו לטוויה בצמר הרגיל אותן ואסר עליהן לדבר או לעשות דברים, שהשתיקה יפה להם, אלא דברים כאלה הראויים שייכתבו ביומן-הבית[183], מנע מהן מלבוא בחברת זרים, אף כתב פעם לעלם אציל ומצויין, לוקיוס ויניקיוּס שמו: "מעשך, בבואך לבקר את בתי בבַיאֶיי, לא היה מנומס ביותר".  את נכדיו לימד לרוב הוא עצמו קריאה, שחייה ושאר ידיעות עיקריות, וביותר שקד על כך שידעו לחקות את כתב-ידו. כאשר אכלו בחברתו היה עליהם לשבת בקצה השולחן[184], ואם נסע אתם יחד, נסעו הם במרכבה ההולכת לפניו, או רכבו לצידו.

[65] אבל בעצם ימי אשרו, כשהוא סומך על צאצאיו ועל המשמעת בביתו, פנה לו מזלו עורף.  אנוס היה להגלות את שתי היוּליוֹת, את בתו ואת נכדתו, על שהכתימו את שמן בכל מיני מעשי-זימה.  גאיוס ולוקיוס מתו עליו בתקופה קצרה של שמונה-עשר חודש: גאיוס בליקיה ולוקיוס במאסיליה.  את נכדו השלישי, אגריפה, יחד עם בנו-חורגו טיבריוס, אימץ לבנים בפוֹרוּם על פי חוק שנתקבל באסיפת הקוריות[185] ; אך את האחד, את אגריפה, נידה שוב בגלל אופיו השפל והפרא והרחיקוֹ לסוֹרֶנְטוּם. אבל את מות בניו נשא ביתר סבלנות מאשר את חרפת בנותיו; כי בשעה שמות גאיוס ולוקיוס לא דיכא אותו ביותר, לא הודיע על דבר גירוש בתו לסנט באורח אישי, אלא במכתב שהוקרא על ידי הקוויסטוֹר, וזמן רב התרחק בבושת-פנים מחברת בני-אדם, ואף שקל בדעתו להוציאה להורג.  על כל פנים, כאשר אחת ממתי-סודו, המשוחררת פוֹיְבָּה, שמה קץ לחייה בתליה בסמוך  לאותו זמן, אמר כי מעדיף היה להיות אביה של פויבה זו.  על הבת המגורשה אסר את שתית היין וכל מיני מותרות, ולא הרשה לבקרה לא לאדם חפשי ולא לעבד, אלא בהסכמתו האישית, ורק אחר שנוכח לדעת מה גילו, קומתו, צבע עורו של המבקר ואפילו אם יש לו סימנים או צלקות בגופו.  רק כעבור חמש שנים העביר אותה מן האי ליבשה בתנאים יותר נוחים מעט.  אבל לא הועילו כל התחנונים שיחזיר אותה לגמרי. וכאשר עם רומא העתיר עליו בקשות ועמד בתוקף על תביעתו, ענה להם במלים הנוראות הללו: "אני מאחל גם לכם בנות ונשים כאלה!".  הילד שנולד ליוליה נכדתו לאחר שנגזר עליה דינה, ציווה אבגוסטוס שלא להכיר בו ולא לגדלו.  את אגריפה, שלא היטיב דרכו מכל וכל, אלא עוד הוסיף להשתולל יותר בהמשך הימים, העבירו לאי אחר, ועוד העמיד עליו משמר צבא, ודאג לכך שיוחזק שם כל ימי חייו על פי החלטת הסנט.  וכל אימת שניזכר שמו, או שם אחת היוּליוֹת, היה פורץ באנחה, אף צעק מרה: "מי יתן ונשארתי ערירי ללא אשה ומת ללא-בנים!"[186].  הוא לא קרא להם אחרת, אלא בשם "שלושת המכות הטריות שלו" או בשם "גידולי-הסרטן שלו".

[66] לא על-נקלה היה קושר קשרי-ידידות. אך קיים אותם בנאמנות רבה, ולא זו בלבד שגמל לידידיו כמידת מעלותיהם ומעשיהם הטובים, אלא גם מחל על מגרעותיהם ושגיאותיהם, אם רק לא היו למעלה מן המידה.  ואכן יקשה למצוא בכל מנין אוהביו הרבים כאלה שהרחיקם מעליו, מלבד סַאלְוִידְיֵאנוּס רוּפוּס – אותו העלה עד לקונסולט – וקורנליוס גאלוּס – שהגיע למעלת נציב מצרים – ושניהם מן הדרגה הנמוכה ביותר; את הראשון מסר למשפט הסנט על אשר ניסה לחולל הפיכה; על השני אסר מלבוא לחצרו, או לפרובינציות הקיסריות, בשל אופיו הרע, שהיה כפוי-טובה וחורש-מזימות. אך כאשר גאלוס נדחף לשים קץ לחייו בגלל ההלשנות של מקטרגיו והחלטות הסנט, הילל אמנם את התמסרותם של אלה ואת מידת-ההתמרמרות שהוכיחו לו, אבל עם-זה שפך דמעות וקבל על גורלו, כי הוא היחידי אשר לא ניתן לו להציב גבול לכעסו לגבי ידידיו כחפצו.  שאר אוהביו, איש-איש כראש מעמדו, שיגשגו בגדולה ובעושר כל ימי חייהם, אם כי היו פה ושם מקרי אי-הבנה ביניהם.  אזכיר רק – כדי שלא להרבות בדוגמאות – את אלה: לא פעם קבל על חוסר סבלנותו של מארקוס אגריפה, כשהניח למשל את-הכל והלך לו למיטילנה משום שחשש שהקיסר מעדיף את מארקלוס על פניו; או שטען נגד מיֵקינאס , שלא ידע לשמור לשונו, ומסר לאשתו טֶרֶנְטִיָה  את סוד גילוי קשר מורינה.  הוא דרש מידידיו מסירות כבחייהם כן במותם.  אם כי לא נשא עיניו כלל לירושות ולא חפץ בשום פנים לקבל דבר על פי צוואתו של זר, התיחס ברגישות יתירה לדבריהם האחרונים של ידידיו ולא הסתיר צערו, אם מישהו מאלה צימצם דבריו ולא סיפר בצוואתו בשבחו וגם על שמחתו לא כיסה, כשזכרוהו מתוך הכרת-טובה וידידות. נוהג היה לוותר על נקלה לטובת הבנים על עזבונות או חלק בירושה, שאחד ההורים היה מניח לו. ואם היורשים היו עוד רכים בשנים, היה משיב להם את הסכום יחד עם הריבית ביום שהגיעו לבגרות, או ביום נישואיהם.

 [67] הוא היה פטרוֹנם של עבדיו ואדונם הקפדן, ובה בשעה גם רך ונוח להם, אל רבים ממשוחרריו נתייחס בכבוד ובאימון רב, כגון לליקינוס, קֶלאדוּס ואחרים. על עבדו קוֹסמוֹס, אשר דיבר עליו בגסות יתירה, לא הטיל עונש כבד יותר מאשר מאסר באזיקים בלבד.  כאשר טייל פעם עם דיומדס סוכן-ביתו, הגיח פתאום חזיר-בר משתולל והלה עזבו לנפשו בבהלה.  אך אבגוסטוס העדיף לזקוף את–הדבר על חשבון פחדנותו מאשר לכוונתו להזיק, ולבסוף הפך את הענין, שהיתה בו משום סכנה גדולה, לצחוק, מאחר שלא היה כאן רצון רע.  הוא כּפה על פוֹלוּס, אחד ממשוחרריו המקובלים עליו ביותר, לשלוח יד בנפשו לאחר שנוכח לדעת כי יש לו יחסי-אהבים עם גברות אצילות; אף ציווה לשבר את רגליו של תאלוֹס מזכירו, על שום שלקח חמש מאות דינרים בשכר גילוי תכנו של מכתב.  את מחנכו של גאיוס בנו ואת משרתיו ציווה להטיל לתוך נהר כשמשקלות כבדות תלויוֹת בצווארם, על שניצלו מחלתו ומותו של אדונם לבצע מעשי עושק ואכזריות בפרובינציה.

[68] בשחר נעוריו הוציאו דיבתו רעה על מעשים מגונים שונים, סכּסטוּס פומפיוס חירפו על היותו רכרוכי כאשה; מארקוס אנטוניוס העלה עליו, כי דודו אימץ אותו בשכר זימה; כן אמר לוקיוס אחי מארקוס אנטוניוס, שלאחר שצניעותו חוללה על ידי קיסר, התמסר גם לאֵוּלוּס הירטיוּס בהספניה במחיר שלוש מאות אלף ססטרקים ונהג לחרוך שערות שוקיו בקליפות-אגוזים מלוהטות שצמיחתם תהא רכה יותר.  אבל פעם ביום של הצגה תיאטרונית, זקף גם כל העם את הדבר לגנותו והריע תרועת-הסכמה גדולה למשמע החרוז הבא, שנאמר מעל הבמה על דבר הכוהן של אם-האלים המכה בתוף[187]: "הראית, כיצד המופקר הלז שולט בכדור?!"

[69] ואף אמנם לא יכחישו גם אוהביו שעסק במעשי-ניאוף, אלא שהם מעלים לזכותו שהיו אלה לא פרי תאוותו, אלא נעשו בכוונה תחילה לבוא ביתר-קלות עד חקר מזימות מתנגדיו באמצעות נשותיהם.  מארקוס אנטוניוס הוכיחו על פניו גם על נישואיו הפזיזים עם ליוויה, ונוסף על כך גם בשל כך שהוליך את אשתו של אדם אחד בדרגת קונסול מאולם-המשתה של בעלה ולעיניו אל חדר-המשכב, ועל אשר החזיר אותה מיד אל בין המסובים כשאזניה לוהטות עדיין ושערותיה פרועות; על אשר גירש את סקריבוניה מפני שהביעה בגילוי-לב, מוגזם אמנם במקצת, את צערה על השפעתה היתירה של צרתה; על שביקש לו הזדמנויות בעזרת ידידיו, שהפשיטו נשים נשואות ובתולות שהגיעו לפרקן להסתכל בהן כאילו סוחר העבדים טוראניוּס היה מוכר אותן.  כמו כן כתב אליו אנטוניוס במכתב סודי, קודם שהתנכר לו והפך לשונאו, את הדברים הבאים: "מה זה הסב את לבך ממני?  משום שאני שוכב את המלכה?[188]  הלא היא אשתי!  כלום זה עתה התחלתי בכך, ולא זו לי כבר השנה התשיעית?  ואתה, האם שוכב אתה את דרוּסילה בלבד?  חייך, אם בשעה שתקרא את מכתבי זה לא שכבת כבר את טרטולה או טרנטילה, את רופילה או סילוויה טיטיסניה, או את כולן גם יחד.  וכי מה חשיבות בכך, היכן ובמי אתה ממלא תאוותך?".

[70] אף הירבו להג על מסיבה, שנערכה בביתו בסודי-סודות ונתקראה בפי העם "מסיבת שנים-עשר האֵלים", ובה הסבו האורחים אל השולחן בלבוש אֵלים ואֵלות ואבגוסטוס עצמו התקשט כאפולון.  מסיבה זו היתה לגנאי לא רק במכתבי אנטוניוס שבהם נקב בשמותיהם של כל המשתתפים מתוך מרירות רבה, אלא גם בחרוזים המפורסמים הללו של מחבר בלתי-ידוע:

     אך מצא שולחנם של אלה מנצח על המחולות

     ולעיני מַלְיָה ניגלו ששת האלים ושש האלות;

     בשָׂחֵק קיסר תפקידו המדומה של אפולון בעזות-מצח;

     בסעדו מתוך הוללות ומשתים של האֵלים –

     הוי, כל דרי-מעלה הסבו פניהם מן הארץ,

     אף יופיטר עצמו נטש כיסא-זהבו.

הירבו לרנן אחרי המסיבה הזאת בעיקר לרגל הדחקות והרעב, ששררו בעיר בימים ההם, ולמחרת יצא הקול, שהאֵלים אכלו את כל תבואת-הארץ, וקיסר הוא אל-נכון אפולון, אך אפולון "המציק"[189], כינוי שהעריצו בו את האל הזה באחד מרבעי העיר.  קינטרהו גם על אהבתו היתרה לרהיטים יקרים ולכלי-קורינתוֹס ועל נטייתו למישחק-הקוביה; וכך נימצא כתוב על גבי האנדרטה שלו בימי ההחרמות: "אבי היה סוחר בכסף ואני בכלי-קורינתוס", משום שחשדו בו כי צרף אנשים אל רשימת ההחרמה אך ורק בגלל כלי-קורינתוס שהיו ברשותם.  גם בימי מלחמת סיקיליה נפוץ המכתם הזה:

     מאחר שנוצח ציו פעמיים ואבדו אניותיו,

     קוביה יטיל, לנצח סוף-סוף פעם אחת.

[71] מבין הדברים האלה – אם חטאים ניקרא להם ואם האשמוֹת – הלא סתר את דבר הפריצות הבלתי-טבעית על-נקלה על ידי טהרת חייו גם בימים ההם וגם לאחר מכן.  ואילו את העלילה על אהבת המותרות עירער על ידי כך, שלאחר כיבוש אלכסנדריה לא שמר לעצמו דבר מכל כלי-הבית של המלך אלא גביע טוריני אחד בלבד, ואת כלי הזהב שהיו משתמשים בהם שם שמוש יום-יומי, מסר מיד לכור-ההיתוך.  אך בתאוות-בשרים דבקה נפשו ומספרים שאפילו לאחר שנים היתה בו נטייה לבעול בתולות, שהומצאו לו ממקומות שונים ואפילו על ידי אשתו.  לא חשש כלל ועיקר, שצא לו שם של קוביוסטוס, שיחק בגלוי ולעין כל להנאתו גם בזיקנתו, ולא רק בחודש דצמבר[190],  אלא גם בשאר מועדים וימות-חול כאחד.  ודבר זה אינו מוטל בספק כלל, כיוון שהוא אומר במכתב אחד, שניכתב בעצם ידו: "סעדתי, טיבריוס שלי, בחברת אותם האנשים; ניתווספו למיספר האורחים וֵיניקיוּס וסיליוּס האב.  בשעת הסעודה, כתמול כן היום, הטלנו את הקוביות כיאה לזקנים.  במשחק נהגנו כך: אם מישהו הטיל "כלב" או "שש", היה מניח באמצע דינר אחד על כל קוביה.  ואילו את כל הכסף הזה קיבל מי שהטיל ונוּס". ובמכתב אחר הוא כותב: "חג הקְוִוינִקִוַטרְיָה"[191] עבר עלינו בעליצות יתירה, טיבריוס יקירי, כי שיחקנו כל ימי החג ולא נתנו מנוח ללוח-המישחק; אחיך הירבה להתאונן על מזלו, אך לבסוף לא הפסיד הרבה ומעט-מעט כיסה את הפסדיו הגדולים בלי שקיווה לכך.  אני כשלעצמי הפסדתי עשרים אלף ססטרקים, בעיקר על שום שנהגתי בנדיבות יתירה בשעת המישחק, כדרכי מאז, כי אילו דרשתי מידי כל אחד את הטלותיו הפסולות, במקום לוותר עליהן, או אילו שומר הייתי לעצמי את הסכומים שנתתי במתנה, הייתי זוכה בלא ספק בחמישים אלף, אך אני מעדיף ללכת בדרך זו, כי בנדיבות רוחי זו תגיע תהילתי עד לב-השמים".  ולבתו כתב: "שלחתי לך מאתים וחמישים דינרים, אותו סכום שנתתי לכל אחד מאורחי, אם יהא את נפשם לשחק בקוביות או ב'זוג ופרט' בשעת-המשתה".  בשאר שטחי-החיים היה, כידוע, מסתפק במועט שבמועט ולא נפל עליו מעולם כל חשד של דופי.

[72] תחילה היה מתגורר בקרבת הפורום, מעל ל"מעלות עושי-הטבעות", בביתו של הנואם קאלווּס, אחר-כך עבר אל הפאלאטיום, לביתו של הוֹרְטֶנְסִיוּס שגם הוא היה צנוע למדי ולא הצטיין לא ברווחה ולא בשכלולים; אולמותיו קטנים, עמודיהם עשויים אבן אלבאנית[192], חדריו ללא קישוטי-שיש או רצפה מצויינת ביופיה.  ארבעים שנה ומעלה שהה באותו חדר-השינה, גם בקיץ וגם בחורף, ואף-על-פי שידע כי השהייה בעיר מזיקה לבריאותו בימות-החורף, לא בילה מימיו את החורף מחוצה לה.  אם ביקש פעם לעבוד בבדידות ובאין-מפריע, היה לו לכך מקום ניבדל בעליה, שהיה קורא לו "סיראקוסי"[193], או "מעבדה"; לשם היה עובר או לביתו של אחד ממשוחרריו בפרברים; ואילו בשעת מחלה שוכב היה בבית מיקינאס.  לשם מרגוע היה מבקר לרוב במקומות שעל שפת הים, באיי קאמפּאניה או בעיירות בקרבת רומא, כגון לַאנוּבּיוּם, פְּרֵינסְטִי, וטִיבּוֹר; בזו נוהג היה לשבת תכופות גם למשפט בסטיו של מקדש הרקולס.  ארמונות גדולים ומפוארים היו לו לזרא, אף הרס עד-היסוד את החווילה שבנתה לו נכדתו יוליה בהוצאות מרובות.  ואילו את בתי-הקיץ שלו עצמו, אם כי צנועים היו, העדיף לקשט, במקום בפסלים ובתמונות, בשבילים ובחורשות, או בחפצים הראויים לציון כעתיקים, או יקרי-מציאות, כגון העצמות הגדולות של חיות-ים ויבשה ענקיות, שקוראים להן "עצמות הגיגאַנטים", או בכלי-הנשק של הגיבורים הקדמונים.

[73] הצימצום שנהג בכלי-ביתו ובכלי-תשמישו נראה עד היום לעין במיטות ובשולחנות שנשתיירו אחריו ורובם אינם מהודרים למדי אפילו לאזרח פשוט.  כמו כן אומרים עליו שלא היה שוכב אלא במטה נמוכה ומוצעת בפשטות.  לא-ברצון עטה לבוש אחר מאשר בגד-הבית, שעשו לו אחותו, אשתו, בנותיו, או נכדותיו.  את הטוגה לא היה מהדק או מתיר יתר-על המידה ופס הארגמן שעליה לא היה צר או רחב מדי; אך נעליו גבוהות היו במקצת.  כדי שייראה גבוה מכפי שהיה.  ובכל עת תמיד היו נעליו ובגדי-השרד שלו מוכנים בחדר-שנתו למקרים פתאומיים ובלתי צפויים.

[74] היה מרבה לערוך סעודות ותמיד בצורה רשמית, והיה מדקדק מאוד במעמד המוזמנים ובאישיותם.  וואלֶריוּס מֶסְאלָה מספר, שמעולם לא שיתף בסעודה איש ממשוחרריו, פרט למֵנאס, וגם אותו רק כשהושווה בזכויותיו לאלה שנולדו בחירות, לאחר שמסר את הצי של סכסטוס פומפיוס. אבגוסטוס עצמו כותב, שהזמין פעם אדם אחד, שהיה לפנים שלישו, משום שהיה בדעתו ללון בחווילה של הלז.  לא פעם היה מאחר לבוא אל השולחן, או מקדים לעזוב אותו, ולאורחים ניתן לפתוח בסעודה קודם שהסב עמהם ולהמשיך בה לאחר שנפטר מהם.  הסעודה היתה מורכבת משלוש מנות, או ביד רחבה יותר, משש, ובמקום להרבות במותרות היה מרבה בהסברת-פנים לאורחיו, והיה מעורר את השותקים והמתלחשים ביניהם, שישתתפו בשיחה הכללית; או שהיה מביא אל הסעודה זמרים, שחקנים ואף מוקיונים פשוטים מן הקירקס ובעיקר מספרי מעשיות של מוסר-השכל.

[75] חגים ומועדים היה חוגג ברוב פאר והדר, אך לא אחת גם מתוך ליגלוג בלבד.  בסאטורנאליות, וגם בכל עת אחרת כפי שעלה על לבו, היה מחלק פעם מתנות בגדים וכלי זהב וכסף, פעם מטבעת מטביעוֹת שונות, ביניהן של המלכים הקדמונים ושל מדינות-חוץ.  אך לעתים היה מסתפּק במתן שמיכות צמר, ספוגים, כפות-עץ ומלקחיים ועוד דברים כיוצא באלה, ועליהם כתובות סתומוֹת ודו-משמעיוֹת כמו כן רגיל היה למכור בשעת משתים גורלות על חפצים, שהיו שונים מאוד בערכם זה מזה, או ציורים שפניהם כוסו, ובאופן זה היה מכזיב או מאשר את תקוות הקונים, שהיתה תלויה במקרה.  קניות אלו נעשו במשותף על ידי אלה שהסבו על אחד המסבים[194], באופן שהרווח וההפסד היו מתחלקים ביניהם.

[76] באכילה (שכן גם על פרט זה אין אני חפץ לעבור בשתיקה) היה ממעט ביותר וניזון לרוב במאכלות פשוטים.  לחם שחור, דגים קטנים, גבינת-בקר סחוטה ביד ותאנים ירוקות, המבשילות פעמיים בשנה, היו המאכלים החביבים עליו מכל, והיה סועד בהם את לבו גם קודם הארוחה בכל מקום ובכל שעה שהיה לו התאבון לאכילה.  והנה דברי עצמו במכתביו: "בכרכרתי טעמתי מעט לחם ותמרים"... ובמקום אחר: "בשעה שחזרתי מן הארמון הביתה באפריון, אכלתי אונקיה לחם וגרגרי-ענבים אחדים מקשי-הזג", ושוב: "אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר צום-השבת"[195] שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום, ורק בבית המרחץ, בשעה הראשונה של הלילה אכלתי סוף-סוף שתי פרוסות לחם לפני שהתחלתי לסוך בשרי בשמן".  מחמת רשלנות זו היה סועד לא אחת לבדו קודם שהתכנסו האורחים למשתה, או לאחר שניפטרו מעליו והלכו, ואילו בנוכחותם לא נגע במאומה.

[77] גם בשתיית היין היה מתון מאוד מטבעו, קוֹרְנֶלְיוּס נֶפּוֹס מספר, שבמחנה ליד מוטינה לא נהג לשתות יותר משלוש פעמים בארוחה אחת.  גם לאחר מכן, ואפילו בשעה שהיה מתענג ביתר-רווחה, לא עבר על שש כוסות[196]. ואם שתה יותר מזה, היה נוהג להקיא.  מעדיף היה לשתות יין רֵיטְיָה, אבל רק לעתים רחוקות היה שותה בין ארוחה לארוחה.  במקןם משקה היה אוכל פת טבולה במים קרים או פלח מלפפון, גבעול-חסה או תפוח טרי או מיובש שלמיצו היה טעם יין.

[78] לאחר סעודת-הצהרים היה נח מעט בלי לפשוט מעליו בגדיו ונעליו; רגליו היו מכוסות וידו על עיניו.  לאחר סעודת-הערב חוזר היה אל הדרגש שבחדר-עבודתו; שם ישב עד לשעה מאוחרת בלילה וסיים כל שנשתייר לו מעבודת-יומו; כולו או רובו.  אחר-כך עלה על מיטתו והיה ישן לא יותר משבע שעות, וגם אלו לא בהעלם אחד, אלא היה מקיץ באותו רווח-זמן שלוש-ארבע פעמים. ואם לאחר הפסקה כזאת לא יכול להרדם עוד, כפי שאירע לעתים, הביאו לפניו קריין או מספר-מעשיות, וכשחזרה אליו שנתו היה ממשיך בה תכוּפוֹת עד לאחר עלות-השחר.  מימיו לא שכב ער בחשיכה בלי שמישהו ישב עמו.  להשכים לא אהב, ואם היה צורך לקום בשעה מוקדמת של בוקר לרגל איזה טקס או פולחן דתי, היה לן בחדרו של אחד מאנשי-ביתו, שהיה קרוב למקום המעשה, כדי שהדבר לא יפגע בנוחיותו.  וגם אז היה נרדם וישן כשהחזירהו לביתו דרך הרחובות, או כשהניחו את האפיריון לרגל איזה עיכוב.

[79] יפה-תואר היה ומלא-חן בכל הגילים, אף כי מאס בכל מיני טרזנות; לתסרוקת-שערותיו לא שם לבו, ועד למידה כזאת שהיה מחיש את גזיזת-שערו בידי ספרים אחדים בבת-אחת, ואת זקנו גוזז היה לעתים ולעתים מגלח, ובשעת מעשה היה קורא או גם כותב.  ארשת-פניו, בין בדברו בין בשתיקתו, היתה שלווה ונעימה מאוד, עד שאדם אחד ממפקדי הגאלים הודה בין מתי-סודו,  כי פנים אלו הם שהפכו את לבו ומנעוהו מלבצע זממו שיזם להתקרב אל אבגוסטוס במסע דרך-האלפים, באמתלה של שיחה קלה, ולדחפו אל התהום.  עיניו היו בהירות ומבהיקות וקיבל ברצון את דעת אלה שאמרו, כי יש בהן איזה כוח אלוהי, ונהנה היה בשעה שמישהו השפיל עיניו כשהטיל בו מבט חריף ביותר, משל כאילו ניפגע מזוהר-השמש.  לעת זיקנתו כהה כוח-הראיה של עינו השמאלית.  שיניו היו נפרדות, זעירות ופגומות, שערותיו מתולתלות במקצת וצהבהבות; גבות עיניו מחוברות, אזניו בינוניות, האף בולט במשהו בחלקו העליון ובתחתיתו מחודד במקצת.  עורו היה כהה-לבן, קומתו נמוכה, אם-כי יוליוס מאראטוּס, עבדו המשוחרר ומזכירו, מספר שגבהו היה חמש רגל ושלושת-רבעי הרגל[197] – אבל דבר זה לא ניראה לעין מפאת יפי אבריו והתאמתם, וניכר רק על ידי השוואה עם איש גבוה ממנו, שעמד על ידו.

[80] גופו, כפי שמספרים, היה מלא בהרות, וסימנים מלידה היו פזורים על בטנו ועל חזהו בצורתם, בסידרם ובמיספרם של הכוכבים אשר במזל הדובה הגדולה שבשמים.  כמו כן היו כמה צלקות בעורו שבאו לו מן החיכוך שבגופו ומן השימוש המתמיד והנמרץ בקרצף[198], ולבסוף קיבלו צורת זָרַעַת מוגלה.  ירכו, השוק והאמה של רגלו השמאלית לא היו חזקות ביותר ותכופות היה גם צולע, אך הלך והתחזק על ידי ריפוי בחול ובקנים[199].  גם באצבע ידו הימנית הרגיש לעתים קרובות חולשה גדולה, וכאשר היתה קפואה ומכווצת מקור הניעה בקושי לכתיבה בעזרת טבעת עשויה קרן.  גם על כאבים בשלפוחית התאונן, אבל לבסוף הוקל לו מהם משיצאו האבנים עם השתן.

[81] מחלות קשות ומסוכנות עברו עליו כמה פעמים בחייו, ובעיקר לאחר כיבוש קאנְטַאבְּרִיָה, שעה שניפגע על-ידי מורסה שבכבד, ואובד-עצות אנוס היה לקבל על עצמו דרך-ריפוי בלתי-רגיל ומסוכן: כיוון שהתחבושות החמות לא הועילו, הביאוֹ הרופא אנטוניוס מוּסה לידי כך שיתרפא בתחבושות קרות.  כמו כן התנסה גם במחלות אחדות, שחזרות בכל שנה ושנה בעונה מסוימת: קרוב ליום הולדתו תקפתו לרוב חולשה; בראשית האביב חלה בהתנפחות הסרעפת ובתקופת הרוחות הדרומיות – בנזלת.  על ידי-כך נחלש כל מיבנה גופו עד כדי כך, שנתקשה מאוד לשאת קור וחום.

82] בחורף היה מגן על עצמו מפני הקור בארבעה חלוקים וטוגה כבדה, בכותונת, אפודת-צמר, מכנסים וגרבים, ואילו בקיץ היה ישן בחדר-השינה ליד דלתות פתוחות, אך לעתים קרובות לָן בביתן-הגינה ליד המזרקה, וגם כאן היו מנפנפים עליו במניפה.  את השמש לא יכול לשאת גם בחורף, ואפילו בביתו לא היה מטייל תחת כיפת-השמים אלא בכובע רחב-שוליים לראשו.  מסעותיו עשה באפיריון כמעט תמיד בלילות, באיטיות רבה כל-כך ובהפסקות תכופות, שהדרך לפריניסטי או לטיבור נמשך לו יומיים; ואם יכול היה להגיע לאיזה מקום בדרך הים, היה מעדיף להפליג בספינה.  בחולשתו הגדולה שמר על עצמו בדאגה רבה, ובראש וראשונה על ידי מיעוט ברחיצה.  את גופו סך תכופות, או שהיה מזיע ליד האש, ואחר כך התקלח במים פושרים, או מחוממים על ידי שמש עזה.  אבל כל אימת שעצביו ניזקקו לטיפול באמבטיות מי-מלח או מי-גפרית חמים, הסתפק בזה שישב באמבטי של עץ, שהיה קורא לו דוּרַטָה בלשון ספרד, וניענע ידיו ורגליו חליפות.

[83] את אימוני-השדה שברכיבה ובנשק הניח מיד לאחר מלחמות-האזרחים ועבר תחילה למישחקי-כדור שונים ולאחר זמן רוכב היה לבדו, או מטייל ובקצווי הדרך היה רץ בקפיצות קלות, עטוף מעיל או שמיכה.  כדי לבדר את רוחו היה צד דגים בחכה או משחק בקוביות, כדורי-שיש ואגוזים בחברת נערים קטנים ונחמדים ביפים ובפיטפוטיהם, שהיה מכנס אותם מכל קצווי העולם, ובעיקר ממאבְרֶטַנְיָה ומסוריה.  ננסים, בעלי-מום ושאר בריות כיוצא-באלה היו לו לתועבה, כי ראה בהם שרירויות הטבע, העלולות להביא רעה.

[84] משחר-נעוריו עסק באמנות הדיבור ובלימודים הכלליים בחשק ושקידה רבה.  מספרים עליו, שבמלחמת מוטינה היה קורא, כותב ומדקלם מדי יום ביומו על אף המעמסה הגדולה של שאר עסקיו.  בהמשך הימים שבאו לאחר זה לא היה נואֵם מעולם לא בסנט, לא בפני החיילים והעם אלא לאחר שתיכן תחילה את הנאום וחיברו בכתב, ואף-על-פי שלא היה חסר את הכישרון לדבר בלי הכנה במקרה בלתי-צפוי.  אבל כדי שלא יבוא לידי סכנה של שיכחה ולא יבזבז זמנו בשינון הנאום, קבע מנהג לעצמו לקרוא הכל מן הכתב.  גם את שיחותיו עם יחידים וחילופי-דברים רציניים יותר עם אשתו ליוויה היה רושם תחילה וקורא מתוך פנקסו, שלא לדבר פחות או יותר מן המידה מחוסר הכנה.  מבטאו היה נאה ונעימה מיוחדת לו, והיה עושה בו תרגילים עם המורה למבטא; אבל לא אחת דיבר אל העם באסיפותיו באמצעותו של כּרוֹז מפאת החולשה שתקפה את גרונו.

[85] הוא חיבר כתבי-פרוזה רבים וכן שונים, מהם שקרא בפני ידידיו הקרובים, ששימשו לו קהל צופים, כגון "האיגרת לברוטוס נגד קאטוֹ", אבל בשעת קריאה זו, כשהגיע כמעט עד לסוף החיבור, התעיף מהיותו כבר בא בימים ומסר לטיבריוס, שימשיך בקריאה.  כן כתב "דברי התעוררות לפילוסופיה" וחלקים אחדים מ"זכרונות-החיים", שבהם תיאר את הקורות אותו בשלושה-עשר ספרים והגיע רק עד למלחמת קאנטאבּריה, בדברי שירה עשה רק נסיונות קלים; נשתמר בידינו רק ספר אחד, שכתב בהכסמטרים, ושמו ותכנו של זה: "סיקיליה".  כמו כן מצוי עמנו גם ספר שני של "מכתמים" באותו היקף שחיבר אותם לרוב בשעות השהייה בבית-המרחץ.  טראגדיה ("אַיאַכּס), שהתחיל לכתוב אותה בהתלהבות גדולה, השמיד לאחר כך, כי התיאור לא עלה יפה; וכאשר שאלוהו ידידיו לשלום "אַיאַכּס", ענה להם: "אַיאַכּס  שלי נפל על הספוג"[200].

[86] שואף היה לדרך-ביטוי הדור ומתון כאחד ונימנע ממליצות תפילות ומלאכותיות, ומ"צחנת-מלים-נושנות", כפי שקרא להן.  בדאגה מיוחדת שקוּד היה להביע את רעיונו בבהירות ככל האפשר.  כדי שדבר זה יעלה בידו על-נקלה לא יבלבל או ישהה את הקורא או את השומע באיזו נקודה, לא היסס להשתמש במלות-היחס עם שמות הערים, או לחזור על מלות-הקשר פעמים אחדות, אם העדרן יכול היה לגרום לאי-הבנה כלשהי, אף על פי שהיה בו משום תוספת-חן.  במחדשים כבמשמרים בלשון בחל באותה מידה, מהיותם חוטאים שניהם בכיוונים מנוגדים, ולא אחת ליגלג עליהם, וביחוד על ידידו מֵקינאס, שעל "סילסולי-סיגנונו הנוטפים בושׂם", כפי שקרא להם, היה חומד לו לצון בכל שעת כושר ושׂם אותם ללעג בחיקוי מבדח.  אפילו על טיבריוס לא חס, על שום שהיה רודף לפעמים אחר ביטויים בלתי-רגילים וגם נושנים; למארקוס אנטוניוס קרא "מטורף" על שכתב בסיגנון, שביקש לעורר בו את תמהונם של הקוראים יותר מאשר את הבנתם.  ועוד הוסיף ולעג לדרכו הפגומה בבחירת אפני-הביטוי והוסיף: "כמראה שוקל אתה בדעתך, אם עליך לחקות את אניוס קימבּר או את וראניוּס פלאקוּס ולהשתמש במלים שליקט סָלוּסטיוּס קריספוּס מתוך ה"אוֹרִיגִינֵס" של קאטו, או שמוטב לך להכניס ללשוננו את שפע הדיבור חסר-התוכן של הנואמים מן האסכולה האסיאטית"[201].  ובמכתב אחר, שבו שיבח את כשרונות נכדתו אגריפינה, כתב: "אבל עליך לשקוד על כך, שכתיבתך ודיבורך לא יהיו מלאכותיים".

[87] בדיבור היומיומי השתמש לעיתים קרובות בביטויים מסויימים, כפי שמעידים גם המכתבים שכתב בעצם ידו.  ביקש דרך משל לומר על מישהו, שלא ישלם חובו לעולם, היה אומר: "פלוני ישלם בקאלנדים היווניים"[202]; כאשר העיר למישהו, שיש להשלים עם המצב כמות שהוא, כתב: "נסתפק בקאטוֹ זה שיש לנו!".  כדי להביע את המהירות שבה יש לפעול בענין דחוף, כתב: "מהר מבישול האספרגוס". במקום stultus (שוטה) אמר תמיד baceolus (טיפש); במקום pullus (כהה) – pulleiaceus (שחור); במקום cerritus (מטורף) – vacerrosus (משוגע); במקום להרגיש male  (ברע) – vapide (תפל); כמו כן כתב betizare בהוראה, "להיות עיף", במקום הביטוי העממי lachanizare ; כמו כן simus  תחת domos, sumus תחת domuos[203] ביחס הקנין שבמספר יחיד[204]. את שני האחרונים לא כתב מעולם אחרת אלא בצורה זאת, כדי שכל אחד יבין, כי הרגלו הוא בכך ואין כאן שגיאה.  בכתב-ידו שׂמתי לב במיוחד לדברים אלה: אין הוא מחלק את המלים לשניים ואינו מעביר את האותיות המיותרות מסוף השורה האחת לתחילתה של השניה.  אלא כותב אותן בו במקום מתחת לשורה ומבדילן בקו מסביב.

[88] לכּתיב הנכון, כלומר לחוקי הכתיב שקבעו המדקדקים, לא הירבה לשים לב, ונראה שהיה מעדיף לנהוג לדעת אלה האומרים כי יש לכתוב בדיוק כפי שאנו מדברים.  תכופות אמנם מחליף היה או משמיט לא רק אותיות אלא גם הברות שלמות, אבל אין זו אלא שגיאה הרוֹוחת בין בני-אדם, ולא הייתי מציין דבר זה אילולא שמעתי לתמהוני מספרים עליו, כי החליף אחד הנציבים הקונסולאריים באחר, על שהיה בור ועם-הארץ, באשר מצא שהלה כתב  ixi במקום ipsi כשהשתמש בכתב-סתרים היה שם B במקום A, C במקום B וכן שאר האותיות באותו אופן, ואילו במקום X כתב A פעמיים.

[89] גם ללימודי יוון נתמסר באותה שקידה והצטיין בהם ביותר.  את הדיבור הנכון למד מפי אפולודורוס איש פרגמון, ובנעוריו לקחוֹ אתו מרומא לאפולוניה, אם כי המורה כבר היה אז בא בימים.  אחר-כך העשיר ידיעותיו במדעים שונים בחברתו של אֵרֵיוּס הפילוסוף ושני בניו דיוֹניסיוּס וניקאנוֹר; ואף על פי כן לא הגיע לידי כך שידבר יוונית בשטף או שינסה לחבר בה איזה חיבור; וכאשר היה צורך בכך היה כותב דבריו לאטינית ומוֹסרם לאחֵר לתרגום.  אבל ידיעותיו בשירה לא היו קטנות כלל וכלל, אף נהנה מן הקומדיה הקדומה והירבה להציגה בהצגות פומביות.  בשעת קריאה בספרים בשתי השפות ביקש בעיקר עצות ודוגמות מועילות לכלל או לפרט; את אלו היה מעתיק מלה במלה ושילחן תכופות אל בני-ביתו, ואל שרי-הצבא ונציבי-הפרובינציות ושלטונות-הבירה, במידה שהיה אחד מהם זקוק לתוכחה.  גם מגילות שלימות קרא באוזני הסנט, או פירסם אותן תכופות בעם על ידי כרוזים, כגון נאומיו של קְוִינטוּס מֶטֶלוּס "על ריבוי הילודה", של רוטיליוס "על גובה הבניינים".  וכל אלה עשה כדי שיקל לו להוכיחם שלא הוא הראשון ששׂם לבו לשני הדברים האלה, אלא עוד הקדמונים דאגו לכך בשעתם.  את בעלי הכשרונות שבדורו היה מעודד בכל הדרכים והיטה אוזן קשבת באורך-רוח לאלה שקראו לפניו דבר, ולאו דווקא שירים ודברי היסטוריה בלבד, אלא גם נאומים ודיאלוגים.  אבל אם נכתב עליו איזה דבר מתוך הקלת-ראש בידי מחברים ממדרגה שניה, היה ניפגע לעתים, ואף הזהיר את הפריטורים שלא להוריד את שמו אל במות ההתחריות האמנותיות.

[90]  בעניני אמונה ואמונות תפילות נודעו לנו עליו הדברים הבאים: היתה לו חולשה מסויימת בפחדוֹ מפני הברק והרעם; על כן היה נושא עמו תמיד ובכל מקום עורו של כלב-ים[205] לסגולה, ולחשש כלשהו של סופה גדולה התחבא בחדר מקומר במסתרים, וכל-זה משום שניבהל פעם במסע-לילה על ידי מכת-ברק, שחלפה על ידו, כפי שנזכר כבר לעיל.

[91] מעולם לא הסיח דעתו מחלומות שחלם בעצמו, או שחלמו אחרים עליו.  במערכה שליד פיליפּי החליט שלא לצאת מאהלו לרגל מחלתו, וחזר בו ויצא משום האזהרה, שניתנה בחלום לאחד מידידיו; והיה הדבר למזלו, כי בשעה שניכבש המחנה בהתפרץ האויב לתוכו דקרו את מיטתו וקרעו מעליה את האפיריון בחשבם שהוא שוכב שם עדיין.  בכל ימות-האביב היה רואה חלומות רבים ונוראים עד-מאוד, אך ריקים וחסרי-משמעות; ואילו בשאר תקופות-השנה היו חלומותיו נדירים יותר, אך גם מובנים יותר.  בימים שבהם הירבה לבקר בהיכל "יופיטר המרעים", שייסד בקאפיטוליום ראה בחלומו והנה יופיטר הקאפיטוליני מתאונן באזניו, שמעריציו סרו מאחריו; ואילו הוא, אבגוסטוס, ענה כי בעל-הרעמים אינו אלא שומר-הסף שלו.  בעקבות החלום הזה עיטר מיד את חזית ההיכל בפעמונים, מאחר שהיה נהוג לתלותם בשערי-הבתים.  עקב חזיון-לילה דומה לכך היה מבקש נדבות מדי שנה בשנה ביום מסויים מאת העם ופשט ידו לקראתם, שיטילו פרוטות לתוכה.

[92] לאותות ולסימנים ידועים התייחס כאל וודאות מוחלטת.  אם החליפו את  נעליו בבוקר והנעילוהו את השמאלית במקום הימנית, חשב זאת לאות מבשר רעה; ואילו אם ירד במקרה הטל ביום שיצא לדרך ארוכה בים או ביבשה, היה לו זה לסימן טוב, המבשר את דבר שובו במהרה ובהצלחה.  אך גם ממעשי-ניסים היה מתפעל במידה יתירה.  דקל שצץ ועלה לפני ביתו מבין סדקי האבנים, העבירוֹ לחצר הפנימית, מקום שם עמדו תרפי-הבית, ודאג במסירות רבה לטיפוחו ולגידולו, בבואו לאי קַפְּרִי התחילו שם ללבלב מחדש ענפי אחת האֵלות עתיקות-היומין, שכבר נבלו והיו מוטים כלפי מטה.  שמחתו של אבגוסטוס היתה גדולה כל כך למראה זה, שהחליט לעשות חילופים ולתת במקומה את אֵינָארְיָה לקהילת ניאפוליס, כמו כן ניזהר היה בימים מסויימים שלא לצאת לדרך מדרכיו למחרת ימי-השוק[206] או להתחיל בדבר בעל חשיבות בּנוֹנים[207] , אך לטיבריוס כתב, שלא נתכוון בזה אלא להיזהר מפני "הצילצול הרע" של השם[208].

[93] למנהגים העתיקים והמקובלים שבדתותיהם של עמים זרים חילק כבוד גדול, כשם שמזלזל היה באחרים.  באתונה הובא בסוד הפולחן[209], ולאחר זמן כשהיה דן ברומא במשפט הנוגע לזכויות כוהני קֶרֶס, האֵלָה האַטִית, שילח מעליו את חבר-השופטים עם קהל-הנוכחים וחקר בעצמו את בעלי-הדין.  לעומת זאת נמנע, בשעה שסייר את מצרים, לטרוח מעט ולהאריך דרכו כדי לראות את האַפּיס, ושיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ-יהודה.

[94] וכיוון שהגענו לכאן, יהא זה במקומו אם אוסיף ואספר על המקרים שקרו קודם שנולד ובעצם היום שבו נולד, וגם לאחר מכן, שמתוכם ניתן להבחין ולראות מראש את גדולתו העתידה ואת הצלחתו, שלא פסקה.

עוד בימי קדם קרה המקרה שברק פגע בחלק מחומת עיר מולדתו וֶלִיטְרַי והחוזים חזו לפי זה שאחד מאזרחיה עתיד לשלוט פעם על העולם.  בני ווליטרי, ששמו ביטחונם בנבואה זו, פתחו באותם הימים במלחמה על העם הרומאי, וגם אחרי כן נלחמו בהם תכופות.  עד שהושמדו כמעט עד אחד.  רק לאחר זמן רב נתברר בעקבות המאורעות, שהאות הזה מכוון היה לשלטונו של אבגוסטוס.

יוּליוּס מאראתּוּס מעיד, כי כמה חדשים קודם שנולד אבגוסטוס הראו אותות ומופתים לעין-כל, כי הטבע עתיד להוציא לאור-עולם מלך לעם רומא.  מיד ניבהל הסנט והחליט שלא יגדלו ילד שנולד באותה שנה.  אבל אלה שנשותיהם היו הרות דאגו לכך שפקודת הסנט לא תופקד בבית-האוצר[210], מאחר שכל אחד מהם ייחס את הסיכוי הזה לעצמו.  אַסְקְלֶפִּיאַדֶס איש מֶנְדֵס כתב ספר בשם "מאמרים על האלים" ובו קראתי דברים אלה: כשבאה פעם אטיה בחצות-הלילה אל הפולחן החגיגי של אפולון, נירדמה באפיריונה בתוך ההיכל, בשעה שהמתינה לבוא שאר המטרונות.  והנה זחל פתאום ובא דרקון אל האפיריון ולאחר זמן חזר ונסתלק; אבל משהקיצה משנתה זו טבלה וניטהרה כלאחר משכב עם בעלה, ומיד הופיע בגופה כתם בדמות דרקון שאי-אפשר היה לסלקו עוד, עד שנימנעה מלבוא אחרי-כן אל בתי-המרחץ הציבוריים.  לעשרת חדשים ילדה את אבגוסטוס, שנחשב משום כך לבן-אפולון.  אותה אטיה חלמה לפני הלידה, שקרביה נתרוממו עד לכוכבים והתפשטו על פני שמים וארץ; ואביו אוקטאבְיוס חלם שהשמש בזהרה עולה מרחם אטיה.  ביום שבו נולד נידון קשר קטילינה בקוריה ואוקטאביוס איחר לבוא לישיבה, כי אשתו כרעה ללדת; והנה דבר ידוע ומפורסם הוא, שפּוּבּליוּס ניגידיוּס[211], משנודעה לו סיבת האיחור ושמע מה היתה שעת-הלידה, אישר כי אמנם נולד מוֹשלוֹ של העולם.  כאשר הוליך אחר-כך אוקטאביוס את צבאו דרך ערבות תּראקיה, שאל לעתיד בנו בטקס ברברי שנערך בחורשת "ליבּר פאטר"[212], והכוהנים אישרו לו מחדש את הנבואה הקודמת.  שכן מן היין שנסך על המזבח פרצה ועלתה להבת-אש גדולה, שעברה על פני גג המקדש ונתנשאה עד לשמים; אות ומופת בדומה לזה שניזדמן רק לאלכסנדר הגדול בשעה שהקריב קרבן ליד אותו מזבח.  ובאותו לילה נידמה לו לאוקטאביוס, שהוא רואה את בנו גדול ממידת בן-תמותה; בידו הברק עם השרביט של יופיטר אופטימוס מכסימוס והוא לבוש בגדי האל ועטרת-נגוהות בראשו; יושב במרכבה מקושטת זרי-דפנה ומשוכה על-ידי סוסים מזהירים בעורם הלבן, שתי פעמים שישה במיספר.

עוד בשחר-ילדותו – כפי שניזכר בנאומו של גאיוס דרוּסוּס – הניחתו ערב אחד האומנת בעריסתו שבקומת-הקרקע, ובבוקר שלמחרתו לא מצאוהו שם, ורק לאחר חיפושים ממושכים נמצא סוף-סוף בראש מגדל-גבוה, והוא שוכב ופניו אל השמש העולה.  אך התחיל לדבר ושמע לראשונה את קירקור הצפרדעים באחוזת אבי-אביו, ציווה עליהן את השתיקה; והמסורת אומרת שמאותה שעה אין הצפרדעים מקרקרות עוד שם.  כאשר סעד פעם את ארוחת-הבוקר בחורשה עם אבן-המיל הרביעית בדרך הקאמפאנית, חטף פתאום נשר את הפת שבידו ולאחר שהגביה עוף חזר וירד בנחת והשיבה לו.

לאחר שקווינטוּס קאטוּלוּס חנך את הקאפיטוליום, חלם חלום בשני לילות רצופים.  בראשון ראה את יופיטר אופטימוס מכסימוס בוחר אחד מן הנערים הרבים, המשחקים מסביב למזבחו, מטה אותו הצידה ומניח את סמל המדינה שנשא בידו אל חיק הנער.  ובלילה השני ראה אותו הנער בחיקו של יופיטר הקאפיטוליני, וכאשר צווה להרחיקו משם, הזהירו האל שיימנע מכך, כי הנער הזה יגדל ויהיה מושיע למולדתו.  ולמחרת אותו יום פגע קאטולוס בלכתו ברחוב באבגוסטוס (הוא לא הכירו עוד), הביט בו בתמיהה ואמר, שהוא דומה מאוד לאותו נער שראה בחלומו.  אבל יש שמתארים את חלומו הראשון של קאטולוס בצורה אחרת והיא: כמה נערים עמדו לפני יופיטר וביקשו ממנו שיתן להם אפוטרופוס, והוא הצביע על אחד מהם שאליו יביאו כל משאלותיהם; ובדברו ליטף פיו של אותו נער ואָצל עליהם נשיקתו.

מארקוס קיקרוֹ, בשעה שנילווה אל גאיוס קיסר לקאפיטוליום, סיפר לידידיו חלום שראה בלילה הקודם: נער אציל-המראה הורד מן השמים בשרשרת-זהב, הועמד על יד שער הקאפיטוליום ויופיטר מסר לו מגלב.  מיד לאחר זה ראה במקרה את אבגוסטוס, שרוב הנוכחים לא הכירוהו עוד וקיסר דודו הביאו אתו להקריב קרבן, ואמר כי זה הוא הנער, שדמותו נתגלתה לו בחלומו.

כאשר לבש את טוגת-הבגרות, ניפרמה כותנתו רחבת-הפס משני הצדדים ונפלה לרגליו.  והיו שפירשו את הדבר כאות לכך, שמעמד זה שהפס הרחב מסמל אותו[213], עתיד להשתעבד לו באחד הימים.

בשעה שיוליוס האלוהי כרת פעם יער ליד מונדה כדי לפנות מקום למחנהו ומצא שם עץ-תומר, ציווה לשמור עליו כאות לנצחון.  והנה צץ ועלה מתוך העץ הזה נצר, שגדל בִן ימים מעטים עד-מאוד, ולא זו בלבד שהיה שווה בגובהו לעץ, שממנו יצא, אלא עוד עלה עליו.  בראשו בנו להם יונים רבות קן[214], אף על פי שבעלי-כנף אלה נמנעים במיוחד מלישב על צמרות-עצים קשות וחדות.  ויש אומרים, כי זה היה המופת העיקרי שהניע את קיסר לדאוג לכך, שדווקא נכדה של אחותו יעלה אחריו לשלטון, ולא אחר.

בימים שישב בהם בהתבודדות באפולוניה, עלה אבגוסטוס בלווית אגריפה אל מיצפה-הכוכבים של התוֹכן תֵּיאוֹגֶנֵס. אגריפה שאל ראשון לעתידו, וכאשר חזו לו עתידות גדולים שלא ייאמנו כמעט, שתק אבגוסטוס בעקשנות ולא חפץ לגלות את יום הולדתו, מחשש ומבושה שמא יימצא קטן מחברו.  ורק לאחר שהירבו להפציר בו, גילה בלא רצון ותוך היסוסים את היום, ומיד הרתיע תיאוגנס ממקומו ונפל לפניו אפיים ארצה.  מאותה שעה גדל ביטחונו של אבגוסטוס במזלו, עד כי פירסם את מערכת-מזלו ברבים וטבע על מטבע-כסף את סימן מזל-התיש, שבו נולד.

[95] לאחר רצח קיסר, כשחזר מאפולוניה ובא אל הבירה, הוקף גלגל-החמה לפתע במעגל, שמראהו היה כעין הקשת, אם כי השמים בהירים היו ללא כף ענן.  מיד לאחר מכן פגע ברק במצבת יוליה, בת קיסר.

בתקופת הקונסטלט הראשון שלו שאל באבגורים.  וניראו לו, כמו לרומולוס, שנים-עשר בני-עיט, וגם כשהקריב את זבחו, נמצא שבכל הקרבנות היה הקפל התחתון שבכבד נטוי כלפי פנים, וכל הבקיאים בדבר הסיקו מזה את המסקנה האחת, שתופעה זו מראה על עתיד גדול ומאושר.

[96] וגדולה מזו: לבו מנבא היה לו מראש את תוצאות כל מלחמותיו.  בשעה שהטריוּמווירים איחדו את חילותיהם בבוֹנוֹניה, ירד נשר וישב על גג אהלו של אבגוסטוס והסתער על שני עורבים, ותקפוהו מִזה ומִזה, והטילם בכוח לארץ.  מכאן הסיק כל הצבא, שפעם יפול סיכסוך בין השותפים – וכך היה באמת - וחזו מראש גם את התוצאות.  בדרכו לפיליפי בישׂר איש תֶסאלי אחד את דבר בוא הניצחון בפקודת קיסר המנוח, שדמותו נתגלתה לפניו בדרך עזובה.  ליד פֶּרוּסיה לא נירצה קרבנו וכבר ציווה להוסיף על מיספר הקרבנות, והנה פרץ לפתע-פתאום האויב מן העיר וחטף את כל כלי-הקודש והקרבנות; והחוזים הסכימו ביניהם, שהסכנות והאסונות שאבגוסטוס היה צפוי להם בשעה שהקריב את קרבּנוֹ , יחולו מעתה על ראשם של אלה, אשר הקרביים בידיהם; וכן היה.  יום אחד לפני שהצי שלו פתח בקרב ליד סיקיליה, מטייל היה בחוף והנה קפץ דג מן הים ונפל לרגליו.  באַקטיום, ברדתו אל המערכה בא לקראתו חַמר על חמורו: שם האיש היה אֶבטיפוס, שם הבהמה: ניקון[215]. לאחר הניצחון הפך אבגוסטוס את מקום מחנהו למקדש והעמיד בו פסל-נחושת של שניהם.

[97] גם מותו, שעליו אדבר להלן, ודבר העלָאתוֹ למנין האֵלים לאחר שמת, נודעו לו מראש באותות ברורים ביותר.  בשעה שסיים במעמד עם רב את הלוסטרום[216] בשדה-מארס, נתעופף נשר על סביביו פעמים אחדות, טס אל ההיכל הקרוב וישב שם על האות הראשונה שבשם אגריפה.  משהרגיש אבגוסטוס בדבר, ציווה על חבירו למעשה, טיבריוס, לקרוא את הנדרים, שנהגו לקבל עליהם לתקופת-השנים הבאה ואמר, שאין ברצונו לקבל על עצמו דברים, שלא יהא ביכולתו לקיימם, וכל-זה לאחר שכבר הכין וכתב על הלוחות את הנדרים קודם לכן.  אותם הימים פגע ברק בכתובת שעל גבי האנדרטה שלו והתיך את האות הראשונה שבשמו; דבר זה נתפרש, שיחיה עוד מאה ימים בלבד, בערך האות C, ואחר יהא נימנה עם האלים, כיוון שהמלה aesar כלומר החלק שנשתייר מן השם Ceasar  פירושה "אֵל" בלשון האטרוסקים.

כשעמד לשלוח את טיבריוס לאיליריקוּם וביקש ללוותו עד בֶּנֶבֶנטוּם ובעלי-הדינים עצרוהו במשפטיהם בהביאם לפניו ענינים מעניינים שונים, פרץ בצעקה – וגם זה נחשב אחר-כך לאחד מן האותות – שעל אף כל המניעות לא יוסיף להישאר ברומא.  יצא לדרך ובא עד אַסטוּריה. משם הפליג בספינה עוד בשעות הלילה, שלא כהרגלו, כיוון שנזדמנה לו רוח רצויה, ועל ידי כך הביא עליו אותה מחלה, שתחילתה בקלקול-הקיבה, שמת בה.

[98] לאחר מזה, כשביקר בחוף הקאַמפּאני ובאיים הקרובים, בילה עוד ארבעה ימים בפינה השקיטה שלו בקאפרי, שבה התמסר בכל נפשו למרגוע ולכל מיני-שעשועים.  וכאשר עבר במקרה על פני מפרץ פוּטֵיאולי ראה והנה הנוסעים והמלחים של ספינה אלכסנדרונית, שזה-עתה הגיעה למקום, לבושים בגדי-חג ועטורי-פרחים, מקטרים לבונה ומריעים לקראתו בברכות ובדברי–תשבחות קולניים, כי הוא המחייה אותם, הוא המסיעם באניות, הוא הנותן להם ליהנות מן החופש וההצלחה.  שמח מאוד על כך, חילק בין בני-לוויתו ארבעים מטבעות-זהב לאיש והשביע אותם שלא יוציאו את הכסף שקיבלו אלא לקניית סחורות אלכסנדריה.  גם בימים שלאחר זה המשיך לחלק, בין שאר מתנת קטנות, גם טוגות ופַּאלִיָה[217] וקבע כלל, שהרומאים ישתמשו בלבוש ובלשון יוון והיוונים בלשון רומא, כמו כן הירבה להתבונן באַפֶבִּים[218] המתאמנים, שמיספרם בקאפרי עוד גדול היה ובהתאם לנוהג הקדום.  לאלה ערך גם סעודה, שבעצמו השתתף בה והתיר להם, אף דרש מהם, חופש גמור במעשי-ליצנות, כגון שיתקוטטו ביניהם על פירות, מגדנות ושאר מיני דברים שזרק להם.  בקיצור, לא מנע מעצמו כל-שעשוע.

את האי שבקרבת קאפרי היה קורא בשם אַפּראַגוֹפוֹליס (עיר הבטלה), על שום החיים באֶפס-מעשה של חלק ממלוויו, שפרשו וחיו שם.  ולאחד החביבים עליו מבין אלה, מאסגאבּס שמו, נוהג היה לקרוא בשם Ktistes[219], כלומר מייסד אותו האי.  מאסגאבס זה מת שנה אחת קודם לכן.  כאשר ראה אבגוסטוס מחדר-האוכל שלו שבא המון רב לבקר את קברו של מאסגאבס ובידיהם מספר רב של לפידים, קרה בקול חרוז יווני, שחיברו בו-במקום:

     "ראיתי קבר המייסד מואר באש לפידים."

אחר פנה אל תראסילוּס, בן-לוויתו של טיבריוס, שהסב ממולו אל השולחן ולא ידע מכל הענין, ושאלהו מי הוא המשורר, שחיבר את החרוז הזה, לדעתו.  וכשהלה בא במבוכה הוסיף עוד שורה אחת:

     "ראה את מאטגאבס, באוּרים מתכבד!"

וגם על חרוז זה שאל לדעתו.  וכאשר הנשאל לא נענה אלא בזה שהחרוזים טובים מאוד, ויהא מחברם מי שיהיה, פרץ אבגוסטוס בצחוק והוסיף והמשיך בדברי-ליצנות.  מיד לאחר זה עבר לניאפוליס. אם כי היה עדיין חולה במעיו, ומחלתו גברה ורפתה חליפות.  אף-על-פי-כן נכח במשחקי-התחרות, שערכו שם לכבודו פעם בחמש שנים, מתחילתם ועד סופם.  אחר יצא עם טיבריוס למקום המיועד להם.  אבל בשובו גברה המחלה עד כדי כך שנישאר שוכב בנוֹלָה[220], החזיר אליו את טיבריוס מדרכו והאריך אתו בשיחה סודית.  לאחר מזה לא שם עוד אבגוסטוס לבו לשום דבר של חשיבות.

[99] ביומו האחרון שאל וחזר ושאל אם ההמון סוער כבר בחוץ בגללו; אחר-כך ביקש ראי וציווה לסרוק את שערותיו ולפשר לו את לסתותיו הנופלות.  הניח לאוהביו לגשת אליו ושאל אותם, אם לפי ראות עיניהם היטיב לשחק את תפקידו במשחק-החיים, ולבסוף סיים בתוספת בלשון יוונית:

     אם היטבתי לשחק, מחאו כף

     ושַלחוני ברוב תשבחות פה-אחד!

אחרי כן שילח את כולם מעליו, ועוד הוא שואל את הבאים מן העיר לשלום בת דרוסוס החולה, יצאה נשמתו פתאום בזרועות ליוויה במלים אלו: "היי שלום, ליוויה, וזכרי את נשואינו המאושרים."  זכה למיתה קלה, כפי שנתאווה כך תמיד; שכן כל-אימת שהיה שומע על מישהו, שמת מיתה חטופה בלא יסורים, מבקש היה גם לעצמו ולבני-ביתו "מיתת-נשיקה[221] כזאת, כפי שנוהג היה לקרוא לכך במלה יוונית.  רק סימן אחד בלבד של איבוד-העשתונות הראה לפני יציאת נשמתו: מתוך איזו חרדה-פתאומית פרץ בזעקה, שארבעים עלָמים עומדים לחטוף אותו. אבל גם בזה היה יותר משום הרגשה מוקדמת מאשר סתם טירוף-הדעת, כי אותו מיספר חיילים פריטוֹריַניים הוציאו את גוויתו החוצה.

[100] הוא ניפטר באותו חדר, שבו מת אביו אוקטאביוס, בשנת הקונסולט של שני הסֶכְּסְטִים פומפיוס ואפלֵיוס[222], בתשעה עשר לחודש אבגוסט בשעה התשיעית, שלושים וחמישה ימים לפני שמלאו לו שבעים ושש שנים.

את גוויתו נשאו נבחרי השלטונות העירוניים והקולוניות מנוֹלָה ועד בּובִילֵי, ובשעות הלילה, מפאת תקופת השנה, ואילו ביום הניחוה בבסיליקי, או במיקדש הגדול שבאותו עיר. מבּוֹבילי קיבלו עליהם את המשא חברי מעמד הפרשים; הביאוהו אל הבירה והניחוהו בפרוזדור שבביתו.  בענין סידור ההלוויה וכיבוד-זכרו קמו וויכוחים והתחרויות גדולים כל כך בין הסנטורים, שבין שאר ההצעות הרבות הציעו אחדים, שההלוויה תעבור מתחת לשער הניצחון, לפניה ישאו את פסל-הניצחון, העומד בקוריה, וילדי נכבדים בנים ובנות, ישאו שירי-קינה.  אחרים הציעו, שביום קבורתו יסיר כל אחד את טבעת-הזהב ויענוד טבעת-ברזל; שוב אמרו אחרים, שהכוהנים מן המשמרות הגבוהות ביותר חייבים ללקט עצמותיו; היה גם מי שיעץ להעביר את שם החודש אבגוסטוס לספטמבר, כי בזה נולד אבגוסטוס ובהלה מת; ועוד אחד הציע, שכל השנים מיום היוולדו עד לפטירתו ייקראו בשם "תקופת-אבגוסטוס", וכך יצויין בלוח.  לבסוף חילקו לו כבוד במידה מוגבלת ונשאו עליו שני הספדים.  טיבריוס הספידו לפני היכל יוליוס האלוהי, ודרסוס, בנו של טיבריוס, לפני במת-הנואמים הישנה.  לאחר מזה נישא על כתפי הסנטורים אל שדה-מארס ושם שרפוהו.  ונימצא אדם אחד, פריטוֹר לשעבר, שנישבע כי ראה את דמותו עולה בשעת השריפה אל השמים.  הראשונים במעמד הפרשים, בכותונת ללא-חגורה לעורם ויחפים ליקטו את שרידי עפרו והטמינום במאבסולֵיום, הבנין שהקים אותו בין הכביש הפלאמיני וגדות הטיבר עוד בשנת הקונסולט השישי והקיפוֹ חורשות ושדירות-טיול, שהקדישן עוד אז לרכוש הרבים לשימוש העם.

[101] את צוואתו הכין בשנת הקונסולט של לוקיוס פְלַאנְקוּס וגאיוס סילְיוּס, בשלישי לאפריל, שנה וארבעה חדשים לפני פטירתו.  בשתי חוברות נכתבה, בחלקה בעצם ידיו, ובחלקה בידי משוחרריו פּולִיבְּיוּס והילאריוֹן, והונחה אצל בתולות-וֶסְטָה, שהוציאוה ומסרוה יחד עם עוד שלוש מגילות חתומות כמותה.  כל-אלו ניפתחו ונקראו בפני הסנט.  ליורשיו מינה: בשורה הראשונה את טיבריוס, על מחצית ועוד ששית הירושה, את ליוויה על השליש, אף ציווה ששמו ייקרא עליהם; כיורשי-משנה ניקבעו: דרוסוס בן טיבריוס עד לשליש, גרמאניקוס ושלושת הבנים הזכרים שלו על החלק הנותר.  כיורשים ממדרגה שלישית קבע רבים מקרוביו וידידיו.  לעם רומא הניח ארבעים מיליון סֶסְטֶרְקִים  לשבטים שלושה וחצי מיליון, לחיילי המשמר הפריטוריני אלף לאיש, לאנשי הגדודים העירוניים חמש מאות לאיש ולחיילי הלגיונות שלוש מאות.  את הסכומים האלה ציווה לשלם בבת אחת, היות והכסף היה מונח עמו במשמרת מאז ומתמיד למטרה זו.  כמו כן העניק גם עזבונות אחרים בסכומים שונים; מהם כאלה שהעלה עד לעשרים אלף ססטרקים, ואילו את מועד-התשלום קבע לשנה הבאה, ונימק את האיחור בצימצום רכושו בהכריזוֹ שבחלקם של יורשיו לא יפלו יותר ממאה וחמישים מיליון, אף-על-פי שבעשרים השנים האחרונות קיבל מעזבונות ידידיו אלף וארבע מאות מיליון, אלא שכל הסכום הזה כמעט, יחד עם שתי אחוזות נחלת אבותיו ושאר עזבונות, הוציא לטובת המדינה.  אסר לקבור את בתו ונכדתו יוליה בקברו, אם יאונה להן דבר[223]. בשלוש המגילות ניכללו הדברים האלה: בראשונה הוראות בדבר קבורתו; בשניה רשימת מעשיו אשר עשה, שביקש לחרות אותה על לוחות-נחושת, שיעמידום לפני המאבסוליום[224] ; בשלישית סיכום מצב הממלכה כולה: מיספר החיילים שבשירות במקומות השונים, סכום הכסף שבאוצר הממלכה ובקרנות השונות וסכום המסים שעוד לא ניגבו.  לזה הוסיף את שמות המשוחררים והעבדים, שמהם אפשר יהיה לקבל פרטים נוספים בכל הענינים האלה.

 

ספר שלישי: טִֶיבֶּריוס (טיבריוס נירון קיסר)

[1]  בית-האב הפאטריקי של משפחת קלבסיוס [כי היה בית אחד פְּלֶבֶיִי, שלא נפל מזה לא בהשפעתו ולא במעלתו] מוצאו מן העיירה הסאבינית רֶגִילִי, משם באו לרומא, שנוסדה זמן-מה לפני כן,  בלווית חבורה גדולה של קליאנטים ולפי יזמת טיטוס טאטיוּס חברו של רומולוס לשלטון, או לפי הדיעה המקובלת יותר: בהנהגת אַתָּא קלבדיוּס, ראש בית-האב, כשש שנים לאחר גירוש המלכים[225]; הם ניספחו אל בתי-האב הפאטריקיים וקיבלו מאת המדינה חלקת-שדה בשביל הקליינטים מעבר לאַניו[226]  ומקום-קבורה לעצמם לרגלי הקאפיטוליוס. אחרי כן, במרוצת הימים, זכו לעשרים ושמונה קונסולטים, חמש משרות של דיקטאטור ושבע של קנסורים, שש תהלוכות-ניצחון גדולות ושתיים קטנות. עם היותם ניכרים בשמות ובכינויים שונים, הסכימו ביניהם למחוק מתוכם את השם לוקיוס, מאחר ששניים מבני המשפחה שניקראו בשם זה, נתחייבו האחד בשוד והאחר ברצח, ואולם אל שאר שמותיהם צירפו גם את השם נירון, שפירושו בלשון סאבינית: אמיץ ותקיף.

[2] ידועים לשם מיפעלים מצויינים ומרובים של קלבדיים לטובת המדינה, וכן מעשים רבים, שנעשו שלא לטובתה. אזכיר רק את החשובים שבהם: אַפיוּס קֵיקוּס יעץ שלא לבוא בברית עם המלך פירוּס, כי הדבר לא יהיה לתועלת המדינה[227] . קְלַבְדִיוּס קַבְדֶכְס[228]  עבר לראשונה בצי המלחמה את מיצר-הים וגירש את הפונים מסיקיליה; טיבריוּס נירון[229] מחץ את חזדרובעל (Hasdrubal ) שבא מן היספניה עם חיילות עצומים, קודם שעלה בידו להתחבר אל חניבעל אחיו. לעומתם הביא קלבדיוס רֶגִילְינוּס, חבר וועדת העשרה לחקיקת חוקים, שאמר לשעבד לו בתולה בת-חורין לשפחה למילוי תאוותו, לידי פירוד מחודש של העם מעם הפאטריקיים. קלבדיוס דרוּסוּס העמיד את פסלו, ונזר על ראשו, ליד הפורום אַפִּיִי[230], ואחר-כך ביקש להשתלט, בעזרת הקליאנטים שלו, על איטליה. קלבדיוס פּוּלְכֶר[231] , בבוּזוֹ לאמונה באותות, טיבע בים ליד סיקיליה את התרנגולות, שהוכנו לניחוש ולא רצו לאכול, וקרא ואמר: "עתה תשתינה, אם אינן רוצות לאכול," ומיד פתח בקרב-הים. לאחר שנוצח והסנט ציווהו למנות דיקטאטור, לעג שוב לסכנת הכלל, כביכול, ומינה לכך את גליקיאַס משרת-שליח של בית הדין. גם נשותיהם היו למופת, ואף הן בדרכים שונות. מאותו בית האב יצאו שתי הקלַבדיות, שהאחת מהן משכה והוציאה את האניה עם קדשי אֵם-האֵלים אשר באיִדה[232] , בעלותה על שנונית שבטיבּר, על-ידי שהתפללה בקול רם ואמרה, שרק אם צניעותה וודאית, תבא הספינה אחריה; והשניה, שהועמדה למשפט בפני העם – דבר שלא אירע עוד לאשה – בעוון זה שפגעה בכבודו; כי בשעה שמרכבתה התקדמה ונסעה אך בקושי בתוך ההמון הצפוף, קראה בקול קבל-עם ואמרה: "הלוואי ואחי פּוּלכר היה קם מקברו, מפסיד מחדש את הצי ומפחית על-ידי-כך מן ההמון הרוֹמאי!".

     נוסף על כך ידוע מפורסם, כי חוץ מפּוּבּליוּס קלבדיוס לבדו, שהסכים לכך שאיש פִּלֶבֶיִי, ועוד צעיר ממנו לימים, יאַמצו לבן, כדי שיגרש את קיקרוֹ מן העיר[233] , הרי הקלבדיים כולם היו תמיד אופטימאטים ודורשי כבודם ושלטונם של הפאטריקיים במידה בלתי רגילה. לגבי העם היו תקיפים ועקשנים מאוד, עד שאיש מהם לא הסכים לבקש חנינה מאת העם בהחלפת-לבושו[234] , ואפילו כשצפוי היה לו עונש מוות; ואחדים מהם היכו את טריבוני-העם במריבות ובקטטות. היתה ביניהם גם בתולת-וֶסטָה אחת, שעלתה על מרכבת אחיה בשעה שערך תהלוכת-ניצחון בניגוד לרצון העם, וליוותה אותו עד לקאפיטוליוּם, כדי שלא יורשה לאחד הטריבונים למנוע בעדו, או למחות נגדו.

[3] צאצא מגזע זה היה טיבריוּס קיסר, ומשני הצדדים; מצד אביו מוצאו מטיבריוס נירון, ומצד אמו מאַפיוּס פּוּלכר, שניהם בני אַפיוּס קֵיקוּס. כמו כן נחשב הוא גם על משפחת ליוויוּס, כיוון שאבי אמו אומץ לתוכה כבן. גם משפחה זו, אף-על-פי שהיתה פלביית, פרחה מאוד ונתכבדה בשמונה קונסולטים, שתי משרות של קנסור, שלוש תהלוכות-ניצחון ואף בדיקטאטורה ובראשת-הפרשים כמו כן נתפרסמה גם באנשים מעולים וביחוד על-ידי סאלינאטוֹר והדרוּסים. סאלינאטור[235] האשים בשעה שהיה קנסור את אנשי הטריבוס בקלות-דעת "הואיל ועשוהו , לאחר שחייבוהו לתשלום קנס גדול בגמר הקונסולט הראשון שלו, לקונסול ולקנסור מחדש".  דרוסוס השיג את שם הכינוי הזה לעצמו ולבניו אחריו על שום שהמית את מפקד האויב דראבסוּס במלחמת-ביניים. ומספרים עליו, כי בשעה שהיה נציב הפרובינציה, השיב מגאליה את הזהב, שניתן לסֶנונים לפנים כששמו מצור על הקאפיטוליום[236] , ולא קאמילוּס הוציאוֹ מידם, כפי שהיה מסופר. נינו של זה[237] נתקרא בשל פעולותיו החשובות נגד הגְרַקְכִים בשם "מגן הסנט". הוא הניח אחריו בן, שבימים של פילוג ומחלוקת עשה נסיונות רבים להפיק רצונם של שני הצדדים, אך המפלגה המתנגדת רצחתו בערמה.

[4] נירון, אבי טיבריוס, שהיה קוויסטור[238] בימי גאיוס קיסר, עשה הרבה כמפקד הצי במלחמת אלכסנדריה להשגת הניצחון. בשכר זה זכה בכהונה הגדולה במקום פוּבליוס סקיפיו, וגם נישלח לגאליה להביא סדר במושבות, ביניהן גארְבּוֹ ואַרֶלַאשֶה . אף-על-פי-כן הציע הוא כשנרצח קיסר והכול (בסנט) תמכו במתן חנינה מחשש מלחמת-אזרחים, שיחליטו עוד גם על חלוקת פרסים לרוצחי הטירן. ואחר-כך כשהגיעה הפריטוּריה  שלו  לסופה ופרצה מריבה בין הטריוּמווירים, החזיק במשרתו גם לאחר המועד החוקי והלך אחרי לוקיוס אנטוניוס[239]  הקונסול,אחיו של הטריוּמוויר, לפֶרוסיה. וגם לאחר שניכנעו כל חבריו נישאר הוא לבדו לצידו ועקר תחילה לְפֶריֶנסְטִי, אחר כך לניאפולי. ולאחר שעוֹרר שם לשווא את העבדים להילחם לשיחרורם, ברח לסיקיליה. ומרוגזו על שלא נתקבל מיד לראיון על ידי סכּסטוּס פוֹּמְפֶּיוּס ומשום שלא נתן לו להשתמש בשבטים[240] , עבר לאַכְיָה, אל מארקוס אנטוניוס, ואתו יחד חזר במהרה לרומא, לאחר שהוקם השלום בין כולם. על אשתו ליוויה דרוּסילָה, שהרתה ללדת באותו זמן וכבר קודם לכן ילדה לו בן, וויתר לטובת אבגוסטוס לפי בקשתו. לאחר זמן לא רב נפטר והניח אחריו שני בנים: את טיבריוס ואת דרוסוס, ושם הלוואי של שניהם: נירון.

[5] יש שכתבו כי טיבריוס נולד בְּפוּנְדֵי , על סמך השערה בלתי-מבוססת שאֵם-אמו בת פונדי היתה, ולאחר זמן העמידו שם על-פי החלטת הסנט את פסל אלילת-ההצלחה. ואילו כפי שמוסרים הסופרים המהימנים ברובם נולד ברומא, בפאלאטיום, בשישה-עשר בנובמבר בשנת הקונסולט של מארקוס אמיליוס לפידוּס , שכיהן בה בפעם השניה – ולוקיוס מונטיוס פלאנקוּס[241] , בימי מלחמת-פיליפי. ואמנם כך נירשם בספרי-השנה וביומונים הרשמיים. ואף-על-פי-כן יש גם כאלה, שקובעים את יום הולדתו בחלקם לשנה הקודמת, שנת הִירְטִיוּס וּפאנסה, ובחלקם לשנה שלאחריה, זו של סֶרְוִיליוּס אִיסַאבְרִיקוּס ולוקיוּס אַנְטוֹנִיוּס.

[6] שנות ילדותו ונעוריו היו מליאות עמל ותלאה, כי לכל מקום ליווה את הוריו במנוסתם; ובניאפוליס כמעט שהסגיר אותם פעמיים על-ידי בכיו, שעה שמיהרו בחשאי אל האניה ברגע שהאויב פרץ אל העיר: פעם כשחטפוהו פתאום מעם שדי המינקת, ופעם כשלקחוהו מזרועות אמו כדי להקל על הנשים החלשות את משאן ברגע הסכנה. לאחר שהעבירוהו דרך כל סיקיליה ואכיה נימסר לדאגת בני הלאקדימונים, שעמדו בחסותו של בית קלבדיוס. וכאשר נסעו משם הלאה בלילה, בא לידי סכנת-נפש בפרוץ ביער שרפה פתאומית מכל העברים שסגרה על כל החבורה מסביב, עד שחלק מבגדי ליוויה ושערותיה נחרכו באש. התשורות שקיבל בסיקיליה מאת פומפיה, אחות סכסטוס פומפיוס, מעיל עם פריפה, וכן ענק של זהב[242] , מוצגים עוד היום לראווה בבַּיאֵי. לאחר שחזר אל העיר אימץ אותו הסנטור מארקוס גאליוס בצוואתו לבן, אך הוא קיבל את הירושה ונמנע מלקבל את השם, כי גאליוס היה ממפלגת מתנגדי אבגוסטוס. בן תשע הספיד את אביו מעל במת-הנואמים, אחר-כך, משהגיע לשנות-הנעורים, נילווה אל מרכבת אבגוסטוס בתהלוכת-הניצחון של אקטיום, והוא רוכב על סוס-הריתמה השמאלי[243]  בשעה שמארקלוס בנה של אוקטביה, רכב על הימני. הוא ניהל את המישחקים העירוניים[244]  והשתתף גם במישחק-טרוייה שבקירקס, בראש גדוד הנערים המגודלים.

[7] לאחר שלבש את טוגת-הבגרות עברו עליו כל שנות-עלומיו ותקופת-חייו שלאחריהם עד כניסתו לשלטון, בערך באופן המתואר להלן:

ישחק-גלדיאטורים ערך לזכר אביו ועוד מישחק לזכר אבי-אביו דרוסוס, שניהם בזמנים ובמקומות שונים; הראשון בפורום והשני באמפיתיאטרון; הזמין אליהם גם מתגוששים, שכבר גמרו את שירותם בכבוד ושילם להם בשכרם מאה אלף ססטרקים לאיש. כמו כן ערך גם הצגות-תיאטרון, אבל בעצמו לא נכח בהן. כולם נערכו ברוב פאר והדר, על חשבון אמו ואביו-חורגו. לאשה נשא לו את אגריפינה, בתו של מארקוס אגריפה, נכדתו של קֵיקיליוּס אטיקוּס ממעמד הפרשים, שאליו הריץ קיקרו את מכתביו. לאחר שנולד לו ממנה בן, דרוסוס שמו, נאלץ לגרשה, אף על פי שחי אתה בשלום וכבר הרתה שנית ללדת, ולשאת מיד אחר-כך את יוליה בת אבגוסטוס, דבר זה גרם לו דאבון-לב לא-מעט, כי כרוך היה אחרי אגריפינה, וכן לא מצאה חן בעיניו התנהגותה של יוליה. כי ידע שהיא שמה בו עיניה עוד בחיי בעלה הקודם, כפי שידוע היה לכל. גם לאחר הגירושין מיצר היה על שניפרד ממנה ובאותה הפעם היחידה שראה אותה במקרה הביט אחריה בעינים שיצאו מחוריהן עד שנתמלאו דמעות. על כן ניזהרו מאז והלאה, שלא תיראה עוד לפניו. תחילה חי עם יוליה בשלום ובאהבה, אך עד מהרה התרחק ממנה יותר ויותר עד שפסק לגמרי מלחיות אתה, לאחר שניתק הקשר שנוצר ביניהם על-ידי הבן שנולד להם באקוויליה ומת בגיל רך. אחיו דרוסוס ניספה בגרמניה, והוא העביר את גוויתו לרומא והלך לפניו כל הדרך ברגל.

[8] את פעולתו האזרחית התחיל בסניגוריה שלימד על המלך ארכילאוס[245] , על אנשי טְראלס וְתֶסִילְיָה במשפטים שונים, שנתבררו לפני אבגוסטוס,  בפני הסנט נשא דברו בזכות יושבי לאודיקיה, תִיאַטִירָה וכִיוס, שניפגעו ברעידת-אדמה וביקשו עזרה. האשים בבגידה בפני בית-המשפט את פַּאנְיוס קֵיפְּיוֹ, שקשר קשר יחד עם ווארו מוּרנה על אבגוסטוס, וגרם לחיובו בדין[246] . בה בשעה מילא שני תפקידים נוספים, והם: אספקת התבואה, שהיתה מצויה בצמצום באותם הימים, ובדיקת בתי-העבדים בכל רחבי איטליה, שעל אדוניהם נפל החשד, שהם כובשים להם לעבדים בכוח הזרוע לא רק עוברי-אורח אלא גם אנשים שאימת הגיוס לצבא דחפתם למקומות מחבואים כאלה.

[9] את שירותו הראשון בצבא מילא בדרגת טריבון צבאי במלחמת קאנטאבּריה[247], אחר-כך הוליך צבא לארצות המזרח. וכאשר המליך מחדש את טיגראנס למלך בארמניה שם בראשו את הנזר לפני הטריבונאל[248] . גם את דגלי-המלחמה החזיר, שלקחום הפרתים ממארקוס קרסוס. אחרי כן שלט כשנה בגאליה קוֹמאטה[249] , שלא שקטה מפלישות הברברים ומן הסכסוכים שבין נשיאיה. לאחר מזה עשה מלחמה בהריֶטים והוינֶדְלִיקים, ושוב בפאנוֹיה, ולבסוף בגרמניה. במלחמת הריטים והווינדליקים הכניע את שבטי האַלפים, בפאנוניה את הבּרוויקים והדאלמאטים; ואילו בגרמניה העביר ארבעים אלף שבויי-מלחמה לגאליה והושיב אותם על גדות הריינוס, במקומות שהיקצה להם שם. בשכר המעשים האלה זכה להיכנס העירה פעם בתרועת-ניצחון ופעם במרכבת-ניצחון[250] , לאחר שנתכבד תחילה, כפי שכותבים כמה סופרים,באותות-ניצחון, סוג חדש של כיבוד שלא הוענק עוד לאיש קודם לכן. את המשרות האזרחיות קיבל לפני שהגיע לגיל החוקי ועבר את הקוויסטורה, פריטורה והקונסולט כמעט בעת ובעונה אחת. כעבור זמן-מה היה קונסול בפעם השניה וקיבל גם את סמכות הטריבונים לחמש שנים[251] .

[10] בתוך השפע הזה של הצלחה, בעצם כוחו ושנותיו, גמר פתאום בנפשו להסתלק ולהתרחק עד כמה שאפשר מן הפומביות והשלטון, ועשה זאת אם משום שבחל באשתו שלא הֵעֵז להעמידה לדין או לגרשה, וגם לא יכול להמשיך ולחיות אתה יחד, או מפני שביקש שכבודו לא ילך ויזדלזל כתוצאה מנוכחותו בכל מקום ובכל שעה, אלא ישתמר ואף יגדל בהעדרו, אם יבוא הזמן והמדינה תהא זקוקה לו. יש חושבים, שלטובת בני אבגוסטוס, שהגיעו בינתיים לפרקם וויתר על המעמד והשימוש במקום השני שבמדינה, שהחזיק בו זמן רב. בזאת הלך בעקבות מארקוס אגריפה, שהסתלק למִיטִילֵנֵה, כאשר מארקוס מאקלוּס התחיל לעסוק בעניני הציבור, מחשש שיחשבו כי הוא עומד לו לשטן, או מקטין את ערכו, בעצם נוכחותו. זאת היתה הסיבה שהוא עצמו הודה בה, אם כי רק לאחר זמן. אבל אותה שעה ביקש חופשה באמתלה, שקצה נפשו במשרות ועליו לנוח מעסקיו, ולא שמע לא לתחנוני אמו ולא לאביו-חורגו שהתאונן גם בפני הסנט על "שנוטשים אותו". וגדולה מזו: לאחר שהם החזיקו בו בתוקף, מנע אוכל מפיו ארבעה ימים רצופים. וכאשר ניתן לו ללכת לבסוף נסע מיד לאוֹסטיה והשאיר ברומא את אשתו ואת בנו, בלי לומר דבר לאלה שליווּהו, ובצאתו נשק רק למעטים מאוד.

[11] מאוסטיה הפליג לאורך חוף קאמפאניה. אבל משנודע לו שאבגוסטוס חלה נתעכב קצת באחד המקומות. אך כשפשטה השמועה, ששהה בגלל הצפיה לסיכויים גדולים יותר[252] , הפליג למרות הרוחות שנשבו מנגד לרודוס, מאחר שנעימוּת האי ואוירו הבריא שָבו את לבו עוד מאותם הימים שירד שם בשובו מארמניה. הסתפק בבית צנוע ובמעון-כפר לא רחב ביותר וחי כאזרח פשוט; טייל בגימנסיון, לפעמים גם בלי ליווי הליקטור או השמש, ואף ארח לחברה עם פשוטי היוונים, כאילו היו אלה אנשים כערכו.

פעם בבוקר, בשעת עריכת סדר-יומו, אמר שרצונו לבקר את כל החולים שבעיר. בני סביבתו קיבלו את דבריו במובן אחר, וניתנה הפקודה שכל החולים יובאו לאולם הפומבי ויסודרו שם לפי סוגי המחלות. טיבריוס נבעת מן המחזה הבלתי-צפוי ושעה ארוכה לא ידע מה עליו לעשות, עד שלבסוף ניגש אל כל אחד ואחד מהם והתנצל על המעשה הזה, ויהא אפילו בפני האיש השפל ביותר והבלתי ידוע לו. בזכויות הסמכות הטריבונית לא השתמש אלא במקרה אחד ויחיד זה: דרכו היה לבקר בבתי-המדרש ובהרצאות של מורי-הפילוסופיה, ופעם בשעה שפרץ ריב-דברים חריף בין הסופיסטים היריבים, היה שם אחד, שהטיח נגדו דברי-נאצה, כשהתערב בוויכוח לטובת הצד השני. טיבריוס הסתלק משם בשקט לביתו ואחר הופיע פתאום מחדש עם משמשיו; קרא את המעליב לפני כיסא-המשפט על ידי כּרוֹז וציווה להשליכו לבית-הסוהר.

אחר הדברים האלה נודע לו שיצא פסק-דין של גירושין על יוליה אשתו בשל נאפופיה ונישלח לה גט-פיטורין בשמו מטעם אבגוסטוס. ואף על פי ששמח לבשורה זו חשב לו לחובתו, במידה שהדבר תלוי בו, לבקש רחמים על הבת מאת אביה בכמה וכמה איגרות ולהשאיר בידה, אף על פי שלא היתה ראויה לכך, כל שנתן לה פעם במתנה. לאחר שתמה תקופת סמכותו הטריבונית, הודה סוף-סוף, שמטרתו היחידה בהסתלקותו היתה להימנע מן החשד שעינו צרה בגאיוס ולוקיוס, וכוון שמצד זה אין לו עוד מה לחשוש, מאחר שמעמדם איתן ובלי קושי יבטיחו להם את המקום השני במדינה, ביקש שיותן לו לשוב ולראות את קרוביו, שנתגעגע עליהם. אבל לא השיג מבוקשו,  ועוד הזהירוהו שיפסיק להבא לדאוג לקרוביו, "לאחר שנשתוקק כל כך לעזוב אותם".        

[12] וכך נישאר ברודוס נגד רצונו, ורק בהשתדלות אמו זכה לשהות שם כשליחו של אבגוסטוס, כדי לחפות על הבושה. אותם הימים עשה שם לא רק כאיש פרטי, אלא נחבא היה כמתוך פחד ומסתתר במקומות שבפנים הארץ, כדי להשתמט מביקורי עוברי-אורח בים, שהיו סרים אליו תכופות; כי לא היה אחד מאלה שנתמנו למשרה צבאית או אזרחית, שלא יסור לרודוס בדרכו לכל פרובינציה. ועוד ניתווספו לו סיבות לחששות גדולים יותר: כאשר הלך לסאמוס לבקר את גאיוס בנו החורג, שנתמנה נציב ארצות-המזרח, מצא שהלה מתנכר לו במקצת בשל דברי-הרכילות, שלחש לו בן-לוויתו ומדריכו מארקוס לוֹליוּס. כמו כן נפל עליו החשד בעטים של קנטוריונים אחדים, שבחסדו הגיעו לדרגה זו, והם ניצטווּ, כביכול, על ידו בשעה ששבו מחופשתם אל המחנה, למסור לכמה אנשים ידיעות, שניראו כסתומות ומכוּונות לעוררם לקראת הפיכה מדינית. וכאשר הודיע לו אבגוסטוס את דבר החשד הזה, לא פסק מלדרוש ממנו שישלח אליו אדם מכל מעמד שהוא שישמור צעדיו ודבריו.

[13] גם את תרגילי הרכיבה והנשק,שהיה רגיל בהם, הזניח; פשט את לבוש-אבותיו ונתעטף מעיל יווני ונעל סנדלים. במצב זה נישאר כשנתיים, ומיום ליום גדלו הבוז והשנאה שרחשו לו, עד שתושבי נֶמאבִסִיס[253]   הפילו לארץ את פסליו ומצבותיו, ופעם בשעת משתה בחוג מצומצם כשניזכר שמו, קם אחד המסובים והבטיח לגאיוס, שאם יצווה עליו, יפליג מיד לרודוס ויביא לו את ראשו של "הגולה" – כך קראו לו – בשובו. מעתה לא הפחד, כי אם הסכנה הכריחה אותו לדרוש את החזרתו על ידי בקשות תכופות, הן שלו והן של אמו. וכך השיג מבוקשו, אם גם בסיוע המקרה: אבגוסטוס החליט, שלא לעשות דבר בענין זה אלא בהסכמת בנו הגדול[254]. אבל אותה שעה עמד זה ביחסים מתוחים עם מארקוס  לוֹליוּס, ולפיכך היה נוח יותר להתפייס עם אביו חורגו. בהסכמת גאיוס החזירוהו איפוא לעירו, אם כי בתנאי שלא יקח חלק וענין כלל בכל עסקי-המדינה.

[14] בשנה השמינית לגלותו[255]  חזר, חדור תקווה גדולה וביטחון בעתידו, שהיו מושרשים בו משחר-ילדותו על סמך מופתים ודברי-נבואה. ליוויה אמו, כשהרתה ללדת אותו, ביקשה לנחש על ידי מופתים שונים, אם תלד בן זכר; הוציאה ביצה מתחת תרנגולת דוגרת וחיממה אותה פעם בידה, פעם ביד אמהותיה חליפות, עד שבקע ממה אפרוח בעל כרבולת מפוארת. בעודו ילד ניבא לו התוכן סקריבּוֹניוּס עתיד מפואר, וגם זאת שיהא למלך בזמן מן-הזמנים, אך בלא כתר-מלכות; שהרי באותם ימים עדיין לא ידע איש דבר על שלטון הקיסרים. גם בשעה שיצא למסע-המלחמה הראשון והוליך את הצבא דרך מאקידוניה לסוריה, אירע שליד פיליפי פרצו פתאום מעצמן להבות-אש מן המזבחות, שהקדישום לפנים הלגיונות המנצחים; מיד לאחר מכן, בדרכו לאיליריקום, ביקר על יד פאטאוויוּם את האוראקולום של גֵרִיוֹן ומשך בגורל, שיעצהו לבקש תשובה לשאלותיו על ידי זריקת קוביות-זהב לתוך מעיַן אפֹּונוּס[256] , והקוביות שזרק הראו את מיספר-הנקודות הגדול ביותר. אותן הקוביות ניראות עד היום לעין מתחת למים. ימים אחדים לפני שקראוהו בחזרה לרומא, ישב נשר, שלפני-כן לא ניראה ברודוס, על גג ביתו; וביום שלפני קבלת הידיעה על שובו נידמה היה לו כי כותנתו בוערת באש בשעה שהחליף בגדיו. אותה שעה נחשב בעיניו גם התוכן תּראסילוּס , שסופח אל בני-לוויתו כמלומד בחכמת-הח"ן, כי למראה האניה המתקרבת הודיע לו, שהיא מביאה בשורה משמחת. והיה זה בעצם אותו הרגע, שבו החליט טיבריוס בשעת טיולם המשותף לדחפו אל הים בשל שקריו ונבואותיו, שלא נתקיימו, והוא עשה אותו שותף לסודותיו, והענינים הלכו והתפתחו לרעתו מיום ליום.

 [15] לאחר שובו לרומא הביא את בנו דרוּסוּס אל הפוֹרוּם[257] , ומיד העתיק את דירתו מן הקַארִינוֹת[258] ומבית הפּוֹמְפֵּיִים אל גני מֵיקֵינאס של האָסְקְוִילִינוּס, נתמסר כולו למנוחה, וטיפל רק בעסקיו הפרטיים בלי שיקבל עליו כל תפקידים ציבוריים.

לאחר שגאיוס ולוקיוס מתו תוך שלוש שנים, אימצהו אבגוסטוס לבן יחד עם אחיהם של שניים אלה, מארקוס אגריפה. אך טיבריוס עצמו הוצרך תחילה לאמץ לו את גרמאניקוס, בן אחיו. מעתה פסק להשתמש בסמכותו כאבי-המשפחה ואף לא ביקש להחזיר לידו אפילו מקצת מן הזכויות שאבדו לו[259] ; לא נתן מתנות ולא שילח עבד לחפשי, אף לא קיבל כל עיזבון או ירושה בצורה אחרת אלא על ידי שנירשמו בין נכסי-הבית[260] . למן העת ההיא לא הוזנח עוד שום דבר שיכול היה להגדיל את כבודו, ביחד לאחר שהדחתו וגירושו של אגריפה הראו ברור, כי הוא לבדו זכה להיות יורש-העצר.

[16] שוב העניקו לו את הסמכות הטריבונית לחמש שנים ונתמנה כשליח להשקטת גרמניה. וכאשר צירי הפֵּרתים מסרו את דבר שליחותם לאבגוסטוס ברומא, ניצטווּ לסור גם אליו בפרובינציה. משנודע על התמרדות האילירים, הוטלה עליו הדאגה למלחמה חדשה; מלחמה זו, הקשה ביותר בין כל מלחמות-החוץ מאז המלחמה הפוּנית, עשה בעזרת חמישה-עשר לגיונות וצבא-עזר באותו מניין במשך שלוש שנים ובקשיים עצומים מכל המינים ובמחסור חמור באספקה. ואף-על-פי שהחזירוהו תכופות החזיק מעמד, כי חשש שמא יפתח האויב, שהיה קרוב וחזק מאוד, בהתקפה מצידו, אם יסוגו הם. ואמנם נפל גמול רב בחלקו בשל התמדתו: כבש והכניע את איליריקום כולה, המשתרעת בין איטליה וממלכת נוריקום, תראקיה, מאקידוניה והדנובה ומפרץ הים האדריאטי.

[17] תהילתו זו עוד הועלתה למרום פיסגתה על-ידי המסיבות המתאימות, שכן באותו זמן בערך הושמד קווינטיליון ווארוס בגרמניה עם שלושת הלגיונות, ואיש לא פיקפק שהגרמנים המנצחים היו בוודאי מתחברים עם אנשי פאנוֹניה, אילמלא הוכרעה איליריקום קודם לכן. על כל הפעולות האלה הוחלט לערוך לו חג-ניצחון ולתת לו עוד אותות-כבוד רבים וגדולים. היו שהציעו לתת לו גם שם-כינוי "פאנוֹניקוּס", אחרים הציעו את השם "בלתי-מנוצח[261]  ועוד אחרים: "החסיד"[262]. אך בענין הכינוי התערב אבגוסטוס וחזר והבטיח, כי טיבריוס עתיד למצוא לו סיפוקו בתואר שיקבל לאחר מות אביו. את חג הניצחון דחה בעצמו בשל האבל הכללי על תבוסת וואַרוּס; אף-על-פי-כן בא אל העיר לבוש טוגה, ששוליה ארגמן ועטור זר-דפנה, צעד ועלה בין הסנטורים, שקמו לכבודו, על הבימה שהוקמה בסֶפְטוֹת וישב שם לצד אבגוסטוס בין שני הקונסולים. משם ליווּהוּ בכבוד, לאחר שבירך את העם, אל המקדשים השונים.

[18] בשנה שלאחר זו[263]  חזר שוב לגרמניה, וכיוון שנוכח כי תבוסתו של ווארוס באה לו מחמת פזיזותו ורשלנותו של המצביא, לא הוסיף לעשות דבר בלי לשאול לדעת המועצה, ואחרי שתמיד היה עושה בכל דבר על דעת עצמו ומסתפק בכך, היה עובר מעתה על מידותיו ומתייעץ באנשים רבים על דבר תכנית-המלחמה. כמו כן הנהיג אמצעי-זהירות קפדניים מן הרגיל. בשעה שעמד לעבור על פני הריינוס צימצם את כל הכבודה עד למידה מסויימת ולא נתן לה לעבור אלא לאחר שבדק בעצמו בעמדו על שפת הנהר את משא העגלות, שלא יעמיסו עליהן אלא את המותר והדרוש. לאחר שעבר את הריינוס סידר את אורח-חייו כך, שאפילו את ארוחותיו אכל בשבתו על גבי הדשא; תכופות לן מחוץ לאוהלו ואת כל הפקודות ליום-המחרת, ואף את הוראותיו במצבים בלתי-צפויים, נותן היה בכתב ובתוספת אזהרה, שאם יהיה למישהו ספק באיזה פרט יפנה אליו ישר לשם הסברה ולא אל אחר, ובכל עת ואף בשעות הלילה.

[19] משמעת חמורה ביותר דרש; חידש מיני עונשין ודרכי השפלה ישנים והטיל עונש מעליב על מפקד לגיון על ששלח אחדים מחייליו אל מעבר לנהר לצוד ציד עם עבדו המשוחרר. אם כי אך מעט מאוד סומך היה על המזל והמקרה, יצא לקרב במידה יתרה של בטחון אם בשעת עבודתו בלילה דעך פתאום הנר וכבה בלי כל סיבה חיצונית, כי בטח לפי דבריו, באות זה, שהיה בדוק ומנוסה לו וכן לאבותיו כל-אימת שעמדו בראש הצבא. והנה לאחר שגמר את מלחמתו זו בהצלחה, כמעט נירצח על-ידי אחד הבְּרוּקְטֶרִים, שנתערב בין אלה שסובבו עליו ונתגלה על-פי התנהגותו הפחדנית. לאחר מכן הוציאו מפיו בעינויים הודאה על המעשה, שהיה בדעתו לעשות.

[20] בשובו לרומא לאחר שעשה שתי שנים בגרמניה ערך את חג-הניצחון, שנידחה בשעתו, בחברת מפקדיו שקיבלו אותות-ניצחון בהשתדלותו. לפני שהטה את מרכבתו אל הקאפיטוליום ירד מעליה וכרע ברך לפני אביו, שישב בראש הסנט. את שׂר הצבא של הפאנונים, בּאטוֹ, שלח לראונה,לאחר שהעניק לו מתנות גדולות[264], והביע לו בזה תודתו על שנתן לו פעם להימלט על נפשו ממקום מסוכן,שבו הוקף יחד עם צבאו. אחר-כך ערך לעם סעודת-בוקר על פני אלף שולחנות וכתשורה העניק שלוש מאות ססטרקים לאיש. מן השלל הקים מיקדש לקונקורדיה וכן לקַסטור ולפולוקס, בשמו ובשם אחיו.

[21] זמן-מה אחרי כן הציעו הקונסולים חוק, שלפיו ינהל טיבריוס את הפרובינציות יחד עם אבגוסטוס ויערוך את המיפקד אתו; משום כך יצא טיבריוס לאיליריקום עם גמר הלוסטרוּם[265] . אבל עד מהר הוחזר מן הדרך ומצא כבר את אבגוסטוס חולה אנוש, אבל עודו בחיים, ויום שלם שהה אתו ביחידות.

יודע אני, שנפוצה השמועה כי בצאת טיבריוס מן השיחה הסודית הזאת קלטו משרתיו של אבגוסטוס את דבריו שאמר: "אוי לו לעם הרומאי שיותן בין לסתוֹת המאיטות כל כך לטחון". כן לא נעלם ממני הדבר, שנימסר מפי אחרים, כי אבגוסטוס גילה ברבים ולא הסתיר כלל את אי-שביעת-רצונו מתכונותיו הקפדניות של טיבריוס; ועד כדי כך שלא פעם הפסיק שיחה קלה ועליזה בשעה שזה נכנס ובא. בקשות אשתו הן שהכריעו שיסכים לאמצו לבן, ויתכן כמו כן שתאוות-הכבוד דחפתו לכך, שיהיו ניכספים אליו ביתר שאת, אם יורש כזה יבוא במקומו. ואף על פי כן אין אני יכול להעלות על דעתי את הרעיון, שמנהיג זהיר ונבון כמותו ינהג בענין חשוב כל כך בקלות דעת, ודעתי היא,כי לאחר ששקל את מעלותיו של טיבריוס ואת מגרעותיו, מצא שהראשונות מכריעות במשקל; ביחוד לאחר שנישבע בפני העם,שהאימוץ נעשה לטובת המדינה בלבד, והילל אותו גם במכתבים אחדים כמצביא מנוסה ביותר וכמגינו היחידי של העם הרומאי. ממכתבים אלה הריני מצרף בזה דברים מעטים לדוגמה: "היה שלום, טיבריוס, מחמד נפשי, והצלח במעשיך, מפקדי שלי ושל המוּזוֹת[266] ; אתה, מחמד נפשי, האמיץ שבאנשי, לאָשרי, והמושלם שבמפקדי, היה שלום!" – אשר לפעולות המלחמה בקיץ, טיבריוס יקירי, אכן, אין אני חושב כי מישהו יכול היה לפעול ביתר-תבונה מאשר פעלת אתה, בתוך קשיים מרובים כל-כך ובחוסר ההתלהבות הזאת בין החיילים. כל אלה שהיו אתך מודים בכך, שהחרוז הידוע יכול היה להיאמר עליך: "איש אחד הציל לנו את המדינה  ברוב זהירותו"[267] . – יש ויקרה דבר, שבועלי לרכז כל מחשבתי, או בכלל איזה דבר מרגיז; אז נכסף אני מאוד, באמונתי, אל טיבריוס שלי ועולה בדעתי אותו חרוז של הומרוס:

                 אם הוא נילווה עלי, נשוב גם מן האש הלוהטת

שנינו לביתנו, כי בחכמתו ידע כל-דרך[268] .

כאשר אני שומע, או קורא, כי רזית מחמת התלאות הממושכות, עלי ועל ראשי, אם לא חרדה תאחז את גופי. אנא, חוס על עצמך, ואם תבוא אלינו הבשורה שחלית, נגווע גם אני, גם אמך, והעם הרומאי יחרד על קיום ממלכתו." – "אין זה חשוב, אם בריא אני או לא, בשעה שאתה אינך בריא." – "אוֹחילה לאלים, כי ישמרוך ויתנו לך לחיות בשלום מעתה ועד-עולם,אם אין בלבם שנאה לעם הרומאי."

[22] את מותו של אבגוסטוס לא פירסם ברבים קודם שסולק אגריפה הצעיר. טריבון צבאי, שהופקד לשמור עליו, הרגוֹ אחרי שקיבל פקודה בכתב לעשות כן. אשר לפקודה זה שבכתב, הרי מוטל הדבר בספק, אם אבגוסטוס הוא שהניחה אחריו לפני מותו כדי להסיר גורם למהומות אחריו, או שמא ליוויה הכתיבה אותה בשם אבגוסטוס, ואם בידיעת טיבריוס או בלעדיו. כאשר הודיע לו הטריבון, כי פקודתו נתמלאה, ענהו טיבריוס, כי הוא לא ציווה דבר וכי על הטריבון ליתן את הדין בפני הסנט. כך עשה משום שאמר להינצל לעת-עתה מלזות-שפתים; ואילו לאחר-זמן הבליע את הענין בשתיקה.  

[23] בתוקף סמכותו הטריבונית כינס טיבריוס את הסנט, ואך התחיל בנאומו פרץ פתאום באנחה כאילו אין בכוחו לשאת את הכאב, וביקש כי גם חייו ייפסקו כמו שפסק קולו; את הכתב מסר לדרוסוס בנו, שיקראהו עד תומו. אחר כך הובאה צוואת אבגוסטוס, אך לא ניתן לגשת לאלה שחתמו עליה אלא אם היו מן המעמד הסנטורי; שאר החותמים אישרו את נכונות חתימתם מחוץ לקוריה; לבסוף נתן לקרוא אותה על ידי עבד משוחרר. תחילת הצוואה היתה: "מאחר שהגורל האכזרי חטף ממני את בני גאיוס ולוקיוס, יהיה טיבריוס קיסר יורשי בשני-שלישים." עצם הדבר הזה הגביר את חשדם של אלה, שחשבו כי אבגוסטוס בחר בו ליורשו מתוך הכרח יותר מאשר מרצונו הטוב; אחרת היה נימנע מלפתוח בכך את דברי צוואתו.

[24] אף כי לא היסס לתפוס מיד את השלטון ולהשתמש בו, על ידי שלקח לו משמר-חיילים, ואתו את תוקפה ואת דמותה של השררה, דחהו מעליו זמן רב; מתוך אחיזת-עינים חסרת-בושה נזף פעם בידידיו המעודדים אותו, באמרו כי אינם יודעים עדיין איזו מפלצת היא השלטון; ופעם אחרת, כאשר ביקשוהו חברי הסנט ונפלו על ברכיהם לפניו, החזיקם במתיחות על ידי תשובות סתומות והיסוס מחושב, עד שפקעה סבלנותם של אחדים מהם, ואחד קרא מתוך המהומה: "או שיקח או שיחדל!". אחֵר הוכיחוֹ על פניו בפומבי, כי בשעה שאחרים מאחרים לקיים מה שהבטיחו, הריהו מאחר להבטיח מה שכבר קיים. סוף-סוף קיבל את השלטון, כאילו בעל-כרחו, עוד טען, כי מטילים עליו מלאכת-עבודה מפרכת ומכבידה; וגם-זאת רק לאחר שהביע את התקווה כי יבוא יום ויסיר אותו מעליו. וכה היו דבריו: "עד שתגיע שעתי, שבה תמצאו לנכון לתת מרגוע כל-שהוא לראשי הזקן."
[25] סיבת היסוּסוֹ היתה הפחד מפני הסכנות הנשקפות לו מכל צד, עד שאמר תכוּפוֹת, כי "הוא מחזיק זאב באזניו"
[269] . עבדו של אגריפה, קלמנס שמו, כוֹנן גדוד צבא במיספר לא-מבוטל, כדי לנקום את נקמת אדוניו; גם איש אציל אחד, לוקיוס סקריבּוֹניוּס ליבּוֹ, עורר הפיכה בחשאי; לבסוף פרצו שתי מרידות בין החיילים, באיליריקום ובגרמניה. שני הצבאות דרשו דרישות רבות ויוצאות מגדר הרגיל, ובראש ובראשונה את השוואת שכרם לזה של הפרטוריאנים.  אותם החיילים שבגרמניה מיאנו לקבל עליהם שליט שלא הם בחרוהו, והפצירו בכל תוקף בגרמניקוס, שעמד אז בראשם, לקחת את השלטון לידו, אף כי הלה התנגד לכך בהחלט. הפחד ממקרה כזה היה בעיקר הגורם, שהניע את טיבריוס לדרוש מאת הסנט, כי ימסרו לו אותו חלק שבהנהלת עניני-המדינה, אשר ימצאוהו לנכון, מאחר שאיש לא יכול היה לעשות את הכול, אלא עם עוד אחד, או אפילו עוד רבים. ועד כדי כך שהעמיד פנים של חולה, כדי שגרמניקוס יוכל לחכות ביתר-סבלנות להיות במהירה ממלא-מקומו, או לפחות שותפו לשלטון. לאחר שדיכא את ההתקוממויות שם את ידו גם על קלמנס על-ידי תחבולת-ערמה. את ליבוֹ העמיד למשפט בפני הסנט רק כעבור שנה, כדי שלא יחמיר בפעולתו מיד בראשית ממשלתו. בתקופת הביניים הסתפק באמצעי-זהירות בלבד. כך דאג, למשל, שיתנו בידו סכין-עופרת במקום חלף-הפלדה כאשר הקריב אתו יחד קרבן בין הכוהנים, וכאשר ביקש ממנו ראיון אישי, לא מילא בקשתו אלא בתנאי שבנו דרוסוס יהיה נוכח בפגישה, ובמשך כל שעת-השיחה אחז בידו, כאילו נתמך בו, בשעה שהתהלך הנה והלום בדבּרוֹ.

[26] אבל גם לאחר שנשתחרר מן הפחד חי תחילה חיי אזרח גמורים ואפילו קצת למטה משל אדם פשוט. מכל הכיבודים הרבים והעצומים, לא קיבל אלא מעטים ומן הצנועים שבהם. רק בקושי הסכים שיכבדו את יום-הולדתו, שחל בימי מישחקי הקירקס של הפְּלֶבֶיִים[270] , בתוספת צמד-סוסים אחד בלבד. אסר שיקדישו לו מקדשים, כוהנים וכמרים, ואפילו שיעמידו לו פסל וכל-תמונה שלא ברשותו, וזאת התיר בתנאי אחד בלבד, שלא יעמידוהו בין פסלי האֵלים, אלא בין קשוטי-הגג. כמו כן התנגד, שישבעו שבועה בפקודותיו[271]  ושיקראו את החודש ספטמבר בשם "טיבריוס" ואוקטובר "ליוויוּס"[272]. גם את התואר "אימפרטוֹר דחה ואת שם הלוואי "אבי-המולדת", וכן שיניחו את ה"זר-האזרחי"[273] בפרוזדור ביתו. אפילו בשם "אבגוסטוס" לא השתמש אלא במכתבים ששלח למלכים ולמושלים, אף על-פי שקיבל אותו בירושה. גם בקונסולט לא שימש אלא שלוש פעמים. לראשונה במשך ימים אחדים, בשניה שלושה חדשים, בשלישית שלא בנוכחותו ועד החמישה-עשר במאי בלבד[274] .

[27] בשפתי-חלקות בחלה נפשו עד כדי כך, שלא נתן לאיש מן הסנטורים לגשת אל אפיריונו, אם שרצה לחלק לו כבוד או לדבר אתו באיזה ענין. וכאשר אמר אדם אחד, קונסול לשעבר, ליפול על ברכיו בהתנצלו לפניו, נירתע מפניו במהירות כזו שנפל אל אחוריו. ואם אגב שיחה או בשעת נאום רצוף אמר עליו מישהו דברי-חנופה, לא היסס להפסיקו, לנזוף בו ולתקן דבריו בו-במקום. כאשר מישהו קרא לו "אדון", אסר עליו לכנותו בעתיד בכינוי עולב זה. ובשעה שמישהו דיבר על "תפקידיו הקדושים", ואחֵר על זה, שהוא פונה אל הסנט בתוקף רצונו של טיבריוס, הכריחם לשנות מדבריהם ולומר במקום "רצונו" "עצתו" ו"מייגעים" במקום "קדושים".

[28] ותקיף בדעתו וסבלן היה גם לגבי גידופים ושמועות רעות ושירי-לעג, שנתחברו עליו ועל בני-ביתו, ולא אחת אמר, כי במדינה חפשית גם הדיבור והדיעה חייבים להיות חפשיים, וכאשר הפגיע בו הסנט, שימסור למשפט פשעים כאלה ועושיהם, אמר: "אין אנו פנויים עד כדי כך שנוכל להסתבך בעסקים כאלה; ואם פעם תפתחו את השער הזה, לא תוכלו להתפנות עוד למעשים אחרים; שכן באמתלה זו יובאו לפניכם מריבותיו של כל איש ואיש." כמו כן שמוּרה עמנו אמרה ענוותנית מאוד שאמר בסנט: "אם אותו אדם ידבר אחרת, אשתדל לתת דין וחשבון על מעשי ודברי, אבל אם יתמיד בדבריו אלה, אשנאהו גם אני."

[29] והתנהגותו זו ראויה לתשומת-לב יתירה, כיוון שהוא עצמו בשעה שפנה אל הסנט או בשעה שחילק להם כבוד כיחידים או כציבור, הפריז כמעט על מידת דרך-ארץ. פעם כשלא הסכים לדעתו של קווינטוס הַאטֶרְיוּס בקוריה, אמר: "אנא, סלח לי, אם כסֶנטור אומר נגדך דבר בצורה חפשית יותר," אחר פנה לכולם כאחד: "אמרתי גם עתה וגם קודם תכופות, אבות נאספים, כי שליט טוב ודואג לשלומכם, אשר הענקתם לו סמכות גדולה כל-כך ובלתי-מוגבלת, מחובו לשרת את הסנט ותכופות את כל האזרחים כאחד, אך לעתים גם יחידים. ואין אני מצטער על דברי אלה; מצאתיכם, ועדיין מוצא אני אתכם, אדונם טובים, ישרים ונוטי-חסד לי."

[30] כמו כן הנהיג גם משהו הדומה לחופש בשמרו לסנט ולפקידים הגבוהים את כבוד מעלתם וסמכותם הישנה, ולא היה עניין ציבורי או פרטי, כקטן כגדול, שלא הביאוֹ לפני אסיפת-האבות[275]: מסים ומונופולין, הקמתם ותיקונם של בניינים ציבוריים, גם גיוס חיילים ופיטוריהם וחלוקת הלגיונות וצבאות העזר; ולבסוף, הארכת הפיקוד העליון למישהו, או הענקתו לשם הנהלת מלחמה שלא כרגיל; וכן התוכן והצורה, שבהם יש להשיב על מכתבי מלכים. הוא הכריח אחד ממפקדי גדודי-הרוכבים, שהאשימוהו בחמס ושוד, שיגן על עצמו בפני הסנט. לעולם לא ניכנס אל הקוריה אלא לבדו, וכאשר נשאוהו פעם פנימה באפיריון לרגל מחלתו, שילח את מלוויו מעליו.

[31] כאשר הוחלט באיזה מן הענינים בניגוד לחוות-דעתו, לא התאונן כלל. דעתו היתה, שאין להרשות לפקידים שניבחרו מחדש, להיות נעדרים ועליהם להישאר במקום ולהיכנס לתפקידם, ואף-על-פי-כן השיג אחד הפריטורים הנבחרים רשות לנסיעה כשליח מיוחד[276]. בפעם אחרת הביע את דעתו שיש להרשות ליושבי טרביה, שיעבירו לסלילת כבישים כספי-עיזבון שנועדו לבנין תיאטרון חדש, אלא שלא עלה בידו למנוע את הגשמת רצון בעל העיזבון. כאשר עמד הסנט להחליט על ענין מן הענינים מתוך התפרדות לשני צדדים, עבר טיבריוס לצד המעטים, אך איש לא בא בעקבותיו. גם שאר הענינים הוצאו לפועל אך ורק על ידי הפקידים הגבוהים ובדרך החוקית הרגילה, וסמכות הקונסולים היתה גדולה כל כך, שצירים מאפריקה פנו אליהם בקובלנה על אשר הקיסר, שאליו נשלחו, מושך ודוחה את ענינם. ואין תימה בדבר, מאחר שגלוי וידוע היה, כי הוא עצמו נהג לקום בפניהם, או גם פינה להם דרך ברחוב.

[32] הוא נזף בקונסולים לשעבר, שהועמדו בראש צבאותיו, על אשר לא שלחו דו"ח לסנט על פעולותיהם ועל פנייתם אליו בדבר הענקת פרסים צבאיים, כאילו לא היו הם עצמם זכאים להעניק כל-אלה. כן שיבח את אחד הפריטורים, שבשעה שניכנס לתפקידו חידש את המנהג העתיק והעלה את זכר אבותיו באסיפת-העם. כמו כן הלך אחרי מיטתם של אנשים חשובים אחדים במותם, ועד למקום-המוקד. ובאותה ענוותנות נתייחס אל אנשים וענינים פחותי-חשיבות. בשעה ששלטונות האי רודוס המציאו לו מכתבים בעניני הציבור בלי החתימה הרגילה[277] , קראם אליו, אך שילח אותם בלי לומר להם דבר-תוכחה ורק ציווה עליהם להוסיף את החתימה. המדקדק דיוגנס, שנהג להרצות ברודוס בימי-השבת, לא נתן לו להיכנס אליו בשעה שבא לשמוע אותו ביום אחר, והזמינו על ידי איזה עבד לבוא ביום השביעי. אך כאשר בא דיוגנס לרומא לשחר פניו ועמד ליד פתחו, לא אמר לו אלא זו בלבד, שישוב כעבור שבע שנים. לנציבים, שיעצוהו להכביד את עול המסים על הפרובינציות, ענה כי חובת הרועה הטוב היא לגוֹז את צאנו ולא לפשוט את עורו.

[33] מעט-מעט נתגלה השליט שבו. ואף על פי שהראה זמן רב פנים לכאן ולכאן, הרי נתבלטו לעיני כל העדינות והרוֹך עם הדאגה לתועלת הכלל. לראשונה התערב רק עד כדי כך שיוכל למנוע מעשה-עוול. לפיכך פסל כמה מפקודות הסנט, ולא אחת הציע להיות ליועץ לשלטונות שישבו בדין והוא ישב אתם מן הצד, או למולם בשורה הראשונה. כל אימת שפשטה השמועה כי מישהו מן הנאשמים עתיד להתחמק מן העונש מחמת משוא-פנים בדין, היה מופיע באופן פתאומי, ובעמדו באולם[278]  או מעל במת-השופט החוקר היה מזכיר לדיינים את החוק, את שבועתם ואת האשמה אשר עליה דנו. נוסף על כך קיבל עליו לתקן את מידות הציבור, אם נתערער בהם משהו מתוך רשלנות, או הרגלים רעים.

[34] על ידי קיצוץ משכורת השחקנים והורדת מיספר זוגות הגלאדיטורים לגבול מסויים צימצם את הוצאות המישחקים והשעשועים. כך התאונן מרה על האמרת מחירי כלי קורינתוס[279]  לאין-שיעור, ועל כך ששלוש מוליוֹת[280] נמכרו בשלושים אלף ססטרקים. לפיכך הציע בסנט להגביל את מידת ריהוט הבית ולקבוע את מחירי המכולת מדי שנה בשנה על פי צו הסנט. על האֵדילים הטיל את התפקיד של קביעת הגבלות למסבאות ולמסעדות עד כדי איסור להציג למכירה מיני מאפה מסויימים. כדי לעודד את חסכון הציבור גם על ידי דוגמא אישית, היה הוא עצמו מגיש בסעודות חגיגיות מאכלות שנותרו מיום-אתמול ושכבר אכלו מהם, ואפילו מחצית-חזיר-הבר, מתוך הדגשה כי גם במחצית כל אותן המעלות שבּשלם.

על ידי  פקודה אסר את ההתנשקות, שהיתה נפוצה, ואת משלוח מתנות-הברכה[281]  לאחר הראשון בינואר. הוא נהג להשיב מתנות בערך פי-ארבעה, ובעצם ידו, אבל מאחר שאלה שלא יכלו להגיע אליו ביום החג הטרידוהו במשך כל החודש לא המשיך לנהוג כך.

 [35] הוא תיקן, כי במקרה שנשים נשואות נתמסרו לזימה וקטיגור מטעם המדינה לא קם עליהן לחייבן, יתיעצו בני-המשפחה ביניהם כמנהג האבות וידונו אותן. פעם התיר שבועתו של פרש רומי, שיוכל לגרש את אשתו על אשר מצאה מנאפת עם חתנה, ואף על פי שנישבע לה בנשואיה כי לא ידחנה לעולם. נשים פרוצות מרמי-המעלה התחילו אז, כדי להתחמק מידי החוק והעונש, להירשם כזונות ולהיפטר על ידי כך מזכויותיהן ומעלותיהן של נשים כבודות; והמופקרים שבבני-הנעורים משני המעמדות החשובים היו מקבלים מרצון על עצמם את חרפת פסק-הדין, המשפיל כבודם, ובלבד שלא תחול עליהם תקנת הסנט המונעת אותם מלהופיע על במת התיאטרון ובזירת הקירקס. את כל הגברים והנשים האלה שילח טיבריוס לגלות, שלא ימצא לו עוד איש מיפלט כלשהו בתחבולות כגון אלו. מסנטור אחד שלל את פס-הארגמן כאשר נודע לו, שהלה עבר לאחוזתו זמן-מה לפני ראש חודש יולי[282], בתקווה שאחרי המועד יוכל לשכור לו בית במחיר זול יותר. סנטור אחר הודח ממשרתו כקויסטור על שנשא אשה ביום שלפני חלוקת הפרובינציות בגורל, ולמחרתו גירש אותה[283] .

[36] מנהיגים דתיים זרים דיכא בחוזק-יד, ביחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת-הבל זו לשרוף את בגדי-הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה, או הנוטים לדיעות דומות להם[284]  הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדוּת עולם על אלה שלא יצייתו. גם את התוכנים גירש, אך נתן חנינה לאלה שהתחננו לפניו והבטיחו לו להניח את אומנותם.

[37] בראש וראשונה דאג לשמירת השלום מפני ליסטים וחבורות-שודדים ומהתפרצות מרידות. משמרות-חיילים העמיד ברחבי איטליה בצפיפות שלמעלה מן הרגיל. ברומא סידר מחנה לשם ריכוז הפלוגות הפרטוריאניות, שהיו מפוזרות עד אז ומחולקות על פני האכסניות. כשפרצו מהומות בעם, דיכא אותן באכזריות יתירה וגם שקד במרץ למנוע בעד התפרצותן. לאחר שנעשה מעשה רצח בתיאטרון לרגל תגרה אחת, הגלה את ראשי המפלגות[285]  ואת השחקנים אשר עליהם רבו, ולעולם לא יכלו תחנונים כלשהם מצד העם להניעו שיחזירם. כאשר המון העם בפּולָנְטִיָה לא נתן ללוויתו של קצין צבא לצאת מן הפורום אלא לאחר שהוציאו בכח סכום כסף מהיורשים בשביל משחקי-גְלַדְיַטוֹרים, שלח טיבריוס אל העיר גדוד אחד מרומא ועוד אחד מממלכת קוֹטיוּס[286], עם העלמת סיבת המסע, ואלה, לאחר שגילו את נשקם פתאום והריעו בחצוצרות, פרצו העירה מבעד השערים השונים וחבשו את רוב העם והדקוּריונים[287] בבתי-הסוהר למאסר-עולם. כמו כן ביטל את המנהג והזכות למקלט בכל מקום שהוא. מיושבי קיזיקוּס[288]  שלל את החופש האזרחי, שזכו בו במלחמת מיתרידטס, על שהעזו לבצע מעשי-אלמות נגד אזרחים רומיים. בעצמו לא יצא עוד למסעי-מלחמה, אלא דיכא את התפרצויות האויבים על ידי הלֶגאטים שלו, וגם זאת עשתה רק מתוך היסוס ובשעת-הכרח. את המלכים העוינים והחשודים ריסן באיומים ובתואנות יותר מאשר בכוח. מהם שמשך אליו לרומא בדברי-חונף ובהבטחות, ולא שילח אותם עוד בחזרה; כן עשה למארוֹבּוֹצוּס הגרמני ולראסקוּפוֹריס מתראקיה, ולבסוף לארכילאוס מקאפדוקיה, שאת ממלכתו הפך לפרובינציה.

[38] בהמשך של שתי שנים תמימות לאחר שהגיע לשלטון, לא יצא אפילו צעד אחד מחוץ לשערי העיר. בתקופה שלאחר מכן לא נסע לשום מקום, אלא אל הערים הקרובות ולכל היותר עד אַנטיוּם; וגם זאת לעתים רחוקות ולימים מועטים בלבד; אף על פי שפעמים רבות הודיע, כי עתיד הוא לבקר בפרובינציות ואצל צבאותיו; וכמעט מדי שנה בשנה עשה הכנות ליציאה, אסף עגלות, דאג לצידה בערים ובמושבות ואף הרשה לבסוף לנדור נדרים על צאתו ובואו בשלום, עד שנתקרא בפי-כל בדרך הלצה "קָאלִיפִידֵס", שנתפרסם על ידי המשל היווני, כי הוא "אץ ואינו מתקדם כמלוא אמה"[289] .

[39] אולם לאחר ששיכּל את שני בניו – גרמניקוס מת בסוריה ודרוסוס ברומא – שאף להתבודד בקאמפאניה, וכמעט כולם האמינו באמונה שלימה ואמרו בפה מלא, שמשם לא ישוב עוד לעולם והמוות יקדמהו במהרה. ושני הדברים עוד מעט ונתקיימו, כי לא שב עוד לרומא, ולאחר ימים אחדים אירע הדבר שבשעת סעודת-הערב על יד טאראקינה, בחווילה אחת שנתקראה בשם "המערה", נשמטו סלעי-ענק רבים מעל לראשם ורבים מן האורחים והמשרתים נימעכו תחתיהם, אך הוא ניצל באורח בלתי צפוי.

[40] לאחר שעבר את קאמפאניה וחנך שם את הקאפיטוליום אשר בקפוּאָה ואת מקדש אבגסטוס בנוֹלָה[290] - כי זאת היתה האמתלה לנסיעתו – הלך לקאפרי, האי שמשך את לבו בעיקר על שום שיכלו לעלות אליו רק בחוף צר אחד והיה מוקף מכל הצדדים סלעים תלולים, גבוהים ורמים ומי-הים העמוקים. אולם מיד קראוֹ העם לשוב בבקשות תכופות לאחר האסון, שבו אבדו למעלה מעשרים אלף איש בפִידֵנֵי. כשנתמוטט האמפיתיאטרון בשעת מישחק-גלדיטורים[291] . אז עבר אל היבשת ונתן לכולם לגשת אליו, בעיקר לאחר שבצאתו מרומא פקד שאיש לא יפנה אליו ובכל הדרך הרחיק מעליו כל אלה, אשר באו לפניו.

[41] לאחר שובו אל האי הזניח את עניני המדינה עד כדי כך, שמאותה שעה ואילך לא השלים אף פעם את הדקוריות[292]  של הפרשים, לא החליף את טריבוני הצבא ולא את הפרפקטים ונציבי הפרובינציות, ובמשך שנים אחדות השאיר את היספניה ואת סוריה בלא מושלים קונסולריים; הניח לפַּרתים שיכבשו את ארמניה, לדאקים ולסַרמטים שיהפכו את מוֹיסִיָה, לגרמנים – להשם את גאליה, דבר אשר המיט חרפה גדולה – וסכנה לא פחות מכן – על הממלכה עצמה.

[42] והנה עתה כאשר זכה בחופש זה שבהתבודדות והתרחק מעיני הציבור, נתן סוף-סוף לכל התאווֹת, אשר כיסה עליהן בקושי במשך כל הזמן, להתפרץ החוצה בבת-אחת; ועליהן אספר לפרטיהן מתחילתן. עודו בצבא, והוא טירון, כינוהו בשל תאוותו היתירה ליין בשם בּיבֶּריוּס במקום טיבריוס, קאלדיוּס – במקום קלאבדיוס, מֵירוֹ במקום נירון[293] . אחר כך, בעלותו לשלטון והוא עוסק בתיקון מידות-הציבור, בילה לילה ושני ימים רצופים במאכל ובמשתה עם פּוֹמְפּוֹניוּס פלאקוּס ולוקיוס פִּיסוֹ, ומיד לאחר-כך מסר לאחד מהם את סוריה לפרובינציה, לשני את משרת ראש העיר, ואף הכריז עליהם במכתבי-המינוי כעל ריעים נעימים ביותר בכל-עת ובכל-שעה. כמו כן הזמין עצמו לסעודה אצל קסטיוס גאלוס, זקן אשמאי ובזבזן שעוד אבגוסטוס הכתימו באות-קלון והוא עצמו נזף בו ימים אחדים לפני כן בסנט; ועוד העמיד לו תנאי, שלא ישנה או יפּיל דבר מהרגליו, ונערות ערומות תשמשנה אותם בשעת הסעודה. מועמד לקויסטורה, שהיה בן-בלי-שם, העדיף על רמי-היחס על שום שבמשתה כילה לשתות לפי קריאתו אמפורה שלימה של יין[294] . לְאַסֵלְיוּס סאבּינוּס העניק מאתיים אלף ססטרקים בשכר שיחה, כביכול, בין פִּיטְרִיָה, חַרְטְמָן, חילָזון וקיכְלִי, שמתנצחים כולם על חשיבות-דרגתם. לבסוף יסד משרה חדשה של "שׂר תענוגות" ומינה לכך את הפרש הרומאי טיטוּס קיסוֹניוּס פריסקוס.

[43] ובמקום התבודדותו שבקאפרי סידר לו חדר-משכב למקום מעשי-זימה שבצינעה, וקיבץ לשם מכל עבר חבורות נערות ונערי-חשק, ממציאי דרכי-עגבים משונות, שקרא להם סְפִּינטְריות, שלושה-שלושה מהם היו מחוברים יחד ועגבו זה על זה לעיניו, כדי שבמראיהם יעוררו בו את התאווֹת שקהוּ. את חדרי-המיטות המפוזרים במקומות שונים קישט בציורים ותבליטים, המתארים תמונות ומחזות מלאי זנונים וצייד אותם בספרי אלפנטיס[295] לבל תחסר לאיש, בעשותו את מעשהו, דוגמת האופן שהוטל עליו לבצעו. גם ביערות ובחורשות סידר במפוזר מקומות-עגבים, שבהם נתכנסו יחדיו צעירים וצעירות לבושים כפַּאנֵיסְקים[296]  וכנימפות בתוך מערות ונקיקי-סלעים. מכאן ניקרא האי בפי כל ובגלוי, בסירוס שמו, "קַאפְּרִינאוּס[297] .

[44] אבל הוא היה להוט אחרי תועבות גדולות ושפלות מאלה; תועבות שאך בקושי אפשר לספר עליהן, או לשמוע אותן, ומה גם להאמין בהן. ילדים בגיל הרך ביותר, שהיה קורא להם "דגיגים", הרגיל שישחו הנה והנה בין שוקיו בשעת רחצו וישחקו אתו במגע העדין של לשונם ושיניהם; יתר על כן, מגיש היה את ערוותו או את דדיו לתינוקות מגודלים במקצת, שלא ניגמלו עדיין; מין תענוג, שהיה נוטה אליו מטבעו ומגילו. וכאשר הניח לו מישהו בעזבונו את תמונתו של פַארִאסִיוּס, שבה מתוארת אָטַאלַאנְטָה כשהיא עושה בפיה את רצונו של מֶלִיאגֶר, בתנאי, שאם נפשו תקוץ בנושא התמונה, יקבל במקומה מיליון ססטרקים, לא זו בלבד שהעדיף את התמונה, אלא קבע לה גם מקום-כבוד בחדר-השינה שלו. כמו כן מספרים שפעם אחת, בשעת הקרבת-קרבנות, שבה את לבו יופיו של הנער שנשא לפניו את המחתה, והוא לא יכול לשלוט ברוחו אלא מיד עם גמר עבודת-הקודש, בו במקום, צידדו ועשה מעשה-זימה בו ובאחיו, שהיה המחלל בחליל. אחר כך ציווה לקפח את שוקיהם, כיוון שהטילו את התועבה האחד על השני.

[45] באיזו מידה נהג להתעלל גם בנשים, ואפילו במיוחסות שבהן, הוכח בבירור על ידי מותה של אחת מאלוֹנְיָה. זו הובאה אליו, אך כאשר סירבה בעקשנות יתירה לשאת תועבות נוספות, הפקיר אותה לידי הדילטורים. גם כשעמדה כבר לפני השופטים לא פסק מלשאול אותה, שמא חזרה בה מדעתה. לבסוף ברחה מבית-המשפט, נימלטה לביתה ושם דקרה עצמה בחרב. אך קודם גידפה בקול רם את הזקן הגס והמזוהם הלז על נבלות-פיו. מכאן נתפרסמה העקיצה הבאה, שנתקבלה במחיאות-כפיים בהצגות המחזות האַטֶלֵאנִיים שבאו לאחר כך, ש"התיש הזקן מלקק את העזים".

 

[46] בעניני כספים היה קמצן, ממש כּילי. בנסיעותיו ובמסעי המלחמה לא שילם לעולם משכורת לבני-לוויתו, כי אם מזונותיהם בלבד. רק פעם אחת הראה להם נדיבות, וגם אז רק הודות לטוב לבו של אביו החורג; חילק אותם לשלושה מעמדות לפי מעלתו של כל אחד ונתן לראשונים שש מאות אלף ססטרקים, לאנשי הסוג השני ארבע מאות אלף, ולאחרונים, אשר לא קרא להם "ידידיו" אלא "היונים שלו", נתן מאתיים אלף.

[47] בשנות שלטונו לא הקים בנינים מפוארים כלל, וגם המעטים שהתחיל בהם, כגון מקדש אבגוסטוס ובדק תיאטרון פומפיוס, השאיר לאחר שנים רבות כל-כך בלתי-גמורים. גם שעשועי-ציבור לא ערך כלל, וכאלה שנערכו על ידי אחרים, נוכח רק לעתים רחוקות ביותר, שלא יבקשו ממנו חסדים; ביחוד לאחר שנאלץ לשחרר את השחקן אקטיוּס[298]. לאחר שתמך בסנטורים אחדים שירדו מנכסיהם, הודיע – כדי שלא יצטרך לעשות חסד עם רבים – שלא יבוא לעזרת אחרים אלא לאחר שיוכיחו בפני הסנט, כי מחסורם בא עליהם שלא באשמתם. בשל התנאי הזה היו רבים, שרגש הצניעות והבושה הרתיע אותם מלבקשוֹ וביניהם הוֹרטאלוּס, נכדו של הנואם קוינטוּס הוֹרטֻנסיוּס, שרכושו היה מצומצם ושוּדל על-ידי אבגוסטוס לשאת אשה והוליד ארבעה ילדים.

[48] רק שתי פעמים הראה נדיבות כלפי הציבור: פעם הילווה מאה מיליון ססטרקים בלי ריבית למשך שלוש שנים, ופעם שילם את הפסדם של בעלי-בתים אחדים על הר קיליוּס שבתיהם נשרפו. למעשה הראשון הכריחה אותו זעקת העם לעזרה בשעת מצוקה כספית גדולה לאחר שתיקן על פי החלטת הסנט תקנה, שלפיה חייבים המלווים בריבית להשקיע שני שלישים של כספם במקרקעין, ועל הנתבעים לסלק מיד אותו אחוז של חובותיהם. ושני הדברים לא יכלו לצאת אל הפועל. גם המעשה השני מכוּון היה להקלת המצב הקשה. למעשה החסד האחרון ייחס חשיבות רבה כל-כך, שציווה לשנות את שם ההר קֵליוּס לאבגוסטוס. אחרי שהכפיל את הסכום, שהניח אבגוסטוס ללגיונות בצוואתו, לא העניק להם מתנת כסף לעולם, מלבד אלף דינר שנתן לכל אחד מן הפריטוריאנים על שלא עמדו לצד סֶיָאנוּס, והענקות נתן ללגיונות אשר בסוריה, על שהם היו היחידים שלא הקצו מקום-כבוד לתמונות סיאנוּס בין דגליהם[299] . לעתים רחוקות מאוד היה מפטר חיילים וותיקים, בתקווה כי בזקנתם ימותו, ומותם יביא לו חיסכון[300] . כמו כן לא הקל את מצבן של הפרובינציות בנדבת-יד כלשהי, חוץ מאסיה, כאשר עריה נהרסו ברעש.

 [49] אחרי כן, במרוצת השנים, שם פניו גם לגזלה ממש. ידוע לכול שהביא את גְנֵיוּס לנטוּלוּס אבגוּר, איש עשיר ביותר, לידי חרדה ופחד עד כדי כך שימאס בחייו ויעשה אותו, את הקיסר, ליורשו היחידי במותו. כן ידוע שלֶפִּידָה, אשה רמת-יחס ביותר, נתחייבה לפניו בדין, וגמל על-ידי כך טובה לבעלה קוורינוּס, קונסול לשעבר ואיש עשיר מאוד וחשוך-בנים, שהאשים אותה עשרים שנה לאחר גירושיה, כי הכינה לפנים רעל להמיתו. מלבד זאת החרים את רכושם של ראשי ארצות הגאלים וההיספאנים, הסורים והיונוים על פי האשמות תפילות ביותר וחסרות-בושה, עד שעל אחדים מהם לא ניזקף דבר אחר כחטא, אלא שחלק מרכושם נימצא בידם במזומנים[301] . מערים רבות ומאנשים פרטיים שלל את זכותם להיות פטורים ממכס, או את זכויותיהם הקדומות למכרות ולמסים. יתר על כן, הוא שדד במרמה והמית את ווֹנוֹנֶס, מלך הפרתים, שבני עמו גירשוהו והוא נמלט עם הון רב בידיו לאנטיוכיה, מתוך אמון בעם הרומאי.

[50] את שנאתו לקרוביו גילה לראשונה לגבי דרוסוס אחיו על ידי מסירת מכתבו, שבו דן אתו בשאלה, כיצד להכריח את אבגוסטוס להקמת הרפּוּבּליקה מחדש; אחר-כך פנה נגד שאר שארי-בשרו. לא עלתה כלל על דעתו להראות כלפי אשתו יוליה בגלותה איזה מעשה-חסד או רחמים – שהוא הדבר הקטן ביותר לעשותו; ומחשבה כזו היתה רחוקה כל-כך ממנו, שאסר עליה אפילו לצאת את ביתה וליהנות מחברת בני-אדם, אף על פי שמצוות אביה הגבילה אותה לתוך תחומי אותה עיר בלבד. יתר על כן, הוא שלל ממנה גם את הרכוש, שאביה הניח בידה, ואת הקצבה השנתית שניתנה לה, ובזה הסתמך על משפט המדינה, באשר אבגוסטוס לא דאג לאלה בצוואתו. אמו ליוויה היתה עליו למעמסה על שום שדרשה לעצמה, כביכול, חלק כחלק אתו בשלטון, והיה נמנע מפגישות תכופות אתה ומשיחות ארוכות וסודיות, שמא ייחשב כמולך על פי עצותיה, אם כי על אף הכל ניזקק היה להן ומשתמש בהן פעם בפעם. בהתמרמרות רבה קיבל עליו גם את החלטת הסנט, שלפיה הוסיפו לתוארי-הכבוד שלו, מלבד "בן אבגוסטוּס", גם את המלים "בן ליוויה". לפיכך לא נתן שיקראו לה "אם-המולדת", או שתקבל כל כבוד פומבי מיוחד, ועוד הזהיר אותה פעמים רבות, שתתרחק מענינים בעלי חשיבת יתרה, שאינם הולמים את האשה, ביחוד לאחר שנודע לו, כיצד הופיעה בעצמה בשעת שריפה ליד מקדש ווסטה ועודדה את העם ואת החיילים שיגבירו את מאמציהם, כפי שנהגה לעשות בחיי בעלה.

[51] אחר כך הגיע לידי איבה גלויה והסיבה לכך, כפי שמוסרים, היתה זאת: כאשר הפצירה בו פעם בפעם שיספח לחבורות השופטים איש אחד, שקיבל במתנה את זכויות-האזרח, אמר לה שלא יספחנו אלא בתנאי שבהסכמתה ייכּתב ברשימה, כי הדבר הושג בלחץ אם הקיסר; והיא בהתרגשותה הוציאה מלשכת-החשאים וקראה מכתבים ישנים אחדים אשר אבגוסטוס כתב אליה ובהם התאונן על אופיו הקשה והנרגן של טיבריוס. העובדה, ששמרה על המכתבים האלה זמן רב כל כך והעלתה אותם לפניו בצורה עויינת כל כך, קשה היה עליו לשאתה במידה כזאת, שיש החושבים, כי זאת היתה החזקה שבסיבות, שהניעוהו לעזוב את העיר. על כל פנים במשך שלוש השנים, שאמו היתה עוד בחיים לאחר שעזב את רומא, ראה אותה רק פעם אחת, וגם אז לא יותר מאשר לשעות מועטות ביום אחד. וכאשר נפלה למשכב, זמן מה לאחר מכן, לא השתדל לראותה ואף לאחר מותה השהה את בואו לביתה. וכאשר מוכרחים היו לאחר דחיה של ימים אחדים להביאה לקבורה, כי גוויתה נשחתה והתחילה להרקיב, מנע טיבריוס שיעלוה לשורת האלים באמתלה שהיא עצמה ציוותה זאת כביכול. כמו כן ביטל את תוקף צוואתה ובמשך זמן קצר הביא אבדון על כל ידידיה ואנשי-ביתה, ואפילו על אלה שלהם מסרה במותה את הדאגה לקבורתה, ואחד מהם, איש ממעמד הפרשים, נידון לעבודת-פרך.

[52] משני בניו לא אהב אהבה אבהית לא את יוצא-חלציו, את דרוסוס, ולא את הבן שאימץ לו, את גרמאניקוּס. על הראשון חרה אפו בו בגלל מגרעותיו; כי דרוסוס חי בקלות-דעת ובבטלה. לפיכך לא הצטער עליו ביותר גם במותו, ומיד לאחר ההלוויה שב אל עסקיו הרגילים ולא הרשה שבתי-המשפט ישבתו זמן רב[302] . יתר על כן, כשבאו השליחים מטעם תושבי איליוּם באיחור-מה לנחמו באבלו, התלוצץ כאילו נימחה הכאב מזכרונו, ואמר להם שגם הוא משתתף בצערם על שאבד להם בן-עירם המצויין הקטוֹר. גרמאניקוס היה ניקלה בעיניו עד כדי כך, שביטל את ערך מפעליו המפוארים, כאילו היו מיותרים לגמרי, וגינה את נצחונותיו המזהירים על היותם, לדעתו, לרעת המדינה; ועוד התאונן בפני הסנט, כאשר הלך גרמאניקוס משום רעב גדול ובלתי צפוי לאלכסנדריה בלי לשאול את פיו. מניחים אפילו, שהוא שגרם למותו בידי נציב סוריה, גניוּס פּיסוֹ, וכאשר הועמד אותו נציב לדין באשמה זו אחר כך, חושבים אחדים, שהיה וודאי מראה את ההוראות שקיבל, אילמלא דאג טיבריוס מראש לכך, שיוציאון מידיו בשעה שהראה אותן בסתר, ואותו עצמו ירצחו נפש. לפיכך נימצא הפסוק "החזר את גרמאניקוס" כתוב במקומות רבים בעיר ובלילות קראוהו תכופות ברחובות. אותו חשד קיבל אחר כך חיזוק בדברי הקיסר עצמו על ידי שרדף באכזריות את אשת גרמאניקוס ואת בניו.

[53] כאשר אגריפינה כלתו התאוננה עליו אחרי מות בעלה ביתר גילוי-לב, אחז בידה ואמר לה על פי חרוז יווני: "חושבת את, ילדתי, שעוון נעשה לך אם אינך מושלת?!". מאז ואילך לא זיכה אותה עוד במלה אחת. ולאחר שפעם בשעת הסעודה הושיט לה תפוח והיא חששה לטעום אותו, חדל גם להזמינה אליו והעמיד פנים כאילו האשימה אותו בנסיון להרעילה. ואילו שני הדברים האלה ערוכים היו מראש בכוונה תחילה, גם שיגיש לה את הפרי לנסותה, וגם שתימנע מכך, כאילו יש בו מות וודאי. לבסוף העליל עליה, שיש בדעתה למצוא לה מקלט פעם ליד מצבת אבגוסטוס, ושוב אצל הצבא, והגלה אותה לפאנדאטאריה וכאשר הטיחה דברים נגדו ציווה להכותה בידי קנטוריון אחד עד שהושחתה אחת מעיניה. אחרי כן, כאשר גמרה בדעתה למות על ידי התנזרות מאכילה, ציווה טיבריוס לפתוח את פיה בכוח ולהלעיטה מזון. וכאשר עמדה על דעתה ומתה באופן זה, עוד התקיף אותה בעלילות שפלות ביותר והציע לצרף את יום-הולדתה למנין הימים המביאים רעה[303], ולא עוד אלא שחשב לו זאת לצדקה, שלא ציווה להחניקה בחבל ולהשליכה מעל "מדריגות האנחה"[304], והניח שיחליטו החלטה, שבה מביעים לו תודה על מידת-הרחמים הגדולה וירימו תרומת-זהב ליופיטר קאפיטולינוס.

[54] מאחר שהיו לו שלושה נכדים מגרמאניקוס ושמם נירון, דרוסוס וגאיוס, ואחד מבני דרוסוס, טיבריוס שמו, המליץ בפני הסנט - לאחר שהמוות גזל ממנו את שני בניו – על נירון ודרוסוס, שני בני גרמאניקוס הגדולים, וחגג את היום שבו הגיעו שניהם לפרקם על ידי מתן תשורה להמון-העם. אך כאשר נודע לו, כי בראש-השנה נדר הציבור נדרים גם לשלומם, הביע לפני הסנט את דעתו, שכבוד כזה אין להעניק אלא לאנשים מסויימים ובאים בימים. על ידי גילוי זה של המחשבות, הכמוסות בלבו, הפקירם מאז להאשמות מכל צד, ובתחבולות שונות הגיע לכך שיסיתוּם לגדפו ואחרי-כן ימסרו לו מיד על הדבר, ואז בא והאשים אותם במכתבים במרירות יתירה ושפך עליהם חרפות. מיד הוכרזו לאויבי המדינה, ואחר כך המיתם ברעב, את נירון באי פונטיה ואת דרוסוס במרתפי הארמון. יש החושבים, שנירון אנוס היה לשלוח יד בנפשו כאשר התלין, שבא כשלוח בפקודת הסנט, הראה לו את החבלים והווים. ואילו מדרוסוס מנעו את האוכל, עד שניסה ללעוס את המילוי שבמזרנו. שרידי שניהם נתפזרו עד כדי כך, שלעולם לא יכלו ללקטם יחד.

[55] נוסף על ידידיו הוותיקים ואנשי-ביתו, ביקש לו עוד כעשרים איש מבין ראשוני המדינה שיהיו לו מעין יועצים בעיניני הציבור. מכל אלה ספק אם שניים או שלושה נשארו בלי פגע. את כל השאר העביר מן העולם על פי סיבה זו או אחרת, וביניהם את איליוס סֵיָאנוּס, אשר אתו אבדו רבים מאוד. את האיש הזה העלה לשיא הגדוּלה, ולאו דווקא מתוך נטית-חסד, אלא כדי שבעזרתו ובמזימותיו יכין את הפח לבנו גרמאניקוס ויבטיח לנכדו, יוצא חלציו מבנו דרוסוס, את ירושת השלטון.

[56] גם לגבי ידידי-ביתו היווניים לא היה נוח יותר, אף כי בחברתם מצא לו מרגוֹע לנפשו. מפי איש אחד בשם כְּסנוֹ, שדיבר לפניו פעם בלשון נימלצת ביותר, שאל איזה מין ניב הוא זה שאין לשאתו; וכאשר הלה ענה, שזהו הניב הדורי, הגלה אותו טיבריוס לקינאריה, כי חשב שכּסנוֹ לועג לגלותו לפנים, הואיל ואנשי רודוס מדברים בניב הדורי. – רגיל היה להציע בשעת הסעודה שאלות מתוך מה שהיה קורא באותו יום, וכאשר נודע לו כי המלומד סֶלֶבְקוּס חקר מפי משרתיו איזה ספרים הוא קורא באותו זמן, וכך בא אליו מוכן מראש, הרחיקו קודם כל מחברתו ואחר-כך גם הכריחו לשלוח יד בנפשו.

[57] עודו נער ניכר בו אופיו האכזרי והקר. הראשון שהבחין בדבר בחכמתו היה מורהו לרטוריקה, תּיאוֹדוֹרוֹס מגאדארה, והגדיר זאת באופן הקולע ביותר בזה שמדי פעם בפעם, בשעה שנזף בו, קרא לו ביוונית "טיט נלוש בדם". אך הדבר התבלט יותר ויותר בהיותו כבר בשלטון, ואפילו בזמן הראשון, בשעה שעוד השתדל לרכוש לו את אהדת הבריות על ידי וותרנות שלמראית–עין. פעם כאשר צעדה לוויה בדרך וליצן אחד קרא בקול אל המת שיודיע לאבגוסטוס, כי עדיין לא שילמו להמון-העם את סכומי-העיזבון שהניח להם, ציווה טיבריוס לסחבו ולהביאו לפניו, לתת לו את המגיע לו ולהוציאו להורג, כדי שימסור לו לאביו דין וחשבון לאמיתו . זמן-מה לאחר מכן איים בסנט במאסר על אדם אחד בשם פומפיוס, פרש רומאי, ואמר לו בלשון של הבטחה, כי בקרוב יהיה "איש פומפיוס"[305]  במקום פומפיוס. בעקיצה חדה זו התקלס גם בשם האיש וגם בגורלה של אותה מפלגה ישנה.

[58] באותם הימים בקירוב שאלוֹ פריטור אחד, אם עליו לכנס בפקודתו בתי-דין, שידונו במקרי-פגיעה במעלת הקיסר, על כך ענה שיש להוציא חוקים אלה לפועל. ואף אמנם ביצע אותם הלה באכזריות יתרה. מישהו הסיר את הראש מעל פסל אבגוסטוס, כדי לשים עליו אחר; הדבר בא לפני הסנט, וכיוון שהענין היה מוטל בספק חקרו את הנאשם בעינויים. ולאחר שאותו אדם נתחייב בדין, הלך נוהג זה של האשמות והגיע לאט-לאט עד לידי כך, שבעונש-מוות נתחייבו אפילו בעד הכאת עבד או החלפת בגדים בקרבת פסלו של אבגוסטוס; נשיאת מטבע או טבעת, שבהם היתה חקוקה תמונתו, אל בית-הכבוד או לבית-בושת, או פגיעה בהבעת-דעה כלשהי בדבריו או במעשיו. והגיעו הדברים עד לידי כך, שאדם אחד שהרשה כי יחלקו לו כבוד במוֹשבה שלו באותו יום, שבו עשו כן לאבגוסטוס לפנים, הוצא גם הוא להורג.

[59] מלבד אלה עשה מעשי-אכזריות פראיים מרובים ביותר; לכאורה מתוך קפדנות ולשם תיקון-המידות, אך למעשה מתוך מתן סיפוק לנטייתו הטבעית והגיע הדבר לידי כך, שרבים הוקיעו את מעשיו שכבר נעשו הזהירו על מה שעתיד לבוא, בחרוזים כגון אלה:

                 אכזר אביר-לב, כיצד הכול בקיצור לך אגידה?

חי נפשי, אם אמך תוכל אותך לאהוב!

                 אינך פרש. מדוע? אין בידך מאה האלף!

רצונך לדעת הכול? הנה הגלוּת ברודוס![306]

את תקופות-הזהב של כאורנוס, קיסר, הפכת;

כל ימי חייך תור-הברזל המה.

ביין מאס הלזה, כי נפשו לדם צמאה

והוא ישתהו לתאבון כשתוֹתוֹ פעם היין.

איש-רומי, נא הבט אל סוּלה זה[307] , "ברוך" ולא למענך –

אל מאריוּס נא הבט, יום בו חזר אל העיר –

ראה יד אנטוניוס המסיתה למלחמת-אחים כאן,

ידו המגואלת, ראה, לא פעם בדם –

אז תאמר: הוי לרומא, אבדה! ימלוך בה

בים של דם, כל הבא מן הגלות למלוך.

     תחילה נתייחס לכאורה אל החרוזים האלה כלמעשי ידי אותם הבריות, שלא היו מרוצים מתקנותיו ולא ביטאו בזה את הגות-לבם, כי אם את מרירותם ותרעומותיהם; לפיכך היה אומר פעם בפעם: "ישנאוני ובלבד שיצדיקוני!" אולם אחר-כך הוכיח בעצמו עד מה נכונים היו הדברים וצודקים.

 [60] ימים מעטים לאחר בואו לקאפרי, בטיילו לבדו, הפתיעהו דייג אחד בזה שהביא לו מוּלית גדולה; טיבריוס ציווה לחבוט בפניו באותו הדג על שהבהיל אותו על ידי שטיפס ובא אליו מפנים האי, בין הרים תלולים שאין בהם דרך. וכאשר אמר הנענש  בשעת הוצאת העונש אל הפועל שהוא מאושר על שלא הגיש לו גם את הסרטן הגדול שתפס בים, פקד טיבריוס לרטש את פניו גם בסרטן. חייל אחד משומרי-ראשו נידון למיתה על שגנב טווס מגנו. באחת מנסיעותיו כשהאפיריון, שבו עשה דרכו נסתבך בסבך של קוצים, ציווה להטיל לארץ את מורה-הדרך, קנטוריון ממדריגה ראשונה, ולהכותו כמעט עד יציאת-הנשמה.

[61] לאחר זמן קצר מתפרץ היה בכל מיני מעשי-אכזריות, ולעולם לא היה חסר הזדמנות לכך. תחילה רדף את ידידי אמו, אחר-כך אלה של נכדיו וכלתו, ולבסוף את אלה של סייאנוּס, ואפילו את מכריהם. ולאחר מותו של זה האחרון נעשה טיבריוס שואף-דם יותר מתמיד; ומדבר זה יוצא בברור, שלאו דווקא סייאנוּס היה שהסית אותו, אלא שהוא רק המציא לו לקיסר את ההזדמנויות, שהלה שאף אליהן בעצמו. אף על פי כן העז לכתוב בזיכרונותיו, שחיברם בראשי-פרקים ובקיצור, כי העניש את סייאנוּס משום שנודע לו, כי הלז הביע את שנאתו כלפי ילדי בנו גרמאניקוס; והרי הוא עצמו סילק את שניהם, את האחד לאחר שכבר היה סייאנוס חשוד בעיניו,ואת השני רק לאחר מפלתו של זה.

תקצר היריעה למנות אחד לאחד את מעשי-האכזריות שביצע; דייני אם אפרט את סוגיהם, כעין דוגמאות לעריצותו. לא עבר יום, שבו לא הוצאו אנשים להורג, ואפילו ימי חג ומועד, ולא אחת הוצא העונש לפועל גם בעצם יום ראש-השנה. רבים ניתבעו לדין ונתחייבו בו יחד עם ילדיהם, ואפילו על ידי ילדיהם. על הקרובים נאסר להתאבל על הנדונים למוות. פרסים חשובים ניקבעו למאשימים, ולעתים גם לעדים. משום מלשין לא מנע את האימון. כל חטא יהא זה אפילו של אמירת מלים מעטות ופשוטות, נחשב חייב מיתה. פייטן אחד נאשם על שהעליב בטראגדיה אחת את אגאממנוןֹן בדברים בוטים; היסטוֹריוֹן[308]  - על אשר קרא לברוטוס ולקאסיוס "אחרוני-הרומאים". שני המחברים הוצאו מיד להורג וכתביהם הושמדו, אף-על-פי ששנים אחדות קודם לכן נתקבלו ברצון ואף הוקראו בפני אבגוסטוס. מאסירים אחדים נישללה לא רק הנחמה שבקריאה, כי אם גם ההנאה מדיבור ושיחה משותפת. כמה מן המוזמנים למשפט, מהיותם בטוחים במשפט-מוות, וכדי שיימלטו מעינויים והשפלה, גרמו לעצמם פצעי-מוות בביתם, ובחלקם שתו את כוס-התרעלה בתוך הקוריה עצמה; ואף על פי כן סחבום לבית-הסוהר לאחר חבישת פצעיהם, בעודם גוססים ומפרפרים. כל אחד מהנידונים הושלך מ"מדריגות האנחות" לאחר שסחבום לשם בחכּוֹת-ברזל. וכך עשו יום אחד ללא-פחות מעשרים איש, ביניהם נשים ונערים. נערות, שלא הגיעו לפרקן, נאנסו תחילה על ידי התלין ואחר כך נחנקו, כיוון שהמסורת אסרה חנק בתולות. המבקשים למות הוכרחו בכוח להמשיך לחיות, באשר טיבריוס חשב את המוות לעונש קל כל כך, שבשמעו כי אחד הנאשמים, קארנוּלוּס שמו, הקדים למות, פרץ בקריאה: "קארנולוס זה התחמק מידי!". בשעה שסקר פעם את בתי-הסוהר ומישהו ביקשו שימיתנו בהקדם, ענה לו: "עוד לא התפייסתי אתך!". אדם אחד, ששימש פעם קונסול, כתב בין זכרונותיו, כי במסיבה אחת רבת-משתתפים, שגם הוא היה נוכח בה, שאלהו פתאום בקול רם ננס אחד, שעמד שם בצד השולחן בין המוקיונים, מדוע פאקוֹניוּס, הנאשם בפגיעה במעלת הקיסר, עודנו בחיים. ואם אמנם נזף בו מיד טיבריוּס במקום בשל לשונו הפוחזת, אך כעבור ימים מעטים כתב לסנט, שיחליט על דבר הענשת פּאקוֹניוּס בהקדם האפשרי.

[62] אכזריותו עוד גדלה וגברה כאשר נתמלא מרירות בהיוודע לו היאך מת דרוסוס בנו. הוא חשב שדרוסוס ניספה במחלה שבאה מתאוותנותו הבלתי-מרוסנת, וכאשר נודע לו לבסוף שהורעל בנכליהם של ליווילה אשתו ושל סייאנוּס, לא חסך עוד מאיש עינויים או מוות. למעשה-החקירה הזה נתמסר כולו ימים שלימים והתרכז בו עד-כדי-כך , שבהיוודע לו, שהגיע ובא איש אחד, שהיה מארחו פעם ברודוס, ושהזמינהו אליו לרומא במכתבים מלאי ידידות, ציווה לענותו בלי שהייות, כאילו בא מישהו מאלה, שהיו נחוצים לו בשביל החקירה; ולאחר-כך, משנתגלתה הטעות, ציווה גם להרגו, פן יפרסם את העוול שנעשה לו. עדיין מראים בקאפרי את מקום ההוצאה להורג, שממנו ציווה להשליך את הנידונים לנגד עיניו אל הים לאחרי עינויים ממושכים ומחושבים, ולמטה חיכתה להם קבוצת מלחים, שניפצו גוויותיהם בכלונסאות ובמשוטים, שלא תשאר באחת מהן כל שארית של רוח-חיים. בין שאר דרכי העינויים המציא גם את זו: לאחר שהסיתו את האנשים למלא כרסם בשתית יין רב, היה מצווה לקשור להם אבר המין בחבלים וגורם להם עינויים על ידי לחיצת החבלים והשתן הנעצר כאחד. אילמלי המוות שקידמהו וגם תראסילוּס, שהסב את לבו בצדיה, כפי שאומרים, שידחה כמה מעשי-רצח בתקווה לחיים ארוכים, יש לחשוב שהיה הורג עוד רבים ולא היה חס אפילו על שארית נכדיו; שכן חשד  כבר בגאיוס ותיעב גם את טיבריוס מהיותו בן-זנונים. וכל-זה לא רחוק הוא מן האמת, מאחר שפעם בפעם קרא לפריאמוּס בשם המאושר באדם, על שזכה לראות במות כל בניו.

 [63] בתוך כל מעשיו אלה מעידים סימנים רבים כי לא זו בלבד שהיה שנוא ומקולל בחייו, כי אם גם מלא פחד-מוות ושבע ביזיון. כך אסר, למשל, לשאול במגידי-העתידות בסתר ובלא עדים. כמו כן ביקש להשמיד את מקום-הנבואה שבקרבת העיר, אך חדל מזה מפחד קדושת הגורלות של פְּרֵינֵסְטֵי[309] , שציווה להביאם חתומים לרומא, ושוב לא נמצאו בתיבה, עד שלא חזרו והביאו אותם אל המקדש. לשני אנשים מסר פרובינציות לאחר גמרם את הקונסולט, אך לא ההין לשלחם לשם והחזיקם על ידו בלי שיעזבו את העיר, עד אותו הזמן, לאחר עבור כמה שנים, שיכול למנות אחרים במקומם, ובינתיים השאיר להם את תוארם הרשמי, ואף נתן להם פקודות, שהיה עליהם למלאותן איש-איש באמצעות שליחיו ועוזריו.

[64] לאחר שהוציא את פסק-הדין על כלתו ועל נכדיו, לא העביר אותם מעולם ממקום למקום אלא כבולים ובאפריון סגור, והחיילים מנעו מעוברי-האורח להביט בהם, ואפילו לעמוד בלכתם.

[65] את סייאנוּס, שתיכן את ההפיכה נגדו, ועלה לגדולה עד כדי כך שהוא אנוס היה לראות היאך חוגגים את יום הולדתו כחג-העם ומעריצים את פסלי-הזהב, שהוקמו לו בכל מקום, הפיל לבסוף, והעדיף לעשת זאת בערמה ובתחבולות מאשר בתוקף שלטונו. תחילה, כדי להרחיקו מעליו בדרכי-כבוד, צירף אותו כחבר לקונסולט שלו החמישי, שקיבלו עליו אחרי הפסקה ארוכה דווקא לתכלית זו, בהיותו רחוק מן העיר. אחר כך הוליכו שולל בתקווה שיקשור אותו אליו ביחסי-משפחה ושיקבל את הסמכות הטריבונית, ופתאום האשים אותו באופן בלתי צפוי ובקטרוג מביש ועלוב, שבו ביקש בין השאר את ציבור הסנטורים, שישלחו אליו אחד הקונסולים[310] אשר יביא אותו, את הזקן העזוב לנפשו, לראות את פניהם, תחת משמר  צבאי. גם לאחר זה לא שקט ומתוך חשש למהומות ציווה לשחרר את נכדו דרוסוס, שעדיין החזיקהו במאסר ברומא, ולמנותו למפקד הצבא, אם המצב ידרוש זאת; אף הכין אניות וחשב לברוח אל אחד הלגיונות, ומעל הסלע הגבוה ביותר צופה היה מדי פעם בפעם אל האותות, שפקד להעלותם במרחקים כל אימת שנעשה איזה דבר, מחשש שמא יפגרו השליחים לבוא. אך גם לאחר דיכוי קשר סייאנוס לא פחתו חששותיו ובמשך תשעה חדשים שלאחר-מכן לא יצא מתוך החווילה הקרויה על שם יופיטר[311].

 [66] נפשו, המטורדת בפחדים, נתייסרה גם בכאב שגרמו לו דברי-הנאצה ממינים  ומצדדים שונים, בהטיח נגדו כל אחד ואחד מן הנידונים למוות חירופים וגידופים, אם ישר בפניו ואם על ידי מכתבי-נאצה, שהניחו בתוך האורכֶּסטרה[312] . אלא שרושם הדברים האלה עליו שונה היה ומשונה: פעם, מתוך בושה, ביקש להסתיר ולשמור בסוד את כל אלה; ועתים התייחס אליהם בבוז, ואף פירסם אותם והפיצם מרצונו בתוך ההמון. אפילו ארטאבאנוס, מלך הפרתים, חירפהו במכתבים, שבהם הוכיחו על פניו על שרצח את בני משפחתו וסתם אנשים; על היותו יושב בטל וחי חיי הוללות; ועוד עורר אותו לשים קץ לחייו מרצונו ולהפיג על ידי כך בהקדם את שנאת האזרחים הגדולה והמוצדקת לגמרי.

[67] לבסוף הגיע לידי כך שהיה מתעב את-עצמו במידה כזאת, שבמכתב אחד צימצם את כל ענות נפשו במלים אלו: "יביאו עלי האלים והאֵלות אבדון גרוע שבעתיים מזה שאני מרגיש את בואו מדי יום ביומו, אם יודע אני מה לכתוב לכם, אבות נאספים, או כיצד לכתוב, או מה לא לכתוב אליכם כלל, במצבי זה"[313].

     יש סוֹברים, כי ידע מראש את-כל-אלה בכוח ראייתו את הנולד, וזמן רב קודם לכן חזה את המרירות והחרפה, שיבואו עליו ביום מן הימים. לפיכך דחה בכל תוקף בהגיעו  לשלטון את התואר "אבי המולדת", ואת השבעת הסנט לתמיכה בפעולותיו, מחשש שימצאוהו אחר כך בלתי-ראוי לכבוד כזה וחרפתו עוד תגדל על ידי כך. דבר זה אפשר להסיק בבירור מתוך נאומו, שנאם דווקא בשני הענינים האלה, באמרו למשל שתמיד יישאר נאמן לעצמו ולעולם לא ישנה את דרכיו כל עוד תהיה דעתו מיושבת עליו; אולם כדי שמעשה זה לא ישמש דוגמא, יש להיזהר שהסנט לא יתחייב בשבועה לתמוך במעשיו של מישהו, כי כל אחד ואחד עלול להפוך עורו מאיזו סיבה שתהיה. ופעם אחרת אמר: "אבל אם יתעורר פעם בנפשכם הספק בנוגע לאופיי ומסירותי אליכם – אסון זה, שהייתי מבקש להימנע ממנו על ידי מוות מוקדם – הרי לא יוסיף לי כבוד כלל תואר זה "אבי-המולדת", ויהיה בו אך משום גנאי, אם משום שהענקתם לי את התואר הזה מתוך פזיזות, או מפני קלות-הדעת, שבה שיניתם את הערכתכם עלי".

[68] גופו היה מגודל וחסון, קומתו למעלה מבינונית, כתפיו וחזהו רחבים; גם שאר אבריו ועד כפות-רגליו,מתאימים ומחוטבים. ידו השמאלית היתה הזריזה והחזקה יותר, וכוח פרקיה רב כל כך, שיכול היה לנקוב באצבעו תפוח רענן ושלם ובאצבע צרידה היה פוצע ראשו של ילד ואף של עלם. עורו לבן היה ושערותיו גלשו אל אחורי ראשו עד שכיסו גם את ערפו; דבר שניכר כי מיוחד הוא למשפחתו. קלסתר-פניו היה אציל ואך תכופות צצו בו פתאום בהרות לרוב. עיניו גדולות היו ביותר ולפלא ייחשב, שהיו מסוגלות לראות גם בחשכת-הלילה, אם כי לשעה קצרה בלבד, ורק כאשר פקחן בקומו משנתו; אחר-כך הלכה ראייתן וקהתה. בראש זקוף היה צועד, צווארו נטוי לפנים ומבט-עיניו זועף כרגיל. לרוב היה שותק ולעולם לא דיבר גם אל אנשי סביבתו, או רק לעתים רחוקות ביותר, וגם אז באיטיות יתירה, אך לא בלא תנועה קלה כלשהי של אצבעותיו. אבגוסטוס כבר שם לבו אל כל המידות הבלתי-נעימות הללו שבו, שהיו מליאות יהירות, ואף ביקש תכופות להגן עליו בפני הסנט והעם באמרו, כי אלו הן מגרעות הבאות מידי הטבע ולא עשויות בכוונה תחילה. בריאותו היתה מצויינה תמיד ובמשך כל ימי ממשלתו לא חלה כמעט, אף-על-פי שמשנתו השלושים דאג לגופו בעצמו כפי שעלתה על דעתו, בלא עזרת הרופאים ועצתם.

[69] אף-על-פי שביחס לאֵלים ולמנהגי-הדת היה שווה-נפש למדי, מהיותו מסור לאצטגנינות ומאמין בהחלט שהכול נתון ביד הגורל, אחזתו בכל זאת פלצות יתירה מפני קול הרעם, ובשעה שהשמים נתקדרו עננים, היה שם תמיד זר-דפנה על ראשו, כי נתפשטה האמונה שאותו מין של עלים אינו נפגע בברק.

[70] בשקידה רבה עסק בספרות היפה של שתי הלשונות בסיגנון הדיבור הלאטיני הלך בדרכי קורווינוס מסאלה, שאליו נשא את עיניו עוד בנעוריו, אף כי מסאלה היה כבר זקן. אולם על ידי מלאכותיות יתירה ודקדוקי-עניות עירפל את סיגנונו, עד שאמרו עליו כי בדבּרו "מניה-וביה" הצטיין יותר מאשר בנאום מוכן מראש. גם שיר לירי חיבר בשם "קינה על מות לוקיוס קיסר". גם שירים יווניים חרז וחיקה בהם את אֶבְּפוֹרְיוֹן, את רִיאָנוּס ואת פארתּאניוּס, פייטנים אלה שהתענג עליהם במידה יתירה והעמיד כתביהם ופסליהם בספריות הציבוריות בין אלה של המשוררים החשובים מימים עברו. לפיכך התחרו ביניהם מלומדים רבים בהוצאת כתבי שלושת המשוררים האלה, שהקדישום לקיסר. ואילו ביחוד התענין בידיעת סיפורי-האגדה ובזאת הגיע עד כדי דברי שטות ומעוררי צחוק, באשר נוהג היה לבחון את המדקדקים – סוג האנשים, שאת חברתם ביקש, כאמור, תמיד – בשאלות מעין אלו בערך: "מי היתה אמה של הֶקוּבָּה? מה היה שם אַכִילֵס בין הנערות? איזה שירים נהגו הסירינוֹת לשיר?" ביום שבו ניכנס לראשונה, אחרי מות אבגוסטוס, אל הקוריה כדי לצאת ידי חובת כיבוד-אב עם המנהג הדתי, כביכול, כאחד, הקריב את קרבנו בצירוף יין ולבונה, אך בלי מחללים בחליל, כדוגמת מינוס, שעשה כן לפנים במות עליו בנו.

[71] אף-על-פי שידע לדבר בלשון היוונית ברהיטות ובקלות, לא השתמש בה בכל עת ובכל מקום, וביחוד נימנע מכך בסנט, עד כדי בקשת סליחה על השימוש במלה זרה, בשעה שאמר לבטא את המלה "מונופולין". גם כשקראו פעם בפניו פקודה מטעם הסנט ובה המלה היוונית cmblema , טען שיש להחליף את הביטוי ולבקש במקום המלה הזרה מלה לאטינית, ואם לא תימצא, יש להביע את ענינה במלים אחדות, ואפילו בעקיפין. כאשר חייל אחד נחקר בבית הדין בלשון היוונית, אסר עליו טיבריוס להעיד, אם לא ידבר לאטינית.

[72] במשך כל ימי התבודדותו ביקש אך פעמיים בלבד לשוב לרומא. בפעם הראשונה בא בספינה של ג' טורי משוטים עד הגנים שבקרבת בריכת-המים[314] , ולאורך גדות הטיבר. העמיד משמרות, שירחיקו את כל הבאים לקראתו בדרך. בשניה הגיע בכביש אַפּיוּס עד לאבן-המיל השביעית. אך בשני המקרים שב כלעומת שבא בשעה שניראו לו מרחוק חומות העיר, בלי לבוא עדיהן; בפעם הראשונה מסיבה שאינה ידועה, בשניה בגלל מופת שהבהילו:  היה לו נחש גדול, שהשתעשע בו, וכאשר אמר להאכילו כדרכו בעצם ידו, מצא שנמלים אכלוהו; ובזה ראה רמז ואזהרה, שיישמר לנפשו מפני כוח ההמון. לפיכך מיהר לשוב לקאמפאניה; אך באסטורה תקפתו חולשה, וכשהוקל לו במקצת המשיך בדרכו לקירקִיי. אבל כדי לא לעורר חשש ביחס לחולשתו, לא זו בלבד שהשתתף במשחקי חיל-המצב, אלא אף הטיל חניתות מעל מושבו בחזיר-בר, שהוכנס לזירה. מיד הרגיש דקירות בצידו וכיוון שהיה לו חום גבוה ניפגע ברוח-פרצים, שעוד הגבירה את מחלתו. אף-על-פי-כן החזיק מעמד זמן מה, אם כי המשיך לנסוע עד מיסֵנוּם ולא וויתר על שום דבר מארחות חייו היום-יומיים, גם את המשתאות ושאר תענוגות לא ביטל, מקצתם מפני שנפשו לא ידעה שבעה, וקצתם מתוך העמדת-פנים.אבל כאשר חַרִיקְלֵס הרופא, שהיה צריך לצאת לחופשה ועזב לשם כך את המשתה,אחז ביד טיבריוס לנשקה, חשב הוא כי בדעת הרופא למשש דופקו, דחק בו שיישאר ויסב מחדש אל השולחן, ועוד האריך בסעודה עד שעה מאוחרת. כמו כן לא ביטל את מנהגו הישן והיה עומד כמאז במרכז הטרקלין והליקטור לצידו, ופונה לכל אחד ואחד בשמו, כאשר באו ליטול ממנו ברכת-הפרידה.

[73] בינתיים קרא בדינים וחשבונות של הסנט, כי ישחררו נאשמים אחדים בלי שחקרום תחילה. ואף על פי שהוא כתב עליהם לרומא בקיצור נמרץ ולא יותר מאשר זה בלבד שמלשינים מסרו לו שמותיהם, כעס על שמתיחסים אליו, כביכול, בבוז והחליט לשוב לקאפרי ולא לעשות דבר אלא לנקוט נגדם בפעולה במחשבה תחילה וממקום בטוח. אולם הסערות וכוח מחלתו שהתגברה עצרוהו וניפטר כעבור זמן קצר בחווילה של לוּקוּלוֹס, בשנת השבעים ושמונה לחייו והעשרים ושלושה למלכו, בששה-עשר לחודש מארס, בשנת הקונסולט של גִנֵיוּס אַקִרוֹנְיוּס פּרוֹקוּלוּס וגאיוּס פּוֹנְטיוּס ניגֶרינוּס[315]

יש סבורים שגאיוס מזג לו רעל הממית באיטיות; אחרים אומרים, כי בהפסקה שבין התקפות-הקדחת שללו ממנו את האוכל שדרש; שוב חושבים אחדים, שבשעת התעלפותו הסירו את הטבעת מעל ידו ובשוב אליו רוחו דרש שיחזירוה, ואז הטילו כר על פניו. סֵנֶקָה כותב, כי בשעה שחש את בוא הקץ הסיר את הטבעת, כאילו עמד למסרה למישהו, החזיקה בידו זמן-מה, אחרי כן חזר ושם אותה על אצבעו ובכוצו את ידו השמאלית שכב בלי תנועה שעה ארוכה; פתאום קרא למשרתיו, וכאשר איש לא ענה, עמד על רגליו; אך במרחק-מה ממיטתו עזבוהו כוחותיו ונפל ומת.

[74] ביום-הולדתו האחרון ראה בחלומו את אפולו מטֶמֶנוֹס[316] , פסל אדיר ומלאכת-מחשבת, שהביאהו מסיראקוּסה כדי להעמידו בספריית המקדש החדש[317] , והנה זה מודיע לו, כי הוא לא יוכל לחנכו עוד. ימים אחדים לפני מותו נהרס המגדלור אשר בקאפרי על ידי רעידת-אדמה. במיסנוּם קרה, שהאֵפר הנישאר מן הגחלים והרמץ, שהובאו לחימום טרקלינו, שתחילה כבר כבה והצטנן, נתלקח פתאום לפנות ערב והמשיך להאיר בלי הרף עד שעה מאוחרת בלילה.

[75] מותו גרם לשמחה גדולה כל כך בקרב העם, שמיד עם בוא הידיעה התרוצצו בחוצות ומהם שצעקו: "טיבריוס אל הטיבּר!". מהם התפללו אל אמא-אדמה ואלי-שאול לבל יתנו לו במותו מקום אחר מאשר בין הרשעים; אחרים איימו על הגוויה בחכות ו"במדריגות-האנחה", בהיותם מרי-נפש על מעשה-הזוועה החדש, שנוסף לזכרון אכזריותו הקודמת: החלטת הסנט קבעה שההוצאה לפועל של עונש הנידונים למוות תידחה תמיד לעשרה ימים, והנה קרה המקרה, שיום מותם של אחדים מאלה חל בשעת בוא הידיעה על מות טיבריוס. אלה התחננו לרחמי הקהל, אבל כיוון שגאיוס עדיין לא הגיע ולא היה אל מי לפנות ובפני מי לערער, חינקו אותם השומרים, מחשש שיעשו דבר-מה בניגוד לחוק, והשליכום מעל "מדריגות האנחות". לפיכך עוד גדלה השנאה לגבי העריץ באשר גם אחרי מותו המשיכה התאכזרותו לפעול, כביכול. כאשר ארונו זז ויצא את מיסנום, קראו רבים אחריו, כי מוטב שיביאוהו לאָטְלָיה[318]  ויצלוהו מעט בתוך האמפיתיאטרון; אך החיילים העבירוהו לרומא ושרפוהו שם בטקס ציבורי.

[76] שנתיים לפני מותו ערך צוואה כפולה; אחת נכתבה בעצם ידו ואחת בידי עבד משוחרר, אך תוכנן היה אחד, שהחתים עליהן כעדים את פשוטי האנשים. בצוואה זו מינה ליורשיו בחלקים שווים את נכדיו: גאיוס, בנו של גרמאניקוס, וטיבריוס, בנו של דרוסוס, ושם את האחד ליורשו של השני במותו. הניח עזבונות גם לרבים אחרים בתוכם לבתולות–ווסטה וגם לכל אחד ואחד מן החיילים ולעם רומא, לכל יחיד, ומתנות מיוחדות למפקחי-המחוזות העירוניים.

 

ספר רביעי: קאליגולה (גאיוס קיסר קאליגולה)

[1]   גֶרמאניקוֹס, אביו של גאיוס קיסר, בנם של דרוסוס ואנטוניה הצעירה, שטיבריוס אחי-אביו אימצהו אחר כך לבן, שימש קויסטור חמש שנים לפני שהגיע לגיל המתאים לכך לפי החוק, ומיד אחרי כן היה לקונסול ונישלח אל הצבא בגרמניה.  בבוא הידיעה על מות אבגוסטוס סירבו כל הלגיונות בעקשנות להכיר בטיבריוס כקיסר והציעו לו את השלטון על המדינה[319].  אך הוא הרגיעם וגילה בכך נאמנות כלפי אביו ותקיפות-דעת לא פחות מזה;  וכעבור זמן-מה ניצח את האויב וחגג את חגיגת-הניצחון ברומא.  אחר-כך ניבחר לקונסול בפעם השניה, אבל קודם שניכנס לתפקידו היה עליו למהר ולחוש לארצות המזרח להשיב שם את הסדר על כנו;  ושם, לאחר שניצח את מלך ארמניה והפך את קפדוקיה לפרובינציה, מת באנטיוכיה בשנת השלושים וארבע לחייו לאחר מחלה ממושכת;  אף התעורר החשד שהרעילוהו, כי מלבד זאת שהופיעו בהרות כחולות בכל גופו וקצף יצא מפיו, הנה לאחר ששרפוהו נימצא לבו שלם בין העצמות, וכפי הסברה זה טבעו של הלב, שאם חדר אל תוכו רעל לא ייאכל באש.

[2]   לדעת רבים מת גרמאניקוס כתוצאה מנכלי טיבריוס, על ידי גניוס פיסו[320]  ובעזרתו.  הוא היה בזמן ההוא נציב סוריה ולא התעלם מן הדבר, שעליו לבוא לידי התנגשות או עם האב או עם הבן;  לפיכך לא  נירתע מכל דרך שבה יכול לפגוע בגרמאניקוס, ואפילו בחוליוֹ, בדברי-טינה ובמעשי-איבה.  מטעם זה כמעט קרעוֹ העם לגזרים בשובו לרומא, והסנט דן אותו למיתה.

[3]   מקובלת וידועה למדי העובדה, כי גרמאניקוס חונן בכל מעלות הגוף והנפש במידה שאיש לא הגיע אליה:  יפה-תואר ורב-כוח, בעל כשרון מעולה בדברנות ובמדעים של שתי הלשונות יחד, מסביר-פנים מאין כמוהו ומפליא בשאיפתו ובהצלחתו להשביע את רצון בני האדם ולזכות באהבתם.  רגליו הדקות לא הלמו ביותר את יפי-תוארו, אך גם אותן חיזק לאט-לאט על ידי רכיבה קבועה על סוס לאחר כל סעודה.  תכופות היכה את אויביו בקרב פנים-אל-פנים.  בבית המשפט היה מלמד סניגוריה אפילו  אחרי שערך כבר את תהלוכת-הניצחון שלו, ובין יתר פירות מחקריו נשארו גם קומדיות יווניות.  בבית ובחוץ נהג כאזרח פשוט ואל ערים חפשיות ובעלות-ברית בא תמיד בלי ליקטורים.  בכל מקום שמצא קברי אנשים מפורסמים, היה מקריב קרבנות לנשמותיהם.  כאשר בא לקבור בקבר-אחים את שרידיהם הישנים והפזורים של חללי תבוסת ווארוּס, היה הראשון שניגש ללקטם ולאספם בעצם ידו.  אפילו לגבי שונאיו, יהיו מי שיהיו ותהא סיבת שנאתם מה שתהיה, היה נוח כל כך וחסר כוונות רעות;  ואפילו בשעה שפיסוֹ ביטל את פקודותיו והתעלל בקליאנטים שלו, לא נתנוֹ לבו לכעוס עליו כל עוד לא נודע לו, כי הלה יורד לחייו על ידי מזיגת רעל וחרמות[321].  גם אז לא הרחיק לכת מזה שהודיע לו, כמנהג האבות, כי הוא מבטל את הידידות שביניהם, וביקש את בני-ביתו, שאם יאונה לו רע, יקמו את נקמתו.

[4]   מעלותיו אלה נשאו לו פרי בשפע רב.  קרוביו כיבדוהו ואהבוהו עד מאוד, ואבגוסטוס – אם לא להזכיר את שאר בני-משפחתו – נתן אותו לטיבריוס שיאמצהו לו לבן, לאחר שהיסס זמן רב אם למנותו יורש מקומו.  מן המון-העם נודעה לו חיבה רבה, עד כי בבואו למקום מן המקומות ובצאתו אותו, נימצא לא פעם בסכנת-נפשות, כפי שמספרים רבים, בעטיו של המון העם שבא לקראתו בבואו וליווהו בצאתו.  ובשובו מגרמניה, לאחר שדיכא שם את המרד, יצאו לקראתו כל הקוהורטות שבגדוד הפריטורינים, אם כי נקבע כבר קודם לכן, כי שתיים בלבד תצאנה להקביל פניו;  אך העם הרומאי ללא הבדל של מין, גיל ומעמד, נהר לקראתו עד לאבן-המיל העשרים.

[5]   אולם ההערצה נתבטאה ביתר שאת וביתר עוז במותו ואחרי מותו.  ביום פטירתו רגמו האנשים את מקדשי האֵלים, ניתצו את מזבחותיהם, אחדים אף הטילו את תרפי-הבית לרשות-הרבים ונטשו בחוצות את הולדות, שילדו נשותיהם.  אומרים, שאפילו עמי-הנכר, גם אלה אשר היו להם מלחמות בינם לבין עצמם וגם אלה שנלחמו בנו, הסכימו כולם לשביתת-נשק כאבלים באסון משותף שפגע בביתם; כמה נסיכים גזזו את זקנם וגלחו ראשי נשותיהם לאות אבל כבד מאד, ואפילו מלך-המלכים[322] נמנע מציד וממשתאות בחברת שריו, דבר המקביל אצל הפרתים לסגירת בתי-הדין שלנו.

[6]   כאשר הגיעה הידיעה הראשונה לרומא על דבר מחלתו, חיכה הקהל בתדהמה ובצער לידיעות נוספות ולאחר שפשטה לבסוף לפנות-ערב השמועה, שאין לדעת מקורה, על הבראתו, נהרו מיד מכל עבר אל הקאפיטוליום בלפידים ובבהמות-קרבן;  עקרו כמעט את שערי המקדשים מציריהם, שלא יעמוד דבר בדרכם של אותם הממהרים לשלם נדריהם.  אף טיבריוס ניעור משנתו מקולותיו של ההמון החוגג ושירתו הבוקעת מכל עבר: "שלום לרומא, שלום למולדת, כי גם לגרמאניקוס שלום!"

אבל משנודע לבסוף ברבים דבר פטירתו, לא יכלו כל תנחומים, כל פקודות לשים גבול לאֵבל הכללי שנמשך גם בימי החגים של חודש דצמבר[323].  תהילת הניפטר והגעגועים עליו עוד גברו לרגל זוועות התקופה הבאה, מאחר שהכול סברו, ולא בלי יסוד, כי ההערצה והחשש בפני גרמאניקוס גדרו בעד אכזריותו של טיבריוס, שהתפרצה מיד לאחר מכן.

[7]  אשתו היתה אגריפינה, בת מארקוס אגריפה ויוליה, וילדה לו תשעה ילדים.  שנים מהם חטפם המוות בעודם עוללים, ואחד מת על סף הנעורים, ילד חמוד עד-מאוד, שאת תמונתו, שבה הוא מתואר בלבוש קוּפִּידוֹ, הקדישה ליוויה למקדש וונוס הקאפיטולינית, ואבגוסטוס העמידה בחדר-מיטתו והיה נושק לה כל פעם שניכנס לחדר.  שאר צאצאיו האריכו ימים אחר אביהם, בהם שלוש בנות: אגריפינה, דרוסילה וליוויה, כל אחת גדולה בשנה אחת מאחותה, ובנים שלושה: נירון, דרוסוס וגאיוס קיסר.  נירון ודרוסוס הוכרזו לאויבי המדינה על ידי הסנט, על פי האשמת טיבריוס[324].

[8]  גאיוס קיסר נולד ביום השלושים ואחד לחודש אבגוסט, בשנת הקונסולט של אביו ושל גאיוס פוֹנְטֵיוּס חאפּיטו[325]  מקום הולדתו מוטל  בספק לרגל העדויות השונות זוּ מזו שבמסורת.  גאיוס לֶנטוּלוּס גֵיטוּליקוּס כותב, כי נולד בטיבּור, פְּלִינְיוּס סקוּנדוס כי נולד בין הטְרֶבֶרים בכפר אַמְבִּיטַארְוִיוּס, למעלה מ"איחוד הנהרות"[326].  וכראייה לדבר הוא מוסיף עוד, שבאותו מקום מראים מזבחות ועליהם הכתובת: "בעד אגריפינה כי ילדה".  ואילו החרוזים שהיו נפוצים מיד עם עלותו לשלטון מרמזים, שנולד במחנה-החורף של הלגיונות:

"יליד-מחנות, שטופח בין חילות צבא-המולדת

אות ומופת, כי אכן לשלטון נועד."

אך אני כשלעצמי מוצא בספרי-הימים, שנולד באנטיוּם.  פליניוס סותר את דברי גיטוליקוס באמרו, כי הלז שיקר מתוך חנופה, כדי להוסיף עוד משהו לתהילת הקיסר הצעיר ואוהב-הכבוד מן העיר הקדושה של הרקולס;  והשקר בולט ביותר לרגל העובדה, כי כשנה קודם לכן נולד בן לגרמאניקוס בטיבור וגם שמו של זה היה גאיוס קיסר, אותו נער, שעל חמדת-נעוריו ומותו בלא-עת דובר כבר לעיל.  פליניוס עצמו בא בסתירה עם חשבון הזמנים, באשר אלה שמספרים את מעשי אבגוסטוס, כולם הם בדיעה אחת, כי גרמאניקוס נישלח עם סיום הקונסולט לגאליה רק לאחר הולדת גאיוס.  אף הכתובת שעל גבי המזבח אינה משמשת ראייה כלשהי לסברתו של פליניוס, היות ובאותה סביבה נולדו פעמיים בנות לאגריפינה, וכל לידה, ויהא הוולד מאיזה מין שהוא, קרויה  puerperium  כיוון שדרך הקדמונים היה לקרוא גם לילדות puerae כמו שאמרו גם על הבנים puelli.  כמו כן נימצא מכתב, שכתב אבגוסטוס כמה חדשים לפני מותו לנכדתו אגריפינה על-אודות גאיוס זה (כי באותם הימים לא היה עוד בחיים בן אחר בשם זה), כדברים האלה: "אתמול קבעתי עם טאלאריוּס ואָסיליוּס שיביאו את גאיוס בנך, ברצון האֵלים, ביום השמונה-עשר במאי[327].   עם-זה שולח אני אתו רופא מבין עבדי, וכתבתי לגרמאניקוס, שאם ירצה בכך, יוכל לשמרו לעצמו.  השלום לך, אגריפינה יקירתי, והשתדלי לבוא בריאה אל גרמאניקוס שלך."  מכאן ברור למדי, לפי דעתי, כי לא ייתכן שגאיוס נולד במקום שהובא לשם מרומא לראשונה רק בהיותו בן שנתיים.  אותו מכתב מבטל גם את ערכם של החרוזים המובאים למעלה, ומה גם שאין לדעת מי חיברם.  עלינו לקבל איפוא את העדות המוסמכת היחידה שנותרה בידינו, והיא עדות התעודה הרשמית, ביחוד מאחר שגאיוס העדיף תמיד את אנטיום מעל לכל שאר מקומות המרגוע ואהב אותה כאילו היתה מקום-הולדתו;  ועד כדי כך שמספרים כי בבחלו ברומא היה בדעתו להעביר לשם את מקום מושב הממשלה.

[9]  הכינוי קאליגולה[328]  בא לו מצחוק שעשו לו במחנה, מאחר שנתחנך בין החיילים לבוש במדי איש-צבא פשוט.  ועד לאיזו מידה גדולים היו יחד עם-זה האהבה והחסד, שנטו לו בעקבות ההרגל שבא מן החינוך הזה, נראה ביחוד בשעה שפרצו במות אבגוסטוס מהומות בין אנשי הצבא, שהיו מוכנים להשתוללות, והוא לבדו הרגיע אותם, וכנראה על ידי עצם הופעתו;  ולא חדלו מן המהומות, אלא בראותם כי עומדים לסלקו משגום ולהעבירו אל העיר הקרובה בשל סכנת ההתמרדות.  אז חזרו בהם סוף-סוף, הדביקו את מרכבתו ועצרוה, והתחננו אליו לבל ימנע את חסדו מהם בדרך זו.

[10]  גם במסעו לסוריה נילווה אל אביו, ובשובו משם נשאר תחילה בחברת אמו;  אחרי-כן, משהלכה לגולה, חי בבית אמו-זקנתו של אביו, ליוויה אבגוסטה, שהספיד אותה במותה מעל במת הנואמים, אף-על-פי שלא הגיע עדיין לגיל הבגרות.  אחר כך עקר אל אנטוניה, אם אביו, ובשנתו העשרים ואחת ניקרא לקאפרי אל טיבריוס.  בו ביום לבש את טוגת-הבגרות וגילח לראשונה את זקנו, אבל בלא כל אותה חגיגיות, שבה נתלוותה התבגרותם של אחיו.  שם ביקשו לפתותו ולהביאו בכל מיני תחבולות-ערמה לידי תלונות והתאוננות, אך הוא לא נתן כל הזדמנות לכך מעולם, ואף העלים עין מאבדן קרוביו, כאילו לא אונה להם כל רע.  וגם על הסבל, שנפל בחלקו שלו עצמו, עבר בשוויון-נפש שלא ייאמן, והוכיח לאבי-אביו והאנשים אשר בקרבתו הכנעה במידה כזאת, שבצדק נאמר עליו, כי לא היה מעולם עבד טוב ואדון גרוע ממנו.

[11]  ואף-על-פי-כן לא יכול כבר אז לעצור בנטייתו הטבעית לאכזריות ולשפלות, והיה נוכח ברצון רב בשעת עינויי הנידונים למוות ובהוצאתם להורג;  בלילות היה מבקר במיסבאות ובמקומות-זימה, מחופש בפיאה נכרית ובמלבוש ארוך;  התמסר בהתמדה רבה לאמנויות התיאטרון, במחול ובשירה, דבר אשר טיבריוס הסכים לו ברצון, בתקוותו, שעל ידי כך יוכלו לרכך את אופיו הפראי.  אותו זקן הכיר זאת בעינו החדה בבהירות רבה כל-כך, שלא אחת היה מכריז ואומר, כי גאיוס זה, אם ישאר בחיים, יביא אבדן עליו ועל כל בני-האדם, והוא מגדל פתן לעם הרומאי ופָאֵיתוֹן[329]  לעולם כולו.

[12]  לא יצאו ימים רבים ביותר עד שלקח לו לאשה את יוּנְיָה קְלַאבְדִילָה, בתו של מארקוס סילאנוּס, מרמי-המעלה.  אחרי כן נתמנה לאבגור במקום דרוסוס אחיו, אך עוד קודם שהוקדש למשרה זו, הועלה לכהונה הגדולה, "כעדות נאמנה להיותו מכבד-אביו ולכשרונותיו."  ואחר שהחצר שוממה היתה ועזובה משרידי תומכיה, וגם סייאנוס נחשד באיבה וסולק לאחר זמן, נתעודד גאיוס לאט-לאט בתקווה, שיירש  את כיסא המלוכה.  כדי להגביר את הסיכוי הזה, אחרי שמתה עליו יוּניה בלדתה, פיתה לזנות את אֶנְיָה נֵיבְיָה, אשת מאקרוֹ, שעמד באותו זמן בראש גדודי הפריטוריאנים, ואף הבטיח לה לקחתה לאשה לאחר שיעלה לשלטון;  וערובה נתן על כך גם בשבועה וגם בכתב-ידו.  ובעזרתה רכש את לב מאקרו והתנקש בחיי טיבריוס, כפי שסוברים, על ידי רעל;  אף ציווה להסיר טבעתו כל עוד נשמתו בו, וכשנידמה היה לו שהוא מתנגד לכך, פקד להטיל כר על פניו וגם לחץ את גרונו בעצם-ידו;  משוחרר אחד, שפרץ בצעקה למראה מעשה-הזוועה, הוקע מיד על הצלב.  ודברים אלה אינם  רחוקים כלל מן האמת, שכן לפי דברי סופרים אחדים הודה קאליגולה בגלוי לאחר-זמן, שאף אם לא ביצע את רצח אביו על-כל-פנים זמם פעם  לבצעו;  וכל אימת שהזכיר את יראת-הכבוד, שרחש לאביו, מתפאר היה בכך, שבא פעם לחדר-השינה של טיבריוס המתנמנם ובידו פגיון, כדי לקחת נקם על רצח אמו ואֶחיו, אך נתמלא עליו חמלה, השליך את נשקו והסתלק משם.  כמו כן מספר היה שטיבריוס הרגיש בכך, אך לא העז לחקרו או לעשות דבר בענין זה.

[13] לאחר שהגיע לשלטון בדרך זו, מילא את תקוותו של העם הרומאי, ואם אפשר לומר כך, של כל המין האנושי, בהיותו השליט שאליו נכספה נפשם של רוב בני הפרובינציות ושל החיילים, שהכירוהו ברובם עוד מילדותו, וגם של המון העם בעיר הבירה, של כולם כאחד, שזכרו לו את חסד גרמאניקוס אביו ורחמיהם ניכמרו על ביתו, שניכרת כמעט כולו.  וכאשר יצא ממיסנוּם, ואף-על-פי שעטה בגדי-אבילות ונצטרף אל הלווית טיבריוס, עשה דרכו בין מזבחות, קרבנות, לפידים דולקים והמון צפוף ומלא-צהלה של הבאים לקראתו, שבין שאר שמות-החיבה קראו לו "כוכבי", "אפרוחי", "בובתי" ו"בן-טיפוחי".

[14]  מיד לאחר שניכנס העירה, ביטלו הסנט והאספסוף, שפרץ לתוך הקוריה, פה אחד את רצון טיבריוס, שבצוואתו צירף אליו את נכדו השני, שעדיין היה נער, כיורש שווה-זכויות, ומסרו לידו את זכות השלטון וההכרעה בכול.  והשמחה הכללית היתה גדולה כל-כך שבשלושת החדשים שבאו לאחר זה, ועוד לפני שנסתיימו, ניזבחו, כפי שמוסרים, למעלה ממאה וששים אלף קרבנות.

כעבור ימים אחדים כשעבר אל האיים שבקרבת קאמפאניה, נדרו בקהל נדרים לשובו בשלום, ואיש לא היה מחמיץ אפילו את ההזדמנות הקטנה ביותר להפגין את חרדתו ודאגתו לשלום הקיסר.  וכאשר נפל למשכב היה ההמון מבלה את כל הלילה סביב לפלטין, והיו גם כאלה שהתנדבו להיאבק בנשק כגלדיאטורים, או גם מוכנים להקריב חייהם לרפואת החולה, והכריזו על כך בפומבי[330].  לאהבה זו שאהבוהו האזרחים ללא-גבול, נילוותה גם האהדה הראויה לציון מצד הזרים.  ארטאבּאנוּס, מלך הפרתים, שהראה תמיד בגלוי שנאה ובוז לטיבריוס, ביקש מרצונו הטוב את ידידותו של קאליגולה ובא לשאת ולתת עם הנציב הקונסולרי;  אף עבר את הנהר פרת וחילק כבוד לנשרי הרומאים  ודגליהם ולפסלי הקיסרים.

[15]  גאיוס עצמו גם הוא מעורר היה את מסירות בני האדם אליו בכל מיני מעשים, שדעת הבריות נוחה מהם.  מיד לאחר שהספיד את טיבריוס בדמעות שליש לפני העם וקבר אותו ברוב-פאר, מיהר לפּאנדאטאריה ולפּוֹנטיה להעביר משם את אֵפר אמו ואחיו;  וזאת על אף הסערה המשתוללת, כדי להבליט בכך את הכבוד שרחש להם;  התקרב אל האפר ביראת-כבוד ולקטוֹ בעצם ידו לתוך הכדים.  והתכונה לא היתה קטנה מזו גם כאשר הביאם, בספינה שדגל תקוע לה מאחוריה, לאוסטיה ומשם על פני הטיבר לרומא.  שם נישאו בידי החברים המפוארים ביותר של מעמד הפרשים על שתי אלונקות אל המאבזוֹלאוּם[331] באמצע היום, בשעת התנועה הגדולה ביותר;  וגאיוס אף הנהיג מנהג של הבאת-קרבן שנתית לזכר נשמתם מטעם המדינה, ולזכר אמו הועיד משחקי קירקס ודאג למרכבה, שעליה יעבירו את תמונתה בתהלוכה[332].  ולזכר אביו שינה את שם החודש ספטמבר לגרמאניקוס.  אחר הדברים האלה העביר בהחלטה אחת של הסנט אל אמו-זקנתו אנטוניה את כל אותות-הכבוד, שזכתה בהם פעם ליוויה אבגוסטה;  צירף אליו כחברו בקונסולט את אחי-אביו קלאבדיוּס, שעד אותה שעה היה פרש רומאי;  את אחיו טיבריוס אימץ לו לבן ביום לבשו את טוגת-הבגרות והעניק לו את התואר "מנהיג-הנוער"[333].  אשר לאחיותיו, התקין כי שמותיהן יהיו כלולים בכל שבועה בלשון זו: "ולא ייקר בעיני לא אני עצמי ולא בני מגאיוס ואחיותיו", וכן בהרצאות הקונסולים[334]: "כל טוב ואושר על גאיוס קיסר ועל אחיותיו."

     מתוך אותה שאיפה להניח את דעת-הקהל, החזיר את הנידונים והגולים למעמדם הקודם.  כן מחל על כל ההאשמות שנותרו מן התקופה הקודמת, במידה שנותרו.  כדי שלהבא לא יהיה למישהו מן המלשינים, או מן העדים, טעם לפחוד, כינס אל הפורום את המסמכים הנוגעים למשפטי אמו ואחיו, ולאחר שהעיד על עצמו בקול רם את הֵאלים, כי לא קרא ולא נגע באחד מהם, ציווה לשרפם.  כאשר מסרו לו מכתב ובו הודעה ביחס לביטחונו האישי, לא קיבל אותו, אלא טען בתוקף כי לא הירשה לעצמו דבר שבגללו יהיה שנוא על מישהו והודיע, כי אזניו אטומות בפני מלשינים.

[16]   בקושי נעתר שלא לטַבֵּעַ בים את הספּינטריוֹת[335], עושי מעשי-הזימה האיומים וגרש אותם מן העיר.  נתן רשות לחפש את כתבי טיטוס לַאבְּיֵאנוּס, קוֹרדוּס קְרֶמוּטְיוּס[336] וקאסיוּס סוורוּס, שניגנזו בפקודת הסנט, ואף נתן לפרסמם ולקרוא בהם באמרו, כי ענין מיוחד לו בכך שכל שקרה יימסר לדורות הבאים;  פירסם את הסקירות על מצב הממלכה, שאבגוסטוס נהג להוציאן לאור[337]  וטיבריוס ביטל אותן.  לפקידים נתן זכות שיפוט בלתי-מוגבל, ובלי שיוכל איש לערער בפניו.  בביקורת על הפרשים הרומיים החמיר והקפיד מאוד, אך עשה זאת במתינות:  לקח בפומבי את סוסיהם של אלה, שרבץ עליהם חטא או מעשה מחפיר, ואילו כלפי האשמים בעבירות פחותות-ערך נהג להשמיט בפשטות את שמותיהם בשעת קריאת הרשימה.  כדי להקל את המעמסה מעל השופטים הוסיף על ארבע החבורות הקיימות חמישית.  כמו כן ניסה להשיב לעם את זכות הבחירה על ידי חידוש מנהג אספות הבחירות;  סילק במזומנים, בנאמנות ובלי רמייה את העזבונות שבצוואת טיבריוס, אף כי זו נפסלה, וגם את אלה של יוליה אבגוסטה, שטיבריוס ביטל אותם.  את מס מחצית-האחוז, שהוטל באיטליה על מכירות פומביות, ביטל;  מילא את ההפסדים, שנגרמו לרבים על ידי שריפות;  למלכים, שהשיבם אל כסא-מלכותם, נתן גם את כל הסכומים שניגבו מן המכס ומהכנסותיהם בהמשך הזמן, כגון מאה מיליון הססטרקים שהוחרמו מאת אנטיוכוס מקוֹמאגֵנִי. וכדי להופיע כמי שמעודד כל מעשה טוב, העניק שמונה מאות אלף ססטרקים לאמה משוחררת על אשר העלימה את פשע פטרונה על אף העינויים האכזריים ביותר שעינוה.  על כל המעשים האלה החליטו לתת לו, בין שאר אותות-הכבוד, גם מגן זהב, שחבורות הכוהנים ישאוהו מדי שנה בשנה ביום המיועד לכך אל הקאפיטוליום, בלווית הסנטורים, נערים ונערות בני-אצילים, הפוצחים בשיר שבו ניתן שבח למעלותיו הטובות.  כמו כן הוחלט לקרוא בשם פארִילְיָה[338]  את היום, שבו עלה לשלטון, מעין אות ומופת לכך, כי העיר כמו נוסדה מחדש.

[17]  ארבע פעמים שימש בקונסולט: בפעם הראשונה החל מראש חודש יולי במשך חדשיים, בשניה מראש חודש ינואר לשלושים יום, בשלישית עד השלושה-עשר בינואר ובפעם הרביעית עד השביעי בו.  מבין כל אלה באו רק שני האחרונים בזה אחר זה[339] . בקונסולט השלישי התחיל לשמש לבדו, בשעה שעשה בלוּגדוּנוּם. אך לא מתוך יהירות או חוסר-התחשבות בנוהג, אלא מפני שחברו מת אור ליום ראש-השנה והדבר לא נודע לו בהיותו רחוק מן העיר.  פעמיים נתן מתנת-כסף לעם, שלוש מאות ססטרקים לאיש בכל פעם;  כן הגיש פעמיים סעודה עשירה ביותר לבני מעמד הסנטורים והפרשים, ואף לנשותיהם ובניהם של אלה;  בשניה חילק, נוסף על כך, בגדי-חג לגברים וסוּדרי ארגמן ושני לנשים ולילדים.  ולהגדיל את שמחת הציבור לאורך-ימים הוסיף יום אחד לחג הסאטורנליה וקראהו יובֶנאליס[340]  .

[18]  הוא ערך כמה וכמה משחקי-גלדיאטוֹרים, מהם באמפיתיאטרון של טאברוּס ומהם בסֵיפטוֹת, וכלל בהם חבורות-אגרופנים מאפריקה ומקאמפאניה, ומן המובחרים שבאותן הארצות.  לא תמיד ישב בעצמו בראש ההצגות, אלא הטיל את התפקיד הזה לפעמים על הפקידים הגבוהים, או על ידידיו.  לעתים קרובות ערך משחקי-תיאטרון ממינים שונים ובמקומות רבים, לפעמים אף בלילה, לאור הלפידים הדולקים בכל העיר.  פיזר גם תשורות של חפצים שונים וחילק לכל אחד ואחד סל עם צרכי-אוכל.  באותה חלוקה נתן לפרש רומי, אשר ישב למולו ואכל בהנאה ובתיאבון גדול, את מנתו שלו, ומאותה סיבה שיגר מכתב לסנטור אחד, שבו מינהו פריטור מחוץ לתור.  גם משחקי קרקס רבים מאוד ערך, שנימשכו מן הבוקר עד הערב ובהפסקות שילב פעם ציד-ברדלסים ופעם תימרון טרויאני[341] .  בשעת משחקים מפוארים ביותר כוסה הקירקס בששר ובכרכּוֹם, ובמרוצים השתתפו רק אנשי המעמד הסנטורי.  כמו כן פקד לבצע משחקים מיה וביה, בשעה שדרשו זאת אנשים אחדים מן היציעים המֵיניאניים[342] הקרובים כשישב וסקר את התכונה שבקרקס מן הבית הגֵילוֹטיאָני. 

[19]  לבד מאלו תיכן מין מחזה חדש, שעוד לא היה כמוהו:  מתח גשר על פני הרווח שבין בַּאיֵי והמזח של פּוּטֵיאוֹלי, מרחק של קרוב לשלושת אלפים ושש מאות צעד[343], על ידי אניות-משא שנאספו מכל עבר וסודרו בשורה כפולה אגב הטלת עגניהן;  עליהן שפכו סוללת-אדמה ויישרוּה כדוגמת הכביש האפיאני.    ועל פני הגשר הזה עבר הוא הלוך ושוב יומיים בזה אחר זה: ביום הראשון רכוב על סוס עדוי חושן-זהב, והוא עצמו מפואר בזר-אלונים, מגן-עור וחרב, עוטה מעיל רקום זהב;  בשני עטה מלבוש של נהג-מרכבה ולרכבו רתם צמד-סוסים מן המשובחים;  לפניו צעד הנער דאריוּס, מבני התערובת שנתנו לו  הפרתים, נילווה עליו גדוד הפריטוריאנים ובכרכרות סיעת ידידיו.  ידוע לי, כי רבים סבורים שגאיוס המציא גשר גדול כזה ברצותו לעלות בגדולתו על כְּסֶרְכְּסֶס, שגישר את ההלספונטוס, שהיה צר בהרבה מזה, לתימהון בני-האדם;  אחרים סוברים, כי כוונתו היתה להפיל אימה על גרמניה ובריטניה, שעמד להתקיפן, על-ידי השמועה על דבר איזה מיפעל ענק.  אך בנעורי שומע הייתי את אבי-זקני מספר, כי המניע האמיתי למיפעל זה נמסר לו על ידי אנשים קרובים מאוד לחצר, והוא שבהיות טיבריוס, דואג ליורש מקומו ונוטה יותר לנכדו האמיתי[344] ,  הבטיח לו תראסילוּס התוכן, כי "כן עתיד גאיוס למלוך, כמו שעתיד הוא להתרוצץ בסוסים על פני מפרץ-בּאיֵי."

[20]  גם בחוץ לארץ ערך שעשועים;  משחקים עירוניים[345]  בסיראקוּסה אשר בסיקיליה ושעשועים מעורבים בלוּגדוּנוּם אשר בגאליה.  בזו האחרונה ערך גם תחרות של  נואמים ביוונית ובלאטינית, וכפי שמספרים הוצרכו המנוצחים בתחרות זו לתת פרסים למנצחים ולחבר עליהם דברי-תהילה;  ואילו המשתתפים שלא מצאו חן בעיניו כל עיקר ניצטווּ למחוק את כתביהם בספוג או בלשונם, אם לא העדיפו לשאת מלקות של שבטים או להיטבל בנהר הקרוב.

]21]  הוא השלים את בנינים של אותם המיפעלים שלא ניגמרו בימי טיבריוס, אלא למחצה, והם מקדש אבגוסטוס והתיאטרון של פומפיוס.  כמו כן התחיל בבנין אַמַת-המים מחבל טיבּוּר ובהקמת אמפיתיאטרון ליד הסֵיפטות.  את הראשון משני מיפעלים אלה סיים קלאבדיוס[346]  יורשו, אך השני נפסק באמצע.  בסיראקוסה הקים מחדש את חומות-העיר שנפלו מרוב ימים, ואת מקדשי האלים. בדעתו היה לבנות מחדש גם את ארמון פּוֹליקראטס בסאמוֹס, לסיים את מקדש אַפוֹלוֹן דידימאיוֹס במילְטוֹס, לייסד עיר על פיסגת האַלפּים, אך בראש כולם:  לחפור תעלה דרך האיסטתמוּס ביוון[347]; וכבר שלח לשם קצין גבוה לשם ביצוע המדידות.

[22]  עד כאן דובר עליו כעל קיסר;  מכאן ואילך יש לספר עליו כעל מפלצת.

     לאחר שהעמיס על עצמו תארים מתארים שונים (שכן ניקרא גם "חסיד", גם "יליד-מחנות",  גם "אבי הצבאות", וגם "הקיסר הגדול והטוב מכולם") – שמע פעם במקרה, שבין המלכים שבאו לרומא לחלק לו כבוד, פרץ דין ודברים בשבתם ליד שולחנו על דבר אצילות-ייחוסם;  מיד פרץ בקריאה:  "יהי אדון אחד;   אחד יהי המלך!"[348]  ועוד מעט נכון היה לשים בו במקום כתר על ראשו ולהחליף את הנשיאות במלוכה[349][350] .  ולאחר שהעירוהו על כך, שהוא עולה בגדולתו מעל לרוממותם של כל הנשיאים והמלכים, התחיל מיחס לעצמו מעלת-האלוהות.  נתן פקודה להביא אליו מיוון את פסלי האלים המצויינים במעלתם הדתית או האמנותית, ביניהם של יופיטר האולימפי[351], כדי להסיר מעליהם את ראשיהם ולשים במקומם את ראשו שלו.  אחרי-כן הרחיב חלק מבנין-הארמון עד הפורום.  ולאחר שהפך את מקדש קאסטוֹר ופּוֹלוּכּס לכעין פרוזדור שלו, היה מתייצב תכופות  בין שני האחים האלוהיים ומציג עצמו שם באמצע, כדי שהבאים לפניו יסגדו לו.  היו גם כאלה שברכוהו כיופיטר לאטִיאַרִיס[352]. ועוד התקין מקדש מיוחד לאלוהותו שלו, וכוהנים וקרבנות הומצאו לכך ברוב תחבולות וערמה.  במקדש עמד פסל-זהב בצלמו ובדמותו, שעטפוהו יום-יום במלבושים דומים לאלה שהוא עצמו היה משתמש בהם.  העשירים שבעיר השתדלו להשיג את משרת ראש הכהונה הזאת;  השתמשו לשם כך בכל השפעתם וביזבזו סכומים עצומים.  לקרבנות שימשו שקיטנים[353], טווסים, תרנגולי-בר, פניניות[354] ופסיונים, וכל אלה למיניהם נזבחו מדי יום ביומו.  בלילה היה מזמין פעם בפעם את הלבנה המזהירה במלואה אל בין זרועותיו, כדי שתשכב עמו, ואילו ביום היה ממתיק סוד עם יופיטר הקאפיטוליני;  פעם לוחש על אזנו ומושיט לו אוזן חליפות, פעם בקול רם ואף מתוך ריב-שפתיים;  ופעם נשמע קולו, כשהוא מאיים עליו: "הרימני שאם ללא כן, אני...!"[355].   עד שלבסוף נעתר לבקשות האל, כפי שהיה אומר בעצמו, ואף קיבל את הזמנתו לדור עמו בכפיפה אחת, וקישר לשם כך את ארמונו עם הקאפיטוליום על ידי גשר, שניבנה מעל למקדש אבגוסטוס האלוהי.  וכעבור זמן-מה הניח יסודות לבית חדש באיזור הקאפיטוליום, כדי שיהא קרוב אליו עוד יותר. 

[23]  לא חפץ שיחשבוהו או יכנוהו נכדו של אגריפה, בשל מוצאו השפל של זה, וחרה אפו בו אם מישהו, בנאום או בשיר, היה מונה את אגריפה בין אבות הקיסרים.  אבל באמו היה מתפאר, שנולדה בגילוי-עריות, שחטא אבגוסטוס עם בתו יוליה.  גם לא הסתפק בחילול זכר אבגוסטוס באופן זה, אלא אסר לחוג בחגיגות שנתיות את נצחונות אקטיום וסיקיליה, "שהמיטו אך אבל ואסון על עם רומא".  את אֵם אמו-זקנתו, ליוויה אבגוסטה, היה קורא תכופות בשם "אוּליסס בשמלה", ובמכתב ששלח אל הסנט האשימה כי היא צאצא ממוצא שפל, באשר אבי-אמה היה יועץ עירוני בפוּנדה, בה בשעה שמתוך התעודות הרשמיות יוצא ברור, כי אבפידיוּס לּורקוֹ שימש ברומא במשרות חשובות.   כאשר ביקשה אנטוניה זקנתו לדבר אתו ביחידות, לא הסכים לכך אלא בתנאי שהפרפקט מאקרוֹ יהא נוכח, ועל ידי עלבונות והשפלות בדומה לזה גרם גם למותה.  ויש החושבים, שגם רעל נתן לה.  אפילו במותה לא חילק לה כבוד כלל, והיה צופה אל המוקד הדולק מתוך חדר-האוכל.  את אחיו טיבריוס המית פתאום בלי שזה פילל לכך, בידי טריבון צבאי ששלח אליו.  כן הכריח את חתנו סילאנוּס, שיטרוף את נפשו בכפו על ידי חיתוך צווארו בתער.  נגד שניהם השתמש באמתלאות:  נגד סילאנוּס העלה, שהלה לא נילווה אל הקיסר בשעה שהפליג בים סוער, אלא נשאר בבית בתקווה שאם יקרהו אסון בסערה, יוכל להשתלט על העיר;  ואת טיבריוס האשים בכך, שנדף מפיו ריח תרופה נגד רעל, שלקחה כדי להישמר, כביכול, מלהיות מורעל בידי גאיוס.  ובאמת ביקש סילאנוס אך להימנע ממחלת-הים, שהיתה מכבידה עליו, ומעמל הנסיעה בים, וטיבריוס השתמש בתרופה נגד שיעולו הממושך שגבר והלך מיום ליום. לעומת זאת השאיר בחיים את אחי-אביו, קלאבדיוס, וזאת רק כדי לשימו לצחוק.

[24]  עם כל אחיותיו חי חיי-זימה מתמידים, ובמשתה ברוב-עם הושיבן בזו אחר זו על המסב שלמטה ממנו ואשתו היתה מסבה אותה שעה למעלה ממנו.  אחת מהן, דרוסילה, כפי שחושבים, נטמאה על ידו עוד בהיותו נער ובשכבו אתה תפשתהו פעם אמו-זקנתו אנטוניה, שבביתה גודלו יחדיו.  אחר כך, כשנישאה ללוקיוס קאסיוס לוֹנגינוס  קונסול לשעבר, גזל אותה ממנו ונהג בה בגלוי כבאשתו החוקית, ובחוליו מינה אותה ליורשת נכסיו ושלטונו.  ואחר שמתה זו, הכריז אבל ציבורי, שבו הוטל עונש-מוות על כל מי שצחק, רחץ גוו או סעד בחברת הוריו, או עם אשתו וילדיו.  צערו גדל משיוכל לשאתו ובלילה ברח פתאום מן העיר, עבר את קאמפאניה במרוצה והגיע לסיראקוסה ושוב מיהר וחזר משם מגודל זקן ושערות.  מכאן ואילך נוהג היה בכל ענין מן הענינים, אם בפני אסיפת-העם ואם בפני החיילים לא להישבע אלא באלוהותה של דרוסילה.  את שאר אחיותיו לא אהב בתשוקה כזאת, וגם לא כיבדן כל-כך, כי הרי פעמים רבות הפקירן בידי מרעיו-לזימה.  לפיכך הנקל היה לו לחייבן במשפט אימיליוּס לפּידוּס[356] על היותן, כביכול, שטופות בזנות ושותפות להתנקשות בחייו;  ומלבד מה שפירסם ברבים מכתבים, שהוצאו מידיהן בפיתויי-ערמה, עוד הקדיש למארס, אֵל-הנקמות, שלוש חרבות שהכינו לרצחו, ועוד הוסיף עליהן כתבוֹת של הסבר.

[25]  לא נקל להכריע בדבר, אם בכריתת ברית-נישואין פעל באופן שפל יותר, או כאשר ביטל נישואין, או בחיי הנישואין עצמם.  כשנישאה ליוויה אוֹרֶסְטִילָה לגאיוס פּיסוֹ, בא גם הקיסר אל הטקס ומיד ציווה להביא את הכלה אל ביתו.  אך כעבור ימים אחדים חזר ודחה אותה;  ושנתיים לאחר מכן הגלה אותה, כי נידמה היה לו שבינתיים חידשה יחסיה עם בעלה הקודם.  אחרים מוסרים את הדבר כך: כאשר הוזמן קאליגולה לסעודת הנישואין, ציווה לפיסו, שהיה מסב למוּלוֹ אל השולחן, ואמר:  "השמר לבל תגע לרעה באשתי!". מיד הוליכה אתו מן המשתה ולמחרת הודיע בכרוז, כי הנה השיג לו אשה כדוגמת רומוּלוס ואבגוסטוס.  משהזכירו פעם לפניו, כי זקנתה של לוֹליה פּאבלינה אשת גאיוס ממיוּס, קונסול לשעבר ושר-צבא, היתה היפה בנשים בזמנה, מיד קרא אותה אליו מן הפרובינציה, חטף אותה מידי בעלה ונשאה לאשה.  אולם במהרה גירש אותה ואסר עליה לעולם את המגע עם איש.  אף על פי שקיסוֹניה לא הצטיינה ביופיה וגם לא בגילה הצעיר, ועוד היו לה שלוש בנות מבעל אחר והיתה שקועה במותרות ופריצות, אהב אותה אהבה עזה יותר ונאמנה יותר;  לפעמים היה מראה אותה לחיילים כשהיא רוכבת לצידו,  מקושטת בגלימה, מגן וקובע;  לידידיו הראה אותה אפילו במערומיה.  רק כשילדה לו ילד כיבד אותה בתואר אשתו החוקית, וביום בו הכיר אותה כאשתו, הודיע שהוא-הוא אבי הילדה.  התינוקת, שנקראה בשם ליוויה דרוסילה, הובאה למקדשי כל האֵלוֹת ולבסוף שם אותה קאליגולה בחיקה של מינרווה והפקידה בידיה לטפחה ולחנכה.  וההוכחה הבטוחה ביותר להיות הילדה יוצאת יריכו היתה בעיניו פראיותה, שגדלה כבר אז במידה כזאת שהיתה מנסה לפגוע בצפרניה בפני הילדים, המשחקים אתה, ובעיניהם.

[26]  אין זה אלא דבר חסר-ערך וטפל להוסיף על כל אלה, כיצד נהג בקרוביו וידידיו, כגון בתלמי בן המלך יוּבּה, שאר-בשרו (בהיות גם הוא נכדו של מארקוס אנטוניוס מבתו סֶלֶנֵה), וביחוד במאקרוֹ עצמו, ואפילו באֶניָה, שהעלוהו לשלטון.  לכל אלה גמל במוות אכזרי בזכות קירבתם אליו ועל חסד מעשיהם הטובים.

     גם לסנטורים לא היה רוחש כבוד יותר מכל וכל, ולא הסביר להם פנים;  לאחדים מהם – בעלי משרות רמות ביותר – נתן לרוץ לבושי טוגה ליד מרכבתו דרך כמה מילין, או לעמוד בשעת הסעודה חגורי סינר למראשותיו או לרגליו.  את האחרים, לאחר שסילק אותם בסתר, הוסיף להזמין כאילו היו עוד בחיים, וכעבור כמה ימים שיקר ואמר, כי שלחו יד בנפשם.  הקונסולים, ששכחו לפרסם כרוז לכבוד יום-הולדתו, הורדו ממשרתם והמדינה נשארה במשך שלושה ימים בלי פקידיה הגבוהים ביותר.  הילקה אף את הקויסטור שלו, שנאשם בקשירת קשר, אך קודם לכן ציווה לפשוט מעליו את בגדיו ולפרשׂם תחת רגלי החיילים, כדי שיעמדו על קרקע נוח בבואם להלקותו.

     אותה יהירות וחמס נהג בשאר המעמדות.  כאשר שנתו הופרעה על ידי השאון, שהקימו האנשים שתפסו את מקומות-החינם בקירקס מבעוד לילה, גירש את כולם באלות.  באותה מהומה נידרסו  למעלה מעשרים פּרשים וכמיספר הזה נשים כבודות, מלבד המיספר העצום של שאר אנשי ההמון.  בהצגות-תיאטרון היה מקדים לחלק כרטיסי-חינם, כדי שמקומות הפרשים ייתפסו ביד האספסוף, ועל ידי כך נתן עילה לריב בין העם לבין הפרשים.  במשחקי גלדיאטורים היה מסלק לפעמים את מסכי-המגן בשעה שהשמש ליהטה בכל תקפה, ואסר שיניחו למישהו

 לצאת.  או שהיה מבטל את ההכנות הרגילות למשחקים והביא בעלי-חיים תשושי-כוח וגלדיאטורים זולים, שנס ליחם מזיקנה, וכלוחמים למראית-עין[357]  אבות-משפחה בעלי שם טוב, אך לקויים באיזה מום שבגופם.  ולא פעם סגר את מחסני התבואה והפקיר את העם לרעב.

[27]  את האכזריות שבטבעו הראה בעיקר במעשים כגון אלה:  כאשר נתייקר ביותר בשר-הבהמות להאכלת החיות המיועדות למשחקים, בחר מבין הפושעים-האסירים אלה שיושלכו טרף לפניהן.  ובשעה שעבר לשם כך על שורת כל האסירים שבבתי-הסוהר, לא בדק אפילו את רשימת-הפשע[358] של אחד מהם, אלא עמד לו שם באמצע המיסדרון וציווה לקחתם "מן הקרֵחַ הזה עד לקֵרֵחַ ההוא"[359]. אותו אדם, שנדר נדר להשתתף בקרב-גלדיאטורים למען שלום הקיסר[360], הוכרח לקיים את נדרו, והוא עמד והסתכל בהיאבק הלז בחרב, ולא פטר אותו אלא לאחר שניצח את אויבו, ואף זה לאחר תחנונים מרובים.  אדם אחר, שהבטיח למסור נפשו לאותה מטרה והתמהמה אחר-כך למות, נימסר בידי עבדיו שיובילוהו דרך הרחובות מקושט בזלזלי-קודש וסרטי-חג;  בדרך ידרשו מידו את קיום נדרו ולבסוף ישליכוהו מעל הסוללה[361].  לאנשים רבים בעלי מעמד של כבוד השחית קודם את פניהם באות-קלון ודן אותם לעבודה במכרות ובסלילת-כבישים, או למלחמה בחיות רעות;   או שכלא אותם בכלובים של חיות על ארבעתם כדרך החיות, או שניסר במשור את גופם בתווך.   ולא כולם נענשו כך על עוונות חמורים, אלא גם על שהביעו דיעה לרעה על אודות השעשועים שערך, או על שלעולם לא נישבעו בּגֶניוּס[362] שלו.  כן כפה על ההורים להיות נוכחים בשעה שעשה שפטים בבניהם, וכאשר אחד מהם השתמש באמתלה שהוא חולה, שלח לו אפיריון להביאו.  ואת אחד ההורים הזמין ישר ממשפט-הדמים למשתה, הסביר לו פנים ככל-יכלתו וביקש לעוררו על-כרחו לעליצות ולבדיחות-הדעת.  את מנהל המשחקים ומלחמות-החיות שלו ציווה לייסר בשלשלאות במשך ימים רצופים לנגד עיניו, ולא המיתו אלא לאחר שריח מוחו הסרוח התחיל להציק לו.  פייטן אחד של מחזות אַטֶלַאנִיוֹת שרף באש באמצע זירת האמפיתיאטרון בשל חרוז אחד, שהיה בו חידוד דו-משמעי.  פרש רומי, שבשעה שהושלך לפני החיות טען בקול רם, כי איננו אשם, ציווה להוציאו, לגזור לשונו ולהכניסו שנית לזירה.

[28]  פעם חקר מפי אדם אחד, שהוחזר מגלותו הארוכה, מה נוהג היה לעשות שם, והלה ענה מתוך חנופה: "התפללתי תמיד לאֵלים על הדבר שנתגשם לאחר-כך, כי ימות טיבריוס ואתה תמלוך".   מכאן הסיק קאליגולה, שגם אלה, שהוגלו על ידו, בוודאי מבקשים את מותו ושלח לכל האיים אנשים שיטבחו את הגולים כולם עד אחד.  ופעם כשהשתוקק לראות סנטור אחד ניקרע לגזרים, עורר את אנשיו שיכריזו עליו פתאום, בשעה שייכנס לקוריה, כעל אויב-העם ויתקיפוהו, ולאחר שידקרוהו בחרט ימסרוהו לאחרים שיקרעוהו לגזרים.  ולא נתקררה דעתו עד שראה, כיצד גוררים את אבריו של הלז, קרביו ושאר חלקי-גופו דרך החוצות וצוברים אותם לפניו לערימה.

[29]  ואת אימת-מעשיו עוד הגדיל בגסות-לשונו.  הוא היה אומר, כי אין דבר באופיו, הראוי יותר לתהילה ולהערכה בעיניו מאשר – אם להשתמש בביטוי יווני משלו – ה-adiarepsia[363]  שבו, שאינו אלא חוסר-בושה.  כשבאה זקנתו אנטוניה להוכיחו על פניו, לא הסתפק בכך שלא שמע בקולה, אלא אמר לה:  "זכרי, כי בידי לעשות הכול ולכולם!".  כאשר עמד לרצוח את אחיו, שחשד בו כי השתמש בתרופות כהתגוננות מפחד-הרעלה, קרא:  "וכי מה, רעל שכנגד בפני קיסר?!"  על אחיותיו שהוגלו מאיים היה, כי לא רק איים יש לו אלא גם חרבות.  אדם אחד במעלת פריטור, שהתבודד באנקירה, ובא לשם לרגל מחלתו, שלח אליו בקשות תכופות ממקום זה, שיאריך לו זמן-חופשתו;  אך קאליגולה ציווה להכותו נפש, והוסיף אגב:  "הקזת-דם נחוצה לו לאדם שהיַחֲנוּן[364] לא הועיל לו במשך זמן רב כל-כך".  כל-אימת שחתם על רשימת האנשים, שעמדו להוציאם להורג בכל יום עשירי, היה אומר:  "הנני מסלק את חשבונותי".  כאשר דן למיתה כמה גאליים ויוונים באותו זמן, התפאר שדיכא את גַאלוֹגְרֶקְיָה[365].

[30]  לא על-נקלה הסכים להוציא מישהו להורג בדרך אחרת מאשר בפגיעות מרובות אך קלות, ופקודתו המתמדת והנודעת היתה: "הכּוהוּ באופן כזה שירגיש במותו!".  ופעם כשמחמת טעות בשם נהרג אחר ולא זה שניקבע על ידו, אמר שגם זה ראוי היה לאותו גורל.  תכופות היה משמיע את החרוז הידוע של המשורר הטראגי: "ישנאוני ובלבד שייראוני!"[366] . לעתים קרובות חשד בסנטורים כולם כאחד שהם מצדדי סייאנוס והם שהלשינו על אמו ואֶחיו;  הראה להם את התעודות, ששרף אותן לפנים למראית-עין[367], ודיבר בזכות אכזריותו של טיבריוס, שהיתה הכרחית, מאחר שאי-אפשר היה שלא להאמין למאשימים רבים כל-כך.  את מעמד הפרשים גינה תמיד על להיטותו אחר משחקי הבימה והקירקס.  כאשר נתרגז על ההמון משום שנוטה היה חסד לסיעה זו שהוא פנה נגדה, פרץ בקריאה: "מי יתן ולעם הרומאי היה צוואר אחד בלבד!".  כאשר דרשו ממנו את השודד טֶטריניוּס אמר, כי הדורשים אותו גם הם טטריניוּסים.  בעלי רשתות[368]  לבושי טוניקה, חמישה במספר, שנילחמו פעם בפלוגה אחת נגד סקוּטוֹרים באותו מיספר ניכנעו לאלה בלי שייכנסו לקרב;  אך בהנתן האות להמיתם, חזר ואחז אחד מהם בקלשונו והמית את המנצחים כולם.  הקיסר הביע צערו בהכרזה פומבית על המקרה הזה כעל רצח אכזרי ביותר, וגינה את האנשים אשר מלאם לבם להסתכל במחזה זה.

[31]  רגיל היה להתאונן בגלוי על המצב בימיו, שלא היה מצויין בשום אסון כללי גדול.  בשעה ששלטונו של אבגוסטוס ישתמר בזכרון לרגל תבוסת ווארוּס, וזה של טיבריוס בשל מפולת התיאטרון בפידֵינֵי, הרי שלטונו שלו עלול להישכח לרגלי הפריחה הכללית.  וכך היה חוזר ומשתוקק לתבוסות צבאותיו, לרעב, למגפה, לשריפות או לאיזו רעידת-אדמה שתבוא.

[32]  אותה אכזריות שבמעשה ובדיבור היתה בו גם בשעה שנתן מנוחה לנפשו ונתמסר לשעשועים ולמשתאות.  תכופות נערכו בפניו חקירות פליליות על-ידי עינויים בסעדו את ארוחת-הבוקר או בשעת-הוללות, וחייל מומחה להתזת ראשים היה עורף לפניו ראשיהם של אנשים שהובאו מבית-האסורים.  בפּוּטֵיאוֹלי, בשעה שחנך את הגשר שהמציא לו, כמתואר לעיל[369], הזמין אליו רבים מן העומדים על החוף, ופתאום דחף את כולם לתוך הים;  מהם, שנאחזו בהגה הספינות, ציווה לחזור ולדחוף לתוך הים במוטות ובמשוטים.  ברומא, בשעת משתה פומבי, מסר לידי התליין עבד אחד שגנב טס של כסף מן המסב;  זה ניצטווה לקצץ את ידי הגנב, לתלותן סביב צווארו על חזהו ולהוליכו מסביב בתוך קהל המוזמנים, עם כתובת שנשאו לפניו, שבה הוגדרה סיבת העונש.  מוּרמילוֹ[370]  מבית-הספר ללודרים, שהתנגח אתו בחרבות-עץ, ניכנע לפניו מרצונו;  מיד דקר אותו קאליגולה בפגיון-ברזל והתרוצץ לאחר מעשה אנה ואנה ובידו ענף-דקל כדרך המנצחים.  פעם, כאשר עמד מתעטף בלבושו של שוחט על הקרבן שהובא אל המזבח, הגביה למעלה את הקורנס והיכה ארצה את המחזיק במאכלת[371].  במשתה עליז ביותר פרץ פתאום בצהלת-צחוק וכאשר הקונסולים, שהסבו על ידו, שאלוהו בשפת-חלקות על מה יצחק, ענה להם: "על מה, אם לא על שיש לאל ידי במנוד-ראש אחד להניח שיחתכו את צווארי שניכם יחד?"

[33]  בין שאר תעלוליו יש למנות גם זה, שפעם שאל ליד פסל יופיטר את השחקן אַפֶּלֶס, מי משניהם גדול בעיניו.  וכאשר היסס הלז להשיבו, ריטש בשרו במלקות, ובשעת מעשה שיבח את קולו של המבקש-רחמים, שהוא ערב מאוד לאוזן אפילו באנחותיו.  כל אימת שנשק לצוואר אשתו או אהובתו, היה מעיר: "עורף יפה כל-כך;  אך אצווה ומיד ייערף".  עתים היה מתרברב ואומר, כי הוא מוכן לחקור, ויהא זה אפילו בעינויים, מפי קיסוֹניה שלו, על מה זה יאהב אותה אהבה כה עזה.

[34]  מתוך קנאה ורוע-לב, שלא נפלו במאומה מיהירותו ואכזריותו, התעלל בבני-אדם מכל הדורות כמעט. אנדרטאות של אנשי השם, שאבגוסטוס העבירן מן האיזור הקאפיטוליני, לרגל הדוחק, אך שדה-מארס, הפכן קאליגולה והשחיתן עד כדי כך, שלא יכלו לקומם אותן עוד שלימות בכתובותיהן.  אף אסר מאותה שעה ואילך, להקים אנדרטה או פסל לאנשים חיים, אלא לאחר ששאלו את פיו וניתנה הסכמתו לכך.  ועד לידי כך הגיע, שחשב להשמיד את שירי הוֹמרוֹס באמרו, כי למה-זה לא יותן לו לעשות מה שביקש אפלטון לעשות – לגרש את הומרוס מן המדינה אשר תיכן לו?  יתר על כן, עוד מעט היה מבער מכל הספריות את כתבי וורגיליוס וטיטוס ליוויוּס ואת דיוקנאותיהם בטענה, שהראשון היה חסר כשרון כלשהו ובעל השכלה מועטה ביותר, והשני אינו אלא היסטריון פטפטן וחסר-דיוק.  גם בכל שנוגע ליודעי דת-ודין, שאמר לבטל, כביכול, את השימוש באומנותם, התפאר תכופות ואמר: "בחיי הרקולס, אני אדאג לכך שלא יוכלו לענות דבר אם לא כדברי!".

[35]  מן המיוחסים ביותר שלל את סמלי משפחותיהם העתיקים:  מטוֹרקוואטוּס את השרשרת, מקינקינאטוּס את התלתל, מגְנֶיוס פומפיוס, בן הגזע הקדום, את תואר-"הגדול". לאחר שהזמין את תלמי, שהזכרתיו לעיל[372], לבוא אליו מארצו וקיבל אותו ברוב כבוד, ציווה פתאום להכותו נפש, ולא היתה לו סיבה אחרת לכך אלא זו שראה כי בהופיע הלז במשחקים שערך הקיסר, הסב אליו את עיני האנשים בתפארת אדרת-הארגמן שלבש.  כל אימת שפגע באנשים מגודלי שער נאה, השחית מראיהם על ידי גילוח השער שבערפם.  היה איש אחד, אֶיסיוּס פּרוֹקוּלוּס שמו, בנו של קצין-גדוד, שעל שום גופו המצויין בגדלו ובתוארו ניקרא קוֹלוֹסֶרוֹס[373];   אדם זה  ציווה קאליגולה פתאום להורידו מבין המסתכלים ולהביאו אל הזירה;  שם העמידהו קודם מול איש תראקי ואחר כך נגד הוֹפּלוֹמאכוֹס[374] וכאשר ניצח בשתי הפעמים, ציווה לאסרו בלי-שהיות באזיקים, להלבישו סחבות ולהעבירו בחוצות כשהוא מוצג לראווה בפני הנשים, ולבסוף לחנקו.  בקיצור, לא היה אדם במצב ירוד כל-כך ושפל גורל, שקאליגולה לא קינא בו על איזו מעלה שתהיה.  מאחר שהמלך-הכהן שבנֶמִי[375] החזיק כבר שנים רבות בכהונתו, הקים לו יריב חזק ממנו.  ביום מימות המשחקים שיחרר לוחם-המרכבה פּוֹריוּס את עבדו לאחר היאבקות מוצלחה והעם הריע לקראתו בהתלהבות;  על כך הסתלק קאליגולה מן ההצגה במהירות כזו, שדרך על שולי גלימתו ונתגלגל מעל המדריגות, מתוך צעקות-התמרמרות: "העם הזה, אדון העמים, על דבר קל שבקלים מחלק כבוד לגלדיטור יותר מאשר לקיסרים האלוהיים, או לי לעצמי בנוכחותי!".                                                                                      

[36]  לא היה חס לא על צניעותו שלו ולא על זו של אחרים.  אומרים שעמד ביחסי-זימה הדדיים עם מארקוס לפידוס, עם השחקן מְנֶסִטר ועם כמה בני-תערובות.  וואלריוס קאטוּלוּס, צעיר מצאצאי קונסולים, הכריז קבל-עם, שנאנס על ידי הקיסר וגופו נחלש ונחלה לרגל המגע אתו.  מלבד נאפוֹ את אחיותיו, ונוסף על אהבתוֹ הידועה ברבים אל הזונה פּיראליס, הרי לא היתה כמעט אשה בת-טובים בטוחה מפניו.  לרוב היה מזמינן לסעודה יחד עם בעליהן ובעברן על פניו היה מתבונן בהן בשימת-לב ובנחת כדרך  סוחרי- העבדים, ואף היה מגביה ראשיהן, אם היו מהן שהשפילום מתוך בושה.  אחר-כך, כל אימת שחפץ בכך, היה יוצא מן הטרקלין וקורא אליו את זו שמצאה חן בעיניו ביותר;   ומיד לאחר כך היה חוזר, בעוד רשמי-הפריצות ניכרים בו, והיה מהלל אותה בגלוי, או מחרפה, ומונה אחת לאחת את מעלות או מגרעות גופה ודרך משכבה.  לכמה מהן היה שולח גט-פיטורין בשם בעליהן הנעדרים וציווה לרשום את הדבר בספרי-הממשלה.      

[37]  בבזבזנותו, שלא ידע בה גבול, עלה על כשרונות כל הפזרנים למיניהם.  המציא דרך חדשה של מרחץ ומיני מאכלים וסעודות שונים ומשונים: את גופו היה רוחץ בשמני-בושם חמים יקרים, גומע מרגליות יקרות-ערך שהומסו בחומץ, נותן לפני אורחיו לחם ושאר מאכלות עשויים זהב, באמרו תמיד: "חייב אדם להיות כילי – או קיסר!".  אף מטבעות פיזר – בסכום לא מבוטל – במשך כמה ימים לעם מעל גגה של הבאסיליקה יוליה.  בנה גם ספינות ליבּוּרניות[376] בנות עשרה טורי-משוטים, שקושטו אבנים יקרות, מפרשׂיהן בשלל צבעים, ובהן מרחצאות, אולמות וטרקלינים רחבי-ידים, ואפילו מבחר גדול של גפנים ועצי-פרי;  על סיפונן סרוח היה משעה מוקדמת בתוך מקהלת מחולות ומנגינות כשהוא מפליג לאורך חופי קאמפאניה.  בבנין ארמונות ובתי-קיץ לא שם לב לכל חשבונות ושאף לבצע דברים כאלה בלבד, שנחשבו שאינם בני-ביצוע.  לפיכך העמיק להניח סכרים בתוך ים סוער, חצב בצור הסלע הקשה ביותר, הרים מישורים לגבעות על ידי סוללות ויישר רוכסי-הרים בחפירות;  וכל זה נעשה במהירות שלא תיאמן, כיוון שהמאחר שילם בראשו על פשעו.  אבל כלום אלך ואמנה כרוכל אחת לאחת? – בפחות מתקופת-שנה אחת פיזר הון עצום, ובתוך זה כל אותו הסכום של אלפיים ושבע מאות מיליון ססטרקים של טיבריוס.

 [38]  לאחר שרוקן את כיסו והיה זקוק לממון, הפנה עצמו אל השוד והגזל, ובדרך  מחוכמת ביותר של הלשנות, מכירות פומביות והטלת מסים חליפות, הוא קבע, כי אלה שאבותיהם השיגו את האזרחות הרומית "להם ולצאצאיהם", לא יוכלו להשתמש בה באורח חוקי, אלא אם כן בנים הם ממש, שהרי אין להבין את המלה "צאצאים" מעבר למידת-קירבה זו;  וכאשר הביאו לפניו את התעודות, שניתנו מאת יוליוס ואבגוסטוס האלוהי, השליכן הצידה כמיושנות שאבד עליהן כלח.  גם את אלה, שאחרי המיפקד נתווסף להם רכוש כלשהו מאיזו סיבה, האשים במתן הודעה כוזבת על רכושם...  ביטל את צוואות קציני-הגדודים[377] שמאז ראשית ממשלת טיבריוס לא מינו בין יורשיהם את הקיסר ההוא או אותו עצמו, בשל היותם כפויי-טובה.  וכן הכריז כפסולות וחסרות-ערך את צוואותיהם של שאר אנשים שמישהו אמר עליהם כי היה בדעתם לקבוע את קיסר כיורשם לאחר שימותו.  בעקבות הפחד, שעורר על ידי כך, עמדו ומינוהו כמה אנשים זרים כיורש בין בני-ביתם והורים בין בניהם.  אך הוא טען, שהם שמים אותו לצחוק בהמשיכם לחיות לאחר מינוי זה, ולרבים שלח ממתקים מורעלים.  עם-זה מנהל היה בעצמו את החקירה במשפטים כאלה לאחר שקבע למפרע את גובה הסכום, שחשב להשיגו בישיבה זו ורק לאחר שזה נתמלא, קם היה ממקומו ויוצא.  ומאחר שלא סבל גם דיחוי קל שבקלים, חייב פעם בפסק-דין אחד למעלה מארבעים אנשים אשר נאשמו בעוונות שונים והתפאר לאחר-מכן בפני קיסוֹניה, שקמה אז משנתה בסכום הגדול שהשיג בשעה שהיתה ישנה לה שנת-מנחה.

במכירה פומבית שהכריז העמיד למכירה כל שנשאר לו ממשחקי-השעשועים;  בעצמו קבע את המחירים והעלה אותם עד-כדי-כך, שכמה אנשים, שמוכרחים היו לקנות אילו דברים במחיר עצום ועל ידי כך יצאו נקיים מנכסיהם, חתכו להם את עורקיהם.  ידוע המעשה באפּוֹניוּס סאטוּרנינוּס, שנירדם על אחד הספסלים, בשעה שהזהיר גאיוס את הכרוֹז שלא יסיח דעתו מן האיש במעלת פריטור, הרומז לו תכופות במנוד-ראשו, ולא נתן להפסיק את הצעת-המחירים עד ששלושה-עשר גלדיטורים נימכרו במחיר תשעה מיליון ססטרקים לידי אותו אדם, בלי שהלה ידע את הדבר כלל.

[39]  גם בגאליה, לאחר שמכר את תכשיטי אחיותיו שנידונו למוות, את רהיטי ביתן, עבדיהן ואף את משוחרריהן במחירים עצומים, שבה את לבו הרווח שבדבר ושלח להביא מרומא כל חפצי-הבית שבארמון הישן;  ולשם הובלת הדברים האלה החרים גם את המרכבות הציבוריות שברומא ובהמות-המשא של הטוחנים, וכתוצאה מזה גבר תכופות מחסור הלחם בעיר ורבים מבעלי-הדין נתחייבו במשפטיהם מהיותם רחוקים ממקום המשפט ומחוסר האפשרות להופיע בשעה הנכונה לבירור הענין.  כדי להפטר מחפצים אלה, השתמש בכל מיני תחבולות ופיתויים, פעם על ידי שהוכיח אחדים מאלה על קמצנותם ועל אשר אינם מתביישים להיות עשירים ממנו, ופעם בהעמידו פנים כאילו לבו נוקפו על אשר הוא מעמיד לרשותם של אנשים פשוטים את חפצי הקיסרים.  יום אחד נודע לו, שעשיר אחד מן הפרובינציות שילם מאתיים אלף ססטרקים לעורכי ההזמנות, כדי שיגניבוהו בערמה לבין האורחים שבסעודה, אך הוא לא ניפגע כלל מן העובדה, שהכבוד להשתתף בסעודתו נערך בסכום גדול כזה, אלא בשבת האיש למחרת במכירה הפומבית, שלח אליו שליח שימסור לו איזה חפץ זול, לא אדע מהו, במחיר מאתיים אלף ססטרקים, ויאמר לו, כי הפעם יסעד עם הקיסר על פי הזמנתו ממש.

[40]  את מיני מיסיו החדשים, שלא נשמע עוד כמוהם, היה גובה קודם על ידי המוכסים, אחר כך, כיוון שרווחיהם היו גדולים מדי, עשה זאת על ידי הקנטוריונים וקציני הפריטוריאנים, ולא דילג על שום דבר ועל שום איש בלי להטיל עליו איזה מס מן המיסים.  ממיני מאכל שנמכרו בעיר כולה ניגבה מס מסויים וקבוע;  מן הדינים והמשפטים, שפתחו בהם במקום מן  המקומות, ניגבה החלק הארבעים של הסכום הנידון;  והמתדיין שהתפשר או וויתר על תביעתו, אף הוא לא ניקה מקנס. הסבּלים שילמו שמינית שכרם היומי;  הזונות מן האתנן סכום השווה לזה שכל אחת משתכרת במשכב אחד;  לסעיף זה של החוק הוסיפו עוד, שמס כללי זה יחייב גם את אלו, שהיו זונות לפנים או עסקו בסרסרות לדבר-עבירה, ואף הנישואין עצמם לו יינקו מכך.

]41]  על מיני מכס אלה הכריז בלי לפרסמם בכתב, לפיכך נעשו עבירות רבות מתוך ידיעת הכתוב בחוק.  סוף-סוף פירסם אותם על פי תביעת העם, אך באותיות קטנטנות ובמקום דחוק ביותר, כדי שלא יוכל איש להעתיקם.  וכדי שלא להשאיר כל דרך שמובילה אל בצע-כסף בלי לנסותה, סידר בית-בושת בתוך הארמון, מקום שם הקציע לשם כך כמה תאים וריהט אותם לפי כבוד המקום, כדי להעמיד שם נשים כבודות וצעירים בני-חורין.  אז שלח את כרוזיו בשווקים ובבאסיליקות מסביב, שיזמינו צעירים וזקנים למלא תאוותם;  ועוד הציע לבאים כסף בריבית, והעמיד אנשים שירשמו בגלוי את שמותיהם של אלה כמגבירים את הכנסות הקיסר.  לא בז גם לרווח של משחק בקוביה ועוד הגדילו במשחק-רמיה ושבועת-שקר.  פעם מסר את תורו למשחק אחריו ויצא לחצר-ביתו;  שם ציווה לתפוס בו במקום שני פרשים רומיים עשירים, שעברו במקום לתומם, והחרים את נכסיהם;  מיד חזר למשחק בעליצות ותוך התפארות אמר, שמעולם לא היתה הצלחתו בקוביה גדולה מזו.

]42]  אבל משנולדה לו בתו, מתאונן היה על דלותו, כי הנה עליו לשאת לא רק בטרדות הממלכה אלא גם בדאגות אב, וקיבל דורונות לגידול הנערה ולנדוניתה.  כמו כן הכריז, שבראש השנה יקבל גם תשורות-חג, ובראש-חודש ינואר עמד בפרוזדור מעונו כדי לקבל את המטבעות שהמון-העם הרב מכל המעמדות השפיע עליו מלא הכף והשמלה[378].  לאחרונה הוצתה בו התשוקה למגע הכסף ותכופות התהלך ברגל יחפה על גבי ערימות עצומות של מטבעות-זהב שפוזרו על שטח נרחב, ואף האריך להתגולל בהן בכל גופו.

]43]  רק פעם אחת עסק בענינים של צבא ומלחמה, וגם אז ללא מחשבה תחילה, אלא בשעה שהלך למֶוַואנְיָה לבקר את החורשה של נהר קְלִיטוּמנוּס[379]  והזכירו לו, שעליו להשלים את מיספר הבִּטְבים שומרי ראשו. אז הרגיש דחיפה למסע-מלחמה על גרמניה, ואף לא דחה את הענין לזמן רב:  מיד הזעיק לגיונות וצבאות-עזר מכל העברים, גייס גיוסים בכל מקום בחומרה יתרה ואסף צידה מכל המינים בכמות שכמותה לא היתה עוד.  אז יצא לדרך ועבר בה עתים בחפזון ובמהירות גדולה כל כך, שגדודי הפריטוריאנים הוכרחו, בניגוד לנוהג, להעמיס את סמליהם על גבי בהמות-המשא וללכת כך בעקבותיו.  ושוב נסע לעתים באיטיות ומתוך התפנקות כזאת, שאפיריונו נישא בידי שמונה אנשים ותושבי הערים הקרובות נתחייבו לטאטא את הדרך לפניו ולזלוף עליה מים שלא תעלה אבק.

[44]  לאחר שהגיע אל המחנה ביקש להיראות כמצביא תקיף וקפדן ושילח מעליו בחרפה לגַטים, שאיחרו להביא את צבאות-העזר ממקומותיהם השונים;  ואילו בסקרו את מחנהו שלל את דרגת מפקד-הגדוד מקנטוריונים רבים, בהם גם גדולים בשנים ואף כאלה שבעוד ימים מועטים עמדו לסיים את שנות-שירותם.  לסיבת מעשהו העלה את זיקנתו וחולשתו של כל אחד מהם.  בשאר הקצינים נזף על תאוותם לבצע והפחית את הפרס הניתן לאחר גמר השירות לסכום של ששת אלפי ססטרקים[380].  במלחמה זו לא השיג יותר מקבלת כניעתו של אדמיניוּס בן קינוֹבּלינוּס מלך הבריטנים, שגורש על-ידי אביו ואחר כך נמלט לרומאים יחד עם גדוד מצער;  אך גאיוס שלח לרומא מכתב מלא התפארות, כאילו כל האי כולו ניכנע בפניו;  ועוד ציווה על הרצים שיסעו בעגלתם ישר עד לפורום והקוריה ולא ימסרו את המכתב אלא לידי הקונסולים בהיכל מארס, בנוכחות כל הסנט.

[45]  מיד לאחר מכן ציווה, מחוסר הזדמנות למלחמה, להעביר גרמנים אחדים משומרי ראשו אל מעבר לריינוס ולהחביאם שם, כדי שלאחר פת-השחרית יקבל הודעה מתוך מהומה ובקולי-קולות, כי האויב בשער.  כך הווה.  והוא פרץ ויצא עם ידידיו וחלק מפרשי הפריטוריאנים אל היער הקרוב, שם קיצץ ענפי עצים וערכם לתפארת כאותות-ניצחון ושב לעת-ערב; הטיל דופי באנשים, שלא יצאו אחריו, על היותם מוגי-לב ופחדנים, ואילו לבני-לוויתו שהשתתפו בניצחונו, העניק עטרות ממין חדש ובשם חדש, מקושטות בצורות השמש, הירח והכוכבים, שקרא להן "עטרת-הסיירים".  בפעם אחרת לקח בני-תערובות אחדים מבית-ספרם ושלח אותם בסתר בדרך לפניו;  אחר קפץ פתאום ועזב את סעודתו, רדף אחריהם בעזרת רוכביו, כאילו ברחו ממנו, תפסם והחזירם בשלשלאות.  וגם במשחק-תעתועים זה הראה, כי אינו יודע כל גבול: בשובו אל השולחן דרש מאת אנשיו, שהודיעו לו כי הצבא שב אל המחנה, שיסבו אתו במדי-הקרב שלהם, כמו שהיו, והזכיר להם גם אותו חרוז ידוע של וורגיליוס: "ישאו-נא בסבל וישמרו נפשם לזמנים טובים מאלה"[381].  אותה שעה גער בסנט ובעם, הרחוקים ממקום המעשה, על ידי כרוז חריף ביותר, שבו נאמר:  כי בשעה שקיסר לוחם ומחרף נפשו בסכנות גדולות, מאריכים הם במשתאות ומתענגים על הקירקסים, התיאטראות וקיטנותיהם הנעימות.

[46]  לבסוף, כמבקש כביכול להביא את המלחמה לידי גמר, סידר את מערכת-הקרב על חוף האוקינוס, ערך את המקלעים ושאר כלי-המלחמה על מקומם בלי שאיש ידע או ישער בנפשו מה הוא עומד לעשות;  ופתאום ציווה ללקט קונכיות ולמלאות בהם את הקובעים וכנפי-הבגדים ולזה קרא בשם: "שלל האוקינוס, המיועד לקאפיטוליום ולפלֵטיוּם".  לאות ניצחונו הקים מגדל גבוה-מעל-גבוה, שמעל ראשו יזהירו אורות בלילות להדריך את האניות במהלכן, כמו מעל הפארוֹס[382];  הבטיח לחיילים מתנת-כסף בסך מאה דינרין לאיש וקרא אליהם, כאילו עלה בכך על כל המופתים של נדיבות-לב: "לכו לכם מאושרים, לכו לכם עשירים!".

[47]  לאחר מזה נתן דעתו לעריכת מסע-הניצחון.  נוסף על הברברים, שנפלו בידו או שעברו לצידו, בחר גם מבין הגאלים כל איש גבה-קומה ש"היה ראוי לחגיגת-נצחון" כפי שהיה אומר בעצמו ואת אלה שמר לתהלוכה.  הוא הכריח אותם לא רק לצבוע את שערם בצבע צהבהב ולגדלו, אלא ללמד לשונם גרמנית ולשאת שמות ברבריים.  כמו כן פקד להוביל את רוב האניות, שבהן הפליג על פני האוקינוס, לרומא בדרך היבשה;  יחד עם-זה כתב לסוכניו, שיכינו את חג-הניצחון בהוצאות קטנות ככל האפשר[383], אך בממדים שכמותם לא היו לעולם, מאחר שנכסי בני-האדם כולם עומדים לרשותם.

[48]  ולפני צאתו מאותה פרובינציה זמם מזימת אכזריות מתועבת, והיא: להכות בחרב את הלגיונות שהתקוממו אחרי מות אבגוסטוס על אשר שמו אז מצור על אביו גרמאניקוס מצביאם ועליו בהיותו עדיין ילד;  בקושי הוציאו מלבו את מחשבת האֵימים הזאת אך בשום פנים לא יכלו למנוע בעדו מלעמוד על דעתו, שיוציאו מהם להורג כל עשירי.  לשם כך הוּזעקו החיילים הללו לכינוס כשהם בלתי-מזוינים ואף את חרבותיהם הניחו מידיהם;  אז הקיף אותם בפרשים מזוינים;  אך בראותו, שרבים ניחשו את הדבר והתחמקו כדי לקחת נשקם בידיהם למקרה שישתמשו נגדם בכוח, מיהר וברח מן הכינוס ואץ מיד לרומא.  שם שפך את כל זעמו על הסנט ואיים עליהם בגלוי, כדי להשתיק אל-ידי כך את דברי-הרכילות על אותו בזיון גדול שנחל.  בין השאר התאונן, כי קיפחו במרמה את זכותו למסע-ניצחון;  וכל-זה בשעה שמעט לפני כן אסר בעצמו, ובעונש-מוות, לעשות דבר לכבודו.

[49]  כאשר פגשוהו אחר-כך בדרך שליחי אותו מעמד מכובד וביקשוהו שיחיש את שובו, אמר להם בהרימו את קולו ככל שיכול: "אבוא כבר, אבוא, אך גם זה יבוא אתי!" והיכה בידו תכופות על ניצב חרבו, שחגר לצדו.   כן הכריז בצו, כי הנה הוא חוזר, אך לאלה בלבד שמבקשים את שובו, והם: מעמד הפרשים והעם;  שכּן לא ישמש עוד לא חברם לאזרחות ולא מנהיגם של הסנטורים;  וכן פקד שלא יצא לקראתו איש מן הסנטורים.  וויתר על חגיגת-הניצחון, או אולי דחה אותה לזמן אחר, ובא העירה בתרועת-ניצחון בעצם יום-היוולדו. וכעבור ארבעה חדשים נרצח, לאחר שביצע מעשי פשע נוראים וזמם עוד גדולים מאלה.  שהרי היה בדעתו להעתיק את מושבו לאנטיום, אחר כך לאלכסנדריה, לאחר שיטבח תחילה את כל אנשי-המעלה שבשני המעמדות. ואל יהא הדבר הזה מסופק בעיני מישהו, שכן נימצאו בכתבי-הסתרים שלו שתי חוברות עם כתבות שונות, על האחת כתוב "חרב" ועל השניה "פגיון";  שתיהן הכילו שמותיהם של אנשים, אשר נועדו למיתה ואת סימני-ההיכר שלהם.  נמצאה גם תיבה גדולה מלאה מיני רעל שונים, שקלאבדיוס, כפי שמספרים, טיבע אותם בים והמים ניזדהמו מהם עד שנהרגו שם הדגים ופגריהם ניפלטו  בגיאות-הים אל החופים הקרובים.

[50]  קאליגולה גבה-קומה היה וחיוור ביותר; גופו עצום, אך צווארו וגפיו דקים עד-מאוד;  עיניו ורקותיו שקועות, מצחו רחב וזועם, שערותיו דלות ומקדקודו נשרו לגמרי, אך יתר חלקי גופו שעירים היו.  לפיכך נחשב הדבר לעוון פלילי, שסופו מוות, להביט עליו ממקום גבוה בעברו, או להזכיר בכלל מאיזה טעם שהוא שעיר-עזים.  ואילו את פניו, שהיו מעצם טבעם מבהילים ומכוערים, היה מעוות גם מדעת, בעקמו אותם לפני הראי למיני העוויות איומות ומדהימות.

     בריאות-גופו כשלימות-נפשו לא היו יציבות.  בילדותו סבל ממחלת-הנפילה;  בנעוריו היה לו כוח-סבל מסויים, אבל לעתים תכופות קרה שלרגל חולשה פתאומית נתקשה לצעוד צעד, לעמוד, לאזור כוח ולהתעודד.  הוא עצמו חָש בחולשת-רוחו ופעם בפעם עלה בדעתו להתבודד לשם ריפוי.  סבורים שקיסוניה אשתו השקתהו סם-אהבה, אף תוצאת הדבר היה שיגעון.  בראש וראשונה הטרידו חוסר-שינה;  כי לא היה נח בלילה יותר משלוש שעות, וגם זאת לא בשינה נעימה, אלא מוטרד בחזיונות משונים.  בין השאר נידמה לו, כי הוא רואה את-עצמו משוחח עם דמות האוקינוס.  וכאשר קצרה בו רוחו מנדודי-השינה בשכבו, היה נוהג לשבת על גבי המיטה רוב שעות הלילה, או לנדוד באולמי-העמודים הארוכים, בקראו מפעם לפעם מתוך ציפיה לאור היום.

[51]  בצדק אזקוף למחלת-רוחו את דבר הופעת שתי מגרעות מנוגדות כל-כך באותו אדם: הביטחון המוגזם בעצמו ולעומתו הפחד המופרז.  שכן האיש שבז לאֵלים במידה כזאת, נוהג היה לעצום עיניו לכל רעם וברק קטן, להליט ראשו, ולקול חזק מזה אף קפץ ממשכבו והסתתר תחת המיטה.  בנסיעתו בסיקיליה שפך לעג הרבה על מעשי-הניסים שבמקומות שונים, ואילו מן העיר מסאנה ברח פתאום בלילה מפּחד העשן והרעש העולים מפיסגת האֶטנה.  הוא שהתהלך באיומים גדולים גם עם הברברים, עשה פעם את דרכו במרכבה מעבר לריינוס במיצר-הרים ובתוך טור-צבא צפוף, וכאשר העיר מישהו, כי אם יופיע האויב מאיזה צד תקום מבוכה לא-קטנה, עלה בו-במקום על סוס ומיהר לשוב אל הגשרים;  וכאשר מצא אותם תפוסים עד אפס-מקום על-ידי חיל-החפרים והכבודה, קצרה רוחו בו מלחכות והועבר על כפיים ומעל לראשי האנשים.   מיד לאחר-כך שמע על מרד בגרמניה וכבר עשה הכנות לבריחה וכונן לו צי שיסתייע בו לשם כך, אלא שהרגיעתו הנחמה, שהפרובינציות מעבר לים בוודאי תישארנה נאמנות לו, אם האויב המנצח ילכוד את מעברות האלפים כמו הקימברים, או אפילו את רומא כמו הסנונים בשעתם.  מתוך כך נולד אחר כך, לדעתי, הרעיון בלב רוצחיו להרגיע את החיילים הנירגזים על-ידי הבדותא, שהוא עצמו שלח יד בנפשו כאשר נבעת מן השמועה על איזה קרב שניגמר בתבוסה.

[52]  אשר ללבושו, לנעליו ולהופעתו החיצונית בכלל, הרי מעולם לא נהג בהם כדרך בני-ארצו, או כדרך האזרחים, אף לא כדרך הגברים, ולבסוף כדרך בני-אדם בכלל.  תכופות הופיע בציבור לבוש אדרת מרוקמה ומשובצת אבני-חן, כותונת ארוכת-שרוולים, וצמידים על ידיו; לפעמים לבוש בגדי משי[384] או שמלת נשים;  פעם בסנדלים או באנפילאות, פעם אחרת במגפים כשל חיילי המשמר, ולפעמים אף בסנדלי-נשים;  ואילו לרוב הציג עצמו כשזקנו מוזהב, בידו הברק, הקלשון המשולש, או שרביט-המבשרים, המה סמלי האֵלים[385];  יתר על כן, אפילו בלבוש וונוּס הופיע.  את לבוש-הפאר של המנצחים לבש בהתמדה גם קודם שיצא למלחמה, ולעתים אף את שריונו של אלכסנדר הגדול, שהוציא מתוך קברו.

[53]  בלימודיו החפשיים לא הקדיש תשומת-לב רבה להשכלה הכללית אך הירבה להתמחות באמנות-הדיבור, והיה בקיא וזריז בה בעיקר כאשר היה עליו לשאת נאום-קיטרוג על מישהו.  בשעה שהיה שרוי בכעס, היה פיו מלא שפע של מלים ורעיונות, אף כוח הביטוי והקול לא עזבוהו, עד שמתוך ההתרגשות לא יכול לעמוד במקום אחד, וקולו נישמע גם לעומדים מרחוק.  כאשר עמד להאריך בנאום היה מאיים, ש"הנה ישלוף את חרב מחקרי-לילותיו";  ואילו בדרכי הכתיבה המעודנת והנאה היה מואס במידה כזאת, שעל סנקה, הסופר החביב ביותר בימים ההם, היה אומר, כי הלה מחבר סתם תרגילי-כתיבה וסיגנונו אינו אלא "חול ללא-סיד".  נוהג היה גם לכתוב תשובות לדברי נואמים שהצליחו, או לחבר נאומי קיטרוג או סניגוריה על נאשמים חשובים, שמשפטם בא לפני הסנט, וכיד הכשרון הטובה עליו היה מחווה דעתו לרעת הנאשם או לטובתו.  לשמיעת הדברים האלה היה מזמין על פי צו גם את מעמד הפרשים.

[54]  אבל גם במינים ממינים שונים של שאר אמנויות עסק בשקידה:  סייף היה ונהג-מרכבה, אף זמר וגם רקדן;  היה נלחם בנשק של ממש[386] ונוהג במרכבה בקירקסים שהוקמו במקומות שונים.  בתאוות הזימרה והריקוד הרחיק לכת עד כדי כך שאפילו בהצגות פומביות לא התאפק מלהילָוות אל שירת הטראגיקון המדקלם, או לחקות קבל-עם את תנועות השחקן דרך שבח או לשם תיקון. ביום בו נרצח פקד לערוך חגיגת-לילה[387] ומטרתו היחידה בכך היתה, כנראה, שראשית צאתו אל הבמה תחול במזל-ברכה לרגל ההזדמנות המתאימה הזאת.  עתים היה רוקד אף בלילה ופעם קרא אליו באשמורת השניה שלושה קונסולים לשעבר אל הארמון, הושיב על הבימה את האנשים הללו שהיו שרויים בפחד-מוות, ופתאום יצא לפניהם במחול לקול המון חלילים וצלצלי העכסים, עוטה חלוק וכותונת המגיעה עד קרסוליו, ועם גמר השיר והמחול קם והלך לו.  אבל אותו אדם, שהיה מושלם בכל הסגולות הללו, לא ידע לשחות.

[55]  אם היה מסור למישהו, האיר לו פנים עד כדי טירוף.  את שחקן-המומוס מנסטר מנשק היה בשעת ההצגות, ואם בשעת ריקודו של זה הקים מישהו רעש קל ביותר, ציווה לסחבו לפניו והילקהו במו ידיו.  כאשר פרש רומי אחד הפריע את הסדר, הודיע לו על ידי קנטוריון, כי עליו ללכת בלי שהיות לאוסטיה ולהביא את מכתבו לתלמי מלך מַבְרֶטאניה ובו כתוב היה: "האדם אשר שלחתי אליך, אל תעשה לו דבר מטוב ועד רע!".  בני-תראקיה אחדים הפקיד על שומרי-ראשו הגרמנים, וצימצם את מערכת-הנשק של המוּרמילוֹנים[388].  אדם אחד בשם קולומבוס ניצח בקרב, אך נפצע פצע קל;  קליגולה שפך רעל לתוך המכה ומכאן ואילך קרא לרעל זה בשם קולומבוס; על כל פנים כך נמצא כתוב בעצם ידו בין שאר מיני הרעל.  הוא היה מסור ודבוק כל-כך בסיעת הירוקים[389], שבתמידות היה מכלה את סעודת הערב באורוותם ואף נשאר ללון שם.  לרכב אֶבטיכוּס העניק באחד המשתאות שני מיליונים ססטרקים, בין שאר המתנות.  נוהג היה לצוות בידי חייליו על השכנים שישמרו על השקט ביום שלפני המשחקים, פן יפריעו את מנוחתו של הסוס אינקיטאטוס[390].  מלבד אורוות-שיש ואבוס עשוי שן, שמיכות-ארגמן ורבידים משובצים אבני-חן, נתן לסוס הזה גם ארמון מיוחד, חבר-משרתים ומערכת רהיטים, כדי שהאורחים, שהזמין בשמו, יתקבלו בפאר.  ויש אומרים שייעדוֹ אף למשרת קונסול.

]56]  לרבים היה אומץ הלב הדרוש לקום על העריץ המתהולל הזה.  אך לאחר שנתגלו הקשרים, בזה אחר זה, והשאר היססו מחוסר הזדמנות מתאימה, נידברו ביניהם שני אנשים וביצעו את זממם, ודווקא בידיעת משוחרריו רבי-ההשפעה וקציני המשמר הפריטוריאני;  שכן הללו, אף-על-פי שנחשבו בלי כל יסוד בין המשתתפים באחד הקשרים הקודמים, הרגישו גם הם שהוא חושד בהם ונוטר להם איבה.  כי מיד לאחר מכן משך אותם הצידה ובחרב שלופה בידו הכריז, כי מוטב לו למות מרצונו, אם גם בעיניהם ראוי הוא למוות.  מאותה שעה ואילך לא פסק להעליל על האחד בפני חברו ולהסית את כולם זה בזה.

כאשר הוחלט, כי במשחקים הפּאלאטיניים יתקיפוהו באמצע היום בצאתו מן ההצגה, דרש לעצמו קאסיוס כֵירֵיאָה, טריבון של פלוגת-המשמר, את התפקיד הראשי;  כי גאיוס רגיל היה לפגוע באותו אדם בא-בימים בכל מיני עלבונות, שהוא רכרוכי ומפונק כביכול.   ופעם בפעם, משביקש ממנו קאסיוס את הסיסמא, נתן לו את "פּרִיאָפּוּס"[391] או"וונוּס";  פעם אחרת, כשבא להודות לו על איזה דבר, הושיט לו את ידו לנשקה בצורה ובתנועה מתועבות.

[57]  אותות רבים בישרו אך דבר בוא הרצח.  פסל יופיטר באולימפיה, שגאיוס ציווה לפרקו ולהעבירו לרומא, פרץ פתאום בצחוק אדיר כל-כך, שהפיגומים נתמוטטו והפועלים נסו לכל עבר.  בו במקום הופיע איש אדם בשם קאסיוס, שהכריז כי ניצטווה בחלום לזבוח פר ליופיטר.  בקאפואה פגע ברק בקאפיטוליום באמצע חודש מארס, כן בתא השוער של הארמון ברומא.  ואמנם נמצאו אנשים שניחשו, כי האות האחרון מנבא סכנה לאדוני-הבית מידי שומריו, והראשון מראה על רצח חדש של אדם  חשוב, כפי שקרה כבר פעם באותו יום עצמו[392].  גם כאשר שאל על הגורל הצפוי לו מפי האיצטגנין סולָה, הודיע לו בביטחון גמור, כי קרוב היום שבו ירצחוהו נפש.  גם גורלות פוֹרטוּנה שבאנטיום הזהירוהו, שיישמר לנפשו מפני קאסיוּס.  לפיכך שלח אנשים שיהרגו את קאסיוס לוֹנגינוּס, נציב אסיה בימים ההם – ולא עלה על דעתו כי שם משפחתו של כיריאָה הוא קאסיוס.  יום אחד לפני מותו חָלם, כי עומד הוא בשמים לצד כיסא-הכבוד של יופיטר, שדחפהו בבוהן רגלו הימנית והשליכהו ארצה.  לאותות נחשבו גם דברים, שחלו במקרה באותו היום זמן מועט לפני מותו:  בשעה שהקריב את קורבנו הותז עליו מדם השקיטן.  מנסטר השחקן הופיע באותה טראגדיה[393], שהציג אותה פעם הטראגיקון ניאוֹפּטוֹּלמוּס בשעת המשחקים שבהם נרצח פיליפוס מלך המקדונים.  במשחק של מומוס, לאוּרֵיוֹלוּס[394] שמו, שבו נופל ומקיא דם השחקן הראשי בנוסו ממפולת, התחרו ביניהם שחקנים רבים ממדריגה שניה להראות יכלתם בדבר, והנה היתה הבמה שטופה דם.  אף הכינו מחזה לעת-ערב, שמצרים וכושים יציגו בו תיאורי שאול.

]58]  ביום העשרים וארבעה לחודש פברואר[395], סמוך לשעה השביעית[396], מהסס היה לקום [ממושבו בתיאטרון] לסעודת-הבוקר, משום שקיבתו היתה עוד סובלת מן המאכלים שהעמיס עליה ביום שלפני כן.  לבסוף יצא על-פי עצת ידידיו.  במסדרון תת-קרקעי, שבו היה עליו לעבור, התאמנו בני-אצילים שניקראו מאסיה להשתתף, בהצגת מחזה;  שם דמם במקומו להתבונן בהם ולעוֹדדם ונכון היה לשוב על עקבו ולתת להציג את המחזה, אילמלא אמר לו ראש-הלהקה שצינה אחזתו.  מכאן ואילך מתוארים הדברים בשני אופנים שונים: אלה מוסרים, שבשעה שדיבר עם הנערים, פגע כֵירֵיאָה מאחור בצווארו על-ידי מכה אחת חזקה בחרבו, אך קודם קרא: "מכאן תכה"[397];  אחרי כן פילח את חזהו הטריבון קורנליוּס סאַבּינוּס, השני בקושרים, שעמד ממולו.  אחרים מספרים, שסאבינוס, לאחר שסילק את ההמון בעזרת קנטוריונים שותפים-לדיעה, ביקש כדרך חיילים, את הסיסמא מגאיוס, וכאשר זה ענה לו: "יופיטר"!, פרץ כיריאה בקריאה: "אם כן, קבּל את הבא ממנו!"[398].  וכאשר הסב גאיוס את ראשו ביתק את לסתו במכה.  הוא נפל ארצה ובפירפורי-אברים צעק כי חי הנהו.  אז שמו השאר קץ לחייו בשלושים פגיעות, בהיות הסיסמא המשותפת לכולם: "שְנֵה!".   היו אפילו שפילחו בחרבם את מבושיו. בראשית המהומה מיהרו לעזרתו נושאי אפיריונו במוטותיהם, ומיד אחרי כן הגרמנים שומרי-ראשו, שהרגו רבים מרוצחיו וגם סנטורים אחדים חפים מפשע.

[59]  שנות-חייו עשרים ותשע ומלך שלוש שנים, עשרה חדשים ושמונה ימים.  גוויתו הובאה בחשאי אל גני לֵאמיָה.  שם נישרפה למחצה על מוקד שהוקם בחפזון וניקברה תחת שכבת-דשא דקה.  לאחר זמן חפרוה משם אחיותיו, שחזרו מגלותן, שרפוה וקברוה.  ידוע ברבים, שלפני שנעשה דבר זה, החרידו רוחות את שומרי הגנים, וגם בבית שבו נירצח, לא עבר לילה בלא איזה מחזה-זוועה;  עד שנחרב הבית עצמו בשריפה.  יחד אתו נספתה אשתו קיסוֹניה, שקנטוריון דקרה בחרבו, ובתו נופצה אל הקיר.                                                   

[60]  על מצב העיתים ההן יכול אדם לעמוד גם על-פי העובדות הבאות: משנודע דבר הרצח לא האמינו בו מיד אלא חששו שגאיוס עצמו בדה והפיץ את השמועה, כדי להכיר בדרך זו את דעת בני-האדם על אודותיו.  אף הקושרים עצמם לא הועידו איש אחר לשלטון, ואחדות-הדיעות בסנט ביחס להשבת החירות לישנה היתה כללית, עד שהקונסולים קראו לישיבה הראשונה לא בקוריה, כי זו נקראה על שם יוליוס, אלא בקאפיטוליום.  ואילו אחדים הציעו בחוות-דעתם, שיש למחות את זכר הקיסרים ולהרוס את מקדשיהם.  ברם את תשומת לבם עוררה בעיקר העובדה, שכל הקיסרים ששמם היה גאיוס, מתו בחרב, החל  מאותו האחד, שנירצח עוד בימי קינה[399].    

 

ספר חמישי: קלאבדיוּס הָאֱלֹהִי (טיבריוס קלאבדיוס דרוסוס קיסר)

[1] אביו של קלאבדיוס קיסר,שניקרא תחילה דרוּסוּס ואחר-כך דקימוס ואחר-כך נירון,נולד לליויה שלושה חדשים לאחר שנישאה לאבגוסטוס בהיותה כבר הרה[400], וניעור החשד שאביו-חורגו הוא-הוא שהולידו ביחסיו הבלתי-חוקיים.  על-כל-פנים נשמע מיד בפי העם החרוז היווני:

   "לבר-מזל נולד גם לשלושה-ירחי-לידה!".

דרוסוס זה, ששימש במשרת קויסטור ופריטור, היה המצביא במלחמת רֵיטִיהָ ואחר-כך במלחמת גרמניה, והוא גם המצביא הרומאי הראשון,שהפליג באוקינוס הצפוני.הוא ביצע את המיפעל המפורסם והענקי של חפירת אותן התעלות מעבר לריינוס,שנקראות על שמו עד היום הזה[401].  גם לאחר שהיכה את האויב פעמים רבות והדפו למרחקי-השממה בפנים הארץ, לא פסק מלרדוף אחריו עד שהופיעה לפניו דמות אשה ברברית, וקומתה גבוהה משל קומת אנוש, ובשפה לאטינית אסרה על המנצח להמשיך דרכו.  על מעשים אלה זכה ב"תרועת ניצחון" עם אותות מסע-הניצחון עצמו.  אבל כשהתחיל מיד לאחר הפרֵיטוּרה לשמש קונסול ולצאת מחדש למסע-המלחמה, חלה ומת[402] במחנה-הקיץ,שניתן לו מאז השם "המקולל".  נכבדי הערים והמושבות הביאו את גופתו עד הבירה, שם נתקבלה על ידי כיתות הלבלרים, שיצאו לקראתה, ולבסוף נקברה בשדה-מארס.ואילו הצבא הקים מצבה לכבודו, ומאותה שנה ואילך, ביום מסויים בשנה, עשו החיילים הקפות מסביבה וערי גאליה הקריבו שם קרבנות של תחינה.  נוסף על שאר הכיבודים הרבים החליט הסנט להקים לו בדרך אפּיה קשת של שיש ועליה אותו ניצחונו, ולהעניק לו ולבניו אחריו את כינוי-הכבוד"גרמאניקוּס".הכול ראו בו בעל נפש שואפת לגדולות ומעורב עם הבריות כאחד.כך למשל,כדי להוציא מידי האויב מלבד הניצחון גם את "שלל-השללים"[403],היה רודף תכופות אחרי מצביאי הגרמנים דרך כל המערכה בסכנת-נפשות; ומצד שני לא הסתיר מעולם את כוונתו להשיב את הקהיליה למצבה הקודם,מיד כשיעלה בידו הדבר.לדעתי נועזו אחדים מטעם זה לספר,שאבגוסטוס הטיל בו חשד ורצה להחזירו מן הפרובינציה, וכשהתמהמה ציווה לסלקו ברעל.הבאתי את הדיעה הזאת רק כדי לרשום אותה לפני.  אולם בשום פנים לא מפני שאני חושב אותה לנכונה,או אפילו קרובה לאמת,מאחר שאבגוסטוס אהב אותו עוד בהיותו בחיים במידה כזאת,שתמיד צירף אותו אל בניו כיורש, כפי שהודיע על כך פעם בסנט,וגם במותו הספידו קבל-עם באמרו,כי מתפלל הוא לאֵלים שיעשו את שני נכדיו,הנקראים בשם קיסר[404],דומים לדרוסוס ולו עצמו יתנו בשעתו מיתה בכבוד בדומה לזו שניתנה לו לדרוסוס.אף לא הסתפק בחריטת כתובת של תשבחות על מצבתו בחרוזים שהוא עצמו חיברם,אלא כתב גם את תולדות חייו בפרוזה.מאַנטוניה הצעירה היו לדרוסוס ילדים רבים,אבל שלושה בלבד הניח אחריו במותו והם:גרמאניקוס,ליווילה וקלאבדיוס.

[2] קלאבדיוס נולד בשנת הקונסולט של יוליוס אנטוניוס ופאביוס אפריקאנוס[405],בראשון לחודש אבגוסט בעיר לוּגדוּנום[406],בעצם היום שבו הקדישו לראשונה מזבח לאבגוסטוס בעיר זו.הוא קיבל את השם טיבריוס קלאבדיוס דרוסוס.ולאחר זמן,כאשר אחיו הבכור אומץ למשפחת יוליוס, לקח לו גם את התואר גרמאניקוס.בילדותו נתייתם מאביו והיה סובל כמעט בכל ימי ילדותו ועלומיו ממחלות שונות וממושכות, עד שרוחו וגם גופו נחלשו לגמרי.וגם לאחר שהתבגר במקצת חשבוהו כמי שאינו מסוגל לתפקיד מדיני או פרטי כלשהו.זמן רב לאחר שהגיע לגיל הבגרות עדיין נתון היה לפיקוחם של זרים ולהשגחת פדגוג, שעליו התאונן בעצמו באחד מחיבוריו,כי היה נכרי וראש-סייסים לפנים והופקד עליו בכוונה,שיציק לו באכזריות יתירה ובכל שעת-כושר הקטנה ביותר.מחמת אותה חולשה עצמה,ישב,בניגוד לנוהג הישן,עטוף מעיל בראש משחקי הגלדיאטורים,שערך יחד עם אביו לזכר האב.גם ביום שבו הגיע לבגרות נשאוהו באפריון בחצות לילה אל הקאפיטול ללא כל טקס חגיגי.

[3] אף-על-פי-כן הקדיש משחר ילדותו את תשומת-לבו לחכמות ולמדעים ותכופות פירסם גם את נסיונותיו ברבים.אבל גם בדרך זו לא יכול לזכות בהערכה כלשהי,או לעורר תקוות מעודדות ביחס לעתידו.אנטוניה אמו דיברה לא פעם כעל "מפלצת-אדם; מלאכה,שהטבע רק החל בה אך לא השלים אותה",ואם נזפה במישהו על טימטומו,היתה אומרת,כי הלה טיפש מבנה קלאבדיוס.זקנתו אבגוסטה התייחסה אליו תמיד בבוז עמוק; לא היתה מדברת אליו אלא לעתים רחוקות מאד ובשעה שאמרה להוכיחו בדברים עשתה זאת במכתב קצר וחריף או על-ידי שליחים.כאשר שמעה אחותו ליווילה,כי הוא עתיד למלוך פעם,קיללה בגלוי ובקול רם את הגורל האכזרי שמונה לו לעם הרומאי,שאינו ראוי לו כלל וכלל.לבסוף,כדי שיהיה ברור ככל האפשר מה היתה דעת דודו אבגוסטוס על מעלותיו ומגרעותיו,אביא בזה אילו ראשי-פרקים ממכתביו:

[4] "שוחחתי עם טיבריוס[407],ליוויה שלי,כפי שדרשת,בענין טיבריוס נכדך[408],מה לעשות בו בשעת משחקי-מארס,אך שנינו באנו לכלל דיעה אחת,כי עלינו להחליט אחת לתמיד, לפי איזו תוכנית ניפעל בנוגע אליו.כי אם בריא הוא,כלומר,אדם שלם,מה טעם נפקפק בזה שעליו לעבור כל אותן הדרגות והמעלות,שאחיו עבר בהן? אבל אם נחשבהו לחלוש וללקוי הן בגופו והן ברוחו,כי-אז אסור לנו לספק חומר להלצות,עליו ועלינו,לאלה שדרכם לשים ללעג ולקלס דברים כאלה.שכן נעמוד תמיד תוהים,אם נבוא להחליט בנוגע לכל אחת ואחת מן ההזדמנויות לחוד ולא ניקבע לנו למפרע, אם נחשבהו כראוי לשמש במשרות הגבוהות, או לא.  על כל פנים,אשר לענין זה שבו שאלת את עצתנו,אין אנו מתנגדים לכך שידאג במשחקי מארס לשולחן הכוהנים, אם רק יהא מוכן לקבל עצות מפי בן סילוואנוּס, שאר-בשרו,פן יעשה דבר שיעורר תמיהה או שישימהו לצחוק.איננו מוצאים לנכון, שיהא צופה במשחקי הקירקס מן הבמה הקיסרית[409],באשר אם יוצג לראווה בשורה הראשונה של הקהל ימשוך אליו את העינים.  כן מתנגד אני לכך,שיצא אל ההר האלבאני[410],או שיישאר ברומא בחגים הלאטיניים,שכן אם יכול הוא להילוות אל אחיו בהר, מדוע לא יתמנה לראש-העיר?זאת היא,ליוויה יקרה,דעתנו,שאנו רוצים כי לפיה ייקבע הדבר אחת ולתמיד בכל הענין הזה,שלא נהיה ניקלעים תמיד בין תקווה לפחד.הרשות בידך,אם רצונך בכך, לתת גם לאנטוניה שלנו חלק זה של המכתב לקריאה." ובמכתב אחר:

"אני אזמין את טיבריוס הצעיר אל שולחני מדי יום ביומו כל ימי היעדרך,שלא יסעד לבדו בחברת סוּלפיקיוּס ואַתנוֹדוֹרוֹס ידידיו,משום שרוצה אני כי יהא זהיר יותר ופחות קל-דעת בבחירת אדם,שיחקה את תנועותיו ונוהגו והילוכו.  לא-יוצלח מיסכן! שבדברים של כובד-ראש,שעה שדעתו אינה פזורה עליו,מתגלה אל-נכון אצילות-נפשו."

וכן במכתב שלישי:"פליאה בעיני,חי-נפשי,ליוויה יקירתי,שנכדך טיבריוס יכול היה להנותני בנאומו; איני מבין,כיצד זה אדם המדבר בחוסר-בהירות כמותו,יכול לדבר אל הענין ולהביע את אשר עם לבבו בשעה שנשא נאום."

אבל היטב ידוע מה שאבגוסטוס החליט על אודותיו לאחר-מכן והוא,שלא נתן לו להגיע לכל משרת-כבוד,זולת משרת כוהן-אבגוּר[411]; אף לא מינה אותו בין יורשיו אלא במדריגה השלישית,בין אנשים כמעט זרים, ועל החלק הששי של הירושה,שממנה לא הגיע לו יותר משמונה מאות אלף ססטרקים.

 [5] כשבא לבקש משרת-כבוד,העניק לו דודו טיבריוס את סמלי הקונסולט; וכאשר האיץ בו בבקשותיו שיינתן לו הדבר בפועל,השיב לו טיבריוס במכתב רק את הדברים האלה:"כבר שלחתי לך ארבעים דינרים של זהב לחג הסאטורנליה והסיגילאריה !"[412].  אז התייאש סוף-סוף מן התקווה לעלות לגדולה והתמסר לחיי בטלה,נחבא פעם בגינותיו ובביתו שבפרברי העיר,פעם במעון הכפרי שהיה לו בקאמפאניה; וכיוון שהתהלך עם האנשים הניקלים ביותר משך על עצמו, מלבד את השם שיצא לו כמבלה-עולם,גם את כינויי הגנאי של שיכור ומשחק-בקוביה.ועם-זה ולמרות מנהגיו אלה,לא נישללו ממנו לעולם לא תשומת-לבם של יחידים,ולא יחס הכבוד מצד הציבור.

[6] מעמד הפרשים בחר בו פעמיים להיות מגינם ובא-כוחם ולעשות שליחותם במקומם; ראשית כדי לבקש מן הקונסולים את הזכות להביא את גופת אבגוסטוס העירה על כתפיהם,ושנית, כדי שיברך אותם לרגל מפלת סייאנוּס.נוהגים היו גם לקום בפניו ולהסיר מעיליהם בהיכנסו לתיאטרון.כן החליט הסנט, שיש לספחו מחוץ לסדר הרגיל אל מנין כוהני אבגוסטוס[413] שניבחרו בגורל.  אחר-כך קבעו כי ביתו, שנהרס בשריפה,ייבנה מחדש מכספי הציבור,ותהיה לו הזכות להצביע עם הקונסולים לשעבר.  את ההחלטה האחרונה הזאת ביטל טיבריוס,שתמך דבריו בחולשת-דעתו של קלאבדיוס והבטיח למלא את הפסדו מנדבת-ידו.אבל במותו מינה אותו בין היורשים מן המדריגה השלישית,ועל החלק השלישי של הירושה בלבד, אם כי הניח לו עזבון של כשני מיליונים ססטרקים ונוסף על כך המליץ עליו בפירוש,בין כל שאר קרוביו,בפני הצבאות, הסנט והעם הרומאי. 

[7] כשמלך גאיוס[414]בן אחיו,שבראשית ממלכתו השתדל לרכוש לעצמו שם טוב בכל מיני מעשי-פיתוי,הגיע סוף-סוף קלאבדיוס למשרות גבוהות ושימש בקונסולט יחד עם הקיסר במשך שני חדשים; כאשר בא לראשונה אל הפורום בלוית הליקטורים,עבר על פניו נשר בטיסה וישב על כתיפו הימנית.לאחר ארבע שנים נפל בחלקו גם קונסולט שני.לא פעם ישב בראש המשחקים במקום גאיוס,מלווה בתרועות-הידד של העם.פעם בקריאות "עלה והצלח, דוֹד הקיסר!" ובפעם אחרת "יישר כוחך, אחי גרמאניקוס!".

[8] ובכל-זאת לא נימנעו ממנו כמה עלבונות בחייו.  אם הגיע באיחור-מה אל הסעודה נתקבל באי-רצון,ורק לאחר שהקיף את אולם-האוכל מצא לו מקום ישיבה.בכל פעם שנירדם לאחר הארוחה – דבר שאירע לו לעתים קרובות – הטרידוהו בגרעיני זיתים ותמרים, או שהליצנים העירוהו כבדרך הלצה, ברצועה אובשוט.נהגו גם להלביש אנפילאות[415] על כפיו,כשהיה נוחר מתוך שנתו,כדי שישרוט את פניו במו ידיו בהקיצו פתאום משנתו.

[9] אבל גם סכנות של ממש לא חסרו לו.תחילה,עוד בעצם ימי הקונסולט,כמעט הודח ממשרתו,מאחר שנירפה היה יתר על המידה בסידור פסלי נירון ודרוסוס אחי הקיסר,והעמדתם.אחר-כך הרגיזוהו מלשינים זרים בהאשמות שונות,וגם מישהו מאנשי ביתו.וכאשר נתגלה קשר לפידוס וגיטוּליקוס וקלאבדיוס נישלח מגרמניה בין שאר הצירים לברך את הקיסר,בא לידי סכנת נפשות ממש,כי חרה אפו של גאיוס וחמתו בערה בו על אשר שולחים אליו דווקא את דודו,כאילו היה הוא עצמו ילד הזקוק להדרכה; ולא חסרו גם אנשים שכתבו,כי קלאבדיוס הושלך אז לתוך הנהר עוד קודם שפשט את בגדיו,שבהם הגיע מן הדרך.למן העת ההיא היה תמיד האחרון להצבעה בין הקונסולים לשעבר,ובדרך עלבון נשאל לאחר כולם.הוחל גם בחקירה משפטית בענין זיוף צוואה, שעליה חתם גם הוא,ולבסוף אנוס היה לשלם שמונה מיליון ססטרקים בשכר זה שניתן לו להיכנס אל חבר-כוהנים אחר[416],ועל-ידי כך הגיע למצוקה כספית גדולה כל-כך,שלא היה לאל ידו לסלק את חובו לאוצר המדינה ורכושו הועמד בפקודת הפריטור על פי החוק של שיעבוד-נכסים,כדי למלא את החסר.

[10] לאחר שעברו עליו רוב שנותיו במסיבות אלו וכאלו,עלה בשנת החמישיםלחייו על כיסא-המלוכה על-ידי מקרה מתמיה ביותר.  בשעה שהרחיקו הקושרים על גאיוס את ההמון באמתלה שהקיסר חפץ להתבודד, סולק גם הוא יחד עם האחרים והלך אל ביתן,שניקרא בשם "הרמיוּם".  כעבור שעה קלה החרידתו השמועה על הרצח והתחמק אל גזוזטרה אחת שבקרבת מקום ונחבא שם בין הווילאות התלויים לפני הפתח.  חייל פשוט אחד,שבמקרה עבר שם במרוצה, ראה את רגליו וכיוון שביקש להיווכח מי הוא הנחבא, הוציאו והכירהו,וכשזה,ברוב חרדתו,נפל לרגליו,בירך אותו כאילו היה הקיסר.משם הוליכו אל שאר חבריו,שבהיותם נבוכים לא עשו עדיין כל מעשה מלבד השתוללות-של-כעס, והם הושיבו את קלאבדיוס באפיריון,ומאחר שעבדיו התפזרו,העלוהו בעצמם על כתפיהם חליפות ונשאוהו אל המחנה,כשהוא נעצב וחרד לגורלו,אגב מנוד-ראשו של ההמון,שניפגש בו בדרך וחשב כי סוחבים אותו למוות על לא עוול בכפו.לאחר שהכניסוהו אל פנים-הסוללה,בילה את הלילה בין משמרות החיילים.ביטחונו גדל, אך תקוותיו פחתו.כי הקונסול