_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

והיו הנעליים מאושרות

שושנה שרירא ואריאל כהן

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי .

 

יומן מכתבים

1942-1946

"בא שובב אחד וזרק אותיזאת אומרת את הנעל השמאלית, למרחקים.
והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי".

 

סופרת תל־אביבית צעירה

מתכתבת עם בעלה הטרי

חייל בבריגדה היהודית

 

עורכת: אילת אלגור גורפינקל

 

הקדמה: אני, אתה והצנזור

מאת אילת אלגור גורפינקל[1]

סיפור על אהבה ופרידות בקרב הבוהמה התל־אביבית, במערכת עיתון ובַּצבאקורם עור וגידים בחליפת מכתבים אינטימית, בין הסופרת והעיתונאית שושנה שרירא, למשפטן החייל, אריאל כהן. במכתבים מוזכרים כתביה של שרירא, ואף כותרת ה"יומן" חוברה בידי כהן, כתגובה לאגדה "הירח נועל נעל" פרי עטה:

"עמרם השובב עשה את הנעל השמאלית לכדור, ובעט בה השמימה. הנעל נתקעה ברקיע ונשארה תלויה שם" ("הבֹקר לילדים" 27.3.1945).

"יקירתי, בשעה שקראתי, תיארתי לי שמדובר עלינו. תארי לך שאת נעל ימנית ואני נעל שמאלית. בא שובב אחד וזרק אותי למרחקים, וגם אני נשארתי 'תקוע בשמים': הסתובבתי בין עננים, בגשם ובשמש, והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי, ויהיה כתוב בסוף הדבר: 'והיו שתי הנעלים מאושרות' ".

 

סיפורנו מתחיל עם פרוץ מלחמת העולם השניה (1939), כאשר שרירא בת ה־22 פרסמה סיפורים ומאמרים בעיתונים המרכזיים "דבר[2]" ו"הארץ" ובכתבי עת ספרותיים, והתקבלה כחברת מערכת בעיתון "הבֹקר[3]". כהן בן ה־26 למד בבית־ספר למסחר, עבד בחשבונאות וחיפש מקצוע לחיים. להנאתו קרא פילוסופיה, וסייר בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים שהילכו עליו קסם.

בעיצומם של ימי האימה מפני פלישת הגרמנים לארץ ישראל נישאו השניים, בשנת 1941. כהן התנדב למסגרת הארץ־ישראלית של הצבא הבריטי, שהוגדרה ככוח מגן להגנת ארץ־ישראל וסביבתה. עם גיוסו ב־6.11.1942 החלה חליפת המכתבים ביניהםימים ספורים בלבד אחרי ניצחון בעלות הברית בקרב אל־עלמיין, האירוע שהסיר את האיום המידי מעל ארץ־ישראל[4]. מאז ואילך, השתנו כמה פעמים מטרות השירות הצבאי.

בני הזוג נמנו על "החוגים האזרחיים" ביישוב היהודי, שנטו לפלורליזם בפוליטיקה ובאידיאולוגיה.

ב"יומן המכתבים" נוכח גורם שלישי עלוּםהצנזור:

"אני, אתה והצנזור קוראים את המכתב. ואני איני מכירה את הצד השלישי שאֵרח לנו לחברה!"

פרידות קטנות (נובמבר 1942 — מאי 1944 )

ה"יומן" נפתח בצעדים ראשונים. כהן מתאמן בטירונות ושרירא מתגלה כסופרת מתחילה וחברת מערכת עיתון טריה, שמסקרת אירועי תרבות, מתרגמת ידיעות, וכותבת כתבות ספרותיות ראשונות. בני הזוג התראו לעתים מזומנות ולכן מכתביהם מקוטעים, אך מציגים תמונה ברורה של חיי היומיום שלהם, לפני שקרו המאורעות הגדולים.

 

ובכן, תל־אביב של שרירא והסובבים אותה היא "עיר ללא הפסקה":

"הקריקטוריסט שלנו היכה את המזכיר האדמוני עד שאיבד את הכרתו"; "הייתי בנִשפיה. רקדנו. י. אורלנד שר משיריו".

התקיימו קונצרטים והרצאות ומפגשי סופרים, והיתה בתל־אביב גם אגודה של "בונים חופשיים".

"ריקי'לה, יש להם מועדון נהדר. הדליקו אבוקות שחורות, נאמו, שילבו ידיים, ניגן עוגב, שרו תפילות בעברית וכו'. נשים אין שם".

גיבורי ה"יומן" מבקרים בתיאטראות "הבימה" ו"האֹהל", בבמת יום שישי של "עיתון העיתונאים" וב"מועדון העיתונות". הם נופשים בשפת הים ומבקרים גם ביפו הערבית, ובפרברי העוני שבסביבת מערכת עיתון "הבֹקר" על גבול יפו.

כדי להשתתף באירועים הרבים והנוצצים היה לשרירא צורך להתמודד עם דרישות האופנה, והקשיים הכלכליים דחפו אותה למצוא פתרונות יצירתיים:

"ריקי יקירי, קניתי לי צווארון לבן אוריגינלי מאד, ריקי, ולבשתיו עם שמלתי השחורה. כולם חשבו שזו היא שמלה חדשה, שעושה רושם של נזירה".

מכתבו של העיתונאי סיימון מגלה טפח מהיחסים ששררו בין שרירא לבין עמיתיה למקצועגברים רובם ככולם:

"מִרשעת יקרה! כמה 'חָללים' נפלו בעונה זו? ...נדמה לי שמזומן לך 'נֵתח' תל־אביבי בדמות וִינֵר. תאצילי עליו ממיטב קרירותֵךְ כי המסכן סבל מהחום...".

 

כאילו מעולם אחר הגיעו מכתביו של כהן:

"פימפי היקרה, אתה נמצא בין המוני אנשי צבא כולם פחות או יותר זרים לך. אתה מרוחק מהחיים הפרטיים שבעיר או בכפר. ויום אחד אתה חוזר עייֵף ולֵאֶה מהאימונים לצריף שלך, שָׂם ברשלנות את הרובה, הכידון ואת מסכת־הגז למקומם...והנה מגישים לך חבילה מהבית, מאשתךָ האהובה: אינך עוד טיפה אחת בים של חָאקִי. הקורפורל, הסרג'נטכל אלה נראים בעיניך כבובות עלובות...

אנו עורכים בינינו ערבי־ויִכוחים, שיחות, חוגי־תנ"ך, עונג שבת, ריקודי־הורה וכו', וכו'. סימן שהחברה מתרגלת לצורת חיים צבאית.

תשלחי לי מַשהו! כל העולם קורא את דבריך, רק אני אינני יכול לקרוא אותם, מפני שלא מגיעים אלי. כמה זה פרדוקסי, כמעט טראגי־קומי!".

 

מכתביו וסיפוריו על הטירונות שימשו לאשתו חומרי גלם לכתבה "מיומנה של אשת חייל" ("הבֹקר" 11.6.1943):

"...אותו היום היתה דממה גדולה בביתנו, דממת חדרים מרוהטים שבעליהם עזבום...כי בבוקר...יצא מיכאל לאֵי־שם לבדיקה רפואית.

...השולחן ערוך לארוחת שְנים...ואֵין האשה אוכלת. הקולות המגיעים מחדר המדרגות מקבלים תוספת הֵד. כי יושבת אני ומאזינה לצעדים המדשדשים שם, שלא כמנהגי...

ושוב אני כותבת: המצאתָ לך חבר?...

אתה כותב שחלונות הצריף פתוחים לרווחה בחורף, השמיכה דקה. אל המצע הקשה כבר הסכנתָ, אך טרם הסכנתָ לשיחות לילה מאוחרות, כאשר חייל המוטל על משכבו סח לחברו, החייל השוכב לא הרחק ממנו, על עצמו, על ביתו ועל הרהורים שונים ומשונים העולים על דעתו. ומי שאֵחר לשוב מהקולנוע שבמחנה ודעתו בדוחה עליו, נתקל ברגלי זה...ואווירה של פנימיה משתררת בצריף הגדול...".

התגובות מהצבא לא אֵחרו לבוא:

"הרבה אנשים קראו כאן את ה'יומן' שלךְ, וכולם חושבים שזה מתאים בדיוק להם. מצפים בקוצר רוח להמשך...".

 

ועוד תגובה: "חבר אחד התבטא בהתלהבות רבה על [הסיפור] 'היאור הירוק' שהינהו, לפי דעתו, אחד הדברים הטובים...".

"היאור הירוק" הוא סיפור לירי מיוחד במינו, החורג מכל המקובל והמצוי בסיפורת של דור מלחמת העצמאות[5]", מתרחש במציאות דמיונית ומתאר בעיקר את הלך המחשבה של הגיבורים:

"...אימה כבדה צנחה עליו פתאום...מפני הבדידות...ובני־האדם הפכו בעיניו אך לבובות מרקדות במרחקים, כמוקיונים על חבל. ...היה רגע כנצח למיכאל הכָּפות...הבדידות הִזדקרה לפתע בפניו, ואמרה: לי אתה, לעולם...".

 

בחודש נובמבר 1942 הגיעה ארצה קבוצת ארץ־ישראלים (שהוחלפו בנתינים גרמנים), שהעידו כי התרחשה השמדה שיטתית של העם היהודי באירופה. הסוכנות היהודית פרסמה הודעה רשמית, והעיתונים החלו לכתוב על האסון. שרירא היתה בין העיתונאים הראשונים שראיינו את הבאיםבעיקר נשיםופרסמה סדרת כתבות ב"הבֹקר" בשם: "יום אחד בגיטו" — על קורות נערה בגיטו ורשה.

כעבור כחודש וחצי התפרסם סיפורה "הנערה מהגיטו" בכתב העת הספרותי "גִליונות" (הדפסה שניה ב"ידיעות אחרונות"), המתבסס על אותם חומרים בלבוש אמנותי. לגיבורת הסיפור קראה שושנה שרירא בתיה, ודמותה התבססה על סיפורה של מלכה פינגרהוטאחת מבנות הקבוצהשנשלחה לארץ־ישראל בטעות. האשה בעלת השם הזהה שהיתה אמורה להגיע אל בעלה, נשארה באירופה ונספתה.

" '...גברתי, הן ידעת שאינני בעלך, וגזלתְ איפוא את התעודות מידי אשתי'!

'...אולי אתה גזלתָ...? גזלת...את בעלי ממני, את זה שאליו נסעתי'.

'אינני מבין דבר. יש לך או אין לך בעל'?

'יש או אין, לא אדע. כנראה שאין. ואני הייתי סבורה שיש'.

הוא הסתכל בי כאילו החליט בנפשו שאיני שפויה בדעתי...".

הנערה מגיטו ורשה שניצבה מול פני "הבעל" הנדהם מביעה קשת של תגובות נשיות, שמפתיעות אף אותה עצמה. הם מחליפים ביניהם רק מילים בודדות, וכל השאר קורה במחשבותיה. במבט לאחור כתבה שרירא:

"הייתי רפורטרית צעירה המראיינת את פליטי־השואה. שאלתי עצמי אם אני עושה נכון, שאני מקשרת בין דבריהם הטרופים לבין מציאות שהניחו אחריהם, כיד הדמיון הטובה עלי. זו נחשבה לרפורטז'ה ספרותית. החומר שבידי עובר מכלל כתיבה של סתםכמו במכתב או בעיתון או ברשימהאל כלל ספרות, ברגע שמתרחש מַשהו בדרך שלא התכוונתי אליו במוּדע".

תגובתו של עמית, ידיד וחיילאריה טבקאיעל הסיפור "הנערה מהגיטו", הדגישה את

נדירותה של נקודת המבט הנשית באותם ימים: "גיליתְ לנו פינה מעולם האשהאני, לא שיערתיהָ מֵעודי".

כעבור למעלה משנה, התגלגל הסיפור לידי מאיר פינגרהוט, הבעל במציאות, שביקש משרירא להכיר לו את בתיה שלה.

 

בחודש פברואר 1943 הגיעו ארצה "ילדי טהרן". פגישותיה עם הבוגרים שבין היתומים "ילדי טהרן", הניבה סדרת כתבות ב"הבֹקר" על קורותיהם וחוברת בשם "אודים", שכללה יומנים וסיפורים פרי עטם בעריכתה. "היתה לך הזכות להיות ראשונה לפרסם חוברת עלינו", כתב לשרירא מאיר אהד בפתח ספרו "יזכור לילדי טהרן".

 

השפעת השואה חילחלה לאיטה ליישוב היהודי בארץ. התפיסה הרווחת כי החיים בארץ מהווים התחלה חדשה מנותקת מהעבר בחו"ל, נסדקה. מתחת לפני השטח התחולל שינוי הדרגתי עצום. באוטוביוגרפיה מקוטעת ובמבט לאחור כתבה שרירא:

" 'היה היה' פעם יישוב עברי בארץ. אנחנו היינו עברים. מאז מלחמת העולם השניה אנחנו יהודים כמו האחרים שבגולה. פתאום נעשית העבריה יהודיה עשוקה מעיירה שבגולה".

דממת הקץ (יוני 1944 — נובמבר 1944 )

שני אירועים דרמתיים קרו בפרק זמן זה: במישור האישימות אביה של שושנה, שמואל שרירא, ובמישור הכלליהתכנסות הגדודים הארץ־ישראליים במצרים במסגרת של יחידה לוחמת, והפלגה לחזית.

"ריקי היקר, יודע אתה כי עבר עלי משהו כה נורא, שעד היום לא השתחררתי ממנו, ועדיין כל חותמו עלי. והנה שינוי כזה בחייך. לצורת חייך הקודמת כבר התרגלנו כמעט במשך שנתיים ימים, והנה שוב עלינו לשאת משהו חדש, כאילו לא היה די במה שעבר עלינו עד כה".

הכל קרה במהירות הבזק. חלפו רק ימים ספורים מאז שבריטניה הכריזה על הקמת הבריגדה ועד להתארגנות הגדודים ליצירת המסגרת החדשה במצרים באוקטובר 1944.

"פימפי היקרה מכל, המלה 'מולדת' נשמעת פה אלף פעמים ביום, ולכל אחד מאתנו כאן ה'מולדת' היא אחרת... אַת המולדת שלי. אַת ליווית אותי באשר הלכתי. פניך היפות והאצילות היו לפני עיני רוחי, וקולך נשמע באוזני ללא הפסק. את היא המולדת, שעזבתי אותה כשם שהאיכר משאיר את אדמתו אשר נותנת לו את תוכן חייו. ואותך עזבתי למען המולדת ה'גדולה', אשר דורשת ממני (אולי בצדק) שאפרד לזמן קצר ממולדתי ה'קטנה' היקרה.

...אני שוב חזק כמו שהייתי, ואני רוצה שגם את תהיי כמוני. אל תזניחי את הכתיבה, הרי זוהי תעודתך. אבא רצה שתכתבי...את הולכת בדרכו. היא תיתן לך מנוחה נפשית וסיפוק רב".

"אינני סובלת לרווחתי מאימת המוות, הוא מין 'חבר' שנתלווה אלי בדרכי בחיים. אך

לכתו בדרך־כל־הארץ של אבי, נטל ממני את קְהלי הטובאת השַֹש לקראת כל מילה שלי, הַנִכתבת", הסבירה שרירא במבט לאחור.

הפרידה הגדולה (נובמבר 1944 — אפריל 1945 )

האוניה שהובילה את הבריגדה היהודית לאיטליה הפליגה מאלכסנדריה ליעד בלתי ידוע באירופה.

"אני יכול לתאר לי כמה התרשמת מהעובדה שאני נמצא באיטליה, כשם שאני נדהמתי כשנודע לי הדבר... באוניה היו גם חיילים של אומות אחרות (אתם ערכו התחרויות בשירה). היחסים היו ידידותיים. היו ביניהם יהודים רבים שהתפעלו מאד מרעיון הבריגדה.

פימפי'לה שלי, פתאום ראינו את עצמנו לפני פרובלימה חדשה: לישון בערסלים...בעלי הגוף הגמיש קפצו בתנופה אקרובטית לתוך הערסל, אבל באותו הרגע נפלו ארצה. הערסל הסתובב בו ברגע וגירש מתוכו את הזר שאינו מאומן לישון בו.

...ראיתי שמעל לגופי תלויים ששה או שמונה איש בערסלים, מתנודדים ומתנועעים, והם כולם במרחק כמה סנטימטרים מגופי. נוסף לכל, גם האוניה התנודדה כאילו היא עצמה היתה מונחת בתוך ערסל; ובסימפוניה של נדנודים זו נרדמתי.

אצל כל אחד ואחד היו המחשבות מרוכזות סביב הגורל המשונה המוציא אותנו מהארץ בערב השלום. ומתוך כך נוצר גם מצב רוח מיוחד אצל כל אחד, ומצב רוח כללי, משותף. וכמו תמיד, גם הפעם נחלקו לשני מחנות, לאופטימיסטים, המעודדים, המאמינים בטוב, ורואי שחורות, מנבאי רעות, מצד שני. ולכל צד היו תיאוריות משלו, וסיסמאות משלו. אני השתייכתי לאופטימיסטים".

האוניה הגיעה ליעדה בטרנטו שבדרום איטליה:

"וכמנהג היהודים, התחלנו כבר בפעולה פילנטרופית. אנו עושים פעולה להזנת ילדים יהודים במקום. ככה אנו מביאים ברכה לכל מקום אשר אנחנו באים, ויפה להיות
נדיב־לב".

 

"ריקי, אני כותבת וזה מציל אותי. אין לך מושג כמה זה מעסיקני, אחרת הלא אפשר היה להשתגע בשעות הבדידות. מסרתי ללמדן [עורך כתב העת "גִליונות"] סיפור. גיבור הסיפור 'שבוע בגבעה' הוא חייל. הסיפור מתאר את [קיבוץ] ׳כפר־החורש׳ שביקרתי בו לפני שנה ונחתי שם".

יוחנן החייל קיבל חופשה לשבוע ימים כדי לשוב ולבקר את חבריו בגבעה.

" 'לא הרבה כתבתָ', אמרה אורָה.

'לא, לא הרבה'...

'מבינה את, לא היה רצון לכתוב מכתב ולהתחיל ב'חברים, אני בקו הבריאות'...

 

מאסתי באיגרות, כי הנה יענה לי זה וישיב זה, ואני איני יודע ממי יש לי לצפות לתשובה.

'דבֵּר, דבר, אוהבת אני להקשיב לדבריך, אך כשאתה מחבקני אתה דומה לעכביש גדול האורג את קוּריו סביבי'.

אכזרית אורה, כעמירם ילדהּ ברומסו רמש בכף־רגלו הקטנה. ומאז נהרג הרועההבחור של אורהאין היא רואה עוד כל אדם בפני עצמו, אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה את כל בני־האדם יחדיו שיעמדו כנֵד אחד מזה, והיא מזה. וכשיוחנן פושט יד לקראתה היא מפרפרתמפרפרת במין מערבולת משלה סמויה מן העין, ואינה רוצה להחלץ ממנה. כי טוב לה במערבולת זו של דמיונות העבר, ההווה והעתיד המעורפל.

...וכך הוא בא אל הגבעה וחוזר אל מחנוֹ כלעומת שבא. והוא ירא אפילו לכתוב לה איגרת".

 

"שושנה, ...נדמה לי שזה הסיפור הראשון שלך על הכפר. קראתי פעמיים והמלצתי להרבה חברים, וכולנו תמימי דעה שהסיפור הוא טוב, כי הוא מציאותי ואמיתי, ואפשרי. מובן שהכרתי את נוף 'כפר החורש'. הזכרת לי הרבה חוויות יפות. מחשבותיו של יוחנן הנמצא שם במקום שבעלך עתה, הן כנות...בספרו לאהובתו למה לא כתב! ומהי הכתיבה לַכְּלל, לַפְּרט [בקיבוץ]. השתתפנו בצערו, וצחקנו הרבה (קראתי את זה בחֶברָה)...

ומה נשמע אמזונק'ה אצלך? בידידות שבתאי״ ("מצפה הים").

שונה לגמרי תגובת כהן הנמצא באיטליה, לסיפור:

"תפיסתי כל־כך נשתנתה לעומת קריאתי בזמנים קודמים. הסיפור הוא עמוק מאד ומקיף כמעט את כל שטחי החיים, ולמרות זאת ראיתי לפני רק תמונה אחת: את הפרידה האכזריתאת הנסיעה ל'מחנה'. הפרובלימות הפרטיות כל־כך התגברו עלי, שלא השפיעו עלי כל המומנטים האמיתיים של הסיפור. זכרתי את שעת הפרידה הנוראה, ואת 'ימי החסד' שקדמו לה. לא יכולתי להשתחרר מכל הרשמים שנוגעים אלי, או כאלה שחשבתי אותם כהשוואה אלינו".

רוב ביקורי שרירא ב"בתי ההבראה" של קיבוצים באותן שנים, נשאו פרי בצורה של סיפורים וכתבות.

 

הבריגדה התאמנה בסביבות העיירה פיוג'י במשך כמה חודשים, במהלכם קיבלו החיילים חופשות קצרות לבקר בסביבה.

"יקרה, תכתבי לי משהו על רומא, הרי היית שם. וכשאהיה שם ואראה את הדברים שיש לראות, תהיה לי נוסף על חרדת הקודש בפני מעשי האמנים, גם הנאה נוספת בהרגשה שגם את היית באותם המקומות ושרגליך דרכו באותו המקום בו תדרוכנה רגלי. אגיד לך עוד דבר, אבל זה כל־כך משונה שלא תאמיני. אני רוצה לעשות גם טיול מיוחד לותיקן ולהתקבל לראיון אצל האפיפיור. זה מצלצל כבדותא, אבל דיברתי עם כמה וכמה חיילים

יהודים וכולם סיפרו לי שהאפיפיור מקבל ברצון חיילים יהודים לראיון, ומשוחח אתם בעברית על דא ועל הא, שואל מה נעשה בארץ־ישראל ומתעניין בגורל היהודים. האין זה דבר מעניין לדבר עם האפיפיור?

נזכרתי שכתבת פעם מאמר על 'מרתף העצמות היבשות' אשר ברומא [שם ביקרה אחרי ששמעה מביאליק על המקום]. כתבי לי, בבקשה, איפה הוא ומה שמו הרשמי, הייתי רוצה גם שם לבקר. אגב, גילו עכשיו את פֶּסל משה למיכלאנג'לו, ושוב הוא יועמד לראווה. כל השמועות שהתהלכו בעולם בקשר עם הפסל התבדו".

 

הפינה הבלעדית של שרירא בעיתון "הבֹקר" היתה מדור אקטואליה בשם "חיים קטנים", שזכה להדים רבים. היא פרסמה בו עשרות סיפורים זעירים על אישים ועל אלמונים: פרטיזנים, חיילים, פליטים, וגם על אמנים, קטעים הומוריסטיים ועוד. אחד מהם נקרא: "אשת השבוי", על אשה מיוצאי תימן המחכה במשרדי "הועד למען החייל" למנהלת שתתפנה.

"ובחדר הסמוך המנהלת, אשר אשת השבוי תְאֵבה להתקבל אצלה לראיון, יושבת בישיבה. כשהאשה מבקשת שיכניסוה פנימה, נרתעים הפקידים בבהלה: 'חלילה לך להיכנס... שם ישיבה'!

בינתיים מספרת אשת השבוי על ששת ילדיה. על ילדהּ שחלה בדלקת המוח והוא משותק בחלקו. היא הניחתהוּ בבית ואין מי שיטפל בו, בעוד היא יושבת כאן ומצפה למנהלת שתתפנה. מספרת היא על בעלה השבוי מזה 5 שנים, וכבר שבעה חדשים לא קיבלה ממנו מכתב. על חמשת ילדיה המתגוללים ברחוב: על אם וששה ילדים המתכסים בלילות חורף קרים בשתי שמיכות, על מזרון שחסר לה להשכיב עליו את ילדיה, על מחלתה, ומסיימת: 'די, כבר אין לי כוח לסבול... אינני יכולה יותר...' " ("הבֹקר", 17.1.1945).

"בתשובה לרשימה זו הופיעה משלחת במערכת למחאה עליה. הם מסבירים את הסיבות הגורמות לסידורים כה משונים בועד לטיפול במשפחת החייל, אבל כל ההסברות אינן משכנעות כלל. כפי שאתה רואה, רשימה בעיתון עושה את שלה, ומשפיעה בהרבה".

 

"פימפי היקרה, כמעט ששכחתי לכתוב על המאמרים מהעיתונים ששלחתְ לי. את כותבת שהסיפור החדש "אלמנוּּת" יהיה הטוב שבסיפוריך; האם הוא עוד יותר יפה מ׳היאור הירוק׳? ״

"יקירי, הסיפור עצוב ומלא שְכּוֹל כמצב רוחי השנה" ("אלמנוּת" — הדפסה ראשונה ב"גִליונות", הדפסה רביעית 2003: "שאני אדמה ואדם").

"...לאלמנה נדמה, כאילו הושיבוהָ על בימה, ושמו את התמונה הגדולה [של ירושלים] לתפאורה. וכך עליה לשבת תמיד לעיני כל, בלי שתהיה לה בחדרה פינה משלה לחסות בה בהֵחבא... ועומדת האשה נפעמת בפתח חדרהביתה שלה, ואינה יודעת אם נכנסה,

אם יצאה, כי הפתח עדיין פתוח. ירושלים מזה וירושלים מזה, והיא בתווךקטנה, אלמונית, ולובשת בגדי אלמנוּת..."

"יקרה, קראתי את הסיפור שלךְ. יש בו כל־כך הרבה פרטים כאילו היה זה קטע מתוך רומן או ביוגרפיה. זהו סיפור מעמיק המראה את התהום שבין שני דורות, ותגובתה של האלמנה המסכנה. המיתוס הירושלמי המשתקף בציור הגדול אשר בחדרה נגע לי ללב, כי הוא משמש מוֹטִיב־לווי לסיפור כולו...".

מסע בין בתי חולים (אפריל 1945 — מאי 1945 )

כהן עבר במכתביו על תקופת החזית בשתיקה וביצירת מצג־שוא שהוא רחוק ממקום של סכנה:

"הסעודה הגדולה הולכת ונגמרת. כבר ניגשים לקינוח־הסעודה... אני במקרה אינני נמצא בין המְבָשְלִים וגם לא בין הסוֹעדים. אני בסך־הכל במצב־רוח טוב. לא פעם עודדתי מיואשים ותמכתי ב'ברכים כושלות'. ובשעות סכנה, בשעות קשות ומלאי זוועה, השפעתי על אחרים לטובה ולמופת, כי השקט הפנימי וההומור לא עזבוני. ואם שמרתי על עצמי קצת, עשיתי זאת רק למענך, פימפי'לה, כי רק למענך החלטתי שכדאי לחיות. לא הייתי בחזית זמן רב, רק חודש ימים, עד שחליתי והובילוני לבית־החולים.

...הגעתי לבית־חולים כללי גדול [ברימיני] ונדהמתי  (בנעימות) כשהרופא ניגש אלי ושאל אותי בעברית מה שלומי)! גם הוא תל־אביבי .( הוא לא היה בבית כבר כארבע שנים. משם נסעתי הלאה...הפעם באנית־חולים. נהניתי מאד. ממה בעצם נהניתי אינני יודע. ייתכן כי בגלל קבלת הפנים היפה שהיתה שם לכולנו.

[בבית החולים הכללי בבַּארי] האחיות טוענות כי החדר לא מסודר ומלוכלך, ואנו טוענים כי מזמן לא היינו בחדר כה יפה ונקי. כשהמלחמה עם האחיות מתחילה אני נמצא בטיפול, כך שאני יכול להשתתף רק בשלבים האחרונים. מובן מאליו שהמלחמה נגמרת בניצחון האחיות. אפשר פה להכיר אנשים מכל קצווי העולם. בחדר שלי שכבו מייצגי כ־6 אומות, ומעניין שתמיד אפשר למצוא שפה משותפת. ובמקרה שכל השפות אינן מועילות, מדברים איטלקית".

ניצחון פירוס (מאי 1945, יום הניצחוןאוגוסט

ואריה 1945 )

"ריקי, ריקי, ניצחון, ניצחון. זה עתה שמעתי את נאומו של צ'רציל מלונדון.

תל־אביב קיבלה את הניצחון לא בהתלהבות יתרה, כי זכרה את קורבנות פולין ואירופה כולה, היהודיים. הוקמו עמודים שחורים נושאי נר תמיד, ורק במקומות בודדים רקדו בחוץ והתהוללו במקצת. על המדרכה לפני קפה האמנים "כסית" רקדו בלט גרטרוד קראוס ונתן אלתרמן. קהל רב התאסף. גם רובינא שרה שם. ריקוד בלט זה שאני מתארת לפניך היה

בשעה שתיים בלילה באמצע הרחוב. מכוניות עם חיילים אמריקאיים התעכבו והכל יצאו לראות את הריקוד. שלונסקי[6] היה שיכור והתנצל לפני כל הזמן, מתוך חשש שאכתוב כנראה נגד זה".

"יום הניצחון. פימפי היקרה, לפני שנים מספר לא העזנו לתאר לעצמנו, ועתה כשהתגשמו חלומותינואדישות. מעניין הדבר, שגם יתר החיילים, גם ארץ־ישראלים וגם אנגלים, קיבלו את הידיעות האלה בשוויון נפש. הסברה היא, כנראה, שאנחנו התרגלנו למפלות הגרמניות בהדרגה. נדמה לי שאנחנו קרובים מדיהן מבחינת הזמן והן מבחינת המקוםלמעשים, כדי שנוכל לדון עליהם ולתפוס את הגדוּלה ההיסטורית שבהם. אנו חסרי מרחק פילוסופי.

...הגעתי לפלוגה שלי אחרי טלטולים רבים לאורך כל איטליה. אני שמח שחזרתי. שוב אני צוחק ומחייך, כי ישנם ידידים מסביבי. מיד כשבאתי ביקשוני להיות מדריך במקצועות כלכליים. היו בכיתה 40 תלמידים, ודווקא מהדרגות הצבאיות הכי גבוהות.

את שואלת מה ניסיונותינו עם הפליטים היהודים. ישנם פה פליטים רבים, ואנחנו גם עושים פעולות רבות. על רוב הפעולות הללו אסור לכתוב כי הן אינן לֵיגַליות ודומות להברחה בגבול וכו'. נפגשתי עם משפחת פליטים כשהייתי באוסטריה. הם ראו את הסמל היהודי שעל זרועי השמאלית עם מגן־דוד, וניגשו אלי. הם וגם ילדתם הקטנה עברו את כל שבעת מדוֹרי הגהינום. ברוֹב המקומות חיו כנוצריםבמקומות נידחים, בסתר. הם היו מורעבים...

ב־27 ליולי עזבנוּ את קמפורוסומקוֹם החניה האחרון שלנו למרגלות האלפים. נסענו בשיירה ארוכה, ארוכה, שעשתה רושם אדיר על כל אשר ראה אותה. במכונית שהיתה בראש כל גוש התנוסס דגל עברי גדוֹל, וכל המכוניות היו מסומנוֹת בצורה ברורה בצבעים הלאומיים ובמגן־דוד גדול בצבע צהוב. השיירה האדירה עברה בעיירוֹת הגרמניוֹת, וכל הגרמנים הסתכלו בנו במבט ריק ומלא שנאה. בפי כל גרמני היו המילים: "Die Juden kommen" — 'היהודים באים' ".

"יקירי, רואה אתה מקטע העיתון המצורף [ ׳מסע הבריגדה היהודית׳] שלא רק אני קראתי במכתבך את הקורות אתכם, אלא עוד עשרים אלף איש בארץ. מקוה אני שאינך כועס עלי ששיתפתי בעניין זה אף את קוראי. כל אחד שואל מאין התגלגלה בחורה לבריגדה".

 

על ההבדל בין כתיבה לכתב־עת לכתיבה עבור עיתון "הבֹקר", אנו לומדים ממקרה הסיפור "קיץ בהרים" "הבֹקר"( 17.8.1945):

"הרי מעשה רגיל הוא שהעורך מוציא את הקטע הפיוטי והנאה ביותר. ואף כאן קרה אותו הדבר. את תאור הבוקר בגבעה זו, שהוא באמת יפה עד להפליא, הוציא העורך כי אמר

שהתאור מורכב מדי בשביל הקורא של העיתון, והוא מתאים לירחון. כתבתי שלמרגלות [קיבוץ] מעלה החמישה הופכת הארץ עם בוקר לארץ אגמים ופיורדים, ועוד כל מיני קישקושים. אבל הוא מחק כיד העורך הטובה עליו. תאר לעצמך שהמגיהָ רץ אלי למעלה [מהמרתף] בבהלה ואמר שקרה דבר נורא, הוציאו את התאור היפה ביותר. צילצלתי אל העורך אבל לא יכולתי לשכנעו. כזה הוא מזלו של הכותב בעיתון".

אירופה מושפלת (אוגוסט 1945 — ספטמבר 1945 )

הבריגדה נשלחה ליעדה האחרון: ארצות השפלה, הולנד ובלגיה. יחידתו של כהן הוצבה לזמן מה ליד אנטוורפן, העיר השניה בגודלה בבלגיה ועיר נמל מרכזית. מאחר שבלגיה היתה בת ברית של היטלר, נתפסה הבריגדה בבלגיה כחלק מצבא כיבוש.

"החיילים היהודים אינם סובלים את הבלגים כי הם כולם פרו־נאצים ואנטישמיים, בדיוק ההיפך מההולנדים. היהודים המקומיים סובלים מהאוכלוסיה, ובמובן זה מקבלים עזרה רבה מהחיילים הארץ־ישראלים. הודות לאנשי הבריגדה הם בטוחים בפני התפרצויות של האספסוף הבלגי. בכלל איש לובש מדים יש לו באירופה כל הזכויות, ורק הוא בלתי תלוי בפורענות.

אם זכינו לראות דבר מעניין, אזי הוא רק בעובדה כי זכינו לראות את אירופה בהשפלתה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. כמה ארצנו הקטנטונת היא מלאת חיים ועניין, לעומת העולם הרקוב האירופאי! לאיזו תחיה היסטורית אנו עדים בארץ־ישראל, בשעה שאירופה גוססת במלוא המובן ומכל הבחינות! פימפי היקרה, אין לך מושג כמה רע באירופה, כי המלחמה הרסה את הכל. האנשים עניים ואין כל עניין בתרבות. אין סחורה, וגם אין כסף כי לכסף אין כיסוי. אין רכבת, אין אוניה, אין אוטו. כל התנועה והתחבורה היא במאה אחוז צבאית. בתל־אביב ישנם יותר תיאטרונים מבכל בירות אירופה".

כמו בתחילת ה"יומן" כך גם לקראת סיומו, מוצגת תל־אביב כעיר תוססת וכמושא לגעגוע, ואירופה מוצגת כאנטי־תזה לתל־אביב. גיבורי ה"יומן" התל־אביביים מבלים ועובדים בבתי הקפה הבוהמיים ברחוב דיזנגוף: "כסית" ו"קנקן"; ונפגשים בבתי הקפה של יוצאי גרמניה: "בלזם" ברחוב אלנבי ו"באום" בכיכר דיזנגוף; וב"פילץ", גן מלון סן־רֵמו ו"גינתי־ים" (במלון גת־רימון) היוקרתיים, על שפת הים.

"ריקי יקירי, אנחנו גרים דווקא בעיר די יפיפיונת. כיכר דיזנגוף פורח, גן מאיר פורח, בשדרות רוטשילד פורחים פרחים. ישבנו בכיכר לונדון...ים, שמים תכולים ואנשים ונשים בשמלות צבעוניות, כאילו הכל מצויר על כלי חרסינה".

 

אנשי רוח בעולם המערבי פרסמו בסיום המלחמה מאמרים על החיים שיתהוו אחרי המלחמה וכיצד יש לבנות עולם טוב יותר; שרירא הביאה לקוראיה במאמריה את עיקרי הדברים ואת השקפת עולמה. אף עורך "ידיעות אחרונות", ד"ר עזריאל קרליבך,

ביקש ממנה לכתוב מאמר ביקורת על הקובץ "קציר" (ספרי החודש) בעריכתו, והתבטא ברוח מבודחת: "אם ל'שחוט' אזי מהר־מהר". היה כאן יותר מרמז לעטה המושחז והביקורתי.

לקראת כתיבתו של מאמר על הומור במלחמה, לפי מה שקראה על הנושא, שאלה את בעלה:

"ריקי, היש מקום להומור אצלנו לאחר שואת הגולה? "

תשובה מעמיקה לשאלה זו, נתנה שרירא לאחר שנים רבות:

"השואה והתקומה פגעו בהומור היהודי המופלא . זו ביגון וזו בששון".

זה אינו המקום היחיד שנשאלו ב"יומן" שאלות שיעסיקו את שרירא במשך שנים רבות. וחלק מהדמויות שנזכרו בו, שימשו השראה לגיבורי הרומנים והסיפורים העתידיים שלה.

סיפורי "היאור הירוק" (אוקטובר 1945 — אפריל 1946 )

"נמאס לי כבר שכל סיפורַי מפוזרים בכל  מיני מקומות.  ריקי, יש לי ידיעה משמחת. גמרתי עם [המו"ל] ליינמן שלקראת החורף יוציא את קובץ סיפורַי (250 עמוד). כעת עלי לגשת לסידור סדר הסיפורים וקביעת החומר שיכנס בו. זה גרם לי התרוממות הרוח. ...בכל פינות הארץ אירעו התפוצצויות ובמערכת היתה מהומה. דווקא היום, נדברתי להיות אצל למדן ולשוחח עמו על צורת סִפרִי" (1.11.1945 ).

שרירא מספרת כאן על ספר הביכורים שלה "היאור הירוק". רוב הסיפורים הנכללים בו מוזכרים ב"יומן המכתבים", והוא מהווה מעין סיכום של עבודתה הספרותית בתקופת ה"יומן". העורך יצחק למדן פרסם רבים מסיפורים אלו, ותיאור הקשר ביניהם שזור ב"יומן" כולו. אך עבור שרירא היה למדן "אחד מהעורכים החביבים והאבהיים, אבל לא הנערצים עלינו [הצעירים]. פרקנו מעלינו את כל 'ממזריהם' שהשתילו לנו". יעקב כַּהַן היה העדין שבעורכים...ושימש מעין מפלט לצעירים, שכבר בעטו אז במימסד הספרותי".

העורך הנערץ עליה היה אברהם שלונסקי. היכרותה עם שלונסקי החלה עם שובה מלימודיה באוניברסיטת לונדון כמוסמכת לספרות ושפות.

"מצאתי לפני עורך ביישן, נבוךאז היה עורך ספרותי בעיתון 'הארץ' ופרסם לי אצלו [ב־1938] סדרת מאמרים בשם 'נשים בספרות', בעיקר בספרות העולם".

ידידותה אתו התהדקה מאוחר יותר, במהלך שנת 1959, בזמן שערך את הרומן פרי עטה "שערי עזה".

שרירא מצאה לה עם שובה ארצה שני "מורי דרך" לכתיבה, בדמותם של המשוררים שלונסקי וחלפי:

"שני חבריםשניהם ידידַי...לא אהובַי. מסוממי קצב ומלה ואינטואיטִיבִים... חלפי היה

פקעת־יצרים כלואים: מרקיד אותי ביפו, לעיני כל. ולאחר קונצרט קלאסי בבית ידידים, רוקד אתי ולס על פני כל שדרות רוטשילד, בחצות״.

ב"יומן" משתקף הקשר שהלך והתהווה עמו. במכתבו אליה לבית ההבראה של קיבוץ "מעלה החמישה" הוא מגלה טפח מאופי השיחות שניהלו: "הנני מְחדֵר עכשיו במקום יפה לרוחי השוחרת לפחות מנוחה לאוזניים. נגולה דאגה מלבי, ויוקל לשאר הדאגות...להסתדר ביניהן ולהמשיך לגרום לי דאגות...ועכשיו במטותא ממך לספר לי: מה נשמע אצלך? מובן מאליו שלא אוכל לשמוע ממרחק כה רב, בכל אופן אָטֵה אוזן ואקשיב...".

את המשורר והשחקן אברהם חלפי כינתה שרירא "מרטיר־של־החיים". החשיפה ל"משורריה" תרמה כנראה לסגנון הכתיבה שפיתחה באותם ימים, של פרוזה־פיוטית־חידתית, ואולי אף לכתיבה האינטואיטיבית, שלדבריה אפיינה אותה כל ימיה.

"את כותבת שירים בפרוזה. אולי תוכלי לכתוב גם שירים בלי פרוזה? אבל, שירים בפרוזה יותר אורגינליים וגם יש לך דבר שאיש אינו יכול לחקות", הגיב בעלה בהתלהבות. אך בשנות השלושים והארבעים, היה קשה להיות פרוזאיקון־פייטן ולהחזיק מעמד[7].

 

שושנה שרירא שהתחנכה בתל־אביב הקטנה, פילסה את דרכה כסופרת וכעיתונאית בעולם של גברים. החוקר אבנר הולצמן ציין במכתבו אליה מ־5.3.1998, שהיא היתה מספרת־אשה כמעט יחידה בדורה. עולם העיתונות אף הוא היה באותם ימים עולם גברי. שרירא מספרת לבעלה כי "בשיר הומוריסטי נקראו שמות חברי המערכת בפני ההנהלה...ועלי אמרו: כשושנה בין החוחים".

מכתבי כהן חושפים את הערכתו ועידודו, הבלתי־צפויים מַשהו על רקע התקופה, לשאיפותיה הספרותיות ולדעותיה העצמאיות של אשתו. מכתבי כהן מעידים גם בבירור על השתלבותו בכור ההיתוך של הגדודים הארץ־ישראליים. שפתו הולכת ומשתבחת, הוא מדגיש שחשוב לו להיות בחברת דוברי עברית, והוא משבץ במכתביו מטבעות לשון וביטויים שהיו מקובלים בגדודים.

סופים (אפריל 1946 — יוני 1946 )

כהן חיפש תחום כלכלי מאתגר להתמחות בו מאז שהגיע לארץ־ישראל. הוא החליט לזנוח את מקצוע עריכת־דין שלמד בפראג, ובמהלך שירותו הצבאי עלה בידו להתקבל ללימודי ראיית חשבון אקדמיים בהתכתבות. פרשת לימודיו מהווה נושא בפני עצמו ב"יומן". כך הכין כהן לעצמו קרש קפיצה לחיים האזרחיים והפך למדריך מבוקש בגדוד במקצועות הכלכליים. בתחילת מרץ 1946 חלה התפתחות נוספת:

"פימפי'לה, מפקדת הבריגדה דרשה אותי לחודש ימים באופן דחוף. נלחמו פה בגדוד רבות

כדי למנוע את זה, אבל מפקדת הבריגדה עומדת על כך שאבוא מיד. זה באנטוורפן (יש לי תמיד מזל לעיר הזאת). איזה 'איש חשוב' יש לך שדורשים אותו בכל מקום, אפילו במטה החי"ל".

גם שרירא זוכה להזמנה מיוחדת: "שלום רב שושנה, ...הממשלה הבריטית החליטה להזמין לביקור באנגליה קבוצת עיתונאיות מארץ־ישראל. בלא לשאול את פיך, רשמתי את שמך בראש הרשימה". ...אני חושב, כי 'הבֹקר' לא יוכל לשלוח אחרת, מאחר שאת העיתונאית היחידה שיש לה כרטיס עיתונאי ראוי לשמו. הם מחפשים לפחות שתי עיתונאיות ערביות. אחת היא לולו עבול הודה... ועוד אחת נוצריה... ברשימה שתישלח ביום החמישי ללונדון, נמצא, מלבד שמך, שמה של ברכה חבס, שולמית לבארי ועורכת עולם האשה.

בידידות ג. צפרוני" (17.5.1946).

 

"סוף־סוף הגענו לאן שרצינו. לא אקבל חופש ארצה. זו ידיעה טובה כי הקפיאו אותי. אני נוסע הביתה"... ו׳הנה כבר אני בידי הירֵחשיחזירני לנעל הימנית שלי׳ " (6.1946).

 

פרשיות אלו ואחרות לא באו לסיומן בגוף הספר, ואחריתן מוצגת בסוף ה"יומן".

 

תודות

אני מודה בראש ובראשונה לפרופ' עוזי שביט על ליווי עריכת "יומן המכתבים", הנחייתו בגיבוש החומר, והזמנת ארכיונה של שושנה שרירא יחד עם פרופ' חגית הלפרין למשכנו במרכז לחקר הספרות והתרבות העברית ע״ש לאורה ושוורץ קיפ באוניברסיטת תל־אביב.

תודה רבה לפרופ' נורית גוברין על הערותיה ל"כתב היד" ולהקדמה, שתרמו לגיבושם הסופי.

תודה רבה לד"ר מרדכי נאור, על קריאת "כתב היד" והמלצתו להוציאו לאור.

תודה מיוחדת ליועצים המקצועיים:

לד"ר הדר מקוב חסון על כתיבת "אחרית דבר" השופכת אור על דמותה של שושנה שרירא כסופרת ועל תפיסת עולמה, וכן על יעוץ כללי בתחום הספרות העברית ל"יומן" כולו. בחירתה בשושנה שרירא כאחד הנושאים המרכזיים במחקרה לדוקטורט הפכה אותה לבת־שיחה נפלאה על אמי.

לד"ר מאיר חזן על הערותיו ותיקוניו בתחום תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, שהאירו חלק מהמכתבים באור חדש, ועצותיו לגיבוש עקרונות הההדרה של ה"יומן" על חלקיו השונים.

לאלון קליבנוב על הערותיו המאלפות בנושא הבריגדה היהודית בספר כולו ובמאמר מיוחד המוקדש לראשוניות ולחלוציות שבהקמתה, לתרומתה הייחודית לטיפול בניצולי השואה ולתרומתה להקמת צה"ל. הערותיו הקיפו גם סוגיות באמנות, ביטויים בשפות זרות, וציונים גיאוגרפיים שנזכרים בספר. לשמחתי הרבה הוא חש קירבה רבה לגיבורי ה"יומן" תוך כדי עבודה עליו.

תודותי לדן פתיר, עיתונאי בכיר ויועץ תקשורת, חוקר ואוצר, על עזרתו בגילוי זהותו של הצייר מולא צייטלין, ולהיסטוריון ניר מן על תולדות "החלמה".

תודה לשלומית אפל, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב, על עזרתה, ולאירית קרידי על יעוץ לשוני לארגון הראשוני של המכתבים.

תודה מקרב לב לבני משפחתי על עזרתם בעריכת ה"יומן", הערותיהם הבונות והעזרה הטכנית.

הקדמה: תודות             

שושנה שרירא ואריאל כהן (במדים) על שפת הים בתל אביב, 1942.

 

פרידות קטנות

נובמבר 1942 — מאי 1944

"ריקי יקירי, התקבל בשבילי מכתב במערכת "גִליונות" מחיָל במדבר [מצרים?], שכמובן איננו מכיר אותי, אבל כתב לי מכתב תודה בו הוא מספר שקרא את דברַי לפני פלוגתו ובעיני רבים ניצנצו דמעות...".

נובמבר 1943, "גִליונות"

אִיגרות חוה

ישבה חוה בשעות־בין־הערביים שבין יום ולילה, בשעות צלמוות ושְכול...בנוֹתנה עיניים קִצרות־רְאיָה באופקֵי העולם הרחוקים והרחבים. "לבי לוֹֹ"ֹ, אמרה, "לַבלתייָדוע, לַלא־אהוב, לַזָר...המתחנן אלי: הַרהרי בִּי אשהבִּי...הלוחם. בי הניזון מקולה של אשה ברדיו, ממנגינות קְלוקלות, מתצלומי אשה בעיתון מצויר שאני פורש בג'ונגל של בורמה...וחוה־אשה...רושמת איגרות:

לךָ הטס במרומֵי רקיע!

לא אֵדע מי אתה. אך יום אחד הושיבָני אֵי־מִי על־ידךָ במטוס. היום, אמר לי קול, תֵשבי בַּזה. פחד רב תקפָני, וישבתי. אז המראתָ מבלי לדעת שכאן אני, בת־חוה תקוּפַת־מוֹרָא. לא ידעתי מה אני עושה כאן. שתקתי שתיקה גדולה. דוממת הייתי, למען לא תֵדע כי על־ידךָ אני, וציפיתי לַבָּאות. עינַי הוכו בסנוורים, זמזום שואג עלה באוזני. אך כאשר פגע בךָ הרסיס ואתה גחנתָ לצדי, ראשךָ שמוט על כתפי הצרה, ידעתי מדוע הובֵאתי הנה: נשאתי בעוֹל גופךָ הפצוע וחיוך הפִּיוס בפניךָ, כי חלמתָ שאני על ידךָ.

ואיגרת שניה כתבה: לךָ הספן על סיפון האוניה!

אליךָ באתי...במסך העשן הסמיך, שערי מָלוח וגלים מלחכים את רגלַי. וכשנצמדתָ אל קורָה בודדָה הצפָה בים ורציתָ לחיות...החזקתי בךָ בידי הרפָהיד אשהכהִתרפְקִי במָחול...ואני שורַרתי לקול יללות רוח־הים המִטלטלת, עד...בוא עִלפונךָ בידי מצילךָ.

ואיגרת שלישית כתבה: לחיָיל במדבר!

שָם אצלךָ במדבר לא הייתי מעודי. שם בוודאי החול בנחיריים, ושֶלי דַקים ורוטטים מדי. שם זקנךָ גדל פרא ומים אין. שם הייתָ בודד ודבקתָ במכונית אחת גדולה: "חביבתי", קראתָ לה, וכיניתָ אותה בשמי "חוה" — כי אהבתָ. שם למדתָ לשכוח את דמותי, ולכיירה מחדש כאלילה שאין בה מְתוֹם. שם חקקתָ את דמותי בחול הרךְ, וליטפתָ תבנית־חול מתפוררת. שם חוֹללתי אני לפניךָ בפטה־מורגנות כבת בדויים. שם הִשקתיךָ חלב גמלים, בידיו השעירות של גבר...שם שיקף ים כחול או ירוק את צללי אישונַי. שם הייתי ולא הייתי מעודי.

ואיגרת רביעית כתבה: ללוחם בשדות שלגים

...אנוכי לבנה וברה כשלג. אני אולי רכה, ידי תפוחה, שערי בהיר ומתבדֵר כפתיתי שלג ראשון. גופי חם. את כובע הפרווה על ראשךָאני במו ידי תפרתיו. רדידךָ שעל צווארךָ אני ארזתיו באמתחתךָ. את גרבי הצמר סרגתי במו ידי...לוֹ, לעוד אחד ולעוד אחד.

ואיגרת חמישית כתבה: לפרטיזן!

עמךָ בודאי יושבת אחת כמוני, אך נועזת יותר. אמיצה היא, ועולה מידי יום ביומו על הגרדום. אתךָ שם אחת ההולכת למותאשה אחת כמוני במערות, בהרים. היא גם מזמרת לך שיר. רגליה נתונות במגפיים כבדים, ואינה יכולה לחוֹלל לפניךָ כאוות נפשה. כזו יושבת עמךָ, אך לא לךָ נועדה. היא תלך הרחק לבלי שוּב, היא הולכת, ואתה נופֵח את נשמתךָ ערירי ומשווע אלַי.

ואיגרת שישית ואחרונה כתבה: ללוחם בגיטו!

איך אכתוב לו והוא...איננו עוד//אחת כמוני מוטלת רטוּשה לימינו...//אחת כמוני מגרה את עיניו לפני לכתה אחריו...//אחת כמוני אמרה לו: "חכה אל תניחֵני כאן יחידה, אני ירֵאה!"//ועוד אחת כמוני לא הזילה דמעה למענו, כי הדמעות ליוו תינוקות שהלכו ולא שבו...//ומה תאמר לו אחת כמוני? והוא כבר הלך ממנה והלאה...כי רוצה חיים הוא...

והרי הוא מבקשֵני ממרחקים: 'בואי! בואי עמי לארץ־צלמוות. בואי, חוה, כי ירא אני ללכת מִזה'. ואני מושיטה יד לרְפאים...לאיש שאין עוד רוח־חיים באפו. והיד אינה נאחזת בי, אינה נצמדת עוד אלַי בחיבתה כי רבה. כי היד צוננת. אני...לרְפאים הושטתי את ידי.

[8] [9] [10] [11] [12] [13][14]

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין) נובמבר 1942]
אֵרִיךְ [אריאל] כהן. פלוגה ב' הגדוד השלישי.
No. 38215 Pte Erich Kohn 26th COY, Pal. Buffs[15], M.E.F.

שלום רב לך פימפי'לה,

אני יושב עתה באוהל בערב שבת, וכותב לך לאור מנורת נפט קטנה. המזוודה שלי משמשת כשולחן־כתיבה, קרשי המיטה מושבִי. כולם יצאו, ואני היום Tent-Orderly[16].

עד כה גרנו באוהלים, ורק עכשיו אנו עוברים לצריף. תנאי הכתיבה הם לא טובים, וכמעט אי־אפשר לכתוב מכתב בנוכחות ה"חֶבְרֶה". את יכולה לתאר לך איזה רעש ושאון שורר אצלנו. בהזדמנות זאת אני רוצה להסביר לך מדוע אינני יכול להרבות בדברים. הסיבה העיקרית היא שאסור לכתוב כל דבר העלול להביא לאויב איזו שהיא אינפורמציה; המכתבים עוברים דרך צנזורה המפקחת על כך. אבל אין כמעט שום דבר אשר לא עלול לתת ידיעה בלתי־ישירה לאויב!

אני הולך ומתאזרח בצבא. התרגלתי כבר לַכל, אפילו לדברים שנראו בעיני קשים ביותר בהתחלה. העבודה היא די קשה. אנו קמים בכל בוקר בשעה ½5 (גם לזה התרגלתי). היום עובר בתרגילים, שעורים, התעמלות וכו', ובשעה ½5 (אחרי ארוחת הערב) אנו חופשיים לגמרי. יש כאן לפעמים הרצאות, חוגים שונים למקהלה, מוזיקה וכו'. בזה תיארתי לך בערך את אורח־חיי.

קשה לי לתאר לך כמה אני מאושר שיש לי בתל־אביב בית שאוכל להתגעגע אליו. והמחשבה התמידית עליך והדאגה לשלומך נותנות לי תוכן בחיים. שום השפעות חיצוניות אינן עלולות לגזול ממני את המחשבה היקרה הזאת, אשר מלווה אותי ואשר משמשת לי מקור לא־אכזב של עידוד ותקווה.

ה"חֶבְרָה" היא טובה. כולם בחורים שנכנסו במלוא הכרתם לשורות הבטליונים העבריים, וגם אני מתגאה בזה שהנני ממלא את חובתי למרות הקורבנות הכרוכים בזה; והקורבן הגדול ביותר הוא שאינני יכול להיות אתך.

קשה לי לחיות בלעדיך. קשה לי יותר לשאת את הגעגועים בלבי מאשר את כל התלאות שבחיים הצבאיים.

רגש של דאגה עמוקה לשלומך אוכל את נפשי. לוּ הייתי יודע שאת נמצאת במקום בטוח ובתנאים טובים, הייתי נרגע במקצת. ואפילו אם תכתבי לי שאצלך הכל כשורה, הריני יודע שלא תוכלי לכתוב לי דברים העלולים להדאיג אותי. אבל אני מבקש אותך שתכתבי לי על הכלעל הצרות והשמחותעל כל החיים!

הידיעות הפוליטיות [על נסיגת הגרמנים בצפון אפריקה] משמחות מאד בזמן האחרון, ואם המצב יימשך, אזי גם הניצחון לא יבושש לבוא.

אנו מקבלים עיתונים עבריים, בייחוד את "הצופה"[17], שהוא נהפך כאן משום מה "ללחם היום־יומי" שלנו. אנו שוכחים כמעט שהיינו פעם אזרחים.

קיבלתי זריקות נגד טיפוס ועוד כל מיני מחלות, סך הכל ארבע זריקות. כֻּלן עברו בשלום.

כתבי לי בבקשה איך את מסדרת את התקציב. ההשכרת כבר את החדרּ[18]? הקנית כבר מעיל? עוד מעט יהיה קר ואת מוכרחה להיות לבושה טוב! אל תחסכי על חשבון אוכל!

מה אצלך? הרי החיים בעיר הם רבגוניים, ושם תמיד מתרחש משהו. בעיר יש גם "רכילות", אנשים שונים באים לבקר, מבקרים אצל אחרים, בתי־קפה, תיאטרון וקולנוע.

ביחס לחופש [הראשון], דחו אותו לימי החנוכה. המלה "חופש" היא שיא האידיאלים אצל כל בחור ובחור בפלוגה שלנו. כל אחד מתגעגע הביתה, ויש גם הרבה בעלי משפחה שרוצים לראות את משפחותיהם.

כמה יפה יהיה הזמן שנבלה יחד! אני כבר סופר את הימים. כל יום מקרב אותנו יותר.

אני גומר את המכתב מפני שעוד מעט יבואו ה"חֶבְרֶה" מהקולנוע.

כתבי לי! כל מכתב שלך הוא בשבילי חג.

תשמרי על עצמך ולהתראות בחופש שלי!

מה שלום ההורים, הידידים [שלהם] והידידים שלנו?  דרשי בשלום כולם!

באהבה, שלך ריקי

נ.ב. את כותבת עכשיו הרבה?

 

שלמה המלך 12, תל־אביב 10.11.1942

שלום ריקי'לה יקירי!

סוף סוף קיבלתי היום את מכתבך. ציפיתי למכתב בקוצר־רוח כי רציתי לדעת כיצד אתה מרגיש את עצמך. כולם מתעניינים בך. ממכרה אחת קיבלתי זר פרחים בשמעה שהתנדבת לצבא, כי אמרה שאנו ראויים לכבוד רב ולהוקרה. גם מכרים אחרים שמעו על מאורע זה ביראת־כבוד.

בעיתון ["הבֹקר"] עכשיו העבודה מעניינת מאד. הידיעות המשמחות מהחזית משרות עלינו מצב־רוח נפלא. בודאי גם מצב־רוחכם טוב כשלנו. בשעות הבוקר אני כעת טרודה מאד כי העורך[19] שלי נותן משום־מה אמון רק בי, וכאשר הוא מצלצל הוא דורש רק אותי לטלפון, ואיננו רוצה למסור דבר לאיש. היום אפילו רבו אתו בגלל זה ואמרו לו שאני עסוקה בעבודה אחרת, אבל הוא עמד על דעתו שרק עלי יסמוך, וימסור את הידיעה רק לי. כמובן שהעניין נעם לי מאד.

השכרתי היום את החדר [בדירתם] לשתי בחורות העושות רושם טוב. המחיר הוא: שכר הדירה [כולה] יחד עם חשמל. כלומר, המחיר במילואו כפי שדרשנו. כפי שאתה רואה, אסור להתייאש. לאחר שנגמר עניין החדר, היו אצלי הורַי ושתינו יחד תה. הרבינו לדבר עליך. בכל יום באים כל מיני אנשים לבקרני, בעיקר המשפחה.

ריקי'לה, הסתדרתי בחדר אחד לא רע. את הארון הוצאתי למסדרון. אינני מבלה כלל, ואני משתוקקת לשבת בחדרנו, כשם שאני יושבת עכשיו, יחידה, ובבית שורר שקט גמור, ורק שאון זבוב אחד בודד המזמזם ורוקד סביב המנורה. מה נעימה שלוה זו. כיוון שהשכרתי את החדר, עלי להסתגל למציאות אנשים זרים בבית. זה הדבר הקשה לי מכל. כי הבית השליו היה יקר לי מכל, ואינני יכולה לסבול כל אדם זר המסתובב בד' אמותי. אבל במשך הזמן בודאי אתרגל.

בדרך כלל אין לי מה לעשות. אבא [שמואל שרירא[20][  משיג לי ספרים ואני קוראה.

בר־יוסף[21]  היה כאן, והוא דורש בשלומך. הוא הזמינני להצגת "האֹהל"] בסמטאות ירושלים.[  אני כותבת את המאמר שהבטחתי ל"האֹהל", אבל עדיין לא גמרתיו.

 

כתוב לי ביתר אריכות, וכתוב מכתבים מבלי לחכות לתשובה. וכעת שלום, ושמור על עצמך.

שלך באהבה שלך פַאֶימְפ

תל־אביב 1.12.1942

ריקי יקירי!

חיי מתחילים רק כעת להיכנס למסלול של מנוחה וסדר. אני מחכה לבואך, ואינני יודעת כלל כיצד לקבל את פניך. בשבת האחרונה חיכיתי לך כל היום, והקשבתי לכל הצעדים בחדר המדרגות. כמה פעמים רצתי אל הדלת לפתוח[22], כי הייתי בטוחה שאתה הוא זה. הן כתבת שתבוא! כמובן שהאכזבה היתה קשה קצת. אם לא תבוא בשבוע זה באמת תפקע סבלנותי. הרי עוד מעט כבר תשכח את פרצופי, את קולי, את הכל. אני כבר מתכוננת לבואך בסוף שבוע זה. אעשה כל מיני הכנות, וראה אל נא תאכזבני.

ידיעות הזוועה מפולין מדכאות כאן מאד את מצב הרוחות ["חצי מיליון יהודים נרצחו בחודשים האחרונים[23]"]. תרגמתי את ידיעות הזוועה הללו בשביל העיתון וידי רעדו. כולנו היינו בימים האחרונים קודרים מאד. אינני יכולה להסתכל בפרצופו של משתמט. והרי אתה יודע שבסביבתנו יש הרבה משתמטים.

ימי אֵבל לאומי[24] כעת. מצב־הרוח במערכת מפאת המאורעות בפולין קודר. הקשבתי אתמול בערב לשידור הנאומים באסיפת הנבחרים בירושלים, וכאשר התפלל החזן "אל מלא רחמים", זלגו דמעות מעיני. אותה שעה הרגשתי גם שמץ קלוש של שמחה, שאתה לפחות עושה משהו בתוך כל הזוועה הזו, וממלא את חלקך. אמנם אין בידינו להקל כרגע על עינויי המעונים של אירופה, אולם לפחות האפשרות בידנו לעשות משהו לטובת השגת המטרה העיקרית. לא היו אלה רגשות משפחתיים אנוכיים, כי אין לי שם קרובים שאכירם ושגורלם האישי יכאיב לי.

מחר ביום הצום, נתחיל לעבוד בהקדם ונקדים לשוב הביתה. מחר יצא בודאי עיתון אֵבל קודר מאד. עלי להקדים אפוא לבוא למערכת.

קול השכנות הנשמע מהחדר השני מרגיז אותי.

ריקי'לה, נקווה לעתיד יפה מזה, שלא תהיה פרידה כזו של עכשיו. אני מתכננת כבר אפילו

תוכניות לביתנו בעתיד שיהיה מרווח ונאה. יתכן שדווקא משום שאתה ממלא כעת את חובתך, יהיה עתידנו מזהיר, ללא פגם, ומופלא יותר.

אני משגיחה על ביתנו, משתדלת לייפותו בקטנות, ומבלי להוציא אף פרוטה. מה מאושרת אני שאתה מתגעגע אל ביתך, ביתנו. הוא באמת חמוד, וכל חפץ הנמצא בו יקר לי והוא ראוי לחג מיוחד. האם לא השכיחוך עוד חבריך את אשתך, ולא שכחת שיש לך פִימְפ?

ריקי, שמור על בריאותך, ואכול היטב. אל נא תשאיר מחצית המנה כפי שאתה רגיל לעשות. והעיקר אל תשכח להתגעגע אלינו, קצת בערב וקצת בבוקר, אלי ואל ביתנו ואל הכל מכל כל.

ריקי, אולי נבלה כאן יחד את ימי החנוכה? מה נפלא יהיה. הזוכר אתה את שיר החנוכה ששרנו כשהתאספנו לסעודה בשנה שעברה[25] ["ימי החנוכה חנוכת מקדשנו..."] שגם ניגנוהו ברדיו? אותה מנגינה עממית ששרנו, שכל־כך מצאה חן בעיניך? היא ממש סמלית בעיני לשמחה משפחתית.

ריקי, אפילו הרדיו מתגעגע אליך. הוא נראה כל־כך עצוב וקַטַנְצִ'יק, כאילו נתכווץ בפינתו כחתולה קטנה, ומחכה לך. המון פעמים קניתי לך שושנים באגרטלים, שושני תה ושושנים ורודות בהירות, אבל הן נבלו כבר הרבה פעמים ואחרות באו במקומן, ואתה עוד אינך בא.

הייתי רוצה מאד שתמצא לך שם חבר. אם מצאת לך כבר חבר כזה, דרוש בשלומו בשמי.

אני מרבה כעת לכתוב, כי תקף אותי במקצת רצון היצירה.

הסופרים שואלים כולם לשלומך. הורי דורשים בשלומך באהבה, ומשתוקקים לראותך.

שלך באהבה, המחכה לך פימפי

 

פ.ס. ריקי'לה, כולם כל־כך גאים בך. כל הבית ברחוב שלמה המלך 12 מתגאה בך, כך אמרה לי היום גברת ד"ר בֶּקֶר [הרופא], וביקשה למסור לך את דבריה. הורי והוריך[26] וכל ידידינו דורשים בשלומך.

 

"הבֹקר" עיתון יומי,
ירושלים 16.12.1942

שלום רב לך, שושנה.

...שמחתי מאד לשמוע על התאקלמותו של אריךְ [אריאל] בצבא. אני מתאר לעצמי, כי הרגיש את עצמו כ"מלך בגדוד" בשובו לבלות את חופשתו הראשונה לאחר חודש ימים...

אשר לקורס הקצינים (כמובן, כל הנשים הצעירות והנחמדות רוצות שבעליהן יהיו לקצין), העבודה בקורס שכזה מפרכת מאד ואין איש בטוח בהצלחתו. בקורס האחרון לא הועילו בהרבה המלצות הסוכנות[27]. עליך לדעת כי הנכשלים מהקורס יוצאים ברוח נכאה.

שאלת הקורס היא שאלת "מזל". ואשר למזל, בוודאי יש לו, לאריך. וההוכחה הטובה ביותר כי — "מצא אשה, מצא טוב"...

הנני מאושר ממש, שידידַי לא שכחוני. לפחות מטלפנות אליי יפהפיות...

בטוחני כי אינך גלמודה כיתר "אלמנות הקש". וברגמן[28] הנחמד, המחזר הנוכחי והלבבי, ממלא את חובתו המשפחתית והאנושית. אחרת, אני מתאר בנפשי, כי עוד יימצאו בתל־אביב ואולי גם בירושלים, כמה "מטורפים" אשר יואילו בחסדם להילוות אלייך בערבים, ולהנעים לך את הזמן.

שלכם בידידות, ג. צפרוני[29]

תל־אביב [חנוכה] 20.12.1942

שלום לך ריקי יקירי!

ריקי'לה, עד עתה התקיימתי על שרידי זיכרונות החופש שבִיליתָ כאן, אולם כעת אני רוצה כה שתבוא שנית.

אתמול נסענו מטעם אגודת העיתונאים לטיול לרמת־גן. התארחנו בבית ההבראה "החלמה[30]". שם נערכה מסיבת חנוכה נאה עם לביבות וברכה על הנרות.

ביום ו' אחר הצהרים ערכה ההנהלה שלנו מסיבת יום הולדת לאחד המנהלים. הוזמנו כל חברי המערכת ומשפחותיהם, והמנהל[31] שאלני כמה פעמים אם אתה בעיר ואם תוכל לבוא למסיבה. מכיוון שלא היית כאן הלכתי לשם יחידה.

קיבלתי המון מחמאות. אחד המנהלים ניגש אלי ואמר לי שראני יום אחד לפני כן באולם "אֹהל־שם[32]" והחליט שאני יפהפייה. מר קרופניק[33] קרא במסיבה שיר הומוריסטי שבו תוארו חברי המערכת לפי שמותיהם, כדי שהמנהלים יכירום. עלי אמר: "כשושנה בין החוחים". כולם מחאו כף ואמרו שזה מוצלח מאד, אבל הביטוי בנאלי וכבר שמעתיו הרבה פעמים במערכת.

בינתיים היה אצל הורַי אברהם פוגל[34], מפקח על מזון בעיריה, והורי מספרים שכל הערב ישב וסיפר בשבחי (אני בטוחה שאינני ראויה לכל־כך הרבה דברי שבח). הוא סיפר ששמע עלי מפי אנשים רבים המעריכים אותי, וכי אני תופסת עמדה "כבוּדה". הורי כמובן נהנו מאד שיכלו לשבת ערב שלם ולדבר על בתם. אבא מרגיש את עצמו, תודה לאל, יותר טוב.

בכלל אני טובלת כאן במחמאות. מכר אחד אמר לאחותי כאשר שמע שהתגייסת: "מה?

סיור עיתונאים ומסיבת חנוכה ב״החלמה״, רמת גן.

שושנה שרירא במרכז.

בעל שיש לו אשה כזו מתגייס? מטורף!" הוא נתכוון בזה לתת לי מחמאה ואל תשים לב לדבריו. שטויות.

קיבלתי מהממשלה, תשלום אשת חייל בסך שלוש לירות, 33 גרוש ו־3 מיל. כפי שאתה רואה הסכום איננו גדול.

לתיאטרון לא הלכתי, מפני שביקור בתיאטרוןשהיה לנו תמיד מאורע כה חגיגי ורב חוויותאני רוצה להותיר לשעה שתבוא הנה לחופש ונלך יחד. אני מחכה לך אפוא בזה, ועליך להזדרז, כי כבר חודש כמעט שלא היינו בתיאטרון. קולנוע הוא עניין זול יותר, ולא אכפת לי ללכת לשם באיזה תנאים שהם ובאיזה מצב־רוח שהוא.

המלצרית הבלונדית[35] בבית־הקפה ["בלזם"] פורסת בשלומך. הייתי שם עם אמי[36], והיא שאלתני עליך. דרישות השלום כה רבות עד כי לא אפרט אותן.

אין לך מה לדאוג, אני מצוידת כעת כהלכה לקראת החורף. לאחר שראיתי מעילים שונים, שמעתי שאחותי החליטה שוב למכור את מעילה[37]. הלא תזכור את מעילה שלבשתי פעם ושמצא חן בעיניך? החלטתי שמעילה יפה יותר מכל מה שראיתי ומשובח יותר באיכותו. עתה שבתי עם מעיל זה הביתה לאחר ששילמתי את מחירו במזומנים, והוא הדור ומפואר מאד ובדיוק לפי מידתי. אני נראית בו "smart" מאד.

ריקי'לה, אכלתי היום חַלְבָה ונזכרתי שהיא כל־כך אהובה עליך. אולי אפשר לשלוח לך טרנספורט של מיני־מתיקה?

כולם מתעניינים בך. להתראות ריקי, במהרה.

שלך באהבה ונשיקות פימפי

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין), ללא תאריך]

שלום רב וברכה לך פימפי'לה!

שמחתי מאד מאד שעניין החדר סודר סוף־סוף. אין לך מושג כמה זה הקל עלי. תיכף קיבלתי מצב־רוח טוב עד כדי כך, שה"חֶבְרֶה" שמו לב, ושאלו אותי מה זה אתי שאני פתאום עליז ושמח.

תודה רבה לך עבור החבילה ששלחת לי. שמחתי נורא כשקיבלתי אותה. היתה לי ממש הרגשה של חג. לא כל־כך בגלל המתיקות שבתוכה, אלא בגלל העובדה שקיבלתי ממך משהואיזה שהוא סימן, רמיזהיחד עם דברים "של ממש". רק מי שיודע את ההווי הצבאי יכול להעריך את זה.

אתה נמצא בין המוני אנשי צבא כולם פחות או יותר זרים לך. אתה מרוחק מהחיים הפרטיים שבעיר או בכפר. נעשיתָ מספר בין המוני המספרים, איש השוּרה, חייל. ויום אחד אתה חוזר עייֵף ולֵאֶה מהאימונים לצריף שלך, שָׂם ברשלנות את הרובה, הכידון ואת מסכת־הגז למקומם, מתכונן לשיעור הבא וחוזר ברוחך על חידושי הדְריל[38] של היום, והנה מגישים לך חבילה מהבית, מאשתך האהובה.

איזה חג, איזו שמחה!

הרגשה אחת משתלטת עליך, מחממת את לבך: יש נפש טהורה אשר זוכרת אותך לטובה ודואגת לשלומך, שם בעורף. אינך בודד. ומיד עולים רגשות, והרגשות מציפים את לבך: גאווה לגבי כל אלה שלא קיבלו כלום מהבית, אבל גם רצון לשתף את יתר החברים בשמחה, געגועים, חששות לשלום ביתך, זיכרונות נעליםוכל מחשבותיך בבית. אתה שוכח את כל האווירה הסובבת אותך, הרובה, המסכה, הכידון, מכונת־הירייה, כל אלה אינם אומרים לך ולא כלום. אינך עוד טיפה אחת בים של חָאקִי. הקורפורל, הסרג'נט[39] כל אלה נראים בעיניך כבובות עלובות. כמה הם מסכנים! הם אינם מקבלים כלום מבתיהם!

ויחד עם זה אתה נזכר באחריות שאתה נושא כלפי הבית שיצאת להגן עליו. אתה שוב נזכר בנשק, אבל הפעם אינך רואה ברובֶה שלך אמצעי בו מענים אותך בדְריל. הפעם אתה מרגיש שהרובה הזה יוכל להגן גם על הנפש היקרה לך שם בעורף, אם המצב ידרוש את זאת. מתחוור לך שאתה עושה את חובתך גם כלפי ביתך הפרטי, וגם זה נותן לך סיפוק רב. ובשעות היום הנותרות אתה במצב רוח מרומם, עובד טוב מתמיד, וחדור רגש של ביטחון כלפי עתיד משפחתך. בזה רציתי לתאר לך, פימפי'לה, את השמחה הגדולה שגרמת לי על ידי החבילה.

אבל, מצד שני אני כועס ששלחת לי כל־כך הרבה דברים. למה עשית לך הוצאות גדולות כאלה? חבל באמת. הרי התוכן הסמלי הוא חשוב, ויש לי מספיק אוכל! חבל שלא שמת מכתב בתוך החבילה, מפני שאין לי עתה שום ידיעות על הנעשה אצלך! אבל, עוד פעם, תודה רבה לך על החבילה[40].

 

חדשות המלחמה: ב־17.12.1942 נשא שר החוץ הבריטי נאום בבית הנבחרים בו גינה את רדיפת היהודים במזרח אירופה.

דרשי בשלום הוריך! לפי העוגה ראיתי שגם להם יש חלק בחבילה ומסרי להם את תודותי!

אצלנו נפתחה ספריה נהדרת עם חדר קריאה מפואר, ואני מבלה כאן יחד עם כמה חברים את רוב הזמן הפנוי. על ידי כך קיבלו החיים צורה יותר מסודרת. יש ספרים טובים מאד שהייתי מייעץ לך לקרוא (אם לא קראת אותם כבר). כשאבוא לחופש אביא לך רשימה של כמה ספרים, בעיקר אנגליים.

חבר אחד [צ'מרינסקי] שבחיים הציביליים היה מורה בפתח־תקווה, והוא מכיר אותך (לפי שמך) [שרירא], וקורא את [כתבי העת[41]] "גִליונות", "מאזנים", "כנסת" וכו', התבטא בהתלהבות רבה על [הסיפור] "היאור הירוק" שהינהו, לפי דעתו, אחד הדברים הטובים שב"כנסת" האחרון.

אנו עורכים בינינו ערבי־ויִכוחים, שיחות, חוגי־תנ"ך, עונג שבת, ריקודי־הורה וכו', וכו'. סימן שהחברה מתרגלת לצורת חיים צבאית. החברה מתחילה להראות גם סימנים של התגבשות מסוימת. יש בינינו כ־5 עד 6 איש שמתעניינים בכל התופעות וההזדמנויות התרבותיות, ואנחנו התחברנו.

מחר יש Inspection ואני מוכרח לצחצח את כל הדברים שלי. לכן אגמור את המכתב.

פימפי'לה, אני מתגעגע אליך מאד, מאד. אז, להתראות ונשיקות רבות.

באהבה, שלך ריקי

תל־אביב 26.12.1942

ריקי יקירי!

מתפלאה אני שאינכם מקבלים חופש כלל. אמא בישלה אתמול מאכלים החביבים עליך, כי היתה בטוחה שתבוא. קיוויתי שמחר נלך יחד ל"האדמה הזאת[42]", ואפילו הזמנתי כרטיסים במערכת מתוך ביטחון מלא שתבוא.

 

אינני יודעת אם "הבֹקר" בא לידיך, כי פרסמתי שם שורת מאמרים ["יום אחד בגיטו"[43]]. השלישי יצא בשבוע הבא[44]. זיו־אב והפטמן [המזכיר והעורך] אומרים שהצלחתי מאד וכי הם כתובים יפה מאד. כמובן שנעים לקבל מחמאות כאלה. הנני שולחת לך היום שני עיתונים עם מאמרַי.

הוצגתי בפני מקבל פרס ביאליק, הסופר ח. הזז[45].

השמעת את הבדיחה האחרונה מדוע אין בשר בתל־אביב? כי השוורים יושבים בעיריה, הבהמות הלכו לצבא והחמורים יושבים ב "גינתי"[46]. אני מקווה שהבדיחה צנזורית בהחלט, לא כן?

ריקי'לה, סלסלתי את שערותי, מה דעתך על מעשה זה? תראה ותשפוט. הכל אומרים שהתסרוקת הולמת אותי.

ביום ראשון היו לי אורחים צ. [צפרוני] וס. [סיימון[47]] מירושלים. הם באו למערכת, והודיעוני שהם מוכנים לבוא אחה"צ לתה. ערכתי להם קבלת־אורחים ברוב הדרקפה ומיני סנדוויצ'ים שונים ופירות. הזמנתים גם לארוחת־ערב אבל הם סרבו, ועמדו בכל תוקף על רצונם שאסעד עמם בערב אצל "פילץ"[48]. כמובן שנאלצתי להסכים. הלכנו לשם בלווית

עוד גברת אחת, אשתו של הכנר שוקן. שם היה שמח מאד. רקדנו שם ופטפטנו. אבל הרי אתה מכירני, שאינני אוהבת ביותר את המקומות הסנוביים הללו.

מזג אויר לא כל־כך נאה וכעת אפילו מטפטף גשם. האם גם לי אסור לכתוב על מזג אויר במכתבי?

אתמול היו אצלי הוריך ואחיך ודיברנו אודותיך.

ריקי'לה, בוא מהר לבלות אתנו כמה ימים. הורי והוריך דורשים בשלומך ומחכים לך.

שלך באהבה פימפי

[ירושלים]

שושנה, מרשעת יקרה!

....כמה "חללים" נפלו בעונה זו? המילאו נעליך הצבעוניות את תפקידן המקווה?

...נדמה לי שמזומן לך 'נֵתח' תל־אביבי בדמות וִינר. תאצילי עליו ממיטב קרירותך, כי המסכן סבל מהחום והזיע באכזריות איומה.

          סיימון

תל־אביב 17.1.1943

ריקי'לה יקירי!

אני כותבת לך אחר שקמתי ממחלת הצטננות קלה. במערכת נתרחשו בינתיים מאורעות שונים. הקריקטוריסט שלנו [מולא צייטלין[49]] היכה את המזכיר האדמוני[50] במידה כזו עד שאיבד את הכרתו ולקחוהו למגן־דוד־אדום, עשו לו ניתוח וכעת הוא שוכב בבית ומחלים. המכֶּה טען שהוא נוקם בזה את נקמת כולם.

לשמע סיפור זה נזדעזעתי מאד, אם כי כידוע לך, אינני רוחשת רגשי ידידות למוּכֶּה. בכל זאת סבורני שאין זו הדרך הנכונה להִיפרע מאיש. לתימהוני לא הצטער איש על המקרה, אלא להיפך, מעין שמחה כבושה ביצבצה מפני כולם. כמובן שמאורע זה הטיל גלים, ונוסח העבודה השתנה. אם כי הייתי חולה, השתדלתי שלא להעדר מהמערכת. כלומר, בבוקר

קריקטורה של שושנה שרירא 1943. ציור מאת מולא צייטלין.

חדשות המלחמה: בין ה־14–24 לינואר 1943 התקיימה ועידת קזבלנקה במהלכה החליטו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, וצ׳רצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, להמשיך במלחמה עד כניעת

עבדתי ואחה"צ שכבתי במיטה. כעת האווירה קצת יותר נעימה, אם כי עדיין רווית סיבוכים וחיכוכים שאינם פוסקים. מדייקים כעת הרבה יותר בתשלום וזה הוא עניין חשוב. כי כעת יודעת אני שבדיוק ב־15 לחודש הנני מקבלת משכורת.

היום קיבלתי צ'ק מצחיק מאד מהממשלה על סך 35 גרוש. סכום מיקרוסקופי זה הצחיקני מאד. ואם כי הסתכלתי בה הרבה פעמים נוכחתי שהסכום הוא באמת 35 גרוש. כנראה שאלה הם מין דמי חנוכה מאוחרים מה"פיי־מאסטר".

בינתיים שלח לי צייר המערכת [צייטלין] קריקטורה שלי[51]. מה דעתך, כדאי לשימה מתחת לזכוכית ובמסגרת? כמובן שלא תוכל להשיב על שאלתי כי לא ראית אותה. היא לא רעה, אבל לא דומה בדיוק לדיוקני, כלומר, יכולה להיות גם של אשה אחרת, אם כי יש ונדמה שהיא מעניינת.

אצל אחיך[52] בנשף לא הייתי. ניגשתי במקום זה אל הורי, וניגשנו ל"עיתון־העתונאים"[53]. נהניתי מאד לראות כיצד הקהל איננו מניח למרצה יהודי שרצה לדבר פולנית, לפתוח את פיו. כל השידולים מצד העורך [הפטמן] לא הועילו, הקהל צעק: "ידבר עברית! ואם איננו רוצה הרינו מוותרים עליו!". וצריך אתה לדעת, שוולקוביץ זה, שבא מקויבישב[54], היה צריך להיות מסמר הערב, בכל זאת ויתרו עליו, רק משום שרצה לדבר בשפה זרה. הוא ירד מעל הבמה, ואחר אינצידנט זה הלכתי.

השבת עברה עלי היום, כמעט כולה בישיבה בבית, ובערב, כלומר כעת, בוודאי אכתוב.

דרוש בשמי בשלום המורה מפתח־תקווה, ותודה לו בשמי על מחמאותיו. שמחה אני שמצאת לך חֶברה מתאימה. להתראות.

שלך באהבה ונשיקות פימפי

 

 

 

גרמניה ללא תנאי. הוחלט על פתיחת חזית שנייה מדרום, על הרחבת ההפצצות על גרמניה ועל סיוע לסין.

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין), סוף דצמבר 1942]

שלום רב לך פימפי'לה,

מהחופש נשארה לי הרגשה נעימה. במידה מסוימת נרגעתי. ראיתי שאת גרה בחדר יפה ומסודר בלי דוחק, וגם השכנות אינן כל־כך נוראות.

קראתי את המאמרים [בסדרה "יום אחד בגטו"]. הם יפים מאד, ותאוריים מאד. יש להם רק "חסרון" אחד: הקדרות שבַּתוכן עצמו. העלילה היא מעציבה. אבל זה לא חסרון שלך, התוכן מזכיר לנו את המציאות כמות שהיא ["ילדת החיט והחייטת שמעבר למחיצה, בת השלוש, נותרה בחיים, כי היא בת לבעלי מקצוע המצויד בכרטיסי עובדים. והיא נשלחת למעון ילדים הנמצא תחת פיקוח הגסטפו. למה אתם עוזבים אותי נשמעות קריאותיה...אני רוצה להיות אתכם כשיהרגו אתכם"]. לוּ הייתי קורא את המאמרים בתור בן־אדם ניטרלי, הייתי בודאי מניח כי המחברת היתה בעצמה במקומות האפלים הללו, כל־כך חי ומשכנע התיאור.

תשלחי לי עוד דברים שתכתבי. אני נהנה כפליים כשאני קורא אותם בעיתון!

מה שהתרחש במערכת שלך אינו מפתיע אותי כלל וכלל. במקום מלא אינטריגות ומזימות מוכרח הדבר פעם להתפוצץ, ומבחינה אגואיסטית אפשר להגיד שזה לטובה.

על עצמי אין לעת עתה מה לכתוב. אני בריא ועושה את חובתי בנאמנות, אם כי לא תמיד ברצון.

אני כבר נהנה מהמחשבה על החופש הבא. אַל נשכח את רעיון ה"פיקניק"! כבר התחלתי לקרוא עיתון כדי לדעת מה נשמע בתל־אביב. אשתדל לדעת הכל בכדי לבוא הביתה לתל־אביב כ"אזרח".

מה שלומך? ומה שלום הוריך? אמנם לא אקבל תשובה על כך במכתב, אבל עצם השאלה נותנת לי סיפוק. בתור אופטימיסט אני מצפה לתשובה חיובית במאה אחוז.

פימפי'לה, כל זה כתבתי בחיפזון רב, אל תכעסי שזה כל־כך מעט. אז שלום ולהתראות.

באהבה, שלך ריקי

תל־אביב 24.1.1943

שלום ריקי!

לפי חשבוני אפשר כבר לצפות בסוף שבוע זה לבואך לחופש. מקווה אני שבפעם זו לא נבזבז את הזמן על ביקורים.

הקריקטורה כבר תלויה בחדרנו, אם כי מסופקני אם במקום הנכון שימצא חן בעיניך.

 

חדשות המלחמה: ב־27.1.1943 החלו התקפות האוויר של חיל האוויר האמריקאי על גרמניה.

היום הלכתי לעבודה כרגיל ותרגמתי [ידיעות] "רוֹיטֵר". נשארנו, ד"ר רוזנבלום[55] ואני במערכת ולא נסענו יחד עם כולם לסיור לירושלים לאוניברסיטה, היות ולא היה מי שימלא את מקומי. רק בשעה אחת־עשרה יצאנו בטקסי לירושלים. בסיור כמובן שכבר לא הספקנו להשתתף, אבל הלכנו לקבר אוסישקין במערת ניקָנור[56], ובסעודה החגיגית שמענו את דברי הפרופסורים.

כיבוש טריפולי [אתמול] שימח אותנו מאד ואבא היה ממש בגילופין. אני רגשנית פחות אבל בכל זאת הייתי גם כן חגיגית.

צבי הופיע פתאום אתמול, והביא 4 לוחות שוקולדה כה ענקיים, עד כי נדמה לי שאצטרך לאכלם שנה תמימה. משקל החבילה היה עצום.

בקצרה אוכל לומר לך שאצלי הכל בסדר. להתראות בקרוב.

בנשיקות ובאהבה פימפי

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין)] ינואר 1943

שלום רב לך פימפי'לה,

אנו עובדים כעת קשה מאד. הרי אנחנו עומדים לפני הבחינות הסופיות ואנחנו מתכוננים בכל המרץ לקראתן. אחרי הבחינות אקבל חופש גדול [שבוע], ואחרי החופש הזה יחולו עלי תנאים של חייל, לעת עתה אני רק ריקרוּט[57]. יהיו לי תנאי חופש לגמרי אחרים ויותר טובים. בקיצור, תקופת הסבל הולכת ונגמרת.

אני כבר סקרן מאד לראות את הקריקטורה שלך. המקום שהיא תהיה תלויה בחדר איננו כל־כך חשוב, אני סומך על טעמך. עד כה הרי חוללת נפלאות בחדר שלנו. המנורה הסינית עם הבובות [שסרגה] — כל הזמן לנגד עיני, מעשה ידי אמן ממש. וגם יתר הדברים שבחדר. בכלל, החדר בשלמותו, ובעיקר הפִּימְפּ שגר בחדר הוא כמובן, החפץ הכי יפה והכי יקר.

בנוגע לפוליטיקה, גם אצלנו מצב רוח טוב. כיבוש טריפולי הוא בלי ספק צעד גדול לקראת טיהור אפריקה מה"צִיר"[58]. נקווה שהמלחמה תיגמר בקרוב ואז הכל יחזור לקדמותו.

ב־2.2.1943 נכנעו הכוחות הגרמנים המכותרים בסטלינגרד. זו היתה אחת מנקודות המפנה במלחמה.

הראיתי כאן את התמונה שלנו. וכל אלה שהראיתי להם אותה אומרים שאת יפה מאד ואלגנטית. וגם הצילום עצמו מוצלח מאד היות והוא טבעי.

הנשף של הקומפני[59] יהיה בחופש הבא. אפשר לבקר שם.

דרשי בשלום כל אלה ששנינו חושבים אותם לראויים לכך. תהיי תמיד בחברה, ותהיי בריאה ועליזה.

בינתיים, פימפי'לה, שלום ושלום, ולהתראות

באהבה ונשיקות רבות, שלך ריקי

נ.ב. יש פקודה חדשה שצריך לכתוב את הכתובת כולה באנגלית. ואל תשכחי לכתוב על המעטפה באיזו שפה המכתבים כתובים. ריקי

תל־אביב 9.2.1943

שלום לך ריקי'לה!

נתחדשו כאן כמה דברים. מזכיר המערכת כבר חזר לעבודה. הסיבוכים והסכסוכים התגברו עוד יותר, אך כיוון שאלה הם סכסוכים כלליים שאינם פוגעים בי במיוחד, אין אני מצטערת עליהם צער אישי.

אצלי היה היום busy day. הרֵי סיר רונלד סטורס[60] עכשיו בתל־אביב ונערכה לכבודו מסיבה במועדון [העיתונות][61]. היה לי הכבוד שהוא יבקש את נשיא האגודה[62] להציגני בפניו. כמובן שהוצגתי, והוא אמר שהוא מתפלא לראות בתל־אביב לא רק עיתונאים אלא גם עיתונאית. באמצע המסיבה ביקש להעביר בין המסובים ספר לִיקוטים פיוטיים שקיבל בירושה מלורנס איש ערב[63]. וביקש לתת תחילה לי לראות את הספר. הודיתי לו על אדיבותו. וכאשר פתח את דבריו פנה תחילה אלי, lady וג'נטלמן, וביקש את המתרגם לציין במיוחד את הימצאותי. אחר המסיבה לא נפרד מאיש, אך אלי ניגש במיוחד כדי להיפרד ממני פרידה אישית.

ושוב הודיתי לו, כמובן באנגלית, על תשומת לבו היתרה. אמש הרצה הרצאה מעניינת על המקרא, הומרוס, דנטה ושקספיר. קיבלתי הזמנה והלכתי לשמוע. ההרצאה היתה מבריקה מאד, מלאה חידודים וציטטות בארבע לשונות.

כל זה היה בבחינת מאורע פוליטי כמעט.

לא ידעתי כלל שיש לכם בחינות וכל העניין כל־כך רציני. אני מקווה שתעמוד בהן בהצלחה. כולנו כבר סקרנים מאד לראות בך את המעבר מרקרוט לחייל ממש.

מתי כבר נזכה לראותך? לפי חשבוני כבר לא היית 5 שבועות בבית והגיע איפוא הזמן לשוב מעט גם הביתה, לא כן?

תרגמתי סיפור [מתח] אנגלי[64]. ליינמן[65] אמר שהתרגום יפה והוא צריך כעת הרבה תרגומים מאנגלית. אמרתי שאסכים לתשלום [הצנוע] רק בתנאי שיוסיף וייִתן לי להבא תרגומים באופן קבוע. לזה הסכים.

ריקי, חוויותי אינן רבות ולא אוכל לכתוב עליהן כי נתעסקתי יותר מדי בתרגום, כלומר, בעבודה מכנית פילולוגית. נחפזתי השבוע מאד בתרגום כי רציתי להיות חופשית בבואך לחופש.

אבי מצפה לך בקוצר רוח. הוא אופטימי כרגיל, גם מבחינה כללית וגם מבחינה פרטית.

ריקי, כמעט שאינני יודעת עליך כעת דבר, כאילו שכחת על ביתך ועל משפחתך.

להתראות בקרוב. הורי דורשים בשלומך באהבה, וכל מכרינו שולחים לך פריסות שלום.

שלך באהבה ונשיקות, פימפי

PAL/38215 L/C KOHN E./'C' COY 3RD (JEWISH) Br./
THE PALESTINE REGT./M.E.F.ׁׂ

[הרגי'מנט הארץ־ישראלי[66], "אי שם" בארץ־ישראל]
מרץ 1943

שלום רב לך פימפי'לה יקירתי,

אחרי החופש הנהדר הגעתי למחנה, וכולי חדור עדיין זכרונות על ימי החופש שלנו. אמנם התרוצצנו יותר מדי. אמנות הבילוי איננה מפותחה עדיין אצלנוהיא עוד בגדר של ניסיונות, אבל אין דבר. כל הניסיונות הראשוניים האלה, גרמו לבילוי יפה לשנינו.

קראתי את הספר[67] של "ילדי טהרן" והוא יפה מאד. נהניתי ממש, ונתתי את הספר לצ'מרינסקי ל"ביקורת". אבל הוא לא החזיר לי אותו עדיין.

מוטב, פימפי'לה, שלא תשלחי לי את ה"מאזנים", מפני שזה יכול במקרה ליפול לידי צ'מרינסקי ואז הוא "אבוד"!

תתארי לך מה שקרה לי. נתתי לכביסה זוג מכנסיים וחולצה ולבסוף נתברר ששניהם אינם. נגנבו במכבסה או משהו. בקיצור, עובדה היא ש:

1)         יש לי עכשיו רק זוג אחד של מכנסיים וחולצה אחת.

2)         היות ו־

א) אסור לי לכבס בעצמי את הזוג שנשאר לי.

ב) אין לי גם זמן לכך. יתכן שאבוא לחופש בבגדים לא כל־כך נקיים.

3) אסור לי גם למסור את הזוג היחידי שנותר, למכבסה, מפני שהיא גם כן out of bounds[68].

במצב קשה כזה אצטרך לכבס לי את הדברים בבית. לכל האסון הזה נוסף עוד, שגם במכנסיים הקצרים אינני יכול לבוא, מפני שאינני יכול ללבוש אותם (הם צרים מדי). אם יהיה לי מזל, אקבל מכנסיים וחולצה חדשים לפני שאסע לחופש, אבל גם אז לא אוכל ללבוש אותם מפני שהחייט לא יתקן אותם בזמן קצר כזה, ובלי תיקון בכלל לא אוכל ללבוש אותם.

אבל, נעזוב את הטרגדיה של התלבושת. אני אבוא לחופש, נקי או מלוכלך, אבל אני אבוא.

קישקשתי לך כבר יותר מדי. יש לי משום מה מצב רוח הומוריסטי, ולכן כתבתי לך את כל השטויות האלה. עוד מעט יהיה לשנינו חג חשוב, פימפי'לה, תנחשי מה!

שלום, שלום ויהי אלהים אתך עד שאבוא.

נשיקות רבות, מריקי שלך באהבה

להתראות!

[ללא תאריך "אי שם" בארץ־ישראל, מאי 1943]

פימפי'לה,

אל תכעסי עלי שהייתי חולה דווקא ביום החתונה שלנו[69]. הגורל רצה בכך. אבוא ביום ששי לחופש.

אני שמח נורא שאהיה שוב בבית בריא, ונוכל לשמוח.

שלום, שלום, ואלף נשיקות.

באהבה, שלך, ריקי

להתראות.

אני after-sick ולכן אסור לי לעזוב את המחנה לשלשה ימים.

 ["אי שם" בארץ־ישראל.] 2.6.1943

שלום רב לך פימפי'לה,

החופש היה נהדר וחזרתי למחנה ברגש של סיפוק נפשי, בייחוד אחרי החוויה שהיתה לנו ב"הבימה" בערב שלפני נסיעתי. בילינו את החופש הזה במנוחה נפשית. הבחורים שדיברו אתנו בהצגת "הבימה", אמרו פה אחד שאת יפה ועדינה גם יחד.

פימפי, אמרת לי לפני שנסעתי שתתחילי לכתוב הרבה, הרבה. מוטב שתכתבי במידה. אבל, בעיקר, תשלחי לי משהו! כל העולם קורא את דבריך, רק אני אינני יכול לקרוא אותם מפני שלא מגיעים אלי. כמה זה פרדוקסי, כמעט טראגי־קומי!

כאן, יש די הרבה עבודה, ואני יושב מול מכונת־כתיבה כמעט כל היום. אני מתרגם מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית. תאמיני לי, שאני לפעמים אינני יודע באיזו שפה אני מדבר. ביחוד כשפונים אלי באמצע בשפות שלישיות ורביעיות. כבר ביקשתי מכמה אנשים בפנייתם אלי, יגידו לי במלה אחת באיזו שפה הם מדברים. הקצינים האנגלים מדברים רק אנגלית וזה דווקא מקל עלי, מפני שאני יודע תמיד באיזה שפה לדבר אתם. ויש מקרים קשים ביותר, כשבן־אדם פותח באידיש ומשתמש בכל מיני ביטויים פולניים, עבריים, אנגליים,

ואפילו ערביים. כך אמר למשל אחד: "מַיי פושקה. a propos. איס עפעס נישט alright. אֶפשר... הַאב אִיך א שטיק זיפת. נישט מַפְּסוּת אים גאנצען[70]".

אינני יודע כמה שפות כלולות במשפט זה. בכל אופן, יש שם לפחות מלה אחת בפולנית, עברית, אידיש, אנגלית, צרפתית וערבית.

אבל, צחוק בצד, אני כבר מת לבוא הביתה, ולראות אותך שוב. אני משתגע מרוב געגועים אליך, פימפי.

אגב, כאן מצפים בקוצר רוח להמשך ה"יומן" ["מיומנה של אשת חייל"[71]]. כולם שואלים עליו.

לא קיבלתי חופש בשביל הערב מפני שאני לבדי במשרד. אבל אני אבוא באופן בלתי־ליגלי. אעשה "[72]absent" קטן. אני מקווה שאשיג איזה שהוא אוטו.

שלום לך, פימפי'לה, תכתבי לי! להתראות.

באהבה, שלך ריקי

תל־אביב 6.7.1943

שלום ריקי יקר!

מקווה אני שתבוא לשבת. בינתיים קיבל אבי חום, והרי אתה יודע כמה אנחנו נבהלים כאשר הוא חולה[73]. היום כבר הוטב לו, והוא יוצא החוצה. כמובן שבימים האחרונים ישבתי כבר רק על ידו ואינני יוצאת לשום מקום.

בשבת בא אלינו לוריא[74] הוא לקחני לטיול לבת־ים בעגלה ערבית. היה יפה, אבל כשחזרתי בערב, אחר טיול אחה"צ, שמעתי שאבא חולה וכמובן שכל רעננותי מן הטיול פגה.

לא קיבלנו שום דואר, מלבד מכתב מטבקאי ממלטה[75].

את המשך "היומן" ["מיומנה של אשת חייל"] אינני כותבת עדיין, ואינני יודעת אם אכתבנו.

אינני כותבת כמעט לגמרי. סיימתי סיפור לילדים בשביל "דבר לילדים[76]", אבל צריך לעבדו ולכך אין לי סבלנות.

הכל דורשים בשלומך. להתראות.

שלך באהבה פימפי

[חיפה?] 12.7.1943

שלום פימפי יקירתי,

התחשק לי פתאום "לדבר" אתך אף על־פי שעתה מאוחר בלילה. ניסיתי אתמול להשיג אותך בטלפון [במערכת] אבל לא הצלחתי.

אני מבלה את הזמן בעבודה במשך היום, ובקריאה (לפעמים אפילו בשמירה) במשך הלילה. לעת־עתה יש לי קצת עבודה בנמל [חיפה?].

פימפי, סוף־סוף הסתפרתי אחרי שקיבלתי הרבה נזיפות מה־ר.ס.מ.[77] שלי, אבל הספָּר סיפר אותי "ברחמנות" ויש לי למרות הכל מראה קצת אנושי.

מלבד העבודה הצבאית והעניינים הצבאיים, רוב האנשים הורגים את הזמן בבטלנות וגומרים את חוק יומם באימרה: "שוב חלף יום". החוק הזה חל כאן על כולם, מגדול ועד קטן, מהקצינים ועד החייל האחרון. כל אחד קורא לתהליך זה בשם אחר. יש אומרים: "אנו הולכים ומתבגרים", ויש אומרים: "אנו הולכים ומזדקנים". אולם זה היינו הך, ותלוי אך ורק בגיל של כל אחד ואחד.

בכלל, נמאס לי כבר כל העסק, אני מקווה שבקרוב אהיה שוב ציבילי. יש לי רק נחמה אחת שאני מנצל את הזמן ללמוד. בודאי לא הייתי יכול להקדיש כל־כך הרבה זמן ללימוד לו הייתי עתה ציבילי. האנשים כאן אינם מבינים את זאת ואומרים לי שאני "מבזבז את החיים שלי בלימוד". הם חושבים שמצאו שיטה יותר טובה לנצל את הזמן על ידי שתיית אלכוהול[78]. אבל כל זה אינו מפריע לי, כל זמן שהם נותנים לי מנוחה. הלימוד מתקדם יפה. קיבלתי בינתיים שלושה שעורים בחזרה מהקולג' בירושלים וכולם בהצטיינות, ואני לומד כבר דברים מסובכים מאד.

אני בעצם שקוע בלימודים וכשאני מפסיק לזמן מה לקריאה בספרים, חושב אני עליך.

ובחושבי עליך נעשה לי צר על הלב שאינני אתך יחד. ובסוף המחשבה יוצאת השמחה לבואי הביתה. הגלגל הזה מסתובב וחוזר חלילה יום יום, ערב ערב.

אתמול לקחתי ספר ויצאתי למושבה סמוכה. נהניתי מהטבע, או יותר נכון, מהאשליה שאני נמצא בטבע. נדמה לי שאנחנו (זאת אומרת, בני דורנו) קהים מדי כדי ליהנות מעצם הטבע. הרינו מסוגלים אך ורק ליהנות מהתכונות שהסופרים והמשוררים מייחסים לטבע. התברר לי, שבמושג "טבע" הנני כולל את הרומנטיות שבטבע, את הזכרונות (שלי או של אחרים), את הסגולות שמייחסים לו, את משחק צבעוניותו, אבל את עצם הטבע לא הצלחתי לחוש, ומזה ראיתי כמה רחוק אני מהטבעאין גישה ישירה, אין חוּש, אלא מחשבה.

פימפי, אינני יודע מדוע אני כותב לך את כל השטויות האלה, אבל הריני "מדבר" אתך, ובדיבורים מותר להגיד גם שטויות, לא כן? יש סגולה למכתבים שהם קצת מקילים, כי אין באפשרותי לראות אותך. אף לוּ לא הייתי שולח לך את המכתב הזה אלא זורק אותו אחרי כתיבתו, היה מביא הקלה מסויימת.

עד לחופש הבא ישתנה אצלך הרבה. הוריך יעברו לרמת־גן[79] ואת תהיי לבדך בבית. אני דואג מאד לזמן שתהיי לבדך בתל־אביב. איך תאכלי, ואיך תסתדרי? כל זמן שההורים בתל־אביב, יש לי רגש שאת מופקדת בידיים נאמנות, שמתייחסים אלייך באהבה כנה, שיש לך מקלט בזמן שאינני יכול להיות אתך. אינני רוצה שתהיי בודדת.

גם אני מרגיש כאן בודד במדה רבה. לפעמים נדמה לשנינו שההווה שלנו דל, עלוב. אינני חושב כך, גם כיום יש לנו עניין. אבל, יש לי אמונה שלמה שעתידנו יהיה מזהיר. אי־אפשר להגיע לכל משאלה באופן ישר. יש מעצורים בדרך, אכזבות, קשייםכל אלה מהווים חלק של ההצלחה העתידה.

פימפי, אם את רוצה, אתעניין בנוגע לאפשרות נסיעה לסוריה. וחיילים יכולים לקחת אתם את משפחותיהם. מה דעתך על זה?

מה נשמע עם הדרמה [התנכ"ית]?

די נלך לישון, ליל מנוחה.

שלום לך פימפי'לה, ואלהים ישמרך כל זמן שאני אינני יכול לשמור על שלומך.

דרישות שלום לבביות להורים ואיחולים לדרך, והבראה שלמה! ולהתראות בקרוב!

באהבה ונשיקות רבות מאת ריקי שלך

נ.ב. הרבה אנשים קראו כאן את ה"יומן" שלך, וכולם חושבים שזה מתאים בדיוק להם. מצחיק, מה?

["אי שם" בארץ־ישראל] 28.7.1943

שלום לך פימפי יקרה,

אני שולח לך את המכתב הזה ישר לבית־ההבראה [בכפר־החורש[80]]. היות ואינני חושב שנתראה עוד לפני נסיעתך, רוצה אני לתת לך כמה "הוראות" להבראה, שאת זקוקה לה כל־כך.

באופן "מדעי" ההבראה שלך מוכרחה להיות מורכבת לפי חשבון האחוזים:

שינה, אכילה ומנוחה                                         80%

קריאה קלה, לרבות משחקים חברתיים        10%

טיולים                                                    3%

שיחות עם אנשים                                   6%

"רכילות" תל־אביבית                                         1%

                                                    ס"ה   100% הבראה

דאגות, צרות, רוגז, צער, יחד                   0%

                                                             100% הבראה

אם תחיי שם לפי הרצפט הזה, בודאי שתבריאי ותחזרי בריאה ושמחה.

בינתיים הסתדרתי ברוב נוחיות. יש לי חדר שבו אני גר לבדי ללא הפרעה. בחדר יש שני ארונות גדולים, שולחן עם ספסל, מרפסת גדולה, ואור חשמלי. על יד החדר יש מזדרון קטן ומצד ימין בית־אמבטיה. בכל בוקר בא מישהו לנקות את הרצפה, חלונות וכו'. סידרתי את הדברים שלי בארון, אבל הם תופסים שם רק מקום קטן מאד. בארון השני אינני משתמש כלל. אינני יודע כמה זמן ימשך מצב הנוחיות, אבל לעת עתה הוא כך. אינני יכול להתאונן.

יש לי גם אפשרות של מקלחת חמה. אמנם עד כה לא השתמשתי בה, מפני שבחום השורר כאן אני מעדיף מקלחות קרות. את הכביסה שלי אני מוסר למכבסה. אני מקבל 50 סיגריות לשבוע וכל זה ללא תשלום. לו הייתי יכול לאכול באותו הצריף שלי, הייתי חושב שאני נמצא בבית מלוֹן.

הקורפורל (הממונה עלי בעבודה) גר בחדר אחר של הדירה. אתמול בערב הוא הזמין אותי לשתות אתו תה. קיבלתי את ההזמנה ברצון. הוא סיפר לי על ביתו באנגליה ועל כל דבר שאפשר לדבר עליו. יש לו כלב גדול, יפה, והוא בא להעיר אותי בכל בוקר. מעניין שהכלב הזה קיבל אימון צבאי מלא, למשל השיניים שלו הושחזו באופן מיוחד והן שטוחות כדי שיוכל להעביר מכתבים ממקום למקום. הוא התחנך גם לתת עזרה ראשונה לכל אדם,

כשהוא רואה שהוא חסר אונים. הוא אוכל ושתה אך ורק לפי פקודת בעליו. בקיצור, כלב ממושמע בהחלט.

פימפי'לה, תארתי לך את ההווי שלי, אז תבריאי ותיהני מהחופש שלך, ותכתבי לי על הכל!

אני מקוה שלקחת לך דברים חמים ללבוש, מפני שבסביבה ההיא קר מאד מאד. חוץ מזה יש שם ערבים ואת מוכרחה להיזהר!

להתראות ואלף נשיקות מאת ריקי שלך

תל־אביב 30.7.1943

לשושנה ידידתי שלום וברכה!

...בכיכר ב' בנובמבר[81] מתנוססת כתובת ענקית, מאירת עיניים בזו הלשון: "שושנה שרירא נמצאה בכפר החורש". כלומר הלכה לאיבוד ונמצאה בעזרת השם. רואה אני בחוש כי מחייכת את. חייכי לך באוות נפשך. יפה החיוך לארשת פינוק, ומאציל לך טוּב־לב לפחות בו ברגע. עכשיו רואה אני בחוש כי הקדרת פניך: "אריכא פותח כבר בעקיצות".

...איזה שמות פרטיים ומזופתים נתנו לבתי קפה שלנו על שפת ימה של עירנו החמודה!

כיצד הריעותם לכבוד מפלתו של מוסוליני[82]?

בידידות, יוסף אריכא[83]

כפר החורש 2.8.1943

הורים יקרים מאד!

... רק אתם מתעצלים לכתוב לי.

...התזונה טובה (עוגות בכל יום), מטיילת בכרם ובחורשה ועדיין לא היפלתי "חללים", אם כי, אומרים, שבהשוואה עם "מעשי הגבורה" של אחרות, הרי "חללַי" דווקא רבים.

ביום ראשון היפלתי מיד "חלל"...אחרי כן מרצה מאנשי ההסתדרות אף הוא נפל "חלל". אחרי כן הופיעו עוד שניים, קיבוצניק[84] מהשומר הצעיר ועורך דין, ושניהם נפלו "חללים".

...הלכנו לטייל ברגל לנצרת. ביקרנו שם בכנסיות ובמנזרים...שתינו קפה תורכי...ולא הפסדנו אף ארוחה.

הנוף כאן יפה מאד, ומיוחד במינו.

...הרי יודעים אתם שמאז ומתמיד רגילה אני שיפנקוני, וגם כאן מפנקים אותי ביד רחבה. אני נמצאת בחדר טוב...השרות נפלא ישר מהעצים והכרם. לבי עדיין לא "נשבר", והנני מתבטלת, מתווכחת בענייני ספרות ואמנות, ומוכיחה קבל עַם וְעִדה שהנני אשה תרבותית...

[מכתב קטוע משושנה]

משרד הגיוס הכללי, אוגוסט 1943

גב' שושנה שרירא כהן

עליך להתייצב ביום 18.9.1943 בחצר הסמינריון למורות ברחוב בן יהודה.

רצוי שתבואי בשמלת חאקי, חולצת חאקי, גרבי ספורט בצבע חאקי, נעליים שחורות, בֵּרֵט כחול".

גדוד מס' 2 של חיל הנשים[85].

תל־אביב 2.11.1943

ריקי יקירי!

היום מלאה שנה להתגייסותך. אינני יודעת במה אברכך! דומני שהברכה הטובה ביותר היא שתמהר לשוב הביתה. לא תארנו לעצמנו שנינו שתעבור שנה ואתה עוד תהיה בצבא.

כבר מלאו שבועיים מאז היית בבית. מה קרה? אני מקווה שאינך חולה. כולנו כאן מצוננים, מנוזלים (מלשון נזלת) ושוטפים את הגרון. האם כבר קיבלתם מדי חורף? כי בערבים כבר די קריר.

מחר אפגש עם עורך "גִליונות" למדן[86] ואיוועץ אתו בעניין סִפרי[87], אני רוצה שיעזור לי בעריכתו ובסידורו.

טרם ניגשתי לכתיבת הדרמה התנ"כית. בינתיים אני קוראה הרבה תנ"ך, לפעמים 4 שעות

או 5 שעות ליום. ריקי, הרי נתתי לך תנ"ך, האם אתה קורא בו כפי שהיית רגיל? כדאי שתקרא. אני מוצאת בו עניין רב.

אינני זוכרת אם כבר כתבתי לך שהייתי בנִשפִיה בביתו של מזכיר אגודת הסופרים, המשורר א. ברוידס[88]. היה שם גם ש. שלום[89] ששוחח אתי על שירתו ועל מחלתו, ועוד על כל מיני דברים. רקדנו. י. אורלנד[90] שר משיריו, בחורה אחת שרה שִירי־כושים באמריקה, ואכלנו דברים טובים. אחרי־כן הלכנו אל ש. שלום ואורלנד דקלם משיריו.

מדוע אינך כותב אף מלה?

ריקי, איזה מין בעל אתה אם אפילו אינך כותב מכתבים לאשתך ואינך בא הביתה?

כאן רעשה כל העיר מהתפטרותו[91] של בן־גוריון. מה דעתך על זה?

בחג שמיני עצרת [שמחת תורה] נערכה מסיבת העיתונאים השנתית החגיגית בגן סן־רֵמו[92], והוזמנו אליה כל "פני" העיר, פרנסיה ונכבדיה. קניתי לי צווארון לבן אוריגינלי מאד ולבשתיו עם שמלתי השחורה, וכולם חשבו שזו היא שמלה חדשה, שעושה רושם של נזירה. שמלתי עשתה רושם אדיר, וכל אחד חושב שהיא נעשתה במיוחד לכבוד המסיבה. רק אני ואתה יודעים שבעצם חדש רק הצווארון.

אני קוראת עכשיו ספר חדש של ארנולד צווייג[93] ["הקרדום של ונדסבק"], שתורגם על ידי אביגדור המאירי[94] מכתב יד גרמני. הספר כתוב טוב מבחינה טכנית אבל אינני אוהבת לקרוא על החיים בשנים האחרונות בגרמניה. זה עושה לי מצב רוח רע מאד.

נדמה שלא היית כבר בבית נֵצח.

הורי, הוריך ואחותך דורשים בשלומך. מכרינו שולחים לך תמיד פריסות שלום אבל אני שוכחת למסור לך.

תבוא מהר, אנחנו מחכים לך ודואגים נורא.

שלך באהבה, להתראות, פימפי

 

תל־אביב 14.11.1943

שלום ריקי יקירי!

מתי כבר תשוב ותבוא?

הייתי בעין־השופט ובכפר חסידים בטיול מטעם קרן־היסוד. נסענו שלוש שעות וחצי לשם ואותן השעות בחזרה ועייפנו כהוגן. לפי בקשתי נסעו במיוחד לכפר הנוער הדתי[95], ושם מצאתי את הילדה מטהרן שאת שיריה פרסמתי בחוברת "אודים". היתה לי אפשרות לשוחח אִתה רבע שעה בלבד אבל גם זה היה כדאי.

התפלאתי מאד על ה"בוס" שלי [מזכיר המערכת] שנתן לי רשות לנסוע. אבל אחרי כן התברר שהעיתון נסגר בפקודת הצנזורה. אין עבודה כי כידוע לך כל העיתונים סגורים[96], אבל בכל זאת אני הולכת למערכת, כי אינני רוצה לקבל עכשיו חופש על חשבון שנת 1944.

ביום ה' בערב הייתי ב"אהל שם" באזכרה לטשרניחובסקי [במלאת 30 יום למותו].

ריקי'לה, סוף סוף התחלתי לכתוב את הדרמה התנ"כית[97] ["אמנון ותמר"]. ברוב התרגשותי כתבתי שתי מערכות בערב אחד. אבל הן עוד אינן שוות פרוטה, אבל עצם הרעיון כבר מתחיל להתפתח. אולי אצליח בדרמה ויציגו אותה, מה דעתך? בכל אופן אני שמחה שניגשתי לכתיבת הדרמה. צריך לעבד אותה, ללטשה, לשכללה ולכתוב אותה על טהרת הלשון התנ"כית, וזה לא כל־כך קל.

אבא הירצה אתמול על התנ"ך[98] והלכתי לשמוע.

מערכת ״הבֹקר״ 1939. מונטאז׳ מתוך הספר: ״פני תל־אביב בקריקטורות״.
״כשושנה בין החוחים״שושנה שרירא מס׳ 14.

חדשות המלחמה: ב"ועידת קהיר" שנערכה בין ה־22-26.11.1943 נפגשו רוזוולט, צ'רצ'יל וצ'אנג קאי שק, מנהיג סין, במהלכה דנו במבצעים נגד יפן ובעיצוב מפת אסיה לאחר הניצחון הסופי.

מהשכנות [בדירתם] אני רוצה מאד להיפטר כי אינני יכולה עוד לסבול אותן.

ריקי, כל אחד אומר שתמונתך שהצטלמת מוצלחת מאד.

ריקי, אולי כדאי שתקנה לי נעליים מעור נחש (מס. 36 ) על פקקים? אולי גם זוג גרבי־משי? אם תראה שזה ביוקר, אל תצטער ואל תקנה. אבל חשוב מכל שתבוא הביתה. כבר לא היית שלושה שבועות. אם לא תבוא תיכף ומיד אז יהיה פה נורא, ואני אהיה במצב רוח איום! ובינתיים היה שלום וכתוב לי.

שלך באהבה פימפי

פ.ס. דרישת שלום מהורי.

["אי שם" בארץ־ישראל, ללא תאריך]

פימפי,

קראתי היום שה"שֵף" שלך סגר את העסק[99] לזמן בלתי ידוע. הידיעה הזאת הבהילה אותי מאד. תכתבי לי בבקשה מיד על הדבר. אני אסע ל"טיול"[100] קטן לכמה שבועות. זה יהיה בוודאי בזמן הקרוב ביותר. אינני יודע עתה אם עלי לנסוע בכלל, כל זמן שמצבך אינו מתברר. כתבי לי איך המצב, ואיך זה ישפיע על עבודתך. מה שלא יהיה, אני מוכרח להיות עוד בבית לפני שאסע. אני מקווה שהדאגות שלי אינן מוצדקות.

נצטרך לתכנן תוכנית שנתראה כאן, בסביבה.

כבר הבטיחו לי מכאן כל מיני מכתבי המלצה. כמה מצחיק לא כן?

דרישות שלום לבביות להורים. שלום.

באהבה, ריקי

[מלטה?] 24.11.1943

לשושנה שלום

"...אתם שם חיים בתקוה שהמלחמה נגמרת היום מחר. אֵלי אלי, כמה זמן תימשך עוד מלחמה זו.

...באיזה גיל בערך, בא המות בפעם הראשונה לדפוק על דלתו של האדם? אני בחודשים האחרונים הרגשתי בדפיקה זהירה זו. מנחשת את שאני מדוכא. ייתכן שכן.

..."קראתי את נערת הגיטו[101] שלך (ב'גִליונות'). גילית לנו פִינה מעולם האשהאני בכל־אופן לא

שיערתיהָ מעודי. ...היהיה לך משהו בגיליון העשור של 'גִליונות' (בדצמבר)? ובכלל, ספרי לי אם ידוע לך משהו על חוברת זו. מצאי בבקשה את סיפורי "צבר בצבא" ב"דבר לילדים"...

בידידות, אריה טבקאי

תל־אביב 27.11.1943

שלום ריקי יקירי,

קיבלתי את מכתבך המלא דאגה. אבל אין כל יסוד לדאגתך. ה"שֵף" שלי סגר את העסק רק באופן זמני ובשבוע זה מתחילים שוב בעבודה. כסף ישלמו לנו כרגיל ולא הפסדנו דבר. פשוט התבטלנו שבוע אחד. התפלאתי מאד כאשר ראיתי מה רבה הבהלה שתקפה אותך, אם כי היא די מובנת.

אצלי הכל בסדר. ריקי, אני ממשיכה בכתיבת הדרמה התנ"כית.

מרדכי