הקדמה: גאיוּס סוֵיטוֹניוּס טְראנקוִילוּס (Gaius Suetonius Tranquillus)    🔗

רק ידיעות מועטות בלבד מצויות בידינו על חייו של סויטוניוס (בקרוב 75–160 לפי הספירה הרגילה).

ראשית דרכו היתה זו של עורך־דין, אולם עד מהרה פרש ממקצועו והתמכר לעבודה מדעית־ספרותית. על חשיבות מחקריו בשדה עתיקות רומי וספרותה מעידים מכתביו של ידידו ואפיטרופסו, הסופר ואיש־המדינה החשוב פּליניוּס הצעיר (Plinius minor). בהשתדלותו של פּליניוּס זכה סויטוניוס למשרות־כבוד מסוימות וגם לתשומת־לבו של טריַנוס קיסר בכבודו ובעצמו. משנת 119 ועד 121 שימש סויטוניוס כמזכירו הפרטי של אדריַנוס קיסר. ממשרתו זו הודח מחמת פגיעה, בשוגג כנראה, בכבודה של אשת הקיסר, ומאז ואילך הקדיש כל עיתותיו לעבודה מדעית־ספרותית.

יש בידינו ידיעות על שורה ארוכה של מחקרים, שחיבר סויטוניוס בשדה הביוגראפיה, תולדות הספרות, קדמוניות רומי ויוון, שאלות הלשון ואף במדעי הטבע. מכל החיבורים האלה נשתמר רק הספר על „חיי הקיסרים“ (De vita Caesarum), ניתן בזה לקורא העברי, וחלקים מן החיבור על חייהם של אנשי הרוח הרומיים המפורסמים (De viris illustribus). הספר על „חיי הקיסרים“ הופיע בשנת 120 לספירה והוקדש לגאיוס ספטיקיוס קלרוס, ראש חיל הפרטוריאנים.

חיבוריו של סויטוניוס זכו לתהילה רבה בין בני דורו והציטטות הרבות מהם בכתביהם של סופרים רומיים מאוחרים מעידות על כך, שהירבו לקרוא בכתבי סויטוניוס במשך הרבה דורות. הספר על „חיי הקיסרים“ השפיע השפעה גדולה על ההיסטוריוגראפיה הרומית המאוחרת, שהלכה בעקבותיו ולבשה צורה ביוגראפית. השפעה זו ניכרת בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים הרומיים, שתיארו את חיי הקיסרים מאדרינוס ועד נומריַנוס, והם ידועים בשם „כותבי תולדות הקיסרים“ (Scriptores Historiae Augustae). ספרו של סויטוניוס הטביע חותמו גם על הסופרים הנוצרים של התקופה העתיקה המאוחרת, ועוד בימי־הביניים שימש דוגמה לאינהרד, מזכירו של המלך קארולוס הגדול ומחבר הביוגראפיה עליו.

נשתמרו עד ימינו כתבי־יד אחדים מן הספר על „חיי הקיסרים“; העתיק שבהם מקורו במאה התשיעית לספירה. לראשונה הופיע הספר בדפוס ברומי בשנת 1470. לאנגלית תורגם עוד בראשית המאה הי"ז ומאז ניתרגם ללשונות אירופיות רבות. להוצאת־הטכסט הביקורתית הטובה ביותר נחשבת כיום זו של איהם (M. Ihm, Teubner, 1925) ועליה מבוסס התרגום הניתן בזה לקורא העברי.¹

תכונות הסיגנון האופיניות ביותר לספרות הרומית בתקופתו של סויטוניוס היו: הקיצור, החיפוש אחרי ביטויים וצירופי־מלים בלתי־רגילים והשימוש המופרז באמצעים ריטוריים. בסויטוניוס אנו מוצאים רק את החיוביות שבתכונות אלו. סיגנונו מצטיין במידת־קיצורו ובדיוק־ביטויו ואין בו מן הרדיפה אחרי הבלתי־רגיל ואף לא משאר סממני הכבודה הריטורית, האופייניים לרבים מסופרי אותה תקופה. זהו סיגנון עניני ופשוט של מדקדק וחוקר.

התקופה, שבה פעלו שליטי רומי אלה שלתיאור־חייהם מוקדש חיבורו של סויטוניוס, תחילתה ביוליוס קיסר וסופה בדומיטיאנוס, האחרון לבית הפלַויים, והיא אחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה של רומי ושל העולם העתיק בכלל. היא פותחת בביטול הרספובליקה הרומית בת 500 השנה על ידי יוליוס קיסר ובעיצוב צורת־השלטון החדשה, ה“פרינציפאט”, על ידי יורשו אבגוסטוס. בימי קאליגולה ונירון – שני השליטים אחוזי „שגעון־הקיסרים“ – עמדה רומי על החזיון של שלטון עריץ. לסוף הופל נירון בכוח הצבא ואחרי מלחמת־אזרחים קשה נתבסס השלטון בידי אספסיַנוס, אבי שושלת הפלַויים. בימי שלטונו התקיף, שהיה עם זה נושא ברכה רבה, הוּסדר מחדש משק־המדינה, שיסודותיו נתערערו בימי נירון, והתחילה תקופת ההבראה ברוב שטחי החיים.

בעת ובעונה אחת עם מאורעות אלה ברומי הבירה נתרחשה שורה של תהליכים היסטוריים חשובים ברחבי האימפריה העולמית. הפרובינציות הרומיות פסקו להיות מקור של ההתעשרות לנציבים רומיים, כפי שהיו בימי הרספובליקה; השפה והתרבות הלטינית מכות שרשים עמוקים בארצות המערביות של הקיסרות; האזרחות הרומית חדלה להיות נחלתם של תושבי איטליה בלבד והיא נעשית מעתה לקנין ערים ומחוזות שלימים ברחבי הקיסרות. אנשי הפרובינציות מתחילים ליטול חלק פעיל בהנהלת עניני המדינה על כל ענפיהם. הודות לתנאי השלום ולביטחון הרכוש והחיים באה רווחה כלכלית ברוב ארצות האימפריה הגדולה.

אלה הם התהליכים ההיסטוריים העיקריים של תקופת שנים־עשר הקיסרים, שחייהם תוארו בספרו של סויטוניוס. ברם סויטוניוס אינו היסטוריון. אין הוא מתעניין בתהליכים היסטוריים ואין הוא מתאר תקופה היסטורית. ביוגראף הוא, המתעניין בחיי הקיסרים – ובחייהם הפרטים לא פחות, ואולי גם יותר, מאשר בפעולותיהם הצבאיות והפוליטיות. והודות להתענינות זו דווקא אנו מוצאים בחיבורו אוצר בלום של ידיעות, אנקדוטות, מימרות וביטויים חשובים ומענינים, שהיו הולכים לאבוד באין ספק, אילו נשתמרו בידינו כתבי ההיסטוריונים בלבד.

כל הביוגראפיות שבספרו זה של סויטוניוס נכתבו לפי סכימה אחת. הן בנויות שורה של מדורות קבועים כגון: מוצאו של הקיסר, פעולותיו בימי שלום ובעת מלחמה, מראהו החיצוני ולבושו, אורח־חייו, חסרונותיו ומעלותיו, מותו ואופן קבורתו. את הכרונולוגיה מביא סויטוניוס בחשבון רק בפתיחת הביוגראפיות ובסיומן, ואילו בגוף התיאור מרכז הוא את החומר לפי הענין בלא להתחשב בסדרם הזמני של המאורעות. שיטה זו, שמהלכים לה בביוגראפיה היוונית המאוחרת וגם בביוגראפיה הרומית, אמנם אינה חושפת בפנינו את האישיות בהתפתחותה, אבל לעומת זאת היא מאפשרת לו למחבר הביוגראפיה לסדר ולרכז בתיאוריו חומר מרובה להפליא. ואם אמנם חייב הקורא עצמו להסיק לו לעתים את המסקנות הכלליות מתוך ריבוי הפרטים, הרי עובדה היא שהחומר הביוגראפי, שסויטוניוס מגישו לקוראיו, הוא חשוב ומעניין.

במקורות רבים, שלא נשתמרו עד ימינו, השתמש סויטוניוס, החל מתעודות רשמיות, מכתבים וכתבי־זכרונות של הקיסרים עצמם וגמור בחיבוריהם של הסופרים והמלומדים שקדמו לו. כמו כן מסתבר, שלא נעלמו מעיניו גם תעודות סודיות, שכן בתוקף משרתו כמזכירו של אדררינוס קיסר היתה לו במשך כמה שנים גישה חפשית לארכיוני המדינה.

כתיבתו של סויטוניוס מצטיינת באובייקטיביות גמורה. הוא קרא את חומר המקורות, בירר ובדק אותו וסידרו לפי המדורות הקבועים, שלא שתהיה לו דיעה קדומה כל־שהיא לגבי השיטה של שלטון־יחיד בכלל ולגבי אופיו של כל אחד מן הקיסרים, שאת חייהם הוא מתאר. כך נתגשם בספרו של סויטוניוס העיקרון המפורסם של כתיבה „בלא כעס ובלא משוא־פנים“ (sine ira et studio) שקבעוֹ, אך לא הצליח להגשימו, טאקיטוס, ההיסטוריון הגדול בן זמנו של סויטוניוס. כמובן שאין להסיק מכאן, כי כל הידיעות, שמוסר לנו סויטוניוס, נכונות הן, וכי תיאור דמויותיהם של הקיסרים קולע תמיד אל האמת. סויטוניוס נסתייע בחיבוריהם של אויבי הקיסרים וגם של משרתי הקיסרים והמחניפים להם ולא תמיד ידע (ואף לא תמיד שקד על כך) להבחין בין עובדה בדוקה לבין דברי כזב. אבל אין ספק שלא העדיף מדעת את דברי האחד משני הזרמים המנוגדים על דברי האחר בהערכת הקיסרים ופעלם.

דרך כתיבתו של סויטוניוס, כאמור, פשוטה ועניינית. אין הוא מבקש לקשט את סיפורו ואין הוא רודף אחר אפקטים דראמתיים חזקים. ואילו התקופה עצמה, שעליה מספר בעל „חיי הקיסרים“, רבת רושם כל־כך; הרקע הכללי מענין ורב־גוני, וחייהם של גאונים כיוליוס קיסר, מדינאים דגולים כאבגוסטוס, עריצים אחוזי „שגעון־הקיסרים“ כנירון, מענינים כל־כך שהם כשלעצמם נושא רב־עלילה הם ורב־מתיחות. וּסויטוניוס, שהחומר חשוב לו מן הצורה, יודע להתרומם גם לדרגה ספרותית גבוהה כשהענין מחייב זאת, וסצינות כגון: „קיסר על גדות הרוביקון“, „מותו של קיסר“, „ימי נירון האחרונים“ יכולות להיחשב בצדק על מיטב הספרות הרומית.

אלכסנדר פוקס

האוניברסיטה העברית, ירושלים.

 

ספר ראשון: יוּלִיוּס הָאֱלֹהִי    🔗

(גאַיוּס יוּליוּס קיסר)

1. ² בן שש־עשרה³ מת עליו אביו. משנתמנה כעבור שנה למשרת כוהן־יופיטר⁴ ניתק קשריו עם קוֹסוּטיה, אשה ממשפחת פרשים אך עשירה מאוד, שנארשׂה לו בעודנו נער, ונשׂא לו לאשה את קוֹרנֶליה בת קינה, ששימש קונסול ארבע פעמים. היא ילדה לו כעבור זמן קצר את יוליה. בשום פנים לא עלה בידי הדיקטאטור סוּלָה להכריח את קיסר שיתגרש ממנה,⁵ ועל כך נענש בשלילת הכהונה, בהחרמת הנדוניה של אשתו וירושתו המשפחתית ונחשב על אנשי המפלגה היריבה,⁶ עד כי אנוס היה לנטוש את עירו ולהחליף את מקום מחבואו כמעט מדי לילה בלילה, אף על פי שגברה עליו מחלת הקדחת החוזרת, ופדה את חייו בכסף מלא משומרי צעדיו. לבסוף קיבל חנינה, בהשתדלות בתוּלוֹת־וסטה, ממרקוּס אֵמִיליוּס ואַבְרֶליוּס קוֹטָה, קרוביו ומחותניו. ידוע היטב שסוּלָה דחה זמן־מה את בקשותיהם של ידידיו הקרובים מאנשי המעלה, ורק לאחר שהפצירו בו בתוקף נעתר להם לבסוף, אך מפיו פרצו – בין בהארה ממעל, בין מתוך השערה – הדברים האלה: „יזכו־נא בו וישמרוהו לעצמם, ובלבד שידעו כי האיש שאת שלומו הם דורשים בתוקף כזה יביא פעם אבדון על מפלגת האופטימאטים, שעליה מגינים הם יחד אתי; שכן בקיסר חבוי לא מאריוּס אחד“.

2. בצבא שירת⁷ קיסר לראשונה באסיה הקטנה במטהו של הפְּרֵיטור מארקוּס תֶּרמוּס. וכאשר שלח אותו לבִיתִינִיה,⁸ שיביא את הצי, נשתהה אצל ניקוֹמֶדֶס,⁹ ומשום כך ריננו אחריו שהפקיר למלך את תומתו. ולהתגברות הלעז הזה עוד גרם על ידי כך שלאחר ימים מעטים חזר לביתיניה באמתלה לגבות סכום כסף, המגיע לעבד משוחרר אחד מבין הקְלִיֶנְטים שלו. בשירותו שלאחר מכן רכש לו שם טוב מזה ובשעה שנלכדה מִיטִילֶנֶה¹⁰ העניק לו תּרמוּס את ה„זר האזרחי“.¹¹

3. כמו כן שירת בפיקודו של סֶרְוִיליוּס אִיסַבְריקוּס בקִילִיקִיה,¹² אבל רק זמן קצר, שכן נודע לו כי סוּלָה מת ועל כן מיהר לשוב לרומא בתלותו תקווֹתיו במרידה החדשה, שעורר מארקוס לֶפידוּס. אך נימנע מלהתחבר אל לפידוס, כי לא בטח בכשרונו ואף לא במצב הענינים שמצאם יגעים ממה שקיווה.

4. לאחר שמלחמת האזרחים שככה תבע לדין את קוֹרְנֶליוּס דוֹלַבֶּלה, שהיה קונסול וזכה למסע־נצחון, על עושק משלמי המסים; וכשהלה זוּכה מן האשמה גמר קיסר בלבו לפרוש אל האי רוֹדוֹס, גם משום שביקש להתחמק מפני השנאה, וגם כדי שיוכל להתמסר בשקט ובמנוחה ללימודים בהדרכת אַפּוֹלוֹניוּס מוֹלוֹ, המורה המפורסם ביותר בימים ההם לאמנות־הדיבור.¹³ בשעה שהפליג לשם באמצע חדשי החורף נפל בידי שודדי־ים על יד האי פארמאקוּסה, והיטב חרה לו על שאנוס היה לשהות אתם כארבעים יום עם רופא אחד ושני שמשים; שכן את שאר בני לוויתו ועבדיו שלח תיכף ומיד להביא דמי פדיונו. לאחר תשלום חמישים כיכר־כסף הוציאוהו לחופש ליבשה. אך הוא הפליג בלי שהיות עם הצי שהשיג לו בעקבות הבורחים, ומשנפלו לידו הטיל עליהם אותו עונש, שבו איים עליהם תכופות מתוך בדיחות־הדעת.¹⁴ אותם הימים החריב מִתְרידאתֶּס את הגלילות הסמוכים, וקיסר פנה מרודוס, שלשם היו מועדות פניו, לעבר אסיה הקטנה, שלא יחשבו כי הוא יושב בחיבוק־ידים בשעה שבעלי־הברית בצרה. שם אסף חיל־עזר וגירש את נציב המלך מן הפרובינציה ועל ידי כך חיזק את נאמנותן המפוקפקת והפוסחת על שתי הסעיפים של הערים ההן.

5. בימים ששימש טריבּוּן צבאי¹⁵ – היא משׂרת־הכבוד הראשונה שזכה בה על פי בחירת־העם לאחר שובו לרומא – תמך בכל כוחו באלה שהשתדלו להחזיר לישנה את עטרת הטריבונט, שכוחה צומצם על ידי סוּלה. כמו כן הצליח להשיג על ידי הצעת־החוק־של־פּלוֹטיוּס את החזרתם העירה של גיסו לוּקיוּס קינָה והאנשים שנטו יחד אתו אחרי לפידוס במרידתו וברחו אחרי מות הקונסול¹⁶ אל סֶרְטוֹריוּס. בענין זה נאם הוא עצמו באסיפת־העם.

6. כקְוֵיסְטוֹר¹⁷ הספיד מעל במת־הנואמים הציבורית, כמנהג המקום, את דודתו יוליה ואת אשתו קוֹרנליה במותן. בהספד על דודתו אמר על שלשלת היוחסין שלה ושל אביו, הן מצד האב והן מצד האם, דברים כגון אלה: „מוצאה של דודתי יוליה מצד האם ממלכים, מצד אביה קשור הוא באלים בני־האלמות; כי מוצא שבט מַרְקִיִי רֶגֶס, שאת שמו נשאה האם, מן המלך אנקוּס מרקיוּס; ואילו שבט היוּליי, שמשפחתנו משתייכת אליו, מוֶנוּס עצמה בא.¹⁸ ביחוס הזה יש למצוא איפוא גם כבוד מעלת המלכים, שלהם הכוח הגדול ביותר בין בני־האדם, וגם קדושת־האלים, שהמלכים עצמם נתונים לרשותם“. במקום קורנליה נשׂא לו לאשה את פּוֹמפּיה בת גְנֵיוּס פּוֹמפֵּיוס, נכדת לוּקיוּס סוּלָה, אך גירש אותה אחר כך, כי נפל עליה חשד שבגדה בו עם פּוֹבּליוּס קלוֹדיוּס. השמועות שהלה התגנב אליה בלבוש אשה בשעת חגיגות פומביות¹⁹ היו תכופות במידה כזו שהסנט ציווה לערוך חקירה של חילול־הקודש.

7. בתקופת הקויסטוּרה נפלה בחלקו היספניה הדרומית.²⁰ בשעה שסובב שם בבתי־הדין בשליחות הפריטור, כדי לשבת במשפט, ובא לגאדֶס וראה על יד מקדש הרקוּלס את פסלו של אלכסנדר הגדול, פרצה אנחה מפיו כמו מתוך דאבון־לב על אפס מעשהו, שלא פעל עדיין שום דבר הראוי לזכרון, ובאותו גיל, שבו כבש כבר אלכסנדר את כל העולם. מיד מיהר ודרש פיטוריו, שיוכל לנצל בהקדם את ההזדמנויות שיבואו לידיו למעשים גדולים בעירו. אבל החלום שחלם בלילה שלאחריו ביעתהו; כי בחלומו ראה שבא על אמו. אך פותרי־החלומות עודדוהו לתקווֹת גדולות ביותר, שפירשו את החלום כמנבא לו את השלטון על רחבי תבל; כי האם, שראה אותה נכנעת תחתיו, אינה אלא האדמה, שנחשבת אֵם־כל־חי.

8. כך עזב את משרתו לפני המועד ובא אל המושבות הלאטיניות, שהשתדלו להשיג להן את זכויות האזרחות,²¹ והיה מעורר אותן להעז ולעשות דבר אילמלא עיכבו הקונסולים את הלגיונות שלהם דווקא מאתה סיבה, אם־כי נועדו כבר לקיליקיה.

9. אף על פי כן הלך מיד ויזם לעשות בעיר מעשים גדולים יותר. ימים אחדים לפני כניסתו למשרתו כאֵידִיל²² נפל עליו החשד, שקשר קשר עם מארקוס קראסוּס, קונסול לשעבר, וכן עם פּוּבּליוּס סוּלָה ולוּקיוּס אַבטרוֹניוּס, שלאחר שנתמנו קונסולים נתחייבו בדין על השגת המשרה בשוחד. תכניתם היתה לקום על הסנט בתחילת השנה, ולאחר שירצחו את האנשים שימצאו לנכון לרצחם, יתפוס קראסוס את הדיקטאטורה וימנה את קיסר לסגנו,²³ יקבעו את חוקת המדינה לפי ראות עיניהם ולבסוף יחזרו סוּלה ואבטרוניוס לקונסולט. קשר זה ניזכר ב„היסטוריה“ של טאנוּסיוּס גֶמינוּס, בפקודות של מארקוס בּיבּוּלוּס ובנאומי קיוּס קוּריוֹ האב. ניראה שגם קיקרוֹ רומז על כך באחד ממכתביו של אַקסיוּס באמרו, כי קיסר בהיותו קונסול חיזק בידו את המלוכה שחשב כבר עליה בשעה ששימש כאידיל. טרנוסיוס מוסיף, שקראסוס לא הופיע, מתוך חרטה או פחד, ליום שנועד לרצח ולפיכך לא נתן גם קיסר את האות שהיה עליו לתת לפי ההסכם. קוריו מספר, כי הוסכם ביניהם שקיסר ישליך את הטוגה מעל כתפיו. קוריו זה וגם מארקוס אקטוֹריוּס נַטוֹ מעידים, שהשתתף גם בקשר של גניוּס פּיזוֹ הצעיר, שמשום החשד בקשר מדיני ניתנה לו היספניה לפרובינציה ברצון ומחוץ לסדר החוקי;²⁴ אף גמרו ביניהם, שיתחילו באותה שעה במהפכה, הוא בחוץ־לארץ וקיסר עצמו ברומא, בעזרת האמבּראנים והטרנספּאדאנים. אבל עצת שניהם הופרה עם מותו של פיזו.

10. בשעה ששימש אידיל קישט, נוסף על הקומיטיום, הפוֹרום והבסיליקות, גם את הקפיטוליוּם בסטָוִים ארעיים, שהוקמו להציג בהם לפחות חלק מאותו השפע הגדול של הדברים, שהוכנו למישחקים. גם מישחקי ציד ושעשועים ערך יחד עם חברו וגם לבדו, ועל ידי כך זכה הוא בלבד להכרת התודה גם על התוצאות המשותפות לשניהם. על כך אמר חברו מארקוס ביבולוס בגלוי, כי קרה לו כמקרהו של פּוֹלוּכּס: כשם שהמקדש אשר הוקם בפורום לאחים־התאומים ניקרא על שם קאסטוֹר בלבד, כך נדיבותו שלו ושל קיסר ניזקפות לטובת קיסר בלבד. על אלה הוסיף קיסר גם משחקי גלדיַטורים, אם־כי בהשתתפות זוגות במיספר קטן במשהו מן הניקבע על ידו; שכן המון הגלדיַטורים, שזימן ממקומות שונים, הטיל פחד על אויביו, ולפיכך ניקבע מספר הגלדיטורים לפי החוק ולמעלה ממנו לא הורשה לאיש להחזיק ברומא.

11. לאחר שקנה את לב העם ניסה לקבל בעזרת חלק מן הטריבונים ועל פי החלטת־העם את מצרים כפרובינציה. להשגת שלטון צבאי בלתי־רגיל זה השתמש במקרה שעורר אי־רצון כללי, שעה שבני אלכסנדריה גרשו את מלכם,²⁵ שקיבל מאת הסנט את התואר „ידיד ובן־ברית“. אך לא השיג מבוקשו בשל התנגדות מפלגת האופטימאטים. כדי להשפיל איפוא את כבודם של אלה בכל הדרכים שברשותו הקים מחדש את אותות הזיכרון, שהוקמו לכבוד הניצחון של גאיוּס מריוּס על יוּגוּרתה, על הקימְבֶּרים והטֶבְטוֹנים, וסוּלה הרס אותם לפני זמן־מה. ועוד זאת עשה: בשעה שניהל את החקירה על משפטי רוצחים כלל במנינם גם את אלה שבשעת ההחרמות²⁶ קיבלו פרס מאוצר המדינה על מסרם את ראשיהם של אזרחים רומיים, אם כי חוקי קורנליוס חוננום כיוצאים מן הכלל.

12. כמו כן הסית אדם אחד, שיתבע לדין על בגידה במולדת את גאיוּס רבּיריוּס, שעל ידי עזרתו עלה בידי הסנט לרסן שנים מועטות קודם לכן את הטריבון המרדן לוקיוס סאטוּרנינוּס. וכאשר נפל הגורל עליו לשפוט את הנאשם, דן אותו לחובה בלהיטות כזאת, שרצונו הרע של הדיין היה אך לתועלת לנאשם כשעירער על פסק־הדין לפני העם.

13. לאחר שנתיאש מן התקווה להשיג לו פרובינציה, שאף למשרת הכוהן הגדול ופיזר לשם כך ממון הרבה ביד רחבה. וכאשר יצא עם בוקר לאסיפת הבחירות ושקל בלבו את גודל חובותיו, אמר לאמו שנשקה לו, כך מספרים, שלא ישוב הביתה אלא כוהן גדול.²⁷ ואמנם היה ניצחונו על שני מתחריו התקיפים, שעלו עליו בגיל ובמעלה, גדול מאד, עד שקיבל באזוריהם קולות רבים משקיבל כל אחד מהם בכל האזורים גם יחד.

14. כשניבחר לפּריטוֹר והסנט החליט פה אחד לרגל גילוי קשר־קטילינה להטיל על המשתתפים עונש מוות, הציע הוא האחד לחלק אותם, אחרי החרמת רכושם, בין הערים ולהחזיקם שם במאסר. ולא עוד אלא שהטיל פחד בלבות אלה, שהמליצו על עונש חמור יותר, וחזר והוכיחם, כי גדולה תהיה שנאת המון העם הרומי כלפיהם לדורות, עד כי דֶקימוּס סילֶנוּס, הקונסול הניבחר, לא נירתע מלפרש מחדש את חוות־דעתו (כי לשַנותה חרפה היתה לו) ולהקֵלה בתואנה שנתקבלה בצורה קשה משחשב הוא עצמו. ואף אמנם משיג היה מבוקשו, כי כבר היטה רבים לדעתו, וביניהם את אחי קיקרו הקונסול,²⁸ אילמלא נאומו של מארקוס קאטו, שיִצֵב את עמדת הסנט שפּסח עד כה על שתי הסעיפים. אבל גם אז לא הירפה מהתנגדותו עד שלהקת פרשים רומיים מזוינים, שעמדה מסביב לאסיפה כמשמר, איימה להרגו על שהוא עומד על דעתו בתוקף רב מדי. אף ניגשו אליו בחרבות שלופות, וקרבו כל כך שהיושבים על ידו נתרחקו כולם ממנו, ובקושי יכלו אחדים מהם להגן עליו בחבקם אותו ובפרשֹם לפניו את הטוגה. אז נבהל ולא זו בלבד שוויתר להם, אלא שנימנע מלבוא לישיבות הסנט כל אותה שנה.

15. ביום הראשון לכניסתו לפריטוּרה העמיד לחקירה בפני העם את קְוינְטוּס קַטוּלוּס בקשר עם בניית הקפיטוליום מחדש והציע עם־זה להעביר את ביצוע העבודה לידי אדם אחר. אך לא יכול היה לעמוד בפני הכוח המאוחד של האופטימאטים, ומשראה כי אלה עוזבים מיד את מקומם בחגיגה לכבוד הקונסולים החדשים²⁹ ומתקהלים במספר רב נכונים להתנגדות, חזר בו גם מן ההצעה הזאת.

16. לעומת זאת הצטיין בתמיכתו ובמלחמתו התקיפה לצד קֵיקִיליוּס מֶטֶלוּס, טריבון העם, בשעה שזה הציע חוקים מהפכניים ביותר נגד זכות ההתערבות של חבריו למשרה, עד שלבסוף הורחקו שניהם מהנהלת המדינה על פי החלטת הסנט. אף על פי כן העז להישאר במשרתו ולשבת למשפט. אבל משנודע לו כי יש המוכנים לעצור בו בכוח הנשק, שילח מעליו את הלקטורים, פשט את בגד־השרד וברח בסתר לביתו להמתין בשקט ולראות מה יֵעשה בתנאי המצב, ואילו יומַים אחרי כן, כשההמון התקהל מעצמו ומרצונו והבטיח בשאון רב לעזור לו להישאר במשרתו, הרגיע אותם, וכיוון שהדבר בא באופן בלתי צפוי כזה, התכנס הסנט בבהלה והביע לו תודה על ידי אנשים מכובדים מאד, ולאחר שביטלו את ההחלטה הקודמת הזמינוהו לקוּריה ובדברי שבח מרובים חזרו והושיבוהו על כנו.

17. ושוב חזר ונסתכן בענין חדש: שמו ניזכר בין חבריו למרד של קטילינה, תחילה על ידי המלשין לוקיוס וֶטיוס בפני הקויסטור נוביוס ניגֶר, ואחר כך בפני הסנט על ידי קוינטוס קוּריוס, שקיבל פרס מאת המדינה על שגילה לראשונה את מזימות הקושרים. קוריוס אמר שקיבל את ידיעותיו מפי קטילינה, וּוטיוס הבטיח להמציא מכתב כתוב אל קטילינה בעצם ידו של קיסר. קיסר ידע, כי האשמה כזאת קשה יותר מדי, ולפיכך נסתמך על עדותו של קיקרו והוכיח, כי בעצמו ומרצונו הטוב מסר לו ידיעות מסוימות על דבר אותו הקשר. על ידי כך השיג, שקוריוס לא קיבל את הפרסים, ואת וטיוס, שנתיסר קשות על ידי עיקול ערבונו ושדידת רהיטי ביתו ונקרע כמעט לגזרים באסיפת־העם בפני במת הנואמים, השליכו לבית־האסורים. כך עשה גם לקויסטור נוביוס על אשר הניח, כי בעל סמכות גבוהה ממנו יתָּבע לפניו למשפט.

18. עם גמר תקופת הפריטוריה שלו, משנפלה בחלקו היספניה הדרומית, ניפטר מבעלי חובותיו, שעיכבוהו מלצאת למשרתו, על ידי מתן ערֵבים, ובניגוד לחוק ולנוהג יצא לשם עוד קודם שסודרו עניני הפרובינציות,³⁰ ספק מתוך חשש למשפט שהוכן נגדו, כיוון שלא נשא עוד בתפקיד רשמי, כדי לחוש לעזרת בעלי הברית המתאוננים. משהחזיר את הסדר בפרובינציה על כנו עזב אותה באותו חיפזון בלי להמתין ליורש מקומו, כדי לבוא לתהלוכת הניצחון ולהגיע יחד עם־זאת אל הקונסולט. אך כיוון שנקבע כבר יום הבחירות, לא יכלו להתחשב בו אלא אם יכנס העירה כאדם פרטי; להשתדלויותיו, שישוחרר מן החוק הזה, התנגדו רבים, ועל כן אנוס היה לוותר על חג הניצחון, כדי שלא יורחק מן הקונסולט.

19. מבין השנים, לוּקיוּס ומארקוס ביבולוס, שיחד אתו שאפו להשיג את הקונסולט, משך לצידו את לוקיוּס והוסכם ביניהם שהוא, לוקיוס, שהשפעתו היתה המעטה אך כספו מרובה, יבטיח לבוחרים כספים משלו בשם שניהם. משנודע הדבר לאופטימאטים נפל עליהם הפחד, כי לא יהיה עוד דבר אשר לא יעז קיסר לעשותו בהגיעו למשרה העליונה עם חבר שיהיה אתו בהסכמה ובדעת אחת, לפיכך השפיעו על ביבולוס שיבטיח לבוחרים אותו הסכום שנותן לוקיוס. רבים אף תרמו כספים לכך, שכן אפילו איש כקאטוֹ לא הכחיש, שהשוחד הזה הוא לטובת המדינה. וכך ניבחר לקונסול יחד עם ביבולוס. מאותו טעם השתדלו האופטימאטים שלקונסולים העתידים יוקצו פרובינציות,³¹ שיש בהן התעסקות בענינים פחותי־ערך, כגון יערות ושטחי מרעה שבהרים.³² פגיעה זו גרמה בעיקר לכך, שקיסר התקרב בכל מיני דרכים אל גניוס פומפיוס, שגם הוא ניפגע בשעה שהסנט התמהמה לתת אישור למעשיו לאחר ניצחונו על המלך מיתרידאתס. כמו כן השלים בין פומפיוס ובין מארקוס קראסוס, שונאו הישן של זה מתקופת הקונסולט ששניהם שימשו בו במשותף, אבל באיבה הדדית גדולה ובפירוד לבבות. עם שני אלה כרת ברית, שלא ייעשה במדינה דבר נגד רצונו של אחד משלשתם.³³

20. עם כניסתו למשׂרתו הנהיג לראשונה עריכת דינים וחשבונות יומיים מישיבות הסנט ואסיפת העם ופירסומם. כמו כן חידש את המנהג העתיק, כי באותו חודש, שבו לא שימש במשרה,³⁴ יצעד שמש בית הדין לפניו ובעקבותיו ילכו הליקטורים. ובאחד הימים, כאשר הביא את הצעת חוק־הקרקעות שלו לפני העם וחברו הביע התנגדות לו, גירש אותו בכוח הנשק מן הפורום. למחרת היום התלונן על כך ביבולוס בסנט אבל לא מצא איש שיעז להציע הצעה במעשה העוול הגדול הזה, או גם לחוות דעה, ואף על פי שנתקבלו לעתים קרובות החלטות גם במעשי התפרעות פחותי ערך מזה. לאחר מזה תקף עליו על ביבולוס היאוש עד כי נחבא אל ביתו בכל שאר ימי כהונתו ולא מחה אלא על ידי הודעות בכתב בלבד. מאז ניהל קיסר לבדו את כל עניני המדינה כפי רצונו, עד שליצנים אחדים בשעה שחתמו מתוך הלצה על איזו תעודה כעדים, לא כתבו עוד „נעשה בימי הקונסולט של קיסר וביבולוס“, אלא „בימי הקונסולט של יוליוס וקיסר“ בציינם אותו אדם פעמַים, בשמו ושם משפחתו; ועד מהרה נתפשטו בפי ההמון חרוזים אלה:

„לא בימי ביבולוס, לא, בימי קיסר היה הדבר,

כי איני זוכר דבר שנעשה על ידי ביבולוס“.

את המישור הסטלטי,³⁵ שהקדמונים עשאוהו הקדש, ואת שדמות קמפּניה, שנועדו להיות מקור הכנסה לטובת המדינה, חילק הוא בלא הגרלה בין עשרים אלף אזרחים, שהיו להם שלושה ילדים ויותר. כאשר חוכרי המסים ביקשו הנחה ויתר להם על שליש דמי החכירה, אבל הזהירם ברבים שבשעת החכרת־מסים חדשה לא יציעו הצעות מופרזות. וכן נענה לבקשות אחרות, שעלו על לבו של מישהו, בלי שאיש ירים קול נגדו, ואם היה אחד שאמר לעשות כן, הושתק באיומים. כאשר מארקוס קאטו הגיש מחאה, ציוה להוציאו על ידי ליקטור מן הקוריה ולשׂימו במאסר. על לוקיוס לוּקוּלוּס, שהתנגד לו באופן גלוי יתר על המידה, הפיל אימת הלשנה גדולה כל כך, שמרצונו הטוב נפל על ברכיו וביקש ממנו סליחה. קיקרו התאונן פעם בבית המשפט על מסיבות הזמנים; על כן עזר קיסר לאויבו האישי של זה, פּוּבּליוּס קלוֹדיוּס, לעבור מהפּטריקיים אל מעמד הפלבּיים, דבר שמכבר השתדל להשיגו לשוא³⁶ וסידר את הדבר עוד באותו היום בשעה התשיעית.³⁷ לבסוף השתמש במלשין וֶסִיוּס נגד כל המפלגה המתנגדת, ועל ידי מתן שוחד פיתה אותו להודות, כי כמה מחבריה עוררוהו לרצוח את פומפיוס, ולנקוב בשמם של יוזמי הדבר, כפי שהוסכם ביניהם, מעל במת הנואמים. אך כאשר קרא הלז בשמו של פלוני ופלוני, והדבר לא עשה רושם, ואף עורר את החשד שיש כאן קנוניה מראש, התיאש קיסר מהצלחתה של עצה נימהרה זו וכפי שחושבים סילק את המלשין על ידי רעל.

21. באותם הימים בערך לקח לו לאשה את קַלפּוּרְנִיה בתו של לוקיוס פּיזוֹ, שעמד לרשת את מקומו בקונסולט, ואת בתו יוליה השׂיא לגניאוס פומפיוס, לאחר שדחה את ארוסה הקודם סרויליוּס קיפּיוֹ, אף על פי שהוא היה עוזרו העיקרי קודם לכן במלחמתו נגד ביבולוס. לאחר יצירת קשרי המשפחה החדשים התחיל לקרוא בשעת הבעת דעה בסנט את פומפיוס לראשונה, אף על פי שרגיל היה עד אותה שעה לשאול תחילה את קראסוס, והנוהג היה כי הקונסול חייב לשמור על אותו סדר ההצבעה, שהנהיגו בתחילת השנה.

22. בתמיכת חותנו וחתנו בחר לו מכל מנין הפרובינציות דווקא את גאליה, שמפאת התועלת שבה ועל ידי מצבה הטוב, עשויה היתה לתת לו את ההזדמנות למסע ניצחון. תחילה קיבל אמנם, על פי החוק הוַטיני, רק את גאליה שמעבר לאלפים מזה יחד עם איליריה; אך כעבור זמן מה הוסיפו לו לפי החלטת הסנט גם את גאליה קוֹמָטָה; כי הסנטורים חששו שאם גם ימאנו הם, יתן לו העם מבוקשו. בשמחתו על כך זחה דעתו עליו ולא התאפק מלהתרברב כעבור ימים אחדים בפני הקוריה המליאה, כי הנה השיג כל אשר איותה נפשו על אפם ועל חמתם של מתנגדיו, ומעתה יפסע על ראש כולם.³⁸ וכאשר אמר מישהו מתוך צחוק, כי הדבר לא יהיה קל לאשה, השיב בצחוק אף הוא, שהנה גם בסוריה³⁹ משלה שמירמית וחלק גדול של אסיה היה פעם בידי האמזונות.

23. כאשר גמר את שנת הקונסולט הציעו הפריטורים גאיוס מֶמיוּס ולוקיוס דוֹמיטיוּס לערוך חקירה על מעשה השנה שעברה, וקיסר העביר את החקירה לסנט. ולאחר שזה לא קיבל את הדבר על עצמו ושלושה ימים עברו בוויכוחים יגעים, הלך לו אל הפרובינציה. מיד הועמד למשפט הקויסטור שלו בכמה האשמות ודבר זה שימש לו אות לבאות. במהרה ניתבע אף הוא לדין על ידי לוקיוס אנטיסטיוּס, טריבון העם, ורק על ידי פניה לחבר הטריבונים השיג, שלא יועמד לדין כל זמן שיהיה מחוץ לעיר בעניני המדינה. וכדי שיהיה בטוח בזה בעתיד, עשה מאמצים רבים לקשור אליו ברגשי תודה את הפקידים הקבועים לאותה שנה, ולא עזר ולא נתן לעלות למשרה אלא לאותם המועמדים שהסכימו להגן עליו בהעדרו. על הסכם כזה לא היסס לדרוש מאחדים שבועה, או גם התחייבות בכתב.

24. אך כאשר לוקיוס דומיטיוס, בעמדו להבחר לקונסולט, איים בגלוי שיבצע כקונסול מה שלא עלה בידו לעשות בהיותו פריטור וישלול ממנו את צבאותיו, נועד קיסר עם קרסוס ופומפיוס בעיר לוּקה⁴⁰ שבפרובינציה שלו, והניע אותם לבקש להם את הקונסולט בשנית, כדי לדחוק את רגלי דומיטיוס. כמו כן השיג על ידי שניהם, שהפיקוד העליון יאושר לו לעוד חמש שנים נוספות. על סמך זה הוסיף על הלגיונות, שקיבל מאת המדינה, עוד אחרים על חשבונו הפרטי, ואחד מהם אף גוּיס מטראנסאלפיניים ונשׂא עליו שם גאלי – שמו היה Alauda⁴¹ – ואותו שיכלל על ידי אימונים וציוד בנשק רומי, וכיבדוֹ אחר כך על ידי מתן אזרחות רומית לכולם. מעתה לא נימנע מלצאת למלחמה בכל שעת־כושר שבאה לידו, ותהא זו אפילו בלתי צודקת ומסוכנת, והתגרה בלא סיבה הן בבעלי הברית, הן באויבים ושבטים פראיים, עד כי הסנט החליט פעם לשגר שליח לחקירת מצב הענינים בגליה, ואחדים אף הציעו להסגירו בידי האויב. אבל כיון שהצליח במעשיו זכה בחגיגות־הודיה תכופות וממושכות מכל שזכה והשיג איש מעולם⁴².

25. ואלה הדברים בקירוב שהוציאם לפועל בתשע השנים⁴³ שבהן היה מפקד עליון: העביר למעמד של פרובינציה את כל גאליה (זולת מדינות בעלות ברית וזכויות מיוחדות) בגבולות הרי הפירניים, האלפים, הסבנים והנהרות רינוס ורדנוס בהיקף של שלושת אלפים ומאתים מילין רומיים⁴⁴ ושׂם עליה מס שנתי של ארבעים מיליון ססטרקים. הוא היה הראשון מבני רומא שגישר גשר על הרינוס ותקף את הגרמנים היושבים מעבר לו וגרם להם תבוסות גדולות. עלה גם על הבריטנים, עם שלא היה ידוע קודם לכן, ומשנצחם פקד עליהם לתת לו כסף ובני־תערובות. בכל הצלחותיו אלה פגע בו המזל הרע לא יותר משלוש פעמים: בבריטניה אבד כל הצי כמעט בסערה גדולה; בגליה פוזר לגיון אחד ליד גרגוביה; בגבולות הגרמנים נרצחו הלגטים שלו טיטוריוס ואברונקוליוס מן המארב.

26. באותם הימים מתה עליו תחילה אמו, אחר־כך בתו וכעבור זמן־מה נכדו. בינתיים גברו המהומות במדינה לרגל הרצחו של פובליוס קלודיוס,⁴⁵ וכאשר החליט הסנט לבחור בקונסול אחד בלבד וקרא בשם גניוס פומפיוס, ביקשו טריבוני־העם לקבוע לו את קיסר כחבר; אבל הוא הניע אותם שיציעו במקום זה בפני העם, כי יורשה לו לעמוד שנית לבחירה כקונסול שלא בנוכחותו היות וזמן פיקודו מתקרב לקצו, ולא יהא מוכרח לעזוב לשם כך את מקומו לפני הזמן מבלי לסיים את המלחמה. כאשר השיג מבוקשו שם מעינו בדברים גדולים יותר ובלב מלא תקוה לא חס על הוצאות ביד רחבה ולא נימנע מלעשות טובה לכל איש ואיש, הן בכוח משרתו והן באופן פרטי. מחלקו בשלל ובביזה התחיל בבנין פורום, שהמגרש שרכש בשבילו עלה יותר ממאה מיליון ססטרקים, והכריז על משחקי גלדיַטורים ומשתה גדול לעם לזכר בתו, דבר שלא עשה איש לפניו. וכדי שהצפיה לכך תהיה גדולה ככל האפשר, הכין את צרכי המשתה על ידי אנשי ביתו, אם כי מסר הזמנות גם לשוק המכולת. כן ציוה כי כל אימת שגלדיטורים מפורסמים לא יזכו בהתנצחם ליחס של רצון מצד העם,⁴⁶ יחטפו אותם בכוח וישמרום בשבילו. את הטירונים שלו לא נתן לחנך בבית־הספר ללודרים, או על ידי מאמנים מקצועיים, אלא בבתים פרטיים על ידי פרשים או גם סנטורים רומיים מלומדי חרב, והפציר בהם באלה, בבקשות, כפי שמוכיחים מכתביו, שיקבלו עליהם את אימונם של החניכים ובעצמם ידריכום בתרגיליהם. את משכורת הלגיונות הכפיל ועשאה קבע לתמיד. וכאשר היתה התבואה בשפע חילק אותה להם בלא מידה ומשקל ולעתים נתן גם עבד לכל חייל מתוך השבי והמלקוח.

27. כדי לחזק את קשרי המשפחה והידידות עם פומפיוס הציע לו לאשה את אוקטביה נכדת אחותו, שהיתה נשואה כבר לגיוס מרקלוס, וביקש את יד בתו של הלה, אם כי היתה מיועדת לפאוסטוס סולה. ולאחר שעשה את אנשי סביבתו של פומפיוס וכן חלק גדול של הסנט לאסירי־תודה לו על ידי הלוואות בלי רבית או ברבית נמוכה, העניק גם לאנשים משאר המעמדות, שבאו אליו על פי הזמנתו או מרצונם הטוב, מתנות ביד רחבה, ואפילו למשוחררים ולעבדים של כל אחד מאלה, במידה שהיו חביבים על אדונם או פטרונם. אותם הימים היה הוא העזר היחידי, המוכן תמיד להושיע לכל נאשם או שקוע בחובות, או לבני הנעורים הבזבזנים. פרט לאלה שכובד חטאם או מצוקתם או מידת ביזבוזם גדול היה משיוכל לבוא לעזרתם. לאלה אמר בגלוי ובפה מלא שהדבר הדרוש להם הוא מלחמת־אזרחים.

28. באותה מידה שקד להסב אליו את לב המלכים והפרובינציות שעל פני כל הארץ. לאחדים מהם הגיש אלפי שבויים במתנה, לאחרים שלח בלי אישורו של הסנט והעם צבאות עזר לכל מקום שרצו וכל פעם שביקשו, וכן קישט בבנינים ציבוריים נהדרים את הערים האדירות לא רק באיטליה, בשני חלקי גאליה והיספניה, אלא גם באסיה וביוון. לבסוף נידהמו כולם ושאלו עצמם לאיזו מטרה מכוּונים כל המעשים הללו. הקונסול מארקוס קלודיוס מרקלוס, לאחר שהכריז במודעה מראש, כי המדובר הוא בענין חיוני לגבי המדינה, הציע בפני הסנט למנות ממלא מקום לקיסר לפני תום כהונתו, היות והמלחמה ניגמרה ושלום בארץ, ולשַלֵח את הצבא המנצח. כן הציע שלא להתחשב בו אם יעדר בשעת הבחירות, כי התיקון של פומפיוס בנוגע לכך בא רק לאחר החלטת העם. שכן אירע הדבר שפומפיוס, כאשר הגיש את הצעת החוק „על משפט הפקידים“ שכח להוציא את קיסר מן הסעיף האוסר על הנעדרים להיות מועמדים בבחירות למשרות, ורק כאשר החוק כבר היה חרות בלוח הברונזה והופקד בבית הגנזים תיקן את השגיאה. מרקלוס לא הסתפק בזה, שלקח מידי קיסר את הפרובינציה ואת הזכות המיוחדת הזאת, אלא הציע נוסף על כך לשלול את האזרחות מן המתישבים, שקיסר הביאם לנוֹבוּם קוֹמוּם על פי החוק הוטיני⁴⁷.

29. על הדברים האלה נתרגז קיסר עד מאוד, וכיוון שהניח – כפי שסיפרו עדי־שמיעה – כי מאחר שהיה לראשון במדינה יהא קשה יותר להדיחו מן המקום הראשון לשני, מאשר להחזירו מן השני לאחרון, עשה כל המאמצים להתנגדות, הן על ידי מחאות הטריבונים והן בעזרת הקונסול השני סרביוס סולפיקיוס. אבל בשנה שלאחר זו, כאשר ניסה גיוס מרקלוס, יורשו של בן דודו מארקוס בקונסולט, לעשות אותו דבר, רכש בסכומים עצומים את עזרתם של הקונסול השני אימיליוס פאולוס והטריבון התקיף ביותר גיוס קוריו. אך בראותו שההתנגדות הולכת וגוברת ואף המועמדים לקונסולט של השנה הבאה הם מן המפלגה המתנגדת, ביקש במכתב מאת הסנט שלא ישללו ממנו את הזכות, שניתנה לו על ידי העם,⁴⁸ או שגם שאר המצביאים יסולקו מעל צבאותיהם; כי מובטח היה לו, כפי שחושבים, שיעלה בידו לאסוף אחר־כך את חייליו הוותיקים ביתר קלות מאשר בידי פומפיוס את הטירונים שלו. ואילו עם מתנגדיו בא בדברים והבטיח לוותר על שמונה לגיונות ועל גאליה שמעבר לאלפים, אם ישאירו בידו שני לגיונות והפרובינציה שמעבר לאלפים מזה, או אפילו לגיון אחד בלבד עם איליריקום, עד אשר ייבחר לקונסול.

30. אבל מכיוון שהסנט לא שם לב לדבריו ומתנגדיו סירבו לבוא אתו לכל פשרה בעניני המדינה, עבר לגליה התחתית, המשיך וגמר את מושב בית־הדין ואחר כך נישאר בראוונה, מוכן לעשות נקמת חרב בסנט, אם יחליט בחומרה יתרה נגד טריבוני העם, שהתערבו בעדו. אך זאת היתה לו רק תואנה למלחמת אזרחים, ויש סברה כי הסיבות אחרות היו. גניוס פומפיוס היה חוזר ואומר, כי הרצון לערבב ולסכסך הכול קם בו בקיסר משום שלא יכול לגמור מאמצעיו הפרטיים את הבנינים שהתחיל בהם, או למלא את התקוות, שעורר בעם בקשר עם בואו. אחרים אומרים, כי חשש שמא יהא אנוס לתת את הדין על מעשיו בזמן היותו קונסול לראשונה, בניגוד לאותות השמים והחוקים ועל אף מחאות הטריבונים, יבחוד מאחר שמארקוס קאטו הכריז פעם בפעם, ואף נשבע, כי יתבענו למשפט מיד לאחר שישלח את צבאו מעליו, ובראש חוצות ניבאו כי כאשר ישוב כאדם פרטי יהא עליו לעמוד במשפט כדומת מילו⁴⁹ כשהוא מוקף משמע מזוינים. דעה זו מתקבלת עוד יותר על הדעת בשים לב לדבריו של אסיניוס פוליו, המספר כי כאשר ראה קיסר בקרב על יד פרסלוס⁵⁰ את ערימות חללי האויב אמר מלה במלה: „זה היה רצונם! לאחר שביצעתי מעשים גדולים כל־כך הייתי אני, גאיוס קיסר, נימצא חייב בדין אילמלא בקשתי עזרה מאת הצבא“. אחדים סוברים, כי ההרגל לשלטון שבה את לבו ולאחר ששקל כוחותיו מול כוחות מתנגדיו השתמש בהזדמנות לקחת בידיו את השלטון, שאליו שאף משחר נעוריו. כנראה היתה זאת גם דעת קיקרו בשעה שכתב בספר השלישי של חיבורו „על החובה“, שבפי קיסר היו שגורים חרוזי אבריפּידס, שתירגמם⁵¹ בעצמו כך:

"Nam si violandum est ius, [regnandi] gratia

Violandum est; aliis rebus pietatem colas"⁵²

31. משנודע לו, איפוא, שמחאת הטריבונים⁵³ נידחתה והם עצמם עזבו את העיר, שלח לפניו בחיפזון ובחשאי את פלוגותיו, ושלא יתעורר חשד כל שהוא, נכח מתוך העמדת־פנים שלווה בהצגה פומבית ואפילו בחן את התכניות, שלפיהן ייבנה בית הספר לגלדיטורים, והשתתף, כמנהגו, במסיבה רבת־עם. אחר כך, עם שקיעת החמה, אסרו בטחנה הקרובה פרדות לעגלתו ויצא לדרך בסודי־סודות בלווית אנשים מועטים. וכיוון שהלפידים כבו סר מן הדרך ותעה זמן רב, עד שלבסוף מצא לו עם שחר מורה דרך ויצא ברגל בשבילים צרים ביותר ופגע בפלוגותיו ליד הנהר רוּבּיקו. כאן חנה קצת, וכאשר עמד והירהר בגודל העלילה העומדת לפניו, פנה אל אלה שעמדו בקרבתו ואמר: „עוד בידינו לחזור; אך אם עברנו את הגשר הקטן הזה ניתן הכול להכרעה בנשק!“

32. ועוד הוא עומד ומהסס והנה נראה לו אות כזה: איש גדל־מידה שלא כרגיל ויפה־תואר הופיע פתאום והוא יושב בקרבת־מקום ומחלל בחליל. וכאשר נתאספו על סביביו לשמע נגינתו מלבד הרועים הרבים גם החיילים שעמדו על משמרותיהם וביניהם חצוצרנים, חטף האיש מידי אחד את החצוצרה, רץ אל הנהר ובתקעו בקול אדיר את אות ההתקפה פנה ועבר לגדה השניה. אז פתח קיסר ואמר: „נלך בכיוון זה שאותות האלים ואויבנו ואי־הצדק קוראים לנו! הוטל הגורל“.

33. כך העביר קיסר את הצבא. לאחר מזה קרא לטריבונים, שבאו אליו אותה שעה כפליטים, ומתוך בכי וקריעת בגדו מעל חזהו לעיניהם, ביקש מחייליו נאמנות ועזרה. יש גם שאומרים, כי הבטיח לכל אחד ואחד מהם רכוש, הדרוש לכניסה למעמד הפרשים, אבל דיעה זו מקורה באי הבנה. שכן בשעה שנאם נאומו והלהיבם, הרים פעמים רבות את אצבע ידו השמאלית והבטיח שנכון הוא להסיר ברצון אפילו את טבעתו כדי להשביע רצונם של כל אלה, שבעזרתם יגן על כבודו. מתוך כך קיבלו העומדים מרחוק, שנקל להם לראות את הנואם באסיפה מלשמוע אותו, את הרושם כאילו אמר באמת מה ששיערו על פי הראייה. כך נפוצה השמועה, כי הבטיח להם את טבעת־הפרשים יחד עם ארבע מאות אלף הססטרקים⁵⁴.

34. וזה סדר מעשיו, שפעל מכאן ואילך: כבש את פיקנום, אומבריה ואטרוריה; הכריח את לוקיוס דומיטיוס, שנתמנה במקומו בשעת התוהו ובוהו והחזיק בעיר קורפיניום על ידי חיל־מצב, להיכנע ואחר שילחו לחפשי מעל פניו. אחר זה פנה בכיוון הים האדריאטי לברונדיסיום, שהקונסולים ברחו לשם עם פומפיוס כדי לצאת בהקדם אל מעבר לים. אבל לשוא התאמץ למנוע בכל האמצעים את הפלגתם, והפך דרכו לרומא, ולאחר שפנה אל הסנט בקריאה למען המדינה, התקיף את מבחר צבאות פומפיוס, שחנו בהיספניה בפיקודם של שלושת הלגטים מרקוס פטריוס ולוקיוס אפרניוס עם מרקוס וררו. קודם לכן אמר בפני אנשיו, שהוא הולך עתה אל הצבא חסר המנהיג, כדי לשוב ולעלות אחר כך על המנהיג בלי צבאו. ואף־על־פי שהתעכב בגלל המצור על מסיליה, שסגרה שעריה בפניו, ולרגל המחסור החמור במזונות, התגבר במשך זמן קצר על הכול.

35. מכאן שב לרומא ועבר למקדוניה; לבסוף ניצח את פומפיוס בקרב שעל יד פרסלוס לאחר שצר עליו כארבעה חדשים בעזרת מכונות־מצור ענקיות ורדף אחרי הבורח עד אלכסנדריה. משנודע לו דבר הירצחו (של פומפיוס) יצא למלחמה רבת קשיים נגד המלך תלמי, כי ראה שהוא טומן פח גם לו. המלחמה התנהלה במקום ובעונה בלתי מתאימים, בתקופת החורף ובתוך חומות של אויב מצוייד ומאומן היטב, בשעה שהוא עצמו היה מחוסר כל ובלתי מוכן. לאחר הניצחון מסר את מלכות מצרים לקליאופטרה ולאחיה הצעיר, כי חשש להפכה לפרובינציה, שמא ימצא בה פעם נציב תקיף את האפשרות למרידה. מאלכסנדריה הלך לסוריה ומשם לפוֹנטוּס, כי האיצו בו השמועות על פארנקס מבני מיתרידתס הגדול, שחשב לו את השעה כשירה למלחמה ולבו גבה בו לרגל כמה הצלחות קטנות. ביום החמישי לבואו היכה אותו קיסר בקרב אחד ויחיד, ארבע שעות לאחר שראו אותו עיניו לראשונה. כאן ניתנה לו שעת הכושר לדבר על מזלו של פומפיוס, שעיקר תהילתו כאיש מלחמה בא לו ממיני אויבים בלתי מוכשרים למלחמה כגון אלה. לאחר זה ניצח את סקיפיו ואת יובה,⁵⁵ שניסו לעורר מחדש באפריקה את שרידי מפלגתם, וכן את בני פומפיוס בהיספניה.

36. בכל מלחמות־האזרחים הללו לא נחל אף תבוסה אחת, פרט לאותם המקומות שבו פּיקדו הלגטים שלו. מבין אלה נפל גאיוס קוריו באפריקה, גאיוס אנטוניוס בידי האויב באיליריקום, לפובליוס דולאבלה אבד הצי שם, ולגניוס דומיטיוס קלוינוס הצבא בפונטוס. הוא עצמו נילחם תמיד בהצלחה מרובה וגורל הקרב לא היה מפוקפק אלא פעמיים בלבד: פעם אחת על יד דיראכיום, שעה שניגף לפני פומפיוס והוא לא רדף אחריו, ואז הטיל ספק ביכולת פומפיוס לנצח בכלל; ופעם שניה בהיספניה בקרב האחרון, שעה שמצבו היה מיואש וכבר חשב לאבד עצמו לדעת.

37. עם גמר מלחמותיו ערך חמש פעמים תהלוכות ניצחון: ארבע בחודש אחד לאחר הניצחון על סקיפיו בהפסקות של ימים אחדים, ועוד פעם לאחר שהכניע את בני פומפיוס. החגיגה הראשונה והמפוארת ביותר חגג על גאליה; אחר כך על אלכסנדריה, אחר על הפונטוס, את החג הבא על אפריקה ולבסוף על היספניה, וכל אחד ואחד בתכונה ובאמצעים שונים. ביום חג הניצחון על גאליה נפל כמעט מן המרכבה בעברו לפני הוֶלברום,⁵⁶ כי נשבר ציר העגלה. אל הקפיטוליום עלה לאור לפידים וארבעים פילים נשאו את הנברשות מימנו ומשמאלו. בחג הניצחון על פונטוס העביר לפניו בין החפצים, שהובאו לראווה בתהלוכה, שלט ועליו שלוש המלים: באתי, ראיתי, ניצחתי;⁵⁷ דבר זה לא בא לציין את מעשיו במלחמה ככל השאר, אלא רמז על המהירות שבה סיים אותה.

38. ללגיונות הוותיקים נתן כחלקם בשלל: מלבד אלפיים הססטרקים, ששילם לכל אחד בתחילת מלחמת־האזרחים, עוד הוסיף עשרים וארבעה אלף לאיש איש מהם. גם קרקעות נתן להם, אך לא סמוכות זו לזו, שלא לגרש מעליהן את הבעלים הישנים. מלבד עשר מידות של בר ואותו מיספר ליטראות שמן, חילק בעם, כפי הבטחתו מכבר, שלוש מאות ססטרקים לאיש, ועוד מאה בשל האיחור. אף את שכר־הדירות השנתי הקטין, ברומא עד לאלפיים ססטרקים ובשאר ערי איטליה עד לחמש מאות. על כך הוסיף עוד משתה וזבח, ולאחרי הניצחון בהיספניה שתי ארוחות־בוקר; והיות וחשב את הראשונה לדלה ובלתי מוגשת כיד נדיבותו, הוסיף עליה לאחר חמשה ימים שניה עשירה ביותר.

39. שעשועים משעשועים שונים ערך: משחקי גלדיטורים, הצגות בכל רובעי־העיר, ועל ידי שחקנים שדיברו בכל הלשונות; וכן משחקי קרקס, אתליטים ומלחמת־ים. במישחקים על הפורום נילחמו פוריוס לפטינוס, מצאצאי פריטורים, וקוינטוס קלפנוס, סנטור ועורך־דין לפנים. ריקוד החרבות הוצג על ידי בני הנסיכים של אסיה וביתיניה. במחזות התיאטרון הציג דקימוס לבּריוס, ממעמד הפרשים הרומי,את המומוס⁵⁸ שכתב, ולאחר שניתנו לו חמש מאות אלף ססטרקים וטבעת־זהב חזר ועבר מן הבימה דרך האורכסטרה אל מושבו בארבעה־עשר הספסלים.⁵⁹ במשחקים בקרקס, ששטחו הורחב משני הצדדים והוקף תעלת מים, השתתפו צעירים רמי־יחש במרכבות רתומות לזוג סוסים או לארבעה ובקפיצות מסוס אל סוס. את משחק טרויה⁶⁰ הציגה קבוצה כפולה מורכבת מנערים גדולים וקטנים מהם. קרבות עם חיות הוצגו חמישה ימים רצופים ובסופם קרב של שני מחנות ניפרדים, שבכל אחד מהם נישלחו זה לעומת זה חמש מאות רגלי, עשרים פילים ושלוש מאות רוכבים. כדי שיוכלו להתנגח ביתר רווחה, הוסרו עמודי המטרה ובמקומם הוקמו שני מחנות זה מול זה. האתליטים התחרו ביניהם שלושה ימים באצטדיון, שהוקם לשם כך בשטח שדה־מארס. במלחמת־הים התנגשו במקוה־המים, שנחפר בשדה קודטה הקטן, אניות בעלות שנים, שלשה וארבעה טורי משוטים, בתבנית אניות צור ומצרים ובהן מיספר גדול של לוחמים. לכל המחזות האלה נהר מכל עבר מיספר גדול כל כך של אנשים, שרוב הבאים נשארו באהלים, שהוקמו ברחובות ובשווקים, ורבים נלחצו ונחנקו תכופות בדוחק, וביניהם שני סנטורים.

40. לאחר מכן נתמסר קיסר לסידור עניני המדינה. תיקן את הלוח,⁶¹ שבאשמת הכוהנים ולרגל הזכות שניתנה להם להוסיף את היום המיותר נהפכו בו הסדרים עד כדי כך, שחג הקציר לא חל בקיץ ואף לא חג הבציר בסתיו. את השנה התאים למהלך השמש, שיהיו בה שלוש מאות שישים וחמישה יום ועם ביטול חודש העיבור ניתווסף יום אחד בכל שנה רביעית. וכדי שבעתיד יהיה חשבון הזמנים מכוון לראשון ביאנואר, הכניס בין החדשים נובמבר ודצמבר חדשיים נוספים באופן שאותה שנה, שנעשו בה הסידורים האלה, היתה בת חמישה־עשר חודש יחד עם חודש־העיבור, שלפי הנוהג צריך היה לחול באותה שנה.

41. כמו כן השלים את הסנט, מינה פטריקיים נוספים, הגדיל את מיספר הפריטורים, האידילים והקויסטורים, ואף מיספר הפקידים הנמוכים מהם; הושיב על כנם את אלה, שזכויותיהם נישללו על ידי הקנסורים, או שנמצאו חייבים בדין על מתן שוחד בבחירות. זכות־הבחירה חילק בינו לבין העם באופן כזה, שמלבד המועמדים לקונסולט, ייבחרו מחציתם של השאר כפי רצון העם והמחצית השניה תתמנה על ידו; ובמכתבים היה מודיע לאיזורי הבחירות במלים קצרות: „קיסר הדיקטטור לטריבוס⁶² פלוני: אני ממליץ בפניכם על פלוני ואלמוני, שיקבלו את משרתם על פי הצבעתכם“. הוא התיר לבחור למשרות־כבוד גם את בניהם של אלה, שהוטל עליהם חרם.⁶³ את בתי־המשפט העמיד על שני סוגי שופטים: האחד ממעמד הפרשים והאחד מן הסנטורים. את הסוג השלישי, מטריבוני האוצר, ביטל. ערך מיפקד חדש של העם, אך לא לפי המנהג ולא במקום הרגיל, אלא לפי הרחובות ועל ידי בעלי גושי הבתים ומתוך שלש מאות ועשרים האלף, שקיבלו תבואה מן המדינה, הוציא כמאה וחמשים אלף, וכדי שאסיפות מיפקד חדשות לא ייערכו עוד בזמן מן הזמנים קבע, שבכל שנה ושנה ייכנסו במקום אלה שמתו חדשים מתוך אלה שלא ניפקדו עדיין, ועל פי הגרלה שנעשתה על ידי הפריטורים.

42. וכיוון שפיזר שמונים אלף אזרחים והושיבם במושבות שמעבר לים, קבע קיסר, כדי לחדש את צפיפות העיר שנתרוקנה, ששום אזרח בגיל שבין עשרים לארבעים שנה לא ירחק מאיטליה יותר משלוש שנים רצופות, פרט אם הוא חייב על ידי שבועת אמונים לשרת בצבא. כמו כן גזר על בני הסנטורים שלא לצאת לחוץ־לארץ אלא בשירות המטה הצבאי, או כשלישו של פקיד. לבסוף פקד על מגדלי הבהמות, כי לפחות שליש מבין רועיהם יהיו אנשים מבוגרים בני־חורין. נתן זכות אזרח גם לכל אלה העוסקים ברפואה ברומא ולמורי האמנויות החפשיות, כדי שישארו גם הם מרצונם בעיר, וגם אחרים ישאפו לכך. אשר לחובות הכזיב את התקוות, שהובעו תכופות, שיבואו לביטולם הגמור, אבל פקד לבסוף שהלוֹוים יסַפּקוּ את דרישות תובעיהם על סמך הערכת נכסים לפי המחיר ששילמו בעדם לפני מלחמת האזרחים, ולנכות מסכום החוב את כל הרבית, ששלמו במזומן או שנזקפה על הקרן בכתב. לפי התנאי הזה נימחק כמעט החלק הרביעי של החוב. את כל החברות, פרט לאלו שנוסדו בזמן קדום, פיזר; הגדיל את מידת העונשין על פשעים וכיוון שהעשירים עלולים היו לחטוא ביתר־קלות, כי גם אם הוּגלו מארצם לא נפגע רכושם, העניש את הרוצח, כפי שכותב קיקרו, בהחרמת כל רכושו, ומשאר הפושעים לקח מחציתו.

43. שופט חרוץ היה ומחמיר מאוד בדין. מי שאשמתו הוכחה בסחיטת כספים מאת הפרובינציות דחה אותו אפילו מן המעמד הסנטורי; ביטל נשואי איש ממעמד פריטורי, שנשא לו אשה שנתגרשה מבעלה רק יומיים לפני־כן, אף על פי שלא נחשדה בזנות. על סחורות חוץ קבע מכס; אסר את השימוש באפיריון, בבגדי ארגמן ובמרגליות, מלבד לאנשים מסויימים בגיל ידוע ובימים קבועים. ביחוד שמר על החוק האוסר מותרות במאכלים והעמיד בשוק שומרים, שהחרימו את המעדנים האסורים והביאום אליו. לפעמים שלח ליקטורים וחיילים, שיקחו את המאכלים על השולחן, אפילו לאחר שהוגשו כבר, אם הדבר נעלם מעיני השוטרים.

44. וכך הלכו ונתרבו ועצמו מיום ליום תכניותיו לקישוט העיר ולשכלולה ולהגנת הממלכה והרחבתה, ואלו הן: ראשית כל, בנין מקדש למארס, שכמוהו לא היה עוד מעולם; אחר כך מילוי וישור הבריכה, שבה ערך בשעתו את מחזה מלחמת־הים; וגם בנין תיאטרון ענק בסמוך לסלע הטַרפיי. כמו כן שקד על כך לצמצם עד למידה מסוימת את החוק האזרחי ולכַנֵס מתוך המון החוקים העצום והמפוזר את הטוב והנחוץ בספרים מועטים ביותר; לפתוח לשימושו של הקהל ספריות יווניות ולאטיניות גדולות ככל האפשר ולמסור למארקוס וורו את דבר הקמתן של אלה וסידורן; ליבש את הבצות הפומפטיניות ולנקז את האגם הפוקיני; לסלול את הכביש מן הים האדריאטי דרך רכס האפנינים עד הטיבר; לחפור תעלה דרך האיסתמוס⁶⁴; להרחיק את הדאקים, שפשטו על פני פונטוס ותרקיה; ולאחר־זמן לצאת למלחמה על הפרתים מארמניה הקטנה, אבל לא להתקיפם לפני שיבחן כוחם בקרבות קטנים. אבל בעצם הפעולות והתכניות הגדולות הללו הקדימו המוות. אבל קודם שאספר על כך, מן הנכון יהיה לתאר בקווים כלליים כל שנוגע לתוארו וללבושו, לדרכיו ולאופיו, וכן לנטיותיו בחיים הצבאיים והאזרחיים.

45. כפי שמתארים אותו היה קיסר גבה־קומה, עורו לבן, אבריו מחוטבים, פניו מליאים במקצת, עיניו שחורות ועירות, בריאותו טובה, פרט לזה שבסוף ימיו היה מתעלף פתאום, או נחרד משנתו בסיוט של חלומות. גם מחלת־הנפילה תקפתו פעמיים בשעה שעסק בעניני הציבור. היה מקפיד על הטיפול בגופו, ולא רק על התספורת והגילוח, אלא נתן גם למרוט שערות גופו, כפי שריננו אחריו פה ושם. את הכיעור שבקרחתו נתקשה ביותר לשאת, וביחוד שזו שימשה מטרה להלצותיהם של אלה שנתכוונו להשפילו. משום כך הרגיל עצמו למשוך את שערותיו המעטות מן הקדקוד לפנים; ומכל הכיבודים שניתנו לו על פי החלטת הסנט והעם, לא קיבל ולא השתמש בשום דבר ברצון גדול יותר, מאשר בזכות לשאת תמיד זר־דפנים. גם על לבושו סיפרו דברים מוזרים: לבושו הסנטורי בעל פס הארגמן הרחב מצויץ היה עד לשרווּלים ולידים והיה חפשי ללא חגור ותלוי עליו ברפיון. אומרים שכאן מקורה של אמרת סוּלָה, שהזהיר תכופות את האופטימאטים, כי ישָמרו לנפשם מן הנער הזה, שאינו חגור כהלכה.

46. תחילה נתגורר בסובורה⁶⁵ בבית צנוע, אבל לאחר שנבחר לכוהן גדול ישב ברחוב הקדוש, הוִויָה סַקְרָה, בארמון שהיה שייך למדינה. ששאף בכל נפשו להידור ולמותרות בביתו, סיפרו כבר רבים. את החוילה, שבנה אותה מחדש, מן היסוד בה, על האגם הנֶמי⁶⁶ וסיים מלאכתה בהוצאות מרובות, הרס כולה, כי לא היתה לפי רוחו, ואף על פי שהיה אז עדיין רך בשנים ושקוע בחובות. במסעות המלחמה סחב אתו רצפות שיש משובצות ומעשי־פסיפס⁶⁷.

47. על צניעותו לא הוטל שום כתם, פרט לאותם קשרים אל ניקומדס, אולם הלעז הזה קשה היה ובלתי פוסק והיה לנאצה בפי כל. אני עובר בשתיקה על חרוזי קלווס ליקיניוס המפורסמים: „לביתיניה ולעוגבו של קיסר“. וכן אדלג על נאומי דולאבלה וקוּריוֹ האב, שבהם מכנהו דולאבלה בשם „פילגש המלך“, „המסעד הפנימי של ערש המלך“, וקוריו: „בית הבושת של ניקומדס“ ו"בית־הקלון הביתיני“. כמו כן אעבור בשתיקה גם על כרוזי ביבולוס, שבהם כתב בגלוי „חבֵרי, מלכת ביתיניה“ וציינו כאדם „שלבו נהה תחילה אחרי המלך, ועתה אחרי המלוכה“. ובאחד הימים אירע הדבר, כפי שמספר מארקוס ברוטוס, שאיזה אוקטביוס, אדם בלתי שפוי בדעתו שנהנה משום כך מחופש הדיבור כינה בפני קהל ועדה את פומפיוס בשם מלך ובירך את קיסר כמלכה. גאיוס ממיוס מספר בגנותו שהיה עומד ומוזג יין לפני ניקומדס יחד עם שאר נערי־החשק במשתה גדול, שבו היו מסובים גם סוחרים רומיים אחדים, שהוא קורא בשמותיהם. וקיקרו לא הסתפק במה שתיאר בכמה מכתבים, כיצד הובא קיסר על ידי שומרי־הראש לחדר־המשכב של המלך ושכב שם לבוש ארגמן במטה הזהובה וחילל כך את טוהר נעוריו, הוא שמוצאו מוֶנוס, אלא אמר לו בסנט, בשעה שקיסר הגן על עניני ניסה בת ניקומדס והזכיר את חסדי־המלך אליו: „אנא חדל מאלה, הלא ידוע היטב מה שהוא נתן לך ומה שנתת לו אתה“. ואחרון־אחרון: בתהלוכת הניצחון על גאליה השמיעו חייליו בין שאר השירים, שנוהגים לשיר מתוך צחוק אלה ההולכים אחרי מרכבת הכבוד, גם את אלה החרוזים הגסים ביותר:

„גאליה לפני קיסר כרעה, והוא לפני ניקוֹמֶדֶס;

ראו, קיסר חוגג עתה על כי גאליה הוכרעה,

ניקומדס אינו חוגג, הוא שהכריע את קיסר תחתיו“.

50. מקובל הוא, שקיסר שקוע היה בתאוות הגוף וביזבז עליה ממון הרבה והשחית נשים רבות ומיוחסות, ביניהן את פוסטומיה, אשת סרויוס סולפיקיוס, את לוליה אשת אבלוס גביניוס, את טרטולה אשת מרקוס קרסוס, ואף את מוקיה, אשת גניוס פומפיוס; על כל פנים גם הקוריונים, האב והבן, וגם רבים אחרים הוכיחו את פומפיוס על פניו, כי מתוך תשוקה לשלטון נושא הוא לאשה את בתו של האיש, אשר בגללו גרש את אשתו, אם לשלושת בניו, ושאותו נוהג היה לקרוא מתוך אנחה „איגיסתוס“.⁶⁸ אך יותר מכולן חיבב את סרויליה, אמו של מארקוס ברוטוס. לה קנה בשעה שהיה קונסול לראשונה מחרוזת מרגליות במחיר שישה מיליוני ססטרקים, ואף העביר לידה במכירות הפומביות שבמלחמת האזרחים, מלבד מתנות אחרות, גם אחוזות נרחבות במחיר פעוט ביותר. וכאשר תמהו רבים על המחיר הזול ששילמה, ענה להם קיקרו בחכמה חריפה: „הקניה טובה עוד הרבה יותר משאתם חושבים, כי השלישית יורדת מן החשבון“, כיון שחשדו בה בסרויליה שהיא רוצה ליתן לקיסר גם את בתה טרטיה⁶⁹.

51. וגם בפרובינציות לא נתרחק מנשים נשואות, כפי שמוכיחות השורות הללו, שגם הן הושרו על ידי החיילים בתהלוכת הניצחון הגאלית:

„העירונים, שמרו נשותיכם; הנה בא הנואף הקֵרֵח!

הזהב, לווית כאן, פיזרת על פרוצות בגאליה“.

52. גם נשי מלכים אהב, ביניהן את אבנוֹאֶה המַבְרִית, אשת בוגוד, והעניק לה ולבעלה מתנות רבות וגדולות, כפי שכתב נַאסו. אבל יותר מכולן אהב את קליאופטרה ואתה האריך תכופות במשתה עד עלות השחר. והיה בוודאי חודר אתה בספינת־הפאר שלה לתוך מצרים עד לכוש כמעט, אילמלא סרב הצבא ללכת אחריו. לבסוף הזמינה לרומא ורק לאחר שהעניק לה אותות־כבוד ומתנות גדולות שלחה לארצה; אף הרשה לה לכנות בשמו⁷⁰ את הבן שנולד לה. על כך כתבו כמה מן הסופרים היווניים כי אמנם דומה היה לקיסר בתוארו כבהילוכו, ומארקוס אנטוניוס אישר בפני הסנט, שקיסר הכיר בו כבבנו, כפי שדבר זה ידוע גם לגאיוס מטיוס וגאיוס אופיוס ולידידי קיסר האחרים. אחד מאלה, גאיוס אופיוס, כתב חיבור להוכיח בו, כי אין זה בנו של קיסר, כפי שטוענת קליאופטרה; כאילו הדבר זקוק להגנה משפטית וחוקית. הֶלְוִיוּס קִינָה, טריבון־העם, הודה ברבים, כי היתה בידו הצעת חוק כתובה ומוכנה, שקיסר ציווה להעבירה בשעת העדרו, כי יורשה לו, לשם הקמת צאצאים, לקחת לו לאשה ככל שירצה וכמה שירצה. וכדי שלא יהא לאיש כל ספק ביחס לשם הרע, שיצא לו על שחיתותו ונאופיו, הנני מזכיר בזה שקוריו האב קרא לו באחד מנאומיו בשם „בּעלן של כל הנשים ואֵשת כל הגברים“.

53. אפילו אויביו לא הכחישו כי היה ממעט בשתית יין, וזה דברו של מארקוס קטו: „קיסר היה היחידי, שבא להפוך את המדינה בראש מפוכח“. גם ביחס למאכליו מלמדנו גאיוס אופיוס, כי היה אדיש למטעמים עד כדי כך, שפעם אחת כשהגיש לו בעל הבית שמן ישן במקום חדש ושאר האורחים מאסו בו, טעם הוא לבדו ממנו ובמידה יתירה שלא ייראה כמאשים את בעל־הבית ברשלנות או בחוסר נימוס.

54. בנקיון־כפיים לא הצטיין קיסר גם לא כמפקד הצבא וגם לא כפקיד אזרחי; כפי שהעידו אחדים בזיכרונותיהם קיבל בהיותו פרוקונסול⁷¹ בהיספניה לא רק כסף־נדבות מבעלי הברית, להיות לו לעזר בתשלום חובותיו, אלא בזז באכזריות ערים אחדות של הלוסיטינים, אף כי אלו לא סירבו למלא אחרי פקודותיו ופתחו לו שעריהן. בגאליה שדד את מקדשי האלים והיכליהם המלאים דורונות, וערים הרס לרוב למען השלל ולא בשל איזה מעשה־פשע. על כן משופע היה בזהב במידה כזאת, שהציע אותו למכירה כסחורה בכל רחבי איטליה והפרובינציות במחיר שלושת אלפי ססטרקים הליברה.⁷² כשהיה קונסול בפעם הראשונה גנב מן הקפיטוליום שלושת אלפי ליברה־זהב והניח במקומם אותה כמות נחושת מוזהבת. בריתות וממלכות נתן במחיר, כגון לתלמי, שממנו בלבד הוציא כששת אלפים כיכר בשמו ובשם פומפיוס, ואחר כך סילק את המשא הכבד של מלחמת־האזרחים והוצאות חגי־הניצחון והמישחקים הפומביים על ידי מעשי שוד גלויים וחילול מקדשים.

55. תהילתו כנואם וכאיש־מלחמה עומדת במעלה אחת עם זו של האישים המצוינים ביותר ואף עולה עליה. אחרי שתבע את דולאבלה לדין נימנה בלא ספק על עורכי־הדין הראשונים במעלה. וקיקרו בספרו אל ברוטוס, שבו הוא מונה את אמני־הדיבור, אומר כי אינו רואה איש שקיסר צריך היה להירתע מפניו, ומוסיף ומספר שאופן דיבורו מובחר הוא ומבהיק, אף נשגב ואציל במידה ידועה. ולקורנליוס נפוס כתב באותו ענין את הדברים האלה: „וכי יש לך נואם, מבין אלה שלא עסקו מלבד זאת בשום דבר אחר, אשר תבכר עליו? מי שנון או עשיר ברעיונות ממנו? ומי ביטוייו מפוארים או מובחרים משלו“?

כנראה שבנעוריו שימש לו דוגמה סיגנון דיבורו של סטראבו קיסר, שמתוך נאומו „למען אנשי סארדיניה“ העתיק חלקים מסויימים מלה במלה אל נאום־המבחן⁷³ שלו. את דבריו הרצה, כפי שמספרים, בקול צלול, בתנועות ובהעוויות נילהבות, אך לא מחוסרות חן. הניח אחריו כמה נאומים, וביניהם כאלה, שלא הוכח כי שלו הם. את נאומו „בעד קוינטוס מטלוס“ חושב אבגוסטוס בצדק למעשי ידי הסופרים, שלא יכלו לעקוב כהוגן אחרי הנואם במרוצת דבריו, ולא הוגה והוצא על ידו. וכן לא מצאתי בהעתקות אחדות את הכתובת „בעד מטלוס“, אלא „אשר חובר בשביל מטלוס“, והלא נושא הנאום היה קיסר עצמו, שלימד זכות על עצמו ועל מטלוס מן ההאשמות של מתנגדיהם המשותפים. גם את הנאום „אל החיילים בהיספניה“ אין אבגוסטוס חושב לנאום שלו ממש; ומצויים שני נאומים בשם זה: האחד שנאמר כביכול לפני הקרב הראשון, והאחר לפני השני, שביחס אליו אומר אסיניוס פוליו, שלא היה לו אפילו הפנאי לנאום נאום, כה פתאומית היתה הסתערות האויב.

56. נשארו אחריו גם זכרונותיו מן המלחמה הגאלית וממלחמת־האזרחים עם פומפיוס. ואילו השאלה מי הוא מחבר הספרים על המלחמה באלכסנדריה באפריקה ובהיספניה, מוטלת בספק. יש חושבים שאופיוס חיברם, אחרים סבורים שהירטיוס הוא המחבר, הוא שהשלים גם את הספר האחרון והבלתי מוגמר של „המלחמה הגאלית“. על זכרונותיו אלה מדבר קיקרו באותו הספר „אל ברוטוס" בזה הלשון: „הוא כתב זכרונות, הראויים לשבח באמת: מעורטלים, ישרים ומלאי־חן, חסרי כל לבוש של קישוט דברני. ואילו בשעה שהגיש כך חומר מוכן להיסטוריה נכונה, היטיב חסדו גם עם הסכלים, שיבואו להוסיף עליו סילסולים משלהם, אך את הנבונים הפחיד על ידי כך מלכתוב“. על הזכרונות האלה גומר הירטיוס את ההלל במלים אלו: „הם נתקבלו על דעת כולם במידה כזאת של התפעלות, שלא ניתנה אלא נשללה על ידם האפשרות מאת הסופרים להוסיף ולכתוב על נושא זה. והערצתנו עוד גדולה מזו של הקהל הרחב; שכן רואה הוא רק את כוחו בשלימות דבריו הקולעים אל הענין, ואנו יודעים גם את הקלות והמהירות שבהן נכתבו“. אסיניוס פוליו סבור, שנתחברו בלא דייקנות יתירה ובלא התאמה לאמת השלימה, שכן ביחס למעשי אחרים היה קיסר מאמין לכול בלא הבחנה, ואילו מדברי עצמו נתן תיאור בלתי־נכון, אם בכוונה תחילה ואם בשל טעות שבזיכרון, משום כך חזר והבטיח לכתוב אותם מחדש ולתקנם. נשאר אחריו עוד ספר „על האנאלוגיה“ בשני כרכים, „דברים נגד קטו“, גם הוא בשני כרכים, ומלבד זאת גם פואימה בשם „הנסיעה“. את הראשון כתב בעברו את האלפים, בשעה שחזר אל הצבא מגאליה אשר מעבר מזה גם גמר מושב בתי הדין; את השני בקירוב לימי הקרב שליד מונדה, ואת האחרון – בעשרים וארבעת הימים, שבם הגיע מרומה להיספניה הדרומית. כמו כן נשתמרו גם מכתבים שכתב אל הסנט, ונראה שהיה הראשון שנתן להם צורה של ספר־יומן דף על דף, בשעה שקודם לכן לא שלחו הקונסולים והמפקדים אלא מכתבים הכתובים בגליונות לרחבם. כאלה יש גם שנכתבו אל קיקרו, וכן אל בני ביתו בענינים פרטיים, שבהם השתמש, בבקשו למסור דברים סודיים יותר, בכתב סימנים, כלומר בסדר כזה של האותיות, שאי אפשר היה להבחין במלה שנתכוון אליה. כל שיבוא לפענח אותם ולקראם כסדר, יהא עליו להחליף כל אות באות הרביעית שלאחריה באלפא־ביתא. למשל D במקום A וכן הלאה. כמו כן מצויים גם כתבים אחדים שכתב בילדותו ובנעוריו, כגון „תהילת הרקולס“, טראגדיה בשם „אידיפוס“, וכן „לקט פתגמים“. את פירסומם של כל הכתבים הקטנים הללו אסר אבגוסטוס על ידי אותו מכתב קצר ופשוט, ששלח אל פומפיוס מַאקֶר, שהיה ממונה על סידור הספריות.⁷⁴

57. בשימוש בנשק וברכיבה היה מנוסה מאוד ויכול היה לשאת תלאות ומאמצים במידה שאין להאמין. במסעותיו הלך בראש הצבא, לעיתים רכוּב על סוס אך לרוב ברגל, ובראש גלוי, אם ירד גשם או אם ליהטה השמש. את הדרכים הארוכות ביותר עבר במהירות שלא תיאמן, בלא משא, במרכבה שכורה, מאה מילין רומיים ליום.⁷⁵ אם עיכבוהו נהרות בדרכו, עברם בשחייה או על גבי נאדות נפוחים, ובדרך זו הקדים לעיתים קרובות את הרצים, שהוא עצמו שלחם לפניו.

58. במסעות המלחמה שלו קשה להכריע מה היה גדול ממה: זהירותו או אומץ־לבו. מעולם לא הוליך את הצבא בדרכים שסכנת־מארב בהם אלא לאחר שריגל תחילה את טיב המקומות; גם לבריטניה לא העביר אותו קודם שחקר בעצמו את הנמלים, את קו־ההפלגה ואת הגישה אל האי. ואילו אותו אדם עצמו, משנודע לו כי מחנהו בגרמניה נתון במצור, חדר מבעד למשמרות האויב בלבוש גאלי ובא אל אנשיו. לעת חורף ובין ציי האויב עבר מברונדיזיום לדיראכיום, וכאשר בוששו חיילותיו, שנצטוו לבוא אחריו מיד, להגיע אליו ולשוא שלח להביאם פעמים אחדות, חזר וירד שוב בעצמו ובסתר הלילה, והוא מסתיר פניו בלוט, לספינה קטנה; לא גילה לאיש מיהו ולא נתן לקברניט להימלט מפני הסערה המשתוללת, אלא בשעה שכבר ניבלע כמעט בתוך הגלים.

59. כל אמונה דתית לא הניאה אותו וגם לא השהתה אותו מלבצע מעשה שהתחיל בו. כאשר ברחה ממנו הבהמה שעמד להקריבה קרבן, לא דחה את המסע נגד סקיפיו ויוּבָּה, וגם כאשר ניכשל ונפל בעלותו מן האניה על החוף הפך את הסימן לטובה באמרו: „הנה אני מחזיק בך, אפריקה!“. כדי לשים לצחוק את הנבואות, שלפיהן נחשב שם הסקיפיונים בפרובינציה הזאת למביא מזל בגזירת הגורל ולבלתי־מנוצח, הוליך אתו בתוך מחנהו אדם אחד שפל מאוד ממשפחת הקורנליים, שבגלל אופן חייו המגונה קיבל את שם־הגנאי סאַלוּטיו⁷⁶.

60. לקרבות לא היה יוצא תמיד לפי תכנית קבועה מראש, אלא גם לפי שעת־הכושר, תכופות מיד בגמר המסע, ואף במזג האוויר הרע ביותר, בשעה שאיש לא חשב שיזוז ממקומו. רק בסוף ימיו נעשה זהיר יותר בהיאבקות, כי דעתו היתה, שבה במידה שנתרבו נצחונותיו עליו להביא את מזלו לידי ניסיון לעתים רחוקות יותר. ועוד זאת חשש, שלא ישיג על ידי ניצחון כל כך הרבה (כאשר יכולה התבוסה לגזול ממנו).⁷⁷ מעולם לא הניס את אויביו בלי לכבוש גם את מחנותיהם; על ידי כך לא נתן להם שהות בבהלתם. ואם לא הגיע הקרב לידי הכרעה היה מוותר על הסוסים, ובראש וראשונה על שלו, שכן על ידי שלילת אמצעי־המנוסה יגדל ממילא ההכרח להחזיק מעמד.

61. וגם סוסו מיוחד היה במינו: רגליו היו כמעט כשל אדם והפרסות סדוקות כאצבעות. סוס זה יליד ביתו היה, וכיוון שמגידי־עתידות בישרוהו כי דבר זה מסמל לאדוניו את השלטון על העולם, גידלוֹ בדאגה רבה. הוא עלה עליו לראשונה לרכיבה, כי לא נשא עליו רוכב אחר, ולאחר זמן העמיד פסלו לפני מקדשה של ונוס גנטריכס.

62. לעתים קרובות היה מלכד לבדו ובעצם ידיו את המערכה המתמוטטת; התיצב אל מול הנמלטים, עיכבם אחד אחד כשהוא אוחז בערפם והפך פניהם כלפי האויב, אם כי לפעמים היו מבוהלים כל כך שנושא־דגל אחד למשל, שאותו עיכב, איים עליו בחוד מוט־הדגל, והשני שעצר בעדו השאיר בידיו את הנס.

63. רוחו גם היא היתה בלתי־נרתעת במידה לא פחותה מזה, והיו לכך ראיות עוד גדולות יותר. לאחר הקרב ליד פרסלוס, בשעה שכבר שלח לפניו את צבאותיו לאסיה, עבר את מיצר ההלספונטוס באנית משא קטנה; בדרכו פגע בלוקיוס קאסיוס מן הצד שכנגד עם עשר אניות מלחמה, אך לא ברח מפניו, כי־אם התקרב אליו וגדולה מזו, אף קראוֹ להיכנע לפניו; זה ביקש רחמים וקיסר קיבל אותו.

64. באלכסנדריה, בשעת ההסתערות על הגשר, כשנידחק לתוך סירה אחת על ידי התפרצות פתאומית של האויב ורבים מאנשיו פנו לאותה סירה, קפץ אל הים ועבר בשחייה מרחק של מאתים רגל עד האניה הקרובה וידו השמאלית מורמה שלא יתרטבו הניירות שהיו עמו. גם את גלימת המצביא⁷⁸ שלו סחב אחריו בין שיניו, שלא תפול שלל בידי האויב.

65. את חייליו לא החשיב לפי התנהגותם, או לפי ערכם החיצוני, אלא לפי מידת גבורתם בלבד ונהג בחומר־הדין ובאורך־רוח במידה שווה. אבל לא בכל מקום ובכל שעה נהג אתם בחומרה, אלא רק בשעה שהאויב היה קרוב. אז היה מקפיד עד למאוד על המשמעת, עד שלא היה מכריז אפילו על מועד המסע או הקרב, אלא דרש מהם שיהיו מוכנים ליציאה בכל רגע ומיד לכשירצה בכך. לעתים קרובות עשה כן גם בלא סיבה, ודווקא בימי גשם וחג. או שפקד עליהם לפעמים, שלא יסיחו עיניהם מעליו והתחמק מהם באופן פתאומי ביום או בלילה; והיה מאריך לעתים במסע, כדי לעייף את אלה שפיגרו לבוא אחריו.

66. ובשעה שהוחרדו אנשיו על ידי השמועות על ריבוי חיילות האויב, עודד את רוחם לא על ידי הכחשת השמועות או הקטנתן אלא דווקא בזה שהגזים והגדיל עליהן. כך, למשל, בשעה שעמדו וציפו בחרדה גדולה לבואו של יוּבָּה, כינס את החיילים לאסיפה ואמר להם: „דעו כי בעוד ימים מועטים יגיע המלך הנה עם עשרה לגיונות, שלושים אלף רוכבים, מאה אלף כלי־נשק ושלושים פילים. מכאן ואילך מוטב להם לבריות מסויימים להפסיק ולחקור בענין זה ולשבר ראשם ויתנו אמונם בי, היודע את הדברים על בוריָם; שאם לא כן אורידם באניה ישנה ואשלחם לכל מקום שישאם הרוח“.

67. לא לכל העוונות והחטאים שם לב ולא העניש אותם במידה הראויה. רק את הבורחים ואת המורדים במשמעת חקר והעניש בחומרה יתירה. משאר העוונות העלים עין. לפעמים, לאחר קרב או ניצחון גדול, שיחרר את החיילים מחובת השירות ונתן להם חופש לכל מיני הוללות והתפאר, כדרכו, שחייליו מיטיבים להילחם גם כשהם סוכים בשמן.⁷⁹ באסיפות לא היה קורא להם „חיילים“, אלא בשם ערב יותר: „חברים לנשק“. וכל־כך דאג לחיצוניותם, שהיה מצייד אותם בכלי־נשק מקושטים כסף וזהב, גם לשם יפי מראיהם, וגם כדי שיטיבו לשמור עליהם בקרב מחשש הפסדם. ואף אמנם אהב הוא אותם כל כך, שלשמע תבוסתו של טיטוריוס⁸⁰ גידל פרע שער ראשו וזקנו ולא גזזם עד שניקם נקמתו. על ידי מעשים כאלה הגביר את מסירותם אליו ואת אומץ־לבם.

68. כאשר פתח במלחמת האזרחים הציעו לו הקנטוריונים של כל הלגיונות, שכל אחד יעמיד לו על חשבונו רוכב אחד, והחיילים כולם ישרתו חינם בלא מזונות ושכר, והאמידים יקבלו על עצמם את הדאגה למחוסרי האמצעים. במשך כל הזמן הארוך ההוא לא בגד בו איש ורבים מאלה שנפלו בשבי סירבו להישאר בחיים, אם הוצע להם הדבר כתנאי שיסכימו להילחם נגדו. רעה וכל מחסור נשאו לא רק כאשר צרו עליהם, אלא גם בשעה שהם שמו מצור על מישהו, ובאומץ כזה, שפומפיוס, למשל, קרא מעל סוללות דיראכיום למראה הלחם העשוי עשבים, שבו כילכלו את נפשם, ואמר: „הלא כאן ענין לי עם חיות־טרף!“ וציווה לסלק משם מהר את הלחם ולא להראותו לאיש, שלא יחלש אומץ־רוחם של אנשיו למראה כוח־הסבל של האויב ועקשנותו.

עדות לאומץ־הלב, שבו נילחמו חיילותיו, משמשת העובדה שבשעה שנחלו תבוסה, ואך פעם אחת ויחידה ליד דיראכיום, ביקשו מרצונם שקיסר יטיל עליהם עונש והמצביא אנוס היה לנחמם יותר מאשר להענישם. בשאר הקרבות התגברו בנקל על המוני צבאות האויב, אף כי נפלו מהם פי כמה וכמה במיספר. ומעשה בפלוגה אחת של הלגיון השישי, שעצרה בשעה שהעמידוה לשמור על מבצר בהמשך של שעות אחדות ארבעה לגיונות של פומפיוס, עד שכולם כמעט נפגעו בהמון חיצי האויב, שמהם נימצאו אחר כך מאה ושלושים אלף בתוך החומות. ואין לתמוה על כך, ביחוד אם ניקח בחשבון את מעשי הגבורה של יחידים, כגון זה של הקנטוריון קאסיוס סקיבה, או החייל גאיוס אקיליוס, שלא להזכיר רבים אחרים. סקיבה החזיק מעמד על משמרתו ליד שער המבצר גם לאחר שעינו אחת ניפגעה ונידקר בירכו ובכתפו ומגינו נוקב על ידי מאה ועשרים פגיעות חיצים. אקיליוס אחז בקרב הימי על ידי מסיליה את אחורי אנית האויב בימינו וכאשר נגדעה זו קפץ לתוך האניה, כדוגמת מעשהו המהולל של קינגיירוס היווני,⁸¹ וגירש את הבאים לקראתו בכפתור שבאמצע מגינו.

69. במשך עשר שנות מלחמת־הגאלים לא קרה אף מקרה אחד של התקוממות חייליו, ובמלחמת־האזרחים קמו נגדו רק מעטים, וגם אלה שבו מהר למלא חובתם, ולא משום וותרנותו של המצביא, אלא בשל תקיפותו, שכן לא נסוג מעולם מפני המתפרצים, כי אם להיפך התיצב פעמים רבות למולם. כך שילח מפניו בחרפה את כל הלגיון התשיעי על יד פלקנטיה, אם כי פומפיוס עמד עדיין בנשק, ולאחר בקשות ותחנונים רבים והענשת האשמים, חזר וקיבל אותם, וגם אז באי־רצון.

70. ופעם אחת כאשר חיילי הלגיון העשירי ברומא דרשו את שיחרורם ושכרם באיומים נוראים ואמרו, שלא יירתעו מלהביא סכנה גדולה גם על העיר, וכל־זה בשעה שאש המלחמה באפריקה היתה בעצם התלקחותה, לא היסס לצאת אליהם, למרות אזהרות חבריו, וגם לשחררם מן הצבא. ואילו במלה אחת, כאשר קרא להם „אזרחים“ במקום „חיילים“, רכש את לבם וריככם על־נקלה ומיד נענו לעומתו, שאכן חייליו הם והלכו אחריו מרצונם לאפריקה, אם־כי הוא התנגד לכך.

71. דאגה ונאמנות כלפי התלויים בו נודעו ממנו עוד בימי נעוריו. כאשר הגן על האציל הצעיר מאסינתה בפני המלך היאמפסאל, עשה זאת ברגש רב כל כך, שבשעת הדין והדברים אחז בזקנו של יוּבּה בן־המלך, וכאשר מאסינתה נידון לשלם את המס, חטפוֹ תיכף מידי האנשים שאמרו לאסרו והסתירוֹ בביתו זמן רב. לאחר זמן, עם תום מועד הפריטורה, כאשר יצא להיספניה, הסיעו עמו בתוך האפריון שלו בין שורות לווּי־הכבוד ושבטי הליקטורים.

72. אל ידידיו התיחס תמיד ברצון ובתשומת־לב. כאשר תקפה פעם מחלה פתאומית את גאיוס אופיוס שליווהו בדרכו בין יערות פרא, וויתר למענו על מקום הלינה היחיד שהיה שם באחת הבקתות ובעצמו שכב על האדמה תחת כיפת השמים. וכאשר עלה לשלטון העלה אחדים מאנשיו, למרות מוצאם השפל, למשרות המכובדות ביותר. וכאשר הוכיחוהו על כך הודה בגלוי ואמר, שאילו היה נעזר בשודדים ובגזלנים להגנת מעמדו, היה מכיר תודה גם לאנשים כאלה באותה מידה.

73. מימיו לא נטר שנאה לאדם במידה כזאת, שלא יכול להשתחרר ממנה ברצון, אם ניתנה לו ההזדמנות לכך. גאיוס ממיוס, שעל נאומיו החריפים ענה בכתב במרירות לא מעטה משלו, ניתמך על ידו בשעה שהיה מועמד לקונסולט. כאשר ביקש גאיוס קלווּס, שכתב עליו אפיגרמות מעליבות, להשלים עמו, כתב אליו בעצמו לראשונה. כמו כן לא נעלמו מעיניו העלבונות, שוַלֶרְיוּס קאטוּלוּס כלל פעם בפעם בתוך חרוזיו על מַאמוּרָה,⁸² אבל כאשר ביקש ממנו סליחתו, הזמינהו בו ביום אל שולחנו והמשיך לנהוג בידידות עם אביו של זה, כפי שעשה קודם לכן.

74. אך גם בשעה שנקם נקמותיו נהג מטבעו בחסד. כאשר נפלו בידיו שודדי־הים שחטפוהו ציווה להרגם לפני שיוקיעום על הצלב, באשר כבר נישבע קודם להצליבם. מעולם לא עלה על לבו להרע לקורנליוס פגיטה, שארב לו פעם לילה לילה בהיותו חולה ומתחבא ורק בקושי נמלט מידו בתשלום שכר שלא ימסרהו לידי סוּלָה. על מזכירו, העבד פילמון, שהבטיח לשונאיו להמיתו ברעל, לא הטיל עונש חמור ממיתה רגילה.⁸³ כאשר נקרא להעיד נגד פובליוס קלודיוס, שנאף את אשתו ועל כך נאשם בחילול קדשי־הדת, הכחיש כי נודע לו הדבר, ואף על פי שגם אמו אברליה וגם אחותו יוליה תיארו הכול כהוויתו לפני אותם השופטים, וכאשר נשאל על שום מה איפוא שילח את אשתו מלפניו, אמר: „משום שדעתי היא, כי בני ביתי חייבים להיות נקיים מחשד כמו מעווֹן“.

75. ברם מפליאים המתינות ורוחב־הלב שהראה במלחמת האזרחים גם בהנהלתה וגם בשעה שהניצחון היה כבר בידו. בשעה שהודיע פומפיוס, שכל מי שלא יהיה בעד הרספובליקה ייחשב לאויב, הכריז הוא כי העומדים מן הצד שלא יצטרפו לאחת המפלגות יהיו נימנים בין ידידיו בעתיד. לעומת זאת איפשר לכל אלה, שנתמנו לקצינים על ידו לפי המלצת פומפיוס, לעבור אליו. וכאשר הוחל במשא ומתן ליד אילרדה על דבר הכניעה ובין שני הצדדים נוצר מגע ומשא תדיר ואפרניוס ופטריוס שינו דעתם באופן פתאומי והרגו את אנשיו של קיסר, שתפסום בתוך מחנם, לא נתנוֹ לבו להשיב להם כמידת הבגידה שבגדו בו. במערכת פרסלוס הכריז, כי יש לחוס על האזרחים. אחר־כך הרשה לכל אחד מאנשיו להציל כרצונו חייו של איש אחד ממחנה האויב. ואכן לא נימצא שאיש מהם אבד שלא בקרב, זולת אולי אפרניוס ופאבסטוס ולוקיוס קיסר הצעיר; וגם אלה סולקו, כפי שחושבים, שלא על דעתו, אף כי הראשונים חזרו ומרדו בו לאחר שקיבלו סליחתו, ואילו קיסר זה רצח קודם באכזריות, באש ובחרב, את עבדיו ומשוחרריו ואחר כך טבח גם את בעלי־החיים, שהוכנו לשעשועים העממיים! לבסוף, באחרית ימיו, נתן רשות לכל אלה שעד אותה שעה לא סלח להם, לשוב לאיטליה ואף לתפוס משרות אזרחיות וצבאיות. יתר על כן, הרשה להקים מחדש את מצבות לוקיוס סוּלה ופומפיוס, שההמון הפיל אותן. בסוף ימיו העדיף למנוע מכך שידברו עליו דברי איבה קשים, מאשר להענישם. וכן לא עשה מאומה נגד קשרים שנתגלו וכינוסי־לילה, אלא הכריז ברבים כי הדבר נודע לו. כאשר דיברו עליו במרירות הסתפק בכך, שהזהיר אותם האנשים באסיפת־העם לבל ימשיכו לעשות כן ובשויון־נפש נשא את כתב־הפלסתר המלא נאצות של אבלוס קיקינה ואת שירי־הגנאי החריפים מאוד של פיתולאוס, שפגעו בשמו הטוב.

76. ואילו שאר מעשיו ודבריו מכריעים את הכף לצד אותה דיעה, שניצל שלטונו לרעה ונרצח בצדק. לא רק שקיבל משרות־כבוד יתר על המידה, כגון קונסולט רצוף, דיקטאטורה מתמדת ופיקוח על המוסר: ונוסף על כך נתן לעצמו את הכינוי „אימפרטור“, את התואר „אבי־המולדת“, העמיד פסלו בין פסלי המלכים, הגביה בימת האורכסטרה; אלא על כל אלה הניח שיעניקו לו כיבודים, העולים על שיא מאויי־אנוש: מושב־זהב בקוריה ובבית המשפט, מרכבה ואפריון⁸⁴ בין האלים בתהלוכת הקירקס, מקדשים, מזבחות, העמדת אנדרטאותיו ליד אלו של האלים, מיסב ליד „שולחן האלים“,⁸⁵ כוהן גדול וחבורת כהנים לופרקיים⁸⁶ וקריאת חודש אחד⁸⁷ על שמו. ועוד זאת: את כל משרות הכבוד קיבל וחילק כטוב בעיניו. את הקונסולט השלישי והרביעי נשא רק להלכה, כי הסתפק בזה שהוכרז שלטונו הדיקטאטורי יחד עם הקונסולט ובכל שנה העמיד במקומו שני קונסולים לשלושת החדשים האחרונים, באופן כזה שבתקופת־הבינים לא היו כלל בחירות, מלבד למשרות טריבוני העם ואידיליו. במקום הפריטורים מינה פרפקטים להנהלת עניני העיר בהעדרו. ויום אחד לפני הראשון לינואר כשמת אחד הקונסולים, נתן לכמה שעות את המשרה הפנויה למי שביקש להשיגה. ובאותה שרירות־הלב מסר, בלי שים־לב למנהג המקובל, את המשרות למשך שנים רבות; העניק לעשרה אנשים במעמד פריטורי את אותות הכבוד הקונסולריים וקיבל לסנט אנשים, שזה עתה זכו לאזרחות ומהם גם ברברים למחצה מבין הגאַלים. נוסף על כך שם בראש עניני־המטבעות ומסי־המדינה את עבדיו הפרטיים. את הפיקוד על שלושת הלגיונות, שהשאיר באלכסנדריה, מסר לידי רופיו, ריע־עגבים שלו, שהיה בן עבדו המשוחרר.

77. כמו כן היה מתרברב בגלוי בדברי־התנשאות לא קטנים מזה באמרו, כפי שכותב טיטוס אַמפּיוס, שהקהיליה אינה ולא כלום; כינוי בלבד ללא גוף ותואר; שסוּלָה היה בוּר וניבער־מדעת ומשום כך ויתר על הדיקטאטורה;⁸⁸ שהבריות חייבים עתה לדבר אליו ביתר־זהירות ולקבל דבריו כחוק. בחוצפתו הגיע לידי כך, שבשעה שמנחש־עתידות הודיע לו פעם, כי הקרביים של הקרבן מראים סימנים רעים באשר הלב חסר בו, ענה ואמר: „לכשארצה יבשרו הם טובות, ובכלל אין לראות בזה אות ומופת מאלהים שלבהמה אין לב!“⁸⁹.

78. ברם, השנאה העיקרית והמסוכנת ביותר עורר עליו ביחוד לרגל המעשה הבא: בשעה שבא לפניו כל הסנט כולו ובידו החלטות על מתן אותות־כבוד רבים ומפוארים ביותר, קיבל פניהם לפני מקדש ונוס גניטריכס בישיבה. יש אומרים, שביקש לקום, אבל קורנליוס באלבוס עצר בו; אחרים אומרים, שלא ניסה כלל אלא אדרבה, כשרמז לו גאיוס טרבאטיוס שיקום, הטיל בו מבט זועף. מעשה זה נחשב כקשה לנשוא ביחוד משום שהוא עצמו, בשעה שעבר בתהלוכת הניצחון לפני מושב חבר הטריבונים ואחד מהם, פונטיוס אקוילה, לא קם בפניו, התמרמר כל־כך עד שפרץ בקריאה: „הבה אקוילה, דרוש איפוא מידי בחזרה כטריבון את הרספובליקה!“, ובהמשך של כמה ימים בלא הפסק לא הבטיח לאיש דבר בלי להוסיף תנאי בלשון זו: „אם רק ירשה לי פונטיוס אקוילה“.

79. לעלבון ולבזיון זה בהתנהגותו עם הסנט, עוד הוסיף מעשה־זדון העולה על כך בהרבה: בשעה שחזר העירה בחגיגות הלאטינים⁹⁰ בתשואות סוערות של העם, שלא נשמע עוד כמוהן, הניח אדם אחד מן ההמון על פסלו זר־דפנים קשור בסרט לבן⁹¹ וטריבוני־העם אפּידיוס מארולוס וקיסיטיוס פלאבוס ציוו לסלק את הסרט מן הזר ולשים את האיש בכבלים, חרה בו אפו של קיסר, אם משום שהנסיון להעלותו למלוכה עבר בלא הצלחה, או כפי שאמר, משום שנשללה ממנו התהילה שבסירוב, נזף בהם קשה והסירם ממשרתם. ואמנם מכאן ואילך לא יכול להסיר מעליו את האשמה, כי שואף הוא לתואר מלך, אף־על־פי שלעם שברך אותו כמלך ענה שהוא קיסר ולא מלך, וגם בחג הלוּפֶרקאליה, שעה שהקונסול אנטוניוס ניסה כמה פעמים להקריב את הכתר אל ראשו לפני במת הנואמים, דחה אותו ושלח את הכתר לקפיטוליום, קודש ליופיטר אופטימוס מאכסימוס. גם שמועה חוזרת ונשנית נתפשטה, כי עתיד הוא להעתיק מושבו לאלכסנדריה או לאיליום ויעביר אתו לשם את אוצרות הממלכה; את איטליה ירוקן על ידי הגיוסים ואת הנהגת העיר ימסור לידידיו; וכמו כן, שבישיבה הבאה של הסנט יציע לוקיוס קוטה בשם וועדת החמישה־עשר,⁹² כי מאחר שכתוב בספרי־הגורל, שהפרתים לא ינוצחו אלא על ידי מלך, יש לתת לקיסר את התואר הזה.

80. דבר זה הביא לידי כך, שהקושרים החישו את ביצוע זממם, כדי שלא יהיו אנוסים להסכים לכך. והמועצות, שנערכו עד עתה במפורד ובהשתתפות שנים או שלושה אנשים, נצטרפו כולם לאחד, מפני שגם העם לא היה שבע־רצון ממצב הענינים והביע בסתר ובגלוי את התנגדותו לשלטון והשתוקק לגואלים. בשעה שנתקבלו זרים לסנט הודבק גליון ובו כתוב: „בשעה טובה![⁹³] איש בל ינסה להראות לסנטור חדש היכן הקוריה!“ ובפי העם נישאו החרוזים האלה:

„קיסר גאלים הוליך לשבי, וגם לתוך הקוריה;

הגאלים מכנסיהם⁹³ פשטו ופס ארגמן ענדו“.

בשעה שקוינטוס מאקסימוס, שמינהו קונסול במקומו לשלושה חדשים, ניכנס לתיאטרון והליקטור הכריז לפניו „שימו לב!“ כנהוג, קראו לעומתו מכל צד: „אין זה קונסול!“. לאחר שהדיח את הטריבונים קיסטיוס ומרולוס, נימצאו בבחירות הבאות פיתקאות הרבה, שבהן הצביעו עליהם כקונסולים. מתחת לפסלו של לוקיוס ברוטוס⁹⁴ כתבו אלמונים: „מי יתן והיית בחיים!“, ועל אנדרטת קיסר רשמו את החרוזים:

„ברוטוס על אשר גירש מלכים היה לקונסול ראשון;

זה שסילק את הקונסולים נעשה מלך לבסוף“.

למעלה משישים איש נתקשרו נגדו ובראשם גאיוס קאסיוס, מארקוס ודקימוס ברוטוס. תחילה לא יכלו להחליט בדעתם, אם יתחלקו לשתי קבוצות ובשעת הבחירות בשדה מארס, כשקיסר יקרא את הטריבוס למסור קולותיהם, ישליכוהו אלה מעל הגשר⁹⁵ והמחכים לו למטה ירצחוהו; או יתקפוהו ברחוב הקדוש, הוויָה סַאקְרָה, או בפתח התיאטרון. אך כאשר ניקבעה ישיבת הסנט באולם פומפיוס בחמישה־עשר למארס העדיפו בלי שהיות את הזמן והמקום הזה.

81. בינתיים בישׂרו לו לקיסר דבר מותו הקרוב כמה וכמה אותות ברורים. חדשים מועטים קודם לכן בשעה שהמתישבים, שנישלחו על פי „חוק יוליוס“ למושבה קפּוּאה, הרסו קברים עתיקים לבנין בתיהם ועשו זאת במרץ רב כיוון שמצאו בחיטוטיהם כמה אגרטלים מעשי־קדמונים, נימצא להם גם לוח נחושת כציון־לנפש, ששם קבור היה לפי המסורת קאפּיס, מיסדה של קפּוּאָה, ועליו הכתובת באותיות ובמלים יווניות בזו הלשון: „בשעה שתתגלינה עצמות קאפּיס ייהרג אחד מבני בניו של איוּליוּס⁹⁶ בידי קרוביו. אך עד־מהרה יוּקם דמו בפורענות גדולה שתבוא על איטליה“. וחלילה לנו לחשוב את הענין הזה לאגדה או לבדותה, שכן מעיד עליו קורנליוס באלבוס, ידידו הנאמן של קיסר. ימים אחדים לפני מותו נודע לי, כי עדרי הסוסים, שהקדישם לָאֵלים בעברו את הנהר רוביקו ושלח אותם לנפשם בלא שמירה, נימנעים בכל תוקף מן המרעה, אינם אוכלים ובוכים בדמעות שליש. בשעה שעמד והקריב קרבן הזהירו סְפּוּרִינָה הרואה־בכבד, שישמור נפשו מפני סכנה שלא תידחה מהלאה לחמישה־עשר במארס. וביום שלפני אותו החמישה־עשר טסה ובאה אל תוך הקוריה של פומפיוס ציפורת־גדרון וזלזל של דפנה בפיה, וציפרים שונות ומשונות מן החורשה הקרובה רודפות אחריה וקורעות אותה שם לגזרים. בעצם הלילה, אור ליום הרצח, ראה הוא עצמו חלום, שבו היה מרחף פעם מעל לעננים ופעם מושיט ידו ליופיטר. וקאלפּוּרניה אשתו ראתה בחלומה, כי נפלה כותרת הגג ובעלה נידקר בחיקה; גם דלתות החדר ניפתחו פתאום מאליהן.

בעטין של כל הסיבות הללו, וגם מפאת מצב בריאותו הרופף, היסס קיסר זמן רב, אם להישאר בבית ולדחות את ההצעה, שעמד להציע בפני הסנט, אך לבסוף, כאשר האיץ בו דקימוס ברוטוס שלא יכזיב את הסנט הנאסף בהמון וממתין לו שם שעה ארוכה, יצא לדרך בערך בשעה החמישית.⁹⁷ בדרך הגיש לו מישהו מכתב ובו הודעה על ההתנקשות, אך הוא שם אותו בין שאר המכתבים שבשמאלו, שאמר לקרוא בהם לאחר מכן. ואף על פי שקרבנות רבים נשחטו אותה שעה בלי שיראה אות לטובה, ניכנס לקוריה מתוך בוז לאמונה, הביט בצחוק אל עבר ספּוּרינה וקרא לו נביא שקר, היות והגיע יום החמישה־עשר במארס בלי שתאוּנה לו כל רעה. ועל כך ענה לו הלה, כי אמנם הגיע היום ובא אך עדיין לא עבר.

82. לאחר שישב במקומו התיצבו הקושרים מסביב, כאילו באו לחלק לו כבוד. מיד נתקרב אליו טיליוס קימבר, שקיבל על עצמו את התפקיד הראשי, כאומר לבקש ממנו דבר. וכאשר קיסר השיב פניו ריקם ובתנועת־יד דחה אותו לזמן אחר, אחז קימבר בטוגה שלו משתי כתיפיו. וכשקרא קיסר „הלא זה אונס!“ פּצע אותו אחד מן האחים קסקה מלפנים, מעט למטה מן הגרון. קיסר אחז בזרועו של קסקה ודקרו בחרט⁹⁸; אחר ביקש להזדקף, אך נעצר על ידי דקירה שניה. כאשר ראה כי באים עליו מכל צד בפגיונות שלופים, הליט ראשו בטוגה ומשך באותו זמן בשמאלו את שוּליה למטה עד לקרסוליו, שיפול בכבוד כשגם חלקו התחתון של גופו מכוסה. כך צנח ונפל פצוע בעשרים ושלוש דקירות בלי להשמיע מלה, מלבד האנחה האחת עם המכה הראשונה, ואף על פי שיש גם המוסרים, כי בראותו את מארקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: „הגם אתה, בני?“. לאחר שברחו כולם איש לעברו, מוטל היה שם זמן־מה בלי נשמה עד שבאו שלושה נערי־עבדים והניחוהו על גבי אפריון ונשאוהו לביתו, כשזרוע אחת תלויה לו ויורדת. מכל הפצעים הרבים לא נימצא אחד, שיכול היה לגרום למותו, לדעת אנטיסטיוס הרופא, אלא זה שקיבל בחזהו בשנית. בדעת הקושרים היה להשליך את גופו לאחר הרצח לתוך הטיבר, להחרים נכסיו ולבטל את תקנותיו, אך וויתרו על כך מפחד הקונסול מארקוס אנטוניוס וְלֶפּידוס, שׂר־הרכב.

83. על פי דרישת חותנו לוקיוס פיסו נפתחה צוואתו וניקראה בבית אנטוניוס; אותה צוואה שכתב בחמישה־עשר בספטמבר קודם שנה אחת באחוזתו שבלאביקום והפקידה בידי הוֵסטאלית הראשית. קוינטוס טוברו מוסר, כי מימי היותו קונסול לראשונה ועד לתחילת מלחמת האזרחים נהג לקבוע את פומפיוס ליורשו ואף הכריז על כך בפני חייליו. אולם בצוואה האחרונה קבע ליורשים את שלושת הנכדים של אחיותיו: שלושת רבעי הירושה לגאיוס אוקטביוס⁹⁹ ורבע ללוקיוס פינריוס ולקוינטוס פדיוס. בסוף אותה התעודה אימץ את גאיוס אוקטביוס לבן משפחתו ונתן לו את שמו. רבים מרוצחיו מינה כאפיטרופסים לבנו, אם יוולד לו בן, ואת דקימוס ברוטוס אף מנה בין יורשי־המישנה. לעם הניח את הגנים, שהיו לו לאורך הטיבר, לשימושו של הציבור, ולכל איש ואיש שלוש מאות ססטרקים.

84. משניקבע יום ההלוויה, הוקם מוקד בשדה־מארס על יד קבר יוליה, ולפני במת הנואמים הועמד מקדש־מעט מוזהב כתבנית היכל וֶנוס גנטריכּס, ובו מיטת־שן מוצעת במצעות זהב וארגמן ולראשה נס ועליו הלבוש שבו נירצח. כל אלה שביקשו להביא תרומות ללוויה, נצטווּ לעשות זאת בלי להתחשב בסדר הקבוע ולהביאן אל שדה־הקבורה איש־איש בדרך הרחוב שיבחר בו, כיוון שברור היה שיום אחד לא יספיק לכולם. במישחקי־האבל הושרו שירים אחדים שהיו מכוּונים להביע צער על המת ורוגז על הרוצחים, כגון הפיסקה מ„הכרעת הנשק" של פּאקוּוִיוּס:

„ובכן הצלתי את רוצחַי להוותי?“

ועוד כמה משפטים דומים לאלה מתוך ה„אלקטרה“ של אטיליוס. במקום לספר בשבחיו הכריז הקונסול אנטוניוס על ידי כָּרוֹז את החלטת הסנט, שבה העניקו לו את כל אותות־הכבוד הניתנים לאלים ולאדם, וכן את השבועה, שלפיה התחייבו הם כולם לדאוג לשלומו של אותו האחד. משל עצמו הוסיף אך דברים מועטים ביותר. את המיטה שעמדה לפני במת הנואמים נשאו אל הפורום פקידים גבוהים וכאלה ששימשו בעבר במשרות העליונות. ובעוד שהללו מציעים לשרוף את הגויה בקודש־הקדשים של יופיטר קפיטולינוס והללו בפורום של פומפיוס, הבעירו שני אנשים חגורי חרב וזוג חניתות בידיהם את המוקד בלפידי־שעווה בוערים. מיד הוסיף עליו ההמון, העומד מסביב, ענפים יבשים וכיסאות־המשפט עם הספסלים ונוסף על אלה כל שהובא כדוֹרוֹן. אחר הטילו המנגנים ושחקני־התיאטרון אל תוך האש את הלבוש, שהשתמשו בו בחגיגות הניצחון שלו ולבשוהו עתה להלוויה, לאחר שפשטום מעליהם וקרעום לגזרים, וכן החיילים הוותיקים את כלי־נשקם, שהתקשטו בהם להלוויה. גם נשים רבות זרקו את העדיים מעליהן, את הענקים של ילדיהן ומעיליהן. המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, וביחוד היהודים,¹⁰⁰ שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה.

85. מן ההלוייה פנה ההמון ישר אל ביתם של ברוטוס וקאסיוס עם לפידים בידיהם, ורק בקושי נהדפו משם. בדרך פגעו בהֶלְבִיוּס קִינָה ומחמת טעות בשמו (כי חשבו שזה הוא קורנליוס קינה שביקשו לתפסו על כי דיבר קשות באסיפה על קיסר ביום שלפני־כן), הרגוהו ואת ראשו התקוע בקצה חנית נשאו מסביב ברחובות. אחר כך העמידו בפורום עמוד מוצק עשוי שיש נומידי, עשרים רגל גובהו, וכתבו עליו „לאבי המולדת“. זמן רב נהגו להקריב על ידו קרבנות, לנדור נדרים וליישב סיכסוכים בשבועה בשם קיסר.

86. בלבם של אחדים מאנשי שלומו עורר קיסר את החשש, שבכלל לא רצה להמשיך לחיות עוד ולא דאג לחייו מסיבת בריאותו הרופפת. לפיכך הסיח דעתו מן האזהרות של האותות ומהודעות אוהביו. יש חושבים, כי בטח בהחלטת הסנט, שנזכרה למעלה, ובשבועתו, ולכן הרחיק מעליו גם את שומרי־ראשו ההיספניים, שהיו מלווים אותו בחרבותיהם. בניגוד לכך אומרים אחרים, שהעדיף ללכת פעם אחת לקראת הפח הטמון לו מכל הצדדים, מאשר להישמר לנפשו (ולחיות תמיד במתיחות).¹⁰¹ מספרים שרגיל היה לומר, כי לא רק לטובתו הוא אלא לטובת המדינה עליו להישאר בחיים; שכן השיג הוא כבר מזמן רב תוקף ותהילה למכביר, אבל אם יאונה לו אסון, לא תמצא המדינה את מנוחתה, אלא תבואנה עליה מלחמות אזרחים קשות עוד יותר משהיו.

87. דבר אחד ברור למדי בעיני כולם כמעט, כי זכה במוות כזה, שביקשו כמעט לעצמו. שכן בשעה שקרא פעם בספרוֹ של כסנופון¹⁰² על כורש, שציווה במחלתו האחרונה אילו דברים בענין הלוויתו, אמר כי הוא סולד ממין מוות איטי כזה ואיווה לעצמו מיתה פתאומית וחטופה. גם ביום שלפני הרצח, משנתגלגלה השיחה בשעת הסעודה בבית מארקוס לפידוס, מהו הקץ הנעים ביותר לחיים, העדיף קיסר את המוות החטוף והבלתי־צפוי.

88. הוא מת בשנת החמישים ושש לחייו, ונתקבל למנין האלים לא רק לפי החלטה שמן־השפה־ולחוץ, אלא גם מתוך הכרת ההמונים. כי הנה בשעת המישחקים, שערך יורשו אבגוסטוס מיד לאחר שהוּרם למעלת אֵל, האיר במשך שבעה ימים רצופים כוכב־שביט, שעלה בסמוך לשעה האחת־עשרה,¹⁰³ והבריות האמינו כי הוא נשמת קיסר, שנילקחה לשמים, ומטעם זה הציבו כוכב מעל לראש האנדרטה שלו. את הקוריה שנירצח בה הוחלט לסתום בקיר; לקרוא ליום החמישה־עשר במארס „יום הרצח“ ולא לקבוע לעולם את ישיבות הסנט לאותו יום.

89. מרוצחיו לא נישאר כמעט איש בחיים למעלה משלוש שנים, ואיש מהם לא מת בדרך הטבע. על כולם הוצא פסק־דין מוות, וכל אחד מהם אבד במסיבות שונות, האחד באניה שטבעה והאחד בשדה־הקרב. ואחדים מהם שמו קץ לחייהם באותו פגיון, שבו פגעו בקיסר.

 

ספר שני: אַבְגוּסְטוּס הָאֱלֹהִי    🔗

(קיסר אוקטאביַנוס אבגוסטוס)

1. ראיות רבות מוכיחות, כי בית־האב האוקְטַבִיַנִי היה מן החשובים ביותר בימי קדם בעיר וֶלִיטְרֵי¹⁰⁴; כי מאז ומקדם ניקרא רחוב אחד בחלק המיושב ביותר שבעיר על שם אוקטביוס, וכמו כן מראים היו שם מזבח, שהוקדש על ידי אוקטביוס. אוקטביוס זה היה מנהיג־הצבא במלחמה על עם שכן, ובשעה שעמד והקריב קרבנו למַארס הודיעו לו פתאום על האויב שפרץ לארץ; מיד חטף את הקרביים הצלויים־למחצה מתוך האש, ביתרם לקרבן, יצא למלחמה ואף חזר כמנצח. מאז קיימת היתה תקנת־הקהל שלפיה הוחלט, כי גם להבא יקריבו את הקרביים למארס בצורה זו וּשאר חלקי־הקרבן יימסרו לבני אוקטביוס.

2. אותו בית־אב ניספח אל הסנט על־ידי המלך טארקוויניוס פריסקוס בין בתי־האב נחותי־הדרגא¹⁰⁵, אך לאחר זמן העביר אותו סֶרְבִיוּס טוּלְיוּס לשורות בתי־האב הפאטריקיים. בהמשך הימים חזרו ונצטרפו למעמד הפְלבֶּיִי ורק כעבור זמן רב שבו אל שורות הפאטריקים על ידי יוליוס האלוהי. גאיוּס רוּפוּס היה הראשון בבית־אב זה, שקיבל משרה גבוהה על פי בחירת־העם. הוא היה קְוֵיסְטוֹר ושני בנים נולדו לו, גְנֵיוּס וגָאיוּס, שעליהם נתייחסו שתי משפחות האוקטביים, השונות בגודלן זו מזו; שכן גניוס וכל צאצאיו אחריו שימשו במשרות הגבוהות ביותר, ואילו גאיוס וזרעו, אם ברצון הגורל ואם מרצון עצמם, נישארו במעמד־הפרשים עד לאביו של אבגוסטוס. אביו־זקנו של אבגוסטוס שירת במלחמה הפונית השניה¹⁰⁶ בסיקיליה כטריבון צבאי בפיקודו של אֵימִילִיוּס פַּאפּוּס. אבי־אביו הסתפק במשרות עירוניות והגיע לשׂיבה טובה בעושר רב ובמנוחת־הנפש. אבל כל אלה הם דברי אחרים; אבגוסטוס גופו אינו מספר¹⁰⁷ אלא זו בלבד, שמוצאו ממשפחת־פרשים עתיקה ואמידה, שבה היה אביו הראשון שהגיע למעלת סנטור. מַארְקוס אַנְטוֹנְיוּס מעליל עליו, שאביו־זקנו היה עבד משוחרר, עושה־חבלים ממחוז תוּרִיאי ואבי־אביו שולחני. יותר מזה לא מצאתי דבר על־אודות אבותיו של אבגוסטוס מצד אביו.

3. אביו, גאיוס אוקטאביוס, זכה עוד משחר־נעוריו לעושר ולכבוד רב, ותמהני שיש כאלה שכתבו כי גם הוא היה שולחני, או עוד יותר מזה: אחד ממחלקי כספי־השוחד בשעת המסחר בקולות־הבוחרים בשדה־מאַרס. שהרי נתחנך בעושר ורווחה ועל־נקלה זכה במשרות־כבוד, ואף שימש בהן על הצד היותר טוב. אחרי הפריטוּריה נפלה לו בגורל מקידוניה כפרובינציה. בדרכו לשם השמיד את השרידים הנעים והנדים של כנופיות ספארטאקוס וקאטילינה, שהחזיקו בשדות תוּריאי. לתפקיד זה מינה אותו הסנט במיוחד. בפרובינציה שלט ביושר ובתקיפות כאחד; וכאשר הניס את הבֶסים ואת התראקים בקרב גדול, הוכיח בה־בשעה יחס כזה לגבי בעלי־הברית, שמארקוס קיקרוֹ במכתביו, שנתקיימו בידינו, מוכיח את אחיו קוינטוּס, ששימש אותם הימים פּרוֹקֹונסוּל באסיה¹⁰⁸ ולא זכה לשם טוב כל־כך, ומעוררו לשאוף ליחסי־אחווה עם בעלי־הברית כדוגמת שכנו אוקטביוס.

4. בשובו ממקידוניה מת מיתה חטופה, קודם שהיה סיפק בידו להעמיד עצמו לבחירה כקונסול, והניח אחריו את ילדיו: אוֹקְטַאבְיָה הבכירה, שילדה לו אַנְכָארְיָה אוקטביה הצעירה ואבגוסטוס ילדי אַטְיָה, היא בת מארקוס אַטְיוּס בַּאלְבוּס ויוּלְיָה, אחות יוליוס קיסר. בּאלבּוס מצד אביו היה מיוצאי אַרִיקיָה¹⁰⁹ ומשפחתו הציגה לראווה פסלי סנטורים רבים¹¹⁰. מצד האם קרוב היה קרבת־בשר לפוֹמפּיוּס הגדול, ולאחר ששימש בפריטוּרה, היה חבר בוועדת־העשרים, שחילקה את המישור הקאמפאני לעם על פי חוק־יוליוס¹¹¹. ואילו אנטוֹניוּס זה, שנזכר לעיל, מטיל דופי גם במשפחת אמו של אבגוסטוס וטוען נגדו, כי אביו־זקנו מוצאו היה מאפריקה והיתה לו פעם חנות־של־בשׂמים, אחר כך טחנת־קמח בעיר אריקיה; וקאסיוס מפּארמה¹¹² מספר עליו באחד ממכתביו, שלא זו בלבד שהיה נכדו של טוחן, אלא גם נכדו של חלפן, וכותב בזה הלשון: „הקמח בא לה לאמך מן הטחנה הדלה באריקיה, שהשולחני מנֶרוּלוּם¹¹³ לָש אותו, בידיו המזוהמות ממעות קטנות, לככרות־לחם“.

5. אבגוסטוס נולד בשנת הקונסולט של מארקוּס טוּליוּס קיקרוֹ וגאיוּס אנטוֹניוּס¹¹⁴, ביום העשרים ושלושה בספטמבר, זמן־מה קודם זריחת החמה, ברובע הפאלאטיני ליד „ראשי השוורים“, מקום שם עומד כיום המקדש על שמו, שניבנה זמן־מה לאחר מותו. כפי שכתוב בדינים־והחשבונות מישיבות הסנט ביקש גאיוּס ליטוֹריוס, עלם ממוצא פאטריקיי, בשעה שהפיל תחינתו להקל מעליו את העונש, שפסקו לו בשל ניאוף והזכיר את גילו הצעיר ואת זכות־אבותיו – שיצרפו לזכותו גם את העובדה, שהוא בעל אותה הקרקע, שבה נגע לראשונה אבגוסטוס האלוהי בהיוולדו, והוא גם משמש לה שומר. ולמען האלוֹהוּת המיוחדת הזאת, שנמצאת כביכול ברשותו, ביקש שיחוננוהו, ועל־כך החליט הסנט, שאותו חלק הבית יהא קודש מעתה.

6. את המקום שבו קיבל ראשית חינוכו, מראים עוד היום, והוא חדר קטן, מעין מזווה באחוזתו הכפרית של אבי־אביו בקרבת וֶלִיטְרֵי, ובין אנשי אותם המקומות נפוצה הדיעה, כי הוא גם נולד שם. וכחטא נחשב הדבר להיכנס לאותו חדר ללא צורך ובלא טהרת־הנפש, מאחר שנתפשטה אמונה ישנה, כי הניגשים לשם בקלות־ראש, חיל ורעדה יאחזום. ואכן נתאמתה אמונה זו עד־מהרה; כי לאחר שבעלה החדש של החווילה קבע שם, אם במקרה ואם לשם ניסיון, את מקום־לינתו, אירע הדבר שכעבור שעות מעטות בלילה הוטל משם החוצה על ידי כוח פתאומי נעלם ומצאוּהוּ יחד עם מיטתו מוטל לפני הפתח כל עוד רוחו בו.

7. עוד בילדותו ניתן לו הכינוי תוּרינוּס לזכר מקום מוצאם של אבותיו, או אולי משום שבסביבת תוּריאי הצליח אביו אוקטביוס במלחמתו בעבדים הבורחים, זמן קצר לפני הולדת הבן. על הכינוי תורינוס מוסר אני לפי ראיה חותכת למדי, שכן השגתי תמונת־מתכת עתיקה, שבה הוא מתואר כנער, והכינוי הזה כתוב עליה באותיות־ברזל שכבר נמחקו כמעט. תמונה זו הגשתי כדורון לקיסר¹¹⁵ והוא סוגד לה בין הלארים¹¹⁶ שבחדר־שנתו. אך גם מארקוס אנטוניוס קורא לו במכתביו תכופות בשם תורינוס לגנאי, אבל אבגוסטוס עצמו לא ענה על כך אלא זאת, שתמוה הדבר בעיניו, כיצד משתמשים בכינוי שהיה לו לפנים כדי לגנותו. לאחר זמן נטל לעצמו את שם־הכינוי גאיוּס קיסר, ואחר כך אבגוסטוס. הראשון ניתן לו בצוואת דוד אמו¹¹⁷, השני על פי הצעת מוּנַטיוּס פּלאנקוּס. היו שסברו כי יש לכנותו בשם רומולוס, כאילו היה מייסדה השני של העיר אבל בכל זאת העדיפו לקרוא לו אבגוסטוס לא רק משום החידוש שהיה בו בשם זה אלא גם משום שהוא נעלה יותר, מאחר שגם מקומות קדושים, שנתקדשו בחלקם על ידי האבגוּרים¹¹⁸, ניתן להם תואר זה, אם מפני השגב שבמשמעותו ואם לפי תנועות או האכלת הצפרים¹¹⁹; הלא כן מלמדנו אֶנִיוּס בשירו:

“Augusto augurio postquam incluta condita Roma est”

(“משנוסדה רומא הגדולה בנבואה נשגבה”).

8. בן חמש מת עליו אביו. בשנתו השתים־עשרה הספיד בפני הקהל את אם־אביו יולְיָה במותה. ארבע שנים לאחר־מכן, משלבש את טוגת־הבגרוּת, הוענקו לו מתנות־פרס צבאיות בחגיגת הניצחון האפריקאי של קיסר, אף כי מפאת גילו הרך לא השתתף עדיין במלחמה. כאשר יצא אחר־כך דוד אמו להיספניה על בני גְנֵיוּס פומפיוס, הלך הנער אחריו (אף על פי שאך זה־עתה קם ממחלה קשה) בדרכים משובשות בגייסות האויב, בלוית אנשים מועטים מאוד, וגם לאחר שטבעה אניתו. על־ידי־כך זכה במידה רבה לאהדתו של קיסר, ויחס זה נתחזק במקרה גם מפאת אופיו של הנער, נוסף על המסירות אשר הוכיח לו בדרך. לאחר שפרובינציות הִסְפַּנְיָה סרו למשמעתו, תיכן קיסר את מסע־המלחמה על הדאקים ואחר־כך על הפרתים ושלח לפניו את אבגוסטוס לאפולוניה¹²⁰, ובימי בטלה אלה הקדיש את זמנו ללימודים. אבל משנודע לו דבר הירצחו של קיסר והירושה שנפלה בחלקו, שקל זמן רב בדעתו, אם עליו לקרוא לעזרה את הלגיונות החונים בקרבת־המקום, ולבסוף הסתלק מן העצה הזאת בהיותה נמהרה וקודם זמנה. חזר על כל פנים לרומא וקיבל לידו את הירושה, על אף ספיקותיה של אמו ואזהרותיו הרבות של אביו־חורגו, מַרְקִיוּס פִילִיפּוּס, קונסול לשעבר. מן העת ההיא, לאחר שגייס צבאות רבים לצדו, עמד בראש המדינה; תחילה יחד עם מארקוס אנטוֹניוּס ומארקוס לֶפִּידוּס, אחר־כך במשך שתים־עשרה שנה עם אנטוניוס בלבד, ולבסוף שלט לבדו בהמשך של ארבעים וארבע שנה.

9. לאחר שתיארתי את חיי אבגוסטוס בקויהם הכוללים, אעבור על פרקיהם השונים אחד־אחד, ואם אמנם לא לפי סדר הזמנים אלא לפי הענין, כדי שיוצגו ויובנו ביתר־בהירות.

אבגוסטוס השתתף חמש פעמים במלחמת־אזרחים: ליד מוּטִינָה, פִילִיפִּי, פֶרוּסְיָה, סִיקִילְיָה ואַקְטִיוּם. הראשונה והאחרונה מבין אלה נגד מארקוס אנטוניוס, השניה נגד בּרוּטוּס וקאסיוּס, השלישית נגד לוּקיוּס אנטוניוס, אחי הטְרִיוּמְוִיר, והרביעית נגד סֶכְּסְטוּס פוֹמפיוֹס, בנו של גנֵיוס.

10. הגורם והעילה לכל המלחמות הללו היתה ההכרה, כי חובתו העיקרית היא לנקום את רצח דודו ולשמור על פעולותיו שפעל. לפיכך החליט מיד עם שובו מאפוֹלוֹניה להתקיף את ברוטוס ואת קאסיוס במפתיע; וכיוון שאלה נמלטו מפני הסכנה, שראוה מראש, עמד לתבוע אותם לדין באשמת רצח שלא בנוכחותם. והואיל ואלה שהחובה היתה מוטלת עליהם לערוך את המישחקים לכבוד נצחונותיו של קיסר, לא העזו לעשות זאת, ערך אותם הוא בעצמו. כדי שיוכל לבצע גם את שאר הענינים ביתר־תוקף, הציג עצמו כמועמד במקומו של אחד מטריבוני העם, שמת באותם הימים, אף על פי שהיה בן־אצילים ועדיין לא זכה למעלת סנטור¹²¹. אבל הקונסול מארקוס אנטוניוס, שממנו קיווה בעיקר לקבל את התמיכה העיקרית, התנגד לשאיפותיו ולא חפץ להגיש לו אף את העזרה המשפטית החוקית אלא במיקח שוחד כבד. לפיכך עבר אבגוסטוס לצד האופטימאטים, שידע עליהם כי הם שונאים את אנטוניוס, ביחוד על ששׂם מצור על דקימוּס ברוטוס במוּטינה ועל שביקש לגרשוֹ בכוח הנשק מן הפרובינציה, שניתנה לו מטעם קיסר באישור הסנט. בהתאם לכך, ומעודָד על ידי חבריו למפלגה, שכר אנשים שירצחוהו נפש; ולאחר שנתגלה הקשר ומתוך חשש בפני סכנת הנקמה, גייס חיילים וותיקים לעזרתו ולעזרת הקהיליה כאחד, על ידי הוצאות גדולות ככל אשר השיגה ידו. בראש הצבא הזה אשר הקים נידרש לעמוד בעצמו בדרגת פּרוֹפּריטוֹר ולהחיש עזרה לדֶקימוּס בְּרוּטוּס יחד עם הִירְטִיוּס ופַאנְסָה, שניכנסו אז לקונסולט. מלחמה זו, שהטילו עליו, סיים בשלושה חדשים ובשני קרבות. בקרב הראשון – כותב אנטוניוס – נימלט אבגוסטוס במנוסה ורק לאחר יומיים הופיע שוב בלי סוסו ומעיל־המפקד שלו. אך במה שנוגע לשני, הרי ידוע למדי, כי מילא את חובתו לא רק כמצביא, אלא אף כחייל פשוט ובאמצע ההיאבקות נטל את הנשר מידי נושא הדגל של הלגיון, שנפצע קשה, וזמן רב נשא אותו על כתיפיו.

11. מאחר שבמלחמה זו נפל הירטיוס במערכה, ופאנסה מת זמן־מה אחר־כך בפצעו, פשטה השמועה, כי מות שניהם היה מעשה ידי אבגוסטוס בכוונה תחילה לקבל לידו את הצבאות המנצחים כשהוא לבדו, מאחר שאנטוניוס הונס ולקהיליה לא היו עוד קונסולים. ואמנם עורר מותו של פאנסה חשד כזה והרופא שלו, גְלִיקו, הושׂם במעצר על אשר שׂם, כפי שהאשימוהו, רעל לתוך הפצע. על כך מוסיף אַקְוִילְיוּס ניגֶר, כי את הירטיוס, הקונסול השני, היכה אבגוסטוס עצמו במהומת הקרב.

12. אך משנודע לו, כי אנטוניוס הצטרף לאחר מנוסתו אל מארקוס לפידוס, ושאר המצביאים והצבאות עברו לצד המפלגה ההיא, עזב בלי שהות את מפלגת האופטימאטים ותלה את שינוי־דעתו בדבריהם ומעשיהם של אחרים – דברים שבדה מלבו – כאילו אלה קראו לו „נער“ ואלה טענו שיש להעניק לו כבוד ולסלקו; וגם באשר לא נתנו את התודה הראויה לא לו ולא לחייליו הוותיקים כדי להוכיח ביתר בירור, שחזר בו מהשתייכותו לסיעה הקודמת, הטיל קנס כבד על תושבי נוּרסיה, ואף גירש אותם מעירם כאשר לא יכלו לשלמו, על אשר הקימו מכספי־הציבור ציון על קבר חבריהם האזרחים, שנפלו במערכה על יד מוּטינה, וכתבו עליו: „הם נפלו בעד החירות“.

13. אחרי שנתחבר עם אנטוניוס ולפידוס הביא לידי גמר גם את מלחמת פיליפי בשני קרבות, ואף על פי שהיה חלוש וחולה. בקרב הראשון נהדף ממחנהו ובקושי התחמק במנוסה אל אגפו של אנטוניוס. בנצחונו לא נהג בוויתורים. את ראשו של ברוטוס שלח לרומא, שיטילוהו לרגלי אנדרטת קיסר, ואחר התעלל בדברי חירוף וגידוף בשבויים המכובדים ביותר. כך מספרים, למשל, שענה לאדם אחד, שביקש ממנו בהכנעה כי יזכהו בקבורה, שדבר זה כבר נמסר לציפרים; אחרים, אב ובנו, התחננו לפניו שיחיים והוא ציווה שיפילו גורל ביניהם או שיכריעו במישחק ה„מורה“¹²², למי משניהם תינתן בקשתו, ולבסוף ראה במות שניהם, כי לאחר שנהרג האב באשר התנדב לכך בעצמו הלך גם הבן למות אחריו מרצונו. לפיכך היו האחרים וביניהם אותו מארקוס פאבוֹניוּס, שחיקה תמיד את דרכי קאטוֹ, משהובילום אסורים בשלשלאות, מברכים בכבוד את אנטוניוס כמצביא, ואותו גידפו בפומבי בדברי־נאצה חריפים ביותר.

משחולקו התפקידים בין השותפים לאחר הניצחון ועל אנטוניוס הוטל להביא סדרים במזרח, קיבל הוא עצמו עליו את החזרת הוֶטֶראנים לאיטליה ויישוּבם על קרקעות הערים, אך לא הפיק רצון בכך לא מהווטראנים ולא מבעלי־הקרקעות, כיוון שאלה התאוננו עליו שגרשם מעל אדמתם, ואלה טענו, שלא נהג בהם כפי שקיווּ על סמך שירוּתם.

14. אותם הימים ביקש לוּקיוּס אנטוניוס לעורר הפיכה בהסתמכו על העובדה ששימש אותה שעה בקונסולט ועל כוח שלטונו של אחיו כאחד. אך אוקטאבינוּס הכריחו לנוס לפֶרוּסיה, ושם הביאו לידי כניעה בהרעבה, אם כי באותה המלחמה ולפניה היה הוא בעצמו בסכנות גדולות. בשעת הצגת מישחקי־גלדיטורים כאשר ציווה לגרש בידי השמשים חייל פשוט, שישב ב„ארבע־עשרה השורות“¹²³ ואויביו הפיצו את השמועה, כי מיד לאחר כך המית את האיש בעינויים, היה כפשע בינו ובין המוות בשעת התגודדות המוני החיילים הנרגזים. למזלו הופיע פתאום הנעדר בריא ושלם בגופו. ואילו תחת חומות פּרוסיה נפל כמעט בידי גדוד גלדיטורים, שהתפרצו מתוך העיר, בשעה שהוא עמד והקריב קרבן.

15. לאחר נפילת פֶּרוּסיה הוציא להורג אנשים רבים, וכלפי אלה שאמרו לבקש סליחה ממנו, או להצטדק לפניו, היתה רק תשובה אחת בפיו: „עליך למות!“ יש מספרים כי מבין אלה שניכנעו בפניו בחר שלוש מאות משני המעמדות¹²⁴ ובחמישה־עשר לחודש מארס טבח אותם אצל המזבח, שהוקם לכבוד יוליוס האלוהי, כדרך שטובחים קרבנות לזבח. ויש גם שמוסיפים ומספרים, כי יצא למלחמה בכוונה תחילה לגלות את מתנגדיו החשאיים ואת אלה שעמדו לצידו מפחד ולא מרצונם הטוב, על ידי ההזדמנות שניתנה להם לקבל עליהם את הנהגתו של לוקיוס אנטוניוס; וגם כדי שיוכל לאחר נצחונו עליהם להחרים את רכושם ולשלם בכך לווטראנים את הפרסים שהבטיח להם.

16. המלחמה הסיקילית היתה הראשונה שהתחיל בה; אך היא נמשכה זמן ארוך וניפסקה תכופות, פעם לרגל הצורך לבנות מחדש את הצי שאבד לו, פעמיים בהישבר האניות בסערות הים – ובעצם הקיץ – ובפעם אחרת כתוצאה מברית־השלום, שכרת על כרחו על פי דרישת העם, משום שהדרכים נשתבשו והרעב כבד בארץ. לבסוף בנה מחדש את הצי כולו, שיחרר עשרים אלף עבדים והושיבם ליד המשוטים, והתקין את הנמל היוּלי ליד באיא¹²⁵ על ידי חיבור האגם הלוּקְרִינִי והאַבֶרְנִי עם הים. שם אימן לקרב את חייליו כל ימות החורף ואחר־כך ניצח את פומפיוס בין מילא ונאַוּלוֹכוֹס¹²⁶. משהגיעה שעת הקרב נפלה עליו פתאום תרדימה עמוקה כל־כך, שחבריו אנוסים היו להעירו שיתן את אות־ההתקפה. מכאן לדעתי הנסיבה, שאנטוניוס התקלס בו ואמר עליו, כי לא יכול היה כלל לסקור את מערכת צבאותיו במבט ישר, אלא שכב לו פרקדן והביט בשמים במבט מטומטם, ולא קם מרבצו ולא הופיע בפני החיילים אלא בשעה שמארקוס אגריפה כבר הניס את אניות האויב. אחרים מגנים את דבריו ומעשיו, על שום שבשעת אבדן הצי בסערה, פרץ בקריאה שיזכה בניצחון על אף רצונו של נֶפְּטוּן ובמישחקי־הקירקס, שבאו לאחר מזה, הרחיק את צלם האֵל מתוך התהלוכה החגיגית. לא לחינם היה איפוא בסכנות רבות וגדולות במלחמה זו מאשר בכל מלחמה אחרת: לאחר שהעביר את צבאו לסיקיליה ושב אל היבשת ואל שארית צבאותיו, הותקף באורח בלתי־צפוי על ידי דֵימֹוכָארֵס ואַפּוֹלוֹפַאנֵס, שׂרי הצבא של פומפיוס, ובקושי נמלט משם באניה אחת בלבד. ובפעם אחרת, כשהלך דרך לוֹקְרִי לרֶגְיום¹²⁷ ברגל, ראה אניות כפולות־משוט משל פומפיוס מפליגות לאורך החוף וחשָבָן לשלו, ירד אל החוף וכמעט נפל בשבי. באותו זמן קרה הדבר, שבשעת בריחתו דרך שבילים נידחים, אמר עבדו של אֵימִילְיוּס פַּאוּלוּס, שנילווה אליו בדרך, לרצחו נפש, כדי לקחת נקם ממנו בהזדמנות זו על שאבגסטוס הטיל חרם על אבי אדוניו זמן־מה קודם לכן.

לאחר מנוסת פומפיוּס, כשנתרברב שותפו השני, מארקוס לפּידוּס, שנקרא לעזרתו מאפריקה, ודרש לעצמו באיומים חמורים, על סמך נאמנותם של עשרים לגיונותיו, את המקום הראשון במדינה, הוציא אבגוסטוס את הצבא מידו, וכאשר ביקש הלה את רחמיו, נתן לו חייו לשלל, אך היגלהו לקִירְקֵיִי¹²⁸ לכל ימי חייו.

17. בריתו עם מארקוס אנטוניוס מפוקפקת היתה תמיד ורופפת והחזיקה מעמד בקושי בעזרת נסיונות־התקרבות שונים, עד שלבסוף ביטלה לגמרי. וכדי להוכיח עד מה השחית אנטוניוס דרכו כאזרח, ציווה שיפתחו ויקראו בפני העם את צוואתו, שהשאיר ברומא ובה מינה בין יורשיו גם את הבנים שנולדו לו מקליאוֹפּטרה. אף על פי כן, גם לאחר שאנטוניוס הוכרז כאויב, הרשה לקרוביו ולידידיו, וביניהם גאיוס סוֹסיוּס וטיטוּס דוֹמיטיוּס, שהיו עוד אז קונסולים, לעבור לצידו. גם לאנשי בוֹנוֹנְיָה¹²⁹, שעמדו מימי קדם בחסותו של בית אנטוניוס, הרשה שלא להשבע לו שבועת־אמונים יחד עם כל בני־איטליה. לא ארכו הימים והוא ניצח בקרב הימי ליד אקטיוּם, מקום שם נמשכה ההיאבקות עד לשעה מאוחרת של לילה והמנצח אנוס היה ללון באניה. בשובו מאקטיום לסָמוֹס אל מחנות־החורף, החרידוהו הידיעות על התמרדות החיילים ששלחם לפניו משורות כל הלגיונות לאחר הנצחון בבּרוּנדיזיוּם, ועתה דרשו שכרם ופיטוריהם. לפיכך חזר לאיטליה, ובעברו בים נאבק פעמיים עם הסערה; בפעם הראשונה בין צוקי הסלעים של הפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס ואֵיטוֹלְיָה, ובשניה בסביבת הרי קִירֵאוּנִיוּם. בשני המקומות טבע חלק מספינותיו, והאניה, שבה הפליג, ניטרפו מפרשיה וההגה נשבר. בברונדיזיום לא שהה למעלה מעשרים ושבעה ימים, עד שסודרו תביעות החיילים. אחר כך הקיף את אסיה הקטנה וסוריה ובא למצרים, צר על אלכסנדריה, שאנטוניוס עם קליאוֹפטרה נימלטו אליה, ולכדה בזמן קצר. את אנטוניוס, שביקש במאוחר לפתוח במשא ומתן של שלום, הכריח לשלוח יד בנפשו, ואחר עמד וזן עיניו בגוויתו. כיוון שהשתוקק מאוד להשאיר בחיים את קליאוֹפטרה, כדי להעבירה בתהלוכת־הניצחון, הביא אליה פּסילים¹³⁰, שימוצו ממנה את סם־הארס, כי חשבו שמתה בנשיכת־פתן. לשניהם העניק את הכבוד של קבר משותף, וציווה לסיים הקמת אותה מצבת־הקבר, שבעצמם החלו בבנינה. את הגדול מבין שני בני פוּלְבִיָה, הנער אנטוניוס, חטף בכוח מאת אנדרטתו של יוליוס קיסר, שנימלט אליה לאחר שתחנוניו הרבים היו לשוא, והוציאו להורג. כן עשה גם לקֵיסַרְיוֹן, שקליאופטרה טענה, כי קיסר היה אביו־מולידו; החזירוֹ ממקום מנוסתו והרגוֹ. את שאר בני אנטוניוס, שילדה לו קליאופטרה, השאיר בחיים ואחר־כך פירנס אותם ודאג לכל אחד מהם כפי מעמדו, כאילו היו בני־משפחתו.

18. בימים ההם הוציא את ארונו של אלכסנדר הגדול עם גוויתו מתוך הקבר, ולאחר שהתבונן בו חילק לו כבוד ושם נזר־זהב בראשו, גם פרחים פּיזר עליו. וכאשר שאלוהו, אם יש את נפשו לראות גם את הפּתוֹלֶמאיוֹן¹³¹, ענה שמלך רצה הוא לראות ולא פגרים מתים.

למצרים נתן מעמד של פרובינציה, כדי לעשותה פוריה יותר, שתוכל לספק תבואתה לצרכי עיר הבירה (רומא), ניקה על ידי חייליו את כל התעלות שהנילוס משתפך לתוכן ונתמלאו בוץ במרוצת־הזמן. כדי להאדיר את ניצחונו באקטיום לדורות, ייסד את העיר ניקוֹפּוֹליס ליד אקטיום; קבע בה מישחקים חגיגיים בכל חמש שנים, ולשם הרחבת המקדש הקדום של אפוֹלוֹ הקדיש לנֶפְּטוּנוּס ולמארס את מקום־המחנה שהשתמש בו לאחר שקישט אותו בשלל הניצחון של האניות¹³².

19. לאחר מכן דיכא מהומות, נסיונות־הפיכה ומעשי־קשר רבים, כל אחד בזמנו, שנתגלו על ידי הלשנה קודם שהספיקו לקבל תוקף, והם: מרידת לֶפּידוּס הצעיר, אחריה מרידת וָארוֹ מוּרֶנָה ופַאניוּס קִיפִּיוֹ, אחר־כך זו של מארקוס אֶגְנַאטִיוּס, של פּלָאוּטוּס רוּפוּס ולוקיוס פַּאוּלוּס, בעלה של נכדתו¹³³. נוסף על אלה דיכא גם את מרד לוקיוּס אַבְדַסְיוּס, איש זקן וחלש בגופו, נאשם גם בזיוף צוואה; כמו כן את קשר אַסִינְיוּס אֶפִּיקאדוּס, בן־תערובת ממוצא פַּרתִּי; ולבסוף את מרד העבד טֵלֶפוּס, ששימש כרוז¹³⁴ בבית אשה אחת. הנה כי כן לא היה חסר מעשי־קשר וסכנות אפילו מצד בריות מן המעמד הנמוך ביותר. אֶבדאסיוּס ואֶפיקאדוּס התכוננו לחטוף את בתו יוליה ואת נכדו אגריפה מן האיים אשר הוגלו שמה ולהביאם אל הצבא, וטֵלֶפוּס ביקש להתקיף אותו ואת הסנט, כי האמין שהגורל הועיד אותו לשלטון. ופעם אחת נתפס בלילה ליד חדר־השינה שלו רוכל אחד מן הצבא שבאיליריקוּם, מזויין במאכלת של ציידים, לאחר שנתחמק מעיני השומרים. ועדיין לא ברור, אם באמת היה בלתי־שפוי בדעתו, או העמיד פנים של מטורף, כי בעינויים לא יכלו להוציא מפיו דבר.

20. רק שתי־מלחמות־חוץ ניהל אבגוסטוס בעצמו: המלחמה הדאלמאטית בעודנו צעיר לימים, והקאנטאבּרית¹³⁵ לאחר שניצח את אנטוניוס. במסע הדאלמאטי ניפצע בגופו לאחר שניפגע בקרב האחד מקלע־אבן בברכו הימנית ובשני בשוק ובשתי הזרועות בשעת התמוטטות אחד הגשרים. את שאר מלחמותיו ניהל על ידי לֵגָאטִים, אם כי בקרבות אחדים נגד הפּאנוֹנים והגרמנים היה נוכח בעצמו או שנמצא בקרבת־מקום, והיה יוצא מן העיר גם עד לראוונה, מֶדְיוֹלַנוּם ואַקְוִילֵיָה.

21. לפניו ניכנעו, בחלקם בהנהלתו האישית ובחלקם בהשגחתו, קָאנְטַבְּרִיָה, אקוויטאניה, פּאנוֹניה, דאלמאטיה עם כל איליריקום. כן ניכנעו רֵיטְיָה, הוִינְדֵלִיקים והסאלאסים, משבטי האַלפּים. גם לפשיטות הדאקים שם קץ והרג שלושה ממצביאיהם ורבים מצבאותיהם. את הגרמנים הדף אל מעבר לנהר אַלְבִּיס¹³⁶, מאלה עקר והעביר את הסְוֵבִּים והסיגַאמְבְּרים לגאליה לאחר שניכנעו לפניו, והושיב אותם בשטחים הסמוכים לריינוס. כן הטיל עולו על עמים אחרים בלתי־שקטים. אבל מימיו לא הרים נשקו נגד עם, אלא מסיבות צודקות והכרחיות, ורחוק היה מן השאיפה להגדיל בכל האמצעים את ממלכתו ותהילתו הצבאית, ועד כדי כך שחייב את מנהיגיהם של עמים ברבריים מסויימים להישבע במקדש „מארס, אֵל־הנקמות“, שישמרו על ברית־השלום, אשר ביקשו לכרות אתו; ואילו מאחרים השתדל להשיג סוג חדש של בני־תערוּבוֹת, כלומר את נשותיהם, בראותו כי אינם שמים לב לערובה של גברים; אבל תמיד נתן את האפשרות לכולם לפדות את אלה כל־אימת שביקשו זאת. ואפילו התקוממו תכופות, או בגדו בגידה גסה, לא הטיל עליהם עונש כבד ממכירת שבוייהם לעבדים, בתנאי שלא ישרתו במחוזות הקרובים לארצם ולא ישוחררו אלא כעבור שלושים שנה לפחות. שֵמע גבורתו ומתינותו הניע אפילו את ההודים והסקיטים, עמים שהיו ידועים לנו מפי השמועה בלבד, לבקש מרצונם את ידידותו וידידות העם הרומאי. גם הפרתים וויתרו לו על־נקלה כאשר תבע מהם את אַרְמֵינְיָה, ולדרישתו החזירו לו את דגלי־הצבא שלקחו מידי מארקוס קראסוּס ומארקוס אנטוניוס, ועוד הציעו לו בני־תערובות. וגדולה מזו, בשעה שרבים מביניהם התחרו על כיסא המלוכה בארצותיהם, קיבלו עליהם רק את האיש שאבגוסטוס בחר בו.

22. את מקדש יאנוּס קוירִינוּס¹³⁷, שמיום שנוסדה העיר ועד ימיו לא ניסגר אלא פעם או פעמיים, סגר אבגוסטוס שלוש פעמים בפרק זמן קצר בהרבה, לאחר שהעמיד את השלום על כנו בים וביבשה. פעמיים ניכנס העירה בתרועת־ניצחון¹³⁸; לראשונה לאחר הניצחון בפיליפי, ועוד פעם אחת לאחר המלחמה הסיקילית. חגי־ניצחון רשמיים חגג שלוש פעמים, על דאלמאטיה, על אַקטיום ועל אלכסנדריה, וכל אחד מהם נמשך שלושה ימים רצופים.

23. תבוסות קשות ומעליבות נפלו בחלקו בסך־הכל פעמיים בלבד, ושתיהן בגרמניה: זו של לוֹליוּס וזוֹ של וואַרוּס. מפלתו של לוליוס היתה מחפירה יותר ממזיקה, ואילו זו של ווארוּס היתה קרובה להביא לידי אבדון, מאחר שנטבחו בה כל שלושת הלגיונות עם המצביא, הסגנים וכל חילות־העזר. משנודע לו דבר התבוסה הפקיד משמרות בעיר כדי למנוע מהומות, והאריך את תקופת שלטונם של נציבי הפרובינציות, כדי שהפיקוח על בעלי־הברית יהיה בידי אנשים מנוסים וידועים להם. כמו כן נדר נֶדר לערוך משחקי־חג גדולים ליופיטר אופטימוס מאכסימוס אִם יוטב מצב המדינה; כך עשה גם במלחמה הקימבּרית והמאַרסית. וכפי שמספרים זיעזע אותו הדבר במידה כזאת, שבמשך חדשים גידל פרע שער ראשו וזקנו ותכופות הטיח גולגלתו במזוזת הדלת והרים קול־צעקה: „קווינטיליוּס ווארוּס, השב לי את לגיונותי!“ ויום התבוסה היה לו יום אבל ומספד מדי שנה בשנה.

24. במישטר־הצבא הכניס אבגוסטוס שינויים וחידושים רבים, ואף קבע מחדש תקנות נושנות הרבה. הקפדה יתירה הקפיד על המשמעת הצבאית. לא הרשה לאיש, ואפילו אם היה מן הקצינים הגבוהים, לבקר את אשתו, אלא בקושי ורק בחדשי־החורף, פרש רומאי, שקטע את בהונות־הרגלים לשני בניו הצעירים כדי לפטרם מחובת השירות בצבא, נידון להימכר במכירה פומבית, הוא ורכושו. אבל כאשר ראה אבגוסטוס, כי חוכרי־המסים מבקשים לקנותו¹³⁹, פסק שיתנוהו לעבדו המשוחרר ויישלח אל הכפר לחיות שם כאדם חפשי. את כל הלגיון העשירי שילח מעל פניו בחרפה על אשר צייתו לו באי־רצון, ורבים אחרים, שדרשו פיטוריהם בחוצפה, שוחררו ללא קבלת התשלום המגיע לחיילים מצטיינים. אם פלוגה נסוגה מעמדתה הוציא מתוכה להורג כל חייל עשירי ואת הנשארים כילכל בלחם־שעורים. קֶנְטוּריוֹנִים, שעזבו משמרתם, נענשו עונש־מוות, כדין חיילים פשוטים. על שאר מיני פשעים פסק עונשי־ביזיון שונים: פקד על הנענש לעמוד כל היום לפני אוהל המיפקדה, לפעמים בכותנתו לעורו ובלא חגורה, ולעתים גם עם מוט־המודדים ביד, עשר רגלים ארכו, או עם גושי־עפר¹⁴⁰.

25. עם גמר מלחמת־האזרחים לא פנה מעולם אל החיילים, לא באסיפה ולא בפקודות, בשם „חברים לנשק“, כי־אם בשם „חיילים “ ואף את בניו, או בניו החורגים, לא הרשה לקרוא בשם אחר, אם נתמנו למצביאים; כי חשב שיש בכך מידה יתירה של חנופה, למעלה מן הנדרש על־ידי המשמעת הצבאית ומצב־השלום בעת ההיא, ומן ההולם למעלתו ולמעלת־ביתו. פרט למקרים של תבערה ברומא, או מחשש מהומות בשל האמרת מחירי־התבואה, השתמש אבגוסטוס בעבדים משוחררים כחיילים רק פעמיים: לראשונה כחיל־מצב בפרובינציות הגובלות עם איליריקום, אחר־כך להגנת גדות הנהר ריינוס. גם חיילים אלה היו עד אותה שעה עבדים, שנימסרו לו על ידי אנשים ונשים אמידים ושוחררו על רגל אחת, אך הוא העמידם מתחת לדגל מיוחד; לא הוכנסו אל שורות בני־החורין ואף כלי־זינם אחרים היו.

מעדיף היה לתת לחיילים קישוטי־סוסים ושרשרות, וכן כל דבר זהב וכסף לאות הצטינות, מאשר כתרים בצורת סוללה או חומה, שכן באלה היה משום כבוד־יתר; על כן חילק אותם בצימצום, אך בלי משוא־פנים, ותכופות אפילו לחיילים פשוטים. למארקוס אגריפה העניק דגל בצבע הים לאחר הניצחון הימי ליד סיקיליה. הללו שזכו בתהלוכת־הניצחון היו לדעתו היחידים, שאין צורך להעניק להם מתנות, אף כי השתתפו במסעותיו ולקחו חלק בניצחונותיו, שכן היתה להם הזכות משלהם להעניק מתנות כאלו לכל שירצו. הפזיזות וקלות־הדעת היו בעיניו לדבר שאינו הולם כל־עיקר את המצביא המושלם; לפיכך הרבה להזכיר את הפתגמים: „סוף הממהר לאחר“, או: „טוב שר־צבא מיושב בדעתו מאמיץ־לב“¹⁴¹, ועוד: „כל שנעשה היטב, נעשה גם מהר“. בכלל סבור היה, שאין לפתוח בקרב או במלחמה אלא אם ברור מראש, שגדולים הסיכויים לרווח מן החשש להפסד, והמשיל את אלה הרודפים אחרי תועלת מצְערה בסכנה מרובה למי שצד דגים בחכת־זהב, שאם תאבד לא יתן כל שלל פצוי להפסד.

26. בתפקידים ממשלתיים ובמשרות־כבוד זכה עוד קודם שהגיע לגיל הדרוש; מאלה היו גם חדשים לגמרי והוא כיהן בהם כל ימי חייו. את הקונסולט קיבל בהיותו בן עשרים¹⁴², בשעה שהצעיד את לגיונותיו עד העיר כאויב ושלח לפניו אנשים שידרשו את המשרה למענו בשם הצבא. וכאשר הסנט היסס, הפשיל ראש המשלחת, הקֶנטוּריוֹן קורנליוס, את מעילו לאחוריו, הראה להם את ידית־חרבו ואמר: „זו תעשהו לקונסול, אם אתם לא תעשוהו.“ בקונסולט השני שימש אבגוסטוס כעבור תשע שנים, בשלישי – לאחר הפסקה של שנה אחת, ובכל השאר – עד הקונסולט האחד־עשר – שנה אחר שנה. לאחר מזה מיאן לקבלו עוד, כאשר הציעוהו לו פעמים רבות, ולקונסולט השנים־עשר ניכנס רק לאחר הפסקה ארוכה של שבע־עשרה שנים; ואילו את השלושה־עשר ביקש שוב בעצמו כעבור שנתיים, כדי שיכהן במשרה הגבוהה ביותר בשעה שיציג את בניו גאיוס ולוקיוס בהופעתם הראשונה בפוֹרום¹⁴³. בחמשת הקונסולטים שבין החמישי לעשירי שימש כל השנה, באחרים רק שמונה, שישה, ארבעה או שלושה חדשים, ואילו בשני שירת שעות מועטות בלבד; כי לאחר שישב מעט על הכיסא הקוּרוּלִי¹⁴⁴ וויתר על המשרה ומינה אחר תחתיו. לא תמיד התחיל לשמש בהם ברומא, ואת הקונסולט הרביעי התחיל באסיה, את החמישי באי סאמוֹס, ואת השמיני והתשיעי בטאראקוֹ.

27. בהמשך של עשר שנים השתתף בטריוּמוויראט¹⁴⁵, כדי להסדיר את עניני המדינה. בתפקידו זה התנגד אמנם זמן־מה לחבריו, שעה שהללו אמרו לערוך החרמות במדינה, אך משהוחל בכך, ביצע אותן באכזריות גדולה מחבריו. כי בשעה שהללו נעתרו תכופות לאנשים רבים מפאת השפעתם האישית או תחנוניהם, עמד הוא לבדו בתוקף על־כך, שאין לחוס על איש. כך הטיל חרם אפילו על אפוטרופסו לשעבר, גאיוס טוראניוס, שהיה חברו של אביו אוקטביוס במשרתו כאֵידיל, יתר־על־כן, יוליוס סאטוּרנינוּס מספר שלאחר ביצוע ההחרמות, כשמארקוס לפידוס לימד זכות בסנט על מעשיהם בעבר ופתח סיכויים למשטר נוח יותר בעתיד, באשר דיים בעונשים שהוטלו כבר, הכריז אבגוסטוס בניגוד לכך, כי הוא יסכים להפסקת ההחרמות רק בתנאי שיתנו לו יד חפשית בכול. על־כל־פנים, מתוך חרטה על אשר הכביד לבו כל־כך, העלה לאחר זמן למעמד־הפרשים את טיטוס ויניוּס פִילוֹפּוֹיְמֵן, משום שנתן פעם מחסה לפטרונו, שהוטל עליו חרם, כפי שסיפרו. במשרתו זו עורר אבגוסטוס שנאה ומריבה. כך, למשל, בשעה שנאם בפני החיילים ונכחו במקום גם אזרחים רבים, שם אל לבו, כי פרש רומי אחד, פִּינַארְיוּס, רושם אילו רשימות; וכיוון שחשב אותו למלשין ומרגל, ציווה להכותו נפש לעיני כולם. טֶדְיוּס אַפֶּר, שנתמנה קונסול, מתח ביקורת על אחד ממעשיו במלים חריפות; אבגוסטוס החרידו על־כך באיומים במידה כזאת, שהלז שם קץ לחייו. קווינטוּס גֶליוּס, הפריטור כשבא אליו לביקור־של־כבוד, החזיק בידו תחת בגדיו לוחות־כתיבה מקופלים; הוא חשד בו, כי הסתיר חרב, אך לא העז לחקרו בו־במקום שמא יתגלה דבר־מה אחר. אולם זמן־מה לאחר מכן ציווה לחטפו בידי קנטוּריונים וחיילים אחדים מעל כיסא־המשפט ולענותו כדרך שמענים עבד, ואף־על־פי שלא הודה להם במאומה, ציווה להמיתו, וקודם לכן ניקר עיניו בעצם ידו. ואילו אבגוסטוס עצמו כותב, שביקש ראיון עמו והתנקש בחייו, הושם במעצר לפי פקודתו, ואחר נאסר עליו להימצא בעיר, ובלכתו לגולה טבע בים, או נפל בידי שודדים שארבו לו, וכך ניספה.

את הסמכות הטריבונית¹⁴⁶ קיבל לכל ימי חייו ופעמים צירף אליו חבר שני למשך חמש השנים הבאות. גם את הפיקוח על המוסר והחוק¹⁴⁷ קיבל לצמיתות, ובסמכותו זו, אם־כי לא היה לו תואַר קנסור, פקד את העם שלוש פעמים, בפעם הראשונה והאחרונה יחד עם חברו, ובפעם השניה לבדו.

28. פעמים עלה בדעתו להחזיר את משטר הרפובליקה ליושנו: לראשונה מיד לאחר מפלת אנטוניוס, כאשר העלה על לבו שהלה הוכיחו על פניו תכופות, כי הוא לבדו המונע את הקמת הרפובליקה מחדש. ואחר כך מתוך הדיכאון, שגרמה לו מחלתו הממושכת. אותה שעה קרא לפקידים ולסנט לבוא אל ביתו ומסר להם סקירה על מצב הממלכה. ואילו לאחר שיקול דעת, שגם הוא גופו לא יחיה בביטחון אם יתפטר, ועם זה צפויה סכנה במסירת המדינה לחסדם ולרצונם של אנשים רבים, החליט להחזיק בשלטון גם להבא. ואמנם קשה להכריע בדבר, אם הכוונה היתה רצויה יותר, או התוצאה. על מגמתו זו חזר והכריז פעם בפעם, ואף העיד עליה בפומבי באחד הכרוזים בלשון זו: „מי יתן והקימותי את הרפובליקה שלימה ואיתנה על־תילה, וזכיתי על־כך בתגמול שאני שואף אליו: להיקרא מייסד המשטר הטוב ביותר ולשאת אתי אל קברי את התקווה, שהיסודות שהנחתי למדינה יעמדו איתנים במקומם!“ ואף אמנם פעל בעצמו להגשמת משאת־נפש זו ובשקידתו להשביע בכל הדרכים את רצונו של כל אחד ואחד ביחס למשטר החדש. את העיר, שתפארתה לא עמדה עוד אז בהתאמה להוד הממלכה, וסבלה משטפונות ומשריפות, ייפה אבגוסטוס במידה כזאת, שבצדק יכול היה להתפאר, כי העיר שמצאה בנויה לבנים, הניחה – שיש. כמו כן ביצר את העיר גם לדורות הבאים, עד למידה שניתן בידי אדם להכין את הבאות מראש.

29. בנינים ציבוריים רבים הקים, והחשובים שבהם: הפורום עם היכל מארס אל־הנקמות, מקדש אַפוֹלוֹ על הפלטין והיכל „יופיטר המרעים“ על הקאפיטול. הסיבה להקמתו של הפורום החדש היתה ריבוי התושבים ושפע עניני־המשפט, שהצריכו פורום שלישי, מאחר שלא היה די בשני האחרים¹⁴⁸. על כן מיהרו למסרו לשימושו של הציבור עוד קודם שניגמר בנין היכל מארס, ונקבע ששם ידונו רק במשפטים הנוגעים לעניני הציבור, ושם תבוצע גם בחירת השופטים על ידי הפלת גורל. להקים היכל למארס נדר במלחמת־פיליפי, שבה יצא לנקום את נקמת האב שאימצו לו לבן. לפיכך התקין, כי בהיכל זה יתאסף הסנט בבואו לדון בדבר מלחמות וחגיגות־ניצחון; ממנו יצאו ההולכים לפרובינציות עם קבלת הפיקוד העליון על הצבא, והשבים כמנצחים יניחו כאן את אותות הניצחון. את היכל־אפולו הקים בצד ארמונו הפלטיני, במקום שבו פגע ברק ומגידי־העתידות ביארו דבר זה כאות לרצון האֵל לשכון שם; הוסיף עליו אולמות של עמודים ובהם ספריה רומית ויוונית, ולעת זקנתו ערך במקום זה תכופות את ישיבות הסנט ואת ביקורת רשימות השופטים. ל„יופיטר המרעים“ הקדיש היכל לאחר שניצל מסכנה במסע־המלחמה הקאנטאברי, כשעשה דרכו בלילה וברק ירד לפני אפריונו והמית אחד העבדים, שהאירו לפניו את הדרך. בנינים אחדים הקים גם על שם אחרים, נכדיו, אשתו ואחותו, כגון הסטיו והבאסיליקי של גאיוס ולוּקיוס, אולמות־העמודים של ליוויה והתיאטרון של מארקלוס¹⁴⁹. ועל כל אלה עוד היה מעורר תכופות שאר אנשים חשובים שיקשטו את העיר, איש במידת יכלתו, בסטווים חדשים או בתיקונם ושיכלולם של הישנים. ורבים אמנם הקימו באותם הימים בנינים שונים, כגון מארקוס פיליפוּס את מקדש הרקוּלס ידיד־המוּזוֹת, לוקיוס קוֹרניפיקיוּס את מקדש דיאנה, אסיניוֹס פּוֹליוֹ את דביר אֵלת־החופש, מוֹנַטְיוּס פּלאנקוּס את מקדש סאטוּרנוֹס; וכן ניבנה תיאטרון על־ידי קורנליוּס באלבּוֹס, אמפיתיאטרון על־ידי סטאטיליוּס טאברוּס ובנינים נהדרים רבים על־ידי מארקוס אגריפה.

30. את שטח־העיר חילק אבגוסטוס לאיזורים ולרובעים¹⁵⁰ ותיקן, כי על הראשונים יפקחו פקידים המתמנים על פי גורל מדי שנה בשנה, ועל האחרונים – מפקחים שתושבי אותה סביבה יבחרו בהם. להגנה בפני שריפות העמיד משמרות יומם ולילה, וכדי למנוע שטפונות הרחיב וניקה את אפיק הטיבר, שֶבמשך הזמן נתמלא שפך־אבנים ונצטמצם על־ידי בנינים שנהרסו. ואילו לשם הקלת התחבורה עם העיר מכל העברים, קיבל על עצמו את סלילת הכביש הפלאמיני עד ארימינוּם, ואת השאר חילק בין אלה שזכו בחגיגות־ניצחון,שירצפו אותם מכספי השלל והביזה.

היכלי־קודש, שנפלו מיושן, או שנהרסו בשריפות, הקים מחדש, וקישט אותם ואת האחרים בשפע מתנות. כך העניק ללשכת יופיטר הקאפיטוליני תרומה של שישה־עשר אלף ליטראות זהב, ואבנים יקרות ומרגליות ששווין חמישים מיליון ססטרקים.

31. כל זמן שלֶפּידוּס היה בחיים התאפק מלקחת את הכהונה הגדולה מידו, אך לבסוף, כאשר מת הלה, קיבל אותה אבגוסטוס, ומיד ציווה לאסוף את כל ספרי־הנבואה ביוונית ובלאטינית, ללא שמות מחברים, או שנכתבו בשמות מחברים בלתי־מהימנים, שהיו נפוצים בעם, למעלה מאַלפיים במיספר, ושרפם, והשאיר את ספרי־הסיבּילות בלבד, ואף מהם רק קטעים נבחרים. את אלה הטמין בשתי תיבות מצופות־זהב תחת בסיס פסלו של אפולו הפלטיני. את לוח־השנים, שיוליוס האלוהי הביא בו סדרים, אלא מתוך הזנחה נתערבב ונתבלבל מחדש, חזר והעמיד אבגוסטוס כתיקונו מקודם. בשעת סידורו מחדש העדיף לקרוא את שמו על החודש השישי מאשר על חודש ספטמבר, שבו נולד, כי גם הקונסולט הראשון שלו וגם נצחונותיו החשובים ביותר נפלו בחלקו בחודש זה. את מיספר הכוהנים, את מעלת־כבודם ואף את הכנסותיהם הגדיל בהרבה, וביחוד את אלה של בתולות וֶסְטָה. פעם כאשר היה הצורך לבחור אחרת במקום אחת שמתה ורבים השתדלו להוציא את בנותיהם מן הבחירה בגורל¹⁵¹, נשבע להם אבגוסטוס, כי אילו הגיעה אחת מנכדותיו לגיל הראוי, היה מציע אותה מרצונו. הוא חידש צורות־טקס אחדות מן העתיקות ביותר, שעברו ובטלו מן העולם, כגון את האַבְגוּרְיוּם על שלום המדינה, את משרת הפְלַאמֶן דִיאליס, את חג הלוּפֶרְקַאלְיָה, משחקי מאת השנים וחגיגות הקוֹמְפִּיטַלְיָה; אסר על ציירים שעדיין לא צמח זקנם להצטרף למירוץ הלוּפּרקאליה, ובמישחקי מאת השנים לא נתן לצעירים משני המינים לבקר באחד משעשועי־הלילה אלא בלווית קרוביהם הגדולים בשנים; כמו כן פקד שיקשטו פעמיים בשנה את התרפים שעל פרשות הדרכם בפרחי האביב והקיץ. את הכבוד הגדול ביותר, לאחר האלים בני־האַלמוות, נתן לזכר המנהיגים, שהעלו את ממלכת העם הרומאי משפלות לגדולה. לפיכך שיפץ מחדש את בניניהם ושמר על הכתובות שעליהם; אף הקדיש להם פסלים מקושטים באותות־ניצחון והעמידם בשני אולמות־העמודים של הפורום שלו, והכריז על כך בזו הלשון: „כוונתי היא, שחיי האנשים האלה ישמשו לאזרחים מעין קנה־מידה, שלפיו יעריכו גם אותי כל עוד אני חי, וגם את מנהיגי הדורות הבאים“. את פסל פומפיוס העביר אבגוסטוס מן הקוריה, שבה נרצח גאיוס קיסר, והעמידו מתחת לקשת־השיש מול הכניסה הראשית לתיאטרון פומפיוס.

32. כתחוצאה מהרגלי־ההפקרות של מלחמת־האזרחים נשתרשו קלקלות רבות וגרועות ביותר, שסיכנו את שלום הציבור ובחלקן צצו גם בימי־שלום: חבורות־שודדים העזו להיראות בגלוי חגורי חרב, שנשאוּה, כביכול „להגנת־עצמם“. עוברי־אורח ללא הבדל מעמד, בני־חורין כעבדים, נחטפו בשדות והוחזקו בצינוק־העבדים¹⁵² של בעלי־האחוזות; חבורות רבות נועדו יחד בשמה של איזו אגודה חדשה, וכל אלו רק לשם שותפות לדבר־עבירה. על כן העמיד אבגוסטוס משמרות־צבא במקומות מתאימים, כדי לשים קץ למעשי השוד; בדק את בתי־האסורים של העבדים ופירק את האגודות, מלבד את הוותיקות שבהן; שרף את רשימות החובות הישנים לאוצר המדינה. כיוון שאלה שימשו מקור עיקרי למעשי־סחיטה, ואותם המקומות בעיר, שבעלות הציבור עליהם מוטלת היתה בספק, מסר לאלה שהחזיקו בהם; מחה את שמות הנאשמים במשפטים ממושכים, במקרה שהתוצאה היחידה מהענשתם יכלה להיות סיפוק תאוות־הנקמה של אויביהם בלבד; ובמקרה שמישהו ביקש לחדש את תביעותיו נגד אדם אחר, קבע כתנאי שהמאשים יהיה צפוי לאותו עונש¹⁵³. אבל כדי שאיזה מעשה־פשע לא יהא פטור מן העונש או שאיזה בירור משפטי לא יסבול מדחיות, העמיד לרשות המשא והמתן המשפטי גם אותם שלושים הימים, שבהם נערכו השעשועים לכבוד כניסת הפקידים הגבוהים למשרותיהם. על שלוש הדֶקוּריוֹת של השופטים הוסיף רביעית, שנבחרה מבעלי רכוש קטן יותר. שמם היה „בעלי־המאתיים“¹⁵⁴, ועליהם היה לדון במשפטים על סכומים קטנים יותר. לשופטים מינה אנשים מגיל שלושים ומעלה, כלומר בחמש שנים למטה מן הנהוג. אבל מאחר שרבים השתמטו מן החובה להיות שופטים, הסכים מתוך אי־רצון לתת חופשה מדי שנה בשנה לאחת הדקוריות לסירוגין, ולבטל את הנוהג של קיום ישיבות בתי־הדין בחדשי נובמבר ודצמבר¹⁵⁵.

33. הוא עצמו כיהן במשפט תמיד, לפעמים עד רדת הלילה, ואם הרגיש עצמו ברע, היה שוכב על המסב שהעמידוהו לפני אולם־המשפט, או שוכב היה בביתו. במתן פסק־הדין נהג קפידה יתירה ועם־זאת במתינות. כשביקש פעם, כפי שמספרים, להציל אדם אחד, שהוכחה אשמתו ברצח אביו, מן התפירה בשק¹⁵⁶, וכיוון שעונש זה נקבע רק לאלה שהודו באשמה, חקר אותו בזו הלשון: „אל נכון לא רצחת את אביך, הלא כן?“ ובפעם אחרת, בשעה שדנו בדבר זיוף צוואה וכל העדים צפויים היו לעונש על פי חוק קורנליוּס, נתן אבגוסטוס בידי השופטים, מלבד שני הלוחות¹⁵⁷, של החיוב והזיכוי בדין, גם לוח שלישי לשם מתן חנינה לאלה אשר התברר, כי על־ידי הערמה או אי־הבנה ניפתו לחתימה. את העירעורים של בעלי־דין מתושבי העיר העביר אל הפריטור העירוני, ואת אלה של אנשי הפרובינציות מסר לקונסולים לשעבר, שנתמנו איש־איש לסידור עניני פרובינציה מסויימת.

34. את כל התיקים בחן מחדש וחקק כמה חוקים חדשים לגמרי, כגון חוק־המותרות, חוק־הניאוף, חוק־הצניעות וחוק על מתן שוחד ועל עידוד נישואין בין־מעמדיים. וכיוון שהתקין תקנות קשות בחוק זה, האחרון, מאשר באחרים, לא יכול להוציאן לפועל, משום סערת ההתנגדות שקמה, אלא לאחר שביטל או הקל חלק מן העונשין, נתן שהות של שלוש שנים¹⁵⁸ והגדיל את הפרסים. אבל כאשר דרש מעמד הפרשים לאחר כל־אלה, בשעת השעשועים הציבוריים, את ביטול החוק, קרא אליו אבגוסטוס את בניו של גרמאניקוס, נטל מהם לחיקוֹ, ומהם נתן בחיק אביהם והראם לקהל, אגב רמיזה בתנועות ידים ובהבעת־פנים, שלא יקשה עליהם ללכת בעקבות הצעיר הלזה¹⁵⁹, וכאשר נכח וראה, כי עוקפים את החוק על־ידי אירושין בגיל הרך וחילופי־נישואין תכופים, קיצר את תקופת־האירושין והגביל את הגירושין.

35. מיספר הסנטורים נופח על־ידי אספסוף חסר־דמות וחסר־צביון – עד למעלה מאלף הגיעו ובהם כאלה שלא היו ראויים לכך כל עיקר וסופחו לסנט אחרי הירצחו של קיסר, על ידי נטיית־חסד ומתן־שוחד, וההמון קרא להם משום כך אורקיבים¹⁶⁰. לפיכך העמיד אבגוסטוס את מנין הסנטורים על מיספרם וגדולתם הקודמים, על־ידי שני טיהורים: בראשון היתה ההכרעה בידי הסנטורים עצמם, שכל אחד בחר במישהו אחר; השני בוצע לפי שיקול־דעתו שלו ושל אגריפה. אומרים, שאותה שעה ישב בראש הסנט לבוש שריון תחת בגדו וחגר חרב ומסביב לכסאו עמדו עשרת ידידיו האמיצים ביותר שבמעמד הסנטורים. קוֹרְדוּס קְרֶמוּטְיוּס כותב, כי איש מן הסנטורים לא הורשה אז לבוא לפניו אלא ביחידות, ולאחר שחיפשו בבגדיו. אחדים מהם הכריח להתפטר מרצונם ובכבוד, ולאלה שמר את זכותם ללבוּש הסנטורי, לישיבה באורכֶסְטְרָה בשעת המישחקים ולהשתתפות במשתאות־הציבור. וכדי שאלה שנבחרו ואושרו מחדש יוכלו לשמש בתפקידם בכוונה טובה וגם בנוחיות יתירה, קבע שכל אחד ואחד מהם, לפני שיתפוס את מקומו בישיבה, יקטיר לבונה ויסוך יין טהור על מזבח אותו אֵל, שבמקדשו נתכנסה האסיפה. כמו כן החליט שהסנט לא יתכנס אלא פעמיים בחודש לישיבות מן־המנין, כלומר, בראשון ובחמישה־עשר לחודש, ושבחדשי ספטמבר ואוקטובר לא יהא איש חייב להופיע¹⁶¹, פרט לאלה שניבחרו לשם כך על פי גורל, כדי שמספר הנוכחים יספיק לקבלת החלטוֹת. לעצמו הקים מועצה, שניבחרה למשך שישה חדשים, ואתה דן מראש בענינים שיש להביאם בפני מליאת הסנט. ואם ענין חשוב ביותר עמד להצבעה לא קרא את חברי הסנט לפי הסדר המקובל אלא כפי רצונו, כדי שכל אחד ירכז את תשומת־לבו לענין, כאילו היה עליו להביע פסק־דינו שלו ולא להצביע סתם.

36. עוד כמה תקנות התקין, כגון: שלא יפרסמו את מהלך ישיבותיו של הסנט; שלא ישלחו את הפקידים הגבוהים לפרובינציות מיד לאחר תום מועד כהונתם; שיקציבו לפרוקונסולים סכום־כסף קבוע לפרדות ולאוהלים, דבר שנעשה עד אז בקבלנות על חשבון המדינה; כן התקין, שהפיקוח על אוצר־המדינה יעבור מן הקְוֶסְטוֹרים העירוניים לידי פריטורים ופריטורים־לשעבר; שבמקום הקוסטורים לשעבר, שהיו נוהגים לכנס את „בית־דין המאה“, יעשו זאת להבא הדֶקֶמווירים¹⁶².

37. כדי שרבים ככל־האפשר יקחו חלק בהנהלת המדינה המציא משרות חדשות: הפיקוח על העבודות הציבוריות, על הדרכים, על אפיק הטיבּר ועל חלוקת התבואה בעם; משרת הפְרֶפֶקטוּס העירוני, וועדת־שלושה למינוי סנטורים, ועוד אחת שתבדוק את מחלקות הפרשים בכל עת שיהא צורך בכך; חזר ומינה קֶנְסוֹרים לאחר שלא נתמנו במשך זמן רב והגדיל את מספר הפריטורים. כמו כן דרש שכל אימת שיימסר לידו הקונסולט, יצרפו אליו שני חברים במקום אחד; אבל את מבוקשו זה לא השיג משום שהכול טענו ואמרו, כי העובדה שהוא נושא את המשרה הזאת עם עוד אחד ולא לבדו, כבר מקטינה ממילא את מעלתו יתר־על־המדה.

38. גם במתן תגמול על אומץ־לב צבאי לא קימץ ידו ודאג לכך, שלמעלה משלושים שרי־צבא יזכו בחגיגת־ניצחון שלימה, ומיספר גדול מאלה באותות־ניצחון. לבני הסנטורים התיר לשאת את הפס הרחב מיד עם קבלת טוגת־הבגרות ולהשתתף בישיבות הסנט כדי שיסכינו בהקדם לעניני־המדינה; לאלה שבחרו בשירות צבאי נתן לא רק דרגת טריבון של לגיון, אלא מינה אותם גם למפקדי־חטיבות של פרשים. וכדי שיתמחו כולם בשירות העמיד לרוב שנים־שנים מבני הסנטורים בראש חטיבה אחת.

תכופות חזר ופקד את מחלקות הפרשים, ולאחר הפסקה ארוכה חידש לשם כך את מנהג המיצעד¹⁶³. לעומת זאת לא הרשה שבשעת המיצעד הזה יורידו אחד הפרשים או ירחיקוהו מן השורה על ידי מאשימו, כפי שהיה מקובל עד אז, ועם־זה התיר לאלה מחברי מעמד הפרשים, שמפאת זיקנה או חולשת־הגוף לא יכלו לשתף עצמם ברכיבה, לשלוח סוסיהם לפניהם במערכה ובעצמם יבואו ברגל וייענו לקול הכרזתו של הקנסור. לאחר־זמן הירשה לבני שלושים וחמש ומעלה שלא רצו להמשיך בהחזקת סוסיהם, להחזיר אותם¹⁶⁴.

39. אחרי־כן ביקש מאת הסנט עשרה עוזרים וציווה על כל אחד מן הפרשים לתת דין וחשבון על אורחות־חייו, ועל אלה שנימצא בהם פגם הטיל עונש: מהם ניקנסו, מהם הורדו בדרגה, ולרבים ניתנה אזהרה בלבד. הסוג הקל ביותר של אזהרה היה זה שמסרו בפומבי לוחות־כתובים לידי הנאשמים, שחייבים היו לקראם לעצמם בו־במקום. בין השאר הטיל קנס על אלה שלָווּ כספים בריבית נמוכה כדי לשוב ולהלווֹתם באחוזים גבוהים יותר.

40. אם בבחירות הטריבונים לא נמצאו מועמדים סֶנָטוֹריים, מינה אבגוסטוס פרשים רומיים למשרה זו באופן כזה שלאחר תום תקופת שלטונם יוכלו להישאר באחד משני המעמדות כרצונם. יתר על כן, בשעה שפרשים רבים לא העזו לשבת בהצגות־התיאטרון בארבעה־עשר הספסלים כיוון שרכושם נתמעט בהמשך מלחמת־האזרחים וחששו לעונש על פי חוקי הישיבה בתיאטרון, הכריז אבגוסטוס, כי העונש אינו חָל על אלה, אשר להם או להוריהם היה פעם רכוש של פרשים.

את העם פקד לפי הרחובות והחליט לתת להם שוברים לארבעה חדשים, ג' פעמים בשנה, כדי שפשוטי־העם לא יתבטלו ממלאכתם לעתים תכופות יותר מדי בגלל חלוקת התבואה בחינם. אבל משראה שהעם וויתר רק על כרחו על הנוהג העתיק חזר בו והסכים, שכל אחד יקבל מנתו מדי חודש בחודשו. כמו כן חידש את המנהג העתיק של אסיפות־הבחירות, ועל־ידי אמצעי־עונש מרובים שם קץ לקניית־הקולות. ביום אסיפות־הבחירות חילק לכל איש מאנשי איזורי־הבחירות שלו, הפָּבְּיָאנִים והסְקַאפְטִים אלף ססטרקים, כדי שלא יצפו למתן־בסתר מאחד המועמדים. מלבד זאת החשיב מאוד את השמירה על טהרת העם, שלא ייטמא על־ידי תערובת זרים ודם־עבדים. לפיכך צימצם את מתן האזרחות הרומית וקבע תחום לשיחרור העבדים. ופעם כשפנה אליו טיבריוס בבקשה לטובת יווני אחד מאנשי־חסותו, ענה לו במכתב, שלא יתן לו את מבוקשו אלא אם אותו אדם יופיע בעצמו לפניו ויווכח, כי אמנם יש טעמים מספיקים לבקשתו. גם לבקשתה של ליוויה לא נענה, בשעה שדרשה ממנו מתן זכות־אזרח לאיש גאלי ממשלמי־המס, והעדיף לשחררו מתשלום המס באמרו, כי הנקל לו לשאת הפסד כלשהו על חשבון האוצר מאשר להנמיך את כבוד האזרחות הרומית. בכל שנוגע לעבדים לא הסתפק בכך, שמנע מהם את החירות על־ידי עיכובים רבים, ואת השיחרור המלא מנע עוד בעיכובים רבים מאלה, אלא לאחר שקבע אמצעי־זהירות קפדנים ביחס למיספר המשוחררים, תנאיהם ומצבם החוקי, הוסיף ופקד שעבדים שהושמו באזיקים או עונו בחקירה לא יגיעו לעולם לאזרחות על־ידי כל סוג של שיחרור.

הוא שאף להנהיג מחדש גם את התלבושת המסורתית, וכאשר ראה פעם באסיפת־העם המון אנשים לובשי מעילים אפורים, קרא בהתמרמרות: „הנה הם הרומאים, אדוני־העולם, העם עוטה הטוֹגה!“¹⁶⁵ מיד הטיל על האידילים למנוע בעתיד את אלה לבקר בפורום ובסביבתו, אלא אם יסלקו מעיליהם ויתעטפו בטוגה.

41. אבגוסטוס הירבה להראות נדיבותו לכל המעמדות בהזדמנויות שונות. בשעה שהביא בחגיגת הניצחון האלכסנדרוני את אוצרות המלוכה אל העיר, גרם לריבוי עצום של הכסף המזומן, עד ששער הרבית ירד ומחיר הקרקעות עלה עד מאוד. וגם לאחר מכן, כל אימת שהכסף היה בשפע כתוצאה מעיקול נכסיהם של פושעים, העמיד אותו כהלוואה לזמן קבוע ובלא ריבית לרשות אלה, שיכלו לתת ערבון פי שנים מן הסכום. הוא הגדיל את מידת הרכוש המינימאלי הנידרש מסנטורים והעמידו על מיליון ומאתים אלף ססטרקים במקום שמונה מאות אלף, והוסיף משלו את החסר לאלה שלא היה ברשותם כסכום הזה. תכופות חילק בעם מתנות־כסף, אך לרוב סכומים שונים זה מזה. פעם ארבע מאות ססטרקים, פעם שלוש מאות, לפעמים רק מאתיים וחמישים לאיש, ולא פסח אפילו על נערים קטנים, אם כי לא הסכינו מעודם לקבל כסף אלא משנת האחת־עשרה לחייהם. בשנים קשות חילק את התבואה לכל אחד ולעיתים קרובות במחיר נמוך מאוד, לפעמים אף חינם, והכפיל את סכום המחאות־הכסף¹⁶⁶.

42. ראיה לכך, שדאג יותר לטובת הכלל ברוב נדיבותו מאשר לשם מציאת־חן בעיני ההמון, עשויה לשמש העובדה, שענה במלים קשות לעם, שבא להתאונן לפניו על המחסור ביין ויוקר מחירו ואמר להם: „חתני אגריפה כבר היטיב לדאוג לכך שלא תהיו צמאים על ידי בנין אמות־המים הרבות!“ וכאשר דרש ממנו העם את מתנות־הכסף שהבטיח, חזר וענה להם: „אני אדם השומר מוצא־פיו!“ אבל כשתבעו ממנו דבר שלא הבטיחם, הוכיח אותם בהודעה פומבית על שפלותם וחוצפתם, והכריז כי לא יתן להם דבר ואף־על־פי שקודם לכן היה ברצונו לתת. באותה חומרה ותקיפות נהג פעם, כאשר הוכרז על חלוקת־מתנות־כסף ונודע לו שעבדים רבים שוחררו והוכנסו לרשימת האזרחים. הוא סירב לכלול בחלוקה את אלה, כי לא הובטח להם דבר, וגם לאחרים נתן פחות מאשר הבטיח, כדי שיספיק הסכום שהיה מיועד לכך. ובפעם אחרת, בשעת מחסור גדול שקשה היה להתגבר עליו, שילח מן העיר את כל העבדים שעמדו למכירה, את הגלדיטורים אשר בקסרקטינים, את כל הזרים, מלבד הרופאים והמורים, וחלק מעבדי־הבית. משהוטב מצב האספקה לבסוף כתב: „היתה בי נטיה חזקה לבטל אחת ולתמיד את חלוקת התבואה מטעם הרשות, משום שהבריות סמכו על כך והזניחו את עבודת־האדמה, אלא שחדלתי מזה משום שמובטח היה לי, כי נוהג זה עתיד להתחדש בזמן מן הזמנים על ידי מי שירצה לשאת חן בעיני העם“. אבל מכאן ולהבא הסדיר את הענין מתוך התחשבות בתועלת החקלאים וסוחרי התבואה לא פחות מאשר ברצון העם.

43. בתדירות השעשועים העממיים שערך, בריבוי גוניהם ובתפארתם, עלה אבגוסטוס על כל שקדמו לו. הוא מספר, שערך משחקים ארבע פעמים בשמו ועשרים ושלוש פעמים במקום פקידים גבוהים אחרים, שלא היו בעיר אותה שעה, או שלא היו להם האמצעים לכך. לפעמים ערך אותם בכל רובע מרובעי־העיר; על במות רבות בבת אחת ועל ידי שחקנים מכל הלשונות. משחקי גלדיטורים הציג לא רק על הפורום והאמפיתיאטרון, אלא גם בקירקס ובסֵיפְּטות¹⁶⁷, ולעתים הסתפק בהצגת ציד־חיות בלבד. גם מישחקי־אתליטים נתן והקים לשם כך יציעי־עץ בשדה־מארס; קרבות־ים נערכו בבריכה, שנחפרה בסביבת הטיבר, מקום שם נמצאת כיום חורשת הקיסרים. בימים כאלה העמיד משמרות בכל רחבי העיר למנוע סכנת שודדים מפאת מיעוט הנשארים בבתיהם. בקירקס הציג מרוצי מרכבות ואנשים, וציד חות־טרף, לעתים בהשתתפות בני־נוער מיוחסים ביותר. ואילו את מישחק־טרויה הציג לעתים קרובות עד־מאוד על ידי נערים גדולים וקטנים, משום שחשב זאת למנהג קדום ונאה, שזרע האצילים יפגין יכלתו בצורה זו. נֹוניוס אספרֶנַס, שנפל וניפגע במישחק זה, קיבל ממנו במתנה שרשרת־זהב והורשה לו לשאת את הכנוי „טוֹרקוואטוּס“, הוא ובניו אחריו. אך עד־מהרה שם קץ להצגות אלה, לאחר שהנואם אָסִינְיוּס פּוֹליוֹ, התאונן מרה בסנט, ובהתמרמרות רבה, על האסון שקרה לנכדו אַסֶרְנִינוּס שרגלו נשברה. להצגות־תיאטרון ולמשחקי־גלדיטורים היה משתמש לעתים בפרשים רומיים, אבל רק עד שהדבר נאסר מטעם הסנט. לאחר מכן לא נתן עד לבן־טובים להופיע בהצגה, מלבד הנער ליקיוּס, וגם אותו הציג לראוָה בלבד, כי היה אותו עלם פחות משתי רגלים¹⁶⁸ בגובהו, משקלו שבע־עשרה ליטראות בלבד, ואילו קולו אדיר היה. באחד מימי השעשועים העביר לראווה דרך הזירה את בני־התערובות, שנישלחו אז בפעם הראשונה על ידי הפרתים, והושיבם ממעל לו בשורה השניה. גם מחוץ לימי־השעשועים, כל אימת שהובא איזה דבר ראוי לציון, שעין עוד לא ראתה, נוהג היה להעמידו לראוה באופן מיוחד באחד המקומות. כך הציג, למשל, קרנף על יד הסיפטות, נמר בתוך התיאטרון ונחש, חמשים אמה ארכו, בקומיטיום. במישחקי קירקס, שערך פעם משום נדר שנדר, קרהו המקרה שתקפתו חולשה ואנוס היה לעבור בראש „תהלוכת האלים“¹⁶⁹ כשהוא שוכב באפיריון. ושוב נפל דבר בפתיחת משחקי־גלדיטורים בשעת חנוכת תיאטרון מארקלוס, כשהותרו פרקי כסא־הכבוד והוא נפל לאחור. ובפעם אחרת כשנכדיו ערכו שעשועים, פרצה בהלה בקהל מחשש להתמוטטות, וכאשר לא עלה בידו בשום פנים להשתלט עליו, על הקהל, ולהרגיעו, העתיק מקומו ועבר לשבת באותו צד, שנחשב מסוכן ביותר.

44. הוא הביא סדרים בהתנהגותו הפרוצה והמופקרת של קהל־הצופים. למעשה זה הניעו עלבונו של סנטור אחד, שאיש לא פינה לו מקום בתוך הקהל הרב שמילא את התיאטרון מפה אל פה בשעת המישחקים בפוּטֵיאוֹלי. לפי דרישתו הוציא הסנט פקודה, שלפיה ישמרו את מקומות־המושב שבשורה הראשונה לסנטורים בכל ההצגות הפומביות, ואפילו על צירי העמים החפשיים ובעלי־הברית אסר לשבת באורכסטרה, מאחר שנודע לו, כי בין אלה היו לעתים גם עבדים משוחררים. הוא הפריד בין אנשי־הצבא והעם; הקציב שורות מיוחדות לגברים נשואים מפשוטי־העם, חלקה נפרדת לנערים, ואת המושבים הסמוכים קבע למחנכיהם. כן אסר על לבושי־הבלואים לשבת בשורות האמצעיות. לנשים לא התיר להסתכל בהצגות הגלדיטורים אלא מן השורה העליונה, אף על פי שמאז ומתמיד נהגו לשבת יחד עם קהל הגברים. רק לבתולות־ווסטה היקצה מקום מיוחד בתיאטרון, אל מול לשכת הפריטור. מהצגות האתליטים הרחיק את הנשים לגמרי¹⁷⁰, ובמידה כזאת שבשעת המישחקים שערך ככוהן גדול דחה לשעת־בוקר מוקדמת של יום־המחרת את מלחמת האגרופנים, שהעם דרש ממנו, והודיע שאין הוא רוצה כי נשים תבאנה לתיאטרון לפני השעה החמישית¹⁷¹.

45. בעצמו צופה היה במשחקי הקירקס על פי רוב מן החדרים העליונים של בתי ידידיו או משוחרריו¹⁷², אך לפעמים מעל הבמה הקיסרית¹⁷³, שבה ישב יחד עם אשתו וילדיו. מן ההצגות נעדר היה במשך שעות רבות, לפעמים ימים תמימים, אבל תמיד התנצל והציע אחרים שישמשו בתפקיד היושב־בראש במקומו. ואולם בשעה שהיה נוכח בהצגה, לא היה עוסק בדברים אחרים, אם משום שלא רצה שירננו אחריו – שכן זכר כי רבות גינו בגלוי את קיסר אביו על אשר מצא לו זמן בשעת ההצגה לקריאת מכתבים ורשימות ולכתיבת תשובות עליהם – או אולי מצא לו ענין והנאה בהצגה, דבר שלא הסתיר מעולם אלא הודה בו תכופות בגלוי. משום כך היה מרבה להעניק פרסים ומתנות מפוארות משלו גם בשעשועים, שנערכו על ידי אחרים, ומעולם לא היה נוכח בהצגת התחרות יוונית בלי לכבד במתנות כל אחד מן המשתתפים כראוי לו. במיוחד ניהנה מן ההסתכלות במתאגרפים ובעיקר בלאטינים שבהם, לא רק במאומנים ורגילים בכך – אותם נהג אפילו להעמיד מול יוונים – אלא גם באנשי ההמון העירוני, שהתנגחו בסמטאות הצרות להנאתם ובלי מומחיות. בקיצור, הוא הוכיח תשומת־לבו לכל סוגי האנשים, שהראו כשרונותיהם בשעשועים פומביים: שמר ואף הרחיב את זכויות האתליטים, אסר להעסיק גלדיטורים בלי שתהיה להם התקווה לצאת פעם לחפשי, ומן השלטונות שלל את הזכות, שניתנה להם על פי חוק ישן, לנקוט באמצעים של עונש נגד השחקנים בכל עת ובכל מקום, אלא הגביל את סמכותם למקום ההצגה ולזמנה. אף על פי כן הטיל השגחה חמורה על התחרויות באולמי־האימונים וקרבות־הגלדיטורים ואחז באמצעים קשים נגד הפקרוּת השחקנים. כך, למשל, משנודע לו על דבר סטֶפאניוֹ, שחקן במחזות רומיים, שמטרוניתא אחת מבנות רומא היתה משרתת לפניו גזוזת שערות בלבוש נער, ציווה לייסרו בשבטים בכל שלושת התיאטראות ולגרשו מן העיר. כמו כן הלקה בשוט וברצועה לעיני כל, בתוך האולם שבביתו, את הילאס, שחקן הפאנטומימות, מפני שהפריטור הגיש עליו תלונה; ופילאדס גורש מן העיר ומאיטליה על שום שהראה באצבע¹⁷⁴ על אחד הצופים שהשמיע שריקה והיפנה אליו על־ידי־כך את תשומת לב הקהל.

46. אחרי שסידר כך את העיר ואת עניניה, הגדיל את הישוב באיטליה על ידי ייסוּד עשרים ושלוש מושבות והירבה להמציא להן הכנסות ובנינים ציבוריים, ואף השווה את זכויותיהן ומעמדן מבחינה מסויימת ובמידת־מה לאלו של הבירה, על ידי המצאת סוג מיוחד של הצבעה בבחירת שלטונות עיר הבירה, שנבחרי המושבות העבירוהו איש־איש במקומו וביום הבחירות שלחו את התוצאות לרומא חתומות בחותמת. וכדי שלא יִכְלו מביניהם אנשי־מעלה, וגם ההמון הפשוט יפרה וירבה, קיבל לשירות צבאי אל חיל־הפרשים את כל־אלה שביקשו זאת, אבל רק על פי המלצת אחת הערים; ומצד שני נתן אלף ססטרקים לראש ילד לכל אלה שהציגו לפניו את בניהם ובנותיהם כבני־חיל, בשעה שביקר בסביבה ההיא.

47. בעצמו לקח בידו את הפרובינציות החשובות ביותר, שהנהלתן על ידי פקידים ממונים מחדש בכל שנה ושנה לא היתה קלה ואף לא בטוחה, ואת השאר חילק בגורל בין הפרוקונסולים; אבל לפרקים החליף את מעמדן של פרובינציות אחדות ותכופות ערך ביקורים באלו ובאלו. הוא ביטל חירותן של ערים אחדות מבעלות־הברית, אשר לרגל אי־תלותן הגיעו לעברי־פי־פחת, והקל את מצבן של אחרות שהחובות העיקו עליהן, או שבנה מחדש ערים שנהרסו ברעידת־אדמה, ואף העניק את הזכויות הלאטיניות¹⁷⁵, ואפילו אזרחות רומית לאלו אשר יכלו להסתמך על מעשי־חסד שעשו עם העם הרומאי. כמדומני שאין פרובינציה אשר לא ביקר בה, מלבד אפריקה וסרדיניה; גם אל אלה התכונן לעבור מסיקיליה לאחר שניצח את סכסטוס פומפיוס, אך סערות ממושכות וכבידות מנעוהו מכך, ולאחר מכן לא היתה לו עוד הזדמנות או סיבה לעשות זאת.

48. את הממלכות שכבש בסערת־מלחמה החזיר, פרט לאחדות, לאלה שלקחן מידיהם, או שמסרן לידי זרים. את המלכים בעלי־הברית קשר בקשרי־משפחה הדדיים בינם לבין עצמם, ומוכן ומזומן היה תמיד לשמש מתווך או יוזם לכל שידוך והתקשרות ידידותית. לכולם דאג באותה מידה, מהיותם כולם איבריה של ממלכה אחת, ונוהג היה למנות אפוטרופסים לאלה שעמדו בגיל רך, עד בוא שעת התבגרותם, או לחולי־רוח שבהם, עד שישובו לאיתנם; בניהם של רבים מהם גידל וחינך עם בניו יחד.

49. מכוחות־הצבא שלו חילק לגיונות וחילות־עזר בכל הפרובינציות. מחלקה אחת של הצי העמיד במיסֵנוּם, השניה ברַאוֶנָה, להגנת הים העליון והתחתון¹⁷⁶. לשאר הצבאות ניתנה השמירה, בחלקם על עיר הבירה, בחלקם על אבגוסטוס עצמו, לאחר ששילח את גדוד הקאלאגוּרִיטַנים והגרמנים שהיו בין שומרי ראשו, אלה עד הנצחון על אנטוניוס, ואלה עד לתבוסת ווארוּס. מכל מקום לא הירשה ליותר משלושה גדודים להימצא בעיר באותה שעה, וגם אלה נשארו ללא מחנה קבוע. את השאר נוהג היה לשלוח למחנות־חורף־וקיץ ליד הערים השכנות. אולם כל אנשי־הצבא, ובכל מקום ומקום, נתחייבו בחוקה קבועה אחת, בכל שנוגע למיספר שנות השירות וגודל ההענקות, על ידי קביעת תקופת השירות והענקת־הפיטורין לכל אחד ואחד על פי דרגתו, שלא יוכל איש להסיתם להפיכה לאחר שילוחיהם. כדי שיוכל לספק תמיד ובלי קשיים את ההוצאות לכלכלתם מפאת גילם ועָניָם ולתמוך בהם, הקים אוצר צבאי, ולו הכנסות חדשות משלו.

כשי שיוכל להיוודע ולהיווכח מן הנעשה בפרובינציות השונות במהירות יתירה ובלי שהיה, העמיד תחילה רצים צעירים ברווחים לא גדולים בדרכי המלך, אחר־כך החליפם במרכבות לבלדרים, כי דבר זה נראה לו נוח יותר, שאם היה צורך בכך, יכלו מיד לחקור את השליחים, שהביאו בעצמם את המכתבים ממקומותיהם.

50. לחתימת תעודות, מכתבים והודעות השתמש תחילה בספינכס, אחר כך בתמונות אלכסנדר הגדול, ולאחרונה בתמונתו שלו, גלופה בידי דיוֹסקרִידֵס, ובאותה חותמת המשיכו לחתום גם השליטים הבאים אחריו. לכל המכתבים היה מוסיף, לציון זמן נתינתם, את השעה המדויקת לא רק ביום אלא אף בלילה.

51. מצויות הוכחות רבות וחשובות על טוב־לבו ועל פשטותו. לא אמנה בפרוֹטרוט מי הם ומה מספרם של אותם האנשים מן המפלגות המתנגדות שנתן להם סליחה ומחילה והעניק להם גם תפקידים מדיניים חשובים, ואזכיר רק זאת, כי בשעה שהטיל עונשין על יוּניוּס נוֹבאטוּס ועל קאסיוּס פאטאוינוּם, שניהם מפשוטי העם, הסתפק בפסק־דין של עונש־כסף לאחד, ולשני בגלות ובתנאים קלים, אף כי האחד הפיץ בקהל מכתב בשמו של אגריפה הצעיר, שפגע באבגוסטוס פגיעה קשה, והשני הכריז בגלוי בפני אורחים רבים באחת הסעודות, שאין הוא חסר לא רצון ולא אומץ־לב לרצוח נפש את אבגוסטוס. ואילו במשפטו של אֵימִילְיוּס איליאנוּס איש קוֹרדוּבּה, בשעה שהבליטו בין שאר חטאיו את האשמה, שנוהג היה לדבר סרה בקיסר, פנה אבגוסטוס אל הקטיגור ואמר בהתרגשות מעושה: „רוצה הייתי שתוכיח זאת! ואני כבר אדאג לכך, שאיליאנוס ידע כי גם לי לשון ואוכל גם אני ללעוֹז עליו רבות!“ ולא הוסיף עוד לחקור בענין זה לא באותה שעה ולא לאחר מכן. לטיבריוס, שהתאונן לפניו במכתב על אותו ענין, אבל ביתר התרגשות, השיב כדברים האלה: „אל־נא תתן לגילך הצעיר, טיבריוס יקירי, שיוליכך שולל בענין זה, ואל יחרה אפך במידה יתירה על אשר מצוים כאלה המדברים עלי רעות; דיינו בזה שאיש לא יוכל לעשות לנו כל־רע.“

52. מיקדשים לא נתן להקדיש לו בשום פרובינציה, אלא אם היו שמו ושם רומא נקראים עליהם במשותף; ואף על פי שידע, כי אפילו לפרוקונסולים נוהגים היו לעשות כן. בעיר הבירה היה מרחיק מעליו את הכבוד הזה בעקשנות יתירה ואף את אנדרטות־הכסף, שהעמידו לו לפנים, התיכן כולן ומפדיונן הקדיש חצובות־קטורת של זהב לאפולון הפּאלאטיני.

את הדיקטאטורה שהעם דחק בו בתוקף רב לקבלה, מאן לקבל, כרע על ברכיו, סילק את הטוגה מעל כתפו, חשׂף חזהו והתחנן שירפו ממנו.

53. את הכינוי „אדון“¹⁷⁷ דחה תמיד בשאט־נפש כעלבון ושם־גנאי. פעם אחת, בשעה שביקר בתיאטרון, ובמחזה נאמרו המלים „הוי אדון ישר וטוב!“ קם כל העם על רגליו והריע לכבודו, כאילו היו המלים מכוּונות אליו; אך הוא ביטל במחי־יד ובהעוויות בפניו חנופה קלוקלת זו בו במקום, ולמחרת היום נזף באותם משחקים קשות על ידי הודעה ממלכתית. מאז ואילך לא נתן לבניו ולנכדיו, שיקראו לו „אדון“, אם בליגלוג ואם בכובד־ראש, ואסר עליהם דברי־חונף מעין אלה אפילו בינם לבין עצמם. ככל האפשר השתדל לבוא אל איזו עיר או לצאת מתוכה בשעות הערב או בלילה בלבד, שלא יטריח אדם על ידי קבלות־פנים רשמיות. בשנים, שבהן היה קונסול, היה יוצא ובא בין הבריות כמעט תמיד ברגל, ובשנים אחרות לעתים קרובות באפריון סגור. בשעות־קבלה פומביות הרשה גם לפשוטי־העם לגשת אליו והיטה אוזן לבקשות הבאים לפניו ברצון, ואף נזף פעם אגב צחוק במישהו, שהגיש לו את כתב־הבקשה בפחד כזה, כאילו היה מגיש, בלשונו, „פרוטה לפיל“. ביום ישיבת הסנט בירך את הסנטורים תמיד רק בקוריה¹⁷⁸, ודווקא כשהם יושבים לפניו, וקרא לכל אחד מהם בשמו בלי שמישהו יזכיר לו שמותיהם. וגם בצאתו ניפרד מהם באותה דרך, בלי שיקומו ממקומם. הוא היה מחליף ביקורי־ידידות עם אנשים רבים ולא חדל מלבקר בחגיגות־משפחה של כל אחד מהם, אלא בשעה שהיה כבר בא בימים, לאחר שניטרד פעם על־ידי ההמון הנידחק בחגיגת־אירוסין. הסנטור גאלוּס קֶרִינְיוּס לא היה מידידיו הקרובים, אבל משנתעורר פתאום והחליט להמית עצמו ברעב, בא אליו אבגוסטוס בכבודו ובעצמו ובדברי־נחמה השיבהו לחיים.

54. בסנט אירע שמישהו ניכנס לתוך דבריו וקרא: „לא הבינותי!“ ואחֵר אמר לו: „הייתי מדבר נגדך אילו ניתנה לי שעת־הכושר לכך“. לא אחת קראו אחריו כמה מן הסנטורים בשעה שעזב פתאום את הישיבה בכעס על וויכוחי־הסרק הממושכים: „כלום אין רשות לסנטורים לדבר בעסקי־הציבור?!“ – בשעת בחירת הסנטורים, כשכל אחד צריך היה לבחור באחד, הצביע אָנְטִיסְטְיוּס לָאבֵּין בעד מארקוס לפּידוּס, אויבו של אבגוסטוס לפנים, שבאותה שעה היה עוד בגולה; וכאשר שאלוֹ אבגוסטוס אם אין אחרים הראויים יותר לכך, ענה לו כי לכל אדם דעה משלו. ואף על פי כן לא באה מעולם רעה על איש בשל דיבורו החפשי, או עזותו.

55. גם לכתבי־פלסתר, שהופצו נגדו בקוּריה, לא חשש, ואף לא טרח הרבה להילחם בהם או לחפש את מחבריהם, והציע רק זאת שמעתה יחקרו אחר מעשיהם של אלה שהוציאו בשם בדוי כתבים או שירים בגנותו של מישהו.

56. כשבריות מסויימים התקיפוהו בהלצות, שהיה בהן מעין התקלסות ועלבון, לא נענה להם אלא בהודעה רשמית. אף על פי כן מנע חקיקת חוק נגד חופש הביטוי שבצוואות¹⁷⁹. כל אימת שהיה נוכח בבחירות השלטונות, היה סובב באזורים השונים יחד עם המועמדים משלו ומבקש בשבילם את קולות הבוחרים, כפי שנהוג היה לפי מסורת קדומה. גם הוא מסר קולו באיזור שלו כאחד העם. אם היה עליו להעיד במשפט, נשא בסבלנות את החקירה ואף את סתירת־דבריו. את הפוֹרוּם שלו בנה צר יותר משרצה לבנותו כי לבו לא נתן לו להפקיע את הבתים הסמוכים מידי בעליהם. בשעה שהמליץ על בניו בפני העם לא שכח מעולם להוסיף: „אם יהיו ראויים לכך“, והתרעם מאוד כאשר כל הקהל קם פעם מפניהם בתיאטרון והריע לקראתם והם היו עוד למטה מגיל הבגרות. הוא שאף לכך שידידיו יהיו גדולים ובעלי־השפעה במדינה, אבל בתנאי שיהיו שווים בזכויותיהם לשאר האזרחים ומשועבדים באותה מידה לנוהג המשפטי. בשעה שאַסְפְרֵנאס נוֹניוּס, שהיה מקורב אליו ביותר, הועמד לדין משום שקאסיוס סֶוֵירוּס האשימוֹ ברצח על ידי רעל, שאל אבגוסטוס בעצת הסנט, מה מחובתו לעשות לדעתם; כי נבוך היה ואמר, שאם יעמוד לימינו יתקבל הרושם, שהוא נותן לו מחסה מפני החוק, ואם יעזבהו לנפשו יחשבו, שהוא מפקיר את ידידו ועל ידי כך דן אותו מלכתחילה לכף־חובה. על פי החלטתם המוסכמת ישב כמה שעות באולם בית־הדין, אך שתק ולא נתן כל גילוי־דעת בשבח הנאשם. תומך היה גם באנשי־חסותו, כגון באחד סקוּטאריוּס, שהיה לפנים קצין מתנדב¹⁸⁰ בצבאו, שניתבע לדין במשפט־נזיקין. רק אדם אחד ויחיד הציל מידי החוק, וגם אותו רק על ידי בקשת־חנינה, שהפציר בקטיגור לחונו בנוכחות השופטים; היה זה אותו קאסטריקיוּס שגילה לו את קשר מוּרֶנָה.

57. הנקל לשער עד־מה אהבוֹ העם על מעשי־חסד אלה. עובר אני בשתיקה על החלטות־הסנט, שכן יכולים לראותן כתוצאה של לחץ או יראת כבוד. פרשי־רומא חגגו תמיד את יום־הולדתו במשך יומיים מרצונם ובהסכמה כללית. בני כל המעמדות זורקים היו מטבע לתוך אגם קוּרטיוּס¹⁸¹ מדי שנה בשנה לקיום נדר שנדרו, וכן הביאו לו בראשון לינואר מתנת ראש־השנה אל הקאפיטוליום גם כשלא היה בעיר. בסכומים אלה קנה אבגוסטוס פסלי־אלים יקרים והקדישם לאפולון סנדליאריוס, ליופיטר טרגודוס ולאחרים בכל אחת מן השכונות. כשבנה מחדש את ביתו הפאלאטיני, שנשרף בתבערה, הביאו הווטראנים, אנשי הדֶקוּריוֹת והטְריבּוס, וכן יחידים משאר שכבות־העם סכומי־כסף מרצונם הטוב, איש כפי שהשיגה ידו; אבל הוא לקח לו מערימות הכסף אך מועט מן המועט, לא יותר מדינר מכל אחת מהן. כשהיה חוזר מאחת הפרובינציות קיבלוהו בקריאות־ברכה, ואף בשירה ובזמרה; כמו כן ניזהרים היו שלא להוציא אדם להורג ביום כניסתו אל העיר.

58. את התואר „אבי־המולדת“ העניק לו העם כולו במפתיע ובהסכמה כללית; לראשונה באה אליו משלחת מטעם העם הפשוט בענין זה לאַנְטְיוּם; אחר־כך, כיוון שלא קיבלוֹ מידם, הוצע לו הדבר על ידי קהל עצום של צופים עטורי זרי־דפנה בתיאטרון בבואו לרומא; לבסוֹף – הסנט בקוּריה, אך לא בהחלטה ולא בתרועת־הסכמה אלא על ידי וַאלֵרְיוּס מֶסַאלָה שפתח בשם כולם: „אושר וברכת־אלוהים עליך ועל ביתך, קיסר אבגוסטוס! כי אכן סבורים אנו שבתפילה זו אנו מבקשים גם אושר מתמיד למדינה וששון לעיר הזאת. הסנט בהסכמה אחת עם העם הרומאי מברכך כאבי־המולדת!“ דמעות נוצצו בעיני אבגוסטוס כאשר ענה לו במלים אלה (הריני מביא את דבריו כפי שנאמרו מלה במלה, כמו שהבאתי גם את אלו של מסאלה): „מאחר שנתקיימו בזה כל מאוויי, אתם האבות הנאספים בזה, מה עוד נותר לי ואבקשהו מאת האלים בני האלמוות, אם לא שאזכה לשמור על אהבתכם זו עד קץ ימי־חיי.“

59. לאנטוניוס מוּסה רופאו, שמאמציו עמדו לו לקום ממחלה אנושה, העמידו מצבה ליד זו של אַסְקְלֶפִּיוּס מן הכסף שנאסף במיוחד לתכלית זו. רבים מראשי המשפחות דאגו לכך, שיורשיהם יביאו קרבן־תודה אל הקאפיטוליום עם כתובת הנישאת לפניהם וישלמו בזה את הנדר, שנדרו אבותיהם אם אבגוסטוס יאריך ימים אחריהם. ערים אחדות באיטליה החלו מונות שנתן מן היום, שבו ביקר בהן לראשונה. הפרובינציות ברובן הקדישו לזכרו, מלבד מקדשים ומזבחות, גם מישחקי־זיכרון בכל חמש שנים בכל עריהן כמעט.

60. כל אחד מן המלכים ידידיו ובעלי־בריתו ייסד ערים בשם קיסריה¹⁸², איש איש בממלכתו, וכולם יחד החליטו לגמור בהוצאות משותפות את מלאכת מקדש יופיטר האולימפי, שיסודותיו הונחו עוד מימי קדם באתונה, ולהקדישו לגניוּס של אבגוסטוס, אף עזבו תכופות את ארצותיהם ובאו אליו, לבושי־טוגה ובלא אותות־מלכותם, ליתן לו את הכבוד הראוי בכל יום ויום כדרך אנשי החסות, ולא רק ברומא אלא גם בשעה שבא לפרובינציות.

61. לאחר שתיארתי לעיל, והאיך נהג בשלטון הצבאי והאזרחי והאיך משל במדינה, שהשתרעה על פני תבל כולה, בעת מלחמה ובעת שלום, אספר להלן על חייו המשפחתיים והפרטיים; מה היו מנהגיו ומה היו מנת־חלקו וגורלו בביתו ובין בני משפחתו מנעוריו ועד אחרית־ימיו.

אמו מתה עליו כשהיה קונסול בפעם הראשונה, ואחותו אוקטביה במלאות לו חמשים וארבע שנים, וכשם שמילא חובתו כלפיהן במסירות יוצאת מן הכלל בעודן בחיים, כן חילק להן במותן את הכבוד הגדול ביותר.

62. עודו נער נארסה לו בתו של פּובְּלִיּוּס סֶרְוִילִיוּס אִיסַבְרִיקוּס; אך לאחר שהתפייס עם אנטוניוס, בגמר המחלוקת הראשונה שביניהם, כשדרשו צבאות שניהם שיתקשרו גם על ידי קרבת־משפחה כלשהי, נשא לאשה את קְלָאבְדִיָה, בתו החורגת של אנטוניוס, שילדה פוּלְוִיָה לפּוּבּליוּס קלאבדיוּס; ואף על פי שעדיין לא הגיעה לפרקה. אבל בעטיה של מריבה שפרצה בינו ובין חותנתו פוּלוויה גירש אותה עוד קודם שנגע בה והיא בבתוליה. מיד לאחר־כך נשא לאשה את סְקְרִיבּוֹנְיָה, שנישאה כבר קודם לכן לשניים אחרים, קונסולים לשעבר, ומבעלה השני היו לה גם ילדים. גם לה נתן גט־פיטורין על שום שקצה נפשו, כפי שכתב, בפריצות־דרכיה. לאחר זמן־מה גזל את לִיוְיָה דְרוּסִילָה מבעלה טיבריוס נירון, אף על פי שהיתה כבר הרה ללדת. אותה אהב והעריץ באמת ובתמים.

63. מסקריבוניה נולדה לו יוליה, אך מליוויה, כל כמה שהשתוקק לכך, לא היו לו בנים. היא נתעברה, אך הפילה את הוולד קודם זמנו. את יוליה השיא אבגוסטוס למארקלוּס, בן אחותו אוקטביה, שרק זמן מה לפני כן הגיע לבגרות. אחרי־כן, במותו של זה, נתָנָה לאשה למארקוס אגריפה, והפציר באחותו שתוותר על חתנה למענו; שכן באותו זמן היתה מארקלה, בתה השניה של אוקטביה, אשתו של אגריפה ואף ילדים היו לו ממנה. ולאחר שגם הוא מת הירבה לחפש במשך זמן רב אחר שידוך, אפילו במעמד הפרשים, ולבסוף בחר בבנו־חורגו טיבריוס¹⁸³ והכריחו לגרש את אשתו, שהיתה בהריונה ואף ילדה לו כבר בן קודם לכן. מארקוס אנטוניוס כותב, שתחילה אירס את יוליה לבנו אנטוניוס, אחר כך לקוטיסו מלך הגֵטִים, שביקש לו בו־בזמן את בתו חלף זה לעצמו לאשה.

64. מאגריפה ויוליה היו לו שלושה נכדים: גאיוס, לוקיוס ואגריפה, ושתי נכדות: יוליה ואגריפינה. את יוליה נתן ללוקיוס פאולוס, בנו של קנסור, את אגריפינה לגרמאניקוס, נכד אחותו. את גאיוס ולוקיוס אימץ לבניו, לאחר שקנה אותם מאגריפה אביהם בביתם בכסף מלא¹⁸⁴. עודם רכים בשנים קירבם אל עסקי המדינה, שלח אותם לבקר בפרובינציות ובצבאות כקונסולים נבחרים. את בתו ונכדותיו חינך באופן כזה, שאפילו לטוויה בצמר הרגיל אותן ואסר עליהן לדבר או לעשות דברים, שהשתיקה יפה להם, אלא דברים כאלה הראויים שייכתבו ביומן־הבית¹⁸⁵. מנע מהן מלבוא בחברת זרים, אף כתב פעם לעלם אציל ומצויין, לוקיוס ויניקיוּס שמו: „מעשך, בבואך לבקר את בתי בבַיאֶיי, לא היה מנומס ביותר“. את נכדיו לימד לרוב הוא עצמו קריאה, שחייה ושאר ידיעות עיקריות, וביותר שקד על כך שידעו לחקות את כתב־ידו. כאשר אכלו בחברתו היה עליהם לשבת בקצה השולחן¹⁸⁶, ואם נסע אתם יחד, נסעו הם במרכבה ההולכת לפניו, או רכבו לצידו.

65. אבל בעצם ימי אשרו, כשהוא סומך על צאצאיו ועל המשמעת בביתו, פנה לו מזלו עורף. אנוס היה להגלות את שתי היוּליוֹת, את בתו ואת נכדתו, על שהכתימו את שמן בכל מיני מעשי־זימה. גאיוס ולוקיוס מתו עליו בתקופה קצרה של שמונה־עשר חודש: גאיוס בליקיה ולוקיוס במאסיליה. את נכדו השלישי, אגריפה, יחד עם בנו־חורגו טיבריוס, אימץ לבנים בפוֹרוּם על פי חוק שנתקבל באסיפת הקוריות¹⁸⁷; אך את האחד, את אגריפה, נידה שוב בגלל אופיו השפל והפרא והרחיקוֹ לסוֹרֶנְטוּם. אבל את מות בניו נשא ביתר סבלנות מאשר את חרפת בנותיו; כי בשעה שמות גאיוס ולוקיוס לא דיכא אותו ביותר, לא הודיע על דבר גירוש בתו לסנט באורח אישי, אלא במכתב שהוקרא על ידי הקוויסטוֹר, וזמן רב התרחק בבושת־פנים מחברת בני־אדם, ואף שקל בדעתו להוציאה להורג. על כל פנים, כאשר אחת ממתי־סודו, המשוחררת פוֹיְבֵּה, שמה קץ לחייה בתליה בסמוך לאותו זמן, אמר כי מעדיף היה להיות אביה של פויבה זו. על הבת המגורשה אסר את שתית היין וכל מיני מותרות, ולא הרשה לבקרה לא לאדם חפשי ולא לעבד, אלא בהסכמתו האישית, ורק אחר שנוכח לדעת מה גילו, קומתו, צבע עורו של המבקר ואפילו אם יש לו סימנים או צלקות בגופו. רק כעבור חמש שנים העביר אותה מן האי ליבשה בתנאים יותר נוחים מעט. אבל לא הועילו כל התחנונים שיחזיר אותה לגמרי. וכאשר עם רומא העתיר עליו בקשות ועמד בתוקף על תביעתו, ענה להם במלים הנוראות הללו: „אני מאחל גם לכם בנות ונשים כאלה!“. הילד שנולד ליוליה נכדתו לאחר שנגזר עליה דינה, ציווה אבגוסטוס שלא להכיר בו ולא לגדלו. את אגריפה, שלא היטיב דרכו מכל וכל, אלא עוד הוסיף להשתולל יותר בהמשך הימים, העבירו לאי אחר, ועוד העמיד עליו משמר צבא, ודאג לכך שיוחזק שם כל ימי חייו על פי החלטת הסנט. וכל אימת שניזכר שמו, או שם אחת היוּליוֹת, היה פורץ באנחה, אף צעק מרה: „מי יתן ונשארתי ערירי ללא אשה ומת ללא־בנים!“¹⁸⁸. הוא לא קרא להם אחרת, אלא בשם „שלושת המכות הטריות שלו“ או בשם „גידולי־הסרטן שלו“.

66. לא על־נקלה היה קושר קשרי־ידידות. אך קיים אותם בנאמנות רבה, ולא זו בלבד שגמל לידידיו כמידת מעלותיהם ומעשיהם הטובים, אלא גם מחל על מגרעותיהם ושגיאותיהם, אם רק לא היו למעלה מן המידה. ואכן יקשה למצוא בכל מנין אוהביו הרבים כאלה שהרחיקם מעליו, מלבד סַאלְוִידְיֵאנוּס רוּפוּס – אותו העלה עד לקונסולט – וקורנליוס גאלוּס – שהגיע למעלת נציב מצרים – ושניהם מן הדרגה הנמוכה ביותר; את הראשון מסר למשפט הסנט על אשר ניסה לחולל הפיכה; על השני אסר מלבוא לחצרו, או לפרובינציות הקיסריות, בשל אופיו הרע, שהיה כפוי־טובה וחורש־מזימות. אך כאשר גאלוס נדחף לשים קץ לחייו בגלל ההלשנות של מקטרגיו והחלטות הסנט, הילל אמנם את התמסרותם של אלה ואת מידת־ההתמרמרות שהוכיחו לו, אבל עם־זה שפך דמעות וקבל על גורלו, כי הוא היחידי אשר לא ניתן לו להציב גבול לכעסו לגבי ידידיו כחפצו. שאר אוהביו, איש־איש כראש מעמדו, שיגשגו בגדולה ובעושר כל ימי חייהם, אם כי היו פה ושם מקרי אי־הבנה ביניהם. אזכיר רק – כדי שלא להרבות בדוגמאות – את אלה: לא פעם קבל על חוסר סבלנותו של מארקוס אגריפה, כשהניח למשל את־הכל והלך לו למיטילנה משום שחשש שהקיסר מעדיף את מארקלוס על פניו; או שטען נגד מֵיקינאס, שלא ידע לשמור לשונו, ומסר לאשתו טֶרֶנְטִיָה את סוד גילוי קשר מורינה. הוא דרש מידידיו מסירות כבחייהם כן במותם. אם כי לא נשא עיניו כלל לירושות ולא חפץ בשום פנים לקבל דבר על פי צוואתו של זר, התיחס ברגישות יתירה לדבריהם האחרונים של ידידיו ולא הסתיר צערו, אם מישהו מאלה צימצם דבריו ולא סיפר בצוואתו בשבחו וגם על שמחתו לא כיסה, כשזכרוהו מתוך הכרת־טובה וידידות. נוהג היה לוותר על נקלה לטובת הבנים על עזבונות או חלק בירושה, שאחד ההורים היה מניח לו. ואם היורשים היו עוד רכים בשנים, היה משיב להם את הסכום יחד עם הריבית ביום שהגיעו לבגרות, או ביום נישואיהם.

67. הוא היה פטרוֹנם של עבדיו ואדונם הקפדן, ובה בשעה גם רך ונוח להם, אל רבים ממשוחרריו התייחס בכבוד ובאימון רב, כגון לליקינוס, קֶלאדוּס ואחרים. על עבדו קוֹסמוֹס, אשר דיבר עליו בגסות יתירה, לא הטיל עונש כבד יותר מאשר מאסר באזיקים בלבד. כאשר טייל פעם עם דיומדס סוכן־ביתו, הגיח פתאום חזיר־בר משתולל והלה עזבו לנפשו בבהלה. אך אבגוסטוס העדיף לזקוף את–הדבר על חשבון פחדנותו מאשר לכוונתו להזיק, ולבסוף הפך את הענין, שהיתה בו משום סכנה גדולה, לצחוק, מאחר שלא היה כאן רצון רע. הוא כּפה על פוֹלוּס, אחד ממשוחרריו המקובלים עליו ביותר, לשלוח יד בנפשו לאחר שנוכח לדעת כי יש לו יחסי־אהבים עם גברות אצילות; אף ציווה לשבר את רגליו של תאלוֹס מזכירו, על שום שלקח חמש מאות דינרים בשכר גילוי תכנו של מכתב. את מחנכו של גאיוס בנו ואת משרתיו ציווה להטיל לתוך נהר כשמשקלות כבדות תלויות בצווארם, על שניצלו מחלתו ומותו של אדונם לבצע מעשי עושק ואכזריות בפרובינציה.

68. בשחר נעוריו הוציאו דיבתו רעה על מעשים מגונים שונים, סכּסטוּס פומפיוס חירפו על היותו רכרוכי כאשה; מארקוס אנטוניוס העלה עליו, כי דודו אימץ אותו בשכר זימה; כן אמר לוקיוס אחי מארקוס אנטוניוס, שלאחר שצניעותו חוללה על ידי קיסר, התמסר גם לאֵוּלוּס הירטיוּס בהספניה במחיר שלוש מאות אלף ססטרקים ונהג לחרוך שערות שוקיו בקליפות־אגוזים מלוהטות שצמיחתם תהא רכה יותר. אבל פעם ביום של הצגה תיאטרונית, זקף גם כל העם את הדבר לגנותו והריע תרועת־הסכמה גדולה למשמע החרוז הבא, שנאמר מעל הבמה על דבר הכוהן של אם־האלים המכה בתוף¹⁸⁹: „הראית, כיצד המופקר הלז שולט בכדור?!“

69. ואף אמנם לא יכחישו גם אוהביו שעסק במעשי־ניאוף, אלא שהם מעלים לזכותו שהיו אלה לא פרי תאוותו, אלא נעשו בכוונה תחילה לבוא ביתר־קלות עד חקר מזימות מתנגדיו באמצעות נשותיהם. מארקוס אנטוניוס הוכיחו על פניו גם על נישואיו הפזיזים עם ליוויה, ונוסף על כך גם בשל כך שהוליך את אשתו של אדם אחד בדרגת קונסול מאולם־המשתה של בעלה ולעיניו אל חדר־המשכב, ועל אשר החזיר אותה מיד אל בין המסובים כשאזניה לוהטות עדיין ושערותיה פרועות; על אשר גירש את סקריבוניה מפני שהביעה בגילוי־לב, מוגזם אמנם במקצת, את צערה על השפעתה היתירה של צרתה; על שביקש לו הזדמנויות בעזרת ידידיו, שהפשיטו נשים נשואות ובתולות שהגיעו לפרקן להסתכל בהן כאילו סוחר העבדים טוראניוּס היה מוכר אותן. כמו כן כתב אליו אנטוניוס במכתב סודי, קודם שהתנכר לו והפך לשונאו, את הדברים הבאים: „מה זה הסב את לבך ממני? משום שאני שוכב את המלכה?¹⁹⁰ הלא היא אשתי! כלום זה עתה התחלתי בכך, ולא זו לי כבר השנה התשיעית? ואתה, האם שוכב אתה את דרוּסילה בלבד? חייך, אם בשעה שתקרא את מכתבי זה לא שכבת כבר את טרטולה או טרנטילה, את רופילה או סילוויה טיטיסניה, או את כולן גם יחד. וכי מה חשיבות בכך, היכן ובמי אתה ממלא תאוותך?“.

70. אף הירבו להג על מסיבה, שנערכה בביתו בסודי־סודות ונתקראה בפי העם „מסיבת שנים־עשר האֵלים“, ובה הסבו האורחים אל השולחן בלבוש אֵלים ואֵלות ואבגוסטוס עצמו התקשט כאפולון. מסיבה זו היתה לגנאי לא רק במכתבי אנטוניוס שבהם נקב בשמותיהם של כל המשתתפים מתוך מרירות רבה, אלא גם בחרוזים המפורסמים הללו של מחבר בלתי־ידוע:

אך מצא שולחנם של אלה מנצח על המחולות

ולעיני מַלְיָה ניגלו ששת האלים ושש האלות;

בשָׂחֵק קיסר תפקידו המדומה של אפולון בעזות־מצח;

בסעדו מתוך הוללות ומשתים של האֵלים –

הוי, כל דרי־מעלה הסבו פניהם מן הארץ,

אף יופיטר עצמו נטש כיסא־זהבו.

הירבו לרנן אחרי המסיבה הזאת בעיקר לרגל הדחקות והרעב, ששררו בעיר בימים ההם, ולמחרת יצא הקול, שהאֵלים אכלו את כל תבואת־הארץ, וקיסר הוא אל־נכון אפולון, אך אפולון „המציק“¹⁹¹, כינוי שהעריצו בו את האל הזה באחד מרבעי העיר. קינטרוהו גם על אהבתו היתרה לרהיטים יקרים ולכלי־קורינתוֹס ועל נטייתו למישחק־הקוביה; וכך נימצא כתוב על גבי האנדרטה שלו בימי ההחרמות: „אבי היה סוחר בכסף ואני בכלי־קורינתוס“, משום שחשדו בו כי צרף אנשים אל רשימת ההחרמה אך ורק בגלל כלי־קורינתוס שהיו ברשותם. גם בימי מלחמת סיקיליה נפוץ המכתם הזה:

מאחר שנוצח ציו פעמיים ואבדו אניותיו,

קוביה יטיל, לנצח סוף־סוף פעם אחת.

71. מבין הדברים האלה – אם חטאים ניקרא להם ואם האשמוֹת – הלא סתר את דבר הפריצות הבלתי־טבעית על־נקלה על ידי טהרת חייו גם בימים ההם וגם לאחר מכן. ואילו את העלילה על אהבת המותרות עירער על ידי כך, שלאחר כיבוש אלכסנדריה לא שמר לעצמו דבר מכל כלי־הבית של המלך אלא גביע מוּריני אחד בלבד, ואת כלי הזהב שהיו משתמשים בהם שם שמוש יום־יומי, מסר מיד לכור־ההיתוך. אך בתאוות־בשרים דבקה נפשו ומספרים שאפילו לאחר שנים היתה בו נטייה לבעול בתולות, שהומצאו לו ממקומות שונים ואפילו על ידי אשתו. לא חשש כלל ועיקר, שצא לו שם של קוביוסטוס, שיחק בגלוי ולעין כל להנאתו גם בזיקנתו, ולא רק בחודש דצמבר¹⁹², אלא גם בשאר מועדים וימות־חול כאחד. ודבר זה אינו מוטל בספק כלל, כיוון שהוא אומר במכתב אחד, שניכתב בעצם ידו: „סעדתי, טיבריוס שלי, בחברת אותם האנשים; ניתווספו למיספר האורחים וֵיניקיוּס וסיליוּס האב. בשעת הסעודה, כתמול כן היום, הטלנו את הקוביות כיאה לזקנים. במשחק נהגנו כך: אם מישהו הטיל „כלב“ או „שש“, היה מניח באמצע דינר אחד על כל קוביה. ואילו את כל הכסף הזה קיבל מי שהטיל „ונוּס“. ובמכתב אחר הוא כותב: „חג הקְוִוינִקְוֵטרְיָה“¹⁹³ עבר עלינו בעליצות יתירה, טיבריוס יקירי, כי שיחקנו כל ימי החג ולא נתנו מנוח ללוח־המישחק; אחיך הירבה להתאונן על מזלו, אך לבסוף לא הפסיד הרבה ומעט־מעט כיסה את הפסדיו הגדולים בלי שקיווה לכך. אני כשלעצמי הפסדתי עשרים אלף ססטרקים, בעיקר על שום שנהגתי בנדיבות יתירה בשעת המישחק, כדרכי מאז, כי אילו דרשתי מידי כל אחד את הטלותיו הפסולות, במקום לוותר עליהן, או אילו שומר הייתי לעצמי את הסכומים שנתתי במתנה, הייתי זוכה בלא ספק בחמישים אלף, אך אני מעדיף ללכת בדרך זו, כי בנדיבות רוחי זו תגיע תהילתי עד לב־השמים“. ולבתו כתב: „שלחתי לך מאתים וחמישים דינרים, אותו סכום שנתתי לכל אחד מאורחי, אם יהא את נפשם לשחק בקוביות או ב’זוג ופרט' בשעת־המשתה“. בשאר שטחי־החיים היה, כידוע, מסתפק במועט שבמועט ולא נפל עליו מעולם כל חשד של דופי.

72. תחילה היה מתגורר בקרבת הפורום, מעל ל„מעלות עושי־הטבעות“, בביתו של הנואם קאלווּס, אחר־כך עבר אל הפאלאטיום, לביתו של הוֹרְטֶנְסִיוּס שגם הוא היה צנוע למדי ולא הצטיין לא ברווחה ולא בשכלולים; אולמותיו קטנים, עמודיהם עשויים אבן אלבאנית¹⁹⁴, חדריו ללא קישוטי־שיש או רצפה מצויינת ביופיה. ארבעים שנה ומעלה שהה באותו חדר־השינה, גם בקיץ וגם בחורף, ואף־על־פי שידע כי השהייה בעיר מזיקה לבריאותו בימות־החורף, לא בילה מימיו את החורף מחוצה לה. אם ביקש פעם לעבוד בבדידות ובאין־מפריע, היה לו לכך מקום ניבדל בעליה, שהיה קורא לו „סיראקוסי“¹⁹⁵, או „מעבדה“; לשם היה עובר או לביתו של אחד ממשוחרריו בפרברים; ואילו בשעת מחלה שוכב היה בבית מיקינאס. לשם מרגוע היה מבקר לרוב במקומות שעל שפת הים, באיי קאמפּאניה או בעיירות בקרבת רומא, כגון לַאנוּבִּיוּם, פְּרֵינֶסְטִי, וטִיבּוֹר; בזו נוהג היה לשבת תכופות גם למשפט בסטיו של מקדש הרקולס. ארמונות גדולים ומפוארים היו לו לזרא, אף הרס עד־היסוד את החווילה שבנתה לו נכדתו יוליה בהוצאות מרובות. ואילו את בתי־הקיץ שלו עצמו, אם כי צנועים היו, העדיף לקשט, במקום בפסלים ובתמונות, בשבילים ובחורשות, או בחפצים הראויים לציון כעתיקים, או יקרי־מציאות, כגון העצמות הגדולות של חיות־ים ויבשה ענקיות, שקוראים להן „עצמות הגיגאַנטים“, או בכלי־הנשק של הגיבורים הקדמונים.

73. הצימצום שנהג בכלי־ביתו ובכלי־תשמישו נראה עד היום לעין במיטות ובשולחנות שנשתיירו אחריו ורובם אינם מהודרים למדי אפילו לאזרח פשוט. כמו כן אומרים עליו שלא היה שוכב אלא במטה נמוכה ומוצעת בפשטות. לא־ברצון עטה לבוש אחר מאשר בגד־הבית, שעשו לו אחותו, אשתו, בנותיו, או נכדותיו. את הטוגה לא היה מהדק או מתיר יתר־על המידה ופס הארגמן שעליה לא היה צר או רחב מדי; אך נעליו גבוהות היו במקצת. כדי שייראה גבוה מכפי שהיה. ובכל עת תמיד היו נעליו ובגדי־השרד שלו מוכנים בחדר־שנתו למקרים פתאומיים ובלתי צפויים.

74. היה מרבה לערוך סעודות ותמיד בצורה רשמית, והיה מדקדק מאוד במעמד המוזמנים ובאישיותם. וואלֶריוּס מֶסָאלָה מספר, שמעולם לא שיתף בסעודה איש ממשוחרריו, פרט למֵנאס, וגם אותו רק כשהושווה בזכויותיו לאלה שנולדו בחירות, לאחר שמסר את הצי של סכסטוס פומפיוס. אבגוסטוס עצמו כותב, שהזמין פעם אדם אחד, שהיה לפנים שלישו, משום שהיה בדעתו ללון בחווילה של הלז. לא פעם היה מאחר לבוא אל השולחן, או מקדים לעזוב אותו, ולאורחים ניתן לפתוח בסעודה קודם שהסב עמהם ולהמשיך בה לאחר שנפטר מהם. הסעודה היתה מורכבת משלוש מנות, או ביד רחבה יותר, משש, ובמקום להרבות במותרות היה מרבה בהסברת־פנים לאורחיו, והיה מעורר את השותקים והמתלחשים ביניהם, שישתתפו בשיחה הכללית; או שהיה מביא אל הסעודה זמרים, שחקנים ואף מוקיונים פשוטים מן הקירקס ובעיקר מספרי מעשיות של מוסר־השכל.

75. חגים ומועדים היה חוגג ברוב פאר והדר, אך לא אחת גם מתוך ליגלוג בלבד. בסאטורנאליות, וגם בכל עת אחרת כפי שעלה על לבו, היה מחלק פעם מתנות בגדים וכלי זהב וכסף, פעם מטבעות מטביעוֹת שונות, ביניהן של המלכים הקדמונים ושל מדינות־חוץ. אך לעתים היה מסתפּק במתן שמיכות צמר, ספוגים, כפות־עץ ומלקחיים ועוד דברים כיוצא באלה, ועליהם כתובות סתומוֹת ודו־משמעיוֹת. כמו כן רגיל היה למכור בשעת משתים גורלות על חפצים, שהיו שונים מאוד בערכם זה מזה, או ציורים שפניהם כוסו, ובאופן זה היה מכזיב או מאשר את תקוות הקונים, שהיתה תלויה במקרה. קניות אלו נעשו במשותף על ידי אלה שהסבו על אחד המסבים¹⁹⁶, באופן שהרווח וההפסד היו מתחלקים ביניהם.

76. באכילה (שכן גם על פרט זה אין אני חפץ לעבור בשתיקה) היה ממעט ביותר וניזון לרוב במאכלות פשוטים. לחם שחור, דגים קטנים, גבינת־בקר סחוטה ביד ותאנים ירוקות, המבשילות פעמיים בשנה, היו המאכלים החביבים עליו מכל, והיה סועד בהם את לבו גם קודם הארוחה בכל מקום ובכל שעה שהיה לו התאבון לאכילה. והנה דברי עצמו במכתביו: „בכרכרתי טעמתי מעט לחם ותמרים“… ובמקום אחר: „בשעה שחזרתי מן הארמון הביתה באפריון, אכלתי אונקיה לחם וגרגרי־ענבים אחדים מקשי־הזג“, ושוב: „אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר על צום־השבת“¹⁹⁷ שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום, ורק בבית המרחץ, בשעה הראשונה של הלילה אכלתי סוף־סוף שתי פרוסות לחם לפני שהתחלתי לסוך בשרי בשמן“. מחמת רשלנות זו היה סועד לא אחת לבדו קודם שהתכנסו האורחים למשתה, או לאחר שניפטרו מעליו והלכו, ואילו בנוכחותם לא נגע במאומה.

77. גם בשתיית היין היה מתון מאוד מטבעו, קוֹרְנֶלְיוּס נֶפּוֹס מספר, שבמחנה ליד מוטינה לא נהג לשתות יותר משלוש פעמים בארוחה אחת. גם לאחר מכן, ואפילו בשעה שהיה מתענג ביתר־רווחה, לא עבר על שש כוסות¹⁹⁸. ואם שתה יותר מזה, היה נוהג להקיא. מעדיף היה לשתות יין רֵיטְיָה, אבל רק לעתים רחוקות היה שותה בין ארוחה לארוחה. במקום משקה היה אוכל פת טבולה במים קרים או פלח מלפפון, גבעול־חסה או תפוח טרי או מיובש שלמיצו היה טעם יין.

78. לאחר סעודת־הצהרים היה נח מעט בלי לפשוט מעליו בגדיו ונעליו; רגליו היו מכוסות וידו על עיניו. לאחר סעודת־הערב חוזר היה אל הדרגש שבחדר־עבודתו; שם ישב עד לשעה מאוחרת בלילה וסיים כל שנשתייר לו מעבודת־יומו; כולו או רובו. אחר־כך עלה על מיטתו והיה ישן לא יותר משבע שעות, וגם אלו לא בהעלם אחד, אלא היה מקיץ באותו רווח־זמן שלוש־ארבע פעמים. ואם לאחר הפסקה כזאת לא יכול להרדם עוד, כפי שאירע לעתים, הביאו לפניו קריין או מספר־מעשיות, וכשחזרה אליו שנתו היה ממשיך בה תכוּפוֹת עד לאחר עלות־השחר. מימיו לא שכב ער בחשיכה בלי שמישהו ישב עמו. להשכים לא אהב, ואם היה צורך לקום בשעה מוקדמת של בוקר לרגל איזה טקס או פולחן דתי, היה לן בחדרו של אחד מאנשי־ביתו, שהיה קרוב למקום המעשה, כדי שהדבר לא יפגע בנוחיותו. וגם אז היה נרדם וישן כשהחזירהו לביתו דרך הרחובות, או כשהניחו את האפיריון לרגל איזה עיכוב.

79. יפה־תואר היה ומלא־חן בכל הגילים, אף כי מאס בכל מיני טרזנות; לתסרוקת־שערותיו לא שם לבו, ועד למידה כזאת שהיה מחיש את גזיזת־שערו בידי ספרים אחדים בבת־אחת, ואת זקנו גוזז היה לעתים ולעתים מגלח, ובשעת מעשה היה קורא או גם כותב. ארשת־פניו, בין בדברו בין בשתיקתו, היתה שלווה ונעימה מאוד, עד שאדם אחד ממפקדי הגאלים הודה בין מתי־סודו, כי פנים אלו הם שהפכו את לבו ומנעוהו מלבצע זממו שיזם להתקרב אל אבגוסטוס במסע דרך־האלפים, באמתלה של שיחה קלה, ולדחפו אל התהום. עיניו היו בהירות ומבהיקות וקיבל ברצון את דעת אלה שאמרו, כי יש בהן איזה כוח אלוהי, ונהנה היה בשעה שמישהו השפיל עיניו כשהטיל בו מבט חריף ביותר, משל כאילו ניפגע מזוהר־השמש. לעת זיקנתו כהה כוח־הראיה של עינו השמאלית. שיניו היו נפרדות, זעירות ופגומות, שערותיו מתולתלות במקצת וצהבהבות; גבות עיניו מחוברות, אזניו בינוניות, האף בולט במשהו בחלקו העליון ובתחתיתו מחודד במקצת. עורו היה כהה־לבן, קומתו נמוכה, אם־כי יוליוס מאראטוּס, עבדו המשוחרר ומזכירו, מספר שגבהו היה חמש רגל ושלושת־רבעי הרגל¹⁹⁹ – אבל דבר זה לא ניראה לעין מפאת יפי אבריו והתאמתם, וניכר רק על ידי השוואה עם איש גבוה ממנו, שעמד על ידו.

80. גופו, כפי שמספרים, היה מלא בהרות, וסימנים מלידה היו פזורים על בטנו ועל חזהו בצורתם, בסידרם ובמיספרם של הכוכבים אשר במזל הדובה הגדולה שבשמים. כמו כן היו כמה צלקות בעורו שבאו לו מן החיכוך שבגופו ומן השימוש המתמיד והנמרץ בקרצף²⁰⁰, ולבסוף קיבלו צורת זָרַעַת מוגלה. ירכו, השוק והאמה של רגלו השמאלית לא היו חזקות ביותר ותכופות היה גם צולע, אך הלך והתחזק על ידי ריפוי בחול ובקנים²⁰¹. גם באצבע ידו הימנית הרגיש לעתים קרובות חולשה גדולה, וכאשר היתה קפואה ומכווצת מקור הניעה בקושי לכתיבה בעזרת טבעת עשויה קרן. גם על כאבים בשלפוחית התאונן, אבל לבסוף הוקל לו מהם משיצאו האבנים עם השתן.

81. מחלות קשות ומסוכנות עברו עליו כמה פעמים בחייו, ובעיקר לאחר כיבוש קאנְטַאבְּרִיָה, שעה שניפגע על־ידי מורסה שבכבד, ואובד־עצות אנוס היה לקבל על עצמו דרך־ריפוי בלתי־רגיל ומסוכן: כיוון שהתחבושות החמות לא הועילו, הביאוֹ הרופא אנטוניוס מוּסה לידי כך שיתרפא בתחבושות קרות. כמו כן התנסה גם במחלות אחדות, שחוזרות בכל שנה ושנה בעונה מסוימת: קרוב ליום הולדתו תקפתו לרוב חולשה; בראשית האביב חלה בהתנפחות הסרעפת ובתקופת הרוחות הדרומיות – בנזלת. על ידי־כך נחלש כל מיבנה גופו עד כדי כך, שנתקשה מאוד לשאת קור וחום.

82. בחורף היה מגן על עצמו מפני הקור בארבעה חלוקים וטוגה כבדה, בכותונת, אפודת־צמר, מכנסים וגרבים, ואילו בקיץ היה ישן בחדר־השינה ליד דלתות פתוחות, אך לעתים קרובות לָן בביתן־הגינה ליד המזרקה, וגם כאן היו מנפנפים עליו במניפה. את השמש לא יכול לשאת גם בחורף, ואפילו בביתו לא היה מטייל תחת כיפת־השמים אלא בכובע רחב־שוליים לראשו. מסעותיו עשה באפיריון כמעט תמיד בלילות, באיטיות רבה כל־כך ובהפסקות תכופות, שהדרך לפריניסטי או לטיבור נמשך לו יומיים; ואם יכול היה להגיע לאיזה מקום בדרך הים, היה מעדיף להפליג בספינה. בחולשתו הגדולה שמר על עצמו בדאגה רבה, ובראש וראשונה על ידי מיעוט ברחיצה. את גופו סך תכופות, או שהיה מזיע ליד האש, ואחר כך התקלח במים פושרים, או מחוממים על ידי שמש עזה. אבל כל אימת שעצביו ניזקקו לטיפול באמבטיות מי־מלח או מי־גפרית חמים, הסתפק בזה שישב באמבטי של עץ, שהיה קורא לו דוּרַטָה בלשון ספרד, וניענע ידיו ורגליו חליפות.

83. את אימוני־השדה שברכיבה ובנשק הניח מיד לאחר מלחמות־האזרחים ועבר תחילה למישחקי־כדור שונים ולאחר זמן רוכב היה לבדו, או מטייל ובקצווי הדרך היה רץ בקפיצות קלות, עטוף מעיל או שמיכה. כדי לבדר את רוחו היה צד דגים בחכה או משחק בקוביות, כדורי־שיש ואגוזים בחברת נערים קטנים ונחמדים ביפים ובפיטפוטיהם, שהיה מכנס אותם מכל קצווי העולם, ובעיקר ממאבְרֶטַנְיָה ומסוריה. ננסים, בעלי־מום ושאר בריות כיוצא־באלה היו לו לתועבה, כי ראה בהם שרירויות הטבע, העלולות להביא רעה.

84. משחר־נעוריו עסק באמנות הדיבור ובלימודים הכלליים בחשק ושקידה רבה. מספרים עליו, שבמלחמת מוטינה היה קורא, כותב ומדקלם מדי יום ביומו על אף המעמסה הגדולה של שאר עסקיו. בהמשך הימים שבאו לאחר זה לא היה נואֵם מעולם לא בסנט, לא בפני החיילים והעם אלא לאחר שתיכן תחילה את הנאום וחיברו בכתב, ואף־על־פי שלא היה חסר את הכישרון לדבר בלי הכנה במקרה בלתי־צפוי. אבל כדי שלא יבוא לידי סכנה של שיכחה ולא יבזבז זמנו בשינון הנאום, קבע מנהג לעצמו לקרוא הכל מן הכתב. גם את שיחותיו עם יחידים וחילופי־דברים רציניים יותר עם אשתו ליוויה היה רושם תחילה וקורא מתוך פנקסו, שלא לדבר פחות או יותר מן המידה מחוסר הכנה. מבטאו היה נאה ונעימה מיוחדת לו, והיה עושה בו תרגילים עם המורה למבטא; אבל לא אחת דיבר אל העם באסיפותיו באמצעותו של כּרוֹז מפאת החולשה שתקפה את גרונו.

85. הוא חיבר כתבי־פרוזה רבים וכן שונים, מהם שקרא בפני ידידיו הקרובים, ששימשו לו קהל צופים, כגון „האיגרת לברוטוס נגד קאטוֹ“, אבל בשעת קריאה זו, כשהגיע כמעט עד לסוף החיבור, התעייף מהיותו כבר בא בימים ומסר לטיבריוס, שימשיך בקריאה. כן כתב „דברי התעוררות לפילוסופיה“ וחלקים אחדים מ„זכרונות־החיים“, שבהם תיאר את הקורות אותו בשלושה־עשר ספרים והגיע רק עד למלחמת קאנטאבּריה, בדברי שירה עשה רק נסיונות קלים; נשתמר בידינו רק ספר אחד, שכתב בהכסמטרים, ושמו ותכנו של זה: „סיקיליה“. כמו כן מצוי עמנו גם ספר שני של „מכתמים“ באותו היקף שחיבר אותם לרוב בשעות השהייה בבית־המרחץ. טראגדיה („אַיאַכּס“), שהתחיל לכתוב אותה בהתלהבות גדולה, השמיד לאחר כך, כי התיאור לא עלה יפה; וכאשר שאלוהו ידידיו לשלום „אַיאַכּס“, ענה להם: „אַיאַכּס שלי נפל על הספוג“²⁰².

86. שואף היה לדרך־ביטוי הדור ומתון כאחד ונימנע ממליצות תפילות ומלאכותיות, ומ„צחנת־מלים־נושנות“, כפי שקרא להן. בדאגה מיוחדת שקוּד היה להביע את רעיונו בבהירות ככל האפשר. כדי שדבר זה יעלה בידו על־נקלה ולא יבלבל או ישהה את הקורא או את השומע באיזו נקודה, לא היסס להשתמש במלות־היחס עם שמות הערים, או לחזור על מלות־הקשר פעמים אחדות, אם העדרן יכול היה לגרום לאי־הבנה כלשהי, אף על פי שהיה בו משום תוספת־חן. במחדשים כבמשמרים בלשון בחל באותה מידה, מהיותם חוטאים שניהם בכיוונים מנוגדים, ולא אחת ליגלג עליהם, וביחוד על ידידו מֵיקינאס, שעל „סילסולי־סיגנונו הנוטפים בושׂם“, כפי שקרא להם, היה חומד לו לצון בכל שעת כושר ושׂם אותם ללעג בחיקוי מבדח. אפילו על טיבריוס לא חס, על שום שהיה רודף לפעמים אחר ביטויים בלתי־רגילים וגם נושנים; למארקוס אנטוניוס קרא „מטורף“ על שכתב בסיגנון, שביקש לעורר בו את תמהונם של הקוראים יותר מאשר את הבנתם. ועוד הוסיף ולעג לדרכו הפגומה בבחירת אפני־הביטוי והוסיף: „כנראה שוקל אתה בדעתך, אם עליך לחקות את אניוס קימבּר או את וראניוּס פלאקוּס ולהשתמש במלים שליקט סָלוּסטיוּס קריספוּס מתוך ה„אוֹרִיגִינֵס“ של קאטו, או שמוטב לך להכניס ללשוננו את שפע הדיבור חסר־התוכן של הנואמים מן האסכולה האסיאטית“²⁰³. ובמכתב אחר, שבו שיבח את כשרונות נכדתו אגריפינה, כתב: „אבל עליך לשקוד על כך, שכתיבתך ודיבורך לא יהיו מלאכותיים“.

87. בדיבור היומיומי השתמש לעיתים קרובות בביטויים מסויימים, כפי שמעידים גם המכתבים שכתב בעצם ידו. ביקש דרך משל לומר על מישהו, שלא ישלם חובו לעולם, היה אומר: „פלוני ישלם בקאלנדים היווניים“²⁰⁴; כאשר העיר למישהו, שיש להשלים עם המצב כמות שהוא, כתב: „נסתפק בקאטוֹ זה שיש לנו!“. כדי להביע את המהירות שבה יש לפעול בענין דחוף, כתב: „מהר מבישול האספרגוס“. במקום stultus (שוטה) אמר תמיד baceolus (טיפש); במקום pullus (כהה) – pulleiaceus (שחור); במקום cerritus (מטורף) – vacerrosus (משוגע); במקום להרגיש male (ברע) – vapide (תפל); כמו כן כתב betizare בהוראה, „להיות עיף“, במקום הביטוי העממי lachanizare; כמו כן simus תחת sumus, domos תחת domuos²⁰⁵ ביחס הקניָן שבמספר יחיד²⁰⁶. את שני האחרונים לא כתב מעולם אחרת אלא בצורה זאת, כדי שכל אחד יבין, כי הרגלו הוא בכך ואין כאן שגיאה. בכתב־ידו שׂמתי לב במיוחד לדברים אלה: אין הוא מחלק את המלים לשניים ואינו מעביר את האותיות המיותרות מסוף השורה האחת לתחילתה של השניה. אלא כותב אותן בו במקום מתחת לשורה ומבדילן בקו מסביב.

88. לכּתיב הנכון, כלומר לחוקי הכתיב שקבעו המדקדקים, לא הירבה לשים לב, ונראה שהיה מעדיף לנהוג לדעת אלה האומרים כי יש לכתוב בדיוק כפי שאנו מדברים. תכופות אמנם מחליף היה או משמיט לא רק אותיות אלא גם הברות שלמות, אבל אין זו אלא שגיאה הרוֹוחת בין בני־אדם, ולא הייתי מציין דבר זה אילולא שמעתי לתמהוני מספרים עליו, כי החליף אחד הנציבים הקונסולאריים באחר, על שהיה בור ועם־הארץ, באשר מצא שהלה כתב ixi במקום ipsi. כשהשתמש בכתב־סתרים היה שם B במקום A, C במקום B וכן שאר האותיות באותו אופן, ואילו במקום X כתב A פעמיים.

89. גם ללימודי יוון נתמסר באותה שקידה והצטיין בהם ביותר. את הדיבור הנכון למד מפי אפולודורוס איש פרגמון, ובנעוריו לקחוֹ אתו מרומא לאפולוניה, אם כי המורה כבר היה אז בא בימים. אחר־כך העשיר ידיעותיו במדעים שונים בחברתו של אַרֵיוּס הפילוסוף ושני בניו דיוֹניסיוּס וניקאנוֹר; ואף על פי כן לא הגיע לידי כך שידבר יוונית בשטף או שינסה לחבר בה איזה חיבור; וכאשר היה צורך בכך היה כותב דבריו לאטינית ומוֹסרם לאחֵר לתרגום. אבל ידיעותיו בשירה לא היו קטנות כלל וכלל, אף נהנה מן הקומדיה הקדומה והירבה להציגה בהצגות פומביות. בשעת קריאה בספרים בשתי השפות ביקש בעיקר עצות ודוגמות מועילות לכלל או לפרט; את אלו היה מעתיק מלה במלה ושילחן תכופות אל בני־ביתו, ואל שרי־הצבא ונציבי־הפרובינציות ושלטונות־הבירה, במידה שהיה אחד מהם זקוק לתוכחה. גם מגילות שלימות קרא באוזני הסנט, או פירסם אותן תכופות בעם על ידי כרוזים, כגון נאומיו של קְוִינטוּס מֶטֶלוּס „על ריבוי הילודה“, של רוטיליוס „על גובה הבניינים“. וכל אלה עשה כדי שיקל לו להוכיחם שלא הוא הראשון ששׂם לבו לשני הדברים האלה, אלא עוד הקדמונים דאגו לכך בשעתם. את בעלי הכשרונות שבדורו היה מעודד בכל הדרכים והיטה אוזן קשבת באורך־רוח לאלה שקראו לפניו דבר, ולאו דווקא שירים ודברי היסטוריה בלבד, אלא גם נאומים ודיאלוגים. אבל אם נכתב עליו איזה דבר מתוך הקלת־ראש בידי מחברים ממדרגה שניה, היה ניפגע לעתים, ואף הזהיר את הפריטורים שלא להוריד את שמו אל במות ההתחרויות האמנותיות.

90. בעניני אמונה ואמונות תפילות נודעו לנו עליו הדברים הבאים: היתה לו חולשה מסויימת בפחדוֹ מפני הברק והרעם; על כן היה נושא עמו תמיד ובכל מקום עורו של כלב־ים²⁰⁷ לסגולה, ולחשש כלשהו של סופה גדולה התחבא בחדר מקומר במסתרים, וכל־זה משום שניבהל פעם במסע־לילה על ידי מכת־ברק, שחלפה על ידו, כפי שנזכר כבר לעיל.

91. מעולם לא הסיח דעתו מחלומות שחלם בעצמו, או שחלמו אחרים עליו. במערכה שליד פיליפּי החליט שלא לצאת מאהלו לרגל מחלתו, וחזר בו ויצא משום האזהרה, שניתנה בחלום לאחד מידידיו; והיה הדבר למזלו, כי בשעה שניכבש המחנה בהתפרץ האויב לתוכו דקרו את מיטתו וקרעו מעליה את האפיריון בחשבם שהוא שוכב שם עדיין. בכל ימות־האביב היה רואה חלומות רבים ונוראים עד־מאוד, אך ריקים וחסרי־משמעות; ואילו בשאר תקופות־השנה היו חלומותיו נדירים יותר, אך גם מובנים יותר. בימים שבהם הירבה לבקר בהיכל „יופיטר המרעים“, שייסד בקאפיטוליום ראה בחלומו והנה יופיטר הקאפיטוליני מתאונן באזניו, שמעריציו סרו מאחריו; ואילו הוא, אבגוסטוס, ענה כי בעל־הרעמים אינו אלא שומר־הסף שלו. בעקבות החלום הזה עיטר מיד את חזית ההיכל בפעמונים, מאחר שהיה נהוג לתלותם בשערי־הבתים. עקב חזיון־לילה דומה לכך היה מבקש נדבות מדי שנה בשנה ביום מסויים מאת העם ופשט ידו לקראתם, שיטילו פרוטות לתוכה.

92. לאותות ולסימנים ידועים התייחס כאל וודאות מוחלטת. אם החליפו את נעליו בבוקר והנעילוהו את השמאלית במקום הימנית, חשב זאת לאות מבשר רעה; ואילו אם ירד במקרה הטל ביום שיצא לדרך ארוכה בים או ביבשה, היה לו זה לסימן טוב, המבשר את דבר שובו במהרה ובהצלחה. אך גם ממעשי־ניסים היה מתפעל במידה יתירה. דקל שצץ ועלה לפני ביתו מבין סדקי האבנים, העבירוֹ לחצר הפנימית, מקום שם עמדו תרפי־הבית, ודאג במסירות רבה לטיפוחו ולגידולו, בבואו לאי קַפְּרִי התחילו שם ללבלב מחדש ענפי אחת האֵלות עתיקות־היומין, שכבר נבלו והיו מוטים כלפי מטה. שמחתו של אבגוסטוס היתה גדולה כל כך למראה זה, שהחליט לעשות חילופים ולתת במקומה את אֵינַארְיָה לקהילת ניאפוליס. כמו כן ניזהר היה בימים מסויימים שלא לצאת לדרך מדרכיו למחרת ימי־השוק²⁰⁸ או להתחיל בדבר בעל חשיבות בּנוֹנים²⁰⁹, אך לטיבריוס כתב, שלא נתכוון בזה אלא להיזהר מפני „הצילצול הרע“ של השם²¹⁰.

93. למנהגים העתיקים והמקובלים שבדתותיהם של עמים זרים חילק כבוד גדול, כשם שמזלזל היה באחרים. באתונה הובא בסוד הפולחן²¹¹, ולאחר זמן כשהיה דן ברומא במשפט הנוגע לזכויות כוהני קֶרֶס, האֵלָה האַטִית, שילח מעליו את חבר־השופטים עם קהל־הנוכחים וחקר בעצמו את בעלי־הדין. לעומת זאת נמנע, בשעה שסייר את מצרים, לטרוח מעט ולהאריך דרכו כדי לראות את האַפּיס, ושיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ־יהודה.

94. וכיוון שהגענו לכאן, יהא זה במקומו אם אוסיף ואספר על המקרים שקרו קודם שנולד ובעצם היום שבו נולד, וגם לאחר מכן, שמתוכם ניתן להבחין ולראות מראש את גדולתו העתידה ואת הצלחתו, שלא פסקה.

עוד בימי קדם קרה המקרה שברק פגע בחלק מחומת עיר מולדתו וֶלִיטְרֵי והחוזים חזו לפי זה שאחד מאזרחיה עתיד לשלוט פעם על העולם. בני ווליטרי, ששמו ביטחונם בנבואה זו, פתחו באותם הימים במלחמה על העם הרומאי, וגם אחרי כן נלחמו בהם תכופות, עד שהושמדו כמעט עד אחד. רק לאחר זמן רב נתברר בעקבות המאורעות, שהאות הזה מכוון היה לשלטונו של אבגוסטוס.

יוּליוּס מאראתּוּס מעיד, כי כמה חדשים קודם שנולד אבגוסטוס הראו אותות ומופתים לעין־כל, כי הטבע עתיד להוציא לאור־עולם מלך לעם רומא. מיד ניבהל הסנט והחליט שלא יגדלו ילד שנולד באותה שנה. אבל אלה שנשותיהם היו הרות דאגו לכך שפקודת הסנט לא תופקד בבית־האוצר²¹², מאחר שכל אחד מהם ייחס את הסיכוי הזה לעצמו. אַסְקְלֶפִּיאַדֶס איש מֶנְדֵס כתב ספר בשם „מאמרים על האלים“ ובו קראתי דברים אלה: כשבאה פעם אטיה בחצות־הלילה אל הפולחן החגיגי של אפולון, נירדמה באפיריונה בתוך ההיכל, בשעה שהמתינה לבוא שאר המטרונות. והנה זחל פתאום ובא דרקון אל האפיריון ולאחר זמן חזר ונסתלק; אבל משהקיצה משנתה זו טבלה וניטהרה כלאחר משכב עם בעלה, ומיד הופיע בגופה כתם בדמות דרקון שאי־אפשר היה לסלקו עוד, עד שנימנעה מלבוא אחרי־כן אל בתי־המרחץ הציבוריים. לעשרת חדשים ילדה את אבגוסטוס, שנחשב משום כך לבן־אפולון. אותה אטיה חלמה לפני הלידה, שקרביה נתרוממו עד לכוכבים והתפשטו על פני שמים וארץ; ואביו אוקטאביוס חלם שהשמש בזהרה עולה מרחם אטיה. ביום שבו נולד נידון קשר קטילינה בקוריה ואוקטאביוס איחר לבוא לישיבה, כי אשתו כרעה ללדת; והנה דבר ידוע ומפורסם הוא, שפּוּבּליוּס ניגידיוּס²¹³, משנודעה לו סיבת האיחור ושמע מה היתה שעת־הלידה, אישר כי אמנם נולד מוֹשלוֹ של העולם. כאשר הוליך אחר־כך אוקטאביוס את צבאו דרך ערבות תּראקיה, שאל לעתיד בנו בטקס ברברי שנערך בחורשת „ליבּר פאטר“²¹⁴, והכוהנים אישרו לו מחדש את הנבואה הקודמת. שכן מן היין שנסך על המזבח פרצה ועלתה להבת־אש גדולה, שעברה על פני גג המקדש ונתנשאה עד לשמים; אות ומופת בדומה לזה שניזדמן רק לאלכסנדר הגדול בשעה שהקריב קרבן ליד אותו מזבח. ובאותו לילה נידמה לו לאוקטאביוס, שהוא רואה את בנו גדול ממידת בן־תמותה; בידו הברק עם השרביט של יופיטר אופטימוס מכסימוס והוא לבוש בגדי האל ועטרת־נגוהות בראשו; יושב במרכבה מקושטת זרי־דפנה ומשוכה על־ידי סוסים מזהירים בעורם הלבן, שתי פעמים שישה במיספר.

עוד בשחר־ילדותו – כפי שניזכר בנאומו של גאיוס דרוּסוּס – הניחתו ערב אחד האומנת בעריסתו שבקומת־הקרקע, ובבוקר שלמחרתו לא מצאוהו שם, ורק לאחר חיפושים ממושכים נמצא סוף־סוף בראש מגדל־גבוה, והוא שוכב ופניו אל השמש העולה. אך התחיל לדבר ושמע לראשונה את קירקור הצפרדעים באחוזת אבי־אביו, ציווה עליהן את השתיקה; והמסורת אומרת שמאותה שעה אין הצפרדעים מקרקרות עוד שם. כאשר סעד פעם את ארוחת־הבוקר בחורשה עם אבן־המיל הרביעית בדרך הקאמפאנית, חטף פתאום נשר את הפת שבידו ולאחר שהגביה עוף חזר וירד בנחת והשיבה לו.

לאחר שקווינטוּס קאטוּלוּס חנך את הקאפיטוליום, חלם חלום בשני לילות רצופים. בראשון ראה את יופיטר אופטימוס מכסימוס בוחר אחד מן הנערים הרבים, המשחקים מסביב למזבחו, מטה אותו הצידה ומניח את סמל המדינה שנשא בידו אל חיק הנער. ובלילה השני ראה אותו הנער בחיקו של יופיטר הקאפיטוליני, וכאשר צווה להרחיקו משם, הזהירו האל שיימנע מכך, כי הנער הזה יגדל ויהיה מושיע למולדתו. ולמחרת אותו יום פגע קאטולוס בלכתו ברחוב באבגוסטוס (הוא לא הכירו עוד), הביט בו בתמיהה ואמר, שהוא דומה מאוד לאותו נער שראה בחלומו. אבל יש שמתארים את חלומו הראשון של קאטולוס בצורה אחרת והיא: כמה נערים עמדו לפני יופיטר וביקשו ממנו שיתן להם אפוטרופוס, והוא הצביע על אחד מהם שאליו יביאו כל משאלותיהם; ובדברו ליטף פניו של אותו נער ואָצל עליהם נשיקתו.

מארקוס קיקרוֹ, בשעה שנילווה אל גאיוס קיסר לקאפיטוליום, סיפר לידידיו חלום שראה בלילה הקודם: נער אציל־המראה הורד מן השמים בשרשרת־זהב, הועמד על יד שער הקאפיטוליום ויופיטר מסר לו מגלב. מיד לאחר זה ראה במקרה את אבגוסטוס, שרוב הנוכחים לא הכירוהו עוד וקיסר דודו הביאו אתו להקריב קרבן, ואמר כי זה הוא הנער, שדמותו נתגלתה לו בחלומו.

כאשר לבש את טוגת־הבגרות, ניפרמה כותנתו רחבת־הפס משני הצדדים ונפלה לרגליו. והיו שפירשו את הדבר כאות לכך, שמעמד זה שהפס הרחב מסמל אותו²¹⁵, עתיד להשתעבד לו באחד הימים.

בשעה שיוליוס האלוהי כרת פעם יער ליד מונדה כדי לפנות מקום למחנהו ומצא שם עץ־תומר, ציווה לשמור עליו כאות לנצחון. והנה צץ ועלה מתוך העץ הזה נצר, שגדל בִן ימים מעטים עד־מאוד, ולא זו בלבד שהיה שווה בגובהו לעץ, שממנו יצא, אלא עוד עלה עליו. בראשו בנו להם יונים רבות קן²¹⁶, אף על פי שבעלי־כנף אלה נמנעים במיוחד מלישב על צמרות־עצים קשות וחדות. ויש אומרים, כי זה היה המופת העיקרי שהניע את קיסר לדאוג לכך, שדווקא נכדה של אחותו יעלה אחריו לשלטון, ולא אחר.

בימים שישב בהם בהתבודדות באפולוניה, עלה אבגוסטוס בלווית אגריפה אל מיצפה־הכוכבים של התוֹכן תֵּיאוֹגֶנֵס. אגריפה שאל ראשון לעתידו, וכאשר חזו לו עתידות גדולים שלא ייאמנו כמעט, שתק אבגוסטוס בעקשנות ולא חפץ לגלות את יום הולדתו, מחשש ומבושה שמא יימצא קטן מחברו. ורק לאחר שהירבו להפציר בו, גילה בלא רצון ותוך היסוסים את היום, ומיד הרתיע תיאוגנס ממקומו ונפל לפניו אפיים ארצה. מאותה שעה גדל ביטחונו של אבגוסטוס במזלו, עד כי פירסם את מערכת־מזלו ברבים וטבע על מטבע־כסף את סימן מזל־התיש, שבו נולד.

95. לאחר רצח קיסר, כשחזר מאפולוניה ובא אל הבירה, הוקף גלגל־החמה לפתע במעגל, שמראהו היה כעין הקשת, אם כי השמים בהירים היו ללא כף ענן. מיד לאחר מכן פגע ברק במצבת יוליה, בת קיסר.

בתקופת הקונסוטלט הראשון שלו שאל באבגורים. וניראו לו, כמו לרומולוס, שנים־עשר בני־עיט, וגם כשהקריב את זבחו, נמצא שבכל הקרבנות היה הקפל התחתון שבכבד נטוי כלפי פנים, וכל הבקיאים בדבר הסיקו מזה את המסקנה האחת, שתופעה זו מראה על עתיד גדול ומאושר.

96. וגדולה מזו: לבו מנבא היה לו מראש את תוצאות כל מלחמותיו. בשעה שהטריוּמווירים איחדו את חילותיהם בבוֹנוֹניה, ירד נשר וישב על גג אהלו של אבגוסטוס והסתער על שני עורבים, שתקפוהו מִזה ומִזה, והטילם בכוח לארץ. מכאן הסיק כל הצבא, שפעם יפול סיכסוך בין השותפים – וכך היה באמת ־ וחזו מראש גם את התוצאות. בדרכו לפיליפי בישׂר איש תֶסאלי אחד את דבר בוא הניצחון בפקודת קיסר המנוח, שדמותו נתגלתה לפניו בדרך עזובה. ליד פֶּרוּסיה לא נירצה קרבנו וכבר ציווה להוסיף על מיספר הקרבנות, והנה פרץ לפתע־פתאום האויב מן העיר וחטף את כל כלי־הקודש והקרבנות; והחוזים הסכימו ביניהם, שהסכנות והאסונות שאבגוסטוס היה צפוי להם בשעה שהקריב את קרבּנוֹ, יחולו מעתה על ראשם של אלה, אשר הקרביים בידיהם; וכן היה. יום אחד לפני שהצי שלו פתח בקרב ליד סיקיליה, מטייל היה בחוף והנה קפץ דג מן הים ונפל לרגליו. באַקטיום, ברדתו אל המערכה, בא לקראתו חַמר על חמורו: שם האיש היה אֶבטיכוס, שם הבהמה: ניקון²¹⁷. לאחר הניצחון הפך אבגוסטוס את מקום מחנהו למקדש והעמיד בו פסל־נחושת של שניהם.

97. גם מותו, שעליו אדבר להלן, ודבר העלָאתוֹ למנין האֵלים לאחר שמת, נודעו לו מראש באותות ברורים ביותר. בשעה שסיים במעמד עם רב את הלוסטרום²¹⁸ בשדה־מארס, נתעופף נשר על סביביו פעמים אחדות, טס אל ההיכל הקרוב וישב שם על האות הראשונה שבשם אגריפה. משהרגיש אבגוסטוס בדבר, ציווה על חבירו למעשה, טיבריוס, לקרוא את הנדרים, שנהגו לקבל עליהם לתקופת־השנים הבאה ואמר, שאין ברצונו לקבל על עצמו דברים, שלא יהא ביכולתו לקיימם, וכל־זה לאחר שכבר הכין וכתב על הלוחות את הנדרים קודם לכן. אותם הימים פגע ברק בכתובת שעל גבי האנדרטה שלו והתיך את האות הראשונה שבשמו; דבר זה נתפרש, שיחיה עוד מאה ימים בלבד, כערך האות C, ואחר יהא נימנה עם האלים, כיוון שהמלה aesar כלומר החלק שנשתייר מן השם Ceasar פירושה „אֵל“ בלשון האטרוסקים.#

כשעמד לשלוח את טיבריוס לאיליריקוּם וביקש ללוותו עד בֶּנֶבֶנטוּם ובעלי־הדינים עצרוהו במשפטיהם בהביאם לפניו ענינים מעניינים שונים, פרץ בצעקה – וגם זה נחשב אחר־כך לאחד מן האותות – שעל אף כל המניעות לא יוסיף להישאר ברומא. יצא לדרך ובא עד אַסטוּריה. משם הפליג בספינה עוד בשעות הלילה, שלא כהרגלו, כיוון שנזדמנה לו רוח רצויה, ועל ידי כך הביא עליו אותה מחלה, שתחילתה בקלקול־הקיבה, שמת בה.

98. לאחר מזה, כשביקר בחוף הקאַמפּאני ובאיים הקרובים, בילה עוד ארבעה ימים בפינה השקיטה שלו בקאפרי, שבה התמסר בכל נפשו למרגוע ולכל מיני־שעשועים. וכאשר עבר במקרה על פני מפרץ פוּטֵיאולי ראה והנה הנוסעים והמלחים של ספינה אלכסנדרונית, שזה־עתה הגיעה למקום, לבושים בגדי־חג ועטורי־פרחים, מקטרים לבונה ומריעים לקראתו בברכות ובדברי־תשבחות קולניים, כי הוא המחייה אותם, הוא המסיעם באניות, הוא הנותן להם ליהנות מן החופש וההצלחה. שמח מאוד על כך, חילק בין בני־לוויתו ארבעים מטבעות־זהב לאיש והשביע אותם שלא יוציאו את הכסף שקיבלו אלא לקניית סחורות אלכסנדריה. גם בימים שלאחר זה המשיך לחלק, בין שאר מתנת קטנות, גם טוגות ופַּאלִיָה²¹⁹ וקבע כלל, שהרומאים ישתמשו בלבוש ובלשון יוון והיוונים בלשון רומא, כמו כן הירבה להתבונן באַפֶבִּים²²⁰ המתאמנים, שמיספרם בקאפרי עוד גדול היה ובהתאם לנוהג הקדום. לאלה ערך גם סעודה, שבעצמו השתתף בה והתיר להם, אף דרש מהם, חופש גמור במעשי־ליצנות, כגון שיתקוטטו ביניהם על פירות, מגדנות ושאר מיני דברים שזרק להם. בקיצור, לא מנע מעצמו כל־שעשוע.

את האי שבקרבת קאפרי היה קורא בשם אַפּראַגוֹפוֹליס (עיר הבטלה), על שום החיים באֶפס־מעשה של חלק ממלוויו, שפרשו וחיו שם. ולאחד החביבים עליו מבין אלה, מאסגאבּס שמו, נוהג היה לקרוא בשם Ktistes²²¹, כלומר מייסד אותו האי. מאסגאבס זה מת שנה אחת קודם לכן. כאשר ראה אבגוסטוס מחדר־האוכל שלו שבא המון רב לבקר את קברו של מאסגאבס ובידיהם מספר רב של לפידים, קרה בקול חרוז יווני, שחיברו בו־במקום:

„ראיתי קבר המייסד מואר באש לפידים.“

אחר פנה אל תראסילוּס, בן־לוויתו של טיבריוס, שהסב ממולו אל השולחן ולא ידע מכל הענין, ושאלהו מי הוא המשורר, שחיבר את החרוז הזה, לדעתו. וכשהלה בא במבוכה הוסיף עוד שורה אחת:

„ראה את מאטגאבס, באוּרים מתכבד!“

וגם על חרוז זה שאל לדעתו. וכאשר הנשאל לא נענה אלא בזה שהחרוזים טובים מאוד, ויהא מחברם מי שיהיה, פרץ אבגוסטוס בצחוק והוסיף והמשיך בדברי־ליצנות. מיד לאחר זה עבר לניאפוליס. אם כי היה עדיין חולה במעיו, ומחלתו גברה ורפתה חליפות. אף־על־פי־כן נכח במשחקי־התחרות, שערכו שם לכבודו פעם בחמש שנים, מתחילתם ועד סופם. אחר יצא עם טיבריוס למקום המיועד להם. אבל בשובו גברה המחלה עד כדי כך שנישאר שוכב בנוֹלָה²²², החזיר אליו את טיבריוס מדרכו והאריך אתו בשיחה סודית. לאחר מזה לא שם עוד אבגוסטוס לבו לשום דבר של חשיבות.

99. ביומו האחרון שאל וחזר ושאל אם ההמון סוער כבר בחוץ בגללו; אחר־כך ביקש ראי וציווה לסרוק את שערותיו ולפשר לו את לסתותיו הנופלות. הניח לאוהביו לגשת אליו ושאל אותם, אם לפי ראות עיניהם היטיב לשחק את תפקידו במשחק־החיים, ולבסוף סיים בתוספת בלשון יוונית:

אם היטבתי לשחק, מחאו כף

ושַלחוני ברוב תשבחות פה־אחד!

אחרי כן שילח את כולם מעליו, ועוד הוא שואל את הבאים מן העיר לשלום בת דרוסוס החולה, יצאה נשמתו פתאום בזרועות ליוויה במלים אלו: „היי שלום, ליוויה, וזכרי את נשואינו המאושרים.“ זכה למיתה קלה, כפי שנתאווה כך תמיד; שכן כל־אימת שהיה שומע על מישהו, שמת מיתה חטופה בלא יסורים, מבקש היה גם לעצמו ולבני־ביתו „מיתת־נשיקה“²²³ כזאת, כפי שנוהג היה לקרוא לכך במלה יוונית. רק סימן אחד בלבד של איבוד־העשתונות הראה לפני יציאת נשמתו: מתוך איזו חרדה־פתאומית פרץ בזעקה, שארבעים עלָמים עומדים לחטוף אותו. אבל גם בזה היה יותר משום הרגשה מוקדמת מאשר סתם טירוף־הדעת, כי אותו מיספר חיילים פריטוֹריַניים הוציאו את גוויתו החוצה.

100. הוא ניפטר באותו חדר, שבו מת אביו אוקטאביוס, בשנת הקונסולט של שני הסֶכְּסְטִים פומפיוס ואפולֵיוס²²⁴, בתשעה עשר לחודש אבגוסט בשעה התשיעית, שלושים וחמישה ימים לפני שמלאו לו שבעים ושש שנים.

את גוויתו נשאו נבחרי השלטונות העירוניים והקולוניות מנוֹלָה ועד בּובִילֵי, ובשעות הלילה, מפאת תקופת השנה, ואילו ביום הניחוה בבסיליקי, או במיקדש הגדול שבאותו עיר. מבּוֹבילי קיבלו עליהם את המשא חברי מעמד הפרשים; הביאוהו אל הבירה והניחוהו בפרוזדור שבביתו. בענין סידור ההלוויה וכיבוד־זכרו קמו וויכוחים והתחרויות גדולים כל כך בין הסנטורים, שבין שאר ההצעות הרבות הציעו אחדים, שההלוויה תעבור מתחת לשער הניצחון, לפניה ישאו את פסל־הניצחון, העומד בקוריה, וילדי נכבדים בנים ובנות, ישאו שירי־קינה. אחרים הציעו, שביום קבורתו יסיר כל אחד את טבעת־הזהב ויענוד טבעת־ברזל; שוב אמרו אחרים, שהכוהנים מן המשמרות הגבוהות ביותר חייבים ללקט עצמותיו; היה גם מי שיעץ להעביר את שם החודש אבגוסטוס לספטמבר, כי בזה נולד אבגוסטוס ובהלה מת; ועוד אחד הציע, שכל השנים מיום היוולדו עד לפטירתו ייקראו בשם „תקופת־אבגוסטוס“, וכך יצויין בלוח. לבסוף חילקו לו כבוד במידה מוגבלת ונשאו עליו שני הספדים. טיבריוס הספידו לפני היכל יוליוס האלוהי, ודרוסוס, בנו של טיבריוס, לפני במת־הנואמים הישנה. לאחר מזה נישא על כתפי הסנטורים אל שדה־מארס ושם שרפוהו. ונימצא אדם אחד, פריטוֹר לשעבר, שנישבע כי ראה את דמותו עולה בשעת השריפה אל השמים. הראשונים במעמד הפרשים, בכותונת ללא־חגורה לעורם ויחפים ליקטו את שרידי עפרו והטמינום במאבסולֵיום, הבנין שהקים אותו בין הכביש הפלאמיני וגדות הטיבר עוד בשנת הקונסולט השישי והקיפוֹ חורשות ושדירות־טיול, שהקדישן עוד אז לרכוש הרבים לשימוש העם.

101. את צוואתו הכין בשנת הקונסולט של לוקיוס פְלַאנְקוּס וגאיוס סילְיוּס, בשלישי לאפריל, שנה וארבעה חדשים לפני פטירתו. בשתי חוברות נכתבה, בחלקה בעצם ידיו, ובחלקה בידי משוחרריו פּולִיבְּיוּס והילאריוֹן, והונחה אצל בתולות־וֶסְטָה, שהוציאוה ומסרוה יחד עם עוד שלוש מגילות חתומות כמותה. כל־אלו ניפתחו ונקראו בפני הסנט. ליורשיו מינה: בשורה הראשונה את טיבריוס, על מחצית ועוד ששית הירושה, את ליוויה על השליש, אף ציווה ששמו ייקרא עליהם; כיורשי־משנה ניקבעו: דרוסוס בן טיבריוס עד לשליש, גרמאניקוס ושלושת הבנים הזכרים שלו על החלק הנותר. כיורשים ממדרגה שלישית קבע רבים מקרוביו וידידיו. לעם רומא הניח ארבעים מיליון סֶסְטֶרְקִים, לשבטים שלושה וחצי מיליון, לחיילי המשמר הפריטוריני אלף לאיש, לאנשי הגדודים העירוניים חמש מאות לאיש ולחיילי הלגיונות שלוש מאות. את הסכומים האלה ציווה לשלם בבת אחת, היות והכסף היה מונח עמו במשמרת מאז ומתמיד למטרה זו. כמו כן העניק גם עזבונות אחרים בסכומים שונים; מהם כאלה שהעלה עד לעשרים אלף ססטרקים, ואילו את מועד־התשלום קבע לשנה הבאה, ונימק את האיחור בצימצום רכושו בהכריזוֹ שבחלקם של יורשיו לא יפלו יותר ממאה וחמישים מיליון, אף־על־פי שבעשרים השנים האחרונות קיבל מעזבונות ידידיו אלף וארבע מאות מיליון, אלא שכל הסכום הזה כמעט, יחד עם שתי אחוזות נחלת אבותיו ושאר עזבונות, הוציא לטובת המדינה. אסר לקבור את בתו ונכדתו יוליה בקברו, אם יאונה להן דבר²²⁵. בשלוש המגילות ניכללו הדברים האלה: בראשונה הוראות בדבר קבורתו; בשניה רשימת מעשיו אשר עשה, שביקש לחרות אותה על לוחות־נחושת, שיעמידום לפני המאבסוליום²²⁶; בשלישית סיכום מצב הממלכה כולה: מיספר החיילים שבשירות במקומות השונים, סכום הכסף שבאוצר הממלכה ובקרנות השונות וסכום המסים שעוד לא ניגבו. לזה הוסיף את שמות המשוחררים והעבדים, שמהם אפשר יהיה לקבל פרטים נוספים בכל הענינים האלה.

____

 

ספר שלישי: טִיבֶּריוס    🔗

(טיבריוס נירון קיסר)

1. בית־האב הפאטריקי של משפחת קלבדיוס [כי היה בית אחד פְּלֶבֶּיִי, שלא נפל מזה לא בהשפעתו ולא במעלתו] מוצאו מן העיירה הסאבינית רֶגִילִי, משם באו לרומא, שנוסדה זמן־מה לפני כן, בלווית חבורה גדולה של קליאנטים ולפי יזמת טיטוס טאטיוּס חברו של רומולוס לשלטון, או לפי הדיעה המקובלת יותר: בהנהגת אַתָּא קלבדיוּס, ראש בית־האב, כשש שנים לאחר גירוש המלכים²²⁷; הם ניספחו אל בתי־האב הפאטריקיים וקיבלו מאת המדינה חלקת־שדה בשביל הקליינטים מעבר לאַניו²²⁸ ומקום־קבורה לעצמם לרגלי הקאפיטוליום. אחרי כן, במרוצת הימים, זכו לעשרים ושמונה קונסולטים, חמש משרות של דיקטאטור ושבע של קנסורים, שש תהלוכות־ניצחון גדולות ושתיים קטנות. עם היותם ניכרים בשמות ובכינויים שונים, הסכימו ביניהם למחוק מתוכם את השם לוקיוס, מאחר ששניים מבני המשפחה שניקראו בשם זה, נתחייבו האחד בשוד והאחר ברצח. ואולם אל שאר שמותיהם צירפו גם את השם נירון, שפירושו בלשון סאבינית: אמיץ ותקיף.

2. ידועים לשם מיפעלים מצויינים ומרובים של קלבדיים לטובת המדינה, וכן מעשים רבים, שנעשו שלא לטובתה. אזכיר רק את החשובים שבהם: אַפיוּס קֵיקוּס יעץ שלא לבוא בברית עם המלך פירוּס, כי הדבר לא יהיה לתועלת המדינה²²⁹. קְלַבְדִיוּס קַבְדֶכְס²³⁰ עבר לראשונה בצי המלחמה את מיצר־הים וגירש את הפונים מסיקיליה; טיבריוּס נירון²³¹ מחץ את חזדרובעל (Hasdrubal) שבא מן היספניה עם חיילות עצומים, קודם שעלה בידו להתחבר אל חניבעל אחיו. לעומתם הביא קלבדיוס רֶגִילְיַנוּס, חבר וועדת העשרה לחקיקת חוקים, שאמר לשעבד לו בתולה בת־חורין לשפחה למילוי תאוותו, לידי פירוד מחודש של העם מעם הפאטריקיים. קלבדיוס דרוּסוּס העמיד את פסלו, ונזר על ראשו, ליד הפורום אַפִּיִי²³², ואחר־כך ביקש להשתלט, בעזרת הקליאנטים שלו, על איטליה. קלבדיוס פּוּלְכֶר²³³, בבוּזוֹ לאמונה באותות, טיבע בים ליד סיקיליה את התרנגולות, שהוכנו לניחוש ולא רצו לאכול, וקרא ואמר: „עתה תשתינה, אם אינן רוצות לאכול,“ ומיד פתח בקרב־הים. לאחר שנוצח והסנט ציווהו למנות דיקטאטור, לעג שוב לסכנת הכלל, כביכול, ומינה לכך את גליקיאַס משרת־שליח של בית הדין. גם נשותיהם היו למופת, ואף הן בדרכים שונות. מאותו בית האב יצאו שתי הקלַבדיות, שהאחת מהן משכה והוציאה את האניה עם קדשי אֵם־האֵלים אשר באִידה²³⁴, בעלותה על שנונית שבטיבּר, על־ידי שהתפללה בקול רם ואמרה, שרק אם צניעותה וודאית, תבוא הספינה אחריה; והשניה, שהועמדה למשפט בפני העם – דבר שלא אירע עוד לאשה – בעוון זה שפגעה בכבודו; כי בשעה שמרכבתה התקדמה ונסעה אך בקושי בתוך ההמון הצפוף, קראה בקול קבל־עם ואמרה: „הלוואי ואחי פּוּלכר היה קם מקברו, מפסיד מחדש את הצי ומפחית על־ידי־כך מן ההמון הרוֹמאי!“.

נוסף על כך ידוע ומפורסם, כי חוץ מפּוּבּליוּס קלבדיוס לבדו, שהסכים לכך שאיש פְּלֶבֶיִי, ועוד צעיר ממנו לימים, יאַמצו לבן, כדי שיגרש את קיקרוֹ מן העיר²³⁵, הרי הקלבדיים כולם היו תמיד אופטימאטים ודורשי כבודם ושלטונם של הפאטריקיים במידה בלתי רגילה. לגבי העם היו תקיפים ועקשנים מאוד, עד שאיש מהם לא הסכים לבקש חנינה מאת העם בהחלפת־לבושו²³⁶, ואפילו כשצפוי היה לו עונש מוות; ואחדים מהם היכו את טריבוני־העם במריבות ובקטטות. היתה ביניהם גם בתולת־וֶסטָה אחת, שעלתה על מרכבת אחיה בשעה שערך תהלוכת־ניצחון בניגוד לרצון העם, וליוותה אותו עד לקאפיטוליום, כדי שלא יורשה לאחד הטריבונים למנוע בעדו, או למחות נגדו.

3. צאצא מגזע זה היה טיבריוּס קיסר, ומשני הצדדים; מצד אביו מוצאו מטיבריוס נירון, ומצד אמו מאַפיוּס פּוּלכר, שניהם בני אַפיוּס קֵיקוּס. כמו כן נחשב הוא גם על משפחת ליוויוּס, כיוון שאבי אמו אומץ לתוכה כבן. גם משפחה זו, אף־על־פי שהיתה פלבּיית, פרחה מאוד ונתכבדה בשמונה קונסולטים, שתי משרות של קנסור, שלוש תהלוכות־ניצחון ואף בדיקטאטורה ובראשות־הפרשים; כמו כן נתפרסמה גם באנשים מעולים וביחוד על־ידי סאלינאטוֹר והדרוּסים. סאלינאטור²³⁷ האשים בשעה שהיה קנסור את אנשי הטריבוס בקלות־דעת „הואיל ועשוהו, לאחר שחייבוהו לתשלום קנס גדול בגמר הקונסולט הראשון שלו, לקונסול ולקנסור מחדש.“ דרוסוס השיג את שם הכינוי הזה לעצמו ולבניו אחריו על שום שהמית את מפקד האויב דראבסוּס במלחמת־ביניים. ומספרים עליו, כי בשעה שהיה נציב הפרובינציה, השיב מגאליה את הזהב, שניתן לסֶנונים לפנים כששמו מצור על הקאפיטוליום²³⁸, ולא קאמילוּס הוציאוֹ מידם, כפי שהיה מסופר. נינו של זה²³⁹ נתקרא בשל פעולותיו החשובות נגד הגְרַקְכִים בשם „מגן הסנט“. הוא הניח אחריו בן, שבימים של פילוג ומחלוקת עשה נסיונות רבים להפיק רצונם של שני הצדדים, אך המפלגה המתנגדת רצחתו בערמה.

4. נירון, אבי טיבריוס, שהיה קוויסטור²⁴⁰ בימי גאיוס קיסר, עשה הרבה כמפקד הצי במלחמת אלכסנדריה להשגת הניצחון. בשכר זה זכה בכהונה הגדולה במקום פוּבליוס סקיפּיו, וגם נישלח לגאליה להביא סדר במושבות, ביניהן נארְבּוֹ ואַרֶלַאשֶה. אף־על־פי־כן הציע הוא כשנרצח קיסר והכול (בסנט) תמכו במתן חנינה מחשש מלחמת־אזרחים, שיחליטו עוד גם על חלוקת פרסים לרוצחי הטירן. ואחר־כך כשהגיעה הפריטוּריה שלו לסופה ופרצה מריבה בין הטריוּמווירים, החזיק במשרתו גם לאחר המועד החוקי והלך אחרי לוקיוס אנטוניוס²⁴¹ הקונסול, אחיו של הטריוּמוויר, לפֶּרוּסיה. וגם לאחר שניכנעו כל חבריו נישאר הוא לבדו לצידו ועקר תחילה לְפֶריֶנסְטֵי, אחר כך לניאפּוֹלי. ולאחר שעוֹרר שם לשווא את העבדים להילחם לשיחרורם, ברח לסיקיליה. ומרוגזו על שלא נתקבל מיד לראיון על ידי סכּסטוּס פוֹּמְפֶּיוּס ומשום שלא נתן לו להשתמש בשבטים²⁴², עבר לאַכִיָה, אל מארקוס אנטוניוס, ואתו יחד חזר במהרה לרומא, לאחר שהוקם השלום בין כולם. על אשתו ליוויה דרוּסילָה, שהרתה ללדת באותו זמן וכבר קודם לכן ילדה לו בן, וויתר לטובת אבגוסטוס לפי בקשתו. לאחר זמן לא רב נפטר והניח אחריו שני בנים: את טיבריוס ואת דרוסוס, ושם הלוואי של שניהם: נירון.

5. יש שכתבו כי טיבריוס נולד בְּפוּנְדֵי, על סמך השערה בלתי־מבוססת שאֵם־אמו בת פונדי היתה, ולאחר זמן העמידו שם על־פי החלטת הסנט את פסל אלילת־ההצלחה. ואילו כפי שמוסרים הסופרים המהימנים ברובם נולד ברומא, בפּאלאטיוּם, בשישה־עשר בנובמבר בשנת הקונסולט של מארקוס אֵמיליוס לפּידוּס, שכיהן בה בפעם השניה – ולוקיוס מונטיוס פלאנְקוּס²⁴³, בימי מלחמת־פיליפי. ואמנם כך נירשם בספרי־השנה וביומונים הרשמיים. ואף־על־פי־כן יש גם כאלה, שקובעים את יום הולדתו בחלקם לשנה הקודמת, שנת הִירְטְיוּס וּפּאנסה, ובחלקם לשנה שלאחריה, זו של סֶרְוִיליוּס אִיסַאבְרִיקוּס ולוקיוּס אַנְטוֹנִיוּס.

6. שנות ילדותו ונעוריו היו מליאות עמל ותלאה, כי לכל מקום ליווה את הוריו במנוסתם; ובניאפוליס כמעט שהסגיר אותם פעמיים על־ידי בכיו, שעה שמיהרו בחשאי אל האניה ברגע שהאויב פרץ אל העיר: פעם כשחטפוהו פתאום מעם שדי המינקת, ופעם כשלקחוהו מזרועות אמו כדי להקל על הנשים החלשות את משאן ברגע הסכנה. לאחר שהעבירוהו דרך כל סיקיליה ואכיה נימסר לדאגת בני הלאקדימונים, שעמדו בחסותו של בית קלבדיוס. וכאשר נסעו משם הלאה בלילה, בא לידי סכנת־נפש בפרוץ ביער שרפה פתאומית מכל העברים שסגרה על כל החבורה מסביב, עד שחלק מבגדי ליוויה ושערותיה נחרכו באש. התשורות שקיבל בסיקיליה מאת פומפיה, אחות סכסטוס פומפיוס, מעיל עם פריפה, וכן ענק של זהב²⁴⁴, מוצגים עוד היום לראווה בבּיאֵי. לאחר שחזר אל העיר אימץ אותו הסנטור מארקוס גאליוס בצוואתו לבן, אך הוא קיבל את הירושה ונמנע מלקבל את השם, כי גאליוס היה ממפלגת מתנגדי אבגוסטוס. בן תשע הספיד את אביו מעל במת־הנואמים, אחר־כך, משהגיע לשנות־הנעורים, נילווה אל מרכבת אבגוסטוס בתהלוכת־הניצחון של אקטיום, והוא רוכב על סוס־הריתמה השמאלי²⁴⁵ בשעה שמארקלוס בנה של אוקטביה, רכב על הימני. הוא ניהל את המישחקים העירוניים²⁴⁶ והשתתף גם במישחק־טרוייה שבקירקס, בראש גדוד הנערים המגודלים.

7. לאחר שלבש את טוגת־הבגרות עברו עליו כל שנות־עלומיו ותקופת־חייו שלאחריהם עד כניסתו לשלטון, בערך באופן המתואר להלן:

מישחק־גלדיאטורים ערך לזכר אביו ועוד מישחק לזכר אבי־אביו דרוסוס, שניהם בזמנים ובמקומות שונים; הראשון בפורום והשני באמפיתיאטרון; הזמין אליהם גם מתגוששים, שכבר גמרו את שירותם בכבוד ושילם להם בשכרם מאה אלף ססטרקים לאיש. כמו כן ערך גם הצגות־תיאטרון, אבל בעצמו לא נכח בהן. כולם נערכו ברוב פאר והדר, על חשבון אמו ואביו־חורגו. לאשה נשא לו את אגריפינה, בתו של מארקוס אגריפה, נכדתו של קֵיקיליוּס אטיקוּס ממעמד הפרשים, שאליו הריץ קיקרו את מכתביו. לאחר שנולד לו ממנה בן, דרוסוס שמו, נאלץ לגרשה, אף על פי שחי אתה בשלום וכבר הרתה שנית ללדת, ולשאת מיד אחר־כך את יוליה בת אבגוסטוס, דבר זה גרם לו דאבון־לב לא־מעט, כי כרוך היה אחרי אגריפינה, וכן לא מצאה חן בעיניו התנהגותה של יוליה, כי ידע שהיא שמה בו עיניה עוד בחיי בעלה הקודם, כפי שידוע היה לכל. גם לאחר הגירושין מיצר היה על שניפרד ממנה ובאותה הפעם היחידה שראה אותה במקרה הביט אחריה בעינים שיצאו מחוריהן עד שנתמלאו דמעות. על כן ניזהרו מאז והלאה, שלא תיראה עוד לפניו. תחילה חי עם יוליה בשלום ובאהבה, אך עד מהרה התרחק ממנה יותר ויותר עד שפסק לגמרי מלחיות אתה, לאחר שניתק הקשר שנוצר ביניהם על־ידי הבן שנולד להם באקוויליה ומת בגיל רך. אחיו דרוסוס ניספה בגרמניה, והוא העביר את גוויתו לרומא והלך לפניו כל הדרך ברגל.

8. את פעולתו האזרחית התחיל בסניגוריה שלימד על המלך ארכילאוס²⁴⁷, על אנשי טְראלס וְתֶסַלְיָה במשפטים שונים, שנתבררו לפני אבגוסטוס, בפני הסנט נשא דברו בזכות יושבי לאודיקיה, תִיאַטִירָה וכִיוס, שניפגעו ברעידת־אדמה וביקשו עזרה. האשים בבגידה בפני בית־המשפט את פַּאנְיוּס קֵיפְּיוֹ, שקשר קשר יחד עם ווארו מוּרנה על אבגוסטוס, וגרם לחיובו בדין²⁴⁸. בה בשעה מילא שני תפקידים נוספים, והם: אספקת התבואה, שהיתה מצויה בצמצום באותם הימים, ובדיקת בתי־העבדים בכל רחבי איטליה, שעל אדוניהם נפל החשד, שהם כובשים להם לעבדים בכוח הזרוע לא רק עוברי־אורח אלא גם אנשים שאימת הגיוס לצבא דחפתם למקומות מחבואים כאלה.

9. את שירותו הראשון בצבא מילא בדרגת טריבון צבאי במלחמת קאנטאבּריה²⁴⁹, אחר־כך הוליך צבא לארצות המזרח. וכאשר המליך מחדש את טיגראנס למלך בארמניה שם בראשו את הנזר לפני הטריבונאל²⁵⁰. גם את דגלי־המלחמה החזיר, שלקחום הפַרתים ממארקוס קרסוס. אחרי כן שלט כשנה בגאליה קוֹמאטה²⁵¹, שלא שקטה מפלישות הברברים ומן הסכסוכים שבין נשׂיאיה. לאחר מזה עשה מלחמה בהרֵיטים והוינֶדְלִיקים, ושוב בפאנוֹניה, ולבסוף בגרמניה. במלחמת הריטים והווינדליקים הכניע את שבטי האַלפים, בפאנוניה את הבּרוויקים והדאלמאטים; ואילו בגרמניה העביר ארבעים אלף שבויי־מלחמה לגאליה והושיב אותם על גדות הריינוס, במקומות שהיקצה להם שם. בשכר המעשים האלה זכה להיכנס העירה פעם בתרועת־ניצחון ופעם במרכבת־ניצחון²⁵², לאחר שנתכבד תחילה, כפי שכותבים כמה סופרים, באותות־ניצחון, סוג חדש של כיבוד שלא הוענק עוד לאיש קודם לכן. את המשרות האזרחיות קיבל לפני שהגיע לגיל החוקי ועבר את הקוויסטורה, פריטורה והקונסולט כמעט בעת ובעונה אחת. כעבור זמן־מה היה קונסול בפעם השניה וקיבל גם את סמכות הטריבונים לחמש שנים²⁵³.

10. בתוך השפע הזה של הצלחה, בעצם כוחו ושנותיו, גמר פתאום בנפשו להסתלק ולהתרחק עד כמה שאפשר מן הפומביות והשלטון, ועשה זאת אם משום שבחל באשתו שלא הֵעֵז להעמידה לדין או לגרשה, וגם לא יכול להמשיך ולחיות אתה יחד, או מפני שביקש שכבודו לא ילך ויזדלזל כתוצאה מנוכחותו בכל מקום ובכל שעה, אלא ישתמר ואף יגדל בהעדרו, אם יבוא הזמן והמדינה תהא זקוקה לו. יש חושבים, שלטובת בני אבגוסטוס, שהגיעו בינתיים לפרקם וויתר על המעמד והשימוש במקום השני שבמדינה, שהחזיק בו זמן רב. בזאת הלך בעקבות מארקוס אגריפה, שהסתלק למִיטִילֵנֵה, כאשר מארקוס מארקלוּס התחיל לעסוק בעניני הציבור, מחשש שיחשבו כי הוא עומד לו לשטן, או מקטין את ערכו, בעצם נוכחותו. זאת היתה הסיבה שהוא עצמו הודה בה, אם כי רק לאחר זמן. אבל אותה שעה ביקש חופשה באמתלה, שקצה נפשו במשרות ועליו לנוח מעסקיו, ולא שמע לא לתחנוני אמו ולא לאביו־חורגו שהתאונן גם בפני הסנט על „שנוטשים אותו“. וגדולה מזו: לאחר שהם החזיקו בו בתוקף, מנע אוכל מפיו ארבעה ימים רצופים. וכאשר ניתן לו ללכת לבסוף נסע מיד לאוֹסטיה והשאיר ברומא את אשתו ואת בנו, בלי לומר דבר לאלה שליווּהו, ובצאתו נשק רק למעטים מאוד.

11. מאוסטיה הפליג לאורך חוף קאמפאניה. אבל משנודע לו שאבגוסטוס חלה נתעכב קצת באחד המקומות. אך כשפשטה השמועה, ששהה בגלל הצפיה לסיכויים גדולים יותר²⁵⁴, הפליג למרות הרוחות שנשבו מנגד לרודוס, מאחר שנעימוּת האי ואוירו הבריא שָבו את לבו עוד מאותם הימים שירד שם בשובו מארמניה. הסתפק בבית צנוע ובמעון־כפר לא רחב ביותר וחי כאזרח פשוט; טייל בגימנסיון, לפעמים גם בלי ליווי הליקטור או השמש, ואף ארח לחברה עם פשוטי היוונים, כאילו היו אלה אנשים כערכו.

פעם בבוקר, בשעת עריכת סדר־יומו, אמר שרצונו לבקר את כל החולים שבעיר. בני סביבתו קיבלו את דבריו במובן אחר, וניתנה הפקודה שכל החולים יובאו לאולם הפומבי ויסודרו שם לפי סוגי המחלות. טיבריוס נבעת מן המחזה הבלתי־צפוי ושעה ארוכה לא ידע מה עליו לעשות, עד שלבסוף ניגש אל כל אחד ואחד מהם והתנצל על המעשה הזה, ויהא אפילו בפני האיש השפל ביותר והבלתי ידוע לו. בזכויות הסמכות הטריבונית לא השתמש אלא במקרה אחד ויחיד זה: דרכו היה לבקר בבתי־המדרש ובהרצאות של מורי־הפילוסופיה, ופעם בשעה שפרץ ריב־דברים חריף בין הסופיסטים היריבים, היה שם אחד, שהטיח נגדו דברי־נאצה, כשהתערב בוויכוח לטובת הצד השני. טיבריוס הסתלק משם בשקט לביתו ואחר הופיע פתאום מחדש עם משמשיו; קרא את המעליב לפני כיסא־המשפט על ידי כּרוֹז וציווה להשליכו לבית־הסוהר.

אחר הדברים האלה נודע לו שיצא פסק־דין של גירושין על יוליה אשתו בשל נאפופיה ונישלח לה גט־פיטורין בשמו מטעם אבגוסטוס. ואף על פי ששמח לבשורה זו חשב לו לחובתו, במידה שהדבר תלוי בו, לבקש רחמים על הבת מאת אביה בכמה וכמה איגרות ולהשאיר בידה, אף על פי שלא היתה ראויה לכך, כל שנתן לה פעם במתנה. לאחר שתמה תקופת סמכותו הטריבונית, הודה סוף־סוף, שמטרתו היחידה בהסתלקותו היתה להימנע מן החשד שעינו צרה בגאיוס ולוקיוס, וכיוון שמצד זה אין לו עוד מה לחשוש, מאחר שמעמדם איתן ובלי קושי יבטיחו להם את המקום השני במדינה, ביקש שיותן לו לשוב ולראות את קרוביו, שנתגעגע עליהם. אבל לא השיג מבוקשו, ועוד הזהירוהו שיפסיק להבא לדאוג לקרוביו, „לאחר שנשתוקק כל כך לעזוב אותם“.

12. וכך נישאר ברודוס נגד רצונו, ורק בהשתדלות אמו זכה לשהות שם כשליחו של אבגוסטוס, כדי לחפות על הבושה. אותם הימים עשה שם לא רק כאיש פרטי, אלא נחבא היה כמתוך פחד ומסתתר במקומות שבפנים הארץ, כדי להשתמט מביקורי עוברי־אורח בים, שהיו סרים אליו תכופות; כי לא היה אחד מאלה שנתמנו למשרה צבאית או אזרחית, שלא יסור לרודוס בדרכו לכל פרובינציה. ועוד ניתווספו לו סיבות לחששות גדולים יותר: כאשר הלך לסאמוס לבקר את גאיוס בנו החורג, שנתמנה נציב ארצות־המזרח, מצא שהלה מתנכר לו במקצת בשל דברי־הרכילות, שלחש לו בן־לוויתו ומדריכו מארקוס לוֹליוּס. כמו כן נפל עליו החשד בעטים של קנטוריונים אחדים, שבחסדו הגיעו לדרגה זו, והם ניצטווּ, כביכול, על ידו בשעה ששבו מחופשתם אל המחנה, למסור לכמה אנשים ידיעות, שניראו כסתומות ומכוּונות לעוררם לקראת הפיכה מדינית. וכאשר הודיע לו אבגוסטוס את דבר החשד הזה, לא פסק מלדרוש ממנו שישלח אליו אדם מכל מעמד שהוא שישמור צעדיו ודבריו.

13. גם את תרגילי הרכיבה והנשק,שהיה רגיל בהם, הזניח; פשט את לבוש־אבותיו ונתעטף מעיל יווני ונעל סנדלים. במצב זה נישאר כשנתיים, ומיום ליום גדלו הבוז והשנאה שרחשו לו, עד שתושבי נֶמַאבְסִיס²⁵⁵ הפילו לארץ את פסליו ומצבותיו, ופעם בשעת משתה בחוג מצומצם כשניזכר שמו, קם אחד המסובים והבטיח לגאיוס, שאם יצווה עליו, יפליג מיד לרודוס ויביא לו את ראשו של „הגולה“ – כך קראו לו – בשובו. מעתה לא הפחד, כי אם הסכנה הכריחה אותו לדרוש את החזרתו על ידי בקשות תכופות, הן שלו והן של אמו. וכך השיג מבוקשו, אם גם בסיוע המקרה: אבגוסטוס החליט, שלא לעשות דבר בענין זה אלא בהסכמת בנו הגדול²⁵⁶. אבל אותה שעה עמד זה ביחסים מתוחים עם מארקוס לוֹליוּס, ולפיכך היה נוח יותר להתפייס עם אביו חורגו. בהסכמת גאיוס החזירוהו איפוא לעירו, אם כי בתנאי שלא יקח חלק וענין כלל בכל עסקי־המדינה.

14. בשנה השמינית לגלותו²⁵⁷ חזר, חדור תקווה גדולה וביטחון בעתידו, שהיו מושרשים בו משחר־ילדותו על סמך מופתים ודברי־נבואה. ליוויה אמו, כשהרתה ללדת אותו, ביקשה לנחש על ידי מופתים שונים, אם תלד בן זכר; הוציאה ביצה מתחת תרנגולת דוגרת וחיממה אותה פעם בידה, פעם ביד אמהותיה חליפות, עד שבקע ממה אפרוח בעל כרבולת מפוארת. בעודו ילד ניבא לו התוכן סקריבּוֹניוּס עתיד מפואר, וגם זאת שיהא למלך בזמן מן־הזמנים, אך בלא כתר־מלכות; שהרי באותם ימים עדיין לא ידע איש דבר על שלטון הקיסרים. גם בשעה שיצא למסע־המלחמה הראשון והוליך את הצבא דרך מאקידוניה לסוריה, אירע שליד פיליפּי פרצו פתאום מעצמן להבות־אש מן המזבחות, שהקדישום לפנים הלגיונות המנצחים; מיד לאחר מכן, בדרכו לאיליריקום, ביקר על יד פאטאוויוּם את האוראקולום של גֵרֵיוֹן ומשך בגורל, שיעצהו לבקש תשובה לשאלותיו על ידי זריקת קוביות־זהב לתוך מעיַן אפֹּונוּס²⁵⁸, והקוביות שזרק הראו את מיספר־הנקודות הגדול ביותר. אותן הקוביות ניראות עד היום לעין מתחת למים. ימים אחדים לפני שקראוהו בחזרה לרומא, ישב נשר, שלפני־כן לא ניראה ברודוס, על גג ביתו; וביום שלפני קבלת הידיעה על שובו נידמה היה לו כי כותנתו בוערת באש בשעה שהחליף בגדיו. אותה שעה נחשב בעיניו גם התוכן תּראסילוּס, שסופח אל בני־לוויתו כמלומד בחכמת־הח"ן, כי למראה האניה המתקרבת הודיע לו, שהיא מביאה בשורה משמחת. והיה זה בעצם אותו הרגע, שבו החליט טיבריוס בשעת טיולם המשותף לדחפו אל הים בשל שקריו ונבואותיו, שלא נתקיימו, והוא עשה אותו שותף לסודותיו, והענינים הלכו והתפתחו לרעתו מיום ליום.

15. לאחר שובו לרומא הביא את בנו דרוּסוּס אל הפוֹרוּם²⁵⁹, ומיד העתיק את דירתו מן הקַארִינוֹת²⁶⁰ ומבית הפּוֹמְפֵּיִים אל גני מֵיקֵינאס שעל האֶסְקְוִילִינוּס, נתמסר כולו למנוחה, וטיפל רק בעסקיו הפרטיים בלי שיקבל עליו כל תפקידים ציבוריים.

לאחר שגאיוס ולוקיוס מתו תוך שלוש שנים, אימצהו אבגוסטוס לבן יחד עם אחיהם של שניים אלה, מארקוס אגריפה. אך טיבריוס עצמו הוצרך תחילה לאמץ לו את גרמאניקוס, בן אחיו. מעתה פסק להשתמש בסמכותו כאבי־המשפחה ואף לא ביקש להחזיר לידו אפילו מקצת מן הזכויות שאבדו לו²⁶¹; לא נתן מתנות ולא שילח עבד לחפשי, אף לא קיבל כל עיזבון או ירושה בצורה אחרת אלא על ידי שנירשמו בין נכסי־הבית²⁶². למן העת ההיא לא הוזנח עוד שום דבר שיכול היה להגדיל את כבודו, ביחד לאחר שהדחתו וגירושו של אגריפה הראו ברור, כי הוא לבדו זכה להיות יורש־העצר.

16. שוב העניקו לו את הסמכות הטריבונית לחמש שנים ונתמנה כשליח להשקטת גרמניה. וכאשר צירי הפַּרתים מסרו את דבר שליחותם לאבגוסטוס ברומא, ניצטווּ לסור גם אליו בפרובינציה. משנודע על התמרדות האילירים, הוטלה עליו הדאגה למלחמה חדשה; מלחמה זו, הקשה ביותר בין כל מלחמות־החוץ מאז המלחמה הפוּנית, עשה בעזרת חמישה־עשר לגיונות וצבא־עזר באותו מניין במשך שלוש שנים ובקשיים עצומים מכל המינים ובמחסור חמור באספקה. ואף־על־פי שהחזירוהו תכופות החזיק מעמד, כי חשש שמא יפתח האויב, שהיה קרוב וחזק מאוד, בהתקפה מצידו, אם יסוגו הם. ואמנם נפל גמול רב בחלקו בשל התמדתו: כבש והכניע את איליריקום כולה, המשתרעת בין איטליה וממלכת נוריקוּם, תראקיה, מאקידוניה והדנובה ומפרץ הים האדריאטי.

17. תהילתו זו עוד הועלתה למרום פיסגתה על־ידי המסיבות המתאימות, שכן באותו זמן בערך הושמד קווינטיליוס ווארוס בגרמניה עם שלושת הלגיונות, ואיש לא פיקפק שהגרמנים המנצחים היו בוודאי מתחברים עם אנשי פאנוֹניה, אילמלא הוכרעה איליריקום קודם לכן. על כל הפעולות האלה הוחלט לערוך לו חג־ניצחון ולתת לו עוד אותות־כבוד רבים וגדולים. היו שהציעו לתת לו גם שם־כינוי „פאנוֹניקוּס“, אחרים הציעו את השם „בלתי־מנוצח“²⁶³ ועוד אחרים: „החסיד“²⁶⁴. אך בענין הכינוי התערב אבגוסטוס וחזר והבטיח, כי טיבריוס עתיד למצוא לו סיפוקו בתואר שיקבל לאחר מות אביו. את חג הניצחון דחה בעצמו בשל האבל הכללי על תבוסת וואַרוּס; אף־על־פי־כן בא אל העיר לבוש טוגה, ששוליה ארגמן ועטור זר־דפנה, צעד ועלה בין הסנטורים, שקמו לכבודו, על הבימה שהוקמה בסֶפְּטוֹת וישב שם לצד אבגוסטוס בין שני הקונסולים. משם ליווּהוּ בכבוד, לאחר שבירך את העם, אל המקדשים השונים.

18. בשנה שלאחר זו²⁶⁵ חזר שוב לגרמניה, וכיוון שנוכח כי תבוסתו של ווארוס באה לו מחמת פזיזותו ורשלנותו של המצביא, לא הוסיף לעשות דבר בלי לשאול לדעת המועצה, ואחרי שתמיד היה עושה בכל דבר על דעת עצמו ומסתפק בכך, היה עובר מעתה על מידותיו ומתייעץ באנשים רבים על דבר תכנית־המלחמה. כמו כן הנהיג אמצעי־זהירות קפדניים מן הרגיל. בשעה שעמד לעבור על פני הריינוס צימצם את כל הכבודה עד למידה מסויימת ולא נתן לה לעבור אלא לאחר שבדק בעצמו בעמדו על שפת הנהר את משא העגלות, שלא יעמיסו עליהן אלא את המותר והדרוש. לאחר שעבר את הריינוס סידר את אורח־חייו כך, שאפילו את ארוחותיו אכל בשבתו על גבי הדשא; תכופות לן מחוץ לאוהלו ואת כל הפקודות ליום־המחרת, ואף את הוראותיו במצבים בלתי־צפויים, נותן היה בכתב ובתוספת אזהרה, שאם יהיה למישהו ספק באיזה פרט יפנה אליו ישר לשם הסברה ולא אל אחר, ובכל עת ואף בשעות הלילה.

19. משמעת חמורה ביותר דרש; חידש מיני עונשין ודרכי השפלה ישנים והטיל עונש מעליב על מפקד לגיון על ששלח אחדים מחייליו אל מעבר לנהר לצוד ציד עם עבדו המשוחרר. אם כי אך מעט מאוד סומך היה על המזל והמקרה, יצא לקרב במידה יתרה של בטחון אם בשעת עבודתו בלילה דעך פתאום הנר וכבה בלי כל סיבה חיצונית, כי בטח לפי דבריו, באות זה, שהיה בדוק ומנוסה לו וכן לאבותיו כל־אימת שעמדו בראש הצבא. והנה לאחר שגמר את מלחמתו זו בהצלחה, כמעט נירצח על־ידי אחד הבְּרוּקְטֶרִים, שנתערב בין אלה שסובבו עליו ונתגלה על־פי התנהגותו הפחדנית. לאחר מכן הוציאו מפיו בעינויים הודאה על המעשה, שהיה בדעתו לעשות.

20. בשובו לרומא לאחר שעשה שתי שנים בגרמניה ערך את חג־הניצחון, שנידחה בשעתו, בחברת מפקדיו שקיבלו אותות־ניצחון בהשתדלותו. לפני שהטה את מרכבתו אל הקאפיטוליום ירד מעליה וכרע ברך לפני אביו, שישב בראש הסנט. את שׂר הצבא של הפאנונים, בּאטוֹ, שלח לראונה,לאחר שהעניק לו מתנות גדולות²⁶⁶, והביע לו בזה תודתו על שנתן לו פעם להימלט על נפשו ממקום מסוכן,שבו הוקף יחד עם צבאו. אחר־כך ערך לעם סעודת־בוקר על פני אלף שולחנות וכתשורה העניק שלוש מאות ססטרקים לאיש. מן השלל הקים מיקדש לקונקורדיה וכן לקַסטור ולפולוקס, בשמו ובשם אחיו.

21. זמן־מה אחרי כן הציעו הקונסולים חוק, שלפיו ינהל טיבריוס את הפרובינציות יחד עם אבגוסטוס ויערוך את המיפקד אתו; משום כך יצא טיבריוס לאיליריקום עם גמר הלוסטרוּם²⁶⁷. אבל עד מהר הוחזר מן הדרך ומצא כבר את אבגוסטוס חולה אנוש, אבל עודו בחיים, ויום שלם שהה אתו ביחידות.

יודע אני, שנפוצה השמועה כי בצאת טיבריוס מן השיחה הסודית הזאת קלטו משרתיו של אבגוסטוס את דבריו שאמר: „אוי לו לעם הרומאי שיותן בין לסתוֹת המאיטות כל כך לטחון“. כן לא נעלם ממני הדבר, שנימסר מפי אחרים, כי אבגוסטוס גילה ברבים ולא הסתיר כלל את אי־שביעת־רצונו מתכונותיו הקפדניות של טיבריוס; ועד כדי כך שלא פעם הפסיק שיחה קלה ועליזה בשעה שזה נכנס ובא. בקשות אשתו הן שהכריעו שיסכים לאמצו לבן, ויתכן כמו כן שתאוות־הכבוד דחפתו לכך, שיהיו ניכספים אליו ביתר שאת, אם יורש כזה יבוא במקומו. ואף על פי כן אין אני יכול להעלות על דעתי את הרעיון, שמנהיג זהיר ונבון כמותו ינהג בענין חשוב כל כך בקלות דעת, ודעתי היא, כי לאחר ששקל את מעלותיו של טיבריוס ואת מגרעותיו, מצא שהראשונות מכריעות במשקל; ביחוד לאחר שנישבע בפני העם, שהאימוץ נעשה לטובת המדינה בלבד, והילל אותו גם במכתבים אחדים כמצביא מנוסה ביותר וכמגינו היחידי של העם הרומאי. ממכתבים אלה הריני מצרף בזה דברים מעטים לדוגמה: „היה שלום, טיבריוס, מחמד נפשי, והצלח במעשיך, מפקדי שלי ושל המוּזוֹת²⁶⁸; אתה, מחמד נפשי, האמיץ שבאנשי, לאָשרי, והמושלם שבמפקדי, היה שלום!“ – „אשר לפעולות המלחמה בקיץ, טיבריוס יקירי, אכן, אין אני חושב כי מישהו יכול היה לפעול ביתר־תבונה מאשר פעלת אתה, בתוך קשיים מרובים כל־כך ובחוסר ההתלהבות הזאת בין החיילים. כל אלה שהיו אתך מודים בכך, שהחרוז הידוע יכול היה להיאמר עליך: “איש אחד הציל לנו את המדינה ברוב זהירותו”“²⁶⁹. – „יש ויקרה דבר, שבו עלי לרכז כל מחשבתי, או בכלל איזה דבר מרגיז; אז נכסף אני מאוד, באמונתי, אל טיבריוס שלי ועולה בדעתי אותו חרוז של הומרוס:

אם הוא נילווה עלי, נשוב גם מן האש הלוהטת

שנינו לביתנו, כי בחכמתו ידע כל־דרך²⁷⁰.

כאשר אני שומע, או קורא, כי רזית מחמת התלאות הממושכות, עלי ועל ראשי, אם לא חרדה תאחז את גופי. אנא, חוס על עצמך, ואם תבוא אלינו הבשורה שחלית, נגווע גם אני, גם אמך, והעם הרומאי יחרד על קיום ממלכתו.“ – „אין זה חשוב, אם בריא אני או לא, בשעה שאתה אינך בריא.“ – „אוֹחילה לאלים, כי ישמרוך ויתנו לך לחיות בשלום מעתה ועד־עולם, אם אין בלבם שנאה לעם הרומאי.“

22. את מותו של אבגוסטוס לא פירסם ברבים קודם שסולק אגריפה הצעיר. טריבון צבאי, שהופקד לשמור עליו, הרגוֹ אחרי שקיבל פקודה בכתב לעשות כן. אשר לפקודה זה שבכתב, הרי מוטל הדבר בספק, אם אבגוסטוס הוא שהניחה אחריו לפני מותו כדי להסיר גורם למהומות אחריו, או שמא ליוויה הכתיבה אותה בשם אבגוסטוס, ואם בידיעת טיבריוס או בלעדיו. כאשר הודיע לו הטריבון, כי פקודתו נתמלאה, ענהו טיבריוס, כי הוא לא ציווה דבר וכי על הטריבון ליתן את הדין בפני הסנט. כך עשה משום שאמר להינצל לעת־עתה מלזות־שפתים; ואילו לאחר־זמן הבליע את הענין בשתיקה.

23. בתוקף סמכותו הטריבונית כינס טיבריוס את הסנט, ואך התחיל בנאומו פרץ פתאום באנחה כאילו אין בכוחו לשאת את הכאב, וביקש כי גם חייו ייפסקו כמו שפסק קולו; את הכתב מסר לדרוסוס בנו, שיקראהו עד תומו. אחר כך הובאה צוואת אבגוסטוס, אך לא ניתן לגשת לאלה שחתמו עליה אלא אם היו מן המעמד הסנטורי; שאר החותמים אישרו את נכונות חתימתם מחוץ לקוריה; לבסוף נתן לקרוא אותה על ידי עבד משוחרר. תחילת הצוואה היתה: „מאחר שהגורל האכזרי חטף ממני את בני גאיוס ולוקיוס, יהיה טיבריוס קיסר יורשי בשני־שלישים.“ עצם הדבר הזה הגביר את חשדם של אלה, שחשבו כי אבגוסטוס בחר בו ליורשו מתוך הכרח יותר מאשר מרצונו הטוב; אחרת היה נימנע מלפתוח בכך את דברי צוואתו.

24. אף כי לא היסס לתפוס מיד את השלטון ולהשתמש בו, על ידי שלקח לו משמר־חיילים, ואתו את תוקפה ואת דמותה של השררה, דחהו מעליו זמן רב; מתוך אחיזת־עינים חסרת־בושה נזף פעם בידידיו המעודדים אותו, באמרו כי אינם יודעים עדיין איזו מפלצת היא השלטון; ופעם אחרת, כאשר ביקשוהו חברי הסנט ונפלו על ברכיהם לפניו, החזיקם במתיחות על ידי תשובות סתומות והיסוס מחושב, עד שפקעה סבלנותם של אחדים מהם, ואחד קרא מתוך המהומה: „או שיקח או שיחדל!“. אחֵר הוכיחוֹ על פניו בפומבי, כי בשעה שאחרים מאחרים לקיים מה שהבטיחו, הריהו מאחר להבטיח מה שכבר קיים. סוף־סוף קיבל את השלטון, כאילו בעל־כרחו, עוד טען, כי מטילים עליו מלאכת־עבודה מפרכת ומכבידה; וגם־זאת רק לאחר שהביע את התקווה כי יבוא יום ויסיר אותו מעליו. וכה היו דבריו: „עד שתגיע שעתי, שבה תמצאו לנכון לתת מרגוע כל־שהוא לראשי הזקן.“

25. סיבת היסוּסוֹ היתה הפחד מפני הסכנות הנשקפות לו מכל צד, עד שאמר תכוּפוֹת, כי „הוא מחזיק זאב באזניו“²⁷¹. עבדו של אגריפה, קלמנס שמו, כוֹנן גדוד צבא במיספר לא־מבוטל, כדי לנקום את נקמת אדוניו; גם איש אציל אחד, לוקיוס סקריבּוֹניוּס ליבּוֹ, עורר הפיכה בחשאי; לבסוף פרצו שתי מרידות בין החיילים, באיליריקום ובגרמניה. שני הצבאות דרשו דרישות רבות ויוצאות מגדר הרגיל, ובראש ובראשונה את השוואת שכרם לזה של הפרטוריאנים. אותם החיילים שבגרמניה מיאנו לקבל עליהם שליט שלא הם בחרוהו, והפצירו בכל תוקף בגרמניקוס, שעמד אז בראשם, לקחת את השלטון לידו, אף כי הלה התנגד לכך בהחלט. הפחד ממקרה כזה היה בעיקר הגורם, שהניע את טיבריוס לדרוש מאת הסנט, כי ימסרו לו אותו חלק שבהנהלת עניני־המדינה, אשר ימצאוהו לנכון, מאחר שאיש לא יכול היה לעשות את הכול, אלא עם עוד אחד, או אפילו עוד רבים. ועד כדי כך שהעמיד פנים של חולה, כדי שגרמניקוס יוכל לחכות ביתר־סבלנות להיות במהירה ממלא־מקומו, או לפחות שותפו לשלטון. לאחר שדיכא את ההתקוממויות שם את ידו גם על קלמנס על־ידי תחבולת־ערמה. את ליבוֹ העמיד למשפט בפני הסנט רק כעבור שנה, כדי שלא יחמיר בפעולתו מיד בראשית ממשלתו. בתקופת הביניים הסתפק באמצעי־זהירות בלבד. כך דאג, למשל, שיתנו בידו סכין־עופרת במקום חלף־הפלדה כאשר הקריב אתו יחד קרבן בין הכוהנים, וכאשר ביקש ממנו ראיון אישי, לא מילא בקשתו אלא בתנאי שבנו דרוסוס יהיה נוכח בפגישה, ובמשך כל שעת־השיחה אחז בידו, כאילו נתמך בו, בשעה שהתהלך הנה והלום בדבּרוֹ.

26. אבל גם לאחר שנשתחרר מן הפחד חי תחילה חיי אזרח גמורים ואפילו קצת למטה משל אדם פשוט. מכל הכיבודים הרבים והעצומים, לא קיבל אלא מעטים ומן הצנועים שבהם. רק בקושי הסכים שיכבדו את יום־הולדתו, שחל בימי מישחקי הקירקס של הפְּלֶבֶּיִים²⁷², בתוספת צמד־סוסים אחד בלבד. אסר שיקדישו לו מקדשים, כוהנים וכמרים, ואפילו שיעמידו לו פסל וכל־תמונה שלא ברשותו, וזאת התיר בתנאי אחד בלבד, שלא יעמידוהו בין פסלי האֵלים, אלא בין קשוטי־הגג. כמו כן התנגד, שישבעו שבועה בפקודותיו²⁷³ ושיקראו את החודש ספטמבר בשם „טיבריוס“ ואוקטובר „ליוויוּס“²⁷⁴. גם את התואר „אימפרטוֹר“ דחה ואת שם הלוואי „אבי־המולדת“, וכן שיניחו את ה"זר האזרחי“²⁷⁵ בפרוזדור ביתו. אפילו בשם „אבגוסטוס“ לא השתמש אלא במכתבים ששלח למלכים ולמושלים, אף על־פי שקיבל אותו בירושה. גם בקונסולט לא שימש אלא שלוש פעמים. לראשונה במשך ימים אחדים, בשניה שלושה חדשים, בשלישית שלא בנוכחותו ועד החמישה־עשר במאי בלבד²⁷⁶.

27. בשפתי־חלקות בחלה נפשו עד כדי כך, שלא נתן לאיש מן הסנטורים לגשת אל אפיריונו, אם שרצה לחלק לו כבוד או לדבר אתו באיזה ענין. וכאשר אמר אדם אחד, קונסול לשעבר, ליפול על ברכיו בהתנצלו לפניו, נירתע מפניו במהירות כזו שנפל אל אחוריו. ואם אגב שיחה או בשעת נאום רצוף אמר עליו מישהו דברי־חנופה, לא היסס להפסיקו, לנזוף בו ולתקן דבריו בו־במקום. כאשר מישהו קרא לו „אדון“, אסר עליו לכנותו בעתיד בכינוי עולב זה. ובשעה שמישהו דיבר על „תפקידיו הקדושים“, ואחֵר על זה, שהוא פונה אל הסנט בתוקף רצונו של טיבריוס, הכריחם לשנות מדבריהם ולומר במקום „רצונו“ „עצתו“ ו„מייגעים“ במקום „קדושים“.

28. ותקיף בדעתו וסבלן היה גם לגבי גידופים ושמועות רעות ושירי־לעג, שנתחברו עליו ועל בני־ביתו, ולא אחת אמר, כי במדינה חפשית גם הדיבור והדיעה חייבים להיות חפשיים, וכאשר הפגיע בו הסנט, שימסור למשפט פשעים כאלה ועושיהם, אמר: „אין אנו פנויים עד כדי כך שנוכל להסתבך בעסקים כאלה; ואם פעם תפתחו את השער הזה, לא תוכלו להתפנות עוד למעשים אחרים; שכן באמתלה זו יובאו לפניכם מריבותיו של כל איש ואיש.“ כמו כן שמוּרה עמנו אמרה ענוותנית מאוד שאמר בסנט: „אם אותו אדם ידבר אחרת, אשתדל לתת דין וחשבון על מעשי ודברי, אבל אם יתמיד בדבריו אלה, אשנאהו גם אני.“

29. והתנהגותו זו ראויה לתשומת־לב יתירה, כיוון שהוא עצמו בשעה שפנה אל הסנט או בשעה שחילק להם כבוד כיחידים או כציבור, הפריז כמעט על מידת דרך־ארץ. פעם כשלא הסכים לדעתו של קווינטוס הַאטֶרְיוּס בקוריה, אמר: „אנא, סלח לי, אם כסֶנַטור אומר נגדך דבר בצורה חפשית יותר,“ אחר פנה לכולם כאחד: „אמרתי גם עתה וגם קודם תכופות, אבות נאספים, כי שליט טוב ודואג לשלומכם, אשר הענקתם לו סמכות גדולה כל־כך ובלתי־מוגבלת, מחובתו לשרת את הסנט ותכופות את כל האזרחים כאחד, אך לעתים גם יחידים. ואין אני מצטער על דברי אלה; מצאתיכם, ועדיין מוצא אני אתכם, אדונם טובים, ישרים ונוטי־חסד לי.“

30. כמו כן הנהיג גם משהו הדומה לחופש בשמרו לסנט ולפקידים הגבוהים את כבוד מעלתם וסמכותם הישנה, ולא היה עניין ציבורי או פרטי, כקטן כגדול, שלא הביאוֹ לפני אסיפת־האבות²⁷⁷: מסים ומונופולין, הקמתם ותיקונם של בניינים ציבוריים, גם גיוס חיילים ופיטוריהם וחלוקת הלגיונות וצבאות העזר; ולבסוף, הארכת הפיקוד העליון למישהו, או הענקתו לשם הנהלת מלחמה שלא כרגיל; וכן התוכן והצורה, שבהם יש להשיב על מכתבי מלכים. הוא הכריח אחד ממפקדי גדודי־הרוכבים, שהאשימוהו בחמס ושוד, שיגן על עצמו בפני הסנט. לעולם לא ניכנס אל הקוריה אלא לבדו, וכאשר נשאוהו פעם פנימה באפיריון לרגל מחלתו, שילח את מלוויו מעליו.

31. כאשר הוחלט באיזה מן הענינים בניגוד לחוות־דעתו, לא התאונן כלל. דעתו היתה, שאין להרשות לפקידים שניבחרו מחדש, להיות נעדרים ועליהם להישאר במקום ולהיכנס לתפקידם, ואף־על־פי־כן השיג אחד הפריטורים הנבחרים רשות לנסיעה כשליח מיוחד²⁷⁸. בפעם אחרת הביע את דעתו שיש להרשות ליושבי טרבּיה, שיעבירו לסלילת כבישים כספי־עיזבון שנועדו לבנין תיאטרון חדש, אלא שלא עלה בידו למנוע את הגשמת רצון בעל העיזבון. כאשר עמד הסנט להחליט על ענין מן הענינים מתוך התפרדות לשני צדדים, עבר טיבריוס לצד המעטים, אך איש לא בא בעקבותיו. גם שאר הענינים הוצאו לפועל אך ורק על ידי הפקידים הגבוהים ובדרך החוקית הרגילה, וסמכות הקונסולים היתה גדולה כל כך, שצירים מאפריקה פנו אליהם בקובלנה על אשר הקיסר, שאליו נשלחו, מושך ודוחה את ענינם. ואין תימה בדבר, מאחר שגלוי וידוע היה, כי הוא עצמו נהג לקום בפניהם, או גם פינה להם דרך ברחוב.

32. הוא נזף בקונסולים לשעבר, שהועמדו בראש צבאותיו, על אשר לא שלחו דו"ח לסנט על פעולותיהם ועל פנייתם אליו בדבר הענקת פרסים צבאיים, כאילו לא היו הם עצמם זכאים להעניק כל־אלה. כן שיבח את אחד הפריטורים, שבשעה שניכנס לתפקידו חידש את המנהג העתיק והעלה את זכר אבותיו באסיפת־העם. כמו כן הלך אחרי מיטתם של אנשים חשובים אחדים במותם, ועד למקום־המוקד. ובאותה ענוותנות נתייחס אל אנשים וענינים פחותי־חשיבות. בשעה ששלטונות האי רודוס המציאו לו מכתבים בעניני הציבור בלי החתימה הרגילה²⁷⁹, קראם אליו, אך שילח אותם בלי לומר להם דבר־תוכחה ורק ציווה עליהם להוסיף את החתימה. המדקדק דיוגנס, שנהג להרצות ברודוס בימי־השבת, לא נתן לו להיכנס אליו בשעה שבא לשמוע אותו ביום אחר, והזמינו על ידי איזה עבד לבוא ביום השביעי. אך כאשר בא דיוגנס לרומא לשחר פניו ועמד ליד פתחו, לא אמר לו אלא זו בלבד, שישוב כעבור שבע שנים. לנציבים, שיעצוהו להכביד את עול המסים על הפרובינציות, ענה כי חובת הרועה הטוב היא לגוֹז את צאנו ולא לפשוט את עורו.

33. מעט־מעט נתגלה השליט שבו. ואף על פי שהראה זמן רב פנים לכאן ולכאן, הרי נתבלטו לעיני כל העדינות והרוֹך עם הדאגה לתועלת הכלל. לראשונה התערב רק עד כדי כך שיוכל למנוע מעשה־עוול. לפיכך פסל כמה מפקודות הסנט, ולא אחת הציע להיות ליועץ לשלטונות שישבו בדין והוא ישב אתם מן הצד, או למולם בשורה הראשונה. כל אימת שפשטה השמועה כי מישהו מן הנאשמים עתיד להתחמק מן העונש מחמת משוא־פנים בדין, היה מופיע באופן פתאומי, ובעמדו באולם²⁸⁰ או מעל במת־השופט החוקר היה מזכיר לדיינים את החוק, את שבועתם ואת האשמה אשר עליה דנו. נוסף על כך קיבל עליו לתקן את מידות הציבור, אם נתערער בהם משהו מתוך רשלנות, או הרגלים רעים.

34. על ידי קיצוץ משכורת השחקנים והורדת מיספר זוגות הגלאדיטורים לגבול מסויים צימצם את הוצאות המישחקים והשעשועים. כך התאונן מרה על האמרת מחירי כלי קורינתוס²⁸¹ לאין־שיעור, ועל כך ששלוש מוליוֹת²⁸² נמכרו בשלושים אלף ססטרקים. לפיכך הציע בסנט להגביל את מידת ריהוט הבית ולקבוע את מחירי המכולת מדי שנה בשנה על פי צו הסנט. על האֵדילים הטיל את התפקיד של קביעת הגבלות למסבאות ולמסעדות עד כדי איסור להציג למכירה מיני מאפה מסויימים. כדי לעודד את חסכון הציבור גם על ידי דוגמא אישית, היה הוא עצמו מגיש בסעודות חגיגיות מאכלות שנותרו מיום־אתמול ושכבר אכלו מהם, ואפילו מחצית־חזיר־הבר, מתוך הדגשה כי גם במחצית כל אותן המעלות שבּשלם.

על ידי פקודה אסר את ההתנשקות, שהיתה נפוצה, ואת משלוח מתנות־הברכה²⁸³ לאחר הראשון בינואר. הוא נהג להשיב מתנות בערך פי־ארבעה, ובעצם ידו, אבל מאחר שאלה שלא יכלו להגיע אליו ביום החג הטרידוהו במשך כל החודש לא המשיך לנהוג כך.

35. הוא תיקן, כי במקרה שנשים נשואות נתמסרו לזימה וקטיגור מטעם המדינה לא קם עליהן לחייבן, יתיעצו בני־המשפחה ביניהם כמנהג האבות וידונו אותן. פעם התיר שבועתו של פרש רומי, שיוכל לגרש את אשתו על אשר מצאה מנאפת עם חתנה, ואף על פי שנישבע לה בנשואיה כי לא ידחנה לעולם. נשים פרוצות מרמי־המעלה התחילו אז, כדי להתחמק מידי החוק והעונש, להירשם כזונות ולהיפטר על ידי כך מזכויותיהן ומעלותיהן של נשים כבודות; והמופקרים שבבני־הנעורים משני המעמדות החשובים היו מקבלים מרצון על עצמם את חרפת פסק־הדין, המשפיל כבודם, ובלבד שלא תחול עליהם תקנת הסנט המונעת אותם מלהופיע על במת התיאטרון ובזירת הקירקס. את כל הגברים והנשים האלה שילח טיבריוס לגלות, שלא ימצא לו עוד איש מיפלט כלשהו בתחבולות כגון אלו. מסנטור אחד שלל את פס־הארגמן כאשר נודע לו, שהלה עבר לאחוזתו זמן־מה לפני ראש חודש יולי²⁸⁴, בתקווה שאחרי המועד יוכל לשכור לו בית במחיר זול יותר. סנטור אחר הודח ממשרתו כקויסטור על שנשא אשה ביום שלפני חלוקת הפרובינציות בגורל, ולמחרתו גירש אותה²⁸⁵ .

36. מנהיגים דתיים זרים דיכא בחוזק־יד, ביחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת־הבל זו לשרוף את בגדי־הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה, או הנוטים לדיעות דומות להם²⁸⁶ הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדוּת עולם על אלה שלא יצייתו. גם את התוכנים גירש, אך נתן חנינה לאלה שהתחננו לפניו והבטיחו לו להניח את אומנותם.

37. בראש וראשונה דאג לשמירת השלום מפני ליסטים וחבורות־שודדים ומהתפרצות מרידות. משמרות־חיילים העמיד ברחבי איטליה בצפיפות שלמעלה מן הרגיל. ברומא סידר מחנה לשם ריכוז הפלוגות הפרטוריאניות, שהיו מפוזרות עד אז ומחולקות על פני האכסניות. כשפרצו מהומות בעם, דיכא אותן באכזריות יתירה וגם שקד במרץ למנוע בעד התפרצותן. לאחר שנעשה מעשה רצח בתיאטרון לרגל תגרה אחת, הגלה את ראשי המפלגות²⁸⁷ ואת השחקנים אשר עליהם רבו, ולעולם לא יכלו תחנונים כלשהם מצד העם להניעו שיחזירם. כאשר המון העם בפּוֹלֶנְטִיָה לא נתן ללוויתו של קצין צבא לצאת מן הפורום אלא לאחר שהוציאו בכח סכום כסף מהיורשים בשביל משחקי־גְלַדְיַטוֹרים, שלח טיבריוס אל העיר גדוד אחד מרומא ועוד אחד מממלכת קוֹטיוּס²⁸⁸, עם העלמת סיבת המסע, ואלה, לאחר שגילו את נשקם פתאום והריעו בחצוצרות, פרצו העירה מבעד השערים השונים וחבשו את רוב העם והדקוּריונים²⁸⁹ בבתי־הסוהר למאסר־עולם. כמו כן ביטל את המנהג והזכות למקלט בכל מקום שהוא. מיושבי קיזיקוּס²⁹⁰ שלל את החופש האזרחי, שזכו בו במלחמת מיתרידטס, על שהעזו לבצע מעשי־אלמות נגד אזרחים רומיים. בעצמו לא יצא עוד למסעי־מלחמה, אלא דיכא את התפרצויות האויבים על ידי הלֶגאטים שלו, וגם זאת עשה רק מתוך היסוס ובשעת־הכרח. את המלכים העוינים והחשודים ריסן באיומים ובתואנות יותר מאשר בכוח. מהם שמשך אליו לרומא בדברי־חונף ובהבטחות, ולא שילח אותם עוד בחזרה; כן עשה למארוֹבּוֹצוּס הגרמני ולראסקוּפּוֹריס מתראקיה, ולבסוף לארכילאוס מקאפדוקיה, שאת ממלכתו הפך לפרובינציה.

38. בהמשך של שתי שנים תמימות לאחר שהגיע לשלטון, לא יצא אפילו צעד אחד מחוץ לשערי העיר. בתקופה שלאחר מכן לא נסע לשום מקום, אלא אל הערים הקרובות ולכל היותר עד אַנטיוּם; וגם זאת לעתים רחוקות ולימים מועטים בלבד; אף על פי שפעמים רבות הודיע, כי עתיד הוא לבקר בפרובינציות ואצל צבאותיו; וכמעט מדי שנה בשנה עשה הכנות ליציאה, אסף עגלות, דאג לצידה בערים ובמושבות ואף הרשה לבסוף לנדור נדרים על צאתו ובואו בשלום, עד שנתקרא בפי־כל בדרך הלצה „קָאלִיפִּידֵס“, שנתפרסם על ידי המשל היווני, כי הוא „אץ ואינו מתקדם כמלוא אמה“²⁹¹.

39. אולם לאחר ששיכּל את שני בניו – גרמניקוס מת בסוריה ודרוסוס ברומא – שאף להתבודד בקאמפאניה, וכמעט כולם האמינו באמונה שלימה ואמרו בפה מלא, שמשם לא ישוב עוד לעולם והמוות יקדמהו במהרה. ושני הדברים עוד מעט ונתקיימו, כי לא שב עוד לרומא, ולאחר ימים אחדים אירע הדבר שבשעת סעודת־הערב על יד טאראקינה, בחווילה אחת שנתקראה בשם „המערה“, נשמטו סלעי־ענק רבים מעל לראשם ורבים מן האורחים והמשרתים נימעכו תחתיהם, אך הוא ניצל באורח בלתי צפוי.

40. לאחר שעבר את קאמפאניה וחנך שם את הקאפיטוליום אשר בקפוּאָה ואת מקדש אבגסטוס בנוֹלָה²⁹² – כי זאת היתה האמתלה לנסיעתו – הלך לקאפרי, האי שמשך את לבו בעיקר על שום שיכלו לעלות אליו רק בחוף צר אחד והיה מוקף מכל הצדדים סלעים תלולים, גבוהים ורמים ומי־הים העמוקים. אולם מיד קראוֹ העם לשוב בבקשות תכופות לאחר האסון, שבו אבדו למעלה מעשרים אלף איש בפִידֵנֵי. כשנתמוטט האמפיתיאטרון בשעת מישחק־גלדיטורים²⁹³. אז עבר אל היבשת ונתן לכולם לגשת אליו, בעיקר לאחר שבצאתו מרומא פקד שאיש לא יפנה אליו ובכל הדרך הרחיק מעליו כל אלה, אשר באו לפניו.

41. לאחר שובו אל האי הזניח את עניני המדינה עד כדי כך, שמאותה שעה ואילך לא השלים אף פעם את הדקוריות²⁹⁴ של הפרשים, לא החליף את טריבוני הצבא ולא את הפרפקטים ונציבי הפרובינציות, ובמשך שנים אחדות השאיר את היספניה ואת סוריה בלא מושלים קונסולריים; הניח לפַּרתים שיכבשו את ארמניה, לדאקים ולסַרמטים שיהפכו את מוֹיסִיָה, לגרמנים – להשם את גאליה, דבר אשר המיט חרפה גדולה – וסכנה לא פחות מכן – על הממלכה עצמה.

42. והנה עתה כאשר זכה בחופש זה שבהתבודדות והתרחק מעיני הציבור, נתן סוף־סוף לכל התאווֹת, אשר כיסה עליהן בקושי במשך כל הזמן, להתפרץ החוצה בבת־אחת; ועליהן אספר לפרטיהן מתחילתן. עודו בצבא, והוא טירון, כינוהו בשל תאוותו היתירה ליין בשם בּיבֶּריוּס במקום טיבריוס, קאלדיוּס – במקום קלאבדיוס, מֵירוֹ במקום נירון²⁹⁵. אחר כך, בעלותו לשלטון והוא עוסק בתיקון מידות־הציבור, בילה לילה ושני ימים רצופים במאכל ובמשתה עם פּוֹמְפּוֹניוּס פלאקוּס ולוקיוס פִּיסוֹ, ומיד לאחר־כך מסר לאחד מהם את סוריה לפרובינציה, לשני את משרת ראש העיר, ואף הכריז עליהם במכתבי־המינוי כעל ריעים נעימים ביותר בכל־עת ובכל־שעה. כמו כן הזמין עצמו לסעודה אצל קסטיוס גאלוס, זקן אשמאי ובזבזן שעוד אבגוסטוס הכתימו באות־קלון והוא עצמו נזף בו ימים אחדים לפני כן בסנט; ועוד העמיד לו תנאי, שלא ישנה או יפּיל דבר מהרגליו, ונערות ערומות תשמשנה אותם בשעת הסעודה. מועמד לקויסטורה, שהיה בן־בלי־שם, העדיף על רמי־היחס על שום שבמשתה כילה לשתות לפי קריאתו אמפורה שלימה של יין²⁹⁶. לְאַסֵלְיוּס סאבּינוּס העניק מאתיים אלף ססטרקים בשכר שיחה, כביכול, בין פִּיטְרִיָה, חַרְטְמָן, חילָזון וקיכְלִי, שמתנצחים כולם על חשיבות־דרגתם. לבסוף יסד משרה חדשה של „שׂר תענוגות“ ומינה לכך את הפרש הרומאי טיטוּס קיסוֹניוּס פּריסקוּס.

43. ובמקום התבודדותו שבקאפרי סידר לו חדר־משכב למקום מעשי־זימה שבצינעה, וקיבץ לשם מכל עבר חבורות נערות ונערי־חשק, ממציאי דרכי־עגבים משונות, שקרא להם סְפִּינטְריות, שלושה־שלושה מהם היו מחוברים יחד ועגבו זה על זה לעיניו, כדי שבמראיהם יעוררו בו את התאווֹת שקהוּ. את חדרי־המיטות המפוזרים במקומות שונים קישט בציורים ותבליטים, המתארים תמונות ומחזות מלאי זנונים וצייד אותם בספרי אלפנטיס²⁹⁷ לבל תחסר לאיש, בעשותו את מעשהו, דוגמת האופן שהוטל עליו לבצעו. גם ביערות ובחורשות סידר במפוזר מקומות־עגבים, שבהם נתכנסו יחדיו צעירים וצעירות לבושים כפַּאנִיסְקים²⁹⁸ וכנימפות בתוך מערות ונקיקי־סלעים. מכאן ניקרא האי בפי כל ובגלוי, בסירוס שמו, „קַאפְּרִינאוּס²⁹⁹.

44. אבל הוא היה להוט אחרי תועבות גדולות ושפלות מאלה; תועבות שאך בקושי אפשר לספר עליהן, או לשמוע אותן, ומה גם להאמין בהן. ילדים בגיל הרך ביותר, שהיה קורא להם „דגיגים“, הרגיל שישחו הנה והנה בין שוקיו בשעת רחצו וישחקו אתו במגע העדין של לשונם ושיניהם; יתר על כן, מגיש היה את ערוותו או את דדיו לתינוקות מגודלים במקצת, שלא ניגמלו עדיין; מין תענוג, שהיה נוטה אליו מטבעו ומגילו. וכאשר הניח לו מישהו בעזבונו את תמונתו של פַּארַאסִיוּס, שבה מתוארת אָטַאלַאנְטָה כשהיא עושה בפיה את רצונו של מֶלֵיאגֶר, בתנאי, שאם נפשו תקוץ בנושא התמונה, יקבל במקומה מיליון ססטרקים, לא זו בלבד שהעדיף את התמונה, אלא קבע לה גם מקום־כבוד בחדר־השינה שלו. כמו כן מספרים שפעם אחת, בשעת הקרבת־קרבנות, שבה את לבו יופיו של הנער שנשא לפניו את המחתה, והוא לא יכול לשלוט ברוחו אלא מיד עם גמר עבודת־הקודש, בו במקום, צידדו ועשה מעשה־זימה בו ובאחיו, שהיה המחלל בחליל. אחר כך ציווה לקפח את שוקיהם, כיוון שהטילו את התועבה האחד על השני.

45. באיזו מידה נהג להתעלל גם בנשים, ואפילו במיוחסות שבהן, הוכח בבירור על ידי מותה של אחת מאלוֹנְיָה. זו הובאה אליו, אך כאשר סירבה בעקשנות יתירה לשאת תועבות נוספות, הפקיר אותה לידי הדילטורים. גם כשעמדה כבר לפני השופטים לא פסק מלשאול אותה, שמא חזרה בה מדעתה. לבסוף ברחה מבית־המשפט, נימלטה לביתה ושם דקרה עצמה בחרב. אך קודם גידפה בקול רם את הזקן הגס והמזוהם הלז על נבלות־פיו. מכאן נתפרסמה העקיצה הבאה, שנתקבלה במחיאות־כפיים בהצגות המחזות האַטֶלַאנִיים שבאו לאחר כך, ש„התיש הזקן מלקק את העזים“.

46. בעניני כספים היה קמצן, ממש כּילי. בנסיעותיו ובמסעי המלחמה לא שילם לעולם משכורת לבני־לוויתו, כי אם מזונותיהם בלבד. רק פעם אחת הראה להם נדיבות, וגם אז רק הודות לטוב לבו של אביו החורג; חילק אותם לשלושה מעמדות לפי מעלתו של כל אחד ונתן לראשונים שש מאות אלף ססטרקים, לאנשי הסוג השני ארבע מאות אלף, ולאחרונים, אשר לא קרא להם „ידידיו“ אלא „היונים שלו“, נתן מאתיים אלף.

47. בשנות שלטונו לא הקים בנינים מפוארים כלל, וגם המעטים שהתחיל בהם, כגון מקדש אבגוסטוס ובדק תיאטרון פומפיוס, השאיר לאחר שנים רבות כל־כך בלתי־גמורים. גם שעשועי־ציבור לא ערך כלל, וכאלה שנערכו על ידי אחרים, נוכח רק לעתים רחוקות ביותר, שלא יבקשו ממנו חסדים; ביחוד לאחר שנאלץ לשחרר את השחקן אקטיוּס³⁰⁰. לאחר שתמך בסנטורים אחדים שירדו מנכסיהם, הודיע – כדי שלא יצטרך לעשות חסד עם רבים – שלא יבוא לעזרת אחרים אלא לאחר שיוכיחו בפני הסנט, כי מחסורם בא עליהם שלא באשמתם. בשל התנאי הזה היו רבים, שרגש הצניעות והבושה הרתיע אותם מלבקשוֹ וביניהם הוֹרטאלוּס, נכדו של הנואם קוינטוּס הוֹרטֶנסיוּס, שרכושו היה מצומצם ושוּדל על־ידי אבגוסטוס לשאת אשה והוליד ארבעה ילדים.

48. רק שתי פעמים הראה נדיבות כלפי הציבור: פעם הילווה מאה מיליון ססטרקים בלי ריבית למשך שלוש שנים, ופעם שילם את הפסדם של בעלי־בתים אחדים על הר קיליוּס שבתיהם נשרפו. למעשה הראשון הכריחה אותו זעקת העם לעזרה בשעת מצוקה כספית גדולה לאחר שתיקן על פי החלטת הסנט תקנה, שלפיה חייבים המלווים בריבית להשקיע שני שלישים של כספם במקרקעין, ועל הנתבעים לסלק מיד אותו אחוז של חובותיהם. ושני הדברים לא יכלו לצאת אל הפועל. גם המעשה השני מכוּון היה להקלת המצב הקשה. למעשה החסד האחרון ייחס חשיבות רבה כל־כך, שציווה לשנות את שם ההר קֵיליוּס לאבגוסטוס. אחרי שהכפיל את הסכום, שהניח אבגוסטוס ללגיונות בצוואתו, לא העניק להם מתנת כסף לעולם, מלבד אלף דינר שנתן לכל אחד מן הפריטוריאנים על שלא עמדו לצד סֶיָאנוּס, והענקות נתן ללגיונות אשר בסוריה, על שהם היו היחידים שלא הקצו מקום־כבוד לתמונות סיאנוּס בין דגליהם³⁰¹. לעתים רחוקות מאוד היה מפטר חיילים וותיקים, בתקווה כי בזקנתם ימותו, ומותם יביא לו חיסכון³⁰². כמו כן לא הקל את מצבן של הפרובינציות בנדבת־יד כלשהי, חוץ מאסיה, כאשר עריה נהרסו ברעש.

49. אחרי כן, במרוצת השנים, שם פניו גם לגזלה ממש. ידוע לכול שהביא את גְנֵיוּס לֶנְטוּלוּס אבגוּר, איש עשיר ביותר, לידי חרדה ופחד עד כדי כך שימאס בחייו ויעשה אותו, את הקיסר, ליורשו היחידי במותו. כן ידוע שלֶפִּידָה, אשה רמת־יחס ביותר, נתחייבה לפניו בדין, וגמל על־ידי כך טובה לבעלה קווירינוּס, קונסול לשעבר ואיש עשיר מאוד וחשוך־בנים, שהאשים אותה עשרים שנה לאחר גירושיה, כי הכינה לפנים רעל להמיתו. מלבד זאת החרים את רכושם של ראשי ארצות הגאלים וההיספאנים, הסורים והיוונים על פי האשמות תפילות ביותר וחסרות־בושה, עד שעל אחדים מהם לא ניזקף דבר אחר כחטא, אלא שחלק מרכושם נימצא בידם במזומנים³⁰³. מערים רבות ומאנשים פרטיים שלל את זכותם להיות פטורים ממכס, או את זכויותיהם הקדומות למכרות ולמסים. יתר על כן, הוא שדד במרמה והמית את ווֹנוֹנֶס, מלך הפרתים, שבני עמו גירשוהו והוא נמלט עם הון רב בידיו לאנטיוכיה, מתוך אמון בעם הרומאי.

50. את שנאתו לקרוביו גילה לראשונה לגבי דרוסוס אחיו על ידי מסירת מכתבו, שבו דן אתו בשאלה, כיצד להכריח את אבגוסטוס להקמת הרפּוּבּליקה מחדש; אחר־כך פנה נגד שאר שארי־בשרו. לא עלתה כלל על דעתו להראות כלפי אשתו יוליה בגלותה איזה מעשה־חסד או רחמים – שהוא הדבר הקטן ביותר לעשותו; ומחשבה כזו היתה רחוקה כל־כך ממנו, שאסר עליה אפילו לצאת את ביתה וליהנות מחברת בני־אדם, אף על פי שמצוות אביה הגבילה אותה לתוך תחומי אותה עיר בלבד. יתר על כן, הוא שלל ממנה גם את הרכוש, שאביה הניח בידה, ואת הקצבה השנתית שניתנה לה, ובזה הסתמך על משפט המדינה, באשר אבגוסטוס לא דאג לאלה בצוואתו. אמו ליוויה היתה עליו למעמסה על שום שדרשה לעצמה, כביכול, חלק כחלק אתו בשלטון, והיה נמנע מפגישות תכופות אתה ומשיחות ארוכות וסודיות, שמא ייחשב כמולך על פי עצותיה, אם כי על אף הכל ניזקק היה להן ומשתמש בהן פעם בפעם. בהתמרמרות רבה קיבל עליו גם את החלטת הסנט, שלפיה הוסיפו לתוארי־הכבוד שלו, מלבד „בן אבגוסטוּס“, גם את המלים „בן ליוויה“. לפיכך לא נתן שיקראו לה „אם־המולדת“, או שתקבל כל כבוד פומבי מיוחד, ועוד הזהיר אותה פעמים רבות, שתתרחק מענינים בעלי חשיבת יתרה, שאינם הולמים את האשה, ביחוד לאחר שנודע לו, כיצד הופיעה בעצמה בשעת שריפה ליד מקדש ווסטה ועודדה את העם ואת החיילים שיגבירו את מאמציהם, כפי שנהגה לעשות בחיי בעלה.

51. אחר כך הגיע לידי איבה גלויה והסיבה לכך, כפי שמוסרים, היתה זאת: כאשר הפצירה בו פעם בפעם שיספח לחבורות השופטים איש אחד, שקיבל במתנה את זכויות־האזרח, אמר לה שלא יספחנו אלא בתנאי שבהסכמתה ייכּתב ברשימה, כי הדבר הושג בלחץ אם הקיסר; והיא בהתרגשותה הוציאה מלשכת־החשאים וקראה מכתבים ישנים אחדים אשר אבגוסטוס כתב אליה ובהם התאונן על אופיו הקשה והנרגן של טיבריוס. העובדה, ששמרה על המכתבים האלה זמן רב כל כך והעלתה אותם לפניו בצורה עויינת כל כך, קשה היה עליו לשאתה במידה כזאת, שיש החושבים, כי זאת היתה החזקה שבסיבות, שהניעוהו לעזוב את העיר. על כל פנים במשך שלוש השנים, שאמו היתה עוד בחיים לאחר שעזב את רומא, ראה אותה רק פעם אחת, וגם אז לא יותר מאשר לשעות מועטות ביום אחד. וכאשר נפלה למשכב, זמן מה לאחר מכן, לא השתדל לראותה ואף לאחר מותה השהה את בואו לביתה. וכאשר מוכרחים היו לאחר דחיה של ימים אחדים להביאה לקבורה, כי גוויתה נשחתה והתחילה להרקיב, מנע טיבריוס שיעלוה לשורת האלים באמתלה שהיא עצמה ציוותה זאת כביכול. כמו כן ביטל את תוקף צוואתה ובמשך זמן קצר הביא אבדון על כל ידידיה ואנשי־ביתה, ואפילו על אלה שלהם מסרה במותה את הדאגה לקבורתה, ואחד מהם, איש ממעמד הפרשים, נידון לעבודת־פרך.

52. משני בניו לא אהב אהבה אבהית לא את יוצא־חלציו, את דרוסוס, ולא את הבן שאימץ לו, את גרמאניקוּס. על הראשון חרה אפו בו בגלל מגרעותיו; כי דרוסוס חי בקלות־דעת ובבטלה. לפיכך לא הצטער עליו ביותר גם במותו, ומיד לאחר ההלוויה שב אל עסקיו הרגילים ולא הרשה שבתי־המשפט ישבתו זמן רב³⁰⁴. יתר על כן, כשבאו השליחים מטעם תושבי איליוּם באיחור־מה לנחמו באבלו, התלוצץ כאילו נימחה הכאב מזכרונו, ואמר להם שגם הוא משתתף בצערם על שאבד להם בן־עירם המצויין הקטוֹר. גרמאניקוס היה ניקלה בעיניו עד כדי כך, שביטל את ערך מפעליו המפוארים, כאילו היו מיותרים לגמרי, וגינה את נצחונותיו המזהירים על היותם, לדעתו, לרעת המדינה; ועוד התאונן בפני הסנט, כאשר הלך גרמאניקוס משום רעב גדול ובלתי צפוי לאלכסנדריה בלי לשאול את פיו. מניחים אפילו, שהוא שגרם למותו בידי נציב סוריה, גניוּס פּיסוֹ, וכאשר הועמד אותו נציב לדין באשמה זו אחר כך, חושבים אחדים, שהיה וודאי מראה את ההוראות שקיבל, אילמלא דאג טיבריוס מראש לכך, שיוציאון מידיו בשעה שהראה אותן בסתר, ואותו עצמו ירצחו נפש. לפיכך נימצא הפסוק „החזר את גרמאניקוס“ כתוב במקומות רבים בעיר ובלילות קראוהו תכופות ברחובות. אותו חשד קיבל אחר כך חיזוק בדברי הקיסר עצמו על ידי שרדף באכזריות את אשת גרמאניקוס ואת בניו.

53. כאשר אגריפינה כלתו התאוננה עליו אחרי מות בעלה ביתר גילוי־לב, אחז בידה ואמר לה על פי חרוז יווני: „חושבת את, ילדתי, שעוון נעשה לך אם אינך מושלת?!“. מאז ואילך לא זיכה אותה עוד במלה אחת. ולאחר שפעם בשעת הסעודה הושיט לה תפוח והיא חששה לטעום אותו, חדל גם להזמינה אליו והעמיד פנים כאילו האשימה אותו בנסיון להרעילה. ואילו שני הדברים האלה ערוכים היו מראש בכוונה תחילה, גם שיגיש לה את הפרי לנסותה, וגם שתימנע מכך, כאילו יש בו מות וודאי. לבסוף העליל עליה, שיש בדעתה למצוא לה מקלט פעם ליד מצבת אבגוסטוס, ושוב אצל הצבא, והגלה אותה לפאנדאטאריה וכאשר הטיחה דברים נגדו ציווה להכותה בידי קנטוריון אחד עד שהושחתה אחת מעיניה. אחרי כן, כאשר גמרה בדעתה למות על ידי התנזרות מאכילה, ציווה טיבריוס לפתוח את פיה בכוח ולהלעיטה מזון. וכאשר עמדה על דעתה ומתה באופן זה, עוד התקיף אותה בעלילות שפלות ביותר והציע לצרף את יום־הולדתה למנין הימים המביאים רעה³⁰⁵. ולא עוד אלא שחשב לו זאת לצדקה, שלא ציווה להחניקה בחבל ולהשליכה מעל „מדריגות האנחה"³⁰⁶, והניח שיחליטו החלטה, שבה מביעים לו תודה על מידת־הרחמים הגדולה וירימו תרומת־זהב ליופיטר קאפיטולינוס.

54. מאחר שהיו לו שלושה נכדים מגרמאניקוס ושמם נירון, דרוסוס וגאיוס, ואחד מבני דרוסוס, טיבריוס שמו, המליץ בפני הסנט – לאחר שהמוות גזל ממנו את שני בניו – על נירון ודרוסוס, שני בני גרמאניקוס הגדולים, וחגג את היום שבו הגיעו שניהם לפרקם על ידי מתן תשורה להמון־העם. אך כאשר נודע לו, כי בראש־השנה נדר הציבור נדרים גם לשלומם, הביע לפני הסנט את דעתו, שכבוד כזה אין להעניק אלא לאנשים מסויימים ובאים בימים. על ידי גילוי זה של המחשבות, הכמוסות בלבו, הפקירם מאז להאשמות מכל צד, ובתחבולות שונות הגיע לכך שיסיתוּם לגדפו ואחרי־כן ימסרו לו מיד על הדבר, ואז בא והאשים אותם במכתבים במרירות יתירה ושפך עליהם חרפות. מיד הוכרזו לאויבי המדינה, ואחר כך המיתם ברעב, את נירון באי פונטיה ואת דרוסוס במרתפי הארמון. יש החושבים, שנירון אנוס היה לשלוח יד בנפשו כאשר התלין, שבא כשלוח בפקודת הסנט, הראה לו את החבלים והווים. ואילו מדרוסוס מנעו את האוכל, עד שניסה ללעוס את המילוי שבמזרנו. שרידי שניהם נתפזרו עד כדי כך, שלעולם לא יכלו ללקטם יחד.

55. נוסף על ידידיו הוותיקים ואנשי־ביתו, ביקש לו עוד כעשרים איש מבין ראשוני המדינה שיהיו לו מעין יועצים בעיניני הציבור. מכל אלה ספק אם שניים או שלושה נשארו בלי פגע. את כל השאר העביר מן העולם על פי סיבה זו או אחרת, וביניהם את אֵילִיוּס סֵיָאנוּס, אשר אתו אבדו רבים מאוד. את האיש הזה העלה לשיא הגדוּלה, ולאו דווקא מתוך נטית־חסד, אלא כדי שבעזרתו ובמזימותיו יכין את הפח לבנו גרמאניקוס ויבטיח לנכדו, יוצא חלציו מבנו דרוסוס, את ירושת השלטון.

56. גם לגבי ידידי־ביתו היווניים לא היה נוח יותר, אף כי בחברתם מצא לו מרגוֹע לנפשו. מפי איש אחד בשם כְּסנוֹ, שדיבר לפניו פעם בלשון נימלצת ביותר, שאל איזה מין ניב הוא זה שאין לשאתו; וכאשר הלה ענה, שזהו הניב הדורי, הגלה אותו טיבריוס לקינאריה, כי חשב שכּסנוֹ לועג לגלותו לפנים, הואיל ואנשי רודוס מדברים בניב הדורי. רגיל היה להציע בשעת הסעודה שאלות מתוך מה שהיה קורא באותו יום, וכאשר נודע לו כי המלומד סֶלֶבְקוּס חקר מפי משרתיו איזה ספרים הוא קורא באותו זמן, וכך בא אליו מוכן מראש, הרחיקו קודם כל מחברתו ואחר־כך גם הכריחו לשלוח יד בנפשו.

57. עודו נער ניכר בו אופיו האכזרי והקר. הראשון שהבחין בדבר בחכמתו היה מורהו לרטוריקה, תּיאוֹדוֹרוֹס מגאדארה, והגדיר זאת באופן הקולע ביותר בזה שמדי פעם בפעם, בשעה שנזף בו, קרא לו ביוונית „טיט נלוש בדם“. אך הדבר התבלט יותר ויותר בהיותו כבר בשלטון, ואפילו בזמן הראשון, בשעה שעוד השתדל לרכוש לו את אהדת הבריות על ידי וותרנות שלמראית־עין. פעם כאשר צעדה לוויה בדרך וליצן אחד קרא בקול אל המת שיודיע לאבגוסטוס, כי עדיין לא שילמו להמון־העם את סכומי־העיזבון שהניח להם, ציווה טיבריוס לסחבו ולהביאו לפניו, לתת לו את המגיע לו ולהוציאו להורג, כדי שימסור לו לאביו דין וחשבון לאמיתו. זמן־מה לאחר מכן איים בסנט במאסר על אדם אחד בשם פומפיוס, פרש רומאי, ואמר לו בלשון של הבטחה, כי בקרוב יהיה „איש־פומפיוס“³⁰⁷ במקום פומפיוס. בעקיצה חדה זו התקלס גם בשם האיש וגם בגורלה של אותה מפלגה ישנה.

58. באותם הימים בקירוב שאלוֹ פריטור אחד, אם עליו לכנס בפקודתו בתי־דין, שידונו במקרי־פגיעה במעלת הקיסר, על כך ענה שיש להוציא חוקים אלה לפועל. ואף אמנם ביצע אותם הלה באכזריות יתרה. מישהו הסיר את הראש מעל פסל אבגוסטוס, כדי לשים עליו אחר; הדבר בא לפני הסנט, וכיוון שהענין היה מוטל בספק חקרו את הנאשם בעינויים. ולאחר שאותו אדם נתחייב בדין, הלך נוהג זה של האשמות והגיע לאט־לאט עד לידי כך, שבעונש־מוות נתחייבו אפילו בעד הכאת עבד או החלפת בגדים בקרבת פסלו של אבגוסטוס; נשיאת מטבע או טבעת, שבהם היתה חקוקה תמונתו, אל בית־הכבוד או לבית־בושת, או פגיעה בהבעת־דעה כלשהי בדבריו או במעשיו. והגיעו הדברים עד לידי כך, שאדם אחד שהרשה כי יחלקו לו כבוד במוֹשבה שלו באותו יום, שבו עשו כן לאבגוסטוס לפנים, הוצא גם הוא להורג.

59. מלבד אלה עשה מעשי־אכזריות פראיים מרובים ביותר; לכאורה מתוך קפדנות ולשם תיקון־המידות, אך למעשה מתוך מתן סיפוק לנטייתו הטבעית והגיע הדבר לידי כך, שרבים הוקיעו את מעשיו שכבר נעשו הזהירו על מה שעתיד לבוא, בחרוזים כגון אלה:

אכזר אביר־לב, כיצד הכול בקיצור לך אגידה?

חי נפשי, אם אמך תוכל אותך לאהוב!

אינך פרש. מדוע? אין בידך מאה האלף!

רצונך לדעת הכול? הנה הגלוּת ברודוס![³⁰⁹]

את תקופות־הזהב של כאטוּרנוּס, קיסר, הפכת;

כל ימי חייך תור־הברזל המה.

ביין מאס הלזה, כי נפשו לדם צמאה

והוא ישתהו לתאבון כשתוֹתוֹ פעם היין.

איש־רומי, נא הבט אל סוּלה זה³⁰⁸, „ברוך“ ולא למענך –

אל מאריוּס נא הבט, יום בו חזר אל העיר –

ראה יד אנטוניוס המסיתה למלחמת־אחים כאן,

ידו המגואלת, ראה, לא פעם בדם –

אז תאמר: הוי לרומא, אבדה! ימלוך בה

בים של דם, כל הבא מן הגלות למלוך.

תחילה נתייחס לכאורה אל החרוזים האלה כלמעשי ידי אותם הבריות, שלא היו מרוצים מתקנותיו ולא ביטאו בזה את הגות־לבם, כי אם את מרירותם ותרעומותיהם; לפיכך היה אומר פעם בפעם: „ישנאוני ובלבד שיצדיקוני!“ אולם אחר־כך הוכיח בעצמו עד מה נכונים היו הדברים וצודקים.

60. ימים מעטים לאחר בואו לקאפרי, בטיילו לבדו, הפתיעהו דייג אחד בזה שהביא לו מוּלית גדולה; טיבריוס ציווה לחבוט בפניו באותו הדג על שהבהיל אותו על ידי שטיפס ובא אליו מפנים האי, בין הרים תלולים שאין בהם דרך. וכאשר אמר הנענש בשעת הוצאת העונש אל הפועל שהוא מאושר על שלא הגיש לו גם את הסרטן הגדול שתפס בים, פקד טיבריוס לרטש את פניו גם בסרטן. חייל אחד משומרי־ראשו נידון למיתה על שגנב טווס מגנו. באחת מנסיעותיו כשהאפיריון, שבו עשה דרכו נסתבך בסבך של קוצים, ציווה להטיל לארץ את מורה־הדרך, קנטוריון ממדריגה ראשונה, ולהכותו כמעט עד יציאת־הנשמה.

61. לאחר זמן קצר מתפרץ היה בכל מיני מעשי־אכזריות, ולעולם לא היה חסר הזדמנות לכך. תחילה רדף את ידידי אמו, אחר־כך אלה של נכדיו וכלתו, ולבסוף את אלה של סייאנוּס, ואפילו את מכריהם. ולאחר מותו של זה האחרון נעשה טיבריוס שואף־דם יותר מתמיד; ומדבר זה יוצא בברור, שלאו דווקא סייאנוּס היה שהסית אותו, אלא שהוא רק המציא לו לקיסר את ההזדמנויות, שהלה שאף אליהן בעצמו. אף על פי כן העז לכתוב בזיכרונותיו, שחיברם בראשי־פרקים ובקיצור, כי העניש את סייאנוּס משום שנודע לו, כי הלז הביע את שנאתו כלפי ילדי בנו גרמאניקוס; והרי הוא עצמו סילק את שניהם, את האחד לאחר שכבר היה סייאנוס חשוד בעיניו, ואת השני רק לאחר מפלתו של זה.

תקצר היריעה למנות אחד לאחד את מעשי־האכזריות שביצע; דייני אם אפרט את סוגיהם, כעין דוגמאות לעריצותו. לא עבר יום, שבו לא הוצאו אנשים להורג, ואפילו ימי חג ומועד, ולא אחת הוצא העונש לפועל גם בעצם יום ראש־השנה. רבים ניתבעו לדין ונתחייבו בו יחד עם ילדיהם, ואפילו על ידי ילדיהם. על הקרובים נאסר להתאבל על הנדונים למוות. פרסים חשובים ניקבעו למאשימים, ולעתים גם לעדים. משום מלשין לא מנע את האימון. כל חטא יהא זה אפילו של אמירת מלים מעטות ופשוטות, נחשב חייב מיתה. פייטן אחד נאשם על שהעליב בטראגדיה אחת את אגאממנוֹן בדברים בוטים; היסטוֹריוֹן³⁰⁹ – על אשר קרא לברוטוס ולקאסיוס „אחרוני־הרומאים“. שני המחברים הוצאו מיד להורג וכתביהם הושמדו, אף־על־פי ששנים אחדות קודם לכן נתקבלו ברצון ואף הוקראו בפני אבגוסטוס. מאסירים אחדים נישללה לא רק הנחמה שבקריאה, כי אם גם ההנאה מדיבור ושיחה משותפת. כמה מן המוזמנים למשפט, מהיותם בטוחים במשפט־מוות, וכדי שיימלטו מעינויים והשפלה, גרמו לעצמם פצעי־מוות בביתם, ובחלקם שתו את כוס־התרעלה בתוך הקוריה עצמה; ואף על פי כן סחבום לבית־הסוהר לאחר חבישת פצעיהם, בעודם גוססים ומפרפרים. כל אחד מהנידונים הושלך מ„מדריגות האנחות“ לאחר שסחבום לשם בחכּוֹת־ברזל. וכך עשו יום אחד ללא־פחות מעשרים איש, ביניהם נשים ונערים. נערות, שלא הגיעו לפרקן, נאנסו תחילה על ידי התלין ואחר כך נחנקו, כיוון שהמסורת אסרה חנק בתולות. המבקשים למות הוכרחו בכוח להמשיך לחיות, באשר טיבריוס חשב את המוות לעונש קל כל כך, שבשמעו כי אחד הנאשמים, קארנוּלוּס שמו, הקדים למות, פרץ בקריאה: „קארנולוס זה התחמק מידי!“. בשעה שסקר פעם את בתי־הסוהר ומישהו ביקשו שימיתנו בהקדם, ענה לו: „עוד לא התפייסתי אתך!“. אדם אחד, ששימש פעם קונסול, כתב בין זכרונותיו, כי במסיבה אחת רבת־משתתפים, שגם הוא היה נוכח בה, שאלהו פתאום בקול רם ננס אחד, שעמד שם בצד השולחן בין המוקיונים, מדוע פּאקוֹניוּס, הנאשם בפגיעה במעלת הקיסר, עודנו בחיים. ואם אמנם נזף בו מיד טיבריוּס במקום בשל לשונו הפוחזת, אך כעבור ימים מעטים כתב לסנט, שיחליט על דבר הענשת פּאקוֹניוּס בהקדם האפשרי.

62. אכזריותו עוד גדלה וגברה כאשר נתמלא מרירות בהיוודע לו היאך מת דרוסוס בנו. הוא חשב שדרוסוס ניספה במחלה שבאה מתאוותנותו הבלתי־מרוסנת, וכאשר נודע לו לבסוף שהורעל בנכליהם של ליווילה אשתו ושל סייאנוּס, לא חסך עוד מאיש עינויים או מוות. למעשה־החקירה הזה נתמסר כולו ימים שלימים והתרכז בו עד־כדי־כך, שבהיוודע לו, שהגיע ובא איש אחד, שהיה מארחו פעם ברודוס, ושהזמינהו אליו לרומא במכתבים מלאי ידידות, ציווה לענותו בלי שהייות, כאילו בא מישהו מאלה, שהיו נחוצים לו בשביל החקירה; ולאחר־כך, משנתגלתה הטעות, ציווה גם להרגו, פן יפרסם את העוול שנעשה לו. עדיין מראים בקאפרי את מקום ההוצאה להורג, שממנו ציווה להשליך את הנידונים לנגד עיניו אל הים לאחרי עינויים ממושכים ומחושבים, ולמטה חיכתה להם קבוצת מלחים, שניפצו גוויותיהם בכלונסאות ובמשוטים, שלא תשאר באחת מהן כל שארית של רוח־חיים. בין שאר דרכי העינויים המציא גם את זו: לאחר שהסיתו את האנשים למלא כרסם בשתית יין רב, היה מצווה לקשור להם אבר המין בחבלים וגורם להם עינויים על ידי לחיצת החבלים והשתן הנעצר כאחד. אילמלי המוות שקידמהו וגם תראסילוּס, שהסב את לבו בצדיה, כפי שאומרים, שידחה כמה מעשי־רצח בתקווה לחיים ארוכים, יש לחשוב שהיה הורג עוד רבים ולא היה חס אפילו על שארית נכדיו; שכן חשד כבר בגאיוס ותיעב גם את טיבריוס מהיותו בן־זנונים. וכל־זה לא רחוק הוא מן האמת, מאחר שפעם בפעם קרא לפריאמוּס בשם המאושר באדם, על שזכה לראות במות כל בניו.

63. בתוך כל מעשיו אלה מעידים סימנים רבים כי לא זו בלבד שהיה שנוא ומקולל בחייו, כי אם גם מלא פחד־מוות ושבע ביזיון. כך אסר, למשל, לשאול במגידי־העתידות בסתר ובלא עדים. כמו כן ביקש להשמיד את מקום־הנבואה שבקרבת העיר, אך חדל מזה מפחד קדושת הגורלות של פְּרֵינֵסְטֵי³¹⁰, שציווה להביאם חתומים לרומא, ושוב לא נמצאו בתיבה, עד שלא חזרו והביאו אותם אל המקדש. לשני אנשים מסר פרובינציות לאחר גמרם את הקונסולט, אך לא ההין לשלחם לשם והחזיקם על ידו בלי שיעזבו את העיר, עד אותו הזמן, לאחר עבור כמה שנים, שיכול למנות אחרים במקומם, ובינתיים השאיר להם את תוארם הרשמי, ואף נתן להם פקודות, שהיה עליהם למלאותן איש־איש באמצעות שליחיו ועוזריו.

64. לאחר שהוציא את פסק־הדין על כלתו ועל נכדיו, לא העביר אותם מעולם ממקום למקום אלא כבולים ובאפריון סגור, והחיילים מנעו מעוברי־האורח להביט בהם, ואפילו לעמוד בלכתם.

65. את סייאנוּס, שתיכן את ההפיכה נגדו, ועלה לגדולה עד כדי כך שהוא אנוס היה לראות היאך חוגגים את יום הולדתו כחג־העם ומעריצים את פסלי־הזהב, שהוקמו לו בכל מקום, הפיל לבסוף, והעדיף לעשות זאת בערמה ובתחבולות מאשר בתוקף שלטונו. תחילה, כדי להרחיקו מעליו בדרכי־כבוד, צירף אותו כחבר לקונסולט שלו החמישי, שקיבלו עליו אחרי הפסקה ארוכה דווקא לתכלית זו, בהיותו רחוק מן העיר. אחר כך הוליכו שולל בתקווה שיקשור אותו אליו ביחסי־משפחה ושיקבל את הסמכות הטריבונית, ופתאום האשים אותו באופן בלתי צפוי ובקטרוג מביש ועלוב, שבו ביקש בין השאר את ציבור הסנטורים, שישלחו אליו אחד הקונסולים³¹¹ אשר יביא אותו, את הזקן העזוב לנפשו, לראות את פניהם, תחת משמר צבאי. גם לאחר זה לא שקט ומתוך חשש למהומות ציווה לשחרר את נכדו דרוסוס, שעדיין החזיקהו במאסר ברומא, ולמנותו למפקד הצבא, אם המצב ידרוש זאת; אף הכין אניות וחשב לברוח אל אחד הלגיונות, ומעל הסלע הגבוה ביותר צופה היה מדי פעם בפעם אל האותות, שפקד להעלותם במרחקים כל אימת שנעשה איזה דבר, מחשש שמא יפגרו השליחים לבוא. אך גם לאחר דיכוי קשר סייאנוס לא פחתו חששותיו ובמשך תשעה חדשים שלאחר־מכן לא יצא מתוך החווילה הקרויה על שם יופיטר³¹².

66. נפשו, המטורדת בפחדים, נתייסרה גם בכאב שגרמו לו דברי־הנאצה ממינים ומצדדים שונים, בהטיח נגדו כל אחד ואחד מן הנידונים למוות חירופים וגידופים, אם ישר בפניו ואם על ידי מכתבי־נאצה, שהניחו בתוך האורכֶּסטרה³¹³. אלא שרושם הדברים האלה עליו שונה היה ומשונה: פעם, מתוך בושה, ביקש להסתיר ולשמור בסוד את כל אלה; ועתים התייחס אליהם בבוז, ואף פירסם אותם והפיצם מרצונו בתוך ההמון. אפילו ארטאבאנוס, מלך הפרתים, חירפהו במכתבים, שבהם הוכיחו על פניו על שרצח את בני משפחתו וסתם אנשים; על היותו יושב בטל וחי חיי הוללות; ועוד עורר אותו לשים קץ לחייו מרצונו ולהפיג על ידי כך בהקדם את שנאת האזרחים הגדולה והמוצדקת לגמרי.

67. לבסוף הגיע לידי כך שהיה מתעב את־עצמו במידה כזאת, שבמכתב אחד צימצם את כל ענות נפשו במלים אלו: „יביאו עלי האלים והאֵלות אבדון גרוע שבעתיים מזה שאני מרגיש את בואו מדי יום ביומו, אם יודע אני מה לכתוב לכם, אבות נאספים, או כיצד לכתוב, או מה לא לכתוב אליכם כלל, במצבי זה“³¹⁴.

יש סוֹברים, כי ידע מראש את־כל־אלה בכוח ראייתו את הנולד, וזמן רב קודם לכן חזה את המרירות והחרפה, שיבואו עליו ביום מן הימים. לפיכך דחה בכל תוקף בהגיעו לשלטון את התואר „אבי המולדת“, ואת השבעת הסנט לתמיכה בפעולותיו, מחשש שימצאוהו אחר כך בלתי־ראוי לכבוד כזה וחרפתו עוד תגדל על ידי כך. דבר זה אפשר להסיק בבירור מתוך נאומו, שנאם דווקא בשני הענינים האלה, באמרו למשל שתמיד יישאר נאמן לעצמו ולעולם לא ישנה את דרכיו כל עוד תהיה דעתו מיושבת עליו; אולם כדי שמעשה זה לא ישמש דוגמא, יש להיזהר שהסנט לא יתחייב בשבועה לתמוך במעשיו של מישהו, כי כל אחד ואחד עלול להפוך עורו מאיזו סיבה שתהיה. ופעם אחרת אמר: „אבל אם יתעורר פעם בנפשכם הספק בנוגע לאופיי ומסירותי אליכם – אסון זה, שהייתי מבקש להימנע ממנו על ידי מוות מוקדם – הרי לא יוסיף לי כבוד כלל תואר זה „אבי־המולדת“, ויהיה בו אך משום גנאי, אם משום שהענקתם לי את התואר הזה מתוך פזיזות, או מפני קלות־הדעת, שבה שיניתם את הערכתכם עלי“.

68. גופו היה מגודל וחסון, קומתו למעלה מבינונית, כתפיו וחזהו רחבים; גם שאר אבריו ועד כפות־רגליו, מתאימים ומחוטבים. ידו השמאלית היתה הזריזה והחזקה יותר, וכוח פרקיה רב כל כך, שיכול היה לנקוב באצבעו תפוח רענן ושלם ובאצבע צרידה היה פוצע ראשו של ילד ואף של עלם. עורו לבן היה ושערותיו גלשו אל אחורי ראשו עד שכיסו גם את ערפו; דבר שניכר כי מיוחד הוא למשפחתו. קלסתר־פניו היה אציל ואך תכופות צצו בו פתאום בהרות לרוב. עיניו גדולות היו ביותר ולפלא ייחשב, שהיו מסוגלות לראות גם בחשכת־הלילה, אם כי לשעה קצרה בלבד, ורק כאשר פקחן בקומו משנתו; אחר־כך הלכה ראייתן וקהתה. בראש זקוף היה צועד, צווארו נטוי לפנים ומבט־עיניו זועף כרגיל. לרוב היה שותק ולעולם לא דיבר גם אל אנשי סביבתו, או רק לעתים רחוקות ביותר, וגם אז באיטיות יתירה, אך לא בלא תנועה קלה כלשהי של אצבעותיו. אבגוסטוס כבר שם לבו אל כל המידות הבלתי־נעימות הללו שבו, שהיו מליאות יהירות, ואף ביקש תכופות להגן עליו בפני הסנט והעם באמרו, כי אלו הן מגרעות הבאות מידי הטבע ולא עשויות בכוונה תחילה. בריאותו היתה מצויינה תמיד ובמשך כל ימי ממשלתו לא חלה כמעט, אף־על־פי שמשנתו השלושים דאג לגופו בעצמו כפי שעלתה על דעתו, בלא עזרת הרופאים ועצתם.

69. אף־על־פי שביחס לאֵלים ולמנהגי־הדת היה שווה־נפש למדי, מהיותו מסור לאצטגנינות ומאמין בהחלט שהכול נתון ביד הגורל, אחזתו בכל זאת פלצות יתירה מפני קול הרעם, ובשעה שהשמים נתקדרו עננים, היה שם תמיד זר־דפנה על ראשו, כי נתפשטה האמונה שאותו מין של עלים אינו נפגע בברק.

70. בשקידה רבה עסק בספרות היפה של שתי הלשונות. בסיגנון הדיבור הלאטיני הלך בדרכי קוֹרווינוּס מסאלה, שאליו נשא את עיניו עוד בנעוריו, אף כי מסאלה היה כבר זקן. אולם על ידי מלאכותיות יתירה ודקדוקי־עניות עירפל את סיגנונו, עד שאמרו עליו כי בדבּרו „מניה־וביה“ הצטיין יותר מאשר בנאום מוכן מראש. גם שיר לירי חיבר בשם „קינה על מות לוקיוס קיסר“. גם שירים יווניים חרז וחיקה בהם את אֶבְּפוֹרְיוֹן, את רִיאָנוּס ואת פארתּאניוּס, פייטנים אלה שהתענג עליהם במידה יתירה והעמיד כתביהם ופסליהם בספריות הציבוריות בין אלה של המשוררים החשובים מימים עברו. לפיכך התחרו ביניהם מלומדים רבים בהוצאת כתבי שלושת המשוררים האלה, שהקדישום לקיסר. ואילו ביחוד התענין בידיעת סיפורי־האגדה ובזאת הגיע עד כדי דברי שטות ומעוררי צחוק, באשר נוהג היה לבחון את המדקדקים – סוג האנשים, שאת חברתם ביקש, כאמור, תמיד – בשאלות מעין אלו בערך: „מי היתה אמה של הֶקוּבָּה? מה היה שם אַכִילֵס בין הנערות? איזה שירים נהגו הסירינוֹת לשִיר?“ ביום שבו ניכנס לראשונה, אחרי מות אבגוסטוס, אל הקוריה כדי לצאת ידי חובת כיבוד־אב עם המנהג הדתי, כביכול, כאחד, הקריב את קרבנו בצירוף יין ולבונה, אך בלי מחללים בחליל, כדוגמת מינוס, שעשה כן לפנים במות עליו בנו.

71. אף־על־פי שידע לדבר בלשון היוונית ברהיטות ובקלות, לא השתמש בה בכל עת ובכל מקום, וביחוד נימנע מכך בסנט, עד כדי בקשת סליחה על השימוש במלה זרה, בשעה שאמר לבטא את המלה „מונופולין“. גם כשקראו פעם בפניו פקודה מטעם הסנט ובה המלה היוונית emblema, טען שיש להחליף את הביטוי ולבקש במקום המלה הזרה מלה לאטינית, ואם לא תימצא, יש להביע את ענינה במלים אחדות, ואפילו בעקיפין. כאשר חייל אחד נחקר בבית הדין בלשון היוונית, אסר עליו טיבריוס להעיד, אם לא ידבר לאטינית.

72. במשך כל ימי התבודדותו ביקש אך פעמיים בלבד לשוב לרומא. בפעם הראשונה בא בספינה של ג' טורי משוטים עד הגנים שבקרבת בריכת־המים³¹⁵, ולאורך גדות הטיבר. העמיד משמרות, שירחיקו את כל הבאים לקראתו בדרך. בשניה הגיע בכביש אַפּיוּס עד לאבן־המיל השביעית. אך בשני המקרים שב כלעומת שבא בשעה שניראו לו מרחוק חומות העיר, בלי לבוא עדיהן; בפעם הראשונה מסיבה שאינה ידועה, בשניה בגלל מופת שהבהילו: היה לו נחש גדול, שהשתעשע בו, וכאשר אמר להאכילו כדרכו בעצם ידו, מצא שנמלים אכלוהו; ובזה ראה רמז ואזהרה, שיישמר לנפשו מפני כוח ההמון. לפיכך מיהר לשוב לקאמפאניה; אך באסטורה תקפתו חולשה, וכשהוקל לו במקצת המשיך בדרכו לקירקִיי. אבל כדי לא לעורר חשש ביחס לחולשתו, לא זו בלבד שהשתתף במשחקי חיל־המצב, אלא אף הטיל חניתות מעל מושבו בחזיר־בר, שהוכנס לזירה. מיד הרגיש דקירות בצידו וכיוון שהיה לו חום גבוה ניפגע ברוח־פרצים, שעוד הגבירה את מחלתו. אף־על־פי־כן החזיק מעמד זמן מה, אם כי המשיך לנסוע עד מיסֵנוּם ולא וויתר על שום דבר מארחות חייו היום־יומיים, גם את המשתאות ושאר תענוגות לא ביטל, מקצתם מפני שנפשו לא ידעה שבעה, וקצתם מתוך העמדת־פנים. אבל כאשר חַרִיקְלֵס הרופא, שהיה צריך לצאת לחופשה ועזב לשם כך את המשתה, אחז ביד טיבריוס לנשקה, חשב הוא כי בדעת הרופא למשש דופקו, דחק בו שיישאר ויסב מחדש אל השולחן, ועוד האריך בסעודה עד שעה מאוחרת. כמו כן לא ביטל את מנהגו הישן והיה עומד כמאז במרכז הטרקלין והליקטור לצידו, ופונה לכל אחד ואחד בשמו, כאשר באו ליטול ממנו ברכת־הפרידה.

73. בינתיים קרא בדינים וחשבונות של הסנט, כי ישחררו נאשמים אחדים בלי שחקרום תחילה. ואף על פי שהוא כתב עליהם לרומא בקיצור נמרץ ולא יותר מאשר זה בלבד שמלשינים מסרו לו שמותיהם, כעס על שמתיחסים אליו, כביכול, בבוז והחליט לשוב לקאפרי ולא לעשות דבר אלא לנקוט נגדם בפעולה במחשבה תחילה וממקום בטוח. אולם הסערות וכוח מחלתו שהתגברה עצרוהו וניפטר כעבור זמן קצר בחווילה של לוּקוּלוֹס, בשנת השבעים ושמונה לחייו והעשרים ושלושה למלכו, בששה־עשר לחודש מארס, בשנת הקונסולט של גִנֵיוּס אַקִרוֹנְיוּס פּרוֹקוּלוּס וגאיוּס פּוֹנְטיוּס ניגֶרינוּס³¹⁶.

יש סבורים שגאיוס מזג לו רעל הממית באיטיות; אחרים אומרים, כי בהפסקה שבין התקפות־הקדחת שללו ממנו את האוכל שדרש; שוב חושבים אחדים, שבשעת התעלפותו הסירו את הטבעת מעל ידו ובשוב אליו רוחו דרש שיחזירוה, ואז הטילו כר על פניו. סֵנֶקָה כותב, כי בשעה שחש את בוא הקץ הסיר את הטבעת, כאילו עמד למסרה למישהו, החזיקה בידו זמן־מה, אחרי כן חזר ושם אותה על אצבעו ובכוצו את ידו השמאלית שכב בלי תנועה שעה ארוכה; פתאום קרא למשרתיו, וכאשר איש לא ענה, עמד על רגליו; אך במרחק־מה ממיטתו עזבוהו כוחותיו ונפל ומת.

74. ביום־הולדתו האחרון ראה בחלומו את אפולו מטֶמֶנוֹס³¹⁷, פסל אדיר ומלאכת־מחשבת, שהביאהו מסיראקוּסה כדי להעמידו בספריית המקדש החדש³¹⁸, והנה זה מודיע לו, כי הוא לא יוכל לחנכו עוד. ימים אחדים לפני מותו נהרס המגדלור אשר בקאפרי על ידי רעידת־אדמה. במיסנוּם קרה, שהאֵפר הנישאר מן הגחלים והרמץ, שהובאו לחימום טרקלינו, שתחילה כבר כבה והצטנן, נתלקח פתאום לפנות ערב והמשיך להאיר בלי הרף עד שעה מאוחרת בלילה.

75. מותו גרם לשמחה גדולה כל כך בקרב העם, שמיד עם בוא הידיעה התרוצצו בחוצות ומהם שצעקו: „טיבריוס אל הטיבּר!“. מהם התפללו אל אמא־אדמה ואלי־שאול לבל יתנו לו במותו מקום אחר מאשר בין הרשעים; אחרים איימו על הגוויה בחכות ו„במדריגות־האנחה“, בהיותם מרי־נפש על מעשה־הזוועה החדש, שנוסף לזכרון אכזריותו הקודמת: החלטת הסנט קבעה שההוצאה לפועל של עונש הנידונים למוות תידחה תמיד לעשרה ימים, והנה קרה המקרה, שיום מותם של אחדים מאלה חל בשעת בוא הידיעה על מות טיבריוס. אלה התחננו לרחמי הקהל, אבל כיוון שגאיוס עדיין לא הגיע ולא היה אל מי לפנות ובפני מי לערער, חינקו אותם השומרים, מחשש שיעשו דבר־מה בניגוד לחוק, והשליכום מעל „מדריגות האנחות“. לפיכך עוד גדלה השנאה לגבי העריץ באשר גם אחרי מותו המשיכה התאכזרותו לפעול, כביכול. כאשר ארונו זז ויצא את מיסנום, קראו רבים אחריו, כי מוטב שיביאוהו לאַטֵלָה³¹⁹ ויצלוהו מעט בתוך האמפיתיאטרון; אך החיילים העבירוהו לרומא ושרפוהו שם בטקס ציבורי.

76. שנתיים לפני מותו ערך צוואה כפולה; אחת נכתבה בעצם ידו ואחת בידי עבד משוחרר, אך תוכנן היה אחד, שהחתים עליהן כעדים את פשוטי האנשים. בצוואה זו מינה ליורשיו בחלקים שווים את נכדיו: גאיוס, בנו של גרמאניקוס, וטיבריוס, בנו של דרוסוס, ושם את האחד ליורשו של השני במותו. הניח עזבונות גם לרבים אחרים בתוכם לבתולות־ווסטה וגם לכל אחד ואחד מן החיילים ולעם רומא, לכל יחיד, ומתנות מיוחדות למפקחי־המחוזות העירוניים.

____

 

ספר רביעי: קאליגולה    🔗

(גאיוס קיסר קאליגולה)

1. גֶרמאניקוֹס, אביו של גאיוס קיסר, בנם של דרוסוס ואנטוניה הצעירה, שטיבריוס אחי־אביו אימצהו אחר כך לבן, שימש קויסטור חמש שנים לפני שהגיע לגיל המתאים לכך לפי החוק, ומיד אחרי כן היה לקונסול ונישלח אל הצבא בגרמניה. בבוא הידיעה על מות אבגוסטוס סירבו כל הלגיונות בעקשנות להכיר בטיבריוס כקיסר והציעו לו את השלטון על המדינה³²⁰. אך הוא הרגיעם וגילה בכך נאמנות כלפי אביו ותקיפות־דעת לא פחות מזה; וכעבור זמן־מה ניצח את האויב וחגג את חגיגת־הניצחון ברומא. אחר־כך ניבחר לקונסול בפעם השניה, אבל קודם שניכנס לתפקידו היה עליו למהר ולחוש לארצות המזרח להשיב שם את הסדר על כנו; ושם, לאחר שניצח את מלך ארמניה והפך את קפדוקיה לפרובינציה, מת באנטיוכיה בשנת השלושים וארבע לחייו לאחר מחלה ממושכת; אף התעורר החשד שהרעילוהו, כי מלבד זאת שהופיעו בהרות כחולות בכל גופו וקצף יצא מפיו, הנה לאחר ששרפוהו נימצא לבו שלם בין העצמות, וכפי הסברה זה טבעו של הלב, שאם חדר אל תוכו רעל לא ייאכל באש.

2. לדעת רבים מת גרמאניקוס כתוצאה מנכלי טיבריוס, על ידי גניוס פיסו³²¹ ובעזרתו. הוא היה בזמן ההוא נציב סוריה ולא התעלם מן הדבר, שעליו לבוא לידי התנגשות או עם האב או עם הבן; לפיכך לא נירתע מכל דרך שבה יכול לפגוע בגרמאניקוס, ואפילו בחוליוֹ, בדברי־טינה ובמעשי־איבה. מטעם זה כמעט קרעוֹ העם לגזרים בשובו לרומא, והסנט דן אותו למיתה.

3. מקובלת וידועה למדי העובדה, כי גרמאניקוס חונן בכל מעלות הגוף והנפש במידה שאיש לא הגיע אליה: יפה־תואר ורב־כוח, בעל כשרון מעולה בדברנות ובמדעים של שתי הלשונות יחד, מסביר־פנים מאין כמוהו ומפליא בשאיפתו ובהצלחתו להשביע את רצון בני האדם ולזכות באהבתם. רגליו הדקות לא הלמו ביותר את יפי־תוארו, אך גם אותן חיזק לאט־לאט על ידי רכיבה קבועה על סוס לאחר כל סעודה. תכופות היכה את אויביו בקרב פנים־אל־פנים. בבית המשפט היה מלמד סניגוריה אפילו אחרי שערך כבר את תהלוכת־הניצחון שלו, ובין יתר פירות מחקריו נשארו גם קומדיות יווניות. בבית ובחוץ נהג כאזרח פשוט ואל ערים חפשיות ובעלות־ברית בא תמיד בלי ליקטורים. בכל מקום שמצא קברי אנשים מפורסמים, היה מקריב קרבנות לנשמותיהם. כאשר בא לקבור בקבר־אחים את שרידיהם הישנים והפזורים של חללי תבוסת ווארוּס, היה הראשון שניגש ללקטם ולאספם בעצם ידו. אפילו לגבי שונאיו, יהיו מי שיהיו ותהא סיבת שנאתם מה שתהיה, היה נוח כל כך וחסר כוונות רעות; ואפילו בשעה שפיסוֹ ביטל את פקודותיו והתעלל בקליאנטים שלו, לא נתנוֹ לבו לכעוס עליו כל עוד לא נודע לו, כי הלה יורד לחייו על ידי מזיגת רעל וחרמות³²². גם אז לא הרחיק לכת מזה שהודיע לו, כמנהג האבות, כי הוא מבטל את הידידות שביניהם, וביקש את בני־ביתו, שאם יאונה לו רע, יקמו את נקמתו.

4. מעלותיו אלה נשאו לו פרי בשפע רב. קרוביו כיבדוהו ואהבוהו עד מאוד, ואבגוסטוס – אם לא להזכיר את שאר בני־משפחתו – נתן אותו לטיבריוס שיאמצהו לו לבן, לאחר שהיסס זמן רב אם למנותו יורש מקומו. מן המון־העם נודעה לו חיבה רבה, עד כי בבואו למקום מן המקומות ובצאתו אותו, נימצא לא פעם בסכנת־נפשות, כפי שמספרים רבים, בעטיו של המון העם שבא לקראתו בבואו וליווהו בצאתו. ובשובו מגרמניה, לאחר שדיכא שם את המרד, יצאו לקראתו כל הקוהורטות שבגדוד הפריטורינים, אם כי נקבע כבר קודם לכן, כי שתיים בלבד תצאנה להקביל פניו; אך העם הרומאי ללא הבדל של מין, גיל ומעמד, נהר לקראתו עד לאבן־המיל העשרים.

5. אולם ההערצה נתבטאה ביתר שאת וביתר עוז במותו ואחרי מותו. ביום פטירתו רגמו האנשים את מקדשי האֵלים, ניתצו את מזבחותיהם, אחדים אף הטילו את תרפי־הבית לרשות־הרבים ונטשו בחוצות את הולדות, שילדו נשותיהם. אומרים, שאפילו עמי־הנכר, גם אלה אשר היו להם מלחמות בינם לבין עצמם וגם אלה שנלחמו בנו, הסכימו כולם לשביתת־נשק כאבלים באסון משותף שפגע בביתם; כמה נסיכים גזזו את זקנם וגלחו ראשי נשותיהם לאות אבל כבד מאד, ואפילו מלך־המלכים³²³ נמנע מציד וממשתאות בחברת שריו, דבר המקביל אצל הפרתים לסגירת בתי־הדין שלנו.

6. כאשר הגיעה הידיעה הראשונה לרומא על דבר מחלתו, חיכה הקהל בתדהמה ובצער לידיעות נוספות ולאחר שפשטה לבסוף לפנות־ערב השמועה, שאין לדעת מקורה, על הבראתו, נהרו מיד מכל עבר אל הקאפיטוליום בלפידים ובבהמות־קרבן; עקרו כמעט את שערי המקדשים מציריהם, שלא יעמוד דבר בדרכם של אותם הממהרים לשלם נדריהם. אף טיבריוס ניעור משנתו מקולותיו של ההמון החוגג ושירתו הבוקעת מכל עבר: „שלום לרומא, שלום למולדת, כי גם לגרמאניקוס שלום!“

אבל משנודע לבסוף ברבים דבר פטירתו, לא יכלו כל תנחומים, כל פקודות לשים גבול לאֵבל הכללי שנמשך גם בימי החגים של חודש דצמבר³²⁴. תהילת הניפטר והגעגועים עליו עוד גברו לרגל זוועות התקופה הבאה, מאחר שהכול סברו, ולא בלי יסוד, כי ההערצה והחשש בפני גרמאניקוס גדרו בעד אכזריותו של טיבריוס, שהתפרצה מיד לאחר מכן.

7. אשתו היתה אגריפינה, בת מארקוס אגריפה ויוליה, וילדה לו תשעה ילדים. שנים מהם חטפם המוות בעודם עוללים, ואחד מת על סף הנעורים, ילד חמוד עד־מאוד, שאת תמונתו, שבה הוא מתואר בלבוש קוּפִּידוֹ, הקדישה ליוויה למקדש וונוס הקאפיטולינית, ואבגוסטוס העמידה בחדר־מיטתו והיה נושק לה כל פעם שניכנס לחדר. שאר צאצאיו האריכו ימים אחר אביהם, בהם שלוש בנות: אגריפינה, דרוסילה וליוויה, כל אחת גדולה בשנה אחת מאחותה, ובנים שלושה: נירון, דרוסוס וגאיוס קיסר. נירון ודרוסוס הוכרזו לאויבי המדינה על ידי הסנט, על פי האשמת טיבריוס³²⁵.

8. גאיוס קיסר נולד ביום השלושים ואחד לחודש אבגוסט, בשנת הקונסולט של אביו ושל גאיוס פוֹנְטֵיוּס חאפּיטו³²⁶. מקום הולדתו מוטל בספק לרגל העדויות השונות זוּ מזו שבמסורת. גאיוס לֶנטוּלוּס גֵיטוּליקוּס כותב, כי נולד בטיבּור, פְּלִינְיוּס סקוּנדוס כי נולד בין הטְרֶבֶרים בכפר אַמְבִּיטַארְוִיוּס, למעלה מ„איחוד הנהרות“³²⁷. וכראייה לדבר הוא מוסיף עוד, שבאותו מקום מראים מזבחות ועליהם הכתובת: „בעד אגריפינה כי ילדה“. ואילו החרוזים שהיו נפוצים מיד עם עלותו לשלטון מרמזים, שנולד במחנה־החורף של הלגיונות:

„יליד־מחנות, שטופח בין חילות צבא־המולדת,

אות ומופת, כי אכן לשלטון נועד.“

אך אני כשלעצמי מוצא בספרי־הימים, שנולד באנטיוּם. פליניוס סותר את דברי גיטוליקוס באמרו, כי הלז שיקר מתוך חנופה, כדי להוסיף עוד משהו לתהילת הקיסר הצעיר ואוהב־הכבוד מן העיר הקדושה של הרקולס; והשקר בולט ביותר לרגל העובדה, כי כשנה קודם לכן נולד בן לגרמאניקוס בטיבור וגם שמו של זה היה גאיוס קיסר, אותו נער, שעל חמדת־נעוריו ומותו בלא־עת דובר כבר לעיל. פליניוס עצמו בא בסתירה עם חשבון הזמנים, באשר אלה שמספרים את מעשי אבגוסטוס, כולם הם בדיעה אחת, כי גרמאניקוס נישלח עם סיום הקונסולט לגאליה רק לאחר הולדת גאיוס. אף הכתובת שעל גבי המזבח אינה משמשת ראייה כלשהי לסברתו של פליניוס, היות ובאותה סביבה נולדו פעמיים בנות לאגריפינה, וכל לידה, ויהא הוולד מאיזה מין שהוא, קרויה puerperium כיוון שדרך הקדמונים היה לקרוא גם לילדות puerae כמו שאמרו גם על הבנים puelli. כמו כן נימצא מכתב, שכתב אבגוסטוס כמה חדשים לפני מותו לנכדתו אגריפינה על־אודות גאיוס זה (כי באותם הימים לא היה עוד בחיים בן אחר בשם זה), כדברים האלה: „אתמול קבעתי עם טאלאריוּס ואָסיליוּס שיביאו את גאיוס בנך, ברצון האֵלים, ביום השמונה־עשר במאי³²⁸. עם־זה שולח אני אתו רופא מבין עבדי, וכתבתי לגרמאניקוס, שאם ירצה בכך, יוכל לשמרו לעצמו. השלום לך, אגריפינה יקירתי, והשתדלי לבוא בריאה אל גרמאניקוס שלך.“ מכאן ברור למדי, לפי דעתי, כי לא ייתכן שגאיוס נולד במקום שהובא לשם מרומא לראשונה רק בהיותו בן שנתיים. אותו מכתב מבטל גם את ערכם של החרוזים המובאים למעלה, ומה גם שאין לדעת מי חיברם. עלינו לקבל איפוא את העדות המוסמכת היחידה שנותרה בידינו, והיא עדות התעודה הרשמית, ביחוד מאחר שגאיוס העדיף תמיד את אנטיום מעל לכל שאר מקומות המרגוע ואהב אותה כאילו היתה מקום־הולדתו; ועד כדי כך שמספרים כי בבחלו ברומא היה בדעתו להעביר לשם את מקום מושב הממשלה.

9. הכינוי קאליגולה³²⁹ בא לו מצחוק שעשו לו במחנה, מאחר שנתחנך בין החיילים לבוש במדי איש־צבא פשוט. ועד לאיזו מידה גדולים היו יחד עם־זה האהבה והחסד, שנטו לו בעקבות ההרגל שבא מן החינוך הזה, נראה ביחוד בשעה שפרצו במות אבגוסטוס מהומות בין אנשי הצבא, שהיו מוכנים להשתוללות, והוא לבדו הרגיע אותם, וכנראה על ידי עצם הופעתו; ולא חדלו מן המהומות, אלא בראותם כי עומדים לסלקו משם ולהעבירו אל העיר הקרובה בשל סכנת ההתמרדות. אז חזרו בהם סוף־סוף, הדביקו את מרכבתו ועצרוה, והתחננו אליו לבל ימנע את חסדו מהם בדרך זו.

10. גם במסעו לסוריה נילווה אל אביו, ובשובו משם נשאר תחילה בחברת אמו; אחרי־כן, משהלכה לגולה, חי בבית אמו־זקנתו של אביו, ליוויה אבגוסטה, שהספיד אותה במותה מעל במת הנואמים, אף־על־פי שלא הגיע עדיין לגיל הבגרות. אחר כך עקר אל אנטוניה, אם אביו, ובשנתו העשרים ואחת ניקרא לקאפרי אל טיבריוס. בו ביום לבש את טוגת־הבגרות וגילח לראשונה את זקנו, אבל בלא כל אותה חגיגיות, שבה נתלוותה התבגרותם של אחיו. שם ביקשו לפתותו ולהביאו בכל מיני תחבולות־ערמה לידי תלונות והתאוננות, אך הוא לא נתן כל הזדמנות לכך מעולם, ואף העלים עין מאבדן קרוביו, כאילו לא אונה להם כל רע. וגם על הסבל, שנפל בחלקו שלו עצמו, עבר בשוויון־נפש שלא ייאמן, והוכיח לאבי־אביו והאנשים אשר בקרבתו הכנעה במידה כזאת, שבצדק נאמר עליו, כי לא היה מעולם עבד טוב ואדון גרוע ממנו.

11. ואף־על־פי־כן לא יכול כבר אז לעצור בנטייתו הטבעית לאכזריות ולשפלות, והיה נוכח ברצון רב בשעת עינויי הנידונים למוות ובהוצאתם להורג; בלילות היה מבקר במיסבאות ובמקומות־זימה, מחופש בפיאה נכרית ובמלבוש ארוך; התמסר בהתמדה רבה לאמנויות התיאטרון, במחול ובשירה, דבר אשר טיבריוס הסכים לו ברצון, בתקוותו, שעל ידי כך יוכלו לרכך את אופיו הפראי. אותו זקן הכיר זאת בעינו החדה בבהירות רבה כל־כך, שלא אחת היה מכריז ואומר, כי גאיוס זה, אם ישאר בחיים, יביא אבדן עליו ועל כל בני־האדם, והוא מגדל פתן לעם הרומאי ופָאֵיתוֹן³³⁰ לעולם כולו.

12. לא יצאו ימים רבים ביותר עד שלקח לו לאשה את יוּנְיָה קְלַאבְדִילָה, בתו של מארקוס סילאנוּס, מרמי־המעלה. אחרי כן נתמנה לאבגור במקום דרוסוס אחיו, אך עוד קודם שהוקדש למשרה זו, הועלה לכהונה הגדולה, „כעדות נאמנה להיותו מכבד־אביו ולכשרונותיו.“ ואחר שהחצר שוממה היתה ועזובה משרידי תומכיה, וגם סייאנוס נחשד באיבה וסולק לאחר זמן, נתעודד גאיוס לאט־לאט בתקווה, שיירש את כיסא המלוכה. כדי להגביר את הסיכוי הזה, אחרי שמתה עליו יוּניה בלדתה, פיתה לזנות את אֶנְיָה נֵיבְיָה, אשת מאקרוֹ, שעמד באותו זמן בראש גדודי הפריטוריאנים, ואף הבטיח לה לקחתה לאשה לאחר שיעלה לשלטון; וערובה נתן על כך גם בשבועה וגם בכתב־ידו. ובעזרתה רכש את לב מאקרו והתנקש בחיי טיבריוס, כפי שסוברים, על ידי רעל; אף ציווה להסיר טבעתו כל עוד נשמתו בו, וכשנידמה היה לו שהוא מתנגד לכך, פקד להטיל כר על פניו וגם לחץ את גרונו בעצם־ידו; משוחרר אחד, שפרץ בצעקה למראה מעשה־הזוועה, הוקע מיד על הצלב. ודברים אלה אינם רחוקים כלל מן האמת, שכן לפי דברי סופרים אחדים הודה קאליגולה בגלוי לאחר־זמן, שאף אם לא ביצע את רצח אביו על־כל־פנים זמם פעם לבצעו; וכל אימת שהזכיר את יראת־הכבוד, שרחש לאביו, מתפאר היה בכך, שבא פעם לחדר־השינה של טיבריוס המתנמנם ובידו פגיון, כדי לקחת נקם על רצח אמו ואֶחיו, אך נתמלא עליו חמלה, השליך את נשקו והסתלק משם. כמו כן מספר היה שטיבריוס הרגיש בכך, אך לא העז לחקרו או לעשות דבר בענין זה.

13. לאחר שהגיע לשלטון בדרך זו, מילא את תקוותו של העם הרומאי, ואם אפשר לומר כך, של כל המין האנושי, בהיותו השליט שאליו נכספה נפשם של רוב בני הפרובינציות ושל החיילים, שהכירוהו ברובם עוד מילדותו, וגם של המון העם בעיר הבירה, של כולם כאחד, שזכרו לו את חסד גרמאניקוס אביו ורחמיהם ניכמרו על ביתו, שניכרת כמעט כולו. וכאשר יצא ממיסנוּם, ואף־על־פי שעטה בגדי־אבילות ונצטרף אל הלווית טיבריוס, עשה דרכו בין מזבחות, קרבנות, לפידים דולקים והמון צפוף ומלא־צהלה של הבאים לקראתו, שבין שאר שמות־החיבה קראו לו „כוכבי“, „אפרוחי“, „בובתי“ ו„בן־טיפוחי“.

14. מיד לאחר שניכנס העירה, ביטלו הסנט והאספסוף, שפרץ לתוך הקוריה, פה אחד את רצון טיבריוס, שבצוואתו צירף אליו את נכדו השני, שעדיין היה נער, כיורש שווה־זכויות, ומסרו לידו את זכות השלטון וההכרעה בכול. והשמחה הכללית היתה גדולה כל־כך שבשלושת החדשים שבאו לאחר זה, ועוד לפני שנסתיימו, ניזבחו, כפי שמוסרים, למעלה ממאה וששים אלף קרבנות.

כעבור ימים אחדים כשעבר אל האיים שבקרבת קאמפאניה, נדרו בקהל נדרים לשובו בשלום, ואיש לא היה מחמיץ אפילו את ההזדמנות הקטנה ביותר להפגין את חרדתו ודאגתו לשלום הקיסר. וכאשר נפל למשכב היה ההמון מבלה את כל הלילה סביב לפלטין, והיו גם כאלה שהתנדבו להיאבק בנשק כגלדיטורים, או גם מוכנים להקריב חייהם לרפואת החולה, והכריזו על כך בפומבי³³¹. לאהבה זו שאהבוהו האזרחים ללא־גבול, נילוותה גם האהדה הראויה לציון מצד הזרים. ארטאבּאנוּס, מלך הפרתים, שהראה תמיד בגלוי שנאה ובוז לטיבריוס, ביקש מרצונו הטוב את ידידותו של קאליגולה ובא לשאת ולתת עם הנציב הקונסולרי; אף עבר את הנהר פרת וחילק כבוד לנשרי הרומאים ודגליהם ולפסלי הקיסרים.

15. גאיוס עצמו גם הוא מעורר היה את מסירות בני האדם אליו בכל מיני מעשים, שדעת הבריות נוחה מהם. מיד לאחר שהספיד את טיבריוס בדמעות שליש לפני העם וקבר אותו ברוב־פאר, מיהר לפּאנדאטאריה ולפּוֹנטיה להעביר משם את אֵפר אמו ואחיו; וזאת על אף הסערה המשתוללת, כדי להבליט בכך את הכבוד שרחש להם; התקרב אל האפר ביראת־כבוד ולקטוֹ בעצם ידו לתוך הכדים. והתכונה לא היתה קטנה מזו גם כאשר הביאם, בספינה שדגל תקוע לה מאחוריה, לאוסטיה ומשם על פני הטיבר לרומא. שם נישאו בידי החברים המפוארים ביותר של מעמד הפרשים על שתי אלונקות אל המאבזוֹלאוּם³³² באמצע היום, בשעת התנועה הגדולה ביותר; וגאיוס אף הנהיג מנהג של הבאת־קרבן שנתית לזכר נשמתם מטעם המדינה, ולזכר אמו הועיד משחקי קירקס ודאג למרכבה, שעליה יעבירו את תמונתה בתהלוכה³³³. ולזכר אביו שינה את שם החודש ספטמבר לגרמאניקוס. אחר הדברים האלה העביר בהחלטה אחת של הסנט אל אמו־זקנתו אנטוניה את כל אותות־הכבוד, שזכתה בהם פעם ליוויה אבגוסטה; צירף אליו כחברו בקונסולט את אחי־אביו קלאבדיוּס, שעד אותה שעה היה פרש רומאי; את אחיו טיבריוס אימץ לו לבן ביום לבשו את טוגת־הבגרות והעניק לו את התואר „מנהיג־הנוער“³³⁴. אשר לאחיותיו, התקין כי שמותיהן יהיו כלולים בכל שבועה בלשון זו: „ולא ייקר בעיני לא אני עצמי ולא בני מגאיוס ואחיותיו“, וכן בהרצאות הקונסולים³³⁵: „כל טוב ואושר על גאיוס קיסר ועל אחיותיו.“

מתוך אותה שאיפה להניח את דעת־הקהל, החזיר את הנידונים והגולים למעמדם הקודם. כן מחל על כל ההאשמות שנותרו מן התקופה הקודמת, במידה שנותרו. כדי שלהבא לא יהיה למישהו מן המלשינים, או מן העדים, טעם לפחוד, כינס אל הפורום את המסמכים הנוגעים למשפטי אמו ואחיו, ולאחר שהעיד על עצמו בקול רם את הֵאלים, כי לא קרא ולא נגע באחד מהם, ציווה לשרפם. כאשר מסרו לו מכתב ובו הודעה ביחס לביטחונו האישי, לא קיבל אותו, אלא טען בתוקף כי לא הירשה לעצמו דבר שבגללו יהיה שנוא על מישהו והודיע, כי אזניו אטומות בפני מלשינים.

16. בקושי נעתר שלא לטַבֵּעַ בים את הספּינטריוֹת³³⁶, עושי מעשי־הזימה האיומים וגרש אותם מן העיר. נתן רשות לחפש את כתבי טיטוס לַאבְּיֵאנוּס, קוֹרדוּס קְרֶמוּטְיוּס³³⁷ וקאסיוּס סוורוּס, שניגנזו בפקודת הסנט, ואף נתן לפרסמם ולקרוא בהם באמרו, כי ענין מיוחד לו בכך שכל שקרה יימסר לדורות הבאים; פירסם את הסקירות על מצב הממלכה, שאבגוסטוס נהג להוציאן לאור³³⁸ וטיבריוס ביטל אותן. לפקידים נתן זכות שיפוט בלתי־מוגבל, ובלי שיוכל איש לערער בפניו. בביקורת על הפרשים הרומיים החמיר והקפיד מאוד, אך עשה זאת במתינות: לקח בפומבי את סוסיהם של אלה, שרבץ עליהם חטא או מעשה מחפיר, ואילו כלפי האשמים בעבירות פחותות־ערך נהג להשמיט בפשטות את שמותיהם בשעת קריאת הרשימה. כדי להקל את המעמסה מעל השופטים הוסיף על ארבע החבורות הקיימות חמישית. כמו כן ניסה להשיב לעם את זכות הבחירה על ידי חידוש מנהג אספות הבחירות; סילק במזומנים, בנאמנות ובלי רמייה את העזבונות שבצוואת טיבריוס, אף כי זו נפסלה, וגם את אלה של יוליה אבגוסטה, שטיבריוס ביטל אותם. את מס מחצית־האחוז, שהוטל באיטליה על מכירות פומביות, ביטל; מילא את ההפסדים, שנגרמו לרבים על ידי שריפות; למלכים, שהשיבם אל כסא־מלכותם, נתן גם את כל הסכומים שניגבו מן המכס ומהכנסותיהם בהמשך הזמן, כגון מאה מיליון הססטרקים שהוחרמו מאת אנטיוכוס מקוֹמאגֵנִי. וכדי להופיע כמי שמעודד כל מעשה טוב, העניק שמונה מאות אלף ססטרקים לאמה משוחררת על אשר העלימה את פשע פטרונה על אף העינויים האכזריים ביותר שעינוה. על כל המעשים האלה החליטו לתת לו, בין שאר אותות־הכבוד, גם מגן זהב, שחבורות הכוהנים ישאוהו מדי שנה בשנה ביום המיועד לכך אל הקאפיטוליום, בלווית הסנטורים, נערים ונערות בני־אצילים, הפוצחים בשיר שבו ניתן שבח למעלותיו הטובות. כמו כן הוחלט לקרוא בשם פארִילְיָה³³⁹ את היום, שבו עלה לשלטון, מעין אות ומופת לכך, כי העיר כמו נוסדה מחדש.

17. ארבע פעמים שימש בקונסולט: בפעם הראשונה החל מראש חודש יולי במשך חדשיים, בשניה מראש חודש ינואר לשלושים יום, בשלישית עד השלושה־עשר בינואר ובפעם הרביעית עד השביעי בו. מבין כל אלה באו רק שני האחרונים בזה אחר זה³⁴⁰. בקונסולט השלישי התחיל לשמש לבדו, בשעה שעשה בלוּגדוּנוּם. אך לא מתוך יהירות או חוסר־התחשבות בנוהג, אלא מפני שחברו מת אור ליום ראש־השנה והדבר לא נודע לו בהיותו רחוק מן העיר. פעמיים נתן מתנת־כסף לעם, שלוש מאות ססטרקים לאיש בכל פעם; כן הגיש פעמיים סעודה עשירה ביותר לבני מעמד הסנטורים והפרשים, ואף לנשותיהם ובניהם של אלה; בשניה חילק, נוסף על כך, בגדי־חג לגברים וסוּדרי ארגמן ושני לנשים ולילדים. ולהגדיל את שמחת הציבור לאורך־ימים הוסיף יום אחד לחג הסאטורנליה וקראהו יובֶנאליס³⁴¹.

18. הוא ערך כמה וכמה משחקי־גלדיאטוֹרים, מהם באמפיתיאטרון של טאברוּס ומהם בסֵיפטוֹת, וכלל בהם חבורות־אגרופנים מאפריקה ומקאמפאניה, ומן המובחרים שבאותן הארצות. לא תמיד ישב בעצמו בראש ההצגות, אלא הטיל את התפקיד הזה לפעמים על הפקידים הגבוהים, או על ידידיו. לעתים קרובות ערך משחקי־תיאטרון ממינים שונים ובמקומות רבים, לפעמים אף בלילה, לאור הלפידים הדולקים בכל העיר. פיזר גם תשורות של חפצים שונים וחילק לכל אחד ואחד סל עם צרכי־אוכל. באותה חלוקה נתן לפרש רומי, אשר ישב למולו ואכל בהנאה ובתיאבון גדול, את מנתו שלו, ומאותה סיבה שיגר מכתב לסנטור אחד, שבו מינהו פריטור מחוץ לתור. גם משחקי קרקס רבים מאוד ערך, שנימשכו מן הבוקר עד הערב ובהפסקות שילב פעם ציד־ברדלסים ופעם תימרון טרויאני³⁴². בשעת משחקים מפוארים ביותר כוסה הקירקס בששר ובכרכּוֹם, ובמרוצים השתתפו רק אנשי המעמד הסנטורי. כמו כן פקד לבצע משחקים מניה וביה, בשעה שדרשו זאת אנשים אחדים מן היציעים המֵיניאניים³⁴³ הקרובים כשישב וסקר את התכונה שבקרקס מן הבית הגֵילוֹטיאָני.

19. לבד מאלו תיכן מין מחזה חדש, שעוד לא היה כמוהו: מתח גשר על פני הרווח שבין בַּאיֵי והמזח של פּוּטֵיאוֹלי, מרחק של קרוב לשלושת אלפים ושש מאות צעד³⁴⁴, על ידי אניות־משא שנאספו מכל עבר וסודרו בשורה כפולה אגב הטלת עגניהן; עליהן שפכו סוללת־אדמה ויישרוּה כדוגמת הכביש האפיאני. ועל פני הגשר הזה עבר הוא הלוך ושוב יומיים בזה אחר זה: ביום הראשון רכוב על סוס עדוי חושן־זהב, והוא עצמו מפואר בזר־אלונים, מגן־עור וחרב, עוטה מעיל רקום זהב; בשני עטה מלבוש של נהג־מרכבה ולרכבו רתם צמד־סוסים מן המשובחים; לפניו צעד הנער דאריוּס, מבני התערובת שנתנו לו הפרתים, נילווה עליו גדוד הפריטוריאנים ובכרכרות סיעת ידידיו. ידוע לי, כי רבים סבורים שגאיוס המציא גשר גדול כזה ברצותו לעלות בגדולתו על כְּסֶרְכְּסֶס, שגישר את ההלספונטוס, שהיה צר בהרבה מזה, לתימהון בני־האדם; אחרים סוברים, כי כוונתו היתה להפיל אימה על גרמניה ובריטניה, שעמד להתקיפן, על־ידי השמועה על דבר איזה מיפעל ענק. אך בנעורי שומע הייתי את אבי־זקני מספר, כי המניע האמיתי למיפעל זה נמסר לו על ידי אנשים קרובים מאוד לחצר, והוא שבהיות טיבריוס, דואג ליורש מקומו ונוטה יותר לנכדו האמיתי³⁴⁵, הבטיח לו תראסילוּס התוכן, כי „כן עתיד גאיוס למלוך, כמו שעתיד הוא להתרוצץ בסוסים על פני מפרץ־בּאיֵי.“

20. גם בחוץ לארץ ערך שעשועים; משחקים עירוניים³⁴⁶ בסיראקוּסה אשר בסיקיליה ושעשועים מעורבים בלוּגדוּנוּם אשר בגאליה. בזו האחרונה ערך גם תחרות של נואמים ביוונית ובלאטינית, וכפי שמספרים הוצרכו המנוצחים בתחרות זו לתת פרסים למנצחים ולחבר עליהם דברי־תהילה; ואילו המשתתפים שלא מצאו חן בעיניו כל עיקר ניצטווּ למחוק את כתביהם בספוג או בלשונם, אם לא העדיפו לשאת מלקות של שבטים או להיטבל בנהר הקרוב.

21. הוא השלים את בנינם של אותם המיפעלים שלא ניגמרו בימי טיבריוס, אלא למחצה, והם מקדש אבגוסטוס והתיאטרון של פומפיוס. כמו כן התחיל בבנין אַמַת־המים מחבל טיבּוּר ובהקמת אמפיתיאטרון ליד הסֵיפטות. את הראשון משני מיפעלים אלה סיים קלאבדיוס³⁴⁷ יורשו, אך השני נפסק באמצע. בסיראקוסה הקים מחדש את חומות־העיר שנפלו מרוב ימים, ואת מקדשי האלים. בדעתו היה לבנות מחדש גם את ארמון פּוֹליקראטס בסאמוֹס, לסיים את מקדש אַפוֹלוֹן דידימאיוֹס במילֶטוֹס, לייסד עיר על פיסגת האַלפּים, אך בראש כולם: לחפור תעלה דרך האיסטתמוּס ביוון³⁴⁸; וכבר שלח לשם קצין גבוה לשם ביצוע המדידות.

22. עד כאן דובר עליו כעל קיסר; מכאן ואילך יש לספר עליו כעל מפלצת.

לאחר שהעמיס על עצמו תארים מתארים שונים (שכן ניקרא גם „חסיד“, גם „יליד־מחנות“, גם „אבי־הצבאות“, וגם „הקיסר הגדול והטוב מכולם“) – שמע פעם במקרה, שבין המלכים שבאו לרומא לחלק לו כבוד, פרץ דין ודברים בשבתם ליד שולחנו על דבר אצילות־ייחוסם; מיד פרץ בקריאה: „יהי אדון אחד; אחד יהי המלך!“³⁴⁹ ועוד מעט נכון היה לשים בו במקום כתר על ראשו ולהחליף את הנשיאות במלוכה³⁵⁰. ולאחר שהעירוהו על כך, שהוא עולה בגדולתו מעל לרוממותם של כל הנשיאים והמלכים, התחיל מיחס לעצמו מעלת־האלוהות. נתן פקודה להביא אליו מיוון את פסלי האלים המצויינים במעלתם הדתית או האמנותית, ביניהם של יופיטר האולימפי³⁵¹, כדי להסיר מעליהם את ראשיהם ולשים במקומם את ראשו שלו. אחרי־כן הרחיב חלק מבנין־הארמון עד הפורום. ולאחר שהפך את מקדש קאסטוֹר ופּוֹלוּכּס לכעין פרוזדור שלו, היה מתייצב תכופות בין שני האחים האלוהיים ומציג עצמו שם באמצע, כדי שהבאים לפניו יסגדו לו. היו גם כאלה שברכוהו כיופיטר לאטִיאַרִיס³⁵². ועוד התקין מקדש מיוחד לאלוהותו שלו, וכוהנים וקרבנות הומצאו לכך ברוב תחבולות וערמה. במקדש עמד פסל־זהב בצלמו ובדמותו, שעטפוהו יום־יום במלבושים דומים לאלה שהוא עצמו היה משתמש בהם. העשירים שבעיר השתדלו להשיג את משרת ראש הכהונה הזאת; השתמשו לשם כך בכל השפעתם וביזבזו סכומים עצומים. לקרבנות שימשו שקיטנים³⁵³, טווסים, תרנגולי־בר, פניניות³⁵⁴ ופסיונים, וכל אלה למיניהם נזבחו מדי יום ביומו. בלילה היה מזמין פעם בפעם את הלבנה המזהירה במלואה אל בין זרועותיו, כדי שתשכב עמו, ואילו ביום היה ממתיק סוד עם יופיטר הקאפיטוליני; פעם לוחש על אזנו ומושיט לו אוזן חליפות, פעם בקול רם ואף מתוך ריב־שפתיים; ופעם נשמע קולו, כשהוא מאיים עליו: „הרימני שאם ללא כן, אני…!“³⁵⁵. עד שלבסוף נעתר לבקשות האל, כפי שהיה אומר בעצמו, ואף קיבל את הזמנתו לדור עמו בכפיפה אחת, וקישר לשם כך את ארמונו עם הקאפיטוליום על ידי גשר, שניבנה מעל למקדש אבגוסטוס האלוהי. וכעבור זמן־מה הניח יסודות לבית חדש באיזור הקאפיטוליום, כדי שיהא קרוב אליו עוד יותר.

23. לא חפץ שיחשבוהו או יכנוהו נכדו של אגריפה, בשל מוצאו השפל של זה, וחרה אפו בו אם מישהו, בנאום או בשיר, היה מונה את אגריפה בין אבות הקיסרים. אבל באמו היה מתפאר, שנולדה בגילוי־עריות, שחטא אבגוסטוס עם בתו יוליה. גם לא הסתפק בחילול זכר אבגוסטוס באופן זה, אלא אסר לחוג בחגיגות שנתיות את נצחונות אקטיום וסיקיליה, „שהמיטו אך אבל ואסון על עם רומא“. את אֵם אמו־זקנתו, ליוויה אבגוסטה, היה קורא תכופות בשם „אוּליסס בשמלה“, ובמכתב ששלח אל הסנט האשימה כי היא צאצא ממוצא שפל, באשר אבי־אמה היה יועץ עירוני בפוּנדה, בה בשעה שמתוך התעודות הרשמיות יוצא ברור, כי אבפידיוּס לוּרקוֹ שימש ברומא במשרות חשובות. כאשר ביקשה אנטוניה זקנתו לדבר אתו ביחידות, לא הסכים לכך אלא בתנאי שהפרפקט מאקרוֹ יהא נוכח, ועל ידי עלבונות והשפלות בדומה לזה גרם גם למותה. ויש החושבים, שגם רעל נתן לה. אפילו במותה לא חילק לה כבוד כלל, והיה צופה אל המוקד הדולק מתוך חדר־האוכל. את אחיו טיבריוס המית פתאום בלי שזה פילל לכך, בידי טריבון צבאי ששלח אליו. כן הכריח את חתנו סילאנוּס, שיטרוף את נפשו בכפו על ידי חיתוך צווארו בתער. נגד שניהם השתמש באמתלאות: נגד סילאנוּס העלה, שהלה לא נילווה אל הקיסר בשעה שהפליג בים סוער, אלא נשאר בבית בתקווה שאם יקרהו אסון בסערה, יוכל להשתלט על העיר; ואת טיבריוס האשים בכך, שנדף מפיו ריח תרופה נגד רעל, שלקחה כדי להישמר, כביכול, מלהיות מורעל בידי גאיוס. ובאמת ביקש סילאנוס אך להימנע ממחלת־הים, שהיתה מכבידה עליו, ומעמל הנסיעה בים, וטיבריוס השתמש בתרופה נגד שיעולו הממושך שגבר והלך מיום ליום. לעומת זאת השאיר בחיים את אחי־אביו, קלאבדיוס, וזאת רק כדי לשימו לצחוק.

24. עם כל אחיותיו חי חיי־זימה מתמידים, ובמשתה ברוב־עם הושיבן בזו אחר זו על המסב שלמטה ממנו ואשתו היתה מסבה אותה שעה למעלה ממנו. אחת מהן, דרוסילה, כפי שחושבים, נטמאה על ידו עוד בהיותו נער ובשכבו אתה תפשתהו פעם אמו־זקנתו אנטוניה, שבביתה גודלו יחדיו. אחר כך, כשנישאה ללוקיוס קאסיוס לוֹנגינוס קונסול לשעבר, גזל אותה ממנו ונהג בה בגלוי כבאשתו החוקית, ובחוליו מינה אותה ליורשת נכסיו ושלטונו. ואחר שמתה זו, הכריז אבל ציבורי, שבו הוטל עונש־מוות על כל מי שצחק, רחץ גוו או סעד בחברת הוריו, או עם אשתו וילדיו. צערו גדל משיוכל לשאתו ובלילה ברח פתאום מן העיר, עבר את קאמפאניה במרוצה והגיע לסיראקוסה ושוב מיהר וחזר משם מגודל זקן ושערות. מכאן ואילך נוהג היה בכל ענין מן הענינים, אם בפני אסיפת־העם ואם בפני החיילים לא להישבע אלא באלוהותה של דרוסילה. את שאר אחיותיו לא אהב בתשוקה כזאת, וגם לא כיבדן כל־כך, כי הרי פעמים רבות הפקירן בידי מרעיו־לזימה. לפיכך הנקל היה לו לחייבן במשפט אימיליוּס לפּידוּס³⁵⁶ על היותן, כביכול, שטופות בזנות ושותפות להתנקשות בחייו; ומלבד מה שפירסם ברבים מכתבים, שהוצאו מידיהן בפיתויי־ערמה, עוד הקדיש למארס, אֵל־הנקמות, שלוש חרבות שהכינו לרצחו, ועוד הוסיף עליהן כתבוֹת של הסבר.

25. לא נקל להכריע בדבר, אם בכריתת ברית־נישואין פעל באופן שפל יותר, או כאשר ביטל נישואין, או בחיי הנישואין עצמם. כשנישאה ליוויה אוֹרֶסְטִילָה לגאיוס פּיסוֹ, בא גם הקיסר אל הטקס ומיד ציווה להביא את הכלה אל ביתו. אך כעבור ימים אחדים חזר ודחה אותה; ושנתיים לאחר מכן הגלה אותה, כי נידמה היה לו שבינתיים חידשה יחסיה עם בעלה הקודם. אחרים מוסרים את הדבר כך: כאשר הוזמן קאליגולה לסעודת הנישואין, ציווה לפיסו, שהיה מסב למוּלוֹ אל השולחן, ואמר: „השמר לבל תגע לרעה באשתי!“. מיד הוליכה אתו מן המשתה ולמחרת הודיע בכרוז, כי הנה השיג לו אשה כדוגמת רומוּלוס ואבגוסטוס. משהזכירו פעם לפניו, כי זקנתה של לוֹליה פּאבלינה אשת גאיוס מֶמיוּס, קונסול לשעבר ושר־צבא, היתה היפה בנשים בזמנה, מיד קרא אותה אליו מן הפרובינציה, חטף אותה מידי בעלה ונשאה לאשה. אולם במהרה גירש אותה ואסר עליה לעולם את המגע עם איש. אף על פי שקיסוֹניה לא הצטיינה ביופיה וגם לא בגילה הצעיר, ועוד היו לה שלוש בנות מבעל אחר והיתה שקועה במותרות ופריצות, אהב אותה אהבה עזה יותר ונאמנה יותר; לפעמים היה מראה אותה לחיילים כשהיא רוכבת לצידו, מקושטת בגלימה, מגן וקובע; לידידיו הראה אותה אפילו במערומיה. רק כשילדה לו ילד כיבד אותה בתואר אשתו החוקית, וביום בו הכיר אותה כאשתו, הודיע שהוא־הוא אבי הילדה. התינוקת, שנקראה בשם ליוויה דרוסילה, הובאה למקדשי כל האֵלוֹת ולבסוף שם אותה קאליגולה בחיקה של מינרווה והפקידה בידיה לטפחה ולחנכה. וההוכחה הבטוחה ביותר להיות הילדה יוצאת יריכו היתה בעיניו פראיותה, שגדלה כבר אז במידה כזאת שהיתה מנסה לפגוע בצפרניה בפני הילדים, המשחקים אתה, ובעיניהם.

26. אין זה אלא דבר חסר־ערך וטפל להוסיף על כל אלה, כיצד נהג בקרוביו וידידיו, כגון בתלמי בן המלך יוּבּה, שאר־בשרו (בהיות גם הוא נכדו של מארקוס אנטוניוס מבתו סֶלֶנֵה), וביחוד במאקרוֹ עצמו, ואפילו באֶניָה, שהעלוהו לשלטון. לכל אלה גמל במוות אכזרי בזכות קירבתם אליו ועל חסד מעשיהם הטובים.

גם לסנטורים לא היה רוחש כבוד יותר מכל וכל, ולא הסביר להם פנים; לאחדים מהם – בעלי משרות רמות ביותר – נתן לרוץ לבושי טוגה ליד מרכבתו דרך כמה מילין, או לעמוד בשעת הסעודה חגורי סינר למראשותיו או לרגליו. את האחרים, לאחר שסילק אותם בסתר, הוסיף להזמין כאילו היו עוד בחיים, וכעבור כמה ימים שיקר ואמר, כי שלחו יד בנפשם. הקונסולים, ששכחו לפרסם כרוז לכבוד יום־הולדתו, הורדו ממשרתם והמדינה נשארה במשך שלושה ימים בלי פקידיה הגבוהים ביותר. הילקה אף את הקויסטור שלו, שנאשם בקשירת קשר, אך קודם לכן ציווה לפשוט מעליו את בגדיו ולפרשׂם תחת רגלי החיילים, כדי שיעמדו על קרקע נוח בבואם להלקותו.

אותה יהירות וחמס נהג בשאר המעמדות. כאשר שנתו הופרעה על ידי השאון, שהקימו האנשים שתפסו את מקומות־החינם בקירקס מבעוד לילה, גירש את כולם באלות. באותה מהומה נידרסו למעלה מעשרים פּרשים וכמיספר הזה נשים כבודות, מלבד המיספר העצום של שאר אנשי ההמון. בהצגות־תיאטרון היה מקדים לחלק כרטיסי־חינם, כדי שמקומות הפרשים ייתפסו ביד האספסוף, ועל ידי כך נתן עילה לריב בין העם לבין הפרשים. במשחקי גלדיאטורים היה מסלק לפעמים את מסכי־המגן בשעה שהשמש ליהטה בכל תקפה, ואסר שיניחו למישהו לצאת. או שהיה מבטל את ההכנות הרגילות למשחקים והביא בעלי־חיים תשושי־כוח וגלדיאטורים זולים, שנס ליחם מזיקנה, וכלוחמים למראית־עין³⁵⁷ אבות־משפחה בעלי שם טוב, אך לקויים באיזה מום שבגופם. ולא פעם סגר את מחסני התבואה והפקיר את העם לרעב.

27. את האכזריות שבטבעו הראה בעיקר במעשים כגון אלה: כאשר נתייקר ביותר בשר־הבהמות להאכלת החיות המיועדות למשחקים, בחר מבין הפושעים־האסירים אלה שיושלכו טרף לפניהן. ובשעה שעבר לשם כך על שורת כל האסירים שבבתי־הסוהר, לא בדק אפילו את רשימת־הפשע³⁵⁸ של אחד מהם, אלא עמד לו שם באמצע המיסדרון וציווה לקחתם „מן הקרֵחַ הזה עד לקֵרֵחַ ההוא“³⁵⁹. אותו אדם, שנדר נדר להשתתף בקרב־גלדיאטורים למען שלום הקיסר³⁶⁰, הוכרח לקיים את נדרו, והוא עמד והסתכל בהיאבק הלז בחרב, ולא פטר אותו אלא לאחר שניצח את אויבו, ואף זה לאחר תחנונים מרובים. אדם אחר, שהבטיח למסור נפשו לאותה מטרה והתמהמה אחר־כך למות, נימסר בידי עבדיו שיובילוהו דרך הרחובות מקושט בזלזלי־קודש וסרטי־חג; בדרך ידרשו מידו את קיום נדרו ולבסוף ישליכוהו מעל הסוללה³⁶¹. לאנשים רבים בעלי מעמד של כבוד השחית קודם את פניהם באות־קלון ודן אותם לעבודה במכרות ובסלילת־כבישים, או למלחמה בחיות רעות; או שכלא אותם בכלובים של חיות על ארבעתם כדרך החיות, או שניסר במשור את גופם בתווך. ולא כולם נענשו כך על עוונות חמורים, אלא גם על שהביעו דיעה לרעה על אודות השעשועים שערך, או על שלעולם לא נישבעו בּגֶניוּס³⁶² שלו. כן כפה על ההורים להיות נוכחים בשעה שעשה שפטים בבניהם, וכאשר אחד מהם השתמש באמתלה שהוא חולה, שלח לו אפיריון להביאו. ואת אחד ההורים הזמין ישר ממשפט־הדמים למשתה, הסביר לו פנים ככל־יכלתו וביקש לעוררו על־כרחו לעליצות ולבדיחות־הדעת. את מנהל המשחקים ומלחמות־החיות שלו ציווה לייסר בשלשלאות במשך ימים רצופים לנגד עיניו, ולא המיתו אלא לאחר שריח מוחו הסרוח התחיל להציק לו. פייטן אחד של מחזות אַטֶלַאנִיוֹת שרף באש באמצע זירת האמפיתיאטרון בשל חרוז אחד, שהיה בו חידוד דו־משמעי. פרש רומי, שבשעה שהושלך לפני החיות טען בקול רם, כי איננו אשם, ציווה להוציאו, לגזור לשונו ולהכניסו שנית לזירה.

28. פעם חקר מפי אדם אחד, שהוחזר מגלותו הארוכה, מה נוהג היה לעשות שם, והלה ענה מתוך חנופה: „התפללתי תמיד לאֵלים על הדבר שנתגשם לאחר־כך, כי ימות טיבריוס ואתה תמלוך“. מכאן הסיק קאליגולה, שגם אלה, שהוגלו על ידו, בוודאי מבקשים את מותו ושלח לכל האיים אנשים שיטבחו את הגולים כולם עד אחד. ופעם כשהשתוקק לראות סנטור אחד ניקרע לגזרים, עורר את אנשיו שיכריזו עליו פתאום, בשעה שייכנס לקוריה, כעל אויב־העם ויתקיפוהו, ולאחר שידקרוהו בחרט ימסרוהו לאחרים שיקרעוהו לגזרים. ולא נתקררה דעתו עד שראה, כיצד גוררים את אבריו של הלז, קרביו ושאר חלקי־גופו דרך החוצות וצוברים אותם לפניו לערימה.

29. ואת אימת־מעשיו עוד הגדיל בגסות־לשונו. הוא היה אומר, כי אין דבר באופיו, הראוי יותר לתהילה ולהערכה בעיניו מאשר – אם להשתמש בביטוי יווני משלו – ה־adiarepsia³⁶³ שבו, שאינו אלא חוסר־בושה. כשבאה זקנתו אנטוניה להוכיחו על פניו, לא הסתפק בכך שלא שמע בקולה, אלא אמר לה: „זכרי, כי בידי לעשות הכול ולכולם!“. כאשר עמד לרצוח את אחיו, שחשד בו כי השתמש בתרופות כהתגוננות מפחד־הרעלה, קרא: „וכי מה, רעל שכנגד בפני קיסר?!“ על אחיותיו שהוגלו מאיים היה, כי לא רק איים יש לו אלא גם חרבות. אדם אחד במעלת פריטור, שהתבודד באנקירה, ובא לשם לרגל מחלתו, שלח אליו בקשות תכופות ממקום זה, שיאריך לו זמן־חופשתו; אך קאליגולה ציווה להכותו נפש, והוסיף אגב: „הקזת־דם נחוצה לו לאדם שהיַחֲנוּן³⁶⁴ לא הועיל לו במשך זמן רב כל־כך“. כל־אימת שחתם על רשימת האנשים, שעמדו להוציאם להורג בכל יום עשירי, היה אומר: „הנני מסלק את חשבונותי“. כאשר דן למיתה כמה גאליים ויוונים באותו זמן, התפאר שדיכא את גַאלוֹגְרֶקְיָה³⁶⁵.

30. לא על־נקלה הסכים להוציא מישהו להורג בדרך אחרת מאשר בפגיעות מרובות אך קלות, ופקודתו המתמדת והנודעת היתה: „הכּוהוּ באופן כזה שירגיש במותו!“. ופעם כשמחמת טעות בשם נהרג אחר ולא זה שניקבע על ידו, אמר שגם זה ראוי היה לאותו גורל. תכופות היה משמיע את החרוז הידוע של המשורר הטראגי: „ישנאוני ובלבד שייראוני!“³⁶⁶. לעתים קרובות חשד בסנטורים כולם כאחד שהם מצדדי סייאנוס והם שהלשינו על אמו ואֶחיו; הראה להם את התעודות, ששרף אותן לפנים למראית־עין³⁶⁷, ודיבר בזכות אכזריותו של טיבריוס, שהיתה הכרחית, מאחר שאי־אפשר היה שלא להאמין למאשימים רבים כל־כך. את מעמד הפרשים גינה תמיד על להיטותו אחר משחקי הבימה והקירקס. כאשר נתרגז על ההמון משום שנוטה היה חסד לסיעה זו שהוא פנה נגדה, פרץ בקריאה: „מי יתן ולעם הרומאי היה צוואר אחד בלבד!“. כאשר דרשו ממנו את השודד טֶטריניוּס אמר, כי הדורשים אותו גם הם טטריניוּסים. בעלי רשתות³⁶⁸ לבושי טוניקה, חמישה במספר, שנילחמו פעם בפלוגה אחת נגד סקוּטוֹרים באותו מיספר ניכנעו לאלה בלי שייכנסו לקרב; אך בהנתן האות להמיתם, חזר ואחז אחד מהם בקלשונו והמית את המנצחים כולם. הקיסר הביע צערו בהכרזה פומבית על המקרה הזה כעל רצח אכזרי ביותר, וגינה את האנשים אשר מלאם לבם להסתכל במחזה זה.

31. רגיל היה להתאונן בגלוי על המצב בימיו, שלא היה מצויין בשום אסון כללי גדול. בשעה ששלטונו של אבגוסטוס ישתמר בזכרון לרגל תבוסת ווארוּס, וזה של טיבריוס בשל מפולת התיאטרון בפידֵינֵי, הרי שלטונו שלו עלול להישכח לרגלי הפריחה הכללית. וכך היה חוזר ומשתוקק לתבוסות צבאותיו, לרעב, למגפה, לשריפות או לאיזו רעידת־אדמה שתבוא.

32. אותה אכזריות שבמעשה ובדיבור היתה בו גם בשעה שנתן מנוחה לנפשו ונתמסר לשעשועים ולמשתאות. תכופות נערכו בפניו חקירות פליליות על־ידי עינויים בסעדו את ארוחת־הבוקר או בשעת־הוללות, וחייל מומחה להתזת ראשים היה עורף לפניו ראשיהם של אנשים שהובאו מבית־האסורים. בפּוּטֵיאוֹלי, בשעה שחנך את הגשר שהמציא לו, כמתואר לעיל³⁶⁹, הזמין אליו רבים מן העומדים על החוף, ופתאום דחף את כולם לתוך הים; מהם, שנאחזו בהגה הספינות, ציווה לחזור ולדחוף לתוך הים במוטות ובמשוטים. ברומא, בשעת משתה פומבי, מסר לידי התליין עבד אחד שגנב טס של כסף מן המסב; זה ניצטווה לקצץ את ידי הגנב, לתלותן סביב צווארו על חזהו ולהוליכו מסביב בתוך קהל המוזמנים, עם כתובת שנשאו לפניו, שבה הוגדרה סיבת העונש. מוּרמילוֹ³⁷⁰ מבית־הספר ללודרים, שהתנגח אתו בחרבות־עץ, ניכנע לפניו מרצונו; מיד דקר אותו קאליגולה בפגיון־ברזל והתרוצץ לאחר מעשה אנה ואנה ובידו ענף־דקל כדרך המנצחים. פעם, כאשר עמד מתעטף בלבושו של שוחט על הקרבן שהובא אל המזבח, הגביה למעלה את הקורנס והיכה ארצה את המחזיק במאכלת³⁷¹. במשתה עליז ביותר פרץ פתאום בצהלת־צחוק וכאשר הקונסולים, שהסבו על ידו, שאלוהו בשפת־חלקות על מה יצחק, ענה להם: „על מה, אם לא על שיש לאל ידי במנוד־ראש אחד להניח שיחתכו את צווארי שניכם יחד?“

33. בין שאר תעלוליו יש למנות גם זה, שפעם שאל ליד פסל יופיטר את השחקן אַפֶּלֶס, מי משניהם גדול בעיניו. וכאשר היסס הלז להשיבו, ריטש בשרו במלקות, ובשעת מעשה שיבח את קולו של המבקש־רחמים, שהוא ערב מאוד לאוזן אפילו באנחותיו. כל אימת שנשק לצוואר אשתו או אהובתו, היה מעיר: „עורף יפה כל־כך; אך אצווה ומיד ייערף“. עתים היה מתרברב ואומר, כי הוא מוכן לחקור, ויהא זה אפילו בעינויים, מפי קיסוֹניה שלו, על מה זה יאהב אותה אהבה כה עזה.

34. מתוך קנאה ורוע־לב, שלא נפלו במאומה מיהירותו ואכזריותו, התעלל בבני־אדם מכל הדורות כמעט. אנדרטאות של אנשי השם, שאבגוסטוס העבירן מן האיזור הקאפיטוליני, לרגל הדוחק, אך שדה־מארס, הפכן קאליגולה והשחיתן עד כדי כך, שלא יכלו לקומם אותן עוד שלימות בכתובותיהן. אף אסר מאותה שעה ואילך, להקים אנדרטה או פסל לאנשים חיים, אלא לאחר ששאלו את פיו וניתנה הסכמתו לכך. ועד לידי כך הגיע, שחשב להשמיד את שירי הוֹמרוֹס באמרו, כי למה־זה לא יותן לו לעשות מה שביקש אפלטון לעשות – לגרש את הומרוס מן המדינה אשר תיכן לו? יתר על כן, עוד מעט היה מבער מכל הספריות את כתבי וורגיליוס וטיטוס ליוויוּס ואת דיוקנאותיהם בטענה, שהראשון היה חסר כשרון כלשהו ובעל השכלה מועטה ביותר, והשני אינו אלא היסטריון פטפטן וחסר־דיוק. גם בכל שנוגע ליודעי דת־ודין, שאמר לבטל, כביכול, את השימוש באומנותם, התפאר תכופות ואמר: „בחיי הרקולס, אני אדאג לכך שלא יוכלו לענות דבר אם לא כדברי!“.

35. מן המיוחסים ביותר שלל את סמלי משפחותיהם העתיקים: מטוֹרקוואטוּס את השרשרת, מקינקינאטוּס את התלתל, מגְנֶיוס פומפיוס, בן הגזע הקדום, את תואר „הגדול“. לאחר שהזמין את תלמי, שהזכרתיו לעיל³⁷², לבוא אליו מארצו וקיבל אותו ברוב כבוד, ציווה פתאום להכותו נפש, ולא היתה לו סיבה אחרת לכך אלא זו שראה כי בהופיע הלז במשחקים שערך הקיסר, הסב אליו את עיני האנשים בתפארת אדרת־הארגמן שלבש. כל אימת שפגע באנשים מגודלי שער נאה, השחית מראיהם על ידי גילוח השער שבערפם. היה איש אחד, אֶיסיוּס פּרוֹקוּלוּס שמו, בנו של קצין־גדוד, שעל שום גופו המצויין בגדלו ובתוארו ניקרא קוֹלוֹסֶרוּס³⁷³; אדם זה ציווה קאליגולה פתאום להורידו מבין המסתכלים ולהביאו אל הזירה; שם העמידהו קודם מול איש תראקי ואחר כך נגד הוֹפּלוֹמאכוֹס³⁷⁴ וכאשר ניצח בשתי הפעמים, ציווה לאסרו בלי־שהיות באזיקים, להלבישו סחבות ולהעבירו בחוצות כשהוא מוצג לראווה בפני הנשים, ולבסוף לחנקו. בקיצור, לא היה אדם במצב ירוד כל־כך ושפל גורל, שקאליגולה לא קינא בו על איזו מעלה שתהיה. מאחר שהמלך־הכהן שבנֶמִי³⁷⁵ החזיק כבר שנים רבות בכהונתו, הקים לו יריב חזק ממנו. ביום מימות המשחקים שיחרר לוחם־המרכבה פּוֹריוּס את עבדו לאחר היאבקות מוצלחה והעם הריע לקראתו בהתלהבות; על כך הסתלק קאליגולה מן ההצגה במהירות כזו, שדרך על שולי גלימתו ונתגלגל מעל המדריגות, מתוך צעקות־התמרמרות: „העם הזה, אדון העמים, על דבר קל שבקלים מחלק כבוד לגלדיטור יותר מאשר לקיסרים האלוהיים, או לי לעצמי בנוכחותי!“.

36. לא היה חס לא על צניעותו שלו ולא על זו של אחרים. אומרים שעמד ביחסי־זימה הדדיים עם מארקוס לפידוס, עם השחקן מְנֶסְטֶר ועם כמה בני־תערובות. וואלריוס קאטוּלוּס, צעיר מצאצאי קונסולים, הכריז קבל־עם, שנאנס על ידי הקיסר וגופו נחלש ונחלה לרגל המגע אתו. מלבד נאפוֹ את אחיותיו, ונוסף על אהבתוֹ הידועה ברבים אל הזונה פּיראליס, הרי לא היתה כמעט אשה בת־טובים בטוחה מפניו. לרוב היה מזמינן לסעודה יחד עם בעליהן ובעברן על פניו היה מתבונן בהן בשימת־לב ובנחת כדרך סוחרי־ העבדים, ואף היה מגביה ראשיהן, אם היו מהן שהשפילום מתוך בושה. אחר־כך, כל אימת שחפץ בכך, היה יוצא מן הטרקלין וקורא אליו את זו שמצאה חן בעיניו ביותר; ומיד לאחר כך היה חוזר, בעוד רשמי־הפריצות ניכרים בו, והיה מהלל אותה בגלוי, או מחרפה, ומונה אחת לאחת את מעלות או מגרעות גופה ודרך משכבה. לכמה מהן היה שולח גט־פיטורין בשם בעליהן הנעדרים וציווה לרשום את הדבר בספרי־הממשלה.

37. בבזבזנותו, שלא ידע בה גבול, עלה על כשרונות כל הפזרנים למיניהם. המציא דרך חדשה של מרחץ ומיני מאכלים וסעודות שונים ומשונים: את גופו היה רוחץ בשמני־בושם חמים יקרים, גומע מרגליות יקרות־ערך שהומסו בחומץ, נותן לפני אורחיו לחם ושאר מאכלות עשויים זהב, באמרו תמיד: „חייב אדם להיות כילי – או קיסר!“. אף מטבעות פיזר – בסכום לא מבוטל – במשך כמה ימים לעם מעל גגה של הבאסיליקה יוליה. בנה גם ספינות ליבּוּרניות³⁷⁶ בנות עשרה טורי־משוטים, שקושטו אבנים יקרות, מפרשׂיהן בשלל צבעים, ובהן מרחצאות, אולמות וטרקלינים רחבי־ידים, ואפילו מבחר גדול של גפנים ועצי־פרי; על סיפונן סרוח היה משעה מוקדמת בתוך מקהלת מחולות ומנגינות כשהוא מפליג לאורך חופי קאמפאניה. בבנין ארמונות ובתי־קיץ לא שם לב לכל חשבונות ושאף לבצע דברים כאלה בלבד, שנחשבו שאינם בני־ביצוע. לפיכך העמיק להניח סכרים בתוך ים סוער, חצב בצור הסלע הקשה ביותר, הרים מישורים לגבעות על ידי סוללות ויישר רוכסי־הרים בחפירות; וכל זה נעשה במהירות שלא תיאמן, כיוון שהמאחר שילם בראשו על פשעו. אבל כלום אלך ואמנה כרוכל אחת לאחת? – בפחות מתקופת־שנה אחת פיזר הון עצום, ובתוך זה כל אותו הסכום של אלפיים ושבע מאות מיליון ססטרקים של טיבריוס.

38. לאחר שרוקן את כיסו והיה זקוק לממון, הפנה עצמו אל השוד והגזל, ובדרך מחוכמת ביותר של הלשנות, מכירות פומביות והטלת מסים חליפות. הוא קבע, כי אלה שאבותיהם השיגו את האזרחות הרומית „להם ולצאצאיהם“, לא יוכלו להשתמש בה באורח חוקי, אלא אם כן בנים הם ממש, שהרי אין להבין את המלה „צאצאים“ מעבר למידת־קירבה זו; וכאשר הביאו לפניו את התעודות, שניתנו מאת יוליוס ואבגוסטוס האלוהי, השליכן הצידה כמיושנות שאבד עליהן כלח. גם את אלה, שאחרי המיפקד נתווסף להם רכוש כלשהו מאיזו סיבה, האשים במתן הודעה כוזבת על רכושם. ביטל את צוואות קציני־הגדודים³⁷⁷ שמאז ראשית ממשלת טיבריוס לא מינו בין יורשיהם את הקיסר ההוא או אותו עצמו, בשל היותם כפויי־טובה. וכן הכריז כפסולות וחסרות־ערך את צוואותיהם של שאר אנשים שמישהו אמר עליהם כי היה בדעתם לקבוע את קיסר כיורשם לאחר שימותו. בעקבות הפחד, שעורר על ידי כך, עמדו ומינוהו כמה אנשים זרים כיורש בין בני־ביתם והורים בין בניהם. אך הוא טען, שהם שמים אותו לצחוק בהמשיכם לחיות לאחר מינוי זה, ולרבים שלח ממתקים מורעלים. עם־זה מנהל היה בעצמו את החקירה במשפטים כאלה לאחר שקבע למפרע את גובה הסכום, שחשב להשיגו בישיבה זו ורק לאחר שזה נתמלא, קם היה ממקומו ויוצא. ומאחר שלא סבל גם דיחוי קל שבקלים, חייב פעם בפסק־דין אחד למעלה מארבעים אנשים אשר נאשמו בעוונות שונים והתפאר לאחר־מכן בפני קיסוֹניה, שקמה אז משנתה בסכום הגדול שהשיג בשעה שהיתה ישנה לה שנת־מנחה.

במכירה פומבית שהכריז העמיד למכירה כל שנשאר לו ממשחקי־השעשועים; בעצמו קבע את המחירים והעלה אותם עד־כדי־כך, שכמה אנשים, שמוכרחים היו לקנות אילו דברים במחיר עצום ועל ידי כך יצאו נקיים מנכסיהם, חתכו להם את עורקיהם. ידוע המעשה באפּוֹניוּס סאטוּרנינוּס, שנירדם על אחד הספסלים, בשעה שהזהיר גאיוס את הכרוֹז שלא יסיח דעתו מן האיש במעלת פריטור, הרומז לו תכופות במנוד־ראשו, ולא נתן להפסיק את הצעת־המחירים עד ששלושה־עשר גלדיטורים נימכרו במחיר תשעה מיליון ססטרקים לידי אותו אדם, בלי שהלה ידע את הדבר כלל.

39. גם בגאליה, לאחר שמכר את תכשיטי אחיותיו שנידונו למוות, את רהיטי ביתן, עבדיהן ואף את משוחרריהן במחירים עצומים, שבה את לבו הרווח שבדבר ושלח להביא מרומא כל חפצי־הבית שבארמון הישן; ולשם הובלת הדברים האלה החרים גם את המרכבות הציבוריות שברומא ובהמות־המשא של הטוחנים, וכתוצאה מזה גבר תכופות מחסור הלחם בעיר ורבים מבעלי־הדין נתחייבו במשפטיהם מהיותם רחוקים ממקום המשפט ומחוסר האפשרות להופיע בשעה הנכונה לבירור הענין. כדי להפטר מחפצים אלה, השתמש בכל מיני תחבולות ופיתויים, פעם על ידי שהוכיח אחדים מאלה על קמצנותם ועל אשר אינם מתביישים להיות עשירים ממנו, ופעם בהעמידו פנים כאילו לבו נוקפו על אשר הוא מעמיד לרשותם של אנשים פשוטים את חפצי הקיסרים. יום אחד נודע לו, שעשיר אחד מן הפרובינציות שילם מאתיים אלף ססטרקים לעורכי ההזמנות, כדי שיגניבוהו בערמה לבין האורחים שבסעודה, אך הוא לא ניפגע כלל מן העובדה, שהכבוד להשתתף בסעודתו נערך בסכום גדול כזה, אלא בשבת האיש למחרת במכירה הפומבית, שלח אליו שליח שימסור לו איזה חפץ זול, לא אדע מהו, במחיר מאתיים אלף ססטרקים, ויאמר לו, כי הפעם יסעד עם הקיסר על פי הזמנתו ממש.

40. את מיני מיסיו החדשים, שלא נשמע עוד כמוהם, היה גובה קודם על ידי המוכסים, אחר כך, כיוון שרווחיהם היו גדולים מדי, עשה זאת על ידי הקנטוריונים וקציני הפריטוריאנים, ולא דילג על שום דבר ועל שום איש בלי להטיל עליו איזה מס מן המיסים. ממיני מאכל שנמכרו בעיר כולה ניגבה מס מסויים וקבוע; מן הדינים והמשפטים, שפתחו בהם במקום מן המקומות, ניגבה החלק הארבעים של הסכום הנידון; והמתדיין שהתפשר או וויתר על תביעתו, אף הוא לא ניקה מקנס. הסבּלים שילמו שמינית שכרם היומי; הזונות מן האתנן סכום השווה לזה שכל אחת משתכרת במשכב אחד; לסעיף זה של החוק הוסיפו עוד, שמס כללי זה יחייב גם את אלו, שהיו זונות לפנים או עסקו בסרסרות לדבר־עבירה, ואף הנישואין עצמם לו יינקו מכך.

.41. על מיני מכס אלה הכריז בלי לפרסמם בכתב, לפיכך נעשו עבירות רבות מתוך ידיעת הכתוב בחוק. סוף־סוף פירסם אותם על פי תביעת העם, אך באותיות קטנטנות ובמקום דחוק ביותר, כדי שלא יוכל איש להעתיקם. וכדי שלא להשאיר כל דרך שמובילה אל בצע־כסף בלי לנסותה, סידר בית־בושת בתוך הארמון, מקום שם הקציע לשם כך כמה תאים וריהט אותם לפי כבוד המקום, כדי להעמיד שם נשים כבודות וצעירים בני־חורין. אז שלח את כרוזיו בשווקים ובבאסיליקות מסביב, שיזמינו צעירים וזקנים למלא תאוותם; ועוד הציע לבאים כסף בריבית, והעמיד אנשים שירשמו בגלוי את שמותיהם של אלה כמגבירים את הכנסות הקיסר. לא בז גם לרווח של משחק בקוביה ועוד הגדילו במשחק־רמיה ושבועת־שקר. פעם מסר את תורו למשחק אחריו ויצא לחצר־ביתו; שם ציווה לתפוס בו במקום שני פרשים רומיים עשירים, שעברו במקום לתומם, והחרים את נכסיהם; מיד חזר למשחק בעליצות ותוך התפארות אמר, שמעולם לא היתה הצלחתו בקוביה גדולה מזו.

42. אבל משנולדה לו בתו, מתאונן היה על דלותו, כי הנה עליו לשאת לא רק בטרדות הממלכה אלא גם בדאגות אב, וקיבל דורונות לגידול הנערה ולנדוניתה. כמו כן הכריז, שבראש השנה יקבל גם תשורות־חג, ובראש־חודש ינואר עמד בפרוזדור מעונו כדי לקבל את המטבעות שהמון־העם הרב מכל המעמדות השפיע עליו מלא הכף והשמלה³⁷⁸. לאחרונה הוצתה בו התשוקה למגע הכסף ותכופות התהלך ברגל יחפה על גבי ערימות עצומות של מטבעות־זהב שפוזרו על שטח נרחב, ואף האריך להתגולל בהן בכל גופו.

43. רק פעם אחת עסק בענינים של צבא ומלחמה, וגם אז ללא מחשבה תחילה, אלא בשעה שהלך למֶוַואנְיָה לבקר את החורשה של נהר קְלִיטוּמנוּס³⁷⁹ והזכירו לו, שעליו להשלים את מיספר הבַּטָבים שומרי ראשו. אז הרגיש דחיפה למסע־מלחמה על גרמניה, ואף לא דחה את הענין לזמן רב: מיד הזעיק לגיונות וצבאות־עזר מכל העברים, גייס גיוסים בכל מקום בחומרה יתרה ואסף צידה מכל המינים בכמות שכמותה לא היתה עוד. אז יצא לדרך ועבר בה עתים בחפזון ובמהירות גדולה כל כך, שגדודי הפריטוריאנים הוכרחו, בניגוד לנוהג, להעמיס את סמליהם על גבי בהמות־המשא וללכת כך בעקבותיו. ושוב נסע לעתים באיטיות ומתוך התפנקות כזאת, שאפיריונו נישא בידי שמונה אנשים ותושבי הערים הקרובות נתחייבו לטאטא את הדרך לפניו ולזלוף עליה מים שלא תעלה אבק.

44. לאחר שהגיע אל המחנה ביקש להיראות כמצביא תקיף וקפדן ושילח מעליו בחרפה לגַטים, שאיחרו להביא את צבאות־העזר ממקומותיהם השונים; ואילו בסקרו את מחנהו שלל את דרגת מפקד־הגדוד מקנטוריונים רבים, בהם גם גדולים בשנים ואף כאלה שבעוד ימים מועטים עמדו לסיים את שנות־שירותם. לסיבת מעשהו העלה את זיקנתו וחולשתו של כל אחד מהם. בשאר הקצינים נזף על תאוותם לבצע והפחית את הפרס הניתן לאחר גמר השירות לסכום של ששת אלפי ססטרקים³⁸⁰. במלחמה זו לא השיג יותר מקבלת כניעתו של אדמיניוּס בן קינוֹבּלינוּס מלך הבריטנים, שגורש על־ידי אביו ואחר כך נמלט לרומאים יחד עם גדוד מצער; אך גאיוס שלח לרומא מכתב מלא התפארות, כאילו כל האי כולו ניכנע בפניו; ועוד ציווה על הרצים שיסעו בעגלתם ישר עד לפורום והקוריה ולא ימסרו את המכתב אלא לידי הקונסולים בהיכל מארס, בנוכחות כל הסנט.

45. מיד לאחר מכן ציווה, מחוסר הזדמנות למלחמה, להעביר גרמנים אחדים משומרי ראשו אל מעבר לריינוס ולהחביאם שם, כדי שלאחר פת־השחרית יקבל הודעה מתוך מהומה ובקולי־קולות, כי האויב בשער. כך הווה. והוא פרץ ויצא עם ידידיו וחלק מפרשי הפריטוריאנים אל היער הקרוב, שם קיצץ ענפי עצים וערכם לתפארת כאותות־ניצחון ושב לעת־ערב; הטיל דופי באנשים, שלא יצאו אחריו, על היותם מוגי־לב ופחדנים, ואילו לבני־לוויתו שהשתתפו בניצחונו, העניק עטרות ממין חדש ובשם חדש, מקושטות בצורות השמש, הירח והכוכבים, שקרא להן „עטרת־הסיירים“. בפעם אחרת לקח בני־תערובות אחדים מבית־ספרם ושלח אותם בסתר בדרך לפניו; אחר קפץ פתאום ועזב את סעודתו, רדף אחריהם בעזרת רוכביו, כאילו ברחו ממנו, תפסם והחזירם בשלשלאות. וגם במשחק־תעתועים זה הראה, כי אינו יודע כל גבול: בשובו אל השולחן דרש מאת אנשיו, שהודיעו לו כי הצבא שב אל המחנה, שיסבו אתו במדי־הקרב שלהם, כמו שהיו, והזכיר להם גם אותו חרוז ידוע של וורגיליוס: „ישאו־נא בסבל וישמרו נפשם לזמנים טובים מאלה“³⁸¹. אותה שעה גער בסנט ובעם, הרחוקים ממקום המעשה, על ידי כרוז חריף ביותר, שבו נאמר: כי בשעה שקיסר לוחם ומחרף נפשו בסכנות גדולות, מאריכים הם במשתאות ומתענגים על הקירקסים, התיאטראות וקיטנותיהם הנעימות.

46. לבסוף, כמבקש כביכול להביא את המלחמה לידי גמר, סידר את מערכת־הקרב על חוף האוקינוס, ערך את המקלעים ושאר כלי־המלחמה על מקומם בלי שאיש ידע או ישער בנפשו מה הוא עומד לעשות; ופתאום ציווה ללקט קונכיות ולמלאות בהם את הקובעים וכנפי־הבגדים ולזה קרא בשם: „שלל האוקינוס, המיועד לקאפיטוליום ולפלַטיוּם“. לאות ניצחונו הקים מגדל גבוה־מעל־גבוה, שמעל ראשו יזהירו אורות בלילות להדריך את האניות במהלכן, כמו מעל הפארוֹס³⁸²; הבטיח לחיילים מתנת־כסף בסך מאה דינרין לאיש וקרא אליהם, כאילו עלה בכך על כל המופתים של נדיבות־לב: „לכו לכם מאושרים, לכו לכם עשירים!“.

47. לאחר מזה נתן דעתו לעריכת מסע־הניצחון. נוסף על הברברים, שנפלו בידו או שעברו לצידו, בחר גם מבין הגאלים כל איש גבה־קומה ש„היה ראוי לחגיגת־נצחון“ כפי שהיה אומר בעצמו ואת אלה שמר לתהלוכה. הוא הכריח אותם לא רק לצבוע את שערם בצבע צהבהב ולגדלו, אלא ללמד לשונם גרמנית ולשאת שמות ברבריים. כמו כן פקד להוביל את רוב האניות, שבהן הפליג על פני האוקינוס, לרומא בדרך היבשה; יחד עם־זה כתב לסוכניו, שיכינו את חג־הניצחון בהוצאות קטנות ככל האפשר³⁸³, אך בממדים שכמותם לא היו לעולם, מאחר שנכסי בני־האדם כולם עומדים לרשותם.

48. ולפני צאתו מאותה פרובינציה זמם מזימת אכזריות מתועבת, והיא: להכות בחרב את הלגיונות שהתקוממו אחרי מות אבגוסטוס על אשר שמו אז מצור על אביו גרמאניקוס מצביאם ועליו בהיותו עדיין ילד; בקושי הוציאו מלבו את מחשבת האֵימים הזאת אך בשום פנים לא יכלו למנוע בעדו מלעמוד על דעתו, שיוציאו מהם להורג כל עשירי. לשם כך הוּזעקו החיילים הללו לכינוס כשהם בלתי־מזוינים ואף את חרבותיהם הניחו מידיהם; אז הקיף אותם בפרשים מזוינים; אך בראותו, שרבים ניחשו את הדבר והתחמקו כדי לקחת נשקם בידיהם למקרה שישתמשו נגדם בכוח, מיהר וברח מן הכינוס ואץ מיד לרומא. שם שפך את כל זעמו על הסנט ואיים עליהם בגלוי, כדי להשתיק על־ידי כך את דברי־הרכילות על אותו בזיון גדול שנחל. בין השאר התאונן, כי קיפחו במרמה את זכותו למסע־ניצחון; וכל־זה בשעה שמעט לפני כן אסר בעצמו, ובעונש־מוות, לעשות דבר לכבודו.

49. כאשר פגשוהו אחר־כך בדרך שליחי אותו מעמד מכובד וביקשוהו שיחיש את שובו, אמר להם בהרימו את קולו ככל שיכול: „אבוא כבר, אבוא, אך גם זה יבוא אתי!“ והיכה בידו תכופות על ניצב חרבו, שחגר לצדו. כן הכריז בצו, כי הנה הוא חוזר, אך לאלה בלבד שמבקשים את שובו, והם: מעמד הפרשים והעם; שכּן לא ישמש עוד לא חברם לאזרחות ולא מנהיגם של הסנטורים; וכן פקד שלא יצא לקראתו איש מן הסנטורים. וויתר על חגיגת־הניצחון, או אולי דחה אותה לזמן אחר, ובא העירה בתרועת־ניצחון בעצם יום־היוולדו. וכעבור ארבעה חדשים נרצח, לאחר שביצע מעשי פשע נוראים וזמם עוד גדולים מאלה. שהרי היה בדעתו להעתיק את מושבו לאנטיום, אחר כך לאלכסנדריה, לאחר שיטבח תחילה את כל אנשי־המעלה שבשני המעמדות. ואל יהא הדבר הזה מסופק בעיני מישהו, שכן נימצאו בכתבי־הסתרים שלו שתי חוברות עם כתבות שונות, על האחת כתוב „חרב“ ועל השניה „פגיון“; שתיהן הכילו שמותיהם של אנשים, אשר נועדו למיתה ואת סימני־ההיכר שלהם. נמצאה גם תיבה גדולה מלאה מיני רעל שונים, שקלאבדיוס, כפי שמספרים, טיבע אותם בים והמים ניזדהמו מהם עד שנהרגו שם הדגים ופגריהם ניפלטו בגיאות־הים אל החופים הקרובים.

50. קאליגולה גבה־קומה היה וחיוור ביותר; גופו עצום, אך צווארו וגפיו דקים עד־מאוד; עיניו ורקותיו שקועות, מצחו רחב וזועם, שערותיו דלות ומקדקודו נשרו לגמרי, אך יתר חלקי גופו שעירים היו. לפיכך נחשב הדבר לעוון פלילי, שסופו מוות, להביט עליו ממקום גבוה בעברו, או להזכיר בכלל מאיזה טעם שהוא שעיר־עזים. ואילו את פניו, שהיו מעצם טבעם מבהילים ומכוערים, היה מעוות גם מדעת, בעקמו אותם לפני הראי למיני העוויות איומות ומדהימות.

בריאות־גופו כשלימות־נפשו לא היו יציבות. בילדותו סבל ממחלת־הנפילה; בנעוריו היה לו כוח־סבל מסויים, אבל לעתים תכופות קרה שלרגל חולשה פתאומית נתקשה לצעוד צעד, לעמוד, לאזור כוח ולהתעודד. הוא עצמו חָש בחולשת־רוחו ופעם בפעם עלה בדעתו להתבודד לשם ריפוי. סבורים שקיסוניה אשתו השקתהו סם־אהבה, אך תוצאת הדבר היה שיגעון. בראש וראשונה הטרידו חוסר־שינה; כי לא היה נח בלילה יותר משלוש שעות, וגם זאת לא בשינה נעימה, אלא מוטרד בחזיונות משונים. בין השאר נידמה לו, כי הוא רואה את־עצמו משוחח עם דמות האוקינוס. וכאשר קצרה בו רוחו מנדודי־השינה בשכבו, היה נוהג לשבת על גבי המיטה רוב שעות הלילה, או לנדוד באולמי־העמודים הארוכים, בקראו מפעם לפעם מתוך ציפיה לאור היום.

51. בצדק אזקוף למחלת־רוחו את דבר הופעת שתי מגרעות מנוגדות כל־כך באותו אדם: הביטחון המוגזם בעצמו ולעומתו הפחד המופרז. שכן האיש שבז לאֵלים במידה כזאת, נוהג היה לעצום עיניו לכל רעם וברק קטן, להליט ראשו, ולקול חזק מזה אף קפץ ממשכבו והסתתר תחת המיטה. בנסיעתו בסיקיליה שפך לעג הרבה על מעשי־הניסים שבמקומות שונים, ואילו מן העיר מסאנה ברח פתאום בלילה מפּחד העשן והרעש העולים מפיסגת האֶטנה. הוא שהתהלך באיומים גדולים גם עם הברברים, עשה פעם את דרכו במרכבה מעבר לריינוס במיצר־הרים ובתוך טור־צבא צפוף, וכאשר העיר מישהו, כי אם יופיע האויב מאיזה צד תקום מבוכה לא־קטנה, עלה בו־במקום על סוס ומיהר לשוב אל הגשרים; וכאשר מצא אותם תפוסים עד אפס־מקום על־ידי חיל־החפרים והכבודה, קצרה רוחו בו מלחכות והועבר על כפיים ומעל לראשי האנשים. מיד לאחר־כך שמע על מרד בגרמניה וכבר עשה הכנות לבריחה וכונן לו צי שיסתייע בו לשם כך, אלא שהרגיעתו הנחמה, שהפרובינציות מעבר לים בוודאי תישארנה נאמנות לו, אם האויב המנצח ילכוד את מעברות האלפים כמו הקימברים, או אפילו את רומא כמו הסנונים בשעתם. מתוך כך נולד אחר כך, לדעתי, הרעיון בלב רוצחיו להרגיע את החיילים הנירגזים על־ידי הבדותא, שהוא עצמו שלח יד בנפשו כאשר נבעת מן השמועה על איזה קרב שניגמר בתבוסה.

52. אשר ללבושו, לנעליו ולהופעתו החיצונית בכלל, הרי מעולם לא נהג בהם כדרך בני־ארצו, או כדרך האזרחים, אף לא כדרך הגברים, ולבסוף כדרך בני־אדם בכלל. תכופות הופיע בציבור לבוש אדרת מרוקמה ומשובצת אבני־חן, כותונת ארוכת־שרוולים, וצמידים על ידיו; לפעמים לבוש בגדי משי³⁸⁴ או שמלת נשים; פעם בסנדלים או באנפילאות, פעם אחרת במגפים כשל חיילי המשמר, ולפעמים אף בסנדלי־נשים; ואילו לרוב הציג עצמו כשזקנו מוזהב, בידו הברק, הקלשון המשולש, או שרביט־המבשרים, המה סמלי האֵלים³⁸⁵; יתר על כן, אפילו בלבוש וונוּס הופיע. את לבוש־הפאר של המנצחים לבש בהתמדה גם קודם שיצא למלחמה, ולעתים אף את שריונו של אלכסנדר הגדול, שהוציא מתוך קברו.

53. בלימודיו החפשיים לא הקדיש תשומת־לב רבה להשכלה הכללית אך הירבה להתמחות באמנות־הדיבור, והיה בקיא וזריז בה בעיקר כאשר היה עליו לשאת נאום־קיטרוג על מישהו. בשעה שהיה שרוי בכעס, היה פיו מלא שפע של מלים ורעיונות, אף כוח הביטוי והקול לא עזבוהו, עד שמתוך ההתרגשות לא יכול לעמוד במקום אחד, וקולו נישמע גם לעומדים מרחוק. כאשר עמד להאריך בנאום היה מאיים, ש„הנה ישלוף את חרב מחקרי־לילותיו“; ואילו בדרכי הכתיבה המעודנת והנאה היה מואס במידה כזאת, שעל סנקה, הסופר החביב ביותר בימים ההם, היה אומר, כי הלה מחבר סתם תרגילי־כתיבה וסיגנונו אינו אלא „חול ללא־סיד“. נוהג היה גם לכתוב תשובות לדברי נואמים שהצליחו, או לחבר נאומי קיטרוג או סניגוריה על נאשמים חשובים, שמשפטם בא לפני הסנט, וכיד הכשרון הטובה עליו היה מחווה דעתו לרעת הנאשם או לטובתו. לשמיעת הדברים האלה היה מזמין על פי צו גם את מעמד הפרשים.

54. אבל גם במינים ממינים שונים של שאר אמנויות עסק בשקידה: סייף היה ונהג־מרכבה, אף זמר וגם רקדן; היה נלחם בנשק של ממש³⁸⁶ ונוהג במרכבה בקירקסים שהוקמו במקומות שונים. בתאוות הזימרה והריקוד הרחיק לכת עד כדי כך שאפילו בהצגות פומביות לא התאפק מלהילָוות אל שירת הטראגיקון המדקלם, או לחקות קבל־עם את תנועות השחקן דרך שבח או לשם תיקון. ביום בו נרצח פקד לערוך חגיגת־לילה³⁸⁷ ומטרתו היחידה בכך היתה, כנראה, שראשית צאתו אל הבמה תחול במזל־ברכה לרגל ההזדמנות המתאימה הזאת. עתים היה רוקד אף בלילה ופעם קרא אליו באשמורת השניה שלושה קונסולים לשעבר אל הארמון, הושיב על הבימה את האנשים הללו שהיו שרויים בפחד־מוות, ופתאום יצא לפניהם במחול לקול המון חלילים וצלצלי העכסים, עוטה חלוק וכותונת המגיעה עד קרסוליו, ועם גמר השיר והמחול קם והלך לו. אבל אותו אדם, שהיה מושלם בכל הסגולות הללו, לא ידע לשחות.

55. אם היה מסור למישהו, האיר לו פנים עד כדי טירוף. את שחקן־המומוס מנסטר מנשק היה בשעת ההצגות, ואם בשעת ריקודו של זה הקים מישהו רעש קל ביותר, ציווה לסחבו לפניו והילקהו במו ידיו. כאשר פרש רומי אחד הפריע את הסדר, הודיע לו על ידי קנטוריון, כי עליו ללכת בלי שהיות לאוסטיה ולהביא את מכתבו לתלמי מלך מַבְרֶטאניה ובו כתוב היה: „האדם אשר שלחתי אליך, אל תעשה לו דבר מטוב ועד רע!“. בני־תראקיה אחדים הפקיד על שומרי־ראשו הגרמנים, וצימצם את מערכת־הנשק של המוּרמילוֹנים³⁸⁸. אדם אחד בשם קולומבוס ניצח בקרב, אך נפצע פצע קל; קליגולה שפך רעל לתוך המכה ומכאן ואילך קרא לרעל זה בשם קולומבוס; על כל פנים כך נמצא כתוב בעצם ידו בין שאר מיני הרעל. הוא היה מסור ודבוק כל־כך בסיעת הירוקים³⁸⁹, שבתמידות היה מכלה את סעודת הערב באורוותם ואף נשאר ללון שם. לרכב אֶבטיכוּס העניק באחד המשתאות שני מיליונים ססטרקים, בין שאר המתנות. נוהג היה לצוות בידי חייליו על השכנים שישמרו על השקט ביום שלפני המשחקים, פן יפריעו את מנוחתו של הסוס אינקיטאטוס³⁹⁰. מלבד אורוות־שיש ואבוס עשוי שן, שמיכות־ארגמן ורבידים משובצים אבני־חן, נתן לסוס הזה גם ארמון מיוחד, חבר־משרתים ומערכת רהיטים, כדי שהאורחים, שהזמין בשמו, יתקבלו בפאר. ויש אומרים שייעדוֹ אף למשרת קונסול.

.56. לרבים היה אומץ הלב הדרוש לקום על העריץ המתהולל הזה. אך לאחר שנתגלו הקשרים, בזה אחר זה, והשאר היססו מחוסר הזדמנות מתאימה, נידברו ביניהם שני אנשים וביצעו את זממם, ודווקא בידיעת משוחרריו רבי־ההשפעה וקציני המשמר הפריטוריאני; שכן הללו, אף־על־פי שנחשבו בלי כל יסוד בין המשתתפים באחד הקשרים הקודמים, הרגישו גם הם שהוא חושד בהם ונוטר להם איבה. כי מיד לאחר מכן משך אותם הצידה ובחרב שלופה בידו הכריז, כי מוטב לו למות מרצונו, אם גם בעיניהם ראוי הוא למוות. מאותה שעה ואילך לא פסק להעליל על האחד בפני חברו ולהסית את כולם זה בזה.

כאשר הוחלט, כי במשחקים הפּאלאטיניים יתקיפוהו באמצע היום בצאתו מן ההצגה, דרש לעצמו קאסיוס כֵירֵיאָה, טריבון של פלוגת־המשמר, את התפקיד הראשי; כי גאיוס רגיל היה לפגוע באותו אדם בא־בימים בכל מיני עלבונות, שהוא רכרוכי ומפונק כביכול. ופעם בפעם, משביקש ממנו קאסיוס את הסיסמא, נתן לו את „פּרִיאָפּוּס“³⁹¹ או „וונוּס“; פעם אחרת, כשבא להודות לו על איזה דבר, הושיט לו את ידו לנשקה בצורה ובתנועה מתועבות.

57. אותות רבים בישרו אך דבר בוא הרצח. פסל יופיטר באולימפיה, שגאיוס ציווה לפרקו ולהעבירו לרומא, פרץ פתאום בצחוק אדיר כל־כך, שהפיגומים נתמוטטו והפועלים נסו לכל עבר. בו במקום הופיע איש אדם בשם קאסיוס, שהכריז כי ניצטווה בחלום לזבוח פר ליופיטר. בקאפואה פגע ברק בקאפיטוליום באמצע חודש מארס, כן בתא השוער של הארמון ברומא. ואמנם נמצאו אנשים שניחשו, כי האות האחרון מנבא סכנה לאדוני־הבית מידי שומריו, והראשון מראה על רצח חדש של אדם חשוב, כפי שקרה כבר פעם באותו יום עצמו³⁹². גם כאשר שאל על הגורל הצפוי לו מפי האיצטגנין סולָה, הודיע לו בביטחון גמור, כי קרוב היום שבו ירצחוהו נפש. גם גורלות פוֹרטוּנה שבאנטיום הזהירוהו, שיישמר לנפשו מפני קאסיוּס. לפיכך שלח אנשים שיהרגו את קאסיוס לוֹנגינוּס, נציב אסיה בימים ההם – ולא עלה על דעתו כי שם משפחתו של כיריאָה הוא קאסיוס. יום אחד לפני מותו חָלם, כי עומד הוא בשמים לצד כיסא־הכבוד של יופיטר, שדחפהו בבוהן רגלו הימנית והשליכהו ארצה. לאותות נחשבו גם דברים, שחלו במקרה באותו היום זמן מועט לפני מותו: בשעה שהקריב את קורבנו הותז עליו מדם השקיטן. מנסטר השחקן הופיע באותה טראגדיה³⁹³, שהציג אותה פעם הטראגיקון ניאוֹפּטוֹלמוּס בשעת המשחקים שבהם נרצח פיליפוס מלך המקדונים. במשחק של מומוס, לאוּרֵיוֹלוּס³⁹⁴ שמו, שבו נופל ומקיא דם השחקן הראשי בנוסו ממפולת, התחרו ביניהם שחקנים רבים ממדריגה שניה להראות יכלתם בדבר, והנה היתה הבמה שטופה דם. אף הכינו מחזה לעת־ערב, שמצרים וכושים יציגו בו תיאורי שאול.

58. ביום העשרים וארבעה לחודש פברואר³⁹⁵, סמוך לשעה השביעית³⁹⁶, מהסס היה לקום ממושבו בתיאטרון. לסעודת־הבוקר, משום שקיבתו היתה עוד סובלת מן המאכלים שהעמיס עליה ביום שלפני כן. לבסוף יצא על־פי עצת ידידיו. במסדרון תת־קרקעי, שבו היה עליו לעבור, התאמנו בני־אצילים שניקראו מאסיה להשתתף, בהצגת מחזה; שם דמם במקומו להתבונן בהם ולעוֹדדם ונכון היה לשוב על עקבו ולתת להציג את המחזה, אילמלא אמר לו ראש־הלהקה שצינה אחזתו. מכאן ואילך מתוארים הדברים בשני אופנים שונים: אלה מוסרים, שבשעה שדיבר עם הנערים, פגע כֵירֵיאָה מאחור בצווארו על־ידי מכה אחת חזקה בחרבו, אך קודם קרא: „מכאן תכה“³⁹⁷; אחרי כן פילח את חזהו הטריבון קורנליוּס סאַבּינוּס, השני בקושרים, שעמד ממולו. אחרים מספרים, שסאבינוס, לאחר שסילק את ההמון בעזרת קנטוריונים שותפים־לדיעה, ביקש כדרך חיילים, את הסיסמא מגאיוס, וכאשר זה ענה לו: „יופיטר!“, פרץ כיריאה בקריאה: „אם כן, קבּל את הבא ממנו!“³⁹⁸. וכאשר הסב גאיוס את ראשו ביתק את לסתו במכה. הוא נפל ארצה ובפירפורי־אברים צעק כי חי הנהו. אז שמו השאר קץ לחייו בשלושים פגיעות, בהיות הסיסמא המשותפת לכולם: „שְנֵה!“. היו אפילו שפילחו בחרבם את מבושיו. בראשית המהומה מיהרו לעזרתו נושאי אפיריונו במוטותיהם, ומיד אחרי כן הגרמנים שומרי־ראשו, שהרגו רבים מרוצחיו וגם סנטורים אחדים חפים מפשע.

59. שנות־חייו עשרים ותשע ומלך שלוש שנים, עשרה חדשים ושמונה ימים. גוויתו הובאה בחשאי אל גני לַאמיָה. שם נישרפה למחצה על מוקד שהוקם בחפזון וניקברה תחת שכבת־דשא דקה. לאחר זמן חפרוה משם אחיותיו, שחזרו מגלותן, שרפוה וקברוה. ידוע ברבים, שלפני שנעשה דבר זה, החרידו רוחות את שומרי הגנים, וגם בבית שבו נירצח, לא עבר לילה בלא איזה מחזה־זוועה; עד שנחרב הבית עצמו בשריפה. יחד אתו נספתה אשתו קיסוֹניה, שקנטוריון דקרה בחרבו, ובתו נופצה אל הקיר.

60. על מצב העיתים ההן יכול אדם לעמוד גם על־פי העובדות הבאות: משנודע דבר הרצח לא האמינו בו מיד אלא חששו שגאיוס עצמו בדה והפיץ את השמועה, כדי להכיר בדרך זו את דעת בני־האדם על אודותיו. אף הקושרים עצמם לא הועידו איש אחר לשלטון, ואחדות־הדיעות בסנט ביחס להשבת החירות לישנה היתה כללית, עד שהקונסולים קראו לישיבה הראשונה לא בקוריה, כי זו נקראה על שם יוליוס, אלא בקאפיטוליום. ואילו אחדים הציעו בחוות־דעתם, שיש למחות את זכר הקיסרים ולהרוס את מקדשיהם. ברם את תשומת לבם עוררה בעיקר העובדה, שכל הקיסרים ששמם היה גאיוס, מתו בחרב, החל מאותו האחד, שנירצח עוד בימי קינה³⁹⁹.

____

 

ספר חמישי: קלאבדיוּס הָאֱלֹהִי    🔗

(טיבריוס קלאבדיוס דרוסוס קיסר)

1. אביו של קלאבדיוס קיסר, שניקרא תחילה דרוּסוּס ואחר־כך דקימוס ואחר־כך נירון, נולד לליויה שלושה חדשים לאחר שנישאה לאבגוסטוס בהיותה כבר הרה⁴⁰⁰, וניעור החשד שאביו־חורגו הוא־הוא שהולידו ביחסיו הבלתי־חוקיים. על־כל־פנים נשמע מיד בפי העם החרוז היווני:

„לבר־מזל נולד גם לשלושה־ירחי־לידה!“.

דרוסוס זה, ששימש במשרת קויסטור ופריטור, היה המצביא במלחמת רֵיטִיהָ ואחר־כך במלחמת גרמניה, והוא גם המצביא הרומאי הראשון, שהפליג באוקינוס הצפוני. הוא ביצע את המיפעל המפורסם והענקי של חפירת אותן התעלות מעבר לריינוס, שנקראות על שמו עד היום הזה⁴⁰¹. גם לאחר שהיכה את האויב פעמים רבות והדפו למרחקי־השממה בפנים הארץ, לא פסק מלרדוף אחריו עד שהופיעה לפניו דמות אשה ברברית, וקומתה גבוהה משל קומת אנוש, ובשפה לאטינית אסרה על המנצח להמשיך דרכו. על מעשים אלה זכה ב„תרועת ניצחון“ עם אותות מסע־הניצחון עצמו. אבל כשהתחיל מיד לאחר הפריטוּרה לשמש קונסול ולצאת מחדש למסע־המלחמה, חלה ומת⁴⁰² במחנה־הקיץ, שניתן לו מאז השם „המקולל“. נכבדי הערים והמושבות הביאו את גופתו עד הבירה, שם נתקבלה על ידי כיתות הלבלרים, שיצאו לקראתה, ולבסוף נקברה בשדה־מארס. ואילו הצבא הקים מצבה לכבודו, ומאותה שנה ואילך, ביום מסוים בשנה, עשו החיילים הקפות מסביבה וערי גאליה הקריבו שם קרבנות של תחינה. נוסף על שאר הכיבודים הרבים החליט הסנט להקים לו בדרך אפּיה קשת של שיש ועליה אותו ניצחונו, ולהעניק לו ולבניו אחריו את כינוי־הכבוד „גרמאניקוּס“. הכול ראו בו בעל נפש שואפת לגדולות ומעורב עם הבריות כאחד. כך למשל, כדי להוציא מידי האויב מלבד הניצחון גם את „שלל־השללים“⁴⁰³, היה רודף תכופות אחרי מצביאי הגרמנים דרך כל המערכה בסכנת־נפשות; ומצד שני לא הסתיר מעולם את כוונתו להשיב את הקהיליה למצבה הקודם, מיד כשיעלה בידו הדבר. לדעתי נועזו אחדים מטעם זה לספר, שאבגוסטוס הטיל בו חשד ורצה להחזירו מן הפרובינציה, וכשהתמהמה ציווה לסלקו ברעל. הבאתי את הדיעה הזאת רק כדי לרשום אותה לפני. אולם בשום פנים לא מפני שאני חושב אותה לנכונה, או אפילו קרובה לאמת, מאחר שאבגוסטוס אהב אותו עוד בהיותו בחיים במידה כזאת, שתמיד צירף אותו אל בניו כיורש, כפי שהודיע על כך פעם בסנט, וגם במותו הספידו קבל־עם באמרו, כי מתפלל הוא לאֵלים שיעשו את שני נכדיו, הנקראים בשם קיסר⁴⁰⁴, דומים לדרוסוס ולו עצמו יתנו בשעתו מיתה בכבוד בדומה לזו שניתנה לו לדרוסוס. אף לא הסתפק בחריטת כתובת של תשבחות על מצבתו בחרוזים שהוא עצמו חיברם, אלא כתב גם את תולדות חייו בפרוזה. מאַנטוֹניה הצעירה היו לדרוסוס ילדים רבים, אבל שלושה בלבד הניח אחריו במותו והם: גרמאניקוס, ליווילה וקלאבדיוס.

2. קלאבדיוס נולד בשנת הקונסולט של יוליוס אנטוניוס ופאביוס אפריקאנוס⁴⁰⁵, בראשון לחודש אבגוסט בעיר לוּגדוּנום⁴⁰⁶, בעצם היום שבו הקדישו לראשונה מזבח לאבגוסטוס בעיר זו. הוא קיבל את השם טיבריוס קלאבדיוס דרוסוס. ולאחר זמן, כאשר אחיו הבכור אומץ למשפחת יוליוס, לקח לו גם את התואר גרמאניקוס. בילדותו נתייתם מאביו והיה סובל כמעט בכל ימי ילדותו ועלומיו ממחלות שונות וממושכות, עד שרוחו וגם גופו נחלשו לגמרי. וגם לאחר שהתבגר במקצת חשבוהו כמי שאינו מסוגל לתפקיד מדיני או פרטי כלשהו. זמן רב לאחר שהגיע לגיל הבגרות עדיין נתון היה לפיקוחם של זרים ולהשגחת פדגוג, שעליו התאונן בעצמו באחד מחיבוריו, כי היה נכרי וראש־סייסים לפנים והופקד עליו בכוונה, שיציק לו באכזריות יתירה ובכל שעת־כושר הקטנה ביותר. מחמת אותה חולשה עצמה, ישב, בניגוד לנוהג הישן, עטוף מעיל בראש משחקי הגלדיאטורים, שערך יחד עם אביו לזכר האב. גם ביום שבו הגיע לבגרות נשאוהו באפריון בחצות לילה אל הקאפיטול ללא כל טקס חגיגי.

3. אף־על־פי־כן הקדיש משחר ילדותו את תשומת־לבו לחכמות ולמדעים ותכופות פירסם גם את נסיונותיו ברבים. אבל גם בדרך זו לא יכול לזכות בהערכה כלשהי, או לעורר תקוות מעודדות ביחס לעתידו. אנטוניה אמו דיברה לא פעם כעל „מפלצת־אדם; מלאכה, שהטבע רק החל בה אך לא השלים אותה“, ואם נזפה במישהו על טימטומו, היתה אומרת, כי הלה טיפש מבנה קלאבדיוס. זקנתו אבגוסטה התייחסה אליו תמיד בבוז עמוק; לא היתה מדברת אליו אלא לעתים רחוקות מאד ובשעה שאמרה להוכיחו בדברים עשתה זאת במכתב קצר וחריף או על־ידי שליחים. כאשר שמעה אחותו ליווילה, כי הוא עתיד למלוך פעם, קיללה בגלוי ובקול רם את הגורל האכזרי שמונה לו לעם הרומאי, שאינו ראוי לו כלל וכלל. לבסוף, כדי שיהיה ברור ככל האפשר מה היתה דעת דודו אבגוסטוס על מעלותיו ומגרעותיו, אביא בזה אילו ראשי־פרקים ממכתביו:

4. „שוחחתי עם טיבריוס⁴⁰⁷, ליוויה שלי, כפי שדרשת, בענין טיבריוס נכדך⁴⁰⁸, מה לעשות בו בשעת משחקי־מארס, אך שנינו באנו לכלל דיעה אחת, כי עלינו להחליט אחת לתמיד, לפי איזו תוכנית ניפעל בנוגע אליו. כי אם בריא הוא, כלומר, אדם שלם, מה טעם נפקפק בזה שעליו לעבור כל אותן הדרגות והמעלות, שאחיו עבר בהן? אבל אם נחשבהו לחלוש וללקוי הן בגופו והן ברוחו, כי־אז אסור לנו לספק חומר להלצות, עליו ועלינו, לאלה שדרכם לשים ללעג ולקלס דברים כאלה. שכן נעמוד תמיד תוהים, אם נבוא להחליט בנוגע לכל אחת ואחת מן ההזדמנויות לחוד ולא ניקבע לנו למפרע, אם נחשבהו כראוי לשמש במשרות הגבוהות, או לא. על כל פנים, אשר לענין זה שבו שאלת את עצתנו, אין אנו מתנגדים לכך שידאג במשחקי מארס לשולחן הכוהנים, אם רק יהא מוכן לקבל עצות מפי בן סילוואנוּס, שאר־בשרו, פן יעשה דבר שיעורר תמיהה או שישימהו לצחוק. איננו מוצאים לנכון, שיהא צופה במשחקי הקירקס מן הבמה הקיסרית⁴⁰⁹, באשר אם יוצג לראווה בשורה הראשונה של הקהל ימשוך אליו את העינים. כן מתנגד אני לכך, שיצא אל ההר האלבאני⁴¹⁰, או שיישאר ברומא בחגים הלאטיניים, שכן אם יכול הוא להילוות אל אחיו בהר, מדוע לא יתמנה לראש־העיר? זאת היא, ליוויה יקרה, דעתנו, שאנו רוצים כי לפיה ייקבע הדבר אחת ולתמיד בכל הענין הזה, שלא נהיה ניקלעים תמיד בין תקווה לפחד. הרשות בידך, אם רצונך בכך, לתת גם לאנטוניה שלנו חלק זה של המכתב לקריאה.“ ובמכתב אחר:

„אני אזמין את טיבריוס הצעיר אל שולחני מדי יום ביומו כל ימי היעדרך, שלא יסעד לבדו בחברת סוּלפיקיוּס ואַתנוֹדוֹרוֹס ידידיו, משום שרוצה אני כי יהא זהיר יותר ופחות קל־דעת בבחירת אדם, שיחקה את תנועותיו ונוהגו והילוכו. לא־יוצלח מיסכן! שבדברים של כובד־ראש, שעה שדעתו אינה פזורה עליו, מתגלה אל־נכון אצילות־נפשו.“

וכן במכתב שלישי: „פליאה בעיני, חי־נפשי, ליוויה יקירתי, שנכדך טיבריוס יכול היה להנותני בנאומו; איני מבין, כיצד זה אדם המדבר בחוסר־בהירות כמותו, יכול לדבר אל הענין ולהביע את אשר עם לבבו בשעה שנשא נאום.“

אבל היטב ידוע מה שאבגוסטוס החליט על אודותיו לאחר־מכן והוא, שלא נתן לו להגיע לכל משרת־כבוד, זולת משרת כוהן־אבגוּר⁴¹¹; אף לא מינה אותו בין יורשיו אלא במדריגה השלישית, בין אנשים כמעט זרים, ועל החלק הששי של הירושה, שממנה לא הגיע לו יותר משמונה מאות אלף ססטרקים.

5. כשבא לבקש משרת־כבוד, העניק לו דודו טיבריוס את סמלי הקונסולט; וכאשר האיץ בו בבקשותיו שיינתן לו הדבר בפועל, השיב לו טיבריוס במכתב רק את הדברים האלה: „כבר שלחתי לך ארבעים דינרים של זהב לחג הסאטורנליה והסיגילאריה!“⁴¹². אז התייאש סוף־סוף מן התקווה לעלות לגדולה והתמסר לחיי בטלה, נחבא פעם בגינותיו ובביתו שבפרברי העיר, פעם במעון הכפרי שהיה לו בקאמפאניה; וכיוון שהתהלך עם האנשים הניקלים ביותר משך על עצמו, מלבד את השם שיצא לו כמבלה־עולם, גם את כינויי הגנאי של שיכור ומשחק־בקוביה. ועם־זה ולמרות מנהגיו אלה, לא נישללו ממנו לעולם לא תשומת־לבם של יחידים, ולא יחס הכבוד מצד הציבור.

6. מעמד הפרשים בחר בו פעמיים להיות מגינם ובא־כוחם ולעשות שליחותם במקומם; ראשית כדי לבקש מן הקונסולים את הזכות להביא את גופת אבגוסטוס העירה על כתפיהם, ושנית, כדי שיברך אותם לרגל מפלת סייאנוּס. נוהגים היו גם לקום בפניו ולהסיר מעיליהם בהיכנסו לתיאטרון. כן החליט הסנט, שיש לספחו מחוץ לסדר הרגיל אל מנין כוהני אבגוסטוס⁴¹³ שניבחרו בגורל. אחר־כך קבעו כי ביתו, שנהרס בשריפה, ייבנה מחדש מכספי הציבור, ותהיה לו הזכות להצביע עם הקונסולים לשעבר. את ההחלטה האחרונה הזאת ביטל טיבריוס, שתמך דבריו בחולשת־דעתו של קלאבדיוס והבטיח למלא את הפסדו מנדבת־ידו. אבל במותו מינה אותו בין היורשים מן המדריגה השלישית, ועל החלק השלישי של הירושה בלבד, אם כי הניח לו עזבון של כשני מיליונים ססטרקים ונוסף על כך המליץ עליו בפירוש, בין כל שאר קרוביו, בפני הצבאות, הסנט והעם הרומאי.

7. כשמלך גאיוס⁴¹⁴ בן אחיו, שבראשית ממלכתו השתדל לרכוש לעצמו שם טוב בכל מיני מעשי־פיתוי, הגיע סוף־סוף קלאבדיוס למשרות גבוהות ושימש בקונסולט יחד עם הקיסר במשך שני חדשים; כאשר בא לראשונה אל הפורום בלוית הליקטורים, עבר על פניו נשר בטיסה וישב על כתיפו הימנית. לאחר ארבע שנים נפל בחלקו גם קונסולט שני. לא פעם ישב בראש המשחקים במקום גאיוס, מלווה בתרועות־הידד של העם. פעם בקריאות „עלה והצלח, דוֹד הקיסר!“ ובפעם אחרת „יישר כוחך, אחי גרמאניקוס!“.

8. ובכל־זאת לא נימנעו ממנו כמה עלבונות בחייו. אם הגיע באיחור־מה אל הסעודה נתקבל באי־רצון, ורק לאחר שהקיף את אולם־האוכל מצא לו מקום ישיבה. בכל פעם שנירדם לאחר הארוחה – דבר שאירע לו לעתים קרובות – הטרידוהו בגרעיני זיתים ותמרים, או שהליצנים העירוהו כבדרך הלצה, ברצועה או בשוט. נהגו גם להלביש אנפילאות⁴¹⁵ על כפיו, כשהיה נוחר מתוך שנתו, כדי שישרוט את פניו במו ידיו בהקיצו פתאום משנתו.

9. אבל גם סכנות של ממש לא חסרו לו. תחילה, עוד בעצם ימי הקונסולט, כמעט הודח ממשרתו, מאחר שנירפה היה יתר על המידה בסידור פסלי נירון ודרוסוס אחי הקיסר, והעמדתם. אחר־כך הרגיזוהו מלשינים זרים בהאשמות שונות, וגם מישהו מאנשי ביתו. וכאשר נתגלה קשר לפידוס וגיטוּליקוס וקלאבדיוס נישלח מגרמניה בין שאר הצירים לברך את הקיסר, בא לידי סכנת נפשות ממש, כי חרה אפו של גאיוס וחמתו בערה בו על אשר שולחים אליו דווקא את דודו, כאילו היה הוא עצמו ילד הזקוק להדרכה; ולא חסרו גם אנשים שכתבו, כי קלאבדיוס הושלך אז לתוך הנהר עוד קודם שפשט את בגדיו, שבהם הגיע מן הדרך. למן העת ההיא היה תמיד האחרון להצבעה בין הקונסולים לשעבר, ובדרך עלבון נשאל לאחר כולם. הוחל גם בחקירה משפטית בענין זיוף צוואה, שעליה חתם גם הוא, ולבסוף אנוס היה לשלם שמונה מיליון ססטרקים בשכר זה שניתן לו להיכנס אל חבר־כוהנים אחר⁴¹⁶, ועל־ידי כך הגיע למצוקה כספית גדולה כל־כך, שלא היה לאל ידו לסלק את חובו לאוצר המדינה ורכושו הועמד בפקודת הפריטור על פי החוק של שיעבוד־נכסים, כדי למלא את החסר.

10. לאחר שעברו עליו רוב שנותיו במסיבות אלו וכאלו, עלה בשנת החמישים לחייו על כיסא־המלוכה על־ידי מקרה מתמיה ביותר. בשעה שהרחיקו הקושרים על גאיוס את ההמון באמתלה שהקיסר חפץ להתבודד, סולק גם הוא יחד עם האחרים והלך אל ביתן, שניקרא בשם „הרמיוּם“. כעבור שעה קלה החרידתו השמועה על הרצח והתחמק אל גזוזטרה אחת שבקרבת מקום ונחבא שם בין הווילאות התלויים לפני הפתח. חייל פשוט אחד, שבמקרה עבר שם במרוצה, ראה את רגליו וכיוון שביקש להיווכח מי הוא הנחבא, הוציאו והכירהו, וכשזה, ברוב חרדתו, נפל לרגליו, בירך אותו כאילו היה הקיסר. משם הוליכו אל שאר חבריו, שבהיותם נבוכים לא עשו עדיין כל מעשה מלבד השתוללות־של־כעס, והם הושיבו את קלאבדיוס באפיריון, ומאחר שעבדיו התפזרו, העלוהו בעצמם על כתפיהם חליפות ונשאוהו אל המחנה, כשהוא נעצב וחרד לגורלו, אגב מנוד־ראשו של ההמון, שניפגש בו בדרך וחשב כי סוחבים אותו למוות על לא עוול בכפו. לאחר שהכניסוהו אל פנים־הסוללה, בילה את הלילה בין משמרות החיילים. ביטחונו גדל, אך תקוותיו פחתו. כי הקונסולים והסנט, יחד עם הגדודים העירוניים, תפסו את הפורום ואת הקאפיטוליום ואמרו להחזיר את חירות־הכלל על כנה. וגם כשהוא עצמו הוזמן על ידי טריבוני העם אל הקוריה, שיחווה דעתו על המצב, ענה רק זה בלבד, שעצרוהו בכוח ובאונס. ואילו למחרת היום, כאשר הסנט מצד אחד התמהמה לבצע את מזימותיו מחמת הדין־והדברים שארכו לאין־סוף בין בעלי הדיעות השונות, וגם ההמון שנתקהל מסביב דרש מושל אחד וקרא בשמו של קלאבדיוס, הירשה לחיילים שנתאספו להישבע לו שבועת־אמונים והבטיח לכל אחד מהם חמישה־עשר אלף ססטרקים. בזאת פתח את שורת הקיסרים שקנו את אימון הצבא גם בכסף.

11. לאחר שנתבסס שלטונו, ייחס את החשיבות הגדולה ביותר למחיקת זכרם של אותם שני הימים שבהם דובר על שינוי משטר־המדינה. לפיכך הכריז סליחה ומחילה עולמית על כל המעשים והדיבורים באותו זמן, ואף עמד בדיבורו. רק טריבונים וקנטוריונים מעטים הוצאו להורג מבין הקושרים על גאיוס; ראשית כדי לתת דוגמה ומופת, ושנית, משום שנודע לו שאלה גם את מותו דרשו. מכאן פנה למילוי חובותיו המשפחתיות וקבע לו לשבועתו הקדושה והרגילה ביותר את זו ש„בשם אבגוסטוס“. דאג לכך, שהסנט יחליט לתת לאמו־זקנתו ליוויה כבוד־אֵלים ומרכבה רתומה לפילים⁴¹⁷, בדומה לזו של אבגוסטוס, בתהלוכת הקירקס; לקבוע קרבן־אשכבה מטעם הציבור לזכר הוריו, ונוסף על כך מישחקי־קירקס שנתִיים ביום הולדת אביו; כרכרה לאמו לשאת את דיוקנה בקירקס עם התואר אבגוסטה, אשר דחתה אותו בחייה. כמו כן ניצל כל הזדמנות לכבד את זכר אחיו⁴¹⁸ ובשעת תחרויות בניאפוליס אף הציג קומדיה יוונית וזיכה אותה בזר־הניצחון בהתאם להחלטת השופטים. אפילו על מארקוס אנטוניוס לא פסח לבלי לתת לו כבוד ולהזכירו לטובה, ופעם הודיע באחת מהכרזותיו, כי הוא דורש לחוג את יום הולדתו של אביו דרוסוס ביתר כוונה, בהיות היום ההוא גם יום הולדת אבי־אמו אנטוניוס. הוא גמר את בנין קשת־השיש, שהסנט החליט בשעתו להקימו לכבוד טיבריוס ליד תיאטרון פומפיוס, אך אחר כך סילקו ידם ממנו. אף־על־פי שביטל את כל פקודותיו של גאיוס, לא הרשה להביא את יום הרצח במנין ימי־החג, אם כי זה היה תחילת ממלכתו.

12. לעומת זאת הראה התאפקות וצניעות בהגברת כבוד עצמו: נימנע מלקבל את התואר „אימפרטור“, דחה מעליו כיבודים למעלה מן המידה; את נשואי בתו והולדת הנכד שילדה הבליע בשתיקה וחגגם בטקס ביתי בלבד. איש מן הגולים לא השיב מגלותו אלא באישור הסנט; קיבל מהם כמתנת־חסד את הזכות, שמפקד המשמר הפריטוריאני וטריבוני הצבא ילווהו אל הקוריה ואת האישור למעשי־השיפוט של פקידיו בפרובינציות. את הזכות לקיום ימי־שוק באחוזותיו הפרטיות ביקש מאת הקונסולים. תכופות נוכח כאחד היועצים בחקירות שנעשו בפני הפקידים. כשאלה ערכו שעשועי־ציבור קם ממקומו גם הוא עם שאר הקהל וכיבדם בקול־תרועה ובמחיאות־כפים. בבוא לפניו טריבוני העם שעה שישב במשפט, התנצל בפניהם על שאינו יכול לשמעם מחמת צרוּת המקום אלא כשהם עומדים. בזאת רכש לו בזמן קצר אהדה ומסירות במידה כזאת, שבשעה שהודיעו פעם כי במסעו לאוסטיה נירצח מן המארב, הזדעזע העם עד מאוד ולא פסק להציק בקללות איומות לצבא על בגידתו ולסנט על רצחם אותו, כביכול, עד שהביאו הפקידים איש אחד אחר חברו, ולבסוף אנשים רבים, אל במת הנואמים, שהעידו כי הקיסר בריא ושלם ומתקרב אל העיר.

13. ועם כל זה לא ניצל לגמרי מהתנקשויות, וגם אנשים בודדים וגם קבוצת קושרים, ובסוף מלחמת־אזרחים, העמידו את חייו בסכנה. איש אחד מפשוטי־העם, ובידו פגיון, ניתפס בחצות־הלילה בקרבת חדר־השינה שלו. גם שנים מחברי מעמד הפרשים נימצאו מחכים לו ברשות הרבים, אוחזים חרב קצרה, או מאכלת־ציידים; האחד אמר להתקיפו בצאתו מן התיאטרון, השני בשעת הקרבת הקרבן ליד מקדש מארס. ואילו גאלוס אסיניוּס וסטאטיליוּס קוֹרווינוּס, נכדיהם של הנואמים פּוֹליוֹ ומסאלה, נתקשרו יחדיו לעורר הפיכה נגדו וצירפו אליהם רבים מבין משוחרריו ועבדיו. יוזם מלחמת־האזרחים היה פוּריוּס קאמילוּס סקריבּוֹניאנוּס, נציב דאלמאטיה, אך במשך חמישה ימים דיכאוהו בעזרת החיילים, שלאחר שהפרו את שבועת־האמונים לקיסר, חזרו בהם בהשפעת אמונה טפילה; כי לאחר שקיבלו פקודה לצאת לדרכם אל מפקדם החדש, לא עלה בידם – אם במקרה ואם ברצון האֵלים – לקשט את הנשרים או לעקור ולהסיע את הדגלים⁴¹⁹.

14. מלבד הקונסולט, שכיהן בו תחילה, שימש במשרה זו עוד ארבע פעמים: בשני הראשונים בזה אחר זה, באחרונים לאחר הפסקה של ארבע שנים לפני כל אחד; באחרון שימש מחצית השנה, בשאר חדשיים בכל אחד, אך בשלישי נבחר למלא את מקומו של קונסול שניפטר, דבר שהיה בו חידוש לגבי קיסרים. במשפט ישב בשקידה גם בהיותו קונסול וגם כשלא שימש במשרה, גם בימי החג שלו ושל בני־ביתו, ולפעמים גם בימי־מועד מסרתיים ובימים אסורים על פי הדת. לא תמיד מילא אחר הכתוב בחוק, אלא התאים את זכותם או חומרתם של רוב סעיפי החוק על פי הצדק והיושר ככל שניראה בעיניו לנכון; כך חידש מצד אחד את הדיון בתביעותיהם של אנשים שבמשפטיהם לפני שופטים פרטיים דרשו יותר מן המגיע להם ועל ידי כך נתבטלה תביעתם; ולעומת זאת הרחיק לכת מעבר לעונש החוקי, בהשליכו לפני חיות־טרף נאשמים שנתחייבו בפשע חמור יותר.

15. ברם רוחו היתה משתנית בשעת החקירה וההכרעה המשפטית באופן מוזר. עיתים שקול היה ומחוכם, עיתים קל־דעת ופזיז, ושוב טפשי ודומה למי שניטרפה עליו דעתו. כאשר ערך ביקורת על רשימות חבורות השופטים שישבו למשפט, ואיש אחד התיצב לפניו ולא הזכיר כי הוא פטור מלשמש שופט על פי „זכות אב לבנים“⁴²⁰, גירש אותו על שהוא מתאווה לאיצטלת־שופט. איש אחר, שמתנגדיו הביאו משפט הנוגע לו גופו בפני הקיסר, אך הלז טען כי הענין אינו שייך לחקירה העליונה, כי אם לבית־משפט רגיל, הכריחו קלאבידוס שיביא את הענין לפניו באמרו, כי עליו להוכיח בענין הנוגע לו לעצמו, באיזה יושר עתיד הוא לדון במשפטי אחרים. אשה אחת שלא רצתה להכיר בבנה, וההוכחות משני הצדדים היו מפוקפקות, הביא אותה הוא לידי הודאה בצוותו עליה להינשא לאיש הצעיר. בהעדרו של הצד האחד זיכה על־נקלה את הצד שהיה נוכח, בלי לשקול אם האיש נעדר במתכוון או מחמת טעם שבהכרח. כאשר מישהו הכריז שלאדם החייב בזיוף יש לקצץ את ידיו, דרש בתוקף להביא מיד את התלין עם סכינו ושולחן־הקצבים שלו. במשפט שנתבררה בו אזרחותו של איש אחד, נתגלע וויכוח־סרק בין עורכי הדין, אם על הנאשם לעמוד לדין בלבוש רומי או יווני, אך הקיסר, כאילו רצה להראות את יושר־לבו העילאי, ציווה עליו להחליף את לבושו פעמים אחדות, הכול כפי שלמדו עליו חובה או זכות באותה שעה. חושבים שבאחד הענינים הכריז בכתב, כי „הוא מכריע לטובת אלה שהביאו טענות של אמת.“ בשל מעשים אלה ירד ערכו עד כדי כך, שעל כל צעד ושעל התייחסו אליו בבוז גלוי. מישהו לימד זכות על אחד העדים, שהקיסר הזמינו אליו מן הפרובינציה, וטען שהלה אינו יכול להופיע, אך זמן רב לא גילה את הסיבה, ולבסוף לאחר חקירה ודרישה מרובה, אמר: „הלה מת, דומני, בהסכמתך!“. אַחֵר הוסיף, בשעה שהביע תודה לפניו על אשר הרשה לו להגן על אחד הנאשמים, את המלים: „מכל מקום, אנו כבר רגילים בכך.“ וכן שמעתי לא פעם מפי אנשים גדולים בשנים, שבעלי הדין היו מרבים להשתמש לרעה בסבלנותו, עד שבצאתו את אולם המשפט לא רק שקראוהו בקול רם לשוב, אלא אף תפשוהו בשולי הטוגה ולעיתים נאחזו אפילו ברגלו, וכך עצרוהו. ואל יתמה איש על אלה, שכן בעל־דין יווני עלוב הפליט, אגב ריב־שפתיים, את הביטוי: „גם אתה זקן הנך ופתי!“. וידוע ומפורסם דבר הפרש הרומי, שהובא לדין באשמת ניאוף, אבל על פי האשמת שווא שבדוה שונאיו חסרי־המצפון; וכשראה כי זונות מופקרות הובאו להעיד נגדו ועדותן נשמעת, זרק בפניו של הקיסר את החרט והלוח שאחז בידו בצירוף מלות־גנאי חריפות, ועשה זאת בכוח כזה, ששרט את לחיו באופן חמור.

16. הוא שימש גם במשרת קנסור, תפקיד שלא מילאוהו זמן רב, מאז הקנסורים פלאנקוס ופאולוס. אך גם במשרה זו היה הפכפך ומשנה פעם בפעם את דעתו ואת מעשיו. בשעה שערך את מפקד הפרשים שילח בלי הערת־גנאי עלם מושחת לגמרי, מאחר שאביו העיד עליו כי הוא שבע־רצון ממנו, ואמר: „יש לו לזה קנסור משלו!“. אַחֵר שידוע היה לגנאי כמפתה לדבר עבירה ומנאף, ניפטר ממנו באזהרה, כי ימעט ליהנות מחטאות נעוריו, או לפחות יעשם ביתר זהירות, ועל כך הוסיף: „למה לי לדעת מי היא אהובתך?“. כאשר מחק את ציון הגנאי לאיש אחד על פי בקשת ידידיו של הלה, אמר: „המחיקה על כל פנים תישאר!“. מרשימת השופטים לא זו בלבד שמחק את שמו של אחד מאנשי המעלה שבין נכבדי הפרובינציה היוונית, על אשר לא ידע את הלשון הלאטינית, אלא שלל ממנו גם את האזרחות הרומית. כמו כן, לא נתן לאיש למסור דין־וחשבון על דרכי חייו אלא בעל־פה, ככל שיש בכוחו של כל אחד, ובלא עזרת מליצי־יושר. לרבים רשם ציון־גנאי, וגם לאנשים שלא פיללו לכך, לפעמים מתוך אמתלה חדשה במינה, שעזבו את איטליה בלי ידיעתו ובלי רשותו⁴²¹. אדם זכה לכך על שנילווה למלך אחד בפרובינציה, ולענין זה הזכיר קלאבדיוס את דבר רבּריוּס פּוֹסטוּמוּס, שבשנים שעברו הועמד לדין באשמת בגידה על שהלך אחרי תלמי לאלכסנדריה כדי להציל שם את כספו שנתן בהלוואה. ביקש להוריד עוד רבים ממעלתם, אך לרגל הרשלנות היתירה של חוקריו ולחרפתו שהלכה וגדלה על ידי כך, מצא כמעט את כולם חפים מפשע. אנשים שהאשימם על היותם רווקים, חשוכי־בנים או דלי־אמצעים⁴²², הוכיחו דווקא שהם נשואים, אבות לבנים או בעלי־נכסים, ואחד שהאשימוהו כי ניסה לשים קץ לחייו בחרב, פשט בגדיו והראה כי שלם הוא בגופו. וגם עוד כמה דברים עוררו תמיהה בתקופת היותו קנסור כגון: כרכרת־כסף, מלאכת־יקר, שעמדה למכירה בסיגילריה⁴²³, ציווה לקנותה ולשברה לנגד עיניו; ביום אחד בלבד פירסם עשרים פקודות, ביניהן שתים שבאחת מהן העיר, כי לקראת הבציר, העתיד לתת תנובה בשפע, יש לזפת היטב את החביות, ובשניה, כי אין דבר המועיל לנשיכת־נחש ממיץ עץ־הטַכּוּס.

17. למסע־מלחמה אחד ויחיד יצא, וגם זה בהיקף מצומצם. הוא חשב כי אותות־הניצחון, שהסנט החליט להעניק לו, הם כבוד שאינו הולם את הוד מעלת שלטונו וביקש לזכות בתפארת הבאה מחג־ניצחון של ממש ובחר בבריטניה כמקום המתאים ביותר להשגת מטרה זו, מאחר שלא ניסה איש כוחו בכך מימות יוליוס האלוהי. ודווקא באותה שעה פרצו שם מהומות בשל עריקים שלא הוחזרו לידי התושבים⁴²⁴. בהפליגו לשם מאוֹסטיה כמעט שטבע פעמיים בשל רוחות־הצפון המשתוללות; ראשונה בחוף ליגוריה, ושנית ליד איי הסטוֹיכאדים⁴²⁵. על כן עשה את דרכו ממאסיליה עד גסוֹריאקוּם⁴²⁶ ביבשה; משם עבר בים, ובלי כל קרב או שפיכת־דמים הכניע במשך ימים מועטים חלק מן האי. שישה חדשים לאחר שיצא לדרך שב לרומא וחגג את חג־הניצחון בתכונה רבה מאוד. לשם ראיית המחזה הזה התיר לבוא העירה לא רק לראשי הפרובינציות, אלא אף לגוֹלים אחדים. בין יתר השלל שנילקח מן האויב, קבע על קצה גג הארמון הפאלאטיני נזר ימי⁴²⁷ ליד הנזר האזרחי, לאות כי עבר, והכניע כביכול, על־ידי־כך, את האוקינוס. אשתו מֶסַאלינה נסעה אחרי מרכבתו בעגלה מפוארת; כן עשו גם אלה שהשיגו במלחמה זו אותו־ניצחון, אך הם באו כולם ברגל, לבושי טוגה אדומת־שוליים, ואילו מארקוס קראסוּס פרוּגי לבדו רכב על סוס מקושט ריתמת־פאר והיה לבוש בגד מרוקם דקלים, מאחר שזכה בכבוד זה זו לו הפעם השניה.

18–19. שקוד היה תמיד מתוך תשומת־לב יתירה לעשות לטובת העיר ולאספקת התבואה לתושביה. כאשר נפלה דלקה, שנימשכה זמן רב, ברובע האימיליאני⁴²⁸, נשאר במשך שני לילות בדיריבּיטוֹריוּם⁴²⁹, ומאחר שמיספר חייליו ועבדיו לא היה מספיק, הזעיק גם את העם לעזרה מכל הרבעים על ידי שלטונות העיר; העמיד לפניו קופות מליאות כסף, זירז אותם לתת ידם להצלה והושיט בו במקום לכל איש ואיש את שכרו המלא כפי עבודתו. אבל כשהיה פעם מחסור גדול בתבואה משום שנות־בצורת שבאו בזו אחר זו, עצרוֹ פעם ההמון באמצע הפורום והתקיפו במילות־גידוף וגם בפרוסות־לחם עד שבקושי עלה בידו להימלט אל הפלטין דרך פישפש אחורי. מאותה שעה היו כל מחשבותיו נתונות לכך, שהתבואה תסופק לעיר אפילו בעונת החורף. אף הציע לסוחרים רווח בטוח על־ידי־כך, שקיבל על עצמו את ההפסד, שייגרם לאחד מהם כתוצאה מסערות, וגם קבע יתרונות גדולים לבוני ספינות־סוחר, בהתאם למצבו של כל איש ואיש: לאזרח שיחרור מחוֹק פַּפְּיָה פוֹפֵּיָה⁴³⁰; לבעל זכויות לאטיניות⁴³¹ אזרחות מליאה; לנשים את זכות „ארבעת־הילדים“⁴³². כל התקנות הללו נשארו עד היום בתקפן.

20. העבודות הציבוריות, שהוציא לפועל, לא היו מרובות, אך גדולות ובעלות־חשיבות. החשובות שבהן: אַמַת־המים שהתחיל בה קאליגולה; וכן בנין מוצא לאגם הפוקיני ונמל אוסטיה, ואף־על־פי שידע כי את האחד דחה אבגוסטוס על־אף בקשותיהם התכופות של המארסיים, והשני תוכן פעמים רבות על־ידי יוליוס האלוהי, שמחמת הקשיים נתייאש ממנו לבסוף. הוא הביא העירה על גבי מבנה־אבנים את מימיה הקרים והנובעים בשפע של „אמת־המים על שם קלאבדיוס“⁴³³, שמוצאם ממעינות, ששם אחד קירוּלֵיוּס, ושם השני קורטיוס ואַלבּוּדיגנוּס, וגם מנחל אַניוֹ החדש, וחילק אותם בבריכות רבות מקושטות לתפארת. למפעל הפוּקיני ניגש מתוך תקווה לרווח ולתהילה כאחד, כי נימצאו קבלנים אחדים שהודיעו כי הם נכונים לעשות את הדבר בהוצאותיהם הפרטיות, אם השטחים המיובשים יימסרו אחר כך לידיהם. על ידי חפירה, שנעשתה בחלקה על פני ההר ובחלקה במעבה ההר פנימה, הביא קלאבדיוס את התעלה לידי גמר, לאורך שלושה מילין רומיים, בעמל רב שנמשך אחת־עשרה שנה, אף־על פי שעבדו בה כל הזמן שלושים אלף איש בלא הפסק. את הנמל באוסטיה בנה על־ידי הקמת שוברי־גלים מסביב מימין ומשמאלו במבואו, ובמקום שם המים עמוקים הציב מזח. וכדי לתת לו בסיס איתן ככל האפשר, טיבע שם תחילה את הספינה, שהביאה את האובליסק הגדול⁴³⁴ ממצרים, ואחרי כן הציב אומנות והקים עליהן מגדל גבוה מאוד, כדוגמת המגדל שבאלכסנדריה, שהאניות יכוונו את מהלכן אל אורו בלילות.

21. תכוּפוֹת חילק מתנות בעם; גם שעשועים רבים ומפוארים ערך, והציג לא רק את המחזות המקובלים במקומותיהם הרגילים, כי אם גם חדשים במינם, או מחודשים על פי הקדמונים, ובמקומות כאלה שלא ערך שם איש שעשועים לפניו. את השעשועים לחנוכת תיאטרון־פומפיוס, שהקימוֹ מחדש לאחר שנישרף⁴³⁵, ניהל מעל הבימה שהועמדה באורכסטרה, אחרי שזבח תחילה את זבחוֹ במקדשים שמעליו⁴³⁶ וירד דרך אולם הצופים, שישבו בו כולם בדומיה. גם את „משחקי־המאה“⁴³⁷ ערך ואמר, שאבגוסטוס הקדים לערוך אותם ולא קיימם בזמן הדרוש; ואף־על־פי שבעצמו כתב בספר־ההיסטוריה שלו, כי אחרי שאלה ניפסקו במשך זמן רב, השיבם אבגוסטוס למקומם על־פי חישוב קפדני ביותר של מנין השנים. לפיכך קיבלו בצחוק את קריאת הכרוֹז, שהזמין את העם למשחקים ש„איש לא ראה אותם עוד ולא יראם עוד לעולם“, בה בשעה שעוד היו בחיים כאלה שכבר ראו אותם, והופיעו בהם גם כמה שחקנים שהופיעו בהם לפנים. משחקי־קירקס ערך תכופות אף בקירקס הווטיקאני⁴³⁸ ולפעמים הכניס בין שורה של חמישה מרוצים קרב אחד עם חיות־טרף. ואילו בקירקס הגדול, שקישט אותו במעקה־שיש ועמודי־מטרה מוזהבים, שעד אז עשויים היו מאבן חיוורה⁴³⁹ ומעץ, קבע מושבים מיוחדים לסנטורים, שנהגו לשבת עד אותה שעה מעורבים בין שאר הצופים. מלבד מרוצי־רביעיות, הציג גם משחק־טרוֹיה וכן חיות אפריקאיות, שבהריגתן השתתפה פלוגת פרשים מן המשמר הפריטוריאני בפיקוד הטריבונים והפרפקט עצמו. נוסף על אלה הציג רוכבים תסאליים, שרדפו אחרי שוֹרי־בר לכל אורך הקירקס ולאחר שעייפו אותם, קפצו עליהם ומשכום ארצה בקרניהם.

משחקי־גלדיטורים ערך במספר רב ובמקומות רבים: האחד ביום השנה לשלטונו במחנה הפריטוריאנים בלי ציד חיות ותכונה יתרה; והאחד ערוך כנהוג בספּרטה, ועוד אחד קצר באותו מקום ומחוץ לרגיל ובמשך ימים ספורים. הוא הראשוןשקרא לזאת sportula⁴⁴⁰, שכן בשעה שאמר לסדר זאת בפעם הראשונה הכריז, שהוא מזמין את העם ל„סעודה קלה שהוכנה כביכול על רגל אחת“. ולא היה סוג אחר של שעשועים, שבו מעורב היה יותר עם הבריות ומסביר פנים כל־כך כמו באלה; והגיע בהם לידי כך, שיחד עם ההמון ולפי דרכו היה פושט את ידו לפניו⁴⁴¹ ומונה בקול רם על אצבעותיו את דינרי הזהב שניתנו למנצחים, אף זירז תכופות את הבריות לעליצות בשידולים ובקריאות; קרא להם מדי פעם „רבותי“ ותיבל דבריו לפעמים בהלצות ריקות ותפילות, כגון שהבטיח לאלה שדרשו ממנו את פאלומבוס⁴⁴², לתת אותו „אם אך יצליחו ללכדו“. ואילו אימרה אחת משלו היתה מועילה בהחלט וגם מתאימה לצורך השעה: כאשר העניק מתוך תרועת־הסכמה כללית את מוֹט־העץ⁴⁴³ ללוחם־מרכבות, שארבעת בניו ביקשו עליו חנינה, פירסם מיד כרוז, שבו הוכיח את העם, כי עליו להשתדל לגדל בנים הרבה בראותו כי אלה יכולים לשמש מגן ומחסה אפילו לגלדיטור. בשדה־מארס הציג תיאור מלחמתי של כיבוש עיר ובזיזתה וגם את הכנעת מלכי בריטניה, וישב בראש המשחק לבוש אדרת המצביא. יתר־על־כן, גם בשעה שבא להקיז לראשונה את המים מן האגם הפוּקיני, ערך בו תחילה משחק־קרב ימי. אבל כאשר הלוחמים הריעו לקראתו: „היה שלום, הקיסר! ההולכים למות פורשׂים בשלומך!“ – ענה לעומתם „או גם לא“⁴⁴⁴, וכיוון שלפי מלים אלה חשבו שרוצה הוא לתת להם את חייהם לשלל, לא חפץ איש מהם להילחם; הוא שקל בדעתו זמן מה, אם להשמיד את כולם באש ובחרב, ולבסוף קפץ ממקומו והתרוצץ מסביב לאגם בהליכתו המתנודדת והמכוערת והאיץ בהם פעם באיומים, פעם בהבטחות, שיצאו לקרב. במחזה הזה נלחמו זה בזה צי סיקיליאני עם צי רוֹדי, שתים־עשרה אניות של שלושה טורי־משוטים בכל אחת, ואות ההתקפה ניתן על ידי טריטון⁴⁴⁵ של כסף אשר צף ועלה באמצע האגם בעזרת מכונה.

22. אשר למנהגים דתיים והליכות בחיים האזרחיים והצבאיים, וכן בכל שנוגע למצב כל המעמדות במדינה ומחוצה לה, שיפּר קלאבדיוס את החיים באחדים מאלה, או חידש תקנות שנתיישנו, ואף קבע תקנות חדשות: לא מינה איש לספחו אל חבורות־הכוהנים בלי להישבע תחילה⁴⁴⁶; שמר בקפדנות על כך, שהפריטור יקרא את העם לאסיפה ויכריז על יום־שבתון, כל אימת שהיה רעש־אדמה בעיר, ושיביאו קרבן־אשם בכל פעם שתיראה ציפור מבשרת־רעה על הקאפיטול. את מעשה־הפולחן הזה ביצע בעצמו בראש העם מעל במת הנואמים בתוקף סמכותו ככוהן גדול, אך קודם לכן הרחיקו מן המקום את כל הפועלים והעבדים.

23. עונות־הישיבה של בתי־הדין היו עד אותו זמן מחולקות לפי חדשי החורף והקיץ, והוא איחד אותן. את השיפוט בדיני מסירת ירושה בנאמנות⁴⁴⁷ היו נוהגים להטיל על פקידים שנתמנו מחדש מדי שנה בשנה בעיר הבירה בלבד, והוא סמך את ידו עליהם אחת ולתמיד; אף מסר את התפקיד גם לנציבי הפרובינציות. כמו כן ביטל סעיף אחד, שהוסיף טיבריוס קיסר לחוק פּפּיה פּוֹפּיה, שלפיו אין בני שישים יכולים להוליד עוד כביכול. קבע לחוק, כי הקונסולים יוכלו למנות אפוטרופסים ליתומים שלא לפי הסדר הרגיל; ואלה שגורשו מפרובינציה על־ידי השלטונות המקומיים יורחקו גם מעיר הבירה ומכל איטליה. הוא עצמו המציא סוג חדש של מעצר, באסרו על אנשים מסויימים לצאת את העיר מעבר לאבן־המיל השלישית. כשעמד לדון בקוריה על ענין בעל חשיבות יתירה, היה יושב בין כסאות הקונסולים באמצע, במושב הטריבונים. לעצמו שמר את חסד מתן החופשות, שהיו נוהגים קודם לבקשו מאת הסנט.

24. את אותות הכבוד של הקונסולים העניק אפילו לפקידי־המלכות מקבלי משכורת של מאתים אלף ססטרקים. מאלה שמיאנו לקבל מעלת סנטור⁴⁴⁸, נישללה גם מעלת הפרשים. אף־על־פי שהכריז עוד בראשית מלכותו כי לא יבחר לסנטור במי שאינו בן־ריבּעים לאזרח רומי, העניק את הפס הרחב אפילו לבנו של עבד משוחרר, אם כי בתנאי שקודם לכן יאמצהו פרש רומאי לבנו. אבל כיוון שחָשש לביקורת דעת־הקהל הוכיח, כי אף הקנסור אפּיוּס קֵיקוּס, מייסד בית־אביו, סיפח אל הסנט בני משוחררים; אך נעלם ממנו שבימי אפּיוּס וגם לאחר מכן במשך זמן מה ניקראו „משוחררים“ לא אלה שהם עצמם שוחררו מן העבדות, כי אם בניהם שנולדו כבר בחירות. הוא חייב את חבר הקויסטורים לעריכת משחקי־גלדיטורים במקום סלילת כבישים; לקח מידם את הנהגת איזור אוסטיה וגאליה והחזיר להם את הפיקוח על האוצר במקדש סאטוּרנוּס, שבינתים התנהל על־ידי פריטורים או, כגון בימינו על ידי פריטורים־לשעבר.

אותות־הכבוד של מנצח העניק קלאבדיוס לארוסה של בתו, סילאנוּס, אף כי לא הגיע עדיין לבגרות, ולאנשים מבוגרים יותר נתן אותם האותות לעיתים רבות כל־כך ובנקל, עד שהומצא מכתב משותף בשם הלגיונות, שבו ביקשוהו, כי יעניק יחד עם הצבאות גם את אותות־המנצח לאלה שנתמנו למפקדים לאחר ששרתו בקונסולט, כדי שלא יבקשו להם עילות למלחמה בכל הדרכים. לאַבלוּס פּלאוּטיוּס נתן גם „תרועת־ניצחון“, ובהכנסו לעיר הלך לקראתו וליווהו משמאלו כאשר עלה לקאפיטוליום וכאשר חזר וירד משם. לגַבִינְיוּס סקוּנדוּס התיר לשאת את התואר קאוּכיוס לאחר ניצח את השבט הגרמני של הקאוּכים.

25. את השירוּת הצבאי של מעמד־הפרשים ערך באופן כזה שאחרי הפיקוד על גדוד, קוהורטה, הועמדו בראש חטיבת־פרשים, ואחרי־כן נתמנו טריבוני־לגיון. סידר צבא־שכירים וסוג של שירות־צבאי מדומה, שניקרא בשם „שירות שמחוץ־למנין“, שבו היו משמשים רק לפי השם ולהלכה בלבד. על החיילים אסר על ידי החלטת הסנט להיכנס אל ביתו של סנטור כדי לברכו. רכושם של משוחררים, שנהגו בעצמם מנהג פרשים רומיים, הוחרם; ואלה מהם שהיו כפויי־טובה, או שפטרונם התאונן עליהם, הוחזרו לעבדות ולסניגוריהם אמר הקיסר, שלא ישב למשפט נגד משוחרריהם שלהם⁴⁴⁹. וכאשר נימצאו כאלה שנטשו את עבדיהם החולים והדוויים על אי איסקוּלאפיוּס⁴⁵⁰, מאַחַר שקצה נפשם לטפל בריפויים, ציווה קלאבדיוס, שכל אותם העזובים ישוחררו ולא ישובו לרשות בעליהם לכשיבריאו, ואם מישהו יעדיף להמית את עבדו מאשר לנטשו, יועמד לדין באשמת־רצח. כמו כן פירסם צו ובו אזהרה לעוברי־אורח, שלא יעברו דרך ערי איטליה אלא ברגל או מובלים בכיסא או באפיריון; כמו כן הציב פלוגה אחת בפּוּטיאוֹלי ואחת באוסטיה כדי למנוע מקרי שריפה.

לאנשים ממעמד הזרים נאסר להשתמש בשמות רומיים, על כל פנים בשמות של בתי־אב. אלה שהשתמשו בזכויות־אזרח רומיות בלא רשות, הומתו בקרדום בשדה האֶסקוויליני. פרובינציות אַכַיָה ומאקדוניה, שטיבריוס העבירן לפיקוחו, הוחזרו לסנט. מאנשי ליקיה שלל קלאבדיוס את עצמאותם בשל מחלוקות־הדמים שביניהם, ולבני רודוס השיב אותה לאחר שהתחרטו על עברותיהם הישנות. אנשי אִיליוֹן, מהיותם מייסדי האומה הרומאית, שוחררו מן המסים לעולמים. אותה שעה קרא קלאבדיוס בפני הסנט מכתב יווני עתיק, שבו מבטיח הסנט והעם הרומאי ידידות וברית־שלום למלך סלבקוס בתנאי מפורש, שיעשה את שארי־בשרם, את בני איליון, חפשים מכל עול מסים. את היהודים, שעל ידי הסתת כְרֶסטוּס⁴⁵¹ עוררו מהומות מתמידות, גירש מרומא. לצירי הגרמנים הירשה לשבת באורכסטרה, מאחר שפשטותם והכרת־ערך־עצמם נגעו עד לבו; כי כאשר הביאום אל בין מקומות ההמון וראו שהפרתים והאראֶנים יושבים עם הסנט, עברו גם הם על דעת עצמם אל אותם המקומות והכריזו, כי אין הם נופלים כלל במעלותיהם ובמעמדם מן האחרים. פולחן הדרוּאידים האיום והאכזרי של הגאלים, שנאסר בימי אבגוסטוס לאזרחים בלבד, קלאבדיוס הכריתו כליל, ולעומת זאת ביקש להעביר מאַטיקה לרומא את המיסטריות האֶלֶבסיניוֹת, ויזם לבנות מחדש, על חשבון האוצר הרומי, את מקדש וונוּס האֵריקינית בסיקיליה, שנהרס מרוב ימים. את בריתותיו עם מלכי־חוץ כורת היה על הפוֹרוּם בזבח־חזיר ועל־ידי שמוש בנוסח העתיק של הפֶטיאלִים⁴⁵². אך בכל הדברים האלה, וכן בשאר פעולותיו, ובכלל בכל מעשי הנהגתו, נהג בחלקם הגדול לאו דווקא מדעת עצמו, כי הלך בעצת נשותיו ומשוחרריו, מאחר שפעל בכל הענינים לרוב בהתאם לתועלתם של אלה או לשרירות לבם.

26. עוד בנעוריו היו לו שתי ארוסות: אימיליה לפּידה, בת נכד אבגוסטוס, אחריה ליוויה מֶדוּלינה, שהיה לה גם התואר „קאמילה“, מהיותה מן המשפחה העתיקה של קאמילוּס הדיקטאטור. מן הראשונה סילק ידו כשהיא עדיין בבתוליה, מאחר שהוריה פגעו באבגוסטוס⁴⁵³; השניה נספתה ממחלה בעצם היום, שנועד לחתונה. אחר־כך נשא לאשה את פּלאוּטיה אוּרגוּלאנילה, שאביה זכה לחג־ניצחון, ואחריה את אילְיָה פִּיטִינָה, בת קונסול לשעבר. לשתיהן נתן גט־פיטורין: לאחרונה אמנם בגלל עוונות קלי־ערך, אולם את אורגולאנילה גירש מחמת פריצותה המגונה ולרגל חשד של רצח. אחריהן לקח לו את וַלֶרְיָה מֶסַאלִינה, בת דודו בּארבּאטוּס מסאלה. אבל כאשר נודע לו, כי נוסף על תועבותיה וחטאיה האחרים אף נישאה לגאיוס סיליוס וכתובת־הנישואין נחתמה בפני האבגורים⁴⁵⁴, הוציא אותה להורג, והכריז בפני כינוס המשמר הפריטוריאני, כי מאחר שנישואיו עלו לו פעם בפעם על הצד היותר רע, יישאר גלמוד מעתה, ואם לא יעמוד בכך, יהא מוכן למות מידיהם. אך לא יכול להתאפק זמן רב וניגש מיד למשא ומתן בדבר תנאי־נישואין חדשים, אפילו עם פִּיטִינה, שאותה גירש לפנים, ועם ליוויה פּאוּלינה, אשתו של גאיוס קיסר לשעבר, ואילו על־ידי פיתוייה של אגריפינה, בת גרמאניקוס אחיו, ועל ידי ההזדמנויות שניתנו לו בזכוֹתוֹ להחליף אתה נשיקות ושאר אותות־חיבה משפחתיים, הוצתה בו שלהבת האהבה אליה, ובישיבה הקרובה של הסנט עורר אנשים אחרים שיציעו, כי יש להכריחו לשאת אותה לאשה, היות והדבר הוא לטובת המדינה, כביכול, וכן שיש לתת רשות גם לאחרים לנישואין כאלה, דבר שנחשב עד אותו זמן לגילוי־עריות. ולא עבר כמעט יום אחד וכבר הוציא את הנישואין האלה לפועל; אולם איש לא נימצא אשר יעשה כמעשהו, מלבד איזה עבד משוחרר ומפקד־גדוד אחד, שבטקס נישואיהם השתתף קלאבדיוס עצמו יחד עם אגריפינה.

27. שלוש מנשיו ילדו לו בנים: אורגולאנילה – את דרוסוס וקלאבדיה; פיטינה – את אנטוניה; ומסאלינה – את אוקטביה ובן אחד שקיבל קודם את התואר „גרמאניקוּס“ ואחר כך „בּריטאניקוּס“. דרוסוס ניספה לפני שעלה לבגרות; כי נחנק בשחקו באגס שהטילו באוויר וקלטו שוב בפיו הפעור. הדבר היה ימים אחדים לאחר שאירס לו את בת סייאנוּס, ועל כן תמוה ביותר שנימצאו אומרים כי סייאנוס רצח אותו בערמה. קלאבדיה נולדה מעבדו המשוחרר בוֹטר לא יותר מחמישה חדשים לאחר הגירושין וקלאבדיוס התחיל לגדלה; אף־על־פי־כן ציווה אחר כך להניחה לפני דלת אמה ולנטשה עירומה. את אנטוניה השיא לגְנֶיוּס פומפיוס מאגנוס, ואחריו לפאוּסטוּס סוּלָה, שניהם צעירים רמי־יחשׂ, ואת אוקטביה לבנו החורג נירון, לאחר שנארסה קודם לכן לסילאנוס. בריטאניקוס נולד עשרים ימים לאחר שעלה לשלטון, בימים ששימש בקונסולט בפעם השניה; אותו הציג עוד בהיותו תינוק קטן גם בפני חיילים באסיפתם, בשאתו את הילד על ידיו, וגם בפני העם, כאשר הושיב אותו בחיקו או החזיקו לפניו בשעת שעשועי־הציבור, והשפיע עליו ברכות־מזל לקול תרועת המוני־העם. מבין חתניו אימץ לו את נירון לבן, ואילו את פומפיוס וסילאנוס לא רק דחה מעל פניו, אלא אף הוציאם להורג.

28. מבין משוחרריו נחשבו בעיניו במיוחד פּוֹסידֵס הסריס, שהעניק לו בין אנשי החיל המנצחים את החנית הקטועה⁴⁵⁵ בחג־הניצחון על בריטניה. לא פחות מכן כיבד את פליקס, שאותו העמיד בראש גדודים וחטיבות של פרשים ואף מינהו לנציב בפרובינצית יהודה, שהיה לבעלן של שלוש מלכות⁴⁵⁶; גם את הארפּוֹקראס גידל ונתן לו את הזכות לנסוע באפיריון בתוך העיר ולערוך שעשועי־ציבור⁴⁵⁷; יותר מאלה העריך את פוליביוס יועצו המדעי⁴⁵⁸ שהיה מהלך תכופות בין שני הקונסולים; אך מעל לכולם חיבב את נארקיסוּס מזכירו ואת פאלאס הממונה על חשבונותיו וברצון הסכים שגם הסנט יחלק להם כבוד בהחלטותיו, לא רק על־ידי פרסים יקרים, אלא גם באותות־הכבוד של הקויסטורים והפריטורים. נוסף על כך נתן להם לחטוף ולגזול סכומים כאלה, שבבואו פעם להתאונן על דלות האוצר אמרו לו בצדק, כי אם אך יתקבל כשותף לשני משוחרריו, מיד יהיה משופע בנכסים.

29. נתון בידי הבריות האלה ובידי נשותיו, כאמור, לא נהג כמנהג שליט אלא משרת; כפי תועלתו של כל אחד מהם, או גם לפי נטיית־חסדם וכחפצם, היה מפזר משרות־כבוד, פיקוד על צבאות, חנינות ועונשין, וכל אלה לרוב בלי לדעת ולהבין מה הוא עושה. אבל כדי שלא אהיה הולך ומונה אחד לאחד גם את מעשיו קטני־הערך, כגון שחזר בו ממעשי־חסד שעשה, שביטל את פסקי־הדין שפסק, שהחליף בסתר או אף שינה בגלוי תעודות־מינוי שהוציא, אזכיר רק זאת, שהוציא להורג על יסוד האשמה בלתי־ברורה את חותנו אַפּיוּס סילאנוּס ואת שתי היוּליות, האחת בת לדרוסוס, השניה לגרמאניקוס, ובלי ליתן להן את האפשרות ללמוד זכות על עצמן. כן הרג את גניוס פומפיוס, בעלה של בתו הבכירה, ואת לוקיוס סילאנוס, ארוסה של בתו הצעירה. פומפיוס נידקר בשעה ששכב עם נער־אהבים שלו, וסילאנוס הוכרח להתפטר מן הפריטורה ארבעה ימים לפני ראש־חודש ינואר ואבד את עצמו לדעת בתחילת השנה, בעצם יום נישואי קלאבדיוס ואגריפינה. כן ציווה להוציא להורג שלושים וחמישה סנטורים ולמעלה משלוש מאות פרשים רומיים בקלות יתירה, עד שבבוא אחד הקנטוריונים להודיע לו לאחר הריגת קונסול־לשעבר, כי פקודתו נעשתה, הכחיש שהוא ציווה דבר זה. אף־על־פי־כן הצדיק את המעשה, מאחר שמשוחרריו הבטיחו לו, כי החיילים עשו אך את חובתם, זריזים על דעת עצמם לנקום את נקמת הקיסר. אבל על כל שניתן להאמין עולה המעשה, שהוא עצמו חתם על הכתובה בנישואין שביצעה מסאלינה עם מנאפה סילאנוס, וניפתה לכך באמתלה, כי הם עושים זאת למראית־עין בשאפם, כביכול, להסיר ולהעביר מעליו איזו סכנה, המאיימת עליו וצפויה לו על פי אי־אלה אותות.

30. לא חסר היה הוד והדרת־פנים גם בקומו וגם בשבתו, ובעיקר בשכבו, כי גוו היה ארוך אך לא צנום; נאה היה בקווי־פניו ובשערו ששיבה זרקה בו, וערפו עבה. אפס ברכיו, שלא היו חזקות ביותר, היו בעוכריו בלכתו, ותכונות שונות השחיתו את מראהו גם בשעה שהקל ראשו, גם בהתישב עליו דעתו: בצחוקו היה פרוע ובכעסו היה מכוער ביותר בגלל הקצף שעלה מפיו והריר מנחיריו; נוסף על כך גימגם בלשונו וראשו הרעיד תמיד, ובעיקר כשעשה איזו פעולה קטנה או גדולה.

31. תחילה היתה בריאותו רופפת, אולם משעלה לשלטון הוטב מצבו; אך כאבים תקפוהו בקיבתו, שהביאוהו לא פעם, כפי שאמר, להרהר על איבוד עצמו לדעת.

32. הירבה לערוך משתאות מפוארים, לרוב במקומות מרווחים ביותר, עד כי תכופות הסבו על השולחן שש מאות איש בבת אחת. פעם ערך משתה במוצא האגם הפוקיני וכמעט טבע שם כאשר הציפו זרם המים שפרץ פתאום. אל כל סעודה הביא גם את ילדיו יחד עם נערים ונערות אצילים והם סעדו, לפי מנהג עתיק, בשבתם לרגלי המסובים⁴⁵⁹. אורח, שנחשד בגניבת גביע־זהב, הוזמן למחרת היום שנית, אבל אז שם לפניו ספל של חרס. מספרים, ששקל פעם בדעתו להתיר בפקודה מיוחדת להקל על הקיבה בנפיחות שקיטות או גם קולניות בשעת הסעודה לאחר שנודע לו, כי אחד מאורחיו הסתכן בנפשו כשהתאפק מכך בבושה.

33. תאבונו למאכל ולמשתה היה גדול בכל מקום ובכל שעה. בשבתו פעם למשפט בפורום של אבגוסטוס עלה באפו ריח הסעודה, שהוכנה בשביל הסאליים⁴⁶⁰ בהיכל מארס אשר בקרבת מקום; מיד עזב את בימת־המשפט, עלה אל הכוהנים והסב אל השולחן יחד אתם. מימיו לא יצא את חדר־האוכל אלא לאחר שמילא כריסו ושתה לשכרה, ומיד שכב אפרקדן ויישן בפה פתוח; אז תקעו נוצה בגרונו כדי להקל על הרקת קיבתו. שנתו היתה קצרה ביותר, כי לרוב היה מתעורר לפני חצות־הלילה; ואילו בשעות היום היה נירדם לפעמים בשעה שישב למשפט ובקושי העירוהו עורכי־הדין בהגבירם את קולם במתכוון. פרוע ביותר היה בתאוותו לנשים, אבל אל גברים לא נמשך כלל. היה שקוד על המשחק בקוביה ופירסם גם ספר באמנות זו, ונהג לשחק אפילו במסעותיו, כאשר המרכבה ולוח־המשחק היו מסודרים באופן כזה, שכלי־המשחק לא יופרעו.

34. מעובדות גדולות וקטנות ברור, שטבעו אכזרי היה ושואף־דמים. את עינויי החקירה והענשת רוצחי־קרובים היה מוציא לפועל בלי שהייות ובנוכחותו. בטיבור נתאווה לראות בהוצאה להורג לפי המנהג הקדום⁴⁶¹ וכבר קשרו את הנידונים אל העמוד, אך התלין נעדר; מיד שלח לקרוא לו מן העיר והמשיך להמתין לו עד הערב. בכל שעשועי־הגלדיטורים, אם ערכם הוא ואם אחרים, היה מצווה לשים קץ גם לחייהם של אלה שנכשלו ונפלו במקרה, וביחוד של בעלי־הרשתות, כדי שייטיב לראות את הבעת פניהם בשעת צאת נשמתם. כאשר זוג לודרים נפל איש ממכת רעהו, ציווה מיד שיעשו מחרבות שניהם סכינים קטנים לשימושו. במלחמות שבחיות־טרף ובאלו של שעת־הצהרים מצא לו עונג רב־כל־כך, שבבוקר השכם ירד אל מקום ההצגה, ובצהרים, כשהעם נפטר מעליו לסעודתו, נישאר יושב במקומו; ומלבד אלה שנועדו לכך היה שולח להיאבקות גם אנשים אחרים, ובשל סיבות קלות־ערך ובלתי־צפויות, וגם מבין בעלי־המלאכה, או עוזריהם, ועוד אנשים ממין זה, אם מכונה או פיגום או דבר דומה לזה לא עלו בידם כהוגן. כך שלח אחד מן הנומנקלאטוֹרים שלו אל הזירה, בעודו לבוש טוגה.

35. ואילו תכונתו הבולטת ביותר היו הפחדנות וחוסר־האמון. בימים הראשונים לשלטונו, ואף־על־פי שהיה מתגדר בפשטותו, כפי שסיפרנו, לא הרהיב עוז לבוא אל מסיבה אלא לאחר שהעמיד מסביב את שומרי־ראשו ורמחיהם בידיהם, וחייליו שימשו במקום משרתים. וגם לביקור־חולים לא בא מעולם אלא לאחר שחקרו תחילה את חדר־המשכב ובדקו ומיששו היטב את הכרים והכסתות. אחרי־כן העמיד אנשים, שיבדקו תמיד את הבאים לדרוש בשלומו ואלה חיפשו בכליו של כל איש בלי רחמים. רק לאחר זמן רב ובאי־רצון וויתר על כך, שימששו גם נשים, נערות ונערים רכים בשנים, ושיקחו ממלוויהם ומלבלריהם של אלה את הקלמרים ותיבות מכשירי־הכתיבה. כאשר פתח קאמילוּס במלחמת־אזרחים לא היה בלבו שום ספק, שגם בלי מלחמה יוכל להטיל עליו אימה; על כן פקד עליו במכתב־איום מלא חירופים וגידופים חצופים, שיוותר על השלטון ויחיה את חייו הפרטיים באפס־מעשה. ואמנם כינס קלאבדיוס את שרי המדינה מתוך היסוס, שמא עליו לשמוע בקול קאמילוס.

36. משהגיעו אליו שמועות בלתי־מבוססות על התנקשויות, אחזתו פלצות עד־כדי־כך שביקש להניח את השלטון מידיו. כאשר ניתפס איש אחד בקרבתו בשעת הקרבת קרבנות, כפי שסיפרתי לעיל⁴⁶², ובידו חרב, מיהר קלאבדיוס להזעיק את הסנט על ידי כרוזים והתאונן בדמעות ובקול תחנונים על מר גורלו, ועל שאינו בטוח בשום מקום; וזמן רב לאחר מכן נימנע מלבוא בקהל. גם על אהבתו הלוהטת למסאלינה וויתר לאו דווקא מחמת הביזיון, אלא מתוך חשש לסכנה, שמאהבה סיליוס שואף לשלטון. אותה שעה נימלט בבריחת־פחד מחפירה אל מחנה־המשמר, וכל הדרך שאל וחזר ושאל את השאלה האחת, אם שלטונו עדיין בטוח בידו.

37. לפיכך לא היה שום חשד קטן, או מלשינות קלה שבקלות, שלא ימריצוהו לזהירות ולנקמה, לאחר שמילאו את נפשו חרדת אימים. אחד משני בעלי־דין שבאו פעם לברכו, לחש לו שבחלומו ראהו נירצח בידי מישהו; ומיד לאחרי־כן, כאילו הכיר כביכול את הרוצח, הראה על איש־ריבו, שעמד למסור לידו את כתב־הבקשה. ובו־במקום סחבו את הלה אל הגרדום, כאילו היה ניתפס בשעת־מעשה. יש סברה, שגם אפּיוּס סילאנוּס סולק באופן דומה לזה: כאשר מסאלינה ונרקיסוּס נידברו ביניהם להשחיתו, נתחלקו בתפקידים ונארקיסוס פרץ לפנות בוקר לחדר־השינה של אדוניו נירעש ונידהם, כביכול, והכריז כי בחלומו ראה שאפיוס הרים ידו על הקיסר; ומסאלינה העמידה פנים תמיהות וסיפרה שאתו חזיון ניראה גם לה זה לילות אחדים; וכעבור שעה קלה באה הידיעה, כפי שתוכן מראש, שאפיוס, שנצטווה יום לפני כן להופיע בשעה זו, פורץ לו דרך אליו, וכיוון שבזה כאילו נתאשרה אמיתת החלום, ציווה קלאבדיוס להעמידו מיד לדין והוציאו להורג. ולא היסס להרצות על השתלשלות־הענינים הזאת למחרת־היום בפני הסנט ולהודות למשוּחררו על שהוא שוקד לשלום הקיסר גם בשנתו.

38. מאחר שהיטיב להכיר את כוח־זעמו ואת נטייתו לחימה, התנצל על שניהם בהודעה רשמית, שבה הפריד בין שתי תכונות אלו והבטיח שהראשונה תהיה קצרה ובלתי־מזיקה, והשניה לא תבוא מתוך אי־צדק. פעם לאחר שנזף קשה בתושבי אוסטיה על שלא שלחו סירות לקראתו בעלותו במוצא הטיבר, ועשה זאת במרירות יתירה וכתב להם כי עשאוהו כאחד מפשוטי העם, – סלח להם לפתע־פתאום, ובצורה כזו כאילו היה הוא זה שלא מילא חובתו. אנשים, שנגשו אליו קבל־עם בשעה בלתי־מתאימה, דחה אותם מלפניו בעצם ידו. כן הגלה פקיד של אחד הקויסטורים, וסנטור אחד שכבר שימש בפריטוּרה, בלי לשמוע מה בפיהם, ובלי שיימצאו אשמים במשהו; והסיבה לכך היתה, במקרה הראשון, שהלז טען נגדו במשפט עוד לפני שעלה לשלטון בצורה בלתי־מרוסנת ביותר; ואילו השני, בשעה שהיה אֵדיל, הטיל קנס על חוכרי אחוזותיו של קלאבדיוס על שמכרו מאכלים מבושלים למרות האיסור; וכשמנהל המשק התערב לטובתם, ציווה לייסרו. מאותה סיבה לקח קלאבדיוס מידי האידילים את הפיקוח על בתי־האוכל. גם את סכלותו לא הסתיר ובנאומים קצרים אחדים העיד על־עצמו כי בכוונה תחילה העמיד פני כסיל בימי גאיוס, שאם לא כן לא היה עתיד להישאר בחיים ולהגיע אל המעמד שהגיע אליו. אך לא מצא אוזן קשבת לדבריו, וזמן מה אחר־כך הופיע ספר בשם „הבראת הכסילים“, ובו נאמר כי אין אדם משים עצמו כסיל.

39. בין השאר תמהו הבריות על שיכחתו ועל חוסר שיקול דעתו, או כמו שאומרים ביוונית μετεωρία ו־ἀβλεψία⁴⁶³. אחרי שמסאלינה הוצאה להורג ואך הסב אל השולחן, חקר ושאל על שום מה לא באה הגבירה. רבים מאלה שנידונו למיתה, ציווה מיד למחרת־היום להזמינם להתייעצות או למישחק בקוביה, וכשלא הופיעו, שלח שליח שיוכיחם על שהם שטופים בשינה. בה בשעה שעמד לסדר נשואיו הבלתי־חוקיים עם אגריפינה, לא חדל להלל אותה בכל נאומיו ולקרוא לה „בתו, בת־טפוחיו, אשר נולדה וחונכה בחיקו.“ כאשר עמד לקרוא את שמו על נירון הודיע ברבים פעם בפעם, כי מעולם לא ניתווסף איש למשפחת קלאבדיוס על ידי אימוץ, – כאילו מעטה היא החרפה שעטה על עצמו באמצו לו את בנו החורג בשעה שיש לו בן גדול.

40. בדיבורו ובמעשיו הוכיח תכופות בטלנות כזו שיכולים היו לחשוב כי אינו יודע ואינו נותן דעתו על כך, מי הוא המדבר, ועם מי, באיזה זמן ובאיזה מקום ידוּבּר. כאשר דנו פעם בסנט על קצבים ומוזגים, פרץ בקריאה: „בבקשה מכם, מי איש שיוכל לחיות בלי חתיכת נקניק?“ והלך ומנה את השפע שבמסבאות הישנות, שבהן היה הוא עצמו נוהג לבקש יין בימים עברו. פעם נימק את תמיכתו באחד המועמדים לקויסטורה בכך, שאביו של זה הגיש לו במחלתו מים קרים בשעת הצורך. כאשר הובאה אשה אחת ליתן עדות בפני הסנט, אמר: „אשה זו היתה אָמה משוחררת של אמי ומלבישתה, ובכל זאת חשבה אותי תמיד לפטרונה; אני אומר זאת משום שעד היום יש בביתי אנשים, שאינם חושבים אותי לפטרונם!“ כאשר ביקשו ממנו אנשי אוסטיה דבר מה בפומבי, פרץ בצעקות־זעם בעודו עומד על הבמה ואמר, כי אין לו כל סיבה לעשות אתם חסד וכי חפשי הוא, ככל איש אחר, במעשיו. מדי יום ביומו, בכל שעה ובכל רגע, שגורים היו בפיו ביטויים כגון „וכי מה, טֶלֶגֶנְיוּס⁴⁶⁴ אני בעיניך?!“ או „דבֵר, דַבֵר רק אל תגע בי!“ ועוד כהנה וכהנה, דברים שהם לגנאי אף בפי אזרח רגיל וכל־שכן בפי קיסר, שאינו כבד־פה ואינו חסר־השכלה, כי אם להפך, מתמיד לשקוד על לימודיו במדע ובאמנות.

41. עוד בימי עלומיו ניגש לכתוב ספר היסטורי בעידודו של טיטוס ליוויוּס⁴⁶⁵ ובעזרתו של סולפיקיוס פלאבוס⁴⁶⁶; וכאשר קרא את חיבורו זה בפעם הראשונה בפני קהל שומעים רב, נתקשה לסיים את הקריאה, בהסיחו בעצם ידיו את תשומת־הלב מעצמו; כי בתחילת ההרצאה נישברו ספסלים אחדים תחת כובד גופו של מישהו והקהל פרץ בצחוק, אך קלאבדיוס לא יכול לשלוט ברוחו גם אחרי ששקטה המהומה, אלא היה מעלה מרגע לרגע את זכר המקרה ופורץ בצחוק מחדש. גם בהיותו קיסר הירבה לכתוב והיה תמיד קורא את ספריו על ידי קריין. את ספר ההיסטוריה התחיל ברצח קיסר הדיקטאטור, אך מיד עבר לתקופה מאוחרת יותר והתחיל מחדש בגמר מלחמת האזרחים, שכן הרגיש כי לא ניתנה לו האפשרות להרצות על העבר באופן חפשי ולפי האמת, כי גם אמו וגם זקנתו היו נוזפות בו תכופות⁴⁶⁷. על התקופה הקדומה ביותר נשארו ממנו שני כרכים, ועל המאוחרת ארבעים ואחד. גם „תולדות חייו“ כתב בשמונה כרכים, בלא טעם רב אך בסיגנון נאה; וכן „סניגוריה על קיקרו נגד כתבי אסיניוס גאלוס“, ספר שנכתב בבקיאות לא־מעטה. הוא גם המציא שלש אותיות חדשות שהוסיפן למנין האותיות הישנות, כאילו היה בהן צורך מיוחד. על חשיבותן של אלו פירסם ספר עוד לפני שעלה לשלטון, ואחר־כך בימי קיסרותו הצליח להכניס אותן לשימוש הכללי בלא קושי. אותיות אלו קיימות עדיין בספרים רבים, באיגרות היומיום ובכתבות על בנינים ציבוריים.

42. בה במידה שקד על לימודיו בשפת יוון ובכל הזדמנות הכריז על אהבתו אליה ועל מעלותיה. לנכרי אחד, שהלשון היוונית והלאטינית היו שגורות בפיו כאחת, אמר „כיוון שאתה שולט בשתי הלשונות שלנו…“, וכאשר המליץ על הפרובינציה אַכַיָה לפני הסנטורים אמר, כי היא יקרה ללבו מאחר שנתקשר אליה בלימודיו; תכופות ענה בסנט לצירים בנאום רצוף בלשון זו, ורבות דיבר גם מעל במת המשפט בחרוזים מהומרוס, וכאשר הוציאו להורג אויב או מתנקש, לא מסר לטריבון־המשמר את הסיסמא בדרשו אותה כנהוג, כי אם את החרוז: „התגונן בפני האיש הבא לפגוע בך ראשונה!“⁴⁶⁸. לבסוף חיבר גם ספרי היסטוריה ביוונית: „תולדות הטירנים“⁴⁶⁹ בעשרים ספרים, ו„תולדות קרתגו“ בשמונה, ובשבילם נוסף למוזיאון הקדום אשר באלכסנדריה בנין חדש על שמו, והתקינו שבכל שנה ושנה ובימים מסוימים יקראו אותם בהרצאה פומבית, יום אחד את האחד ובשני את האחר, בשלימותם ובידי קריינים אחדים המתחלפים ביניהם.

43. בסוף ימיו ניראו בו אותות־חרטה ברורים כלשהם על נישואיו עם אגריפינה ועל אימוץ נירון לבנו; כגון בשעה שמשוחרריו הזכירו פסק־דין שפסק ביום לפני כן בענין אשה אשמה בנאוף והיללוהו; אז העיר קלאבדיוס, כי גם בגורלו עלו נשים שכולם מנאפות, וגם אלו לא נמלטו מעונש; ומיד אחרי כן פגש בבריטאניקוס⁴⁷⁰ וחיבקהו בהתרגשות בעודדו את רוחו, שיגדל ויקבל דין וחשבון מאביו על כל מה שעשה; ועל כך עוד הוסיף בדיבור יווני: „הפוצע אותך הוא ירפאך!“. כאשר החליט לתת לו את טוגת־הבגרות מאחר שגיזרת־גופו איפשרה זאת, אף־על־פי שהיה עדיין נער רך בשנים, הוסיף את המילים: „כדי שיהיה לו לעם רומא סוף־סוף קיסר אמיתי!“.

44. לא עבר זמן רב וכתב גם את צוואתו וחתמה בחותמות כל פקידי השלטון. אך קודם שעלה בידו להוסיף ולפעול בכיוון זה, הקדימתו אגריפינה, שמלבד מה שהמלשינים האשימוה במעשים אלה ובפשעים אחרים כאחד, יסרוה גם כליותיה על כך.

סברה מוסכמת היא שקלאבדיוס הומת ברעל; אולם הדעות סותרות זו את זו בנוגע למקום הרצח ועושהו. יש מוסרים, כי היה זה האלוֹטוּס הסריס, שהיה טועם את מאכליו לפניו, והדבר נעשה בשעה שסעד במבצר⁴⁷¹ עם הכוהנים. אחרים אומרים, שאגריפינה עצמה הגישה לו בשעת סעודה משפחתית פטריות – המאכל החביב עליו ביותר – ובהן הורעל. גם ביחס למה שקרה אחרי כן מתהלכות שמועות שונות. רבים אומרים, שמיד לאחר שבלע את הרעל ניטל ממנו הדיבור ואחרי שנתענה בעינויים נוראים במשך כל הלילה, מת לפנות בוקר. אך יש אומרים שתחילה נירדם, אחרי כן הקיא את הכול מחמת שפע המאכלים שזלל, וקיבל מנה שניה של רעל, ספק אם בתוך דיסה, כאילו צורך היה לחזק במזון את גופו הנחלש, או שמא הכניסוה בחוקן כדי לעזור לסובל מאכילה גסה, כביכול, גם בדרך זו של הקלת הקיבה.

45. את דבר מותו העלימו עד שסודר הכול בנוגע ליורש כסאו. לפיכך נדרו נדרים כאילו הוא חולה עדיין והובאו שחקנים־בדחנים לשם העמדת פנים, כאילו ביקש שיבדחוהו. הוא מת ביום השלושה עשר לאוקטובר, בשנת הקונסולט של אסיניוס מארקלוּס ואַקיליוּס אַביוֹלה⁴⁷², בשנת השישים וארבע לחייו והארבע־עשרה למלכותו, וניקבר בתפארת מלכים והועלה למנין האֵלים. מתן כבוד זה הוזנח ואחר כך בוטל על ידי נירון, אך לאחר זמן חודש ע"י אַספּסיַנוּס.

46. האותות העיקריים, שבישרו את דבר מותו, היו: השפעת כוכב־זנב, שקוראים שביט; פגיעת ברק במצבת דרוסוס אביו ומותם של פקידי־שלטון מרובים מכל הדרגות באותה שנה. לפי כמה הוכחות ברור, כי גם הוא עצמו ידע היטב, שהקיץ הקץ לחייו ואף לא העלים זאת; כי כאשר מינה את הקונסולים לא קבע איש אלא עד החודש שבו מת. בהופעתו האחרונה בסנט הירבה לעורר את בניו להבנה הדדית וביקש את רחמי הסנטורים על גילם הרך של שניהם. לבסוף בשבתו למשפט בפעם האחרונה, הודיע וחזר והודיע מעל במת השופטים כי הנה הגיע לקץ חיי בן־תמותה, אף כי השומעים דחו את דבריו כמבשרי־רעה בלבד.

____

 

ספר שישי: נירון    🔗

(נירון קלאבדיוס קיסר)

1. מבית־האב הדומיטיאני⁴⁷³ נתפרסמו לתהילה שתי משפחות: הקאלווינים והאַהֶנוֹבַּארְבּים. האחרונים חושבים לאבי משפחתם, שהשיג להם גם שם־כינויָם, את לוקיוס דוֹמיטיוּס. אדם זה – כך מסופר – בשובו פעם מן השדה, הופיעו לקראתו תאומי־עלָמים בדמות שלא מעולם זה וציווּהוּ להודיע לסנט ולעם על הניצחון⁴⁷⁴, שעד אותה שעה לא ידעו על אודותיו דבר ברור; ולאות מוצאם האלוהי ליטפו את לחייו עד שהפכו את שערות־ראשו השחורות לאדומות כעין־הנחושת⁴⁷⁵. אות זה נשאר טבוע גם בזרעוֹ אחריו ולרוֹב צאצאיו היה זקן אדום. גם לאחר ששבעה מהם שימשו קונסולים; שנים חגגו חג־ניצחון ושנים היו קנסורים ולבסוף ניספחו למעמד הפטריקיים, הוסיפו כולם להשתמש באותו כינוי. גם לא נטלו לעצמם שמות פרטיים אחרים מלבד גניוּס ולוּקיוּס, וגם שני אלה בסדר־חליפין מיוחד במינו: פעם המשיכו לתת כל אחד מן השמות לשלושה אנשים בזה אחר זה, ופעם החליפו את השמות אחד לאחד. כן מקובלנו, שלראשון, שני ושלישי מן האהנובארבים ניתן השם לוקיוס; שלושת הבאים אחריהם נתקראו שוב בשם גניוס בזה אחר זה, ואילו השאר קיבלו חליפות פעם את השם לוקיוס, פעם גניוס, רצוני להרצות בזה על חקר אופים של כמה וכמה מבני המשפחה הזאת, כדי שאבליט על ידי כך ביתר קלות עד מה נפל נירון ממעלותיהם של אבותיו, ובה בשעה נידבקו בו מידותיו הרעות של כל אחד מהם, כאילו נימסרו לו בירושה וניטעו בו מלידה.

2. ובכן אקדים בקצת ואתחיל: בשעה שאבי־אביו־זקנו גניוס דומיטיוס שימש טריבון־העם⁴⁷⁶, חרה אפו בכוהנים על אשר לא סיפחו אותו אליהם תחת אביו, אלא איש אחר, ושלל את זכות סיפוח הכהנים החדשים מחבורות הכהנים עצמן והעבירו לידי העם; וכאשר היה קונסול ניצח את האלוֹבּרוֹגים והארוֶרְנים⁴⁷⁷ ואחרי כן עבר דרך הפרובינציה כשהוא רכוב על פיל והמוני חייליו מלווים אותו כבתהלוכת־ניצחון חגיגית. עליו אמר הנואם ליקיניוּס קראַסוּס, כי אין להתפלא שזקנו נחושת מאחר שמצח־ברזל לו ולב־עופרת. בנו של זה, כשהיה פריטור, הועיד למשפט בפני הסנט את גאיוס קיסר בגמר תקופת הקונסולט, ששימש בו לדעת הרבים בניגוד לאותות־השמים ורצון החוקים⁴⁷⁸. אחר כך ניבחר לקונסול ואמר להרחיק את קיסר, המפקד העליון באותה שעה, מעל צבאותיו אשר בגאליה, ולאחר שמפלגתו מינתה אותו במקום קיסר, נישבה על ידו בתחילת מלחמת־האזרחים על יד קורפינום. לאחר ששילחוהו לחָפשי, בא אל יושבי מאסיליה, שהיו נצורים במצור קשה ועודד בזה את רוחם, אך עזב אותם פתאום, ולבסוף נפל בקרב ליד פארסאלוּס. אדם הפכפך היה ועם־זה עיקש באופיו, וכשמצבו היה מיואש נירתע מפני המוות שבקשוֹ לו בעצמו מפּחד, עד שבחרטתו הקיא את הרעל ששתה, ולאחר זה שילח את רופאו לחפשי, שכן בחכמתו ידע הוא את נפש בעליו והכין לו מנת־רעל שאינה מזיקה. אבל כאשר גניוס פומפיוס דן במועצתו על דבר האנשים שעמדו מן הצד ולא הצטרפו לאחת משתי המפלגות, היה הוא היחידי שסבר, כי יש לחשוב את אלה לאויבים.

3. הוא השאיר אחריו בן, שעלה בלי ספק על כל בני בית־אביו. היה בין המעורבים ברצח קיסר ונידון למוות על־פי חוק פֶּדיוּס, אף־על־פי שהיה חף מפשע. לפיכך הצטרף אל ברוטוס וקאסיוס, מהיותו קשור אתם בקשרי משפחה, ואחרי מפלת שני אלה החזיק בידו את הצי, שנימסר לפיקודו קודם לכן, ועוד הגדיל אותו; ורק לאחר שמפלגתו הוכתה בכל מקום, מסרוֹ מרצונו לידי מארקוס אנטוניוס, כמי שעושה טובה גדולה לחברו. מכל אלה שהוצאו עליהם פסקי דין על פי החוק הנ"ל, הורשה הוא לבדו לשוב למולדת ושימש אחר כך בכל המשרות הגבוהות, בזו אחר זו. אך בפרוץ מחדש מלחמת־האזרחים⁴⁷⁹ נתמנה קצין גבוה אצל אנטוניוס עצמו, והאנשים שהתביישו במעשה קליוֹפּאטרה הציעו לו את הפיקוד העליון⁴⁸⁰, אך הוא לא מצא עוז בנפשו לקבלו או לדחותו בהחלט, מאחר שתקפתו מחלה פתאומית; על כן עבר לצד אבגוסטוס ומת כעבור ימים אחדים; ואילו גם שמו הוכתם במידת־מה על ידי אנטוניוס, שהכריז ברבים כי הלה עבר לצד שכנגד מפני שהתגעגע אל אהובתו, סֶרְוִוילְיָה נָאִיס.

4. ממנו נולד אותו דומיטיוס, שעורר לאחר־זמן תשומת־לב בשעה שהיה ממונה להוציא אל הפועל את צוואת אבגוסטוס⁴⁸¹. בימי עלומיו נתפרסם על ידי זריזותו בנהיגת מרכבת־מרוץ לא פחות מאשר על ידי אותות־הניצחון שזכה בהם אחר־כך במלחמה בגרמניה, אלא שהיה שחצן, פזרן וגס־רוח ובשעה שעוד היה אֵידיל בלבד הכריח פעם את הקנסור לוקיוס פלנקוס לפנות לו דרך ברחוב. כששימש פריטור וקונסול העלה על הבמה פרשים ומטרוניתות רומיות שישחקו במימוס. ציד־חיות הציג גם בקירקס וגם בכל חלקי העיר; אף משחקי גלדיטורים ערך, אך באכזריות רבה כל כך, שאבגוסטוס אנוס היה לעצור בו על ידי צו, לאחר שההתראות שהיתרה בו בחשאי היו לשווא.

5. מאנטוניה הבכירה⁴⁸² נולד לו בן, שהיה אביו של נירון. אותו אדם חי חיי־ניווּל בכל המובנים. כשהיה אחד מבני־לוויתו של גאיוס קיסר⁴⁸³ במזרח, המית את עבדו המשוחרר על שמיאן לשתות ככל שציווה עליו; על כן גורש מחבר ידידיו של גאיוס, ואף על פי כן לא שינה את חייו כלל על דרך הצניעות, כי אם להפך, פעם דרס נער בכוונה תחילה בהאיצו פתאום בסוסיו, ופעם אחרת הפיל עינו על פרש רומי בעיר באמצע הפורום, על שחירף אותו בגילוי־לב יתר על המידה. הוא היה לא־ישר במידה כזאת, שלא רק את השולחנים רימה במחיר הסחורות שקנה מהם, אלא שבשעה שהיה פריטור שלל בערמה את הפרסים מן המנצחים במרוצי־מרכבות. וכאשר אחותו קינטרה אותו בעקיצותיה על המעשה הזה, ולאחר שראשי החבורות התלוננו עליו, הוציא חוק שלהבא ישלמו את הפרסים בו־במקום. לפני מותו של טיבריוס נאשם גם בבזיון כבוד הקיסר, גם בניאוף וגילוי־ערות אחותו לֶפּידה, אבל נתחמק מן העונש כתוצאה מחילוף המאורעות⁴⁸⁴; לבסוף מת בפִּירְגִי במחלת ההִדרקון. אבל עוד קודם לכן הכיר לו כבן את נירון, שנולד לו מאת אגריפינה, בתו של גרמאניקוס.

6. נירון נולד באַנטיוּם⁴⁸⁵, תשעה חדשים אחרי מות טיבריוס, בחמישה־עשר לחודש דצמבר⁴⁸⁶, בדיוק בשעת זריחת החמה, וקרני־השמש נגעו בו עוד לפני שנגע באדמה⁴⁸⁷. אנשים רבים ניבאו לו מיד הרבה נוראות מתוך מערכת־מזלו, וכסימן לעתיד נחשבו גם דבריו של אביו דומיטיוס, שאמר עם דברי־הברכה של ידידיו, כי ממנו ומאגריפינה לא יוכל להיוולד אלא תועבה ואסון לעולם!. אות ברור להוותו העתידה ניתן ביום שקראו לא בשם⁴⁸⁸; שכן גאיוס קיסר, לשאלת אחותו שיתן לילד את השם הרצוי לו, הביט אל בן דודו קלאבדיוס – הוא שבעלותו לשלטון לאחר זמן אימץ לו את נירון לבן – ואמר, שהוא נותן לו לילד את שמו, קלאבדיוס; אלא שלא בכובד־ראש אמר זאת, ורק לצון חמד לו, וגם אגריפינה מאסה בשם זה כיוון שבאותם הימים היה קלאבדיוס ללעג לכל אנשי החצר.

בן שלוש נתייתם נירון מאביו, שהניח לו בירושה שליש מרכושו, אך גם אותו לא קיבל בשלימות לאחר ששותפו בירושה, גאיוס⁴⁸⁹, גזל ממנו את כל־הרכוש. אחר כך, משהוגלתה אמו⁴⁹⁰, נתחנך בבית דודתו לֶפּידה בדלות, וכמעט במחסור, בהשגחת שני פדגוגים, האחד רקדן והשני ספּר. אבל כשהגיע קלאבדיוס לשלטון, קיבל מחדש את רכוש אביו ולא עוד, אלא שהגיע לידי עשירות על־ידי ירושה שקיבל מאת אביו חורגו קריספּוּס פּאסיַנוּס. כאשר הושבה אמו מגלותה ומעמדה הוחזר לה, הרי בהשפעתה ובזכותה עלה נירון לגדולה עד כדי כך, שנתפשטה השמועה בעם, כי מסאלינה, אשת קלאבדיוס, שלחה אנשים להחניקו בשעה שישן את שנת הצהרים, כי נחשב למתחרהו של בריטאניקוס; ועוד הוסיפו למעשיה זו, שאותם אנשים ברחו בבהלה מפני נחש, שהציץ מתחת לכר. בדותה זו נולדה לאחר שמצאו פעם במיטתו, מסביב לכר, עור־נחש, שלאחר מכן אמנם נשאו על פי דרישת אמו, סגור בצמיד של זהב, על זרועו הימנית במשך זמן רב. אבל כאשר זכר אמו היה לו לזרא, סילקו מעליו, ובבוא קיצו חזר וחיפש אותו, אך לשווא.

7. עודנו רך בשנים, קודם שהגיע למלוא נעוריו, השתתף בשעשועי הקירקס ובמשחק־טרויה בהתמדה ובהצלחה רבה. בשנה האחת־עשרה לחייו אימצהו קלאבדיוס לבנו ומסרו לידי אַנֵיאוּס סֶנֶקה⁴⁹¹, שהיה כבר סנטור בימים ההם, ללמדו חכמה ודעת. אומרים, כי בלילה שלאחר זה חלם סנקה חלום, שהוא מלמד את גאיוס קאליגולה; ואמנם מילא נירון מיד אחרי דברי החלום הזה והוכיח את אכזריות־טבעו בהזדמנות הראשונה שבאה לידו. כי הנה בבוא אחיו בריטאניקוס לברכו אחרי האימוץ וקרא לו מתוך ההרגל אהֶנוֹבּארבּוּס, ביקש להוכיח לו ולאביו, כי הוא, בריטאניקוס, אינו אלא אסופי. כמו כן העיד בגלוי לרעתה של דודתו לֶפּידה בשעה שהעמידוה למשפט, כדי לעשות נחת־רוח לאמו, שרדפה את הנאשמת.

כשהביאוהו בפעם הראשונה באורח רשמי אל הפורום, הכריז על מתן דורון לעם ותשורות־כסף לחיילים, ובמיסקר המשמר הפריטוריאני שהועידו נשא בעצמו את המגן בראש⁴⁹², ולבסוף הביע בסנט את תודתו לאביו (מאַמצו). כששימש אביו זה קונסול נאם נירון בפניו לאטינית לטובת אנשי בּוֹנוֹניה, ויוונית למען בני רודוס ואיליון. בפעם הראשונה לבש את איצטלת־השופטים בחג הלאטיני, בהיותו פריפקט העיר. עורכי הדין המפורסמים ביותר התחרו ביניהם, כדי להופיע בפניו, ולא בתביעות מצערות שניפתרות במהרה, כפי שנהוג היה⁴⁹³, אלא במשפטים חשובים ובמיספר רב, אף־על־פי שקלאבדיוס אסר את הדבר. מעט לאחר־מכן נשא לו את אוקטביה לאשה⁴⁹⁴ וערך משחקי־קירקס וציד־חיות למען שלום קלאבדיוס.

8. בן שבע־עשרה היה בשעה שנודע ברבים דבר מות קלאבדיוס, ומיד יצא אל חיל־המשמר בין השעה השישית והשביעית, שכן כל אותו יום היה יום של אסונות ואימה ולא היתה לו שעה נוחה יותר להתחיל בה את מלכותו. לאחר שהוכרז לשליט עליון מעל למעלות הפלטין, הביאוהו באפיריון אל המחנה; שם נאם קצרות בפני החיילים והועבר אל הקוריה. לעת־ערב יצא משם לאחר שהשפיעו עליו כיבודים רבים ועצומים, שמהם דחה רק את התואר „אבי־המולדת" על שום גילו הרך.

9. ראשית מעשהו לאחר־זה היה להפגין את יראת־הכבוד, שרחש לקלאבדיוס; ערך לו לוויה מפוארה ביותר, הספידו והעלהו למנין האֵלים. כבוד רב מאוד חילק לזכר אביו דומיטיוס, ולאמו מסר את השליטה על כל הענינים הפרטיים והציבוריים. ביום הראשון לשלטונו נתן לטריבון של חיל־המשמר את הסיסמא: „הטובה שבאמהות", ואחר־כך נסע תכופות אתה ברחובות באפיריון אחד. באנטיום ייסד מושבה, הושיב בה את וותיקי חיילי־המשמר וצירף אליהם את העשירים שבקציני־הצבא וקבע שם את מקום־מושבם; גם נמל בנה בה בהוצאות גדולות ועצומות.

10. כדי להוכיח ביתר בירור את הלך־רוחו הודיע, כי ישלוט בהתאם להוראותיו של אבגוסטוס, והשתמש בכל שעת־כושר לעשות מעשים של נדיבות־לב ורחמים, או אף להציג לראווה סבר־פנים טוב. הוא ביטל, או הפחית את המסים הכבדים וצימצם את הפרסים, שניתנו למלשינים על פי חוק פּאפּיוּס, לחלקם הרביעי. חילק בעם ארבע מאות ססטרקים לאיש, ולרמי־היחש שבסנטורים, שהיו חסרי־רכוש, נתן הענקה שנתית, לאחדים מהם חמש מאות אלף ססטרקים, ואילו לגדודי־המשמר הפריטוריאני חילק את התבואה החדשית חינם. כאשר נידרש, כנהוג, לחתום על פסק־דין־מוות אמר: „הלוואי ולא ידעתי לכתוב“. מברך היה אנשים מכל המעמדות בשלום על פי זכרונו⁴⁹⁵, ולסנט שהביע לו את תודתו ענה: „כשאהיה ראוי לכך!“. גם לעם נתן לחזות באימוני־השדה שלו והירבה לדקלם בפומבי; אף קרא משיריו לא רק בביתו אלא גם בתיאטרון, והכול ניהנו במידה כזאת שהוחלט לערוך הודיה על קריאתו⁴⁹⁶ ואותו קטע משיריו ניכתב באותיות זהב והוקדש ליופיטר הקאפיטוליני.

11. משחקים רבים ערך וממינים שונים: משחק „יוּבנאליס“⁴⁹⁷, משחקי קירקס, הצגות־תיאטרון וקרבות־גלדיטורים. ב„יוּבנאליס“ שיתף גם זקנים, קונסולים לשעבר, ומטרונות באות־בשנים. במשחקי הקירקס ייחד מקומות ניבדלים מן הקהל לפרשים⁴⁹⁸ וערך תחרות־מרכבות רתומות לארבעה גמלים. לשעשועים שערך למען נצחיות הממלכה נתן את השם „המשחקים הגדולים“, ובהם לקחו חלק רבים משני המעמדות ומשני המינים. פרש רומאי מפורסם רכב על גבי פיל וירד מעליו בחבל שנמתח באלכסון. הוצג גם מחזה רומי של אפְראניוּס בשם „השריפה“ ולשחקנים הורשה לסחוב אחריהם את רהיטי הבית הבוער ולשמרם לעצמם. כל יום מימי השעשועים פוזרו בין העם תשורות־חפצים מכל המינים: אלפי צפרים למיניהם מדי יום ביומו; מאכלים שונים ומשונים; המחאות למזונות; בגדים, זהב, כסף, אבנים יקרות ומרגליות; תמונות, עבדים ובהמות־משא ואף חיות־טרף מאולפות; לבסוף אניות, גושי בתים וקרקעות.

12. במשחקים אלה היה צופה מסיפון הפרוסקניום. בקרב־הגלדיטורים, שערך באמפיתיאטרון בנוי מעץ שהותקן בשנה אחת באיזור שדה־מארס, לא המית איש, ואף לא פושע מן הפושעים. ואילו בקרבות שיתף ארבע מאות סנטורים ושש מאות פרשים רומיים, ביניהם בעלי־רכוש, שלא היה כל כתם בשמם; ואפילו הלוחמים בחיות־טרף ועובדי־הזירה השונים היו משני המעמדות האלה. גם מלחמת־ים הציג במי־ים ממש, כשחיות־ים ענקיות משוטטות מסביב; וכן ריקודים פיריים אחדים על ידי בחורים יווניים, ולכל אחד מהם מסר בגמר ההצגה תעודת־אזרחות רומית. בין שאר נושאים, שהוצגו בריקודים אלה, היה מעשה הפר שבא על פּאסיפאי⁴⁹⁹, שהיתה חבויה, כפי שהאמינו רבים מן הצופים, בתוך תבנית פרה עשויה עץ. איקארוּס⁵⁰⁰ נפל מיד, בראשית נסיונו לטוס, ליד מושבו של נירון והתיז עליו מדמו. לעיתים רחוקות ביותר נהג לשבת בראש המשחקים, ולרוב היה מסב וצופה בהם, תחילה דרך מפלשים קטנים, אחר כך מעל דוכן שהיה פתוח לעין־כל. כמו כן היה הוא הראשון, שהנהיג ברומא התחרות, שנערכה בכל חמש שנים, והיתה משולשת כדרך היוונים: במוסיקה, התעמלות ורכיבה, והוא קרא לה בשם „נירוֹניה“; ובאותו זמן חנך גם מרחצאות ואולם־התעמלות, ולסנטורים ופרשים נתן את שמן־המשחה חינם. למנהלי ההתחרות כולה מינה קונסולים לשעבר, ניבחרים בגורל, והושיב אותם במקום־מושב הפריטורים. אחר־כך ירד אל הסנטורים באורכסטרה וקיבל את הנזר כפרס על אמנות הדיבור והשירה הלאטינית, שהתחרו עליו המצויינים שבאמנויות אלו וכולם הסכימו כאחד שהנזר מגיע לו. אבל כשהשופטים הביאו לו גם את הנזר של הנגינה בקתרוס, השתחווה לפניו וציווה להביאו אל אנדרטת אבגוסטוס. בתחרות־ההתעמלות, שסידר בספּטות, גזז לראשונה את זקנו בתכונה רבה של זבח־פרים, הניחו בנרתיק זהב משובץ אבנים יקרות והקדישו לקאפיטוליום. למחזה־אתליטים הזמין גם את בתולות־ווסטה⁵⁰¹, כיוון שגם כוהנות קֶרֶס באוֹלימפּיה רשאיות היו לעשות כן.

13. בצדק רשאי אני למנות בין המחזות שערך את דבר כניסת טירידאטס⁵⁰²לעיר. מלך ארמני זה נתפתה בהבטחות גדולות לבוא אליו, וכאשר נאלץ נירוֹן בגלל הערפל לדחות את הצגתו לפני העם ביום שהועיד לכך בהכרזתו, עשה זאת ביום הראשון המתאים לכך. אז העמיד את הגדודים על נשקם לפני המקדשים שבפורום מסביב, ובעצמו ישב על כס־השלטון ליד בימת־הנואמים בלבוש מנצח בין סמלי הצבא ודגליו. ראשית צעד ועלה טירידאטס בכבש משופע ובא וכרע מול ברכי נירון, שהרימו בימינו ונשק לו; אחר כך הסיר מעל ראש המתחנן את המצנפת והניח עליו כתר; בה בשעה תירגם איש במעלת פריטור את דברי המבקש־עזרה לפני העם. מכאן הובא המלך אל התיאטרון וחידש את תחינתו. אז הושיבו נירון על יד ימינו. על מעשה זה שוב בירכוהו כשליט עליון, ולאחר שנירון הניח זר־דפנה בקאפיטוליום⁵⁰³, סגר את שתי הדלתות של מקדש יאַנוּס, כאילו לא נותרה עוד מלחמה בעולם.

14. בקונסולט שימש ארבע פעמים: בראשון במשך חדשיים, בשני ובאחרון במשך שישה חדשים, ובשלישי ארבעה חדשים; את שני האמצעיים נשא רצופות, את האחרים לאחר הפסקה של שנה בין האחד לשני.

15. בשעה שישב למשפט לא חפץ לענות לשואלים בדרך אחרת מאשר למחרת היום ובכתב. בחקירה המשפטית, ביטל את הנוהג של משפטים רצופים, ובעצמו דן היה בכל משפט ומשפט לחוד לפי הסדר. אולם בשעה שהתייחדו לשם התייעצות, לא היה משתף בשיקול את חבריו לבית־הדין באופן גלוי, אלא קרא בשתיקה ובהסתר את חוות דעתו של כל אחד, שמסרוה בכתב, ואחר היה פוסק את פסק־דינו כטוב בעיניו, כאילו היתה זו דעת הרוב. זמן רב לא נתן לבני משוחררים לבוא אל הסנט ומאלה שהוכנסו על־ידי הקיסרים הקודמים שלל את הזכות למשרות־כבוד. מועמדים למשרות, שהיו יתר על מיספר המקומות, פּייס על הדיחוי וההשהייה על ידי שהעמידם בראש לגיונות. את הקונסולים מינה על פי רוב למשך שישה חדשים. כאשר מת אחד משני הקונסולים בימים שלפני הראשון לינואר, לא מינה במקומו איש, והביע בזה גנאי לדוגמא הקדומה של קאנינוּם רבּילוּס, שהיה קונסול יום אחד. את אותות־הניצחון העניק גם לאנשים במעלת קוויסטוֹר ולאחרים ממעמד הפרשים ולא תמיד מסיבת שירות צבאי. את נאומיו, שבענינים מסוימים שלח אל הסנט, מסר על פי רוב לקונסול לקריאה, בלי להתחשב בכך שזה היה מתפקידו של הקוויסטור.

16. הוא המציא צורה חדשה לבניני־העיר, ולפני גושי הבתים והבנינים הקים מסדרונות, שמעל גגותיהם השטוחים יכבו את הדליקות; וכל אלה בנה על חשבונו. היה בדעתו גם להאריך את החומות עד אוסטיה ולהוליך משם את מי הים בתעלה אל העיר העתיקה. בזמנו נענשו ונירדפו פושעים רבים בחומרה יתירה, וגם חוקים חדשים נוצרו במידה לא פחותה מכן. הוגבלה מידת הביזבוז; הארוחות הפומביות צומצמו עד למנות־מזון רגילות; נאסרה מכירת מאכלות מבושלים במסבאות, מלבד קטניות וירקות, בשעה שקודם לכן הוצגו למכירה מיני תרגימה לרוב; הוטל עונש־מוות על המאמינים בכריסטוס – אלה המאמינים באמונת־הבל של כת חדשה ומושחתה; נאסרו תעלולי הנהגים של מרכבות־המירוץ, שעל סמך זכותם מאז ומקדם רשאים היו לשוטט לעברים ולרמות ולגזול כמתוך שחוק. לבסוף גורשו גם שחקני הפאנטומימים ומצדדיהם כאחד⁵⁰⁴.

17. נגד מזייפי שטרות הומצאה בפעם הראשונה התחבולה, שכל הלוחות יהיו מנוקבים וייחתמו אך ורק על גבי משיחה שהועברה שלוש פעמים דרך הנקבים⁵⁰⁵; כן ניקבע שבצוואות יוצגו בפני העדים הבאים על החתום רק שני לוחות־השעווה החיצוניים בלבד, שעליהם רשום שם בעל הצוואה, והכותב צוואה בשביל אדם אחר לא יוכל לרשום ירושה לעצמו. וכן תיקנו, כי בעלי הדין חייבים לשלם שכר קבוע ומתאים לעורכי־הדין, אך לבית־הדין אין לשלם ולא כלום, כי דבר זה ניתן חינם על חשבון האוצר. כמו כן, שבירור משפטים, הקשורים באוצר המדינה, יועבר אל הפורום לידי בית־דין הבוררים⁵⁰⁶, וכל העירעורים מטעם בתי־הדין יובאו בפני הסנט.

18. כל רצון להרחיב ולהגדיל את הממלכה וכל תקווה לכך לא נגעו ללבו כלל, אלא עוד חשב אפילו להוציא את צבאו מבריטניה, וחדל מזה רק מחשש שמא ייחשב כממעיט דמות אביו⁵⁰⁷. לפרובינציה הפך שתי ממלכות בלבד: את פונטוס, אשר פּוֹלמוֹן וויתר עליה, ואת ממלכת האַלפּים, אחרי מות קוֹטיוּס⁵⁰⁸.

19. הוא התכונן לנסוע חוצה לארץ אך פעמיים בלבד: לאלכסנדריה ולאַכַיָה. אולם על הנסיעה לאלכסנדריה וויתר בעצם יום היציאה לדרך, כי החרידוהו אותות מבשרים סכנה. בשעת ביקורו במקדשים שבעיר, כשישב בהיכל ווסטה ואחר כך קם ממושבו, נישאר כנף מעילו תלוי בכיסא, ומיד לאחר־כך תקפתו סחרחורת עד שלא יכול היה לראות בעיניו. באַכָיָה פתח בחפירת תעלה דרך האיסתמוס⁵⁰⁹; כינס את המשמר הפריטוריאני לאסיפה ועודדהו לפתוח בעבודה זו. לאחר שניתן האות בחצוצרה, חפר הוא ראשון במעדרו באדמה, אסף את העפר בסל ונשאו משם על כתיפיו. גם למסע־מלחמה אל מעברות ההרים הכַּספיים הכין עצמו ולשם כך גייס לגיון חדש מבין טירונים יושבי איטליה, כל אחד שש רגלים קומתו⁵¹⁰, וקרא שם לחיל הזה: „הפאלאנכּס של אלכסנדר הגדול“.

הנה כי כן אספתי בזה אחד לאחד את מפעליו אלה, שבחלק מהם לא תמצא כל פגם, ובחלקם ראויים גם לתהילה לא־מעטה; וזאת עשיתי כדי להפרידם ממעשי־הפשע המתועבים שעליהם אדבר להלן.

20. בנערותו, יחד עם שאר לימודים, למד גם במוסיקה מעט, ואך הגיע לשלטון קרא אליו את טֶרְפֵּנוּס, המנגן בקתרוס, שעלה על הכול באמנות זו בימים ההם, ולאחר שישב ושמע אותו מזמר לפניו יום־יום אחרי סעודת־הערב עד שעה מאוחרת בלילה, התחיל גם הוא מעט־מעט מנסה כוחו ומתאמן בכך, ולא נימנע משום פעולה, שאמנים מסוג זה נוהגים לעשות כדי לשמור על קולם או להגבירו. כך היה שוכב פרקדן ומניח לוח־עופרת על חזהו, או מריק קיבתו על ידי חוקן והקאה, או נימנע מאכילת פירות ושאר מאכלים המזיקים לקול. לבסוף, כשהתקדמותו הניחה את דעתו, השתוקק להופיע על הבמה, אף על פי שקולו היה חלש ועמום, ופעם בפעם היה מתרברב בין אוהביו בדברי הפתגם היווני: „נגינה בסתר אינה זוכה להערצה“.

וכך עלה על הבימה לראשונה בניאפוליס, וגם כשהתיאטרון נתמוטט פתאום עם רעידת־האדמה, לא פסק מלשיר, עד שגמר את כל השיר שפתח בו. בעיר זו היה שר תכופות במשך ימים אחדים. גם כאשר נטל לעצמו חופשה קצרה, כדי לחדש את קולו, לא יכול לשאת את ההתבודדות, אלא עבר מן המרחצאות ישר אל התיאטרון וסעד סעודתו באמצע האורכסטרה לעיני המון העם; אף הבטיח להם בלשון יוון, כי אך ישתה מעט ומיד ינעים זמירות במלוא הקול. ביחוד הלך לבו שבי אחרי מחיאות־הכפים הקצובות של בני אלכסנדריה, שהתכנסו בניאפוליס משיירת הספינות שהגיעה אותה שעה, ועל כן הזמין אליו רבים משם, ועוד הגביר את שקידתו בבחרו לו בחורים ממעמד הפרשים ולמעלה מחמשת אלפים צעירים גיבורי־כוח מתוך העם וממקומות שונים; אלה נתחלקו קבוצות־קבוצות, והיה עליהם ללמוד את שיטות מחיאות־הכפים – „זמזומים“ „רעפים“ ו"לבֵנים“ קראו להן⁵¹¹ – ולחזק את ידי נירון בשעה שזימר. היו אלה בחורים מצוינים בשערם העבות ובלבושם המפואר עד מאוד ויד שמאלם היתה חשׂופה תמיד ללא טבעות. ראשי הקבוצות השתכרו איש־איש ארבעים אלף ססטרקים.

21. מאיר שייחס חשיבות יתרה להופיע בשירתו גם ברומא, חזר על התחרות ה„נירוניה“⁵¹² עוד לפני בוא היום המיועד לכך, וכאשר הפצירו בו כל הנוכחים כי ישמיע את „קולו האלוהי“ ענה להם קודם, שבגניו יעשה רצונם של אלה הרוצים בכך; אולם כאשר גם החיילים, שעמדו אותה שעה על המשמר, החרו־החזיקו אחרי בקשת ההמון, הבטיח ברצון להופיע מיד. בלי שהייות ציווה להוסיף את שמו לרשימת המנגנים, שהודיעו על הופעתם; אף הטיל גורלו לתוך הקלפי יחד עם האחרים ויצא לבימה בהגיע תורו, בלוית מפקדי המשמר הפריטוריאני, שהחזיקו בקתרוס, ובעקבוֹתיהם טריבוני הצבא והנאמנים שבידידיו. אחר שעמד במקומו וסיים את דברי־הפתיחה, הכריז על ידי קלוּביוּס רוּפוּס, קונסול לשעבר, כי ישיר על נִיוֹבֵּה, והמשיך בשירה עד לשעה העשירית⁵¹³; את חלוקת הזרים ואת שאר חלקי ההתחרות דחה לשנה הבאה, כדי שתהיה לו ההזדמנות לשיר פעמים תכופות יותר. אלא שהזמן עד לאותה ההזדמנות ארך בעיניו יתר על המידה; לפיכך לא פסק מלהציג עצמו בפני הקהל לעיתים מזומנות. כמו כן שקל בדעתו להשתתף בהצגות פרטיות, בין שחקנים שמלאכתם בכך, והיה פריטור אחד שהציע לו בשכר זה מליון ססטרקים. גם מסכה היה לובש ומשחק בטראגדיות של גיבורים ואֵלים, וגם של גיבורות ואֵלוֹת, והמסכותנעשו בדמות קלסתר־פניו ופני האשה, שהיתה אהובתו אותה שעה. בין השאר הציג את „קאנאקֵה בחבלי לידה“, „אוֹרסטס רוצח אמו“, „אידיפּוּס המסוּמא“, „הרקוּלס המטוֹרף“. מספרים כי חייל־טירון, שעמד על משמרתו ליד פתח הבמה, בראותו במחזה הנזכר לאחרונה את נירון לבוש כפי שהענין דורש⁵¹⁴ ואסור באזיקים, מיהר ובא להגיש לו עזרה.

22. משחר־נעוריו בערה בו תשוקה יתירה לסוסים ורוב שיחתו נסבה על משחקי הקירקס, אף על פי שאסרו עליו את הדבר. ופעם כאשר התאונן מרה בין חבריו ללימודים על גורלו של נהג ה„ירוקים“, שסוסיו סחבוהו על האדמה, ומחנכו נזף בו, שיקר לו באמרו כי על הקטור הוא מדבר. בראשית שלטונו היה משתעשע בכל יום ויום במרכבות־מירוץ עשויות שן על פני לוח־המשחקים והיה בא מאחוזותיו לכל מירוצי־הקירקס, אפילו לקלי־ערך שבהם, תחילה בחשאי, אחר כך בגלוי עד שכל אחד ידע היטב כי באותו יום וודאי שנירון יהיה ברומא. לא כיסה על רצונו שמיספר הפרסים יוכפל; ולפיכך הירבו במיספר המירוצים, והשעשועים נמשכו עד לשעה מאוחרת, עד שמנהלי הסיעות לא מצאו לכדאי להם לשלוח את קבוצותיהם אלא למירוץ של יום שלם. עוד מעט והוא עצמו ביקש לנהוג במרכבת־המירוץ וגם להופיע תכופות במירוצים, ולאחר שניסה כוחו בגניו לעיני עבדיו ואספסוף מן העם, הציג עצמו לעין־כל בקירקס הגדול, והאות⁵¹⁵ ניתן על־ידי איזה משוחרר, מאותו המקום שבו נהגו פקידי השלטון לעשות זאת. אבל דעתו לא נחה עליו בזה שהראה את כוחו באָמנויות אלו ברומא ושאף, כאמור⁵¹⁶, לבוא לאכיה. והניעתו לכך סיבה זו: כל הערים, שבהן נהגו לערוך תחרויות־מנגנים, החליטו לשלוח אליו את כל הזרים של הנגינה בקתרוס, והוא קיבלם ברצון רב, עד שנתן לצירים, שהביאו אותם, לבוא ראשונים לפניו, ועוד הושיב אותם אל שולחנו בין מקורביו. וכאשר ביקשוהו אחדים מאלה לשיר לפניהם בשעת הסעודה, ואחר כך קיבלו את שירתו בהתלהבות, קרא ואמר: „ליוונים בלבד אוזן שומעת, והם היחידים הראויים לו ולאָמנותו“. עתה לא דחה עוד את היציאה לדרך, ואך הגיע לקאסיוֹפֵּי⁵¹⁷ התחיל בהופעתו על יד מזבח יופיטר קאסיוּס, ואחר כך השתתף בכל ההתחרויות.

23. לשם כך ציווה לרכז בשנה אחת את כל ההתחרויות שחלו במועדים שונים; מהן אפילו פעמיים; ובניגוד לנהוג, ציווה לסדר תחרות־נגינה גם באולימפיה. וכדי ששום דבר לא יסיח דעתו מן ההתעסקות הזאת ולא יעכבהו, כתב למשוחררו הליוּס, שהזהירו ואמר כי עניני העיר דורשים נוכחותו, את הדברים האלה: „אף על פי שדעתך ושאיפתך היא שאחזור במהרה, היתה עליך החובה לדבר על לבי ולאחל לי שאחזור כראוי לנירון!“.

בשעה ששר אסור היה לעזוב את התיאטרון, ואפילו מטעמים הכרחיים. כפי שמספרים כרעו כמה נשים ללדת בשעת ההצגה, וגברים רבים, שקצה נפשם לשמוע שירתו ולהללו, קפצו בחשאי מעל החומה, כי שערי העיר סגורים היו, או שהוצאו בלוויה בשימם עצמם מתים. אין להאמין כמעט עד לאיזו מידה מפחד היה ודואג לפני כל התחרות; מה גדולה היתה קנאתו במתחריו וחרדתו בפני השופטים. לבני־תחרותו מתייחס היה בכבוד כאל אנשים כערכו; היה קונה את לבם בגלוי ובסתר היה מדבר עליהם סרה, ובפגישתו אתם התנפל עליהם לא פעם בגידופים; אף נוהג היה לשחד את המצטיינים בכשרונותיהם. ואילו אל השופטים פנה בהכנעה רבה לפני שהתחיל ואמר, שהוא מצידו עשה כל שיש לעשות וההצלחה בידי הגורל היא, אלא שהם, כנבונים ומלומדים, חייבים שלא להתחשב בדברים שבמקרה. ולאחר שאלה עודדוהו שיתאושש, הלך לו בלב שקט יותר, אך גם אז לא בלי דאגה, שכן פירש לו את שתיקתם והתאפקותם של אחדים מהם כצרוּת־עין ורוע־לב ואמר, כי חשודים הם בעיניו מלכתחילה.

24. בשעת ההתחרות היה מציית לחוקה במידה כזו, שמעולם לא העז לירוק, וגם את הזעה מעל פניו מנגב היה בשרווּלו⁵¹⁸. פעם קרה שבאיזה מחזה טראגי נפל המטה מידו והוא מיהר להרימו, ומיד נפלו עליו פחד וחרדה, שמא יוציאוהו מן התחרות בגלל השגיאה הזאת; ולא נרגע אלא לאחר שהשחקן השני נישבע לו, כי בתוך ההתלהבות והתרועות של העם לא הרגיש איש בדבר. בעצמו מכריז היה על היותו המנצח, ולשם כך היה לוקח תמיד חלק בתחרויות הכרוֹזים⁵¹⁹. וכדי שלא יישאר סימן וזכר לאיש משאר כל המנצחים בחגיגות, ציווה להפוך ולהרוס את פסלי כולם ואת אנדרטאותיהם, לגררם בחכות־ברזל ולהשליכם לביב־השופכין. גם במרכבת־המירוץ נהג במקומות רבים; ובאולימפיה ברכב של חמישה צמדים, ואף על פי שגינה באחד משיריו את המלך מיתרדאטס על מעשה כזה עצמו. ואילו לאחר שהושלך מן המרכבה וחזרו והושיבוהו על מקומו, לא יכול להמשיך עוד והפסיק עוד לפני סוף המירוץ; אף על פי כן הוכתר כמנצח. לאחר מזה עזב את הפרובינציה והעניק לכולם את החירות ולשופטים נתן אזרחות רומית וכסף רב. ועל חסדיו אלה הכריז בעצמו בעיצומה של הזירה ביום המשחקים האיסתמיים⁵²⁰.

25. בשובו מיוון סר לניאפוליס, כי שם הראה לראשונה את אמנותו, וניכנס לעיר בסוסים לבנים מבעד לפירצה שפרצו בחומה, כמנהג המנצחים בחגיגות־ההתחרות. בצורה דומה לזו ניכנס לאנטיום, אחר כך לאַלבאנוּם ולבסוף לרומא. אלא שלעיר הבירה ניכנס באותה המרכבה, שבה עבר לפנים אבגוסטוס את תהלוכת־הניצחון; לבושו ארגמן ואדרת רקומת כוכבי־זהב, על ראשו הנזר מאולימפיה, בימינו הזר הפּיתּיי; שאר הפרסים נישאו לפניו בתהלוכה ועליהם כתבות, היכן ועל מי ובאיזה שיר ניצח, ומה היה תוכן המחזה שניצח בו. אחרי המרכבה באו מוחאי־הכף כדרך משתתפי תהלוכת־הניצחון והכריזו בקול, כי הם אנשי אבגוסטוס, חייליו בחג־ניצחונו. משם הלך דרך הקירקס הגדול, שנהרס לשם כך, ודרך הוֶולאבֵּרוּם⁵²¹ והפורום אל הפּאלאטיוּם ואל מקדש אפּוֹלוֹ. בדרכו נזבחו בכל מקום זבחים ופעם בפעם זלפו מי־כּרכּוֹם ברחובות, ועליו השליכו שפע של ציפרי־שיר, סרטים ומיני ממתקים. את נזרי־הקודש שׂם בחדר־משכבו מסביב למיטה, וכן את פסליו בלבוש מנגן־בקתרוס. גם מטבעות טבע באותה צורה. ואחר כל הסברים האלה רחוק היה כל־כך מלהניח ידו ממעשה זה או להתרפות בו, שלא היה מדבר לשם שמירת קולו אפילו אל החיילים, אלא פונה אליהם בכתב, או שׂם דבריו בפי איש אחר. ובכל דבר שעשה, אם בכובד־ראש ואם בצחוק, עמד תמיד לידי מורהו לזמרה להזהירו, כי יחוס על גרונו וישׂים מטפחת אל פיו. לאנשים רבים הציע את ידידותו, או הודיע להם על שנאתו אותם, ככל שהיו מרבים או ממעטים להללו.

26. מעשי שרירות אלה, תאוותנותו, פזרנותו, אהבתו לבצע ואכזריותו היו אמנם בודדים תחילה ובחשאי, כאילו נעשו מתוך שגגת־נעורים; אבל גם אז לא היה לאיש ספק, שמעשי־נבלה אלה יסודם באפיו ולא בגילו. מיד בהתקרב שעת בין־השמשות היה חובש כומתה או כובע והולך לבתי־המרזח ומשוטט בחוצות בהשתובבות, שלא תמיד היתה חסרת סכנה, באשר נוהג היה להכות באנשים השבים ממשתאות, ואם עמדו על נפשם, גם דקרם והשליכם לתעלת־השופכין. כמו כן שובר היה את דלתות החנויות ובוזזן, וסידר לו בבית שוק־של־עראי⁵²², שבו חילק את השלל ומכרוֹ במכירה פומבית, ומיד ביזבז את מחירו. בתיגרות כגון אלו סיכן תכופות את אור־עיניו ואף את חייו, וכך הוכה פעם כמעט עד יציאת הנשמה בידי איש ממעלת סנטור, שבאשתו פגע באופן גס. לפיכך לא היה יוצא מאותה שעה ואילך לרשות הרבים אלא אם הטריבונים של המשמר ליווהו ממרחק מסוים ובסתר. גם ביום נוסע היה בחשאי באלונקה סגורה אל התיאטרון ונוכח במהומות הפנטומימים, בשבתו במעלה הפרוֹסקֵניוּם גם כמנצח על המלאכה, גם כצופה. וכשהגיעו עד להרמת ידים ונילחמו באבנים ובשברי־כיסאות, הירבה גם הוא לזרוק מטלטלים שונים בעם, ופעם פגע קשה בראש הפריטור עצמו.

27. אבל כאשר הלכו וגברו תועבותיו חדל מתעלולי־צחוק, הנעשים בסתר, והתפרץ בגלוי בפשעים גדולים יותר בלי לדאוג כלל לחיפויָם. במשתאות היה מאריך מחצות־היום עד חצות־הלילה, וביניהם היה מחליף כוח תכופות במרחצאות חמים, ובעונת הקיץ במי־שלגים. לפרקים היה סועד גם בפרהסיה, בתוך הנאוֹמכיה⁵²³ הסגורה או בשדה־מארס ובקירקס הגדול, וזונות מכל העיר ורקדניות עומדות עליו לשרתו. כל אימת שהיה יורד על פני הטיבּר עד אוסטיה, או כשהיה מפליג על פני מפרץ בּאיי, הוכנו במפוזר על גדות הנהר ועל החוף מלונות־אורחים, מצוינים במיסבאות, שבהן היו המוזגות מטרוניתות, ששיחקו את דרכי רועי־הזונות והזמינוהו מכל צד לרדת אל החוף. גם ממקורביו הזמין לעצמו סעודות, ולאחד מאלה עלתה מסיבת־המיטפחות⁵²⁴ בארבעה מיליון ססטרקים, ולאחר חג־הוורדים⁵²⁵ עוד בהרבה יותר מזה.

28. מלבד מעשי־זימה עם נערים בני־חורין וניאוף עם נשים נשואות, ביצע מעשה־אונס בבתולת־ווסטה אחת בשם רוּבְּרִיָה. כמעט שנשא לו לאשה כדת את השפחה המשוחררת אַקטֵי והסית כמה אנשים מבעלי מעמד של קונסול להישבע שבועת־שקר שהיא בת־מלכים. על ידי סירוס ביקש להפוך את הנער ספּוֹרוּס לנקיבה ונשאוֹ בטקס־נישואין חגיגי, במוהר ובצעיף־הכלה⁵²⁶, והביאו ברוב פאר והדר אל ביתו, ויהי לו לאשה. עד היום מקובלת ההלצה הקולעת של מישהו שאמר, כי בני־האדם יכלו לחיות חיים טובים, אילו היתה לו לאביו דומיטיוס אשה כגון זו. ספורוס זה, מקושט בתכשיטי נשי הקיסרים, נישא באפיריון בלווית נירון בכינוסים ובשווקים בכל רחבי יוון ואחרי כן ברומא דרך שוק הפסילים⁵²⁷, והקיסר חוזר ומעתיר עליו נשיקות פעם בפעם. ואמת היא שאיש לא הטיל ספק בה, שנירון השתוקק לשכב עם אמו ורק שונאיה מנעוהו מכך במה שעוררו פחד בלבו, שכוחה של אשה תקיפה ובלתי־מרוסנת זו עוד יגבר על־ידי יחס מעין זה. על כל פנים עובדה היא שנירון קיבל בין פלגשיו זונה, שאמרו עליה כי דומה היא מאד לאגריפינה. וישגם שמחזיקים בדעה, כי לפנים, כל פעם שנסע עם אמו באפיריון, מילא בה את תאוותו הפושעת, ובגדיו המוכתמים העידו בו על כך.

29. את צניעותו הפקיר במידה כזאת, שבשעה שכמעט כל איבריו כבר היו טמאים בזימה, המציא לו לבסוף מעין מישחק, שבו הליטוהו בעור של חית־טרף, והוא בצאתו מן הכלוב התנפל על מבושיהם של אנשים ונשים שהיו קשורים לעמוד, ואחרי שהשביע בהם את תאוותו, הומת כביכול בידי משוחררו דוריפורוס.

לאדם זה נישא כאשה, כשם שנשא את ספוֹרוּס לאשה לעצמו, וחיקה בשעת מעשה את קולותיהן ובכיין של בתולות שנאנסו. נודע לי מכמה אנשים, שנירון מובטח היה עד עומק לבו, כי אין איש צנוע שגופו לא ניטמא, אלא שרובם מסתירים את תועבותיהם ומערימים לכסות עליהן; לפיכך סלח לאלה, שהודו בפניו על נאופיהם וגם על פשעיהם האחרים.

30. לדעתו לא היתה הנאה אחרת בעושר ובכסף אלא הבזבזנות ואמר, שאלה המנהלים חשבונות בהוצאותיהם קמצנים הם וצייקנים, והראויים לתהילה והמפוארים באמת הם אלה המכלים ומבזבזים ממונם. מהלל היה ומעריץ את דודו גאיוס בראש וראשונה על שביזבז בזמן קצר את האוצרות העצומים, שטיבריוס הניח אחריו, לפיכך לא ידע מידה במתנות־כסף ובביזבוז. על טירידאטס⁵²⁸ הוציא יום־יום שמונה מאות אלף ססטרקים, דבר שניראה כמעט בלתי־אפשרי, וכאשר יצא הלז לדרכו נתן לו למעלה ממאה מיליון ססטרקים. למֶנֶקְרַאטֶס המנגן בקתרוס, ולסייף ספיקוּלוּס העניק רכוש ובתים בדומה לאלה שזכו בתהלוכת־ניצחון. את המלווה בריבית, שהיו לו פני־קוֹף, פאנֶרוֹס, העשיר בקרקעות בעיר ובכפר וערך לו הלוויה כמעט כשל מלך. מעולם לא לבש בגד פעמיים. במשחק הקוביה הניח ארבע מאות אלף ססטרקים. דגים היה צד ברשת מוזהבת וקלועה מחוטי ארגמן ושני. מוסרים, שמימיו לא יצא לדרךבפחות מאלף מרכבות, פרסות פרדותיו כסף, העגלונים לבושים בגדי ארג קאנוּסי⁵²⁹, והמון המַזַקים⁵³⁰ והרצים מקושט צמידים וחושן.

31. אבל בשום דבר לא היה בזבזן כמו בבניה. ביתו, שבנה לו, השתרע מן הפאלאטיוּם עד הגבעה האסקווילינית⁵³¹, וקרא לו תחילה „בית המעבר“, ולאחר זמן משנהרס בשריפה וניבנה מחדש, הפך את שמו ל„בית־הזהב“. אשר לשטחו ולתפארתו של הבנין הזה יהיה סיפק בכך אם אמסור את הפרטים האלה: הפרוזדור היה גבוה כל כך, שיכול לעמוד בו פסל־ענק בדמותו ובצלמו, מאה ועשרים רגל⁵³² גובהו; המרחב בבית היה גדול כל כך, שאולם־העמודים המשולש אשר בו היה אלף רגל⁵³³ לאורך, באמצעיתו אגם בדמות ים, ומסביב לזה בנינים בצורת ערים; נוסף על אלה היו שם כרים עם שדות־בר חליפות, כרמים ושדות מרעה ויערות, ובהם המון בהמות־בית וחיות־בר מכל המינים. בשאר חלקי הבית היה הכל מצופה זהב, מקושט באבנים יקרות וצדפי־מרגליות. לחדרי־האוכל היו תקרות משובצות לוחות־שן מסתובבים ומפזרים פרחים, ובהם צינורות מזלפים מי־בושם מלמעלה. אולם־האוכל העיקרי היה מעוגל והסתובב יומם ולילה בלי הרף ככיפת השמים. חדרי הרחצה קיבלו מים מן הים ומנחל אַלבּוּלָה⁵³⁴. כאשר חנך את הבית הבנוי באופן כזה לאחר שניגמר, הביע את קורת־רוחו ממנו רק בזה שאמר, כי סוף־סוף מתחיל הוא לדור כבן־אדם.

מלבד זאת התחיל בבנין מקוה־מים, שישתרע ממיסנוּם עד האגם האוורני, שיהא מקורה ומוקף אולמי־עמודים ולתוכו יהיו מופנים המים החמים מבאיי כולה. כן פתח בחפירת תעלה מאַוורנוּס עד אוסטיה, כדי לאפשר לעבור את הדרך באניות ועם־זה לא בים; ארכה מאה ושישים מיל ורחבה עד כדי מעבר שתי ספינות של חמישה טורי משוטים, האחת מול חברתה. כדי להוציא לפועל את המיפעלים האלה ציווה להביא את האסירים מכל המקומות לאיטליה ולהעניש גם את הנדונים על פשעים חמורים בעבודת־פרך בלבד. מלבד בטחונו בממלכתו, הביאתו לביזבוז מטורף זה גם איזו תקווה לאוצרות עצומים נסתרים, שנתעוררה בו פתאום בשל הודעתו של פרש רומי, שפירסם כדבר בטוח, כי אוצרות־הרכוש מימי קדם, שהביאה אתה המלכה דידוֹ בברחה מצוֹר, נמצאים באפריקה טמונים במערות גדולות ביותר וניתן לחשוף אותם בעבודת חפירה מועטה.

32. אבל משנכזבה גם התקווה הזאת, היפנה לבו אל האשמות־שווא וגזילות, כיוון שיצא נקי מנכסיו ומדולדל ומחוסר־כל במידה כזאת שאנוס היה למשוך ולדחות אפילו את תשלום שכר החיילים וקצבת הווטראנים. ראשית כל קבע שבמקום המחצית, ימסרו לו חמש שישיות מנכסי אותם המשוחררים שבמותם נתקראו בלי סיבה מספקת בשמות אחת המשפחות הקרובות לקיסר עצמו; שנית, שעזבונות האנשים כפויי־הטובה כלפי הקיסר⁵³⁵ יעברו לרשות האוצר ושגם עורכי־הדין, שכתבו או הכתיבו אותן צוואות, לא יימלטו מעונש; ולבסוף, שכל מעשה ודיבור, שאחד המלשינים ניטפל אליו, ייחשב לעבירה וכפגיעה ברוממות הקיסר. כמו כן דרש להשיב לו את הפרסים שחילק למדינות שהעניקו לו זרים בהתחרויות בזמן מן הזמנים. לאחר שאסר את השימוש בצבע האחלמה והארגמן, שלח אדם אחד ביום השוק למכור אונקיות מעטות מהם וסגר את כל החנויות⁵³⁶. מספרים שפעם ראה בשעת שירתו מטרוניתא אחת בין השומעים, שהיתה לבושה בארגמן האסור, הצביע עליה בפני פקידיו ואלה סחבוה לפניו והחרימו בו במקום לא רק את שמלתה, אלא גם את כל נכסיה. מעולם לא הפקיד איש למשרה בלי להוסיף לו: „אתה יודע למה אני זקוק!“ או: „עלינו להשתדל שלא יישאר לאיש דבר!“ – לבסוף הוציא ממקדשים רבים את המתנות והתיך את הפסלים העשויים זהב או כסף וביניהם גם את אלה של האֵלים הפֶּנאטיים⁵³⁷, שגאלבה הקימן מחדש לאחר־זמן.

33. הרג־קרוביו ומעשי־הרצח התחילו בקלאבדיוס. ברצח זה אמנם לא הוא היה המניע הראשי⁵³⁸ אבל ידע על אודותיו ואף לא כיחד זאת, שכן רגיל היה לשבח אחרי־כן את הפטריות, שבהן קיבל קלאבדיוס את הרעל, על היותן „מזון־האֵלים“, כמאמר היווני. על כל פנים השפיע על המת שפע של מיני מעשים ודברים של גידוף ועלבון. פעם העלה עליו את טיפשותו. פעם את אכזריותו⁵³⁹. היה עושה ממנו צחוק באמרו בהארכת ההברה הראשונה⁵⁴⁰, כי הוא חדל מ„להשתטות“ בין בני־האדם. מזלזל היה ברוב פקודותיו ותקנותיו, כאילו ניתנו מידי פתי ומטורף; לבסוף הזניח גם את המקום, שבו שרפו את גוויתו, והקיפו גדר נמוכה ופשוטה בלבד.

בחייו של בּריטאניקוּס התנקש על ידי רעל, גם מתוך שקינא בקולו הערב משלו, גם מתוך פחד פן יעלה עליו פעם בעיני בני האדם בזכות זכר אביו. את הרעל השיג מאיזו לוּקוּסטה, אשה מפורסמת בהתקנת סמי־מוות, וכאשר פעל הרעל ביתר איטיות מאשר חשב וגרם לבריטאניקוס שילשול בלבד, שלח להביא את האשה והילקה אותה בעצמם ידו, בהאשימו אותה שנתנה לו תרופה במקום רעל. האשה הצטדקה, שנתנה מנה קטנה יותר כדי להסיר מעל הקיסר את תועבת הפשע; אך הוא אמר: „כלום חושש אני לחוק יוליוס?“⁵⁴¹ והכריחה לרקוח לעיניו בחדר־משכבו סם הממית במהירות וכהרף־עין ככל שידעה. אחר־כך ניסה את הרעל בתיש, וכיוון שפעולתו נמשכה חמש שעות, בישלו וחזר ובישלו פעמים אחדות והגישו לחזרזיר. כשזה גווע בו במקום, ציווה להביא את הרעל לאולם האוכל ולהגישו לבריטאניקוס שסעד אתו. ואך טעם ממנו גווע ומת, אולם נירון שיקר לאורחים ואמר, שתקפתו מחלת הנפילה, שהיה רגיל בה, ולמחרת היום נזדרז להוציאו לקבורה בגשם שוטף ובלוויה רגילה. על הצלחת מעשיה פיטר את לוּקוּסטה מכל עונש ונתן לה נכסים רבים וגם תלמידים שלח אליה.

34. אמו היתה מפקחת עליו וביקרה אותו קשות; אך הוא הביע את מורת־רוחו על כך תחילה רק על ידי נסיונות חוזרים ונישנים לעורר שנאה אליה בהעמידו פנים, כאילו רצונו לוותר על השלטון ולהסתלק לרודוס. אולם אחר־כך שלל ממנה גם את הכבוד המגיע לה וגם את תקפה, סילק מעליה את משמר החיילים הרומאים והגרמנים ולבסוף גירש אותם מדירתם המשותפת בפאלטין. גם לא ידע גבול בכל שהציק לה. ושכר אנשים, שיטרידוה במשפטים בשעה שישבה ברומא, וכאשר אמרה למצוא לה מרגוע בכפר, החרידוה בדברי גנאי וליגלוג בעברם על פני מקום מגוריה בים וביבשה. לבסוף נתמלא פחד מפני איומיה ועוז־רוחה וגמר בנפשו לאבדה. כאשר ניסה לעשות זאת ברעל שלוש פעמים והרגיש שהיא מחוסנת בסם שכנגד, התקין את משבצות־התקרה באופן שיתרופפו על־ידי מכונה ויפלו עליה בשנתה בלילה. אבל מאחר שהתחבולה הזאת לא נשתמרה כראוי בסוד על־ידי העוסקים בה, המציא ספינה מתפרקת, כדי להמית אותה בהישבר הספינה, או תחת מפולת התא⁵⁴². אַחַר העמיד פנים כי השלים אתה והזמינה במכתב חביב ביותר לבוא לבּאֵיי ולחוג יחד אתו חג חמשת־הימים; ועל רבי־החובלים פקד לשבר את האניה, שהגיעה בה בטענה של איזו התנגשות מקרית. אחרי כן האריך לשבת במשתה וכשעמדה לשוב לבּאוּלי⁵⁴³, הציע לה את המכונה ההיא במקום ספינתה השבורה. שמח וטוב־לב ליווה אותה, וכשנפרדו אף נשק לה על דדיה. שארית הזמן עברה עליו ללא שינה, כשהוא מצפה בחרדה גדולה לתוצאות המעשה. אך כאשר נודע לו שהכל אירע אחרת ממה שקיווה וניצלה בשחייה, היה אובד עצות, וכשבא משוחרר אמו לוקיוס אַגֶרְמוּס להודיע לו בשמחה, כי אמו בריאה ושלימה, שם לידיו פיגיון בחשאי וציווה מיד לתפסו ולאסרו באזיקים כרוצח שנישלח לרצחו, ואת אמו פקד להרוג באופן כזה, כאילו היא עצמה שמה קץ לחייה, כדי להשתמט מאשמתה שניגלתה. סופרים מהימנים מוסיפים על אלה מעשים נוראים יותר. מספרים שמיהר לבוא לראות את גווית הנרצחה, מישש את איבריה, מהם גינה ומהם הלל, ובתוך כך תקפהו הצימאון ושתה⁵⁴⁴. אף־על־פי־כן לא יכול לשאת את הכרת־האשמה לא באותה ולא בכל שעה שלאחר מכן, אף כי ברכות העם, הצבא והסנט עודדוהו; ופעמים רבות הודה, שדמות אמו מטרידה מנוחתו והפוּריוֹת⁵⁴⁵ במכותיהן ובלפידיהן הבוערים רודפות אחריו. יתר על כן, הוא אף ניסה להעלות את רוח המתה בעזרת טכסי־הקודש של האמגושים ולפייסה. גם במסעו ביוון לא מצא עוז בנפשו להשתתף בפולחן־המסתורין שבאֶלבסיס, שבתחילתו מכריז הכרוז, שעל הפושעים והחוטאים להסתלק מן המקום. לרצח אמו עוד הוסיף את רצח דודתו. היא היתה חולה במחלת העצירות ונירון ביקר אותה על ערש־דווי, היא ליטפה, כדרך אנשים באים בימים, את זקנקנו המבצבץ בפניו ואמרה בחיבה: „אך אקח ממך את זה⁵⁴⁶, אמות ברצון.“ אז פנה נירון אל העומדים עליו ואמר כבצחוק: „הבה ואסירנו מיד!“ ופקד על הרופאים שיתנו לחולה מנה גדושה של חוקן; ועוד לא נפחה נשמתה, כבר הניח ידו על נכסיה וכבש את צוואתה, שלא להפסיד דבר.

35. מלבד אוקטביה נשא לו אחר כך שתי נשים: את פּוֹפּיאָה סאבּינה, בת קוויסטוֹרים שהיתה נשואה לפרש רומי, ואחריה את סטאטיליה מסאלינה, נינה־ונכדה לטאברוּס, שהיה קונסול פעמיים וזכה בתהלוכת־ניצחון. כדי להשיג אותה רצח את בעלה, אטיקוּס וֶסטינוּס, בשעה ששימש במשרת הקונסול. עד מהרה מאס בחיים עם אוקטביה, ולידידיו שהוכיחוהו על כך ענה, כי עליה להסתפק בסימנים החיצוניים של אשה נשואה. פעמים אחדות אמר להמיתה בחנק ולא עלתה בידו, ואז גירש אותה בטענה שהיא עקרה. אולם כשהגרושין רעים היו בעיני העם ולא חסכו ממנו דברי גנאי, היגלה אותה ולבסוף המיתה באשמת ניאוף. והאשמה היתה חסרת־בושה כל־כך ומחוסרת־יסוד, שכל הנחקרים הכחישוה, והוא אנוס היה לעורר את מחנכו אַנִיקֶטוּס, שיופיע כמאשים ויודה על הבדותה, כאילו בעצמו אָנס אותה במרמה. את פופיאה נשא לאשה שנים־עשר יום לאחר שגירש את אוקטביה. אותה אהב בכל נפשו, ובכל זאת המית גם אותה בבעיטת רגל בהיותה חולה ומעוברת, על אשר קיבלה פניו בגערה בשובו מן המרוצים בשעה מאוחרת. היא ילדה לו בת, קלאבדיה אבגוסטה שמה, אך זו מתה בעודה תינוקת.

יש לומר, שאין כלל סוג של קרבת־משפחה, שלא פגע בו פגיעת־זדון. הוא רצח את אנטוניה, בתו של קלאבדיוס, שמיאנה להינשא לו אחרי מות פופיאה, והאשים אותה בנסיון של הפיכה. כמו כן הטריד מן העולם אנשים אחרים, שהיו קשורים אתו בקרבת־דם או בקרבת־משפחה, וביניהם את אַבְלוּס פְלַאוּטיוּס הצעיר, שלפני מותו טימא אותו באונס באמרו „תבוא עתה אמי ותשק לו ליורש כסאי!“, וסיפר באזני כל כי אמו עגבה על הנער הזה ועוררה בו תקווה להגיע לשלטון. את בנו החורג רוּפיוּס קריספינוּס, בנה של פופיאה, ציווה לטבע בים עוד קודם שנתבגר, בשעת דייג ובידי עבדי הנער עצמו, כיוון שסיפרו עליו שהוא משחק בתפקיד של מצביא ושליט עליון. את טוּסקוּס, בן מינקתו, הגלה על אשר התרחץ, בהיותו נציב במצרים, במרחצאות שניבנו לקראת בוא הקיסר. את מורו סנקה הכריח לטרוף נפשו בכפו, אף כי בשעה שביקש ממנו הלה פעמים אחדות רשות לצאת בדימוס והציע לו כל רכושו, נישבע לו נירון בכל לשון של שבועה, כי אך לחינם יחשוד בו ויבחר למות בעצמו מלהזיק למורהו. לפריפקט בּוּרוּס הבטיח לתת תרופה למחלת הגרון ושלח לו סם־מוות; את המשוחררים העשירים והבאים בימים, שסייעו בידו לפנים להיות לבן מאומץ על־ידי הקיסר ואחר־כך להגיע לשלטון והדריכוהו בעצתם, אותם השמיד ברעל שהוגש לחלקם במאכלם ולחלקם במשקאותיהם.

36. אכזריותו, שבה התעלל באנשים זרים מחוץ למשפחתו, גם היא לא היתה קטנה מזו. פעם היה כוכב־שביט נגלה לילה אחר לילה, מה שלפי אמונת העם מנבא על מותם של שליטים גדולים. נירון נבהל, וכאשר שמע מפי האצטגנין בּאלבילוּס כי דרך המלכים לכפר על אותות כאלו על־ידי רצח איזה אדם מצויין ולהעבירם על־ידי כך מראשם על ראשי האצילים, החליט להביא כליה על כל רמי־המעלה. ומה גם שעשה זאת מסיבה מוצדקת לכאורה, כשנודעו ברבים שני קשרים שקשרו נגדו; מהם הראשון בזמן והגדול במידותיו של פּיסוֹ⁵⁴⁷, שנירקם ברומא; והשני של וויניקיוּס, בבֶּנֶבֶנְטוּם, ושם נתגלה. הקושרים הועמדו לדין אסורים בכבלים משולשים; מהם שהודו באשמה מרצונם, ומהם שעוד זקפו את הדבר על העובדה, כי לא היתה להם דרך אחרת לעזור לאדם המגואל בכל מעשה־נבלה, אלא במוות. בני הנידונים גורשו מן העיר והושמדו מי ברעל ומי ברעב. ידוע שאחדים מהם הומתו יחד בסעודה אחת עם מחנכיהם ומלוויהם; מאחרים נשללה האפשרות להשיג את לחם־חוקם.

37. מעתה לא נהג עוד בשוּם אַמַת בחירה או מידה ברצחו את כל מי שחפץ לרצוח מאיזו סיבה שתהיה. וכדי שלא ארבה בדברים אזכיר רק אחדים: סַלוודיֶינוּס אוֹרפיטוּס נאשם בזה שהשכיר שלוש חנויות בביתו שבקרבת הפורום לצירים של מדינות זרות לדור בהן; קאסיוּס לוֹנגינוּס, איש יודע דת ודין ושתום־עין, על אשר שמר בלוח שלשלת־היוחסין הקדומה של משפחתו על תמונות גאיוס קאסיוּס, רוצח קיסר; פּאיטוס תראסיאָה בזה שהבעת־פניו זעומה ביותר, בדומה לפדגוג. לאלה שנצטוו למות לא היה נותן ארכה למעלה משעה, וכדי שלא יהא עיכוב היה שולח רופאים שיטפלו „טיפול“ תכוף במתמהמהים (הכוונה לפתיחת העורקים לשם מיתה).כמו כן מאמינים רבים, שהשתוקק להשליך אנשים חיים לפני רעבתן אחד בן־מצרים, שדרכו היה ללעוס בשר חי וכל דבר שניתן לו. מתוך רהב וגאוות־הלב על שדברים כאלה הצליחו בידו, אמר ששום קיסר מן הקיסרים לפניו לא ידע מה באמת מותר לו לעשות, ורמיזות רבות וברורות למדי הפליט תכופות, שגם על שארית הסנטורים לא יחוס ויבוא יום שבו ימחה את המעמד הזה מן המדינה ואת הפרובינציות והפיקוד על הצבאות ימסור לידי הפרשים הרומאים והמשוחררים. ואכן לא כיבד איש בנשיקה⁵⁴⁸, לא בצאתו לדרך ולא בבואו וגם לא השיב שלום על ברכות. גם כשפתח בחגיגיות את מיפעל האיסתמוס, ביקש בתפילתו לפני הקהל הרב בקול ברור, שהדבר ייהפך לטובה לו ולעם הרומאי – בלי להזכיר את הסנט כלל.

38. אבל גם על העם ועל חומת עיר מולדתו לא חס. כאשר מישהו הזכיר בשיחה כללית את החרוז:

„אחרי מותי תכלה האדמה באש!“⁵⁴⁹

אמר נירון: „לא! מוטב בעודני חי!“ וכך עשה באמת. כי הנה בתואנה שאינו סובל את כיעור הבנינים ואת הסימטאות הצרות ומעוקלות, הצית את העיר⁵⁵⁰. ובאופן גלוי כל־כך שרבים מן הקונסולים לשעבר, שתפסו את משרתיו עושי רצונו באחוזותיהם, ובידיהם לפידים ואניצי־פשתן טבולים בזפת, לא העזו לגעת בהם; ומחסנים אחדים שבקרבת „בית־הזהב“ שלו, שהתאווה מאוד לשטח אדמתם, נהרסו במכונות מלחמה והוצתו, מאחר שנבנו מחומות־אבנים. במשך שישה ימים ושבעה לילות השתולל האסון הזה והמון־העם נידחק למצוא לו מקלט בין מצבות הזכרון והקברים. אז עלו באש, מלבד גושי־בנינים ללא מספר, גם בתי המצביאים הקדמונים, שהיו עדיין מקושטים בשלל האויבים; גם מקדשי האלים שניבנו בנדרים ונחנכו בידי המלכים ואחרי כן בימי מלחמות הפוּנים והגאלים; ובכלל כל שהיה ראוי להראות ולהשמר בזכרון מימי קדם. והוא עמד והתבונן בדליקה מעל מגדל מייקינאס ונתענג, כפי שאמר, „על הלהבה“, ושר את כל השיר „לכידת איליוֹן“ לָבוש במלבושו התיאטרלי הידוע. וכדי שגם בשעת כושר זו יוכל לשלול שלל ולבוז בז ככל האפשר, הבטיח לסלק את הפגרים והמפולות חינם אין כסף ולא נתן לאיש לגשת אל שארית רכושו; וגם בתרומות, שאותן לא רק קיבל אלא גם דרש בתוקף, הציג כמעט ככלי ריק את הפרובינציות ואת קניניהם של אנשים פרטיים.

39. לאסונות ולמעשי־חמס אלה, שניגרמו על ידי הקיסר, ניתווספו גם אסונות שבמקרים: מגיפה, שהכניסה במשך סתיו אחד שלושים אלף הלוויות לרשימת הלִיבִּיטִינֶה⁵⁵¹; תבוסה בבריטניה, שבה נישדדו שתי ערים חשובות⁵⁵² ונערך טבח גדול באזרחים ובבעלי־הברית; חרפת המזרח, שבה העברו הלגיונות בארמניה תחת העול⁵⁵³ ובקושי החזיקו מעמד בסוריה. ותמוה הדבר ומענין עד מאוד, שבתוך כל־אלה לא היה דבר שנירון נשאו בשוויון־נפש יותר מאשר את הגידופים והנאצות של בני־אדם, ויחסו לא היה נוח כל־כך לשום איש, כמו לאלה שפגעו בו בביטויים ובשירים של גנאי. רבים נתפרסמו בכתב בשפה היוונית או ברומית והיו שגורים כחרוזים בפי העם, כגון אלו:

נירון, אורסטס⁵⁵⁴, אלקמיוֹן⁵⁵⁵, רוצחי אמם הם!

טימא, אחר הרג את הורתו נירון!

מי זה יכחיש כי נירון מגזע איניאס המיוחס הוא?

זה סילק את אמו, והלה את אביו⁵⁵⁶!

שלנוּ דורך את הקתרוס, הפרתי את הקשת;

זה אפוֹלוֹן בשיר, והלז המרחיק בקליעה⁵⁵⁷.

כל עיר רומא בית אחד היא; צאו אל ויי⁵⁵⁸, אזרחים!

אם גם לא את ויי יבלע הבית ההוא.

אולם נירון לא חיפש למצוא את מחבריהם, ואלה שנמסרו לסנט על ידי מלשינים, אסר להענישם בעונש חמור. הפילוסוף הקיני איסידוֹרוּס גידף אותו ברשות הרבים בעברו על פניו, ובקול רם, על שהוא מיטיב לשיר על המעשה הרע שעשה נאוּפּליוּס⁵⁵⁹, ומשתמש לרעה בתכונות הטובות שלו. דאטוּס, שחקן בקומדיות אטלאניוֹת, הראה בשיר אחד, שבו נאמר: „שלום אבא, שלום לך, אמא“ על ענין השיר בהעוויות כמעשה שוֹתה וכמעשה שוֹחה, כלוֹמר, שרמז בכך על מות קלאבדיוס ואגריפינה; ובחרוז האחרון: „השאול מחזיקה ברגליכם“, סימל בתנועותיו את הסנט. את השחקן ואת הפילוסוף לא העניש נירון בעונש חמור יותר מאשר גלות מן העיר ומאיטליה, אם מתוך בוז לכל פגיעה בכבודו, ואם מפחד, שמא יגרה עוד יותר את הרוחות במה שיודה כי ניפגע.

40. ושליט כזה כדור־הארץ נשאוֹ כארבע־עשרה שנה עד שסוף־סוף ניפטר ממנו. ההתחלה באה מן הגאלים בהנהלת יוּליוּס ווינְדֶקְס, שמשל אותה שעה בפרובינציה ההיא כפּרוֹפּריטוֹר. האיצטגנינים חזו לפנים לנירון שתבוא השעה וכולם יעזבוהו; מכאן אותה אימרה מפורסמת שלו: „האמנות מפרנסת בכל מקום את בעליה“, וביקש בזה להצדיק את התעסקותו בנגינה בקתרוס, שבהיותו קיסר לשעשועים היא לו, ואם יהיה לאזרח פשוט, תהיה לו לתועלת למצוא בה את לחמו. אבל לעומת זאת היו איצטגנינים שחזו לו את השלטון במזרח אם יורד מכיסאו, ומהם השלטון על המלוכה בירושלים, ורבים אמרו שישוב גם למלוא תפארתו הקודמת. הוא נטה יותר אל התקווה הזאת, וכאשר הפסיד את בריטניה ואת ארמניה ושתיהן חזרו לידו, חשב את עצמו פטור מן הרעות הצפויות לו. אך כאשר שאל באפולון אשר בדלפוי ושמע, כי עליו להישמר מפני שנת השבעים ושלוש, דימה שרק אז יבוא יומו ולא הביא בחשבון החזון את שנות חייו של גאלבּה, אלא בטחונו גדל בו כי לא רק יגיע לשיבה אלא יזכה גם להצלחה יתירה ובלתי־פוסקת. ובמידה כזאת האמין בכך שבהישבר ספינתו, שבה הובאו חפצים יקרי־ערך, לא היסס מלומר לאנשיו: „הדגים יחזירום לי!“. בניאפוליס השיגתו הידיעה על המרד בגאליה ביום השנה לרצח אמו, והוא קיבלה בשקט ובשוויון־נפש עד שעורר עליו את החשד, כי שמח הוא על ההזדמנות שבאה לידו לבוז על פי חוק־המלחמה את הפרובינציות העשירות ביותר; ומיד אחר כך הלך אל הגימנסיון והתבונן בהתענינות רבה בתחרויות האתליטים. גם בשעת סעודת־הערב הופרע על־ידי מכתבים מרעישים, אך התרגשותו הגיעה רק עד כדי איום על המורדים, כי רע יהא גורלם. בקיצור, במשך שמונה ימים רצופים לא ניסה לענות על המכתבים, לפקד או לצוות דבר־מה, אלא הבליע את הענין בשתיקה.

41. לבסוף התעורר על ידי ההודעות הרבות והמעליבות של ווינדקס ודרש במכתב מן הסנט, שינקמו את נקמתו ואת נקמת המדינה, אף התנצל על שאינו נוכח בו, בסנט, באמתלה שגרונו חולה. אבל שום דבר לא גרם לו כאב גדול מזה שגינוהו כמנגן רע, או שקראו לו אהנוֹבּארבּוּס ולא נירון. אשר לשם־בית־אביו, שהעלו עליו כדי להעליבו, הבטיח כי יחזור וישתמש בו אחרי שיוותר על השם שקיבל באימוץ. אולם את שאר ההאשמות דחה כבלתי נכונות, והראייה היחידה שהביא לכך היתה זו שמוכיחים אותו על אי־ידיעה באמנות שעסק והשתלם בה במאמצים גדולים כל כך. אף שאל וחזר ושאל כמה אנשים יחידים, אם אמנם מכירים הם מישהו, העולה עליו בכך. אך כאשר האיצו בו השליחים בזה אחר זה, שב לרומא בלב מלא חרדה. רק בדרך חיתה רוחו בשל איזה סימן קל־ערך; במקרה ראה חייל גאלי חרות על מצבת־זכרון כשהוא כורע לפני פרש רומי ונסחב בשערותיו, מיד קפץ ממקומו בשמחה למראה הדבר והרים ידיו בהודיה לשמים. אך גם במצב זה לא פנה בעצמו בנאום אל הסנט או אל העם, כי אם קרא אנשים נכבדים אחדים אליו הביתה ואחרי התיעצות חטופה בילה את שארית היום בהסתכלות ובבחינת עוגב־מים⁵⁶⁰ ממין חדש ובלתי ידוע עד אז, הראה את חלקיו אחד אחד וביאר את שימושם ופעולתם המסובכת, ולבסוף הבטיח, שעוד עתיד הוא בקרוב להציג את הכול אפילו בתיאטרון „אם רק ירשה זאת ווינדקס.“

42. כאשר נודע לו אחר־כך שגם גאלבה והפרובינציות ההיספאניות פשעו בו, פרחה נשמתו וברוח נשברה שכב חצי־מת זמן רב בלי דבר דבר, וכששבה אליו רוחו קרע בגדיו, הטיח ראשו וצעק: „הקיץ הקץ!“. כשמינקתו ניחמתו והזכירה לו, שגם לשליטים אחרים קרו מקרים הדומים לאלה, ענה לה כי הוא סובל יותר מן האחרים, סבל שלא נישמע ולא נודע כמותו, שהשלטון העליון יאבד לו עוד בחייו. למרות הכל לא הניח כלום מהרגלי המותרות והבטלה ואף לא גרע מהם. להיפך, כאשר נתבשר איזו בשורה טובה מן הפרובינציות שר, נוסף על הסעודה המשופעת בכל טוב שערך, שירי־לעג על ראשי המרד, שנתפשטו אחר כך בעם, ואת מנגינת־ההוללות עוד ליווה גם בהעוויות מתאימות; וכאשר הובא פעם בחשאי אל הצגה בתיאטרון, שלח לומר לשחקן, שמצא חן בעיני הקהל, שהוא „נהנה מזה שהקיסר עמל בו.“

43. אומרים עליו, כי מיד בתחילת המרד שקל בדעתו לעשות מעשים רבים ואכזריים, אבל לא זרים לאופיו, כגון לשלוח רוצחי־חרש להרוג את ראשי הצבאות והפרובינציות, כי לדעתו קשרו אלה קשר עליו וכולם הם בדעה אחת; לרצוח נפש את כל המוּגלים בכל מקומותיהם, ואת כל הגאלים שבעיר הבירה. את ההם שלא יצטרפו למורדים, ואת אלה על שהם בדעה אחת עם בני עמם ותומכים בהם; להתיר לחיילות שישדדו את גאליה; להמית את כל הסנט ברעל בשעת משתאות; להצית את העיר ולשלוח חיות רעות בעם, כדי שיקשה עליהם להתגונן בפני האש. ממחשבות אלה הניאתו לא החרטה, כי אם חוסר היכולת לבצען. וכיוון שחשב כי עליו לצאת למסע־מלחמה, הוריד את שני הקונסולים ממשׂרתם קודם זמנם והתחיל משמש בעצמו בקונסולט במקום שניהם, כי לפי איזו נבואה מגזירת הגורל היא שגאליה תוכרע על ידי קונסול. אחרי שקיבל את אגודת־השבטים⁵⁶¹ לידו, בקומו מן המשתה כדי לצאת את אולם־האוכל, נישען על כתפי מקורביו והודיע, כי אך תדרוך כף רגלו על אדמת הפרובינציה, יצא בלי נשק לקראת הצבאות ולא יעשה דבר אלא יבכה בלבד, ואחרי שיביא בזה את המורדים לידי חרטה, ישיר למחרת, עליז בין עליזים, את שיר־הניצחון, שעליו לחבּרוֹ כבר עתה.

44. בהכנות למסע היה עיקר דאגתו לבחור עגלות לשם העברת כלי תשמישו התיאטרליים ולגזוז את שערות פילגשיו, שיוליכן אתו, בצורה גברית, ולציידן בקרדומות ומגינים כדרך האמזונות. אחר כך קרא את הטריבוס העירוניים אל הנשק, וכאשר לא נענו לו אנשים מתאימים, ציווה על בעלי־הבתים לשלוח מספר מסוים של עבדים, וקיבל מבין עבדי כל בית רק את המוכשרים ביותר, בלי להוציא אפילו את מנהלי המשק והמזכירים. כן ציווה שכל המעמדות יתנו חלק מרכושם, ונוסף על כך יסלקו הדיירים בבתים פרטיים ובבתים העומדים להשכיר, שכר־דירה של שנה לאוצר המדינה. בדקדקנות ובקפדנות רבה דרש מהם מטבעות בלתי־מחוקות בלבד, זהב בלי סיגים וכסף מזוקק עד שרבים סירבו לתרום תרומה כלשהי וכולם כאחד טענו, כי עליו לדרוש תחילה בחזרה מאת המלשינים את כל הסכומים שקיבלו.

45. המשטמה נגדו גדלה גם משום שעשה רווחים מיוקר התבואה, כי בימי הרעב הכללי נודע שהגיעה מאלכסנדריה ספינה טעונה חול בשביל המתגוששים שבחצר⁵⁶². לכן עלתה שנאת כולם נגדו לשׂיאה ושום עלבון לא ניגרע ממנו. בראש האנדרטא שלו שׂמו פיאה נכרית⁵⁶³ עם כתובת יוונית: „רק עתה הגיעה שעת ההיאבקות; היכנע סוף־סוף!“. לצוואר פסל אחר ניקשר שׂק של עור ועליו הכתובת: „אני מה יכלתי? השק מגיע רק לך!“⁵⁶⁴ ועל העמודים כתבו: „אף את התרנגולים הרגיז בשירתו!“⁵⁶⁵ ובלילות היו רבים מעמידים פנים כאילו רָבים הם עם עבדיהם וקראו תכופות לווינדקס⁵⁶⁶ כי יבוא.

46. נוסף על אלה הבהילוהו גם מופתים ברורים בחזיון־לילה, בניחושים ובאותות, ישנים גם חדשים. מעולם לא היה דרכו לחלום, אך לאחר שרצח את אמו ראה בשנתו, שהוא נוהג בספינה וההגה נחטף מידו; שאשתו אוקטוויה מושכתו לאפילה אטומה; פעם שהמוני נמלים בעלי־כנף מכסים אותו, ופעם שפסלי העמים הניכבשים, שהועמדו על יד תיאטרון פומפיוס⁵⁶⁷, מקיפים ועוצרים אותו בדרכו; שסוסו האסטורי⁵⁶⁸, שעליו התענג ביותר, נהפך בחלק האחרון של גופו לקוף; רק ראשו נשאר כמו שהיה והשמיע צהלה מרעשת. מן המאבסולאום, שדלתותיו ניפתחו מעצמן, נישמע קול קורא אותו בשמו. בראשון לינואר נפלו אֵלי־הבית אשר לו תוך כדי הכנתם להקרבת הקרבנות; בעוד הוא עוסק במעשי־הניחושים מסר לו ספוֹרוּס במתנה טבעת, שבאבן־החן שבה נחקקה גזלת פרוסרפינה⁵⁶⁹. בשעת אמירת הנדרים⁵⁷⁰, לאחר שנתאספו המעמדות בהמוניהם, נימצאו בקושי מפתחות הקפיטוליום. כאשר קראו בסנט מתוך הנאום שנשא נגד ווינדקס, כי „עונש יוטל על הפושעים ויגיעו במהרה אל הסוף הראוי להם“, פרצו כולם בקריאה: „תגיע לידי כך, אבגוסטוס!“. כמו כן שמו לב גם לכך, שהמחזה האחרון, שבו הופיע בקהל, היה „אוידיפּוּס הגולה“ והוא סיימו בחרוז: „למות ציווּני גם אשתי, אמי ואבי“.

47. בינתיים, בהיוודע גם דבר בגידתם של הצבאות האחרים, קרע לגזרים את המכתבים שנימסרו לו בשעת ארוחת־הבוקר, הפך את השולחן, הפּיל ארצה שני גביעים יקרים וחביבים עליו ביותר שכינה אותם בשם „הוֹמריים“ על שום התבליטים משירי הומרוס שהיו עליהם; ואחר שלקח רעל מאת לוקוסטה והחביאו בקופסת־זהב, עבר לגני סֶרוויליוּס; ושם, לאחר ששלח מלפניו את הנאמנים מבין משוחרריו לאוסטיה שיכינו לו את הצי, ניסה לפתות את הטריבונים והקנטוריונים של המשמר שיילווּ אליו במנוסתו. אבל כאשר הללו הפכו לו עורף בחלקם, ובחלקם סרבו בגלוי, ואחד מהם אף קרא „האם עד כדי כך נירא למות?“⁵⁷¹, חשב נירון מחשבות שונות, אם לבקש חסות אצל הפּרתים או אצל גאלבה, או לבוא לבוש שחורים אל בין הקהל ולעורר מעל הבימה חמלה עליו כל כמה שיוכל ויבקש סליחה על מעשיו בעבר, ואם לא יטה אליו את הלבבות יבקש שיתנו לו לפחות את הנציבות במצרים. בתוך שולחן־הכתיבה שלו נמצא אחר כך נאום, שחובר בענין זה; וחושבים שחזר בו מרעיון זה מפחד פן יטרפוהו לגזרים עוד קודם שיגיע אל הפורום. מתוך כך דחה את השיקולים הנוספים ליום המחרת, ובסמוך לחצות־לילה נחרד משנתו וכששמע כי משמר החיילים הסתלק, הרתיע מתוך המיטה ושלח לקרוא לידידיו הקרובים אליו, וכיוון שלא קיבל תשובה מאיש, חזר בעצמו על פתחי מעונותיהם⁵⁷² של כל אחד ואחד בלווית אנשים מעטים. אבל מצא את דלתות כולם סגורות ואיש לא ענהו. ולפיכך שב אל חדר משכבו, שמשם ברחו כבר גם שומרי ראשו בחטפם אתם את ציפיות הכרים ובסלקם אתם אפילו את קופסת־הרעל. מיד ביקש אחרי ספּיקוּלוּס הגלדיטוֹר, או איזה סייף זריז אחר, שימות מידו, וכאשר לא נמצא איש קרא: „ובכן אין לי לא ידיד ולא שונא?!“ ופרץ החוצה, כאילו עמד להטיל עצמו לתוך הטיבר.

48. אבל חזר בו ושינה את דעתו ושאף לאיזו פינה נסתרה, כדי להתאושש. משוחררו פאוֹן הציע לו את ביתו שבפרברים, בין הכביש הסאלארי והנומֶנְטאנִי, בקרבת אבן־המיל הרביעית, וכמו שעמד, יחף ולבוש טוניקה בלבד, נתעטף במעיל שצבעו דהה, כיסה ראשו, חיפה פניו במטפחת ועלה על סוסו בלווית ארבעה אנשים בלבד, שגם ספורוס היה בתוכם⁵⁷³. ומיד לאחר שהוחרד על ידי רעידת אדמה ומברק שירד נגדו, שמע את קולות החיילים מן המחנה הקרוב כשהם מפרשים את האותות האלה להוותו ולהצלחת גאלבה; אף שמע מישהו מעוברי האורח שבאו לקראתו אומר: „אלה רודפים אחרי נירון!“, והשני שואל: „היש חדשות בעיר על אודות נירון?“. אותו רגע ניבהל סוסו מריח פגר מושלך בדרך וניגלו פניו, וחייל מפוטר מחיל־המשמר הכירו וברכו לשלום. כשהגיעו לדרך צדדית שילח את הסוסים לנפשם ובין שיחים וקוצים, בשביל שעבר בתוך סבך של קנים, חדר בקושי אל הקיר האחורי של הבית, וגם אז רק לאחר ששָטְחו בגד תחת רגליו. שם האיץ בו אותו פאון שייחבא בינתיים בבור של חול, אך הוא השיב שלא ירד בעודנו חי אל מתחת לאדמה, ובעוד ששהה קצת עד שיכינו כניסה חשאית לתוך הבית, שאב בידו מים לשתיה מתוך שלולית קרובה ואמר „הנה הם המים המזוקקים של נירון!“⁵⁷⁴. אחר־כך הסיר את הקוצים שחדרו מבעד מעילו הקרוע והועבר על ארבעתיו דרך החור הצר שנחפר. בחדר הראשון שהגיע אליו השתרע על מיטה מכוסה כר עלוב ומוצעת גלימה ישנה. ואף על פי שהרעב וגם הצימאון המתחדש הציקו לו, מאס בפת־קיבר שהוגש לו, אך שתה מעט מים פושרים.

49. וכאשר הפצירו בו עתה כולם כאחד, שימנע מעצמו את העלבונות הצפויים לו במהרה, ציווה לכרות בור לנגד עיניו לפי מידת גופו, לאסוף יחד עם־זה שברי־שיש⁵⁷⁵ ככל שיימצאו, ולהביא גם מים ועצים לשם טיפול בגופתו אחר־כך. על כל דבר ודבר מאלה היה בוכה וחוזר בכל פעם: „איזה אמן יאבד בי!“.

עוד הוא מתמהמה והנה הובאו מכתבים לפאון בידי רץ; נירון חטף אותם מידו וקרא בהם, שהסנט הכריזו לאויב ומחפשים אותו להענישו כמנהג הקדמונים. הוא שאל איזה מין עונש הוא זה, וכשמעו כי תוחבים ערפו של אדם זה כשהוא ערום לתוך קלשון ומלקים אותו בשבטים עד מוות, התפלץ בו לבו והוציא שני פגיונות, שלקח אתו לדרך, ולאחר שבחן חודו של כל אחד מהם, חזר והחביאם ואמר: „עוד לא הגיעה השעה הגורלית“. מיד דרש מספורוס, כי יתחיל בנהיה ובקינה, ושוב ביקש שמישהו יעזור לו לטרוף נפשו בכפו, על ידי שישמש לו דוגמה. עתים גינה את רפיון־ידיו בדברים כאלה: „חיי מנוולים ומתועבים – לא נאה לנירון, לא יאה… במצב כזה עלי להיות תקיף בדעתי… הבה, התעודד!“ וכבר התקרבו הפרשים שניצטווּ להביאו חי. משהרגיש בכך דיקלם ברעדה: „קול דהרות סוסים מהירים מרעים באזני!“⁵⁷⁶ ותקע את הפגיון לתוך גרונו בעזרת מזכירו אפּפרוֹדיטוּס⁵⁷⁷. עודנו גוסס פרץ קנטוריון אחד לבית והעמיד פנים שהוא בא לעזרתו. אך נירון לא ענה לו עוד, אלא קרא: „מאוחר!“ „אך זוהי נאמנות!“ ובמלים אלה גווע כשעיניו בולטות ויוצאות מחוריהן לחרדת הרואים ולזוועתם. בראש ובראשונה, ובעיקר, התחנן לפני מלוויו על כך, שלא ימסרו את ראשו לרשות שום אדם, אלא ישרפו את גופתו ככל האפשר בשלמותה. והסכים לכך אִיקֶלוס, משוחררו של גאלבּה, שאותה שעה יצא מבית־האסורים, שלתוכו הושלך בראשית המהומות.

50. הוצאות ההלוויה עלו למאתים אלף ססטרקים והשתמשו בה בשטיחים הלבנים והמרוקמים זהב, שבהם היה לבוש בראשון לינואר. את עצמותיו קברו אומנותיו אֶגלוֹגֵי ואלכסנדריה, עם פילגשו אַקטֵי, בקבר משפחת הדומיטיים, המתנוסס על „גבעת הגנים“⁵⁷⁸ ונראה משדה־מארס. ובקבר ארון עשוי שיש פוֹרפירי ועליו מזבח עשוי שיש מִלוּנָה ומסביב לו גדר מאבן תּאסוֹס.

51. קומתו היתה ממוצעת כמעט, גופו מלא כתמים ומעלה ריח רע, שערו צהוב־בהיר, פרצופו יפה אך לא־מושך, עיניו אפורות וחלשות מאוד, ערפו שמן, כרסו בולטת, שוקיו דקות ביותר ובריאותו מצויינת, ואף על פי שהיה זולל וסובא בלתי־מרוסן, חלה רק שלוש פעמים במשך ארבע־עשרה שנים, וגם אז לא מנע מעצמו יין או שאר הרגלי חייו. בייפוי עצמו ובתלבשתו היה חסר־בושה עד כדי כך ששערות ראשו היו תמיד מסודרות קווּצות־קווּצות־מדרגות ובמסעוֹ ביוון אף הניח להן שירדו לו על ערפו מאחוריו. עתים היה יוצא אל העם כשהוא לבוש חלוק־בוקר וסודר קשור לצווארו מסביב, ללא חגורה ויחף.

52. עודנו נער טעם את טעמם של הלימודים החפשיים כמעט כולם, אולם אמו מנעה אותו מן הפילוסופיה באזהרותיה, שהדבר מזיק למי שעתיד להיות קיסר; ומחנכו סנקה הרחיקו מלהכיר את הנואמים הקדמונים, כדי שיארך הזמן, שבו יעריץ את מורהו בלבד. לפיכך היה נוטה אחרי הפיוט וחיבר שירים ברצון ובלי התאמצות. ולא פירסם שירי אחרים בשמו, כפי שחושבים אחדים. באו לידי לוחות־כתיבה וגליונות ועליהם כמה חרוזים ידועים משיריו וכתובים בעצם ידו באופן כזה שמכירים על נקלה כי לא הועתקו או נכתבו על פי הכתבתו של מישהו, אלא נירשמו מתוך שיקול־דעת וחבלי־יצירה, שכן רבים מהם המקומות המחוקים, ודברים שנמחו ונוספו וניכתבו בין השיטין. ענין לא מעט הראה גם בציור ובפיסול.

53. אולם מעל לכול צמאה נפשו למצוא חן בעיני העם והיה מקנא בכל אדם, שרכש לו את לב ההמון באיזו דרך שהיא. הדיעה הרוֹוחת היתה, כי לאחר שזכה בפרסי התיאטרון השפיל עצמו וירד אל האתליטים שבזירה במחזור הבא של המישחקים האולימפיים; כי היה מתגושש בתמידות, ובכל יום היה מתבונן בתחרויות ההתעמלות כדרך השופטים, בשבתו לארץ בתוך הזירה, וכאשר אחד הזוגות התרחק יתר על המידה, משכהו בעצם ידיו לתוך הזירה. מאחר שאמרו לו, כי הוא משתווה לאפולון בשירתו ולאל־השמש בנהיגתו במרכבה, שאף גם לחקות את הרקולס בעלילותיו; ומספרים, שהכינו במיוחד אריה, שנירון, בעמדו ערום בזירת האמפיתיאטרון, היה צריך להרגהו לעיני העם באלתו או בחיבוק זרועותיו.

54. ואמנם בקץ ימיו נדר נדר ברבים, שבאם ישאר מצבו ללא שינוי ופגם יופיע במשחקים, לכבוד הניצחון שהשיג, גם כמנגן בעוגב־מים, בחליל ובחמת, וביום האחרון אף כשחקן וירקד בתפקיד „טוּרנוּס“ של וורגיליוס. יש מוסרים, כי הוא רצח את השחקן פּאריס משום שראה בו את מתחרהו המסוכן.

55. היתה בו כמיהה להנצחת שמו לעולמים, אך לא היתה מחושבת מראש. כך ביטל את שמם הישן של דברים ומקומות רבים וכינה אותם מחדש בשמו; גם את חודש אפריל קרא „נירוֹנאוּס“ והחליט לשנות גם את שם רומא ל„נירוֹפּוֹליס“.

56. בז היה לפולחנות כולם כאחד, מלבד זה של האלה הסורית⁵⁷⁹, אך גם בה מאס עד מהרה ואף טינף אותה במי רגליו, כי אמונת־הבל אחרת באה ולקחה את לבו ולה לבדה נשאר נאמן לתמיד. מאדם בלתי ידוע מפשוטי־העם קיבל במתנה פסל קטן של נערה, סגולה בפני התנקשויות; וכאשר נתגלה מיד אחר כך איזה קשר, העריץ אותה כאלהות עליונה והקריב לה קרבנות שלוש פעמים ביום כל ימי חייו; אף היה רוצה שיאמינו, כי בעזרתה הוא יודע מראש את אשר עתיד להתרחש. חדשים מעטים לפני מותו נכח בבדיקה החגיגית של מעי־הקרבן, אך מעולם לא זכה לסימן טוב.

57. בגיל שלושים ושתים מת, ביום בו רצח לפנים את אוקטביה, והדבר גרם לשמחה כללית גדולה כל כך, שהמוני העם התרוצצו בחוצות העיר חבושי מצנפת־החירות⁵⁸⁰. אף על פי היו גם כאלה שזמן רב עוד הוסיפו לקשט את קברו בפרחי האביב והקיץ ופעם הציבו את פסליו בלבוש־קיסרים על במת־הנואמים. ופעם הציגו שם את פקודותיו, כאילו עודנו חי ועוד מעט וישוב להוותם הגדולה של שונאיו. יתר על כן, אף ווֹלוֹגֵיסוּס מלך הפרתים, בשלחו צירים אל הסנט לחדש את בריתו, ביקש בהשתדלות גדולה, שיכבדו את זכר נירון. ולבסוף, לאחר עשרים שנה, בימי נעורי, כאשר קם שם איש אחד ממוצא מפוקפק ושׂם עצמו כאילו הוא נירון, היה שמו חביב כל כך על הפרתים, שתמכו בו בכל תוקף ובקושי הסכימו להסגירו לידינו.

____

 

ספר שביעי    🔗

א: גאלבה    🔗

(סרוויוס סולפיקיוס גאלבה)

1. זרע הקיסרים⁵⁸¹ ניכרת עם נירון, כפי שעתיד היה דבר זה להתרחש על פי אותות רבים, ובהם ביחוד שני מופתים ברורים ביותר. כאשר חזרה ליוויה ובאה לבקר באחוזתה שליד וֵייִ מיד לאחר נישואיה עם אבגוסטוס, עבר על פניה ביעף נשר והפיל לתוך חיקה תרנגולת לבנה וענף של דפנה במקוֹרה, והיא שלימה כמות שנחטפה. ליוויה ציוותה לגדל אותו עוף ולנטוע את הענף, ומיספר האפרוחים שנולדו מן התרנגולת היה גדול כל־כך, שעד היום נקראת אותה חווילה בשם „אֶל התרנגולות“, וחורשת הדפנים צמחה גם היא עד שהקיסרים בבואם לחוג תהלוכת־נצחון קטפו משם את עלי־הדפנה. המנצחים קבעו להם גם מנהג לנטוע מיד בו־במקום שתילים אחרים; ונימצא כי בהתקרב קיצו של אחד מאלה נבל העץ, אשר אותו אדם שתלו. והנה בשנתו האחרונה של נירון יבש היער כולו עד שרשיו, וגם התרנגולות, שהיו שם, מתו עד אחת. וכאשר פגע מיד לאחר־מכן ברק במקדש־הקיסרים, נפלו בבת־אחת הראשים מכל האנדרטות ומידי אבגוסטוס נישמט וצנח שרביט־המלוכה.

2. אחרי נירון בא גאלבּה. הוא לא היה קשור בשום קירבת־משפחה אל בית הקיסרים, אך בלי ספק היה בן־אצילים מיוחס ממשפחה חשובה ועתיקת־יומין, שכן בכתובותיו על גבי האנדרטאות הוסיף תמיד, שהוא נין ונכד לקווינטוס קאטולוס קאפיטולינוס, ובשעה שהיה קיסר הציב באולם־ביתו שלשלת־יוחסין, שבה המשיך את יחוסו מצד אביו עד יופיטר ומצד אמו עד פאסיפאי אשת מינוס⁵⁸².

3. יארכו הדברים למנות במפורט את אבותיו ואת תוארי־הכבוד של אותו בית־האב כולו. לפיכך אגע בקיצור באלה של משפחתו. מוטל בספק, מי היה הראשון מבין הסולפיקיים⁵⁸³, שקיבל את הכינוי גאלבּה, ועל סמך מה או מנַין קיבלוֹ. יש סוברים שאותו אדם, לאחר שצר על עיר אחת בהיספניה משך זמן רב ללא־תוצאות, שרך אותה לבסוף באבוקות משוחות בגַאלְבָּנוּם⁵⁸⁴; אחרים אומרים, שעל שום שהשתמש בקביעות בגַאלְבֶּאוּם, כלומר בתרופות עטופות צמר, ניתן לו השם בשעת מחלה ממושכת; ויש אומרים, שמראהו היה שמן מאד, מה שהגאלים קוראים גאלבה, ואחרים, להיפך, אומרים שהיה רזה כאותם בעלי־החיים הקטנים, המופיעים על עצי־אַלון ונקראים גאלבּים. תפארתה של המשפחה באה מסרוויוּס גאלבה ששימש קונסול, והיה הנואם הגדול ביותר בזמנו. עליו אומרים שלאחר שקיבל את היספניה כפרובינציה, בגמר הפריטורה שלו, גרם למלחמת וויריאַתוּס על ידי ששחט שלושים אלף לוסיטנים במירמה⁵⁸⁵. נכדו של זה שימש קצין גבוה בחילו של יוליוס קיסר בגאליה, אך הפך לשונאו על שדחה אותו מן הקונסולט; נצטרף אל הקשר עם ברוטוס וקאסיוס ונתחייב בדין על פי חוק פדיוס. ממנו יצאו סבו ואביו של גאלבה הקיסר. סבו נתפרסם יותר בלימודיו מאשר בדרגתו – שכן למעלה מדרגת פריטור לא הגיע – ופירסם ספר־היסטוריה רב־כמות ומדויק. האב שימש בקונסולט, ואף על פי שהיה קטן־קומה, גם גיבּן ובעל כשרון־דיבור בינוני, היה עורך־דין חרוץ. אשתו היתה מוּמיה אַחַאִיקה, נכדתו של קאטוּלוּס ובת־נכד ללוקיוס ממיוּס, שהחריב את קורינתוס. אחריה נשא את ליוויה אוֹקלינה, אשה עשירה מאד ויפה. מספרים, שהיא ביקשה מרצונה הטוב להינשא לו בשל יחוסו, ואף על פי שהיה כבר בא בימים, ולפניותיה התכופות פשט פעם בגדיו ובינו בינה גילה לעיניה את מומו, שלא תראהו כגונב דעתה. מאחאיקה נולדו לו גאיוּס וסרוויוּס. גאיוס הבכור עזב את העיר לאחר שביזבז את רכושו, וכיוון שטיבריוס מנעו בהגיעו לגילו הראוי מלהשתתף בהגרלת הפרוקונסולים, שלח יד בנפשו⁵⁸⁶.

4. הקיסר סרוויוס גאלבה נולד בשנת הקונסולט של מארקוס וואלריוס מסאלה וגְנֶיוּס לנטוּלוּס⁵⁸⁷, ביום העשרים וארבעה לדצמבר, בחווילה המתנוססת על ראש גבעה ליד טאראקינה, שמאלה מן הדרך בואכה פוּנדי. אמו חורגתו ליוויה אימצה אותו לבן, והוא קיבל את שמה ושם הלוואי שלה אוקֶלָה ואחר גם שינה את שמו הראשון; שהרי מאותה שעה ועד עלותו לשלטון השתמש בשם לוקיוס במקום סרוויוּס. ידוע שבעודנו נער בא עם בני־גילו לברך את אבגוסטוס, וזה צבט לו בלחיו ואמר: „גם אתה, בני, תטעם משהו מן השלטון שלנו!“. גם טיבריוס ניבא שגאלבה עתיד לשלוט, אבל רק לכשיגיע לזקנה, ואמר: „ ובכן יחיה לו, מאחר שאין לי ולזה כלום!“ וכן היה גם לסבו: בשעה שטיפל בקרבן נגד ברק⁵⁸⁸, חטף נשר את הקרבים מידו ונשאם אל אלון מלא בלוטים, וניבאו לו שהדבר מבשר למשפחתו שלטון עליון, אך במאוחר. על כך אמר הוא מתוך צחוק: „כן, כאשר הפרדה תמליט!“⁵⁸⁹. אחרי כן, כשעורר גאלבה את ההפיכה, שאב את בטחונו בראש וראשונה מהמלטתה של פרדה אחת, וכאשר האחרים חרדו למראה האות, שחשבוהו למבשר רעות, קיבלוֹ הוא לבדו כדבר משמח ביותר, כי נזכר בקרבן סבו ובדבריו. אחרי שעטה את טוגת הבגרות, חלם שפוֹרטוּנה⁵⁹⁰ אומרת לו כי היא עומדת עייפה ליד פתחו, ואם לא יכניסנה מהר תהיה לשלל בידי הראשון שתפגשהו. משהקיץ משנתו פתח מיד את האולם ומצא שם ליד המפתן פסל־נחושת של האֵלה, למעלה מאמה גבהו, ונשאו בחיקו לטוסקילום, שבה נוהג היה לבלות את ימי הקיץ, ולאחר שייחד לה מקום־מקדש בביתו, עבד לה בקרבנות־חודש ובחגיגות־לילה שנתיות. אף על פי שעדיין לא הגיע לגיל־העמידה החזיק בעקשנות במנהג הישן, שעבר ובטל כבר בכל הארץ ורק בביתו נתקיים עוד, והוא שהמשוחררים והעבדים יופיעו לפניו כיתות־כיתות פעמיים ביום ואחד לאחד יברכוהו לשלום בבוקר ויטלו ממנו ברכת־פרידה בערב.

5. בין שאר לימודים חפשיים נתמסר גם למשפטים. כמו כן קיבל על עצמו גם את עול הנישואין⁵⁹¹. אולם לאחד אבדן אשתו ושני הבנים נשאר גלמוד ולא נתפתה לכל הצעת־נישואין ואף לא בזו של אגריפינה, שמיד לאחר שנתאלמנה במות דומיטיוס ניסתה לקחת דברים עמו בכל הדרכים ובשעה שהיה עדיין נשוי ועוד לא נתאלמן, עד שאמה של לֶפּידה הוכיחה אותה בריב־שפתים בחברת נשים כבודות, וגם הרימה עליה יד. גאלבה הוקיר את ליוויה אבגוסטה⁵⁹² מעל לכול, ולכן נתעלה בהרבה גם בחייה על ידי חסדיה, ואף במותה נתעשר כמעט על ידי צוואתה, כי בין יורשיה עמד הוא בשורה הראשונה לקבל סכום של חמישים מיליוני ססטרקים. אבל מאחר שהסכום רשום היה במיספרים ולא במילים, הורידו טיבריוס, היורש העיקרי, עד חמש מאות אלף, אבל גם את הסכום הזה לא קיבל.

6. הוא התחיל לשמש במשרות־כבוד עוד קודם שהגיע לגיל החוקי. כפריטור הציג בשעת משחקי הפלוֹראליה⁵⁹³ סוג חדש של שעשועים: פילים צועדים על גבי חבל. אחרי־כן עמד כמעט שנה בראש הפרובינציה אקוויטאניה, ומכאן עבר מיד לשמש בקונסולט רגיל⁵⁹⁴ במשך שישה חדשים. אַחר ירש גאלבה את מקום לוקיוס⁵⁹⁵ דומיטיוס, אביו של נירון, ובמקומו בא סלויוס אוֹתוֹ, אבי אותו הקיסר, כאילו היה הדבר רמז למאורעות שעתידים היו להתרחש, ושכתוצאה מהם היה אוֹתוֹ לקיסר בין בניהם של שני אלה.

על ידי גאיוס קיסר⁵⁹⁶ נתמנה מפקד במקום גֵיטוּליקוּס, ולמחרת בואו אל הלגיונות עצר בהם בשעה שמחאו במקרה כפים במחזה חגיגי, ועשה זאת על ידי שהוציא פקודה, כי ישאירו את ידיהם מתחת למעיליהם. ומיד נישמע ברחבי המחנה החרוז:

„למד, חייל, להיות חייל; גאלבה הוא, לא גיטוליקוס!“.

בקפדנות דומה לזו אסר עליהם לבקש חופשה. הוא חיסן את החיילים הוותיקים וגם את הטירונים בעבודה קבועה ומתמדת, ועד מהרה היכה אחור את הברברים שכבר חדרו אותם הימים לתוך גאליה ממש. וכאשר בא גאיוס⁵⁹⁷ לביקור עוררו בו גם גאלבה וגם צבאו הערצה כזאת, שלא זכה בה אחד מן הצבאות, שנתקבצו ללא מיספר מכל הפרובינציות. וגם לשבחים ולפרסים גדולים זכו. במיוחד הצטיין הוא עצמו בשעה שניהל את תימרוני־הצבא במגינו בידו ורץ אחר־כך לצידי מרכבת הקיסר לאורך עשרים מילין.

7. משהגיעה הבשורה על רצח גאיוס, עודדוהו רבים להשתמש בשעת־הכושר הזאת, אך הוא העדיף להישאר במנוחה. על ידי כך נתחבב מאוד על קלאבדיוס, נתקבל בחבר ידידיו וזכה להוקרה גדולה, וכשנפל פתאום למשכב במחלה לא קשה ביותר, דחו את מועד צאת מסע־המלחמה לבריטניה. הוא קיבל את הנציבות הקונסולארית על אפריקה למשך שנתיים, לאחר שניבחר מחוץ לגורל להביא סדרים בפרובינציה, ששרר בה אי־שקט לרגל מריבות פנימיות ומהומות הברברים. הוא השיב את הסדרים בהקפידו מאוד על המשמעת וגם על הצדק, ואפילו בענינים קטנטנים. באחד ממסעות־המלחמה כשמנת־האוכל היתה מצומצמת ביותר והעידו בחייל אחד שמכר את שארית מזונו במאה דינר המודיוס⁵⁹⁸ חטה, פקד גאלבה, שאך יתחיל הלה לסבול מחוסר מזון, לא יגיש לו איש כל עזרה – והוא גווע ברעב. פעם בשבתו למשפט הביאו לפניו חקירה בדבר בעלות על בהמת־משא, אך ההוכחות והעדויות של שני הצדדים היו קלושות וקשה היה למצוא את האמת; לפיכך פסק שיש להביא את הבהמה אל האגם, ששם נהגו להשקותה, לעטוף את ראשה ובו במקום לסלק ממנה את העטיפה; ואז תהיה לזה שאליו תשוב מרצונה לאחר השתיה.

8. בשכר מעשיו שפעל אותה שעה באפריקה וקודם לכן בגרמניה, קיבל אותות־ניצחון וכהונה משולשת, לאחר שניספח אל וועדת החמישה־עשר, אל חברי כוהני טיטיוּס וגם לכוהני אבגוסטוס⁵⁹⁹. ולמן העת ההיא עד אמצע תקופת שלטונו של נירון כמעט, חי לרוב בהתבודדות ולא יצא לדרך גם לשם טיול בלבד בלי שיוביל אתו בעגלה שניה מיליון ססטרקים בזהב⁶⁰⁰. לבסוף, בשעה ששהה בעיירה פוּנדי, הוצעה לו היספניה טאראקוֹננסיס לפרובינציה. וכאשר עמד והקריב קרבנו בבואו אל הפרובינציה, הלבינו פתאום כל שערות ראשו של נער מן הנערים המשרתים במקדש הכללי, שאחז בידו את מחתת הקטורת; ולא חסרו מנחשים שפירשו את הדבר כסימן לשינוי בשלטון, שבו יבוא זקן אחרי הצעיר ממנו, כלומר הוא (גאלבה) עצמו במקום נירון. זמן לא רב לאחר מכן פגע ברק באגם קאנטאבריה ונימצא שם שנים־עשר קרדוּמוֹת, שהוא סימן מובהק לשלטון העליון של הקיסר.

9. שמונה שנים משל באותה פרובינציה בדרכים שונות ובלתי־יציבות: תחילה במרץ ובתוקף והפריז על המידה בדיכוי פשעים. פעם ציווה לכרות את ידיו של שולחני שטיפל בעסקיו שלא באמונה, וקבע את האיברים בשולחנו של הלז; אף הוקיע על הצלב אפוטרופוס אחד, שהרעיל את הנתון לפיקוחו, כיוון שעתיד היה לרשת את רכושו. וכאשר ביקש הלה את חסות החוק והעיד על עצמו שהוא אזרח רומא, אמר גאלבה להקל על עונשו, כביכול, ופקד להחליף את הצלב ההוא ולהעמיד במקומו אחר, העולה בהרבה על האחרים בגובהו, וצבעו לבן. מעט מעט שינה את דרכו והגיע לידי בטלה וחוסר־מעש, שלא ליתן לנירון איזו עילה שהיא, או כפי שרגיל היה לומר „שאין להכריח אדם ליתן דין וחשבון על אפס־מעשה“.

בשעה שהשתתף בכינוס שבקרתגו החדשה, נודע לו על המהומות בגאליה מפי נציב אקוויטאניה, שביקש את עזרתו. ניתווספו לכך עוד מכתבי ווינדקס, שעוררוהו „להתמסר ולהיות לגואל ומנהיג למין האנושי“. ואמנם לא היסס הרבה וקיבל את ההצעה, קצת מתוך פחד, וקצת מתוך תקווה, שכן מצד אחד נפלו לידו פקודות, שנישלחו בסוד מאת נירון אל פקידיו שירצחוהו בסתר, ומצד שני עודדוהו ניחושים ואותות לטובה על פי נבואתה של בתולה בת־טובים. וביחוד לאחר שאותן הנבואות עצמן הוציא והעלה מגנזי־המקדש אחד מכוהני יופיטר בקלוּניה⁶⁰¹ בשעה שנידרש על כך בחלומו, ונתברר שדברים אלה נאמרו אף הם על־ידי נערה מגדת־עתידות מאתיים שנה קודם לכן. עיקר חרוזי־הנבואות האלה היה, שביום מן הימים יבוא מהיספניה שליט ואדון על כל העולם.

10. לפיכך עלה אל הטריבונל, כאילו עומד היה לעסוק בשיחרור עבדים, והעמיד לפניו את דומויתיהם של אלה אשר נידונו והוצאו להורג על ידי נירון, ככל שהשיגה ידו, אף הציב לימינו צעיר גולה מבני האצילים, שהביא אותו אליו למטרה זו עצמה מאיי הבליארים הקרובים; אז התחיל להתאונן על מצב הזמנים וכשברכוהו אחר כך כקיסר הצהיר, שהוא אינו אלא נציב מטעם הסנט ועם רומא. אחרי כן הכריז על פגרת בתי־הדין וגייס לגיונות וצבאות־עזר מתוך פשוטי־העם שבפרובינציה, נוסף על צבאו הקודם, שהיו בו לגיון אחד, שתי חטיבות פרשים ושלוש קוהורטות⁶⁰². ומבין האצילים, שעלו על האחרים בחכמתם ובגילם, סידר מעין סנט, שיתיעץ בו על דבר ענינים של חשיבות יתירה כל אימת שיהא צורך בכך. כמו כן בחר גם צעירים ממעמד הפרשים, שיחד עם השארת השימוש בטבעת־הפרשים ניתן להם גם תואר „מתנדבים“⁶⁰³, והם היו לשומרי ראשו סביב חדר־משכבו ובמקום החיילים הפשוטים. גם קול־קורא שלח אל רחבי הפרובינציה ובו עורר כל אחד לחוד וכולם יחד להפיכה ולהגשת עזרה לענין הכללי, איש כפי יכולתו. ובאותו זמן בערך, בשעת הקמת ביצורי העיר, שבחר לשבת בה בימי המלחמה, נמצאה טבעת מעשה־קדמונים, שהפיתוח על גבי האבן היקרה שבתוכה תיאר את אֵלת־הניצחון עם אות־ניצחון בידיה; ומיד לאחר כך נתקרבה אל החוף ליד דֶרְטוֹסָה⁶⁰⁴ אניה אלכסנדרונית טעונה כלי־נשק, אך בלי קברניט, בלי מלחים ונוסעים כלל, באופן שלא נשאר ספק בלב איש, כי המלחמה שנתחוללה צודקת וקדושה וזוכה לרצון האֵלים. אבל לפתע־פתאום, ובאופן בלתי־צפוי, הופרה כל התכנית. אחת משתי חטיבות־הרוכבים ניסתה, מתוך חרטה על הפרת שבועתם, לעזוב את גאלבה בשעה שנתקרב אל המחנה, ורק בקושי מנעוה מלהניח את משמרתה; ועבדים אחדים, שקיבלם ממשוחרר של נירון במתנה (בכוונה שיתנקשו בחייו), עוד מעט היו רוצחים אותו בשעה שהלך לבית־המרחץ דרך סימטה צרה, אילמלא היו מעודדים איש רעהו שלא יחמיצו את ההזדמנות, וכאשר נשאלו על דבר איזו הזדמנות מדברים הם, הודו בכול על ידי לחץ העינויים שעונו.

11. לסכנות גדולות אלו ניתווסף עוד מותו של ווינדקס, שהבהילהו במיוחד, עד שראה את עצמו עזוב מכל ולא חסר הרבה שישלח יד בנפשו, אולם משהגיעו בינתיים מן העיר המבשרים עם הידיעות על הירצחו של נירון, ועל זה שכולם נישבעו בשמו, הניח את תואר הנציב וקיבל את הכינוי „קיסר“. מיד יצא לדרך לבוש אדרת־המצביא ופגיון תלוי לו מצווארו על חזהו, ולא חזר להשתמש בטוגה עד שלא דיכא את האנשים, שעוררו מרידות נגדו, והם: ברומא מפקד המשמר הפריטוריאני נימפידיוּס סאבינוס; פונטיוּס קאפּיטו נציב גרמניה וקלוֹדיוּס מאקר נציב אפריקה⁶⁰⁵.

12. שמו הלך לפניו כאכזר וכילי על שהעניש בהכבדת עול המיסים את ערי היספניה וגאליה, שנצטרפו אליו רק לאחר היסוסים ומהן שציווה להרוס חומותיהן, ואת ראשי הפרובינציות והפקידים הקיסריים הוציא להורג יחד עם נשיהם וילדיהם. כמו כן סיפרו שציווה להתיך את כתר־הזהב, חמש־עשרה ליטרה משקלו, שהוציאו אנשי טאראקוֹ⁶⁰⁶ ממקדש עתיק של יופיטר והביאו לו, ועוד גבה מהם את שלוש האונקיות, שחסרו למשקל המלא. שם רע זה נתחזק וגבר עוד יותר בשעה שאך ניכנס ובא אל העיר. כשהכריח את חיילי הצי, שנירון עשאם ממלחים לחיילים סדירים, לשוב למצבם הקודם, סירבו אלה לשמוע בקולו ועוד עמדו בתוקף על דעתם בדרשם נשר ודגלים; אך הוא לו זו בלבד שפיזר אותם על ידי פרשים ששילח בהם, אלא הרג בהם כל עשירי. כמו כן פיזר את גדוד הגרמנים, שסידרו הקיסרים לפנים להיות שומרי ראשם⁶⁰⁷ ונימצאו נאמנים מאוד בשעות־ניסיון רבות; שילח אותם אל ארצם בלי להעניק להם כל גמול בטענה, שהם נוטים יותר אל גניוס דולאבּלה, שבקרבת גניו היו חונים. והדברים שלהלן, יהיו אמת או שקר, היו אף הם לשיחה בפי המלגלגים עליו: שפרץ באנחה כשהגישו לו ארוחה עשירה יתר על המידה; שלסוכן ביתו הקבוע, שמסר לו את התמצית חשבונותיו, הגיש קערה מליאה קיטניות בעד חריצותו ודייקנותו; שלקאנוּס, המנגן בחליל, שגרם לו הנאה מרובה, העניק חמישה דינרים, שלקחם בעצם ידיו מתוך קופתו הפרטית⁶⁰⁸.

13. לפיכך לא נתקבל בשמחה רבה בבואו, והדבר בא לידי גילוי בהצגה הראשונה בתיאטרון, בשעה ששחקני האַטלאנים פתחו בפיזמון המפורסם:

„בא אוניסימוּס מן הכפר!“⁶⁰⁹

ענו כל הצופים בבת אחת ופה אחד ואמרו את סיומו של השיר וחזרו תכופות על החרוז בלווית ההעוויות המתאימות.

14. כך היו החיבה והכבוד שרחשו לו גדולים יותר בשעה שנימסר לו השלטון מאשר בשעה שנשא בו, אף על פי שבמקרים רבים הראה עצמו שליט מצוין. ואילו לא היה בכוח מעשיו הטובים לחבבו, כשם שהשניאוהו המעשים האחרים.

נתון היה להשפעת שלושה אנשים, שהעם היה קורא להם פידגוגים משום שהיו מתגוררים אתו יחד בתוך הפלטין ומעולם לא זזו ממנו. היו אלה: טיטוס וויניוּס, שליחו בהיספניה, אדם בעל תאוות־בצע ללא מצרים; קורנליוּס לאקוֹ, שעלה ממשרת דיין לזו של מפקד הפריטוריאנים, אדם שקשה היה לשאתו מחמת יהירותו ואדישותו; ומשוחררו איקלוּס, שאך זמן קצר קודם לכן זכה לטבעת־הזהב ולשם־הלוואי מארקיאנוּס, וכבר היה מועמד למשרה הגבוהה ביותר, שהפרשים יכלו לקבלה⁶¹⁰. לאנשים אלה, שכל אחד מהם השתולל בחטא משלו, הניח גאלבה שינצלוהו לרעה ונתמסר להם במידה כזאת, שהוא גופו לא נישאר עוד נאמן לעצמו; עתים קשה היה וקמצן ועתים וותרן ושווה־נפש במידה שאינה הולמת שליט נבחר בגילו. דן למיתה אנשים נכבדים אחדים משני המעמדות על חשד קל שבקלים וללא־חקירה. אזרחות רומית נתן לעתים רחוקות, ואת „זכות שלושת הילדים“ העניק ליחידים בלבד, וגם לאלה רק לזמן מסויים ומוגבל מראש. לדיינים, שביקשוהו שיצרף אליהם חבר־שופטים שישי, לא זו בלבד שסירב להם, אלא אף שלל מהם את החסד, אשר עשה אתם קלאבדיוס, כלומר, שלא ניקראו לדון במשפטים בימות החורף ובתחילת השנה.

15. כמו כן חשבו שהוא עומד להגביל את תקופתן של המשרות, הנתונות לסנטורים ולפרשים, לתקופה של שנתיים ושלא יעניקן אלא לאלה שאינם רוצים בהן וממאנים לקבלן. דאג להחזרת תשורותיו של נירון, שאת גבייתן מסר לידי חמישים פרשים רומיים, ולא וויתר אלא על החלק העשירי מן הסכום, בתנאי שאף אם אחד השחקנים או המתאבקים מכר בינתיים דבר מן המתנות, יופקע גם הוא מידי הקונה, אם הם ביזבזו כבר מחירו ואין בידיהם לשלם. לעומת זאת, הניח לבני לוויתו ולמשוחרריו שימסרו במחיר או יתנו במתנת־חסד כל דבר ודבר, מיסים ושיחרור ממיסים, עונשים לחפים מפשע ושיחרור מן העונש לחוטאים. יתר על כן, בשעה שעם רומא דרש את מותם של האלוֹטוּס וטיגילינוּס – דווקא בשני אלה, שהיו הנבלים הגדולים שבעוזריו של נירון, לא נגע כלל, ועוד כיבד את האלוֹטוּס במשרת פרוֹקוּראטוֹר חשובה, ובדבר טיגילינוּס נזף בעם בכרוז על כך, שהוא שואף לדם.

16. במעשיו אלה פגע כמעט בכל המעמדות, אך השנאה נגדו בערה ביחוד בלב החיילים, כי לאחר שהקצינים השביעו אותם בשם הקיסר שלא בנוכחותו והבטיחו להם תשורה גדולה מן הרגילה, לא קיים גאלבה את ההבטחה ועוד התרברב אחר כך באמרו, כי נוהג הוא לגייס חיילים ולא לקנותם. בדרך זו מירר את נפש כולם בכל מושבותיהם. מלבד זאת עורר פחד והתמרמרות גם בפריטוריאנים כשפיטר רבים מהם בזה אחר זה מחמת היותם חשודים כמצדדי נימפידיוס. ויותר מכולם נירגן הצבא בגרמניה העליונה על ששללו ממנו במירמה את התגמול על המעשים שעשו נגד ווינדקס והגאלים. לפיכך היו הם הראשונים, שהעזו להפר את המשמעת ובראשון לינואר מיאנו לבוא בשבועה אלא בשם הסנט בלבד, ומיד החליטו לשגר מלאכות אל הפריטוריאנים עם ההודעה הבאה: קיסר זה שהועלה בהיספניה אינו מוצא חן בעיניהם ועל הפריטוריאנים לבחור בעצמם במישהו, שכל הצבאות יסכימו לו.

17. משנודע הדבר לגאלבה סבר, שהזילזול שמזלזלים בו אינו בא מפאת זקנתו בלבד, כי אם על שום היותו ערירי. מה עשה? – מתוך המון הבאים לשחר את פניו אחז פתאום בידו של פּיסו פּרוגי ליקיניאנוּס, צעיר בן אצילים ומצויין, שהיה מקובל עליו מאז ומתמיד ובצוואתו נתן לו תמיד חלק בנכסיו ובשמו; קרא לו „בני“ והוליכו אל המחנה; שם אימצו לבן לו בפני החיילים הנאספים, אך גם בשעה זו לא הזכיר דבר בענין התשורה. ועל ידי כך נתן הזדמנות קלה ונוחה למארקוּס סאלביוּס אותו לבצע את מזימותיו במשך שישה ימים לאחר אותו האימוץ.

18. אותו גדולים ותכופים בישרוּ לו לגאלבה עוד מראשית שלטונו את קיצו כפי שאמנם בא ונהיה: בשעה שזבחו בכל הדרך⁶¹¹ קרבנות על ימין ועל שמאל בכל עיר ועיר, נתבהל אחד הפרים ממכת הקרדום, ניתק מוסרותיו ופרץ אל עבר מרכבתו, הרים רגליו והציף את גאלבה כולו בדמו; וכאשר ירד מן המרכבה כמעט ופגע בו אחד משומרי ראשו ברומח לרגל הדוחק של ההמון. גם בשעה שניכנס לעיר, ואחר כך כשעלה אל הפלטין, קידמה את פניו רעידת־אדמה ומעין קול־געייה. ומכאן ואילך באו כמה מופתים ברורים עוד יותר: מכל אוצרותיו הרים רדיד אחד משובץ מרגליות ואבנים יקרות לקשט בו את פסל „פורטונה“ שלו אשר בטוּסקוּלוּם⁶¹²; ואילו לאחר מכן הקדיש את הרדיד הזה לוונוּס אשר בקאפיטוליום, כאילו ראוי זה למקום נעלה יותר. והנה בלילה שלאחריו חלם על דמות פורטונה, המתאוננת על שנלקח ממנה הדורון המיועד לה ומאיימת עליו, שגם היא תקח מידו מה שנתנה לו. החלום החרידהו, אבל כאשר מיהר למחרת, עם עלות השחר, לצאת לטוסקולום לכפר את פני האֵלה בענין החלום, לא מצא שם, למרות ששלח לפניו אנשים אשר יכינו את כל הדרוש לטקס־הפולחן, אלא רמץ עומם על המזבח ולידו זקן לבוש שחורים, המחזיק לבונה בקערת־זכוכית ויין בגביע־חרס⁶¹³. גם לכך שמו לב, שבאחד בינואר, בהקריבו את הקרבנות, נפל הזר מעל ראשו, ובעמדו לשאול לעתיד התעופפו התרנגולות⁶¹⁴ ממנו והלאה. ביום שאימצוהו רצה לדבר אל החיילים, אך מפאת שכחת השמשים לא העמידו לו כיסא־שדה לפני הבימה, כפי שנהוג היה, ובסנט העמידו לו את כיסא־הכבוד כשפניו הפוכים.

19. בשעה שהקריב קרבנות שחרית קודם שנירצח, הזהירוֹ וחזר והזהירוֹ מגיד־העתידות, שעליו להישמר מפני הסכנה, באשר הרוצחים אינם רחוקים לבוא. מעט אחרי־כן נודע לו, שהמחנה⁶¹⁵ נימצא בידי אוֹתוֹ, וכאשר רבים יעצוהו שיבוא לשם בכל המהירות האפשרית, ויוכל להתגבר עליו בסמכותו ובנוכחותו, החליט לא לעשות יותר מאשר להחזיק בשלו ולחזק את מעמדו על ידי משמרות חיילי הלגיונות, שחנו במקומות רבים במפוזר. אף־על־פי־כן לבש מגן עשוי בד, אם כי לא כיחד כלל, שהדבר יועיל אך במעט למול חרבות רבות כל־כך. ולבסוף נתפתה לצאת על ידי השמועות הכוזבות, שהקושרים הפיצו בכוונה כדי להוציאו לרשות הרבים, ואנשים אחדים אישרו בפניו מתוך פזיזות שהענין נגמר, מעוררי המהומות דוכאו והשאר באים אליו בהמוניהם לברכו ומוכנים לשמוע בקולו לכל דבר. אז יצא לדרך לקראתם בביטחון גדול כל כך, שבשמעו חייל מתפאר כי רצח את אוֹתוֹ בעצם ידו. ענה ואמר לו: „ברשות מי?“ – וכך הלך והתקדם עד הפורום. שם דהרו לקראתו על סוסיהם הפרשים, שהוטל עליהם לרצחו, פיזרו את קהל־האזרחים ובראותם אותו מרחוק שהו קצת במקומם; אחרי כן חזרו ודפקו בסוסים והיכוהו לפי חרב, לאחר שאנשיו עזבוהו לנפשו.

20. יש מספרים, כי אך פרצה המהומה קרא גאלבה בקול: „מה מעשיכם, חברים־חיילים? אני שלכם ואתם שלי!“ וגם הבטיח להם את התשורה. ואילו רבים מוסרים, שבעצמו הושיט להם את צווארו והאיץ בהם לעשות מלאכתם ולהכותו, אם אמנם כך יצא הדבר מלפניהם. תמוה עד מאוד, שאיש מן העומדים שם לא ניסה להביא עזרה לקיסר, ואלה שניקראו לכך זילזלו כולם בפקודות, זולת פלוגת חיילים גרמנים. אלה חרדו להושיע בשל החסד שעשה אתם לאחרונה כשדאג להם דאגה רבה בהיותם חולים ותשושי־כוח; אבל אחרו את המועד, כי לא ידעו את המקום והלכו בדרכי־עקיפין.

בקרבת אגם קורטיוּס⁶¹⁶ נירצח ונשאר שם כמו שהיה עד שעבר עליו חייל פשוט בשובו מחלוקת מנת־המזון, ולאחר שזרק את משאו מעליו חתך את ראשו. אך משלא מצא שערות שיאחז בהן, טמן אותו בחיקו, אחר תחב את אגודלו לתוך פיו וכך נשאוֹ אל אוֹתוֹ. זה מסרו לידי התגרנים ושמשי־המחנה, שקבעוהו בראש חנית ונשאוהו במחנה מסביב מתוך התקלסות וקריאות חוזרות ונישנות: „גאלבה, קוּפּידו⁶¹⁷, הנה תהנה מגילך!“. להלצה מחוצפת זו גירתה אותם בראש וראשונה השמועה, שנתפשטה ימים אחדים קודם לכך בעם, כי לאיש אשר הילל את מראהו, הרענן ואיתן עדיין, ענה גאלבה: „עוד כוחי במתני!“⁶¹⁸. עבד משוחרר של פּאטרובּיוּס נֶרוֹניאנוּס קנה את הראש מידי אלה במאה דינר זהב והשליכהו למקום שבו הוצא פטרונו להורג בפקודת גאלבה. לאחר כל זה הביא סוף־סוף ארגיווּס, סוכן ביתו, לקבורה את הראש וגם את שאר הגוויה בגנים הפרטיים של גאלבה על יד הכביש האברֶליאני.

21. קומתו היתה בינונית, ראשו קרח כולו, עיניו תכולות, חוטמו עקום, וידיו ורגליו מעוותות מחמת מחלת השיגרון במידה כזאת שלא יכול לנעול נעל זמן רב, או להפוך במגילה ואפילו להחזיק בה. בצידו הימני צמח לו גידול של בשרו ותפח כל כך, שבקושי יכלו להחזיקו על ידי תחבושת.

22. מוסרים שהיה מרבה באכילה ובימות החורף נהג לטעום אוכל גם לפני עלות השחר. ואילו בשעת הארוחה נוהג היה לאכול בשפע כזה, שהיה מצווה להעביר את השיירים, שנערמו תחת ידו, ולפזרם לבסוף בפני המשרתים העומדים עליו לשמשו. תאוותו היתה מופנית בעיקר לזכרים, ורק לחזקים ולמבוגרים שבהם. סיפרו עליו שבבוא איקֶלוּס, אחד ממרעיו הישנים, להיספניה כדי להודיעו על מות נירון, קיבלהו בנשיקות של חיבה יתירה לעיני כול ועוד ביקשהו בו במקום שיתרצה לו ומיד התבודד אתו.

23. הוא מת בשנת השבעים ושלוש לחייו, בחודש השביעי לשלטונו. הסנט החליט מיד כשניתנה לו רשות לכך, להקים לו מצבה על הפורום בראש עמוד, מקושטת בחרטומי אניות, במקום שבו נירצח. אולם אספסיאנוס ביטל את ההחלטה הזאת, כי נודע לו שגאלבה שלח מהיספניה רוצחי־חרש שיתנקשו בחייו ביהודה.

ב: אותו    🔗

(מארקוס סאלוויוס אותו)

1. אבותיו של אוֹתוֹ מוצאם מן העיירה פֶרֶנְטיוּם, ממשפחה עתיקה ונכבדה שנתייחסה על שרי אֶטרוּריה. אבי־אביו מארקוס סאלוויוּס אוֹתוֹ, היה בן פרש רומאי, אך אמו באה ממוצא שפל, ואולי לא היתה בת־חורין אפילו. הוא היה לסנטור בחסדי ליוויה אבגוסטה, שבביתה גדל, אך לא עלה בדרגה אלא עד למעלת פריטור.

אביו, לוקיוס אוֹתוֹ, שמצד אמו היה בן למשפחה מפוארת וקרובים רבים וחשובים לו, היה חביב מאוד על טיבריוס קיסר והיה דומה לו בקלסתר פניו במידה כזאת, שרבים חשבוהו לבן הקיסר. במשרות־הכבוד שבעיר הבירה, בנציבות באפריקה, ובתפקידים צבאיים מיוחדים⁶¹⁹ שימש בקפדנות יתירה. באיליריקום העז להוציא להורג חיילים אחדים, שמתוך חרטה על שנתנו ידם למרד קאמילוּס רצחו את קציניהם כמחוללי הבגידה בקלאבדיוס⁶²⁰; ועשה זאת לפני מושב המיפקדה ובנוכחותו, אף־על־פי שידע כי על אותו מעשה עצמו העלה אותם קלאבדיוס בדרגה. במידה שגדלה תהילתו בשל המעשה הזה, אבד חינו בעיני הקיסר; אולם במהרה רכש לו אותו מחדש בגלותו מזימותיו של פרש רומאי, שנודעו לו מפי עבדים שמסרו, כי הוא מתכונן לרצוח את קלאבדיוס. גם הסנט העניק לו כבוד בלתי־רגיל ביותר בהחליטו להעמיד לו פסל בפלטין; וגם קלאבדיוס סיפחהו אל מנין הפאטריקיים והיללוֹ אותה שעה בתשבחות גדולות בנאום, שבו אמר בין שאר הדברים: „זהו גבר, שלא הייתי מאחל לי בנים טובים ממנו“. מאַלְבִּיָה טֶרֶנְטִיָה, שהיתה אשה מיוחסת, נולדו לו שני בנים: לוקיוס טיטיאנוס, והצעיר ממנו מארקוס, שקיבל את שם הכינוי של אביו⁶²¹. גם בת היתה לו, שמיד בהגיעה לפרקה אירש אותה לדרוסוס, בנו של גרמאניקוס.

2. הקיסר אוֹתוֹ נולד ביום העשרים ושמונה באפריל בשנת הקונסולט של קאמילוּס ארוּנטיוּס ודומיטיוס אהנובּארבּוּס⁶²². משחר נעוריו היה בזבזן והולל במידה כזאת שתכופות היה אביו מייסרו במלקות. מספרים כמו כן שנוהג היה לשוטט בלילה, לתפוס כל איש חלש או מבוסם שפגש בדרכו, להניחו על גבי מעיל פרוש ולטלטלו באוויר. אחרי מות אביו העמיד פני אוהב לגבי משוחררת אחת בעלת השפעה בחצר, כדי שיזכה מלפניה ביתר חן וחסד, ואף על פי שהיתה כבר באה בימים וכמעט בלה. בעזרתה התקרב אל נירון ועד מהרה תפס את המקום הראשון בין ידידי הקיסר, ביחוד בשל הדמיון שבאופים של שניהם; וכפי שמספרים גם בשל יחסי־זנונים הדדיים. והשפעתו היתה גדולה כל כך, שלאחר שקיבל פעם סכום עצום מידי קונסול לשעבר, שנתחייב בדין באשמת סחיטת־כספי, ועוד קודם שהשיג לו את החנינה הסופית, לא היסס מלהכניסו לסנט, כדי שיביע את תודתו על החזרתו⁶²³.

3. הוא היה יועצו ואיש־סודו של הקיסר בכל דבר וביום שהועיד בו נירון את רצח אמו, הזמין את שניהם למשתה מפואר ביותר, כדי להוציא כל חשד מלבה. וכך נמסרה לידו זמנית פופיאה סאבינה, שהיתה אז עדיין אהובתו של נירון, לאחר שנחטפה מבעלה, ונישאה לו למראית־עין; אך הוא לא הסתפק בזה שהדיחה, אלא נתמלא אליה תאווה במידה כזאת, שלא יכול לשאת בשוויון נפש את נירון כמתחרהו. על כל פנים רווחת הדעה שמלבד זה שלא נתן כניסה לביתו לאנשים שנשלחו אליו לקחתה, הרי גם בפני נירון עצמו סגר את הדלת, כשהלז עמד פעם לפני הדלת והשמיע לשווא תערובת דברי איומים ותחנונים בדרשו ממנו את החזרת ה„פיקדון“. כתוצאה מכך בוטלו נישואיו, והוא עצמו הורחק באמתלה של מסירת הנציבות בלוסיטאניה לידיו. ונירון הסתפק בכך משום חשש, שכל הקומדיה הזאת תתפרסם על ידי מתן עונש חמור מזה. אף על פי כן נודע הדבר עד מהירה מתוך החרוזים האלה, שנפוצו ברבים:

על מה הוּגלה אותו בכבוד מדומה כי תשאלו,

דעו כי לאשתו שלו התחיל להיות מנאף.

בפרובינציה זו משל כקויסטור עשר שנים, במתינות ובנקיון־כפים יוצאים מגדר הרגיל.

4. כאשר ניתנה לו סוף־סוף ההזדמנות לנקמה, היה אוֹתוֹ הראשון שנתחבר אל נסיונותיו של גאלבה, ובאותה שעה החל גם הוא לטפח תקווה להגיע לשלטון, וזו נתחזקה גם לרגל מצב הענינים, אך עוד הרבה יותר עקב הבטחתו של התוכן סֶלבקוּס⁶²⁴. זה הבטיח לו פעם כי יאריך ימים אחרי נירון, ועתה בא מרצונו הטוב ובאופן בלתי צפוי וחזר והבטיח לו כמו כן כי בקרוב יהיה קיסר. לפיכך לא הזניח כל אפשרות לעשיית־טובות או לגמילות־חסד לגבי כל איש ואיש. כל אימת שאֵרח את הקיסר לסעודה, חילק מטבע־זהב לכל אחד מגדוד שומרי הראש, ובאותה מידה השתדל לרכוש את לב החיילים, כל אחד על פי דרכו; וכאשר בחר בו אדם אחד כשופט־בורר בריבו עם שכינו על חלק מגבולו, קנה את כל הקרקע והעמידו לרשותו; וכך לא היה עוד אדם שלא חשב, ואף אמר בגלוי, כי הוא לבדו ראוי לרשת את הקיסרות.

5. הוא קיווה כי גאלב יאַמצהו לבן וציפה לזה מיום ליום. אולם כאשר העדיף את פיסו על פניו ותוחלתו ניכזבה, שם פניו אל השימוש בכוח. לכך זירזוהו מלבד הצער שבלב, גם גודל חובותיו. שכן אומר היה בגילוי־לב, כי לא יוכל להתקיים אלא כקיסר, ואין בכך הבדל, אם יפול בשדה הקרב בידי האויב, או בבית־המשפט בידי נושיו. ימים אחדים קודם לכן סחט מאת אחד מעבדי הקיסר מיליון ססטרקים בשכר משרת סוכן שהשיג בשבילו ובסכום מיצער זה ניגש למפעל הגדול. תחילה גילה את הענין לחמישה מאנשי חיל־המשמר, אחר כך לעשרה אחרים, לאחר שכל אחד מן הראשונים הביא שנים־שנים חדשים. לכל אחד מאלה שילם עשרת אלפים ססטרקים והבטיח להם עוד חמישים אלף. אלה עוררו אחרים, אך לא רבים ביותר, כי בטוחים היו בהחלט, שבשעת המעשה עצמו יצטרפו אליהם רבים.

6. מיד אחרי האימוץ נשא את נפשו לכבוש את המחנה ולתקוף את גאלבה בשעת סעודת הערב בפלטין. אבל לתכנית הזאת עמד מכשול בדרך, כי היה מן הצורך להתחשב בפלוגה שעמדה אותה שעה על המשמר, שלא להגביר את השנאה שרבצה עליה, מאחר שאותה פלוגה עצמה שימשה בשמירה גם בשעת רצח גאיוס וגם בשעת הבגידה בנירון. זמן־הביניים שעבר עד המעשה⁶²⁵ אבד בגלל אותות מבשרים רעה ואזהרותיו של סלבקוס. לבסוף כשהגיע היום המיועד הזהיר את הקושרים שימתינו לו בפורום, בקרבת מקדש סאטוּרנוס, ליד אבן־המיל המוזהבת⁶²⁶, ובעצמו השכים לברך את גאלבה ונתקבל בנשיקה כרגיל; אף נכח בשעה שהקיסר הקריב את קרבנו ושמע את נבואות מגיד־העתידות. אחר כך הודיע לו משוחרר אחד, כי „האדריכלים באו“ – זה היה האות המוסכם – והוא הסתלק בתואנה, כי „עליו לראות איזה בית העומד למכירה“ ומיהר דרך השער האחורי של הפלטין אל המקום המיועד. אחרים אומרים, שהעמיד פנים כי קדחת תקפתו וביקש את אלה שעמדו בקירבתו שימסרו התנצלות זו במקרה שישאלו עליו. אחר מיהר והתחבא בתוך אפיריון של נשים ואץ אל המחנה; כשנחלשו נושאי האפיריון ירד והתחיל לרוץ, אף נתעכב בגלל נעלו שהותרה רצועתה, עד שלבסוף סילקו מלוויו את כל ההשהיות בהרימם אותו על כתפיהם; כל הנוכחים בירכוהו כקיסר והגיע עד למשכן המיפקדה בתוך תרועות מזל־טוב ובין חרבות שלופות; וכל שפגשהו בדרך נצטרף אליו כאילו היו גם הקושרים והמשתתפים במעשה. משם שלח אנשים לרצוח את גאלבה ואת פיסו, וכדי לקנות את לב החיילים על ידי הבטחות, הכריז באסיפתם לא־פחות ולא־יותר אלא שיחשוב לרכושו רק זה בלבד שהם ישאירו לו.

7. אחרי כן, בהתקרב אותו יום לקיצו, ניכנס לסנט ותיאר בנאום קצר, כיצד נחטף כביכול ברחוב והוכרח בכוח לקבל עליו את השלטון, שעתיד הוא לשאת בו בהתאם לרצון כולם; מכאן בא אל הפלטין. וכאשר ההמון השפל קרא לו, עם שאר מחמאות המברכים והמחנפים, בשם נירון, לא הראה כל סימן של דחיה, כי אם להפך, הוסיף – כפי שמסרו רבים – לתעודותיו ולמכתביו הראשונים, ששלח אל אחדים מראשי הפרובינציות, גם את הכינוי נירון. על כל פנים הרשה להקים מחדש את פסליו ואנדרטאותיו של נירון, אף השיב על כנם את הפקידים והמשוחררים שלו, והדבר הראשון שחתם עליו בסמכותו החדשה היה הפקדת חמישים מיליון ססטרקים לסיום בנין בית־הזהב. אומרים שבאותו לילה ניבעת משנתו והשמיע אנחות עצומות, ואלה שמיהרו אליו מצאוהו שוכב על הארץ לפני מיטתו ומבקש לפייס את נשמת גאלבה בכל מיני דרכי־כפרה, כי חלם שנשמתו היא שהחרידתו והשליכתו ארצה; ולמחרת היום בשעת ניחוש־העתידות נתחוללה סערה והוא נפל נפילה קשה, במלמלו אל עצמו תוך כדי כך: „וכי מה ראיתי לחלל בחליל הגדול?“⁶²⁷.

8. באותו זמן בערך נשבעו הצבאות אשר בגרמניה שבועת אמונים לוויטֶֶליוס. כאשר נודע לו הדבר, הציע בסנט שישלחו מלאכות שתבאר לוויטליוס כי כבר בחרו בקיסר ותייעץ לו לשמור על השקט והאחווה. יחד עם זה הבטיח על ידי אנשי ביניים ובמכתבים לוויטליוס חלק בשלטון והציע לו את עצמו כחתן. אבל כאשר המלחמה היתה כבר מחוץ לגדר של ספק והחיילות על מצביאיהם, שוויטליוס שלח לפניו, התקרבו ובאו, הכיר את רחשי לבם ונאמנותם של חיילי המשמר, שהביאו כמעט לידי רצח כל המעמד הסנטורי. הפקודה ניתנה להעביר נשק בידי חיילי הצי ולהסיעו באניות⁶²⁸. כאשר הוציאו את הנשק הזה לפנות ערב ממחסן־הנשק של המחנה, קם בלב חיילים אחדים החשד, שיש כאן בגידה, ואלה עוררו מהומה; אז רצו כולם בבת אחת בלי שיעמוד איש בראשם, אל הפלטין ודרשו מוות לסנטורים. ואחרי שהיכו אחור את הטריבונים שניסו לעצור בעדם, וגם הרגו אחדים מהם, התפרצו כפי שהיו, מלוכלכים בדם, לתוך אולם האוכל, בחקרם לדעת היכן הקיסר, ולא חדלו מכך אלא לאחר שראוהו בעיניהם.

את מסע המלחמה התחיל במרץ אבל מתוך פזיזות, בלי לשים לב גם לענינים שבאמונה, אלא דווקא בזמן שהמגינים הקדושים⁶²⁹ הוצאו כבר אך עוד לא ניגנזו, דבר שנחשב מאז ומקדם לאות מבשר רע, וביום שבו התחילו מעריצי אֵם־האלים⁶³⁰ לקונן ולבכות; ועל כל אלה עוד היו הניחושים מבשרים רעות: כי הנה הקרבנות ששחט לכבוד דִיס, אבי שאוֹל, עלו יפה, בה בשעה שבקרבן כזה רצויים דווקא קרביים המבשרים את ההפך מזה. אך יצא לדרכו נתעכב לרגל שיטפון הטיבר, וליד אבן־המיל העשרים מצא את הדרך חסומה בפניו על ידי בנינים שנהרסו.

9. ומתוך אותה קלות־דעת החליט להביא את הקרב לידי הכרעה מהירה ככל האפשר, אף על פי שלאיש לא היה כל ספק בדבר כי מן הצורך הוא להאריך את המלחמה, באשר האויב נמצא במצוקה מפני הרעב והמקום הבלתי־נוח של מחנהו. יתכן שעשה זאת מחוסר סבלנות לשאת במתיחות הממושכת, ובתקווה שעוד לפני בואו וויטליוּס יעלה בידו להכותם מכה ניצחת; או אולי משום שלא יכול לעמוד בפני ההתלהבות, שבה דרשו חייליו לצאת למלחמה. הוא עצמו לא השתתף בשום קרב ונישאר יושב בבריקסֵלוּם⁶³¹. בשלושה קרבות ניצח, ואם אמנם בינוניים, אחד ליד האלפים, עוד אחד בקרבת פְּלַקֶנְטְיה⁶³² וב„בית־קאסטוֹר“, כפי שקוראים לאותו מקום; אך באחרון, ובגדול שבהם, נוצח ליד בֶּטְרִיאַקוּם⁶³³, ובמירמה. עוררו תקווה למשא ומתן, וכאשר יצאו חייליו לשם קביעת תנאי השלום, הוצרכו פתאום להלחם בלי שציפו לכך, בעצם הרגע שברכו איש את רעהו לשלום. מיד תקף אותו הרצון למות, בעיקר מתוך בושה, כפי שרבים משערים בצדק, כי לא רצה להוסיף ולהחזיק בשלטון בסכנה גדולה כל כך לאבדן רכוש וחיי אדם, ולא מתוך יאוש כלשהו, או אי־אמון בחיילותיו. שכן חיל המילואים, ששמר אתו לעת צרה, היה אז עדיין שלם, וצבאות נוספים באו לעזרתו מדאלמאטיה, פּאנוֹניה ומוֹיסיה ואף אלה שנוצחו לא היו נדכאים עד כדי כך שלא היו מוכנים לכל סיכון, מרצונם ואף בלי עזרה, כדי לנקום את חרפּת המפלה.

10. אבי, סוִיטוֹניוּס ליטוּס, השתתף במלחמה הזאת כטריבון צר־הפסים⁶³⁴ עם הליגיון השלושה־עשר. נוהג היה לספר תמיד אחרי כן, כי אוֹתוֹ בהיותו עוד אזרח רגיל מתעב היה מלחמת־אזרחים, ועד כדי כך שאם מישהו הזכיר בשעת משתה את גורלם של ברוּטוּס וקאסיוּס, תקפתו רעדה; ולא היה בא לידי התנגשות עם גאלבה, אילו לא היה בטוח כי אפשר לעשות את הדבר בלא מלחמה. לשים קץ לחייו לאחר אותו קרב הגיע על ידי הדוגמה, שהראה לו חייל פשוט: הוא בא והודיע לו על תבוסת הצבא; וכאשר איש לא האמין לדבריו, אלא האשימוהו בשקר ובמורך־לב, כבורח מן המערכה, נפל על חרבו לרגלי אוֹתוֹ. ואבי סיפר, כי אוֹתוֹ משראה את הנעשה הכריז בקול ואמר, כי לא יוסיף עוד להביא סכנה על אנשים כאלה, אשר שירתוהו בנאמנות כזאת!

לפיכך היה מדבר על לב אחיו ובן־אחיו ועל לב כל אחד מידידיו, שידאגו איש לשלומו כפי שיוכלו, ולאחר שחיבקם ונישק להם, שלח את כולם מעליו. אחר כך התבודד במקום־סתר וכתב שני מכתבים: מכתב־תנחומים לאחותו, ועוד מכתב שבו הפקיד את גופתו ואת זכרונו בידי מסאלינה, אלמנת נירון, שחשב קודם לקחתה לאשה. לאחר־זה שרף את כל מכתביו, כדי שלא יביאו סכנה או נזק למישהו עם הניצחון. גם כסף חילק למשמשיו ככל שהיו האמצעים בידו.

11. וכך בהיותו כבר מוכן למות, לאחר שעשה את הכנותיו, הרגיש מתוך המהומה שקמה בינתיים, כי האנשים שהתחילו להתחמק ולעזוב את המקום, ניתפסו והושמו במעצר כבורחים. אז אמר: „אוסיף לחיות עוד את הלילה הזה!“ – אלה היו דבריו מלה במלה – ואסר להשתמש בכוח נגד מישהו. עד שעה מאוחרת היה חדר השינה שלו פתוח לרווחה וניתנה האפשרות לבוא אליו לכל שרצה בכך. אחרי כן השקיט צמאונו בשתית מים קרים, לקח בידו שני פגיונות ולאחר שבחן את חודו של כל אחד, הניח את האחד מתחת לכר ויישן שינה טובה ליד דלתיים סגורות. משנתעורר לבסוף לפנות בוקר דקר עצמו דקירה אחת תחת חזהו השמאלי, וכאשר התפרצו אליו האנשים לשמע אנחתו הראשונה, כיסה וגילה לפניהם את הפצע חליפות והוציא את נשמתו. חיש־מהר קברוהו, כפי שציווה, בשנת השלושים ושמונה לחייו וביום התשעים וחמישה לממשלתו.

12. לא תוארו ולא הליכותיו התאימו לגדולת־נפש כזו מכל וכל. מספרים, שקומתו היתה בינונית, רגליו חלשות ועקומות, אלא שבהידור גופו דומה היה לאשה כמעט. מורט היה שערות גופו, ובגלל מיעוט שער־ראשו חבש פיאה נכרית הדוקה היטב, עד שאיש לא יכול להבחין בכך. גם את פניו נהג לגלח יום־יום והיה ממרח אותם בלחם שרוי במים ועוד מראשית צמיחת זקנו עשה זאת, שלא יגדל לו הזקן. היה משתתף תכופות בפולחן־איסיס גלוי לעין כל ולבוש בגדי־בד כדת. וזאת היתה הסיבה, לפי דעתי, שמותו שלא התאים כלל לחייו, עורר השתוממות יתירה. רבים מן החיילים, שהיו נוכחים שם, נשקו ברוב בכי את ידיו ורגליו בשכבו, קראוהו בקילוס „האמיץ באנשים, היחיד בקיסרים“ ומיד ובו במקום, לא רחוק מן המוקד, שלחו יד בנפשם. גם רבים מאלה, שלא היו נוכחים שם, משקיבלו את הידיעה, אחזו בחרב והרגו מרוב צער איש את רעהו. לבסוף היו מרבית אותם הבריות, שבחייו שׂטמוהו ביותר, משבחים אותו בפיהם אחר מותו, עד שהכריזו עליו ברבים, כי סילק את גאלבה לא כדי שימשול תחתיו, אלא משום שביקש לחדש את הקהיליה ואת החופש.

ג: וִיטֶלִיוּס    🔗

(אַבלוּס וויטליוּס)

1. על אודות מוצאם של הוויטליים נימסרו השערות שונות, הסותרות זו את זו לחלוטין. יש אומרים שמוצאם קדום ואציל, ואילו לדעת אחרים חדש הוא ומעורפל, ואפילו שפל. אשר לי אומר הייתי, כי דבר זה בא ונהיה מצד אלה שהחניפו לו לקיסר וויטליוס, או שאמרו לגנותו, אלמלא ידעתי כי הדעות הללו על אודות מצב המשפחה נחלקו עוד זמן ניכר קודם לכן. נתקיים בידינו ספר, שכתבו קווינטוס אֶבלוֹגיוּס לקווינטוס וויטליוּס, מי שהיה קוויסטור בזמנו של אבגוסטוס האלוהי, ובספר זה כתוב, כי הוויטליים הם מצאצאי פאבנוּס, מלך האבּוריגינים⁶³⁵, וּויטֶליה שהעריצוה במקומות רבים כאלהוּת, והם משלו על כל לאטיוּם. שארית הגזע עברה מארץ הסאבינים לרומא וניספחה אל שורות הפאטריקיים. כעקבות אותו הגזע נתקיימו זמן רב: הדרך הוויטלית היוצאת מהיאניקוּלוּס⁶³⁶ עד הים, וכן מושבה בשם זה, שבני המשפחה דרשו פעם להגן עליה בפני האקוויקוֹלים בכוחות בית־האב עצמו. אחרי כן, בימי המלחמה בסאמניטים, כשנישלח גדוד־צבא לאפוּליה, התיישבו אחדים מן הוויטליים בנוּקריה⁶³⁷ ולאחר זמן ארוך חזרו צאצאיהם אל הבירה ואל המעמד הסנטורי.

2. לעומת זאת מוסרים רבים, שמייסד בית־האב היה עבד משוחרר. קאסיוּס סורוּס ואתו אחרים אומרים אפילו, שהיה רצען־מטליא, ובנו, לאחר שזכה לרכוש הגון על ידי מכירת אחוזות מוחרמות בחלקות קטנות ובעבודתו כסוכן־חרש ממשלתי, נשא לו אשה מן ההמון, בתו של איזה אנטיוֹכוּס, שהתעסק באפיית לחם, והיא ילדה לו בן שנעשה פרש רומאי. אולם כל הסתירות הללו ישארו ללא־הכרעה. מכל־מקום פובליוס וויטליוס, בן שמפחה נוּקרית, אם מגזע עתיק ואם מהורים ואבות שיש להתבייש בהם, היה בלא ספק פרש רומאי ומפקח על נכסי אבגוסטוס והניח אחריו ארבעה בנים, שהגיעו למשרות גבוהות ושם־כינויָם דומה היה תמיד וניבדלו רק בשמותיהם הפרטיים, והם: אבלוּס, קווינטוס, פובליוס ולוקיוס. אבלוס מת בשנה ששימש בה בקונסולט, שהתחיל בו יחד עם דומיטיוס, אביו של נירון קיסר. עם־זאת היה איש אוהב־חיים ומפורסם במשתאותיו המפוארים. קווינטוס ירד ממעלתו, כאשר הוחלט מטעם טיבריוס לבור את הסנטורים, שלא היו ראויים למעמדם, ולסלקם. פובליוס היה בן לוויתו של גֶרמאניקוס, תבע לדין את גְנֵיוס פיסו, אויב אדוניו ורוצחו, והשיג את חיובו בדין, ולאחר ששימש בפריטורה, נאסר בין מרעיו של סייאנוס והוחזק במעצר אצל אחיו; שם פתח את עורקיו בתער־הסופרים, אך נתן לחבשו ולרפאותו, לא משם שחזר בו מרצונו למות, אלא משום שלא יכול לעמוד בפני הפצרותיהם של בני ביתו; לבסוף מת ממחלה באותו מעצר עצמו. לוקיוס, לאחר ששימש בקונסול, נתמנה נציב סוריה. הוא הביא את ארטאבּאנוּס, מלך הפרתים, על ידי תחבולות מובהקות, לא רק לידי פגישה אישית אתו, אלא אף לידי מתן כבוד לדגלי הלגיונות⁶³⁸. אחר כך שימש יחד עם קלאבדיוס קיסר במשרת קונסול רגיל שתי פעמים נוספות, גם קנסור היה וקיבל על עצמו את הנהגת עניני המדינה בשעה שיצא הקיסר למסע־המלחמה הבריטני. איש נקי־כפים ורב־פעלים היה, אך יצא לו שם רע מאוד על אהבתו למשוחררת אחת, שברוֹק שלה המעורב בדבש משתמש היה אפילו כתרופה נגד מחלת הפה והגרון, ועשה זאת לא בסתר ולעיתים רחוקות, כי אם יום־יום ובפרהסיה. אותו אדם כשרון מפליא היה לו לחנופה: הוא היה הראשון, שהנהיג לסגוד לגאיוס קיסר כלאֵל, ובשובו מסוריה לא העז לבוא לפניו אלא בהליטו את ראשו, בהסיבו את גופו ולבסוף בנפלו על פניו. כדי לקנות בכל האמצעים את לבו של קלאבדיוס, הנתון בידי נשיו ומשוחרריו, ביקש מאת מסאלינה כחסד שאין למעלה ממנו, שתתן לו לחלוץ את נעליה מרגליה; ואת הנעל, אשר חלץ מרגלה הימנית, נשא אתו תמיד בין הטוגה והטוניקה, ומזמן לזמן היה מנשק אותה. את אנדרטאות־הזהב של נארקיסוּס ופאלאס העריץ בין תרפי־ביתו. ממנו באה אותה אימרה מפורסמת: „כן תזכה לעשותם פעמים רבות!“ שבה בירך את קלאבדיוס כאשר ערך את משחקי מאת־השנים⁶³⁹ שלו.

3. הוא מת בשיתוק למחרת היום שתקפתו המחלה והשאיר אחריו שני בנים, שנולדו לו מסֶסטיליה, אשה הגונה מאד ובת־טובים. זכה לראותם קונסולים, ושניהם בשנה אחת ובמשך כל השנה, שכן בא הצעיר במקום אחיו הבכור בששת החדשים האחרונים. משנפטר, כיבדהו הסנט בהלוויה פומבית וגם בפסל, שהוקם לפני בימת הנואמים, ועליו הכתובת: „מסירותו לקיסר בלתי־מעורערת“.

אבְלוּס וִיטֶלְיוּס בן לוקיוס, הקיסר, נולד ביום עשרים וארבעה או, לדברי אחרים, בשבעה בספטמבר, בשנת הקונסולט של דרוסוס קיסר ונוֹרבּאנוּס פלאקוּס⁶⁴⁰. הוריו, מששמעו את מערכת־המזל שחזו לו החוזים בכוכבים, נתמלאו פלצות עד כדי כך, שאביו השתדל תמיד בכל כוחו שלא תינתן לו איזו פרובינציה כל עוד הוא בחיים, ואמו משנודע לה כי שלחוהו אל הלגיונות, וגם כשהכריזוהו לקיסר, התאבלה עליו כעל אדם אובד. את ילדותו וראשית עלומיו בילה בקאפרי בין זונות טיבריוס, והוכתם לכל ימי חייו בשם־הגנאי „ספינטריה“⁶⁴¹; כמו כן סברו, כי בזכות הפקרת גופו באה עלייתו של אביו.

4. גם בשנות חייו שלאחר מכן נתגאל בכל מיני תועבה וזכה על ידי כך למקום חשוב בחצר. על גאיוס קאליגוּלה חביב היה בשל חריצותו ברכיבת־מירוץ, על קלאבדיוס כקוביוסטוס, ואילו יותר מכולם רצוי היה על נירון, גם בשל אותם הדברים שנזכרו, וגם בזכות שרות מיוחד; שכן בשבתו בראש תחרויות ה„נֶרוֹניה“⁶⁴², ונירון השתוקק להשתתף בתחרות עם המנגנים בקתרוס ועל אף הפצרותיו של כל הקהל לא העז לעשות זאת אלא יצא את התיאטרון, החזירו וויטליוס לשם, כאילו היה ציר שלוח אליו מאת העם, העומד על דעתו, ועל ידי כך נתן לנירון את האפשרות להיעתר לבקשותיהם.

5. בדרך זו, ובחסדם של שלושה קיסרים, זכה לעלות לא רק למשרות גבוהות אלא גם לכהונות דתיות חשובות מאוד, ושימש אחרי כן בנציבות של אפריקה ובתפקיד המפקח על העבודות הציבוריות. אבל התמסרותו והשם שזכה לו בשני אלה לא היו שווים: בפרובינציה הראה ניקיון־כפים יוצא מגדר הרגיל במשך שנתיים רצופות, בהיותו לעזר כסגן לאחיו, שבא במקומו; אך בתפקידיו בעיר הבירה סיפרו עליו, כי גזל דורונות ותכשיטים מן המקדשים וגם המיר אחדים מהם והניח בדיל ונחושת מוזהבה במקום הזהב והכסף.

6. פּטרוֹניה, בת קונסול לשעבר, היתה לו לאשה וממנה נולד לו בן, פּטרוֹניאנוּס שמו, סומא באחת מעיניו. בן זה ניקבע כיורש בתנאי שיצא מרשות אביו; על כן שלחו אביו מתחת ידו, וכפי שחושבים רצח אותו לאחר זמן קצר, ועוד האשים אותו בזה שזמם לרצוח את אביו ומתוך נקיפת לב בלע, כביכול, את הרעל שהכין לביצוע הפשע. לאחר זמן לקח לו לאשה את גאלריה פוֹנדאנה, בת פּריטוֹר לשעבר וגם ממנה היו לו בנים ובנות, אך הבן כבד־פה היה ואילם כמעט מחמת מום שבלשונו.

7. גאלבה שלח את וויטליוס לגרמניה בלי שאיש ציפה לכך. חושבים שהוא נעזר לשם כך בהמלצתו של טיטוס וויניוּס, איש כל־יכול בימים ההם, שאתו קשור היה כבר קודם־לכן על סמך האהדה המשותפת, שרחשו שניהם למפלגת הכחולים⁶⁴³. אבל מאחר שגאלבה אמר בגלוי, כי אין לחשוש מפני בריות כאלה שכל מעיינם רק בזלילה והשפע שבפרובינציה יספיק למלא את לועו הפעור של וויטליוס, ברור לכל כי בחרו בו מתוך זילזול ולא מתוך נטיית חסד. ידוע ברבים, כי בעמדו לצאת לדרך חסר היה הכסף להוצאות־הנסיעה ומחסורו בממון היה גדול כל־כך, שאת אשתו וילדיו, שהשאירם ברומא, תחב לדירה שכורה ואת ביתו השכיר לחלק הנשאר עד סוף השנה; וכן שהסיר מרגלית מעל אוזן אמו ונתנה במשכון להוצאות־הדרך. את המון הנושים, אשר לחצו בו ועיכבוהו מלצאת, ובהם אנשי סינוּאֶסָה ופוֹרמִיֵי, שמעל במסיהם העירוניים, הרחיק מעליו על ידי איומים להעליל עליהם עלילות; ונגד עבד משוחרר אחד, שתבע ממנו את חובו בתוקף, הגיש תביעה־של־נזיקין בטענה שהלה בעט בו ברגל, ולא הרפה ממנו אלא לאחר שסחט ממנו חמישים אלף ססטרקים.

הצבא, שהגה שנאה לקיסר ונטה להפיכה, קיבל אותו בבואו בלב חפץ ובזרועות פתוחות⁶⁴⁴, כאילו נשלח אליהם במתנה מאת האֵלים מהיותו בן לאיש ששימש בקונסולט שלוש פעמים, ועודנו עומד במיטב שנותיו, מעורב עם הבריות ולבו לב נדיב. את הדיעה המקובלת הזאת על אודות־עצמו עוד חיזק וויטליוס על ידי מעשים חדשים: לאורך כל הדרך בירך בנשיקה אפילו את החיילים הפשוטים, שבאו לקראתו; בתחנות ובאכסניות האיר פנים למעלה מן המידה לכל חמר ועובר־אורח, עד שבבוקר חוזר היה ושואל כל אחד ואחד, אם סעד כבר את לבו, ועל ידי שיהוקו הראה שהוא כבר עשה זאת.

8. לאחר שנכנס ובא לתוך המחנה, לא מנע מאיש את מבוקשו, ואף בלי שיבקשוהו ביטל את תווי־הקלון לנזופים, מחק את ההאשמות מעל הנאשמים ואת העונש מן הנידונים. לפיכך לא עבר כמעט חודש אחד והחיילים, בלי לשים לב ליום או לשעה – כי כבר ירד הערב באותו יום – חטפוהו פתאום מתוך חדר־השינה שלו, ובאותו לבוש־הבית, שהיה לבוש בו, קידמוהו בברכה כקיסר והעבירוהו בכפרים מרובי־התושבים מסביב; מחזיק היה בחרב השלופה, החרב של יוליוס האלוהי, שנילקחה ממקדש־מארס ונימסרה לו על ידי מישהו בתחילת הברכות שקידמוהו בהן, ולא חזר אל אוהל המיפקדה אלא בשעה שפרצה דליקה מאש התנור שאחזה בחדר האוכל. אך כאשר נבהלו כולם וחרדו כמפני אות מבשר־רעה, אמר וויטליוס: „היו שמחים וטובי־לב; זרח לנו האור!“ וזה היה כל שנאם לפני החיילים. וכאשר נצטרף אליו אחרי כן גם הצבא שבגרמניה העליונה, שעוד קודם לכן עזב את גאלבה ועמד לצד הסנט, קיבל מהם בחפץ־לב את התואר גרמאניקוס, שהציעו לו פה אחד, ואילו את שם הלוואי אבגוסטוס דחה לזמן אחר ואת זה של קיסר דחה לתמיד.

9. וכאשר נודע לו אותה שעה על דבר הירצחו של גאלבה, סידר את עניני גרמניה וחילק את צבאותיו לשניים, האחד כדי לשלחו נגד אותו והשני שיעמוד בעצמו בראשו. ולצבא הזה, שנישלח בראש, נזדמן אות מבשר טובות: מימינם טס ובא פתאום נשר, ואחרי שסובב את הדגלים, נתקדם לאיטו לפניהם בצאתם לדרך. ולעומת זאת, בשעה שהוא עצמו הסיע את מחנהו, נפלו פתאום תחתיהן אנדרטות־הפרשים, שהקימו לו במקומות רבים, ונשתברו עד פרקי רגליהן, וזר־הדפנה שהניח על ראשו בחרדת־קודש, נפל לתוך הנהר. אחר־כך בוִיֶנָה⁶⁴⁵, בשבתו למשפט על הבימה, ישב לו תרנגול על כתיפו, ואחר כך על ראשו. סופו של דבר התאים בדיוק לאותות האלה, כי לאחר שנתבססה ממלכתו על ידי מצביאיו, לא יכול לקיימה בידיו.

10. הוא שמע על הנצחון בבֶּטריאקוּם ועל קיצו של אוֹתוֹ בשעה שהיה עדיין בגאליה, ובלי היסוס כל־שהוא שילח מעליו בפקודת־יום אחת את כל הגדודים הפריטוריאנים, על אשר נתנו דוגמה רעה⁶⁴⁶ כל־כך, ופקד עליהם למסור את נשקם לטריבונים. אולם על מאה ועשרים מביניהם, שמצא את מכתביהם ששלחו לאוֹתוֹ ודרשו בהם פרס על השתתפותם ברצח גאלבה, פקד למצוא אותם ולהוציאם להורג – מעשים, שהם כשלעצמם מצוינים ומפוארים והיה בהם כדי לעורר תקווה שיהיה קיסר מצויין, אילמלא שאר פעולותיו, שנהג בהן כפי טבעו וחייו קודם לכן, ולאו דווקא בהתאם למעלת שלטונו. שכן בצאתו למסעו עשה דרכו על פני ערים כדרך חוגגי חג־הניצחון ובנהרות עבר בספינות מובחרות ביותר ומקושטות בזרים מזרים שונים, תוך כדי מערכת סעודות משופעות בכל טוב וללא כל שמירה על המשמעת בין משרתיו או חייליו, שעל כל מעשי הגזל והזדון שלהם היה אך חומד לו לצון. הללו לא הסתפקו בסעודות, שהוגשו להם בכל מקום מטעם הציבור, אלא היו משחררים עבדם כרצונם, וחילקו מכות ומהלומות לאלה שעמדו בפניהם, אף פצעום תכופות ולפעמים גם הרגום. כאשר בא אל שדה־המערכה, שבו התקיים הקרב⁶⁴⁷, נרתעו אחדות מן הגוויות הנמקות; אך הוא מצא עוז בנפשו לעודדן במלים מתועבות מאוד, כגון: „הריח הנעים ביותר הוא זה של האויב ההרוג, אך של האזרח עוד טוב ממנו“. אף על פי כן השתדל להקל מעליו את מועקת הסרחון בשתותו יין בלתי מהול לרוב ולעין כל, וגם לאנשיו חילק ממנו. באותה התרברבות ובאותה חוצפה התבטא בראותו את האבן הפשוטה עם כתובת־הזיכרון של אוֹתוֹ, ואמר: „יאה לו ציון־לנפש כזה“, ואת הפגיון, שבו המית עצמו, שלח לקולוניה של אגריפינה⁶⁴⁸, קודש למארס. במרומי הרי האפנינים אף ערך חגיגה שנמשכה כל הלילה.#

11. לבסוף בא אל הבירה לקול חצוצרות, לבוש מעיל המצביא וחגור חרב ועל סביביו הסמלים והדגלים; אף בני לווייתו לבושים היו מדים וחייליו שלופי־חרב. ומיום ליום היה מוסיף ומזלזל לאחר מכן בכל חוקי האלוהים והאנשים: ביום מפלת אַלְיָה⁶⁴⁹ התחיל לשמש בכהונה הגדולה; ערך בחירות לעשר השנים הבאות ומינה עצמו קונסול לאורך־ימים. וכדי שלא ישאיר ספק בלב איש איזו דוגמא בחר לו בהנהלת המדינה, ערך קרבנות־אזכרה לנירון בעיצומו של שדה־מארס בהשתתפות המון כוהני־המדינה, ובמשתה שערך לכבוד החג דרש מאת המנגן בקתרוס, שמצא חן בעיניו, לקרוא דבר־מה „משל האדון“⁶⁵⁰, וכאשר פתח הלז בשירי נירון, היה הוא הראשון שקם על רגליו, ואף מחא כפיים.

12. משפתח בשלטונו בדרך זו נהג אחר־כך בעיקר לפי עצתם ושרירות־לבם של השפלים ביותר מבין משחקי התיאטרון ונהגי־המרכבות, שביניהם נתבלט ביחוד העבד המשוחרר אסיאטיקוּס. אדם זה נזדהם עמו ביחסי־זימה עוד בימי־עלומיו; אחר כך מאס בו וברח ממנו. אבל הוא מצאו במקרה בפוטיאולי כמוכר מי־לימון, אסר אותו בשלשלאות, אך מיד שלחו לחפשי וחזר וקיבל אותו לחסדיו. וכאשר חרה אפו עליו בשנית בגלל חוצפתו היתירה ונטייתו לגניבות, מכר אותו לרב־לודרים נודד. ולבסוף שיחררהו ביום שקיבל את הפרובינציה. ביום הראשון לשלטונו העניק לו בשעת סעודה אחת את טבעת־הזהב⁶⁵¹, בעוד שבבוקר, כשכולם ביקשוהו לעשות זאת, טען במלים חריפות, שלא יעשה בזיון כזה למעמד הפרשים.

13. מהיותו שקוע בראש ובראשונה באהבת התענוגות ובאכזריות, מחלק היה תמיד משתאותיו לשלושה, לפעמים לארבעה ביום אחד: לפת־שחרית⁶⁵², לסעודת־צהרים, לארוחת־ערב ולמשתה־לילה, ויכול היה לעמוד בכולם בגלל הרגלו להשתמש באמצעי־הקאה. ולא זו בלבד אלא שהיה מזמין עצמו לכל אחת מסעודות אלו בו ביום אל אנשים שונים, והכנת המשתה עלתה לכל אחד לא פחות מארבע מאות אלף ססטרקים. מפורסמת בכולן היתה סעודת־הערב, שערך אחיו לכבוד בואו של הקיסר, ובה הגישו, כפי שמוסרים, אלפיים דגים מן המובחר ושבעת אלפים עופות. הוא עצמו הגדיל לעשות אף ממנו בשעה שהקדיש קערת־כסף אחת, שבגלל גדלה הענקי היה קורא לה „מגן מינרווה, מגינת העיר“. בסעודה זו בלל כבד זאבי־ים במוח־פסיונים וטווסים, לשון־שקיטנים וחלב מוּרֵינות, שהובאו על ידי קברניטיו וספינותיו מעברים שונים, מפרתיה ועד מיצרי היספניה. אולם מהיות לו תיאבון כזה, שלא זו בלבד שלא ידע שבעה, אלא לא היה קשור כלל לזמן ולטעם הטוב, לא יכול לעולם לעצור ברוחו, לא בשעת הקרבנות ואף לא בנסיעות, בלי לבלוע גם ליד המזבח ממש איברי הקרבן וחלות־המנחה, שחטף ישר מן האש; מאכלות בעודם מעלים הבל, או גם כאלה שנשארו מיום אתמול וכבר נאכלו חצים, ובמסבאות שבצדי־הדרכים.

14. מתוך נטייתו האכזרית להעניש בעונש מוות כל איש ואיש, ויהא מאיזו סיבה שתהיה, הוציא להורג בתחבולות־ערמה שונות אנשים אצילים, חבריו ללימודים ובני־מעמדו, לאחר שקירבם בכל מיני דרכי־חונף, ועד כדי לתת להם כמעט חלק בשלטון. אחד מאלה אף סילק ברעל שהושיט לו בעצם ידו בלגימת מים קרים, שדרש בהיותו אחוז־קדחת. לא חס כמעט על איש מן המלווים בריבית והנושים, או המוכסים שתבעו ממנו אי־פעם את החוב, שהיה חייב להם, או את המכס בהיותו בדרך. אחד מאלה מסר בידי התליין בעצם בואו לשחר את פניו, אך קראו מיד בחזרה, ובשעה שכל הנוכחים קילסו את מידת־הרחמים שהוכיח, ציווה להרגו לפניו, באמרו כי רוצה הוא לָזוּן בו עיניו. במקרה אחר הוציא להורג גם את שני בניו של הנאשם על שניסו לבקש רחמים על אביהם. פרש רומאי אחד צעק אליו בשעה שנלקח למיתה: „הלא אתה יורשי!“; מיד הכריחו וויטליוס להראות את לוחות־הצוואה. וכאשר קרא בהם שמשוחררו של הלז נימנה אתו כשותף לירושה, ציווה לחנקו יחד עם אותו משוחרר. גם אחדים מפשוטי־העם המית על שום שגינו בקול רם את מפלגת הכחולים; מתוך החשש שאלה העזו לעשות זאת מפני שבזו לו בלבם וקיוו לשינוי בשלטון. אבל לא היה שונא איש במידה ששנא את מחברי כתבי־הפלסתר ואת החוזים בכוכבים, ואם נמסר לידו אחד מאלה, הענישו עונש מוות ללא משפט כלל. על אלה חרה אפו מאוד משום שלאחר שפירסם פקודה, שבה ציווה כי „עד האחד באוטובר יצאו התוכנים כולם מן הבירה ומאיטליה“ – הודבקה מיד מודעה בזה הלשון: „בשעה טובה![⁶⁵⁵] כה אומרים גם הכשדים⁶⁵³: עד אותו יום אחד בחודש עצמו לא יהיה וויטליוס גרמאניקוס בעולם כלל!“. חשדו בו שרצח גם את אמו במנעו להגיש לה אוכל בחָליה, מאחר שאשה חַתּית⁶⁵⁴ אחת, שהאמין בה כבנביאה, חזתה לו כי יחזק ויאריך ימים בשלטונו רק אם ישאר בחיים לאחר אמו. ואילו אחרים מוסרים, כי מאחר שקצה נפש האם במצב זה הקיים ועם־זה פחדה מפני המתרגש לבוא, ביקשה בעצמה רעל מאת הבן, ואף השיגה את מבוקשה בלא קושי רב.

15. בחודש השמיני לשלטונו פשעו בו צבאות ארצות מוֹיסיה ופנוֹניה, ומבין אלה שמעבר לים – הצבא בסוריה וביהודה, ונישבעו שבועת־אמונים לאספסיאנוס; הללו בפניו והללו שלא בפניו. לפיכך מפזר היה כסף משל המדינה ומשלו עצמו בלי שום מידה וגבול, כדי להחזיק באהדת יתר האנשים ובתמיכתם. אף גייס חיילים בעיר הבירה בתנאי, שמיד לאחר הניצחון יובטחו למתנדבים, מלבד הפיטורין, גם כל ההענקה המגיעה לחיילים וותיקים עם גמר שירותם בצבא. אחרי כן העמיד מול האויב, שדחק בו בים וביבשה, את אחיו עם הצי, הטירונים וכנופית גלדיטורים מכאן, ואת הצבאות והמצביאים, שנילחמו על יד בּטֶריאקום, מכאן. אך כאשר בשני המקומות גם יחד היכוהו או בגדו בו, הציע לפלאביוּס סאבדינוּס, אחי אספסיאנוס, שתינתן לו נפשו לשלל עם מאה מיליון ססטרקים. ומיד הודיע מעל מעלות הפלטין לחיילים שנתאספו בהמון, שהוא מוותר על השלטון, שקיבלו נגד רצונו. אבל כאשר התנגדו כולם לכך, דחה את הענין לזמן אחר, ואך עבר הלילה והאיר השחר, ירד במלבוש־אבלים אל במת־הנואמים ואישר בדמעות־שליש אותם הדברים עצמם, אלא שהפעם קראם מעל ספר. העם והחיילים חזרו ושיסעו דבריו ודיברו על לבו שלא יתייאש, והגדילו איש על רעהו בהבטחת עזרה ככל יכלתם. אז שב אליו רוחו ובהתקפה פתאומית דחף את סאבינוס ואת שאר מצדדי הפלאביים, שלא חששו לכל רע, לתוך הקאפיטוליום, העלה את מקדש יוּפּיטר אוֹפטימוּס מאקסימוּס באש והשמידם שם. הוא גופו התבונן בקרב ובתבערה מבית טיבריוס, בשעה שהסב אל המשתה. זמן לא רב לאחר מכן התחרט על הנעשה, גולל את האשמה על אחרים וקרא את העם לאסיפה, שבה נישבע, והכריח גם את האחרים להישבע, ששלום הציבור יהיה בראש כל מעיינם. אחר התיר פגיון מעל יריכו והושיטו⁶⁵⁵ תחילה לקונסול, אחר־כך, כשזה סירב לקבלו, לפקידי הממשלה, ושוב לכל אחד ואחד מן הסנטורים, וכשאיש לא קיבלו מידו, פנה ללכת כאילו עמד להניחו במקדש קוֹנקוֹרדיה⁶⁵⁶. משקראו אחריו אחדים מן הקהל, שהוא עצמו „הקונקורדיה“, שב על עקבותיו והכריז, שמלבד זה שיחזיק את הפגיון לעצמו, יקח לו גם את שם־הכינוי קונקורדיה.

16. אחר יעץ לסנטורים לשלוח מלאכים עם בתולות־ווסטה, שיבקשו שלום, או לפחות, זמן להימלך בדעתו. ולמחרת־היום, בעודנו מצפה לתשובה, נודע לו מפי מרגל, כי האויב מתקרב. מיד נדחק לתוך אפיריון־מסע ואתו שני מלווים בלבד, אופה וטבח, ומיהר בחשאי לבית־אביו אשר באוֶנטינוּס, כדי להימלט משם לקאמפאניה. אחר כך, על סמך שמועת־שווא קלה, על שלום שהושג, ציווה לשוב ולשאתו אל הפלטין. אך משמצא שם הכול נעזב ושומם, כי גם אלה שהיו אתו נשתמטו מפניו, חגר רצועה מליאה מטבעות־זהב למתניו וברח אל תא השוער. לפני הדלת קשר כלב ומאחריה העמיד מיטה ומזרון.

17. וכבר פרץ לשם חלוץ ממחנה האויב, ומאחר שאיש לא עמד נגדם התחילו לחטט בכל מקום ומקום, כמנהגם. מצאוהו והוציאוהו ממחבואו ושאלוהו לשמו – כי לא הכירוהו – ואם יודע הוא היכן וויטליוס. הוא הישלה אותם בשקרים, אך לאחר מכן הכירוהו. אז לא פסק מלהתחנן, שישמרו עליו בינתיים ולו גם בבית־הסוהר, באמתלה כי יש לו לומר משהו חשוב להצלת חיי אספסיאנוס; עד שלבסוף קשרו ידיו על גבו והשליכו חבל על צווארו, קרעו מעליו בגדיו וערום למחצה סחבוהו אל הפורום. לכל אורך הוִיָא סַקְרָא התקלסו בו במלים ובמעשה, משכו ראשו בשערו לאחריו, כדרך שעושים לפושעים, ואף העמידו חוד של חרב מתחת לסנטרו, כדי להכריחו שיראה פניו ולא ישפילם. אחדים מבין הקבל ידו בו רפש ובוץ, אחרים צעקו אחריו: „מבעיר תבערה, זולל וסובא!“ ומקצתם אף הוקיעו את חסרונות גופו. כי גובהו היה למעלה מן המידה, פניו אדומים לרוב משתית יין, כריסו עבה וצולע ברגלו האחת, שניגפה במרכבת־מירוץ בשעה שעזר פעם לגאיוס במירוצים. לבסוף עינוהו עד מוות בפצעים קטנים רבים ליד „מדריגות האנחות“ וסחבוהו בחכות־ברזל לתוך הטיבר.

18. הוא גווע יחד עם אָחיו ובנו בשנת החמישים ושבע לחייו. ונתאמת ניחושם של אלה, שניבאו למראה אותו האות שנעשה לו בוויאנה, כפי האמור⁶⁵⁷; שכן התרנגול מורה על־כך, שיפול בידי איש בן גאליה. ואמנם סוּלק וויטליוס בידי אנטוניוס פרימוּס, מפקד המפלגה המתנגדת, שנולד בטולוסה⁶⁵⁸, ובנעוריו כינוהו בֶּקוֹ, שפירושו „מקור־התרנגול“.

____

 

ספר שמיני    🔗

א: אספסיאנוס הָאֱלֹהִי    🔗

(טיטוס פלאביוס ווספאסיאנוס)

1. השלטון, שהיה רופף זמן רב ועבר מיד ליד לרגל מרידותיהם והירצחם של שלושה קיסרים⁶⁵⁹ בא לבסוף לידי בית־האב הפלאביי, שחיזקוֹ וביססוֹ. בית זה מוצאו אמנם חשוך ואין לו כל יחוס־אבות, ואף־על־פי־כן אין למדינה כל סיבה להצטער על כך; ואם אמנם הדעה הרוֹוחת היא שדוֹמיטיאנוּס נענש בצדק על תאוותו לבצע ועל אכזריותו⁶⁶⁰.

טיטוס פלאביוּס פֶּטרוֹ, אזרח העיירה רֵיאַטֵה⁶⁶¹ היה קנטוריון או קצין־מתנדב במלחמת־האזרחים ועמד לצד פומפיוס. הוא נס מן המערכה ליד פרסלוס ושב לביתו. ולאחר שחונן ושוחרר בכבוד מן הצבא עסק בגבית־כספים. בנו של זה, המכונה סאבינוס, לא שירת בצבא (אף כי יש מוסרים, שהיה קנטוריון ראשי ואחרים אומרים שעמד בראש פלוגתו עד ששוחרר מן השירות לרגל מצב בריאותו), אלא היה גובה את מכס הארבעים⁶⁶² באסיה. נשתיירו פסלים, שהקימו לו יושבי הערים, ועליהם הכתובת: „למוכסן הישר“. אחרי־כן היה מלווה בריבית אצל ההֶלוֵטיים ושם מת והשאיר אחריו אשה, וֶסְפַּסְיָה פּוֹלָה שמה, ושני בנים שהיו לו ממנה. הגדול בשניהם, סאבינוּס, הגיע עד למעלת ראש העיר רומא, והצעיר, אספסיאנוס, לקיסרות. פּוֹלה נולדה בנוּרסיה⁶⁶³ למשפחה נכבדה; אביה וֶסְפַסְיוּס פּוֹליוֹ היה שלוש פעמים טריבון צבאי ומפקד־מחנה, ואחיה סנטור בדרגת פריטור. מצוי מקום אחד עם אבן המיל השישית מנורסיה בואכה סְפוֹלֶטיוּם⁶⁶⁴, בראש הר גבוה, שניקרא וספֶּסיאי, ושם מצבות רבות של בני משפחת אספסיאנוס, דבר המשמש ראייה חשובה לתפארתם ולקדמותם. לא אכחיש, כי היו כאלה שהלעיזו ואמרו, שאביו של פטרו בא מן המחוז שמעבר לפּאדוס והיה קבלן של פועלים, הרגילים לבוא מדי שנה בשנה מאומבריה לחבל הסאבינים כדי לעבד את השדות, ושהתיישב אחר כך בעיירה ריאַטה ונשא שם אשה. אני כשלעצמי לא מצאתי אף רמז לדברים אלה, אף כי חקרתים בתשומת לב יתירה.

2. אספסיאנוס נולד בחבל הסאבּינים, בכפר קטן שמעבר לריאטה ושמו פאלאקרינה, במוצאי השבעה־עשר לנובמבר, בשנת הקונסולים קווינטוּס סוּלפּיקיוּס קאמרינוּס וגאיוּס פוֹפּיוּס סאבינוּס⁶⁶⁵, חמש שנים לפני מות אבגוסטוס, ונתחנך בהשגחת אֵם אביו טרטוּלה באחוזתה שבקרבת קוֹסה⁶⁶⁶. לפיכך מבקר היה תכופות גם בהיותו קיסר את המקום, שבו עברה עליו ילדותו והשאיר את בית־האחוזה במצבו כפי שהיה לפנים, לבל יאבד דבר מן הדברים שעינו הורגלה בהם. את זכר זקנתו העריץ עד מאוד ובימי חג ומועד היה מתמיד לשתות מגביע־כסף, שהיה שייך לה לפנים.

לאחר שלבש את טוגת־הבגרות התרחק זמן רב מן הפס הרחב⁶⁶⁷, אף כי אחיו כבר קיבל אותו, וזולת אמו לא יכול היה איש להביאו לידי כך, שידרשהו לו. רק היא שיברה את קשי־ערפו, ולא בתחנוניה או בתוקף סמכותה, אלא בנזיפותיה, שקראה לו בלשון של גנאי: „משמש לפני אחיו“⁶⁶⁸. הוא שירת בתראקיה כטריבון צבאי, ובהיותו קוויסטור עלו בגורלו הפרובינציות כרתים וקיריני. כאשר היה מועמד למשרת אידיל ואחר כך למשרת פריטור, לא השיג את הראשונה אלא לאחר שניכשל פעם, ואחר כך זכה בקושי במקום השישי; ואילו את השניה קיבל מיד בפנייתו הראשונה ובין הראשונים. כפריטור השתדל בכל האמצעים לצודד את לב גאיוס⁶⁶⁹, ששׂטם אז את הסנט, ודרש לערוך משחקים מיוחדים לכבוד ניצחונו של זה בגרמניה; אף הציע להחמיר בעונש הקושרים⁶⁷⁰ ולהשליך את גוויותיהם ללא־קבורה. הוא שהביע לקיסר את תודתו בפני אותו מעמד מכובד על שזיכהו בכבוד להיות מוזמן אליו לסעודה.

3. בתוך־כך נשא לאשה את פלאוויה דומיטילה, שהיתה קודם לכן פילגשו של סטאטיליוּס קאפֶּלה, פרש רומי מסאבּראטה שבאפריקה. היא היתה בעלת זכויות לאטיניות, אך לאחר זמן הוכרה כאזרחית בת־חורין של רומא על ידי השופטים־הבוררים, לאחר שפלאביוּס ליבראליס, איש פִרֶנטוּם, ובעצמו לא יותר מאשר מזכירו של קוויסטור אחד, ניקבע כאביה. ממנה נולדו לו שלושת ילדיו: טיטוס, דומיטיאנוס ודומיטילה. הוא האריך ימים אחרי אשתו ובתו, ושתיהן מתו עליו עוד קודם שהיה לקיסר. אחרי מות אשתו קרא אליו מחדש את קֵיניס, מי שהיתה אהובתו קודם לכן, משוחררת של אנטוניה⁶⁷¹ ומזכירתה; והוא התייחס אליה כמעט כאל אשתו החוקית גם לאחר שנעשה קיסר.

4. בימי שלטון קלאבדיוס נישלח לגרמניה כמפקד לגיון בהשפעתו של נארקיסוס⁶⁷². מכאן הועבר לבריטניה והתנגש שם עם האויב בשלושים קרבות. הכניע שני שבטים תקיפים, למעלה מעשרים ערים ואת האי וֶקטיס⁶⁷³, הסמוך לבריטניה, בחלקם בפיקודו של הנציב הקונסולרי אַבלוּס פלאוּטיוּס, ובחלקם בהשגחת קלאבדיוס עצמו. על אלה זכה באותות־ניצחון וזמן קצר לאחר כך בשתי כהונות. נוסף על־כך קיבל את משרת הקונסולט ששימש בה בחדשיים האחרונים של השנה⁶⁷⁴. את שאר הזמן, עד שנתמנה פרוקונסול, בילה במנוחה ובחוסר־מעש, כי חשש מפני אגריפינה, שהשפעתה היתה חזקה עדיין על בנה, ושמרה על עברתה לידידיו של נארקיסוס גם אחרי מותו.

אחרי־כן עלתה לו אפריקה בגורל והוא ניהלה ביושר רב ובכבוד גדול, פרט לזאת שבאחת ההתקוממויות בהדרוּמֶטוּם רגמוהו בלֶפֶת. על כל פנים חזר משם בלי שנתעשר במשהו, והאשראי שלו נתערער במידה כזאת, שהשליש כל נכסיו בידי אחיו ואנוּס היה להשפיל עצמו ולסחור בפרדות כדי לשמור על מעלת־כבודו; על שום כך נתקרא מוּליוֹ, „חַמָר“ בפי ההמון. מספרים כמו כן, שנתחייב בדין על שסחט מאתיים אלף ססטרקים מאת צעיר אחד בשביל שתדלנותו להשיג לו את הפס הרחב נגד רצון אביו, וקיבל על כך נזיפה חמורה. בסיבובו של נירון באַכַיה היה אספסיאנוס בין מלוויו ועורר עליו משטמה גדולה, על שום שהיה יוצא תכופות בשעה שנירון שר, או אם נשאר, היה נרדם, על כן הורחק לא רק מתוך הפמליא של הקיסר, אלא גם מבין אלה שבאו לשחר את פניו. ולפיכך התבודד לו בעיירה קטנה ונידחת, ובעודנו מתחבא ושרוי בחרדה לחייו, נימסרה לידו פרובינציה אחת עם כוחות־צבא.

בכל המזרח נפוצה אז האמונה העתיקה שהיתה מקובלת על הכול, כי ברצון הגורל ישתלטו על העולם אנשים, שיבואו מארץ־יהודה. את הנבואה הזאת שנאמרה, כפי שהוכח אחר כך על פי המאורעות שאירעו, על קיסר רומא, ייחסו היהודים לעצמם⁶⁷⁵ והתמרדו, רצחו את המפקח⁶⁷⁶ ועוד הניסו גם את הנציב הקונסולרי מסוריה⁶⁷⁷ כשבא להחיש עזרה, וגם נשר אחד חטפו ממנו. וכיוון שלדיכוי התקוממות זו היה צורך בצבא חזק למדי ובמצביא חרוץ אך כזה שבכל זאת אפשר למסור לידיו כוח רב בלא סכנה, בחרו באספסיאנוס, מהיותו מצד אחד מנוסה בתקיפותו ומצד שני לא היה מה לחשוש מפניו⁶⁷⁸ לרגל שיפלות מוצאו ושמו. לפיכך נוספו על חילותיו שני לגיונות, שמונה חטיבות פרשים ועשר קוהורטות, והוא מינה את בנו הבכור לאחד מקציניו. אך הגיע אספסיאנוס לפרובינציה הסב אליו גם את תשומת לבן של המושבות השכנות, בהשיבו מיד את משמעת המחנות לקדמותה ובהשתתפו בקרבות שונים בעוז־רוח כזה, שבשעה שצר על מבצר אחד⁶⁷⁹ נפגעה ברכו האחת באבן וניתקעו כמה וכמה חצים במגינו.

5. אחרי מות נירון וגאלבה, כאשר נילחמו ביניהם אותו וּויטליוס על השלטון, ניצנצה בלב אספסיאנוס התקווה לקיסרות, שצמחה בנפשו כבר קודם לכן לרגל האותות הללו: באחוזת בני פלאביוּס שליד העיר גדל אלון עתיק־יומין, קודש למארס. ואלון זה הוציא פתאום, בשעת כל אחת משלוש הלידות של ווספסיה, חוטר מגזעו, ששימשו אותות נאמנים לגורלו של כל ילד וילד לעתיד. הראשון היה דל ועד־מהרה יבש, וכן גם הילדה שנולדה, לא הוציאה את שנתה; השני היה איתן וגבוה מאוד וניבא על הצלחה רבה; אולם השלישי היה דומה לעץ ממש. משום כך, כפי שמספרים, הודיע סאבינוס אביהם, לאחר שנתחזק באמונתו גם על ידי ניחוש של מקריבי־הקרבנות. לאמו, שנולד לה נכד העתיד להיות קיסר. אולם היא אך פרצה בצחוק בתמיהתה ואמרה, כי בעוד דעתה היא עדיין מיושבת עליה, הרי בנה הוזה הזיות של טירוף. לאחר זמן, בהיותו אֵידיל, כעס עליו גאיוס קיסר על אשר לא דאג כראוי לניקיון הרחובות וציווה שיכסוהו רפש, שנאסף על ידי החיילים אל חיק טוגת־השרד שלו. אותה שעה נימצאו כאלה שביארו את הדבר כאות לכך, שהמדינה המשוסה והעזובה תבוא ביום מן הימים, כתוצאה מאיזו מהומה פנימית, תחת חסותו, היינו לתוך חיקו.

בשעה שסעד פעם את סעודת הבוקר הביא כלב זר יד־אדם מפרשת־הדרכים והניחה מתחת לשולחן⁶⁸⁰. ופעם אחרת, בשעת סעודה, פרץ שור חורש לתוך חדר האוכל, לאחר שפרק את העול מעל צווארו, והבריח את המשרתים, אך לפתע־פתאום כמו נתעייף, השתטח לרגליו של אספסיאנוס המסב אל השולחן, והרכין ערפו בפניו.

כמו כן קרה ועץ־ברוש, שגדל באחוזת אביו־זקנו, נעקר מן השורש בלי שנתחוללה קודם לכן כל סערה, והושלך ארצה, ולמחרת היום קם והזדקף ביתר רעננות וכוח.

ובאכיה חלם חלום, שראשית אשרו ואושר ביתו תחול בשעה שיעקרו לנירון אחת משיניו. ולמחרת־היום בא הרופא אל האולם והראה לו שן, שאך זה עתה עקרה. בבואו ליהודה שאל את פי האֵל אשר על הכרמל, והגורלות הבטיחו לו בוודאות, שכל אשר יחשוב ויתאווה בלבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון. אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות־הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר⁶⁸¹. גם מרומא הודיעו על אותות מבשרים: נירון צוּוָה בימיו האחרונים בחלום־לילה, שיוליך את מרכבת יופיטר אופטימוס מאקסימוס ממקדשו אל בית אספסיאנוס ומשם אל הקירקס. מעט לאחר מכן, בצאת גאלבה אל הבחירות לקראת משרת הקונסולט, שעמד לשמש בה בשניה, הסבה אנדרטת יוליוס האלוהי את פניה בכוח עצמה לעבר המזרח; ובטרם יתלקח הקרב על יד בּטֶריאקום, נילחמו שני נשרים זה בזה לעיני כולם, וכשנוּצח האחד בא שלישי ממזרח־השמש על המנצח והניסו.

6. אף־על־פי־כן לא ניסה לעשות דבר, אם כי חיילותיו מוכנים היו לכך בכל מאודם ואף הפצירו בו, עד אשר עוררתהו תמיכתם של צבאות בלתי ידועים לו ורחוקים ממנו, שנזדמנו לו. אלפיים איש משלושת הלגיונות של הצבא אשר במויסיה נישלחו לעזרת אוֹתוֹ, אבל לאחר שיצאו לדרך נודע להם כי נוצח וטרף נפשו בכפו; אף־על־פי־כן המשיכו דרכם עד לאַקוויליה, כי לא האמינו לשמועה. במקום זה, לרגל שעת הכושר שניתנה להם עם התרת־הרצועה, השתוללו במעשי שוד מכל המינים, ובפחדם כי בשובם יהא עליהם לתת את הדין על כך ויהיו צפויים לעונש, החליטו לבחור בקיסר ולשימו עליהם, באמרם כי אינם נופלים במאומה מן הצבא בהיספניה שבחר בגאלבה, או מגדודי הפריטורינים שבחרו באוֹתוֹ, או מן הגרמנים שהעלו את וויטליוס. לפיכך העלו על לבם את שמותיהם של כל הנציבים הקונסולריים, ששימשו בתפקידם אותה שעה איש־איש במקומו, אך כולם נפסלו, כל אחד מטעם אחר; אבל בו בזמן העלו על נס את אספסיאנוס חיילים אחדים של הלגיון השלישי, שהועבר עם מותו של נירון מסוריה למויסיה⁶⁸². לכך הסכימו כולם ובלי שהייות רשמו את שמו על כל הדגלים, ואם אמנם באותה שעה דוכא כל הענין על ידי החזרת הפלוגות באופן זמני למשמעתן. אבל המעשה עצמו נודע ברבים וטיבריוס אלכסנדר⁶⁸³, נציב מצרים, היה הראשון שהשביע את לגיונותיו בשם אספסיאנוס ביום ראש־חודש יולי, שחגגוהו אחר־כך כיום עליתו לשלטון. והצבא אשר ביהודה בא אחר־כך⁶⁸⁴ בשבועה בפניו, ביום האחד־עשר ביולי.

קיבוֹלת זו נעזרה בהרבה על ידי מכתב, אמיתי או מזויף, שהופץ ברבים, מידי אוֹתוֹ המנוח אל אספסיאנוס, שבו הוא מעוֹררוֹ בהפצרות תכופות לנקום את נקמתו ומבקש ממנו שיבוא לעזרת המדינה; וכן השמועה שנתפשטה אז, כי וויטליוס גמר בלבו להחליף אחרי ניצחונו את תחנת־החורף של הלגיונות ולהעביר את אלה שבגרמניה למזרח, לשירות צבאי בטוח ונוח יותר. נוסף על כך תמכו בו: ליקיניוּס מוּקיאנוּס⁶⁸⁵ מבין ראשי הפרובינציות, וגם ווֹלוֹגסוּס⁶⁸⁶ הפרתי מבין המלכים. הראשון הניח מן השנאה שנטר לו עד אותו זמן בגלוי, שיסודה היה בקנאה, והבטיח להעמיד לרשותו את הצבא אשר בסוריה, ואילו השני נתן לו ארבעים אלף רובי־קשת.

7. כך התחיל במלחמת־אזרחים ושלח לפניו שרי־צבא וחיילים לאיטליה, ובעצמו עבר בינתיים לאלכסנדריה לקחת בידו את המפתח למצרים⁶⁸⁷. שם ניכנס לבדו לתוך מקדש סרפיס, לאחר שסילק כל איש מעליו, כדי לשאול בקסם הגורלות בדבר קיום שלטונו בידו. ולאחר שהירבה לכפר את פני האֵל והפך פניו לבסוף ללכת, נידמה לו שעבדו המשוחרר בּאסילידס⁶⁸⁸ בא ומגיש לו, כמנהג המקום, ענפים ירוקים, זרים ולחם־הקודש; ובה בשעה שגלוי היה וידוע, שאיש לא הכניסו לשם וזה לו ימים רבים שהוא מתהלך אך בקושי לרגל מחלת־עצבים, ואף נמצא בריחוק־מקום. ואכן הגיעו מיד לאחר־כן מכתבים ובהם הידיעה על כך, שצבאות וויטליוס הונסו על יד קרימוֹנה והוא עצמו נירצח ברומא.

כאשר נהיה לפתע־פתאום לשליט, והוא חדש במלכותו, חסרו לו כביכול סמכות והדרת־רוממות מסויימת; אך גם אלה נוספו לו עד מהרה. איש אחד מפשוטי העם, שנילקח ממנו אור עיניו, והשני חיגר ברגלו, באו לפניו בשבתו על כס־המשפט והתחננו לפניו שיחיש להם מרפא, ככל שהבטיח להם סֶראפּיס בחלום הלילה, שהעינים ישובו להיות כשהיו אם אספסיאנוס יירק עליהן והרגל תחלים אם יואיל בחסדו לגעת בה בעקבו. והוא אף כי לא האמין כלל, שהדבר יעלה בידו ולא העז משום כך לנסות אפילו לעשות זאת, נעתר לבקשת ידידיו לבצע את שני הדברים לעיני כל הנאספים, ואף הצליח בהם. אותם הימים לערך נחפרו בטיגיה אשר בארקאדיה, לפי הוראות מגידי־העתידות, ממקום קדוש כלי־תפארת עתיקים ועליהם תמונה דומה מאוד לזו של אספסיאנוס.

8. משנתעלה כך ושמו הלך לפניו, שב לרומא, ולאחר שחגג את חג־ניצחונו על היהודים⁶⁸⁹, הוסיף שמונה שנות קונסולט על הראשון ששימש בו לפנים. גם את משרת הקנסוֹר קיבל על עצמו, ובמשך כל תקופת שלטונו לא היה בעיניו תפקיד חשוב מזה: לחזק קודם כל את המדינה ההרוסה למחצה והמתמוטטת, ואחר גם לפארה. אנשי הצבא – הללו מתוך גבהות־לב עקב הניצחון, והללו מצער ועלבון בשל התבוסה, הגיעו למעשי הפקרות ופריצות; אך גם פרובינציות וערים חפשיות, ואפילו ממלכות לא־מעט, ערכו מריבות־מהומה אשה עם רעותה. לפיכך פיטר אספסיאנוס רבים מאנשי וויטליוס ובשאר רדה בחוזק־יד; ובאלה שלקחו חלק בניצחונו לא נהג מעולם לפנים משורת הדין, וגם את הפרסים המגיעים להם כחוק לא שילם אלא במאוחר. הוא לא החמיץ כל הזדמנות לתיקון המשמעת; וכאשר בא אליו פעם צעיר, שריח הבושם נדף ממנו למרחוֹק, ורצה להודות לו על משרת הנציב שקיבל, דחהו אספסיאנוס לא רק בהעוויה של בוז אלא גם בתוכחה חריפה: „מעדיף הייתי אילו ריח של שום היה נוסף מפיך!“ – וביטל מיד את תעודת־המינוי. וכאשר ביקשו ממנו המלחים⁶⁹⁰, העושים את דרכם מאוסטיה ופוטיאולי חליפות לרומא ברגל, שיקבע להם סכום כלשהו כדמי נעליים, לא אמר די בזה ששילח אותם מעליו ללא תשובה, אלא פקד שמאותה שעה ואילך יעשו את סיוריהם יחפים; וכך הם עושים מאז ועד היום הזה. הוא שלל את החופש מאכיה, ליקיה, רודוס, ביזאנטיון וסאמוס, והפך אותן לפרובינציות, וכן עשה לקיליקיה, טראכֵיָה ולקוֹמאגֵיני, שהיו עד אותה שעה ממלכות שעמדו ברשות עצמן. מחמת ההתפרצויות התכופות של הברברים, הגדיל את מיספר הלגיונות שבקאפאדוקיה ומינה עליה נציב בדרגת קונסול לשעבר, במקום פרש רומי.

עקבות התבערות והחורבות הישנות כיערו את מראה עיר הבירה. אספסיאנוס הירשה משום כך לכל איש לתפוס את המגרשים הפנויים ולבנות עליהם בתים, אם בעלי המגרשים נמנעו מלעשות זאת. הוא עצמו ניגש להקים מחדש את הקאפיטוליום⁶⁹¹, וראשון נתן את־ידו לפינוי ערימות־העפר, והטעין מהן קצת על כתיפיו ממש. כמו כן פתח במיפעל של חידוש שלושת אלפי לוחות־הנחושת, שאבדו בשריפת־המקדש, ולשם כך חיפש את ההעתקות בכל מקום ומקום: הלא הוא הארכיון החשוב והעתיק ביותר של הממלכה, שנשתמרו בו, מאז יסוד העיר, פקודות־הסנט והחלטות אסיפת העם על דבר בריתות, חוזים וזכויות מיוחדות שניתנו למישהו.

9. גם בנינים חדשים הקים: את היכל־השלום בקירבת הפורום ואת מקדש־קלאבדיוס⁶⁹² האלוהי על הר קֵיליוּס, שאגריפינה החלה בבנינו, אך נירון הרס אותו כמעט עד היסוד בו. כמו כן בנה אמפיתיאטרון⁶⁹³ בלב העיר לאחר ששמע כי עוד אבגוסטוס תיכן תכנית כזאת.

המעמדות הגבוהים, שנידלדלו שורותיהם ברציחות התכופות ונפגם כבודם על ידי ההזנחה הממושכת, טיהרם אספסיאנוס והשלים מנינם על פי בדיקה מחודשת של מעמד הסנטורים והפרשים על ידי שהרחיק משם את הראויים פחות לכך וסיפח אליהם כל אדם הגון מבין יושבי איטליה וגם מן הפרובינציות. וכדי שיוודע ברבים, כי שני המעמדות אינם נבדלים זה מזה בזכויותיהם אלא במעלתם בלבד, פסק פעם בקשר לאיזו מריבה, שנפלה בין סנטור לפרש רומי, כי „לא יאה לגדף סנטורים, אך להשיב להם גידוף תחת גידוף מותר בעיני אלוהים ואדם“.#

10. שורות שלימות של משפטים ניצטברו בכל מקום ומקום במידה מרובה, מאחר שהישנים נשארו תלויים ועומדים בשל הפסקת פעולות בתי־הדין, ועוד ניתוספו חדשים לרגל מהומות העתים ההן. אספסיאנוס מינה על פי גורל אנשים, שמתפקידם היה להשיב את הגזילות שניגזלו במלחמה לידי בעליהן, וליתן פסקי־דין כהוראת־שעה במשפטים בפני „חבר המאה“⁶⁹⁴ וגם לצמצם את מיספר המקרים ככל האפשר, לאחר שנתברר כי בעלי הדין לא היו זוכים אולי לראות בחייהם את סוף המשפט, אילו באו לסיימו בדרך הרגילה.

11. הפריצות והבזבזנות פרחו, כי לא היה מי שיעצור בהן. על פי הצעתו החליט הסנט, כי אשה שניזדקקה לעבדם של בעלים אחרים תיחשב גם היא שפחה, והמלווים ברבית לבני משפחה הסמוכים על שולחן אביהם, לא יורשו לגבות את החוב לעולם, פירושו של דבר, אף לא לאחר מות האב.

12. בשאר דברים נוח היה לבריות ומסביר־פנים, למן ראשית שלטונו ועד לסופו. מעולם לא כיסה על פשטות מצבו לפנים, אלא התפאר בה תכופות. יתר על כן, כשביקשו ליחס את מוצא בית־האב הפלאביי שלו למייסדי רֵיאטֵי ולאחד מחברי הרקולס, שמצבתו עומדת עד היום בכביש הסאלארי, לעג להם בפה מלא. לתפארת חיצונית לא נשא לבו וביום חגיגת הניצחון, משנתעייף מן האיטיות והשיעמום של התהלוכה, לא העלים דעתו על־כך ואמר: „ראוי אני ללקות על כך, שבזקנותי חמדתי לי חג־ניצחון ולא בחכמה, כאילו חייב אני זאת לאבותי או שקיוויתי לכך מעולם“. אפילו את הסמכות הטריבונית ואת התואר „אבי־המולדת“ לא נטל לעצמו אלא במאוחר. כמו כן ביטל גם את המנהג של עריכת חיפוּשׂים בבאים לשחר פניו, ובשעה שעוד נמשכה מלחמת־האזרחים.

13. את דיבורם החפשי של ידידיו, את עקיצותיהם של עורכי־הדין ואת עזות־פניהם של הפילוסופים נשא בסבלנות יתירה. ליקיניוס מוּקיאנוּס ידוע היה בנאפופיו, אך בטח בזכויותיו⁶⁹⁵ ולא חילק לאספסיאנוס את הכבוד המגיע לו, והוא התאפק מלהשיב לו אלא בחשאי, ורק עד כדי כך, שבשעה שהתאונן עליו בפני ידיד משותף, הוסיף את ההערה: „אני למצער גבר הנני בין גברים!“⁶⁹⁶. כאשר סאלוויוּס ליבּראליס לימד זכות במשפט על איש עשיר והעז לומר: „מה איכפת לקיסר, אם להיפארכוּס מאה מיליון ססטרקים?“ שיבחוֹ אספסיאנוס עצמו על כך. הפילוסוף הקיני דימטריוס פגשוֹ בשעת־נסיעה לאחר שנתחייב על ידו חובת גלות, ולא כיבדו בקימה ואף לא בירכהו לשלום, אלא עוד הטיח נגדו אילו דברים; אך הוא הסתפק בזה, שכינהו „כלב“⁶⁹⁷.

14. עלבונות ומעשי־איבה לא היה נוטר ונוקם אף במידה כלשהי. את בת אויבו וויליוס השיא לאיש ברוב פאר והדר ונתן לה גם נדוניה וסיבלוֹנוֹת. כאשר נאסר עליו בימי נירון לבוא אל החצר והיה שרוי בפחד, שאל מה עליו לעשות ולאן ילך, הראה לו איש אחד מלשכת־הקבלה⁶⁹⁸ את הדלת ועם זאת ציווה עליו „ללכת לעזאזל“. אחר זמן ביקש הלה סליחה ממנו, והוא הגביל זעמו במלים, ולא השתמש אלא באותן מלים עצמן. רחוק היה מלבוא ולהזיק למישהו בשל איזה חשד או חשש, וכאשר באו ידידיו להזהירו שעליו להישמר מפני מֶטיוּס פּוֹמפּוֹניאנוּס, שנפוצה עליו השמועה כי חזו לו עתידות להיות קיסר, מינהו אספסיאנוס קונסול באמרו בבטחון, כי פעם יזכור לו וודאי מטיוס את הטובה הזאת.

15. לא בנקל יימצא איש חף מפשע שנענש על ידו. רק בהיעדרו או בלי ידיעתו, ועל כל פנים נגד רצונו ובגניבת־דעתו אירע כדבר הזה. הלְווידיוּס פריסקוּס בירכהו בשובו מסוריה רק בשמו הפרטי „אספסיאנוס“; וכששימש פריטור השמיט שמו מכל פקודותיו בלי להזכירו לכבוד, או גם להזכירו בכלל. אבל הוא לא כעס עליו אלא בשעה שלאחר ריב־שפתיים מתחצף הטיח בו דברים כבאדם מן השוק. וגם במקרה זה – אף־על־פי שתחילה הגלהו ואחר ציווה להוציאו להורג – רוצה היה להשאירו בחיים בכל־האמצעים ושלח שליחים שיקראו חזרה את אלה שעמדו להרגו, אלא שהודיעו לו הודעה כוזבת שכבר הומת. בקיצור, מימיו לא נהנה משפיכת דמו של אדם, ואפילו כשנהרג מישהו בדין שפך עליו דמעות והשמיע אנחות⁶⁹⁹.

16. הדבר האחד שבו ניתן להאשימו בצדק, הוא תאוות־הבצע. לא הסתפק במה שחידש את המיסים שגאלבה ביטלם; שהוסיף עליהם חדשים וקשים מהם; שהגדיל את המס המוטל על הפרובינציות ולאחדות אף הכפיל⁷⁰⁰ אותו, אלא עוד שלח ידו בגלוי בעסקי־מסחר כאלה, שאזרח פשוט היה מתבייש בהם. קנה לרוב סחורות שונות כדי למכור אותן אחר־כך בקמעונות וברווח גדול. גם לא היסס למכור את המשרות למועמדים ואת הזיכוי בדין לנאשמים, לזכאים ולחייבים כאחד. אומרים עליו, שדרכו היה להעלות את החמסנים שבנציבים למשרה חשובה יותר בכוונה לחייבם בדין לאחר שיוסיפו להתעשר; והעם אמר על כך, שהוא משתמש בהם כבספוג: בעודם יבשים נותן להם לספוג, ולאחר שספגו דים סוחטם.

יש מוסרים, שמטבעו היה חמדן ביותר ורועה־בקר אחד זקן אמר לו את הדבר בפניו. לאחר שהגיע לשלטון, התחנן לפניו אותו אדם בהכנעה, שישחררהו חינם אין כסף וכשסירב לו, קרא הזקן ואמר: „השועל יהפוך את עורו, אך לא את טבעו!“. לעומת זאת יש סוברים, שאנוס היה לחמוס ולגזול משום המחסור הגדול שבאוצר־המדינה וקופת־הממשלה, כפי שהעיד בעצמו מיד בראשית שלטונו בשעה שהכריז, כי יש צורך בארבעים מיליונים כדי שהמדינה תוכל לעמוד על רגליה. דיעה זו נראית גם קרובה יותר לאמת, מאחר שבכספים הללו שרכש בצורה לא נאה ביותר, השתמש על הצד היותר טוב.

17. ביד נדיבה תמך בכל מיני בריות: השלים את החסר ברכושם של סנטורים⁷⁰¹; לקונסולים לשעבר, שירדו מנכסיהם נתן תמיכה שנתית של חמש מאות אלף ססטרקים; הקים מחדש ערים רבות בכל רחבי הארץ, ועוד היטיב מצבם לאחר שסבלו מרעידת אדמה או מתבערה, וביחוד עודד בחסדו את בעלי הכשרון והאמנים.

18. הוא היה הראשון שקבע משכורת שנתית של מאה אלף מאוצר הקיסר למורי הדיבור הלאטיני והיווני ונתן תשורות הגונות ושכר גדול למשוררים מצויינים⁷⁰² וכן לאמנים, כגון לזה ששיפץ את הוונוּס מקוֹס ואת פסל־הענק⁷⁰³. למכונאי אחד, שהבטיח להסיע עמודי־ענק אל הקאפיטוליום בהוצאות מועטות, העניק פרס לא קטן בעד אמצאתו אולם וויתר על ביצוע המפעל בהערה: „תרשה לי לתת פרנסה לדלת־העם!“.

19. בהצגות, שבהן חנך את הבימה המחודשת בתיאטרון מארקלוס, העלה מחדש גם את השׂחקנים־המדקלמים הישנים. לשחקן הטרגדיות אַפֶלס נתן ארבע מאות אלף ססטרקים, לטֶרפּיניוּס ודיוֹדוֹרוּס המנגנים בקתרוס מאתיים אלף, לרבים מאה אלף, ולמקבלים פחות מכולם ארבעים אלף ססטרקים, מלבד זרי־זהב רבים שחולקו. גם משתאות ערך במשך כל הזמן, מהם תכופות ברוב עם ובשפע מאכלות, כדי לתמוך בסוחרי־המכולת. תשורות־כיבוד נותן היה לגברים בחג הסאטורנליה, וכן לנשים בראשון למארס⁷⁰⁴. אך גם לאחר כל־זה לא סר מעליו הלעז הקודם על תאוות־הבצע. בני אלכסנדריה הוסיפו לקרוא לו בשם קיבּיוֹסאקטֵס⁷⁰⁵, שם כינוי לאחד ממלכיהם, שנתפרסם לגנאי ככילי גדול. ואפילו בשעת הלוויתו, כאשר פאווֹר, ראש כת־הליצנים, שהיה מחופש במסכת הקיסר, חיקה, כנהוג, את הלכותיו של הניפטר ואת דיבורו בעודנו בחיים, וקיבל את התשובה מפי הפקידים הממונים על שאלתו ששאל קבל־עם בכמה תעלה קבורתו וטכס־ההלוויה: „עשרה מיליונים ססטרקים“ – פרץ בקריאה: „תנו לי מאה אלף ואחר כך השליכוני לתוך הטיבר!“.

20. גיזרת גופו מוצקה היתה, איבריו איתנים וחזקים וארשת־פניו כשל איש המתאמץ לעשות צרכיו. משום זה ענה לו אחד מליצני־הדור בפיקחות יתירה, בשעה שאספסיאנוס ביקש ממנו, שיעשה גם אותו פעם לצחוק, ואמר: „אעשה ברצון את רצונך, מיד לאחר שתעשה את צרכיך!“. בריאותו היתה כרגיל מצויינת, אף על פי שלא עשה דבר לשמירתה פרט לזה שהיה משפשף צווארו ושאר איבריו בתנועות קצובות באולם־המישחק⁷⁰⁶, ועושה יום אחד של צום מדי חודש בחדשו.

21. אורח־חייו היה לערך כזה: כשהיה קיסר היה משכים תמיד לקום, ועוד לפני עלות השחר. אחר כך קרא את המכתבים וההודעות הקצרות של הפקידים ולבסוף הניח לידידיו לבוא אליו, ועד שאלה בירכוהו לשלום נעל בעצמו את נעליו וגם לבש את בגדיו. לאחר שפסק בכל הענינים שבאו לידו נח מעסקיו במסע של טיול ולאחרונה במנוחת־הצהרים. אותה שעה שכבה לצידו אחת מפילגשיו, שלקח לו רבות במקום קיניס שמתה. מחדר־השינה עבר לרחצה ומשם לאולם־האוכל. כפי שמוסרים לא היה נוח לבריות ומסביר פנים כבאותה שעה, ואנשי ביתו היו שוקדים לנצל את הרגעים האלה כדי להביא לפניו בקשותיהם.

22. בשעת הסעודה, כבכל זמן אחר תמיד, מעורב היה עם הבריות עד מאוד, ועל דברים רבים עבר בהלצה; שכן מטבעו היה מרבה לעג וחידוד, אם כי מן הסוג ההמוני והגס, עד שלא נימנע גם מדברי־ניבול. אף על פי כן ידועים לנו גם כמה וכמה דברי־טעם, שאמרם בפיקחות יתירה, כגון אלה:

מֶסטריוּס פלוֹרוּס, קונסול לשעבר, העיר את אזנו פעם, כי מוטב לומר „פּלאוּסטרה“ מאשר פּלוֹסטרה“. למחרת היום ברכהו אספסיאנוס בשם „פלאוּרוּס“⁷⁰⁷. שוב, כשנעתר לאשה אחת, שטענה כי נפשה כלתה באהבתה אליו, ולאחר שהביאה אל משכבו ונתן לה ארבע מאות אלף ססטרקים, שאל אותו סוכן ביתו באיזה שם יאמר לרשום את הסכום בספרי־החשבונות, ענה: „בשכר אהבה לוהטת לאספסיאנוס“.

23. גם בחרוזים יווניים ידע להשתמש בשעה הנכונה, כגון שאמר פעם על איש אחד גבה־קומה ומגודל־איברים יתר על המידה:

„צעדי און יצעד, ומנוֹפף בכידוֹן מארך צל“⁷⁰⁸.

עבדו המשוחרר קרילוּס, שהתעשר מאוד, התחיל באחד הימים לספר, שהוא בן־חורין מלידה ושינה את שמו ל„לאכיס“, כדי להשתמט מתביעות האוצר. על כך אמר אספסיאנוס:

„הוי, לאכֵס, לאכֵס!

משתמוּת, תשוב ותהיה כמקודם

אותו קֶרילוּס“⁷⁰⁹.

אך בראש וראשונה היפנה את חידודיו אל עסקיו המכוערים, כדי להדיח את המגונה שבהם על ידי בדיחה כלשהי ולהפוך את הענין לדבר שבצחוק. אחד מעוזריו החביבים עליו שביקש ממנו משרה לאיש אמר עליו כי אחיו הוא. אספסיאנוס דחה את בקשתו וקרא אליו את המועמד עצמו. לאחר שקיבל ממנו את הסכום, שהיתנה הלז עם ממליצו, מינה אותו למשרה בלי שהייות. כשפנה אליו אחר כך אותו מליץ־עוזר מחדש השיב: „בקש לך אח חדש; זה, שאתה חושב אותו לאחיך, שלי הוא“. באחת מנסיעותיו ירד העגלון לפרזל את הפרדות, אך הוא חשד בו כי עשה זאת כדי לתת הזדמנות ושהות לבעל־דין לגשת אל הקיסר; על כן שאל אותו „כמה לקח בעד הפירזול“, ודרש לעצמו חלק מן הרווח. משהוכיחו בנו טיטוס על כך שהטיל מס גם על בתי־כבוד, הגיש אספסיאנוס מטבע אחד מן ההכנסה הראשונה אל חוטמו של הבן ושאלו, אם לא נעם לו הריח, וכשענה לו בשלילה אמר: „ואף על פי שהוא בא מן השתן!“. כאשר מלאכות אחת הודיעה לו, כי הוחלט להקים לו פסל־ענק בסכום גדול מכספי־הציבור, ציווה להציבו מיד ואגב הושיט את ידו הפתוחה ואמר: „הנה הבסיס כבר מוכן!“. וגם כשהיה שרוי בפחד או בסכנת־מוות לא חדל להתבדח: בשעה שבין שאר אותות מבשרי־רעה נימצאו פתאום דלתות המאבסוֹליוּם⁷¹⁰ פתוחות ובשמים הופיע כוכב־שביט, אמר, כי הראשון מכוון אל יוּניה קאלווינה, נצר ממשפחת אבגוסטוס, והשני אל מלך הפרתים שמגודל־שיער הוא⁷¹¹. וכאשר תקפתו בפעם הראשונה מחלה אמר: „אוי לי, דומני שאני הולך ונהפך לאֵל!“⁷¹².

24. בשעה ששימש קונסול בפעם התשיעית⁷¹³ באו עליו התקפות קלות בימים שעשה בקאמפאניה. מיד שב לרומא ומשם פנה לקוּטיליי⁷¹⁴ ולאחוזתו ברֵיאַטֵי, במקום שנוהג היה לבלות את הקיץ בכל שנה ושנה. כאן הוסיפה מחלתו להציק לו ועוד גרם היזק לקיבתו על ידי שתייה מופרזת של מים קרים. אף על פי כן מילא תפקידיו בהנהגת המדינה כדרכו מאז, ואף קיבל את הצירים בשכבו במיטה. והנה בא לו שילשול פתאומי, שהחלישו עד אפיסת־הכוחות. אז אמר: „קיסר חייב למות בעמדו על רגליו!“ ובעודו מתאמץ להזדקף, גווע בזרועות התומכים בו ביום העשרים ושלושה ליוני, חודש אחד ושבעה ימים לאחר שמלאו לו שישים ותשע שנים.

25. דעת הכול היא, שאספסיאנוס מובטח היה במזלו ובמזל ביתו. ועל אף כל מעשי־הקשר שקשרו נגדו בלא הפסק יכול היה לומר בסנט ברוב העזה, כי בניו יירשו את מקומו או שלא יירשנו שום איש. אומרים, שפעם חלם חלום ובו ראה מאזנים שהועמדו באמצע הפרוזדור בבית הפלטין וכפּוֹתיהם שקולות זו כנגד זו; בכף האחת עמדו קלאבדיוס ונירון, ובשניה – הוא ובניו. והחלום לא כיזב, כי אלה ואלה מלכו אותו מיספר השנים⁷¹⁵.

ב: טיטוס הָאֱלֹהִי    🔗

(טיטוס פלאביוס ווספאסיאנוס)

1. טיטוס, שקיבל את שם־הכינוי של אביו⁷¹⁶, היה „תענוג לבני־אדם“⁷¹⁷, מהיותו מחונן בשפע של סגולה לרכוש לו לבו של כל אדם ואדם, אם מאת הטבע, או במאמצי־עצמו, או אולי במזלו הטוב, וביחוד – מה שיקשה ביותר – בהיותו קיסר; אם־כי בעודו אדם פרטי, אפילו בשעה שאביו היה כבר שליט, לא נימלט משנאה, ולא־כל־שכן מלזות שפתים בפי־העם⁷¹⁸. הוא נולד ביום השלושים בדצמבר בשנה הזכורה כשנת הירצחו של גאיוס⁷¹⁹, בבית דל שבקירבת הספּטיזוֹניוּם⁷²⁰, בחדר קטנטן ואפל, שנשתמר עד היום בצורתו ומוצג לראווה.

2. הוא נתחנך בחצר⁷²¹ יחד עם בריטאניקוס ואתו למד אותם הלמודים מפי אותם המורים. בעת ההיא, מספרים, הביא נארקיסוּס, משוחררו של קלאבדיוס, איש מבין בחכמת הפרצוף, כדי לבחון את בריטאניקוס, וזה אמר בביטחון מוחלט כי בריטאניקוס לא ימשול לעולם, אך טיטוס, שהיה שם באותו מעמד, עתיד לעלות לשלטון. שניהם היו ידידים קרובים כל־כך, שמאותו משקה־הרעל ששתה בריטאניקוס ומת בו, טעם גם טיטוס בהסבו על ידו וחלה במחלה קשה וממושכת. בזכרו את כל־אלה הציב לו לאחר זמן פסל־זהב בפלטין והקדיש לו עוד פסל אחד בדמות רוכב עשוי שן, שנישא עד היום בתהלוכת הקירקס, ובתהלוכה הראשונה נילווה לו גם טיטוס עצמו.

3. עוד בנערותו היו סגולות־גופו ומעלות־רוחו מזהירות, ונוספו עליהן כהנה וכהנה עם הוסיפו שנים. מראהו מצויין היה ונתמזגו בו תוקף וחן באותה מידה; כוחו היה בלתי־מצוי, אם כי לא היה גבה־קומה וכריסו היתה בולטת במקצת. היה לו כוח־זכרון ניפלא וזריז היה כמעט בכל מקצועות השלום והמלחמה. בקי ומנוסה בתפיסת נשק וברכיבה, והיה נואם או מחבר שירים בלשונות רומי ויוון במהירות ובקלות, עד כדי לעשות זאת מניה וביה. אך גם בנגינה לא היה בור, והיה שר ופורט על הקתרוס בנעימות ובהבנה. מפי רבים שמעתי, שאימן ידיו לכתיבה מהירה מאוד בכתב נוטריקון⁷²² ומתוך צחוק ושעשועים התחרה בכך עם מזכיריו. ידע לחקות גם כל כתב־יד על פי ראייה, ותכופות אמר כי יכול היה להיות גדול הזייפנים.

4. כטריבון־צבא שירת בגרמניה ובבריטניה וזכה לשם טוב מאוד בחריצותו ובנקיון־כפיו כאחד; ומעידים על כך שפע הפסלים והאנדרטאות, וכן הכתבות עליהם בשתי הפרובינציות. אחרי שובו מן השירות הצבאי היה פעיל בפורום⁷²³, כדי להגדיל כבודו ביחוד ולא לשם התעסקות קבועה. באותו זמן נשא לו את ארֶקֶיִנָה טֶרְטוּלָה לאשה. אביה היה אך פרש רומי, אולם פעם עמד בראש גדודי המשמר הפריטוריני. אחרי מותה לקח לו את מארקיה פוּרנילה, בת משפחה מיוּחסת, אולם גירש אותה לאחר שילדה לו בת. אחרי כן, עם תום התקופה שבה שימש במשרת קוויסטור, הועמד בראש לגיון ולכד את טַרִיכֶאֵי ואת גַמלָא⁷²⁴, ערים מבוצרות מאוד בארץ יהודה, ובאחד הקרבות נהרג הסוס תחתיו והוא קפץ על סוס אחר שרוכבו נפל חלל בשעה שנלחם בקרבתו.

5. לאחר מכן, כשעלה גאלבה לשלטון, נישלח טיטוס לברכו, ובכל אשר הלך עורר את תשומת לבם של הבריות, שחשבו כי ניקרא אל הקיסר כדי שזה יאַמצוֹ לבנו⁷²⁵. אבל משהבחין וראה שהמהומות מתחדשות בכל מקום, חזר מדרכו ובבואו אל מקום הנבואה אשר לוונוּס בפּאפוֹס⁷²⁶ שאל בדבר ההפלגה בים, וקיבל שם גם עידוד ביחס לסיכויי עלייתו לשלטון. כעבור זמן־מה נתמלאה תקוותו⁷²⁷. הוא נישאר ביהודה כדי לסיים את כיבושה ובשעת המצור האחרון על ירושלים המית שנים עשר איש מן המגינים בשתים־עשרה פגיעות־חיצים⁷²⁸ ולכד את העיר ביום הולדת בתו. אותה שעה גברה שמחת החיילים והערצתם עד כדי־כך, שבברכם אותו הכריזוהו לקיסר. וכאשר אמר מיד אחרי כן לעזוב את הפרובינציה עיכבוהו והתחננו לפניו, ואף מתוך איומים, שיישאר אתם, או יוליך עמו את כולם יחדיו⁷²⁹. מכאן נתעורר החשד כי הוא מבקש לפשוע באביו וליטול את השלטון במזרח לידו; ועוד הגביר את החשד לאחר שבדרכו לאלכנדריה נכח בעיר מוף בטכס הקידוּש של פר האפּיס ונשא שם כתר על ראשו – דבר שהיה נחוץ אמנם לעשותו לפי המנהג והפולחן של דת קדומה זו, אך לא חסרו גם כאלה שפירשו את הענין באופן אחר. משום כך מיהר לאיטליה; הפליג לרֶגיוּם ומשם לפּוּטֵיאוֹלי באניית־משא; מכאן עשה דרכו במהירות רבה לרומא, וכיוון שביקש להוכיח את הבלוּת השמועות על אודותיו קרא לעומת אביו, שלא ציפה לו כלל⁷³⁰: „הנה באתי, אבא, הנני!“.

6. מאותה שעה לא חדל להיות שותף לאביו בשלטון ויתר על כן גם מגן לו; יחד אתו חגג את תהלוכת־הניצחון, שימש עמו בקנסורה והיה חברו כטריבון וכקונסול שבע פעמים. קיבל על עצמו את הדאגה לכל עסקי־המדינה כמעט, ובשם אביו היה מכתיב בעצמו איגרות, אף מחבר פקודות, ואפילו את נאומיו היה קורא בפני הסנט במקום הקוויסטור. גם את הפיקוד על הפריטורינים קיבל עליו, אם כי משרה זו לא היתה עד העת ההיא תפושה אלא בידי פרשים רומיים. בתפקיד זה התנהג בגסות ובעריצות מסויימת, ואם עלה בלבו חשד של ממש על מישהו, שלח בסתר אנשים שידרשו בתיאטרון או במחנה בשם כל הנוכחים את הענשת האיש ההוא, ואחר סילקו בלי שהייות. בין אלה היה אַבְלוּס קֵיקינה, קונסול לשעבר. טיטוס הזמינו לסעודה ואך יצא משם, ציווה לדקרו, ואם אמנם מפאת הסכנה, שאיימה עליו מקרוב, לאחר שהגיע לידו כתב־יד של נאום שהכין קיקינה לאסיפת חיילים. במעשים אלה אמנם דאג היטב לבטחון חייו בעתיד, אלא שבינתיים הביא על עצמו משטמה גדולה כל כך, שלא היה עוד מלך כמעט שצעד לקראת שלטונו בשם רע כל כך ונגד רצון כולם כמותו.

7. מלבד אכזריותו נפל עליו גם החשד של הוללות, שכן דרכו היה להאריך במשתאותיו עד שעה מאוחרת של לילה בחבורת הפזרנים שבידידיו. ובה במידה חשוד היה גם בחמדת־בשרים בגלל סיעות בני־העגבים והסריסים שמסביביו ואהבתו העזה לברניקה המלכה⁷³¹, אשר הבטיח לה – כפי שהיו אומרים – גם לשאתה לאשה. אפילו בחמסנות חשדו בו, מאחר שידוע היה ברבים, כי נהג לסחור בפסקי־דין של אביו ולקבל שוחד. בקיצור, הוא נחשב לנירון שני וכך גם כינוהו בגלוי. אך השם הרע הזה עלה לו לטובה ונהפך לתהילה גדולה ביותר, לאחר שלא מצאו בו אחר־כך כל דופי, כי להיפך, המעלות הגדולות ביותר. במסיבותיו שערך היה יותר מן הנעימות מאשר מן הבזבזנות. לידידיו בחר באנשים, שגם הקיסרים שבאו אחריו השאירום במשרתם כנחוצים להם ולמדינה כאחד, ובראש ובראשונה השתמשו בשירותיהם. את ברניקה שלח מיד לאחר שנעשה קיסר מן העיר, למרות רצון שניהם. חדל לגמרי להטות חסד לאחדים מאהוביו היקרים לו ביותר; גם לא הסתכל בהם בהצגותיהם הפומביות, אף על פי שהיו רקדנים מצויינים, שאחר כך הצטיינו גם על הבימה. מעולם לא גזל דבר מאיש ונימנע לפגוע בקנינם של אחרים יותר מכל אדם אחר בעולם. לא קיבל אפילו את התשורות המקובלות והרגילות. אף על פי כן לא נפל בנדיבותו מכל אלה ששלטו לפניו. כאשר חנך את האמפיתיאטרון⁷³² וגמר בחיפזון את בנין בתי־המרחצאות לידו, ערך שעשועים ברוב תכונה ותפארת. נתן גם קרב־אניות באגם המלאכותי הישן ושעשועי־גלדיטורים בו במקום⁷³³, בהביאו במשך יום אחד חמשת אלפים חיות־טרף מכל המינים.

8. מטבעו נוח היה עד מאוד לבריות. בעוד שעל יסוד תקנה, שתיקן טיבריוס, לא אישרו כל הקיסרים שבאו אחריו את זכויות־היתר שהעניקו קודמיהם אלא לאחר שהעניקום בעצמם לאותם האנשים עצמם, הרי היה הוא הראשון שאישר בפקודה אחת ויחידה את כל מעשי קודמיו, ולא הירשה אפילו שיבקשום ממנו מחדש. אשר לשאר בקשות האנשים הפונים אליו, קבע לו לכלל שלא ישלח איש מעל פניו בלי לתת לו תקווה כל־שהיא. אפילו כשהעירו לו סוכני־ביתו, כי הוא מבטיח יותר משיש בידו לקיים, ענה להם: „אין זה מן הראוי שאיש שראה את פני הקיסר יצא ממנו בעצבות“. כאשר ניזכר פעם בשבתו אל השולחן, כי במשך כל אותו יום לא גמל חסד לאיש, הביע אותה אימרה הראויה לזכרון ולשבח: „חברים, אבד לי יום!“. ביחוד הסביר פנים לעם על כל חלקיו בכל שעת־כושר, ועד כדי כך שבשעה שהודיעו על מישחקי גלדיטורים הכריז, כי יערוך אותם לא לפי טעמו שלו, אלא לפי טעם הצופים. וכך עשה באמת, כי לא נימנע מלעשות בקשתו של כל אחד ואחד ועוד זירזם נוסף על כך, שידרשו כל שלבם חפץ. יתר על כן, לא הסתיר את נטיתו למתגוששים בציוד תּראקי ותכופות התקוטט בענין זה עם העם בדברים ובתנועות, אך שמר עם זאת על כבוד־רוממותו ועל מידת־הצדק. וכדי שלא יזניח דבר שעלול לחבב אותו על העם, רחץ לא פעם במרחצאות שבנה בנוכחות פשוטי־העם.

בימיו קרו מקרי־אסון מעציבים אחדים, כגון התפרצות הר הווסוּביוּס בקאמפאניה⁷³⁴, תבעירה ברומא שארכה שלושה ימים ושלושה לילות רצופים, ושוב מגפה, שאולי לא היתה כדוגמתה במקום אחר. בכל האסונות הכבידים והמרובים האלה הוכיח טיטוס מלבד דאגת־שליט גם אהדת־אב שאין כדוגמתה, פעם על ידי שפירסם דברי־תנחומין ופעם בהחישו עזרה ככל שהשיגה ידו. את הממונים על בנייתה מחדש של קאמפאניה בחר על פי גורל מבין הקונסולים לשעבר. את נכסיהם של אלה שנהרגו על ידי הווסוּביוּס ולא נימצאו להם יורשים, הקדיש לעזרת הערים שסבלו. בשעת השריפה ברומא הודיע ברבים, כי ההפסד יחול עליו לבדו; מסר את כל תכשיטי ארמנותיו לטובת הבנינים הציבוריים והמקדשים, והפקיד על כל העבודות אנשים רבים ממעמד הפרשים, כדי שכולן תיגמרנה בהקדם. בריפוי החולים ובהקלת המגיפה אחז בכל האמצעים שבידי שמים ובידי אדם, בזבחי־כפּרה ובתרופות למיניהם.

בין שאר פגעי־הזמן נימנו גם המלשינים ושולחיהם, שהסתמכו על הרשות שניתנה להם מאז ומקדם. הוא ציווה לייסרם ארוכות על הפורום ברצועות ובמקלות, להעבירם אחר כך בזירת האמפיתיאטרון ולבסוף למכור חלק מהם לעבדים, וחלק להביא אל איים שאקלימם קשה ביותר. וכדי למנוע להבא מחבר מרעים זה לעשות דברים בדומים לאלה, אסר בין השאר לשוב ולתבוע אדם למשפט על אותה עבירה על סמך חוקים שונים, או לחקור אחרי מצבם החוקי⁷³⁵ של אנשים שניפטרו, מיספר־שנים מסויים לאחר מותם.

9. לאחר שהצהיר, כי הוא מקבל עליו את הכהונה הגדולה כדי לשמור על נקיון־כפיו⁷³⁶, קיים דברו ומאותה שעה ואילך לא נהרג איש בפקודתו או גם בידיעתו, אף על פי שלא חסרו הסיבות לעונש. הוא היה חוזר ונשבע, כי „מוטב שיאבד מאשר יאַבֵּד“⁷³⁷.

שני בני אצילים נתחייבו בשאיפה לשלטון, אך הוא לא עשה להם דבר, אלא הזהירם בלבד שיחדלו ממעשיהם, ביאר להם כי השלטון ניתן מידי הגורל והבטיחם, שאם מלבד זאת יתאוו לְדבר יתנהו להם בעצמו. ואכן שלח תיכף רצים משלו אל אמו של אחד מהם, שהתגוררה בריחוק־מקום, כדי שיודיעו לדואגת, כי שלום לבנה. נוסף על כך הזמין אותם האנשים לסעודת־ריעים והושיבם למחרת היום בכוונה תחילה בקרבתו בשעת מחזה־גלדיטורים והגיש להם את חרבות הלוחמים שהובאו אליו, כדי שיבדקו אותן⁷³⁸. ועוד אומרים עליו, כי בראותו את מערכת־מזלם של השניים, נתנבא שסכנה צפויה לשניהם, אך לאחר זמן ומידי איש אחר; וכך היה. אף על פי שאחיו לא חדל מלארוב לו, ואף עורר נגדו את הצבא כמעט לעין־השמש, וניסה גם לברוח משם כך, לא נתנו לבו להמיתו, לא להגלותו ואף לא לגרוע מכבודו, כי אם הוסיף להתייחס אליו בגלוי כאל שותפו ואף יורש כיסאו, כפי שעשה כן למן היום שבו עלה לשלטון. ותכופות הפגיע בו ביחידות, בתחנונים ובדמעות, שיואיל סוף־סוף לגמול לו אהבה תחת אהבה.

10. בתוך כך הקדימו המוות, לאסונה של האנושיות, יותר מאשר להוותו הוא. לאחר שגמר את המשחקים, שבסופם בכה בכי מר קבל־עם, יצא לחבל הסאבינים, מדוכא במקצת על אשר בשעת הזבח ברח הקרבן מידו ועל אשר נישמע רעם משמים בהירים. ואך הגיע לתחנה הראשונה חלה בקדחת, וכאשר העבירוהו משם באפיריון, סילק את הוילונות, כפי שמספרים, הרים עיניו אל השמים והתאונן מרה, על אשר חייו נגזלים ממנו בלי שיהיה ראוי לכך; כי הרי אין בידו מעשה שעליו יתחרט, זולת אחד בלבד. מה היה הדבר הזה, לא מסר הוא עצמו באותה שעה, וגם לא יעלה בנקל בידי מישהו לנחשו. יש סבורים, שניזכר בניאופים אשר נאף את אשת אחיו⁷³⁹; אך דוֹמיטיה נישבעה שבועות חמורות, שלא נפל ביניהם דבר; ואמנם אילו היה משהו אמת בכך, לא היתה מכחישה כלל, אלא להיפך, היתה עוד מתפארת בזה, כפי שהיתה נכונה לעשות תמיד בכל נאפופיה.

11. הוא מת באותה חווילה שבה מת אביו, ביום השלושה עשר בספטמבר, שתי שנים ושני חדשים ועשרים יום לאחר עלותו על כיסא אביו, בשנת הארבעים ושתיים לחייו. משנודע דבר מותו ברבים, התאבלו עליו כולם כאחד בפומבי לא פחות מאשר על אבל יחיד. הסנט התאסף בחיפזון אל הקוריה, עוד לפני שקראוהו בפקודה ובעוד השערים סגורים, ואחרי כן משנפתחו פיזר על המת דברי תודה ושבחים במידה שלא השמיע לו מעולם בעודנו בחיים ובנוכחותו.

ג: דומיטיאנוּס    🔗

(טיטוס פלאביוּס דומיטיאנוס)

1. דוּמיטיאַנוּס נולד ביום העשרים וארבעה לחודש אוקטובר, בשנה שאביו נתמנה בה קוֹנסוּל⁷⁴⁰ ועמד לקבל עליו את המשרה כעבור חודש. ברובע השישי של העיר נולד, באיזור „הרימוֹן“⁷⁴¹ ובבית, שהפך אותו אחר־כך למקדש בית פלאביוס. אומרים, שילדותו וראשית־נעוריו עברו עליו בחרפת־דלות כזאת, שלא היה לו כלי־כסף אחד לשימושו. וכן ידוע היטב, כי קלוֹדיוּס פּוֹליוֹ, איש במעלת פריטור, שעליו כתב נירון שיר בשם „לשׁתום־העין“, שמר בידו מכתב מידי דומיטיאנוס, שהיה מוציאו ומראה אותו לעיתים, ובו הבטיח לו הלז לילה אחד⁷⁴². היו גם כאלה שהעידו, כי דומיטיאנוס חוּלל גם על ידי נרווה, מי שהיה אחרי כן יורש־כיסאו. במלחמת וויטליוס ברח אל הקאפיטוליום עם אחי־אביו סאבּינוּס ועם חלק מן הצבא שנימצא באותו מקום. ואילו בשעה שהאויב חדר אל המקום והמקדש נתלקח באש⁷⁴³, הסתתר במשך הלילה בחדר שומר־המקדש ובבוקר התחפש בבגדי מעריצי־איסיס⁷⁴⁴, ובחברת כוהני אותה דת־ההבל עבר – בלווית איש אחד בלבד – אל מעבר לטיבר, לבית אמו של אחד מחבריו לבית־הספר והצליח להיחבא שם ולא עלה בידי רודפיו, שהתחקו על עקבותיו, לתפשו. רק לאחר הניצחון יצא ממחבואו, ומיד בירכוהו בשם „קיסר“ וקיבל את משרת ראש העיר בסמכות של קונסול, אך רק להלכה, כי את מעשה השיפוט עצמו העביר אל חברו־הקרוב אליו. אבל יחד עם־זה השתמש בכל כוח שלטונו בשרירות־לב רבה, ועד כדי כך שהוכיח כבר אז מה ניתן לקווֹת ממנו בעתיד. כדי שלא אתעכב על כל פרט ופרט אזכיר רק זאת, שלאחר שניצל נשותיהם של אנשים רבים, חטף גם את דומיטיה לונגינה, שהיתה נשואה לאֵיליוּס לאמיה⁷⁴⁵, ולקחה לו לאשה. כמו כן חילק ביום אחד למעלה מעשרים משרות בעיר ומחוצה לה, עד שאספסיאנוס היה חוזר ואומר: „תמיה אני על שאינו שולח גם לי ממלא־מקום!“.

2. גם במסע־מלחמה נגד גאליה וארצות־גרמניה פתח⁷⁴⁶ ללא כל־צורך ובניגוד לעצת ידידי אביו. ועשה זאת רק כדי להשתווֹת לאחיו גם בתקפו וגם בכבודו. בשל המעשים האלה נזף בו אביו, וכדי שייטיב לזכור את גילו הצעיר⁷⁴⁷ ואת מעמדו, אנוס היה לגור יחד אתו וכל אימת שהופיעו בפומבי נילווה אחרי כיסא אביו ואחיו כשהוא יושב באפיריון. וכאשר חגגו שני אלה את תהלוכת הניצחון על היהודים הלך בעקבותיהם רכוב על סוס לבן⁷⁴⁸. יתר על כן, מתוך שש פעמים, ששימש בקונסולט, לא נשא אלא פעם אחת במשרה מן המנין⁷⁴⁹, וגם זאת מאחר שאחיו וויתר על שלו ותמך בו. גם הוא הפליא להעמיד פני ענוותן ועוד כחוֹבב שירה, שהיתה זרה קודם לכן לרוחו בה במידה שהיתה בזויה בעיניו אחר כך, כשנטש אותה⁷⁵⁰. אך אותה שעה היה קורא משיריו ברבים. כשביקש ווֹלוֹגֶסוּס, מלך הפרתים, חיל־עזר נגד האלאנים⁷⁵¹ ואת אחד משני בני אספסיאנוס כמצביא, השתדל בכל כוחו שיעדיפו לשלחו על אחיו, וכאשר נתבטל הענין, ביקש לעורר במתנות ובהבטחות את שאר מלכי־המזרח, שידרשו אותו דבר. במות אביו היסס זמן רב, אם להציע לחיילים תשורת־כסף כפולה⁷⁵², אך לעולם לא פיקפק מלחזור ולהכריז שלפי הצוואה ניתן לו חלק בשלטון, אלא שבענין זה נעשה זיוף. מאותה שעה ואילך לא חדל מלשׂים מכשולים לרגלי אחיו בגלוי ובסתר, וכשתקפה את טיטוס מחלה קשה, ציווה לעזבו לנפשו, כאילו מת כבר, ועוד קודם שהוציא נשמתו באמת. למת לא חילק כל כבוד, מלבד זה שהעלהו אל שורות האֵלים; יתר על כן, תכופות פגע בזכרוֹ בעקיפין, בנאומים ובפקודות.

3. בראשית שלטונו נוהג היה להתבודד כמה שעות ביום; אבל לא עשה אותה שעה דבר מלבד זה שצד זבובים והוקיעם על חרט מחודד מאוד. לפיכך כששאל פעם מישהו, אם נימצא מישהו בפנים עם הקיסר, נתן לו וויבּיוּס קריספּוּס את התשובה המוצלחת: „אף לא זבוב אחד!“. כעבור זמן מה העניק לאשתו דומיטיה בהחלטת הסנט את התואר „אבגוסטה“⁷⁵³. היא ילדה לו בן בשנה שהיה קונסול בפעם השניה, ובשנה שלאחר מכן (ילדה בת)⁷⁵⁴. אחר גירש אותה משום שלבה הלך שבי אחרי השחקן פּאריס⁷⁵⁵, אבל כעבור זמן קצר החזירה, כי לא יכול לשאת את הפרידה; ועשה זאת באמתלה, שהעם דרש ממנו את הדבר בתוקף. אשר להנהגת השלטון הפך את עורו מזמן לזמן, משל כאילו נמצאה בו מזיגה שקולה של מעלות ומגרעות, עד שלאחרונה הפכו גם מעלותיו למגרעות. עד למידה שניתן לשער לא בא הדבר מתוך תכונתו הטבעית, אלא מחמת הדחקות נעשה חמסן ומחמת הפחד – איש־דמים.

4. באופן מתמיד ערך שעשועים מפוארים ועשירים, ולא באמפיתיאטרון בלבד אלא גם בקירקס, מקום שם ערך גם קרב כפול של רוכבים ושל רגלים, נוסף על התחרויות המקובלות של מרכבות רתומות לצמד־סוסים או לארבעה סוסים. באמפיתיאטרון ערך גם קרב־אניות. כמו כן נערכו מלחמות בחיות־טרף וגלדיטורים בשעות הלילה לאור לפידים, ובהם נלחמו גם נשים ולא גברים בלבד. נוסף על כך נכח תמיד בשעשועים מטעם הקוויסטור⁷⁵⁶, שבוטלו פעם והוא חידשם. אותה שעה נתן רשות לעם לדרוש שני זוגות מגדוד הגלדיאטורים הפרטי שלו, ואת אלה הכניס תמיד לסוף השעשועים בתפארת־מלכות. בכל שעות השעשועים עמד לרגליו נער קטן עטוף ארגמן, בעל ראש קטן כעין מפלצת, ואתו מרבה היה לשוחח, עיתים אף בכובד־ראש; על כל פנים שמעוהו פעם שואל אותו אם הוא יודע, מה ראה הקיסר להעמיד את מֶטיוּס רופוס⁷⁵⁷ בראש מצרים בשעת חלוקת המשרות הקרובה. גם קרבות־אניות ערך בציים שלמים כמעט, ולתכלית זו חפר בריכה ליד הטיבר והקיפה מקומות־ישיבה, והיה מסתכל בהם עד הסוף גם בגשם שוטף. גם משחקי מאת־השנים⁷⁵⁸ סידר בחשבו את חשבון הזמנים לא לפי השנה, שבה ערך אותם קלאבדיוס לפניו, אלא לפי שסידרם אבגוסטוס לפנים. בתוך כך הפחית ביום המשחקים בקירקס את מיספר הסיבובים משבעה לחמישה, כדי שיקל להשלים את מאת המרוצים⁷⁵⁹. הנהיג גם התחרות משולשת, במוסיקה, ברכיבה ובהתגוששות, שנערכה אחת לחמש שנים לכבוד יופיטר הקאפיטוליני, ובה קבע פרסים במיספר גדול בהרבה משנהוג כיום. באלה מתחרים היו גם בנאומי־פרוזה ביוונית ובלאטינית, ומלבד המנגנים בלווית קתרוס הופיעו גם תזמרות כלי־קתרוס ומנגנים בקתרוס בודדים⁷⁶⁰; ואילו במרוצים בזירה השתתפו גם נערות. בתחרות ישב בעצמו בראש, נעול סנדלים יווניים, עוטה טוגת־ארגמן בטעם יוון, ועל ראשו עטרת־זהב ובה צלמי יופיטר, יוּנוֹ ומינרווה. לצידו ישבו כוהן־יופיטר וחבר הפלאוויאלים⁷⁶¹ בתלבושת דומה לשלו, אך בעטרותיהם התנוססה גם דמותו. מדי שנה בשנה חגג גם את חג חמשת־הימים לכבוד מינרווה⁷⁶² באלבּאנוּם והקים לשם כך חבר כוהנים, שמהם ייבחרו בגורל אלה שינצחו על סדר החג ויציגו מלחמות־חיות מפוארות ומחזות־תיאטרון, ונוסף על כך תחרויות של נואמים ומשוררים.

שלוש פעמים העניק תשורת־כסף לעם, שלוש מאות ססטרקים לאיש בכל פעם, ובשעת שעשועי המשחקים לכבוד חג „שבע הגבעות“⁷⁶³ נתן גם ארוחה עשירה מאד; אותה שעה חולקו טנאים גדולים מלאי מזון בין הסנטורים והפרשים וחבילות עם מנות־אוכל להמון העם, והקיסר עצמו היה הראשון שפתח באכילה. למחרת־היום פיזר המחאות⁷⁶⁴ לכל מיני חפצים, ומאחר שהחלק הגדול נפל לבין מקומות־הישיבה של העם, הכריז כי יחלק חמישים כרטיסי־המחאה לכל חלקה וחלקה של מושבי מעמד הפרשים והסנטורים.

5. בניני־פאר רבים, שהיו למאכוֹלת אש⁷⁶⁵, הקים מחדש, ביניהם את הקאפיטוליום שנישרף שוב. בכולם קבע כתובת על שמו בלבד, בלי להזכיר כלל את הבונה הקודם. גם בנינים חדשים הקים: היכל „יופיטר השומר“ על הקאפיטוליום; הפורום, הנקרא כיום על שם נרווה⁷⁶⁶; גם מקדש בית־האב הפלאביי, גם איצטדיון, אוֹדיאוֹן⁷⁶⁷ ובריכה למלחמת־ים, שאבניה שימשו אחר כך לתיקון שני עברי הקירקס הגדול, שנשרפו עד היסוד.

6. מסעות־המלחמה שפתח בהם, בחלקם באו מרצונו ובחלקם מתוך ההכרח; מרצונו נלחם בחאטים⁷⁶⁸, ומתוך הכרח פעם בסארמאטים⁷⁶⁹, לאחר שהשמידו לגיון אחד יחד עם מפקדו, ופעמיים בדאקים⁷⁷⁰. בראשונה אחרי תבוסתו של אוֹפיוּס סאבּינוּס קונסול לשעבר, ובשניה אחרי מפלת קוֹרנליוּס פוּסקוּס, מפקד גדודי הפריטורינים, שלידו נימסרה ההנהלה העליונה של המלחמה. על החאטים והדאקים חגג תהלוכת־ניצחון כפולה לאחר קרבות במזל מתחלף; בניצחונו על הסארמאטים הסתפק בכך שהגיש זר־דפנה ליופיטר הקאפיטוליני. מלחמת האזרחים, שחוללה לוּקיוס אנטוניוס, נציב גרמניה העליונה, נסתיימה בלי שהקיסר יהיה נוכח במקום, מאחר שהשעה שיחקה לו באורח־פלא: בעצם שעת הקרב עלה פתאום הריינוס על גדותיו ומנע את חילות הברברים מלעבור דרך הנהר אל אנטוניוס. דבר הניצחון הזה נודע לו מפי האותות עוד קודם שבאו אליו השליחים; שכן בעצם אותו יום, שבו נערך הקרב, הקיף נשר אדיר בכנפיו את פסל דומיטיאנוס ברומא והשמיע צריחות עליזות; ומעט אחרי כן פשטה השמועה על מותו של אנטוניוס בביטחון כזה, שרבים העידו בתוקף כי בעיניהם ראו את ראשו, שהובא לרומא.

7. דברים הרבה חידש גם בעניני הציבור: ביטל את מתן המנות מטעם הציבור וחידש⁷⁷¹ את המנהג של ארוחות כדין; הוסיף על ארבע המפלגות הישנות של כיתות נהגי־הקירקס שתים חדשות, נושאות סרטי זהב וארגמן. אסר על השחקנים להופיע על בימה ציבורית, אבל הירשה להם באופן חוקי להמשיך באמנותם בבתים פרטיים. נאסר גם סירוּס זכרים, והוריד את מחיר הסריסים שעוד נשתיירו בידי סוחרי־העבדים. פעם, בשעה שהיה שפע רב ביין ומחסור בתבואה, חשב כי בגלל רוב הטיפול בגפנים הזנחו שדות־התבואה, לפיכך הוציא פקודה שאיש לא יטע עוד כרם באיטליה ואלה שבפרובינציות ייעקרו וישאירו מהם לא יותר ממחציתם. אלא שלא התמיד לדרוש את דבר ביצוע החוק. כמה משרות גבוהות מסר למשוחררים ולפרשים רומיים כאחד⁷⁷². אסר לאַחֵד שני לגיונות במחנה אחד, להפקיד למעלה מאלף ססטרקים בקופת הלגיון⁷⁷³, מאחר שראה דומיטיאנוס כי אנטוניוס בשעה שעורר את ההפיכה עוד הוסיף אומץ משום שליד מחנה החורף של שני הלגיונות היה לו גם סכום הגון של כספים מופקדים. כמו כן העלה את משכורת החיילים בחלק הרביעי, היינו בשלושה זהובים לאיש.

8. במשפטים דן היה בחריצות ובכובד־ראש, תכופות אף במושב שלא מן המנין בפורום מעל בימת השופטים⁷⁷⁴. הוא ביטל את פסקי־הדין של „חבר המאה“⁷⁷⁵, שניתנו מתוך משוא־פנים; הזהיר פעם בפעם את השופטים־הבוררים, שבקשר עם שחרור עבדים לא יזדקקו לתביעות שיש בהן משום קנוניה; הוקיע לגנאי את השופטים שקיבלו שוחד יחד עם חבר עוזריהם; אף נתן רשות לטריבוני העם שיגישו קובלנה על אידיל אוהב־בצע בשל סחיטת כספים וידרשו שופטים נגדו מאת הסנט. ריסן גם את פקידי רומא ואת נציבי הפרובינציות, ועד כדי כך שלא היו מעולם נקיי כפיים וישרים כמוהם, בה בשעה שראינו רבים מאלה אחרי מותו, הנאשמים בכל מיני פשעים. לאחר שקיבל על עצמו את הדאגה לתיקון המידות⁷⁷⁶, שם קץ לאי־הסדר שבתיאטרון, כשנתיישבו צופים ממעמדות שונים על ספסלי הפרשים. כתבי־פלסתר, שהופצו בקהל ופגעו בכבודם של אנשים ונשים נשואי־פנים, דומיטינוס ציווה להשמידם והעניש את מחבריהם בעונשין מעליבים. איש אחד במעלת קוויסטור, שאחזה בו הנטייה לדיקלום ולריקוד, סילקוֹ מן הסנט. מנשים פרוצות נשללה הזכות להשתמש באפיריון ולקבל עזבונות וירושות. מרשימת השופטים מחק פרש רומי על שחזר ולקח אליו את אשתו לאחר שגירשה תחילה והאשימה בניאוף; חייב בדין אנשים אחדים משני המעמדות על פי חוק סקאנטיניוס⁷⁷⁷. שם קץ לנאפופי בתולות־ווסטה, שגם אביו וגם אחיו העלימו עין מהם, והעניש אותן בחומרה, אך בדרכים שונות: לראשונה במיתה רגילה, אחרי כן, לפי המנהג הקדום⁷⁷⁸; ובעוד שנתן לאחיות אוֹקוּלאטה, ושוב לוורוֹנילה את האפשרות לבור לעצמן את אופן המיתה כרצונן, ואת מדיחיהן הגלה מן הארץ, הרי בענין קורנליה, הכוהנת הגדולה שזוכתה פעם ולאחר זמן רב ניתבעה לדין מחדש ונתחייבה בו, ציווה לקברה חיים ואת מנאפיה ליסר בשבטים עד מוות בקהל־עם, פרט לאיש אחד במעלת פריטור, שחנן אותו והגלהו, באשר גם במשפט הראשון לא הובררה אשמתו, אלא שהודה בה עצמו בשעה שהחקירות והעינויים של העדים עוד לא הביאו תוצאות ברורות. כדי שלא יינקה לעולם המחלל את קדשי האלים, ציווה להרוס בידי חיילים את המצבה, שאחד ממשוחרריו הקים לבנו מאבנים שנועדו למקדש יופיטר הקאפיטוליני, והשליך לתוך הים את העצמות, שנשתיירו בתוך הקבר.

9. בראשונה סלדה נפשו מכל שפיכות דמים, ועד כדי כך שבהיות אביו רחוק עדיין מן העיר ניזכר בחרוזו של ורגיליוּס⁷⁷⁹: „טרם ישחט הדור החוטא עגלים לסעודתו“, והיה בדעתו לפרסם איסור על זבח שוורים. כמו כן לא נתן מקום לחשד כלשהו באהבת בצע ובקמצנות כל עוד שהיה אזרח רגיל וגם זמן רב לאחר שעלה לשלטון; לפיכך, תכופות הראה מופתים גדולים לא לנקיון־כפיו בלבד, אלא גם לנדיבותו. לכל בני סביבתו העניק מתנות ביד רחבה, והדבר שהירבה לשנן להם בתקיפות יתירה היה, שלא יעשו דבר מתוך צרוּת־עין. ירושות, שהניחו לו אנשים שיש להם בנים, לא קיבלן מידיהם. ביטל גם את העיזבון בצוואתו של רוּסטוּס קיפּיוֹ, שדאג לכך שיורשו ימסור סכום מסויים לכל אחד מן הסנטורים בשעת כניסתם לקוריה⁷⁸⁰. ניקה מאשמה כל־אלה ששמותיהם רשומים היו למעלה מחמש שנים כחייבים ליד בית־האוצר⁷⁸¹ ולא הירשה לחדש את המשפט אלא במשך שנה אחת, ובתנאי שהמאשים, שלא יזכה במשפט, יתחייב בעונש גלות. נתן חנינה על מעשיהם בעבר של לבלרי הקוויסטורים, שעסקו במסחר, דבר שהיה מקובל אך עמד בניגוד לחוק קלודיוס. חלקות־אדמה, שנישארו פה ושם אחרי חלוקת הקרקעות לחיילים משוחררים, מסרן דומיטיאנוס לרשות בעליהן הקודמים על פי דין־חזקה. שם קץ להלשנות בעניני האוצר על ידי עונש חמור, שהטיל על המלשינים, ונפוצה ברבים אמרתו: „שליט, שאינו מייסר את המלשינים, מזרזם“.

10. אבל דומיטיאנוס לא התמיד לא במידת־הרחמים ולא בניקיון־כפיו, ושאיפתו לדם הקדימה עוד במשהו את שאיפתו לבצע. את אחד מתלמידיו של השחקן פּאריס, צעיר לימים וחולה מאוד באותה שעה⁷⁸², המית אך ורק משום שבכשרונו ובמראהו דומה היה מאוד לרבו; כן הרג את הרמוֹגנס מטארסוּס מחמת אילו רמזים שרמז בספר ההיסטוריה שכתב, ואף את הסופרים שהעתיקוהו ציווה להוקיע על הצלב. בעל־משפחה אחד שאמר פעם, כי „התראקי יכול לעמוד בפני המוּרמילוֹ אך לא בפני נותן השעשועים“⁷⁸³, ציווה הקיסר לסחבו מבין הצופים אל תוך הזירה ולהשליכו לפני הכלבים ולוח עם כתובת עליו: „ידיד התראקים, שהטיח דברים כלפי הקיסר“.

הוא רצח סנטורים מרובים, ביניהם כמה קונסולים לשעבר; כגון את קיוויקה קיריאליס, בזמן שזה היה פרוקונסול באסיה; את סאלוידֵינוּס אוֹרפיטוּס ואקיליוּס גְלאבּריוֹ, שהיו בגלות, באמתלה שהכינו הפיכה, ואת האחרים כולם בשל סיבות קלות שבקלות. את אֵליוּס לאמיה⁷⁸⁴. בשל בדיחות חשודות, ואם אמנם נושנות ובלתי מזיקות, שכן בשעה שחטף דומיטיאנוס את אשתו, אמר למישהו, ששיבח את קולו: „הלא פּרושׁ אני!“⁷⁸⁵. וכאשר טיטוס דיבר על לבו, שישא לו אשה אחרת, ענה לו יוונית: „הגם אתה חושב לקחת לך אשה?“. סאלוויוּס קוֹקֶיאנוּס נהרג על שחגג את יום הולדת הקיסר אוֹתוֹ, אחי־אביו; מטיוּס פּוֹמפּוֹסיאנוּס⁷⁸⁶ בשל האמונה שנפוצה בעם, כי מערכת־מזלו מראָה שהוא עתיד לעלות לשלטון, ומפני שנשא אתו תמיד את מפת־העולם על גבי קלף ואת נאומי המלכים והמצביאים הנזכרים אצל טיטוס ליוויוּס, וגם משום שקרא לעבדיו בשמות כגון מאגוֹ וחניבעל; סאלוּסטיוּס לוּקוּלוּס, נציב בריטניה, על שהרשה לקרוא בשמו, „לוּקוּליים“, איזה רמחים בעלי צורה חדשה; יוניוס רוּסטיקוּס, על שפירסם דברי שבח על פֵּיטוּס תראסֵיה והֶלְוִידִיוּס פּריסקוּס⁷⁸⁷ וכינה אותם „אנשים ישרים עד מאוד“. משפט אחרון זה נתן לו את ההזדמנות לגרש מרומא ומאיטליה את כל הפילוסופים. גם את הלוידיוס הבן המית באמתלה שבמשחק־סיום בתיאטרון⁷⁸⁸ שׂם ללעג את גירוש אשתו של הקיסר בכיסוי תפקידיהם של פּאריס ואוֹינוֹנה⁷⁸⁹; את פלאביוס סאבינוס, אחד משני בני־דודו, על שום שביום בחירת הקונסולים הודיע הכרוז בטעות לעם, שהוא „נועד להיות קיסר“, במקום „קונסול“. ועוד גברה אכזריותו לאחר שניצח במלחמת־האזרחים⁷⁹⁰. בחפשו אחרי המשתתפים שהסתתרו חקר רבים ממפלגת מתנגדיו בסוג חדש של עינויים, בשׂימו אש על איברי המין; לאחדים קיטע גם את הידים. הוכח למדי, שאך לשניים מן החשובים שבהם נתן חנינה: לטריבון אחד במעלת סנטור ולקנטוריון אחד, שהוֹכיחוּ, כדי להקל עליהם להיראות כי חפים הם מפשע, שהם שטופים בזימה ובגלל זה לא יכלו לזכות בהשפעה כלשהי לא על המצביא ולא על הצבא.

11. אולם תאוות־הדמים שבו לא זו בלבד שהיתה גדולה, אלא גם מלאה נכלים והפתעות. יום אחד לפני שהוקיע את גזברו על הצלב, קראהו אל חדר מיטתו, כפה עליו לשבת לידו על הספה ופיטר אותו כשלבו בטוח וטוב עליו; אף כיבדהו בשלחו לו מנות־אוכל מעל שולחנו. בשעה שזמם לדון למיתה את ארקינוּס קלמנס, קונסול לשעבר, אחד ממקורביו ומתי־סודו, הוסיף ואף הגדיל להראות לו את חסדו כקודם, עד שלאחרונה, בנסעו אתו ובראותו את המלשין שילשין עליו, שאלו: „האם רצונך שנשמע מחר את העבד הנבזה הזה?“.

בבקשוֹ להתעלל ביתר ביזיון בסבלנותם של הבריות, לא הודיע מעולם על פסק־דין חמור אלא לאחר שהקדים לו דברי־רחמים, ומשום כך לא היה עוד סימן מובהק לקיצו האכזרי של הנידון, מאשר ביטוי של רוֹך בתחילת דבריו. היה מביא אנשים אחדים, שנאשמו בבגידה, לפני הסנט, ובאמרו תחילה: „היום יוודע לי עד־מה יוקירני הסנט!“ – הביא על־נקלה לידי כך שידונום אפילו לעונש כמנהג האבות⁷⁹¹; אז כמו ניבהל מפני אכזריות העונש, וכדי לשכך את השנאה שהדבר יעורר נגדו, מיחה בידם ואמר (יהא בכך משום ענין להביא את דבריו כצורתם): „הרשו לי, אבות נאספים, לפנות אל האהדה אשר אתם רוחשים לי, כדי לקבל ממנה את הדבר, אשר – יודע אני זאת – אך בקושי אזכה בו, שתואילו לתת לנידונים יד חפשית לברור להם את הדרך שבו ימותו; כי בזאת תחוסו גם על עיניכם אתם, וגם יוודע לכולם, כי אני הייתי נוכח בישיבת הסנט“.

12. כאשר כיסו נתרוקן בהוצאות הבנינים והשעשועים ותוספת השכר שנתן לחיילים, אמר תחילה להפחית את מיספר החיילים כדי לצמצם את ההוצאות הצבאיות; אך בראותו שעל ידי כך יפקיר עצמו לברברים ועם־זה לא ייחלץ ממצוקת הכסף, לא היסס כלל לגזול כל אשר נימצא לו. רכושם של החיים והמתים הוחרם בכל מקום ומקום, ובכל האשמה שהובאה על ידי כל מאשים שהוא. די היה להעליל על מישהו מעשה או דיבור כלשהו, הפוגע בכבוד הקיסר. ירושות אנשים, שהיו רחוקים ממנו לגמרי הוחרמו, אם רק נימצא איש אחד, אשר יעיד כי שמע מפי הנפטר בחייו, שהקיסר הוא יורשו. בין השאר ניגבה המס היהודי⁷⁹² בחומרה יתירה; בגללו נימסרו למשפט גם אלה אשר חיו לפי דרכי היהודים בלי להודות על היותם יהודים⁷⁹³, וגם אלה שהתכחשו למקורם ובדרך זו לא שילמו את המס, שהוטל על עמם. וזכורני שבעודני נער קטן נוכח הייתי בשעה שבדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה זקן בן תשעים שנה לראות, אם הוא נימול.

מנעוריו היה לבו של דומיטיאנוס גס בבריות, אף גבה־לב היה ובלתי־מרוסן בדבריו ובמעשיו כאחד. בשוב קיניס, פילגש אביו, מאיסטריה אמרה לנשקו כרגיל, אך הוא הושיט לה את ידו. חרה לו על אשר גם משרתיו של חתן־אחיו⁷⁹⁴ לבושים היו בגדי־לבן⁷⁹⁵, קרא עליו: „אין נחת בריבוי־רשויות!“⁷⁹⁶.

13. וכאשר הגיע לשלטון לא היסס מלהתיימר בסנט, כי הוא שנתן לאביו ולאחיו את השלטון, ואלה אך החזירוהו לידיו; או מלומר, בשעה שהשיב את אשתו אחרי גירושיה, שהיא „הוחזרה אל מושב־האֵלים⁷⁹⁷ שלו“. ברצון שמע כשהריעו לקראתו ביום הסעודה הציבורית וקראו: „לאדון ולגבירה – אשריכם!“. אולם כאשר ביקשוהו בהתחרות הקאפיטולינית⁷⁹⁸ כל הנאספים בהסכמה אחת, שיחזיר את פלפוריוס סורה, שקיבל אותה שעה את זר־הניצחון של הנואמים, אל הסנט שממנו גורש פעם, לא מצא אותם הקיסר כדאיים לתשובה כלשהי, ורק דרש שקט על ידי הכרוֹז. כשהיה מכתיב אגרת רשמית בשם אחד המפקחים שלו, היה פותח באותה שחצנות ובמלים אלה: „אדונינו ואלוהינו גוזר, שייעשה דבר זה“. מכאן נתקבל אחר כך המנהג, שלא פנה אליו איש בכתב או בעל פה אלא בדרך זו. מצבות התיר להקים לו בקאפיטוליום רק מכסף ומזהב ובמשקל מסויים. שערי־עמודים הקים וקשתות, ועליהם מרכבות וסמלי־הניצחון בכל רבעי העיר ובמיספר כה רב ובגודל כזה שלבסוף נימצא כתוב על אחד: „דיך!“⁷⁹⁹.

שבע־עשרה פעמים נטל לעצמו את הקונסולט, מעשה שלא עשה איש לפניו. מהם בשבעת האמצעיים שימש בזה אחר זה, אולם כמעט בכולם אך למען התואר עצמו ואף לא באחד מהם התמיד יותר מאשר עד הראשון למאי, וברובם שימש עד החמישה־עשר בינואר בלבד. לאחר שני חגי־הניצחון לקח לעצמו את הכינוי „גרמאניקוס“ ושינה את שמות החדשים ספטמבר ואוקטובר לגרמאניקס ודומיטיאנוס לפי שמותיו שלו, שכן באחד קיבל לידו את השלטון ובשני נולד.

14. במעשיו אלה עורר פחד ושנאה בכל אדם, ולבסוף סולק על ידי קשר שקשרו עליו. ידידיו ומשוחרריו הקרובים לו ביותר יחד עם אשתו. לבו ניבא לו מכבר את השנה ואת יום מותו; גם את השעה ואפילו את הדרך שבו ימות. הכשדים⁸⁰⁰ אמרו לו בנעוריו הכול מראש. כן התלוצץ עליו אביו באזני כולם, כאשר משך פעם ידו בשעת סעודה מפטריות, על שאינו יודע את גורלו ועליו לחשוש יותר מפני החרב, לפיכך היה חרד תמיד ודואג והתרגשותו עברה כל מידה על ידי כל חשד ואפילו הקל ביותר. כאשר חזר בו מן הפקודה, שבה ציווה לגדע את הגפנים, היה הגורם העיקרי שהביאו לכך, כפי שמאמינים, שהפיצו אז ספר ובו חרוזים אלה:⁸⁰¹

„כרסם, כרסם אוֹתי עד לשוֹרש, ואני אוסיף ואשא פרי

ככל שיספיק לנסוך נסך עליך, הקיסר, עת תפּוֹל לקרבן“.

מחמת אותה חרדה סירב לקבל את הכבוד החדש, שהמציאוֹ הסנט והציעוֹ לו, אף־על־פי שהיה להוט מאוד אחרי כל דבר מעין זה, והוא שכל אימת שישמש בקונסולט ילכו לפניו בין הליקטורים והשמשים גם פרשים רומיים שנבחרו בגורל כשהם לבושים בטראַבּיאָה⁸⁰² ובידיהם רומחי־חיילים. וכאשר נתקרבה שעת הסכנה, אשר יגור מפניה, גדלה התרגשותו יותר ויותר. את קירות הסטווים שבהם נהג להתהלך, ציפה „אבן־זוהר“⁸⁰³ שיוכל לראות בתמונות הקורנות מאורה את הנעשה מאחרי גבו. את רוב האסירים חוקר היה בסתר וביחידות, כשהוא מחזיק בידו את כבליהם. וכדי להוכיח לעבדי ביתו, שאין להעז לרצוח את האדון, אף־על־פי שיש לפניהם דוגמה נאה בחצר, דן למיתה את אפאפרודיטוס⁸⁰⁴, מזכירו הפרטי, על שסייע, כפי השמועה, בידי נירון שנעזב לנפשו לאבד עצמו לדעת.

15. לאחרונה הוציא להורג באופן בלתי־צפוי ועל סמך חשד קל שבקלים את בן־דודו פלאביוּס קלֶמנס, בטלן ראוי לבוז, שאת שני בניו יעד בקהל־עם, בעודם בילדותם, ליורשי כיסאו, שינה את שמם הקודם וקרא לאחד בשם אספסיאנוס ולשני דומיטיאנוס. המעשה אירע זמן־מה לפני שגמר פלאביוס את תקופת הקונסולט, ובמעשה זה בעיקר קירב את קצו שלו. במשך שמונה חדשים רצופים קרו ונודעו לו פגיעות־ברק רבות כל־כך, שקרא לבסוף: „יפגע־נא כבר במי שהוא רוצה!“. ניפגעו הקאפיטוליום ומקדש בית־האב הפלאביי, וכן ביתו של הקיסר על הפלטיום וחדר־משכבו; גם מבסיס מצבת־הזיכרון שלו נפלה הכתובת מעצמת הסערה וצנחה אל המצבה הקרובה. ואותו העץ הנופל, שנזדקר פתאום בהיות אספסיאנוס עדיין אזרח פשוט⁸⁰⁵, נישמט עתה שנית פתאום לארץ. אלת־הגורל שבפּרֵינֶסִטֵי⁸⁰⁶, שלידיה היה מוסר במשך כל ימי שלטונו את השנה החדשה לברכה ומדי פעם בפעם היתה נותנת לו אותו האות עצמו לטובה, השיבה לו באחרונה מענה מעציב, שגם שפיכת־דמים נזכרה בו. בחלומו ניראתה לו מינרווה, שאותה העריץ באמונה טפילה⁸⁰⁷, כשהיא יוצאת מתוך מקדש־מעט שלה ומודיעה לו, כי אין ביכלתה להגן עליו להבא משום שיופיטר פירק את נשקה מעליה. אף־על־פי־כן לא התרגש כל כך משום דבר כמתשובת האצטגנין אסקלֵטאריוֹן ומגורלו. על אדם זה הלשינו לפניו, וגם הוא עצמו הודה כי התפאר בדברים, שבאומנותו ראה אותם מראש, אז שאלו דומיטיאנוס איזה סוף נועד לו לעצמו. וכשהלז ענה בטוחות, כי בעוד זמן קצר ישסעוהו הכלבים, ציווה אמנם דומיטיאנוס להמיתו בלי שהייות, אך כדי להוכיח את אפסות־אומנותו, פקד גם לקברו בדאגה יתירה⁸⁰⁸. בשעה שביצעו את הפקודה קרה שסערה פתאומית פיזרה את המוקד והגוויה השרופה למחצה נטרפה על ידי כלבים; הדבר נודע לקיסר בשבתו אל השולחן על ידי השחקן לאטינוּס, שמסר לו את הדבר בין שאר שמועות היום, לאחר שעבר שם לתומו וראה את המעשה.

16. יום לפני מותו הוגשו לו תפוחים והוא ציווה להטמינם למחר בהוסיפו: „אם בכלל יותן לי לאכול מהם!“. ובפנותו לעומדים בקירבתו אמר בביטחון, ש„הירח עתיד להאדים כדם ביום־המחרת במזל דלי, ויתרחש מעשה שעליו ידברו בני־האדם בכל רחבי העולם.“ בחצות הלילה בערך ניבעת עד כדי כך שקפץ ממשכבו. בבוקר השכם חקר במשפט מגיד־עתידות, שנישלח אליו מגרמניה וניבא לתמורה בשלטון כאשר שאלוהו בדבר פגיעת־ברק; הוא דן את המנחש למיתה. בכוח רב גירד ביבלת, שעלתה לו במצחו ודם זב ממנה, ואמר: „הלוואי והיה די בזה!“. אחר כך שאל לשעה, ואמרו לו במתכוון את השעה השישית במקום החמישית, שמפניה חרד. והוא שמח לכך, כאילו עברה הסכנה ומיהר לטפל בגופו, אבל פארתניוס, שר הארמון, עצרו בהודיעו כי בא אדם ובפיו דבר חשוב שאין לדחותו. מיד סילק את כל האנשים שעמדו מעליו, ניכנס לחדר־משכבו ושם נירצח.

17. על דרכי ההתנקשות והרצח נודעו הפרטים הבאים בקירוב: בעוד הקושרים מהססים באיזו שעה ובאיזה אופן לרצחו, כלומר, אם בשעת הרחצה או בסעודה יתקפוהו, הציע להם סטפאנוּס, סוכן ביתה של דומיטילה⁸⁰⁹, שנאשם בעת ההיא במעילת־כספים, את עצתו ועזרתו. חיתל זרוע שמאלו כאילו חש כאב בצמר ובתחבשות במשך כמה ימים כדי להרחיק כל־חשד, ובבוא השעה תחב לשם פגיון. אז הודיע, כי רוצה הוא לספר על דבר קשר, שנודע לו, ולפיכך הכניסוהו אל הקיסר. וכאשר קרא במכתב שמסר לו, ועמד נידהם, דקרו ביריכו. דומיטיאנוס הפצוע ניסה לעמוד על נפשו, אך מיד התנפלו עליו סגן־הקצין קלודיאנוּס, מקסימוּס, משוחררו של פארתניוּס, סאטוּר, ראש שומרי־הסף, ומישהו מבית־ספר הגלדיאטורים; בשבע מהלומות הרגוהו. נער אחד, שדאג כמנהגו לפולחן התרפים בחדר־השינה ונכח בשעת הרצח, סיפר פרטים נוספים אלה: מיד לאחר שקיבל את הפצע הראשון פקד עליו דומיטיאנוס להביא לו את הפגיון הטמון מתחת לכר ולקרוא למשרתים. אך הוא לא מצא תחת הכר דבר זולת הניצב, ומלבד זאת היו כל המבואות סגורים. בינתיים התנפל דומיטיאנוס על סטפאנוס, הפילו לארץ ונאבק עמו זמן רב; פעם ביקש להוציא מידיו את הפגיון, ופעם לנקר עיניו באצבעותיו המרוסקות.

דומיטיאנוס נירצח ביום השמונה־עשר בספטמבר⁸¹⁰, בשנת הארבעים וחמש לחייו והחמש־עשרה לשלטונו. גופתו הוצאה על מיטה פשוטה בידי קברני־עניים ואומנתו פיליס טיפלה בה באחוזתה אשר על הכביש הלאטיני. את שרידיו הביאה בחשאי למקדש בית־האב הפלאביי ועירבבה אותם באפר יוליה, בתו של טיטוס, שגם בה טיפלה.

18. קומתו היתה גבוהה, פניו המלאים אדמומית הביעו ענווה; עיניו גדולות היו, אך ראייתו לקויה. מלבד זאת יפה היה, אף מלא חן, ביחוד בעלומיו, חוץ מרגליו שאצבעותיהן קצרות היו מדי. בהמשך הזמן נישחת תארו בשל הקרחת, הכרס העבה וגפיו הדקות, שרזו על ידי מחלה ממושכת. היטב ידע, כי מראה־פניו החסוד נושא חן בעיני הבריות עד שפעם התגנדר בפני הסנט ואמר: „עד היום על־כל־פנים היו לכם גם הלך־רוחי גם ארשת־פני לרצון.“ בענין הקרחת היה רגיש כל־כך, שהדבר נחשב בעיניו כפגיעה בו בעצמו, אם הטיחו אותו בפני אחר, אם בהלצה ואם בשעת מריבה. וכל זה אף־על־פי שבספר אשר פירסם „על הטיפול בשערות“ והקדישו לאחד מידידיו, שילב כדי לנחם את עצמו ואת הלז את הדברים האלה:

„הן עיניך רואות, שגדול ויפה־תואר גם אני“⁸¹¹.

„ובכל זאת צפוי אותו גורל גם לשערותי, ובאומץ־לב אשא את תלתלי המזקינים בעלומי. ודע, כי אין דבר נחמד מן היופי, אך אין גם חולף ממנו!“.

19. הוא לא היה מוכשר לשאת ביגיעת הגוף ולעיתים רחוקות היה מהלך בעיר ברגל. במסעותיו ובמלחמותיו רכב אך נדירות, ולרוב עשה דרכו באפיריון. לנשק לא שם לבו, ולעומת זאת נתמסר במיוחד לשימוש בקשת. רבים ראוהו תכופות כשהמית באחוזתו האלבנית מאות חיות ולאחדות אף קלע במתכוון לראשיהן כך, ששני החיצים נתחברו כשתי קרנים. עתים עמד נער בריחוק מקום והושיט את כף ידו, כשהיא מפושקת, שישמש לו למטרה, והוא כיוון חיציו בזריזות כזו, שכולם עברו מבעד לרווח שבין האצבעות בלי להזיק.

20. את המדעים החפשיים הזניח כשאך הגיע לשלטון, אם כי דאג לכך שיקימו מחדש בהוצאות מרובות את הספריות שאבדו בשעת התבעירה⁸¹², וביקש מכל עבר אחרי ספרים, ושלח אנשים לאלכסנדריה שיעתיקו ויגיהו אחרים. מימיו לא עשה מאמץ כלשהו לדעת את ההיסטוריה, או את השירה, או את תורת הסיגנון במידה שהדבר נחוץ. מלבד זכרונותיו ומעשיו של טיבריוס קיסר לא היה קורא דבר. את מכתביו, נאומיו ופקודותיו היה מסדר בעזרת כשרונות זולתו. אף־על־פי־כן היה מהדר בדיבורו, ואמרותיו ראויות היו לפעמים לתשומת־לב. „הייתי רוצה“, אמר,להיות יפה־תואר כמו מֵיקיוּס בעיני עצמו.“ על ראשו של איש, ששערותיו האדמדמות שיבה זרקה בהן, אמר, כי זה שלג מוזלף מי־דבש. הוא היה אומר: „מצב השליטים בכל רע, כי אין מאמינים להם בדבר קשר שנתגלה אלא לאחר שנירצחו כבר.“

21. כל אימת שהיה פנוי, היה משתעשע בקוביה, אף בימי־החג ובשעות־הבוקר. משכים היה לרחוץ ואוכל ארוחת־בוקר עד כדי שובע, ולפיכך לא טעם כמעט דבר בסעודת־הצהרים, פרט לתפוח מטיאַני⁸¹³ ולגימה מועטה של יין מן הכד. תכופות היה עורך משתאות עשירים, אך בחיפזון, על כל פנים לא עד לאחרי שקיעת החמה; גם לא ישב אחר כך במסיבת־שתיה; ועד בוא שעת־השינה לא היה עושה דבר אלא מתהלך לבדו במקום־סתר.

22. שטוף היה בזימה והיה מכנה את המישגל התכוף „התעמלות במיטה“, כאילו היה זה מעין תרגיל. היתה גם שמועה, שבעצמו היה מורט את שערות פילגשיו ושוחה במים בין הזונות השפלות ביותר. כשהיתה בת אחיו⁸¹⁴ עוד בבתוליה והציעו לו לשאתה לאשה סירב בכל תוקף, כי נלכד כבר ברשתה של דוֹמיטיה. אך כעבור זמן והיא נישאה לאחר, פיתה אותה, הגם שאחיו טיטוס היה עדיין בחיים. אחרי־כן משמתו אביה ובעלה, עגב עליה בלהט ובגלוי, והוא היה גם הגורם למותה על־ידי שהכריח אותה לשחת פרי־בטנה, שהרתה בו ממנו.

23. את השמועה על דבר הירצחו קיבל העם בשוויון־נפש והצבא במרירות, וביקש מיד להכריזו ל„אלוהי“, והיה מוכן אפילו לנקום את דמו, אילמלא חסרו לו מנהיגים לכך. זמן־מה אחרי כן השיגו אמנם גם זאת בדרשם מתוך עקשנות יתירה, שמבצעי הרצח יבואו על ענשם. הסנט לעומת זאת נתמלא שמחה גדולה כל־כך, שמיהרו למלא את הקוריה, ושם לא התאפקו מלגדף את המת בקריאות בוז מלאות מרירות. ולא עוד אלא שציוו להביא סולמות ולהוריד לעיניהם את מגיניו ופסליו ולנפצם בו־במקום. לבסוף החליטו למחוק את שמו מן הכתובות בכל מקום ולמחות כל זכר לו.

חדשים אחדים לפני הירצחו קרא עורב מעל הקאפיטוליוּם: „הכול יהיה לטובה“, ומשורר אחד ביאר את האות בחרוז זה:

„עורב זה, שישב מקרוב על ראש טארפּיה⁸¹⁵,

‘הכל טוב’ לא יכול לצרוח, על כן צרח 'הכל יהיה טוב’“.

גם דומיטיאנוס עצמו חלם חלום, כפי שמספרים, ובו ראה שבערפו צמח לו גבנון־זהב, והיה ברור לו, שמצב המדינה יהיה אחריו מאושר ומוצלח יותר, ודבר זה נתקיים באמת במהרה על־ידי נקיון־כפיהם ומתינותם של הקיסרים שבאו אחריו.

* * *