יומן מכתבים: 1942–1946    🔗

"בא שובב אחד וזרק אותי — זאת אומרת את הנעל השמאלית, למרחקים.

והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי."

סופרת תל־אביבית צעירה

מתכתבת עם בעלה הטרי

חייל בבריגדה היהודית

עורכת: אילת אלגור גורפינקל

 

הקדמה: אני, אתה והצנזור    🔗

מאת: אילת אלגור גורפינקל¹

סיפור על אהבה ופרידות בקרב הבוהמה התל־אביבית, במערכת עיתון ובַּצבא — קורם עור וגידים בחליפת מכתבים אינטימית, בין הסופרת והעיתונאית שושנה שרירא, למשפטן החייל, אריאל כהן. במכתבים מוזכרים כתביה של שרירא, ואף כותרת ה“יומן” חוברה בידי כהן, כתגובה לאגדה “הירח נועל נעל” פרי עטה:

“עמרם השובב עשה את הנעל השמאלית לכדור, ובעט בה השמימה. הנעל נתקעה ברקיע ונשארה תלויה שם” ("הבֹקר לילדים " 27.3.1945).

“יקירתי, בשעה שקראתי, תיארתי לי שמדובר עלינו. תארי לך שאת נעל ימנית ואני נעל שמאלית. בא שובב אחד וזרק אותי למרחקים, וגם אני נשארתי 'תקוע בשמים ': הסתובבתי בין עננים, בגשם ובשמש, והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי, ויהיה כתוב בסוף הדבר: ‘והיו שתי הנעלים מאושרות’”.

סיפורנו מתחיל עם פרוץ מלחמת העולם השניה (1939), כאשר שרירא בת ה־ 22 פרסמה סיפורים ומאמרים בעיתונים המרכזיים “דבר²” ו“הארץ” ובכתבי עת ספרותיים, והתקבלה כחברת מערכת בעיתון “הבֹקר³”. כהן בן ה־ 26 למד בבית־ספר למסחר, עבד בחשבונאות וחיפש מקצוע לחיים. להנאתו קרא פילוסופיה, וסייר בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים שהילכו עליו קסם.

בעיצומם של ימי האימה מפני פלישת הגרמנים לארץ ישראל נישאו השניים, בשנת 1941. כהן התנדב למסגרת הארץ־ישראלית של הצבא הבריטי, שהוגדרה ככוח מגן להגנת ארץ־ישראל וסביבתה. עם גיוסו ב־ 6.11.1942 החלה חליפת המכתבים ביניהם — ימים ספורים בלבד אחרי ניצחון בעלות הברית בקרב אל־עלמיין, האירוע שהסיר את האיום המידי מעל ארץ־ישראל⁴. מאז ואילך, השתנו כמה פעמים מטרות השירות הצבאי.

בני הזוג נמנו על “החוגים האזרחיים” ביישוב היהודי, שנטו לפלורליזם בפוליטיקה ובאידיאולוגיה.

ב“יומן המכתבים” נוכח גורם שלישי עלוּם — הצנזור:

“אני, אתה והצנזור קוראים את המכתב. ואני איני מכירה את הצד השלישי שאֵרח לנו לחברה!”

פרידות קטנות (נובמבר 1942 — מאי 1944)    🔗

ה“יומן” נפתח בצעדים ראשונים. כהן מתאמן בטירונות ושרירא מתגלה כסופרת מתחילה וחברת מערכת עיתון טריה, שמסקרת אירועי תרבות, מתרגמת ידיעות, וכותבת כתבות ספרותיות ראשונות. בני הזוג התראו לעתים מזומנות ולכן מכתביהם מקוטעים, אך מציגים תמונה ברורה של חיי היומיום שלהם, לפני שקרו המאורעות הגדולים.

ובכן, תל־אביב של שרירא והסובבים אותה היא “עיר ללא הפסקה”:

“הקריקטוריסט שלנו היכה את המזכיר האדמוני עד שאיבד את הכרתו”; “הייתי בנִשפיה. רקדנו. י. אורלנד שר משיריו”.

התקיימו קונצרטים והרצאות ומפגשי סופרים, והיתה בתל־אביב גם אגודה של “בונים חופשיים”.

“ריקי’לה, יש להם מועדון נהדר. הדליקו אבוקות שחורות, נאמו, שילבו ידיים, ניגן עוגב, שרו תפילות בעברית וכו'. נשים אין שם”.

גיבורי ה“יומן” מבקרים בתיאטראות “הבימה” ו“האֹהל”, בבמת יום שישי של “עיתון העיתונאים” וב“מועדון העיתונות”. הם נופשים בשפת הים ומבקרים גם ביפו הערבית, ובפרברי העוני שבסביבת מערכת עיתון “הבֹקר” על גבול יפו.

כדי להשתתף באירועים הרבים והנוצצים היה לשרירא צורך להתמודד עם דרישות האופנה, והקשיים הכלכליים דחפו אותה למצוא פתרונות יצירתיים:

“ריקי יקירי, קניתי לי צווארון לבן אוריגינלי מאד, ריקי, ולבשתיו עם שמלתי השחורה. כולם חשבו שזו היא שמלה חדשה, שעושה רושם של נזירה”.

מכתבו של העיתונאי סיימון מגלה טפח מהיחסים ששררו בין שרירא לבין עמיתיה למקצוע — גברים רובם ככולם:

“מִרשעת יקרה! כמה ‘חָללים’ נפלו בעונה זו? …נדמה לי שמזומן לך 'נֵתח ' תל־אביבי בדמות וִינֵר. תאצילי עליו ממיטב קרירותֵךְ כי המסכן סבל מהחום…”.

כאילו מעולם אחר הגיעו מכתביו של כהן:

"פימפי היקרה, אתה נמצא בין המוני אנשי צבא כולם פחות או יותר זרים לך. אתה מרוחק מהחיים הפרטיים שבעיר או בכפר. ויום אחד אתה חוזר עייֵף ולֵאֶה מהאימונים לצריף שלך, שָׂם ברשלנות את הרובה, הכידון ואת מסכת־הגז למקומם… והנה מגישים לך חבילה מהבית, מאשתךָ האהובה: אינך עוד טיפה אחת בים של חָאקִי. הקורפורל, הסרג 'נט — כל אלה נראים בעיניך כבובות עלובות…

אנו עורכים בינינו ערבי־ויִכוחים, שיחות, חוגי־תנ"ך, עונג שבת, ריקודי־הורה וכו‘, וכו’. סימן שהחברה מתרגלת לצורת חיים צבאית.

תשלחי לי מַשהו! כל העולם קורא את דבריך, רק אני אינני יכול לקרוא אותם, מפני שלא מגיעים אלי. כמה זה פרדוקסי, כמעט טראגי־קומי!".

מכתביו וסיפוריו על הטירונות שימשו לאשתו חומרי גלם לכתבה “מיומנה של אשת חייל” (“הבֹקר” 11.6.1943):

"…אותו היום היתה דממה גדולה בביתנו, דממת חדרים מרוהטים שבעליהם עזבום… כי בבוקר… יצא מיכאל לאֵי־שם לבדיקה רפואית.

…השולחן ערוך לארוחת שְנים… ואֵין האשה אוכלת. הקולות המגיעים מחדר המדרגות מקבלים תוספת הֵד. כי יושבת אני ומאזינה לצעדים המדשדשים שם, שלא כמנהגי…

ושוב אני כותבת: המצאתָ לך חבר?…

אתה כותב שחלונות הצריף פתוחים לרווחה בחורף, השמיכה דקה. אל המצע הקשה כבר הסכנתָ, אך טרם הסכנתָ לשיחות לילה מאוחרות, כאשר חייל המוטל על משכבו סח לחברו, החייל השוכב לא הרחק ממנו, על עצמו, על ביתו ועל הרהורים שונים ומשונים העולים על דעתו. ומי שאֵחר לשוב מהקולנוע שבמחנה ודעתו בדוחה עליו, נתקל ברגלי זה… ואווירה של פנימיה משתררת בצריף הגדול…".

התגובות מהצבא לא אֵחרו לבוא:

“הרבה אנשים קראו כאן את ה’יומן' שלךְ, וכולם חושבים שזה מתאים בדיוק להם. מצפים בקוצר רוח להמשך…”.

ועוד תגובה: “חבר אחד התבטא בהתלהבות רבה על [הסיפור ] ‘היאור הירוק’ שהינהו, לפי דעתו, אחד הדברים הטובים…”.

“היאור הירוק” הוא סיפור לירי מיוחד במינו, החורג מכל המקובל והמצוי בסיפורת של דור מלחמת העצמאות⁵", מתרחש במציאות דמיונית ומתאר בעיקר את הלך המחשבה של הגיבורים:

“…אימה כבדה צנחה עליו פתאום…מפני הבדידות…ובני־האדם הפכו בעיניו אך לבובות מרקדות במרחקים, כמוקיונים על חבל….היה רגע כנצח למיכאל הכָּפות…הבדידות הִזדקרה לפתע בפניו, ואמרה: לי אתה, לעולם…”.

בחודש נובמבר 1942 הגיעה ארצה קבוצת ארץ־ישראלים (שהוחלפו בנתינים גרמנים ), שהעידו כי התרחשה השמדה שיטתית של העם היהודי באירופה. הסוכנות היהודית פרסמה הודעה רשמית, והעיתונים החלו לכתוב על האסון. שרירא היתה בין העיתונאים הראשונים שראיינו את הבאים — בעיקר נשים — ופרסמה סדרת כתבות ב“הבֹקר” בשם: “יום אחד בגיטו” — על קורות נערה בגיטו ורשה.

כעבור כחודש וחצי התפרסם סיפורה "הנערה מהגיטו " בכתב העת הספרותי "גִליונות " (הדפסה שניה ב "ידיעות אחרונות "), המתבסס על אותם חומרים בלבוש אמנותי. לגיבורת הסיפור קראה שושנה שרירא בתיה, ודמותה התבססה על סיפורה של מלכה פינגרהוט — אחת מבנות הקבוצה — שנשלחה לארץ־ישראל בטעות. האשה בעלת השם הזהה שהיתה אמורה להגיע אל בעלה, נשארה באירופה ונספתה.

"‘…גברתי, הן ידעת שאינני בעלך, וגזלתְ איפוא את התעודות מידי אשתי’!

‘…אולי אתה גזלתָ…? גזלת… את בעלי ממני, את זה שאליו נסעתי’.

‘אינני מבין דבר. יש לך או אין לך בעל’?

‘יש או אין, לא אדע. כנראה שאין. ואני הייתי סבורה שיש’.

הוא הסתכל בי כאילו החליט בנפשו שאיני שפויה בדעתי…".

הנערה מגיטו ורשה שניצבה מול פני “הבעל” הנדהם מביעה קשת של תגובות נשיות, שמפתיעות אף אותה עצמה. הם מחליפים ביניהם רק מילים בודדות, וכל השאר קורה במחשבותיה. במבט לאחור כתבה שרירא:

“הייתי רפורטרית צעירה המראיינת את פליטי־השואה. שאלתי עצמי אם אני עושה נכון, שאני מקשרת בין דבריהם הטרופים לבין מציאות שהניחו אחריהם, כיד הדמיון הטובה עלי. זו נחשבה לרפורטז’ה ספרותית. החומר שבידי עובר מכלל כתיבה של סתם — כמו במכתב או בעיתון או ברשימה — אל כלל ספרות, ברגע שמתרחש מַשהו בדרך שלא התכוונתי אליו במוּדע”.

תגובתו של עמית, ידיד וחייל — אריה טבקאי — על הסיפור “הנערה מהגיטו”, הדגישה את נדירותה של נקודת המבט הנשית באותם ימים: “גיליתְ לנו פינה מעולם האשה — אני, לא שיערתיהָ מֵעודי”.

כעבור למעלה משנה, התגלגל הסיפור לידי מאיר פינגרהוט, הבעל במציאות, שביקש משרירא להכיר לו את בתיה שלה.

בחודש פברואר 1943 הגיעו ארצה “ילדי טהרן”. פגישותיה עם הבוגרים שבין היתומים “ילדי טהרן”, הניבה סדרת כתבות ב“הבֹקר” על קורותיהם וחוברת בשם “אודים”, שכללה יומנים וסיפורים פרי עטם בעריכתה. “היתה לך הזכות להיות ראשונה לפרסם חוברת עלינו”, כתב לשרירא מאיר אהד בפתח ספרו “יזכור לילדי טהרן”.

השפעת השואה חילחלה לאיטה ליישוב היהודי בארץ. התפיסה הרווחת כי החיים בארץ מהווים התחלה חדשה מנותקת מהעבר בחו"ל, נסדקה. מתחת לפני השטח התחולל שינוי הדרגתי עצום. באוטוביוגרפיה מקוטעת ובמבט לאחור כתבה שרירא:

“‘היה היה’ פעם יישוב עברי בארץ. אנחנו היינו עברים. מאז מלחמת העולם השניה אנחנו יהודים כמו האחרים שבגולה. פתאום נעשית העבריה יהודיה עשוקה מעיירה שבגולה”.

דממת הקץ (יוני 1944 — נובמבר 1944)    🔗

שני אירועים דרמתיים קרו בפרק זמן זה: במישור האישי — מות אביה של שושנה, שמואל שרירא, ובמישור הכללי — התכנסות הגדודים הארץ־ישראליים במצרים במסגרת של יחידה לוחמת, והפלגה לחזית.

“ריקי היקר, יודע אתה כי עבר עלי משהו כה נורא, שעד היום לא השתחררתי ממנו, ועדיין כל חותמו עלי. והנה שינוי כזה בחייך. לצורת חייך הקודמת כבר התרגלנו כמעט במשך שנתיים ימים, והנה שוב עלינו לשאת משהו חדש, כאילו לא היה די במה שעבר עלינו עד כה”.

הכל קרה במהירות הבזק. חלפו רק ימים ספורים מאז שבריטניה הכריזה על הקמת הבריגדה ועד להתארגנות הגדודים ליצירת המסגרת החדשה במצרים באוקטובר 1944.

"פימפי היקרה מכל, המלה ‘מולדת’ נשמעת פה אלף פעמים ביום, ולכל אחד מאתנו כאן ה ‘מולדת ' היא אחרת… אַת המולדת שלי. אַת ליווית אותי באשר הלכתי. פניך היפות והאצילות היו לפני עיני רוחי, וקולך נשמע באוזני ללא הפסק. את היא המולדת, שעזבתי אותה כשם שהאיכר משאיר את אדמתו אשר נותנת לו את תוכן חייו. ואותך עזבתי למען המולדת ה ‘גדולה’, אשר דורשת ממני (אולי בצדק) שאפרד לזמן קצר ממולדתי ה’קטנה’ היקרה.

…אני שוב חזק כמו שהייתי, ואני רוצה שגם את תהיי כמוני. אל תזניחי את הכתיבה, הרי זוהי תעודתך. אבא רצה שתכתבי… את הולכת בדרכו. היא תיתן לך מנוחה נפשית וסיפוק רב".

“אינני סובלת לרווחתי מאימת המוות, הוא מין ‘חבר’ שנתלווה אלי בדרכי בחיים. אך לכתו בדרך־כל־הארץ של אבי, נטל ממני את קְהלי הטוב — את השַֹש לקראת כל מילה שלי, הַנִכתבת”, הסבירה שרירא במבט לאחור.

הפרידה הגדולה (נובמבר 1944 — אפריל 1945)    🔗

האוניה שהובילה את הבריגדה היהודית לאיטליה הפליגה מאלכסנדריה ליעד בלתי ידוע באירופה.

"אני יכול לתאר לי כמה התרשמת מהעובדה שאני נמצא באיטליה, כשם שאני נדהמתי כשנודע לי הדבר… באוניה היו גם חיילים של אומות אחרות (אתם ערכו התחרויות בשירה). היחסים היו ידידותיים. היו ביניהם יהודים רבים שהתפעלו מאד מרעיון הבריגדה.

פימפי’לה שלי, פתאום ראינו את עצמנו לפני פרובלימה חדשה: לישון בערסלים…בעלי הגוף הגמיש קפצו בתנופה אקרובטית לתוך הערסל, אבל באותו הרגע נפלו ארצה. הערסל הסתובב בו ברגע וגירש מתוכו את הזר שאינו מאומן לישון בו.

…ראיתי שמעל לגופי תלויים ששה או שמונה איש בערסלים, מתנודדים ומתנועעים, והם כולם במרחק כמה סנטימטרים מגופי. נוסף לכל, גם האוניה התנודדה כאילו היא עצמה היתה מונחת בתוך ערסל; ובסימפוניה של נדנודים זו נרדמתי.

אצל כל אחד ואחד היו המחשבות מרוכזות סביב הגורל המשונה המוציא אותנו מהארץ בערב השלום. ומתוך כך נוצר גם מצב רוח מיוחד אצל כל אחד, ומצב רוח כללי, משותף. וכמו תמיד, גם הפעם נחלקו לשני מחנות, לאופטימיסטים, המעודדים, המאמינים בטוב, ורואי שחורות, מנבאי רעות, מצד שני. ולכל צד היו תיאוריות משלו, וסיסמאות משלו. אני השתייכתי לאופטימיסטים".

האוניה הגיעה ליעדה בטרנטו שבדרום איטליה:

“וכמנהג היהודים, התחלנו כבר בפעולה פילנטרופית. אנו עושים פעולה להזנת ילדים יהודים במקום. ככה אנו מביאים ברכה לכל מקום אשר אנחנו באים, ויפה להיות נדיב־לב”.

“ריקי, אני כותבת וזה מציל אותי. אין לך מושג כמה זה מעסיקני, אחרת הלא אפשר היה להשתגע בשעות הבדידות. מסרתי ללמדן [עורך כתב העת “גִליונות”] סיפור. גיבור הסיפור 'שבוע בגבעה ' הוא חייל. הסיפור מתאר את [קיבוץ ] ׳כפר־החורש׳ שביקרתי בו לפני שנה ונחתי שם”.

יוחנן החייל קיבל חופשה לשבוע ימים כדי לשוב ולבקר את חבריו בגבעה.

"‘לא הרבה כתבתָ’, אמרה אורָה.

‘לא, לא הרבה’…

‘מבינה את, לא היה רצון לכתוב מכתב ולהתחיל ב’חברים, אני בקו הבריאות’…

מאסתי באיגרות, כי הנה יענה לי זה וישיב זה, ואני איני יודע ממי יש לי לצפות לתשובה.

‘דבֵּר, דבר, אוהבת אני להקשיב לדבריך, אך כשאתה מחבקני אתה דומה לעכביש גדול האורג את קוּריו סביבי’.

אכזרית אורה, כעמירם ילדהּ ברומסו רמש בכף־רגלו הקטנה. ומאז נהרג הרועה — הבחור של אורה — אין היא רואה עוד כל אדם בפני עצמו, אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה את כל בני־האדם יחדיו שיעמדו כנֵד אחד מזה, והיא מזה. וכשיוחנן פושט יד לקראתה היא מפרפרת — מפרפרת במין מערבולת משלה סמויה מן העין, ואינה רוצה להחלץ ממנה. כי טוב לה במערבולת זו של דמיונות העבר, ההווה והעתיד המעורפל.

…וכך הוא בא אל הגבעה וחוזר אל מחנוֹ כלעומת שבא. והוא ירא אפילו לכתוב לה איגרת".

"שושנה,… נדמה לי שזה הסיפור הראשון שלך על הכפר. קראתי פעמיים והמלצתי להרבה חברים, וכולנו תמימי דעה שהסיפור הוא טוב, כי הוא מציאותי ואמיתי, ואפשרי. מובן שהכרתי את נוף ‘כפר החורש’. הזכרת לי הרבה חוויות יפות. מחשבותיו של יוחנן הנמצא שם במקום שבעלך עתה, הן כנות…בספרו לאהובתו למה לא כתב! ומהי הכתיבה לַכְּלל, לַפְּרט [בקיבוץ ]. השתתפנו בצערו, וצחקנו הרבה (קראתי את זה בחֶברָה)…

ומה נשמע אמזונק’ה אצלך? בידידות שבתאי״ (“מצפה הים”).

שונה לגמרי תגובת כהן הנמצא באיטליה, לסיפור:

“תפיסתי כל־כך נשתנתה לעומת קריאתי בזמנים קודמים. הסיפור הוא עמוק מאד ומקיף כמעט את כל שטחי החיים, ולמרות זאת ראיתי לפני רק תמונה אחת: את הפרידה האכזרית — את הנסיעה ל’מחנה'. הפרובלימות הפרטיות כל־כך התגברו עלי, שלא השפיעו עלי כל המומנטים האמיתיים של הסיפור. זכרתי את שעת הפרידה הנוראה, ואת ‘ימי החסד’ שקדמו לה. לא יכולתי להשתחרר מכל הרשמים שנוגעים אלי, או כאלה שחשבתי אותם כהשוואה אלינו”.

רוב ביקורי שרירא ב“בתי ההבראה” של קיבוצים באותן שנים, נשאו פרי בצורה של סיפורים וכתבות.

הבריגדה התאמנה בסביבות העיירה פיוג’י במשך כמה חודשים, במהלכם קיבלו החיילים חופשות קצרות לבקר בסביבה.

"יקרה, תכתבי לי משהו על רומא, הרי היית שם. וכשאהיה שם ואראה את הדברים שיש לראות, תהיה לי נוסף על חרדת הקודש בפני מעשי האמנים, גם הנאה נוספת בהרגשה שגם את היית באותם המקומות ושרגליך דרכו באותו המקום בו תדרוכנה רגלי. אגיד לך עוד דבר, אבל זה כל־כך משונה שלא תאמיני. אני רוצה לעשות גם טיול מיוחד לותיקן ולהתקבל לראיון אצל האפיפיור. זה מצלצל כבדותא, אבל דיברתי עם כמה וכמה חיילים יהודים וכולם סיפרו לי שהאפיפיור מקבל ברצון חיילים יהודים לראיון, ומשוחח אתם בעברית על דא ועל הא, שואל מה נעשה בארץ־ישראל ומתעניין בגורל היהודים. האין זה דבר מעניין לדבר עם האפיפיור?

נזכרתי שכתבת פעם מאמר על ‘מרתף העצמות היבשות’ אשר ברומא [שם ביקרה אחרי ששמעה מביאליק על המקום ]. כתבי לי, בבקשה, איפה הוא ומה שמו הרשמי, הייתי רוצה גם שם לבקר. אגב, גילו עכשיו את פֶּסל משה למיכלאנג’לו, ושוב הוא יועמד לראווה. כל השמועות שהתהלכו בעולם בקשר עם הפסל התבדו".

הפינה הבלעדית של שרירא בעיתון “הבֹקר” היתה מדור אקטואליה בשם “חיים קטנים”, שזכה להדים רבים. היא פרסמה בו עשרות סיפורים זעירים על אישים ועל אלמונים: פרטיזנים, חיילים, פליטים, וגם על אמנים, קטעים הומוריסטיים ועוד. אחד מהם נקרא: “אשת השבוי”, על אשה מיוצאי תימן המחכה במשרדי “הועד למען החייל” למנהלת שתתפנה.

"ובחדר הסמוך המנהלת, אשר אשת השבוי תְאֵבה להתקבל אצלה לראיון, יושבת בישיבה. כשהאשה מבקשת שיכניסוה פנימה, נרתעים הפקידים בבהלה: ‘חלילה לך להיכנס… שם ישיבה’!

בינתיים מספרת אשת השבוי על ששת ילדיה. על ילדהּ שחלה בדלקת המוח והוא משותק בחלקו. היא הניחתהוּ בבית ואין מי שיטפל בו, בעוד היא יושבת כאן ומצפה למנהלת שתתפנה. מספרת היא על בעלה השבוי מזה 5 שנים, וכבר שבעה חדשים לא קיבלה ממנו מכתב. על חמשת ילדיה המתגוללים ברחוב: על אם וששה ילדים המתכסים בלילות חורף קרים בשתי שמיכות, על מזרון שחסר לה להשכיב עליו את ילדיה, על מחלתה, ומסיימת: ‘די, כבר אין לי כוח לסבול… אינני יכולה יותר…’" (“הבֹקר”, 17.1.1945).

“בתשובה לרשימה זו הופיעה משלחת במערכת למחאה עליה. הם מסבירים את הסיבות הגורמות לסידורים כה משונים בועד לטיפול במשפחת החייל, אבל כל ההסברות אינן משכנעות כלל. כפי שאתה רואה, רשימה בעיתון עושה את שלה, ומשפיעה בהרבה”.

"פימפי היקרה, כמעט ששכחתי לכתוב על המאמרים מהעיתונים ששלחתְ לי. את כותבת שהסיפור החדש “אלמנוּּת” יהיה הטוב שבסיפוריך; האם הוא עוד יותר יפה מ׳היאור הירוק׳?״

“יקירי, הסיפור עצוב ומלא שְכּוֹל כמצב רוחי השנה” (“אלמנוּת” — הדפסה ראשונה ב “גִליונות”, הדפסה רביעית 2003: " שאני אדמה ואדם").

"…לאלמנה נדמה, כאילו הושיבוהָ על בימה, ושמו את התמונה הגדולה [של ירושלים ] לתפאורה. וכך עליה לשבת תמיד לעיני כל, בלי שתהיה לה בחדרה פינה משלה לחסות בה בהֵחבא… ועומדת האשה נפעמת בפתח חדרה — ביתה שלה, ואינה יודעת אם נכנסה,

אם יצאה, כי הפתח עדיין פתוח. ירושלים מזה וירושלים מזה, והיא בתווך — קטנה, אלמונית, ולובשת בגדי אלמנוּת…"

“יקרה, קראתי את הסיפור שלךְ. יש בו כל־כך הרבה פרטים כאילו היה זה קטע מתוך רומן או ביוגרפיה. זהו סיפור מעמיק המראה את התהום שבין שני דורות, ותגובתה של האלמנה המסכנה. המיתוס הירושלמי המשתקף בציור הגדול אשר בחדרה נגע לי ללב, כי הוא משמש מוֹטִיב־לווי לסיפור כולו…”.

מסע בין בתי חולים (אפריל 1945 — מאי 1945)    🔗

כהן עבר במכתביו על תקופת החזית בשתיקה וביצירת מצג־שוא שהוא רחוק ממקום של סכנה:

"הסעודה הגדולה הולכת ונגמרת. כבר ניגשים לקינוח־הסעודה… אני במקרה אינני נמצא בין המְבָשְלִים וגם לא בין הסוֹעדים. אני בסך־הכל במצב־רוח טוב. לא פעם עודדתי מיואשים ותמכתי ב ‘ברכים כושלות’. ובשעות סכנה, בשעות קשות ומלאי זוועה, השפעתי על אחרים לטובה ולמופת, כי השקט הפנימי וההומור לא עזבוני. ואם שמרתי על עצמי קצת, עשיתי זאת רק למענך, פימפי’לה, כי רק למענך החלטתי שכדאי לחיות. לא הייתי בחזית זמן רב, רק חודש ימים, עד שחליתי והובילוני לבית־החולים.

…הגעתי לבית־חולים כללי גדול [ברימיני ] ונדהמתי (בנעימות) כשהרופא ניגש אלי ושאל אותי בעברית מה שלומי)! גם הוא תל־אביבי. ( הוא לא היה בבית כבר כארבע שנים. משם נסעתי הלאה… הפעם באנית־חולים. נהניתי מאד. ממה בעצם נהניתי אינני יודע. ייתכן כי בגלל קבלת הפנים היפה שהיתה שם לכולנו.

[בבית החולים הכללי בבַּארי ] האחיות טוענות כי החדר לא מסודר ומלוכלך, ואנו טוענים כי מזמן לא היינו בחדר כה יפה ונקי. כשהמלחמה עם האחיות מתחילה אני נמצא בטיפול, כך שאני יכול להשתתף רק בשלבים האחרונים. מובן מאליו שהמלחמה נגמרת בניצחון האחיות. אפשר פה להכיר אנשים מכל קצווי העולם. בחדר שלי שכבו מייצגי כ־ 6 אומות, ומעניין שתמיד אפשר למצוא שפה משותפת. ובמקרה שכל השפות אינן מועילות, מדברים איטלקית".

ניצחון פירוס (מאי 1945, יום הניצחון — אוגוסט 1945)    🔗

"ריקי, ריקי, ניצחון, ניצחון. זה עתה שמעתי את נאומו של צ 'רציל מלונדון.

תל־אביב קיבלה את הניצחון לא בהתלהבות יתרה, כי זכרה את קורבנות פולין ואירופה כולה, היהודיים. הוקמו עמודים שחורים נושאי נר תמיד, ורק במקומות בודדים רקדו בחוץ והתהוללו במקצת. על המדרכה לפני קפה האמנים “כסית” רקדו בלט גרטרוד קראוס ונתן אלתרמן. קהל רב התאסף. גם רובינא שרה שם. ריקוד בלט זה שאני מתארת לפניך היה בשעה שתיים בלילה באמצע הרחוב. מכוניות עם חיילים אמריקאיים התעכבו והכל יצאו לראות את הריקוד. שלונסקי⁶ היה שיכור והתנצל לפני כל הזמן, מתוך חשש שאכתוב כנראה נגד זה".

"יום הניצחון. פימפי היקרה, לפני שנים מספר לא העזנו לתאר לעצמנו, ועתה כשהתגשמו חלומותינו — אדישות. מעניין הדבר, שגם יתר החיילים, גם ארץ־ישראלים וגם אנגלים, קיבלו את הידיעות האלה בשוויון נפש. הסברה היא, כנראה, שאנחנו התרגלנו למפלות הגרמניות בהדרגה. נדמה לי שאנחנו קרובים מדי — הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום — למעשים, כדי שנוכל לדון עליהם ולתפוס את הגדוּלה ההיסטורית שבהם. אנו חסרי מרחק פילוסופי.

…הגעתי לפלוגה שלי אחרי טלטולים רבים לאורך כל איטליה. אני שמח שחזרתי. שוב אני צוחק ומחייך, כי ישנם ידידים מסביבי. מיד כשבאתי ביקשוני להיות מדריך במקצועות כלכליים. היו בכיתה 40 תלמידים, ודווקא מהדרגות הצבאיות הכי גבוהות.

את שואלת מה ניסיונותינו עם הפליטים היהודים. ישנם פה פליטים רבים, ואנחנו גם עושים פעולות רבות. על רוב הפעולות הללו אסור לכתוב כי הן אינן לֵיגַליות ודומות להברחה בגבול וכו '. נפגשתי עם משפחת פליטים כשהייתי באוסטריה. הם ראו את הסמל היהודי שעל זרועי השמאלית עם מגן־דוד, וניגשו אלי. הם וגם ילדתם הקטנה עברו את כל שבעת מדוֹרי הגהינום. ברוֹב המקומות חיו כנוצרים — במקומות נידחים, בסתר. הם היו מורעבים…

ב־27 ליולי עזבנוּ את קמפורוסו — מקוֹם החניה האחרון שלנו למרגלות האלפים. נסענו בשיירה ארוכה, ארוכה, שעשתה רושם אדיר על כל אשר ראה אותה. במכונית שהיתה בראש כל גוש התנוסס דגל עברי גדוֹל, וכל המכוניות היו מסומנוֹת בצורה ברורה בצבעים הלאומיים ובמגן־דוד גדול בצבע צהוב. השיירה האדירה עברה בעיירוֹת הגרמניוֹת, וכל הגרמנים הסתכלו בנו במבט ריק ומלא שנאה. בפי כל גרמני היו המילים: “Die Juden kommen” — ‘היהודים באים’".

“יקירי, רואה אתה מקטע העיתון המצורף [׳מסע הבריגדה היהודית׳ ] שלא רק אני קראתי במכתבך את הקורות אתכם, אלא עוד עשרים אלף איש בארץ. מקוה אני שאינך כועס עלי ששיתפתי בעניין זה אף את קוראי. כל אחד שואל מאין התגלגלה בחורה לבריגדה”.

על ההבדל בין כתיבה לכתב־עת לכתיבה עבור עיתון “הבֹקר”, אנו לומדים ממקרה הסיפור “קיץ בהרים” “הבֹקר” (17.8.1945): “הרי מעשה רגיל הוא שהעורך מוציא את הקטע הפיוטי והנאה ביותר. ואף כאן קרה אותו הדבר. את תאור הבוקר בגבעה זו, שהוא באמת יפה עד להפליא, הוציא העורך כי אמר שהתאור מורכב מדי בשביל הקורא של העיתון, והוא מתאים לירחון. כתבתי שלמרגלות [קיבוץ ] מעלה החמישה הופכת הארץ עם בוקר לארץ אגמים ופיורדים, ועוד כל מיני קישקושים. אבל הוא מחק כיד העורך הטובה עליו. תאר לעצמך שהמגיהָ רץ אלי למעלה [מהמרתף ] בבהלה ואמר שקרה דבר נורא, הוציאו את התאור היפה ביותר. צילצלתי אל העורך אבל לא יכולתי לשכנעו. כזה הוא מזלו של הכותב בעיתון”.

אירופה מושפלת (אוגוסט 1945 — ספטמבר 1945)    🔗

הבריגדה נשלחה ליעדה האחרון: ארצות השפלה, הולנד ובלגיה. יחידתו של כהן הוצבה לזמן מה ליד אנטוורפן, העיר השניה בגודלה בבלגיה ועיר נמל מרכזית. מאחר שבלגיה היתה בת ברית של היטלר, נתפסה הבריגדה בבלגיה כחלק מצבא כיבוש.

"החיילים היהודים אינם סובלים את הבלגים כי הם כולם פרו־נאצים ואנטישמיים, בדיוק ההיפך מההולנדים. היהודים המקומיים סובלים מהאוכלוסיה, ובמובן זה מקבלים עזרה רבה מהחיילים הארץ־ישראלים. הודות לאנשי הבריגדה הם בטוחים בפני התפרצויות של האספסוף הבלגי. בכלל איש לובש מדים יש לו באירופה כל הזכויות, ורק הוא בלתי תלוי בפורענות.

אם זכינו לראות דבר מעניין, אזי הוא רק בעובדה כי זכינו לראות את אירופה בהשפלתה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. כמה ארצנו הקטנטונת היא מלאת חיים ועניין, לעומת העולם הרקוב האירופאי! לאיזו תחיה היסטורית אנו עדים בארץ־ישראל, בשעה שאירופה גוססת במלוא המובן ומכל הבחינות! פימפי היקרה, אין לך מושג כמה רע באירופה, כי המלחמה הרסה את הכל. האנשים עניים ואין כל עניין בתרבות. אין סחורה, וגם אין כסף כי לכסף אין כיסוי. אין רכבת, אין אוניה, אין אוטו. כל התנועה והתחבורה היא במאה אחוז צבאית. בתל־אביב ישנם יותר תיאטרונים מבכל בירות אירופה".

כמו בתחילת ה“יומן” כך גם לקראת סיומו, מוצגת תל־אביב כעיר תוססת וכמושא לגעגוע, ואירופה מוצגת כאנטי־תזה לתל־אביב. גיבורי ה“יומן” התל־אביביים מבלים ועובדים בבתי הקפה הבוהמיים ברחוב דיזנגוף: “כסית” ו“קנקן”; ונפגשים בבתי הקפה של יוצאי גרמניה: “בלזם” ברחוב אלנבי ו“באום” בכיכר דיזנגוף; וב“פילץ”, גן מלון סן־רֵמו ו“גינתי־ים” (במלון גת־רימון) היוקרתיים, על שפת הים.

“ריקי יקירי, אנחנו גרים דווקא בעיר די יפיפיונת. כיכר דיזנגוף פורח, גן מאיר פורח, בשדרות רוטשילד פורחים פרחים. ישבנו בכיכר לונדון… ים, שמים תכולים ואנשים ונשים בשמלות צבעוניות, כאילו הכל מצויר על כלי חרסינה”.

אנשי רוח בעולם המערבי פרסמו בסיום המלחמה מאמרים על החיים שיתהוו אחרי המלחמה וכיצד יש לבנות עולם טוב יותר; שרירא הביאה לקוראיה במאמריה את עיקרי הדברים ואת השקפת עולמה. אף עורך “ידיעות אחרונות”, ד"ר עזריאל קרליבך, ביקש ממנה לכתוב מאמר ביקורת על הקובץ “קציר” (ספרי החודש) בעריכתו, והתבטא ברוח מבודחת: “אם ל’שחוט' אזי מהר־מהר”. היה כאן יותר מרמז לעטה המושחז והביקורתי.

לקראת כתיבתו של מאמר על הומור במלחמה, לפי מה שקראה על הנושא, שאלה את בעלה: “ריקי, היש מקום להומור אצלנו לאחר שואת הגולה?”

תשובה מעמיקה לשאלה זו, נתנה שרירא לאחר שנים רבות: “השואה והתקומה פגעו בהומור היהודי המופלא. זו ביגון וזו בששון”.

זה אינו המקום היחיד שנשאלו ב“יומן” שאלות שיעסיקו את שרירא במשך שנים רבות. וחלק מהדמויות שנזכרו בו, שימשו השראה לגיבורי הרומנים והסיפורים העתידיים שלה.

סיפורי “היאור הירוק” (אוקטובר 1945 — אפריל 1946)    🔗

"נמאס לי כבר שכל סיפורַי מפוזרים בכל מיני מקומות. ריקי, יש לי ידיעה משמחת. גמרתי עם [המו “ל ] ליינמן שלקראת החורף יוציא את קובץ סיפורַי (250 עמוד ). כעת עלי לגשת לסידור סדר הסיפורים וקביעת החומר שיכנס בו. זה גרם לי התרוממות הרוח. …בכל פינות הארץ אירעו התפוצצויות ובמערכת היתה מהומה. דווקא היום, נדברתי להיות אצל למדן ולשוחח עמו על צורת סִפרִי” (1.11.1945).

שרירא מספרת כאן על ספר הביכורים שלה “היאור הירוק”. רוב הסיפורים הנכללים בו מוזכרים ב “יומן המכתבים”, והוא מהווה מעין סיכום של עבודתה הספרותית בתקופת ה“יומן”. העורך יצחק למדן פרסם רבים מסיפורים אלו, ותיאור הקשר ביניהם שזור ב“יומן” כולו. אך עבור שרירא היה למדן “אחד מהעורכים החביבים והאבהיים, אבל לא הנערצים עלינו [הצעירים ]. פרקנו מעלינו את כל ‘ממזריהם’ שהשתילו לנו”. יעקב כַּהַן היה העדין שבעורכים… ושימש מעין מפלט לצעירים, שכבר בעטו אז במימסד הספרותי".

העורך הנערץ עליה היה אברהם שלונסקי. היכרותה עם שלונסקי החלה עם שובה מלימודיה באוניברסיטת לונדון כמוסמכת לספרות ושפות.

“מצאתי לפני עורך ביישן, נבוך — אז היה עורך ספרותי בעיתון ‘הארץ’ ופרסם לי אצלו [ב־ 1938] סדרת מאמרים בשם ‘נשים בספרות’, בעיקר בספרות העולם”.

ידידותה אתו התהדקה מאוחר יותר, במהלך שנת 1959, בזמן שערך את הרומן פרי עטה “שערי עזה”.

שרירא מצאה לה עם שובה ארצה שני “מורי דרך” לכתיבה, בדמותם של המשוררים שלונסקי וחלפי:

"שני חברים — שניהם ידידַי… לא אהובַי. מסוממי קצב ומלה ואינטואיטִיבִים… חלפי היה פקעת־יצרים כלואים: מרקיד אותי ביפו, לעיני כל. ולאחר קונצרט קלאסי בבית ידידים, רוקד אתי ולס על פני כל שדרות רוטשילד, בחצות״.

ב“יומן” משתקף הקשר שהלך והתהווה עמו. במכתבו אליה לבית ההבראה של קיבוץ “מעלה החמישה” הוא מגלה טפח מאופי השיחות שניהלו: “הנני מְחדֵר עכשיו במקום יפה לרוחי השוחרת לפחות מנוחה לאוזניים. נגולה דאגה מלבי, ויוקל לשאר הדאגות… להסתדר ביניהן ולהמשיך לגרום לי דאגות… ועכשיו במטותא ממך לספר לי: מה נשמע אצלך? מובן מאליו שלא אוכל לשמוע ממרחק כה רב, בכל אופן אָטֵה אוזן ואקשיב…”.

את המשורר והשחקן אברהם חלפי כינתה שרירא “מרטיר־של־החיים”. החשיפה ל“משורריה” תרמה כנראה לסגנון הכתיבה שפיתחה באותם ימים, של פרוזה־פיוטית־חידתית, ואולי אף לכתיבה האינטואיטיבית, שלדבריה אפיינה אותה כל ימיה.

“את כותבת שירים בפרוזה. אולי תוכלי לכתוב גם שירים בלי פרוזה? אבל, שירים בפרוזה יותר אורגינליים וגם יש לך דבר שאיש אינו יכול לחקות”, הגיב בעלה בהתלהבות. אך בשנות השלושים והארבעים, היה קשה להיות פרוזאיקון־פייטן ולהחזיק מעמד⁷.

שושנה שרירא שהתחנכה בתל־אביב הקטנה, פילסה את דרכה כסופרת וכעיתונאית בעולם של גברים. החוקר אבנר הולצמן ציין במכתבו אליה מ־5.3.1998, שהיא היתה מספרת־אשה כמעט יחידה בדורה. עולם העיתונות אף הוא היה באותם ימים עולם גברי. שרירא מספרת לבעלה כי “בשיר הומוריסטי נקראו שמות חברי המערכת בפני ההנהלה… ועלי אמרו: כשושנה בין החוחים”.

מכתבי כהן חושפים את הערכתו ועידודו, הבלתי־צפויים מַשהו על רקע התקופה, לשאיפותיה הספרותיות ולדעותיה העצמאיות של אשתו. מכתבי כהן מעידים גם בבירור על השתלבותו בכור ההיתוך של הגדודים הארץ־ישראליים. שפתו הולכת ומשתבחת, הוא מדגיש שחשוב לו להיות בחברת דוברי עברית, והוא משבץ במכתביו מטבעות לשון וביטויים שהיו מקובלים בגדודים.

סופים (אפריל 1946 — יוני 1946)    🔗

כהן חיפש תחום כלכלי מאתגר להתמחות בו מאז שהגיע לארץ־ישראל. הוא החליט לזנוח את מקצוע עריכת־דין שלמד בפראג, ובמהלך שירותו הצבאי עלה בידו להתקבל ללימודי ראיית חשבון אקדמיים בהתכתבות. פרשת לימודיו מהווה נושא בפני עצמו ב"יומן ". כך הכין כהן לעצמו קרש קפיצה לחיים האזרחיים והפך למדריך מבוקש בגדוד במקצועות הכלכליים. בתחילת מרץ 1946 חלה התפתחות נוספת:

“פימפי’לה, מפקדת הבריגדה דרשה אותי לחודש ימים באופן דחוף. נלחמו פה בגדוד רבות כדי למנוע את זה, אבל מפקדת הבריגדה עומדת על כך שאבוא מיד. זה באנטוורפן (יש לי תמיד מזל לעיר הזאת). איזה ‘איש חשוב’ יש לך שדורשים אותו בכל מקום, אפילו במטה החי”ל".

גם שרירא זוכה להזמנה מיוחדת: “שלום רב שושנה, …הממשלה הבריטית החליטה להזמין לביקור באנגליה קבוצת עיתונאיות מארץ־ישראל. בלא לשאול את פיך, רשמתי את שמך בראש הרשימה”… אני חושב, כי ‘הבֹקר’ לא יוכל לשלוח אחרת, מאחר שאת העיתונאית היחידה שיש לה כרטיס עיתונאי ראוי לשמו. הם מחפשים לפחות שתי עיתונאיות ערביות. אחת היא לולו עבול הודה… ועוד אחת נוצריה… ברשימה שתישלח ביום החמישי ללונדון, נמצא, מלבד שמך, שמה של ברכה חבס, שולמית לבארי ועורכת עולם האשה.

בידידות ג. צפרוני" (17.5.1946).

“סוף־סוף הגענו לאן שרצינו. לא אקבל חופש ארצה. זו ידיעה טובה כי הקפיאו אותי. אני נוסע הביתה”… ו׳הנה כבר אני בידי הירֵח — שיחזירני לנעל הימנית שלי׳" (6.1946). פרשיות אלו ואחרות לא באו לסיומן בגוף הספר, ואחריתן מוצגת בסוף ה“יומן”.

 

תודות    🔗

אני מודה בראש ובראשונה לפרופ' עוזי שביט על ליווי עריכת “יומן המכתבים”, הנחייתו בגיבוש החומר, והזמנת ארכיונה של שושנה שרירא יחד עם פרופ' חגית הלפרין למשכנו במרכז לחקר הספרות והתרבות העברית ע״ש לאורה ושוורץ קיפ באוניברסיטת תל־אביב.

תודה רבה לפרופ ' נורית גוברין על הערותיה ל“כתב היד” ולהקדמה, שתרמו לגיבושם הסופי.

תודה רבה לד"ר מרדכי נאור, על קריאת “כתב היד” והמלצתו להוציאו לאור.

תודה מיוחדת ליועצים המקצועיים:

לד“ר הדר מקוב חסון על כתיבת “אחרית דבר” השופכת אור על דמותה של שושנה שרירא כסופרת ועל תפיסת עולמה, וכן על יעוץ כללי בתחום הספרות העברית ל”יומן" כולו. בחירתה בשושנה שרירא כאחד הנושאים המרכזיים במחקרה לדוקטורט הפכה אותה לבת־שיחה נפלאה על אמי.

לד“ר מאיר חזן על הערותיו ותיקוניו בתחום תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, שהאירו חלק מהמכתבים באור חדש, ועצותיו לגיבוש עקרונות הההדרה של ה”יומן" על חלקיו השונים.

לאלון קליבנוב על הערותיו המאלפות בנושא הבריגדה היהודית בספר כולו ובמאמר מיוחד המוקדש לראשוניות ולחלוציות שבהקמתה, לתרומתה הייחודית לטיפול בניצולי השואה ולתרומתה להקמת צה“ל. הערותיו הקיפו גם סוגיות באמנות, ביטויים בשפות זרות, וציונים גיאוגרפיים שנזכרים בספר. לשמחתי הרבה הוא חש קירבה רבה לגיבורי ה”יומן" תוך כדי עבודה עליו.

תודותי לדן פתיר, עיתונאי בכיר ויועץ תקשורת, חוקר ואוצר, על עזרתו בגילוי זהותו של הצייר מולא צייטלין, ולהיסטוריון ניר מן על תולדות “החלמה”.

תודה לשלומית אפל, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב, על עזרתה, ולאירית קרידי על יעוץ לשוני לארגון הראשוני של המכתבים.

תודה מקרב לב לבני משפחתי על עזרתם בעריכת ה“יומן”, הערותיהם הבונות והעזרה הטכנית.

 

פרידות קטנות: נובמבר 1942 — מאי 1944    🔗

"ריקי יקירי, התקבל בשבילי מכתב במערכת “גִליונות " מחיָל במדבר [מצרים?], שכמובן איננו מכיר אותי, אבל כתב לי מכתב תודה בו הוא מספר שקרא את דברַי לפני פלוגתו ובעיני רבים ניצנצו דמעות…”.

נובמבר 1943, “גִליונות”

אִיגרות חוה

ישבה חוה בשעות־בין־הערביים שבין יום ולילה, בשעות צלמוות ושְכול…בנוֹתנה עיניים קִצרות־רְאיָה באופקֵי העולם הרחוקים והרחבים. "לבי לוֹֹ "ֹ, אמרה, "לַבלתי — יָדוע, לַלא־אהוב, לַזָר…המתחנן אלי: הַרהרי בִּי אשה — בִּי…הלוחם. בי הניזון מקולה של אשה ברדיו, ממנגינות קְלוקלות, מתצלומי אשה בעיתון מצויר שאני פורש בג 'ונגל של בורמה… וחוה־אשה… רושמת איגרות:

לךָ הטס במרומֵי רקיע!

לא אֵדע מי אתה. אך יום אחד הושיבָני אֵי־מִי על־ידךָ במטוס. היום, אמר לי קול, תֵשבי בַּזה. פחד רב תקפָני, וישבתי. אז המראתָ מבלי לדעת שכאן אני, בת־חוה תקוּפַת־מוֹרָא. לא ידעתי מה אני עושה כאן. שתקתי שתיקה גדולה. דוממת הייתי, למען לא תֵדע כי על־ידךָ אני, וציפיתי לַבָּאות. עינַי הוכו בסנוורים, זמזום שואג עלה באוזני. אך כאשר פגע בךָ הרסיס ואתה גחנתָ לצדי, ראשךָ שמוט על כתפי הצרה, ידעתי מדוע הובֵאתי הנה: נשאתי בעוֹל גופךָ הפצוע וחיוך הפִּיוס בפניךָ, כי חלמתָ שאני על ידךָ.

ואיגרת שניה כתבה: לךָ הספן על סיפון האוניה!

אליךָ באתי…במסך העשן הסמיך, שערי מָלוח וגלים מלחכים את רגלַי. וכשנצמדתָ אל קורָה בודדָה הצפָה בים ורציתָ לחיות…החזקתי בךָ בידי הרפָה — יד אשה — כהִתרפְקִי במָחול…ואני שורַרתי לקול יללות רוח־הים המִטלטלת, עד…בוא עִלפונךָ בידי מצילךָ.

ואיגרת שלישית כתבה: לחיָיל במדבר!

שָם אצלךָ במדבר לא הייתי מעודי. שם בוודאי החול בנחיריים, ושֶלי דַקים ורוטטים מדי. שם זקנךָ גדל פרא ומים אין. שם הייתָ בודד ודבקתָ במכונית אחת גדולה: “חביבתי”, קראתָ לה, וכיניתָ אותה בשמי “חוה” — כי אהבתָ. שם למדתָ לשכוח את דמותי, ולכיירה מחדש כאלילה שאין בה מְתוֹם. שם חקקתָ את דמותי בחול הרךְ, וליטפתָ תבנית־חול מתפוררת. שם חוֹללתי אני לפניךָ בפטה־מורגנות כבת בדויים. שם הִשקתיךָ חלב גמלים, בידיו השעירות של גבר…שם שיקף ים כחול או ירוק את צללי אישונַי. שם הייתי ולא הייתי מעודי.

ואיגרת רביעית כתבה: ללוחם בשדות שלגים

…אנוכי לבנה וברה כשלג. אני אולי רכה, ידי תפוחה, שערי בהיר ומתבדֵר כפתיתי שלג ראשון. גופי חם. את כובע הפרווה על ראשךָ — אני במו ידי תפרתיו. רדידךָ שעל צווארךָ אני ארזתיו באמתחתךָ. את גרבי הצמר סרגתי במו ידי… לוֹ, לעוד אחד ולעוד אחד.

ואיגרת חמישית כתבה: לפרטיזן!

עמךָ בודאי יושבת אחת כמוני, אך נועזת יותר. אמיצה היא, ועולה מידי יום ביומו על הגרדום. אתךָ שם אחת ההולכת למות — אשה אחת כמוני במערות, בהרים. היא גם מזמרת לך שיר. רגליה נתונות במגפיים כבדים, ואינה יכולה לחוֹלל לפניךָ כאוות נפשה. כזו יושבת עמךָ, אך לא לךָ נועדה. היא תלך הרחק לבלי שוּב, היא הולכת, ואתה נופֵח את נשמתךָ ערירי ומשווע אלַי.

ואיגרת שישית ואחרונה כתבה: ללוחם בגיטו!

איך אכתוב לו והוא…איננו עוד //אחת כמוני מוטלת רטוּשה לימינו…//אחת כמוני מגרה את עיניו לפני לכתה אחריו…//אחת כמוני אמרה לו: “חכה אל תניחֵני כאן יחידה, אני ירֵאה!” //ועוד אחת כמוני לא הזילה דמעה למענו, כי הדמעות ליוו תינוקות שהלכו ולא שבו…//ומה תאמר לו אחת כמוני? והוא כבר הלך ממנה והלאה… כי רוצה חיים הוא…

והרי הוא מבקשֵני ממרחקים: ‘בואי! בואי עמי לארץ־צלמוות. בואי, חוה, כי ירא אני ללכת מִזה’. ואני מושיטה יד לרְפאים…לאיש שאין עוד רוח־חיים באפו. והיד אינה נאחזת בי, אינה נצמדת עוד אלַי בחיבתה כי רבה. כי היד צוננת. אני… לרְפאים הושטתי את ידי.

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין ) נובמבר 1942] אֵרִיךְ [אריאל ] כהן. פלוגה ב ' הגדוד השלישי.

No. 38215 Pte Erich Kohn 26th COY, Pal. Buffs,⁸ M.E.F.

שלום רב לך פימפי’לה,

אני יושב עתה באוהל בערב שבת, וכותב לך לאור מנורת נפט קטנה. המזוודה שלי משמשת כשולחן־כתיבה, קרשי המיטה מושבִי. כולם יצאו, ואני היום Tent-Orderly. ⁹

עד כה גרנו באוהלים, ורק עכשיו אנו עוברים לצריף. תנאי הכתיבה הם לא טובים, וכמעט אי־אפשר לכתוב מכתב בנוכחות ה“חֶבְרֶה”. את יכולה לתאר לך איזה רעש ושאון שורר אצלנו. בהזדמנות זאת אני רוצה להסביר לך מדוע אינני יכול להרבות בדברים. הסיבה העיקרית היא שאסור לכתוב כל דבר העלול להביא לאויב איזו שהיא אינפורמציה; המכתבים עוברים דרך צנזורה המפקחת על כך. אבל אין כמעט שום דבר אשר לא עלול לתת ידיעה בלתי־ישירה לאויב!

אני הולך ומתאזרח בצבא. התרגלתי כבר לַכל, אפילו לדברים שנראו בעיני קשים ביותר בהתחלה. העבודה היא די קשה. אנו קמים בכל בוקר בשעה ½5 (גם לזה התרגלתי). היום עובר בתרגילים, שעורים, התעמלות וכו‘, ובשעה ½5 (אחרי ארוחת הערב) אנו חופשיים לגמרי. יש כאן לפעמים הרצאות, חוגים שונים למקהלה, מוזיקה וכו’. בזה תיארתי לך בערך את אורח־חיי.

קשה לי לתאר לך כמה אני מאושר שיש לי בתל־אביב בית שאוכל להתגעגע אליו. והמחשבה התמידית עליך והדאגה לשלומך נותנות לי תוכן בחיים. שום השפעות חיצוניות אינן עלולות לגזול ממני את המחשבה היקרה הזאת, אשר מלווה אותי ואשר משמשת לי מקור לא־אכזב של עידוד ותקווה.

ה“חֶבְרָה” היא טובה. כולם בחורים שנכנסו במלוא הכרתם לשורות הבטליונים העבריים, וגם אני מתגאה בזה שהנני ממלא את חובתי למרות הקורבנות הכרוכים בזה; והקורבן הגדול ביותר הוא שאינני יכול להיות אתך.

קשה לי לחיות בלעדיך. קשה לי יותר לשאת את הגעגועים בלבי מאשר את כל התלאות שבחיים הצבאיים.

רגש של דאגה עמוקה לשלומך אוכל את נפשי. לוּ הייתי יודע שאת נמצאת במקום בטוח ובתנאים טובים, הייתי נרגע במקצת. ואפילו אם תכתבי לי שאצלך הכל כשורה, הריני יודע שלא תוכלי לכתוב לי דברים העלולים להדאיג אותי. אבל אני מבקש אותך שתכתבי לי על הכל — על הצרות והשמחות — על כל החיים!

הידיעות הפוליטיות [על נסיגת הגרמנים בצפון אפריקה ] משמחות מאד בזמן האחרון, ואם המצב יימשך, אזי גם הניצחון לא יבושש לבוא.

אנו מקבלים עיתונים עבריים, בייחוד את “הצופה”¹⁰, שהוא נהפך כאן משום מה “ללחם היום־יומי” שלנו. אנו שוכחים כמעט שהיינו פעם אזרחים.

קיבלתי זריקות נגד טיפוס ועוד כל מיני מחלות, סך הכל ארבע זריקות. כֻּלן עברו בשלום.

כתבי לי בבקשה איך את מסדרת את התקציב. ההשכרת כבר את החדרּ¹¹? הקנית כבר מעיל? עוד מעט יהיה קר ואת מוכרחה להיות לבושה טוב! אל תחסכי על חשבון אוכל!

מה אצלך? הרי החיים בעיר הם רבגוניים, ושם תמיד מתרחש משהו. בעיר יש גם “רכילות”, אנשים שונים באים לבקר, מבקרים אצל אחרים, בתי־קפה, תיאטרון וקולנוע.

ביחס לחופש [הראשון ], דחו אותו לימי החנוכה. המלה “חופש” היא שיא האידיאלים אצל כל בחור ובחור בפלוגה שלנו. כל אחד מתגעגע הביתה, ויש גם הרבה בעלי משפחה שרוצים לראות את משפחותיהם.

כמה יפה יהיה הזמן שנבלה יחד! אני כבר סופר את הימים. כל יום מקרב אותנו יותר.

אני גומר את המכתב מפני שעוד מעט יבואו ה“חֶבְרֶה” מהקולנוע.

כתבי לי! כל מכתב שלך הוא בשבילי חג.

תשמרי על עצמך ולהתראות בחופש שלי!

מה שלום ההורים, הידידים [שלהם ] והידידים שלנו? דרשי בשלום כולם!

באהבה, שלך ריקי

נ.ב. את כותבת עכשיו הרבה?

שלמה המלך 12, תל־אביב 10.11.1942

שלום ריקי’לה יקירי!

סוף סוף קיבלתי היום את מכתבך. ציפיתי למכתב בקוצר־רוח כי רציתי לדעת כיצד אתה מרגיש את עצמך. כולם מתעניינים בך. ממכרה אחת קיבלתי זר פרחים בשמעה שהתנדבת לצבא, כי אמרה שאנו ראויים לכבוד רב ולהוקרה. גם מכרים אחרים שמעו על מאורע זה ביראת־כבוד.

בעיתון [“הבֹקר”] עכשיו העבודה מעניינת מאד. הידיעות המשמחות מהחזית משרות עלינו מצב־רוח נפלא. בודאי גם מצב־רוחכם טוב כשלנו. בשעות הבוקר אני כעת טרודה מאד כי העורך¹² שלי נותן משום־מה אמון רק בי, וכאשר הוא מצלצל הוא דורש רק אותי לטלפון, ואיננו רוצה למסור דבר לאיש. היום אפילו רבו אתו בגלל זה ואמרו לו שאני עסוקה בעבודה אחרת, אבל הוא עמד על דעתו שרק עלי יסמוך, וימסור את הידיעה רק לי. כמובן שהעניין נעם לי מאד.

השכרתי היום את החדר [בדירתם ] לשתי בחורות העושות רושם טוב. המחיר הוא: שכר הדירה [כולה ] יחד עם חשמל. כלומר, המחיר במילואו כפי שדרשנו. כפי שאתה רואה, אסור להתייאש. לאחר שנגמר עניין החדר, היו אצלי הורַי ושתינו יחד תה. הרבינו לדבר עליך. בכל יום באים כל מיני אנשים לבקרני, בעיקר המשפחה.

ריקי’לה, הסתדרתי בחדר אחד לא רע. את הארון הוצאתי למסדרון. אינני מבלה כלל, ואני משתוקקת לשבת בחדרנו, כשם שאני יושבת עכשיו, יחידה, ובבית שורר שקט גמור, ורק שאון זבוב אחד בודד המזמזם ורוקד סביב המנורה. מה נעימה שלוה זו. כיוון שהשכרתי את החדר, עלי להסתגל למציאות אנשים זרים בבית. זה הדבר הקשה לי מכל. כי הבית השליו היה יקר לי מכל, ואינני יכולה לסבול כל אדם זר המסתובב בד' אמותי. אבל במשך הזמן בודאי אתרגל.

בדרך כלל אין לי מה לעשות. אבא [שמואל שרירא¹³[ משיג לי ספרים ואני קוראה.

בר־יוסף¹⁴ היה כאן, והוא דורש בשלומך. הוא הזמינני להצגת “האֹהל”] בסמטאות ירושלים.[ אני כותבת את המאמר שהבטחתי ל“האֹהל”, אבל עדיין לא גמרתיו.

כתוב לי ביתר אריכות, וכתוב מכתבים מבלי לחכות לתשובה. וכעת שלום, ושמור על עצמך.

שלך באהבה שלך פַאֶימְפ

תל־אביב 1.12.1942

ריקי יקירי!

חיי מתחילים רק כעת להיכנס למסלול של מנוחה וסדר. אני מחכה לבואך, ואינני יודעת כלל כיצד לקבל את פניך. בשבת האחרונה חיכיתי לך כל היום, והקשבתי לכל הצעדים בחדר המדרגות. כמה פעמים רצתי אל הדלת לפתוח¹⁵, כי הייתי בטוחה שאתה הוא זה. הן כתבת שתבוא! כמובן שהאכזבה היתה קשה קצת. אם לא תבוא בשבוע זה באמת תפקע סבלנותי. הרי עוד מעט כבר תשכח את פרצופי, את קולי, את הכל. אני כבר מתכוננת לבואך בסוף שבוע זה. אעשה כל מיני הכנות, וראה אל נא תאכזבני.

ידיעות הזוועה מפולין מדכאות כאן מאד את מצב הרוחות [“חצי מיליון יהודים נרצחו בחודשים האחרונים¹⁶”]. תרגמתי את ידיעות הזוועה הללו בשביל העיתון וידי רעדו. כולנו היינו בימים האחרונים קודרים מאד. אינני יכולה להסתכל בפרצופו של משתמט. והרי אתה יודע שבסביבתנו יש הרבה משתמטים.

ימי אֵבל לאומי¹⁷ כעת. מצב־הרוח במערכת מפאת המאורעות בפולין קודר. הקשבתי אתמול בערב לשידור הנאומים באסיפת הנבחרים בירושלים, וכאשר התפלל החזן “אל מלא רחמים”, זלגו דמעות מעיני. אותה שעה הרגשתי גם שמץ קלוש של שמחה, שאתה לפחות עושה משהו בתוך כל הזוועה הזו, וממלא את חלקך. אמנם אין בידינו להקל כרגע על עינויי המעונים של אירופה, אולם לפחות האפשרות בידנו לעשות משהו לטובת השגת המטרה העיקרית. לא היו אלה רגשות משפחתיים אנוכיים, כי אין לי שם קרובים שאכירם ושגורלם האישי יכאיב לי.

מחר ביום הצום, נתחיל לעבוד בהקדם ונקדים לשוב הביתה. מחר יצא בודאי עיתון אֵבל קודר מאד. עלי להקדים אפוא לבוא למערכת.

קול השכנות הנשמע מהחדר השני מרגיז אותי.

ריקי’לה, נקווה לעתיד יפה מזה, שלא תהיה פרידה כזו של עכשיו. אני מתכננת כבר אפילו תוכניות לביתנו בעתיד שיהיה מרווח ונאה. יתכן שדווקא משום שאתה ממלא כעת את חובתך, יהיה עתידנו מזהיר, ללא פגם, ומופלא יותר.

אני משגיחה על ביתנו, משתדלת לייפותו בקטנות, ומבלי להוציא אף פרוטה. מה מאושרת אני שאתה מתגעגע אל ביתך, ביתנו. הוא באמת חמוד, וכל חפץ הנמצא בו יקר לי והוא ראוי לחג מיוחד. האם לא השכיחוך עוד חבריך את אשתך, ולא שכחת שיש לך פִימְפ?

ריקי, שמור על בריאותך, ואכול היטב. אל נא תשאיר מחצית המנה כפי שאתה רגיל לעשות. והעיקר אל תשכח להתגעגע אלינו, קצת בערב וקצת בבוקר, אלי ואל ביתנו ואל הכל מכל כל.

ריקי, אולי נבלה כאן יחד את ימי החנוכה? מה נפלא יהיה. הזוכר אתה את שיר החנוכה ששרנו כשהתאספנו לסעודה בשנה שעברה¹⁸ [“ימי החנוכה חנוכת מקדשנו…”] שגם ניגנוהו ברדיו? אותה מנגינה עממית ששרנו, שכל־כך מצאה חן בעיניך? היא ממש סמלית בעיני לשמחה משפחתית.

ריקי, אפילו הרדיו מתגעגע אליך. הוא נראה כל־כך עצוב וקַטַנְצִ’יק, כאילו נתכווץ בפינתו כחתולה קטנה, ומחכה לך. המון פעמים קניתי לך שושנים באגרטלים, שושני תה ושושנים ורודות בהירות, אבל הן נבלו כבר הרבה פעמים ואחרות באו במקומן, ואתה עוד אינך בא.

הייתי רוצה מאד שתמצא לך שם חבר. אם מצאת לך כבר חבר כזה, דרוש בשלומו בשמי.

אני מרבה כעת לכתוב, כי תקף אותי במקצת רצון היצירה.

הסופרים שואלים כולם לשלומך. הורי דורשים בשלומך באהבה, ומשתוקקים לראותך.

שלך באהבה, המחכה לך פימפי.

פ.ס. ריקי 'לה, כולם כל־כך גאים בך. כל הבית ברחוב שלמה המלך 12 מתגאה בך, כך אמרה לי היום גברת ד"ר בֶּקֶר [הרופא ], וביקשה למסור לך את דבריה. הורי והוריך¹⁹ וכל ידידינו דורשים בשלומך.

“הבֹקר” עיתון יומי, ירושלים 6.12.1942

שלום רב לך, שושנה.

…שמחתי מאד לשמוע על התאקלמותו של אריךְ [אריאל ] בצבא. אני מתאר לעצמי, כי הרגיש את עצמו כ “מלך בגדוד” בשובו לבלות את חופשתו הראשונה לאחר חודש ימים…

אשר לקורס הקצינים (כמובן, כל הנשים הצעירות והנחמדות רוצות שבעליהן יהיו לקצין), העבודה בקורס שכזה מפרכת מאד ואין איש בטוח בהצלחתו. בקורס האחרון לא הועילו בהרבה המלצות הסוכנות²⁰. עליך לדעת כי הנכשלים מהקורס יוצאים ברוח נכאה.

שאלת הקורס היא שאלת “מזל”. ואשר למזל, בוודאי יש לו, לאריך. וההוכחה הטובה ביותר כי — “מצא אשה, מצא טוב”…

הנני מאושר ממש, שידידַי לא שכחוני. לפחות מטלפנות אליי יפהפיות…

בטוחני כי אינך גלמודה כיתר “אלמנות הקש”. וברגמן²¹ הנחמד, המחזר הנוכחי והלבבי, ממלא את חובתו המשפחתית והאנושית. אחרת, אני מתאר בנפשי, כי עוד יימצאו בתל־אביב ואולי גם בירושלים, כמה “מטורפים” אשר יואילו בחסדם להילוות אלייך בערבים, ולהנעים לך את הזמן.

שלכם בידידות, ג. צפרוני²²

תל־אביב [חנוכה] 20.12.1942

שלום לך ריקי יקירי!

ריקי’לה, עד עתה התקיימתי על שרידי זיכרונות החופש שבִיליתָ כאן, אולם כעת אני רוצה כה שתבוא שנית.

אתמול נסענו מטעם אגודת העיתונאים לטיול לרמת־גן. התארחנו בבית ההבראה “החלמה²³”. שם נערכה מסיבת חנוכה נאה עם לביבות וברכה על הנרות.

ביום ו ' אחר הצהרים ערכה ההנהלה שלנו מסיבת יום הולדת לאחד המנהלים. הוזמנו כל חברי המערכת ומשפחותיהם, והמנהל²⁴ שאלני כמה פעמים אם אתה בעיר ואם תוכל לבוא למסיבה. מכיוון שלא היית כאן הלכתי לשם יחידה.

קיבלתי המון מחמאות. אחד המנהלים ניגש אלי ואמר לי שראני יום אחד לפני כן באולם “אֹהל־שם²⁵” והחליט שאני יפהפייה. מר קרופניק²⁶ קרא במסיבה שיר הומוריסטי שבו תוארו חברי המערכת לפי שמותיהם, כדי שהמנהלים יכירום. עלי אמר: “כשושנה בין החוחים”. כולם מחאו כף ואמרו שזה מוצלח מאד, אבל הביטוי בנאלי וכבר שמעתיו הרבה פעמים במערכת.

בינתיים היה אצל הורַי אברהם פוגל²⁷, מפקח על מזון בעיריה, והורי מספרים שכל הערב ישב וסיפר בשבחי (אני בטוחה שאינני ראויה לכל־כך הרבה דברי שבח). הוא סיפר ששמע עלי מפי אנשים רבים המעריכים אותי, וכי אני תופסת עמדה “כבוּדה”. הורי כמובן נהנו מאד שיכלו לשבת ערב שלם ולדבר על בתם. אבא מרגיש את עצמו, תודה לאל, יותר טוב.

בכלל אני טובלת כאן במחמאות. מכר אחד אמר לאחותי כאשר שמע שהתגייסת: “מה? בעל שיש לו אשה כזו מתגייס? מטורף!” הוא נתכוון בזה לתת לי מחמאה ואל תשים לב לדבריו. שטויות.

סיור עיתונאים ומסיבת חנוכה ב״החלמה״, רמת גן.

שושנה שרירא במרכז.

קיבלתי מהממשלה, תשלום אשת חייל בסך שלוש לירות, 33 גרוש ו־3 מיל. כפי שאתה רואה הסכום איננו גדול.

לתיאטרון לא הלכתי, מפני שביקור בתיאטרון — שהיה לנו תמיד מאורע כה חגיגי ורב חוויות — אני רוצה להותיר לשעה שתבוא הנה לחופש ונלך יחד. אני מחכה לך אפוא בזה, ועליך להזדרז, כי כבר חודש כמעט שלא היינו בתיאטרון. קולנוע הוא עניין זול יותר, ולא אכפת לי ללכת לשם באיזה תנאים שהם ובאיזה מצב־רוח שהוא.

המלצרית הבלונדית²⁸ בבית־הקפה [“בלזם”] פורסת בשלומך. הייתי שם עם אמי²⁹, והיא שאלתני עליך. דרישות השלום כה רבות עד כי לא אפרט אותן.

אין לך מה לדאוג, אני מצוידת כעת כהלכה לקראת החורף. לאחר שראיתי מעילים שונים, שמעתי שאחותי החליטה שוב למכור את מעילה³⁰. הלא תזכור את מעילה שלבשתי פעם ושמצא חן בעיניך? החלטתי שמעילה יפה יותר מכל מה שראיתי ומשובח יותר באיכותו. עתה שבתי עם מעיל זה הביתה לאחר ששילמתי את מחירו במזומנים, והוא הדור ומפואר מאד ובדיוק לפי מידתי. אני נראית בו “smart” מאד.

ריקי’לה, אכלתי היום חַלְבָה ונזכרתי שהיא כל־כך אהובה עליך. אולי אפשר לשלוח לך טרנספורט של מיני־מתיקה?

כולם מתעניינים בך. להתראות ריקי, במהרה.

שלך באהבה ונשיקות פימפי

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין ), ללא תאריך ]

שלום רב וברכה לך פימפי’לה!

שמחתי מאד מאד שעניין החדר סודר סוף־סוף. אין לך מושג כמה זה הקל עלי. תיכף קיבלתי מצב־רוח טוב עד כדי כך, שה“חֶבְרֶה” שמו לב, ושאלו אותי מה זה אתי שאני פתאום עליז ושמח.

תודה רבה לך עבור החבילה ששלחת לי. שמחתי נורא כשקיבלתי אותה. היתה לי ממש הרגשה של חג. לא כל־כך בגלל המתיקות שבתוכה, אלא בגלל העובדה שקיבלתי ממך משהו — איזה שהוא סימן, רמיזה — יחד עם דברים “של ממש”. רק מי שיודע את ההווי הצבאי יכול להעריך את זה.

אתה נמצא בין המוני אנשי צבא כולם פחות או יותר זרים לך. אתה מרוחק מהחיים הפרטיים שבעיר או בכפר. נעשיתָ מספר בין המוני המספרים, איש השוּרה, חייל. ויום אחד אתה חוזר עייֵף ולֵאֶה מהאימונים לצריף שלך, שָׂם ברשלנות את הרובה, הכידון ואת מסכת־הגז למקומם, מתכונן לשיעור הבא וחוזר ברוחך על חידושי הדְריל³¹ של היום, והנה מגישים לך חבילה מהבית, מאשתך האהובה.

איזה חג, איזו שמחה!

הרגשה אחת משתלטת עליך, מחממת את לבך: יש נפש טהורה אשר זוכרת אותך לטובה ודואגת לשלומך, שם בעורף. אינך בודד. ומיד עולים רגשות, והרגשות מציפים את לבך: גאווה לגבי כל אלה שלא קיבלו כלום מהבית, אבל גם רצון לשתף את יתר החברים בשמחה, געגועים, חששות לשלום ביתך, זיכרונות נעלים — וכל מחשבותיך בבית. אתה שוכח את כל האווירה הסובבת אותך, הרובה, המסכה, הכידון, מכונת־הירייה, כל אלה אינם אומרים לך ולא כלום. אינך עוד טיפה אחת בים של חָאקִי. הקורפורל, הסרג’נט³² כל אלה נראים בעיניך כבובות עלובות. כמה הם מסכנים! הם אינם מקבלים כלום מבתיהם!

ויחד עם זה אתה נזכר באחריות שאתה נושא כלפי הבית שיצאת להגן עליו. אתה שוב נזכר בנשק, אבל הפעם אינך רואה ברובֶה שלך אמצעי בו מענים אותך בדְריל. הפעם אתה מרגיש שהרובה הזה יוכל להגן גם על הנפש היקרה לך שם בעורף, אם המצב ידרוש את זאת. מתחוור לך שאתה עושה את חובתך גם כלפי ביתך הפרטי, וגם זה נותן לך סיפוק רב. ובשעות היום הנותרות אתה במצב רוח מרומם, עובד טוב מתמיד, וחדור רגש של ביטחון כלפי עתיד משפחתך. בזה רציתי לתאר לך, פימפי’לה, את השמחה הגדולה שגרמת לי על ידי החבילה.

אבל, מצד שני אני כועס ששלחת לי כל־כך הרבה דברים. למה עשית לך הוצאות גדולות כאלה? חבל באמת. הרי התוכן הסמלי הוא חשוב, ויש לי מספיק אוכל! חבל שלא שמת מכתב בתוך החבילה, מפני שאין לי עתה שום ידיעות על הנעשה אצלך! אבל, עוד פעם, תודה רבה לך על החבילה³³.

חדשות המלחמה: ב־17.12.1942 נשא שר החוץ הבריטי נאום בבית הנבחרים בו גינה את רדיפת היהודים במזרח אירופה.

דרשי בשלום הוריך! לפי העוגה ראיתי שגם להם יש חלק בחבילה ומסרי להם את תודותי!

אצלנו נפתחה ספריה נהדרת עם חדר קריאה מפואר, ואני מבלה כאן יחד עם כמה חברים את רוב הזמן הפנוי. על ידי כך קיבלו החיים צורה יותר מסודרת. יש ספרים טובים מאד שהייתי מייעץ לך לקרוא (אם לא קראת אותם כבר). כשאבוא לחופש אביא לך רשימה של כמה ספרים, בעיקר אנגליים.

חבר אחד [צ ‘מרינסקי ] שבחיים הציביליים היה מורה בפתח־תקווה, והוא מכיר אותך (לפי שמך ) [שרירא ], וקורא את [כתבי העת³⁴] “גִליונות”, “מאזנים”, “כנסת” וכו’, התבטא בהתלהבות רבה על [הסיפור ] “היאור הירוק” שהינהו, לפי דעתו, אחד הדברים הטובים שב“כנסת” האחרון.

אנו עורכים בינינו ערבי־ויִכוחים, שיחות, חוגי־תנ"ך, עונג שבת, ריקודי־הורה וכו‘, וכו’. סימן שהחברה מתרגלת לצורת חיים צבאית. החברה מתחילה להראות גם סימנים של התגבשות מסוימת. יש בינינו כ־5 עד 6 איש שמתעניינים בכל התופעות וההזדמנויות התרבותיות, ואנחנו התחברנו.

מחר יש Inspection ואני מוכרח לצחצח את כל הדברים שלי. לכן אגמור את המכתב.

פימפי’לה, אני מתגעגע אליך מאד, מאד. אז, להתראות ונשיקות רבות.

באהבה, שלך ריקי

תל־אביב 26.12.1942

ריקי יקירי!

מתפלאה אני שאינכם מקבלים חופש כלל. אמא בישלה אתמול מאכלים החביבים עליך, כי היתה בטוחה שתבוא. קיוויתי שמחר נלך יחד ל“האדמה הזאת³⁵”, ואפילו הזמנתי כרטיסים במערכת מתוך ביטחון מלא שתבוא.

אינני יודעת אם “הבֹקר” בא לידיך, כי פרסמתי שם שורת מאמרים [“יום אחד בגיטו”³⁶]. השלישי יצא בשבוע הבא³⁷. זיו־אב והפטמן [המזכיר והעורך ] אומרים שהצלחתי מאד וכי הם כתובים יפה מאד. כמובן שנעים לקבל מחמאות כאלה. הנני שולחת לך היום שני עיתונים עם מאמרַי.

הוצגתי בפני מקבל פרס ביאליק, הסופר ח. הזז³⁸.

השמעת את הבדיחה האחרונה מדוע אין בשר בתל־אביב? כי השוורים יושבים בעיריה, הבהמות הלכו לצבא והחמורים יושבים ב“גינתי”³⁹. אני מקווה שהבדיחה צנזורית בהחלט, לא כן?

ריקי’לה, סלסלתי את שערותי, מה דעתך על מעשה זה? תראה ותשפוט. הכל אומרים שהתסרוקת הולמת אותי.

ביום ראשון היו לי אורחים צ. [צפרוני ] וס. [סיימון⁴⁰] מירושלים. הם באו למערכת, והודיעוני שהם מוכנים לבוא אחה"צ לתה. ערכתי להם קבלת־אורחים ברוב הדר — קפה ומיני סנדוויצ’ים שונים ופירות. הזמנתים גם לארוחת־ערב אבל הם סרבו, ועמדו בכל תוקף על רצונם שאסעד עמם בערב אצל “פילץ”⁴¹. כמובן שנאלצתי להסכים. הלכנו לשם בלווית עוד גברת אחת, אשתו של הכנר שוקן. שם היה שמח מאד. רקדנו שם ופטפטנו. אבל הרי אתה מכירני, שאינני אוהבת ביותר את המקומות הסנוביים הללו.

מזג אויר לא כל־כך נאה וכעת אפילו מטפטף גשם. האם גם לי אסור לכתוב על מזג אויר במכתבי?

אתמול היו אצלי הוריך ואחיך ודיברנו אודותיך.

ריקי’לה, בוא מהר לבלות אתנו כמה ימים. הורי והוריך דורשים בשלומך ומחכים לך.

שלך באהבה פימפי.

[ירושלים ]

שושנה, מרשעת יקרה!

….כמה “חללים” נפלו בעונה זו? המילאו נעליך הצבעוניות את תפקידן המקווה?

…נדמה לי שמזומן לך ‘נֵתח’ תל־אביבי בדמות וִינר. תאצילי עליו ממיטב קרירותך, כי המסכן סבל מהחום והזיע באכזריות איומה.

סיימון.

תל־אביב 17.1.1943

ריקי’לה יקירי!

אני כותבת לך אחר שקמתי ממחלת הצטננות קלה. במערכת נתרחשו בינתיים מאורעות שונים. הקריקטוריסט שלנו [מולא צייטלין⁴²] היכה את המזכיר האדמוני⁴³ במידה כזו עד שאיבד את הכרתו ולקחוהו למגן־דוד־אדום, עשו לו ניתוח וכעת הוא שוכב בבית ומחלים. המכֶּה טען שהוא נוקם בזה את נקמת כולם.

לשמע סיפור זה נזדעזעתי מאד, אם כי כידוע לך, אינני רוחשת רגשי ידידות למוּכֶּה. בכל זאת סבורני שאין זו הדרך הנכונה להִיפרע מאיש. לתימהוני לא הצטער איש על המקרה, אלא להיפך, מעין שמחה כבושה ביצבצה מפני כולם. כמובן שמאורע זה הטיל גלים, ונוסח העבודה השתנה. אם כי הייתי חולה, השתדלתי שלא להעדר מהמערכת. כלומר, בבוקר עבדתי ואחה"צ שכבתי במיטה. כעת האווירה קצת יותר נעימה, אם כי עדיין רווית סיבוכים וחיכוכים שאינם פוסקים. מדייקים כעת הרבה יותר בתשלום וזה הוא עניין חשוב. כי כעת יודעת אני שבדיוק ב־ 15 לחודש הנני מקבלת משכורת.

חדשות המלחמה: בין ה־14–24 לינואר 1943 התקיימה ועידת קזבלנקה במהלכה החליטו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, וצ׳רצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, להמשיך במלחמה עד כניעת גרמניה ללא תנאי. הוחלט על פתיחת חזית שנייה מדרום, על הרחבת ההפצצות על גרמניה ועל סיוע לסין.

היום קיבלתי צ’ק מצחיק מאד מהממשלה על סך 35 גרוש. סכום מיקרוסקופי זה הצחיקני מאד. ואם כי הסתכלתי בה הרבה פעמים נוכחתי שהסכום הוא באמת 35 גרוש. כנראה שאלה הם מין דמי חנוכה מאוחרים מה“פיי־מאסטר”.

בינתיים שלח לי צייר המערכת [צייטלין ] קריקטורה שלי⁴⁴. מה דעתך, כדאי לשימה מתחת לזכוכית ובמסגרת? כמובן שלא תוכל להשיב על שאלתי כי לא ראית אותה. היא לא רעה, אבל לא דומה בדיוק לדיוקני, כלומר, יכולה להיות גם של אשה אחרת, אם כי יש ונדמה שהיא מעניינת.

אצל אחיך⁴⁵ בנשף לא הייתי. ניגשתי במקום זה אל הורי, וניגשנו ל “עיתון־העתונאים”⁴⁶. נהניתי מאד לראות כיצד הקהל איננו מניח למרצה יהודי שרצה לדבר פולנית, לפתוח את פיו. כל השידולים מצד העורך [הפטמן ] לא הועילו, הקהל צעק: “ידבר עברית! ואם איננו רוצה הרינו מוותרים עליו!”. וצריך אתה לדעת, שוולקוביץ זה, שבא מקויבישב⁴⁷, היה צריך להיות מסמר הערב, בכל זאת ויתרו עליו, רק משום שרצה לדבר בשפה זרה. הוא ירד מעל הבמה, ואחר אינצידנט זה הלכתי.

השבת עברה עלי היום, כמעט כולה בישיבה בבית, ובערב, כלומר כעת, בוודאי אכתוב.

דרוש בשמי בשלום המורה מפתח־תקווה, ותודה לו בשמי על מחמאותיו. שמחה אני שמצאת לך חֶברה מתאימה. להתראות.

שלך באהבה ונשיקות פימפי.

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין ), סוף דצמבר 1942]

שלום רב לך פימפי’לה,

מהחופש נשארה לי הרגשה נעימה. במידה מסוימת נרגעתי. ראיתי שאת גרה בחדר יפה ומסודר בלי דוחק, וגם השכנות אינן כל־כך נוראות.

קראתי את המאמרים [בסדרה “יום אחד בגטו”]. הם יפים מאד, ותאוריים מאד. יש להם רק “חסרון” אחד: הקדרות שבַּתוכן עצמו. העלילה היא מעציבה. אבל זה לא חסרון שלך, התוכן מזכיר לנו את המציאות כמות שהיא [“ילדת החיט והחייטת שמעבר למחיצה, בת השלוש, נותרה בחיים, כי היא בת לבעלי מקצוע המצויד בכרטיסי עובדים. והיא נשלחת למעון ילדים הנמצא תחת פיקוח הגסטפו. למה אתם עוזבים אותי נשמעות קריאותיה…אני רוצה להיות אתכם כשיהרגו אתכם”]. לוּ הייתי קורא את המאמרים בתור בן־אדם ניטרלי, הייתי בודאי מניח כי המחברת היתה בעצמה במקומות האפלים הללו, כל־כך חי ומשכנע התיאור.

תשלחי לי עוד דברים שתכתבי. אני נהנה כפליים כשאני קורא אותם בעיתון!

מה שהתרחש במערכת שלך אינו מפתיע אותי כלל וכלל. במקום מלא אינטריגות ומזימות מוכרח הדבר פעם להתפוצץ, ומבחינה אגואיסטית אפשר להגיד שזה לטובה.

על עצמי אין לעת עתה מה לכתוב. אני בריא ועושה את חובתי בנאמנות, אם כי לא תמיד ברצון.

אני כבר נהנה מהמחשבה על החופש הבא. אַל נשכח את רעיון ה“פיקניק”! כבר התחלתי לקרוא עיתון כדי לדעת מה נשמע בתל־אביב. אשתדל לדעת הכל בכדי לבוא הביתה לתל־אביב כ “אזרח”.

מה שלומך? ומה שלום הוריך? אמנם לא אקבל תשובה על כך במכתב, אבל עצם השאלה נותנת לי סיפוק. בתור אופטימיסט אני מצפה לתשובה חיובית במאה אחוז.

פימפי’לה, כל זה כתבתי בחיפזון רב, אל תכעסי שזה כל־כך מעט. אז שלום ולהתראות.

באהבה, שלך ריקי.

תל־אביב 24.1.1943

שלום ריקי!

לפי חשבוני אפשר כבר לצפות בסוף שבוע זה לבואך לחופש. מקווה אני שבפעם זו לא נבזבז את הזמן על ביקורים.

הקריקטורה כבר תלויה בחדרנו, אם כי מסופקני אם במקום הנכון שימצא חן בעיניך.

חדשות המלחמה: ב־27.1.1943 החלו התקפות האוויר של חיל האוויר האמריקאי על גרמניה.

היום הלכתי לעבודה כרגיל ותרגמתי [ידיעות ] “רוֹיטֵר”. נשארנו, ד "ר רוזנבלום⁴⁸ ואני במערכת ולא נסענו יחד עם כולם לסיור לירושלים לאוניברסיטה, היות ולא היה מי שימלא את מקומי. רק בשעה אחת־עשרה יצאנו בטקסי לירושלים. בסיור כמובן שכבר לא הספקנו להשתתף, אבל הלכנו לקבר אוסישקין במערת ניקָנור⁴⁹, ובסעודה החגיגית שמענו את דברי הפרופסורים.

כיבוש טריפולי [אתמול ] שימח אותנו מאד ואבא היה ממש בגילופין. אני רגשנית פחות אבל בכל זאת הייתי גם כן חגיגית.

צבי הופיע פתאום אתמול, והביא 4 לוחות שוקולדה כה ענקיים, עד כי נדמה לי שאצטרך לאכלם שנה תמימה. משקל החבילה היה עצום.

בקצרה אוכל לומר לך שאצלי הכל בסדר. להתראות בקרוב.

בנשיקות ובאהבה פימפי.

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין )] ינואר 1943

שלום רב לך פימפי’לה,

אנו עובדים כעת קשה מאד. הרי אנחנו עומדים לפני הבחינות הסופיות ואנחנו מתכוננים בכל המרץ לקראתן. אחרי הבחינות אקבל חופש גדול [שבוע ], ואחרי החופש הזה יחולו עלי תנאים של חייל, לעת עתה אני רק ריקרוּט⁵⁰. יהיו לי תנאי חופש לגמרי אחרים ויותר טובים. בקיצור, תקופת הסבל הולכת ונגמרת.

אני כבר סקרן מאד לראות את הקריקטורה שלך. המקום שהיא תהיה תלויה בחדר איננו כל־כך חשוב, אני סומך על טעמך. עד כה הרי חוללת נפלאות בחדר שלנו. המנורה הסינית עם הבובות [שסרגה ] — כל הזמן לנגד עיני, מעשה ידי אמן ממש. וגם יתר הדברים שבחדר. בכלל, החדר בשלמותו, ובעיקר הפִּימְפּ שגר בחדר הוא כמובן, החפץ הכי יפה והכי יקר.

בנוגע לפוליטיקה, גם אצלנו מצב רוח טוב. כיבוש טריפולי הוא בלי ספק צעד גדול לקראת טיהור אפריקה מה “צִיר”⁵¹. נקווה שהמלחמה תיגמר בקרוב ואז הכל יחזור לקדמותו.

ב־ 2.2.1943 נכנעו הכוחות הגרמנים המכותרים בסטלינגרד. זו היתה אחת מנקודות המפנה במלחמה.

הראיתי כאן את התמונה שלנו. וכל אלה שהראיתי להם אותה אומרים שאת יפה מאד ואלגנטית. וגם הצילום עצמו מוצלח מאד היות והוא טבעי.

הנשף של הקומפני⁵² יהיה בחופש הבא. אפשר לבקר שם.

דרשי בשלום כל אלה ששנינו חושבים אותם לראויים לכך. תהיי תמיד בחברה, ותהיי בריאה ועליזה.

בינתיים, פימפי’לה, שלום ושלום, ולהתראות

באהבה ונשיקות רבות, שלך ריקי.

נ.ב. יש פקודה חדשה שצריך לכתוב את הכתובת כולה באנגלית. ואל תשכחי לכתוב על המעטפה באיזו שפה המכתבים כתובים. ריקי

תל־אביב 9.2.1943

שלום לך ריקי’לה!

נתחדשו כאן כמה דברים. מזכיר המערכת כבר חזר לעבודה. הסיבוכים והסכסוכים התגברו עוד יותר, אך כיוון שאלה הם סכסוכים כלליים שאינם פוגעים בי במיוחד, אין אני מצטערת עליהם צער אישי.

אצלי היה היום busy day. הרֵי סיר רונלד סטורס⁵³ עכשיו בתל־אביב ונערכה לכבודו מסיבה במועדון [העיתונות ]⁵⁴. היה לי הכבוד שהוא יבקש את נשיא האגודה⁵⁵ להציגני בפניו. כמובן שהוצגתי, והוא אמר שהוא מתפלא לראות בתל־אביב לא רק עיתונאים אלא גם עיתונאית. באמצע המסיבה ביקש להעביר בין המסובים ספר לִיקוטים פיוטיים שקיבל בירושה מלורנס איש ערב⁵⁶. וביקש לתת תחילה לי לראות את הספר. הודיתי לו על אדיבותו. וכאשר פתח את דבריו פנה תחילה אלי, lady וג’נטלמן, וביקש את המתרגם לציין במיוחד את הימצאותי. אחר המסיבה לא נפרד מאיש, אך אלי ניגש במיוחד כדי להיפרד ממני פרידה אישית.

ושוב הודיתי לו, כמובן באנגלית, על תשומת לבו היתרה. אמש הרצה הרצאה מעניינת על המקרא, הומרוס, דנטה ושקספיר. קיבלתי הזמנה והלכתי לשמוע. ההרצאה היתה מבריקה מאד, מלאה חידודים וציטטות בארבע לשונות.

כל זה היה בבחינת מאורע פוליטי כמעט.

לא ידעתי כלל שיש לכם בחינות וכל העניין כל־כך רציני. אני מקווה שתעמוד בהן בהצלחה. כולנו כבר סקרנים מאד לראות בך את המעבר מרקרוט לחייל ממש.

מתי כבר נזכה לראותך? לפי חשבוני כבר לא היית 5 שבועות בבית והגיע איפוא הזמן לשוב מעט גם הביתה, לא כן?

תרגמתי סיפור [מתח ] אנגלי⁵⁷. ליינמן⁵⁸ אמר שהתרגום יפה והוא צריך כעת הרבה תרגומים מאנגלית. אמרתי שאסכים לתשלום [הצנוע ] רק בתנאי שיוסיף וייִתן לי להבא תרגומים באופן קבוע. לזה הסכים.

ריקי, חוויותי אינן רבות ולא אוכל לכתוב עליהן כי נתעסקתי יותר מדי בתרגום, כלומר, בעבודה מכנית פילולוגית. נחפזתי השבוע מאד בתרגום כי רציתי להיות חופשית בבואך לחופש.

אבי מצפה לך בקוצר רוח. הוא אופטימי כרגיל, גם מבחינה כללית וגם מבחינה פרטית.

ריקי, כמעט שאינני יודעת עליך כעת דבר, כאילו שכחת על ביתך ועל משפחתך.

להתראות בקרוב. הורי דורשים בשלומך באהבה, וכל מכרינו שולחים לך פריסות שלום.

שלך באהבה ונשיקות, פימפי.

PAL /38215 L /C KOHN E./'C ' COY 3 RD (JEWISH ) Br./

THE PALESTINE REGT./M.E.F.ׁׂ

[הרגי’מנט הארץ־ישראלי⁵⁹, “אי שם” בארץ־ישראל ]

מרץ 1943

שלום רב לך פימפי’לה יקירתי,

אחרי החופש הנהדר הגעתי למחנה, וכולי חדור עדיין זכרונות על ימי החופש שלנו. אמנם התרוצצנו יותר מדי. אמנות הבילוי איננה מפותחה עדיין אצלנו — היא עוד בגדר של ניסיונות, אבל אין דבר. כל הניסיונות הראשוניים האלה, גרמו לבילוי יפה לשנינו.

קראתי את הספר⁶⁰ של “ילדי טהרן” והוא יפה מאד. נהניתי ממש, ונתתי את הספר לצ’מרינסקי ל"ביקורת ". אבל הוא לא החזיר לי אותו עדיין.

מוטב, פימפי’לה, שלא תשלחי לי את ה“מאזנים”, מפני שזה יכול במקרה ליפול לידי צ’מרינסקי ואז הוא “אבוד”!

תתארי לך מה שקרה לי. נתתי לכביסה זוג מכנסיים וחולצה ולבסוף נתברר ששניהם אינם. נגנבו במכבסה או משהו. בקיצור, עובדה היא ש:

1) יש לי עכשיו רק זוג אחד של מכנסיים וחולצה אחת.

2) היות ו־ א ) אסור לי לכבס בעצמי את הזוג שנשאר לי. ב ) אין לי גם זמן לכך. יתכן שאבוא לחופש בבגדים לא כל־כך נקיים.

3) אסור לי גם למסור את הזוג היחידי שנותר, למכבסה, מפני שהיא גם כן out of bounds ⁶¹.

במצב קשה כזה אצטרך לכבס לי את הדברים בבית. לכל האסון הזה נוסף עוד, שגם במכנסיים הקצרים אינני יכול לבוא, מפני שאינני יכול ללבוש אותם (הם צרים מדי). אם יהיה לי מזל, אקבל מכנסיים וחולצה חדשים לפני שאסע לחופש, אבל גם אז לא אוכל ללבוש אותם מפני שהחייט לא יתקן אותם בזמן קצר כזה, ובלי תיקון בכלל לא אוכל ללבוש אותם.

אבל, נעזוב את הטרגדיה של התלבושת. אני אבוא לחופש, נקי או מלוכלך, אבל אני אבוא.

קישקשתי לך כבר יותר מדי. יש לי משום מה מצב רוח הומוריסטי, ולכן כתבתי לך את כל השטויות האלה. עוד מעט יהיה לשנינו חג חשוב, פימפי 'לה, תנחשי מה!

שלום, שלום ויהי אלהים אתך עד שאבוא.

נשיקות רבות, מריקי שלך באהבה

להתראות!

[ללא תאריך “אי שם” בארץ־ישראל, מאי 1943]

פימפי’לה,

אל תכעסי עלי שהייתי חולה דווקא ביום החתונה שלנו⁶². הגורל רצה בכך. אבוא ביום ששי לחופש.

אני שמח נורא שאהיה שוב בבית בריא, ונוכל לשמוח.

שלום, שלום, ואלף נשיקות.

באהבה, שלך, ריקי

להתראות.

אני after -sick ולכן אסור לי לעזוב את המחנה לשלשה ימים.

[“אי שם” בארץ־ישראל.] 2.6.1943

שלום רב לך פימפי’לה,

החופש היה נהדר וחזרתי למחנה ברגש של סיפוק נפשי, בייחוד אחרי החוויה שהיתה לנו ב"הבימה " בערב שלפני נסיעתי. בילינו את החופש הזה במנוחה נפשית. הבחורים שדיברו אתנו בהצגת "הבימה ", אמרו פה אחד שאת יפה ועדינה גם יחד.

פימפי, אמרת לי לפני שנסעתי שתתחילי לכתוב הרבה, הרבה. מוטב שתכתבי במידה. אבל, בעיקר, תשלחי לי משהו! כל העולם קורא את דבריך, רק אני אינני יכול לקרוא אותם מפני שלא מגיעים אלי. כמה זה פרדוקסי, כמעט טראגי־קומי!

כאן, יש די הרבה עבודה, ואני יושב מול מכונת־כתיבה כמעט כל היום. אני מתרגם מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית. תאמיני לי, שאני לפעמים אינני יודע באיזו שפה אני מדבר. ביחוד כשפונים אלי באמצע בשפות שלישיות ורביעיות. כבר ביקשתי מכמה אנשים בפנייתם אלי, יגידו לי במלה אחת באיזו שפה הם מדברים. הקצינים האנגלים מדברים רק אנגלית וזה דווקא מקל עלי, מפני שאני יודע תמיד באיזה שפה לדבר אתם. ויש מקרים קשים ביותר, כשבן־אדם פותח באידיש ומשתמש בכל מיני ביטויים פולניים, עבריים, אנגליים,

ואפילו ערביים. כך אמר למשל אחד: “מַיי פושקה. a propos. איס עפעס נישט alright. אֶפשר… הַאב אִיך א שטיק זיפת. נישט מַפְּסוּת אים גאנצען⁶³”.

אינני יודע כמה שפות כלולות במשפט זה. בכל אופן, יש שם לפחות מלה אחת בפולנית, עברית, אידיש, אנגלית, צרפתית וערבית.

אבל, צחוק בצד, אני כבר מת לבוא הביתה, ולראות אותך שוב. אני משתגע מרוב געגועים אליך, פימפי.

אגב, כאן מצפים בקוצר רוח להמשך ה “יומן” [“מיומנה של אשת חייל”⁶⁴]. כולם שואלים עליו.

לא קיבלתי חופש בשביל הערב מפני שאני לבדי במשרד. אבל אני אבוא באופן בלתי־ליגלי. אעשה “⁶⁵absent” קטן. אני מקווה שאשיג איזה שהוא אוטו.

שלום לך, פימפי 'לה, תכתבי לי! להתראות.

באהבה, שלך ריקי.

תל־אביב 6.7.1943

שלום ריקי יקר!

מקווה אני שתבוא לשבת. בינתיים קיבל אבי חום, והרי אתה יודע כמה אנחנו נבהלים כאשר הוא חולה⁶⁶. היום כבר הוטב לו, והוא יוצא החוצה. כמובן שבימים האחרונים ישבתי כבר רק על ידו ואינני יוצאת לשום מקום.

בשבת בא אלינו לוריא⁶⁷ הוא לקחני לטיול לבת־ים בעגלה ערבית. היה יפה, אבל כשחזרתי בערב, אחר טיול אחה"צ, שמעתי שאבא חולה וכמובן שכל רעננותי מן הטיול פגה.

לא קיבלנו שום דואר, מלבד מכתב מטבקאי ממלטה⁶⁸.

את המשך “היומן” [“מיומנה של אשת חייל”] אינני כותבת עדיין, ואינני יודעת אם אכתבנו.

אינני כותבת כמעט לגמרי. סיימתי סיפור לילדים בשביל “דבר לילדים⁶⁹”, אבל צריך לעבדו ולכך אין לי סבלנות.

הכל דורשים בשלומך. להתראות.

שלך באהבה פימפי.

[חיפה?] 12.7.1943

שלום פימפי יקירתי,

התחשק לי פתאום “לדבר” אתך אף על־פי שעתה מאוחר בלילה. ניסיתי אתמול להשיג אותך בטלפון [במערכת ] אבל לא הצלחתי.

אני מבלה את הזמן בעבודה במשך היום, ובקריאה (לפעמים אפילו בשמירה ) במשך הלילה. לעת־עתה יש לי קצת עבודה בנמל [חיפה?].

פימפי, סוף־סוף הסתפרתי אחרי שקיבלתי הרבה נזיפות מה־ר.ס.מ.⁷⁰ שלי, אבל הספָּר סיפר אותי “ברחמנות” ויש לי למרות הכל מראה קצת אנושי.

מלבד העבודה הצבאית והעניינים הצבאיים, רוב האנשים הורגים את הזמן בבטלנות וגומרים את חוק יומם באימרה: “שוב חלף יום”. החוק הזה חל כאן על כולם, מגדול ועד קטן, מהקצינים ועד החייל האחרון. כל אחד קורא לתהליך זה בשם אחר. יש אומרים: "אנו הולכים ומתבגרים ", ויש אומרים: “אנו הולכים ומזדקנים”. אולם זה היינו הך, ותלוי אך ורק בגיל של כל אחד ואחד.

בכלל, נמאס לי כבר כל העסק, אני מקווה שבקרוב אהיה שוב ציבילי. יש לי רק נחמה אחת שאני מנצל את הזמן ללמוד. בודאי לא הייתי יכול להקדיש כל־כך הרבה זמן ללימוד לו הייתי עתה ציבילי. האנשים כאן אינם מבינים את זאת ואומרים לי שאני “מבזבז את החיים שלי בלימוד”. הם חושבים שמצאו שיטה יותר טובה לנצל את הזמן על ידי שתיית אלכוהול⁷¹. אבל כל זה אינו מפריע לי, כל זמן שהם נותנים לי מנוחה. הלימוד מתקדם יפה. קיבלתי בינתיים שלושה שעורים בחזרה מהקולג' בירושלים וכולם בהצטיינות, ואני לומד כבר דברים מסובכים מאד.

אני בעצם שקוע בלימודים וכשאני מפסיק לזמן מה לקריאה בספרים, חושב אני עליך.

ובחושבי עליך נעשה לי צר על הלב שאינני אתך יחד. ובסוף המחשבה יוצאת השמחה לבואי הביתה. הגלגל הזה מסתובב וחוזר חלילה יום יום, ערב ערב.

אתמול לקחתי ספר ויצאתי למושבה סמוכה. נהניתי מהטבע, או יותר נכון, מהאשליה שאני נמצא בטבע. נדמה לי שאנחנו (זאת אומרת, בני דורנו) קהים מדי כדי ליהנות מעצם הטבע. הרינו מסוגלים אך ורק ליהנות מהתכונות שהסופרים והמשוררים מייחסים לטבע. התברר לי, שבמושג “טבע” הנני כולל את הרומנטיות שבטבע, את הזכרונות (שלי או של אחרים), את הסגולות שמייחסים לו, את משחק צבעוניותו, אבל את עצם הטבע לא הצלחתי לחוש, ומזה ראיתי כמה רחוק אני מהטבע — אין גישה ישירה, אין חוּש, אלא מחשבה.

פימפי, אינני יודע מדוע אני כותב לך את כל השטויות האלה, אבל הריני “מדבר” אתך, ובדיבורים מותר להגיד גם שטויות, לא כן? יש סגולה למכתבים שהם קצת מקילים, כי אין באפשרותי לראות אותך. אף לוּ לא הייתי שולח לך את המכתב הזה אלא זורק אותו אחרי כתיבתו, היה מביא הקלה מסויימת.

עד לחופש הבא ישתנה אצלך הרבה. הוריך יעברו לרמת־גן⁷² ואת תהיי לבדך בבית. אני דואג מאד לזמן שתהיי לבדך בתל־אביב. איך תאכלי, ואיך תסתדרי? כל זמן שההורים בתל־אביב, יש לי רגש שאת מופקדת בידיים נאמנות, שמתייחסים אלייך באהבה כנה, שיש לך מקלט בזמן שאינני יכול להיות אתך. אינני רוצה שתהיי בודדת.

גם אני מרגיש כאן בודד במדה רבה. לפעמים נדמה לשנינו שההווה שלנו דל, עלוב. אינני חושב כך, גם כיום יש לנו עניין. אבל, יש לי אמונה שלמה שעתידנו יהיה מזהיר. אי־אפשר להגיע לכל משאלה באופן ישר. יש מעצורים בדרך, אכזבות, קשיים — כל אלה מהווים חלק של ההצלחה העתידה.

פימפי, אם את רוצה, אתעניין בנוגע לאפשרות נסיעה לסוריה. וחיילים יכולים לקחת אתם את משפחותיהם. מה דעתך על זה?

מה נשמע עם הדרמה [התנכ"ית ]?

די נלך לישון, ליל מנוחה.

שלום לך פימפי’לה, ואלהים ישמרך כל זמן שאני אינני יכול לשמור על שלומך.

דרישות שלום לבביות להורים ואיחולים לדרך, והבראה שלמה! ולהתראות בקרוב!

באהבה ונשיקות רבות מאת ריקי שלך

נ.ב. הרבה אנשים קראו כאן את ה“יומן” שלך, וכולם חושבים שזה מתאים בדיוק להם. מצחיק, מה?

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 28.7.1943

שלום לך פימפי יקרה,

אני שולח לך את המכתב הזה ישר לבית־ההבראה [בכפר־החורש⁷³]. היות ואינני חושב שנתראה עוד לפני נסיעתך, רוצה אני לתת לך כמה "הוראות " להבראה, שאת זקוקה לה כל־כך.

באופן “מדעי” ההבראה שלך מוכרחה להיות מורכבת לפי חשבון האחוזים:

שינה, אכילה ומנוחה 80%

קריאה קלה, לרבות משחקים חברתיים — 10%

טיולים 3%

שיחות עם אנשים 6%

“רכילות” תל־אביבית 1%

ס"ה 100% הבראה

דאגות, צרות, רוגז, צער, יחד 0%

100% הבראה

אם תחיי שם לפי הרצפט הזה, בודאי שתבריאי ותחזרי בריאה ושמחה.

בינתיים הסתדרתי ברוב נוחיות. יש לי חדר שבו אני גר לבדי ללא הפרעה. בחדר יש שני ארונות גדולים, שולחן עם ספסל, מרפסת גדולה, ואור חשמלי. על יד החדר יש מזדרון קטן ומצד ימין בית־אמבטיה. בכל בוקר בא מישהו לנקות את הרצפה, חלונות וכו'. סידרתי את הדברים שלי בארון, אבל הם תופסים שם רק מקום קטן מאד. בארון השני אינני משתמש כלל. אינני יודע כמה זמן ימשך מצב הנוחיות, אבל לעת עתה הוא כך. אינני יכול להתאונן.

יש לי גם אפשרות של מקלחת חמה. אמנם עד כה לא השתמשתי בה, מפני שבחום השורר כאן אני מעדיף מקלחות קרות. את הכביסה שלי אני מוסר למכבסה. אני מקבל 50 סיגריות לשבוע וכל זה ללא תשלום. לו הייתי יכול לאכול באותו הצריף שלי, הייתי חושב שאני נמצא בבית מלוֹן.

הקורפורל (הממונה עלי בעבודה) גר בחדר אחר של הדירה. אתמול בערב הוא הזמין אותי לשתות אתו תה. קיבלתי את ההזמנה ברצון. הוא סיפר לי על ביתו באנגליה ועל כל דבר שאפשר לדבר עליו. יש לו כלב גדול, יפה, והוא בא להעיר אותי בכל בוקר. מעניין שהכלב הזה קיבל אימון צבאי מלא, למשל השיניים שלו הושחזו באופן מיוחד והן שטוחות כדי שיוכל להעביר מכתבים ממקום למקום. הוא התחנך גם לתת עזרה ראשונה לכל אדם, כשהוא רואה שהוא חסר אונים. הוא אוכל ושתה אך ורק לפי פקודת בעליו. בקיצור, כלב ממושמע בהחלט.

פימפי’לה, תארתי לך את ההווי שלי, אז תבריאי ותיהני מהחופש שלך, ותכתבי לי על הכל!

אני מקוה שלקחת לך דברים חמים ללבוש, מפני שבסביבה ההיא קר מאד מאד. חוץ מזה יש שם ערבים ואת מוכרחה להיזהר!

להתראות ואלף נשיקות מאת ריקי שלך

תל־אביב 30.7.1943

לשושנה ידידתי שלום וברכה!

…בכיכר ב' בנובמבר⁷⁴ מתנוססת כתובת ענקית, מאירת עיניים בזו הלשון: “שושנה שרירא נמצאה בכפר החורש”. כלומר הלכה לאיבוד ונמצאה בעזרת השם. רואה אני בחוש כי מחייכת את. חייכי לך באוות נפשך. יפה החיוך לארשת פינוק, ומאציל לך טוּב־לב לפחות בו ברגע. עכשיו רואה אני בחוש כי הקדרת פניך: “אריכא פותח כבר בעקיצות”.

…איזה שמות פרטיים ומזופתים נתנו לבתי קפה שלנו על שפת ימה של עירנו החמודה!

כיצד הריעותם לכבוד מפלתו של מוסוליני⁷⁵?

בידידות, יוסף אריכא⁷⁶

כפר החורש 2.8.1943

הורים יקרים מאד!

… רק אתם מתעצלים לכתוב לי.

…התזונה טובה (עוגות בכל יום), מטיילת בכרם ובחורשה ועדיין לא היפלתי “חללים”, אם כי, אומרים, שבהשוואה עם “מעשי הגבורה” של אחרות, הרי “חללַי” דווקא רבים.

ביום ראשון היפלתי מיד “חלל”…אחרי כן מרצה מאנשי ההסתדרות אף הוא נפל "חלל ". אחרי כן הופיעו עוד שניים, קיבוצניק⁷⁷ מהשומר הצעיר ועורך דין, ושניהם נפלו “חללים”.

…הלכנו לטייל ברגל לנצרת. ביקרנו שם בכנסיות ובמנזרים… שתינו קפה תורכי… ולא הפסדנו אף ארוחה.

הנוף כאן יפה מאד, ומיוחד במינו.

…הרי יודעים אתם שמאז ומתמיד רגילה אני שיפנקוני, וגם כאן מפנקים אותי ביד רחבה. אני נמצאת בחדר טוב… השרות נפלא ישר מהעצים והכרם. לבי עדיין לא "נשבר ", והנני מתבטלת, מתווכחת בענייני ספרות ואמנות, ומוכיחה קבל עַם וְעִדה שהנני אשה תרבותית…

[מכתב קטוע משושנה ]

משרד הגיוס הכללי, אוגוסט 1943

גב' שושנה שרירא כהן

עליך להתייצב ביום 18.9.1943 בחצר הסמינריון למורות ברחוב בן יהודה.

רצוי שתבואי בשמלת חאקי, חולצת חאקי, גרבי ספורט בצבע חאקי, נעליים שחורות, בֵּרֵט כחול".

גדוד מס ' 2 של חיל הנשים⁷⁸.

תל־אביב 2.11.1943

ריקי יקירי!

היום מלאה שנה להתגייסותך. אינני יודעת במה אברכך! דומני שהברכה הטובה ביותר היא שתמהר לשוב הביתה. לא תארנו לעצמנו שנינו שתעבור שנה ואתה עוד תהיה בצבא.

כבר מלאו שבועיים מאז היית בבית. מה קרה? אני מקווה שאינך חולה. כולנו כאן מצוננים, מנוזלים (מלשון נזלת) ושוטפים את הגרון. האם כבר קיבלתם מדי חורף? כי בערבים כבר די קריר.

מחר אפגש עם עורך “גִליונות” למדן⁷⁹ ואיוועץ אתו בעניין סִפרי⁸⁰, אני רוצה שיעזור לי בעריכתו ובסידורו.

טרם ניגשתי לכתיבת הדרמה התנ“כית. בינתיים אני קוראה הרבה תנ”ך, לפעמים 4 שעות או 5 שעות ליום. ריקי, הרי נתתי לך תנ"ך, האם אתה קורא בו כפי שהיית רגיל? כדאי שתקרא. אני מוצאת בו עניין רב.

אינני זוכרת אם כבר כתבתי לך שהייתי בנִשפִיה בביתו של מזכיר אגודת הסופרים, המשורר א. ברוידס⁸¹. היה שם גם ש. שלום⁸² ששוחח אתי על שירתו ועל מחלתו, ועוד על כל מיני דברים. רקדנו. י. אורלנד⁸³ שר משיריו, בחורה אחת שרה שִירי־כושים באמריקה, ואכלנו דברים טובים. אחרי־כן הלכנו אל ש. שלום ואורלנד דקלם משיריו.

מדוע אינך כותב אף מלה?

ריקי, איזה מין בעל אתה אם אפילו אינך כותב מכתבים לאשתך ואינך בא הביתה?

כאן רעשה כל העיר מהתפטרותו⁸⁴ של בן־גוריון. מה דעתך על זה?

בחג שמיני עצרת [שמחת תורה ] נערכה מסיבת העיתונאים השנתית החגיגית בגן סן־רֵמו⁸⁵, והוזמנו אליה כל “פני” העיר, פרנסיה ונכבדיה. קניתי לי צווארון לבן אוריגינלי מאד ולבשתיו עם שמלתי השחורה, וכולם חשבו שזו היא שמלה חדשה, שעושה רושם של נזירה. שמלתי עשתה רושם אדיר, וכל אחד חושב שהיא נעשתה במיוחד לכבוד המסיבה. רק אני ואתה יודעים שבעצם חדש רק הצווארון.

אני קוראת עכשיו ספר חדש של ארנולד צווייג⁸⁶ [“הקרדום של ונדסבק”], שתורגם על ידי אביגדור המאירי⁸⁷ מכתב יד גרמני. הספר כתוב טוב מבחינה טכנית אבל אינני אוהבת לקרוא על החיים בשנים האחרונות בגרמניה. זה עושה לי מצב רוח רע מאד.

נדמה שלא היית כבר בבית נֵצח.

הורי, הוריך ואחותך דורשים בשלומך. מכרינו שולחים לך תמיד פריסות שלום אבל אני שוכחת למסור לך.

תבוא מהר, אנחנו מחכים לך ודואגים נורא.

שלך באהבה, להתראות, פימפי

תל־אביב 14.11.1943

שלום ריקי יקירי!

מתי כבר תשוב ותבוא?

הייתי בעין־השופט ובכפר חסידים בטיול מטעם קרן־היסוד. נסענו שלוש שעות וחצי לשם ואותן השעות בחזרה ועייפנו כהוגן. לפי בקשתי נסעו במיוחד לכפר הנוער הדתי⁸⁸, ושם מצאתי את הילדה מטהרן שאת שיריה פרסמתי בחוברת “אודים”. היתה לי אפשרות לשוחח אִתה רבע שעה בלבד אבל גם זה היה כדאי.

התפלאתי מאד על ה“בוס” שלי [מזכיר המערכת ] שנתן לי רשות לנסוע. אבל אחרי כן התברר שהעיתון נסגר בפקודת הצנזורה. אין עבודה כי כידוע לך כל העיתונים סגורים⁸⁹, אבל בכל זאת אני הולכת למערכת, כי אינני רוצה לקבל עכשיו חופש על חשבון שנת 1944.

ביום ה ' בערב הייתי ב “אהל שם” באזכרה לטשרניחובסקי [במלאת 30 יום למותו ].

ריקי’לה, סוף סוף התחלתי לכתוב את הדרמה התנ“כית⁹⁰ [”אמנון ותמר“]. ברוב התרגשותי כתבתי שתי מערכות בערב אחד. אבל הן עוד אינן שוות פרוטה, אבל עצם הרעיון כבר מתחיל להתפתח. אולי אצליח בדרמה ויציגו אותה, מה דעתך? בכל אופן אני שמחה שניגשתי לכתיבת הדרמה. צריך לעבד אותה, ללטשה, לשכללה ולכתוב אותה על טהרת הלשון התנ”כית, וזה לא כל־כך קל.

אבא הירצה אתמול על התנ"ך⁹¹ והלכתי לשמוע.

חדשות המלחמה: ב“ועידת קהיר” שנערכה בין ה־22–26.11.1943 נפגשו רוזוולט, צ’רצ’יל וצ’אנג קאי שק, מנהיג סין, במהלכה דנו במבצעים נגד יפן ובעיצוב מפת אסיה לאחר הניצחון הסופי.

מהשכנות [בדירתם ] אני רוצה מאד להיפטר כי אינני יכולה עוד לסבול אותן.

ריקי, כל אחד אומר שתמונתך שהצטלמת מוצלחת מאד.

ריקי, אולי כדאי שתקנה לי נעליים מעור נחש (מס. 36) על פקקים? אולי גם זוג גרבי־משי? אם תראה שזה ביוקר, אל תצטער ואל תקנה. אבל חשוב מכל שתבוא הביתה. כבר לא היית שלושה שבועות. אם לא תבוא תיכף ומיד אז יהיה פה נורא, ואני אהיה במצב רוח איום! ובינתיים היה שלום וכתוב לי.

שלך באהבה פימפי.

פ.ס. דרישת שלום מהורי.

[“אי שם” בארץ־ישראל, ללא תאריך ]

פימפי,

קראתי היום שה“שֵף” שלך סגר את העסק⁹² לזמן בלתי ידוע. הידיעה הזאת הבהילה אותי מאד. תכתבי לי בבקשה מיד על הדבר. אני אסע ל “טיול”⁹³ קטן לכמה שבועות. זה יהיה בוודאי בזמן הקרוב ביותר. אינני יודע עתה אם עלי לנסוע בכלל, כל זמן שמצבך אינו מתברר. כתבי לי איך המצב, ואיך זה ישפיע על עבודתך. מה שלא יהיה, אני מוכרח להיות עוד בבית לפני שאסע. אני מקווה שהדאגות שלי אינן מוצדקות.

נצטרך לתכנן תוכנית שנתראה כאן, בסביבה.

כבר הבטיחו לי מכאן כל מיני מכתבי המלצה. כמה מצחיק לא כן?

דרישות שלום לבביות להורים. שלום.

באהבה, ריקי

[מלטה?] 24.11.1943

לשושנה שלום

"…אתם שם חיים בתקוה שהמלחמה נגמרת היום מחר. אֵלי אלי, כמה זמן תימשך עוד מלחמה זו.

…באיזה גיל בערך, בא המות בפעם הראשונה לדפוק על דלתו של האדם? אני בחודשים האחרונים הרגשתי בדפיקה זהירה זו. מנחשת את שאני מדוכא. ייתכן שכן.

…"קראתי את נערת הגיטו⁹⁴ שלך (ב’גִליונות'). גילית לנו פִינה מעולם האשה — אני בכל־אופן לא שיערתיהָ מעודי… היהיה לך משהו בגיליון העשור של ‘גִליונות’ (בדצמבר )? ובכלל, ספרי לי אם ידוע לך משהו על חוברת זו. מצאי בבקשה את סיפורי “צבר בצבא” ב “דבר לילדים”…

בידידות, אריה טבקאי.

תל־אביב 27.11.1943

שלום ריקי יקירי,

קיבלתי את מכתבך המלא דאגה. אבל אין כל יסוד לדאגתך. ה “שֵף” שלי סגר את העסק רק באופן זמני ובשבוע זה מתחילים שוב בעבודה. כסף ישלמו לנו כרגיל ולא הפסדנו דבר. פשוט התבטלנו שבוע אחד. התפלאתי מאד כאשר ראיתי מה רבה הבהלה שתקפה אותך, אם כי היא די מובנת.

אצלי הכל בסדר. ריקי, אני ממשיכה בכתיבת הדרמה התנ"כית.

מרדכי⁹⁵ קיבל מכתב מפולין שכל משפחתו נרצחה. כותבים לו אחיו ואחותו הצעירה, שהם היחידים שנשארו בחיים. תוכל לתאר לעצמך איפא באיזה מצב רוח הוא. היו לו שם אב, אח, אחות, גיס, דודים ודודות ואיש לא נשאר. מרוסיה ומפולניה אין לנו כל מכתבים.

השבוע קיבלתי ממך הרבה מכתבים וזה באמת טוב, אבל העובדה שלא באת לשבָּת מרגיזה מאד.

מחר יש קונצרט התזמורת. קיבלתי כרטיסים ואינני בטוחה אם תבוא מחר, וזה עושה לי כמובן מצב רוח נורא. ינגנו את הסימפוניה “לנינגראד” לשוסטקוביץ'⁹⁶, נגינת־בכורה. ריקי, תשתדל בכל כוחך לבוא. כותבת אני שטויות כי הרי יודעת אני לבטח שלא תקבל את מכתבי זה עד מחר, אבל בכל זאת אולי תרגיש אינסטינקטיבית בבקשה זו ותבוא.

גמרתי את קריאת “מלחמה ושלום” לטולסטוי.

ריקי תבוא מיד.

שלך באהבה ולהתראות, פימפי

חדשות המלחמה: ב “ועידת טהרן” שנערכה בין 28 בנובמבר ל־ 1 בדצמבר 1943 נפגשו לראשונה צ’רצ’יל ורוזוולט עם סטלין. במהלכה גובשה אסטרטגיה למאבק מקיף נגד גרמניה

[קהיר ] 11.12.1943

שלום פימפי, יקרה!

אני נמצא כאן⁹⁷ רק שלושה ימים ואני מלא רשמים חדשים. עולם חדש.

במשך היום אסור לי לעזוב את המחנה, ובערב הכל סגור. המקומות שאני מעונין בהם הם כמובן “Out of bounds”.

אודה ולא אבוש שהמקום איננו עושה עלי רושם עז כפי שתארתי לעצמי. גם החברה היהודית אשר במקום (יש כאן שני מועדונים לחיילים יהודים⁹⁸) אינה מוצאת חן בעיני. היא יותר מדי אינטרנציונלית — תערובת בלתי מסודרת של אנשים, לשונות, וכו ' וכו '. יתכן כי מועדון יהודי מוכרח להיות כזה. תארתי לי את המועדון כדבר רציני ואת הפגישות בו כמאורעות חגיגיים בהחלט. והיות ואין הדבר כך אשתדל לשכוח שהייתי שם, ועל ידי כך אולי לעורר בי את האשליה הקודמת.

הבחורים מתייחסים כאן אלי יפה מאד, ומשתדלים להקל עלי עד כמה שאפשר. לולא אדיבותם של הבחורים, הייתי מרגיש כאן רע מאד. הכל רשמי ואין פרטיות.

פה אי־אפשר ללמוד, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת מקום מתאים. כפי שתארתי לי מראש, אני עובד כאן בתור פקיד במחלקות שונות (במקום אנשים שנסעו לחופש וכו'), ומתוך כך אני צריך ללמוד את כל התורה.

עד כמה שהספקתי לראות, אין המחירים כאן זולים יותר מאשר במקום אחר, בייחוד לפני חג המולד. הדבר הראשון שעשיתי הוא, שקניתי בשבילך מתנה ומחר אשלח אותה בדואר בצורת ⁹⁹Christmass parcel.

ביום א' יש לי יום חופש אבל אז רוב החנויות סגורות. הקדשתי את הימים האחרונים לחיפוש אחרי מתנה יפה בשבילך, בלשון הרשימה שנתת לי, “תכשיט”. יש שפע של דברים בבזאר אבל כולם “תכשיטי” זולים מפח, או ממתכת יקרה ואז היו כל־כך יקרים שלא יכולתי לקנות אותם. אבל אפילו היקרים מעובדים בצורה זולה. חוץ מזה הסתובבתי בעיר וחיפשתי חנויות “מודרניות”, ושם אי־אפשר היה להשיג דבר אשר עולה על היום־יומי, מְפוּקח, אירופי. אבל היות והדבר הכי חשוב לי הוא שאביא לפימפי’לה שלי דבר־מה כמזכרת, דבר שיש לו ערך סמלי ואמנותי גם יחד, לכן המשכתי לחפש עד שסוף סוף מצאתי משהו דווקא בחנות הודית. זה בעצם חפץ תועלתי, אבל הוא נצחי ואמנותי¹⁰⁰. אל תצפי לדבר יוצא מן הכלל, אחרת תתאכזבי!

הנאצית. בפני סטלין הוצגו התוכניות לפלוש לצפון צרפת ולאחר מכן לדרומה. סטלין הבטיח להצטרף למאבק נגד יפן עם תבוסת גרמניה.

ועוד דבר חשוב, קניתי לי תיק־כיס קטן ובו מקום מיוחד לתמונה. והעברתי את תמונתך לתיק. עתה פימפי כבר לא מתגוללת בתוך הקיט־בֵּג שלי, אלא אני נושא אותה אתי בכל מקום.

הייתי אתמול בקולנוע וראיתי סרט יפה, מהסוג של “קזבלנקה”, שראינו יחד. ראיתי גם מקומות היסטוריים חשובים והתרשמתי מאד, מאד. בייחוד ממקום אחד שהוא ידוע מאד בהסטוריה ושמסמל את כל הסביבה כאן [פארק הפירמידות בגיזה?]. ביליתי שם שעות, שעות!

איך בעבודה? האם הם עדיין מנוולים כמו שהיו?

האם את כותבת את הדרמה? אל תכתבי שתי מערכות בערב אחד! חבל על כוחותייך וחבל על המערכות. תכתבי בנחת ותהני מהדברים יותר.

אני כל־כך רחוק ממך, זה נורא, לא כן? בתוך המחנה משעמם לי מאד, אין לי בעצם אפילו כסא ושולחן. אני גר בחדר בלי כלום עם עוד שני חיילים אנגלים בתוך קסרקטין. תכתבי לי. אני כאן כל־כך מסכן, לבד, ואני “עוד קטן”.

אני מקווה שאוכל לתת לך חומר רב ל“חיים קטנים”¹⁰¹. כתבי לי בראש ובראשונה על החיים ה "קטנים " הפרטיים שלך, איך את מרגישה, מבלה וכו '. פימפי 'לה, כל טוב, להתראות בקרוב מאד.

באהבה, שלך ריקי

תמסרי דרישת שלום ממני לכל אשר לפי ראות עיניך אני מתכוון לדרוש בשלומו.

ריקי

[קהיר ] 21.12.1943

שלום, שלום, פימפי, יקירתי,

הערב ערב חנוכה הוא. החלטתי לחוג אותו ביחידות ולא הסכמתי להצטרף לחברים אשר רוצים לבלות אותו בשאון הכרך. אם לא ניתן לי לחוג את החג בבית, הריני מעדיף להתייחד ברוחי אתך. זה משרה עלי רוח חגיגית וזו בודאי הצורה הראויה ביותר לחוג את החג כאשר אני נמצא בנכר. אני עתה לבד, לבד, ואת, פימפי, משמשת לי אור החנוכה. במצב רוח חגיגי זה מוסר אני לך את ברכות החג הלבביות והנאמנות שלי ומתפלל שאלהים ישמרך.

כמה יפה היה החג כשחגגנו אותו יחד עם הוריך. זוכר אני עדיין את כל הפרטים. את הסיפורים¹⁰² היפים של אבא, את הארוחה החגיגית, את האורחים שהיו אצל הוריך, ואת השיר: וכו' [“ימי החנוכה חנוכת מקדשנו”]. זה היה בחג החנוכה הראשון שחגגנו יחד. הזוכרת את?

כל הזכרונות האלה עולים בעיני רוחי ואני נהנה, נהנה מאד.

בעיר נערכים מספר נשפי חנוכה, אולם הם אינם מושכים אותי כלל וכלל. אינני רוצה לטעום שוב את האינטרנציונליות הזרה בייחוד בחנוכה. אמנם הנשפים הם נשפי חנוכה, אולם הם קודם נשפים, ובתור הזדמנות לנשף בחרו בחג הזה.

אני מתאר לי שאתם חוגגים את חנוכה בשמחה. אני מקווה כך. כי החג יטהר את הכל וגם יבריא את כולם.

פימפי, להתראות וחג שמח.

אלף נשיקות מאת ריקי

תל־אביב 25.12.1943

ריקי יקירי!

היום קיבלתי את מתנתך היפהפיה בחבילה ושמחתי מאד מאד. כמובן שרצתי מיד לדואר, שילמתי 30 גרוש דמי מכס וקיבלתיה. הייתי סקרנית מאד לדעת מה יש בפנים וכל הדרך קרעתי ממנה חתיכות נייר כדי להציץ פנימה, עד שלבסוף העפתי מבט על הכתובת וראיתי שכתוב שם מה שיש בפנים. ריקי, השתוקקתי מאד מאד לכר כזה. עוד היום אשתדל למלא אותו כדי שבבואך הביתה כבר תוכל לשבת עליו ולשיר “הוי מה שיש לנו”¹⁰³.

באותו יום ג ', ערב חנוכה שכתבת אלי מכתב וחשבת עלי, עמדתי אני, פימפי, בבית מפואר אחד והרציתי הרצאה בפני קהל שומעים על “נשים בספרות”. אומרים שזה היה מוצלח מאד. יושבת־הראש [של “חבר ידידות הלשון והתרבות העברית”] היתה נרגשת מאד ואמרה שהרצאה כזו כבר מזמן לא שמעו והציעה לכתוב על ההרצאה ביקורת בעיתונות. לאחר שדיברתי שעה ורבע רציתי להפסיק, אבל השומעים ביקשוני להמשיך, ואחת מן הקהל קמה והציעה שאתן מין שורת הרצאות בצורת סמינריון. מורה אחת ניגשה אלי ושאלתני מאין לאדם צעיר כמוני כל־כך הרבה ידיעות והשכלה. בקיצור, זו היתה הצלחה מזהירה, ואל תשכח שזו היא ההרצאה הראשונה בחיי בפני קהל שומעים זר.

בתחילה, כאשר רק באתי הסתכלו בי בחשד ואמרו שאני המרצה הצעירה ביותר שראו בעיניהם. אבל כאשר סיימתי את דברי, הציעה לי אשה אחת¹⁰⁴ לצייר אותי ושניה רצה אחרי שארצה במקום שני, והזמינו אותי אלפי הזמנות להרצות בכל מיני מקומות. אבא ואמא היו כמובן מאושרים מאד.

לאבא עשו בדיקה והיא דווקא איננה טובה כל־כך, וחבל מאד שהרופא אמר לו שתוצאות הבדיקה אינן טובות כל־כך. אני משתדלת כמובן לעודדו ולעודד את אמא, ואינני מאבדת את חושי.

היתה כאן ועידת סופרים [שנתית ]. ראיתי את ברש ¹⁰⁵ והוא אמר לי שסיפורי [“מנוח ורוחמה”] יכנס ל “מאסף הסופרים” בין הסיפורים הראשונים. שמעונוביץ¹⁰⁶ שהוא עכשיו נשיא אגודת הסופרים, התלוצץ אתי ואמר שאני ראויה לנזיפה מכיון שלא השתדלתי שיבחרו בנשים לועד האגודה.

לחינם אתה חושב שאנחנו בילינו את חג החנוכה כל־כך יפה. לא התאספנו השנה לסעודה, לא שרנו ולא רקדנו. הוזמנתי לנשף שלא הצליח כלל, ואף אני כמוך לא טעמתי כלל טעם של חג.

ריקי’לה, כשאתה אינך בבית אין מרגישים בו כלל טעם של חג, וגם אני יושבת בבית די בודדה או בחברת הורי. ריקי, כמה אנחנו מסכנים שנינו, לא כן? להתראות בקרוב, ותודה רבה רבה בעד המתנה.

תל־אביב 20.2.1944

שלום ריקי!

קיבלתי היום את מכתבך השלישי. מה יפה שאתה כותב לי. כבר יש לנו מנורה נהדרה, אצילה, ועושה רושם עתיק, ובודאי תמצא מאד חן בעיניך. על המנורה, ריקי, יש תחריט בעל נושא תנ"כי. כמה זה נפלא, לא?

נתקבל בשבילי מכתב במערכת “גִליונות” אחר פרסום “איגרות חוה”¹⁰⁷ שלי, מכתב מחייל במדבר [במצרים?] שכמובן איננו מכיר אותי, אבל קרא את "גִליונות " וכתב לי מכתב תודה בו הוא מספר שקרא את דברַי לפני פלוגתו ובעיני רבים ניצנצו דמעות. בכלל מלא המכתב התפעלות. קראתיו להפטמן והוא אמר שזה הוא מכתב נפלא. גם אבא התפעל ממנו, כי הוא כתוב בטעם רב ובעברית נפלאה. אבא היה ממש מאושר.

ריקי, אני הופכת את ביתנו הקטן להיכל אמנות חמוד.

לחוברת העשור של “גִליונות” שלחתי סיפור [" ‘צבר’ למחצה"¹⁰⁸] שמצא חן בעיני העורך [למדן ]. ביום ו ' שעבר נערכה מסיבת "גִליונות " לכבוד שנת העשור. והייתי בהרצאתו של ראש העיר¹⁰⁹ באגודה, כי הוא הרי “הבוס” שלי ואסור לי שלא לבוא ולהעליבו. הוא ציין את בואי ואמר, שתמיד יש בת יחידה, גם במועצת העיריה יש רק בת יחידה אחת.

ריקי, אתה עשית רושם נפלא על רחל¹¹⁰, היא ממש מתפעלת ממך.

שלשום בבוקר היה גנב בבית הורי וגנב מנורה מחדר המדרגות. זה מעצבן כמובן את אמא מאד. יש המון גנבים בתל־אביב ואני מפחדת להיות יחידה בבית.

ריקי 'לה, תבוא מהר הביתה. אולי יהיה מזג אויר טוב, ואז נשוט בסירה על הירקון ונבלה נפלא.

מחר אהיה אצל הציירת המציירת אותי [רו־דה?], ואולי כבר תגמור מחר את התמונה. יפה היה אילו הספיקה לגמור אותה לפני שתבוא ואתה היית מספיק לראותה. להתראות, והורי דורשים בשלומך.

שלך באהבה פימפי

פ.ס. הורי דורשים בשלומך באהבה.

מכתב למערכת “גִליונות” 28.2.1944

אל: שושנה שרירא, שלום רב!

השבוע הגיע למחננו “גִליונות " מס ' י' [פברואר 1943] וקראתי את מאמרך¹¹¹ היפה “הנערה מהגיטו”. כן, אני הוא, “הבעל המדומה”, שגזל מבתיה שלך את בעלה…”. אומנם, אין בידי להשיב לה את בעלה…אולם, רצוני עז להכיר אותה (בבואה לא נתנו לי להיכנס לעתלית ). וגם להגיד לה, שאיני כועס עליה, וגם לא עלה על דעתי לכעוס עליה.

…כבר מזמן הנני מחפש אותה, אבל לא ידעתי איפה להתחיל. וכעת, נדמה לי שאת תוכלי לעזור לי בזה. אם תוכלי להודיע לי (בלי פרסומת רבה) את כתובתה של מלכה פ. שהגיעה ארצה לפני שנה ושימשה לך גיבורה בסיפורך היפה, אודה לך מאד מאד.

בכבוד רב ותודה למפרע, מ. פינגרהוט

כתובתי: מ. פינגרהוט, פלוגת הנוטרים במשמר החוף, חיפה ת.ד. 50.

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 8.3.1944

שלום פימפי יקרה,

הגעתי אתמול אחה"צ למחנה החדש, עדיין לא הספקתי לעמוד על טיב האנשים ועל תפקידי

בעבודה. יש גם סידורים שמאפשרים לי ללמוד, ואני חושב שיהיה לי גם מספיק זמן לכך, מפני שכולם עובדים כאן מעט. אמנם יש רק מנורות נפט, אבל התרגלתי אליהן.

פימפי, אני במצב רוח טוב. אני גר באוהל של ששה איש וכבר הסתדרתי שם בנוחיות יחסית.

עשיתי “ניקוי כללי” באוהל שלי, ועוד התקדמות חשובה במצב הניקיון אצלנו באוהל — מצאנו חתול, לקחנו אותו אלינו, האכלנו אותו ו“חינכנו” אותו. עתה הוא מגרש מהאוהל את כל העכברים. בשעות העבודה הוא ישן על השולחן ובלילה הוא מתרוצץ ורודף אחרי עכברים. כולם משחקים אתו, והוא עצמו מאושר שמצא לו “קורת גג”.

מה את כותבת פימפי? אפילו ראש עיריית תל־אביב¹¹² יודע זאת, רק אני לא.

דרישות שלום לבביות להורים. אני שולח לך ולאבא [שמואל שרירא ] את ברכותי ליום הולדתכם [בפורים ]. קשה לי לכתוב על זה, מפני שמכתבי לא יוכל להביע אף שמץ מהאיחולים והברכות הבאות מקרב הלב בצורה של שפה, מילים או משפטים. אינני רוצה לכתוב לך ולאבא סתם פסוקים נדושים ופרוזָאיים של ברכה, ואת בודאי מרגישה שרק את הטוב שבעולם אני מאחל לשניכם. להתראות.

שלך באהבה, ריקי

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 10.5.1944

שלום רב, פימפי, יקרה,

חבל שאיננו יכולים לחוג יחד את ל"ג בעומר, את החג שלנו¹¹³. זה יהיה בעוד יומיים. למותר לשלוח לך במכתב את הברכה שהנני מברך אותך (או, יותר נכון: אותנו), מפני שהמכתב אינו מביע ולא כלום, וגם הצנזור איננו צריך לדעת את כל רחשי לבי.

מה שלום אבא [שרירא ]? אני בדאגה רבה ביחס למצבו. נזכרתי גם ביונה שלנו. האם יצאו כבר אפרוחים? היונה היא סמל של תום, והיא גם תביא בריאות לאבא. בינתיים שלום פימפי ולהתראות, וברכות הבראה לאבא.

באהבה ריקי

 

דממת הקֵץ יוני 1944 — נובמבר 1944    🔗

״עקבתי אין־אונים אחר גסיסתו של אב [שמואל שרירא ] במיטב ימיו״.

״כשאבי נפטר בביתנו, ראיתי לראשונה בחיי רגלי־מת מכחילות אשר ביצבצו מתוך שמיכה למרגלות הגופה. כפות־רגליים כחולות אלה נשארו מאובנות בזכרוני: אצבעות וכפות וצבע כחול, שהוא כנראה צבעו של המוות. בלילה שלפני־כן עלו גניחות ונחרות עזות מחזהו, ולעת בוקר: דממה. דממת אין־קץ. דממת־הקץ. הדממה הגדולה לאלהים. שכן כך עושה את דרכה נשמת־האדם ומוחזרת לחלל, ליקום. אולי לשימוש חוזר באדם אחר.

איני יודעת כיצד ולמה, אלא שרחיפתה של נשמת־האדם יש לה שובל של כחול, של תכלת, ואין לה ריחוף של כנפיים, ולא משק אברוֹת, אלא דומיה גדולה ונצחית. אבי השיב כך את נשמתו בחללה של ארץ־ישראל — משאת־נפשו מנעוריו.

אבי נפטר בד׳ סיון [23.5.1944] בייסורי מחלה קשה, ובייסורי־מועקה נפשית לפני פלישת בעלות הברית לאירופה, כאשר עוד קיווה שאפשר להציל את שארית־הפליטה היהודית בפולין: שלוש שנים לפני החלטת האו״ם על הקמת המדינה היהודית.

השנה לא נפרוש בחג השבועות ענפי אקליפטוסים על הרצפה, עד כי האריחים הצבעוניים לא יֵראו כלל. ולא נציב זרי פרחים על שולחנות ושִידות, כמנהגנו מאז ומתמיד.

אנו נריק מביתנו עשרות עציצים קטנים — את הגדולים נשאיר בחדר עבודתו ובסלון — ונביאֵם, ארבעים במספר, לבית הקברות בנחלת־יצחק כדי לאזרחוֹ שם עם אדמת חצֵרו ועם צמחי גינתו. קברו דמה למשתלה. אין פלא שהכל נחמס למחרת היום.

אינני סובלת לרווחתי מאימת המוות. הוא נמצא עמי תדיר המוות. מין חבר שנתלווה אלי בדרכי בחיים. אך לכתו בדרך־כל־הארץ של אבי, נטל ממני את קְהלי הטוב — את השַש לקראת כל מילה שלי הנכתבת״. (מעזבונה)

* *

״כמה מאות אנשים… השתתפו בלוויה.

הארון נישא על כפיים מבית המנוח עד בית־הכנסת ברחוב בוגרשוב (עיתון? ב.ק.)״.

״בהבלגה על מכאוביו ויסוריו הקשים…הוא העמיד פנים שקטים ושלווים.

שעות מספר לפני צאת נשמתו עוד דיבר ושוחח עם מקורביו ועם בתו הסופרת הצעירה שושנה שרירא על פרטי יצירתו הספרותית האחרונה — ׳מבוא לכתבי הקֹדש׳ — ספר לימוד ועיון שחיבר והכין לדפוס (עיתון? גור אריה שדה¹¹⁴)״.

״אנו מבכים מרה את מותו של מנהלנו, הסופר והחוקר, מר שמואל שרירא ז״ל…

חבר המורים והתלמידים של ביה״ס הריאלי מונטיפיורי, רמת גן״, ״דבר״ יוני 1944.

שושנה,

קבלי את תנחומי מעומק לבי. יותר משנאמר — אינו נאמר ולא יכול להאמר.

כי מה אפשר לאמר לאדם בימי יתמותו הראשונים?

יצחק למדן

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 6.6.1944

פימפי, היקרה מכל,

חזרתי למקום בלב כבד. כאילו מרחק עצום של זמן היה עובר מזמן שעזבתי את המחנה בפעם האחרונה. ונדמה לי כי העולם השתנה בינתיים מסופו ועד סופו. שעברו בינתיים שנים. ולמעשה אני מרגיש את עצמי כאילו הייתי מזקין במשך השבוע הנורא [“השִבעה”] שעבר עלינו בשנים רבות.

רק בקושי יכול אני להתרכז בעבודה, ולבי מלא חרדה בזוכרי שהשארתי אותך לבדך בבית, ללא שומר, ללא מנחם.

לכן, עשי כפי שדיברנו: בערב תתעמקי בעבודת כתיבה ותתמידי בזה. תראי כי זאת הדרך הטובה ביותר. תנהיגי לך שיטה שבכל יום צריך לכתוב בשעות מסוימות. הזוכרת את את דבריו של בר־יוסף? אין ברירה אחרת. תתרגלי לכך ותראי שבדרך זאת תצליחי, אף אם לא מהיום הראשון.

אין עתה תפקיד חשוב ויחד עם זה נאצל יותר בשבילי, אלא הדאגה לך ולאמא. אני אמנם נמצא במצב קשור, אבל גם במצב זה יש ויש אפשרות בידי לעזור ולעשות מה שמוטל עלי. אל תגידי לא, אלא תכתבי את האמת.

הידיעות בעיתון¹¹⁵ משמחות מאד מאד, אבל אני חושש מאד שיש לך הרבה עבודה בתרגום הידיעות הללו.

אני כותב לך מכתב יבש ומלא פרטים קטנים, בכוונה, כי אין לי יכולת לכתוב עתה על העניין הגדול אשר מכאיב לנו כל־כך, הפצע עדיין עמוק מדי כדי להתבטא בכתב. ומה שלא אכתוב, בוודאי לא תשֵגנה המלים שלי את העניין אשר בלב. ואנחנו — בינינו — איננו זקוקים להסביר איש לרעותו את הרגשותינו. כי אף פעם לא היו לנו רגשות ומחשבות משותפים וזהים כל־כך כעתה, כשאנחנו קשורים, נוסף על הכל, באסון משותף לשנינו. אקווה להיות בבית בעוד כמה ימים, בינתיים אכתוב לך שוב.

תשגיחי על בריאותך, פימפי 'לה, וישמרך אלהים.

שלום שלום, שלך באהבה ריקי

תל־אביב 12.6.1944

ריקי יקירי!

אנחנו כבר נרגענו במקצת. ניסיתי ערב אחד ללכת הביתה לישון שם, אבל ישבתי עד שתים־עשרה־ומחצה על כסא, מבלי לקרוא, מבלי לעשות דבר, וחשבתי. אחרי כן הצעתי לי את המיטה ושכבתי לישון, אך לא עצמתי עין כל הלילה. לכן החלטתי לשוב אל אמי ולישון אצלה.

בשבוע שעבר, ביום א', התחלתי לעבוד. עבדתי כל השבוע אם כי הייתי חלשה מאד.

בדיוק באותו היום ששבת אל המחנה היתה הפלישה [לנורמנדי ] ואני נתכבדתי כמובן בתרגום הידיעה הסנסציונית הזו. המלאכה איפוא מרובה, וביקשוני אפילו לעבוד שעות נוספות. כמובן שדווקא כיום קשה לי לעבוד עבודה נוספת, ביחוד כשאמא החלשה בבית, ומצפה בכל יום בקוצר רוח לשובי הביתה.

באתי אתמול הביתה, ומצאתי במקרה בכיס מעילו של אבא רשימה מעניינת שהוא כתב על מצב רוחו ועל השקפתו, על מחלתו וימיו האחרונים. כמובן שהתרגשנו מאד כאשר קראנו אותה. אני מצאתיה במקרה, וכמובן שאת ה “שוֹק” הראשון סבלתי אני. אחרי כן קראתיהָ לאמא. [“רק מוגי לב מעלימים עין מהסימנים המובהקים ביותר המבשרים את התקרבותו של יום פקוּדה, ופתי מאמין לרופאים ולבני הבית! גם אין הזקנה קופצת על כולם בגיל שוה. הרי סוף כל אדם למות, מה איפוא תִּיתֵּנה לו שנים רעות אלו של התנוונות גופנית ורוחנית? לא המוות הוא המסוכן ביותר, אלא ההתנוונות של ימי הזִקנה — המעמסה הנופלת על בני הבית…”]

קיבלתי מכתב תנחומים מהצבא, משוּרר ומלרנר¹¹⁶. מכתבים רבים מוסיפים להתקבל.

ביום ה' הייתי באזכרה לאבא “בחברה ליֵדע עם¹¹⁷”. ליוָני לשם צבי. המורה רפאל סופרמן אמר דברים פשוטים ויפים. עולי והֹלין ערכו אף הם אזכרה לאבא.

חדשות המלחמה: ב־ 25.8.1944 שוחררה פאריז על ידי כוחות בעלות הברית.

בא צבי, ומרדכי, ולוריא. כולם באים בבת אחת, או שאין איש בא.

חשבתי רבות בנוגע למצֵבה, ואפילו עלה כבר איזה רעיון על דעתי — צבי הבטיח לבדוק תמונות של מצבות עתיקות, אולי נעשה משהו ברוח זו.

בעניין כסף אין לנו תודה לאל כרגע דאגה מידית. בשבת בבוקר היה אדון רבינוביץ¹¹⁸ וכמנהגו תמיד הוא מקל עלינו את המחשבה, מסיר ומסלק את כל הדאגות ומוכיח לנו שהכל בהיר ויפה, וכי אין כל מקום לחששות. הוא השפיע על אמא טוב מאד ועשה לה מצב רוח מצוין, וגם לי אמר דברים מרגיעים.

ריקי’לה, תשתדל לשוב הביתה. אביך מסר לי דרישת שלום ממך. לא ראיתיו אך הוא שלח לי פתקה ע"י שליח ובה נאמר שפגש אותך. השתדל לבוא הביתה, דרישת שלום מאמא.

שלך באהבה, פימפי

23.6.1944

לשושנה

"הייתי רוצה להקל עליך, לו במעט, את כאבך הגדול. אבד לך אבא וידיד.

לא פעם השתוקקתי להפליג עם אבא בשיחה. זכרתי אותו שביקר פעם בביתנו בעיירה בוהלין בתור מנהל הג’וינט. על־פי־רוב לא אהבו את המנהלים האלה. מנהל הג’וינט הזה נעשה פתאם קרוב ללב, בהיוודע שהוא נושא בעול בתי־הספר של “תרבות” בסביבה שלנו. ואין דבר שהיה יקר לנו כמו בתי הספר ההם, העניים ומלאי הסבל, אבל מלאי האור.

ולא הדור ההוא בלבד זוכר את אבא. זכה והקים דור של תלמידים ורעים בארץ־ישראל…

התאוששי שושנה.

בידידות, אריה טבקאי

תל־אביב אוגוסט 1944

שושנה חביבה שלום לך וברכה!

…שמחתי שמצאת את אריךְ בירושלים. הייתי רוצה לראותו כבר במחיצתך לגמרי, אבל בינתיים חשוב שהינהו בארץ, ושיש לו היכולת לבוא לעתים קרובות הביתה ובקביעות. גם הזדמנות כזאת להיפגש בירושלים בשליחות¹¹⁹… חשובה.

הבריגדה היהודית: ב־ 20.9.1944 הוקמה ״החטיבה היהודית הלוחמת״ (חי״ל ), שנקראה בפי כל הבריגדה היהודית (Jewish Brigade Group ).

…בינתיים נשמח מהספר [“מבוא לכתבי הקֹדש¹²⁰” לשמואל שרירא ].

הספר יידפס בדפוס “אחדות” ובלי עיכוב מצד מישהו. העורך [פיאנס ] יערוך, והמוציא לאור יוציא.

ברגמן אמר לי שהוא שבע רצון מהיחס של הגב ' פלאִי¹²¹ להשביע רצון בכל המובנים. ישנם מומנטים שגם מלאך רע עונה אמן, בפרט שחלילה לי להשוות מישהו למלאך, אפילו טוב, ישבו נא להם המלאכים במקומם המכובד ואל יכמירוּ פילוגים בבני אדם.

יבושם לך המקום בכפר גלעדי. שתהיי בריאה ותיכנסי למסלול החיים כמו שכתוב:

“ובחרת בחיים…”.

שלום רב, בידידות יחיאל רבינוביץ

[בורג' אל ערב ¹²², 40 ק"מ מאלכסנדריה* מצרים, סוף ספטמבר 1944]

שלום רב, פימפי 'לה יקרה,

הנה, המכתב הראשון שאני כותב לך מהנכר. עד כה לא כתבתי לך לא מפני שלא היתה לי אפשרות טכנית, אלא מפני שלא יכולתי להתרכז עד כדי כתיבת מכתב בשפה ברורה ומובנת.

בבורג׳ אל ערב נאספו הגדודים הארץ־ישראלים, מתגייסים חדשים וותיקים, להקמת הבריגדה היהודית.

בימים האחרונים הכל השתנה¹²³. בימים האלה התהלכתי בדרכי מחשבה שאינן שייכות במאומה לכל אשר התרחש מסביבי. אפילו התלאות שבדרך, הטלטולים, והעבודה המאומצת שהיתה לנו פה באלה הימים, לא יכלו להשפיע עלי. לא הרגשתי שום עייפות והנני בריא ושלם בגופי, אבל, לא כן ברוחי.

אני בנכר. ואני מרגיש את כל הכובד של המושג הזה. אני בארץ זרה שאין לי שום רגשות ושום יחס נפשי אליה. מולדתי היא ארץ־ישראל עם כל אנשיה, ערים, כפרים, הרים ועמקים — הארץ וחייה, תרבותה ותחייתה מתרדמת אלפי השנים.

אלא שברגע זה, אינני חושב על כל הדברים האלה. אין אהבת מולדת מדעית או מופשטת. היא נמדדת לפי אותו הדבר היקר שעוזבים בה. לכן, אהבת המולדת מזדהה עם אהבת המרכז הזה. אני עכשיו רציני מאד. המלה “מולדת” נשמעת פה אלף פעמים ביום, ולכל אחד מאתנו כאן ה “מולדת” היא אחרת. ובאותה הרצינות החגיגית, ברור לי שאַת המולדת שלי — אַת ולא הגבעות ולא ההרים בארץ־ישראל.

אודה ולא אבוש, מיום שעזבתי את הארץ חשבתי רק עליך. את מילאת את כל השעות הארוכות של הרהורי. את ליווית אותי באשר הלכתי. פניך היפות והאצילות היו לפני עיני רוחי, וקולך נשמע באוזני ללא הפסק. אֶת תמונתך היחידה שאני נושא תמיד על לבי נשקתי וליטפתי בכל רגע שיכולתי להתייחד עם עצמי. כי את היא המולדת שעזבתי אותה, כשם שהאיכר משאיר את אדמתו אשר נותנת לו את תוכן חייו. ואותך עזבתי למען המולדת ה “גדולה”, אשר דורשת ממני (אולי בצדק ) שאפרד לזמן קצר ממולדתי ה “קטנה” היקרה, המולדת שלי.

בנאום פרידה¹²⁴ לפני שעזבנו, קרא לנו בן־גוריון את המילים המלהיבות: “אינכם עוזבים את ארץ־ישראל, אתם לוקחים את ארץ־ישראל אתכם!” לא יכולתי להתנחם בדבריו היפים. אינני משלה את עצמי. כל זמן שאת אינך אתי גם מולדתי איננה אתי, ונשארים רק הגעגועים, הדאגה והכאב בלב.

פימפי יקרה, כל אשר אעשה אעשה רק למענך. ואם יש שמץ של נחמה בדבר, כל זמן שאני בחוץ־לארץ יש לי מטרה: הדאגה לשלומך.

מצפוני אוכל אותי יומם ולילה על שהנך לבדך בבית, וכל זה באשמתי. עשיתי מעשה שגם עתה נראה יפה בעיני, התנדבתי לצבא כדי לעשות דבר־מה עבור המולדת. ואינני רואה בכך שום מעשה גבורה. עשיתי את חובתי הלאומית ותוּ־לא. אבל עתה רואה אני את הדבר באור לגמרי אחר. לא אגיד שעשיתי מעשה רע, אולם מתברר לי כי את היא הגיבורה. את היא אשר מקיימת את הבית שלנו בזמן שאינני בבית, בזמנים הקשים והגורליים ליישוב ולעם. את נושאת את כל זה בגאון, בסבל ובאצילות נפש. את, ועוד בנות־ישראל כמוך אתן הגיבורות שביישוב. אתן פאר עמנו וגרעין תקוותנו.

אני נמצא פה יחד עם כל הגדוד שלי [השלישי ]. בשלמותו כולם שמחים וששים. אבל כשאני מנסה לדבר עם אחד מהם ביחידות, הרי כל אחד מגלה את דאגותיו לבית, למשפחה, לקרוביו. את יודעת, פימפי אֶת הפתגם הישן־נושן: “צרת רבים חצי נחמה”. אינני לבד. יש רבים אשר בלבם אותו הכאב שבלבי. כעין קשר בלתי נראה מקשר אותנו, ולכן מקרב איש לרעהו — ומין הרגשה של עוול או אכזבה השתררה על אחדים. אנו מאוחדים ומעל לראשנו מתנוסס דגל עברי — זה הינהו הצד החגיגי — ואת כאבם הם רומסים ברגליהם, כדי להשכיחו מן הלב.

יתכן כי מוקדם מדי לדבר על כל זה. הרי עדיין לא שככו הרוחות, ואני רחוק מלהיות מיושב בדעתי. והדאגה לבית, לשלומך, איננה נותנת למחשבות אחרות להתפתח.

מדאיג אותי גם שלא קיבלתי ממך עדיין שום מכתב. תכתבי לי בבקשה, תכתבי.

פימפי’לה, בחיי בן־אדם יש תמיד תקופות של עליה וירידה. והמחזור הזה חוזר חלילה. נדמה לי שאני נמצא עתה בתקופה של ירידה נפשית. תקוותי היא שכבר השגתי את שיאה. לפעמים נדמה לי שאני היצור הכי אומלל בעולם. דיכאון כבד משתלט עלי וסיבוכים נפשיים רודפים זה את זה, מוחי קודח ואני מרגיש רֵיקות — ריקנות פהקנית. והמשונה הוא שכאשר אני מתגבר על המחשבה בהיגיון, אין כל סיבה אובייקטיבית לדיכאון זה. כשהמשבר מגיע לנקודת השיא, נזכר אני שוב שאינני בין האומללים. להיפך, אני נמנה על המאושרים ביותר כל זמן שאני יודע שאת נמצאת בבית בביטחון וזוכרת אותי לטובה, קוראה את המכתבים שלי ועוקבת אחר כל מה שנעשה אתי. אני עדיין נמצא בתוך המשבר הזה ולכן לא אוכל לתארו בדיוק. אמנם יודע אני שמכל משבר יוצא האדם יותר מזוקק משהיה קודם, אבל, עובדה זאת איננה עשויה להקל עלי.

די, עכשיו נהיה שמחים.

אל תכעסי עלי שאני כותב לך על עינויי הנפשיים, הרי החלטנו שנשוחח על הכל. ואם אני שופך את לבי לפניך, נעשה לי הרבה יותר קל על הלב, וכל העולם מקבל בעיני צורה אחרת.

שוב שכחתי להיות שמח. אני רוצה לפלס את הדרך לשמחה — שמחה בלתי אמצעית, טבעית, אופטימית, רחבה, מחייכת. בסוף אצליח גם בזה. אני מבטיח לך שמחר אכתוב לך מכתב יותר שמח.

אינני מבין את החיילים אשר מתאוננים על דברים של מה בכך כחוסר מים, [סופות ] חול, או סביבה משעממת. עוד לא הגעתי לידי כך שאשים לב לקטנות ממין זה. לא השלמתי עדיין עם העובדה שאני בנכר. הדברים עצמם עברו עלי בקלות. הרי לא הייתי נוכח ברוחי. מחשבותי היו בבית. לא דיברתי עם אדם, וחשבתי. ושוב עברו לפני עינֵי־רוחי אותם הימים מלאי האושר התם בהם שתקנו־צחקנו. ראיתי אותך, את חיינו, את עניינינו. וזכרתי את שיחותינו על העתיד שלנו מפגישתנו הראשונה ועד הרגע בו דיברנו וצחקנו כאשר הסתלקתי הביתה לפני נסיעתי — את טיולינו, תוכניותינו, שמחותינו, את העונג התם בו בנינו את קיננו, וגם את השעות הקשות והנוראות שעברו עלינו לפני זמן לא רב.

פימפי, שנינו מאמינים כי כל דבר הוא לטובה. האופטימיזם היהודי לימד אותנו זאת, והניסיון הפרטי שלנו אישר את זאת. תהיה זאת סיסמתנו בכל דרכינו. המלחמה עצמה נמצאת בשלבה האחרון. קרוב היום בו אבוא הביתה לתמיד. ואז תהיה לנו סטיספקציה שלמה. נתהלך בקומה זקופה ובהכרה שגם אנחנו הקרבנו קורבן במאמץ הגדול לקראת עתיד היישוב, ובצדק נוכל להתפאר במעשה זה.

הדברים התרחשו בפתאומיות כזאת, שאינני יכול לתפוס איך כל זה קרה.

לאור המצב, והעובדה שאינני יודע שום תאריך מדויק מתי אוכל לבוא לחופש, החלטתי שאכתוב לך מכתב בכל יום. לא רק את רגשותי אלא גם את מיטב מחשבותי אשקיע במכתבים היום־יומיים, מפני שרגעי הכתיבה יהיו לי רגעי שמחה, התוודות ונופש, בהם אדבר אליך באופן חופשי וישיר. בכל יום. כשתקומי בבוקר תמצאי מכתב ממני בקופסת הדואר, ואכתוב לך על כל דבר שאפשר לכתוב. אנא, תכתבי לי גם את. על כל דבר, ולא תהיה לך שום צרה או דאגה בלי שאשא אותה אתך יחד. מכתביך יהיו לי כאור השמש בהיותי כאן, ואצפה להם בכליון עיניים. דרישת שלום ונשיקות לאמא. יברכך אלהים וישמרך.

שלך, באהבה ריקי

תל־אביב 4.10.1944

ריקי’לה,

מכתבך האחרון הנהדר מהנכר מדאיגנו כל־כך. הוא כתוב במין מצב רוח מחושמל כל־כך, עד כי אינני יודעת כיצד לענות עליו. דומני שאתה במצב קשה מאד. נדמה לי שעלי להקל על מצב רוחך, ואינני יודעת כיצד אעשה זאת. באשר לי עצמי, הרי יודע אתה כי עבר עלי משהו כה נורא, שעד היום לא השתחררתי ממנו, ועדיין כל חותמו עלי. והנה שינוי כזה

בחייך. לצורת חייך הקודמת כבר התרגלנו כמעט במשך שנתיים ימים, והנה שוב עלינו לשאת משהו חדש, כאילו לא היה די במה שעבר עלינו עד כה.

ריקי, מדוע אתה מלא כל־כך חרדה? ומדוע אינך יודע מתי תבוא הביתה? מקווה אני שבאלה הימים תבוא לחופש ארוך, כי דווקא בחגים נעים שתהיה בבית, כי אנו שרויות במצב רוח קשה ורק אתה יכול להקל עלינו את עול החג העצוב.

מכתבך הנהדר! נדמה לי שמעולם לא כתבת ולא אמרת לי כל אותם הדברים הכלולים במכתבך האחרון. דומני שאיני ראויה לדבריך. ריקי, האמנם הנני כזו בעיניך? ואני לא ידעתי. בזמנים האחרונים כה קטונתי בעיני עצמי, כה הרגשתי את עצמי עזובה, עד כי אין לי אפילו העוז לכתוב ולהשתתף בעיתון או בירחון.

ריקי, משום־מה קשה עלי הכתיבה מאז שאבא איננו, כאילו אינני מאמינה בכוחותי. חבל שאיבדתי כל־כך את האמונה בעצמי, כי בלי אמונה זו אין ליצור דבר. סיפורים רבים התחלתי לכתוב ולא גמרתי. נפגשתי עם מרגלית¹²⁵ ושוחחנו על התוכנית שהציע לי [לכתיבת קומדיה ], אבל בינתיים היינו עסוקים ולא התחלנו בה עדיין. ריקי, התחלתי לכתוב רומן¹²⁶ אולי הוא יצליח, אבל אינני יכולה לרכז את עצמי בכתיבה. אני ממלאת בקריאה את רוב שעות היום, ונדמה שאינני רואה כלל את החיים היות ועיני נתונות רק בספר.

הערב אלך לשמוע הרצאה של פרופסור מ “מכללת לונדון” על האמנות האנגלית. קיבלתי הזמנה מהמכון הבריטי. אולי זה יהיה מעניין.

כבר התרגלתי לשאת בעול. פעם הייתי ילדה מפונקת וחשבתי שהדאגות נולדו לא למעני, וכי לי לא נשאר אלא להתענג על החיים ולהנות ממותרותיהם — מהאמנות ומהיפה. בינתיים תכפו הדאגות. בינתיים למדתי לשאת בעול כל מיני התחייבויות. להשגיח על מה שמתפקידי להשגיח ועל מה שאין מתפקידי לעשות. למדתי אפילו להיות אחראית. ועכשיו עלי אפילו להיות אחראית לאמא. אפילו ליעץ לה, להרגיעה, לעודדה, ולמלא למענה את כל החסר לה. וגם זה למדתי. והכל אני עושה מתוך תקווה חבויה שבלב שעוד יבואו ימים טובים מאלה. אנו נתנסינו בנסיונות קשים והרי מגיע לנו שגם לנו יהיה פעם טוב, לא כן?

מאז הלך מאתנו אבא אני מרגישה את עצמי תלושה ועזובה עוד הרבה יותר, ובכל זאת

אני מחזקת את ידי אמא ורוצה לחזק את ידיך. ריקי, יהיה טוב. ריקי, התחזק למעננו ואל תשקע במרה־שחורה. שמור על רוחך, וישמרך אלהים. אמא מרגישה יותר טוב.

שלך באהבה, פימפי

דרישת שלום מאמא.

[בורג' אל ערב ] 30.9.1944

שלום רב פימפי’לה,

הנה הגיעה שעת הערב ואני מתיישב לכתוב לך מכתב, או כפי שאני קורא לכתיבת מכתבים: “לשוחח” איתך. שעת ה “שיחה” הזאת היא השעה הבהירה והיפה ביותר של היום, מפני שבה אני שוכח את כל הסביבה המשעממת ואני כולי אצלך בבית.

יום הכיפורים היה אצלנו חגיגי מאד. בנוכחות הרב הצבאי התפללו חיילים רבים ובעיניהם דמעות. אינני יודע מדוע כה הרבה¹²⁷ אנשים שבדרך כלל אינם דתיים ביקרו [באוהל בית הכנסת ] ונשארו עד הסוף. מעניין הדבר שגם סיבה כגון מרחק מהבית משפיעה על לבותיהם של אנשים חסונים וקשוחים. גם אני הזדעזעתי והתרגשתי כאשר הגיע לאוזני קולו המסולסל של חזן צעיר בשירו את “כל נדרי”. הייתי כֻּלי בבית. התפילה חיממה אותי. התרגשתי מאד. היה זה מאורע מפחיד ומעודד גם יחד.

אחר כך התחילו שוב החיים הפרוזאיים, הפשוטים.

מה את עושה ואיך את מרגישה? מה שלום אמא? האם היא עוד משתעלת? היא צריכה להיזהר בתקופת המעבר בין קיץ לחורף ולא להתהלך בגשם או רטיבות.

כתבי לי, בבקשה, על מהלך העניינים ביחס לספר [“מבוא לכתבי הקֹדש”]. האם כבר התחילו להדפיס אותו? הרי הבטיחו שיתחילו בהדפסה בחג הסוכות. היו לך הרבה צרות והתרוצצת בעיר מסכנה, אבל זה מפעל חשוב מאד והדבר צריך להעשות. חבל שאינני יכול להשתתף. אבל יש מפעל לא פחות חשוב מזה שאני כן יכול להשתתף בו אפילו מכאן וזה גורם לי סיפוק רב — הקמת המצבה. אני מקבל עתה יותר תשלום משקיבלתי קודם ובחשבון שלי מצטבר כסף. כשיהיה שם סכום ראוי למשלוח מיד אשלח אותו. אל תגידי “לא”, הרי כבוד גדול לי להשתתף בקרן המצבה.

וכשמדובר על כסף, כתבי לי בבקשה, מה מצבך הכספי יחד עם אמא. תכתבי לי בבקשה את האמת. לא ישנתי לילות מפני שחששתי שאין לך די כסף חס ושלום. כתבי לי בפרוטרוט בבקשה גם איך מתייחסים אליך בעבודה.

האם את כותבת עתה? את מוכרחה לכתוב. ועוד דבר: יש לי בקשה גדולה פימפי, תשלחי לי בבקשה את הדברים שאת כותבת, אם יהיה לך עותק מיותר. מה שלא תכתבי, סיפור או מאמר, כל דבר שאקרא ושאדע שידך כתבתו יגרום לי שמחה אין קץ.

עדיין אני שרוי במצב של הרהורים בלי סוף. הם לא קיבלו עדיין צורה מגובשת. משונה הדבר. כל מחשבה עוברת “גלגולים”, ולבסוף מנצחת האופטימיות הנצחית, התקווה והשמחה לקראת דברים כמוסים עדיין.

היום הגיעו חבילות “שי לחייל” מארץ־ישראל וחלקו אותן בין החיילים. גם אני קיבלתי חבילה נאה, מילדה בת שש. מה שהלהיב אותי ביותר הוא שהילדה הזאת גרה בתל־אביב ברחוב שלמה המלך. אכתוב לה היום מכתב תודה ואבקשה כי תבקר אותך בבית. את בודאי אינך מתנגדת. היא כתבה לי גם מכתב נחמד. בחבילה היו זוג גרביים, סבון וכו'. תודתי היא כנה, כי כל דבר הבא מארץ־ישראל משמח ומעודד. כמה נעים הוא לדעת שיש נפשות ביישוב שזוכרות אותנו. מצד שני, יש גם כאלה ש“דואגים”¹²⁸ לנו יתר על המידה.

בעוד כמה ימים תיפתח אצלנו ספריה די גדולה.

צצה תקווה חדשה שאקבל חופש שבעה ימים, בימים הקרובים ביותר. עצם התקווה הזאת נותנת לי אומץ לב,

אפסיק את המכתב ואמשיך מחר. היי שלום, ותשמרי על עצמך. תתני נשיקה ממני לאמא. להתראות.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב אוקטובר 1944

ריקי יקר!

כמה זמן יהיה לך מצב רוח כל־כך רע? אתה כותב על יום הכיפורים מתוך דיכאון כה רב. מצד אחד נעים לראות שהתחלת להרגיש טעם ביהדות המסורתית, בשירת החזן, בכל ההווי של בית כנסת ותפילה יהודית. אך נדמה לי שכל זה בא לא מתוך הנאה, אלא מתוך סבל ואיזה צער כמוס. כתוב לי ביתר בהירות על הרגשתך. ריקי, עד שלא אדע שאצלך הכל בסדר אהיה במצב־רוח רע.

אינני רוצה בשום פנים ואופן שתחסוך כסף כי הכל דרוש לך. סבלך די גדול שם ואין צורך עוד להחסיר מעצמך את מעט הרווחה המינימלית שיכולה להיות לך. גם לאמא אל תדאג. היא אינה חסרה דבר, כי אני כבר משגיחה על כך.

אינני קונה כלום לביתנו כי עלי לחסוך. אבל יודע אתה מה גדולה חיבתי לחפצי אמנות ולכן החלטתי לעשות לי מין קופה קטנה שבה אני חוסכת פרוטות וגרושים למטרה זו. העניין מוצא חן בעיני ונותן לי סיפוק רב. כי רק מפרוטות קטנטנות אפשר להגיע למשהו. ואני משתוקקת לכל מיני דברים יפים. הרי גם אתה כך, לא כן? כל מיני ספרי אמנות וחפצי אמנות, וכל העולם היפה הזה הניתן בקלות רק לאנשים סְפורים.

כאן מתהלכות שמועות שונות¹²⁹ הגורמות לנו מצב רוח לא מרומם ביותר. אך נקווה שיהיה טוב.

בעבודה הכל בסדר.

מרוב כעס על זה שאתה בנכר שפכתי את כל זעמי על המשתמטים, בעיקר על צבי [ברגמן ] המסכן. אמרתי שהם יושבים בבית ושולחים אתכם אל המחנות. אבל מצב רוח כזה אפשר להבין. כעת כבר קצת נרגעתי.

שלום, דרישת שלום חמה מאמא.

שלך באהבה ובנשיקות, פימפי

[בורג' אל ערב ] 20.10.1944

שלום רב פימפי היקרה מכל,

הגעתי למחנה [אחרי חופשה ] ומצב הרוח הרע חלף הלך לו. אני שוב בשלי. אני שוב חזק כמו שהייתי, ואני רוצה שגם את תהיי כמוני. נישא־נא שנינו את העול הזה בהדר וגאווה.

את רואה, הכל מתהפך. הצער על יציאתי לנכר נהפך לשמחה לקראת שובי. הדאגה לשלומך ובריאותך — לתוכן חיי. כמה עלוב הייתי לו לא היה לי למי לדאוג. אם כי דאגה כשלעצמה, נשארת דאגה, היא מאפשרת לי להתגבר על כל הקשיים. אינני שם לב לשום דבר, וזה כנראה משפיע גם על יתר האנשים פה, ומתבטא בזה שהם נותנים לי חופש גמור ומנוחה כאילו הייתי אחד שלא מן ה “מנין”. נוסף לכך התחלתי להתייחס לכל דבר במין הומור, לקבל כל דבר מהצד המגוחך. הנה, היום צחקתי צחוק לבבי יחד עם עוד כמה חברים, וזה מביא לידי מחשבות בהירות, דעת צלולה ואופטימיזם. ובתוך השעמום הזה איש מוצא את רעהו, וגם אני התחלתי להתחבר עם מעט אנשים. בייחוד עם צבי כורך, שהוא חבר נאמן, ולא פעם עשה בשבילי מעשי ידידות. אביו של צבי כורך רצה מאד לראות אותך, הוא שמע עליך ונדמה לי שגם קרא כמה מהסיפורים שלך. הוא מהטיפוס ה “ישן”, ציוני ותיק ופעיל מאד.

עדיין לא הייתי במקום “תרבותי” ולא יכולתי להתעניין בקניית דברים.

יום יום זוכר אני דברים רבים שצריך לכתוב עליהם במכתב, אבל כשמגיע הערב ואני מתיישב במנוחה לכתוב, הדברים נעקרים מזכרוני. המחשבה יותר קלה. היא איננה צריכה לסלול לה דרך על גבי נייר. וכשאני מתחיל בסלילת הדרך אובד לי הכיוון. אבל הרגשתי היא כמו שהיא באה לידי ביטוי באותם הרגעים הפנויים בהם אני משוחח אתך ברוחי — שיחות (או, מוטב להגיד מחשבות בצורת דיאלוג ) האורכות לפעמים שעות שלמות. שעות מלאות אושר — אם גם אושר מדומה, לא מציאותי — מלאות ביתיות. בשעות אלה יושב אני אתך על הספה. שנינו משוחחים, צוחקים, שותים תה ואוכלים עוגות, מעשנים סיגריות ומדברים על דברים של מה בכך ולפעמים על עניינים של “רכילות”; מתכננים תוכניות תוך כדי שיחה קלה כמעט במשחק, ואווירה של אושר ביתי שורה על הכל. או שאנחנו שוב מתכננים תוכניות גדולות מרחיקות לכת, ואז רואה אני את עצמנו יושבים בקפה “בלזם” כשאנחנו מעמידים פנים רציניות, ומדברים על עניינים שברומו של עולם. כאילו לא יכולתי עדיין לעכל את כל זה, תמיד עולות בזכרוני התמונות האלה.

אינני יודע מדוע אני כותב לך את זאת, פימפי. אני כותב מה שעולה על דעתי. כשאני רחוק ממך, מרגיש אני שהייתי נותן את כל העושר שבעולם לראות אותך.

התחבבו עלי טיולים ביחידות. אני הולך, הולך, ועד מהרה מצב רוחי הוא טוב. או, יותר נכון, אין לי בכלל מצב רוח, לא טוב ולא רע. מצב רוח הוא ביטוי של חולשה. אני מנסה להיות למעלה מזה, ולכן לא להיות תלוי בו. אני חזק, חזק מאד, גם ברוחי וגם בתקוותי, ורק לפעמים תוקפת אותי חולשה כשאני חושב על הבית, עליך. ומיד אני מתחזק בחושבי כמה מאושר אני שיש לי בית, לעומת כל אלה שאפילו זה אין להם בדרכיהם בנכר¹³⁰.

שוב התחלתי ללמוד וגם לקרוא ספרים. סימן שאני שוב מה שהייתי. וגם את פימפי אל תזניחי את הכתיבה, הרי זוהי תעודתך. היא תיתן לך מנוחה נפשית וסיפוק רב. הכתיבה תיתן לך גם שוויון רוחני. אינך יכולה להעריך את הברכה שהיא מביאה. בסוף היא תגרום שמחה גם לך וגם לאמא — וכמובן שגם לי.

אגב כתיבה, פגשתי היום את [המשורר ] חומסקי¹³¹. ישבתי בחנות הסיטונית של “נאפי”¹³² (N.A.A.F.I.). והוא ניגש אלי ושוחחנו. הוא מתכונן להוציא עתה ספר עבה של שירים בשם “אי־שם”. סיפר הרבה בשבחו וכו ' וכו '. הוא דורש גם בשלומך. הוא חושב שהוא גאון.

דרישת שלום לבבית לאמא. שלום, היי בריאה.

שלך באהבה, ריקי

[בורג' אל ערב ] 27.10.1944

שלום, שלום רב, פימפי יקרה,

חיכיתי בכליון עיניים למכתבך, הרי את יכולה לתאר לך באיזו מתיחות וחרדה אנו מחכים כאן למכתבים מהבית.

מכתבך הביאני לידי הרעיון לכתוב לך הפעם במכונת כתיבה משתי סיבות: ראשונה, מכיוון שהכתב יותר ברור ומסודר, קל לקריאה, ושנית, מפני שאני רוצה להוכיח לך שאינני חי כאן בשיממון וחוסר כל, אלא שאני נהנה אפילו מדברי “מותרות” כמכונת כתיבה עברית.

מצב רוחי הוטב בהרבה, ואני מלא תקווה ואמונה שהכל יסתדר על הצד היותר טוב. אני שקט, ומצפה לקראת הבאות במנוחת־נפש סטואית.

ספר סיפורים" זה רעיון כביר. אבל היזהרי מפני חוזה העלול להכשילך חס ושלום, התייעצי עם אחרים, כדי לדעת איך לשאת ולתת. אבל אני מפחד שתעמיסי על עצמך יותר מדי עבודות בבת אחת, וזה יכול להזיק גם לך וגם ליצירות. למשל אם תעבדי בדרמה, בהוצאת ספר ובתרגום באותו הזמן, נוסף על עבודתך הרגילה, תתעייפי מזה. אני דוגל בשיטה של השלמת דבר אחד והתמסרות לדבר מסוים. הרי את כותבת גם רומן. עכשיו נזכרתי שלא סיפרת לי עדיין עליו, על תוכנו ומגמתו. ונוסף על כל אלה את מתרוצצת בקשר עם ספרו של אבא. השתמשי בכוחותיך בחוכמה, ותתעסקי בעיקר בעבודות שאת מרגישה שהן הולמות את כיוון כשרונותיך, ובהן את מרגישה את עצמך בטוחה ביותר.

את כותבת לי על חששותיך ביחס אלי ועל השמועות המתהלכות בין הבריות. אני חושב שהשמועות הן מקור כל רע. הן חולפות ועוברות מפה לפה ב “גלגולים” שונים ובתוספת המצאות. אנחנו, היהודים הננו עם עצבני ודמיוננו ניזון מאסונות העבר במקום להיזון מתקווה לעתיד.

יצאתי לעיר אחת [אלכסנדריה? איסמעליה?] וחיפשתי חנויות מתאימות כדי לקנות תכשיט, בלשון הרשימה שנתת לי. התאכזבתי מאד. לא ראיתי שום דבר חוץ מעגילים שגם הם לא היו לפי טעמך ודרשו עבורם מחיר מופרז. חשבתי שמעשה יותר טוב ויותר אחראי הוא לשלוח את הסכום הביתה. פימפי, לו היית יודעת מה רבה שמחתי שאני אהיה עתה במצב לשלוח כסף הביתה.

מה שלום אמא, היש לה חֶברה? מלבד אהבתי אליה, אני מעריץ אותה כאשת־חיל במובן המלה הנעלה ביותר.

היא מופיעה בדמיוני כדמות אגדתית, מפוארת, בעלת כל אותן הסגולות שעלינו לחונן ולרומם. דמות אצילה ועדינה, ויחד עם זה חזקה כסלע, העומד בפני כל הרוחות והשתוללות הטבע. כוח הסבל שלה ומסירותה האמהית הן בין החוויות האדירות ביותר שהיו לי בחיים. ישמרנה אלהים. תמסרי לה ממני נשיקה.

חדשות הבריגדה: ב־ 31.10.1944 עלו אנשי הבריגדה על אניות שהובילו אותם מאלכסנדריה לאיטליה.

כתבי לי, בבקשה, על הכל. שלום ולהתראות.

שלך באהבה ריקי

תל־אביב 2.11.1944

ריקי שלי!

היום אצלנו תאריך חשוב. לא רק יום הצהרת בלפור, כי אם גם שנתיים להתגיסותך. ריקי, אתה כבר כל־כך הרבה זמן בצבא! ואינני יודעת במה לברכך מלבד הברכה הוודאית שתשוב מהר בריא ושלם הביתה. אבל זו היא הברכה, ואין כל צורך בטובה ממנה. גם אמא מברכת אותך.

ריקי, מה מצב רוחך היום? בודאי גם אתה תכתוב לי ביום זה.

יש לי בשבילך היום גם “חיים קטנים” שאני מצרפת לכאן [“ביקור”¹³³].

שני המכתבים האחרונים שקיבלתי ממך באמת הרגיעוני במקצת. אינני יודעת אם אתה משתדל להסתיר ממני את סבלך, או שבאמת הוטב מצב רוחך.

יש לי בזמן האחרון מצב רוח לקרוא המון ולכתוב. תקפני מרץ יוצא מן הכלל: במשך כל השבוע שעבר לא יצאתי אף ערב אחד מן הבית, קראתי כשנים־עשר ספרים, ומתוך ספונטניות כתבתי אמש מאמר באמצע עיבוד המערכה השלישית של הדרמה [התנ"כית ].

בינתיים קיבלנו כולנו ברכות ממך לשנה החדשה. כולם מודים מקרב לב. מה טוב שאתה מוצא לך חברים, אבל מתי תבוא הביתה?

ריקי, אתה כותב שאתה נמצא רק במחנה ומטייל יחידי, למה אתה מתבודד? תצא קצת להתבדר ותהיה עליז ושמח. אני בטוחה שיהיה טוב. אמא אומרת שאני הופכת יותר ויותר דומה לאבא, והרי אתה יודע שאבא שלי היה אופטימיסט מאין כמוהו ואני החלטתי לחקותו.

התזכור אותו יום שני שהתגייסת שהיה גשום מאד, סגרירי ועצוב? אז ראינו לפנינו סוף

חדשות הבריגדה: ב־ 4.11.1944 נסעה הבריגדה מנמל טרנטו למחנה אימונים בעיירה פיוג’י, הנמצאת כ־ 70 ק״מ דרומית־מזרחית לרומא.

העולם. אבל בינתיים החדרנו בתוכנו אמונה שלא יהיה עוד בעתיד כה עצוב, ובאמונה זו יש טעם.

אמא דורשת בשלומך. להתראות.

שלך באהבה ובנשיקות

שלך באהבה פימפי

תל־אביב 6.11.1944

ריקי יקירי!

מצב רוחי הוטב ובשיחותי עם אמא אנחנו מרגישות כבר יותר מעודדות. קראתי לפניה את המלים שכתבת עליה במכתבך, ובעיניה ניקוו דמעות לשמע הדברים. מה יפה כתבת עליה! היא היתה רוצה להביע לך משהו בתשובה, אך הרי אתה יודע שהיא מתקשה בכתיבת עברית, וכי היא יכולה לבטא את עצמה רק ברוסית. ולכן תקבל ממני את דברי תודתה. היא היתה נרגשת מאד.

קיבלתי משכורת מהצבא. החודש בסך 8 לירות ארץ־ישראליות ו־ 35 גרוש. כפי שאתה רואה קיבלתי הוספה שבאמת מקלה בהרבה. שילמתי אתמול תשלום [חצי שנתי של המשכנתא על ] הבית [של אמה ].

עורך ספרו של אבא [דוד פיאנס ] במקרה חולה כעת אבל מקווה אני שלא תחול הפסקה בהדפסת הספר. השבוע יודפס כבר שליש ממנו.

כפי שאתה רואה, ריקי’לה, אני דואגת לכל, ומפקחת על כל העניינים מבלי לשכוח שום דבר.

אנו מטפלים כאן ביצירת חוג ספרותי מובחר של ששה אנשים אצלנו בבית, לשם פגישות פעם בשבוע, אבל זה עוד בגדר רעיון שלא הוצא אל הפועל. כשיהיה משהו אודיע לך.

ריקי, בבואך העירה אל תבזבז כסף. רק על עצמך תוציא כסף, אך לא עלינו, מוטב לחסוך. אנו כאן גם כן משתדלות שלא להוציא כסף, והשנה לא קנינו מתנות לאיש. אמא רק ראתה חלוק מחו "ל צבעוני, שנראה בעיניה ממין טוב מאד והיא השפיעה עלי לקנותו. הוא בעצם חצי־קיצי חצי חרפי, כי הוא בהיר, אבל עבה ומתאים לעונת סתיו ואביב, ודבר כזה עוד לא היה לי.

מסרתי ללמדן¹³⁴ סיפור. גיבור הסיפור הוא חייל, ריקי. הסיפור “שבוע בגבעה”¹³⁵ מתאר את כפר־החורש שביקרתי בו לפני שנה ונחתי שם. יש לי רצון לשלוח חוברת גם לכפר עצמו כדי שידעו לפחות שתיארתי את נופם הנהדר ולכתוב: "לכפר החורש אשר את נופו כה אהבתי, וניסיתי בכוחותי הדלים לתארו ", ולחתום, כהקדשה על הסיפור בכתב ידי. מה דעתך? הם ראויים לכך.

ויש לי רצון רב לכתוב משהו על אבא ליום השנה, ודבר כזה צריך לכתוב בזהירות ובצורה מיוחדת במינה, ועל כן אולי מוטב להתחיל בהקדם.

ריקי, מתי תיגמר המלחמה? כבר כל־כך נמאס כול זה. ומתי תבוא לחופש? כתוב לי מיד והרבה.

להתראות, דרישת שלום מקרב לב מאמא.

שלך שלך פימפי

 

הפרידה הגדולה נובמבר 1944 — אפריל 1945    🔗

[איטליה ] 15.11.1944

פימפי, יקרה, שלום רב,

היום הגעתי למצב מנוחה כזה שמאפשר לי לכתוב לך ברחבות על קורותי. אספר לך את ה “אודיסיאה” בפרספקטיבה של עבר ובמסגרת הקצובה על ידי חוקי הצנזורה. יתכן כי פה ושם תשימי לב שהשמטתי תאור חשוב, ואז תדעי, שעשיתי זאת בכוונה כדי שאוכל להעביר את המכתב הזה דרך הפתח הצר של הצנזורה.

ביום בהיר אחד עליתי על אוניה והפלגתי ללב הים¹³⁶. עשיתי זאת ברגשות נוגים ובלבי חשבתי: מתי אזכה לשוב? מתי אהיה בבית? האין זאת הזכות הפרימיטיבית ביותר של כל אדם להיות בבית?

אבל התאוששתי וחשבתי שגם עלי למלא תפקיד, כשם שכל אדם צריך למלאו אם אינו רוצה להוציא את עצמו מן הכלל.

אכן, עליתי על האוניה. הטלתי על עצמי את כל ה “רכוש” שלי, ועמוס בנטל, בצעדים קטנטנים ובהיסוס־מה, עליתי על הספון. ולמרות הכל, הפלגתי ללב הים לא מתוך כניעה לגורל, אלא תוך אמונה בגורל.

גם אצל חברַי, אצל כל אחד ואחד מהם, היו המחשבות מרוכזות סביב הגורל המשונה המוציא אותנו מהארץ בערב השלום¹³⁷. ומתוך כך נוצר גם מצב רוח מיוחד אצל כל אחד, ומצב רוח כללי, משותף. וכמו תמיד, גם הפעם נחלקו לשני מחנות, לאופטימיסטים, המעודדים, המאמינים בטוב, ורואי שחורות, מנבאי רעות, מצד שני. ולכל צד היו תיאוריות משלו, וסיסמאות משלו. אני השתייכתי לאופטימיסטים, כשם שעד כה אני נמנה עליהם. מצדנו, הכל היה בסדר. אלא שמעטים אלה שלקחו על עצמם את התפקיד היותר קל לנבא רעות, ביצרו את עמדותיהם באידיאולוגיות. כך שמענו מפי אלה מלים תבוסתניות, סיפורים על [הסכנות האורבות להם מפני ] טורפדו של האויב, טיבועַ אניות, צוללות, וכו‘, כו’.

והנה, התארגנו קבוצות שהכניסו את האִימרה האידית “גוט שפעט " [”מאוחר מדי "], וחזרו על הביטוי בכל הזדמנות. לבסוף הכניסו הם עצמם הומור והנהיגו את הבטוי “גוט שפעט” כדרישת שלום משלהם. במקום “גוד מורנינג”, “גוד אפטרנון”, “גוד איבנינג”, אמרו בקיצור: “גוט שפעט”, בהרימם את היד להצדעה ידידותית. והיה ביניהם לץ אחד שאהב יותר מכל להתלוצץ על חשבון המצב. הוא הלביש את הפסימיזם שלו בהומור. לפעמים ניגש אלי ואמר: הרואה אתה את הים הרחב הזה? כשאני חושב על זה, חושכת עיני הזאת — והוא מצביע על עינו השמאלית — עיני הזאת — בהצביעו על עינו הימנית — כבר מזמן חשכה כששמעתי שנפליג בים.

ובנוסח זה התלוצצו כולם, דרך הנסיעה בים, ואני רבצתי בפינה בודדת והרהרתי. אחר כך התחלתי לקרוא, גם כן בבדידות. רק לפעמים ניגש אלי חבר זה או אחר וניהלנו שיחה על דא ועל הא.

כשהאוניה החלה להתנועע, “פרצה” על האוניה מחלת הים וגם אני נפלתי קורבן והקאתי פעמיים. אחר כך התרגלתי ואכלתי את הכל. אבל, כדי “להקל” על מחלת הים, או כדי להשכיחה מלבנו, קיבלנו על האוניה זריקות נגד כל מיני מחלות (רק נגד מחלת הים לא מצאו שום זריקה ).

כולנו היינו רגילים לישון בלילה במיטה (או מה שנקרא אצלנו “מיטה”), בכל אופן, על דבר מוצק. אבל פתאום ראינו את עצמנו לפני פרובלימה חדשה: לישון בערסלים. העבודה הקשה ביותר היתה תפיסת מקום לתליית ערסל. לא היו ווים במספר מספיק. כל אחד קפץ על וו אחד ובסוף ראו שאמנם כבשו ווים, אבל הווים לא התאימו. כעבור זמן מה, כשהתגברו גם על הקושי הזה, ניגשו לעצם הפעולה, לשכיבה בערסל. ועתה ראו שאין זה כל־כך קל. בעלי הגוף הגמיש קפצו בתנופה אקרובטית לתוך הערסל, אבל באותו הרגע נפלו ארצה. הערסל הסתובב בו ברגע וגרש מתוכו את הזר שאינו מאומן באופן מיוחד לישון בו. היה מחזה מצחיק מאד לראות את כולם קופצים. מטפסים ונתפסים בווים וחבלים, עד שלמדו את התורה הזאת.

אבל לא כן אנוכי. ראשית כל, לא נדחקתי לערסלים. שנית החלטתי שלא אישן בערסל. אני פרשתי לי את ה “מיטה” על השולחן. שכבתי לישון והנה, ראיתי שמעל לגופי תלויים ששה או שמונה איש בערסלים, מתנודדים ומתנועעים, והם כולם במרחק כמה סנטימטרים מגופי. הערסלים מעל לראשי תלו שתי וערב, הסתחרר ראשי כשהיבטתי עליהם. נוסף לכל, גם האוניה התנודדה כאילו היא עצמה היתה מונחת בתוך ערסל; ובסימפוניה של נדנודים זו נרדמתי, עד שהקיצותי על ידי צעקותיו של אחד משוכני הערסלים אשר מעל לראשי. הוא רצה להודיע שהוא רוצה לקום ולכן העיר את כולם שהיו מסובכים בתוך הערסלים.

באותה האוניה היו גם חיילים של אומות אחרות ואתם ערכו התחרויות בשירה. היחסים היו ידידותיים. היו ביניהם יהודים רבים שהתפעלו מאד מרעיון הבריגדה.

העיקר, הנסיעה בים עברה בשלום וירדנו בחופי איטליה. שוב ראינו הווי חדש, נוף חדש. האוכלוסיה היא עניה עד מאד. יותר מכסף שווה כאן סיגריה. בסיגריות קנינו את הכל. פירות, ערמונים, עוגיות וכו '. נזדעזעתי כשראיתי ילדים קטנים בלתי מלובשים ורעבים, מתרוצצים בקור ובגשם. יש כאלה שאומרים שאין לרחם על האויב. אבל, אני אף פעם לא

חשבתי שהעם האיטלקי אויב ישראל. עובדה היא שעד היום האיטלקים פה אינם יודעים מה הוא יהודי. הממשלה האיטלקית הזדונית¹³⁸ כבר הלכה, ואין לנו, ליהודים, חשבון מיוחד עם העם האיטלקי. מלחמתנו היא אך ורק בעם הגרמני. ושם לא רק בעם, אלא גם בכל יחיד שבעם.

סטיתי מן הדרך. כן, איטליה. שוב התרגלתי לצלצול פעמוני בתי הכנסיה, אף התרגלתי לשפה האיטלקית. ומעניינת התופעה שגם יתר החברים, לרבות ילידי הארץ, קולטים לתוך שפתם היום־יומית מלים איטלקיות, כשם שבארץ משתמשים במלים ערביות. כך, למשל, במקום "חַלַס " אומרים “פִינִיטוֹ”[נגמר ], ובמקום “מָפִיש” אומרים “נִיֶאנְטֵה” [אֵין ]. וסיגלו לעצמם את פירורי השפה הזאת כאילו היו שוכנים בה שנים (חס ושלום ).

לא ראיתי שום עיר באיטליה. ואני מקווה להיות במקומות שונים, ביחוד מקווה אני להיות פעם ברומא, הריני חולם על זה שנים. חבל רק, שאיננו יכולים להיות כאן יחד, פימפי, בימים יותר בהירים, בשלום. אבל גם זה עוד יבוא.

נדהמתי מתוך התלהבות כשנודע לי שכאן באיטליה מופיע עיתון עברי יומי בשם “לחיָל”. אני, כמובן, חתמתי על העיתון ורבים אחרים עשו כך. חשבתי כי לא יאומן כי יסופר — עיתון ממש, עיתון סדיר, עם ידיעות של “רויטר” ו“פלקור¹³⁹”. במכתב הבא אשלח לך כמה אכסמפלרים.

איטליה פעם היתה נושאת על כתפיה את כל התרבות והשלטון באירופה. ועכשיו היא כה עניה ודלה שאין דוגמתה. מאחרי התפארת החיצונית נתחבאה הדלות של העם. והנה דוגמא לאילוסטרציה: כשאנו חוזרים מחדר האוכל מקיפים אותנו נשים וילדים רבים המבקשים שניתן להם לאכול את שיירי האוכל שלנו. הילדים מסתכלים בנו בהבעת רעב. מחזה איום ונורא. אנו מחלקים לילדים האיטלקים אוכל ביד רחבה. כבר התרגלתי למחזה זה, כפי שהאדם מתרגל לכל צרה. מובן מאליו, שבעיני האוכלוסיה העניה והמדולדלת נראים אנחנו, החיילים האבירים, נדיבים ועשירים. החל בתנאי שיכון וכלה בצורת הלבוש, הכל נראה אצלנו כדברי מותרות, לוקסוס בזבזני, לעומת שוכני העוני הללו.

אבל הסחתי את דעתי גם מזה. כל זמן שיש עוד ילד אחד בארץ־ישראל שאינו אוכל לשובע. כל זמן שבתפוצות חיים עשרות אלפי ילדים יהודים בתנאים כאלה ואולי גרועים מהם, אין עלינו לדאוג לאומות אחרות. הרי זוהי הגישה הבריאה לכל עסקי האנושות, העמדה היהודית הציונית.

לפי כל הסימנים לא היו רגילים בני המקום הזה ליחס טוב או אדיב ביותר מצד החיילים (של האויב). יש רבים ביניהם המשתוממים על היחס הטוב מצדנו, מתפלאים שאנחנו איננו קלגסים. רק לעתים, כשהתקרבתי לחצר איטלקית, הזעיקו את כל אנשי הסביבה להסתתר בפנים החצר. כנראה היו עדיין באִילוזיה שקלגסי האויב באים לשדוד ולרצוח.

יצאנו לתפקיד לאומי. ואיפה שלא נהיה, נמלא את המוטל עלינו בנאמנות. אמנם קשור הדבר בעובדה הכאובה של יציאה מהארץ, אבל, התחלנו ונצטרך גם לגמור. על עצם היציאה יש דעות שונות. הקיצונית האחת היא, שאנו יוצאים לפי רצוננו. והדעה שבקצה השני היא ש“מכרו אותנו לנכר” אינני יודע בעצמי לאיזו משתי הדעות הקיצוניות אני נוטה. אבל כשאני נוטה לדעה השניה, מקווה אני שלפחות יצליחו להשיג את המחיר השווה.

בכל מצב ובכל הזדמנות נופיע כיהודים, ויותר מזה כיהודים המייצגים את ארץ־ישראל ומביאים את רוחה לכל מקום בו נימצֵא — כגוש לאומי, חטיבה מדינית — מביאים אנו אתנו את שפת המולדת. איפה שאנו נמצאים, בכל פינה נידחת של ארץ האויב, יתנוסס דגל עברי ותישמע שירה עברית¹⁴⁰.

פימפי’לה, עכשיו, בכותבי את המכתב הזה, הביאו לי את המכתב שלך [מ־ 4.10.44]. אני רוצה לכתוב לך על כל דבר שאת כותבת. גם את כותבת במכונת כתיבה. אני מוצא בהחלט כי זאת היא השיטה הכי ברורה. אמנם טוענים שמכתבים כאלה חסרי אישיות, “קרים”, אבל אינני מסכים. הכתיבה הריהי רק אמצעי. היא איננה מטרה. וצריך לכתוב בצורה הכי ברורה והכי קלה לשנינו. אני כותב יותר מהר ואת קוראת את המכתב ביתר קלות, וכך לשנינו יותר נוח.

אינני מוציא כמעט שום כסף, מפני שאין על מה להוציאו, ובינתיים הסכום בחשבון שלי גדל. הריני שולח אותו הביתה, ואינני רוצה לשמוע ממך שאינך רוצה זאת. את כותבת לי ששילמת את תשלום הבית. האם את מתכוונת לתשלום הגדול בשביל הבית של אמא? פימפי, אם שילמת את הסכום הזה, אז הרי לא נשאר לכן כסף בבית.

ספרו של אבא [“מבוא לכתבי הקֹדש”] — שליש של הספר [מודפס ], זה כבר הרבה. הספר ייגמר במהרה. שלא תשכחי לשלוח לי ספר אחד כשייגמר. פה כולם כבר יודעים על הספר, ומעטים יודעים גם על חלקך בהוצאתו. צבי [ברגמן ] בודאי מוסיף לעזור לך בסידורים הטכניים, לא כן? את באמת דואגת לכל ומפקחת על כל העניינים. את אשת־חיִל במלוא מובן המלה.

עבודה: האם נתנו לך תוספת [יוקר ]¹⁴¹? הרי מגיע לך. הדברים התייקרו ובכל המקומות בודאי הוסיפו על המשכורות. פימפי, את צריכה לדרוש את ההוספה בכל תוקף. מוטב להרעיש את ה “שֶפים¹⁴²” שלך במכתבים וביקורים. אל תהיי כל־כך עדינה במובן זה, הרי גם ה "שפים " שלך אינם עדינים ביותר. בְּרַכּוּת וצניעות לא תשיגי שום דבר. אחרי ששאלת תוספת־היוקר תסודר, אמצא מנוח.

כתיבה: את המאמר על אבא [ליום השנה ] תכתבי, פימפי, לא כעין “הערכה”, אלא בצורת שיר בפרוזה. כך אני מתאר לי, תהלום הצורה את הנושא. איך את חושבת? לא כתבת לי על יתר הדברים שאת כותבת או מתכוננת לכתוב. על כל פנים, בקשתי היא שתשלחי לי את הדברים, אם תוכלי להשיג העתקה נוספת.

את שואלת על מצב רוחי ועל צורת החיים שלי כאן. אנסה לספר לך עד כמה שמותר לי. מצב רוחי כמו שהיה כשכתבתי לך בפעם האחרונה על אותו הנושא. אני שקט ובוטח בגורל הטוב. אני תפילה שכל זה לא ייקח זמן רב ושאלהים ישמרך במשך הזמן הזה. כל דבר בחיים יש לו משמעות וחשיבות, וגם התקופה הזאת כבר נוטה לקיצה, והיום קרוב, בו שוב נבנה יחד את קיננו בשמחה ובאושר, אם ירצה השם.

תנאי החיים החיצוניים שלי הם טובים. אינני גר באוהל אלא בבית. אינך צריכה לדאוג לי. אני נמצא גם במקום בטוח, ובנוף נהדר. האוכל הוא טוב. גם מקלחות חמות יש. בקיצור, אני מסודר באופן חיצוני טוב מאד. בעיקר שמח אני שמצב רוחך גם כן הוטב, וזה שוב מיטיב את מצב רוחי.

קיבלתי פה את המכתבים שכתבת לי מזמן, בעיקר בימים הראשונים להיותי בנכר [במצרים ], הצטערתי מאד שהמכתבים הראשונים שלי השפיעו עליך ועל מצב רוחך. את כותבת שם שחייתְ חיים בהם חשבת שלא למענך נוצרו הצרות. אני חושב עד עכשיו שכך הדבר. צרות באמת לא נוצרו למענך. אבל, חשבתי הרבה על הדבר הזה, ובאתי למסקנה שכל אדם מוכרח לעבור תקופה כזאת, אפילו האדם הכי מאושר בעולם. יש אסונות במשפחה, מקרים שונים שקורים בחיי כל אדם ואדם, בלי יוצא מן הכלל. ובתקופה כזאת חושב הנפגע תמיד שהוא היצור הכי אומלל בעולם. ההרגשה היא טבעית. אסור לנו ליפול ברוחנו. הסבל האנושי הוא אחד הפרקים ההירואיים בהיסטוריה של האנושות, והסבל הפרטי של כל איש ואיש הוא גם פצע וגם נשק, כאב וגם התגברות עליו, שיממון וגם ראשית פעולה לקראת עתיד. סדר הטבע הוא אכזרי, וכל משמעותו היא שאך מעל חורבות של חיים הרוסים צומחים חיים חדשים. קשה לבני־אדם להשלים עם החוק הזה למרות שהם מתקיימים עליו אלפי שנים. החוק גם איננו נותן נחמה, הוא רחוק מזה. אולי הוא עלול לגרום להתמרדות פנימית, אבל גם היא נובעת מאותו חוק הטבע.

כשבא לידי מכתבך זה, חשבתי בלבי: איך אפשרי הדבר שאת חושבת על עצמך כל־כך רע. מדוע קטונתְּ בעיניך, ולמה אינך מעריכה את עצמך אפילו הערכה הכי צנועה? הרי את עולה על כל יתר הבחורות, בכשרונך וגם ביופיך, בת למשפחה כה מכובדת בישראל. היי חזקה עוד זמן מועט, ותראי שישתנה מצב רוחך הנוכחי. הרי פרושים לפניך עוד כל החיים, ותזכי לעתיד רב־אושר ומזהיר.

ומה אצלנו בבית? החדר הוא טוב בחורף, לא תסבלי מקור.

אסיים את המכתב. תמסרי נשיקות לאמא ותהיי בריאה, תשמרי על עצמך, אל תעבדי יותר מדי. תאכלי דייסה בכל בוקר ותשתי חלב. אלהים ישמרך.

להתראות, פימפי.

באהבה, שלך ריקי

כתבי לי, בבקשה.

תל־אביב 19.11.1944

ריקי יקירי!

כבר יותר משבועיים שאין לי כל מכתב ממך. הרבה אנשים כאן קיבלו מכתבים ורק עליך ירדה מין דומיה. מדוע שכחת את הבטחתך לכתוב לי מכתב מדי יום ביומו? האם אתה מדוכא כל־כך? והלא הבטחתני להיות עליז ושליו, ולקחת את המהלומות הניתכות עלינו ברוח שקטה. אומרים שהרחקתם לנסוע, ואפילו נסעתם לאירופה.

אצלנו הולך הכל למישרין, גם הדפסת הספר מתקדמת, ומבחינה זו נרגעתי. אני משתדלת שלאמא לא תהיינה כל דאגות, לא כספיות ולא אחרות, וגם בעצמי אני מטפלת במקצת, וקניתי לי כמה דברים לחורף. אני מספרת לך זאת כדי שלא תדאג ולא תחשוב שאנו יושבות כאן בערום ובחוסר כל. אמא אינה רוצה השנה בשנת האֵבל לקנות לה דבר, אבל אני משגיחה שלא יחסר לה מאומה. החלטנו להיות חסכניות וצבענו בעצמנו כבר בגדים הנראים כעת כחדשים כדי שלא נצטרך לקנות. לתת לצבוע עולה כעת הרבה כסף ולנו עלה העניין בפרוטות. כי הרי יש לי בגדים אדומים וּורודים שאינני לובשת אותם כעת וצבעתים לחום. השתעשענו כל־כך ממעשה קימוץ זה ונהנינו מאד, עד שזה היה כאילו בילוי זמן. ריקי, אני סורגת לי כעת ארנק אפור, הרי תזכור את המנעול לארנק שנתן לי צבי [ברגמן ], וכעת אהיה אלגנטית מאד במעיל אפור, נעלים אפורות, כובע אפור וארנק אפור, יפה?

אני נורא מתלהבת מהסריגה ועושה את הארנק גדול ומפואר מאד. כאשר תבוא הביתה תראנו, ובודאי ימצא חן בעיניך.

בינתיים יש בשורה. רוזה ואהרון ואילן חוזרים מקיבוץ גבת הביתה¹⁴³. כמובן שאני שמחה מאד שהם יהיו כאן, כי הרי אתה יודע שהם קרובים לנו כאח ואחות. עמם אפשר להתיעץ, להעזר, וגם לאמא יתווספו שני אנשים קרובים כאן שאפשר להיפגש עמם. והלא אתה זוכר בודאי כמה הם מסורים לנו.

ריקי’לה, מה מצב רוחך? האם אתה עוד שומר על אומץ־רוחך ועל תוקף פנימי, שלא להיגרר אחר יאוש ומצב רוח רע, להיות איתן ברוחך כמונו, כאמא ואני, שאנו מקבלות כבר את כל הרע הזורם עלינו בשפע במין שלווה של מי שמקבל עליו את גזר־הדין? ובאמת שמחה אני להודיעך שהצלחנו להשתלט על רוחנו, להעלות אפילו חיוך על השפתיים וכו '. בקרוב יתפרסם סיפור שלי ב “גִליונות " [”שבוע בגבעה"] ואשלח לך. כתבתיו עוד בשנה שעברה אך עִבדתיו כמה פעמים. [העורך ] למדן אומר שהוא נהנה מאד מקריאת הסיפור וישמח לפרסמו, וכבר מדפיסים אותו. גיבור הסיפור הוא חייל, ריקי. נראה איך ימצא חן בעיניך.

היום מת הסופר א. א. קבק¹⁴⁴, הרי אתה זוכר את ספריו. ומותו הפתאומי באמת מדכא. ספרו האחרון ["בצל עץ התליה ", כרך שני: “תולדות משפחה אחת”] נמצא כעת על שולחני. ועוד לא קראתיו.

שמעתי הרצאה של מכס ברוד¹⁴⁵ על גוסטב מאהלר, וביקרתי פעם אחת אצל מרתה הופמן¹⁴⁶.

לגב' פוגל הזקנה [ידידת הוריה ] קרה אסון. בנה שברוסיה נהרג בחזית הרוסית. כמובן שהיא היתה מדוכאה מאד ואנחנו בקרנו אצלה.

גב' בוּקִימֶר [“בת־עיר”], קיבלה גם כן מכתב נורא שכל משפחתם נרצחה בפולניה. גם אצלם היינו לנחמם.

[מכתב קטוע ]

תל־אביב 21.11.1944

ריקי’לה יקירי!

מכתבך מאיטליה כל־כך הדהים אותי שפשוט לא ידעתי כיצד להגיב עליו. הוא הגיע אחרי שבועיים.

מדוע שלחו אותך לחו"ל כל־כך רחוק מעבר לים?

ריקי, לא תארתי לעצמי שיקרה דבר כזה.

שלושה שבועות לא היה ממך כל מכתב. בינתיים נפוצו כאן כל מיני שמועות, ובמערכת סיפר לי אחד שקיבל מכתב מאחיו שבצבא מאיטליה, אך אני לא תארתי לי לעצמי שישלחו גם אותך.

כאשר הגיע היום מכתבך התרגשנו כולנו. אמי באה אלי במרוצה ושתינו ישבנו והרגענו אחת את השניה, והחלטנו שאסור לנו להתרגש, אלא להתנהג באותו אומץ לב כרגיל, כשם שכבר עשינו השנה. התהלכתי כמה פעמים על פני החדר, כי היה כל־כך קשה להתרגל לרעיון שאתה נמצא הרחק מכאן על אדמת אירופה. ריקי, עדיין קשה לי להביע את חוויתי.

כדי להקל על עצמי בשיחה עם אחרים, רצתי מיד אל הוריך. זו היתה שעת צהרים ומצאתי את כל המשפחה. אמך כמובן בכתה, אך אביך הרגיע אותי שאין זה נורא כל־כך, ואולי אתה נמצא בדרום איטליה. בינתיים סיפרו לי שיש לך באיטליה משפחה גדולה היושבת בפלורנץ. אחות אמך נישאה בווינה ליהודי איטלקי, המהנדס אריגו לוי [חבר אגודת דוברי אספרנטו ]. יש לו שלוש בנות. בזמן האחרון התקרב דודך לענייני ארץ־ישראל, והפך לציוני ביחוד לאחר שנפגש עם חיילים מארץ־ישראל, והוא כותב מכתבים לאביך. הוא נמלט מטרייסט לפלורנץ¹⁴⁷.

כתובתו היא:

ING. ARRIGO LEVI, C/o CAV. CORMELE, BERNABO, FIRENZE, VIA CALIMALA 2, ITALIA

כתוב לדודך שיבוא לבקר אותך ושאתה תבקר אצלו.

השתדלתי לכתוב אותה באופן ברור כי אני מעוניינת שתמצא לך שם את בני משפחתך, שלא תהיה בודד ותוכל לבקר אצלם ולנוח בביתם בימי חופשה קצרים, כאשר לא תוכל לחזור הביתה. ריקי’לה, אל תתעצל למצוא אותם, בודאי אתה זוכר את דודתך אחות אמך. היא תוכל להשגיח עליך ולטפל בך. תבטיח לי שתמצא אותם, כי יש ערך רב לבני משפחה. מלבד זה כדאי לבקר בפלורנץ הנפלאה, אבל רק לאחר שתחלוף הסכנה, כאשר כבר לא יפציצוה.

ריקי, זכורני אותם הימים שהייתי באיטליה, ברומא, בנאפולי, בפומפי, בכל אותם המקומות הנהדרים, שבודאי אתה רואה אותם עכשיו. אבל אני הייתי בתנאים אחרים, לא בארץ חרבה ולא בימי מלחמה, אלא בימי שלום יפים.

אל תשכח בבואך לרומא לראות את הכנסיה¹⁴⁸ הקטנה שיורדים אליה למרתף העשוי כולו עצמות־אדם [כנסיית סנטה מריה דֵלָה קוֹנְצֵ’צְיוֹנֵה די קָפוּּצ’יני ], אל תשכח לשוט לאי קאפרי הנהדר. והעיקר, ריקי, אל תשכח שיש לך פימפי, החושבת עליך תמיד.

כתבתי לך החודש הרבה מכתבים, כמובן לפי הכתובת הישנה, ואינני יודעת אם הגיעו אליך. הייתי רוצה מאד שלא תיפול ברוחך ותקבל את כל המצבים כמונו.

מקווה אני שאולי תצליח אגודת העיתונאים בלחצה על ההנהלה, אם כי מכל צד משתדלים דווקא להפריע לי ולמנוע את מתן תוספת היוקר. הרי אתה יודע שבעולם זה אין בני־האדם הטובים מרובים, והרשעים יש להם הנאה מיוחדת להרע לאחרים, מבלי שתהיה להם טובת הנאה מזה. סתם רועַ לשם רוע. וכן גם במקרה שלי מנסים לחתור ולקלקל, ובראש ובראשונה כמובן ה "בוס " האדמוני [מזכיר המערכת ], השונא כפי שהוא אומר, אנשים אוניברסיטאיים.

ריקי 'לה, שלח לי צילומים שלך.

הוריך יכתבו לך היום מכתב, מסרתי להם את כתובתך. אמא שלי דורשת בשלומך בכל לבה.

שלך בנשיקות, שלך באהבה, פימפי שלך

פ.ס. שמור על עצמך, ריקי, ואלהים ישמרך. יש לי רצון להתפלל תפילה לשלומך, ריקי… ריקי… ריקי.

איטליה 23.11.1944

פימפי יקרה שלי,

הלכתי היום אחרי הצהרים לכפר הסמוך כדי לקנות תפוחים, וכשחזרתי לפנות ערב למשרד, ראיתי שם המון רב של אנשים המצטופפים מסביב לאחד שמקריא שמות ומוסר מכתבים. נתקבלו בבת אחת מכתבים רבים שהתעכבו משום מה. ובין המכתבים האלה היו גם שני מכתבים ממך, שניהם מהתחלת החודש הזה.

במכתבים אלה הגיעו גם ה“חיים הקטנים” [“ביקור”] שציפיתי להם והתפעלתי מאד מהם. הם כל־כך יפים, למרות שהם כל־כך קרובים למציאות וכמעט אמיתיים. הרי זה נחשב בדרך כלל פרדוקס שתאור כל־כך קרוב לאמת יכול להצליח. אני נורא נהניתי מזה.

עד כה לא זזתי מהמקום בו אני יושב באופן תמידי. את הדברים היפים של איטליה מקווה אני לראות בעוד זמן מה, ואז אכתוב לך על כל דבר ואשלח לך מה שאוכל לשלוח. אבל אני רוצה לעשות טיולים קטנים ולראות מקומות היסטוריים. ראיתי אצל אחרים שהיו כבר במקומות היסטוריים ידועים ומפורסמים, שהשיגו שם חפצי אמנות ואלבומים. גם אני אשיג דברים כאלה ואשלח לך.

באופן מקרי הספקתי לראות את “עיר ההריגה”, את קסינו¹⁴⁹. אני זוכר שהעיתונים כתבו על המקום הזה במשך שבועות רבים והנה, עתה ראיתי אותו במו עיני. המקום עשה עלי רושם מזעזע. לא נשארה אבן אחת שלמה, פשוטו כמשמעו. אין עומדת אפילו פינה אחת של בית, אין שמץ של יצור חי, עי־מפולת, אי־שממה שלא ראיתי כמותו מימי. פעם חיו כאן אזרחים שלווים, ועתה אין פה סימן של חיים. באותו הרגע חשבתי מה היה רב מזלנו במלחמה הזאת שארץ־ישראל לא היתה לשדה־קרב. את זאת ידעתי להעריך אחרי שראיתי מקום שעברה עליו זוועת המלחמה.

מה שלום אדון רבינוביץ¹⁵⁰, האם הוא בריא? תמסרי לו דרישת שלום לבבית ממני, אני כל־כך אסיר תודה לו שהוא דואג לך, ושהוא ידיד גדול.

כתבי לי, בבקשה, על כל הדברים. אני כל־כך מאושר כשאני קורא על כל הדברים שאת כותבת. כל מכתב הוא כמנגינה, ממש כצלילים מהבית.

בעצם זה נורא שאני כל־כך רחוק ואינני יכול לבוא הביתה, לראות אותך ולשוחח ארוכות. אבל, מצאתי לי נחמה. החלטתי החלטה שלא אתן לעבור לשוא לזמן שאני נאלץ להיות פה. החלטתי למלאו וללמוד ביתר מרץ. אינני רוצה להתבטל כרוב האנשים פה. גם בדברי אמנות, ציור ופיסול יכול אני ללמוד כאן הרבה, ואשתמש בכל הזדמנות כדי לחדור לרוח האמנות האיטלקית מכל התקופות. גם המוזיקה האיטלקית מושכת את לבי, אבל מובן מאליו שלא אבקר בשום אופרה או תיאטרון בשנת האבל.

פימפי’לה, יקרה, כך שנינו נמלא את הזמן באופן פרודוקטיבי כדי שלא יתבזבז לשוא. ותהיה לנו בזה נחמה וגם הבטחה לקראת העתיד. נדע לפחות בימים הטובים העתידים לבוא, שגם בימים אלה עשינו מה שעשינו והתקדמנו התקדמות רוחנית ומעשית.

העיקר שלא תחלי לי חס וחלילה. תשמרי על בריאותך. דרישות שלום לבביות לאמא. היי שלום וישמרך אלהים. שלום. מחר אכתוב לך שוב.

תמיד שלך, באהבה ריקי

אשלח לך את כל העיתונים שאני מקבל הביתה, מדי שבוע בשבוע.

[איטליה] 25.11.1944

פימפי, יקרה שלי,

יושב אני ועובד, ובתוך העבודה התחשק לי פתאום לכתוב את המכתב הזה.

אנשים שזה עתה חזרו מטיול לרומא הביאו אתם ספרי אמנות ואלבומים נהדרים, ושלחו אותם כבר הביתה. קינאתי בהם נורא מפני שרציתי להיות ראשון שישלח את הספרים האלה. לפי מה שראיתי ישנו כאן אוצר שלם של ספרים אמנותיים בכל השפות. פימפי, את תשמחי נורא שתקבלי אותם.

תכתבי לי משהו על רומא, הרי היית שם. וכשאהיה שם ואראה את הדברים שיש לראות,

תהיה לי נוסף על חרדת הקודש בפני מעשי האמנים, גם הנאה נוספת, בהרגשה שגם את היית באותם המקומות ושרגליך דרכו באותו המקום בו תדרוכנה רגלי. יש לי כבר אלף תוכניות. כבר עיינתי במפות שונות כדי למצוא את המקומות הידועים לי לפי שמם, וללמוד שמות והסברים חדשים כדי שאבוא שמה מוכן.

אגיד לך עוד דבר, אבל זה כל־כך משונה שלא תאמיני. אני רוצה לעשות גם טיול מיוחד לותיקן ולהתקבל לראיון אצל האפיפיור¹⁵¹. זה מצלצל כבדותא, אבל דיברתי עם כמה וכמה חיילים יהודים וכולם סיפרו לי שהאפיפיור מקבל ברצון חיילים יהודים לראיון, ומשוחח אתם בעברית על דא ועל הא, שואל מה נעשה בארץ־ישראל ומתעניין בגורל היהודים. האין זה דבר מעניין לדבר עם האפיפיור?

נזכרתי פימפי’לה, שכתבת פעם מאמר על “מרתף העצמות היבשות” אשר ברומא, כתבי לי, בבקשה, איפה הוא ומה שמו הרשמי, הייתי רוצה גם שם לבקר¹⁵².

כתבי לי איך את מרגישה בעבודה ואיך מתיחסים אליך שם. אל תתני להם להתעלל בך. תִראי את עצמך חזקה ובלתי־תלויה, רק זה עושה רושם.

שוב לא קיבלתי מכתב ממך במשך כל־כך הרבה זמן. בעצם אינני צודק, הזמן אינו כל־כך ארוך, זה רק נדמה לי, מפני שאני תמיד מחכה למכתב.

אני שולח לך עיתונים [“לחיָל “] של השבוע. הם בעצם אינם מעניינים אבל לנו הם חשובים, כי אין לנו עיתון עברי אחר. אמנם גם בעיתון זה מרבים בשטויות ומתארים אותנו כגיבורים וכדומה. אבל, החומר הזה מגיע לעיתון מארץ־ישראל, שם עדיין מאמינים ש”גיבורים” אנחנו. אני “גיבור” פרוזאי מאד. הכל כאן משעמם ושלוות החיים מביאה אותי לפעמים עד כדי עצבנות. את יודעת את השקפותי על גבורה וגיבורים. כן, אודה, אני “גיבור” שכל מחשבתו וכל מטרתו היא לבוא הביתה, לשוב אליך. המלחמה כבר הולכת ונגמרת. עוד מעט ותגמר פרשת “הגבורה”, ושוב נחיה חיים נורמליים.

תדרשי בשלום כל אלה אשר מחבבים אותנו.

דרישת שלום לאמא.

תשמרי על עצמך.

את אוכלת עוגות קטנות, כמו שאנחנו אוהבים לאכול?

פימפי, הפיל הקטן שנתת לי לפני נסיעתי¹⁵³ מביא לי מזל והוא נמצא תמיד בכיסי, מחובר לצרור המפתחות. הוא התלכלך קצת ואני מוכרח לרחוץ אותו.

די פטפטתי היום. שלום, שלום ולהתראות בקרוב.

אלף נשיקות מריקי שלך

חרביה [“מצפה הים” לימים “יד מרדכי”] 27.12.1944

שושנה,

…טוב שהמלצת על סיפורך האחרון [“שבוע בגבעה¹⁵⁴”]. נדמה לי שזה הסיפור הראשון שלך על הכפר. עד היום כמעט שלא התוכחתי על עבודתך הספרותית מפני שעולמך היה לי זר ורחוק, ונדמה לי שכל מה שכתבת היה יותר סובייקטיבי. התרחקת מן המציאות, כמו שאמרת לי פעם בכפר־החורש [ביולי 1943]…

הנני מחשיב מאד את הסיפור הזה כי הנני רואה בו…צעד לקראת המציאות האוביקטיבית.

אגיד את האמת: קראתי פעמיים והמלצתי להרבה חברים. וכולנו תמימי דיעה שהסיפור הוא טוב כי הוא מציאותי ואמיתי, ואפשרי. מובן שהיכרתי את נוף כפר החורש…הזכרת לי הרבה חוויות יפות. מחשבותיו של יוחנן [החיָל, שבא לחופשה ], הנמצא שם במקום שבעלך עתה, הן כנות… בספרו לאהובתו למה לא כתב! [ובהסבירו לה ] מהי הכתיבה לכְּלל, לפְּרט [בקיבוץ ]. השתתפנו בצערו — וצחקנו הרבה (קראתי את זה בחֶברָה ).

…תסלחי לי מאד שאני נכנס לרשות אחרים וכי מה אני אם לא פועל פשוט ואיכר בלי השכלה מספיקה בכדי להתווכח… אבל להיכנס לרשותי, לכפר זה הקרוב והידוע לי כל־כך ברוחי ובגופי, מותר לי בהחלט.

…הכפר מבטא את… איחוד האדם עם הטבע.

…עבודתי בשמירת השדות… היא עבודה קשה מאד ואחראית, תמיד צריך להיות על הסוס ביום ובלילה. לפני שבוע ברח לנו סוס והסתובבתי כל הלילה בין כפרים ערביים. תארי לך שאין זו הרגשה טובה להסתובב לבד בכפר ערבי בלילה. חברי שומר שדות מרוחמה הוכה מכות רצח.

…כמעט בכל צוהרי יום אני מסייר בכפרים ערביים, לומד את מנהגם ואת שפתם. כל יום הנני מוזמן למקום אחר. יש להגיד כי הם מכניסי אורחים נפלאים ויש ללמוד מהם הרבה.

ומה נשמע אמזונק’ה אצלך?…לא אושיט את ידי לברכה לך כל זמן שלא תבקרי בביתי זה…

להתראות בחרביה.

בידידות, שבתאי [וינר ]

תל־אביב 28.11.1944

ריקי’לה היקר לי,

סוף סוף קיבלתי ממך מכתב מפורט וגדול מה־ 15 בחודש זה, ועלי לומר שהמכתב באמת מרגיע במקצת, כי יש בו מן הרוח האופטימית שבסתר לבי ציפיתי שתגלה אותה ותקל גם עלי. מכתבך מלבד שהוא משפיע כל־כך לטובה הוא גם מעניין וציורי מאד. ריקי תמשיך לכתוב לי מכתבים כאלה, כי הם כל־כך מקלים על הכל.

יחד עם מכתבך נתקבל גם מכתב מלונדון. במכתב כותבים לך שמאשרים את קבלתך [לתוכנית הלימודים בראיית חשבון¹⁵⁵].

ביחס ללימודיך, נודע לי שלמקצוע זה [ראיית חשבון ] יש ערך גדול מאד וכי אנו עושים בחוכמה שאתה לומד זאת. כמה אנחנו פקחים!

אתמול קיבלנו באגודת העתונאים דרישת שלום מכם. באו הקפטן משה כספי ושני סרג’נטים שמסרו פריסת שלום מהחיילים באיטליה. קיויתי למסור לך על ידם דרישת שלום אבל הם חוזרים לאיטליה רק בעוד שלושה חודשים. הקשבתי בעניין רב לכל אשר סיפרו כאילו מסרו לי ממך פריסת שלום אישית.

– מוזר שאתה מזכיר לי לשלוח לך ספר של אבא. כיצד יכול לעלות על דעתך שלא אשלח?

– לא חשבתי כלל לכתוב על אבא [ליום השנה ] הערכה, אלא דווקא דבר ציורי־פיוטי — תאור שברגש ולא מאמר. מתפלאה אני שהעלית על דעתך שאכתוב רשימה יבשה על נושא כה יקר לי, ביחוד שרשימה יבשה בכלל זרה לרוחי.

– המצבה תהיה בדמות ספר בתוך אבן ירושלים טבעית ומחוספסת, בלתי מהוקצעת, שצבעה חום בהיר. קשה לי לציירה כי עדיין אינני יודעת בדיוק מה יהיה מראיה. היא תעלה בודאי כ־ 50 לירות ארץ־ישראליות.

ריקי’לה, רוצה אני לתאר לי בדמיוני שחייך שם אינם קשים ובכל זאת אינני מצליחה. ומכל נוחיות שיש לי כאן אינני נהנית מכיוון שאני נזכרת בך ובכל הסבל שאתה סובל.

ריקי’לה, קנה לך כל מיני דברים והשגח על בריאותך. כדאי מאד שתבקר ברומא, היא נפלאה.

ריקי, מתי תקבל חופש לבוא הביתה? הרי בעצם המרחק איננו גדול ובארבעה ימים אפשר להיות כאן. אנו מחכות לך כאן. ומתי בכלל תיגמר המלחמה? כל־כך נמאסה עלי.

דרישת שלום חמה מאמא.

שלך פימפי האוהבת אותך בכל לב

[איטליה ] 29.11.1944

שלום, שלום, פימפי’לה, יקרה

ברוך השם, היום קיבלתי מכתב ראשון ממך אחרי שנודע לך איפה אני נמצא. פימפי, אני יכול לתאר לי כמה התרשמת מהעובדה שאני נמצא באיטליה, כשם שאני נדהמתי כשנודע לי הדבר.

אל תחששי לשלומי, הכל יהיה טוב, כשם שדברים אחרים פתאום נהפכו לברכה. לבי כואב רק על שהשארתי אותך, פימפי’לה, לבדך.

יש כאלה שחושבים שארצנו תיגאל אך ורק אם אנחנו נעזוב אותה. אם כן, נתמלא מבוקשם, ונעשה הצעד הראשון לגאולה.

את מוסרת לי את הכתובת של הדוד שלי. רוב תודות לך. אני זוכר את הקרובים מטרייסט (שם הם גרו לפני המלחמה ). ראיתי אותם לפני כ־ 12 שנה¹⁵⁶. יש לי אמנם קושי רב להתקשר אתם — אסור לי לעת עתה לגשת אליהם מפני שהם גרים באיזור שהוא אסור בכניסה בשבילי. גם מכתב אינני יכול לכתוב להם מפני שאסור לנו פה לכתוב מכתבים לאוכלוסיה המקומית. אבל בינתיים מצאתי דרך: אני אגשור גשר על ידי הרב הצבאי. זוהי אמנם דרך יותר איטית אבל חוקית. בכל אופן אתקשר אתם איך שהוא. וחוץ מזה, לא יעבור זמן רב והאיזור הזה יהיה חופשי לכניסה, ואקח חופש כדי לבקר אותם.

אני רוצה לבקר את כל המקומות שציינת במכתבך [מ־21.11.1944], מעניין ששאלתי אותך באחד ממכתבי הקודמים על שם הכנסיה הקטנה ברומא העשויה כולה עצמות־אדם. והנה, את כותבת לי אותו הדבר. כמה מחשבותינו זהות, לא כן? לא אשכח לראות אף אחד מהמקומות הללו, וגם לא — כפי שאת כותבת — "שיש לי פימפְ ". ייתכן שאשכח את כל הדברים שבעולם, אבל לעולם לא אשכח את הפימפְ. הרי את המחשבה היחידה שלי במשך כל הימים והלילות. פימפי, אתך אני קם בבוקר, עליך אני חושב בכל מעשי ביום, בלכתי לישון אני נותן לך ברוחי נשיקת לילה טוב, ובלילה אני חולם עליך. אינני מרבה לדבר עליך. אך ורק ליחידים מזכיר אני אותך. אין לי שום סיבה וחשק להזכיר אותך לפני המון האנשים פה. אינני נוהג כרוב האחרים המראים את תמונות בחורותיהם לכל אדם ומספרים מעשיות — נסים ונפלאות — על בחורותיהם. כשם שכהן שומר את קודש הקודשים בלבו ואינו מביא אותו לשוק, כך אני נושא אותך בחובי, ואיני מפקיר את הקודש הזה. אינני מראה את תמונתך לאיש. אני רוצה שתהיה כולה שלי.

כמנהג היהודים, התחלנו כבר בפעולה פילנטרופית. אנו עושים פעולה להזנת ילדים יהודים במקום. ככה אנו מביאים ברכה לכל מקום אשר אנחנו באים, ויפה להיות נדיב־לב.

אצלנו בפלוגה מצאתי בין ה “קיבוצניקים” איש אחד מגְבַת. הוא סִיפר לי על רוזה ואהרון [בני דודיה ], ואמר ששלומם טוב, אבל לא הזכיר באף מלה אם הם חושבים להישאר שם או לא. הייתי פשוט מאושר כשקראתי שרוזה ואהרון חוזרים מהקיבוץ לתל־אביב. הם ידידים מסורים ותהיה לך גם חברה נעימה, וגם לאמא. השאלה הזאת העיקה עלינו כל הזמן ופתאום היא נפתרה, בבת אחת. אני מדגיש ביותר את ידידותם של הטקסרים הצעירים אשר הוכיחו את ידידותם במעשה.

תתחדשי, יש לך דברים חדשים ללבוש. לא היית יותר מדי חסכונית? חבל שאינני יכול לקנות לך פה שום דבר, מפני שאין מה להשיג.

זה נורא מה שכתבת לי על [בנה הנעדר בחזית רוסיה של ] הגב ' פוגל¹⁵⁷, הרי זאת טרגדיה. קשה לה בודאי לשאת זאת, היא כבר לא כל־כך צעירה. גם פה קיבלו אנשים רבים ידיעות דומות על משפחתם בפולניה ורוסיה, כנראה מתגלים הדברים רק עכשיו.

תשלחי לי את כל הדברים שאת כותבת!

כמה משתוקק אני הביתה לארץ־ישראל. אני אוהב את השמש הנצחית, את הארץ. יפה לראות ארצות שונות אבל לא בתנאים כאלה, כשהפימפְּ כל־כך רחוק.

דרישות שלום לבביות לאמא, תהיי בריאה ושמחה. שלום, שלום, להתראות בקרוב.

שלך באהבה ריקי

תל־אביב 1.12.1944

ריקי יקירי שלי!

אני מקנאה. אביך צלצל אלי שהם קיבלו מכתב ממך בתאריך יותר מאוחר משקיבלתי אני. הוא סיפר לי שמצב רוחך כנראה טוב וכי אתה מבקש שנתראה לעתים קרובות.

כאן חוגגים כעת מלאת 70 לד“ר ויצמן. ובגן מאיר בתל־אביב נערך טקס מִסקר המגויסים החדשים¹⁵⁸ בנוכחותו של ויצמן. הייתי שם. בעזרת כרטיס העיתונאי שלי הצלחתי לפלס לי דרך בין ההמון הרב ולהגיע אל הבמה. שוחחתי עם הקצין הממונה על המגויסים לבריגדה, כי הודות לך הרי יש לי קשר לחי”ל ואני רואה את עצמי שותפה לו.

ריקי’לה, אני גאה בך נורא. פתאום התחלתי לראות את הכל בעיניים אחרות. כאילו לבשתי מדי תִפארה. כאילו לא יכולתָ להגיע למעלה רמה מזו. נדמה לי שגם אתה התאוששת. ונדמה

לי שאם אני הגעתי לכך אם כי בקושי, הרי בודאי שגם אתה, למרות כל הסבל שעובר עליך, צריך להתעודד. כזה הוא גורלנו.

ריקי’לה, אילו ידעת מה צמאות אנו לידיעות ממך, היית מרבה לכתוב.

הביקרת כבר אצל דודך בפלורנץ?

בקרוב תצא חוברת מאה של “גִליונות” ואני מכינה כבר סיפור. ביום ששי זה התכרבלתי על ספתי וכתבתי כל היום כמעט סיפור ארוך מאד [“אלמנוּת”¹⁵⁹]. נדמה לי שהוא לא רע. בכלל יש לי עכשיו המון חומר לסיפורים ונדמה לי שגם הכתיבה הוטבה, התפתחה, וכי שוב אינני כותבת ברשלנות אלא ביתר רצינות. אני גם קוראה המון ומשגיחה על אמא. וכמובן שיש אלף אלפי דאגות קטנות ומטרידות.

ריקי אל תחסוך הכל בשבילי. אני מסכימה להפריש מהסכום שחסכת בשבילי לנסיעות שלך ולביקורים. השתדל לראות את כל הארץ על כול מכמני התרבות והאמנות שבה, ולצורך זה אל תחסוך.

קניתי לי כובע, נעליים, וסרגתי לי ארנק נהדר, פשוט יש לי רצון לצלמו ולשלוח לך תמונות. איש איננו מאמין שאני סרגתיו במשך כמה שעות בלבד. בבית־קפה ראוהו שתי נשים ושאלוני מנין לי כשרון כזה וממי קיבלתי את הדוגמא. השיבותי כמובן שהדוגמא הי פרי דמיוני וכי בדרך כלל אין זה מקצועי. בחנות אחת הציעו לי לעבוד במקצוע זה, שכן אני סורגת במהירות כזאת ובצורה כה יפה. הסברתי כמובן שאין זה מקצועי וכי אני רק חובבת.

אני משקה את העציצים מדי יום ביומו ונֶבט חדש ניבָט בעציצך שנטעת פעם. אני מטפלת בחרדה בעציץ זה, כי הוא שלך, והנני מסתכלת בכל יום לגידולו. זה הוא מין ריקי קטן וירוק מאד הפורח בחורף, אם כי קר כעת. פורח בכל שעה למרות הגשם והצינה.

ריקי, המָצאת לך ידידים? ביחוד בארץ זרה יש להימצא בין ידידים.

ריקי, מה מוזר לחשוב שאתה באירופה. מוזר, מפחיד ומופלא כאחד. מחשבה זו מעוררת פחד מקפיא, ויחד עם זה גאווה ואפילו קנאה. כן, הייתי רוצה להיות עמך שם. מדוע לא אשתתף גם אני במאורע כה כביר? ריקי, יודעת אני שהלכת אתה גם במקומי, ומדוע בכל זאת תישא אתה בכל הסבל, ואני אשב כאן ואחיה חיים אזרחיים ריקים? אל תיבהל, אין בי כל כוונה להתגייס¹⁶⁰. יודעת אני שמקומי בבית וכי עול כבד מוטל עלי לשבת ליד אמא, לדאוג לה ולכל אשר לנו. ובכל זאת רציתי להביע בדברי אלה באיזו מידה אני משתתפת מכאן, מרחוק, בכל העובר עליך. יודעת אני שלהיות חייל בבריגדה היא זכות גדולה ובכל זאת מה קשה להסתגל לרעיון!

בשבת היו אצלנו הפוגלים, והודו לי על הרשימה “חיים קטנים” [בחזית רוסיה ] שכתבתי על הנושא הנוגע לאמם ואחִיהם. [גב ' פוגל ] הזקנה אמרה שרק אני הבנתיה.

היום אפגש עם ידיד הורי הזקן ר. [רבינוביץ ] ואתו אוועץ בכל ענייני הכספיים. אגב, היתה כאן במערכת הצעה שההנהלה תקנה בשביל כל החברים איגרות־חוב ממשלתיות העולות בעשר לירות ארץ־ישראליות, ואנו נשלם חצי לירה לחודש להנהלה. ההגרלות כידוע לך הן ארבע פעמים לשנה ואפשר לזכות ב־ 500 או באלף לא "י, אבל ההנהלה עדיין אינה מסכימה. בעצם היה טוב לו קנו. אולי היה משחק לי המזל והייתי זוכה ומתפטרת מכל חובות הבית. אבל אינני מקווה כלל להצלחות כאלה.

הספר [“מבוא לכתבי הקודש”] הולך ונדפס אבל ההקדמה עוד לא נכתבה. חברו של אבא [רובשוב¹⁶¹] שצריך לכתוב אותה, עוד לא כתבה.

כעת שלום, דרישת שלום חמה מאמא, מכולם.

שלך, שלך, שלך שלך…אוהבת אותך פימפי

תל־אביב 3.12.1944

ריקי יקירי!

כבר יש לי “פרימדונה” [עוזרת־בית ]. הוי כמה אני מאושרת. בשעה אחת היא מספיקה לעשות נפלאות וביותר מזה אין צורך, לא לי ולא לאמא. כמובן שהונח לי ואיני צריכה יותר לדאוג לניקוי ולשטויות כגון אלה.

אתמול בבוקר ישבתי יחידה בקפה “באום”¹⁶². בינתיים באו גם אחיך וַלטר, אשתו והקטנה [חנה ] וישבו ליד שולחן סמוך לשלי. דיברנו מעט, כי אני קראתי ספר וּוַאלטר קרא פרטיטורה של “טאנהויזר”¹⁶³. אחרי כן באה שושנה¹⁶⁴ ופטפטנו קצת וישבנו באור השמש.

ריקי, שמעתי שרבים מכם לומדים איטלקית. אתה כבר יודע בודאי יותר איטלקית ממני. בודאי אתה כבר מקשקש שפה חמודה זו. אומרים שיש לכם שם פנאי וכולם לומדים משהו, שפות או דברים אחרים.

הבוקר הטלתי לתיבת הדואר מכתב אליך והנה אני כותבת לך שוב. ראיתי כאן אורגינל של צבעי מים שקיבלה אשה אחת מחייל באיטליה — יצירה של צייר איטלקי מודרני. האמנם משיגים כגון זה?

אני קוראה עכשיו ספר, מכתבים של ד. ה. לורנס. הם לא רעים. שטחיים אבל לפעמים יש פה ושם הערה מוצלחת.

אמא אומרת שעליך לאכול הרבה כי אינך נראה טוב, כפי שהיא זוכרת אותך מהחופש האחרון. ראיתי שצורכי מזון ודברים טובים אסור לשלוח, כך כתוב בעיתון. אז מה כן מותר, ומה כדאי לשלוח לך?

ריקי, מתי יש תקווה לקבל חופש? כתוב לי הרבה כשם שאני עושה.

אני ואמא חושבות עליך המון ומדברות תמיד אודותיך. היא מברכת אותך בכל לבה שאלהים ישמרך, וזו גם ברכתי אני.

שלך, שלך, שלך… באהבה רבה, פימפי

איטליה 3.12.1944

שלום, פימפי’לה שלי,

היום יום ראשון לשבוע, ולכן גם הערב אין לצפות למכתב ממך. חבל. תקווה אחת פחות. אבל מחר בודאי יהיה מכתב או אפילו יותר מזה, מפני שלפעמים מתאספים כמה מכתבים ובאים יחד.

פימפי, תארי לך, כמה חומר יהיה לנו לספר אחד לשני, כשנתראה בפעם הבאה. הרי נצטרך לחלק את הסיפורים לכמה ימים, או שבועות.

מה נשמע בתל־אביב? הגמרו כבר את הגן הגדול ברחוב המלך ג’ורג' [“גן מאיר”]? ושביתת־המורים, האם כבר נגמרה? קראתי בעיתונים שבאים הרבה עולים חדשים לארץ־ישראל.

ומה בחוג הסופרים? קראתי על מותו של הסופר קבק. אני זוכר את ספריו, הם יפים, אמנם לפעמים מאריכים מדי אבל הוא היה אחד המספרים הגדולים לא־כן? ומה עושה הדור הצעיר, ביחוד מיושבי “קנקן”¹⁶⁵? את נפגשת אתם לפעמים?

מה שחסר לי פה יותר מכל הדברים היא מוסיקה. הרי זה מגוחך שפה, דווקא בארץ־המוסיקה, איני יכול לשמוע אף מנגינה, כלום. רדיו אין לנו פה, ולנשפים אינני הולך, כך שאיני שומע מוסיקה לגמרי. אבל, אפשר לחיות גם כך, ואני חושב שעוד מעט יהיה לנו גם רדיו.

בשבת, זאת אומרת אתמול, עשיתי טיול יפה אצלנו בסביבה. ראיתי כמה כפרים. הם כולם

באותו הסגנון, ובכולם שורר אותו העוני. האנשים שראיתי שם מקיימים את גופם רק מעשב וערמונים.

פימפי, עלה רעיון חדש במוחי. אולי את צריכה רפואה מסוימת בשביל אמא, שמעתי שאפשר להשיג פה רפואות גרמניות שהגרמנים השאירו פה. כתבי לי, ואני אנסה להשיג אותה באחת הערים.

בנוגע לדודי בפלורנץ כבר התקשרתי עם הרב הצבאי והוא יעשה את שלו.

אני מחזיק כל הזמן את הפיל הקטן אצלי בכיס, הוא הטָלִיסְמָא¹⁶⁶ שלי, הוא קשור יחד עם צרור המפתחות שלי. שלום, שלום, פימפי, להתראות.

באהבה ונשיקות מריקי שלך

דרישת שלום לאמא. מה היא עושה? יש לה די חברה להתבדר? שלום עד מחר.

איטליה 5.12.1944

פימפי, היקרה מכל,

ברוך השם, קיבלתי היום את מכתבך (מיום 28.11.1944), כבר חיכיתי כמה ימים למכתבך והתנפלתי על מחלקת הדואר בכל יום. יש, למרות הארגעה, נימה של דאגה במכתבך. את גם כותבת לי שאת רואה כיצד אני סובל. אינני סובל משום דבר. יש לי חדר משלי עם חשמל בתוך בית, התנהגות מצוינת מצד כולם, זמן חופשי, אוכל טוב, עבודה נוחה במשרד, שקט בערבים. אני משוחרר מכל תפקידים אחרים. יש ספריה, אולם קריאה ו“נאפי”. יש באמת כל שדרוש לחיים מסודרים. יש רק סיבה אחת שאינני רוצה להיות כאן, והיא מפני שאני רוצה להיות בבית. אבל את זה הייתי רוצה אף לו הייתי יושב בארמון מלכים.

הנה, עד עכשיו התפתחו כאן העניינים בהחלט לטובתי (touch wood), עד כדי כך שלא ציפיתי לכך. וכל הזמן מלווני הרעיון שרק את הוא המלאך הטוב המשגיח שלא יאונה לי כל רע. כואב לבי על כך שאחרים לא הצליחו בסידורם כמוני.

לא השתדלתי. אפילו במלה אחת לא הזכרתי לאיש מה חפצי. ובכל זאת, נשארתי יחידי כאן הנהנה מכל הנוחיות. אני כמעט מתבייש בפני עצמי, כי מדוע לא היטיב הגורל עם אחרים? ובכל פעם עולה המחשבה שאך ורק הודותיך מצבי הוא טוב ממצבם של אחרים. כי רק את יכולה להביא לי מזל, כשם שהבאת ברכה לכל החיים שלי.

בעוד ימים מספר אעשה סוף־סוף את הטיול הראשון. יותר מכל מושכת אותי רומא. אגב, גילו עכשיו את פֶּסל משה למיכלאנג’לו¹⁶⁷, ושוב הוא יועמד לראווה. כל השמועות שהתהלכו בעולם בקשר עם הפסל התבדו.

פימפי, את מוסרת לי על המסיבה¹⁶⁸ בה מסרו דרישות שלום. אני רק חושש שהם דיברו שם “שטויות”, והאריכו לספר על “גבורה” ועל "חזית ".

למרות כל הנוחיות החיצונית, נראה לי כי כל העולם רֵיק מפני שאת אינך פה. אינני רוצה ליהנות מכל יפי איטליה כשאת אינך יכולה ליהנות ממנו יחד אתי. תארי לך כמה יפה זה היה לו היינו הולכים יחד, שלובי זרוע, לכל המקומות היפים באיטליה. אז הייתי נהנה מהכל הנאה מלאה. אמנם לא זכיתי עד כה לראות כלום, אבל ברור לי שבכל הנאה יהיה גם מקצת כאב על שאת רחוקה ממני ברגע זה.

סרגת לך ארנק יפה, פימפי. אני יודע שכל דבר שאת עושה הוא יפה ומלא טעם. ובלי שראיתי את הארנק, יכול אני להגיד שהוא אינו רק היפה בכל תל־אביב, אלא גם בכל איטליה (אם בכלל מצוי כאן דבר כזה ).

עם דודי בפלורנץ עוד לא יכולתי להתקשר. את כותבת לי, שאולי הוא יכול לעזור לי. אבל לפי המצב שלי אינני חושב שיש צורך או שיש במה לעזור; אבל, אולי אני יכול לעזור לו.

עכשיו מאוחר מאד, השעה היא 11 וחצי ואני אלך לישון. אמנם אינני עייף באופן מיוחד, אבל מחר צריך בכל זאת לקום ולעבוד קצת. מחר אמשיך את המכתב. לילה טוב, תהיי לי בריאה.

דרישות שלום לבביות לאמא. להתראות בקרוב.

אלף נשיקות מריקי שלך

תל־אביב* א' חנוכה 10.12.1944

ריקי יקר!

אינני יודעת מדוע אתה קובל שאינני כותבת לך. בכל שבוע אני שולחת שני מכתבים. אשלח לך מוספים ספרותיים מיום ששי מהעיתונות בארץ.

בינתים הייתי בעיריה, וסידרתי בעניין מסים שאמא חייבת, שנשלם מדי חודש בחודש. קיבלוני שם יפה מאד, כי רבים מהאנשים שם היו מחבריו של אבא. כאשר נכנסתי שאלוני מיד אם אני בתו “הסופרת”, וכאשר עניתי שכן, עשו לי מיד את כל הסידורים: קיבלוני בלי תור, וישבתי על כסא. אפילו לקופה לא נתנו לי ללכת ושלחו שליח לסדר את הכל ולהביא לי את הקבלה.

אני כל־כך מאושרת שאתה לומד, ושמחתי גם להחלטתך להתעניין בתולדות האמנות האיטלקית. הרי אתה יודע מה חביבה עלי האמנות וכי אני מתענינת בה. השתדל לראות ככל האפשר יותר ולנצל את ישיבתך שם. האם באמת מצב רוחך טוב או שאתה רוצה להרגיעני? כל הזמן שאלה זו איננה נותנת לי מנוח.

כתבתי מאמר גדול ונפסלתי, ולכן אין לי מה לשלוח לך. הייתי קצת מצוננת, לקחתי “אספירין” כמנהגך (אני הולכת בדרכיך). רציתי רק לשכב ולא יכולתי לכתוב דבר. כשאתחזק קצת אשוב לכתיבה ולדרמה. לא החסרתי אף יום עבודה אחד.

יותר טוב שתכתוב בדואר רגיל מכתבים גדולים ומפורטים. כי המכתבים הקצרצרים בדואר אויר רק מרגיזים כי אינם מספרים על הנעשה אצלכם, ומגבירים רק את הצימאון. בכלל טוב שתכתוב גם בדואר אויר וגם בדואר רגיל.

אינני זוכרת מה שם כנסיית־העצמות ברומא. אבל אם תשאל שם על הכנסיה הנמצאת למטה¹⁶⁹, מתחת לקרקע, בודאי יראו לך את מקומה, כי הכל יודעים היכן היא. אל תשכח לבקר בכל מקום. קח לך “גייד” או מפת העיר, ולך ממקום למקום, כי חבל להחמיץ הזדמנות כזו. בקר גם בקריית הותיקן לא רק בכנסיית סט־פייטרו ובמוזיאון. בקר בכל הגלריות, וביחוד תראה הרבה בבואך אל דודך, לפלורנץ, שם יש המון לראות. ריקי, הכבר היית אצל דודך בפלורנץ? אבל אני מפחדת שתסע לשם, שם מסוכן. אולי תסתפק בזה שתכתוב להם מכתב שיבואו אליך?

ואל תשכח את פומפי ואת קפרי. ואת נאפולי. ואפילו בפיזה כדאי להיות ולראות את המגדל הנופל [הנוטה ], גם אני ראיתיו. גלויות הנוף המקומי אינן מעניינות אותי כי יש לי תמונות קטנות מרומא. מעניינים רק אלבומים עם רפרודוקציות.

סלח לי שאני כותבת בכתב מכונה, אבל יודעת אני שכתב ידי מאד לא ברור, ולפי רמזיך ראיתי שאתה מעדיף לקבלם בכתב מכונה. קרא לך בפינה, כדי שאיש לא יראה שאנחנו כל־כך "מכונתיים ".

בערב שבת היתה אצלי שושנה [חברתה ]. דיברנו עליך, וכדי להטיב את מצב רוחי סיפרתי לה, שלאחר המלחמה, החלטנו אתה ואני, שתהיה לנו דירה יותר גדולה ונוכל לקבל אצלינו אנשים. סיפרתי ופטפטתי על העתיד, כי רציתי לעשות לעצמי מצב רוח יותר טוב. היא

שאלתני אם אביך עוזר לי בכל בלבול הראש הכספי שיש לי. והיא אמרה שאני טפשה שאני נושאת בכל העול מבלי להעזר, וכי מפני גאוותי העצמית הטפשית, אני מוגיעה את מוחי יותר מדי.

ריקי, אביך שאל אם יש לי צורך במשהו. אבל אני כמובן אתביֵש להגיד לו. אתה יכול להגיד לו שיעזור לנו במשהו אבל לי לא נעים. אביך שאל את אמי אם יש לנו צורך באיזה דבר. וגם אמא השיבה בשלילה. הרי אתה מכיר אותנו שלעולם לא נבקש דבר. בעניין התרגום שהמליצה אחותך [של מודעה מסחרית ], לא יצא עדיין שום דבר. שָדֵה¹⁷⁰ אמר לי שאני עושה שטות שאינני פונה אל “הועד למען החייל”. מה דעתך? האם לפנות אליהם או לא? לא נעים לי ולא נאה לי!

כתוב לי הרבה, והיה רק שמח, ואל תדאג לנו, אנחנו דואגות יפה לעצמנו ואין לך מה לחשוש לנו. ומה שכתבתי בעניין החומרי הרי זה רק לשם הקלה בלבד.

הספר הולך ונדפס, אבל בעצלתיים.

אני קוראה עכשיו את “ספר יהודי אמריקה” ויש שם סיפור של מורה שלי לשעבר. הסיפור יפה ואני רוצה לכתוב לו זאת. ובכלל כדאי לבוא עמו בקשרים ספרותיים. הוא יושב באמריקה ופעם כבר כתב לי ושאלני אם אני ממשיכה בכתיבה. הוא ניבא לי עוד בהיותי תלמידה שאהיה סופרת. האם לא כדאי לכתוב אליו?

אתמול היתה אצלי רבקה¹⁷¹. היא הסתכלה בתמונתך העומדת על מדף הספה והתפעלה ממך מאד. שכחתי לספר לך שקניתי מסגרת קטנה והצבתי את תמונתך על מדף הספה על יד הבובות הכחולות. הבובות שומרות עליך ואתה עליהן, והמראה יפה מאד. היא הסתכלה הרבה מאד ואמרה שלא ראתה עוד פנים בעלי הבעה כה עדינה. אחרי כן אכלה אתי ועם אמא ארוחת ערב, והבוקר חזרה לירושלים.

לחדרנו לא נוסף כעת דבר כי אינני רוצה להוציא כסף. אני משתדלת לחסוך בשביל תשלום הבית [של אמה ].

אמסור לידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] את דברי ההתפעלות שלך ממנו. לוּ ידעת כמה הוא מתעניין בך, בספר, ובכל הנעשה אצלנו! הוא משתדל להרגיעני ולומר לי שהמלחמה עוד מעט תיגמר, תשוב הביתה, והכל יהיה בסדר.

כעת “חנוכה”. כמובן שאין אצלנו חגים השנה [בשנת האבל ]. בכל זאת החלטתי לתת שני ספרים: ספר סיפורים לקטנים לרוחל 'ה, וספר לזהבותה [אחייניותיה ]. אלה יהיו דמי חנוכה.

כי הרי אתה מבין שילדים קטנים אינם יודעים אֵבל מהו, והם סובלים אם אינם מקבלים איזו מִנחה בחג. אשיג את הספרים במערכת.

ברדיו השמיעו אתמול ניגוני חנוכה, כך שמעתי מהבתים הסמוכים. לא אמא ולא אני איננו פותחות את הרדיו ואיננו שומעות דבר.

התזכור את השיר “חנוכה, חנוכה”, אותה מנגינה עממית ששרנו אותה פעם במצב רוח טוב, ושכל־כך מצאה חן בעיניך? היא ממש סמלית בעיני לשמחה משפחתית, ביתית שליוה. התזכרנה? בודאי שמעת אותה ברדיו. שרים אותה במילים באידיש: “חנוכה / הוי חנוכה /היום־טוב אשיינעֶר /הפְרֵילִיכֶר אַלוּסְטִיגעֶר נִיטוֹ נאָך אַזֵיינעֵר…”¹⁷². התזכור?

נשיקות ואהבה מאמא וממני פימפי

איטליה 12.12.1944

יקרה שלי

פימפי’לה, הייתי ברומא אבל רק זמן קצר מאד, כמה שעות. ביליתי שם רק חצי יום. יותר לא יכולתי להישאר. אבל אפילו במשך השעות האלה הספקתי להפיק תועלת מקסימלית. החלטתי שאת הותיקן, את כנסיית סאן פייטרו וכו', לא כדאי לבקר כשהזמן כה מוגבל. לכן ראיתי רק את הקולוסיאום, את פאלאצוֹ ונציה, פורום רומנום, שער קונסטנטין ושער טיטוס. הסתכלתי על כל הפאר החרב של ימי קדם. המדריכים נתנו הסברות בלתי מדויקות, ואני מלאתי לי בעצמי את החסר.

ראיתי הפעם את הצד האכזרי של העיר, והשתוממתי על ההסטוריה המסוגלת לזווג את האכזריות הברברית עם האמנות הנשגבת. מובן מאליו שגם את המקומות המועטים האלה, לא הכרתי במשך זמן מוגבל כזה. בקרוב מקווה אני להיות ברומא למשך ימים מספר ולעיין בדברים ביתר שיטתיות — לבקר בכל המקומות שלא זכיתי לראות עדיין, ולכתוב לך על הכל! הרי זאת היתה רק “קפיצה דרך אגב”. כאילו העליתי טיפה אחת מתוך הים הגדול.

אבל אני מאושר שהספקתי במשך שעות אלה לקנות אלבומים אמנותיים. לא היה מבחר רב ובחרתי דברים שמצאו חן בעיני יותר מיתר הספרים. כמעט שלא עיינתי בהם מפני שנחפזתי לשלוח אותם אליך כדי שיגיעו עד לחג החנוכה. מיהרתי עד כדי כך לשלוח אותם באותו היום עד ששכחתי לכתוב הקדשה. טיפש כמוני! אבל תסלחי לי פימפי על כך. אני מתנחם בכך ששום הקדשה לא היתה יכולה להביע את אהבתי כתוכן הספרים עצמם.

ודברי ההקדשה שלי היו מחווירים בפני שפע האמנות של הציירים האיטלקים. אני מקווה שיגיעו במצב טוב.

זאת רק התחלה צנועה של שורה ארוכה של ספרי־אמנות שאשלח לך מפה, כשתהיה לי הזדמנות להיות שוב בעיר, וזמן מספיק לפשפש בספריות. אני רוצה שתיהנו מהדברים היפים שבעולם וגם ספריתנו האמנותית תגדל עד להפליא.

שוב כבר שבוע שלם לא קיבלתי שום מכתב ממך. כתבי לי, בבקשה, כתבי!

את ה “גִליונות” לא קיבלתי עדיין. אני מחכה להם בכליון עיניים.

היי “ילדה טובה” ותשמרי על עצמך. שלום שלום ולהתראות.

באהבה רבה שלך ריקי

תל־אביב 17.12.1944

ריקי יקירי!

בערב שבת קיבלתי ממך מכתב [מ־ 5.12.1944]. חבל שאין לך אפשרות להתקשר עם דודך. אולי בינתים כבר קיבלת איזה ידיעות ממנו?

כאשר אני רוצה להיטיב את מצב רוחי, ולנחם את עצמי אני מהרהרת בביתנו לעתיד לבוא לאחר המלחמה. התעורר בי רצון לבנות לנו אצל אמא קומה שניה רק בשבילנו. לבנות לנו אולם אחד גדול משני חדרים שיהיו לנו מובדלים רק על ידי וילון ועוד חדר שלישי, כדי שיהיה לנו בית נאה. עם חדר קטן במטבח, מין חדר אוכל קטן. כל־כך נעים לחשוב מחשבה כזאת. ואני מתארת לי בדמיוני כיצד אסדר את הבית במעט רהיטים — במינימום — כדי שיהיה מרחב, אבל בטעם. מהרהרת אני בוילונות, במנורות, בתמונות, בספרים, במרבדים, ועושה כל מיני חשבונות שהכל יעלה במינימום של כסף ויהיה יפה עד להפליא. גם כעת כל הנכנס לחדרנו משבח את הטעם הטוב, ואומר שאפשר לכתוב באוירה כה נאה יצירות נפלאות. ומתעוררות בי תקוות, שבעתיד, כאשר יהיה יותר מרחב, אוכל לסדר את ביתנו פי אלף יותר יפה — בנוסח קצת סיני עם עציצים, פרחים וכדים וכלי אמנות. וכך אני נרדמת מתוך מחשבות נאות.

למה חשבתי על קומה שניה? כי אמא גרה למטה ואינה רוצה להיות יחידה, ובאופן כזה נהיה אתה יחד, ולא יחד. כלומר, היא תגור למטה ואנו נאכל אצלה ונגור למעלה. ואני מהרהרת בכל הדברים האלה: שנסתדר נאה, ואתה תעמוד בבחינות ותשיג עבודה, וירווח לנו קצת. אז יהיו לנו גם ספרי אמנות. נסדר לנו כותל שלם למן הרצפה ועד התקרה מאצטבאות, כמו אצל דודי [פנחס טקסר ] ונעביר אלינו, כרצונה של אמא, גם את ספרייתו של אבא, שתהיה כולה במקום אחד. יחד עם ספריית אבא תהיה לנו כמובן ספריה גדולה שתמלא

בודאי קיר שלם, ונוסף לזה, הלא נרכוש לנו במשך הזמן עוד ספרים. ריקי, כמה נעימות המחשבות. כשתשוב הביתה ונתחיל לבנות בית כפי שתארנו לנו פעם בדמיוננו בכל מנעמי האמנות והטעם הטוב.

ריקי 'לה, אחותך כבר בקרוב בודאי תלד ואני סורגת לה מתנה יפה, נעלים קטנות וחמודות. עלי עוד לקשט מעט את הנעלים בצמר לבן. מעולם לא עשיתי נעלים כאלה אבל ראיתי דוגמא בחנות העולה בהרבה כסף, והחלטתי שאוכל לעשותה במו ידי שתהיה לא פחות יפה ותעלה לי בפרוטות.

שושנה התחילה לבוא אלי לעתים קרובות. סוף סוף קראה השבוע את סיפורי ["היאור הירוק "] והיא מלאה התפעלות וגם אביה כך. הם אמרו שלא ידעו כלל שאני מיטיבה כל־כך לכתוב. והיא עושה לי פרסום עצום.

אתמול נערכה כאן אזכרה לשחקנית היהודיה הגדולה בפולין, אסתר רחל קמינסקי¹⁷³, שקראו לה לפני המלחמה הקודמת, בשעתה, “מלכת התיאטרון היהודי”. נכח גם בנה [יוסף קמינסקי ], כנר ראשון בתזמורת הארץ־ישראלית. ח. רובינא¹⁷⁴ דקלמה לזכרה. היה רגע כל־כך עגום, עד כי נצנצו דמעות בעיני כל.

רובינא היתה לבושה שחורים, עגילי זהב ענקיים באזניה, וכל הופעתה הדורה, מלכותית כל־כך, שזה מכבר לא ראיתי דמות כה מפוארת בעיני. זה היה אחד הערבים היפים ביותר. קהל עצום התאסף בבית “הבימה”. אני נכנסתי כמובן בקלות עם כרטיס העתונאי שלי וגם שושנה אתי, והיתה לנו הרגשה שנכחנו בערב ממש הסטורי. תמונת השחקנית המנוחה הוצגה על הבמה. וד"ר אלכסנדר גולדשטיין מנהל קרן היסוד¹⁷⁵ סיפר על זכרונות ושיחות עמה.

כל־כך הצטערתי שאתה לא היית שם אתי, בודאי שהיית מתרשם מאד.

בשבוע שעבר היו אצלי יום אחד חלפי¹⁷⁶, שהביא לי “אספירין” כי שמע שאני מצוננת ויום

שני בא קריב¹⁷⁷, המבקר הספרותי. שניהם התפעלו מטוב טעמו של ביתנו. אחרי כן באה רחל [קראמפף¹⁷⁸], הסופרת האידית, וגם היא אמרה שחדרנו חמוד מאד.

לא הייתי עייפה כי הלא יש לי כבר פרימדונה בלשונך, ואינני צריכה לעמול כל־כך בסידור החדר. אינני עובדת קשה והבית מסודר, ומפני כך גם חביב עלי הרבה יותר כי איננו גורם לי עוד עמל כה רב. אמנם הרבה אני עוד עושה בעצמי, אבל את העבודה במים קרים ועבודה שחורה, היא עושה.

זהבותה [אחייניתה ] קיבלה מסבתא שלה זו הפעם הראשונה מתנה יקרה היאה לגדולה, טבעת יהלומים, ותאר לעצמך מה גדולה גאוותה.

ריקי’לה, יש אצלנו הוראה שכבר מותר לכתוב על מזג האוויר. ולכן אספר לך שאצלנו יורד כעת גשם, אבל אתמול, בשבת, היה ממש יום קיץ נהדר, יום שמש וממש חם. בכלל יש לנו החורף ימים יפים מאד וגשמים יורדים בלילה.

עיינתי כבר בעיתונים ששלחת לי. הידיעות כמובן אינן מעניינות אותי, רק מכתבי החיילים והחומר הפנימי שלכם, כי כל השאר ידוע לי.

הקיבלת כבר את מוספי יום ששי ששלחתי לך?

מה לשלוח לך עוד, ומה מצב בריאותך?

וריקי, השתדל לראות את פלאי איטליה. אל תשכח את קאפרי. מסור לה דרישת שלום, כי הרי אני הגעתי ברגל לאנה־קאפרי, השתרעתי על הפסגה, והחלטתי שזה הוא המקום המקסים ביותר בעולם. טייל באי נפלא זה, וישאר לך זכרון נפלא.

אמא מברכת אותך בכל לבה וגם ברכתי, אהבתי, ומחשבותי אתך.

שלך שלך פימפי

איטליה 18.12.1944

פימפי’לה יקרה שלי,

קיבלתי היום שלושה מכתבים ממך בבת אחת [מתאריכים 1.12.1944, 3.12.1944, 10.12.1944] וקראתי אותם עד שלמדתי אותם “בעל פה”. בעיקר הדאיג אותי המצב החומרי שלך. בנוגע ל“ועד למען החייל” [בקשת הלוואה להוצאת “מבוא לכתבי הקֹדש” לאור והקמת המצבה ], תכתבי לי את הפרטים הדרושים (עם תאריכים וכו ') ואני אפנה ואדרוש שיפעלו מיד. בצורה זאת לא יהיה לך אתם שום עסק. עזרתם אינה נדבה, מפני שהכספים ניגבים על ידי מס ההתגייסות, ואת העזרה מקבל אני ולא את.

במובן הטיולים, יותר גרוע אצלי מאצל כל האחרים. על ידי עבודתי במשרד קשור אני למקום, ואינני יכול לזוז אבל לעומת זאת יש לעבודתי כל־כך הרבה יתרונות (אינך יכולה לתאר לך כמה יתרונות יש לעבודה שלי, לעומת עבודות אחרות בצבא), שכדאי לוותר על קצת חופש מקומי. אני היחידי פה שאינו עושה אימונים. בזמן האחרון יש לי קצת יותר עבודה, ובימים אלה אני עובד אפילו הרבה מאד. אבל גם זה אינו נורא.

פה משעמם נורא. אין פשוט כלום. אנחנו מקבלים אמנם עיתונים, וגם ספריה יש לנו, אבל זה אינו ממלא עדיין את החיים.

היו פה כמה חגיגות חנוכה. לא השתתפתי באף אחת מהן, אבל סיפרו שהיו מוצלחות מאד. רק מבחוץ הסתכלתי בגאווה לאומית על המנורה המוארת הענקית המתנוססת על אחד הבתים, וחולשת על כל הסביבה.

יש לי פה בעצם רק חבר טוב אחד והוא צבי כורך. אנחנו מיודדים ויש לנו גם הרבה קווים משותפים. אביו מירושלים כותב לי תמיד דרישת שלום. פימפי, כתבת לי על רבקה שהזמינה אותך לירושלים. זה טוב מאד, ואל תשכחי לבוא למשפחת כורך, הם אנשים נחמדים. הם מכירים אותך גם בתור סופרת ומתפעלים ממך מאד. יש להם בית פתוח בשבילך בכל עת, והם ישמחו מאד מאד לראות ולהכיר אותך. את יכולה ללון אצלם מתי שאת רוצה. הם גם כתבו לבנם שהם מחכים לך.

מצאתי שיטה חדשה לכתיבת מכתבים. עד כה כתבתי מכתב רק בשעה מסוימת ובתנאים מסוימים, למשל במשך העבודה לא כתבתי כדי שהכתב תהיה לו צורה אחידה. אבל שיניתי את השיטה והנני כותב לך את המכתבים בכל עת, גם באמצע העבודה. אכתוב לך בכל מצב — בעבודה, במנוחה ובכל מצב רוח. זה יהיה גם יותר דומה לשיחה. כי גם על דברי חולין אכתוב, על שטויות וקטנות, כמו שמדברים. פימפי’לה, אני כותב לך את זאת כדי שלא תתפלאי אם תקראי מכתב שהוא כֻּלוֹ “צֶרְדְרֵיט”¹⁷⁹. למשל, את המכתב הזה התחלתי לכתוב אתמול בערב, המשכתי הבוקר בעבודה, עכשיו — אחרי־הצהרים. לשיטה הזאת יש עוד יתרון אחד, שאחזיק את המכתב תמיד מוכן, אכתוב אותו בהמשכים קטנים וייכנסו בו כל מיני פרטים, והעיקר, שלא אשכח לכתוֹב דברים שעד הערב נשכחים. לכן יקרה לפעמים גם, שאפסיק באמצע הנושא (בשעת מסירת הדואר ) ואמשיך באותו הנושא במכתב החדש.

יהיה זה כעין יומן, שבמקום להשאיר אותו אצלי (או לשרוף אותו בסוף, כמו שאחרים עושים פה), אשלח אותו אליך בהמשכים. המכתבים יאבדו על ידי כך את האופי של מכתבים, ויתנו תמונה יותר אמיתית של החיים. מה דעתך על זה? מהיום והלאה אעשה כך.

איך העציץ שמעל השולחן שלנו? האם כבר קם לתחיה? את כותבת לי כל־כך יפה שהבובות שומרות על תמונתי. כשמזכירים את שם “תל־אביב” מתעוררים אצלי געגועים, והמלה “ארץ־ישראל” בפי כולנו.

ועוד דבר חשוב, פימפי 'לה, שרציתי לכתוב לך לפני שבוע ימים, ולא כתבתי מפני שלא רציתי לגרום לך כאב. אבל הדבר הוא חשוב וצריך לטפל בו. במקום קרוב למחנה שלי ישנו צייר־אמן [Gugliolino Gatti ], שיש לו מומחיות מיוחדת בציורי רפרודוקציה של צילומים. כשנותנים לו צילום של בן־אדם, הוא מצייר בצבעי־שמן תמונה אמיתית ומדויקת, בכל גוֹדל רצוי. ראיתי כמה תמונות שהוא עשה והשוויתי עם הצילום האוריגינלי, ונוכחתי שהוא עושה זאת באמנות רבה.

בקשר עם זה חשבתי שצריך לקחת צילום של אבא ולעשות ממנו פורטרט בצבעי־שמן, מפני שאין ממנו שום תמונה מעשה ידי־אמן. אמנם אולי אין עתה הזמן הרצוי והמתאים, אבל תמונה כזאת היא נחוצה. הייתי רוצה לחכות עם זה עד לסוף שנת האבל, אבל אינני יודע כמה זמן אהיה במקום הזה, ואינני יודע אם תהיה אחר כך הזדמנות כזאת. פימפי 'לה, לו היית רואה את התמונות שלו היית רואה שצריך לעשות את זה. תמונה כזאת היא דבר נצחי. נלחמתי עם עצמי זמן רב עד שהחלטתי להציע לך את זה, מפני שלא רציתי לגרום לך צרה. אבל את ההזדמנות הזאת צריך בהחלט לנצל. אבא היה צנוע מדי כדי לתת לאמן לצייר אותו¹⁸⁰, אבל אנחנו רוצים לזכות אותו באותן הזכויות שניתנו לכל האישים הגדולים.

אם ההצעה הזאת מוצאת חן בעיניך, תתני לאמא לבחור בצילום ותשלחי לי אותו, ואני אסדר את יתר הדברים ואשלח לך את הפורטרט. גם תכתבי לי איזה גודל את רוצה או הערות אחרות למשל ביחס לרקע וכו'.

חבל שלא יכולתי עדיין להתקשר עם הדודה שבפלורנץ. הדבר הוא עדיין בידי הרב הצבאי, ואם ישיג איזה שהוא קשר, נקבע אולי פגישה במקום “נייטרלי”.

אני מקווה שעוד מעט יהיה שלום ותיגמר פרשת ה “גְבורה” שלי, אחזור הביתה והכל יהיה בסדר.

די, פימפי, אני שולח את המכתב, וכבר מתחיל לכתוב מכתב חדש. שלום, שלום, להתראות בקרוב. נשיקה לאמא.

שלך, ריקי שלך

תל־אביב 19.12.1944

ריקי יקירי!

שוב אתה קובל, שמכתבַי אינם מתקבלים בזמן ואני יודעת, שאני כותבת פעמיים בשבוע. לפי חשבוני, כבר היית צריך לקבל בהיותך באיטליה, לא מכתב אחד, כפי שכתבת, אלא עשרות מכתבים שכתבתי לך.

דיברתי אתמול עם אביך בטלפון ונדברתי אתו שמחר אהיה אצל הוריך. אתמול כבר סרגתי מתנה חמודה לאחותך, נעליים קטנטנות סרוגות בכחול לבן. וכעת אני מתפללת, שייוולד לה בן. כי אם תיוולד לה בת, אצטרך לסרוג מחדש נעליים ורודות. הן חמודות מאוד וארזתין בקופסה נאה והכל מוכן.

היו לנו ימי גשם, אך כעת יום נאה. צבי [ברגמן ידידם ] חלה וכעת אלך בוודאי לבקרו.

אתמול הייתי באזכרה מטעם אגודת הסופרים לא.א. קבק. היה קהל רב, דיברו בורלא, ברש, קריב ושמעונוביץ וקראו קטעים מספריו.

ריקי, אני חושבת הרבה מאוד על אבא שלי. כל לילה לפני שאני נרדמת אני מהרהרת בו ובלילה האחרון שלו. קשה לי מאוד להשתחרר מהמחשבה הזו. כנראה, שאצל כל אדם בצערו יש תקופה שלווה ואחרי כן חוזר כל הצער מחדש, מין תגובה אחר הרגעה מסוימת. וכעת קשה שבעתיים. אני משתדלת דווקא לשכנע את עצמי שאין כל טעם בצער שאני מצערת את עצמי וכי זה רק הורס, והוא בוודאי שאיננו רוצה בזה, וכי מוטב שאכתוב ואלך בדרך זו שהתווה לי ושמח עליה כל־כך. אך בכל זאת, היעדרו כל־כך מורגש בכל דבר, בכל פינה. הוא כל־כך חסר לכולנו. וכשאביך צלצל אלי ואמר לי: ‘אבא מדבר’, נדהמתי כל־כך. לבי התחיל פועם ורק בקושי נרגעתי כאשר הוסיף את שמו, והבינותי שלא ייתכן שאבי יטלפן אלי, כיוון שכבר איננו. ובכל זאת, הייתי נרעשת ונרגשת כל־כך כאילו נדמה היה לי באמת שאבא מדבר אלי בטלפון, כי קולו בטלפון איננו מוכר לי, כמעט שלא שמעתיו.

אני מצערת את אמא במחשבותי על אבא. היא דווקא מחזיקה את עצמה יותר טוב ממני, אבל אני משתדלת להעלים ממנה את מחשבותי. ייתכן, שכאשר יצא הספר, אירגע במקצת. ההקדמה לספר [“מבוא לכתבי הקֹדש¹⁸¹”] כבר הולכת ונכתבת אף היא, ואולי בקרוב יראה אור.

הרי תבין, ריקי, אבא היה הרוח החיה, האופטימית העליזה בביתנו. בהומור שלו היה מקל עלינו בכל. וכעת עצב ויגון, וקשה לשאת את המועקה… אך אשתדל להתגבר על רגשותי. מציקה לי כל הזמן ההרגשה שחשתי להבהיל רופא ולא נמצאתי לצידו של אבא ברגעו האחרון. שרציתי להרגיע את אמא. החזקתי בה כדי למנוע ממנה רגעים איומים וכדי שלא תדע שכבר הגיע קצו. ואמנם הצלחתי למנוע ממנה במשך זמן־מה ידיעה זו, אך בינתיים לא הייתי על ידו. ומחשבה זו כל־כך מענה אותי ומציקה לי, שאינני יכולה למצוא לי מנוח. אם כי, אני יודעת ידיעה ברורה שכבר לא היה אז בחיים. בכל זאת מאמינה אני אמונה כמוסה שבוודאי היה מרגיש במציאותי — מין הרגשה מסתורית. ואחרי כן כבר היה מאוחר.

ריקי, אני מצערת אותך וחבל. אל תשים לב לדברים. הנה כתבתי לך ופרקתי מעלי במקצת את המועקה ואולי אשתחרר מהמחשבות המציקות לי. בעיקר קשה לי לפני שאני נרדמת כשאני מהרהרת בכל הדברים הללו. אבל אשתדל לדבר בהומור כמוהו, להשרות מצב רוח טוב על סביבותי, להיות אופטימית, לחקותו ככל האפשר, כדי שבביתנו תשרור עליצות וערנות. אשתדל בכל כוחי ולא אדכא את אמא בצערי. תשתדל גם אתה, להיות רק שמח ואופטימי. שתינו מברכות אותך בכל לבנו.

ריקי, אני קוראה עכשיו ספר מעניין מאוד על התיאטרון. הרי התיאטרון חביב כל־כך על שנינו, ומעניין להכיר כהלכה את תולדותיו. הספר יצא באמריקה.

מתי תטייל ותראה את פלאות איטליה?

אולי כדאי שאביך יכתוב לדודך [בפלורנץ ] שאתה באיטליה?

שלך באהבה רבה פימפי

תל־אביב 21.12.1944

ריקי יקירי!

אתמול לפנות ערב ביקרתי אצל הוריך, כפי שקבעתי מראש ע“י הטלפון עם אביך. שתינו קפה ושוחחנו עליך ועל כל מיני דברים. בעיקר דובר על צבי ברגמן¹⁸². הוא חולה אנוש ושוכב ב”הדסה"¹⁸³ יש לו מחלה קשה מאד, דלקת מוח. אתמול בצהרים ביקרנוהו בבית החולים, רוזה¹⁸⁴ ואני. הוא בהכרה מלאה, משוחח, בוכה הרבה, מזיל דמעות, ועל פי רוב מדבר דברים מובנים, חצי רוסית חצי עברית. אך יש ודברים מתערפלים. חצי ראשו, ידו ורגלו משותקים. זו היא מחלה מדבקת, ואין איש יודע כיצד חלה בה. במשך שבוע היה לו ארבעים חום, עד שלקחוהו לבית־החולים. רוצים להעבירו לירושלים, כי שם אולי יש מומחה למחלה זו. אך בינתיים הוא עוד בתל־אביב. הבוקר צלצלתי ואמרו לי שאין כל שינוי. אבל מסבירים שאם אין שינוי לרעה הרי גם זה טוב.

אביך היה אצלו וידע על מחלתו והיה גם בבית־החולים, אבל לא רצה לספר לי. ורק כאשר אני התחלתי לדבר בדבר, גילה שהוא ואמך כבר יודעים הכל. כמובן שדיברנו הרבה על המכה. לא יכולנו להרגע. כי אין איש מבין מדוע עלתה לו ככה. לא די שאיננו מקבל כל מכתב מבני משפחתו מפולניה, בעוד אחרים מקבלים ידיעות, ועליו לשער שאיש לא נשאר, הרי עוד באה עליו מחלה כה איומה. אמא ואני איננו יכולות כל היום לשכוח את הדבר. כל־כך צר לנו עליו. מי יודע אם יצליח להרפא מזה. ואם אפילו ירפא, אין לדעת באיזה מצב ישאר.

אחותך מצפה יום יום ללידה, היא נראית טוב. גם גיסך¹⁸⁵ היה וכולנו שוחחנו, אמנם בקושי, כרגיל, כי כמעט שאין שפה משותפת. אותו היום היתה לנו מסיבת עיתונאים עם בן־גוריון וסיפרתי להם על רשמיו מבולגריה. גם על זה כתבתי “חיים קטנים”.

אתמול בצהרים בא צעיר [למערכת ], וסיפר לי שאחת מ“ילדות טהרן”, שמשיריה נתתי בחוברת “אודים” שפרסמתי, הרי תזכור? מתה אחר מחלה של ארבעה ימים ב“אפיקים” גם ידיעה זו ציערתני מאד. בודאי אכתוב עליה כמה שורות בעיתון.

אני מצרפת בזה את רשימתי על גב ' סולד [“הזקנה”¹⁸⁶].

ראיתי שצרות בעולם יש די והותר, והחלטתי שיש לשמוח על בריאות ועל מצב שקט באופן יחסי. מצטערת אני על מכתבי האחרון אליך שבו ציערתיךָ עם מחשבותי על אבא. אך כעת נרגעתי. פשוט ראיתי שהעולם סביבי מלא צרות. ריקי, למראה כל הצרות מסביב החלטתי שיש להיות תקיפה, שליוה, בריאה, לכתוב ולעבוד, ולא להשתקע בעצבות. ואמנם כך אני עושה. וגם אתה עשה כמוני.

אמא מברכת אותך.

שלך באהבה פימפי

ריקי מזל טוב. לאחותך נולדה בת. היא מרגישה את עצמה טוב.

תל־אביב 26.12.1944

ריקי יקירי!

מכתבך העליז [מה־ 12.12.1944] באמת מעודדי מאד. “נגעתי בעץ” שלא תפגע בך עין רעה. נהניתי שביקרת ברומא. בעבר ראיתי במקצת מיופיה. מקוה אני שעוד תוסיף לבקר בה ולראות את כל שכיותיה.

לא הייתי במערכת כשצלצל אלי חייל ואמר שיש לו מה למסור מבעלי. בכלל חושבת אני שכדאי לשלוח הכל ישירות ולא דרך אנשים זרים.

ריקי לא הייתי במערכת מפני שהייתי בלוויה. הרי יודע אתה כפי שכתבתי לך שצבי ברגמן היה חולה מאד. בסך הכל היה חולה שבוע וחצי. שבוע שכב ב “הדסה”. ועכשיו בשורה נוראה בפי. הוא איננו.

ריקי תאר לעצמך כמה אנו שבורים כאן. הן היה ידידנו המסור כאח לנו, ורק בן 35. ובאופן כה חטוף מת. ביקרתיו פעמיים בבית החולים רבים ביקרו אצלו. גם יעקב כַּהַן¹⁸⁷ ורעיתו. יום יום הייתי מצלצלת ל“הדסה” לשאול לשלומו. ובבוקר יום ט' טבת, 25 לדצמבר, הוצאתי כמנהגי בבוקר את העיתון [מתיבת הדואר ] וראיתי מודעה מבהילה שצבי ברגמן איננו. הוא מת בח' טבת 24.12.1944. ההלוויה נערכה למחרת היום ב־ 2.30 אחה“צ. היתה הלוויה מפוארת. כל סלתה ושמנה של תל־אביב באה. אילו היה רואה זאת היה זה בודאי גורם לו הנאה. שופטים וראשי משטרה נשאו את ארונו, ורבים הספידוהו. היה אֵבל נורא. עדיין קשה לנו להתרגל. תאר שלעצמך, שהוא עם כל טוב לבו ומסירותו ביחוד אלינו, מת ערירי. הכל נמשך שני רגעים. רופא מכר שלי סיפר לי שעמד על ידו ולא יכול היה להצילו. כנראה שהיתה לו מחלת לב והרופאים לא ידעו וחשבו שיש לו פצע במוח. בדקוהו גדולי הרופאים, פרופסורים, וגם ד”ר מרכוס¹⁸⁸, ומשום מה כולם טעו בדיאגנוזה.

רוזה, שהוא היה בן דודה, רצוצה. רוזה בכתה על־יד קברו של צבי ואמרה: כמה בלתי צודק הוא מותו, אחר שכל משפחתו איננה. כמה בלתי צודק. זו היא ההרגשה המעיקה עלינו. איזה אי־צדק.

אתמול ביום הלוויה היינו שתינו חצי יום בהדסה בגשם וברוח, כי הגשמים אצלנו נמשכים כבר חודשים ללא הפסקה.

ריקי מה אומר לך, אינני יכולה לדבר. אני שותקת. קשה לי לדבר מלה. אך יודעת אני שצבי היה איש אמת טהור, וידיד מסור לכל אדם וביחוד לנו. וגם אותו איבדנו.

שלך, האבלה בכל נפשה, פימפי

פ.ס. ריקי כמה חבל שאין לי בשבילך היום מלה רכה, הן מכתבך כל־כך שמחתני. אבל יש בלבי כאב כה קשה. הרי אינני יכולה להבין מה טעם במותו של אדם כה צעיר שעוד לא טעם את טעם החיים. לא הספקתי אפילו להיפרד מעליו. ולא יכולתי להצילו. רוצה אני לכתוב עליו בעיתון ואין לי הכוחות הנפשיים לכך. פשוט אני המומה ומאובנת. דווקא אמא מרגיעה אותי ואומרת שכך באים אסונות בחיים וכי מלבד זה יש שמחה, עליזות ואושר.

שלך באהבה פימפי

איטליה 30.12.1944

פימפי 'לה, היקרה מכל,

קיבלתי ממך מכתב כה עצוב ומלא דאגה [מה־21.12.1944], שאני ממהר לכתוב לך ולעודד אותך. את כותבת לי שקשה לשאת את המועקה בבית ושהשתרר עצב ויגון. פימפי, אל תקחי את הדברים ברוח כזאת, מפני שזה עלול להשפיע גם עליך וגם על אמא לרעה. את חושבת יותר מדי בזמן שיש אך ורק תרופה אחת: השכחה והֵסח הדעת.

יש פתגם לטיני האומר: “השנים מרפאות כל פצע”. אינני חסיד האימרה הזאת אבל יש בה קורטוב של אמת. אנחנו איננו יכולים לעכל כה מהר את הדברים כמו שהם מוגשים לנוּ, ביחוד כשהם דברים שקשה לעבד אותם ברוחנו בכלל. לכן אני אינני אומר, כמו שטענו הרומאים חסרי הרגש, שהשנים מרפאות כל פצע, אבל מאמין אני שרק הזמן יכול לסגל לנו את הבנת דברים, ורק הוא יכול לשנות (ולפעמים לטשטש ) את התמונה הנחרתת בלוח נפשנו. רוח האדם זקוקה לזמן. הזמן משנה את אופן קבלת העניינים והחוויות, והתגובה האישית של כל אדם ואדם קובעת את השפעת החווייה על נפשו, במסילתו של הזמן.

פימפי’לה שלי, אם תתני למחשבות ולמרה שחורה להתגבר עליך, ישפיע הדבר מאד לרעה, וגם בחיי יום־יום תסבלי מזה, ונוסף על הכל, גם עבודתך הספרותית תסבול מזה. עשי לך פרינציפ שתישאי את הסבל בראש מורם ותהיי בעיני עצמך כגיבורה, כמנצחת.

נכון אמרת, שאבא רצה שתכתבי, והוא רצה שתמשיכי בדרכיו. וכשם שכתיבתך היתה

אחת הסיבות שאבא האריך בחייו בשנים האחרונות, כן תהיה כתיבתך אמצעי וגם מטרה להנצחת זכרו. דעי שמוטל עליך התפקיד הזה, ואז תמלאי אותו בשמחה, כי אז את יודעת כי את הולכת בדרכו וממשיכה לשאת את עולו התרבותי.

אמנם חורף עתה והוא תמיד מעורר מחשבות נוגות, אבל אחרי חורף בא קיץ, וגם אחרי זמנים קשים אלה תבוא רווחה. את זוכרת את הפתגם הפרימיטיבי שיצרתי לי? “אחרי גשם באה השמש”, זה חוק פיסי ולכן אני מאמין בו אמונה שלמה. עוד מעט וגם לנו תזרח השמש.

פימפי, עכשיו קר לי קצת ולכן אני יושב במעיל החורפי וכפפות־צמר וכותב לך. אולי זה מורגש גם בכתב ידי.

בזמן האחרון יש לי הרבה עבודה מפני שאני יושב במשרד לבדי, אבל העבודה היא גם יותר מעניינת משהיתה קודם, ומכל צד שומעים שהאדמיניסטרציה של היחידה שלי היא הטובה בין כל הפלוגות.

אני רוצה לשלוח לך תמונה גדולה של נוף, תמונה המפארת את כל החדר. אבל אסור לי לשלוח תמונה יותר מדי גדולה, מפני שאינם מקבלים אותה בדואר.

שלום, פימפי, נשיקה לאמא. אלהים ישמרך מכל רע.

לעולם שלך ריקי

תל־אביב 1.1.1945

ריקי יקירי!

אני כותבת אליך ביום הראשון לשנה החדשה. יהי רצון ששנה זו תהיה טובה מאותה שנה מחרידה שעברה עלינו. אמנם אנו היהודים יש לנו ראש שנה משלנו, אך בכל זאת כידוע שנת האזרחים משפיעה גם עלינו מכמה בחינות. והעיקר ריקי שבשנה זו, בתחילתה, בהקדם האפשרי, תיגמר המלחמה ותשוב הביתה. אמא ואני מברכות אותך ברכה זו מקרב לב שתמהר לשוב הביתה אלינו. אינני כותבת בדואר אוויר, כי אמרו לי שאין דואר אוויר לצבא.

קיבלתי ממך ארבעה מכתבים רשומים [עם המחאות ], תודה רבה, רבה. כבר הנחתי זאת לקרן המצבה. אבל חוששת אני שאתה מקמץ מדי בשבילנו.

אתמול מלאו שבעה ימים למותו של צבי. רוזה, אהרון ואני הלכנו לשם, הצגנו כל אחד עציץ ליד הקבר. היה יום מעונן, ירד גשם, ושלושתנו ניצבנו ליד הקבר הרענן דומעים וקפואים כשטיפות גשם גדולות זולפות על פנינו. הרגשנו כאב לב כזה שלא פצינו פה. כך עמדנו דוממים. אחרי כן תקענו את העציצים באדמה, למראשות הקבר וליד הטבלה, ואילמים חזרנו הביתה. ביום השלושים בודאי יהיה קהל רב. אולם ביום השבעה באנו רק אנחנו. אני הייתי יוזמת הדבר, כי אמרתי שאין בזה משום טקס אלא פשוט תשומת לב למקום, שלא יהיה עזוב. הרגשתי כי עלי ללכת אל קברו. הן היה לנו ידיד כה מסור.

אני מצרפת במכתב זה את רשימתי עליו שפרסמתי ב“הבֹקר” ביום “השִבעה”¹⁸⁹. הכתיבה על צבי היתה קשה לי מאוד ועלתה לי בבריאות. אבל רבים שבחוני על דברי. מזכיר המערכת אמר שאיננו מאחל לעצמו שיכתבו עליו יותר טוב.

ריקי, כותבת אני לך דברים עצובים מאוד אך מה אעשה. כל זה עוד מזוועות השנה הקודמת, שנה איומה לנו ולמשפחתנו. אספתי את כל הרשימות והמודעות והמאמרים שהופיעו על אבא ואדביק באלבום שאתה נתת לי. כן אספתי את כל המודעות והרשימות על צבי. ידידנו היה, ומחובתי לעשות זאת. וגם אותם אדביק במקום המתאים לזכרון. בכלל, כפי שאתה רואה מבקרת אני לעתים תכופות בבית העלמין, כי יש לי אצל מי לבקר שם.

יומים נשארה אמא אצל הדודה [אחותה ] כי הרגישה חולשה, אחר האבל על צבי. בינתים כבר נרגענו במקצת. גם אמא שנחלשה בשבוע שעבר מהאסון, נרגעה כבר מעט. התחלנו להתעודד, לשוחח שיחה שאינה רק על מות ועל אסון, ולעודד את עצמנו.

מכתבך האחרון העליז [מ־ 12.12.1944] היה נחמד ויכול היה לשמחני לולא בא בשבוע האסון.

מה יפה שטיילת ברומא. ריקי, קיבלתי כאן את מדריך הטיולים ברומא שיצא בעברית לחיילים אצלכם. כתבתי עליו אפילו רשימה קלה בעיתון, אבל לא חתמתי. היא אינה מעניינת ולא אשלחנה לך. הייתי רוצה שתבקר עוד ברומא ותראה בה הכל לפי המדריך, ולא תחסיר דבר. ריקי, אומרים ששם אפשר לקנות אוריגינל בצבע שמן או מים במחיר סיגריה, האם נכון הדבר? אם כך קנה ויהיה במה לפָאר את ביתנו. אומרים ששולחים משם פְּלאות: כריכות עור לספרים, אלמוגים אמיתיים מנאפולי בפרוטות, אלבומים, ממש טונות של כל מיני עבודות עור ואמנות ותכשיטים. אולי כדאי שגם אתה תבדוק דברים אלה, שמא יש חפצי אמנות מעניינים, עתיקות בזול, כל זה כל־כך מעניין בשביל ביתנו.

ראיתי את [המשורר ] חומסקי. היות ולא הספיק לקנות שוקולדה מסר לי [ממך ] עשרים גרוש. אני מודה מאוד על רצונך לכבדני בשוקולדה, ריקי.

עניין הספר [“מבוא לכתבי הקֹדש”] מתקדם לאט לאט. כבר מדפיסים ויחד עם זה עושים הגהות. אבל חוששת אני מפני שגיאות דפוס ואינני יודעת מה לעשות שלא תרבינה. אנשי דפוס זה אינם זהירים כל־כך. קודם היה צבי מקפיד על הכל ורץ לשם, וכעת נתאלמָנוּ כולנו.

מהעבודה אני הולכת תמיד לדפוס. צריך להשגיח שם. כי בכל פעם יש קלקול. רובשוב¹⁹⁰ כתב הקדמה יפה מאוד. כן לא נשאר לי להתייעץ אלא עם שָדֵה. הוא רץ ומתעניין, ודואג לכל מיני עניינים שלי. הוא מסור מאוד. בבואו הוא מרגיע גם את אמא.

רות [אחותו ] כבר בבית. יש לה ילדה נפלאה. בקרתי אותה. הבאתי לה פרחים ונעלים קטנות סרוגות לילדה. הילדה [אמירה ] חמודה מאוד ואמך מתרוצצת סביבה. לא יכולתי לבקרה ב “אסותא” כי התאבלתי על צבי ושכבתי כל היום. כמו כן אסור היה לספר לאחותך על האסון מפני שזה יכול להזיק לחלב. אבל בבואה הביתה, חצי שעה אחרי זה באתי, והעמדתי פנים כאילו לא קרה כלום. שמחתי. ברכתיה, וישבתי קצת ושתיתי קפה עם אמא.

ריקי, גמרתי את הדרמה [התנכ"ית ], ועכשיו אתחיל לעבדה מחדש. היא דורשת סבלנות, עבודה ומרגוע נפשי, וצריך להרגע. אני חושבת גם להתחיל לכתוב על אבא [ליום השנה ].

אצלנו ירדו במשך חודשים גשמים. היום בפעם הראשונה קצת בבוקר אבל עכשיו אני רואה שוב עננים, שמים מעוננים, המקדירים את המחשבה ואת הרוח.

מה עם לימודיך? לפי חשבוני אתה צריך כבר להתחיל בחזרה. האם שילמת שכר לימוד [לשנת הלימודים 1945]? ואולי אין לך? כאשר תקבל את ה־ 75% של שכר הלימוד בחזרה תשאירם ברשותך ואל תשלח אלי, כדי שלא יחסר לך כסף.

הרבה אנשים מתעניינים בך ושואלים עליך. אני מספרת כל מה שאפשר לספר והם שמחים. “נגעתי בעץ”¹⁹¹ כל הזמן שקראתי את מכתבך.

אומרים כאן שאתם גרים בארמונות עתיקים, כמה זה רומנטי! וכי שם אתם יושבים בתוך גנים נהדרים! הרי זה ממש אגדה. ואצלנו אין כל אגדה. אצלנו מציאות יבשה ואפילו טרגית. אבל, אין דבר, אני רואה כבר שמש. כלום יודע אתה מה פרושה של שמש אחרי חודשים של גשמי זעף וקדרות? יש לך הרגשה שפרקת מעליך את כל האסון, הטִירדה, הכובד, וקמת לתחיה. כמה נפלא! שמש, שמש, שמש.

ריקי, אני כבר כל־כך סקרנית לראות את האלבומים. פשוט אני מתפקעת. מתי כבר יגיעו? כמה נפלא לראותם ולהוסיפם לספריתנו.

מאז לויית צבי לא ראיתי את שושנה. כנראה שאיננה רוצה לבקר בבית אבלים. באו לנחמני סערוני¹⁹² וחלפי. סערוני לא מצאני. מלבד זה לא היה איש. ישבנו לבדנו ודיברנו כל מיני דיבורים עצובים. כעת חדלנו מזה. צריך לשמור על העצבים.

כן, כעת צריך להתעניין בשתי מצבות. שני קברים לנו בבית־העלמין. אבל צריך להתעודד ריקי, שמחני לפחות במכתביך!

שלך באהבה ממני ואמא פימפי

איטליה 5.1.1945

**שלום, פימפי’לה, היקרה מכל, **

אני מקדיש את השורות האלה לידידנו הוותיק, לאיש הישר וטוב הלב, צבי ברגמן.

פימפי’לה, הידיעה על הילקחו של צבי באה לי באופן כה פתאומי שהזדעזעו כל עצמותי בשעת קריאת מכתבך [מ־ 26.12.1944]. אני זוכר שכתבת לי במכתב קודם שצבי היה חולה, אבל לא יחסתי לכך שום חשיבות, כי לא פיללתי שהוא היה חולה אנוש. כבר שלשום קיבלתי את הבשורה, ועד הערב לא כתבתי, כי לא הייתי מסוגל לכתוב מרוב התרגשות ומרוב אֵבל.

זוכר אני אותו מהיום הראשון שהכרתיו [בבית הוריו ]. כי הוא הוא אשר הביא את שנינו יחד, בשעה טובה. איש שיחה נעים היה ואהוב על כל חברה, הרואה עניין רב בידידיו הרבים, וביחוד בנו, שלנו היה מסור בנאמנות ודבקות.

למרות אמנותו המבריקה לבדח חברה ולהכניס רוח עליצות, לא היה מעולם גאוותן, אלא הצניע לכת בכל דרכיו. היה עניו מדי כדי להתפאר במעשיו, אלא שידע לפאֵר אחרים. ידידיו נהנו מדבריו וסיפוריו, מאוצר בדיחותיו והלצותיו! ויותר מכל הערצתי את טוּב מצב רוחו. מעולם לא הכביד על עצמו או על אחרים במרה שחורה. הוא היה תמיד עליז ורוחו היתה טובה עליו. וגם אנחנו בין ידידיו האבלים. כה רבים היו ידידיו וכה גלמוד היה במותו, כי לא השאיר אחריו בני משפחה קרובים.

ואבֵל אני שבעתיים כי יודע אני שהוא היה אחד מידידינו. הוא השגיח עליך ועזר לך כל־כך הרבה. וכמה צר לי על מותו הטראגי. אני רחוק ממך ומרגיש כי אחד מעמודי התווך של בניין ביתנו נפל — אחד מידידינו היקרים, מעוזרינו הנאמנים שעל עזרתו סמכתי. וכל

זמן שהוא היה לידך, פימפי, היה לי רגש כי בידיים טובות את. ואוי ואבוי לי כשאני חושב שנעשית בודדה יותר.

ועתה כשאין לצדך הידיד והעוזר הנאמן, אני תפילה כי אחזור אליך במהרה. ומי יתן ויכולתי כבר לקחת על עצמי את העזרה וההשגחה שידידנו צבי העניק לך, בזמן שאני לא יכולתי להיות בבית.

יהי זכרו מבורך.

שלום פימפי’לה, מריקי המתאבל על ידידנו

איטליה 8.1.1945

פימפי’לה, יקירתי,

עד עכשיו היה לי תמיד קר בחדר, לא היתה הסקה, עד שהחלטתי להכניס תנור. הזמנתי תנור לגמרי פרימיטיבי עשוי מפח שמן, אבל הוא מחמם את החדר כל־כך יפה שזה פשוט תענוג לשבת בחדר. זה היה רעיון גאוני, מפני שעכשיו סוף־סוף אני מרגיש את עצמי קצת כמו “בן־אדם”. אני במצב רוח יותר טוב מפני שאני יושב בחדר מחומם. כאילו קמתי לתחייה. מעולם לא חשבתי שתנור יכול להשפיע עלי עד כדי כך. מקודם ישבתי במעיל החורפי שלי ועם הכפפות על ידי, ועתה יושב אני על יד התנור ונהנה מהחום. מהיום שהתנור הגיע, כאילו השתניתי כולי, כאילו נפסק הקיפאון שבאווירה. האש מזמזמת ומזכירה במקצת פינה ביתית.

כמובן, יש לי גם אורחים רבים יותר משהיו לי. יש גם שמביאים לי עצים להסקה, בקיצור, נכנסו חיים חדשים לתוך המשרד. אנשים החלו לעוץ עצות איך להסיק ומה לעשות כדי להשיג חומר הסקה, עד שהחלטתי לתלות פתקה על יד התנור בזו הכתובת: “הבו עצים, לא עצות!”

העיקר שאני יכול גם להתרכז יותר, ואינני צריך לחלום על חדר מחומם. האנשים באים ומביאים ארגזים ריקים ועצים, ועל ידי כך חם אצלי בחדר.

קיבלתי את הבשורה על הולדת בת לרות [אחותו ]. אמנם היתה השמחה מהולה באבל, אבל זוהי הדרך בעולם הזה, אֵלו אבלים ואֵלו שמחים.

קיבלתי את מכתבך הארוך מ“ראש השנה האזרחית”, פימפי’לה, ואת שתי הרשימות מהעיתון. הרשימה על צבי¹⁹³ היא נהדרה, מעולם לא קראתי תאור כה עדין ויפה על אדם יקר שנפטר. הרשימה היא אמנותית ממדרגה ראשונה. כתבת כה יפה, שקראתי וחזרתי לקרוא את הרשימה ולא שבעתי ממנה. שוב לא יכולתי להיות אתך בשעות הקשות. כמה

זה נורא. ואני גם מודה לך, וגם לאמא על הברכות לשנה האזרחית שלפנינו. יהי רצון והברכה תתמלא ואחזור כבר הביתה. הרשימה על הנריאטה סולד, היא נחמדה וכולה עדינות תמימה.

אהיה ברומא בשבוע הזה, אבל רק ליום אחד. אשתדל לחלק את הזמן ולהספיק לראות את המכסימום. רק אתמול החלטתי לשלוח לך את המדריך העברי לרומא, והנה את כותבת לי שכבר קיבלת אותו במערכת. אינני יודע אם אוכל ביום אחד להתנהג לפי המדריך. היות וזמני שהוקצב לי לרומא כה קצר, החלטתי לראות הפעם רק את הותיקן, בפעם הבאה את המוזיאון, ובמשך הזמן תהיה לי תמונה כללית. מובן שגם אקנה בשבילך דברים, אמנם כרגע אין לי הרבה כסף, אבל אסתדר.

מעתה והלאה אסור לשלוח את העיתון “החיָל” לארץ־ישראל, הצנזורה אסרה אותו. אבל אני ממשיך בינתיים לשמור את העיתונים שיגיעו אלי, ואשלח אותם בבת אחת כשהצנזורה תרשה. יש סיכויים שבעוד שבוע או שבועיים שוב יהיה מותר, ואמשיך לשלוח אותו בכל שבוע.

עכשיו הגיע הזמן שתנוחי, תירגעי מהכל. אחרי מה שקרה את צריכה לשכוח את הכל ולא לחשוב על דבר, לפחות לזמן מה. את כותבת לי שכבר גמרת את הדרמה [התנכ“ית ] ושצריך לעבד מחדש. בעצם זה דבר כל־כך גדול, ואת מזכירה אותו כלאחר יד, כאילו זה היה דבר צדדי, יום־יומי. הרי זה הישג. זאת יצירה! מתי תשלחי לי לקרוא את הדרמה? פעם גם יציגו אותה ב”הבימה "!

הבית בו אני גר: הנה, זוהי שאלה שאסור לי בהחלט לכתוב עליה. כל שאני יכול להגיד הוא שזה אחרת משאת מתארת לעצמך. אין כל רומנטיקה ואין כל יופי.

סוף סוף הגיעו ה “גִליונות”. קראתי את הסיפור [“שבוע בגבעה”] בעיון רב. נוכחתי כי תפיסתי כל־כך נשתנתה לעומת קריאתי בזמנים קודמים, שהנני תופס את העניינים אחרת, לגמרי אחרת.

הסיפור הוא עמוק מאד ומקיף כמעט את כל שטחי החיים, ולמרות זאת ראיתי לפני רק תמונה אחת: את הפרידה האכזרית, את הנסיעה ל“מחנה”. הפרובלימות הפרטיות כל־כך התגברו עלי, שלא השפיעו עלי כל המומנטים האמיתיים של הסיפור. נעשיתי עבד לגעגועי. זכרתי את שעת הפרידה הנוראה ואת “ימי החסד” שקדמו לה, את הכל, הכל. הרי אי־אפשר לתאר את הכל במלים. לא יכולתי להשתחרר מכל הרשמים שנוגעים אלי, או כאלה שחשבתי אותם כהשוואה אלינו.

את רואה, פימפי, כמה אינני מסוגל עכשיו לקרוא במנוחת נפש דבר שמזכיר לי את צאתי מן המולדת, או את פרידתי ממך. כך אנחנו נעשים פה לחד־צדדיים, ממש כפופים לרגשות חזקים שאפשר להרדים אותם, אבל הם מתעוררים בכל פעם מחדש.

העיקר שהסיפור יפה מאד. יותר מדי יפה, מפני שהוא מתאר את ההווי הארץ־ישראלי, וחלק מן החיים בארץ־ישראל: פימפי’לה, כמה אני מתגעגע לנוף הארץ־ישראלי. אני מתגעגע אפילו למדבר. הלוואי ויכולתי לשבת עכשיו במדבר בלהט השמש ובאבק־החול.

את רואה, הייתי כבר כמעט בטוח שהחבילה של “גִליונות” אבדה בדרך והנה פתאום הגיעה הנה, אחרי גלגולים רבים.

אני מאושר שיש לך כבר “פרימדונה” ואינך צריכה לעבוד כל־כך קשה, וגם על אמא זה מקל. די, אני עיף מאד ואלך לישון. שלום רב, ולהתראות. ישמרך אלהים.

שלך באהבה ריקי

תל־אביב 9.1.1945

ריקי יקירי!

אתמול שלחתי לך מכתב רשום עם צילומו של אבא. מקווה אני שתקבלו בקרוב ותמהר למסור את התצלום לצייר שיציירו, רצוי בגודל טבעי על רקע כהה.

אצלנו כעת הכל בסדר, הספר נדפס, אני עובדת וגם נחה אחה"צ. נרגענו כבר. התחלנו אפילו להצהיל מעט פנינו ולהיות כשאר בני האדם. אולי גם ימי השמש והחמה משפיעים לטובה. גם אמא מרגישה כבר יותר טוב.

אביך הסביר לי שהם מחפשים סידור בעניין מכונת הכתיבה¹⁹⁴. לחלק את השימוש בה לימים שאני אשתמש, ולימים שהם ישתמשו בה. במקרה יש לי כיום צורך רב במכונת־הכתיבה. אני כותבת כעת הרבה, מאמרים, רשימות וסיפורים. גם ב “גִליונות” יתנו לי שכר סופרים, באופן שקיומי תלוי בהרבה מאד בכתיבה־במכונה. אינני יכולה כרגע לוותר עליה, כל זמן שאין לי אפשרות לקנות אחרת. צריך אתה לומר לו שאני מתקיימת לא רק מתרגום אלא מכתיבה. וכי לדעתי, נאה יותר להתקיים מכתיבת מאמר או סיפור מאשר מתרגום מודעת פרסומת מסחרית בפרוטות, שהוא רצה להציע לי. אולי הועידוני האלים לתפקיד טוב יותר מתרגום מסחרי.

הוא אמר לי: “הרי אינני פונה אליך בכתב ודורש בכוח”.

ואז השיבותי: "אין כל צורך בשימוש בכח, אפשר לבוא ולקחתה מידי כי איננה שלי. אולם אני איאלץ לקנות לי מכונה, כלומר לקחת הלוואה בבנק ולקנותה, כי בלי מכונה אינני יכולה לעבוד.

בינתיים שלח לי העתק בגרמנית מהמכתב שכתב לך. למזלי כתוב המכתב בכתב־מכונה ולכן יכולתי במקצת להבין את הכתוב, אם כי אינני יודעת גרמנית.

הוא חוזר ומדגיש כל הזמן שכל חפץ שהוא משאיל הוא שלו ונשאר שלו. מלבד זה הבינותי בסוף המכתב, שהוא כותב שבתור אב לא סבל מבחינה חומרית, אלא מהאכזבה שנתאכזב ממני. המשפט שלפני זה איננו מובן לי. עלי לומר לך, ואתה בודאי יודע בעצמך, שאני נתאכזבתי מיחס הוריך עוד בשבוע הראשון להכרותי אתם. ולכן המלה אכזבה אינה חדשה בשבילי, אבל קשה לי להבין מדוע אני מכזיבה. מה רע עשיתי, מלבד זה שנערמו עלי הררי צער וסבל כל השנה הזאת? ובכן אינני יודעת מי מאוכזב יותר.

הוא כותב ש“עבודה איננה חרפה כי ממנה מתקיימים”. הצדק עמו, עבודה, לא רק שאיננה חרפה אלא בעיני כבודה גדול. אבל לא עליו לספק לי עבודה כאשר בנו מבקש ממנו לעזור לאשתו. עבודה לספק לי יכול כל אדם זר. עבודה יש די, אולם אינני יכולה לעבוד הרבה, אני מתעייפת וזקוקה למנוחה.

מה אומר לך, קראתי את המכתב הגרמני פעמיים. קראתיו גם לפני אמי, וכמובן שעונג רב לא גרם לשתינו. אולי תצליח אתה להסביר לו את עמדתי. סאת יסורים גדולה היתה לי השנה ולכן אינני יכולה לסבול מקטנות כאלה. אמי נפגעה מאד. היא אומרת שאין לי מה להפסיד. תוכל להבין כבר את דעתה אם הגיעה למסקנה כזאת. כל התענינותם ברות [אחותו ], ובצדק.

אין לי כאן עם מי לשוחח ולפני מי לשפוך מעט את לבי. ובכלל על נושא משפחתי אינני נוהגת לשוחח עם איש. אבל אתמול נפגשתי עם ידידנו הזקן אדון רבינוביץ, וכאשר שאלני מדוע אני עצובה כל־כך סיפרתי לו. הוא אמר שאתה לא היטבת לכתוב, שכתבת ברמזים. שאביך לא הבין. הוא אומר לי שלא אגרום לי צער ואשכח את כל העניין. אני מנסה לשמוע לעצתו ולשכוח את הכל במהירות האפשרית.

חזרתי כבר במצב רוח טוב הביתה, והנה מצאתי את ההעתק הגרמני של מכתב אביך בתיבה.

אבל נחדל מנושא זה. אינני רוצה להקדיש שעה קלה זו שיש לי לשיחה עמך לפחות בכתב, לכל מיני אינטריגות. ריקי, סיפרתי גם לידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] על הבחינות הקרובות שלך, והוא שמח מאד. הוא באמת משמש לי כעת אב עלי־אדמות, ומסירותו והתענינותו, עוברות כל גבול. מה מאושרת אני שלפחות נשאר למשפחתנו ידיד נפלא זה.

אתמול בערב הלכתי להרצאה “על המשבר הרוחני בתקופתנו”, מאת אחד ממרצי האוניברסיטה [העברית בירושלים ]. חשבתי שאשמע דברים חדשים, אך בעצם לא שמעתי אלא דברים שעוד לומדים לא באוניברסיטה אלא בגימנסיה.

מתי כבר יבואו גם לנו ימים טובים? היש לך סיכויים בקרוב לקבל חופש? מתי כבר תהיה פעם בבית? ריקי, נדמה לי שאתה עצוב מאד וסובל שם, אלא שאינך מגלה לי. ספר לי הכל.

ריקי, אל תכתוב מכתב חריף לאביך. צריך רק להסביר את עמדתי. כלום יש טעם במריבה עם אב? לו ידע אביך להעריך אותי בקצת מן הקצת, היה מתייחס אחרת. אבל השקפתו רחוקה ממני ת"ק פרסה. מאין לו להבין לרוחי? אני והוא שני טיפוסים שונים שלא נבין לעולם איש לרוח רעהו. הוא בעל גישה מעשית, ריאלית, חומרית ותוּ לא. ובכלל, הכי טוב שלא נצטרך טובה מצד מישהו אפילו לא מצד הורים.

ריקי, אל תריב עם הוריך, לא כדאי. הורים הם הורים. תשתדל להסביר להם בנחת.

אמא מברכת אותך בשלום ובבריאות, ואף אני מתפללת לשלומך.

שלך פימפי

איטליה 13.1.1945

שלום, פימפי’לה, יקרה,

קיבלתי אתמול את המכתב הרשום [מבית הספר בלונדון: אישור סיום חובות לימודיים ומועדי בחינות בארץ־ישראל בחודש יוני 1945]. התרגשתי מאד כשקיבלתי אותו. וברגע הראשון הייתי כל־כך המום שלא ידעתי מה לעשות. אחר־כך התחשבתי בדבר ביתר ישוב דעת, חיפשתי בספרי־הפקודות בענייני חינוך, ומצאתי את הדרך הנכונה.

מיד פניתי לקצין החינוך של הגדוד שלי, כי הכל מוכרח לעבור דרכו. גם את הכסף יש לשלוח דרך קצין החינוך. הוא קיבל את העניין לידיו והבטיח שיסדר מה שיש לסדר. אמנם אמר לי בנימה פסימית, כי: “בחינה איזו שהיא איננה סיבה לקבל חופש”. אבל, אני סומך על שלשה דברים: ראשונה, שאולי הוא טועה בהנחה הזאת. שנית, שאני מקווה להיות עד אז בארץ־ישראל, ושלישית, שאפילו במקרה שאהיה פה, אוכל להתייצב לבחינות ברומא או במקום אחר באיטליה. בכל אופן אעשה מה שאפשר לעשות, את יכולה לסמוך על זה, פימפי’לה. את דמי ההרשמה עבור שנת 1945 כבר שילמתי.

אני נהנה נורא מהתנור החדש שלי. סוף־סוף קמו עצמותי לתחייה, כולי נעשיתי אחר, וגם המחשבות שלי עברו ממצב של קיפאון לתהליך המסה. נכנסו חיים חדשים בחדרי, ואני מרבה לחלום בהסתכלי לתוך האש המהבהבת והמשווה ביתיות לַפִּינה בה אני יושב. ומכל הדברים כאן נעשה התנור הדבר החביב עלי ביותר, מלבד תמונתך והפיל הקטן הלבן שמביא לי מזל.

בסוף המכתב שלך כתבת הערה קצרה על תמונתו של אבא. את כותבת לי שאת רוצה רקע כהה רמברנדטי. הייתי היום (היום שבת ) אצל הצייר ודיברתי אתו על העניין. הוא [Gatti ] הבטיח לי להכניס בציור הזה את כל אישיותו, ויעשה מעשה אמן. הסברתי לו שזה יהיה הציור הראשון בצבעי שמן של איש גדול בישראל¹⁹⁵, ושיתחשב עם התפקיד המכובד המוטל

עליו. התווכחנו הרבה זמן על צבע, רקע, גודל וכו'. אני אשגיח על מלאכתו מההתחלה, ולא אתן לו מנוח עד שתהיה זאת תמונה־פורטרט ממדרגה ראשונה. הוא כבר הלך להשיג בשבילי בד לציור. אני אהיה הראשון שעבורו יצייר על בד, מפני שקשה מאד להשיג בד לציור. אני רק מקווה שישיג את החומר הדרוש לו. בינתיים אני מחכה לצילום [של שמואל שרירא ]. בעצם הייתי צריך לבקש עוד תמונות אחרות לשם אילוסטרציה של האישיות.

לפני שיתחיל הצייר לצייר, אסביר לו הרבה דברים. אנסה להציג לפניו את אישיותו של המודל. “אעמוד לו על הראש” במשך כל הזמן, ולא אתן לו לעשות שום דבר בלי שיתיעץ אתי מקודם. בצורה כזאת אני רוצה ליצור פורטרט אמיתי וחי, ויחד עם זה אמנותי. ציור איטלקי בהיר, מחייך, מֵקל, שמשי, על רקע הולנדי, רציני כבד, חגיגי. מיד לכשאקבל את הצילום נתחיל פה במפעל.

היום הייתי צריך לצאת לטיול לרומא. היינו כבר בדרך, ובאמצע הדרך החזירו אותנו בתור עונש. היתה זאת מעשיה שלמה. צחקתי הרבה. שוב נדחה הדבר לשבוע ימים. בנסיעתי זכיתי לראות הרבה שלג. עולם עטוף לבן, שלא ראיתיו זה כ־ 11 שנים. הלוואי ולא הייתי זוכה לזכות זו. בעצם אינני מצטער שלא נסעתי היום לרומא, מפני שבין כך היה לי כל־כך מעט כסף שלא הייתי יכול לקנות הרבה דברים.

החיים כאן הם “עשירים בשעמום”, היום קנינו אגוזים ופיצחנו כמעט במשך כל היום. כמה זה מצחיק!

עכשיו אני קורא את הסיפורים של יצחק שינברג¹⁹⁶ “מארץ אל ארץ”. הם אינם יפים ואף לא מעניינים כסיפוריו הקודמים, אבל כתובים בשפה נהדרה.

כתבי לי, פימפי’לה, מה מתרחש בבית, איך “היחסים הדיפלומטיים” עם בעל הבית שלנו. השמעו כבר על בתם הנמצאת אי־שם בארץ־האויב? כתבי לי נא על הכל. נשיקה לאמא. שלום ולהתראות, פימפי 'לה.

שלך באהבה רבה ריקי

תל־אביב 14.1.1945

שלום ריקי יקר!

חשבתי שכבר אוכל לבשרךָ שהתמונה [ששלח, חצר כפרית מאת Gatti ] תלויה על כותל חדרנו. אבל המסגרת עוד אינה מוכנה. מסגרת אחת שיש לכץ קטנה מדי, ולכן הייתי מוכרחה לחכות עד שתסתיים תערוכה. והיום יורידו [מתערוכה ב“גלריה לאמנות כ”ץ“] מסגרת כהה בסטייל ישן עשויה פיתוחים, שתתאים לתמונה. היום אחה”צ אגש אליו לקחתה. אין לי כבר סבלנות לחכות.

שומעת אני שהאימונים אצלכם קשים מאד, ושמחה אני שאתה לפחות אינך מתנסה בהם, אבל דומני שגם אתה עובד הרבה מאד.

בינתיים הזמין אצלי למדן בשביל "גִליונות " מאמר על הנעשה כעת בספרות האנגלית היפה. סיפרתי שקראתי הרבה בעניין זה ועמדתי על כמה נקודות, והוא מעוניין שאתן לו את המאמר בשביל החוברת של החודש. מלבד זה כתבתי היום בשביל עיתוני מאמר על “פני הדור לעתיד לבוא”, לפי המאמרים המתפרסמים כיום בכתבי־עת אנגליים. הנושא מעניין והשקעתי את עצמי בו ראשי־ורובי. ריקי, כפי שאתה רואה אני דווקא כותבת וזה מציל אותי. אין לך מושג כמה זה מעסיקני, אחרת הלא אפשר היה להשתגע בשעות הבדידות. קריאה וכתיבה הם הצלה. לוּ הייתי חופשית וחושבת ומהרהרת בכל, כי אז הייתי שוב מתכנסת באותו מצב רוח שהייתי בו כאשר כתבתי לך מכתב על הרהורַי על אבא. כעת אני משתדלת למלא את שעות הפנאי לא בהרהורים אישיים אלא במחשבה כללית, ספרותית, עולמית — כל מה שאתה רוצה, ובלבד שלא להרהר בצרותינו ובעניינינו האישיים, כי לזה אין כוח.

ריקי, ההחל כבר הצייר בציור תמונתו של אבא? הרי שלחתי לך צילום במכתב רשום! ואני רוצה שיצייר גם אותך. וריקי, שלחתי לך “מאזנים” ו“גזית”¹⁹⁷, אולי תמצא בהן עניין.

אני מאמצת את עצמי להתלוצץ, להעמיד פנים עליזות, אחרת לא אצא מהמרה השחורה. ואמנם אני עושה חַיִיל.

שמעתי שכל הכפפות ששולחים מאיטליה קטנות מדי ואי אפשר לשאתן. היזהר שלא תקנה קטנטנות שנשליכן החוצה. אבל אני אוהבת חפצי אמנות יותר מאשר ענייני תלבושת. כלי אמנותי, תמונה, או חפץ אמנותי משמחים אותי כידוע לך יותר. אבל בכלל אינך צריך להוציא עלי כסף אלא על עצמך, ביחוד כאשר עליך לשלוח כעת כסף ללונדון, שכר בחינות.

אני מסתובבת הרבה בסמטאות, מסתכלת כאן בחיי הפרברים. סיורים אלה מעניינים מאד ונותנים לי חומר ועניין. כעת ימי החורף יפים עד להפליא, ימי שמש לא קרים. בעירנו תל־אביב יש הרבה מה לראות. איזה עולם פרברים מופלא, זקנים וזקנות, מאורות דלות ועוני וכו'. אני מנצלת כפי שאתה רואה, את המעט שיש לנו כאן, אולי תנצל גם אתה ותראה את כל השפע שיש לראות אצלכם.

דרישת שלום לציירים שאתה מבקר אצלם, אולי גם אתה התחלת כבר מושך במכחול ציירים? חַה, חַה, חַה, ריקי, עוד תהיה לי צייר ותצייר לי תמונות.

וכעת שלום וכל טוב וברכת־אֵם מפי אמי וכל הברכות מפי.

שלך האוהבת אותך פ. פימפי

איטליה 15.1.1945

פימפי’לה,

היחס מצד הורי מכאיב מאד, אף על פי שזוהי פרשה ידועה לי וסבלתי ממנה מהרגע הראשון. כתבתי להורים שלי מכתב ברוח זו ואני משתדל לתקן עד כמה שאני מצדי יכול לתקן. אני כבר מתחיל להאמין שבכל משפחה שבעולם הדברים אינם כתיקונם, כאילו זה היה חוק טבעי. בנוגע למכונת הכתיבה, אין שום ספק ואין ויכוח, המכונה נשארת אצלך. את צריכה אותה ואיש לא יקח אותה ממך.

שלחתי לך בתוך ה“גִליונות” מאמר קצר, קטע מעיתון “המשקיף”¹⁹⁸, שם יש כמה תיאורים שעברו את הצנזורה מפני שהם בעיתון מודפס, אבל במכתב אינני יכול לכתוב על זה. בכתב ידי זה נחשב כגילוי סודות.

כמה נהגים שהיו ברומא הביאו אתם רפרודוקציות של ציירים בקאפֶּלָה הסיסטינית. שוב קינאתי בהם נורא, שאני אינני יכול להגיע שם. התמונות הן כה נהדרות שהסתכלתי בהן שעות. למרות שלא הייתי שם, יודע אני כבר כמעט את כל הציורים בעל־פה, ואפילו את ההסברוֹת, כי לתמונות האלה היו מצורפות הערות בשפה אנגלית. וגם הביאו רפרודוקציות של הקירות של כנסיית סנט. פייטרו. שעות הסתכלתי ב “יום הדין " של מיכלאנג’לוֹ ולא יכולתי לשבוע, אף כי לא ראיתי את התמונה בצבעים. והיו שם גם פרטים של הציור, כל פרט ופרט לחוד. היה זה בילוי זמן עילאי. גם סיפורי התנ”ך, גם הם בפרטים. המדונה שבקפלה הסיסטינית ועוד ועוד. כשאהיה שם ואשיג תמונות אשלח לך אותן עם כל ההסברות.

כתבי לי מה את עושה ואיך בעבודה. אני כבר מוסר את המכתב, מפני שהדואר נשלח.

שלום לך ולאמא פימפי’לה, מריקי שלך

תל־אביב 16.1.1945

האלבומים האלבומים נפלאים!

שלום ריקי יקר שלי!

כתבתי לך השבוע מכתב ואין לי בעצם מה להוסיף אבל בכל זאת הנני כותבת עוד הפעם, ולוּ רק בשביל לספר לך שהיתה לנו כאן ישיבה גרנדיוזית עם בן־גוריון באולם בנק אפ"ק¹⁹⁹. שמעתי שזה יהיה משהו גרנדיוזי, ולכן לבשתי את שמלת המשי השחורה ואת הפרווה, והופעתי בכל הדרי עם נעלי עור הנחש על רגלי. וטוב שהופעתי כך, כי כולם התלבשו הדר. אבל כל זה לא חשוב. העיקר שלא היה מעניין.

את הישיבה ארגנה קרן היסוד. צלצלתי יום לפני כן למזכיר קרן זו, שאלתיו אם זה הוא מַשהו חגיגי, כי למסיבות אינני הולכת השנה. הוא אמר שזה לא יהיה חגיגי כלל אלא שיהיה לערב זה ערך פוליטי וכי עלי לבוא. ובכן סמכתי עליו ובאתי. אבל כמעט שלא שמענו דבר, מלבד הודעתו של בן־גוריון, שהעיתונות מסלפת את פני היישוב. הוא דיבר קצרות, ואת שאר הזמן בילינו באכילה ובשתיה ובשיחות חוּלין טפשיות.

בינתיים בא הקץ לימים היפים ושוב ימי סגריר וגשם, וקור ועגמומיות וגועל נפש.

בינתיים קיבלתי מהפיי־מאסטר שוב חוזה²⁰⁰, שצריך להחתים במשטרה. במשטרה שאלוני אם אני היא הכותבת בעיתון, ומיד סידרו לי את הדבר בלי תור ובלי שאחכה אף רגע אחד.

ריקי, איזה אושר. קיבלתי היום ארבעה אלבומים עם רפרודוקציות. תודה, תודה, תודה, כמה נפלא!

ריקי, סילקתי ממוחי את כל הצרות. אני נחה אחה"צ, אינני מתרגזת, הולכת לישון יותר מוקדם, ובאמת מרגישה הרבה יותר טוב. הכל אומרים שפני הוטבו.

ריקי, כותב לי מכר אחד שהוא הכיר בסיפור “שבוע בגבעה” את נוף כפר־גלעדי, טיפש שכמותו, הוא לא הבין כלל שזה הוא נוף כפר־החורש, כיצד יכול היה להעלות על דעתו שהנוף הוא של כפר־גלעדי? יש לי עכשיו סיפור על כפר־גלעדי²⁰¹ אבל עוד לא גמרתיו,

הוא עוד דורש הרבה עבודה. אינני יכולה לעסוק בו משום שעלי לגמור סיפור אחד לפניו [“אלמנוּת”], שאינני יכולה לסיימו, כלומר לצאת ממנו. הוא נגרר ונגרר ואיננו רוצה להגיע לכלל סיום מתאים, אם כי לפי דעתי הוא הטוב בסיפורי עד עכשיו, העדין והשקט ביותר.

את המאמר ללמדן [על הנעשה כעת בספרות האנגלית היפה ] עוד לא כתבתי. אין לי סבלנות לשבת לכתוב. ניסיתי לכתוב את המאמר בשכיבה, אבל לא הצלחתי. עלי לכתוב על דברים שקראתי מזמן, ולכן אין לי את ההתלהבות הראשונה שכבר פגה, וכעת אני אדישה מדי לדברים.

שלחתי לך את רשימתי בעיתון על נדודי ילד מטרנסניסטריה²⁰². באותו היום [שנדפס ] צלצל אלי עורך עיתון הילדים²⁰³ שלנו, ושאלני רשות לפרסם את הרשימה בעיתון לילדים, כמובן בשכר, ואני הסכמתי. כנראה שמעתה אתחיל לכתוב שם סיפורים לילדים, וזה משמחני כאילו התחלתי בתקופה חדשה בכתיבה.

דרישת שלום חמה מאמא.

שלך, שלך, שלך, פימפי

תל־אביב 21.1.1945

ריקי יקר שלי!

האלבומים נפלאים. עוד לא הספקתי בעצם לעיין בהם כהלכה, כי יש שם המון רפרודוקציות ואני אוהבת להסתכל יפה בכל אחת מהן. ריקי ניסיתי לקרוא את ההקדמות באיטלקית לאלבומים. קצת קשה אבל בכל זאת מבינה אני את התוכן. ביחוד מצאו חן בעיני פסלי ימי הבינים. הנייר משובח ולכן מתקבלות הרפרודוקציות טוב מאד. כשאתה קונה תשים לב לנייר, כי בנייר משובח הרפרודוקציה בולטת יותר. המדונות השונות מעט מעניינות מאד מאד, והן ניתנות אפילו בצורה מוגדלת. יש שם ניואנסים דקים ותפישות שונות. זה פשוט מלמד ולא רק מהנה את העין.

מה נפלא שספריית הספרים האמנותיים שלנו הולכת וגדלה. הייתי רוצה שיהיו לנו יותר אלבומים מתקופת הרנסנס. מלבד זה שמעתי שבאיטליה יש הרבה אלבומים מיצירות הציירים הספרדים. ואני אוהבת מאד את הציירים הספרדים ולסקז, אל־גרקו, גויה ועוד. אולי תמצאם ותשלח, ריקי? זה לא עולה הרבה כסף ואתה יכול להרשות לעצמך.

ריקי, התמונה [“חצר כפרית”] מתנוססת בחדר.

מחר, ביום השלושים למות צבי, מפרסמת אני רשימה מדבריו בשם: מסיפורי צ.ב. [צבי ברגמן ] ז"ל²⁰⁴. מחר נעלה אל קברו. יודע אתה כמה סבל גורם לי ביקור בבית־הקברות, אבל מה לעשות, יש ללכת. מי ילך אם לא אנחנו, הקרובים לו ביותר. רוצה אני שוב לקחת עמי עציץ, ובשבילך ריקי, אשים שם גם כן עציץ או ירק, כמנהג היהודי. בינתיים מורגש מאד חסרונו בביתנו. באמת נתייתמנו שוב מאדם קרוב שהיה נכנס, מספר לנו מעשיות ומעודדנו מאד. ואותי היה מוביל לכל מקום שלא אצטרך לצאת יחידה. עכשיו, אין איש.

ובכל זאת התאוששתי. התעודדתי. אני משתדלת לצאת ולבקר בהרצאות. הערב יש הרצאה של אביגדור המאירי על הדרמתיות בתנ"ך. בודאי אהיה שם. או לשבת בבית־קפה ולשוחח, כי אי אפשר לקרוא כל־כך הרבה. קריאה מרובה מייגעת.

יש לי כעת את האוטוביוגרפיה של קלאוז מאן, בנו של תומס מאן. הספר שטחי וקל, אולם יש שם פרטים מעניינים ואינטימיים על תומס מאן²⁰⁵ ועל אנשי הרוח בצרפת, אנגליה, גרמניה, אמריקה — שיחות עמהם, הערות קולעות ותאורים. זה מעניין מאד. נותנים לי כעת בספריה את כל הספרות החדישה באנגליה ואמריקה ואני בולעת הכל.

את לוריא אינני רואה, הוא עסוק בתרגום ספר על באך.

ריקי, הגשם מרגיז נורא. תמיד גשם. מתי תוכל לקבל חופשה? איך מתקדמת תמונת אבא? האם כבר מציירים אותה?

יודע אתה, יותר מעניין מגרביים, כפפות או מכל מיני דברים כאלה, תמונת צבע שמן של צרור פרחים באגרטל. אני נורא אוהבת פרחים מצויירים, לוהטים או חיוורים, בצבעים עשירים, מלאים. אולי תראה דבר כזה. תמיד השתוקקתי לתמונה כזאת. האם הציירים האיטלקים אינם מציירים פרחים? האם שכחו באירופה לצייר פרחים?

וריקי, אני מתביישת לומר לך, אני נורא רוצה עגילים שחורים. נורא. מתביישת אני בכל הבקשות הללו, הלא אין לך כסף ואני אינני שולחת לך, כי אני אוספת לתשלום הבית [של אמה ].

שלחתי לך “חיים קטנים”, על אשת שבוי ²⁰⁶ [“מספרת אשת השבוי על ששת ילדיה. על ילדה שחלה בדלקת המוח והוא משותק בחלקו. היא הניחתהו בבית ואין מי שיטפל בו, בעוד היא יושבת כאן ומצפה למנהלת שתתפנה…”]. בתשובה לרשימה זו הופיעה משלחת במערכת למחאה עליה. אני לא הייתי, אבל ראיתי את מכתב ההסברה²⁰⁷ שנתקבל משם [מהועד למען החייל ]. הם מסבירים את הסיבות הגורמות לסידורים כה משונים בועד לטיפול במשפחת החייל, אבל כל ההסברות אינן משכנעות כלל. כפי שאתה רואה, רשימה בעיתון עושה את שלה, ומשפיעה בהרבה.

וכעת ריקי שלום, שלום ותבוא אלינו במהרה ותכתוב לנו, ותשמור על עצמך, ותהיה במצב רוח טוב, ותשמור על בריאותך.

שלך שלך, עם מיטב איחוליה של אמא

שלך באהבה, פימפי

פ.ס. בינתיים ריקי, חזרתי הביתה והנה שוב קרה אסון במשפחתנו. מת היום הדוד פִינִי, אבא של אהרון ומשה, בעלה של הדודה חנה [פנחס טקסר ]. הלא זוכר אתה כיצד היה מדבר עמך חצי רוסית וחצי יידיש?

במשך חמשה רגעים מת, מבלי לחלות, מבלי להתלונן. פתאום נפל ואיננו. היום היתה הלוויתו.

ריקי כל־כך קשה לשאת הרבה אסונות שממטירים על משפחתנו. כה קשה.

שלך האבלה מאוד, פימפי

תל־אביב, 26.1.1945

ריקי יקירי!

כבר כתבתי לך על האסון החדש שקרה לנו. הדוד פיני מת. בהגיעי אל הבית יצא אלי משה²⁰⁸ ואמר לי: “אבא מת”. תאר לעצמך מה נזדעזעתי. אתה זוכר בודאי איזו נפש עדינה היה. יהודי למדן, לומד וקורא תמיד. כל השבוע אני הולכת שמה כי הם יושבים “שבעה”.

יומיים אחרי כן היה יום השלושים לצבי [ברגמן ]. בערב היתה אזכרה לצבי באגודה המאסונית²⁰⁹ “ברקאי”. זו הפעם הראשונה שאני רואה את מנהגי המאסונים בהיכלם. יש להם מועדון נהדר, יעקב כהן שם פעיל מאד. כל הטקסים נראו מוזרים מאד בעיני. נזכרתי ב“מלחמה ושלום” לטולסטוי, הספר בו מתוארים קידוּשי פייר באגודה מאסונית. מה אומר לך, לא תארתי לעצמי שיש כדבר הזה באמצע תל־אביב. כל זה היה תמוה מאד בעיני. באתי שם עם רוזה כבנות משפחה, כי נשים אין שם. אין לי מצב רוח לתאר טקס "סולמֶני " זה. הם הניחו כל אחד ענף ירוק על מרבד, הציגו פרחים לבנים, הדליקו אבוקות שחורות, נאמו, שילבו ידיים, ניגן עוגב, שרו תפילות בעברית וכו'.

אני מצרפת כאן מאמר שכתבתי בשביל עיתוני [“כפיות של דבש בחבית של זפת”²¹⁰], העורך מתפעל ממנו.

בלילה אחרי הלוויה לא ישנתי כל הלילה. התהלכתי לבושה, לא הצעתי מיטה, ואור חשמל דלק אצלי בחדר עד אור הבוקר. בבוקר הייתי לבושה והלכתי מוקדם מאד לעבודה. כולם התפלאו שבאתי כל־כך מוקדם.

שוב אני כותבת, כי הכתיבה מוציאה אותי מכל דיכאון וצער. היא אפילו נותנת מין חדוה בלב. קשה לתאר זאת. זוהי חדוות יצירה סמויה, קדושה, שמותר להרגישה אפילו בשעת אבל. יש לי המון נושאים לכתיבה ונדמה לי שהייתי כותבת כל היום. ולכן אינני מגיעה ליאוש, לצער, ויכולה להצהיל פנים — אם לא כלפי חוץ הרי לפחות כלפי פנים. צהלה לא שטחית חסרת רגש ומהות, אלא צהלה טבעית מלאה חיים, בריאה, יוצרת.

ריקי, אין לך איפוא מה לדאוג לנו. אנו נתגבר על כל זה ויהיה טוב. אמא מברכת אותך.

שלך באהבה, פימפי

איטליה 27.1.1945

שלום שלום, פימפי היקרה,

הנה עבר עלי שבוע של עבודה מאומצת. ורק בקושי יכולתי לעזוב את הבית לזמן קצר. בינתיים לא “הלך” הכל כפי שרציתי. לא היה לי זמן לטייל בשבת, אלא רק “הסתלקתי” לפעמים, והתגנבתי לצייר שאני עומד אתו במשא ומתן תמידי.

המצב הוא כזה: הצייר אינו יכול להשיג בד לציור. יתר האנשים מזמינים אצלו תמונות מצויירות על נייר! אני בהחלט סירבתי, והוא הבטיח לי להשיג בשבילי בד ברומא. בינתיים היו עוד כמה אנשים ברומא לחפש בד לציור ואיש מהם לא השיג. הייתי לגמרי מיואש וכבר הסכמתי שיצייר על עץ, אבל גם את העץ הוא צריך לקנות במקום מיוחד ואינו תמיד בנמצא. הארץ היא כה עניה שאי־אפשר להשיג פה חתיכת בד.

כך נדחה העניין עד היום. מה אספר לך פימפי, התרוצצתי והתווכחתי עם הצייר עד שבאתי לידי הסכם כזה: אם לא אשיג בד עד תחילת חודש פברואר, יצייר את התמונה על כל חומר שאפשר להשיג (בד פשוט, על קרטון עבה או עץ). אם אצליח להשיג לו בד, ישתמש כמובן בבד לציורים (יש בד מיוחד שבו נדבק הצבע).

פימפי’לה, עכשיו אסביר לך גם מדוע יש לי תקווה להשיג את הבד. עשיתי צעדים נמרצים בנוגע לחופש לרומא. פניתי לממונים עלי והסברתי להם, ועכשיו אמרוּ לי שאסע השבוע — ייתכן שמחר אקבל כבר את האישור הרשמי. עכשיו כשעניין החופש לרומא הולך ומסתדר. יש לי גם מצב־רוח יותר טוב. עוד אתמול חשבתי שאצטרך לחכות שבועות, אבל בינתיים השתנה המצב לטובה.

כן, כדי להמשיך בעניין תמונה: הצייר טוען שהצילום אינו מדויק מבחינה פוטוגרפית. הוא היה רוצה לראות צילומים אחרים של אבא. לא כדי לצייר לפיהם, אלא כדי לעמוד היטב על האופי והקווים. באין ברירה הראיתי לו גם את הצילום שלך, פימפי. הוא אומר שיש דמיון רב ונעזר לעת עתה גם בצילום הזה. אם אפשרי, תשלחי לי בבקשה, עוד אחד או שני צילומים של אבא לשם אילוסטרציה. אולי הם יגיעו עוד לפני שהוא יגמור את הציור. הוא ישתמש ביתר הצילומים רק לשם לימוד־עזר, אבל יצייר רק את הצילום האחד שנמצא אצלי עכשיו. הוא הדגיש גם שלא חשוב לו מאיזו תקופה הם הצילומים הנוספים. הוא רוצה רק לדעת לפני כמה שנים בערך נצטלמו. את רואה שהצייר מתייחס לעניין בכל הרצינות ודווקא זה משמח אותי. הדרישות הגדולות שלו הן סימן שהוא רוצה להתמסר לתמונה.

שלשום בא איש להציע לי רפרודוקציות. אמנם כתבת לי שאינך אוהבת כל־כך רפרודוקציות כמו ציורים אוריגינליים, אבל רק רפרודוקציה אחת הייתי מוכרח לקנות, פשוט לא יכולתי להתאפק ורציתי שגם את תיהני ממנה. היא רפרודוקציה פוטוגרפית בצבעים אוריגינליים של “יום הדין” למיכאלאנג’לו אשר בקפלה הסיסטינית. פימפי, התמונה הזאת היא לפי דעתי שיא התמונות, בכל אופן הציור הנהדר ביותר שראיתי מימַי (בעצם לא ראיתי את האוריגינל עדיין!). היא הרפרודוקציה הכי טובה הקיימת מציור זה, אף על פי שישנם שיבושים ברפרודוקציה, כגון הצבעים האדומים זזו במקומות מספר ממקומותיהם. אבל הצבעים הם צבעי האוריגינל ואפשר לראות את פרטי התמונה היטב. אני זוכר את התמונה בעל־פה, כל־כך הרבה הסתכלתי בה. למרות שלא קיבלתי שום הסברה מומחית על התמונה, שמעתי מפי אלה שהיו ברומא את סיפור התמונה הזאת:

מיכאלאנג’לו קיבל על עצמו לצייר את התמונה והאפיפיור העמיד לרשותו את הקפלה הסיסטינית. שם היו כבר אז תמונות של ציירים גדולים ומיכאלאנג’לו קיבל רשות למחוק את כולן ולצייר מחדש. אבל הוא עשה אחרת: השאיר תמונות קודמות בשני קירות, כדי להדגיש את ההבדל בין תמונות אלה ותמונותיו הוא. הוא התחיל לצייר, אבל לא ראו כלום מהציור. היה לו סוד תערובת צבעים שהוא צייר ולא נראה שום דבר, אלא אחרי שבועות מספר צצה תמונה שלמה. לכן עומדים עד היום בפני השאלה איך יכול היה לצייר בשעה שלא ראה כלום בשעת הציור. במובן זה הוא מזכיר לי את בטהובן, שגם הוא לא שמע אף צליל אחד בשעה שחיבר את היצירות הגדולות שלו.

הפריעו לו בעבודה שני אנשים שאותם גם הנציח בתמונה הגדולה “יום הדין”. קרדינל אחד וצייר־יריב, ששניהם הסיתו נגדו את האפיפיור באומרם שהציור הוא “פורנוגראפי”. אבל לבסוף הלהיבה התמונה גם את האפיפיור עצמו והוא נתן למיכאלאנג’לו להמשיך ביצירה משך שנים מספר.

והתמונה עצמה, יום הדין לפי הנוסח הנוצרי: באחרית הימים ישב ישו הנוצרי וישפוט את העולם משפט צדק. הוא יושב במרכז העולם, ידו מורמה בהבעת אימה כלפי כל החוטאים וגם בהבעת רחמים וחנינה לתועים. אבל יותר מכל מביעה תנועת ידו שילומים לצדיקים, עבור כל סבלותיהם שסבלו עבורו. מאחוריו יושבת המדונה, יפה וענוגה, כמייצגת את האמהוּת האלהית והאנושית גם יחד.

מסביב לכס־השופט שהוא מרכז התמונה, נאספים כל הקדושים הנוצרים (יודעי דבר יודעים את שמו של כל אחד ואחד מהם). כך, למשל, מוסר פטרוס את מפתחות השמים שהופקדו בידיו. יותר למטה, מצד ימין, מופיעים כל אלה שמתו בעינויים, על קידוש השם. וכל המרטירים האלה מביאים אתם את ה “מסמך” [אטריבוט ] היחידי שיש בידיהם: הנה זקן²¹¹ שפשטו את עורו מגופו, מביא את העור לפני השופט, אחרים מביאים אתם אמצעי עינוי בהם נתענו. אני רואה בפני כל אלה הבעה שואלת, כמעט מאשימה. מבטם החודר ושואל גם יחד מופנה כלפי השופט. והוא מעביר אותם למקומותיהם הראויים בשמים, באותה תנועת יד מורמה, המבטיחה להם חלק במלכות השמים.

למטה, מצד שמאל, רואים אנחנו את תחיית המתים ועלייתם השמימה. כדברי יחזקאל, קמות העצמות לתחייה [“חזון העצמות היבשות”]. בקבריהם שומעים המתים את תרועת החצוצרות המבשרות את הגאולה, ואפילו במערה האפלה נראה ראש־עצמות [גולגולת מוארת ], מאיר וקם לתחיה. הגיעה שעתם לתקומה.

מצד ימין למטה רואה אני את הגיהנום, את העולם התחתון לשם כל הפושעים והחוטאים מושלכים ביום הדין. הוא מזכיר — לפי הציור — את האינפרנו [הגיהנום ] לדנטה (ביניהם — מוקף נחש ענקי — גם הקרדינל השונא של מיכאלאנג’לו. בדרך לגיהנום — יושב ומכסה עין אחת בידו הצייר היריב, המתפקע מקנאה, כשאוחזו השטן מאחור).

רק אשה אחת (מלבד המדונה) מופיעה על התמונה, היא אהובתו של מיכאלאנג’לו, מצד שמאל, בערך באמצע הגובה. היא מקימה מעפר אחת הדמויות שמתו וקמו לתחיה, בדרכם השמימה. הבעת פניה אינה ברורה לי. היא ועוד שני אנשים שהזכרתי, אלה שלושה הם היחידים המביאים אקטואליות של תקופת מיכאלאנג’לו לתוך התמונה.

למעלה מצד שמאל רואים את מלאכי השמים הרבים ביניהם, כדי להשיג את המזכרות של מות ישו, את הצלב בו הוא נצלב, את בגדיו וכתרו. מצד ימין למעלה, רואים שוב את המלאכים המתאמצים להציל את העמוד בו היה ישו קשור במשך דינוֹ עלי אדמות. אומרים שעמוד זה ישנו בכנסיית סט. פייטרו. התמונה כולה יש לה צורה של לוחות־הברית, כי היא מביעה כולה דין ומשפט.

מעניין שאצל מיכאלאנג’לו מופיע כל איש כאתלט ממש. הם כולם בעלי גוף בריא. אפילו ישו עצמו והמדונה בעלי גוף חזק ובריא, וגם אהובתו של מיכאלאנג’לו אינה בהתאם ליופי נשי לפי מושגנו.

אבל יותר מכל הפליא אותי שמיכאלאנג’לו ידע את האנטומיה של הגוף האנושי. כל שריר, כל גיד, בולטים אצלו בתמונה לעומת תמונותיהם של אחרים, למשל רפאל, שאצלם רואים כי ידיעתם את מבנה הגוף האנושי אינה מספיקה. לבסוף, מיכאלאנג’לו היה פַּסָל ולמד היטב את צורתו הפלסטית של גוף־אדם.

פימפי’לה, כל־כך נחרתה התמונה הזאת בזכרוני שאני יודע כל פרטיה. ובשעה שאני כותב לך, עכשיו, התמונה עצמה כבר יומיים בדרך אלייך. התפעלתי כל־כך מהתמונה שרציתי לכתוב עליה. למרות הכל רוב הפרטים שבתמונה אינם ברורים לי, כי לזה צריך הסברה מומחית.

יפה שהספר [“מבוא לכתבי הקֹדש”] מתקדם, אבל כמה חבל שצבי איננו עוד ולא יכול לעזור לך בעבודה הקשה. הרי את כל־כך הרבה מתרוצצת! אל תתאמצי כל־כך הרבה. שמחתי מאד כשקראתי שאת יושבת במנוחה ביום שבת בקפה "באום ". רק במנוחה תעשי הכל, מנוחה נפשית. הרי אנו מאמינים אמונה שלמה שהכל יהיה טוב, ואסור לנו לחטוא בפרינציפ הזה! הנה, המלחמה נגמרת, והכל יהיה טוב.

את כותבת לי שאני אצטייר אצל הצייר. זה מצחיק נורא! מה יש כאן לצייר? אבל הרי אין לי זמן, ובכלל, זה לא כדאי.

כמעט ששכחתי לכתוב על המאמרים מהעיתונים ששלחת לי. הפרשה על נדודי הילד [מטרנסניסטריה ] היא מרתקת יותר ממה שקראתי במאמרים אחרים בעיתון. וגם את “החיים הקטנים” על אשת השבוי קיבלתי. זה קצר ויפה, וגם מלא מגמה. את כותבת [במכתבה מ־ 16.1.45] שהסיפור החדש [“אלמנוּּת”] יהיה הטוב שבסיפוריך; האם הוא עוד יותר יפה מ “היאור הירוק”²¹²?

שלשום הסתפרתי לפי פקודה מ“גבוה” אבל זה לא כל־כך נורא, אפשר לסבול את זה עוד.

מה שלום אמא? הנה, עוד לא כתבתי לה מכתב, מנוול שכמוני!

אני שמח כבר נורא לקראת ביקורי ברומא. סוף סוף אזכה לראות את כל הפאר וההדר של העיר, על אוצרותיה האמנותיים. שם אלך גם לקהילה היהודית בנוגע לקרובים שבפלורנץ.

שלום, שלום פימפי’לה, להתראות, תהיי “ילדה טובה”.

באהבה רבה, שלך ריקי

תל־אביב, 2.2.1945

שלום ריקי יקר!

אתה מצער אותי שאתה כותב שיתכן שלא תוכל לבוא [לארץ־ישראל ] לבחינות ביוני [מכתבו מ־ 13.1.1945]. עליך לעשות את כל המאמצים כדי להשיג אז חופש. ראשית תהיה קצת בבית ושנית, תוכל לעמוד בבחינה. אתה כותב על שלוש אפשרויות: אולם לא שמעתי על בחינות ברומא, ואינני חושבת שתערכנה שמה. האפשרות השניה, אף היא אינה מתקבלת על הדעת שעד אז תיגמר המלחמה. ולכן עליך לעמוד בכל תוקף על דעתך שיאפשרו לך לנסוע ולהיבחן. סוף סוף אתה לומד ברשות הצבא ולא יתכן שלא יניחו לך להבחן. תפנה לכל האינסטנציות שיש לפנות עליהן ועל תתייחס לזה באדישות. אדישותך כלפי העניין שכל עתידנו מבוסס עליו, מפליאה אותי מאד. ריקי, למה אתה מצערני. כלום לא תוכל להסביר במכתב לשלטונות החינוך מה רב הוא ערך הבחינות בחייך, וכי כל עתידך תלוי בה? אני מציעה לך לחשוב על זה היטב.

בט“ו בשבט הייתי בביה”ס החקלאי מקווה ישראל. זו היא כבר מסורת, שביום זה אנו [העיתונאים ] מוזמנים שם לארוחת צהרים ומסיירים במקום. הבאתי הביתה זר שושנים

נפלא. מַכרתי²¹³ גרה שם בבית קטן בגן הבוטני המרוחק משאר הבניינים, והוא מוקף עצים, פרחים וירק.

אחרי כן הייתי בועידת ההסתדרות²¹⁴ ושמעתי את בן־גוריון. שם ראני רובשוב [עורך “דבר”], ושאל מה עם ספרו של אבא. הוא הצטער לשמוע על העיכובים.

לאמא כבר הוטב, וגם אצל הדודה כבר נרגעו קצת לאחר האסון. יש לי המון תוכניות לכתיבה, והכתיבה מצילה אותי. אולם אתמול נרדמתי אחר הצהרים וחלמתי על אבא חלום נורא, טוב שהתעוררתי. כנראה שוודאות זו על [מות ] אבי חדרה לחובי, אל תת־הכרתי שלי ואינה נותנת לי מרגוע בשנתי. אולם כלפי חוץ נרגעתי.

אני מקווה כעת ע"י כתיבה רבה יותר, להרוויח קצת כסף. הצטערתי לשמוע שלא היתה לך אף פרוטה. ריקי, אינך צריך לשלוח לי ולהישאר בלי פרוטה.

בדבר תמונתו של אבא אתה גורם לי עונג רב. מה מאושרת אהיה לקבל את התמונה. חבל שאין להשיג בד, כי בד קל יותר לשלוח, מקפלים אותו, בעוד שעץ תופש מקום. תמונה זו תביא לנו אושר ונחמה רבים מאד. אני מצפה לה בכמיהה יוצאת מהרגיל.

אצלנו קר מאד, גשם ואתמול התחוללה סופה כזו עד כי החשמל כבה. במקומות רבים בארץ יורד שלג ולכן לא רק לך, ריקי, קר, אלא גם לי. גם אצלנו חורף קשה מאד.

ריקי, מתי תבוא הביתה? האין כל תקווה? אמא מברכת אותך ואני.

שלך באהבה, פימפי

תל־אביב, 7.2.1945

שלום ריקי יקירי!

שוב אני שולחת לך “חיים קטנים” [“הפרטיזנית מצפת”²¹⁵]. אני כותבת כעת רשימה כזו אחת לשבוע. הרשימות אינן פיוטיות ואף אין בכוונתי לומר דברי שירה, אלא להצביע על פינה קטנה אחת בחיי המעשה, בחיים של ממש. ומעניין שהתגובה היא גדולה מאד. אנשים זרים שולחים לי חומר, מכתבים, כל מיני עצות. כנראה שיש קוראים למדורי הצנוע הזה.

תודה, תודה, תודה ריקי, בעד הרפרודוקציה [יום הדין למיכאל אנג’לו ], שקיבלתיה עוד לפני בוא מכתבך המספר עליה. היא יפה מאד. אני ראיתי גם את האוריגינל. אולם את דעתי לא שיניתי, שאינני מיחסת חשיבות רבה לרפרודוקציה בודדה. רפרודוקציות, כאשר הן באות במספר רב, באלבום, ומראות את התפתחות יצירתו של האמן, הן מעניינות. אולם הרפרודוקציה הבודדת, האחת, קודם כל אפשר להשיגה גם כאן ושנית, היא תמיד נופלת מאד מהאוריגינל ומבישת אותו. נדמה לי כמעט שצר לי על מיכאלאנג’לו שמציגים אותו בצורה כזו.

מבינה אני לרוחך שהתפעלת ממנה. גם אני התפעלתי כאשר ראיתיה למעשה. היא נמצאת על קיר. מסתכלים [שם ] בתקרה בעזרת מראה. אולם הרפרודוקציה נופלת בהרבה. מוטב, דבר מקורי שניתן בו כל מאמצו של האמן מכלי ראשון. ולכן אני מתנגדת לקניית רפרודוקציות בודדות ואפילו טובות. לדעתי, הצבעים פוגמים במקצת.

קראתי את ההסבר המפורט שלך על התמונה בעניין רב, ועוד אשוונו בזהירות לתמונה עצמה, כי עדיין לא הספקתי לעשות זאת.

כתבתי מאמר גדול בשביל למדן [עורך “גִליונות”] על “העולם המודרני בהגות ובאמנות”. המאמר ארוך ויבוא בודאי בהמשכים. למדן כבר קיבל את מאמרי וכנראה שיִדָפֵס, אבל עוד לא פגשתיו אחרי זה. בינתיים אני ממשיכה לקרוא ולכתוב. הימים עכשיו יפים ובהירים. אתמול בבוקר לא עבדנו, היה עוצֵר²¹⁶ באזור המערכת שלי בתל־אביב ולכן לקחתי את אמא לשפת הים וישבנו שתינו בכיכר לונדון²¹⁷, זו היא גינה שאתה בודאי זוכר אותה על שפת הים. אמא לא רצתה לשבת השנה, בשנת האֵבל, בבית־קפה. ישבנו בשמש ונהנינו מאד. הגעתי לכלל מסקנה שיותר טוב להתבטל מאשר לעבוד. היה כל־כך נחמד.

ריקי, ריקי, ריקי, יש חדשות נפלאות. הרוסים מתקרבים כבר לברלין. ועוד מעט ותגמר המלחמה. כאן מדברים כבר המון על סוף המלחמה. כל אחד אומר שעוד מעט, בעוד חודש אפילו תיכנע גרמניה. ואתה תשוב הביתה ונתחיל הכל מהתחלה. ונסדר לנו בית כמו שרצינו והכל יהיה כבר רק טוב.

ביום ג' היתה אצלי ד. והיינו יחד בהרצאה על התיאטרון העברי. דיברו עזרא זוסמן²¹⁸ (הוא לא היה אבל קראו את הרצאתו) ולאה גולדברג. היה מעניין מאד. מולי ישב רוזוליו²¹⁹, אבל מכיון שאינני מכירה אותו, לא דיברתי עמו אף מלה אחת. הוא רק הגיש לי מדי פעם בפעם אש לסיגריה. חבל שאינני מכירה אותו, הוא עושה רושם טוב מאד. אחרי ההרצאה נכנסנו לבית־קפה, אולם הסוף היה רע ומר, כי איש לא רצה ללכת ללוות את ד. הביתה. הסוף היה שמכר שלה הציע לה שתיקח על חשבונו טקסי הביתה. אני רציתי ללכת ללוותה, אבל הרי אני אשה ואינני יכולה ללכת בחצות לילה. גאוות האשה שבה בלי כל ספק נפגעה. היא חזרה לביתה בטקסי, והיתה משום מה מרוגזת עלי. אותי ליוו הביתה, אבל היה לי צר מאד עליה.

עוד מעט וכבר אביב. גם זה מעודד את הרוח. אביב ושמש ואור ואולי קצת עליצות. ריקי, תהיה במצב רוח טוב. גם אני כך. השתחררתי מאימת החורף ונכנסתי לברכת האביב.

שלך שלך, פימפי

דרישת שלום לבבית מאמא.

איטליה 9.2.1945

שלום פימפי’לה יקרה,

חזרתי מחופשתי ברומא ולכן לא יכולתי לכתוב לך במשך כשבוע ימים. כשחזרתי מצאתי פה שני מכתבים שלך שהגיעו בינתיים. נדהמתי כשקראתי את המכתבים המבשרים אסון חדש במשפחה [מה־ 21.1.45 ו־ 2.2.45]. חבל, חבל מאד, איש טוב וישר היה הדוד פיני. אמנם לא הכרתי אותו היטב כי לא היתה לי אתו שפה משותפת. אני זוכר אותו כשהוא לוחץ את ידי בהכנסי לחדרו ומזמין אותי לשבת. רק מלים ספורות דברנו יחד, כי לא הבנתי את שפתו האידיש־רוסית, אבל הרגשתי תמיד את הלבביות שבדבריו. זוכר אני את מנהגיו. תמיד היה מטייל אחרי הארוחות בתוך החדר, ואחר־כך מתיישב בפינה שקטה ומתייחד עם ספר, על־פי רוב מספרות תלמודית.

פימפי’לה, שוב קרה אסון חדש במשפחה, אבל אל תצטערי, את מוכרחה להיות חזקה. כדי לנחם אותך אשלח לך עוד מעט דבר שישמח אותך מאד.

אינני מסוגל לכתוב היום לטקסרים, אכתוב להם מחר או מחרתיים, כי אינני יודע מה לכתוב והבשורה היא טריה מדי. אחשוב קצת ואז אכתוב להם.

מובן שהרשמים שהתרשמתי בהם מביקורי ברומא ניטשטשו כשהתבשרתי בשורת האסון. היום אתן לך רק סקירה קצרה על הטיול, פימפי, טיול נחמד זה היה.

שהיתי ברומא עצמה רק שני ימים. ראיתי את כל שאפשר להספיק לראות בכוחות אנוש במשך שני ימים. אציין רק איפה שלא הייתי: בכנסיית עצמות־אדם [סאן פייטרו אין וינקולי ], בקפיטול ובמוזיאון שבפאלאצו ונציה. במקומות אלה לא ביקרתי מפני שפשוט לא נשאר לי זמן. שני ימים ברומא אינם מספיקים כדי לראות את הכל וישנם דברים רבים שהספקתי לראות רק בשטחיות. אינני יכול לתאר את הדברים עכשיו, במכתב זה, כי לזה נחוצה דעת צלולה שאין לי כרגע. מחר אתאר לך את הביקור עצמו.

למרות הכל הספקתי לעשות גם כמה קניות ושלחתי לך את הדברים, הם כולם לפי הזמנתך [מכתבה לא נשמר ]. אני מקווה שיתאימו. גם לאמא שלחתי משהו שלא תסבול מקור. פימפי, זאת הפתעה, לא אגיד מה שלחתי. נחשי! רק שני דברים לא יכולתי להשיג: עגילים וספר־רפרודוקציות של הציירים הספרדים. יש המון דוגמאות של עגילים, אבל לא יכולתי למצוא את הדוגמה שחיפשתי. יש רק עגילים צבעוניים כמעשה מוזאיקה עם פרחים וכו'. הרוצה את עגילים כאלה? תכתבי לי אם את מסכימה להם.

הצלחתי גם להשיג בד לציור, וכשחזרתי היתה דרכי הראשונה לצייר. מסרתי לו את הבד והוא כבר התחיל בעבודה. אם התמונה תצליח כמו שקבעתי עם הצייר, אזי יהיה זה פורטרט נהדר. אין לי כבר מה לקבוע עם הצייר. דיברנו על כל הפרטים. הוא יצייר את התמונה במשך כשבוע ימים ולא יִגַע בשום דבר אחר, אלא יתמסר כולו לתמונה. היום נסע לקנות צבעים שחסרים לו. התמונה תהיה בגודל טבעי והרקע כמו שאת קבעת. אהיה אצלו יום־יום לשם ביקורת וּויכוח. מי יתן ותצליח התמונה בהתאם למאמצינו.

את התמונה אשלח בצורה מגולגלת, בתוך גליל. פימפי’לה, את תצטרכי לתת את התמונה למתוח על מסגרת עץ ולשים מסגרת מסביב. אארוז אותה בזהירות כדי שלא תינזק. בעוד שבוע ימים בערך תהיה כבר בדרך אליך.

בנוגע לקרובים שלי [בפלורנץ ] תיפתר השאלה מאליה. אהיה, כנראה, בקרוב בקרבתם לזמן־מה, יחד עם כל החבריָה.

בנוגע לבחינות עשיתי כבר את כל הצעדים שאפשר לעשות [להיבחן בארץ־ישראל ]. לדאבוני אין מייחסים פה לדברי חינוּך חשיבות יתירה, ולכן מלחמתי עוד יותר קשה. המנטליות השתנתה כליל, ואין מביטים על הדברים כמו שהביטו עליהם שם, ב “מזרח התיכון”. איפה שנוגעים בדבר שקשור עם נסיעה לארץ־ישראל, נתקלים בהתנגדות עזה. בכל זאת, אני עושה מה שצריך לעשות, ומקווה שלבסוף אצליח. אני מנצל את הזמן המועט העומד לרשותי רק ללמוד, כי גם אני יודע היטב שכל העתיד שלנו תלוי בו.

תודה רבה בעד הקטעים מהעיתון ששלחת לי. המאמר על הספר “טרנספורמיישן”²²⁰ הוא עדין ומאלף גם יחד. רק הכותרת היא משונה וגסה [“כפיות של דבש בחבית של זפת”]. אפשר להרגיש מיד שלא נכתבה בידיך. אגב, כשנכנסתי היום לחדרו של צבי כורך אמר לי שאביו כתב לו שקרא מאמר נהדר בעיתון (כנראה התכוון למאמר ההוא), ושיהיה בתל־אביב ויבקר אותך.

לא ראיתי עדיין ציור “טבע דומם” של פרחים כמו שאת רוצה. אם יהיה עוד זמן, אזמין ציור מיוחד אצל הצייר [Gatti ]. אבל לעת עתה אני מרכז את הכל מסביב לפורטרט של אבא.

מה את עושה? ומה שלום אמא? הסובלת את מהקור? תדליקי את השמש החשמלית כשאת יושבת בערב בחדר. מחר אכתוב לך יותר על ביקורי ברומא. שלום רב ולהתראות בקרוב.

שלך, באהבה, ריקי

[איטליה ] 13.2.1945

פימפי 'לה, יקרה,

היום הוא היום השלישי ליצירת הפורטרט של אבא. הציור מתקדם יפה מאד. הבד שהבאתי לו מתאים והצבע נתפס בו היטב. הצייר הצטייד גם בצבעי שמן חדשים. כבר רואים את התמונה בצורתה הגולמית. היה לי וויכוח רב אתו בנוגע לצבעים ובאנו לידי הסכם מסוים. הצילום אינו מדויק, וזה מקשה על עבודתו. אבל בכוחות משותפים ייגמר הפורטרט. הוא אמר לי שזה שנים רבות לא התאמץ כל־כך ולא השקיע כל־כך הרבה כוחות. כבר עכשיו רואים את ההבדל בין הפורטרט של אבא ובין יתר הציורים שנמצאים בחדרו. כל אלה נראים תפלים וחסרי גוון לעומת התמונה הזאת.

אני התפלאתי בעצמי איך זה אפשרי שבן־אדם שלא הכיר את אבא יצייר אותו וזה רק מצילום קטן.

לא ראיתי את התמונה עדיין באור היום, מפני שרק בערב יש לי פנאי לגשת אל הצייר, אבל בעוד יומיים אראה אותה גם באור היום.

השגחתי על כל פרט ופרט. הצייר אמר שמעולם לא היה לו קונה כל־כך קְִריטִי כמוני. לעומת זאת, אמרתי לו שאסור לו לחסוך בשום דבר, ושאני אחראי לכל ההוצאות המיוחדות שתהיינה לו בקשר עם התמונה. הצעתי לו מראש מחיר יותר גבוה משהוא לוקח אצל כל איש אחר, כי אני דורש ממנו שיעבוד שבוע שלם אך ורק על התמונה של אבא. בעוד כארבעה ימים תהיה התמונה גמורה ואחר כך אצטרך לחכות עוד שניים או שלושה ימים עד שהצבע יתייבש כליל.

ביחס לרקע היה לי גם כן ויכוח אתו. הוא בעל אופי ולכן הוא עומד על שלו ואינו רוצה לסטות מהשיטה שלו. לבסוף הגענו לפשרה: הרקע יהיה בכל אופן כהה, אבל לא יהיה מאה אחוז רמברנדטי. הוא אינו מסכים למעשה שעטנז בין צייר הולנדי ואיטלקי. לכן יעשה את הרקע בצבע דומה לזה של רמברנדט, אבל הולם את הציור האיטלקי.

אני משתדל להשפיע עליו בעיקר שהציור יהיה ציור חי, שלא יוכר שהוא נעשה לפי צילום. ועד כה הצלחתי להסביר את הכל.

פימפי’לה, היות והתמונה היא על רקע כהה, אי־אפשר לשים אותה במסגרת שחורה. אני מציע מסגרת בצבע זהב, אבל חלקה, בלי ציורים בתוך המסגרת, ובלי פיתוחים.

כן, עוד משהו ביחס לתמונה. היות ומסגרת בצבע זהב עושה רושם חגיגי, צריך לדעתי עכשיו, בשנת האבל, לענוד סרט שחור על המסגרת בצורה שהוא יהיה תלוי מעל לשתי הפינות העליונות.

רציתי לספר לך איך ביליתי ברומא, אבל אכתוב לך על זה במכתב הבא. “אַת לי ילדה טובה?” ולא קר לך כבר? אל תעבדי מאוחר בלילה! אל תצטערי ואל ייאוש, הכל יהיה טוב. להתראות פימפי 'לה.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב 15.2.1945

ריקי יקר שלי!

ריקי, התמונה של אבא מוצלחה? אני סומכת על טעמך.

האלבום האחרון מהרנסנס שקיבלתי ממך אתמול, הוא נהדר, איזה רפרודוקציות יוצאות מן הכלל! דומני שהוא היפה שבכולם. כל־כך התרגשתי כאשר קיבלתי אותו שלא שבעתי מראות עוד ועוד ועוד. הנייר הוא משובח ולכן מתקבלות הרפרודוקציות כל־כך נפלאות. יש לנו כבר ספריה אמנותית קטנה, כעשרה ספרים בערך.

ריקי, אומרים שהמלחמה נגמרת באפריל, כמה נחמד! ועוד מעט תשוב אלינו הביתה לגמרי, לגמרי, לגמרי.

רות [אחותו ] צלצלה לי שהיום תמלאנה לאביך ששים שנה. הם עורכים הערב נשף והזמינוני. הסברתי שהשנה אינני הולכת לנשפים. אסתפק בזה שאשלח להם היום בשם שנינו זר פרחים נהדר עם ברכות לבביות. מה דעתך? דומני שזה מספיק.

ריקי, ה“חיים הקטנים” שלי על הפרטיזנית [מצפת ] עורר הד. קיבלתי מכתבים. שושנה קיבלה מכתב מאמה של הפרטיזנית הכותבת לה במלודרמטיות רבה, שנשים שקראו את הרשימה התעלפו ועיני גברים חזקים זלגו דמעות.

ראיתי את למדן עורך “גִליונות”. הוא אומר שמאמרי [“העולם המודרני בהגות ובאמנות”] הוא עבודה כבירה וכי בימי שלום היה מפרסם אותו כחוברת מיוחדת. הוא ידפיסנו בחוברת המאה של “גִליונות”, ואומר לי שהוא מעניין מאד, וכי כאשר הזמין אצלי מאמר השאיר לי שלושה עמודים כי חשב שאכתוב רק רשימה קטנה. אולם נוכח שכתבתי ממש תיזה מעניינת מאד. האורך הוא גליון דפוס²²¹. אני קצת מתרגשת להדפסת המאמר, מפני שהוא “חשוב” כל־כך, ולא כתבתי עוד מעודי דבר כה חשוב ורציני. למדן אמר לי שלא ציפה שאדם צעיר כמוני יוכל לכתוב סקירות כאלה על מצב הפילוסופיה, האמנות והספרות בעולם מודרני,

כשם שעשיתי אני. דברים אלה משמחים את אמא ומעודדים אותה. וגם אני כבר אינני נכאה כל־כך כמו שהייתי, ואני כבר מתלוצצת ומחייכת, אם כי עוד לא צוחקת בכל פה, אבל נעשיתי כבר שוב אדם חי ולא יצור מלא צרות ופגעים.

ריקי’לה, היית כבר ברומא? אני רוצה כל־כך שתראה את כל המקומות היפים. וריקי, תקנה לך תיק עור בשביל ספריך וניירותיך. זה דבר נחוץ מאד. ועור שם הרי בזול. ואולי יש שם גרבי צמר בשביל אמא? כאן אין להשיג.

הידד! האגדה שלי לילדים [“הירח נועל נעל”] נתקבלה. העורך של עיתון הילדים אומר שיש לי הומור ודמיון וכי מבקש ממני שאכתוב לו בקביעות אגדות לילדים. יש לי כבר ארבע אגדות לילדים כתובות. זה גם מכניס הכנסה קטנה. ומלבד זה כל־כך נעים לכתוב סיפורים לילדים, לא ריקי? ומקווה אני שלאחר שאפרסם כחמש אגדות אוכל להוציאן בספר לילדים.

מסרתי עוד מאמר לעורך שלי [“הסופר הצעיר בן דורנו — האוטוביוגרפיה של קלאוס מאן”²²²], גם זה חשוב, לא? אני כותבת המון ויש לי מצב רוח לכתוב ומרץ רב.

מה עם התשובה מקצין החינוך? היש סיכויים שתבוא [לבחינות הגמר בארץ־ישראל ]? שמחה אני שיש לך תנור המחמם אותך.

קיבלתי ספר עם הקדשה [“מחיצות”] מאת הסופר צ.ז. [צבי זבולון ] וינברג²²³.

אולי אשלח לך גופיות חמות ולבנים חמים? הרי שם קר, או פיג’מות? כתוב לי ואז אשלח.

דרישות שלום לחבריך הקרובים לרוחך. אמא מברכת אותך.

שלך, שלך תמיד, פימפי

איטליה פברואר 1945

פימפי’לה, יקרה,

הפורטרט גמור, והנהו מוכן כבר 4 ימים. חיכיתי עד היום מפני שלא הספיק להתייבש כליל. מחר יהיה מוכן למשלוח ואקח אותו לדואר. אני אינני יכול לדוּן על התמונה. אני יכול להגיד רק שהצייר טרח מאד והשתדל להשיג מה שהיה בכוחו. היה זה תפקיד קשה, מפני שהצילום הקטן שלפיו צייר, לא היה מדוייק מדי. כל אלה אשר ראו את התמונה (וביניהם ציירים — יש שני ציירים בגדוד השני ), אמרו פֶה אחד שהתמונה היא חיה. בקושי האמינו שצוירה לפי צילום.²²⁴ אמרו שהוא הציור הטוב ביותר שצייר זה הוציא מידו. ובאמת אפשר להגיד שהתמונה בתור תמונה היא יצירה טובה. ולי נדמה שגם הדמיון הוא מוצלח.

חדשות הבריגדה: בערב פורים ב־ 26.2.1945 סיימה הבריגדה את אימוניה בפיוג’י ויצאה לחזית בצפון איטליה.

הצייר עצמו דורש בשלומך, פימפי, ומקווה שהציור יגרום לך נחת־רוח. הוראותיו הטכניות הן: צריך לתלות את התמונה במקום גבוה (כדי להסתכל בה מלמטה) והאור צריך לבוא מצד ימין.

היה לי אינצידנט קטן עם התמונה. אי אפשר היה להשיג פוליטורה סופית (varnish) שצריך לשים על התמונה אחרי שנגמרה. אם התמונה מוצאת חן בעינייך, פימפי (אני מקווה שכן), אז תגידי לזה שימתח אותה על המסגרת, שישים על התמונה את הפוליטורה. אחרי הפוליטורה היא תבריק ותהיה גם מוגנת בפני אור והשפעת אויר. את הצילום אשלח לך במעטפה לחוד, במכתב רשום. בזה נגמרה פרשת הפורטרט. אני מאושר שהצלחתי לגמור את התמונה של אבא בזמן.

ברומא הייתי שני ימים. זאת תקופה כה קצרה, ומגוחך הוא להגיד שבמשך שני ימים אלה “ראיתי” את רומא. אבל ניצלתי את הזמן והספקתי לראות את המכסימום שאפשר לראות בזמן כזה. היינו קבוצה קטנה של אנשים והחלטנו שניקח יחד מורה־דרך. קנינו לנו בסקוויטים כדי לא לאבד זמן לארוחת צהרים, והלכנו. התחלנו במוזיאון של הותיקן. שם בילינו שש שעות. עברנו משם לכנסיית סנט פייטרו, איפה שבילינו בערך שתי שעות. היינו גם בקפלה הסיסטינית ובסנט־פייטרו “אִין וִינקולי”, משם הלכנו ישר למאוזוליאום, משם לפאלאצו ונציה והגענו בערב, שבורים ורצוצים, למקום הלינה. למחרת בבוקר השכמנו, עשינו סיור במקומות העתיקים, מקומות החפירות בוויה אַפִיה, וגם בתוך רומא: הפורום, הקולוסיאום, שערי קונסטנטינוס וטיטוס. ירדנו לגיטו, ראינו את בית־הכנסת הגדול ושבנו לקלוב החיילים הציוני. שם אכלנו קצת והתפזרנו לכמה שעות. בינתיים סידרנו קניות וכו', חזרנו שוב לקלוב, אכלנו ארוחת צהרים, ושוב יצאנו לראות דברים. ראינו תערוכה מודרנית של ציירים ופַסָּלים בני־תקופתנו, ובערב יצאו כולם לראות את “אַאִידה” באופרה המלכותית. אני ביליתי את הערב בחדר־קריאה וחדרי נופש של ה“אלכסנדרס־קלוּב”²²⁵ וחיכיתי עד שאנשי קבוצתי חזרו מהאופרה, אז עלינו על המכוניוֹת ונסענו בחזרה.

היו אלה שני ימים של בילוי אינטנסיבי. הרשמים שקיבלתי היו עזים. ההסברות קצרות עד כמה שאפשר וברורות. הן נחתו עלינו כברד. מובן שלא יכולנו לעכל מיד את כל החומר. היה זה מאורע נעלה, אבל מעייף עד מוות. עד היום לא יכולתי להשתחרר מעושר אמנותי זה, ועד היום מנסה אני לצרף יחד את כל הזכרונות. יש לי זכרון טוב ואני מתחיל רק עכשיו “לעכל” את הרשמים. עברתי ברוחי עוד פעם על הכל, ואין להבין כמה ספגתי מכל זה! אינני מעז לכתוב על הדברים עצמם, מפני שזה מעשה ללא סוף, אין התחלה ואין סוף לאוצר האמנותי וההיסטורי של רומא.

החיים ברומא חיי כרך הם גם במצב הנוכחי. אם כי אין תנועה ציבילית ברחובותיה — אין אוטובוסים, יש רק כרכרות מעטות, והיא הסיבה שמתעייפים ברומא. צריך ללכת ברגל לכל מקוֹם, ורק לעיתים מזדמנת כרכרה. העוני ברומא אינו כה עצום כמו ביתר המקומות של איטליה. החיים היהודיים ברומא מפותחים מאד, הודות למספר רב של חיילים ארץ־ישראלים. כמו שהיה פעם במצרים, כן שומעים ברומא בכל פינות העיר את השפה העברית. טיטוס בזמנו לא חלם על כך שחיילים יהודיים, ארץ־ישראלים, יציפו את רומא כחלק מצבא־הכיבוש. אולי זאת היא הסָטִיסְפקצִיָה ההיסטורית היחידה הראשונה שניתנה לנו מאז חורבן הבית השני. אמנם יש גם צד שני למטבע. שוררת גם דֵמורליזציה בין היהודים, המקומיים וגם בין הפליטים שנטפלו הנה. ושיא הדמורליזציה הוא — שהרב הראשי של רומא התנצר. זה עשה רושם מזעזע על היהודים, וביחוד על החיילים. חרפה ובושה. אפילו העיתונות האיטלקית גינתה את המעשה הנבזי הזה.

הקלוב לחיילים יהודיים ברומא הומה מבוקר עד לילה. הוא מרכז החיילים היהודים, גם מצבאות אחרים. אבל ברובם הם ארץ־ישראלים. החיילים הארץ־ישראלים נתחבבו על כל איש. רכשו להם שם טוב בכל רחבי הארץ הזאת. הם נדיבי לב וזקופי קומה. חושבים אותם לגאונים, מפני שכולם מדברים כבר איטלקית בזמן שאנגלים ואמריקאים מתקשים בשפה.

היום קיבלתי גם את “גזית” ו“גִליונות”. תודה רבה, פימפי’לה, אקרא בהם בימים הבאים. גם את ה“חיים קטנים” קיבלתי, על ה“פרטיזנית מצפת”. אני מבין היטב, שכותבים לך מכל הצדדים על המדור הזה. הוא המדור התרבותי ביותר בעיתון “הבֹקר”, אף על פי שהוא נקרא בשם צנוע “חיים קטנים”.

מצאתי רק עגילים “מקושקשים” מסוג זה:

מוזאיקה, פרחים בצבעים אדום, ירוק וכו'.

פימפי, הרוצה את כאלה? גם צמידים יש באותו הנוסח.

המלחמה תגמר עוד מעט ואחזור הביתה. הכל יהיה טוב. תשמרי על עצמך. דרישת שלום לבבית לאמא.

שלך, האוהב אותך, ריקי

איטליה 2.3.1945

פימפי’לה יקרה,

קיבלתי את מכתבך יחד עם “החיים הקטנים” פימפי, המאמר הקצר על “המטריה”²²⁶ מבדח מאד.

רוצה אני לברך אותך ליום הולדתך [בפורים ]. אמנם איננו יכולים וגם איננו רוצים לחגוג השנה את יום הולדתך — הריהו גם יום הולדתו של אבא [ז"ל ] — אבל לפחות ברכה צנועה ומקרב לב רוצה אני לברך אותך מהנכר הרחוק. וכפולה ומכופלת היא הברכה לימי שלום וחיי בית שאננים. יושם קץ לאסונות במשפחה, תחיי חיים מאושרים ומלאי תוכן, תצרי יצירות אשר תאשרנה אותך, תהיי בריאה ורעננה, ויתן אלוהים שאוכל להיות לצדך ולעזרך בקרוב.

את יום הולדתך הבא נחגוג יחד ונשמח שבעתיים למאורע הזה. וגם נזכור את הימים העצובים בהם בילית השנה את יום ההולדת שלך, ונשמח לחיות חיים חדשים ולבנות את ביתנו, אף מעל חורבות העבר.

את שואלת מה לשלוח לי. אני חי פה בתנאים הרבה יותר פרימיטיביים²²⁷ משהיו לי קודם. כל דבר נוסף רק מכביד מפני שאין מקום בשבילו.

איננו מקבלים עכשיו את העיתון העברי [“לחיָל”], אנחנו קוראים רק עיתונים אנגליים. את העיתון העברי אסרו כבר מזמן לשלוח בדואר לארץ־ישראל ולכן הפסקתי לשולחו. הוא גם איננו כל־כך מעניין. אולי הוא מעניין בארץ־ישראל בתור “קוריוז”, כי שם אפשר לקרוא מכתבים ותלונות מידי חיילים²²⁸, על התיאטראות ברומא, רבנים שמתנצרים, נאומים של אנשי צבא, ועוד.

כרגע הודיעו לי בטלפון שהגיע דואר. אני מסיים מפני שאני מתוח מאד אם יש לי מכתב.

מסרי דרישת שלום לבבית לאמא ואלוהים ישמרך.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב, 5.3.1945

ריקי יקירי!

כשמתחיל השבוע אני מתחילה לצפות למכתב ואין. לפני שבוע ציפיתי, ציפיתי, עד אשר קיבלתי שניים. אולי גם השבוע יהיה ככה. מה אתה אומר, ריקי?

מכתבך האחרון [מה־ 9.2.1945] האומר שאתה מתקרב אל קרוביך, הדוד והדודה²²⁹, הדאיגני מאד.

בשבת בבוקר בא אלינו ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] והביא לי את ההגרלה הממשלתית שקנה לי ליום הולדתי. מחרתים אני יכולה לזכות בהרבה כסף, ריקי, ואנחנו נהיה קצת עשירים מזה. אבל אינני מאמינה במזל כזה. בכל אופן נחיה ונראה.

הגשתי מכתב להנהלה עם דרישה להגדיל את משכורתי, היות והנני מפרנסת כעת גם את אמא. תשובה על כך עדיין לא קיבלתי.

אתמול היתה צריכה להיות ישיבת ההנהלה שלנו ואני יושבת ומצפה שיודיעו לי את התוצאות, אם יש העלאה [במשכורת ] או לא. הדפוס מבטיח לי שהשבוע יגמור את הדפסת הספר. בינתיים הציע לי [המו"ל ] ליינמן בכל הרצינות לתרגם ספר [ספרות יפה ]. עניתי בחיוב, כי חושבני שכדאי לקבל ולהרוויח קצת יותר כסף. הוא נותן לי בחירה חופשית ולכן חושבני שאתרגם משהו לפי רוחי, אבל עוד לא החלטנו.

רציתי לחיות בשלום עם אביך וטלפנתי אליו. שאלתיו אם קיבל את פרחינו [לרגל מלאת לו ששים שנה ]. הוא סיפר לי שקיבל המון ברכות, מאתים מברקים מכל מוסדות היישוב ופשוט קשה לו לענות על כולם ולכן לא ענה עוד לנו. מחר כנראה אהיה עם אמא אצל הוריך לברך את אביך למלאת לו ששים שנה.

באו אלינו בהצעה לבנות לנו בבית אמא עוד שתי קומות בתנאי שהאנשים יגורו שם למעלה כמה שנים, ארבע או שש שנים. אם אנו לא נצטרך להשקיע בבניין כסף, כי אז נסכים, כי הרי זה כאילו השכרנו את האויר למעלה. אבל לקחת הלוואה ולהשקיע כסף בבניין, זה לא נוכל. כאשר נודע לי על הצעה זו הזמנתי את ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ]. הוא בא ונועצנו בו. גם הוא אומר שאם ירצו לבנות כדי לגור שם כ־6 שנים אפילו, כי אז כדאי, אבל להשקיע כסף בבניין לא כדאי. גם דעתה של אמא היא כזאת.

ללרנרים²³⁰ קרה אסון, נולד להם ילד מת. היא חולה ונמצאת בבית הבראה. מצב רוחם רע מאד. הוא נראה נורא. הזמנתיו לבוא אלינו וקצת “לשפוך את לבו”. הוא אמר שיבוא היום. הם אנשים טובים שסבלו כל ימיהם מכל מיני צרות והנה באה עליהם צרה חדשה. כנראה שיש אנשים מסוימים שיש להם זכיון על הצרות.

חשבתי שאמא והדודה חנה, שלשתיהן קרו אסונות כה קשים, תבֵינה האחת לרוחה של חברתה ותרגענה זו את זו, אולם דווקא להפך. בשבתן יחד הן מרגיזות אחת את השניה ובהיפרדן, זו בוכה וזו בוכה. חבל מאד.

ריקי, אצלנו כבר ימים נפלאים. לפתע פסקו הגשמים בשושן פורים והתחילו שני ימי חמסין כהלכתו, עם שמים מעוננים וחום. היום הוקל החום ויום יפה אבל עודנו לובשים בגדי חורף. איך אצלכם?

בעוד חודשיים התשלום [הדו שנתי ], ועלי שוב לעמוד על הגובה, להראות את גדולתי, לשלם את תשלום הבית [של אמה ] ולהכין את הסכום הדרוש למצבה. מקווה אני שאעמוד בכל אלה. בכל אופן, לא קנינו אמא ואני מאומה כל החורף, ומקווה אני שבדרך זו נוכל לעשות את המאמץ. אמנם עוד מוקדם לדבר אך מקווה אני שלפסח אקבל חצי חודש משכורת נוסף, והכל יסתדר על מקומו בשלום. כי הרי חג הפסח אצלנו השנה איננו חג כלל. ולכן לא נצטרך להוציא כמעט כל כסף מיותר, מלבד על ההכנות ההכרחיות. ריקי, התהיה אתנו בליל הסדר? לו היית אתה אתנו, היה קצת יותר קל, כך אנחנו שתינו בודדות, ואינני יודעת אם נשב לבדנו או נלך אל הדודה, כי הרי גם שם בית אבלים. וריקי, בעוד חודשים וחצי תמה שנת האבל. האם תבוא לפחות לגילוי המצבה על קברו של אבא?

מתי תיגמר סוף סוף המלחמה? כבר נמאס עד מוות. כל האנשים הם בבית ורק אתה לא. אני רוצה כבר שיהיה לנו בית באמת משלנו ולא סתם חדר שיש לי, בודד ועלוב.

אתה מבקש שאספר לך על ביתנו, אבל לא נתחדש בו דבר. מלבד צרורות הפרחים שקיבלתי ליום הולדתי. אמנם עכשיו, לקראת האביב, אני מסדרת את הארונות והספרים מחדש. כל ספר וספר מנוקה ומסודר על מקומו, והבית יהפך כמובן מיום ליום יותר אביבי, חי

ובהיר. השמש מוסיפה לו אור. העץ הצץ בחלוני בודאי יתחיל בקרוב לפרוח ויוסיף הרבה נוי בפריחת הלילך שלו. וכל זה יהיה יפה. כדאי לך לבוא לראות. כבר לובשים בגדים קצת יותר קלים ורוחות אביב קלות כבר נושבות אצלנו. גם זה מרגיע ומעודד.

הֵדרנו עצמנו בשנת האבל מכל תיאטרון וקולנוע, ואל תחשוב שקל הדבר. המוח זקוק לבידור וחושבני שכאשר נשוב לחיי אמנות, ביחוד לאותה הנאה גדולה לשנינו בתיאטרון ובקונצרט, נתעודד מעט, נהיה פחות מרוכזים במחשבה ובשיחה, ונדע מעט שעות של קורת רוח. ריקי, אתה קיימת יחד עם אמא ואתי את שנת האבל. אבל רוצה אני לבקשך מאד מאד שלאחר ה־26 במאי, ד' סיון, תתחיל ללכת לאופרה, לקונצרטים ולהצגות. אתה לומד וסובל כל־כך במחנה ומוכרח להתבדר. עשה זאת ונצל את כל האפשרויות ליהנות מחיי האמנות באיטליה. כי אין זה רק בידור, אלא גם גירוי לדמיון, מחשבה ומין “טוניק” מחזק במצבנו אנו.

התמונה של אבא: אני הצעתי שתהיה תלויה אצל אמא, אבל אמא רוצה שתהיה תלויה אצלנו. אני חושבת שלכתחילה תגרום לי התמונה סבל רב לראותה, כי כל־כך לא התרגלתי לרעיון שאבא איננו, והנני סובלת עוד כל־כך מזה עד כי קשה יהיה לי לראותו בתמונה בגודל טבעי. ועוד ריקי, עוד לא התחלתי לכתוב עליו. כיצד אכתוב, ויש לי כאב כזה בלבי בכל רגע שאני מעלה את פניו לנגד עיני? אינני יכולה כלל לחשוב מחשבה קלה שבקלות עליו בהכרה. מתחת לסף ההכרה קיימת תמיד מחשבה זו, כי אני חולמת עליו חלומות מכאיבים שהוא חולה מאד. ומלבד זה אני חולמת שאני תמיד בבית־הספר ובגמנסיה [נורדיה ], ומכיון שהיה גם מורי, הרי זה “הכי” קשור ביחד, וקל מאד להבין את החלומות.

היה כאן הקצין [שלמה ] רבינוביץ²³¹. רציתי לשלוח לך על ידו משהו ודרישת שלום, צלצלתי ורצתי אך לא מצאתיו. בכל פעם היה במקום אחר בארץ, ולבסוף כאשר טלפנתי באחרונה אמרו לי שכבר הפליג. האם אתה כועס עלי? הרי יש לי כל־כך הרבה ריצות, אז אין פלא שלא הצלחתי בזה.

ועכשיו אסיים, אני מצפה למכתבים ממך. אמא ואני נועלות את הכפפות, ונהנות מאד.

שלום, שלום ולהתראות, וברכות ואהבה מאמא וממני.

שלך, שלך, שלך באהבה רבה, פימפי

תל־אביב 8.3.1945

ריקי יקר!

התמונה של אבא נתקבלה. נושא המכתבים נכנס ואמר: “נחשי מה הבאתי לך היום? מגילה”.

מיד הבינותי מה שיש בתוכה. תוכל לתאר לעצמך באיזה לב חרד פתחתי את הגליל, כי ידעתי שתמונת אבא בתוכה. ברגע הראשון הרגשתי אכזבה מרה, כי התמונה חמורה מדי. היא מביעה את אישיותו התקיפה של אבא אך לא את אנושיותו, את חדוות־החיים שלו, את טוב לבו. כל זה כמובן איננו. דמעות צער נוצצו בעיני, ידעתי כי אין זה אבא ואמרתי אפילו בקול רם: “לא, לא, לא”.

אולם אחר שנרגעתי והוספתי להסתכל בתמונה ראיתי שנעשתה עבודה יפה, שהדמיון רב מאד, וזו היא גם דעתה של אמא. רצתי מיד אל אמא להראות לה, ואל עושה המסגרות להתקין מסגרת. אעשה כפי שביקשת, מסגרת מוזהבת עמוקה קצת, חלקה ופשוטה. כי סגנון עתיק עשוי תחריטים כמו שעשיתי לתמונה הקודמת [חצר כפרית ], אינו הולם תמונה זו שהיא מודרנית, בצווארון הפתוח והפרום ובכל סגנונה. העבודה יפה, ואבקשך באמת למסור את הערכתי לצייר. מקווה אני שבעתיד עוד ניתן צילום אחר לציור ואולי יתקרב צייר יהודי קרוב יותר אל מהותו של אבא מהצייר הגוי. בכל אופן יש הרבה תוכן בתמונה, הצבעים למשל, הצליחו מאד, ממש עד כדי שלמות. הם מוסרים את שזפונו, את שערו הלבנוני־אפור, אינם זולים, אינם מזוהמים, אלא טהורים נקיים, הולמים אותו. מבחינה זו לא הרגשתי כל פגיעה באישיותו של אבא. וזה הוא הישג גדול מאד מצד הצייר. החוטם קצת צר יותר מדי, אסקטי²³² בשבילו והפה חמור, קפדני, בשעה שפיו של אבא הביע נדיבות לב. ואין אותו חיוך סמוי, של תלמיד חכם יהודי, אין. יש רק אישיות תקיפה, אדירה ללא ריכוך, ללא הבעה אנושית. ובכל זאת, יש לנו דבר נהדר, תמונה נהדרה.

היום או מחר תהיה המסגרת מוכנה ואני נרגשת מאד למחשבה לתלותה בחדרנו. כדי שהאור יפול מימין וכדי שהתמונה תתלה בגובה כפי שביקשת, היא צריכה להיות מעל לספה. עדיין לא החלטתי היכן לתלותה. איש עוד לא ראה אותה. הרגשתי גם יִראה סתומה להשאירה אצל עושה־המסגרות. היה כל־כך קשה להיפרד ממנה. אבל הבינותי שאם רצוני לקבלה במהרה בחזרה עלי להשאירה אצלו עד שיתקין את כל הדרוש.

ריקי, עוד קשה לי לתאר את כל רגשותי לקבלת תמונה זו, הרושם כה טרי, כה מכאיב וכה קשה לביטוי.

עוברים עלי כעת ימי טרדה מרובים. טוב שמר שָדֵה עוזר לי. אנו רוצים שספרו של אבא יצא לפסח. [לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה ]. בהתיעצות עם רובשוב הוחלט לתת בספר זה תמונה גדולה של אבא. ישבנו במערכת “דבר” שעה שלמה וחשבנו מה שם נקרא להוצאה שלנו. לבסוף אמר שהיות וכל ספרי אבא שמם “מבוא” כי אז נקרא להוצאה בשם הוצאת “מבואות”. נדמה לי שהצלצול נאה וההמצאה מתאימה. זו היא הוצאה מיוחדת להוצאת ספרי אבא. יש לטפל גם בעטיפה ובכריכה. יהיו שני מינים, עטיפה פשוטה לספרי לימוד וכריכה מהודרת יותר למִנחות. הראשונה חצי בד, השניה בד. ריקי, אתה שמח שסוף סוף יוצא ספרו של אבא לאור?

וגם בעניין המצבה עלי לרוץ ולהתרוצץ. אינני יודעת גם באיזה אותיות לבחור גם בשביל הספר וגם בשביל המצבה. כי קיויתי תמיד שבזה יעזור לי צבי והנה גם צבי איננו.

מההנהלה [בעיתון ] קיבלתי היום מכתב שדנו בבקשתי להעלות את המשכורת והחליטו להשאירה כמו שהיא. כמובן שנפגעתי ונעלבתי מאד. כל־כך נדהמתי למראה הדבר שהמלים נעתקו מפי. בהעלאה זו תליתי כל־כך הרבה תקוות. נודע שכל מבקשי הבקשות להעלאה קיבלו אותה התשובה ולכן הוקל לי במקצת. זו היא כמובן חוצפה, אבל מה לעשות. יש לי כמובן, אמר לי המנהל, היכולת לערער על ההחלטה. אני אפגש עם כמה מהמנהלים ואדבר עמם.

ריקי, אומרים שבעוד חודש תיגמר המלחמה, כמה זה נפלא. אתה תבוא הביתה, ויהיה לנו בית ומשפחה. עכשיו אין זו משפחה. אני מרגישה את עצמי כל־כך בודדת, הכל על ראשי, כאילו לא הייתי נשואה כלל. אין לי כל עזרה. כאשר יש גבר בבית הוא מנהל אותם העניינים המוטלים עלי. יש לי רצון להתפנק קצת, לא להתעניין בכל העניינים הקשים והרציניים הללו, שבשום פנים ואופן אינם מעניינה של אשה. נמאס עלי כל העול הכבד. וריקי, האם אינך רוצה לשוב הביתה? אל ביתנו?

בנוסף על כל הצרות, השבוע טלפן אלי למדן שמאמרי [“העולם המודרני בהגות ובאמנות”] כל־כך גדול, שהוא חושש שלא יהיה לו מקום בשבילו בחוברת המאה. דבר זה כבר לא השפיע עלי. ילך לכל הרוחות. כן יהיה המאמר, או לא יהיה. יעשה מה שהוא רוצה.

בביתנו כבר הרסו לגמרי את המקלט אפילו [את קיר המגן ] בחדר המדרגות. וכל סימני המלחמה נסתלקו.

בעל הבית נכנס אלי, ותוך כדי שיחה שאלני היכן נולדתי. כאשר אמרתי שברוסיה, השיב: “כמובן, בארץ־ישראל אין גאונים נולדים”. הסמקתי מאד לשמע המחמאה ואמרתי לו תודה ושאינני ראויה לה כלל, כי אני רחוקה מאד מלהיות גאון. אבל הוא עמד על דעתו שלא אהיה צנועה כל־כך וענוותנית. אמא נהנתה כמובן מאד ממחמאה זו.

שלום ריקי ולהתראות במהרה.

שלך באהבה וברכות מאמא

שלך, שלך בנשיקות, פימפי

איטליה 9.3.1945

פימפי’לה, יקרה,

את כותבת ש“הזקנת” בשנה — טפשונת. הרי את עדיין כל־כך צעירה. אמנם, התבגרת וזה יפה מאד, כי כל בגרות היא התקדמות [מכתבה לא נשמר ].

את שואלת אותי אם תמונתו של אבא מביעה את כל התכונות האנושיות שלו וגם את אהבת־ישראל. אינני יכול לתת תשובה ברורה, כי הייתי יותר מדי מעורב ביצירתה, כך שנדמה לי, אני מדגיש, לי, שכל התכונות שאהבתי והערצתי באבא מובעות בציור. ולשאלה שהצייר עצמו הוא גוי, יש לי נחמה אחת: שאף צייר ארץ־ישראלי לא היה יכול לצייר את התמונה כמו צייר איטלקי, שהמשפחה שלו היא משפחת ציירים מדורי דורות. אבל, הביקורת הסופית היא בידך, כמובן, ואני מאד משתוקק לשמוע אותה.

אני יכול לתאר לי שביום השלושים למותו של הדוד פיני שוב סבלתן, אבל מה אפשר לעשות נגד הגורל האכזרי הזה? די, פימפי, את צריכה לשכוח את הכל, כי אי־אפשר שתכאבי כל הזמן. את צריכה להתפזר מצד אחד, ולהתרכז בדברים אחרים, מצד שני. את צריכה לטייל הרבה, זה מבריא ומרגיע את העצבים. עכשיו הוא הזמן היפה ביותר בארץ־ישראל, הטבע מוריק בתחילת אביב. עשי הרבה טיולים, תיהני מהם מאד!

את שואלת מה אני עושה. יש לי עבודה רבה, לפעמים אני עובד עד הערב, אבל גם זה ישתנה בודאי עוד מעט. כל הסימנים מראים שהמלחמה צריכה להגמר, כי הידיעות בעיתונים הן כל־כך טובות שהן עולות אפילו על מה שקיוו האופטימיסטים הגדולים ביותר.

קראתי בעיתון ארץ־ישראלי שדב חומסקי שוב הוציא ספר שירים [“אי שם”²³³]. האם קראת את השירים? מה דעתך עליהם? היי בריאה. ישמרך אלהים.

אלף נשיקות, מריקי שלך באהבה

דרישות שלום לבביות לאמא. הגידי גם לה שלא תדאג כל־כך הרבה. פה מופיעים לפעמים עיתונים אמריקאיים באידיש. הרוצה את שאשלח אותם לאמא? אמנם הם באים הנה אחרי שלושה חודשים בערך.

תל־אביב 9.3.1945

ריקי יקר,

כל־כך קשה לשאת את המרחק הגדול הזה שאין יודעים מה מתרחש אצלכם.

בימים הקרובים ביותר, לפסח, יוצא ספרו של אבא. כל היום אני רצה בעניין עטיפה, אותיות, כריכה, תמונה של אבא שתבוא בראש הספר ועוד כל מיני קטנות וגדולות.

מלבד זה אמר לי המנהל [בעיתון ] לערער על התשובה השלילית של הנהלתנו, לא מטעמים משפחתיים, כי אמרו לי שטעמים אלה אינם מתקבלים, אלא מטעמי עבודה. תאר לעצמך שהמנהל בעצמו טלפן אלי להזכיר לי למסור את המכתב בזמן, כדי שידונו בו באסיפה הקרובה, כלומר מחר, ביום א'.

באתי אליו, מסרתי את מכתבי, והוא אמר שאני צודקת בטענותי וכי ההתנגדות בינתיים סולקה.

בשעה טובה ומוצלחת קיבלתי ספר²³⁴ לתרגום [No Directions ]. בחרתי בו בעצמי, והמו“ל [ליינמן ] אמר שהוא בטוח שיוכל לסמוך בהחלט על טעמי. הבטחתי לתרגמו בשלושה חודשים ואין זה דבר קל. אבל בודאי תגרום לי עבודה זו גם הנאה. השבוע התפרסם סיפור קטן שלי בעיתון לילדים, עיבוד לקטנים מה “החיים הקטנים” [”על ארבע"] על הילדה והכלב²³⁵. תבוא מהר הביתה. להתראות בקרוב.

שלך באהבה, פימפי

איטליה, 14.3.1945

פימפי’לה, יקרה שלי,

קיבלתי את מכתבך הארוך והעצוב [מ־ 5.3.1945]. מדוע המכתב כה עצוב? הרי כתבתי לך, שאת מוכרחה לשכוח. אסור להיזכר תמיד בצרות, כי אחרת מתקלקלים כל החיים. הנה הגיע האביב ואתו כל התקוות המקיימות את הנפש.

אנחנו נוטים לפעמים לקבל דברים מסוימים בכבדות בזמן שהם עצמם אפסיים או קלי ערך.

דבר אחד חשוב למדתי בחיי צבא: להעריך דברים לפי חשיבותם. לא לפי חשיבותם הסוביקטיבית אלא חשיבות תכליתית. הצבא הוא הארגון היחידי המשתמש בכל המדעים, ורותם את כל תוצאות החקירות והנסיונות המדעיים לעגלתו. הוא מפוכח ואינו נותן מקום להזיות. זה רחוק מלהיות אידיאלי, אבל רק ההתמדה בשאיפה לקראת המטרה מביאה

תוצאות. אין כל מקום למחשבות לוואי המשפיעות על כושר הפעולה, אלא שוב אותה ההתמדה המביאה איתה גם את האמון בתוצאות.

התחלתי רק בצבא במנהג שלא להיגרר אחרי מצבי רוח; ואפילו כשהשתרר עלי מצב רוח, לא היה בידו להסטותני אף כמלוא הנימה, מהאמונה בכל הדברים בהם אני מאמין, המהווים את תוכן חיי ותקוותי. לכן, פימפי, אל יאוש, הדברים יסתדרו על הצד היותר טוב, וזה יהיה יותר מוקדם משאת מתארת לעצמך. אל תחטאי באמונתך־אמונתנו, ואל־נא תרמי את עצמך בהצהירך כי אמונתך רופפת. תראי את הדברים באותו האור שאני רואה אותם. אל תתני למפלות קטנות להשפיע על עצמך.

הנה, ישנה מדינה בעולם שהפסידה בכל הקרבות, אבל ניצחה בכל המלחמות [צרפת?]. גם אנחנו צריכים לסגל לעצמנו את האמנות הזאת, גם בחיינו הקטנים, הפרטיים, וגם בשאיפותינו בכלל. עוד נזכה לימים יפים ומלאי אושר, אבל שנינו מוכרחים להאמין בכך, אמונה איתנה.

לבי כואב לי על אמא והדודה חנה [אחותה ], וכמה זה מצער שאינן יכולות לנחם אשה את רעותה. אבל הן סבלו אותו הסבל באותה תקופה, ובקלות מתקבל על הדעת כי אינן יכולות להתנחם. הן היו צריכות להמצא בחברה של אנשים שיעודדו אותן ויפזרו את מחשבותיהן.

זה סימן יפה ש [המו "ל ] ליינמן מציע לך לתרגם ספר בשבילו, אבל שוב אני מזכיר לך שאסור לך להעמיס על עצמך יותר מדי עבודה. רק אם יש לך באמת פנאי ויחד עם זה הנאה אמנותית, עשי זאת. על כל פנים תהיי זהירה במשא ומתן עם ליינמן, אל תקבלי מראש את כל התנאים שלו, אולי תתיעצי עם אדם היודע את הדברים מנסיונו, בעיקר מנסיון עם ליינמן.

האם את מבקרת לעתים קרובות בקפה בלזם? כמה נחמד היה כשישבנו שם בשבתות לפני הצהרים, לא־כן?

מה שלום הרדיו שלנו? וגם הבובות. אני נזכר עכשיו, שאנו צריכים מקרר [קרח ] בשביל הקיץ.

די, פימפי’לה, שלום ולהתראות.

שלך, באהבה, ריקי.

ד"ש לבביות לאמא, גם לטקסרים ולפוגלים, וכמובן לידידנו הוותיק האדון ר. [רבינוביץ ].

תל־אביב 18.3.1945

ריקי יקר!

מקווה אני שאתה כבר כותב או שמכתבך כבר בדרך.

בינתיים עשה כ“ץ [הבעלים של “גלריה כ”ץ”] מסגרת מוזהבת לתמונתו של אבא, וצבע למעלה את הזהב במין מעטה אפרורי כדי שלא יבריק מדי. מלבד זה עשה [ציפוי ] “וַארְנִיש” וכבר קיבלתיה. אבל תאר לעצמך שלא רצה לקחת אף פרוטה בשביל המסגרת. הוא אמר שזו היא מתנה לנו מאשתו וממנו. כי אשתו היתה תלמידת אבא. כמה זה יפה מצדם. החלטתי שלאות־תודה אתן להם בצאת ספרו של אבא, ספר. הם ראויים לו, לא כן ריקי?

בינתיים מתרוצצים שָֹדֵה ואני מהבוקר עד הערב בעניין הספר [“מבוא לכתבי הקֹדש”]. יש אלף אלפי עניינים. צריך להכין קְלִישֶה [גלופה ] לתמונה בראש הספר. ועכשיו שביתה בצִינקוגרפיות²³⁶. צריך להגדיל צילום קטן. זה כבר עשה ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ]. צריך להכין עטיפה נאה, לדאוג לאותיות, לבחור שתי מיני כריכות. ביום ו ' הוכרחתי להפסיק את העבודה באמצע כי שדה קרא לי ללכת אל מנהל מחלקת החינוך [ד"ר מ. סולובייצ’יק ] שהיה בתל־אביב כדי שיהיה אישור²³⁷ של מחלקתו לספר, אולם אין הדבר נעשה בִּין־יום. היום ירוץ שָֹדֵה למפקח מחלקת החינוך. ביום ו' התראינו בעצם עם כל מפקחי בתי־הספר בארץ. אני החלטתי כבר לותֵר על האישור, אבל מר רובשוב מיעץ לי לחכות ולקבלו.

מלבד זה היו כל מיני עניינים טכניים וחוקיים, פרטים קטנים וקטנטנים שהיה צריך להוסיפם לספר ולא היה לי אפילו עם מי להתיעץ. במקרה עשה לי רובשוב הכרה עם איש אחד מֵבין בדבר, ואליו טלפנתי והתיעצתי עמו. תאר לעצמך שהוא בשבילי לגמרי אדם זר, אבל לא היתה לי כל ברירה.

יש ימים שאני נמצאת בתנועה בלתי פוסקת. מלבד זה הלא צריך עוד לבוא אל אמא ולשבת אִתה שלא תהיה יחידה. ומלבד זה כבר התחלתי אפילו לתרגם את הספר [No Directions ]. הוא יפה, כתוב טוב, רענן, ואני נהנית לתרגמו.

בינתיים דורשים ממני משהו לעיתון לפסח.

נפגשתי עם למדן, והוא רוצה מאד שאכתוב בחוברת המאה [של “גִליונות”] על אבא. אנסה, אבל לבי כואב וקשה לי אפילו לחשוב על כך. פשוט אינני מסוגלת. אמנם רשמתי כמה עמודים אבל דומני שלא הצלחתי ולא רציתי אפילו להראותם ללמדן. מה אוכל עוד להגיד עליו ולתאר? עוד מוקדם מדי. קשה לי אפילו להעלות מחשבה זו על הדעת.

אפילו אתמול, בשבת, לא נחתי כי שדה בא, ורצנו שנינו אל העורך [פיאנס ] שיבדוק את

חלקו האחרון של הספר. ההדפסה כבר נגמרה כולה, יש רק לסיים את השער. דומני שיצא דבר יפה. הספר עושה רושם רב. הוא מכיל 320 עמוד והעורך אומר עליו שהוא יצירה חשובה מאד.

ריקי, מכל זה תבין מה טרודה אני. אפילו אין לי פנאי לחשוב אף שהות קלה עלינו, על עצמנו. לי אין פשוט אף רגע אחד למחשבה על הנעשה עמנו. ועכשיו ערב פסח ולמזלי עוד היתה הפרימדונה [עוזרת־הבית ] עסוקה ולא באה לא אל אמא ולא אלי, וגם עבודה זו הוטלה עלי.

נשארנו כל־כך בודדות שפשוט קשה להוציא לפועל את הדבר רק על דעת עצמי. אבל אין ברירה, הורגלתי לשאת בעול. כזה הוא המצב ריקי. אבל בכל זאת מאורע גדול וחשוב הולך וקרב, הספר יוצא, וזה הוא באמת מפעל כביר בימינו.

ספר לי מה עם החופש שלך לבחינות [בארץ ], היש תקווה? הרי זה כל־כך חשוב ומעודד. היית בא גם הביתה והיינו מתראים. פשוט קשה לי לחלום על אפשרות כזאת. מתי זה כבר יהיה?

ברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

איטליה 18.3.1945

פימפי, יקרה,

קיבלתי שלושה מכתבים ממך. כמעט את כולם בבת אחת. בזמן האחרון אני עובד עבודה די מאומצת²³⁸ ולעתים לא נשאר לי זמן רב לדברים פרטיים, שאני בין כך מסדר אותם בלילה. אל תדאגי אם תקבלי ממני מכתבים קצרים, אני כותב לפעמים מכתב בהפסקות, ואין אף מכתב שאני יכול לכתוב ברציפות.

חבל שהתמונה של אבא לא הצליחה כפי שקיוויתי. אחרי הביקורת החריפה שמתחת עליה הרגשתי כאילו “התחרבנתי” עם כל הדבר. אבל, אין דבר. גם אחרי החרבון יש לי סיפוק שעשיתי את שלי במסירות רבה. ועתה, בשעה טובה ומוצלחת, יוצא ספרו של אבא לאור. זה יהיה חג גדול, דווקא בחג הפסח! כמה זה סמלי!

השנה מלאת הצרות חולפת ויבוא זמן יפה, בקרוב. גם אני כבר משתוקק לזמן יפה, בכלל חדשות הבריגדה: פעולות לחימה יזומות של החי״ל בין 19 — 23 למרץ 1945 נחלו הצלחה.

כבר שכחתי איך זה לחיות כמו כל בן־אדם נורמלי. אבל החדשות הן מצוינות, המלחמה נגמרת בקרוב, אולי בקיץ ואולי עוד לפני זה, כמו שאומר צ’רצ’יל. עכשיו זה רק עניין של קצת סבלנות.

כשאחזור הביתה אם ירצה השם, יהיה לי כל־כך הרבה לספר לך שאינני יודע מתי נמצא לנו זמן לספר את כל אלה. תוכלי לכתוב על זה אלף “חיים קטנים”.

שוב אני נמצא במקום כזה שאי־אפשר לראות כלום ואפילו לקנות בלתי אפשרי פה. יש לי פעמיים בשבוע “נאפי”, שם אנו קונים את המצרכים שלנו. אי אפשר לכתוב על חיינו פה, אבל לספר בעל־פה אוכל הרבה, הרבה. פימפי’לה, אני מתגעגע כבר נורא הביתה. אני אינני כותב על זה הרבה, מפני שאינני רוצה סתם לחזור על אותו הדבר.

מה שלום קפה “בלזם”? הרי זהו המקום בו רקמנו את כל תוכניותינו. וכל התוכניות הללו הן בתוקף עדיין.

אל תדאגי לשום דבר, לבסוף הכל יסתדר. תעשי לך לפרינציפ שלא לדאוג!

אם את מרגישה שקשה לך לכתוב על אבא, אל תכתבי עליו. אי־אפשר להתנהג לפי צו בדברים קרובים ללב. תכתבי רק אם את תרגישי הקלה, רווחה בזה. אחרת מוטב שלא לכתוב.

פימפי’לה, אגמור את המכתב. דרישת שלום לבבית לאמא. שלום ולהתראות בקרוב.

שלך, באהבה, ריקי

איטליה 24.3.1945

פימפי’לה, יקרה,

נדמה לי לפעמים כאילו לא הייתי רואה אותך כבר שנים, כל־כך לאט עובר הזמן. ובאמת הגיע זמן לבוא הביתה.

שמעתי שהעיתונים ואפילו הרדיו שוב “פתחו פה” ומספרים עלינו פה מעשיות שונות. אל תיבהלי לשמע כל ההצהרות והמאמרים שיופיעו בעיתונים בימים הקרובים. אם יש בזה גרעין של אמת, אזי זה אינו נוגע אלי²³⁹. בעיתונות העברית, כשמדובר על חיילים יהודים, מודגש המניע הפוליטי בכותרות הראשיות.

אנחנו נמצאים כבר חודש חמישי בגלות, והננו חסרי עידוד מצד היישוב העברי — חסרי מגע. אין לנו אותו הרגש שיש לחיילי כל ארץ אחרת, שמולדתם עומדת מאחוריהם²⁴⁰. אותי אינה מטרידה השאלה הזאת. אני אינני מאשים את היישוב, מפני שהיישוב צעיר מדי, ואין לו מדינה. ונוסף על כל זה, יודע אני שגם אני לא הייתי מתעניין באופן מיוחד בגורל החיילים לוּ הייתי יושב בארץ־ישראל. אלה שהתנדבו צריכים למצוא בהתנדבותם סיפוק אישי ולא לקוות להשתתפות אחרים. הרמה התרבותית, הפעילות בשטחים רוחניים, היא אפס. גם הפעילות הזאת, יוזמתה יכולה להיות אך ורק בארץ־ישראל. חבל לי על הבחורים הצעירים, בני 18 שצריכים לקבל פה את חינוכם. אלה, ה“ילדים” שבינינו, סובלים פחות מהאחרים, כי הם “מתחנכים” פה. וכעת, אני אינני יכול אפילו להתרכז בדברים כאלה, כי יש דברים יותר קרובים למציאות ויותר דחופים בשבילי.

רק לעתים רחוקות “נזכר” אני שאני חייל. אחרים באמת מרגישים כחיילים, למרות הרגשתם כי הם רק “בנים חורגים”²⁴¹ של היישוב. אלה הם בחורים נהדרים. הקרבתם היא אמיתית, אף כי חד־צדדית.

אני חי פה בתנאים פרימיטיביים, אבל זאת רק תקופת מעבר. אני משער — זה מצלצל מוזר מאד — שבמשך שלושה השבועות הבאים תיגמר המלחמה.

אני יושב כאן ליד האוהל שלי, בקרבת חצר־איכרים כשריח־הזבל עולה אלי והוא נעים מאד. האוהל הקטן משמש לי גם דירה וגם משרד. עוד מעט יהיה לנו חג הפסח. הפעם הוא יהיה עצוב ועלוב. זוכר אני את ה “סדר” שבילינו עם אבא²⁴². חבל. הפעם לא יהיה חג. אצלנו מתכוננים לערוך גם כאן מין “סדר” פרימיטיבי²⁴³, אבל אני לא אשתתף בו.

מה תעשו בליל הסדר? האם כבר חשבתן על זה?

קיבלתי את הספר של רבינדרנת טגור²⁴⁴ [“הבית והעולם”] מתנה ממך. תודה רבה, כבר קראתי חלק ראשון ונהניתי מאד. ביחוד בסביבה הזאת פה, זה ספר המביא עידוד ונחמה גם יחד.

יש עכשיו קושי רב במשלוח מכתבים וגם בכתיבתם.

ד"ש לבבית לאמא. שלום, להתראות.

אלף נשיקות, ריקי

תל־אביב 26.3.1945

ריקי יקר מאד!

הימים לפני פסח²⁴⁵, אבל הידיעות שהופיעו היום בכל העיתונות על כניסת הבריגדה באופן פעיל למלחמה ועל פעולתה בחזית — אשר מילאה כל לב יהודי גאווה — החרידו אותי עד מאד. עלי להודות שאולי איני יכולה להתעלות עד הגובה הדרוש, להיות גאה במאמץ עַמי מבלי לחרוד לשלומך, ומבלי לדאוג לך.

ריקי, אתה הרגעתני במכתביך האחרונים, אבל מהעיתונות אני רואה שאתם באזור מסוכן מאד. עדיין קשה לי לבטא מה שחשתי למקרא הידיעה המפוארת המתנוססת בראש כל עיתון היום [“החי”ל נוטל חלק מלא באופנסיבה הגדולה באיטליה"].

תאר לעצמך באיזו הרגשה קראתי את הידיעה. בהרגשה מעורבת של התרגשות ופחד איום. ריקי, מה יהיה? אני כל־כך חוששת לך. איפה אתה? האם אתה שומר על עצמך? אני מנסה להרגיע את עצמי ולכתוב מתוך שלווה מסויימת, אינני יודעת אם אצליח.

ריקי, תחת רושם הדברים האלה אינני יכולה לכתוב על שום דבר אחר. הבוקר לא קיבלתי הביתה עיתון ולכן ראיתי את הידיעה באחור, רק עכשיו. אמש לא יצאתי מן הבית. סלסלתי את שערותי והייתי אחרי זה עייפה. תרגמתי את הספר לערך כשעה אחת בערב, ושכבתי לישון. ולכן לא ידעתי את מה שידעה אמש כל העיר, שהחי"ל פועל בחזית.

תמונת אבא כבר תלויה גבוה מעל לספה. נדמה שהמקום מתאים. ולצדה תמונת השמן הקטנה של אותו הצייר [חצר כפרית ]. חשבתי שעל קיר אחד טוב שתהיינה שתי תמונות מטיפוס אחד. מלבד זה הולם הנוף הקטן התלוי נמוך את התמונה הגדולה והמפוארה התלויה למעלה.

אמא ואני שרויות בצער שאיננו יכולות לשלוח לך חבילת ממתקים לחג. סידרנו תוכנית מה לשלוח אבל זה אסור. אסור לשלח שוקולדה וממתקים לחייל. ואין איש יודע מדוע.

תרגום הספר [No Directions ] מתקדם. יש חמישה פרקים, תרגמתי כבר את הפרק הראשון, אבל עלי עוד לעבדו. אני רוצה כל־כך שיהיה יפה, עד כי אני חולמת עליו בלילה.

מה שכתבתי על אבא [ל “גִליונות”], לפי דעתי עוד לא הצליח. זה מעט סנטימנטלי, ולא כדאי להדפיס. אחכה עד שאהיה מסוגלת לכתוב. בינתיים אינני יודעת אם יש לי סיפור בחוברת המאה של “גִליונות” או לא.

אני כותבת על כל הדברים הללו אבל אינני יכולה להרהר בהם. מעסיקה אותי אותה ידיעה אחת קשה שאתם בחזית. ריקי, ריקי, ריקי, אינני בוכה. אני השנה בכיתי יותר מדי. פני שלווים. אבל אני חשה במין קיפאון כזה שמרגיש אדם אחר מהלומות רבות בזו אחר זו. כתוב לי הרבה מכתבים והרגיעני. רואה אני שמתקבלים מכתבים רבים מחיילים המספרים הרבה, ורק אני מקבלת מכתבים קצרצרים וכלליים כל־כך.

אני כותבת הרבה במערכת וזה קצת מטמטמני. היום למשל אכתוב על “הומור במלחמה”, לפי מה שקראתי על הנושא. היש מקום להומור גם אצלנו לאחר שואת הגולה? החלטתי לכתוב לעתים קרובות בעיתון על נושאים שונים ספרותיים וכלליים. לעת עתה אין כנראה כל תקווה לקבל הוספה [למשכורת ], אבל כאשר יראו שאני משתתפת לעתים קרובות בעיתון וחותמת, ואפילו לא בשם מלא, בלבד שיכירו שזו אני, אולי אצליח בבקשתי. לעת עתה העבירו את הבקשה לאינסטנציה גבוהה ואין כל תקווה. אבל אין שאלת הכסף כדאית שאדאיג את עצמי עליה, בעוד שיש לי דאגות הרבה יותר מעיקות.

ריקי, כתוב מיד מה אתך. מה שלומך. מה מעשיך, ואם לא אונה לך כל רע. איזה מין חג פסח יהיה לנו כאן כאשר אנו יודעות שאתה בחזית? פעם הייתי רצה במקרה כזה אל הוריך, אבל כעת לא אעשה זאת. מה הם יועילו לי? במה ירגיעוני?

אני מנסה לשכנע את עצמי שיש רק דרך אחת במקרה כזה. להתמלא באותה רוח אמונה יהודית גדולה, האומרת שלעולם אל תעזבך האופטימיות היהודית, כי היא המחזקת, המעודדת והמאפשרת להמשיך ולחיות.

ריקי, אינך כותב על רגשותיך, על העובר עליך במחשבה וברוח. כל זה סתום ומסוּתר. וכך אסור. הרי כבר לא התראינו זמן רב כל־כך, עוד לא נפרדנו לזמן כה ממושך, ומוכרחים אנו לשוחח לפחות באמצעות הכתב. לי הכתיבה קשה יותר, משום שהיא גם מלאכתי, אני עוסקת בה תמיד. ואני משתוקקת לדבר דווקא בעל־פה — דווקא פנים אל פנים. אבל אתה, האם אינך משתוקק לפעמים להעלות על הכתב את החבוי, את שאינו נאמר בקול רם?

כתוב לי והרגיעני, ושמור על עצמך מאד מאד.

ברכות־אֵם מפי אמא וברכות אהבה מפימפי שלך

תל־אביב 1.4.1945

ריקי יקר שלי,

כעת פסח והיה “סדר”. אינני יודעת היכן אתה יושב בפסח והיכן ישבת ב“סדר”. הרהרתי בכך כל ה“סדר”. ישבנו אצל הדודה. אהרון ניהל את ה“סדר” כבקיא ויודע וכמנוסה. בקול ברור קרא בהגדה ובקול לבבי. חששתי מפני אֵבל שתי המשפחות, שיזילו דמעות ויתעצבו, אבל הפעם היה העצב כבוש בלבבות. איש לא אמר מלה. כל אחד זכר את אביו שלו ואת דודו. כל אחד התגעגע בלבבו אל אותו “סדר” חגיגי ונפלא שהיה בעבר ואשר לא ישוב עוד, אך בגלל הקטן, אילן, אשר שאל את הקושיות בקול תקיף ונאה, לא בכו כלפי חוץ, אלא דממו. קשה היה לגרש אותה התמונה מנגד עיני כיצד ישבתי לצדו של אבא בליל ה“סדר” ושרתי עמו את דברי ההגדה והוא שאלני שאלות שונות, התבדח וסיפר מעשיות. איזה ימים מאושרים היו אלה, יפים, יפים עד מאד.

ריקי, ואתה לא היית עמנו ב“סדר”. בודאי חשבת על אותו הדבר אף ב “סדר " שלך. ריקי, כל־כך קשה היה לנו ליל ה”סדר", כל־כך קשה להיות תמיד רחוקים ובודדים. ביחוד החג החילוני קשה מנשוא. אילן הקטן אמר “שהוא יצא לחוץ לארץ, ינצח ויביא את הדוד אריך הביתה”. כך ממש אמר. הוא איננו פוסק לדבר עליך, אתה גיבורו.

מין עייפות משונה ירדה על כולנו, כנראה מתוך מאמץ נפשי כל־כך רב, בשעה אחת־עשרה הלכנו הביתה ואני נפלתי על המיטה ונרדמתי עייפה, מין עייפות שאינני זוכרת מעולם כמוה.

בגלל אמא שמרתי על שלוות רוחי. לא בכיתי, לא אמרתי מלה, לא הזכרתי אף כל שהוא את העבר. כאילו נאלמתי לגמרי. ואמנם שמרתי על המנוחה שלא נבוא לידי התרגשות דווקא בימי החג.

ביום ו' האחרון היינו אמא ואני בטאבו. היה עניין הירושה. ריקי, אדם הרי איננו יודע מה יקרה עמו, ועלי כאילו לצוות צוואה. הכל שייך לאמא במשך כל ימי חייה עד מאה ועשרים שנה, ורק באופן פורמלי הסכמתי שזה ירשם על שמי. אתה צריך לדעת את זה כי אתה האיש הקרוב לי ביותר. ואני כותבת זאת במכתב, כי הרי אין אדם יודע מה הוא גורלו ועלי להבטיח בכתב את זכותה של אמא על הכל במשך כל ימי חייה, כי בעצם רכושה הוא זה ולא רכושי. קשה לי לכתוב על כל הדברים הללו. אבל אסור להיות סנטימנטלי. נושאת אני כיום באחריות לפרנסתה של אמא וגורלה, ואני מרגישה שעלי לזכור כל דבר ודבר, ולהבטיח את קיומה לתמיד, יקרה עמי מה שיקרה. אמא אמרה שלולא הכירה אותך ואת טבעך, לא היתה עושה כדבר הזה, אבל היא יודעת איזה אדם טוב אתה ויכולה להיות בטוחה שלא תתנגד לעולם שאנו נישא בכל הוצאותיה ונדאג לה בכל.

אמא יקרה לי מכל, ואני רוצה שלה יהיה תמיד יותר מאשר יש לי, להקל על חייה כדי שתראה בטובה לפחות בימי זקנה ושיבה. היא המחזקת אותי כיום, המשגיחה עלי והמעודדת אותי לכל. אנה הייתי באה בלעדיה? אבא לא השאיר צוואה אבל ידע שאין עליו לצוות עלי דבר, כל אשר לי גם לה, כספי כספה, ומה שיש לי יהיה גם לה. האחריות שהוטלה עלי היא שהשפיעה עלי מצב רוח כזה. אבל מה לעשות.

ידידנו הזקן מר ר. [רבינוביץ ] נשא בכל הוצאות הסידורים. אין לי מושג אפילו בכמה זה עלה, אבל החשבון כנראה מנופח. הוא איננו מספר לי על כך ואומר שבענייני כספים יש לפנות רק אליו. כזה הוא האיש, לכן תבין מדוע גדולה כל־כך הערצתי אליו. מה הייתי עושה בלי דאגתו האבהית? אפילו המקומות בבית־הקברות עוד לא שולמו, והוא נתן מכתב שהוא אחראי שהכל ישולם כדי שיתנו רשיון להקמת המצבה.

מצב רוחי קשה אולי מפני שהיום אחה"צ אסע לנחלת־יצחק כדי לראות את האבן למצבה שהובאה ממחצבות ירושלים. הנסיעה קשה לי ולכן יסע אתי ידידנו פוֹלטוֹרָק. הלא אתה בודאי זוכר אותו. הוא גם מין קרוב־משפחה [בן עיר ]. ביקשתיו שיסע עמי, ומלבד זה יסע כמובן האיש שאצלו הזמנו את המצבה. עלי לשלם עוד שלושים ושש לירות. אני מקווה שבאיזה אופן שהוא יהיה לי הכסף.

ריקי, אתה כותב שיש בדעתך להתחיל לחסוך, חושבת אני שאסור לך לעשות זאת. חייכם כה קשים. ממכתבי האחרון בודאי הרגשת כיצד השפיעה עלינו הידיעה שהחי"ל נכנס לקרב. אינני יכולה עוד להוסיף לדבר על כך. בינתיים אצלנו מבול של גשם, איך אצלכם ריקי? ריקי, אני רוצה לקוות שאינך באזור של סכנה, אני רוצה כל־כך להאמין בזה!

תאכל שוקולדה והרבה פירות. לא עליך לחסוך בהם. דיברתי על כסף אבל לא התכוונתי שאתה תשלח לי. ריקי, תוציא על עצמך.

אין אצלנו השנה אביב, רק גשם וגשם וחורף. היו שני ימי חמסין משונים ושוב גשם. חשבנו שכבר קיץ אבל טעינו.

הכל מתפעלים מעבודת הצייר בציור תמונת אבא, אבל הכל אומרים שאין הוא מביע את הבעת פניו של אבא, כי הארשת שבתמונה זעומה מדי, ארשת של תלמיד־חכם, אבל לא תלמיד חכם יהודי. בכל זאת, התמונה מפוארת, ומרעיפה על כל החדר מעין רוחניות או התעלות־הרוח.

בערב שבת היתה אצלי רבקה והלכנו ל“כסית”²⁴⁶. לקחנו אתנו את “פאוסט” הגרמני ואת “פאוסט” העברי²⁴⁷, והיות והיא יודעת גרמנית, השווינו. אתה זוכר שגם אתה השווית פעם ולא מצאת כל טעם בתרגום?

ישבתי אתמול אחה"צ בקפה “באום” עם רחל ²⁴⁸ [הציירת ].

חוברת המאה של “גִליונות” כבר יצאה. יש לי שם סיפור ששמו “אלמנוּת”. דומני שלעומת “היצירות” האחרות הבאות בחוברת, סיפורי אינו נופל כלל. אבל תראה ותשפוט. לי עצמי קשה מאד לבקר את עצמי. הסיפור עצוב ומלא שכול כמצב רוחי השנה.

כך סוף סוף נדמה לי שאני מתקרבת לאט לאט אל המנוחה. אם כי כבר שבוע לא תרגמתי את הספר שקיבלתי לתרגום, לא היה לי פנאי. צריך לגשת לתרגום ביתר מרץ. אבל הידיעות על הבריגדה, ריקי, השפיעו עלי כל־כך קשה. לא היה לי מצב רוח ולא רצון לעשות משהו, כאילו לא כדאי שום דבר אם אתה נמצא בסכנה כזאת.

שכנתנו [אשת הרופא ] אשר נתתי לה ספר לחג כי היא שולחת לי תמיד פרחים, שלחה לי לחג תיבת שוקולדה כה ענקית וכה מפוארת שעוד לא ראיתי כמוה. אני מצטערת שהיא בזבזה כל־כך הרבה כסף. באמת אינני יודעת מדוע זכיתי לפאר כזה. משהו שעוד בוודאי לא ראית. ריקי, הייתי רוצה שגם אתה תאכל ממנה. מתי, מתי תבוא הביתה, מתי? מתי כבר, מתי כבר? מתי?

ברכות מאמא.

שלך, שלך באהבה, פימפי

איטליה 2.4.1945

פימפי’לה, היקרה,

אני כותב לך היום מכתב שהוא מוקדש לידיעה מסוימת שהופיעה בעיתונים העבריים בארץ־ישראל. הנה, התגלגל לידי עיתון “ידיעות אחרונות” בו מבשרים שאנחנו נמצאים “בקרב”. אני לעת־עתה לא שמתי לב לזה, אבל חשבתי, שאם עיתון כותב דבר כזה בעמוד ראשון, אזי זה מוכרח להיות נכון. אבל, למרות כל החקירות מצדי, נאלצתי לקבוע שאני בהחלט רחוק מכל דבר שנקרא בשם כל־כך מפחיד²⁴⁹.

החי״ל נמצא בגיזרת בריזיגלה. הבריגדה מיועדת להשתתף במתקפה הגדולה של בעלות הברית.

הזהרתי אותך שלא תשימי לב לכל הידיעות המתייחסות אלינו כאן, מפני שהן מבושלות ומתובלות בהתאם לתפריט הפוליטי, ומפני שיש לנו מטבח משלנו²⁵⁰, בו מבשלים תבשילים גם לאורחים זרים²⁵¹.

חשבו שמן הצורך להרתיח את המים היטב, כדי שריח־הבושם יחדור אפילו לשולחנות המרוחקים ביותר שבאולם, וגם כדי שהבועות תעלינה בחלל לתפארת המְבשל. למזלנו, יש לנו טבחים²⁵² טובים, והם יודעים לעשות מאכלים טעימים אף מחומר מועט. הם מוסיפים הרבה פלפל ועוד תבלין ובשמים, ומצליחים להכין ארוחה²⁵³ המעוררת תיאבון ומעלה ריח־ניחוח. אבל יחד עם זה קשה לעכל את הארוחה, כי אנשים הרגילים למאכלי־בית אינם סובלים את המאכלים החריפים²⁵⁴ האלה.

ועוד דבר חשוב: הסעודה הגדולה²⁵⁵ הולכת ונגמרת. כבר ניגשים לקינוח־הסעודה. והיות ויש כמה טבחים בעלי אמביציה, רוצים הם עוד להראות את כשרון הבישול, כי עוד מעט האורחים יתפזרו לכל הרוחות. הם שבעים למדי, ואינם רוצים עוד באווז צלוי.

סוף־סוף להניח את הסכינים והמזלגות²⁵⁶ הצדה, ולעשן סיגרה שלווה.

אני במקרה אינני נמצא בין המְבָשְלִים וגם לא בין הסוֹעדים²⁵⁷. לפעמים עולה אלי ריח המטבח²⁵⁸ מרחוק. יש שאני עסוק בחצר המטבח בעבודות צדדיות (שאינן קשורות לאמנות הבישול עצמה). הלהבות מהתנורים אינן מגיעות אלי. רק את הבועות רואה אני לעתים, ואת הריח הנודף מהדודים אני מרגיש.

את רואה, פימפי’לה, שבתוך “האידיליה” הזאת אני מלא הומור. אני גם נמנה עם הבלתי־מחונכים אשר לא למדו להחזיק ביד מזלג וסכין²⁵⁹. לכן צורת האכילה היא כה מגושמת שהוּצאתי מכלל האוכלים המנומסים היודעים להשתמש בכלי־האוכל ללא פגם.

את רוצה לדעת מהי צורת חיי? חיי הם מאד פרוזאיים. אני גר באוהל משלי. אינני נמצא יחד עם אנשי הפלוגה שלי, אלא אני מין “סניף”. מפה אני מסדר את כל ענייני המשרד וענייני הדואר. עבודתי היא יותר עצמאית משהיתה קודם, כי אין כאן איש אשר יחתום על המכתבים החשובים. הנוף הוא נהדר אבל אינני שם לב אליו. רק לעתים אני נזכר ש“צריך” לשים לב.

על יד האוהל ישנה חצר איטלקית (מוזר להגיד כך, אבל מוצדק, מפני שהאוהל מלווני אל אשר אני הולך, בזמן שהחצר היא רק “זמנית”). בחצר ישנן פרות יפות, לבנות עם קרניים גדולות, שלא ראיתי כמותן. יש פה גם כלב־שומר, שבמקום לשמור הוא מתחיל לשחק עם כל אשר עובר על ידו. במרחק־מה יש עוד בית — או מה שהיה פעם בית.

עבודתי היא רבה אבל שלווה. וחוץ מהסביבה, הנוף, האוהל וכו', איננה יוצאת מגדר הרגיל.

פימפי’לה, אני הקדשתי את המכתב רק לעודד אותך, כדי שתראי ש“השֵד אינו כל־כך נורא”.

פֹה אחד רוצה לישון ומבקש שאכבה את האור, לכן תהיי עליזה. להתראות.

בנשיקות ואהבה, שלך ריקי

איטליה 8.4.1945

פימפי’לה, יקרה שלי,

קיבלתי את מכתבך האחרון [מ־ 26.3.1945] בו את מלאה דאגה וחרדה. אל תדאגי לי, אצלי הכל בסדר ואני בריא ושלם.

אני עדיין לא שיניתי את אורח חיי. יש לי יותר עבודה וגם קצת פחות נוחיות. כל איש עושה את עבודתו וגם אני ממשיך בעבודתי כאז וכתמיד.

בשבוע האחרון לא יכולתי לכתוב לך הרבה, מפני שלא היה לי אור בערב ובמשך היום הייתי עסוק מאד. בימים האלה אכתוב לך מכתבים קצרים אם לא אוכל לכתוב בערב — רק דרישות שלום קצרות. אבל כשתהיה לי הזדמנות לכתוב יותר, אכתוב מכתבים ארוכים. הנה, גם עכשיו “הגנבתי” את המכתב הזה בתוך עבודתי.

מה שלום אמא? אל תתני לה לקרוא עיתונים, מפני שהם יעצבנו אותה. משם נראה הכל כל־כך שחור, והיא אינה יכולה לתאר לעצמה איך אני חי פה. אני רק מקווה שידידינו ומכרינו הטובים לא יתחילו “לטחון” לפני אמא על הדברים שנעשים פה.

פימפי, את המתנה ששלחתי לך כהפתעה שלחו לי בחזרה מפני שהיא יותר מדי כבדה, לא קיבלו אותה בדואר. אני מחפש דרכים אחרות לשלוח אותה.

תמסרי שלום ממני לכל אלה שהתייחסו אליך יפה.

תשמרי על עצמך ותשמחי יחד אתי, כי עוד מעט אנו גומרים את המלחמה. שלום ולהתראות בקרוב.

שלך באהבה רבה, ריקי

 

מסע בין בתי חולים אפריל 1945 — מאי 1945    🔗

מדור \״חיים קטנים\״ בעריכת שושנה שרירא — עיתון \״הבֹקר\״

השושבין 4.6.1945

בחנותו של הסנדלר האדמוני, ששיערו פרוע כדרך אמן וגופיה אפורה ומכנסי חאקי לגופו, התנוססו שלטים צבעוניים רבים. ובתווך שלט לבן, פשוט ואכזרי, ואותיותיו שחורות ואינן משתמעות לשתי פנים: ״בלא הקפה״.

צינה נעימה שררה בחנות, שמקומה בגאראז’ לשעבר של בית־מידות, כי פיתחה האחד פונה לעבר צפון. לכתחילה עבד את עבודתו מבלי לפצות פה, שכן אינו מרבה בדיבורים עם לקוחות אלא בענייני פוליטיקה בלבד. ערמת נעליים, בייחוד סנדלים ונעליים לבנות מאשתקד, לחידוש, נערמה סביבו. עבד הסנדלר את עבודתו בשתיקה. אך כאשר הופיע שוער הבית, מטאטא גדול בידו, וטאטא את המדרכה המובילה לחנותו, ברך את בעל המלאכה הטרוד ושאלו: ״מה היה לך שיצאת לחג השבועות אל מחוץ לעיר? הרי לעולם אינך זז ממקומך. שמעתי שנסעת לחיפה״.

״נסעתי ולוואי שלא הייתי נוסע. טלטלתי את עצמי מעיר לכפר, מכפר לשכונה, משכונה לקריה, יום יום שהיתי במקום אחר. הייתי אפילו שושבין בחתונה…״.

״וכי מי נשא אשה?״

״אברהם…״.

״אברהם נשא אשה? מה פירוש? הרי אשה ושני ילדים לו בפולין״.

״נשא אשה, אמרתי לך. אמרתי לך. צעירה. לא גרושה ולא אלמנה. וההם ’שם ’…בוודאי כבר אינם. והכלה משתכרת כהלכה, מניקוריסטית היא…״.

״אמנם כן… אבל כיצד מלאו לבו….?״

״על הכותל״, המשיך הסנדלר כמספר סיפור, ״התנוססה תמונת האשה והילדים, ולא הרחק ממנה הועמדה החופה. כסבור אתה שאינו מתגעגע אליהם? אינו אוהבם? אך מאס בחיי רווק, בארוחות במסעדה. נמלך בדעתו ונשא אשה״.

״גם יעקב נושא אשה. אף לו אשה וילדים ’שם’… ומקצוע אין לאשתו זו. זאת מקיבוץ״.

השניים נשתתקו ושקעו בהרהוריהם. לבסוף אמר השוער בקול חרישי כמדבר בינו לבין עצמו: ״מוזר היה אילו הופיעו לפתע כל אותן הנשים בריאות ושלמות…״.

״אינם יכולים לחכות עוד מעט… שמא… אולי…״.

״והרי מ’שָם’ אין כל ידיעות. כסבורים הם שלא נותר איש, ובונים את חייהם מחדש. כך, כך, נשים, ילדים. והוא צועד לחופתו כחתן עול־ימים. ועוד זקוק לי, לשושבין! חיכו לי בכיליון עיניים, כי איחרתי. ובעוד הוא מבטא בחריקת שיניים את המילה ״שושבין״ המשיך לרקֵע את הנעליים. חברו גמר לטאטא את המדרכה ונסתלק בברכת שלום.

שוב שתקו בני אדם, ורק שלטים דיברו בלשון צבעונית קיימת ועומדת — חוזרת תמיד על אותם המשפטים: ״בלא הקפה״, ״בלא הקפה״; ״משחת נעליים מובחרה״, ״משחת נעליים מובחרה״; ״תיקון מִנעלי גומי״, ״תיקון מנעלי גומי״…

אך הסנדלר שתק שתיקה עקשנית.

* *

״לסבלות האדם צריך כוח רב. אפילו שלא אתה הסובל הזה, והוא רק מתחנן לשיתופך עמו… והוא משווע למילים רכות ומבינות להטעימו נחמה כלשהי, פדות כלשהי, כדי שהגוף לא יקרוס בעקבות עינויי־הנפש״ (מעזבונה ).

איטליה 9.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

אני כותב לך את המכתב הזה השכם בבוקר במצב משונה מאד. אחה"צ אצטרך לנסוע מפה.

מה אספר לך? הצד הימני של הפנים החל להתנפח. “הצטננות השרירים שבצד הימני של הפנים” — בשם המפואר הזה קרה לזה הרופא הספציאליסט שהייתי אצלו, ואמר שאי־אפשר לטפל בזה בפלוגה שלי, ושצריך לרפא את זה בחשמל, והטיפול יקח כמה שבועות. והיות ואין באזור החזית²⁶⁰ מכשירים כאלה, ישלחו אותי לריפוי לבית־חולים, כנראה רחוק מפה בעורף. ההצטננות באה עקב עבודה מאומצת במזג אוויר גרוע בלילה, בשעה שהיה לי חום.

הנה, פימפי’לה, שוב דבר חדש. אבל אל תדאגי, הכל בסדר. ואגיד לך בגלוי, שאחרי העבודה המאומצת של השבועות האחרונים לא יזיק לי להיות בבית־חולים ולנוח. משם גם אכתוב לך מכתבים ארוכים, מפני שיהיה לי פנאי וגם נוחיות. בכלל אני מתגעגע לישון פעם במיטה אנושית.

חדשות המלחמה: ב־ 9.4.1945 החלה המתקפה הגדולה של בעלות הברית, שכללה את הבריגדה היהודית.

אל תיבהלי ואל תחשבי אותי ל“חולה”. כל הדבר הזה הוא יכול לְהֵירָפֵא גם תוך כדי עבודה יום־יומית רגילה. אבל, את יודעת שבצבא ישנו חוק שכל “חולה” מוכרח לבוא לבית־חולים, מפני שביחידה אין זמן וגם אין אמצעים לטיפול.

אין דבר, “גם זוּ לטובה”.

מחר או מחרתיים אודיע לך את הכתובת החדשה שלי למשך כמה שבועות. לכן אל תכתבי לי לכתובת הרגילה, עד שתקבלי ממני מכתב מבית־החולים.

“תהיי לי” ילדה טובה, ואל תעבדי יותר מדי. אכתוב לך מיד כשאגיע למקומי החדש.

דרישות שלום לבביות לאמא. היי בריאה, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 9.4.1945

שלום ריקי יקר!

הבוקר חזרתי מירושלים. נסעתי לשם ביום ששי בצהרים והיות והייתי צריכה להיות במחלקת החינוך [של הסוכנות ] כדי להשתדל בעניין קבלת אישור לספרו של אבא, נשארתי גם ביום א' בירושלים וחזרתי רק היום, יום ב', לתל־אביב.

ירושלים כל־כך נפלאה כעת. בדרך אליה פורחים כל מיני עצי פרי, תפוחים, מִשמשים בפריחות לבנות וּורודות. וכל מיני פרחי שדה סגולים, צהובים ולבנים מלבלבים כעת לִבלוב כה יפה עד כי העין רואה כל הדרך בהרים שלל צבעים חיוורים כצבעי מים, וענוגים מאד.

ריקי, השבוע יש לנו שבוע גדול. יוצא כבר ספרו של אבא בשעה טובה ומוצלחת. לעת עתה קיבלה רק אמא ספר אחד בכריכה הדורה. הכורך עוד לא גמר לעשות את הכריכות והסכים לכרוך רק ספר אחד בשבילה. לי עוד אין ספר, כי ספר ראשון נתתי לה. השבוע בודאי אשלח גם לך ספר, עוד לפני שאקח לי ספר הביתה.

שתי הכריכות, גם ההדורה וגם בחצי בד בשביל בתי־הספר, יפות ועדינות מאד. דומני כעת שהצלחנו מאד בכל. אתמול שהיתי שעה ארוכה ב“מחלקת החינוך היהודית”, ושם ביררו את כל עניין האישור. מתברר שבמחלקה יושב איש אחד המכירני מלונדון. כך סיפר לי שָדֵה, ולכן כאשר נסעתי ירושלימה שאלתי מיד עליו²⁶¹ והוא קיבלני יפה מאד והתעניין

וחקר את כל העניין והבטיחני להצעידו בכל המהירות האפשרית. רואה אתה שטוב מאד שיש מכרים. הוא סיפר לי שפעם השתתפנו שנינו ב [שנתון ] “כנסת”, הוא כתב מאמר ואני סיפור, ומלבד זה הוא קורא את כל סיפורַי ועוקב אחר כתיבתי. יפה שהוא מתעניין.

אחר־כך הייתי ב“מחלקת החינוך הממשלתית”. גם שם יש לי מפקח מכר. ועוררתי גם את תשומת לבו לספר. גם הוא קיבלני ברוב פאר והדר והתעניין מאד. הוא אומר שבתמונה זו של אבא בספר אני כל־כך דומה לו כאילו היינו איש אחד. תוכל לתאר לעצמך כמה נעמו לי הדברים הללו. הוא הבטיח לקרוא את הספר ולעשות את כל הדרוש.

ראיתי בירושלים את ידידנו צ. [צפרוני²⁶²] אמנם ביום ששי פגשתיו רק במקרה בבית־קפה, אבל למחרת תיקנתי את המעוות וטלפנתי אליו. התאכסנתי אצל רבקה²⁶³, היא קיבלתני יפה מאד, והרגשתי את עצמי אצלה מצוין. במוצאי שבת הזמין ידידנו צ. [צפרוני ] את שתינו לארוחה במסעדה הערבית [בעיר העתיקה ], הלא אתה זוכר אותה ריקי? ורבקה נהנתה מאד מהמאכלים. אחרי כן ישבנו שלושתנו²⁶⁴ בבית, פטפטנו ואכלנו פירות שימורים.

על הנסיעה החלטתי פתאום. גם אמא יעצה לי לנסוע היות והבינה שכדאי שבעצמי אגש למחלקת החינוך כי איש לא יֵטיב לסדר לי את העניין משאוכל אני לסדרו. כנראה שמכירים אותי, ריקי, והטוב ביותר הוא שאטפל בעניינים באופן אישי.

ריקי, כמה נפלא שספרו של אבא יוצא סוף סוף, אפשר לומר אפילו שכבר יצא, כי בינתיים לא הייתי בתל־אביב ואיני יודעת דבר. אולי הוא כבר הוצא למכירה, אולי הוא כבר נמצא בחלון ראווה, מי יודע?

אנחנו נורא דואגות לך. במידה שמתרבות הרשימות מהחזית והתאורים²⁶⁵, הולכת דאגתנו וגדלה. מרבים כעת לכתוב על כך בעיתונים בלי סוף.

למה אתה כותב שאני מאשימה אותך כאילו לא הצלחת בציור תמונת אבא? העבודה היא מצוינת, וגם התמונה לדעת הכל טובה. אבל כמובן בשבילי היא זועמת מדי ואינה מביעה את כל אישיותו של אבא. אבל אין לבטלה בשום פנים ואופן. היא יפה, ואולי אפילו יפה מאד, ומשרה על כל חדרנו מראה מיוחד במינו. היא השתלטה על פני ביתנו כחופפת עליו.

ידידנו שָדֵה שלח לנו לחג מבחר ענקי של כל מיני סיגריות, יפה מצדו, לא ריקי?

מה שלומך? אינך כועס שנסעתי בלעדיך לירושלים? אבל הלא הייתי מוכרחה. מה יפה שם עכשיו באביב. בבוקר של השבת יצאנו רבקה ואני לקטמון, ושכבנו שם בחורשה כל הבוקר. היה נפלא. נשבה רוח קלה ומרעננת ונהנינו נורא. אחרי־כן הסתכלנו שם בחוילות החמודות וגניהן המלאים עצים פורחים וערוגות משובצות פרחים. מצאתי שם פרח צהוב נהדר שמעולם לא ראיתיו בארץ רק באנגליה, וחשבתי שכלל איננו בנמצא בארץ. מין נרקיס מתורבת, גדול וצהוב, שמשי מאד. אספנו פרחי שדה, מוֹלַלנו אותם והרחנו בהם ריח שדה נפלא. ריקי, מקווה אני שגם אתה מטייל בשדות ורואה גנים, פרחים ועצים.

אחה"צ נסעתי לגן החיות הקטן והעלוב של ירושלים וטיילתי בדרך לאוניברסיטה. בערב היה סמפוזיון באוניברסיטה ורבקה רצתה ללכת לשם. הנושא הוא “על הכפר”. הלכנו. הפרופסורים הכבודים הרצו הרצאות אקדמאיות, ללא שום השראה וללא שום חידושים. אמרו דברים מעליבים המורידים מערכם של אנשי הכפר, ולא יותר מזה. היום ההמשך, אבל היום אני כבר בתל־אביב ולא אשמע יותר.

ברכות לבביות מאמא וממני.

שלך באהבה ונשיקות, פימפי

בית־חולים כללי בבַארי, איטליה 16.4.1945

שלום, פימפי 'לה יקרה,

אני מקווה שקיבלת את מכתבי הקצר [מ־ 9.4.1945], כי אחרת היית נבהלת בקוראך את כתובתי החדשה.

אני אתחיל בדבר מרגיע מאד: אני מרגיש טוב מאד. אחרי נסיעה ארוכה הגעתי לבית־החולים הזה: הייתי בשלושה בתי חולים בדרך והתגלגלתי הנה בדרך ארוכה. נסעתי באוטו, ברכבת וגם — באוניה. והנסיעה היתה מעניינת, אם כי שנוא עלי שאנשים מתייחסים אלי כאל חולה.

רק בדרך הרגשתי את עייפותי שהצטברה במשך הימים הקודמים. אלה היו ימים מלאי עבודה יומם ולילה, עבודה מאומצת ועצבנית. במשך שני ימים — בנסיעה — לא היה לי חפץ אחר אלא לישון וישנתי כאבן.

ובכן, הובילוני לבית־חולים [ברוואנה ] ומשם שלחו אותי לבית־חולים כללי. נכנסתי לבית־חולים זה ולתמהוני אמרו לי שם שיחזיקו אותי רק עד ליום מחרת וישלחוני הלאה, יותר לעורף. כך הגעתי לבית־חולים כללי גדול [ברימיני ]. נדהמתי (בנעימות ) כשהרופא ניגש אלי ושאל אותי בעברית מה שלומי! אם כן, הרופא היהודי הזה קיבל אותי לטיפול. גם הוא אמר שלא יוכל להחזיקני בבית־חולים זה, כי שם לא יכלו לאחסן חולים לזמן ארוך, היות ופצועים מהחזית [נמחק על ידי הצנזורה ].

אם כן, החליט לשלוח אותי עוד יותר לעורף, לבית־חולים של “בסיס”. אבל התנהג אלי יפה מאד, שאל אותי על שלום תל־אביב (גם הוא תל־אביבי ). הוא לא היה בבית כבר כארבע שנים.

היום אני כבר מרגיש מצויין, וגם ההתנפחות של הלחי כמעט אינה נראית. באותו בית־החולים נשארתי רק כמה שעות ונסעתי הלאה, הפעם ברכבת. הגעתי שוב לבית־חולים אחר [באַנקונה ]. גם שם אמרו כי לא יחזיקוני כי ישלחוני הלאה. והפעם נסעתי באנית־חולים. אוניה זו היתה נחמדה. כולה לבנה, נקיה. ובתוך אוניה זאת בית־חולים גדול, עם כל המחלקות הרפואיות שבבית־חולים כללי. מהנסיעה עצמה לא נהניתי ביותר מפני שאסור היה לי לעלות על הסיפון, אבל בפנים נהניתי מאד. וממה בעצם נהניתי אינני יודע. ייתכן כי בגלל קבלת הפנים היפה שהיתה שם לכולנו.

אבל עצם האווירה של בית־חולים נותנת הרגשה של חולה, אפילו לי, שחשבתי את עצמי כבר כבריא. כבר מזמן לא הייתי רגיל לטיפול כה מרוכז. דאגו לי יותר מדי כאילו הייתי חולה אנוש. אמרתי לאחיות שאין כל צורך לטפל בי ולפנק אותי, יש לי הרי רק מחלה קטנה והיא אינה מונעת ממני לחיות חיים נורמליים. אבל האחיות לא ידעו שום רחמים. הן הסתובבו מסביבי, מדדו את החום, וכל פעם שקמתי מהמיטה שלחו אותי מיד בחזרה. הביאו לי אוכל למיטה. גיששו את הדופק. בכל פעם נכנסה אחות אחרת עם מדחום, טבליות. בלעתי את הכל כמצווה עלי. בבוקר רציתי לקום ולהתרחץ, אבל כבר הופיעה אחות ממחבואה, תחבה לי מדחום בפה, הביאה לי ארוחת בוקר למיטה וגערה בי שאסור לי לקום. כך דאגו לי האחיות, מלאות זריזוּת מקצועית. לפעמים מצאתי את מצבי גרוטסקי מאד. אמרתי לאחיות שאם נכנסתי כבריא, יתכן כי אצא כחולה. ולוּ היו יודעות עברית הייתי מוסיף שמקצוע האחות הרחמניה הוא רחוק מלהיות “רחמני”, לפחות אלי.

אבל, כל זה נאמר בצחוק. למעשה הערצתי את יחס האחיות לחולים. הן דואגות לחולים ממש כאמהות. הסתכלתי בחולים הרציניים, באינוולידים, בתוססים מחום. כמה מאושרים היו, כמה הבהיקו עיניהם כשניגשה אחות בחיוך לבבי ושאלה אותם מה רצונם, מה שלומם. לחולים אנושים אלה היתה האחות כשמש הזורחת, כמלאך הישועה. והחולים דבקו באחיות כי הן היו כל עולמם במחלתם. גם באוניה היה רופא יהודי, אבל לא ארץ־ישראלי.

ירדתי מהאוניה ונכנסתי לבית־החולים בו אני נמצא עכשיו [בבַארי ]. פה אשאר זמן מה, עד שייגמר הטיפול. מעניין שגם פה ניגש אלי רופא בפנותו אלי בעברית. והוא הוא הרופא המטפל בי. גם הרופא הזה אמר לי שעלי להזדיין בסבלנות, כי זה טיפול איטי, אבל הכל יהיה בסדר. פני כבר קיבלו את הצורה הנורמלית. יש לי עוד קצת כאבים, אבל אלה הם כאבים קלים, כמעט “סמליים”.

פה קיבלתי מהרופא יותר חופש אישי. זאת אומרת מותר לי להתהלך ואינני צריך לשכב כל הזמן במיטה (לאכזבתן של האחיות). אבל פה השתמשתי בניסיוני מבתי־החולים הקודמים ומיד כשנכנסתי הסברתי לאחות בשפה מקצועית שהנני “sitting case” ובשום אופן לא "stretcher case "²⁶⁶ גם אמרתי שאני בעצם בריא, ובכלל אינני יודע מדוע הביאוני הנה אחרי טלטולים רבים. במקרה אני נמצא בחדר יחד עם עוד כאלה שמרגישים את עצמם די בריאים. בין החולים לא גיליתי עדיין אף ארץ־ישראלי אחד.

כך אני בינתיים “חולה” ונראה כי שום כוח שבעולם לא יוכל לשכנע את הנהלת המוסד אחרת.

את הפלוגה שלי עזבתי ברגע כזה שקשה היה להם למצוא מיד מישהו במקומי, ועכשיו קשה הדבר שבעתיים. אינני יודע מה שנעשה בכלל עם הפלוגה. אלהים יודע.

אבל סוף־סוף יש לי דאגות משלי. פימפי’לה, עוד לא קיבלתי מכתבים ממך, מפני שאני מחכה שישלחו אותם מהפלוגה הנה. תכתבי לי, בבקשה, ישר לבית־החולים, לפי הכתובת בראש המכתב.

אכתוב לך עכשיו בכל יום. פימפי’לה. העיקר, תכתבי לי על הכל. כבר לא יקח הרבה זמן ואהיה בבית.

דרישות שלום לבביות לאמא.

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 15.4.1945

ריקי’לה יקר מאוד!

העיתונות ממשיכה להודיע בשורות איוב²⁶⁷ מכם. תאר לעצמך מה הוא מצב רוחנו.

קיבלנו בשבוע שעבר את שני מכתביך המרגיעים. כלומר בעצם רק האחד מהם מרגיע [מ־ 18.3.1945] והשני [מ־ 24.3.1945] כתוב בדיכאון קשה מאד. אינני מבינה כלל מדוע יש לכם הרושם שנשכחתם וכי אין איש מתעניין בכם. מלבד המשפחות, המתהלכות כאן מלאות דאגה הרי כל העיתונים מלאים ידיעות, רשימות [מפי לוחמים ], ותאורים על הבריגדה. בדרך כלל ההתענינות כה גדולה. מנין מצב רוחכם הקשה? מתפלאה אני מאד שכתבת שלא תשתתף “בסדר” של פסח. הרי זה הוא מנהג שבמסורת שאין בינו לבין אֵבל דבר. אפילו בבית הדודה האבֵל, ערכו “סדר” כהלכתו. כמובן בלי שירה ובלי שמחה. אבל אינני מבינה לרוחך מדוע החלטת לא להשתתף ב“סדר”. האם זו היא חגיגה, או נשף?

מקווה אני שבינתים התחשבת והבינות שהאֵבל²⁶⁸ אינו מבטל “סדר” של פסח. אגב ראיתי כאן תמונות מצוירות מ“סדר של פסח” שלכם, ולא מצאתי אותך. חיפשתי בין כל הפנים ולא מצאתיך.

כאן אנו יושבים, ביחוד במערכת, ומצפים בכל רגע לכניסת האמריקאים לברלין. אנחנו מכינים כבר חומר לקראת מאורע גדול זה, ומצב הרוחות מרומם. האם גם אתם מרגישים כמונו?

ריקי, בשעה טובה ומוצלחת כבר שלחתי לך ביום ה' שעבר, כלומר ב־ 12 לאפריל את ספרו של אבא [“מבוא לכתבי הקֹדש²⁶⁹”]. בטוחה אני שתשמח מאד לקבלו. שלחתי לעת עתה ספר בכריכה רגילה של חצי בד, כי עוד אין בידי כריכה מהודרת של בד שלם. כעת אני עסוקה בפרסומת — בחלוקת ספרים לאנשים שיכתבו עליו. בכמה עיתונים כבר הובטח הדבר. ב“ידיעות אחרונות” סיפר לי העורך שהוא ידידי [ד “ר עזריאל קרליבך ]²⁷⁰, שיתן פרק שלם מן הספר עם רשימה קצרה לפני זה. גם לשאר העיתונים מסרתי באופן אישי לידידים שלי ובאופן כזה הבטחתי יתר התענינות: ב”משמר" לשלונסקי²⁷¹ [עורך “הדף לספרות”], ב“הבֹקר” לקרופניק²⁷² [העורך הספרותי ] ולהפטמן [עורך ראשי ], ב“דבר” לרובשוב [העורך הראשי ]. הוא שמח כל־כך עד כי רץ על פני כל המערכת להראות את הספר לחבריו בעבודה. המפיצים נותנים לי מעט מאד אכסמפלרים. מלבד זה שלחתי ספר לפרופ' קלויזנר²⁷³ ולעורך “מאזנים” ויטלבסקי, כולם חברים וידידים אישיים של אבא.

בשבת זו באו מכרים לברכנו לצאת הספר. תאר לעצמך שאמרתי לאמא והיא הסכימה לי, שיש לתת ספר לד"ר מרכוס; שהיה מסור כל־כך לאבא במשך שש שנות מחלתו, טיפל בו ללא לאות, והיה פנוי תמיד ללכת אליו.

כאשר באתי אל ד"ר מרכוס ונתתי לו ספר היה נרגש כל־כך שפשוט לא היו מלים בפיו.

כולו קרן מאושר ושאל: — “זה בשבילי?”

השיבותי: — “כן”.

– " ורק השבוע יצא ואת הבאת לי?"

– “כן, רק השבוע.”

שש פעמים לחץ את ידי והודה והיה נרגש בצורה בלתי רגילה.

אמרתי לו: “אתה נתת לו שש שנים לכתיבת הספר.”

תבין שגם לי היה קשה מאד הדבר — עצם ההליכה אליו תחת נטל הזכרונות והשיחה עמו. אבל בכל זאת התגברתי על כך, כי יודעת אני שאבא העריכו מאד והיה בודאי נותן לו ספר.

ידידנו הזקנים ר. [נחמה ויחיאל רבינוביץ ] התרגשו מאד כאשר סיפרתי להם על כך. הם אמרו שזו היא מדרגה, מין מדרגה גבוהה מצדי ועליית־הנפש.

בינתים הלכנו אמא ואני לנחם אבלים את דוד לוין מנהל הסמינר, הן תזכרנו. בנו ברוך לוין נפל בחזית הבריגדה. האבל שם כה קשה. האב בוכה בלי סוף ומורט את שערות ראשו. ביקור זה השפיע עלינו השפעה מדכאה כמובן. הוא שאלני אם אני מקבלת מכתבים, כי יש לו בן שני בבריגדה והוא מתעניין בנעשה שם. כל־כך צר היה על ההורים השכולים. גם בעינינו עמדו דמעות.

כפי שאתה רואה ריקי, גם אנו איננו שבעות כאן נחת. אמרו לי שבשבוע שיצא הספר הבראתי, כי אנו חשות בחדוה פנימית המפעמת אותנו. אמא בוכה מרוב שמחה על שיצא הספר. הלילה חלמה וראתה את אבא בחלומה שמח מאד. בשבת בבוקר ערכה את השולחן לאורחים, אפתה משהו צנוע מאד, והכל שתו לחיים לספר ולבריאותך, ריקי.

בינתים ראיתי את המו"ל הצעיר ל. [ליינמן ] ידידנו, והוא אומר לי שמכירת ספרו של אבא כנראה מצליחה מאד, כי ראהו כבר בידי רבים. בינתים הודיעו לי המפיצים שבשבוע הראשון נמכרו כבר 250 ספר וכי יש עוד הזמנות רבות. אם המכירה תתנהל כך גם להבא, כי אז נוציא אולי מהדורה שניה שתכסה את ההוצאות ויהיה קצת גם רווח.

באשר להוספה על משכורתי אין כל חדש. יש להם כנראה פנאי. רק ב“גִליונות” התחלתי לקבל תשלום קטן, אבל בכל זאת יותר טוב מלא כלום. אפילו שתי לירות בעד סיפור, זה גם כן משהו.

היום, בדיוק חודש ליום השנה למותו של אבא. מכינים כבר את המצבה.

בינתים מציע לי המו“ל ל. [ליינמן ] להוציא ספר שלי לראש־השנה. ספר סיפורים. מה דעתך ריקי על הצעה כזו? — בתנאים הרבה יותר טובים משהציע אז [באוקטובר 1944]. כלומר ללא השקעה מצדי, ואולי עוד ברווח שלי. אבל קשה לי עכשיו לחשוב על זה. אמנם אני במצב רוח של הוצאת ספרים ואמא רוצה מאד שאוציא ספר, והיא מזכירה לי שאבא ז”ל רצה כל־כך שאוציא ספר והתעניין בכך מאד, ועוד האשימני באדישות יתרה בעניין זה, בכל זאת אינני יודעת אם להתסבך בעניין שני.

בינתים עומדת אצל שכננו כבר קומה שניה ואני מקנאה בו מאד. הייתי משתוקקת שגם לנו תהיה קומה אצל אמא שנוכל לגור בה יפה ובנוחיות, יחד עם אמא הגרה למטה²⁷⁴.

ריקי, עוד מעט אתה שב כבר הביתה ועליך להיות במצב רוח טוב. יש לי המון רעיונות. אני מלאה מרץ, פעילה, ואינני יודעת מה לעשות קודם. יש לי כל־כך הרבה נושאים. אבל חבל שאתה כותב לי כל־כך מעט. כל נשות החיילים מקבלות מכתבים גדולים תאוריים, ורק אני מקבלת עוללות. האם אין לך מצב רוחך לכתוב לי?

תרגום הספר [No Directions ] מתקדם²⁷⁵. את הכסף אקדיש להבראה לאמא ולי בקיץ. הוא [ליינמן ] נתן לי עוד חודש ימים ועלי לגמור בו את התרגום. אשתדל לגמור אותו. אם כי ימים רבים אינני עושה דבר.

ריקי להתראות בקרוב בשמחה, ואני מברכת גם אותך בצאת ספרו של אבא היות ואתה בן. לא כתבתי כלום כי אתה כאילו מקבלו מאבא בעצמו.

ברכות מאמא.

שלך באהבה רבה, פימפי

תל־אביב 18.4.1945

ריקי יקירי שלי,

הקיבלתָ כבר את ספרו של אבא?

היום חזרתי מנחלת־יצחק [מבית העלמין ] וראיתי את המצבה מוקמה. כעת הזמנתי את הגנן לשתול שם פרחים. העציצים עומדים מן הצד ומשמשים מעין גדר ירוקה סביב השטח הקטן הסמוך למצבה. היא גרנדיוזית בפשטותה, יפה עד להפליא, אותיות חומות על גבי אבן טבעית בלתי מעובדת, ששיוו לה צורת ספר. הפַסָּל עשה מצבה פשוטה ויפה מאד. היא אמנם בלתי רגילה, אבל ללא צעצועים ועיטורים. הפסל השקיע בה עבודה מרובה, ויחס הבונים אותה היה אדיב מאד. היום גם כתבתי להם מכתב תודה כי הם באמת ראויים לו. הם האנשים היחידים שלא גרמו לי צרות ותלאות; הכינו את המצבה בהקדם של חודש ימים ובצורה יפה מאוד. פשוט אינני רגילה כבר שמשהו יוצא לפועל בלי צרות, טרדות והתרגזויות. חבל שאינך יכול, ריקי, לראותה, כי היית גאה בה, בטוחני, ואולי גם גאה קצת בטעמה של פימפי שלך.

כך סיימתי שני מפעלים, הספר והמצבה. כעת כבר הונח לי קצת ואוכל באמת לנוח, אבל עלי לתרגם את הספר ולסיימו עוד עד מחצית החודש הבא. מקווה אני שאספיק.

ריקי’לה, מה שלומך? אנחנו דואגות לך נורא. הבחינות ב־ 30 ביוני, התבוא הביתה? אינך כותב על זה דבר.

גם אתה גאה במפעלים האלה? הספר הוא מפעל חשוב מאוד, ועוד מעט ותופענה ביקורות בעיתונות. אלה הם דברי אזכרה מתאימים ביותר, כי מדברים הם על דבר חי, ספר חי וקיים ולא על חוסר מציאות. נדמה לי שעל ידי כך החיינו את אבא והוא עמנו, נכון ריקי? מדברים עליו כאילו עוד היה בחיים; עליו, על ספרו, על תמונתו שבספר, ההקדמה של רובשוב, פרשת חייו על כל הקשור בה.

ברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

וריקי, שמור על עצמך, בשם אלוהים, שמור על עצמך.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה, 19.4.1945

שלום רב, פימפי, יקרה,

כמעט שכבר התרגלתי לחיי בית־החולים. הוא בית־חולים גדול מאד, ומתייחסים אלי יפה באמת. למדתי גם את הרוטינה היום־יומית והיא: קמים בשש וחצי בבוקר, מתרחצים ואוכלים. עד כה אין כל דבר יוצא מהכלל. אבל אחרי ארוחת הבוקר צריך לסדר את המיטה.

וזה עניין לא קל. צריך לסדר אותה יפה ואם מישהו רואה שלא הצליח בסידור המיטה, אין לו ברירה אלא לפרק אותה ולהתחיל מחדש, עד שיצליח לסדר אותה לפי כל הכללים. ובאמת המיטות מסודרות בצורה כל־כך מסובכת, שהגעתי למסקנה כי המציאו את השיטה הזאת כדי להעסיק את החולים. ואצלי הקושי רב ביותר, מפני שבשמונה וחצי צריך אני להיות בחדר החימום לטיפול, ועד אז צריך החדר להיות מסודר. והיות והייתי רגיל בזמן האחרון “לסדר” את “מיטתי” לפי תנאי חזית, אני צריך להתרגל לצורה יותר תרבותית.

ועם סידור החדר מתחילה גם המלחמה עם האחיות. האחיות טוענות כי החדר לא מסודר ומלוכלך, ואנו טוענים את ההיפך, כי מזמן לא היינו בחדר כה יפה ונקי. כשהמלחמה עם האחיות מתחילה אני נמצא בטיפול, כך שאני יכול להשתתף רק בשלבים האחרונים. מובן מאליו שהמלחמה נגמרת בניצחון האחיות. וכשהיא נגמרת נכנס הרופא ועושה את ה“סיבוב” הראשון — שואל שאלות, מודד את החום וכו' וכו'. כשהרופא עוזב, מודיעה האחות שצריך להתכונן לביקורת המַטְרוֹנה. המטרונה (היא בדרגת קולונל) נכנסת, שואלת את כל אחד ואחד איך הוא מרגיש והולכת לחדר הסמוך בלִוית צרור אחיות.

אבל, לפני שאפשר לנוח אחרי כל הקבלות הרשמיות מביאים תה לשתות, והרי זאת חובה. בכלל נותנים לי פה הרבה אוכל ואני אינני יכול לאכול אפילו את החצי. כמובן שזה גם כן גורם לגערות נוספות מצד האחות. בינתיים החדר שוב לא מסודר, צריך אם כן לסדר אותו מחדש. וכשגומרים את הסידור, מביאים ארוחת צהרים.

אחרי הארוחה נגמרים העינויים האלה, וכל איש נעשה פחות או יותר חופשי. במקרה היה לי השכל לתפוס ברגע האחרון את שני ספרי הלִימוד שנשאתי אתי בפלוגה, ופה יש לי הזדמנות מצויינה לעבור על כל החומר של שני הספרים האלה, וכך לחזור על חלק חשוב של הלימודים, ובזה אמלא פה את רוב זמני החופשי.

פימפי’לה, השמש זורחת והשמים כחולים ללא ענן. כמה אני אוהב מזג אוויר כזה. רק שמש, בלי רוח וגשם, כי זה מזכיר לי את הקיץ בארץ־ישראל. הרופא הרשה לי לטייל גם קצת בחוץ. כן, אנו מתהלכים פה כולנו במדים כחולים עם כותונת לבנה ועניבה אדומה. כמה זה מצחיק!

מה שלום הידידים שלנו?

החדשות הן כה טובות, שפשוט תענוג לקרוא עיתון בימים אלה. המלחמה היא רק שאלה של ימים, עוד מעט תיגמר.

אני כבר מחכה בכליון עיניים למכתב ממך. הרי הייתי כשבוע ימים בדרך, ולא קיבלתי שום מכתב מהבית.

דרשי בשלום אמא. האם יש לה כבר חברה? שלום, פימפי 'לה, עד מחר. תהיי בריאה ושמחה. להתראות בקרוב!

באהבה רבה, שלך ריקי

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 20.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

היום אחרי־הצהרים אעשה טיול קטן בסביבת בניני בית החולים. מזג האוויר הוא נהדר, אין רוח והשמש זורחת. מצאתי לי כבר חדר קריאה, לשם אני עולה כל בוקר אחרי הטיפול ולומד בשקט ובמנוחה. יש פה גם ספריה, אבל בה נמצאים אך ורק “בלשים” וכמה עיתונים מצויירים. כבר הספקתי גם לקרוא כארבעה בלשים, אבל עתה אני שבע מהם.

הבוקר כבר בא הרופא ואמר שהוא מאד שבע־רצון ממני, אבל הטיפול יימשך עוד זמן ידוע. שאלתי אותו כמה זמן אצטרך להיות פה. והוא לא נתן לי שום תשובה מדויקת. אמר שזה דבר אינדיבידואלי. והיות ואני "מקרה " קל, הוא מניח שהטיפול יתקדם מהר.

פימפי’לה, בדרך הנה עברתי בהרבה מקומות שזכרתי אותם עוד מלפני כ־11 שנים. הנה למשל, בעיר אחת (אסור לי לכתוב איזו עיר) והיא, כשאר הערים, הרוסה ובמקום בתים ישנם רק גלי־אבנים. אבל הבית שבו גרתי עומד עדיין, והוא הבית היחידי בכל הסביבה.

לא קיבלתי אמנם את המכתבים שלך מהפלוגה, אבל אני מתאר לי שאת מתמסרת לתרגום הספר. אל תעבדי יותר מדי! ותעבדי רק אם העבודה מעניינת אותך. האם את מבקרת בהרצאות ובכלל גם הולכת בחברה? האם את יושבת גם בקפה “בלזם”? הרי הוא ה “פרלמנט” שלנו, לא־כן?

כבר מזמן לא ראיתי שום עיתון ארץ־ישראלי, אינני יודע מה שנעשה שם. קראתי תמיד את הכרוניקה המקומית ביתר עניין מאז שאני בחוץ־לארץ, כי רק היא נותנת תמונה על החיים וההווי בעיר. רציתי לשלוח לך כמה קטעים מהעיתונות המקומית פה, בהם כותבים עלינו, אבל מתברר כי אסור לי לשלחם מטעמי “ביטחון”.

איך אַת [מסתדרת ] עם השכנה²⁷⁶ בבית?

אני כותב לך עכשיו בכל יום, והיות והחיים פה חד־גוניים כותב אני רק שטויות. כשאחזור אספר לך שעות וימים על כל מה שראיתי, כי על כל אלה אסור לי לכתוב (ואולי גם אסור לי לספר, אבל אז אני אהיה מוכן להפר את כל חוקי הצנזורה ).

פימפי’לה, שלום, שלום ותכתבי לי. שלום, שלום ותכתבי לי.

שלך, באהבה רבה, ריקי

ד "ש לבבית לאמא. פימפי, האם אמא נמצאת בחברה?

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה, 22.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

היום אני במצב־רוח יותר טוב משהייתי אתמול. ראשונה, מפני שביקרתי בפעם השניה אצל הבחור המסכן, והוא מתחיל להשלים עם גורלו, וראיתי אפילו חיוך קל בפניו. ושנית, מפני שהודיעו היום ברדיו כי הצבא הרוסי לוחם כבר ברחובות ברלין.

[מכתבו מ־ 21.4.1945, בו סיפר על הגעתו של ארץ־ישראלי קטוע רגליים לבית החולים. לא נשמר ]

הבחור [צבי סווט²⁷⁷] הוא גם כן תל־אביבי — התלונן שאין לו חומר קריאה. היו לו כמה ספרים שמסרו לו חברים, אבל אינו רוצה בהם. במקום לתת לו לקריאה ספרות יפה מסרו לו מיני סיפורים בלשיים. לכן אני כותב היום לרב הצבאי שישלח לו ספרים טובים ומובחרים, וכן עיתונים עבריים. שמעתי גם שבסביבה נמצאת פלוגת A.T.S. ארץ־ישראלית²⁷⁸. אנסה להתקשר אתה ולבקש מהבחורות שתבקרנה אותו.

אין מה לראות פה וגם אסור לסור למקום ציבילי, הכל פה “out of bounds”. אבל מתייחסים פה אלינו יפה מאד, כמעט שדואגים לי יותר מדי. הייתי מעדיף יותר חופש אישי ועצמאות. אבל זהו משטר של בית־חולים. הייתי רוצה להצטלם בתלבושת הכחולה שלי, אבל לא מצאתי עדיין איש עם מצלמה, והצלמים המקומיים גם הם “out of bounds”.

בספריה המקומית מצאתי רק שני ספרים שלפי דעתי ראויים לקריאה: הראשון הוא “קנדיד” לוולטיר והשני הוא “קניגסמרק” למֶזון [A.E.W. Mason ]. יתר הספרים הם בלשים וכדומה. אני ממלא את זמני באופן יותר פרודוקטיבי מיתר הפציֶנטים. אני לומד וקורא ספרים טובים.

די. מחר — יש לי חוש כזה שדווקא מחר — אקבל את מכתביך. בוודאי מכתבים שכתבת לפני 3 שבועות או יותר. אבל עכשיו הדואר יעבוד יותר טוב.

תשלחי לי תמונה אם בינתיים הצטלמת, בבקשה. לי יש רק תמונה אחת, זאת שאני נושא בתיק שלי.

אסיים את המכתב. כי אם אמשיך, אכתוב סתם דברים בטלים, כי אני מרגיש ריק נורא. לכן אמשיך מחר. שלום פימפי’לה, להתראות בקרוב.

שלך, באהבה רבה, ריקי

ד "ש לאמא.

תל־אביב 22.4.1945

ריקי יקר מאוד!

כבר שבוע שאין לי מכתב ממך. למה אתה מדאיגנו כל־כך. התנחמתי רק בדבר אחד, שהייתה כאן שביתת דואר ואולי לא חילקו משום כך בסוף השבוע מכתבים. ריקי, נורא לא יפה שאינך כותב הביתה.

שני כתבים צבאיים מעיתונים עבריים חזרו מאירופה. הם היו בבריגדה. שאלתי אותם עליך, אבל הם לא מסרו לי דרישת שלום. למה לא ראית אותם, ריקי? עכשיו יוצאים עוד שני באֵי־כוח עיתונים, האחד, שלנו. ייתכן שידידינו מירושלים צ. [צפרוני ] יטוס בקרוב אליכם בשליחות המערכת.

חבל שלא שולחים אותי. תאר לך ריקי, שהייתי מופיעה אצלכם פתאום במדי “כתב מלחמה”, כלומר, “באטל דרס” [battle dress ] נשיים עם כתובת על הכתף “וו­­­ אר קורספונדנט” [war correspondent ]. יש לי נורא רצון לטוס אליכם, אבל אשה בוודאי לא ירצו לשלוח. בכל אופן, במשך כל יום אתמול, בשבת, הייתי בקדחת נוראה מתוך תקווה קלושה שבקלושות, שאולי ישלחו גם אותי. אבל התקווה קלושה מאוד. אמנם צריך לדעת אנגלית וצריך לדעת לכתוב והכל טוענים שיש לשלוח אותי, ואתמול ב"גינתי²⁷⁹ אפילו שאלוני רבים אם אני טסה, ועורך “ידיעות אחרונות” [ד "ר עזריאל קרליבך ] אפילו הפיץ את השמועה שאני טסה לאירופה לבריגדה, אבל לעת עתה אין כל יסוד לשמועה.

אמא, כמובן, נבהלה נורא ואינה רוצה לשמוע על זה דבר. הרגעתיה ואמרתי לה, כי בין כך לא ישלחוני. ריקי, מה יפה היה, אילו היינו נפגשים אצלכם. לא היית מכיר את פימפי שלך במדי צבא של כתב־מלחמה. כולם אומרים, שהייתי נכנסת להסטוריה ככתבת המלחמה העברית הראשונה. אבל, כנראה, שהדבר לא יתגשם. ריקי, האם היית רוצה שאבוא אליכם? אם יציעו לי, אסכים. אבל העורך שלי בוודאי לא יעלה כלל על דעתו את המחשבה לשלוח אל הבריגדה אשה.

היה לי, אפוא, אתמול יום של התרגשות.

בינתיים הציעו לי עבודת עריכה מעניינת לשעות של אחר הצהרים. הציעו לי בתור עבודה נוספת עריכת ירחון, בשעות אחה"צ. עורך “ידיעות אחרונות”, הטוב בעתונאי הארץ, שהתיעצתי עמו, הציע לי לקבל את ההצעה לעבודה חלקית אחר הצהרים, ואמר שמה שלא אדע, היות והעבודה היא עצמאית מאד, אפנה אליו והוא יעזור לי בכל. הדבר נאה מאוד מצדו ואני מעריכה אותו מאד, כי לקבל הצעה כזאת ממנו הרי זה ממש מדרגה. הוא עודד את רוחי ואמר לי שעלי להיות בטוחה בעצמי, כי אין הרבה אנשים מוכשרים בארץ; נתן לי המון מחמאות על כתיבתי, אמר לי שטוב אני עושה שאני כותבת, וכי יש צורך באנשים כמוני וכו' וכו'. כמובן שנתעודדתי קצת, ביחוד לאחר ששמעתי שאוכל להתיעץ עמו בכל.

אחר־כך התברר, ששם יושבת חבורת “יֵקִים”, השומרים על טהרת הגרמניות אפילו בירחון עברי. מיד שאלוני אם אני יודעת גרמנית. את ישיבות המערכת הם רוצים לנהל בגרמנית. וכאשר אמרתי שלדעתי צריכה מערכת של עיתון עברי לנהל את ענייניה בעברית, אמרו לי שזה הוא שוביניזם. תבין בעצמך שהעברית יקרה לי יותר מכל עריכה כזו והודעתי שאני מסתלקת. מלבד זה, כבר קרוב הקיץ ויהיה קשה לי לעבוד עבודות נוספות. אמא אומרת שמוטב שאכתוב יותר סיפורים ואפרסמם.

כן ריקי, כולם אומרים שהסיפור שלי ב“גִליונות” [“אלמנוּת”], הוא הטוב שבחוברת. תאר לך. סופר אחד אמר לי שהליקויים הקודמים שהיו אצלי נעלמו כעת. מה דעתך על דברי שבח כאלה?

ריקי, אבל קשה לי להתרכז מפני שאתה נמצא בסכנה כל־כך גדולה. אתם בחזית, זה אנחנו יודעים. מעולם לא תיארתי לעצמי שתגיע למקום סכנה כזה. אמא ואני משתדלות להתרגל למחשבה, אבל קשה מאוד.

בינתיים חזר מאירופה, טבקאי²⁸⁰, אחר שהיה בבית־חולים חצי שנה. הוא לא נפגש אתך. הציעו לו תעודת שחרור אבל הוא דורש שיחזירוהו לאירופה. חבל שלא התראיתם. הוא קיבל חופשה לשבועיים וסיפר לי על מצב הרוחות.

ריקי, ספרו של אבא נמכר יפה. הכבר קיבלת אותו? הלא שלחתיו אליך במכתב רשום. כתוב לי רק אמת על בריאותך, ואל תסתיר מאתנו דבר.

אמא הרגישה את עצמה שוב לא כל־כך טוב, היא התרגשה מדי לצאת הספר ובכתה. מחר אהיה עמה אצל פרופסור XX [כך במקור] , כי רופא הבית, שכננו, אינו בר סמכא בנידון זה. היום כבר הוטב לה. הוא אומר שכל זה עצבנות, כי לחץ הדם ירד. בגללה אני קשורה מאוד לבית, אינני יכולה לצאת, אפילו למקומות שעבודתי תלויה בהם, כי אין מי שיישאר עמה. זו היא במקצת טרגדיה, כי לי קשה מאוד להסתגר בבית. בעניין זה אינני יודעת באמת מה עושים. היא זקוקה לאדם שיימצא עמה תמיד, ואני לרגל עבודתי אינני יכולה לעשות זאת.

נשארו עוד שלושה שבועות וחצי ליום השנה של אבא ז"ל… התבוא עד אז הביתה? הרי הרוסים כבר בברלין.

אתמול, בשבת, היו הוריך אצל אמי, אך אני לא הייתי. חבל. לא ידעתי שיבואו. אביך קורא עם המורה שלו [לעברית ] בספרו של אבא, כך סיפר לי בטלפון.

אקבל חופש בתחילת הקיץ ובסופו, כלומר, ביולי וכנראה בספטמבר. מקרית ענבים²⁸¹ הודיעו לאגודה²⁸² שאין מקום בשביל חבריה. אנסה אולי להשיג במעלה החמישה. אינני רוצה להתרחק מאד מאמא. שם אין יער, אלא חורשה קטנה בלבד וצעירה.

ריקי, אין לי בגלל דאגה לך “ראש” לתרגם את הספר [No Directions ] ואני מוכרחה לעשותו, כי המו"ל דוחק. צריך לשבת במשך כמה ימים ולגמור את העניין, אבל כל־כך קשה להתרכז. וריקי’לה, אולי אתה כבר תהיה עד אז בבית וניסע יחד? בעד התרגום עוד לא קיבלתי את כל הסכום, כי הנוהג הוא לשלם את החלק השני עם צאת הספר. קיבלתי רק עשרים לירות. אבל גם זה היה חשוב מאד.

עצוב אצלנו, אם כי עכשיו תקופת האביב, ואם כי רבים הניצחונות בחזית וקץ המלחמה קרב. כל זה מפני ששלחו אתכם למקום סכנה.

ריקי, רוצה אני לבקשך, שתשמור על עצמך מכל משמר. שתתרחק ככל האפשר ממקומות סכנה, שתזכור שמלבד שאתה אחראי בפני עצמך, אתה אחראי בפנינו, הקשורות אליך. ריקי, כתוב בכל יום מכתב, אולי יגיע משהו לתיבת המכתבים הריקה שלנו.

להתראות בקרוב בבית, מן המתפללות לשלומך שתשוב בקרוב מאד בריא ושלם, מאמא וממני.

שלך באהבה, פימפי

איטליה 23.4.1945

פימפי, יקרה,

הייתי כמעט בטוח שאקבל היום מכתבים, אבל נתבדתה תקותי. עוד מעט אתחיל לדאוג. המכתבים שכתבת לפלוגה מגיעים קודם לחזית ושם ישנם עתה דברים חשובים אחרים, כך שהדואר מתעכב. אני מתנחם בתאוריה הזאת באם היא נכונה או לא.

לפציֶנט שלי הוקל. אין לו כבר כאבים כה גדולים. היום ביקש אותי שאכתוב לו מכתב באנגלית למפקד פלוגתו, בו הוא מבקש להעניק אות הצטיינות לקצין האנגלי שהציל את חייו, על ידי זה שנתן לו עזרה ראשונה בחזית, ואחר־כך נשא אותו על גבו במשך למעלה משעתיים עד שהגיע לקווים שלנו. הוא והקצין היו מאחורי קווי האויב. עצם המכתב ומגמתו הרגיעו אותי. כי אם הבחור מודה בעד הצלת חייו, סימן כי חייו יקרים לו גם במצב הנוכחי. ביקשתי בשבילו מהרב הצבאי גם תנ"ך למרות שהוא איננו רוצה. אני חושב שלבסוף ידפדף בו וימצא בו נחמה רבה.

השארתי את התנ"ך הקטן שלך בארגז המשרד של הפלוגה. אבל הוא בידים בטוחות. כתבתי לפלוגה שישגיחו עליו.

אנשי הצלב האדום הביאו לבית החולים פטפון²⁸³ שעובר מחדר לחדר. אנשי החדר שלי מנגנים בו כל הזמן, גם עכשיו. ישנם סך הכל שמונה תקליטים והם חוזרים כל הזמן על אותן המנגינות. זה משעמם מאד, אבל הבחורים פה נהנים מהמנגינות הנאה שלימה.

הבחורים רואים שאני כותב יום־יום הביתה ואומרים שאני בעל טוב. אני טענתי לעומת זאת שאפשר לקרוא לי פטריוט²⁸⁴, אבל לא בעל טוב. כי לוּ הייתי בעל טוב, לא הייתי מתגייס. אבל בשעה שהתגייסתי חשבתי שאפשר להיות גם פטריוט וגם בעל טוב. עכשיו אני רואה שזה קשה. אבל עוד מעט תיגמר תקופת הפטריוטיזם, לפחות בצורה זו שלו.

פימפי’לה, הקיץ מתקרב. אני מקוה להיות בקיץ בבית! שבעתי לראות תילי־חרבות ועיי־מפולת. מחר אכתוב לך שוב. היי בריאה ושמחה, להתראות בקרוב.

באהבה רבה, ריקי

ד "ש לבביות לאמא.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 24.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

גם היום חיכיתי לשווא למכתבים. המנגנון של הדואר עובד יותר לאט משחשבתי. יש עוד צרה אחת, שאי־אפשר לקבל פה מעטפות ירוקות²⁸⁵, וצריך לכתוב את המכתבים דרך הצנזור המקומי. רק לפעמים אני משיג גלויות־אוויר.

אני בכלל כבר אינני מרגיש חולה, הטיפול מתקדם מצויין, והרופא והאחיות שבעי־רצון. בכל בוקר בשעה שמונה וחצי אני הולך לטפול “פיזיותרפי”. כבר תיארתי לך את המכשיר, הוא דומה למכונת סלסול תמידי ומחמם. החימום הוא דווקא נעים מאד. הזהירו אותי רק מפני רוח פרצים, וזוהי כנראה הסיבה שאין נותנים לי לצאת מבית־החולים.

בינתים נכנסו לבית־החולים עוד שני ארץ־ישראלים. אני מדבר אתם זמן קצר לפני־הצהרים. בעיקר הטלתי עליהם חובה לבקר את הפצינט שלי [סווט ], אחרי־הצהרים, מפני שאני נמצא אצלו תמיד לפני־הצהרים. הוא היה כבר היום שמח ומלא חיים. אתמול אחה"צ כבר ביקרו אותו בחורות מה־ A.T.S.. הבחורות תסדרנה תורנות ותבקרנה אותו תכופות. והוא, המסכן, מודה לי כל הזמן, ואומר שמעולם לא עשה לו איש טובות כמוני. היום אמר שאני עושה למענו “יותר מדי”, ושמעולם לא קיווה למצוא בסביבה זרה אדם שיעזור לו כה הרבה. אבל אני הרי עושה רק חובה אנושית פשוטה, ותו־לו.

שוב חדשות טובות. עוד מעט תיפול ברלין, מגרמניה כבר לא נשאר כלום. המלחמה נגמרת.

פה כבר עורכים התערבויות על תאריך גמר המלחמה, מחכים בצפיה רבה ל־ "V Day "²⁸⁶.

במצבי עכשיו, בתוך השעמום של בית־החולים, מהוות החדשות את אלמנט החיים, כי הן באמת מכניסות חיים בשממה.

האחיות כבר ניצחו במלחמתן. פתחנו “בנסיגה כללית” והתרגלנו ל“סדר החדש”. החדר שלנו עכשיו מסודר ונקי להפליא. לשמחתי גם הוציאו את הפטפון עם שמונת התקליטים מהחדר.

האיטלקים בדרום איטליה אינם עושים עלי רושם טוב.

פימפי’לה, תכתבי לי על הכל, בבקשה. שלום, עד מחר.

באהבה רבה, שלך, ריקי

ד"ש לאמא, וגם לכל הטקסרים. האם התנחמו קצת לאחר אסונם?

איטליה, 21.4.1945

אריך, יקירי,

צר לי מאד שעד היום לא כתבתי לך… פשוט לא היה באפשרותי. מאז “עזבתנו” המשכתי ונשאתי בעול בכוחות עצמי — והעבודה מרובה וקשה, וביחוד ל“ירוק” כמוני כשתפס את כסאך. בנדון זה אינני צריך להרבות, כי מי כמוך יודע כיצד המשרד בולע את קורבנותיו. עד אתמול הייתי לבדי. אבל נעזוב את החולוניות הרגילה, ואת אורח חיינו “הנפלא”, ונשמע יותר טוב על כל המתרחש אצלך.

ובכן, מה שלומך, יקירי? ואיך מצב בריאותך? אל תיכנע! עד לשבועות האחרונים החזקת מעמד ויש להמשיך עד לגמר המלחמה. אני לא יודע את מקום בית החולים שלך. יתכן שהנך נמצא בקרבת מקום והייתי רוצה לבקרך, אבל “הסודיות” הצבאית כנראה שאינה מאפשרת.

אריך, ועתה — שאלה לי אליך — כל מכתביך וגם חבילה (כנראה ספר) הגיעו לידי והנני שומר עליהם. בִיקשת שלא יעבירו לך את הדואר ולכן הוא נמצא תחת פיקוחי בשלמותו. האם הנך רוצה שאעביר לך את הכל לפי כתובתך הנוכחית? בנדון זה אחכה לתשובתך, כי מן הניסיון הנני יודע שרבים עוזבים את ביה"ח מבלי שהדואר ימסר לתעודתו. כתוב על כך.

הננו נמצאים ב־ rest.²⁸⁷ לא אבינה למה קוראים לזה rest. וכי נהנים אנו בפועל ממושג זה?

הנני מסיים ודורש בשלומך ומקווה לראותך בקרוב.

בידידות, זבולון [צ 'מרינסקי ]

מסור שלום לאשתך. כולם דורשים בשלומך.

שלום רב לך!

אני מודה לך מאד עבור מכתבך ומקוה מקרב לבי שתחזור בקרוב אלינו.

נאמנותך לעבודה ראויה לציון, ואני מבקשך לטובתך לשכוח אותנו למשך הזמן שהנך נמצא שמה, לנוח ולהבריא.

אל תדאג לעניינים כאן. הכל יהיה בסדר כשתחזור.

אני מאחל לך הבראה מהירה.

סרג 'נט מוג 'נר

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 25.4.1945

שלום פימפי’לה,

אתמול קיבלתי מכתב מצ’מרינסקי בו הוא שואל אם להעביר את הדואר בשבילי לבית־החולים. חשבתי שאני משתגע מזה. השארתי הוראה שישלחו לי את הדואר הנה מיד אחרי שאודיע להם את הכתובת. הם לא הבינו את זאת. עד עכשיו חכיתי לשוא. מיד כתבתי ל’צמרינסקי שישלח לי את הדואר הנה במהירות האפשרית. צ’מרינסקי ממלא עתה את מקומי. אצטרך לחכות עתה כ־5 ימים עד שהדואר יגיע הנה.

כבר שלושה שבועות לא קיבלתי מכתב, ולכן אני כאילו יצאתי מהעולם. אינני יודע כלום, כלום.

בינתיים אני מנצל את הזמן ולומד. כשאחזור הביתה אהיה מומחה במקצוע שלי.

אני מרחם על הצנזור שאני בין כך גורם לו עבודה רבה בזמן האחרון.

אסיים את המכתב. מחר אני כותב שוב. היי בריאה ועליזה, להתראות.

שלך באהבה, ריקי.

ד"ש לאמא.

הראתי את תמונתך לקצין אחד והוא אמר שאת יפה מאד.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה, 28.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

הריפוי שלי מתקדם כל־כך מהר שהרופא ישלח אותי בעוד כמה ימים מפה. הוא אמר לי שאני צריך לנוח עוד (כאילו לא הייתי נח עד עכשיו), ולכן לא ישלח אותי בחזרה ליחידה, אלא ל־ convalescence depot ²⁸⁸, שם אצטרך להיות זמן מה לפני שאחזור ליחידה.

אני חושב שאעזוב את בית־החולים בעוד 3 או 4 ימים, כמה אני מסכן שאני רודף אחרי הדואר והדואר רודף אחרי, ועדיין לא קיבלתי אף מכתב אחד. פימפי’לה, היות ואינני יודע לאן אסע מפה, תכתבי לי את המכתבים לכתובת הרגילה, זאת אומרת לפלוגה שלי כאז וכתמיד. אני אסדר פה שישלחו אחרי את כל המכתבים שיגיעו אחרי שאעזוב.

היום קצת מטפטף בחוץ גשם, לכן אסור לי להסתובב בחוץ. בכל זאת ביקרתי את הפצינט שלי. מצאתי אותו היום בשינה עמוקה, לכן מיד הסתלקתי. זאת היא הפעם הראשונה שהוא ישן שינה טובה, שנת ישרים. בינתיים יסדתי "תנועה " מסביב לבחור הזה. כמעט יום־יום מבקרות אותו בחורות של A.T.S וחברים מבית־החולים. הוא קיבל כבר ספרים, מתנות, ממתקים, ואת כל מה שנחוץ לו. לכן אוכל לעזוב את המקום, כי כבר יהיה מי שידאג לו.

פימפי’לה, מתקרב יום השנה לאבל אבא ולא אוכל להיות אתך. עוד מעט נתראה ובכלל כבר נישאר יחד. לעת עתה אני רק מחכה, מחכה.

רק החדשות מרעננות אותי, הן כל־כך טובות! ומעולם לא היה גורלי כה קשור בחדשות כמו עכשיו, כי המלחמה נגמרת באלה הימים, ופירוש הדבר: הביתה.

היי בריאה, ועליזה. תמיד תהיי עליזה.

אני מנשק אותך באהבה, ריקי

נשיקה גם לאמא. תכתבי לי עליה.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 29.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

מחרתיים אעזוב את בית־החולים הזה ואסע לזמן קצר למחנה־הבראה. משם בוודאי אסתובב בכל מיני transit camps ²⁸⁹ עד שאגיע ליחידה שלי. לוּ ידעת כמה אני מתגעגע כבר לבוא הביתה, כל־כך נמאסו עלי פה החיים. הם מלאי שעמום, ריקנות. אני מתפרנס באופן נפשי רק מחלומותי לקראת העתיד.

אני שמח שאוכל כבר להיפרד מחיי בית־חולים. שוב אוכל להיות קצת חופשי. אבל אני מוכרח להגיד שסך־הכל הייתי בטיפול טוב מאד ונהניתי מיחס יוצא מהכלל. אפשר היה פה להכיר אנשים מכל קצווי העולם. בחדר שלי שכבו מייצגי כ־ 6 אומות, ומעניין שתמיד אפשר למצוא שפה משותפת. ובמקרה שכל השפות אינן מועילות, מדברים איטלקית.

רק פעם הייתי עד לתופעה מחפירה: שני הארץ־ישראלים התחילו לדבר גרמנית. צעקו וצחקו לפני כל האנגלים בגרמנית.

האנגלי ששכב על ידי שאל אותי: “באיזו שפה הם מדברים?”

עניתי לו: “עברית”, כי לא רציתי לבייש את כבודנו.

והאנגלי אמר: “מעולם לא ידעתי ששפתכם כל־כך דומה לגרמנית”.

אינני יודע אם אמר זאת ברצינות או באירוניה. על כל פנים, אמרתי לשני היהודים שאני מתבייש בהם.

אבל בדרך כלל עושים החיילים הארץ־ישראלים רושם טוב מאד. הם פופולריים בכל מקום ומספרים עליהם (כמו תמיד על יהודים) אגדות, אבל במקרה שלנו האגדות הן יפות. אנחנו פה 3 ארץ־ישראלים. במקרה שני הבחורים הם גבוהי קומה, כך שאני הנמוך ביניהם, והאנגלים הסיקו מזה מסקנה ברורה — לפי שיטה “אינדוקטיבית”, שהארץ־ישראלים גבוהי קומה, כולם כאחד, כמו האוסטרלים. לו היו רואים את הבחורים בפלוגה היו חושבים אולי אחרת. אבל גם את האילוזיה הזאת השארתי להם.

קראתי אתמול את הספר העברי היחידי שבא פה לידי, סיפורים של קרל צַ’פק²⁹⁰. אמנם קראתי אותם גם בשפה האוריגינלית, אבל נהניתי מהתרגום העדין.

פה במקום היה “שוק”. הרחוב המה מרוב אנשים. רציתי לקנות משהו בשבילך פימפי, אבל לא היה מה לקנות. ברובם הם חפצי משק בית זולים, ולא כאלה כמו בבית, אלא סחורת־מלחמה, הכל עשוי מפחים משומשים מודפסים בכתובות של פירמות. היה זה שוק דל מאד. אבל, היות ומזמן לא ראיתי חיי־רחוב, נהניתי מהמראה כאיש היושב בתיאטרון ונהנה מהצגה. אלה הם התענוגות שלי. אני נהנה כשאני רואה קטע מחיים נורמליים, אף אם המראה עלוב ומביע עוני ודלות.

אבל מה לי מכל הדברים שנעשים פה, כשאני מחכה למכתבים כמו שיהודי מחכה למשיח. תארי לך, זה השבוע הרביעי שלא ראיתי עדיין מכתב, הודות לשטות שעשו בפלוגה. לפעמים תפשתי את עצמי במחשבות כה טפשות שצחקתי לעצמי. למשל, התחלתי לתאר לי את המכתב הבא. ברוחי ציירתי לי את הצורה המדוייקת, ספרתי מכתבים, ניחשתי תאריכים וכו' וכו'. עד כדי כך אני כמֵהַ למכתב. החלטתי שהמטרה הראשונה היא — לקבל מכתב. אחר־כך אראה מה הלאה.

מחרתיים אני נוסע הלאה, ואין לי מושג באיזה מקומות אהיה אחרי שאעזוב את מחנה־ההבראה. אבל הדואר שבא מהפלוגה בדרך אלי, ישיג אותי וגם ישיגו אותי מכתבים שכתבת ישר לבית־החולים.

אני בסך־הכל במצב רוח טוב. לא פעם עודדתי מיואשים ותמכתי ב“ברכים כושלות”. ובשעות סכנה, בשעות קשות ומלאות זוועה השפעתי על אחרים לטובה ולמופת, כי השקט הפנימי וההומור לא עזבוני. ואם שמרתי על עצמי קצת, עשיתי זאת רק למענך, פימפי’לה, כי רק למענך החלטתי שכדאי לחיות. אבל שעות הזוועה כבר עברו ולא יבואו עוד.

משונה שאני מרבה בזמן האחרון לכתוב על עצמי, כאילו זה היה כה מעניין. אבל אני עושה כך רק מפני שאין לי כל ידיעה ממך ואין כל ערך לשאול סתם שאלות בזמן שמכתבים יגיעוני מחר או מחרתיים.

היי בריאה ועליזה כמוני.

גם לאמא אני מוסר שהיא צריכה להיות עליזה ושמחה ואופטימיסטית, כי זאת הדרך הכי חכמה בחיים. שלום ולהתראות.

שלך באהבה, ריקי

חדשות המלחמה: היטלר התאבד ב־ 30.4.1945 בבונקר בברלין, בעוד שהלחימה על העיר מתנהלת במלוא עוזה.

תל־אביב 30.4.1945

ריקי יקר!

עונה אני לך עכשיו בבת אחת על חמשת מכתביך האחרונים [מ־ 16, 19, 20, 21, 22 לאפריל 1945]. הידיעה על בית החולים הבהילה אותנו מאד. אני חששתי מיד שנפצעת. רק אחרי המכתבים האחרונים התחלתי מאמינה לך שחלית. אבל גם מחלתך מדאיגה. ריקי, האם אתה כבר בריא?

רק עכשיו מתגלה האמת שהיית בחזית. ריקי, כמה זה נורא. טוב לפחות שכעת אתה נמצא רחוק ממנה ושיום יום מצפים לשביתת הנשק. אתמול לא סגרנו כל היום את הרדיו במערכת כי היו שמועות על שביתת נשק.

בינתיים שלחתי לך את ספרו של אבא ומי יודע לאן שהגיע.

מה יפה שביקרת את הארץ־ישראלי הפצוע האומלל. ברכהו בשמי. אינך צריך להסתיר ממני דברים כאלה. להפך, לכתוב יותר פרטים. אתה עושה רושם כמסתיר הכל מפנַי: חוויות, מקרים, רגשות — הכל, ואינני יודעת מדוע.

ספרו של אבא הולך ונמכר. היתה כבר ביקורת אחת טובה בתוספת־עֶרב של “דבר” של זמורה ²⁹¹.

מהללים נורא את סיפורי ב “גִליונות " [”אלמנוּת "] ואומרים שיש לי עתיד גדול. אינני יכולה לשלוח לך כי בידי רק חוברת אחת, וכעת ששינית את כתובתך אינני יודעת אם תגיע לידך. וריקי, מחר ל "ג בעומר, אתה זוכר? 4 שנים לנישואינו.

ריקי, שתחזור בריא ושלם הביתה, ברכות מאמא.

באהבה, פימפי

שמור על בריאותך.

[מחנה החלמה בטרני, דרום איטליה ] איטליה 1.5.1945

פימפי’לה, יקרה,

הגעתי כבר למקום החדש. אחרי שסידרתי את כל הפורמליות, ניגשתי לרופא, והוא אמר שימשיך בטיפול. חשבתי שכבר אפטר מהרופאים, אבל אני רואה שהמקום הזה דומה מאד לבית־חולים. אמנם המקום הרבה יותר נעים, יותר חופשי, אבל ישנה השגחה רפואית על כולם.

פגשתי פה הרבה ארץ־ישראלים. סיפרו לי חדשות מהגדודים — ברובן חדשות לא־טובות.

אני באמת אינני יודע מדוע מחזיקים אותי פה. אני בריא במאה אחוז. אבל משום מה מוצאים לנחוץ עדיין לטפל בי. מחר אגש בפעם הראשונה לטיפול מתחת לאותה "מכונה לסלסול תמידי ", שהיא כבר ידועה לי מימי בית־החולים.

האווירה נעימה יותר, מפני שאינני רואה סביבי חולים, והחיים מתנהלים בצורה יותר “נורמלית”. פה גם אין אחיות, ובכלל חדל הפינוק של בית־החולים.

אני כותב את המכתב בעמידה. אני עומד בתור לפני המשרד והיות וחבל על הזמן (מחכים שעות!). האנגלים שעומדים על ידי מביטים על המכתב בתמהון. בוודאי שוברים את ראשם באיזו שפה אני כותב. אבל איש לא “העז” עדיין לשאול אותי.

דואר לא הגיעני בבית־החולים וכך אצטרך לחכות הלאה. אני מתהלך “בלי ראש” מפני שאינני יודע מה נעשה אצלך, לכן אני עצבני. בעוד שלושה ימים יִמְלָא חודש מאז קיבלתי את מכתבך האחרון.

עוד מעט יקראו את שמי ואצטרך להיכנס למשרד. לכן אני מפסיק את המכתב. היי בריאה.

אלף נשיקות מריקי שלך

ד "ש לבביות לאמא.

תל־אביב 6.5.1945

ריקי יקר

החודש יום הולדתך, והריני מקדימה לברכך בשמי ובשם אמא באריכות ימים, אושר ובריאות, כי מכתבי משום מה מאחרים להגיע אליך ואתה קובל שאינני כותבת.

אם כי קיבלתי ממך השבוע יום יום מכתב [מ־ 24, 25, 28, 29 באפריל 1945], ותודה תודה רבה בעד זה, וכל מכתב היה בדרך רק שמונה ימים, אתה שכחת שבל "ג בעומר השנה מלאו ארבע שנים לנישואינו. האמנם שכחת ריקי, או שאין בידך לוח עברי? רוזה ואהרון שלחו לנו שושני־תה יפים מאד, איחלו לך בכרטיס הבראה שלמה והרבה ברכות לשנינו ולשובך הביתה. הוריך היו אצלי לפנות ערב עם רינה [האחיינית ] והביאו קופסת שוקולדה.

כתוב לי על הכל. הכל מעניין אותי מאד. מקרהו של החייל הפצוע נגע מאד ללבי. התרגשתי מאד למקרא הדברים. ברכנו בשמי ואמור לו… רוצה אני לומר לו משהו לבבי ואינני יודעת מה, כה קשה לדבר בכנות מבלי לומר דברים המצלצלים כפראזות. ריקי, נשק לו בידו בשמי.

ריקי, האם אתה כבר הולך ומבריא?

כמה נפלא, החזית האיטלקית התמוטטה ²⁹². ועכשיו אתה כבר רחוק מהחזית, נכון?

התרגום [של No Directions ] מתקדם, אני עובדת עכשיו הרבה, עוד לא גמרתי לתרגמו בפעם הראשונה, ועלי עוד לעבדו פעם או פעמיים. אמנם המו "ל אומר עכשיו, שאוכל להגישו בכל שעה שארצה, אבל אני רוצה לגמרו לפני ימי הקיץ.

שוב קיבלתי המון מחמאות על סיפורי ב “גִליונות " [”אלמנוּת "]. סערוני, המבקר הקשה, אומר שהפעם הוא מוכרח לומר שמשהו רציני יצא ממני. תאר לעצמך שמבקר קשה זה אומר לי שכתבתי סיפור טוב, וכי הוא שוב מתחיל להאמין בי ²⁹³.

כאשר התמוטטה החזית האיטלקית צלצלה אלי גב ' ד "ר צוקרברג [השכנה ] כדי להודיעני. אבל אני ידעתי, כי שמעתי ברדיו. ביום ו ' האחרון פשטה שמועה ששביתת נשק, וכי כבר תלו דגלים ברחובות העיר. רצתי הביתה לבשר את הבשורה לאמא, אבל הרדיו לא אמר בצהרים דבר, וראינו שאין יסוד לשמועה.

ריקי, שלחתי לך את מאמרי על קלאוס מאן, בנו של תומס מאן ואתה אינך מזכיר דבר ["הסופר הצעיר בן דורנו "]. כנראה שלא קיבלת מאומה.

אני נורא, נורא כועסת שהשארת את התנ "ך בידי זרים. הוא יקר לי ורק לך נתתיו, כי הוצאתו עברית מקורית. נתתי לך את העברי ולעצמי השארתי את המסיונרי, אם כי ההוא אהוב עלי יותר. ואתה לא הערכת את זה, והשארתו בידי זרים. איך אתה הולך לבית־חולים בלעדיו, בלעדי התנ "ך? אין יהודי נפרד מתנ “ך, וביחוד לא מזה שנתנו לו למִשמרת לפני צאתו למלחמה. וביחוד לא זה שניתן לו מידי אשתו. ריקי, מה עשית? כיצד יכולת לשכוח אותו? הרי זה כאילו שכחת גם אותי. והוא היה כל־כך חביב עלי באותיותיו המרובעות. כה אהבתי לקרוא בו ומנעתי מעצמי תענוג זה רק כדי שיהיה בידיך. והנה אתה מפקירו לזרים. הלא קיבלתיו כאשר סיימתי חוק לימודַי בבית־ספר עממי, והוא זכרון לי: בטקס חלוקת התעודות נתן לנו קלויזנר את התעודות ואבא שלי, שהיה ראש ועד ההורים, נתן לנו את התנ”כים. תנ "ך זה נתן לי אבא בעצם ידו ²⁹⁴. ואיך יכולת לשכוח אותו? ריקי, אני קרובה לדמעות מרוב צער. זה הוא עלבון כזה לא ישוער גם לאבא וגם לי. תשיגנו במהירות האפשרית ותשלחנו הביתה במכתב רשום. הוא יקר לי נורא, וכעת שבעתיים.

סלח לי על התרגשות זו, אבל ידיעה קטנה זו שבמכתבך הממתני. איך אפשר לשכוח תנ “ך? ראית יהודי בלי תנ”ך? לכן איני תמהה שאתה כותב שאין לך מה לקרוא בבית החולים, אילו היה לך תנ "ך לא היית אומר כך, היה לך לקרוא בלי סוף. יהודי בלי תנ "ך? הוי ריקי, למה דווקא אתה צריך להיות יהודי בלי תנ "ך?

הדודה חנה ואמא מרגישות בכל פעם התקפות, ובכל פעם "פַּניקה " במשפחה. אבל התרגלנו גם לזה.

אומרים לי שאני נראית כעת הרבה יותר טוב. כנראה שכחתי מכל העמל של הספר, המצבה ודאגות הבית. היתה לי שנה איומה וקשה מאוד מכל הבחינות, וכעת הוקל לי וההקלה באמת ניכרת בפני.

אני רוצה לכתוב ולכתוב. הכתיבה הצילתני ממרה שחורה, ממרירות, מצער ומיאוש קודר במשך שנה זו. אני רואה בה גם המשך לרצונו של אבא, והיא כעת ממלאה אותי כולי. אולי ריקי תכעס על משפט זה, אבל אני חושבת שהיא גם הצילתני מחרדה לך, להימצאך בחזית. כי באותם הימים כאשר הגיעו ידיעות כה קשות מהבריגדה, ישבתי ועסקתי בה. בבטלה היינו בודאי אמא ואני משתגעות. אבל מכיון שהייתי עסוקה בכתיבה הצילני הדבר וגם ראיתי בו תוכן רב.

חושבת אני שכאשר תשתחרר מעול בית החולים מוטב לך לטייל קצת באיטליה. כדאי להקדיש לכך שבוע שבועיים, אפילו אם תאחר לשוב הביתה, ולראות, לראות, לראות. כך היה כותב לי אבא ללונדון. תאר לעצמך כמה רצו הורי לראותני ²⁹⁵ בכל זאת מנעו מעצמם את זה בהקדם, וכתבו לי לטייל, לראות ולראות ולראות, עד כמה שאפשרי יותר, לנצל את האפשרות לבקר מקומות. מאותה הסיבה אני עושה זאת כעת, מתוך רצון שתראה הרבה הרבה ככל האפשר. ברכות להחלמתך המהירה מאמא וממני. שמור על בריאותך והיזהר שלא תצטנן.

שלך פימפי

אינני רוצה לשלוח מתנה ליום הולדתך לבית החולים, שמא לא תמצאך. ולכן אשמרנה בשבילך כי הרי אתה כבר חוזר הביתה.

ניצחון פירוס מאי 1945 (יום הניצחון) — אוגוס 1945    🔗

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה [7.5.1945] יום הניצחון ²⁹⁶

פימפי’לה, היקרה מכל,

אחרי זמן ממושך של צפיה ומתיחות — ביום היסטורי זה, היום, בבת־אחת, קיבלתי את מכתבך [מ־ 30.4.1945] ואת הספר של אבא. ולכבוד זה לבשתי בגדים קיציים חדשים. אינני יודע במה להתחיל, כי יש כה הרבה נושאים. אתחיל בחלק הפרטי, האינטימי, וארחיב במשך המכתב.

ראשונה, יום הנישואים שלנו: פימפי 'לה, היה בזכרוני שיום נישואינו הוא באמצע חודש מאי, ולא העליתי בדעתי שזה יכול להיות לפני זה, הודות לסביבה הגויית בה אני נמצא, והודות לעובדה שאין לי כאן לוח עברי. לא חלמתי על כך של "ג בעומר כבר היה ועבר. סלחי לי. אני מברך את שנינו ליום זה. זו הפעם האחרונה שאנו חוגגים את היום בצורה נפרדת, ובשנה הבאה כבר נחגוג יובל קטן, 5 שנים.

קיבלתי את ספרו של אבא. ["מבוא לכתבי הקֹדש "] דפדפתי בו קצת, אבל לא יכולתי להתרכז מתוך ההתרגשות. זה הוא ספר שצריך לקרוא במנוחה נפשית וברוגע. ללמוד ולא לקרוא. לכן אתחיל לקרוא בספר בימים הקרובים. אבל את ההקדמה [של רובשוב ] קראתי. היא כתובה בפשטות ובאמיתיות. בגאווה רבה קראתי בסוף ההקדמה עליך פימפי. גם את נכנסת בעמודי הספר. חוץ מהשבח המגיע לך, הרי את דאגת להוצאתו בהקדשת כל כוחותייך לספר. כל איש יֵדע כי את היא שליווית את הספר מיום היוולד הרעיון עד ליום הוצאתו לאור ²⁹⁷. הכריכה והדפוס יפים ונאים.

את כותבת שהספר כבר נמכר והולך. איזו הצלחה בשבילך, איזה רגש של סיפוק. ואני מתגאה בך. אין דרך יותר טובה להנצחתו של אבא ביישוב העברי, מהפצת תורתו ופרי מחשבתו ביישוב ובנוער ביחוד. אבל אני חושב שמכירתו הגדולה תתחיל בהתחלת שנת הלימודים. תודה רבה בעד הספר ששלחת לי. אמנם קטונתי מלהבין אותו, אבל במשך הזמן אלמד ממנו.

העיקר שעכשיו תנוחי, זה חיוני. חבל שאינני יכול לקרוא את סיפורך החדש בגִליונות ["אלמנוּת "]. את רואה שכל העולם תולה בך תקוות. עוד מעט תהיי ה סופרת בישראל.

ביחס לאפשרות שתקבלי תפקיד של "כתב מלחמה " [מכתבה מ־ 22.4.1945]. קודם הייתי בוודאי אומר "לא ". עכשיו, כשהמלחמה נגמרה, הייתי אומר "כן ". אבל אני חושש שהתפקיד איננו אקטואלי יותר. חוץ מזה נשאלת גם עכשיו השאלה, מי היה נשאר עם אמא. אבל עצם הרעיון להיפגש פה באיטליה הוא עצום! ביחס למחלה שלי, אין לך כל צורך לדאוג. אני כבר בריא לגמרי, ומחזיקים אותו עדיין במחנה ההחלמה מתוך סיבות בירוקרטיות, לא בריאותיות.

ביחס ל "אמת ": אני מודה ומתוודה שרק פעם, רק בעניין אחד, שיקרתי לך, וזה היה ביחס לחזית. עכשיו, כשנגמרה המלחמה, אפשר להגיד זאת. כן, הייתי בחזית, וראיתי את שדה הקטל. אבל, פימפי 'לה, החלטתי אז שלא אכתוב לך את זאת כדי לא להדאיג אותך. לא הייתי בחזית זמן רב, רק חודש ימים, עד שחליתי והובילוני לבית־החולים.

אינך צריכה לחשוב שאני משקר ביחס למחלה. המחלה (לשעבר — היא כבר איננה ) היתה כפי שכתבתי לך. מוזר הוא הדבר, אבל אני לא נפצעתי, אלא הצטננתי. אפשר גם ברעם תותחים להצטנן — מצב גרוטסקי, אבל אמיתי.

לו היה פה צלם הייתי מצטלם ושולח לך תמונה כדי להוכיח לך שאני שלם ובריא ושפני נשארו כפי שהיו, וכֻּלי אותו ריקי שהיה קודם. הרעיון הזה הובא לי על ידי אנגלי אחד שדרשו ממנו מהבית שיצטלם, כדי לשכנע אותם שהוא בריא. ובאמת, אצטלם בהזדמנות הראשונה שתבוא לידי.

על החזית עצמה אינני יכול לכתוב משתי סיבות. ראשונה, כי הצנזורה עדיין אינה מרשה, ושנית, כי אלה הן חוויות שאפשר לספר עליהן בעל־פה, אבל קשה מאד לכתוב.

לפני שנים מספר לא העזנו לתאר לעצמנו ועתה, כשהתגשמו חלומותינו — אדישות. מעניין הדבר, שגם יתר החיילים, גם ארץ־ישראלים וגם אנגלים, קיבלו את הידיעות האלה בשוויון נפש. הסברה היא, כנראה, שאנחנו התרגלנו למפלות הגרמניות בהדרגה. מותו של היטלר [ב־ 30.4.1945] היה רק בין התוצאות הטבעיות וההגיוניות של המסע.

נדמה לי שאנחנו קרובים מדי — הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום — למעשים, כדי שנוכל לדון עליהם ולתפוס את הגדולה ההיסטורית שבהם. אנו חסרי מרחק פילוסופי. איננו רואים את היער כי אנו נמצאים בסבך העצים העבותים שלו.

פה הכריזו על שני ימי חג לכבוד יום הניצחון. בפי כל איש שומעים את המלה “V.E. Day ²⁹⁸”. גמרנו את המלחמה וגמרנו אותה בכבוד! עכשיו אני יודע רק דבר אחד: הביתה!

תכתבי לי, בבקשה, אם לשלוח לך כבר עכשיו מה שהתאסף. לי, למזלי, אין על מה להוציא כסף, כי אין פה כלום. אמשיך מחר. דרישות שלום לבביות לאמא. להתראות.

באהבה, שלך, ריקי

תכתבי לי בבקשה לפלוגה, לא למחנה־ההחלמה. יש עוד מכתבים שלך בפלוגה שלא הגיעוני.

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 8.5.1945

פימפי’לה,

היום הוא היום השני לחג הניצחון. כל איש חגג את החג לפי מנהגו. האנגלים וגם חלק של הארץ־ישראלים הלכו "לשתות ", והשתכרו. אחרים הלכו לנשפים שנערכו אמש. והיו כאלה שנשארו במקומם כאז וכתמיד, וביניהם הייתי גם אני. לא ראיתי כל סיבה להתהוללות, וחשבתי שצריך לחוג את הניצחון בשמחה עצורה. המלחמה, לפחות עד כמה שהיא נוגעת לנו — נגמרה, ונגמרה תקופה של פעולה מדינית ומאורגנת להשמדת היהודים, שהצליחה בהשמדת יותר משליש של עמנו.

יש לי רגש של ריקנות. רגש שמשתלט על כל איש בשעה שהוא משיג את המטרה. אמנם ישנה עוד מלחמה בעולם, אבל בשבילנו, בשביל העם היהודי, נגמרה המלחמה. מהיום והלאה אין לנו את "הלהבה הקדושה " בלב, המטרה לנקום את נקמת המיליונים שנשחטו. מצד שני, יתחיל עכשיו האבל על היהדות האירופית שנעלמה מן העולם.

אין כל ספק כי הניצחון הוא שלם. הוא שלם בעיקר מפני שהעמים השולטים בעולם ינהגו בגרמנים בצורה שלפי דעתנו היהודית היא הצורה הראויה והנחוצה. אבל הניצחון היה לנו, ליהודים, ניצחון־פִּירוּס ²⁹⁹. אמנם ניצחנו, אבל איבדנו את מיטב אנשינו. כל החגים היהודים שאנחנו חוגגים המלמדים אותנו כי "נצח ישראל לא ישקר ", מזכירים רק "היטלרים " קטנים, ננסים ממש, בהשוואה לגרמנים ה "מודרניים ", עד כמה שאלה נוגעים בנסיונות השמדת היהודים. לא נולד עדיין הגאון שיוכל לתת לנו חג כה גדול וכה שמח שיהלום את השמדת ההיטלריזם מעל פני העולם.

אולי מסיבה אחת לא היה זה חג מסורתי — מכיוון שלא התרחש בזמננו שום "נס ". שום "נסים " לא עזרו להציל את היהדות האירופאית, והעולם החליט להשמיד את היטלר רק ברגע שנוכח כי הוא מסַכן את העולם כולו. לא למעננו לחמו העמים, אלא למען עצמם. רק לנוּ היתה הזכות ללחום למען היהדות. אף על־פי שמלחמתנו היתה קצרה וכוחנו אפסי לעומת עוצם צבא האויב. השתתפותנו היתה לכן בעיקר סמלית.

אני כבר רוצה לצאת מפה, אבל הדבר נדחה מיום ליום. היום, למשל, חג, ושוב עלי לחכות למחר, לשאול את הרופא.

אני רואה את כל העולם בעיניים כל־כך אופטימיות! אין לך מושג. את זוכרת שהחלטנו להיות תמיד אופטימיסטיים! הנה, אף רגע, אף דקה אחת מזמן שהתראינו, לא עזב אותי האופטימיזם וליווה אותי בהצלחה עד כה, וילווני הלאה. פימפי 'לה, רק הודות לאופטימיזם שלי, ורק הודות לאינספירציה שלך, שגם היא מתבטאת באופטימיזם, החזקתי כה יפה מעמד אפילו בשעות קשות. ונוסף על כך, לא נשבר כוחי ולא נפלתי ברוחי אף לרגע קט. ועתה, הנני חזק ובריא, מלא תקוות ומלא מרץ, מביט לקראת העתיד בביטחון פנימי. במלוא מרץ אתחיל לבנות לעצמנו עתיד ברגע שאחזור הביתה. את היסוד בניתי פה על ידי הלימודים ההולכים ונגמרים. אהיה מוכן לבחינות, אם אפשר, עוד בקיץ.

די, אסיים היום ואמשיך מחר. שלום שלום. היי בריאה ותשמרי על עצמך, וגם אמא. להתראות.

בנשיקות ואהבה, שלך ריקי

תל־אביב 8.5.1945

ריקי, ריקי, ניצחון, ניצחון. זה עתה שמעתי את נאומו של צ’רציל מלונדון.

ריקי, כמה נפלא. מתי תבוא הביתה? עכשיו הרי אין זה אלא שאלה של ימים או שבועות. מקווה אני שלא חודשים.

ריקי, כל־כך קשה לבטא מה מרגישים כרגע. אתמול סאנו רחובות תל־אביב, דגלים מתנוססים על כל הבתים — דגלי יהודה, בריטניה, אמריקה ורוסיה. ישבתי אמש בחברה. שתינו כוסיות קוניאק. ואם אמנם לא יצאנו מכלינו, כי הניצחון בשבילנו הוא עגום מאד מבחינת הקורבנות שהקרבנו וההשגים שהשגנו, בכל זאת היתה התפרקות הרוחות.

שמעתי עכשיו ברדיו מה נעשה כרגע בלונדון, את ההמונים החוגגים והמריעים לכבוד צ’רצ’יל.

העיקר שניצחון. בודאי גם אתם משתגעים משמחה, סוף סוף בא הקץ לתלאה איומה זו. מחר יום חג בארץ, אבל אנחנו נעבוד ולא נשבות ממלאכה, כי הרי עיתון הוא מצרך חיוני ויצא גם מחר.

ריקי, לעת עתה אומרים ניצחון ולא שלום, אבל גם השלום קרוב, וילך ויתממש לאט לאט. העיקר שאין כבר פעולות איבה באירופה.

מה אומר לך, מלבד מלה אחת זו ניצחון הכוללת הכל. ומלבד סערת רוחות זו שנתקפנו בה, הכוללת למרות הכל כל־כך הרבה צער וסבל, הרי זו שמחה גדולה. אתה חוזר הביתה.

חוזר, חוזר. אבל בושה לשמוח, זכר המיליונים שאבדו. בושה להצהיל פנים. ובכל זאת טוב, טוב, טוב.

מיטב ברכותיה של אמא שלך.

להתראות, פימפי

ושוב ברכות ליום הולדתך.

פ.ס.

קראו לי אל ה "ועד למען החייל " ומסרו לי שנתקבל ממך מכתב [מינואר 1945] בו אתה מבקש הלוואה לצאת הספר ולמצבה. הזמינוני לשם. ומיד כאשר גילו את שמי השני, (שמי שבכתב: שרירא ) קיבלוני בכבוד מלכים. הם הסבירו שהלוואה אינם נותנים, אבל חשבו לתת ערבויות ועצות. הוכרחתי להודות שהספר כבר יצא. ובכלל אמרו שלא ידעו מי אני. כיון שהם כבר יודעים הרי אינם מוצאים צורך לייעץ לי, כי הם בטוחים שאני בעצמי יש לי די קשרים וידע להסתדר.

בינתיים הציגו לפני שם את כל הקצינים והרבנים, שהכריזו פה אחד שקראו את מאמרַי, וביקורי שם הפך למין מעמד חגיגי אמנם, אבל חסר ערך. הודיתי להם על כל הכבוד והלכתי לדרכי. להתראות.

שלך, פימפי

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 10.5.1945

פימפי’לה, יקרה,

הנה, עד כה חיכיתי לגמר המלחמה ועתה אני מחכה אך ורק לרגע בו אשוב הביתה.

הייתי היום אצל הרופא לשם "Regarding ". במחנה זה מחלקים את האנשים לשלשה סוגים. אלה שמיד אחרי מחלה נכנסים לסוג ג '. היום נכנסתי כבר לסוג ב '. וכשיתן לי סוג א ' אצא מפה, סוף־סוף. אני מעונין כבר לבוא בחזרה לפלוגה מפני שמשם אנהל את הפעולה לשיבתי הביתה. אני בינתים לומד, וחוזר על חומר שכבר למדתי.

היום ביטלו את הצנזורה ביחידה. אבל היות ואינני יודע אם זה חל גם על מכתבים לארץ־ישראל. זאת היא ההקלה הראשונה שניתנה, שני ימים אחרי שביתת הנשק. את רואה, פימפי, שהעולם חוזר מהר מאוד למסלולו הרגיל.

מה עושים ידידינו, המשפחות פוגל, רבינוביץ, ואיך הדודה חנה? ואיך מצב בריאותה של אמא? לוּ היה אפשרי להפגיש אותה עם בני גילה, היתה משוחחת ומוצאת את מנוחתה הפנימית.

רציתי לכתוב לך שיר, אבל הוא כל־כך לא־הצליח שזרקתי אותו מיד. אתמול התחלתי לקרוא את הספר של אבא לאט, לאט. וראיתי שהוא כתוב בצורה כה ברורה, שהבנתי הכל.

האם את מבקרת בתערוכות? מה נעשה בשטח זה בארץ־ישראל? האם את כבר מטיילת על שפת־הים? או אפילו כבר מתרחצת בים?

תכתבי לי על הכל, בבקשה. היי בריאה ותהיי גם עליזה. גם אני עליז, כי אני בוטח שעוד נשמח ונהיה מאושרים. כבר עברו כל הזוועות והסכנות, ואני מתכונן לבוא הביתה בזמן קרוב מאד.

שלום ולהתראות, דרישת שלום לבבית לאמא.

באהבה רבה, שלך, ריקי

תל־אביב 14.5.1945

ריקי יקירי,

תל־אביב קיבלה את הניצחון לא בהתלהבות יתרה, כי זכרה את קורבנות פולין ואירופה כולה, היהודיים. הוקמו עמודים שחורים נושאי נר תמיד, ורק במקומות בודדים רקדו בחוץ והתהוללו במקצת.

על המדרכה לפני קפה האמנים "כסית " רקדו בלט גרטרוד קראוס ³⁰⁰ ונתן אלתרמן. קהל רב התאסף. גם רובינא שרה שם. אבל אני לא הייתי שם אותה שעה. ריקוד בלט זה שאני מתארת לפניך היה בשעה שתיים בלילה באמצע הרחוב. מכוניות עם חיילים אמריקאיים התעכבו והכל יצאו לראות את הריקוד. איש בודאי לא תיאר לעצמו שרוקדת הרקדנית הגדולה ביותר בארץ ובוינה, עם אחד המשוררים המוכשרים ביותר. בודאי חשבו שאיזה בחור ובחורה משתוללים ברחוב.

רקדו גם קלצ 'קין, אשתו של מסקין ³⁰¹, שלונסקי ³⁰² היה שיכור והתנצל לפני כל הזמן, מתוך

חשש שאכתוב כנראה נגד זה. אמנם הוא זוכר את מיליוני הקורבנות, אבל הן אלפיים שנות עבדות ואולי אבדון גמור היו צפויות לנו לולא ניצחנו, ולכן מצווה להשתכר ולהתהולל. רקדו פולקלוריסטים זקנים, מוסיקאים, ציירים וכו '. עמדתי מרחוק. רציתי לקלוט את התמונה כדי לדעת מה היה.

בתל־אביב נערכה גם תהלוכת ניצחון. גם לשם הלכתי מבלי להשתתף ³⁰³. עמדתי על יציע לא רחוק מרוקח [ראש העיר ] וראיתי את כל המחזה לרגלי. המחזה היה צבעוני וציורי מאד. ראיתי חובה לעצמי לראות כיצד מקבל היישוב שלנו דבר זה, מבחינה מקצועית גרידא.

מתפלאה אני מאד שאינך מזכיר אף במילה אחת את ביקורה של רובינא ³⁰⁴ אצלכם. דומני שאתה החייל היחיד שאינו מספר על כך. כלום לא ראית אותה, ולא מסרת על ידה דרישת שלום?

חבל שאינך מקבל את מכתבי, כי בינתיים אינך משיב עליהם ושנינו כותבים כסומים לתוך חלל האוויר.

ריקי, בשבוע הבא יום הולדתך. כבר ברכתיך אבל עוד כמה ברכות אין בהן כדי להזיק. ואולי המכתב ההוא אבד. ברכות מאמי, מהוריך וברכות מלב מלא, ממני. מי יתן ותשוב במהרה בריא ושלם אלינו ונבנה ביתנו מחדש. ריקי, ואולי השנים הבאות לטובה, תשכֵּחנה לך את תלאות המלחמה.

הרי אני, כאין וכאפס לעומתך שהיית בבריגדה, בחזית, שעשית משהו בפועל במלחמה זו, בעוד אני ישבתי בעורף. לי יש רק חלק קטן שבקטנים במעשה שלך, שפרנסתי את אמי ואת עצמי ואפשרתי לך להיות שם. שלא העמסתי עליך עול כבד. דומני שכך, לא כן, ריקי? אבל אתה זכית זכות גדולה. כעת לאחר הניצחון, לאחר שרחקה ממך הסכנה, דומני שטוב עשית: השתתפת בגוף, לא רק ברוח, במלחמה זו. ביחוד בבריגדה היהודית. אומרת אני זאת בגאווה, ורואה בו אחד מהישגיך הגדולים, הגדולים. כן, אין רק רוח לאומיות דוברת מפי, אלא שמנסה אני לראות מעשה זה שלך ברוחו של אבא, שהשבוע, ביום ד ' 16.5.1945 בשעה 4 אחה "צ, נגלה את מצבתו. מנסה אני לראות את השתתפותך במלחמה כפי שהוא היה רואה אותה, מתוך גישה מוסרית ולאומית טהורה. ובגישה זו אני רואה כי עשית מעשה טוב וטהור, מעשה שגאוותך וגאוותנו עליו.

ריקי, אמנם חייך היו קשים שם, אבל כלום חיינו כאן היו קלים? הרי עלינו עברו, ביחוד בשנה האחרונה, תלאות בלי סוף, ואתה ראית את אירופה בשחרורה. אתה ראית חיילים בסבלם, כפי שאתה כותב על אותו חייל פצוע שאתה מטפל בו ברוח, ויוצר סביבו אווירה חמה. אתה ראית רבות, בעוד שאני ראיתי רק עורף שבע, שאנן, ודאגתי לענייני הפרט שלנו, לביתנו. אבל כך נחלקו התפקידים, בינך וביני. ואני נטלתי עלי את הדין.

אומרים לי, שאני נראית טוב מאד, כי הבראתי, אבל אינני יודעת מה מראה פניך אתה, ואם אמנם הבראת כפי שאתה כותב, או שיש ברצונך לעודדנו.

תאכל הרבה ותבריא, וריקי, שמעתי שבאיטליה יש חגורות משי יפות, מצוירות, פשוטות. ראיתי אחדות מהן שהובאו הנה. אולי תשיג לי אחת או שתיים מהן, הן כה אורגינליות.

ושוב ברכות מאמא וממני.

שלך באהבה, פימפי

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 16.5.1945 יום השנה לאבל.

פימפי 'לה, היקרה מכל,

ליום השנה לאבל הכבד שלנו אני רוצה לכתוב לך ואינני יודע כיצד. כי מה אוכל לכתוב שיתן שמץ של ניחומים? איך אוכל להביע מחשבה בצורה ההולמת את גודל האסון, בשעה שאנו מתאספים ברוחנו לזכור ולבַכּות אותו?

נוסף על הכאב הלכו אחרי אבא ידידיו הטובים מחוג המשפחה, ואני עדיין בנכר.

אינני יודע כיצד לכתוב. אינני אמן השפה. ואף לו הייתי יודע כיצד לכתוב, לא הייתי יודע מה לכתוב. אין מלים בפי. אינני יכול להביע כל מחשבה על מהותו של אבלנו. ניסיתי קשות, אבל רואה אני כי לא יעלה בידי. כדי לדבר על זכרו של אבא נחוצים שני גורמים אשר אין לי: גודל רוח והתעלות לאוביקטיביות.

היות ונבצר ממני לספר על חייו של אבא, רוצה אני להביא לפני עיני־רוחי את אשר קרה מיום שאבא הלך מאתנו ואיך התקדש זכרו לעתיד.

היתה זאת שנה רעה מכל רע, כי היכה אותנו הגורל במכות נוספות; במותם של צבי ברגמן והדוד פיני, ובאותה שנה יצאתי לנכר ונשארת עם אמא. נשאת בעול הקשה בשעה שלא יכולתי להיות לצדך.

למילוי רצונו של אבא ולהנצחת זכרו, ניגשת להוצאת ספרו. לקחת על עצמך את כל הדאגה ואת כל האחריות הכבדה להצלחת המפעל, כי ידעת שספר זה הוא הזכרון החי לאבא. כ "כ ניגשת להקמת המצבה, באותה מסירות ובאותו המרץ. על ידי מפעלים אלה הבטחת כי שמו ומעשיו של אבא ישארו לעולם בין הבריות.

והיום, כשמלאה שנה להילקחו של אבא, שוב מתייחדים אתו ידידיו ורעיו, סביב קברו.

והוא כבר מוריק ופרחים צנועים מקשטים אותו. ומצבה מאבן־ירושלים מבשרת את שמו של אבא ואת השנים שאלהים נתן לו.

ככל גדולי ישראל כן גם אבא לא זכה לראות את אשר היה גורם לו שמחה ונחת אין־קץ. הנה רק ביום השנה הושמד הנחש הגרמני שחנק מיליונים מבני עמנו. ליום זה, שהוא לנו כמו חג פורים חדש, לא זכה אבא. וגם לא להוצאת ספרו, מפעלו הגדול, שהופיע על במת היישוב ביום שנה זה.

ובין האוצרות שאבא השאיר לעולם, ישנו נכס יקר. אני אסיר תודה ומלא גאווה שאבא הפקיד את היקר מאוצרותיו בידי. הרי את פימפי 'לה, היית יקרה לאבא מכל. והאהבה שבה גידל אותך, נשאה את פריה. את הולכת בדרכיו ומחייה את זכרו. בפעילותך הספרותית את מנציחה גם אותו, וממשיכה במפעלו לתפארת הספרות העברית.

אבל למען זכרו של אבא, שהוא יתבטא בעקר בעבודתך הספרותית, עליך לחזור למסלול של החיים. נגמרה שנת האבל ואת מוכרחה לקבל את כל הרשמים והחוויות שאדם חי זקוק להם, כי אחרת יקטן כוח יצירתך. את זקוקה לקונצרטים ולתיאטרון, וגם לקולנוע. לא לשם תענוג גרידא, אלא מפני שאת צריכה להחזיק את עצמך ואת רוחך על הגובה. את מוכרחה לחזור לשיווי המשקל, כדי שתהיי פרודוקטיבית.

כמה צר לי שאינני יכול להתאבל היום אתך יחד. על רגשותי אינני יכול לכתוב, כי פשוט אין לי מילים לתארם, והם מטושטשים וטבולים בזכרונות נוגים, שלעולם לא אוכל להפוך אותם לשפה מתבשרת.

שלום רב, פימפי 'לה, להתראות בקרוב.

היום אני מתייחד עם זכרו של אבא, וברוחי אני אתכן, אתך ועם אמא.

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 16.5.1945

ריקי יקר,

יום קשה לנו היום. היום בשעה 4 אחה "צ הננו עולים לקברו של אבא, לגילוי המצבה. חבל שלא תהיה עמנו. ואני הייתי בטוחה שביום זה כבר תהיה כאן.

קשה לי לכתוב עכשיו. כל הלילה התרגשתי והרהרתי באותו הלילה לפני שנה. קשה לי לחשוב שביום זה אני יושבת ועובדת כרגיל, ואין לי פנאי להתיחד עמו במחשבתי. ואולי אסור לי. אולי אינני מסוגלת לעשות זאת בלי צער רב. חרדה אני מאוד לאמא שטקס זה יעבור עליה ללא התרגשות יתרה. ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] ואשתו יבואו בשעה שלוש וחצי בטקסי לקחתנו לבית הקברות. רואה אתה שהוא מקל עלינו בכל. שוב נלבש מלבושי אֵבל ואלמנוּת שחורים ונצא לשם. ובכל זאת הרי הספר כבר יצא, והרי הוא חי בלבנו. לא נשברנו כליל ואנו ממשיכים גם אותו בארץ החיים.

רובשוב הודיעני שיהיה, אבל אמר שהפעם אולי לא ינאם, ינאם כנראה קרופניק.

ריקי, נזכרך שם ונניח בשבילך ענף ירוק, כאילו השתתפת עמנו. זהו מנהג יהודי. מקווה אני שהגנן שתל שם פרחים. לא הייתי ולא ראיתי. הזמנתי רק על ידי הטלפון שישתול שם אמנון ותמר סגולים. קשה היה לי ללכת לשם פעם נוספת, כי כל ביקור פרושו כאב ראש והתרגשות במשך כל השבוע. הודעתי טלפונית להוריך. אביך יבוא. כבר כתבתי לך השבוע מכתב והנה מכתב שני, שרתוק אמר לנו כאן בועידת העתונאים ³⁰⁵ שבקרוב יתחילו לשחרר את החיילים הותיקים, האם אתה נמנה על הותיקים, ריקי?

מחר יופיע ב "הבֹקר " מאמרו של קרופניק על ספרו של אבא, וב "ידיעות אחרונות " של ד "ר קרליבך. כמה אנשים ביקשו ספר והם מוכנים לכתוב. גם ב "הארץ " אמרו לי שהספר כבר נמסר למבקר. המכירה נמשכת ריקי, כלום אפשר לדבר ביום כזה על ענייני מכירה וכתיבה, אבל הרי הכל קשור באבא, במפעלו.

מנהל הסמינר ידידנו שבנו נפל בחזית, אמר לידידים שלנו שהוא לא ישאיר אחריו מאומה. הנה אבא השאיר שלושה ספרים וספר רביעי בדמות בת. כן, ריקי, כך הוא אמר.

מחר יתפרסם גם מאמר שלי ב "הבֹקר " “ספרות — תעמולה פוליטית ³⁰⁶” אמנם אין המאמר מתאים לשבוע כזה, אבל הוא נכתב לפני כמה שבועות ועכשיו מפרסמים אותו.

על אבא עוד אינני יכולה לכתוב. "אין לי המנוחה הדרושה והשלווה הבהירה " (לדברי וורדסוורת ) הדרושה לכך. הרי אתה בעצמך אמרת לי שיש לכתוב לא באבל ולא תוך צער, אלא אפילו מתוך חדוות חיים.

אני כל־כך נרגשת עד כי לא אוכל לכתוב היום יותר. מוחי ואצבעותי, אינם נשמעים לי. יש בי רעד פנימי וחיצוני שאינם נותנים מנוח. בודאי תבין לרוחי, ובודאי אתה מרגיש היום כמוני.

דרישת שלום מאמא

שלך באהבה, פימפי האבֵלה

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 17.5.1945

פימפי 'לה, יקרה,

היום קיבלתי ידיעה שנמצאים בדרך אלי תשעה מכתבים. סוף־סוף אקבל את כל המכתבים ואדע מה שנעשה בבית, כי פה קיבלתי רק מכתב אחד ממך שכתבת לבית־החולים [מ־ 30.4.1945].

כבר אין לי טיפול, ומחזיקים אותי פה מתוך מין מסורתיות. אי־אפשר להבין מדוע אינם שולחים אותי כבר מפה.

כל החיילים הארץ־ישראלים רוצים לנסוע הביתה. לדאבוני ישנו איש ³⁰⁷ אחד הדואג לנו יתר על המידה. וכשם שהצליח להוציא אותנו מארץ־ישראל בזמן מלחמה, כן הוא משתדל עכשיו, בימי שלום, שלא נחזור כל־כך מהר הביתה — כי זה "כבוד " גדול לנו לא להיות בבית.

היום דיברתי עם בחור־שנפצע בחזית בצורה שלא יהיה מסוגל לעבוד לפרנסתו ולפרנסת משפחתוֹ. הוא פנה לאנשי הסוכנות, ואלה הבטיחוּ לו שיתענינו בדבר, והוסיפו כי: "אינם יכולים להבטיח מאומה ". הבחור אמר לי בדמעות בעיניו, שכנראה יצטרך לבקש נדבות. זהו הצד האמיתי. הפצועים הללו יהיו למשך חודש או חודשיים "גיבורים לאומיים " ואחר־כך יהיו פושטי־יד.

אם יש ל "ידידנו " ש. [שרתוק ] אמביציה להיות מדינאי ולהבריק כלפי חוץ, עליו גם לשאת באחריות בעד כל הקורבנות שהוא מקריבֹ. ובוא יבוא היום והמשפחות האומללות הללו תידפקנה על דלתותיו ותידרושנה את שלהן. ואוי ואבוי לו אם לא יפרע את חשבונו. כן, יש לנו מדינאים קטנים, הרוצים לעשות פוליטיקה גדולה. וזה היה תמיד אחד הגורמים העיקריים לכשלונות בתולדות הציונות.

די קשקשתי. אני רק קצת מושפע מדברי הבחור שפגשתי היום. דרישת שלום לבבית לאמא. זה הכל, שלום ולהתראות.

שלך באהבה, ריקי

[מחנה מעבר בבארי ] איטליה 27.5.1945

פימפי’לה, יקרה,

אני כבר “בדרך”. עזבתי את מחנה ההחלמה ועתה אִטלטל ממחנה למחנה עד שאגיע לפלוגה שלי.

אתמול קיבלתי שנים־עשר מכתבים שלך, ושמחתי נורא שסוף־סוף הגיעוני. גם המאמרים בעיתונים הגיעו אלי. אמנם באחור רב, כי הם הסתובבו בכל איטליה עד שהשיגו אותי. המכתב הראשון הוא מתאריך 9.3.1945. קראתי את כל המכתבים, אבל לא הספקתי עדיין לקרוא את כל המאמרים, כי הגיעוני אתמול בערב ולא היה לי אור לגמור את כולם. הספקתי רק לקרוא את המאמר על בנו של תומס מַאן ["הסופר הצעיר בן דורנו — האוטוביוגרפיה של קלאוס מאן "], והוא מעניין ואמיתי מאד, וגם נותן קָרקטריסטיקה מוצלחה מאד של הדור שלנו.

בנוגע לתנ "ך, את כועסת עלי. אבל אינך יודעת את הנסיבוֹת שגרמו לכך שלא לקחתי אותו אתי, לכן אני רוצה להסביר אותן [מכתבה מ־ 6.5.1945]. ה "חזית ", נחלקת לשני חלקים: קַו ראשון וקַו שני. לקו הראשון מותר לקחת אך ורק דברים שלא יפֵרו את חוקי הביטחון אם יפלו לידי האויב. מצד שני לוקחים לקו הראשון אך ורק דברים שאינם בעלי ערך רב, כי שם בקלות הם אובדים, נשמדים, נשרפים. לכן, כאשר עברנו לקו הראשון, השארתי את כל הדברים היקרים לי בקו השני, כי שם היו פחות או יותר בטוחים. וכך עשו כל החיילים, הן לפי פקודה והן לפי רצונם. בקו הראשון הכל הֶפְקֵר. אין אפשרות, אין זמן ואפילו אין הזדמנות לשמור על חפצים, לא מפני הפצצות וגם לא מפני החלפה, גניבות, או מפני האויב. באותו היום שחליתי, לקחו אותי בג 'יפ של הצלב האדום מהקו הראשון ישר לְרָבֵנָה [לבית־חולים קדמי ]. לא יכולתי לבקש שיעבירוני קודם לקו השני שאקח את הדברים שלי, כי באותו הג 'יפ ישבו פצועים שהיו זקוקים לעזרה רפואית מידית.

כך קרה שהתנ "ך נשאר בקו השני. כל מה שיכולתי לעשות היה שכתבתי מיד מכתב שישמרו עליו היטב, כי בינתיים נסעתי דרומה לרִימִינִי, אַנְקוֹנָה וכו ', עד שהגעתי לבַּארִי לבית־החולים. אבל על מכתבי לא קיבלתי תשובה, כי בינתיים צ 'מרינסקי שעבד במקומי נפצע, וגם הוא עבר לבית־חולים. כשנודע לי הדבר, כתבתי עוד מכתב למשרד הפלוגה בבקשה שישמרו את התנ "ך במקום בטוח עד שאבוא. זהו המצב לפי שעה, ולפי בקשתך אשלח לך אותו מיד כשיבוא לידי בדואר רשום.

פימפי, ביחס להערה שלך שאני היהודי היחידי שאין לו תנ “ך, רוצה אני לקבוע את העובדה שבפלוגתנו הנני החייל היחידי שיש לו תנ”ך.

בין החיילים הארץ־ישראלים הנמצאים אתי שוררת התמרמרות רבה. בשביל כל צבאות העולם (לרבות כושים ) כבר נתפרסמה תוכנית השחרור, רק בשביל הארץ־ישראלים עדיין לא. ישנן נקודות שחרור שלפיהן ילכו החיילים הביתה בתור מסוים, אבל היות וביחס לארץ־ישראלים לא התפרסמה עדיין תוכנית השחרור, לא ידוע שום דבר. קיבלתי מכתב מצבי כורך [חברו ] ובו הוא מתאונן על אותו הדבר: “למה רק אנחנו מופקרים?”

חיילים אנגלים ששאלו אותי על תוכנית השחרור שלנו לא האמינו לדבר כשאמרתי להם שאין תוכנית. וזה באמת לא יאומן כי יסופר. גם עד עכשיו התאונַנו על חוסר היחס לחיילים. עד כה ניצלו את כל העניין לשם תעמולה בעיתונים ³⁰⁸. אבל עכשיו זה עובר כל גבול.

כל מה שנאמר ונכתב עלינו (עד כמה שקראתי עיתונים ארץ־ישראליים רוב הדברים הם שקרים ), עשוי רק לטשטש את המצב האמיתי. החיילים בחזית אינם "גיבורים " אלא עבדים פשוטים העושים מה שמצווה עליהם. האנשים הטובים וה "נדיבים " הדואגים כל־כך לפרסומת, אינם דואגים למה שבאמת כואב לחייל — דאגה למשפחתו. משפחות החיילים מופקרות ואיש אינו שואל עליהן. בזמן שחיילי כל האומות מתהלכים בראש מורם כי בבית דואגים לקיום משפחתם, ישנם חיילים ארץ־ישראלים המתהלכים כמו צללים, כי הם דואגים לבני משפחתם תוך חרדה רבה. הם יודעים שאם יקרה להם משהו, לא יהיה איש שיטפל בענייניהם. לשם אילוסטרציה, לפני כשבוע ימים הודיעו לי מהפלוגה שחייל אחד, תל־אביבי, התאבד בפלוגה. הסיבה היא מצבה הכספי של משפחתו. המתאבד הוא עורך־דין מתל־אביב.

אנשי הסוכנות המציאו פרָאזות חדשות: "להמשיך בתפקיד ", "להחליף בתפקיד ", "יש עוד מלחמה עם יפן ", "על כבוד החיילים ". הסוכנות גייסה את החיילים בסיסמה "מלחמה בהיטלר "', כנראה נוח לה עתה לשנות את הסיסמה. אני מתפלא שהסוכנות לא גילתה עדיין אינטרסים חשובים בבּוּרְמָה ³⁰⁹. אבל נשכח את כל אלה: מעניין אותנו רק המצב הנוכחי, מצב השחרור.

לפני זמן לא רב ביקר "בחזית "³¹⁰ (כמובן אחרי הקו השני ) "ידידנו " ש.[שרתוק ], ונתן על כל השאלות ששאלו אותו תשובות חלקלקות ודיפלומטיות. ועוד כל מיני אנשים קִישקשו דיבורים ריקים על "עתיד החייל ", על "העברת המתים לארץ־ישראל " (במקום להעביר לארץ־ישראל את אלה שנשארו בחיים!). כן ביקרה פה חנה רובינא שלא יכולתי לראות אותה, כי הייתי באותם הימים בתפקיד בחזית. היא היתה היחידה ששיחקה בכנות ונאמנוּת.

זהו מצבנו. אנו הושלכנו לנכר בשעה שהיה לזה מסווה לאומי. ועתה, כשגם מסווה זה אינו קיים, איש אינו חושב להחזירנו. ידענו שאנחנו 'בנים חורגים ' ליישוב העברי והשלמנו עם זה. אבל עתה נשמעות זעקות מצד היישוב שלנו כי צריך להעלות ארצה את שרידי היהודים באירופה. אבל מדוע לא להעלות אותנו? הרי היינו בנים נאמנים ליישוב, וגם עתה הננו מוכנים לעלות ארצה כמעפילים.

ביחס אלי, אני אתחיל בהיאבקות־איתנים למען שחרורי, כשאגיע לפלוגה שלי. עד כה היה לי רקע מוסרי להיות חייל. מעתה והלאה הוא פשע להיות חייל, פשע כלפייך וכלפי ביתנו. תלך־נא הסוכנות מחי "ל אל חי "ל — אני אלך הביתה.

פימפי, התאור של ליל־הניצחון עם הריקודים לפני קפה "כסית " היה אוריגינלי מאד [במכתבה מ־ 19.5.1945]. החגיגה שלנו כלל לא היתה חגיגית, כי בשביל החיילים תיגמר המלחמה כשיחזרו הביתה.

היום אקרא את כל יתר המאמרים ששלחת לי ושהגיעוני בבת־אחת. מתי אוכל לקרוא את הסיפור שכתבת ב “גִליונות " [”אלמנוּת "]? הרי כל העולם מהלל אותו.

הלילה התחילו עכברים לאכול את ספרי הלימוד שלי. במקרה לא נגעו בספרו של אבא. אצטרך להמציא שיטה שהעכברים לא יגיעו.

פה משרתים אותנו שבויים גרמנים. מובן שהקפדנו להראות באופן ברור שאנחנו יהודים. איננו מדברים אתם, כמובן, אף מלה. רק אם אחד מהם פונה אלינו, הוא מקבל תשובה קצרה:“shut up”.

תהיי לי בריאה ותנוחי הרבה, ותאכלי הרבה. להתראות בקרוב. שלום שלום.

באהבה רבה, שלך ריקי

27.5.1945

שלום לך אריך היקר!

נראה לי שקבעת לך מקום במחנה ההבראה לזמן ממושך, ואין ביכולתך לשוב אלינו במהרה. אני מקוה שהנך מתרפא ולא תצא מכל העניין חולה, בפרט עליך להשתחרר מן הרעיון של חולניות, כיוון שאין לו לאדם לתת למוחו מחשבות שהוא בבחינת חולה. קשה להשתחרר מן הפסיכופתולוגיה הזאת. על־כן חזק ואמץ ושוב במהרה.

אנו יושבים במקום נאה ביותר באלפים האיטלקיים, הכל נאה מסביב, אלא שאנו יושבים ומפהקים פיהוק גדול ומחכים למשיח צדקנו, הוא ה־ ³¹¹discharge, אלא שזה מתמהמה ואינו בא כלל.

על גבול אוסטריה אנו יושבים ומשכינים שלום בין תושבי המקום.

יום יום אנו רואים שיירות עצומות של חיילים גרמנים עלובים המובלים "כצאן לטבח ", ועיניהם יוצאות מדאבון לב למראה הדגל הכחול לבן המתנוסס על מפקדת הגדוד. לדעתי, הרי זו היא תעודה גדולה עבור עמנו שאויבינו רואים אותנו בשדותיהם.

ויכוח גדול נתעורר בין הוכחנים הגדולים שבגדוד, על צורת הנקמה באויבינו טרם היכנסנו לאוסטריה ולגרמניה, ויש כבר דעות קיצוניות שונות, וגם נעשו כבר כמה וכמה מעשי שטות ³¹² שאינם הולמים לגמרי את כבודנו.

כתוב לי כמה זמן בדעתך לשבת עוד במקום ההבראה, ומתי בדעתך לחזור.

אם אתה נהנה שם, המשך לשבת וליהנות, כי כאן אין החיים מעניינים כל־כך.

כתוב אם קיבלת את הספר ששלחו לך, ואם רצונך בעוד משהו.

והריני שלך, הברא והצלח. שלום.

סרג 'נט מוג’נר

[מחנה מעבר בברינדיזי ] איטליה [ללא תאריך ]

פימפי’לה, יקרה,

אני עדיין נוסע ונוסע. התנועה מתנהלת בקצת קושי. אני עובר מרכבת לרכבת ומתקדם באטיות. ואני אינני לבד. בינתיים הצטרפו הרבה ארץ־ישראלים שגם הם חוזרים ליחידה שלהם, ואנחנו בתוך תנועה של אלפי חיילים מכול האומות. התנועה היא עצומה כי מובילים שבויי מלחמה בכל הכיוונים. בתוך המערבולת אני מוכרח להיזהר שלא "ללכת לאיבוד ", כי אני רוצה סוף־סוף להגיע לפלוגה שלי. הנסיעה היתה עד כה די מייגעת כי קשה לדאוג לנוחיות הפרט בשעה שמתכנסים אלפים. אבל חוסר הנוחיות אינו מפריע לי כל־כך. אני מרגיש את עצמי כה מיותר פה. איש אינו צריך בי.

לפי מזלי, שוב אני עובר את כל השממות של איטליה ועד כה לא ראיתי מקום או עיר שאינה הרוסה כולה או בחלקה. אבל כשאגיע לפלוגה אבקש חופש כדי לראות את ונציה, פלורנץ, רומא ונאפולי. מגיע לי כבר מזמן חופש ארוך.

פימפי 'לה, בעוד חצי שעה נוסעת הרכבת שלי ולכן הכתיבה שלי קצת מבולבלת. במשך כמה ימים לא כתבתי לך מפני שפשוט לא היה לי מתי לכתוב, וגם לא מקום, וגם לא היתה תיבת דואר.

עכשיו אמר לי אנגלי שיושב על ידי, כי הוא מתפלא על השקט הפנימי שלי שבמצב כזה אני כותב מכתב. הרכבת נוסעת בעוד 25 רגעים. כולם כבר נכנסו חוץ מאלה שרוצים לקנות בבתים פירות או אגוזים. אני יושב ליד הרכבת (בפנים אי־אפשר לכתוב, כי אלה הם קרונות להובלת בהמות ) עם הבלוק ביד וכותב.

בעוד כמה ימים אוכל לשלוח לך עשרים לירות. אני רוצה שתשתמשו בזה בשביל ההבראה.

היות והרכבת כבר תיסע בקרוב, אפסיק את המכתב. להתראות בקרוב.

אלף נשיקות מריקי

תל־אביב 29.5.1945

ריקי יקירי!

קיבלתי את מכתבך העגום והיפה מיום האבל, יום מלאת שנה למותו של אבא [מ־ 16.5.1945]. אף אני כתבתי לך מכתב ותיארתי את אשר עבר עלינו באותו היום. הקיבלת אותו? מכתבך מלא רגש ומעלה אותי מעלה מעלה. קטונתי מכל החסד הזה.

בינתיים שמענו כאן ידיעה לא משמחת שהבריגדה באוסטריה. היש אמת בדבר? מדוע אין מחזירים אתכם הביתה אלא שולחים עוד יותר רחוק? כעת נדמה לי כבר שאיטליה סמוכה מאד אלינו, ממש בשערי ארצנו. אבל אוסטריה! כל אותן ארצות דוברות גרמנית מתועבת, מעוררות בי דאגה. ריקי, איפה אתה כעת? רוצה אני לקוות שאתה באיטליה, לפחות.

ביום ו ' האחרון הלכתי בפעם הראשונה אחר למעלה משנה, לראות סרט שהוצג ע "י החברה ל "סרט הטוב ". קיבלתי שתי הזמנות והזמנתי את שושנה, כי אמא לא רצתה ללכת. הציגו סרט על פלישה ומלחמה במזרח הרחוק, אחרי כן סרט קצר ויפה מאד על ונציה, ולבסוף סרט על טוסקניני. בעצם לא סרט כי אם קונצרט שלו לכבוד שחרורה של רומא. אבל בתמונות שונות הראו את מבע פניו בשעה שהוא מנצח. במוסיקה היו מעורבים כל המנוני עמי הברית.

הערב יהיו אצלי שושנה, חבר שלה והצייר סימה ³¹³. שושנה ביקשה שאזמין אנשים ספורים, בעיקר את חברהּ. עשיתי כרצונה ולמענה. זו תהיה מסיבה קטנה ושקטה מאד, כי רציתי לעזור לה. אולי תִּיבָּנה מזה. בחדרנו הקטן אין מקום ליותר מארבעה אנשים. בינתיים עלי להתכונן ולהכין, והרי אתה יודע את מנהגִי, שאני מכינה תמיד הרבה ונדמה לי שלא הכינותי מאומה.

אמא משתוקקת נורא שנגור איתה יחד. היא היתה רוצה שהשכנים [השוכרים ] יצאו. שנחדש את הבית. שנפתח קיר אחד ונעשה לנו אולם גדול משני חדרים, והיא תגור בחדר הפונה אל הים. ונגור יחד. אבל השכנים אינם יוצאים ואין תקווה למימוש תוכנית זו ³¹⁴. או שהיתה רוצה שנגור בקומה השניה, שנבנה לנו כרצוננו.

בינתיים איננו יודעים מה טעם השלום. מאומה לא נשתנה. המחירים אפילו עלו. דירות אין. אין כל הקלות. כאילו נמשכו ימי המלחמה, ואתם אינכם חוזרים הביתה. העיתונים מביאים ידיעות המעכירות את הרוח, ואין כל טעם לשלום.

תודה, תודה, בעד העיתון ששלחת לי ["לחיָל "]. הוא יפֶה. כלומר יפָה התמונה שמתחתה מדובר על אומץ לבה של הבריגדה היהודית. וריקי, יש לי חלק בזה, כי הרי אתה היית בבריגדה.

בחרדה רבה קראנו שאתה כותב שהיית חודש בחזית ובשדה הקטל [מכתבו מ־ 7.5.1945]. ריקי, קשה מאד לעלות דבר זה על הדעת, ואתה לא כתבת מאומה. מדוע אתה מקמץ כל־כך במלים ובתיאורים, בשעה שמותר לכתוב על הכל. אתה מגלה לנו מפעם לפעם טפח על מה שעבר עליך. אבל אינני יודעת מדוע אתה מקמץ בפרטים, כנראה שטעמך עמך.

וכעת ריקי, שלום ולהתראות ותהיה בריא וברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

תל־אביב יוני 1945

ריקי יקירי,

מצב רוחך במכתבך האחרון ] מ־ 17.5.1945 ] הוא משום־מה קשה מאד. אני מבינה לרוחה של פסימיות זו, אבל אם אנו כאן בבית לא נתפסנו לפסימיות, אינני יודעת מדוע תעשה זאת אתה, דווקא לאחר המלחמה ולאחר הניצחון. אתה מתרעם על המוסדות ועל המדינאי ש. [שרתוק ] כאילו כולם היו מעונינים רק בהצלחת הקריירה של הפרט ולא הכלל. מרגישה אני שאתה מפריז, ואינני חושבת שכול הפצועים יעזבו לנפשם וכן שהחי "ל לא השיג הישגים. הוא השיג, ועליך להרגיש סיפוק־מה שגם אתה היית בין שורותיו.

מחרתיים הבחינות שלך בתל־אביב. מבין אתה כמובן שאנו מצטערות. ראשית, על שאינך כאן ושנית, על שאינך מתפטר מבחינות אלה בהקדם. חבל, חבל מאד שלא הצלחת לקבל חופש, ביחוד כאשר הבחינות נערכות בעצם אחרי תום המלחמה. תצטרך כבר להיבחן, נדמה לי, בדצמבר הבא. האם באיטליה אין בחינות מסוג זה?

בינתיים מצאה הממשלה לנחוץ לקצץ לי שבעים גרוש מהמשכורת באופן פתאומי. מילא, לא נתרושש מזה.

אני אוגרת כסף לחופשתנו, כי בחודש יולי נצא אמא ואני לחופש. ואני ממהרת גם לגמור את התרגום, כי אחרת לא נוכל לנסוע. הימים כבר חמים ולא קל לתרגם. עובדת אני לפעמים עד שעה אחת בלילה, כי ביום על־פי הרוב באים ומפריעים לי. לעת עתה אינני קונה לי לקיץ מאומה מחשש שהכסף לא יספיק. השתדלתי לשוות רעננות לחפצי מהשנה שעברה.

ביום ה ' בערב הייתי בקונצרט התזמורת בניצוחו של לואי כהן מלונדון, והסוליסטית אלה גולדשטיין. התוכנית היתה די מעניינת. חבל ששלחו לי רק כרטיס אחד והייתי צריכה ללכת יחידה, אבל פגשתי שם מכרים ולא הרגשתי את עצמי בודדה. כנראה שגם הערב אלך לקונצרט אם ישלחו לי כרטיס. כפי שאתה רואה, אני יוצאת במקצת לחיים, אם כי לקולנוע אינני הולכת עדיין. צריך באמת לראות משהו.

אמא מרגישה יותר טוב, אבל קובלת, כרגיל, על בדידות.

מהספר ["מבוא לכתבי הקודש "] יש לי ידיעה משמחת: כרכו עוד 300 אכסמפלרים. כלומר, נשארו לכריכה רק מאתיים. בעלת ההוצאה [ברכה פלאי ] סבורה שספרים אלה ימכרו עד התחלת שנת הלימודים, ולכן היא חושבת שכדאי להדפיס מהדורה שניה לקראת שנת הלימודים הבאה. אני תולה בזה תקוות רבות, כי כעת יש מטריצות ³¹⁵, ההוצאות לא תהיינה כה גדולות ואולי ישאר משהו. בדבר התנאים עוד לא דובר, כי בחודש זה על ההוצאה למסור דו "ח כספי לידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] ואף לדבר אתו בעניין המהדורה הבאה. מלבד ההנאה החומרית, יש כאן סיפוק רב שהספר נמכר, ושיהיה נפוץ בעוד אלף אכסמפלרים, כי בעצם הבטחתי לאבא ז "ל להוציא אלפיים אכסמפלרים, ועד עתה הוצאנו רק אלף.

פרסום רב לא עשתה ההוצאה ["מסדה "] לספר, ובכל זאת הוא נמכר יפה. כאשר באתי וסיפרתי בשורה זו לאמא, השפיעה עליה יפה מאד. מצב רוחה הוטב בהרבה.

ריקי, רק אתה מצער במצבי הרוח שלך.

הכל מתעניינים בך ריקי, ושואלים היכן אתה ומה מעשיך. האם אתה כבר בריא? בריא לגמרי?

הייתי רוצה שתישאר במחנה נופש עד שתשוחרר ותשוב הביתה. מתי זה כבר יהיה? בינתיים השתדל לטייל ולראות ולשמוע הרבה. הרי איטליה מלאה את כל שכיות החמדה של האמנות.

כתוב לי ובוא מהר הביתה, וברכות מאמא.

באהבה רבה, פימפי

תל־אביב 10.6.1945

ריקי יקר,

שוב מכתב ממך [27.5.1945] ומצב רוחי נורא. אינני יודעת מדוע אתם מפריזים כל־כך. אין המשפחות כאן מתות ברעב ועצבנות כזו מצדכם היא מיותרת בהחלט וגורמת רק צער למשפחות. בכל אופן, לך ריקי, אין כל סיבה להיות עצבני כל־כך. מנהלת אני כאן את ענייני כהלכה, ואינני נצרכת לעזרתו של איש. גם השחרור כבר לא רחוק. כעת אתה צריך רק להשתדל לראות עד כמה שאפשר יותר דברי אמנות — לשמוע וליהנות משהִיָׂה זו באיטליה לאחר המלחמה, כי זכות גדולה נתגלגלה לידיך להיות באירופה מיד אחר הניצחון, ולראות מה שאתם רואים משם. העיקר לראות ולא לשבת בעיניים עצומות. ברצון הייתי מתחלפת עמך ונוסעת שמה במקום לשבת כאן במערכת ולדפוק על מכונת כתיבה. הרבה יותר מעניין לראות את המצב מקרוב בשער האירופי ששמו איטליה. אני כאן צריכה רק לחלום על מסע כזה ואתה כבר מתנסה בו.

הייתי רוצה שלא תכתוב לי מכתבים כה מדכאים, דברי התנפלות וזעם על מוסדותינו וכו '. לא נכון שאין עושים דבר. ואינני מאמינה גם שאותו צעיר, החייל בבריגדה, התאבד מפאת מצב משפחתו, בודאי היו גם סיבות אחרות.

במקרה שלך, בודאי שאינני מבינה מה כל הרעש. לוּ הצלחת להיבחן ברומא כי אז בכלל הייתי נרגעת והעתיד לא היה מבהיל אותי כל־כך. דווקא בנקודה זו נדמה לי שאתה אדיש מדי וכותב על נושא זה כאילו על עניין בעל חשיבות ממדרגה שלישית. כדאי שתצא במקצת מאדישות זו, תיסע לרומא, תתעניין כהלכה בעניין ותשתדל להיות שם בעוד מועד ולהיבחן.

אנו דואגות כאן לשלומך, כי נדמה לנו שהיית חולה רציני ואינני יודעת אם החלמת לגמרי. אולם מלבד זה יש לחשוב שהרע כבר עבר, ואין כל סיבה כעת להתחיל להצטער ולדכא זה את זה בדאגות שאין להן שחר. אני אינני ממטירה עליך מכתבי דאגה, אך אתה תוקף משום מה כל מוסד ומוסד ביישוב כאילו עשה לך רעה. איש איננו רוצה להשהותכם באירופה. רוצים רק שתוכנית החי "ל לא תלך לאיבוד. מדוע אתה איפוא מתמרד על

המתגייסים עכשיו? אינני מסכימה לדעתך. הם יתגייסו ואתכם ישחררו. המכתבים שלך מרים כלענה. מדוע? אל תתרגז על המדינאי ש. [שרתוק ] כי אינך יודע מה הם הטעמים לפעולותיו ומה מניע אותן. מוטב למתוח פחות ביקורת מרחוק, כי אינכם יודעים את כל העניינים הכרוכים בדבר.

בעניין התנ "ך, עלי באמת לבקש את סליחתך. לא הערכתי כראוי את התנאים שהיית בהם ולכן התרעמתי על שהשארת אותו שם. תחזיקנו ברשותך ויהיה עמך תמיד. רק אל תאבדנו.

כאן הודיעו בעיתונות שעוד מעט יפרסמו גם את תוכניות השחרור שלכם. רואה אתה, איפוא, שאין מה להתרגז. בכלל אינני יכולה לשאת את המרירות הנודפת מהדברים שאתם מספרים לנו. כאן עושים הרבה ובודאי יעשו, ואין מה להתמרמר.

ריקי, אל תשכח להיות בפלורנץ. הרי נורא מכל יהיה אם תשוב מאיטליה מבלי לראות שם דבר. חבל, חבל מאד.

כבר התחלתי להתרחץ בים. אני הולכת לשם יום יום, אמנם מבלה אני בעניין זה רק שעה אחת היות ואין לי פנאי, עלי לתרגם, אבל הרחצה משפיעה עלי טוב מאד. נשזפתי קצת, ואני מרגישה יפה.

השבויים כבר חזרו ארצה והיתה כאן שמחה גדולה. רק אתם אינכם חוזרים.

לנו הונח (בלא עין הרע, טאץ '־ווּד ) מכל התלאות. כולם אומרים שהבראתי. פשוט אין כל־כך הרבה דאגות וצרות כמו שהיו ומלבד התרגום מאומה אינו מטרידני כעת.

ושוב אני מבקשת סליחה בעניין התנ "ך, התרגזותי באה מחוסר ידיעה. חונכתי בבית שאין לו יקר מהתנ "ך, הרי זוכר אתה את השקפתו של אבא, ולכן נפגעתי כל־כך מזה שהתנ "ך לא היה עמך. אבל כנראה שלא הכרתי תנאי חזית ולא ידעתי מה שעבר עליך. וזה הוא הדבר היחידי שאני יכולה לומר לזכותי.

קראתי קצת מהתרגום וראיתי שהוא די יפה. יתכן שאפילו יפה, אבל אינני יכולה לחלק מחמאות לעצמי. רק תרגום ראשון הוא [של ספרות יפה ] ואולי קשה. יתכן שבעתיד, אם אקבל תרגום לחודשי החורף, לא יהיה לי קשה כל־כך. ואולי לא יהיה צורך בכך, אולי יוטב מצבנו? לא כן, ריקי?

אמא מודה לך על התענינותך בה ודורשת בשלומך. תבוא מהר הביתה ואל תתעצבן.

שלך באהבה, פימפי

PAL /28215 L /C Kohn E./'C ' COY 3 RD (Jewish ) Br.

The Palestine Regiment /C.M.F.

קמפורוסו [איטליה ] 15.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

הגעתי לפלוגה שלי אחרי טלטולים רבים לאורך כל איטליה.

התחלתי את ה “טיול” בטְרָנִי, בדרום־איטליה, מקום בו הייתי במחנה ההבראה. משם עברתי לבָארִי, משם לִבְרִינְדִיזִי. בברינדיזי עליתי על אוניה והגעתי לֶאַנְקוֹנָה. משם נסעתי ברכבת לרימיני, פוֹרְלִי, רָאווֶנה, פֶרָארָה. משם המשכתי באוטומובילים, טנקים וכלי־רכב דומים דרך אוּדִיֶנה לגבול האוסטרי. עברתי את הגבול והגעתי עד לסביבת קְלָגֶנְפוּרְט אשר באוסטריה. מאוסטריה חזרתי דרך העיר וִוילָך לאיטליה. מצאתי את פלוגתי בכפר קטן שנמצא למרגלות האלפים האיטלקיים, לא רחוק מהגבול האוסטרי. לפי מזלי כאז וכתמיד, כל המקומות הללו הם איי־מפולת, כך שלא זכיתי לראות עיר בשלמותה. האודיסיאה היתה ארוכה — היא ארכה שלושה שבועות.

שמחתי כשהגעתי לפלוגה כדי לנוח קצת מהתלאות. בפלוגה קיבלו אותי בשמחה רבה. כולם שמחו שחזרתי. סיפרו לי גם על מה שהתרחש בפלוגה מאז שעזבתי אותה. הם סבלו מאד כשהתחילה ההתקפה הגדוֹלה. אני הלכתי לבית־חולים ב־ 8 לאפריל, וההתקפה התחילה ב־ 9 לאפריל. במקרה לא היו אבדות רבוֹת. כשהגיעו למצב יותר סטאטי התארגנו מחדש, חנו בסביבת בולוֹניה ונסעו משם לחופש לפלורנץ. אחר־כך נשלחו למקום הנוכחי, לגבול איטליה־אוסטריה.

יש פה הרבה גרמנים. בזמן הראשון נערכו פה פוגרומים עצומים בבתים הגרמניים. פחד־מוות רובץ על הגרמנים של המקום ³¹⁶. כשהייתי באוסטריה — הייתי שם סך הכל יום אחד — פגשתי הרבה ארץ־ישראלים. גם שם נערכו כמה פוגרומים. ואני אינני מקנא בגרמנים במקומות שבהם נמצאים אנשי הבריגדה. היחס לגרמנים הוא קר כקרח. ישנם "מקילים " במובן זה, אבל אני בין המחמירים. ראיתי הרבה ילדים גרמנים רעבים ולא נתתי להם לאכול, למרות שהיה לי עודף של מנוֹת־אוֹכל. לילדים איטלקים חילקנו אוכל ביד רחבה, אבל פה אין רחמים. גם הילדים שלהם אויבי־נפש לנו. כל גרמני שהתקרב אלי כדי להחניף נרתע אחורנית כששמתי את ידי על הנשק. בשנאה מוחלטת כלפי כל איש, אשה וילד עברתי בין חורבות הערים האוסטריות. מעולם לא שפעה ממני שנאה כזאת, כמו באותו היום שביליתי באוסטריה. היה לי אינצידנט עם חייל יהודי שטייל עם בחורה גרמניה. הזהרתי אותו שמיד יעזוב אותה. היות והוא סרב, כיוונתי את נשקי כלפי הבחורה ואמרתי לה בגרמנית, שאם לא תסתלק מיד אירה בה. היא כמובן מיד ברחה לבית הכי קרוב. לחייל אמרתי את מה שהיה בלבי. מוזר ומחפיר הדבר שבני עמנו כבר שכחו שאנשים אלה רצחו 6 מליון יהודים! נדמה לי שבאותו יום התפרצה בי כל המשטמה ששמרתי בחובי במשך 12 שנים ³¹⁷.

שמחתי מאד ופני התבהרו כשעברתי שוב את הגבול וראיתי כתובות איטלקיות. מצאתי את פלוגתי, ונגמרה השנאה, כי הייתי שוב בין אנשים משלי. שטח הגדודים העבריים משתרע על מקוֹמוֹת מספר. בכל מקום מתנוססות כתובוֹת עבריות ודגלים עבריים.

ניגשתי למשרד הפלוגה ואמרתי: "הנני ". כולם שמחו, ובקשו ממני שאקח את העבודה בידי. אמרתי מיד שחפצי לנסוע הביתה. אמרתי להם גם שנגמרה דבקותי בעבודה. הסכמתי לעבוד במשרד באופן זמני, אבל יחד עם זה רוצה אני להתחיל מיד בפעולה להחזרתי ארצה. אין כאן שום תפקיד צבאי ³¹⁸. האנשים מתבטלים רוב היום, ומבלים בחינוּך. זאת אומרת, ישנם קורסים שונים בהם מקבלים האנשים הדרכה מקצועית, אבל רק חלק מהם מבקרים בקורסים. מיד כשבאתי התנפלו עלי אנשי משרד ההשכלה, וביקשוני להיות מדריך במקצועות כלכליים.

בימים הקרובים נזוז כנראה דרומה לאיטליה ואני שמח מאד לקראת זה, כי אני אינני רוצה להיות בסביבה מורעלת מגרמנים. כל הגרמנים מדברים איטלקית פה, כדי שלא יכירו אותם. הם טוענים שיש להם מוצא יהודי וכו ' וכו '. חבל על כל יום בו אני מסתובב פה באירופה הארורה.

קיבלתי היום שני מכתבים שלך שהיו פה בשבילי. אני בטוח שישנם עדיין מכתבים הרודפים אחרי בכל הדרך הארוכה שנסעתי. היה באמת קשה להתכתב כששיניתי את כתובתי בכל רגע.

עדיין לא התאזרחתי בפלוגה. אני חדש, ואני שמח שסביבי יהודים.

פימפי, אגמור את המכתב הזה ואכתוב לך כל יום. דרישות שלום לבביות לאמא. שלום פימפי 'לה, היי בריאה, להתראות בקרוב מאד.

שלך באהבה רבה, ריקי

עוד קצת סבלנות ואהיה בבית.

קַמְפוֹרוֹסוֹ [איטליה ] 16.6.1945

פימפי’לה יקרה,

לאט לאט אני מתחיל להסתגל לתנאי חיי הפלוגה.

הרכיבו במשרד ההשכלה הגדודי כיתה גדולה ללימוד הנהלת־חשבונות, ובאו אלי בבקשה שאדריך אותה. זוהי הכיתה הגדולה ביותר בין כולן ומבין כל המקצועות. לקורס שלי נרשמו בערך פי שניים יותר אנשים משנרשמו לקורסים אחרים. מה דעתך על זה? בעצם לא יזיק לי אם אעבור על חלק מהחומר (אם כי בצורה פרימיטיבית ), ויחד עם זה אתרגל למונחים בעברית. התפלאתי מאד שבחרו דווקא בי מכל הבריגדה, וכל זה עוד לפני שהגעתי לפלוגה, על סמך הידיעה שאני עומד בקרוב לחזור. הנה המכתב, אני מצרף אותו [להלן ].

כל האנשים הקובעים דברים פה השלימו עם העובדה שאינני מעונין פה בשום דבר, למרוֹת זאת רוצים שאעבוד הלאה במשרד הפלוגה. הוסיפו לי פקיד למשרד, כך שעבודתי מועטה מאד, ונתנו לי את כל הנוחיות. אני משוחרר מכל הפרוצדורות הצבאיות, המסדרים וכו '. היום התחלתי ב "עבודה ", מה לעשות.

מחר אכתוב את בקשתי הגדולה החדשה, לשלוח אותי לארץ־ישראל ולשחררני מהצבא. מחר גם אלך לגדוד ואבקש חופש לפלורנץ. אנחנו כנראה נחנה בקרוב בטְרִייסט. אני גם קצת עייף אחרי הנסיעה המייגעת ואחרי ההתרגשות מהרפתקאותי באוסטריה, ובכלל עם הגרמנים. טוב שיתנו לי פה לנוח, לפחות לזמן־מה.

שכחתי לכתוב לך שלפני שבוע ימים הייתי באופרה וראיתי את "לה בוהם ". נהניתי מאד מאד, כי מזמן לא ראיתי אופרה.

פימפי 'לה, גם קראתי היום את המאמרים מהעיתונים ששלחת לי. הם יפים מאד ותמיד הם מרעננים את רוחי כשאני קורא אותם. הם הצלילים מהבית ³¹⁹.

הנוף שלנו מפואר ויפה, הרים גבוהים ומוריקים, יערות ואוויר צח. ולמרות כל אלה אני מתגעגע למדבר השומם, לחום, לאור השמש. תמיד אותם הגעגועים.

אני כבר רוצה לזכות ליום בו אראה אותך שוב, פימפי, שוב נתחיל לחיות חיים נורמליים ונהיה מאושרים.

היי שמחה ותסעי להבראה ותנוחי. שלום, ולהתראות.

שלך, באהבה רבה ובנשיקות, שלך, ריקי

החטיבה היהודית הלוחמת — גדוד עברי שלישי

משרד ההשכלה הגדודי — 13 ביוני 1945

החטיבה היהודית הלוחמת

גדוד עברי שלישי

13.6.1945

למפקד פלוגה ג '.

הנידון: הדרכה — פנקסנות.

נהיה אסירי תודה לך אם תואיל לשחרר את ל /ק א. כהן למשך שלוש שעות בשבוע כדי להדריך קורס לפנקסנות ³²⁰ בתוך מסגרת תוכנית ההשכלה הגדודית.

השעורים יתקימו ביום א ' בשבוע בשעות 09:10–08:10, וביום ג ' בשבוע בשעות 11:55–09:20.

לתשובתך החיובית אנו מחכים.

קצין ההשכלה הגדודי

גדוד עברי שלישי

עט /עט

קַמפוֹרוֹסוֹ [איטליה ] 17.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

קיבלתי היום מכתב שלך [מ־ 10.6.1945] וגם את “החיים הקטנים " [”הֵאר ד "ר "³²¹]. תודה רבה, פימפי 'לה.

את אומרת שאני מתעצבן יותר מדי. זה יתכן, אבל כשהגעתי לפלוגה, לפני שלושה ימים, ראיתי שיתר החיילים — ביחוד בעלי משפחה ³²² — מעוצבנים באותה המידה. כל זמן שהיתה מלחמה, היתה לי הצדקה פנימית, אמרתי לעצמי שזהו שירות לאומי. עתה אני נראה בעיני עצמי כאילו הייתי מפקיר אותך לגורלך.

בכל זאת אני שמח שחזרתי. שוב אני צוחק ומחייך, כי ישנם ידידים מסביבי. אינני צריך לפחד שיגנבו לי את הכל כמו במחנות־טְרַנְזיט בהם עברתי, וגם אינני צריך להתהלך עם נשק כמו באוסטריה. סוף סוף אני בין יהודים. אני בין אנשים משלי. אמנם קמפרוסו הוא כפר נידח, אבל היות וישנם הרבה בתים והם כולם לרשותנו, ישנה רווחה רבה, גם האוכל פה מצוין.

כבר אני שקט ושליו. היום היה יום־שמש ושכבתי קצת על הדשא שמאחורי הבית. בנוגע לבחינה שלי, הייתי אצל קצין החינוך (למעשה ביליתי אצלוֹ את חלקו הגדול של היוֹם ). עדיין אין הודעה על בחינה ברומא. אם תהיה בחינה, אקבל חופש לרומא. אינך צריכה לחשוב שאני מזלזל בעניין הבחינה. אני עושה מה שבאפשרותי, אבל יותר מזה אי־אפשר לעשות.

אני מאושר שאתן נחות עכשיו קצת.

את מתקדמת כה מהר בתרגום, ואם את בעצמך מוצאת שהוא טוב, אזי הוא בוודאי מצוין.

זה רעיון גדול להוציא את ספרוֹ של אבא ["מבוא לכתבי הקֹדש "] בהוצאה שניה. אולי יכולים לטפל בזה אנשי ההוצאה בלי שתידרש מצדך עבודה והתרוצצות? אבל העיקר הוא שהספר מוצא חן בעיני הקהל וקונים אותו בהמונים.

אל תדאגי לעתיד. אני דואג הרבה יותר להווה. ביחס לעתיד אני שקט בהחלט, כי אני יודע שאסתדר היטב ואת לא תצטרכי לעבוד בכלל. ואם תעבדי, אזי תעשי זאת רק לפי רצונך.

פה קר ויורד גשם. אבל אני שוב חוזר למצב־רוחי הטוב, אחרי שקיבלתי את מכתבך.

לפלורנץ אסע כנראה בשבוע הבא, אני כבר מצפה לקראת זה כל־כך הרבה זמן! שלום ולהתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 18.6.1945

ריקי יקירי שלי,

זה למעלה משבוע ימים שאין מכתב ממך. אינני יודעת אם אינך כותב או שהמכתבים אינם מגיעים במועדם. תבין איפוא, שמצב רוחי כבר איננו מזהיר. וכאשר שואלים אותי עליך, אני משיבה: "איננו כותב ". ומתשובתי אולי מבצבץ משהו מהחשש שבלב, מדוע אינך כותב? אפילו אם עברת ממקום למקום הרי יכולת בינתיים לכתוב מכתב, כדי שלא יתעכב עד הגיעך למקומך הקבוע.

אולי כבר נבחנת, אולי כבר קרוב שובך? יש ואני חושבת שמכתב מתעכב משום שאתה כבר בדרך הביתה.

אצלי תקופה קדחתנית כי ממהרת אני לגמור את התרגום לפני החופש. הייתי אצל המו "ל [ליינמן ] והבטחתי לו למסור לו את כל החומר בעוד שבוע. מלבד זה הרי עלי ללכת בשליחות המערכת למקומות שונים.

החלטתי להוציא את אמא למקומות שונים, ולקחתיה להצגת "פֵדְרָה "³²³ ב “הבימה”, שבה היינו אמש, ולהצגת "בר־כוכבא "³²⁴ ב “האֹהל”.

הצגת "פדרה " עשתה עלי רושם רב, כלומר לא ההצגה ולא "הבימה ", אלא ח. רובינא המשחקת את פדרה. יש לי הרושם שאשה זו יכולה להביא מהפכה מוסרית בנפשו של אדם, להביאו לידי משבר מוסרי ולהעלותו אלף מונים. חזרתי אמש נרגשת מאד הביתה. איני זוכרת הצגה שהשפיעה עלי כל־כך. חבל שאינך יכול לראותה. אולי מציגים את זה ברומא ושם משחקת איזו יורשת של אלאונורה דוזה ³²⁵? אם כן, תלך ותראה.

בקולנוע לא היינו ואין תשוקה רבה ללכת. אבל להצגות תיאטרון אנו הולכות, ביחוד כאשר אני מקבלת כרטיסי חינם במקומות מצוינים.

הספר ["מבוא לכתבי הקודש "] הולך ונמכר. שוב היתה ביקורת בשני עיתונים על הספר, ב "הארץ " וב “המשקיף ³²⁶”. בסך הכל כבר היו ביקורות בחמישה עיתונים וירחונים. ב "דבר " תהיה בקרוב ביקורת שניה.

עם הדרמה [התנ "כית ] שלי עוד אין כל חדש. לא היה לי פנאי להראותה למישהו. ב "גִליונות " בחוברת האחרונה נתפרסמה רשימה על אבא של קרופניק ומאמר שלי "מהיום למחר — העולם המודרני בהגות ובאמנות " בחתימת ש "ש. זה הוא אותו מאמר ארוך שכבר סיפרתי לך עליו מזמן, אבל העורך [למדן ] קיצצו באכזריות, וכפי שהוא כיום אינני חושבת שכדאי לשלחו אליך. נשאר בדיוק הרבע, ורבע זה אינו כדאי כלל שידפיסוהו.

בקרוב תידפס רשימתו של שָדֵה על אבא בחוברת שמוציאים עולי והלין, עם צילום.

ריקי, בינתיים קיץ, כבר חם ואני מתרחצת יום יום בים. נשזפתי קצת, ושחיה קלה מדי יום ביומו משפיעה עלי לטובה. אני הולכת בדיקנות השעון יום יום אחה "צ לים. זה אצלי ממש פולחן. אתה, שאינך אוהב להתרחץ בים בודאי לא תבין את זה, אבל אני אוהבת מאד את מימיו, ואחרי כן לשכב בבגד־ים בכסא מרגוע בשמש. זה מהנה אותי נורא.

מה שלום צ 'מרינסקי? ההבריא כבר מפצעיו? היש לך פנאי לקרוא? לשלוח לך הוצאות עבריות, כגון "גזית " ו "מאזנים ", האם בכלל יש לך עניין בהן? היש אצלכם בכלל חומר קריאה?

חדשות מבריטניה: מפלגתו השמרנית של צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה הנערץ, הפסידה לליבור בבחירות לפרלמנט.

קראתי מכתב של חייל מאחד הגדודים שלכם, שכתב דברים מעניינים מאד על פגישה עם יהודי הגולה מכל התפוצות. האמנם אין לך הזכות להיפגש עמם, לראותם ולעזור להם?

ריקי, מדוע אתה שותק? כל אחד מתלוצץ שאתה שכחת שיש לך אשה בבית ומטייל עם אחרות. אני אמרתי שזה עוד לא אסון לטייל ולבלות, חוששת אני רק שאולי אתה שוב חולה, וזה יותר גרוע.

כתוב לי מהר, מהר, מהר. פריסת שלום מאמא.

שלך באהבה, פימפי

פוֹנְטֶבָּה [איטליה ] 27.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

היום היה יום מוצלח. קיבלתי את מכתבך [מיום 18.6.1945] ובאותו הזמן אישרו את החופש שלי לפלורנץ. אני מתכונן לנסוע לפלורנץ ובדרך גם לונציה. מגיע לי חופש של 8 ימים. בדרך כלל אין נותנים חופש לאיטליה דרומית מונציה. החופש כרוך בקושי רב, כי באיטליה אסור לגור אצל ציבילים ובמחנות צבאיים ישנם מקומוֹת במספר מוגבל. אבל לא יחול עלי החוק ההוא, היות ויהיה לי איפה לישון בפלורנץ.

אני רוצה להיות שוב באיטליה האמיתית. אינני סובל פה את הפרצופים הגרמניים. הגרמנים כה חצופים ומתנהגים כאילו היו מנצחים במלחמה הזאת. איטליה היא גם יותר שמשית, דומה לארץ־ישראל, ולכן אני נמשך לדרום.

אני מאושר שכבר הנחתי את הנשק. שוב אין לי רובה ולא אקדח, אין כלום. אני עובד בעבודתי הקודמת בפלוגה [ג '], וכולם שמחים שאני שוב במשרד. חזרתי למצב־רוחי הקודם. ושוב אני שמח כבימים הטובים. שוב זזתי למקום אחר, והוא קרוב מאד למקום שבו הייתי קודם.

הגיעני עיתון הילדים של "הבֹקר " עם הסיפור שלך על הירח הנועל נעל ³²⁷. הוא סיפור נחמד נורא, פימפי, ונוסף על זה ראיתי בו מין סמליות. בשעה שקראתי אותו תיארתי לי שמדובר עלינו. תארי לך שאת נעל ימנית ואני נעל שמאלית. בא שובב אחד וזרק אותי — זאת אומרת את הנעל השמאלית, למרחקים. וגם אני נשארתי "תקוע בשמים "; הסתובבתי בין עננים, בגשם ובשמש, וגם הייתי בין "כוכבים ", והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי, ויהיה כתוב בסוף הדבר: "והיו שתי הנעלים מאושרות ".

ה “חיים הקטנים " ששלחת לי במכתבך האחרון [”השושבין "³²⁸] הם עמוקים מאד, וכלל

אינם "קטנים ". את כבר מתחילה לפתח סגנון משלך, יש לך כבר אישיות ספרותית שלפיה אפשר להכיר מיד את כתביך.

את שואלת מה ניסיונותינו עם הפליטים היהודים ³²⁹. ישנם פה פליטים רבים, ואנחנו גם עושים פעולות רבות. על רוב הפעולות הללו אסור לכתוב כי הן אינן לֵיגַליות ודומות להברחה בגבול וכו '. נפגשתי עם משפחת פליטים כשהייתי באוסטריה. הם ראו את הסמל היהודי שעל זרועי השמאלית עם מגן־דוד, וניגשו אלי. הם וגם ילדתם הקטנה עברו את כל שבעת מדוֹרי הגהינום. ברוֹב המקומות חיו כנוצרים — במקומות נידחים, בסתר. הם היו מורעבים. הובלתי אותם למקום שיכולתי להאכיל אותם מהמנות שהיו אתי. אחר־כך לקחתי אתי עוד חייל והבאתי אותם לחנות־מכוֹלת גרמנית. אמרתי להם שיבחרוּ מכל טוב. הם עשו כך ומילאו את התרמילים שלהם. בשעה שהיינו עדיין בחנות נפרדתי מהם, והראיתי להם דרך בטוחה. כשהם התרחקוּ כך שאיש לא היה יכול לרדוף אחריהם, פנינו שנינוּ, אני והחייל הארץ־ישראלי השני, ליציאה. הגרמני התחיל להקים צעקה שצריך לשלם. אני הסברתי לו שאנחנו יהודים הבאים לנקוֹם את נקמת עמנו, ושהוא ישתוק אם חייו יקרים לוֹ. באין ברירה הוא שתק, ואנחנו עזבנו את המקוֹם.

הקצינים הגרמנים עדיין הולכים ברחובות עם אקדחים וצלבי־קרס, היות והם מורשים לכך על ידי שלטונות הכיבוש (!!), לא יכולנו לעשות נגד זה שום דבר. לפחות לא באופן גלוי.

שלחתי לך גם גלויה. יותר גלויות אינני יכול להשיג, כי יש פה חנות אחת גרמנית ושם איננו קונים, לכן שלחתי לך את זאת שהביאו לי מכפר איטלקי סמוך.

בינתיים נתתי שני שעורים בהנהלת־חשבונות. היו בכיתה 40 תלמידים, ודווקא מהדרגות הצבאיות הכי גבוהוֹת. זהו הקורס הכי גדול של כל הגדוד. כולם התפעלו וביקשו שאתן להם עוד שעורים. אחרי השעור השני נכנס קצין החינוך הגדודי וביקש אותי לבוא למשרדו. כשבאתי אליו סיפר לי שביקש עלי אינפורמציה במשרדי הגדוד. שם אמרו לוֹ שבכל הגדוד ישנו רק פקיד אחד היודע לעבוד לפי שיטה וזה אני. הוא עצמו (קפטן אריה שמו ), קצין החינוך הגדודי, מחפש אדמיניסטרטור לכל מרכז החינוך, וחושב רק אותי למוכשר לתפקיד הזה. אמר לי שהוא רוצה לקבל אותי מיד, שהוא צריך אותי באופן דחוף, ושאתן לוֹ מיד תשובה. אבל אני כבר למדתי הרבה תוֹך כדי ניסיונותי בצבא, ואמרתי לוֹ:

“כל זמן שלא יציע לי מקוֹם שבו משלמים יותר, אינני מוכן לעזוב את המקום בו אני נהנה מכל הנוחיות”.

זוהי הפעם הראשונה שאני פועל אך ורק בצורה אגואיסטית. מספיק נתתי את ידיעותי כדי לעזור לאחרים בקַרְיירה שלהם. הנכון עשיתי?

הספר של אבא נמכר טוֹב וגם מופיעות בעיתונות ביקורות: כל זה מוסיף על הברכה שבספר אחרי העבודה והאהבה שהשקעת בוֹ. הייתי רוצה לקרוא את דברי הביקורת הללו. אני בעצמי מתקדם גם בקריאת הספר עצמו.

צ 'מרינסקי כבר הבריא ועובד. היום ביקר אותי צבי כורך ואמר שאני נראה מצוין, כמו בימים הטובים בארץ־ישראל. כנראה השפיעה עלי המנוחה אחרי ימי הנדודים, וגם האוויר הצח.

היום ירד גשם כל היום, בלי הרף. אני שמח שאסע עוד מעט לפלורנץ השמשית — שאעזוב את האַלְפּים הקודרים. טוב שאת הולכת יום־יום לים. את תסעי לחופשה [במעלה החמישה ] ובאותו הזמן אני אצא לפלורנץ. כמה זה היה אידיאלי לוּ היינו נוסעים יחד לפלורנץ. אהיה ששה ימים נקיים בפלורנץ. אני נורא שמח לקראת זה.

תבלי את החופש יפה ותבריאי. תחשבי שנסעתי אתך. אני ברוחי תמיד אתך. אסיים את המכתב כי כבר מאוּחר. שלום לך ולאמא. שלום שלום, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

חדשות הבריגדה: הפליטים שטופלו על ידי חיילי הבריגדה שוכנו במחנה צבאי עליו השתלטו חיילי הבריגדה בעיירה פונטבה. חיילי הבריגדה דאגו שם לכל צורכיהם, ממזון ועד שעורי עברית.

פונטבה [איטליה ] 29.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

אני כולי כבר פלורנטיני. אני מתכונן לנסוע לפלורנץ. אסע ביום 5 ליולי ל־ 10 ימים, מהם אבלה 4 ימים בנסיעה הלוך ושוב, ו־ 6 ימים בפלורנץ עצמה.

אני פה בעיירה קטנה. הפלוגה שלי היתה פה בזמן שהייתי במחנה־ההבראה. אין כאן כלום, ובכלל קשה להבין ממה האנשים פה חיים. החנויות ברובן סגורות, ואם אחת פתוחה אזי היא ריקה — מראה רגיל מאד באיטליה.

ישנה הודעה שכבר פורסמה תוכנית השחרור, אבל עדיין לא ידוע מה היא. ישנן שמועות שאומרות כי עד לנקודה מס ' 40 נוסעים מיד ארצה. ביניהם גם אני נמצא (ככל שהניקוד היה גבוה יותר, לפי שקלול של נתונים, השחרור היה קרוב יותר ). בגלל כל אלה יש לי מצב־רוח טוב.

האם את מוסיפה לבקר בתיאטרון?

ה־ E.N.S.A. העברית ³³⁰ מציגה רוויו בשם "דרישות שלום מתל־אביב ". הם עכשיו בונציה וסביבתה. הם יגיעו גם הנה, אבל לפי מזלי לא אהיה פה באותו הזמן. במקרה זה אני מעדיף להיות בפלורנץ. אני מתעניין עכשיו בספר על פלורנץ ודברי ימיה, כדי להתכונן לביקור שלי.

שלחתי לך מין עיתון שמתיימר להיות בטאון ³³¹ הבריגדה. בארץ־ישראל יכול להיות לעיתון כזה ערך של קוּרְיוֹזִיטה. פימפי 'לה, גם העיתון העברי "לחיָל " מתקבל אצלי, אמנם באחור של ימים מספר. האם את רוצה שאשלח אותו אליך? העיתון עצמו אינו שווה הרבה מפני שאין בו עכשיו עובדים קבועים. רק עובדה אחת ראויה לציון, והיא כי העיתון מודפס בבית־הדפוס של הותיקן ³³².

הבית שבו אני גר היה שייך לאיטלקי־נאצי.

אני אסיים. אני כבר מתכונן לנסוע הביתה. שלום פימפי 'לה, ולהתראות בקרוב מאד.

באהבה רבה, שלך, ריקי

[פונטבה איטליה ] 4.7.1945

פימפי’לה, יקרה,

מחר בבוקר נוסע אני לפלורנץ. ואחרי המכתב שלך מאתמול אסע בלב שקט. אני כבר מזמן חולם עליה. בדרך אהיה בונציה ואולי גם בבולוניה ומילנו. אחרי חצי שנה אראה שוב מקוֹם אנושי — עיר וחיים נוֹרמליים, אחרי כל הֹשַמוֹת והחורבות שנפל בחלקי לראות.

אני כותב לך על נייר משונה זה רק מפני שיש בכך סמליות, שאנו מתכתבים על חֹורבוֹת הנאציזם. נייר זה הוא אחת ממזכרות השלל שנכבשו על ידי הבריגדה מידי הגרמנים.

האם אין לך תמונה שלך? יש לי רק אחת גדולה ואחת קטנטונת.

תתחדשי. הארנק שעשית מקש של כובע היה רעיון יפה מאד. אני מתכונן לקנות עכשיו בפלורנץ דברים פלורנטיניים אולי דומים לזה.

כמה חבל שאינך נוסעת אתי לפלורנץ. פימפי, את יכולה לתאר לך כמה מאושרים היינו לוּ היינו מטיילים שלובי זרוע ברחובות פלורנץ! דווקא פלורנץ, שפירושה העיר הפורחת, הפרחית.

כבר ארזתי את כל החפצים. נוסע אני בקבוצה מאורגנת עד לפלורנץ, אבל שם אני נפרד מכולם ואלך לדרכי. לקרובים אני אגש רק אחרי שראיתי את כל העיר היטב, כי לזה צריך “חופש אישי”.

אכתוב לך מפלורנץ, כי משם אפשר לשלוח דואר. שלום.

נשיקות ואהבה רבה, מאת ריקי . שלך ריקי

9.7.1945

בקר טוב לך, כבוד מעלתך במעלה החמשה,

כמעט שעמדתי להפר את הבטחתי לכתוב לך באשמתו של המלאך חַדְרִיאֵל (קְרִי מלאך החדרים ),

אשר בלבל את כל תוכניותי במשך הזמן האחרון וגם את מוֹחי למַדַי. אבל הנה חָדַרְתִי לְחֶדֶר, והנני מְחַדֵר עכשיו במקום יפה לרוחי השוחרת, לפחות, מנוחה לאזנים.

אשרַי שאין רעש במקום בו אני גר, וגדולה תקותי שאוכל שם בשקט לקרוא ו (אם ירצה השם ) לכתוב. על כל פנים נגולה דאגה מלבי. ויוקל לשאר הדאגות שאינן נעלמות עם השגת חדר בלבד, להסתדר ביניהן ולהמשיך לגרום לי דאגות.

אך אין זה אלא הלצה, או יותר נכון מליצה של העט השבע, המטיל מלים על הניָר.

ועכשיו במטותא ממך, לספר לי מה נשמע אצלך?

מובן מאליו שלא אוכל לשמוע ממרחק כה רב, בכל אופו אָטֵה אוזן ואקשיב.

סַפְּרי סַפְּרי וסַפֵּרִי,

אַט אַט ואַל תמַהֵרי.

אפשר את זוג השורות הנ "ל לשיר גם במנגינה רומנטוֹ־סנטימנטלית (הכל עובר חביבי ), אך איני יודע לדאבוני לפי איזה מפתֵח מוזיקלי.

אגב רק אתמול שמעתי טנגו "חַבִּיבִּי " (חביבי כמובן במִלעֵיל )

אל תבכֶּה חַבִּיבִּי (מלעיל ),

הכל עובר חַבִּיבִּי.

בהתחשב עם הלחן העצוב ועם השקפת העולם הפֶּסימיסטית הצעתי לקרוא לטנגו זה Tango Shopenhauer.

בעצם מרגיש אני שהגיע תורך להפסיקני ולומר: “שטויות מדבר אתה חלפי”.

ואת משכנעת אותי, ואני מפסיק. שלום.

חלפי ³³³

[הניקוד במקור ]

קמפרוֹסו [איטליה ]ֹ 18.7.1945

פימפי’לה, יקרה,

אכתוב לך עכשיו על הטיול שלי לפלורנץ. נסעתי עם קבוצה של אנשים שנסעו לאותוֹ הכיוון, אבל לא הייתי קשור אליה, אלא רק לצורך הנסיעות הלוך ושוב. ב־ 5 לחודש נסענו

מכתבו של אברהם חלפי לשושנה שרירא לבית ההבראה ב״מעלה החמישה״ כמעט יום שלם והגענו באותו ערב לבוֹלוֹניה. שם לא ראיתי הרבה, כי לא היה זמן, ולמחרת בבוקר המשכנו בדרכנו והגענו בצהרים לפלורנץ.

מיד כשהגעתי הלכתי לחפש לי דירה. מצאתי חדר די יפה ושכרתי אותו ל־ 6 ימים. אחרי־הצהרים הלכתי לקלוב החיילים היהודי. הקלוב נמצא ברחוב הראשי Via Cavour 2 בבית נהדר, ומעל לגזוֹזטרת הבית מתנוסס דגל עברי ענקי. שם התיישבתי ואכלתי, אחר־כך עִבדתי לי תוכנית למשך זמן שהותי בפלורנץ. עיינתי במפת פלורנץ, ובמחברוֹת שוֹנוֹת על כל המקומות החשובים שם. היות והייתי עייף, החלטתי ללכת רק למקום אחד בכדי שלא אצטרך להתרוצץ מדי. הלכתי לכנסיית Santa Maria del Fiore שהיא במרכז העיר. אמנם סגנונה הוא מעשה־שעטנז, מין תערוֹבת של סגנון גותי ומורי, אבל היא עושה רושם כביר: היא צבעונית מבחוץ, ובנויה משיש בשלושה צבעים שוֹנים. סובבתי את הכנסיה סביב סביב, והשתוממתי שבני־אדם יכלו ליצור יצירה כה צבעונית וכמעט פגנית בימי הביניים. המראה נהדר ביותר מבחוץ, מחזית הכנסיה. בפנים לא מצאתי שום־דבר מיוחד מלבד הרצפה שהיא רצופה אבני שיִש. רק אחר־כך, כשהשתתפתי בקבוצת מטיילים בעיר, הסביר לנוּ המדריך שהרצפה נעשתה בהתאם לתוכנית של מיכאלאנג 'לוֹ. אבל, מי שראה את כנסיית סנט־פִייטרו ברומא, אינו יכול עוד להתפעל משום כנסיה אחרת. ולכן לא עשה עלי פְּנים הכנסיה רושם יוצא מהכלל. אבל אמרו, שהתמונות והפסלים החשובים הוצאו משם לזמן המלחמה.

ביום הבא הלכתי לטייל בעיר, סתם לראוֹת את הרחובות. העיר היא נחמדה. עוד לפני שהגעתי לפלורנץ ידעתי שהעיר הזאת תהיה החביבה ביותר עלי מבין כל ערי איטליה. הרחוֹבוֹת, האנשים, הבניינים, כל אלה כאילו מחייכים. בכלל, פלורנץ היתה אולי אחת הערים המעטות שאף בימי הביניים האפלים לא חדלה מלהיות עליזה ו "עולמית ", הודות לעצמאותה הפוליטית. אחרי־הצהרים השתתפתי בקבוצת מטיילים עם הסברוֹת. הסבירו לנו שבפתח ה־ Battistero [בית הטבילה ] שבוֹ עד היום הזה נטבלים ילדי פלורנץ אחרי היוולדם, היו דלתות ³³⁴ עשויות ברונזה, אבל הן סולקו לזמן המלחמה ועדיין לא הוחזרו. היסודות שלו הם מהמאה האחת אחרי הספירה הנוצרית. מסביב לבניין ישנם סַרקוֹפגים מימי הרומאים, מהמאה השלישית בערך.

משם הלכנו לביתו של דנטה. אמנם ביתו אינו קיים יותר, אלא בנו באותו המקום רקונסטרוקציה שהיא דומה לביתו, או יותר נכון לבית־הכלא שלו, כי שם עצרוהו עד שברח צפוֹנה.

אחר־כך ראינו את ה־ Palazzo Vecchio . הוא בניין משפחת Medici ³³⁵. אבל בתוך הבניין איןֹ כלום. את הכל הוציאו משם ועדיין לא החזירו. הסתכלנו בציורים שעל הקירות והתקרה. גם בניין זה שנבנה בימי־הביניים, חסר אותה הקדרות של ימי הביניים שאנו רגילים לראות בבניינים מתקופה זאת. שם היו חיים כל דוֹרות משפחת מדיצ 'י, אבל את הנִיהוּג של העיר פלורנץ העבירוּ לבניין סמוך ה־ Palazzo degli Uffici, שם בדרך כלל נמצאת גלריה מפורסמת של פסלים ותמונות, אבל גם בניין זה הוא ריק עכשיו.

ה־ Palazzo Vechio יחד עם ה־ Loggia dei Lanzi, ששימשה פעם במה לתעמולת בחירוֹת, מהווים את יסוד ה־ Piazza della Signoria — הכיכר העתיקה של העיר. שם עמדוּ פעם הפסלים ³³⁶ של בנוונוטו צ 'ליני, פַּסָל המתכת הגדוֹל של פלורנץ (חטיפת נשי סבינה, פרזיאוס עם ראש מדוזה וכו '). זה היה הפורום של העיר.

מ־ Palazzo degli Uffizi בנו מעבר מעל לנהר ארנו, דרך הגשר [הישן ] Ponte Vecchio, עד ל־ Palazzo Pitti שנבנה על ידי משפחה פלורנטינית עשירה והוא כעת מוזיאון של תמונות מפורסמות. הגלריה פיטי כמעט שלמה, כי רק תמונות מעטות הוצאו משם. בגלריה Pitti הייתי אחרי ההסברות עוד פעם, והסתכלתי היטב באוריגינלים המפורסמים של טיציאן, בוטיצ 'לי וכו '; ישנם שם ציורים של כמעט כל בני משפחת מדיצ 'י. שמתי לב שהבעת פניהם של המדיצ 'ים היא פשוטה וגסה, ולא יכולתי להסביר לי את זאת. אמנם המדיצ 'ים היו בהתחלת שלטונם סתם סוחרים עשירים, אבל הם ידעו להפוך את עושרם לאוֹשר אמנותי כה רב. וחוץ מזה הם כולם כל־כך מכוערים.

באותו הבניין ישנה עתה תערוכה של אמנים מודרניים, בעיקר מהאסכולה הצרפתית. ישנם הרבה אוריגינלים של גוגן, סזאן וכו '.

ראיתי עוד הרבה דברים — את יתר הכנסיות שגם הן מעניינות, את ה־ San Lorenzo ³³⁷ וכו ' וכו '.

זה לקח כשלושה ימים. אחר־כך סידרתי את הקניות. פימפי 'לה, קניתי בפלורנץ רק דברים פלורנטיניים טיפוסיים, ובעיקר החלטתי שאקנה רק דברים בשבילך, ללבוש או לענוד, ולא דברים בשביל הבית. ישנם ביניהם אולי גם דברים חסרי־טעם, אבל השתדלתי לבחור את היפים ביותר.

בקהילה היהודית אמרו שמוציאים לקסיקוֹן של אישים יהודים. נתתי להם את כל הפרטים הדרושים על ספרו של אבא. וכדי להבטיח שישלחו לי את הלקסיקון, שילמתי להם את המחיר למפרע, כי אחרת היו אולי שוכחים או מתעצלים לשלוֹח.

בדרך כלל, נהניתי מהעיר פלורנץ הנאה רבה. זוהי עיר חביבה ונאורה גם יחד. בשעה שכל העולם היה עטוף קדרות של ימי הביניים, היתה פלורנץ עיר חופשית ודמוקרטית, אוהבת אמנות ועשירה בכל. ואפילו בתקופת האסקטים ³³⁸ זכתה העיר לאישיות כ־ Savonarola ³³⁹. בניניה בהירים ובנויים על ידי האדריכלים הידועים של תקופת הרנסנס. זוהי העיר שבה פעלו גדולי הרוח: דנטה, בוקאצ 'יוֹ, פטררקה, וגדולי המדינאים כמאקיאוולי. הציירים והפסלים הגדולים שבגדולים — ליאונרדו דה וינצ 'י, מיכאלאנג 'לו, אנדריאה דל סארטו, בנוונוטוֹ צ 'ליני — נתנו לעיר את הצורה האצילית שהיא מתפארת בה עד היום הזה.

פימפי 'לה, אני נורא שמח שהייתי בפלורנץ, כי זה כאילו הייתי רואה עולם חדש שעליו רק שמעתי וקראתי. גם את היית בפלורנץ. האם גם את התרשמת בצורה כזאת?

הצטלמתי בפלורנץ ושלחתי לך תמונה. היא מאד לא הצליחה אבל זה לא נורא. יש לי כאן עוד חמש תמונות ואשלח לך אותן כולן. שכחתי לכתוֹב לך הקדשה, אבל אכתוב אותה על גבי תמונה אחרת מבין 5 התמונות שיש לי עוד פה. מתי את תשלחי לי תמונות שלך?

שני ימים לפני עוזבי את פלורנץ הלכתי לדוד ודודה שלי. לא היה קל למצוא אותם, כי הכתובת ב־ Via Calimala היא מקום עבודה, ולא מקום עבודתו של הדוד אלא של שותפו אדון בֶרְנָבוֹ. אבל היות וגם ה ' ברנבוֹ לא היה שם, קיבלתי אחרי חיפושים רבים את הכתובת הפרטית של דודי, וגם בה לא היה מספר הבית הנכון. לבסוף מצאתי אותם ב־ Via Landina 8. הם מיד הכירו אותי ושמחו נורא. הבאתי להם דברים שונים בעיקר לאכילה: קוֹנסרווים, ביסקוויטים וכו '. היות ובאיטליה קשה להשיג דברים כאלה, גרמתי להם שמחה רבה. אכלתי אצלם באותוֹ הערב. הם סיפרו לי על הגהינוֹם שעברו. הם התפזרו, ועד היום גרה הבת הכי מבוגרת שלהם במוֹדֶנָה; אבל במקרה הגיעה לפלורנץ באותו היום שאני הגעתי. כך ראיתי את כל המשפחה, את ההורים ואת שלוש הבנות. הבת הצעירה עומדת להתחתן ב־ 20 לחודש זה, והם הצטערוּ נוֹרא שלא אוכל להיות בטקס הנישואין. היא הקריינית ברדיו פלוֹרנץ, ולפני שראיתי אותה נתנו לי לשמוע אותה ברדיו. זה היה אצל השכנים שלהם, כי להם אין רדיו. הם השאירו את כל הרהיטים בטרייסט ובאו לפלורנץ בלי דבר. אבל בינתיים מצבם שופר, והם שוב חיים חיי רווחה (עד כמה שזה אפשרי באיטליה כיום ).

רצו להזמין אותי לאופרה אבל ההצגה התקיימה רק אחרי שנאלצתי לעזוֹב את פלורנץ. הבנות מוכשרות מאד, אחת מתעסקת בפיסול, והשניה בציור ורישום, השלישית, הכי צעירה, לומדת לשחק על הבמה, וגם ברדיו היא משתתפת בתוכניות של מחזוֹת. אִתן יחד הלכתי עוד פעם ל־ Palazzo Pitti והן נתנו לי הַסברוֹת משלהן. הן מבינוֹת הרבה. בעצם סירבתי בהתחלה ללכת אתן למען שמן הטוב בעיר. לא רציתי שהאנשים יראו אותן מהלכות עם חייל. כי באיטליה כל אשה המתהלכת עם חייל בריטי נחשבת לזוֹנה. אבל למרות זאת אמרו ההורים שלהן שהם רוֹצים שבנותיהם תלכנה אתי, אף אם זה יגרום לרכילות בעיר. עשיתי זאת באי־רצוֹן, ואני בטוח שזהו הקורבן הכי גדול מצד הקרובים שלי.

אחר־כך נפרדתי מהם והם דורשים בשלום כולם. פימפי 'לה, הראיתי להם את תמונתך והם אמרוּ שאת יפה מאד מאד! את יכולה להתגאות בזה שבנות פלורנץ אומרות כי את כל־כך יפה.

למחרת בבוקר נסעתי למילנו ונשארתי שם יום וחצי. מילנו היא עיר גדולה, ממש כרך, וראיתי שם את הדברים ההיסטוריים שאינם כה רבים. בעיקר הכנסיה המרכזית שהיא גם כן אחת היצירות הגדולות באיטליה. הקתדרלה עושה רושם כביר מבחוץ. היא בנויה כולה בסגנון גותי. היא ניזוקה במקצת על ידי הפצצוֹת, אבל זה לא נורא. גם המנזר [סנטה מריה דה לה גרציה ] שבו נמצאת התמונה המפורסמת של ליאונרדו "הפת האחרונה " [הסעודה האחרונה ], הרוס לגמרי, וכמו בדרך נס נשאר האולם הזה בלי להינזק.

כמה חבל. ראיתי במילנוֹ תמונת שמן של פרחים לבנים, טבע דומם, ציור שקט לגמרי. השתגעתי לקנות את התמונה, אבל לא נשאר לי כסף והייתי מוכרח לוותר, כי היא היתה די יקרה.

חזרתי למחנה במצב רוח טוב שבטוב. היה לי חופש יפה. שוב ראיתי קצת חיים, ערים, ובעיקר את שכיות החמדה של איטליה.

כשהגעתי למחנה הודיעו לי שבינתיים חלה ריאורגניזציה של כל הגדוד, וכי העבירוּ אותי לפלוגה ב ' של הגדוד, ״בכוח ", בזמן שהייתי בחופש (כמו תמיד ). שם אני אגור, אבל עבודתי תהיה במשרד ההשכלה הגדודי.

קיבלתי את מכתבך היפה שהוא כמו שיר, עם כל החלומוֹת לעתיד [מ־ 10.6.1945].

ביחס לבחינות, יודע אני עכשיו שבאיטליה לא התקיימו שום בחינות. אבל העיקר שאני מוכן, ואבחן מיד כשתהיה לי הזדמנות. עכשיו אני יושב בעצמי במשרד החינוך ומנהל את העניינים, כך שיש לי ביקורת, ואני רואה את הנוֹלד.

שלום ולהתראות בקרוב, בקרוב. נשיקות לאמא.

שלך באהבה רבה, ריקי

את "אאידה " באופרה לה־סקלה במילנו לא ראיתי כי נדחתה, חבל.

פוֹנְטֶבָּה [איטליה ] 23.7.1945

פימפי 'לה, יקרה,

עדיין זוכר אני את החופש היפה שביליתי בפלורנץ ומילנו. לא הרבה אנשים זכו לחופש כזה.

ישנן שמועות שהבריגדה תזוז למקום אחר. חבל יהיה אם נעזוב את איטליה. סוף־סוף, מכל ארצות הנכר היא הארץ הכי יפה ובהירה, ואולי הכי דומה לארץ־ישראל.

אני מנהל משא ומתן ביחס להעלאה בתשלום, ואינני מוכן לקבל את המשרה כל זמן שלא יבטיחו לי זאת. אני נחשב כפקיד הכי טוב בכל הבטליוֹן ³⁴⁰, והפעם אני רוצה שישלמו בעד עבודתי. כך אני "משחק " איתם, ולעת־עתה אני מסרב להתחיל כל זמן שלא יהיו ברורים תנאי העבודה.

רצו למשוך אותי בכל מיני תחבולות והבטחות, אבל אמרתי להם בגלוי כי הבטחותיהם אינן משפיעות עלי, וכי הבטחות כבר קיבלתי בלי סוף. אני רוצה לראות עובדות. כי פה אין לי עסק עם ג 'נטלמנים אלא עם קלגסים.

בינתיים קיבלתי עוד הצעה, לעבוד במשרד פלוגה ב '. אבל אני סירבתי. כך אני מסתובב "בלי עבודה " ומחכה להחלטותיהם.

במשרד ההשכלה הגדודי כבר מוכנים לקונצסיוֹת ³⁴¹. שאלו אותי אם אני מוכן לעבוד אם יעלו אותי לדרגה של קורפורל ³⁴². גם לזאת סירבתי, כי יש לי כבר תשלוּם של קורפורל וה "כבוד " שבדרגה אינו מעניין אותי כלל וכלל. אני רואה בכל המקומות פקידים שאין להם אפילו חלק קטן מידיעותי, שמסתובבים כסרג 'נטים וסרג 'נט־מייג 'ורים. לכן גם אני לא אהיה מוכן לעבוד במחיר יותר זוֹל. מה דעתך על כך? האם אינני צודק? עכשיו, בתקופת השחרורים בין כך הכל תפל.

שלשום הלכתי עם צ’מרינסקי לטיול בהרים. הטיול היה נחמד מאד. שכבנוּ בדשא עד הערב ואחר־כך חזרנו דרך שבילים מעוקלים "הביתה ". הוא דורש בשלומך. אני מוכרח להגיד שמבין החברה הזרה והמוזרה פה, הוא אחד המעטים שאפשר לדבר אתם ואפילו להתחבר קצת.

תהיי שמחה, הרי נתראה עוד מעט. לפי החשבון הכללי עלי לקבל בשעת השחרור מהצבא כ־ 100 לירות ארץ־ישראליות ואני משתדל להגדיל את הסכום על ידי חסכונות. אינני יכול לשלוח הביתה כסף בהמחאות דואר, אלא אך ורק בהעברה דרך ה־ paymaster, זה לוקח כחודש ימים עד שזה מגיע. לכן יתכן שלא קיבלת אפילו את המשלוח ששלחתי לפני כשלושה שבועות.

אני שולח לך סמל של הצבא הנאצי, של רגימנט הררי גרמני ³⁴³ שבוֹ לחמה הבריגדה ולקחה אותו שלל. זאת מזכרת מימי המלחמה.

שלום, פימפי 'לה, תהיי בריאה. דרשי בשלום אמא.

אלף נשיקוֹת. שלך, ריקי

קמפורוסו, [איטליה ] 24.7.1945

פימפי 'לה, יקרה,

בקרוב נזוז מפה. לאן, אינני יודע. חבל שאנחנו עוזבים את איטליה. אבל מצד שני, אם נגזר עלינו שנהיה עוד תקופה קצרה בחוץ־לארץ, אזי אולי מוטב שנראה ארץ אחרת.

מהיום והלאה כתבי לי בבקשה, לפי הכתובת של מכתב זה. במקום C.M.F. Commonwealth Monitoring Force ] צריך לכתוב B.L.A., זאת אומרת, בשפה מלאה, British Liberation Army [צבא השחרור הבריטי ].

שוב קיבלתי הצעה חדשה. ביקשו ממני שאעבוד במשרד של פלוגה אחרת. זאת כבר ההצעה השלישית במשך שבוע אחד.

איך האנשים בעבודה? כתבת לי שמזכיר המערכת ³⁴⁴ יבוא הנה [מכתבה לא נשמר ]. אמנם איננו מחבבים אותו ביותר, אבל הייתי רוצה לראות אותו ולדבר אתו, כי הוא הרי רואה אותך יום־יום, ובכל זאת יכול לספר לי עליך, לפחות, איך את נראית ואיך מצב־רוחך. כמה חבל שאת לא נסעת במקוֹמוֹ.

אנחנו מאחסנים פה הרבה פליטים, ובכל יום מופיעים חדשים, המונים־המונים. הם מתפעלים ומתפלאים, כי לא ראו עדיין חייל יהודי. מחר תהיה מסיבת־פרידה, כי אנחנו עוזבים את איטליה.

פימפי 'לה, במידה מסוימת אני "מקנא " בהם, כי יש להם סיכויים לבוא לארץ־ישראל לפני הרבה מאתנו. חוץ מזה הם עתה באיטליה ויכולים לשבת בה כמה שהם רוצים.

האם יש לך לפעמים חשק לשמוע קונצרט של מוזיקה המודרנית? שמעתי כמה קטעים של סימפוניה היפר־מודרנית. בהתחלה היה נראה לי כאילו היה מישהוא משפשף ברזל בחרסינה, אבל במשך הזמן התחלתי להבחין מין הרמוניה ואפילו מנגינה. אבל בכל זאת אינני יכול להשלים עם סוג זה של מוזיקה, כי היא עושה רושם של ציור קוביסטי.

שוב חם לך בוודאי, כי אפילו אצלנו פה שורר חום עצום, אבל בלילות קר מאד.

פימפי 'לה, את הרי כבר חזרת מהחופשה. אל תעבדי בלילות, כי אחרת שוב תאבדי ממשקלך. את צריכה לשמור על עצמך ועל בריאותך.

פימפי 'לה, אני כל־כך שקט עכשיו בזמן שאחרים עצבניים — עצבנות שלפני הנסיעה. אותי זה אינו יכול להביא לידי התרגשות, כי בדרך כלל אינני שם לב לדברים המתרחשים פה מסביב. אני חי לי פה חיים "משֶׁלי ", כאִי בתוך ים גדול.

זה הכל להיום, שלום פימפי’לה.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב 23.7.1945

ריקי יקירי,

חזרתי מ "מעלה־החמישה ". בבית מצאתי מכתבים שלך [מ־ 4.7.1945 ו־ 18.7.1945]. שמחה אני מאד שאתה מטייל, רואה הרבה ונהנה שם. אמנם הנאתי לעומת הנאתך היא דלה מאד, אבל בכל זאת נהניתי גם אני מחופשתי. למדתי ללכת יפה בהרים בשבילי עזים, לראות שקיעות נפלאות לוּטוֹת באֵדים וכו '. ביקרתי במנזרים רבים, ראיתי עתיקות ופטפטתי צרפתית ואיטלקית עם נזירים. אתה בודאי כבר מדבר יפה איטלקית, לא כן ריקי? קיבלתי שני קילו, וקילו שלישי וחצי הספקתי להפסיד מכל טיולי בהרים.

ריקי, נזיר באחד המנזרים הזמין אותך ואותי שנבוא למנזר להתארח בו בוויק־אנד. הוא שוחח אתי בענייני דת, ואמר שכאשר אתה תשוב מהצבא נבוא שנינו לשבת קצת אצלם בחיק הטבע. אני שימשתי מתורגמן מצרפתית ונכנסתי אתו בשיחה. כאשר שאלני אם ראיתי כנסיות התחלתי לספר לו על הכנסיות המפוארות שראיתי בעולם ועשיתי עליו רושם אדיר.

כפי שאתה רואה ראיתי גם אני משהו, ושמעתי סיפורים רבים. ופטפטתי והתבטלתי נורא. באמת הייתי רוצה לשבת שם כל ימי. אמנם לעסוק באיזו עבודה, אך לשבת שם, בנוף הנפלא שהתגלה שם לעיני.

וכאן בעיר כל־כך צר ומחניק ומשעמם. ממכרינו ראיתי רק מעטים. את לוריא עוד לא ראיתי. הוא עסוק בתרגום ספר שני ³⁴⁵.

תודה, תודה, תודה, בעד הדברים שקנית לי, ריקי. אני קצת מקנאה בך, ריקי, שאתה רואה עולם.

בינתיים אנו חושבים לגשת כאן בכל הרצינות להוצאת ההוצאה השניה של ספרו של אבא, כי לאחר הכל ישאר חוב של מאה וחמישים לירה מהוצאת המהדורה הראשונה. הספר עלה כשש־מאות וחמישים לירה, זהו הון גדול בשביל ברנשית כמוני.

בהבראה התיידדתי עם שתי משפחות בקבוצה, אנשים תרבותיים ונעימים מאד. בכלל עולים אנשי הקבוצה בתרבות על המבריאים. פינקוני שם נורא, ובכלל הרגשתי את עצמי שם מרכז העולם. כל אחד רצה להיות בחברתי, לשוחח אתי, והאשימוני שאני מתבודדת ומתרחקת. בקיצור, הייתי ילדת הפינוקים של בית ההבראה. לבסוף הבאתי אפילו תועלת לקבוצה: הייתי במטעים, נעשיתי קצת מומחית בענייני ירק ועצים, ושמעתי כל־כך הרבה הסברות עד כי כאשר המדריך לא ידע כמה הסברות. עזרתי לו.

השנה לא קניתי לי עוד אף שמלה ובכל זאת אמרו שם כולם שאני הדורה נורא, ומתלבשת באופן יוצא מן הכלל. הופעתי עם חמש־עשרה חולצות, החלפתי יום יום חולצה — ממש תערוכה. והיו לי כל מיני מטפחות צבעוניות עד כי אנשים חשבו שאצלי גרדֵירובה ענקית. אינני רוצה להוציא כסף על תלבושות כי עלי לאסוף כסף לתשלום הבית [של אמה ]

מעלה החמישה 1945

שזמן פרעונו בנובמבר. והרי אתה יודע שהתשלום גדול. בכל זאת אינני נבהלת ואינני מדאיגה את נפשי.

ריקי, מה יפה היה לשבת בכפר. היה לי כל־כך טוב שם וכאן אני מרגישה את עצמי כעת רע מאד. כל העירונים משעממים אותי נורא. אין לי רצון ללכת לבית־קפה והחלטתי לקרוא הרבה.

בעיקר שמחה אני שאתה מבלה טוב ושאתה כותב שבקרוב תשוב. הבאמת תשוב בקרוב? אנשים כאן אינם נותנים תקוות מרובות, ולכן קשה לי ממש להאמין לדברי הכתוב במכתבך. אבל מקווה אני שאתה יודע אל־נכון, וכי בקרוב תחזור הביתה.

תודה על הקומפלימנטים שקיבלתי מקרוביך. נשזפתי קצת ופני טובים וקיבלתי המון מחמאות.

כל אחד שאל עליך, וגם הנזיר אמר שהיה רוצה לראות את האיש שאשה כמוני בחרה בו. חה, חה, חה, מה דעתך עליו? הוא אמר לי שאני מתרגמת ונואמת בעברית כעורך־דין, ואמר לי שאני "פאַם דִי מוֹנד "³⁴⁶ שטויות, מה?

בעניין ההצעה שהציעו לך, חושבת אני שאם היא מעניינת אין להתחשב בתשלום ולקבלה. הרי בין כך בעבודה שלך אינך מקבל תשלום, ובכן מדוע תעמוד בתוקף על דרישתך? הרי יודע אתה שבמשפחתו של אבי אין מעריכים כסף. אינני יודעת מדוע אתה מדגיש דווקא את הצד הכספי שבדבר ולא את הצד האחר. סבורני שלעבוד בפעולה חינוכית יותר מעניין מאשר בעבודה צבאית, ולכן אינני מבינה מה היא דרישתך ומה הוא כל העניין. אולי תפרש ותסביר לי את העניין ואוכל להביע בו גם את דעתי. שמחתי מאד והייתי גאה על כי בחרו דווקא בך ולא באחר, ולכן אינני מבינה מה הוא מקור סרובך.

ריקי, כתוב לי בפרטי פרטים על הכל, וספר לי על טיוליך ורשמיך, אני מצפה למכתביך הבאים.

וריקי, לפתע, אחרון אחרון חביב, מצאתי את צילומיך. אני מוצאת שאתה נראה יפה מאד, והצילום לא רע בכלל, אפילו יפה. נדמה לי שאתה נראה בריא ואין כבר אותה קדרות שהיתה חופפת על הפנים אשתקד. יפה יפה יפה ששלחת צילום. תודה תודה תודה בעד צילומיך. פריסת שלום לבבית וחמה מאמא.

שלך באהבה, פימפי

B.L.A.

קמפורוסו [איטליה ] 25.7.1945

פימפי 'לה, יקרה,

קיבלתי היום את מכתבך העליז ומלא החיים ושמחתי כל־כך שאת במצב רוח טוב, פימפי 'לה. קראתי את המכתב במין אכסטזה של שמחה, הרי את גילית בו את כל הפילוסופיה האופטימיסטית של החיים. המכתב הוא כולו שמש ואור, ואני קפצתי מרוב שמחה שאת שמחה, כי אני יכול לשמוח רק כשאני יודע שגם את שמחה.

מחרתיים אני עוזב את המקום. יתכן שלא תקבלי ממני מכתב במשך שבוע ימים בערך. אני יודע שמחרתיים נהיה באוסטריה, יותר לא ידוע לי. יש שמועות שונות ביחס למקום התעודה שלנו, אבל אני אינני מתעניין בכך, כי אני בין כך "אינני פה ".

לצבי כורך קרה אסון, אמו מתה. הוא קיבל אתמול את הטלגרמה ³⁴⁷. משתדלים עתה להשיג בשבילו חופש ארצה. העניין מסתבך כי היחידה זזה מכאן לשטח אחר, אבל חושבים להשאיר אותו באיטליה. מחר אדע מה מצבו. אביו חולה מאד ובכלל הכל הולך רע אצלו. הוא באמת מסכן.

היי בריאה. אכתוב לך מיד כשאוכל למצוא מקום שאפשר לשלוח מכתב. שלום ולהתראות, ונשיקות לאמא

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 29.7.1945

ריקי יקירי,

איזה דברים נפלאים שלחת לי. קיבלתי את המטפחת, את הכפפות, את הענק, את העגילים ואת הסיכה הנפלאה; את הרפרודוקציות היפות ביחוד הספרדיות והצרפתיות שלא היו לנו עד כה. כמה נפלא. ריקי, יש לך טעם יוצא מן הכלל. כל מה שאתה שולח כל־כך יפה עד שתענוג לשאת את זה. לא כגברים אחרים שאין להם כל טעם. אתמול בשבת כבר נשאתי את הענק על חולצה ורודה וחצאית פרחים והיה יפה מאד. ריקי, מטפחת כזו עולה כאן הון. ומלבד זה לא הייתי מרשה לעצמי לקנות מותרות כאלה. ולכן אני כל־כך מאושרת שיש לי קצת מותרות יפהפיים. וריקי, בין הרפרודוקציות מצאתי דברים נפלאים שהביאו אותי לידי התלהבות רבה. מה יפה שספרייתנו האמנותית הולכת וגדלה. מירון סימה הצייר אמר לי שקנית דברים נפלאים, ביחוד חשוב אלבום האמנות האטרוסקית. הוא מתפעל ממנו נורא.

בשבוע שעבר קיבלתי כבר אישור ³⁴⁸ מטעם מחלקת החינוך לספרו של אבא ז "ל. מיד כתבתי

בקשה לועדת המשנה לספר העברי שיקציבו לי נייר להוצאת המהדורה השניה. אומרים שהשבוע תהיה החלוקה. נימקתי את בקשתי בזה שעם בוא האישור ולקראת שנת הלימודים החדשה כבר אזל כמעט הספר מן השוק ותלמידים לא יוכלו להשיגו. השבוע אפגש בודאי עם ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] כי רוצה אני לדבר אתו על מכירת ההוצאה השניה למו "ל [אחר ] כדי שלא תהיינה לי שוב ריצות והתרוצצויות. כמובן שעלי להוציא מזה את החוב שנשאר בסך מאה וחמישים לירות ומלבד זה רווח־מה. אחרת לא כדאי.

אמא רוצה נורא שגם אני אוציא ספר. היא אומרת שעכשיו השעה המתאימה. שידידנו ר. [רבינוביץ ] יעזור לנו, וכי אסור כבר לדחות את העניין ³⁴⁹, ביחוד לאחר שאבא ז "ל התחיל מטפל בו ורצה בו כל־כך. מה דעתך?

טיולך שמחני מאד. כמה טוב שאתה מטייל ורואה דברים יפים ונהנה. כל הזמן היה נדמה לי שאתה סובל שם מאד מאד, ולא ידעתי במה להקל עליך. אבל גם חיינו כאן היו קשים. פוגל ³⁵⁰ אומר שאני מנהלת את ענייני באופן יוצא מן הכלל. הוא אומר שאני אשה שאפשר לסמוך עליה בכל, וכי הראיתי נפלאות. הפוגלים אינם יכולים לשכוח את מראה המצבה הנפלאה. הם מתפעלים שאני כבר חושבת על הוצאה שניה של הספר, מתפעלים מזה שלקחתי את אמא ואת עצמי לבית הבראה לשבועיים (בלי עין הרע ), מזה שהספקתי לתרגם ספר, ושאני כותבת ויש לי תוכניות לכתיבה, וחושבת על הוצאת ספר שלי. כל זה לדעתם הישג לא קטן, ביחוד כאשר המדובר הוא בפִּימְפּ לא כל־כך גדול ולא כל־כך זקן, לא כל־כך חזק וקצת חלש. בפִּימְפְּ שבקיץ הוא עייף ואין לו קצת כח וחם לו, והוא עובד ומתרוצץ נורא.

מצב רוחך משפיע עלינו כאן יפה מאד. כל מכתב קודר שהיה מגיע ממך היה מדכא אותנו. ולכן תבין שטיוליך ומעשיך שם באיטליה יש להם השפעה רבה גם עלינו.

החופש הבא שלי בספטמבר. יש לי רצון לנסוע ל "בית דניאל ", בית ההבראה היפה לאמנים ולסופרים בזכרון־יעקב על יד דורה שווארץ ³⁵¹, התזכור את המקום ריקי? בודאי לא שכחת.

השבוע אשלח לך את חוברת המאה של "גִליונות “, עם סיפורי האחרון [”אלמנוּת "]. אם תוכל, תשלחנה אלי בחזרה. אומרים שזה סיפור טוב וקיבלתי עליו המון מחמאות. השבוע אשב כנראה לעבד שני סיפורים ³⁵².

כל מה שקנית בעל ערך ויפה עד להפליא. אבל ריקי, את העגילים אשא רק עם שמלת ערב כי מתביישת אני לשאתם סתם כך ביום. אבל מה מאושרת אני שיש לי עגילים פורחים כאלה, ועדינים כצבעי פסטל. והסיכונת החמודונת היא כליל הפשטות והיופי. והמטפחת על הראש…

אתמול עמדתי לפני המראה של אמא והתקשטתי בכל הדברים. אמא אמרה שיש לי מראה של מלכה מזרחית. ענדתי הכל ונהניתי נורא. היה המון יופי — מפני שקיבלתי את כל אלה ממך. דווקא ממך. שחשבת עליהם ובמחשבתך הוספת לכל לוויית יופי ונוי.

גם אמא שמחה נורא מפני שהיא יודעת איזו טפשה אני וכמה אני אוהבת קישוטים כאלה. היא מכירה את חולשתי זו.

יום יום אני מסתכלת ברפרודוקציות מפני שגם אתה הסתכלת בהן. רבות מהן מזכירות לי את האוריגינלים שראיתי לפני המלחמה, והן מעוררות אסוציאציות וזכרונות. כמה מהם הייתי רגילה בכל יום א ' בשבוע ללכת לראותם בגלריה הלאומית בלונדון והיו אהובות עלי מאד.

רוצה אני לכתוב פיליטון על מעלה־החמישה ולכתוב משהו רציני לגליון העשור, במלאת עשר שנים לעיתוני, לכבוד חג סוכות. חומר זה, אמר לי העורך, צריך להכין בהקדם. ורוצה אני לתת שני סיפורים, האחד ל "מאזנים " והאחד ל "גִליונות ". וכל זה לעשות החודש, לפני החופש הבא שלי. רואה אתה שמלאכתי מרובה והיא דורשת מנוחת נפש, שלווה ופנאי, הרבה פנאי. מלבד זה אני קוראה, ויושבת עם אמא, מפטפטת אתה ומעסיקה אותה הרבה מאד. אף זה גוזל הרבה זמן.

ריקי, כאשר תשוב אתה הביתה (מתי זה יהיה? ) יהיה הכל אחרת ואני לא אהיה כל־כך עזובה ועומדת ברשות עצמי. הכל לא יהיה מוטל רק על שכמי, נכון? לא אהיה מוכרחה לעשות הכל בעצמי, ועל דעת עצמי.

ושוב תודה, בעד המתנות היפות. וברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

טורְנֵי [בלגיה ] 3.8.1945

פימפי’לה, יקרה,

הנה, הגענוּ למקוֹם החדש, אחרי נסיעה איטית במשך ששה ימים רצופים. הנסיעה היתה מעניינת מאד וגם קצת מייגעת. והנה פרטי ה "טיול " שעשיתי באירופה:

ב־ 27 ליולי עזבנוּ את קמפורוסו — מקוֹם החניה האחרון שלנו, למרגלות האלפים. נסענו בשיירה ארוכה, ארוכה, שעשתה רושם אדיר על כל אשר ראה אותה. במכונית שהיתה בראש כל גוש התנוסס דגל עברי גדוֹל, וכל המכוניות היו מסומנוֹת בצורה ברורה בצבעים הלאומיים ובמגן־דוד גדול בצבע צהוב.

עוד באותו היום עברנו את הגבול האיטלקי. פימפי 'לה, חבל שאין לי פה מפה, כי אז רק יכולתי לתאר לך בדיוק את הדרך. אבל אני זוכר הרבה דברים ואשתדל למסור אותם בנאמנות.

נכנסנו לאוסטריה. עברנו דרך ווילך ל־ Lienz. שם לַנוּ באוהלים קטנים שהקמנוּ כאשר הגענו. מזג־האוויר היה יפה מאד. העיר עצמה אינה מעניינת, היא קטנה והרוסה. ביום הבא המשיכה השיירה את דרכה השכם בבֹקר. היינו באלפים הגבוהים וראינו נוף נהדר, אבל סבלנו ממזג־האוויר, כי באותו היום היה קר וכל היום ירד גשם. הגענו בערב ל־ Innsbruck, עיר גדולה באוסטריה בשטח הכיבוש הצרפתי. הגשם והרטיבות היו כה גדולים שהחלטתי לישון בצריף סמוך. הקמנוּ את האוהל, אבל השארנו אותו בלילה ריק. אחרים הלכו לבתים בסביבה. רק מעטים ישנו באוהל, למרות הפקודה לישון באהלים.

בערב טיילנוּ ברחובות אינסברוק. החיילים הצרפתים והאמריקאים (ובאופן תיאורטי גם אנחנו ) קיבלו "רשות " להתיידד עם האוכלוסיה, אבל אנחנו עמדנו כולנוּ על הגובה ולא כיבדנו את הגרמנים אפילו במבט אחד. נרטבנוּ כהוגן כשחזרנו בלילה מהעיר למחנה, סחטנוּ את המים מתוך הבגדים שלנו והלכנוּ לישון, מי בצריף, מי בבית, מי באוהל. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שצריף גדול בסביבה בוער בלהבות אש. כנראה מישהו מאיתנו החליט להשאיר לגרמנים מזכרת בצורת שריפה.

משם המשכנו את דרכנו מערבה ולכן שוב חצינו את הגבול האיטלקי. מיד ראינו פנים בהירים, שוחקים. שוב איטליה, שוב "בבית ". האיטלקים זרקו לנו פירוֹת לתוך המכוניוֹת — הכל לשם קבלת־פני־הבריגדה. נכנסנו לחלק האַלְפים הנקרא דוֹלוֹמיטים. הם מצטיינים ביפי־נוֹף יוצא מהכלל. וגם מזג־האוויר השתפר. מכל זה הרגשנו שאנחנו באיטליה, שוב בין אנשים המחבבים אותנו. באותו היום, הוא היום השלישי לנסיעתנו, עברנו את מעבר־ברנר ונכסנו לבָּווארִיה הגרמנית.

השיירה האדירה עברה בעיירוֹת הגרמניוֹת, וכל הגרמנים הסתכלו בנו במבט ריק ומלא שנאה. בפי כל גרמני היו המילים "Die Juden kommen " — היהודים באים. פחד מוות היה טבוע בפני גרמנים רבים. הכביש היה רחב מאד, אחד הכבישים המודרניים שהיטלר בנה למטרות אסטרטגיות.

עברנו את האלפים הבָּווארִיים, את Oberammergau, מקום "פלאים " של הקתולים, את Garmisch Partenkirchen והגענו ל־ Ulm, מקום החניה. לא היינו בעיר עצמה וגם לא ראינו אותה, כי הגענו בלילה ובבוקר המחרת המשכנו.

עברנו הרבה ערים בגרמניה [הדרומית ], ביניהם: Augsburg, Kaiserslautern, Mannheim, Ludwigshafen, Heidelberg. לא יכולנו לתהות על כל עיר ועיר, כי נסענו בשיירה.

אחרי־כן, חנינוּ עוד פעם בגרמניה. היה זה ב־ Kaiserslautern. מקוֹם החניה היה מלא אוכלוסים אזרחיים, כי היו רגילים כך לבקר את החיילים האמריקאים שהתיידדו אתם.

אבל לזוועת כולם (גם האמריקאים ) הגיעה למקום הבריגדה היהודית. משטרת הבריגדה גרשה את כולם מיד מהמקוֹם. ביקשנו את סליחתם של האמריקאים שאנחנו מגרשים את ידידיהם, אבל הסברנו להם כי אנחנו יהודים וכי שום גרמני לא ידרוֹך על אדמת מחנה־יהודה. בכל אותו לילה לא העיז גרמני בעיר לעזוב את ביתו או להימצא ברחוֹב.

בשעת הנסיעה ברחובות הערים הגרמניות נעצרה כל תנועה, כי רוכבי־האופנוע הרבים שלנו השתלטו על רחובותיהן. היה זה מסע־ניצחון ממש, והגרמנים הביטו באין־אוֹנים על שורה ארוכה, ארוכה, על דגליה, סמליה, על נשקה הכבד ועל הבחורים הגאים שישבו בתוך המכוניות הכבדוֹת, חמושים ומזויינים. בעיר אחת סגרו חנוונים את חנויותיהם, באחרת אספו האמהות את ילדיהן. אבל בכל מקום היתה בהלה עצורה בפני הגרמנים.

נשמנו שוב לרווחה כשעברנו את הגבול הצרפתי. נסענו דרך ערים גדולות — Longwy, Charleville, sedan. בכל המקומות האלה התקבלנו בתרועוֹת שמחה. הביאו לנו פרחים, פירוֹת. החיילים זרקו לאוכלוסים סיגריות וסוכריות בלי הרף. פנים צוהלים וצוחקים, שמחים, עליזים. הניפו מטפחוֹת, הרימו את ידיהם בשמחה לקראתנוּ. וגם אנחנו הפגנוּ אותה השמחה. באנוּ מגרמניה לצרפת, מחוֹשך לאוֹר. רוכבי האופנוע הושיבו ילדים על אופנועיהם, שיחקו אתם. בתי־ספר שלמים התקהלו ברחובות כדי להריע את תרועות שמחתם לקראתנו. היתה זו חוויה נעימה ועמוקה. ראינוּ עם צרפתי נאוֹר ושוחר־דרוֹר. בצרפת לַנּוּ לילה אחד במחנה טרנזיט אמריקאי, והמשכנו את דרכנו דרך ערים ועיירות צרפתיות. בכל המקומות הללו בלי יוצא מן הכלל, קיבלנו את קבלת־הפנים השמחה והבהירה הזאת.

עברנו עוד גבול אחד, הפעם הגבול הבלגי. הגענו ל־ Tournai ³⁵³ אשר בבלגיה ובה אני יושב עכשיו וכותב את המכתב הזה. זוהי התחנה הסופית של טיולנוּ. גם בבלגיה התקבלנו באותה הלבביות, הרי אנחנו נחשבים חטיבה של צבא השחרור הבריטי.

בכל המקומות אשר עברנו ראינו את סימני המלחמה — הריסות בתים וגשרים. העיר היחידה שבה עברנו ושהיא כולה הרוסה היא Mannheim בגרמניה, שהיתה פעם עיר תעשיתית גדולה ³⁵⁴ ועתה רואים רק את קירות הבתים שעמדוּ פעם. אבל, יתר הערים שעברנו בהם אינן הרוסות אלא רק בחלקן. הצטערתי להיווכח שגרמניה (לפחות החלק שאנו ראינו ) אינה מגיעה לדרגת־הרס של איטליה. ובאמת, מכל הארצות שראינו עשתה עלינו איטליה רושם של ארץ חרבה והרוסה מכל הבחינוֹת. דווקא העם האיטלקי החביב קיבל את מנתו כפל כפלים, בגלל פשעיהם של אחרים.

בכל המכתבים מאיטליה כתבתי לך, פימפי 'לה, שהכל הרוס. שאיטליה חרבה. ולצערי אינני יכול לכתוב שגרמניה חרבה, כי, ישנם מקומות רבים שאין כמעט סימן למלחמה.

בדרך פגשנו הרבה פליטים יהוּדים. פגשנו יהודים רבים שלא היו במחנות, אלא חיו בצורה עצמאית. היהודים הללו ידעו כבר שהבריגדה עומדת לבוֹא. כולם קיבלו אותנו בהתלהבות, והרבה מהם בדמעות רינה. מצבם בדרך כלל איננו רע, אבל עכשיו אין שוכנת באלפים, בגבולות איטליה־אוסטריה הבריגדה, אשר הבריחה אותם לאיטליה. כולם מחכים לסידור דומה. בגרמניה עצמה, ביחוד בעיר Landsderg, ישנו מחנה פליטים גדול.

אבל אל נשלה את עצמנו. הפליטים הללו סבלו מדי והרבה מהם אינם מקפידים על חוקי היושר. אפילו הילדים שביניהם אינם תמימים. אבל אין לנו שום ברירה. אלה הם שרידי העם ואנו מוכרחים לקחת את העם שלנו כמות שהוא. הם צריכים להתרגל לתנאים יותר נורמליים ולסביבה פרודוקטיבית. ואם לדור הזה לא יהיה תיקון אזי נחכה שלילדיהם תינתן הזכות לקבל חינוך יהודי טהור.

יש ביניהם גם הרבה מתבוללים שאינם רוצים לנסוע לארץ־ישראל. בייחוד היהודים ההונגרים רוצים לחזור להונגריה. רואים אם כן כי אפילו מכה היסטורית כזו של היטלר לא השפיעה על הלך רוחם של יהודים אלה. הם שוב סומכים על אירופה.

אני אינני רואה שום ברכה באירופה — אפילו בשביל האירופאים לא. אירופה היא עתה ריקה, ריקנית, חסרת כל עתיד או אמונה בעתיד. היא משועבדת למעצמות־חוץ, ואין לה כל סיכויים לקום לתחייה רוחנית. אין לאירופה אישים גדולים אשר ביכולתם לנהל את ענייני האחווה. ואם ישנם אישים כאלה אזי אינם רוצים להתחיל בפעולה במצב של שעבוד.

ויחד עם זה לא נמחק עניין הפחד בפני גרמניה. כי ברור כשמש שהמחתרת הגרמנית ³⁵⁵ כבר התחילה בפעולה לקראת המלחמה הבאה. למעשה נחלה גרמניה כבר את הניצחון הראשוֹן אחרי שביתת־הנשק — את התיידדות ³⁵⁶ צבא הכובשים עם האוכלוסיה (fraternization ).

בגרמניה כמעט אין למצוא גברים בגיל צבאי. הרחובוֹת הומים גברים זקנים, נשים, וילדים. נשמח שלפחות את הגברים שמסוגלים לשאת נשק, הוציאו מגרמניה (כ־ 5 מיליון מהם נפלו בחזיתות ). אבל הדור הצעיר כבר הולך וגדל. בעיר Mannheim ראינו ילדים כבני 12, משחקים בקבוצוֹת ליד הריסות הבתים משחק "חיילים ". הם אינם זקוקים לחינוך צבאי, הם חיילים מבטן ולידה, הקַלגסוּת היא בדמם מילדותם הרכה. ובכל זאת אני מקווה שהפעם למד העולם את לקחו ולא יתן לגרמנים להתקומם שוב.

חדשות הבריגדה: חיילי הבריגדה מהווים את הגורם המרכזי בארגון המוסד לעליה ב ’ והזרמת כספים לגורמי סיוע באיטליה לצורך ההעפלה לארץ־ישראל.

אוֹמרים שהבריגדה נוסעת בעוד זמן קצר להולנד ³⁵⁷. שם היא כבר תשאר עד להחזרתה לארץ־ישראל שגם היא קרובה מאוד, לפי אותן השמועוֹת. קבוצות אחדות כבר התחילו להשתחרר מהצבא ואני מקווה להיות בין הקבוצות הבאות. עכשיו מאוחר בלילה ומחר השכם אצטרך לנסוע.

עדיין לא קיבלתי מכתב ממך, כי על ידי הנסיעה נדחה קצת הדואר מארץ־ישראל.

שלום ולהתראות, ונשיקות גם לאמא.

שלך, באהבה רבה, ריקי

פימפי 'לה, אם יש לאחד מידידינו לסדר דבר־מה בבלגיה, כתבי לי, בבקשה. אסדר מה שיהיה באפשרותי.

ריקי

טוּרְניי [דרום בלגיה ] 4.8.1945

פימפי’לה, יקרה,

אנו גרים במנזר גדול, בניין ענקי ועתיק־יומין. אבל הסידורים שבתוך הבניין הם מודרניים. המנזר הוא כה ענקי עד כי איש אינו מתמצא בו, וכולנו מתהלכים בתוכו כבתוך מבוך. בית כנסיה גדול מצורף לבניין המנזר. הוא סגור כעת. באותו מנזר חנה פעם צבא גרמני ולכן כל הכתובות שבתוכו הן בשפה הגרמנית.

החיילים חושבים כי העיר עצמה משעממת. כמעט שלא רואים איש ברחוב. היו רגילים לערים איטלקיות שבהן היו חיים תוססים, ושכל החיים התנהלו ברחוב. פה ישנה אוכלוסיה של "יושבי־אוהל " — אנשים סולידיים אשר אינם מתיידדים כה מהר, אבל כולם חביבים.

כולם מצטערים על שעזבנו את איטליה. איטליה נתחבבה על כולם. היא ארץ יפה ועשירה בשכיות חמדה, אנשיה חביבים והיא תמיד שטופה אור שמש. פימפי 'לה, אני רוצה שניסע יחד לאיטליה ונראה יחד את הערים רומא, פלורנץ, ונציה, מילנוֹ.

אתמול היתה לי שיחה עם שני נזירים צרפתים. הם שמחו מאד שהמנזר נתפס על ידי יהודים, כי הם, לדעתם, אנשי דת, ואינם וַנְדַלים פגנים כמו שהיו הגרמנים. אבל בדרך כלל איש אינו רוצה להאמין כי אנחנו יהודים. ראשונה, כי תיארו לעצמם יהודי כיצור "עם קרניים ורגלי סוס " כפי שלימדה אותם התעמולה הנאצית. ושנית, כי לא חשבו שיש עדיין כה הרבה יהודים בעולם. אבל אפילו הפליטים היהודים לא יכלו לתפוס את הדבר שהיהודים באים מארץ־ישראל כחיל־משלוֹח, כבני־חורין לנקום נקמה ולהציל נפשוֹת יהודיוֹת. העובדה הזאת נראית יפה מדי בעיניהם, כה יפה שאינה יכולה להיות אמת. ובכל זאת הננו מגשימים את חלומותיהם של יהודים נרדפים באירופה. ופליטים מסכנים אלה, עוד לפני שמבקשים את הצלתם, מבקשים את נקמתם.

אלה שהיו בבריסל בירת בלגיה סיפרו כי שם הקימו יהודי בלגיה שער ניצחון לבריגדה היהודית. כן, יפה כשיש בריגדה יהודית (כל זמן שלא נמצאים בתוכה ). מחר אסע בתפקיד יחד עם צ 'מרינסקי מטעם "ועד ההשכלה " לבריסל [לועד המרכזי של הבריגדה ], הייתי כל־כך רוצה לשלוח לך משם מתנוֹת, אבל אין כרגע עלי כסף ואצטרך לדחות את זאת להזדמנות אחרת. דווקא ישנם פה דברים מקוריים ויפים.

פימפי 'לה, האם ספרו של אבא נמכר יפה? האם את הולכת בחברה?

אולי את יכולה לעשות עכשיו "טיול " הנה? שמעתי שברכה חבס ³⁵⁸ נמצאת באירופה מטעם העיתון "דבר ". אולי באמת אפשר לסדר דבר כזה. בימי חזית לא רציתי שתבוֹאי, אבל עכשיו בהחלט אפשר. היֵש סיכויים שתבואי הנה?

היי לי בריאה, ולהתראות, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

דרישות שלום לבביות לאמא.

חדשות המלחמה: ב־ 6.8.1945 הוטלה פצצת אטום על הירושימה. ב־ 9.8.1945 הוטלה פצצת אטום על נגסקי ביפן. תמה מלחמת העולם השניה.

תל־אביב 5.8.1945

ריקי יקר,

למה אתם שוב זזים הלאה, ריקי? אינני רוצה שתסע לאוסטריה. שם כמעט ארץ אויב מסוכנת [מכתבו מ־ 25.7.1945]. כאן שמעתי שאתם נוסעים לבלגיה. חושבת אני שכבר יותר טוב בלגיה מאשר אוסטריה. נורא מרגיז אותי שאתם זזים מאיטליה. לאיטליה כבר התרגלתי, ונדמה לי שזו היא נפה מרוחקת של ארץ־ישראל, נאמר מין גליל מרוחק במקצת — כאילו היתה ארצנו ארץ רחבת ידיים ויש לה אזורים נידחים כגון איטליה וסיציליה. אבל אוסטריה ובלגיה הן באמת רחוקות. ביחוד בלגיה רחוקה. כבר קרובה לאנגליה. אגב, אם תהיה שם כדאי לך לעבור בארבע שעות מאוסטנד את הלאמאנש לאנגליה, ולבקר בלונדון ובאנגליה בכלל. אולי גם תוכל להיבחן שם.

כמה טוב שהספקת לבקר באיטליה ולראות משהו. אבל חבל שלא היית בפומפי. אני למשל במקום לשבת בפלורנץ ששה ימים, הייתי יושבת שם פחות ומבקרת בערים אחרות באיטליה. אבל זהו עניין של טעם ושל שיטה. טוב בכל אופן שראית מה שראית.

ריקי, תרשום לך דברים מעניינים כדי שתזכור לספרם לי ולא ישכחו מלבך. הכל מעניין אותי. יפה שאתה וצ 'מרינסקי מטיילים ורואים נופים יפים [מכתבו מ־ 23.7.1945]. טייל הרבה ותנוח ותראה ותתרשם מכל מיני דברים.

ריקי, תודה, תודה, קיבלתי את מעיל הגשם הנפלא. ואני כבר משתגעת שירד גשם ראשון שאוכל לשאתו. הוא יפה וצבעו עדין מאד ומשקף את צבעי השמלה, דומה למין קצף לבנבן מעל לכל תלבושת. ותודה בעד הכובע והסנדלים והחגורות. הצמיד אחר שנשאתיו פעם אחת קצת נשבר, אבל בודאי אוכל לתקנו. ומה קנית בשביל עצמך?

תודה בעד חוברת "המאבק "³⁵⁹. היא מעניינת אותי. אני מתפלאה רק שהיא ערוכה כל־כך רע מבחינה סגנונית, ואף מבחינה ספרותית. האמנם אין ביניכם מישהו שיוכל לטפל בה ביתר זהירות? אפילו תרגום דבריו של המפקד הוא נורא — מין תרגום מילולי שאיננו כלל עברית.

מזל טוב, מזל טוב, למשה [בן דודה ] נולד בן. חיק 'ה אשתו היתה שלושה ימים ב "הדסה ". אנחנו דאגנו נורא, ואמא והדודה בכו כמובן. אבל הכל עבר בשלום. הילד [אריק ] הוא גדול ובסדר גמור וגם לחיה שלום.

ריקי, ביום ה ' שעבר התחתן טבקאי. הוא נשא לאשה אחת מחברות הקיבוץ שלו. מאלה שהגיעו ארצה בשנת המלחמה הראשונה — צעירה וסימפטית. נסעתי לשם ויחד עם הזוג נסעתי במכונית משא של הקיבוץ אל הרב. החתונה היתה כהלכתה. היה גם דב שטוק ³⁶⁰

מ "דבר " שסיפר לנו כל הדרך כל מיני מעשיות ופולקלור וגם [הסופר ] אריכא ³⁶¹ היה ושימש אחד העדים, מצד החתן. אחרי כן ערך הקיבוץ שולחנות בגן תחת כיפת השמים עם מנורות חשמל, מקושטים בפרחים ובכל טוב. בילינו שם כמה שעות נעימות מאד. שמחתי מאד שהוא נשא אשה כי היה בודד ומצב־רוחו תמיד עכור.

אני מוסיפה להסתכל ברפרודוקציות היפות, הן נהדרות. וריקי, כל אחד אומר שאתה מפנק אותי ושולח לי כל מיני דברים ושזה יפה מאד. כולם אומרים שהדברים שקנית הם בטעם רב. הצבעים כולם יפים והולמים אותי מאד. ריקי, הפִימְפּ עכשיו נורא מקושט, כמו בובה. לא ראית אותי עם כל הדברים. חַה, חה, חה, כמה אני מצחיקה. כובע ³⁶² כזה ששלחת לי, ראיתי כאן אצל אשת רופא הבריגדה שלכם [רחל הציירת ]. כנראה שקניתם אותם באותו המקום.

תבוא מהר הביתה, מהר מהר, ופריסת שלום חמה מאמא.

שלך באהבבבבבבבהההה… פימפי

טורני [בלגיה ] 11.8.1945

פימפי 'לה, יקרה,

עדיין לא קיבלתי ממך מכתב מאז שהגעתי לבלגיה. הדואר התעכב הודות ל "טיול " הפתאומי. בעוד כמה ימים נהיה בהולנד ואומרים שמשם נוסעים לארץ־ישראל. אבל בינתיים חל שינוי כביר בעולם. הומצאה פצצה "אטומית " שתקבע כנראה את הלך הרוח והאידיאולוגיה של הדורות הבאים. נראה שהודות להמצאה זאת המלחמה ביפן תיגמר תוך ימים מספר, ויהיה שלום בעולם. כמה זה מוזר, הרי כמעט אי־אפשר להאמין! ואיזה שלום! כל המדינות תפחדנה מפני פצצה אטומית. בניגוד לכל התיאוריות הדורשות כי תנאים כלכליים וחברתיים קובעים את סדר העולם, ישתלט עתה בעולם הפחד מפני פצצה — זאת אומרת המצאה פיסית שאין לה כל קשר עם צורכי העולם הממשיים. קראתי שיהודים עסקו בהמצאה זאת. חבל שלא המציאו את המצאתם בשביל העם היהודי, כי אז היינו סוף־סוף פותרים את השאלה היהודית לצמיתות. אבל יהודים תמיד נתנו את המצאותיהם לעמים אחרים.

יש לי דווקא מצב־רוח טוב. באירופה כרגיל מזג־אוויר רע, כבר ארבעה ימים רצופים ניתך גשם עז מהשמים ורק היום התבהרו קצת. מבלגיה עצמה לא ראיתי עדיין שום דבר. הנסיעה שלי לבריסל נדחתה.

אנחנו גרים במנזר גדול עם גן־פירות ענקי. יום־יום אחרי־הצהרים הולך אני לטייל בגן חדשות הבריגדה: בקיץ 1945 החליטו הבריטים לפרק את החי״ל.

וקוטף מהעצים שזיפים ואגסים. גם עגבניות ועוד מיני ירקות צומחים כאן. ביחוד אהוב עלי מקום אחד בדשא, מתחת לעץ ענֵף של שזיפים. שם אני שוכב עם ספר וקוטף שזיפים מהעץ תוך כדי הושטת־יד. המקום הוא אידילי וגם בודד, כי יתר החיילים וביניהם ביחוד ה "קיבוצניקים ", מעדיפים "לבלות " בעיר. בכלל נעשיתי "חקלאי " ולמדתי להבדיל בין מיני ירקות ועצי־פרי. למדתי להעריך טבע. הייתי רוצה שתהיה לנו גינה עם פרחים. גם את רוצה כך?

אגב היתה פה ברכה חבס ונתנה שתי הרצאות. ההרצאות היו תפלות ויום־יומיות. בעצם נתנה סקירה על עובדות שאפשר לקרוא בכל עיתון. היא כל־כך פרוזָאית (קוראים לזה פה "פועלית "). סנסציות אחרות לא התרחשו פה.

העיירה הסמוכה משעממת מאד. אין בה כלום, רק בתים בנויים בסגנון בלגי, זאת אומרת בתי לבֵנים עם קישוטים צבעוניים מסביב לחלונות. אבל הרחובות ריקים מאיש. החיים מתנהלים בתוך הבתים.

פימפי 'לה, עדיין אין לי שטח פעולה קבוע. לעבודות צבאיות לא יקחו אותי, כי הם יודעים שבהן אינני יכול להצטיין ביותר. וכך אני סתם "מייעץ " במשרדים שונים.

הפעולה הגדולה ביחס לפליטים נפסקה. אולי תתחיל בהולנד, אבל לעת־עתה אני חושב גם את עצמי ל "פליט ", וגם אני מחכה ל "סרטיפיקט " לעלות לארץ־ישראל.

לוּ הייתי מגיע למקום הזה לפני חודש ימים הייתי בודאי יכול להיבחן בלונדון. אבל העניין לא הצליח וגם באיטליה לא נערכה שום בחינה.

להתראות. היי ילדה טובה. נשיקות גם לאמא. שלום שלום.

שלך באהבה, ריקי

את הולכת לתיאטרון? אל תחמיצי שום הזדמנות!

אירופה מושפלת אוגוסט 1945 — ספטמבר 1945    🔗

עיתון ״הבקר״, 16.8.1945, תיאור מסע הבריגדה מאת שושנה שרירא על־פי מכתבו של כהן מ־ 3.8.1945.

״…רואה אתה מקטע העיתון המצורף שלא רק אני קראתי במכתבך את הקורות אתכם, אלא עוד עשרים אלף איש בארץ. מקוה אני שאינך כועס עלי ששיתפתי בעניין זה אף את קוראי. הצנזורה העבירה את החומר… ״.

[אנטוורפן, בלגיה 1945]

פימפי’לה, יקרה,

עשינו היום טיול קטן לבריסל ולאנטוורפן, צ 'מרינסקי ואני. רצינו לראות מה שיש לראות, אבל התברר לנו שבשתי הערים האלה אין מה לראות (כפי שניחשתי קודם ). לכן נרפאנו מלבקר ערים לכמה שבועות נוספים.

בריסל עצמה היא עיר שבאופן תיאורטי אפשר להשיג בה כל דבר, אבל באופן פרקטי אין מה לראות ובעיקר אין לקנות, כי המחירים הם עצומים — כמעט פנטסטיים. שמחתי שלא רק אני אומר תמיד שבאירופה אין מה לראות, אלא גם צ 'מרינסקי אמר אותו הדבר כאשר עברנו על כל שכיות־החמדה שבשני הכרכים הללו.

בארץ־ישראל בוודאי כל אחד חושב שפה יש מה לראות. אבל כל איש בלי יוצא מהכלל, בא לאותה המסקנה כי אירופה עכשיו נתונה לריקנות הטיפוסית שלאחר המלחמה. היא מתבטאת בחוסר עניין בכל עניין תרבותי. והיות ואין לאירופה שום תרבות שהיא יכולה או רוצה להביע, אין בה שום מאורעות תרבותיים — אפילו שטחיים מאד. בתל־אביב עצמה ישנם יותר תיאטרונים מבכל בירות אירופה. וכשיש הצגה בתיאטרון, אזי האולם מלא חיילים. לתיאטרון לא הלכתי עדיין, כי שם מציגים קומדיות מקומיות מדרגה שניה ושלישית. גם אלה שהיו בתיאטרון החליטו כי יותר לא ילכו. המוזיאונים סגורים. הספריות מלאות חומר זול, וההרצאות הן פוליטיות־מפלגתיות גרידא. בקיצור, ראינו את מה שיש לראות והתוצאות הינן דלות מאד.

פימפי 'לה, כמה אנו רוצים כבר לברוח מהמקום הזה, מאירופה כולה. אם זכינו לראות דבר מעניין, אזי זכינו לראות את אירופה בהשפלתה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. כמה ארצנו הקטנטונת היא מלאת חיים ועניין, לעומת העולם הרקוב האירופאי! לאיזו תחיה היסטורית אנו עדים בארץ־ישראל, בשעה שאירופה גוססת במלוא המובן ומכל הבחינות! הכל פה שחור, פראי, ללא תקווה וללא תקומה. חיי הפרט כה דלים באירופה שאפילו את הכושים באפריקה המרכזית יש להעדיף. יש להם עוד לשד חיים ומעוף לעתיד לבוא. אבל פה אין כל תקווה כזאת. במקום כל נסיון תרבותי מרבים לדבר על המלחמה הבאה, ומתכוננים לקראתה באופן נפשי (ואולי גם באופן פיזי ).

נוסף לכך מצטיין העם הבלגי באופן מיוחד בחוסר אדיבות ואנטישמיות. האנשים שלהם קודרים ורודפי בצע. הנשים שלהם מכוערות, תלבושתן מחוסרת כל טעם, פניהן מצופות שכבה עבה של צבעים ומשחות, כובעיהן צעקניים בשלל צבעים זולים, בעיקר ורודים בהירים, ירוקים ואדומים. די, אין לספר יותר על כל זה, כי מזמן התרגלתי לכל התופעות הללו.

שמחתי לקראת שובי הביתה גוברת על כל הרגשות הללו, ולכן אני במצב רוח טוב. כי בכל שעה מתקרב היום בו אפליג ארצה.

ישנם כל־כך הרבה דברים שאינני יכול לכתוב לך כי הם אינם צנזוריים.

כעת אני יושב בקלוב אחד באנטוורפן. השעה מאוחרת והרכבת שלי נוסעת בשעה 11:15. צ 'מרינסקי יושב על ידי וכותב מכתב. שאלתי אותו מה הוא כותב על טיולנו הביתה. והוא קרא לפני פרק ממכתבו בו הוא שופך את חמתו על אירופה ועל העם הבלגי. לפי כל זה ראיתי כי הפלאתי במכתבי להתבטא בעדינות יוצאת מהכלל בתארי את בירות אירופה. אני מוכרח לסיים את המכתב, כי עוד מעט צריך לגשת לתחנת הרכבת ולנסוע "הביתה ".

ישנן שמועות שאנו נוסעים לאיטליה, ומשם הביתה. הלוואי וזאת אמת!

כשאבוא הביתה נעשה קודם טיול לשבועיים ונתבודד מכל העולם, ואז אספר לך המון.

היי במצב רוח טוב. בקרוב נתראה, וכבר נישאר יחד לעולם ועד.

דרישות שלום לבביות לאמא.

להתראות, ואלף נשיקות מריקי שלך באהבה. ריקי

היק וַן הולנד [הולנד ] 20.8.1945

פימפי 'לה, יקרה

המשכתי את ה "טיול " שלי והגעתי להולנד שלשום אחרי־הצהרים. נסענו דרך בלגיה לים הצפוני, לבלנונברג, אוסטאנד, רוטרדם, ושוב אנו על שפת הים ב "חומה האטלנטית ", בנמל ששמו Hoek van Holland.

מקומנו לא רחוק מהעיר Dan Haag, אבל אני לא הייתי שם עדיין.

הנסיעה דרך בלגיה היתה די מעניינת, כי זוהי ארץ צפופת אוכלוסין ולכן מוצאים ישובים בכל מקום. אבל, מצד שני הארץ היא שפלה בעיקר, וסגנון הבניינים כמעט אחיד. גם כמה מקומות הרוסים ראינו בבלגיה וגם בהולנד. אבל שוב אני מוכרח להגיד שאף אחת מארצות אלה לא נהרסה כאיטליה המסכנה.

הקונטרסט בין הולנד ובלגיה נראה לעין רק בדבר אחד חשוב: בזמן שבלגיה היא גם עכשיו ארץ עשירה ³⁶³, נשארה הולנד אחרי המלחמה מחוסרת כל. העוני שבהולנד מזכיר את איטליה הדרומית. החנויות ריקות והילדים יחפים וקרועים. אין מזון ואין את המצרכים החשובים ביותר. דווקא הולנד שהיתה ארץ עשירה בכל, שוממה לגמרי.

פגשנו הרבה יהודים פליטים אבל אני מוכרח לציין שלא שבעתי נחת משיחותי אתם. הם ברובם אינם רוצים לשמוע על ארץ־ישראל. אי־אפשר לשכנע אותם. הם תקיפים בדעתם.

לכן אינני יודע מה אנחנו רוצים מהם. אלה הם הרפתקנים ללא מעצור. כולם רוצים לנסוע לצרפת, אנגליה או אמריקה אבל לארץ־ישראל אינם רוצים לעלות.

כשבאתי הנה קיבלתי שני מכתבים שלך, אחד מלפני 4 שבועות, והשני 3 שבועות. [מ־ 29.7.1945 ו־ 5.8.1945]

ספר סיפורים: אני אינני רוצה חס וחלילה להשפיע עליך לרעה, כי את יודעת שאיש לא היה שמח כמוני לוּ היית מוציאה את הסיפורים שלך בספר. אבל אני יודע שמוטלות עליך כל־כך הרבה עבודות שהייתי רוצה לשחרר אותך מהעבודות הללו ולא להוסיף עוד על כל זה. נראה לי שאי־אפשר לעבוד במערכת, להוציא שני ספרים, לכתוב סיפורים ודרָמה וגם לדאוג לענייני הבית, לטפל באמא וכל זה בבת־אחת.

באירופה אין כל הובלה אלא צבאית ולכן לא יכולתי, למשל, לנסוע לפומפיי, פשוט, מפני שאין כל אמצעי תחבורה: גם פה אותו הדבר, אין רכבות ואין אוניות אלא להובלת צבא, לכן השאלה החמורה ביותר בטיולים היא ההובלה.

אני שמח נורא שהמתנות מוצאות חן בעיניך אבל, אני חשבתי בדיוק להיפך, כי כל זה מעט, והייתי רוצה לשלוח לך הרבה, אבל, כבר לא היה לי כסף.

אצלך כל־כך חם ואצלי כל־כך קר. פה כל־כך קר שצריך ללבוש בערב את מעיל החורף. זה פשוט נורא. כולם פה מתגעגעים לאיטליה ומשתמשים עד היום בפראזות איטלקיות. פה הכל "נורדי ", ואנו רגילים לשמש ולחינניות דרומית־מזרחית. הרחובות בהולנד ריקים מאדם.

תפקיד הפלוגה הוא לשמור על שבויים גרמניים ³⁶⁴. תפקידי אני אינו ברור עדיין. גם אינני רוצה לקבל שום תפקיד קבוע, ואינני רוצה להיות קשור לשום דבר. עבדתי כמה ימים

ב־ ³⁶⁵AMGOT [Allied Military Government for Occupied Territories ], מפני ששם ביקשו אדם היודע אנגלית וגרמנית. אבל גם משם הסתלקתי מהר, כי אינני רוצה שיגלו שאפשר להשאיר אותי במקום כזה. אני "יושב על המזוודה " ורוצה שכולם ידעו זאת, ולא ידרשו אותי לשום תפקיד אלא ישלחו אותי הביתה.

אני עייף נורא ועכשיו כבר מאוחר בלילה. לכן אני אפסיק ואמשיך מחר.

פימפי 'לה, היי בריאה, וישמרך אלוהים עד שאני עצמי אוכל לשמור עליך.

דרישות שלום לבביות לאמא.

שלך באהבה. ריקי

תל־אביב 20.8.1945

ריקי יקר שלי,

מכתבך מבלגיה היה כמובן הפתעה, ולא הפתעה. מצד אחד ידעתי שיתכן שתהיו בבלגיה, ומצד שני חששתי כל־כך שתיסע לגרמניה, שלא העזתי לקוות שתצליח לא להיות בגרמניה.

ריקי, מכתבך [מ־ 3.8.1945]. מעניין מאד והביאני לידי התרגשות רבה שוב אני חושבת שזכות גדולה זכית שאתה בבריגדה היהודית. אינני מפריזה בסנטימנטליות לאומית, אלא מדברת מבחינה לאומית. ויש לי באמת הרגשה כנה שמה שעובר עליך כעת, ומה שאתה רואה בעיניך מבחינה יהודית כללית, אלא הן חוויות גדולות.

ריקי, תוסיף לכתוב מכתבים גדולים ומפורטים. רואה אתה מקטע העיתון המצורף ["מסע הבריגדה היהודית "³⁶⁶] שלא רק אני קראתי במכתבך את הקורות אתכם, אלא עוד עשרים אלף איש בארץ. מקוה אני שאינך כועס עלי ששיתפתי בעניין זה אף את קוראי. הצנזורה העבירה את החומר מבלי שאמסור לה את מכתבך. אני פשוט אמרתי שכתבתי את רשימותי על יסוד מכתב שקיבלתי ממך, והכל הסתדר, ולמחרת היום הופיעה הרשימה בעיתון.

ריקי, את הרשימה בעיתון כתבתי בחטף, כי אנו רצינו להיות הראשונים המסקרים את מסע הבריגדה באירופה. מיהרנו לשלוח העתקות לצנזורה לירושלים וכאן בתל־אביב, ולכן וכתבתי את מה שכתבתי מבלי לקרוא פעם שניה, ולכן הרשימה לא כל־כך מעניינת מבחינה ספרותית. אל תכעס עלי שאני כותבת שטויות.

כל אחד שואל מאין התגלגלה בחורה לבריגדה!

ריקי, אתה מזמינני לאירופה, הייתי רוצה לבוא, אבל אין לי מזל כמו לברכה חבס.

באשר לרשימתי המצורפת כאן על “מעלה החמישה " [”קיץ בהרים "³⁶⁷], הרי מעשה רגיל הוא שהעורך מוציא את הקטע הפיוטי והנאה ביותר. ואף כאן קרה אותו הדבר. את תאור הבוקר בגבעה זו, שהוא באמת יפה עד להפליא, הוציא העורך כי אמר שהתאור מורכב מדי בשביל הקורא של העיתון, והוא מתאים לירחון, ולכן השמיטו. כמובן שהדבר קילקל לי את כל מצב הרוח. כמעט שהחלטתי בכלל לא להדפיסה, אבל לבסוף הרשיתי לו להכניסה לעיתון.

כתבתי שלמרגלות "מעלה החמישה " הופכת הארץ עם בוקר לארץ אגמים ופיורדים, ועוד כל מיני קישקושים. אבל הוא מחק כיד העורך הטובה עליו. תאר לעצמך שהמגיהָ רץ אלי למעלה [מהמרתף ] בבהלה ואמר שקרה דבר נורא, הוציאו את התאור היפה ביותר. צילצלתי אל העורך אבל לא יכולתי לשכנעו. כזה הוא מזלו של הכותב בעיתון.

אתמול היתה מסיבה בסוכנות בירושלים מטעם קרן היסוד ³⁶⁸. נודע לי שם שעד אוקטובר אין תקוה לקבל נייר [להוצאת המהדורה השניה של "מבוא לכתבי הקֹדש "], היות והחלוקה הראשונה כבר נגמרה, ובקשתי איחרה לבוא. אני אמנם מאוכזבת מאד אך אין השד נורא כל־כך, אפילו באוקטובר אפשר להספיק. אתמול בירושלים ראיתי את ידידנו צ. [צפרוני ]. הוא דורש בשלומך. אחר המסיבה בסוכנות נסענו לקטמון ושתינו שם תה. התוכנית היתה לשוב בשעה 7 לתל־אביב, אבל הרי אתה יודע את מנהגם של עיתונאים. התאחרנו וחזרנו רק ב־ 11 ורבע.

לפני ראש השנה יש כינוס סופרים ב "מעלה החמישה " אני חושבת שאסע, בייחוד שיש לי עתה מכרים ב "מעלה החמישה " ואני מרגישה את עצמי כמו בבית.

אומרים שאני נראית טוב. ואתה, ריקי? אני נורא רוצה לנסוע אליך. ריקי, אני הייתי בבריסל. ביקרתי אצל שושנה [חברתה ]. העיר חמודה. טיילנו שם, ראינו את הפגודה. לא הספקתי להיות בהולנד, רק בבלגיה הייתי.

אל תשכח לראות בהולנד את כל פלאי האמנות. אני כל־כך שמחה שיש לך הזדמנות לראות הרבה. תוכל לראות את טובי היצירות האמנותיות הפלמיות, רמברנדטים בלי סוף, ורובנסים שאתה אוהב ואני לא כל־כך אוהבת, ובכל זאת כדאי לראות הכל.

ריקי, את עשרים הלירה ששלחת לי עוד לא קיבלתי. אולי תוכל לברר מדוע מעכב אותו הפיי־מאסטר ואיננו משלם. לתשלום הבית אני צריכה שמונים לירות, ואתה מבין איפוא שהיו מועילות לי מאד. מצד שני אתה כותב שאין לך פרוטה וכנראה רוקנת את עצמך לגמרי. אל תוסיף לשלוח לי, ותחסוף בשביל נסיעה לאנגליה.

למה אינך כותב, כשם שכותבים כולם, מה תורך לשחרור? יש איזה עניין עם נקודות. וגם כתבת שהעמדת תנאים, ולא סיפרת לי אם תנאיך התקבלו ואם עברת לעבוד במחלקת החינוך.

ריקי, כאן פושטות השמועות שהממשלה אולי תיתן הלוואה בסך של 300 לירות לחיילים בשביל לבנות דירה למגורים, והסוכנות תוסיף על זה. אילו יכולת בשובך לקבל הלוואה כזאת היינו בונים לנו קומה שניה בביתה של אמא. כאן סיפרו לי חיילים שהם קיבלו מגרשים ומשלמים משהו בשבילם, ואנחנו איננו משלמים אז בודאי אין לנו מגרש. כדאי שיהיה לנו באיזה שהוא מקום מגרשון בשביל וילה מרוחקת ויפה, מעבר לירקון או במקום אחר, נכון ריקי?

עניין המהדורה השניה של ספרו של אבא אינו קל. שדֵה ור. [רבינוביץ ] עומדים כשני

עמודים מוצקים לימיני. כמה אני מאושרת שיש לי ידידים ³⁶⁹ כאלה. שניהם שואלים עליך תמיד, מה אתה כותב ומתי תשוב.

אכתוב לך כתובת של קרובי מכר שלנו, המבקש שתוודא אם עודם בחיים, ותמסור להם את כתובתו שיכתבו לו ארצה. המכר הוא מאיר ורטה, בחור שאני מכירה עוד מימי לימודנו של שושנה ושלי בבית הספר העממי ["גאולה "]. הוא מבקש שתמצא שם את בת דודתו, בעלה ומשפחתה.

Salomon Mauer,Helena Mauer, Panlette Mauer

הבת בגיל 13. הכתובת האחרונה משנת 1940: Liege, 53 Rue Curtius

S.M. עבד בהנהלת בי "ח על יד ליֶאז.

אמא מרגישה לא רע אם כי החום נורא. גם לי חם נורא. דרישת שלום מאמא.

שלך באהבה רבה ובנשיקות. שלך פימפי

היק ון הולנד [הולנד ] 25.8.1945

פימפי 'לה יקרה,

קיבלתי ממך במקום החדש כבר את המכתב השלישי, ואני שמח שהדואר עובד פה יותר טוב מאשר באיטליה.

אין לך מושג כמה רע באירופה. בארץ־ישראל חושבים בודאי שפה יש מה לראות, אבל למעשה אין כלום, כי המלחמה הרסה את הכל, גם את הערים וגם את התרבות. כך למשל בערים הגדולות וגם בעיר הבירה בהולנד אין אופרה. האנשים עצמם עניים ואין כל עניין בתרבות. אין סחורה וגם אין כסף, כי לכסף אין כסוי. כך הארץ מתנוונת ורק החיילים הבריטיים נחשבים ל "עשירים ", כי להם יש סיגריות. אבל יש צרה שגם לנו מוכרים סיגריות רק לפי מנות.

בעד קופסה של סיגריות מקבלים 20 גולדן (2 לא "י ), אבל אי אפשר להשיג בעד הכסף שום דבר. רציתי לקנות אלבום יפה, והוא עולה 170 גולדן (17 לא "י ), לכן לא יכולתי לקנות אותו. כל זה רק לשם אילוסטרציה על המצב פה. אפילו באיטליה היה המצב יותר טוב.

אין לך מה להצטער שאינך רואה את אירופה עכשיו, מפני שהיא כולה חוּרבן. לעומת זאת, הייתי רוצה כבר לעשות יחד טיולים, למשל לקיסריה. פה יורד גשם כל הימים וקר בלילות, בכלל גועל נפש.

הולנד היא ארץ משעממת שאין לך מושג. הנוף הוא חדגוני, האנשים משעממים, והרחובות מתים. הייתי שלשום בהאג, הסתובבתי ברחובות העיר וחיפשתי חנויות. ישנן חנויות, אבל אין מה לקנות בהן. נוסף על כל אלה המטבע ההולנדי אינו שווה כלום. רציתי לקנות תמונת שמן וספרים אמנותיים, אבל בכל האג לא מצאתי מקום כזה. ראיתי אמנם ציורי שמן הולנדיים אבל הם כל־כך פשוטים שלא רציתי לקנות אותם. ישנו רק דבר אחד שהוא מעניין בהאג — בית הדין הבין־לאומי.

נעלי עור: באירופה אין נעלי עור. אפשר להשיג בשוק השחור זוג נעלים בעד סכום שהוא בכסף שלנו בערך 50 לירות ארץ־ישראליות. כל אירופה מקנאה בנו, בחיילים, בגלל נעלי העור הטובות שלהם. ואפילו הנעלים של השוק השחור הן כה גרועות שאי־אפשר לנעול אותן. וכך יתר צורכי תלבושת. חייל יכול להשיג דברי תלבושת אך ורק אם הוא קונה אותם בשוק השחור, כי הכל נמכר על נקודות.

פאריז ולונדון: אין זה כל־כך קל לגשת לפאריז וללונדון כמו שאת חושבת. אמנם המקומות האלה קרובים מפה, אבל אין במה לנסוע. אין רכבת, אין אוניה, אין אוטו. כל התנועה והתחבורה באירופה היא במאה אחוז צבאית בלבד.

ביחס לבחינות תסמכי עלי שאנצל את ההזדמנות הראשונה האפשרית. אני כבר מתחיל לעבור על כל החומר מחדש, כדי לא לשכוח אותו. הוא די מפוצל, ואם לא אעבור עליו אשכח הרבה פרטים.

תהיי בריאה וגם אמא, ולהתראות נורא בקרוב.

שלך, באהבה ריקי

תל־אביב 27.8.1945

ריקי, ריקי, ריקי

ראיתי כל מיני חיילים מהבריגדה שבאו לחופש הביתה. ראיתי סמלים של הבריגדה ורציתי אפילו לשאול אותם מאיזה גדוד הם, אם כי תארתי לי שאם לא מסרו דרישת שלום ממך בודאי שאינם מפלוגתך ואינם מכירים אותך. כולם באים. באים כל הבעלים. באים וחוזרים. ורק אתה לא. ריקי, מה שלום הולנד? בליל שבת יצאתי כרגיל עם אמא. בפעם הראשונה לקחתיה לים. ישבנו שם בכיכר לונדון, שריח פרחים ועצים שרוי בה תמיד. היה ליל ירח בהיר מאד. כיכר זו, כפי שאתה זוכר בודאי, היא על שפת הים בעירנו. מראה המקום הזכיר ממש סיפור ילדים דמיוני. פרחים פורחים מכל צד, ים, שמים תכולים ואנשים ונשים בשמלות צבעוניות, כאילו הכל מצויר על כלי חרסינה בצבעי מים בהירים. התפעלנו מאד. התבוננו באנשים, פטפטנו והחלטנו שהמראה יפה עד להפליא. אנחנו גרים ריקי דווקא

בעיר די יפיפיונת ולא מכוערת. היא הולכת והופכת יפה יותר משנה לשנה. כיכר דיזנגוף פורח, גן מאיר פורח, בשדרות רוטשילד פורחים פרחים, בכל מקום פריחה רחבה, גדולה, משלהבת, וריח הבושם נִישא למרחוק. ועוד מעט תפרח גם אצל אמא גינה קטנה. כפי שאתה רואה יפה הוא העולם, יפה עד להפליא. רוצה אני להדביק בך מהאופטימיות שלי, ביחוד לאחר שראית הרבה וקלטת מראות נוף יפים. אבל אפשר לשבת גם בפינה קטנה זו שלנו ולהתפעל מהרבה יופי.

אני רוצה שתחזור רענן, אופטימי, ולא מדוכא ופסימי. כל מה שהיה, היה לטובה. ואל נראה שנים אלה כמבוזבזות. שום דבר לא בזבזנו, להפך, קלטנו רשמים וחיים. וריקי, כתוב לי הרבה על שיחות שיש לך ופגישות ועל הכל.

עוד מעט יתחילו לרדת גשמים ראשונים ויהיה עולם יותר רענן וטהור. כל הדברים ששלחת לי נורא מיָפים אותי וכולם מתפעלים איך אני מתאימה את התכשיטים והחגורות לצבע שמלותי. אגב כולן ישנות וחושבים שהן חדשות. אומרים לי שאני מתלבשת יפה והקיץ לא קניתי לי מאומה.

ריקי ועוד דבר חשוב. היום אפגש עם י. למדן ואשמע מפיו את דעתו על הדרמה שלי שמסרתי לו לקריאה, ומיד אכתוב לך מכתב. מפחדת אני מאד מפני דעה שלילית. אם כי הוא עוד איננו בעיני הפוסק האחרון, בכל זאת אני חרדה מאד לדבריו. בינתיים עוד לא כתבתי שום דבר בשביל גליון ראש השנה של עיתוני, ונשארו לי רק ימים ספורים. הסיפורים שבידי אינם מתאימים לעיתון. אבל אצטרך למצוא עצה.

ברכות מאמא.

שלך באהבה. פימפי

תל־אביב 30.8.1945

שלום ריקי יקר שלי,

בודאי כבר קיבלת ממני מכתב השבוע, אבל נתחדשו דברים שונים. קיבלתי מי. למדן את הדרמה. הוא אומר שהיא דרמתית, הלשון תנ “כית טובה, אבל העיר לי הערות ביחס למערכה הראשונה ואני רואה שהוא באמת צודק. לדעתו יש לעבדה מחדש ואולי יצא משהו רציני. מסרתי לו סיפור ארוך [”וכעת לא כלום "].

יש צרות כרגיל ביחס למהדורת ספרו של אבא השניה. הוצאת "מסדה " החליטה כנראה שכדאי לה להתעשר על חשבוננו. הם רוצים ללכת לבוררות. יתכן שיהיה צורך לקחת עורך־דין. לא די להם שהרויחו כסף ואנו לא קיבלנו אף פרוטה, להיפך, השקענו. הרי הם טוענים שלהם זכות ההוצאה הבאה, ולנו ישלמו רק 15% שכר סופרים. כמובן שידידנו ר. [רבינוביץ ]

שחתם על החוזה איננו מסכים, כי מה זכות יש להם על הספר לאחר שלא קנו כלל את הזכות. בכל אופן העניין קשה, אבל אני כבר הורגלתי בצרות ואינני מתרגשת מכל העניין.

מלבד זה אמא ואני מתעסקות בשטויות. אנחנו מדברות על זה שצריך לצבוע את כל החלונות והדלתות בבית אמא, שיהיה רענן ויפה. צריך לצבוע בצבע שמן את הקיר הפונה לים כדי שלא תהיה לחות ועוד כל מיני דברים. אנחנו רוצות לפאר את הבית ככל האפשר.

וריקי, עוד מעט מתחילה שנה עברית חדשה. אני רוצה לברך אותך שתבוא בשנה זו במהרה הביתה, שתהיה שנה טובה באמת ומאושרת ולא נוראה כל־כך כשתי השנים האחרונות שהיו מלאות אסונות וצרות. ריקי, שנה זו בודאי תהיה טובה. כי ראשית תשוב הביתה, והיא תהיה בשבילנו שנת קִימוּם והקמת ביתנו, נחלתנו — בית קטן מוקף פרחים ועצים, וחדרים יותר גדולים, ויופי אסתטי, וקישוטים, והכל מכל כל. וריקי, אולי אזכה השנה להוציא ספר סיפורים.

היום קיבלתי מכתב מפרופ ' קלויזנר. הוא כותב שמפאת האבל על מות אשתו (הדבר קרה רק לפני שלושה חודשים ) לא כתב לי מכתב תודה בעד ספרו של אבא ששלחתי לו. הוא מודה לי על שלא שכחתי אותו, מזמין אותי לבקרו בירושלים וכותב שהוא קורא את דברַי תמיד בעונג רב. עלי לומר את האמת שהתרגשתי מעט למקרא מכתבו. כי המכתב כתוב בצורה אישית מאד ואפילו חבֵרית, והוא חותם את שמו בפשטות בלי כל התארים ובברכת שנה טובה. יפה מצדו, לא ריקי? אולי באמת כדאי לבקרו כאשר אהיה בירושלים? מה דעתך?

מקווה אני שאולי נקבל הענקה למלאת עשר שנים לעיתון. ריקי, תהיה אופטימי. תבוא מהר הביתה ותבלה יפה את החגים בין יהודים. בברכת שנה טובה מאמא וממני.

שלך באהבה רבה, פימפי

מהדורה שניה של ספרו הראשון של אבא ז "ל, זה נפלא, לא כן?

הוק ון הולנד, [הולנד ] 31.8.1945

פימפי 'לה, יקרה,

קיבלתי את מכתבך [מ־ 20.6.1945] יחד עם שני הקטעים מהעיתון. התאור של מעלה־החמישה כתוב כה יפה שקראתי אותו אולי שלוש פעמים. וגם התאור של מסע הבריגדה עשה רושם טוב מפני ש "תרגמתְ " אותו לשפה יפה. לפני יומיים בא אלי צ 'מרינסקי וסיפר לי כי אשתו כתבה לו שב "הבֹקר " הופיע תאור של המסע ³⁷⁰, ומתוך החתימה, כך היא כותבת לו, "חשדה " בך.

פימפי, אינך צריכה להיות מרוגזת על שלא פרסמו דווקא את החלק הכי יפה במאמר על מעלה־החמישה ³⁷¹, כי זהו סימן מובהק שהקטע המושמט היה יפה מדי בשביל העיתון. את צריכה לקחת את הדברים האלה בקלות, כי את יודעת כבר איך — האנשים.

את כותבת לי שאחסוך בשביל עצמי. בשביל עצמי אינני חוסך, כי אינני חי לעצמי. טיול לאנגליה אינו תלוי בסכום כסף, כי חייל באירופה אינו משלם בעד כלום. נסיעות אפשריות על ידי סידור צבאי בלבד. אוכל אפשר לקנות בכל "נאפי ", בעד סכום שמהווה בערך את החלק החמישי של סיגריה אחת. בכלל באירופה אין חשבונות של כסף, מפני שאין ערך לכסף. ולקנות אי־אפשר כלום, כי הכל נמכר בנקודות.

הטיול לאנגליה יהיה תלוי ברשיון פרינציפיוני מהמפקדה. עד כה אף איש מהבריגדה לא קיבל חופש לאנגליה. מצד שני ישנן שמועות שיהיה חופש לאנגליה אבל בתנאי שהמבקשים יתחייבו בכתב שיוותרו על חופש לארץ־ישראל. מובן שבתנאים אלה אני מוותר על אנגליה. בינתיים התברר שכל חייל כשמגיע תורו להשתחרר, ישתחרר איפה שלא יימצא, אפילו אם הוא נמצא באותו הזמן בחופש. לכן אקבל כל חופש לארץ־ישראל, כי אין לי עתה החששות שהיו לי קודם, שחופש כזה עלול לדחות את השחרור.

בחודשיים שעברו השתחררו כבר 16 נקודות, וארבע נקודות נוספות נמצאות במצב הכן. השחרור שלנו אינו מזוהה עם קבוצות השחרור של האנגלים, למרות שהוא מבוסס על אותם הנתונים. רק הקצב הוא אחר אצלנו ואותו קובעת (לצערנו ) הממשלה בארץ־ישראל בהתייעצות עם הסוכנות. הסוכנות כמובן איננה מתלהבת משחרור החיילים. היה יותר קל לגייס, כי את העול והאחריות לחיילים קיבלה על עצמה הממשלה הבריטית. אולם עם שחרורם של החיילים, הסוכנות תצטרך בפעם הראשונה לשאת בעול ממשי ובאחריות לגבי החיילים המשוחררים.

מתי תתני גם לי לקרוא את הדרמה ["אמנון ותמר "]? את ה "גִליונות " [עם הסיפור "אלמנות "] לא קיבלתי עדיין, הסיבה היא בודאי שעיתונים באים באוניות, בזמן שמכתבים באים הנה כולם בדואר אוויר.

תסעי לראש השנה למעלה־החמישה [לכנס הסופרים ], זה מעניין מאד.

חבל שאיננו יכולים לייצר אקלים "ממוצע ", הנה אני כל הזמן "קופא " מקור, ולך חם.

בשבוע הבא אני רוצה לנסוע לאמסטרדם. אמנם אין לי משיכה מיוחדת למקום, אבל סוף־סוף צריך לראות את העיר ואת אוצרותיה. התופעה איננה רק אצלי. איש מאתנו אינו רוצה לראות ערים חדשות. יש רק דרישה אחת ויחידה: הביתה! המרחק מפה להאג הוא כמעט אותו המרחק מכאן לרוטרדם. היחידים שנוסעים העירה הם בחורים שמתהלכים עם בחורות בעיר וקובעים אתן פגישות בכל ערב. אבל אנחנו יושבים במחנה ובסביבתו,

כי פה יש לנו ספריה וגם רדיו. יפה לראות את הערים פעם או פעמיים, אבל יותר אין מה לעשות.

ביחס לעבודה שלי, אין לספר הרבה. לפני שעזבנו את איטליה השתייכתי לסטאף (stuff )של החינוך הגדודי, אבל כשעזבנו את איטליה נתבטל הסידור.

בדרך כלל אינני סומך כלל וכלל על ההשערה שיהיו לנו איזה שהם יתרונות חומריים על סמך שרותי בצבא. לכן אני מתייחס ללימוד המקצוע שלי ברצינות כזאת ומשקיע בלימוד זה את כל רגשות האחריות שלי. אבל אם כן יבואו יתרונות כאלה, אזי יהיו לנו בגדר הפתעה נעימה. בכל אופן אני עומד פה על המשמר (במובן פיגורטיבי בלבד! ) ומעיין בכל הצעה.

ביחס לסוכנות יש לי קצת "משפט קדום " ולא הייתי רוצה להיות קשור אליה או תלוי בה באופן פרטי. אינני מדבר על קשר פוליטי, אבל בתור חיילים רימתה ³⁷² אותנו הסוכנות במידה כזאת, שאינני רוצה להיות נתון לחסד הבטחותיה. לכן לא הייתי רוצה וגם לא מייעץ לאף איש לחתום על איזה שהוא חוזה שבו מופיע שמה של הסוכנות. וזאת איננה דעתי בלבד, אלא דעתם של עוד 15 אלף חיילים.

פימפי 'לה, לפני כמה ימים קיבלנו את ה "איטלי־סטאר " — כוכב איטליה, בעד שרות בחזית איטליה. חוץ מזה את ה־ 1945–1939 סטאר, ובקרוב נקבל את ה־ "ויקטורי סטאר " — כוכב הניצחון. כמובן שאלה הן שטויות, אבל, תארי לך שהרִיק יביא לך שלוש הצטיינויות הביתה. קיבלנו את השניים לעת עתה בצורה של בד, מין פס צבעוני. כולם יוחלפו במדליות מתכת אחרי השחרור מהצבא. אני אתן לך את כל המדליות, כי את ראויה יותר ממני.

עוד מעט תהיה שנה חדשה. אני מברך אותך ואת אמא בכל הברכות שבעולם. זהו ראש השנה האחרון שבו אני במדים. תהיי לי בריאה, ואינני רוצה שתהיי גלמודה. את צריכה ללכת בחברה, לתיאטרון, קונצרטים וקולנוע.

קיבלתי בינתיים הודעה שצבי כורך כבר נסע הביתה לחופש.

שלום ולהתראות. ד "ש לבביות לאמא.

באהבה רבה, שלך ריקי

שימי לב לשינוי קטן בכתובת שלי! כבר אין כותבים B.L.A. אלא שינו את האותיות ל־ B.A.O.R (British Army of the Rhine ).

ב־ 2.9.1945 נחתם רשמית הסכם הכניעה של יפן.

תל־אביב ספטמבר 1945

ריקי יקירי שלי,

ריקי, מתקרבת השנה העברית החדשה, שנת שובך הביתה, כמה טוב. ודווקא לפני החג אינך כותב לי, מדוע? השכחת שצריך לברך את אשתך בברכת "שנה טובה "?

היום היתה ההגרלה הממשלתית וכמובן שלא זכיתי לא באלף לא "י, לא בחמש מאות, לא במאתיים וחמישים ואפילו לא מאה. לא חשבתי כלל שאזכה, ובכל זאת השתעשעתי במחשבה חמודה שאם אזכה בגורל, אבנה לנו דירה אצל אמא ואפתיע אותך בשובך בדירתנו המרווחת. כנראה שזה לא יצליח בידי. אני הלא רק פימפְּ ואינני יכולה להוציא לפועל תוכנית כה נועזה בידים ריקות.

חלום שווא היה זה. אני בעצמי בָּזה לחלומות של כספים. אף פעם לא התפללתי לזכויות של כסף, וערכו איננו רב כל־כך בעיני שאחלום עליו. בכל זאת יהיה הכל בעתיד, נכון ריקי?

היום דיברתי בטלפון עם ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ], ומתברר שהצרות בקשר למהדורה השניה של ספרו של אבא ז "ל כנראה תבואנה לקיצן. ההוצאה מוותרת כנראה על דרישותיה ותסתפק שוב רק בהפצה. אמנם היא דורשת אחוז גדול אבל אנו לא ניתן לה, ותהיה מוכרחה להסתפק באותם האחוזים. אבל שאלת הנייר ³⁷³ היא כעת מורכבת מאד, ושדֵה נסע בעניין זה ירושלימה.

ביום א ' הייתי בכינוס סופרים ב "מעלה החמישה ". אני כבר מרגישה את עצמי שם כבת־בית. המורה המקומי, מכר שלי, בירך בשם הקבוצה. הרפתנים באו לראותני. מזכיר בית־ההבראה בא לברכני בשלום. והתראיתי עם כל סופרי ירושלים. היה אפילו עגנון. אבל הכינוס עצמו לא היה מעניין ולא חוויה שתישאר בזכרוננו לאורך ימים. טיילתי שוב במטעים ובחורשות ושמעתי קצת גם נאומים לא משכנעים, לא מזעזעים ולא מעוררים למשהו. חזרתי הביתה רצוצה, עיפה, רעבה, ורציתי רק לישון, לישון, בלי סוף ובלי גבול.

הרדיו החמוד שלנו קצת מקולקל בזמן האחרון, למשל כעת הוא מנגן קצת מתוך חריקה קלה אפילו מירושלים, כאילו הצטנן, והוא קצת צרוד.

בגינתה של אמא פורחות חבצלות לבנות והבאתי כמה מהן הנה אל חדרנו וריחן מתפשט על פני כל הדירה — ריח ענוג מאד. מחר אני מתחילה לצבוע אצל אמא את כל הדלתות והמשקופים ואת ארונות המטבח בצבע בהיר ורענן. אני רוצה שהכל יבהיק ויהיה בהיר וצח. אמנם העבודה מרובה ואינני יודעת איך אעשנה בעצמי, אבל להזמין בעל מלאכה יעלה בכסף רב. אעשה כמו אהרון [בן דודה ], במו ידי. אהרון כבר הביא לי מברשת ואני מוכנה לעבודה. ריקי, תראה איזה יופי יהיה שם כאשר תשוב. הכל יהיה צבוע לתפארה. לא תכיר את הבית. והכל עושה פימפי.

היום קיבלתי את תמורת ההמחאה ששלחת לי. תודה רבה רבה, בשם אמא ובשמי. היא תעזור לנו לתשלום הבית בעוד חודשיים. אני מקווה שאאסוף באיזה אופן שהוא את הסכום הדרוש.

ריקי, תכתוב לי מהר ותבוא הביתה, ושנה טובה ומבורכת, שנת שובך הביתה, מאמא וממני.

שלך באהבה, פימפי

תל־אביב 9.9.1945

ריקי יקר,

כבר יותר משבועיים שאין ממך אף שמץ של מכתב, אף לא מלה קצרה או פתקה קצרה. וכל היודעים שאין לי מכתב ממך, מנחמים אותי שאף משאר חיילי הבריגדה אין מכתבים וכנראה שחל עיכוב בדואר. אבל בכל זאת התפלאתי שאפילו לא ברכתנו לשנה החדשה. מה קרה?

אולי אתה כבר בדרך הביתה ולכן אינך כותב? יתכן שהדואר עמוס הרבה מכתבים לימי החג ³⁷⁴ ולכן איננו מחלק את מכתבי אנשי הצבא. וזהו באמת מעשה מחפיר. נכון, ריקי?

שלחתי להוריך בשם אמי ובשמך ובשמי כד קטן עם שושנים וברכה לשנה החדשה. מקווה אני שקיבלו. אבל יתכן שהם בכלל נסעו לקפריסין.

החג עבר עלי במנוחה רבה השנה. ישנתי הרבה בבוקר. רבקה באה וגם שושנה. יצאנו לבית־קפה. בערב החג קיבלה אמא פרחים ובקבוק יין ואני חבילה של קופסות סיגריות, מידידנו ֹשָדֵה. אפילו השכנה שלחה לי פרחים נהדרים לחג. יומיים של מנוחה השפיעו עלי טוב מאד וקשה קצת לשוב לעבודה ולסדר־יום של חולין.

איך עבר עליכם החג? האם התארחתם בבתי יהודים בהולנד או בבלגיה? מעניין אותי מאד לדעת.

ריקי, האם תספיק לשוב ארצה לבחינות של דצמבר או תיסע אז לאנגליה?

אמא שתלה כבר קצת פרחים אדומים. אבל החום עוד גדול ואינני יכולה עוד לגשת לטיפול בגינה. אני מחכה שירד איזה גשם ויהיה פחות חם. קיצצנו קצת גם את ענפי העצים, אבל הם גבוהים מדי, ואפילו בעמדנו על כסא אין אמא ואני מגיעות אל העצים הגבוהים.

כאן כל־כך חם. הקיץ היה חם מאד, ממש קשה לשאת את החום. ואפילו עכשיו אין כל סימני סתיו.

צרות המלחמה נעלמות לאט לאט. לחג כבר היו לנו חלות לבנות, אמנם יקרות מאד, וגם סוכר לבן. ולשולחן היה כבר במקצת מראה של ימי שלום בהירים.

כתבתי משהו לחג אבל אחרתי ולכן לא נכנס מאומה משלי לעיתון החג, אם כי הוא היה די גדול. אבל לא אכפת לי, כי כתבתי במהירות רבה ועיבדתי בו במקום, ולכן לא הייתי שבעת רצון כל־כך ממה שכתבתי.

מה אתה עושה כל היום? ועל מה אתה חושב? האם גם בהולנד יש לכם גן עצי פרי ושזיפים? שמענו כאן, שבהולנד רעב נורא ואני מפחדת נורא שאולי גם לכם, אפילו בצבא, אין מה לאכול.

שלחתי לך חוברת "גִליונות ", חוברת "גזית ", "מאזנים " ו "במה ". האם קיבלת את כל זה?

וריקי, אני רוצה להצטלם ולשלוח לך תמונה — להצטלם דווקא בכובע הגדול ששלחת לי. הוא הולם אותי נורא וסידרתי אותו כל־כך יפה [מעוטר בסרט רקום ].

אצלנו בחדר יופי, אם כי לא נוסף שום דבר חדש. אבל הוא מתוק נורא. ואני יושבת על הכורסא ורואה כל מיני דמיונות על הבית שלנו בעתיד לבוא. אני מטכסת במוחי כל מיני עצות כיצד לבנות לנו קומה שניה אצל אמא ואינני מוצאת. כל הבניינים שבונים מסביב משפיעים עלי. התחילו לבנות כאן ולהעלות קומות שניה ושלישית, ולכן נתקפתי אף אני במצב־רוח כזה, אם כי ללא כל תקווה להוציא את זה לפועל. אצל אמא יש אויר ואצלנו בדירה הרי אתה יודע שאין טיפת אויר. וקומה שניה שם הפונה למערב, צפון ומזרח, בודאי שהיתה טובה הרבה יותר משלנו. ושם אפשר לסדר אפילו ארבעה חדרים, כלומר, הרביעי קטן אבל שלושה מרווחים. הוי, כבר אין לי סבלנות לחכות לדירה מרווחת ומאווררת!

האם ראית את מרגלית ³⁷⁵? הוא היה באיטליה. שמעתי שכבר חזר משם.

אמא מרגישה יותר טוב. היא רגילה לחֶברה ולאנשים רבים שיבואו ביחוד בחג, והפעם באו רק רחל ורבקה מכרותי, ומלבד זה לא היה איש. ובשבילה, הרגילה לבית מלא אורחים, זה מאכזב מאד. אינני מבינה באמת מדוע זה היה כך. בכל זאת עלי לומר לך שהיא מחזיקה את עצמה מצוין. ישבה עם הדודה [אחותה ] כל היום, הלכה לבית הכנסת בבוקר, והשלימה עם גורלה.

אמש כשכבר התכוננתי ללכת לישון, באו אלי שושנה וחבר שלה בשעה עשר וחצי, ודרשו שאעשה להם תה. אני כבר הייתי בחלוק. שתינו תה, פטפטנו, גם עליך, ומסרו לך דרישת שלום.

ריקי, כתוב לי מיד, מיד. שלך באהבה רבה ובברכת שנה טובה, וברכת שנה טובה ומבורכת גם מאמא, שנת שובך הביתה.

שלך באהבה, פימפי

בית־חולים — מחלקה אורתופדית

רוטרדם [הולנד ] 14.9.1945

פימפי 'לה, יקרה,

נדמה לי כאילו לא כתבתי לך כבר המון זמן, אבל יש לזה סיבה מיוחדת. את רואה לפי הכתובת שאני נמצא שוב בבית־חולים. אבל אינך צריכה להיבהל. הסיבה להליכתי לבית־חולים פשוטה ופרוזָאית מאד: לפני כשבוע ימים החלטתי לנסוע להאג כדי לקנות אלבומים ואולי גם תמונת שמן, אבל כנראה "האֵלים לא רצו בכך ", וכשהגעתי להאג וירדתי מהמכונית הפגנתי את ה "לא־יוצלחיות " בזה שנקעתי את הברך הימנית. היו לי באותו הרגע כאבים איומים, אבל אחרי שנחתי קצת החלטתי שאני שוב בסדר. בכל אותו המעשה ליווני צ 'מרינסקי שאמר להראות לי חנויות. המשכתי בדרך והסתכלנו בחנויות אבל הכאב גבר, ושמתי לב שהברך נפוחה. צ 'מרינסקי (צריך להגיד לזכותו שהוא דאג לי כְּאֵם באותו המעשה ) השיג מכונית צבאית שהובילה אותי למחנה. הרופא בדק את הברך ואמר שישלח אותי למומחה. הגעתי למומחה והוא קבע שזה נקע פשוט ושלח אותי לבית־החולים שבו אני נמצא. התֵירָפִּיה היא פשוטה מאד, הרגל צריכה רק לנוח. כך אני שוכב כבר כששה ימים בבית־החולים. אינני מקבל שום רפואות. הרופא בא בכל יום וקבע שהברך הולכת ונרפאת. אני כבר מתהלך באופן חופשי (בשני הימים הראשונים יכולתי להתהלך רק בעזרת הקַבַּים. זה היה מצחיק נורא ). אמנם אני עוד קצת צולע, אבל אין לי כבר כאבים. הרופא אומר שבעוד שבוע ימים כבר אהיה בריא. גם הנפיחות כבר ירדה, ובכלל עוד מעט שוב אצא מבית־החולים.

לא כתבתי לך במשך כל הימים האלה, מפני שלא היה לי נייר ולא מעטפות. בוודאי הגיעו בשבילי מכתבים לפלוגה ואני חושב כי אקבל אותם בקרוב. פימפי 'לה, אני נמצא ברוטרדם ורואה מתוך החלון את התנועה שבאחד הרחובות הראשיים של העיר. התנועה (ברובה רק צבאית ) מתנהלת בעצלתיים ונדמה שכל האנשים מפהקים מתוך שעמום. ממולי, בדיוק מול בית־החולים עומד בית־כנסיה בנוי בסגנון וולוני־בלגי־הולנדי, והרבה אנשים הולכים להתפלל אליה. היא בנויה מלֵבנים ואיננה מצטיינת בשום דבר יוצא מהכלל. ביום א ' בכל שבוע זורמים המונים לתוכה. והכי גרוע שאני צריך לראות אותה לפני כל היום. לו היו משכיבים אותי לפחות לפני הכנסיה במילנו!

וזהו מראֵהָ:

וכו '. אין לי כבר סבלנות להמשיך. את רואה שהכנסיה איננה גאונית.

אצלי היה היה ראש השנה פרוזאי מאד, כי ביליתי אותו בבית־החולים. הרב הצבאי לא מצא לנחוץ לבקר בבית־חולים והעדיף לבוא לנשף בהאג. למרות שאין לרבנים הצבאיים שלנו כל תפקיד אחר מלבד ביקור חולים, רגילים אנשי הבריגדה שנמצאים בבית־חולים להסתפק בכומר נוצרי. הודות לנאמנותם ומסירותם של ה "רבנים " הללו לא יכולתי לכתוב לך כשבוע ימים כי לא היו לי מעטפות, ולדברים כאלה צריך לדאוג רב צבאי.

שוב אני קורא פה המון ספרים אבל רק באנגלית, כי אין כאן ספרים עבריים (הודות לרבנים הצבאיים ). יש לי רק התנ "ך הקטנצ 'יק שלך ואני קורא בו (את ההשראה לקריאת התנ "ך נתנו לי מבקרי הכנסיה אשר ממולי ).

מה שלומך, ואיך הכתיבה? אני כבר משתגע לקרוא את הדרמה.

אני כותב במיטה, ולכן כתב ידי אולי עוד יותר מכוער משהוא תמיד. אינני יודע מה שנעשה בארץ, כי אין לי עיתון עברי.

היי תמיד בריאה, וגם אמא. להתראות, להתראות

שלך באהבה רבה, ריקי

אל תכתבי לי לבית־החולים, אלא לכתובת הרגילה שלי.

בית־חולים — מחלקה אורתופדית

רוטרדם [הולנד ] 16.9.1945

פימפי 'לה, יקרה,

קיבלתי שני מכתבים ממך [מ־ 27.8.1945, 30.8.1945]. הביא לי אותם צ 'מרינסקי לבית־החולים, אבל לא הביא לי עדיין נייר ומעטפות. הדואר בהולנד אינו פועל בסדר, לא כמו באיטליה — המכתבים באים אחרי שבועיים או שלושה.

אני כבר בריא ומתהלך באופן חופשי ורוצה לעזוב את בית־החולים בעוד יום או יומיים. בינתיים הפלוגה שלי שוב עברה למקום חדש.

כל־כך כואב לי שיש לך צרות עם הוצאת הספר. וגם עם התשלומים של הבית. מדוע אלהים רוצה שיהיו לך כל־כך הרבה צרות? פימפי, את מוכרחה להתייחס בקלות לכל. וכשאבוא הביתה אקח ממך את כל הדאגות הללו.

הולכות וגוברות השמועות שאנחנו נוסעים לארץ־ישראל. בכלל אני אופטימי נורא היות וקראתי פה הרבה ספרים — בעיקר ממיטב הספרות האנגלית — ולא איבדתי את מצב רוחי הטוב גם בבית־החולים.

כתבת לי שאת צובעת ועושה כל־כך הרבה דברים. אבל מתי את עושה את כל זה? הרי את כותבת כל־כך הרבה. הכל לוקח זמן!

אל תצטערי שלמדן מצא דברים בדרמה [התנ "כית ] שהם טעונים תיקון, הרי זה היה הניסיון הראשון שלך, ובלי ספק גם שיקספיר עצמו עשה שגיאות בדרמה הראשונה שלו. אם יציגו את הדרמה שלך אז תהיי שיקספירית קטנה.

המכתב שקיבלת מפרופסור קלויזנר הוא דוקומנט חשוב. לא כל איש זוכה למכתבים ממנו.

קראתי בעיתון שהיו שוב התפוצצויות בארץ־ישראל ³⁷⁶, היזהרי ואל תעזבי את תל־אביב. וגם קראתי שיהיו הגבלות בתפוצת המזון בארץ. תקני דברים ב "נאפי ", כי שם תקבלי גם תוצרת שאיננה בשוק.

כבר מזמן לא קיבלתי עיתון עברי. ה “גִליונות " עדיין לא הגיעו, אני נורא מצפה להם. העיתון העברי של הבריגדה [”המאבק "] שוב מופיע, אבל אני אינני מקבל אותו הנה.

קרה דבר מצחיק נורא. חסכתי קצת כסף כדי לקנות לך מתנות, אבל בינתיים החליטה הממשלה ההולנדית לבטל בכלל את הכסף. וכדי לא לאבד אותו מסרתי אותו לצ 'מרינסקי והוא ישלם אותו לקופת־החיילים בתור דמי חבר חודשיים ליותר משנה! לפחות תהיה לי מנוחה מהם!

פימפי 'לה, את יושבת בקפה "בלזם " לעתים קרובות? הרי הוא הפרלמנט שלנו, לא־כן?

מה שלום אמא? דרשי בשלומה בדרישות שלום לבביות.

אני מסיים את המכתב, מפני שאין לי מקום לכתוב.

שלום ולהתראות ואלף נשיקות מריקי שלך

להתראות!

בית־חולים מחלקה אורתופדית

רוטרדם [הולנד ] 7.9.1945

פימפי 'לה, יקרה שלי,

אני כותב לך שוב במיטה, אבל אני מרגיש מצוין, ועושה כל מיני תרגילים ברגל, לפי פקודת הרופא. הוא אמר שעוד מעט ישחררני. עדיין ישנו לפני אותו המראה המשעמם של הכנסיה ההולנדית־בלגית־ואלונית, גותית־רומנסקית וכו ', יחד עם הרחוב ההולנדי המשעמם עם האנשים חסרי החיים, הילדים המלוכלכים והיחפים, והדו־אופנים הטיפוסיים בהולנד:

נוסף לכך יורד גשם כל הימים והשמים מעוננים. פה ושם נשמע קול של אוניה מפליגה, כי, כך הסבירו לי בינתיים, אנו נמצאים פה בסביבת הנמל. ממולי, בצד שמאל, ישנה חנות מכולת. היא לגמרי ריקה, אין בה כלום והאנשים יושבים בפנים, כנראה מפני שאין להם מקום אחר לשבת בו.

גם אצלי בפנים הבניין אותו השעמום. פעם בא רופא ומתלונן על האחות ופעם באה אחות ומתלוננת על הרופא. כששניהם באים, מתלוננים על החולים וכשהם עוזבים, מתלוננים החולים על בית־החולים. בתוך אווירה כה "נעימה " אני מבלה את הימים.

היות ואין נותנים לארוחות ירקות, ביקשתי מהאשה המנקה את החדר שתקנה לי בחוץ עגבניות, והיא באמת הביאה לי קילו עגבניות. נתתי לה שתי קופסאות סיגריות (כיום 10 לא "י ), אבל היא איננה עושה רושם שהיא מרוצה, אז הוספתי לה עוד.

פעמיים ביום באים לסדר את המיטה לפי כל הכללים והדקדוקים, ומסדרים אותה תמיד כך שיהיה עד כמה שאפשר פחות נוח. לכן כל איש מסדר אותה אחר־כך לפי רצונו, עד שבאה האחות ונותנת "מנה " לכולם ומסדרת את המיטות מחדש. ואחר־כך שוב מסתדרים לפי כללי הנוחיות, וחוזר חלילה.

היות ואני שוכב במחלקה אורתופדית ולכל יתר האנשים ישנה מחלה של פרקים שונים בגוף, כולם כמעט צריכים לעשות "התעמלות ". בשעת ההתעמלות הזאת נראה החדר שלי ממש כבית־משוגעים. זה מרים את הרגל כל הזמן בכיוון אחד, זה מותח את היד בכיוון אחד וחזרה, אחר עושה תרגילים כאלה ברגליים שצריך להשתמש בשתי מיטות, לכן הוא מקרב מיטה אחת לשניה ומתחיל בתרגילים. בזה הוא מפריע, כמובן, לזה שעושה את התרגילים במיטה שלו. ויש שאחד קם מהמיטה ועושה מאמצים נואשים להתהלך, נשען על כל דבר שבא לידו, הופך כסאות ושופך תה מהספלים. אחרי שעת־התעמלות נראה החדר כמו אחרי קרב.

באה האחות ושואלת מה אי־סדר זה, ועונים לה שכל אלה הן תוצאות ההתעמלות. היא טוענת שצריך להתעמל רק אחד בזמן אחד. מסבירים לה שכך לא תהיה מנוחה בחדר במשך כל היום, כי מישהו תמיד יתעמל ויפריע לאלה השוכבים בשלווה. הויכוח נגמר איך־שהוא, והאחות יוצאת ושוכחת לסגור את הדלת, מה שגורם לרוח פרצים חזקה. היא כבר איננה ואחד מאיתנו מוכרח להתנדב לסגור אותה. הצרה היא שכל אחד משאיר את הדלת פתוחה. לכן המצאנו שיטה כזאת: זה ששוכב הכי קרוב לדלת משתמש בקומבינציה של שתי קַבַּים וסוגר בהן את הדלת. אבל לשם כך הוא צריך להזיז את מיטתו יותר קרוב לדלת, מה שגרם למחאות מצד האחות. היא אמנם השלימה עם הרעיון שהמיטה תהיה יותר קרובה לדלת, אבל פסקה לעומת זאת, כי הדלת תישאר פתוחה, כי צריך להשגיח שעושים את התרגילים. זה שוב גורם לרוח פרצים וברוח פרצים איש אינו עושה תרגילים. הבוקר, למשל, החלטנו לא לעשות תרגילים. לכן עשינו רק אי־סדר בחדר, כדי שתהיה לו צורה כמו אחרי התרגילים.

האחות אמנם האמינה שעשינו תרגילים, אבל קיבלנו "מנה " שהחדר אינו מסודר. לבסוף הצהרנו פה אחד: או תרגילים או סדר. את שניהם יחד אי־אפשר לקיים.

פימפי 'לה, זאת היא תמונה מההווי של בית־חולים. צחקנו רבות מכל השטויות האלה והצחוק טוב לבריאות, אפילו אם יש לו סיבה כל־כך טפשית.

די, קשקשתי מספיק שטויות, אבל שאלת אותי איך החיים פה, והנה זוהי תמונה ריאליסטית של חיי בית־החולים. אבל אני מנצל את הזמן יפה וקורא הרבה.

התכוננתי לכתוב מכתב ארוך, אבל עוד מעט מכבים את האורות (גם זאת אחת הצרות בבית־החולים ) ומחר בבוקר הולך הדואר.

כתבי לי, בבקשה מה אצלך, הכל, הכל. נשיקות לאמא,

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 18.9.1945

ריקי יקר,

כל־כך קשה לכתוב אליך כאשר כבר חודש ימים כמעט שאין ממך אף מלה אחת. רציתי לטלגרף אבל מ "הועד למען החייל " אמרו לי לחכות, והסבירו שקיבלתם עונש ואתם יושבים במאסר בית, ולכן אסור לכם לכתוב הביתה. אני מבינה שלא עשיתם כל מעשה רע מבחינה מוסרית יהודית ולאומית שלנו. אני יכולה לתאר לעצמי, וכפי שאף שמעתי, נקמתם את נקמת עמנו, ועל כך נישא אף אנו בעונש שקיבלתם אתם כאילו נקמנו אף אנו את נקמת מליוני הקורבנות. ריקי, איני רוצה שתיפול ברוחך. מן המעט שהגיע הנה אלינו מבינים אנו על מה ולמה אתם מחשים. להיפגש פנים אל פנים עם רוצחי עמנו ולא לנקוף אצבע, קשה. לראות את אנשי הגסטפו, אשר שפכו דם בני עמנו ועינום בכבשני־המות ובתאי הגזים, כשהם נהנים מכל טוב ואינם באים על עונשם, לא קל. אני מבינה לרוחכם. ביחוד קשה לקרוא כאן בעיתון שפושעי המלחמה נתבעים לדין בגלל מעשה רצח בודד זה או אחר של גוי, ושוכחים את כל המיליונים שעונו על ידם, אך ורק משום שמיליונים אלה הם יהודים.

כתוב לי מיד כי הדמיון שלנו כאן פועל בלי סוף וכל מיני דברים עולים על דעתנו. מקווה אני שאתה לפחות מקבל את מכתבי אם אני איני מקבלת את מכתביך. אינני מבינה מדוע ראויות המשפחות לעונש. בכל אופן לאחר ששמעתי שיש סיבה כללית לכך ולא פרטית, נרגעתי במקצת. אבל משום כך עברו עלינו החגים ראש השנה ויום כיפור בעצב. אינני יכולה אפילו להיוועץ בהוריך מפני שהם נסעו לקפריסין. רוצה אני במכתבי לעודד את רוחך. יש לי הרושם שעל ידי כך אני שותפת עמך במעשה. בטוחני שאף שאר הנשים כמוני תשאנה שתיקה זו שלכם מאונס, בדומיה, מתוך ידיעה שהסבל הוא אף סבלנו אנו כאן.

[השחקן ] מרגלית, אשר חזר הביתה, אמר לנו: "כשם שהיו אומרים פעם זה וזה הוא ממשפחה מכובדת, ממשפחת הבעש "ט [הבעל שם טוב ], או ממשפחת יצחק אלחנן, או הרב מלַאדי, כך יאמרו כיום: אלה הם ממשפחת חייל עברי, וזהו הגדול ביִחוסים ". יש לי הרגשה שאמנם צדק בדבריו, וכי אנו כאן גאים בכם וביחוסנו, שהננו משתייכות אליכם — משפחה אחת.

ריקי, תישא בגאון את הסבל שהוטל עליך ואל תדאג לי. אצלי הכל כשורה. אני מתכוננת בשמחה לקראת שובך הביתה ועושה את כל ההכנות. וההכנות מסבות עונג רב לאמא ולי. אני משפרת את ביתה של אמא שיהיה בהיר ועליז לקראת בואך. כבר צבעתי את כל ארונות המטבח ועשיתי תיקונים — זכוכית חדשה במטבח. אפילו את צינור הברזל במרפסת צבעתי והוא כעת בהיר ומבהיק. צבע מוסיף כל־כך הרבה נוי לבית ומרענן ומחדש אותו. תחשוב גם אתה על הימים הבאים כאשר יחזירו אותך הביתה, ואל תדאג לגורלנו. אני מנהלת את הכל בסדר גמור ומכינה לך קן חמים, יפה ונחמד. יש לי אלף אלפי תוכניות בראש לסידור ביתנו בעתיד, והראש ממש מתפוצץ מתוכניות. והעיקר שאני ניגשת למעשה, לפעולה, ואפילו אם בצורה מצומצמת מאד. הושפעתי מהסופרים הנורבגים אשר תיארו את המתיישבים הנורבגים הראשונים באמריקה, שבנו בתיהם לאט לאט, לבנה אחר לבנה. כך אף אני נוקטת בשיטה זו, לבנה על לבנה.

בליל שבת היה יום הולדתה של שושנה. היא ערכה מסיבה קטנה, ונתתי לה ספר ופרחים כי רציתי לעודד את רוחה. היא הזמינה את חבריה לעבודה וכמה חברים וחברות, הכינה הכל יפה מאד וישבנו עד שעה מאוחרת. צר לי מאד עליה שאיננה מוצאת לעצמה אחיזה בחיים. קראתי בזכרונות על ביאליק שאמר פעם: "כאשר אני רואה בת ישראל כשרה מגיעה לפרקה ואין לה גואל, הנני פורש לקרן־זוית ובוכה ". הדברים נגעו אל לבי. חבל שאינה מסתדרת, כי המצב הנוכחי גורם אף סבל רב לאביה. בכל אופן השתדלנו לשמחה, והיא קיבלה מתנות רבות וזרי פרחים.

לסוכות תהיה לי רשימה בעיתון ["שמחת תורה פרטיזנית "³⁷⁷]. ואגדה בעיתון "הבֹקר

לילדים " בשם “סודה של ניצת התפוז ³⁷⁸” נדמה לי שכך. מסרתיה זה מכבר ואיני זוכרת בדיוק את השם.

חזק ואמץ. אמא ואני מנשקות אותך באהבה.

שלך פימפי

בית־חולים — מחלקה אורטופדית

רוטרדם [הולנד ] 22.9.1945

פימפי 'לה, יקרה,

היום קיבלתי ממך מכתב [מ־ 9.9.1945] וגם הגיעו ה "גִליונות " וה "גזית “. עוד לא הספקתי לקרוא את רוב הדברים, קראתי רק את הסיפור שלך [”אלמנוּת "] ועוד כמה דברים. הסיפור מלא הווי אמיתי. בעצם לא הייתי קורא לו סיפור אלא "תיאור ", כי אין בו עלילה מספקת כדי לכנותו סיפור. ויש בו כל־כך הרבה פרטים כאילו היה זה קטע מתוך רומן או ביוגרפיה. מצד שני, זהו סיפור מעמיק המראה את התהום שבין שני דורות, ותגובתה של האלמנה המסכנה. המיתוס הירושלמי המשתקף בציור הגדול אשר בחדרה נגע לי ללב, כי הוא משמש מוֹטִיב־לווי לסיפור כולו. אין לאלמנה בסיפור כל שיחה ישירה ובצדק, כי כל הנעשה הוא רק באספקלריה הנפשית של האלמנה. מכשירי הכתיבה והכתבים של בעלה הפרופסור, התמונה הירושלמית ותמונת בנה, ממלאים תפקיד של "אנשים " חיים המדברים אליה. שיא האמנות, לכן, הוא תיאור הביקור (שהוא מסמל ביקור "טיפוסי " ) בבית בנה, בלי העלאת שיחה, בלי שימוש במרכאות כפולות. אמנם ידעה האלמנה כי בנה נתון בעולם אחר, אבל היתה הרי מסתפקת במראה פניו להזכיר נשכחות. רגש הרזיגנציה חולף, והיא מוצאת את מנוחתה בחדרה בחצר הירושלמית, מוקפת בדברים האהובים עליה, בזכרונות מימים עברו — שביניהם היא מאושרת. הדברים המעטים אשר בחדרה ממלאים את חייה, כי הם מסמלים את מה שהמציאות הכוזבת אינה יכולה להעניק לה. זה היה סיפור נפלא. ובין כל הדברים שקראתי ב "גִליונות " הוא היפה ביותר.

קראתי גם את סיפורו של אריכא ["יצרים "]. נדמה שאריכא ³⁷⁹ שואב את רוב השראותיו מבית־המטבחיים. הוא וולגרי.

קראתי עוד שיר אחד, יפה של רבינוב ³⁸⁰ ["לנפש מזמור "]. יותר לא הספקתי, כי ה "גִליונות " הגיעו רק לפני הצהרים.

את מתלוננת שהמכתבים אינם מגיעים אלייך, באמת נכון שהדואר אינו פועל בסדר. אינני יודע מדוע זה, אבל אני כותב לך יום־יום. בוודאי הפסיקו את דואר האוויר בין הולנד וארץ־ישראל.

אני כבר מתהלך באופן חופשי בלי לצלוע, אבל הרופא אינו נותן לי עוד לצאת מבית־החולים, כי הוא טוען שאני צריך "להתרגל " ללכת אחרי ששכבתי במיטה.

אינני רוצה שתעייפי את עצמך בצביעה, כי את עוד "קטנה " ואסור לך להתעסק בעבודות כה קשות. גם בגן אולי העבודה קשה מדי בשבילך ובשביל אמא? כשאבוא אסדר לאמא את כל הגינה, למרות שאינני מבין כלום בזה.

פה אין לי גינה עם פירות כמו בבלגיה, כי בלגיה היא עשירה באופן יחסי, והולנד כה עניה שאיש שלא היה פה איננו יכול לתאר לעצמו. אין לך מושג באיזה עושר חיים בארץ־ישראל, גם אני לא ידעתי לפני שהייתי באירופה שלאחר המלחמה. אנשי צבא נחשבים ל "עשירים ", כי יש להם הכל בשפע, בעיקר אוכל. אוכל אין להשיג בהולנד אפילו תמורת סכומים אסטרונומיים. ובאמת הולנד רעבה ללחם. דווקא הארץ שהיתה מלאה כל־טוּב פעם.

אל "תשברי לך את ראשך " על הבניה שלנו. כשאחזור אמצא עצה ואני כבר עכשיו חושב על זה. בעצם כל הזמן חשבתי על זה איך נסדר לנו בָּיְתוֹן משלנו.

את [השחקן ] מרגלית לא ראיתי ולא ידעתי שהיה פה. כנראה היה באיטליה בזמן שהייתי בבית־החולים בבַארִי.

היי בריאה, ולהתראות.

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 23.9.1945

שלום ריקי יקר מאד,

אחר הפסקה של חודש ימים קיבלתי ממך מכתב מה־ 20 לאוגוסט מהולנד. תוכל לתאר לעצמך מה עבר עלי כאן לאחר שחודש ימים לא היה מכתב. מכתבך נראה כהמשך למכתבים האחרים ולכן נרגעתי.

ריקי, מה הולנד בעיניך? שמענו ששם רעב נורא. הולנד ארץ מעניינת ורוצה אני שתלמד להכירה. הראית כבר את גלריות האמנות של הולנד? הרי ארץ זו מצטיינת בציור. אולי תוכל לרכוש איזו תמונה, אם אינה עולה בכסף רב, כמובן איזה אוריגינל ולא רפרודוקציה.

רפרודוקציות כדאי לקנות באלבומים בשביל הספריה שלנו. כל זה כמובן אם יש לך כסף, אם לא, אל תקנה מאומה ואל תחסוך. האם היא עוד כה נקיה וצחה כמו ששמענו עליה? והאם מראה איכריה כה חמוד כמו בציורים?

אתה כותב לי שלא אתעייף יותר מדי. אבל מה לעשות והנה נוסף עוד עניין. הוצאת “אמנות " רוצה להוציא את שני ספריו הראשונים של אבא ז “ל [”מבוא לספרות העתיקה ³⁸¹” ו “תולדות הספרות התלמודית ³⁸²”] והשבוע אני צריכה לחתום על חוזה [להוצאת מהדורות חדשות ]. היום תהיה לי ישיבה עם ידידנו ר. [רבינוביץ ] ועם ש. הֶר השותף לספר, בעניין חתימת החוזה.

החג לא עבר כאן בשמחה כי החדשות הפוליטיות בעולם היהודי אינן משמחות כלל, וכותרת העיתון של היום אפילו מעציבה מאד ומעוררת דאגות ["בריטניה סרבה להעניק 100,000 אשרות כניסה לעקורים באירופה "]. ובכן, מצב הרוחות בארץ איננו מזהיר. אבל שום צרות שיטילו עלינו הגויים לא יוּכלו לנו, ואנו סופנו להגיע למטרה, נכון ריקי?

שושנה באה בערב החג אלינו עם מכר שלה. הוא התפעל נורא מיפי חדרנו, ואמר שעוד לא ראה חדר כה חמוד. עכשיו תאר לעצמך איך יראה ביתנו כאשר יהיה מרחב — חדר ענקי מחולק לשניים, עם מרפסת גדולה, עם עצים וירק בחלונות ופרחים. אבל לעת עתה עוד אין כל סיכויים. אצל אמא יושבים שכנים [שוכרים ], אצלנו יושבת שכנה, ואין חדרים ודירות בעיר ³⁸³. הכל כמו שהיה בימי המלחמה, ללא כל שינויים מלבד חלה לבנה לחג. כי מהלחם השחור כבר באמת סבלתי. מאז שאני אוכלת חלה לבנה אני מרגישה מצוין. בימים אלה בודאי אצטלם כי אומרים שאני נראית טוב מאד.

בקיץ לא כתבתי הרבה, היה חום איום. אולי בחורף אכתוב יותר כי יש לי דווקא הכנה נפשית לכך, אבל חם ואי אפשר לשבת בערב לכתוב וביום אין פנאי. מישהו מאנשי הועד הלאומי אמר לקולגה שלי בעיתון, שכל מה שאני כותבת יש בו "נשמה יתרה ". איזה קומפלימנט!

ריקי, כתוב לי הרבה הרבה, ובוא מהר, מהר הביתה, ושנה טובה טובה מאמא וממני, שנת שובך הביתה וברכות.

שלך באהבה פימפי

תל־אביב 30.9.1945

ריקי יקר,

כעת כבר מתקבלים מכתביך כסדר. בשבוע האחרון קיבלתי שלושה מכתבים, כנראה בעד כל הזמן. ריקי, רואה אני ששם המחירים עצומים. אל תקנה שום דבר, מכיוון שכאן הרבה יותר זול ובאותו הכסף אפשר לקנות המון דברים.

הוריך כבר חזרו מקפריסין. הייתי אצלם עם אמא בדיוק ביום שחזרו. הם נראים טוב מאד. בילו שם חודש ימים יחד עם רינה [האחיינית ]. הלכו יום יום לבתי־קפה, כפי שסיפרו לנו, והכל בסדר. אמך הראתה לי שלקחה אתה את התצלום שלך שנתתי לה מהתמונות ששלחת לי מפלורנץ. והיא אומרת שאיננה מפסיקה להתבונן בו.

הלכנו למחרת היום, אמא ואני, לידידנו ר. [רבינוביץ ], ושם קיבלונו, כמובן, בכבוד מלכים. ערכו לנו קבלת פנים מפוארת, וממש לא ידעו מה לעשות בנו.

בינתיים נפגשתי עם למדן והוא אמר לי שנהנה מאד מסיפורי ["וכעת לא כלום "] וידפיסנו בקרוב.

בינתיים הודיעוני מההנהלה שקיבלתי העלאה ³⁸⁴. אבל אל תתרגש, בסך הכל בשתי לירות, כלומר במקום שמונה, עשר, ומלבד זה תוספת יוקר. מקווה אני שזה שתי לא "י מלבד תוספת היוקר ולא יחד עמה. אינני יודעת אם גם ישלמו את ההפרש בעד החודשים שחלפו בינתיים מאז הגשתי הבקשה, כמעט לפני שנה. נדמה לי שהמנהל אמר לי בטלפון שאקבל את ההפרש החל מהחודש הזה. היום אלך לקבל משכורת ואשמע מה בפיו. בכל זאת הודיעני חגיגית: “הקרח זז!” וגם אחד המנהלים שפגשני הודיע לי בחגיגיות כזו כאילו הוסיפו לי עשר לירות. לכתחילה רציתי בכלל לוותר על הוספה דלה כזו, אבל אחרי כן החלטתי שהם לא יתרשמו מוויתור, ואני רק אגרום לעצמי הפסד של שתיים, שלוש, או ארבע לירות לחודש (כי הרי יש גם תוספת יוקר העולה באופן אוטומטי עם העלאת המשכורת ).

אבל מה אומר לך, בושה לספר שאפילו הוספה כה דלה שימחה אותי. אין לזלזל גם בפרוטות. הם עשו בחכמה. נתנו את ההוספה בסוף השנה, כדי שלא יהיה נעים לי מיד בהתחלת השנה החדשה לכתוב שוב בקשה להעלאת המשכורת.

בינתיים אני ממשיכה בעבודת הצביעה. ראשה של אמא ושלי כבר סחרחר כגלגל, כי קנינו פעם צבע לא מתאים. בינתיים צבעתי כבר כמעט את כל המטבח. הוא בהיר ומבהיק. אף את המקרר, את השולחן, הכל צבעתי. תלינו נברשת ווילונות בהירים, והפכנו את מטבחה של אמא לבובה ממש. בינתיים אנו טרודות כל־כך בשיפורי הבית שאין לנו כוח לעמוד על הרגליים. אני צובעת ואמא עוזרת על ידי וגם היא קצת צובעת. ובכלל זה גורם רעש והפיכה בבית. עבודת הצביעה משעשעת אבל מעייפת. ואם כי אני עובדת "חינם " ועולה רק הצבע, הרי גם זה עולה בכסף רב. כי מחיר הצבע יקר. בכל זאת מקווה אני שאחדש את פני הבית במהרה, כדי שיהיה מאיר עיניים ובהיר.

וריקי, קניתי לי שמלה חדשה לא יקרה כלל. ממש מצאתי מציאה לקראת הסתיו. היא בפרחים כהים, סגולים כחולים, ועל רקע ורוד כהה. הכל עושה רושם כהה ומתאים לסתיו ויחד עם זה כגן פרחים, ולזה אני עונדת על הצוואר כארבע שרשרות כסף כבדות. הייתי במסיבה השנתית הגדולה של אגודת העתונאים בסן־רמו, ואמרו לי שזה עשה רושם. את השמלה קניתי ברגע האחרון כאשר נוכחתי שאין לי מה ללבוש למסיבה, וגם כאשר שמעתי שקיבלתי הוספה וזה שינה את מצב רוחי לטובה. מלבד זה יש לי נורא רצון לקנות לי סָרָפאן חום כהה לחורף מצמר, שיתאים לפרווה. כבר ראיתי כזה ואולי אעשה לי. גם אמא נוטה לחשוב שזה דרוש לי.

התרגום כבר הולך ונדפס, כך אמר לי המו "ל.

ריקי, אתה כותב שאתם מתרשלים. הדבר עושה עלי רושם רע מאד. בתקופה איומה כל־כך כאשר המלאכה כה מרובה לפנינו אנו היהודים בשאלות הפליטים, והידיעות על העתיד הן יום יום מבהילות, אז אתם מתרשלים, ועושה רושם שאתם חיילים רעים. האם אתה חושב שבחוסר היעילות שלכם יש כדי להחיש את שובכם? אני אינני סבורה כך. ומדוע אתה בקבוצת [שחרור ] 39, הרי זה כל־כך מאוחר?

תבין ריקי, שבעינינו כאן, שהעיתונות מביאה לנו יום יום בשורות איוב על מצב ארץ־ישראל, בשעה שאנו שומעים על מצב הפליטים באירופה שהוא בכי רע, משונה שאתם יושבים ומשתעשעים בבטלנות. ועוד מפליא אותי שערים חדשות אינן מעניינות אתכם. אפילו אם הן חרֵבות. בכלל, אינני מבינה את הלך הנפש שלכם, את האדישות וחוסר העניין בכל. אנו כאן מתעניינים בכל הנעשה שם, ואתם משתעממים. בכלל, בחרתם לכם תקופה משונה להשתעמם בה. אפשר לומר עליה כל מה שרוצים אך לא שהיא משעממת.

באשר לספרים, לא טיפלתי כלל בספרִי. אבל אני רוצה לשוחח עם ידידנו ר. [רבינוביץ ] בעניין הוצאת ספרי, כי נדמה לי שאם לא אגש למלאכה זו מיד, לא אוציאנה לעולם לפועל. נמאס לי כבר שכל סיפורַי מפוזרים בכל מיני מקומות. אבל פשוט אני עייפה כעת בסוף הקיץ החם הזה, ואינני מעיזה לחשוב על כל מפעל חדש איזה שהוא.

וכעת ריקי, שלום, ותבוא במהרה הביתה ומיטב הברכות מאמא וממני.

שלך באהבה רבה פימפי

סיפורי “היאור הירוק” אוקטובר 1945 — אפריל 1946    🔗

ספר סיפורים ראשון מאת שושנה שרירא 1947. ציור עטיפה: מירון סימה.

סימה: "הסקיצה משקפת בדידות מוחלטת ".

תל־אביב 8.10.45

ריקי יקר,

שוב אינך כותב. שבוע תמים ואין מכתבים, וגם בשבוע שעבר לא פינקת אותי בהרבה מכתבים. אבל כעת אכתוב מבלי לחכות למכתבך כי יש לי ידיעה משמחת. גמרתי עם [המו "ל ] ליינמן שלקראת החורף יוציא את קובץ סיפורַי (250 עמוד ). כעת עלי לגשת לסידור סדר הסיפורים וקביעת החומר שיכנס בו. כמובן שאתייעץ עם למדן. בכל אופן, זה גרם לי התרוממות הרוח. על פרטי התנאים לא דיברתי, אולם דבר אחד ברור: לי אין כסף ואין מה לחשוב שאני אשקיע אפילו פרוטה אחת. ספריו הראשונים של אבא ז "ל כבר נדפסים ע "י הוצאת "אמנות “. באשר למהדורה השניה של הספר האחרון [”מבוא לכתבי הקֹדש "], עוד לא קיבלתי רשיון נייר מוועדת הנייר. היום אני כותבת בקשה לוועדה זו, שתקציב גם לי כמות נייר להוצאת סִפְרִי, ואני כמובן חגיגית. עוד לא החלטתי מה שם אקרא לספרִי.

אגב, באשר להוספה על משכורתי, קיבלתי תוספת של לירה אחת בלבד על משכורת היסוד, ושתי לא "י ומשהו יחד עם תוספת היוקר. כמובן שהתרגזתי כהוגן על תוספת דלה זו אחר שהבקשה נדונה שנה תמימה, ואמרתי זאת לשלושה מהמנהלים. הם מסבירים שהיות והשנה הבאה קרובה ידונו בודאי מחדש, ולכן לא נתנו לאיש הוספה כלל, ולכן ההוספה היא כה קטנה. בקיצור, הם אנשים לא כל־כך סימפטיים. היום אכתוב להם מכתב "תודה " על ההעלאה ואביע את תמהוני על כי היא כה קטנה. המנהלים עצמם אמרו שאכתוב מכתב זה, ובישיבות התקציב הבאות ידונו בענייני מחדש. הם נתנו לי מחמאות על הרשימה שלי על הפרטיזן [היהודי ³⁸⁵], אבל כנראה שמחמאות אינן משפיעות על משכורת.

אמש ראיתי את הסרט "מאדאם קירי " [1943] שהציגוהו כאן בשנת האֵבל ולכן לא ראיתי אותו. מי שקרא את הספר איננו יכול להתפעל מהסרט, אבל משחקה של גריר גארסון יפה. אצלכם אין מציגים אותו, ריקי?

כמה תהיה מופתע כאשר פתאום יצא ספר של הפימפ! וספר גדול (בכמות. אינני יודעת אם באיכות ). אמא נהנית מאד מרעיון זה ומצפה בקוצר רוח לצאת הספר. המצב הפוליטי ³⁸⁶ בציונות מדאיג כאן את כולנו. מחר, לפני פתיחת מושב הפרלמנט הבריטי תהיה כאן עצרת מחאה ותיערך שביתה. מצב הרוחות בנדון זה ירוד מאד.

ריקי, אצלנו עוד קיץ, חם, רק בערבים קצת קריר. אנו לבושים עוד מלבושי קיץ, אם כי תיקנתי כבר את המלבושים לקראת החורף, נתתי לנקותם במכבסה וכעת הכל נקי ומגוהץ. כפי שאתה רואה יש לי פנאי גם לקטנות אלה. ואני עוד סורגת לי קישוטים סרוגים לחולצות סרוגות ישנות, כדי שתהיינה מחודשות ויפות. מלבד זה עלי לכתוב משהו בשביל מאסף הסופרים ["מעט מהרבה " — מאסף סופרי ארץ־ישראל ] שיצא בעריכת ג. שופמן ³⁸⁷. כבר התחלתי בזה בצורת קבוצת נובלות שתיקרא בשם "פרחי־ליל "³⁸⁸. לעת עתה נכתבה הנובלה הראשונה משורה זו, “פרח לבן ³⁸⁹”, והתחלתי ב "פרח אדום "³⁹⁰ אבל ליותר מזה לא הגעתי, אין פנאי, ובערבים אני עייפה.

יש לי גם ספרים רבים לקריאה, אבל אני קוראה כעת הרבה פחות מאשר בעבר, כי אינני מספיקה. לאמא אני משיגה ספרים רוסים, רומנים, והם מעסיקים ומעניינים אותה. זה משמחני מאד. נעים גם שחידושו של הבית משפיע עליה לטובה, כי הוא מתרענן ומרענן גם את נפשה. רק פרחים חדשים עוד לא שתלתי, אבל העצים פורחים ויש גם פרחים בגינה שנשתלו זה מכבר. הכל ירוק והבית [הדו־משפחתי של אמה ] מוקף כבר בירק כאילו היה ווילה העומדת בתוך גן גדול. משום בית אי אפשר לראות את הנעשה אצלנו. הירק מסביב לבית סוגר עליו לגמרי ומבדיל בינו לבין הרחוב והבתים מסביב, ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] שהיה אצלנו עם אשתו, אמר שכאשר יושבים על הגזוזטרה לאור הנברשת החדשה, יש פריוַוטיות גמורה.

ואמא ואני מפטפטות כל הזמן על העתיד, כאשר תשוב בשעה טובה הביתה ואז נסדר את חיינו יפים ומלאי נוי וטעם. ריקי, אולי אפשר לקנות בדרכך הביתה בעברך על פני איטליה פַטפוֹן, כי אני רוצה נורא שיהיו לנו תקליטים טובים בבית ונוכל לשמוע אותם בפטפון. אבל תקנה רק בתנאי שיהיה מציאה זולה ולא ביוקר, כי אחרת לא כדאי. אני רוצה שנוכל לערוך בביתנו קונצרטים של תקליטים עם תה.

איך אתה מרגיש את עצמך בקור ובגשם שם אצלכם? האם אתה לובש מלבושים חמים ומשגיח על בריאותך? העיקר שתהיה במצב רוח טוב ולא תשוב רצוּץ בנפשך, אני רוצה שתהיה נפשך בריאה ולא מלאה מרירות והתמרמרות על הכל. תשמור על בהירות הנפש,

כי זה חשוב מכל. שנות המלחמה יכלו להחדיר בלב מרירות, וזו אינה מתנת־רוח משובחת. שמור על האופטימיות היהודית ועל תקוות טובות לעתיד לבוא. עברו עלינו שלוש שנים קשות, כעת תבואנה השנים הטובות. אני בטוחה בכך. רק כל הצרה היא שיש לי בעל שלא כותב לי מכתבים כל־כך הרבה זמן, וזה מדכא נורא.

להתראות בקרוב בבית, ברכות רבות רבות עד אין ספור מאמא.

שלך באהבה רבה, רבה, רבה ובנשיקות. שלך פימפי

נ.ב.: אני כותבת רק במכונה כי אין לי עט. עטי מקולקל.

פ.

בית־חולים כללי

אנטוורפן, בלגיה [אוקטובר ] 1945

פימפי 'לה, יקרה,

קיבלתי היום אחרי הפסקה ארוכה מכתב. גם יתר האנשים אינם מקבלים את המכתבים אלא אחרי תקופה די ארוכה. סיבת העיכוב איננה פה, אלא בארץ־ישראל. אינני יודע מה המצב בפלוגות, אבל יש לי חופש גמור לכתוב הביתה. אני חושב שהדבר איננו מתנהל על ידי הצבא אלא על ידי ממשלת ארץ־ישראל. אני יודע מתוך שיחות עם חיילים יהודים שגם מכתביהם אינם מתקבלים בארץ־ישראל, מה שגרם לפַנִיקה במשפחותיהם. אני מתאר לי שכל זה [קורה ] בקשר עם המצב החדש בארץ־ישראל, ומצבנוּ כאן באוֹפן מיוחד. לפי דברי העיתונים האנגליים שוררת מתיחות רבה ביישוב. היום קראתי שתהיה שביתה כללית ביישוב הארץ־ישראלי לאוֹת מחאה על נעילת דלתות הארץ בפני עליה.

כבר מזמן לא ראיתי עיתון ארץ־ישראלי, אין לי מושג מה שנעשה שם. כל הידיעות שיש לי מגיעות אלי דרך עיתונים אנגליים, ובהם ישנן ידיעות לא משמחוֹת כלל וכלל.

בעיתון "טיימס " קראתי מאמר יפה, פרו־ציוני, שנכתב על ידי עתונאי אנגלי. אבל כל הרושם הטוב התקלקל כשקראתי על ידו מאמר כמעט אנטי ציוני, שנכתב על ידי יהודי (מגנס ) באותו העמוד. בזמן שהגוי תיאר את צִדקת דרישות היהודים, שלל ד "ר מגנס ³⁹¹ את דבריו וחיזק את דבריו על ידי שמה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מתחת לשמוֹ.

אני עדיין עושה התעמלות בכל יום, והרופא אומר כי עלי להישאר פה במשך שבוע ימים.

בעצם אין כל צורך בכך, מפני שאני מתהלך כבר לגמרי באוֹפן חופשי, אבל הוא אוֹמר כי שרירי הרגל אינם עדיין חזקים ולכן צריך לעשות התעמלות עוד שבוע ימים. בית־החולים איננו בעצם בית־חולים ממש, אלא מין מחנה־הבראה כמו זה שהייתי בו באיטליה.

פימפי 'לה, מותר לנו לצאת מן המחנה לשלוש שעות בצהרים. אלה הן בדיוק השעות שבהן המוזיאונים סגורים. לכן ראיתי רק את הרחובות וגם כמה משפחות יהודיות שעזרתי להן כמה שיכולתי.

את כותבת לי שהחדר שלנו נחמד [מכתבה מ־ 9.9.45]. מובן שהוא נחמד, אפילו נורא נחמד. אני זוכר בדיוק איך הוא נראה. תמיד כשאני פנוי ויש לי מצב רוח לחלום, אני חושב על העתיד. אני חושב שיהיו לנו שני מעונוֹת ³⁹², אחד בעיר ואחד בכפר. מה דעתך על זה? (ואולי יהיה לנו גם חדר סִינִי?). ואת תהי כה עשירה בתלבושוֹת שתוכלי ללבוש מה שתרצי — שמלוֹת, פרווֹת, והכל. ואולי יהיה לנו גם חדר־אולם עם עמודים ופסלים מהצדדים ותמונות־שמן ענקיות על הקירות.

אגב, פימפי 'לה, אני מוכרח לקנות תמונת שמן לפני שאסע הביתה, ורדיו עם פטפון ומנורה מפוצלת ענקית, כמו בתיאטרון. מה דעתך על זה?

אולי צבי כורך ביקר אוֹתך בינתיים? לא ביקשתי ממנו שיבקר אותך, מפני שלא רציתי לנצל את נסיעתו הטרגית לצורך פרטי שלי. אבל חשבתי שאם הוא רוחש לי ידידות, אזי יעשה כך מעצמו. אבל מוטב לא להעמיד ידידים במבחן.

עכשיו את בודאי נהנית ממזג־אוויר יותר קריר, כי פה כבר התחיל קוֹר ממש וזה גוֹעל־נפש. היום הביאו הרבה קרונות פחם לבית־החולים ואני מקווה שיסיקו. אבל המסכנים הם הציביליים, כי להם אין פחם ואינני יודע איך יעברו את החוֹרף.

פה נותנים ארבע ארוחוֹת ליום ושש פעמים תה, ואני כבר חולה מרוב אכילה. אבל היות ואין נותנים פירוֹת וירקוֹת, אני לפעמים קונה בחוץ עגבניות ופירות. אלה הם החיים הפרוזאיים שלי. היום היה לי קשה לקום, משתי סיבות: ראשונה מפני שהיתה לי שינה כל־כך מתוקה, ושנית מפני שהיה בבוקר קר מאד. החלטתי לוותר על ארוחת־הבוקר, אבל לתמהוני קיבלתי עוד אוכל אחרי שקמתי והתלבשתי.

שוב זורחת השמש ויש לי מצב־רוח ארץ־ישראלי.

אני קורא הרבה ספרים, אבל רק באנגלית, כי אין כאן אף ספר עברי אחד. היום פָתרתי הרבה חידות שהיו באחד המגזינים האנגליים, על־פי רוב חידות מתימטיות. זה גרם לי תענוג.

יש לי פה גם קצת הומוֹר. בחדר שלי ישנו חייל אנגלי אחד שמרוקן את כל המאפרות ואוֹסף את זנבות הסיגריות כדי למכור אותם בגרמניה! ויש פה עוד אנגלי אחד שמתוך שש שנים שהוא בצבא, בילה ½4 שנים בבתי־חולים. הוא אומר שהוא מרגיש פה כמו בבית. ויש פה גם אחד שחתם על חוזה להישאר עוד שנתיים בצבא! תארי לך באיזו חברה אני נמצא פה! אין דבר, הזמן חולף והולך לו ובעוד זמן קצר כל הדבר יהיה רק אפיזודה.

היום הגיע הנה ארץ־ישראלי אחד. שאלתיו אם יש לו עיתונים ארץ־ישראליים והוא ענה שיש לו ושיביא לי אותם. הביא לי שני עיתונים: את “סִכּוֹת ³⁹³” ו “עיתון מיוחד ³⁹⁴”. שאלתי אם אין לו עיתונים אחרים, אזי אמר לי שהוא חותם רק על שני העיתונים האלה! אפשר להגיד שיש לו טעם עממי! כמה זה מצחיק! היום קיבלתי את עיתון "החיָל ", הוא עכשיו מופיע בבלגיה. הוא עלוב מאד ואין בו מה לקרוא. יש בו סריה של מאמרים מאת ברכה חבס שהם משעממים. אינם מביעים כלום. בכלל אינני מתפעל מברכה חבס, ואינני יודע מה מוצאים בה אחרים.

לא החלטתי עדיין אם כדאי ללכת היום אחרי הצהרים לקונצרט. ישנו קונצרט של חיילים־אמנים בתוך בית־החולים. אבל במקרה קיבלנוּ הבוקר רדיו והאגלים מנגנים כמובן כל היום רק מוזיקה ג 'ז. ואולי אוכל לנצל את היעדרם דווקא בזמן הקונצרט כדי לנגן ברדיו מה שאני רוצה. הרדיו כל הזמן "מנגן לי בראש " בלי הפסק. אבל לפחות שומעים את החדשות בזמן. כי בדרך כלל מגיעים העיתונים מאנגליה באחור של יומיים.

איך החיים בתל־אביב, פימפי?

צ 'מרינסקי שלח לי נייר ומעטפות. הוא מצא אלבום של רובנס בהוצאה גרמנית משנת 1943 עם הרבה רפרודוקציות וכתב לי שיקנה בשבילי גם כן. הוא עכשיו כל־כך ידידותי ודבק בי נורא. בעצם יחסו זה התחיל בימי החזית, כשהייתי היחידי שנתן לו עידוד וגם דרשתי אותו לעזרתי וסידרתי אותו על ידי כך, לפי רצונו, "מתחת לכנפַי ".

הפלוגה שלי עברה בינתיים למקום חדש בתוך הולנד, נדמה לי שהיא נמצאת עתה בניימֶכן.

היום יום בהיר אחרי הרבה ימים של גשם. עכשיו בוקר. לפני הצהרים אצא לגן, שם יש ספסלים, אתיישב עם ספר על אחד הספסלים ואהנה מהשמש. אמנם השמש חלשה, ורחוקה מהשמש שאנחנו רגילים אליה, אבל בארץ עלובה זאת שמחים מכל דבר קטן. אני מתהלך בחליפה כחולה ונראה כמו ציבילי. אני נהנה נורא מהמראה הזה כי יש לי בחליפה הזאת צורה נורמלית, חופשית מ "אבק שריפה ". אולי אצליח להצטלם בעיר ואשלח לך צילום. ייתכן שבבלגיה אפשר להצטלם. בהולנד אי־אפשר. יש אמנם צלמים בהולנד, אבל אין להם חומר.

מתי תשלחי לי צילום שלך? אולי תשלחי לי את הצילום בדואר רשום, כי מכתבים הולכים לאיבוד. או שהצנזור יכול לקבוע שהתמונה אינה בהתאם לחוקי הצנזורה שלאחר המלחמה. או שהם יכולים לחשוב שזוהי תמונתה של "מרגלת יפה המכינה את הקרקע למלחמה הבאה ".

שוב את צובעת כמו צַבָּעית קטנה. זה מצחיק נורא, אבל זה גם טראגי, מפני שאסור לך לעבוד כל־כך הרבה.

מדוע לא שלחו אותך הנה? אגב, מזכיר המערכת שלך היה בכלל פה? לא שמעתי עליו.

כשתוציאי את ספר הסיפורים, אולי תוכלי לשפר את הספר בצורה חיצונית על ידי רישומים שונים.

בינתיים הגיעוני ידיעות שכפר־גלעדי נמצאת במצור ³⁹⁵ בגלל עזרת אנשי הכפר להעלאת פליטים לארץ. בכלל אומרים פה בארץ־ישראל "שמח ". היי זהירה, אל תתהלכי ברחובות במקרה שתפרוצנה מהומות, בעיקר בסביבה של המערכת, שהיא כה קרובה ליפו! את מבטיחה לי שתהיי זהירה? הרי את עוד קטנה!

יש לי הרבה שוקולדה פה שקניתי ב "נאפי ". כמה חבל שאינני יכול לשלוח לך אותה, מפני שאסור לשלוח תוצרת "נאפי ".

אני רוצה שבכל שבת תעשי טיול קטן, לגמרי קטן, אבל שתספיקי ליהנות מאוויר צח.

הֶהיית בתיאטרון ובקולנוֹע? ראיתי מודעה שבאחד מבתי הקולנוע באנטוורפן מציגים את הסרט "פיגמליון " עם לסלי הוורד את יודעת כמה אני אוהב את הסרטים שלו. אם אסתדר בזמן עם בית־החולים, אלך לראותו עוד פעם. את זוכרת שראינו את הסרט יחד!?

[מכתב מקוטע ]

כפר גלעדי 10.1945

שלום רב לך שושנה,

…מכתבך הראשון בא לי בדיוק שחשבתי לכתוב לך ולשאול אם נוכל להיפגש בבואי תל־אביבה.

…ביחס לשמועה שיָרו על הרופאים, ברצוני להגיד לך, שבשדה הקרב הייתי הרופא היחיד, ועלי לא ירו. היה זה יום מגוון מאד. אם נהיה יחד ניזכר גם ביום זה… (את יודעת, איני מחשיב לא גיבורים ולא גבורה ).

שלך איציק ³⁹⁶ [יצחק לב אל ]

אנטוורפן, [בלגיה ] 11.10.1945

פימפי 'לה,

בזמן שאצלנו, היהודים, השאלה המרכזית היא עליה לארץ, מבלה פה האוכלוסיה את זמנה בוויכוח אם הם רוצים במלך שלהם או לאו ³⁹⁷. כמעט בכל חלון באנטוורפן תולה תמונתו של המלך ליאופולד, עם או בלי תוספת "יחִי המלך ". הוויכוח הוא עֵר מאד בבלגיה, והאנשים "שוברים את ראשיהם " על השאלה הזאת (באופן פיגורטיבי וגם באופן פִיזִי ). בעצם הוויכוח הוא מלחמת שני העמים המהווים את העם הבלגי, הוולונים והפלמים. ולסכסוך ישנה גם משמעות סוציאלית.

לדאבוננו, אנחנו לא הגענו לשלב כזה בו אפשר לדון על צורת קונסטיטוציה. לעת־עתה אנו נלחמים — לא לשובו של מלך אלא לשובו של העם עצמו, של המוני "עמךָ ".

יש שאומרים שגם לנו נולד מלך ³⁹⁸ לפני 1946 שנים, זה שהנוצרים מכנים אותו Rex Judaeorum, מלך היהודים. הוא אמנם איננו מועמד לראש מדינתנו (העתידה לבוא ), אבל מצאו עֵדות חשובה על חייו או, יותר נכון, על מותו. קראתי בעיתונים האנגליים שפרופסור סוקניק ³⁹⁹, ראש המוסד הארכיאולוגי שליד האוניברסיטה העברית, מנהל את החקירה בקשר עם הלוחות בכתב־יד יווני [עם חריטת שמו של ישו ] שנמצאו [במערת קבורה ] בירושלים.

פימפי 'לה, את בוודאי מתפלאת על כל השטויות שאני כותב, אבל כך אני כותב בקלות, כמו בדיבור.

"החיָל ", העיתון שמופיע בבלגיה, הוציא גליון "חג " בן 12 עמודים. כנראה חושבים במערכת שלו כי עתה באה שעתנו לחגוֹג. ראיתי אותו אבל לא יכולתי לשלוח לך, מפני שהוא שייך למישהו אחר. אבל אולי אשיג אותו כשאצא מבית־החולים.

היום יצאתי קצת העירה. חיפשתי צלם. מצאתי אמנם צלמניה, אבל שם אמרו לי שאינם רוצים לצלם כי אין להם די פלטות, אינם יכולים להשיג, ועוד, ועוד, עד שיצאתי ושמחתי שאינני צריך לראות אותם.

עכשיו קיבלתי עיתון בו מוסרים על תחנת־שידור חשאית בארץ־ישראל המשדרת בכל יום בגלים קצרים של 45, וששידורם מתקיים בכל ערב בשעה תשע. העניין הארץ־ישראלי מתחיל להעסיק את העיתונות האנגלית במידה רבה. אולי יצא מזה משהו. עיתון אחד

כותב אפילו כי השאלה הארץ־ישראלית היא החשובה ביותר בין כל השאלות שהממשלה הבריטית צריכה לדון עליהן בעתיד הקרוב.

פימפי, מתי כבר תכתבי שירים? הרי את כותבת שירים בפרוזה, אולי תוכלי לכתוב גם שירים בלי פרוזה? אבל, שירים בפרוזה יותר אוריגינליים וגם יש לך דבר שאיש אינו יכול לחקות.

[מכתב מקוטע ]

עזריאל קרליבך ⁴⁰⁰

ידיעות אחרונות מעון העורך: יהודה הלוי 88. 21.10.1945

…כיוון שאנו מתכתבים כבר, לינמן אמר לי שהוא דיבר איתך בדבר רצנזיה ⁴⁰¹ על "קָציר " ב "הבֹקר ". המאסף עומד להופיע סוף־כל־סוף, בשבוע זה.

אם רשימתך על המאסף הראשון תופיע רק כאשר השני יהיה כבר בחלונות־הראוה, אפילו ביקורת קטלנית לא תעזור לך עוד מאומה… לכן: אם לשחוט אזי…מהר =מהר…

בתודה רבה ובדרישות שלום לבביות

עזריאל קרליבך

תל־אביב 21.10.1945

ריקי יקירי שלי!

החלטתי שאם גם השבוע, זה הרביעי, לא אקבל ממך מכתב, כי אז אטלגרף לך. אם כי אינני יודעת אם הדבר אפשרי. הן לא יתכן שלא תכתוב לי חודש ימים. במוחי כבר חלפו כל מיני מחשבות, שמא אתה חולה — אולי אתה בבית־חולים, חס ושלום, ולכן אינך כותב. ומצד שני, מחשבה בהירה, אולי אתה בדרך הביתה ולכן כבר אינך כותב. בינתיים מצב רוח ירוד וציפיה מבלי לדעת מה אצלך. זיו־אב ⁴⁰² כתב אל אחד מחברי המערכת, שבאוסטריה פגש מאנשי גדודך והם מסרו פריסת שלום ממך, שאתה בחור טוב וחביב. נאלצתי איפוא להסתפק בדרישת שלום דלה זו. רב צבאי אמריקאי שהיה כאן באגודה שלנו, מסר דרישת שלום מהבריגדה והלכתי לשמוע. אבל דרישת שלום פרטית בשבילי לא היתה. ריקי, אומרים שזזתם לדרום, ויש אומרים שנסעתם לחופש לפאריז. אבל את האמת אין לדעת. אפילו כורך חברך אשר נסע הביתה לחופש, לא בא הנה למסור ממך דרישת שלום. אמנם אני מבינה שאבלו כבד, אך האמנם לא עבר כלל על פני תל־אביב ולא נכנס אלי אפילו לרגע קט?

אמא רוצה למכור את הרדיו שלה כי אין לה צורך בו ומאז האסון היא אינה מנגנת בו. נקבל סכום שיקֵל עלינו, כי כעת עוד אפשר לקבל בעדו משהו, ואחרי־כן לא יהיה שווה הרבה. דיברנו על כך עם מתווך, שיציע לנו קונה.

הצביעה מתקדמת בהצלחה רבה, כמעט שכבר גמרתי את הכל. חדרה של אמא נגמר. המטבח כבר צבוע כולו פעמיים. גם הנוחיות כך. את המסדרון צריך לגמור פעם שניה ועוד לצבוע את הארון באמבטיה. הכל מבריק ומבהיק מניקיון. אפילו את שני כסאות הקש שלנו שיש להם רגלי עץ, התזכרם ריקי? צבעתי בצבע לק יפה. כעת אני כמובן עייפה מאד מעבודה זו ועוד נשאר לי לצבוע את התריסים. את חדרי השכנים [השוכרים ] לא אצבע לעת עתה, אולי לפסח. כי ראשית אין לי כוח ושנית, עולה הצבע במחיר רב מדי. אם כי בריא יותר בשביל העץ שיצבעוהו לאחר כל־כך הרבה שנים. כעת אוכל אולי לגשת לטיפול בגינה. תקופה זו מתאימה לשתילה. רוצה אני לשתול שיחים בעלי פרחים.

ה "פרימדונה " חולה וכל עבודות הבית מוטלות עלינו.

יש לי כאן הרגשה של בדידות רבה. את לוריא כבר לא ראיתי חודשים רבים. וגם מרדכי איננו בא. בכלל אין לי כאן חֶברה. אולי אתה תצליח למצוא לך בצבא ידידים וחברים. אני קובלת בפני אמא על שמאז שצבי ז "ל איננו, אין לנו ידיד נאמן ומסור. כול אחד טרוד בשלו ובענייניו.

ריקי, כתוב לי מיד, גם אמא דואגת נורא ושואלת אותי יום יום אם יש כבר מכתב ממך.

דרישת שלום אמהית ממנה וברכות. ואהבה ונשיקות ממני פימפי

תל־אביב 21.10.1945

גב ' שושנה היקרה

שוב!

בשביל המאסף של אגודת הסופרים הנערך הפעם על ידי, הואילי נא לתת לי איזה חקר מתאים. אם אין לך בשעה זו מן המוכן כלום, עדיין יש שהות, ותוכלי להתרכז ולכתוב חקר חדש. עַני!! והִעָנִי נא!

בהוקרה ג. שופמן

[הולנד, נובמבר 1945]

פימפי 'לה יקרה,

סוף־סוף הגעתי לגדוד שלי ושוב מתחילה הפרשה היום־יומית בצבא. לשמחתי הרבה מאד מצאתי פה שני מכתבים שלך [מ־ 8.10.1945 ו־ 30.9.1945]. כבר מזמן לא שמחתי כל־כך כמו הפעם, כשכתבת לי על הוצאת ספר הסיפורים שלך. מזל טוב מזל טוב, בשעה טובה ומוצלחת. מתי זה יהיה?

ביחס לספרו של אבא, הרי זאת הצלחה כבירה, ואני בטוח שידידנו ר. [רבינוביץ ] עזר לך בהרבה. בכלל אינני יודע איך להודות לאיש הזה בעד כל המעשים הטובים שהוא עשה. לו הייתי יכול להיות אתך עכשיו, אזי הכל היה אחרת. אבל ישנן שמועות חזקות שנבוא הביתה לפני הזמן אפילו, זאת אומרת, לפני שהסוכנות רוצה אותנו בבית, כי האנגלים רוצים להיפטר מאתנו. בינתיים מחכים במתיחות רבה לתוצאות התפתחות העניינים של ארץ־ישראל. המצב הוא מתוח מאד וצבא רב זורם ארצה.

את כועסת עלי כי אני "מתבטל ", ושאני וכן אחרים איננו רוצים לבצע פעולות. אבל אינך מבינה את המצב פה. עד כמה שנוגע לפעולות של ממש, כל איש ואיש עושה את תפקידו. רק ביחס לעבודה צבאית טפשית ⁴⁰³ מתנהלת התנועה הזאת! פימפי 'לה, מבין כל האנשים הללו אני נחשב בכל זאת כאחד העובדים הכי טובים, למעשה כפקיד הכי טוב שבגדוד. הנה, הגעתי למחנה ורציתי לחזור לפלוגה שלי, אבל לא נתנו לי, כי הודיעו לי שישנו ויכוח גדול על "עתידי " בצבא. פירוש הדבר — ארבעה מקומות שונים רבים ביניהם בכל הרצינות, כי כל אחד רוצה שאבוא לעבוד אליו. משרד ההשכלה הגדודי כל־כך רוצה בי עד שהציע לי את הדרגה של סרג 'נט. לו הייתי הולך לפי לבי לא הייתי מקבל את ההצעה. אבל היות ומציעים לי דרגה בתשלום, אמרתי להם היום כי אקבל את הצעתם, ונראה שבעוד ימים מספר אקבל את ההעלאה.

אני מקווה שאינך כועסת עלי שאני "קריֶיריסט ". לאמיתו של דבר אין בעולם דבר זר לנפשי יותר מזה. אני שונא דרגות ואת בעלי הדרגות. אינני רוצה לשבת ב “סרג 'נטס ' מֶס ⁴⁰⁴” עם כל הקוֹפיוּת שבזה. אני כבר שנה שלמה מאז שעזבתי את ארץ־ישראל חי חיים טהורים בין האנשים ה "פשוטים ", ורחוק הייתי מכל צורת החיים הנהוגה בין סרג 'נטים. רוב האנשים כשמגיעים לדרגה זו מושפעים על ידי האווירה הריקנית החדשה, והולכים ומתקלקלים. אני לא אתקלקל אצלם. ואם ירצו להשפיע עלי, לא אתן להם את ההזדמנות. ברצון אוותר על כל הדבר, אם לא יתנו לי להמשיך בדרך החיים הישרה והפשוטה שלי. עשיתי זאת רק מפני שאנחנו זקוקים לכסף.

המחנה הזה הוא בהולנד, ואנחנו נעבור בעוד שבוע למקום אחר, ייתכן שבלגיה.

אגב, נוסעת לחופש ארצה קבוצה של חיילים מפה. אבל כל אלה נוסעים על סמך סיבה מיוחדת, ברוב המקרים אסונות משפחתיים.

האם את רוצה שאשלח לך מפה פרחים? כמה אני טפש, מה?

הערים האירופיות אינן מעניינות אותנו מפני שהן ריקות וריקניות. אין בכל הארץ פה תיאטרון. לעומת זאת, הערים מלאות קבָּרֶטִים לחיילים. אבל עוד לא הייתי בקברט וגם לא אלך לשום מקום כזה. אגב, בעיר גנט ראיתי סרט יפה על נפוליאון ואהובתו הפולניה, עם צ 'רלס בואיי וגריטה גרבוֹ.

פימפי 'לה, היום רצו לתת לי כלב קטן במתנה. הוא קטנצ 'יק נורא. אבל לא קיבלתי אותו, ואמרתי שאכתוב לך אם את רוצה אותו. הוא עושה לכלוך בכל מקום, אבל הוא נחמד נורא.

את זוכרת שלפני כמה שנים שלונסקי כתב מאמר ובו התקיף את הריקנות בה מחנכים דור חדש בישראל? והביא בתור דוגמא את השיר לילדים מאת אנדה פינקרפלד "השפן הקטן ". השיר הזה קיבל עתה פרס ראשון מכל שירי הילדים בהתחרות בין חיילים. אני שמחתי מאד.

היי בריאה ולהתראות בקרוב. דרישות שלום לבביות לאמא. שלום, שלום.

שלך, באהבה רבה. שלך ריקי

מיל [הולנד ] 26.10.1945

פימפי 'לה יקרה,

היום התחלתי לעבוד בעבודתי החדשה במשרד ההשכלה. העבודה איננה כעת מרובה וגם אינה קשה. מבחינת ידיעות הנחוצות לעבודה היתה עבודתי הקודמת הרבה יותר קשה. אבל כך זה בחיים. במדה שהתשלום יותר גדול, העבודה יותר קלה. איזה עולם משונה!

אני שנוא עתה משני הצדדים. הטוראים שונאים אותי (כנראה מתוך קנאה, כאילו יש מה לקנא בי! ) וגם הסרג 'נטים שונאים אותי מפני שהם מרגישים כי אינני רוצה להיות אחד משלהם. אבל כל זה אינו משפיע עלי. לעולם לא אסתגל לצורת חייהם.

פימפי 'לה, קראתי היום בעיתון כי החיילים היהודים שבארץ־ישראל שבתו לאות הפגנה.

מתקרב ה־ 1 לנובמבר, האם יש לך כסף בשביל [תשלום החוב על ] הבית?

היה לי רעיון שנעשה פעם קונצרטים בגינה בליל ירח, ונזמין כמה מידידינו. מה דעתך על זה?

פה שוב מקום רחוק מכל תרבות.

האם את רוצה שאשלח לך נעליים הולנדיות? האם את מכירה אותן? זה מצחיק נורא. הן גם מגושמות — הכל עץ.

אנחנו גרים בצריפים כאלה, ובפנים קר נורא אבל יש לנו תנור.

פימפי 'לה, שוב אני מקשקש לך וכותב שטויות. אבל, פימפי, מותר לי גם לכתוב שטויות, נכון?

הערב תהיה מסיבת שבת אבל אינני יודע אם אלך שמה. אולי אקרא, אלמד, או אעשה משהו אחר.

דרישות שלום לבביות לאמא,

בנשיקות, שלך באהבה ריקי

[ ניימיגן, הולנד ] 28.10.1945

פימפי 'לה, יקרה,

היום יש לי מצב־רוח יותר טוב, מפני שנפסק הגשם הנצחי ואפילו זרחה השמש במקצת. מובן מאליו ששמש זאת איננה יכולה להתחרות עם השמש הארץ־ישראלית, היא רק קריקטורה של שִמְשֵנוּ בארץ־ישראל.

הסביבה של מחננו שוממה לגמרי. אין שיח ואין עץ, ישנם ארבע ברזי־מים לאלף איש והמים שמֵנים. אין לסביבה שלנו גם החיִנניות־של־שממון שלַמִדבר שלנו. הנוף חסר־אופי מדי כדי לקרוא לו מכוער. אין פה נוף בכלל. בבוקר קר נורא והכל עטוף בערפל. פימפי 'לה, אחרי שתיארתי לך את הסביבה האידיאלית, רוצה אני לכתוב לך מה עשו כדי לאפשר לנו לחיות פה למרות הכל.

ראשית כל מתקיימים הרבה נשפים בערבים: נשפי הקראות, שירה וכו '. שנית, אפשר לצאת בכל ערב לעיר הסמוכה ששמה ניימֵיגֶן. זוהי עיר הולנדית ככל הערים, בלי תיאטרון או איזה שהוא מוסד תרבותי אחר. הבתים היפים נתפסו על ידי הצבא, והאחרים מצטיינים בשעמום הולנדי טיפוסי. אבל יוצאים העירה כדי לראות ברחובות פרצופים ציביליים, כי פה במחנה אפשר "למות " מרוב חיילים. מזמן שאני במחנה זה הייתי רק פעם אחת בעיר כדי לעשות מקלחת חמה.

רוב הבחורים פה תולים ליד מיטתם את תמונת הבחורה שלהם, לפי נוהג של PICK -UP 'S. אני אינני רוצה שכל אחד יראה את תמונתך. הייתי עושה זאת לו היה לי חדר לחוד, לעצמי, אבל כך זה אינו יפה להציג אותך לראווה לכל העולם.

היום בטח לא תתאונני על החום הגדול, כי בודאי גם אצלכם קריר. האם כבר יורדים אצלכם גשמים? מה שלום הרדיו? כתבת לי פעם שהוא צרוד. היש לך עוד הבובות היפות שעשית? תארי לך כמה אידיאלי יהיה הכל אצלנו בבית. אני משתגע מרוב שמחה לבוא הביתה. מה שלום כל האנשים, אנשי־שלומנו?

אגמור היום, כי אני רוצה ללכת להרצאת צ 'מרינסקי על “טשרניחובסקי משורר ההתחדשות”.

דרישות שלום לאמא.

שלך, באהבה רבה ריקי

תל־אביב 1.11.1945

ריקי יקירי שלי,

הרדיו מנגן מוסיקה צלולה של פונקיילי ⁴⁰⁵, הלילה אצלנו עוצר בדרכים ואתה שוכב חולה בבית־חולים. ריקי, בכיתי נורא שאתה נפלת ושוכב במיטה.

למה בכלל נתתי לך להתגייס. ואתה הבטחת לי שאם תתגייס תבוא בכל פעם, ולא תיסע לחוץ לארץ. ועכשיו אתה בחו "ל כבר שנה תמימה. וריקי, מחר תמלאנה שלוש שנים לשירותך בצבא. כל־כך הרבה ימים וחודשים. ריקי, אוכל לברכך רק באחת, שתחלים במהרה ותשוב מהר מהר הביתה בריא ושלם.

המכתבים שלך מתקבלים בסדר הפוך. המכתב האחרון הגיע ראשון וכך הכל הפוך, ורק היום הגיע מכתבך מ־ 14 בספטמבר המספר מה שאירע לך ומדוע נלקחת לבית־החולים. מסור תודה מקרב לבי לצ 'מרינסקי שטיפל בך כה יפה.

ריקי, בכיתי שאתה הולך על קביים ואני אינני עוזרת לך ללכת. ובכיתי על שאתה כותב שאין לך מה לקרוא. אני כבר שולחת לך חומר עברי. מחר אשלח לך שתי חוברות "מאזנים " וחוברת "גזית ". עיתונים יומיים פשוט לא עלה על דעתי לשלוח כי הם מגיעים אליך כל־כך מאוחר. אתה צודק ריקי, הזנחתי אותך ולא שלחתי לך חומר עברי. אבל מה אעשה והכל מוטל על כתפי — כל־כך הרבה עניינים. ולכן אינני יכולה להיות מסורה די הצורך. כל הספרים ועול הכסף, הכל על ראשי. היום שילמתי תשלום [המשכנתא על ] הבית, והרי אתה יודע שהסכום גדול מאד. שלמתי והתפטרתי לעוד ששה חודשים מדאגה זו. כמובן שזו היא פרוצדורה: הולכים לטאבו וחותמים על כל מיני תעודות ועניינים.

מלבד זה היתה היום התרגשות. בכל פינות הארץ אירעו התפוצצויות, ובמערכת היתה מהומה. מסילת הרכבת ניזוקה ⁴⁰⁶ ב־ 50 מקומות. חיבלו בבתי הזיקוק, ובהרבה נקודות בארץ היו התפוצצויות. ולכן יש הלילה עד להודעה חדשה עוצר בדרכים. דווקא היום נדברתי להיות אצל למדן ולשוחח עמו על צורת ספרִי. מהרתי לנסוע אליו לרמת־גן לפנות ערב לפני העוצר כדי להספיק לשוב הביתה, העירה, בעוד מועד.

הוא מציע לתת בהתחלה את הסיפורים הגדולים ואחרי כן לתת את הנובלות הקטנות ⁴⁰⁷. מחר אהיה אצל המו "ל ואולי כבר יתחילו בהדפסת סיפורי הגדולים.

ריקי, כמה יפה שאתה קורא תנ "ך ושלקחת אתך לבית־החולים את התנ "ך שנתתי לך. וריקי, אל נא תתרעם עלי שעוד לא שלחתי לך תמונה. משום שאין לי פנאי ללכת אל הצלם. בכל יום אני מחליטה להצטלם ומשום מה דברים שאינם סובלים דיחוי דוחים את הצילום. צריכה הייתי לשלוח שלוש תמונות למחלקת המודיעין בשביל כרטיס עתונאי חדש, אז נס שמצאתי אצלי במגירה שלוש תמונות קטנות ושלחתי אותן, כי אחרת לא הייתי מספיקה לשלוח. קיבלנו שאלונים, מלאנו אותם, וכעת יקבלו כולם כרטיסים ראשונים במעלה, ולא כפי שהיה עד עכשיו כרטיסים וכרטיסי המלצה.

ריקי, למה אתה חולה לי? אני רוצה לשלוח לך דברים טובים לבית־החולים מפני שאתה שוכב לי חולה, מסכן ובודד, ופימפ רחוקה נורא. האם מותר כבר לשלוח דברים מתוקים? כמה אתה מסכן שנפלת ולא ראית את האג. טוב מאד שהביאוך מיד אל רופא ולבית־החולים. אסור להזניח נקע וצריך לרפא אותו כהלכה. תיזהר ריקי להבא.

במכתבך האחרון, כלומר שהגיע אלי ראשון, נאמר שאתה כבר בריא לגמרי, ובמכתבך הראשון שהגיע אלי אחרון, אתה כותב שהנך שוכב במיטה. תבין, איפוא, איזה מצב־רוח יש לי.

ריקי, מתי כבר תבוא הביתה לפחות לחופש?

אל תדאג לי, אינני נמצאת במקומות מסוכנים. אני יושבת בתל־אביב וכאן שקט. ובכלל, מלבד ההתפוצצויות היום שקט בארץ ואין מה לדאוג לנו.

בגינה עדיין אינני מטפלת, כי אין לי פנאי. אני גם מוכרחה לנוח אחרי העבודה בשעות אחה "צ. וכעת יום כבר קצר, בחמש חושך, ואין לראות בגינה מאומה. אבל משקים אותה והיא ירוקה.

אצלנו חם, ממש קיץ.

ציור הכנסיה שציירת יפה מאד ריקי, ונותן באמת מושג מהנראה בחלונך. כמה יפה שאתה משתף אותי במה שאתה רואה.

ברכות החלמה והבראה שלמה מאמא וממני.

שלך באהבה ונשיקות פימפי

פ.ס. תהיה לי בריא ושלם ותבוא הביתה.

לִיאֶר [בלגיה ] 8.11.1945

פימפי 'לה, יקרה,

את רואה ששוב עברנו למקום חדש, הפעם לבלגיה, לעיר ששמה Lierre אשר בקרבת אנטוורפן. הפעם הצלחתי לא לגור במחנה אלא על יד המחנה, בבית פרטי יחד עם חדשות בנושא ארץ־ישראל: ב־ 13.11.1945 הודיע בפרלמנט שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על מדיניות הממשלה הבריטית בראשותו של קלמנט אטלי ממפלגת הלייבור, בה תלה היישוב בארץ־ישראל תקוות למדיניות פרו יהודית. בווין אמר כי פתרון בעיית היהודים צ’מרינסקי. שם יש לנו חדר קטן מבודד מכל יתר חדרי הבית. עם הבלגים עצמם איננו באים בשום מגע, כי אנו שונאים אותם כשם שהם שונאים אותנו. החיילים היהודים אינם סובלים את הבלגים כי הם כולם פרו־נאצים ואנטישמיים, בדיוק ההיפך מההולנדים. אבל כבר מזמן התרגלנו לחיות חיים משלנו (עד כמה שאפשר לחיות באופן בלתי־תלוי ), והעולם הציבילי אינו קיים בשבילנו מלבד יהודי המקום.

באנטוורפן ישנה קהילה יהודית די גדולה עם שני בתי־ספר עבריים. היות ואין להם די מורים, יתכן שאחד החיילים יצטרך ללמד באופן זמני באחד מבתי־הספר הללו. היהודים המקומיים סובלים מהאוכלוסיה, ובמובן זה מקבלים עזרה רבה מהחיילים הארץ־ישראלים. הבלגים שונאים אותנו אבל מפחדים מאתנו. הם יודעים כי יהודי המקום יקבלו מאתנו את העזרה דרושה במקרה שמזדקקים לה. יהודי בלגיה יודעים היטב כי הודות לאנשי הבריגדה הם בטוחים בפני התפרצויות של האספסוף הבלגי. בכלל איש לובש מדים יש לו באירופה כל הזכויות, ורק הוא בלתי תלוי בפורענות.

פימפי 'לה, לא קיבלתי ממך מכתב במשך חודש שלם. אני מודאג מאד כי אינני יודע כלום על מה שנעשה בבית. גם אחרים מתלוננים כי אין להם מכתבים מהבית. הדואר פועל רע מאד, וכל מכתב הבא מהארץ נפתח על ידי הצנזור.

עתה סוף סוף נוצר משהו ממשי ביחס לשיכון חיילים. ישנן אפשרויות רבות. בכל המקרים צריך להיכנס בחוזה עם אחת החברות המוסמכות כגון "רסקו " או "שיכון ". אם החייל מתחרט על המעשה, יכול הוא לקבל את הסכום בחזרה בלי הפסד, אפילו עם ריבית. אם הוא בשעת שחרורו מחליט כי הוא רוצה להשתמש בשירותי שיכון, אז הוא מקבל הלוואה בתנאים נוחים. רוב החיילים בחרו לבנות על אדמת קק "ל ⁴⁰⁸, אבל אני מתנגד לזה בכל תוקף, כי אז לעולם לא נהיה על אדמתנו אנו, ויחד עם זה נצטרך להשלים עם כל שכנות שתוצע לנו. החייל המשוחרר יוכל לקבל הלוואה באותם התנאים על בניין שלם או חלקי שלא על אדמת קק "ל, ויקבל הלוואה בתנאים נוחים יותר מכל איש אחר. בתשלומים צריך להתחיל לפני השחרור מהצבא. כתבי לי, בבקשה, מה דעתך על זה, מה את מעדיפה, ואיפה את רוצה לבנות — באיזו עיר וכו '. אם אחתום על חוזה אשלח לך העתקה ממנו. אגב, לא צריך להיות חבר ההסתדרות, ובכלל אין הדבר קושר אותנו למשהו מיוחד.

ב "סרג 'נטס '־מֶס " כמובן מאד משעמם כי כולם משחקים קלפים. אני רק אוכל שם ומסתלק. בכל שבוע קונים שם "ויסקי ", אבל אני אינני קונה כי אינני שותה. ואחרים אסירי תודה לי שאני מוותר על האלכוהול לטובתם. אני חושב שלעולם לא הייתי יכול להתרגל לעולם העקורים הוא קודם כל באירופה. בריטניה לקחה בחשבון את התנגדות הערבים לציונות, ובאותם ימים ניתנו רשיונות עליה לארץ ל־ 1500 אנשים בלבד, מדי חודש.

הזה. הם כולם יושבים ב "מֶס " בכורסאות, וחושבים שמי יודע מי הם. למעשה הם ריקנים שבמקרה ניתנה להם בצבא נוחיות יתרה.

כשאני בא למקום צבאי ומתערב שם בין הטוראים, תמיד נמצא מישהו המסביר לי כי אסור לי להיות בין האנשים ה "פשוטים ". ו "התיאטרון " הזה נמשך בכל מקום. את יודעת, שאני בוחר לי את חברי בין אלה המוצאים חן בעיני, ואת אלה אני מוצא רק בין הטוראים. אני שונא את הסנוביזם המלאכותי של "עולם הסרג 'נטים " ויתכן שפעם יורידוני בדרגה בגלל השקפתי הדמוקרטית. אבל לי לא איכפת שום דבר. קיבלתי כבר כמה נזיפות בגלל social intercourse with the ranks ⁴⁰⁹ וכנראה צפויות לי עוד נזיפות כאלה.

הסרג 'נטים כועסים עלי וקוראים לי "אינטליגנט " (זוהי מלת־גנאי ), ואני קורה להם "קלגסים ". כך המשחק נמשך ואני לוקח את הכל מהצד ההומוריסטי.

פימפי 'לה, אני דווקא אופטימי. סוף־סוף אם החזקנו מעמד עד כה, אזי נחזיק מעמד עוד קצת, הרי השחרור שלי מתקרב והולך והכל יהיה בסדר גמור. היי ילדה טובה. ואל תעבדי יותר מדי. וגם תכתבי לי! אני כבר מזמן מחכה למכתב.

אתעניין בפטפון חשמלי, אבל אינני יודע לעת־עתה איך אוכל להעבירו ארצה, כי הדואר אינו מקבל אותו. הוא כבד מדי.

היום קיבלתי תשובה מלִייז '⁴¹⁰ [בדבר גורלה של משפחת מואר ]. היא כתובה בפלמית. אלך לתת אותה לתרגום. אני חושש שהתשובה היא רעה מאד, עד כמה שיכולתי לפענח. אבל אל תמסרי כלום כל זמן שלא יהיה לי התרגום המדויק.

דרישת שלום לבבית לאמא.

שלך באהבה רבה ובנשיקות אין־קץ, ריקי

ברידה־באן [ליד אנטוורפן ] 30.11.1945

פימפי 'לה יקרה,

כתבתי לך השבוע יותר מבכל שבוע אחר, כי הייתי מודאג מאוד. לא רציתי לשלוח טלגרמה כדי לא להבהיל אותך, וידעתי כי בין כך תכתבו לי מיד על המצב בבית, וכי תדעו שפה כולנו מודאגים. העיקר שאת בריאה ושלמה.

אנו יודעים פה הכל על המצב בארץ ⁴¹¹. אפילו את שמות החללים והפצועים קראנו בדו "ח שהוצא פה על ידי העיתון "החיָל "⁴¹². ביום שביתת הרעב, כבר ניתנה לנו סקירה מקיפה על מה שנעשה בארץ. אני יכול לתאר לי כמה נורא היה המצב בתל־אביב ובאיזה מצב רוח כל העיר. פימפי 'לה, מוטב שבכלל לא תצאי לרחוב כשיש מאורע כזה.

המצב הפוליטי ביחס לארץ־ישראל מדכא אותנו, כי עתה השערתנו מתאמתת כי רצו להרחיק אותנו מהארץ בעיקר מסיבות פוליטיות.

פימפי 'לה, אני כבר מת לראות את הציור שמציירת הציירת [רחל ]. אינני מתפלא שאחרים מקנאים בתמונה הזאת, כי אני מתאר לי שהיא נהדרה [מכתבה לא נשמר ]. טוב מאוד שבגיליון העשור [ל "הבֹקר "] תופיע תמונה ליד כל רשימה. זה יעשה לך פרסום רב. הפרסום בעיתונות הוא הכי יעיל. לא כל סופר או סופרת זוכים לתמונה בעיתון.

באשר לשאלת השיכון (לא התישבות! שיכון הוא דבר עירוני ), חשבתי שעדיף לשלוח את כל הכסף הביתה. ועד כה עשיתי כך.

לא חסר לי כלום בחיים החיצוניים שלי חוץ מחדר חם, ואותו אי אפשר לקנות כאן בכסף. היות וביליתי שוב חודש וחצי בבית־חולים ירדה דרגת התשלום שלי למינימום, אבל כשחזרתי וקיבלתי העלאה לסרג 'נט, שוב אני מקבל משכורת שהיא יותר גבוהה מהקודמת.

ועוד דבר אחד רוצה אני לברר, כדי שלא תקבלי מושג לא נכון על המצב שלנו כאן. ישנם אנשים בבריגדה ששלחו הביתה פי עשר מתנות ממני ואולי אפילו יותר. אבל אלו לא רכשו את כספם ביושר. ישנם נהגים שמכרו את האוטומובילים שלהם וקיבלו עבורם סכומים אסטרונומיים. באנשים אלו אינני יכול להתחרות.

פימפי 'לה את כועסת עלי שאני מלגלג על הדרגה שלי. אני מלגלג על בעלי הדרגה, אבל אינני מלגלג על המשכורת. להיפך. לקחתי על עצמי את כל הצד הבלתי נעים בגלל המשכורת. הסכמתי לקבל את המשרה הזאת אך ורק מפני שהיא נותנת לי אפשרות להרוויח יותר, ולשלוח הביתה סכומים שממש יעזרו לך בכל התשלומים שלך. אמנם מורידים לי עתה מהתשלום דמי "סרג 'נטס '־מֶס " אבל זה לא ניכר.

בחיים שלנו פה אין מה לקנא. החורף מתקרב ולכולנו חסר חדר חם. אנו קופאים מקור כי בחוץ כבר הכל קפוא. אנחנו אמנם בסביבת אנטוורפן אך איש אינו נוסע שמה כי אין שם מה לעשות. ב־ YMCA ⁴¹³ גם כן קר לשבת. בכל מקום קר ותנורים אין.

את מאשימה אותי במעשים בלתי אחראיים כלפי משפחתנו [מכתבה לא נשמר ], אבל כל מה שאני יכול לעשות עושה אני…במקרה עליתי בדרגה ולכן משלוחי הכסף יהיו יותר מורגשים וממשיים. אבל נדמה לי שאין חייל שני בגדוד שחי בלי כסף כמוני. ישנם אנשים שצוחקים ממני בגלל זה.

היחידי שיש לי איתו מגע אישי־חברי הוא צ 'מרינסקי. איתו אני יכול להחליף דעות. הוא הבחור הכי הגון מכולם. הוא עצבני נורא בזמן האחרון. מצב רוחנו רע, ואיש מכביד על רעהו. ולכן אין לי גם דרישה מיוחדת לחברות ולידידות כי את הפרובלמות שלי בין כך איש אינו תופס. כל אחד פה חושב רק על עצמו, ושורר מין מצב רוח כללי כלאחר יאוש. כל איש נמצא במחשבותיו בבית ולא־אכפת לו מה שנעשה פה. הודות לפרינציפים האיתנים שלי אני מחזיק מעמד באופן נפלא, בשעה שגל של דמורליזציה עובר על אנשי הבריגדה.

אני לומד לבחינה הסופית. אמנם לא עברתי עוד את הבחינה שלפני זה, אבל קיבלתי הודעה מוסמכת שאוכל להיבחן אך ורק בארץ־ישראל.

בינתים הולכות וגוברות השמועות שהולכים לפזר את הצבא הארץ־ישראלי. הלוואי וזה נכון. יורידו לנו שש נקודות או שיחישו את השחרור בצורה אחרת. מדוע דווקא אותנו, המתנדבים, מענישים בגלות עבור השרות שנתנו, בשעה ש "המשתמטים " יושבים בבית וכבר חדלו מלהיות "משתמטים ", מפני שהזמן כבר עבר.

פימפי 'לה, תשמרי על עצמך בימי מאורעות. אל תעשי עתה טיולים מחוץ לעיר, כי בתל־אביב עצמה ודאי כבר יהיה שקט, אבל לא בחוץ.

שלום רב ודרישת שלום לאמא. להתראות.

באהבה רבה, שלך ריקי

בלגיה 2.1.1946

פימפי 'לה, יקרה,

אחרי מחלה קצרה ופשוטה, שוב אני בריא ושלם. היתה לי הצטננות פשוטה, כי פה קר מאד ואין לנו בחדר תנור.

קיבלתי את העיתונים — ארבע חבילות שהגיעו בבת אחת. תודה רבה. קראתי חלק מהם ונהניתי. אבל מעיתונים מקומיים אני רואה שהמצב בארץ הולך ומחמיר מיום ליום. קראתי על התקפות הצבא על הישובים שלנו — והמתקיפים הם אותם החיילים הבריטים שאת תלבושתם אנו לובשים פה, ואיתם אנו מעורבים כאילו לא היה קורה מאומה. פה אנחנו אוכלים ומשוחחים אִתם בחיי יום־יום, ושם, אויבים בנפש הם.

לצערי, תקפה את אנשינו פה אדישות גמורה לגבי כל הנעשה בארץ. החיילים היהודים — במספר קטן של יוצאי דופן — שכחו את הכל. זאת אומרת, הם משכיחים מלבם את מה שנעשה במולדת. עד כדי כך הגיע הניוון הכללי והדמורליזציה של חיילי הבריגדה באירופה. כמעט שאין מזכירים כלל את הארץ, כאילו לא היה נוגע להם הדבר. וישנו מספר ניכר של חיילים שרוצים להישאר באירופה (! ) ולא לחזור ארצה. הם מעדיפים להשתקע בשוק השחור של אירופה על עבודה בארץ־ישראל. ואם ישארו פה עוד כמה חודשים יהיה ההרס עוד יותר גדול. אפשר להביע את המנטליות הכללית השוררת בין החיילים באימרה: "אחרינו המבול ". ועל המעטים הממשיכים בחייהם הפשוטים כמוני, מסתכלים כעל "תופעה משונה ". קוראים לי "נזיר " או "אַסְקֶט ", ומכנים אותי בכל מיני כינויי חיבה אחרים כי אינני משתתף בהוללות שלהם. איבדתי את כל החברים שלי שגם הם נסחפו עם הזרם. תקפה אותם שכרות. ואני רק תוהה ומנסה להסביר זאת באופן מדעי. הם חדלו לדאוג ליום מחר, בשעה שאני שקוע אך ורק בתוכניות לקראת העתיד.

קשר חברתי עם משפחות יהודיות אין לי, כי משפחות הגונות אינן מקבלות חיילים (ובצדק!), ויהודים אחרים שואלים רק על סחורה בשביל השוק השחור. אין לך מושג, פימפי 'לה, איזה שַמות עשתה המלחמה באירופה. ועכשיו גם הבחורים שלנו שוקעים באותו הבוץ. אבל היות ואינני יכול לדאוג לכולם, דואג אני לעצמי.

הייתי במצב־רוח כל־כך רע בזמן האחרון, בגלל העובדה שלא קיבלתי עדיין שחרור, לכן עשיתי צעד נועז וביקשתי חופש ארצה על סמך סיבות "חמלה ", לפי המושג הרשמי (compassionate leave ). אני אחד מ־ 200 הקנדידטים שביקשו חופשת "חמלה ". חופש רגיל ארצה קבעו על־ידי הגרלה (איזו שיטה טיפשית!). אבל בהגרלה לא נכנסתי מראש, כי כל אלה אשר עומדים להשתחרר בקרוב אינם באים בחשבון.

בלימודים (לבחינה הסופית ) התקדמתי כל־כך מהר שלא הספיקו לשלוח לי ספרים באותו הקצב, ועתה עומד אני בלי הספקה נוספת של חומר לימוד. הוא בוודאי יגיע תוך כמה ימים.

ניגשו אלי שאנהל קורס לאדמיניסטרציה צבאית ל־ 20 אנשים. אותו הקורס שבו הייתי פעם בקהיר בתור תלמיד. חושבים אותי למומחה היחידי בכל הגדוד. מה דעתך על כך, פימפי?

בעוד כמה ימים נעבור למקום חדש, כנראה שוב בתוך בלגיה. כל־כך קשה לי לשאת את הגלות פה, ועוד יותר קשה המחשבה כמה את סובלת. אני מתפלל לאלהים שיחזיר אותי סוף־סוף הביתה.

המצב אצלנו בבית כל־כך מצחיק שאין לך מושג. צינורות־המים התפוצצו מרוב קור, ולכן נוסף לקור אין לנו גם מים להתרחץ. לכן אני תמיד נוסע העירה להתרחץ, ופעם לשבוע לעשות אמבטיה חמה ב־ YMCA.

האין לך חשק לטייל ברחובות העיר העתיקה בירושלים? נזכרתי פתאום כמה נחמדה היא העיר העתיקה!

באחת מבתי־הקולנוע של אנטוורפן מציגים את הסרט "קזבלנקה ", שראינו פעם יחד. הזוכרת את? היה זה באולם המכבי ⁴¹⁴. דווקא סרט נחמד.

האם את לבושה בבגדים חמים? שלא תצטנני ולא תהיי לי חולה!

אני מסיים כי שוב מאוחר ואני צריך להספיק לחשמלית האחרונה. שלום ולהתראות.

באהבה רבה, שלך ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 11.1.1946

פימפי 'לה,

מזל טוב, מזל טוב. נתקבל הסיפור שלך ב “כנסת " [”לב נבוך “]. ולא סתם נתקבל, אלא נתקבל בשבחים מהעורך [יעקב כַּהַן ⁴¹⁵]. זה מעשה רב, פימפי. אני חגגתי פה את המאורע בשתי כוסות תה ושתי עוגות, כאילו הייתי גם כן משתתף בנשף הקטן שלכן לכבוד הסיפור [מכתבה לא נשמר ]. הכותרת החדשה [”לב נבוך "] מזכירה לי סיפור של סטפן צווייג ⁴¹⁶ שקראתי לא מזמן (בעברית ) על "שקיעת הלבב ". פימפי 'לה, האם הוא עולה אפילו על ה "יאור הירוק "? לפי דבריו, הוא עדיף ממנו אפילו. את נעשית מפורסמת נורא. את לי גאונית קטנה.

כבר כמה ימים לא קראתי בעיתון על ארץ־ישראל, ואני מניח שהכל נשתתק. אבל שאלת ארץ־ישראל עדיין עומדת ללא פתרון.

יש לי חשק לשלוח לך פרחים, אבל אין אפשרות. הייתי רוצה לשלוח, עציץ ענקי משובץ בצבע כחול.

בינתיים שוב זזנו למקום חדש גם הוא בסביבת אנטוורפן. כאילו לא היינו יכולים להיפרד מהעיר הזאת. עתה אני שומע כי יתכן שמחר נזוז שוב למקום חדש (כמובן גם הוא בקרבת אנטוורפן!).

חדשות בנושא ארץ־ישראל: מנובמבר 1945 ובמשך שנת 1946 פועלת ועדת חקירה אנגלו־אמריקאית לפתרון ענייני הארץ והעקורים.

לוּ היה לנו חדר גדול, יכולנו לערוך בבית הצגות קטנות של קטעים מתוך מחזות — מין הצגה סלונית כדוגמת התיאטרון הסיני.

בהתחלת פברואר אהיה בפאריז. ביחס לפאריז אני שמח רק לראות את הלובר, את ורסאיי, והצגה באופרה הגדולה. לקראת ה “אֶסְפְּרִי ⁴¹⁷” הצרפתי אינני שָׂשׂ, כי אני יודע שהוא איננו עוד. אגב, שמעתי שהלובר בפאריז סגור בחלקו הגדול.

באמריקה התחילו כבר בהפצת מכשיר טלוויזיה בין הקהל. אולי גם לנו יהיה מכשיר כזה בעוד כמה זמן, ונוכל לראות ולשמוע בבית הצגות. זה אידיאלי, לא־כן?

היי בריאה. דרשי בשלום אמא. להתראות בקרוב מאד.

שלך, באהבה רבה, ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 18.1.1946

פימפי 'לה יקרה,

קיבלתי ממך אתמול מכתב, אבל שכחתי להביאו אתי לחדר־הכתיבה, לכן אכתוב לך בלי שמכתבך יהיה ממש בידי, סתם בעל־פה.

עברנו שוב למקום חדש, והפעם דווקא למרכז העיר אנטוורפן. אינני חושב כי נשאר פה יותר מ־ 3 עד 4 שבועות, כי המקום הוא יותר מדי נוח בשבילנו. יש לי חדר קטן עם עוד איש אחד, והעיקר שיש לנו שם הסקה מרכזית (ומה שמפליא עוד יותר, שהיא באמת פועלת!). אנו גרים בקומה הרביעית ויש גם מעלית בבניין, וממחר יהיו שם אפילו מים חמים. לוקסוס כזה קשה לתאר בצבא.

סוף־סוף איננו קופאים מקור כמו בבית הקודם. אני "קמתי לתחייה ", כי כשלבן־אדם ניתנים הדברים האלמנטריים של קיום פיזי, הריהו כאילו משתנה לגמרי. זה השפיע על מצב רוחי כל־כך טוב שמתוך התלהבות קניתי כרטיס לאופרה למחר ל "אָאִידָה ". בימים הקודמים חיפשתי רק איזה שהוא חדר מחומם, כדי לא לרעוד מקור. גם עניין האוכל סודר. עד כה הייתי מצורף לאוכל לפלוגה שמרחקה היה כ־ 3 מיל מביתי. לכן אז בחרתי לא לאכול ארוחת בוקר, ולפעמים גם לא היה כדאי לי לאכול ארוחת צהרים. לארוחת־ערב נסעתי העירה, ולפעמים ויתרתי על ארוחת ערב, כי בעיר מכריחים אותי לאכול בקלוב הסרג 'נטים ושם אינני רוצה לאכול. אינני בוחר בחברה שהיא מצטיינת רק בכך שלכל אחד ישנם שלושה סרטים על השרוול, ושבה כל אחד בולט בגסותו הטיפוסית לכל סרג 'נט. בסוף מצאתי את ה־ YMCA, שבו אפשר גם לעשות אמבטיה חמה.

כיום אני מוכרח לצחוק כשאני נזכר בימים הללו, כי היו ממש ימי עינויים. לקום בבוקר מהמיטה (או מה שפה נקרא "מיטה " ) בקור של 10 עד 12 מעלות מתחת לאפס, ובלי תקווה לראות עד הערב חדר מחומם, היה בשבילי באמת ניסיון נוראי. לכן אני שמח שעכשיו הוטב המצב. ומכל הבחינות יותר טוב לנו פה. אמנם אוכלים גם פה עם סרג 'נטים ויחד עם קצינים, אבל פה הם יודעים להתנהג פחות או יותר.

שוב התחלתי להתעניין בספרים ובעיתונים ולהיות במצב־רוח קצת יותר טוב. אתמול הייתי גם בסרט יפה בצבעים: "פנטום האופרה ". את בוודאי מכירה את הסיפור. העלילה היא מסביב לבית האופרה הפאריזאית. ישנם פרקי אופרות, תפאורה יפה ושירה נהדרת. נהניתי נורא.

את התלהבת כל־כך מה "ארואיקה " [לבטהובן ] בניצוחו של מולינרי. מולינרי זה באיטליה לא ידוע כלל, מכירים אותו באמריקה ובעוד כמה ארצות. אין זאת אומרת כי איננו איש גדול, זה רק מאשר את האימרה: שהנביא בארצו ⁴¹⁸… (שכחתי את הנוסח המדויק ).

יש לנו פה פטפון, אבל אין תקליטים חדשים, ואת אלה שישנם, שמעתי כבר הרבה פעמים. עוד לא מצאתי פטפון חשמלי מתאים [לרכישה ], אבל עוד אמצא. אני חושב על זה כל הזמן. אני רוצה לקנות כזה שאפשר להשתמש ברמקול של הרדיו להשמעת המנגינה.

האם את מצוידת כהלכה לחורף? כשאבוא הביתה אטפל בך ואדאג שלא יחסר לך מאומה. החזקנו מעמד עד עכשיו, אז כבר נחזיק מעמד עד הסוף, לא־כן? קשה בעיקר העניין עכשיו, כשאין כל שמץ של "אידיאליזם " להיות בצבא.

קראתי היום שתי הודעות שונות והפוכות על אותו המעשה. בעיתון העברי היה כתוב שאוניית מעפילים עם אלף איש נתפשה על ידי המשטרה. בעיתון אנגלי קראתי שאניית מעפילים ⁴¹⁹ הגיעה ארצה ושכלם הצליחו להתפזר ביישוב.

מה שלום אמא? האם היא כבר נפגשת עם אנשים כדי לשוחח? דרישות שלום לבביות לה. שלום, פימפי 'לה, ולהתראות, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 20.1.46

ריקי יקר,

מחר ימשך המו "מ בעניין ספרו של אבא. כבר הגישו לי [מ "מסדה "] חוזה עם הצעה טובה [להפצת המהדורה השניה ] ומחר יש לי ישיבה קטנה עם ידידנו ר. [רבינוביץ ] הזקן ואנו ניוועץ בעורך־דין, ואחרי־כן נחתום אמא ואני על החוזה, ונוכל לנשום לרווחה כי נקבל סכום כסף עם חתימתו. מקווה אני שעוד החודש יסודר הדבר. בינתיים קיבלתי ממחלקת החינוך את החוזר [מס ' 15, מתאריך י "ב בשבט תש “ו ] הממליץ על ספרו של אבא [”מבוא לכתבי הקֹדש "] כספר לימוד לבתי־הספר.

קשה לי להבין מדוע משעמם לנסוע לפאריז? [מכתבו מיום 11.1.46.] יתכן שאתה רוצה להיות בזה אוריגינלי? אבל האם משעמם לראות את "הלובר " על כל אוצרות האמנות שבו? האם משעמם לראות את "נוטרדם ", את שאַרְטְר שאינה רחוקה משם — הכנסיה היפה בעולם, את מוזיאון רודן, את הפרברים השונים? האם כל זה משעמם? ריבונו של עולם, קשה לי להבין. תשתדל לנצל את הזמן כהלכה ולראות שם כל מה שיש לראות. ואל תזלזל בפאריז. למרות ריקבונה הרי היא מרכז אמנותי ותרבותי גדול וחשוב. כדאי אפילו לבקר אצל הצייר מארק שאגאל היהודי, אם יש לך הזדמנות כל שהיא להיכנס אצלו. אבל אל תאמר שמסע לפאריז הוא משעמם. סע וראה ופקח עין.

אמנם אפשר להבין שאירופה מאוסה, אבל אתה מפריז קצת. האמנם אין משפחה יהודית באנטוורפן שתקבל אליה חייל עברי? השתדל להכיר איזו משפחה, כי תמיד יש יוצא מן הכלל, ואפשר להתחבב ולקשור קשרים עם משפחה כזו.

על הניוון השורר אצלכם סיפרו לנו כאן הרבה מאד. אבל אני לא התרשמתי מזה. זהו מצב רגיל בימי מלחמה, ויש להתייחס בהבנה לדברים כאלה. ולמה לא לראות את המאור, את הפעולה החיובית של הבריגדה. הנה קראתי על מסע חבריה לפולין, וזהו בלי כל ספק דבר חיובי.

יום יום אני טרודה עכשיו שוב בפורטרט, שהציירת [רחל ] ממשיכה לצייר אותי. הדבר גוזל זמן רב — הליכה שעה ⁴²⁰, ישיבה וחזרה הביתה.

לאחר שאגמור את עניין ספרו של אבא ז "ל, ירווח לי ויהיה לי מצב רוח להצטלם ולקנות כמה דברים דרושים. עד היום לא העזתי להוציא אף פרוטה, אחת, מחשש שלא יהיה לי כסף לתשלום הבא [של בית אמה ]. כך, ריקי, גם אנו חיינו כאן אינם קלים. נסיעתך לפאריז דווקא משמחת אותי. תיסע ותראה ותצא מדיכאון זה ומהפסימיות השוררת אצלכם. ריבונו של עולם, אצלנו כאן יריות ופצצות ⁴²¹, כלומר, כיום עוצר רק בירושלים. המצב הפוליטי "מזופת ". ובכל זאת איננו פסימים. ומדוע תהיו אתם כל־כך פסימים?

פריסת שלום מאמא.

שלך באהבה פימפי

בלגיה 27.1.1946

פימפי 'לה יקרה,

הייתי באופרה וראיתי את "אאידה ". אמנם היכרתי את האופרה הזאת היטב מאז ומתמיד, אבל זה כ־ 12 או 13 שנים שלא ראיתי אותה על הבמה. לכן היתה ההצגה ממש מאורע כביר בשבילי. מובן שהכוחות אינם פה ממדרגה ראשונה, אבל שכחתי את כל זה כששמעתי את המוזיקה הנהדרת של וֵרדי. התפאורה היתה טובה מאד. יותר טובה משציפיתי. פימפי 'לה, האם את מכירה את "אאידה "? היא ממש אחד הענקים שבשטח האופרה. ישבתי ונהניתי הנאה מלאה, ולא רציתי לעזוב את האולם. הייתי רוצה להשאר שם בלי סוף.

בשבוע הבא אצטרך להרצות לפני חמש פלוגות על "ארגון האומות המאוחדות "⁴²². אספתי קצת חומר כדי להתכונן להרצאות, זאת אומרת חוברות שונות וגם ספר אנגלי שיצא לא מזמן ונקרא Peace Making.

אצלנו כולם מתחילים לקבל גְרִיפָּה ⁴²³, ושלושים אחוז מהבריגדה שוכבים בבית־חולים עם אדמת. פימפי 'לה, את יכולה אפילו להידבק מהמכתב שלי, כי ייתכן שגם אני מודבק מהגריפה ורק אינני מרגיש את זה, והנייר יכול להעביר את החיידקים (איזה רעיונות טפשיים יש לי!).

הנסיעה שלי לפאריז תידחה לעוד שבועיים בערך.

כבר מזמן לא קיבלתי מכתב. גם אחרים אינם מקבלים מכתבים, ומכתביהם אינם מגיעים הביתה.

האם את רוצה סיכה שהיא בצורת טוס? זוהי הסיכה היחידה שראיתי בכל בלגיה אשר מצאה חן בעיני. היא ככה: אבנים צבעוניות כחולות, אדומות וירוקות.

הגודל הוא בערך טבעי.

אהיה מאושר כשאבוא הביתה. גם את? להתראות בקרוב בקרוב.

שלך, באהבה רבה, ריקי

ד "ש לבביות לאמא

פאריז 17.2.1946

פימפי 'לה, יקרה,

שלשום עבר הגדוד שלנו להולנד ובאותו זמן נסעתי לפאריז. קהים אנחנו פה כלפי כל דבר. וגם לפאריז נסעתי בבחינת "עוד עיר אחת ". את רואה, כה רצוצים אנחנו בנפשנו, שכל דבר אשר אינו קשור לַבָּית ולארץ־ישראל — חולין לנו.

מי היה יכול לתאר לעצמו שפעם אסע לפאריז באותה אדישות בה אדם מתייחס לאיזה שהוא עניין יום־יומי! בשעה שהודיעו לי שעלי לנסוע לפאריז, לא העליתי בדמיוני את ה־לוּבֶר, את [ארמון ] ורסאיי, את הפנתיאון ⁴²⁴ או נוטר־דם דה פאריז, כי אם חשבתי כי "פקודה היא פקודה ", ונסעתי.

בדרך לפאריז הגיתי בכל הדברים האלה, עד שבסוף, כשממש התקרבנו לפאריז, חזרה אלי ההתלהבות. וכשהגעתי לפאריז הייתי ממש נלהב והחלטתי לראות את כל שכיות־חמדתה. אמנם הייתי כבר פעם בפאריז אבל הרבה שנים עברו מאז.

מצאתי פאריז אחרת לגמרי. פאריז אינה עוד העיר העשירה של הקונטיננט. היא עניה, ויש בה מחסור בכל. החיים פה סואנים אמנם לעומת החיים בערים אחרות, אבל אין להשוותם לחיים העליזים של ימי שלום. העוני מורגש בכל שטחי החיים החל מהצרכים החיוניים כמו אוכל והלבשה, וגמור באמנות (הגרמנים הוציאו מפאריז את כל פִסְלי־הברונזה כדי לעשות מהם תותחים ).

במשך יום וחצי שאני נמצא בפאריז הספקתי לראות את ה־לובֶר, [כנסיית ] מַדֶלֵיין, האינווליד ⁴²⁵, הפנתיאון, נוֹטר־דם, אייפל, פלאס־בורבון, את שני שערי הניצחון, גני לוכסמבורג ואת המונומנטים שבכיכרות העיקריים של העיר (וֶנְדוֹם, קונקורד, אופרה וכו ').

בלובֶר עצמו אין אותו האוצר שהיה פעם, כי הרבה דברים נגנבו על ידי הגרמנים, ואחרים עדיין לא הוחזרו למקומותיהם. אבל נמצאים שם הדברים הידועים: "הניצחון " מסמותרקי, הוֶנוס של מילו, המונַליזָה הידועה, ותמונות של רפאל, טיציאן, וַן־דייק, רמברנדט, רובנס.

אמנם הסתכלתי בדברים באופן יסודי, אבל אלך ללובר עוד פעם לפני שאסע מפה..

היום רוצה אני לראות את המוזיאון של רודן.

הכל חגיגי בפאריז, והאנשים חביבים. אחרי שביליתי כה הרבה זמן בבלגיה שבה אנחנו שנואים תכלית שנאה, מה נעים לראות עם שמתייחס לחייל ממש כאל גואל.

אבל יש לי רק חצי הנאה, כי אינך רואה איתי את כל הדברים היפים הללו. אני מתפעל מבניין העיר, כי הוא עשוי בשכל כה רב. הצורה היא גרנדיוזית.

פימפי 'לה, הסתכלתי בבחורות הפאריזאיות אשר מטיילות ביום א ' בבולבר־דה־קפוסין, שהן כה מפורסמות בגלל יופין, אבל לא ראיתי אף אחת מהן שיכולה אפילו להתקרב ליופי שלך. אמנם אין להן מראה וולגרי כמו לבחורות הבלגיות, אבל הן רחוקות מיופי טבעי. הן כה מלאות צבעים מלאכותיים שלפעמים חשבתי שפה מתהלכות בובות עשויות צמר גפן. וגם מצאתי שאין להן אותה האריסטוקרטיות שאני מעריץ, כי אם רק מין "אלגנטיות " מעוּשָה, המתבטאת בהליכה סֵמי־בטלנית וזקופת־ראש, גאוותנית. מבטן עף מקצה לקצה בחופזה, כאילו היו העיניים מחפשות קהל־מסתכלים ליופי השקט הפסוודו־אריסטוקרטי.

שמלה אי אפשר לקנות בפאריז, כי כל הדברים האלה נקנים רק לפי נקודות. אבל אני כבר מחפש איזו מתנה [ליום הולדתה ]. אני רוצה להפתיע אותך, ולכן לא אגיד.

[מכתב קטוע ]

תל־אביב 24.2.1946

ריקי יקר שלי

שמעתי כאן בשורה משמחת מאוד. במסיבה אצל אחד מחברי המערכת שלנו שנשא אשה, פגשתי את הלוטנט־קולונל [אפרים ] בן ארצי ⁴²⁶ והוא מסר לי דרישת שלום ממך; ואמר לי שאתה מקבל חופש במרץ ותבוא הביתה. האם זה נכון? אני כל־כך שמחה שקשה לי פשוט להאמין לדבריו. למה אתה אינך כותב לי על כך?

הוא אומר שהגרלת חופש למרץ, שאתה בחור טוב, רציני ועובד הרבה, ושאצלך תמיד על השולחן ספרים רציניים מאוד.

כך קיבלתי ממך דרישת שלום באופן בלתי ישיר. זיו־אב הוא גיסו, והיות וביום שישי הבא אהיה שם במסיבה אולי אשמע ממנו פרטים נוספים. הוא אמר שהוא שמח מאוד להכיר את אשתו של סרג 'נט כהן. אגב, המסיבה נערכה בדירה מפוארת. היו כל חברי המערכת עם נשותיהם. זו הפעם הראשונה שנשאתי בחברה את עגילַי הבוכריים. זה היה אוריגינלי מאוד. למסיבה הבאה אשא את העגילים הצבעוניים שקיבלתי ממך מאיטליה.

ריקי, בעניין ספרִי יש לי שוב תוכנית אחרת. מציעים לי בהוצאה מכובדת מאוד בעלת תפוצה ענקית, להוציא רק 5,4 סיפורים גדולים. כי הם מוציאים ספר רק בגודל של 100 עמוד. אבל הם מפיצים ב־ 10 אלפים אקסמפלרים הוצאה עממית. זה יכול להכניס לי כסף למעלה ממאה לא "י — 50 משלמים כדמי־קדימה — ויחד עם זה יחדור הספר לכל שכבות העם ויכירוני. עלי לטפל עוד בדבר. הצעה זו שהציעו לי חשובה מאוד ואולי כדאי לקבלה ולהוציא בינתיים, כל זמן שהנייר הוא רע וההוצאות בלתי הדורות, רק קובץ כזה. לשם כך אינני צריכה לכתוב כל דבר חדש, אלא לתת את הברירה בין דברַי שכבר נדפסו. מה דעתך? קשה לי לפרט כעת פרטים, כי הכל עדיין בבחינת תוכנית בלבד.

היום קיבלתי מכתב רשום עם 4 לירות בהמחאות. תודה תודה. אבל חוששתני שאתה חוסך יותר מדי. רציתי לקנות משהו סִינִי לבית, אבל היה צורך תכוף בכסף בבית, ומסרתיו לאמא.

עברה עלינו מאז יום ו ' סערה קשה. ירדו גשמים, נשבה רוח. בירושלים ובצפת ירד שלג. הגשמים היו סוחפים — נעקרו עצים וגגות, והיה חורף אמיתי, ממש אירופי. הנה, אתה רואה שגם אצלינו לא תמיד השמש זורחת. נקווה שיהיה מזג אויר יותר יפה, כי הלחות והקור כבר קשים מנשוא.

מסרתי לעורך [“הבֹקר “] מאמר גדול לאחר שיתפרסם אשלחנו לך מיד [”בנתיבי הספרות העולמית ⁴²⁷”].

היתה לנו כאן מסיבה מוסיקלית, ביתית ונאה. שם שאלה אותי בעלת הבית עליך ומתי תשוב ותבוא אתי יחד אליהם. מתי זה יהיה, ריקי? הקיבלת ממני את חבילת הסיגריות וגם חבילה מאביך? השבוע אשלח לך עוד חבילת עיתונים.

ריקי כשתבוא יהיה נפלא, כתוב לי בדיוק מתי אתה בא ואסדר לי שבועיים חופש. כי עלי להודיע על כך מראש, ולהכין חומר לתקופה זו.

להתראות, להתראות, בקרוב בבית, וברכות מאימא.

שלך באהבה רבה …פימפי

איינדהובן [הולנד ] 27.2.1946

פימפי 'לה יקרה,

חזרתי מפאריז ישר להולנד, מקום שהותנו ברגע זה. אינני יודע איפה להתחיל, ולכן אספר באופן כרונולוגי.

הימים בהם הייתי בפאריז היו לי ימי הנאה רבה. ראיתי את כל פאריז לאורכה ולרוחבה. נוסף על הדברים שכבר כתבתי לך עליהם, ראיתי את כל המוזיאונים שבפאריז, לרבות המוזיאון של גרבין שהוא כדוגמת המוזיאון הלונדוני של בובות השעווה, את הגנים של ורסאי והטריאנון, את גן לוכסמבורג הנהדר ואת האופרה. לקחתי כרטיס לאופרה "אאידה ", אבל לאכזבתי שינו את התוכנית ברגע האחרון בגלל מחלת שחקנים, והציגו את פידליו לבטהובן שאינני מחבב כל־כך. אבל התפעלתי נורא מיופיו של הבניין — האולמות הנהדרים והקישוטים וציורים לאין סוף. התהלכתי שם כבעולם האגדות, כי האולמות יפים מדי.

במקרה הייתה השחקנית מרלין דיטריך ⁴²⁸ בפאריז ונתנה הצגה לחיילים. ניצלתי את ההזדמנות לראות אותה פעם in natura ⁴²⁹ והלכתי לאולם אולימפיה. היא שרה שירים שונים ודיברה על רשמיה. האולם היה מלא עד אפס מקום, וכל החיילים הריעו לקראתה בתשואות רבות.

פימפי 'לה רציתי לקנות לך טבעת מזהב, אבל בצרפת אין זהב ואסור למכור זהב. לכן קניתי טבעת מכסף עם אבני־בורמה. חוץ מזה שלחתי עוד כמה דברים ביניהם סיכה שקופה עם פרחים (בלי ציפורים ), המיועדת לאמא. לא עשיתי כיתר החיילים אשר הלכו לקנות "souvenirs ", אלא החלטתי לקנות רק דברים אשר נחשבים בפאריז ל־ ⁴³⁰dernier cri.

כשחזרתי להולנד נוכחתי לראות כי המקום הפעם אינו נוח ביותר. אנו גרים פה בצריפים של פח, וכל הארץ מכוסה שלג. אבל העיקר שמצאתי מכתב ממך [מ־ 20.1.1946], והוא מלא ידיעות נפלאות. מזל טוב, בשעה טובה ומוצלחת חתמת על החוזה בעניין ספרו של אבא ז "ל. זה מאורע גדול שצריך לחגוג. לבסוף העמל הרב שלך נשא פרי.

תודה רבה ששלחת לי חבילות סיגריות, אני משתוקק מאוד לעשן סיגריות ארץ־ישראליות, שאת טעמן מזמן כבר לא טעמתי. אבל, אל תשלחי לי שום דבר אחר בבקשה, כי לא חסר לי שום דבר בעולם חוץ מהפִּימְפּ שלי. ראיתי בפאריז ציור של מאדם פומפדור והיא היתה כה יפה שהחלטתי לקרוא לה מָאדָם פִּימְפִי־דוּר.

רציתי לקנות תמונת־שמן בפאריז, אבל עתה אין צבעי שמן בצרפת ולכן משתמשים בתחליפים זולים, ואת אלה לא רציתי לקנות. קניתי 40 רפרודוקציות קטנות של תמונות של ציירים צרפתיים. את פיקסו לא קניתי כי אינני סובל את התמונות "המשוגעות " שלו.

רק עכשיו מודיעים לי שיש שוב צרות בארץ־ישראל ⁴³¹. היזהרי והישארי בבית בשעות עוצר, למרות התעודה ⁴³² שלך!!

היום קיבלתי הודעה כי עלי להרצות בעוד כמה ימים על הנושא "המבנה הכלכלי של המזרח התיכון ". אצטרך להתכונן קצת. אני גם ממשיך ללמוד כל הזמן.

אני רוצה שתהיי מאושרת ושלא תהיינה לך שום דאגות, שתחיי בראש פנוי כמו ילדה קטנה. ד "ש לבביות ונשיקה לאמא. להתראות בקרוב.

שלך, באהבה רבה, ריקי

אַיִנדהוֹבֶן [הולנד ], 6.3.1946

פימפי 'לה יקרה,

קיבלתי היום שני מכתבים ממך בבת אחת [מ־ 18.2.1946 ו־ 24.2.1946]. תודה רבה בעד הצילום היפה. הוא איננו כל־כך מוצלח מבחינה פוטוגרפית, אבל אני רואה לפחות שאת נראית טוב. יש לך רק מבט כל־כך עצוב.

[מפקד הגדוד ] בן־ארצי מכיר אותי אמנם די טוב [תגובה על מכתבה מ־ 24.2.1946], אבל בעניין החופש החליף אותי בטעות בבחור אחר ששמו כהן. הוא צריך עדיין לחכות זמן רב לשחרורו ולכן נכנס להגרלה ויסע בחודש מרץ לחופש. אני כועס עליו נורא שעשה לך תקוות־שוא.

ביחס להוצאה שהציעה לך להוציא את הסיפורים הגדולים שלך, אינני יודע מה לייעץ, כי את כותבת רק דברים מעטים [מכתבה מ־ 24.6.1946]. לפי כל מה שאת כותבת נראה שההצעה טובה מאד, אני רוצה שתהיה זאת הצלחה, הוצאת הסיפורים הראשונים שלך לאור. אבל צריך לבדוק היטב את החוזה.

פימפי 'לה, מפקדת הבריגדה דרשה אותי לחודש ימים באופן דחוף. אינני יודע מה כל זה. נלחמו פה בגדוד רבות כדי למנוע את זה, אבל מפקדת הבריגדה עומדת על כך שאבוא מיד. לכן הודיעו לי היום כי מחר אצטרך לנסוע. זה באנטוורפן (יש לי תמיד מזל לעיר הזאת ).

איזה "איש חשוב " יש לך שדורשים אותו בכל מקום, אפילו במטה החי "ל. שם לפחות אגור בתנאים יותר טובים קצת. בימים האחרונים קר מאוד והכל מכוסה שלג. אומרים פה כי מזמן לא היה חורף כה קר באירופה.

מחר תהיה לי נסיעה ארוכה ברכבת, עד שאגיע לאנטוורפן. שוב אשב ב־ YMCA באנטוורפן. שם היו לי דווקא שעות פרודוקטיביות. משם כתבתי לך הרבה מכתבים.

הרשימה הקטנה שלך ב “חיים קטנים " [”בזכותה "⁴³³] לבבית מאוד, ואני מוצא שהיא יפה מדי כדי לכלול אותה בכותרת זאת. היא רשימה קטנה על נפש גדולה.

תמסרי, בבקשה, דרישות שלום לכל ידידנו, לא כתבתי להם מפני שלא היה לי זמן.

פה עיירה קטנה הולנדית משעממת, וכולם יוצאים פה מכליהם מרוב שעמום. רק אני תמיד עסוק, זאת אומרת אני תמיד מעסיק את עצמי.

אל תעבדי יותר מדי עכשיו, תנוחי מכל המאמצים הקודמים שלך! שלום ולהתראות.

באהבה ונשיקות. שלך ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] מרץ 1946

פימפי 'לה, יקרה,

הגעתי היום לאנטוורפן וכבר נמסרה לי העבודה החדשה. תפקידי להיות המרכז החינוכי לכל הבריגדה. היות ומחר שבת אתחיל מחרתיים לעבוד. אשאר כאן כשלושה שבועות.

פימפי 'לה, נתנו לי פה חדר לחוד מחומם, עם רדיו ואפילו עם מיטה אנושית. באירופה שורר עכשיו קור סיבירי. אבל דווקא עכשיו נעשו התנאים יותר נוחים, כך שאפשר לסבול את זה.

בזמן שאשב במטה הבריגדה אדאג לבקשתי לחופשת "חמלה " לארץ־ישראל, כי מפה זה הרבה יותר קל.

אסיים את המכתב, כי רציתי רק להודיע לך ששוב "זזתי ". עכשיו אני ממהר.

באהבה רבה, שלך ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 17 למרץ 1946

פימפי 'לה יקרה,

אני נמצא כבר שבוע ימים במטֶה הבריגדה ובזמן זה היתה לי עבודה רבה מאוד, אבל גם מעניינת. כולם מתייחסים אלי יפה מאוד, ואפילו הסרג 'נטים פה די הגונים.

הכל מתנהל פה בשתי שפות (עברית ואנגלית ⁴³⁴), כי ישנם אנגלים וגם יהודים־אנגלים בין העובדים.

אצלנו קר נורא והתנור שלי במשרד מעשן בלי הרף. אבל אני מעדיף לשבת בחדר חם מלא עשן על ישיבה בחדר קר עם אוויר צח. אצלי בחדר ישנה הסקה מרכזית, אבל ככל הסקה מרכזית היא אינה מספיקה לחמם את החדר, לכן אינני נמצא שם רוב הזמן.

ראיתי סרט נחמד נורא! אמנם הציגו אותו בארץ־ישראל כבר לפני שנים, אבל אז לא ראיתי אותו. הוא:Mrs. Miniver . למרות שהוא פחות או יותר סרט של תעמולה ⁴³⁵, הוא באמת אמנותי והתרשמתי ממנו מאוד מאוד.

ראיתי פה בכמה חלונות ראווה גראמופונים חשמליים, ברובם של פיליפס. היחידה שלי עכשיו נמצאת באינדהובן ⁴³⁶, איפה שנמצא בית־החרושת של פיליפס, לכן החלטתי לקנות אותו בהולנד. ואם אפשר בבית־החרושת עצמו.

כולם מזמזמים שיר חדש ששמו: סימפוני. אינני יודע את המילים אבל המנגינה היא:

כולם משתגעים מהמנגינה הזאת, מנגנים, שרים ושורקים.

איזו חוצפה ישנה לערבים שהם הציעו מדינה ערבית עם מיעוט יהודי! אבל יותר אני הזדעזעתי שקראתי ב־ Times את המכתבים של מגנס, שהם ממש חותרים תחת הפוליטיקה הציונית ⁴³⁷!

קיבלתי את ה "מאזנים " ואת ה "גזית " תודה רבה. לעת־עתה רק דפדפתי בהם, אבל הערב אתחיל לקרוא אותם. אשלח לך אותם בחזרה כשאגמור את הקריאה.

כתבי לי על הכל! מפה אין מה לכתוב, כי אין פה כלום. דרישות שלום לבביות לאמא. שלום ולהתראות בקרוב.

שלך באהבה רבה, ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 23.4.1946

נייר מכתבים: YMCA with  

his majest’s forces    🔗

פימפי 'לה היקרה,

אני מסופק אם המכתב יגיע אליך, הרי עכשיו שביתת עובדי הממשלה בארץ. כמו שכל מכות הגורל ניחתות על ראשו של החייל כן גם השביתה הזו. אבל צריך להבין את השובתים, כי הם באמת צודקים.

בקשר עם עבודת החינוך בגדוד השלישי, BA דורש אותי בחזרה כל הזמן. הפעם אמרתי לו ישר כי אינני רוצה לחזור אליו יותר, ונתתי לו גם את כל הנימוקים. BA שונא את כל אנשי ה־ education כי הם מפריעים לו בתוכניות הצבאיות (כאילו היה לנו איזה שהוא תפקיד צבאי!). אך יחד עם זה הוא רוצה אותי בחזרה, כי הוא רוצה את עבודתי. לכן אמרתי לו ישר (בשיחה בלתי פורמלית ) כי אנשי מטה־הבריגדה מעריכים את עבודתי יותר, ובכלל יש פה יחס יותר טוב אלי, ואינני צריך לשמוע את ההתפרצויותיו נגד אנשי החינוך. אחר כך סיפר על על תוכניותיו וכו ', כי הוא הרי איש אמביציוזי מאד. אמרתי לו שהתוכניות הן יפות וטובות, אבל לי יש רק תוכנית אחת — לנסוע הביתה.

החלפנו לבסוף כמה מילים יותר חריפות, והטלתי עליו את כל האשמה והאחריות להפרעות התמידיות בעבודת החינוך. אבל, אין כמובן בינינו שום הבנה לעניין עצמו, כי הוא איש צבא פרופסיונלי ורואה כל דבר מבחינת הקריירה הצבאית שלו בלבד. אחרי השיחה הזאת נתנו איש לרעהו חיוך אלכסוני, אמרתי שלום, והלכתי.

למזלי יש פה חבר אחד, שעובד גם הוא במשרד החינוך איתי יחד, שמו של הבחור אורי וינברג. הוא בחור נעים ואינטליגנטי מאד. אני שמח מאד שמצאתי חבר פה. גם הוא במצב דומה לי. הוא אמנם איננו נשוי אבל יש לו בחורה בתל־אביב שמחכה לו כבר חמש שנים, והם רוצים להתחתן מיד כשיחזור ארצה.

הוא בחור אידיאליסט כל־כך שאני פשוט מקנא בו. למרות שהוא כבר חמש שנים בצבא והוא סבל הרבה באותה תקופה, הריהו מאמין בשליחות החשובה למען העם וכו '. והוא חושב שעדיין לא מילאנו את התפקידים הלאומיים בשלימותם. הוא נסע בפסח לברגן־בלזן (מחנה הריכוז ההיטלראי לשעבר ), שנהפך עתה למחנה הכשרת חלוצים. הוא נסע שמה בשליחות והיה שבע רצון מאד מהנסיעה.

הוא רוצה לקנות פטפון חשמלי, אבל זול, בשעה שאני רוצה לקנות את היקר ביותר שיש בבלגיה.

קראתי בעיון רב את המאמר שלך "בנתיבי הספרות העולמית ". הוא לא רק מאלף בעובדות שהוא מביא אלא גם מלא מחשבה. דווקא מחשבה סינתטית (ולא אנליטית, כמו אצל רוב הסופרים היהודיים ). הוא מביא את הבעיות הלאומיות "על צלחת ספרותית ", באספקלריה תרבותית מעניינת. המאמר הוא עמוק מאד ומגיעה לך ברכה מיוחדת.

כבר סוגרים פה ואני מוכרח לסיים. שלום ולהתראות בקרוב. ד "ש לאמא.

שלך באהבה רבה ונשיקות ריקי

סופים אפריל 1946 — יוני 1946    🔗

לב נבוך 1946 סיפורי קיבוץ ועיר

"כנסת לזכר ח "נ ביאליק ". הדפסות נוספות: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק " בשנת 1947, " שאני אדמה ואדם — סיפורי נשים עד קום המדינה " 2003, מאת פרופ ' יפה ברלוביץ.

…אמנם רבים נהנים מרווחי מלחמה, אך שכרו של יאיר דל…כנראה, חדל־אישים אני…ולחפש עבודה אחרת אי אפשר, מיד יכבדוךָ בתואר "משתמט ". …ובינתים נעשות חליפותיו של יאיר דהות ובלות עליו ומלבושיה של נעמי אף הם דהים ובלים, ואף קישוטי־הלוואי שהיא מוסיפה להם אינם מועילים עוד הרבה. וּמשבּלה המסגרת, בלה הדמות.

…לאה, שכנה מלמטה מבחינה בהיבהוב הברק שבעיניה של נעמי ואומרת כאילו נשאלה: "כל זה משָם … משׂפת־הים ".

…נעמי נרדמה וקדֵשות רקדו לפני עשתורת. ואסתר המלכה, לבושה בגדי מלכות, שוטטה כשהיא מנענעת את ירכיה וגלי הים לוחכים את רגליה, לוחכים וסוגדים לה…

למראה קצין של הצִי לבוש מדיו הכחולים וזקנקנו הבהיר והמחודד, היא מתחלחלת. הוא מֵסב ליד שולחן סמוך, מסיר את כובעו ומגלה את שׂיער־ראשׁו הגזוז, ממצמץ בעיני בן־הצפון שלא הסכין לאור המסנוֵר, ועוד מעט והוא משקיע את פניו עד עיניו בכוס־בירה גדולה….נעמי רואה שפניו בהירים, כמו נקלפו והקרימו עור חדש, ומין קדמוניות שופעת מזקנו זה — זקן קטן עם פרצוף — דווקא עם פרצוף של ישו, היא מהרהרת, כבתמונות הקדושים. …וכאשר קרב לא ידעה מה שאֵלה שאל, היא רק רצתה ללכת מִזה ולא להסֵב עם הנוכרי. רצתה לברוח, אבל חששה להכלימו, ונשארה יושבת ומאזינה לצלילי לשון נוכריה ולא־מובנת. אכן, בעצם נאבקה נעמי אותה שעה ביאיר, בלאה, ביאיר ובלאה יחדיו, בעשתורת ובאסתר המלכה, ושמעה רק בְּליל־מלים עולה מפי הנוכרי, בלי הבין דבר. ויודעת נעמי, שהוגש לה משקה, ואחר־כן צחקה, השד יודע על מה צחקה…תקליט בודד צירצר זמר־מחול איטלקי של ימי המלחמה — קדושה וטומאה כרוכות יחדיו: "הוֹי, מְר־יָה מַג־ד־לֵי־נָה "…

נעמי כּיזבה ליאיר וסיפרה, שהיא מטיילת עם ילדים על שפת הים ומקבלת משכורת גדולה של ימי מלחמה. אך לעת לילה כשבעל־ביתם הדר מעבר למחיצת הקיר, הנתין האמריקאי, היה ניצב דום, לבוש פיג 'מה, ושר את ההמנון האמריקאי לאות נאמנות לארץ נתינותו, רעדה נעמי ומיהרה להצטמצם במיטתה…

… כשעלתה בסולם דק ותלול על גג הבריכה — בניין מעוגל ואטום — ראתה מלמעלה יישוב מתוקן, שבתיו נצבים במשטר, לפי תוכנית…קול זעקות משונות עולות משם. שמעה את קולו של משהל 'ה הקטן, שהגיע עם אמו למקום אחריה, ונמצא עדיין ב "אִיזולציה " בלשון המקום, וטרם הוכנס לבית הילדים, והוא מצעק ופולט מלים גרמניות משובשות. הציצה מבעד לזכוכית הטבועה בדלת וראתה שהוא עומד ומכה את שרהל 'ה, אף היא ילדה פליטה, והיא כובשת את כאבה ואינה פוצה פה. התפרצה נעמי פנימה, תפשׂה בידו וגערה בו: “מה אתה עושה, משהל 'ה?”

והקטן העמיד עליה פנים תמהות, שמבוגרת היא כמו אמא ואינה מבינה דבר: "את לא מבינה כלום ", אמר. "זה הכל בצחוק. אני הֶר שׁוּלְצֶה, גרמני, אנחנו משׂחקים במחנה והיא יהודי. ולכן אני מכה אותה ולה אסור לצעוק, כי אם לא כן אמית אותה ".

ושרהל 'ה מנענעת בראשה, מסכימה: "נכון ". ופניה סמוקים, כאובים, ולהט כבוש בעיניה. היכן קלטה להט זה? שואלת עצמה נעמי, מין גְבורה אילמת בתינוקת זו! "כך אסור לשחק ", מתרעמת נעמי, "לא יפה להיות גרמני, אפילו לא במשׂחק ".

ומשהל 'ה כבר שוכח את תפקידו, ובאותה קלות של התאקלמות והרגל לכל מצב חדש, הוא כבר מרבה דברים על נעליו, מקור גאותו: “רואה את, אלה נעלי, הן אמריקאיות, באמת, תשאלי את אמא! וכאשר אבוא לתל־אביב יהיו לי הרבה דברים, באמת יהיו!…”.

תל־אביב 26.4.1946

ריקי יקירי שלי,

הבוקר שמעתי ידיעה משמחת מאוד. משחררים אתכם. ריקי, משחררים בקרוב נורא. אתה בודאי יודע יותר פרטים ממני בעניין זה. על כל פנים אין כבר הרבה לחכות. דומני שהמספר שלך משתחרר ביוני. איך הפרוצדורה? כלומר, האם צריך לחכות ממש עד יום השחרור או חוזרים קודם הביתה ומחכים כאן?

הנה אתה רואה ריקי, שסוף סוף הקיץ הקץ על כל התלאה הזאת. ובאמת נוכל לומר שהמלחמה הסתיימה גם בשבילנו. כי עד היום לא הרגשתי כלל שהמלחמה תמה. לשלום לא היה עוד כל טעם ולא היתה לו כל צורה.

הערתי כבר אפילו לשכנה [בדירתם ] שאתה משתחרר והיא מוכרחה לחפש לה חדר אבל היא הודתה בפני שאינה מחפשת, כי אין. אולי כעת תחפש משהו, הלא יש לה בחור והיא בודאי תנשא לו. אגב, היא נתנה לי ליום הולדתי מצית נשי יפה ועדין בתוך נרתיק עור אדום. וחתנה שלח לי לחג הפסח פרחים נהדרים. הם חביבים מאד, אבל בכל זאת הלא אנחנו זקוקים לחדר, לא כן?

הלילה היו שוב יריות בתל־אביב, אצלינו זה כבר עניין רגיל ⁴³⁸. הייתי עם אמא ברסיטל לריקוד של גרטרוד קראוס. באמצע נשמעו יריות, אך איש לא נבהל ולא זז ממקומו. היא אמן גדול והרסיטל היה מעניין מאוד לאחר שלא הופיעה זה 4 שנים. היא עמוקה מאוד ברעיונותיה ומומחית בביצוע התנועות. נהניתי מאוד. ריקי, כאשר תבוא אתה מוכרח ללכת לראותה.

יום לפני כן היה חמסין ואני הרגשתי, די רע. בכל זאת הלכתי בערב לשמוע את ילד הפלא הארץ־ישראלי, את זיגי וייסנברג בן ה־ 17. הוא פסנתרן מעניין מאד, ולמן הצליל הראשון שהשמיע, דימיֵינו השומעים לשמוע משהו מיוחד במינו. היה לי אם כן שבוע נאה.

גם חג הפסח כבר הסתיים. בחג היה לאמא קשה. היא הלכה מהבית כדי שלא יבואו אורחים ולא תאלץ לקבלם. תמיד קשה לה לקבל אורחים בחג כי היא נזכרת בימים ההם. ניצלתי את החג כדי לשבת לפני הציירת [רחל ]. היא שינתה את הפורטרט וממשיכה בו. אבל כעת אני מצוירת בו לא בשמלה הצהובה אלא בחולצה רומנית צבעונית. וגם הבעת פני שונתה

בסגנון שולמית קדומה ⁴³⁹. נראה מה שיצא מזה. היא ממהרת לגמור לפני שבעלה [הרופא לִבני ] ישתחרר וישוב מהצבא. כי אז בודאי תהיה טרודה מדי.

שמעתי גם את התזמורת בניצוחו של המנצח הצרפתי שרל מינש מיצירות דביוסי הצרפתי, ומשל מוצרט וּויואלדי. בעיקר היה דביוסי נפלא ("סקיצות על הים ").

עכשיו נדמה לי שכל הכתיבה כבר מיותרת. הרי בקרוב תהיה בבית.

ריקי, מתי יהיה לנו פטפון חשמלי שלנו שנוכל לנגן בו כל מיני תקליטים יפים ואוכל לשמוע לי את דביוסי בבית?

אמא שלי כבר מדברת איך יש להתכונן לקראת בואך. אבל לפני שתבוא עלי עוד לסדר כאן סידורים. ב־ 1 למאי אני משלמת שני תשלומים בשביל הבית [של אמה ] ואהיה חופשית למשך שנה תמימה מדאגות. מלבד זה אקבל תשובה מהמו “ל [ליינמן?] ואתחיל בהדפסה של ספרי. את מותר הכסף בעד התרגום שלי [”נתיבים בתוהו "] כבר קיבלתי.

תרשום לך את כל החומר שראית בשבילי, אולי אוכל לנצלו ולכתוב עליו. אל תשכח פרטי פרטים, כי כל החומר שראית ושמעת חשוב. אפשר לכתוב אפילו ספר שלם. נכתוב אותו שנינו, טוב ריקי?

בתל־אביב כבר קצת קיצי אבל לא לגמרי. בערבים עוד קריר. אני לובשת חליפה. אבל ביום כבר די חם. ביחוד גועליים החמסינים. טוב לך שאין לך חמסינים. ריקי, כאשר תבוא כבר אתרחץ בים. וכשאני מתרחצת בים אז אני מרגישה נפלא. וכבר יהיה לי בגד ים חדש, וכבר אהיה קיצית.

הייתי רוצה שתספיק לבוא ליום האזכרה לאבא בד ' אייר. זה יהיה בחודש מאי. אז נעלה אל קברו. ואתה הרי אפילו עוד לא ראית את מצבתו.

וכעת ריקי, להתראות מהר, מהר, בביתנו שלנו.

ברכות מקרב לב מאמא וברכת "להתראות " אף ממנה.

שלך באהבה רבה פימפי

תל־אביב 5.5.1946

פימפי 'לה, יקרה,

סוף־סוף הגענו לאן שרצינו כל הזמן להגיע.

לא אקבל חופש ארצה. זו ידיעה טובה. כי "הקפיאו " אותי מפני שאני צריך לנסוע הביתה בעוד כמה ימים. די, גמרנו את הפרשה הזאת. את רואה שלכל דבר יש סוף וגם הסבל הזה נגמר עוד מעט.

שושנה שרירא 1946. ציור מאת רחל אלעזרית־לבני, שמן על בד.

אינני יכול להאמין לזה! שוב בבית — עם הפִּימְפְּ שלי. שוב בארץ־ישראל.

אני כבר מתכונן לארוז את כל הספרים שלי ולשלוח אותם הביתה, כי לא אוכל לקחת אותם אתי על האוניה.

נתפרסמה הצעת הוועדה ⁴⁴⁰, ושמעתי גם ברדיו על הצהרתו של אֶטְלִי ⁴⁴¹ בנידון זה. אני מוכרח להגיד שהתוצאות הן יותר טובות משחשבו אפילו האופטימיסטים פה. אבל, מובן שרק עכשיו תתחלנה הצרות בקשר עם ההצעה הזאת. אבל, העיקר הוא שארץ־ישראל עלתה עכשיו על הפרק בפני כל העולם וזה יקרב את הפתרון ממילא. מובן גם שתהיה התנגדות עזה מצד העולם הערבי, אבל עצם התקיפות בה יתנגדו הערבים בכל מדינות ערב, תפגין בפני כל העולם שאנחנו מהווים בארץ־ישראל כוח שאין להוציא אותו מהחשבון. אל תצאי מחוץ לגבולות העיר, כי עתה יהיה בוודאי מסוכן בכל הדרכים.

סידרתי את כל העניינים כך שלא יוכלו לדחות את נסיעתי יותר. אני גם מחסל את כל ענייני העבודה שלי פה. בקיצור, אני מחסל את הגלות.

פשוט אינני יכול לכתוב יותר מרוב התרגשות. ד "ש לבביות לאמא.

שלך באהבה רבה. להתראות ריקי שלך

פימפי 'לה, אני שמח: הַהַהַ

[אנטוורפן, בלגיה ] 11.5.1946

פימפי 'לה, פימפי 'לה,

אני צריך לצאת לשחרור במשך הימים הקרובים! לא קיבלתי עדיין שום מכתב ממך אבל אני יודע שהודות לשביתה לא נתקבלו עדיין המכתבים.

העיקר — הגרמופון. ראיתי כבר את כל הפטפונים שבאנטוורפן. החלטתי לקנות מכשיר שוויצרי. המוצרים השוויצרים הם הכי טובים. כבר נתתי מפרעה ובחנות שומרים לי אותו. בעוד שלושה ימים יהיה לי כסף לשלם את העודף. אבל יש חיסרון אחד: המכשיר הוא גדול ולכן אצטרך לקחת אותו בלי התיבה, כי לא יתנו לקחת אותו על האוניה. יש חוק שאפשר לקחת רק דברים אשר נכנסים לתוך התרמילים הצבאיים.

הצורה היא לגמרי מודרנית. המַרְקָה Paillard — השוויצרית המפורסמת ביותר. הצורה (עד כמה שאני זוכר בעל פה ) היא מלמעלה:

צריך לחזק על לוח של עץ או על רהיט בארבעה ברגים. הוא נעצר באופן אוטומטי. אפשר לכוון את המהירות. הוא עובד על [מתח חשמלי ] 120, 150, 200, 220, ו־ 250 וולט. והוא עשוי רק בשביל זרם מחליף “alternative current ⁴⁴²”. הוא רפרזנטטיבי נורא. הציור שלי רע מאד וקשה לקבל מושג מזה. הפטפון שלנו הוא הכי גדול מכל הפטפונים שראיתי. זאת אומרת, הפלאטה היא הכי גדולה ומתאימה לכל התקליטים. ה "יַד " של הפטפון עשויה חומר מיוחד כדי לקלוט את מקסימום המנגינה ולסלק את הרעש כשהמחט “עושה קְרָאץ ⁴⁴³”. בקיצור, המכשיר הכי מודרני.

אין לך מושג כמה אני מאושר שכבר אסע הביתה.

ד "ש לבביות לאמא. להתראות להתראות.

שלך באהבה רבה ריקי

תכתבי לי, בבקשה, כי עוד אקבל את המכתבים שלך.

ירושלים 17.5.1946

שלום רב, שושנה.

זה עידן ועידנים שלא כתבתי לך. התחלתי כך, בכדי לטשטש את רישומו של הגוון ה "עסקי " של מכתב זה. נודע לי כי הממשלה הבריטית החליטה להזמין לביקור באנגליה קבוצת עיתונאיות מארץ־ישראל. ביקורה של קבוצה זו הוא אקטואלי ביותר ואני סבור, כי הוא יביא דבר זה בפני העיתונים בעוד כמה ימים, וייתכן, כי בהגיע מכתב זה אליך תדעי על הדבר. בלא לשאול את פיך, רשמתי את שמך בראש הרשימה ואני תקווה, כי הדבר בסדר גמור.

את מצדך צריכה לדבר עם הפטמן [העורך ] או עם זיו־אב [המזכיר ] או כל אדם אחר במערכת, בכדי שהמערכת תקבע את מועמדך המוחלטת.

לדעתי, את המועמדת הטובה ביותר ולא תהיה לך מלחמה גדולה על נסיעה זו.

אני מברך אותך בהצלחה ורואה אותך כבר מפליגה או טסה באווירון לונדונה.

בידידות, ג. צפרוני

ירושלים 21.5.1946

שלום רב, שושנה.

בקוראי את מכתבך מלא ההתרגשות, שמחתי מאוד. אבל, כעבור רגעים מספר הרגשתי אשם במקצת, הואיל ודברי עוררו כפי הנראה תקוות מידיות. יתכן, שלא נזהרתי בלשוני, אבל נסיעה זו איננה מחר. דבר אחד ברור לי, כי תסעי. אני חושב, כי "הבֹקר " לא יוכל לשלוח אחרת, מאחר שאת העיתונאית היחידה שיש לה כרטיס עיתונאי ראוי לשמו. אינני רוצה להזכיר את כל יתר הסגולות, אשר כתבתי עליהן בתזכיר הקטן על "אישיותך " לניוטון.

במזכירות הראשית עסוקים ובהולים בקשר להכתרת האמיר ⁴⁴⁴ ועניינים ארץ־ישראליים, עד אשר

לא יכולתי לראות את ניוטון ולהיוודע ממנו פרטים נוספים. הוא רק רמז לי, שהם מחפשים לפחות שתי עיתונאיות ערביות. אחת היא לולו עבול הודה (סוכנת בריטית, בתו של עבול הודה, מי שהיה ראש המיניסטרים בעבר הירדן ); השניה, הם רוצים נוצריה. כן נמסר לי, כי ברשימה שתישלח ביום החמישי ללונדון, נמצא מלבד שמך, שמה של ברכה חבס ושולמית לבארי, ועורכת עולם האשה. להרגעת רוחך, את מתנוססת בראש הרשימה.

תודה, תודה, תודה (בלשונך ) על זכרך אותי.

בידידות, ג. צפרוני

גב ' שרירא היקרה

…שמועה חשובה יש לך לספר — טיסה לממלכה המאוחדת, דבר שאפילו המקורבים לרשות אינם יכולים להשיג בכסף מלא. אכן, זה נקרא מזל. וכמזל אמיתי בא בהיסח הדעת אף על־פי שאמרת בשיחתנו האחרונה שמן הישיבה הצנועה בפינה לא בא לך כל טוב עד כה…לנו הנשארים רק זכות הקנאה. אין לי מה "למסור " ללונדון. אהבתי את העיר מאד…הספר שתרגמת עבר בידי כפי שהיו צריכים כל הספרים המופיעים בעברית…אין לי ספק שגם את ספרך האחר תוציאי לאור…היבבה על אי ההצלחה שייכת לעניין…

נסיעה טובה ומוצלחת ושיבה בשלום

שלך י. גולדשמידט ⁴⁴⁵

גֶנְט [בלגיה ] 23.5.1946

פימפי 'לה יקרה,

בשעה שאני כולי שמחה שסוף־סוף אני נוסע הביתה, הרי רגשותי מעורבים ברגע זה. כי בחודש מאי התרחשו כה הרבה עניינים טובים ורעים, עד כי קשה לקבל מושג אחיד על יעודו של חודש זה לשנינו. הוא הוא החודש בו אנו מתאבלים על אבא ז "ל, וגם השנה האבל קשה לנו כי עדיין איננו ביחד כדי לשאת את האבל במשותף. והוא גם החודש בו התחתנו בשעה טובה ומוצלחת. והשנה הוא החודש בו אני חוזר הביתה כדי שנישאר כבר יחד לעולם. אמנם אינני משתמש בטרמינולוגיה עברית, כי חודש זה הוא חודש אזרחי, אבל נדמה לי שהוא החודש בו נחתם גורלנו — לטובה, אבל גם לרעה. הוא החודש בו הגורל מעניק לנו את חלקנו בעולם השמחה והאושר, אבל גם בעולם התוגה והכאב.

אחרי ההקדמה הסנטימנטלית (ואולי גם טפשית ) רוצה אני לברך את שנינו ליום הנישואין שלנו. והפעם היא איננה תיאורטית גרידא, כי אם ממשית, כי אני בא הביתה ושוב נחייה יחד, תמיד, תמיד. תארי לעצמך כמה יפה זה יהיה! קשה בכלל לתאר שזאת אמת! וכל הפרשה של הפירוד תהיה בעינינו כדבר שבעבר, כחובה לאומית שמילאנו ונתגאה בכך תמיד.

פימפי 'לה, נקבל על ידי כך חותם של "כשרות " לכל ימי החיים. ולוּ לא הייתי מתגייס, היינו מתהלכים עד עכשיו וגם בעתיד ברגש של בושה פנימית. תראי שכל הסבל שסבלנו בגלל זה היה כדאי. נעשינו שותפים לדבר גדול, לדבר שיוצא מגדר החשבון היום־יומי האגואיסטי.

אני נמצא עתה בגֶנְט ומחכה ליום בו אסע לטולוֹן, להפליג משם באוניה לארץ־ישראל ⁴⁴⁶. אשלח הביתה את כל הדברים חוץ מהתנ "ך הקטן שלך שאקח אותו אתי. גם את כל המכתבים שלך שמצאתי אצלי שלחתי הביתה בחבילה קטנה. שלחתי לך גם ארנק־עור אבל רק כזה לשימוש יום־יומי, כי הוא איננו כל־כך יפה. אבל הוא היפה ביותר שהיה אפשר להשיג באנטוורפן. הוא עשוי מחומר מצויין. בעקר איננו מוצא חן בעיני החלק מתחת למִתלה, כי הוא אולי נותן לארנק מראה של עממיות. תראי אותו, ותחליטי אם את רוצה לשאת אותו. שלחתי לך בדואר זוג נעליים חומות מאותו החומר ובאותו הצבע כמו הארנק. הזמנתי אותן אצל מומחה והוא עשה אותן בעבודת־יד. אבל אל תתאכזבי כי הן לפי טעם בלגי, ובבלגיה הן נחשבות כאלגנטיות ביותר.

בקשר עם ציור־השמן לא הצלחתי. הייתי במשך השבוע שעבר פעמיים בהולנד כדי למצוא את התמונה המתאימה. לפעמים ראיתי בחלון־ראווה מבחוץ ציור שמצא חן בעיני, אבל כשהסתכלתי בו היטב, ראיתי שהוא תוצרת המונית־מיכַנית וכי הצבעים זולים. בחנויות שאלו אותי אם אני צייר מקצועי, מפני שמתחתי ביקורת על התמונות. אבל אמרתי להם רק שאני בא מאיטליה ושטעמי קצת מפונק במובן זה.

הגרמופון נמצא אצלי והכנסתי אותו לתוך תרמיל־הגב שלי. הוא "התנהג " עד עכשיו בסדר, כמו ילד טוב. אבל הוא כל־כך עדין שאני מפחד מאד פן יקרה לו משהו בדרך. אבל אעשה הכל כדי להביא אותו בסדר.

יש לי עוד הפתעה חשובה! קניתי תקליטים! יש לנו כבר בערך 25 תקליטים שנוכל לנגן. בחרתי אותם בזהירות רבה ולקחתי רק את הדברים הכי חשובים! כדי שיהיה לך מושג, אתן לך דוגמאות של תקליטים שקניתי: סימפוניה חמישית לבטהובן בשלמותה (4 תקליטים ); סימפוניה "האפנר " למוצרט בשלמותה (3 תקליטים ); פתיחת "ליאונורה " לבטהובן בשלמותה (2 תקליטים ); הפתיחה "קלע הכשפים " לוובר; הפתיחה "הברידים " (מערת פינגל ) למנדלסון; סויטה של פגניני מנוגנת על ידי יהודי מנוחין; סויטה "הנערה מארל " לביזֶה (פתיחה ).

פרקי אופרות: "ריגולטו ", "טראוויאטה ", "כוחו של גורל ", לוורדי — אָרִיוֹת מושרות על ידי אמֶלִיטָה גַלִי קורְצִ 'י; סצינת השגעון מתוך "לוצ 'יה דִי לַאמֶרמוֹר " לדוניצטי — מושר ע "י טוֹטִי דַל מוֹנְטֶה; אריָה של "מַאדאם באטרפליי " — מושרת ע "י אמליטה גלי־קורצ 'י; דואטים מתוך "ריגולטו " ו "טראוויאטה " פנטסיה מתוך האופרה "לַה בוהם " לפוצ 'יני; אריה מתוך "הסַפָר מסֶבִיליה " לרוסיני — אמליטה גלי־קורצ 'י; מארְש סלאבי לצ 'אייקובסקי; פרק מתוך "שקיעת האלים " לוַוגנר.

פימפי 'לה, כל התקליטים האלה חדשים. תארי לך, אנו יכולים כבר לערוך קונצרטים בבית, כי המבחר נראה לי טוב והזמרות הן הראשונות בעולם! תתפללי שאצליח להביא הכל הביתה בשלום. את רואה שאני לוקח את העניינים ברצינות, כי האידיאל שלי הוא שיהיה לנו בית עשיר בכל. במשך הזמן נשלים את ספריית התקליטים שלנו.

אני רוצה לבלות את הימים הראשונים אחרי בואי הביתה רק אתך, ואינני רוצה בשום אורחים. הרי יהיה לנו כל־כך הרבה לספר, ואנו רוצים הרי שלא יפריע לנו איש. אבל אני חושש שזה יהיה קשה, כי אי־אפשר לא לקבל את האורחים.

אני מוכרח להפסיק כי סוגרים את הקלוב.

להתראות להתראות להתראות.

שלך באהבה רבה ריקי

ד "ש לאמא. אני כבר משתגע לבוא הביתה! סוף סוף .

ריקי.

[גנט, בלגיה ] 1.6.1946

פימפי 'לה, יקרה,

אני נוסע מחרתיים בבוקר. למשך השבוע הבא לא תהיה לי שום כתובת. עדיין לא ידוע אם האוניה תגיע למצרים או ישר לארץ־ישראל. אשתדל להודיע לך בטלגרמה.

היות ואני מוכרח לצמצם את חפצי למינימום של משקל, לא תכעסי עלי שלא אביא הביתה בידי שום דברים אחרים מלבד הפטפון והתקליטים?

אני מקווה שלא תהיינה צרות בקשר עם המכס בגבול הארץ־ישראלי. לשם ביטחון השגתי אישור בכתב ממפקד המחנה של החי "ל, בו הוא מאשר שהנני מחזיק את הדברים בצורה חוקית ושהם מיועדים אך ורק לשימוש משפחתי בבית.

השעה עכשיו בערך 3 בלילה וראשי אינו עובד עוד.

על כל יתר הדברים נדבר בעל־פה. להתראות. להתראות.

שלך, שלך. ריקי

ד "ש לאמא. סוף־סוף בבית!

נסיעתה של שושנה שרירא ללונדון במשלחת העיתונאיות לא יצאה לפועל.

בחודש אוגוסט 1946 התקבל אריאל לעבודה במשרד רואי חשבון "האפט את האפט " בתל־אביב.

בשנת 1947 הוציאה שושנה שרירא לאור את ספר הביכורים "היאור הירוק " בהוצאת מ. ניומן.

בשנת 1948 נקראו משוחררי הצבא הבריטי דרך הרדיו להתייצב לשרות פעיל. החלה "מלחמת הקוממיות ". אריאל כהן גויס לצה "ל בדרגת קצין לחטיבת גולני. בשלב מאוחר יותר ניצלו את כישוריו המקצועיים לארגן את מדור התשלומים של צה "ל, ואומרים כי הסְדרים שקבע שם קיימים בעיקרון עד עצם היום הזה.

בינואר 1953 ניגש אריאל לבחינות ההסמכה בראיית חשבון, שנערכו על ידי ועדה ממשלתית של מדינת ישראל, כמועמד מס ' 193.

בשנת 1954 התקבל כחבר ל "לשכת רואי־חשבון בישראל ".

בשנת 1955 עזבה שושנה שרירא את עיתון "הבֹקר " ואת מקצוע העיתונאות, והתמסרה לכתיבת רומנים, סיפורים וביקורות ספרות בעיתונות היומית ובכתבי העת.

ספרו של שמואל שרירא "מבוא לכתבי הקֹדש " יצא לאור במהדורות רבות ונלמד בבתי הספר התיכוניים כ־ 20 שנה.

הדרמה התנכ "ית "אמנון ותמר " לא פורסמה, ונמצאת בעזבונה של שושנה שרירא.

בשנת 2001 הוכרה שרירא על ידי המרכז הביוגרפי בקיימברידג ' אנגליה, כאחת מ־ 2000 הסופרים המיוחדים במאה העשרים — אריאל כהן הפך לאחד מרואי החשבון המוערכים בארץ.

שושנה ואריאל חיו יחד 55 שנים.

 

אחרית דבר    🔗

חיים קטנים על הנסתר והגלוי בכתביה של שושנה שרירא    🔗

מאת ד״ר הדר מקוב חסון⁴⁴⁷

"בכל עת שנקרא לידי ספר נוכרי, יהא זה ג 'ון אפדייק בספרו 'נוצות יונה ' ותהא זו קתרין אן פורטר וסיפוריה 'הראי הסדוק '…ואפילו הנועז שבכולם הנרי מילר — אני מקנאה בהם על כנותם, על יושר לבם, על שאינם מסתירים מעיני הקורא את יצריהם הרעים…ואילו אנו חוסים כבר חמישים שנה בצל עלי התאנה, שאין בהם לכסות על מערומינו אלא על תום ליבנו בלבד ".

כך מסכמת שושנה שרירא ב־ 1966 את מצבה של הספרות העברית במאמר "מרתפי הותיקן של הספרות העברית " שפורסם ב "דבר " 10.4.1966. אכן, גם שרירא נאבקה בכתיבתה בין היצר לבין הצרכים הלאומיים שהכתיבו במידה רבה את שהתרחש בספרות הישראלית בראשיתה.

קריאה מעמיקה בכתביה של שושנה שרירא מגלה כי היוצרת הפיוטית ומכמירת הלב בעליבות־חייהם של גיבוריה בספרה הראשון — "היאור הירוק " (1947) — פינתה דרכה לסופרת הבשלה, האירונית המאפשרת לארוטיקה, לביקורת ואולי אף לכעס לחלחל אל כתיבתה המאוחרת. כתיבה זו באה לידי ביטוי במיוחד בספרה האחרון "אלמני הקש הצהובים " (1979; 2009), בכתבי יד בעיזבונה, וכן במספר סיפורים שנכתבו בשנות חייה האחרונות והתפרסמו לאחר מותה (בכתב העת "מאזנים "). שושנה שרירא בחרה, אם כן, בז 'אנר של הסיפור הקצר בתחילת ובסוף דרכה כסופרת. עם זאת, קריירת הכתיבה המפוארת שלה שבאה לידי ביטוי גם בשלל רבדים נוספים — כתיבה עיתונאית, כתיבה לילדים, תרגום (היא היתה למשל המתרגמת הראשונה לעברית של "גאווה ודעה קדומה " לג 'יין אוסטין ), כתיבת מחזות, ביקורת ספרות ותיאטרון — מעולם לא קפאה על שמריה. שרירא הגיעה לארץ־ישראל בגיל צעיר יחסית ואף אימצה ללבה את נופיה של תל־אביב, כדבריה: “בחרתי בארץ בנוף־הים כנוף ילדותי ⁴⁴⁸”. אולם, בכתיבתה, היא נותרת לעתים קרובות כמתבוננת מן הצד המתעדת את ההתרחשויות הנעלמות מן העין, ולא את הגעשים הלאומיים שעיצבו במידה רבה את אופיו של הישוב הארץ־ישראלי. מבחינת שיוך ספרותי, שרירא כמו ס. יזהר (שעמו למדה בבית הספר היסודי ) ניצבה בצומת סגנונית ותימאטית, כפי שכינה זאת גרשון שקד, "שמסלולים שונים של דורות קודמים נפגשים בו והרבה שבילים של התחלות חדשות יוצאים ממנו "⁴⁴⁹. התחושה המלווה את כתביה, בעיקר המוקדמים, ממקמת אותה כמי ששייכת לדור ביניים או דור כלאיים, כפי שמכנה זאת אחד מגיבורי הרומן "לחם האוהבים ": "שקיימים שני דור־ישראלי: מי ששר בילדותו "סלינו על כתפינו ", דור של ישראל ראשונה, ומי שלא שר בילדותו "סלינו על כתפינו “, דור של ישראל שנייה, דור של גולה־למחצה ⁴⁵⁰”. למעשה, על־פי החלוקה הקלאסית של ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית שייכת שרירא לדור הפלמ "ח, על אף שספריה המשיכו להתפרסם גם בעשורים הבאים. בחינת מכלול יצירתה של שרירא, לצד יוצרות כמו יהודית הנדל, נעמי פרנקל ורחל איתן, שהחלו לפרסם בשנות הארבעים והחמישים, מגלה שהן למעשה לא ניתנות לשיוך דורי אלא דווקא לאפיון תימאטי, הנובע מהנושאים החוזרים ועולים ביצירותיהן, ובמיוחד מתוך ניסיונן לשרטט ייצוגים גבריים ונשיים אלטרנטיביים, למודלים הספרותיים־לאומיים שמלכו אותה עת ברמה בספרות העברית, ובמיוחד לדמותו של הצבר.

הקריאה בחלופת המכתבים בין שרירא ובעלה, אריאל כהן, ובקטעים מעזבונה שנכתבו מפרספקטיבה מאוחרת וצורפו להם בעריכה, מאפשרת לנו התבוננות מגוונת ורב־שכבתית בדמותה של יוצרת ייחודית זו: האשה, הבת, הסופרת, העיתונאית והאזרחית, אבל לא פחות מכך גם ברגעים ההיסטוריים שהיא שותפה ולא שותפה להם, וכל זאת דרך זווית ההתבוננות המקורית שלה. ההגדרה המעניינת שהעניקה אילת אלגור גורפינקל, בתם של שושנה שרירא ואריאל כהן, לספר הזה — "יומן מכתבים " — משקפת ללא ספק את אופיו הייחודי ואת החוויה שהוא מעניק לקוראים בני זמננו. לצערי, אין אנו קוראים היום את מכתביה של שושנה שרירא משום שאנו זוכרים שהיתה סופרת מפורסמת, עיתונאית אקטיבית, מבקרת מוערכת ומתרגמת חלוצית, שאנו חפצים ללמוד על חייה ועל פועלה. אך דווקא משום כך, בולטת כפליים תרומתו של "יומן המכתבים "; המציע לנו התבוננות בפיסת זמן מכוננת בהיסטוריה היהודית והישראלית, אשר נכתבת לא בידי המרכז הספרותי־פוליטי אלא בידי השוליים התרבותיים כביכול, המציעים עבורנו כיום קריאה מרתקת ומאתגרת יותר.

מהקריאה במכתבים ברור לגמרי ששרירא לקחה חלק פעיל במִיליֶה הספרותי של תקופתה והאזכורים של פגישות ושיחות עם סופרים ומשוררים — שלונסקי, חלפי, שופמן ואחרים — מעידים בבירור על מידת מעורבותה בזירה זו. למרות זאת, שרירא, בניגוד לרובם, לא השתייכה לחבורה מסוימת אלא פילסה דרך משלה בתוך העשייה הספרותית של שנות הארבעים, והיתה מעין "זאבה בודדת " שלא הכירה בגבולות פוליטיים שהשפיעו על המהלכים הספרותיים (ולראיה רשימת העיתונים מכל גווני הקשת הפוליטית בהם כתבה ). במידה מסוימת היא השתייכה ל "בלתי משויכים ", לאלו ששיחקו שלא על־פי הכללים: יהושע בר יוסף, אברהם חלפי, יוסף סערוני ועוד. עמדה זו אף באה לידי ביטוי בכתיבתה המוקדמת. רוב המכתבים הנכללים כאן נכתבו ערב צאת ספרה הראשון "היאור הירוק ". כאשר הסיפורים שנכללו בקובץ זה — בני הזוג אף דנים בהם במכתבים — הם סיפוריהם של הנידחים והמיואשים, המשתקפים בקובץ ושופכים אור על דמויות צדדיות, כמעט נעלמות, הניצבות בשולֵי החברה. גיבוריה של שרירא מצטיירים כאנשים פשוטים, לרוב ממעמד נמוך, המייחלים אל האושר בעוד זה נדרס בגסות על ידי אחרים ⁴⁵¹. הספר צובע ברגישות ובחדות מבט את תמונותיהן של דמויות שוליים שונות בחברה הישראלית דאז: האלמנה המזדקנת והנשכחת על ידי בנה וכלתה ב "אלמנוּת ", הנשים המרומות על ידי גברים בכלל ומוסד המשפחה והנישואין בפרט ב "צבר למחצה ", או "הנערה מהגיטו " הממתינה לשווא לבעל המדומה המחכה לה בארץ־ישראל. קריאה חוזרת בסיפורים אלו, שמעולם לא זכו לניתוח מעמיק, מגלה כי הם אינם רק מפנים זרקור אל השוליים אלא בו־זמנית גם מאירים את המרכז הגברי־לאומי באור עכור למדי, כאשר זה מתגלה כאכזרי ובלתי מתפשר ביחסו אל האחר. לצד הקריאה ב "יומן המכתבים " מסתבר כי עיסוקה של שרירא באנשי שוליים הוא נושא השב וחוזר בכל סוגות הכתיבה בהן שלחה ידה וכך, בספרות, כמו גם בחיים, מצביעה שרירא על הצדדים הנסתרים מן העין.

אינני רוצה להוציא כסף על תלבושות כי עלי לאסוף כסף לתשלום הבית

אחד מאותם צדדים נסתרים מן העין הוא זהותה המִגדרית של שרירא בחברה הגברית בה יצרה ועבדה למחייתה. במכתביה, שרירא משרטטת ביד אמונה את הסטנדרט הכפול אותו היא חווה כאשה יוצרת. מצד אחד היא מעוררת התפעלות בקרב הסובבים אותה על היותה אחת מהעיתונאיות הבודדות בתקופה כפי שמעיר בכיר בריטי המצוטט במכתביה: "הוא

אמר שהוא מתפלא לראות בתל־אביב לא רק עיתונאים אלא גם עיתונאית "(9.2.1943). ולפחות בחלק מהפעמים נראה כי היא מסומנת כמעין עיטור של כבוד לחברה הגברית שמסביבה. מצד שני, ברבים מהמכתבים היא חולקת עם בעלה את מאבקיה לשיפור תנאיה הכלכליים בעיתון ולהכרה בערך כתיבתה. הכתיבה, כך נראה, הופכת למקור פרנסה גשמי אך גם למעוז השפיות הנפשית: "כפי שאתה רואה אני דווקא כותבת וזה מציל אותי. אין לך מושג כמה זה מעסיקני, אחרת הלא אפשר היה להשתגע בשעות הבדידות. קריאה וכתיבה הם הצלה "(14.1.1945). בעולם הגברי הסובב אותה, מדגישה שרירא את נשיותה, ומצטיירת כאשה מטופחת, אפילו גנדרנית, המקדישה תשומת לב רבה להופעתה בחברה התרבותית שהיא שייכת אליה: "שמלתי עשתה רושם אדיר וכל אחד חושב שהיא חדשה ונעשתה במיוחד לכבוד המסיבה. ורק אתה ואני יודעים שבעצם חדש רק הצווארון "(2.11.1943). בד בבד, בחינה מדוקדקת של הערותיה מגלה כי עיקר מאמציה נסובים סביב הקניית מראה יוקרתי להופעתה בשעה שהיא סובלת ממחסור כלכלי (כמו רבות ממשפחות מגויסי הצבא הבריטי ). מאידך גיסא אותה אשה חיננית היא גם זו הנאבקת על אינספור עניינים קיומיים כלכליים, מקצועיים ואחרים באנרגיה כמעט בלתי נלאית. "יש לי עכשיו המון חומר לסיפורים ונדמה לי שגם הכתיבה הוטבה, התפתחה, ועכשיו שוב אינני כותבת ברשלנות אלא ביתר רצינות. אני גם קוראה המון ומשגיחה על אמא. וכמובן שיש אלפי דאגות קטנות ומטרידות "(1.12.1944). דאגה אחת היתה, כאמור, נסיונותיה להתקדם בכתיבתה על אף ידם המסרסת של העורכים השונים עמם עבדה. כך, למשל, היא מתארת סיפור שצונזר על ידי יצחק למדן משום ש "נראה לו חושני וחילוני מדי ולא היה די לאומי "⁴⁵².

אותם עורכים, מו "לים וסופרים הסובבים אותה — הם גם המאפיינים את יצירתה כנשית קְרי, כרגישה, עדינה וקטנה, כזו שלא מאיימת על הכתיבה הגברית "הרצינית ". כך אברהם שלונסקי, עורך מדור הספרות ב "הארץ " מזמין ב־ 1938, משרירא, הבוגרת הטריה של לימודי ספרות באוניברסיטת לונדון, סדרת מאמרים על "נשים בספרות " דווקא ⁴⁵³. לעניין זה כדאי גם לציין את שם מדורה בעיתון הבוקר: "חיים קטנים ", מדור אשר נועד מלכתחילה לתאר את ההתרחשויות הזעירות בצד המהלכים הלאומיים וההיסטוריים המתרחשים במרכז. כלומר כעיתונאית "מורשה " שרירא, לפחות בתחילת דרכה, לפעול רק במסגרת המאשררת את נשיותה.⁴⁵⁴ אולם דווקא הסיפורים הזעירים האלו אפשרו לשרירא חופש בבחירת נקודת המבט הלא שגרתית שלה — החופש לספר את סיפורם של אלו אשר קולם לא נשמע במסגרת הנרטיב הלאומי של צמיחה והתחדשות. לכן, על אף ששרירא משחקת על־פי חוקי המשחק הגבריים הסובבים אותה היא מצליחה להחדיר לתוכו קולות מושתקים, נרטיבים מחוקים, והתבוננות נוקבת בקצותיו הפרומים של המהלך הציוני. כהן מבחין גם הוא בפער בין שם המדור לתוכנו, כאשר הוא מעיר באחד ממכתביו: “אני מבין היטב שכותבים לך מכל הצדדים על המדור הזה. הוא המדור התרבותי ביותר בעתון 'הבקר ', אף על פי שהוא נקרא בשם צנוע 'חיים קטנים ' (2.1945 )”. עם זאת, בראיון מאוחר שערכה עם ראובן קריץ שרירא מצרה על אובדן כתיבתה המוקדמת לטובת האירועים ההיסטוריים: "לי עצמי היה צר על סיפורים אחרים שלא נכללו בקובץ ("היאור הירוק " ) ושהיו קרובים ללבי. עשרות נובלטות לא נכנסו…אלה היו שנות המחתרת וקום המדינה והיתה התרחשות גדולה מדי במציאות ".⁴⁵⁵ מדוע תישא אתה בכל הסבל ואני אשב כאן ואחיה חיים אזרחיים ריקים?

אחד המאפיינים המפתיעים ב "יומן המכתבים " הוא העדרו הכמעט מוחלט של הנרטיב הלאומי. בבואנו לקרוא התכתבות שכזו בין חייל בבריגדה היהודית לבין אשתו העיתונאית בשיאן של תהפוכות לאומיות בארץ ובעולם, ובמיוחד בראי התגבשות הזהות היהודית החדשה שתוביל תוך שנים מועטות להקמת מדינת ישראל, איננו יכולים שלא לשים לב שאותה לאומיות בהתהוות היא מעין נעדרת־נוכחת במכתבים. כתיבתם של בני הזוג נעה סביב הפרטי, המשפחתי והאינטימי וממעטת לעסוק בהשלכות הלאומיות על חייהם. למעשה אריאל כהן הנרגש כותב לשרירא, עם הצבתו בחו "ל, כי הוא הבין זה מכבר "שאת המולדת שלי, את ולא הגבעות ולא ההרים בארץ־ישראל "(9.1944), וגם "הבחורים רואים שאני כותב יום־יום הביתה ואומרים שאני בעל טוב. אני טענתי לעומת זאת שאפשר לקרוא לי פטריוט, אבל לא בעל טוב. כי לוּ הייתי בעל טוב, לא הייתי מתגייס. אבל בשעה שהתגייסתי חשבתי שאפשר להיות גם פטריוט וגם בעל טוב "(23.4.1945). תיאורים מעין אלו לא רק סותרים מאפיינים בולטים של ספרות התקופה, אלא גם רבים מהמכתבים שכתבו חיילים אחרים ופורסמו — לעיתים כמופת לפטריוטיות ואהבת הארץ — במשך השנים ⁴⁵⁶.

בדומה לכתיבתה העיתונאית של שרירא המתאפיינת דווקא בספרותיות — הרפורטז 'ה העיתונאית או החיים הקטנים אותם היא מתארת מתבססים על המציאות אך פונים לשפת הספרות המטשטשת את אלמנט הדיווח — גם במכתביה, מסתבר, היא חומקת מהעדות העיתונאית כאשר היא עוסקת באישי, ברגעִי ובעולמם הפרטי של בני הזוג. לאורך ההתכתבות שרירא בוחרת לרוב להפריד בין הבית האישי להתרחשויות בזירה הציבורית על אף נוכחותו הכמעט בוטה של המאבק הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בעקיפין בגיוסו של כהן (במובן זה ניתן אולי לראות בבריגדה, בניגוד למחתרות, מעין יצור כלאיים המשמר את הקשר בין אירופה להתהוותה של הזהות הישראלית החדשה, קשר, שכידוע, טושטש נמרצות על ידי הנהגת הישוב בהמשך ). בדומה, המאבק בבריטים ותקופת המחתרות הסוערת כמעט ואיננה מוזכרת בסיפוריה הראשונים של שרירא הסובבים בעיקר סביב הציר גולה מול ארץ־ישראל, והגעגועים לעבר, גם אם דמיוני, למול המציאות המאכזבת. נראה כי שרירא, בניגוד לרוב הסופרים בני דורה, נמנעה מתגובה מיידית להתרחשויות במישור הלאומי משום שהאמינה בצורך במתן פרספקטיבה לכתיבתה. לכן, דווקא בהמשך, ברומנים שלה, ובמיוחד ב "לחם האוהבים " העוסק במובהק בתקופה, היא כבר מנסחת ביקורת המאתגרת את המעשה הלאומי כאשר היא בוחרת באנטי־גיבור, עולה חדש־ישן מפולין הנאבק בכוח לשמר את זהותו הגלותית בתקופת קום המדינה, ומערער לא אחת על נורמות ההקרבה והלחימה של תקופתו. במקביל, במכתבי בעלה מתערער זוהרה של אירופה כערש התרבות המערבית. אחד מהנושאים החוזרים במכתבים הוא ההשוואה בין אירופה ההרוסה בה "מאחורי התפארת החיצונית נתחבאה הדלות של העם "(15.11.1944 ) לבין חיי התרבות והבידור השוקקים של תל־אביב. בעוד כהן מתאר חורבות, עוני ומחסור, אשתו מספרת על נשפים, בתי קפה ומופעים שהתרחשו בעיר מדי שבוע. מעניין לציין כי שניהם מתארים בדידות רבה ומנסים לחזק האחד את ידי השניה במציאת "ידידי אמת " בחברה הסובבת אותם.

״יומן המכתבים״ יכול להיקרא, אם כן, כטקסט של היסטוריה חברתית ולאו דווקא של הקונפליקט הלאומי־פוליטי המאפיין את היסטוריוגרפיה של החברה הישראלית. על אף שההתבוננות היא כביכול מהשוליים, ניתן ללמוד ממנה רבות דווקא על המרכז. שרירא ובעלה אינם קוראים תיגר על ההתרחשויות הלאומיות — להיפך — הם לחלוטין פועלים בשמן, אולם הם מספרים סיפור אחר, של בדידות, של אינדיוידואליזם בחברה מגויסת ושל רצון להיאחז בנורמלי ובאינטימי, במקום בלאומי ובציבורי, וזאת מבלי לסתור את ערכי החינוך הציוני שספגו בבתי הוריהם ⁴⁵⁷ (ראו ביוגרפיות ).

אולי הועידוני האלים לתפקיד טוב יותר

סיפורה של ספרות הנשים הישראלית, כמו הספרות העברית החדשה בכלל, סבוך ומלופף בסיפור הלאומי. ספרות הנשים העברית שנכתבה, עד לפני כשלושה עשורים, מתוך עמדה תרבותית שולית (נשים יוצרות מעולם לא תפסו את מרכז הבמה של הספרות העברית ), הצליחה להציב אתגר של ממש לתפיסה הגברית־לאומית שהכתיבה את סדר היום התרבותי בישראל בעשורים הראשונים לקיומה. הקריאה ביצירתה המוקדמת והמאוחרת של שושנה שרירא לצדו של "יומן מכתבים " מרתק זה מתקפת, מעמיקה ומאתגרת את דמותה ופועלה של אחת הסופרות הישראליות הראשונות. שושנה שרירא אינה רק סופרת מוכשרת, עיתונאית־אשה מהיחידות בדורה ודמות תוססת ואוהבת חיים, היא גם כותבת מרתקת הקוראת עבורנו את תקופתה, לא תמיד מהזווית המקובלת. ההשוואה לטקסטים שהיא כותבת תוך כדי המכתבים ולרומנים שייווצרו לאחריהם — "לחם האוהבים " (1957 ) ו "שערי עזה " (1960) — מעלה תמונה של שבר ואכזבה מחד וחושפת "שטחים מתים " של אנשים נעלמים, גיאוגרפיות שכוחות וקולות מינוריים מאידך. כך ב "לחם האוהבים " חותרת שרירא תחת מודל הגבריות הציונית ומציעה מזור חדש לגבריות הגלותית הפגומה, המאמצת את הלאומיות החדשה של האשה המזרחית דווקא, מודל אינדיבידואלי המחליף את הנרטיב הציוני שמשתיק את עבר שניהם. ב "שערי עזה " היא כבר מציבה את האשה המזרחית במרכז הרומן ובונה סיפור של עלייה לארץ המתנער מאידיאולוגיה ודת, ומונע מסיבות אישיות ומשפחתיות ⁴⁵⁸.

הרומנים של שרירא דוחקים את הנרטיב הציוני הרשמי של יפי הבלורית והתואר, ומאפשרים הוויה שונה, עירונית, ששייכת ואינה שייכת, ופותח צוהר להתבוננות אלטרנטיבית בסיפור הלאומי של צמיחה ותקומה, מבית היוצר של סופרי דור הפלמ "ח.

שרירא, כמו יוצרות אחרות בשנים אלו, הקדימה את זמנה בכתיבתה המתוחכמת שהשמיעה ביקורת חדה, אך לעיתים מסווה היטב, על ימי "הבוקר שלמחרת " בסיפור הישראלי.

בחינה מחודשת של יצירותיה של שרירא והוספתן לקאנון של הספרות העברית החדשה, עשויה לא רק להרחיב את האחרון, אלא גם לחשוף מסורות כתיבה מתחרות, המנכסות את הפואטיקה אך בה בעת מפרקות את תכניו של השיח הספרותי, שהיה כפוף במשך שנים רבות לנרטיב הלאומי.

הבריגדה היהודית    🔗

מאת אלון קליבנוב⁴⁵⁹

היישוב היהודי בארץ ישראל מנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כ־ 450000 איש. פרסום "הספר הלבן " בשנת 1939 הביא להרעה משמעותית ביחסים, המתוחים ממילא, עם שלטונות המנדט הבריטי. המלחמה הקרבה טרפה את הקלפים, וב־ 28.8.1939, ארבעה ימים לפני פלישת הצבא הגרמני לפולין, כבר הודיע נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים וייצמן, לראש־ממשלת בריטניה צ 'מברליין: "היהודים עומדים לימין בריטניה הגדולה…ויילחמו יד ביד עם המעצמות הדמוקרטיות…הסוכנות היהודית מוכנה לעשות תכף ומיד סידורים להשתמש בכל הכוח היהודי, באנשים, בכושר טכני ובכל אשר להם. לסוכנות היהודית יש חילוקי דעות עם הממשלה המנדטורית. אנו רוצים לדחות חילוקי דעות אלה מפני צורך השעה ".

הבריטים הגיבו בחוסר התלהבות, אולם ההישגים הגדולים של הצבא הגרמני בראשית המלחמה והמצב ההולך ומידרדר של האימפריה הבריטית, הביא לכך כי הבריטים לא יכלו לוותר על כוח אדם איכותי ובעל מוטיבציה גבוהה כפי שהיו בני היישוב היהודי בארץ־ישראל.

הנהגת היישוב עודדה את הגיוס לצבא הבריטי בכל דרך, מהסיבות המוסריות והמעשיות גם יחד. היה ברור כי יש להשתתף במאבק בגרמניה הנאצית, אך בו בזמן, גיוס לצבא הבריטי יאפשר למתגייסים רכישת ניסיון צבאי, שיהיה עתיד להיות בעל ערך רב, ולאפשר למתגייסים להיות "צבא בדרך ".

עשרות אלפים, גברים ונשים, התגייסו לצבא הבריטי, אולם הבריטים נמנעו בקפדנות מלגייסם למסגרות לוחמות. הרוב המכריע של המתגייסים הופנו ליחידות עזר, בעיקר בתחום האספקה, התובלה, התחזוקה, המנהלה והשירותים למיניהם. התפקידים הקרביים, אשר לא רבים הצליחו להגיע אליהם, הוגבלו לתחומים הטכניים — הנדסה, חבלה, תותחנות חופים ונ "מ.

בספטמבר 1940 הוקמה פלוגת חיל רגלים ארץ־ישראלית ראשונה במסגרת רג 'ימנט בריטי ותיק — The Buffs (כינויו הרשמי של ה־ Royal East Kent Regiment ). למרות העובדה שהבריטים היפנו את החיילים הארץ־ישראלים לתפקידי שמירה ואבטחה, היוותה עובדת גיוס פלוגות עבריות של חיל רגלים סדיר, שלב משמעותי בדרך לבניית כוח צבאי יהודי בארץ־ישראל. בסופו של דבר קמו 15 פלוגות רגלים יהודיות. ב־ 1942 הורכבו מפלוגות אלה שלושה גדודי הרג 'ימנט הארץ־ישראלי, אשר היווה את הבסיס להקמת הבריגדה — החטיבה היהודית הלוחמת (החי "ל ) — בשנת 1944.

בסך הכל, התגייסו כ־ 38000 מתנדבים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מספר עצום בהתחשב בגודלו של היישוב העברי בארץ־ישראל.

בעקבות פעילות נמרצת של משה שרתוק (שרת ), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, התרצו לבסוף הבריטים, וב־ 20 בספטמבר 1944 פרסם משרד המלחמה הבריטי הודעה רשמית, לפיה ממשלת הוד מלכותו החליטה להיענות לפניות הסוכנות היהודית בארץ־ישראל ולהקים חטיבה יהודית לוחמת (Jewish Brigade Group ), אשר תתבסס על הגדודים העבריים של הרג 'ימנט הארץ־ישראלי בתוספת יחידות שירותים יהודיות.

באותו היום, פרסמה הסוכנות כרוז שבו נאמר: "הוכרה זכותו של העם היהודי להופיע על דגלו במלחמה נגד הצבא הגרמני, פנים מול פנים אל מול תלייני עמו ".

ב־ 28 בספטמבר 1944 מסר ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ 'רצ 'יל הודעה מיוחדת בבית הנבחרים הבריטי, כי הממשלה הבריטית החליטה להקים את הבריגדה וכדבריו, "לאפשר לבני הגזע שסבל מפשעים בל יתוארו נגדו " לשאת נשק נגד גרמניה הנאצית.

היחידה החדשה שהוקמה, היתה מסגרת חטיבתית שמנתה שלושה גדודי חיל רגלים, גדוד ארטילריה, גדוד הנדסה וכוחות שירותים. בסך הכל מנתה יחידה זו, להלן "הבריגדה ", כ־ 5500 איש. למפקד הבריגדה מונה קצין בריטי יהודי יליד קנדה, בריגדיר ארנסט פרנק בנג 'אמין (ששמו העברי היה לוי בנימין ).

המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית ראו בהקמת יחידה זו לא רק בסיס להקמת "הצבא בדרך ", אלא גם אמצעי לקשר עם יהודי הגולה שיזדקקו לעזרה אחרי תום המלחמה. דגש משמעותי הושם על הנושא הסמלי — תג יחידה שכלל מגן דוד צהוב, כביטוי של תגובה לטלאי הצהוב, אות ההשפלה המסורתי של היהודים. התג גם כלל את שם היחידה בעברית. כך הפכה הבריגדה, לא רק לעוצבה היהודית הגדולה ביותר, אלא אף ליחידה במלחמת העולם השניה, שפעלה תחת דגל וסמל יהודיים לאומיים, ושלחמה בפועל.

בתוך הבריגדה גם פעל בחשאי "ועד הבריגדה ", כדי לשמור על קשר בין המוסדות הלאומיים לחיילים ולשם וידוא ביצוע המטרות הסמויות של היחידה, מטרות להן לא היו הבריטים שותפים כלל וכלל.

לאחר חודש של אימונים ראשוניים בבורג ' אל ערב במצרים, הפליגה הבריגדה לאיטליה בראשית נובמבר 1944.

לאחר הנחיתה בטרנטו שבדרום, נסעו חיילי הבריגדה צפונה במגף האיטלקי עד לעיירה פיוג 'י, כ־ 70 ק "מ מרומא. מקום זה היה אתר האימונים המבצעיים האחרונים לפני הכניסה לחזית. בפיוג 'י ליטשו חיילי הבריגדה את כישורי לחימתם במשך למעלה משלושה חודשים. מפיוג 'י גם יצאו חיילי הבריגדה לחופשות קצרות, אותן בילו בדרך כלל בעיר רומא. ברומא נוצר קשר בין החיילים הארץ־ישראלים לניצולי השואה בעיר זו. ברומא מצאו החיילים את בית הדפוס של הותיקן, שכלל גם דפוס עברי ועשו בו שימוש כדי להדפיס את ביטאונם.

בראשית מרס 1945 שובצה הבריגדה במזרח הקו של כוחות הברית, שנערכו למתקפה הגדולה, שהיתה בדיעבד למתקפה האחרונה בחזית איטליה. גזרת הפעולה הראשונה היתה קו החזית מצפון לעיר ראוונה, בצפון מזרח איטליה. באזור זה, שהיה מישורי למדי ועתיר שדות ותעלות השקיה סביב הכפרים הסמוכים לעיירה אלפונסינה, נכנסו חיילי הבריגדה לפעילות מבצעית ממשית ראשונה — סיורים, פשיטות וחיסול עמדות תצפית ארטילרית של האויב. חיילי הבריגדה הפגינו יכולת מבצעית, נחישות ומוטיבציה רבה, שהביאו להישגים וזכו להערכה רבה. פעילות מבצעית זו הביאה גם לקורבנות הראשונים מקרב החיילים.

בתום סבב פעילות קצר ואינטנסיבי, הוסטה הבריגדה מערבה, ושובצה בגזרת העיירה בריזיגלה, בשטח הררי וקשה בהרבה מקודם. במקום זה התרחש הביקור המפורסם של משה שרתוק ושל חנה רובינא בפסח 1945. אבדות הבריגדה התעצמו עקב הפעילות האינטנסיבית לפני המתקפה הגדולה. הסיורים התכופים והמפגשים האלימים עם כוחות גרמניים וההפגזות המטווחות היטב של הארטילריה הגרמנית גבו מחיר הולך וכבד.

בלילה בין 9–10 באפריל 1945, השתתפה הבריגדה במתקפה הגדולה. חיילי הבריגדה חצו את הנהר סניו בגזרת הפעילות שהוקצתה להם, בין כוחות פולניים ממזרח לכוחות איטלקיים חופשיים (שלחמו בצד בעלות הברית ) ממערב להם. למזלם, לא נתקלו בהתנגדות כבדה בעת החצייה, וכך יכלו לא רק לבצע את משימותיהם, אלא אף להגיש סיוע לכוחות האיטלקים שסבלו אבדות כבדות. כך נכבשו הכפר קופיאנו. והעיירה ריולו. כמו כן הושגו היעדים שנקבעו מראש בשטח השולט בהר גביו (מונטה גביו ), מצפון לנהר הסניו. כך נגמר הפרק המבצעי של הבריגדה היהודית, שבעקבות הצלחתה יועדה לשמש כעתודה בהמשך הלחימה, יעוד בו לא היה עוד צורך בעקבות כניעתם הסופית של הכוחות הגרמנים באיטליה זמן קצר מאוחר יותר.

למרות חלקה הצנוע, יחסית, של הבריגדה היהודית במתקפה הסופית באיטליה, שררה במפקדות הממונות הערכה ליכולתה הצבאית, במיוחד לאור העובדה כי פעלה מול יחידה גרמנית מנוסה ומיומנת. ניתן למצוא ביטוי לכך בדברי מפקד הקורפוס שבמסגרתו פעלה: "הבריגדה היהודית נלחמה היטב, ואנשיה היו נלהבים ליצור מגע עם האויב בנצלם את האפשרויות שניתנו להם. עבודת המטה שלהם, הפקודות וההערכות היו טובות, ואם יזכו לסיוע מספיק הם ראויים בהחלט להיכלל בכל כוח לוחם שהוא ".

במסגרת השירות בבריגדה נפלו 60 חיילים. בקרבות בחזית נהרגו 35 חיילים וחייל אחד נעדר. רוב החללים נקברו סמוך לגזרת הקרבות, בבית קברות צבאי בריטי ליד הכפר פיאנג 'יפאנה.

באתרים ששוחררו על ידי הבריגדה היהודית מוצבים כיום לוחות זיכרון המנציחים את לוחמי הבריגדה ואת גבורתם. הקרב על הסניו, הקרב האחרון של בעלות הברית על אדמת איטליה, מונצח במוזיאון קטן ומרתק הנמצא בעיירה אלפונסינה מ־ 1981. במוזיאון זה מבוטא היטב חלקה של הבריגדה היהודית במוצגים ובצילומים.

עם תום הקרבות וסיום המלחמה נעה הבריגדה צפונה והוצבה באזור מפגש הגבולות איטליה־אוסטריה־יוגוסלביה, סמוך לעיירה טארוויזיו. במקום זה נוצרו המפגשים המשמעותיים הראשונים עם שארית הפליטה, ניצולים יהודים מן השואה אשר לא היה להם לאן לשוב ואשר שיוועו לסיוע. אנשי הבריגדה היו מרכזיים בהגשת סיוע להם והכוונתם להכנה לעליה לארץ־ישראל. הפעילות התעצמה מאד ועד מהרה התרחבה למחנות עקורים נוספים ולתחנות בנתיבי הבריחה של הפליטים מערבה.

התוכנית היתה להעביר את הבריגדה צפונה, כחיל כיבוש בגרמניה הכבושה. בעקבות פעילות ענפה של נקם ופגיעה בגרמנים, הועברה עד מהרה הבריגדה לארצות השפלה. גדוד אחד הוצב בבלגיה ושניים בהולנד.

באותו הזמן כבר החלה פעילות משמעותית של הנחת תשתית לוגיסטית לבריחה ולהעפלה הבלתי לגאלית, כמו גם לפעילות מאסיבית של "רכש " — השגת ציוד צבאי לשם משלוח ארצה, בדרך כלל באמצעים בלתי חוקיים.

ביוני 1946 פורקה הבריגדה סופית והוחזרה ארצה. רבים מחייליה נשארו באירופה והמשיכו בפעילות למען היישוב בתחומים שונים.

בזכות הכשרתם בידי הצבא הבריטי והניסיון המבצעי שרכשו בלחימה, הרימו ותיקי הבריגדה היהודית תרומה מכרעת להתפתחות כוח המגן העברי ולהקמת צה "ל. תחומי פעילותם והידע המקצועי שהביאו היו ייחודיים בהיותם בלתי ניתנים לרכישה בתנאי מחתרת ולוחמה זעירה. לימים, ניטשטשה תרומה זאת ונדחקה הצידה. יוצאי הפלמ "ח וההגנה, המעיטו בערך הבריגדה מול הישגיהם. בשנים האחרונות מתבצעים מאמצים על ידי השלטונות לתקן עוול היסטורי זה.

בשנת 1999, יצא שטר של 20 שקלים עם תמונת משה שרת וקטע מהנאום שנשא ברדיו בשובו מביקור המפורסם במפקדת הבריגדה עם חנה רובינא (לעיל ).

בשנת 2002 התקבלה החלטת ממשלה להקים אתר הנצחה בלטרון לזכר החיילים היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה.

ב "בית הגדודים " במושב אביחיל נפתח בשנת 2009 אגף חדש, המוקדש למתנדבי היישוב היהודי בארץ־ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

ב "בית הספר המרכזי להוראת השואה " ב "יד ושם " — רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ירושלים, מלמדים על פועלה של הבריגדה.

סיפור הבריגדה מוזכר באתרי אינטרנט רבים ביניהם של "ההגנה ", תנועת העבודה, הסוכנות היהודית, ארגון חיילים משוחררים, משרד החינוך ועוד.

משלחות של משרד הביטחון ושל צה "ל יוצאות לאתרי הקרבות, לאתרי הזיכרון של הבריגדה באיטליה.

הופקו סרטים דוקומנטריים שונים בארץ ובחו "ל, הסרט הקנדי "במו ידינו " (1998)

In Our Own Hands: The Hidden Story of the Jewish Brigade in World War II והסרט "גיבורים ללא שם ", Helden ohne Heimat, העוסק בבריגדה היהודית (2003 ) גרמניה.

בישראל יצאו לאור ספרים רבים על הבריגדה — ספרי זיכרונות של חיילי הבריגדה וספרים העוסקים לעומק בתולדות כל אחד משלושה הגדודים של הבריגדה. גם בחו "ל יצאו לאור ספרים רבים על הבריגדה ועל חייליה, וביניהם The Brigade — An Epic Story of: Vengeance, Salvation, and WWII By Howard Blum שיצא לאור בארצות הברית בשנת 2002 והפך לרב מכר.

בני הדור השני החלו גם הם לעסוק בנושא. ב־ 2004 השתתפתי בתחקיר ובצילומים של הסרט "סובנירים " שזכה בפרס "דוק אביב " 2005 והוקרן ברחבי העולם. "יומן המכתבים " של שושנה שרירא ואריאל כהן שייך למגמה זו, אם כי האנשים והסגנון שונים בתכלית.

מי ייתן וספר ישתלב במגמה זו של העמקת מיקומה ותרומתה של הבריגדה היהודית בתודעה הקולקטיבית בארץ.

כתבי שושנה שרירא    🔗

הנזכרים ב“יומן המכתבים” (קטעים⁴⁶⁰

סיפורים בכתבי עת

היאור הירוק 345

הנערה מהגיטו 347

איגרות חוה 352

׳צבר׳ למחצה 353

מנוח ורוחמה 353

שבוע בגבעה 354

אלמנות 361

וכעת לא כלום 364

לב נבוך 365

עיתון "הבֹקר " — סיפורים, כתבות ומאמרים

בסדרה: יום אחד בגיטו

"מוחרם " בקנה מידה גדול 368

לדרך 369

מפיה של חוזרת 369

בסדרה עם ילדי טהרן

ילדים נדים בדרכים 371

בבירת פרס 372

מיומנה של אשת חייל 373

נדודי ילד עברי מטרנסניסטריה 379

בעיתוני החיילים הנוצריים והיהודיים 381

קיץ בהרים 383

מסע הבריגדה היהודית על־פני אירופה 385

שמחת תורה פרטיזנית 388

מאמרים וביקורות ספרות

כפיות של דבש בחבית של זפת 391

בנתיבי הספרות העולמית 392

הסופר הצעיר בן דורנו 393

הספרות תעמולה פוליטית 394

על קריאת חמישה ספרים ביום אחד 397

מדור חיים קטנים של שושנה שרירא

ביקור 400

מחזית רוסיה 401

אין היא משום מה ישישה בעינינו הזקנה 402

אמן האות העברית 403

אשת השבוי 404

הפרטיזנית מצפת 405

בזכותה 406

פרטיזן יהודי 407

מטריה 408

על ארבע 409

האר ד״ר 410

השושבין 411

"הבֹקר לילדים "

כלב הצילה…/ מסיפורי ימינו 411

הירח נועל נעל… 413

לא הודפס

אמנון ותמר — דרמה תנ "כית 414

סיפורים בכתבי עת    🔗

היְאור הירוק

1942, " כנסת לזכר ח "נ ביאליק ". הדפסה נוספת: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק " בשנת 1947.

…שם היה יאור, שמימיו הירוקים היו …מאדימים באור שקיעת החמה, או עומדים אפלים, כפולטים מקרקעיתם שַלמות־קטיפה שחורות… וילדי הבקתות שומעים לא אחת את אזהרת הוריהם:

"אל תלכו לבדכם אל היאור הירוק ".

…“אל תלכי שמה, ניקי, ישמרך אלהים!”. והקול עתה קולו של גבריאל…“כלום אינך יודעת, כי פרא־אדם זה יורה אל כל איש הקָרב?”…וזרועו התקיפה של גבריאל מחזיקה כצבת בזרועה ואינה מרפה.

…יום אחד לא עצרה בירוניקי כוח ואמרה לגבריאל, שנקרה לה בדרכה…:

“אהבתי את המסתורי. אהבתיו!”

…והמסתורי מפקיר את ראשו בידיה. ובירוניקי מצמידה שתי ידיה אל רקות ראשו, מושכת הראש אליה…ובנפול ראשה על הכר חשה כטעם רעל בפיה. כעת אמנם יודעת אני, כי אמוּת…שפתי יבשות. לענה טעמתי…והוא מוצץ הלענה, לענָתו הוא, משפתיה, כמוצץ ארסו של נחש.

…אולי נָדָמה הרוח — עצרו גלי יאור זירמם — בהשליך גבריאל את עניבת החבלים כעל חית־פרא, על כתפי המסתורי שישב כמנהגו ועיניו במים. מאחריו התגנב חרש וּכְּפתו. נאנק המסתורי, ניסה לשחרר את זרועותיו מן החבלים — ולשווא! וגבריאל גמר את מלאכתו והלך לו.

היה רגע כנצח למיכאל הכָּפות. ואז יישר את גופו כאומר לשקוע בישיבת־נצח, כסלע בהר. הוא נע תחתיו, רָטט, ובדידותו הטילה עליו את אימתה הראשונה. הבדידות הזדקרה לפתע בפניו, ואמרה: לי אתה לעולם. איש לא יָהין לקרוב אליך, להצילךָ מידי….

יום ראשון:

…רעב לא הציקו, אך צמא תקפו, והיה כמהָ להשתרע על מצע. והלילה גלש עליו ונִיגר ונמוג לאיטו. אז נרדם. ובוקר צונן השיב על כפות־ידיו רוח קלה….לא היתה כל מלאכה לפניו, לא דאגה למזונו, לא טירחה על מלבושו… רק לשבת ולהחשות,

לשבת ולהאזין, להרהר ולחוש. ואימה כבדה צנחה עליו פתאום, אימה מפני הבדידות…ובני־האדם הפכו בעיניו אך לבובות מרקדות במרחקים כמוקיונים על חבל, דובי־משחק. אריות מתחפשים, חיילי־פלדה, סוסי־עץ וכלבי־צמר….אך לא יֵאנח האדם בבדידותו, כי אין האוזן הקשבֶת…ויתכן שהיה ממשיך כך…ואף מתענג היה על הבדידות ושוגה בחלום והזיה, לולא הכבלים אשר עליו סגרו עליו כשרשרות, מפָנים ומאחוריו, על רגליו וידיו, ורק שערו סומר דרך חרות, סומר בפחדו ומזדקר כמחטים…וצהרי היום נמסו בשעות ערבים ולילה בא…

וזָכר מיכאל …מסתרי אפלה כְּרָּכית. וחמדת־שלות־הלילה הקרתָנית, ואת תנומת הכפר הקטן. וזָכר את העלטה בנהרות ואת חשכת־הים־הגדול. וזָכר אפלת יערות ואפלולית שדרות בגן, וזָכר יצאנית על ספסל מצָפה, וזָכר שיכור מתנדנד בדרכו, וזָכר את המאחר־שוּב, ואת המלצריות החשות לבתיהן הקטנים שבפרברים. ואת מטאטאי־הרחובות וקול האיוושה של כליהם, וטרטור מכונית מאחרת, נחרת יגעים ונשימת נשים עדינות …

יום שני:

…הבוקר עלה קר וזועם, והרעב הציק למיכאל והצמא איכֵּל את לשונו….ופתאום זָכר את דייסות־החלב, וביצים, ופרי עץ. וחלב חם של ילדות זָכר, ותינוקות אצים הגנה וילדים לבית ספרם. וזָכר ריח תבשילים מבית, ואש חמה ומבוערת…

יום שלישי:

בוקר…צהוב כלימון בָּשל, שזהיבותו הולכת ונוטפת ממנו. אור מציק לעינים. ברק מי־היאור מסנוור. ועילפון קל משתרר מפעם לפעם על מיכאל. ובעלפונו הוא רואה מראות זרים ומדוּחי־שווא, ואת בירוניקי הוא רואה, הגוחנת ומזלפת בכפה מים זכים, והוא מוצץ את המים מאצבעותיה.

…סביבו… בובות, בובות, בובות של בני־אדם מתנועעות, מחוללות, מטיילות, מתרועעות, חגות, טסות, מתעופפות, כנימפות, כצללים, כרוחות תועות: והכל תופשים מקום סביבו - ואולם אין איש נוגע בו, אין איש מנסה לסלק את מוסרותיו, אין איש שם לב אליו, כאילו לא עניינם הוא, שהוא יָשוּב כפות.

צר המקום ורַב העם הנאסף, אך משום מה לא צר לו המקום כעת. חמימות־מה משלהם הם מפרישים ופורשים עליו. הנה הם נדחקים סביבו, מאמצים את עצמם אליו, ויוצקים בו מחום גופם… מעליצותם ומצחוקם הם נופחים בו. והוא נושא את השאון בדומיה, כאילו לא היה עוד עליו לטורח, כמו טוב היה לו קרבתם, בסאון הקולות, הלחשים, בנפץ הצחוק ובהמיָת הרטינות, הגניחות, הקללות, דברי־השמצה וניבול הפה, והציוץ המסורס בפי התינוקות …

יום רביעי:

…מי זה אמר, שאדם רעֵב, רעב, רעב עד אין קץ. יש אשר מרוב רָעב אינו רעֵב עוד כלל? הכל יבש וריק ושוקט…ואף ההכרה מעורפלת ודלוחה, ואתה כפרח

נובל ללא מים. פרח הניכמש בשתיקה, עלה אחר עלה, …ומיכאל משתוקק כל־כך להשִיר אחת מידיו הכבדות, להשיר אחת מרגליו, את השתים, להשתחרר ממועקת הכבֵדות, כעץ זה המשיר עליו עם בוא הסתיו, ולהיוותר שלד חשוף, שחור כפחם, כשילדו של עץ לילך־הפרא בחורף.

…והוא החל לנהום ממחנק גרונו ולזעוק, לזעוק לתוך נפשו פנימה: הצילו, בני־אדם, הצילו, כי מֵת אנכי! … התגלגלו עיניו בחוריהן, מזָרות זיקי אימה…אני כורע על סף ביתכם, אני מבקש נדבת־חיים!..בירוניקי,…דמדומים יורדים עלי, אני קופא מקור, אני אלך ולא יהיה מי …שידע לאהבך כמוני!

…גבריאל …ירא היה לקרוב אל הדוברה, שמא כבר נפח הלה את נשמתו…ואולי השתחרר.

…הוא שם־את־אזנו־כאפרכסת והקשיב לנְהי הרחוק, החנוק, הניִשא וגווע פתאום. ויש וחלם שהוא…האסוּר במוסרות, והלה, מיכאל, אינו רוצה לשחררו, והוא שומר לו נקם; ובלב הולם נעור עם בוקר וסדינו קשור ומהודק לגופו כחבל.

ולא כי לא התחרט על מעשהו…

הן לא רצחתיו — היה משדל את עצמו — לא התנקשתי בחייו, אני רק הנחתיו בבדידותו …באין מי שיסתור את הבדידות…להתמודד עם המוות …ואולי יוכל לו?

סוף דבר

עיתונה היומי של סנטרל־סיטי שבקולורדו הודיע ידיעה קצרה: "מיכאל טוֹן חי חיי פָּרוּש….יחידי ישב בסוכה על דוברת־היאור, כי שנא בני־האדם. אומרים, שהיה מתעסק בציד חיות ומוכר את פרוותיהן. כן היה דרכו לירות לעבר בני־אדם… כדי לגרשם ממעונו הבודד.

כעת נמצאה גווייתו כפותה אל כלונס הדוברה…כי מרעב גווע.

אין איש יודע, מאין בא מיכאל טון ומה הביאו לאורח־חייו המוזר. מספרים, כי חלומו היה לצוד שני שועלי־כסף, שיהיו דומים זה לזה ".

הנערה מהגיטו

9.2.1943, " גִליונות ". הדפסות נוספות: ב "ידיעות אחרונות " 13.6.47, בקובץ הסיפורים "היאור הירוק ", 1947.

"טלטלוני ", אמרה, "הרחק, לקראת חיקו של איש זר, ואמרו: 'בעלך קורא לך לבוא '. ואני משיבה להם: 'לא אדע מי הוא שקרא לי לבוא אליו. לי אין בעל '. ושוב חזרתי ואמרתי: 'לא יתכן, אין האיש דורש לי, בודאי נתכוון לאשה אחרת, לאשתו, ואני טרם נישאתי לאיש '.

"ואני הן טענתי ", הוסיפה וסיפרה לי, "גם שם וגם כאן בארץ: 'לא יתכן שיקרא לי איש לבוא '. אבל הם באחת: 'עליך לנסוע לפלשתינה כי משם נתקבלה בשבילך דרישה. נחליפך בשבויה גרמנית, נתינה משלנו …

כעת השתעשעה ידה בקווצת־שער שהיתה מגלגלת ומסובבת על אצבעה כטווה דמיונות ודימויים.

"מיד כששמעתי על הדבר, הייתי המומה. שערי בנפשך, יושבת אני בגיטו ורשה בימי מלחמה אלה, אך בקרב בני משפחתי — אותם הימים קדמו למעשי הזוועה…והנה נכנס יום אחד לביתנו איש לבוש־מדים ושני מחכה לו בפתח. אימה נופלת על כולנו. וזה, הראשון, קורא בשמי …ואנשי ביתנו חרדים, כי איש הגסטפו לפני. חרדתם אופפת גם אותי ואני אומרת: ‘כן, אנכי!’

והוא לי: "בעלך, בפלשתינה דורש שנשלחך אליו '.

‘בעלי? היכן?’

'בפלשתינה, יהודיה. ואנו נשלחך אליו '.

‘בעלי…בפלשתינה…?’

ואין מלים בפי. איני יודעת בעל זה מי הוא, של מי, מה, מי? אך אחת אדע, לא בעלי. בודאי לא שלי. כי לי אין בעל. ואף לא בארץ־ישראל. בת אני להורַי, בביתם אשב, אך טרם נישאתי לאיש. ומבולבלת אני ותמהה, מסתכלת בפני פקיד אותה רשות מחרידה, ולבסוף מוצאת אני מלים מספר בפי, תשובה לקוצר־רוחו, ואומרת:

‘לא, סליחה אדוני, לי אין דָבר.’

‘נשלחך אליו ונחזיר אלינו גרמניה אַרית טהורה, אל תתייראי. עוד תיסעי אליו ותגיעי בשלום. מדוע חרדה את להודות, יהודיה?’ כך הוא מחליק לשון, בעוד אני מעבירה אותה שעה מבטי לעברו של אבי, אל אב זה הניצב דומם ונבוך. אולם אחר ששֶמץ־מה נתברר לאבי, הוא מצביע עלי באצבע אילמת כשואל: יש לך בעל־נעורים שָם, ואני לא ידעתי? כלומר… מדוע, מדוע כיחדתְ?…על ערֵל זה לבוא ולספר זאת באוזנַי, באוזני אביך מולידך? בתיה! כך ניצב אבי באֵין אוֹמר ובאין דברים.

פסק פקיד הרשות את פסוקו, הניח פיסת־נייר על השולחן, והלך לו לדרכו בצעדי נעליו המסומרות. ואני ואבי עדיין מודדים זה את זו במבטינו, ורק אחותי אסתר מוצאת עוז ברוחה לגשת אלינו ולשאת את קולה: ‘מה הדבר?’, וחיוכה מבצבץ בפניה, 'בתיה שלנו נשואה לנסיך מארץ־ישראל? לאיכר או לחלוץ ואולי לפרדסן? ואנו לא ידענו דבר '.

ומפני שקשים היו עלי דבריה, נמלטתי אל המטבח, אל אמי. התנפלתי על צווארה ואנקה חנוקה בפי: ‘אמא! אמא!’

מרוב בהלה נפל משהו מידה. אינה רגילה לעודף זה של חיבה מצדי, וקריאה

פורצת מפיה: ‘מה יש? מי עולל לך רע?’ ואני משיבה: ‘לא כלום, אמא, אך אומרים שעלי לנסוע, ואני איני רוצה. אני רוצה לחיות עמכם. ואילו גם היה בדעתי לנסוע, הרי איני יודעת אל מי עלי לנסוע. אמא…’.

'אינני מבינה דבר ', הטיחה לעומתי אמי. ‘לא תיסעי לשום מקום. איני מבינה להג זה שבפיך. לאן את נוסעת, אם מותר לי לדעת?’

'אומרים… לארץ־ישראל '.

ועד מהרה קרב ובא גם אבי: 'מזל־טוב לך, רעייתי, בתך בתיה נשואה לאיש, ליהודי בארץ־ישראל. והנה הדרישה לבוא אליו '.

אותה שעה צר היה לי על אמי המסכנה שפניה הביעו שמחה ועצב יחד. גם מפיה ניטל הדיבור. אך באותו רגע שוב לא היתה לי אמי מקלט מבטחים. כבר זרה היתה לי. שמחה בשמחה לא שלי. ולכן עזבתים, את כולם, ונתרחקתי לקרן־זווית. דומני… כן, יצאתי לחצר ומצאתי אותו משקע בכניסה אל המרתף שהיה מעין שקערורית שרויה בצל ובצינה, ומעליה גגון קטן. ומתחת לגגון משכן־סתר שאינו נראה מלמעלה. עוד בהיותי תינוקת הייתי מתכווצת שם, עוצמת את עיני ונוסעת משם במסילות עשויות זרי־ורדים אל בית־נתיבות רחוק ודמיוני. רגילה הייתי במסעות מבושמים אלה. טיפשונת הייתי ואֵי־מִי נעלם היה נלווה אלי, נאה ומסתורי. וכעת שלח לקרוא לי. ולהיכן הוא מבקש שאבוא? לארץ־ישראל. וכיצד נוסעים שמה? שאלתי את עצמי ביראה, בהתכווצי במשקע הקטן שליד פתח המרתף. מה מראה האיש? שאלתי את עצמי. מי הוא הקורא לעצמו בשם בעלי ומעודי לא ראיתיו?

לאחר שעה קלה התגנבתי בחשאי הביתה, כבשתי את פני בכר מיטתי כמגששת למצוא פינה צוננת, לאחר שכבר חיממתי חלקת־כר אחת…שוב מעיקות המחשבות: ומדוע יקרא לי גבר זר לבוא אליו? ואם לא ראני מעודו מדוע יבחר בי? ומניין לו שמי? ואם ראני פעם מדוע לא פנה אלי בדברים? האלך?

בלבי פנימה ידעתי כי אֵלך. כי אבוא. כי אלך לקראתו כלקראת גורל. אך מה שם אקרא לאיש, ושמו כשמי? נצר רחוק הוא מבני משפחתי שאין יודע עליו? ולמשפחתי הרי אין קרובים בארץ. ומדוע יקרא לי בשם רעייתו? האומנם כדי שאקבל את תעודת־המסע?

ואחרי הרהורים רבים פרשתי את זרועי על הכר, כאומרת להושיטה למרחקים ולומר לאחד נעלם: הנני!

אולם בעוד רגע אימה נופלת עלי, ונדמה לי שהוטלתי לזרועות גרמיות, מחוספסות… של מי? והרי אני מנתקת אותן מעלי ומתחננת: הרף! לא בך בחרתי. אמנם נערה אני מגיטו ורשה, אך לא בך בחרתי! וצמרמורת בגוי כממגע אצבעות לחות, מזיעות. הנח! אני של עצמי, אני. ומי אתה? ואני טרם אהבתיך.

ואז מרימה אני לשהות קלה את פני המחוממות מעל הכר וכובשת אותם שנית

בשיפוליו, ובינתים ניתזת בהם צינה קלה. ודמות הזר המחודשת עולה לנגד עיני. ואז אני מתחננת אל הנעלם: חבקני! כי אני אולי אהבתיך ולא ידעתי? אבל לשאת את עיני מן הכר מתייראת אני, כי אז אפקח עיניים ושוב אדע שלי אין בעל. וקשה לראות שוב את פני אבא ואמא. ואז אני מחליטה: לא אסע למרחקים, יראה אני, יראה. ולאחר החלטתי אני נושאת את עיני מן הכר.

התעקשתי. חיפשו בכל הסביבה אשה אחרת שאולי שמה כשמי, אך לא מצאו. עד שרבים התחילו מחייכים לעומתי ומילמלו: ‘מה יש? מה הבושה? בימינו אין מודיעים להורים דבר. נכנסים אל הרב, כל אחד נוסע לעברו, ואחרי כן נודע הדבר כי הגיעה דרישה מארץ־ישראל, מהבעל. מזל־טוב לך, בתי, מזל־טוב, בתיה!’

ואני, בתיה, יודעת שאין בן־מלך מופיע בימינו רכוב על סוס, ולא במרכבה רתומה לסוסי־תפארה, ואפילו במכונית הדורה. שולח הוא 'דרישה ' וחסל. כאילו אומר בפיו: בואי! ומכתבים לא כתב לי מעולם. הרי אפשר היה לנסות ולכתוב על ידי הצלב האדום. ותמונתו…

ומדוע אעמוד על סף ביתו ואתן בו עיניים תמהות ומבט ראשון, בתולי? האתה זה? ומה אני בעיניך?

יָפה, יפה עד להפליא, יָשיב.

ובעצם לא נכון הדבר, איני יָפה עד להפליא. אין איש מפנה את ראשו להסתכל בי. רק הלה, המתגורר בבית שממול לבית הורי, בעיניו, היה אומר, יפה אני. כך ממש אמר. אבל אם זה האחר קורא לי, בודאי שאני יפה גם בעיניו, בודאי שהוא אוהבני. לא כן? וחשבתי כי בבואי אשאלֵנו: ומתי ראיתני לראשונה, יקירי, אמור לי, מתי? וכך הייתי מהלכת..עד שקיבלתי פקודה מהרשות לצאת לדרך ביום פלוני ובשעה אלמונית.

וביום חורף צונן אך שקוי־שמש, הגעתי אל מחנה [עתלית ] בארץ. איש עדיין לא שאל לי. אך בודאי יבוא עוד מעט, חשבתי, וחרדה גדולה עלתה וצמחה בכל גופי שמא לא אמצא חן בעיניו. ואני עושה את שערי בהקפדה יתרה. לבשתי את שמלתי הסגולה והמנוקדת, זו שאת רואה אותה כעת, כי יודעת אני שהיא הולמת אותי. מתחתיהָ בהקפדה על גופי, נתתי עין בוחנת בגזרתי והרביתי להסתכל בידַי וחייכתי, כי צחורות הן ורכות. הן אושיט לו יד ואומר: שלום יקירי!

כך עברו עלי שעות־ציפיה. עד אשר ראיתי מבעד לסורג אדם הולך וקרב אל המחנה. עיכבו בעדו ולא הניחו לו להיכנס. הוא מסביר ומראה תעודות. ואני נותנת את מבטי בגבר גבה־קומה זה, שגביני עיניו קמוצים משהו ויודעת אני שזה הוא. אלא שהלמות לבי מכבידה עלי. אותו רגע שוב איני יפה בעיני עצמי כלפני רגע, ואני מסתלקת ממקום מארבי בחצר אל הצריף. ואף בצריף מתרחקת אני לקרן־זווית, מתכווצת, ואני כעורה מאד בעינַי… כלומר… לא די יפה, לא יפה די הצורך, המבינה את? ובאותה שעה אני חוששת שאאבד עולם ומלואו בעוד אני מסתתרת בזה. אולי ילך הלה ולא ישוב עוד. וכבר יקר לי במקצת פרופיל כהה זה. לבסוף מרגישה אני שמחפשים את מישהו, אולי אותי, אך איני עוזבת את מקומי. לא אוכל לזוז, מתביישת אנוכי.

‘בתיה, ב־ת־י־ה, קוראים לך להתייצב!’, ואני חיוורת, כנראה, כן, הרגשתי בחיוורוני כאילו התפשט על פני בצמרמורת קלה, ואיני מסוגלת לשאת רגל וללכת. ובכל זאת כנראה שקמתי והלכתי אל המקום שנתבקשתי ללכת. אך תחילה שאלתי: ‘הקוראים לי?’

'לָך. באו לשאול לך '.

‘לשאול לי? וכי מי מכירני כאן?’, מבינה אַת, שכחתי ודיברתי מתוך פיזור־נפש.

'לָך, גברתי, והשואל כנראה גבר יפה־תואר, מקומי '.

וכנרדפת אני הולכת להתייצב. אני קרֵבה. קוראים בשמי, ואני משיבה בעיניים מושפלות: ‘הנני!’

ולפתע נדמה לי שכוח נסתר מרים את עיני. ואני רואה את הגבר הזר רם־הקומה. אלא שפניו מוזרות. ארשת של תימהון ואכזבה בהן. כאילו נטלתי ממנו בזה הרגע את היקר לו. והרי הוא קורע את מבטו הזר מפני, ומסתער בקצף על הממונה: ‘טעות. אין זו אשתי. אני דרשתי את אשתי מפולין ולא את זו. משגה, אני אומר לך, זו אינה רעיתי!’ ומרגישה אנכי שעלי לסייע לאיש זה ולומר משהו אף אני: 'והרי גם אני אמרתי…שם…בְורשה, שלי אין בעל. אינני נשואה ואין ל י לא קרוב ולא מוֹדע בארץ '.

אלא שאני נותנת מבט חמים באיש זה שגורלי זימנני עמו, ומייחלת אני שיבין לרוחי ויסתכל בפני עוד פעם אחת. אולם נוקשה הוא וקדרוּת בפניו.

'זו אינה אשתי, את אשתי דרשתי ולא אותה '.

מדוע הוא מכנני בשם: אותה, מהרהרת אני, הרי גם לי שם. ומדוע יאמר בשאט־נפש: אותה?

‘גם אני אמרתי…’, אני מוסיפה, וכבר פג אותו ריפיון מתוק, וחשה אנכי את עצמי תקיפה יותר, אך שרידי עלבוני עדיין על לשוני, עלבון אשה…הרי את ההיא הוא מבקש ולא אותי. ובכל זאת לא נטל את ידי ולא הרגיעני מעט. מדוע לא נתן בי אף מבט אחד של חסד…ואני כבר יודעת שאיננו נסיך ולא בן־מלך, אלא אדם סתם, המבקש את אשתו. ובכל זאת הן הרביתי להרהר בו במסעי.

אולם משראיתי שנית את פניו הזועמות, נחפזתי לומר: 'אנא, סלח לי, אולם אל תתלה את האשמה בי. אני טענתי את טענותיך, אך איש לא שעה אל דברי. אני אמרתי וחזרתי ואמרתי, שאין לי בעל והם באחת: 'עליך לנסוע אליו, אל בעלך, מיד ‘.’

‘ומדוע נסעת לבעל לא שלך, לבעלה של אחרת?’, הטיח לעומתי, והפעם הסתכל

בי, אלא שמבטו לא חיבבני כלל. ‘מדוע לא הודית, מדוע לא דרשת שיחפשו את אשתי, את זו אשר למענה נועדו התעודות?’

מדוע נסעתי אל בעל לא שלי? הפעם לא ידעתי מה להשיב לו. ומה לי, באמת, שנסעתי אל בעלה של אשה אחרת?

'אילצוני ', מלמלתי חלושות.

‘אבל, גברתי, הן ידעת שאינני בעלך וגזלת איפוא את התעודות מידי אשתי!’

‘גזלתי… את בעלה ממנה… לא גזלתי…את מי גזלתי? אתה הוא שגזלת. אולי אתה גזלת…?’

‘וכי את מי, למשל, גזלתי אני?’, הוא שואל. ואני כבר אינני מסתכלת בו.

'גזלת…את בעלי ממני, את זה שאליו נסעתי '.

‘אינני מבין דבר. יש לך או אין לך בעל?’

‘יש או אין, לא אדע. כנראה שאין. ואני הייתי סבורה שיש…’, והוא הסתכל בי כאילו החליט בנפשו שאיני שפויה בדעתי. ידעתי שנראיתי כאילו ניחתה בי מכה עזה ומבטַי רחוקים מזה והלאה, כי לא רציתי להשאיר בזכרוני את רשמי פניו ומבעם.

'לא, לא, לי אין בעל ', נתעוררתי לבסוף לומר לעבר הממונה על המחנה: ‘אין!’

והלה מהר לעלעל בפספורט שלי: 'העניין אינו בסדר לגמרי, גברתי '.

האיש, כנראה, הסתלק בינתים. לא ראיתיו בלכתו, לא אמר לי דבר, אך שוב לא ראיתיו.

'בבת־ים ישבתי. והנה באתי גם לתל־אביב ', המשיכה. ולאחר שתיקה קצרה ביקשה: 'ואל נא תשאליני אם יש לי או אין לי בעל. כנראה שאין, ואולי יש, כי הרי קראני לבוא אליו, אך כנראה מאס בי. לא אדע מדוע. מאס. מאס בי בתיתו בי את עיניו. כנראה שאינני יפת־תואר. המאס בך פעם גבר ונתן בך מבטֵי אי־רצון? מבט חריף…כאילו הריח חוטמו ספירט. ואנכי צעירה, לא כן? ובכל זאת מאס בי… הוא רק טען: ‘משגה, טעות…’.

ומדוע הביאני הלום? ואני…אינני שפחה בשוק שבודקים את שיניה…אדם אני. לא באתי ממרחקים, מאבא, אמא ואחיות, כדי שימאסו בי…רוצה אני שיאהבוני. יפה הייתי בעיני הצעיר שכננו. ומדוע איני יפה בעיניו של זה? ואני הן לא ביקשתי דבר. הוא שהושיט ידו לאמור: בואי. ובאתי.

אך לא אמר לי: רעייתי! לא אמר…".

איגרות חוה

נובמבר 1943 " גִליונות ". ראו עמ ' 26

‘צבר’ למחצה

דצמבר 1943, " גִליונות ". הדפסה נוספת: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק " בשנת 1947.

מי שלא ראה פקידה למופת, צריך היה להיכנס אל משרדה של יפה…יפה לימדה לשונה לדבר בכמה שפות, אם כי ידיעתה בהן קלושה. …מבטאה מתובל עדיין בשמץ של מבטא רוסי שנותר לה מארץ מוצאה… מרדנותה וחמתה מימי הילדות הניחו מקומם לפיוס שבבגרות, לנימוסים. לאורך־רוח של עירונית שהתחנכה בבית הגון, ולהשלמה מתובלת בשמץ של פחד מהעתיד. אותו עתיד שאינו מחוור לה, אך מוגבל במסגרת של בעל (רצוי מהנדס, רצוי מאד ) וילה, ומסיבות תה, וקפה…

ואותו הבעל, כמנהגו של עולם, בא. נכנס בלוויית מכרו אל משרדה…עיניו מבקשות משען, משהו לאחוז בו בארץ זרה זו, שהגיע אליה באניית־מעפילים טרופה. הוא השתוקק לבית־משפחה מקומית ותיקה…

…אז מרגישה יפה צורך להפריז ולומר שבעצם אינה זקוקה למשכורתה. כי ביתם מלא כל טוּב, אך אינה רוצה לשבת בבית בחיבוק ידיים….מוטב להראות כבת עשירים שכל עולמה קפריזות ושיגעונות…ולאחר שהיתה בטוחה ששיכנעה את בן שיחה שבת־טובים היא — נחה דעתה, ונתחבבה עליה חברתו שבעתיים.

…יפה יפתה, נתלבתה כשלהבת שעמדה לדעוך, נתלקחה בפריחה, המסתירה בחובה צהיבות קלה…

המאורעות נטלו את יפה וסחפוהָ, גרפוהָ, משהו מתחולל סביבה. התרחש שלא בידיעתה, שלא בהשתתפותה כמעט. אם כי היא עצמה נמצאת בתווך.

…נערך משפט. העידו עדים. ודברים רבים שמעה יפה על בעלה שנשלח אחרי־כן לבית הכלא. ומאז ישבה ספונה בביתה וחשבה את מחשבותיה, שהיו דלוחות עד שהדיחה אותן ונשטפו ונצטללו.

חודשים חלפו. האיש שב לביתו…בת־צחוק של עקרת־בית שרויה בפניה…אולם מי שהסתכל בה יפה, ראה שבהוויתה נתגלמה שנית אותה ילדה קטנה שאמרה ביום קיץ בחדר המדרגות הצונן לחברותיה הקטנות:

“לא אנשא לעולם לאיש. כל הגברים בוגדים הם!…”

מנוח ורוחמה

1944, " מאסף דברי סופרים ". הדפסה נוספת: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק " בשנת 1947,

הבחור הרציני, השתקן, שפניו חסרי נוי, אך בת צחוק לו ביישנית וטובה…נכנס לחדר האוכל, לגם מספל התה בנחת יותר מן הרגיל…ולבסוף פצח את פיו והכריז:

“בחורתי עתידה לבוא מהגולה…”

“מנוח 'ל, אתה?”

ושם חיבה זה הנפלט מפי חבר נוגע ללבו של מנוח. הרי איש לא כינהו בשם "מנוחל " מלבד אמו…כל מיני שמות חיבה היו מתנגחים בו, ומסתלקים ממנו הלאה. משום־מה בושו חבריו לכנות גבר בן שלושים ומעלה, בעל גוף גדול וידים מגושמות, בשם חיבה הנאה לנער. וניסיון זה היה מוזר בעיני הכל, אבל כיון שהושמע כאילו הביא עמו רוח חדשה ביחסים עם מנוח…

"נו מה אמרתי! הרי אמרתי שהוא מתגעגע למרחקים, נאמן לאהבה ראשונה ".

"לא אמרתְ. אמרתְ שהוא זקן ברוחו מלאהוב ".

מנוח היה שיחת הכל…

“היכן מנוח?”, החלו לפתע שואלים. כאילו החלו לפתע מרגישים בחסרונו, אף כי עד עכשיו לא היה אכפת להם היכן הוא ומה מעשיו.

…ומנוח לאחר שפתח את פיו ואמר מה שאמר, נשתתק ולא הוסיף עוד דבר, אך עתה לא שעה עוד איש לשתיקתו. להיפך, משום מה נדמה להם לכולם שהוא מרבה להג ומספר משהו בלי סוף.

מנוח התחרט על שדיבר…עתה קמה מהומה כאילו היתה רוחמה באה אל כל אלה.

…בכל הרעש שקם סביבה, אין לו שהות להרהר בה כהלכה…

לולא קראה לו אשה זו בשמו לא היה עולה על דעתו שאשה בשלה זו…היא רוחמה הילדה־אשה שהכירה ואהבה בעיירתו.

…אשה נאה עמדה לפני מנוח. חזהּ נכון. דבריה בטוחים. צחוקה מצלצל. אין בה ממבוכתה של נערה קטנה וביישנית, ושמחתה עליו מבצבצת מפניה. נראה שהוא לה לרצון, אבל עליו חשך משום מה עולמו מיד.

…יחידה היתה רוחמה כנקודה זעירה בחללו של עולם חדש. הושיטה ידיים ומצאה חלל ריק, ממש כמו אז, אחר נסיעתו של מנוח ארצה…

שבוע בגבעה

נובמבר 1944, " גִליונות ". הדפסה נוספת: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק " בשנת 1947.

יוחנן החייל קיבל חופשה לשבוע ימים כדי לשוב ולבקר את חבריו בגבעה. תחילה הגיע מ "אֵי־שם " העִירה, שהה בה שהות קלה, עד שאוטובוס ריק למחצה הסיעו…אל גבעתו. מן הכביש פנה האוטובוס לדרך שאינה סלולה, המעלה ענני אבק אפור…

…הנה בית־הילדים עם גגו השטוח וערוגת הדשא והפרחים שלפניו. הבתים הקטנים והלבנים שגגות אדומים ומשופעים להם…כבר רואים את אשנבי המכבסה, אף צריף הנגריה, ואף את חדר־האוכל עם חלונותיו המרובעים המרובים….

אותה שעה…בשיקול דעת ובעינו הבוחנת של בעל־אחוזה הסוקר את נכסיו, הוא מעיף מבט על ספסל־העץ הכפרי העומד בחורשה הדלילה שעל אֵם הדרך, בספסל השני החבוי וניבט לעבר עמק הזיתים ונחלו הקטן. יוחנן שדבר אינו נעלם מעיניו, רואה שפרוצה הגדר התוחמת בין אדמת השכנים לאדמת הגבעה. האוטובוס פונה ועולה מעלה, וראשוני הגפנים הגדלות במורד החדש שמימין מוריקות כבר בירקוּת בהירה ושקופה למרגלות ברושים חסונים וכהים. ברק של שתי מצבות לבנות בא למטה, זכר לעמירם ולדניאל, הרועים.

האוטובוס קרב אל השער. יוחנן מגחך: הנה אפילו "שביל החמורים ", כך כינוהו על שום ששם האטו החמורים טעוני־התיבות במהלכם והשתהו מעט, כאילו חביב היה עליהם השביל בהרים…

…האוטובוס בא, הוריד את יוחנן בגבעה — והסתלק…

…אך חזר יוחנן וכבר נדמה לו שעל הגבעה צלול האוויר ושקוף יותר, טהור, ונושא צלילים מצלילים שונים, קרובים ואף רחוקים. אל אוזניו כבר נישאים קולות מנגינה, שמנעים רוכב הגמלים המסלסל בגרונו במעלה הדרך אל הכפר הערבי הסמוך. והנה גם צלילי שירת־ערבית מוקדמת, מפי נזירים חיוורים השוכנים במעלה ההר. ונדמה לו שצלצול פעמונים משתהה כאן…והֵדוֹ שוהה בהרים ושוקע בגאיות. ואפילו צלילי־צחוקה של תינוקת שומע יוחנן, הרוכבת על סוס וצוהלת אל אביה האוחז ברסנו. משתאה יוחנן שכל זה מוכר וחדש כאחד. הנה קורא אֵי־מי ממרומי החורשה בשמו: “יו־ח־נ־ן!”, והקול צולל באוזניו כמנגינה צלולה, משתטחת על במות הרים.

והוא משיב ונושא את קולו: “האתה הוא יו־ר־ם!” וקולו נישא ברוח למרחקים…

…עד מהרה טופחת יְבושת בפניו. שפתיו יבשו והוא בולע את רוקו ונושם עמוקות. לא לכך הורגל כעת…במקום שנטו את אוהליהם חיילים. שם קולו של אדם נחבא בד ' אמותיו…

במקלחת חם כתמיד…וכשהוא יוצא החוצה, מסמיק משפשוף המגבת, הוא רואה שחגית הקטנה שמטה את כובעו על פדחתה ומהלכת בגאון: “שמאל־ימין, שמאל־ימין! קדימה צעוד! חת־שתים!”

לאחר שיצא יוחנן אל חבריו נהפך לרשות־הרבים, ולא פסקו שאלות וטפיחות על גב, דברי ליצנות והתגרות. עם עצמו נתייחד רק אחרי ארוחת־הערב, כשהמרצה…הרצה את הרצאתו. אך התחיל זה מדבר, ויוחנן חש ששוב הוא אדם בפני עצמו, שהרשות בידו לתת את עיניו סביבו ולהסתכל בפני חבריו. לראות את פני אורָה, ששמטה את צמותיה הדקות על עורפה, גללה את סליל הצמר הלבן, והחלה סורגת במסרגותיה ומטה אוזן לדברי המרצה. יוחנן קולט מילה מדברי המרצה, אך מיד נישאים הרהוריו מזה והלאה, ונתקלים שוב

בראשה של אורה הסלגלה, משתאים ותוהים: חולצה לבנה שהיא סורגת למי? לעמירם הקטן? לעצמה?…ואולי למישהו מכאן? ושוב גולש מבטו ממנה והלאה. חנה הצהובה (להבדיל בינה לבין חנה השניה ) כחשה, ואור מוזר בעיניה הדלוחות של ציפורה. ומרפקיו של חיים נתונים כמקודם על מפת־השבת שעל השולחן. שער־ראשו הגזוז מזדקר ימינה ושמאלה כאניצי־קש סומרים. ואורה סורגת…

יוחנן עייף. לילה שלפני זה בילה בשמירה…תנומה לוחכת את עפעפיו, וראשה הסגלגל של אורה מתכסה דוק ערפִילי, הנחלק פתאום לשנים ונעלם מתחת לשמורות עיניו הרוטטות. אוזניו מתאטמות, והנה הן כבר חרשות וסתומות. הוא מוחה את קורי התנומה מעיניו, ומשפשפן במבוכה ובחיוך של התנצלות בפני כל.

דברי המרצה הגיעו לקיצם. שוב התעוררות ושיחות, ואחרי־כן יוצאים ונפרדים זה בכה וזה בכה…

פונה יוחנן ימינה ושמאלה, גם אורה התחמקה והלכה לה. כבד עליו גופו משנה כובד, ואינו מבקש אלא מצע להירדם עליו…

כשיצא יוחנן מהחצר עם בוקר ראה את הערפל מתרומם ומסתלק….ישב על סלע והשתוקק שתבוא גם אורה…

היכן אורה? עסוקה היא בעבודתה…

קול רחש אבנים קטנות מדרדרות וציוץ קולות רכים. ילדי ה "גנון " יורדים כפטריות כחולות במלבושיהם הכחולים ובכובעיהם רחבי־השולים. ברגלים יחפות מהלכים התינוקות בשבילי ההרים, פזורים כשיות תמות, וביניהם הגננת ובזרועותיה הקטן החולה שזה עתה ירד מערש־חליו, והוא מוטל בחיקה כטלה חולה… הילדים מגישים אגודות פרחי־שדה קטנים, ממרטים וממוללים בידיהם הקטנות לפעוט החולה הנישא על ידיים, והוא מקבלם בכובד־ראש ובגאווה. ותשוקה עזה תוקפת את יוחנן, ליטול את רוביק הקטן ולשאתו…

בינתיים התרחקו התינוקות ומלמולם לא נשמע עוד…יוחנן מרגיש מחנק בגרונו כאילו היו אלה ילדיו כולם, כי אין לו אחד ביניהם. והפעם נבוך יוחנן. הנה השתוקק לחזור לחופשה על הגבעה. ואל מי בא? אל הגבעה? אל הכל? אמנם כן. אל אורה? במקצת.

ומרחוק, במחנה, שם הוגים בכל עץ שניטע בקרקע זו, בכל שיח, ובים הדרדרים המשתרע כאן לפני כל עין…

יוחנן לא בא לארוחת־הערב…אין הוא רוצה לראות פני איש. ואחר זמן־מה נשמע קול צעדים מאחוריו…קרבה אורה וישבה. היא התמתחה בלאות אל מרפד מחטי־אורן יבשות ואמרה:

"כאן טוב ". "כן, כאן טוב ". ואחרי כן שתקו שניהם.

אִיוושת האילנות נתגבשה. שמש גדולה השפילה לפאתי־מערב, וצללים ליליים כבר ירדו מהרים אל עמקים בגלישה בלתי־פוסקת.

"לא הרבה כתבת ", אמרה אורה.

"לא, לא הרבה ".

"חבל ", אמרה כמצטערת על כך.

"ומה פלא ", המשיך יוחנן כאילו מוכרח היה לומר משהו ולא לעבור בשתיקה על "חבל " מפתיע זה, שבא לו בהיסח־הדעת ונפלט מפיה של אורה.

"מבינה את, לא היה רצון לכתוב מכתב ולהתחיל ב 'חברים, אני בקו הבריאות '… כך כותבים פעם, פעמיים ולא יותר. שם, מבינה את, בצבא, הכל מקבל פנים אחרות. שם כותב סקוטי צנום למרחקים ‘אמא יקרה!’…כך. ואני איני כותב. כי לי אולי שוב אין אֵם במרחקים. כבר אין. ולכתוב 'חברים ' אין רצון, ובעצם אין כל טעם.

הנה, למשל, שואל אותך חבר חייל: ‘הי, בחור, אתה כותב איגרת?’ והוא מחייך חיוך כבוש. ואני רוצה לומר לו 'אל תכבוש חיוכך כמגלה סוד '. ותחת זה אני אומר לו בקול רם: ‘אידיוט, אני כותב אל חברַי!’ ומיד הוא נד לי בראש: 'מסכן! אפילו נפש אחת קרובה אין לו '. כי הרבים שלי אינם מוצאים חן בעיניו. הוא מבין לשון יחיד. ולכן, אורה, מאסתי באיגרות ולא כתבתי. כי הנה יענה לי זה וישיב זה ואני איני יודע ממי יש לי לצפות לתשובה. ואת, אורה, עצלה מאד, אינך אוהבת לכתוב, אפילו לא אל חייל מסכן במדבר ".

ויוחנן מרגיש שדיבר הרבה, יתר על המידה. והוא משתתק. אולי יבוא תורה של אורה ותאמר משהו. אך כיוון שהיא שותקת הוא חש מועקה, נאבק בינו לבין עצמו, ופותח שוב את פיו לדבר.

"הנה, בדרך משל, ראיתי חייל אחד כותב אל ילדו ומצייר לו ציורים קטנים. ותצחקי לי או לא, לבי נצבט בקרבי. אני מיטיב לצייר ממנו, אך למי יש חפץ בציורי, למי אשלחם? כן, לילדי הגבעה… כך מציירים פעם, פעמיים וחסל. לכל לא אצייר פעמים רבות, מחשש פן אהיה לטורח. ולאחד הייתי מצייר בלי סוף. וכך, אורה, לא הרביתי לכתוב ".

ואורה עדיין שותקת. ושניהם רואים באותו רגע את נעמי יוצאת לטיול הבדידות שלה…

“הנה, מדוע לא כתבת לה?”…

"…היא ממררת בבכי גם כשעיניה מחייכות. היא תזיל דמעה על מכתבי, סתם ככה, ללא כל טעם מיוחד. ואני איני רוצה בדמעות. רוצה אני בבת־צחק שלוה, ילדותית, כמעט כזו… שלך ".

אמר, התחלחל, ומיד החליט כי טוב הדבר שאמר סוף סוף מה שאמר…

…ולפתע אמרה…על ילדה עמירם, שנולד לאחר שעמירם אביו נפל..: "כשהשכבתי היום את עמירם לישון שאלני כרגיל שאלות לרוב. למשל: מי הוא 'אבא ' של העץ?

וכמעט שרציתי להשיב את התשובה שהשיבה פעם אמי על שאלתי: האלוהים. ולא משום שכך כתוב בבראשית, אלא משום שהעצים כאן אצלנו כמהים אל־על, וכלום נוכל להניח שאינם נמשכים אל בוראם, מקיימם, מקורם?"

מחבב היה יוחנן את אורה חיבה כפולה בדברה על ילדה, על עמירם. כי אותה שעה היתה אף היא נעשית כפעוטה השואלת את שאלותיו־שאלותיה, תמהה כמוהו על עולם וברואיו, ומקשה על הכל בעיני פליאה, מדברת כדרך דיבורו, תמה וזכה כמוהו, וצוחקת את צחוקו התמים. אם משום שסיגלה לה את תכונותיו מתוך הרגל, ואם משום שלא שכחה עוד תכונות־ילדות שדבקו בה לעד…

ואורה מצפה לתשובה, מבקשת מאיש שיחה שיפתור לה ולילדה את חידות הבריאה כי רבו. ויוחנן, שחזר מעם רובים, אנשי־צבא ולילות־שמירה, ושכח מלמול ופטפוט תינוקות, חרד כעת לפצות פה, לחלל קודש בהבל־פיו. והוא מחייך את חיוכו הגברי, הקשיש…לבסוף הוא לובש עוז ואומר:

“אורה…יש, יש ואני עצמי מאמין עם עמירם הקטן שלך ועימך, שכל מה שאת אומרת אמת ויציב. מאמין אני אז וסוגד לכל אילן, וכל שיח יציר־שמים, משתחווה בלבי לשמים ולארץ, אך…איני סולח ואיני מוחל להם שעלי לבלות את לילותי בשמירה עגומה, בנשיאת הרובה ובצחוק חיילים. איני סולח לארץ החונקת ילל־קורבנות־חיים. איני סולח לשמים בהירים ביום עלטה. אולי סולח אני למוות גואל, אבל לא אסלח לחיי גסיסה. איני סולח לקטן עוון החיה הרעה שבגדול, בבוגר. איני סולח אפילו לפעוט, שגדול יהיה ובלבו מזימות רצח ודם. כי בלבב כל אדם החיה הרעה אשר טרפה את חיי עמירם אבי ילדך…האמנם, אורה, צמא אלוהיך לטרף?”

אורה שתקה, מבוהלת, נפחדת, ולבסוף נתנה בו מבט מפציר שלא יניחנה בכך, כאומרת: דבר יוחנן, דבר עוד ועוד, כלום עד הלום הבאתָני?

ואז הוא ממשיך: "ויש ואני שוקע בהרהורי אגדה ודמיון. אולי לנשמות הוא זקוק אלוהינו. לנשמות זכות שעליו לגלגלן לגופי תינוקות זכים שיולדו על אדמת מולדת. שמא יעלה ארצה נשמות בלבד ללא גוף? נפשות שנתערטלו מגשמיות, שתהיינה מעיקות, ממררות בבכי בקרבנו, מבכות בינינו את ימיהן שלא תמו. ומה בצע בנפשות בלבד, בנשמות תועות בעולם? מה בצע בהן, שהגיגן ממלא את האוויר, את רוחנו, את הרהורינו, את הגיגינו, וידיים אין להן לחרוש, לבנות, לסקל, ואפילו, ואפילו לשווע ולפרשן כלפי על, אין, אין…והן רק מרפות את ידינו, ידי החיים. כשתוקפות עלי מחשבותי, יש ואני תר אחריהן, אחר נשמות ברוֹת עולות מעמקי אדמה, ממצולות ים ומהריסות…כי מתו באִיבן ולא הלכו מזה, כי רק מגופן נתערטלו, ושרדו כצבא מתים־חיים ". וכך שקע קולו של יוחנן, נתרוקן מצלילו, כמו אפסה כל חיוניותו…

ואורה כאילו ניטל הדיבור מפיה. נתבהלה מסיוט הנשמות, ונאחזה בחרדה בזרועו

של יוחנן שלמדה לאחוז ברובה. אורה נתייראה פן גם תינוקה ימות באיבּוֹ. ויוחנן לא ידע אם ממורא היא לופתת את זרועו, אם מחיבה. וידו עוד נוקשה כמקודם, יד מחזיקה ברובה.

…ואורה לחשה כמתנצחת עמו: "ואני שומעת קול החיים ".

"לא כן אנוכי ", לחש יוחנן…

"מחר תרד לכרם ", אמרה לו.

"לשווא. ריח שימורים בנחירי, ריח קופסות השימורים אשר לנו ".

"לגן הפירות נלך ", אמרה, "וניקח עמנו את עמירם הקטן ". נוגה הסהר נח על פני הדרך הלבנה העולה אל הגבעה.

"נלך, יוחנן ", אמרה. והוא נתלווה אליה כבריה ציתנית וזרועותיו שלובות. וכששילבה את זרועה בזרועו, כאילו הובילה אל עבר פתחי שמים. רגליהם בוססו באבק הלבן הטבול אור סהר. ויוחנן ידע…עוד יום ועוד יום, ושעת שובו אל המחנה קרובה.

ושוב בוקר בגבעה…ובדימיונו מופיע אחיו הצעיר ממנו, מסתכל בו באותו המבט המיוחד לו, שמחציתו בו ומחציתו בחפץ מן הצד, מאחוריו. והקרקע כבר נשמטת מתחת לרגליו. מחזיקה אמא בקצה מכנסיו, כשם שנוהגת היתה לעשות כשרצה לברוח ולהתחמק מידיה. מחזיקה בו ואינה מרפה. ובכל זאת איננו, נעלם. ולא די בזה, והנה יוחנן עצמו חש שהוא בדול ותלוש מכלל העולם, נישא על מרבד־קסמים. והמרבד אולי אינו מרבד אלא גבעה קטנה שמלבדה אין דבר, רק שמים ואוויר, אוויר תכלכל ומתמשך סביב סביב. והארץ מתחת גדולה, רחבה ורחוקה, על הריה, עציה ונהרותיה ועל כל החי שבה. ויוחנן איננו יודע מה צו יתן למרבדו המעופף. שמא יאמר לו: רד לאותה עיירה קטנה עם בית־הכנסת — בניין־עץ שהפך אסם־חיטים. אותו מקום בו התחנן, בהיותו ילד, בדמעות רותחות: “אנא, אלהים, תן בריאות לאבי, כי אבי חולה ואין מרפא!” ושם באותו מעמד מחה את דמעותיו, כי היה בטוח שתפילתו נתקבלה. ובשובו היה שמח ולבו טוב עליו, ודודתו גוערת בו על שאינו מתעצב כלל על אביו החולה. אותו בית־כנסת שהשכינה שורה בו, והיא עדיין מתלבטת מעליו, אם כי הפך זה מכבר לממגורה — ואינה מוצאת לה מנוח. שמא יקח אותה, הוא, יוחנן, וישאנה עמו?

כנראה שנמנם, ישן וחלם חלומות. כי את אחיו ראה ניצב בראש הר גבוה, מתנשא מעל כיכר־דשא, והנה הוא נופל התהומה. ויוחנן מתרוצץ ומחפש רופא, מציל, שיציל את אחיו. והנה הוא רואה שנים יושבים והאחד עוטה לבנים. וזה נלווה אליו והם מקיפים את ההר, מקיפים והולכים, אך את אחיו של יוחנן אינם רואים. הנה הגיעו למרגלות ההר, ראו גיא עמוק, אך הנער איננו. כאילו צלל באדמת האחו הירוקה.

יוחנן משפשף את עיניו, מציץ במשטח הסלעים סביבו ואינו רוצה עוד לחלום

חלומות. מוטב שתבוא אורה ותפטפט. מוטב שיראה על ידו בשר־ודם ולא דמויות ערטילאיות. כלום לזה מנוחה יקרא?…

ושוב מייחל יוחנן שתבוא אורה…אורה זו בודאי תשלב זרועה בזרועו אך לא תִישק לו לעולם…

היא מלחשת:"דבֵּר, דבר, אוהבת אני להקשיב לדבריך, אך כשאתה מחבקני אתה דומה לעכביש גדול האורג את קוּריו סביבי "…בלי להבין לרוחו…כי אכזרית אורה כעמירם ילדה, ברמסו רמש בכף־רגלו הקטנה. ומאז נהרג הרועה, הבחור של אורה, אין היא רואה עוד כל אדם בפני עצמו, אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה את כל בני־האדם יחדיו, שיעמדו כנֵד אחד מזה, והיא מזה. וכשיוחנן פושט יד לקראתה, היא מפרפרת, מפרפרת במין מערבולת משלה, סמויה מן העין, ואינה רוצה להחלץ ממנה. כי טוב לה במערבולת זו של דמיונות העבר, ההווה והעתיד המעורפל. אין־אונים הוא יוחנן, ולא יבין לרוּחה. וכך הוא בא אל הגבעה וחוזר אל מחנו כלעומת שבא. והוא ירא אפילו לכתוב לה איגרת.

…עוד מעט ועליו לשוב אל המחנה, לשוב להרהורי לילה וחרדה לבואו אל הגבעה… יביא עמו מטען לילות־מחנה, לגימת בירה באולם ה "נאפי " — יוחנן מאצל מכונות־יריה ורובים, מאצל צעד־בסך והצדעה, ומאצל בדידות וערגה הביתה, אל מולדת, אל אמונה, געגועים אל גבעה. קטנות שבחיים קיבלו בעיניו משמעות חדשה. וחפץ שהחזיקה בו אורה ושאפשר לקחתו, להסתירו ולהביאו אל המחנה למשמרת, נהפך למתת אלוהַ ממעל, לקודש־קודשים.

עייף יוחנן מחיטוטים בנפשו, ושם את פניו לעבר צריפו של עובדיה הסנדלר…באתי לפטפט מעט, לשוחח, עליך, על חסיה שלך, על ניצה הקטנה ועל כל המקנה והטף אשר לרגליך, הרי בעל אתה בעמיך, עובדיה.

“נו, כן… בודאי…”

“חסיה קצת צהבהבת…”

"המ… נכנסה להריון "

"כך, יורש־עצר יוולד לך, עובדיה "

“ואתה מה, הולך בטל. קח את אורה וראה עמה חיים. בחיי, נמאסתם עלי שניכם. היא עצובה בלעדיך ואומרת שאין עם מי לטייל למטה, בדרך אל החורשה…”. היא רוטנת: "יוחנן איננו ועל כולכם קפצה זקנה “. ומיד היא מאיימת שתלך מכאן. אך היא לא תלך, לא תלך. לעולם לא תלך שכמותה מן הגבעה…”.

…ולפתע גומלת החלטה בלבו של יוחנן. מיד יחפש את אורה, יבקשנה, ואם אך ימצאנה יאמר לה כל מה שהרה והגה בלילות של המחנה. יוחנן מחפש את אורה ואינו מוצא. מחר עליו לצאת מן הגבעה ולשוב אל מחנהו..אולי ירחיק אל ארצות נכר, ומשם יכתוב מכתב אחד או שנים במעטפות ירוקות, ושוב יערוג אל הגבעה.

עדיין יוחנן יושב על סלע, משקיף במורד הגבעה, ולפתע הוא יודע שאורה יושבת לצדו והוא אומר לה רק אחת: "אורה, מחר אני נוסע ".

ואורה שותקת. היא יודעת. רוצה היא לומר לו משהו מלבב ואינה יודעת מה. רוצה היא, כצועניה, לנחש לו רוב טובה. ולהבטיחו… לא, לא תבטיחו דבר! ואותה שעה אין אורה חשה שיוחנן נוטל ידה ומנשק לה. כבת־שועים קדומה שאינה יודעת שמנשקים את שולי שמלתה. ורק אחת יודעת אורה, שאוהבים אותה, אוהבים אותה, והיא עצמה רחוקה מזה והלאה.

"אורה ", אומר יוחנן, "הייתי רוצה שאלוהים גדול שלי ייטע בך מרגש ההשתרשות, ההתערות…ולא רק מהכמיהה והערגה למרחקים ".

באותו רגע פוקחת אורה עינים ומסתכלת בו: "מחר גם אתה תלך למרחקים. אולי אשא אליך ערגתי, איני יודעת…אך שמע, יוחנן, אם תרחיק לכת, ותגיע עד מחילה באדמה אשר בה מסתתרים יהודים באירופה, ואם תמצא שם ילד יהודי אכול פחד־מות, טול את ראשו בין ידיך ונשק לו מנשיקתי, מנשיקת־פי ". ואורה מנשקת ליוחנן.

למחרת נסע יוחנן מגבעה. ההעניק לו אלוהיו מברכתו?

אלמנוּת

מרץ 1945, " גִליונות ". הדפסות נוספות: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק " בשנת 1947, " שאני אדמה ואדם — סיפורי נשים עד קום המדינה " 2003 מאת יפה ברלוביץ.

…על כותלי חדרה תלה בעל הבית, האמן, את תמונותיו, כי כבר צר המקום בין כותלי ביתו שלו…בלי לשאול את פיה אם ישרו בעיניה, ואם התחבבו עליה נופיו שצייר. ולאלמנה נמוכת־הקומה, הלבושה שחורים, בעלת השיער המאפיר, היושבת לפני התמונה הגדולה, התלויה על הכותל בחדרה, נדמה, כאילו הושיבוה על בימה, ושמו את התמונה הגדולה לתפאורה. וכך עליה לשבת תמיד לעיני כל, בלי שתהיה לה בחדרה פינה משלה לחסות בה בהחבא…ואינה מוצאת שעל אדמה, אלא כדי להציג בו את כף רגלה, אך לא את כלל גופה.

ומידי היכנסה החדרה, תתנשא לפניה התמונה…בלהט החמה בין הריסות בתיה [של ירושלים ], וברקיע מאהיל על מקדשים שיש בה ושהיו בה, על משכנות דחוסים מעבר לשער־העץ שבחומה, על עליות, יציעים, וצריחי מסגדים…ועומדת האשה נפעמת בפתח חדרה, ביתה שלה, ואינה יודעת אם נכנסה, אם יצאה, כי הפתח עדיין פתוח. ירושלים מזה וירושלים מזה והיא בתווך, קטנה, אלמונית ולובשת בגדי אלמנוּת.

…כותל המזרח קודש לתמונה הגדולה…על שולחנה מנגד תמונת האיש

[הפרופסור ] מזה ותמונת הבן מזה, וראשה השב בתווך…יושבת במנוחת נפש שלא ידעה כמוה.

…כשאך הגיעו ארצה ועוד ישבו בבית ידידים, החל בנה מאחֵר לשוב, הולך ושוכח לצאת עם אמו לטייל כדרכו, ועליצותו פגה. ואחרי זמן קצר מאד, בא והציג לפני אמו, אותה אשה בעלת שער אדמוני, דקת־גיזרה ותימורה, אשה יפה במיטב שנותיה, פורחת אך זרה ומחרידה בפריחתה הבשלה. ואז ידעה שנגזר עליה שלא צעירה תמה ורכה תהיה כלתה, כי־אם אשה זו, הקשישה מבנה, השופעת ביטחון וניסיון־חיים, וחולין בעיניה האפורות.

ואחרי־כן הביאה עמה האשה הזרה את בנה הקטן, והחמות־לעתיד ליטפה את ראשו, שאלה לשמו, חייכה חיוך מבוכה ותוגה בלבה. ולא עוד אלא שחרדה מפני כלתה, אותה חרדה שהרגישה אחרי־כן תמיד במעמדה, בבואה לבקר בבית בנה. כאילו נבוכה, נתביישה בפני עצמה, ולמרות שנות השיבה שלה היתה בפניה כנערה רכה ופותה, שקוֹלה אינו נשמע לה, נצרך ונחנק בחובה. כי עין בוחנת ונוקבת לכלתה, או עין מתעלמת, מרחיקה ראות, מסולקת מזה והלאה, כדוחה את כל הקרֵב אליה. נתבלבלה דעתה ולא ידעה מה לאשה זו ולבנה.

וכשסירבה הזקנה לשבת עימהם בביתם, קיבלה כלתה את פרישתה מהם בשיוויון־נפש, כאלו אמרה: תעשה כרצונה. ורואה האם שבנה מֵֵיצר, שכן רוצה הוא שתשבנה שתיהן בביתו, כבאותם הימים ההם שישב עם אמו, אולם כיוון שאשתו מרוצה משתתק אף הוא, ואינו מפציר באמו ורק דואג לסידורה.

“בירושלים!” מבקשת היא. "זה מכבר חלמתי לשבת בירושלים ". ומאָז היא יושבת בירושלים.

נולד הנכד, והבן דעתו נתונה לרעייתו ולילדו. יושב תמיד ותולה את עיניו בה, ברעייתו הבהירה והנאה, שלאוּת־חיים כבדה נסוכה על פניה החרושים פה ושם קמטים דקים, כצללים קלושים. אותה שעה קשה לה להיות נטולת מבטו, כעציץ נשכח בקרן־זווית אפלה של בית…

וכשמגיעה הזקנה לשכונה שבתיה הקטנים עטורים גינות קטנות ועצי־פרי, היא משכיחה מלבה את שלוותה העמוקה של ירושלים הסלעית, מריחה כבר…לחוּת־הים, ומצפה לפגישה באותו שמץ של חרדה הידועה לה מביקורים קודמים. ליד פשפש־הגן היא ניצבת, יראה להיכנס פנימה במפתיע, משתוקקת שיבחינו בה מן החלון ויחושו לקראתה להקביל את פניה. אך בחלון לא נראה איש. המרפסת ריקה. רק חתולה שעל המדרגות רואה בה זרה ונוכריה, ומהססת אם להימלט, או להוסיף ולרבוץ ולהניח לנוכריה לעבור על פניה בלי למוש ממקומה.

כך עומדת האם מהססת…

… פתח הקטן את הדלת והזקנה תפסתהו. מחבקת את גופו הקטן, מאמצת אותו אל לבה. אך אחר־כך נשאה את עיניה מאחרי גבו, וראתה את עיני כלתה האפורות מחייכות לעומתה בחיוכה הצונן והיפה, שככל שהוא קר כן הוא דוחה ומקרב כאחד, דוחה ומרבה צערו של אדם, מושך ומפיח בו גלים של חדווה.

מה יפה היא — מהרהרת האם בתחושת־בהלה סתומה…

…בינתיים מתנהלת שיחה קלושה. הכלה מספרת שהבן לא יבוא לשבת זו. לא יבוא. ואין הזקנה קולטת עדיין את מוראן של מלים אלה, כאילו היו חלל ריק וחסר־מובן.

"אה, מה? לא יבוא? מה אמרה? לא יבוא? אה, לא יבוא ".

ועכשיו הבינה. לא יבוא הבן….

… נרות דולקים ומפיצים אור זהוב וקלוש רק בקרבתם הם, ושאָר החדר נתון באפלולית. משום־מה אין מעלים אור. הכלה אינה זעה ממקומה. דממה קפואה וזָרוּת. הזקנה נותנת מבט בנרות המבליחים, הזרים: מי הדליק אִיתה? מי בירך? שִיני הילדים נוגסות בשוקולדה מתוך מצמוץ שפתים. אך גם הקטנים נשתתקו מרוב הדממה.

"כן ", מתעוררת הכלה מהזיותיה בהברה קצרה, מוחלטת וכמוסה.

וביום א ' שוב מזוודתה של הזקנה בידה, היא נוסעת לביתה. גופה כבר עליה במקצת ופניה לֵאים כלאחר נדודי־שינה. אולי השפיעה עליה לרעה הלחוּת, אקלים השפלה? ואולי… לא, היא מגרשת מחשבה זו מלבה, מה יפה ונעים בבית בנה, עם כלתה ונכדה! ואם רגליה וידיה כבדו, אין זאת כי התרגלה לאווירה של ירושלים, כמהה אל חדרה בחצר הירושלמית העתיקה, עם תמונותיו הגדולות, עם חלונן היחיד הנשקף אל חומת־אבן, אל רקיע כחול מִכְחוֹל, ועציצים פורחים על אַדנו.

ובכל זאת לבה כבד עליה. לא ראתה את בנה, נערה היפהפה, העובד בדרומה של הארץ. לא ראתה פניו הטובים גחונים על שלה, מתחככים בלחיָה. ואם כי שוב אינו עושה זאת כיום — די במראה לחיוֹ בלבד להזכיר נשכחות.

…והאלמנה שבה למקומה, אל חצרה, אל כּוּכָה, אל תמונות בעלה הפרופסור ובנה שעל שולחנה, אל כתבי־היד, אל צלילי התזמורת המגיעים מן האולם הסמוך. ובהיכּנסה אל חדרה, ובשוכבה על ספתה היא מלחשת: “כך טוב, כך טוב!”

ולעת ערב, בהשתרעה על מצעה, בהִימוג נוף ירושלים ותפארתו מעיני בשר־ודם, ובהִישמע צלילים חדשים־ישנים… ממלמלת האלמנה עוד לפני שניטל הדיבור מפיה: “כך טוב! כך טוב!”, ואחרי כן נחבא קולה בין צלילים, ואיננו…

וכעת לא כלום

דצמבר 1945, " גִליונות " הדפסה ראשונה. הדפסה נוספת: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק "

בשנת 1947.

בבקר יוצא נחום שחורי לעבודתו בשעה מוקדמת…צוחקים ומלגלגים עליו, שלעת ערב בְּגבור שממונו, הוא גורר את רגליו אל המוסך לראות בשלומן של המכוניות, כאילו היו יצורים חיים…אותה שעה נמים בבתי הילדים הפעוטות והתינוקות, ילדים וילדות, ונשימה קצובה המגיעה אליו כבאורח פלא מזכירה את הללו שלו ושל שפרה, שהלכו ואינם עוד.

שְבי צילה…וצילה שותקת תחילה שתיקה קלה, אינה נענית מיד, ולפתע פותחת בזמר והוא מלווה את זמרתה בצליל כבד…צילה שרה מנגינות נושנות, אין נחום יודע מה טיבן…התפרקדה צילה על הספה לרוחבה, הרחק ממנו. נשתטח גופה המלא, נתכרבלה כל ישותה הנשית בחללה של הסוכה, עד שראה נחום לפניו את רעייתו שפרה, חיננית ומלאה כצילה זו…

מתכנסת לפתע ידה כולה בידו הגדולה נקמצת נבלעת ונעלמת…

“צילה, ואולי הכל חלום טרוף? אמרי אולי חסר־דיעה אני ולא היה מאומה, לא שפרה, לא דן, לא גדעון ולא צביה?”

אותה שעה אין צילה יודעת מה טוב יותר לומר לו, שהיו או שלא היו, ושואלת את עצמה כיצד לנחמו בצערו. תוך כדי כך היא ממלמלת ביראה סתומה: “אולי, אולי דווקא היו, זאת אומרת, לא היו, כלומר היו, יהיו…”.

עד שדעתה מתבלבלת עליה כליל, ובבהלה היא מנסה לשחרר את ידה. אצבעותיה הקצרות נאבקות כתאבות להינתק משלו, ומגע ידה בידו מחכך, מגפף…

…בתרמיל הקטן שבפינה יצאו במחול צעצועי פעוטות, בובה מרוטה, מכונית קטנה ולה שלושה גלגלים ומריצה קטנה שידיתהּ נשברה. אותה שעה יצאה הבובה מהתרמיל, הכניסה את המכונית הקטנה לתוך המריצה והחלה דוחפת ודוחקת את מטענה לפניה…נחום רוצה לעצור בעדה…ואינו יכול להניע יד או רגל….

הוא יושב ועובד באשמורת השלישית לא עבודת יום אלא עבודת נֶחמה, המנחמת אותו בשממונו. ומוחו רֵיק, חלול. ורק נדמה לו ששפרה אשתו שנסעה עם הילדים לבקר את הוריה הזקנים בפולין וניספו…מסדרת, מפנה, מנקה…ומלחשת: הַס. הַס. פן תעיר את הילדים.

לב נבוך 1946

"כנסת לזכר ח "נ ביאליק ". הדפסות נוספות: בקובץ הסיפורים "היאור הירוק " בשנת 1947, " שאני אדמה ואדם — סיפורי נשים עד קום המדינה " 2003, מאת פרופ ' יפה ברלוביץ.

…אמנם רבים נהנים מרווחי מלחמה, אך שכרו של יאיר דל. וכשהוא רואה מוֹתרות שנוהגים בני אדם בעצמם, הוא פורש את כפיו ביאוש: כנראה, חדל־אישים אני…ולחפש עבודה אחרת אי אפשר, מיד יכבדוךָ בתואר "משתמט " ויצוּו בשלטי־בד לבנים כתובים אותיות כחולות: לצבא — לֵך! כאילו בא מי ליטול מהם עצה…

…ובינתים נעשות חליפותיו של יאיר דהות ובלות עליו ומלבושיה של נעמי אף הם דהים ובלים, ואף קישוטי־הלוואי שהיא מוסיפה להם אינם מועילים עוד הרבה. וּמשבּלה המסגרת, בלה הדמות….ואף כי היא יודעת, שיאיר זה הוא צעיר שחצן במקצת, יהיר ובוטח בעצמו…חביבה עליה קרבתו…ויאיר מסלק את עיניו מאשתו, כאומר לעשות עמה חסד לא לראותה בנבלותה….

ולא די בכך, שהיא הולכת ודהה בנפש ובמלבוש, נפתחה עליה הרעה מלמעלה, מהדיוטה ⁴⁶¹ השלישית של בית מגוריה, בצורה אשה אחת, שכנה [לאה ]. מדוע זכתה אשה זו לכל הדרו וזיוו של עולם, אין נעמי יודעת. אך ברדתה ובעלותה, היא כלילת־תפארת עטורה קסמי מעילים, כובעים, חריטים כסיות, גרבי משי משופרא דשופרא, הדרת־מלכים מהלכת על שתים…השכנה מלמטה מבחינה בהיבהוב הברק שבעיניה של נעמי ואומרת כאילו נשאלה: "כל זה משם … משׂפת־הים ".

…נעמי נרדמה וקדֵשות רקדו לפני עשתורת, ואסתר המלכה, לבושה בגדי מלכות, שוטטה, כשהיא מנענעת את ירכיה וגלי הים לוחכים רגליה, לוחכים וסוגדים לה…

למראה קצין של הצִי, לבוש מדיו הכחולים וזקנקנו הבהיר והמחודד, היא מתחלחלת. הוא מֵסב ליד שולחן סמוך, מסיר את כובעו ומגלה את שׂיער־ראשׁו הגזוז, ממצמץ בעיני בן־הצפון שלא הסכין לאור המסנוֵר, ועוד מעט והוא משקיע את פניו עד עיניו בכוס־בירה גדולה….ונעמי רואה שפניו בהירים, כמו נקלפו והקרימו עור חדש, ומין קדמוניות שופעת מזקנו זה, זקן קטן עם פרצוף — דווקא עם פרצוף של ישו, היא מהרהרת, כבתמונות הקדושים….וכאשר קרב לא ידעה מה שאלה שאל, היא רק רצתה ללכת מִזה ולא להסב עם הנוכרי, רצתה לברוח, אבל נכלמה — חששה להכלימו — ונשארה יושבת ומאזינה לצלילי לשון נוכריה ולא־מובנת. אכן, בעצם נאבקה נעמי אותה שעה ביאיר, בלאה, ביאיר ובלאה יחדיו, בעשתורת ובאסתר המלכה, ושמעה רק בְּליל־מלים עולה מפי הנוכרי בלי הבין דבר. ויודעת נעמי, שהוגש לה משקה, ואחר־כן צחקה, השד יודע על מה צחקה, אולי על זקנו של זה ופרצופו הקדוש,… תקליט בודד צירצר זמר־מחול איטלקי של ימי המלחמה — קדושה וטומאה כרוכות יחדיו: "הוֹי, מְר־יָה מַג־ד־לֵי־נָה "…

נעמי כִּיזבה ליאיר וסיפרה, שהיא מטיילת עם ילדים על שפת הים ומקבלת משכורת גדולה של ימי מלחמה. אך לעת לילה כשבעל־ביתם הדר מעבר למחיצת הקיר, הנתין האמריקאי, היה ניצב דום, לבוש פיג 'מה, ושר את ההמנון האמריקאי לאות נאמנות לארץ נתינותו, רעדה נעמי ומיהרה להצטמצם במיטתה. כאילו הציג הלה גדוד אנשי־צבא, השרים את הימנונם בפתח ביתה.

…ויאיר גוחֵן עליה בדאגה: “מה לך, נעמי, שאת רועדת ככה?”

וכשהצטננה וחלתה והיתה מוטלת במיטתה ימים ארוכים ולא אבתה לקום, באו שוב, ימי מחסור ודאגה. אך הפעם, שוב לא אכפת לה דבר…

יאיר מתקין תבשילים, מכבד את הבית, קונה בחנות. ובחדר דממה. נעמי שׂרועה במיטתה ואפילו מתעצלת להניע את לשונה ולדבר. עד שצץ רעיון במוחו של יאיר אשר נואש מעושר, מבית בן שלוש דיוטות בעיר ומחיי בטלן מתקיים על נכסיו, והתחיל מאיץ בנעמי: “נלך לקיבוץ! כעת קל להתקבל שם, יש מחסור בידים עובדות.”

וכשנעמי מתעקשת ואינה רוצה, הוא מפציר בה: "ולא תצטרכי לנהל משק בית, תוכלי לקרוא ספרים, לסרוג ולטייל ". ובינו לבין עצמו הוא חושב: ולא תהיי מוטלת במיטה, כי תעבדי ככל השאר.

…שעלתה בסולם דק ותלול על גג הבריכה — בניין מעוגל ואטום — ראתה מלמעלה יישוב מתוקן, שבתיו נצבים במשטר, לפי תוכנית…קול זעקות משונות עולות משם. שמעה את קולו של משה 'לה הקטן, שהגיע עם אמו למקום אחריה, ונמצא עדיין ב “איזולציה ⁴⁶²”, בלשון המקום, וטרם הוכנס לבית הילדים, והוא מצעק ופולט מלים גרמניות משובשות. הציצה מבעד לזכוכית הטבועה בדלת וראתה שהוא עומד ומכה את שרה 'לה, אף היא ילדה פליטה, והיא כובשת את כאבה ואינה פוצה פה. התפרצה נעמי פנימה, תפשׂה בידו וגערה בו: “מה אתה עושה, משה 'לה?”

והקטן העמיד עליה פנים תמהות, שמבוגרת היא כמו אמא ואינה מבינה דבר: "את לא מבינה כלום ", אמר. "זה הכל בצחוק. אני הֶר שׁוּלְצֶה, גרמני, אנחנו משׂחקים במחנה והיא יהודי. ולכן אני מכה אותה ולה אסור לצעוק, כי אם לא כן אמית אותה ".

ושרה 'לה מנענעת בראשה, מסכימה: "נכון ". ופניה סמוקים, כאובים, ולהט כבוש

בעיניה. היכן קלטה להט זה? שואלת עצמה נעמי, מין גְבורה אילמת בתינוקת זו!

"כך אסור לשחק ", מתרעמת נעמי, "לא יפה להיות גרמני, אפילו לא במשׂחק ".

ומשה 'לה כבר שוכח את תפקידו, ובאותה קלות של התאקלמות והרגל לכל מצב חדש, הוא כבר מרבה דברים על נעליו, מקור גאותו: “רואה את, אלה נעלי, הן אמריקאיות, באמת, תשאלי את אמא! וכאשר אבוא לתל־אביב יהיו לי הרבה דברים, באמת יהיו!”

“ולמה לא תישאר כאן, משה 'לה?”

“כן, באמת למה?”, שואלת גם שרה 'לה שאלה שכנראה העסיקה את מוחה.

"בתל־אביב אחרת ", עונה משה 'לה, “אני כבר הייתי שם. שם גרים יחד עם אמא כמו במחנה, ולא כמו פה עם הרבה ילדים, בלי אמא. אני רוצה להיות יחד עם אמא …”.

ואותה שעה מהרהרת נעמי, שאולי באמת יפה לעבוד בבית־הילדים עם משה 'לה ושרה 'לה כאלה, מתבוננת בהם, יושבת עמם והמהרהרת את הרהוריה, ואינה מרגישה כלל, שהקטנים שואלים אותה וחוזרים ושואלים.

“באיזו מחנה היית אָת?”, הם שואלים, כאילו על כל אדם לבוא מאיזה מחנה, ואי אפשר אחרת.

ונעמי בודה מלבה שֵׁם מקום, ומספרת שהיתה שם, באותו מחנה, בודאי.

“ואת רוצה שאשיר לך שירים גרמניים?”, מציע משה 'לה, ושר שירי־תועבה, מבליע מלים שאינו מבין את פירושן, ושרה 'לה צוחקת.

נעמי מפסיקה אותו: "לא יפים השירים ".

…"אדוני הרופא, מצאתי כאן את בן־עירי, שאר־בשׂרי, כלומר, חבר־ילדותי, שהיגר לאמריקה, את שמעון ".

“כאן, אצלנו, שמעון גבעוני?”

“לא, יגאל, יגאל וייס.”

“והרי אמרת, שמעון …!”

“כן, שמעון, כלומר, יגאל. יגאל איננו יודע שהוא שמעון, שכח. באמריקה שכח הכל, את ביתו, את עירו, אותי. לא כתב. לא. לא שלח 'דרישה '. ואני עליתי ארצה. וכאן מצאתי את יאיר. והנה הוא כאן…איני יכולה לסבול את התנכרותו אלי, כי הוא מעמיד פנים כאילו לא ראני מעולם…”.

…הרופא פקד, לא להטרידה. אפילו יאיר אינו מטיף עוד מוסר. פקודה חמורה קיבל:

“לאט, לאט לך עם נעמי! לאט …”.

עיתון “הבֹקר” — סיפורים, כתבות ומאמרים בסדרה: יום אחד בגיטו

"מוחרם " בקנה מידה גדול. 23.11.1942

…היא גרה, כמובן, מקודם מחוץ לאותו השטח שהוכרז עליו אחר כך השם המוזר "גיטו ", שריח ימי הביניים נודף ממנו.

…היא אספה את המיטלטין המעטים…הלכה בעקבות הסבלים, בתוך המון רב של גברים, נשים וילדים…

משראתה שרבים אחרים צונחים פה ושם בחצר, על מדרגות או גם על אם הדרך, החליטה גם היא להתעכב כאן. אותו הלילה לנה על מדרגות קרות…

סדין ישן ומטולא מזה ומטפחת צמר גדולה, צבעונית־דהה מזה…וכך החדר מחולק לתאים…

יום אחד חשה רוח פרצים…הללו הסירו את דלת העץ, חטבוה לגזרים והבעירו בה את הכירה…מים לתה יש להביא מבית רחוק…משום ששמי הגיטו לא נגדרו ממעל…בוקעת השמש ומגיעה גם השנה …

בשש יש לצאת כבר לעבודת הכפיה. משעה ארבע התעוררה התינוקת בפינה אחת, ותקפו כאביה של חולה בפינה אחרת…

בימים הראשונים היתה בושה להתלבש לעיני האחרים…

כשהתה מתחמם, החמימות מלפפת ונעימה כאמבטיה חמה…זיכרון רחוק…שולחנה הקטן נשרף על כל כרעיו…שולחן משותף הציגו לכל החדר…תפוס הוא כולו.

…ילדת החיט והחייטת שמעבר למחיצה, בת השלוש, נותרה בחיים, כי היא בת לבעלי מקצוע המצויד בכרטיסי עובדים. והיא נשלחת למעון ילדים הנמצא תחת פיקוח הגסטפו….למה אתם עוזבים אותי נשמעות קריאותיה…אני רוצה להיות אתכם כשיהרגו אתכם…לבסוף מרגיעים אותה כרגיל. אם לא היה זה ליל בעתה, כלומר ליל הליכה אל השער…סופה שהיא נרגעת וטועמת מהריבה, שעצם מציאותה מסכנת את חיי כל היושבים בחדר, החוששים שמא תלשין עליהם הילדה בתמימותה.

לדרך! 24.11.1942

לעבודה, לבית החרושת, הולכים גברים, ונשים ברגל בלווית משטרה. ולא על־פני המדרכה חס ושלום, אלא בכביש.

…היו נותנות זו בפני זו מבטי חיבה…ובנושא אחד אינן נוגעות…במחלתו ומותו של ילדה הפעוט של רחל, שחלה ומת מטיפוס.

[הם ]…תפרו תרמילי צבא בשתיקה. יש לעבוד ולהשתכר…אותה פרוסת לחם הניתנת…והמרק התפל…

התור לפני המטבח הכללי…כל החיים החברתיים מתרכזים בו…כי כל התקהלות אחרת לא תיתכן בגיטו…לא הכל מדקדקים בנימוסים. יש דוחקים וניצים…

רעותה הצעירה והחיננית…מציעה לה שעד שיגיע תורה תאכל עמה, בינתיים, מסירה.

…"אני אינני רעבה ", היא משקרת בעומדה בתור.

…אנשים הדביקו בה משרציהם.

…ילדת החייטים נתנה בה עיניים שליוו כל תנועה וכל כף מרק שירדה לבית בליעתה, עד שגחנה לעומתה ולחשה לה:

“את רוצה מעט?” הקטנה אוכלת ברעבתנות…

נותרו לה רק כמה כפות, תפל היה המרק הקר…עת למהר שנית לעבודה, ולחלום על מעט מנוחה בערב. בערב של הגיטו הרוחש אז בכל מסתריו…ושאז עצם חייו, היאבקותו וחלומותיו. חלומות שווא.

מפיה של חוזרת 28.11.1942

היתה כבר שעה שבע כששבה מעבודת הכפיה. ידיה כאבו מתפירת הבד הנוקשה…אולם יחד עם תקוותה למנוחת הערב היתה תוקפתה חרדה איומה מפני הלילה וזוועותיו…מזכיר לילה אחר. אותם הלילות שבהם נכחדו תושבי גיטו לובלין…

מצפים לבאות, ללילות הכחדה והשמד גם כאן, כמו לסוף שאין להימנע ממנו.

כאשר שבה לחדרה שמעה בכי אשה. הבוכה היא אֵם, אשר למען האפשרות לעבוד מסרה את ילדהּ ל "מישלוח "…מי יודע אם עודנו בחיים. מידי ערב בערב היא נואקת כך…בכי אשה זו ליווני תמיד להירהורי ערב…

מן החדר הסמוך נכנס צעיר שעבד כל היום בפינוי והחרמת חפציהם של אלה שנשלחו בחוסר־כל למחנות עבודה. כלומר, בבִּיזת חפציהם הדלים, הנמסרים לידי ה "גסטפו "…

“אימרי לי כיצד מבשלים תפוחי אדמה?”…

הסביר לה שעבד בפינוי החדרים, והצליח להסתיר אפודה אחת שמצא שם, ואחרי כן החליפה אצל גוי פולני בתפוחי אדמה.

את הכל החרימו, אפילו את המזרונים הדלים, ואת הסירים. לא נתנו להולכים לקחת עמם דבר. את נעליהם חלצו מעל רגליהם.

“המסרתְ כבר את השמיכה?”

"מסרתי ", השיבה בקצרה.

…למן אותו ליל זוועה בו גרשום מבתיהם וחטפו אלפי אנשים…ביניהם גם הוריה הישישים ואחותה, שלא רצתה להיפרד מההורים,…היתה רואה מראות זוועה בשוכבה לנוח על מצעה…

מדי תשכב, תראם הולכים, שלושתם, מתרחקים לעבר האין־סוף, לערפל, לעבר האפס, ופניהם מופנות אליה…

בימי ישיבתה הראשונים בגיטו עוד היתה מתכנסת עם יוצאי לודז '. ובסתר היו אפילו משחקים בקלפים.

…פעם היה אפילו תיאטרון בגיטו, אז, לפני הזוועות. אמנם הלכו אז אנשים רעבים לראות במחזה. יש מהם שלא הגיעו כלל למחוז חפצם כי נפלו מתים בדרך. ואחרים לא שמו את לבם אליהם, ועברו על פניהם והלאה. אולם מאז שני לילות הזוועה — לילות ההשמדה בהמון, אין יוצא עוד מפתח ביתו בערב…

צילם של זוג נעדרים, שלפינתם בחדר באו אחרים לדור, מרחֵף פה לפרקים…

…[אשה ] החלה מספרת זכרונות מהעבר מבית מאושר…

“ומה עם הקטן?”

"ש… ש… אין שואלים. הסתרתי בעיירה אצל גויים. אסור לשאול עליו…כאילו איננו…חס ושלום, חס ושלום ".

בינתיים שקעה בהזיותיה היא…עסוקה היא מדי בשיחה עם עצמה, עם הוריה, עם אחותה.

…אנוסי המאה העשרים התפללו…ואחרי כן התפזרו כנמלים נסות מעונש מוות… אז היה עוד כלב שעמד על המשמר, לפני טבח הכלבים. כל כלבי הגיטו….עוד שמעו אז געיית פרה…צהלת סוס…

קולות המשוחחים נדמו לאט לאט. עברה גם שעה תשע וחצי המועדת לפורענות…האשה מספרת הזכרונות נרדמה בחמימות של העבר. בטן ריקה רוטנת בדממה שהשתררה בחדר. נחרת הישנים מבעיתה אף היא את אלו שלא שקעו עדיין בתנומה. מישהו כבר זועק משנתו, וזיעה קרה מכסה את העֵרים…

אותו הלילה לא ארע דבר. אך כפול היה מספר היושבים בחדר, כי צללי הנעדרים…גם הם התמהמהו בו.

בסדרה: עם ילדי טהרן

ילדים נדים בדרכים 24.3.1943

פליטים רבים זרמו על פני רוסיה ופניהם מועדות לבוכארה, טורקיסטן וטשקנט….בספרים המיועדים לבני הנעורים קראו על ארצות רחוקות אלה שבירכתי אסיה. והנה גולש כעת זרם הפליטים לאותן הארצות. גברים, נשים וילדים נוסעים בצפיפות רבה בקרונות רכבת. ואם כי הם נוסעים הפעם כבני חורין, המחפשים מפלט, קשה גם דרך זו.

כאן אין שוטחים עוד מצעות כבקרון המשא, אלא יושבים על חבילות ארוזות, על סלים. מנמנמים ומתעוררים. אולם פני הילדים אורו משהו, וכמו חזרה אליהם שובבות־הילדות.

הילדה הפליטה שכבר עברה על־פני ארצות רבות, לא היתה נרגשת עוד למראה ארץ חדשה….הפליטים לא ראו ארץ או עיר. אך הגיעו, הטילום לתוך אולם המתנה בתחנת הרכבת. המון רב הסתער על המקום כארבה, והשתכן בו.

"היזהרו, אל תרדמו ", מתרה יהודיה בהורי הילדה. "פן יחלצו את נעליכם מעל רגליכם. כאן לוקחים מכל הבא ליד ".

אחר טלטולי הדרך לא נתנו גם כאן שינה לעיניהם. האב רץ לחפש לחם.

משב רוח עבר במחנה. מכוניות הגיעו להסעת הנשים והילדים. הגברים ילכו מכאן ברגל. באותה בהלה שבה התפרץ הקהל פנימה, פרץ כעת זרם נשים וילדים החוצה. נשים רצות בראש וילדים נגררים אחריהן, וכולם מסתערים על האוטובוסים. אחר כך באה היאבקות ומריטת שיער ובכי ילדים, ולבסוף תפסו גם הילדה, אמה, אחותה ואחיה מקום במכונית פנימה. האב נשאר בחוץ.

ושוב צפיפות ומחנק שכבר הסכינו להם. האשמות מכל צד שהמשפחה תופסת מקום רב מדי. ואז מושיבים את האחות הקטנה על ברכי האם, האח עומד והילדה יושבת צמודה אל אמה.

מבעד לחלון מושטת אליהם יד גרמית, יד שסועה, שצלקותיה מרובות, ושריטה מאדימה החצויה על ידי שרטת שניה נראית ככתובת־קעקע שנטבעה בה לשם נוי. היד — יד חובקת, יד אבא, ובין ציפורני היד המגודלת גידול־פרא, כיכר לחם.

"אמא, אבא הביא לנו לחם ", פורצת קריאה משמחת מפי הילדה.

האמנם היד, יד אבא — אבא אשר נותר בחוץ, והביא לחם לבני ביתו?

…בוצעים מן הפת. תחילה אוכלים הילדים ואחרי כן נוטלים ההורים מן הפת גם לעצמם. האב מסרב תחילה לאכול ואומר שאיננו רעב. אך פניו כפני מזה־רעב. וכאשר נעתר לדברי אשתו ונוטל פרוסת לחם, הוא בולעה ברעבתנות יתרה כמעט בבליעה אחת.

אך הילדים כוססים מן הלחם לאטם. הם מלקקים את הפרוסה, מריחים בה, מפוררים אותה לפירורים קטנים ולועסים כל פירור לחוד. הם ממוללים מעט

מן הלחם ובאצבעותיהם, עושים קציציות קטנות, ומניחים אותן בפה כאילו היו קציצות בשר. אחרי־כן שותים מים ואוכלים עוד פת. אחרי־כן טובלים לחם במים ואוכלים שנית. ואז צוררים פרוסה אחת ומניחים אותה בכיס, לסעודה שניה. ריח לחם נישא באוטובוס כולו. לעיסה, מצמוץ שפתים וגרגור מים בגרונות. ודממה ירדה לפתע על הפליטים, כי הם אוכלים, אוכלים…אוכלים לחם.

בית ילדים:

כאשר שמע אביה של הילדה לראשונה על בית ילדים פולני שנוסד למען יתומים וילדי הפליטים, נצנצה תקווה בלבו כי יצליח לשלוח את ילדיו לבית ילדים זה.

הילדה ואחותה הקטנה החלו להתקרב אל שאר ילדי הפליטים, לילדי הפולנים. וכיוון ששערה של הילדה בהיר והיא דוברת פולנית, התערבה ביניהם והיתה כאחת מהם. יחד עם שאר הילדים הכניסו גם אותה ואת אחותה לבית הילדים הפולני. קשה היתה הפרידה מן ההורים אבל הללו הבטיחו לבוא ולראותן לעתים תכופות, ואפילו אם בהסתר.

“מה שמך?”, שאלו בבית הילדים

"מריה ", השיבה.

האחות הפולנית משכה־לה־חסד ולא הפלתה בינה לבין נערות אחרות. חברותיה, היו מהן שידעו שהיא יהודיה, והיו שלא ידעו.

אך כאשר שמעה על היווסדו של בית ילדים יהודי רצתה מיד לעבור לשם. וכאשר באה שעת הכושר לידה, תפסה את צרורה הדל, והתכוננה ללכת.

“אנה את הולכת?”, שאלה אותה המפקחת הפולנית.

“לשם, לבית הילדים. היהודי…”.

“יש לרחצך תחילה…”, אמרה.

אז הביאו את הנערות היהודיות לחדר התספורת וגילחו את שער ראשן. לכתחילה לא ידעו את הנעשה להן. קר היה התער, הראש קל ומעורטל, וכאשר נגעה הילדה בפאת־ראשה ומצאה שחלקה היא למשעי, ניקוו הדמעות בעיניה….קר היה בראש וחסר משהו, חסר עוד לפני שראו עיניה את מראה פניה ואת ראשה המגולח. אך כאשר הבחינה לפתע את אשר נעשה לה, נתקע צערה בבית־בליעתה, ורק יבבות חנוקות נתפרצו מפיה החוצה…

בבירת פרס — בבית היתומים היהודי של הסוכנות בטהרן 8.4.1943

“…אוהלים גדולים…20 ילדות באוהל, העמיסו שבע שמיכות זו על גבי זו, וכל שבע הנערות הצטופפו תַחְתָן כדי שיֵחם להן. שעות ארוכות היו שוכבות כך…”

יום אחד שמעו הילדים שמשלוח של ילדי הפולנים כבר יוצא להודו. על מסע שלהם לא שמעו…והילדות המתחממות ונצמדות זו לזו מתחת לשמיכה מהרהרות

בהודו שהיא ארץ חמה, והמזונות בה אולי בשפע, ואולי קרובה היא יותר לארץ־ישראל, מי יודע דרכי הגיאוגרפיה?

"…בדרך לארץ חשבו…אולי לא יצא איש לקראתנו ואז ישיבונו לטהרן ⁴⁶³?

…רטט עובר בלב כולם לזכר אותה דְעִיכה ממושכת באוהלים קרים…

וכאשר נסתמנה רצועת החוף הסתכלו בה הילדים בעיני נודדים המנוסים בדרכים, בנסיעות־ים ובמחנות, בעינים אדישות של ישישים היודעים…שאין חדש תחת השמש…".

מיומנה של אשת חייל [בטירונות ] — 11.6.1943

האשה מספר שלושים ושנים

נדמה לי שלפני אותו הבוקר לא ראיתיהָ מעודי. אולי ישבה פעם על ידי באוטובוס, מקפיאה את כתפיה וגוחנת קדימה כדי לתפוס פחות מקום. אולי הֵסבה פעם על ספסל בשעות אחר־הצהרים, על הרציף המשתרע לאורך שפת הים, נותנת את עיניהָ במים ואני נותנת את עיני בה. ואולי, אין לדעת, אולי ראינו פעם יחד קומדיה בקולנוע וצחקנו בבת־אחת, בבְלי־דעת. ואולי קנתה גם היא כמוני צרור כלניות מידי אשה מוכרת ברחוב, כי גם היא אוהבת לראות את הצרור הקטן והאדום כשהוא נפרד, כניצוץ זעיר, מלהבת הכלניות הגדולה.

אך ראִיָה שבהכרה לא ראיתיהָ לפני כן מעולם.

באותה שעת בוקר שנכנסתי באקראי לאולם ההמתנה של ה "ועד למען החייל ", כבר מצאתי שם ממתין המון רב של נשים. ולכל אשה מספר. כל אחת מהן לא היתה אלא מספר הממתין לתורו להיכנס פנימה. הנה יושבת אשה כבדת־בשר בגיל העמידה, האשה מספר “52”. הנה מספר “7”, דקה וצנומה. מספר “11” סורגת בשתי מסרגות. מספר “6” כרסה בין שיניה, ומספר “8” גוצה, הנוטה להשמין, המספרת עם מספר “20” הדוּרה, אך ללא כחל או שְרק.

ברובן היו נשים מעדות המזרח ששביסי צבעונין דוהים בראשיהן. אך מן הצד, על ספסל עץ, הסבה אשה צעירה, מספר “32”. ראשה היה מחותל במטפחת משי ירוקה ומתחת למצחה הרם הסתכלו בי עינים בעלות גבינים ⁴⁶⁴ עגולים כמעט, כאילו היוו מעגל סביב העין. לחייה המאורכות היו שזופות־חומות וידיה הנאות נחות על ברכיה, ובין שתי אצבעות היד המספר, מספר “32”.

כיצד נכנסתי עמה בשיחה לא אדע. אך כיוון שפתחנו, הפלגנו בשיחתנו. אחרי־כן יצאנו משם יחדיו, ואז, כנראה, אמרה לי אשת־חייל זו כמעט כמתחטאת:

"אל נא תלגלגי עלי אם אגלה לך, שמאז התגייס… אני כותבת יומן ".

מלה זו בלבד "יומן ", די בה כדי לעורר סקרנות רבה. ומיד את מרגישה שהיית משתוקקת להושיט את ידך וליטול מידי זו את יומנה שלה ולהשקיע בו את עיניך. אך כיצד לומר לה לפתע: הבי לי את יומנך!

ולכן שניתי את טעמי ושאלתי:

“וכי מה את רושמת ביומן שלך?”

"יש ימים שאיני רושמת בו אף מלה אחת. ויש ואני מספרת בדרך זו עם עצמי, הרבה. סודות אין בו ולא מסתורין ואיני שומרת עליו בקנאות. וכי יש מה להסתיר? רואה אני שעורר את סקרנותך. הנה הוא לפניך. ראי עמוד א ' ".

סבורה הייתי שהיא משטה בי. עמוד א ' זה היה מוזר מאד. הוא היה חלק ולבן.

"משתוממת את? עמוד א ' לא נכתב. כי עדיין לא היו מלים בפי. שתקתי אז. והנה העמוד, זֵכר לשתיקה אחת ".

ועל המעטפה הפנימית כתוב לאמור: "היומן למלכה, אשת מיכאל החייל ". ומלבד זה אף לא מלה.

והרי עמוד ב ' ברשותה של הכותבת:

כ "ג חשון תש "ג, לעת ערב:… את "מכתב האֵם לבני החייל " כבר שמעתי רבות מפי הזמרת ברדיו, מפי חייל וחיילת, מפי שכני הנער המתגורר מנגד והמשנה את לקחו ליום הבר־מצוה בניגון זה, ומפי שפתיו השורקות של החלבן. הוא היה לי לזרא.

אז סבתי את כפתורי הרדיו. בתחנה זרה אחת שידרו פרפראות. ובתוכנית שיחה בין שתי נשים, נשי חיילים. האחת: "בעלי, החייל במדבר, כתב ספר 'הלכות צבא '. ובאחד מסעיפי הספר שורת עצות לחייל: אם נדרשתָ לעשות מעשה גבורה אל תֵחפז, תן לאחרים להראות את כוחם ".

והשניה שומעת וצוחקת. גם זה לא היה לפי רוחי. ובעוד תחנה זרה אחרת, שר מישהו את השיר "לכשתשובנה האוניות, המחזירות אל חופינו את בנינו השבים מהמערכה… כשישובו בנים לגבולם "…

אז ראיתי ספינות שבות, חשות הביתה, וסיפוני אוניות מלאים אנשי־צבא נותנים את קולם בשיר, ורטט תקווה גדולה וחדשה בשירתם. ואחרי־כן נדָמה השירה באוזני וקול חייל אמר בלאט, כמלחש על אוזנה של מי שהיא: "תמונתך על שולחני, אני מהרהר בך, אל נא תימחי את בת־הצחוק מעל שפתיך ". ודבריו הפשוטים העבירוני הרחק, אל אוהלו.

אותו היום היתה דממה גדולה בביתנו, דממת חדרים מרוהטים שבעליהם עזבום ואין להם עוד חֵפץ בהם, ובנוי הפָרוש עליהם. כי בבוקר אותו יום יצא מיכאל

לאֵי־שם לבדיקה רפואית. לעת הצהרים לא שב. ואף עם ערב לא חזר. השולחן ערוך לארוחת שנים. ואולם הצלחת האחת תישאר, כנראה, ריקה. ואֵין האשה אוכלת.

הקולות המגיעים מחדר המדרגות מקבלים תוספת הֵד. כי יושבת אני ומאזינה לצעדים המדשדשים שם שלא כמנהגי תמיד….הנה שעט צעדים העולים לדיוטה השלישית. הנה צעדים קטנים נגררים אחר גדולים מהם, ילד הוא הנגרר אחר אמו. צעדים מתעכבים לפני דלתו של שכן, ומצלצל פעמון לא שלי. האור בחדר־המדרגות נדלק באיוושה קלה וכבה. אור תכול ומלנכולי חבוי במסדרון המבוצר, במקלט. סנדלי־בית יורדים והנה הם שבים ועולים. דלת חובטת, גם שאון התנועה ברחוב גובר והולך. ואולי אך נדמה לי שהסאון גובר לבלתי נשוא.

האור בחוץ, עדיין לא דלל לגמרי. ואחרי כן נוקפות שעות אחר שעות. בחדר הסמוך עדיין אותה ארוחה מיותמת וכאן בַּכֹל, דממת אשה יחידה המסתובבת בחדריה.

ואז אני אומרת לעצמי: לא יבוא!

מיכאל לא שב באותו היום.

כ "ג בחשון: היום לעת ערב שב ואמר: "נתקבלתי! ופריסת־שלום לך מאחד אורח־פורֵח עליז ושמח, מעוד אחד ועוד אחד שהלכו עמי יחדיו לאֵי־שם, ונתקבלו אף הם ליחידות אחרות ".

והנה ימי חופשה אחרונים, ומיכאל עדיין לבוש בגדיו האזרחיים.

ולפני שהלך צרר את תמונת רעייתו, את התנ "ך הקטן בעל עלעלי הנייר הדקיקים, את תיבת הסיגריות המתכתית הכבדה, שתהא טמונה בכיס מדיו השמאלי על לבו לפי מיטב המסורת החיילית, ואת מפתח הבית ענוד פיל קטן ולבן, לאות מזל, ועוד.

היה יום סגריר כשהלך. אחר־הצהרים נפרד וירד במדרגות למטה. לעת ערב האזנתי לחדשות — שלא עניֵנוני כרגיל — בתוספת עניין. שמעתין על כל פרטיהן, שלא כדרכי תמיד. מנהג היה אז בידי להאזין יותר לרדיו, שכן יש וקול אדם לו, והוא ממלא את חדרי בקולות אנוש.

הנה הודיע קריין בקול כזה ברדיו, שהחלה האופנסיבה באל־עלמיין. אילו היתה טלביזיה לפני ולא מכשיר רדיו רגיל, בודאי הייתי רואה שטחי־צִיָה וחול, ועשן־יריות. ואפשר שאמנם ראיתי את כל אלה על מחשוף הכותל האפל, שממעל למכשיר המואר.

א ' כסלו: מכתב ראשון הגיע ממיכאל החייל מאי־שם. המכתב מנוסח לפי השגרה המותרת. והוא חוזר ומבטיח שהכל בסדר, שבצריף אין די אור וקשה לכתוב, שהספריה המרכזית טרם נפתחה. ועל המעטפה אין בול.

“מתי יבוא הדוד מיכאל לבוש מדיו לחופש?”, שואלת בת־אחותו הקטנה.

"בקרוב, בקרוב יבוא ".

­“ויהיה לו רובה?”

"אולי יהיה ".

"חס ושלום ", גוערת בשתינו אמו של מיכאל, "מקווה אני שלא יביא עמו רובה, כי כלי הנשק מטיל עלי אימה ".

ג ' כסלו: הנה בא מכר לחופש וסיפר: "ראיתיו, את מיכאל, מתאמן כהלכה ועושה בכל הלהטים ". לבסוף בא גם מיכאל לבוש מדֵי חורף, איזמל על משיכה בכיסו, על צווארו תלויות טבלות ⁴⁶⁵ שתים בשרשרת נושאות את שמו ומספרו, שיערו גזום מעט וכפתוריו מצוחצחים. ובתרמילו משחות צחצוח. ואך הגיע הרי הוא חש לשפשף את כפתוריו, פן יועם ברקם. במזוודה קטנה השיב את בגדיו האזרחיים, מקומטים, עלובים, כמשהו שאין עוד חפץ בו ולא כבוד בו.

לפי הֵד נעליו הצבאיות הכבדות העולות במדרגות ידעתי שהוא הולך ובא, והקדמתי לפתוח לפניו את הדלת.

לימי החופש קיבל את מנת מזונו, מעין חנות בזעיר אנפין: מעט קמח לבן, אטריות לבנות, סיגריות, שוקולדה ועוד. אף לגהץ למד בצבא, והרי הוא מראה את יכולתו. הסעודה בשנים מקבלת גוון חדש. מיכאל נותן עיני התפעלות בצלחות החרסינה שלפניו.

“הנה שוב צלחות חרסינה!”

ו ' כסלו: בבוקר השכם כאשר היה עוד חושך על־פני הארץ, השכים מיכאל קום וחש לשוב לאֵי־שם. תחילה חלץ את נעליו הקלות האזרחיות שנעלן עם בוקר, ושוב נעל גרבי צמר עבים ואת נעלי הצבא השחורות והכבדות. את אפודת־מדיו רכס עד לצוואר, כמצווה, ומיהר לשוב אל המחנה.

החנוונית טובת־הלב גוחנת עלי באותו בוקר ואומרת לי חרש: "כיוון שבעלך חייל תקבלי היום שתי ביצים ". החביבה! היא אינה יודעת שהחייל כבר נסע.

“הוא כבר נסע!”, אמרתי.

"נסע? חבל ", אמרה.

ח ' כסלו: אני כותבת איגרת לאי־שם. מה אוכל לכתוב כשאני, מיכאל והצנזור קוראים את המכתב. ואני איני מכירה את הצד השלישי שאֵרח לנו לחברה. אילו התגוררתי בכפר הייתי כותבת: "הפרה המליטה עגל. התרנגולות דוגרות. העגבניות עלו יפה ". אך כיוון שיושבת עיר אנכי, אני רושמת: “ישבתי בבית הקפה הקטן שלנו [בלזם ] שהיינו רגילים לשבת בו. המלצרית בהירת־השער שאלה לשלומך, לשלום החייל, ושלחה לך פריסת שלום, אשה חביבה!”

"שתיתי קפה מר שאין בו סוכר אך הוא מהול במי דבש חסרי־טעם. עיינתי בעתון

מצויר ובו תמונות בתים עשנים, עולים באש, בתים שנפגעו בפצצות, תמונות שחקניות הקולנוע השרות במחנות החיילים. ואחרי כן פתרתי ברוב שעמום חידת שתי־וערב ⁴⁶⁶. ידידנו המשתמט שבא וישב עמי אמר לי שראה אותך וכי המדים הולמים אותך… בגלרית התמונות הקטנה והסמוכה למקום, מציגה ציירת תמונות צלולות וחינניות. כאשר תבוא תראה אותן. מתי תבוא הביתה?"

י ' כסלו: "אתה כותב שלא תבוא השבוע, כי חברך הנוכרי השיב לך שהוא כבר לא ראה את בני־ביתו מזה ארבע שנים. מה טוב אילו שב אף הוא לביתו! הנה אני רואה שם את ביתו הקטן חבוי בירק עצים ואת רעייתו קולָה לחם לבן על האש, לארוחת מנחה, ומוזגת תה בחלב ".

"… אמור לו שביתו שלו הוא מעבר לים ושלך מהלך כמה מילין בכביש…

אמור לו שאף הוא היה רץ אל כפרו אילו היה סמוך למחנהו…

אמור לו עוד דברים מלבבים ורכים, כדי שגעגועיו לא יכבידו עליו. ואל נא תסתכל באדישות בצילומי ילדו שיראה לך. אמור לו שיפה הוא וחביב ומבטו פיקח. אמור לו שאין כמוהו בעולם כולו… וייטב לו ".

י "ב כסלו: שומעת אני את "שעת החייל העברי " ברדיו. מישהו קורא בשמות רבים בלתי מוכרים לי. שמות אנשים שהלכו לאי־שם ושמות נשים שנותרו בעורף. הנה מנגנים ניגון־מחול שביקשה האחת לנגן למען ידידה אי־שם. הנה ילדה שרה שיר חביב על אביה החייל, והנה "שיר הרועה בגליל " למעני, למענך, למען ישמעו רבים. המאזין גם מיכאל?

ושוב אני כותבת: המצאת לך חבר? ואם מצאת מסור לו ברכתי. העודכם משתעלים, אתם הטירונים? קר לכם, מה? אתה כותב שחלונות הצריף פתוחים לרווחה בחורף, השמיכה דקה, ואל המצע הקשה כבר הסכנת, אך טרם הסכנת לשיחות לילה מאוחרות, כאשר חייל המוטל על משכבו סח לחברו החייל השוכב לא הרחק ממנו, על עצמו, על ביתו ועל הרהורים שונים ומשונים העולים על דעתו. ומי שאחר לשוב מהקולנוע שבמחנה ודעתו בדוחה עליו, נתקל ברגלי זה, וזה המדבר, נושא את קולו, ואוירה של פנימיה בבית־ספר משתררת בצריף הגדול, בקסרקטין.

ומי מציע לך את מיטתך, מיכאל? יודעת אני, הן כתבת. שכנך מימין. הלה לימד אותך הִלכות סידורים. הנעלים למראשותיך, המדים מתחת למזרון, והשמיכה תפורה סביב בצורת שק, שלתוכו אתה תוחב את עצמך ויֵחם לך. אשה אני וקשה לי להבין כגון זה.

המספר עוד שכנך שמשמאל, על אחותו האדמונית שבגולה?"

י "ג כסלו: שכנתנו זו הפורטת מנגינות מלאות ערגה על פסנתרה וחובבת עסקנות

צבורית, הגיעה היום לכלל התרגשות. היא שלחה לי צרור פרחים ומלים נרגשות: הפרחים לך, כי את אשת־חייל. את צרור השושנים תחבתי לאגרטל מלא מים רעננים, אך איני יודעת מדוע זכיתי בו אני. הלא למיכאל הוא.

וילדון קטן שאלני היום: “בעלך חייל?”

"נכון ".

“וגם אַת חייל?”

ט "ו כסלו: אף אני שלחתי ספרים לספריית החייל.

היום בא חייל מפלוגתו של מיכאל לבקרני. הוא נחפז מאד, כי ביום החופש האחד שקיבל, הוא רוצה עוד לשמוע הרצאה מדעית בעיר, לפני שובו אל המחנה. צרור־שי שלחתי ובו שוקולדה, עוגות, סיגריות וסוכריות והעיקר, אותו מין חלבה החביב על מיכאל. את העוגה הגדולה, כתב מיכאל, אכל כל הצריף כולו. השי עורר קנאה. הכל טעמו מן העוגה, אך בחסד, כי ידעו שלא להם נועדה.

י "ח כסלו: מיכאל כותב שמקֵץ אימוניו יקבל שבוע חופש. הוא עייף. הספריה כבר נפתחה מחדש. נשף תרבותי נערך שם בהשתתפות אורח מן החוץ והרב נשא נאום. באולם ה "נאפי " אוכלים כריכים ולוגמים תה.

ידידתנו מרת מ. עגומה מאד, הוריה בגלות פולין. מן השבי הגרמני קיבלתי גלויה מחבר. הוא כותב שמצב רוחו מרומם ושנכתוב לו. ידיעות מן הגולה מגיעות, ומיכאל כותב שטוב עשה שהלך.

כ "ב כסלו: מיכאל מספר במכתבו שהם עברו לאוהלים. ובאוהל בתווך מנורת נפט קטנה. חול מתחת לרגלים. שולֵי האוהל מתבדרים מעט, מתנפנפים ברוח. ויש והיריעות רוטטות ברטט לילי. החבריָה כולה הלכה אל הקולנוע והתורָני כותב איגרת הביתה. לפני זה אי־אפשר היה לכתוב כי פלוני ואלמוני ישבו והתווכחו, כדרך יהודים, על בעיות אסטרטגיה, נשק ותכסיסי קרב. שניהם טירונים שמשימים את עצמם מומחים.

מצאה חן בעיני שיחת עובדי־האדמה השניים, שהוא כותב עליה. שיחת החיילים הכפריים. הללו, הצטערו צער רב: "אין גשם ", התלוננו, “ומה יהיה על היבול?…”

מיכאל כותב שמשיחתם נדף ריח אדמה, שחת וריח פרות חולבות. ועוגמתם נגעה אל לבך, מיכאל. אף שאתה אינם עובד־אדמה. הם דיברו על זרעים, על מספוא, על סוסה אחת. ואתה אינך מבין, אך מאזין לשיחה, לכל רחש־יערות ולהמיית בעלי־חיים משורָשים בקרקע, ושוב אינך שמח על היובש, ועל שמי־החורף התכולים, ואתה מתפלל עם שניים אלה לגשם, וכותב לי, לרעייתך: התפללי לגשם! כי אינני יכול לראותם בצערם. ושם במשק, הם מתלוננים, חסרות ידיים עובדות. ועובדי־האדמה הצעירים אינם יודעים שמטים אוזן לשיחתם, למְרי שיחם.

ואף אני מתפללת לגשם.

כ "ח טבת: ראיתי עיתון חיילים. האם למד גם מיכאל להאזין לרחשי־לילה כאותו חייל הכותב עליהם לאחר ליל שמירה? קראתי על תשוקת הטירונים לסיים את אימוניהם ולהיות חיילים לכל דבר. שם קראתי על "טוּברוקאי " שהוא תואר כבוד לחייל ותיק, על לבטים, ועל דאגה לבית.

………………………

עד הנה קראתי ביומנה של מלכה אשת החייל. כאשר העפתי את עיני בעמודים הבאים הסתכלה בי ואמרה:

"הנה הגעת אל המאורע החשוב שאירע באותו פרק זמן, שהרביתי לכתוב עליו ".

היא הפשילה מעט את ראשה בדברה, נתנה עיניה בידיה הדקות שעדיין החזיקו משום מה בעקשנות באותו מספר “32” שלא היה בו עוד חפץ, כאילו הזדהתה עמו.

נבוכותי ובושתי לבקש את יומנה מידיה, אך לא הרפיתי ממנו. וכמבינה לרוחי עודדתני רכות: "מותר, מותר לקרוא, וכי מה מסתורין ביומן, אחרי שלמדתי לכתוב מכתבים שעֵין זר תשורם?…

נדודי ילד עברי מטרנסניסטריה 14.1.1945

למערכת נכנס הנער דב הורנשטיין. הוא מבקש לספר את אשר עבר עליו. עדיין עברית מגומגמת בפיו…לפניו ארשת של סבל… מחברת בידו שבה רשם ב "קונגרס־דויטש " את פרשת תלאותיו; וכשהוא קורא מתוכה הוא מוסיף בתנועות־יד ילדותיות ומבוגרות כאחד.

הוא קורא ואני רושמת:

"ב־ 28 ביוני, שנת 1940… האנטישמיות בדרום בוקובינה, מקום מגוריו, גברה, והשלטון הרומני החל בדִיכוי היהודים ".

וכך, בפתיחה …של חיבור על נושא היסטורי, הוא פותח את פרשת חייו:

"משפחתנו… היתה בת תשע נפשות… אני ואחי הגדול ממני בשנים נשארנו בצ 'רנוביץ…

3 לנובמבר שנת 1941. אותו היום הושיבונו הרומנים בקרונות רכבת וגרשונו לטרנסניסטריה….הרכבת הגיעה לתחנה…אז קרב אחד החיילים…והתחיל מושך במעיל ומושכני גם אני למטה. אנשי הקרון משכוני פנימה. והיות והצפיפות היתה מרובה, לא יכול אחי לראותני וחשב שכבר הושלכתי ארצה. הוא לא התמהמה עוד וקפץ החוצה. … החיילים… פתחו ביריות בעקבותיו. למזלו הספיק אחי לקפוץ בחזרה אל הקרון. הרכבת זזה כשמטר יריות ניתך לעברה, אולם היריות כוונו לקרון שני, ושתי נשים יהודיות שנסעו בקרון שאחרינו, נורו ונהרגו בו במקום…

באנו לאוקראינה. שֵם זה הטיל עלינו אימה… הוציאונו בגסות מהמחנה וגרשונו הלאה… בדרך מתה אשה ידועת־חולי… בלילה לָנו שוב בקולחוז תחת כיפת השמים. נשבה רוח עזה והתחוללה סופת־שלגים….אחי ואנכי ראינו שוב שכאן נלך לאבדון. שמנו את נפשנו בכפנו וברחנו משם.

…האיכרים הזקנים היטו לנו חסד, הצעירים התגרו בנו. אחי חייט ' ואנוכי יודע לפטפט מעט רוסית, למדתי לשון זו בבית־הספר בצ 'רנוביץ… בכפר סולודיוקה מצאנו עבודה… וכך עברנו מבית איכר לבית איכר, אולם לפתע באה כל העבודה לקיצה, ונאלצנו לשוב אל המחנה. מגפת הטיפוס במחנה כבר התפשטה אז מאד, ומיד עם שובנו שמה נפלתי למשכב… שכבתי 16 יום. כאשר קמתי מחוליי הייתי חלש מאד ובקושי עמדתי על רגלי. אולם מיד חלה אחי….הלכתי הכפרה, למרות ריפיון גופי, להתחנן לפני האיכרים מיודעינו ולבקש תפוחי־אדמה למאכלנו… בכל יום מתו 5 — 10 איש. לא היה מי שיכרה קברים ויקברם כי היה קר מאד. ולכן היינו מסלקים מעט את שכבת השלג ומכסים את הגוויות בשלג. עם בוא האביב ועם הפשרת השלגים, נתגלו עצמות המתים, והכלבים באו לנבור בהן ולכרסמן.

בשלהי האביב ראינו, אחי ואנכי, שעלינו להיפרד… הוא השיג מעט עבודה בכפר ואנכי מוכרח הייתי, בלית ברירה, לנדוד בכפרים ולפשוט יד… נערי הגויים, הרועים, רגמוני באבנים, ובעוברי על פניהם הילקוני וכינוני בשמות גנאי:

'ז 'יד פארחאטי ' (יהודי מצורע ).

…יום אחד הפסיקו הרומנים לחלק את מנת תפוחי־האדמה הזעומה לפליטים. אז גבר יאושי והחלטתי…לעבור לשטח הגרמני. נתחבר אלי נער מצ 'רנוביץ ושנינו הלכנו לפשוט יד….עברנו על פני הכפר אנטונובקה…והנה אנו רואים שני קצינים ושני חיילים גרמנים באים לקראתנו….הם חיפשו בכלינו וקצין אחד פסק את דיננו למיתה. החלנו מתחננים ומזילים דמעות. ואז פקדו עלינו לרוץ וברוצנו ובהתרחקנו מהם, ירה הקצין בעקבותינו. נפלנו ארצה כדי שיחשוב שנפגענו….הגרמנים התרחקו, נעלמו ואנו עוד שכבנו שלושת רבעי השעה על־פני הקרקע, קפואים ומאובנים מרוב פחד. איכר שעבר על פנינו…הביאנו לביתו….הוא הרגיענו והאכילנו. לאחר שסעדנו את לבנו, ציידנו בלחם לדרכנו, רתם עגלתו והביאנו אל הגבול…

…יום אחד שמענו, שהגרמנים החלו בחיסול היהודים בשטח הכיבוש הגרמני…ויצאנו לדרכנו לשוב אל המחנה. אך חיילים הונגרים…חשבונו למרגלים. הם חקרונו ואחרי־כן הובילונו אל קסרקטינם. שם האכילונו והעבידונו. ולמחרת היום, זוכר אני שהיה יום שבת, קמנו בשעה חמש בבוקר וחייל הונגרי פקד עלינו ללכת עמו. ידענו שאם יובילנו ישר לגבול ויניח לנו כי אז חופשיים אנו ללכת אל המחנה, אך אם יובילנו אל צומת־הדרכים, פירוש הדבר, שהוא מביאנו אל העיר

באר, לקראת מוות בטוח. הגענו לצומת הדרכים. מצבנו נעשה ברור בהחלט. בכוונתו להביאנו העירה. בכינו והתחננו לפניו שיניח לנו. אך הוא שלף אקדוחו ואמר: “תלכו עמי או שאירה בכם!” לא היתה לנו איפוא כל ברירה….הוא הביאנו אל המפקדה הגרמנית….מהדיוטה השניה ירד אלינו קצין גרמני ושאל:

‘מה לכם, יהודים ארורים?’

אנכי דובר גרמנית. השיבותי:

‘אסופים אנו, באין קרוב ומודע, באין אב ואם, נודדים בכפרים, פושטי יד. לא ידענו, שזה הוא הגבול ובבלי ידיעה עברנו…’.

הקצין הגרמני לא התמהמה ופקד:

‘לירות בהם!’ …אחר הפצרות רבות הניח לנו.

…הגענו לעיירה ז 'ורי. שם מצאתי מאנשי עירי…ונשארתי עמהם… בעיירה זו הקימו בית־יתומים ובו התגוררתי שנה וחצי. אז באה ההודעה, שאטוֹנסקו ⁴⁶⁷ הסכים להחזרת היתומים לרומניה וחלוקתם בבתי יהודים. יתומים עד גיל 15 הוחזרו לרומניה.

במשך כל הזמן לא שמעתי דבר מאחי הבכור… אותנו הוציאו לרומניה כדי להעלותנו ארצה. באו גם הילדים מיאסי, וילד בן עירי סיפר לי, שראה את אחי ביאסי. הוא מסר לי את כתובתו ומיד התחילה בינינו חליפת מכתבים.

אחר חודשיים, בחודש אוגוסט, נרשמתי ברשימת העולים ארצה. בשלוש ספינות הפלגנו ארצה. האחת, כידוע, טבעה ושתיים הגיעו בשלום לטורקיה ומשם באו ברכבת לארץ־ישראל ".

וכאן נשתתק ואסף את מחברתו.

בעיתוני החיילים הנוצרים והיהודים 5.3.1945

“עתה הבינותי שמולדת עדיפה מחיים!” כותב חייל יהודי …בעיתון הבריגדה היהודית.

על שולחני עיתונֵי ועלונֵי חיילים. עיתון החיילים העברים החונים ביבשת ארופה "לחיָל ", שבועון הצבא הבריטי "קרוסיידר " ועלון המחנה השמיני "ידיעות המחנה השמיני ".

עלוני החיילים שלא מבְּני־ברית ערוכים כמתכונת העיתונים העממיים במולדתם, ומלאים תמונות. "הקרוסיידר ", למשל, בחודש פברואר פותח בשתי תמונות מעניינות הנושאות את הכותרות "בעיני החייל " ו "בעיני ילדה בת עשר " — השניים הם שני צדי המטבע…:

ברחובה העזוב של עיירה שהפכה שדה קטל, ניצב באמצע הכביש לוח הנושא את המילים באנגלית: "סכנה. אם חפץ חיים אתה, עמוד ". ולמטה הערה: "אנו לא עמדנו ".

חייל הבְּרית מוטל על הארץ מכוון את אקדחו, וחייל שני, גחוּן במקצת, ממשיך להתקדם…זהו צד אחד של המראות שרואה החייל בשירות פעיל. והצד השני: תמונת ילדה בת עשר ילידת צרפת, עומדת על הריסות ביתה ועירה….אם כי עודנה רכה בשנים, מראיהָ כאילו חלפו נעוריה.

…כותב בעל ההערה לצד התמונות: "התמונות די רגילות בהווי חיינו "…הננו שוכחים שאילו היינו אנו חלשים, יכלה ילדה זו להיות בריטית. לא נכון ולא צודק מצדנו לשכוח את הסבל שהביאו היטלר ובני עמו על ארופה….הערה סנטימנטלית משהו, אנוכית במידה מסוימת, אולם יחד עם זאת מחנכת, מרגילה לרגש אהדה והשתתפות בסבלות הנוכרי, בבן העם הזר…ואולי, מי יודע…אף ילדה יהודיה.

שקספיר לא התגייס לצבא:

בין השאלות ששואלים החיילים: מדוע לא נוצרה בימי המלחמה שירה גדולה?

והתשובה: במלחמה לא נוצרה מעולם שירה גדולה….אך ורק משום ששייקספיר חזה את המלחמה ממרחק (מאתיים שנה ) יכול היה לחבר עליה שירים…

מהו היטלר — פושע או מדינאי?

…מיניסטריון החוץ מתנגד לדרישה לתבוע את היטלר כפושע מלחמה, המסכים אָתה או לא להחלטה זו? לכך באה התשובה: הכל תלוי במובנה של המילה פושע…היטלר אינו פושע כי לא הפר את חוקי איזו ארץ בעולם. לכן יש להביא את היטלר לפני בית דין בין־לאומי מוסרי…

נבואותיו של איינשטיין:

במדור אחר של עיתון החיילים מופיעה תמונת הפרופ ' אלברט איינשטין. מתחתיה כמה מדעותיו על מצב העולם אחרי המלחמה: "אחרי המלחמה מוכרח לבוא שינוי בפוליטיקה ובצורת השלטון בעולם…אחת מסיבות המלחמה הזאת היא צורת הכלכלה הקלוקלת. הפיתרון הוא פיקוח הכלל על הייצור, יש לחסל את האבטלה. כל מובטל איננו צרכן, ופחות צרכן אחד פירושו הגברת האבטלה ".

במדור אחר כותב סרג 'נט י. מוראן על נשים בצבא: "אינני שונא נשים במדים. אולם לאחר שהכרתי כמה מהן, אינני רואה בהן את אידיאל האשה לעתיד לבוא….החיילת התרגלה למחשבה שהיא מרכז העולם, וכל עולם הגברים מוטל לרגליה…

ארמונו של הקורפורל:

מלבד הבעיות הרציניות המעסיקות את החיילים, אוהבים הם לספר סיפורי פלאים ודמיון….מעשה בקורפורל ניומן המתגורר יחידי…ב "ארמון גראדארה ",

העטור זר אגדות ומעשי זוועה מיסתוריים…משקיף אל אזור רימיני….דנטה הנציח [את סיפור האוהבים ] ב "אינפרנו " שלו…

קיץ בהרים 17.8.1945

…איזור בתי ההבראה של מעלה־החמישה הדבוק לצלע גבעה ומרביתו עצים, חורשות ויערות, על רקע גבעות טרשים, נתון עם שחר בשלל צילצולי פעמונים של כנסיות ומנזרי אבוגוש וקוביבה. עיירת־המרגוע הקטנה בנויה מדרגות מדרגות, מאגֵדת פרחים, בתים, וביניהם שבילים לבנים….למטה מפוצצים סלעים, מכשירים קרקע לגן־ירק…

עציהָ של קרית־ענבים קשישים, גזעיהם זקופים, עבים במקצת לעומת הגזעים הדקים של עצי האורן שבמעלה הגבעה.

שלוות אכסניה כפרית חופפת על השולחנות והשרפרפים הירוקים החבויים בצל העצים. …על גבעה אחת מתנוסס מזבח כנעני עתיק. במרחק־מה חופנת את אפיקו־של־מעין צמחיית פְלאים. שם ניצב גם מבצר־קדומים מימי הצלבנים; רק חזיתו נותרה לו בצורת פתחים מקומרים הנשקפים אל הערוץ הפורח. קוראים לו למקום "גן־עדן " בפי הערביים — אקבלה — שיבוש מ "אקווה־בלה ".

על בריכת המשק שעליתי עליה בסולם, אני עומדת פנים אל פנים עם הר־הרוּח. שם, בשיפולי הדרך, בפינה, כעין מבוך קטן בהרים שאין מוצא ממנו. שם נפלו הם, החמישה. למטה, מסבירים לי, שם מעבר למחצבה, אדמות בתי־ההבראה לילדי בית־הספר הזקוקים להבראה והחלמה, אשר ייבָּנו ביוזמת ועד ההורים, ובסמוך מחנות קבועים לצופים.

המטעים, אם כי אדמתם סוקלה, כולם מירבץ אבנים ומתוך האבנים מתנשאים עצי הפרי. מהם זקופים, נישאים, ומהם משתפלים לצדדים: עצי תפוח, שזיף, השזיף האדום הסמוק והצהוב…

על שקים שטוחים מתגוללים זרעים שמסופקים מכאן לכל המזרח התיכון, לא פחות ולא יותר, גרגירי זרעים, קטנטנים ושחורים. מים במשורה, ואפילו מי־שופכין משקים את כל אלה.

בבית־הילדים ארוחה מוכנה ברוב חֵן. על שולחנות קטנים פרוסות לחם רבות עד אין ספור, משוחות בחמאה. בחדרו של חבר הקבוצה אגרטלי פרחים, כוננית ספרים, רפרודוקציות טובות, עלון הקבוצה, כרים צבעוניים, קערת שזיפים. מה משתוקקת אני להציץ שם לאלבום משפחתי ולראות אבא ואמא מ "שָם ", אחים ואחיות של "שם ", מצנפת גימנזיסטית או סטודנטית על ראשו של צעיר חיוור וצנום, שבינתיים שזפו פניו ובגרו.

ובערב קרֵבִים התנים אל חלונות החדרים, ועל־יד הפתח עדיין מוטלת גווייתו של נחש לא ארסי שהמיתוהוּ במהלומת אבן.

בעיירת־המרגוע הדומה לאחוזה מטופחת טובלת בירק ופרחים, יושבים אנשי־עיר שמעולם לא היה סיפֵק בידם לשבת מול נוף הרים, לחזות בהם באין מפריע, באין טורד ומטריד; לראותם, לפרקים בפעם הראשונה בעיניים של ממש, שלא בקריאה ותאור.

שקיעות חמה מיוחדות במינן במעלה־החמשה. החמה בוחרת לה פינה מיוחדת, מעין עריסה קטנה אחת שבה היא שוקעת שקיעה צרה, מכווצת, מיוחדת לאותה פינה, ואין לשאר הרקיע אליה דבר, מעין שקיעה מצומצמת בתכלית הצמצום, מעין: "רְאֵני בתמציתי כי עוד מעט ואינני ".

נועזים שרגליהם למוּדוֹת בהליכה בהרים מרחיקים מעט לכת בין הרי הטרשים, לחזות בעמודי הרדיו של רמאללה, לחזות לעת ערב באורותיה של ירושלים, ועוד יותר מזה — לראות בשעות אחד הצהרים אפילו את ימה של תל־אביב — רצועת ים תכולה, חיוורת־אפרורית.

אנשי המקום, המכירים את אגדות הערביים וחקירות הנוצרים, מספרים על השכנים תעלולי שודדיהם בימי העבר, מעשיותיהם, מזכירים לא פעם את אותה קריית־יערים תנ "כית, מצביעים לפינה בהרים ופוסקים הפסוק: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון " ומוסיפים: "הנה שם עמק איילון "…

בשעת בין־הערביים בעת שהנערות מטרנסניסטריה העובדות בבית המרגוע חוזרות אל המשק, הן שרות עדיין שירים רומניים מלאים כוסף בנעימה של בנות כפר. בחדר הספריה יושבים הנערים היתומים, לומדים עברית וכבר משוחחים ביניהם עברית מתובלת במלות אידיש ספורות.

לעת בוקר עולים פועלי העיר השכירים לעבודתם בהכשרת הקרקע. חסר המשק ידיים עובדות ומזמינים אנשים מן החוץ, ברובם מאנשי עדות המזרח, סליהם על כתפיהם ועלייתם בהרים זריזה בקפיצה מסלע אל סלע, עד בואם למעלה הגבעה. אותה שעה יוצא נער רכוב על חמור מהמשק, יורד למטה ומסלסל בקולו את "שיר היָקינטון ". וכיוון שהירידה איטית הוא עובר למנגינות חסידים, שהביא עמו מהגולה בעלותו לפני שנה ארצה.

שבילים לבנים, מטופחים כאילו יורדים מבית ההבראה לקראת הנער היוצא לעבודתו, אך הוא ממשיך בדרכו בכביש, שכן לעבודתו הוא יוצא ולא לטיול בין ערוגות הפרחים, והשבילים אובדים בבדידותם בין הסלעים המתנשאים ליד הכביש…

מסע הבריגדה היהודית על פני אירופה 16.8.1945

דרך איטליה, צרפת למקום החניה בבלגיה: "די יודן קומן " — הסיסמא שהטילה פחד על פני הגזע העליון — מגן דוד צהוב מפיל חתיתו על גרמניה — קבלת פנים נלהבת ע "י הצרפתים והבלגים — פגישות מזעזעות עם פליטים — שער־ניצחון לבריגדה הוקם בבריסל.

כידוע יצאה הבריגדה מאיטליה לתפקידי חֵיל כיבוש באזור הכיבוש הבריטי. חלק מהבריגדה חונה בצפון גרמניה, בליבק וחלק עבר לבלגיה.

מחיילינו בבלגיה כבר נתקבלו המכתבים הראשונים ובהם תיאורים נפלאים על מסע הבריגדה על תחמושתה, דגלה ומגן הדוד הצהוב, על פני אירופה. להלן ניתן תיאור כזה, כפי שנמסר במכתב אחד מחיילי הבריגדה שעבר לבלגיה.

שיירה ארוכה של מכוניות צבאיות יצאה בסוף יולי מכפרים איטלקיים אשר למרגלות הרי האלפים. היתה זו שיירה אדירה. מכוניות שהסתדרו בשורה ארוכה נעו בזו אחר זו, ובראש כל גוש מכוניות התנוסס דגל עברי גדול. עוברי־אוֹרח שהתעכבו בצדי דרכים לחזות במראה, לא השתוממו על צבעי כחול־ולבן שעל המכוניות אלא את תשומת־לבם משך מגן דוד צהוב גדול המצויר על כל מכונית.

פני השיירה היו מועדות אל הגבול המבדיל בין איטליה ואוסטריה. מווילק פנתה השיירה לליאנץ ושם חנתה למשך הלילה. חיילים ארץ־ישראליים, אנשי הבריגדה היהודית, חמושים מכף רגל ועד ראש, קפצו מהמכוניות ועד מהרה הקימו שם מחנה אוהלים ללינת הלילה.

העיירה ליאנץ היא קטנה והרוסה, ואם כי מזג האוויר היה נאה לא משכה את לבם של החיילים. למחרת בבוקר השכם המשיכה השיירה בדרכה. היא נסעה לעבר האלפים הרמים, ולפניה ומשני צדדיה התגלו נופי־הרים מופלאים.

אולם באזור ההרים קדרו השמים, היה קר וירד גשם. כל אותו יום נסעה הבריגדה לעבר העיר הגדולה בדרום־אוסטריה, הנמצאת בשטח הכיבוש הצרפתי היא אינסברוק. אף שם הוקם מחנה אוהלים, אולם הקור והלחות — תופעות קיץ שחיילים ארץ־ישראליים אינם רגילים להן, הניסום לצריפים ולבתים הסמוכים. לעת ערב יצאו חיילינו לטיול ברחובות אינסברוק. חיילים צרפתים ואמריקאים, וביניהם גם יהודים, קיבלו "הֵיתר " להתיידד עם האוכלוסיה. היתר זה כמובן היה לזָרא לחיילינו אשר לא כיבדו גרמני אפילו במבט עין.

התהלכו חיילים בגשם וברוח באווירה העוינת, עד אשר חזרו רטובים עד עור עצמותיהם אל אוהליהם. לעת בוקר, כאשר פקחו עיניהם, ראו אחד הצריפים הגרמנים עולה באש…

השיירה המשיכה את דרכה מערבה ושוב עברה את הגבול האיטלקי. מיד הופיעו לעיני החיילים פנים בהירים צוחקים של איטלקים. שוב הרגישו את עצמם "בבית ". האיטלקים אשר הכירו את ידידיהם משכבר הימים, אנשי הבריגדה היהודית,

הטילו פירות לתוך המכוניות וקיבלו את פני הבאים בתשואות. אולם השיירה לא התעכבה לקבל את ברכת הדרך מהמצטופפים בצדי הדרכים, והמשיכה את דרכה אל האלפים הדולומיטים. ושוב מזג אוויר נאה ונופי הרים נפלאים. שוב ידעו החיילים הנוסעים שהם באיטליה, מקום שמחבבים אותם ורוצים בהם.

שיירת הבריגדה הגיעה אל מעבר "הברנר " [בהרים ] ומשם לבווריה הגרמנית.

“די יודען קומן!”

הפעם עברה השיירה האדירה על פני עיירות גרמניות. גרמנים הסתכלו בה במבט נבוב ועוין. קריאות נשמעו מכל עבר "די יודען קומן " (היהודים באים!). נדמה להם לבחורינו שפחד מוות היה טבוע בפני גרמנים רבים. השיירה נסעה בכביש רחב מאד, אחד מאותם הכבישים המודרניים שסלל היטלר למטרות אסטרטגיות. מכוניות הבריגדה עברו על־פני האלפים הבאוואריים, את אובראמרגאו המפורסם — נווה־קודש לקתולים, על פני גארמיש־פארטנקירכן — עיר המרפא והספורט, עד שהגיעה למקום החניה, לאולְם.

הבריגדה עברה בדרכה על־פני ערים רבות בגרמניה, ביניהן: אוגסבורג, קאיזרסלאוטרן, מאנהיים, לודוויגסהאפן והידלברג. ערים מוכרות לנו מלפני המלחמה ומידיעות המלחמה, מהפצצות והרעשות שערך חיל האוויר של הברית. שוב חנתה הבריגדה במחנה של חיילי־הברית. אך פינה זו היתה מלאה אזרחים גרמנים. רגילים היו אזרחים אלה לבוא לבקר את חיילי הברית. כזה היה המנהג בקייזרסלאוטרן. לתדהמתם של הגרמנים הנרגזים הגיעה לשם הבריגדה היהודית. משטרת הבריגדה ניגשה מיד למלאכה, ביקשה מְחילה מאנשי המחנה, והתחילה מגרשת את כל ה "ידידים " מבני המקום. הסבירו בחורינו כי יהודים הם, וכי רגל גרמני לא תדרוך על אדמת מחנה יהודי. אותו הלילה לא יצא גרמני מפתח ביתו לרחוב.

כאשר עברה השיירה היהודית על־פני ערים גרמניות נעצרה התנועה ברחובות, כי רוכבי האופנוע המרובים של הבריגדה השתלטו על הכל. מסע ניצחון ערכו החיילים הארץ־ישראליים, ומבט אין־אונים נתנו הגרמנים בשיירה הארוכה, על דגליה, סמליה, נשקה הכבד ובחוריה הגאים היושבים במכוניות הכבדות, נושאים נשקם עליהם, חמושים ומזוינים כהלכה.

בעיר אחת סגרו החנוונים הגרמנים את חנויותיהם למראה המכוניות היהודיות, ואמהות גרמניות אספו את ילדיהן הביתה. מהומה ובהלה פרצו בכל עיר גרמנית ופחד־מוות נשקף מעיני יושבי הבתים שהציצו במכוניות הצבאיות מבעד לחלונות בתיהם.

הצרפתים מריעים לכבוד הבריגדה:

אנשי הבריגדה נשמו לרווחה כאשר עזבו את גרמניה וחצו את הגבול הצרפתי והגיעו אל אדמת צרפת. בלונגבי, בשאטוויל ובסדאן נתקבלה השיירה בתרועות

שמחה. תושבי המקום הטילו פרחים ופירות למכוניות הבריגדה, והחיילים הארץ־ישראליים השיבו להם בסיגריות ובסוכריות לרוב. צרפתים צוהלים ושמחים הניפו בפנים צוחקות מטפחות, הניפו ידיהם בשמחה לקראת הבאים, וחיילים עברים אף הם הפגינו את שמחתם לעין כל. כי בבואם מגרמניה לצרפת, הרי כאילו באו מחושך לאור. רוכבי האופנוע של הבריגדה הרכיבו ילדים צרפתים קטנים על האופנוע, השתעשעו עמם. בתי ספר יצאו על כל מחלקותיהם הרחובה, לקדם את פני הבאים, והכל הריעו, גדולים וקטנים. נעים היה — כותבים חיילים עברים הביתה — להיפגש עם העם הצרפתי הנאור ושוחר הדרור.

השיירה לנה במחנה־טרנזיט אמריקאי בצרפת, והמשיכה בדרכה על פני ערים ועיירות צרפתיים, ותמיד אותה קבלת פנים עליזה, אותו מאור־פנים, עד שהגיעו לגבול הבלגי. בעיירה בלגית קטנה, לא הרחק מהבירה הבלגית בריסל, היא טורנה, קבעה הבריגדה לעצמה חניית־קבע. ומשם הריצו החיילים מכתבים הביתה אחר ששה ימי מסע על־פני אירופה. בלגיה קיבלה את הבאים אף היא בהתלהבות רבה.

וכאשר עשו החיילים את חשבון ימי המסע זכרו שמראות הרס, סימני המלחמה המובהקים, ליוו אותם כל הזמן בדרכם. לכתחילה איטליה ההרוסה, אחריה אוסטריה, אחריה גרמניה, שרוב רובה אינו הרוס, ורק מאנהיים הרוסה כליל. מראה גשרים ובתים הרוסים הפכו לנופים של יום יום. אולם לא היה בכל הדרך כמראה ההרס של עיר־המנזר השטוחה שנהרסה כליל, מונטה קסינו.

עם פליטים יהודים בלנדסברג:

מקום מיוחד מייחדים החיילים במכתביהם לפגישות עם פליטים יהודיים. בלאנדסברג, שבה חנו החיילים, יש מחנה פליטים גדול. ידעו היהודים שהבריגדה היהודית עומדת לבוא לשם וציפו לה בהתלהבות רבה. הרבה מהם יצאו לקראת החיילים היהודים בדמעות־שמחה בעיניהם. כולם נושאים את נפשם לעלות ארצה.

דבר אחד נשאר בזכרוני — כותב חייל הבריגדה ארצה — לא ראיתי בחוצות גרמניה גברים צעירים, רק זקנים, נשים וילדים. אולם ראיתי דור צעיר גדל שם. ראיתי נערים בני 12 משחקים ברחובות, ליד הריסות הבתים, במשחק "החיילים ". הללו אינם זקוקים כבר לחינוך צבאי, חיילים הם מבטן ומלידה; הקלגסיות היא בדמם, למן ימי הילדות הרכים.

במבוך המנזר הבלגי:

במנזר גדול — מבוך עתיק יומין, לא הרחק מהבירה הבלגית, יושבים כיום אנשי הבריגדה היהודית ומגלים פה ושם כתובות בלשון הגרמנית, כי במנזר זה שכנסייתו סגורה כעת, חנה פעם הצבא הגרמני.

העיירה טורנה עצמה שלווה, תושביה "יושבי־אוהל ", חיי העיר אינם תוססים ועֵרים כבאיטליה, אך אנשיה שלווים וחביבים עד מאד. בשיחת חייל עברי עם שני נזירים צרפתים, הביעו האחרונים את שמחתם על כי המנזר נמצא בידי יהודים. כי היהודים, לפי דבריהם, הם אנשי דת ואינם וונדלים עובדי־אלילים כגרמנים.

תושבי המקום אינם רוצים להאמין שהחיילים העברים יהודים הם, כי התעמולה הנאצית הסבירה להם שיהודי הוא יצור "בעל קרנים ורגלי סוס ". ושנית… לא חשבו שעדיין יש יהודים רבים בעולם.

אפילו פליטים יהודים שנפגשו כאן עם אנשי הבריגדה, אינם מאמינים שאפשרי הדבר שיהודים מארץ־ישראל יבואו כחיל־משלוח וכיבוש, כבני חורין, עובדה זו מופלאה מדי בעיניהם ואינה מתקבלת על דעתם.

בבריסל הקימו יהודי המקום שער ניצחון לכבוד הבריגדה היהודית.

שמחת תורה פרטיזנית 28.9.1945

פרטיזן שהגיע ארצה סח לי כיצד חגג חג שמחת תורה בהרי יוגוסלביה, בחיל הפרטיזנים של טיטו: "זוכר אני שמחת תורה ", אמר וחיוך אירוני על שפתיו. "זו היתה שמחה! לעולם לא אשכחנה ".

כיוון שנשתתק לא עודדתיו לספר. ראיתי שהוא מעלה בזכרונו אותו יום, החי בזכרונו על כל פרטיו.

ולפתע פתח וסיפר: "נצורים היינו אותו היום, קבוצה פרטיזנית קטנה בראש גבעה מוקפת גרמנים. הרוסים בוששו לבוא. מוטלים היינו כדרכנו על פסגת הגבעה וסביבותיה, צמודים לקרקע, מזוינים וחמושים, משתדלים להחזיק מעמד, אך מלאי הכדורים אזל והלך, וכל אחד ממנו שומר לעצמו כדור אחד, כדור אחרון. יודע למי מיועד הכדור, על חיי מי יביא הקץ. ופרטיזן יהודי בייחוד, תוהה ומהרהר הרבה בכדור אחרון זה.

"ובינתים עודני חי ומוטל על האדמה, הרעב מציק לי, זה כמה ימים שאנו מתקיימים על קלחי תירס בלבד שאנו כוססים אותם בלתי־מבושלים כל היום, תולשים ואוכלים אותם כמות שהם וממשיכים לחיות.

שוכב אני ואיני מעז לירות, איני מעז לעשות מעשה כלשהו כי אין תחמושת, והגוף רפה, כאילו נצטמק ביום אחד. וממילא אני שוקע בהרהורים שאינם מצריכים אף ניע כל שהוא של הגוף. מהרהר אני בעבר ובהווה, בבני ביתי שהיו ואינם, בכל אשר לי, או נכון יותר בכל אשר אין לי. עושה אני את חשבון הימים, השבועות, החודשים ודומני, נתקרבה השנה היהודית לקיצה, ביום הכיפורים צמתי, אולם הימים המועטים מאז יום הכיפורים נִידמו בעיני כשנה תמימה. פתאום נזכרתי: היום שמחת תורה, ויודע אני שלא טעיתי, שמחת תורה היום.

מיד אני מניע ברגלי, נכון לקפוץ ממקומי ולהכריז ולומר לכל שחג היום ליהודים,

להודיע לחברי היהודים אשר עמי, שחג לנו היום, שמחת תורה. אולי יתעודדו, יזכרו בבית אבא, יעלצו מעט, ישמחו…

ישמחו [השמים ]…מילה זו מביאה אותי מיד לידי התפכחות. וכבר איני זז ממקומי ומשתדל שהסבך יחפה על גופי ככל האפשר מפני כדורי האויב. ישמחו…

ועוד אני שרוע, לועד מעט תירס וחוגג, חוגג את חגִי. והאמיני לי: דומני לפתע שאני נהנה הנאה רבה שיום זה שנועד לפי החשבון להיות יומי האחרון הוא יום שמחת תורה. יום נאה בחרתי לי אחרון עלי־אדמות, יום שכולו שמחה ועליצות, יום מרקיד את רגליהם של יהודים, זקנים ונערים, יום חדווה. מצד אחד מזדקר לעומתי כדורי האחרון, ומצד שני יום של שמחה יהודית טהורה, יום המלא בזכרוני מנגינות, ניגונים ונעימות של יהודים.

וחש אני, ראשי סחרחר מעט, התירס אינו משביע את רעבונו של צעיר כמוני. והרי ראשו של יהודי מרקד עם תורה סחרחר אף הוא, מעט מיין, מעט מהתנועה הסובבת ומעט מהתעלות־הנפש. ויודע אני, ששמחתי זו, כל עינויי נפש וגוף אינם יכולים לה, להצמיתה ולעכרה.

וכך מרקד אף ראשי הסחרחר ריקודי הקפות. מחולל אף רובי. וראה זה פלא, אף כדורי האחד והיחיד מרקד את ריקודו לפי שהוא ואנוכי … כלומר אנוכי והוא נהיה לאחד, או לאחדים בלשון המקרא. אחד. הוא בתוכי ואני בתוכו, לא, מה זאת? דעתי נתבלבלה עלי: הוא בתוכי, כמובן, עושה בי כבתוך שלו והופכני לאפס, ללא כלום, נוטל בחור יהודי, פרטיזן, סטודנט צעיר לשעבר היושב במרכז אירופה ונושא את נפשו לעלות ארצה, לומד עברית, שר שירים עבריים, והנה בא הכדור, כותש בו את מכתשו הקטן, והקץ ל "שמחה ", הקץ אפילו לשמחת־תורה דלה זו, ולסעודת התירס הירוק, שערכה לפני אמא־אדמה לפני לכתי מזה ואינני…

שמחה עצורה התחוללה בקרבי פנימה, מעין: טוב שעשיתי את חשבון הימים, שיודע אני יחד עם שאר היהודים שבעולם ששמחת־תורה היום, ש "בתוך עמי אני יושב " ולוּ אף במחשבה בלבד.

אולם רוצה אני לשתף ב "שמחתי " אף את חברי היהודי יעקב ס., המוטל לא הרחק ממני, צמוד אף הוא אל הקרקע. בודאי אף הוא מהרהר בכדורו האחרון ושמחה אין בלבו.

לכתחילה אני שוקל בדעתי אם לזוז ממקומי. שום שליחות אחרת בעולם לא היתה מניעה אותי לנוע ממקומי. אולם תגליתי אינה נותנת לי מנוח.

לכן זוחל אני לעברו ומלחש: “יעקב, היי, יעקב!”

אין תשובה. ושוב אני קורא בשמו היהודי ומלחש: “אינך שומע, יעקב, אני קורא לך!”

במקום תשובה אני מבחין ברשרוש קל, מעין ניע קלוש ורטינה, משמע יש שם יצור חי, אך איני מבחין בקולו של יעקב. צמרמורת חולפת בי. יתכן ש… יתכן

שמישהו מנסה לחדור הנה? אני תופס בנשק, רובי לא יצלח, רק כדור אחד נותר לי. אבל רִימוני, הרי הוא בידי.

אך עד מהרה פחדי חולף, כי אני מגלה שם את ראשו המדובלל של יובן, איכר בן איכרים, השואלני מיד בלשונו הציורית ללא כל הקדמה ופתיחה: “מי הרעיד את קורקבנך?”

אני מספר לו שנבהלתי בהלת־שווא ושואל על חברנו בשמו הנוכרי המדומה. הוא מצביע לעבר מערב וממשיך לגרוס את גרגרי תירס בשיניו הגדולות והצהובות, הדומות הן עצמן לגרעיני תירס מבושל, צהובים.

אני זוחל הלאה לעבר חברי. כעת אני כבר מבחין בו. סנטרו הוא משעין על כף ידו השמאלית, עיניו מושפלות ארצה ובפניו אותה הבעה רפויה של ישן, של איש הבטוח שאין איש המסתכל בו. מבע אדם היודע שבודד הוא לנפשו, להגיגיו ולרגשותיו. במה הוא מהרהר?

וכמעט שצר לי להטרידו. שכן הרהורים אחרונים הם לו היום. אלא שאני איני יכול לעצור בלבי הכרה זו של שמחת־החג מבלי לשתפה עם אחרים. אני גורר את עצמי קרוב יותר עד אשר הוא שומע את הרחש, מתחלחל וקורא: “מי שם?”

אנכי משיב, וקורא בשמי, בשמי העברי. הוא משתומם: “מה היה לך?”

"יעקב ", שוב אני קורא בשמו העברי. וחוזר עליו בהנאה מיוחדת במינה. “יודע אתה איזה יום היום?”

"יודע ", הוא משיב מיד. ואני תמהַ עליו, שהוא זוכר מה שאנכי שכחתי כמעט ונזכרתי רק במקרה. אלא שתשובתו הפזיזה חשודה בעיני, ואף נימה של אירוניה ארסית נשמעת מתוכה. נדמה לי ששנינו איננו מכוונים לאותו הדבר. ואני שואל: “איזה?”

“יודע אני שהיום יומנו האחרון בארץ ברוכה זו. רשום לך בפנקסך לדורות אחרונים, למען ההיסטוריה: כאן נפלו פרטיזנים יהודים על אדמת נוכרים ונשקם בידם. הם מתו מות גיבורים. ת.נ.צ.ב.ה.”

'“עקב, מה אתה מדבר, מתכוון אני לשאול איזה יום לפי הלוח, הלוח העברי.”

“וכי מה ההבדל מתי נפחנו נשמתנו, לפי הלוח הגויי או הלוח העברי?” …ולפתע יעקב מהסס: “ובכל זאת, יודע אתה, הייתי רוצה שיהיה תאריך עברי על מצבתי.”

“לא לכך אני מתכוון. חג היום, חג ליהודים.”

“המ…” רוטן יעקב בשאלה. ושוב אומר באירוניה: “'בודאי ימים נוראים. מי לטבח ומי… הכל נחתם ונגזר. כבר יצאה הגזירה מגבוה, והכדור מצפה ליד שתהדק את ההדק.”

'“דל, יעקב, היום שמחת תורה.”

פני יעקב מתרככים: “באמת, היום שמחת תורה?”

ובלי משים חובק יעקב את רובהו כיהודי חובק את תורתו בהקפות, ומפזם פיזום חלש, נעימה ידועה משכבר הימים, מנבכי דורות יהודים, מסלסל קול רפה ואני עוזר על ידו. ואפילו רגלו, זו השטוחה על קרקע נוקשה, זו מתנועעת לפי קצב רחוק וידוע. אין הוא יודע לומר דבר. אך ניגונו של בית אבא מעלה לחות בעיניו וחנק בגרונו, אותו חנק נעים שבהתרגשות יתרה.

מזכיר אני לו נעימה זו או אחרת. והוא מלחש זכרונות ומספר על יום זה בביתו. ומפיזום חלוש אנו עוברים לסתם פסוקים מהתנ "ך, פסוקים יפים, יקרים, ומזה אפילו לשירי הארץ, וכל מה שמעלה המזלג מלשון עבר. חוגגים אנו חג אחרון. פורשים ממחטה לבנה ועליה גרגרי תירס וטועמים טעם מטעמי־שמים ושירה, שירה יהודית.

זו היתה שמחת־חג אמיתית. ואני אמרתי: “היי יעקב, יהודים אנו, יודע אתה, אף על פי כן, יהודים, וכי מה יודע יובן השרוע שם מטעמו של יום זה. יום נאה בחרנו לנו ללכתנו מזה, יום שכולו שמחה.”

ושנינו תוהים על מלה זו "שמחה ", שמחה יהודית שמשמעות לה מיוחדת במינה, מין ניצוץ של חדווה ממקור יהודי נעלם, עטור עטרות סבל, מצוקה וענויי עולם. שנינו תוהים על שמחה זו, ואף על פי כן והודות לה, מצפים לנס שיתרחש לנו היום, מקווים שעוד מינה לנו הגורל חיים, שנינו תוהים ושמחים…

“לעת ערב “, מסיים הפרטיזן, ­”התחילו לפתע הגרמנים נסוגים בבהלה מהגבעה. הרוסים הלכו והתקרבו אלינו. עדיין אני שומר את הכדור האחרון ההוא למזכרת…”.

 

מאמרים וביקורות ספרות    🔗

כפיות של דבש בחבית של זפת

תוכניות מזהירות ומציאות עכורה 26.1.1945 על Transformation — אסופת מאמרים, כרך שני, יצאה לאור בבריטניה.

קץ המלחמה בכל זאת ממשמש ובא. אין כל פלא, איפוא, שכנראה מספר המאמרים בכתבי העת באנגליה ובאמריקה, הדנים בשאלת עיצוב החיים לאחר המלחמה, בחינוך הדור החדש באופן כזה שיבטיח החלמה מכל אותם התחלואים הרוחניים שגרמו למלחמת העולם השניה.

אחת ההוצאות הבריטיות "טרנספורמיישן " (כרך ב ' ) שמשתתפים בה טובי הסופרים, אנשי החינוך, האמנות והמדע כיום באנגליה, שמה לה למטרה — כדבר

העורכים במאמר הראשי — להודיע קְבל עם ועדה, שהעולם, בייחוד העולם האירופי, זקוק לגישה חדשה לחינוך.

…חינוך הדור הצעיר צריך להיות הכנה לקראת חיי אדם בציבור, ולא לחיי יחידה בלתי אישית…בתוך מדינה־מכונה…על החינוך להיות חברתי, תרבותי ומקצועי….בויכוח…ניתנת…גישתו של המחנך המקצועי…הסופר, המשורר, המבקר הספרותי…רשות הדיבור ניתנה גם לאנשי מוסיקה…

אנשי המוסיקה תובעים למען אומנותם…מקום ראשון במעלה, בין שאר האומנויות. הם דורשים לימוד ההיגיון של הרגש כשם שיש היגיון של מחשבה, כי המוסיקה היא העוסקת בהיגיון שברגשות. הבנת המוסיקה דורשת בירור כוונותיו של המחבר והבנת אמצעי הביטוי שלו, הגוררים בעקבותיהם ידיעה מחוץ לגבולות המוסיקה, כגון, בהיסטוריה, בתורת הצורה וכו '. לדעתם יכולה המוסיקה להעניק לאיש הרחוב משהו אשר יעשיר את חייו…אבל אין להשיג הנאה אסתטית בלי קורבן מסוים…

עד כאן דברי המציעים, המחנכים, אנשי הספרות והאמנות.

והנה נותן הספר כמה מילים מדברי דור זה, בבחינת: דברי קורא…דברי החיילת פטרישה ליודווארד. היא מספרת ברשימתה על חלומותיה לעתיד…ומה אומרת האם לעתיד?

…“אני יראה מפני השלום…פחד אישי מפני ארצי שתהיה ארץ חדשה ונוכריה…אינני יכולה לראות את הגרמנים כאויבינו…איני רואה בהיטלר שונא מס ' א '…”.

דברים מוזרים….אינה נוטרת אפילו איבה…דומני שכל טרחתם של גדולי הספרות, הפסיכולוגיה והאמנות…תהיה לשווא אִם זו…הדוגלת ברגש אחווה כלפי מרצחים — תחנך את ילדה להשלמה, פיוס, לאדישות ואטימות, כלפי זוועות ימינו.

בנתיבי הספרות העולמית 29.3.1945

שקספיר ודוסטויבסקי במבחן.

…עם תום המלחמה באו האכזבות הציניות, הירידה המוסרית, וביטול גמור של המושגים: "אנושי ", "צודק " ו "טוב ".

בירחונים לספרות ולביקורת המופיעים כיום בעולם האנגלו־סקסי דנים בעולם שנתהוה לאחר המלחמה….ג 'ון להמן, המשורר, הסופר והמבקר האנגלי…מנסה…לתאר את היסוסיו נוכח המתהווה כיום בעולם. המלחמה לימדה אותנו מנהגים והרגלים רעים, הוא כותב, כגון: בהלה, תאוות קרב ופטליזם…אחת השאלות הדורשת תשובה היא: היכולה ארופה למצוא מזיגה כזאת של מחשבה ואמונה

שתמנע ממנה שוב התפרצות דמים? השלום תלוי בהרמוניה בין בריטניה ואמריקה מצד אחד ורוסיה מצד שני.

…רוסיה הסוביטית היא קולה הרשמי של בירוקרטיה…ואילו דמוקרטיות המערב הן מַשהו הרבה יותר מורכב.

…כיצד אפשר לצפות להרמוניה…כאשר רואים באירופה של יום המחרת מצד אחד את זכות הביקורת החופשית, מחשבה פילוסופית והשקפה פוליטית חופשית…הגם שיש אי ביטחון כלכלי…ומצד שני ביטול כל הזכויות האלו.

…רוסיה והמערב אינם מדברים כרגע בלשון תרבות אחת. האם דוסטויבסקי ושייקספיר חזקים למדי, כדי לפרוץ את המחסום הזה?

…לפי דעתו של להמן תובעת כיום ארופה הומניזם חדש…הזוועות שנתגלו במחנות בלזן, בוכנוואלד ודכאו לא היו רק פשעי הנאצים והאומה הגרמנית, אלא תוצאה הגיונית של דרך המחשבה הגורמת לניוון חלקי של הדימיון….להמן מציע הומניזם אבולוציוני…

המלך ליר שנת 1945:

המשוררת האנגלית אדית סיטוול…מדברת על התמזגות האדם והטבע במחזה זה…עומדת על תופעת האכזריות האיומה ביצור אנושי, ומצטטת את דברי ברדלי: כנראה שייקספיר שאל את עצמו אם תופעת האכזריות באדם היא דבר שחדר לתוכו מן החוץ — אכזריות שבנשמת חיה שמצאה לה מקלט ביצור אנושי, ושם החלה משפיעה על כוח־מחשבתו של האדם…במלך ליר הוא מראה לנו כוחות איומים אלה החיים בתוך בני האדם.

האדם הארופי:

אנו דור אומלל מאד, כותב פול ואלרי, משוררה הגדול של צרפת, …באדם יש משהו שהורס את שיווי המשקל שלו עם הסביבה…ארופה היא בורסה של רעיונות, תורות, תגליות…הארופי הוא בעל אמביציות נועזות…הוא אחוז תקוות נועזות וזכרונות רבי תפארת…

כך מנסים אנשי הרוח להחדיר אופטימיות לעתיד…

הסופר הצעיר בן דורנו. עם קריאה בספרו של קלאוס מאן 6.4.1945

אילו נשאלנו מהו טיפוס האינטלקטואל הצעיר בן־ימינו, טוב היינו עושים אילו שלחנוהו, את השואל, אל האוטוביוגרפיה של קלאוס מאן, בנו של הסופר הגרמני הידוע תומס מאן…

בספר זה ימצא הקורא את כל מגרעותיו ומעלותיו של הצעיר המשכיל בן־ימינו. אותו צעיר שהכל ניתן לו על נקלה, הלומד מעט מכל דבר…ללא עיון וללא

התעמקות. הנה הוא האיש, העובר כמעט על פני כל ארצות תבל ומתרשם ממראה עיניו התרשמות שטחית…

אמנם…הודות לזכות אבות נפגש עם גדולי הרוח בימינו שבכל הארצות, וניצל פגישות אלה לשם תאורים חיצוניים מזהירים. כי מאן הצעיר מנסה לתת בספרו …ביטוי רוחני של אישיותו בתקופות שונות והשפעת אנשי הרוח על התפתחותו הרוחנית כבופר צעיר במאה העשרים.

אולם התאור הרוחני ניתן כלאחר יד…כאילו אפשר לנסוע ברכבת על פני סיביר מבלי לראות אפילו את השלג…אפשר להיפגש לחיות עם אנשי רוח מבלי להבחין כלל בלבטיהם הרוחניים…כי המספר הוא בן התקופה המיכנית.

…אין לנו לא אמונה, לא ביטחון, לא תקוות־חיים…אנו מחליפים שפה אחת בשניה בקלות…

הוא מוכיח שאפילו מתגייסים לשירות צבאי ללא מחשבה יתרה…ולקורא יש רושם שלמחבר…פשוט לא נעים להסתובב בחוצות ארצות־הברית בבגדי אזרח.

קלאוס מאן הוא צעיר בר מזל. כל שערי התרבות פתוחים בפניו. הוא סועד בחווילתו של גורקי; הוא מבקר בביתו המקושט צעצועים ומקטרות־אופיום של ז 'אן קוקטו; הוא בחברתם של נובליסטים צרפתים צעירים, סוריאליסטים ודקדנטים למיניהם; הוא זוכה לשוחח שיחות ארוכות עם אנדרה ז 'יד, שלפי דבריו השפיע עליו הרבה; הוא מכיר את מארק שאגאל…

…דומה שאף הקורא הוא קצר רוח, ורוצה שהמחבר יתגייס כבר לצבא ויחדל להשתעמם ולשעמם.

…הסופר הצעיר…ההתפתחות הטכנית המקלה עליו,..היא בעוכריו. היא המגבירה את יאושו ואת רצונו למהר ולהרבות בכתיבה ובחיבור ספרים…ללא השראה רוחנית, ללא דחיפה פנימית עמוקה, ללא מעצורים מפרים, המביאים לידי גיבוש והבשלת חוויות פנימיות.

הספרות— תעמולה פוליטי 17.5.1945

אנתולוגיה פולנית בהוצאה דו לשונית.

העמים הקטנים, הרואים את עצמם מראש מקופחים בכל אותן ועידות שלאחר המלחמה, ובכל כינוסי מדינאים שיחרצו גורל עמים וארצות בהרבה או במעט, מצאו דרך תעמולה נאה, שערכה לדורות. יש בה כדי לקרב עַם לעם, לפחות מבחינה רוחנית, ויחד עם זה, יש בה כדי להסביר — בייחוד לעולם האנגלו־סכסי הדובר אנגלית — מה הוא הגניוס היוצר של עם זה או אחר, שמכירים אותו רק מבחינה פוליטית קלושה. דרך תעמולה זו מתבטאת באנתולוגיות ספרותיות:

מחציתן שפת המקור ומחציתן תרגום אנגלי, זה לעומת זה. ונוסף על כך, הקדמה המסבירה את לשון המקור של אותה ספרות, מבטאה, סקירה על תולדות העם המדבר בלשון זו ולבטיו הפוליטיים, ושיר הלל לגניוס הלאומי שלו.

הוצאה דו־לשונית כגון זו מבטיחה קודם לכל את הצלחתה של התפוצה. רבים אוהבים לרכוש ספר בלשון זרה שאפילו אינם מבינים אותה, אלא שבעצם זרותה יש מן החן המיוחד. ובפרט כשהספר מצויד בתרגום. אפילו אם התרגום אינו פיוטי ובעל משקל, אלא פרוזה נאה המוסרת את תוכן השיר בלבד, הריהו מתקבל על לב רבים. ידוע, כי תרגום אנגלי של "הקומדיה האלוהית " לדנטה, אינו נמכר יפה כמו תרגום זה עם לשון המקור, זה לעומת זה.

הוצאה מעין זו, "אנתולוגיה פולנית ", שנבחרה על ידי ט. מ. פיליפ ותורגמה על ידי מ. א מיכאל, יצאה במאי שנת 1944, והמהדורה השנייה באוגוסט שנת 1944 בהוצאת "דאקוורת " לונדון (405 עמ ').

במאמר הפתיחה מסופר שהספר חובר ביוזמה אישית של שני אנשי צבא, קצין אנגלי וחייל פולני. ולדבריהם ספרם הוא תוצאת התלהבות ותרעומת כאחד: התלהבות והתרגשות לרגל "גילוי " הספרות הפולנית — ועוד הרבה יש לדעתם לחקור ולגלות בה — ותרעומת על כי יצירות כה מופלאות הוסחו במשך תקופה כה ארוכה מן הדעת. ומה פלא בדבר?, כותב המתרגם, הרי ראש המיניסטרים בכבודו ובעצמו אמר פעם: "רבים מכם אפילו אינם יודעים בוודאי היכן היא פולין ". והלא האנגלים נוהגים לשאול: הגם בפולין יש כלבים? ועוד שאלות דומות לאלה…

אולם באשר לכוונת האנתולוגיה, כותב המתרגם: "כוונת ההוצאה לעורר משורר־מתרגם, שיתן מבע מתאים לפרי־הילוליהָ של ספרות בלתי נודעת. על ידי הכללת הטקסט הפולני, התכוונו לתת לחיילים הפולנים ולפליטים 'מנת ' תרבות. כי כיום הם משיגים מעט מאוד מספרותם המקורית במקומות מגוריהם החדשים ". ההוצאה נועדה גם "לידידים אנגלים רבים הלומדים כיום לשון קשה ויפה זו ". והיות והכוונה היא לעזור לתלמיד הלשון, הוחלט להקריב הרבה מן היופי הפיוטי, ולתת תמורת זה תרגום מדויק "של המחשבה הלאומית והאופי הלאומי הבאים לכלל ביטוי בלשון ". הכוונה איפוא פשוטה בהחלט, "כי תרגום ספרותי אינו יכול לעזור במידה רבה לתלמיד הלומד את הלשון ".

…והנה גם הסיפור, העוטה את כל ההוצאה מעטֵה של רומנטיות מלחמתית. התרגום נעשה בשעות חופשיות בין מילוי חובות צבאיות, נשלם בבית־החולים, עניינו רק שירת המאה ה־ 19 וה־ 20. וכוונתו לתת אותה ספרות — כנאמר בהקדמה — אשר במשך קרוב למאה וחמישים שנה השרתה מרוחה על הפולנים וליבתה בחובם את ההכרה באופיו של עמם ובגדולתו הלאומית. זו הכוללת את גדולי הרוח בספרות הפולנית. והמחברים מוסיפים עוד, ומבטיחים שזו אינה אלא

השמנת, וכי מתחת לקרום השמנת יש עוד הרבה חלב טוב ומתוק. האנתולוגיה מחולקת לשניים:

א. שירה תיאורית, לירית וארוטית

ב. שירה היסטורית המספרת על הטרגדיה של פולין ועל ניצחונה

החלק הראשון מוקדש לתיאור הארץ, תיפארת נופיה הטובלים "ביופי היסטורי ", באגדות, בדמיונות פנטסטיים. הוא מוקדש אף לרומנטיות מיסטית "טבולה לפעמים במרירות ואירוניה ". הוא נותן אף את שירת האידיאליסט, הפילוסוף ואיש המוסר, ומספר על "גדולתה של פולין בת־האלמוות ". והחלק השני "מערב את פאר העבר בעצב הגלות, בתקוות נכזבות, בטרגדיות מלחמה ודיכוי התקוממויות ". פרק זה דן בסבלה של פולין שקיוותה לחירות ולחופש, והקורבנות שהקריבה לעתים בארצות נוכריות ולטובת עניינים נוכריים ". כאן באים פרקי שירה מוקדשים ל "התקוממות נגד המדכא " (מבחוץ ומבפנים ), "לתחייה שהיא בתחילתה רק גץ, והיא הולכת ומתלבה והופכת שלהבת, אשר תשרוף את הפולש ותטהר את אדמת פולין — שתהיה חופשית ומשוחררת לקבל בזרועותיה לבבות פטריוטיים ". זו היא “שירת התקווה, שירת הביטחון שעולם טוב יותר וחדש יקום על החורבות. שבו יחיה האדם חיי חירות ושוויון אמיתי, ופולין תתפוס את מקומה הראוי לה בין המעצמות הגדולות…”. מטרת האנתולוגיה אינה משתמעת איפוא לשתי פנים, כי גלויה היא וברורה ומוצאת את ביטויָה בהקדמה המפורטת.

זו היא תעמולה פוליטית באמצעות ספרות, כי עורכי האנתולוגיה מוסיפים ואומרים: "יש צורך בידיעה היסטורית, כדי להבין את הרקע הקיים בהכרה או שלא בהכרה "מאחרי ענקי פולין אלה ".

והסקירה ההיסטורית אף היא משובצת במשפטים כגון : (לאחר סילוק פולין מעל מפת אירופה ) "כך נעלמה מעל פני האדמה אחת המדינות הגדולות העצומות, קֵן האומה האמיצה, וכו ' ". ולא די בזה. אחרי כן באה הסברה לשונית האומרת: "לשון פולין עולה בצלצולה, ובגמישותה על כל שאר הלשונות הסלביות, ואין כמוה לקיצור בכל לשונות תבל…היא בעלת עושר מילולי מאין כמוהו ".

ובסקירה הגיאוגרפית נאמר: "הקורא הבריטי בוודאי לא יבין מהו ערכן המיוחד במינו של ליטא ואוקראינה לגבי פולין. עד תקומת החלוקה היתה אוקראינה חלק אינטגרלי בלתי נפרק של פולין, כמו סקוטלנד באנגליה. בתקופת החלוקה היתה אוקראינה הפולנית חלק אינטגרלי של פולין במשך 500 שנה, כוולס ביחס לאנגליה. ורק כאשר קמו אדונים חדשים לאוכלוסיה זו, התפתחו מגמות לאומיות…באוקראינה ". ואם לא די אף בזה שעניינו רחוק מספרות, הרי באה הפיסקה: "באשר לספרות הסלבית בכלל, הרי יש לציין שכיום הענף הרוסי הוא העשיר ביותר במספר היצירות הספרותיות; אולם באשר לערך הספרותי, הרי מקומה של פולין בראש, כי היא אשר פיתחה בהצלחה יתרה את כל סוגי הספרות

ובייחוד שירה יפה עד להפליא….הגניוס הפולני יצר במזרח, אולם בייחוד נשא פרי־הילולים בבואו במגע עם המחשבה המערבית, עם זו של איטליה, צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד ". באשר לשירה המודרנית אומרים עורכי הספר : "השירה הפולנית המודרנית של המאות ה־ 19 וה־ 20 היא בת ייאוש נוקב וצער עמוק, שחילחלו בלב האומה מאז שלוש חלוקות פולין, ובת האכזבה המרה, לאחר שעזרת צרפת ואנגליה לא באה בעִיתה. אולם שירה זו יודעת שפולין היא בת־אלמוות וקום תקום ". ואחרי כן הערכות קצרות על המשוררים השונים, תולדות חייהם ויצירתם, ולבסוף השירה עצמה ותרגומה.

כך עושה האומה הפולנית. היא מציגה את עצמה, את שאיפותיה הלאומיות, את מטרותיה ומכמני ספרותה, לאו דווקא בענוותנות יתרה…

לא שמעתי על אנתולוגיה כזאת של השירה העברית שיצאה בשנים האחרונות באותיות אשוריות –עבריות מרובעות מצד אחד, ואותיות תרגום לטיניות־אנגליות מצד שני. לא שמעתי. אולי יש מי שיודיעני שיש הוצאה כזאת ואראנה. …לא מצאתי אנתולוגיה מקיפה אחת, שנועדה לקריאה לקהל נרחב, עברית לעומת אנגלית, שיצאה בשנים האחרונות, והציגה אשר יש לנו, בספרותנו אנו, לעיני העולם הדובר אנגלית והיהדות הדוברת אנגלית.

…[היכן ] הספר שנועד לתפוצה גדולה להמונים שיכירו וידעו מה היא ספרותנו, יותר נכון מה הוא סבלנו הבא לכלל ביטוי בספרות, מה היו עיירותינו שנעלמו בפולין ואינן, מה היה לנו בגולה, מה יש לנו עדיין שם, ומה יש לנו בארץ?

…מדוע לא ננצל גם אנו את אותו אמצעי, את הספרות — אמצעי כשר בהחלט — שישרתנו שרות כפול, שיהיה יד ושם לספרותנו, ומתן צורה פיוטית לאשר מצאנו, והצורה מתאימה יותר מעלוני תעמולה. ספר שיהודי יוכל לתיתו לנוכרי ולומר: ראה זאת, קרא, תבין ותרגיש! ספר שייקחנו בידו אף היהודי הרחוק מענייני יהדות וציונות ויקרא בו — אולי תדבר אל לבו שפת השירה יותר מאשר שפת התעמולה הרגילה. כי אם אצל הפולנים נועדת האנתולוגיה לפולנים ולדוברי אנגלית כאחד, הרי על אחת כמה וכמה יש צורך אצלנו, שלשוננו אינה עוד נחלת כל היהודים, בהוצאה כפולה מזו, שתמלא תפקיד כפול כלפי פנים וכלפי חוץ.

על קריאת חמישה ספרים ביום אחד 2.11.1945

"קָציר ", כרך ראשון. על מעשה העריכה של הקובץ הראשון של "קציר ". עורך: ד "ר ע. קרליבך.

אומרים שבימי המלחמה התרגלו בני־אדם לקרוא הרבה. והרגל זה נמשך והולך גם עד היום הזה. בסקירות ספרותיות של אומות העולם תופסים מקום בראש ספרי מופת והתנ "ך, אך הן מספרות על קריאה מרובה ממש מסחררת, בהוצאות רבות וזולות, ברומנים המרתקים ומושכים את הלב בשל עצם היותם רחוקים ממאורעות הימים האלה. הוצאות אלה מגיעות גם אלינו בצורתן הלועזית, ולפעמים גם הקלוקלת והזולה, שאינה הולמת את טעמנו.

אולם יש עוד הוצאות לועזיות אחרות המגיעות אלינו, ונקראות עוד ביתר להיטות. התחכמו מו "לים בעולם והחליטו להגיש לקורא לא עניין אחד לעסוק בו, אלא שלל ענייני מדע, ספרות, מסע, פוליטיקה ואמנות, ארוזים ומכונסים יחדיו — מעין "סלט " של קיצור מאמרים שהופיעו בהוצאות שונות; מלבד זה קיצור ספר־החודש הטוב, הישגים רפואיים של התקופה, הוראות לטיפול פסיכי פופולרי, ביוגרפיות קצרות, מעט הלצות מפולפלות, משחק־מלים ואמרות מחכימות, הכל צרור יחדיו ומוגש לקורא בצורת חוברת דקה, לא גדולה, שאפשר אפילו לתחבה לכיס. בהוצאה כזו, שלא הצטיינה בדקות הטעם, ראיתי אפילו מעשה נועז, לתת את קיצור ספרו האוטוביוגרפי של המשורר האנגלי אוסברט סיטוול. אולם קיצור זה ניתן בצד תערובת מגוונת ומתובלת בכל מיני תבלינים מגרים שבעולם.

ניסיון בדומה לזה, אך רציני, נעשה כיום גם אצלנו, אך חותמו עברי ורוחו עברי; שכן איננו בא לחקות את האחרים, אלא לתת קטעים מחמישה ספרים — מספרי החודש בספרות יפה, בפוליטיקה ובמדע, מספרותנו ומספרות העולם, לתועלתם של אלה אשר לשון לועזית זו או אחרת אינה ידועה להם — לתועלת הרחוקים מיצירה עברית טובה "אך ורק משום שריחה נבאש " משום־מה, — ולתועלתו של מי שאינו פנוי לברור בשוק הספרים הכללי, ולמצוא את המובחר שבו, ולכן הוא שוקע ראשו ורובו ב "סחף " ספרותי היוצא כיום בשפע בייחוד באמריקה ובאנגליה, שפע שאינו מעיד על איכותו של החומר אלא על זריזותו של המחבר להוציא לאור ושל המו "ל להפיץ.

ב "קציר " עברי ראשון במינו זה בעריכת הד "ר עזריאל קרליבך, בהוצאת צ. ליינמן, ניכרת מגמה ברורה לתת אפילו מיצירות אומות העולם יצירות הקרובות לרוחנו, כגון סיפורו של תומאס מאן, "לוחות הברית ", שנושאו מקראי, גיבורו משה רבנו, יציאת ישראל ממצרים ויצירת עשרת הדברות של המוסר העולמי. סיפור זה אינו איפוא נוכרי לנו. חבל רק שהתרגום, שכוונתו היתה בודאי להיות פשוט ומובן ככל האפשר לקהל הרחב, נתרחק כל־כך מלשון המקרא.

אף היצירה השניה מספרות העולם לי.ב. פרסטלי, קרובה כיום לרוחנו, כי היא דנה בחייל משוחרר, איש־העם, החוזר מהצבא לביתו, לעירו, בקליטתו הקשה בעדתו, בחבלי היאבקות בין חלומות לבין מציאות שהשתנתה בינתיים, בלבטים אישיים ובמוצא מהסבך הניתן בפי משכיל אנגלי, איש צבא משוחרר אף הוא, שכוחו הרוחני מאפשר לו לסלול לו דרך במבוך ובמערבולת הרוחניים של זמנו. הבעיה היא, איפוא, אקטואלית גם אצלנו. גם חיילינו חוזרים הביתה, ובודאי שיתקלו בבעיות דומות לאלה, אישיות וכלליות כאחד.

היצירה השלישית המתורגמת, היא פוליטית, כתובה בידי יהודי, הרברט סמואל. זה הוא קטע מספר־זכרונות הדן בעניינים הנוגעים בציונות ובארץ־ישראל. רבים שלא טרחו ולא יטרחו לקרוא את הספר כולו, יגלו כאן פרטים מעניינים, כי הם ניתנים במרוכז ודנים אך ורק בנושא אחד, המעניין את כולנו. ואם אפילו נבררו במגמה מסוימת, הרי הם ככתבו וכלשונו של המקור. רק הערה קטנה לידיעת המתרגם: הרברט סמואל השתלם לא באסכולת הקולג ' שליד האוניברסיטה הלונדונית, אלא במכללה הלונדונית ששמה "יוניברסיטי קולג ' " ורמתה אינה נופלת מכל מכללה אחרת. עד היום הוא עוד אוהב להופיע באחד מאולמיה ולהרצות מהרצאותיו מטעם המכון הפילוסופי שהוא משמש נשיאו. לא כדאי איפוא להטיל דופי בהשכלתו של הלורד הנכבד שלנו.

במדור המדע ניתנת סקירה על תגלית הפצצה האטומית מאת אנשי המדע ג. גריי ור. רסק. כל המעונין לדעת פרטים על הגדולה בתגליות המדע בזמננו, ואף בני־הנעורים, בודאי ימצאו בה עניין והסברה.

אולם עיקרו של דבר, הספרות העברית מוצאת לה כאן את ביטויה בצורת קטע מספרו האחרון של הסופר המנוח א.א. קבק, "ספר בלי גיבורים ". גיבור קטע זה הוא סמולנסקין. אף בספר עצמו מהווים הקטעים המספרים עליו חטיבה מושכת לב, והוא רצוף עבריות, חיבה לתנ "ך, לעברית, וחדור כולו רוח עברית הבועטת בגידולי חוץ, בהשפעות חוץ, ולוחמת בהתרחקותו מהמקור של נוער אותה התקופה, שבעט בערכי היהדות ויצא לרעות בשדות זרים. מכאן אפשר להקיש גם על ההווה…

המערכת מספרת בהקדמתה שבכוונתה לקרב את הקורא העברי אל הטוב והמובהר בספרות העברית שאינו ידוע לקהל הקוראים הרחב, שמתוך דעה מוקדמת רחוק מהיצירה העברית, כי הבאישו את ריחה שהיא חטטנית ומשעממת. נקווה שהמאמץ ישא פרי.

עד כאן מעשי העריכה של קובץ ראשון זה, ואין לדעת עדיין מה יגיש העורך להבא, מדי חודש בחודשו, לקוראי ה "קציר ". בודאי ינדוד לא רק אל פריסטלי ואל תומס מאן, אלא אף לאומות ולתרבויות אחרות, כפי שהובטח בפתיחה. אך אולי מותר להביע תקוה שבקבצי ה "קציר " הבאים ימצא מקום גם לשירה — לא יצירה פיוטית שלמה — אלא קטע, ואולי יצירה קצרה בשלמותה. ואולי ימצא מקום גם להגוּת. הרי אצל אומות העולם יוצאים כעת קבצים הדנים בשאלות מחשבה ואמנות על מוסיקה, ציור, ארכיטקטורה וכו ', שכדאי היה לתרגם מהם קטעים. ולא להפשיט תמיד את הלשון, שדלותה תזדקר לעין, כי הרי אין ה "קציר " "ספר לימוד עברית למתקדמים ".

ובאשר לצורה החיצונית, בודאי גם בכך יבואו שינויים ושיפורים, אולי תמונות קטנות של המחברים. וכן, מדוע לא יהיה מדור למעשיות פולקלור

יהודי קצרות, מרעננות את העמודים הרציניים בקלותן, ובריחניותן היהודית המקורית?

זו היא התחלה שצעדי החרדה שלה נשמעים אף באוזני הקוראים, ובולט הרצון לתת מן המשובח, המובן והפופולרי כאחד. ויש בהתחלה זו מרטט של הורדת ספינה חדשה המימה, שהיא חגיגית ומחרידה כאחד. ועל השאר, יבואו הקבצים הבאים ויעידו על שיפורים, חידושים ולא יביישו את טעמה הטוב של ההתחלה.

מדור: חיים קטנים, מדורה של שושנה שרירא

ביקור 1.11.1944

ימי החגים עברו. קראנו ושמענו שחיילינו קיבלו שי לימי החג: ילדים קטנים כתבו בבתי הספר מכתבים ל "גיבור העומד במערכה ", והחיילים השיבו להם איש איש ודברי תודתו. אך הפרשה לא נסתיימה בזה. יש ילדה קטנה המתגוררת ברחובה של משפחת החייל שנתבקשה על ידי החייל לסור לביתו ולקבל את תודת בני משפחתו. הבה ואספר על ביקור כזה:

הצלצול בדלת העיד שהלחיצה על כפתור הפעמון החשמלי נעשתה מתוך מאמץ, כאילו עמד הלוחץ על בהונות רגליו והלחיצה החלושה עם הצלצול הקלוש שהשמיעה, לא היתה טובה בעיני הבא, והוסיף עוד כמה נקישות על הדלת לשם יתר ביטחון. וכשהדלת נפתחה עמדו שתי ילדות קטנות על הסף. בידי האחת מעטפה לבנה חתומה חותמות צבאיות רבות, והילדה הושיטה את מכתבה, כאילו היה תעודה מזכה אותה להיכנס פנימה.

בצעדים מדודים, קטנים, נכנסו הילדות החדרה וישבו. שתי הקטנות הצטמצמו יחדיו בכורסא אחת, כדי שתוך כדי קירבה זו, תחזקנה האחת את לב חברתה. ובעלת המכתב ספרה בשטף, בחיפזון, בבלעה את קצותיהן של מילים — כמדקלמת שיר בעל פה:

"ראיתי את נושא המכתבים מביא כמה מכתבים וביניהם אחד מלא חותמות, כל מיני חותמות, והנה ראה זה פלא, שמי כתוב על אחת המעטפות, ירדנה צורי, ואני עוד אף פעם בחיי לא קיבלתי מכתב. המכתב היה אלי מהחייל ששלחתי לו שי. והוא אמר לי לבוא לראות אותך ".

הילדות השתיים יושבות ומצפות למאורעות הבאים שיתרחשו בהרפתקה זו. וכשמופיעות העוגות, כשמתגלים השוקולדה והפירות, נפתח סגור ליבן. והן מספרות באריכות את פרשת השי. הפעם דיבורה של הילדה קצת סתום עוד

יותר מן הממתקים שבפה, אבל אינה נחפזת עוד. כאילו התאקלמה בבית החדש, וגם אין עוד סיבה למהר כי מוטב להשתהות כאן:

"כל אחד בכיתה כותב מכתב לחייל, המורה אוספת את כל החיבורים, בוחרת את הטוב בעיניה ושולחת לחייל. המורה בחרה במכתב שלי ".

בינתיים מפליגה השיחה הלאה לגינת בית הספר, לשיעורים בבית, לשביתת המורים, למשחקים ולמורים. והמארחת והאורחות כבר מגלגלות שיחה בקלות. כל צעצוע שבבית, כל חפץ מוצא חן בעיניהן, והן מלטפות אותו בעיניהן וקריאות…פורצות מפיה של האחת או השניה.

לפתע צלצול, החייל בא הביתה לחופש. הקטנות נותנות בו לכתחילה מבט סקרני — בו, במדיו, ובכובעו ובכל אשר לו, ושמץ של אכזבה בעיניהן : הוא כאן, הרי מקומו שם… והנה הוא כאן, בשר־ודם, פשוט. והן מברכות אותו לשלום, המומות משהו, נבוכות, וממלמלות ברכת שלום, הבטחה לבוא שנית.

"פריסת שלום להוריכן ", אומרת המארחת, אך הקטנות אינן שועות אליה. הן נותנות עיני פליאה בו, בחייל.

מחזית רוסיה 18.12.1944

הלכתי לנחמה, את האשה שבנה נעדר בחזית הרוסית. מזה שלוש שנים נעדר, וכעת הודיעו רשמית כי יש לחשוב שנפל.

באתי אליה אל אמו היושבת בתל־אביב — האשה שבנה לחם בחזית הרוסית בשורות הצבא האדום. היתה שעת ערב. האם הסבה על ספה בקרן זווית. פניה הערים תמיד, שערה המדובלל, כל מראיהָ הנאה, החינני ההדור, שברק העבר לא אבד לו עוד, כבר לא היה לה. כאילו נפרעה, נפרמה בבת אחת כל הויתה.

כאשר נכנסתי ירדה מעל ספתה, קרבה אל השולחן, ישבה בסמוך לי ואמרה רק משפט אחד בלבד: "כלום יכולתי לתאר לעצמי שאאריך ימים יותר מבני ". ועל משפט זה הלכה וחזרה, מטעימה הדברים מידי פעם הטעמה אחרת. עיניה, שניצנוץ של הומור היה מהבהב בהן תמיד, כבו.

"קשה לקרוא ", היא קובלת — אשה שהיתה רגילה לקרוא ביום ובלילה.

“קשה לקרוא. צורבות העיניים. כואבות. ומה שקוראים, אין מבינים. קוראים פעם אחת. קוראים פעם שניה ושלישית, ואין מבינים דבר, מאומה אין הראש קולט…”.

יושבות אנו דוממות. ביתה קרוב לעיר הסמוכה [יפו ]. מנגינה מזרחית עולה מן הרחוב ואינה הולמת כלל את אותה איגרת עגומה מרוסיה הצפונית.

והיא אומרת: "חברתי הותיקה כותבת לי: סוף סוף עליך להבין — זה כמה שנים שלא נתקבלה ממנו כל ידיעה. רעייתו, כלתך, שחפנית היתה. היא גוועה ומתה. הוא

קבר אותה. למחרת היום הלך ונפרד פרידה גדולה מאשתו ומילדתו והלך לחזית. ומאז לא שמענו עליו דבר. יש לחשוב ש…", ואינה משלימה את דבריה.

עוד כמה משערותיה נפרעות מאגודה אחת הנאחזת בסיכה דקה. היא מכרבלת את עצמה יותר ויותר במטפחת הצמר הסרוגה, כאילו אחזה אותה לפתע צינה, ואמרה:“חזית זו, חזית אחרת, אנו האמהות כפי שאת רואה…”, וקולה נחנק. “כפי שאת רואה נותרות, והם…הם, הבנים נופלים. אנו מאריכות ימים לבכותם, והם…”.

אין היא משום מה ישישה בעינינו הזקנה 21.12.1944

הנרייטה סולד היום היא בת 84

הקטנים שנמלטו מתופת ארצות־הכיבוש כינוהָ "הזקנה ", מבלי לפרש בשמה. במבטאם האידי: "די אלט ". בהתרעמם, היו מאיימים: “מיד אלך ואספר לזקנה!”

ובנוסעה במכונית ממחנה למחנה לראות את הילדים, את חייהם בארץ ולבטי הסתגלותם אליה, דמתה לאם שכה רבים בני־טיפוחיה, עד כי אינה יודעת את מי תאמץ תחילה אל לבה.

כשהגיעה רכבת הילדים הראשונה לתחנת עתלית, עמדה היא בתחנה, נכונה לקבל את פניהם. איש לא טרח להציגה, אך הילדים ידעו מי היא אשה צנומה זו, גבוהת הקומה ובעלת השיער המכסיף, המצפה לבואם. כי עוד בדרכם סיפרו להם על אֵם זקנה ואצילה, היושבת בירושלים ומייגעת את עצמה כדי להביאם ארצה. וייתכן, כי אף לאמותיהם היה קל יותר למוסרם בידי זרים, בדעתן, שיד אשה רחוקה, אך קרובה בלבה לכל ילד וילד, תטפחם. יש בה, דווקא, באשה, כדי להאדיר את רעיון עליית הנוער בהמוניו ארצה.

ראיתיהָ לראשונה בשבתי על ספסל בית הספר העממי. דומני שלמדנו גיאוגרפיה של ארץ־ישראל. לפתע נפתחה הדלת והמנהלת נכנסה בלווית אשה רמת־קומה לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש. קמנו, כנהוג, על רגלינו, ישבנו, ונתנו את עינינו באורחת.

"אורחת מארצות הברית ", הסבירה המנהלת, “הגב ' הנרייטה סולד…”

והיא ישבה מן הצד מתבוננת במבטה המכְליל בכולנו, מבלי להעדיף את האחד על השני, מסתכלת בנו מבלי להחסיר איש. כמעט שלא ידענו מי היא, אך חשנו שאשה זו מעוררת בנו יראת כבוד.

לימים פגשתי אחות רחמניה שטיפלה בה בחלותה: "יומם ולילה ישבתי אצלה…והנה כפית הכסף הקטנה, מנחה לבני הרך הנולד, מתנה יקרה לנו מכל, כי ממנה באה ".

והנה קולה ברדיו, תשובתה ותודתה על תואר הכבוד ממכללה אמריקאית. תשובה גאה בלשונה הצחה והפשוטה.

באחרונה שמעתיה נואמת בכינוס "קרן היסוד ". קולה קלוש, מתחזק רק בעזרת הרמקול. אולם חיתוך דיבורה עדיין תקיף, נמרץ ותובע מעשה.

אם כי קוראים לה "הזקנה " אין היא משום מה ישישה בעינינו, אולי על שום הילדים הקטנים, הרכים, שהחלו מגיעים אלינו על ידה, ודימינוהָ באחרונה להורתם הצעירה.

אמן האות העברית 30.12.1945

לזכרו של צבי ברגמן ז "ל

לראשונה הכרתיו לא במראה פניו, לא במלה שהשמיע, אלא בצליליו של כלי נגינה פרימיטיבי "האוּקרינה ", ובנגינה כבושה, ביישנית ורווית רגש. ואז אמרו לי, שהכלי עצמו מעשה־ידיו הוא.

אחרי כן פגשתי שחקנית־סופרת ידועה בארץ, הנושאת על בִגדה צעצוע פעוט — ספר קטן עשוי עֵץ ובמרכזו טבועה דמותה — ואמרה לי שאף זה מעשה־ידיו.

ובידה של אשת משורר ראיתי חָריט ⁴⁶⁸ עם מנעול עץ מופלא מעשה־אמנות, ואף היא ספרה שתחת־ידיו יצא.

ואחרי זה הופיעו בזה אחר זה ספרים נושאים בצנעה בקרן זוית של הכריכה, באותיות ננסיות, את שמו, חפיסת סיגריות אמנותית עשויה עץ, מלאכת־מחשבת.

אבל בעיקר חיבתו היתה נתונה לאות העברית. הוא ידע לבטאה בעץ על כל צורותיה, והיתה פורחת תחת־ידיו בכל תבניותיה, ועיטוריה ותנועותיה החינניות, בין אם היא נוקשה רצינית, בין אם דקה קלה, ואפילו רווית הומור או חן ילדים.

הוא עשה את מלאכתו באהבה פיוטית, בהתלהבותו של פיטָן, לכן כינוהו במאמר בעיתוננו, בצאת ספרו: "משורר האות העברית ".

בשיחות רעים, אדם לאדם, היה אוהב לספר על ראשית בואו ארצה, סיפורו של צעיר שעלה לארץ בחוסר־כל. בחיוך על פניו היה מתאר את חייו בפרוטה ליום, כשהוציא את ספר האותיות היה חסר אף פרוטה זו…

ובינתיים הוקם מפעל, מכונות נקנו בכספי הלוואה…ומפעל זה התפתח…ומשך למפעלו מבקרים רבים: ציירים, שחקנים, סופרים, עיתונאים, רופאים, מהנדסים, עורכי דין, מו "לים, יהודים בעלי זקן מפרבר מגוריו, תימנים מהסביבה…גבר גבה קומה מרמת גן משֵיח לפניו את דאגתו בעברית מתובלת באוקראינית, שהמשיח מתבושש ואיננו בא…עמךָ…ואנשי רוח…ולאחר יום עבודה…היה מופיע בבית זה

או אחר…כחושש להטריד בנוכחותו….נכנס ומביא עמו…כל אותן בריות מופלאות שפגש אותן היום בדרכו.

או יש שהיה בא לבית קפה זה או אחר…

חבל שסיפורים שהיו בידיו לא נרשמו, כי היו פרקי הווי ארץ־ישראלי עממי רווה הומור.

…אפילו בשיחה קצרה ומקרית אהב לשלב בדיחה, לגלמה בשיחה, להחיותה, כאילו היה המאורע מתרחש לעינינו ואנחנו גיבוריו המשחקים בו.

…לצבי היתה עוד תכונה נדירה שידע להעריץ — להעריץ איש מדינה על מעוף…דמות יפה על נוי שבה…

צילומיו היקרים לו מכל היו עם ח. נ. ביאליק, שביקר בעיירתו ברנוביץ ', וצילום עם ז. ז 'בוטינסקי. על כותל חדרו תלה כתב־יד במסגרת שקיבל ממשוררו האהוב יעקב כהן…עיירתו שלו בפולין…עמדה לנגד עיניו בפוגשו בן עיר…וכאב עצור.

מעולם לא ידע חופש…והמנוחה הגדולה כבשתהו לעצמה, בעודו עול ימים…ונטלה אח וידיד.

אשת השבוי 17.1.1945

ה "ועד לטיפול במשפחת החייל " בתל־אביב עבר לדירה חדשה. חדר גדול מחולק במחיצה לשניים. חלקו הקדמי אפלולי, ללא חלון. וכאשר נכנסת אשת החייל למוסד זה, שעליה לפנות אליו תכופות, היא נבלעת מיד בקדרוּת.

באכסדרה חשוכה זו פוקדים עליה לחכות. כאן היא מבלה שעות מרירות. סוף־סוף זוכה, לאחר ציפיה, להתקבל אל מעבר למחיצה, לאחד החדרים הבהירים, המלאים שמש ואור, שולחנות, פקידים ופקידות, צעירות וזקנות, מכונות־כתיבה ותיקים ורודים ואדומים.

כאן מושיבים אותה לפני שולחן ריק מאיש ומצווים: “לחכות!”

והיות וכאן אור ושמש, נהנית האשה קודם לכל מגן־עדן זה, שנפתח לפניה, וכך מסכינה לכתחילה עם גורלה. אינה יודעת, שכאן מתחילה ציפיה עוד יותר ממושכת.

אשת השבוי מיוצאי תימן, זכתה אף היא והכניסוה לחדר הבהיר. צעירה היא עדיין למראה, שערה מקורזל ושחור, תוי פניה דקים ועדינים, רמת־קומה ודקת־גו, ועל אף מעילה ושמלתה הדֵהים מאיר יופיה המזרחי, חולש על עולמו של החדר המלא פקידים טרודים וקולות קשוחים.

היא יושבת ומצפה. בחדר הסמוך, המנהלת, אשר אשת השבוי תְאֵבה להתקבל

אצלה לראיון, יושבת בישיבה. כשהאשה מבקשת שיכניסוה פנימה, נרתעים הפקידים בבהלה: “חלילה לך להיכנס… שם ישיבה!”

בינתיים מספרת אשת השבוי על ששת ילדיה. על ילדה שחלה בדלקת המוח והוא משותק בחלקו. היא הניחתהו בבית ואין מי שיטפל בו, בעוד היא יושבת כאן ומצפה למנהלת שתתפנה. מספרת היא על בעלה השבוי מזה 5 שנים, וכבר שבעה חדשים לא קיבלה ממנו מכתב. על חמשת ילדיה המתגוללים ברחוב, על אם וששה ילדים המתכסים בלילות חורף קרים בשתי שמיכות, על מזרון שחסר לה להשכיב עליו אתת ילדיה, על מחלתה, ומסיימת: “די, כבר אין לי כוח לסבול…די, אינני יכולה יותר…”

בינתיים נמשכת הישיבה בחדר הסמוך. בהיפתח דלתו לפרקים, רואים עציץ ירוק ונאה המפארו ומקשטו, משמע שהיושבת פנימה איסטניסית היא ובעלת־טעם. מדוע לא תיקבע את ישיבותיה לשעות הערב, ולא בעת שילד משותק שוכב בודד בביתו ואמו יושבת כאן ומחכה, מחכה, עד אין סוף ועד אין קץ?

ומבטן האילם של כל היושבות בחדר האפל והקודר — אותן נשים מצפות, מעיד על מחשבה אחת ויחידה: לפתוח את אותה הדלת הכבודה, אותה הדלת אשר שומרים עליה מכל משמר שלא יפתחוה, ולא יטרידו את היושבים בחדר, ולומר ל "יושבת־הישיבות " שמאחוריה: ילד חולה מצפה לאמו שתשוב אליו, ואת יושבת בישיבות! כל החלטה שתחליטי, כל מעשה שתעשי, אינו כדאי את דמעותיו של פעוט אחד הבוכה באין אמו עמו…

הפרטיזנית מצפת 1.2.1945

שיערה שחור וחלק, גזרתה תמירה ודקה כשל נער, ובפניה הבעה יהודית־ילִידית עגומה בת־דורות. בירושלים למדה, באוניברסיטה, ואחרי־כן הפליגה מעבר לים, לפריז….כעת, לאחר שחרור צרפת, הגיע אחד מחבריה, “מָאקִי ⁴⁶⁹”..וסיפר:…"צרפת נחלה תבוסה. המחתרת הצרפתית החלה בפעולתה. והנערה הצפתית שלנו…חבשה פיאה נוכרית בלונדית לראשה…הצטיידה בתעודה מזויפת על שם מדמואזל ג 'ני דיבל, ודמתה לאומנת צרפתית טיפוסית, מטפלת בתינוקות….

“מה היו מעשיה?”

"…ז 'ני שימשה מקשרת, מעבירה ילדים יהודים למנזרים ומסתירה אותם שם. לידיה היו מוסרות אמהות יהודיות רועדות מפחד את ילדיהן, ובעיניהן תחינה: שמרי על בבת־עיני, שמרי על הילד שלא יאונה לו כל רע…

והנערה הצפתית מקבלת לידיה פקדונות יקרים אלה, ומשרה בביטחונה, במירצה ובשלוותה ביטחון ואמונה על ההורים היהודים.

מדמואזל ג 'ני דיבל היתה נוסעת הנה ושוב ברכבות צרפת, כשבפניה טבועה אותה ארשת אטומה מטומטמת, המונית מַשהו, של נערה צרפתיה מערי־השדה אשר עלתה לגדוּלה ומשמשת בבתי עשירים. שנים או שלושה ילדים יושבים לצדה, ועינה הקהה, המסתירה עירנות עצבנית, פקוחה לפניה, ומישירה להביט, במבטו המאומץ והתלוי ועומד של קְצר־ראיה.

כשהגיעה הרכבת למחוז חפצה, היתה נוטלת את הילדים בידיהם ומהלכת בצעדי טיול מדודים לעבר הגן והחורשה הסובבים את בניין המנזר. כאן היתה מוסרת את הפיקדונות היקרים שבידיה.

אחת הנזירות שהתפעלה מאומץ לבה סיפרה, כי לאחר הגיעה אל הכניסה האחורית של המנזר והעבירה את הילדים על פני שביל הגן וסבך שיחיו, היתה נושקת לקטנים. אחרי־כן היתה מסירה לשהות קלה את המשקפיים המיותרים והמעיקים, על פניה ורקותיה, כאומרת להרגיע את הרקות ההולמות, ועומדת כך שניות מספר עד שרוחה שבה אליה.

נדמה לי שאותה שעה היתה נזכרת באֵם היהודיה המדליקה נרות שבת ומתפללת בלבה לשלום בני משפחתה. תפילה אחת ויחידה זו, היתה מתפללת גם הפרטיזנית שלנו, לשלום הקטנים שהביאה למקום מבטחים.

אך הנה כותב חייל אמריקאי, שמוצאו מארץ־ישראל, כי טייל בחוצות פאריז ופגש את חברתו הצעירה מצפת, והנה שוב מראיה כמקדם: שיער שחור וחלק, גזרתה תמירה ודקה כשל נער, ובפניה עוגמה יהודית בת דורות ודורנו…

בזכותה 8.2.1945

האיש עלה זה מִקרוב ארצה. הוא שמר על זיכרון קלוש שנצטייר במוחו. סיפור סיפר לו אביו על סוחר יערות אמיד אשר נמלט דרך עירם והמשיך בדרכו לארץ־ישראל. הסוחר לא נטל את ממונו בידו, וביקש מאביו שייתן לו את הסכום הדרוש תמורת אבנים יקרות. סירב האב לקבל את אבניו היקרות, נתן לו את הכסף ואמר: "כאשר תעלה ארצה, וכאשר אנוכי ובני יזכו לעלות שמה, תחזיר לנו כספנו במטבע של ארץ־ישראל ".

בבואו לתל־אביב, החל העולה דורש וחוקר היכן מתגורר אותו יהודי שאביו עשה עמו חסד. אך נודע לו שכבר איננו בין החיים. בימי ההפצצה בתל־אביב היסב בחברת אשתו על מרפסת ביתו — הוא נכנס ליטול משהו בבית, נפגע מפצצה ונהרג בו במקום. אך אלמנתו, אמרו לעולה, יושבת בעיר.

פיקפק העולה ולא ידע אם גונב אליה שמץ דבר מן ההסכם עם אביו. ולא ידע

אם ללכת אליה ולהזכירה נשכחות, אם לאו. נשתהה שהיות רבות ולא ידע כיצד יכנס לבית ויפתח בנושא כאוב ומעורר נשכחות. אך כיוון שהגיע בעוני ובחוסר־כל, החליט לנסות אליה בדברים, אולי תעשה עמו חסד. לא קלה היתה העליה במדרגות הבית, הבקשה הפרושה לפני העוזרת: “האפשר לראות את גבירתה?”, אך כיוון שנתבקש במאור פנים להיכנס פנימה, התאושש. הגברת מכירה מפניו החיוורות שלא נשזפו והסומק הקל בלחייו, שזה מקרוב בא. היא יושבת מולו ומבקשת לשמוע מה בפיו. כשנגול הסיפור ביצבצה דמעה בעיניה.

"זוכרת היא, יודעת, בוודאי שיודעת…אך טעות בידך, אדוני הצעיר. בכספנו הארץ־ישראלי אין הסכום 50 לא "י אלא 100 לא "י…בוודאי. 100 לא "י בדיוק. הריני לפרוע לך, כמובן בפני עדים, את כספך. תבוא לביתי במועד שנקבע ותקבל את כספך ".

יושב הצעיר כהלום רעם. מאה לא “י סכום גדול הוא בעיניו…והוא שואל את עצמו מי העליל על תושבי ארץ־ישראל את כל העלילות שהגיעו לאוזניו… הרי לפניו אשה שבזכותה… שבזכותה אולי יסָלח רבים…”.

פרטיזן יהודי 8.2.1945

אחד הפרטיזנים, סטודנט של מכללת בודפשט, מספר לי:

"כלום יש לך מושג פרטיזן יהודי מהו? אינו דומה לפרטיזן גוי. …שנאה גדולה נצטברה בלבו — גדולה מזו של הגויים — אולם הנקמה אינה עולה לו על נקלה כמו להם. אנו היהודים, למרות רצוננו נאבקנו תמיד ברגש רחמים וחמלה טבעי. בושנו בו, הסתרנוהו, כבשנו כל רגשות אנוש שבקרבנו, כי נשאנו את נפשנו לנקום. ולכן נחלקנו לשניים, לאלה שכבר התגברו על עצמם ולאלה הלוחמים מלחמה פנימית עזה. אחד בינינו חיים ס., שהיו לו אשה ושמונה ילדים וכולם אבדו, נצטרף אל הפרטיזנים בהרי יוגוסלביה. בא דומם ושותק ועשה את שלו בשתיקה. מאומה לא סיפר על עצמו וביתו. אולם כולנו ידענו רק אחת, כי סודו גדול ומר.

חיים לא פצה פה. אך מדי יום ביומו היה יוצא חמוש בסכינו, מטפס על עץ, יושב ומצפה לטרפו. אך עבר גרמני היה חיים נופל עליו מלמעלה וממיתו. ואותה שעה היה נוהם בינו לבין עצמו: 'זה בעד חיה 'לה. זה בעד אברה ‘מלה.’…

וכך מדי יום ביומו. כך ישב במארב וכאשר חזר אל מחנהו היה חוזר ונוהם בפה קמוץ שלוש מילים:

'היום בעד חנה ‘לה.’… ואנו איננו שואלים מאומה.. כולנו יודעים כי נקמתו לא ידעה שבעה.

והנה אשר קרנִי אָני: חייל גרמני נפל לידי. התחיל מתחנן ומבקש על נפשו. אומר שהכריחוהו ללחום, שלא בו האשם — כל אותן הטענות הרגילות והנדושות. הובלתי את השבוי אל מחננו. כיוון ששרר קור עז התחנן שאכניסנו לבקתה פנימה וישב ליד המדורה. בוש אני ונכלם לגלות לך שעשיתי את מבוקשו. מראהו עורר חמלה. ישבו באותה בקתה חברַי הסרבים, ואחד בהם, אשר הניח את אשתו החולה בכפרו בברחו כי אמר: היא דוברת גרמנית ולא יעשו לה כל רע, והנה חזר לכפרו המשוחרר ושמע שאשתו נרצחה, ראה את אשר עשיתי והסתער עלי:

‘מה? כלב גרמני זה אתה מכניס פנימה?’

הוציאו חברי את השבוי הגרמני החוצה, כפתוהו אל עץ ואמרו:

‘כאן תיפח את נשמתך עד שתתפקקנה עצמותיך מכפור. לילה אחרון יהיה לך זה עלי אדמות. התענג על נפשך!’

הללו אינם יודעים אותה היאבקות פנימית, אותה מלחמה בין תאוות הנקם וחמלה כוססת, שיודעים אנו. ואני ידעתי: צדקו חברי ממני. זכרתי כי אבי נשלח עם עובדי הכפייה לסטליננגרד…ובכל זאת הבאתיו פנימה. אולם הימים לימדוני. יום יום הייתי מאזין בחדווה להכרזותיו של הפרטיזן חיים, החוזר מהמארב ביער:

'היום בעד שרה 'לה '. ואיננו מפרש. יודע אני, הוא הפיל היום חללים בגרמנים.

חיים, מאושר שכמותך, כבר נשתחררת מאותו רגש רחמים עלוב שאני עוד נאבק עמו ואיני יכול לו. ידעתי. חיים ניצח ".

מטריה 18.2.1945

בכל מערכת־המלבוש יש אֵיבר זר, מין בת־חורגת, שבשעת הכרח מוציאים אותה לטיול באי־רצון, ומעדיפים להשאירה בבית. וכשאין בה תועלת היא מכבידה בנוכחותה, מיותרת, מגוחכת; בייחוד לאחר שהתבהרו השמים, נתגלתה השמש, וזו עודנה משחירה בקדרותה, זכר לימי אפלה וגשם — היא המטריה…

…באחד מבתי הקולנוע בתל־אביב, מקום מסוים (אין לגלות פרטים ), נשכחה מטריה. מְצאה אחד הצופים והודיע בעתון בנוסח הרגיל: 'מי שאִיבד מטריה בקולנוע בתל־אביב יבוא ויקבלה לפי סימנים '.

ואז התחיל זורם זרם התל־אביבים פזורי־הנפש, אשר שכחו מטריות בימי הגשמים שעברו עלינו, בבתי הקולנוע הרבים של העיר…

“שלום, שלום, בתי אבדה מטריה… כן, מטריה…”

ויש מי המתפרץ למערכת ואומר אינטימית:

“כל־כך לא נעים לי, שאלתי מטריה משכנתי ואבדתיה.”

או: "מטרייתי היא מזכרת "…

או: “אחי, מעודו לא נשא מטריה, פתאום עלה על דעתו לִיטול את שלי…”

או: “לא בקולנוע 'גן־אור '? שם סרט כל־כך טוב…וכי מי הולך השבוע למקום אחר?…”

או: "אמי מבקרת רק בקולנוע סמוך לביתנו, ביחוד בימי הגשם לא תלך למרחקים " (וזה רוגז, כאילו המוצא אשם שהמטריה לא נמצאה בקולנוע הסמוך לביתה של אשה זו ).

…הסימנים שנותנים במטריה אינם סימניה. וכל הנכנס…מרגיש את עצמו מגוחך בעיניו הוא ובעיני אחרים, כמו ראוי לצחוק. והוא, אף הוא כובש בקושי את צחוקו. שכן אין המטריה חביבה על בעליה. חפץ מיותר היא, בטלני ומעורר צחוק…פנים מאורכות, מאוכזבות, מסתלקות ויוצאות מן המערכת…חמישי, תשיעי, שלש־עשרה…

“למי אבדה מטריה?”

על ארבע 26.2.1945 עיבוד לילדים ב “הבֹקר לילדים”, להלן

הנערה בת הארבע־עשרה שהגיעה עתה ארצה מקרקוב, היתה ילדה בת עשר כאשר אירע המאורע שסיפרה לי. גיבור סיפורה איננו אדם מהלך על שתיים, אלא בעל חי המהלך על ארבע, כלב גישוש גדל־גוף, שסנטרו רבוע כשל הדיקטטור האיטלקי לשעבר [מוסוליני ], פיו רירי ולח, ועיניו הגדולות והעגולות זהובות כעין העִנבר. זה היה כלבו של קצין ס.ס. גרמני, חביבו ועמיתו המהלך על ארבע.

בכלב זה נתנה הילדה את עיניה לראשונה בכיכר העיר, מקום שנאספו יהודי עירה. שם הפרידו בין אביה לבין אמה, המחזיקה ביד הילדה. האב הורחק, ואחרי־כן נשמעו יריות מאותו עבר שנעלם. עיני נשים ואמהות זלגו דמעות. נשים גנחו סביב הילדה…לפתע נע ההמון כתקוף סערת פרא, כאילו גָמר קהל הנשים והילדים אומר, להתמרד ולא להִישמד. תנועה עזה, סערת־רוחות, ידיים מטופפות בראשים, מרוצה הנה ושמה, הסתערות לכל עבר. מי נתן את האות? איש לא ידע. נע הצבור, כאילו יש מוצא ממעגל אימים זה. ובתוך המהומה והמבוכה, נותקה מיד הילדה אותה יד אחת ואמהית שהחזיקה בה. נסחפו השתיים זו לעבר זו, וזו לעבר אחר. והנה — לא אב ולא אם. נעלמה האם ואיננה.

לא בכתה הילדה, נישאה נפעמת על ידי נחשול של בני־אדם, הנה ושמה. חששה לפצות־פה ולקרוא לאמהּ. רק עיניה בלשו סביבה בפחד. לפתע נתפנו גלי בני־האדם סביבה, אלה מגורשים לטמיון ואלה מוחזרים העירה. חנינה לשהות קלה. והילדה ניצבת בתווך ואינה יודעת אנה תפנה.

אז ראתה את הכלב לראשונה, ניצב ליד אדונו קצין ס.ס.⁴⁷⁰ ומכשכש בזנבו. אז גם נתן הקצין לראשונה את עיניו בילדה היהודית.

ידעה הילדה שיש לברוח, אולם לאן? לאיזה עבר פנתה אמה? אָנה תישא את רגליה?

ולפתע קרה משהו שילדים יהודים בגולה מתייראים ממנו כל־כך. הקצין הגרמני פלט פקודה קצרה וחדה. הוא שיסע את כלבו בילדה.

מרוב זוועה נשארה הקטנה רתוקה למקומה מבלי נוע. ידיה רק תפסו בכנפי שמלתה הקצרה, כאומרות להסתיר את רגליה הצנומות והדקות ולחפות על גופה מפני נשיכות בעל־החי. נתנשאה הילדה על בהונות רגליה, כמתכוונת להתרומם, כמו באגדות הילדים, אל־על, ולהימלט…

נתן הכלב את עיניו בילדה. לא הסתער אלא קרב לאטו, בעצלתיים, מכשכש בזנבו. ובסמוך לילדה הוציא את לשונו הסגולה והארוכה והחל מלקק את רגליה ברכות, בחיבה — לקיקה רחבה ומרעיפה ניחומים. והילדה, עוד צמודה למקומה ואינה מהינה לא למרר בבכי ולא לחייך, ועיניה מקוֵוי דמעות ששִברי־חדווָה טובים בהם.

…הקצין נתן בה עיני זעם: “היכן הוריך?”

"שם ", הצביעה בבלי־דעת על היהודים האצים והנמלטים לעבר העיר.

“חושי אחריהם!”, פקד, “לפני שאשנה את טעמי …ואירה בך!”

הילדה נשאה את רגליה וברחה במרוצה. ורק ממרחק־מה הפנתה את ראשה, וראתה את הכלב המלווה אותה במבטי עיניו הזהובות והטובות.

האר ד"ר 1.4.1945

מאחורי בית קולנוע תל־אביבי העומד במרכז העיר, משתרע פרבר עוני ודלות. שם צריפים, כאילו חציים שקועים באדמה, חצרות מוקפות חומות אבנים ערביות — סגורות כנהוג במזרח, חלונות בעלי שבכה, והבתים ברובם צבועים ורוד בהיר. מדרכות הסימטאות צרות, ולעת ערב שולטת בהן אפלה רבה.

מעטים שם העוברים ושבים…בני הנוער מתעכבים ליד עגלת הפלאפל. באור מלא מוארת רק המספרה הצבועה עד מחציתה בצבע שמן ירוק. ריח בשמים זול נודף ממנה למרחוק.

בבית־הקפה, אשר על גבול העיר הסואנת ופרבר הדלות, עומדים שולחנות חשופים ומזוהמים בתערובת כתמי תה ואבק. בפינות מסובים אנשי הפרבר ומשחקים בקוביה. ביום גשם עומד בחוץ רק שולחן בודד בפינה. הדלף החורפי עדיין בכל תוקפו, יורד גשם מלווה נשיפות רוח קלות, אולם קרות.

ליד השולחן הבודד יושב איש, אשר למרות זקנו המגודל פרא, עדיין הדרת־פנים לו. גופו מחותל בפיג 'מה וחלוק בהיר ומטולא, כולו קרעים. עברית צחה ונמלצת בפיו. פת לחם יבשה מוטלת על השולחן לפניו. מעט חפציו, צילומי משפחתו מימי עברו הטובים לפני היותו פושט־יד, צרורים בשק שהוא מסתירו מתחת

לשולחן. הוא יושב על תיבת עץ, מזמין לפרקים כוס תה חמה ושותה ממנה בחוץ, בדלף החורפי, כי בעלי המסבאה הקטנה לא יכניסוהו פנימה.

באי־מקום…פונים אל פושט־היד בעברם על פניו בהדרת כבוד שבין אחים לצרה ולעוני:

"שלום האר ד “ר! ווי גייטס?”

כאשר שואלים לשלומו בגרמנית, הוא משיב גרמנית. אך למרות מוצאו מעיר גרמנית צפונית, הוא מסרב לדבר בלשון זו.

אין בתואר ד "ר שבפיהם משום לגלוג וצחוק. כי אמנם רופא מיוצאי גרמניה לפנינו, והשולחן שבחוץ והתיבה שהוא יושב עליה — הם ביתו, משכנו לשנת לילה ולמנוחת היום.

יש והוא מראה את תעודותיו וצילומיו השמורים עמו. אינו קובל אלא אומר: “אילו לפחות היתה קורת גג מעל ראשי, אילו נתתי מנוחת חצי שנה לרגלי החולות!”

ולמרות עוניו המרוד עוד מפציעה בת־צחוק על פניו כאשר פוחחים עוברים על פניו שואלים לשלומו ומציעים לו סיגריה.

"מה שלומו, האר ד “ר?”

“רב תודות, רב תודות…”

השושבין 4.6.1945 ראו עמ' 172

הבקר לילדים

כלב הצילה…/ מסיפורי ימינו, 8.3.1945

עיבוד לילדים של הסיפור הזעיר "על ארבע ", "מדור חיים קטנים " ב "הבֹקר "

בימים האחרונים הגיעה לארץ־ישראל נערה בת ארבע עשרה שנה, מעיר בפולין ושמה קרקוב. כאשר אירע לה המאורע, אשר אותו סיפרה לי, היתה ילדה בת עשר. גיבור סיפורה לא אדם היה כי אם בעל־חי, כלב מהלך על ארבע. לא כלב קטן, ששיערו מסולסל וילדים משתעשעים בו בחצר ובבית, אלא כלב ענק ואיתן, כלבו הגמיש והמאומן של קצין גדודי הסער הגרמניים.

לפני שהובאה הילדה עם הוריה ועם שאר יהודי עירה אל הכיכר העירונית רחבת

הידיים, לא ראתה כלב בעיניה. הגרמנים פקדו על יהודי העיר קרקוב שבפולין להתאסף עם נשיהם וטפם בכיכר העיר. שם הפרידו בין אבות, נשים וילדים. אֵם הילדה החזיקה ביד בתה הקטנה, אך האב נלקח מהן ונשלח עם יהודים רבים אחרים לכיוון בלתי ידוע. ואחרי כן נשמעו מאותו הכיוון יריות חדות. הילדה לא ידעה מה היה גורל אביה, אך בשאתה את עיניה סביבה, ראתה עיני נשים ואמהות זולגות דמעות. ואוזניה שמעו קולות בכי חנוקים.

האֵם לפתה את יד ילדתה בעוז, כי לפתע נע ההמון סביבו כתקוף סערת פרא. כאילו הבין לפתע מה גורלם של אלה שנלקחו ומה צפוי לו. החלה סערת רוחות: ידיים מתופפות בראשים, נשים רצות הנה ושוב וילדיהן אחריהן, בהלה, מהומה והסתערות לכל עבר. ובתוך המהומה והמבוכה ניתקה הילדה מיד אמה. השתיים נסחפו בנחשול עז, זו לעבר זו וזו לעבר אחר. והילדה נותרה לבדה — לא אב ולא אם: אמה נבלעה בתוך הקהל ואיננה.

לא בכתה הילדה. נפעמת ודוממת נישאה בנחשול בני האדם. רצתה לקרוא לאמה, אך קולה לא נשמע לה, כאילו נאלמה לפתע. רק עיניה קמו בפחד. הנה נמוגו גלי האנשים סביבה; אלה מגורשים להשמדה ואלה מוחזרים משום מה העירה. והילדה המבוהלת והנבוכה ניצבת בתווך ואינה יודעת אנה תיפנה.

אז ראתה את הכלב לראשונה. הוא עמד על רגליו האיתנות ליד אדוניו, קצין גרמני, מכשכש בזנבו בגאווה. אז גם הבחין הקצין הגרמני לראשונה בילדה היהודית.

ידעה הילדה ולבה ניבא לה כי סכנה נגד פניה. הבינה שעליה לברוח, אך רגליה כאילו דבקו לאדמה ולא יכלה להזיזן.

פתאום קרה משהו שילדים בגולה מתייראים ממנו מאד. אין הם רגילים להשתעשע בכלבים. הכלב מפיל עליהם פחד. הקצין הגרמני פלט מפיו פקודה קצרה בגרמנית; הוא שיסע את כלבו בילדה.

מרוב זוועה נשארה הקטנה רתוקה למקומה מבלי נוע. רק ידיה המתגוננות תפסו בכנפות שמלתה הקצרה, כאומרות לחפות על רגליה הצנומות מפני שיניו החדות של הכלב. אחרי כן התרוממה על בהונות רגליה כאומרת להתרומם כמו באגדות הילדים, אל על ולהימלט על נפשה…

ואומנם אירע נס. נתן הכלב את עיניו הזהובות בילדה — וראה זה פלא: הוא לא הסתער על הילדה כפקודת אדוניו, אלא קרב אליה לאיטו, בעצלתיים, מכשכש בזנבו. ובגישתו סמוך לילדה, שירבב את לשונו הארוכה והחל ללקק את רגליה ברכות, בחיבה, לקיקה רחבה ומרעיפה ניחומים; והילדה עוד צמודה למקומה ואינה מהינה לא למרר בבכי ולא לחייך, רק עיניה בולטות בפחד ובתימהון.

אך הקצין הגרמני נתן בה עיני זעם. מעשה הכלב הרגיזו. הוא ניסה לשסותו עוד

פעם, ושוב הכלב לא נענה לו. איזה רגש נעלם עלה בלבו. הוא שאג בפני הילדה: "מי את!? היכן הוריך!?

"שם ", מצביעה הילדה בבלי דעת על היהודים האצים והנמלטים העירה.

“חושי אחריהם!”, הוא רועם עליה, “בטרם אתחרט ואז אשלוף את אקדוחי ואירה בך!”

הילדה נשאה את רגליה וברחה כל עוד נפשה בה. אף לא הספיקה לתת מבט תודה בכלב נדיב־הלב שהציל את חייה.

ורק ממרחק מה הפנתה את ראשה וראתה את הכלב, והנהו מלווה אותה במבטי עיניו הזהוהות והטובות.

הירח נועל נעל… 27.3.1945

לעמרם הקטן קנו נעליים חדשות לחג. אמרה אמא לעמרם:

"נהג כבוד בנעליך! חלצן בזהירות והציגן לפני לכתך לישון זו בצד זו מתחת למיטתך ".

אך עמרם היה שובב גדול. חלץ נעליו ברעש ויצא אל המרפסת לשחק בהן. עשה את הנעל השמאלית לכדורגל ובעט בה השמימה. וראה זה פלא: הנעל התרוממה כעפיפיון, למעלה, נתקעה ברקיע ונשארה תלויה שם. …כך היתה נעלו של עמרם הקטן ברקיע יום ולילה. גשם ניתך עליה משמים עד בלותה. התנפחה הסוליה, דהה צבע עורה, נתקמטו פניה, והשרוכים נקרעו.

ועמרם מביט השמימה ומצטער. ניסה לחלות את פני נעלו השמאלית…היא סלחה לו מזמן — אך לרדת לא יכולה.

בינתיים עומדת הנעל הימנית נכלמת, חדשה ומבריקה, ואין לאיש חפץ בה. ולבה אכוּל מגעגועים לחברתה, הנעל השמאלית, שנעלמה ואיננה.

…היתה הנעל תקועה בשמים. והיו העננים מרגיזים אותה: היו מרקדים סביבה, צובטים אותה, נושכים אותה, והנעל בוכה ומתחננת:

"הורידוני ארצה עם הגשם ".

והעננים צוחקים ומסתלקים להם. …התחננה הנעל לפני השמש…הורידיני על קרני זהבך…

אמרה השמש: "…באישם תישרפי "… ושלחה קרניים ארוכות ארצה והאירה באורה את נעלו הימנית של עמרם…

נכמרו רחמיה עליה ועל עצמה. ואז בכתה ולשווא. היא לא משה ממקומה.

…הכוכבים התלוצצו: “ראו נא כוכב חדש זרח ברקיע, לא תואר לו ולא הדר לו חה־חה־חה…”

בכתה הנעל מרה…“מי יורידני ארצה אל אחותי הנעל הימנית?”

הגיע החודש למחציתו. הירח הופיע במילואו. העיף עיניו סביב על מערכת השמים, לראות אם הכל כסדרו, והנה מראה מוזר לעיניו; כוכב אטום, בלה ונפוח. התפלא הירח ושאל: “אולי זה כוכב שמת?”…ופתאום פרץ בצחוק: הוא הכיר את נעלו של עמרם הקטן.

ותאמר בבכי: "הצילני, ירח!…עוד מעט ותגדל רגלו של עמרם הקטן ולא יוכל עוד לנעל נעל קטנה כמוני על רגלו השמאלית ".

נכמרו רחמי הירח על הנעל ואמר: “אקרב אליך ואחזיק בך ונצוף יחדיו על פני הרקיע…כאחד מקרני אורידך…”

נעל הירח את נעלו השמאלית של עמרם הקטן ואמר: “אם אראה שעמרם הקטן מתחרט על מעשיו הרעים — השב אשיבך אליו…”

ראו הילדים את המראה ותמהו: אה, הירח נועל נעל!

ולמחרת עם ערב, התקרב הירח אל חלון חדרו של עמרם והציג בלאט את הנעל השמאלית אצל חברתה הנעל הימנית. אין לתאר את השמחה של החברות. כל הלילה התנשקו ובכו משמחה, ובבוקר נשמעה צהלתו של עמרם: הוא מצא את הנעל.

…עמרם חלם חלומות נפלאים, ושתי הנעליים היו מאושרות.

לא הודפס

אמנון ותמר דרמה תנ"כית לא הודפס תמר: "…בי האשם! אני שלחתי מרגלים אל אבי המלך לאמור: הנה אחי עולה אליך בהר אפרים… אנוכי בגדתי בֶּגד רב באחי, אבשלום…. אני חזיתי שנות מערכה, שבר וכוח הזרוע… אנוכי! גדעתי העץ הפורח, אבשלום אחי… כדבורה אשיר את שירת הגְבורה בלבבי. וכאשר תשקוט הארץ אשירה לשלום… כבר כבו עיני, סר חיני, חן אשה… ידי תמר שפכו הדם…

 

נספחים    🔗

רשימת כתבי שושנה שרירא, מחקרים על יצירתה

ערכים אנציקלופדיים

ספריה 417

מחקרים על ספריה ואחרים 417

ערכים אנציקלופדיים על שמה 418

ביקורות בעיתונות ובכתבי עת על ספריה 419

סיפוריה שנדפסו בעיתונות ובכתבי עת 421

מאמרים וכתבות מאת שושנה שרירא

מאמרים וביקורת ספרות 426

ביקורת תיאטרון 429

כתבות ב "הבֹקר " (עם דגש על תקופת ״יומן המכתבים״ )

כתבות ספרותיות 431

המדור של שושנה שרירא:

"חיים קטנים ". מדור אקטואליה של סיפורים זעירים 432

רשימות ירושלמיות (בראשי פרקים ) 433

ביוגרפיה 437

שושנה שרירא. צייר: שמואל לם

ספריה    🔗

1947

היאור הירוק , קובץ סיפורים (עיר, קיבוץ ופנטזיה ) .

ציור עטיפה : מירון סימה מ. ניומן 1957

לחם האוהבים , רומן (תקופת המחתרות , מלחמת השחרור ומיזוג הגלויות ) .

רישום עטיפה : אברהם נתון

דביר

1960

שערי עזה , רומן בעריכת אברהם שלונסקי .

רישום עטיפה : אריה נבון

עם עובד

1972

למי , למי , למי ? ספר ילדים (יומנה של תלמידת כיתה ד ' בשנות העשרים של המאה הקודמת בתל־אביב ) .

ציורים : עליזה קופרמן ,

עם עובד

מהדורה סרוקה באתר :

www.esfarim.co.il

1971

בזכות עצי התאנה , קובץ סיפורים (צפת ותל־אביב ) . רישומים : אריאל כהן

עקד

1979

אלמני הקש הצהובים , (על תל־אביב ) קובץ סיפורים או רומן ביוגרפי , רישום עטיפה : אריאל כהן

יחדיו

2009

אלמני הקש הצהובים — הזמן התל־אביבי מהדורה שניה מורחבת עם הערות הסבר למסד התיעודי . אחרית דבר : יפה ברלוביץ . ציור עטיפה : אריאל כהן

כרמל

מתרגומיה (תרגומים ראשונים לעברית )

1946

נתיבים בתוהו מאת ג 'יימס הנלי , (רומן מימי הבליץ בלונדון )

צ . ליינמן ,

1952

אהבה וגאוה מאת ג 'יין אוסטין , (הספר נקרא "אהבה ודעה קדומה " בתרגומים האחרים )

מ . ניומן

בעריכתה (חוברת ראשונה מסוגה )

1943

אודים יומנים , סיפורים ושירים מפרי עטם של "ילדי טהרן ". עורכת ומחברת ההקדמה : שושנה שרירא .

העובד הציוני

מחקרים על ספריה ואחרים    🔗

1978 ראובן קריץ, הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, פורה (פרק מוקדש לשושנה שרירא ).

1995 נורית גוברין, ״מבשרם מרחוק״, צפון — קובץ ספרותי, אגודת הסופרים בחיפה (התגובות על השואה של מי שלא היו "שם " ועלו לארץ ממניעים ציוניים. שושנה שרירא מוזכרת בקבוצה של ילידי מזרח אירופה שעלו לארץ בעיקר בתקופה שבין מלחמות העולם )

1997 ראובן קריץ ואורי קריץ, סיפורי הקיבוץ 1950–1975 פורה, (כרך שני )

2000 יפה ברלוביץ, "האשה הישראלית — שורשים, מציאות ודימויים ", ביקורת ופרשנות (ח ' 34). עורכת: טובה כהן.

2000 טלילה קוש־זוהר, "שולות וציפקות, האורות והחבובות למיניהן: נשים והסיפור הלאומי ". החינוך וסביבו, כרך 22

2001 אבנר הולצמן, אנשים אחרים הם: דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש "ח, קובץ מחקרים בעריכת ד.ז. זילברקלנג, יד ושם (סיפורה של שרירא: "הנערה מהגיטו " )

2003 יפה ברלוביץ, עורכת, שאני אדמה ואדם, סיפורי נשים עד קום המדינה, הקיבוץ המאוחד (סיפורי שרירא: "אלמנות ", "לב נבוך " )

2004 ראובן קריץ, מן היקב, פורה.

2004/2009 הרצאה לזכרה של שושנה שרירא מאת פרופ ' יפה ברלוביץ, שהפכה ל "אחרית דבר " במהדורה השניה של הספר אלמני הקש הצהובים — הזמן התל־אביבי.

2009 הדר מקוב חסון, עבודה לתואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ניו יורק,

Oedipus’ Sister: Narrating Gender and Nation in the Early Novels of

Israeli Women. שש סופרות ישראליות (פרק המוקדש לספרים: רחוב המדרגות מאת יהודית הנדל ולחם האוהבים מאת שושנה שרירא ).

בהכנה (2011) שרה מענית, חוליה נאלמה — הרומאן הנשי הישראלי בשנים הראשונות למדינה, עבודה לתואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. 10 סופרות ישראליות. (על הרומן של שרירא: שערי עזה ).

בהכנה (2011) תמר מרין, בין המינים כבין־טקסטואליות: דיאלוג בין־מיני ביצירתן של הפרוזאיקוניות הישראליות הראשונות־יהודית הנדל, עמליה כהנא־כרמון ורחל איתן. עבודה לתואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב (שושנה שרירא מוזכרת בפרק המבוא שעוסק בפרוזה הנשית הישראלית ובפרק הראשון העוסק ביהודית הנדל ).

עדכונים שוטפים עוז אלמוג, "תמורות בתרבות הציונית: ממצואיזם לפמיניזם ", אתר אנשים — ישראל — המדריך לחברה הישראלית, אתר של עוז אלמוג, מוסד שמואל נאמן.

ערכים אנציקלופדיים ע"ש שושנה שרירא    🔗

International Biographical Center, Cambridge, England

2001 Outstanding People of the 20th Century, (including 2000 Outstanding Writers of the 20th Century )

1987, International Authers and writers Who is Who

1993/ 1994

1975, 1976 International Who is Who in Poetry, 4th&5th editions

1961 ברוך קרוא, עורך, אנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית, בהשתתפות חבר סופרים ומלומדים. מהדורה חדשה מעודכנת. תל־אביב, יהושע צ 'צ 'יק

1966–1970 אברהם אבן שושן, המילון החדש, 7 כרכים (ברשימת המקורות העיקריים: "שערי עזה " מאת שושנה שרירא ). קריית ספר, ירושלים.

1965–1967 גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית הפועלים

1985 אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, כרך שני, זמורה־ביתן

2009 משה גרנות, לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש "ח (1948), אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, קריית גת, דני ספרים.

בהכנה (2011) עורך זיסי סתוי. ערך מאת פרופ ' יפה ברלוביץ לקסיקון הספרות הישראלית, ע "י מרכז הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן גוריון, בראשות פרופ ' יגאל שוורץ.

אנציקלופדיות מקוונות

לקסיקון הספרות העברית, אנציקלופדיה YNET, ויקיפדיה.

טבלה

טבלה

סיפוריה שנדפסו בעיתונות ובכתבי עת⁴⁷¹    🔗

^{472 473}

מעזבונה

סיפוריה לילדים ב "הבֹקר לילדים "

(כמה מהסיפורים עובדו מכתבות שנדפסו ב "הבֹקר ").

מאמרים וכתבות מאת שושנה שרירא

מאמרים וביקורת ספרות

"החִנוך "

מדור ביקורת וביבליוגרפיה

1956 יומן הקרבות של דני מאת נקדימון רוגל כרך 28 (ח ' 4–5 )

מדור: ספר טוב לילד ולנער — ביקורת ספרי ילדים ונוער

1949 " שיר הגדי " מאת מרים ילן שטקליס כרך 31 (ח ' 4 )

1955 " עלילות חג 'י בבא איש איספהן " מאת ג 'מס מורייר. תרגם: דוב קמחי (ח ' 5 )

1955 האגדות למכסה מאת מכס נורדוי כרך 27 (ח ' 5 )

1956 " בסוד הטבע " מאת ישראל גילוני, כרך 28 (ח ' 2 )

1957 " בוקר חדש " מאת ראובן קריץ / כרך 29 (ח ' 2–3 )

1957 " ארמון החול " מאת רפאל ספורטה (שירים לילדים ) כרך 29 (ח ' 2 — 3 )

1957 " כנף אל כנף ", סיפורי ב. דגון פישקו כרך 29 (ח ' 1 )

1957 " באביב ישראל " מאת יוסף שינהויט ארה "ב (מאידיש )

1958 " הבית הורוד " (שירים לילדים ) מאת יפה קרינקין, ציורים: שמואל כץ, כרך 31 (ח ' 1–2 )

1958 " נסים ונפלאות " מאת לאה גולדברג, כרך 30 (ח ' 1–4 )

1958 " אלה קארי " מאת לאלי ונס כרך 30 (ח ' 3 )

1958 " יונים בחלום " מאת שלמה טנאי כרך 30 (ח ' 5 )

1959 " ספר התיבה המזמרת " מאת נתן אלתרמן, ציורים: צילה בינדר, כרך 31 (ח ' 2 — 3 )

1960 " רגליים יחפות ", סיפורים לבני הנעורים מאת ס. יזהר, ציורים: נעמי סמילנסקי, כרך 32 (ח ' 1–5 )

1961 " דוגית מפליגה אל הים " מאת בנימין תמוז,כרך 33(ח ' 4 — 5 )

ביקורת תיאטרון    🔗

עיתון "הבֹקר "

23.2.1945 מחזה ירושלמי על מורדי הגיטאות מאת ג.ק. גרשוני

1949 " בית ספר חדש ", (סקירת הצגות ב "האֹהל ", "הקאמרי ", "הבימה " ו "התיאטרון העממי " )

2.1949. 18 " בערבות הנגב " ב "הבימה " מאת יגאל מוסינזון

1950 " חייט כי ימלוך ", תיאטרון התלמידים "במתנו " שליד "האֹהל ". קומדיה לפי האוף

7.7.1950 " הילולת רפאים ", ב "קאמרי " לנואל קווארד. עברית: חנן בורלא.

16.7.1950 " רביזור " ב "קאמרי ", קומדיה מאת גוגול תרגם: אברהם שלונסקי

24.8.1951 " מלכת שבא " ב "קאמרי " מאת סמי גרונימן. עברית ופזמונים: חיים חפר

22.8.1952 " הנערה והכושי " ב "אהל " לז 'אן פול סארטר. עברית: לאה גולדברג. במות.

17.4.1953 " שתי שחקניות ב "הקאמרי " נאבקות על "היורשת " מאת הנרי ג 'יימס

24.4.1953 " מחותנים " בתיאטרון העממי באידיש מאת חנה גוטספלד

6.9.1953 " מעשה בחייל ", ב "הבימה " מאת צ.פ.ראמוז. נוסח עברי: לאה גולדברג.

25.9.1953 " באנברי " ב "קאמרי " ("חשיבותה של רצינות " ) מאת אוסקר ויילד, תרגם: יעקב אורלנד

30.9.1953 " קיסר וקליאופטרה " ב "הבימה ", ברנרד שאו

18.12.1953 " ים ובית " בתיאטרון הקאמרי מאת שולמית דורי בעקבות אהרון מגד

29.10.1954 " המרד על הקיין " ב "הבימה "

29.4.1954 " מקבת " ב "הבימה "

30.4.1954 " חשבון חדש " ב "קאמרי " מאת נתן שחם

1950–1955 " ארבעת העקשים " מאת קרלו גולדוני, שירים: לאה גולדברג

1950–1955 " הבלטים דה שאנז אליזה " (מופעי בלט מצרפת )

"עם וספר " (מדור "במה וספר " בעריכת שושנה שרירא )

9.1956 " התיאטרון הישראלי לאן?" (דון קישוט בתיאטרון "האֹהל " — ראיון עם מרגלית /מחזות מקוריים )

11.1956 " כוחו של הנגב " (אי לייק מייק לאהרון מגד, "הבימה ", ת "ק על ת "ק דן בן אמוץ וחיים חפר ). בן המלך והעני על־פי מרק טווין "במתנו ", תיאטרון תלמידים ליד "האֹהל ".

2.1957 " הצגות תיאטרון בישראל " (שחור על גבי לבן " מאת אפרים קישון — יחסי עדות בישראל "הבימה ").

6.1957 בתיאטרון הישראלי. ("נשי וינדזור העליזות ", שיקספיר בתרגום נתן אלתרמן )

10.1957 " בתיאטרוני ישראל "

3.1958 " בתיאטרוני ישראל "

סרט ישראלי ראשון באורך מלא: באין מולדת, ובצבעים המדבר עברית. תסריט: נורי חביב.

פירוט קבצים, ספרים, וכתבי העת המוזכרים ברשימות

איש תל חי — זלמן בלחובסקי, מרדכי נאור, עורך, יד בן צבי 2009

אנך, במה לספרות, מחשבה ואמנות, כרך 1 עורכים: יוסף אריכא, ב. מרדכי, יצחק עוגן, נתבים 1954

באֹמר ובשיח, לקט ספרותי לבית־הספר היסודי, עורך: גרשון ברגסון, ספר ראשון ושני ספריית פועלים 1986, 1987

דיוקנה של עיר, אנתולוגיה, עורך: בנימין תמוז, 15 סיפורים, דביר, 1984

הסיפור העברי, אנתולוגיה, כרך ב ', עורך: יוסף ליכטנבוים, טברסקי 1960

יפו — מקראה היסטורית — ספרותית, עורך : יוסף אריכא, הוצאת עת "א־יפו, המחלקה לחינוך ולתרבות, 1957

יצחק שנהר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הלל ויס, עם עובד 1976

כנסת — דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק, שנתון, דביר

1941 ספר 6 עורכים: יעקב כהן, פ. לחובר

1942 ספר 7 עורכים: יעקב כהן, פ. לחובר (תש "ב )

1946 ספר 10 עורכים: יעקב כהן, פ. לחובר, צבי ויסלבסקי

מזכרת, פרקי ספרות ומחקר לזכרה של רחל ניומן, ניומן 1972

מאופק אל אופק, נורית גוברין, ג. שופמן חייו ויצירתו, יחדיו 1982

מאספי אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל

1944 עורכים: אשר ברש, יצחק למדן (תש "ד )

1946 עורך: ג. שופמן

1960 עורכים: עזריאל אוכמני, ישראל כהן

1964 עורכים: שלמה טנאי, דב סדן

1966 עורכים: בנציון שלום, ישראל כהן

1968 עורכים: ישראל כהן, דב סדן

"ירושלים " — שנתון לפרקי ספרות ואמנות, אגודת הסופרים העבריים בירושלים

1973 כרך 7–8 עורכים: יהודה האזרחי, שולמית הר אבן

1998 כרך 16 עורכים: ב.צ. יהושע, בלפור חקק

2000 כרך 17 עורכים: ב.צ. יהושע, יונתן גורל, בלפור חקק

2002 כרך 18 עורכים: ב.צ. יהושע, יונתן גורל, בלפור חקק

2003 כרך 19 עורכים: ב.צ. יהושע, יונתן גורל, בלפור חקק

1968 " ולירושלים " — שי ללוחמים, עורכים גדליה אלקושי, יהושע טן פי, שרגא קדרי

אגודת הסופרים העברים בחיפה

1995 ספר 4 צפון, קובץ ספרותי, עורכים: אליעזר כהן, אדיר כהן, אבידב ליפסקר,

כתבי עת:

דבר הפועלת ירחון האשה בעבודה, בחברה, במשפחה, עורכת: רחל שזר, מועצת הפועלות, מרץ אפריל 1974 גיליון לרגל מלאת 40 שנה לירחון, גיליון סופרות ועיתונאיות (שושנה שרירא מופיעה בפרק: סופרות ומשוררות ).

האומה רבעון מוציא לאור: "אומה וחברה בע "מ " ע "י המסדר ע "ש ז 'בוטינסקי

החִנוך במה לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה, עיתון הסתדרות המורים החינוך וסביבו שנתון סמינר הקיבוצים

גזית במה ליצירה אמנותית־ספרותית ולמחשבה חופשית עורך: גבריאל טלפיר

גִליונות ירחון לדברי ספרות, מחשבה וביקורת, עורך: יצחק למדן

מאזנים ירחון לספרות, מוציאה לאור: אגודת הסופרים העברית

מבנים עיתון לאדריכלים ומהנדסים, עורכת: אילת אלגור

ספרות ילדים

ונוער עורך: גרשון ברגסון, משרד החינוך והתרבות

עם וספר במה לתנועה העברית ולספר העברי בארץ ישראל ובגולה, הוצאת ברית עברית עולמית

קשת רבעון לספרות ולביקורת

עיתונים יומיים: הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב

עיתונים שנסגרו: דבר, הבֹקר, הבֹקר לילדים, על המשמר, למרחב, הצופה

שבועונים: ספרות צעירה, תשע בערב, במחנה, ידיעות אחרונות לאשה (מוסף של ידיעות אחרונות שהפך לשבועון )

מענית: בטאון תנועת המושבים

כתבות ב״הבקר״    🔗

(עם דגש על תקופת ״יומן המכתבים״ )

שושנה שרירא היתה חברת מערכת. שמות עט: שושנה ש., ש. שני, שש "ש, ש "ש.

כתבות ספרותיות

יום אחד בגיטו

23.12.1942 " מוחרם " בקנה מידה גדול

24.12.1942 לדרך

28.12.1942 מפיה של חוזרת

עם "ילדי טהרן "

10.3.1943 מסע היערות

12.3.1943 שעה אחת אחר חצות

14.3.1943 לסיביר, מרחץ, מחנה צריפים, ארץ לבנה

26.3.1943 ילדים נדים בדרכי

8.4.1943 בבירת פרס, לקולנוע, בספריה, הצגה, באוניה להודו

מפי עולה מניאסה — פריז — חיפה

24.2.1944 חדר לו היה לי. (בבית העולים בתל־אביב )

27.2.1944 עליית גג למקלט יום…

3.1944 עם דה־גוליסטים לספרד

1.3.1944 חווילה קטנה מוקפת עצים סבוכים /המלכודת /הגרמנים באים /הגיליוטינות מפי עולים (צרנוביץ — תורכיה — קפריסין — חיפה )

28.3.1944 מיליון לירות

4.4.1944 הטיטאניק

18.4.1944 ' הוציאנו מזה! — ועל החתום: יהודים '…

27.10.1939 " מודעה "

24.11.1939 מורי דרך

26.3.1939 אלברט ליברון בן האיכר הצרפתי

25.4.1940 היא היתה מרגלת

9.5.1941 אנשים בתערוכה — "ברשותכם רבותי האמנים "

7.1941 ליד הכביש (עיר או מושבה? )

22.8.1941 כינור היה לידידי

10.1941 בלהה הבוכרית או גברת בארץ ישראל

10.10.1941 בעיר חוף (אלכסנדריה. מסיפורי הימים האלה. )

1941 נשים בלבן

1941 ליד הכביש

1942 בספינה על פני ים סוף (118 עולי תימן הגיעו לארץ־ישראל )

16.10.1942 הפלילי (מסיפורי אסיר פלילי )

11.6.1943 האשה מספר 32 — מיומנה של אשת חיָל

1.1.1944 האיש אשר ראה את השחיטה בעיניו: אני מתיר בזה ליושבי הבונקר להרגני אם אצא מדעתי…

12.2.1945 מכתבים אחרי צאת הכובש

5.3.1945 בעיתוני החיילים הנוצריים והיהודיים: “…מולדתי עדיפה מהחיים!”, כותב חיל בעיתון הבריגדה היהודית

23.3.1945 באוהלו של וינגייט בחבש

2.9.1945 " גם אני יהודי — "…בין הקצינים הסובייטים המבינים "לשון קודש "

14.1.1945 נדודי ילד עברי מטרנסניסטריה

10.1944 הנערה מרומניה

17.8.1945 קיץ בהרים (מעלה החמישה )

17.8.1945 מסע הבריגדה היהודית על פני אירופה

28.9.1945 שמחה פרטיזנית

3.10.1947 כפר עציון אשר בהרי חברון

5.10.1947 בהרי חברון. ב "עין צורים " וב "רבדים ".

17.10.1948 אהבת ירושלים. מסיפוריה של נערה־מורה בעיר העתיקה

14.10.1951 תיירת

1951 יונה מפרוזדור ירושלים

9.4.1952 געגועים

20.4.1953 נר לנערה — מפי אשה ואם (ליום העצמאות )

16.7.1953 הפרופסור בא (פרופ ' יעקב איזיקס )

8.10.1953 ציירי עין הוד (תחרות לקריית האמנים בצפת )

18.10.1954 בנתיבי הגליל המערבי

מדור חיים קטנים — מדור אקטואליה של שושנה שרירא — סיפורים זעירים

"… בכוונתי…להצביע על פינה קטנה אחת בחיי המעשה, בחיים של ממש. ומעניין שהתגובה היא גדולה מאד. אנשים זרים שולחים לי חומר, מכתבים, כל מיני עצות. כנראה שיש קוראים למדורי הצנוע הזה״ (מכתבה מ־ 7.2.1945).

הסיפורים המסומנים בכוכבית מופיעים בנספח במלואם.

4.1940 טלגרמה

17.5.1940 בטלן (נאסר לפרסום ע "י הצנזורה. אנשים מיתממים: "שמענו צפירות [בחיפה ]…אבל לא שמענו התפוצצות פצצות " )

5.1940 מכתב חי

6.1941 התנקשות

30.9.1941 משקה העלים

10.1941 ויטמין וירח

1941 צום (כיפורים )

30.7.1942 שני חיילים (אנגלים )

8.1.1942 קר לה (בגדי קיץ ביום גשם זו לא אופנה )

2.8.1942 * גלויה מרוסיה (ברחנו מקייב לקזחסטן… )

5.8.1942 דואר־אוויר

11.9.1942 שאלה שאין עליה תשובה (שאלה לרב במציאות בלתי אפשרית: ערב ראש השנה )

1943 ביקור דיפלומטי בפרבר תל־אביבי

30.5.1944 המפוחית

1.11.1944 * ביקור (ילדות מבקרות אשת חיל )

18.12.1944 * בחזית רוסיה (אמו של הנעדר )

21.12.1944 * הזקנה (הנרייטה סולד בת 84 )

24.12.1844 נעליים לבולגריה

10.1.1945 בית הפליטים (בבני ברק )

17.1.1945 * אשת השבוי (טיפול כושל של "הועד למען החיל " )

23.1.1945 יהודים טובים — מסיפורי צבי ברגמן (ליום השלושים למותו )

1.2.1945 * הפרטיזנית מצפת (בפארי) ז

8.2.1945 * פרטיזן יהודי

24.6.1945 לא כדאי (לא נותר איש מבני משפחתו. לא כדאי יותר לעשות שום דבר מועיל )

8.2.1945 * בזכותה

15.2.1945 בית בכפר (מחוויות החיילים באיטליה שראו כפרים חרבים )

18.2.1945 * מטריה (הווי תל־אביבי. הומוריסטי )

26.2.1945 * על ארבע

12.3.1945 איש הנגב (בעקבות סיור עיתונאים של קרן היסוד ביישובי הנגב )

13.3.1945 במחיצתה של הנרייטה סולד (לא די בחיי הכלל…)

1.4.1945 * האר ד "ר

4.1945 הנשיא? לא ייתכן

5.7.1945 הם צחקו (מאיר מרגלית, כוכב "האֹהל ", מבדר את פצועי הבריגדה בבי "ח באר יעקב )

20.5.1945 תמונות (במוזיאון תל־אביב. שפת הציור במקום השפה המדוברת )

4.6.1945 * השושבין

3.12.1945 אמן האות העברית

רשימות ירושלמיות

חדשות השלטון המקומי מירושלים. דיווחים מירושלים תחת שלטון מנדטורי שמגמתו לבסס הנהגה דו־לאומית של ערבים ויהודים בעיר, לפי מפתחות שונים. ועוד על שלושת הדתות בכפיפה אחת, מוסדות השלטון הבריטי ומוסדות היישוב היהודי, החינוך והתרבות.

הרשימות ברשימה שלהלן, הן מתקופת "יומן המכתבים " בלבד.

4.11.1942 קונסולים בירושלים /רדיו ירושלים: להוסיף זמן למדור העברי לעומת הערבי, הניתן 4–5 שעות ברציפות /נחוץ בית ל "חברה קדישא " החדשה

15.11.1942 בחירות ל "ועד הקהילה "/בולמוס של מסים

25.11.1942 ד "ר בנציון מוסנזון ז "ל בתקופה הירושלמית /גם מוסדות להוטים לא לשלם מסים…

8.12.1942 " איכה ישבה בדד…"המנונים ותפילות [לאחר פרסום הידיעות על השואה ]/מחלקה אנגלית באוניברסיטה העברית /עיוות בספריה הלאומית /פריזלאנד ז "ל — איש ירושלים

5.5.1943 משאל על העברית ברדיו ירושלים /מחקרים על ירושלים: "האגודה העברית למען ירושלים "

12.7.1943 בנין ירושלים /מסע לארץ־הקודש " מטעם "המכון הערבי "/ירושלים בשירת העמים

19.7.1943 ועדי חינוך עירוניים /לקראת הועידה הארצית של המורים

29.7.1943 כפיות טובה לזכרו של הרצל /סידי ורונסקי בת שישים /השיר הידוע "ירושלים [מעל פסגתהר הצופים ] של המאירי הולך ונדפס

5.8.1943 סילוף ההיסטוריה /האוניברסיטה דורשת תמיכה /ירושלים והאופרה

12.8.1943 פיתוח ירושלים /מחזה: "חזיון ירושלמי על הגאולה " מאת בארדי /מסיבת הקרן הקיימת לכבוד "הבימה " והמחזה "האדמה הזאת "

17.8.1943 ערב בחירות לועד הקהילה /הוצאת הספרים הצעירה ביותר

24.8.1943 הגושים בבחירות /אזורי תעשיה בירושלים /גימנסיה "בגרות " — מוסד ציבורי למיעוטי אמצעים

31.8.1943 מצע לבחירות /על מידת הטאקט בחוברת של בן חורין

7.9.1943 הרצאתו של פרופ ' קאסוטו ב "הד המזרח " — הכרה שבטית /טענות נגד העיריה והקהילה

23.9.1943 הבישופ האנגליקני החדש /סימפוזיון על חינוך באוניברסיטה / גני הילדים העבריים

28.9.1943 חילופי גברא במזכירות הראשית של ארץ־ישראל /התפנתה משרת רשם בית המשפט המחוזי /מועצה מקומית לשכונת תלפיות

20.10.1943 פרסי ירושלים בלי זכר לירושלים /הסתערבות /אגרות הרב קוק זצ "ל

27.10.1943 " הלפיד " — בטאון "הליגה למען זכות עבודה שוה לכל יהודי “: על יחס המוסדות לחייל המשוחרר: אברהם פרל /מחקר על אחד מחובבי ציון הראשונים /”המוסד למען הילד והנוער " פרסם דו "ח.

18.11.1943 100 שנה להולדת פינס ציון רק ב "הבֹקר " וב "הצופה "/התוכנית החדשה של בניין עיר: העיר העתיקה מה יהיה עליה?/שידורי "הסכת והשכל " ברדיו לוקים בחסר

1.12.1943 לקח חיפה — אזהרה לירושלים: אין ליהודים אוטונומיה חינוכית /אל נטפח טמיעה ע "י הרדיו

23.12.1943 מה יהיה על בתי הספר התיכוניים?/אנציקלופדיה אמנותית של עם ישראל /שיפור בתקציב קהילת ירושלים

30.12.1943 הוגו ברגמן בן שישים /יועץ ממשלתי חדש /דפים לידיעת הספר והספרנות — לא רק לספרנים

5.1.1944 לקראת אוניברסיטה אנגלית /ה "ליגה למען זכות עבודה שווה לכל יהודי "

19.1.1944 הופסק העלון הסטטיסטי המצוין של הממשלה /חצי יובל לבי "ח "הדסה

26.1.1944 וג 'בור — גדול חסידי אומות העולם /יצא לאור: "הציונות אוצר התעודות הפוליטיות "

8.2.1944 תערוכת תרבות של יהודי איטליה

24.2.1944 אוסף ד “ר שבדרון בבית הספרים הלאומי /”עליה חדשה " דורשת בחירות

5.3.1944 שיתוף ארץ־ישראל בשלטון המרכזי /מועמדים למשרה ממשלתית אחראית — לנתיני ארץ־ישראל בלבד /ישעיהו פרס בן שבעים

8.3.1944 הישגים [ליישוב היהודי ] בתקנות בניין עיר וחלוקת העיר לאזורים /תערוכת טרומפלדור

9.3.1944 הקונסרווטוריון הארץ־ישראלי /ספריית "ישורון " בבית הכנסת המרכזי

23.3.1944 כאב שאין מדברים עליו /ארץ־ישראל מעלה את זכרו של מסריק

27.4.1944 עלון "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל " מציין 25 שנה לקיום ההתאחדות (הן השיגו הרבה במלחמתן )/183 מוסדות לילד ולנוער בירושלים /יום הרצל בבתי הספר

14.5.1944 ביקור חטוף במשרדי השלטון המרכזי ברחוב יפו (הם עברו משער שכם, שם לא היה נוח לבת ישראל לבקר ), מגלה קיפוח שפתנו בהודעות רשמיות, נחיתות מספרית של יהודים ושרירות לב של פקידים נמוכים /יום האמהות

14.6.1944 הודעה ממשלתית על מינוי ועדה שתטפל בעזרה לחיילים משוחררים בשל מחלה. השקפת הממשלה היא כנראה שכל העניין הוא של צדקה, ולכן קשרה את הועדה הזאת למחלקה הסוציאלית. עזרה לחייל המשוחרר היא חובה ולא חסד. יותר הגיוני ויותר נעים לו הקימה הממשלה משרד לחיילים משוחררים שיטפל לא רק ברפואה אלא גם בעבודה, מתן קרקע…

3.1.1945 על כי שתקו…/הקתדרה האחת־עשרה באוניברסיטה העברית /יובלות נוצריים

10.1.1945 חלקנו [של היישוב היהודי ] בפקידות הממשלתית /דברי ברנד בשבועון הירושלמי "במישור "/ארגון המוסמכים של האוניברסיטה העברית אינו ממלא תפקידים ביישוב.

17.1.1945 א. ברכיה בן 75/ הועד הספרדי החדש /הכומר ד "ר ברידג 'מן /הקניית שפתנו למבוגרים

25.1.1945 " אשמת ירושלים "/לקראת הבחירות לעיריה [דו־לאומית ]/שגשוגו של מוסד הרב קוק

8.2.1945 שוויון דתי אין לנו

1.3.1945 חידוש בועד הפועל הממשלתי /ארגון מפעל התורה — הקמת ישיבות ברחבי ארץ /מצבת זיכרון בהר הזיתים לטבוחי הגולה

19.3.1945 אחרי הכינוס ללשון עברית

12.4.1945 המחלקה הממשלתית החדשה [לבתי סוהר ] לְמה?/בתערוכת שמואל שלזינגר במועדון "מנורה "

20.5.1945 הכביש המקביל [עוקף שכם ] לְמה?/ארווין סמואל בתפקיד חדש

28.5.1945 איטיות מופרזת בעניין דחוף

11.5.1945 חדרה מחכה לצדק מירושלים

18.5.1945 לזכר ד "ר בודנהיימר /תל־אביביזציה גם בירושלים.

25.6.1945 פקידי ירושלים או פקידי לונדון?/מס חינוך /25 שנה לגימנסיה העברית הירושלמית

27.7.1945 דרישה מוזרה ומעליבה / ד "ר מחמוד עזמי /אורנמוגרפיה

30.7.1945 שינויים במימשל /תביעות הרופאים הערבים /שניאורסון בן שישים.

3.8.1945 ספרים: היישוב העברי לפני דור אחד: "עם וארץ קמים לתחיה ", ספרו של פרופ ' קלויזנר /מסע תימן מאת יער מתוך מסעות "אבן ספיר "/מפי ביאליק מאת עובדיהו

6.8.1945 קול דממה דקה /שוב הפתעה בעיתון רשמי

13.8.1945 תערוכה לזכר הרב קוק /ישראל וישמעאל בשלטון עצמי מקומי /להרים את קרנה של העיר העתיקה

17.8.1945 ספרים: ספר ראשון על ויצמן בעברית /קיצור "האמונות והדעות של רב סעדיה גאון /מושגי החיים מאת גליקסברג

15.8.1945 ספרים: זכרונות של בן העליה השלישית / מחיי טרומפלדור / המוסיקה העולמית

20.8.1945 לקראת חצי יובל ל "קרן היסוד "/חלקנו [של היישוב היהודי ] בקבלנות הממשלתית

27.8.1945 שיטה חקלאית חדשה מירושלים / דיווח ממסיבת עיתונאים /שוב קיפוח: [בייצוג של יהודים מול ערבים ] בהרכב "בית הדין לשכר דירה ".

3.9.1945 בגיליון "פורום " מעלימים את תרומת היהודים הארץ־ישראלים במלחמה /קיפוח זכויותינו במחלקת הבריאות

24.9.1945 לאחר מינוי ועדת פקידים לניהול העירייה…אין מוסדותינו באים במגע איתה /"המזרח ": מו "ל ירושלמי חדש /בקרוב תיקבע המנגינה של תחנת השידור בארץ־ישראל /מדען צעיר.

8.10.1945 הנוער שלנו בכינוסים בינלאומיים

15.10.1945 ביקורת על המצב בעיריות ובשאר מוסדות השלטון /שיטת מחצה על מחצה (שני יהודים ושני ערבים ) המדגישה את הדו־לאומיות ב "מועצה לענייני תחבורה " — חלקם של היהודים בתחבורה עולה על הערבים פי כמה /ה "ליגה להגנת זכויות התושב " — ארגון של ילידי הארץ שמרכזו בירושלים, שבכוונתו לעזור לעולים חדשים.

27.10.1945 דרישתנו כלפי ועדת החינוך [הממשלתית ]/הגיעה מלונדון ועדת חקירה בענייני החינוך העברי /גזירת הלאמה /כתב עת מדעי חדש

29.10.1945 עזרה לאויבים

5.11.1945 ייבוש ביצות ערביות בלבד

13.11.1945 זכרו הברוך של [הסופר ] א.א. קבק

19.11.1945 ציד של בלתי־ליגליים

26.11.1945 תקציב עיריית ירושלים

3.12.1945 ביטול ההפליות בבתי המשפט

10.12.1945 הזרמים בחינוך /בהצגת "ורשה "/לזכרו של פקיד בריטי מעולה

23.12.1945 ההפליה הגזעית בעניין הפליטים

17.5.1946 הרמיסיה של מינהל החינוך

26.5.1946 ד "ר פרוז 'ינין בן שבעים /הבטאון הקתולי "טרה סנטה "/עלוני "ועד הקהילה "

הערה: נמצאו בתקופת "יומן המכתבים " ידיעות, רשימות ספרותיות, קטעים "בשולי הגיליון " וכו ' חתומים על ידי שושנה שרירא, שלא מופיעים במסגרות הנ "ל.

 

ביוגרפיות    🔗

שושנה שרירא 438

אריאל כהן 442

שמואל שרירא 448

בלה שרירא 453

אביגדור כהן 455

עמיליה כהן 457

שושנה שרירא כהן ואריאל כהן

שושנה שרירא (אוקראינה — תל־אביב 1917–2003 )    🔗

סופרת, מבקרת, עיתונאית ומתרגמת.

שושנה שרירא היתה מראשונות הסופרות והעיתונאיות בארץ. היא פרסמה רומנים, סיפורים, מאמרים, ביקורות ספרות, תיאטרון וקולנוע בשנים 1937 עד 2003 — עיתונאית תרבות וחברת מערכת בעיתון החוגים האזרחיים "הבֹקר " בשנים 1939–1955.

שרירא זכתה להכרה בין־לאומית על ידי המרכז הביוגרפי הבינלאומי של קיימברידג ', אנגליה:

נמנתה בין 2000 הסופרים הבולטים במאה העשרים בשנת 2001:

Outstanding People of the 20th Century, (including 2000 Outstanding Writers of the 20th Century )

נמנתה בין הסופרים וכותבי השירה בכרכי המרכז הביוגרפי שיצאו לאור משנת 1975 עד 1994:

International Who is Who in Poetry 4 th &5 th editions 1975, 1976

International Authers and writers Who is Who 1987, 1993, 1994

ספריה, מחקרים על כתיבתה, רשימת סיפוריה, מאמריה, ביקורות ספרות ותיאטרון מפרי עטה, כתבות עיתונאיות וערכים אנציקלופדיים על שמה, ראו עמ ' 415.

שושנה שרירא עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1925, באוניה הרומנית "ברגה ", בעליה הרביעית. כשנה למדה בבית הספר הריאלי בחיפה, ובין השנים 1926–1930 למדה בבית־הספר העממי המעורב לבנים ולבנות "גאולה " בתל־אביב בהנהלת יהודית הררי (לימים "בלפור "). אחד מתלמידי כיתתה, ס. יזהר, מזכיר את בני כיתתו ואותה בכללם בספרו ״מקדמות״ (עמ ' 146): ".. הילדה שחורת השיער ושחורת העיניים שושנה, שידעה מי הוא דוסטויבסקי " (החיבור עליו הוא כתב לקוח מיומן מהשנים 1928–1929 שנמצא בעזבונה ). שרירא התחנכה בתנועת הנוער "המחנות העולים " ובגימנסיה נורדיה בשנים 1930–1934, שאחד ממייסדיה ב־ 1927 ומנהלה, היה אביה, שמואל שרירא. למדה והוסמכה בחוגים ספרות, בלשנות ופסיכולוגיה חינוכית בקינגס קולג ' שבאוניברסיטת לונדון בשנים 1935 — 1938. משחר ילדותה התחנכה בעברית במוסדות החינוך של רשת "תרבות ", שאביה היה ממייסדיה באוקראינה.

שושנה שרירא הוציאה לאור שני רומנים, שלושה קבצי סיפורים, וספר לילדים. אולם רוב כתביה מפוזר באכסניות רבות. סיפוריה הראשונים נדפסו על ידי דב סדן, מחשובי חוקרי הספרות העברית, בעיתון "דבר ", ובכתב העת "גִליונות " על ידי יצחק למדן (1937/1938). בשלהי 1938 פרסם העורך הספרותי של "הארץ " דאז אברהם שלונסקי, סיפור ואת סדרת מאמריה הראשונים בשם "נשים בספרות ". העורך ד "ר יעקב כהן פרסם את סיפוריה יוצאי הדופן בימים ההם ב "כנסת ":

"הוא שימש מקלט לְצעירים שמרדו במימסד הספרותי " (מעזבונה ).

העורך הנערץ עליה היה שלונסקי, שערך את ספרה "שערי עזה " בשנת 1959.

ראובן קריץ הגדיר את הסופרת שושנה שרירא כבת ה "משמרת הצעירה " של דור המאבק לעצמאות, לפי עקרונות המיון הדורי שפיתח (1978). אבנר הולצמן ב "אנשים אחרים הם — דיוקנה של שארית הפליטה בסיפורת של דור תש "ח " (1995) — מונה את שושנה שרירא בין הסופרים הבולטים שקובצי הסיפורים והרומנים הראשונים שלהם הופיעו בעשור הראשון לקום המדינה — סופרי דור תש "ח שהחלו לפרסם את יצירותיהם בתור יחידים ובתור קבוצה ערב מלחמת העולם השניה ובמהלכה: "קבוצת סופרים זו כבשה את מקומה בתור משמרת חדשה ". יפה ברלוביץ, מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, מונה את שרירא בין "האימהות הספרותיות " בתקופת ה "יישוב " (בספרה "שאני אדמה ואדם " 2003), ול "דור בארץ ". על השיוך התימטי, ראו "אחרית דבר " מאת ד "ר הדר מקוב חסון, עמ ' 331.

במהלך שנות עבודתה התפרסמו מאות כתביה בעיתונות היומית ובכתבי העת השונים.

שרירא כתבה סיפורים, מאמרים, כתבות, טורים ומדורים קבועים בעיתונות היומית והשבועית מכל גווני הקשת הפוליטית: "דבר ", "הארץ ", "הבֹקר " (מדור אקטואליה שלה: "חיים קטנים " בשנות הארבעים של המאה הקודמת ), "הבֹקר לילדים ", "ידיעות אחרונות לאשה " (שבחר אותה כדמות השבוע ב־ 1947), מוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות "

(שהכתיר אותה כ "כוכב חדש " ב־ 1956). עוד פרסמה ב "למרחב ", "מעריב ", "על המשמר " והשבועונים "במחנה ", "ספרות צעירה " (שבועון לספרות ואמנות עברית ) ו "תשע בערב " (שבועון בידורי ).

כתביה הופיעו במגוון של כתבי העת, מאספים ואנתולוגיות: "גזית " (ירחון לאמנות וספרות ), "גִליונות " (כתב עת לספרות ), "דבר הפועלת " (ירחון נשים ראשון, גיליון סופרות ועיתונאיות, מדור: סופרות ומשוררות 1974), " דיוקנה של עיר " (למלאת 75 שנה לתל־אביב ), רבעון "האומה ", "מאזנים " (ירחון אגודת הסופרים ), "החִנוך " (ביקורת, ספרות ילדים ונוער ), שנתון "כנסת לזכר ח "נ ביאליק ", "מאספי הסופרים הארץ־ישראליים והישראליים ", "מאספי אגודת הסופרים בירושלים ", "עַם וספר " (מדור "במות ספרים " בעריכתה בשנות החמישים ).

בשנת 1939 התקבלה לאגודת העיתונאים. בשנת 1940 התקבלה לאגודת הסופרים בה כיהנה בועדת האתיקה, בבית דין כבוד של אגודת הסופרים ובועדת הקבלה לאגודה. בשנת 1955 נבחרה כחברה במועצת אגודת הסופרים.

שושנה שרירא הוזמנה להרצות כסופרת אורחת באוניברסיטאות בארץ.

פרסים

1958 פרס קסל לספרות של יהדות מקסיקו על הספר "לחם האוהבים ".

1960 פרס אוסישקין לספרות על הספר "שערי עזה ".

שופטת בפרסים:

1960 " פרס למדן לספרות ילדים "

1964 " פרס ברש ופרס של 'עליית הנוער '"

1985 " פרס ע "ש מרדכי ברנשטיין "

1990, 1991 " פרס ביאליק לספרות יפה "

מתוך האוטוביוגרפיה (המקוטעת ):

"היה ערב־פסח [1925], ואני בת שמונה. ידעתי רוסית ואידיש, אך הקפדתי לדבר רק עברית בהברה־אשכנזית. כיוון שגם בגולה כבר ביקרתי בגן־ילדים עברי, ושלוש כיתות ראשונות של יסודי בבית ספר 'תרבות ' בעיר רובנה (פולין ) מקום שאבי היה מפקח רשת בתי ספר עבריים אלה … רשאית הייתי לומר ששפת אמי היא עברית. אף שאמי ידעה רק מלים מועטות של עברית.

מאז הייתי אומרת: 'כמעט נולדתי כאן '.

גרנו בהדר־הכרמל, בצריף הסמוך לאורוות סוסים, חלינו בקדחת ורעדנו מן הכינין. כשעברנו לתל־אביב [1926] הוטלנו לריח־הדרים ופריחת השיטה הצהובה — למגע עם נוף הארץ וקיסמי המזרח.

… לפי מיטב רצוני וידיעתי נולדתי כאן בעיר תל־אביב הקטנה, ומכאן כל כמיהותי ונופַי, צרותי ואהבותי. וכאן עברו עלי כל ביזיונותי בבית הספר כעל שאר ילדי התקופה. פסחתי על פרשת צרות צרורות בגולה שלא כל אדם מתנסה בהם. אמרתי שפרשת חיי טיפוסית לפרשת־חיים־יהודיים כמעט דוגמתיים, ולא גיליתי את כל צפונות התלאות, ההצלות, הסכנות והאימות שהתנסיתי בהם 'שם '. אין צורך להיות 'כנעני ' כדי לרצות למחות את כל הילדות הגלותית הנוראה הזאת " (מעזבונה ).

ילדותה עברה בתל־אביב הקטנה, ב "רחוב הים " כיום הרב קוק, בשכונת "גאולה " בגבול שכונת "מאה שערים " (רחוב הרב קוק פינת הכובשים — מבנה לשימור ברמה ג '). מבנה מרשים זה שימש רקע לרוב העלילות בספרה "אלמני הקש הצהובים — הזמן התל־אביבי ". לאחר הגרלת המגרשים של אזור כיכר דיזנגוף והקמת השכונה "כרמליה " בנתה המשפחה בית חד־קומתי דו־משפחתי ברחוב תל־חי פינת עין חרוד בתל־אביב (נהרס ).

ב־ 10.5.1941 בל "ג בעומר נישאה לאריאל כהן.

בשנת 1950 נולדה בתם אילת (אלגור גורפינקל ).

בין השנים 1960–2003 התגוררה בתל־אביב עם משפחתה. בשנים 1957 — 1976 היתה יחד עם בעלה חברת קריית־האמנים בצפת. בשנות השישים — שנות השיא של מושבת האמנים — התרכזו שם מיטב האמנים, שאת רובם הכירו מתל אביב. מושבת האמנים הפכה אבן שואבת לשוחרי תרבות. שתי כתבות בעיתון "דבר " מעידות על חלקה בקריה: "מסיבה במועדון מילוא " [בית קפה וחדר הרצאות ] לשושנה שרירא בקריית האמנים בצפת, לרגל צאת ספרה "שערי עזה " (10.1960), ו "אצל הסופרת שושנה שרירא — חורבה — בקריית האמנים בצפת " (30.6.1966).

אילת אלגור גורפינקל: "התגוררנו במבנה שהיה סמוך למתחם ממלוכי ששימש בעבר כחמאם תורכי. החמאם שימש במשך כמה שנים כמועדון בשם "השעות הקטנות ", נבנה מחדש, והפך למלון בוטיק יחד עם ביתנו. ביתנו, שנהרס ברובו במלחמת העצמאות, זכה לאור מצבו לכינוי 'החורבה '. היום היו קוראים לו פשוט 'מבנה מסוכן ' ".

ארכיון שושנה שרירא שוכן ב "מרכז לחקר הספרות והתרבות העברית על שם לאורה ושוורץ קיפ " באוניברסיטת תל־אביב. המכתבים והכתבים בעזבונה מעידים על קשריה בחוגי הסופרים והעיתונאים ועולם הבוהמה, העמדה שתפסה ועיסוקיה. בין הכותבים לה נמנו: ש "י עגנון, אברהם חלפי, ד "ר עזריאל קרליבך, רחל ינאית בן צבי, יצחק למדן, ש. שלום, פרופ ' יוסף קלויזנר, פרופ ' אבנר הולצמן, אנדה עמיר פינקרפלד וכו '.

אריאל כהן (פראג — תל־אביב 1913–1996)    🔗

משפטן, רואה חשבון וצייר.

אריאל כהן נולד והתחנך בפראג, וגדל בבית תרבותי, מסורתי ולאומי. השם העברי שבחר בו — אריאל — דמה בצלילו לשמו המקורי אריך, ובעיקר חשוב היה לו שזה היה אחד משמותיה של ירושלים. "אמן, איש רוח ואציל נפש ", כתבה שושנה שרירא על מצבתו. כהן היה אינדיוידואליסט מושבע כל ימיו. הוא שאף לחשיבה עצמאית וסלד מ "עדריות ". כהן תפס את המציאות בצורה ריאליסטית עד כאב, וכאיזון לכך אהב פעילויות אסקפיסטיות.

ב "יומן המכתבים " מוצגת כעין תמצית גישתו לבני אדם — הדמוקרטית מצד אחד: הוא לא העריך דרגות או מעמד חברתי אלא תכונות נעלות כמו נאמנות, מוסריות ואידיאליזם — והאליתיסטית, מצד שני: לגבי אנשים שלא העריך. בהיותו אדם לא מתפשר, מצא את עצמו לא פעם בודד ומתבודד. בניגוד לאביו, לאשתו ולחותנו שהיו דמויות ציבוריות מוכרות, הוא היה אדם פרטי מאד, שלא הרבה לדבר אלא עם הקרובים ללבו, וסירב לקחת חלק בשיחות קלות. העמדה הגבוהה שרכש לימים במקצועו כרואה חשבון, נתנה לו סיפוק, השפעה, והערכה רבה בקרב עמיתיו.

כהן היה בוגר גימנסיה במגמה משולבת ריאלית־הומנית, ודו -לשונית, גרמנית וצ 'כית. בבית דיברו גרמנית כמקובל בארצות מרכז אירופה. בשנים 1931–1935 למד משפטים באוניברסיטה של פראג בעיר העתיקה. הלימודים כללו קורסים להרחבת הדעת במדעי הרוח. חינוך הילדים בבית כלל לימודי העשרה בצורה של לימודי נגינה (כינור ), לימודי ריקוד בבית ספר לריקודים, שחיה בנהר (ילדי פראג למדו שחיה כאשר השליכו אותם לנהר הוולטבה, ונתנו לטבע לעשות את שלו ), חופשות בבירות אירופה (פאריז, ברלין ), בילוי בחוף הים ברימיני באיטליה, וסקי בחורף. בניגוד למקובל אצל יהודים, גדלו הילדים עם בעלי חיים: כלב וחתול ולעתים גם ציפורים.

שרירא: "[בשירותו הצבאי ] באיטליה, חידש את הכרותו עם האמנות האיטלקית, המוסיקה והתרבות של איטליה שלמד להכיר מילדותו. כיוון שמדי קיץ הביאו ההורים את ילדיהם לארֵינה בוורונה להנאה מאופרות, ולונציה, להנאה מהמוזאונים והארכיטקטורה המיוחדים " (מעזבונה ).

כהן גילה בילדותו את האופי האיטלקי, סגנון החיים הים תיכוני והאקלים השמשי. כילד התרוצץ בסמטאות ונציה שהכיר כאת כף ידו, ומאז חש קירבה לארצות הים התיכון, וארץ־ישראל בתוכן. תחושות אלו באות לידי ביטוי ב "יומן המכתבים ".

רוב ילדותו עברה עליו בעיר העתיקה של פראג בבית שנושק ל "בית הכנסת הספרדי ". דירת המשפחה שסימן ההיכר שלה היה מרפסת בחזיתה, הפכה כיום לחלק מהמוזיאון היהודי והיא מוצגת לציבור.

לאחר עלייתו ארצה בשנת 1935 כסטודנט, באוניה תל־אביב שהפליגה מטרייסט — ראשון מבין בני משפחתו — חש חיבור מידי לארץ ולתושביה, למן ירידתו מהאוניה בנמל יפו. כהן השתלם במשך שנה ב "מדעי המזרח " באוניברסיטה העברית בירושלים ששכנה בהר־הצופים, וטייל בסביבה, בעיקר בעיר העתיקה של ירושלים, אותה הכיר היטב ואהב. כן ביקר בחברון, ניסה להיכנס למערת המכפלה, ולאחר שעלה את שבע המדרגות המפורסמות שהותר ליהודים לעלות בהם, נזרק משם כשהוא חש עלבון צורב. הוא אף ביקר בשכם, וכל זאת, עד פרוץ המרד הערבי נגד הבריטים והמאורעות נגד היהודים בשנת 1936, השנה בה הגיעו הוריו אחיו (יהודה ), ואחותו (רות ) ארצה.

כהן עבר לתל־אביב והתגורר עם בני משפחתו, שקבעו את מושבם ברחוב הירקון 96, בבית יוקרתי בסגנון הבינלאומי, מול הים. חלקו שומר כיום. מאז ועד גיוסו לצבא הבריטי עסק בניהול כספים בעסקי הוריו בתל־אביב, והשתלם במקצועות כלכליים בבית הספר למסחר "בנט " בירושלים.

ראיית חשבון, המקצוע בו התמחה וזכה להערכה רבה, למד בשנים 1943–1946, בהתכתבות, במהלך שירותו בצבא הבריטי — בחברה של רואי חשבון מוסמכים, שמקום מושבהּ היה בכיכר בדפורד בלונדון.

חבריו ומיודעיו ציינו את תכונות הנאמנות והיושר, הדייקנות והיסודיות, ההומור והיצירתיות שאפיינו אותו. תפיסת עולמו הושפעה מהתפיסות הפילוסופיות והכלכליות שרווחו באותם ימים. וכך כתב במכתבו מטורני [בלגיה ] ב־ 1.8.1945:

“בניגוד לכל התיאוריות הדורשות כי תנאים כלכליים וחברתיים קובעים את סדר העולם, ישתלט עתה בעולם הפחד מפני פצצה [האטומית ] — זאת אומרת המצאה פיסית שאין לה כל קשר עם צורכי העולם הממשיים…”.

כהכנה לעליה לארץ למדה כל המשפחה בפראג עברית, אך את עיקר השליטה בשפה רכש בלימוד עצמי בארץ־ישראל. במהלך שירותו הצבאי בגדודי הרגלים הארץ־ישראליים ואח "כ ב "בריגדה היהודית ", הלכה העברית שלו והשתבחה והדבר ניכר במכתבים.

שרירא: "חינוכו הציוני־לאומי בבית, לא רק הכשיר אותו לעליה ארצה, אלא גם הנביט בו כמיהה גדולה לארץ־ישראל ולהשתקעות בה " (מעזבונה ).

בתקופת המאורעות הפסיד אביו את הונו הגדול בבנק "העמל " (ראו להלן ), דבר שהשפיע על חיי כל בני המשפחה בצורה דרמתית. המשפחה הקימה מאז עסקים קטנים, מתפרה, עסקי ביטוח, השכרת מבנים וכו '.

בשנת 1938 הגיש בקשה לקבל דרכון פלשתינאי.

בל "ג בעומר שנת 1941 נשא לאשה את שושנה שרירא. ב־ 6.11.1942 התגייס לצבא הבריטי לגדודים הארץ־ישראליים.

שרירא: "הוא נענה לצו המוסדות הלאומיים…יחיד מבין חבריו ומיודעיו ", (מעזבונה ).

"כל הסבל שסבלנו בגלל זה היה כדאי. נעשינו שותפים לדבר גדול, לדבר שיוצא מגדר החשבון היום־יומי האגואיסטי " (מכתבו מ־ 23.5.1946).

לאחר שהוקמה הבריגדה היהודית בחודש אוקטובר 1944 נשלח עם הגדודים הארץ־ישראלים לאירופה; בתחילה לאיטליה לחזית ואחר כך כחיל כיבוש להולנד ולבלגיה.

בקיץ 1946, בחודש אוגוסט, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא וחזרתו ארצה, החל אריאל כהן לעבוד במשרד "האפט את האפט " רואי חשבון, בסניף התל־אביבי. המשרד המשגשג שכהן היה לימים מבכיריו, עבד במהלך השנים עם ראשי המשק והבנקים בארץ. האתגר בעבודה, האחריות והעמדה המקצועית הבכירה להם שואף כהן וכותב על כך במכתבים המופיעים ב "יומן " באו, לידי ביטוי בעבודת־חיים זו.

עם תחילת המלחמה בשנת 1948, נקרא כהן להתגייס לצבא הישראלי ההולך ומוקם מול איומי מדינות ערב, למלחמת השחרור. בקריאה פומבית ברדיו הוזמנו כל יוצאי הצבא הבריטי להתייצב לשירות. לאריאל כהן הוענקה דרגת קצין והוא מצא את עצמו בחטיבת גולני. מאוחר יותר היה ממקימי מת "ש, מדור התשלומים של צה "ל, כאשר הוא נעזר בניסיון שרכש באדמיניסטרציה צבאית במהלך השרות בצבא הבריטי. אומרים שהעקרונות שקבע שם, תקפים עד היום.

בינואר 1953 ניגש אריאל כהן לבחינות הסופיות בראיית חשבון מטעם "מדינת ישראל — הועדה למתן תעודות למבקרי חשבונות מוסמכים על ידי משרד המשפטים ". הוא היה מועמד מס ' 193.

ב־ 1954 התקבל ל "לשכת רואי־החשבון בישראל ", והצטרף ל "אגודת רואי־החשבון המוסמכים והמבקרים " הישראלית. בשנת 1955 קיבל רישיון עבודה כרואה חשבון מ "מועצת רואי־החשבון ".

אריאל כהן חינך דור של רואי חשבון צעירים, קידם ועודד אנשים מוכשרים.

בשנות החמישים לחייו החל ללמוד באופן שיטתי ציור בהתכתבות בבית ספר בארצות־הברית, והתמקד ברישום בפחם, עיפרון ודיו ובציור בצבעי שמן ואקוורל של דיוקנאות ונופים. אפיינה אותו כפילות המובן ברבים מציוריו.

שושנה שרירא: "פרחים צנועים צבעוניים מגדרות הבתים ובגינות העיר [תל־אביב ], דמו בעיניו לנערות צבעוניות מרקדות עם עלים ירוקים " (מעזבונה ). מדובר על ציור בו פרחים שנשרו משיח נראים כרקדניות. כך צייר ראש אשה בצורת כותרת של פרח השושנה, המרמז על שמה של אשתו, עם גוף שהוא גם כד וגם שולחן וגם שעון חול שניתן לראות אף פנים של בני זוג (להלן ). בתמונה "הסוס של ליאונרדו " (להלן ) ציטט את הסוס המפורסם, מסתתר בין פרחי שושנים.

אילת אלגור גורפינקל: "הוא אימן את עצמו בראיה דו־מימדית של הסובב אותו ".

אהבת הציור השתרשה בו בתקופת שהותו באיטליה ב "בריגדה היהודית ", עת נחשף לאמנות האיטלקית. עבודתו של צייר הפורטרטים בן לשושלת של ציירים מקומיים, Gatti (על לפי תצלומים קטנים ), עשתה עליו רושם רב וברבות הימים ניסה את כוחו בכך בהצלחה, למשל, בפורטרט של יעקב האפט (להלן ), מייסד משרד רואי חשבון "האפט את האפט ", שנעשה בשיטה זו. ברבות הימים גברה נטייתו לציור אבסטרקטי. העיסוק בציור הוגדר על

ידו כתחביב, כדי להימנע ממיסחור. הוא הרבה לצייר את סמטאות צפת, והשתלב היטב בהווי קריית האמנים בצפת, בה התגוררו לפרקים.

אילת אלגור גורפינקל: "אבי צייר את בתי צפת הישנים כרוקדים, מעוגלים, אורגניים. בשבילו ציור היה עבודה קשה — יום עבודה. הוא היה לובש חלוק שהיה ספוג ומרוח בצבעי שמן, ועובד 12 שעות לפחות ברציפות. בסוף היום היה רוחץ היטב את המברשות ואת הפלֵטה, והבית כולו הריח מטרפנטין. זהו ריח הציור שאני זוכרת מימי נעורי ".

שושנה שרירא: "התעניינותו במיסטיקה של צפת דמתה להתעניינותו בהגות הפילוסופית האירופית ובמיתולוגיה היוונית, שהיו לו מקור יניקה מתמיד. על כל אלו עלתה אהבתו הגדולה לתנ "ך וכמיהתו להתערות בחיים בארץ. את שורשיו היהודיים מצא כאן ואימץ את מולדתו החדשה כאחת והיחידה בחייו " (מעזבונה ).

אהבה אחרת שהיתה לו היתה אהבת המוסיקה, ממוסיקה קלאסית ועד ל "חיפושיות הקצב ". התפתחותו של תחביב זה מתוארת ב "יומן המכתבים " ושיאה ברכישת פטיפון ותקליטים, שיאפשר השמעת קונצרטים בביתם כחלק מחיי החברה בעתיד. הפסוקים מהמקורות שהיו קרובים ללבו היו: "שנת ישרים ", "מרבה נכסים מרבה דאגה ", "לערב יָלין בכי, ולבוקר — רינה ", וגם פסוקי הנחמה לעתיד טוב יותר של הנביא ישעיהו השני.

לפנינו כמה מציוריו של אריאל כהן המשקפים עולם פנימי ופן תיעודי כאחד. התמונות המופיעות להלן משקפות תחנות בחיי המשפחה (שמן על בד ).

ציורי צפת:

פנטזיה על בתי קריית האמנים בצפת

פנטזיה על בתי קריית האמנים בצפת

דו משמעות:

פרח השושנה או אשה בשם שושנה?

הסוס של ליאונרדו דה וינצי

סימטא פלונית בתל־אביב

דיוקן יעקב האפט על כן הציור בבית האמן

שמואל, שושנה ובלהה שרירא 1925

שמואל שרירא (סלווטה — תל־אביב 1883–1944)    🔗

חוקר מקרא ופולקלור, סופר ומחנך. ממייסדי גימנסיה "בנימינה " לבני איכרים בראשון לציון ומנהלה בשנים 1929–1932 (הגימנסיה הראשונה בעיר ), וממייסדי גימנסיה "נורדיה " בתל־אביב, ומנהלה.

ציוני סוציאליסט.

שמואל שרירא נולד למשפחה מסורתית בווהלין, ב "תחום המושב " של האימפריה הרוסית, והתחנך אצל סבו, חסיד חרדי מחצרו של הרבי מבוינו. בנערותו למד בישיבת סלאווטה והוסמך לרבנות. בשנת 1900 לערך עזב את בית סבו לעיר התוססת אודסה, שם עבר בהצלחה את מבחני הבגרות האקסטרנית, והתקבל ללימודים בישיבה הגדולה והמודרנית של ר ' חיים טשרנוביץ (רב צעיר ), רבהּ של הקהילה היהודית באודסה. הלימודים בישיבה שילבו תורה עם ציונות, ולימדו בה מורים כביאליק וקלויזנר. באותם ימים פרסם שרירא מאמרים ב "השילוח ", כתב העת למדע, לספרות ולענייני חיים של אחד העם. כן היה חבר מרכז המפלגה בתנועת "הפועל הצעיר " (סוציאליסטים ציונים ).

שרירא לקח חלק בשני המפעלים התרבותיים החדשניים של הברון היהודי־רוסי חוקר התרבות דוד גינצבורג: שרירא נמנה על תלמידי "האקדמיה למדעי המזרח /יהדות " בפטרבו ר ג (המבנה קיים עד היום סמוך לאוניברסיטה ), ועם חברי "המשלחת לתיעוד הפולקלור היהודי " בראשות אנסקי.

גינזבורג אסף סביבו באותן שנים קבוצה של צעירים יהודים מבריקים במטרה להעניק להם השכלה כללית רב־תחומית בפילוסופיה יהודית וכללית, מדעים, שפות עתיקות וספרות עתיקה. ב־ 1907 החל שרירא את לימודיו במחזור הראשון של האקדמיה בסנט פטרבורג,

שבה למד במשך ארבע שנים מפי הסופר והרופא ד "ר יהודה לייב קצנלסון ("בוקי בן יגלי " ) ומפי ההיסטוריון שמעון דובנוב, מראשי התנועה האוטונומיסטית היהודית, שהרצו על מדעי המזרח וההתיישבות בארץ־ישראל, ומפי מורים ידועי שם אחרים. בין חבריו לספסל הלימודים היו שניאור זלמן רובשוב (שז "ר ), לימים עורך עיתון "דבר " ונשיאה השלישי של מדינת ישראל, ברוך קרופניק (קרוא ), סופר ועורך ספרותי בעיתון "הבֹקר " ברוב שנות קיומו, דוד הכהן שכונה "הנזיר " ועוד.

בשנת 1911 לערך החל שרירא את לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטת פרייבורג במקצועות פילוסופיה וחקר המקרא, יחד עם שז "ר, דוד הכהן ובילינסון. יחד עם שז "ר למד תקופת מה גם בשטרסבורג. שרירא למד מפי פרופ ' ו. נובק, הארכיאולוג המקראי ומפרש התנ "ך הנודע. לימודיו נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בהקדמה לספרו של שרירא "מבוא לכתבי הקֹדש ", כתב שז "ר כי התוכנית להוציא לאור ספר עממי ושיטתי ללימוד התנ "ך לנוער כמו גם למבוגרים — המביא את רוח המסורת היהודית ואת תרבויות המזרח הקדום תרבות יוון, האיסלם וכו ' לשם השוואה ולשם הבנת הרקע התרבותי — גמלה בלבו של שמואל שרירא עוד בימי לימודיו בסנט פטרבורג ובאוניברסיטאות בגרמניה. הספר מהווה יצירה בין־תחומית המדגישה את הנבואה כהישג המרכזי של התרבות היהודית הקדומה ואת תקופות הזוהר של העם כהשראה להתחדשותו. בהקדמה לספר כתב כי כל העמים השואפים לתחיה פונים לתקופות הזוהר בהיסטוריה שלהם, והתנ "ך הוא המקור עבורנו. שרירא כתב את ספרו זה לקראת סוף ימיו, והוא יצא לאור לאחר מותו על ידי בתו שושנה שרירא.

בראשית שנת 1912 כתב שרירא ערכים ב "ייברסקיה אנציקלופדיה " (האנציקלופדיה היהודית ברוסית ) של ברוקהאוס־עפרון בעריכת ד "ר קצנלסון ושמעון דובנוב, מוריו, על חוכמת ישראל ופולקלור יהודי.

בשנים 1911–1912 יצא שרירא לארץ־ישראל לשנה שבמהלכה התהלך בה ברגל — למסע שכדוגמתו עשו מוריו וחברים ("בוקי בן יגלי " בשנת 1909; " רב צעיר "; בשנת 1911; חברו שז "ר הגיע לארץ־ישראל לראשונה בשנת 1911). היתה זו תקופה של שגשוג יחסי בתקופת השלטון העות 'מאנית, לאחר הפיכת "הטורקים הצעירים ". דרכו של שמואל שרירא לארץ התארכה. הוא ביקר ברפובליקות המוסלמיות שמדרום לאימפריה הרוסית, ביקר אצל הסובוטניקים ושהה בדמשק. בזמן שהותו בארץ־ישראל התגורר הגיע לתל־אביב והשתתף בחגיגות פורים, כן לקח חלק בשמירות של ארגון "השומר " במושבות הגליל. ציוני הדרך במסעו נשארו בידי המשפחה בצורה של שירים וסיפורים על מנהגי העדות בחגי ישראל. הקשר החם לארץ־ישראל נרקם במשך דורות רבים: בבית סבו החסיד גדל על סיפורי אבי סבו שנשלח עם קבוצת חסידים ליישב את צפת בשליחות הרבי מבוֹיָנו בראשית המאה ה־ 19.

בשנת 1912 החלה לפעול "המשלחת האתנוגרפית " בראשות אנסקי הסופר והמחזאי הנודע (שלמה־זנוויל רפופורט ). היכרותו של שמואל שרירא עם אנסקי החלה בשנת 1910,

כנראה במסגרת של בוגרי "האקדמיה " של הברון גינצבורג. אנסקי יצא לדרך עם שרירא בשנת 1912, בעונה הראשונה של המשלחת, שפעלה שלוש עונות בשנים 1912–1914. גולת הכותרת של פעילותם המשותפת של אנסקי ושרירא במשלחת הייתה גילוי צדיק הדיבוקים, מעשיות, אגדות, סיפורים והווי חיים חסידי, שהיוו בסיס למחזה הידוע "הדיבוק " מאת אנסקי. לימים, אחר שתורגם בעברית על ידי ביאליק, היה המחזה הראשון שהציג תיאטרון 'הבימה ').

לפנינו ציטטות מגילוי "צדיק הדיבוקים " על ידי אנסקי ושרירא — חומרי הגלם להצגת "הדיבוק " — רשימות מארכיון שמואל שרירא, שראו לאור ברובם כמאמר בעיתון "דבר " בשם "מסעותי עם אנסקי " 8.11.1940.

"…בקיץ 1912 יצאה המשלחת לדרך… בראשה עמד אנסקי. השתתפתי גם אני כעוזרו וגם כמדריכו במנהגי היהדות…צריכים היינו לרכוש את אמונם של החסידים והאדוקים…סיפרתי להם כי זה הוא אחד מעשירי סנט פטרבורג ובהיותו חשוך בנים נדר נדר לאסוף ניגונים, סיפורים וחפצים עתיקים.

כטוב לב החסידים במאכל ובמשקה ממלאים פיהם רינה והפונוגרף היה עומד בפינה וקולט לתוכו את ניגוניהם… בבתי הקברות היינו אוספים חומר היסטורי רב — "פתקאות בקשות "…פתקאות מקברו של הבעש "ט…חומר רב הוצאנו בעיר מגוריו של הבעש "ט…

בעיירה קטנה בדרך העולה בין רובנה לברדיצ 'ב… קמינקה, חי צדיק גדול, מגדולי תלמידיו של הבעש "ט…רב שמואל. קברו מכוסה כולו פתקאות….על צדיק זה מספרים סיפורי מעשיות של ניסים ונפלאות למאות. אולם במיוחד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים מכל המינים. דומה שהתמחה צדיק זה בגירושי דיבוקים דווקא…שנכנסו לגופותיהם של בני אדם או בתיהם…אין דיבוק נכנס בגופו של אדם אלא על חטא שחטא ובייחוד על נדר שהפר, על שידוך שביטל. אגב ביטול שידוך נחשב בחוגי החסידים לחטא חמור מאד. סיפורי מעשיות אלו אסף אנסקי והם שימשו לו חומר ל "הדיבוק ". גם כל הסיפורים הקטנים וכן שיחות החסידים שביצירה זו הם חומר שנאסף בעיירה זו ובערים אחרות. נעימה הייתה העבודה במחיצתו של אנסקי "….

ממצאים של המשלחת התגלו במוזיאון לפולקלור ואתנוגרפיה — מוזיאון עמי רוסיה, בניין מרשים שנבנה כארמון, בכיכר האמנויות בסנט פטרבורג.

פעילותו במשלחת החזירה אותו לעיר מושבה של בלה ברון ידידת נעוריו, קונסטנטין העתיקה, לה נישא בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ולקח את בתה תחת כנפיו.

שרירא חינך להתחדשות התרבות העברית באותם ימים דרך פעולותיו החינוכיות. עבד מטעם “החברה להפצת השכלה " ובשליחות זו הגיע לקיבוצים נידחים של יהודים. ב־ 1916 נפגש בסנט פטרבורג עם קהילה שקלטה פליטים רבים, וכתב מחוויותיו: הרעיון הציוני היכה בה שורשים… את תשומת לבי משכה במיוחד קהילת הגֵרים. השלטון הרוסי היה משגיח…לא יסדרו לעצמם בתי ספר ולא ישלחו את בניהם לבתי ספר של יהודים… קשיי עורף הם הגרים…”

בשנת 1917 היה ממייסדי רשת החינוך "תרבות " לחינוך בעברית באוקראינה וכיהן כמפקח ברשת. באותה שנה גם ניהל גימנסיה עברית ברוז 'ין, ועסק בהוראה ובפעולה ציבורית ציונית ותרבותית באזור ווהלין.

בתום המלחמה, שרירא גם שימש מפקח מטעם "הועד המרכזי לפיקוח על יתומי מלחמת העולם היהודים " בווהלין, מטעם ארגון ה "ג 'וינט " (הארגון החברתי היהודי הותיק ביותר ), ומטעם "ועד הסיוע המרכזי לפליטים היהודים ". מפני צבאות המהפיכה הרוסית ומתנגדיהם, נמלטה המשפחה על נפשה (פרעות פטליורה ). שרירא השתתף בהקמת ליגות להגנה יהודית, והמשפחה ניצלה בקושי מפני הוצאה להורג. התחנה הבאה היתה רובנה, שהיתה בשליטת פולין, שם ערך עיתוני יידיש "וואָהלינער לייבן " ו "וואָהלינער ציַיט ". ואחריה אוסטרוג, שם לימד שרירא בגימנסיה עברית של רשת "תרבות ", ארגן חוגים ציוניים והטיף לעליה לארץ־ישראל.

בשנת 1921 היה שרירא ציר בקונגרס הציוני ה־ 12 שהתקיים בצ 'כוסלובקיה. היה זה הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר "הצהרת בלפור " ובמהלכו הוקמה "קרן היסוד " (ארגון־העל של המגביות ).

בשנת 1925 עלה שרירא לארץ־ישראל עם משפחתו. המשפחה הגיעה לחיפה, ואחר כשנה השתקעה בתל־אביב. שרירא מיקד את פעילותו בארץ בתחום החינוך. הוא נמנה על המורים בגימנסיה הראשונה בראשון לציון לבני איכרים — בנימינה — מ־ 1926, ובין השנים 1929–1932 כיהן כמנהלה. בשנת 1927 ייסדו שרירא וחברים את גימנסיה נורדיה בתל־אביב. המורים המייסדים היו רובם מורים בגימנסיה בנימינה — שבעה במספר. ד "ר משה ריגאי וש. שרירא היו המורים הראשונים בגימנסיה "בנימינה ", ובהמשך חברי הנהלה בגימנסיה נורדיה ומחברי ספרי לימוד לבתי הספר התיכוניים. ייעודה של גימנסיה נורדיה היה לתת לילדים מוכשרים ומעוטי־אמצעים הזדמנות לקבל חינוך משובח. באותם ימים חינוך תיכוני עלה בכסף רב וניתן רק לבעלי ממון. בוגרי גימנסיה נורדיה רכשו מקצועות חופשיים, שירתו ב "בריגדה היהודית ", ונמנו ביניהם עיתונאים, סופרים, עורכים וכו '. הגימנסיה נקראה תחילה "לעם " (עד 1929). משנת 1934 מוזכר שרירא בעיתון "דבר " כמנהלה — אחד מהמנהלים בקואופרטיב המורים. בשנת 1940 כיהן כמנהל יחיד של הגימנסיה. משנת 1942 ניהל את הגימנסיה הריאלית "מונטיפיורי " ברמת גן, עד יום מותו. שרירא היה מרצה ומורה אהוב במקרא וספרות, שידע לרתק את שומעיו, קטנים כגדולים.

שרירא התמסר לכתיבת ספרי לימוד חלוציים המהווים תקציר של התרבות שיש להנחיל לדורות הבאים. הם התבססו על השכלתו הרחבה בספרות העברית העתיקה והתלמודית, במקרא, מדעי המזרח הקרוב, תגליות ארכיאולוגיות, הדתות המונוטיאיסטיות, הקבלה, תרבויות עתיקות ופולקלור יהודי, והשכלתו הרבנית. ספרים אלו איפשרו ליצור בסיס להאחדת הוראה בבתי הספר התיכוניים.

בשנת 1930 שינה את שמו לשרירא.

שרירא היה חבר מועצת "החברה העברית לידע עם " מראשית ייסודה, נמנה עם ראשוני

פעיליה, והיה מזוהה עם משלחת אנסקי. הוא הוזמן להרצות על המשלחת בשנות ה־ 20; ולכתוב על מסעותיו עם אנסקי ב "דבר ", בשנת 1940.

מאז איחוד מפלגות "הפועל הצעיר הארץ־ישראלי " ו "אחדות העבודה " ב־ 1930 ל "מפלגת פועלי ארץ־ישראל " (מפא "י ), עזב שרירא את התנועה מאוכזב, ופרש מן החיים הפוליטיים. ב־ 1935 נשלח על ידי הקרן קיימת לישראל לפולין, שהיתה שרויה בתקופת פריחה בין מלחמות העולם, לעודד עלייה לארץ־ישראל. הדבר לא צלח בידו.

שרירא היה אוהב אדם בדביקות של חסיד, אשיותו היתה תקיפה יחד עם “אנושיותו, חדוות־החיים שלו, טוב לבו. פיו של אבא הביע נדיבות לב, וחיוך סמוי, של תלמיד חכם יהודי…” (מכתבה של שושנה שרירא מ־ 8.3.1945).

שמואל שרירא נקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל־אביב. על שמו רחוב בראשון לציון.

ספריו (ספרי לימוד ראשונים מסוגם ):

1932 מבוא לספרות העברית העתיקה, בשיתוף עם שמואל הר, הוצאת גימנסיה נורדיה, תל־אביב, תרצ "ב (מהדורת תש "ז: "מבוא לספרות הישראלית העתיקה ").

1937 תולדות הספרות העברית התלמודית, בשיתוף עם שמואל הר, הוצאת "השכלה לעם ", תל־אביב, תרצ "ז־

1945–1965 מבוא לכתבי הקֹדש, הוצאת מבואות, ירושלים 1945 (בשנת 1946 אושר על ידי "המחלקה לחינוך של הועד הלאומי לכנסתֿ ישראל " כספר עזר לבתי הספר התיכוניים; יצא לאור במהדורות מחודשות למעלה מעשרים שנה. מהדורה חמישית יצאה לאור ב־ 1958 ומהדורה שביעית בשנת 1964 — תשכ "ד ).

ממאמריו:

מאמרים על "אנשי הכנסת הגדולה " בעיתון "השילוח "

ערכים על חוכמת ישראל ופולקלור, האנציקלופדיה הרוסית־יהודית — "ייברסקיה אנציקלופדיה ", מיסודו של ברוקהאוס־אֶפרון, בעריכת ד "ר קצנלסון ושמעון דובנוב

"עם אנסקי במסעותיו ", "דבר " (מוסף מיוחד יובל לאנסקי ), 8.11.1940

"נתיבות בביקורת המקרא ", "דבר ", 7.11.1941.

על שמואל שרירא:

ארכיון שמואל שרירא

המוזיאון ההיסטורי, עיריית ראשון לציון

ספרים ומחקרים אקדמיים על שמואל שרירא ואחרים

1941 יודילוביץ, דוד (יודה לב איש ) (עורך ), ראשון לציון: התשמ "ב 1882- התש "א 1941, הוצאת חברת כרמל מזרחי

1951 צנציפר, אריה, (רפאלי ), פעמי הגאולה — ספר הציונות הרוסית (עורך: עברֿ הדני; מבוא: פרופ ' יוסף קלויזנר ), הוצאת נ. טברסקי.

1956 אבטיחי, אריה, ספר זיכרון לקהילת רובנה, הוצאת ילקוט ווהלין (ארגון יוצאי רובנה בישראל. בשל חיי הנדודים שניהל שמואל שרירא הוא נחשב ליוצא ערים רבות )

1945 רובשוב, שניאור זלמן (שז "ר ), הקדמה, בתוך: שמואל שרירא, מבוא לכתבי הקֹדש, מבואות, ירושלים

1947 תדהר, דוד, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ב ' (ערך שמואל שרירא )

1994 גונן, רבקה, בחזרה לעיירה — אנסקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית 1912–1914, ירושלים, מוזאון ישראל (מפתח השמות ).

בהכנה (2011) שרירא, דני, איסוף שברי הגולה: חקר הפולקלור בישראל בשנות ה־ 40 וה־ 50 במבט ביקורתי, עבודה לתואר דוקטור בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

(בפרק השני נדון תפקידו של שמואל שרירא בהקמת החברה העברית ל "ידע עם " )

בעיתונות

1932 קורא סת "ם, מבוא לספרות העברית העתיקה (ספר עזר לתלמידי בתי הספר התיכוניים ולמתלמדים ) ביקורת ספרים, "דאר היום "

1936? " תולדות הספרות התלמודית " מאת ש. הר וש. שרירא, ב.ק. עיתון?

25.5.1934 במשמרות כפר סבא (עבודה עברית ), "דבר "

7.5.1945 שרירא, שמואל, "דף אחד מתוך ספר עברי " — מבוא לכתבי הקֹדש, ידיעות אחרונות

7.8.1945 קרופניק, ברוך (קרוא ), "מבוא חדש לתנ "ך ", "הבֹקר "

17.3.50 " שמואל הר ", "דבר " (לזכרו. שמואל שרירא מוזכר כשותף לכתיבת ספריהם )

1955 בן טובים, מבוא לכתבי הקֹדש, (תשט "ו ) "החִנוך "

1970 לרנר, אריה, "להצלת האמנות היהודית העממית — תערוכה לזכר ש. אנסקי במלאת 50 שנה למותו — מוזיאון ארץ־ישראל ", "דבר "

בלהה שרירא לבית ברון (קוסטנטין — תל־אביב 1883–1968).    🔗

בת טובים שעבדה בצעירותה לפרנסתה ככובענית, ומארחת שפתחה את ביתה לכל דיכפין.

בלהה (בלה ) שרירא נולדה למשפחה אמידה של יצרני טקסטיל בעיר קונסטנטין העתיקה באוקראינה. היא קיבלה חינוך של בת טובים שכלל לימודי שפות התרבות, רוסית וצרפתית, וספרות, ועסקה בענפי הספורט המקובלים של רכיבה על סוסים וחתירה בנהר. בילדותה היא התייתמה מאמה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נישאה לאהוב נעוריה שמואל שרירא. בשבע השנים לערך, שחלפו בין נישואיה הראשונים לשניים עסקה בתפירת כובעים (עם נוצות טוס ) ומכירתם לפרנסתה ופרנסת בתה מרים מנישואיה הראשונים. בשנים הראשונות לנישואיהם, שנות מלחמת העולם הראשונה, נדדה המשפחה ברחבי אוקראינה, בעקבות הפעילויות המגוונות של האב.

שושנה שרירא: "מאז שהכרתי את הורי לא הכרתי צמד שאהבתם הגדולה נתממשה בחייהם לאחר תלאות רבות. אמי האלילה את אבי. העריצה אותו, ואהבה אותו, כשם שעובד אלילים עתיק סגד לאלוהיו " (מעזבונה ).

בתם, שושנה, נולדה בזמן מלחמת אזרחים באוקראינה. הצדדים הניצים פרעו ביהודים, וסיפורי אימה היו שגורים בפי כל. שיירות פליטים יהודים מילאו את הדרכים. בראש אחת מהשיירות הללו עמד שמואל שרירא. השיירה הבריחה את הגבול לפולין, ב־ 1918 התיישבה המשפחה ברובנה, וב־ 1920 באוסטרוג, עד לעלייתה ארצה ב־ 1925.

סיפור מיתולוגי־משפחתי מתאר כי שמואל שרירא חלה בטיפוס בעבודתו עם פליטים באוסטרוג, ונשלח לבית מחסה מבודד לחולים סופניים. בלה סעדה אותו בעקשנות ובאמונה שבכוחה לשנות את רוע הגזרה, בהיותה בחודש התשיעי להריונה. בני משפחה לא נהגו לפקוד את המקום, והתנהגותה נחשבה חריגה ביותר. הבעל הבריא, אך הולד לא הוציא את יומו.

בשנת 1930 שינתה את שמה (בעקבות בעלה ), לבלהה שרירא.

בלה שרירא ניהלה בית מסורתי כל ימיה, בהרמוניה עם בעלה שהפך עוד בצעירותו לחופשי, אך שמר על אורח חיים יהודי. בתל־אביב היא אירחה "בני עיר ", חברי קיבוצים, קבצנים וכו ' לארוחות ולתקופות ממושכות, על אף חיי המחסור, ובכל כוחה השתדלה להשתלב במימוש החזון הציוני של בעלה. אהבת הנעורים שלהם התממשה בגיל מבוגר יחסית, וכך גם עלייתם ארצה בשנות הארבעים לחייהם.

שושנה שרירא: "אמותינו רכבו על סוסים וחתרו במשוטים בסירות עלי נהר. מתקבל על הדעת?

לא. בהחלט לא.

קיבלנו אותן כאן זקנות, קמוטות, סובלות מחום ומטחב, משאון ים ומשאון העיר הסמוכה. מפוחדות. מתייראות מן האידיאל של בעליהן. עושות כל עבודה קשה, ואין רואות עץ רענן בעין, מלבד האקליפטוס היחיד ממול. ואין כאן סוס. רק פרידה ורק חמור. יש גמל…

הן עלו עמנו לארץ הזאת צעירות ושחורות צמה. ולפתע הכריען השרב והיקוד והן התחילו מאפירות — מתקמטות כעוללים בכויים. כל־כך משתדלות להיות ראויות לבעליהן האידיאליסטים ואינן יכולות. קובלות: ‘החום, החום, החום! מעט גשם, טיפות! גשם־קיץ. צל!’

אמי ידעה רק מלים מועטות של עברית. אמי מסרתני בראשית ימי לידי אומנת רוסית, ומכאן הרוסית המובנת לי עד היום. אלא שאמי משום־מה היתה בארץ־ישראל קנאית ל 'גדוד מגיני השפה ' והקפידה שברחוב מדברים רק עברית, למרות כל קשייה " (מעזבונה ).

"פימפי היקרה, מה שלום אמא? מלבד אהבתי אליה, אני מעריץ אותה כאשת־חיִל במובן המלה הנעלה ביותר. היא מופיעה בדמיוני כדמות אגדתית, מפוארת, בעלת כל אותן הסגולות שעלינו לחונן ולרומם. דמות אצילה ועדינה, ויחד עם זה חזקה כסלע, העומד בפני כל הרוחות והשתוללות הטבע. כוח הסבל שלה ומסירותה האמהית הן בין החוויות האדירות ביותר שהיו לי בחיים " (מכתבו של אריאל כהן מ־ 27.10.1944).

בלה שרירא נקברה לצדו של בעלה בבית הקברות בנחלת יצחק.

אביגדור ואמיליה כהן

אביגדור כהן (פראג — תל־אביב 1885–1957)    🔗

בנקאי ואיש עסקים, ציוני רביזיוניסט.

באופן היסטורי עסקו היהודים בכספים ובמסחר בפראג. גאות לאומנית בקרב הצ 'כים חזרה ובאה, והיהודים נחשבו תמיד לאלמנט זר. לאחר התפוררות הקהילות המסורתיות, החלו להיבנות קהילות חדשות באקלים של מעורבות במוסדות ממלכתיים. החרדה לביטחון הכלכלי ניזונה מסיפורי העבר כמו גם מחוקים שאסרו על קניית רכוש וכו '.

סבתו של אביגדור כהן, מריה קאפקא, היתה בת משפחת אביו של הסופר הידוע פרנץ קאפקא, שתולדות חייו נחקרו רבות, וכך ניתן לעקוב אחר תולדות המשפחה. קאפקא היה בן דוד שני של כהן.

אביגדור כהן התגייס לצבא הצ 'כי בגיל 18. באותו ימים הוא אף התייתם מאמו. עם שחרורו מהצבא החל את דרכו הבנקאית בבנק "מרכיור " הפרטי כפקיד זוטר. הבנק הפך ב־ 1918 לחלק מ "בנק המסחר של צ 'כיה ", ובו כיהן אביגדור כהן כסגן נשיא. לאחר המיזוג שימש אף כסגן נשיא ב "אנגלו־בנק ". 32 שנים עבד כבנקאי, ועם פרישתו מהבנקאות, ניהל את הסניף הפראגאי של חברת הביטוח Dar Anker.

כהן רכש לו מעמד מרכזי בקהילה העסקית ובאיחוד שבע הקהילות היהודיות בפראג. הוא היה חבר "מועצת הקהילה בפראג " וכיהן כראש קהילת בית הכנסת "פנקס ", שם נהגה

המשפחה להתפלל. כיום משמש בית הכנסת מוזיאון להנצחת שמות יהודי צ 'כוסלובקיה שנרצחו בשואה.

משנת 1917 בתום מלחמת העולם הראשונה, הצטרף לראשוני החברים בתנועה הציונית בצ 'כוסלובקיה. כן היה אביגדור כהן מיודד עם נציגי היהודים, בפרלמנט הצ 'כי, שהיו חלק מנציגות המיעוטים.

אביגדור כהן, מקס ברוד וחברים ציונים נוספים נאבקו כשש שנים על הזכות להקים בית ספר עממי יהודי, כאשר עיקר ההתנגדות הגיעה מיהודים מתבוללים. בית הספר החל לפעול ב־ 1920/1921 והתקיים עד 1942. כדי לקבל את הכרת השלטונות בבית הספר הוכרזה בו השפה הצ 'כית כשפת הלימוד. אביגדור כהן כיהן כנשיא "קרן בית הספר העממי היהודי " בפראג, שהיה הארגון שהחזיק אותו מבחינה כספית בשנים 1923–1933. בבית הספר לימדה אחותו של הסופר קאפקא ולמדה בו בתו של אביגדור כהן, רות. הקמתו של בית הספר היתה חשובה מאד לקהילה, מאחר שפראג היתה מנותקת מתרבות יהודית. בתחילת כהונתו של אביגדור כהן כנשיא, היה בית הספר שרוי בחובות, וכהן הצעיד את המוסד לדרך המלך. ב־ 1926 הפך בית הספר למעורב, לבנים ובנות.

זאב ז 'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער "בית "ר ", התארח בביתו בפראג, ולאחר מכן קיים עמו קשר מכתבים. כן היה כהן קשור עם אגודת הספורט "בר כוכבא ", שהיתה מאוגדת כשאר אגודות הספורט היהודיות בארגון־גג — "ההסתדרות העולמית מכבי " (הסתדרות זו פעלה במסגרת התנועה הציונית מאז הקונגרס הציוני בצ 'כיה בשנת 1921). אגודת "בר כוכבא " היתה אגודת הספורט הפעילה ביותר, והיא פעלה בפראג. אביגדור כהן היה קשור גם עם קרן "תל חי ", שהיתה הזרוע הכלכלית של התנועה הרוויזיוניסטית.

כהן נסע ברחבי צ 'כיה והרצה בפני יהודים על סכנת הנאציזם שקרבה והלכה, והטיף לעליה לארץ־ישראל, בעיקר לצעירים. ב־ 1934 ייסד את השבועון הציוני "מדינה עברית " שיצא לאור עד 1939, כאשר נכבשה פראג על ידי הגרמנים.

אביגדור כהן שימש כנציג הקבוע של "הקרן הקיימת לישראל " בצ 'כיה, ארגון ציוני שנוסד ב־ 1901 כאמצעי לאיסוף כספים מיהודים לקניית קרקעות בארץ־ישראל והכשרתן להתיישבות, ושל "קרן היסוד " (ארגון־על של מפעלי המגביות בחו "ל ). כן עמד בראש חבר המנהלים של ארגון ציוני בקהילה בפראג. הוא ייסד ושימש כחבר ההנהלה של מרכז לקליטת פליטים יהודים ממזרח אירופה, שהופיעו בפראג עם תום מלחמת העולם הראשונה בהמוניהם.

מתחילת שנות ה־ 30 נהג לנסוע מידי שנה לארץ־ישראל להכין את הרקע לעליית המשפחה. ממסעותיו אלו נותר תיעוד בכתב בגרמנית של התרשמויותיו מן העולים לארץ — שלל דמויות של חלוצים ואחרים — ומהווי האוניה.

ב־ 1936 עלתה ארצה כל המשפחה בעליה החמישית. רוב שנותיה בארץ התגוררה המשפחה המורחבת בדירה יוקרתית ברחוב שכורה בן עמי 8.

מאז עלייתו עסק אביגדור כהן בבנקאות, בעסקים קטנים וברכישת קרקעות. בשנת 1936 נבחר כנשיא חבר המנהלים של "בנק העמל " של הארגון הציוני הצ 'כי, שנוסד בארץ בכספי ידידיו מפראג, אותם שיכנע להביא את כספם לארץ־ישראל כדי שישמש לבניית המדינה היהודית. הבנק התמוטט זמן קצר אחרי שהחלו מאורעות הדמים של 1936–1939 (באותם ימים החל שפל כלכלי שהביא להתמוטטותם בנקים קטנים רבים ). אביגדור כהן ההחזיר לידידיו את כספם על ידי מכירת כל רכושו, אם כי על־פי דין לא היה חייב בכך.

הפעם היתה ההתחלה צנועה יותר. הוא הקים מפעל קטן בשם Lesco לתפירת בגדים יחד עם חנות מפעל למכירת שמלות בתל־אביב, אותם ניהלו בני המשפחה. המפעל החזיק מעמד כמעט עד סוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. כן עסק בעסקי ביטוח, השכרת מבנים וכו '.

אביגדור כהן היה חבר "התאחדות בעלי התעשיה " — ארגון של בעלי מפעלים פרטיים שהיו מנוהלים על ידי הבעלים. ארגון זה מילא תפקיד מרכזי בגיוס היישוב היהודי להשתתף במאמץ המלחמתי של הבריטים, עם תחילת מלחמת העולם השניה.

שושנה שרירא אמרה ברבות הימים כי אביגדור כהן כמו אביה לא הצליח בארץ להיות דמות מרכזית ופעילה כפי שהיה בחו "ל. היו קווי דמיון ביניהם בגישתם למצב היהודים בגולה והעליה לארץ־ישראל, בחברות בארגונים ציוניים ועיסוקם בשיקום פליטים, ובשימוש בעיתונות להעברת מסרים. אם כי תפיסתם הפוליטית היתה שונה בתכלית, ודרכי הפעולה שונות. שניהם הבינו כי חיי היהודים בארצות מגוריהם אינם אפשריים יותר, ושניהם, עם בואם לארץ־ישראל, "פנו כלפי מטה ". חלום וציפיה הם תמיד יפים יותר מתהליך ההגשמה.

אביגדור כהן נקבר בבית הקברות בקריית שאול בתל־אביב.

עמליה כהן לבית פישל (וינה — תל־אביב — ניו יורק 1969–1889).    🔗

מורה וחובבת מוסיקה

עמליה (אמיליה ) כהן נולדה בוינה, כבת זקונים למשפחה בת עשרה ילדים. היא התייתמה מאמה סמוך ללידתה, ונשלחה על ידי אביה ואמה החורגת להתחנך בבית יתומים אותו ניהלה אחותה הבכירה בפראג. אמיליה כהן התגאתה כל ימיה בתרבות הגרמנית שהרגישה בה בת בית ובשליטתה בשפה הגרמנית.

אמיליה כהן נישאה לאביגדור עם תום לימודיה בסמינר למורים ובאוניברסיטה בפראג, שם השתלמה בלימודי שפה וספרות צרפתית והיסטוריה.

בני הזוג חיו יחד באושר, ולא נפרדו מאז החיזור הרומנטי של אביגדור אחריה שנמשך מספר שנים עד לנישואיהם. הוא כתב לה שירי אהבה, והעניק לה מכל טוב עד יום מותו.

לאמיליה כהן היתה אוזן מוסיקלית. היא אהבה בעיקר אופרות ומוסיקה ווקלית, ושרה

במקהלה של הכנסיה, באישור של רב (בתנאי שלא תשתתף בתפילה ). כאשר התיישבה המשפחה בתל־אביב, עם עלייתה ארצה, ניהלה את המתפרה בעסק המשפחתי.

חלק מההוי החיים היה בילוי בבתי הקפה התל־אביביים, כפי שהיו מורגלים מפראג.

המיתולוגיה המשפחתית מספרת כי אמיליה כהן התפללה בפראג בשלושה בתי כנסת. עוד מספרת האגדה כי צועניה זקנה ניבאה לאמיליה כהן שאחד מבניה יהיה חייל. כאשר התגייס אריאל לצבא הבריטי קיבלה את הדין כהתגשמות דברי מגדת העתידות.

אמיליה כהן הצטרפה לבעלה למימוש האידיאל הציוני שלו. היא היתה אשה אלגנטית, עדינה ואינטליגנטית בעלת מזג מלנכולי. בימי שיבתה צבעה את שערותיה לכחול כמנהג הנשים המבוגרות והאלגנטיות בימים ההם.

שושנה שרירא: "אמו ואחותו של אריאל היו באות לברכו בימי ההולדת שלו [בשבועות ], לובשות מחלצות…חופנות את ידיהן בכפפות לבנות, נעליים לבנות, שמלות לבנות וכובעי קש לבנים. בוהקות בלובנן הקיצי בשער הקיץ החדש " (מעזבונה ).

כתב עליה הרופא האישי שלה בשנותיה האחרונות ד "ר אלפרד בורנשטיין: “למרות מצבה הבריאותי הקשה, היא הקרינה אמון בלתי מוגבל וידידות. כל אימת שניגשתי אליה פניה היו קורנים ומאירים.”

אמיליה כהן נפטרה בעיר ניו יורק, ונקברה בבית קברות יהודי.

מאחורי הקלעים    🔗

שושנה שרירא שמרה את המכתבים סמויים מן העין עד יומה האחרון. למכתבים צירפה חלק מהכתבים המוזכרים בהם, תמונות ומזכרות. כותבת שורות אלו, בתם, אספה, ערכה, ההדירה, הוסיפה הערות וערכה את רשימת כתביה, עד ליצירת "כתב היד " הנוכחי.

במרכז הספר נמצאים המכתבים, להם נוספו קטעים מכּתביה (בחלוקה למסלול הספרותי והמסלול העיתונאי ). הערות ההבהרה לטקסט מהוות חלק בלתי נפרד מה "יומן " ומהעלילה הנפרשת בו. להן נוספו תובנות מאוחרות של שרירא מעזבונה מהשנים 1980–2000, וברקע מבזקי חדשות.

השימוש בסוגי אותיות שונים הוא עקבי ונועד לסמן את מקורות הטקסט. החלוקה היא: מכתבי בני הזוג, כתבי שושנה שרירא (שראו אור בדפוס וכתבי יד ), המאמרים, הרשימות הכתבים וההסברים, ובנפרד, מבזקי החדשות.

האישים המוזכרים ב "יומן " היו דמויות מרכזיות בפוליטיקה, בתקשורת, במו "לות, בספרות, בתיאטרון, בכלכלה, בחינוך ועוד. עיסוקם בזמן חליפת המכתבים מתואר בקצרה, וייחודם. מכתבי ידידים צורפו ל "יומן " כאשר הם מקדמים את העלילה, ומציגים נקודות מבט חדשות על המתרחש.

ב "יומן המכתבים " נזכרו סיפורים רבים של שרירא שכונסו בקובץ: "היאור הירוק ", עליהם כותב ד "ר ראובן קריץ בהרחבה במחקרו "הסיפורת של דור המאבק לעצמאות " בפרק המוקדש לשושנה שרירא. דברים אלו שימשו אותי להכרת הייחוד של סיפורים מסוימים על רקע התקופה, להבנת העניין המיוחד שהיה לה בחיי הקיבוץ, כיצד היתה שורה עליה ההשראה לכתיבה וכו '.

שני סיפורים מהקובץ "היאור הירוק " זכו להבלטה ולהדפסה מחודשת על־ידי פרופ ' יפה ברלוביץ ב־ 2003, תחת הכותרת "האמהות הספרותיות " של סופרות ימינו.

ממחקרו של פרופ ' אבנר הולצמן "אנשים אחרים הם — דיוקנה של שארית הפליטה בסיפורת של דור תש "ח ", למדתי על עמדת המאזין שבחרו בה סופרים בארץ־ישראל לתיאור אימי השואה.

להכרת הווי בתי הקפה התל־אביביים ויושביהם, נעזרתי בספרה של בתיה כרמיאל “בתי הקפה של תל־אביב 1920–1980”, ליצירת תמונה יותר שלמה של ההווי בבית קפה זה או אחר — כולל הרגלי הבוהמה, סגנונות הלבוש, שפות הדיבור וההעדפות הקולינריות של הקהל.

להבנת הרקע של הקורות את כהן בבריגדה, נעזרתי ב "ספר הגדוד השלישי — החטיבה היהודית הלוחמת (חי "ל ) במלחמת העולם השניה " מאת שאול דגן וּועד הגדוד השלישי. הספר משלב בראיה היסטורית ותרבותית את דבריהם הבלתי־אמצעיים של הלוחמים,

ומציג מספר זוויות ראיה לארועים שונים. הקריאה בספר הזכירה לי סיפורים של אבי, ועזרה לי לחברם לרצף ההיסטורי של המאורעות.

ממכתביו של גדליה ברוינק מהבריגדה, שקיבץ בספר, למדתי על סגנון הדיבור, מטבעות הלשון, והלך הרוחות ששרר בבריגדה.

על ההדרת ה“יומן”, תעתיק ושיקולי עריכת הטקסט    🔗

שפתם הקולחת של שושנה שרירא ואריאל כהן מובנת גם בימינו ולכן נערכו התאמות מעטות בלבד.

קטעים אישיים שחזרו על עצמם קוצרו. לעתים הוזזו משפטים ולרוב פיסקאות שלימות לשילוב בין מכתבים בעיקר בפרקים הראשונים, בהם המכתבים לא מפורטים ולא רציפים, וכל זאת רק כאשר לא היתה לדברים נגיעה לאירועים היסטוריים. השמטת הקטעים לא מסומנת, מאחר שתוך כדי עבודה התברר כי הסימון סירבל את הטקסט.

הורדו קטעי מכתבים שעסקו בדמויות שוליות שנזכרו חד־פעמית, ללא הסבר מי הם וללא המשכיות של תיאור הקשר בינם לבין שרירא וכהן.

שמות של מקומות כמו נאפולי וכו ' מופיעים בצורה המקובלת כיום. מילים כמו דוגמא מופיעות עם האות הא בסיומת במקום אלף, כפי שמקובל כיום.

נערכו האחדות־תוכן, לפי הצורך. הטקסט כולו הואחד לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, וכתיב אחיד למושגים או שמות מקומות וכו '. כן, נוסף ניקוד חלקי בעיקר בקטעים ספרותיים.

סוגריים מרובעים מהווים תוספות לטקסט, שבלעדיהן לא ניתן להבין על מה מדובר.

המכתבים המקוריים נמצאים בארכיון שושנה שרירא במכון קיפ באוניברסיטת תל־אביב.

מקורות ספרים    🔗

אבן שושן, אברהם, המילון החדש, 7 כרכים 1966–1970 ( ברשימת המקורות העיקריים: "שערי עזה " מאת שושנה שרירא ). קריית ספר, ירושלים.

אהד, מיכאל, עורך, ספר יזכור לילדי טהרן שנפלו במערכות ישראל ושהלכו לעולמם…, 1978 (השנה בה נכתבה ההקדשה לשרירא ).

אוכמני, עזריאל, כהן, ישראל, עורכים, מאסף אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, החברה למפעלי הספרות העברית בא "י, 1960.

אלמגור, דן, שירון: בפי החיילים מזמור: שירת המתנדבים הארץ־ישראלים לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, ארגון החיילים המשוחררים בישראל, 1933.

אלמוג, עוז, הצבר, עם עובד, תל־אביב, 1997.

אריכא, יוסף, עורך, יפו — מקראה היסטורית — ספרותית, הוצאת עת "א — יפו, המחלקה לחינוך ולתרבות, 1957, פרק י "ב.

אריכא, יוסף, מרדכי, ב., עוגן יצחק, עורכים, אנך — במה לספרות, מחשבה ואמנות, נתבים, כרך 1, 1954.

ארסטר, רבקה, חוברת לזכרה, קיבוץ גבעת ברנר, 1980.

בי (בירזובסקי ), נח, פני תל־אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.

בן אריה, יהושע, ארץ בראי עברה מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, מאגנס ויד בן צבי 2001.

ברגסון, גרשון, עורך, באמר ובשיח, לקט ספרותי לבית־הספר היסודי, ספר ראשון לכיתות ג־ד בהשתתפות: רות ארזי, ירדנה הדס, מרגלית שלאין, ספרית פועלים, מהדורה מחודשת 1987.

ברוינק, גדליה, מכתבים מהבריגדה, הוצאת המחבר, 1994.

ברלוביץ, יפה, שאני אדמה ואדם, הקיבוץ המאוחד, 2003.

ברש, אשר, למדן יצחק, עורכים, מאסף אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, החברה למפעלי הספרות העברית בא "י, 1944.

גוברין, נורית, מאופק אל אופק ג. שופמן חייו ויצירתו, יחדיו, 1982. (ביקורת של שופמן על "היאור הירוק " מאת שושנה שרירא ).

גונן, רבקה, בחזרה לעיירה — אנסקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית 1912–1914, מוזאון ישראל, ירושלים, 1994. (שמואל שרירא, מפתח השמות ).

דגן, שאול, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, איגוד החיילים המשוחררים וועד הגדוד השלישי, 1996.

האזרחי, יהודה, הר אבן, שולמית, עורכים, ירושלים — דברי ספרות, מאסף אגודת הסופרים העבריים, סניף ירושלים, כרך 7–8, 1973.

הולצמן, ראובן, אנשים אחרים הם: דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש "ח, קובץ מחקרים בעריכת ד.ז. זיחברקלנג, גל ' ל, יד ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה, תשס "ב 2000 (סיפורה של שושנה שרירא: "הנערה מהגיטו ").

ויס, הלל, יצחק שנהר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל־אביב, עם עובד, 1976.

טנאי, שלמה, סדן, דב, עורכים, מאסף אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, החברה למפעלי הספרות העברית בא "י, 1964.

טנאי, שלמה, סדן, דב, עורכים, ירושלים — דברי ספרות, מאסף אגודת הסופרים העברים, סניף ירושלים, 1964.

יהושע, ב.צ., גורל יונתן, חקק בלפור, עורכים, ירושלים — דברי ספרות, מאסף אגודת הסופרים העברים, סניף ירושלים, כרך 17, 2000.

יהושע, ב.צ., חקק בלפור, עורכים, ירושלים — דברי ספרות, מאסף אגודת הסופרים העברים, סניף ירושלים, כרך 16, 1998.

גדליה אלקושי, יהושע טן פי, שרגא קדרי עורכים. ירושלים — דברי ספרות, מאסף אגודת הסופרים העברים, סניף ירושלים, לכבוד ירושלים המשוחררת — שי ללוחמים, 1968.

כהן, יהודה, נעימי זמירות ישראל — מוסיקה ומוסיקאים בישראל, עם עובד, 1990.

כהן, יעקב, לחובר, פ., עורכים, כנסת — דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק (שנתון ), דביר, ספר 6, 1941.

כהן, יעקב, לחובר, פ., עורכים, כנסת — דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק (שנתון ), דביר, ספר 7, 1942.

כהן, יעקב, לחובר, פ., ויסלבסקי, צבי, עורכים, כנסת — דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק (שנתון ), דביר, ספר 10, 1946.

כהן, ישראל, סדן דב, עורכים, מאסף אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, החברה למפעלי הספרות העברית בא "י, 1968.

כרמיאל, בתיה, בתי הקפה של תל־אביב 1980–1920, מוזאון ארץ־ישראל ויד בן צבי, 2007.

ליכטנבוים טברסקי, יוסף, הסיפור העברי, אנתולוגיה, 1950.

מענית, שרה, "חוליה נאלמה — הרומאן הנשי הישראלי בשנים הראשונות למדינה ". עבודה לתואר דוקטור, אוניברסיטת תל־אביב (בהכנה ), 2011 (פרק על שערי עזה מאת שושנה שרירא ).

מקוב חסון, הדר, Oedipus’ Sister: Narrating Gender and Nation in the Early Novels of Israeli Women עבודה לתואר דוקטור, אוניברסיטת ניו יורק, 2009. שש סופרות ישראליות. פרק על יהודית הנדל ושושנה שרירא.

מרין, תמר, "בין המינים כבין־טקסטואליות: דיאלוג בין־מיני ביצירתן של הפרוזאיקוניות הישראליות הראשונות — יהודית הנדל, עמליה כהנא־כרמון ורחל איתן ". עבודה לתואר דוקטור, אוניברסיטת תל־אביב (בהכנה ), 2011.

נאור, מרדכי, עורך, איש תל חי — זלמן בלחובסקי, יד בן צבי 2009. " אריה יש בגליל ".

ס. יזהר, מקדמות, זמורה ביתן, תל־אביב, 1992 עמ ' 146.

סוויט, צבי, בנתיבי הקומנדו, מערכות, 1966.

סלוצקי, יהודה, קיצור תולדות ההגנה, עורכים: שאול אביגור, יהודה סלוצקי וגרשון ריבלין, רעננה, הוצאת משרד הבטחון, 1986.

קריץ, ראובן, דור המאבק לעצמאות. קריית מוצקין: פורה, 1978 (פרק מוקדש לשושנה שרירא ).

קריץ, ראובן, וקריץ אורי, סיפורי הקיבוץ 1950–1975, 1997 (כרך שני ).

קריץ, ראובן, מן היקב, תשס "ד, פורה 2004 (מפתח השמות ).

רובשוב, זלמן שניאור (שז "ר ), הקדמה: מבוא לכתבי הקדש מאת שמואל שרירא, הוצאת מבואות, ירושלים מהדורה ראשונה 1945. מהדורה שלישית 1955.

שופמן, ג., עורך, מאסף אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, החברה למפעלי הספרות העברית בא "י, 1946.

שלום בנציון, כהן ישראל, עורכים, מאסף אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, החברה למפעלי הספרות העברית בא "י, 1966.

שקד, גרשון, הסיפורת העברית, כרך 3, תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, 1988.

שרירא, דני, "איסוף שברי הגולה: חקר הפולקלור בישראל בשנות ה־ 40 וה־ 50 במבט ביקורתי ", עבודה לתואר דוקטור בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים (2011 בהכנה ).

שרירא, שמואל, הר, שמואל, מבוא לספרות העברית העתיקה, הוצאת גימנסיה נורדיה, תל־אביב, תרצ "ב -1932. (מהדורת תש "ז: מבוא לספרות הישראלית העתיקה ).

שרירא, שמואל, הר, שמואל, תולדות הספרות העברית התלמודית, הוצאת השכלה לעם, תל־אביב, תרצ "ז -1937.

שרירא, שמואל, מבוא לכתבי הקדש, הוצאת מבואות, ירושלים, 1945.

תדהר, דוד, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ב ', 1947 (ערך שמואל שרירא ).

תדהר, דוד, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ג ', 1949 (ערך שלמה ברנשטיין ).

תמוז, בנימין, עורך, דיוקנה של עיר, אנתולוגיה בעריכת בנימין תמוז, חמישה־עשר סיפורים, דביר, 1984.

Blum, Howard, The Brigade — An Epic Story of Vengeance, Salvation, and WWII, USA, 2002

Northey, Anthony, “The Kafka Relatives Their Lives and His Writing” Yale University Press, 1991

האנציקלופדיה העברית.

ערכים אנציקלופדיים על שם שושנה שרירא ראו עמ ' 418.

תערוכה    🔗

"אישה עבריה אל הדגל — נשות ארץ־ישראל בשרות הצבא הבריטי ", מוזיאון ארץ־ישראל 2010.

בעיתונות היומית    🔗

כתבות

איזנברג, י., צבי ברגמן ז "ל, "הבֹקר ", 25.12.1944.

בן טובים, מבוא לכתבי הקֹדש, 1955? (תשט "ו ), "החִנוך ".

דיסקין, טליה, "כפיפות גו בארץ האבות ", "הארץ ", מוסף ספרים, 22.9.2009.

הוס, אברהם, "מקרוֿ־אקלים תל־אביב בנעורי ", "גזית ", כרכים 33–34, 1984.

״לזכר נעדרים שמואל שרירא (שרייר ) ז "ל״, "החִנוך ", 1944.

לרנר, אריה, "להצלת האמנות היהודית העממית " (תערוכה במוזאון ארץ־ישראל למלאת 50 שנה לפטירת ש. אנסקי ), "דבר ", 20.11.1970.

קרופניק (קרוא ), ברוך, "מבוא חדש לתנ "ך ", "הבֹקר ", 7.8.1945.

שמר, נעמי, "פרידה מיוסף סערוני ", "ידיעות אחרונות ", 30.3.1990.

שרירא, שמואל, "עם אנסקי במסעותיו ", "דבר ", 8.11.1940.

שרירא, שמואל, "דף אחד מתוך ספר עברי חדש: מבוא לכתבי הקֹדש ", "ידיעות אחרונות " 7.5.1945.

"תולדות הספרות התלמודית " מאת ש. הר וש. שרירא ב.ק. עיתון? 1936?

ידיעות

"חצי מיליון יהודים נרצחו בחודשים האחרונים. ידיעות ממקורות נאמנים מאשרות את שמועות הזוועה ", "הבֹקר " 22.11.1942.

"הוקם ארגון נשי חיילים ", "הבֹקר " 19.1.1944.

"לזכר שמואל שרירא — מנהל גימנסיה מונטיפיורי ברמת גן ", "המשקיף ", 25.5.1944.

מאמרים בכתבי עת    🔗

ברלוביץ, יפה, "בחיפוש אחר "דיוקן הארץ־ישראלית, בספרות הנשים בתקופת היישוב ", בקורת ופרשנות (עורכת: טובה כהן ), 34: 2000.

גוברין, נורית, ״מבשרם מרחוק״, צפון — קובץ ספרותי של אגודת הסופרים בחיפה 1995.

קוש־זוהר, טלילה, "שולות וציפקות, האורות והחבובות למיניהן, נשים והסיפור הלאומי ", החינוך וסביבו כרך 22, 2000.

רוזנפלד, שלום, העיתונות ״בין בזל לשינקין״, קשר 23 1998.

אתרים    🔗

ההגנה, ארכיון צה "ל ומשרד הביטחון, יד ושם, מפלגת העבודה.

מעזבונה של שושנה שרירא    🔗

רשימות אוטוביוגרפיות.

נטשה איפה את? (1989 ) למלאת 80 שנה לתל־אביב.

כתב יד: פגישות עם אישים.

מכתבים לשושנה שרירא    🔗

אורלנד, יעקב 24.11.1939

אריכא, יוסף (עם ציורים ) 30.7.1943

בר יוסף, יהושע 24.1.1940

גולדשמידט, ד "ר יוסף 26.1.1943

הולצמן, פרופ ' אבנר 5.3.1998

הופמן, מרתה 12.1.1944

וינברג, צ.ז. 2.6.1946

חלפי, אברהם 9.7.1945

למדן, יצחק 5.1944

סימה, מירון (על ציור העטיפה

לספר היאור הירוק מאת שרירא ) 1946 (? )

פינגרהוט, מאיר 28.2.1944

צפרוני, גבריאל 15.12.1942/17.5.1946

קרליבך, ד "ר עזריאל 21.10.1945

קלויזנר, פרופ ' יוסף 30.8.1945

שבתאי וינר 27.12.1944

רבינוביץ ', יחיאל 8.1944